גיליון מס' 709

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בטבת תשע"ב, 19 בינואר 2012

עם צרופת העטיפה לספרו של סם ש' רקובר "גָאזיגָאזוּ והָאלָאהוּ"  וצרופת התמונה של נחום  גוטמן משנת 1927 "זיתים בהרי ירושלים" שליוותה את אסתר ראב שנים רבות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: המשחק במיספרים. [ציטוט]. // יהודה דרורי: מספיק עם "הסברה חיובית". // יוסי גמזו: מִשִּירֵי מֶכְּסִיקוֹ. // משה ברק: על יחסי מין עם או בלי אהבה. // מרדכי בן חורין: "המדינה הזאת" // יורם וולמן: הנוסח המלא של המכתב לברכט. // שרגא רבין: תהילה [1938-2009] – יום השנה. // רוֹן גֵּרָא: יַלְדוּת . // נעמן כהן: המתנחל הגזען – אחמד טיבי. // אמוץ רובין: "האם החמישית". [ציטוט]. // ד"ר גיא בכור: בואו נחתום כבר מחר. [ציטוט]. // משה גרנות: מעֵבֶר לתבניות, על ספרו של דן בנור, "חוטי פלדה שקופים". // אלישע פורת: עזה צבי – כדמות מעוררת השראה. // משה גנן: עזה צבי בספר "להסביר לדגים". // משה גרנות: הסופר מעניק פטור למבקרים, על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר. // אלי מייזליש: קוקופוניה של יאיר לפיד. // רותי  האוסמן (טרדלר): חיצי ביקורת – ישר לגוף. // אורי הייטנר: 1. הקול החסר. 2. המרצע האנטי ציוני. // מתוך הספר החדש "האביב יגיע בעל כורחו" מאת יואל נץ. // זרח ורדי: נדהמת שהדודה הזקנה מקיימת יחסים בגיל 59?  // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 2. פאריס בחודש מרס, 1952. השכנים מתחילים להציק. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

המשחק במיספרים

באגף המודיעין של צה"ל הייתה נהוגה בזמנו קריאת חובה של מאמר בשם "המשחק במיספרים", שנכתב ע"י חוקר צעיר שעבד בזמנו ב-CIA. החוקר, בשרתו ב-CIA, נשלח לוויטנאם על-ידי ממוניו לבדוק את נכונות מיספרי האבדות של "הוויטקונג" (כוח הגרילה שנלחם נגד האמריקאים בדרום וויטנאם) כפי שמפקדת הכוחות האמריקאים בסייגון היתה מפרסמת כל חודש. מספרי האבדות המפורסמים עלו מדי חודש בחודשו, ועוררו בוושינגטון את התקווה כי הנה, תוך זמן קצר ביותר, לא יהיה יותר לוויטקונג לוחמים, ומלחמת וויטנאם תסתיים בניצחון מלא.

מימצאי המחקר, שנגנז, היו מדהימים. הם הראו שכל המספרים שמפקדת הצבא האמריקאי פירסמה היו מעוותים, מצגי שווא.

הכיצד? החוקר הראה כמה מהשיטות של הצגת נתוני החללים על-ידי מפקדת הצבא האמריקאי: איכרים ויטנאמיים שנהרגו, נספרו כחיילי ויטקונג; איכרות ויטנאמיות שנהרגו נספרו כ"תומכות לחימה" וצורפו לרשימה הכללית של החללים, ועוד תחמונים שונים שהגדילו לאין שיעור את מספר החללים של הוויטקונג. המציאות בשטח הוכיחה עד כמה צדק המחקר, ועד כמה "המשחק במספרים" הוליך שולל את מקבלי ההחלטות בוושינגטון, כמו את הצבא האמריקאי עצמו.

נזכרתי בכך שעה שראיתי בשבוע שעבר את הסקרים על תוצאות הבחירות לכנסת וחלק מהפרשנויות עליהן בתקשורת הכתובה שלנו. התופעה שהכי משכה את עיניי היתה החלוקה לגושים. הקולות חולקו כך: "גוש הימין" (ליכוד, ליברמן, ש"ס, וחרדים ) עם 61 מנדטים, "גוש השמאל-מרכז" עם 54 מנדטים (עבודה, קדימה, לפיד, מר"צ, מפלגות ערביות), ואריה דרעי עם 5 מנדטים, לא בגוש הימני ולא בשמאלי.

ואני מעלה שאלה פשוטה: מדוע המפלגות הערביות מוכנסות לגוש השמאל-מרכז? זאת לא הפעם הראשונה. מזה שנים אני רואה את שלושת המפלגות הערביות בתוך גוש השמאל, כפי שמוצג בתקשורת שלנו. מדוע? מה לחלב עם בשר? מה לעזאזל משותף למפלגתו של עזמי בשארה עם מפלגתם של לבני ומופז? מה משותף למפלגות הערביות המצדדות בזכות השיבה והדוגלות בפינוי כל (כל) ההתנחלויות, לבין קדימה והעבודה? מה משותף לשתי מפלגות ערביות, לפחות, השוללות את היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי, לבין קדימה והעבודה ולפיד? מה משותף בין ראשי המפלגות של קדימה והעבודה לבין ראשי המפלגה של עזמי בשארה והתנועה האסלאמית המצדדים בגלוי באיראן ובחמאס ובחיזבאללה?

כלום!

אז למה בכל זאת המפלגות הערביות מוכללות דרך קבע בגוש השמאל, ולא מוצגות כעומדות בפני עצמן, כגוש סקטוריאלי ערבי, למשל?

לדעתי התשובה היא זאת: על מנת להציג מצג שווא, על מנת ליצור את הרושם המוטעה והמעוות שגוש השמאל הוא גדול, ועם עוד קצת מאמץ הוא ישתווה למה שנקרא גוש הימין. יש הבדל גדול אם המספר המוצג הוא 54 או 43 .

 וכאן עולה שאלת תם נוספת: למה החלוקה היא לשמאל-מרכז? למה אין חלוקה לימין-מרכז? מה, לפיד לא יכול להיות עם הליכוד? לבני לא יכולה להיות עם הליכוד? ובכלל, למה דרעי לא מוכנס לאחד הגושים?

גם כאן התשובה לדעתי היא הרצון להציג מצג שווא, להאדיר על-ידי "משחק במיספרים" את כוחו של השמאל, לתת תקווה (כוזבת ) לאלו ששואפים לראות במפלתו של ביבי.

לדעתי, כל החלוקה לשמאל ולימין היא אנכרוניסטית, ואנו זקוקים לפילוחים ולהגדרות חדשות, אך זה כבר נושא אחר. בסוף, כמו בוויטנאם, המציאות היא שתקבע, ולא מצגי השווא.

פורסם לראשונה ב"מעריב" ביום 16.1.12

* * *

יהודה דרורי

מספיק עם "הסברה חיובית"

 ב-20 השנים האחרונות כתבתי לא מעט על כשלי ההסברה הישראלית הרופסת בחו"ל ואף העברתי תזכירים בנושא לראשי ממשלה ושרי חוץ – וכאילו כלום לא קרה. לא אמרו לי אתה טועה, לא ענו שיש "נסיבות מיוחדות" ולא הסבירו מה הוא פתרונם האלטרנטיבי למצב.

 הזחיחות של בעלי השררה בשלטון, כאילו הם יודעים הכול "ומה שרואים מפה לא רואים משם" כבר הפך לשם דבר במערכת הכישלונות של כל ממשלות ישראל כאשר זה נוגע להסברה. משום מה, מישהו פעם קבע, שאנחנו "נתנהג כג'נטלמנים" בנושאי ההסברה ו"נהיה חיוביים". נסביר לאומות העולם, להמוני האוייבים והאנטישמים כמה שאנחנו נחמדים, הומניים, וחכמים – ולכן כולם יאהבו אותנו ויפנו עורף לפרופגנדה הרצחנית המופעלת נגדנו ללא הפסק מתקומת הציונות (ואף לפני זה..) – פרופגנדה אשר הניעה בשיאה את גלגלי מכונת ההשמדה הנאצית.

 יש עוד נקודה מעניינת למחשבה, מסתבר שככל שאנחנו מצליחים יותר ומראים לעולם את הצלחותינו בחקלאות, בייצוב הכלכלה, בפיתוחים מדעיים ובהיי-טק, בצבא אדיר ומתוחכם, בקליטת עליה אדירה ובמבצעים צבאיים מרהיבים – ככל שזה נראה טוב יותר, כך גוברת השינאה והעויינות אלינו, ההשמצה וההסתה (נכון, הקינאה אוכלת אותם..) – אז אולי הגיע הזמן לשנות כיוון?

 אני מבחין כיום בלפחות 7 נושאי הסברה עיקריים שאנחנו ממשיכים לפספס בטיפול בהם ברמה הלאומית והעולמית: 

הראשונה: אנו נמנעים מלהוקיע את האיסלם כדת פרימיטיבית ורצחנית המעודדת אלימות והפלייה, ולפרסם נוראותיה בעולם.

השנייה: אנו נמנעים מלהעמיד את בעיית הפליטים הערבים מול הפליטים היהודים שאנחנו קלטנו מארצות ערב, כולל השוד הגדול של יהודים אלו.

השלישית: אנחנו נמנעים מלהדגיש שוב ושוב כי מבחינת החוק הבינלאומי כל שטחי ארץ ישראל ממערב לירדן בעצם שייכים לנו (ולכן מותר לנו להתיישב ולבנות היכן שנחפוץ...)

הרביעית: שקלטנו במדינת ישראל כמיליון וחצי פלסטינים שהתנחלו כבר במאות ישובים ואשר להם זכויות מלאות ע"פ חוק. (עם הדגשה על הכרזת היודנריין "במדינה הפלסטינית" של אבו-מאזן...)

החמישית: שאנחנו נכס לארה"ב לא פחות משארה"ב נכס עבורנו ואין אנו מקבלים מידידים תכתיבים (או "גישה מאוזנת") – ולהלום עם זה בכל רחבי ארה"ב ויהיה זה איזה נשיא שיהיה (ולא חשוב גם מתי הבחירות שם...)

השישית: שלא נקבל כל תכתיב או "נזיפות" באשר לירושלים כי זו תישאר מחוץ לנושאים של משא ומתן עם הפלסטינים (להדגיש שוב ושוב את הצביעות והשקר של האיסלם ביחס לקדושת ירושלים עבורם).

השביעית: אנחנו נמנעים לציין שההתחייבות שלנו במסגרת ההסכמים הקיימים והחתומים עם הערבים היא רק למתן אוטונומיה לפלסטינים ולא מדינה (ביחוד שהם כבר אמרו שאינם מעוניינים בפתרון של "שתי המדינות"). 

כאשר אנחנו מדברים על תנופה מחודשה במערך ההסברה אנחנו חייבים למצוא את האדם, הקבוצה, או המפלגה שתהיה מסוגלת להתנתק מהקיבעון המחשבתי המיושן בהסברה הישראלית, זו המתבססת על "נחמדות" ו"חיוביות" ולצאת לשטח ולהכות בכל הכוח בכל הקמים עלינו לכלותנו, כי הסתה מילולית תמיד מביאה לשפיכות דמים.

* * *

יוסי גמזו

מִשִּירֵי מֶכְּסִיקוֹ

אֲנִי אוֹהֵב וִילָאוֹת פְּרוּשִׂים בַּצָּהֳרַיִם

כְּמִפְרְשֵׂי סְפִינַת פִּירָטִים עֲמוּמָה

הַשּוֹדְדִים בִּזָּה לֵילִית קְטַנָּה שֶל צֵל

מִמֵּי אוֹר-יוֹם טֵרִיטוֹרְיָאלִיִּים שֶל שֶמֶש.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָאַלְכִּימַאי הַזָּקֵן, הַחֹשֶךְ,

הַהוֹפֵךְ, עָרוּם, אֶת אָלוּמִינְיוּם-שְמֵי-הַקַּיִץ

לַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת, כְּמוֹ הַפְּלָטִינָה

וְהַזָּהָב

הַמֻּתָּכִים בֵּין הַתְּרִיסִים.

אֲנִי אוֹהֵב

לַיְלָה בָּדוּי בְּתוֹךְ הַיּוֹם

שֶהוּא עַצְמוֹ בְּדָיָה-שֶל-אוֹר בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה

שֶל הַגָּלַקְסִיּוֹת הָעִוְּרוֹת, עִוְּרוֹת לָנֶּצַח

כְּעֻבָּרִים בְּרֶחֶם-אֵין-חָלָל-וּזְמַן.

כַּמָּה סִיֶסְטוֹת, דּוּלְצִינֵיאָה-שֶל-הַנֶּפֶש,

לָחַשְנוּ זֶה לָזוֹ דְבָרִים שֶאֵין לָהֶם שַחַר

אַךְ יֵש לָהֶם, אֶרְמוֹסָא מִיָּא,

צָהֳרַיִם

שֶל וִילָאוֹת מָאֳפָלִים

וְשֶל בִּכְלָל?

וּכְשֶכֻּלָּם הָיוּ לִי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה

כַּמָּה מָתֹק הָיָה לִהְיוֹת

שוֹטִים בַּיּוֹם

שֶלַּשְּטֻיּוֹת שֶלָּהֶם יֵש צוּף, יֵש דְּבַש כְּבַד אֹפֶל

שֶל פְּנִים עֵנָב

בְּהִדַּפֵּק עָלָיו

הָאוֹר.

הַחֲכָמִים

עָשׂוּ לֵילוֹת כַּיָּמִים, אֲנַחְנוּ

עָשִׂינוּ דַוְקָא

יְמוֹתֵינוּ כַּלֵּילוֹת.

הֵם הִזְדַּקְּנוּ וּבָאוּ בַּיָּמִים, אֲנַחְנוּ

גַם בַּיָּמִים כְּשֶבָּאנוּ, בָּאנוּ בַּלֵּילוֹת.

וּכְשֶיָּמוּתוּ הֵם שְׂבֵעֵי יָמִים, אֲנַחְנוּ

נָמוּת, אַךְ לֹא שְׂבֵעֵי יָמִים

וְלֹא לֵילוֹת.

(מתוך "קַסְטַנְיֶטוֹת בַּדָּם")

* * *

משה ברק, גבת

על יחסי מין עם או בלי אהבה

 בחילופי הדברים בין נילי דיסקין לאהוד בן עזר, על סקס ואהבה, יש חילוקי דעות טיפוסיים להבדל בין גברים לנשים, כשכל צד שם את הדגש על החלק האחר.

אך החידוש הפעם הוא במציאותיותו מעוררת ההתפעלות של אהוד, המודה על האמת הבלתי מחמיאה, למול משאלתה החלומית לעולם שכולו טוב, המיוצגת בדעתה של נילי. 

ברור לכולנו, שהמצב החלומי הוא שבני זוג מתקשרים בשנות הבחרות מתוך אהבה, מקיימים מגעים גופניים בהדרגה ולבסוף מגיעים ליחסי מין של ממש מתוך אהבה.

זה היה יכול להיות גן עדן עלי אדמות.

אך העובדות הן שונות. קודם כל רק מעטים מצליחים לבחור ולהיבחר בו זמנית, והרוב נשאר מחוץ למעגל, עם הצימאון הטבעי לסקס. 

"לא יוצלחים" אלה, נאלצים לחפש פתרונות ביניים, יפים יותר או פחות, של העמדת פנים, של פיתוי במותרות, ושל כיבוש נחותות באמצעות המעמד. 

פרקנו בדורנו את מסגרת החתונה שכללה לילה ראשון של קץ הבתולין, והתחלה מ"בראשית", שעם כל מגרעותיה ושיעבוד האישה, היתה מוגדרת קבועה כדרך לכל החיים. כמתקדמים איפשרנו לדור הצעיר לבחור ככל העולה על נפשו, את בן הזוג. התוצאה ברחוב החדשני של העיר הגדולה היתה כדלקמן: החל מגיל הבחרות יוצרים זוג המנסה להגיע לשילוב החלומי של אהבה ומין, בהסכמת ההורים ולעתים אפילו בדירתם, ותוך שנים ספורות זה מתפרק, ויוצרים זוג חדש וחוזר חלילה. ואם רוב צעירינו נישאים כיום בגיל בין 30 ל-40, אז זה אומר שהיו להם כמה ניסיונות חלומיים שלא הצליחו. יש על כן ספק גדול אם החתונה אשר סוף סוף מתקיימת היא פרי המפגש האידיאלי בין סקס לאהבה, ולא אילוץ חברתי להקמת משפחה, וניסיון לזכות בצאצאים כל עוד זה ניתן. 

יש הוכחות מספר שהאמת נמצאת בכיוון זה:

נדמה לי שבגוש דן (כבבירות אחרות בעולם המערבי), יש למעלה משליש אזרחים החיים ביחידות. חלק גדול מהזוגות מתגרשים, ואפילו יותר מפעם אחת, במיוחד אם יש להם גם האמצעים החומריים לכך.

העילית החברתית בעולם, במדיניות, בכלכלה, בתקשורת, ובקולנוע, היא בעלת האמצעים הפרסומיים והחומריים היכולים לאפשר לה להגיע לטוב ביותר ולבנות חיי משפחה קסומים של אהבה ויצר. והנה דווקא חוגים אלה הם המציגים דוגמה פרועה של חיי אישות ומשפחה, כל פעם מופיע מועמד חדש כבן זוג, פערי גיל שמעבר להיגיון קיומי, ילדים מיספר מנשים שונות וכולי. 

גם שירי האהבה המקסימים הם לרוב פרי חוויית מפגש משורר עם בת זוג לשעה קלה, או לזמן קצר, שהותיר בידינו שיר אהבה חלומי, שבמציאות היה קיקיוני. 

יש רק מיעוט קטן של שירי אהבה, שכתבו משוררים על נשותיהם עימן חיו מבחרות ועד שיבה טובה.

לכן נראה לי כי מימוש חלום זוגיות הקבע, זוגיות שמתחילה בבחרות עם אהבה הדדית, וסיפוק מיני הדדי, הנמשכים כל החיים – היא כנראה בלתי אפשרית. לכל זוג יש חלק מזה, אך אין לאיש את הכול.

* * *

מרדכי בן חורין

"המדינה הזאת"

בתוכנית הבוקר של ערוץ 2, הקריין, [היושב משמאלה של דליה מזור, שכחתי את שמו], מתבטא בלעג ל"מדינה הזאת". לצערנו ולבושתנו, זה ביטוי מאוד שכיח בפי רבים.

יש לי שאלה והצעה לכל אלו המשתמשים בביטוי הזה: האם אתם מכירים מדינות שמוצאות חן בעיניכם יותר מ"המדינה הזאת"? אם כן, תהגרו אליהן ותפטרו מ"המדינה הזאת"!

יש במדינה אין ספור של דברים שחייבים בשיפורים מהיסוד, אבל כפי שגם את "הילד הזה" שהוא "במקרה" הבן שלכם – לא תכנו בכינוי המזעזע: "הילד הזה" [אלא אם אתם הורים לא ראויים] – כך כדאי שלא תשתמשו בביטוים גסים כלפי יקיריכם.

הפנייה שלי היא בראש ובראשונה לאנשי התקשורת בע"פ ובכתב, שעושים שימוש מכוער בכלי ההתבטאות שברשותם.

מרדכי בן חורין

סביון

אהוד: הביטוי שאני נתקל בו לאחרונה שוב ושוב, בפגישות עם זרים, זדים, ידידים וחברים – לגבי "המדינה הזאת" הוא – "כולם גנבים!" ובא לי לא פעם לומר "מי בכם אשר לא רימה את מס הכנסה או את אשתו יקום ויידה בה [ב"מדינה הזאת" של "כולם גנבים"] את האבן הראשונה!" – אבל אני לא אומר, כי האנשים הללו מאוד רגישים לביקורת ובייחוד כאשר זו נוגעת בקצה הפופיק והפוקיק שלהם או בצביעות שלהם וב"שמאל" שלהם – והם עלולים לחטוף התקף לב אם ישמעו את דעתי בנושאים האלה. בעיניהם אחמד טיבי והשיר המטונף שלו ["בכוס אמוק"] על אנסטסיה מיכאלי, בתוך נאום רווי שנאת ישראל, מעל במת הכנסת, בעיניהם – החצוף הזה הוא גיבור וזוכה לתשבחות רבות גם על העברית שלו !

* * *

יורם וולמן

הנוסח המלא של המכתב לברכט

לכבוד

מר ברטולד ברכט

ברלין

מזרח גרמניה                                            

למר ברכט שלום,

אנא, המתן רגע וקרא את הקטע הבא: קודם אני מבקש להעלות כאן בקיצור נמרץ זיכרון ספרותי מסוים ומעט מפולפל על פגישה שקראתי עליה, בין שני גאונים גרמנים, המשורר היינריך היינה וההוגה וולפגאנג גיתה. ובכן, שניהם חיו באותה תקופה ויום אחד הזדמן היינה לביתו של גיתה. המארח שאל את אורחו מה הוא כותב עכשיו והיינה ענה לו: "את פאוסט," והוסיף, אולי בקריצה: "בצורה יותר מוצלחת."

 גיתה לא כל-כך אהב לשמוע זאת.

 זהו, ועכשיו אני איתך. אתה יודע, הם העלו שוב את "מהגוני", הפעם באופרה בתל אביב. ראיתי ושמעתי. למען גילוי נאות אומר שאיני מומחה לאופרות ולמחזות ולא קראתי הרבה ממחזותיך וראיתי אך בודדים מהם. אבל מהתוכנייה שהופצה בין הצופים למדתי שיחד עם קורט וייל, ידידך המוזיקאי המוכשר מאד, הקימותם עיר אמריקאית חדשה באמצע שום מקום במדבר בארה"ב ואיכלסתם אותה בכל מיני טיפוסים מפוקפקים, פושעים, רמאים, וזונות לשעשע אותם. אחרי שמקימים עיר שכזו אין פלא שאין לה אלוהים ושהאלוהים שלה הוא הדולאר והרי זה מה שכתוב על הדולאר: "באלוהים נשים מבטחנו." ובאמת כל מה שנובע מסגידה לכסף סופו הוא אבדון.

 הרבה ביקורות שהושמעו בארץ טענו שהתפאורה כמו האווירה בגירסה התל אביבית של מהגוני היו מוגזמות אבל אני חושב שהבמאי דווקא קלע למטרה כי באמריקה הרבה מאד דברים נעשים בנפח ענק ועם הרבה מהומה כי באמריקה הכול גדול. מישהו פעם תיאר את אמריקה כמו מגנט ענקי שמושך אליו הרבה אנשים ויוזמות.

קראתי ששהית בארה"ב בזמן שהנאצים בני עמך רדפו, עינו וכלאו את מתנגדיהם ואילו נשארת שם גורלך היה רע ומר. אבל האמריקאים העניקו לך מקלט. לפי עניות דעתי מכיוון ששהית שם והיה לך זמן ללמוד את מקום המקלט ואת הקולטים אותך, אילו טרחת ללמוד קצת מההיסטוריה או להסתכל במערבונים אמריקאים אולי היית נוכח לדעת שלא כך בדיוק הוקמו ערים או ישובים חדשים במערב או במדבר. אמנם נכון, היו שם בתי מרזח לרוב וזונות שליוו את המתיישבים החדשים, שלא מעט מהם היו רווקים, אך אין ספק שהוקמו שם גם כנסייה להתפלל בה וכומר שמטיף לצדק ויושר ולפיוס בין התושבים, ואולי גם איזה סניף של חיל הישע ואולי גם איזה צריף עלוב של הצלב האדום להושיט עזרה ראשונה, ואחר כך גם מונה איזה שריף אחד חזק שדאג לאכוף את החוקים כך שלא היתה עיר כזו כמו מהגוני אלא בדמיונך הבלתי ברור. ערים או ישובים כאלו כמו מהגוני לא היו גן עדן – ולא צריך להקימה דווקא בארה"ב כדי לבשר על סופה – אך מה הן היו לעומת גן העדן שבחרת אתה לחיות בו כשחזרת לגרמניה המזרחית, שהיא-היא המהגוני האמיתית שחרבה ונעלמה באמת בגלל הסגידה המעוותת לאלוהי הקומוניזם...

  לכן מר ברכט, הבה ננסה, אתה ואני הקטון, לכתוב שוב את מהגוני מחדש עם דגש על התובנות החדשות שהעולם מפנים עכשיו טוב יותר. אולי לא תאהב לקבל את עצתי אך אני מבטיחך שאהיה כינור שני ולא אהיה יהיר כמו היינה.

בכבוד רב,

שלך בהכנעה

יורם וולמן

תל אביב

* * *

שרגא רבין

תהילה [1938-2009] – יום השנה

[קטעים מתוך חוברת הזיכרון]

תהילה הגיעה לעין גדי, כמו שהיה מקובל בקיבוצים, ישר לחדר אוכל. מי שמכיר את חדר האוכל העגול בעין גדי, כל מי שהיה נכנס היה עובר בין השולחנות המיושבים עד לשולחן הפנוי. אני ישבתי בשולחן עם עמירה לפר ז"ל ויונתן זמיר. תהילה הגיעה במדי קצינת צה"ל ועברה לאיטה בין השולחנות ואני כמובן הרמתי את הראש ועקבתי בעניין, עם יתר יושבי חדר האוכל, אחרי קצינת צה"ל שהופיעה. ואז אמירה לפר מצאה לנכון להעיר לי:

"שרגא מה אתה מסתכל? היא יותר מדי טובה בשבילך."

את החשבון איתה גמרתי במקום ועניתי: "את, לעומת זאת, בדיוק מה שמגיע ללפר!"

עד היום מהדהד באוזני הצחוק הרועם של יונתן.

לימים תהילה סיפרה לי שבאותו סיבוב בחדר אוכל היא הבחינה בי ועשתה את הבחירה.

אחרי שנתיים פלוס של חיים ברוח נעורים עם כל דיירי קבוצת הצריפים שנקראה הוואדי, כשתהילה נשאה על כתפיה את האחריות לבריאותם של כל תושבי ונספחי עין גדי, בקיץ 1962 החלטנו לבא בברית הנישואים וכנהוג אז נישאנו ברוב עם עִם ארבעה זוגות נוספים בתאריך ה-3.7.62, תאריך שלא הותיר שום ספק בקרב מי מהאורחים על האקלים של עין גדי. לאחר שרע נולד, בסוף קיץ 63', החלטנו לעזוב ועברנו לכפר גנים שליד פתח תקווה.  

עקיצת העקרב

הענף העיקרי, של תהילה בעין גדי, היה אחות אחראית מרפאה. באותה תקופה היתה קופ"ח שולחת פעם בשבוע, לבדוק ולטפל בחברי הקיבוץ, את ד"ר כהן, רופא מבוגר, שכאשר היית מסתכל על הג'יפ שנסע בו הרושם הראשון היה שהג'יפ נוסע ללא נהג.

חבר הקיבוץ שמוליק כהן תפס עקרב צהוב והחליט להביא אותו לד"ר כהן לעיון. הוא בא למרפאה, ישב וחיכה בהמתנה להיכנס לרופא. חבר הקיבוץ שלפניו התעכב, ולשמואל נמאס, אז הוא שיחרר את העקרב בחדר המתנה וחזר לענייניו בלי שמצא לחובה לידע מישהו.

 העקרב מצא לו עציץ והסתתר מאחוריו. כיוון שאחראית המרפאה היתה גם שוטפת הרצפות, ותהילה לא חיפפה בשום עבודה, העבירה בידה את סמרטוט הרצפה אל מאחורי העציץ, דבר שהרגיז כנראה את העקרב והוא עקץ את אצבעה. מי שטעם כמוני עקיצת עקרב יודע שהתענוג מפוקפק, אך בעין גדי, באותם ימים, והטיפול שטיפלה בעצמה היה קוביות קרח וריסוס אֶתר על האצבע לקירור ולאילחוש.

אוגנדה

ב-1970-1971 נשלחתי בליווי המשפחה לשנת עבודה כיועץ לענייני מחשב למשרד האוצר האוגנדי. הג'וב אורגן דרך המחלקה לשיתוף בין לאומי, מש"ב של משרד החוץ, שהוקמה בזמנו להפצת ידע חקלאי בארצות מתפתחות ושהורחבה אחרי 67' גם לנושאי מחשב. אני החלפתי את אדגר שהיה שם לפניי. נכנסנו לגור בדירה שמשפחת שפירא פינתה, התקשרנו לחברים הישראלים שהם הכירו וכך "נקלטנו".

לתהילה השליחות הזאת באה בדיוק בזמן, רֵע היה בכיתה ב' מיכל בכיתה א' ועידו בגן. הגענו לירושלים בשנת 1966 בעקבות ההסבה שעשיתי מחקלאות למחשבים, חמש השנים בירושלים, עד לנסיעה לאוגנדה, היו מאד עמוסות, כאשר תהילה נושאת בחלק גדול מהמעמסה: לבד מניהול בית הכולל שלושה תינוקות, עבדה תהילה, כחלק מפרנסת המשפחה, כאחות במשמרת לילה בבתי החולים בירושלים, היא עבדה כמעט בכל בתי החולים בעיר שתי ההדסות, שערי צדק, וביקור חולים. יום עבודה טיפוסי לתהילה היה מתחיל בבוקר, כשהיא חוזרת ממשמרת לילה בבית-החולים, מארגנת ומאכילה את הילדים ומביאה אותם למוסדות החינוך, ואז היתה נפנית לעבודות הבית, לפעמים היתה מספיקה לחטוף תנומה לפני חזרת הילדים, ובערב, אחרי השכבת הילדים, היתה הולכת לישון ומתעוררת ב-11 בלילה להתארגן לקראת האמבולנס האוסף את האחיות למשמרת הלילה, וכך שלשה ארבעה ימים בשבוע.

בנוסף גרנו באותן השנים בדירות שכורות ועד שעברנו לדירה משלנו ב-1970 עברנו דירה חמש פעמים על כל ה"תענוג" הכרוך. מכאן יובן המשפט "לתהילה השליחות הזאת באה בדיוק בזמן."

הנסיעה לאוגנדה היתה עבור כולנו היציאה הראשונה לחו"ל וכבר בלוד כשנפגשנו עם נחיק [אחיה], שהיה אז איש ביטחון, הוא הדריך אותנו בשדה, בבחירת מושבים למטוס, וכולי. תהילה שמחה מאוד על המיפגש איתו וכתבה אחר כך לארץ על החווייה הראשונה בדרך לחו"ל, המפגש עם נחיק.

בחניית הביניים בניירובי, שארכה כמה שעות, הועברנו להילטון, שם פחדנו לרדת עם שלשת הילדים לחדר האוכל והזמנו שירות חדרים. כשהגיעה העגלה והמלצרים החלו להוריד את המכסים מהמגשים אני התאפקתי אבל תהילה הביעה התפעלותה בקול. 

כשהגענו לאוגנדה, ועוד לפני זה, כשאדגר הכין אותנו, נאמר לנו שכל משפחה צריכה להעסיק boy – ומשפחות עם ילדים קטנים מעסיקות גם איות. וכך, אחרי כחודש בבית מלון אפולו, המפואר בקמפלה, עברנו לדירה המיועדת ואיתנו גם ה-boy שעושה את עבודות הבית, ותהילה לראשונה, מאז שעזבנו את הקיבוץ יכלה להתרווח ולהתרכז בילדים.

בין יתר הוראות ההתנהגות שקיבלנו מישראלים "ותיקים" באפריקה, היתה הוראה: "אם אתם רואים, מחזה שלא כל כך נדיר באוגנדה, שהמון רודף ומכה בן אדם לפעמים עד מוות, אל תתערבו!"

שבועות מיספר אחרי שעברנו לדירה אנחנו רואים דרך המרפסת, גרנו בקומה שנייה, נער רץ, הסתבר אחר כך שגנב כביסה מחבל, ואחריו קבוצה של גברים ונשים ונוער ובידם מקלות ואבנים. תהילה התחילה "צריך לעשות משהו!" ואני ציטטתי פחות או יותר את ההוראה שקיבלנו. תהילה [בת קיבוץ נווה-איתן] אמרה שאין דבר כזה, התחילה לצעוק ולרוץ לכיוון ההתרחשות, ואז שכן מאותו בניין, בריטי שהיה לו ותק אפריקאי ושדיבר סוהאילית – הצטרף לתהילה ושניהם הגיעו אל הרודפים ובצעקות הצליחו להרשים אותם וציד האדם נפסק.     

השהות שלנו באוגנדה נקצבה מראש לשנה אחת, רוב הישראלים באפריקה ישבו מיספר שנים ורבים מהם נדדו בין הארצות כדי להאריך את שהותם, העובדה שבאנו מראש לשנה, ושמזרח אפריקה פרושה לפנינו לטייל בה לאורכה ולרוחבה, גרמה לנו להתארגן כך שנספיק את מירב הטיולים בתקופת שהותנו. תהילה אהבה אהבת נפש לטייל וחלק ניכר מתרבות הפנאי שלנו הוקדשה לטיולים כאשר תהילה יוזמת ומארגנת ודוחפת לצאת ולתור את הארץ והעולם.

כאן המקום לציין שהתקופה היתה שנים אחדות לאחר צאת הבריטים וזכיית האפריקאים בעצמאות, שמורות הטבע שהקימו האנגלים היו בשיא פריחתן, הרבה שבטים חיו עדיין במסגרות המסורתיות שלהם. בדיעבד התברר שזו היתה השנה האחרונה, לפחות באוגנדה, של שלווה ופריחה; שנה לאחר שעזבנו התחילו המלחמות הפנימיות המלוות בהרג באוכלוסייה ובהרס הארץ, שנמשכו יותר מעשור.

השיטה שלנו היתה להצטרף למשפחה או לקבוצת משפחות של ישראלים שיוצאים לטייל, ואכן משפחתנו הספיקה, בשנה ששהינו באוגנדה, לטייל במרבית האטרקציות במזרח אפריקה, הרבה מעבר למה שהספיקו משפחות ישראליות אחרות שישבו שם מספר שנים.

הטיול להר הגעש בקונגו

הטיול להר הגעש היה רצוף הרפתקאות ושיאים ובדיעבד גם היה מלא סכנות שבמזל הסתיימו בטוב, תהילה היתה נוהגת לספר את עלילותיו. הטיול תוכנן לאזור הדרומי מערבי של אוגנדה על גבול רואנדה הנקרא קיסורו; קיסורו הוא איזור שהיה געשי וכולו מלא הרים חרוטיים בגובה מאות מטרים, כאשר מרכיב הקרקע העיקרי הוא טוף, עובדה המאפשרת לקיים שטחים חקלאיים על המדרונות התלולים מבלי שיישטפו למרות כמות המשקעים הגדולה. הנוף הנוצר הוא מיוחד, הרים תלולים שמדרונותיהם מכוסים בגידולים, חקלאים פזורים על המדרונות ומעבדים את החלקות, ובמרחקים לא גדולים פזורים בין ההרים אגמים קטנים מלאים מים צלולים ושקטים.

כפי שציינתי הישראלים היו יוצאים לטיולים בחבורות ואכן יצאנו לטיול עם שרגא ויוכבד טופול וילדיהם. שרגא טופול הדריך צנחנים בצבא אוגנדה; בזמנו, בשנות החמישים, הוא ויוכבד היו אלופי צניחה חופשית בארץ ואף זכו בתחרות שהתקיימה ברוסיה. הם כמובן נסעו ברכבם ואלינו הצטרפה לפגו 404 צופיה, שהיתה אשתו של איש צבא ששירת בג'ינג'ה.

יצאנו מקמפלה ונסענו לקיסורו וטיילנו ברכב בין החרוטים לבין האגמים בנוף המרתק. בערב בלודג', בו ישנו, מצאנו בחוברת נשיונל ג'יאוגרפיק כתבה על יווני קפריסאי היושב באזור קיסורו, בבעלותו מכרה טונגסטן והוא מגדל שימפנזים מאולפים בביתו. החלטנו לבקר את היווני, ואכן למחרת אחר הצהרים קמנו ונסענו לחווה שלו.

כבר בכניסה קיבלה אותנו השימפנזה שרה שעשתה גלגולי ראש במורד המדרגות לקראתנו. היו עוד מספר שימפנזות, חלקן חופשיות, והקופים המבוגרים היו כלואים בכלובים. קוף זקן אחד אפילו עישן, כאן אציין שהפסקתי לעשן ב-1972, אחרי שחזרנו מאוגנדה. היווני אירח אותנו ברוחב לב וכשעמדנו להיפרד, אמר לנו: "תישארו עד לחשכה ותראו את הר הגעש שהתפרץ," ואז סיפר כי לפני שלושה ימים התפרץ במרחק של 100 ק"מ, בקונגו, הר געש, וכי בחושך, מהבית שלו שעל הגבעה, ניתן לראות את ההתפרצות.

חזרנו למלון אך בערב באנו שנית וראינו, במרחקים, את אורות הר הגעש.

לפי התוכנית המקורית עמדנו לבקר בהר געש כבוי שאדים עולים מהלוע שלו. בו במקום החלטנו לשנות להמשיך להר שהתפרץ.    

בדרכנו לקונגו היינו צריכים לחצות את רואנדה ואת בורונדי שהיו באותה עת ארצות שלוות, תמונה פסטורלית אחת נחרתה בזיכרוננו. בין יתר הגידולים גידלו ברואנדה פירטרום – פירטרום הוא צמח ממשפחת המורכבים שהפרח שלו דומה לפרח של חרצית בגודלו, וצבעיו צהוב כתום במרכז ולבן בהיקף. מפרח הפירטרום היו מפיקים פליט, תרסיס נגד זבובים ויתושים. עברנו באיזור שהיו בו שדות פורחים של פירטרום ואז נגלה לעינינו המראה, שיירה של כ-100 נשים אפריקאיות לבושות בבגדים צבעוניים, וכל אחת נושאת על כתפיה סל ענק מלא פרחי פירטרום.

בדרך לקונגו החלטנו לסטות לכיוון הר הגורילות, נפרדנו ממשפחת טופול, קבענו איתם פגישה בעוד יומיים בקונגו ונסענו, מכונית יחידה, לפגוש גורילות ואכן אחרי מספר שעות נסיעה הגענו למחנה הבסיס, איזור מגודר שבתוכו חונים כמה רכבים השייכים לחברי המשלחת שהיו על ההר. בלי הכנה מוקדמת מפורטת מדי יצאנו לדרך , על גבי שביל שהנחנו שהוא יוביל אותנו להר. אחרי כמה מאות מטרים יצאו מהבוש, משני צדי השביל, קרוב לעשרה אפריקאים לבושים בחצאיות קש צבועים צבעי מלחמה ובידי כל אחד מהם כידון או רומח באורך שני מטר. הציף שלהם צעד קדימה והושיט לנו דף מודפס, על הדף היה מחירון העלייה להר הגורילות לדוגמה: תייר עם מצלמת תמונות 100 שילינג, תייר עם מסרטה 8 מ"מ 200 שילינג וכו' – והושיט את ידו לאסוף את התשלום. כל הסיטואציה היתה מפחידה ותהילה החליטה אחורה פנה ואכן התקפלנו בזריזות חזרנו לדרך ומשם המשכנו לקונגו.

לפני שיצאנו לטיול המליצו לנו ללון במנזר של המיסיון שהם מארחים מטיילים, ואכן הגענו לעת ערב למנזר והנזירות אירחו אותנו ללילה, בערב סיפרו לנו הנזירות שהן נסעו, יום קודם, לחזות בהתפרצות הר הגעש, ושהן טיפסו על ההר והגיעו ממש קרוב ללוע הגעש, השתכנענו שאם הנזירות, שנראו לא כל כך צעירות עם הלבוש הכבד שלהן, יכלו לעלות להר – הרי שלנו לא צריכה להיות בעייה לטפס עליו. ואכן למוחרת בבוקר יצאנו בנסיעה לכיוון הר הגעש.

כשהגענו לרגלי הר הגעש מצאנו שם חניון מאולתר עם עשרות מכוניות ומאות אפריקאים המציעים עצמם: לשמור על המכונית, ללוות אותנו ולסחוב עבורנו את המשא. השעה היתה שעת צוהריים מאוחרת, מזג אוויר סגרירי ומטפטף, שכרנו שומר לאוטו, בהבנה שזה הסיכוי היחיד למצוא את האוטו שלם כשנחזור. סבל לא שכרנו, וכך, בחוסר אחריות יצאנו, עם שלושה ילדים קטנים: רע בן 8 מיכל בת 6 וחצי ועידו בן 5, לנתיב לא מוכר למרחק לא ידוע ולמרבה הביזיון עם כמות לא מספקת של מים.

שביל העלייה להר שקק מטילים, רובם לבנים, חלקם באו בטיסות מיוחדות לחזות בהר הגעש המתפרץ, השביל לא היה בדיוק סלול וההליכה לא היתה קלה. רע הסתדר והתקדם באופן עצמאי, מיכל נתנה יד לתהילה והשתדלה לשמור על הקצב, לאחר כברת דרך התלוננה מיכל שנכנסים לה אבנים לנעל תהילה הושיבה אותה לבדיקה ואז ראתה להוותה שבאחת הנעלים חור גדול בסוליה ובנעל השנייה אין סוליה כלל. עדו, שכוחותיו אזלו, התחנן שנשאיר אותו ביער כי אין לו כוח להתקדם. בינתים שקעה השמש וכך כשמיכל ללא סוליות ועדו קצת נגרר וקצת נישא על כתפי סבל אפריקאי, מאלה שהלכו בסביבתנו, התקדמנו; המים נגמרו לנו באותו שלב, וניסינו לשתות משקערוריות בסלע שניקוו בהם מי גשם.

לבסוף, אחרי מיספר שעות צעידה, הגענו אל מול לוע הר הגעש, נהר של לבה נבע מלוע הר הגעש וזרם למרגלות הרכס עליו עמדנו. המראה היה ייחודי ומהמם. נהר הלבה בצבע כתום לוהט, תרתי משמע, בלילה חשוך זורם בפיתולים במרחק עשרות מטרים תחתינו, ומתוך הלוע הנמצא במרחק כמה מאות מטרים נורים בפיצוצים לבה וסלעים לוהטים כלפי השמיים. כל זה מלווה בריח שהכי דומה לריחם של צמיגים נשרפים.

אחרי שהתפעלנו מהמראה פנינו לטפל בהישרדות. שרגא ויוכבד טופול, עליהם השלום, דאגו לסחוב מיכל מים והם הישקו את כולנו בלי חשבון ובכך מנעו מאיתנו התייבשות ודאית. הקרקע עליה עמדנו היתה לבה שהתקררה, סדקים חרצו אותה כמו באדמה כבדה שהתייבשה. כשהסתכלת לתוך הסדק ראית בעומק 20 30 ס"מ לבה לוהטת שטרם התקררה וחום נעים עלה מהסדקים.

צופיה הטרמפיסטית שהתלוותה אלינו הציעה לתהילה את שק השינה שלה, תהילה הודתה לה והכניסה את שלושת הילדים לשק השינה לא עבר זמן רב והם נרדמו. אנו המבוגרים ישבנו והסתכלנו מהופנטים על נהר הלבה הזורם תחתינו. תהילה לקחה את בגדי הילדים שנרטבו בגשם ופרסה אותם ליבוש מעל הסדקים שבמעמקיהם הלבה להטה, והחום שעלה יבש את הבגד, בגד שלא הפכו אותו בזמן, נחרך ובמקצתם אף נוצרו חורים.

כשפנינו לישון ביקשה צופיה מתהילה את שק השינה, תהילה סירבה לה ואמרה שלא תשלוף את הילדים הישנים באמצע הלילה מתוך השק. ואכן לא הועילו לצופיה טענות ומענות והיא היתה צריכה להסתדר לשינה כמונו מעל הסדקים המחממים.

השינה שלנו לא היתה רצופה כי חסימה של הסדק ליותר מחצי שעה היתה גורמת לטמפרטורה לעלות עד כדי כווייה, וכל הלילה התהפכנו מצד לצד ומסדק לסדק.

בבוקר כשתעוררנו המראה היה פחות מרשים, הצבעוניות של הלילה דהתה, משפחת טופול החליטה לעלות עד לרכס שמול לוע הר הגעש, בשביל שהיה מרוחק כמה קילומטרים. אנחנו החלטנו לא למתוח את החבל יותר מדי, התארגנו והתחלנו לרדת.

הירידה היתה כמובן יותר קלה, אך לעדו היה עדין קשה, ומים כמובן שלא היו לנו. אחרי מיספר שעות הליכה הגענו למכונית, במכונית היה לנו ג'ריקן של מי ברז (ההוראה באפריקה היתה בשום אופן לא לשתות מים מהברז אלא מים מינרלים, או מים מטוהרים מבתי מלון או מקור דומה. זו גם הסיבה בגללה לא לקחנו איתנו לדרך את ג'ריקן המים). כמובן ששתינו את מי הברז, גמרנו חצי ג'ריקן ושום דבר לא קרה לנו משתיית מי הברז.

ואכן חזרנו אחרי שלושה ימי נסיעה בשלום לקמפלה. השקופיות שפיתחנו מהצילומים הליליים של מחזה התפרצות הר הגעש, היו מוצלחות במיוחד (יש לזכור שזה היה לפני ימי הסרטים של ג'נרל ג'יאוגרפיק) ובערבי שקופיות שהיינו מקיימים מפעם לפעם, כמנהג אותם ימים, כשהגענו לשקופיות הר הגעש הקהל היה מגיב בקריאות התפעלות.  

השנה האחרונה

בסוכות היינו בטיול ביוון עם הקבוצה של צביקה, הכול התנהל כרגיל אפילו עשינו כמה מאמצים אקסטרה כמו טיפוס לפסגת ההר באי הידרה; תהילה נראתה והתנהגה במיטבה.  כשבועיים אחרי שחזרנו, התלוננה תהילה על אי נוחות בבטן ואז התחילה ה"סגה". רופא המשפחה התחיל את תהליך הבירור, הוא הסביר לנו שיש לשלול אופציות שונות כדי להגיע לאבחנה, אך במקום להתחיל מהאופציה החמורה והמסוכנת ביותר הם (שני רופאים היו מעורבים) בחרו ללכת מהקל אל הכבד, וטירטרו אותנו כשישה שבועות עד ששלחו את תהילה לקולונוסקופיה ואז התבררה מחלתה. כאן החלטנו לזרז הליכים ודרך כמה שלבים של רפואה פרטית הגענו להתחלת הטיפול. כאן יש לציין ששני רופאים הנחשבים למומחים בתחום, מסיבות שאינן מובנות לי, אמרו לנו שלמרות שהמחלה בשלב ארבע, הם מתכננים סדרת טיפולים שתביא לריפוי מוחלט, אנחנו כמובן רצינו להאמין, תהילה היתה באופטימיות זהירה והמשיכה במקביל לטיפולים בשגרת החיים.

בטיפול הקונבנציונלי תהילה טופלה, אני מאמין, באמצעים החדישים של הרפואה כולל תרופות שלא בסל, כאשר הניתוח, שתוכנן בהתחלה, לא הגיע לידי בצוע כי הכימותרפיה וההקרנות לא הצליחו להביא למצב המאפשר ניתוח.

מההתחלה נתנו לנו להבין שבטיפול הקונבנציונלי לא די, ומי שרוצה תוצאות משופרות שיפנה לטיפול האלטרנטיבי, וכאן התחילה מסכת של רופאי אליל ותומכיהם.

הטיפול הראשון – "מדיטציה בתשומת לב"

 הטיפול נעשה במסגרת המחלקה בבית החולים. לטיפול הזה הוזמנו גם המלווים של החולים כך שאני יכול להעיד עליו מכלי ראשון. לבד מתרגילי המדיטציה היו גם סיפורים, אחד הסיפורים היה על אישה שהיה לה בבטן גידול בגודל של ראש של ילד, ואחרי כמה תרגילי מדיטציה בתשומת לב הגידול נעלם והיא הבריאה לחלוטין.

הטיפול השני – רפואה סינית

המטפלת היא רופאה סינית ורופאה ברפואה מערבית העובדת חלקית בתל השומר ומטפלת במרפאה ברמת אביב, היא כמובן הבטיחה שהטיפול אפקטיבי וגבתה סכומים יפים תמורת דיקור וכדורים ששמם 1 NO ו- 2 NO.

טיפול שלישי – חלב נאקות

אני כבר לא זוכר איך הגענו אליו, וטרינר מהנגב ש"גילה" שחלב נאקות, בין יתר תכונותיו המופלאות, הוא זה שיקל על מחלתה של תהילה, כמובן שהלכנו על זה, קניית החלב היתה כרוכה במפגשים בשעות שונות ובמקומות שונים לפגוש את הספק בדרכו מהנגב לצפון הארץ. הגיבורה האמיתית היתה כמובן תהילה, ששתתה באדיקות את חלב הנאקות.

הטיפול הרביעי – אומגה 3

אומגה 3 אף היא אמורה היתה לעזור, אך לא סתם אומגה 3 שקונים בפארם, אלא אומגה 3 בריכוז גבוה שמיוצרת על ידי חברה קנדית מדגי מעמקים החיים באוקיינוס לחופי אמריקה הדרומית, ומיובאים ארצה על ידי זוג ישראלים משכניה שבגליל. כמובן שנסענו לשכניה, לפחות היה טיול יפה, ואכלנו במסעדה של האחיות הלבנוניות, וקנינו כמה מאות כדורים שתהילה בלעה באדיקות.

הטיפול החמישי – טבליות כורכום

שני מדענים ממכון ויצמן למדע ברחובות גילו שכורכום בכמויות בתוספת פלפל שחור מרפא סרטן בעכברים, ודובר שהם מתכננים ניסוי בבני אדם שייערך בבית חולים בתל אביב. אנחנו כמובן לא חיכינו לתוצאות בבני אדם, אני קיבלתי את הכמות המומלצת מאחד המדענים ויצאתי לחפש טבליות כורכום, הסתבר שקיים דבר כזה אך בתי המרקחת אינם מחזיקים טבליות כורכום, בסופו של דבר מצאתי בבית מרקחת אלבא בירושלים וקניתי את כל הסטוק שהיה להם 9 צנצנות באלף שקלים, תהילה הצליחה לבלוע חלק קטן מזה.

הטיפול השישי – דמיון מודרך

פרופיסור לרפואה שעבד בבית הספר לרפואה בהדסה עין כרם, המוכר לי אישית, שפרש לפנסיה ומבלה עיתותיו במוסדות מחקר בחו"ל, מבקר בארץ מיספר פעמים בשנה ונותן הרצאות כיצד אפשר לנצח את הסרטן באמצעות דמיון מודרך. אחרי שהיינו בהרצאה, תהילה נפגשה עם מטפלת מהרצליה שהפרופסור המליץ עליה, ואשר קיבלה אותה בביתה בשעת צהריים, בזמן שאני חיכיתי בחוץ; המטפלת, בין השניצל לילדה שחזרה מבית הספר לבין הסירים במטבח – הקריאה לתהילה טקסט מדפים שכנראה חולקו לה בקורס שהסמיך אותה למטפלת בדמיון מודרך. כמובן שתהילה החליטה שזה לא רציני אך הטיפול לא נזנח. פנינו למטפל מכרכור שסיפורו היה: שהוא מקבוצת חיילי חיל הים שצללו בקישון ובעקבות כך חלה בסרטן ובעזרת דמיון מודרך הוא ריפא עצמו מסרטן ומאז הוא מטפל בחולי סרטן בדמיון מודרך.

הטיפול השביעי – שיקוי עשבים הגדלים בצפון קנדה

ראשית הסיפור, אחות מצפון קנדה היתה עדה למקרה של אדם שחלה בסרטן, הגיע לשלב שימיו היו ספורים, אך אז הופיע אסקימואי מתושבי המקום, רקח כמה צמחים לחליטה, הִשקה את החולה פעם ועוד פעם וראה זה פלא – החולה הבריא. האחות, במאמצים גדולים, הצליחה לשכנע את האסקימואי לתת לה את המתכון לחליטה המבריאה, ומאז ניתן להשיג את תערובת העשבים לחליטה. למודי ניסיון ממסכת הכישופים שעברו על תהילה בדקנו תחילה אם אין בצע כסף בשיטה האסקימואית, ואומנם שקית תערובת עשבים עלתה כמאה שקל מה ששכנע שזה לפחות לא עוקץ, ואכן הזמנו את העשבים, השגנו, לפי ההוראות, בקבוקים חדשים מהיקב, רקחנו את החליטה, ותהילה שתתה את המשקה הדוחה הזה. 

לסיום

התחושה שמלווה אותי היא, שהפרידה מתהילה היתה יכולה להימנע מכולנו. תהילה היתה מופת של חיים בריאים והתנהגות לפי כל הכללים. במשפחתנו היא תמיד היתה סמל הבריאות ולא נמנעה במשך השנים מבדיקות שונות, בזמנו הלכנו ביחד לבדיקות לב ואחרי שני שלבים היא קיבלה אישור שאצלה הכול תקין ואני המשכתי לבד את כל הדרך עד לצנתורים ולניתוח, שעברתי כבר כאלמן. לפני כשמונה שנים עלה נושא הקולונוסקופיה בעקבות דיבורים בתקשורת ואני הצעתי שנלך להיבדק. משום מה החליטה תהילה שבדיקות דם סמוי שנתיות הן מענה מספק לבעייה (בדיעבד התפרסם שבדיקות דם סמוי מגלות רק 30% מהמקרים) אני עברתי את הקולונוסקופיה וזה עדיין לא שכנע את תהילה לבצעה, ברור שהייתי צריך "להפוך את העולם" ולא לוותר לתהילה על הבדיקה שהיתה מצילה את חייה. בשנתה האחרונה, שנת המחלה, שכנעה והאיצה תהילה את כל האנשים סביבה לבצע את הבדיקה.

בסופו של דבר לא רק הכישופים ורפואות האליל הכזיבו, אלא בראש וראשונה הרפואה שקצרה ידה מלהושיע ולמרות שלא היינו כה תמימים גם אז, נאחזנו בכל שביב תקווה.

הרפואה מצאה פתרון מלא למחלה, אך הפתרון מחייב אנשים החושבים שהם בריאים לחלוטין – לעבור פרוצדורה בעלת אי נעימות סבירה לגמרי, כל כמה שנים, כדי לשלול מצב של פרה-מחלה או מחלה בשלב מוקדם שמקננת בגוף, אומנם בהסתברות נמוכה. אך כמו שאדם סביר לא ישחק ברולטה רוסית, אפילו באקדח בעל תוף של 100 חורים – כך היה על תהילה לעבור את הקולונוסקופיה. זיווג בין אישה דעתנית לבין גבר שלא תמיד נלחם על דעתו עד הסוף, אמור להבטיח שלום בית יחסי אך במקרה שלנו הוא היה קטלני, ותהילה שילמה את המחיר. הארכתי בנושא כי אני מאמין שבזה אני ממלא את רצונה של תהילה – שכולם יפיקו את הלקח ובכך ימנעו אסונות הניתנים למניעה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

יַלְדוּת

בְּיַלְדוּתִי הַמְּלוּנָה שֶׁל כַּלְבִּי

מִתַּחַת לְעֵץ הָאִזְדָּרֶכֶת שָׁכְנָה.

עֵצִים סְחַרְחָרִים בְּחָצֵר מְלֵאָה אַבְקָנִים

לִימוֹן, אָנוֹנָה, וָלֶנְסְיָה, גּוּיָבָה,

בִּימֵי הַחֹרֶף הַיָּפִים, נָהַגְתִּי לְהוֹצִיא שֻׁלְחָן,

וּלְהָכִין שִׁעוּרַי בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּטְתָה לַאֲחוֹרַי.

הַכֶּלֶב הִגִּיעַ, לִטֵּף אֶת פָּנַי

בְּשָׁעָה שֶׁהַדֶּלֶת הָיְתָה פְּרוּצָה

וְאֶגְרוֹפֵי אֲחִי הַחוֹלֶה

אִיְּמוּ וְצִלְצְלוּ בְּאָזְנַי.

כְּהוֹלֵם פַּטִּישׁ עַל סַדָּן

הוֹלֵם בִּי לִבִּי,

כִּנּוֹרוֹ שֶׁל אָחִי עֲדַיִן מְהַדְהֵד,

בֵּין טֵרוּף לְטֵרוּף בַּמֵּרוֹץ הַכָּלוּא

בְּמַלְכֹּדֶת הַזִּכָּרוֹן

הוּא עוֹד מַשְׁחִיז אֶת

קוֹלוֹ.

* * *

נעמן כהן

המתנחל הגזען – אחמד טיבי

ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) ביקר בחריפות את בחירת נועם סולברג לבית המשפט העליון בגלל היותו מתנחל, וכינה אותה: "יום שחור לצדק ולשוויון ומפלה ערכית למערכת המשפט הישראלית."

טיבי שכח לציין כי הוא עצמו "התנחל" מעבר לקו הירוק ב"שטחים הכבושים", בהתנחלות הערבית "דחיית אל-בריד". לדידו של הגזען הערבי-מוסלמי-טיבי, זכות התנחלות ביהודה ובשומרון קיימת רק לערבים ולא ליהודים, שהרי מפלגתו של טיבי רע"ם-תע"ל מייצגת את תנועת האחים המוסלמים שלדברי מייסדה-חסן אל בנא, המובאים באמנת החמאס, ע"פ דברי מוחמד יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. ח"כ טיבי מסרב כמובן לראות בדברי מוחמד במצע פוליטי זה, שזכה לרוב קולות בקרב עמו – גזענות. לדידו של טיבי גזענות קיימת רק אצל היהודים. אין גבול לצביעות כבר אמרנו?

אנסטסיה מיכאלי – ראלב מג'דלה, והמאבק בגזענות

במהלך הדיון בוועדת החינוך של הכנסת על מנהל בית הספר התיכון בערערה שלקח את תלמידיו למצעד זכויות אדם וננזף בעקבות כך, התפתח עימות בין הח"כים הערבים לבין ח"כ אנסטסיה (ביוונית תחייה) מיכאלי.

ח"כ מיכאלי טענה נגד ח"כ מג'אדלה: "אתם צועדים נגד המדינה, אתם מסיתים."

מג'אדלה קרא לעברה: "את תשתקי."

מיכאלי: "אתה תשתוק."

מג'אדלה: "אל תפריעי. אני לא מוכן לקבל את זה, חוצפנית, חסרת סדר."

מיכאלי: "תלמד את כללי האתיקה קודם."

בשלב זה מילאה מיכאלי את הכוס במים, והתיזה אותם לעברו, כשהיא מפטירה: "תתבייש!"

 מג'אדלה המופתע השיב: "מה את עושה? משוגעת זאת."

עמיתיו לישיבה הוסיפו: "היא מג'נונה." (משוגעת בערבית).

ח"כ ראלב מג'אדלה מתכוון לפי דבריו להגיש נגד ח"כ אנסטסיה מיכאלי תביעת פיצויים אזרחית בגין פגיעה בשמו הטוב וניסיון להשפילו.

לאור התקרית המבישה הזו כתבנו מכתב לח"כ מג'אדלה: "אנחנו מצטרפים לגינויה של הפעילות האלימה והבלתי תרבותית של חברת הכנסת מיכאלי ומחזקים את ידך בתמיכה בהשתתפות בתי הספר הערביים בפעילות למען זכויות האדם.

"מכתב דומה של תמיכה שלחנו למר חדר עקל מנהל בית הספר בערערה ב-30.12.11 ובו ביקשנו ממנו לצאת נגד הגזענות באמנת החמאס, אך לצערנו לא נענינו. מר חדר עקל מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס, התובעים את חיסול ישראל והשמדת היהודים – גזענות.

"לכן אני מצרף לך את המכתב ומקווה שאתה, ח"כ מג'אדלה, תעשה היסטוריה ותהיה אתה, הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שיצא נגד אידיאולוגית תנועת החמאס (מפלגה שקיבלה את רוב קולות הערבים-הפלשתינאים בבחירות דמוקרטיות) ויצהיר בערבית לקהל הערבי כי דברי מוחמד באמנת החמאס – לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – הם גזענות ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית. שתיקה כהודאה דמיא."

נדב דוידסון העוזר הפרלמנטארי לח"כ מגאדלה הבטיח תשובה.

ח"כ מג'אדלה, ששימש כשר "התרבות", אמר בראיון עימו ("הארץ", ספרים, 25.4.2007) כי הספר האהוב עליו, שהוא חוזר עליו הכי הרבה פעמים, הוא הקוראן, אבל כח"כ של מפלגת העבודה קשה לנו להניח שהוא אוחז בדעות גזעניות, לכן אנחנו סקרנים לתגובתו. אם תהיה תשובה ממג'אדלה נודיעכם דבר. אנחנו עדיין בחיפוש אחרי ערבי -מוסלמי אחד שאינו גזען. לצערנו טרם נמצא כזה.

"זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית" –

 אל למדינה לתת אזרחות לאלו הרוצים לחסלה!

הרכב מורחב של 11 שופטי בג"ץ שב ודחה ב-11.1.12 על חודו של קול, ברוב של שישה שופטים נגד חמישה, את העתירות נגד הוראת שעה בחוק האזרחות המונע הענקת אזרחות ישראלית לפלשתינים שמתאחדים עם בני זוג ערביים ישראליים.

בין השנים 2002-1994, מספר שיא של 140 אלף ערבים-מוסלמים (המחוייבים דתית ואידיאולוגית לחיסול ישראל) קיבלו אזרחות ישראלית מכוח איחוד משפחות. הטיעון של המדינה במשפט היה כי מאז ספטמבר 2005, לאחר תיקון חוק האזרחות, ועד לפברואר 2010 – 54 פלשתינים שהיו בהליכי איחוד משפחות עם בן זוג בישראל, היו מעורבים בפיגועים חמורים נגד מדינת ישראל.

הצגת הטיעון הביטחוני היא מוטעית. הנושא הביטחוני אינו צריך להיות העיקר.

הערבים-הפלשתינאים מאוחדים תחת אמנת החמאס לפיה יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. ערביי ישראל מאוחדים סביב "חזונם" חיסול ישראל – מדינת היהודים. הנימוק המשפטי שצריך היה להציג בדיון הוא: אל למדינה לתת אזרחות לאלו הרוצים לחסלה!

צדק השופט גרוניס – זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית.

הגזענות של יוצאי אתיופיה

ההפגנות האחרונות של בני העדה האתיופית נגד הגזענות בקרית מלאכי הסבה את דעת הקהל למצבם הקשה. לא רבים יודעים, אבל גם העולים מאתיופיה לוקים בגזענות כלפי השחורים מהם, ואצלם אין זו רק גזענות אלא ממש עבדות. יהודי אתיופיה מעדת "ביתא ישראל" החזיקו עבדים שקראו להם בריה (עבדים). במבצע שלמה, הועלו ארצה גם אלפים מעבדיהם של משפחות "ביתא ישראל". מקורם של ה"בריה" (עבדים) הם בשבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גוירו וחיו כיהודים, אבל תפקידם היה לשרת, וההפרדה בינם "האדונים" נשמרה במשך דורות. ה"בריה" נחשבו כבניו של חם בנו של נוח שנגזר עליו להיות עבד לאחיו מאחר שחשף את ערוותו של נוח בעת שזה שכב שיכור לאחר המבול. הם כהים בעורם יותר מה"ביתא ישראל".

ל"בריה" היה אסור לשאת לאישה מישהי שלא היתה מהעבדים של ה"ביתא ישראל" דהיינו הבריה האחרים. הם לא נחשבו ליהודים מלאים אמיתיים. גם ילדיהם של הבריה נחשבו כעבדים של המשפחה שהחזיקה אותם. היו אדונים רבים מ"הביתא ישראל" שהחזיקו שפחות בארה בתיהם לצרכים מיניים בלבד. וידועים גם מקרים הפוכים של גבירות שהחזיקו עבדי בריה בבתיהן לצרכים מיניים.

ה"בריה" (העבדים) במדינת ישראל – הגבולות בין הקבוצות נשמרו בקפדנות גם בארץ. היו משפחות שציפו מהבריה שלהם מאתיופיה שימשיכו לחיות איתם ולשרת אותם גם בישראל. נישואין איתם נאסרו גם בארץ וידועים מקרים שבהם חיילים מה"ביתא ישראל" סירבו לקבל פקודות מחיילים בכירים יותר ממוצא ה"בריה".

יש לקוות שבעתיד הלא רחוק לא תהיה עוד הבחנה בין ה"ביתא ישראל" וה"בריה". והם כולם יחשבו ליהודים-ישראלים. החברה הישראלית שוללת בצדק את רעיון העבדות, והאפשרות שאדם יישאר עבד בגלל מוצאו. הגזענות אינה פוסחת על אלו הסובלים ממנה.

על הגזענות האנושית

גזענות היא תכונה טבעית לאדם וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל קבוצה אנושית. היהודים נגד הערבים. הערבים-המוסלמים נגד היהודים (והנוצרים). היהודים האשכנזים נגד היהודים הערבים. היהודים הערבים נגד האשכנזים. הרוסים נגד המרוקאים. המרוקאים נגד הרוסים (פנו לרוסיה בשעתו שימנעו עליית יהודים לארץ) מרוקאים נגד האתיופים (מסרבים להשכיר להם דירות). האתיופים נגד הבריה. וכך הלאה והלאה.

מצד שני יש גם בכל קבוצה כאלו הנלחמים נגד הגזענות. יש יהודים שאינם גזענים, יש אשכנזים שאינם גזענים. יש מרוקאים שאינם גזענים. יש אתיופים שאינם גזענים.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. טרם נמצא ערבי-מוסלמי, ולו אחד, הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות.

אני מסרב להאמין שאין ערבי-מוסלמי שאינו גזען. חייבים להיות גם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם תמצאו אחד כזה אנא דווחו עליו.

* * *

אמוץ רובין

"האם החמישית"

השיר מוקדש לכל אימא ישראלית

בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה"

בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה

עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש

סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש

ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות

הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות!

אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם

ושם – ממנת-יתר – ליבו לפתע נדם

אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים

ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים

וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה

וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה...

ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים

גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים

וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון –

אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון

את בני לא אשכח – הרביעית אז אמרה

לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע

אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח

מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה שרק שכח...

והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה

על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה

הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון

אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכיף – מה שנכון...)

ולא מזמן הוא סיים את לימודיו

(אפילו שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו")

אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע –

הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע

בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה

כי זה מה שיש – עם הטוב ועם... הרע!

* * *

ד"ר גיא בכור

בואו נחתום כבר מחר

בחודשים האחרונים פרסמו "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", "וועד ראשי הרשויות הערביות" וארגון "עדאלה" את "מסמך החזון" שלהם, כיצד צריכה להיראות מדינת ישראל, ועל מה הם נאבקים. מעניין לציין שאת הארגונים הללו מממנים או מדינת ישראל או יהודים ליברלים מארצות הברית, החושבים שככה הם עוזרים לישראל.

בקצרה, אם לסכם את המסמך הגזעני הזה, הקובע ש"ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב," אלו הם דרישות הערבים, הרואים ביהודים "רוב מהגר":

ביטול חוק השבות.

ישראל לא תוגדר עוד כמדינה יהודית אלא כמדינה רב תרבותית.

תהיה חוקה פלסטינית, וחברי הכנסת יוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלסטינית.

כל הפליטים הפלסטינים יוכלו לחזור ויקבלו אזרחות ישראלית מלאה. גם פליטים ערבים אחרים יוכלו לקבל אזרחות.

אזרחות ישראלית מלאה תוענק לכל צאצא של אזרח שנולד בישראל או בחו"ל, ולכל מי שיינשא לאזרח ישראלי.

המדינה תיסוג כמובן מ"השטחים הפלסטיניים" עד לגבולות 1967. שם תוקם כמובן מאליו מדינה פלסטינית נקייה מיהודים.

הפלסטינים בישראל יוכלו לבחור לעצמם גוף לאומי מייצג.

ועוד ועוד, למה אייגע אתכם. המסמך כל כך יהיר, שכמובן ערביי ישראל, אופס. סליחה, "הפלסטינים שהאזרחות הישראלית נכפתה עליהם" – מכניסים לעצמם גול עצמי.

מדוע? ולמה אני מרוצה מאוד מן המסמך הזה?

כי עכשיו הוסרו כל המחיצות וההסתרות. האמת יצאה לאור.

הרי עד היום ארגונים ערביים אזרחיים-לכאורה פשוט "מרחו" את בית המשפט העליון, ויחד איתו יהודים תמימים בעולם, וישראלים תמימים לא פחות מהם, כאילו מדובר כאן על מאבק ל"שוויון" אזרחי בישראל, דהיינו לתת לערביי ישראל מעמד אזרחי אישי ובכך יחיו כאזרחים מלאים ושווים.

עכשיו המסכה הוסרה. לא שוויון רוצה מנהיגות ערביי ישראל אלא שלטון. לא לחיות לצד הרוב היהודי אלא במקומו. לא לכבד את בית המשפט העליון שנתן להם סעד אלא להשתלט עליו, ולסלק ממנו את השופטים היהודים. אין במסמך מילה – לא על זכויות היהודים, לא על לאומיות יהודית או על זכויות היסטוריות של היהודים. דבר. אלו פולשים, טפילים, שהסיטואציה שתיווצר עם חזרת מיליוני הפליטים הפלסטיניים תסלקם ממילא. אפילו אש"ף לא העז לנקוט בלשון כזו, ובמדיניות כל כך גזענית. רק הנאצים העזו להתנסח כך לגבי היהודים, ועד הצורך לסלקם. וזה קורה כאן.

אני מרוצה כי עכשיו טענות משפטיות לא יוכלו להתחפש עוד. שמי שלא הבין זאת בעבר יבין זאת עכשיו. תודה לכם עדאלה ויתר הארגונים הממומנים על ידינו, שנתתם לנו להבין בזמן מי אתם, ולאילו שעדיין לא הבינו זאת עשיתם זאת עכשיו במסמך שלכם בצורה משכנעת ומצוינת.

עכשיו הגיע זמנו של הרוב היהודי לאמור את דברו:

הגיע הזמן לבטל את השפה הערבית כשפה רשמית בישראל. עכשיו ברור כי "עדאלה" לחמה על שילוט בערבית בכל פינה בארץ כעניין לאומני ולא אישי. ערביי ישראל הרי יודעים עברית טוב מרבים מאיתנו.

הגיע הזמן לבטל את הגדרה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". שום מדינה לא מגדירה את עצמה כדמוקרטיה אלא מי שצריכה להתנצל על משהו. אני לא צריך להתנצל על דבר. מדינת ישראל היא מדינה יהודית.

ועדת המעקב ושאר הארגונים בתחפושת מתפקדים כארגונים לאומניים אנטי-ישראליים. זה הזמן לבדוק האם ארגונים כאלה חוקיים בכלל במדינת ישראל. גם לדמוקרטיה מותר להתגונן, כאשר חרב האיום כבר מוטלת לפניה על השולחן. המנהיגות הערבית העניקה במסמך את הלגיטימציה המלאה לעשות זאת.

יש מקום לבדוק המשך העברת תקציבים ממשלתית לרשויות שהשתתפו במסמך הגזעני הזה. ישראל לא תממן עוד את מי ששואף לחסלה. ראשי הרשויות הערביות נבחרו לנהל את העיריות שלהם (דבר שרובם נכשלים לעשות) ולא לשמש שופר תעמולתי ערבי.

והחשוב ביותר. בג"ץ הבין או צריך להבין. הווילון הוסר. לא דרישה לשוויון אישי לפנינו אלא לאומנות פלסטינית מבפנים, החוברת ללאומנות ערבית מבחוץ. ועם זה, כאשר זה גלוי וברור, נדע להסתדר.

המנהיגות הערבית אולי אינה מבינה זאת, הרי כל המסמך שלהם מעיד על כך שלא למדו שום לקח מן ההיסטוריה, מאבותיהם ומסביהם. אך הציבור היהודי בארץ התבגר. התבגרנו. הבנו. אנחנו לא מטומטמים עוד, כפי שרובנו היינו לפני עשר שנים. אנחנו ניבנה וניבנה, נשתרש ונעמיק, כאשר מיליוני יהודים עוד יגיעו לכאן. תודה לכם, מנהיגות ערביי ישראל, שאתם פועלים במרץ לחזק את הציונות שלנו, הגאה והבוטחת בעצמה.

* * *

משה גרנות

מעֵבֶר לתבניות

על ספרו של דן בנור: "חוטי פלדה שקופים"

סטימצקי, חממה ספרותית, 2011, 272 עמ'

צרכן הספרות אמון על תבניות חשיבה מסוימות, כגון שיש לחתור אל האמת שמאחורי הבדייה (פרפרזה לדברי פאבלו פיקאסו), כגון שחזרות על אותם נושאים באותם מרכיבים מובילות בהכרח להיעדר מורכבות ההכרחית ביצירה, שסוגת הרומן מחייבת לחשוף יריעה רחבה של גיבורים, אירועים ומקומות, שבסוגת ברומן המכתבים יש שניים שכותבים וכו' – בא הספר שלפנינו, ומעז לא להתחשב כלל בתבניות החשיבה האלו, ובכל זאת משאיר על הקורא רושם אדיר של כתיבה ספרותית לעילא.

ובכן, "חוטי פלדה שקופים" הוא רומן מכתבים, אבל אין בו התכתבות בין שני בני אדם, כמצופה – את כל המכתבים מפנה בעל אָבֵל, הלא הוא דן בנור עצמו, אל אילנה, אשתו האהובה והבלתי נשכחת. מעצמו מובן שהיא איננה עונה לו, וכל הדיאלוג מתרחש בין האיש החי ובין זיכרון האישה שהלכה לעולמה. אין בכל הרומן הזה אפילו קמצוץ של בדייה: האָבֵל הוא, כאמור, מחבר הספר, דן בנור, פרופסור לרפואה באוניברסיטת הנגב, המבוקש עקב התמחותו בפינות שונות של העולם. את המכתבים הוא כותב לרעייתו המנוחה, אילנה, שהוא מכנה בחיבה בשם "איל", פסיכולוגית, שקיבלה תואר דוקטור זמן קצר לפני שהתגלתה מחלת הסרטן ממנה היא הלכה לעולמה.

דן, שאיננו מאמין בהישארות הנפש, ואף נרתע מכל הטקסים והאמונות התפלות הנלוות לאמונה הדתית, "מדווח" לאשתו השוכנת בקבר את כל הקורות אותו ואת ארבעת ילדיהם: נחשון, הלומד רפואה ונהיה רופא אמפתי, קשת, הנשואה לאילן ומטפלת בילדים מפגרים, גיא קצין בצבא הקבע, ועופר תלמיד בבית הספר התיכון. דן "מדווח" לה על עבודתו, על הסדנאות שהוא מקיים בארץ ובחו"ל, על היחסים עם עופר שגיל ההתבגרות והיעדר האֵם משפיעים עליו קשה, ועיקר העיקרים – על יחסיו עם דינה, לימים בשם החיבה – דית'קה, גם היא אלמנה, שמסורה לו מאוד ואוהבת אותו למרות מצבי הרוח הבלתי נסבלים שלו הנובעים מאבלו הכבד על אשתו האהובה. דן חוזר ומציין את פלא הזוגיות עם אילנה, אותה הם נהגו לכנות בשם "יחד'נס". עשרות פעמים הוא מציין במכתביו שהוא מעריך את דינה ואסיר תודה על מסירותה ואהבתה, אבל היא איננה יכולה למלא את החלל שהשאירה אילנה. הוא מציין פעמים רבות שהוא איננו מאוהב בדינה, שהיא לא פרק ב', אלא נספח א' (כעבור שנים היחס ישתנה, והיא כן תיחשב לפרק ב'), מודיע לה חד משמעית שאם היא רוצה להתחרות באילנה – הרי שהיא מפסידה מראש (עמ' 129, 176, 178, 180, 196, 203, 207-206). והקורא תמה: איך הדובר יכול להיות כל כך בוטה?! הרי לא מדובר בבדייה ובשמות בדויים – אלא באנשים חיים שדברים מן המין הזה עלולים לפגוע בהם בצורה אנושה.

האָבֵל מבקר כמעט כל יום ליד הקבר, נוטע בונגוויליה, דקל ופרחים. גיא, הבן, נוטע נרקיסים שהיו אהובים כל כך על המתה. האָבֵל מביא כמעט כל יום פרחים לקבר, מסלק את הפרחים הנבולים, מטפל בגינה, במצבה העשויה אבן בזלת ענקית, מביא עימו כיסא מתקפל וכותב לה ביושבו שם על ידה. הוא חוזר עשרות פעמים על תיאור הטיפול שלו בקבר ובצמחייה שבסביבתו. הוא מספר לה עשרות חלומות, החושפים את הארוטיות הברוכה שהיתה ביניהם, את ייסורי המצפון שלו על יחסיו עם דינה. הוא שומע ליד הקבר, בדירתו ובמכונית, עשרות פעמים את הקונצ'רטו לכינור של סיבליוס ואת שיריה של ננה מושקורי המזכירים רגעים אינטימיים ששררו ביניהם. בעיקר מדגיש האָבֵל את מילות השיר של ננה, מהן משתמע שרק האהבה מצליחה להעניק נצח לרגעים, וכן – "מוקדם מדיי כדי למות," שכן אילנה מתה בגיל חמישים והשאירה חלל ענק בלב בן זוגה. הוא מכין לעצמו מקום קבורה ליד אשתו האהובה, ומייחל לא פעם למוות שיאחד אותו עמה, כפי שקרה למנחם סבידור שמת מהתקף לב זמן קצר לאחר שאשתו האהובה נפטרה (עמ' 42).

הכותב מודע מאוד לכך שהוא חוזר על עצמו, אך הדבר חזק ממנו (עמ' 37).

מקום חשוב בספר תופשים מאמצי ההנצחה של אשתו: הוא עורך אזכרות וכנסים מדעיים לזיכרה, מקים קרן ותחרות פרסים על עבודות בתחום הפסיכולוגיה, כותב מאמרים בשמה על פי הדוקטורט שלה, בית ספר "גבים", שבו עבדה, נטע לזכרה יער בין להבים לצומת שוקת. בתוקף תפקידו הוא נוסע לפינות שונות בעולם ולוקח עמו את דינה, ועל כך הוא חש כאילו בגד ברעיה המתה, שכן כל נסיעה כזאת מזכירה לו את הרגעים האינטימיים עמה באותם מקומות ממש.

רק אחרי שלוש שנים הוא מתחיל להשתחרר מ"חוטי הפלדה השקופים" שחיברו בינו ובין אילנה. הוא מוריד את תמונתה מעל המיטה, ותולה את התמונה של דינה (עמ' 223), מרוקן את ארון הבגדים של אילנה ונותן את רוב התכולה לצדקה (עמ' 238), והשיא הוא בכך שהוא משכיר את הדירה הרוויה בזיכרונות שלהם כזוג וכמשפחה, ונוסע לשנת שבתון (עמ' 267-265).

אני מודה שריגשה אותי ההתנהגות "הרפואית" של הכותב – קודם כול, הוא איננו מפגיז את הקורא בכל מיני מונחים מקצועיים הידועים רק ליודעי ח"ן, ושנית, אהבתי את גישתו האומרת שמי שעוסק ברפואה צריך להתנסות לפעמים גם בצד השני של הסטטוסקופ (עמ' 253). לתובנה הזאת הוא הגיע בעיקר בעקבות שני אירועי לב בהם לקה ואושפז לצנתור ולמעקפים. אני, שמתאכזב כל יום מחדש מהרופאים שאני בא עימם במגע, משום הטכנוקרטיות שלהם, משום חוסר האמפתיות שלהם, ומשום הרוטינה הקבועה לשלוח אותך ממומחה אחד למומחה שני כדי להימלט מן האחריות – דבריו אלה של דן בנור היו עבורי כמשב רוח רענן ביום שרב.

עד כמה שהספר הזה איננו בנוי על בדיון, אלא על עובדות כהווייתן, יוכיחו הרמזים של הכותב על פרשיות אהבים שחווה "מחוץ לקן", למרות האהבה האדירה שלו כלפי אילנה, ואחר כך כלפי דינה. הוא מרמז על ליל תשוקה עם קשרית בצבא (עמ' 113), על פרשת אהבים עם סטודנטית אמריקאית (עמ' 137), על תשוקה עזה לאישה (אולי שתיים?) בעת יחסיו הקרובים עם דינה (עמ' 156, 219-217).

למרות החזרות הרבות מספור שבספר, ולמרות העיסוק בנושא שלא ממש מרנין את הנפש (דינה מכנה את מעשיו של הכותב – "פולחן מתים" – עמ' 73), הספר מרתק ומעניק הנאה אסתטית רבה. בתחילה לא היה ברור לי איך הבלתי אפשרי הזה מתאפשר, ונדמה לי, לאחר עיון בנבכי היצירה הזאת, שעליתי על סוד קסמה: הספר כתוב בשפה יפיפייה, לעיתים פיוטית ממש. הוא הרי חוזר כמעט תמיד אל הקבר בשעות בין הערביים, ויש בכך מן החזרה, אך כל פעם פוגש הקורא בחידוש, בתיאור מפעים לב שונה. הרי טעימות אחדות:

"השעה 6:45. השמש מתקרבת לאופק, הצבעים נעשים רכים יותר, סלחניים יותר, הצללים ארוכים יותר, שמי המערב כתומים יותר – השעה שלנו. אף פעם, נדמה לי, לא דיברנו על אותו יום, לפני יותר משלושים שנה בתל-אביב, כאשר הלכנו לאט, לא נוגעים, ללא יעד וללא מטרה חוץ מלהיות קרובים זה לזו; מדברים על הכול ועל לא כלום באותה שפת חיזור עתיקת יומין." (עמ' 67).

"החושך כבר כמעט מלא. הציפורים נשתתקו והצרצרים התחילו. אור אחרון קלוש ממערב מאיר את המצבות, והן בוהקות בלבן מימיני. מלפניי חורשת האיקליפטוסים משמאלי שמיים בשלל צבעים: כחול-אפור-ורוד גווע. הפרחים שהבאתי מתנועעים ברוח, מאבדים את צבעם. הם יפים לי, המקום יפה לי, השעה יפה לי. אשים את סיבליוס ואשקע לתוך החושך." (עמ' 83).

"הציפורים באו לישון, כבר לא על העץ של השכנים אלא גם אצלנו, הן משתוללות בשלל צפצופים, מתעלמות ממוצרט, מספרות זו לזו את חוויות היום? תוכניות המחר?"            (עמ' 92).

"שמש חורפית אחרי גשם ראשון (סוף סוף). המצבה שטופה, הגינה פורחת, הבונגוויליה מפזרת שטיח סגול של פרחים, רוח קלה, השמש משחקת מחבואים עם העננים, באו אנשים, ובכל זאת אני יכול להתעלם ולהיות איתך. גם שוקו [הכלבה] כאן, עושה מעשים אשר לא ייעשו, אבל טוב לה." (עמ' 196-195).

בכל חזרה יש איזו נימה עדינה הנוטעת תחושה של חידוש, של שוני.

ולא רק זאת – הספר ספוג בתרבות. הזכרתי קודם את סיבליוס המנוגן עשרות פעמים בשל הסנטימנטים הקשורים ביצירתו, אבל הכותב האָבֵל מרשה לעצמו הפוגות מן הצער בהתענגו על מוצרט, בטהובן, היידן, ברהמס, צ'ייקובסקי, מאהלר, דבוז'ק סטרווינסקי, שוסטקוביץ'; הוא מזכיר, מצטט, מתרגש מיצירותיהם של מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, חיים גורי, יהודה עמיחי, נעמי שמר, נתן זך, חנוך לוין, יצחק לאור, עמוס עוז ("לדעת אישה"), מאיר שלו ("רומן רוסי"), וכן וולט ויטמן, מקסים גורקי, רוברט וודוורת', דילן תומס, תום קלאנסי, פיליפ אריאס. התחושה היא שמדובר ברופא מזן שונה מאוד מן הטכנוקרט הרפואי שפוגש כל פציינט בדקות החסד המעטות שהוא זוכה להן בעקבות המתנה של שעות בתור.

הספר מקיף תקופה של כמעט חמש שנים (מ-8.12.88 עד 1.7.93, ואחר כך קפיצה ל- 19.12.2009). הקורא יכול להתחקות בתקופה זאת גם על הרקע הכללי (המהפכה ברומניה – עמ' 139, מלחמת המפרץ – עמ' 179, 198-195), וגם על דעותיו הפוליטיות (ראו לדוגמה עמ' 65).

רמזתי לעיל לסוד שמאחורי השם המוזר של הספר – "חוטי פלדה שקופים" – בעמ' 262 בא סוד זה לידי פתרון, וכך כתוב שם: "חוטי הפלדה השקופים שקשרו אותנו זה לזו ניתקו לאיטם, אך בלעדיהם אני הוא שנשאר פרום." מכל מקום, אני כקורא נקשרתי בנימים סמויות וגלויות אל הספר הזה.

* * *

אלישע פורת

עזה צבי – כדמות מעוררת השראה

בדיון הרחב על דמותה של עזה צבי ז"ל, שעלה לאחר פטירתה ב'חדשות בן עזר' ובמקומות נוספים, דיון שיש בו ברכה לעצמה וכבוד לדמותה, עולה אשת ספרות, מהחוג החיצוני של היצירה ניתן לומר, אך מעוררת השראה. אני עצמי, כמי שתרם לדיון הזה, בדבריי במוסף "הארץ", וכמי שספג גידופים מעליבים על דבריו, סבור שהיא באמת הייתה דמות מלווה, דמות שסבה במעגל היצירה החיצוני, אבל הקרינה השראה על סובביה. אני מתכוון לכך שכמעט ולא כתבה פרוזה טהורה או שירה. עיקר כוחה היה במסה הספרותית. שתיים ממסותיה, שציין לטובה גם משה גנן, הן המסות על אביה רפאל צבי, ועל השיר 'הנסי הקטן' של אלתרמן. אותו הכרתי לאחרונה טוב יותר, בשל גילויי על תרומתו של משה ליפשיץ ל'אל תתנו להם רובים'.

 דמויות מלוות ומעוררות השראה כאלה הן מסימניה הבולטים של הוויה ספרותית פורייה ויצירתית. וכשבאים להגדירן במשפט קצר, נוהגים לומר – עזה צבי הייתה אשת ספרות מובהקת. לא משוררת מובהקת, לא מחזאית מובהקת, לא מתרגמת מובהקת, לא מספרת מובהקת. אבל קצת מכל אלה – כן מובהקת... תמהיל שובה לב, מסתבר, שגרם ליוצרים שונים להזדקק לחוות דעתה לשיפוטה ולמחמאותיה. כמובן שעדותו של אהוד בן עזר מדבריו של פנחס שדה עליה היא הבולטת שבין העדויות החשובות. פנחס שדה התוודה בפניו שאכן שיקע את דמותה, הרוחנית או הממשית, אין לזה חשיבות כרגע, ביצירתו. וכולנו מופתעים בכל פעם מחדש מהרלוונטיות הבלתי מתכלה של כתבי פנחס שדה. כאשר הכתיבה הרומניסטית 'הקונפקציונית', התפורה היטב, ה'עשוייה', הסדרתית, נמאסת עלינו, ובצדק, כי סופרינו הידועים ממחזרים עצמם לדעת, אנחנו נמלטים אל מי המעיין החיים של כתיבתו של פנחס שדה. ואולי יבוא יום ודווקא שקיעי דמותה של עזה צבי בכתבי שדה, מבעד לעדותו של אהוד בן עזר, יהיו החשובים ביותר לזכירתה. 

אביא כאן בקצרה את סיפור הסכסוך הספרותי שנפל בינינו. כמובן יהיו שיטענו שאני מעין מתחזה, הנתלה בדמותה של עזה צבי המנוחה, כדי להקנות חשיבות לכתיבתי. כך טענו כמה טוקבקיסטים עוינים ב'הארץ'. אבל לא כך היו הדברים באמת. ולגדף תמיד אפשר. למדתי לקח נחמד בענייני גידופים לאחר פרסום הממואר שלי עליה.

בשנת 1996 יצא לאור, בעריכתו של עודד פלד, בהוצאת 'גוונים', ספרי 'ציפור הסבך הכחולה'. כינסתי שלוש נובלות באכסניה אחת. הארוכה שביניהן, 'איל צעיר בירושלים' מספרת את סיפורו של משורר מתחיל, מוכה בהלם קרב מתמשך, שעולה לירושלים, להירפא. הוא מקווה שהצלילה בים הטכסטים היהודיים והעבריים העתיקים תביא לו מזור. בסיפור עוברת גלריה של אנשים שהוא פוגש בשתי שנות לימודיו ושהותו בעיר הקודש, לאחר הדיכאון העמוק והעצב הכבד של מלחמת יום הכיפורים.

בין השאר כתבתי על כמה שמועות מרושעות, ספרותיות בעיקר, ששמעתי בעת שהותי בירושלים. י"ד אברמסקי היה אחד ממקורותיי, דב סדן היה אחד מהם, דן עומר הנושכני היה אחד מהם, ואחרים. במשפט מוסגר אומר שאני חסיד גדול של המרושעות בכתיבה הספרותית. אני רואה בה תפיסת מידה הולמת של ריחוק הכרחי מהגיבורים. אחת השמועות נסבה על המשוררת זלדה ועל בנות חבורתה. נאמר שם שהיא הקיפה עצמה, או שהן הקיפוה מעצמן, בחוג צמוד ומסור של 'אומרות שירה' מסורות. ושבחוג הזה הילכו סממנים פמיניסטיים מובהקים אך גם סממנים של אהבת נשים את הנשים. אינני רוצה להרחיק לכת, וגם בסיפור המקורי לא הרחקתי לכת. לא כתבתי ולו פעם אחת, שהיו שמועות שבחוג ה'אומרות שירה' הצמוד של זלדה, היו הלכי רוח לסביים. השמועות סיפרו על לבוש בכלי לבן, על טקסי היטהרות ועל שיגיונות פולחניים כאלה ואחרים, שזלדה ונאמנותיה ערכו. אך לא כתבתי ולו פעם אחת שעזה צבי נכללה בחוג הזה, או יונה וולך, או אחרות. אהבתי להסב בקפטריה של בית הספרים, שנקבצו בה רכלנים ספרותיים מקוריים ומבריקים, ושאבתי מהם מה ששאבתי, ושמרתי מה שסיפרו בכליי ליום שאזדקק. 

הייתי בטוח שספרי, שלא נמכר, גם לא נקרא. נדפסו עליו כמה ביקורות פושרות, במדורי הספרות של העיתונות, ואני כבר עברתי עליו לסדר היום. והנה, להפתעתי, לאחר כמה שנים, ניהלתי עם עזה צבי שיחה טלפונית 'תקופתית' בעניין כתבי אבי המנוח, שנמצאים בעיזבונו של אביה, רפאל צבי. ולפתע בלי שום התראה היא החלה נוזפת בי וכועסת בטלפון במלים נרגשות וקשות שלא כדרכה המתונה. הסתבר לי, באיחור, שעזה צבי קראה כל מילה בנובלה 'איל צעיר בירושלים', ומיד גם הבחינה בשמועות המרושעות ששתלתי בסיפור. היא כל כך כעסה עליי, עד שאמרה את המשפט שהבאתי גם במוסף 'הארץ': "אילו הייתי צעירה יותר ועשירה יותר – הייתי תובעת אותך למשפט!" – כך ממש, מילה במילה, רשמתי לעצמי תוך כדי שיחה. ומאז לא שבו יחסי הרעות שלנו, שנשענו על ימי ילדותה וביקוריה בעין החורש, לתיקנם. כל שיחה הייתה מסתיימת בנפנוף אצבע מאשימה שלה – מבעד לשפופרת הטלפון כמובן – על החטא שחטאתי בעיוות דמותה הכל כך יקרה לה, של המשוררת זלדה. וכך למרבה האבסורד, הקוראת היחידה שקראה את ספרי, הפכה גם להיות המאשימה העקשנית שלי, על סילופים אי דיוקים שלא לומר שקרים של ממש!

 ואולי משום כך, ולא רק משום הבלגן הנוראי שאפיין את חייה, גם לא הזדרזה לחפש ולמצוא עבורי את המחזות האבודים, שאבי, אליהו פורת ז"ל, תירגם עבור החוג הדראמטי הנפלא שלנו, שאביה, הבמאי הדגול רפאל צבי, הנהיג במשך שנים רבות. אני מקווה שכעת משנפטרה, יביאו יורשיה, מי שלא יהיו, את עיזבונה העשיר, ובתוכו גם את מסמכי רפאל צבי – לידיעת הציבור. אם בארכיון התיאטרון ע"ש ישראל גור שבהר הצופים בירושלים, ואם בארכיונים אחרים.

* * *

משה גנן

עזה צבי בספר "להסביר לדגים"

לאוהד, לגבי "סקוטיה" – היא עזקה, כמובן, כפי שתיארת אותה בספרך על שדה "להסביר לדגים", שאלות: מה פתאום נקראה בספרך בשם "סקוטיה"?

והנה הקטעים בהם כתוב בספר על עזה:

סקוטיה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את "החיים כמשל", לפני עשר שנים. ואני אמרתי: "הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח."

נשתררה דממה קצרה, וסקוטיה אמרה: מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר-הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית  אצל בעל-הבית שלך, שהתאבד, אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר."

...לפנות ערב צילצלתי לשדה... "אני מקווה שלא הפרעתי לכם?"

"לא, אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה."

אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר בכל היפהפיות שהכיר. הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. "אך מה לעשות," אמר, "המושגים שלי על הנשים הם של 'פרענק' בן שבע-עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את היופי הגופני – בספרים.

"ועוד סיפר כי סקוטיה אהבה מאוד את ארתור הנאה [שם בדוי] זה שנעשה שיכור והידרדר והיה לסכיזופרני, בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר-כך, משירד מן המסלול, בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה, למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה."

משה גנן: מלבד העניין שהיא היתה חברתו של שדה לשבוע – בגוף, אך ברוח כל החיים – היא היתה ישרה ותרמה לי את הידיעה מרצונה, אך גם הסתייגה ממנה, בדרכה. אז לא כדאי לחזור עליה – אם כי כמובן היא רלוונטית, גם לאמירתך לפיה היא העידה שהיא רוצה להישאר בתולה כל החיים, גם לקטע בו אתה כותב על אהבתה לאיזה ארטור או מה שמו ( מי זה היה?) וגם לקביעתי במאמר לפיה היא התרחקה ולא היו לה קשרים כלל עם גברים. הרי זה קו אופי ראוי לעיון.

לו עתה כתבתי את דבריי לראשונה, מן הסתם הייתי שוזר לתוכם דברים מספרך בקשר לדמותה של עזקה.

אשמח אם תאיר עיני בכל שתרצה להאיר.

משה

אהוד: באשר לדמותה של עזה צבי בספרי "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (אסטרולוג 2002) – כפי שגילית היא אכן מופיעה בשם סקוטיה, ומה שלא נאמר בספר הוא פיענוח השם המוזר שנתתי לה, ובכן – עזה צבי גילתה את המשוררת זלדה, וזלדה הוא שם אשתו של סקוט פיצ'ג'רלד, ומכאן בא לי עבורה השם סקוטיה. נאלצתי לנהוג כך עקב הכחשתה של עזה צבי את הדברים שמספר על אודותיה פנחס שדה בספר.

ויש באותו ספר עוד כמה דמויות שמופיעות בשם בדוי מסיבות כאלה ואחרות:

ארתור הנאה – הוא אבישי היפה, מירושלים, לימים הומלס בתל-אביב.

דיקלה – מילכה שדאי.

הכנר מוקדונסקי – הכנר אלכס טל.

הפייטנית טטיאנה – המשוררת בת-שבע שריף.

יום אחד אשחרר לפירסום את כל ה"מי הוא מי" בדמויות הללו, אבל מאחר שמדובר בספר נידח, שכתב סופר נידח, הרי את מי זה מעניין? – וכפי שאתה ודאי יודע, יש סופרים וספרים חשובים יותר לעסוק בהם.

* * *

משה גרנות

הסופר מעניק פטור למבקרים

על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור 2009, 344 עמ'

במרכזו של הרומן "ספר הגעגועים" מצויים שלושה נערים בני מושבה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה: אורי (בן-עמי), "האני המספר", ושני חבריו – צבי וגיורא. אורי הוא נער רזה וחלש פיזית, שונא התעמלות ועבודה פיזית (המקודשת כל כך במשפחה!), קורא ספרים עד שמסתחרר לו הראש, הוזה בדמיונות, בעל רגשי נחיתות; צבי הוא הפנטזיונר בין השלושה, והגורף אחריו בעיקר את אורי, עבורו מלחמת העולם לא תמה, ולכן היישוב, כביכול, שורץ מרגלים שמחייבים התנהגות בהתאם (תצפית על בתי "מרגלים", הליכה במבנה "קרבי" וכד'), הוא מתכנן תכניות לבניית אווירון שיופעל בכוח דיווש בפדלים של אופניים; הוא מתכנן רכב הנוסע בכוח המגנט, טלפון הבנוי על גדר, פרשוט (מצנח) ועוד; גיורא הוא "הארצי" שבין השלושה – אינו אוהב לקרוא ספרים, אבל הוא וירטואוז בכדורגל ובגידופים וקללות בחמש שפות.

השלושה יוצאים בחופש הגדול (לא בחופשה הגדולה חלילה!) ל"יום שדה" במלונת שומר עזובה שבאחת המקשות של אחוזת פלז. בילוי של יום במקשה הזאת ובבריכה שבפרדס הסמוך הוא המסגרת לעשרות גלישות של "האני המספר" אל ילדותו הרכה, אל נעוריו המאוחרים, אל בגרותו ואל דמויות רבות שפגש או שמע עליהן לאורך חייו. כלומר, זה סיפור המסגרת עליו נתלות עשרות הגלישות ההופכות את הרומן לפסיפס של סיפורים ואנקדוטות.

אלא שהסופר עצמו מעניק "פטור" למבקריו הפוטנציאליים, ועושה את העבודה במקומם: הוא מסביר שבאמת "יום השדה" איננו אלא סיפור מסגרת שנועד לאפשר לו לקפוץ מעניין לעניין באמנות המונטאז' ((עמ' 101, 253, 256-255), והוא גם מפענח את סודותיו של "רומן המפתח" שכתב: רצונכם לדעת מי היה המודל שעל פיו עיצב את צבי. ובכן זה זאב קליין, לימים – ד"ר זאב קינן, וגם שמוליק גולדשמידט משדה ורבורג. גיורא עוצב על פי דמויותיהם של אהוד אקסלרוד (אלמגור) ונחום סטלמך האגדי. נלי, אהובתם של אורי וצבי גם יחד, היא זיווג שבין ורדה וגבריאלה; המורה לפיסיקה, שסטר לאורי על פניו, הוא המורה צדקה, ואחוזת פלז, סביבה מתרחשת עיקר העלילה, היא אחוזת קלמניה, שעליה מרחיב הסופר את הדיבור לאחר סיום סיפור העלילה (ראו עמ' 293-279, 309 ואילך). הסופר גם איננו מאפשר למבקר הפוטנציאלי להתחבט בשאלה לפשר שם הרומן, והוא חושף את סיבותיו בצורה גלויה (עם 229). ואם יתמה הקורא מדוע חוזר הסופר על דמויות, סיטואציות, וסיפורי המעשה, עליהם כתב בספריו הקודמים – יעיר הוא בפניו שכל ספריו ביחד אינם אלא פרקים בספר גדול אחד (עמ' 317, 320)

האם המבקר יקרא את הספר ויישאר חסר מעש? לאו דווקא – הסופר השאיר לו את העיסוק בעיקר שבספר, ואני מרשה לעצמי להצביע עליו: העיקר בספר הזה הוא עיצוב הדמויות הנפלא: אביו של אורי, דודו אלכס אהוב הנשים, דודו הדלפון של גיורא מאמריקה, צבי הפנטזיונר וגיורא "הארצי" – כולם עומדים ממש חיים לנגד עיני הקורא. הסקרנות של הנערים (בעיקר בענייני המין) ומשחקיהם המסוכנים שובים את הלב בכנות שבה הם מתוארים. אתה נדהם מהזיכרון הפנומנאלי של אהוד בן עזר, כגון בתיאור משחקי הילדות: "מלחמות" בין ארמדות של חיילי פלסטלינה, וכגון בתיאור הבולמוס שבאיסוף ג'ולות, בולים, תרמילי רובה וכו'.

התיאורים בספר הם מלאכת מחשבת – הזכרתי קודם את התיאור הנפלא של משחק מלחמות הפלסטלינה, שרק מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 143-142), אך פטור מבלי להביא שתי דוגמאות של תיאור אווירה ונוף – אי אפשר, ולו כדי לרמוז לכוונתי:

"שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים, מקום לחלום בו ולשחר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרת ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ" (עמ' 125).

ובמקום אחר:

"משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשטינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.

"ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המזורה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן". (עמ' 206 ראו גם עמ' 67, 129, 243, 244 ועוד).

המבקר הפוטנציאלי יכול להתרכז גם בכנות הבלתי מתפשרת של אהוד בן עזר. הוא איננו מייפה את הילדות, אלא חושף את המחשבות הקרימינליות ביותר שהגה הוא, והגו חבריו. הוא אמנם היה ילד רזה, שברירי ומופנם, אבל שכנה בו רשעות שגרמה לו להתעלל בילדים כשזה רק הזדמן לו (עמ' 91), ובאחד המקומות הוא מודה שילד יכול להיות אכזר כמו חיה צמאת דם (עמ' 239). כן, ועיקר המחשבות "השליליות" של הילדים סבות, כמובן, סביב המין וסודותיו. הוא אמנם מצהיר שלא צריך להתנצל על הסקרנות שמעורר המין בילד, כמו במבוגר (עמ' 241), למרות שגישתו זאת הובילה את קוראיו ואת הקרובים אליו להצביע עליו כעל אשמאי זקן הכותב באובססיביות ספרות מזוהמת (עמ' 38, 146, 195).

ובאמת מתוארים בספר שפע של מעשים מגונים שעשו בו, ושעשה הוא באחרים, מעשים שבעטיים היו פוסקים השופטים היום עשרות שנות מאסר (עמ' 243-242, 245, 247, 251, 272-270, 277-276). הספר גדוש בתיאורי התעלסויות ומעשי אונן, תוך שהוא משתמש במילים מן העגה ההמונית ביותר (עמ' 77, 86, 136, 169-168, 175, 184, 196-192, 198, 206, 245, 265-261, 270-269, 272, 273, 275).

אינני פוריטן, אך אני מודה שתיאורי מין גסים ובוטים גורמים לי להתקפל. כשקראתי את ספרו של אהוד בן עזר "חנות הבשר שלי" חשתי אי נוחות גדולה. אולי האשם הוא בי, שכן לא נעלם ממני שהכתיבה הפורנוגראפית של הנרי מילר , למשל, נחשבת לקלאסיקה, וכי אין היום כמעט רומן (בעיקר של סופרות) שאין בו סצינות מין נועזות. יחד עם זאת, אני סבור שהעניין הזה ראוי להיות מרומז, ולא חשוף לחלוטין הדרך שנראית לי עדיפה היא דרכם של משוררי ימי הביניים, שבמקאמות ובשירי החשק שלהם, שיחקו בווירטואוזיות בפסוקי התנ"ך התמימים, שבהקשר הנאמר הפכו לארוטיקה חריפה.

יתרון ברור לכתיבה של אהוד בן עזר מצוי בחכמה העממית, בעיקר חכמתם של האיכרים העברים, ושל הפלחים הערבים, בה הוא מתבל את סיפורו, ושאת המעשיות המיוחסות להם הוא משבץ בתוך הגלישות הרבות (ראו עמ' 72-71, 77-72, 86-82, 101-92). הספר משובץ בפתגמים ואמרות כנף, ואלה מעניקים לספר אווירה של חכמת קדומים.

כיוון שהגלישות הן בקונצפט של היצירה, מרשה לעצמו אהוד להזכיר ברומן זה את דעותיו הפוליטיות בעניין הסכסוך עם הפלסטינאים, בעניין המאבק הפמיניסטי ומאבקם של המקופחים המקצועיים (עמ' 145, 165, 175, 180,  207, 244, 254, 272-271, 291, 319, 323-322, 335, 341-340), ממליץ על ספריו שלו (עמ' 50, 228, 311 ואילך, 317, 321), ומעניק תפקידי משנה לסופרים עמיתים (רות אלמוג – עמ' 94, 280; שמאי גולן – עמ' 154, 180 יהושע קנז – עמ' 290), ועניינים אלה אינם פוגמים, לדעתי, בסקרנות שהספר מעורר, הגם שקוראיו של אהוד בן עזר נפגשו בגלישות מן המין הזה בכתביו הקודמים. אבל יש קטעים בספר שנראים לי ממש מודבקים, מה גם שכבר פרסם אותם בעבר לא פעם, כגון כל פרק 43 (עמ' 294 ואילך) הלא היא רשימתו של סילמן על ביקורו בקלמניה, וכל פרשת קשרו של הסופר עם יצחק רבין (המאמר התומך בו שכתב בעיתון, הביקור בלשכתו, הרקוויאם לאחר הירצחו וכו' – עמ' 325 ואילך). מדוע אהוד בן עזר שיבץ קטעים אלה בסוף רומן היפה למדיי שחיבר – רק לו הפתרונים.

המאמר פורסם לראשונה בכרך ב' של "גבורות למאזניים", קובץ ספרותי מיוחד במלאת 80 שנה לביטאון אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. ינואר 2012.

* * *

אלי מייזליש

קוקופוניה של יאיר לפיד

לאהוד שלום רב,

חן חן על הגיליון האחרון [708] בעיקר על דברי השירה והספרות. מעט צחקתי על הפגישה ברחוב דבורה הנביאה, כשאסתר שקועה עם שמיכות וכריות. האומנם? אני, בהיותי כבן 13, לנתי שבת אחת אצל דוד ודודה וקמתי לשירותים [בשבת אסור להדליק חשמל] והלכתי בשקט יחף להשתין, והנה מהמסדרון אני שומע קולות והתקרבתי לחדר השינה של הדוד והדודה ואני רואה בפעם הראשונה בחיי 'עונג שבת' של פרו ורבו בעירום מלא. התאכזבתי יותר מאוחר לראות את הקונדום זרוק ברשלנות ... אם אלה דתיים אני זיקית.

אודה כי לא נולדתי יחד עם המילון למילים לועזיות של אלקלעי או דן פינס. כל מילה לועזית הייתה מבחינתי 'תרבות' אותה רכשתי תוך כדי שמיעה או קריאת מאמרים. המילה הראשונה שאותה רכשתי פנים אל פנים היתה אצל רחל, המדריכה מהלח"י, שהיתה באה אלינו לנתניה בכל שבת אחה"צ, בפרדס מאחורי בית החרושת [המסריח] "עליון" לעורות. גם בפתח-תקווה, אחרי כפר אברהם לכיוון מגדיאל, היה בית חרושת [ומסריח יותר] לעורות.

המקום נבחר באופן מיוחד כי אנשים בדרך כלל היו נמנעים לבקר או לעבור בפרדס מחמת עינא בישא של מלשינים. וככה, מתחת לעץ אשכוליות, היינו מתיישבים כמה נערים בני 15 ו-16 ומקשיבים ל'מדריכה' האידיאולוגית – מה זה תנועת מחתרת ולמה אנו נלחמים בבריטים ולמה אנחנו אידיאולוגים ואילו האצ"ל וה'הגנה' הם 'סתם'. סתם נלחמים בבריטים לגרש אותם כדי להקים את "המדינה העברית".

ואז, כמשיחה לפי תומה, היא אומרת כי 'לנו', ללח"י, יש אוריינטציה סובייטית... ברגע הזה עצרתי אותה וביקשתי שתסביר לי מה זו המילה המוזרה הזו אוריינטציה. ומכאן כל השיחה זזה מכיוון 'הדרכה' אידיאולוגית אל לימוד מילים לועזיות, וככה התוודעתי לראשונה למילים כמו אידיאולוגיה, ולמה אין תרגום לעברית למילים אלה והצורך של כל שפה להתחדש עם מילים שאינן בעברית תקנית.

בהמשך, אמרה אותה רחל כי בשירה אין מילים לועזיות, רק בפוליטיקה, שגם היא מילה לועזית. מצידי חשתי כי אני צובר רכוש תרבותי רב [שלא היה קיים במחתרות האחרות], והשווצתי בפניה כי בניגוד אליה, שהיא בוגרת אוניברסיטה ואין לה מידע או בקיאות בשפה התלמודית, אני מדי פעם משתמש עם מילים ארמיות כמו "למאי נפקא מינא.." שרחשתי בארבע שנות לימודי בישיבה, ואילו בני גילי בנתניה, שהיו סתם תלמידי תיכון או פועלי אריזה בפרדס, לא היה להם לא זה ולא זה.

ומאותו יום והלאה, נדבקתי בצורך לרכוש עוד ועוד מילים לועזיות כדי להתהדר בסביבתי כמשכיל ולא כ'שלוך' עריק מהישיבה שאינו לא זה ולא זה; לא תלמיד תיכון ואפילו לא יודע לארוז תפוזים בישיבה ליד ה'בוקסה' הכפולה המיתולוגית שנעלמה מבתי האריזה.

והנה, ואולי היה זה בשנות ה-50 המאוחרות או בשישים המוקדמות, ואני כבר אחרי בגרות אקסטרנית בשנות ה-20 שלי, מגיה בעיתון, אני שומע את המילה קקופוניה. אולי באחד השידורים [הספרותיים] או אולי קראתי באחד העיתונים את המילה 'קקופוניה'. אולי בגלל שמיעתי הזוחלת לאיטה, היה נדמה לי כי אני שומע את המילה כמו 'קַקַפוניה', ותרגמתי אותה לכוונת המדבר לסוג של מילים שהם לא יותר מחרא, אבל לא בערבית אלא בסלנג של אימהות על הקקי של הילדים שהם מנקים את ה'טוסיק' של תינוקות, ולכן, הבנתי כי אותו מבקר ספרותי התכוון כי המחבר שאותו הוא ביקר כתב סתם דרעק, והרי אסור היה אז לכתוב בעיתון או להשמיע ברדיו מילים מלוכלכות כמו לזיין או חרא, הממלאים כיום כל חלקה טובה בעיתונים מכובדים או בשידורים חיים ללא בושה. לפעמים אני מתמלא חרון וזעם כיצד אותם דרעקים חרמנים ממלאים את החלל באוויר מזוהם עד כלות.

והנה, עברו שנים רבות, ומרוב קריאת או אפילו כתיבת דברי הגות בלשון צחה או עלית, נעדרת גסויות שלא לצורך, אני רואה מול עיניי או הדי קולות עוברים ליד אוזניי שוב ושוב את המילה קקופוניה. בושתי ונכלמתי איך זה שנים רבות לא הבחנתי כי אני שרוי בעולם של דרדקים זבי טוסיקים שאימותיהם רצים עם חיתול שעבר הרתחה לנקות את התינוק שהתלכלך. איך זה, שאלתי את עצמי, מעזים מבקרי ספרות או עיתונאים להשתמש במילה הזו.

עד שאחי המבוגר [ז"ל] קנה לי את המילון הלועזי של אלקלעי והופה. בדפדוף הראשון הגעתי לאות ק' ועיני פוגשות את המילה שחור על גבי לבן – קקופוניה, ונדהמתי לאכזבתי ששנים רבות הועלם ממני הפירוש הנכון, ואני קורא: תצרום, אי התאמה בצלילים, צורם את האוזן.

עכשיו חזרתי לאחור כמה שנים להבין את מה שאותם מבקרים עשו לאותו משורר או סופר שהוא בסך הכול אינו סופר או משורר אלא מערבב מילים בתצרום ספרותי, שהיא השאלה ממוסיקה. אוי לו לסופר שאינו יודע לכתוב או כמו אותו מוסיקאי שאינו יודע לכתוב תווים או אינו יודע לנגן את התווים כהווייתם וגורם להם להישמע כקקופוניה, בקיצור זבל של יצירה.

והנה אני מגיע ליאיר לפיד. את יאיר לפיד ראיתי פעם אחת ויחידה בחיי. היה זה בשנות ה-80 והוא נשוי טרי לאשתו ליהיא, עוד לא מפורסם בזכות עצמו אלא בזכות הוריו שולמית האם ולפיד האבא, ומישהי לידי לחשה לי רכילות, כאחד ש"יודעת", ואכן, הנ"ל התגרש בשל 'רומן' עם גברת אחרת.

כמי שכפול ממנו בשנים, חלפתי לידו בסלידה ובהתנשאות, "מה לך צוציק בן 30 שכל המדינה מדברת עם מי שכבת אתמול בלילה?"

מאותו יום הסתקרנתי לדעת מדוע אותה גברת חשבה לנכון שאני צריך לדעת מה שהרכילאים הנבזיים ביותר לא מוכנים לפרסם.

עברו כמה שנים טובות והנה אני רואה את שמו מככב על טור של ממש שאביו היה אחד מבעלי ההשפעה שם: "מעריב". חרשתי בין השורות למצוא משהו הגותי, משהו מקורי או יצירתי, וכל מה שהיה שם בסתם עברית של יום שישי, מילים מילים מילים. קקופוניה. נשמתי כמעט פרחה כשקראתי מישהו שאמר עליו "סופר" ואפילו כיום, אלה בכנסת שמפרגנים לו לרוץ בבחירות אומרים "סופר", וכמה אפילו, "יודע לכתוב יפה..." הדגש על המילה "יפה". כאילו אותו ח"כ זוטר מבין בספרות.

אני כשלעצמי לא מבקר ספרותי, וגם לא "יודע לכתוב יפה", אני חושב כי לכתוב יפה זה עניין של טעם כמו שמלה של אישה. "וואו," היא אומרת, "יאללה איזו שמלה יפה יש לכלה.." ככה תשמעו בכל כניסה של כלה אל בית המדרש לשמלות. בעיניי כל השמלות חוץ מהשמלה של המלכה הקשישה מארמון בקניגהאם הן סתם קפריזות של שרלטנים או חלטוריסטים.

המורה שלי לספרות באוניברסיטת ניו-יורק כתב לפני השיעור הראשון על הלוח את המשפט הבא: tell as a story וזהו. אין לך סיפור צא החוצה. קודם סיפור. אחרי זה יש עורך.

אם אין לך סיפור אתה סובל מקקופוניה. הסיפור הפוליטי של לפיד הוא קקופוניה [KAKOPHONIA].

שיר: בצל הארגמן

בְּצֵל עָבֵי הָאַרְגָּמָן

שְׁנֵי עַמּוּדֵי שַׁיִשׁ לְבָנִים

עוֹמְדִים

בּוֹדְדִים

וְיֶלֶד קָט מַבִּיט אֶל-עַל

חוֹזֶה בְּחֶשְׁכַת הַצֶּבַע

הַגּוֹלֵשׁ מַטָּה מַטָּה

וְהָעַמּוּדִים שׁוֹתְקִים

אהוד: אולי שכחת שגם תיאודור הרצל היה בסך הכול עיתונאי, פליטוניסט, סופר וכותב מחזות, יליד הונגריה – עד שנכנס לפוליטיקה ויסד את מדינת היהודים.

* * *

רותי  האוסמן (טרדלר)

חיצי ביקורת – ישר לגוף

איש לא יודע ואף לא יכול ממש להעריך אם יאיר לפיד יצליח במשימה שלקח על עצמו. גם הסקרים הם, עפ"ר, משהו לא סופי. אבל המתקפה התקשורתית עליו מימין ומשמאל מקבלת צבע די מכוער. הפעם נועצים יתדות בגופו של אדם. וזה לא לגופו של עניין, אם נאמר כך. כדוגמא, מאמר של אחד הכותבים האהודים ב"הארץ", שהאקספוזיציה למאמרו היא "ישבן נמוך..." – הוא כותב על מבנה הגוף של השחקן טום קרוז, שיש לו גו מפואר, מלא שרירים ואילו הרגליים שלו... אבוי, קצרות מדי וככה הוא מכונה "ישבן נמוך", וזה כמובן מזכיר לכותב  – באנלוגיה – את יאיר לפיד, שלדעתו הוא איש בידור מלוקק וכו' ובעל מבנה גוף דומה...

ואני שואלת, מאיפה הדבר הזה? מאימתי מדברים על מבנה הגוף של האדם כסיבה לגינוי? עד עכשיו התרגלנו  שיש כאלה (לא הרוב כמובן) שנטפלים לצורה החיצונית של נשים  (נשים יפות, בדרך כלל), אבל  לתקוף אדם בגלל השיער האפרפר?  לתאר במאמר שלם – ועוד על עמוד וחצי – כיצד הוא מתלבש בטריקו שחור ובמעיל עור עם סמל של "הרלי דווידסון",  ושבגלל שהוא רב תחומי (מראיין, שר, מפרסם וכיו"ב) הוא בטח צריך את הטריקו השחור הזה כדי ליצור אחידות בהופעה החיצונית כי הרי הוא מולטי-טסקינג... ואי ואי ואי, לאן הגענו?

וכמובן, בעוד מאמר בעיתון, המיועד לראש הממשלה, דיבורים על כך שהוא לא יפיל את השלטון כי הוא הבן של אבא שלו, היינו "שינוי" וכל מפלגות האמצע שלא האריכו  ימים. בקיצור – הכול חוץ מדיון ענייני יש כאן. מי אשם שהוא חתיך?  שהוא הבן של אביו? שיש לו כלים נאים, אישה נאה וכתיבה נאה? נאמר בתנ"ך "אל יתהלל חוגר כמפתח" ובהיפוך לכך אפשר לומר: אל יגנו הקוטלים לפני שבן אדם נכשל.

ואפרופו שחקנים. בזמנו זלזלו בקלינט איסטווד כי הוא יפה תואר ברמות. אבל הוא התבגר וביים שני סרטים מרהיבים: "מיליון דולר ביבי" ו"מיסטיק ריבר" ועכשיו הוא באיזה תפקיד פוליטי בעיר יפה בארה"ב. דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות. יאיר לפיד ויתר על משכורת שמנה בערוץ 2 ונשאר עם הטור שלו. זו עובדה ועל כך אין  עוררין. ומהמקום שלי אוסיף, מבחינתי הוא ברשימה של הבגרויות של ספרי קריאה, שנתתי לתלמידים שלי לבגרות בספרות. הספר שלו "הראש הכפול" (בלש) כיכב אצלי פעמיים יחד עם עוד בלש קלסי, לועזי. (אין הכוונה לרומן, קאמי קפקא וכולי – אלא לספר קריאה, ויש הבדל.

 מכיוון שכך הוא לפחות לא יצטרך כותב נאומים מקצועי, אם יעבור את מעגל האש של עיתונאים צמאי זעם ויצא לדרך חדשה. כל היתר לוט בערפל.

אהוד: אם אינני טועה, "ישבן נמוך" היה גם לדוד בן-גוריון, ליצחק שמיר וכיום גם לאהוד ברק.

* * *

אורי הייטנר

1. הקול החסר

שישה שופטים דחו את העתירה נגד התיקון לחוק האזרחות. חמישה שופטים קיבלו את העתירה. הרוב קובע. העתירה נדחתה. דמוקרטיה.

בין השישה לחמישה, קול אחד חסר מאוד. קול אחד, שהוא באמת ובתמים קולה של הדמוקרטיה. חסר הקול שאמר: "אני נגד החוק. אני חושב שזה חוק רע. אילו הייתי ח"כ הייתי מצביע נגדו. אבל איני ח"כ אלא שופט. ואין זה מענייני ומסמכותי לדון בשאלה האם החוק טוב וצודק, אלא האם מדובר בחוק שיש להפעיל עליו את נשק יום הדין – פסילת חוק. ומאחר ואינו כזה, אני דוחה את העתירה."

הכרעת הדין של שופטי בית המשפט העליון, לא דמתה להכרעה על עתירה בבית משפט, אלא יותר לדיון בכנסת. 6 שופטים תומכים בחוק ו-5 מתנגדים לו. אין זה תפקידם. תפקידם להחליט האם החוק כה חמור, כה מסוכן, כה מאיים, עד שהוא בלתי חוקתי ויש לפסול אותו. התוצאה שבה חמישה שופטים הכריעו בעד פסילת חוק שרוב השופטים תומכים בו, ואחד השופטים אפילו רמז שאי חקיקתו הוא התאבדות לאומית, היא תוצאה בעייתית מאוד, שכמוה כאי אמון של שופטים בחבריהם. בנסיבות הללו, ניתן היה לצפות מהשופטים המתנגדים לחוק למידת הענווה, שתביא גם אותם לדחות את העתירה.

אחת התשובות המקובלות לביקורת נגד האקטיביזם השיפוטי היא שבית המשפט העליון אינו באמת אקטיביסטי, עובדה – מיספר החוקים שנפסלו קטן כל כך. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק במספר הפסילות, אלא בעצם הגישה על פיה "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", כהגיגיו של הנשיא הקודם ברק, שבעטיה בית המשפט דן בסוגיות שאינן מעניינו.

דוגמה מוחשית לכך, היא העתירה הניצבת היום לפתחו של בג"ץ, נגד חוק משאל עם. זוהי עתירה קנטרנית, הטרדה משפטית, שמן הראוי שבית המשפט יפסול אותה על הסף. באיזו זכות לוקח על עצמו בית המשפט את התפקיד לדון בחוק, שאין בו פגיעה כלשהי בזכויות האזרח, ושנדון לעומק במשך עשר שנים והתקבל ברוב גדול בכנסת? אין לי כמעט ספק שהעתירה תידחה, ובכך תיִנתן גושפנקא של בית המשפט לחוק. אולם החוק אינו זקוק לגושפנקא כזאת. זהו חוק פוליטי לחלוטין, והמוסד הפוליטי העליון, המוסד המחוקק, הוא הכנסת ואין כל מקום לבית המשפט להתערב בכך כהוא זה.

הוא הדין בעתירות נגד שחרור מחבלים בעסקת שליט. זוהי החלטה מדינית ביטחונית, ועל פי חוק בסמכותה של הממשלה להחליט בעניינים אלה. צר לי שהממשלה קיבלה בנושא החלטה שאני מתנגד לה, בעסקה הזאת ובקודמותיה, אולם זו סמכותה המלאה. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה, אני – כמתנגד לעסקה, רשאי לכתוב נגדה, להחתים עצומה, להפגין, להפיל את השלטון בבחירות. אבל בית המשפט אינו צד בעניין. העובדה שבית המשפט דחה את העתירות, אינה מעידה על כך שאינו אקטיביסטי. האקטיביזם הוא בכך שבית המשפט לא דחה אותן על הסף, אלא קיים עליהן דיון. בכך הוא לקח לעצמו סמכות לפסול החלטה מדינית מובהקת. מי שַֹמוֹ?

בעתירה על חוק האזרחות המקרה שונה, כיוון שללא ספק החוק פוגע בזכויות הפרט של אזרחים. לכן, אין לדחותה על הסף וראוי לקיים עליה דיון. בדיון, יש להעמיד את הפגיעה בזכויות הפרט, מול האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של המדינה, מול המקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות ולבחון – לא האם החוק נכון וצודק, אלא האם הפגיעה בפרט היא מידתית וסבירה. העובדה שכל השופטים שמתנגדים לחוק תמכו בפסילתו, וכל השופטים שהתנגדו לפסילתו תמכו בחוק – מעידה בעיקר על הקלות הבלתי נסבלת של פסילת חוקים.

בסיטואציה כזו, רוב של קול אחד הוא רוב בעייתי ביותר, כיוון ששינוי קל בהרכב, היה עלול להביא לפסילת חוק של הריבון, שהתקבל ברוב גדול בכנסת ומבטא קונצנזוס רחב. דחיית החוק, היתה מביאה למשבר חסר תקדים ביחסי הכנסת ובית המשפט. פסילת החוק, היתה שבירת הכלים והרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית. במציאות של אקטיביזם שיפוטי כה קיצוני, שבו שופטים מרשים לעצמם לפסול חוקים של הכנסת רק כיוון שהם מתנגדים להם – חובתה של הכנסת להתגונן, ולחוקק חוקים המגבילים את הסמכות לפסול חוקים. למשל – לקבוע שניתן לדון בפסילת חוק רק בהרכב הכולל את כל שופטי בית המשפט העליון, וניתן לפסול חוק רק ברוב של 2/3 מן השופטים.

דחיית העתירות נגד חוק האזרחות, חשפה את פרצופם הצבוע של המשימים עצמם כחומת המגן של בית המשפט העליון, כביכול. אנשים שבמשך שנים הציגו את בית המשפט כעומד מעל הביקורת והציגו כל ביקורת על בית המשפט כ"הסתה" – פעם אחת בית המשפט פסק בניגוד לדעתם, והם שחררו את חרצובות לשונם בהשתלחות קשה נגד בית המשפט. ביקורת על בית המשפט מותרת, אבל במקרה הזה נחצו הגבולות, וההשתלחות הייתה לביזיון בית המשפט, על גבול ההסתה.

השופטים הוצגו כמי שאימת הפוליטיקאים שיתקה אותם. מה זו, אם לא זילות בית המשפט? מה עומד מאחורי הטענה המרושעת הזו? אלה שהתרגלו לחשוב שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים פסיקה השונה מעמדתם. עמדתם היא האמת המוחלטת, והיא חייבת להתקבל. לא יתכן ששופטים יפסקו בניגוד לעמדתם, ואם הדבר קורה, הסיבה לכך היא פחדם מן הפוליטיקאים, או בלשונם הדמוקרטית "פחדם מן הרוח הרעה הנושבת מהכנסת."

מגני בית המשפט המקצועיים לא היססו לדבר על "כתם שחור", על "יום שחור לבית המשפט", להאשים את בית המשפט בגזענות, באפרטהייד (כולל במאמר המערכת של עיתון "הארץ", המציג עצמו כמגן בית המשפט בפני "המתקפה" עליו) וקראתי אפילו את המילה חוקי נירנברג! לא רחוק היום שנראה את תמונתו של השופט אשר גרוניס במדי אס.אס. אם זו אינו הסתה – הסתה מהי?

אחד הגרועים במסיתים, גדעון לוי, במאמר הסתה שאיתמר בן גביר במֵרעו אינו מתקרב לאפס קצֵהַ, השתלח גם בנשיאה בייניש, על כך שלא שיבצה הרכב שיבטיח מראש שעמדתו של גדעון לוי תתקבל. אין להם גבולות, לאנשים האלה.

אחד הטרנדים, לאחר דחיית העתירה, היה להשתלח בשופט גרוניס, ולהציג את הכרעתו כ"השתלטות הימין" על בית המשפט, באמצעות "חוק גרוניס" שבעטיו השופט יחליף את השופטת בייניש כנשיא בית המשפט העליון. הטוענים כך שוכחים לציין, שאלמלא חוק גרוניס, שגם בעיניי הוא חוק בלתי ראוי, השופטת מרים נאור היתה מתמנה לנשיאה. והנה, גם השופטת נאור דחתה את העתירה, ובפסק הדין הוכיחה שבחוק זה ישראל נוהגת כמו כל הדמוקרטיות המתוקנות בעולם, שאינן מתירות כניסה המונית של נתיני אויב לתחומן.

אני מקווה מאוד, שדחיית העתירות על חוק האזרחות מצביעה על שינוי כיוון בבית המשפט וחזרתו לימיו הגדולים – ימי נשיאותם של שופטים כאגרנט, כהן, לנדוי ושמגר, בהם בית המשפט ידע לרסן את כוחו, לכבד את שתי הצלעות האחרות במשולש השלטוני – הרשות המחוקקת והמבצעת, והיטיבו לאזן בשֹוּם שכל ובשיקול דעת בין אינטרס הכלל לזכויות הפרט.

2. המרצע האנטי ציוני

בית המשפט העליון ניצב תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה והסתה שלוחת רסן ורוויית אלימות מילולית וביזיון בית המשפט, מאז דחה את העתירות לפסול את החוק שחוקקה הכנסת ברוב גדול – התיקון לחוק האזרחות. האנשים הסבורים שבית המשפט העליון עובד אצלם, אינם מכבדים החלטה הנוגדת את דעתם.

המתקפה נמשכה גם בגיליון "הארץ" של ה-17.1.12. יצחק לאור הגדיר את הפסיקה כ"מוגלה", השווה את שופטי בית המשפט העליון לאוהדי הכדורגל הגזעניים הצווחים "מוות לערבים" ובהשוואה יצאו השופטים רע יותר מהאוהדים, כי האוהדים הנ"ל "לא קרעו שום אם מילדיה." הכותב הסית את ערביי ישראל להביא את הנושא לקהילייה הבינלאומית.

הגדיל לעשות שלומי סגל, שבמאמרו, לא רק כינה את שופטי בית המשפט העליון "גזענים" ו"לאומנים", אלא את טיעוניהם "לא אינטיליגנטיים", בעלי "איכות ירודה", "מביכים", "אם היו מגישים אותם כעבודת סמינר בשנה א' בקורס במשפטים או בפילוסופיה, הם היו מקבלים עליה ציון נכשל" ועוד כהנה וכהנה דברי בלע מתלהמים.

אולם במאמרו הוציא סגל את המרצע האנטי ציוני מן השק, והבהיר מה באמת מטריד את מתנגדי התיקון, המאשימים אותו ב"גזענות" וב"לאומנות". כותב סגל: "כבוד השופט רובינשטיין אולי שכח, שלמדינת ישראל היגרו במשך קיומה מיליוני אזרחים של מדינות אוייב: יהודים מברית המועצות, עיראק ומרוקו. ניתן גם להניח שאם בתו של השופט רובינשטיין הייתה מבקשת להתאחד עם בחיר ליבה, נאמר יהודי משארית הפליטה, שבעוונותיו הוא אזרח איראני או סורי, קביעתו של השופט היתה אחרת. כלומר, לא היות האדם אזרח של מדינת אוייב הוא המבחן אצל רובינשטיין, אלא השתייכותו הגזעית או האתנית."

בפסקה זאת יוצא סגל נגד החוק הבסיסי של מדינת ישראל, תשתית מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי – חוק השבות. חוק השבות מבטא הלכה למעשה את התפיסה הציונית על פיה כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, ובעלותו אליה הוא מממש אותה ומקבל אותה באופן אוטומטי. חוק השבות הוא לצנינים בעיני סגל, לאור, גדעון לוי וכל המסיתים נגד בית המשפט העליון ושופטיו. לא לתיקון לחוק האזרחות מתכוון סגל, כאשר הוא תוקף את "מדיניות ההגירה הגזענית של מדינת ישראל," אלא לחוק השבות.

ההתנגדות לחוק השבות היא התנגדות למדינה יהודית. מי ששולל את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו, הוא גזען ואנטישמי. הפוסל – במומו פוסל.

* * *

על "האביב יגיע בעל כורחו" ליואל נץ

"'בקרוב יגיע לכאן האביב בעל כורחו. השלג יימס ויתגלו ניצני הצמחים. הכפור יפשיר, הקרקע תתרכך, הקרח יימס בה, הצמחים יכו שורש, הניצנים יהיו לגבעולים, החצר תתמלא במרקם של עלים ירוקים, יפרחו כאן פרחים בשלל צבעים. תדמיין לך את החצר שלנו מכוסה בפרחים אדומים, כחולים וצהובים במקום השלג הלבן שלנגד עיניך.' שמולק היפנה את מבטו מן החלון לעבר זויה התמירה ונעימת המראה, והיא השיבה לו מבט מחויך..."

קורותיה של משפחת ווליניץ לפני מלחמת העולם השנייה; נדודיה ותלאותיה במהלכה ולאחריה – מסופרים ביד אמן דרך עיניו של אחד מבניה – יואל נץ. סיפורה של המשפחה הענפה, שפרנסתה היתה מעסקי הצילום, מתחיל עם צאתו של הנער לייב'ל (לאון) ווליניץ (אביו של מחבר הספר) מבית אביו שבעיר פינסק, למצוא את פרנסתו בעיר הגדולה, ונמשך בוורשה שם הקים סטודיו משגשג לצילום ושם נשא לאישה את אנקה מבנות העיר.

פריצתה של מלחמת העולם השנייה פתחה את פרק הנדודים בחייהם של בני המשפחה המורחבת. תחילה ברחה המשפחה לעיירה סרני שליד העיר רובנה, אשר ע"פ הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה לברית המועצות, ולאחר פלישת צבא גרמניה לברית המועצות הרחיקה המשפחה נדוד עד לאנדיז'ן שבאוזבקיסטן, ולאחר מכן לארזמס שברוסיה. תושייתם של בני המשפחה סייעה בידם לשרוד את מוראות המלחמה, לשוב לפולין, להמשיך ממנה אל מחנות העקורים בגרמניה ולבסוף לעלות לישראל בדצמבר 1948.

גלגוליה של המשפחה התוססת, על מעלותיה וחסרונותיה, מתוארים בכנות ומזווית ראייה כפולה המובאת לסירוגין: זו של ילד סקרן ורגיש, וזו של גבר המביט ממרום שנותיו על האירועים שחווה בילדותו ובנעוריו. הקורא מתוודע בסיפור לשגרת חייהם של היהודים בפולין ערב המלחמה, לסבל שהיה מנת חלקם של אלה אשר ברחו לברית המועצות תחת עולו של המשטר הסובייטי, ולמאמציהם של הפליטים, ובכללם משפחתו של יואל, להשתקם לאחר המלחמה ולהשתלב במדינת ישראל הצעירה. כל אלה מוצגים באיפוק, בסגנון פיוטי ומלא חן ובנעימה אוהבת ומפויסת.

מחיר: 68 ₪ 54 ₪. להזמנות ולקבלת קטלוג הפרסומים המלא: הוצאת יד ושם, ת.ד. 3477, ירושלים 91034. טל. 02-6443230, 02-6443511. פקס. 02-6443509, 02-6443506.

publications.marketing@yadvashem.org.il

www.yadvashem.org

[דבר המפרסם]

* * *

מתוך הספר החדש "האביב יגיע בעל כורחו"

מאת יואל נץ

(קטע מן הפרק "שם גדל הפלפל")

...סיומה והלה אוספים מכולם את תעודות הזהות הסובייטיות והולכים להסדיר את הרישום במשרדי העיר. בדרכם הם סרים אל משרד הדואר ושולחים מכתבים מאנקה ומרגינה אל יחידת הצבא האדום שבה משרתים ליאון ומיאטק. בשובם הם נושאים עמם פנקסי תלושים ללחם, שניתנו לכל משפחה, בהתאם למספר הנפשות. סיומה והלה גילו כי בעיר פועל משרד המסייע לפליטים. המשרד סייע במעט מזון, בגדים ושמיכות לפליטים הנזקקים ביותר, והמון רב צבא תמיד על פתחו.

"אכן, הגענו למקום שבו גדל הפלפל," מלמל סיומה.

בשפה הפולנית זהו מטבע לשון הבא לרמוז על מקום רחוק ומפחיד. למשל, אדם המבקש להתרות בחברו אומר "תחטוף ממני סטירה, עד שתתגלגל למקום שבו גדל הפלפל!"

"פלפל חריף יש הרבה בשוק. גם סלק אדום יש," אמרה הלה. "חוץ מזה אין מה לאכול. הפליטים מוכרים בשוק גרבי משי, סיגריות, בגדים, דברי ערך. אבל האוזבקים הם אסייתים, לא מבינים בזה כלום."

"אז למי הם מוכרים את הסחורה הזאת?" שאל שמולק.

"כסף יש, והרבה, לנוֹמֶנקלַטוּרָה. ככה נקראים הפקידים הרוסים והאוזבקים החברים במפלגה הקומוניסטית. להם יש חנויות מיוחדות. קשה לדעת מה מוכרים שם וצריך רישיון מיוחד להיכנס לשם," אמר סיומה.

"אני אסע מחר לטשקנט. נראה מה אפשר להביא. אולי נרוויח מעט כסף," אמרה הלה.

טניה היא בתם היחידה של בעלי הבית שלנו. היא גדולה מעט מלושיה. אימא שלה פותחת פשפש קטן הקבוע בשער העץ הגדול, משרבבת מבעדו את ראשה, ובצעקה רמה הנשמעת עד קצה הרחוב קוראת לטניה בשמה האוזבקי: "טוּרְסְחוֹנוּוווווו!"

טניה רצה ובאה אל החצר. אימא שלה נוזפת בה בלשון האוזבקית. אימא שלנו אומרת ללושיה ולי: "לכו לשחק עם טניה."

אנחנו הולכים אל טניה. אני פונה אל טניה ברוסית ואומר לה: "אני לא אשחק איתך, בגלל שאת אסייתית."

"אני אשחק עם לוסיה."

אני חוזר אל חברת המבוגרים. משעמם לי. אני מתהלך על פני החדר ושר בקולי קולות: "הי מוסקווה, בירה מלוכלכת, נחלוף על פני כל השדות ונתייצב על הגבול."

 אני יודע ששרים "בירה אדומה" ולא "בירה מלוכלכת". הצליל בשפה הרוסית הוא דומה ולשיר "מלוכלכת" הרבה יותר משעשע. אני חוזר ושר שורה זו שוב ושוב בהנאה גדולה.

"אדומה, אדומה – לא מלוכלכת," חוזרים ומשננים לי, אבל אני בשלי.

"אם תשיר ככה, יכלאו את כולנו בבית הסוהר," אומרת אימא. אני חדל מן השירה.

הלה חוזרת מטשקנט עמוסה בחבילות. היא אינה לבד – אברהם בא אתה. הוא מלוכלך ולא מגולח. בגדיו מקומטים מאוד. גם אברהם נושא חבילות.

כולם מתחבקים עם אברהם. לוניה מתנשקת איתו ממושכות. הלה מספרת ששוטטה בשוק של טשקנט כדי לקנות דברים שחסרים באנדיז'ן. לפתע פתאום התגלה והופיע לפניה אברהם מתוך איזה כוך. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, ובא וחיבק אותה.

"אברהם הסתלק מהיחידה שלו. אמרתי לו שיחכה לי באותו המקום עד שאבוא וניסע יחד לאנדיז'ן. קניתי הרבה סחורה כי אברהם עזר לי לשאת את החבילות."

אימא אומרת, "אסור לנו לרשום אותו, אפילו שלא נקבל בעבורו תלושי לחם. שאף אחד לא ידבר על זה עם זרים. צריך לחשוב מה נספר לבעל הבית. אוי ואבוי אם האמת תתגלה!"

"אַ קוֹיְל אִין קאָפ (כדור בראש)," אומר אברהם.

אולי בפעם הבאה שהלה תיסע לטשקנט היא תפגוש בכוך את אבא. אני מדמיין לעצמי את אבא שלנו מופיע עם הלה, אני רץ לחבק אותו, ולפתע אני עצוב עד דמעות שזה לא קורה באמת.

"למה אתה לא משחק עם לושיה ועם טניה?!" מזדעקת לפתע אימא כשהיא מבחינה פתאום בנוכחותי.

"אמרתי לטניה שלא אשחק אתה בגלל שהיא אסייתית," אני מצהיר בגאווה.

ההצהרה שלי גורמת משום מה לבהלה כללית. כולם סופקים כפיים. אברהם תופס את ראשו: "זה כמו שהיו אומרים לך 'ז'יד'!"

אימא אוחזת בידי, מוליכה אותי לחצר ותוך כדי ההליכה מסבירה לי שאני חייב, אבל ממש חייב לשנות את ההתנהגות הנלוזה שלי במצבנו הנוכחי.

"מה היה אבא אומר?" היא שואלת.

אנחנו מתקרבים אל לושיה ואל טניה. הילדות כורעות בסמוך לשפת התעלה ובונות ארמון נפלא בחול שהן אוספות בידיהן עם המים ומטפטפות אותו בין אצבעותיהן על שפת התעלה. אני משתוקק להצטרף.

"שחקו גם עם יוּרָה (זה אני ברוסית) הוא מבטיח שיתנהג יפה."

* * *

סם ש' רקובר גָאזיגָאזוּ והָאלָאהוּ

איורים: אולגה אהרונוב-קוריאנסקי

ספר לילדים מגיל 8 ואילך

"אמציה" הוצאת ספרים. ת.ד. 9067, אבן יהודה 40500; טל. 052-8087052

אימייל: amazia@netvision.net.il

"סיפור מרתק ורווי הומור על שני חתולים, מציאות חתולית ובה תחרות, מאבק, אהבה, רצון שליטה, התמודדות, תושייה, תחבולות וניצחון. אין זה רק סיפור חתולים אלא משל על חיינו ועל עולמנו. המחבר, סם ש' רקובר, היטיב לספר סיפור השומר על מתח, מושך בעלילתו, מעמיק בהתבוננותו ומשעשע במבעו. סיפור לילדים שהוא אף סיפור לכולנו."

 פרופ' אדיר כהן

גָאזיגָאזוּ והָאלָאהוּ הם שני חתולים, שבעזרת שתי החברות שלהם, נֶפֶרטִיטִי ופְרֶניטִיטִי, מתחבלים תחבולה ערמומית ומתוחכמת להתגבר על כלב הרוטוַויילֶר האכזרי, מֶפיסטופֶלֶס, שמטיל אימה נוראה על שכונתם.

האם חתול מסוגל לקרוא כוונתו של כלב? ולהבין מי נשקף בראי? 

[דבר המפרסם. ר' צרופת העטיפה]

* * *

זרח ורדי

נדהמת שהדודה הזקנה

מקיימת יחסים בגיל 59?

אהוד, שלום,

מגיע לי צל"ש כי פעם ראשונה לא רפרפתי על החדשות, אלא קראתי במשך שעות את כל גיליון 708, ומעשה שהיה כך היה: לצערי הרב (ואולי דווקא לשמחתך) השרת (המחשב הראשי) במשרדי, התקלקל. כיוון שהתיקון ייארך כמה שעות ואי אפשר לתפקד בלי מחשב, פניתי לביתי. פתחתי את הקובץ שלך והחלטתי החלטה אסטרטגית לקרוא מהתחלה עד הסוף, ואני מחמיא לעצמי שעמדתי במשימה, כי היא קשה מנשוא.

העיתון מרתק, מעניין ומלמד על הרבה נושאים, אשר מפאת קוצר זמננו, כי אנו עסוקים כל הזמן בעבודה ובקשיי פרנסה, כמעט אין זמן לקרוא. אתה יכול להבין, שמתקלת המחשב יצא גם משהו חיובי בסופו של דבר.

הערה לסיפור של אסתר ראב – נדהמת שהדודה הזקנה מקיימת יחסים בגיל 59, זה לא צריך להפליא כלל ועיקר, אולי רק בעיני הילד המתבונן, כי בגיל זה רק מתחילים לחיות, כאשר רוב הילדים יצאו מהבית ויש זמן גם לסקס מהנה, ואני יכול להעיד על כך.

שיהיה לך יום טוב, ושאלוקים ייתן לך כוחות להמשיך להוציא את העיתון המרתק.

בברכה,

זרח ורדי

נתניה

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

2. פאריס בחודש מרס, 1952.

השכנים מתחילים להציק.

במרס 1952 נוסעת אסתר בת ה-58 לפאריס ולווישי, שבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארבע-עשרה שנים לאחר ביקורה האחרון בפאריס. בשנים אלה, שנות הצנע והקיצוב וההקצבה הסמלית של מטבע זר, נסיעות הישראלים לחו"ל הן נדירות בהשוואה לשנות ה-80 וה-90. אסתר שוהה בצרפת עד שלהי אוגוסט או ראשית ספטמבר. בתקופת היעדרה גר בדירתה בתל-אביב אלדד הרווק, פקיד בכיר במשרד הביטחון, ידידו של יוסף לואידור, הוא אלדד שגר ועבד עם אסתר ואברהם איכר בקומונה בנס-ציונה בשנת 1915.

ב-14.9.1951 היא כותבת למזכיר אגודת הסופרים העברים, המשורר אברהם ברוידס, עימו היא שומרת על קשרי ידידות מאז תקופת הבית האדום, והנחלץ תמיד לעזרתה:

אני צריכה לצאת לחו"ל לזמן קצר. זקוקה מאוד להתחדשות נפשית – להתרשמות ולהחלפת כוח ויהי מה. הרי כל זה ניתן לציירים ובנקל – לשחקנים, ובמה נופל הסופר מן הצייר? סופר שיש לו זיקה גם לתרבות חוץ יכול רק להביא דברים טובים הביתה, ומדוע לא תינתן לו הזדמנות זו? ולכן ברוידס ידידי עשה ככל האפשר לתת לי מכתב אשר ימליץ על חופשה של חודשיים בחו"ל. פרט חשוב! קיבלתי הזמנה מקרובים שלי וכן כרטיסי נסיעה וכך איני דורשת דבר מן המדינה רק חופשה של חודשיים. ("גנזים" 1/5512).

אסתר מגיעה, כאמור, לפאריס במרס 1952, מבקרת בתערוכה של סוטין אצל שרפנטייה וכותבת על כך רשימה שאינה מתפרסמת. קוראת את הספר "גליגאי" לפרנסוא מוריאק ושולחת עליו ארצה רשימה המתפרסמת ב"הארץ" ב-27 ביוני. היא כותבת גם מעין רשימה מסכמת, "פאריס בחודש מרס..." שחלקה הראשון מתפרסם ב"הארץ" ב-29 באוגוסט, וכאן היא מובאת בשלמותה:

הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.

העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. "נוטרדאם" מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.

זוהי פאריס – פאריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן "העם היושב בציון") נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש"הכל שב כאן להיות כשהיה."

ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפאריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – "הלך". ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.

 "אנחנו פחות ישרים כעת," – סח לי אחד פשוט, בן העם: "שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל."

לשם בעל חמש האותיות [ישראל], אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה"רכוש הנטוש" – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: "לחיי היהודים" וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: "הלאה בלום היהודי!"

אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. "אין עלה על עץ", רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.

רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה...) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.

הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.

על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות "נרקיס צהוב" ו"צבעונים" ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.

זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפאריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.

ואף זה אחד השינויים.

השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –

משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –

הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –

המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –

עדרי מכוניות – מליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –

האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאישה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אישה יחידה – "לא בסדר", לא באמת לא בסדר –

מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –

עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –

לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –

לאחר כעשרים שנה, ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם ב-29 במרס 1972, ניכר עדיין הרושם העז שהניח על אסתר הביקור הראשון בצרפת לאחר המלחמה:

עד שקמה צרפת חדשה מיד אחרי המלחמה, קמתי ונסעתי – ו.. נדהמתי מן השינוי, מצבות-זיכרון קטנות עם לוח-אבן, כאן נפל חייל זה וזה, על הגנת פריז, וזרי-פרחים על האבן בכל פינת-רחוב, על גדות הסנה, באמצע הרחובות הראשיים, זה היה עצוב, וגם הצרפתים היו עצובים, סגורים, והמוכרת זרקה לי את העודף על הדלפק – נדהמתי ואמרתי לה: "מה קרה לכם?" והיא ענתה: "המלחמה."

העיתונים שהיו תמיד מונחים על מעקה האבן של גן ה"לוקסומבורג" נעלמו – מוכר העיתונים היה הולך לאכול ארוחת בוקר בניחותא ומשאיר עיתונים וערימות של פרנקים לעיני-כל – הקונים היו באים מניחים את הכסף ולוקחים להם עיתון – בשום מקום אחר באירופה לא ראיתי זאת – זה חסר היה לי.

משם הלכתי למספרה וספר כרגיל הוא דברן, סיפרתי לו על הרושם שלי ממוכרי העיתונים והוא ענה: "אנחנו גנבים כעת, כל ימי-המלחמה היינו מוכרחים לגנוב – וכעת זה נעשה להרגל – " ופניו נתעוותו.

ככה קילקלה לי המלחמה את העם שכל-כך חיבבתי, כל האטמוספרה השתנתה –

במכתב לברוידס מפאריס, ב-17.6.1952, מכתב העומד בסימן מותו של אשר ברש, היא כותבת: "ובכן ברש איננו! כל-כך שליו ובריא כשראיתיו באחרונה – מה קרה? היה בדעתי לכתוב לו ולכתוב לך ולהודות לוועד שלנו על המכתב שנתתם לי ועל שעזרתם לי להגיע הנה. חלומי: לתרגם שירה עברית לצרפתית, לא יכול להתגשם – אין כוח." ובהמשך היא מפרטת את מעשיה בצרפת: "אני עסוקה בטיפול רפואי – נתברר כאן שיש לי אבני-מרה. הייתי בווישי חודש ימים, חזרתי לפאריס לכמה שבועות וכעת עלי לנסוע שוב לווישי ולשתות ולשתות בלי סוף ממעייני הרפואה – ואולי תבוא הישועה. הייתי בכינוס סופרים בקשר עם המאה העשרים – סדנא דארעא חד הוא. סופרי כל האומות דומים מאוד זה לזה, כפי הניראה שזהו בכל זאת מקצוע." ("גנזים" א-209/1).

על שכיחות ביקוריה בווישי מעיד מכתבה לברוידס משנת 1955, והיא כבר במעבר לאבן-יהודה:

ברוידס יקירי, צער רב נצטערתי בקוראי את מכתבך – למה בחרת לך במיחוש שלי בדיוק – ויש לו רק תרופה אחת: מעיינות וישי, מדי שובי משם – אני בריאה שתיים-שלוש שנים. השנה לא אוכל לנסוע כי עלי לסדר לי את עניין הדיור, אבל בשנה הבאה אסע ללא ספק, ואם תצטרף אלי אהיה לך למורה דרך נאמן – כי ביקרתי במקום שמונה פעמים – וגם אם תחליט לנסוע לנסוע השנה אוכל לתת לך הוראות וכתובתו של רופא-ידיד שיטפל בך במסירות. ("גנזים" 3/13127).

מילדותי אני זוכר את אסתר המתאוננת בלי סוף על מצב בריאותה ועל היותה זקוקה לריפוי, להבראה, לנסיעה למעיינות-מרפא ולבתי-החלמה. לברוידס היא מפרטת – אבני מרה. מצד שני אסתר חזקה מאוד ואף מאריכה ימים הרבה יותר משלושת אחיה. הנסיעות לחוץ-לארץ, שעליהן היא מקפידה גם בשנים הבאות, גם ככלות כמעט כוחה ואמצעיה, מחזירות אותה לימיה הגדולים, ומרפאות לא רק את גופה אלא גם את נפשה.

בשובה ארצה ב-1952 היא מביאה לנו תפוחי-עץ ענקיים שכמותם טרם ראינו. היא גם מתאוננת על הצרפתים, ובמילים יותר מפורשות מאשר ברשימתה: "פעם, כשהייתי באה לפאריס ועוברת ברחוב ושואלת על כתובת, מיד היה איזה גבר עוצר ועונה לי בנימוס ואפילו מציע ללוות אותי כדי להראות לי את הדרך, והיום – לאף אחד אין זמן לענות לך. מה שהמלחמה גרמה להם, לצרפתים! ממש השתנה האופי של העם!"

אסתר אינה משלימה עם הזדקנותה. על פי תחושתה נכונו לה נעורי נצח, ורק דורשי רעתה גורמים לה להזדקן. היא מורחת את עצמה בשכבות רבות של קרמים שמנים ומבריקים, לשמור על עורה ועל כפות ידיה וכפות רגליה היפות באמת. היא נודפת ריחות תמרוקים ולאחר לחיצת יד שלה אחותי ואני הולכים לשטוף את הידיים, בגלל השומניות.

*

בתחילת 1955 נפטר בפתח-תקוה משה-שמואל בן-עזר (ראב), אחיו הצעיר של יהודה, ודודה של אסתר, והוא בן יותר מתשעים שנה. האחרון מדור המייסדים. בנעוריו הוא הלך ברגל מירושלים, שם למד, לפתח-תקוה, היכן שכבר יושבים אביו ואחיו. לאחר זמן לא רב הוא משתקע בה לכל ימי חייו. אסתר מדפיסה ב"הארץ" רשימה לזכרו ומחייה בה תמונות ילדות אחדות:

 "הדוד הולך". כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל. לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ-לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו "הולך"; המשאבה פולטת חול במקום מים –

אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.

ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין "תוספת לנוער": הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.

יש באסתר נאמנות לאנשים שהעריכה או שהיתה בידידות עימם, ומתו עליה בחייה. במשך השנים היא כותבת רשימות ושירים לזכרם של מרדכי שניר-קושניר, אשר ברש, זאב רכטר, משה סתוי-סטבסקי, יהודה בורלא, לאה גולדברג, עדה זמורה, נעמי גלבוע ושמואל עובדיהו.

*

מצבה החומרי של אסתר הולך ורע. על המגרשים שבבעלותה היא נדרשת לשלם מיסים ובבית-הדירות השייך לה גרים דיירים מוגנים. בצר לה היא פונה במכתב לשר האוצר לוי אשכול, שבבחרותו עבד כעגלון אצל שכנם ברוך גולומב, ושלדברי אסתר עבד גם בחצר אביה. אשכול עונה לה ב-17 במאי 1954: "אני, כמובן, מוכן לראותך ולשמוע את אשר בפיך, אך הייתי רוצה למנוע ממך את הטירחה וההוצאות של נסיעה לירושלים. ייתכן כי אהיה בקרוב בתל-אביב ואודיעך על המקום והשעה שתוכלי לפוגשני. ושמא יכולה את למסור לי בכתב את הפרטים? אחפש דרך לעזור לך, במידה שהדבר יהיה באפשרותי."

ייתכן שאסתר מבקשת עזרה ישירה מאשכול, וייתכן שהיא כבר במשא-ומתן עם הקרן הקיימת לישראל על העברת רכושה כעזבון-בחיים, ומבקשת את עזרתו בסעיפים אחדים בחוזה הקשורים בהקצבת מטבע זר ובפטור ממיסים על רכושה. באחד באוקטובר 1954 נחתם חוזה בין אסתר ראב לבין הקרן הקיימת לישראל, ובו נאמר, בין היתר:

מרת ראב מתחייבת בזאת למסור ולהעביר בלשכת רישום הקרקעות לקהק"ל או לחברה בת שלה "הימנותא" בע"מ, לפי הוראות הקהק"ל ובמועד שייקבע על ידה, את הנכסים דלהלן:

מגרש ששטחו 355.25 ממ"ר ועליו בניין בן שתי קומות הנמצא בתל-אביב רחוב הירקון 108 פינת רחוב פרישמן מספר 5.

שני מגרשי-בניין מאוחדים, ששטחו של כל אחד מהם הוא 499 ממ"ר, הנמצאים בחולון.

מגרש ששטחו 1,002 ממ"ר, הנמצא בנתניה.

תמורת הנכסים הנ"ל מתחייבת הקהק"ל לשלם למרת ראב במשך כל ימי חייה רנטה שנתית בגובה של 2,580.- ל"י לשנה, שתשולם בתשלומים חודשיים רצופים ושווים של 215.- ל"י בסוף כל תקופה של חודש ימים.

במקרה שתחול העלאה בתוספת היוקר המשתלמת כיום לפקידי הלשכה הראשית של הקהק"ל – וכל עוד העלאה כזו תהיה קיימת – תשלם הקהק"ל למרת ראב תוספת לתשלומים החודשיים הנזכרים לעיל ותוספת זו תהיה שווה להעלאה בתוספת היוקר שיהיה זכאי לה במקרה כזה פקיד הלשכה הראשית של הקהק"ל אשר משכורתו בזמן חישוב התוספת הזאת תהיה 215.- ל"י לחודש.

במקרה שמרת ראב תצטרך לנסוע לזמן קצר לחוץ לארץ לצורך ריפוי, הבראה או עסקים, תהיה הקהק"ל מוכנה לשלם לה את הרנטה שתגיע לה בלבד במטבע הארץ שבה היא תימצא בתנאי מפורש שיתקבל לכך רשיון מאת משרד האוצר של מדינת ישראל.

באם מרת ראב לא תאריך ימים עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי היינו עד יום 1.10.1959, אזי מקבלת על עצמה הקהק"ל להמשיך ולשלם את הרנטה עם תוספת היוקר (באם תהיה כזאת) באותו הגובה שמרת ראב היתה זכאית לקבל לו היתה בחיים – לבן אחיה מר אהוד בן-עזר (ראב) עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי, היינו עד יום 1.10.1959 ולאחר יום זה ייפסקו לאלתר ולחלוטין כל התשלומים לפי החוזה הנוכחי.

מרת ראב תישא בכל המיסים, הממשלתיים, העירוניים והאחרים ובכל הארנונות והתשלומים מאיזה מין שהוא החלים או שיחולו על הנכסים הנ"ל. כמו כן תשלם מרת ראב את מלווה החובה או את כופר מלווה החובה המגיע ממנה בהתאם לחוק מלווה חובה, תשי"ג-1953, ואת מס שבח המקרקעים, אם ועד כמה שיוטל על העברת הנכסים הנ"ל או אחד מהם על שם הקהק"ל או על שם הימנותא בע"מ.

הרכוש שמוסרת אסתר לקרן קיימת הוא מה שנותר בידה מ-4,000 השטרלינג (לא"י) והבית האדום שאותם קיבלה ב-1930 כחלקה בפירמה "האחים גרין" – בניכוי 24 שנות חיים שחלפו מאז, והגירושים מאלואיל. הסעיף המבטיח תוספת יוקר לא עומד לה לאחר שנים, בתביעה שמוכרעת בבית-המשפט כבר אחרי מותה. תוספת היוקר ניתנת לה כל ימיה, אך ללא שום תוספת ענפית, לה זוכים פקידי הקרן הקיימת. זאת ועוד, התוספת מחושבת לפי דרגת פקיד בלשכה הראשית שקיבל 215 ל"י לחודש בשנת 1954, בעוד שבפועל משכורות עובדי הקרן הקיימת עולות במשך השנים בכמה וכמה רה-דירוגים, ואיש כבר אינו מקבל משכורת לפי הדרגה האנאכרוניסטית הנזכרת בחוזה. כתוצאה מכך מאבדת הרנטה של אסתר במשך השנים את הערך הריאלי שהיה לה בראשיתה.

עד שלא מצאתי זאת לימים בניירותיה, לא ידעתי שאני הייתי המוטב היחידי במשך חמש השנים הראשונות לאחר חתימת החוזה.

גילה של אסתר אינו נזכר בחוזה עם הקרן הקיימת, ואולם כאן המקום להסביר מה פשר הגירסאות השונות בדבר שנת הולדתה. היא נולדה בפתח-תקוה ב-25 בחודש אפריל 1894, באביב תרנ"ד, צעירה בעשר שנים מאבי בנימין, שנולד בתרס"ד, שלהי 1903.

כאשר היא נישאת לבעלה השני, אריה אלואיל, היא מצעירה את עצמה בחמש שנים, כך נירשם בתעודת-נישואיה וכניראה גם בשאר תעודותיה ושאלוניה מאז; על פי חשבון השנים החדש היא מספרת את תולדות חייה למראייניה וגורמת לשיבושים משעשעים, כגון שברחה לדגניה בהיותה בת 14!

בכך לא מסתיים הבלבול. בתעודת הזהות שלה רשום שנולדה ב-1889, כלומר 10 שנים לפני 1899! – וזאת לא ייתכן, כי באותה שנה היו ליהודה ולאה ראב רק שני ילדים, ברוך בן השנה, וציפורה בת הארבע, שמתה בתרנ"א, 1890. מעודה גם לא הודתה אסתר בגיל המופלג הזה, ואפילו כעסה מאוד כאשר הזכרתי לה אותו במכתב, במטרה לאמת את גילה האמיתי.

כיצד נוספו אפוא עשר שנים לגילה (הבדוי) וחמש (לאמיתי)?

ב-11 בנובמבר 1981 טילפן אליי עורך-הדין יצחק ברא"ז מפתח-תקוה, האפוטרופוס על צוואתה של אסתר, וסיפר לי שכאשר היה היום בחיפה לצורך הוצאת תעודת הפטירה של אסתר, הראתה לו הפקידה במשרד הפנים הצהרה בשבועה של אסתר ראב, משנת 1954, בה היא מבקשת לתקן את שנת הולדתה מ-1899 ל-1889. התיקון אכן נתקבל. וכך נכתב בתעודת הזהות שלה. הפקידה אמרה לו שמעולם לא נתקלה במקרה שבו אישה תוסיף עשר שנים לגילה!

מתברר אפוא כי ב-1954, בטרם מסרה אסתר את רכושה לקרן הקיימת, נודע לה שעל פי החישוב האקטוארי, הלוקח בחשבון ערך רכוש ותוחלת חיים, הרנטה השנתית שתקבל תהא נמוכה משום שעל פי תעודת-הזהות גילה הוא "רק" 55 שנה. היא ניגשה, אפוא, למשרד הפנים והצהירה על תיקון הגיל בתעודת-הזהות, ובאותו הגיון אקטוארי הוסיפה עשר שנים לגיל שאותו הצעירה בשעתה בחמש.

בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל כבר נכתב שהיא נולדה בפתח-תקוה ב-28.4.1899, י"ח באייר[!] תרנ"ט. תאריך שגוי זה מצוטט במקומות רבים. הבלבול נובע מכך שבקיץ 1963 לערך, כשהיא גרה בפתח-תקוה, שולחת אסתר לקרסל מכתב תשובה בקשר לפרטים שהוא מבקש ללכסיקון שלו, וכותבת: "קיבלתי השאלון שלך. לא נזדמן לי להכירך פנים אל פנים אבל באמת נידמה לי שאני מכירה אותך זמן רב בהיותך עוסק ביישוב הישן שאני שייכת לו." (המקור באוסף ג' קרסל, בית-הספרים הלאומי האוניברסיטאי). את תאריך לידתה היא נאלצת למלא בשאלון על פי תעודת-הזהות: "נולדתי 29.IV.1889", והוא מתקן בגוף השאלון: "טעות – צ"ל 1899 ג.ק." וייתכן שבטעות מתחלף לו גם אדר באייר בתאריך העברי.

וגם בכך לא מסתיים הבלבול. ב-2 בפברואר 1937 עונה אסתר על שאלון הנשלח "לוותיקי העלייה הראשונה והשנייה" מטעם "ארכיון ומוזיאון של תנועת העבודה", של ההסתדרות. "באיזו שנה נולדת?" היא נשאלת, ועונה: "1889"! – וזאת 17 שנה לפני שהיא מכניסה את התיקון הזה בתעודת-הזהות!

הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת, לבד מטעות, היא רצונה להתאים את גילה לגילם של אנשי העלייה השנייה, המבוגרים ממנה. בעיניה הגיל אינו נתון קבוע, אלא משתנה לפי הצורך.

*

לאחר מסירת רכושה לקרן הקיימת, והיא עדיין בתל-אביב, כותבת אסתר ב-29.2.1955 לברוידס:

בריאותי ירודה מאוד ואיני יוצאת כמעט את הבית. העניין הוא זה: אני גרה בבית שהוא מלא עולים חדשים – בית זה דומה יותר למחנה-ריכוז מאשר לבית – אם כי הדירה יפה (היא שכורה) – הרעש גדול כל-כך שקשה לפעמים לקרוא עיתון. שמעתי על הדירות הניתנות לסופרים בחיפה. אני מסרתי את כל רכושי לקרן קיימת לישראל – באופן שאני מבוטחה עד סוף ימיי. הייתי מסכימה לעבור לחיפה אילו ניתנה לי פינה שקטה שאוכל לחיות בה ולכתוב מדי פעם שיר. התוכל לעשות מה בכיוון זה? אבקשך מאוד לענות לי מיד.

כיצד זה נעשתה פתאום הדירה בדבורה הנביאה 8 דומה ל"מחנה ריכוז"? – החל מתקופה זו, והיא כבת 60, מתחילה אסתר להתאונן שהשכנים בקומה שמעליה דופקים בלילות בכוונה על הריצפה, וכי היא נאלצת לעמוד ולהחזיר להם דפיקות במטאטא בתיקרה.

כאשר המצב נעשה קשה מנשוא היא מזעיקה את אבי ואת בן-דודי עמנואל, בנו של אלעזר אחיה. הם באים לדירת השכנים ומתרים בהם שלא יציקו לאסתר, אך אלה נשבעים שהדבר אינו נכון וכי הגברת ראב בודה דברים מליבה.

אנחנו, בני-משפחתה, מאמינים תחילה לגירסתה של אסתר ובטוחים שנפל בחלקה לגור תחת שכנים מרושעים. אך כאשר תופעת השכנים ה"מפריעים" לה, ה"מרססים" וה"דופקים בלילות" – חוזרת בכל מקום שאליו היא עוברת, אנחנו מתחילים לחשוש שהסיבה נעוצה בה ולא בשכנים, המתחלפים על פי מקומות מגוריה.

תהא דעתנו אשר תהא, הסבל של אסתר מההצקות, מ"הריסוסים" ומ"מכות החשמל" בלילות הוא כבד, וראשיתו בימים שהיא נשארת לגמרי לבדה, לאחר שמסתיים הקשר הקבוע עם בן-זוגה האחרון ישראל שפילר.

על מצוקות אלה היא מתאוננת רק בפנינו, בני-משפחתה, ובפני ידידים קרובים כגון אברהם ברוידס, שמעון קושניר, רבקה כצנלסון וראובן שהם. איש מאלה שעימם אסתר נפגשת, כולל עיתונאים וסופרים שעתידים לראיין אותה מ-1961 ואילך, אינו חש במצוקתה זו. היא משכילה להסתיר זאת מפני זרים. חיי היום-יום שלה ניראים כלפי חוץ רגילים בהחלט. היא חיה בגפה, דואגת לעצמה, דוברת עברית מקסימה בקול צעיר וצלול להפליא (המזכיר את השורה בשירה "לא אשמע עוד פעמי-ענבליהם"), אשת-שיחה מרתקת הנוסעת מדי כמה שנים לאירופה, ומשוררת שמעיין שירתה מתחזק להפליא.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נשיאות הכנסת פסלה היום (שני, 16.1) שתי הצעות חוק שניסח ח"כ אחמד טיבי, ולא איפשרה לו להניח אותן על שולחן הכנסת. ההצעה האחת, קובעת כי "אל-קודס היא בירת פלסטין והאומה האסלאמית" וההצעה השנייה קובעת כי "הגוף המוסמך לא יאשר ספר לימוד העוסק בתקופה הקודמת להקמת מדינת ישראל, הכולל מונחים שליליים בהקשר לאישים או לקבוצות ערבים שנלחמו על זכותם להגן על ארצם ומולדתם." ["הארץ" אונליין, 16.1].

מוזר, ולנו יש ידידים יהודיים בישראל הסבורים כי אחמד טיבי כתב שיר עברי נהדר על אנסטסיה מיכאלי וכי הוא ראוי להיות ראש הממשלה שלנו או לפחות שר.

* עוד נודע לנו כי הח"כ ד"ר אחמד טיבי ייצא בקרוב למסע הרצאות על הדמוקרטיה ויבקר במצרים, סוריה, תימן, טוניס, נסיכויות המפרץ, עיראק ואיראן. מצד אחד הוא ילמד אותן מהי דמוקרטיה – כפי שהוא מלמד זאת לאזרחי ישראל, ומצד שני הוא יחשוף את ההשתקה ואת רמיסת הדמוקרטיה-כביכול במדינת האפרטהייד ישראל, המאפשרת לחצופים כמוהו לשים לצחוק את כנסת ישראל.

יתלוו אליו למסע שני הבמאים הבריטיים מייק לי וקן לוקאץ' , המתמחים בהחרמת ישראל, וייתכן שבנסיכויות המפרץ הערביות הם גם יגרדו אי-אלו תקציבים לסרטיהם הבאים.

* מחאת האוהלים עומדת להתחדש בעתיד הקרוב, וככל שיופשר החורף היא תתפשט משדרות רוטשילד דרומה לכפר שלם וצפונה לכיכר רבין המשופץ שיהפוך למעברה ריחנית.

הנה כמה מדרישותיה של המחאה:

# הפואמה "כּוֹס אמוק" שקרא ח"כ ד"ר אחמד טיבי החצוף, מעל בימת הכנסת – תוכנס לתוכנית הלימודים בכל בתי הספר בארץ – ואילו על גיבורת הפואמה, המתיזה היפה ח"כ מלכת היופי לשעבר אנסטסיה מיכאלי בעלת הגוף החטוב – יוטל עונש שירות לציבור בכך שתתיז כל יום כוס אמוק של חלב לילדי ישראל. (זוכרי תוכנית הבידור הוותיקה של בני היל ז"ל יכולים לדמות לעצמם כיצד היא תתיז). וכל זה יתווסף להמלצות ועדת טרכטנברג.

# יוחלט מיד על ייבוא ירקות, פירות [גם פרי הדר] ומוצרי חלב למיניהם ממרכולי בריטניה, גם בחורף – לישראל, וזאת כדי להוזיל את מחירם השערורייתי והמופקע בארץ, שהיא הכי יקרה במדינות המערב! – גם זה אחד מהישגיה הבולטים של "מחאת האוהלים", המוכיח הבנה עמוקה מאוד של מנהיגיה בכלכלה. למקורותינו נודע כי ייצוא פרי ההדר באוניות לבריטניה הוגדל מאוד השנה כדי שיהיה אפשר לקנותו שם בזול ולהטיסו ארצה.

# יוקם מחדש תיאטרון אהל עם המפגינה סתיו שפיר בתפקיד החייל האמיץ שווייק.

# כל צעירה וצעיר ישראליים שמלאו להם 25 שנה זכאים לדירה בת 4 חדרים מינימום בצפון תל אביב. ההרשמה אצל רון חולדאי, הכסף יבוא מתקציב ה"שיפוץ" התקוע של היכל התרבות בגלל האסבסט.

# לבעלי בית בתל אביב לא תהיה זכות לזרוק פעם נוספת את דיירת היו-יו הנזרקת דפני ליף לאוהל בשדרות.

# יוכרז חרם על מוצרי חברות הענק שמבזבזות מיליוני שקלים על פרסומות יקרות למוצריהן היקרים. כתוצאה מכך העיתונים, המקומונים וערוצי התקשורת, המתפרנסים מהפרסומות – יפטרו מאות עיתונאים ושדרנים, ובעיקר צעירים פרי-לאנסים שהם גם אוהדי המחאה החברתית ומלבים אותה בתקשורת המוטה והדמגוגית; וכך גם יוכלו המפוטרים בזכות עצמם להצטרף לאוהלי המחאה שכל כך אהובים עליהם, לפרוט עלי גיטרות בלילות הקסומים ואולי גם להשיג איזה סטוץ אצל מפגין או מפגינה.

# תוקם ניידת אשפה מיוחדת בעיריית תל אביב כדי לנקות אחר הפרשותיהם וקנדוניהם המשומשים של המוחאים החברתיים בשדרות, בכיכר רבין, ובחצרות הבניינים שמסביב. נא לא להצית בחצרות ניירות טואלט משומשים מחשש לשריפות. אפשר לזרוק אותם לבריכות המשופצות בכיכר.

* לכו לעזה, ערש הדמוקרטיה והסובלנות במזרח התיכון: ביום שישי האחרון התכנסו כ-30 מהם [השיעים] בבית אחד המאמינים בשכונת שייח זאייד, בין בית לאהיה לג'בליה. מארגני האירוע – יום האזכרה ה-40 לאימאם חוסיין (אבי הזרם השיעי) – צפו שיגיעו קרוב למאה בני אדם. אבל בגלל הגשם הכבד והקור היתה נוכחות דלה בתפילה ובבית שהפך בשבועות האחרונים ל"חוסנייה", מעין מרכז תפילה שיעי, שהוא גם מרכז לימודים.

אך אותם 30 אדוקים שטרחו ובאו לאירוע בצפון הרצועה לא ציפו לביקור הסוער שציפה להם, מצד כוחות הביטחון של חמאס. בעודם עוטים על ראשיהם סרטים עם הכתובת "למענך חוסיין", פרצו לבית אנשי חמאס חמושים, עצרו 14 מהם והיכו מכות נמרצות את האחרים. אנשי הביטחון שברו ידיים ורגליים של המתפללים, והעצורים הובלו למתקן חמאס. שם נמשכה ההתקפה הברוטלית עליהם. הפצועים הועברו לטיפול בבית חולים כמאל עדוואן בצפון הרצועה ולמתקן רפואי של חמאס. גם שם ספגו מכות.

כן, ככה מתנהלת דמוקרטיה אמיתית! לא כמו במדינת הגנבים שלנו! וחשבתם שהנושא הועלה לדיון באו"ם? לא. שם עוסקים  היום באפרטהייד המים של ישראל כלפי הפלסטינים!

* אנחנו חוששים שהשמוטי, שהיה פרי ההדר הראשון במעלה בארץ ובייצוא ממנה, הולך ומאבד ממעמדו. העובדים בחנויות רובם לא שמעו עליו ואינם מבדילים בינו לבין התפוזים הטבוריים. באם מוצאים כבר מפירותיו – הם גדולים, יבשים וחמצמצים. פרדסי השמוטי הזקנים בארץ גידולו – השרון, כמעט שלא נשארו, וצעירים לא ניטעים או שנטעו בנגב על מי קולחין או שאין משקים אותם בכמות מספקת – ואין להם הטעם האמיתי של שמוטי.

* אנחנו מבקשים לא לשלוח לנו בחודשים הקרובים קטעים העוסקים ביאיר לפיד כי המכתב העיתי כבר רווי בהם. על מרטין בובר ועל נחום סטלמך לא כתבו כל כך הרבה.

* נוסף על היושבים על כוס קפה חצי יום ומקלידים על לפ-טופ גמדי ומקשקשים בנייד, נוספו עוד שתי צרות:

האחת, נתקלנו במו עינינו ב"בראסרי", נכנסו שני בחורים נחמדים עם כלבלב לבן קטן והוא התחפר לו תחת כסאו של אחד מהם והשתין שלולית גדולה ממידותיו. המלצרים אמרו שאין להם הנחיות שלא להכניס כלבים.

והצרה האחרת, נכנסנו לקפה "שיין" שהיה כמעט מלא ובאמצע ישב זוג צעיר עם תינוק זעיר. התינוק לא הפסיק לצרוח גם כאשר ינק, וגם לאחר שהחלפנו מקום לא יכולנו לשמוע את עצמנו. איש לא העיר לזוג אבל עד מהרה התרוקנה מחציתו של המקום סביבם, ושבה והתמלאה רק לאחר שהסתלקו.

נראה כי מדיניות הבעלים בכל המקומות האלה ודומיהם היא לא להעיר דבר אפילו אם הלקוח נכנס עם גורילה מחשש שהוא יילך עם הגורילה שלו לשבת במקום אחר.

 בקיצור, קשה מאוד למצוא מקום שקט ולא מטונף בבתי קפה ובמסעדות בעיר וחשבנו שאולי יותר טוב להתחיל להזמין אנשים אלינו הביתה באמצע היום, גם אם יש חשש שיתנחלו לשעות רבות.

* למקורותינו נודע כי ח"כ רוני בראון יתחיל לבקר בקרוב באולפן ללימוד עברית כדי לשפר את שפתו המדוברת ברדיו, שהיא עשירה בשגיאות – אלא אם כן הוא עושה כן בכוונה, כמו שלמה מעוז, מתוך הנחה כי ככל שאתה נשמע פחות משכיל ויותר פרימיטיבי – כן תגבר הפופולאריות שלך בציבור ובפוליטיקה.

* בעקבות כנס על עיתוני הילדים הפריחו שמאלנים למיניהם השולטים באקדמיה ובתקשורת דברי הבל ושנאה מהולים בלעג על אותה עיתונות ילדים שהיתה ר"ל מגוייסת [לרעיון הציוני והלאומי כמובן] ושעל כן יש להתייחס אליה לכל היותר בסלחנות וכמובן שאין לה מקום בחברה התקשורתית והתרבותית הנאורה שלנו כיום.

ואני רוצה להגיד לכם שנמאסו עליי גישת הפוליטיקלי קורקט שלכם והבורות שלכם. אני גדלתי על ברכי השבועון "הבוקר לילדים", שנוסד בשנת 1943 ועורכו היה הסופר הנשכח יליד הארץ יעקב חורגין, והירבה להשתתף בו גם המשורר שלמה סקולסקי. מעל דפיו קראתי יצירות ספרות מרגשות ביותר וראשונות שלי כילד, כמו "מאחורי הצאן", רומאן לנוער תנ"כי נפלא, בהמשכים, מאת יעקב חורגין, שעד היום אני מאוהב בגיבורה שלו הלבושה לבן בכרמים – אחימעץ; מעל דפיו קראתי את סיפורי יצחק זיו-אב על המושבות הראשונות, שחלקן נעלמו כמעט ללא זכר; מעל דפיו עקבתי מדי שבוע אחר הנעשה בזירות המלחמה העולמית השנייה, כולל צלליות קטנות של מטוסים וספינות, כדי שאדע לזהות ולהבחין בין מסרשמידט גרמני לספיטפייר בריטי; השבועון, שלהופעתו ציפינו בכיליון עיניים כל השבוע – היה צינור הידע ההיסטורי והספרותי שלנו לעולם, גם לשואת יהודי אירופה; ובמקביל, בכרכי "דבר לילדים", אצל בת-דודי מרים גיסין, קראתי את סיפוריו הנפלאים והמאויירים של נחום גוטמן כמו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", שטרם יצאו אז בספרים.

אני מתנצל אפוא שלא גדלתי על ברכי עיתוני הילדים הנכונים והלא-מגוייסים של הנג'אדה והפותווה [אירגוני הנוער הלאומני של ערביי ארץ-ישראל באותן שנים, שזה כיום פוליטיקלי קורקט כי הם חינכו להילחם בנו ולשנוא אותנו] – אלא גדלתי על ברכי עיתונים לילדים ציוניים ו"מגוייסים" כמו "הבוקר לילדים", שסופרים ומשוררים עבריים מבוגרים מסרו אז את נפשם עליהם להוציאם בתנאים כלכליים לא קלים – וזה אולי מסביר גם חלק מכישלונותיי כסופר מבוגר; אבל זה לא הזיק למשל לקורא אחר, דן אלבלינגר מרחובות – להחזיק כיום בהשקפת-עולם אלמגורית מאוד, אולי בגלל עיתוני הילדים הציוניים ה"מגוייסים", שאבא שלו הכריח אותו לקרוא ולהשתתף בהם בילדותו?

* מי יותר טיפש בהנהגה של המפלגה השוקעת "קדימה" – ציפי לבני או שאול מופז? פוי! אסור לדבר עליהם כך, באופן שלילי. צריך לשאול באופן חיובי: מי יותר חכם בהנהגת "קדימה" – ציפי לבני או שאול מופז?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,325 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.