גיליון מס' 704

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ז' בטבת תשע"ב, 2 בינואר 2012

עם הצרופות: 1. אסתר, דיוקן פנים, גבס, גוטמן, 1930. 2. שבת בת"א במרפסת ביתה של אסתר. מימין לשמאל: מאיר ציזליננ, דורה גוטמן, יעקב הורביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר. יושב: אהרון בן עזר, בנו של ברוך, אחיה הגדול של אסתר.  3. יום שבת אצל אסתר, רישום מאת גוטמן, 1931, מימין לשמאל: אליעזר שטינמן, מאיר ציזלינג, גוטמן מעיין בספר, אסתר שוכבת על בטנה, דורה גוטמן שוכבת על צידה. משמאל למעלה מסיכת הגבס שהתקין גוטמן לאסתר, על שולחן הכתיבה שגם אותו עיצב.  4. גוטמן, כנ"ל: החבורה הולכת לים, מימין לשמאל: אסתר,נחום, דורה, שטיינמן ומאיר ציזלינג. 5. אסתר ראב ובעלה השני אריה אלואיל על חוף ים תל אביב. 6. דיוקנה של אסתר שנעשה בידי גליקסברג ונחתך בידי אלואיל. 7. אריה אלויאל. 8. עטיפת "קמשונים" 1930 מעשה ידי ש. עובדיהו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: רוֹן גֵּרָא: הַמַּסָּע. // תיקוני טעויות ב- 703. // אוריה באר: הלוחם הראשון בהדרת הנשים. // נילי דיסקין: הנערות שעוברות לכפרים ערביים. // ועוד על המכבים... – יחיעם פדן, יצחק מאיר, רפי חתוכה. // י"ז: התנהגותו המתועבת והמבישה. // אהוד בן עזר: מעולם לא היתה "הפגנת המיליון"! // יוסי גמזו: מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן – לזכרו היקר והאצילי של אבנר טריינין. // "רגע לפני הסערה" ב"ספרים" ותגובת אהוד בן עזר. // אורית ברנר: עם חציית קו השבע מאות. // משה כהן: הנדון: ללמוד מטורקיה. // עוזי שביט: דובדבן השנה בספרות. // אורי הייטנר: 1. האובססיה של אורי אבנרי. 2. התעללות בתינוק שנשבה. // אהוד בן עזר: היש צליין חילוני ללא אורפז? // ד"ר מרדכי קידר: "2011: שנת החורף של הערבים". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת. 7. "מלוא הקובעת, יין האמת השחור", נישואיה לאריה אלואיל וגירושיה ממנו. // מתי דוד: ממשלות של טכנוקרטים כפתרון (זמני). // ממקורות הש"י.

 * * *

שנה אזרחית טובה לנמענינו

ולכל בית ישראל

תמשיכו להתלונן וליהנות

מן החיים דה-לוקס

בעודכם בוכים ומאשימים בכל דבר

את הממשלה ואת האישה

ואתם נמצאים בלב אזור רצחני ומתפורר

של קיצוניות אסלאמית

ששוחטת לא רק את עצמה

אלא היתה שוחטת גם אתכם

לולא היו לנו צבא

ושלטון מסודר ודמוקרטי

גם לַמשוגעים ולַנרגנים

תיקוני טעויות בגיליון 703

    1. התקליטור של שלמה בר והברירה הטבעית "עננים נמוכים" יצא לאור בשנת 2006.

    2. תאריך הגיליון הקודם 703 הוא: יום חמישי, ג' בטבת תשע"ב, 29 בדצמבר 2011.

    3. את "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם" כתב אמיר גלבוע ולא ע. הלל.

    4. בתוכן העניינים ב-703 שכחנו לשים את – תקוה וינשטוק: אהבת יהושע ואולגה.

   5. אנחנו חוזרים ומתנצלים שאיננו עומדים בלחץ האי-מיילים הרבים המגיעים אלינו מדי יום ולכן לא נוכל לענות ולהתייחס לכולם – כי החשוב לנו ביותר הוא לברור מתוכם את המתאימים לפרסום במכתב העיתי.

    ותודה למעירים על טעויות – המעידים שיש מי שקורא את הגיליון. אנחנו עוד מעט בני 76 ויש לנו קצת תקלות בעריכה כי תשומת ליבנו מוסטת לא פעם מפני החיכוך בשדיה הגדולים של מזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

 * * *

רוֹן גֵּרָא

הַמַּסָּע

הַמַּסָּע מִתְמַשֵּׁךְ מִתְהַדֵּק.

הַשּׁוּלַיִם בּוֹרְחִים.

הָרוּחַ מְכוֹפֶפֶת אֶת הַלַּיְלָה

הַחֲלוֹמוֹת מִתְנַשְּׁמִים

הַשֶּׁקֶט מִתְנַפֵּץ.

מְבַקֵּשׁ לֶאֱסֹף אֶת הָרְסִיסִים

לִבְרֹחַ אֶל יַעַר הַפְּרָחִים הַמְּדַמְּמִים

אֶל הַצִּפּוֹרִים הַחוֹלְמוֹת עַל הָאִילָנוֹת.

אֶל גּוּף שֶיִגַּע

בְּגוּפֵי הַשָּׁרוּי בַּתַּרְדֵּמָה.

לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

הֵאָבְקוּת עִם הַמַּלְאָךְ

בְּטֶרֶם תָּבוֹא הַמִּתְקָפָה:

סַמֵּי הַמַּרְפֵּא הַקְּטַנִּים

הַהֲלִיכוֹן

הָאֵין-אוֹנִים...

 * * *

אוריה באר

הלוחם הראשון בהדרת הנשים

בימים אלה רבו הטוענים שהם הראשונים שלחמו ולוחמים בנוהג הפסול של הדרת הנשים במקומותינו. ובכן, לא נכון. הלוחם הראשון בהדרת הנשים, בהפלייתן, בפגיעה בחינוכן או בהפלייתן לעומת גברים – היה סבא שלמה אשר הופמן, סבי ז"ל, שהלך לעולמו לפני שישים ושש שנים.

סבא שלמה נולד ברוסיה בעיר יקטרינוסלב בשנת 1870. הוא היה נצר של רב חיים מוולוזין, אבי הישיבות, ואף למד בישיבה זו. ואולם יחד עם לימודים אלה, למד מכניקה עדינה, היה שען מומחה והכין לעצמו מקצוע, וזאת שלא כחבריו הרבים בישיבה. הוא היה יהודי חרד, אך יחד עם זאת פתוח לשמוע דעות אחרות, ובעל רצון עז לעלות לפלסטינה של אותם ימים.

ואמנם, בשנת 1890 חובר רב שלמה ליהודים חרדים אחרים, ועולה לארץ, עם גלי העלייה הראשונה. הוא מגיע לירושלים, ולקהילה היהודית החרדית שבעיר זו באותם ימים, ושם יוצר קשר עם הורי יוכבד, לימים סבתי, אף היא נצר לרב חיים מוולוזין. למרות שיש לנערה היפה והחסודה מחזרים רבים, מבני הישיבה בעיר, היא מעדיפה את השען הקטן, אך החכם, היעיל והנמרץ – ונישאת לו לאישה.

  הזוג עובר להתגורר בחברון, שם קיימת כבר קהילה יהודית קטנה, אך נטועה היטב במקום. סבא שלמה עובד ביום כשען ומתקן את שעוני ערביי הסביבה ונכבדים אחרים, ובלילות קורא יומם ולילה בתנ"ך ובפוסקים ושומר בקנאות על דתו ואמונתו. ואולם סבא אינו חרד קיצוני ונבער מדעת. הוא שונא קיצוניות לשמה, הוא מתעב הדרת נשים והוא מגלה עצמאות יתירה במעשים ובמחשבות, למרות זאת, הוא מוערך מאד בקהילה.

לזוג נולדים ברבות הימים תשעה ילדים, מהם חמש בנים וארבע בנות. בני הזוג רוצים לגדל את ילדיהם לחיים טובים ולהיותם יהודים טובים ומאמינים, אך הצרות מתרגשות עליהם בזו אחר זו.

בשנת 1910 לערך, ואולי שנה לאחר מכן, מגוייסים שני ילדיהם הבוגרים בכוח ולמורת רצונם לצבא התורכי של אותם ימים. היחס לחיילים, ובייחוד ליהודים, בצבא התורכי, הוא רע, משפיל ומעליב. האוכל גרוע, המגפות רבות, והטיפול הרפואי כמעט שאינו קיים. כעבור מיספר חדשים נפטרים השניים מתת-תזונה וממחלה קשה. הבעת צער, סליחה, או סיוע כלשהו לשען הצנוע ולאשתו הבוכייה? הצחקתם את ראשי הצבא התורכי של אותם ימים. הם נקברים בחשאי. למיטב ידיעתי, איש אינו יודע עד היום את מקום קבורתם. האם הם קבורים בבית הקברות היהודי שבחברון? איני יודע.

  לאחר האירוע הטראגי, באה ההתנגשות החריפה עם הממסד היהודי החרדי הקיצוני בחברון. לזוג נולדו במשך השנים כבר שלוש בנות, והן עתה בגיל בית הספר, וסבא רוצה שילמדו כמו הבנים, קריאה, כתיבה, חשבון וגם מקצוע ראוי. סבא פונה אפוא לרבני הקהילה ומבקש שיקימו בית אולפנה, או בית ספר קטן לבנות היהודים במקום. התשובה היא שלילית וחד משמעית: "בנות אינן צריכות לימוד, אין צורך שילמדו." ובכלל, מה עולה בדעתו של אותו שען מוזר? חכם אמנם, אך תקיף מדי לטעמם.

סבא אינו מוותר. הוא אומר שהיה לא תהיה. בנותיו תלמדנה קרוא וכתוב ואין שום מקום להפלות אותן בשל היותן שייכות לגזע הנשי. מדובר באבסורד, טוען סבא בלהט. והרי היו בעם ישראל נשים רבות חכמות ויודעות דבר. הוא מביא לדוגמא את דבורה הנביאה, את יעל שהרגה את סיסרא ונשים רבות אחרות.

חכמי העדה החרדים אינם מתרצים. הם עומדים בסירובם.

"אם כך," פוסק סבא בכעס," אין לי מה לעשות כאן. אני עוזב."

לתדהמת כל אנשי הקהילה, אורזים בני המשפחה את חפציהם, רב שלמה עוזב את חנותו הצנועה, אך המצליחה, והמשפחה עוברת להתגורר בנווה שלום, ליד נווה צדק. כל הפצרות ראשי הקהילה אינן עוזרות. "לא אסכים להדרת הילדות," אומר סבא. "עליהן ללמוד ממש כמו הבנים."

ואכן, לימים לומדות אימא ואחת מאחיותיה בסמינר לוינסקי בנווה צדק ומקבלות תואר של מורות.

לסיום, כמה פרטים מעניינים: בשנת 1915 פושטים חיילים תורכים על בית המשפחה בנווה שלום, בשעת לילה מאוחרת. סבא מובא באישון לילה למפקד התורכי של העיר יפו. שם נאמר לו שהוא מגורש למצרים, הואיל והוא נתין רוסי ועויין כך לתורכים

"והרי נתתי לכם שניים מבניי!" זועק סבא כנגד המפקד התורכי,"היכן ההתחשבות?"

"צא מכאן," משיב לו בשלווה המפקד התורכי."ומחר אתה מפליג למצרים. לאלכסנדריה."

סבא עוזב בלב כבד את ביתו ומפליג למחרת היום, כמצוות השלטון התורכי, למצרים. באלכסנדריה הוא מתקבל בזרועות פתוחות בקהילה היהודית במקום, ועובד כשען אצל בעל חנות יהודי עשיר. את משכורתו הוא שולח בדרך לא דרך לבני המשפחה שנטש שלא ברצונו. רק לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים הוא חוזר לבני משפחתו. הוא פותח חנות לממכר ולתיקון שעונים ברחוב בוסטרוס ביפו של אותם ימים. לאחר מכן, נוטל חלק בהקמת מפעל החשמל הגדול של רוטנברג בנהריים, מסייע בתכנון בית הדפוס של עיתון "הארץ". והוא ממשיך לעסוק כל ימיו בלמוד תורה וגמרא.

סבא עמד על שלו. בנות צריכות ללמוד כמו בנים. אין שום מקום להדרת נשים. אכן, הפמיניסט החרדי הראשון בארץ ישראל.

 * * *

ביום ד' – 4.1.12 בשעה 20:00

הופעה מיוחדת

שי לביא ונתן סלומון במופע:

 "טיפוס אורבני" – קאנטרי רוק ישראלי

בליווי תזמורת ומשולב בקטעי הומור

לנמעני המכתב העיתי הנחה – 50 ₪ כרטיס.

כרטיסים בקופת צוותא 03-6950159/2

 * * *

נילי דיסקין

הנערות שעוברות לכפרים ערביים

למשה כהן מירושלים [גיליון 703] – מכיוון שבעבודתי הייתי אחראית על אזור נתניה והשרון הצפוני, מוכרת לי היטב תופעת הנערות שעוברות לכפרים ערביים. מדובר בדרך כלל בנערות שהולכות מרצונן אחר "מאהבים" ערבים לכפר. המשטרה מחזירה אותן, והן בורחות שוב, וחוזר חלילה. כשהן מתפכחות, בדרך כלל הן כבר אימהות לילדים, ודרכן הביתה חסומה. רבות מהן מתמכרות לסמים, ו"חוסות" בצל ספקי הסמים שלהן.

נוח לנו לחשוב שקיפוח המגזר הערבי בישראל משרת את צרכינו. אבל זו לא התמונה הגדולה. זה חוזר אלינו כבומרנג והנערות הן פיסות פאזל אחדות ממרכיבי הבומרנג הזה. חבל, אבל, במקרה זה ידיה של המשטרה כבולות (גם של ארגון "יד לאחים". אם כי הם מצליחים לפעמים במקום שהמשטרה נכשלת, כי הם מטפלים בנערות ובסיבות שהבריחו אותן מביתן מלכתחילה, ולא רק בתוצאה הסופית.

נילי דיסקין

 * * *

ועוד על המכבים...

בוקר טוב,

בתשובה לעמוס גלבוע [ציטוט מ"מעריב" מיום 26.12.11 בגיליון 703] לפי הבנתי, הרב גורן טעה. חשיבותו של חג החנוכה לא בשחרור מעול הסלווקים אלא בניצחון הגורף של הפרושים (החרדים של אז) על המתייוונים (החילונים של אז).

מצד אחד, הניצחון הזה מסביר את הצלחת העם היהודי לשרוד; ומצד אחר, המשך ההתבדלות הוביל למלחמה נגד הרומאים ולחורבן שהמיטו גייסות טיטוס ואדריאנוס על הארץ. מכאן יסיק כל אדם את המסקנה המתאימה לו.

בברכה,

יחיעם פדן

אהוד: ומה על כך ששושלת המלכים החשמונאים לא עמדה כלל בסימן החרדיות נגד החילוניות אלא בסימן ההשפעה הרומאית החזקה שעשתה אותם קרובים יותר ל"מתייוונים" מאשר למתתיהו ולבניו.

עמוס גלבוע יקירי,

הייתה לי היכרות קרובה עם הרב גורן עליו השלום, גם שיחות, גם האזנה לדברים שאמר אם מעל הדוכן אם לבני שיחו, גם הייתי עד להתנצחויות שלו בענייני הלכה בסדר לימודים בישיבת חברון בה נהג בחברותא שלו כלביא טורף בלביא טורף ושני הלביאים [אחד] לא חרד מפני חברו.

האיש היה ענק הרוח, שוחה בימה של הלכה שחיית פרפר, כל ישותו גוו ורוחו עשו סערות והסערות שעשו הביאו אותו למרחיקים. רק מי שהיה בקיא כמוהו יכול היה לאזור אומץ לפסוק מתוך ההלכה את מה שההלכה ידעה לחדש, להאזין לרוחה של השעה, להתמודד עם כלל ישראל וצרכי עם ישראל בארץ ישראל.

הוא היה איש מורכב מאוד, קנאי לדעותיו ועם זאת קנאי לבירור דעותיו, הוא ידע לריב, הוא ידע לרצות, הוא ידע להקצין הוא ידע למתן, הוא היה יצירתי מאין כמוהו וחרדי בה בעת למצוות שימור מסורות ישראל גם הלכה למעשה גם רעיונית. ארץ ישראל כבשה אותו. אינני יודע, איש איננו יכול לדעת מה היה גידולו אילו לא צמח בתפר ההיסטורי החד פעמי בין אין מדינה על כל המשתמע מכך ליש מדינה לכל המשתמע מזה.

היתה בו נאיביות בלתי מובנת מפני שאיש מתוחכם כל כך רחב דעת והשכלה והתנסויות רב גוניות – היאך הוא נאיבי? היו שייחסו זאת לנטייתו לתיאטראליות, להחצנה, למיפגניות, אולם זה היה לדידי חלק מן הנאיביות שהיתה לנדבך אינטגראלי באישיותו. הוא ידע שהוא חד פעמי. הוא העריך את כוחותיו, פחות מזה את כוחם של אחרים, והבין יפה כי אילו בא ברגע אחר בדברי ימי ישראל והמדינה, לא היה נעשה לרב גורן.

אומר לך מדוע. איש במחנהו של הרב גורן לא הכתיר את הרב גורן להיות רבו הראשי של צה"ל. האזרחות החילונית של המדינה כפי שחש אותה וחי אותה וסימל אותה בן גוריון הכתירה אותו. זה היה אפשרי בשעתו. מי שהוליך את הרב קוק להיות רבה הראשי של ארץ ישראל היה בין השאר אוסישקין. איתורן של הדמויות שהיה בהם פוטנציאל ללוש בתורתם את התקומה היהודית בארץ ישראל היה עניינה של ההנהגה כולה, ובראשה ההנהגה של נציגי הציבור החילוני. גורן היום – אפשר להתגעגע, אפשר לכתוב נוסטלגיה, אבל צריך לדעת שזה בלתי אפשרי בתנאים שנוצרו בציבוריות הישראלית ובווקטורי הכוח ובתגרנות הערומה בה קונים כוח הקובעים את המציאות החברתית והפוליטית בישראל.

מה טוב שהעלית את זיכרו.

בברכה ובידידות

יצחק מאיר

 * * *

לאהוד בן עזר – שלום!

בתגובה לדברי הרב גורן בפו"מ ב-1972, כפי שהובאו ע"י עמוס גלבוע ("דברי הרב גורן על חג החנוכה") בגיליון "חדשות בן עזר 703", שבהם אמר הרב גורן: "יהודה המכבי לא נחל שום ניצחון מזהיר לפני שכבש את ירושלים," אני מבקש להעיר: הדברים של הרב גורן לא נכונים. דווקא עד לחנוכת המזבח בירושלים נחל יהודה 4 ניצחונות מזהירים רצופים על היוונים.

הראשון נגד אפולוניוס בצפון השומרון, בוואדי חרמייה או במעלה לבונה.

השני – במעלה בית חורון נגד שר הצבא היווני – סירון.

השלישי – נגד גורגיאס וחילותיו באמאוס.

והרביעי – שיש אומרים כי היה ניצחון מזהיר פחות – בבית צור.

רק אחרי אלה טיהר יהודה את המקדש ואת המזבח והדליק שוב את המנורה בבית המקדש וחידש את העבודה.

סא"ל (מיל.) רפי חתוכה

 * * *

י"ז: התנהגותו המתועבת והמבישה

לאהוד בן עזר שלום רב,

אני שב ומבקש ממך שלא תפרסם דברי תועבה בעיתון שלך. אתה לא חייב להביא את הקוראים לידי קבס. וכוונתי היא שתתעלם לחלוטין מכל הקשור באברהם בורג – שאין ממש אין מלים לתאר את התנהגותו המתועבת והמבישה. כל קוראיך קוראים גם עיתונים יומיים ויודעים מה הוא אמר ומה הוא עשה. אתה לא חייב להזכיר לנו את זה. תתעלם גם אתה והוא לא ייזכר.

ועוד משהו: גברת אחת כתבה משהו על העיתון של אש"ף המתקרא במקומותינו "עיתון הארץ". למה לא הערת בתגובה את דעתך שבכ"ז לא להפסיק לקרוא אותו (שאגב אינה מקובלת עליי) ולצערי הוא ממשיך לבוא לביתנו כי איני חי לבדי בעולם.

בברכה

י"ז

 * * *

אהוד בן עזר

מעולם לא היתה "הפגנת המיליון"

אבל השקר של ההפנינג החברתי-התקשורתי

 של הקיץ האחרון – נקלט!

באתר האינטרנט של "הארץ", בתוך רצף תמונות לסיכום 2011, מופיע צילום מהאוויר והכיתוב: "הפגנת המיליון בכיכר המדינה, ספטמבר" – ולאחריו "דפני ליף נואמת בעצרת המיליון בכיכר המדינה".

כיתוב ב"דה מארקר" [30.12] מתחת לתמונת הפגנה בכיכר המדינה: "הישראלים יוצאים לרחובות (2.8.11). שורשיה של 'הפגנת המיליון' שהתקיימה בכיכר המדינה ובכל רחבי המדינה..."

שקר. שקר. שקר. לא היו שם אפילו חצי מיליון! – אבל כמו אצל יוזף ג. – חוזרים שוב ושוב על השקר עד שאנשים חושבים שהוא האמת.

 * * *

יוסי גמזו

לזכרו של אבנר טריינין

לא מכבר הלך לעולמו המשורר המצויין ואיש-המדע-והמחקר המעולה פרופסור אבנר טריינין. הוא נולד בתל-אביב בשנת 1928. למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני", בגימנסיה העברית ובאוניברסיטה העברית (בחוגים כימיה ופיסיקה) בה הוענק לו תואר הדוקטור ב-1958. את הפּוסט-דוקטורט שלו עשׂה בקיימברידג', אנגליה. משנת 1954 ועד פּרישתו כּיהן כחבר המחלקה לכימיה פיסיקאלית באוניברסיטה העברית, שבּה שימש פרופסור מן המניין החל מ-1971 ודֵקַן הפקולטה למדעי הטבע בתקופה מאוחרת יותר. פרופסור טריינין שהה תקופות ארוכות בארה"ב למטרות הוראה ומחקר, ושימש פרופסור אורח במכון לכימיה באוניברסיטת ברנדייס, ארה"ב, ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. היה גם חבר האקדמיה ללשון העברית וחֶבֶר-הנאמנים של מוסד ביאליק.

פירסומיו בתחום המדע כוללים מאמרים רבים בנושׂאי מחקריו (ספּקטרוסקופּיה ופוטו-כימיה) ושלושה ספרי-לימוד: "יסודות הכימיה" (1957, הופיע בכ-10 מהדורות); "כימיה פיסיקאלית לתלמידי מתמטיקה-פיסיקה" (1963, סידרת הרצאות); "יסודות התרמו-דינאמיקה" (2005).

 בתחום הספרות היפה: משנת 1947 פורסמו שיריו (וכן סיפורים ומאמרים) בבמות ספרותיות שונות. ספרי שירה: "אזובי קיר" (1957); "הר וזיתים" (1969); "השער הסתום" (1976); "המערכה המחזורית" (1978); "לקט שיכחה" (1982); "אוקלידום" (1985); "החזרות" (1988); "זיכרון המים" (1991); "מעלות אחז" (1996); "מחזורים – שירים 1998-1952" (2000); "רואה זיתים" (2003). ספר עיון: "בין שירה למדע – עיונים בשירה העברית החדשה" (2001).

משורר זכה פרופ' טריינין בפרס מועדון מילוא (1969); פרס ירושלים ע"ש עגנון (1979); פרס ברנר (1986); פרס ביאליק (1989) ופרס פיכמן (1995).

 מותו הוא אבֵדה כבדה לא רק לבני משפחתו ולתלמידיו הרבים, אלא גם לספרות הישראלית שהוא היה אחד מן האנינים והכֵּנים שבמשורריה.

יוסי גמזו

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן

לזכרו היקר והאצילי של אבנר טריינין

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן,

הֵם עוֹף מוּזָר, חָשוּד תָּמִיד וְלֹא בְּלִי צֶדֶק                            

בְּחַתְרָנוּת קָשָה, אֲפִלּוּ אַפְּלָטוֹן

הִמְלִיץ לִבְעֹט אוֹתָם הַרְחֵק מִן הַמְּדִינָה,

אַךְ גַּם מֵעֵבֶר לַפּוֹלִיטִי - כָּל עִקָּר

חַתְרָנוּתָם הִיא פְּרִימָתוֹ שֶל קַו-הַתֶּפֶר                               

בֵּין הַנֶּחְשָב בִּלְתִּי יָפֶה אֲבָל מוֹעִיל           

וּבֵין הַלֹּא-כָּל-כָּךְ מוֹעִיל

אַךְ הַיָּפֶה.                            

וּכְמוֹ שֶשֵּם הַקָּאוּצ'וּק הוּא רַק שִבּוּש

של הַקָּהַאצ'וּ שֶקּוֹרְאִים לוֹ הָאִינְדְיָאנִים

כָּךְ סִוּוּגָם הַזָּר שֶל כָּל אוֹמְרֵי-הַשִּיר

בַּחֲטִיבַת הַמִּקְצוֹעוֹת הַחָפְשִיִּים

הוּא לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ שִבּוּש, בְּשוּם פָּנִים                                          

זֶה לֹא מִקְצוֹעַ, זֶה סוּג דָּם, זֶה קוֹד גֶּנֶטִי

וְהֵם בְּעֶצֶם לְעוֹלָם לֹא חָפְשִיִּים

מִן הָעַבְדוּת הַזֹּאת

לְמָה שֶבְּתוֹכָם.

הֵם כְּמוֹ גִזְעֵי עֲצֵי-הַגּוּמִי הַדּוֹמְעִים

אֶת כְּאֵבָם הַמַּר בְּיַעֲרוֹת-הַגֶּשֶם

שֶבָּם מֻקָּז, מִכָּל חֲתָךְ פָּעוּר, דָּמָם                       

שֶל הַזְּקוּפִים הַנִּשְסָפִים לְלֹא רַחֵם

שֶכְּמוֹ נִתּוּחַ קֵיסָרִי שֶאֵין לוֹ סוֹף                                          

יוֹם אַחַר יוֹם מְדַמְּמִים עַצְמָם לָדַעַת                                       

אֶל תּוֹךְ כּוֹסוֹת קְטַנּוֹת שֶל אַמְבּוּש סְטָלַקְטִיטִי

בָּהֶן נִצְבָּר הָאֲמִתִּי וְהַשּוֹתֵת.

הַזְּמַן פּוֹצֵעַ בַּמָּצֶ'טוֹת שֶל הַצַּעַר,

שֶל הָאַכְזָב, שֶל הָעַוְלָה, שֶל הָאָסוֹן                         

אֶת כָּל גִּזְעֵי הָאֲנָשִים עַל פִּי הַסֵּדֶר

הַלֹּא סָדִיר שֶל הָרִשְעוּת שֶשְּמָהּ גוֹרָל

וּכְמוֹ בְּרֹב הָאִילָנוֹת שֶכָּל פְּצִיעָה

בְּגִזְעֵיהֶם אֵינָה הֹרָה שוּם זִיק שֶל יֹפִי

כִּי אִם תַּחְלִיב דָּבִיק, עָכוּר, מַכְפִּיש יָדַיִם

הוּא לֹא מוֹתִיר לָנוּ גַם נֶבֶט שֶל תִּקְוָה.

אֲבָל שֶלֹּא כְּמוֹ כָּל עֲצֵי הַקָּאוּצ'וּק

שֶכָּל חֲתָךְ בָּהֶם מַנְבִּיעַ דִּיבִידֶנְדִּים   

לַקּוֹרְפּוֹרַצְיוֹת שֶל תַּעֲשִׂיּוֹת הַגּוּמִי           

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל אֹרֶן-הָעִנְבָּר

מִן הַתְּקוּפָה הַשְּלִישוֹנִית, שֶדִּמּוּמוֹ

שֶל שְׂרַף דִּבְשוֹ אֵי-שָם עַל חוֹף הַיָּם הַבַּלְטִי

נִכְבַּש בְּלַחַץ-אַדִּירִים שֶל זְמַן וְכֹבֶד

אֵינְסְפוֹר שְכָבוֹת שֶל מוּעָקוֹת לֹא הֲגוּיוֹת.

מַה כְּבָר נִתָּן

לְהָפִיק מֵהֶם, חוּץ

מֵאוֹתוֹ מְאֻבָּן שֶאֵינֶנּוּ                            

אֶלָּא רַק יֹפִי שֶאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כִּי אִם לְצַוְּארֵי הַנָּשִים,

אוֹ לְאָזְנָן, אוֹ לְדֹק אֶצְבָּעָן: מַחְרוֹזוֹת הָעִנְבָּר שְקוּף הַגָּוֶן?

אֶבֶן-תַּשְבֵּץ לֶעָגִיל? לַטַּבַּעַת?

אוֹ חֹמֶר זֶה שֶבּוֹ מוֹשְחִים

אֶת קֶשֶת הַכִּנּוֹר?

לֹא כְלוּם, אֲבָל מוּזָר: מִן הַלֹּאכְלוּם הַדַּל הַזֶּה

קוֹרֶנֶת הָאַלְכִּימִיָה שֶבָּהּ מוּמָר הַסֵּבֶל

בְּאוֹר, בְּנֶחָמַת-מְעַט, בְּהַשְאָרַת-הַנֶּפֶש

בָּהּ הַמְּרוֹרִים הוֹפְכִים לַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת.

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן

אֲבָל מָגֵן, מָגֵן מְאֹד, מָגֵן בְּשֶקֶט

עַל הַמְּעַט הַזֶּה שֶהוּא אוּלַי בְּעֶצֶם

בְּאֵר בּוֹדֶדֶת בְּמִדְבַּר הַתַּלְאוּבוֹת

הַקַּמְצָנִי שֶל קִיּוּמֵנוּ הֶחָסֵר,

כָּל-כָּךְ חָסֵר אֶת נִחוּמֵי שְעוֹת הַחֶסֶד

שֶהַשִּירִים מַעֲנִיקִים לָנוּ לֹא פַּעַם

הַרְבֵּה יוֹתֵר, עָצוּב לוֹמַר,

מִן הָבְּרִיּוֹת.

 * * *

"רגע לפני הסערה

מהמחזמר 'קברט' דרך 'ספר ברכט' והאופרה 'מהגוני', ועד תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני. מדוע התרבות והספרות שפרחו בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, לפני עליית הנאציזם, ממשיכות לעורר השראה – ומה הרלוונטיות שלהן לישראל העכשווית?"

[השער של "גיליון מיוחד" של "ספרים", "הארץ", מיום 28.12.11].

אהוד בן עזר: אין כאן שום רלוואנטיות ושום קשר ל"ישראל העכשווית" אלא במוחותיהם העקומים של "אינטלקטואלים" ישראליים בורים ועמי ארצות – בעיתון הזה ובבמות אחרות, אשר במקום לראות את מעמדה האמיתי של ישראל הדמוקרטית הנאבקת על קיומה מול עולם מוסלמי וערבי המבקש לכלותה באופן "נאצי" – הם משווים את ממשלת הליכוד והעומד בראשה לתנועה פאשיסטית ואנטי-דמוקרטית, העומדת לכבוש את השלטון בישראל כמו בימי ראשית הנאציזם בגרמניה הוויימארית!

קוואטש! – וזה ה"בון טון" היום בתל אביב, ואלה החוגים הסבורים שהם מנהלים את חיי התרבות והרוח העבריים בישראל! הם המפרשים את "קברט"! איזה טירוף מערכות! איזה מנוולים כלפי ההיסטוריה! ואיזה קהל של אידיוטים ואידיוטיות נוהה אחריהם!!!

משוגעים ונביאי-שקר, אל תרדו מן הגג! תישארו שם!

 * * *

אורית ברנר: עם חציית קו השבע מאות

לאהוד הנכבד,

ברכת יישר כוח (באיחור מה), על חציית קו השבע-מאות (ולקראת האלף הראשון...)

 עיתונך המקוון, נותן קצת מרפא ונחת ועידוד, בכך, שיש עוד אנשים כמוך וכמו רבים מכותביך, אנשי הארץ הזאת בשפה וברוח של פעם (כדברי נעמי שמר ז"ל, "הארץ הטובה, הישנה והנשכחת, אשר הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת...") – כשניחוח הפרדסים באביב וקמשוני הקיץ עלו באפינו בהליכתנו בה ובנופיה, אך גם נכתבו ודיברו אל לב יושביה, רואיה ומרגישיה. לאנשים אשר רואים בדאגה את השתנותה והשתנות פניה וערכיה, אך המנסים לשמרם ולהגן עליה בדברים ובמעש.

זוהי פינה, שעפ"ר בדברי הספרות והחברה שבה, מחזקת – בתוך כל החולשות, שסביבנו ובנו. גם אם לא תמיד כל הכותבים והקוראים רואים הכול עין בעין, ויש לעיתים אמירות מקוממות, החשיפה שלך לדברים, מעוררת ומעודדת חשיבה, התרגשות ותקווה.

ועל כך אני חייבת להעיר, ולבוא אליך בטענה מסויימת: בשל עיתונך זה (שנגלה לי רק בתקופה האחרונה בעקבות שכניי היקרים) אני לעיתים מאחרת לעבודתי, למטלותיי השונות, או לחלופין מאחרת בנשף לישון. הסקרנות והצמא הרוחניים ל"קצת נחת וקורת רוח", בעידן ובמצב הקיימים, גובר על צרכי השעה הגשמיים יותר....

בברכת שבת שלום,

ותודה,

אורית ברנר

נ.ב.

לאור הדברים הקורים ונאמרים במחוזותינו ובינינו לבין עצמנו (בין האגפים השונים שבעמינו המשוסע והחלוק), כדאי לחזור לכללים ולאמירות של גדולי חז"לינו ולהזכיר לכל המתלהמים, (שהרי "דברי חכמים – בנחת נשמעים" וכן "כי דרכיה דרכי נועם"), על תמציתה של התורה כולה על רגל אחת, ובמשפט אחד, (ואשר לא תמיד קל ליישמו): "ואהבת לרעך כמוך..."

 * * *

ספר חדש: שמואל צסלר

שירים מאויירים לילדים ביידיש ובעברית, (ירושלים, תשע"א). איסוף, עריכה ואחרית דבר: ד"ר עדינה בר-אל, ציור: דיויד הול, תרגום: רותי זקוביץ, הוצאת מפעל דב סדן, האוניברסיטה בעברית בירושלים ובית ליוויק, אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל, תל-אביב. (230 עמודים).

דבר המפרסם:

ילדי ישראל, הוריהם והורי-הוריהם מוזמנים להתוודע לעולמו – עולם הילדים – של המשורר שמואל צֶסלֶר, שחי בארגנטינה, יצר ביידיש, ושיריו נתחבבו על הילדים בתפוצות.

בספר מיוחד זה מובא, לראשונה, מבחר משירי הילדים של צסלר – הן בנוסחם המקורי ביידיש והן בלבוש עברי.

ד"ר עדינה בר-אל ליקטה את השירים, ערכה את הספר והוסיפה אחרית דבר על המשורר ועל ספרות הילדים ביידיש. רותי זקוביץ תרגמה את השירים לעברית, והצייר דיויד הול צייר אותם.

מחיר הספר 50 ₪ + 10 ₪ דמי משלוח.

למעוניינים להזמין: עדינה 08-6729354 adinabarel@gmail.com

 * * *

ועוד על רישון

אריה,

גם אני אהבתי מאד את כתבתך – כיליד נס ציונה הסתובבנו הרבה ברישון, וחבר של הוריי היה בן המורים הראשונים בחביב ושמו היה זאב הלפרין.

יום נפלא,

רוני

 * * *

משה כהן

הנדון: ללמוד מטורקיה

מכובדי,

ראש ממשלת טורקיה משים עצמו מוכיח בשער ומטיף לנו מוסר על פשעי מלחמה, כביכול.

רבים וטובים אצלנו טוענים שטורקיה היא המדינה החשובה ביותר במזרח התיכון, אשר על כן עלינו להתנצל בפניה על שהיא שולחת נגדנו משטים עם טרוריסטים אלימים.

אדרבא, הבה נלמד מרבותינו העות'מנים. יש להם שיטות יעילות משלנו. בבואם להילחם בטרור אין הם פולשים ברגל לשטח האוייב, כפי שאנו עושים בעזה במחיר יקר – אלא תוקפים מן האוויר בלי להסתכן.

אז מה אם נהרגו אתמול 35 אזרחים מתקיפות חיל האוויר הטורקי? הטורקים רואים עצמם דוגמה ומופת למוסר לחימה. וכידוע טורקיה מדינה חשובה ועלינו לעשות הכול כדי לרצות אותה. אולי מוטב לנו לנהוג כמנהג הטורקים ולתקוף בעזה מהאוויר ולא לטרוח להיכנס ברגל ולהסתכן.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 * * *

בת-אל ושי היקרים

ברכות חמות לפדיון בנכם הבכור החמוד

ליאם שורצמן

וזאת בדיוק בשבוע שבו יהודה ראב בן עזר

סב-סבתו של ליאם, לאה

חרש לפני 133 שנים

את התלם הראשון באדמת פתח תקווה

שלהי דצמבר 1878, חנוכה תרל"ט

 * * *

עוזי שביט

דובדבן השנה בספרות

ידיעות הקיבוץ, 30 בדצמבר 2011.

את המשורר אלישע פורת פגשתי לראשונה דרך העיתון: כשחזרתי ממלחמת יום הכיפורים, לאחר חצי שנה של שירות מילואים ברמת-הגולן ובחרמון, יזמתי הוצאת קובץ של שירים מן המלחמה, שירים שראו אור לראשונה בעיתונות בחודשים אוקטובר 1973 עד מאי 1974. בין השירים שקיבצתי לספר, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1985, ("מקום של אש" בעריכת רינה קלינוב ועוזי שביט), כללתי גם שני שירים של אלישע פורת שהתפרסמו בעיתונות, שירים שנכתבו ברמת הגולן, באותה זירת קרבות שבה לחמתי גם אני בגדוד סיור מקביל לזה של אלישע פורת. שירים אלו עומדים גם בפתח ספרו של אלישע פורת "חושנייה המסגד", שראה אור בספריית פועלים. מסתבר שאלישע פורת, בן וחבר קיבוץ עין החורש, חקלאי ואיש ספרות, יליד תרצ"ח (1938), נולד מחדש כמשורר במלחמת יום הכיפורים, בגיל 35, מתוך זעזוע המלחמה. בשיריו משנות השבעים והשמונים הצליח לתת ביטוי חי ואותנטי לא רק לחוויותיו שלו במלחמה זו ובמלחמת לבנון הראשונה, אלא גם לחוויות הרבים, ובראש ובראשונה לחוויות הלוחמים.

מ-1985 ועד היום ראו אור ארבעה ספרי שירה נוספים של אלישע פורת, ובהם מגוון רחב של שירים מקוריים שבכולם ניתן לשמוע את הקול האישי ולהבחין בתבנית נוף המולדת הארצישראלית והקיבוצית, הנוף החי והנושם, הפיזי והאנושי, על שלל גווניו וריחותיו, וספר שירה שישי שלו עומד לראות אור בקרוב.

במקביל לשירים ולספרי השירה נתן אלישע פורת מחילו גם לפרוזה הסיפורית (עשרה ספרים), ובשנים האחרונות הוא מרבה לכתוב ולפרסם גם רשימות ממואריות מלאות חיות ותנועה, שבהן הוא משרטט ביד בוטחת אירועים, גילויים ואנקדוטות מחיי הספרות הישראלית ומהווי התרבות הקיבוצית בעשרות השנים האחרונות, רשימות המתפרסמות עתה בתכיפות ב"דף הירוק", בגיליונות "תרבות וספרות" של "הארץ" ובאינטרנט, ומתקבלות בחום ע"י קהל-קוראים רחב.

על תרומתו המקורית השופעת לשירה הישראלית, לתרבות הישראלית ולתרבות הקיבוצית – דומה שאין ראוי מאלישע פורת לדובדבן "ידיעות הקיבוץ" בתחום הספרות לשנת 2011.

עוזי שביט

 * * *

אורי הייטנר

1. האובססיה של אורי אבנרי

המיצג המבחיל בהפגנת "הסיקריקין" בירושלים, של הילדים החרדים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם מצולמים בידיים מורמות כתמונתו של הילד מגטו ורשה, אינו תופעה יוצאת דופן בנוף העכשווי. הצגת מדינת ישראל כנאצית היא בון-טון בקרב עוכרי ישראל באשר הם שם וכאן. החיבור של ישראל לנאציזם הוא הלהיט של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל באירופה, שחברו לו שלושה גורמים: הימין הרדיקאלי הנאו נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הרדיקאלי. חיבור זה הוא גם הלהיט של ברית עוכרי ישראל הרדיקאלים בתוכנו – החרדים הסיקרקיים הרדיקאלים, הימין התג-מחירי הרדיקאלי (אני מכיר מטורף כהניסט שמאז ההתנתקות – 365 יום בשנה שטלאי כתום על דש בגדו), והשמאל הבילעיני הרדיקאלי, שהצגת ישראל כנאצית היא חלק מהשתלבותו בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל.

מה ההבדל בין ההורים המתעללים שרתמו את ילדיהם למיצג בהפגנת העדה החרדית בירושלים, לאורי אבנרי, שבמאמרו ב"הארץ" ספרים "עולם המחר שלי" תיאר את ישראל כבת דמותה של גרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון?

כך מסיים אבנרי את מאמרו: "די בהלשנה של שכן או של מתחרה מסחרי, כדי שהאזרח ימצא את עצמו במרתף העינויים של הגסטאפו או הק-ג-ב. די בהשמעת הערה בלתי זהירה על המנהיג כדי שהמשמיע יתעורר בשלוש בבוקר מנקישות בדלת. וכאשר בריון לובש מדים תוקף אותו ברחוב, איש לא יעז לחוש לעזרתו. השוטר יסתכל לכיוון אחר. וזה יכול לקרות לכל אזרח. זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכל, זה יכול גם יכול. בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל'קברט' כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר. אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה 'שלנו', שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו 'להיות עם חופשי בארצנו' – מוטב לדאוג לכך היום."

לכאורה, תמרור אזהרה שחייב לטלטל את כולנו. זקן השבט, מי שכבר ראה הכול – מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה דרך כל תולדות מדינת ישראל, מזהיר אותנו, ושומה עלינו להקשיב ולהפנים. ואם הוא אומר דברים כה קשים, לבטח יש דברים בגו.

כאבנרילוג מדופלם, כמי שכתב שתי עבודות מחקר מקיפות מאוד על האיש, אני יודע שכך בדיוק ואף באופן הרבה יותר חריף, הוא מתאר את מדינת ישראל זה 63 שנים, מיום היווסדה, תחת כל ממשלותיה, כל ראשי הממשלה שלה. ב"העולם הזה" נכתבו האזהרות הללו מפני המשטר, ובמרכזן – ההשוואה החביבה על אבנרי לנאצים, במשך עשרות שנים, מדי שבוע בשבוע, באינסוף מאמרים. לדוגמה, כאשר מונה שמעון פרס לשר ההסברה (1974), יצא העיתון בעמוד שער ועליו תמונתו של פרס ולצדה כותרת ענק: "שר התעמולה", ברמז עבה לגבלס, שר התעמולה הנאצי. ואם מישהו לא הבין את הרמז, למאמרו השבועי, במדור "הנדון", תחת אותה כותרת, צירף תמונה גדולה של גבלס. כותרת המשנה של המאמר היתה: "חזיר בהיכל. פיגול במשטר הדמוקרטי. מיניסטריון תעמולה." ובכתבה עצמה: "הסיסמה תהיה – לכוון, לתאם, להדריך. מילים יפות. בייחוד כשמתרגמים אותן חזרה לגרמנית. כי זוהי עובדה מעניינת – כל אוצר המילים של משרד ההסברה לקוח, איכשהו, משפת אשכנז."

במאמר הוא תיאר בפרוטרוט את דרכי התעמולה של גבלס ועבר להסבר, מדוע דווקא איש רפ"י מונה לתפקיד זה. "מכל חלקי המערך, רפ"י היא הקרובה ביותר לתפיסה טוטליטרית. פולחן הביטחוניזם ... כריזמה של מנהיג, לאומנות, תאוות סיפוח – כל זה מוביל בכיוון מסויים ... חיבור שני מוצבי מפתח אלה – משרד הביטחון [הכוונה לדיין. – א.ה.] ומשרד התעמולה – הוא מסוכן ביותר. הפלג המחזיק בהם, חולש על מצבור כוח מיוחד במינו, חדש מסוגו בארץ ... הגלייכשטאלטונג [התהליך בו השתלטו הנאצים על כל מערכת החינוך והתקשורת בגרמניה]  יבוצע בהדרגה, לאט לאט, בשקט בשקט. סוכני פרס יתרכזו בעיתונים. אנשיו יסתננו לעמדות המפתח ברשות השידור ... בלחץ תתפשט הסיסמה – 'כדאי להיות בסדר עם פרס'... השאלה היא מה יתפרק קודם – המשטר שמינה את שר התעמולה או הדמוקרטיה הישראלית". ["העולם הזה" 1908, 27.3.74. ע' 11].

בספרו "צלב הקרס" שפרסם ב-1961, בעת משפט אייכמן, תיאר אבנרי את השלטון הנאצי, ו"הוכיח" עד כמה המשטר בישראל זהה לו. בספר, תיאר את תהליך השתלטות הנאצים על גרמניה ודרכי התעמולה שלהם. שנים אחדות קודם לכן, כתב סיפור עתידני, "אחריך בנימין", בו תיאר השתלטות של אנשי פלמ"ח על המדינה בתיאור הזהה אחד לאחד, עד לפרטי הפרטים של שיטת התעמולה, סיסמת הבחירות וכו', לתיאורו ב"צלב הקרס". ככל הנראה, ההשראה לאותו בנימין היתה בני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח. מעניין, שכאשר הוא עצמו רץ לכנסת, דרכי התעמולה של מפלגתו "העולם הזה כוח חדש" היו העתק זהה, ממש "העתק הדבק", לתיאורים בסיפור "אחריך בנימין" וב"צלב הקרס".

הפרק המסיים את הספר נקרא "זה יכול לקרות כאן". פרק המשנה האחרון, הוא "היטלר הישראלי". זה היה, כאמור, ב-1961. ראש הממשלה היה בן גוריון. הוא התכוון בעיקר למקורביו דיין ופרס. בשנות החמישים הוא כתב כך גם על יוסף אלמוגי, פנחס ספיר ואחרים. אחד המועמדים בעיניו להשתלטות על המדינה היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד אבריאל. ב-1956 (כשאבריאל היה ח"כ צעיר, מקורב לב"ג) יצא "העולם הזה" בעמוד שער הזועק "מחנה הריכוז של אבריאל". הכתבה בנושא פורסמה תחת הכותרת "אהוד איבר-אלס", כדוגמת ההמנון הנאצי "דויטשלנד איבר-אלס" – "גרמניה מעל לכל".

היה זה 11 שנים בלבד לאחר השואה. 8 שנים לאחר הקמת המדינה. בנימין נתניהו היה אז ילד בן שבע. שום דבר לא השתנה בסגנונו של אבנרי. הוא מזהיר היום באותן מילים שהוא הזהיר אז. וכתמיד, הסכנה גדולה עכשיו יותר מתמיד. תמיד – עכשיו יותר מתמיד.

כאז כן היום, זאת מלאכת מחשבת תעמולתית, של יצירת היסטריה מלאכותית.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

2. התעללות בתינוק שנשבה

את הוריו של הילד (התינוק שנשבה) שאולץ להרים ידיים כשהוא עונד טלאי צהוב במיצג המבחיל בהפגנת הסיקריקין החרדיים בירושלים, יש להעמיד לדין על התעללות בילדים חסרי ישע.

שוב אנו רואים את הדמיון בין מטורפי הסיקריקין החרדים, מטורפי תג מחיר הימניים למיניהם, ומטורפי השמאל הרדיקאלי – הבילענים למיניהם: אצל עוכרי ישראל הללו, משלושת הזנים, אנחנו נאצים.

חוק הרדיקאלים השלובים.

3. עבור – מכתבים למערכת "הארץ"

מצפה בשקיקה למאמר ההמשך

קראתי בשקיקה את מאמרו של סלמן מצאלחה "קשים גרים לישמעאל" וכולי ציפיה נרגשת למאמרו הבא, בו יספר על הגרים היהודים שעלו מרוסיה ("מתייהדים" בלשונו) שביצעו את הטבח בחברון בתרפ"ט.

שאלה: מי המורה ממנו למד מצאלחה את העיקרון עליו הוא מבסס את כתיבתו – "שקר שתחזור עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת".

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: במערכת עיתון "הארץ" יש סל מיוחד לזרוק לתוכו את מכתביך למערכת שלא פורסמו וגם לא יפורסמו – כי אי אפשר לפגוע בכבוד תלמידיו החרוצים של יוזף ג.

* * *

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח

החוג לספרות

הזמנה

העורכת והסופרת ציפי שחרור

תהיה אורחת הקורס של פרופ' נורית גוברין

בנושא:

"כתבי-עת כמרכזים ספרותיים"

בחוג לספרות

נושא שיחתהּ:

לומר לא ולהישאר בחיים ...

מחוויותיה של עורכת כתב-עת

הפגישה תתקיים ביום רביעי, ט' בטבת תשע"ב (4.1.2012)

משעה 14:15 עד שעה 15:45, בבניין רוזנברג חדר 209.

המעוניינים מוזמנים. מיספר המקומות מוגבל

ציפי שחרור היא משוררת, מספרת למבוגרים, לבני נוער ולילדים ועורכת. מדריכה בסדנאות כתיבה וממלאת תפקידים בחיי התרבות והספרות. ספר שיריה 'עונה שנייה לאהבה' (2006) כולל מבחר מעשרה ספרי שיריה, בלוויית אחרית דבר מאת נורית גוברין.

 * * *

היש צליין חילוני ללא אורפז?

מדור תגובות

מוסף "הארץ"

זלמן שוקן 21 / תל אביב

למערכת המוסף שלום

אודה לכם אם תתנו מקום לתגובתי הקצרה:

תשומת ליבי הופנתה קצת באיחור לכתבתו של דורון רוזנבלום "אל המעיין" [גיליון 16.12.11] שבו הוא משתמש שוב ושוב לגבי עצמו במונח "צליינכם החילוני" כאילו מדובר באיפיון מקובל לגבי ג'ינג'י או בננות, וזאת מבלי להזכיר אפילו במילה אחת ש"הצליין החילוני" הוא פרי הגותו המקורית של חתן פרס ישראל לספרות עברית, הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, כפי שגם העלה בספרו "הצליין החילוני" [הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982, שהופיע מאז בכמה מהדורות]; ודומה שאין כיום קורא משכיל עברי בתחום מדעי הרוח והספרות שאינו יודע על השיוך של "הצליין החילוני" ליצחק אורפז.

אהוד בן עזר

תל אביב

אהוד: סיכוייו של המכתב להתפרסם היו אולי גדולים יותר אילו הייתי מוסיף בו גם שורה נגד "אכיבוש".

 * * *

ד"ר מרדכי קידר

"2011: שנת החורף של הערבים"

השנה, שש מדינות ערביות חוו זעזועים קשים שהביאו להסרת שליטים או לאיום רציני על שלטונם. התהליך החל בסוף 2010, ונמשך עד היום.

בן עלי – הסתלק!

בתחילת 2011 סחף גל של אופטימיות את העולם הערבי, ותחושה של שחר של יום חדש החלה לפעם במרחב הציבורי, העממי, האינטלקטואלי והתקשורתי שלו. תוניסיה, מדינה שאינה נמצאת בדרך כלל במרכז החדשות, היתה כמרקחה בעקבות אירוע טרגי שאירע ב-17 בדצמבר 2010, שבו שרף את עצמו למוות מוחמד בועזיזי, אקדמאי מובטל שעסק למחייתו במכירת ירקות בשוק של עיירת שדה, סידי בו זיד, בגלל ויכוח עם שוטרת שסטרה בפניו. כאשר הוא ביקש להתלונן עליה בפני הממונים עליה היא קראה לעברו בבוז: "הסתלק."

האירוע התגלגל להפגנה מקומית שפיזרה המשטרה באלימות אופיינית, אך גל של זעם הוציא את המוני תוניסיה לרחובות בקריאה "הסתלק" נגד הנשיא המושחת, זין אלעאבדין בן עלי, ששלט על תוניסיה ביד ברזל 23 שנה ותמיד "זכה" בבחירות ברוב של למעלה מ-90 אחוזים. כמעט חודש נלחם בן עלי על כסאו במחיר של מאות הרוגים, אך ב-14 בינואר נאלץ לברוח לסעודיה, וכל העולם הערבי הריע לתוניסאים שבפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית המודרנית הוכיחו כי עם ערבי מסוגל לסלק דיקטטור במו ידיו.

בשבועות שלאחר התאבדותו של בועזיזי שרפו את עצמם עוד 37 (!) אנשים ברחבי העולם הערבי והאיסלאמי כמחאה על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי במדינותיהם. הבחירות שהתקיימו בתוניסיה באוקטובר העלו את התנועה האיסלאמית, "אלנהדה", לשלטון עם יותר מ-40 אחוז ממושבי הפרלמנט, ותוניסיה החדשה – על עשרות אחוזי האבטלה בה – מחפשת את דרכה בין האיסלאם והמודרנה.

  בפברואר, כל המריעים לגבורתם, לעוז רוחם ולנחישותם של התוניסאים, שאלו מי יהיה הבא בתור, היות שהיה ברור כי נשיא תוניסיה, אשתו והמקורבים אליהם, לא היו המושחתים היחידים השולטים בעמיהם באכזריות וללא שמץ של לגיטימציה.

חילונים חסרי מנוח

המצרים היו הבאים בתור: ב-25 בינואר פרצו אלפי מצרים צעירים, חילונים חסרי מנוח, בנים ובנות יחדיו, לכיכר אלתחריר (השחרור, מהבריטים) ובסדרה של הפגנות תחת הכותרת "הסתלק" הם הצליחו לגרום לשר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, לומר גם הוא למובארק: "הסתלק," – וב-11 בפברואר הוא אכן הסתלק. הצבא הקפיא את החוקה ונטל את השלטון לחצי שנה, עד אוגוסט, כדי לייצב את המדינה ולהעביר את השלטון לידי מערכת אזרחית נבחרת. אך "חצי שנה" זו טרם הסתיימה. הצבא מינה ממשלת מומחים ובאמצעותה הוא מעביר את המדינה "סדרת חינוך" לדמוקרטיה באמצעות בחירות לפרלמנט ולנשיאות. בחירות אלו אמורות להסתיים ביוני 2012, ועד אז הצבא שולט ביד קשה, בין השאר כדי לוודא כי החוקה הבאה תשאיר אותו במעמדו מעל המערכת האזרחית ולא כפוף לה. אך התוצאה הצפויה מראש אירעה כאשר הבחירות החופשיות וההגונות (יחסית) הולידו את מה שרבים הזהירו מפניו: עליית "האחים המוסלמים", אלה שמובארק תמיד ידע כיצד לזייף את הבחירות כך שהם לא יוכלו אפילו לגעת בשלטון.

ההפתעה האמיתית של הבחירות היא הסלפים, אותם קנאים מוסלמיים, השואפים להחזיר את החברה המוסלמית המצרית למאה השביעית, אל אופי החיים המיוחד של ראשית צמיחת האיסלאם. הם, שזו היתה הפעם הראשונה ששמם עלה על הבימה הציבורית, זכו בכשליש ממושבי הפרלמנט. ללא ספק, מצרים עתידה למצוא את עצמה הרחק מאוד מתקוותיהם של צעירי ככר אלתחריר של ינואר.

ב-2011 נעלמה התיירות, וההשקעות הזרות במצרים הופסקו לחלוטין. האבטלה גואה, ועשרות מיליוני מצרים רעבים ללחם. המצב הזה נפיץ, והלחץ ניכר בהפגנות ובאלימות שהצבא מפעיל בפיזורן.

  המשבר הכלכלי במצרים ידחוף אפריקנים רבים הנמצאים במצרים לעבור את סיני אל ישראל.

סוריה – השלישית בתור

ב-26 בינואר, יום אחרי מצרים, החלו ההפגנות בסוריה. בשלב הראשון היו אלה המתפללים במסגדים שיצאו אחרי תפילות יום השישי להפגנות מאולתרות, שפוזרו על ידי השלטון באלימות אופיינית. הלוויות ההרוגים התקיימו למחרת, בשבת, וגם הן הפכו להפגנות מחאה שפוזרו בכוח. העניינים נרגעו במהלך השבוע, אך פרצו מחדש ביום שישי וחוזר חלילה. בשלב הראשון התמקדו ההפגנות בעיר הגבול הדרומית דרעא, שתושביה הבדווים קשורים לאחיהם בירדן ומהם הם מקבלים את הנשק הקל כדי להתגונן מפני הטנקים והמשוריינים של בשאר אסד. מאות מבני דרעא וסביבתה נהרגו, אך ההפגנות התגברו והתפשטו לערי הספר הצפוני, אדלבּ, ג'סר אלשוע'ור ומערת אלנעמאן הקרובות לחלבּ. בהמשך הגיעו ההפגנות גם לערים המשניות – חומס, לאדקיה, דיר א-זור – והתפשטו לעבר ערי השדה המקיפות את הבירה דמשק.

  אלפי פליטים סורים נמלטו ללבנון ולטורקיה, המביטה בדאגה רבה אל המתרחש בחצר האחורית של שכנתה הדרומית בשל כמה סיבות:

הממשל הטורקי האיסלאמי אינו יכול לראות בשוויון נפש איך עלווים – שעל פי האיסלאם הם כופרים – טובחים במוסלמים.

בנוסף, האנדרלמוסיה בסוריה עלולה לפרק את המדינה, וטורקיה תיאלץ להתמודד עם מדינה כורדית נוספת, הפעם על חורבות סוריה, בנוסף לצרה הכורדית שצמחה בעיראק.

סיבה נוספת לדאגה היא מספר המקרים שאירעו בתוך טורקיה בחודשים האחרונים, שמוסלמים רצחו עלווים כנקמה על מה שעושים בסוריה העלווים למוסלמים. ארדואן אינו רוצה עימות פנימי דתי מוסלמי-עלווי, נוסף על העימות הפנימי האתני הטורקי-כורדי.

  על מנת "לשכנע" את אסד לחדול לטבוח באזרחיו המוסלמים, ריכזה טורקיה כוחות צבא על גבולה הדרומי עם סוריה, אבל אז התעוררה איראן והחלה לשגר מסרים לטורקיה, שאם זו תעז להתערב בסוריה, תתקוף איראן את טורקיה. נראה שהאיום הזה פעל, ועד היום טורקיה לא נקטה שום צעד התקפי נגד סוריה.

  בינתיים התעוררה גם הליגה הערבית ובחודש ספטמבר החלה לאיים על אסד בהעברת העניין לאו"ם, עם רמיזה ברורה לתסריט הלובי של התערבות מבחוץ. שלושה חודשים של שפיכות דמים עברו עד שנמצאה הנוסחה המאפשרת לליגה הערבית לשלוח לסוריה משקיפים, אשר עדיין לא ברור מהי יכולתם האמיתית להשכין שלום בין אסד ומתנגדיו.

  בסוף דצמבר הגיע המספר הידוע של ההרוגים לכמעט 6000, ולמספר זה יש להוסיף כ-60 אלף עצורים, שאף אחד אינו יודע מה עלה בגורלם.

  על העולם לפקוח שבע עיניים על מחסני הצבא הסורי, כדי שנשק, ובעיקר נשק כימי וביולוגי, לא ימצא את דרכו לארגוני טרור נוסח חיזבאללה, חמאס והג'האד האיסלאמי.

תימן – על סף פירוק?

ב-27 בינואר, יומיים אחרי פרוץ ההפגנות במצרים, ויום אחד אחרי סוריה, החלו ההפגנות הגדולות נגד הנשיא עלי עבדאללה סאלח, אשר שלט על תימן 33 שנים, תוך שהוא משליט את בני שבטו על כל צמתי ההחלטות במדינה. הצבא התפלג בין יחידות שתמכו בנשיא ובין אלו שהתנגדו לו, אך לכלל מלחמה ביניהן לא הגיעו. תימן ראתה לאורך השנה סדרה ארוכה של הפגנות, שניסה השלטון לפזר באלימות רבה, ומאות אנשים איבדו את חייהם בהפגנות אלה. בתחילת יוני הותקף ארמונו של סאלח בטילים, והוא נפצע, נכווה באופן בינוני ושהה בסעודיה כארבעה חודשים לקבלת טיפול רפואי. במהלכם נרגעה מעט המדינה, אך עם שובו של סאלח בשלהי ספטמבר לתימן, שבו הלהבות לרחובות עריה.

ההתנגדות העיקרית לסאלח התמקדה בדרום המדינה, בערים תעז, אבּ ועדן, שכן רבים משבטי הדרום מבקשים לחדש את העצמאות שהייתה למדינתם, דרום תימן, עד לפני 20 שנה. גם חבל צעדה שבצפון הנשלט בידי קבוצה שיעית הנוטה לאיראן דורש להיפרד מהמדינה. קבוצה ממדינות המפרץ התערבה והציעה פשרה שאיפשרה לסאלח לפרוש מהשלטון בלי להישפט על הרג אזרחיו. ב-21 באוקטובר דרשה מועצת הביטחון של האו"ם מסאלח להתפטר, ואכן ב-23 בנובמבר הוא העביר את סמכויותיו לסגנו, אבל הרוחות לא נרגעו. רבים מבני שבטו של סאלח ממשיכים לפקד על יחידות צבאיות ועל פלחי שלטון, ולכן סביר מאוד שאי-השקט האזרחי יימשך.

בחריין – נכס אסטרטגי לכוחות האמריקניים

שלושה ימים אחרי התפטרות מובארק, ב-14 בפברואר, החלו ההפגנות באי בחריין, הסמוך לחופי סעודיה. אי זה מאוכלס ברוב שיעי דובר פרסית, שעליו שולט מיעוט סוני ערבי, שבט אל-ח'ליפה, שהיגר מהיבשת לאי בחריין לפני כ-200 שנה ושולט בו עד היום בחסדי הבריטים, האמריקנים והסעודים. סדרת הפגנות עם אוהלים בכיכר המרכזית של הבירה מנאמה, "כיכר הפנינה", פוזרה באלימות, אך השינוי הבסיסי הגיע כאשר צבא סעודיה פלש לבחריין באמצע מארס, ומאוחר יותר כבש את המדינה על פי הזמנת המלך ועשה בה כטוב בעיניו. המהפכה בבחריין נכשלה, אך המתיחות בין הרוב השיעי הנשלט ובין המיעוט הסוני השולט נמשכת ומדי פעם פורצת כהפגנות רחוב.

השחקן הסמוי למחצה בנוגע לבחריין הוא איראן, הטוענת כי היסטורית האי שייך לה, ובשל כך שמרבית תושביו הם שיעים, היא גם אחראית לשלומם ולביטחונם. טענות כאלו מעבירות חלחלה בסעודים, יריביהם המרים של האיראנים, שכן האי בחריין נמצא רק 28 קילומטר מחופי סעודיה, ואם ייפול בידי איראן, אזי איראן תשלוט על החוף הסעודי ועל מקורות הנפט הרבים של בחריין וסעודיה.

בבחריין נמצא הנמל העיקרי של כוחות ארה"ב במפרץ, ומכאן נובעת חשיבותו האסטרטגית למערך הכוחות המערבי הניצב במפרץ מול איראן. דבר זה מסביר הן את ההסכמה הבינלאומית לכיבוש בחריין על ידי סעודיה, והן את הזעם שהוא עורר אצל האיראנים.

לוב – אירופה ניצלה החלטה עמומה של מועצת הביטחון

ב-15 בפברואר, ארבעה ימים אחרי התפטרות מובארק, החלו ההפגנות נגד קדאפי. הוא כדרכו הגיב באכזריות רבה, בהרג אלפי אזרחים. הצבא התפרק מהר בשל מבנהו השבטי, ויחידות שלמות על ציודן וחימושן הכבד הפנו נגד קדאפי את לועי התותחים והטנקים. העולם היסס, גמגם, גינה ובסוף התערב באמצעות התקפות מהאוויר על הכוחות, כלומר השבטים, שהמשיכו להיות נאמנים לקדאפי. אזור קירינאיקה ובירתו בנע'אזי היו מרכז המרד נגד קדאפי, שלא נעדרו ממנו גם מרכיבים אתניים, כמו הצטרפותם של שבטי ברברים ללחימה נגד צבא המדינה. קדאפי נעזר בשכירי חרב אפריקניים מצ'אד ומניז'ר, וגם חיילים סוריים ששלח אסד לעזרתו נלחמו עם כוחותיו. אלא שכל אלה לא עמדו מול מכונת המלחמה האירופית שניצלה החלטה עמומה של מועצת הביטחון להגן על העם הלובי כדי לנסות לפגוע בקדאפי אישית. הוא שרד עד 20 באוקטובר עת נתפס והוצא להורג בידי המורדים, לא לפני שאלֶה התעללו בו באופן המשפיל ביותר.

אחריו נתפסו גם בניו, והשלטון עבר לידי קואליציה של שבטים המנהלים את המדינה בכוח הזרוע, ומאז התלקחו מספר רב של סכסוכים בין השבטים על חלוקת השלטון ביניהם. נשק ממחסני הצבא שלו, ובעיקר טילים נגד מטוסים, התפזרו ברחבי המזרח התיכון, וחלקם הגיעו לעזה.

זרעי הפורענות

מתחילת השנה היו גם הפגנות המוניות במדינות נוספות באזור – אלג'יריה, מרוקו, ירדן, עיראק, וגם איראן שאינה ערבית – אך אלו טופלו באמצעים משטרתיים קשוחים, והמדינות הללו עדיין מתפקדות כפי שתפקדו עד 2011. במרוקו הכניס המלך שינויים בחוקה, וכיום יש בממלכה שוליים רחבים של פעילות פוליטית לגיטימית.

התפתחויות אלה במזרח התיכון החלו כבר בעשור הקודם: באפריל 2003 הפילה קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב את השליט העיראקי, סדאם חוסיין, ומאז שהופל שלטונו, עלתה שאלה גדולה לשיח הציבורי הערבי: מדוע אנו, בני האומה הערבית, נזקקים לכוחות זרים כדי לסלק מעלינו את הדיקטטורים? מדוע איננו עושים את מה שעושה כל חברה הנמצאת תחת דיכוי? למה ההמונים של אוקראינה, צ'כיה ורומניה יצאו לרחובות כדי לקחת את עצמאותם בידיהם ואילו אנו מתנהגים ככבשים צייתניות? מאז 2003 ניסרו השאלות הללו בחלל התקשורתי הערבי וליבו את הרצון להשתחרר מהשליטים.

התפתחות שנייה אירעה בינואר 2006, כשתנועת חמאס זכתה בבחירות הראשונות שהשתתפה בהן במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית. הסיבוב הבא התרחש ביוני 2007, כאשר השתלטה על עזה בכוח הזרוע והנשק, לאחר שחיסלה את ארגוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הרגה ופצעה רבים מאנשי הרשות והבריחה את חבריהם ליהודה ושומרון. זו היתה דוגמה חיה לתנועה אזרחית, איסלאמיסטית מבית היוצר של "האחים המוסלמים", שהשתלטה על יחידת שטח ומיסדה בה שלטון יציב. חמאס הציב בכך מודל לחיקוי, שעודד רבים בעולם הערבי ללכת בעקבותיו.

האיסלאם מגיע למרכז

במספר מדינות הגיעו השנה תנועות איסלאמיות למעמד פוליטי שלא היה להן בעבר: בתוניסיה זכתה המפלגה האיסלאמית ב-41 אחוז ממושבי הפרלמנט, במרוקו זכתה המפלגה האיסלאמית במעמד הבכורה הפרלמנטרי, ובמצרים מסתמן ניצחון היסטורי למפלגות הדתיות שתשתלטנה על כ-70 אחוזים מהפרלמנט המצרי. בלוב הכריז ראש המועצה הלאומית השלטת כי לוב תהיה מדינה איסלאמית ושהשריעה תהיה בסיס החקיקה. ואכן, השלטון החדש בלוב ביטל את האיסור שהטיל קדאפי על ריבוי נשים.

למדינות אלה יש להוסיף את רצועת עזה שמאז יוני 2007 היא מתפקדת כמדינה איסלאמית בתמיכה איראנית מסיבית.

האיסלאם מגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים, למרות שהדמוקרטיה אינה צורת שלטון המשתלבת בטבעיות עם האיסלאם, שכן המסורת האיסלאמית אינה מקבלת בקלות מרכיבים חשובים של דמוקרטיה כגון שוויון בין גברים ונשים, זכויות מיעוטים דתיים, חופש הביטוי, שלטון החוק, הפרדת רשויות, חופש דת, חופש מדת והחלפת שלטון באמצעות הקלפי. מפלגה איסלאמית עדיין לא הפסידה רוב פרלמנטרי, ולכן קשה לצפות איך תתנהג מפלגה כזו אם יקרה מצב כזה – האם תוותר על השלטון, או תיאחז בו לתמיד. בהקשר זה של האיסלאם הפוליטי, יש לציין כי איראן היא שהחלה את "המהפכה האיסלאמית" בראשית 1979, ובעקבותיה השתלט חיזבאללה על לבנון בתהליך מתמשך.

יש בעולם חוקרים הטוענים כי "האחים המוסלמים" הם בעצם איסלאם פרגמטי, מתון, פתוח ומקבל את המודרנה על מרבית מרכיביה התרבותיים והפוליטיים, ולכן אין שום צורך להיבהל מהגל האיסלאמי הפוקד את העולם הערבי. לעומתם יש קבוצת חוקרים הטוענים כי "האחים המוסלמים" יכולים אולי להיות פרגמטיים, אבל הם אינם פועלים נגד קבוצות רדיקליות הרבה יותר מהם, ומניחים להן לפעול נגד "אויבי האיסלאם" בחופשיות. הם מזכירים שארגוני טרור איסלאמיים צמחו במקומות שונים מתוך המצע האידיאולוגי של תנועות נוסח "האחים המוסלמים".

המבחן של תנועות האיסלאם הפוליטי המגיעות לשלטון אינו בסיסמאות אלא ביישום: האם הן תתייחסנה לאוכלוסייה ולמצוקותיה בהגינות? האם הן תקיימנה את ההתחייבויות הבינלאומית שירשו מהשלטון הקודם? בהקשר המצרי – האם יכבד השלטון הבא את הסכם השלום עם ישראל?

  שאלה נוספת היא אם ניצחון האיסלאם הפוליטי יכניס את התנועות המודרניסטיות, הליברליות והחילוניות בעולם הערבי לדמורליזציה, לתחושת אבדון וייאוש, או שמא יציב להן אתגר שכדי להתגבר עליו הן יחזקו את פעילותן, יתארגנו וישתפרו, כדי לזכות, בהגיע היום, באמון הציבור.

התעוררות השבטיות

במספר מדינות שבהן החברה היא עדיין בעלת מאפיינים מסורתיים יש תפקיד מפתח לשבטיות הנטועה עמוק בתרבות המזרח התיכון. הבעיות הפוליטיות של עיראק, לוב, תימן, סודן והרשות הפלסטינית הן ביטוי לפלגנות השבטית, האתנית, הדתית והעדתית, המאפיינת חברות אלו. מתברר כי מדינת הקונגלומרט הערבית הסטנדרטית, שניסתה לבסס את הלגיטימציה שלה על תודעה לאומית משותפת לכלל אזרחי המדינה, נכשלה בניסיונה להתנחל בלבבות האוכלוסייה ולעקור ממנה את הנאמנות המסורתית לשבט, ליחידה האתנית (לדוגמה: כורדים, טורקמנים, ארמנים), למסגרת הדתית (מוסלמים, נוצרים, זורואסטריזם וכדומה), או זו העדתית (סונים, שיעים).

  על רקע זה עולות יותר ויותר מגמות פילוג של מדינת הקונגלומרט שיצר הקולוניאליזם, והקמת מדינות על בסיס הומוגני: סודן כבר התפלגה ביולי השנה לשתי מדינות, וסביר להניח כי חלקיה (דרפור, קורדופאן) ימשיכו לדרוש עצמאות וכך לפלג את סודן הצפונית (הערבית-איסלאמית) ליחידות שבטיות.

  עיראק כבר מפורקת למעשה לשתי מדינות: כורדיסטן ועיראק. החבל האוטונומי הכורדי נהנה מממשלה משלו, פרלמנט משלו, ומשורה ארוכה של סמלי שלטון עצמי: צבא חזק, משטרה אפקטיבית, חוק, מערכת משפט, אדמיניסטרציה וכלכלה. בחודשים האחרונים, ועל רקע התפקוד הלקוי של ממשלת בגדד, חלק מהאזורים (השבטים) בעיראק הערבית הכריזו על היותם "אקלים", כלומר ישות המנהלת בעצמה את חייה כשהיא נהנית מאוטונומיה רחבה, ומהווה מעין "מדינה".

בלוב הצליחו השבטים לסלק את קדאפי, ועתה הם נלחמים זה בזה על חלוקת נתחי השלטון ביניהם.

בתימן, הפגנות רבות בערי הדרום – עדן, תעז, אבּ – מתנהלות בדרישה ציבורית לפרק את תימן ולחדש את העצמאות שהייתה לדרום תימן עד לפני 20 שנה.

הרשות הפלסטינית מחולקת תרבותית ופוליטית בין עזה ובין יחידה פוליטית כלשהי שאולי תקום בעתיד ביהודה ושומרון.

גם בסוריה, על רקע המרידה הרחבה נגד שלטונו של אסד, יש סימנים כי המדינה תתפרק למספר יחידות הומוגניות.

התקשורת המודרנית

לא ניתן להתעלם מהתפקיד שמילאה התקשורת הלוויינית בשינויים שחלו בשנה האחרונה. ערוץ אלג'זירה הוביל את אש המהפכה ממקום למקום, וזאת אחרי 15 שנה של הסתה פרועה ובוטה נגד שליטי ערב, נגד ארה"ב וישראל בפרט ותרבות המערב בכלל.

 ההמונים המדוכאים לא יכלו להתארגן להפגנות באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה במדינותיהם, וכאן היה, ועדיין קיים, תפקיד מרכזי לאתרי התקשורת החברתית, שבאמצעותן הצליחו "צעירי המהפכה" בכל מקום להתארגן לפעולות המוניות נגד השלטון.

אתרי שיתוף סרטונים דוגמת יוטיוב סייעו למורדים להפיץ בעולם את פעולות הדיכוי הננקטות נגד מפגינים. הדבר בולט במיוחד בסוריה ובמצרים, שבהן מתנהל המאבק נגד הצבא כמעט בשידור ישיר, כמו גם פעולות הדיכוי שהשלטון נוקט. השליט הערבי המודרני אינו יכול עוד להסתיר את פעולותיו מעיני העולם. הוא חשוף ולכן הוא גם פגיע, שכן דעת הקהל העולמית הרואה את הדם נשפך ברחובות דוחפת את הפוליטיקאים לפעולה.

הליגה הערבית

במהלך העשור הראשון של המאה הנוכחית, ובמיוחד על רקע החידלון הערבי לפעול נגד ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, היו רבים שהספידו את הליגה הערבית ואחד העיתונאים הבולטים במצרים אף כינה אותה "גופה קפואה במקרר, אשר לאף אחד אין אומץ למלא עבורה תעודת פטירה." הליגה נכשלה בניסיונותיה להוציא את עיראק של סדאם מכווית ב-1990, נכשלה בשכנועה של סוריה לחדול מתמיכתה באיראן נגד עיראק במהלך שנות מלחמת איראן-עיראק (1988-1980), נכשלה בעצירת רצח העם בדרפור שביצע השלטון המרכזי הסודני, ונכשלה בייצוג הקולקטיב הערבי בזירה הבינלאומית. חולשת הליגה גרמה להקמת גופים רב-לאומיים אחרים בעולם הערבי: מועצת שיתוף הפעולה במפרץ, ארגון מדינות צפון אפריקה, ואחרים.

במהלך השנה האחרונה קיבלה הליגה "הנשמה מלאכותית" מצד אירופה, באמצעות המשקל שייחסה ברית נאט"ו לפנייתה של הליגה הערבית למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להגן על האזרחים בלוב מפני צעדי הדיכוי של השלטון. נאט"ו תרגמה בקשה זו למלחמת חורמה נגד קדאפי שהביאה להפלתו.

בימים אלה אנו עדים לניסיונות לחזור על תסריט זה בנוגע לסוריה: פנייה של הליגה הערבית למועצת הביטחון תיתן כיסוי בינלאומי להתערבות זרה בסוריה, וכך דווקא חולשתה של הליגה, שאינה יכולה לעשות דבר מעשי אחד נגד שליט ערבי הטובח באזרחיו, מאפשרת לה לפנות לגופים בינלאומיים חזקים כדי להביאם להילחם בדיקטטורים הערבים צמאי הדם.

קטר – הכוח העולה

לא ניתן להתעלם מהתפקיד המרכזי שמילאה נסיכות קטר בעשור האחרון, ובפרט בשנה האחרונה. באמצעות ערוץ "אלג'זירה" שקטר מפעילה, היא הצליחה לקעקע את שלטונם של בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, קדאפי בלוב, סאלח בתימן, אסד בסוריה ועוד שליטים רבים במדינות ערב. אלג'זירה ניהלה נגדם "ג'יהאד תקשורתי", מבלי שאף אחד נקף אצבע נגד קטר. בעיקר על רקע זה הפך אמיר קטר לאיש החזק ביותר בעולם הערבי.

במהלך השנה האחרונה היתה קטר מעורבת גם בפעילות צבאית התקפית נגד קדאפי, כשמטוסי חיל האוויר הקטרי הפציצו מטרות של צבא לוב, והובילו נשק ותחמושת למורדים בקדאפי. קטר משתתפת – יחד עם טורקיה – באימון חיילים סוריים שערקו מהצבא ובהחזרתם לסוריה כדי שיילחמו נגד צבא המדינה ומערכת השלטון של אסד.

קטר מארחת בשטחה את הבסיס האווירי העיקרי של ארה"ב במפרץ, וקרוב לוודאי שכל פעולה אמריקנית נגד איראן תתבצע גם מבסיס זה הנמצא במרחק חמש דקות טיסה מחופי איראן.

אמיר קטר ושר החוץ שלה מנהלים בחודשיים האחרונים מסע לחצים על אסד הכולל איומים ברורים בפנייה לאו"ם ולמועצת הביטחון, אם ימשיך להרוג את אזרחיו. ההתקפות על קטר בתקשורת הסורית מבטאות היטב את הזעם הסורי הרשמי על הנסיכות הקטנה המתנהגת כמעצמה.

איראן מודאגת

בשנה האחרונה צפתה איראן בדאגה רבה במתרחש בעולם הערבי. השלטון בסוריה מתנדנד, ואם אסד ייפול, יאבד הבסיס האיראני במדינה זו. חמאס הפך לארגון שלטוני והישעה את הג'יהאד נגד ישראל, ואילו חיזבאללה נתקל בהתנגדות פנימית לבנונית גוברת והולכת, ככל שמצבו של אסד הולך ומתדרדר.

איראן נמצאת כיום בתהליך של הכנסת עיראק תחת כנפי ההגמוניה האיראנית, והנסיגה האמריקנית מעיראק בדצמבר זירזה תהליך זה. על ישראל לשקול את שיבתה האפשרית של עיראק לחזית המזרחית, בכל הקשור לעתידה של בקעת הירדן.

איראן נצמדת לפרויקט הגרעין ומתרגמת אותו לכוח צבאי, כדי להרתיע את כל החורשים רעה נגד שלטון האייתוללות, וכדי להחזיר לעצמה את ההגמוניה האזורית. היא שואפת להכניס את המפרץ תחת השפעתה ולנטרל את הכוח הטורקי והישראלי.

טורקיה מסובכת

טורקיה, שבנתה את מדיניות החוץ שלה במשך העשור הקודם על עיקרון "אפס סכסוכים", מסובכת היום במספר סכסוכים לא פשוטים. היא מעורבת בסוריה, מאוימת על ידי איראן, מסובכת עם ישראל על רקע המשט והגז בים התיכון, עם צרפת על רקע ההכרה בשואת הארמנים והיתה מסובכת עם ארה"ב ואירופה בשל תמיכתה בקדאפי.

הכלכלה הטורקית המתפתחת במהירות היא עדיין המנוף העיקרי לעצמתה הפוליטית, בעיקר על רקע הבעיות הכלכליות בגוש היורו ובארה"ב. אלא שמיתון כלכלי באירופה עלול לערב גם את טורקיה ובין היתר להחזיר לטורקיה מובטלים רבים מגרמניה, והדבר מדאיג מאוד את ראשי השלטון שלה.

שנת 2011 היתה שנה סוערת ברחבי המזרח התיכון. הוא משנה את פניו במהירות, והמדינות בו שוקעות לתוך ביצה של סכסוכים פנימיים, של כלכלה מידרדרת, ושל תקוות רבות המתנפצות את קרקע המציאות הקשה והבעייתית. "האביב הערבי" מתברר יותר ויותר כ"חורף איסלאמי ושבטי", ותחזיותיהם של צופים ועיתונאים מערביים על "דמוקרטיה בעולם הערבי" מתבררות כרחוקות מהמציאות המרה.

ישראל מופיעה בכל התסריט הזה כאי של שפיות, יציבות ושגשוג, ועלינו לשמור את עצמנו מהגלים הסוערים המטלטלים את העולם שסביבנו.

* המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובגיליון 179 של המגזין "מראה"

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

7. "מלוא הקובעת, יין האמת השחור",

נישואיה לאריה אלואיל וגירושיה ממנו.

אימה של אסתר, לאה ראב, מתה בפתח-תקוה בפברואר 1932 ממחלת הסרטן, והיא כבת 70. מותה אינו מותיר רושם רב בחייה ובכתיבתה של אסתר. היא כמעט שאינה מזכירה אותה כל השנים האלה. ייתכן כי השיר "יתמות ואבן" ("גזית", 1932), מושפע ממות האם, אף כי הרגשת היתמות המובעת בו קרובה יותר להרגשתה לאחר מות איזאק, המובעת ברשימה מהעיזבון "בקאהיר": "פתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי."

בכתב-היד של שיר בשם "'מכביה' 1932" ["אנו פה לרגלייך, מולדת"], עושה אסתר מחווה וכותבת – "מוקדש לאמי" למרות שאין שום קשר בין השיר לבין דמות אימה או פטירתה. נוסחו הסופי של השיר נדפס לראשונה ב"מאזניים", באביב 1933, ובו נהפך השם המקורי להערה בסוגריים בתחתית השיר. השיר התפרסם ללא שם, בראשו נדפס "מוקדש לעולים 1933" – ולמשפט הטיוטה "מוקדש לאמי" אין זכר.

ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא חוזרת ומספרת על חייה לאחר מותו של איזאק:

העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי-רוח, סופרים – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי.

המשפחה בפתח-תקוה האיצה בי לחדש את חיי – היו פרטנדנטים חד-פעמיים, אנשים שעמדו בראש מועצות, עורכי-דין – אבל אני החלטתי הפעם אלך אחר ליבי – וליבי נמשך אל סופרים וציירים, הרגשתי שלאחר שייכותי למפלגת הפועלים בארץ אני רוצה להישאר בציבור האמנים. זה גם היה אחר הופעת "קמשונים" והחלטתי שאמשיך לכתוב.

ואז בא א.א. והחל בחיזור עקשני אחריי ואני התרשמתי מעקשנותו והסכמתי – וכאן התחיל הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד –

לאחר זה התרוקן הבית – והייתי בודדה ופצועה. וגם מצבי החומרי הורע והייתי שקועה בחובות כתוצאה מהמינהל ה"מעשי" של א.א. במשך שלוש שנים. חדלתי לכתוב ורציתי להיות איש מעשה, התחלתי לעבוד ולסדר את ענייניי הכספיים, עוד היה אז רכוש גדול בידי אבל שום דבר לא עזר, היה משבר בארץ והרכוש התגולל – ואיש לא רצה לקנותו –

בית הדירות שניבנה על מנת שאוכל לחיות משכר-דירה – עמד ריק – כמו דירות אחרות בתל-אביב, גם בחמש לירות לחודש עבור שלושה חדרים לא יכולתי להשיג [דיירים], התחבטתי קשה שנים על שנים, עצב, מורת-רוח ומזמן לזמן שיר עצוב. באמת כיום קשה לי לזכור מה עשיתי – טיפלתי בשכנים [דיירים], כתבתי שטרות והייתי מחכה בקוצר רוח ל"מוחרם" שאז מתחדשים חוזי-השכנים [הדיירים] ואני מקבלת איזה סכום על חשבון השטרות ואז אני יוצאת בשנים 1936-1938 בהפסקות לפריז או לזלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון.

בפאריס אני שומעת הרצאות על אמנות מבקרת תערוכות וקונצרטים וכל צערי משתכח, אני מזדהה עם העיר הנפלאה שמזינה את רוחי חודשים על חודשים עד שאני שואבת את כל תוכנה והיא "נגמרת" אצלי. כיום אין לפאריס שום משיכה עבורי היא נראית לי כשדה קצור.

בשנת 1972 פרקים רבים בחייה של אסתר הינם כה עלומים לאנשים שאינם בני-משפחה קרובים או מחוג ידידיה – שהיא סבורה שתוכל להעלים בפני הביוגראף שלה את זהותו של בעלה השני. לאחר שראובן אינו מוותר, ושואל במפורש מיהו א.א. – היא עונה לו במכתב מ-29 במרס 1972:

ובכן ראובן ידידי – השאלה על אלויל (א.א) רק גרמה לי אי-נעימות כי הרבה פעמים נסחפתי בשטף-הדיבור מפני-גילוי-הלב הטבעי שלי, ואתה יודע שאני רחוקה מהיות סגורה לפעמים והקשבתך הטובה "משכה אותי בלשון" אבל תשכח זאת כמו שאני שכחתי –

אריה אלואיל נולד ב-1901 בבויבריק שבגליציה. ב-1919 הוא מייסד בעיירתו את תנועת "השומר הצעיר", עולה סמוך לכך ארצה, נימנה על מייסדי ביתניה עילית, שם הוא מחליט להיות צייר, וגם נעשה ממקימי ההסתדרות.

כותב מוקי צור:

כשעלה אריה אלואיל ב-1920 הוא עמד בראש חבורתו. מנהיג של קבוצת צעירים נלהבת שקיבלה על עצמה לפתוח דרך בגליל. הוא הביא מן הבית, מתנועת הנוער, חלומות רבים וחשב כי בעזרתם יוכל להתגבר על החום והרעב, על המתח ועל תהומותיהם של חיי היחד. כניראה האמין כי כאן יוכל לבטא את יחסו לנוף הקסום, גם בעבודה, גם באמנות, גם בגיבושו של יחד אמיתי. קשה לדעת מתי גילה אריה את המתח והסתירות הפנימיות. הוא היה בגרעין הפנימי שבחר את החבורה המצומצמת, שעברה לביתניה עילית. אותה חבורה שהיתה לאגדה עוד בימיה, שכה רבים ניסו לנפץ. אלא ששם בפסגות כבר לא היה מנהיג לבדו, הצטרפו אליו שני "זקנים" ממנו בכמה שנים: מאיר יערי ודוד הורביץ. מאיר יערי, הזקן שבחבורה, התקרב כבר לגיל עשרים וארבע.

בימי ביתניה עילית גילה אריה אלואיל את היופי של הארץ, את אורה המיוחד, את צבעיה העזים. האם צייר אז, בימי ביתניה עילית? בתנועת הנוער הירבה לכתוב כתיבה ציורית בסגנון התקופה, אך כאן בארץ אין אנו יודעים מה היה גורל יצירותיו. יש לנו עדויות, שבחבורה היה מתח מסביב לפעילותו האמנותית. המציאות שהתגלתה היתה קשה, בחבורה החופשית ששתלה זיתים בצלעי הארץ, היו החלומות גבוהים מדי, המצוקה האישית עמוקה. אריה אלואיל מצא עצמו מציייר מצבות. מתוך דברי וידוי שכתב מאיר יערי סמוך לתקופה, מתברר כי היה מתח ביניהם. כשפוטרו חברי ביתניה עילית וחיפשו מקום אחר ושותפים חדשים, פרש אריה אלואיל. הוא פרש מן החבורה, חזר לווינה ללמוד ציור. כשחזר ארצה בחר באמנות ובהוראה. בציוריו חזרה ביתניה עילית ועולם ההתיישבות, הוא היה רגיש לנוף ולא סגר אותו מפני האור הרב.

ב-1921 חוזר אלואיל לווינה כדי ללמוד באקדמיה לאמנות. שם הוא מוציא לאור סדרת הדפסי אבן "טורא אפורא", מצטרף כחבר לקבוצת קוקושקה ב"קונסטשאו" ומשתתף בתערוכה הייצוגית "אמנות אוסטרית 1900-1925". כמו-כן הוא מבקר במרכזי אמנות בגרמניה, פאריס ואיטליה. ב-1926 הוא שב ומשתקע בארץ וחי בגבעת המורה, בשפיה ובירושלים. הוא עוסק בהוראת אמנות. ב-1927 מציג בתערוכת אמנים מודרנים בצריף "אהל". בשנים 1932-1930 נערכות תערוכות יחיד שלו בירושלים – בבצלאל ובמגדל דוד; ובתל-אביב – בגימנסיה "הרצליה" ובתיאטרון "הבימה".

על אמנותו הוא מספר: "החלטתי להיות צייר עת ישבתי בקבוצת חלוצים בהר בגליל. הכנרת והירדן מבריקים מכסף הריח והכל דומה לתמונה של רמברנדט מתוך הספר השמור איתי. מכל הוואדיות עולים ערפילים צעיפים לבנים, אפור, כחול, סגול. לעננים מעל הגולן מגע של ורוד וכתום והכל שזור בכחולים רבים מאוד. בלילות אלה ראיתי את עתידי בתור צייר."

לאחר-מכן הוא מספר על המקורות מהם ינקה אמנותו: "אמנות ראשונה ראיתי בציורי הקיר ובמנורת הנחושת הענקית בבית-הכנסת, במצבות בבית-העלמין ובזכוכית המצויירת מלאך ענק בבית-הנתיבות אשר בלבוב. המוזיאונים בווינה היו נפלאים, וכאן ראיתי לראשונה צרפתים ואת ון גוך המפתיע ומזעזע. פאריס בפעם הראשונה הביאתני ליידי התלהבות 'עד השמיים' ודיכאון 'עד מוות'."

אלואיל מתוודה ואומר כי ציוריו הראשונים בארץ לא עלו יפה. "שנתיים הרסתי את כל אשר ציירתי. לצייר מיער וינה – התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב. השמש הלוהטת קרעה את תמונותיי בכהות. לא קל 'כיבוש' נוף זה. במגע קל מאונך של מכחול סמיך הצבע ניסתי לצייר את רעד האוויר, את שקיפות עצי הזית ואת האפורים החמים של הקרקע. בירושלים ישבתי שנתיים וציירתי את בתי הכנסת, את העיר העתיקה ואת ההרים סביבה. ירושלים הירואית ומונומנטאלית, אך ליבי נמשך יותר לכפרים ולשדות. יתכן ורק עתה התקדמתי בתפיסת הציור והנוף הארצישראלי, מזמן שפסקתי ללכת לפאריס."

ב-1 בנובמבר 1932, בתל-אביב, בגיל 38 – נישאת אפוא אסתר ראב, משוררת, אלמנה עשירה ומצנאטית של ציירים – לצייר אריה אלואיל, בן 31, חלוץ-לשעבר, ודאי לא עשיר כמוה, וצעיר ממנה ב-7 שנים לערך. לצורך הנישואים מפחיתה אסתר כחמש שנים מגילה, ככתוב בתעודת הנישואין, שהוצאה לאחר כשמונה חודשים: "הגיל: 32" (מקודם נכתב 33 ונמחק). מעתה ואילך תמסור בכל מקום ששנת הולדתה היא 1899!

היא נדרשת לציין בתעודה גם את משלח-ידו של אביה, וקובעת: "חורש".

אלואיל עבר ככל הניראה לחיות בדרך קבע בתל-אביב רק לאחר נישואיו. הזוג החדש מתגורר בבית האדום מול הים, הבית שבו המשיכה אסתר להתגורר מאז התאלמנה. אלואיל הוא גבר צעיר ונאה, ואסתר קוראת לו בשם החיבה ארי. היא שומרת אצלה צילומים שלו, ויש לשער שגם סערת חושים לא חסרה שם, שהרי אם "חייתי עד לשנת השלושים ושלוש [38!] ולא ידעתי את ארוס" מתרחש בשנת 1932 ואינו קשור בשנברג-שנהר – אזי כוונתה המפורשת היא לחייה עם אלואיל. על כל פנים, גם שנברג, גם אלואיל, שניהם גברים נאים, הצעירים ממנה בשבע שנים לערך; וחרף הצבעים השחורים שבהם עתידה אסתר לצבוע את תקופת חייה עם אלואיל, ניראה כי לפחות בתקופה הראשונה הם מרבים להתהולל ולהינות יחדיו מהחיים. הם מקיימים בביתם נשפים ומסיבות, ואסתר אף קונה לאלואיל אופנוע גדול. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל-אביב נערכת ב-1933, כאשר הוא כבר נשוי לאסתר. נקל לשער כי המאורע זוכה להילה החברתית של משוררת "קמשונים" העשירה ובני-חוגה.

מספר טלפיר: "ערב אחד הופיע בחבורה הצייר אריה אלואיל. כך נודע לנו שאסתר נישאה לו. טרם הספקנו לברך את הזוג, והם הפליגו לאירופה, וכפי שנודע אחר-כך גם לגליציה, לביקור אצל משפחת אלואיל בבויבאריק, כפי שקראו היהודים לעיירתו."

אסתר סיפרה לי כי אכן נסעה עם אלואיל, בשנה הראשונה לנישואיהם, לבקר את הוריו בפולניה. הביקור הזה, הפגישה עם ההווייה הגלותית של משפחתו, ותחושתה כי הם מבקשים לנצל אותה, את כלתם – כל אלה מטילים, לדבריה, צל כבד על נישואיהם מן ההתחלה. גם בשנותיה המאוחרות, בהיותה מעל שמונים, היא מחקה בלעג מרושע-משהו את צורת הדיבור ביידיש של בני משפחת אלואיל כפי שנחקקו בזכרונה באותו ביקור.

למען האמת אסתר ואריה יוצאים לאירופה רק בשלהי קיץ 1934, כשנה וחצי לאחר נישואיהם. תחילה הם מבקרים כאמור את משפחתו בגליציה, ומשם הם נוסעים לפאריס. לדברי אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, מסדרת אסתר לאלואיל תערוכה בגלריה בפאריס, אולי בסיועה של חנה אורלוף ומכרים אחרים שלה. ייתכן שהתערוכה מתקיימת בתקופת שהותם זו בפאריס, אך קיומה אינו נזכר ברשימת תערוכותיו.

במרוצת אוקטובר ונובמבר 1934 שלחה אסתר לטלפיר שני מכתבים מפאריס, שמתוכם הוא מצטט ברשימתו "הבית האדום בלב חולות-הזהב", אבל המקור לא נמצא. וכך כותבת אסתר לגבריאל טלפיר ב-17 באוקטובר:

הנה אנו סוף-סוף בפריז אחרי שביקרנו את פולניה שלך ואחרי שהיו לי שם הרבה אכזבות. הגלות דיכאה אותי עד אין שיעור, אבל יש גם הרבה כוחות עצורים בתוך היהדות הגליצאית. אבל אין להם מוצא. יש גם דקדוקי קטנות...

כאן שאפתי רוח, אף-על-פי שמצאתי את פריז שונה מאוד מאשר היכרתיה לפני שנים. איזה כובד-ראש ירד עליה, הד המצב הכללי באירופה והד המאורעות הפרטיים שלה בימים האחרונים. איני יודעת באופן פוליטי מתי תפרוץ מלחמה, אבל היא לא תאחר לבוא, מרגישה אני אותה בחוש.

אנו הולכים ומסתגלים לחיי פריז. אתמול היו אצלנו אברדם הצייר, ואהרונסון המבקר. הוא אדם יקר. ידען גדול ואני שומעת אותו ברצון. פיקנטי מאוד לשמוע את האמנות הצרפתית מסתננת בלשון חסידים ומפולפלת של אהרונסון. הוא עני גדול. אינני יודעת – עליך הוא כועס וכדאי שיהיה אחרת. האדם הזה נעשה מחומר משובח. אנו מתראים כאן עם חנה אורלוף, וכמה מכרים ישנים שלנו, אך העיקר פריז עצמה. מה נשמע בארץ? הירד כבר גשם, והרוחצים עוד בים? ומה שלומך אתה ו"גזית"?

וב-28 בנובמבר היא שולחת לו מכתב נוסף:

רציתי לספר לך, שחנה אורלוף נוסעת לארץ-ישראל וכדאי היה שהארץ תקבל אותה בסבר פנים יפות כיאות לאמן יהודי מקליבר שלה. צריך שהארץ, אם אינה מקום מגורים של האמנים היהודים, שלכל הפחות ישאבו ממנה כוחות כמה שאפשר...

אתה מצידך צריך להוציא חוברת "גזית" מוקדשת כולה לחנה אורלוף כמו שעשית לשאגאל ולמנקס. תבקר אצלה, היא תהיה בוודאי אצל אחיה, [צבי] נשרי. היא אדם כל-כך ישר וחביב, ורוח עממיות נושבת ממנה... אני מייעצת לך להתיידד עימה. זה ודאי ינעם לך. ומה בדבר בואך הנה? איני יודעת, אם כתבתי לך על ביקור[י] בפולין – זה היה עינוי ממש. אני בטוחה שגם לך יקשה מאוד לראות ענות ישראל שמה...

ב-1935 אכן מתקיימת תערוכתה הראשונה של חנה אורלוף במוזיאון תל-אביב וזוכה בהצלחה רבה.

בעת שהותה בפאריס, בדצמבר 1934, לוקחת אסתר במשך שבועות אחדים שיעורים במכון:

"Ecole Francaise D'Orthopedie et de Massage"

הנמצא ברחוב Cujas ברובע החמישי. בין המקצועות הנלמדים בו: עיסוי חירורגי ואורתופדי, עיסוי פנים, טיפוח קוסמטי, התעמלות רפואית ופדיקור. טופס ההרשמה מצוי בארכיונה, על שם אסתר אלואיל. תאריכי התשלום הם: 11.12.1934 ו-11.1.1935. מסתבר אפוא שרק באביב 1935, אולי לקראת הפסח, אסתר ואריה חוזרים ארצה. בארכיונה נמצאת קבלה מ-28.4.1935 בכתב ידו של אלואיל: "קיבלתי -.25 לא"י / עשרים וחמש לא"י ריבית עבור הלל אלויל [אביו] עד 15.9.35." קשה להניח שקבלה כזו תיכתב בחוץ-לארץ.

במאי 1996, בעת ביקורי בניו-יורק, אני פוגש את הצייר אליהו (אליאס) ניומן בן ה-94 שהוא אולי אחרון בני-דורה של אסתר שנותר בחיים. הוא מספר שהכיר אותה וגם את אלואיל וזוכר את ביתה בן שתי הקומות. לדבריו היה לאסתר Beauty parlor, מכון יופי, והיה לה קשר לייבוא תכשירי קוסמטיקה מארצות אירופה. אני מזכיר לו שחברת האחים גרין ייבאה מחברת באייר בגרמניה מוצרי רוקחות וכניראה גם קוסמטיקה, והוא מאשר שלכך התכוון.

מריאסה, בתה של בת-מרים, שהכירה את אסתר בילדותה, אומרת שאין שחר לדברי אליאס. היא אינה זוכרת שאסתר היתה קשורה אי-פעם למכון יופי. מרים גיסין, אחייניתה של אסתר, מספרת שאסתר נהגה לספר שיש לה הכשרה קוסמטית מפאריס והיתה מלמדת את מרים ואת אחותה שמחה לשים על פניהן מסיכה של פרוסות מלפפון טרי ולהשתמש במשחות כדי לשמור על רעננות העור. גם שושנה גולדווסר נזכרת כיצד סיפרה לה אסתר, בילדותה, "על הדרכים לשמירת עור-הפנים בקרם, העשוי מפירות העונה."

אור על חייה של אסתר באותן שנים שופכת לנה מרגלית (גרוס), ילידת גרמניה, שהיתה בצעירותה סוכנת-בית אצל יהודה ראב בן ה-75. בפגישתי עם לנה, שהיתה האומנת שלי כאשר אימי נסעה להתרפא במעיינות החמים של קליה, היא מספרת:

למרות אורח החיים הספארטאני-כמעט בביתו של יהודה, בליל הסדר היה הכל משתנה. כל המשפחה היתה באה. אני זוכרת סדר אחד, מיוחד. אסתר חזרה אז מפאריס עם אלואיל הצייר [מדובר כניראה בפסח 1935]. היא היתה ניראית מאושרת מאוד. פאריס היתה מאוד-מאוד לפי הטעם שלה. היא באה לבושה בשמלה שחורה אלגאנטית, גבוהה. אלואיל היה יותר צעיר ממנה, וגם ניראה יותר צעיר ממנה. הבחינו היטב בהבדל השנים. אז עוד היתה האהבה חזקה ביניהם. היה באסתר משהו גברי. עם הזמן אפילו יותר. אבל כשהיא היתה עם אלואיל זה לא היה כך. היתה לבושה טוב יותר. יותר נשית, אפילו מאוד. אבל תמיד היה בה משהו חזק. אישיות.

הכל היה בשפע. יין. לפתן של פירות מיובשים. ויהודה היה יושב בראש. והוא כל כך שמח עם אסתר. היא אז ממש פרחה. גדולה, ומאוד אלגאנטית. עם שיק פאריסאי. היתה במצב רוח מאוד מרומם. זאת היתה ממש חגיגה במלוא מובן המילה. שרו לא רק שירים של ההגדה, היו להם מנגינות מיוחדות של המשפחה. אני באתי מהגלות וכל מילה בהגדה היתה קדושה בעיניי – וכאן היה הבדל כה עצום, של חופש. היתה תקופה פורחת.

נידמה לי שכאשר אסתר חזרה מצרפת, היא היתה בהריון, מאלואיל, והיא הפילה. ואחרי ההפלה, מרוב אכזבה, היא נסעה לצרפת, אולי כדי לשכוח. יכול להיות שאחרי האכזבה של ההפלה נסעו שניהם לפאריס והיו שם כמה חודשים. אני לא בטוחה מתי. לסדר היא באה אחרי פאריס. מאוד מאושרת. מאוד מרשימה. ואני יודעת שהיתה הפלה. אני לא יודעת בדיוק מתי.

יהודה ראב היה מאוד מופנם. הוא מאוד אהב את אבא שלך. הוא התגאה בברוך כמו אידאל, גבוה, חזק. את אסתר הוא במובן מסויים לא הבין. הוא לא דיבר הרבה עליה. בכלל לא דיבר הרבה על המשפחה. אני לא ידעתי את היחס שלו לאסתר. הוא רק סיפר שהיתה נשואה עם גרין, היתה גרה במצרים, ומצבה אז היה מאוד מאוד טוב. אני גם לא ידעתי שהיא היתה בדגניה. את זה הוא לא הזכיר. היה מאוד סלקטיבי. רק הזכיר שהיא מאוד אינטליגנטית, שהיא יודעת שפות. אסתר ידעה ערבית. במצרים, בחברה שהיא ובעלה היו בה, אז הערבית היתה גם היא ברמה גבוהה יותר. היא היתה עוברת משפה לשפה, אנגלית, צרפתית, ערבית. אני חושבת שהסגנון המיוחד שבו דיבר יהודה היה רק בגרמנית. צורת הדיבור שלו בגרמנית היתה מאוד אצילית. ליידיש וגם לעברית לא היה לו אותו יחס טבעי כמו לגרמנית.

לאסתר היו שני בתים, הווילה ועוד בית אחד. יכול להיות שאלואיל רצה לבנות משהו הלאה. באלף לירות יכולת אז לקנות מגרש ולבנות עליו בית. הרכוש שלה היה גדול, והיא הוציאה עם אלואיל הרבה כסף בתקופת חייה איתו. נידמה לי שחלק גדול מהכסף הלך לנסיעות לחוץ-לארץ. הוא עצמו לא הרוויח. הוא צייר אבל לא היה שוק לתמונותיו. הן לא נמכרו. והיא החזיקה אותו, ואת הבית, ואת הערביה, פטמה, שעבדה אצלה בבית.

אני חושבת שהבוהמיות הזו, של הצייר שלא עבד, שלא הרוויח – יהודה לא דיבר על כך, אבל מטבעו הוא לא היה יכול לסבול בזבוז. בבית לא הלך לאיבוד שום דבר, והכל היה מסודר, ונקי, וחסכוני. בשר אכלו רק פעם בשבוע. הרבה מרק שעועית. הרבה דגים. פירות. ענבים. תאנים. תפוחי-זהב. סלט חתוך דק עם גבינה וזיתים וקצת שמן זית. ואבטיח עם גבינה לבנה. היו מביאים אז תפוחי-עץ אדומים, אמריקאיים. אולי מלבנון ולא מאמריקה-ממש. אבל בארץ לא צמחו כאלה. כשהייתי יורדת לשוק הגדול הייתי קונה בכספי שניים ואוכלת בדרך. שיהודה לא ירגיש. כי הם ביוקר. הם לא מקומיים ובעיניו זה היה בזבוז.

יהודה אהב מאוד צימס מדלעת. תמיד אמר שאסתר יודעת לבשל דלעת, והוא לימד אותי לבשל כמוה וזה תמיד יצא יותר מדי רך. אני לא אהבתי דלעת כי במלחמת העולם הראשונה רעבנו בגרמניה. האוכל היחיד היה תפוחי-אדמה עם גזר גדול לבהמות. הדלעת הזכירה לי את הגזר. אצלנו בבית לא אכלו גזר במשך שנים. יום אחד אסתר באה לבקר ובישלה דלעת שכל חלק קטן ממנה ניראה כמו עם גלזורה, ועשתה גם קוגל, ויהודה נהנה מאוד.

אחרי שנפרדה מאלואיל באה ליום או יומיים לבית אביה. פעם אחרת הזמינה אותנו ונסענו אליה, סבא יהודה ואני. זה היה כבר אחרי הגירושים שלה. יכול להיות שבשביל להיפטר מאלואיל היתה צריכה למכור אחד משני הבתים. נידמה לי שהיה לה מגרש גדול. כשבאנו אליה היא לבשה בגד לבן כמו חלוק-בית, בסגנון ערבי עם סנדלים שטוחים, כמו ערביה. והכל מצוחצח. היא לא היתה יפה אבל מאוד שארמאנטית, עם שיק צרפתי. ואיזו שפה יפה. כאשר רק פתחה את הפה, מיד היתה פורחת והווילה היתה יפה. זה היה משהו, כמו בחלום. על הגירושים לא דיברו כאשר באנו אליה.

בני דודי, אהרון בן עזר ומרים גיסין, סיפרו לי שאלואיל נעשה ל"קבלן" על חשבונה וניסה להשתלט על רכושה. הוא פיתה את אסתר למכור את הבית האדום ולבנות במקומו בית-דירות להשכרה או אולי לבנות בית-דירות על מגרש אחר שברשותה, וכך להבטיח את קיומם משכר-הדירה, כנהוג באותן שנים. לדבריהם אסתר הרתה גם לאלואיל, וגם הריון זה, ככל הריונותיה הקודמים, הסתיים בהפלה, לאחר שבתקופת ההריון טסו והתרוצצו בחוסר זהירות על האופנוע הגדול שלו ברחבי תל-אביב. לאסתר, שהיתה כבר כבת ארבעים, התברר אז סופית שלא תוכל עוד ללדת ילדים לעולם.

בילדותה, בשנות ה-30, הכירה מריאסה כצנלסון, בתה של המשוררת יוכבד בת-מרים, את אסתר. "גם אני שמעתי שהיא היתה בהריון," היא מספרת לי. "היא לא יכלה להיות כל כך נחמדה אלי אם היא לא אהבה ילדים."

לאחר ההפלה קנתה אסתר מכונית אמריקאית חדשה ורבת-עוצמה ואלואיל נהג בה. בצילום השמור בארכיונה ניראה אלואיל, חבוש כובע רחב-שוליים, עומד ליד מכונית הוויליס המשפחתית. לתמר אבידר היא מספרת: "מה את יודעת, הרי אמרו שאני הכי אלגנטית בתל-אביב, היתה לי הפרווה הראשונה בתל-אביב, וגם נהגתי מכונית שלי – כשהיו פה רק עשרים מכוניות." ובאוזני רות בונדי היא אומרת: "זה תצלום מהזמנים שנהגתי במכונית. היו אז אולי עשרים מכוניות בכל תל-אביב. היה לי ויליס. אחד הראשונים, המעוגלים, החדיש ביותר אז."

אם מצרפים את עדותה של לנה למכתבים בעזבונה של אסתר המעידים על נסיעותיה, ניראה כי ההפלה התרחשה בקיץ 1935, זמן לא רב לאחר שובה של אסתר מפאריס, והיא כבר בת ארבעים ואחת. אחר ההפלה נוסעים אסתר ואלואיל פעם נוספת לאירופה, אבל הוא חוזר ארצה לפניה. ניראה כי כשלון הריונה מזרז את המשבר ביחסיה עימו וגורם לה לרצות להישאר לבד בחוץ-לארץ, כפי שכשלון ההריון לאיזאק כעשר שנים לפני כן גרם למשבר בנישואיה הראשונים ולהחלטתה לחזור לארץ-ישראל.

ביוני 1935 אסתר נמצאת במעיינות המרפא של קארלסבאד (ואולי בווישי), וכותבת לטלפיר:

מה נשמע בארץ? איני מקבלת עיתונים. אולי תשלח את ה"גזית"... אתם רוחצים שם בים וכאן יורד גשם וקריר. ודאי עוד אספיק גם אני להיצלות מעט. אני מתרפאה וכפי הניראה אבריא בקרוב ואחזור ארצה. קיבלתי מוורשה את שירי פומרנץ... יש שירים יפים וברובו גם הרבה קש... אני קוראה את ספרו החדש של ג'יאנו. אני קצת מטורפת ממנו... היה שלום וכתוב מה.

באותם ימים היא שולחת גלוייה מפאריס ("גנזים" 17758) ליעקב פיכמן, ודבריה גלויי-לב מעט יותר מאשר לטלפיר:

שמחתי מאוד על גלוייתך, יש בה חמימות, אם אני מאמינה? אני טיפשה גדולה ומאמינה תמיד בדברים טובים שאומרים לי. אבל טוב לי בכך. כי מה תועיל החוכמה? ולב לא ייחם ממנה.

פאריס קסמה לי קסם. והנני מאריכה את שבתי כאן ככל האפשר.

אריה כבר חזר ואני אשוב בעוד שבועות אחדים.

קראתי כאן את כל הספרים ה"מכתבים" גם שלחתי ארצה. אבל שמחה גדולה אין לי כאן. אבקר אותך מיד לשובי, ורוב שלום –

מאותו קיץ נשתמרה גם גלוייה ללא תאריך, שאסתר שלחה מקארלסבאד לבעלה הנמצא כבר בארץ:

ארי שלום!

הנני יושבת כאן בחברת מכרים שלך. ערפל. וכרטיס אין לי עדיין, אשתדל למהר ככל האפשר, אכתוב לך באריכות מחר

                                               א.

דרישות שלום חמות מקרלסבד

ייחודה של הגלוייה שנדפסה בקארלסבאד הוא הכתובת העברית המופיעה בקדמתה:

מקצות הארץ יבואו לשתות מבארך מים

רפאות את לחולים ותטיפי להם חיים

דומייה לך תהילה ברוכה את ברכת שמיים

כבוד מלכים ניתן לך כינוך קרלסבד

יהי מקורך ברוך יכון שמך לעולמי עד

פה רשם אוהבך משמיע בקרב עמים רבים

               גדולתך

בזה היום דלית מנחם אב פ"ק

               תר"ז

האותיות המודגשות נותנות אקרוסטיכון של מרדכי פראמבערג ((Fromberg, ובצד ימין תרגום הכתובת העברית לגרמנית, והתאריך:

Am 4. Ab des Jahres 1847

כניראה היום שבו כתב את שיר השבח למעיינות קארסלבאד.

*

אחרית נישואיה לאלואיל וגירושיה ממנו, הם אחת התקופות הקשות והמשפילות בחייה של אסתר, כדבריה המרים: "הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד – "

אלואיל עשה לה צרות-צרורות. לאחר שנישואיהם התערערו גרו השניים בנפרד, הוא בקומה השנייה של הבית האדום, ואסתר בראשונה. הוא הקים בכוונה רעש בלילות, והיא עמדה למטה ודפקה במקל או במטאטא בתקרה כדי להשתיקו. במשפחה מספרים שאלואיל הביא לבית נשים לבלות איתן, ואפילו ניסה להכות את אסתר, אבל אלה הן שמועות בלבד.

יום אחד, בהתקפת רוגז, חתך אלואיל בסכין את הפורטרט הגדול של אסתר, מעשה ידי הצייר חיים גליקסברג, המקשט את אולם האורחים בקומה הראשונה. במשפחתנו מעלים השערה שמא עשה זאת גם מתוך קינאה בכשרונו של גליקסברג. הוא-עצמו לא צייר דיוקן של אסתר. כפי שסופר לעיל, תרמה אסתר לאחר שנים את התמונה למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקוה, וכאשר מתבוננים בדיוקנה מקרוב, אכן רואים למטה חתך לרוחב בתחתית התמונה, חתך שאוחה כניראה זמן לא רב לאחר הפגיעה.

כאשר אלואיל מסרב להיענות לדרישתה של אסתר לעזוב את הבית, היא מזעיקה מפתח-תקוה את אחיה ברוך ובנימין. ברוך אכן בא ומדבר עם אלואיל וזה אומר שאינו יכול לעזוב את ביתה של אסתר כי אין לו היכן לגור. ברוך חוזר אל אסתר ומייעץ לה שאם היא אכן רוצה להיפטר מאלואיל, אין בידיה ברירה אלא לפדות עצמה בכסף. ואכן, בסופו של דבר היא משלמת לאלואיל סכום ניכר כדי שיצא מהבית ויתן לה גט. בארכיונה של אסתר לא מצוי שום מסמך על הסכם הגירושין וככל הניראה היא השמידה הכל מתוך כעס, אבל סביר להניח שהיא התגרשה בשלהי שנת 1935. לימים סיפרו במשפחתנו כי אסתר התלוננה באוזני ברוך על כך שבגללו נותרה בלי בעל.

הפרידה מאלואיל גורמת לה לחוש בושה ואולי גם מיאוס כה רב, שלמרות שהיא נשארת לגור בתל-אביב עוד כעשר שנים, היא מתרחקת ממרבית מכריה הקודמים. נותרים לה רק כמה ידידים נאמנים: עובדיהו, סטבסקי, בת-מרים, ציונה תג'ר, ברש ואשתו אולגה, וכמובן יעקב רבינוביץ. ביתה חדל לשמש מרכז, ולא זו בלבד אלא שתוך זמן לא רב היא גם נאלצת למוכרו. עונת החגיגות אצל אסתר ראב העשירה נסתיימה ולא תחזור עוד לעולם, והשיא של חייה, לפחות מבחינת המקובלות החברתית, הוא מאחוריה והיא יודעת זאת בכל חושיה.

עם זאת, אי אפשר לראות רק את אלואיל כאיש הרע שבסיפור. זמן לא רב לאחר פרידתו מאסתר הוא נושא לאישה את רחל בוגרשוב ומקים משפחה חדשה. ב-1938 הוא זוכה בפרס דיזנגוף של עיריית תל-אביב. ממשיך לצייר, לחתוך בלינול, לאייר ספרים, להשתתף בתערוכות ולערוך תערוכות יחיד, מהן שתיים במוזיאון תל-אביב (1949, 1956). מ-1952 הוא חי ומצייר חליפות גם בצפת, ונפטר בה ב-5 במאי 1967.

אסתר אינה אישה קלה, ואינה אשת-איש קלה. זאת אומרים שיריה, זאת מספרים קורות חייה וזאת גם הדיעה שלנו, בני-משפחתה הקרובים אליה. אפילו יהודה אביה, שאותו היא כה מעריצה, אינו מבין כניראה את סגנון חייה ואינו מרוצה מהם. נישואיה עם איזאק נמשכים בזכות הריחוק ששורר ביניהם בארבע-חמש השנים האחרונות. ואילו חיים משותפים בבית אחד עם אמן יוצר שאינו עובד מחוץ לבית, שצעיר ממנה, ושתלוי בה מבחינה כספית – הם מעבר לכוחותיה הנפשיים. היא אישה קשה וחזקה, שתלטנית, חכמה, בעלת אינטואיציה החודרת את הזולת כבקרני-רנטגן אף כי לעיתים היא טועה משום שהיא כה שקועה בעצמה עד שאינה רואה נכוחה את האחרים. היא זקוקה לכל שעות היום לעצמה גם אם אין היא כותבת אלא שני שירים בשנה. היא לא נועדה להיות לרעיה תומכת ולעקרת בית חרוצה. קרוב לוודאי שגם היא, בהתנהגותה, הוציאה לא פעם את אלואיל מהכלים ושיגעה אותו.

ב-1935 פירסמה אסתר ב"מאזניים" מחזור בן שלושה שירים קצרים שתוכנם התפכחות מרה. הראשון פותח בשורות: "מזוג היין. – / מלוא הקובעת, / יין-האמת השחור. / רק הוא ימתק לחיכי / ובושם ניחוחו הישן המר / אשר יעלה באפי, / יערב לי גם כיום / כלחם חוקי." השיר השני: "עין הגפרית / לשקר המהבהב בעיניים." והשלישי – אין ספק מיהו הנמען שלו וכניראה גם של שני קודמיו –

 "ואתה, בשם לא אקרא, / הישא עוד איש לבבו / עירום וגלוי מול פניך? / ושמך כי יפול לפתע / הן יבוקע כפקעת-רוש / על שפה זרה... / אמה אני באוהל, / ובצאתי עם בוקר מול רחבי-ים / אשתחווה ופניי קדמה: / נצור אוהלי משקר / ועירבול העיתים / העולה אליי כאד."

יש דבר אחד בלבד שעליו מוכנה אסתר להתפשר, להמשיך בחיי נישואים ואפילו לעזוב זמנית את השירה – והוא האימהות. אבל כשההריון נכשל אין עוד טעם להמשיך בחיי "השקר המהבהב בעיניים."

שיר מאוחר משנת 1969, "בני", מביע את חלומה ואת שברו: "בני אשר ילדתי – / והמוות תלשו באחת: / הוא על-ידי. / יש ויבוא / עם ערב / וישב לרגליי, / עם ערב – / יניח ראשו על ברכיי, / בני ירש את עיניי: / ירוקות ומרוחקות / ופוזלות מעט. / אפו סולד / ומצחו גבוה / והוא חולם / חלום-עם / וחזון-תבל – / וכנפיו חזקות, / תמיר-גוף / וקל רגליים, / ידיו מהוקצעות / והוא סולל דרכים / ובונה גשרים. / בניד-עפעפיו / אני מפענחת / את אכזבותיו, / וסוד השתיקה / קדוש בינינו; / בהט-קצותיו / היהירות / אראה / את נשותיו – / הנושקות צעדיו. / בני, הוא על כתפו / ישא לקבר ארוני – / ישתול עליו / אוקליפטוס מאווש, / יקננו בו / ניצים הצורחים / את צריחת-ילדותי; / הוא יאמר 'קדיש' / בבניין-גשר / ביני ובינו – / וינחיל / את עיניי / לצאצאיו."

 "אני יוצאת בשנים 1938-1936 בהפסקות לפריז או לזאלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון," כותבת אסתר לראובן שהם במרס 1972. ברשימתה "אהבה בזאלצבורג", שמתפרסמת ב"הארץ" במרס 1936, מסופר על ביקור שלה במוצרטאום בזאלצבורג. ייתכן אפוא כי לאחר הגירושים מאלואיל נוסעת אסתר פעם נוספת לאירופה, לבדה, בשלהי 1935 או בתחילת 1936, כפי שעולה מתוכנה של הרשימה, וכפי שהיא עשתה גם לאחר מות איזאק.

האופק מתקדר. בתחילת 1936 פורצים המאורעות. צל הנאציזם באירופה עולה ומתגבר. ב-11 במרס 1936 נרצח אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל. רציחתו של מי שהיה המורה למטעים של משה דיין משפיעה על תלמידו לחזור ארצה מלימודיו בלונדון, כפי שמעיד משה דיין בספרו "אבני דרך".

הרצח משפיע גם על אסתר, שכניראה נמצאת אז כבר בארץ, אבל ייתכן שהידיעה מגיעה אליה כשהיא עדיין באירופה. את אברהם גלותמן היא מכירה מימי היותו פועל בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. בארכיון התמונות שלה נמצא תצלום של גלותמן מאותם ימים, וגם פתק שלו אליה בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך. כאשר אני שואל אותה בשעתו מיהו דוד ברגמן, גיבור "ימים ירוקים", שנרצח בסוף הסיפור – היא עונה לי: "הוא גולוסמן."

רבקה כצנלסון כותבת: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)."

כניראה בהשפעת הרצח כותבת אסתר שני שירי קינה: "אלם-ברוש" שמתאר רצח של עלם רוכב על סוס שחור בלילה, בשדה, ומוקדש "לזכר גלותמן", וכן השיר "הנפתח צוהר בשמיים" שמתאר גם הוא מוות. קרוב לוודאי שהשירים נכתבים בארץ, אבל קיימת אפשרות שהיא שולחת אותם מאירופה. לאחר פירסום שני שירים אחרונים אלה ב"הארץ" ב-3.4.1936, יורדת על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה.

יום שישי זה, ה-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו, הוא במקרה גם היום שלקראת בוקרו נולדתי.

האם נעשיתי בעיניה מאז תחליף לבנה שלא נולד, אני, בן אחיה הצעיר בנימין, שהיה אהוב עליה וקרוב לנפשה מכל אחיה, ובשל הפרש עשר השנים שביניהם התייחסה גם אליו לא פעם כאל בנה? – ואפילו היתה זורקת בו מרה –

אקליפטוס על קברה לא שתלתי, גם רבות מתקוותיה האחרות לא מילאתי, ואפילו הרגזתי אותה בחייה בעשותי את היפוכן, אבל את השורות שביקשה ממני חקקתי על מצבתה, ואני אומר עליה "קדיש" מדי שנה בל"ג בעומר, ביום השנה למותו של סבי-ואביה יהודה ראב, שהוא יום ההתכנסות המשפחתי שלנו בפתח-תקוה על קברות המשפחה.

בחייה, ובעיקר לאחר מותה, הקדשתי לה יותר זמן ומחשבה מאשר הקדשתי אי פעם להוריי הביולוגיים.

* * *

מתי דוד

ממשלות של טכנוקרטים כפתרון (זמני)

למשברים דמוקרטים באיטליה וביוון

המשבר הכלכלי והפיננסי, המתעצם ומתפשט במדינות אירופה, המאוגדות במסגרת האיחוד והשוק האירופי, גרמו עד כה לארבע תוצאות חמורות מיידיות ולהשלכות עתידיות. ראשית – התגברות האבטלה בהיקפים גדולים בספרד, יוון, ומדינות נוספות. שנית – מדינות שאינן מסוגלות לשלם את חובותיהן, על סף פשיטת רגל. שלישית – נפילת ערכו ויציבותו של גוש מטבע האירו האירופאי והשלכותיו. רביעית – משברים פוליטיים שגרמו לנפילת הממשלות באיטליה, יוון ספרד, אירלנד, פורטוגל, ולזעזועים ביתר המדינות.

המשבר הכלכלי מאלץ חלק מהממשלות הדמוקרטיות באירופה לבצע מיידית מדיניות קשה של פיטורים, מיסים, צמצום זכויות פנסיוניות וסוציאליות. התוצאה, זעזועים ומשברים ממשלתיים שגרמו להתפטרויות והליכה לבחירות או לחילופין הסכמה למינוי ממשלות של טכנוקרטים, כפתרון זמני למשברים הדמוקרטיים.

הרעיון, שהפך לעובדה ביוון ובאיטליה, של החלפת ממשלות דמוקרטיות בממשלות של טכנוקרטים, למרות שהן כונו "הפיכה אנטי דמוקרטית", הושג בהסכמת המפלגות בפרלמנטים, מתוך הכרה שאין דרך אחרת מלבצע את הרפורמות הכואבות כתוצאה מכישלון מתמשך של מדיניות כלכלית מופקרת ובלתי אחראית שהמפלגות אחראיות להן. מסתבר שהסדר העולמי החדש, הוא שהשווקים מכופפים תהליכים דמוקרטים.

ראשי ממשלות שהתפטרו כבר, כתוצאה מהמשברים הכלכליים והפוליטיים, כללו עד כה את יוון (פפנדראו), ספרד (ספאטרו), איטליה (ברלוסקוני), אירלנד (קראין קויאן), פורטוגל (זוזו סוקרטס). מנהיגים אלה, מהשמאל (ביוון ובספרד) ומהימין (באיטליה ופורטוגל) פרשו והתפטרו, בגלל שכשלו בטיפול במשבר הכלכלי שזעזע את מדינתם, שהתנהלה בהפקרות תקציבית וכלכלית. אף אחד ממנהיגי מדינות אלה לא היה מסוגל לבצע את הרפורמות הנדרשות כתוצאה מהמשבר. התוצאה של ההתפטרויות היא: בחירות או ממשלות טכנוקרטים מוסכמות.

בחירות חדשות נערכו בספרד. הימין ניצח כצפוי את ממשלתו הסוציאליסטית של ראש הממשלה המתפטר ספאטרו.

ממשלות של טכנוקרטים הוקמו ביוון ובאיטליה, בהסכמת המפלגות המרכיבות את הממשלות המתפטרות.

היתרונות והחסרונות בשתי השיטות: כדי לנסות להתייחס לשאלה בדבר היתרונות והחסרונות בשתי שיטות אלה, של מינוי ממשלות חדשות, כתוצאה ממשבר כלכלי, המחייב רפורמות כואבות ברמת ההכנסה וברמת החיים של האזרחים – חייבים לקבוע בוודאות וללא התחמקות את האמת הגוברת בכל משטר סוציאליסטי שמאלי או ליברלי ימני.

בכלכלה שינויים מתרחשים בתהליכים ולא בהחלפת ממשלות. בכלכלה אין קפיצות דרך וקיצורי דרך. כל שינוי כלכלי מתבצע רק בתהליכים לאורך זמן. קיימת אשלייה אצל רבים, לפיה ניתן לפתור כל משברי כלכלי על ידי החלפת שר אוצר, ראש ממשלה וממשלה. אנשים מאמינים ששינויים אלה מובילים מיידית לשיפור מצבו הכלכלי של הפרט. שינויים אמיתיים מתרחשים בתהליכים ארוכים ולא בהחלפת ממשלות.

אנשים נאיביים, שבכוחם לקבוע את תוצאות הבחירות, מצביעים עבור אשלייה זו ותומכים באופוזיציות המשווקות אשליות אלה. ואולם, לאחר זמן קצר, לאחר שהתרחש השינוי הפוליטי – באה האכזבה, וההמונים שגרמו לשינוי נוכחים לדעת שה"מושיעים" שהבטיחו את השינוי, אינם מסוגלים לממש את הסיסמאות וההבטחות בנוסח הפופוליסטי: "הצביעו עבורנו כי הפתרון בידינו" זה מזכיר את הסיסמה: "עולם ישן נחריבה, עולם חדש נקימה." [צ"ל נחרימה. – אב"ע].

בספרד התקיימו בחירות – בעקבות המשבר הכלכלי ונפילת הממשלה הסוציאליסטית, הימין ניצח. השמאל הפסיד. ואולם עתה תיאלץ הממשלה הימנית לבצע את הרפורמות הכואבות, שממשלת השמאל לא היתה יכולה ומוכנה לבצע, מאחר והיא היתה האשמה למשבר שקרה.

ביוון ובאיטליה הוקמו ממשלות טכנוקרטים מוסכמות. בשתי מדינות אלה, הנתונות במשבר כלכלי חמור, קרה דבר מפתיע ושונה ממה שקרה בספרד. במקום לאבד זמן לביצוע רפורמות הכרחיות, ובכניסה למאבקי הבחירות, הכרוכים בהוצאות, בהפגנות, ובמאבקים פוליטיים הרסניים, הפרלמנטים בשתי מדינות אלה הסכימו תוך אילוצים למסור השלטון לטכנוקרטים. ביוון ובאיטליה מונו-נבחרו אנשי כלכלה בכירים, מחוץ למערכת הפוליטית, לראשות ממשלות אלה. זה ניסיון מעניין שיתרונותיו או חסכונותיו עדיין לא באו למיצוי ולהוכחות ודאיות ומוסכמות.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דפני ליף היפה, חסרת הדיור, שנטתה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד למרות שלהוריה יש בית בכפר שמריהו – העניקה למחאת האוהלים את הגוון האינפאנטילי המתוק שמגולם גם בחמודותיה השמנמנות, שפעלו כנראה בעיקר על גברים ועיתונאים-גברים מכל זווית התבוננות אפשרית. היא גם תרמה בנאומיה לא מעט לשקר של "צעדת המיליון" – שקר הממשיך לצעוד בתקשורת גם ללא רגליים.

מה יהיה עכשיו, כשהמנהיגה המפונקת דפני התפלגה מהמנהיגה היותר-שפוייה שפיר? לפי מקורות הש"י – אחמדיניג'אד וכמוהו נתניהו ואובמה, נמצאים ממש בפאניקה – כל אחד מהם היה רוצה להתפלג עם דפני יחד, ואם לא מתאפשר, אז לפחות סתיו.

* "ההוצאה לצריכה פרטית בישראל זינקה ב-2011 ב-4% – השיעור הגבוה בעולם!" – [סיכום שנת 2011 ב"דה מארקר", 30.12, מאת מוטי בסוק] – וזה כמובן על הרקע של "מחאת האוהלים" והקריאות ל"צדק חברתי" – וכל ה"גילויים" השקריים על כך שהפער בין עניים לעשירים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם! – מפונקים, רדו מן הגג! – והתפללו שרק לא יהיה לכם יותר גרוע!

* סופר נידח קיבל הצעה מפתה מהוצאת ספרים גדולה בערב הסעודית להוציא מחדש את כל הרומאנים וקובצי הסיפורים שלו החל משנת 1963 וזאת בתנאי שעורך או עורכת מטעמם יעברו על יצירותיו, ימחקו מהן את המילים הגסות וישמיטו את הקטעים הפורנוגראפיים כדי שגם נשים דתיות בעלות השקפת עולם ימנית ונשים תל-אביביות בעלות השקפת עולם שמאלנית – תוכלנה לקרוא בהם.

סופר נידח סירב, והעדיף להמשיך בדרכו הגסה והוולגארית, הגם שמרבית ספריו כבר אזלו, ולא נראה שיודפסו מחדש אי פעם – חרף ההצעה הנדיבה שבאה מערב הסעודית.

* ד"ר גיא בכור: הנוצרים בעולם הערבי מביטים אל שנת 2012 באימה: "האביב הערבי" התברר כמבצע לחיסול הקיום הנוצרי במצרים, ובעולם הערבי כולו. על פי דו"ח של ארגון זכויות אדם מצרי, מאז חודש מרץ 2011 ונפילת מובארק ועד לחודש ספטמבר – ברחו ממצרים כ-100,000 נוצרים קופטים, והקצב רק הולך וגדל. כך שעל פי הדו"ח הזה, עד לסוף 2012 –המיספר יגיע לכרבע מיליון מהגרים. כך בעיראק וכך בסוריה.

המערב חייב לחזור לשיטת הקפיטולאציות, דהיינו, להתערב באופן אקטיבי ובינלאומי במדינות האסלאם. ליצירת מובלעות הגנה על קהילות זרות מאויימות. מילים, כפי שמשמיע בשפע הנשיא ברק אובמה, לא יספיקו וגם אין לכך הרבה זמן. בעוד האסלאם חודר בהמוניו אל המערב, הנצרות נכחדת מן המזרח. זהו תהליך היסטורי, שמשנה את פניה של הציוויליזציה האנושית. מי יעצור את התהליכים האדירים האלה? האם זה עוד אפשרי בכלל? האם ללילה הנוצרי הזה עוד מחכה יום למחרת?

* אהוד: ד"ר גיא בכור, זה כשנתיים ,שמי שאינו נמנה על תפוצת נמעניך-בתשלום, אינו יכול לקרוא את מרבית מאמריך, ומצד שני – גם את אלה שאתה שולח חינם, אי אפשר להעתיק ולשלוח לאחרים. ורציתי לשאול אותך אם אתה חש שבתקופה הזו התחזקו כוחך והשפעתך והתרחב קהל קוראיך, או להיפך? לי נדמה ששכרך יוצא בהפסדך, וכי כיום הנך פחות דומיננטי בתחומי התמחותך מאשר בעבר, כאשר פיזרת את מאמריך המעניינים והחשובים חינם לכל דורש. אני בעיקרון אינני מנוי באתר שלך כי אינני מוכן לקרוא חומר שאסור לי להעבירו הלאה, למאות ולאלפי הנמענים של המכתב העיתי.

* אנחנו חוזרים ואומרים שהתוכנית הדבילית של ילדים מזייפים שירים הקרוייה במילים מכובסות "בית ספר למוסיקה" – היא סמל של טמטום ישראלי! אם זה ראוי לשידור, אז יותר טוב שיחזירו את ערוצי הפורנוגרפיה בכבלים!

* * *

מכון אבשלום

קבלת שבת לספר 'קבלת שבת'

שלום רב,

מכון אבשלום, בשיתוף הוצאת כנרת, זמורה ביתן, מקיימים 'קבלת שבת'

לכבוד הופעת ספרו "קבלת שבת" של חברנו הד"ר יואל רפל

האירוע יתקיים ביום שישי י"א בטבת, 6.1.2012

באודיטוריום מכללת לוינסקי, בין השעות: 12:15-13:45

משתתפים:

* הסופרת יוכי ברנדס, 'השבת, תרומה יהודית ייחודית'

* ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה ב'אורנים' – על גלגולה של קבלת שבת בתרבות הישראלית'

* הסופרת נאוה סמל, קבלת שבת שלי

* ד"ר יואל רפל, משיחה 'על הפרשה' לעריכת 'קבלת שבת'

* הזמרת שולי נתן, בשירים ובזמירות של שבת

מנחה: יעקב פרוינד (קול ישראל)

הכניסה חופשית

מכון אבשלום לידיעת הארץ ע"ש חיים אבשלום – קמפוס מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קריית החינוך של תל-אביב

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל מארח את

חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

הנכם מוזמנים להרצאת המשנה לראש הממשלה

 והשר לנושאים אסטרטגיים,

ח"כ משה (בוגי) יעלון, בנושא:

השינויים האסטרטגיים במזה"ת

מנחה: יו"ר החוג, ד"ר גבי אביטל

דברי פתיחה: מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, יוסי אחימאיר

האירוע יתקיים ביום ד', ט' בטבת תשע"ב, 4.1.2012,

החל מהשעה 18:30, במכון ז'בוטינסקי,

 רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,319 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.