גיליון מס' 679

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט באלול תשע"א, 18 בספטמבר 2011

עם הצרופות: 1. הצבת סמל עיריית תל אביב במרכז חזית בית העירייה בשנת 1925, צייר נחום גוטמן. שלחה: שולה וידריך. 2-3. הגלוייה של תחנת הרכבת בירושלים בשנת 1908 לערך, פנים ואחור. 4-5. הניה מליכסון: סובבן הקטר שנתגלה בתחנת יפו. תחנת יפו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים רק חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: בדידות מלוחה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // שולה וידריך: סמל עיריית תל אביב. // יוסי גמזו: חַלּוֹן לֵיל קַיִץ. // יצחק שויגר: מרס תורכי. // משה כהן: רק בזכות הרוכבים? // י. א. קרילוב: הזאב והשה, תירגם מרוסית יואל נץ. // יוסף דוריאל: איך בני שכבות הביניים יורים לעצמם ברגל. // אדריכל דוד קרויאנקר: יֵקים במשולש הירושלמי, מתוך: יֵקינתון בעריכת מיכה לימור. // רון וייס: "תוצר של מדעים יותר מדוייקים". // יואל נץ: "אהוד בן עזר אציל הנפש". // אלי מייזליש: נינה אהובתי, סיפור. // אודי מנור: התנצלותה של ישראל בפני טורקיה. // ציפי לבני לא מבינה את ארה"ב, מאת יורם אטינגר. // אוריה באר: יום הזיכרון של לוכסמבורג. // מוטי הרכבי: הו למי תודה? // אורי הייטנר: 1. ואם ארנב ג' היה מתנצל. 2. סקירת עיתוני סופשבוע // רות ירדני כץ: שרלוק הולמס הומת על ידי יוצרו,  ויוצרו החזירו לחיים. // י"ז: מצטרף למחאת השדיים. // משה כהן: רק הוא יכול. // אהוד בן עזר / הניה מליכסון: על הבלבול בין תחנות הרכבת של יפו וירושלים בגלויית דואר אוסטרי בארץ לפני יותר ממאה שנה. // יואל נץ: פיענוח הגלוייה. // עמיאל אונגר: ריאליזם אובדני. // בן דרור ימיני: ישראל בשפת העובדות. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובמלחמת העולם. 5. אחיה הבכור מצד אביה, מנחם-שלמה, מת במגיפה בירושלים. // ממקורות הש"י.

* * *

בדידות מלוחה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

שבת בבוקר בחוף גורדון

את בדידותי אני

חוגגת

כבר כואב לי הפות

מרוב אצבעות

שדחפתי לפנות בוקר

ולא היו תוצאות

רק שפשֶפֶת

עליי ללכת

לרופא עור

שיבדוק לי

את הדגדגן

שבמוח

מכנסי הים

של הגברים

בולטים

בַּצ'ופצ'יקים

וממש משגעים אותי

אני מרטיבה בַּמחשבה

אני מלוחה

ואין מי

שילקק לי את

הצ'יפס

חוף גורדון, מרפסת "לה לה לנד", שבת, 17.9

* * *

שולה וידריך

סמל עיריית תל אביב

כאשר קיבלה תל אביב מעמד של יישות מוניציפלית עצמאית בשנת 1921, ביקש מאיר דיזנגוף לעצב סמל עבור העיר. בוריס שץ, מנהל בית ספר בצלאל, אף הציע רעיון לסמל אך הצעתו נדחתה. בשנת 1924 הזמינה העירייה ציירים להגיש הצעות לסמל והכריזה על פרס של 15 לירות מצריות לזוכה בתחרות. מיספר אמנים ניגשו לתחרות אך אף הצעה לא נבחרה על ידי השופטים. על כן, פנה דיזנגוף באופן אישי לאמן נחום גוטמן ששב מלימודיו בצרפת והוא, בעזרת אביו הסופר ש. בן ציון, עיצבו את הסמל. בן ציון הוסיף לסמל את הפסוק עוד אבנך ונבנית..." (ירמיהו ל"א פסוק 3).

המוטיב המרכזי בהצעתו של גוטמן הינו מגדלור מפיץ אור למרחוק, "סמל היותה של תל אביב שער עלייה ליהודי הגולה." סביב המגדלור מקובצים 7 כוכבים כרמז לדגל שתיאר הרצל בספרו "מדינת היהודים". במקור הכוכבים היו מפוזרים ואחר כך קובצו.

במחצית השנייה של 1925 צוייר הסמל על לוח קרמיקה תוצרת "בצלאל" והוצב בחזית בית העירייה ברחוב ביאליק ועדיין ניצב שם כיום.

במלאת שמונים לתל אביב הוצב הסמל על קברם של מייסדי תל אביב הטמונים בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. במשך שנים הוגש הסמל כשי לאות הוקרה לאורחים חשובים וילדי בתי הספר למדו לצייר את הסמל תוך הסבר על מרכיביו בגאווה רבה.

לאחר קום המדינה אוחדה יפו עם תל אביב ועירית תל אביב לא שינתה את הסמל אלא הוסיפה מקף בין השמות תל אביב ליפו.

לקראת חגיגות המאה של העיר תל אביב, פורסם לוגו חדש לעיר, המעוצב בצורת שפריצים של צבע וכיום ניתן לראותו מתנוסס כמעט על כל שלט או כרזה כולל הכניסה למבנה העירייה בכיכר רבין.

הסמל הישן וטוב נשכח ומופיע כיום כמו ג'וק קטן ולא שייך בתחתית הסמל החדש. אני תוהה  אם הסמל מעוגן חוקית במשרד הפנים ושינויו נחשב כעבירה.

* * *

יוסי גמזו

חַלּוֹן לֵיל קַיִץ

רוּחַ שֶל לַיְלָה, בְּעַד הַחַלּוֹן

עוֹטָה עַל הָעוֹר הָעֵירֹם אֶת הַמֶּשִי

שֶל שֶקֶט מְאַוֵּש קְפָלִים שֶל רַחַש כְּוִילוֹן

מוּחָש אַךְ לֹא נִרְאֶה, כְּמוֹ לֶטֶף קַל, כְּמוֹ מַנְגִּינָה.

מָה שֶהוֹרִיק אֶתְמוֹל יַצְהִיב מָחָר וְהָעוֹנָה

בֵּין פֶּרֶג לְבַרְקָן, בֵּין הַמֵּנֵץ וְהַכּוֹמֵש הִיא

בָּאוֹר, אֲבָל בַּחֹשֶךְ מֻחְזָרִים לָנוּ לְפֶתַע

חוֹבוֹת קְרִירִים שֶל טֶרֶם, שֶל עוֹדלֹא, שֶל חֲנִינָה

שֶהִיא מִסּוּג הַצֵּל הַמְּמַלֵּט מִן הַשָּרָב

וְהִיא מִסּוּג הַמַּיִם הַחוֹמְלִים עַל צִמְאוֹנֶיהָ

שֶל אֵיזוֹ הֲזָיַת פָאטָה מוֹרְגָּאָנָה שֶלֹּא מֵתָה

עַל אַף כָּל הַקָּמִים עָלֶיהָ לְרָצְחָהּ יוֹם-יוֹם.

הָרוּחַ, רוּחַ יָם הַמְּגִיחָה מִמַּעֲרָב

וְהַחוֹצָה אֶת שְׂדוֹת הָאֲפֵלָה וְסִמְאוֹנֶיהָ

כְּיָד מְפַעֲנַחַת אֶת צָפְנֵי כְּתַב-בְּרַיְל-דָּמְיוֹ

שֶל כָּל הַלֹּא אָמוּר, הַלֹּא גָמוּר אַךְ הַצָּפוּי

לוֹחֶשֶת לְךָ חֶרֶש כִּי מְאוּם עוֹד לֹא חָרַב,

כִּי כָּל הַסִּכּוּיִים אֶפְשָרִיִּים עוֹד כְּמוֹ הַכֹּרַח

שֶל בֹּקֶר יוֹם מָחָר שֶיִּתְחַכְלֵל מַרְהִיב כְּוֶרֶד

מֵעֵבֶר לֶהָרִים שֶבַּמִּזְרָח, כֻּלּוֹ חָפוּי

בְּמַלְמָלוֹת שֶל אֵד שֶכְּמוֹ מִסְּבַךְ שֶל יַעַר עַד

תַּבְקִיעַ מִתּוֹכָן אֵיזוֹ תִקְוָה פּוֹרֶצֶת אֹרַח

בְּסַכִּינֵי-קוֹמַאנְדּוֹ שֶל קַרְנֵי חַמָּה גוֹבֶרֶת

עַל כָּל חַשְרוֹת הַגּ'וּנְגֶּל שֶל הַמַּר וְהַמּוּעָד

לִבְגֹד, לָשִׂים לְאַל, לִנְשֹר לִתְהוֹם הַהַחְמָצוֹת,

לְהִכָּנַע לְחֹק הַכֹּבֶד שֶל תּוּגַת קֹהֶלֶת

וְיֵש בָּהּ כָּאן, בְּרוּחַ זֹאת, מִתְּמִימוּתוֹ שֶל יֶלֶד

שֶכָּל שַיְּרוֹת-הַמַּבְרִיחִים שֶל דִּמְיוֹנוֹ חוֹצוֹת

אֶת כָּל קַוֵּי הַגְּבוּל בֵּין הַמַּמָּש וְהַחֲלוֹם

עִם שַׂק סַמֵּי הַהֲזָיָה שֶל הִזְדַּמְּנוּת חוֹזֶרֶת,

שֶל עֶרְגוֹנוֹת הַ"שָּם" הַמִּתְגַּשְּמִים לָבוֹא הֲלוֹם

עַל אַף פִּסְקֵי דִּינֶיהָ שֶל פָטָאלִיּוּת גּוֹזֶרֶת

יֵאוּש וְאֵינתּוֹחֶלֶת, כִּי פִּתְאֹם, כְּעוֹף-הַחוֹל

הַשָּב וּמִתְחַיֶּה מִתּוֹךְ אֶפְרוֹ הַקַּר – גַּם רוּחַ

לֵיל קַיִץ חֲרִישִית זוֹ הַחוֹלֶפֶת כְּמִכְחוֹל

קָלִיל בַּחֲלָלוֹ שֶל פְּנִים שֶחַלּוֹנוֹ פָּתוּחַ

עַל חַיְשָנֵי הָעוֹר שֶמִּתַּחְתָּיו, גַּלִּים-גַּלִּים

פּוֹעֵם הַדָּם בְּלַבִּירִינְתּ חֶשְכַת וְרִידָיו כְּמֹהַל

בְּגֶזַע עֵץ, גַּם רוּחַ זוֹ לוֹאֶטֶת בְּלִי מִלִּים

כִּי לֹא הַכֹּל אָבוּד וְעוֹד נִתָּן כִּי יַחְזְרוּ

הַכִּבְיָכוֹל אֶל הַיָּכוֹל, הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל

כְּעֶצֶם אֶל עַצְמוֹ וַחֲלוֹמוֹת אֲשֶר נִזְרוּ

כַּאֲנָחוֹת לָרוּחַ יִקְרְמוּ גִידִים וָעוֹר

שֶל מַמָּשוּת אַחֶרֶת שֶפִּצּוּי וְנֶחָמָה הִיא

עַל שְנוֹת הַצּוֹם וְהַצָּמָא כַּפֶּרַח הַנֵּעוֹר

מֵעֶלְפּוֹנוֹ הֲלוּם-שָרָב, אִם אַךְ יֻשְקֶה בְּמַיִם...

* * *

יצחק שויגר

מרס תורכי

למה את כל כך חיוורת?

זה בגלל שאני לא ישנה כבר כמה ימים, בגלל המצב עם תורכיה.

את צודקת. זה באמת מאוד מדאיג הארדואן הזה, הוא כמו המן הרשע. צריך להוסיף אותו למגילה, כמו אחד מבני המן, ולקשקש ברעשן כשמזכירים את שמו. אומרים שזה עוזר ואז בא השטן ולוקח אותו.

כן אבל אם הוא לא ימות עד החגים אז תהיה לי בעייה.

האמת, הוא יותר גרוע מאחמאד דינאג'אד הפרסי הזה. אבל הוא כבר עושה צרות הרבה שנים והקללות שמקללים אותו בית הכנסת שלנו לא עוזרות. אז אולי באמת כמו שאת אומרת, אולי נהרוג אותו בתפילה של ראש השנה ואז הוא ימות אחרי ראש השנה.

לא. את לא מבינה. אחרי החגים, לי זה כבר לא יעזור.

למה, מה את לחוצה ? אומרים שהוא לא כזה חזק.

תראי. את יודעת שהבת שלי יוצאת עם מישהו רציני כבר הרבה זמן. וגם לפני חודש הבת הגדולה של אחותי הקטנה התחתנה. והם כל שנה אצלנו בחג. אז עם ההורים של החתן החדש ועם החבר של הבת נהיה בשולחן 17 איש.

יפה מאוד. 17 זה בגימטריה "טוב," נו אז מה רע?

אני אגיד לך מה רע. שהבעל שלי צריך לעשות שתי הארכות בשולחן האוכל, ואז אין לי מפה אחת לשולחן. וצריך שתי מפות.

נו מה זה שייך ל"ארדואן שווה המן"?

שייך. חביבתי. כל שנה היינו נוסעים לתורכיה לקיץ. אפילו חשבנו לקנות שם דירה. אבל הבעל שלי אומר. יותר כדאי להיות במלון "הכול כלול," ולזלול כמו חזירים ושהם יקנו את האוכל וינקו אחרינו ויחליפו את המצעים. ואנחנו כמו בני מלכים, יושבים כל היום בבריכה.

נו אז מה?

אבל ליד המלון, ככה, כמה דקות, בדיוק על יד הפינה של הרחוב הראשי, היתה חנות של מפות. איזה יפות. תאמיני לי חצי חינם. עשיתי פעם חשבון שיותר זול לקנות לחג מפה חדשה במקום למסור את הישנה לניקוי. כי אחרי האוכל, את יודעת איך הילדים אוכלים. המפות הולכות. שופכים יין ושמן ושוקולד וזה לא יורד בכביסה. כבר ניסיתי את כל האבקות ואת כל התכשירים שמוכרים ומפרסמים בטלוויזיה. לא יורד. כתם זה כתם. ולא יעזור גם בית דין. וגם זה לא אותו צבע. ואם יש לי שתי מפות וזה לא אותו גוון, אז יותר טוב שאני אתלה את עצמי לפני הארוחה מאשר לשמוע את גיסתי ואחותי, הנשמות הטובות האלה, שאומרות ככה לפני כולם: "תגידי מותק, לא מצאת שתי מפות אותו צבע?"

 אז מה אכפת לך?

 אכפת לי. זה אני, מה לעשות. כל אחד והשגעונות שלו. אז ככה, כל שנה הייתי קונה מפה חדשה. וכל שנה יותר גדולה, כי המשפחה גודלת ברוך השם, בלי עין רע, כל שנה. ובעלי שיחיה, מסדר הארכה חדשה, כל שנה. אבל השנה מה לעשות אין לי מפה.

אז תקני בארץ?

איפה יש מפות בארץ? רציתי ללכת לאיקיאה, אבל שרפו את החנות. אז חשבתי ללכת לחנות החדשה של קיקה, זאת שנפתחה אחרי מהפכת האוהלים ברוטשילד, במקום איקיאה, אבל אי אפשר היה להיכנס מרב אנשים שבאו. כאילו כל המפגינים באו מההפגנה ישר לחנות.

אז מה, אין חנויות אחרות?

יש. אבל הכול ייבוא מסין וזה לא אותו דבר. תאמיני לי אני מבינה במפות, זו לא אותה איכות. אני מעבירה על זה יד, ואם הבד לא עבה מספיק, אני מרגישה כאילו אין מפה וכאילו שמתי נייר ולא מפה. ואם אני לא מרגישה טוב עם המפה, יותר כדאי שלא אעשה את החג.

אז ככה נשארת בלי מפה?

כן. ולכן אני כועסת על המצב עם ארדואן. זה דופק לי את החג. לא רק שלא נסענו בקיץ והיינו במקום זה באילת, שגם עלה כפול וגם זה לא אותו כיף. אז עכשיו אין לי מפה לחג.

תשמעי, זה באמת מצב קשה. אולי תתקשרי לליברמן ותגידי לו שיתנצל בפני התורכים ואז הכול יהיה בסדר ותוכלי לנסוע לקנות מפה.

תעזבי, מה ייתן התנצלות. אני לא מבינה בפוליטיקה אבל אני מבינה בבני אדם. אצלנו הפוליטיקאים לא מבינים כלום וגם לא לוקחים אחריות.                                                                                                                                                                                 

למה את אומרת? מה אנחנו אשמים שהם באו עם אניות מלאות טרוריסטים לעשות פרובוקציה, מה את כבר כמו כולם, מאשימה אותנו?

זה לא אותו דבר. צריך היה לעשות הכול בשכל. ברק הזה, שהוא חושב שהוא גאון גדול והכול הוא מבין, אין לו מושג. הוא חושב רק על עצמו ואפילו הוא לא התפטר אחרי המשט.

 למה הוא היה צריך להתפטר?

למה? כי נהרגו אנשים בחינם. זה לא שהם צדיקים, אבל אנחנו טיפשים. נפלנו לידיים שלהם. להם לא אכפת אפילו שיהרגו אלף איש. מה, הם ניסו להציל את המעפילים בסטרומה שטבעה ליד החוף שלהם? ככה זה התורכים, אין להם לב. אז ברק שהיה אחראי, היה צריך לחשוב צעד אחד קדימה. היה אפשר לחבל בספינה כמו שעצרו את המשט השני. היה אפשר לעשות הרבה דברים ולא לשלוח את החיילים הגיבורים שלנו מול החולירות שלהם, ככה כמו צאן לטבח. אבל ברק כמו ברק, לא לוקח אחריות. אם הוא היה מתפטר ואומר "אני מצטער שנהרגו אנשים," ככה סתם, לא מתנצל אלא מצטער, ומתפטר. התורכים היו מקבלים את זה. אבל הוא יוותר על הכיסא רק שיצמחו לי שיני חלב חדשות. אז כל הפוליטיקה שלנו לא שווה.

אז מה אפשר לעשות? הנה עכשיו הוא במצרים והוא מסכסך ביננו ובן המצרים.

אפשר לעשות הרבה. תאמיני לי אני מכירה את התורכים. אבא שלי עוד עשה איתם עסקים בשנות החמישים. עד היום כשאני הולכת ברחוב, בשוק של איסטמבול ואני רואה את כל הפרימוסים תלויים ככה על הקירות ואת כל הפיילות מפח, בכניסה, אני חושבת שאני הולכת ברחוב הקישון וברחוב וולפסון. שלא לדבר על חנויות התבלינים.

אז מה אפשר לעשות? הם שונאים אותנו!

איזה שונאים? טוב, הם לא ממש אוהבים אבל יש ביננו סימפטיה רבה. קודם כל הם לא ערבים. הם מוסלמים. אבל הקהילה היהודית חיה שם יפה מאוד מאז גירוש ספרד. צריך לדבר עם העם מעל ארדואן. קודם כל לשלוח לו שליח מכובד ככה בסודיות כמו שהם אוהבים, איזה מישהו דתי. ולהגיד לו שאם הוא לא שותק, אז אנחנו עושים לו מהומת אלוהים ומזכירים לכל העולם את הארמנים ואת הכורדים. וגם להסביר לו שאנחנו נתחיל לתמוך בכורדים עם נשק. וזה הוא יודע יפה מאוד שאנחנו מכירים טוב את תורכיה, שהרי הטייסים שלנו התאמנו שם הרבה שנים. את זה הוא מבין. כח זה השטח שלו. אחר כך צריך לדבר עם העם.

איך אפשר לדבר עם העם התורכי, מה נפתח שם תחנת שידור?

צריך לעשות משהו גרנדיוזי כמו שהם אוהבים. קודם כל להזכיר להם שאנחנו היינו באותה מדינה. הרי אנחנו היינו חלק מהאימפריה העות'מנית ואנחנו לא אשמים שהיא נחרבה. אולי נציע לו לחדש אותה. כי הברית איתנו תהיה בשבילו יותר טובה מאשר עם הערבים. בכל זאת אנחנו עד היום חצי תורכים. איזה ישראלי לא שותה בבוקר "קפה תורכי?" אפילו כתוב ככה על הקפה של עלית. מה, כתוב "קפה ערבי"? ומי לא אוכל בבוקר בבתי המלון בארץ ובדרום תל אביב בורקס תורכי, עוד מעט יחשבו שאנחנו תורכים. ומי לא אוהב חלווה תורכית ורחת לוקום? או בקלווה?

עוד יחשבו שאנחנו צאצאי התורכים?

למה לא ? מאיפה בא אברהם אבינו, לא מחרן, שזה ליד אורפא שהיתה מקום שהיו בה הרבה יהודים ויש שם היום מסגד אברהם אבינו? ושווארמה, שאנחנו אוכלים כל יום, ושותים איירן?

אבל מה לעשות עכשיו?

קודם כל להחליף את שר הביטחון השוויצר והאוטיסט הזה ואת שר החוץ שהוא פסיכופט רוסי. ולהגיד לתורכים בשקט, שזה בגללם ושאנחנו נפטרנו מהם. בינינו, אם שני אלו יעזבו אותנו בשקט, וימשיכו להעלים הכנסות שכמו שהם עושים עד היום, אז גם אנחנו נרויח בגדול. ש"יעשו לביתם" בגלוי ושישלמו מסים. זה אולי אפילו יעזור למהפכת האוהלים, שככה הממשלה תקטן מחצי הכנסת לשליש.

ואחר כך?

אחר כך לוקחים כמה ספינות של האחים עופר. הרי עכשיו האמריקאים נתנו להם הכשר.

ומה זה שייך?

הכול שייך. ממלאים את הספינות בכל הנופשים שהיו רגילים לבוא כל שנה. ועושים משט של שלום לעם התורכי. כמובן שצריך להביא טלוויזיה כמו שצריך וצריך הסברה כמו שצריך. אולי כדאי אפילו לשכור חברה אמריקאית שמבינה בזה. תתארי לך שלוש אוניות עם כמה מאות אלפי ישראלים עם דגלים תורכים וישראלים קשורים ביחד וכולם צועקים "אנו אוהבים את התורכים!" – "ארדואן, אנחנו בשליחות שלום בואו נחזור להיות כמו פעם!"

רעיון מדהים.

את מבינה. בשביל מה כל השנאה הזאת. אנחנו הרי מוכנים להחזיר אלינו את המג'לה שזה חוק תורכי, שהוא יותר טוב מכמה חוקים אצלנו. וגם אצלנו עד היום נוהג משטר הבאקשיש והשוחד. כמו אצלם. אז מה אנחנו משחקים אותה מערביים.

וזה יעזור?

בטח יעזור. כל המלונאים התורכיים יעמדו על החוף ויריעו לנו. אפילו לא יבכו אם נגנוב להם כמה מגבות או כמה ברזים, העיקר שנחזור. תראי חברים שלי היו ביוון. זה לא אותו דבר. מה לעשות אנחנו תורכים בנשמה. חוץ מזה היוונים זיינו אותנו יותר מהתורכים כי אנטיוכוס שרף את בית המקדש והתורכים לא עשו את זה. לא ככה?

נו, ואז תוכלי לחזור לחנות המפות.

נכון, אבל זה בדיוק מה שמעצבן אותי. אני בטוחה שהכול יחזור להיות כמו פעם. הערבים אותם ערבים. והים אותו הים. והתורכי אותו תורכי. צריך להרוג איזה תורכי אחד ולנוח. ואנחנו טעינו והרגנו תשעה ביחד. ולכן צריך לנוח קצת יותר זמן. אבל כל זה לא ילך, לפני החג. רציתי שיתקעו להם איזה מרס תורכי, לפני החג, ואז אוכל לקנות מפה חדשה בגודל הנכון, אבל כמו שזה נראה, אני אקנה משהו סיני, שזה לא אותו דבר. אבל גיסתי ואחותי המעפנות האלו, לא ירגישו ולא יקלקלו לי את שמחת החג.

* * *

משה כהן: רק בזכות הרוכבים?

מכובדי,

רכיבה על אופניים היא פעילות מועילה מבחינה בריאותית וסביבתית, לכן צריך לדאוג לזכויות הרוכבים ולאפשר להם להשתמש בכביש או בנתיבים מסומנים ללא סכנה לחייהם. אך נשאלת השאלה מי דואג לזכויות הולכי הרגל ההולכים לתומם על המדרכה. בלכתי על המדרכה מגיחים כל הזמן רוכבי אופניים בדממה מאחוריי וחולפים במהירות לידי. אני מרגיש מאויים ומסוכן ואין לי לאן לברוח. מסתבר גם שאין ביטוח בפני פגיעות מאופניים, ומצבו של נפגע אופניים עלול להיות חמור.  מי דואג לזכויותינו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

י. א. קרילוב: הזאב והשה

תירגם מרוסית יואל נץ

חַלָּשׁ תָּמִיד אָשֵׁם אֵצֶל אַלִּים;

עַל כָּךְ יֵשׁ בַּהִיסְטוֹרְיָה דֻּגְמָאוֹת בְּשֶׁפַע,

       אַךְ לָנוּ בָּהּ אֵין חֵלֶק אַף כְּטֶפַח,

כִּי אָנוּ עַסְקִינָן בִּמְשָׁלִים.   

הַשֶּׂה בְּיוֹם לוֹהֵט לַפֶּלֶג חָשׁ לָגֶשֶׁת,

      זָר לַצָּרָה הַמִּתְרַגֶּשֶׁת, 

בִּדְמוּת זְאֵב רָעֵב שׁוֹחֵר וּמְדֻכָּא.

לִקְרַאת טַרְפּוֹ הַזְּאֵב עוֹלֵץ וּמִתְרַגֵּשׁ. עֵת

קָרַב לַשֶּׂה, בִּקֵּשׁ תֵּרוּץ אוֹ הַצְדָּקָה:

"כֵּיצַד אַתָּה מֵעֵז בְּזֻהֲמַת הַלֹּעַ

     כָּאן אֶת הַמַּיִם לְהַחְלִיא,  

                  מֵימַי שֶׁלִּי,         

  וְאֶת זִרְמָם לִפְרֹעַ?    

           בְּשֶׁל הַחֻצְפָּנוּת

כָּאן וְעַכְשָׁו אֶגְזֹר דִּינְךָ לָמוּת!"

"הוֹד מַעֲלָתוֹ זְאֵב, הֵן כָּאן מוֹרַד הַפֶּלֶג;    

יוֹאִיל נָא בְּטוּבוֹ וְחֶסֶד לִי יַטֶּה:

מִמְקוֹר-מֵימֵי הַזְּאֵב הַרְחֵק אֲנִי שׁוֹתֶה.

כְּבוֹדוֹ כּוֹעֵס בִּכְדִי, שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק –

כְּאִלּוּ אַעֲכִיר מֵימָיו שֶׁל הַזְּאֵב."

       "אִם כָּךְ – גַּם אֲכַזֵּב?!

נָבָל! הֲיֵשׁ עוֹד בָּעוֹלָם נִבְזוּת כָּמוֹהָ?        

שֶׁגַּם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר פָּעַרְתָּ לֹעַ,

      הֶחְצַפְתָּ כָּכָה לִי פָּנִים –

      שָׁמוּר עוֹדוֹ בְּזִכְרוֹנִי!"

"שָׁנָה עוֹד לֹא מָלְאָה לִי, אַל נָא יִשְׁפֹּט לְשֵׁבֶט,"

סָח הַטָּלֶה. – "אִם כֵּן, הָאָח הוּא שֶׁהִכְעִיס," –

"אֵין לִי אַחִים," – "אָז בֶּן-דּוֹדְךָ, אוֹ גִּיס,

אוֹ אֵיזֶה מְנֻוָּל אַחֵר מִבְּנֵי הַשֵּׁבֶט.

אַתֶּם כֻּלְּכֶם – רוֹעִים וְהַכְּלָבִים אִתָּם –

        חוֹרְשִׁים נֶגְדִּי רַק רֹעַ,

וְכָל אֵימַת שֶׁמִּזְדַּמֵּן, בִּי מְבַקְּשִׁים לִפְגֹּעַ.

כָּעֵת אֶנְקֹם בְּךָ עַל כָּל זְדוֹן חַטָּאתָם."

"אַךְ מַה חֶטְאִי?" – "בְּלֹם פֶּה בְּטֶרֶם אֶסְתְּמֵהוּ!

לִמְצֹא צִדּוּק אָשָׁם – זְמַנִּי לֹא אֲכַלֶּה;

אָשַׁמְתָּ כִּי רָעָב פָּקַד אוֹתִי וְזֶהוּ,"

סָח, וְלַיַּעַר גָּרַר אֶת הַטָּלֶה.

הַמְּתַרְגֵּם:

מִמֵּי קְרִילוֹב חָכְמָה לוֹגֵם: 

אֵין הַנִּמְשָׁל בַּמַּעֲשֶׂה,

תּוֹדָה לָאֵל, תָּמִים כְּמוֹ שֶׂה.

רַק יִתְפַּלֵּא – מֵאָז עִדָּן,

כֵּיצַד חָזָה אֶת אֶרְדוּאַן?

* * *

יוסף דוריאל

איך בני שכבות הביניים יורים לעצמם ברגל

במשחק סכום אפס כל יתרון לצד אחד בא על חשבון חיסרון לצד השני. כך עובדים "מומחי הכלכלה" של הדמגוגיה הסוציאליסטית. הגדלת העוגה הלאומית לטובת כולם – היא פתרון החורג מבינתם.

במשך עשרות שנות פעילותי המקצועית בנושאי פריון העבודה והייצור, הקדשתי את הידע שרכשתי – ליוזמות שיגדילו את התועלת והעושר שניתן להפיק מהאמצעים העומדים לרשות המפעל ו/או כלל הציבור. קוראים לזה – הגדלת העוגה שאפשר לחלק. חסידי הדת הסוציאליסטית פותרים את בעיית חלוקת העוגה בשיטה פשוטה יותר: קח ממי שיש לו ותן למי שאין לו. וכך, המתיימרים להיות מומחים לפתרון מצוקת שכבות הביניים מחפשים, קודם כל, שיטות להגדלת המיסים, מבלי לעשות את החשבון המערכתי כיצד מיסים אלה יכו בסוף בציבור שרוצים לשפר את מצבו.

דוגמה בולטת לאיוולת זו היא ההצעה שנשלפה מיד עם תחילת המחאה על מצוקת הדיור: להטיל מס על ירושות, שיופנה לסבסוד דירות חדשות לבני שכבות הביניים. הדמגוגיה הסוציאליסטית הזו מתעלמת מהמציאות, לפיה דור ההמשך הטיפוסי לשכבות הביניים יכול כיום להגיע לדירה באזורי הביקוש רק בעזרת ירושה מהוריו. מה שתשיג כעת "תנועת המחאה" הוא שכדי לממש אפשרות זו יהיה על הזוג הצעיר למשכן את הבית תמורת הלוואה מהבנק, לתשלום מס הירושה. הבנק אכן ירוויח. אך מה יצא למובילי המחאה? – ירייה לעצמם ברגל.

תוצאה דומה תהיה גם לרוב ההצעות האחרות להגדלת המיסוי, שבסוף ייפול על כיסי שכבת הביניים, פרט למיסוי מיוחד הדרוש על משכורות מנופחות.

בכספים הזורמים כיום מקופת המדינה ישנם ערוצים שלמים הנשפכים לריק, והמצפים לטיפול מקצועי כדי לנצל אותם למטרות יעילות יותר, וזה כולל שיפור מצב מעמד הביניים, בלי לזנוח את מעמד העניים ממש.

במענה לפניית ועדת טרכטנברג שלחתי להם (וגם פירסמתי ברבים) רשימה של נושאים שאם יטפלו בהם בשיטה מקצועית – ייחסכו לקופת המדינה סכומי עתק, העולים על מה שניתן לקבל ממיסים חדשים, ואזכיר כאן רק שניים, שהכסף מהם נמצא בהישג יד ללא מאמץ: 27 מיליארד שקל שהוקצבו למחלפים בזבזניים (שיש להם תחליף הניתן ליישום מיידי), ומאות מיליוני השקלים שניתן לחסוך לפני תחילת שנת הלימודים הבאה – על ידי איסור הדפסת ספרי לימוד בשיטה לא נכונה.

נושא כבד יותר, בו ניתן לחסוך מיליארדי שקלים הוא – עדכון תורת הלחימה של צה"ל, שתתאים למלחמה המתנהלת כיום, במקום למלחמות העבר. כאן נוכל להרוויח לא רק בסכומי כסף עצומים אלא גם בהעלאה דרמטית של רמת הביטחון הלאומי של ישראל. כתבתי על כך בספרי האחרון "ללמוד מהחיים" והספקתי לקבל תגובות מעודדות מאוד מאנשים הבקיאים בנושאים שהעליתי. מה שדרוש כאן זה להתגבר על קיבעון מחשבתי בקברניטות המדינה.

אותו הדבר – בהשגת דיור בר-השגה על קרקעות שהפסיקו לשמש את החקלאות ביישובים הכפריים.

הליכה בתלם הדמגוגיה הסוציאליסטית של משחק סכום-אפס, במקום חשיבה יצירתית להגדלת עוגת המשק הלאומי – רק תחמיר את המצב.

* * *

אדריכל דוד קרויאנקר

יֵקים במשולש הירושלמי

מתוך: יֵקינתון בעריכת מיכה לימור

גיליון 248 ראש השנה תשע"ב

תולדות המשולש הירושלמי, הכולל את הרחובות יפו, המלך ג'ורג', בן-יהודה ושלוחותיהם, הוא סיפור מרתק המגולל את התמורות הקיצוניות שהתחוללו במרכז ירושלים. בעיר חלו שינויים היסטוריים, אורבניים, אדריכליים, כלכליים וחברתיים-אנושיים רבים מאז שלהי התקופה העות'מאנית, דרך עידן השגשוג בתקופת המנדט וראשית המדינה, וההתדרדרות הפיזית מתחילת שנות ה-70, ועד לניצני ההתחדשות במאה ה-21.

תור הזהב בביוגרפיה רבת השנים של אזור המשולש וסביבתו הוא פרק זמן של 35 שנה מאמצע שנות ה-30 של המאה העשרים ועד לשלהי שנות ה-60. בתקופה זו תיפקד המשולש כליבה הפועם של ירושלים הקטנה, שבאותם ימים השתרעה על כשליש משטחה הנוכחי, ותושביה מנו כרבע מאוכלוסייתה כיום. באותה תקופה "המשולש" היה תמהיל עירוני תוסס של בתי קפה ומסעדות, חנויות אלגנטיות ובתי קולנוע רבים ששכנו, מכונסים יחדיו, בשטח אורבני מצומצם. באזור דבק נופך קוסמופוליטי עם סממנים אירופיים רבים, ללא מאפייני תמונת הרחוב היום, הכוללת בעיקר חנויות באזאר, מזללות, פיצוחיות, חלפני כספים וחנויות ביגוד זולות.

תרבות מרכז-אירופית כובשת את מרכזי הערים

 תקופת המנדט התאפיינה בשגשוג כלכלי, שמקורו בגידול היישוב היהודי וביבוא הון, שאיפשר השקעות ניכרות בתעשייה ובפעילות מסחרית. רוב ההון שזרם ארצה בשנות ה-30 הגיע ממרכז-אירופה, יחד עם גלי העלייה. בארץ-ישראל היתה צמיחה כלכלית, שחיזקה את כוח הקנייה, וגם הגבירה את הצריכה. מרכז העיר ירושלים בכלל, ואזור המשולש בפרט, נהנה מתהליך זה של פריחה כלכלית; תהליכים דומים היו גם במרכז תל-אביב וחיפה.

יואב גלבר, בספרו "מולדת חדשה" (עמוד 423) מתאר: "התערובת של אוריינטליות ושל קרתנות מזרח-אירופית שאיפיינה את שלוש הערים הגדולות – החלה להשתנות בשנת 1937, עם הופעתם של העולים הרבים מגרמניה, על רהיטיהם, ספריהם, תמונותיהם וכלי הבית שלהם."

יוצאי מרכז-אירופה, רובם עולים מגרמניה, הטביעו חותם בולט על חיי המסחר הקמעוני, הן כסוחרים הן כקונים, בכל הערים הגדולות בארץ. הצרכים של העולים החדשים יצרו ביקושים למוצרים ולרמת שירותים בלתי-מוכרת מקודם, והתופעה התפשטה גם לחוגים נוספים בחברה, ותמריץ לפתיחת בתי עסק חדשים ומודרניים רבים – מהארחה והסעדה ועד אופנת לבוש ועיצוב פנים הבית. המודרניזציה של בתי עסק אלו השפיעה גם על מתחרים ותיקים והובילה תהליך מבורך של תחרות מסחרית ושיפור בתפקוד ובמראה בתי המסחר.

מסחר בעברית עם מבטא גרמני כבד

באזור המשולש בירושלים פעלו עשרות בתי עסק שניהלו יוצאי מרכז-אירופה, כאשר המכנה המשותף לכולם היה טיב המוצר ורמה אירופית של שירות ללקוח. החנויות לאורך הרחובות בן-יהודה, המלך ג'ורג' ושלומציון המלכה, ושלוחותיהם, החלו להידמות לבתי מסחר בערי אירופה, שם היתה תשומת לב רבה לאסתטיקה.

"הם ידעו כיצד להציג מצרכיהם בחלונות-הראווה בטוב טעם ובהדגשה, וכך משכו חלק גדול גם מקהל היישוב הוותיק, אשר מצא שם שירות אדיב והיצע מגוון ומודרני. כעת למדנו, כי ישנו מקצוע מיוחד הנקרא בשם 'דיקוראטור חלונות'. ההתחרות בין החנויות על החלון היפה הלכה וגדלה. אט-אט נעלמה האנדרלמוסיה של המוצגים, ואבק הדורות שנערם בחלונות נעלם אף הוא." (גלבר, עמ' 415).

עד לשנות ה-30, חנויות רבות בירושלים היו מעין "כל-בו" קטן, כלומר בית מסחר בו ניתן לרכוש מגוון מוצרים – מביגוד ונעליים ועד לשעונים וכלי מטבח. אחרי העלייה המרכז-אירופית נפתחו באזור המשולש חנויות שבעליהן התמחו בענף מסחרי מסויים, כנהוג באירופה. לדוגמה – שעונים ותכשיטים היו קונים אצל "ביידא" ברחוב המלך ג'ורג', מוצרי קוסמטיקה איכותיים אצל "הסבון" ברחוב בן-יהודה, מתנות אצל "זנגר" בפינת הרחובות ההסתדרות ושמאי, ופסנתרים כיוונו אצל קליינמן ברחוב כורש.

רוב החנויות לאורך רחובות המשולש היו באיכות אירופית, ששימשה נקודת אחיזה והתייחסות תרבותית ליוצאי מרכז אירופה. התכונות ה"יקיות" האופייניות כמו דיוק, יושרה, אמינות וחריצות, אפיינו גם את חיי המסחר שהתנהלו, לפחות חלקית, בשפה הגרמנית, או חלקית בעברית בסיסית, במבטא גרמני כבד. עמידה על המקח בנוגע למחיר לא היתה מקובלת: "מחיר זה מחיר," ולא ניתנו הנחות. רוב הסוחרים באו לבתי העסק שלהם בלבוש אירופי מוקפד, ולא ויתרו על מנוחת הצהריים ("שלאף-שטונדה"). מעטים מביניהם החלו את פעילותם המסחרית כבר באירופה, דוגמת מרדכי (מרקוס) בזנר, שפתח את חנות הנעליים "קומפורט" ברחוב בן-יהודה אחרי עלייתו ארצה מווינה, שם ניהל בית מלאכה לייצור נעליים. גם משפחת גאנז, שהפעילה חנות יוקרתית לממכר מזרונים ושמיכות פוך בבניין "מצפה" ברחוב יפו, ומאוחר יותר ברחוב שלומציון המלכה, ניהלה, קודם עלייתה ארצה, בית עסק דומה בווינה.

רוב בעלי העסקים היו אקדמאים או בעלי מקצועות חופשיים בחוץ לארץ, שהתקשו למצוא כאן פרנסה במקצועם, ונאלצו להתפרנס, בעל כורחם, כבעלי חנויות שונות ומגוונות. כך, למשל, הפך עורך-הדין ד"ר ולטר כץ, לבעלים של חנות "טריקוטז' כץ" בכיכר ציון, בה נמכר ביגוד כפיג'מות ולבני ילדים.

קרל מרקס וקורט מאייר

מקום של כבוד במגוון העסקים החדשים, שפתחו יוצאי מרכז-אירופה, היו חנויות הספרים שהתמחו בנושאים ספציפיים; לצד ספרות עברית נמכרה גם ספרות מקצועית בשפות זרות, בעיקר באנגלית ובגרמנית. בין חנויות הספרים הבולטות היו "העתיד" של משפחת סלינגרה ושות' ברחוב החבצלת, שהחזיקה לצד ספריית השאלה גם ספרים עתיקים, "הכל לנוער", ברחוב המלך ג'ורג' שקנתה ומכרה ספרי לימוד חדשים ומשומשים לתלמידי בתי ספר, וחנות הספרים "פרידמן" ברחוב בן-יהודה, שהתמחתה בספרי אמנות, ארכיאולוגיה ואדריכלות.

האופי האירופי של רחובות המשולש בא לידי ביטוי בהיצע המגוון של חנויות אופנה אלגנטיות. בין החנויות המובילות לאופנת הנשים היו "שטוק" ברחוב בן-יהודה, "אפשטיין את פלהיים" בבניין העמודים שברחוב יפו, וחנויות הפרווה "וולף" ברחוב המלך ג'ורג', ו"שרף" בבניין העמודים. "הייליג" ו"פלקס" היו בין חנויות המשולש שהובילו את אופנת הגברים. בין החנויות המובילות לנעליים הייתה "פריימן את ביין" שנוסדה כבר בשנת 1935. בין חנויות הכל-בו הראשונות שפעלו בארץ היו כול-בו "שוורץ" בכיכר ציון (ראה כתבה 'הסאגה של משפחת דורה שוורץ', יקינתון 246) וכל-בו "מעיין-שטוב" בצומת הרחובות יפו, המלך ג'ורג' ושטראוס. את צרכי מעשני המקטרות והסיגרים סיפק בית העסק של משפחת לויזון, בפינת הרחובות בן-יהודה ולונץ, שבנוסף למוצרי טבק איכותיים עסק גם בממכר מיטב כתבי העת ועיתונות העולם.

עד לשנות ה-30 המושג "עיצוב פנים", בכל הקשור לריהוט של דירות מגורים בירושלים, לא היה מקובל. העלייה ממרכז-אירופה הביאה עמה תרבות דיור חדשה וכן בעלי מקצוע. בין הבולטים היו הנגר-אומן ליאו ויסמן, שריהט בסגנונו הבורגני-אירופי-אלגנטי רבים מבתי רחביה, וקרל לוירר, שחנותו "טוב-טעם הבית" (Cultivated Home) שכנה ברחוב פרינצס-מרי (שלומציון המלכה) והתמחתה בפריטי ריהוט וריפוד אנגליים. לתחום זה של עיצוב פנים השתייכו, בין היתר, גם בית העסק של אלה שפסקי, ברחוב לונץ, ששילב סגנונות ריהוט אירופיים ומזרחיים, "הווילון", בית עסק לתפירה ולממכר וילונות של ה. רוזנבוים ברחוב המלך ג'ורג' פינת אגריפס, ושתי חנויות לייצור ולממכר מנורות ואהילים אמנותיים ששכנו בסמיכות ברחוב שלומציון המלכה. האחת של קרל מרקס והשנייה של קורט מאיר.

רק מעט בתי עסק יקיים שנוסדו בתקופת המנדט וראשית המדינה, המוגדרים על ידי ירושלמים ותיקים כ"מיתולוגיים", שרדו את תהפוכות הזמן. עם אלה שנותרו בשמם המקורי, ועדיין בניהול אחד מבני משפחת המייסדים, נמנים פוטו "פריזמה" בכיכר-ציון, וחנות כלי המוזיקה "ספיר" ברחוב בן-יהודה. עם החנויות ששמרו על מוניטין שמם המקורי, ונותרו באותה כתובת, אך עברו במהלך השנים לבעלות אחרת, נמנות חנות הספרים הוותיקה "לודוויג מאיר" ברחוב שלומציון המלכה (הבן גדעון מאיר מכהן כשגריר ישראל ברומא), "התיק" ברחוב בן-יהודה, וחנות המתנות "שרלוט" ברחוב כורש.

חנויות אחדות הנושאות עדיין את השם המקורי עברו למקום אחר, כמו חנות כלי הבית "לויזון", שלפני מיספר שנים עברה מרחוב שלומציון המלכה לקניון מלחה.

אלו חלק מן ההתפתחויות והשינויים המהווים חלק ממסע זיכרונות נוסטלגי, חסר אשליות, בעקבות ההווי, אורחות החיים והפעילויות העירוניות כאשר ל"משולש הירושלמי" וסביבתו היה "טעם של פעם".

אדריכל דוד קרויאנקר הוא בן הדור השני לקהילת היקים בירושלים, שני הוריו היו דמויות ציבוריות רבות השפעה בקרב הקהילה ובחברה הישראלית. הוא פירסם כמה ספרי מחקר חשובים על האדריכלות בירושלים לדורותיה. כתבה זו מתפרסמת לראשונה ב"יקינתון" לרגל יציאתו לאור של ספר נוסף, פרי עטו, "המשולש הירושלמי – ביוגרפיה אורבנית", בהוצאת "כתר" ומכון ירושלים לחקר ישראל, ובו 460 עמוד ו-500 איורים.

* * *

רון וייס: "תוצר של מדעים יותר מדוייקים"

סופר נידח שלום,

ה"מומחים" שכותבים על המצב באיזורנו, בעיתונים ובבטאון האינטרנטי שבעריכתך, אינם משכנעים אותי. אני תוצר של מדעים יותר מדוייקים לכן אתייחס רק לעובדות:

נוהל מו"מ עם התורכים באמצעותו של עו"ד צ'חנובר, נציגו של נתניהו. הושגה הסכמה (פשרה) לפיה תביע ישראל צער על הריגת 9 תורכים על האונייה "מאווי מרמרה" והקמת קרן פיצויים אליה תפנה ישראל כסף לפיצוי המשפחות. הבעת הצער (או התנצלות) עולה בקנה אחד עם מסקנות ועדת גיורא איילנד שקבעה שהיו כשלים מבצעיים-טקטיים בפעולת שייטת 13.

השרים דן מרידור ואהוד ברק תמכו בהצעה, שהיתה מיישרת את ההדורים עם תורכיה. נתניהו זגזג, זגזג ובסוף דחה את ההצעה.

ממשלת נתניהו ניהלה מו"מ עקיף עם הפלסטינים באמצעות המתווך האמריקאי מיטשל. נתניהו סרב לדון על גבולות וכאשר הפלסטינים גיבשו הסכם שלום כולל ומסרו אותו לידי מיטשל, נתניהו הורה לנציגו –עו"ד מולכו לא לקבל (פיזית) את ההצעה.

נתניהו התעלם לחלוטין מהחלטת הליגה הערבית לנהל מו"מ לשלום עם ישראל על בסיס גבולות 1967, ודחה גם את הצעת הנשיא ברק אובמה לנהל מו"מ לשלום על בסיס גבולות 1967.

שר האוצר שטייניץ שזר כתרים לראשו של נתניהו וסיפר שעוד לפני הקמת הממשלה אמר לו נתניהו כי יש בעית דיור חמורה ומחירי הדירות גבוהים מאוד. למרות זאת, במשך שתי שנות שלטונו לא פעל לפתרון בעיית הדיור.

לסיכום, מסקנתי היא שנתניהו הוא האדם הפחות מתאים להנהיג את מדינת ישראל.

רון וייס

רמת-גן

 אהוד: מי אנחנו שנשכנע אותך, שאתה כדבריך "תוצר של מדעים יותר מדוייקים" ואינך כשאר הכותבים העלובים שלנו – – שדבריך הם הבל ורעות רוח, ונובעים מהשקפתך הפוליטית הרואה תמיד בישראל שורש כל רע.

* * *

יואל נץ: "אהוד בן עזר אציל הנפש"

אהוד בן עזר נוהג לעיתים לחתום בשם "סופר נידח" בכאב לב, להביע את מחאתו כנגד המימסד הספרותי שמתעלם מיצירתו הענפה, רבת הפנים והייחודית... צריך להיות אדם חצוף פנים ואטום לב כמו רון וייס, כדי לפנות אל אהוד באורח קבע שוב ושוב בתואר "סופר נידח"; וצריך להיות אדם אציל נפש כאהוד, כדי שלא להשליך אותו אחת ולתמיד מכל המדרגות...

יואל נץ

אהוד: אני דווקא נהנה כל פעם שרון וייס שולח תגובה. זה ממחיש לי ש"השמאל" עדיין שרוי עמוק באיוולתו וכי המכתב העיתי פתוח למגוון דיעות רחב. אני מעדיף את הכינוי הבלעדי "סופר נידח" על פני זה השגור "סופר חשוב", ויש לי ידיד סופר שמכנה את עצמו אפילו בשם "הנידח מן הנידח"!

* * *

אלי מייזליש

נינה אהובתי

סיפור

שנתיים נעדרתי מהארץ בהן כמעט שלא קראתי כרוניקה מקומית בנעשה בקהילות. הדבר הראשון שאחי סיפר לי בנתב"ג כשבא לקבל את פניי היה שהחבר שלי פרופסור דוד ליפשיץ נפטר.

לי ולדוד היו כמה היתקלויות במהלך שנות חיינו; העיקרית בהן היא גניבת חברתי נינה, שבניגוד לעצתי התחתן איתה ואפילו הולידו יחד שני בנים. 'ברוך שפטרני,' כמעט ולחשתי ואחי ידע כי הדוד הזה היה ראוי אולי ל'ברכה' יותר בזויה.

את נינה עם תלתלי הבקבוקים הבלונדינים הכרתי לפני שהכרתי את דוד, עוד מבית הספר היסודי שלמדה בו שתי כיתות מתחתיי, אבל לא זה הדבר שמנע ממנה להתחבר אליי. בעיקר שמחה שלימדתי אותה לשחק בלורות ואפילו נתתי לה במתנה את ה'ראיסה' שלי אותה 'גזוזה' צבעונית שדמתה יותר לעין של בובה מאשר לסתם ג'ולה.

במהלך התיכון – ואפילו שכבר היו בינינו יחסים, נטשה אותי נינה בשל מרחק המקום, כי עברה לירושלים ללמוד בפנימיה, בעוד אני נשארתי בנתניה עד סיום התיכון והצבא. כשעברתי גם אני לירושלים ללמוד ב'טרה סנטה', מצאתי אותה שם על המדרגות כאילו שעברו שנות דור והיא כבר לא בלונדינית; אני עולה והיא יורדת. חייכתי אליה את אותו חיוך מוכר לה והיא השיבה לי גם בחיוך שלה שגילה טור שיניים כמו משיר השירים. נעצרתי על מקומי, הבטתי אחורה וקראתי לה: "נינה!" והיא כבר על המדרכה של קינג ג'ורג'. אני בטוח שהיא שמעה את קולי.

העסק התחיל להיות חם כשהכרתי את דוד בכיתה של יחסים בינלאומיים. נער גולמני מהכפר שלא הבין בענייני ערים גדולות, סמך עליי להיות לו למדריך, בעיקר מפני שכבר אז היתה לי מכונית ווקסהול שדודי העשיר קנה לי במתנה. דוד היה תלמיד מצטיין, ולי – שאהבתי בעיקר לרקוד, היה כותב לי את כל העבודות, תמורת זאת הייתי מכיר לו כמה מהמעריצות שלי ממועדון הריקודים. "קח לך מהן כמה שתרצה, רק בנינה אל תיגע," פסקתי.

אבל כמה שהשתדלתי להנעים לנינה את הזמן או לפחות להתייחד איתה, פשוט לא הלך. לא ממש ידעתי מה מתחולל בנפשה. עשיתי את המאמץ הנדרש להרים את הפרגוד מעל הסבך ולא ממש הבנתי. אמנם לימים התבררה לי עובדה פשוטה, הייתי מחזר נמוך קומה לעומת דוד שהיה גבה קומה. פעם תוך כדי ריקוד סלאו, כשהרגשתי כי ראשי כמעט טובע בשני שדיה, התבוננה בי בעצב ולחשה "למה אתה לא גבוה כמו דוד."

בחדר שבו גרנו, שני סטודנטים, רקמנו תוכניות בשפע מה נעשה יחד לאחר התואר. אחת מהן שכמעט יצאה לפועל היתה הקמת חברת תעופה קטנה בדרום אמריקה [אולי הברחת סמים במסווה של עבודות מחקר], אך בפועל קיימנו שותפות רק בשכר הדירה.

באחד הימים, כמעט לפני סיום הלימודים, אמר לי דוד כי הוא מתחתן עם נינה. יצאתי מדעתי מרוב כעס. "תשאיר אותה בשבילי," צרחתי עליו, "היא מתחתנת איתך רק בגלל שאתה גבוה, אבל אוהבת? בתחת שלך. שכח מזה."

הצעקות והכעסים שלי לא עזרו וביום בהיר אחד אני מקבל הזמנה.

אותה שנה התגייסתי לאחד המוסדות הסודיים ביותר וכמעט עשר שנים הייתי בחו"ל, שוכח מנינה ומדוד.

האמת היא שמעולם לא שכחתי אותה. היה לי יומן בו רשמתי את כל הפגישות, את כל השיחות ואת כל הצילומים שצילמתי אותה בכל מיני פוזות, אפילו אחת אינטימית שפיתחתי רק בחו"ל.

כשנכנסנו למכונית של אחי בחנייה של נתב"ג שאלתי אותו מתי הוא נפטר, ואחי אמר לי כי היום בעיתון יש מודעה על גילוי המצבה בקריית שאול.

"טוס," אמרתי לאחי, שתוך חצי שעה היה כבר בחנייה של בית הקברות. אחד הבטלנים הנחה אותי אל הקבר תמורת עשרה שקלים, נעמדתי מרחוק וראיתי את שני היתומים כבני ארבעים עומדים עם כיפה שחורה ואומרים קדיש. כשהחלה הנהירה החוצה, נעמדתי ליד אחד האחים והצגתי את עצמי כ"חבר של אבא מהאוניברסיטה... וגם... של אימא... מהתקופה שלפני שהכירה את אבא שלך," אמרתי, וחשבתי כי בו במקום הוא מכניס לי בוקס.

הבחור, שנראה לי כמנכ"ל חברת היי-טק, הוציא מהארנק כרטיס ביקור "ד"ר ירון ליפשיץ, מנכ"ל חברת ICC" – "תרים טלפון," אמר ונכנס לוולוו לבנה.  

לא עבר שבוע ואני יושב בסלון הווילה שלו באפקה, מצוייד במכתבים, בצילומים ובעיקר עם השאלה: האם אתה באמת רוצה לשמוע על אימא שלך?

אבל לא הייתי צריך לשאול. כשהנחתי את צרור הניירות על הספה לידי, הושיט את ידו והחל לצפות בהם כמו שחוקר ארכיאולוגיה  בוחן מטבע מתקופת בר כוכבא.

זאת אמא?" שאל, והראה לי תמונה של נינה כשהיא בת שש עשרה. "מעניין," אמר, "שאין לנו אפילו תמונה אחת שלה בבית מאותה תקופה."

כן. מעניין. ולמה לא? איך היא תסביר אחר כך לילדים מי צילם, והרי זה לא אבא. תוך רבע שעה התבררה לי כל הטרגדיה. בגיל עשרים ושש נפטרה נינה מסרטן, והותירה שני ילדים בני שנה ושנתיים. הם אפילו לא הכירו את אימא שלהם. האב, שהתקשה בגידול הילדים, מסר אותם להוריו, שמסרו אותם למוסד, והאב, שהפך לדוקטור, שהפך לפרופסור – מצא לו מעריצה אחת, סטודנטית ממוצא אפריקני, ובזה הרחיק סופית את הבנים מביתו.

הבן ירון הפציר בי שוב ושוב שאספר לו על תקופת החברות שלי עם אימו. ברור שחסכתי ממנו את כל האמת והנחתי על כתפיי את כל האשמה שלא נישאנו. "שמע," אמרתי לו, "אימא שלך לא רצתה לעזוב את הארץ לרגע. ואני הייתי חייב לנדוד ולנדוד מארץ לארץ וזה לא התאים לה. אבל לאהוב? לא הפריע לי."

כשקמתי להיפרד, אמר לי, "ואיך היה אבא, מנוול גדול הא?"

"תראה," אמרתי, "לא ככה מדברים על מתים, אבל האמת – היה סתם דרעק."

"ואימא?" המשיך תוך שאני צועד על השביל החוצה.

המראתי לשחקים של פנטסיה ועירבבתי עובדות רק כדי להנעים זיכרונות על אימא שלו שהיתה כל חייה אהובתי. "קח לך זמן," סיימתי את הפגישה, "אשמח לספר לך עוד מתי שתרצה," ויצאתי משער הווילה בלי להסתכל אחורה.

כשצעדתי למכונית הוצאתי מהארנק את התמונה בה אנחנו במצב אינטימי, צועד וחושב כי זה היה יכול להיות הבן שלי. נו, מילא אז מה? האהבה היא הרי בקבר.

חזרתי הביתה, אשתי יושבת בסלון וקוראת יאלום כשניטשה בכה. שיבכה. אני? הלכתי לשים מים בקומקום. כשהמים רתחו שמעתי את אשתי "יש לוויה היום... השכן מקומה גימ"ל, פרופסור.... מת."

מה הם מתים? הרהרתי, ועוד לא הספקתי להרים את הקומקום ואשתי מוסיפה, "זה בגלל החונטה שלו... אתה יודע, זו הכושית."

לא עניתי. ישבתי לשתות כוס תה ולהרהר בזיכרונות על נינה אהובתי.

* * *

אודי מנור

התנצלותה של ישראל בפני טורקיה

בדיון על שאלת התנצלותה של ישראל בפני תורכיה יש משהו תמוה בלשון המעטה. נוהג ההתנצלות ביחסים בינלאומיים הוא נדיר למדי, והוא הופעל במקרים 'כבדים' כמו התנצלותה של גרמניה בפני העם היהודי על השואה, או היוזמה משנת 2000 שקראה ללבנים בדרא"פ להתנצל בפני שחורים. תביעת ההתנצלות של תורכיה מישראל איננה עומדת כלל בקנה המידה של דוגמאות אלו, אך היא חסרת שחר מסיבות מהותיות בהרבה החורגות מעניין הכבוד הלאומי או התועלת המדינית.

לא מיותר להזכיר, כי את המאווי-מרמרה אירגנו, מימנו והנהיגו אנשי הארגון IHH, שכלפי חוץ מציג עצמו כ'ארגון הומניטרי', אך שעפ"י חקירות שהתנהלו ברחבי העולם כולו, כולל בתורכיה עצמה, הסתבר שמדובר בעוד זרוע של האסלאם הרדיקלי. ולכן לא מיותר כלל לשוב ולהדגיש את עיקריו, כפי שהחל מתגבש ברבע הראשון של המאה ה-20 וכפי שעולה ופורח עד עצם היום הזה ועד העתיד הנראה לעין: אלוהים בחר את נביאו האחרון, מוחמד; הוא מסר בידו את התוכן המקורי של תורתו הקדושה (להבדיל מהגרסאות המעוותות שנכתבו בברית החדשה או בתנ"ך); מטרת האסלאם היא להפיץ את דבר האל; העולם מחולק ל'ארץ האסלאם' (קרי השטחים בהם חיים אנשים שקיבלו את תורת האמת הזו) ולארץ המלחמה (קרי השטחים בהם חיים אנשים שעדיין לא קיבלו את תורת האמת הזו); המוסלמי האמיתי הוא זה הפועל להגדלת 'ארץ האסלאם' ולשם כך הוא רשאי ואף חייב לפגוע בכל מי שעומד בדרכו; אם ימות, יזכה לתגמול הנשגב ביותר: חיי נצח בעולם שכולו טוב, הכולל לא רק יפהפיות שחורות עין, אלא מפגש-עדות עם האלוהים עצמו (שזה המובן של המושג 'שאהיד').

מנקודת מבטם של אנשי ה-IHH, מה שקרה על המאווי-מרמרה איננו עוד מפגש אלים בין שוטרים למפגינים או בין כוחות צבא לבין טרוריסטים של תנועת שחרור לאומית. מנקודת מבטם, מה שקרה על המאווי-מרמרה הוא עוד פרק בסאגה בת 1300 השנה בין נאמני תורת האמת שנמסרה בידי 'חותם הנביאים' מוחמד, לבין הכופרים, שהגרועים ביניהם הם כמובן היהודים. מנקודת המבט הזו, מותם של פעילי ה-IHH לא רק שאיננו קללה או תקלה, אלא ברכה והצלחה. ומכאן, שעל פי הגיונם שלהם עצמם, לא רק שאין מקום להתנצלות מצד ישראל כלפי תורכיה, אלא יש מקום למכתב תודה נרגש מצד אנשי ה-IHH  ללוחמי השייטת שמימשו את רצונם של נאמני האל ומוחמד, להפוך לשאהידים.

מוסד ההתנצלות, הן ביחסים בין אנשים סתם, הן ביחסים דיפלומטיים, מבוסס על ההנחה ההומניסטית, לפיה ערכו של אדם, כל אדם, וערכה של מדינה, כל מדינה, שווה באופן מוחלט, בלי שום קשר לעוצמתה של זו או לעושרו ומעמדו של זה. זוהי תמצית תמציתו של ההומניזם, וממנה נובעת מערכת אדירה של חוקים המקיפים את כל מישורי החיים, מהבית הפרטי ועד לזירה הבינלאומית.

 אנשי ה-IHH יודעים לא רק את זה, אלא הם גם יודעים שבמערב ישנם מספיק בורים או תמימים שיקנו את "הבלוף הומניטרי" שלהם. הגיע הזמן לחשוף את פרצופו. צעד ההתנצלות מנוגד לכך תכלית הניגוד.

* * *

ציפי לבני לא מבינה את ארה"ב

מאת השגריר (בדימוס) יורם אטינגר

יו"ר "קדימה", ציפי לבני, מאשימה את ממשלת ישראל בהרעת היחסים עם ארה"ב, מצדיקה את לחץ הנשיא האמריקאי על ראש ממשלת ישראל ומבטאת פשטנות וניתוק מהיבט קריטי של מדיניות החוץ והביטחון.

בראיון שהעניקה לירחון האמריקאי היוקרתי, "אטלנטיק מגזין", נכשלת יו"ר "קדימה", ציפי לבני, בהבנת – כושר התמרון הישראלי מול לחץ אמריקאי, משקל העניין הפלסטיני במכלול יחסי ישראל-ארה"ב, תפישת העולם המנחה את הנשיא אובמה, הפער העמוק בין אובמה לבין רוב הציבור והקונגרס בארה"ב ושיטת הממשל בארה"ב.

לבני "מאמינה שלחץ הנשיא אובמה על רה"מ נתניהו משרת את ישראל." לטענתה, "עימות בין רה"מ ישראל ונשיא ארה"ב מחייב את יהודי ארה"ב לבחור בין השניים... זה גיהינום... זה משהו חדש..."

האומנם?

לחץ אמריקאי הוא חלק בלתי-נפרד מסדר היום של יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948. ארה"ב הטילה אמברגו צבאי ואיימה להטיל סנקציות כלכליות כדי לשכנע את רה"מ בן גוריון לדחות את הכרזת העצמאות, להסכים למשטר נאמנות של האו"ם ולבינאום ירושלים, לסגת "משטחים כבושים בנגב" ולקלוט את הפליטים הפלסטינים ולפצותם.

 ב-1967 הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ אשכול ממלחמת-מנע נגד מצרים, מסיפוח מזרח ירושלים ומהקמת רמת אשכול.

ב-1981 איים רייגן על בגין באמברגו צבאי ובקרע אם יופצץ הכור הגרעיני בעיראק.

בין 1948 ל-1992 הדפו ראשי הממשלה את מרבית הלחצים של נשיאי ארה"ב אך/ולכן שיתוף הפעולה האסטרטגי נסק באופן דרמטי. ארה"ב מעדיפה בעלות-ברית שהן יצרניות – ולא צרכניות – של ביטחון לאומי, גם אם הן מתריסות.

לבני רואה בנושא הפלסטיני ציר מרכזי של יחסי ישראל-ארה"ב. אבל היחסים אינם סבים על הציר הפלסטיני אלא על ציר ערכים, איומים ואינטרסים משותפים. לכן שודרג שיתוף הפעולה הביטחוני עקב ההרתעה הישראלית שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, למרות המחלוקת על "תוכנית רוג'רס" שדגלה בקווי 1949.

מזכרי הבנה אסטרטגיים ותחיקות להרחבת שיתוף הפעולה נחתמו בשנות ה-80' וה-90' למרות חילוקי דעות חריפים לגבי מלחמת של"ג, "תוכנית רייגן", האינתיפאדה הראשונה ועוינותם של בוש ובייקר – אבל עקב תרומת ישראל לתעשייה הביטחונית בארה"ב, למלחמה בטרור, להגנה נגד טילים ולהרתעת משטרים רדיקלים. בארה"ב קיימת מסה קריטית הסבורה ששיתוף הפעולה עם ישראל הוא דו-סטרי ולתועלת הדדית, גם אם ישראל אינה מקבלת את עמדת הבית הלבן בנושא הפלסטיני.

יו"ר "קדימה" סבורה שקיימת תמימות דעים בינה לבין אובמה לגבי מהות היחסים ההדדיים.  אבל, אובמה שואף להתקרב לעולם המוסלמי ולאו"ם, ונחוש לקצץ את כנפי ישראל מוסרית, אסטרטגית וטריטוריאלית. שום ויתור ישראלי לא ישנה את הערכתו שישראל אינה נכס אסטרטגי, שהיא שייכת למערב המנצל – והערבים לעולם השלישי המנוצל; שבסיסה המוסרי הוא השואה ולא 4,000 שנות היסטוריה, ושהמרשם לפתרון הסכסוך הוא קווי 1949, חילופי שטחים, חלוקת ירושלים, עקירת כל ההתיישבות היהודית ביו"ש ובגולן ודיון על שיבת פליטים פלסטינים.                                

בניגוד לתובנת הצמרת הפוליטית בישראל, נשיא אמריקאי אינו כל יכול בנושאי חוץ וביטחון.  הוא אינו "הממשל", אלא אחת משלוש זרועות הממשל העצמאיות והשקולות בעוצמתן. הקונגרס הוא "בעל המאה" ויכול ליזום, לבלום ולהשעות מדיניות, ולהפוך על פניה את מדיניות הנשיא. משקל הקונגרס – מבצר תמיכה בישראל – עולה בעיתות משבר כלכלי וככל שמתקרבת מערכת הבחירות לנשיאות.

בבחירות נובמבר 2010 החליט הבוחר האמריקאי – שהוא הציר המרכזי בשיטת הממשל האמריקאית ואוהד שיטתי של ישראל – שאובמה אינו מייצג את תפישת עולמו, והנחיל לדמוקרטים תבוסה צורבת. גם בנושא ישראל עמדת אובמה מנותקת מעמדת רוב הבוחרים והנבחרים בארה"ב.

כדי לקדם את יחסי ישראל-ארה"ב, על הצמרת הפוליטית בישראל ללמוד את הזירה הפנים-אמריקאית, להעמיק את הקשר עם הקונגרס – הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקאי – ולהימנע מהתבטאויות המוסיפות שמן למדורת הלחץ על ישראל.

אהוד: לדעתנו זה לא הדבר היחיד שציפי לבני אינה מבינה; הטיפשות הכי גדולה שלה היתה שלא נכנסה לקואליציה עם הליכוד, מה שהיה מנטרל את "ישראל ביתנו" והחרדים, ושומר את "קדימה" מפני התפוררות באופוזיציה, וגם מעניק לה חלק נכבד בעשייה ובהנהגה של המדינה, וזאת כאשר לבני יודעת היטב שאין שום פתרונות פלא והיא סתם מקשקשת בביקורת שלה על נתניהו.

לבני, שהצליחה לעזור להדחת אולמרט כאשר שירתה תחתיו כשרת החוץ, סירסה גם את מפלגתה "קדימה" וקשה לדעת מי בכלל יצביע עבורה בבחירות הבאות. סביר להניח שגורלה יהיה כשל "שינוי".

* * *

אוריה באר

יום הזיכרון של לוכסמבורג

מסתבר, שלא רק לנו יש ימי זיכרון ואבל מימי מלחמת העולם השנייה. כן, כוס התרעלה עברה לא רק עלינו, אף שאנחנו הקורבן הגדול ביותר של המלחמה בנאציזם.

חזרנו לפני כשבועיים מלוכסמבורג הקטנה, מחוז ילדותה של אשתי, והמקום אליו הגיעו הוריה לאחר מלחמת העולם הקשה. שם למדה בבתי הספר העממי והתיכון, שם רכשה את  הידע בשפות הרבות בהן היא שולטת, ושם מצויים עד היום  קרובי משפחה  וחברי ילדות, איתם היא שומרת קשר הדוק זה יובל שנים. מפעם לפעם אני נלווה אליה לביקוריה שם, ונוכח באהבתם ובחיבתם של בני המדינה הקטנטונת לישראל.

בבוקרו של חודש אוגוסט אני פותח את העיתון המקומי הכתוב גרמנית וצרפתית, וקורא שבמיספר עיירות במדינה מתקיים יום זיכרון  לזכר  קורבנות הסרבנות הגאה לנאצים בשנת 1942.

מעשה שהיה כך היה. הגרמנים כבשו בסערה את המדינה הקטנה כבר בתחילת המלחמה. לדוכסות הקטנה, שבאותה עת היו בה כשלוש מאות וחמישים אלף תושבים, בתוכם כשלושת אלפים יהודים, לא היה כל סיכוי נגד הפאנצרים וחיל האוויר של הנאצים. הם רק ביקשו משליטיהם החדשים שיניחו להם בשלווה. אבל להיטלר ולגבלס זה לא הספיק. גם העובדה שתושבי המדינה הוכרחו לעבוד במפעלי הברזל והנשק לא סיפקה את הגרמנים.

 "אתם שייכים לרייך הגרמני הגדול," טענו היטלר וגבלס, "אתם בעצם גרמנים. בואו הטו שכם איתנו למלחמה באויבים שלנו."

"לא ולא," השיבו באומץ הלוקסמבורגים ובראשם הדוכסית ובעלה. "יש לנו תרבות משלנו, היסטוריה משלנו ווערכים משלנו. השפות שלנו דומות אבל הערכים שונים. עזבו אותנו במנוחה."

מאומה לא עזר. בתאריך 22 באוגוסט 1942 הכריז המושל הצבאי הגרמני של לוכסמבורג כי על כל הצעירים מגיל שמונה עשרה ועד גיל עשרים וארבע להתגייס לגיוס חובה לצבא הגרמני, "כדי לסייע למטרות המשותפות של שני העמים."

הלוקסמבורגים הגיבו בשביתה כללית במפעלי הנשק והברזל ששירתו את הצבא הגרמני, בעיירות סולפיקין, אש סיר אלזט ועיירות סמוכות אחרות.

המושל הנאצי הגיב באכזריות איומה. עשרים וחמישה מראשי מנהלי העבודה במקום, ומראשי המרד, הועמדו למשפט צבאי קצר והוצאו מיד להורג. על מאה מנהלי עבודה וסגניהם נגזר להיות מגורשים למחנות ריכוז קשים כדכאו ובוכנוואלד, משם רובם לא חזר. כחמש מאות צעירים בני המקום גויסו בכוח הזרוע לצבא הגרמני, ונשלחו לחזית הרוסית. בודדים מהם חזרו חיים למולדתם. עונשים קשים הוטלו על פועלים אחרים.

הלוקסמבורגים לא שכחו. מדי שנה בשנה נערך טקס זיכרון לזכרם של הנרצחים בעיר הקטנה אש, ליד בניין העירייה. בניהם ונכדיהם של הנרצחים, וכן ראש העיר ונכבדים אחרים, ובתוכם גם הדוכס והדוכסית, נוכחים בטקס המרגש. השנה רציתי אף אני להשתתף בו, אך הידיעה על קיומו באה אליי ברגע האחרון ממש, עם קריאת העיתון. חבל. אולי בשנה הבאה.

אכן, סיפור קטן  שכמעט ונשכח, על אנשים אמיצים במדינה שסירבה לוותר על כבודה ועל עצמאותה המדינית והרוחנית.

אגב, בסמוך לעיר הבירה לוכסמבורג, מצוי בית קברות צבאי ענק ובו מצויים אלפי קברים של  חיילים אמריקאים ואחרים, ובו גם קברו של הגנרל פאטון. על עשרות, אם לא מאות  מהמצבות, מתנוססים סמלי מגן דוד. בית הקברות והסמלים הללו, מעידים על הקרבות הקשים שניטשו בנסיכות ובסביבתה באוקטובר 1944, לאחר כישלונה של מתקפת הנגד הגרמנית. על השאר, קראו בספרי ההיסטוריה.

* * *

מוטי הרכבי: הו למי תודה?

יכול להיות שהמשפט הבא יזעזע, אבל בעצם צריך להודות לאדרואן, למצרים, לאירנים ולכל אלה שמבהירים חזור והבהר מה מצבנו באמת! מול מי אנו עומדים! מה באמת רוצים מאיתנו וכי בעצם מאז קום המדינה דבר לא השתנה.

אין כאן שאלה של שטחים, אין כאן שאלה של מחוות, אין כאן שאלה של הכרה במדינה זו או אחרת. השאלה מעולם לא השתנתה. זוהי שאלה קיומית של כולנו. הדבר היחיד שיירצה את מבקשי נפשנו היה ונשאר אותו דבר: הם רוצים אותנו מתים, ורק זה יספק אותם.

אז כאשר תקשורת, שמקבלת תחושת בטחון הזויה בבתי הקפה בשינקין, ונדמה לה שהאוייב רחוק, אי שם מעבר לירקון, ושהטילים הם בעייה של "מדינת עוטף עזה", וכי אם נשיר שירי שלום, נדגמן באופנת שלום, נפריח כל יום יוני שלום והעיקר נשנא מתנחלים, חרדים, דתיים וימניים – נרחיק מעצמנו את הסכנה, נוכל להראות כל כך יפים, וכמובן נוכל לשבת בביטחה בשינקין ולחלום חלומות שלום, חלומות אחווה (כמובן לא כלפי ישראלים) ואם אפשר גם להסניף קצת בינתיים. עדיף.

נכון ששום הצהרה של איזושהא צורר לא תשנה את דעתם! הם הרי כבר בחלום השלום, אי שם בין Avatar ל-Shangarila – זה לא רק הטריפ המתוק שמונע מהם לפתוח עיניים ואזניים. גם הם כמו כולנו במלחמת קידום וקיום. ובמקום האפל בו הם נמצאים (אני מתכוון לתקשורת) קידום פרושו השמצת ישראל, קידום פרושו הצלחת להעליל עלילה שאף אחד לפניך לא חשב עליה – וכל המרבה הרי זה משובח.

הצהרות ארדואן ושאר המנוולים לא יפקחו את עיני העיוורים של התקשורת, הפרקליטות, בג"ץ וכל שאר יצירות הקרן. אלה כבר עברו את נקודת האין חזור.

אז למה צריך להודות למנוולים?

כי הם מאפשרים לנו, לעם ישראל, להחזיר דברים לפרופורציה הנכונה. ונותנים לנו חיסון מול המלחמה הפסיכולוגית שמנהלת התקשורת הישראלית נגד בני עמה.

אז אחרי שטיפות המוח של ערוץ 2, YNET , "הארץ" (נגד הארץ) גל"צ (התחנה נגד החיילים) וכל השאר – מגיעים אדרואן וחבריו, שופכים עלינו מי קרח וגורמים לאלה שעוד מסוגלים להתעורר – להקיץ ולהבין מה קורה!

* * *

אורי הייטנר

1. ואם ארנב ג' היה מתנצל

ארנב א' וארנב ב' היו משועממים מאוד.

"מה נעשה?" שאלו זה את זה.

ארנב א': "נלך להרביץ לארנב ג'."

ארנב ב': "ככה סתם, בלי סיבה?"

ארנב א': "נדפוק לו בדלת. אם יצא עם כובע, נצעק עליו למה אתה עם כובע ונרביץ לו. אם יצא בלי כובע, נצעק עליו למה אתה בלי כובע ונרביץ לו."

הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

ג' יצא בלי כובע.

"למה אתה בלי כובע?!" והרביצו לו מכות רצח.

כעבור שבוע א' וב' שוב השתעממו.

"מה נעשה?"

"נלך להרביץ לארנב ג'."

"סתם ככה, בלי סיבה?"

"נבקש ממנו סיגריה. אם יתן סיגריה בלי פילטר, נכה אותו על כך שנתן ללא פילטר. אם יתן סיגריה עם פילטר, נכה אותו על כך שנתן עם פילטר."

ארנב א' וארנב ב' הלכו לארנב ג' והקישו על דלתו.

פתח ג' את הדלת.

שאלו אותו: "אפשר סיגריה, בבקשה?"

ארנב ג': "בשמחה. עם פילטר או בלי פילטר?"

היססו השנים רגע ואז צעק עליו ארנב ב': "למה אתה עם כובע?" וירדו עליו השניים במכות רצח.

וכאן נשאלת השאלה: ואם ארנב ג' היה מתנצל על משט המרמרה, האם הם היו מוותרים לו?

2. סקירת עיתוני סופשבוע 16-17.9.11

* מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", יצא השבוע במהדורת ענק, המחולקת לשתי חוברות. האחת, חוברת עבה על נייר כרומו משובח, שעיקרה – כתבות רכילות על סלבס ש"פותחים את הפה" ו"שוברים שתיקה". והפעם – רן דנקנר ורמי קליינשטיין. בקושי הצלחתי לצלוח את הכותרות וכותרות המשנה. לעומת זאת, החוברת השניה, הצנועה, על נייר עיתון – היא מסמך היסטורי מרתק ורב חשיבות: "המהפכה ואני". יומני המחאה הפרטיים של דפני ליף וסתיו שפיר, וכן כתבה קצרה על דמויות מרכזיות אחרות במחאה החברתית, המייצגות קו שונה.

מאחר שהמאבק החברתי של קיץ 2011 הוא אירוע חסר תקדים בהיקפו ולהערכתי גם בהשפעתו על דמותה של החברה הישראלית, לאו דווקא ברמת ההישגים שיניב במערכות הפוליטיות והכלכליות (ואני מאמין שגם בכך הישגיו יהיו גדולים), אלא בשינוי השיח הציבורי והתרבותי בישראל ובמהות האזרחית הדמוקרטית של ישראל, מסמך כזה הוא בעל חשיבות רבה. וחוץ מזה, הוא גם מעניין מאוד.

מאז תחילת המאבק, אני מוצף במידע קונספירטיבי מפליל אודות המחאה שאובמה ופרס יזמו באמצעות הקרן לישראל חדשה, כדי ליצור אנרכיה במדינה לקראת אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. טוב, זאת התיאוריה הקיצונית ביותר, בדרך כלל הן מתונות יותר, אך עיקרן – מדובר במאבק מתוזמר ומתוחכם, שטובי המוחות של השמאל הרדיקאלי האנרכיסטי הקומוניסטי הבינלאומי רקחו במשך שנים או לפחות חודשים. אני רוצה מאוד שבעלי התיאוריות הללו יקראו את החומר, כדי שיראו עד כמה התיאוריות שלהם הזויות ורחוקות מן המציאות. מצד שני, הרי אין סיכוי שהם ישתכנעו. נהפוך הוא, הם יראו בכך התגייסות של "ידיעות אחרונות" לטשטש עקבות. שהרי מי שמאמין בתיאוריות קונספירציה, כל הוכחה לכך שהתיאוריה אינה נכונה, היא בעבורם הוכחה לכך שהתיאוריה יותר נכונה מנכונה.

אני, מה לעשות, לא קורצתי מן החומר הקונספירטיבי. אמנם אני קורא עיתונים ביקורתי, וקוראי סקירותיי השבועיות יודעים שאיני בולע בתיאבון כל לוקש, אבל הביקורתיות שלי מידתית. ניכרים דברי אמת, ודבריהן של דפני ליף וסתיו שפיר ניכרים כדברי אמת.

והאמת היא, שאכן מדובר בצעירות האמורות להיות נשות מעמד בינוני קלאסי, שחשו איך אינן מצליחות להתמודד עם יוקר המחייה ובעיקר עם הקושי להשיג דיור, עד שנשברו והחליטו למחות. בלי שום ארגון. בלי שום סיוע. באמצעות הפייסבוק – שהפיץ את בשורת מחאת האוהלים במשך שבוע ימים בלבד, והשאר היסטוריה. המאהל ברוטשילד הוקם ב-14 ביולי, יום הבסטיליה, ובעתיד ייבנה לבטח מיתוס הקושר בין התאריכים. מתברר, שהתאריך הוא מקרי בהחלט. כשדפני ליף, שמן הכתבה מצטיירת כאדם ספונטני ואימפולסיבי, לטוב ולרע, החליטה בספונטניות על המהלך, היה בכוונתה להודיע בפייסבוק שמחר היא נוטה את אוהלה בכיכר הבימה. חבר שיכנע אותה לדחות את המהלך בשבוע, וכך היה. הנה, הציטוט המקורי: "...אני נכנסת לפרופיל של חברי ללימודים עדי אזולאי, שגם הוא, אני מגלה, במצב עגום כמו שלי. 'הלו?' – 'מה קורה, אזולאי, זו דפני'. 'מה קורה?' – 'על הפנים. תגיד, אולי במקום לקטר נפתח אוהל מחר מול הבימה? בחייאת, צריך לעשות משהו'. – 'חכי שנייה, את רצה מהר מדי'. – 'אזולאי, אי אפשר ככה יותר'. – 'דפני , בסדר, אני איתך. אבל אולי ניתן לזה שבוע. תפתחי את האירוע ליום חמישי הבא, ככה אנשים יוכלו להצטרף'. אני לוקחת רגע לחשוב. 'דפני, את שם?' – 'כן. בסדר, ניתן לזה שבוע. אבל תעשה attending'."

ביומנה היא מתארת כיצד נכנסה שוב ושוב, בימים הבאים, לאירוע שפתחה בפייסבוק, ונדהמה מחדש ממספר המאשרים. ".. כ-40 אנשים כבר אישרו הגעה. מרגש! רגע, אבל אולי הם לא יבואו? אולי הם סתם מאשרים הגעה כמו תמיד?" כשמיספר המאשרים עבר את האלף, היא הבינה שמשהו גדול הרבה יותר מתוכניותיה והרבה יותר גדול ממנה משתלט עליה, על סדר יומה, על תוכניותיה. אך היא לא חלמה על אפס קצהו של ההמשך.

איזה תיאוריות ואיזה קונספירציות... נכון, גורמים פוליטיים ניסו ומנסים לתפוס טרמפ על המחאה, אם כדי לגזור קופונים ואם כדי לקדם אג'נדות שונות. לזכותם של מובילי המחאה ייאמר, שלמרות חוסר ניסיונם, צעירותם והבלגאן המאפיין אותם ובעיקר איפיין אותם בראשית הדרך, הם הצליחו לבלום אותם. כולנו זוכרים איך אלדד יניב מה"שמאל" ה"לאומי" [המרכאות אינן פליטת מקלדת], אחד הציניקנים הדוחים בסביבה, ניסה לנכס לעצמו את המחאה בימיה הראשונים. כולנו זוכרים? נדמה לי שכבר שכחנו שאנו זוכרים. כך הוא וכך גם אחרים.

הרשימה של סתיו שפיר מעניינת יותר משל דפני ליף וכתיבתה משובחת יותר. אך מה שהופך אותה למרגשת, הוא הסיפור האישי אודות אחותה הצעירה, הסובלת מפיגור ואוטיזם, ובקיץ זה עברה לכפר טיפולי לבעלי צרכים מיוחדים בצפון. היא תיכננה להקדיש חלק ניכר מן הקיץ לאחותה, ובכתיבתה היא חושפת את ייסורי המצפון על כך שלא עמדה במחוייבותה זו. סתיו מתארת את ה"מאחורי הקלעים" של המאבק. את הניסיונות של גורמים פוליטיים טרמפיסטים לתפוס טרמפ. את הגורמים המיליטנטים העמוסים במגפונים, המנסים להסיט את המאבק לפסים קיצוניים ואלימים. את הלחץ האדיר והאיומים של אלה ש"מוכרחים" לקבל את רשות הדיבור בהפגנות ועוד. כבוגר המאבק על הגולן, זה כל כך מוכר... הנה, היא מספרת על ביקור בכנסת, וישיבה ביציע בעת ההצבעה על חוק הווד"לים. חבריה והיא החלו לעשות את תנועות ההסכמה וההתנגדות של שפת המחאה הידנית, ותוך שניות גורשו בידי סדרני הכנסת. היא אינה מבינה על מה ולמה, הרי הם לא עשו כל דבר אלים. אך היא מספרת איך אמר לה הסדרן "אני מתנצל, ברור לך שאנחנו איתכם, כן?"

 וזה הזכיר לי הפגנה דומה, שחבריי ואני ערכנו בכנסת לפני 18 שנה. תכננו מיצג מחאה בנאומו של רבין, אך ראש הממשלה הבריז ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. במהלך דבריו, שלפנו מתחת לחולצות כרזות "העם עם הגולן". ותוך שניות – בדיוק תיאורה של סתיו, כולל דברי הסדרן...

סתיו מתארת כיצד חבריה והיא התעשתו למחרת ההתקפות המכוערות על ח"כ מירי רגב וראש העיר רון חולדאי בעת ביקוריהם במאהל, וקבעו כללי התנהגות והתנהלות של מתן כבוד לאורחים, אך קבלתם כאחד האזרח במעגלי השיח. היא מתארת את אסיפות העם ומעגלי השיח, תיאור מעניין ומרגש. היא מתארת תמונה אודות צעירים מבולבלים, שהחליטו לשים קץ לאדישות שלהם ולמחות על מצוקתם, ומצאו את עצמם מובילים מאבק חברתי ופוליטי (במובן האמיתי של המושג) חסר תקדים, ללא כל הכשרה, כשכל הלימוד הוא תוך כדי תנועה, בהצלחה גדולה ובמעט טעויות.

מצד שני, ברור שהם לא יצאו למאבק כולל על צדק חברתי במדינה. גם לכך הם נשאבו מתוך המאבק, וגם את הרעיונות הללו הם ניסחו תוך כדי תנועה, מתוך הבנת האחריות אליה נקלעו (ואולי עדיין ללא ההבנה הזאת). אני מאמין לה בהחלט, כאשר היא כותבת על הצורך לשבור את קופסאות הימין והשמאל, ולעבוד יחד – מתנחלים וערבים, ימנים ושמאלנים, במאבק למען מטרות משותפות. 

לצד הכתבות האישיות והגדולות של דפני ליף וסתיו שפיר, ניתן מקום מזערי לדמויות אחרות, שהבולט בהם הוא איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. מאחר והוא עומד בראש ארגון, והמסר שלו פחות דרמטי, פחות מהפכני, יותר פרגמטי – קל יותר להימשך למסר שלהן מאשר לשלו. אבל אני מאמין, שהתנאי לכך שהמאבק יצליח, הוא שלא יהיה זה מאבק לשם מאבק, אלא מאבק לשם תוצאות. זה המסר של שמולי, זה הקו שלו וזה הקו הנכון. נקודת המחלוקת המרכזית, היא היחס לוועדת טרכטנברג. גישת ההידברות, ה"כבדהו וחשדהו" של שמולי, נכונה, ראויה ודמוקרטית הרבה יותר מהשלילה הגורפת מראש של דפני וסתיו. ייתכן שכוחה של המחאה, הוא השילוב בין הגישות, בין הלהט שלהן לאחריות שלו. אני מעריך, שבאיזשהו שלב לא יהיה מנוס מפיצול, אך כל עוד ניתן לשלב ידיים, מן הראוי שהדבר יעשה, וטוב שהאחדות הזאת נשמרת עד כה.

גם מוסף "הארץ" הקדיש עמודים רבים למנהיגי המחאה – אך לא למנהיגים הבולטים אלא למנהיגים המקומיים, של המאהלים השונים. ביניהם, לוני נתנזון, מנהיג המאהל בקריית שמונה והמאהלים בצפון. אני קשור למאהל הזה ומעריך מאוד את מה שנעשה בו. על חולצתו של לוני, בתמונה במוסף, הופיעה הכתובת "העם יוצר צדק חברתי", סיסמה שאני מתחבר אליה הרבה יותר מאשר ל"העם דורש", ולפחות במאהל של קריית שמונה זה המוטו המוביל. אין זו אקטיביות של הפגנות בלבד, אלא של עשייה קהילתית, חברתית, חינוכית  ותרבותית, לשיפור פני החברה באצבע הגליל.

כאמור, איני קונה את התיאוריות על כוחות השמאל הרדיקאלי שיזמו את המאבק, אבל אי אפשר להתכחש לצבע הפוליטי של לפחות חלק ממוביליו, ובהם דפני ליף. האמת היא, שהיא לא ביטאה עמדות פוליטיות בנושאים שאינם קשורים למאבק במהלך הקיץ בו נעשתה דמות ציבורית, אך חתימתה על עצומת הסרבנים בהיותה שמיניסטית, מסגירה זאת. איני יודע האם גם היום היא דוגלת בעמדות הרדיקאליות הללו, אך אין ספק שזהו כתם שחור בעברה (אף ששחרורה משירות בצה"ל אינו קשור לכך, אלא למחלת האפילפסיה). מוסף "הארץ" ריאיין את "דני מכפר סבא" שאיתר וחשף את המידע הזה. אורי תובל, המראיין, השמיע את המשפט המדהים הבא: "הסרבנות באה מתוך דאגה לישראל, והמחאה נועדה לתקן את המדינה. זו לא ציונות"? שמעתם? עריקה ממלחמת הקיום ומהמלחמה בטרור באה מתוך ... "דאגה לישראל", וזה סוג של ... ציונות. אוי, "הארץ", "הארץ".

"דני מכפר סבא" ביטא בריאיון את תיאוריית הקונספירציה, ואולי כותרת קבוצה הפועלת נגד המאבק מבהירה זאת היטב: "ס' זה ספטמבר". ובעברית קלה, המאבק נועד להכשיר את הקרקע לאירועי ספטמבר ולהכרזת העצמאות הפלשתינאית. אגב, לתיאוריה זאת יש תמונת ראי, על הממשלה המתכננת עימות אלים ואולי אף מלחמה כדי להשתיק את המחאה החברתית. שתי התיאוריות הזויות. ברור שהממשלה נוהגת הפוך מהתיאוריה (הבלגתה מול פרובוקציות, מול פיגועים, מול ירי טילים, מול הפוגרום בשגרירות בקאהיר, מול התקפות הטירוף של ארדואן וכו'). ובאותה מידה, ברור שהאיום הגדול ביותר על המאבק החברתי הוא "ספטמבר", שעלול להוריד את המאבק מן הכותרות, ולהשכיח אותו מלב השיח הציבורי.

מבחינה זאת, ראוי לציין, שעצם העובדה שארבעה ימים לפני העשרים בספטמבר, שעת השי"ן של "הצונאמי המדיני", מוסף "הארץ", "7 ימים" ו"דה-מרקר" מוקדשים בעיקר למחאה החברתית, היא הצלחה אדירה של המאבק. 

* אולם יש סיבה נוספת לכך. כנראה שיותר ויותר אנו מבינים שאין המדובר בצונאמי ואפילו לא בסופת הוריקאן, אלא סתם בזריעת פאניקה והיסטריית המונים (שהחל בה אהוד ברק, משיקולים פוליטיים). מסתבר שהציבור לא קנה את ההיסטריה. ובעיתוני סופשבוע, הסיקור של האירועים הצפויים מתון ומאוזן למדיי.

בעניין זה, יש לציין לשבח דווקא את "הארץ". מאמרו של עורך העיתון אלוף בן "שב ואל תעשה?" מבקר את ראש הממשלה ואת הממשלה, אך עושה זאת בצורה אחראית, מתונה ומאוזנת, אינו תולה בישראל ובממשלה את עיקר האשמה לאירועים מול תורכיה ומצרים ומפנה אצבע מאשימה גם כלפי הפלשתינאים בנוגע לדרדור המצב.

וכך, ביתר שאת, מאמרו של חתן פרס ישראל, הפרופ' למדע המדינה שלמה אבינרי ב"הארץ", "דרוש: שכל". גם הוא מבקר את הממשלה, אך גם משבח אותה על התנהלות אחראית בדרך כלל, ואף אומר בפשטות את שלאט לאט כולנו מפנימים: "סדרת ההתרחשויות שישראל מתמודדת עימן באחרונה אינה צונאמי. לא רק שאין מדובר באסון, אלא שאירועי השבועות האחרונים הם תוצאה של תהליכים פוליטיים, שחלקם קשורים אלה באלה ואחדים מהם נפרדים; לישראל היה חלק בהתפתחות אחדים מהם, אבל על אחרים אין לה שליטה. גם אם רובם אינם נוחים לישראל, עדיין שמור לה חופש פעולה מסוים, שהיא יכולה לממש אם תדע לקבל החלטות שיהיו אולי קשות. ... אין הצדקה לתחושות ההיסטריות הרוחשות עתה בארץ."

אבינרי משבח את התנהלות הממשלה במשבר עם מצרים. הוא מצביע על כשלים בקבלת ההחלטות במשבר מול תורכיה, אך הוא מבהיר בפירוש "טועה מי שחושב שמדיניות ישראלית נכונה הייתה משיבה לקדמותם את יחסיה עם תורכיה." הוא נותן הסבר, שלא עם כולו אני מסכים, לגבי הגורמים להתנהגותה של תורכיה, שלבטח אינה מושפעת מהתנצלות ישראלית זו או אחרת. בין השאר הוא מזכיר, לא כגורם יחיד, את העובדה ש"ממשלת תורכיה מונהגת על ידי מפלגה מוסלמית," גם אם לטענתו "לא רק ההשקפה הדתית מנחה את מדיניותה."

גם שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור מתייחס לסוגייה, בראיון מרתק ומרשים מאוד לעדי גולד ב"ידיעות אחרונות". פרושאור מנתח את המתקפה התורכית כהסלמה בעקבות דו"ח ועדת פאלמר, שמרבית מסקנותיו הן לטובת ישראל. "על פי ההתנהלות שלנו עד עכשיו, אני חושב שהתנהגנו כמבוגר האחראי." הוא נשאל האם אי אפשר היה למצוא אפיק התנצלותי ולסגור סיפור? "הם לא מסתפקים בזה. בגלל הראייה ההגמוניאלית שלה באזור, תורכיה מנסה להסלים את המצב. דפוס ההתנהגות התורכי הוא מאוד כוחני. צריך לתת ציונים מאוד גבוהים לקברניטים בארץ, שמנסים לא להיגרר לפרובוקציות, מתוך ראייה שהיחסים בין המדינות חשובים לשני הצדדים. לגבי התורכים, אני יכול להגיד בעיקר דבר אחד: מי שיושב בבית זכוכית שיזהר מלזרוק אבנים." – "יכול להיות ששר חוץ אחר, נגיד שמעון פרס, היה מנווט את הדיאלוג למקום שונה?" – "אין בסיס לתחושה כזו. הרי האירועים התחילו, כביכול, בכנס דאבוס עם ארדואן ופרס. ומה היה שם? פרס נואם – ארדואן נוטש את המקום. אנחנו כמעט ולא אומרים מילה, רק כדי לנסות להרגיע את הדברים – התורכים מחליטים לבטל תמרון שלנו עם נאט"ו. נגמר הסיפור של נאט"ו, ויש סיפור חדש: הם טוענים שקנו מאיתנו חלקים לא מספיק טובים של מזל"טים. אנחנו שותקים. ארדואן נוסע לאיראן וללבנון, מקלל אותנו – ישראל לא מגיבה. ככל שאתה רץ על ציר הזמן קדימה ומתנהל בבגרות, האם יש שינוי בהתנהלות התורכית מול ישראל? לא. ולא רק זה, אלא שיש הסלמה שרק הולכת וגוברת. כך שזה לא משנה מי היה עומד בניהול המשא ומתן מולם."

מילים כדרבנות. אבל את נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" זה לא משכנע. נחום ברנע, חתן פרס ישראל, הוא עיתונאי מצוין. אף שדעותיו המדיניות רחוקות משלי, תמיד הערכתי אותו. גם כאשר תמך בנסיגה מהגולן, בימים הקשים שהיא עמדה על הפרק, הערכתי את מקצועיותו. אגב, את מאבקנו הוא סיקר בהגינות רבה, ואף פירסם באותם ימים מאמר ב"עין השביעית" בו ביקר בחריפות את עמיתיו שלא סיקרו בהגינות את המאבק. אבל בנושא התורכי הוא נפל. לא מבחינה פוליטית, אידיאולוגית, אלא מבחינה עיתונאית, מקצועית. הדבקות שלו בשטות הזאת של ההתנצלות שהיתה מונעת את המשבר, עליה חזר גם השבת, היא בלתי בוגרת ואינה חכמה במיוחד, ויכולתי לנסח את זה הרבה יותר בחריפות. 

ניתוח מעניין של הזירה המדינית מעניק בן דרור ימיני ב"מעריב", במאמרו "הזרם הקלינטוני". התזה שלו, היא שיש דרך אחת לפתרון הסכסוך, והיא אימוץ מתווה קלינטון, אודות שתי מדינות לשני עמים, פחות או יותר בקווי 67', עם חילופי שטחים. מי שתומך במתווה, מעוניין בפתרון ומקדם אותו. מי שאינו מקבל את המתווה, אינו מקדם פתרון.

איני מקבל את הגישה העקרונית של ימיני. אני דוגל במתווה אלון/רבין אודות פשרה טריטוריאלית ושולל את מתווה קלינטון/ברק/אולמרט. אבל אני מקבל את הניתוח של בן דרור, שנתניהו אימץ את המתווה הזה, או לפחות את עיקריו. אני מקבל את הגדרתו ש"נתניהו מחזיק היום בעמדות שהן הרבה יותר שמאלה מהעמדות של יצחק רבין ז"ל בשיא פנייתו שמאלה." ובוודאי שאני מקבל את ניתוחו, שמי שמסרב לקבל את המתווה הזה, הוא אבו מאזן, שאינו מקבל את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", כיוון שלא השלים עם קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, ולא ויתר על טענת "זכות" השיבה.

בן דרור ימיני מבקר בחריפות ובצדק את ציפי לבני, שעד לאחרונה, בשנים שלאחר השינוי החד בעמדותיה מארץ ישראל השלמה למתווה קלינטון/ברק/אולמרט, נקטה בעמדות ציוניות שפויות מובהקות, הגנה על עמדות ישראל, יצאה נגד הדה-לגיטימציה כלפי ישראל, ולאחרונה השתבשה דעתה והחלה להתחפש לגדעון לוי. אני מעריך שלא נותרו הרבה אזרחים בישראל המאמינים שציפי לבני קורצה מחומר של ראשי ממשלה, אך למה היא מתעקשת להוכיח שאינה מסוגלת להיות ראש אופוזיציה?

 אולי הבשורה הגדולה ביותר של הסימנים לתחייתה של מפלגת העבודה, היא ריסוקה של המוטאציה הפאתטית "קדימה", שהיא מפלגת מרכז, כמו שה"שמאל הלאומי" הוא שמאל וכמו שהוא לאומי.

* לקראת הסיבוב השני של הפריימריס להנהגת מפלגת העבודה, אף עיתונאי לא הסתכן בתחזית מי ינצח. הופתעתי מההתנהלות האחראית הזאת. עם זאת, כל הפרשנים והכתבים הפוליטיים ניבאו המשך המהומות והקרע במפלגה, ויש שצופים פילוג. איני רואה פילוג לנגד עיניי, אך אני בהחלט מסכים עם התחזית להמשך הקרבות.

יותר משאני רואה את שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ מתלחמים זה בזה, אני רואה את הרצוג מזנב בהם, כיוון שהוא לא השלים עם אובדן הצעצוע עליו חלם. בראיון למזל מועלם ב"מעריב", הוא דיבר שוב ושוב על "מחנה הרצוג". הוא אף הגדיר כאחת ממטרותיו המרכזיות את "אחדות ולכידות המחנה שלי". אין דבר הרסני יותר למפלגה מאשר מחנות – ראו מחנות פרס ורבין במפלגת העבודה, מחנות שמיר/ארנס, שרון ולוי בליכוד. הרצוג מגדיר עצמו כ"מבוגר האחראי", אך האחריות היתה מחייבת אותו להכריז על כך שאין לו עוד מחנה, והוא מתייצב מאחורי המנהיג שינצח. מי שמטפח מחנה במערכה השנייה, יחתור תחת המנהיג הנבחר במערכה השלישית, ולא בכדי הוא הכריז בראיון, בנימה מאיימת: "לא ויתרתי על רצוני להיות יו"ר המפלגה." עוד יהיה שם שמח.

* ונעבור להמלצות השף, והפעם 4 המלצות:

במוסף תרבות וספרות של "הארץ" נחשף קיומו של ספר לא ידוע שכתב אחד מגדולי הסופרים העבריים – משה שמיר, ב-1940, תחת הפסבדונים צ. בראלי, "שקט, השמינית נבחנת". מדובר שם על סיפור של גניבת בחינות. כן, כבר אז. ציטוט נפלא מתוך הספר: "אם כולנו, כל עדת התלמידים הגדולה הזאת על מאותיה – כמה שתכלול בתוכה בעלי כישרונות, בעלי חלומות, תקיפי רצון, עשירים, קרייריסטים – אם כולנו לא נעשה בחיים ולא ניצור דברים של ממש, אם לא ניקח את חיינו בידינו – נהיה אפס, נהיה אבק אדם, קרעי חיים. אבל אחד מאיתנו, מעט מזעיר – אם רק ימצא את דרכו, יעבוד, ייצור – ייקח את חייו בידיו – בזכותו עומד כל העולם!" איזה יופי!

המלצה שניה היא לכתבה במוסף "הארץ", קטעי ראיון מצונזר שהעניק הרמטכ"ל השישי צבי צור ז"ל, לימים עוזר שר הביטחון משה דיין, למרכז יצחק רבין. בין השאר מופיעה שם חשיפה על פעילות שנבחנה ימים אחדים לפני תחילת מלחמת ששת הימים, וירדה מן הפרק,  ושמשתמע מן הנאמר בראיון שמדובר בניסוי גרעיני או צעד כלשהו של חשיפת יכולת גרעינית, אם לצורך הרתעה לשם מניעת המלחמה, או למצער הרתעה מפני שימוש בנשק השמדה המונית בידי האויב המצרי. בראיון מביא צור לידי ביטוי את המחנאות הפוליטית במערכת הביטחון בשנות השישים, בין אנשי רפ"י – ב"ג, דיין ופרס לאנשי אחדות העבודה אלון וגלילי והרמטכ"ל רבין שהיה מקורב אליהם. הוא עצמו היה שייך לאנשי רפ"י, וכמובן שהתיאור הוא מזווית הראיה הסובייקטיבית שלו. בדבר אחד שאמר אני מסכים איתו: "אם אלון היה שר הביטחון, לא היו עושים אחרת." בניגוד למיתוס מקובל, אלון וגלילי לא התנגדו לאופציה הגרעינית, הם היו שותפי סוד וממעצבי דרכה של ישראל בנושא הזה. אולם מאחר והיה קונסנזוס על עצם הכורח האסטרטגי הזה, בלטה המחלוקת בשני נושאים שאלון וגלילי עמדו עליהם, ועמדתם התקבלה. האחד הוא מדיניות העמימות. השני הוא הסכנה בהישענות על הגרעין וויתור על הכוח הקונבנציונלי של צה"ל ועל הצורך בגבולות בני הגנה. לצערי, הדרישה לגבולות בני הגנה ננטשה על ידי אהוד ברק בשנת 2000, וגם נתניהו אינו מדבר עוד כרבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה," אלא על כוח צבאי לאורך נהר הירדן לתקופת מה.

צור מספר שהיה המועמד מס' 10 של רפ"י, אולם מיד לאחר הבחירות וטרם התכנסות הכנסת, הגיש את התפטרותו. הסברו למעשה מוזר ולא אמין. לטענתו, לא רצה להיות ח"כ אך הסכים למועמדות כי לא העלה על דעתו שרפ"י תזכה בעשרה מנדטים. והרי רפ"י התמודדה על השלטון, והעובדה שזכתה רק בעשרה מנדטים היתה הפתעה מרעישה ואכזבה מרה. האמת, כנראה, היא שצור לא רצה לרוץ לכנסת, אך הסכים לקשט את הרשימה כרמטכ"ל נוסף (על דיין) בעשיריה הראשונה של רפ"י, שבנתה תדמית ביטחוניסטית, להבדיל מ"העסקנים המפא"יניקים הזקנים", ולאחר הבחירות סיים את משימתו ופרש. אפשרות נוספת, היא שהוא ציפה לניצחון שיביא למינויו לשר בממשלה, אך כביצועיסט לא היה לו עניין בישיבה עקרה באופוזיציה.

ההמלצה השלישית היא על כתבה עסיסית ב"סופשבוע" של "מעריב", המתארת ביוגרפיה חדשה שנכתבה על אלברט איינשטיין.

ההמלצה הרביעית היא על מאמרו של ג'קי לוי ב"ישראל היום" "שירים וצוערים", שבו הוא יוצא נגד ההקצנה בציבור הדתי שבאה לידי ביטוי בשטות של "קול באישה ערווה", ויוצא נגד התפיסה שבכל מחלוקת החילונים צריכים לוותר, כי "מה אכפת להם", או בלשונו: "למעשה מותר לחילוני להיות דתי. מותר לו והוא יכול, אז מה אכפת לו לוותר קצת?!" כידוע, ג'קי לוי עצמו הוא דתי.

* אני אוהב מאוד סאטירה, ובעיקר את "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", אבל מי צריך סאטירה כשהמציאות מספקת אותה? הרי אף יוצר סאטירי לא היה מספק לנו חומר טוב יותר מעדותו של שאול אולמרט, הבן של, אודות העוני של הוריו, האביונים המרודים, שאילץ אותו להעניק להם מתן בסתר, כדי שיוכלו לשרוד במצוקתם. אלמלא נדיבותו (ונדיבותו של טלנסקי) בני הזוג אולמרט לא היו נהנים מארוחה חמה ביום (וגם לא בעטים יקרי ערך, סיגרים יוקרתיים ושלל דירות). כנראה שחוסר השיפוט והעדר היכולת להבחין בין מציאות לפנטזיה, הוא עניין גנטי. הרי גם אבא של שאול מאמין שהוא כמעט הביא שלום על ישראל, פשוט לא היה לו זמן...

אהוד: ומה דעתך על כך שאתה נמצא ב"מחאה החברתית" בחזית אחת עם גדעון לוי והמתקרנפים של שוקן? וכמה אלפי שקלים קיבלו לדעתך "המנהיגות" דפני ליף החצופה (שממנה אתה כל כך מתפעל), וסתיו שפיר – עבור פרסום "יומניהן" ב"ידיעות אחרונות"? זכור, אלה אינם ראיונות, הן-עצמן המְחברות של הטקסטים האלה – ומקבלות עליהם שכר סופרים, שמביא ודאי בחשבון גם את הבלעדיות!

עמוס כרמל ז"ל, שהיה עורך המדור הפובליציסטי של העיתון, סיפר לי פעם כי פוליטיקאים ואישים חשובים מקבלים עבור רשימותיהם בעיתון הזה שכ"ס גבוה פי כמה וכמה מאשר פרי-לאנסרים רגילים... אתה יכול לשער מדוע.

* * *

רות ירדני כץ

שרלוק הולמס הומת על ידי יוצרו,

 ויוצרו החזירו לחיים

הבי.בי.סי הביא לנו סדרה חדשה של שרלוק הולמס בלבוש מודרני. הבלש המפורסם ועוזרו פחות "רשמיים". התלבושת המסורתית שלהם נעלמה, שניהם צעירים, השפה מובנת, הקצב מהיר, הם משתמשים בפלאי הטכנולוגיה ופותרים פשעים כמו ששרלוק הולמס וווטסון של פעם פתרו אבל לדעתי הרבה פחות מעייף. אחד הפרקים שראיתי נשען על האגדה "הגולם מפראג". 

מי שהסבה את תשומת ליבי לסדרה החדשה היא ג'וי ידידתי, שאמרה בין השאר: "שרלוק הולמס וד"ר ווטסון הן שתי דמויות שהולכות איתי הרבה מאוד שנים ואין ילד באנגליה שלא שמע, מכיר ויודע. כולם בטוחים שהם אמיתיים. שהצמד הזה היה קיים במציאות והפכו עם השנים למפורסמים ביותר." 

כמה וכמה סופרי בלשים המציאו את הבלש שלהם, שדמותו מלווה את כל אלה שאוהבים את הז'אנר הזה. רק אזכיר את אגאתה כריסטי שהמציאה לנו את "מיסייה פוארו"  הסטרילי, אנין הטעם, שהוא חצי צרפתי וחצי אנגלי, שהליכתו קצת משונה, שלבוש בקפידה. חליפה בת שלושה חלקים, ענוב בעניבת פרפר, כפפות, המגבעת שיושבת לו "בול" על ראשו ומקל ההליכה שצמוד אליו למרות שהוא לא צריך אותו. היא המציאה לנו את "גב' מרפל" המבוגרת, החכמה והנבונה, שלא פוחדת להגיע לכל מקום, לרחרח, לרגל, לגלות ולבסוף לפתור את התעלומה. גם לה יש עוזר שהיא מטילה עליו משימות והוא כמובן שמח למלא אותן. לכל סופרי הבלשים יש קשר הדוק עם חוקרי המשטרה שמלווים אותם, שברוב המיקרים הם ספקנים, ציניים, מערימים מכשולים, ולבסוף  מקבלים את ההוכחות שלהם, עוצרים את הנאשמים ומובילים אותם לאן שצריך. 

אבל סר ארתור קונאן דויל "האבא" של שרלוק הולמס וווטסון הוא הזוכה הגדול. להמציא שתי דמויות כאלה שמחזיקות מעמד כל-כך הרבה שנים, שההזדהות איתם היא סוחפת – זו הצלחה מסחררת.

האם שרלוק הולמס היה דמות אמיתית? התשובה היא שדמותו מבוססת על דמות אמיתית. פרופסור ג'וסף בל לימד את דויל רפואה באוניברסיטת אדינבורו. הוא גם היה המנתח הראשון במחלקה לכירורגיה בבית החולים המלכותי לילדים. דויל הפך למזכירו האישי וגילה את יכולת ההבחנה שלו עד כדי כך שיכול היה לקבוע מהו מקצועו של אדם זה או אחר על ידי התבוננות באיש ובשפת גופו. הפרופסור כל-כך הרשים את דויל שנתן לו את הכבוד הגדול להיות גיבור ספריו.

דויל נולד בחודש מאי 1859, למד רפואה ואחר כך השתלם ברפואת שיניים. הוא מספר בביוגרפיה שכתב שכרופא עיניים לא היתה לו פרנסה. אף אחד לא נכנס למרפאה שלו וכך היה לו שפע של זמן פנוי והוא המציא את הולמס. יום אחד נמאס לו ממנו, והוא כתב לאימו שהולמס מעסיק אותו יותר מדי והוא הולך להרוג אותו, והוא עשה זאת. אך זה לא עבר! אוהבי הולמס מחו, צעקו, התחננו – והוא נענה לדרישת הקהל והחייה אותו. נכון שדויל קנה את עולמו בהמצאת הבלש עם המקטרת והמקינטוש, אבל הוא גם כתב רומנים היסטוריים ורומנים שגם זכו להצלחה אבל לא באותה מידה כמו שרלוק הולמס.

עוד פרט מעניין על חייו של דויל, שהוא היה רודף צדק ואיש פוליטי שניסה פעמיים להיבחר לפרלמנט הבריטי ולא כל-כך הצליח.

החיים אינם מחייכים. אשתו לואיזה נפטרה, ובמלחמת העולם הראשונה נהרגו בנו, אחיו, שני גיסיו ושני אחיינים. זה היה יותר מדי והוא שקע בדיכאון עמוק ואיבד עניין ביצירה, אבל השאיר לעולם כולו את שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. 

הנה ציטוט שלו שמופנה לווטסון הרופא, ולא במקרה, הרי דויל היה רופא:

"וטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם אמיתות קיום פשוטות בתכלית, היה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית, ואין מטעה כמו המובן מאליו."

סר ארתור קונאן דויל נפטר בשנת 1930.

* * *

י"ז: מצטרף למחאת השדיים

לאהוד שלום רב ,

אני מצטרף למחאתו של יוסי אתר על דבריך, בגיליון הקודם, בו אתה לן על גודל השדיים של בנותינו היפות.

אמנם אני לא מוחל לו על העלבת השדיים הגדולים שכן או לא משתפלים. נראה לי שהוא לא מבין בעניינים האלה יותר מאשר ילד בר-מצווה שרק מתחיל להתמודד עם מפץ ההורמונים שלו.

משום מה לא שמת לב לבעייה אחרת הקשורה בעניין, שהלכה ונפוצה לאחרונה – האופנה להשתמש בחזיות מרופדות. צא ולמד מה עוד יעשו האופנאים. מעיקרו של דבר אין צורך בחזייה כלל, וזה רק עסק מסחרי הבא ללסטם את כספן של בנות המין היפה. מילא שמכרו להן חזיות יפות מתחרה, שקופות וחצי שקופות ועוד במחירים מרוקני ארנקים, שם עוד יכולת לראות לפחות את הצלליות של מה שבפנים, וזה הספיק כדי להצית את הדמיון. אבל באלה המרופדות הכל נעלם ואי אתה יודע מה אמיתי ומה ספוג. והדמיון מתבלבל. וכדברי חבר שלי חובב העניין "הלכו לנו הפטמיות!" (*)

אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה ביום שידובר בה? נקנה לה חזיה מרופדת.

ולהזכירך, רבות היו כוכבות הקולנוע עם שדיים קטנים וזה לא גרע מהן כהוא זה.

ובכלל, איך זה שנדדת למישורים אחרים? והלא היית בפיקסציה לאצבעות הרגליים היפות והמטופחות?

(*) מתוך פתקה קטנה שתלתה האחות בחדר התינוקות בבית-החולים: "לכל הבנות לא לשכוח לרחוץ את הפטמיות לפני ההרתחה."

בברכה,

י"ז

אהוד: עודני תחת הרושם של פרקיך המופלאים על תפירת קרומי הבתולים, מתוך ספר זיכרונותיך המקסים, שהגיע הזמן להוציאו בדפוס! – ובינתיים רק ארמוז לך ששדיים זעירים מגרים אותנו לא פחות ואולי גם יותר משדיים גדולים כי יש בהם רמז לבתולים.

* * *

משה כהן: רק הוא יכול

מכובדי,

לשמע דברי הגינוי וההאשמות החריפים של ציפי לבני כלפי בנימין נתניהו, מתקבל הרושם שהוא עומד בראש המעצמה האדירה בעולם. יש הרבה בעיות, אלימות והרג במקומות שונים בעולמנו, מסוריה ולוב, דרך עיראק, מצרים, ופקיסטן – ועד אפגניסטן וטורקיה, והעולם המפותח אינו מצליח להתגבר עליהן. אך מיהו אובמה בראש המעצמה הגדולה של מאות מיליונים, ומיהם ראשי האיחוד האירופי בראש גוש של מאות מיליוני בני אדם – לעומת ביבי בראש מדינה בת 7 מיליון תושבים, שהוא ורק הוא יכול לפתור את כל הבעיות ולהביא ישועה לעולם, לוּ רק יתעשת ויפעל. לוּ רק יסכים להקפיא את ההתנחלויות, אזיי אבו מאזן יחבק אותו ואותנו ותבוא גאולה לעולם.

במחילה, טענה זו נראית לי קצת מוגזמת. יש כנראה בעיות שלא נתניהו גרם ופתרונן אינו בידיו. אך ציפי לא מוכנה להחליף את הדיסקט, הכול באשמת ביבי. נו באמת, ציפי, זה כבר משעמם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: מה אתה מתפלא על לבני? יש לנו ידיד שאומר שכל אחד בארץ יכול להיות ראש ממשלה טוב יותר מביבי, וכמעט כל הידידים שלנו מסכימים איתו! וידיד אחר אומר שביבי נוסע לאו"ם רק מפני ששרה רוצה עוד טיסה עם חדר-שינה במטוס וגם לסדר את השיער שלה ולמסור את הכביסה. אינך יכול לשער לעצמך לאיזה שיאים של שנאה לביבי מגיעים ישראלים שבעים ואמידים היודעים כל דבר טוב יותר ממנו, ומאהוד ברק, שגם הוא, אהוד, לדעתם – חתיכת חרא. זו השכבה המשכילה שלנו, שגם תומכת ב"מחאת האוהלים".

* * *

אהוד בן עזר / הניה מליכסון

על הבלבול בין תחנות הרכבת של יפו וירושלים בגלויית דואר אוסטרי בארץ לפני יותר ממאה שנה

ציטוט מגיליון 678: כאספני גלויות ישנות של ארץ-ישראל יש לנו קשר עם בית המכירות האמריקאי לבולים ולגלויות של ארץ-ישראל, "האוז אוף זיוֹן" [באמצעות בעליו אד רוזן, שגם מבקר מדי פעם בארץ]. אנחנו מקבלים את הקטלוגים היפים שלו ובזכותם רכשנו את "בול פתח תקווה" ההיסטורי משנת 1909, שכנראה המתווה הראשון שלו נעשה בידי סבנו יהודה ראב בן עזר.

עכשיו רכשנו, תמורת 75 דולר + 5 דולר דמי משלוח בדואר, את הגלוייה של תחנת הרכבת התורכית בירושלים, עם קטר הקיטור העומד על המשטה העגול ששימש לסיבוב הקטרים לדרך חזרה ליפו. [ר' צרופות] הגלוייה נשלחה בדואר האוסטרי מחיפה, כנראה בחודש יולי 1908. הבול, שיש לשער שהיה ירוק ונשא את דיוקנו של הקיסר פרנץ יוזף – חסר, אבל חותמת הדואר קיימת. נודה למי שיפענח עבורנו את הכתוב מאחור. אולי מדובר באביו של אורי קיסרי, קייזרמן במקור, בתל אביב? הגלוייה נשלחה בדואר האוסטרי בתוך הארץ.

שלחנו את הגלוייה לחוקרת תל-אביב המובהקת שולה וידריך, והיא העבירה אותו לחוקרת הניה מליכסון, העושה מצגות היסטוריות נפלאות של ארץ-ישראל במאתיים השנים האחרונות. הניה קבעה בוודאות שמדובר בתחנת הרכבת בירושלים, ושולה מוסיפה: "הניה גם מעורבת בחשיפת המשטח העגול לסיבוב הקטרים [ביפו], שאותר בתצלום אוויר ובימים אלו משחזרים אותו. הוא היה מתחת למבנה במוזיאון בתי האוסף [של צה"ל]. המבנים [של תחנות הרכבת ביפו ובירושלים] זהים כמעט, והכיתוב שונה. מצורפים תצלומים של [תחנות] יפו וירושלים מאותה תקופה. תודה על הגלוייה. שלחתי אותה למנהל התחנה ביפו."

חרף כל הנאמר לעיל לא ברור לנו מדוע על הגלוייה שרכשנו נדפס בבירור "תחנת יפו" וכך גם בשאר הכיתובים המופיעים בה, בדפוס ובכתב-יד. אולי הגלוייה שרכשנו היא בכל זאת התחנה ביפו ולא בירושלים?

היי אהוד,

תודה על הקרדיט בראש המכתב [גליון 678]. רק ששכחת את ה-כ' ב"מליכסון". אבל זה באמת לא נורא, כי אנשים (אלה שמכירים), כבר ממילא משלימים בראשם את השם שלי.

חברתי שבהולנד מאד נהנית מספרך (שקיבלה ממני במתנה) ובמיוחד מההקדשה שכתבת לה. 

שיהיה לך סופשבוע נפלא.

הניה מליכסון

להניה היקרה,

הטעות  בשם משפחתך תתוקן וכבר הקדימו להעיר לי על אודותיה. עדיין הגלוייה של תחנת הרכבת, שרכשתי, היא תעלומה בעיניי. הרי כתוב עליה במפורש "תחנת יפו" ואילו על בניין התחנה כתוב "ג'רוזלם".

האם זו טעות של מפיקי הגלוייה?

אהוד

הניה: זה בסדר לגבי הטעות. לגבי הגלוייה זו טעות גמורה. טעות מסוג זה נעשתה במקרים רבים, כאשר מו"לים בחו"ל קיבלו חומרים מהארץ ולא ידעו על מה בדיוק הם מסתכלים. ייתכן שהטעות מקורה בנוהג לכנות את תחנת המוצא בשם היעד. כך בירושלים "שער יפו" מעיד על הדרך היוצאת ליפו ואילו שער הכניסה ליפו העתיקה נקרא בעבר "שער ירושלים" מאותה סיבה ממש.

האמת שלרוב האנשים זה נראה די מובן כי התחנה עצמה (המיבנה), זהה בשתי הערים, בתחנה ביפו כתוב על השלט בפירוש JAFFA.

הירידה לרזולוציה של היכן נמצא בדיוק מתקן הסובבן שמורה לחוקרים, אם תשאל את מרבית מדריכי הטיולים בארץ, גם הם לא יודעים (שיישאר בינינו: א. ב-א, אדריכל השימור של מתחם התחנה, שמע ממני לראשונה על קיום סובבן כזה בתל אביב [יפו] ועל חשיפתו. לא היה לו מושג! אין זכר לנושא הסובבן בתיק התיעוד של התחנה).

הסובבן בירושלים נעלם מזמן וזה שבתל-אביב נחשף רק בשנה שעברה, אני פשוט עוקבת אחרי זה ומצלמת את כל תהליך החשיפה מתחילתו ולכן כל כך מודעת לעניין.

מצ"ב עוד תמונה שצילמתי לאחרונה במוזיאון בתי האוסף. כרגע הסובבן נמצא בטיפולו של אפולו (מומחה לטיפול מתכות) כדי למנוע מהמתכת להיהרס במהירות מהחלודה לאחר שנחשפה לחמצן (עקב היותה מכוסה כל השנים, המתכת נשתמרה מצוין). כל העסק יעבור שימור ושיחזור ויהווה אטרקציה במוזיאון).

* * *

יואל נץ: פיענוח הגלוייה

שלום אהוד,

כתב היד שבגלוייה [של תחנת הרכבת] מן הצרופה הוא בלתי קריא ביותר. הנה מה שעלה בידי לפענח ולתרגם מרוסית: 

נרי [?] היקר. מ. שלחה אליך זה עתה עם לנה דססה [?] ( גרגרי יער [?]), שוקולד [?] ומכתב. אצלנו הכל בסדר [?] תאכל לבריאות. אוהבים [?] אותך ליזה [ואולי מישה].

התרגום "בערבון מוגבל", אבל לכל הפחות רוח הדברים היא אמינה.

שנה טובה!

יואל נץ

* * *

עמיאל אונגר

ריאליזם אובדני – [גורל צ'כוסלובקיה!]

אם תקום מדינה פלשתינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה מגורל הצ'כים. כאשר מדברים על הסכם מינכן, מרבים לקטרג על צרפת ובריטניה שמכרו את צ'כוסלובקיה לנאצים, ובסוף, כדברי צ'רצ'יל, לא זכו לשלום ולא לכבוד. בלי להפחית כהוא זה מאשמתם של נוויל צ'מברליין ואדוארד דלדייה, אסור לשכוח את החלטתו של נשיא צ'כיה אדוארד בנש לקבל את הדין.

מאז הקרב של ההר הלבן ב-1620 נגד הצבא ההבסבורגי, הנטייה הצ'כית היתה להימנע מקרבות שנראים אבודים ולקוות שסבלנות עיקשת והיחלשות של הכובש יביאו לשחרור. למרות שעמדו לרשותו צבא מודרני וקו ביצורים רציני, נשיא צ'כיה אדוארד בנש נכנע [ב-1938] וכעבור פחות משנה נבלעה צ'כיה בתוך גרמניה הנאצית. אותו בנש החליט החלטה דומה כאשר נכנע להפיכה הקומוניסטית ב-1948, והביא לשלטון קומוניסטי של ארבעים שנה על ארצו עד לקריסת הגוש הקומוניסטי.

דרך אגב, היה זה בנש שבתקופת המלחמה הסכים לוותר על שטחים לטובת ברית המועצות בתקווה שהדבר יחזק את הברית בין צ'כיה לברית המועצות ויקנה את ליבו של סטאלין – אבל סטאלין לא היה מוכן להתפשר על פחות משליטה טוטאלית. בנש אומנם ביצע גם מעשים חיוביים, כגון גירוש האוכלוסייה הגרמנית מחבל הסודטים לאחר המלחמה, צעד שהיום ייחשב לטיהור אתני אבל היה מוצדק מאין כמותו – אך ההיסטוריה תמיד תשפוט אותו על כניעותיו.

יש להבין דבר אחד: אם תקום מדינה פלסטינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה מגורל הצ'כים. הסכמה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים תהיה פתיחה להשמדת ישראל, בדיוק כמו שהסכם מינכן בישר את סיפוח צ'כיה לגרמניה – רק בלי ה'הפי אנד' בסוף. מי שמצפה לערבויות ביטחון לישראל, עליו לדעת שהערבויות הללו יפעלו כמו החלטת מועצת הביטחון 1701 לגבי פירוז דרום לבנון. למי שאמור לספק את הערבויות הללו חסרה היכולת הצבאית או חסר הרצון להילחם, ולכן הערבויות תהיינה צ'ק ללא כיסוי. גם אילו היה ניתן לסמוך על הערבויות, הצד השני מספיק מתוחכם כדי לא ליצור מצב שיזמין מימוש שלהן. השיטה הערבית תהיה בסגנון הנוכחי של חמאס בעזה. לא מתקפה רבתי, אלא ניסיון למרר את החיים. פה מרגמה, שם אש צלפים בירושלים המחולקת או מקלקיליה לכפר סבא. מי ירצה להשקיע במדינה כזאת, כאשר נשוב על כרחנו לסִסמה "כל הארץ חזית".

לכן, על ישראל לשדר כבר עכשיו שיהיה מה שיהיה בעצרת הכללית שתדון בהקמת מדינה פלסטינית – אנחנו ננקוט את האמצעים הדרושים. הדברים לא חייבים להיאמר בשידורי טלוויזיה או להיכתב בטור בעיתונים המשפיעים. ניתן ללחוש אותם במברקים דיפלומטיים. אם ידחקו אותנו לקיר, יש בידיה של ישראל כלים שיכולים להביא לנסיקת מחירי הנפט וגרוע מזה. בקיצור, עלינו לפעול בדרך הפוכה מזו של בנש – לא לסמוך על אחרים, ולא להרשות לאחרים לבנות על כך שישראל תהיה "רציונלית", תבלע כל גלולה ותקנה כל לוקש.

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון" ובאתר "חדשות מחלקה ראשונה".

* * *

בן דרור ימיני

ישראל בשפת העובדות

ציטוט מ"מעריב", 18.9.11

לפני שמתייאשים מהעולם הערבי, כדאי לדעת שיש שם גם קולות אחרים, שדרכם מתקבלת תמונה אחרת של ישראל.

"בוא נדבר על עובדות," כתב עיתונאי שפוי בעיתון פופולרי. "האם ישראל היא 'פצע מעלה מוגלה שמפיץ שנאה במזרח התיכון,' כפי שטוען רג'יפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה?" – שאל אותו עיתונאי, וגם טרח לענות. בעובדות.

הוא השווה בין האלפים הרבים שנהרגים בסוריה, מאות האלפים באלג'יריה, מיליונים באפגניסטן, בעיראק ובמוקדים אחרים, כולל עשרות אלפי הכורדים שטורקיה הרגה, לבין אלה שנהרגו בסכסוך הישראלי-ערבי. על כל למעלה משלוש מאות מוסלמים או ערבים שנהרגו במזרח התיכון, בעיקר על ידי מוסלמים, יש אחד שנהרג בסכסוך הישראלי-ערבי. זה לא כולל את הג'נוסייד בסודן ואת מרחץ הדמים הפנים-מוסלמי בסומליה. הוא ממשיך ומציג מספרים, שלפיהם התרומה של ישראל לאלימות בעולם בכלל, ובעולם המוסלמי בפרט, קרובה לאפס.

זה לא חשוב אם המיספרים מדויקים. גם עבדכם הנאמן פירסם בעבר מחקר השוואתי, והתוצאות היו דומות. מה שחשוב יותר הוא, שהדברים הללו לא פורסמו בעיתון הקהילה היהודית בחברון או בביטאון התנועה הציונית בצרפת. הם פורסמו על ידי העיתונאי בורק ברדיל, בעיתון הטורקי "הורייט", שהוא אחד מהמובילים והחשובים שבעיתוני טורקיה.

מאמר ביקורתי, מבוסס ובוטה – נגד ההשתלחויות הארסיות של ארדואן במדינה היהודית. וכדי שנבין עד כמה רחק הלך ברדיל, הוא מסיים את המאמר שלו במשפט ידוע של גולדה מאיר:

"המלחמה תיפסק רק כאשר הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר מאשר הם שונאים אותנו."

ולמען הסר ספקות, כותרת המאמר היא: "מדוע גולדה מאיר צדקה?"

"דמוקרטיה, זכויות אדם וצדק חברתי"

נכון שמי שקורא או מאזין לפוליטיקאים ולעיתונאים מסוימים בישראל מקבל את הרושם שישראל אשמה בכל צרות העולם, אבל כמה טוב שיש משב רוח מרענן, עם עובדות לשם שינוי, שמגיע דווקא מעיתונאי טורקי. וזה נמשך. על רקע אווירת הדכדוך הלאומי התוקפת אותנו אחת לכמה שנים, כדאי להקשיב לעיתונאי סעודי.

הוא מספר, בעיתון "עוכאט", על כך שכאשר היה ילד, סיפרו לו מוריו שוב ושוב, ש"ישראל היא ישות זמנית שתעבור במהרה מן העולם." עברו עשרות שנים, ולאחרונה כתב אותו עיתונאי: "הלוואי ויכולנו ליצור קשר עם המורים שלנו כדי לומר להם שישראל עדיין קיימת, ואילו הערבים עומדים ללכת לאבדון. כדי לדעת מי יישאר ומי יאבד יש תמיד לחפש אחר דמוקרטיה, זכויות אדם וצדק חברתי."

הוא אולי לא יודע ש"צדק חברתי" הוא מצרך חסר על מדפינו, אבל מנקודת מבט ערבית הוא צודק. אי הצדק החברתי בישראל הוא חזון אחרית הימים לעומת מה שקורה בעולם הערבי, ובכלל זה בסעודיה העשירה. ובכלל, בישראל, שאין בה אוצרות טבע, ההכנסה לנפש גבוהה בעשרות אחוזים מסעודיה, מדינת הנפט, הנסיכים והעושר האגדי.

מיעוט חשוב

בעיתון הסעודי "אל-וטן" כותב פואז עילמי על מאגר מח העצם הגדול ביותר בעולם הערבי. והיכן הוא נמצא? – עילמי מספר על ד"ר אמאל בשארה, ערבייה ישראלית, שהיא "המפקחת על תרומת איברים במרכז הרפואי של הדסה." בשארה שיכנעה רבים מערביי ישראל להצטרף למאגר. וכך, כותב עילמי, "הודות לרופאה הערבייה, הערבים והיהודים מוכנים לתרום זה לזה מח עצם, כדי להציל חיים של אדם שאינם מכירים." (התרגום של ממר"י).

בשורת האחווה היהודית-ערבית בישראל, באה דווקא מעיתון סעודי, שמסתמך על פרסום של משרד החוץ. הוא לא פקפק באמיתות הפרסום. את מאמרו מתבל עילמי בשורה של עובדות, כמו העובדה שההשקעה על חינוך בעולם הערבי היא 350 דולר לנפש ובישראל 2,500 דולר, או המקום הגבוה של ישראל בפרסום מחקרים.

אל נא נשלה את עצמנו. אלה קולות המיעוט. מיעוט חשוב. מתברר שבשפת העובדות, מתקבלת תמונה אחרת על ישראל, אפילו מזווית טורקית וערבית. אנחנו איבדנו קצת את היכולת להביט בעצמנו בשפה של עובדות ופרופורציות. כמה טוב שיש בשכונה שלנו כאלה שנאחזים בהן.

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית

5. אחיה הבכור מצד אביה, מנחם-שלמה,

מת במגיפה בירושלים ומשאיר שישה יתומים.

בראשית 1916 נחלה בירושלים מנחם-שלמה ראב, בנו בכורו של יהודה ראב שנולד לו מנישואיו הראשונים ל"סית הודעס מן אל טחונה" – הלא היא הדסה הרשלר, כפי שסופר בפרקיו הראשונים של הספר.

מנחם-שלמה, שגדל בבית אימו בירושלים, נשא לימים אישה והוליד חמישה בנים ובת אחת. בנו הסופר יצחק ראב מספר ברומאן "עלה ברוח" על אביו שהיה ההיפך מאביו יהודה, המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח-תקוה. משהו מדמו של אביו דבק גם בבן מנחם אבל סופו שנעשה תלמיד-חכם ומגיד-שיעור מעולה וגם גבאי ישיבה בירושלים, כפי שיועד על-ידי אימו. יחד עם זאת הביא אותו יושרו למאבקים קשים בבני חוגו.

מנחם-שלמה היה מבוגר מאסתר ב-16 שנים ודומה שמעולם לא התראה עם אחותו היחידה פנים-אל-פנים. ליהודה ראב לא היו יחסים קרובים עם משפחת בנו הבכור מאשתו הראשונה. הרב הצעיר המטופל באישה ובשבעה ילדים בירושלים, מזה – ואחותו המרדנית המצטרפת לצעירי העלייה השנייה בדגניה, מזה – הם שני עולמות שונים בתכלית.

על התדהמה שאחזה במנחם-שלמה בהיוודע לו דבר הליכתה של אחותו הצעירה לדגניה מספר קרוב-משפחתו אברהם זוסמן כהן, יליד ירושלים, בספרו "במעגל שמונים". סבתו של א"ז כהן מצד אימו היא חנה פרלקוורט, אחותם של יהודה, משה-שמואל וטובה, שעלתה ארצה יחד עימם ועם אביהם לאזאר ב-1875. כהן התייתם מאביו בגיל צעיר. בהגיע מועד הכנת הדרשה לבר-מצווה, הוא נעזר בבן-הדוד של אימו, ברב מנחם-שלמה ראב, ראש ישיבת "מאה שערים", בנו-בכורו של יהודה ראב:

הרב אהב מאוד לטייל בירושלים, ובטיילו להר-הצופים הוא מבקש שאצטרף אליו. הוא מאזין לדבריי ובוחן ומתקן. שנינו עולים אל ההר, ואני מהרהר: אין טובה מעלייה זו כהכנה לעלייה לתורה בבית-הכנסת ביום בר-המצווה.

באחד מערבי השבת, מספר א"ז כהן, בעוד אימו אסתר-ביילקה מכינה את הפתילות והשמן בפמוטים, פורשת את המפה הלבנה על השולחן, והילדים לובשים את בגדיהם הנקיים והמגוהצים, נכנסים לבית בסערה אחי-אימו יצחק פרלקוורט, ובן-דודם הרב מנחם-שלמה ראב.

 "קרה אסון במשפחה!" אומר הדוד יצחק.

 "אסון נורא," ממשיך אחריו מנחם-שלמה, "איך אגלה לאבא, איך אעמוד לפניו ואומר: 'יהודה ראב, בתך אסתר יצאה לתרבות רעה, עזבה את פתח-תקוה ועברה לקיבוץ דגניה!'"

 "אסתר ראב, אחותו של ראש ישיבה, איך היא מתקשרת עם המופקרים האלה בדגניה?" – נסער הדוד יצחק [פרלקוורט].

שניהם מכירים היטב את אסתר ועקשנותה, מספר א"ז כהן, ויודעים שהחלטתה היא סוף-פסוק. מתוך ייאוש פוסק מנחם-שלמה: "אני מקווה שזה המקרה האחרון במשפחה," ובקולו ניכר, שאין הוא מאמין בכך.

 (ואכן, בנו-בכורו, שמעון בן עזר, עתיד להיות ממייסדי המושב בלפוריה, וצעיר-בניו יונה בן עזר – ממייסדי קיבוץ חניתה, ושניהם חיים על אדמתם כל ימיהם).

 "חכה עד צאת השבת," מייעצת האם, אסתר-ביילקה, לבן-דודה, "וצא אל אביך לומר לו."

למען האמת, יש בזכרונותיו של א"ז כהן כמה אי-דיוקים, שהרי על הליכת בתו אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בוודאי שאין יהודה ראב זקוק לשמוע מבנו היושב בירושלים.

אצל בניו של מנחם-שלמה נשתמר מכתב ששלחה אליו משפחתו בפתח-תקוה בד' תמוז תרע"ה, קיץ 1915, לאחר ביקור שעשה במושבה. המכתב פותח בשורות קצרות של יהודה התוהה "למה לא כתבת לנו עד היום?" ודורש בשלומו ובשלום אשתו הכבודה והילדים – "כל אחד ואחד," ונחתם בשלוש דרישות שלום של בנימין, אלעזר ושל לאה, אשת אביו. במרכז המכתב, מיד אחרי דברי האב הקצרים, עומדים דבריה של אסתר:

אחא יקירא!

האצטדק לפניך על זה שלא עניתי לך על מכתביך? – לא – יש את נפשי עכשיו לעבור על זה בשתיקה ולפטפט קצת – על עניינים אחרים לגמרי – כן, בלב שלם אומר לך שחבל היה לי מאוד שלא מצאתיך כבר בבית, אתה השארת מעין חמימות בביתינו וזה מושך אותי מאוד להכירך ולראותך מקרוב – איני יודעת מפני מה, אולי מפני זה שאני בכלל במצב רוח של רכרוכית עכשיו – אחא כה מעטים המקומות שאתה מוצא שם חמימות הלב, קר בחלל העולם אחא! דומה לי שאילו היינו נפגשים לא היינו יכולים להשתוות בדעותינו, זה בלי שום ספק, אבל בתור אחים דומה לי שהיינו יכולים להיות קרובים. עד כמה שיכולה אני להודיעך ממני – אני עוד לא לגמרי בריאה. ז"א שמחלתי עוד לא עברה אבל יש תקוה שאתרפא סוף סוף. לע"ע אני עוסקת בעבודת הבית בכביסה לישה וכו'. חוץ מזה אני קוראת עכשיו הסתוריה כללית, תקופה זו שאנו חיים בה מעוררת איזה רצון לדעת עוד יותר מה היה מלפניך – מתעורר איזה חוש הסתורי באדם. הייתי רוצה ברגע זה לכתוב לך, לאמר לך יותר ממה שאני אומרת אבל צריך בשביל זה שתכירני יותר, מה שאי אפשר בשום אופן לעשות בכתב, אולי יבוא יום ונתראה ואולי גם תביניני במידה ידועה. בכ"א דומה לי שרצון יש לך להכירני, וזה כבר הרבה.

אני עודני מדוכאה קצת מן החורבן שמצאתי פה אבל עלה בידי להתגבר ולהכניס מעט רוח חיים בבית. הם כבר נרגעו קצת. צריך לדעת לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים –

שלום אחא – אני לוחצת את ידך

                                             שלך אסתר. כתוב אם יש רצון מלפניך

חרף הזרות, וההפרש הגדול בדעות ובאמונות, כותבת אסתר לאחיה מנחם-שלמה מכתב מאוד עדין ולבבי, "אחא יקירא!" – ללא שמץ של התרסה. מדבריה מתברר שכבר שלח אליה כמה וכמה מכתבים, כניראה כדי להשפיע על אורחות-חייה. לא ברור מה פירוש "לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים." באותה תקופה אמנם לא מתרחש מקרה מוות במשפחתו של יהודה אבל א"ז כהן מתאר בספרו את מותו החטוף של הנער דוד בן משה-שמואל ראב, אחיינו של יהודה, ובן-דודם של אסתר ושל מנחם-שלמה, שיצא יום אחד לקטיף ומילא בזריזות את קיבתו בסברס עד להתפקע, ובשובו הביתה חש ברע, ולא עברו ימים רבים והוא נפטר.

בראשית 1916 נחלה, כאמור, מנחם-שלמה. במכתב ששלח למשפחתו בפתח-תקוה ב-ו' ניסן תרע"ב הוא מספר על כך:

זה איזה שבועות שלא כתבתי לכם. קיויתי לביאת מר אבא, ואחרי אשר עבר איזה זמן, כניראה שהחלטתם לבל יבוא, וכן שלחתי לכם את דברי כי גם דעתי כן הוא, כי מה תועלת יהי' –

אם כי הודעתי לכם מצבי ע"י הדוד משה שמואל מ"מ אודיעכם עתה כי הזדמנות יש לי לשלוח מכתב. בכלל הוטב מצבי ממה שהייתי בבית-החולים והמיחושים הצדדיים אשר הד"ר וואלאך בנה ע"ז הלכו להם, את הכפתור אשר הי' לי בהמעי אשר מפני זה הי' חפצי לעשות נתוח נמס כלה זה כשני שבועות וכן דחיקת הלב וכאב הראש הלכו אך המעי נשארה חולה ולפעמים סובל אני יסורים גדולים שאי אפשר לתארם, אבל הרופא תקותו כי אתרפא, הייתי גם בבית גרוזנדאף הוא השיב לי החלטתו כי הוצרך נתוח, אבל נתוח שוואלאך חפץ לעשות אין שום תועלת, כי אם נתוח גדול, ונתוח כזה אין בכוחתי לסובלם. ולכן אמר שאמתין עוד חודש ימים. גם הוא נותן תקוה שיוכל היות כי לא אצטרך לנתוח, גם אין שום אחריות אם אמתין עוד, שאלתיהו אם ח"ו חשש לקרעהס, וצחק ממני מי הגיד לך זאת אין חשש לזה וכן השיבו לי שאר הרופאים ששאלתים.

אחרי כל אלה אם לא הי' עתה ימי הפסח הייתי נוסע לבעירוט, ואם חלילה לא יוטב עד אחר הפסח החלטתי לנסוע אחר החג, כי סוף סוף כל הרופאים ששאלתי את פיהם השיבו שאינם יודעים בבירור מה מחלתי, ד' יעזרני שלא אצטרך לזה,

הייתי צריך להאריך יותר אבל אין לי כח, ב"ב דורשים בשלום כל אחד מכם באהבה

                                             וגם אני בנכם ואחיכם

                                             מנחם שלמה

כחודש לאחר כתיבת המכתב הזה מת מנחם-שלמה. בספרו "עלה ברוח" מתאר יצחק את ימיו האחרונים של אביו:

גוף-לא גוף זה, שכבר הותש באוהלה של תורה, בעסקי ציבור ובדאבון לב על חבריו ההולכים ומתים בזה אחר זה מרעב וממחלות – כרע גם הוא, ומחלה הכריעתו והוא נפל למשכב. שוב לא נשאוהו רגליו לבית-הכנסת "אליהו הנביא", ואל ספריו הרבים, שהיו חביבים עליו מכל בתי-כנסיות ובתי-מדרשות אשר בירושלים, ואשר בהם חיתה נפשו העייפה; מיום ליום נחלש והלך עד שלא היה בכוחו לילך גם לבית-מדרש סמוך לביתו, לתפילה בציבור. ביתו ומיטתו היו לו לבית-מדרשו, והתפלל ביחידות ולמד תורה מתוך שכיבה במיטת-חוליו.

לילה אחד גברו מכאוביו ויסוריו מאוד. ביום הקודם קראה אימו של ר' מנחם [היא הדסה] אל מיטתו שלושה רופאים גדולים, את דוקטור ואלאך, דוקטור מאזה, ודוקטור קריטשבסקי, שהבהילו אותו מן הצבא, והוא בא במדי הצבא שלו. שלושתם עמדו שעה ארוכה על יד מיטתו ודיברו ביניהם צרפתית. ר' מנחם אומנם לא ידע את השפה, אך אוזניו היו כרויות, כל שעת הביקור והשיחה בין הרופאים, לכל הגה היוצא מפיהם; תוך כדי הקשבה, קלט מלה אחת שזיהה אותה כשם מחלתו. נשא עיניו אליהם ואמר להם:

 "אם זוהי מחלתי, שמא אלך לביירות לנתח את האבר החולה שבי?"

הפסיקו שיחתם, נקוטה נפשם ונתכרכמו פניהם על שיחתם בפני חולה, ואמרו לו:

 "אחר חג הפסח נשלח את כבודו לביירות."

ובלילה, כשגברו ועצמו מכאוביו, הקפיצוהו ייסוריו מעל מיטתו, והחל רץ וגופו כפוף כקנה, מסביב לשולחן, והיה רץ ונאנח, רץ ומשווע:

 "ייסורי-מוות! ייסוריי-מוות!"

מיהרה האם והזעיקה את ר' משה יולוס, "רופא" השכונה באיסור, והוא ישב על ידו שעה ארוכה ונאנח איתו ולא היה בידו להקל על החולה אלא במעט סמי-הרדמה שהחזיק אצלו בהסתר, מפני הרשות, ויסף לישב על ידו עד שר' מנחם נרדם, והלך.

וכשנרדם ר' מנחם אחרי שעות רבות של ייסורים, ראה עצמו בחלומו שהוא נפטר מן העולם, והוא שכוב על ריצפת ביתו ונרות דולקים למראשותיו, ואשתו וילדיו ואימו מקוננים עליו ומבכים את מותו.

מנחם שלמה, שנולד בירושלים ב-1878, נקבר בהר הזיתים בי"ב אייר תרע"ו, והוא בן שלושים ושמונה. צעיר-בניו, יונה, היה כבן שנה במות עליו אביו. זמן לא רב אחרי מנחם-שלמה מתה במגיפה גם קונה אשתו. ששת ילדיהם נותרים יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם הדסה, שמגדלת אותם במסירות כשם שגידלה את אביהם. והימים, ימי המלחמה העולמית הנוראה בירושלים, שאותם מיטיב לתאר הסופר א. ראובני ברומאן "שמות": הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות-כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות-טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן.

* * *

מה יש לכם לומר על שגעון העליונות הישראלי בייחוד מצד ה"שמאל" הדוגמאטי והבורגנות התל-אביבית המפונקת שאינו מוכן לקבל את העובדה המרה שאין קשר בין מעשינו "הטובים" ו"הרעים" לבין הדחייה המוחלטת שדוחה העולם הערבי המוסלמי וגם הפלסטיני את זכות קיומנו במדינה הקטנה שלנו המעוררת קנאה בהישגיה וגם שומרת על מסגרת חיים שפוייה ודמוקראטית כְּאי של שגשוג ושוויון זכויות גם לנשים בלב אזור שחיי אדם אינם נחשבים בו והוא שטוף קנאות מוסלמית שהורסת קודם כל את אזרחיו שלו-עצמו.

* * *

מומלץ מאוד לצפות בסרטון ולהעביר הלאה!

שנה טובה לכולכם!

יערה בן דוד

הנה הסרטון על הג'יהאד העולמי:

http://www.youtube.com/watch?v=Er5t8Chx5Jc

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נודע לנו על התארגנות של אלפי עובדי קייטרינג, רבים מהם סטודנטים העובדים על בסיס עונתי, וכן משכירי ציוד הגברה וציוד אחר למסיבות ולחתונות פאר כגון כסאות, שולחנות, סכו"ם, פרחים וקישוטים, וכן הפועלים ובעלי-המלאכה שלהם, וכן אמנים-מופיעים – ועל כוונתם לנטות אוהלי מחאה בשדרות רוטשילד המסריחות מיד לאחר שתתפנינה ממפגיני דפני ליף החצופה.

והסיבה? הטייקונים נבהלו מ"המחאה החברתית" וחדלו מלהוציא מאות אלפי שקלים על חתונות וחגיגות משפחתיות ועסקיות מפוארות – והתוצאה היא שאלפי עובדים ישראליים, שהתפרנסו בענף הזה – נותרו חסרי עבודה. הכול כמובן בזכות "מחאת האוהלים" שהפחידה את הטייקונים. הם מעדיפים עכשיו לשמור את הונם בכספות בשוויץ מאשר לבזבזו על מתן פרנסה לעובדים ישראליים. המגמה הזו אינה פוגעת כמובן בפרופסורים המסיתים נגד הטייקונים, שהרי משכורותיהם האקדמאיות משולמות להם על חשבוננו, חשבון הציבור!

* תיקון טעות בגיליון הקודם: צ"ל הניה מליכסון ולא מליסון.

* את הדברים הבאים כתבנו החל מהימים הראשונים של "האביב הערבי" של "מהפכת תחריר", כאשר אפילו ד"ר גיא בכור היה סבור שמובאראכ יצליח להשתלט על מתנגדיו, (זה היה בטרם תקע בו אובמה סכין בגב). חברינו ואנשים אחרים, משכילים מאוד בעיני עצמם וגם נאורים – הביטו בנו במנוד ראש, כיצד זה נפלנו לתהומות הפאשיזם והימניות הקיצונית, וכיצד ממעמקי השחור של מוחנו שנעשה "ימני" – אנחנו מתנגדים לאביב העמים המוסלמים!

והנה בדיוק את דברינו אלה, ביום חמישי האחרון ב"הארץ" [15.9], העיתונאי ארי שביט (לא תמיד חכם ומעמיק כי בהופעותיו בטלוויזיה נדמה תמיד שחסר לו איזשהו בורג בראש) – כתב אותם ממש בתחילת מאמרו "סערה מושלמת":

"התמונה מתבהרת: האביב הערבי הוא אסון ערבי.

בשנים הבאות לא תהיה במצרים דמוקרטיה. במצרים תהיה הבחירה בין כאוס לבין דיקטטורה איסלאמית לבין דיקטטורה צבאית.

בשנים הבאות לא תהיה בסוריה דמוקרטיה. הבחירה שם תהיה בין מרחץ דמים לבין דיקטטורה עלאווית לבין דיקטטורה סונית.

 בשנים הבאות לא תהיה בירדן דמוקרטיה. הבחירה שם תהיה בין האשמים מוחלשים לבין אחים מוסלמים לבין פלסטינים.

בשנים הבאות לא תהיה בלוב דמוקרטיה. הבחירה שם תהיה בין התפרקות לבין אי סדר לבין חידוש העריצות.

אולי בתוניסיה יחול שינוי של ממש לטובה. אבל השורה התחתונה של האביב הערבי תהיה, שחיי מאות מיליוני ערבים יהיו קשים משהיו. יותר עוני, יותר פשע, יותר אימה ברחובות. יותר דיכוי נשים, רדיפת מיעוטים, יותר שנאה למערב.

דווקא מונרכיות כמו סעודיה – שהדפו את האביב הערבי – מתגלות כמדינות אחראיות. ואילו הרפובליקות שהוכרעו בידי האביב הערבי נהפכות זו אחר זו למדינות כושלות. הן נגועות בקנאות ומפיצות אומללות ויוצרות מצב חסר תקדים של חוסר יציבות."

את המשך המאמר אין טעם לקרוא או לצטט כי הוא כתוב כבר מתוך אותה אונה במוח של ארי שביט, שיש בה שתל של שוקן, ואז כמובן האשם בכל מה שקורה במזרח התיכון הוא בנימין נתניהו.

* גונב לאוזנינו כי מנהיגי "המחאה החברתית" ישאו דברים בעצרת השנתית להירצחו של יצחק רבין. נושא נאומיהם, ברוח מורשתו של רבין הי"ד כלפי הפלסטינים, יהיה: "לא צריך להשתמש בנשק חם אלא לשבור להם את העצמות!"

* גונב לאוזנינו כי הרבנות הראשית, בד"צ, ממשלת ישראל וראשי אגודות הסטודנטים מקימים פלוגות שחורות של משגיחי כשרות עם פיאות שיישלחו בזוגות של גברים לכל מדינות העולם שמהן נתחיל לקנות חלב, אבקת חלב ומוצרי חלב כשרים למהדרין (כגון קוטג' כשר מיובא בעשרים שקל הגביע). ויש השואלים – ומה יקרה במצב מלחמה ומצור, כאשר ח"ו הייבוא ייפסק והרפתות הישראליות הרי כבר לא תתקיימנה? על כך באה התשובה: ישתו מים במקום חלב. המים אמנם לא זולים אבל בינתיים הם פחות יקרים מהחלב, וחוץ מאשר בפסח – אין בשיווקם שום בעייה של כשרות.

* לקראת ההכרה של עצרת האו"ם בשלוש מדינות פלסטין: הגדה, הרצועה ובקרוב ירדן – עורך מחמוד עבאס, הידוע בכינויו אבו מאזן, חזרות על נפנוף כף-ידו עם האצבע הקטומה בנאומו בעצרת הכללית. האצבע שלו נקטעה, כזכור, על ידי סגירה מהירה מדי של אנשי הביטחון את החלון האחורי במכוניתו, במנוסתו הבהולה מעזה לאחר שנכבשה בידי החמאס, כאשר רק כפסע היה בין מנוסתו לבין השלכתו מאחד החלונות הגבוהים של רבי-הקומות בעזה, כפי שעשו לפקודיו – מיחידת אנשי אש"פ המעופפים ארצה.

* קראנו את "היומן" המרגש של הבועה החברתית של סתיו שפיר ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" [16.9] על פני 7 עמודים + 1 (השער) ולא מצאנו שלושה דברים: 1. מחשבה על אפשרות לגור מחוץ לתל-אביב בתנאים קצת יותר טובים ויותר זולים. 2. מחשבה על מאמץ קצת יותר גדול לעבוד ולהשתכר כדי להרשות לעצמה לגור בתל אביב, וגם לא מצאנו היכן היא עובדת וכיצד היא מתפרנסת. 3. מילה אחת על מה שקרה בתקופה הרת העולם שהיא מתארת – משהו שנוגע בהרג הישראלים בדרך לאילת על גבול סיני ובשאר הבעיות הקשות והאמיתיות של ישראל.

תגידו לנו, במה היא שונה מ"הפרזיטים" החרדים הסבורים גם הם שהמדינה צריכה לתת להם הכול מבלי שהם ייצרו דבר (למעט ייצור ילדים לשם קבלת קצבאות הביטוח הלאומי)?

את "היומן" של דפני החצופה, שמתפרסם שם בהמשך, לא הצלחנו לקרוא. הבנו שגם היא מתעניינת בעיקר בתיעוד הפופיק שלה וב"מחאה החברתית", וכי שום היבט ישראלי אחר לא מעניין אותה או שהיא פשוט לא מסוגלת לזכור ולהבין אותו.

ומה שמצאנו משותף ב"יומנים" האלה הן שתי בחורות שהתקשורת ניפחה להן את השכל והן סובלות מעודף חשיבות עצמית.

* אנחנו מקווים שאותן עשרות מדינות ו"מדינות" החברות באו"ם, אשר תצבענה בעצרת הכללית בעד הקמתה של מדינת פלסטין [מבלי דעת אפילו שזו מפולגת בין שלושה אזורים עוינים: הגדה, עזה וירדן] – והן עושות כן בין היתר מפחד הטרור האיסלאמי, פן יכה בהן – תיווכחנה לדעת שהוא אכן יכה בהן, ועוד איך! ועוד איך! –

וזאת חרף התמיכה שהן זוכות לה מצד ח"כ אחמד טיבי חבר משלחת פלסטין לעצרת על חשבון משלם המיסים הישראלי, עיתון "הארץ", וחבורה "חשובה" ומתוגמלת היטב של אידיוטים מוסריים בישראל!

* האם חברת שטראוס עומדת מאחורי החרם של אגודות הסטודנטים על "תנובה"? – "לדברי בכיר באחת מרשתות השיווק, הנהנית העיקרית מהירידה במכירות של תנובה היא שטראוס: 'שטראוס מציעים כיום מבצעים אטרקטיביים משלהם שיותר חזקים ממה שטרה מציעה. יש לשטראוס עלייה של 40% בגבינות ובקוטג', עם מבצע שתי אריזות ב-10 שקלים, ועלייה במכירות של 25% בחלב ושל 10% ביוגורטים.'" [עדי דברת-מזריץ: "המרוויחה הגדולה מהירידה במכירות תנובה – שטראוס". "הארץ, "דה מארקר", 18.9.

אנחנו קונים רק קוטג' של תנובה כי הוא טעים יותר, ולא חשוב לנו המחיר כי ככל שהמוצר איכותי יותר כך פחות זורקים ממנו לפח האשפה. אנחנו גם לא רוצים לממן את מבצעי החרם הדמגוגיים של עסקני אגודות הסטודנטים. בבקשה, שהסטודנטים ישפרו את העברית שלהם, יעבדו למחייתם, ילמדו, ולא יעתיקו את מרבית השכלתם מהאינטרנט.

* נציגוּת מדינת פלסטין בכנסת ישראל בראשותה של ח"כ זהבה גלאון מתגייסת לסרס את יכולת המשטרה וכוחות הביטחון להתמודד עם ההפגנות ההמוניות הצפויות בעקבות ההחלטה בעצרת הכללית של האו"ם על הקמתה של מדינת פלסטין:

"חברת הכנסת זהבה גלאון (מר"צ) פנתה היום (ראשון, 18.9) ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בדרישה למנוע מהמשרד לביטחון פנים לתקן תקנות לשעת חירום, המרחיבות באופן משמעותי את סמכויות המאסר שיוקנו למשטרה. גלאון פנתה ליועץ המשפטי בעקבות הפרסום הבוקר ב"הארץ", לפיו לקראת ההכרזה הצפויה על הקמת מדינה פלסטינית באו"ם יופעלו תקנות חירום, במסגרתן תוכל המשטרה להשתמש בכוח בעת עיכוב חשודים, ולמנוע את הבאתם בפני שופט למשך 48 שעות, במקום 24 כפי שמותר כיום." [אתר "הארץ", 18.9].

* אנשים שחירפו וגידפו את אולמרט כאשר אנחנו הגנו עליו כראש ממשלה, מתגעגעים היום אליו – ומאוכזבים קשות מנתניהו, כאילו לא הם-עצמם לקחו אז חלק מכריע בדעת הקהל המוסתת, הגסה והאלימה שהביאה להדחתו של אולמרט.

אותם אנשים גם אינם מבינים מדוע אנחנו מגינים כיום על נתניהו וליברמן מפני בית דין השדה של דעת הקהל הישראלית הרוצה לעשות בהם אותו לינץ' תקשורתי מסריח שעשתה אז באולמרט; אותם אנשים גם מאשימים את נתניהו וליברמן בכל הצרות של ישראל כיום.

ובכן, נתניהו ובייחוד ליברמן אינם חביבינו. בהחלט לא. אבל נתניהו הוא כיום ראש הממשלה שלנו, הוא מייצגה של ישראל, והאחריות המוטלת עליו היא עצומה. אין מה לקנא בו. ממש לא. לאדם הזה, המייצג אותנו ומנהיג אותנו, צריך לעזור גם אם אינו חביבנו. צריך לקוות שנאומו באו"ם יעזור להסביר מי כאן "הכובש" ומי כאן עומד בסכנה של חנק והשמדה במזרח התיכון.

צריך שנאומו לא יהיה כנאומו של אדוארד בנש נשיא צ'כוסלובקיה בשנת 1938, לאחר שחבל הסודטים הועבר מארצו לגרמניה של היטלר, ובנש פנה אל מצפון העולם הצ'מברליני, הפייסני כלפי היטלר – בבקשה להגן על ארצו מפני אובדן עצמאותה הקרב ובא (*).

צריך לקוות שנאומו של נתניהו יהיה כדברים ששיגר אריאל שרון לנשיא בוש ממש לפני עשר שנים, זמן קצר לאחר "ניין אילבן" – כאשר בוש ניסה להבדיל בין הטרור של ציר הרשע לבין הטרור הפלסטיני ה"לגיטימי" שנובע משאיפת חירות לאומית. "אנחנו לא נהנה כמו צ'כוסלובקיה!" היתרה בו שרון, וזה עזר. בוש לא חזר על ההשוואה הנואלת.

ובאשר לליברמן, הוא אמנם מתנהג כפיל בחנות חרסינה אבל, מה לעשות? אומר לא פעם דברי אמת נוקבים באשר למצבנו במזרח התיכון. ומי שמאשים במצב לא את המצב אלא רק את מי שמעז לגלות את המצב – דומה שאינו מבין כלל את המצב.

* אם "מחאת האוהלים" תצליח – מאיזו רביעייה תבחרו בחודשים הקרובים ראש ממשלה חדש במקום נתניהו: פרץ, לבני, מופז או יחימוביץ'?

* * *

 (*) ל-מ. דן היקר,

לא מצאתי סימוכים לנאומו של אדוארד בנש בחבר הלאומים. האם תוכל לשים סדר בדברים ולהאיר את עיניי?

שלך,

אהוד

אהוד,

אשתדל להיענות לאתגר שהצבת בפניי. אכן, אין סימוכין לנאום של בנש בפני מועצת 'חבר הלאומים' בשנת 1938. בנש היה מודע לחוסר היכולת והמעש של 'חבר הלאומים' בכל הקשור לבנדיטים הבינ"ל: איטליה הפאשיסטית ובעיית חבש (אתיופיה), יפן המיליטאריסטית ובעיית מנצ'וריה, וגרמניה הנאצית עם הפרות 'חוזה וורסיי' והתערבותה במלחמת האזרחים בספרד שהיתה באותה עת בעיצומה. כמו-כן יפן נטשה את  'חבר הלאומים' בשנת 1932, גרמניה נטשה בשנת 1933 ואיטליה בשנת 1937.

גם מן המעצמות בריטניה וצרפת לא היתה כל תקווה, בסכסוך בספרד הן בחרו להכריז על ניטראליות ובעניין חבל הסודטים פעלו לטובת התוקפן ומחרחר המלחמה – גרמניה. בנש אף לא הוזמן לוועידת מינכן (29 ספט' 1938) בה נדונה קריעת חבל הסודטים מהרפוליקה הצ'כוסלובקית.

על כן בחר בנש, ב-10 בספטמבר 1938, לשאת נאום ששודר ברדיו אל בני-עמו ומצפון (נעבעך) העולם החופשי.

רצ"ב קישורים בנידון,

 http://www.otr.com/munich.shtml

הנאום – מתורגם לאנגלית (לפתוח רמקולים):

http://www.otr.com/ra/news/1938-09-10%20CZR%20President%20Eduard%20Benes%20Appeals%20For%20Calm%20And%20Peace.mp3

בהצלחה ושבוע טוב ,

מ. דן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,269 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,045 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים -15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל