גיליון מס' 710

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בטבת תשע"ב, 23 בינואר 2012

עם צרופת העטיפה לספרו של סם ש' רקובר "גָאזיגָאזוּ והָאלָאהוּ" שנשמטה בגיליון הקודם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

מנויי Gmail.com מקבלים חלק מהמייל ויש לפתוח את צרופת הוורד כדי לקרוא הכול

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: עדי בן עזר: שכן חדש. // יוסי גמזו: הַשִּיר עַל הַכֹּחַ לִהְיוֹת חַלָּש. // אזרח נידח: שאינו בימין או בשמאל – אלא מאונך. // ברוך תירוש: הם לא יחמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות. // תקוה וינשטוק: ישן וגם חדש בתל אביב. 1. איש הקש. 2. אשת הנוצות. 3. רחבת הבימה. // יוסי שחר: על כמה עניינים  ביטחוניים. // גיא משיח: המשורר הלאומי. // נילי דיסקין: תגובות לגיליון 709. // י"ז: "לבטח הוצאתם לו את הנשמה לאט-לאט!" // יוסף ויתקין (1876-1912), ציוני ומחנך, מראשוני תנועת העבודה, 100 שנים למותו. // אורי הייטנר: 1. סקירת עיתוני סופשבוע 20-21.1.12./ 2. באבא אהוד. // אריאל שוייצר: "הבלתי לגאליים": בין תיעוד לבדיון, קולנוע כעדות –  על "הבלתי לגאליים" למאיר לוין. [ציטוט] // אהוד בן עזר: להתרגש עד דמעות מ"הבלתי לגאליים"! // ד"ר אברהם וולפנזון: חינוך חינם מגיל שלוש. // אהוד בן עזר: על הרומאן "חיי נשואים" לדוד פוגל, "משא", "למרחב", 28.2.1969, במדור "קריאה אפשרית". // מרדכי קידר: התסכול והסחיטה. [ציטוט]. // ניצה וולפנזון: דב אלבוים ופרופסור חבר. // יהודה דרורי: דמוקרטיה-אנרכיסטית מטומטמת. // רות ירדני כץ: הדרת רופאות מכנס גניקולוגיה. // אהוד בן עזר: ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 3. "שועלה רעבה תוקעת בדד", אבן-יהודה, 1955. // ממקורות הש"י.

* * *

עדי בן עזר

שכן חדש

שכן חדש הגיע לשכונה.  נועה ראתה אותו יושב בחלונות סגורים בתוך פורד אסקורט חלודה שחנתה מחוץ לביתו. היה די מעונן, אך היה נדמה לה שקרן שמש אקראית התעקשה להתמקד בחלון אחד שהיה היה פתוח בדיוק במידה שאפשרה למוסיקה קלאסית לבקוע ממנו בעדינות.  כל היום לא יכלה להפסיק לזמזם את היצירה והיא בכלל לא אוהבת קלאסי.

האנגלית שלה והנגינה באורגן היו גרועות אפילו יותר מאשר בשנים קודמות. כשראתה את המורה לנגינה מגיע לביתה רצתה להתחנן להוריה להפסיק את הריטואל הסיזיפי: עולם של אימונים, סולמות חדשים, צלילים צורמים, טעויות בנגינה ועוד שיעור משעמם. אך לא היה לה לב לאכזב אותם, או את המורה. היא התביישה לגלות לאימא שלה על אודות התוצאות הגרועות במבחנים. מעולם לא היה בביתם ילד עם ציונים גרועים. היא תחבה את ה"עוברים" שלה, דפיהם מלווים בהרבה הערות ותיקונים אדומים לא מובנים, מעל ארונות המטבח.  במקום שידעה שלא מאבקים ולא מסתכלים.

היא דפקה על דלתו במסגרת שבוע ההתרמה לעמותת "סביבה ירוקה", מטעם בית הספר. הרקוויאם של מוצארט שהתנגן בתוך הבית כנראה החריש את דפיקותיה. כשצלצלה בפעמון הוא נפסק. הוא פתח לה את הדלת בחיוך רחב וחם והקשיב כשהסבירה לו ברצינות תהומית שהיא מנסה להתרים כמה שיותר עבור העמותה. שבית הספר מעודד את הילדים לערכים של תרומה ושמירה על הסביבה. אישתו צעקה מהמטבח ש"הילדים האלו כל הזמן עובדים על אנשים ומנסים להשיג דמי כיס בדרכים ערמומיות. אבל אם הוא רוצה לעשות לילדה טוב אז נו שויין.  שיהיה."

"עוד לא ניגנת בפסנתר כנף אמיתי נכון נועה?" שאל אותה, התיישב ליד הפסנתר ושאף מקטרת בריכוז.

איך הוא יודע את שמי? אמרה לעצמה בלב. לא אמרתי לו אותו נכון? מה הוא טלפתי או משהו?

"משהו כזה," ענה לה בקול רם וקרץ, "שמי אבשלום, נעים מאוד וזו לאה," הצביע באצבע שמנמנה לעבר אישתו. 

איכשהו נפלט לנועה שהיא חייבת להתרים הכי הרבה בכיתה שלה, כיתה ה'-3, כי היא חייבת לנצח ולהצליח במשהו. 

היא היססה מעט, אך הפנים העגולות והחברותיות שהופנו אליה גרמו לה להימשך לפסנתר כאילו הזמין אותה להשתתף במשחק קלאס או לקפוץ בחבל. הוא התחיל במלודיה משעשעת וביקש ממנה לחקות את האקורדים הבסיסיים שהראה לה. כשנכנסה לקצב החל לנגן נעימה שהשלימה את האקורדים שלה. פתאום שמעה אותם מנגנים יחד מלודיה מופלאה בארבע ידיים. כאילו מישהו אחר נכנס בה ומנגן בשעה שהיא נחה, הכול היה חסר מאמץ. למרות שהיה שמן לחץ בקלילות על דוושת הפסנתר והיא שמה לב שיש לו גרביים עם דוגמאות ממש לא מתואמות. משבצות בשחור לבן, ופרחים בשנייה.

 "יופי!" עודד אותה. "את לומדת מהר. יש למנגינה הזאת מילים באנגלית.  בהזדמנות נשיר אותן יחד," קרץ לה.

לאה הביאה מהמטבח צנצנת זכוכית עם עוגיות מאפה בית. היא שלתה מתחתית הצנצנת מעטפה מקופלת בקפידה והניחה בידה כמה שטרות מגולגלים. היא מילמלה שכסף צריך לבקש רק ממנה... שתעזוב את ה"פרופסור המפוזר" בנושאים האלו.

"אז ביום חמישי תבואי לשיר איתי כמה שירים מהתקופה שלי בשירות הבריטי?" חייך אליה. "רק אם בא לך כמובן..."

"המורה שלי לנגינה מגיע לשיעור ביום חמישי," אמרה. "אבל אני אבקש מאבא להזיז אותו."

"נהדר!" הוא פנה לשאוף מהמקטרת שלו מול שידור של מונטי פייט'ון.

הוא אכל בתאווה ילדותית מקערת ענבים עסיסיים שלאה הניחה לפניו בפנים חמורות סבר.  "צ'ירס נועה!" קרא אחריה לפני שטרקה את הדלת במהירות. 

"ביי אבשלום," לחשה לעצמה ונישאה בשמחה הביתה. 

ביום חמישי חיכתה לה חפיסת שוקולד תוצרת חוץ על הפסנתר. "מתנה משובחת רק בשבילך," אמר. כשפנתה לקלף את העטיפה שאל אותה אם היא יכולה לכבד אותו קצת מהמתנה שלה?

היא צחקה ומצאה עצמה עונה לשאלותיו באנגלית בסיסית שקלחה מפיה. פתאום היא לא גימגמה. בקושי הבחינה שהוא מספר לה בשפה זרה ועוד באנגלית בריטית גבוהה. סיפורו שקלח כמו סיפור מתח של שוטרים וגנבים שאב אותה פנימה. הוא תיאר איך במלחמת העולם השנייה היה בבריגאדה. הוא היה הטייס העברי הראשון אשר בשירות הוד מלכותה, שנשלח דווקא להיות אפסנאי בנשקייה. כשצצה ההזדמנות להצטרף לקומנדו בפשיטה על רומל במדבר הערבי הוא לא היסס. אך דווקא באותו ערב בו הגיעו לאוהל של רומל מסתבר הוא ריק.

אבשלום גולל בפניה איך נפל בשבי החיילים של רומל במצרים. בהתחלה נשלחו לאיטליה, אחר כך לגרמניה. כך למד חוץ מהאנגלית והרוסית גם איטלקית וגרמנית. מפקד המחנה אהב לשחק איתו שחמט שעות. כשגילה שהוא יהודי לא הוציא אותו להורג, כי עם מי ישחק בלעדיו?  במחנה העצורים לא היו תרופות ואחד העצורים היה רופא שהשתמש בהיפנוזה על מנת לבצע בחולים טיפולים ללא משככי כאבים. "איי ביקיים היז אסיסטנט," אמר לה. "אנד ת'ן איי ווז פורצ'ונייט טו לרן היז מת'ודס."

היא החזיקה את הלסת קפוצה חזק, כדי לא לפעור פה ושאלה אותו במה הוא עובד היום.  הוא סיפר לה שהוא מלמד אנשים עסוקים, שאין להם זמן ללימודים ארוכים, שפות בהיפנוזה.  אם אתה רוצה את מוזמנת לבוא לאחד ממופעי ההיפנוזה שלו.

"משהו כזה לא ראית בחייך," אמרה לאה.

"יס איט וויל בי גרייט פאן," אמר לה.

"אפילו שר החוץ היה אצלנו בשבוע שעבר," אמרה לאה בעודה מקפלת כביסה. "ווט אה שיים, שבחרנו שר כזה, שאומר NOAH בשבע שגיאות. לפחות הוא לקח עצמו בידיים והגיע אל אבשלום, תוך שלוש פגישות הוא כבר ידבר שוטף."  

בבית הספר הציונים שלה באנגלית השתפרו. לא אחת שמעה את המצטיינים-לשעבר תמהים איך יכול להיות שהיא, נועה קפלנסקי, קיבלה מאה במבחן. ילדה אחת אף אמרה לחברתה שזו בטח טעות. את הנגינה החליטה לזנוח לאחר מיספר חודשים. אמנם הנגינה שלה הפכה לשוטפת ולנעימה, אך  מאז ומתמיד אהבה יותר להקשיב לנגינתם של אחרים מאשר לנגן. 

ואז היו צירופי המקרים שהחלו להתרחש. היא חשבה על ספר מתח שרצתה לקרוא. המהדורה אזלה מכל החנויות מזמן ובכל מקרה כמעט נגמרו לה דמי הכיס. כשעברה מול המכולת להסתכל על עטיפות המגזינים המוכר בדיוק אחז בידו בספר.

"קחי, קחי, מסרו לי פה ספרים יד שנייה לחלק."

מכל הספרים בעולם, מכל המקומות בעולם והתזמונים, דווקא הספר הזה ממש נשלח אליה. כשזמזמה שיר, בדיוק החל להתנגן בטרנזיסטור של השכן. כשחשבה על מישהו שלא דיברה איתו שנים, הוא צלצל או כתב מכתב. היא ידעה שיזמינו אותה למסיבת הכיתה עוד לפני שנודע שיש כזו.  בסוף היתה יודעת מה השאלות עוד לפני שחילקו את טפסי המבחנים לכיתה.

בפעם האחרונה שדפקה על דלתו לנגן קונצ'רטו בארבע ידיים הוא לא היה בבית. לאה פתחה את הדלת במבט עצוב, לבושה בבגדים מוכתמים בקפה ומהסלון נעדרו שמחת החיים והמטעמים. הטלוויזיה היתה כבויה והפסנתר ניצב מיותם בפינה. מבטה נח על ערימת החשבונות הלא משולמים שנערמה על השולחן. לאה אמרה ספק לעצמה ספק לנועה – שמה עוזר לה כל הקסם האישי והידע שלו אם לא נעים לו לבקש כסף ואנשים הרי לא משלמים מרצונם ומי בסוף נאלץ לרדוף אחריהם.  אם לא היתה עובדת כמורה לא היו סוגרים את החודש.

אחר כך הוא נעלם מהשכונה. סיפרו לה שאחד ממופעי ההיפנוזה של אבשלום השתבש באופן טראגי. אחת הנשים בקהל הופנטה באופן ספונטאני ולא הצליחו להחזיר אותה לעירות. אבשלום נשלח לבית הסוהר בגין רשלנות. מאז לא קיימו יותר הופעות היפנוזה בארץ. כנראה שאף אחד לא רצה לקחת סיכון.

צירופי המקרים בחייה של נועה הלכו והתמעטו אך האנגלית נישארה טובה. כשהלכה עם חברותיה לסרט "ביג" וראתה את הסצנה בה טום הנקס רוקד את מנגינת הצ'ופסטיקס על פסנתר האורות הענק בדואט עם הזקן בחנות הצעצועים שוורץ, נמרח לה חיוך על הפרצוף.

בכל פעם שעברה ליד חנות לכלי מוסיקה חיפשה בעיניה את פסנתרי הכנף והרקוויאם של מוצארט התנגן באוזניה.

היא עובדת בבנק. פקידת אשראי כבר אחת עשרה שנים. מחר יום הולדתה הארבעים ושום דבר יוצא דופן לא מתרחש בחייה.  כאילו שהיא כל הזמן בהמתנה כבויה.  היא תמיד עוברת את הביקורות של הבנק ללא דופי. נועה העובדת הכי אמינה בפועלים, שמעה פעם את המנהל מתרברב מול ההנהלה הראשית כשחשב שהיא לא שומעת. אתמול שיבצו אותה כרגיל בקופה כשהאיש עם הקסדה מסר לה פתק "זה שוד" – היא לא צרחה ולא התרגשה. אף אחד לא רוצה לרדת לכספת בסוף היום. היא שקלה ללחוץ על כפתור המצוקה אבל אז ראתה ממפתח השרוול קצה של קעקוע של הלגיון הבריטי על הזרוע המקומטת ושמה לב שהיתה לו כפפה אחת כחולה ואחת ירוקה. היא זרקה את השקית עם המזומנים לעברו ולחשה לו שילך מהר דרך הדלת האחורית מאחורי המטבחון בפינה, לפני שהאבטחה מגיעים. 

"איך הוא עבר את השומר בכניסה? השומר בכלל לא זוכר אותו."

"בחיים לא ראינו אדם שמצלמות האבטחה לא מצליחות לצלם. רק הדמות שלו נמחקה בצילום.  אי אפשר לזהות דבר מלבד הצללית שלו וגם היא כמעט שקופה.  את בטוחה שזה לא היה שד?" שאל אותה החוקר.

"קצר חשמלי בלחצן המצוקה," גירד השוטר השני בפדחתו. "את יודעת מה ההסתברות הסטטיסטית של צירופי מקרים כאלו?"

"יש עוד שאלות? אני חייבת לזוז." אמרה.

היתה לה תחושה שהיא עומדת לפגוש חבר נעורים שלה שיעמוד על סף דלת ביתה באופן בלתי-צפוי, ופתאום ממש-ממש התחשק לה ללכת להתאמן על השיר האהוב עליהם באורגן שבמרתף הבית שלה.

*

דבר העורך: עדי בן עזר היא מחברת הרומאן "אפרודיטה 25", בהוצאת אסטרולוג, 2002. עלילת הרומאן מתרחשת בתל-אביב ובמושב כרמי-ציון שבשרון. רומאן עז-ביטוי, שובר לב, מצחיק ומפתיע. מסע של התבגרות, של כיסופים ותשוקה, ניסיון לגיבוש עצמי, מיניות, קירבה בין אחיות, אכזריות, חמלה וזעם, חוסר-אונים ותקווה חדשה הצומחת מתוך ייאוש. החיים נראים מבטיחים ומלאי ריגושים עבור יעל בת העשרים וחמש באווירה תל-אביבית סוערת, בעבודתה בתקשורת ובהרפתקאותיה הארוטיות. אך לאחר התגלות מחלתה של אחותה הצעירה קסם, שחקנית יפהפייה ומחוננת החולמת על חיים של כוכבות, ומתוך אכזבות מקצועיות ורומנטיות – מבקשת יעל מפלט במשק הוריה במושב, שם היא מנסה לשקם את חייה ולסייע למשפחתה במאבק על החלמתה של קסם.

עדי בן עזר נולדה בשנת 1974 בפתח-תקווה, בת למשפחת איכרים וסופרים. סב-סבה של עדי, יהודה ראב (בן עזר), היה ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. סבא-רבא שלה, ברוך בן עזר (ראב), היה בין השאר מגלה ומטפח הזן שמוטי-דם "שרה", ואחיה הגדול של המשוררת אסתר ראב. סבא-רבא שלה מצד אימה היה העיתונאי והעורך יששכר בר-דרורא (דרורי). סבתא-רבא שלה מצד אביה היתה פרידה כרמלית (לימים ברלוי), אשתו הראשונה של מאיר תאומי (טימן), בתקופה שבה שניהם היו שחקני "התיאטרון העברי". אהוד הוא בן דוד של אהרון, סבהּ של עדי; האלוף אמיר דרורי היה דודהּ, אחי אימה.

* * *

יוסי גמזו

הַשִּיר עַל הַכֹּחַ לִהְיוֹת חַלָּש

תרומה  צנועה לוויכוח על אהבה, מין ושיוויון בין גבר לאשה

יְרַק גַּלֵּי זְכוּכִית מֻתֶּכֶת, מְמַסְטֶלֶת כְּשִקּוּי

שֶל חֵרֻיּוֹת שוֹצְפוֹת, שֶל יָם הַמִתְחַרְמֵן בְּשֶמֶש קַיִץ

שֶהוּא מִין רֶפְּלִיקָה מֻגְדֶּלֶת, עֲנָקִית שֶל שְתֵּי עֵינַיִךְ

שֶגַּם בָּהֶן, וְלֹא רַק בּוֹ,

אֶפְשָר לִטְבֹּעַ בְּלִי סִכּוּי

לְאֵיזוֹ חֲסָקֶה גוֹאֶלֶת שֶל מַצִּיל, שֶל הִגָּיוֹן

שֶיְּחַלֵּץ אֶת הָאוֹבֵד וְהַצּוֹלֵל וְהַשּוֹקֵעַ

מִתְּהוֹמוֹת הַשִּגָּיוֹן,

מִדּוּמִיַּת מַחֲשַכֶּיהָ

שֶל מְצוּלָה בְּלִי חֲנִינָה וּבְלִי מִפְלָט וּבְלִי זִכּוּי –

 כָּל הַט‏וּרְקִיז וְהַתָּכֹל הַזֶּה, כָּל תּוֹעֲפוֹת הָאוֹר,

כָּל אוֹתָהּ אוֹרְגִיָה שֶל רֵיחַ יוֹד וָמֶלַח, חוֹל וּמַיִם

הֵם הָעֵדוּת כִּי לֹא חִפַּשְׂנוּ כָּל יָמַי וְכָל יָמַיִךְ

אֶלָּא אֶת זֶה

וְזֶה אֶת זוֹ

וְאֶת הַתָּם וְהַטָּהוֹר.

וְלֹא יָדַעְנוּ אֵיךְ קוֹרְאִים לַזֶּה כִּי הַשֵּמוֹת כֻּלָּם

בָּגְדוּ בְּכָל מַה שֶּאָמְרוּ אוֹ הִתְיַמְּרוּ לוֹמַר, וְאָנוּ

כְּמוֹ אֵיזֶה פְרַאיֶרִים סְתוּמִים פָּשוּט הִמְשַכְנוּ וְקָרָאנוּ

בְּקָטָקוֹמְבּוֹת הַחֵרְשוּת, 

לַנֶּעְלָם הַנֶּאֱלָם.

לְאֵיזֶה מִישֶהוּ בָּדוּי, לְאֵיזוֹ "אַתְּ", אֵיזֶה "אַתָּה"

שֶקְּלַסְתְּרוֹן תָּוֵי פְּנֵיהֶם בְּאִינְטֶרְפּוֹל-הַגַּעְגּוּעַ

מֻתְוֶה בִּדְיוֹ-סְתָרִים שְקוּפָה כְּמוֹ הַדְּמָעוֹת אֲשֶר זְלָגוּהָ   

לְאֹרֶךְ כָּל לֵילוֹת-הַבְּדוֹד וּמִנְהֲרוֹת-הָעֲלָטָה

שֶל הַיֵּאוּש וְהָאַכְזָב, וְזֶה מֻצְפָּן בְּקוֹד לֹא קַל

הַמִּתְגַּלֶּה עַל דַּף הַכְּתָב רַק לְאוֹרָהּ וּכְוִיּוֹתֶיהָ

שֶל אֵש הַסְּנֶה הַזֶּה בִּפְנוֹכוֹ, הַבֹּעֵר וְלֹא אֻכָּל

וְאַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה

וַאֲנִי הֲרֵי יוֹדֵעַ.

אֲבָל הַכֹּל הָיָה נֶגְדֵּנוּ, הַזָּהוּם וְהַבָּהוּם

וְכָל בּוֹרְדֶל-הַצִּינִיקָנִים הֶעָקָר וּסְאוּב-הַנֶּפֶש

אִימְפּוֹטֶנְטִים שֶהָפְכוּ אֶת הָרוֹמַנְטִיקָה לְג'וֹרָה

וְאֶת הַיֹּפִי לִזְנוּנִים וְאֶת הָאֶרוֹס לִסְחוֹרוֹת,

אַף שֶכַּיּוֹם כְּבָר אִיש אֵינֶנּוּ לֹא מֻפְתָּע וְלֹא דָהוּם

וְלֹא נִרְעָש וְלֹא נִבְאָש מִשְּׂפַת-הַבִּיב וּסְאַת-הָרֶפֶש

וְשוּם אִלּוּחַ, בַּחוּצוֹת אוֹ בַּסְּפָרִים אוֹ בַּתִּקְשֹרֶת,                    

אֵינוֹ מַקְפִּיץ אֶת אַף אֶחָד מִלְּבַד אֶת רֵיטִינְג הַמְּכִירוֹת.

 וּגְרָפוֹמָנִים לְמַכְבִּיר, בְּגִיל הַבְּלוּת הַפִּיּוּטִית

(וְיֵש בָּסִיס מוּצָק לַחְשֹד כִּי גַם הַהִיא, הָאוּרוֹלוֹגִית)  

אָצִים עִם בִּיפֶּר עַל הַזִיפֶּר לְיַחְ"צֵן בְּקוֹל גָּדוֹל   

אֶת הַתַּגְלִית הַמַּרְעִישָה כִּי אַף אוֹתָם חָנַן הַטֶּבַע

בָּאִינְוֶנְטָר שֶבּוֹ מוּכַחַת קִרְבָתָם הַמִּשְפַּחְתִּית

לַחֲתוּלִים וְלַכְּלָבִים, מַה שֶמֵּעִיד בְּאֹרַח לוֹגִי

עַל הִצְטָרְפָם לַאֲגֻדַּת שוֹמְרֵי מִשְגָּל, שֶדֶּרֶךְ קֶבַע

דַוְקָא הַהֵם, שְמוּטֵי הַשְוַאנְץ, מְנַפְנְפִים בּוֹ בְּלִי לַחְדֹּל.

וְכָל כַּמָּה שֶתָּש אוֹנָם גּוֹבֵר הָרַהַב בִּגְרוֹנָם

וְכָל כַּמָּה שֶגַּבְרוּתָם דְּפוּקָה, כִּדְבַר נְבִיא הַזַּעַם,

כִּי "תַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה" (מַשְמָע: מִקְפָּא בִּמְקוֹם זִקְפָּה)

הֵם מִתְחָרִים בְּכָל מוּסָף עַל אַלִּיפוּת חַסְרֵי הַטַּעַם

שֶבָּהּ הַסְּפּוֹרְט הַלְּאֻמִּי הוּא בִּזּוּיָּהּ שֶל הָאִשָּה

כְּאִלּוּ יֵש בְּכָךְ לִתְרוֹם לוֹ לְאוֹתוֹ מְרוֹחַ-אֶשֶךְ

אֶת קִדּוּמָן שֶל מְכִירוֹת סוֹף הָעוֹנָה הַמִּתְפַקְשֶּשֶת

שֶל תַּדְמִיתוֹ קְלוּפַת-הַבְּלוֹף הַמִּתְכַּוֶּצֶת מִבּוּשָה.

אָז זֶה הַזְּמַן אוּלַי לוֹמַר בְּכָל חֻצְפַּת גִּלּוּי-הַלֵּב

דַּוְקָא עַכְשָיו, מוּל חַמּוּקַיִךְ הָעוֹלִים מִתּוֹךְ הַמַּיִם

וּמַטְבִּיעִים בַּחוֹל הֶחָם, כְּמִין תַּחְרַת טִפּוֹת נוֹהֶרֶת

שֶל סְטָלַקְטִיטִים בְּנֵי-חֲלוֹף, שֹבֶל נוֹגֵהַ וְאָרֹךְ –

שֶאֵין נוֹעָז יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הַמִּלִּים "אֲנִי אוֹהֵב"

וְאֵין חָזָק יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הַחֻלְשָה הַזֹּאת אֵלַיִךְ

וְאֵין גַּבְרִי יוֹתֵר, אִשָּה, מִן הָעָצְמָה הַמְּוַתֶּרֶת

עַל הַפְגָנַת שְרִירֵי הַמַּאצ'וֹ לְטוֹבַת מוֹתְרוֹת הָרֹךְ.

וְשֶחַיֵּינוּ בַּכּוֹכָב הַזֶּה, הַמַּר וְהַמֻּפְלָא

הֵם סַךְ הַכֹּל אִבְחַת-בָּרָק קְצָרָה בֵּין שְנֵי כּוּכִים שֶל חֹשֶךְ:

בֵּין הָעִבּוּר וְהַקִּבּוּר, בֵּין הַשִּלְיָה וּמַעֲטֶפֶת-

הַתַּכְרִיכִים, וּמַה בָּאֶמְצַע? הַחִפּוּש הַדְּיוֹגֶנִי

אַחַר אוֹרוֹ הַקַּמְצָנִי שֶל אֵיזֶה "שָם" בַּאֲפֵלָה,

שֶל אֵיזֶה "אִלּוּ" שֶיִּפְרֹס לָנוּ פְּרוּסָה קְטַנָּה שֶל אֹשֶר

וְהַפְּרוּסָה הַזּאת הִיא גֶבֶר וְאִשָּה, הַשְּאָר הוּא אֶפֶס

שֶרַק אִתָּם הוּא נֶהְפָּךְ לְאֵיזֶה עֵרֶךְ עֶשְׂרוֹנִי.

וְרַק אֲנַחְנוּ, הַחַיָּה הָאֱוִילִית שֶשְּמָהּ אָדָם,

מְבַזְבְּזִים אֶת גַּרְגְּרֵי שְעוֹן-הַחוֹל עַל קְרַב-הַהֶבֶל

בֵּין הַשִּפְחָה וְהָאָדוֹן, בֵּין הַשַּלִּיט וְהַנִּשְלֶטֶת

מִבְּלִי לִתְפֹּס שֶהַשַּלִּיט הַבִּלְעָדִי וְהַיָּחִיד

הוּא הָעֲרַאי, אוֹתוֹ  laisser-passerכִּילַי שֶבְּיָדָיו

פּוֹעֵם הַסְּטוֹפֶּר הָאַכְזָר שֶל שְהוּתֵנוּ הַפּוֹחֶתֶת

מִבְּדַל-שְנִיָּה לִבְדַל-שְנִיָּה, וְסוֹף הַשְּבִיל וּקְצֵה הַחֶבֶל

שְמוּרִים לִשְנֵינוּ, לִי וְלָךְ, בִּגְזַרדִּינֵנוּ הָאָחִיד.

הֲלֹא אֶת זֶה, בִּשְׂפַת-אוֹתוֹת שֶאֵין תָּקֵף וָעַז מִמֶּנָּה

נוֹגֵן בְּשָׂרֵנוּ בַּלֵּילוֹת סוּפָה מַגְנֶטִית זֶה לָזוֹ,

הֲלֹא אֶת זֶה אוֹמְרִים בְּלִי הֶרֶף הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי

בָּאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַנִּצְחִי שֶל הַתְּשוּקָה וְהַהֻלֶּדֶת:

שֶכְּמוֹ בַּפֶּרַח וּבַפְּרִי, כָּךְ בִּנְבָכַיִךְ וּנְבָכַי

וּבִנְבָכֶיהָ שֶל תֵּבֵל כֻּלָּהּ, מִימוֹת עוֹלָם עַד הֵנָּה,

מֻטָּל כָּבְדּוֹ שֶל הַקִּיּוּם, כָּל עִקָּרוֹ וּמֶרְכָּזוֹ

עַל שְוִי-עֶרְכָּם הַלֹּא-מוּפָר שֶל הַמּוֹלִיד וְהַיּוֹלֶדֶת.

וְאֵין שַלִּיט וְאֵין נִשְלָט, וְאֵין עָדִיף וְאֵין נָחוּת

וְהָרֵעוּת הָעֲמֻקָּה מִכֹּל, רֵעוּת-בָּשָׂר-וָרוּחַ                          

הִיא הַגְּדוֹלָה בְּמַתְּנוֹתָיו שֶל הָאָדָם, וְרַק מְתֵי-

מְעַט זוֹכִים לָהּ בֶּאֱמֶת, מִלְּבַד בַּשִּיר אוֹ בַּחֲלוֹם.

הִנֵּה מַדּוּעַ בּוֹהֲמָיו שֶל הַמִּשְגָּל הֵם גַּם שוֹטֵי

הַדְלָחָתוֹ שֶל הַיָּקָר וְיִקּוּרוֹ שֶל הַדָּלוּחַ,   

הִנֵּה מַדּוּעַ אֵין עָקָר וְאֵינְאוֹנִי יוֹתֵר וּסְחוּט-

אֲבִיּוֹנָה מִן הַנִּבּוּל וְהַנִּוּוּל וְהַקָּלוֹן.

הִנֵּה מִפְרַץ-הַיָּם בּוֹעֵל אֶת פִּשֹּוּקָהּ שֶל הַיַּבֶּשֶת

וְהַסְּפִינוֹת אֶת הַגַּלִּים הַנִּפְעָרִים כָּמוֹךְ אֵלַי

וְאַתְּ יָפָה וּמֻצָּתָה, וְאַתְּ כּוֹבֶשֶת וְנִכְבֶּשֶת

מַמָּש כָּמוֹנִי, הַכּוֹבֵש וְהַנִּכְבָּש לָךְ כָּל לֵילַי.

וְכָל צְלִילָה לִמְצוּלוֹתַיִךְ הִיא תָמִיד, בְּעֶצֶם, אֵיזוֹ

שִיבָה הַבַּיְתָה, אֶל חֻמּוֹ שֶל אֵיזֶה עֹמֶק קַמָּאִי,

אֶל מְעָרַת קְדוּמֵי הַדָּם, אֶל אַלְטָמִירָה שֶל הַגֶּזַע

הָאֱנוֹשִי, שֶלֵּדָתוֹ מִן הַנָּשִי-הָאִמָּהִי

עוֹד לֹא פָּטְרָה אוֹתוֹ אַף פַּעַם מִמִּכְוַת הַגַּעְגּוּעַ

לָשוּב לְשָם, אֶל הֶחָשֵךְ וְהַמּוֹשֵךְ  וְהַמּוּגָן,

אֶל גַּן-הָעֵדֶן הָאָבוּד שֶל הַתְּמִימוּת שֶהֲרָגוּהָ

כָּל רִשְעוּתָם שֶל הַחַיִּים, כָּל כִּזְבֵיהֶם וְלַעֲגָם.

וְאָז הָאֵש הַזֹּאת, הַיַּחַד וְהַיַּחַם,

וְאָז הַסּוּטוּל הֶחָרִיף מִכָּל תִּירוֹש

וְאָז כֻּלֵּךְ פִּתְאֹם נִלְקַחַת וְלוֹקַחַת 

אֶת כָּל כֻּלִּי שֶהוּא שֶלָּךְ הֲרֵי מֵרֹאש.

וּשְנֵי כִּנּוֹרוֹת

שֶל תְּשוּקָה בְּפוֹרְטִיסִּימוֹ,

שְנֵי סְטְרָדִיוַרְיוּסִים, שְנֵי מִינֵי וְיוֹלָה  

 שֶל גֵּו וְשֵׂעָר וּזְרוֹעוֹת וּשְׂפָתַיִם

פּוֹרְטִים בָּנוּ סְקֶרְצוֹ שֶל כֹּסֶף סָגוּף

וְהַקַּיִץ בּוֹעֵר וּצְמָאֵךְ לִי בְּאֵר

וְגִדְרוֹת הַצְּנִיעוּת מִתְנַפְּצוֹת בָּךְ כִּבְדֹלַח

וְאֵין עוֹד קָסוּם וּבָסוּם מֵאוֹתָן

אֲרוּחוֹת-הַשְּחִיתוּת שֶל הַגּוּף.

וְכָל שֶנֶּחְמַס וְנִרְמַס בְּרַגְלֵי הַזִּ‏ילוּת שֶחַיֵּינוּ לָהּ טֶרֶף

וְכָל שֶנִּכְפַּש וְנִרְפַּש בְּבִצּוֹת הַפֶּרְוֶרְסְיָה שֶל אֶתוֹס קַמְצָן

 שֶאֵין בּוֹ קִצּוּב בְּסֵאוּב אַךְ הָרֹךְ בּוֹ מִזְּמַן כְּבָר יָרַד לַמַּחְתֶּרֶת

כִּגְנוּת וְחֻלְשָה הַיָּאוֹת לְאִשָּה אַךְ אֵין גֶּבֶר הַשָּׂש לְאַמְּצָן –

חוֹזֵר כְּאוֹצָר שֶאָבַד אֶל הַהֵם הַיּוֹדְעִים כִּי אֶפְשָר גַּם אַחֶרֶת

וְאֵין הָרוֹמַנְטִיקָה לוּקְסוּס יוֹתֵר

כִּי אִם צֹרֶךְ

דָּחוּף

כְּחַמְצָן.

כִּי גַם הַמַּמָּש הַמּוּחָש וּמוּמָש בְּיָדֵינוּ כְּחֹמֶר, כְּעֶצֶם

אֵינוֹ אֶלָּא בְּדוּת וּמִלְוֶה קְצַר-מוֹעֵד עַל חֶשְבּוֹן הַגּוֹלֵל וְהַסּוֹף,

אַךְ בְּלִי הַבְּדָיָה הַנּוֹאֶשֶת הַזֹּאת שֶמֻּתָּר בָּהּ לַחְמֹד וְלִכְסֹף

אוֹתָם עוֹלָמוֹת הֲזוּיֵי חֲלוֹמוֹת בָּם הָאֹשֶר מֵמֵס אֶת הָעֶצֶב  –

מַה כְּבָר נִשְאָר לָנוּ, מַה כְּבָר נִתָּן פֹּה לַחְפֹּן, חֲמוּדָה שֶלִּי, אֶלָּא

אֶת רֹאש שִׂמְחָתֵנוּ בִּשְתֵּי כַּפּוֹתָיו שֶל הַשְּכוֹל מִתִּקְוָה וּמֵאוֹר.   

אָז בּוֹאִי, בִּמְקוֹם זֶה, נַחְפֹּן אֶת יָפְיֵךְ הַלָּטוּף בְּאַצּוֹת וּמֵי מֶלַח

כְּחַג לָעֵינַיִם,

כִּפְיֶסְטָה בִּשְנַיִם,

כְּאֵש מִתְעַקֶּשֶת לִבְעֹר.

וְשַבֵּחַ אֲנִי אֶת גְּאוֹן קוֹנְטְרַפּוּנְקְט הַגּוּפִים הַיָּפִים, הַגּוֹבֵהַ

מִשִּצְפּוֹ שֶל הַיָּם הַנּוֹשֵם וְקַיָּם בְּעֻמְקֵנוּ, בִּסְגוֹר מַרְתְּפָיו

שֶל עֶרְגוֹן הַבָּשר אֶל חֶצְיוֹ הַנֶּחְסָר שֶמֵּרֹב שֶהוּא חַי הוּא גוֹוֵעַ

מִלִּרְעֹב וְלִצְמֹא אֶל כְּפִילוֹ שֶל עַצְמוֹ הַמַּצִּית אֶת עוֹרוֹ בִּלְטָפָיו.

וְכָל סַרְסוּרֵי-הַזִּמָּה הַקְּטַנִּים,

רוֹכְלֵי נִבּוּל-הַפֶּה וְחֶנְוָנֵי קֻבּוֹת-הַפּוֹרְנוֹ,

כָּל שֶהִצְלִיחוּ לִפְרֹט אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה, אֶת הַיַּיִן בַּדָּם  

לְכֶסֶף קָטָן שֶל טִקְסֵי הַרְבָּעָה, לְרִיק שֶאַף פַּעַם אוֹתוֹ לֹא יָּגֹרְנוּ

 מִשּוּם שֶאֶצְלֵנוּ אִשָּה אֵינָה שַיְבָּה

 וְזֶרֶג אֵינֶנּוּ אָדָם –

אֵיךְ הֵם פִּתְאֹם מַכְמִירֵי רַחֲמִים

וְאֵיךְ הֵם מַפְסִידִים הַכֹּל, הַמַּאנְיָקִים הָאֵלֶּה:

אוֹתָךְ, אֶת צְלִילוּתָם שֶל הַשָּמַיִם וְהַמַּיִם,

וְכָל זֶה בִּמְחִיר מָה? בִּמְחִיר זִרְמַת שִפְכֵי הָרְחוֹב.

הַטֹּהַר אֵינוֹ רַק הִיגְיֶנִי יוֹתֵר, הוּא גַם חַם שִבְעָתַיִם וְסֶקְסִי פִּי אֶלֶף

וּמַה שֶנִּדְמֶה לַכְּסִילִים כְּחַלָּש הוּא הָעַז בַּכֹּחוֹת:

לֶאֱהֹב...

* * *

אזרח נידח

שאינו בימין או בשמאל – אלא מאונך

עמוס גלבוע קלע יפה במאמרו [גיליון 709] בסוגיית "מדבר סקר תרחק"; באמת – אין בישראל "שמאל" ו"ימין" מסורתיים, אלא מדובר במעין מרק שאינו בהכרח חד מימדי. בבחירות האחרונות הוקם אתר, בו יכול היה הגולש "למצוא את עצמו" מבחינת הדעות וההשקפות ב"מפה הפוליטית" דאז (דבר שלכשעצמו היה מטריד, אבל הבה לא נסטה מהנושא...)

לאחר מענה על סדרת שאלות רבות-ברירה הוצגה "דעתו" של הגולש כנקודה על גבי תרשים דו-מימדי. לאחר עיון קצר הבנתי – רוב המפלגות דאז התקבצו בפרישה לא רחבה מאוד סביב ראשית הצירים (האפס, אם תרצו), והיו כמה לוויינים, ששייטו לקצוות הגרף. זה כל הסיפור.

באמת – אין כל כך פוליטיקה בארץ ישראל, אלא בעיקר – עסקנות; זו מונעת לעיתים לא על-ידי הנבחרים, אלא – כפי שהראו בזמנן הסדרות "כן, אדוני השר" ואחר-כך "פולישוק" – על-ידי גורמים אחרים. בני-הגוון, המבדילים בין סיעות העסקנים למיניהן, מפרנסים, עם זאת, חיל רב של אנשי פרסום ויחסי ציבור, "פעילים", שירותי הסעדה וכל כיוצא באלה, שלא ניתן להעלות על הדעת אלא אבולוציה של אותה דגננרציה, שהוצגה להפליא כבר על-ידי אפרים קישון בסרטו האלמותי "סאלאח שבתי".

שאלותיו של עמוס גלבוע נכונות עד כאב, בפרט שבלא מענה הוגן ונכון אנו מופקרים לאותה תעשיית הבל, הכותשת מספרים ומציירת תרשימים; כל פקיד זוטר יודע, שאם אתה רוצה לבלבל את ההנהלה – תקע גרף, ואם אתה רוצה ממש לסגור דיון – גרף עוגה, ואם אתה רוצה שזה ייגמר מהר יותר ואכזרי יותר – גרף תלת מימדי

(הדבר גורם הזדהות עם הרס"ר ששאל "מי כאן טוב בגרפיקה?" והיה שולח את האידיוט שענה לגרוף את החצר; אבל אני שוב סוטה מהעניין...)

עמוס גלבוע חותם באומרו "אנו זקוקים לפילוחים ולהגדרות חדשות." לעניות דעתי – הכול פשוט הרבה יותר, אבל הפשטה והגדרה מדוייקת רק יקלקלו את "החגיגה הדמוקרטית", אז מי יאזין ומי ישים אל ליבו?!

* * *

ברוך תירוש

הם לא יחמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות

חב"ע 709 גדוש בענייני דיומא; אתייחס ואאיר כמה היבטים מהמבולקה האופפת אותנו מכל העברים.

 ראשית בית המשפט, ובמיוחד העליון, שאורי הייטנר תאר כהלכה את אורח התנהלותו המוטעית, ומגובה ב"הארץ" ע"י גדעון לוי שקיווה למשפח בעזרת שופטים כלבבו.  כך נחום ברנע ב"ידיעות" תאר את "החמצת" הנטיות והתכונות "הטובות" של השופטים יורם דנציגר וגיל הנדל; ואיתמר מן ב"הארץ" יצא מדרכו לשבח את "המצפון של דפנה ברק-ארז," את הבנותיה ועמדותיה של השופטת, ובתקווה קרא לה למצוא אומץ ולשפוט בהתאם למצפונה.   

האם לאורח שפיטה מגדרי כזה אנחנו מצפים? האם השופטים ישפטו לפי נטיותיהם? הרי הנשיאה דורית בייניש הצהירה שהשופט "עושה צדק על פי דין" ולא בשרירות הלב! ו"בית המשפט מפרש ופוסק לפי החוקה והחוקים, ואינו מעצב אותם"!  כהצהרת נשיא בית המשפט העליון בארה"ב, על השופט לעשות צדק, אבל במסגרת החוק ולא לפי נטיותיו!  

לכן צודק אורי הייטנר בתארו את התנהלות בית המשפט כהכרעה בדיון בוועדות הכנסת, ועצם הצגת עמדות ונטיות השופטים דפנה ברק-ארז, יורם דנציגר וגיל הנדל – מצדיקה את התביעה לקיים שימוע לשופטים על-ידי ועדה ציבורית, להבהרת הבנותיהם ועמדותיהם לגבי החוק, לפני מנויים,  וכמקובל בארה"ב ובמדינות נאורות אחרות.

הארץ כמרקחה סביב התביעה לשיוויון ולמיגור הגזענות, ומן הראוי להזכיר כי השיוויון חייב להיות בסיסי ברמת חיים אנושית, ולאפשר לכל אדם מימוש יכולותיו לקידומו בחברה.

לא ייתכן שיוויון מוחלט, ואני ועמיתיי לא הוצבנו כמפקדי חילות בצה"ל, ואפילו לא לסגל הראשון בקבוצות הספורט.  לא יהיה שיוויון בבחירת מועמדים לדיילות ודוגמנות, ואף לא לקורסי חובלים וטייסים, ולא בהענקת ציונים במוסדות ההשכלה.

לכן מוטב לעולי אתיופיה להימנע מהאשמות ב"גזענות" הפושה בעדתם, ולהתמקד בהשתלבות חיובית והדרגתית בחברה, כפי שנהגו בהצלחה חבורות עולים שהגיעו בתקופות קשות יותר, ותוך סיוע מזערי טרחו לבנות ולהיבנות יחד עם היישוב כולו.

שוב מתעוררת התמרמרות סביב יוקר המחייה, ואכן הכלכלה והשיווק בארץ פועלים בנחישות לנקז אל 'הנוגעים בדבר' את משאבינו וגם את חסכונותינו.  אולם אל לנו להיתמם, למרות תיאורי בעלי העניין אודות מיליוני העניים והרעבים, למחצית האוכלוסייה יש מקורות כספיים רחבים, והם רוכשים בכל מחיר שירותי יוקרה, דירות ומוצרי פאר, וסיורים בחו"ל. לכן נבנות בעיקר דירות פאר, ומאות אלפי כלי רכב, מקררים ושאר מותרות, מיובאים ארצה ונמכרים במחירים מופקעים; יחד עם שירותים במלונות ומוצרי מזון במרכולים.   

לכן, באם ברצוננו לאפשר רמת חיים בסיסית למחצית השנייה באוכלוסייה, על השלטון המקומי, בסיוע ממשלתי, לפתוח מחדש "צרכניות", בהן ימכרו במחיר הקרן מוצרי מזון, ביגוד וגם ציוד לבית. המרכולים בהכרח יפתחו מחלקות דומות למכירת מוצרים בסיסיים וזולים, וגם בעלי האמצעים לא יקופחו ויוכלו להמשיך בחיי המותרות.

בנושא הסכסוך הערבי, מתמקדים הפרשנים ובעלי הרצון הטוב בתיאור הסבל והתסכול של ערביי הארץ כתוצאה מהקמת המדינה.  מנגד, נהרגו לאחרונה מיליוני מוסלמים ואחרים ברחבי אפריקה, וגם בעיראק ובאלג'יריה, במצרים ובתימן,  בסוריה ובלוב, ואיש לא תיאר את  הסבל שהיה מנת חלקם, ולא נקב בשמותיהם. האיחוד האירופי לא מגנה את השחיטה,  אולי "כשרה", בימים אלה בסוריה ובדרום סודן, ורק "קופץ" יחד עם בעלי עניין אצלנו, לגנות את ישראל על אורח התגוננותה מגל הטרור הערבי.  והנה גם חבורת חברי כנסת נוסעת במיטב משאבינו לאירלנד על מנת לשמוע גם שם את גינויינו. ואם הם לא שבעו מכך שם, אולי יוזמן גם נשיא אירלנד לשאת את גינוייו קבל עם ועולם בכנסת בירושלים.

לכן, הגיעה השעה להתעשת ולהסביר כי יחד עם הקמת כל מדינות ערב וטורקיה דהיום על חורבות הממלכה העות'מנית על-ידי המעצמות, הוקצו מרחבי ארץ-ישראל ללאום היהודי, שעקב חולשתו לא השכיל להקים במועד את המדינה במרחבים שהוקצו לכך.

בכל אותן מדינות מצאו עצמם לפתע עשרות מיליוני בני מיעוט קופטים, שיעים, יוונים, ארמנים, כורדים וגם יהודים, תחת שלטון עויין ועריץ.  איש במערב לא שעה לשוועתם, ומצוקתם נחשבה לסבירה במסגרת ה"סדר החדש" שהתחולל במרחב.   

רק תיסכולם של ערביי ארץ-ישראל עורר את המשטמה הישנה ועודד את סרבנותם ואלימותם, למרות שזכויותיהם ורווחתם נשמרו ושופרו.  ובאורח "הפוך על הפוך" סייעו שוחרי שלום הערבים לקידום הקמתה של מדינת ישראל. שהרי אלמלא חתירתם, ייתכן שהערבים היו מסכימים לקיום המיעוט היהודי בקהילותיו, לרווחת הרוב הערבי הגדול.  

בדיעבד, עקב החתירה, גברה האלימות הערבית וסרבנותם לכל פשרה שהוצעה בשנים 1937, 1947, ובאלימותם הביאו להתגוננות יהודית יעילה ומכאיבה, ולהקמת מדינת ישראל ואף לביסוסה ולהרחבתה.

הם גם לא הסכימו לפשרות שהוצעו על-ידי אהוד אולמרט ואהוד ברק, וכפי הנראה ימשיכו בסרבנותם ו"הם לא יחמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" כהגדרתו של אבא אבן.

* * *

שלום לכם מישראל הר

רק זה עתה שמעתי [מסיבות אישיות וכן מפאת מחלה]

על פטירתה של ידידתי עזק'ה צבי

אני שולח את תנחומיי

לכל מוקיריה של הנפש הזוהרה עזה.

יהי זיכרה ברוך

* * *

תקוה וינשטוק

ישן וגם חדש בתל אביב

1. איש הקש

המלך ג'ורג' הוא מוותיקי הרחובות בתל אביב. כבר שמו מעיד עליו כי הוקם עוד בתקופת המנדט. רחוב של בתים נושנים בני קומה או שתים, לכל היותר שלוש. הרבה מזללות,  חנויות נעליים, ביגוד וכלי מיטה. בתי מסחר משופצים ומודרניים וגם לא מעט כוכים שלא זכו לחידוש מאז נפתחו בתל אביב הקטנה. אתרים שנעשו מרכיב קבוע בנוף ועתה הזקינו בעליהן והן עומדות להעלם.

אחד מאלה הוא "איש הקש" בפינת המלך ג'ורג'-חשמונאים. על כרטיס הביקור שלו רשום "בית מלאכה לרהיטי במבוק, תיקוני עבודות קש וינאי". ובאותיות גדולות: "עבודת יד עצמית". חנות לסלים, סלסילות, כסאות, שולחנות קלים ואף פרגודים, כולם עשויים קש.

רהיטי קש היו בשעתם להיט בארץ: קלים, מעוטי שטח, מתנקים מתחת לברז, וזולים יחסית. זוגות צעירים ריהטו בהם את דירותיהם. זה נחשב אפילו "גזעי". כיום התברגנו וכולם רוצים רהיטי עץ, לכל הפחות איקיאה. החסידים שנותרו לרהיטי הקש רוכשים אותם רק למרפסת ולגן. יש חנות לחפצי קש בשפיים ושפע חנויות קש בישובי המיעוטים, אך בתל אביב גופה נותרו כנראה רק שתי חנויות כאלה – האחת, ותיקה מאוד, בשדרות בן ציון והשנייה במלך גו'רג'. בית ממכר לחפצי קש שהיה ליד התחנה המרכזית, נסגר.

גם חנויות הקש שנותרו אינן בתי מלאכה כמו פעם. מזה שנים שעסקי הקש מסתכמים ביבוא. כל מה שמריח קש מובא מחו"ל, לרבות כובעים לנשים וגברים. אולם "איש הקש" עדיין עובד במו ידיו, אמנם לא ביצירות חדשות אלא  בעיקר בתיקונים.

"איש הקש" הוא נסים בכר, גבר סימפטי המתקרב לשמונים. בתורכיה בה נולד עבד בבית המסחר של אביו. ב-1949 עלה לארץ והתגייס לצבא. כשהשתחרר למד קליעת קש בקורס שהקימה העירייה ביפו, בעיקר כסיוע לעיוורים. שנים מיספר עבד בחנות בשדרות בן ציון ולפני ארבעים שנה פתח את בית המלאכה שלו ועסק בקליעה למיניה. עדיין ניתן לראות את עבודותיו  בחנות. עבד עד שהארץ הוצפה ביבוא קש מסין, מהונג קונג, גם מהשטחים, מעזה וממצרים. מצרים מייצרת סלים רחבים מנצרים, אולי הם "הגומא" של תיבת משה רבנו. בכל אופן, את סוג הסלים הזה אימצו בשעתם החלוצים שלנו.

אדון בכר חדל לקלוע. מי יקלע קש במלאכת כפיים בארצנו? כל עבודות הכפיים הולכות וכלות בדור המודרני, אינן מחזיקות מעמד מול היבוא הזיל-הזול מהארצות שעודן מתועשות רק למחצה וכן מביצועי המכונה (וכשעבודות הכפיים עודן קיימות – בתפירה העילית למשל – הן מיועדות לעתירי ממון).

לפני כארבעים שנה כשפתח את בית המלאכה, עדיין נמצאו כמה זקנים שעסקו בקליעה. כשיצאו מן העולם יצאה אומנותם עמם. בכל זאת אדון בכר ממשיך, אינו יכול להיפרד מהמלאכה שמילאה את כל חייו. הוא מונה את סוגי החומרים לקליעה למיניהם: יש קש ויש במבוק ויש נצרים ויש גם חבלים. מדנמרק מגיע ריהוט שנקלע מחבלים. יש גם קש וינאי ממנו נעשו כסאות הנדנה שרווחו פעם בבתים רבים בארץ וכיום הם בגדר ענטיקה. יש גם קש סינטטי, אבל הוא לא שווה. מתמתח.

אדון בכר אוהב לעבוד בקש. לא מלאכה קשה אבל תובעת סבלנות. הוא מקווה להמשיך לפחות בתיקונים כמה שרק אפשר. "אין ברירה. אעבוד עד יום מותי..." לא לעבוד לא בא בחשבון. בוקר בוקר הוא מגיע לעסק שהקים, וסוגר בשעה שתים-שלוש. תנועת הקונים פחתה אך עדיין הקש הוא פרנסה "לא מתעשרים מזה – אף אחד לא מתעשר מעבודת כפיים, אבל חיים בכבוד."

ברור לו כי כשייתש כוחו ושוב לא יוכל לעבוד, ינעל בית הקש את שעריו והיה כלא היה. אין דור המשך לקש. יש לבכר בן אך אפילו לא עולה בדעתו להמשיך בעסקי אביו. "הדור הצעיר רוצה מחשבים," הוא המוהיקני האחרון בשטח. אנשי קש לא יעבדו יותר בחוצות העיר. יישארו רק חברות קש כלכליות ואנשי קש בפוליטיקה.

2. אשת הנוצות

ועוד חנות ותיקה עומדת להיעלם ללא דור המשך. במלך ג'ורג' סמוך לבורוכוב קיימת חנות הנראית בדיוק כפי שנראתה כשהוקמה לפני יותר משישים שנה, בשנת תרפפ"ו. חנות בלי שם – על השלט כתוב רק "בית מלאכה לכרים וכסתות  גנצפריד" – בלי חלון ראווה ולמעשה גם בלי מנעול.

אמנם יש לחנות שמשה הפונה לרחוב אך היא בעצם מחסן המאכסן בערבוביה שמיכות, כרים וארגזים נושנים וכמה הודעות: "שרות ניקוי חשמלי לנוצות ופוך. מקבלים לחידוש שמיכות פוך וכרים" ו"שרותי כביסה לכל סוגי השמיכות תוך מיספר ימים."

גם  מנעול ראוי לשמו אין לחנות. דלת העץ הישנה שלה, המקושקשת בגרפיטי שצבעו בטלני הרחוב, נעולה במנעול-לא-מנעול פשוט, שאין כל בעייה לפצח אותו. החנות אינה נראית כעסק חי, אבל מסתבר שבענטיקה הזו עוד פועם הלב, אך אלה פעימותיו האחרונות.

החנות שייכת לבלה גנצפריד, אישה זקנה נעימת סבר שמתחת למשקפיה מתגלות עיניים תכולות, יפות עדיין. חלוק עבודה אפור מכסה את שמלתה וכובע פלסטיק מהסוג שמוצאים בחדרי האמבטיה במלונות מהדק את שערה, מגן מהפוך והנוצות. האתר גדוש בכרים ובכסתות, יש שולחן מכירות בלה מזוקן ושולחן נוסף בן אותו גיל שעליו מכונת תפירה הרוסה. רק   הרצפה נותרה כמו חדשה, רצפת בלטות שדגמיהן צבעוניים ונאים.

לא. היא אינה מוכנה להתראיין. "מה יצא לי מזה ? אני סוגרת!"

אבל לאט לאט, אולי מבלי שתרגיש, נפתח סגור פיה. זו הזדמנות לשוחח – ולא כל יום יש לה עם מי לדבר. כמה שנים  קיימת החנות  אינה זוכרת "הזיכרון שלי לא טוב וגם לא היינו בעליה הראשונים. אנחנו יד שנייה." היא ודאי בת שישים, גיל מופלג לחנות תל אביבית.

לארץ הגיעה גברת בלה בעלייה הגדולה של 1949, כמו "איש הקש", אבל מהונגריה. שם נולדה. הוריה נספו בשואה והיא היתה שנה במחנה והשתחררה חודש לפני תום המלחמה, כשצבאות בנות הברית הגיעו למחנה.

"הייתי באותו מחנה שבו היה, לפניי, גם קסטנר עם הטרנספורטים שלו," היא מעירה. "הוא היה אגואיסט. לא בן אדם."

שישה חודשים אחרי שעלתה נישאה לגנצפריד, אף הוא יליד הונגריה, שעבד במלחמה בעבודות כפייה. חודשיים אחרי החתונה הם רוכשים  את החנות הזו. כרים וכסתות, נוצות ופוך נחשבו תמיד כפרנסה יהודית.

ברחוב קמו כמה חנויות לכלי מיטה אבל בית המלאכה שלהם שגשג. בימים הטובים העסיק לא פחות מ-15 פועלים. אך שיטפון הרס את הסחורות, הפועלים פוטרו, בית המלאכה נסגר ובעסק נשארו רק בני הזוג גנצפריד. לפני 32 שנה נפטר מר גנצפריד ("בעלי עבד פה עד יום לפני מותו") ומאז רק היא  בחנות.

יום יום  בשש בבוקר יוצאת גברת בלה מביתה בבני ברק אל החנות, יושבת בקיתון האחורי, קוראת בראש וראשונה את העיתון – היא שלטת בהונגרית, גרמנית וצ'כית ומדברת עברית – מתקנת כר או כסת. אם יש. אשת הנוצות כבר אינה תופרת יצירות חדשות אולם לתיקונים עודה מסוגלת עד עצם היום הזה. היא פותחת את העסק סמוך לשעה עשר כמו כל שכניה מסביב, ונועלת בצהריים. היא מתמידה לבוא לא בגלל הפרנסה. ברוך השם, גם אם תשב בבית יש לה ממה לחיות. יש לה כל מה שהיא צריכה – ומה כבר היא  צריכה?

"אני מחזיקה את החנות שלא אהיה בבית, שלא להיות לבד בחמשה וחצי חדרים," חושפת אשת הנוצות את סודה העגום. בעלה נפטר. לפני אחת עשרה שנה הלך בנה לעולמו, ולפני שבע שנים הלכה גם הבת. "כבר לא רוצה שום דבר," אומרת הזקנה. "רק ללכת!" בלי לחזור.

אבל אף שזו התרפייה היחידה שמצאה לעצמה, החליטה שהגיעה עת פרישה. "עוד חודש אני סוגרת את העסק. אין לי כוח. אני בת 87. מספיק!"

ברור לה שעם חיסול החנות תיוותר לגמרי יחידה בין ארבע הקירות, ולא יהיה עם מי להחליף מילה. יש לה נכדים, את מספרם אינה מוכנה לגלות, מספיק סבלה מ"העין הרעה" –החנות רשומה על שמם אבל הם פוקדים אותה רק לעתים נדירות. "כולם לומדים ועסוקים," מסנגרת הסבתא. "אין להם כל עניין בכרים וכסתות. שכבר אלך! העולם כבר לא בשבילי..."

"מאחלת לך עוד הרבה שנות חיים," אני מפטירה ביציאה מהחנות.

     "לא הרבה! אני כבר מחכה ללכת מהר!"

3. רחבת  הבימה

החדש כבר ממלא את העיר והוא יפה. רחבת "הבימה" היא ללא ספק הפינה היפה ביותר כיום בעיר. בדיוק במימדים הנכונים, לא גדולה מדי ולא קטנה מדי, ובמרכז חיי ההתרבות. במערבה התיאטרון, בצפונה "היכל התרבות", שאחר השיפוץ ודאי ייף עוד יותר (לפחות מבחוץ...) ובדרומה – מעבר לשלושת עיגוליו של קדישמן – היא נפתחת לשדרות היפות בעיר, שדרות רוטשילד, וממזרח סוגרים עליה "בתי השוקולד" (כך כונו משום שנבנו על ידי האחים פרומצ'נקו, שהיו מבעלי "עלית"), ובתווך, על גבעה מלאכותית קטנה, שקמה שאפשר לנוח בצילה, ריבוע צבעוני משוקע של ערוגות פרחים ובריכה (אותה כדאי עוד לשדרג בדגי זהב ושיחי מים).

להנאת הצבור נפתח במרחב הזה בית קפה מרשת "ארקפה", עם כסאות בפנים ובמיוחד בחוץ. בבקרים שטופי שמש מגיעה שורת הכיסאות עד לפתח "הבימה". גברים ובעיקר נשים מכל גיל, בני תשחורת המבלים בזוגות, אימהות צעירות עם עגלות שכיבה וטיול ועם פעוטות הזוחלים על רצפת הבטון לצד כלבי מחמד העושים פה חיים, ועד לפנסיונרים שעתותיהם בידיהם, הנפגשים עם חברים.

בית הקפה אינו יחיד בשטח. צמוד להיכל התרבות, על חורבות קפה "אפרופו" שאיכלסו ובמשך שנים תימהונים וחסרי בית, קמה מסעדת "רגב", אף היא חלק מרשת. דומה שרוב  בתי הקפה בעיר שייכים כיום לרשתות. בבקרים מוצעות כאן ארוחות בוקר ומהצהרים זו מסעדה (שותף בה נחי לאור, מבעלי מעצמת "אפרופו" ז"ל ). מקום בסגנון. המלצרים והמלצריות בסינרים שחורים עם שלייקס אדומים, על השולחנות מפות ומפיות בד גם בארוחות הבוקר. ארוחות הבוקר זולות כביכול אך דלות למדי, ושתייה חמה או קרה יש להזמין בנוסף. בערב יהיה פה פיאנו באר. בקצרה, בית קפה מפואר בכיכר מפוארת.

ולא רק בכיכר. כל העיר מתמלאת בעוד ועוד בתי קפה ומסעדות קלות ופיצריות ומסעדות מזרחיות ומאכלים של כל העמים. דירות מגורים בקומות התחתונות מתפנות לטובת אתרי אכילה ובילוי (האכילה היא הבילוי של ימינו). הם צצים כפטריות אחרי גשם סוחף. גם ברחובות צדדיים הופכות דירות נושנות לבתי קפה, לעיתים אפילו כמעט בלי שינוי בדירה. יושבים על ספל קפה ומול המחשב – בכל החדרים, גם במרפסת ובקרוב ודאי אף בחדר האמבטיה של דירת המגורים לשעבר. בתי קפה נפתחים במרווח הצר שבין הבתים, במחסנים נושנים, במעברים בקניונים המיועדים להליכה. קיוסקים מציבים בחוץ כמה שולחנות ומשדרגים את עצמם לבתי קפה. בתי הקפה הם  סמלה של תל אביב.

כשבתי הקפה ימלאו את הקומות הראשונות הם יעפילו לקומות השניות ולאחר מכן ודאי ינסקו לגגות ולבסוף יהיו יותר בתי קפה מאשר אורחים.

* * *

בס"ד  טבת תשע"ב

יוסי שחר

על כמה עניינים ביטחוניים

1. לראות ולא להאמין. ההרס במצפה אביחי, קלסיקה של אטימות, רוע, אלימות, גסות, הרס וחורבן. שנאה פתולוגית, לבבות אבן. אין הסבר אחר. וכל זה באמצע הלילה, בקור מקפיא.  לראות את הפריצה, את ההתנהלות הברברית. המילה התנהגות לא מתאימה כאן, יש בה לרוב קורטוב של אנושיות של היגיון. כאן כוחות הבטחון של מדינת היהודים במדיהם השחורים, וצבא ההגנה לישראל – כן, כך הוא נקרא – ניהלו קרב הרואי באישון לילה כנגד תינוקת וילדים, אמהות ואבות יהודים חסרי ישע מול גלי הצונמי השחור, חסרי האנושיות, המשברים והורסים כל מה שנקרה בדרכם. תוך כדי הפוגרום מתגלה לעיני המצלמה מצעד האורות של מכונות ההרס  העולים להשלים ולגמור את ההרס והחורבן. השופלים, שפעם היו כלי בניה וחיים חדשים, כלים שהמחבלים הפכו אותם לכלי מוות בירושלים, ומדינת היהודים הפכה אותם לכלי הרס וחורבן של יהודים.

הם לא כמו גנבים בלילה. הגנב מחפש רווח וגונב ולשם כך אם הוא צריך הוא הורס כדי להגיע לגנבה. שליחיה של ממשלת ישראל באים  לבצע הרס וחורבן לשמו שעולה למדינה הון תועפות, עלויות שעומדות בסתירה לחור התקציבי שזועקת עליו ללא הפסקה שוב ושוב  מערכת הביטחון. 

אפשר לוותר על עוד אימון או תרגיל, על כל כלי מלחמה חשוב. רק  להרס ולחורבן בגבעות יהודה ושומרון אין תחליף ואין ויתור.  זה הסיכוי האחרון של סר הביטחון  לשיקום פוליטי.

2. לאור הרגיעה הביטחונית והתחזית האופטימית במישור הביטחוני, נרתם צה"ל למשימות אזרחיות חברתיות (צבא העם). היעד המבצעי החדש שצה"ל נרתם לקידומו הוא המלחמה בהדרת נשים. במטה הכללי מונתה כמובן קצינה בדרגת אלוף משנה עם סגן מתאים בדרגת רב סמל. הפן הייחודי שנבחר במאבק הרחב בתופעה הוא שירת נשים. לאור הדחיפות וחשיבות הנושא צה"ל מקים מקהלת נשים, שלישיות וזוגות נשים, ויותר מכך – הוצא מכרז בין האמרגנים המייצגים זמרות והרכבים בהם משתתפות נשים. וכמובן הרמטכ"ל פרסם פקודת יום בנדון המחייבת כל חייל לקחת חלק במסגרת מחוייבותו החיילית הלאומית והחברתית בהזדהות הווקאלית הנשית. יש לציין את המאמץ הצהלי לאור מצוקות התקציב שכבר הוזכר.

באותה נשימה ובאותה נחישות מתריע צה"ל על השתמטות  החרדים ומתנגד התנגדות מוחלטת להארכה נוספת של חוק טל, כמובן לאור המשימות והאתגרים הבטחוניים העומדים בפני צה"ל.

בדיחה? כן, אבל מציאותית.

3. שר הפנים אלי ישי, המקבל כנראה מיילים משמיים באופן סדיר וסמ"סים ישירים לפלאפון האישי, גילה חלק מהמסרים השמימיים בהרצאה בפני צאן מרעיתו  הפוליטי העתידי, אך נראה על פניו כי עשה שימוש גם במאגר אינפורמטיבי ממקור אחר, לא עלינו, כי קשה להניח שהשר מקבל משמיים מסרים היסטוריים על מלחמת ששת הימים וודאי לא  על אירוע שהיה לפני כמעט ארבעים וחמש שנה, ובשל גילו הצעיר קשה להניח שהיה כבר אז ברשימת המכותבים עם ריבונו של עולם.

אי לכך המקור האחר שעליו כנראה מסתמך השר ישי לא מדוייק בלשון המעטה. כמי שלחם במלחמת ששת הימים וחי בארץ הזאת, אני יודע כי הן מבחינת לומדי תורה והן חיילים יראי שמיים, הנתונים הם הפוכים.

כסגן ראש הממשלה ששלח את הבנים למלחמה שהקונספציה, תכנונה וביצועה היו כושלים, ושעשרות בנים סיימו בה את שירת חייהם; בלתי נתפסת החוצפה, חוסר המחשבה וחוסר הרגישות ואני מתאפק לא לומר מילה מתאימה יותר. כיהודי דתי: ההשוואה שהוא עושה בין גדודי הלוחמים לחטיבות הממיתים את עצמם באוהלה של תורה היא שקר גס. דרך הגו זכיתי נכדי וחתני בין  אלפי הבנים העושים את שניהם.

אהוד: הרשימה מובאת כאן בזכות הפלוראליזם של המכתב העיתי – אך ללא עריכה.

* * *

גיא משיח

המשורר הלאומי

שיר ובו ביטויים כמו: "אנסטסיה השופכת", "אנסטסיה שנדפקה לה האינסטלציה" ו"אנסטסיה אחוזת האמוק, ששפכה כוס מים על עמיתה, ולכן אני אקרא לילד בשמו: כוס אמוק" – זה פשוט לא חריזה ולא שירה, אלא ספר לימוד (Text-Book)  גניקולוגי. בגין שיר סקסיסטי ושוביניסטי שכזה – היה מקום להרחיק את ח"כ טיבי לחודש ולא רק לשבוע מהכנסת.

עם כל הכבוד לחופש הביטוי, לעניות דעתי לפחות – ד"ר אחמד טיבי הוא אולי גניקולוג מדופלם אבל משורר גרוע וגס רוח, המשתמש בשפה נמוכה, משפילה מינית ושוביניסטית. וחבל, כי "נערת המים" היפה, התמירה והבלונדינית, ח"כ אנסטסיה עם יופייה הנסיכותי – שדווקא יכולה לשמש כישרון והשראה לח"כים שלנו לחיבור של שירים יפים, עדינים ומרגשים יותר, ולא רק לחיבור "מונולוגים מהווגינה" גסים, מנבלי פה וחסרי כישרון בעליל – כמו זה שחיבר חה"כ טיבי.

ה"שיר" של טיבי  חסר כל שנינות, והוא מנסה ברשעות לרמוז כי בשל מוצאה של הח"כ מיכאלי - שכהגדרתו של טיבי "גדלה בערוגות הזבל של רוסיה ביתנו," ושאותה הוא מקפיד לכנות רק בשם הפרטי "אנסטסיה" – היא, בעצם "זונה רוסיה", בדיוק כמו הסטראוטיפ המכוער, המנסה להכליל את כל העולות מרוסיה כעוסקות במקצוע העתיק בעולם. שאחרת מה הפירוש של "אנסטסיה השופכת"? ו"אנסטסיה שנדפקה לה האינסטלציה"?

אז נכון שאין לצפות מחברי הכנסת שלנו לחרוז מילים יפיפיות  כמו: "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ, וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת..." – ובכל זאת, יש לקוות שבשבוע שבו הורחק לביתו  יתעמק הח"כ טיבי בקריאת שירה עברית ראויה של משוררים אמיתיים, על מנת שכאשר יחזור לכנסת יצליח לחבר שירים קצת יותר מוצלחים וקצת פחות גסים, וולגריים, שוביניסטים, סקסיסטיים ומשפילים, הפוגעים בכבודה של הכנסת כולה, וגם בכבודו שלו, ושל ציבור הבוחרים אותו הוא מייצג.

אבל נראה, שההרחקה מהכנסת לא מזיזה לטיבי, והנה הוא ממשיך  בקריירת ה"משורר הלאומי", תוך שהוא מנצל לרעה את החסינות המוקנית לו כח"כ; בשבוע שעבר,  ב"יום השהיד" ברמאללה, הוא פצח בנאום, שאם היה מנוסח בצורה פואטית היה נשמע כשיר הלל נלהב למחבלים המתאבדים (שאהידים), וכל כולו הסתה ותמיכה בטירור:

"תנו תהילה לשהיד,

אין נעלה יותר מהשהיד;

הפורץ לפנינו את הדרך,

המרצף בדמו את הדרך לחירות,

השהיד הוא סמל המולדת,

זה שהכובש קורא לו טרוריסט,

אבל אנחנו קוראים לו "לוחם החירות'."

 כלום לא די היה במופע הגס, הנמוך והמעליב של הח"כ טיבי, המכתים לא רק את הכנסת, אלא גם את טיבי עצמו, כסקסיסט וכשובניסט – עכשיו הוא מצטייר כתומך בטרוריסטים רוצחי נשים וטף, מברך ומעודד את השהידים.

מן הראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יעמיד אותו לדין על תמיכה והסתה לטרור. מצידי, שימשיך לשיר, אבל מתוך כותלי בית הסוהר.

* * *

נילי דיסקין

תגובות לגיליון 709

אהוד, הבטחתי לעצמי לשתוק קצת (הפה הגדול שלי די סיבך אותי בעבר. אני לא קיצונית לשום תחום, אבל לא מהססת להביע את דעתי האמיתית והיא לפעמים לא נוחה לשומעיה). אבל, איך אשתוק וידידי משה ברק מנסה לפשר ביני לבינך ונימוקיו אינם נראים לי?

ובכן משה (ידידי לאתר של קריית-חיים, ולקבוצה מסתורית ולא מאוגדת של הקנאים לעברית) – יש לי חדשות בשבילך. הפתעה, הפתעה! גם לנשים יש יצר מין!  ההבדל אינו בין נשים וגברים, וגם לא בין המתפשרים ללא מתפשרים. ההבדל הוא בין אלה שאצלם המין הוא חלק מאהבה (גם אם היא אחר כך משנה צורה והופכת לחברות) לבין אלה שאצלם המין והאהבה לעולם אינם הולכים ביחד, וגם כשהם אוהבים – זה נשאר נפרד. ( זה לא סותר, אבל ההסבר ארוך).

יצא לי במהלך חיי לטעום מין ללא אהבה, מין עם גברים שאהבו אותי ואני לא כל כך אותם, ומין עם גברים שאהבתי והם אהבו אותי פחות, או בכלל לא. מכל הפרשיות האלה (הן רבות מפני שהייתי נשואה רק 9 שנים מחיי, ואני לא צעירה) – הקשרים הזכורים לי בגעגועים, הם הקשרים הדו-סטריים בו זמנית (מעטים מאוד, אבל כשנהנים מהם, אין דרך חזרה מהידיעה שהם קיימים ואפשריים). רוב חיינו אנחנו מתפשרים. טענותיי אינן נגד הפשרות ההכרחיות, אלא נגד "קידוש" הפשרות. כפי שכבר כתבתי.

אני מסכימה עם יהודה דרורי ששדה הקרב של המאה שלנו הוא ההסברה, וששם אנחנו נכשלים. אני אבל לא מקבלת את החלוקה הדיכוטומית ל"או להציג את ישראל הנחמדה" או "לתקוף את הטרור המוסלמי הברברי והרצחני". אפשר את שני הדברים גם יחד. זו, לדעתי, הטעות הגדולה שלנו. אני יכולה לכתוב על כך מאמר ארוך, (גם כמי שקוראת ומתמצאת, וגם כמי שעבדה עם נשים ערביות שילדו מחוץ לנישואין ונאלצה לאחוז בכל האמצעים כדי שהדבר לא ייוודע), אבל אי אפשר גם להתלונן על אורך המאמרים בעיתון, וגם להאריך בדברים.

בתגובה לנעמן כהן, אהבתי את הקביעה שבכל אחד מאתנו יושב "גזען קטן". רק מי שיודע את זה מבין שצריך להילחם בגזענות של כולם וגם של עצמנו, אבל, וזה אבל גדול מאוד – לא עד כדי התאבדות. מה שעושים המוחים על פגיעה בדמוקרטיה, על קשיי החיים בישראל, ועל עוד רעות חולות – אינו כשלעצמו התאבדות קולקטיבית. הכול עניין של מידתיות. המהרסים והמחריבים שיוצאים מאיתנו (בד"כ מהשמאל, אבל גם מהימין) – עברו קווים אדומים של המידתיות הזו. אבל ארבע מאות אלף איש שיצאו להפגנות לא היו "בעד טיבי" ולא זרקו קונדומים משומשים ברחובות.

אגב, גם בקריית חיים אמרו קנדונים במקום קונדומים. שאל את משה ברק.

ההתגוללות על כל מה שנעשה כאן: ביהמ"ש העליון, שלטון החוק וכדומה – חורגים לאחרונה מהמידתיות הזו אבל נראה לי שזו תגובת נגד ל"חטא הקדמון" של ניפוח הקואליציה על-ידי קניית פוליטיקאים בכספים שלנו, דבר המאפשר לכנסת ולראש הממשלה לעשות כמעט ככל העולה על רוחם, בשם ה"דמוקרטיה המתגוננת" כשהם בעצם מוציאים מהדמוקרטיה את האיזונים העדינים שהם נשמת  אפה.

אהבתי את הדוגמה, בנושא יאיר לפיד, על הרצל שגם הוא הלך לפוליטיקה מהעיתונות והפובליציסטיקה. הלוואי. אנחנו מאוד צריכים כמה הרצלים כאלה בפוליטיקה.

באשר לתפוזי השמוטי, כמי ששולחת כל שנה לאירופה משלוחי תפוזים מפרדסי בן-עזר, וכמי שחייתה בגרמניה כשנה וחצי בעבר, אני יכולה להגיד לך שרק הטבוריים יכולים להתחרות נהצלחה באלו מספרד, פורטוגל, ומרוקו.

זהו להיום. יצא קצת ארוך. אבל השתדלתי לקצר.

שבוע טוב,

נילי דיסקין

* * *

י"ז

"לבטח הוצאתם לו את הנשמה לאט-לאט!"

לכבוד העורך הנכבד אהוד בן עזר שלום רב,

הנוצרים טענו וטוענים כל הזמן שהיהודים הם אשר צלבו את ישו, והיהודים מכחישים באותות ובמופתים. אלא שאני היום מאמין באמונה שלמה (אף על פי שעדיין לא הוטבלתי לנצרות) שאכן היהודים הם שצלבו את ישו ועוד איך צלבו. גם התעללו בו אחרי שנפח את נשמתו עוד ועוד. ולמה זה, כי היהודים הם עם שאוהבים לצלוב ולא לפרגן. אימצו לעצמם גם דיבר אחד במקום העשרה שנתן להם אלוהים בהר סיני והוא: "לא תפרגן!"

ראה מה עושים כולם כעת בעניין יאיר לפיד. קם בן אדם והחליט להשתלב במערכת הפוליטית. שומו שמיים. טונות של מאמרים וכתבות ניתוחים ושלילות עד אין קץ. פשוט מעמידים אותו קשור על לוח עגול ומסתובב כמו בקרקס ויורים בו סכיני קצבים ממרחק קטן עוד ועוד ועוד. עד שייהפך לקציץ ולא תישאר בגופו טיפת דם אחת. כאילו גנב את המלוכה באישון לילה. נראה שהם מעדיפים לראות כפוליטיקאים את המזוקנים לובשי הקפוטות, הצבועים הרמאים והמגעילים. עם אלה טוב להם כנראה. לא שחס וחלילה יאמר אחד ה"חכמים" כותבי הטורים משהו כמו הנה קם  מתוכנו איש צעיר ודינמי מלא חלומות שרוצה לממש, כל הכבוד לו, הבא נריע לו ונאחל לו הצלחה.

הסיסמא היא להוציא את הנשמה עד הסוף. הקנאה והקטנוּת מעבירה אותם על דעתם.

נראה לי שיש גם צעירים בין קוראי העיתון שלך ובשבילם נספר בקצרה את המעשייה הישנה על קבוצה של יהודים עשירים ממיאמי שנסעה בקרוז באניית פאר ובתום הטיול עמדו כל אנשי הצוות בשורה וקדים קידה לנוסעים היורדים אחד אחד לרציף. והם מקווים ומקווים שתשר יינתן, ואין.

לבסוף מוסר היהודי האחרון מבין יורדים מעטפה שמנה וכבדה לראש הצוות.

ההוא אורו עיניו, נאנח ואומר: "אינני יודע אם באמת צלבתם את ישו אבל לבטח הוצאתם לו את הנשמה לאט-לאט!"

ולעניין אחר: בטקס חלוקת פרס ספיר הצהיר יו"ר מפעל הפיס ש"אם לבלרי האוצר יניחו לו הוא ישתדל להגדיל התמיכה במפעלי תרבות."

חה חה. הייתי מעיר לו "וגם אם ראשי מפעל הפיס לא יחלקו את כספיו כהטבות מפליגות לפורשים ולפורשות ממנו עם סכומי עתק, שבגללם הגיעו לבתי המשפט..."

בברכה,

י"ז

* * *

יוסף ויתקין (1876-1912)

ציוני ומחנך, מראשוני תנועת העבודה

100 שנים למותו

 יוסף ויתקין, מתומכיה הנלהבים של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וממבשרי העלייה השנייה, נולד בבלרוס. בצעירותו קיבל השכלה יהודית וכללית ועלה לארץ ישראל ב-1897. הוא עבד במשך זמן קצר כפועל ואז בהיותו אדם משכיל ומחונך בעצמו הוא עבר לעבוד בתחום החינוך. הוא החל כמורה בגדרה, ובמהרה נהפך למנהל בית-הספר שם. משם הוא עבר להיות מנהל בבית-ספר בראשל"צ ואז ב-1904 בכפר תבור, והוא חזר לראשון שנתיים לאחר מכן. הדגשים החינוכיים של ויתקין היו להשריש בחניכיו את אהבת ערכי היהדות והערכת נופי ארץ ישראל.

כציוני נלהב ויתקין נתן ביטוי להרבה מין הרעיונות שהובילו לעלייה השנייה. ב-1905 הוא כתב והפיץ עלון שכותרתו היתה "קריאה לצעירי ישראל שליבם הוא עם העם ועם ציון," עלון שבו הוא עודד עלייה המבוססת על עקרונות של עבודת אדמה בארץ המולדת. הוא הודה בקשיים הפיזיים העצומים שיהיו מנת חלקם של החלוצים, קשיים אשר ללא ספק ייקחו את רוב כוחם ואף את חייהם של רבים מין החלוצים. אך למרות זאת על הייאוש והחרדה לפנות מקום לתקווה, מחויבות ואמונה – שבסוף נצליח להשיג את המטרה. אנשי ארץ ישראל מוכרחים להיות מוכנים להקריב קורבנות בשביל מולדתם, כמו שכל העמים מוכנים לתת מעצמם בשביל ארצותיהם.

ויתקין עודד ואמר "גיבורי ישראל, חושו ומהרו קדימה, חדשו את ימי הבילוי"ם בכוח אף יותר גדול, שכן אחרת אנחנו ללא ספק ובצורה סוחפת, נפסיד."

עלונו של ויתקין שעליו הוא חתם "קבוצה של אנשים צעירים מארץ ישראל" השפיע וחידש את המאמצים הציוניים באירופה. ויתקין היה אחד מין המייסדים והמנהיגים של מפלגת "הפועל הצעיר". בנוסף להתעקשותו על עבודה עברית. הוא הדגיש את "כיבוש החקלאות", דהיינו, ישובים יהודיים בארץ ישראל.

בשנת 1907 חלה יוסף ויתקין במחלה ממנה לא החלים. הוא נפטר בהיותו בן 36 ונקבר בראשון לציון. על שמו נקראו כפר ויתקין ורחובות רבים בערי הארץ.

היום, יום שני, 23.1.12, בשעה 16.30, אמור להיערך ערב עיון לזיכרו של יוסף ויתקין במלאת 100 שנים למותו [ב-22.1.1912, בגיל 36] – במוזיאון ראשון לציון. לצערנו לא קיבלנו עד כה הודעה מפורטת יותר, ולכן רצוי לברר.

* * *

אורי הייטנר

1. סקירת עיתוני סופשבוע 20-21.1.12

* לפני שבועות אחדים התעמתתי בפני פורום בגליל העליון עם איתן ברונשטיין, המייסד והמנכ"ל לשעבר של עמותת "זוכרות", העמותה להנחלת מורשת ה"נכבה" בישראל. נתקלתי בימי חלדי באי אלו שקרנים, אולם עד מפגש זה טרם נתקלתי במי ששקרנותו אומנותו; האידיאולוגיה שלו, מפעל חייו. את "מלחמת 48'", כפי שהוא מגדיר את מלחמת העצמאות, הוא תיאר כהתנפלות של גוליית הישראלי החמוש על כפריים פלשתינאים תמימים, שלווים וחסרי מגן, במתקפת טבח המוני, אונס המוני, שוד וביזה כדי ליצור "טיהור אתני" של הארץ. את הפלמ"ח הוא תיאר ככנופיית רוצחים, אנסים ושודדים. את "הכיבוש של 1948" הגדיר כעוול נורא, שהחל את ה"נכבה" הנמשכת עד היום. מדינת ישראל, חזר הוא שוב ושוב, עד לזרא, היא "מדינה ליהודים בלבד". אין הוא נאבק על "זכות" השיבה, כיוון שזכות זאת הינה זכות טבעית ומובנת מאליה, שאינה זקוקה למאבקו. הוא נאבק למען מימושה בפועל של ה"זכות" הזאת ו"שיבתם" לארץ של מיליוני "פליטים" פלשתינאים. אלה המסרים של עמותת "זוכרות" שהקים.

במוסף "הארץ" מופיעה ידיעה על עמותת "זוכרות", מאת אורי בלאו (כן, ההוא מענת קם). אם מישהו ציפה לאיזו הסתייגות, לצל צילה של הסתייגות, של הכתב או של העיתון מן העמותה הנוראית הזאת וממטרותיה הבזויות, צר לי לאכזב אותו. הידיעה מספרת על עמותה גרמנית – EVZ, שהיא אחת המממנות של "זוכרות", שלפני שנה חתמה עימה על הסכם של תמיכה בסך 25,000 יורו לצורך פרוייקט "חינוכי" והכשרת מורים. העמותה הגרמנית חזרה בה מההסכם, ולאחר מו"מ התפשרה על כך שתמורת העברת כל הכסף באופן מיידי ולא במנות, כפי שסוכם מראש, שמה לא יוזכר כתורמת. את השינוי בעמדתה של העמותה הגרמנית בנוגע ל"זוכרות" היא נימקה ב"עמדותיה של 'זוכרות' בנוגע לזכות השיבה".

אורי בלאו כועס על הגרמנים. הם ממש לא בסדר. אבל הוא מבין אותם. "האווירה הציבורית והצעות החוק שנועדו להגביל את המימון מחו"ל של עמותות שמאל וארגוני זכויות אדם מתחילות לשאת פרי." ובכן, כנראה ש"זוכרות" היא עמותה לזכויות האדם, והנה בשל המתקפה הפשיסטית של המשטר על ארגוני זכויות האדם, הגרמנים הפחדנים האלה קיבלו רגליים קרות.

איך מגדיר בלאו את "זוכרות"? "עמותה ישראלית ... שמטרתה להגביר בציבור היהודי את המודעות ההיסטורית למקורות הסכסוך עם הפלשתינאים." בלאו ממש מאוכזב מן הגרמנים. הרי "קיים מכנה משותף לקרן הגרמנית ולעמותה הישראלית: שתיהן פועלות בשדה המוקשים של ההיסטוריה. הקרן מקדמת התמודדות עם העבר הנאצי של גרמניה תחת הכותרת 'בחינה ביקורתית של ההיסטוריה'. ... מטרתה של עמותת 'זוכרות' היא 'להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב'." אה, שכחתי, בלאו מסייג את דבריו: "עם כל ההבדלים ביניהן." אה, כן, יש איזשהו הבדל...

* אם מישהו חושב שבידיעה הזאת מילא "הארץ" את המכסה האנטי ציונית שלו לסופשבוע, אין הוא אלא טועה. תחת הכותרת "דו לאומיות בריבוע" מטיף דימיטרי שומסקי למדינה דו-לאומית, במקומה של מדינת ישראל. בתגובה למאמר של אלכסנדר יעקובזון לפני שבועיים, שבו הציע להשאיר את ההתנחלויות ביו"ש על מכונן תחת ריבונות פלשתינאית, כאשר תחולק הארץ לשתי מדינות, הציע שומסקי למנף זאת למהלך כזה: הארץ תחולק לשתי מדינות. היהודים במדינה הפלשתינאית יוכלו להישאר ויש לאפשר להם אזרחות ישראלית לצד האזרחות הפלשתינאית. במקביל, יש לאפשר ל"פלשתינאים אזרחי ישראל" לחזק את האוטונומיה הלאומית שלהם במדינת ישראל ולהחזיק באזרחות פלשתינאית בצד זו הישראלית בדומה לאזרחים היהודים של מדינת פלשתין. וכך בהדרגה תתממש האוטופיה שלו: "שתי מדינות דו-לאומיות הכרוכות זו בזו לבלי הפרד; ויתכן כי דווקא הזיקה ביניהן ובין אזרחיהן תגביר את סיכויי השלום בין שני העמים. לשם הבטחת זכויות המיעוטים הלאומיים בכל אחת משתי המדינות, יהיה רצוי לכונן מסגרת על-מדינתית משותפת בעלת תוקף מדינית-משפטי, שלא תהיה אלא סוג של מסגרת מדינית דו-לאומית."

ברור שמדינה זו לא תהיה מדינה יהודית. וכאשר אנו רואים מה קורה אצל שכנינו – הטבח המכונה "האביב הערבי", כנראה שלא מדובר בתענוג גדול. גם לבעייה הזו יש לשומסקי תשובה: "כמויות הדם שנשפכו עד כה במהפכות הערביות הן בבחינת טיפות לעומת ים הדמים שהטביע את אירופה התרבותית והנאורה כאשר התרחשו תהפוכות מדיניות דומות במאה הקודמת."

נרגעתי.

בעיני שומסקי, מדינה דו-לאומית היא הכרח, כיוון שהחלופה היחידה היא טבח הדדי "וטיהורים אתניים הדדיים ושלמים," שיביאו ל"שתי מדינות לאום אתניות הנקיות מן הנוכחות של בני הלאום השני." אלו שתי החלופות היחידות, אין בלתן, ואנו "מוזמנים להרהר איזה מבין שני התרחישים הללו עדיף."

שומסקי מטיף בעקביות להחלפתה של מדינת ישראל במדינה דו-לאומית. הבעייה היא, שלאחרונה אני שומע יותר ויותר אמירות כאלו מצד אנשים שתמכו עד היום בחלוקת הארץ לשתי מדינות, והיום הם אומרים שכנראה איחרנו את המועד בשל ההתנחלות והסרבנות הישראלית ולכן, הברירה הדמוקרטית היחידה שנותרה, היא מדינה דו-לאומית מן הים עד הירדן.

אני מאמין בכל נימי נפשי בזכותו של העם היהודי על כל שעל בא"י, על זכותו לריבונות ולהתיישבות בכל רחבי הארץ. ללא זכות זו על כל הארץ, אין לנו זכות בשום מקום בארץ. ולמרות עמדתי העקרונית הזאת, תמכתי ואני תומך בפשרה טריטוריאלית, בחלוקת הארץ ובוויתור ישראלי על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון. זאת, מסיבה אחת ויחידה – כיוון שמטרת-העל הציונית היא מדינה יהודית ודמוקרטית בא"י. המציאות הדמוגרפית המצערת אינה מאפשרת מדינה יהודית ודמוקרטית בכל א"י המערבית, ולכן אין מנוס מחלוקה. ומאחר ואין לישראל פרטנר לחלוקת הארץ בהסכם, כל עוד הפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י, הברירה תהיה היפרדות חד צדדית או הפיכה הדרגתית של הרשות הפלשתינאית למדינה. אבל ברור, שאני מתנגד ואתנגד בכל כוחי לפתרון שמשמעותו ביטול המדינה היהודית. הציונות היא הורתה של המדינה, ואין למדינה סמכות לקום על הציונות, בחינת – הגולם שקם על יוצרו, ולשים קץ לקיום הריבוני היהודי בא"י.

לכאורה, בני הברית האידיאולוגיים שלי הם אנשים אחרים המצדדים בחלוקת הארץ, גם אם אנו חלוקים בנוגע לגבולות החלוקה. אולם האמת היא, שמי שאומרים שכל חייהם תמכו בחלוקה, אולם כנראה שאין מנוס ממדינה דו-לאומית וכו' – אינם שותפים למי שתומכים כמוני בחלוקת הארץ כדי להבטיח מדינה יהודית לדורות. המוטיבציה של אותם אנשים שונה והפוכה מהמוטיבציה של אנשים שגישתם כשלי. מה שמניע אותם, הוא אי אמונה בצדקת הציונות ותחושה עמוקה שהציונות גרמה לעוול נורא לפלשתינאים, ושאת העוול הזה יש למזער ככל הניתן. לכן, הם תומכים במיזעורה של מדינת ישראל לקווי 49' ולמיזעורה של בירתה של מדינת ישראל, כולל ויתור על העיר העתיקה והר הבית; בכבשת הרש – מה שיישאר ממדינת ישראל, הם ייאבקו למיזעור יהודיותה. הם יטיפו להחלפת ההמנון להמנון ש"גם האזרחים הפלשתינאים יוכלו להזדהות עימו." הם יאבקו למען "פתרון יצירתי" ל"בעיית הפליטים" כמו החזרת 100,000 או 200,000 או 300,000 או... פלשתינאים לתוך המדינה. והם כבר מנהלים מאבקים משפטיים נגד הזכות להתיישבות יהודית ציונית, ועל המושג ה"גזעני" ייהוד הנגב והגליל אסור אפילו לחשוב. חלומם הוא חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים בגבולות 49', ולצידה ישראל, שתהפוך ממדינת הלאום היהודית לאיזו מדינת שקשוקה קוסמופוליטית בלתי מזוהה. ואם זה לא הולך... טוב, אז נקים מדינה "דו לאומית", או כפי שכינה זאת רב המרצחים יאסר ערפאת "מדינה חילונית ודמוקרטית".

* פוסט ציונות יש גם מימין. בני קצובר פירסם מאמר ימני פוסט ציוני ב"הארץ", "דמוקרטיה כהלכתה". הוא מגנה את הציונות החילונית, הן של תנועת העבודה והן הרוויזיוניסטית, כחסרת שורשים ועומק מתחילתה, שחיפשה תחליפים ריקים ליהדות, ולכן אין לה תוחלת והיא סיימה את תפקידה. בני קצובר, מתנשא על הציבור הישראלי אליו הוא כה מנוכר, ומציג אותו על פי תופעות הקיימות אמנם, אך הן בשוליו, כמו פוסט ציונות וכמו "מספר האידיאליסטים יורד פלאים" ו"היובש והריקנות שולטים בכיפה."

אלה הם דברי הבל ובלע של אדם המנותק מן החברה הישראלית, ספון בהתנחלותו ומצייר בעיני רוחו את החברה הישראלית כמין מאורת סמים ופריצות, כפי שהיא מצטיירת בהסתה הדמונית של נטורי קרתא. וכך, במקום להתמודד עם גידולי הפרא שצמחו בערוגתו – עוכרי ישראל הפוגעים בצה"ל ובקציניו ועורכים פוגרומים בערבים; גידולי פרא שהוא ודניאלה וייס הם המים והדשן שלהם, הוא מטפח את נוער הגבעות כאיזה מופת, ויורה חצים כלפי החברה הישראלית, ממנה בחר להתנתק ואותה כלל אינו מכיר.

אכן, יש בחברה הישראלית ריקנות, חומרנות, יובש ופוסט ציונות ועוד מרעין בישין. אך יש בחברה הישראלית החילונית, ובעיקר בקרב הנוער והצעירים, תחיה ערכית, ציונית, אידיאליסטית, שלא היתה כמותה מאז תש"ח; המכינות הקדם צבאיות ותוכניות הבוגרים שלהן, ארגון "השומר החדש", יציאתם של אלפי בני נוער לשנת שירות נוספת לפני הצבא, ההתנדבות הגדולה ליחידות הקרביות בצה"ל, תחיית תנועות הנוער הציוניות שלפני עשרים שנה הספידו אותן, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער, הקומונות העירוניות והקיבוצים המחנכים, בתי המדרש הפלורליסטיים וההתחדשות היהודית הקהילתית במרחב החילוני, תוכניות המנהיגות הציונית הצעירה, בתי מדרש לציונות, יישובים משותפים לחילונים ודתיים ועוד ועוד.

אני שותף לאורך שנים לתוכניות שונות ברוח זו ופוגש את הצעירים הנפלאים הללו. היום אני שותף לשתי תוכניות כאלו, שאי אפשר היה להעלותן על הדעת לפני עשר ועשרים שנה. האחת, הקמת מדרשת שילוב בגולן; מעין ישיבה על מגזרית (כלומר לא לדתיים בלבד) ועל מגדרית (כלומר, לא לבנים בלבד) שתשלב לימודי יהדות ויצירה יהודית ברמה הגבוהה ביותר עם שירות צבאי משמעותי מלא.

השנייה, תוכנית משמעותית מאוד לבוגרי צבא בקיבוצי – אורטל, בשיתוף עם המכינה הקדם צבאית במיצר. פרסום צנוע ביותר של התוכנית הזו הביא להסתערות רבתי של משוחררי צה"ל ועצרנו את השטף כאשר על כל מקום בתוכנית יש ארבעה מועמדים. המועמדים הם צעירים אידיאליסטיים, ציונים בכל נפשם ובכל מאודם.

שותפי למיזם מטעם צוות המכינה, מי שיוביל את התוכנית, הוא צעיר דתי לאומי, שגדל בהתנחלות בשומרון. כמוני, הוא מתפעל מן הנוער הנפלא עימו אנו נפגשים. הוא סיפר לי על תדהמתו כאשר גילה לראשונה שהיתה ועודנה ציונות מחוץ למפעל ההתנחלות. הרי סיפרו לו שבני קצובר הוא הציוני הראשון והוא הציוני האולטימטיבי. הטיפו לו ששם בחוץ שולטת הריקנות, אותה ריקנות אותה השליך קצובר על החברה הישראלית כולה, במאמרו ב"הארץ".

הציונות חיה, נושמת ובועטת, הנוער חוזר לציונות ולערכיה, והיא תנצח את "זוכרות", את הפוסט ציונות מן הזן של דימיטרי שומסקי ואת אחותה התאומה - הפוסט ציונות מן הזן של בני קצובר.

* איך אדם שנברא בצלם הופך למפלצת צמאת דם כמו אמג'ד וחכים עוואד, טובחי משפחת פוגל באיתמר, שנדונו לחמשה מאסרי עולם כל אחד?

בן דרור ימיני מנסה להתמודד עם השאלה. בן דרור, כדרכו, אינו מהגג ברעיונות מופשטים, אלא לומד את המציאות ומסיק מסקנות מן העובדות. "צריך להביט על זוג הרוצחים. צעירים מהיישוב. אילו היו השניים מסתובבים בשדרות רוטשילד בת"א, בג'ינס משופשף, הם היו נראים חלק טבעי מהסביבה. קרטל ההצדקות יטען שהטובחים, שאהידים מגולחים, הם בעצם 'קורבנות של הכיבוש'. אלה הבלים. זה לא רק משום ש'הכיבוש' הוא פועל יוצא של סרבנות פלשתינאית לכל הסדר. הרי הטבחים לא ביצעו את הפשע כחלק מפעילות השלום שלהם, במסגרת פעולות הקידום להסדר של שתי מדינות לשני עמים. הם ביצעו את הטבח, משום שהם נגד יהודים באשר הם יהודים. הרצחנות בנוסח משפחת עוואד היא פועל יוצא של עידוד והסתה שלטונית.

"ראשית, הם יודעים שעתידם מובטח, הם יזכו לתשלום חודשי הולך ועולה מצד הרשות, וכשיסיימו את ישיבתם בכלא, בעקבות החטיפה הבאה, הם יהפכו לגיבורים ויזכו לקבלות פנים. אבו מאזן, שממשיך להתנגד לנוסחה של שתי מדינות לשני עמים, יערוך להם טקס מיוחד ויקרא כיכרות על שמם. הרי רק לאחרונה הגיע המנהיג המתון של העם הפלשתינאי לתורכיה, וטרח לפגוש שם את אמנה מונה, שגרמה לרציחתו של הנער אופיר רחום. היא שוחררה בעסקת שליט, וכעת היא זוכה לחיי רווחה באנקרה. ועדיין צריך לשאול: הכיצד זה נוצרות שם מפלצות אדם? את התשובה נתן לפני ימים אחדים המופתי מוחמד חוסיין, שקרא להריגת יהודים באשר הם יהודים. 'מלחמתנו עם צאצאי הקופים והחזירים (כינוי ליהודים) היא מלחמת דת ואמונה,' הוא אמר שם, וציטט את הקריאה הקוראנית להרג יהודים. זו אותה קריאה שמופיעה במלואה באמנת חמאס. הדברים נאמרו במסגרת טקס לציון יום השנה ה-47 להקמת פת"ח ושודרו במלואם בערוץ הרשמי של הרשות.

"היה כבר מופתי אחד, חאג' אמין אל חוסייני, שהיה חסיד גדול של היטלר ושל  רעיון השמדת היהודים. מתברר שהיורש שלו נשאר בדיוק באותו מקום. כדי שיובן שתעשיית המוות איננה שמורה לעבדקנים בלבד, הצטרף גם אחמד טיבי לחגיגה והבהיר היכן הוא עומד. בקצב הזה גם הוא עוד יזכה לתואר מופתי. ... כאשר הדברים מושמעים בערוץ הרשמי של הרשות, על ידי הסמכות הרוחנית הגבוהה של הרשות, וכאשר גם חבר כנסת ישראלי, חילוני לחלוטין, מצטרף לאותו מקום – נדמה שמנהיגי הפלשתינאים החליטו להנציח את הסכסוך. למעלה מ-60 שנה הם משלמים את המחיר על האיוולת של המופתי הישן ודומיו. הם כנראה רוצים עוד 60".

את הטור של בן דרור ימיני מעטרת תמונה גדולה של אבו מאזן, יו"ר הרשות, שהתקשורת הרשמית שלה שידרה את דברי ההסתה האנטישמיים של המופתי ויו"ר המפלגה שבאירוע שלה נאמרו הדברים, האיש שעלה לרגל לחלות פניה של אמנה מונה, נופל לזרועותיו של אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל לשעבר, והבאבא אליו עולים לרגל ציפי לבני, שאול מופז ויאיר לפיד לקבל את ברכתו. בן דרור מתייחס בטורו לדברים שאמר השבוע אולמרט, שברוח קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל האשים את מדינתו שהיא "מתקרבת למציאות של דרום אפריקה." אולמרט מאשים את ישראל שהיא מובילה לכך בשל הקיפאון המדיני, לו היא אחראית כביכול.

עם הטענה הזאת מתמודד בן דרור ימיני, המאשים את אולמרט ש"הוא מצטרף למסע ההטעייה שמטיל על ישראל, ועליה בלבד, את האחריות למצב." הוא מזכיר שאולמרט עצמו, כראש הממשלה, הציע לפלשתינאים הצעה אותה אולמרט הגדיר כ"הצעה שמעולם לא הוצעה על ידי שום ראש ממשלה ישראלי לפניו." בן דרור מזכיר שההצעה "גרמה לקונדוליזה רייס למשהו שקרוב להלם. היא 'לא האמינה למה שהיא שומעת', כפי שהיא מתארת בספר שפרסמה לאחרונה. אבו מאזן עצמו, בראיון ל'וושינגטון פוסט', הודה שהוא זה שסירב להצעה. סאיב עריקאת הבהיר ביוני 2009 לעיתון הירדני 'אל-דוסתור': 'בקמפ דייוויד קיבלנו 90 אחוז, ובהצעת אולמרט מאה אחוז, אז למה למהר?'

"למרות הדברים המפורשים של הפלשתינאים עצמם ושל רייס – ישראל היא זו שמצטיירת כמו סרבנית שלום, ובחוגים מסוימים היהודים כבר משווים אותה לדרום אפריקה. הבעייה עם אולמרט היא שהוא לא רק מזהיר אותנו מדרום אפריקה. כשהוא לא אומר שום מילה על הסרבנות הפלשתינאית, כאשר הוא מפיץ את הבדותה ש'אבו מאזן לא דחה את ההצעה שלי,' למרות דברי אבו מאזן עצמו – הוא אינו מקדם את השלום. הוא מקדם את תעשיית השקרים."

* בראיון ליהודה נוריאל ב"7 לילות" סיפר הסופר יורם קניוק את הסיפור על הלילה שבו תרצה אתר, בתו של אלתרמן, ניסתה להתאבד. "רחל, אימא של תרצה, באה אלינו וביקשה שמירנדה אשתי תוציא את תרצה מהדירה, היה ריח של גז ולמירנדה היתה השפעה חזקה על תרצה ... לא היה לנו טלפון, הגענו לדירה בשדרות נורדאו, עד שתרצה פתחה את הדלת למירנדה, והיא הוציאה אותה החוצה. עודד קוטלר, בעלה של תרצה ישב המום בצד. אלתרמן הרגיש  המון אשמה. הוא היה מאבד שליטה וזורק עליה ספרים, ופתאום הוא הבין שיש לו בת, שהוא בעצם אוהב מאוד. ואחרי זה הוא אמר לי 'בוא, נשתה משהו' והוציא 777, קוניאק בטעם של נייר זכוכית, וישב שם וכתב את זה, על מכונת הכתיבה, מתקתק וקורא בקום רם: 'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך. שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך'. הכול בבת אחת. יצא לו ככה."

הסיפור מאחורי "שיר משמר", אחד השירים המופלאים והיפים ביותר של גדול המשוררים העבריים, נתן אלתרמן, ידוע. ובכל זאת, לשמוע את התיאור החי, מפיו של מי שהיה עֵד לכתיבתו, זאת חוויה מרגשת מאוד.

לא מכל הראיון עם קניוק התרגשתי. גם לא מסיפורו על סדר פסח שעשה עם אלתרמן, שלא היה סדר פסח כלל. כשהוא כותב בגאווה "אנחנו לא יודעים לעשות סדר ... מה לנו ולהגדה?" – אלה דברים מגוחכים. הרי שירתו של אלתרמן רווייה בכל שורה משורותיה ביצירה היהודית על כל רבדיה, ורווייה באהבה ליצירה הזאת. דומה שקניוק מנסה להיתלות באילן גבוה, בבואו לייצר נראטיב של זהותו החדשה כ"יהודי חסר דת".

קניוק מצטייר בראיון כאדם נרגן, המשפריץ שנאה לכל עבר – ליהודים ולערבים, לעדות המזרח ולעולים מרוסיה. הוא מלא סתירות, כאשר הדבר הקונסיסטנטי היחיד ביניהן הוא תיאורים קיצוניים ובוטים.

בדברו על מלחמת העצמאות, בה לחם ועליה כתב את רב המכר שלו "תש"ח", הוא אומר: "בוא נגיד את האמת, אתה חושב שלא נהנינו להרוג? נהנינו. נעשינו קילרים. בדיוק כמו התמונות שאתה רואה היום באפגניסטן. בכל מלחמה זה ככה. אתה אוהב את זה. זה הדנ"א של השרידות."

אני יכול להאמין לו שהוא נהנה להרוג, אך איני יכול לקבל את דיבורו בגוף ראשון רבים. יש חיילים שאוהבים להרוג. אורי אבנרי, למשל, בספרו "בשדות פלשת", שכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות, מתאר את תאוות הירי וההרג כמעט כאורגזמה. אבל אני משוכנע שרובם המכריע של חיילי צה"ל לדורותיהם לא אהבו להרוג, אלא האמינו בצדקת המלחמה, שהייתה ועודנה מלחמת אין ברירה, על עצם הקיום היהודי בא"י.

קניוק מפוכח, ואינו מאמין בשלום בינינו לבין הערבים. לאורך השנים היה שותף לאינספור שיחות של אנשי שמאל עם פלשתינאים. "לא האמנתי להם. כל הפגישות וכל הידידויות, עם אמיל חביבי ואחרים – לא האמנתי להם. אמרתי לעצמי שהם שקרנים. לא מוכנים באמת לקבל אותנו. ... שנים הייתי בתנועת השלום, והצהרנו על פתרון של שתי מדינות. אבל מצד שני, אני רואה שזה לא עובד! אז אני נמצא במאבק פנימי, במשך שנים. ומהשמאל עברתי למקום הזה שבו אני יודע שיום אחד זה יגיע למצב שזה או אנחנו, או הם. וזה מצב נורא, טראגי. גם כשהייתי מעורב במאבקים של השמאל, המשכתי להילחם במשהו מאוד קיצוני שנמצא בי, עתיק יומין, קמאי, משהו שמבין שכולנו בעלי חיים, ובעלי חיים הורגים זה את זה. מאבק בין זה לבין משהו שאני נורא רוצה להיות. ואני גם שונא את הניכוס האוטומטי של כל הטובים לשמאל. זה לא נכון: פוקנר היה ריאקציונר, דוסטוייבסקי, ט.ס. אליוט – תבדקו את האמנים והציירים הגדולים, הקביעה הזו לא נכונה ... איך אפשר לפתור את הבעייה? מי מוכן למצב של שתי מדינות לשני עמים? איזה ערבי מוכן לזה? וכמה יהודים? לך תפנה 300 אלף יהודים מהשטחים."

הוא אינו מדבר על צדקת הציונות, אלא מתאר תיאור דרוויניסטי של מלחמת נצח חייתית. איך עמדותיו מסתדרות עם העובדה ששמו אינו נעדר מאף עצומה מעצומות ה"שמאל"? כנראה שנאת המתנחלים היוקדת, גוברת אצלו על הכול. "אנחנו ב-48' לא היינו צדיקים, אבל 67' גמרה אותנו. המתנחלים הרסו את הקונצנזוס. עד אז, גם שכשהמחנות השונים לא דיברו ביניהם, היה קונצנזוס בעם. אחרי ששת הימים, נוצרו כאן שני עמים, שאחד מהם מדבר על דבר חדש, 'קדושת הארץ'. זה דבר שלא היה קיים קודם. בגירוש ספרד, היהודים נפוצו לכל העולם. למה לא בחרו להגיע לכאן? למה ר' נחמן מברסלב הגיע לכאן וברח? למה הרמב"ם ברח? כי הארץ לא היתה קדושה. המתנחלים המציאו את דת האדמה. להיות מתנחל זה ההיפך ממה שאנחנו עשינו בתש"ח."

האם "מה שעשינו בתש"ח" היה לפוץ לכל העולם, לברוח מכאן? אני ממליץ לקניוק לקרוא את ספרו המצוין של בועז נוימן "תשוקת החלוצים". נוימן, שקרא אלפי מכתבים, מסמכים ויומנים של חלוצי תנועת העבודה, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מצביע על אמונה יוקדת ב"דת האדמה" ובקדושת הארץ, שהיא היא המהפכה הציונית – הפיכתה של קדושת הארץ האמורפית של היהדות בגולה, לקדושה שיש להגשימה בפועל, בדם ובזיעה.

כאשר קניוק מתייחס בביטול לצדקת הציונות, מה שנותר הוא מלחמת הישרדות חייתית. "מה זה מוסר? מה שהחברה רוצה שתעשה בעת הזו. היו תקופות בעת הקדומה שבהן היה מוסרי להרוג את כל אויביך. אני לוחם ב-48' ועומדים לפניי ערבים ויורים בי. ואני צריך להרוג אותם. ואני צריך לגרש אותם. מה אני אעשה? צודק או לא צודק? עם 'פקודה בלתי חוקית בעליל' אי אפשר היה להקים מדינה. אנשים רוצים איזה 'צדק' מופשט. זה לא עובד ככה."

קניוק פסימי מאוד בנוגע למציאות אליה מתקדם העולם. "האסלאם התחיל מלחמה עם המערב. במשך שנים האירופאים ניסו להיות נחמדים וטובים אליהם, במיוחד אחרי זיכרון השואה, אז הם נתנו להם להיכנס. והיום, בכל המדינות שבהן יש הרבה ערבים – הם כבר לא יכולים לשאת את זה. בצרפת, שליש תומכים בבת של לה-פן. הולנד קיצונית. בריטניה. האסלאם שמתפשט בעולם מפחיד ... זה לא כמו היהודים, שמאמצים את תרבות המקום. הערבים לא יכולים להזדהות עם תרבות שהיא לא שלהם. אז מגיע האירופאי ורואה אותם עומדים באמצע הפארק, ועושים ככה סיחים, עם החריץ בתחת, ובאיזשהו מקום זה מעורר את כל היצרים הקודמים. וזה לא קורה באשמת המוסלמים, נתנו להם להגיע, והם בוחרים להישאר, סגורים בקהילה שלהם. אז אני פסימי."

שמא, כאשר הוא מדבר על האירופאים ש"קשה להם לראות אותם עומדים באמצע הפארק ועושים ככה סיחים עם החריץ בתחת," הוא מדבר על הקושי שלו עצמו, עם הסטריאוטיפ של המזרחי בעיניו? הנה, כך הוא משיב, כאשר הוא נשאל לדעתו על המזרחים: "אלה שהיו ב'אקסודוס' עברו שבע פעמים די.די.טי. – כשהם עזבו את המחנה, כשהם עלו לאונייה, כשהם ירדו ממנה, כשהם עברו לקפריסין. ואלה, עברו שני די.די.טי. ולא הצליחו להתגבר על זה עד היום."

אגב, עולי "אקסודוס" גורשו לגרמניה וכלל לא עברו לקפריסין.

ומה עם העולים מחבר העמים? "הם הביאו תרבות אבל הם פשיסטים! דיברתי איתם, והם מיד אומרים, 'מה עושים פה הערבים?' תראה את האלקין הזה. חכם, משכיל – ופשיסט. שונא אותנו. גם ליברמן, אנסטסיה מיכאלי. היתה להם הזדמנות להקים ברוסיה דמוקרטיה, אבל זה סטליניזם."

במילים אחרות, קניוק ציפה שהעולים מרוסיה יכניסו אירופאיות כמשקל נגד ל"לבנטיניות" של עדות המזרח עם הסיחים והחריץ בתחת בפארק, ומה הוא מצא, הדמוקרט הליברל הנאור? פשיסטים...

אולם את עיקר חצי הרעל והשנאה הוא משאיר למתנחלים. "זו מדינה חדשה שקמה בצד מדינת ישראל." ובזעזוע כבד, הוא נחרד, בנאורות אופיינית, ממינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון: "יש כבר מתנחל שיהיה השופט הראשי."

אז אם לא ערבים, לא דתיים, לא מתנחלים, לא מזרחים, לא "רוסים" – לאיזו מדינה הוא מייחל? "היינו חברה נורא טובה פעם. חברה הומוגנית. היו אשכנזים וסמך-טיתים, וכולם עם אותם ערכים, כולם קראו את דוסטוייבסקי."

אני מודה שדבריו מצמררים ודוחים. קשה לי לסלוח עליהם אפילו למי שיצר יצירות מופת כמו "חימו מלך ירושלים", "בִּתו" ו"סוסעץ".

* בשבוע שעבר הבטיח יאיר לפיד שלא יכתוב את עמדותיו הפוליטיות בטורו ב"7 ימים", אלא יחזור לרדת על "זוגתי שתחיה". ואכן, חלף שבוע והטור מופיע ללא הבעת עמדות פוליטיות. במקום זאת, יאיר לפיד אירח אותנו במסיבת הסיום של הקריירה הטלוויזיונית שלו, ב"תכנית לקט", רוויה אהבה עצמית נרקיסיסטית, שבה הוא תיאר את רגעיו הגדולים בטלוויזיה.

אי אפשר להאשים את יאיר לפיד בחוסר תחכום. את מעמדו הציבורי יצר באמצעות אי אמירת דבר באין ספור מילים, והוא לא יסכן את המעמד בהבעת דעות. לכן, עם כניסתו לחיים הפוליטיים, הוא הצהיר שלא ינצל לרעה את הבמה שיש לו בעיתון כדי לקדם את עמדותיו. אולם לשם מה ניתנת במה לפוליטיקאי, אם לא כדי לקדם את עמדותיו? כפוליטיקאי, אין לו חיים ציבוריים שאינם קשורים להיותו פוליטיקאי. וטור בעיתון, לבטח במוסף פופולארי עתיר רייטינג, הוא התגלמות החיים הציבוריים. יאיר לפיד מנצל לרעה את הבמה, כאשר במקום להשתמש בה לאמירה פוליטית, הוא משתמש בה לטיפוח תדמיתו האישית, במסווה של הפרדה בין הטור לבין הפוליטיקה, כביכול.

יוסי קליין פרסם ב"הארץ" מאמר מצוין על המהלך הפוליטי של יאיר לפיד (בלי להזכיר את שמו, אך בליווי תמונה שלו): "לך על זה, אמרו החברים." להלן קטעים נבחרים:

"התאורה מתחנפת לטאלנט. האיפור מסתיר את הקמטים והמקליטים קשובים לכל משפט היוצא מפיו. הטאלנט יושב במרכז הבמה המוארת ומתבונן בחיבה באנשים שבין הצללים, שעובדים בשבילו. הוא מחבב אותם והם משרתים אותו. פרנסתם תלויה בו. בנסיבות כאלו אין צורך להיות צנוע, הוא אומר לעצמו. 'להיות פירושו להיראות,' עולה בזיכרונו האמרה של הפילוסוף ג'ורג' ברקלי. הוא אוטודידקט, אין לו מושג מיהו הברקלי הזה, אבל תמיד יש לו איזו ציטטה יפה. הוא יודע מעט על המון נושאים. ... מישהו הפנה פעם את תשומת לבו לציטוט מספר של פייר בורדייה. הוא הופתע לראות שהמשפט נתפר בדיוק לפי מידותיו. ... הוא מעריץ את בורדייה, הוא מבטיח לעצמו שעוד יקרא עליו פעם בוויקיפדיה ... הדיונים שהוא מנהל באולפן רדודים ומותאמים ליכולת הקליטה של צופה מוגבל ועייף. אבל הוא מאוד מרוצה. נדמה לו שהוא, בדרכו, מביא אושר לעולם. לדעתו, מי שצופה בו הופך למאושר יותר. הוא חושב שאנשים מאושרים יותר כשהם מזהים על המסך בסלון אושר גדול משלהם. הוא מאושר, כי הוא על המסך בסלון. הוא מאושר, כי הרייטינג שלו גבוה. הרייטינג מבחינתו הוא מדד אובייקטיבי לאושר. הרייטינג לא משקר, אלא משקף את דעתו של העולם עליו. ... הוא נפגש גם עם חברי כנסת ושרי ממשלה. לכל מקום הוא לוקח אתו את תהילתו. הוא מחפש אותה בעיניים של השרים, ואלה סוגדים לו בצניעות. ללא איפור ויועצים, הפוליטיקאים נראים בעיניו קטנים ואפורים. מדי פעם הוא שואל את עצמו: אם האפס הזה יכול, אני לא יכול? הוא מתייעץ עם חברים, הם רוצים לצאת מהצללים, שם הם משרתים אותו. הם ישמחו להשתזף אתו באור הזרקורים. לך על זה, הם אומרים לו, והוא הולך. הוא רץ לכנסת. עיתונאים שואלים אותו מה המסר לשלו. המסר שלו, לדבריו, הוא אהבה, אהבה ללא תנאי וללא גבולות. הוא רוצה שיאהבו אותו. הוא מאוהב באהבה הזאת... בבחירות זוכים הוא והחברים בשישה מנדטים. ... החברים מהצללים מנהלים בעבורו את המשא ומתן הקואליציוני. כל אחד דואג לשמור לעצמו נתח קטן. ... הוא עצמו ממונה לשר לאיכות הסביבה. הוא משתעמם, איכות הסביבה מרדימה אותו, האהבה מחולקת שם במשורה. הוא רוצה לחזור לטלוויזיה, הוא כבר מקנא במנחה החדש."

מבריק!

* אחת התופעות החמורות בתקשורת הישראלית, היא הסלביזציה של הפשע – הפיכתם של בכירי העולם התחתון לידוענים, כוכבי מדורי הרכילות, מושאי כתבות סגידה והערצה. המקרה של מרגלית צנעני שונה. מרגול לא נעשתה ידוענית בזכות עולם הפשע, אלא היא פגשה את העולם הזה כשכבר היתה מגה-סלב. לכן, העניין הציבורי בה, לאחר הסתבכותה בפלילים, טבעי ומוצדק. ואף על פי כן, כאשר בעוד היא מרצה עבודות שירות, בעקבות עסקת טיעון, נכתבת עליה כתבת שער מפרגנת ביותר ב-"7 לילות" – "טעם לפגם" יהיה האבא של האנדרסטייטמנט.

עסקת טיעון היא פשרה בין הפרקליטות לעבריין. מי שהורשע בעסקת טיעון, הוא עבריין מורשע לכל דבר. עבריין שחתם על עסקת טיעון, מודה בחלק מן העבירות שביצע, כדי לצאת בזול. במילים אחרות, מרגול אינה צדיקה.

"מרגול מדברת," זועקת הכותרת בשער המוסף, כאילו העם כולו ממתין למוצא פיה של האורקול מ"כוכב נולד". אין בדברי הכתב ולו שמץ של ביקורת על העבריינית, על העבירות שביצעה. הוא אינו שואל אותה שאלה קשה כלשהי. וכמובן, שהעבריינית עצמה אינה מבטאת שמץ של חרטה, של חשבון נפש. קרה לה משהו רע, והיא מתמודדת בגבורה עם "מה שקרה לה." הרי היא אישה חזקה. "אני אותו אדם כפי שהייתי, אותה אישה. לא היו לי כוחות נסתרים שמצאתי בעצמי פתאום. אני כזו בדנ"א שלי, אישה חזקה. זאת לא הפתעת עולם. כל החיים שלי סללתי את הדרך שלי לפי מרצי וכוחי ויכולותיי. גם החוסן הנפשי היה שם כל הזמן וברוך השם יש לי חוסן. לא המצאתי פתאום כל מיני תיאוריות רוחניות. אני מכירה מה שיש בי ומודעת לעצמי."

 היא לא עשתה דבר רע. היא לא חטאה ולא פשעה. כמי שכל חייה סללה את דרכה והתגברה על מכשולים, היא התגברה גם על המכשול הזה שנקרה בדרכה.

לכתב, רז שכניק, אין כל בעייה עם הרשעתה ועם העסקה שלה. להיפך, העסקה היא הוכחה שטפלו עליה עלילת שווא. "המשטרה בנתה את זה כדודו טופז 2, לפחות עד שהמציאות הוכיחה אחרת. ב-16 באוגוסט נעצרה צנעני לשבועיים הארוכים בחייה, בטענה מוזרה שהיא מהווה סכנה לציבור ... בסופו של דבר, פרשת הענק נגמרה בעסקת טיעון סטנדרטית: מרגול הודתה בחלק קטן מההאשמות וקיבלה חצי שנה של עבודות שירות."

מה שהיה כאן, זאת עלילה נוראה של המשטרה, ממנה היא נחלצה עם עסקת טיעון סטנדרטית, כמו כל אזרח נורמטיבי, הגון, שומר חוק, משלם מסים, משרת במילואים ומוריד את הכלב לסיבוב.

והגיבורה מתארת את מורשת הקרב של התמודדותה עם הצרה שהופלה עליה: "היו הרבה רגעים קשים. זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת, הייתי בהלם גמור. אבל אני  לא אתבכיין פה, ולא אצטדק. לא רוצה להישמע בכיינית."

היו רגעים של שבירה, של בכי? שואל באמפתיה המראיין את הקורבן, ותשובתה: "תן לי לשמור משהו לסֵפֶר, בחייך."

וכמי שנחלץ ממיצר אליו נקלע, מרגול מלהגת: "לא איבדתי את האמון בבני אדם, ולא בטוב שיש בעולם."

וואו! למרות מה שהעולם עולל לה, היא מחזירה לו טובה תחת רעה, מוחלת לו וממשיכה להאמין בטוב ובבני האדם.

מרגול משוכנעת שתחזור למסך. "מה מונע בעדי?" היא שואלת-מצהירה. וואלה. על חשבון נפש אין מה לדבר. "אני לא מדשדשת במוחי בשום דבר. בעיקר רוצה הלאה."

ואם מישהו מבין מהמשפט שכתבתי, שהמראיין שאל אותה על חשבון נפש... לא. הוא שאל אותה אם התאכזבה ממישהו בחודשים האחרונים. "הייתי בהלם מכמה מצבים, בטח. אכזבה לא. אני לא מתעסקת בזה, באלוהים. ... אני לא רוצה להתחשבן עם אף אחד ואין לי על מה."

איזו אצילות נפש! למרות מה שקרה לה, מה שעשו לה, היא לא רוצה להתחשבן עם אף אחד. "כשאני אתחשבן, אתה תדע." אופס.

* המלצת השבוע – כתבת ענק במוסף "הארץ" על גילוי רומן גנוז של דוד פוגל, מוצפן באותיות זעירות וצפופות, המגולל סיפור של רומן אמתי בחייו של הסופר והמשורר.

2. באבא אהוד

לפני שבועיים הוחלט להגיש כתב אישום נגד אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר, על שוחד, בנוסף למשפט המתנהל נגדו היום על פרשיות שחיתות נוספות. לפני שבוע היה אולמרט הסנדק על ערש לידתו הפוליטית של יאיר לפיד. השבוע הודיעה ציפי לבני שתעלה לרגל לחלות פניו של אולמרט, לקראת הפריימריס. באבא אהוד. ננצח את השחיתות או השחיתות תנצח אותנו?

אהוד: לא שמעתי עד כה שאהוד אולמרט הורשע במשהו ואני סבור שלא יצליחו להפליל אותו בשום דבר. ובייחוד שרק בעוד עשר שנים יסיימו את שמיעת מאות העדים בפרשת הולילנד, שהפילו בעיקר עליו, וזה יקרה אם עד המדינה עדיין יהיה בכושר, ואם הוא לא ז'וליק כמו הז'וליק האמריקאי טלנסקי, שכבר נשכח אצלנו כי לעדותו, שבגללה הודח אולמרט, כבר אין כיום שום תוקף.

* * *

אריאל שוייצר

"הבלתי לגאליים": בין תיעוד לבדיון,

קולנוע כעדות

מאיר לוין והקולנוע הציוני

הסרט "הבלתי לגאליים", שנעשה ב-1947 על ידי מאיר לוין ויצא למסכים בישראל  ב-1950, הוא אחד מהסרטים הישראלים הראשונים שהוקדשו לשואה ושהתמקדו בגורלם של הניצולים. מדובר ביצירה יוצאת דופן והיברידית, הבולטת בייחודה לא רק בקולנוע הישראלי אלא בתולדות הקולנוע בכלל.

הבמאי מאיר לוין הוא במקור עיתונאי, סופר ומבקר קולנוע יהודי-אמריקאי שעסק רבות בשאלה היהודית ובמפעל הציוני, וכבר הקדיש להם כמה מאמרים וספרים. ב-1946 כתב את התסריט ל"בית אבי", שביים הרברט קליין ושהיה לאחד מהסרטים העלילתיים הראשונים באורך מלא בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט, המתאר את קליטתו בפלשתינה של יתום ניצול שואה, זכה עם יציאתו למסכים בארצות הברית להצלחה מסוימת. בהתמקדו בגיבור ניצול שואה. "בית אבי" מהווה סרט חריג בנוף הקולנוע של התקופה, שנשלט ברובו על ידי התעמולה הציונית ועסק בעיקר בהתפתחות המפעל החלוצי בארץ ואך לעתים נדירות בגורל היהודים בגולה.

הקולנוע הציוני תיעד והאדיר את מפעל ההתיישבות בפלשתינה, ובהמשך בישראל, באמצעות ייצוג אידיאלי של דמות החלוץ העברי. זהו הצבר יליד הארץ, בן למשפחת המייסדים האירופית, המגשים את ייעודו כעובד אדמה וכחייל. דימוי זה נבנה כניגוד בינארי לדמות היהודי הגלותי, ה"רוחני" (לעתים דתי), או זה העוסק במסחר זעיר, דמות נרדפת שאינה מסוגלת להגן על עצמה וחיה בבידוד בלב אוכלוסייה עוינת. הנרטיב הציוני הדומיננטי היה בראש ובראשונה סיפורם של גברים הממלאים משימת הצלה לאומית, ובהמשך של כיבוש והתיישבות. זהות גברית וירילית זאת התפתחה אם כן כאופוזיציה להוויה היהודית הגלותית שנתפסה על ידי הציונות כפסיווית, בלתי עצמאית, ובהשאלה – כ"נשית".

מיתוס ציוני זה עיצב במשך דורות את התודעה הקולקטיווית הישראלית והשפיע באופן מכריע על בניית הזהות התרבותית הישראלית. עובדה זו אולי גם מסבירה מדוע, לפחות עד למשפט אייכמן (1961), נטה הקולנוע הלאומי להתעלם מן השואה, מגורל היהודים בגולה ומזה של הניצולים, והעדיף לטפח את דמות הישראלי כחלוץ או כלוחם הרואי. תהליך זה לווה במקביל בדחיקתם לשוליים של ה"דימויים הנגטיוויים" של הציונות, שהיו עלולים להעמיד בספק את האתוס הלאומי: היהודי הגלותי וניצול השואה.

מדוע הבדיון?

ב-1947, כשנה לאחר צילומי "בית אבי", מזועזע נוכח סירובם של השלטונות הבריטיים לקלוט את ניצולי השואה בפלשתינה, החליט מאיר לוין לצאת לאירופה ולצלם סרט על הפליטים חסרי הבית וחסרי הלאום שנדדו לעתים במשך חודשים ממדינה למדינה, ממחנה מעבר למשנהו, בתקווה למצוא ארץ מפלט. רבים מהם, לאחר שחצו את אירופה לאורכה ולרוחבה, הצליחו לעלות על אחת מהאניות הבלתי לגאליות שניסו להבקיע את המצור הימי שהטיל הצבא הבריטי על חופי פלשתינה.

מלווה בשני במאים צרפתים, ז'אן-פול אלפן וברנר הסה, הוא יצא לאירופה במטרה לאתר וללוות קבוצה של פליטי שואה לאורך מסעה, ולתעד בזמן אמת הרפתקה אנושית יוצאת דופן זאת. אך הרעיון המרתק והמקורי לחלוטין של לוין היה להחדיר למסגרת דוקומנטרית זו סיפור בדיוני, בדמותם של זוג ניצולים, יהודים פולנים, הנפגשים עם סיום המלחמה, ומנסים יחדיו להגיע לפלשתינה. שני שחקנים גויסו למטרה זו: טרסקה טורס, לוחמת המחתרת הצרפתית לשעבר (בת-זוגו לעתיד של מאיר לוין), המגלמת את הניצולה שרה, ויענקל מיכאלוביץ', המגלם את מיקה, בן זוגה.

בתסריט, כמו בסרט, הזוג מתאחד לאחר המלחמה בפולין, שרה נכנסת להריון, והזוג מצטרף לקבוצת פליטים החוצה את אירופה בדרכה לפלשתינה. מיקה נעצר בגבול צ'כוסלובקיה על ידי שוטרים מקומיים והזוג נפרד למיספר שבועות במהלכם הם מחפשים נואשות זה את עקבותיהם של זה. הזוג מתאחד מחדש בבטן אניית המעפילים "לא תפחידונו" (זה היה גם שמו העברי של הסרט עם יציאתו לאקרנים) וחווים יחד עם הניצולים (הלא בדיוניים כמובן) את תלאות הנסיעה עד ההגעה לנמל חיפה.

מה דחף את לוין לשלב סיפור בדיוני בסרט שנקודת המוצא שלו היא דוקומנטרית – מתן עדות בזמן אמת על גורלם של הניצולים? טרסקה טורס, שראיינתי אותה בנושא, טענה שמאיר לוין פתר בדרך זו בעייה כפולה: נרטיווית וטכנית. צוות הצילום ליווה במשך יותר משישה חודשים כמה קבוצות של ניצולים שנדדו במסלולים שונים ברחבי אירופה. כדי לשמור על ההומוגניות של הסרט ועל המשכיותו הנרטיווית, החליט לוין לשבץ במסגרת התיעודית סיפור בדיוני שיוכל בדרך זאת לקשר בין קבוצות הניצולים השונות ולאחדם למסגרת נרטיווית אחת.

אלא שאפשר להעלות סיבה נוספת לשיבוץ הבדיון במסגרת הדוקומנטרית של הבלתי לגאליים, הקשורה בדרמטורגיה של הסרט ובאופן התקבלותו על ידי הקהל הרחב. הבדיון הוא האמצעי המרכזי שנקט לוין כדי לבנות בסרטו ממד של מתח מצד אחד, וממד מלודרמטי מצד אחר. שני מרכיבים אלו, ובייחוד המרכיב המלודרמטי (סיפור האהבה בין שני הניצולים), הוא שהיה אמור ליצור הזדהות גדולה יותר, התחברות רגשית ממשית של הצופים עם סיפורם של הניצולים. יש לזכור שמדובר בתקופה שבה עדיין קשה היה לשער, על אחת כמה וכמה לעכל, את ממדי החורבן של השואה, וזו היתה עלולה להיתפס בעיני הקהל הרחב כ"מופשטת מדי". חשיפתו של הצופה לסיפור אנושי ספציפי, זוג אחד בלב המסה של הניצולים האנונימיים, היתה אמורה אם כן ליצור גשר מן הפרטי אל הקולקטיווי, מגורלו של הפרט אל הטרגדיה ההיסטורית של עם שלם.

השפעות קולנועיות

בהקשר ליחסי בדיון-מציאות בסרט, אין ספק שניכרת ב"בלתי לגאליים" גם השפעה גדולה של הזרם המרכזי בקולנוע האירופי באותה עת, הנאו-ריאליזם האיטלקי. תנועה זאת, שצמחה באיטליה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עתידה לחולל מהפכה ארוכת טווח בקולנוע העולמי. הנאו-ראליזם ביקש להציב מראה מול החברה האיטלקית, שהוכתמה מוסרית על ידי הפשיזם ושיתוף הפעולה עם הנאצים. קולנוע פוליטי וחברתי זה ליווה את האומה האיטלקית בשנות המשבר שלאחר המלחמה עד מחצית שנות ה-50 של המאה שעברה, תוך שהוא מפתח ראייה חדשה ומקורית של האסתטיקה הקולנועית. הנאו-ריאליזם חתר לשילוב בין איכויות דוקומנטריות לקולנוע עלילתי על ידי שימוש בשחקנים בלתי מקצועיים המגלמים את תפקיד עצמם, נטישת האולפנים לטובת צילום בלוקיישן ויצירת אסתטיקה מחוספסת על ידי צילום ותאורה בלתי מוקפדים אך המאפשרים מעקב בלתי אמצעי אחר האירועים בזמן התרחשותם.

מבין הסרטים הנאו-ריאליסטיים, נראית לי בעיקר "טרילוגיית המלחמה" של רוברטו רוסליני כמקור השפעה אפשרי על מאיר לוין בפרויקט "הבלתי לגאליים". ב"רומא עיר פרזות", 1945, "פאיזה" 1946 ו"גרמניה שנת אפס", 1947–  שולח רוסליני מבט נוקב על אירופה ההרוסה והשסועה בעקבות המלחמה, תוך שהוא משלב אלמנטים דוקומנטריים במרקם העלילתי (שחקנים בלתי מקצועיים, צילום ברחובות הערים האירופיות ההרוסות). מוטיב העדות הישירה, בזמן אמת, והחספוס הריאליסטי המאפיין את האסתטיקה של רוסליני, הם אלמנטים נוכחים מאוד גם בסרטו של לוין, כמו גם התפאורה החיה של הערים ההרוסות.

יש לציין ש"הבלתי לגאליים" צולם בחלקו בתנאים קשים ביותר, במהלך מסע הניצולים ביערות או בהרים המושלגים ותוך ניסיון מתמיד להתחמק מפיקוח משטרתי וצבאי, ששם לו למטרה למנוע את מעבר הקבוצות ללא אשרות. תנאים אלו מסבירים את הצילום הבלתי מקצועי לכאורה: המצלמה רועדת לעתים קרובות, התמונה סובלת ברגעים מסויימים מחוסר חדות, וצילומי הלילה הם חשוכים עד כדי כך שקשה לעתים להבחין בהתרחשויות (הדבר בולט במיוחד בסצנה המתארת את עליית הפליטים לאנייה). אלא שחספוס זה מעניק לסרט עוצמה דוקומנטרית בלתי רגילה, תחושת אותנטיות, דחיפות והכרח שאסתטיקה מהוקצעת ומעובדת יותר לעולם לא הייתה יכולה להעביר.

פורסם לראשונה ב"תקריב", כתב-עת לקולנוע דוקומנטרי, גיליון 3.

* * *

אהוד בן עזר

להתרגש עד דמעות מ"הבלתי לגאליים"!

היינו בהקרנה של "הבלתי לגאליים" שנמשכה יותר משעה וחצי בסינימטק תל אביב. מלכתחילה היתה מיועדת לאולם הקטן, אולם בעקבות כתבה נרחבת על הסרט בעיתון "הארץ" ביקשו מאות אנשים נוספים לחזות בסרט, וההקרנה הועברה לאולם הגדול. לפני ההקרנה הרצה אריאל שוייצר את הדברים הכלולים כאן, והגיש אותם בצורה מאוד מעניינת ורהוטה.

לדעתנו יש להתייחס לסרט אך ורק על רקע תקופתו. סביר להניח שרוב המדברים האותנטיים בו דיברו אידיש. בסרט הם מדברים אנגלית שלעיתים קשה להבינה בגלל איכות ההקלטה או הדיבוב הישן, ואין כותרות בעברית, רק באנגלית. איכות הסרט הישן, בשחור-לבן, כפי שצולם בזמן אמת לפני כ-65 שנה, היא כשל יומני החדשות באותה תקופה שהיו ניתנים לפני הסרטים עצמם בבתי הקולנוע. איכות בינונית למדי, בייחוד אלה שמשדות הקרב עצמם. גם העלילה הבדיונית של הזוג הנפרד ומתאחד נראית ונשמעת חובבנית למדי – אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת העוצמה הדוקומנטארית של הסרט, המתאר את מסעם של הפליטים היהודים ששרדו בשואה, גם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים – אל פלשתינה, ארץ ישראל, הארץ שבה ייגאלו חייהם מההריסות של אירופה שאחרי המלחמה.

זוהי ספינת מעפילים אמיתית, "לא תפחידונו", שאליה הצטרף צוות הצילום, ואחד מאנשי ה"הגנה" שהיו בה הוא דן בן-אמוץ הצעיר, שמשפחתו נשמדה, וכאן רואים אותו מבשר פקודות ברמקול מעל הסיפון לקהל של מאות הפליטים. רואים בדיוק את השתלטות חיילי הקומנדו הבריטי מן המשחתת שלהם על הספינה. למרבה המזל הם אינם נראים מלאי שנאה אלא כמי שכפו עליהם למלא תפקיד שאינו לרוחם. בספינה הוכרז בפקודת ה"הגנה" על אי-התנגדות להשתלטות, לקראת ההעברה לקפריסין, וזאת משום שיותר ממאה ילדים היו בה.

אלה רגעים מדהימים. מחורבות גטו ורשה וערים גרמניות שבדרך, אל חופי פלשתינה, כאשר הכרמל באופק. והשירה החוזרת של "התקווה" ושיר הפרטיזנים בפי הפליטים. אי אפשר שלא לבכות למראות האותנטיים האלה. את הסרט הזה צריך להראות ברשתות הטלוויזיה ובכל בתי הספר בארץ, בייחוד החרדיים והערביים. את הסרט הזה צריך להראות, אולי בכפייה, להיסטוריונים החדשים, לאידיוטים המוסריים שלנו, ל"היסטוריונים" מאסכולת אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, ואולי גם כסרט חובה לכל חברי הכנסת.

קרוב לוודאי שחלק מהבחורים הצעירים והנלהבים, שנראים בקרב הפליטים שעל סיפון האונייה, הגיעו ממחנות המעפילים בקפריסין, שאליה נשלחו – לישראל, וחלקם גם נהרגו, בתוך פחות משנה-שנתיים, בקרבות של מלחמת השחרור.

ככל שתחלופנה השנים, וכבר חלפו די הרבה – ימלא הסרט הזה תפקיד היסטורי שאין שיעור לחשיבותו בתיאור תולדותיה של אומה, לא פחות מ"אכסודוס", וגם מזכרת מופתית לכישרונו ולחזונו של הסופר והעיתונאי היהודי-אמריקאי מאיר לוין, שעל עם ישראל להודות לו על הסרט המופלא הזה, שללא יוזמתו וחזונו המרחיק ראות – לא היה נוצר. ויש להודות גם לאריאל שוייצר, המלווה את הסרט ומוציאו ממחשכים.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

חינוך חינם מגיל שלוש

(אידיאלים חינוכיים ואילוצים פוליטיים)

ברצוני לתרום מניסיוני בנושא של חינוך חינם מגיל שלוש, שנעשה בימים אלה לוויכוח אקטואלי: 

בשנים 1969-1965 כיהנתי בהתנדבות כסגן ראש עיריית ראשון לציון מטעם סיעת רפ"י. בהיותי לשון-המאזניים בין ימין ושמאל במועצת העיר, יכולתי לבחור כל תיק שנראה לי. בחרתי בתיק החינוך – בהנחה, שבתיק זה לא אתקל במכשולים פוליטיים-מפלגתיים, ואוכל לתרום לגופם של דברים היקרים ללבי. חלשתי על תקציב של 4.5 מיליון לירות מתוך תקציב כולל של העירייה, על כל אגפיה, שהיה בסך 9 מיליון לירות [בשנים ההן המטבע נקראה עדיין לירה, כמו בתקופת המנדט, ולא שקל].

בהיכנסי לתפקידי בעירייה, בסמכויות של ראש-העיר בתחום החינוך, בדקתי תחילה את המצב הקיים: מצאתי, בסקירה ובעיון שערכתי בתחום הלימודים והישגי התלמידים, שקיים פער בין היכולת הלימודים של ילדים שזכו ללמוד מגיל 3 – לבין ילדים שרק מגיל 5 נכנסו לגן-חובה. באיזור בן עשרת אלפים תושבים, רובם ככולם עולים חדשים, יחסית, ממשפחות מרובות-ילדים ומעוטות-הכנסה [אזור זה, של אוכלוסייה דלת-אמצעים במיוחד, נקרא בשם "שיכון המזרח", והוא שוכן במזרחה של העיר ראשון לציון, סמוך למחנה צריפין].

באזור זה פעלו שני גני-ילדים "טרום-חובה", כלומר: לגילאי 3 עד 5 שנים: גן אחד מטעם ויצ"ו, ואחד מטעם "ארגון אימהות עובדות" [לימים "נעמת"]. לא כל ההורים ידעו על האפשרות לשלוח את ילדיהם הצעירים לאחד מן הגנים הללו, ולא רבים מאזרחי המדינה חשבו שיש ערך וחשיבות לחינוך מגיל 3 שנים. בדקתי תוצאות חינוכיות וחברתיות לעניין זה, ומצאתי שכל הילדים שזכו ללמוד מגיל 3 המשיכו בלימודיהם בבית-הספר בהצלחה, רכשו השכלה תיכונית או מקצועית, וחלק נכבד מהם סיימו סמינר למורים או לגננות וחזרו לְלַמֵּד בשכונה שבה נולדו וגדלו [הסקר שערכתי כלל 100% מכלל הלומדים ב"שיכון המזרח" לאורך 10 שנים; נעזרתי בכרטיסייה המדוייקת של הגברת בתיה לוין, שהיתה ממונה על גני-הילדים באגף שעמדתי בראשו]; כל הנושרים מן הלימודים בכיתות ד', ה', ו', או בתחילת לימודיהם התיכוניים, באו מקרב התלמידים אשר לא זכו ליהנות מהלימודים הכמעט-חינמיים של גנוני ויצ''ו וארגון אמהות עובדות.

לא הסתפקתי בכרטסת של הגברת לוין, והתעמקתי בספרות החינוכית העוסקת בגיל הרך. גיליתי את מחקרו המעניין של החוקר הבריטי C.P. SNOW   – שהוטרד על-ידי הסטטיסטיקה בדבר האחוז הגבוה של יהודים מקבלי פרס נובל; מכיוון שהוא [שלא היה יהודי] לא האמין שליהודים יש גֵנים מיוחדים העושים אותם חכמים יותר מבני אומות אחרות – הוא חיפש הבדלים בתרבות ובחינוך בין יהודים לשאר האומות; הוא גילה שהילד הגוי "מקופח": בעוד שהיהודי הולך ל"חדר" ולומד א'-ב' וטקסט מקראי מגיל 3 שנים – הילד הגוי מתחיל ללמוד רק בגיל 7. הפער, במקרה זה, הוא גורלי ממש: היכולת הלימודית של כל אדם מתגבשת עד גיל 8. בגיל 8 יכול הילד ללמוד מדע, או שפה נוספת – אבל כלי-הקליטה הלימודית שלו אינם גדלים: אפשר לצקת לאותו כלי חלב או מים, יין או חומץ – אבל הקיבולת של ה"כלי" השכלי אינה משתנה.

חוקרים נוספים גילו, שעיקר הלימוד הוא היכולת לחשוב מחשבה מופשטת: לא רק שני תפוחים ועוד שני תפוחים הם ארבעה תפוחים – אלא שכל 2 ועוד 2 הם 4... כאשר הילד היהודי לומד ששני מעגלים וקו ביניהם הם סוּס – הוא לומד, באמצעות הא'-ב', לחשוב באופן מופשט... הילד הגוי, לפיכך, מקופח בכך שהוא מתחיל ללמוד – כלומר, להבין מחשבה מופשטת, שעליה נשענים המדעים והתרבות הכתובה – רק בגיל 7 – שנה אחת בלבד לפני ש"נסגרים שערי השמיים" לבניית כלי-חשיבה עד גיל 8. לילד היהודי, לעומת זאת, יש 5 שנים שלימות, שיביאו לו יתרון אינטלקטואלי לאורך כל חייו. לא זו אף זו: בניית כלי-החשיבה אינה נחלקת במידה שווה בכל שנה: מגיל 3 עד 5 בונה המוח האנושי 60% מיכולת החשיבה שלו – ומגיל 5 עד 8 רק 40%.

מצוייד במחקרים הללו, ובמימצאים האמפיריים של ''שיכון המזרח'', הוריתי בשנת 1966 להעביר 20,000 לירות מסעיף לסעיף בתקציב החינוך – סכום שהספיק לאפשר לכל ילדי ''שיכון המזרח'' לקבל חינוך חינם בגנונים הקיימים, או בתוספת גנונים מטעם העירייה. שנת 1966 היתה מוצלחת מאוד, מבחינה זאת – אולם בשנת 1967 הודיע לי גזבר העירייה כי משרד-הפנים מחק את הסעיף הזה מהתקציב [כלומר: לא איפשר לי להעביר 20,000 לירות מתוך 4.5 מיליון של תקציב האגף שבראשו כיהנתי...]

בשנת 1969 הוצע לי להיות מועמד המערך לראשות העיר ראשון-לציון. לאחר זמן נודע לי שגולדה וספיר הציעו זאת לראשי סניף ''העבודה'' בראשל''צ. אני סירבתי, משום שלא מצאתי עניין בניהול העירייה.  לאחר שהודעתי על סירובי הופיע לפגישה איתי איש משרד הפנים בשם רותם. הוא ניסה להשפיע עלי לחזור בי מסירובי להיות ראש העיר הבא. לדבריו, הצלחתי מאוד כסגן ראש העיר – ומשרד הפנים מעוניין שאהיה ראש העיר.

השבתי לו: "בגללך אינני מקבל את ההצעה."

הוא תמה: "מדוע בגללי?"

השבתי: "אם אין לי סמכות להעביר 20 אלף לירות מסעיף לסעיף – הרי שמשרד הפנים שולט בעירייה – ואז אין צורך להתמודד בבחירות: אשתדל להתקבל כפקיד במשרד הפנים – ובדרך זו אולי אצליח להקנות חינוך חובה-חינם לגילאי 3 עד 5 שנים..."

באותה שנה, 1969, נבחרתי להיות בין עורכי מצע הבחירות של המערך. הייתי אחד מבין 6 חברים שנבחרו לנסח את פרק החינוך, והצלחתי לשכנע 2 מתוך ה-6 – אֶמָה תלמי, מסיעת מפ''ם בכנסת, ורות הֶקְטִין, מאחדות-העבודה לשעבר, ויחד אתי היווינו "קבוצת וֶטו" של 3 מתוך 6 חברי ועדת-ניסוח-פרק-החינוך, וניצלנו את כוחנו כדי להציב כמה דרישות, שהראשונה בהן היתה: חוק חינוך חובה מגיל שלוש...

שר-החינוך זלמן ארן נלחץ: הוא התכוון לקבל אישור למצע שלו בעניין החינוך – אבל חברותַיי אמה תלמי ורות הקטין עמדו כחומה בצורה, יחד איתי, בהחלטתנו שלא לאשר את הנוסח שלו, בטרם יוותר לנו...

לא נותרה לו ברירה אלא לדחות את ההכרעה  לישיבה הבאה, שאליה בא השר ארן בהצעת פשרה: לא חינוך חובה מגיל 3 – אבל כן חינוך חינם.

ראינו בכך הישג, חלקי אמנם, אבל תקדים חשוב, והסכמנו. רק אחרי כמה שבועות נודע לנו, שהיתה זו "שירת הברבור" של ארן, שרצה לסיים במצע הזה את תפקידו כשר-החינוך.

ביציאה מחדר-הישיבות בכנסת, מצאתי עצמי עומד במעלית בסמוך לזלמן ארן. הוא הניח ידו על כתפי, פנה אליי, ואמר: "ידידי הצעיר, יש לי עצה ידידותית בשבילך: אל תסכים לעולם להיות שר-החינוך."

הסכמתי מיד, וקיימתי הבטחתי זו עד עצם היום הזה...     

* * *

אהוד בן עזר

על הרומאן "חיי נשואים" לדוד פוגל

"משא", "למרחב", 28.2.1969

במדור "קריאה אפשרית"

דוד פוגל: "חיי נשואים", רומן. הוצאת ספרים מצפה בע"מ. ירושלים ותל אביב. (נכתב: פריס-תל אביב 1928-29). נדפס: ספר ראשון, עמ' 1-240, ת"א 1929. ספר שני, עמ' 241-433, ת"א 1929. ספר שלישי, עמ' 435-605, ת"א 1930. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

אודה על האמת, שיריו של דוד פוגל, שנתפרסמו מקובצים לפני שלוש שנים בעריכת דן פגיס (בהוצאת "מחברות לספרות") לא תפסו אותי. קראתי בהם ולא עמדתי על מהותם וייחודם, אף לא על יופיים הגנוז, ומפני כך לא יכולתי להצטרף לאותה זעקה של מגיני זכרו של פוגל ומגליו על אודות העוול שנעשה לו בהשכחה ובהזנחה.

ללא ספק בי האשמה, שאין הבנתי בשירה רבה, ועדיין אני אוהב את ביאליק ואלתרמן-המוקדם, ואין חלקי עם הנהנים להוריד מגדולתם את המשוררים הידועים ולהמליך במקומם את העומדים בצל ואת הנשכחים, מתוך אמונה סהרורית כי כל הנשכח גאון הוא וכל המפורסם, שרלטן. הגם שאהיה האחרון להצדיק את הדין על אותה שערורייה של תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר בארץ.

רק לאחרונה קראתי את שלושת כרכי הרומאן המרתק של דוד פוגל "חיי נשואים" ואת הנובלה "בבית המרפא" (ספריית "מצפה", ירושלים תרפ"ח, 1928, ק"ח עמ'). חזרתי וקראתי בספר שיריו. תחושתי למקרא השירים לא נשתנתה, ושכרי היה קריאת ההקדמה של דן פגיס ובה פרקים אחדים, אולי מעטים מדי, על חייו רבי התהפוכות של פוגל, נדודיו וקיצו המר, שהותו הקצרה בארץ-ישראל, והקורות אותו בווינה.

הצורך לקרוא ביוגראפיה שלימה ומקפת על חיי פוגל מובן לכל הקורא ב"חיי נשואים" ו"בבית המרפא" מפני נוסח הכתיבה שהוא כה קרוב ואינטימי, ומעורר סקרנות לדעת מה היו חייו של הסופר עצמו, לאור גיבוריו ובני-דמותו בספרים.

רודולף גורדווייל, בן-דמותו של פוגל ב"חיי נשואים", הוא אדם בודד, סופר מתחיל, תושב וינה מזה כמה שנים, חי בחדרים שכורים אצל בעלות בית זקנות ומשונות, וכגיבורו של המסון ב"רעב" הוא חסר פרוטה ורעב ללחם לעיתים קרובות. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או למצוא עבודות חדשות. מבלה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה בחברת ידידים שעל אף הערכתם הרבה לכישרונו ולסיפוריו אין הוא מוצאם עימם שפה משותפת, תלוי ואינו תלוי בהם, לווה מהם כספים למחייתו, שייך ולא שייך לווינה, שייך ולא שייך לכל מקום אחר בכולם.

אל עולמו של גורדווייל מתפרצת ברונית נוצרייה מווינה, תיאה פון טקו, העומדת כבר בפגישה הראשונה בקפה על נמיכות רוחו, צייתנותו ותמימותו הרבה, ומחליטה להתחתן עימו. גורדווייל אינו גבר יפה, חזהו שקוע וקומתו נמוכה, והוא נסער מהצעתה הבלתי-צפוייה של תיאה וניאות להתחתן עימה למרות אזהרות ידידיו על טיבה המפוקפק.

היא מתגיירת, ותוך כמה שבועות הם מתחתנים ועוברים לגור בחדרו הדל של גורדווייל אצל בעלת ביתו הזקנה. נישואיהם אינם עולים יפה מתחילתם. תיאה ממשיכה לחיות את חייה בחופשיות עם עורך-הדין שאצלו היא עובדת, עם כל מכריו של גורדווייל, וכמעט עם כל גבר הנקרה על דרכה. יותר משהיא "ברונית" הריהי אשת-רחוב גסת נפש ושתלטנית, וגם משפחתה מתוארת בצורה דומה.

מעניין שלמרות האכזריות הרבה שבחיי הנשואים שאינם עולים יפה, אין פוגל מרגיש כמעט כלל את הקונפליקט שבין יהודי לנוצרייה ואינו בונה על כך את העלילה. היכולת להימנע מקונפליקט מרכזי כמו זה, שממש מתבקש מתוך הסיטואציה הנתונה, מוכיח על כוחו הרב של פוגל כמספר, אשר אינו נזקק למוטיבים חברתיים, דתיים וגזעיים כדי לעצב את דמותו של גורדווייל ומאבקו בתיאה, אלא די לו ברובד האנושי הסוחף את הקורא באמת הפנימית אשר בביטוי מצוקתו ובדידותו.

לוטי בונדהיים, היהודייה הצעירה, הינה קוטב אחר ברומאן. היא אוהבת את גורדווייל ומפני כך משהה את נישואיה לד"ר אסטל, ידידם המשותף, וסופה שמאבדת עצמה לדעת מאחר שאינה מוצאת בגורדווייל את הנכונות לבוא לקראתה ולהשתחרר מתיאה.

לתיאה נולד ילד, ואף שהיא חוזרת ומטיחה ברשעות בפני גורדווייל שלא ממנו הילד – הריהו אוהבו כבבת-עינו ונעשה כאם לו בעוד תיאה מזניחה את ילדה ויוצאת לבילוייה. מות הילד במחלה מותיר את גורדווייל ריק ומדוכא. שני ביקורים של גורדווייל, מוזרים וגדושי אווירה, נחרתים בזיכרון: אצל אישה משוגעת בבית המשוגעים העירוני בווינה. והפעם אחרת, לאחר שתיאה מגרשת אותו, הוא ישן בבית-לינה עירוני לאנשים חסרי בית. תמונות אלה, ונדודיו של גורדווייל על פני חוצות וינה, הם מיטבו של הרומאן.

תיאה מכה אותו, בוגדת בו, מלעיגה עליו ורודה בו, וכל הזמן הוא אינו רוצה להאמין ברשעותה. רק כאשר היא מביאה אחד ממאהביה לחדרם ושוכבת עימו לעיני גורדווייל, הוא מתעשת, ולאחר יממה של נדודים בסביבות וינה הוא חוזר לחדר, ובראותו שהגבר הזר עדיין במיטתה, הוא רוצח אותה.

פרשת היחסים עם תיאה, הגם שהיא עיקר הרומאן, יש בה לא מעט חולשות שבעיצוב. הסיפור נתון כולו מנקודת ראות של גורדווייל, תיאה רעה מן ההתחלה, ואין כל התפתחות בדמותה העשוייה להסביר את מעשיה. היא יותר מדי מרושעת ופחות מדי מוסברת מכדי שנאמין להתנהגותה. מוזר כי רק לאחר שלושה כרכים, ובהתייחדה עם גבר אחר בפניו, נוכח גורדווייל לדעת במה שהיה ברור כבר בדפי הספר הראשונים.

יש לי משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים בעיפרון על דפי הספרים שאני שואל בספרייה. והנה בעמ' 580 מצאתי כתוב על גורדווייל: "אתה משוגע ולא יותר, אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך."

ובעמ' 501: "אתה משוגע כל כך, אשתך רוכבת עליך, פסיכי."

ואילו בעמ' 135 כתב קורא אחר בעט ובדיו שחורה: "הסופר בעל דמיון מפותח מאוד."

היתה לי הרגשה שבסיפורו של גורדווייל סיפר פוגל על קשר אהבה שנתנסה בו, קשר קשה ומזוכיסטי ומלווה ברצון עז לנקמה, ואולי מפני קרבתו הרבה אל האישה אותה אהב לא עלה בידו לתארה כמו שהיא אלא העביר את דמותה על פני תיאה ונעשתה מפלצת במקום אדם.

פוגל הקדיש את הרומאן לאשתו השנייה, עדה נדלר, אותה נשא לאישה בפריס בסוף שנות השלושים, זו התקופה בה כתב את הרומאן "חיי נשואים"; ואילו על התקופה בה חי בווינה כותב דן פגיס, על פי יומנו של פוגל:

גם וינה אינה מאירה לו פנים בתחילה: "בדידות ורעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק לעיתים תכופות. עכשיו הריני גר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופייה מעניינת. כל הימים הריני מחפש – ולחינם, קשה למצוא משען-שהוא."

ולפעמים תומכים בו אנשים מרוסיה; לרוב אינו אוכל אלא פעם ביום, אם עלה בידו "ללוות אצל מי אגורות אחדות" או לקבל ארוחת צהריים בתמחוי העממי. הקשרים עם ידידו הקודמים נותקו, והוא יודע: "אני תלוש."

בימי מלחמת העולם הראשונה נכלא במחנה עצורים אוסטרי בתור נתין אוייב, אזרח רוסי, וסבל נוראות. מספר פגיס: הוא שוחרר עוד בזמן המלחמה ביולי 1916; אך כשהוא חוזר לווינה כבן חורין, חוזר עימו גם הייאוש הישן: "הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה... ואין למה לקוות, רק לצעוד לקראת המיתה."

באותם הימים הוא מתוודע אל אילקה, אשתו לעתיד. הוא כבן עשרים וחמש, ורואה עצמו כ"בחור שנס ליחו." אילקה לקתה במחלת השחפת ויותר משהאירה את אפלת חייו, עוררה בו שוב מחשבות על המוות: "היא נעימה. ומדוכאת בייסורים. ועיניים שחורות לה. נוגות. וקמטי עצבות סביב פיה. הולכים אנו למות. שנינו. וסיימתי."

לאחר נפתולים קשים וחששות, קטטות ופיוסים ואהבה מחודשת, נשא את אילקה לאישה ביוני 1919. אותה שנה, בדצמבר, נותחה בגלל מחלתה, והוולד שהרתה אותו, מת. "רגשי אהבה הרגשתי  לנפל זה. וצר היה לי עליו. אולם נחוץ היה להציל את האם והמתנו את הבת."

גם בפוגל עצמו מתגלים סימני שחפת והוא מבלה בסנאטוריום בהרים. על תקופת שהותו שם נכתב סיפורו "בבית המרפא", המזכיר באווירתו ובתיאוריו את "פרשה אחרונה" של קנוט המסון (אותו קרא פוגל ואהב) ואת "הר הקסמים" של תומס מאן.

ב-1924 התגרש פוגל בפאריס מאשתו הראשונה. פוגל נכלא שוב, בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הצרפתים כנתין אוסטרי, שוחרר, וב-1944 נשלח על ידי הנאצים למחנה-השמדה ועקבותיו נעלמו.

דמותו של גורדווייל-פוגל, יותר מכל שיריו, נחרתת בזיכרוני כאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שהיכרתי, מתערבבים בה דמיון ומציאות, חיים ומשל, פרשת אדם הצולב את דמות גיבורו ברומאן ואחר כך נצלב גם הוא עצמו, אותה תחושת גורל של תלישות ופאסיביות, ואותה האזנה מופלאה לקולות בדידותו שלו ושל בני-אדם שנקרים על דרך נדודיו.

הערת אהוד בן עזר אחרי 43 שנים: בתקופה שבה ערך דן צלקה את המוסף הספרותי "משא", פתחתי שם במדור שבועי בשם "קריאה אפשרית", על ספרים ישנים. כאשר קיבל [לימים חתן פרס ישראל לספרות] פרופ' מנחם ברינקר את עריכת "משא" – הוא ביטל את המדור ואני העברתי אותו למוסף "תרבות וספרות" שבעריכת בנימין תמוז בעיתון "הארץ", ושם פירסמתי באותן שנים מדי שבוע רשימה במדור "ספרי דורות קודמים", שהיה פופולארי מאוד, ונמשך גם בימים שאברהם יבין היה העורך, עד שבאו עורכים חדשים ונפסק המדור השבועי, שהיה אז גם חלק מפרנסתי כפרי-לאנס. בזכות המדור חשבו כבר אז קוראים רבים שאני ארצישראלי זקן.

עשרות אם לא מאות רשימותיי מאז היו עשויות להחזיק כרך שלם שהוא מעין לקסיקון של ספרים וסופרים בעברית. לצערי הרשימות הן מהתקופה הפרה-מחשבית, וטרם הוקלדו בקובצי וורד עברי ואינן זמינות לקוראים.

כאשר כתבתי את הרשימה על "חיי נישואים" היה הספר נשכח למדיי, וחלק מהמומחים-כיום לפרוזה של פוגל טרם עסק בו או אולי עדיין טרם נולד, שהרי עברו מאז 43 שנים!

 * * *

מרדכי קידר

התסכול והסחיטה

ישראל יכולה להגיש תביעה נגדית נגד מצרים שתהיה גדולה הרבה יותר מהתביעה המצרית, גם בלי שתכלול את הנזקים שנגרמו לנו בעת שיעבוד מצרים

בעוד מיספר ימים יציינו המצרים שנה לפרוץ המהפכה שלהם, שההצלחה היחידה שלה עד עכשיו היתה סילוקו של מובארק. אולי ניתן לראות בבחירות לפרלמנט שהתקיימו בחודשים האחרונים הצלחה נוספת, אך אלו נפלו דווקא כאסון על הגורמים החילוניים והליברלים.

 מרבית המצרים מתוסכלים כיום מאוד מתוצאות המהפכה, ומודאגים מאוד בנוגע לעתידה של מצרים, בעיקר בשל הידרדרות מצבה הכלכלי. עם פרוץ ההפגנות ההמוניות לפני שנה, נעלמו ההשקעות הזרות לחלוטין, וגם התיירות נמחקה כמעט לגמרי. האבטלה במצרים מגיעה בחלק מהאזורים ל-50 אחוזים ואף יותר, וכבר היו ידיעות על מצרים השולחים יד בנפשם, בשל היעדר יכולתם לפרנס את משפחותיהם הרעבות

החוגים החילוניים הליברליים מתוסכלים מאוד. מצד אחד, הצבא ממשיך לשלוט בחייהם ובמותם, ומתברר להם יותר ויותר כי הגנרל מוחמד טנטאוי אינו מתכוון להעביר את השלטון לידי העם. מצד שני, בבחירות ההגונות לפרלמנט זכו המפלגות הדתיות – האחים המוסלמים והסלפים – בכ-70 אחוזים ממושבי הבית. עבודה אין, פרנסה אין, והעתיד נראה בעייתי מאוד. הממשלה המצרית עומדת על סף פשיטת רגל כלכלית, והיא מחפשת נואשות כל מקור להכנסה.

מצד שני, מאז שהחלו ההפגנות ב-25 בינואר 2011, לא חדלים דוברי ישראל להביע את דאגתם לגורלו של הסכם השלום עם מצרים ואת חששם כי הסכם זה יבוטל. כל מראיין שואל בעניין זה, וכל מרואיין עונה כמיטב הבנתו. המצרים מיד קלטו את החשש הישראלי והחלו לסחוט אותנו רק כדי לשמר את הסכם השלום. הדבר בא לידי ביטוי בעסקת שליט ובהגדלת מספר החיילים המצרים המורשים להיכנס לסיני. ישראל יצאה מגדרה כדי להיענות לכל דרישה מצרית, רק כדי לשמור את השלום עם מצרים.

ואז באה המכה הגדולה: ראשיה של מצרים מחפשים כיום כל מקור אפשרי למזומנים, אפילו במחיר של פתיחת תיקים מלפני 30 שנה ויותר, ובעיקר על מה שישראל עשתה או לא עשתה כששלטה בסיני בין 1967 ל-1982. לאחרונה התפרסם כי מצרים מכינה תביעת ענק נגד ישראל בסך 500 מיליארד דולר, לא פחות, על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מכיבוש סיני ב-1967 ומפעולות נוספות שנקטה ישראל מאז.

תביעת הפיצויים היא על כך שישראל הקימה בסיני מכרות לאבן, שיש ואוצרות טבע אחרים, גזלה חול, מים, עתיקות, חיות בר, כסף וזהב מבנקים בערי סיני, הרסה שוניות אלמוגים במפרץ אילת ליד חוף סיני, וחיסלה להקות של דגים. ישראל הרגה 250,000 מצרים, חיילים ואזרחים, ופצעה מיליון. מצרים ממשיכים להיהרג ממוקשים ישראלים שהושארו בשטח, וישראל מסרבת למסור את מפות שדות המוקשים למרות שהיא מחויבת לעשות כך. חיל האוויר המצרי נפגע קשות בגלל ישראל, כמו גם חילות היבשה. ישראל אחראית לעצירת הספנות בתעלת סואץ למשך כשש שנים, ולכן גם לנזק שנגרם למצרים מעצירת הספנות.

וכן הלאה וכן הלאה, דרישות שלחלקן יש בסיס במציאות וחלקן הזוי, וכולן בנויות על יכולתם של המצרים לסחוט את ישראל פעמיים: פעם אחת כאשר קיבלו את כל סיני בלי ישראלי אחד בימית, באופירה, בדי-זהב, בנביעות, ברפידים ובאלי סיני (מי זוכר את המקומות הנפלאים הללו שלושים שנה אחרי שישראל הרסה אותם במו ידיה כדרישתו של סאדאת?) – ופעם נוספת היום, כאשר השלטון המצרי פושט הרגל מנסה למכור לישראל שוב את הסכם השלום, והפעם תמורת מזומנים, תוך איום שאם לא תשלם – יבוטל ההסכם.

 שוב הוכיח הישראלי כי הוא אינו יודע מה לומר ומה לא לומר במזרח התיכון, שבו תמורת הבעת חשש נדרשים לשלם כדי להסירו, ועל פחד נאלצים לשלם "דמי חסות" למפחידים או לחבריהם כדי למנוע פגיעה מהם. רק מי שבטוח בעצמו ובכוחו, ושאיננו חושש מדבר, מניחים לו לנפשו.

מן המפורסמות הוא כי ערבים בורחים מנטילת אחריות על טעויותיהם ונוטים להאשים את האחרים בכל צרותיהם. קשה להם מאוד להכיר בשגיאות שעשו, כי מי ששוגה מביא בושה על עצמו. הטלת האשמה על אחר מקלה על המצפון ופוטרת את הערבי ממחיר ההודאה באשמה ומהחובה המכאיבה לתקן את הנזקים.

המצרים מתעלמים מהעובדה כי מצב המלחמה בינם ובין ישראל נגרם אך ורק בגללם, כי ישראל תמיד רצתה שלום עם שכנותיה, וכי בשנת 1948 עדיין לא היה "כיבוש" (אלא אם נגדיר גם את תל-אביב כשטח כבוש). המצרים תובעים את ישראל גם על הפלת המטוס הלובי בשנת 1973 לאחר שחדר לשמי סיני, אך מתעלמים מההרוגים הישראלים במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. המצרים מתעלמים מהנזקים שהסבו למדינת ישראל הצעירה כשפלשו לתחומה ב-16 ביוני 1948 – יום אחרי ההכרזה על עצמאותה. הם לא סופרים את האזרחים הישראלים שנהרגו בהפצצות של המטוסים המצריים במהלך מלחמת העצמאות, כמו שהם מתעלמים מהחללים הישראלים הרבים שנהרגו בפעולות הפידאיון שקציני המוח'אבראת המצריים היו שולחים לתוך ישראל בשנות ה-50. הם קובלים על כך שישראל גרמה לסגירת תעלת סואץ בין 1967 ל-1975, אך מתעלמים מהאיסור הבלתי חוקי שהם הטילו על ספינות ישראליות לעבור בתעלה בין מאז 1948 ועד שנחתם השלום, וזאת בניגוד לחוק הבינלאומי המחייב אותם לאפשר לספינות כל העולם להשתמש בתעלה. אגב, מי שסגר את התעלה בשנת 1967 היה גמאל עבד אלנאצר, על מנת להפעיל לחץ על אירופה שתלחץ על ישראל לסגת מסיני.

המצרים מתעלמים מהנזקים העצומים שהסבו לישראל מאז שהוקמה באמצעות החרם שהטילו עליה ועל חברות שסחרו איתה, כמו שהם מתעלמים מהסיוע שהגישה מצרים לאורך השנים, ואפילו לאחר שנחתם הסכם השלום, לשונאי ישראל, ובעיקר לחמאס, באמצעות הברחת נשק לעזה. הם מתעלמים ממעשה הרצח בראס בורקע לאחר הסכם השלום, שבו הרג שוטר מצרי שבעה נופשים ישראליים על חוף סיני, כמו שהם מתעלמים מחללי הפיגועים בשנה האחרונה לאורך הגבול בין רפיח ואילת. הם לא מחשבים את הנזק הכלכלי שנגרם לישראל מאלפי המסתננים העוברים משטחם אלינו, כמו שאינם מייחסים חשיבות לסמים, לנשים ולסחורות המוברחות משטחם לתוך ישראל.

והפרט המשעשע הוא קובלנתם על כך שישראל שגזלה נפט מסיני, אבל "שוכחים" כי היא זו שגילתה את שדה הנפט ופיתחה את הפקת הנוזל השחור ממנו, ובסוף אף העבירה את מתקני הנפט היקרים לידי המצרים בחינם, תוך ויתורה על הנפט המגיע לה עקב הגילוי.

המצרים גם סובלים מזיכרון חלש: הם שכחו לציין בתביעתם כי ישראל היתה זו שהצילה אלפי חיילים מהארמיה השלישית המצרית, שנלכדו בתוך סיני במלחמת יום כיפור וננטשו לגורלם על ידי הפיקוד המצרי. לולא היתה ישראל מאכילה ומשקה אותם במהלך המלחמה, הם היו הופכים למאכל לעיטי השמים ולשועלי המדבר.

ישראל יכולה להגיש תביעה נגדית נגד מצרים שתהיה גדולה הרבה יותר מהתביעה המצרית, גם בלי שתכלול את הנזקים שנגרמו לנו בעת שיעבוד מצרים. אבל השירות החשוב ביותר שישראל יכולה להגיש למצרים היא עצה קטנה: התחילו לבדוק היכן הפגמים אצלכם, לפני שאתם מאשימים את האחרים בבעיותיכם. שאלו את עצמכם מי גרם לכם את כל הצרות והנזקים הללו, ואם לא תמצאו תשובה, חפשו אותה במראה. אם אתם המצרים סובלים ממחסור במזומנים, חפשו את הכסף אצל המושחתים שלכם שניצלו את העם המצרי העני והמסכן, גנבו את הונו וצברו מיליארדים הנמצאים בבנקים בשוויץ, בוואדוז ובאיי קיימאן – מקלטי המס החביבים על מושחתי כל העולם

המאמר מתפרסם גם ב"מקור ראשון" ובמגזין "מראה".

* * *

ניצה וולפנזון

דב אלבוים ופרופסור חבר

זה עתה [שישי בערב 20.1] הסתיימה בטלוויזיה בערוץ הראשון התוכנית השבועית "מקבלים שבת" עם דב אלבוים. הפעם הוא אירח את הפרופסור לספרות  חנן חבר, ודנו בפרשת "וארא", העוסקת במכות מצרים. הביאו את ספרו של נתן אלתרמן "שירי מכות מצרים" והרחיבו את הדיבור על השקפותיו הלאומיות של אלתרמן. נקודת היסוד של שניהם היתה שאלתרמן כתב את הספר בשנת 1944, כאשר השואה היתה כבר ידועה בארץ, ופרופסור חבר הסביר מהי עמדתו של אלתרמן לגבי נקמה על המעשה הנורא. לא רק נקודת המוצא, אלא הדיון כולו הסתמך על ההנחה שהיצירה הזאת נכתבה בהשפעת המידע על השואה.

אמנם נהניתי מאופן הניתוח, אבל הציקה לי הידיעה שהספר הנדון כנראה נכתב לפני השואה.

את הידיעה הזו למדתי באתר נתן אלתרמן http://www.alterman.org.il/

בפרק על שיריו http://www.alterman.org.il/יצירותיו/שירה/שירימכותמצריים.aspx

בתוכנית הזכירו במיוחד את המכות "דם" ו"צפרדע" והסתמכו עליהן בפירושיהם ובהסבריהם, ואילו באתר אלתרמן כותבים במפורש שהשירים בקשר למכות אלה פורסמו בנוסח מקוצר בשבועון של "השומר הצעיר" ביום 1.9.1939 – היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה.  כ"כ מצויין שליצירה כולה אין כל קשר לשואה. באתר מסתמכים על מחקריהם של הפרופסורים עוזי שביט ואליעזר שבייד.

מה עושה הדיוטית  כמוני מול ענקי ידע ומחקר?

רבים מאזינים לתוכניתו השבועית של אלבוים – ואם הצדק איתי – חבל שיטעו בעניין די משמעותי.

שבת שלום,

ניצה

אהוד: אני לא סומך על חנן חבר.

* * *

יהודה דרורי

דמוקרטיה-אנרכיסטית מטומטמת

 אני משוכנע שרוב הציבור בארץ בעד דמוקרטיה, מאמין בדמוקרטיה, וחושב שאנחנו חיים בדמוקרטיה. אבל, לצערי מסתבר שאנחנו חיים יותר במה שניתן לתאר כאנרכיה דמוקרטית.

 דמוקרטיה אין פרושה חופש בלתי מוגבל לעשות כל מה שרוצים, ובעיקר אין פירושה חופש בלתי מוגבל לפעול נגד חוסן החברה הקיימת, ונגד מוסדותיה הנבחרים. מה שלמדנו מאירועים בתקופת המאה ה-20 הוא שדמוקרטיה גם חייבת לדעת להגן על עצמה אחרת אויביה ינצלו אותה למטרתם. לא פעם שמעתם בוודאי שהיטלר עלה לשלטון ב"צורה דמוקרטית", מכיוון שזה נכון לכאורה, אז היכן כשלה פה הדמוקרטיה? היא נוצלה ע"י מנגנון מרושע ואלים של מיעוט שתפס את השלטון ב"דרך דמוקרטית" ואז חיסל אותה! בקצור, זה קרה כאשר הדמוקרטיה לא השכילה להגן על עצמה ממתנכליה מבית.

 כיום במדינתנו אנחנו עומדים במצב בו קבוצות שוליות שמנסות לכפות את סדר היום החברתי ו/או הפוליטי שלהם על כל החברה הישראלית, אם בהפגנות רחוב "ספונטניות" או באלימות מילולית והסתה ואף באלימות פיזית, וכל זאת כנגד חוקים קיימים וכנגד הוראות הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות.

 הכוונה בין היתר היא לחרדים היוצרים הפליות וקובעים כי חוקי התורה הינם מעל חוקי המדינה. על הבדואים הגוזלים אדמות מדינה בטענות חסרות שחר. על השמאל הקיצוני והאנרכיסטים המנסים לחבל בגדר ההפרדה, ועל נוער הגבעות שאינו נשמע לחוקי המדינה ופועל באלימות נגד המשטרה (ונגד שכניו).

אנו רואים שהמדינה מאוד סלחנית לקבוצות השוליים הללו, ומסיבה בלתי ברורה לנו, לא פועלת כיום בנחישות לנטרלם.  אנו מוצאים שהמדינה אפילו מממנת קבוצות, אירגונים ויחידים העושים הכול כדי לפגוע בשלטון שהעם בחר ובדמוקרטיה – וזאת כבר אולי לא סתם אנרכיה אלא טימטום שילטוני פר-אקסלנס.

ולא רק זאת. לאחרונה מדברים שוב על בחירות, ואני עדיין לא מבין מדוע ניתנת זכות בחירה לאסירים? מדובר פה באלפים רבים של אסירים, שהצבעתם יכולה בתנאים מסויימים לשבש את חלוקת המנדטים לכנסת (כפי שכבר אירע בעבר, שאלפי קולות בודדים חרצו גורל מפלגות ו/או קואליציות). האם זכותם של גנבים, אנסים ורוצחים, לקבוע לנו את סדרי היום החברתיים והפוליטיים? האם עונשם בהרחקתם מהחברה מרשה בכל-זאת את השתתפותם בסדר-היום החברתי והפוליטי? למי שאינו יודע, כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות אסירים אינם מורשים לבחור או להיבחר! מדוע אצלנו מותר? האם זה משום שאנו יהודים "רחמנים בני רחמנים"? או משום שאנו סתם טיפשים-ליברלים חסרי כל הבנה בהגנה על הדמוקרטיה?

קחו עוד דוגמא: בכל העולם חולי נפש המאושפזים או כאלה המוכרים כבלתי-שפויים-בדעתם לא יכולים לבחור מפני שהם... בלתי שפויים בדעתם... בארצנו מותר להם, בעזרת מלווה (שכמובן נותן להם ביד את פתק ההצבעה הרצוי לו). כשהערתי זאת בשעתו ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית הוא אמר רק ש"אין פה כל-כך הרבה מצביעים מכדי שכדאי להתאמץ למנוע זאת."

כל ניסיונותיי ב-20 השנים האחרונות לשכנע חברי כנסת לפעול בחקיקה לתיקון חוקי הבחירות לכנסת בנושאים הנ"ל נתקלו בסירוב מוחלט. לרוב, מבלי לתת כל סיבה ולפעמים יש שאמרו: " אני לא רוצה להיות האיש הרע במדינה..."

השאלה היא: מי אם כך יגן לנו על הדמוקרטיה? מי יצא בראש המחנה נגד "הטימטום  הדמוקרטי" ונגד הקבוצות הבדלניות אשר מנסות לקעקע את הדמוקרטיה בארצנו ?

* * *

רות ירדני כץ

הדרת רופאות מכנס גניקולוגיה

כולנו קראנו ושמענו על הכנס של מכון חרדי "פוריות ורפואה על פי ההלכה" שהתקיים לפני שבועיים, בכנס זה לא היה מקום למרצות בתחום. הן מחוץ לעניין, נשים שהן רופאות והתמחו בגניקולוגיה לא נחשבות ואינן רצויות כשמדובר בכנס שמארגנים החרדים. המכון הזה מתמחה במתן ייעוץ, בהכוונה ובסיוע לזוגות שיש להם בעיות גניקולוגיה ופוריות. מכון זה הוא ציבורי ומתוקצב על ידי ממשלת ישראל. כלומר, על חשבוננו. עוד פעם על חשבוננו. ציבור שרובו חי על חשבוננו והם החרדים שטוענים שאנחנו רודפים אותם. הם לא מבינים, ולא רוצים להבין שהם כל יום מותחים את החבל עוד קצת ועוד קצת.

שלושה פרופסורים מכובדים ביטלו את השתתפותם בכנס. פרופ' אוריאל אלחלל, פרופ' אלכסנדר גרינשטיין ופרופ' יובל ירון.

יובל ירון כתב מכתב לרב מנחם בורשטיין והסביר לו מדוע הוא לא יכול להרצות בכנס. "הקביעה שנשים אינן יכולות להיות מוזמנות כמרצות בכנס לרפואת נשים הינה גם אבסורד מהבחינה המקצועית וגם הדרת נשים במלא מובן המילה." יש המשך. פרופ' יובל ירון כתב: "בשיחה שקיימתי היום עם הרב בנימין דוד הוא מסר לי את ההסבר שנתתם לתקשורת ואף הוסיף שרבני העדה החרדית קבעו שרופא שיבטל את השתתפותו בכנס 'גמור מבחינתם'. למה התכוון הרב בנימין דוד שמי שיבטל את השתתפותו בכנס גמור מבחינתם? לי זה נשמע איום. מה הם יעשו להם? יסקלו אותם באבנים? יובל ירון מסיים את מכתבו: "אבקשכם להבין כי יש עוד ציבור שגם לו יש צווי מצפון וקווים אדומים."

לא, הם לא מבינים.

תשובת מארגני הכנס: "מטרת הכנס היא להביא בפני הציבור המשיב בענייני הלכה, וכן בפני אנשי מקצוע ויעוץ, חידושים רפואיים והלכתיים העשויים לסייע להם בעבודתם. ישנה חשיבות מרובה לכך שרבנים ואנשי מקצוע רבים מכל המגזרים בחברה הדתית והחרדית יגיעו לכנס ולא ידירו עצמם מהשתתפות בו. רבים ממשתתפי הכנס אינם משתתפים בכינוסים רפואיים אחרים עקב תפיסת צניעות שונה, ורואים בכך בעייה הלכתית קשה. לכן, הורה לנו הראשון לציון, הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לפתוח את הכנס בפני גברים ונשים כאחד באופן שווה, אולם בישיבה נפרדת, וכן, שהמרצים בכנס זה יהיו גברים. הוראה זו גובתה על ידי כל גדולי הרבנים בציבור הדתי לאומי והחרדי."

פשוט לא יאומן.

ברכות לשלושת הפרופסורים שנקטו עמדה ברורה. חבל ששאר המרצים המוזמנים לא הצטרפו. 

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה".

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981)

אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח:

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

3. "שועלה רעבה תוקעת בדד", אבן-יהודה, 1955.

ב-1955, והיא בת 61, נפרדת אסתר סופית מתל-אביב. היא קונה בית באבן-יהודה, מושבה קטנה המלאה לולי-עופות ועצי פרי ומוקפת פרדסים, ומתגוררת בו עד אמצע קיץ 1960. אחת הסיבות לבריחתה מהעיר הגדולה היא תקוותה כי בבית הבודד, ללא קירות משותפים, לא יטרידוה שכנים. השיר "שועלה", שנדפס ב"הארץ" בשלהי 1955, נכתב כבר באבן-יהודה, ומביע את תחושת הבדידות שלה בביתה הקטן, שמרפסתו וחלונותיו פונים מזרחה, מול המרחבים, אל השדות והפרדסים שמקיפים עדיין את המושבה הקטנה, בלב החולות. לראובן שהם, ברשימה ביוגראפית מה-20 במרס 1972, היא כותבת שהנופים השונים של הארץ העשירו אותה וכי באבן-יהודה החולות והאלונים ואפילו הלולים הולידו את השיר "שועלה רעבה". בראיון אחר, לאנשי מכון כץ, היא מספרת:

השיר "שועלה" זיכה אותי בידידות. איש אחד אמר שאם אני כל כך בודדה הוא מוכרח לבוא לראות אותי, וזה היה איש נפלא. אני גרתי אז בכפר ובלילות היה כל כך שקט, ממש דממה. ולשועלה יש קול אחר מזה של השועלים. יש לה קול מיוחד. הוא דומה קצת לקול הצבוע. זה מיסטי מאוד.

                                                       שועלה רעבה

בשדות ליליים שועלה רעבה

תוקעת בדד.

תקיעה אחת – ודום.

כדם ניגר קולה לתוך הליל.

לא ייחד כבודה בין אורחים ותובעים –

עצובה היא תוקעת,

רק פעם – והס.

עונים לה באלם מרחבי הליל.

חלב אחרון ימוץ הגור,

תוגת-עולם ירווה אז קולה.

גוש אורן זומם, מאיים.

גדרות אצים זעים,

מור החרולים על שדות הבר

עבה כערפל.

עופות ספונים בלול

ועדת כלבים מתנצחת בחלל –

שועלה רעבה נושאת ראש אל כימה.

כוכב קר נשקף בעינה,

אולי זו דמעה באישונה.

ימוץ הגור לשד חיים נוגה –

יללת שועלים בותרת הליל.

ברשימה האוטוביוגראפית לראובן שהם, הנזכרת לעיל, היא כותבת:

עזבתי את תל-אביב משום שנעשתה זרה. ידידיי, אחדים מהם הלכו לעולמם ורבים נתפזרו אם כי היה אחר-כך קשר כי היו מבקרים אותי. מה עשיתי שם? קירבתי את ילדי בית-הספר, שיחקתי איתם, הקראתי להם, טיילתי הרבה בנוף המלא אלונים ישנים וחולות-ים – וכאמור לפעמים היו מבקרים אותי מתל-אביב – כתבתי אז כמה שירים שאהבתי כמו "האלונים בחלון הם ידידיי" – היה יפה גרתי בבית שקניתי אותו בזול – והיו שם עצי פרי (שני דונם), בהתחלה עיבדתים במו ידיי – עד שהתעייפתי, האדמה היתה חולית-קלושה וצריך היה לטייבה וזה לא יכולתי לעשות –

בדברה על "האיש הנפלא" היא מתכוונת כניראה לבן-זוגה האחרון ישראל שפילר, שכאמור בא מדי פעם לבקר אותה. אולי בזכות הקשר עימו, והבית המבודד יחסית – היא חדלה מטענותיה שהשכנים "מציקים" לה. מימי מבצע סיני נשתמר בעזבונה מכתבו הבא של ישראל:

שלום לך אסתר! את צודקת בהחלת שלא כתבתי כל הזמן, זה לא באשמתי, שאני כותב את המילים המצב כבר יותר ברור. עד אכשב לא היה לי זמן ואפילו לא הייתי בבית, אצלנו היה גיוז מלאי. אני בריא ושלם מרגיש טוב עבל איף נורה. הלילה אני ישן כבר בבית ונקווה שיהיה שקד. אם לא יהיה שום שינוי עז אני מתקונן ביום חמישי לכמה שעות לבקר אצלך. טוב, עד אז שלום לך וכל טוב, נשיק, ישראל. 4-11-56. השעה 21.00.

אות החיים האחרון מישראל שפילר, שמצוי בארכיונה של אסתר, הוא פתק ללא תאריך שנשלח אליה כניראה בשלהי 1963, לאחר צאת ספרה "שירי אסתר ראב": "איחולים לבביים וברכותי לרגל הוצאות הספר, ישראל."

*

בשלהי 1956 רואה אור "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של יהודה ראב, שנכתב מפיו על ידי אבי בנימין עוד בשנת 1930, ונדפס בהמשכים בעיתון "הדור" ב-1949 בשם "זכרונות של חלוץ". הופעת הספר אינה משפיעה הרבה על אסתר. בתקופת אבן-יהודה היא ממעטת לכתוב פרוזה. רק לאחר שנים היא עתידה לשוב ולקרוא בספר ולגלות את יופיו ואת חשיבותו, ואולם היא אינה נעזרת בו לכתיבתה או לראיונות עימה אלא מסתמכת תמיד כמעט רק על זכרונה.

יחד עם זאת היא גאה מאוד בספר, ששירה "לאב" שנכתב ב-1928 משמש לו כמוטו, וממליצה עליו בפני מכריה. בין השאר היא כותבת לאברהם ברוידס, באוקטובר 1956:

רציתי לשאול אותך אם קיבלת את ספר זכרונותיו של אבי ז"ל ששלחתי לכם – ואם כי הספר אינו מן המותחים – יש בו חומר מעניין – וחשבתי שמישהו ירצה אולי לכתוב משהו עליו. קשה לי לחשוב על נסיעות בימים טרופים אלה – אם תרצה או לא הנך נתון באטמוספרה של מתח ובתחושה חזקה של סכנה לעניינינו. הוי מה רציתי להיות בלתי "לאומית" אבל אין אתה יכול לקפוץ מעורך. ("גנזים" 2/13126).

*

את שירי הראשון, "האביב הגדול" אני מפרסם ב-1955, בהיותי בן תשע-עשרה, ב"תרבות וספרות" של "הארץ". כאשר אני שולח אותו אני חותם, כדרכי עד אז וכפי שנוהג גם אבי: אהוד בן עזר (ראב). בהידפס השיר מופיע מעליו שמי ללא ראב בסוגריים. אני שואל על כך את העורך, ד"ר יעקב הורוביץ, והוא עונה לי: "אתה אהוד בן עזר, ואת הראב תשאיר לדודתך אסתר!"

במסגרת שירותי הצבאי בנח"ל אני נעשה חבר קיבוץ עין-גדי. באותם ימים אני מרבה בקריאה, ולאחר שקראתי את כל כתבי עגנון אני עולה לירושלים לפגוש אותו. הוא מוסר דרישת שלום לאסתר. היא מצידה מספרת לי שהכירה את עגנון בצעירותו על חוף הים בתל-אביב, בבגד-ים, מחזר אחרי נשים וכלל לא ניראה לה אז דתי כפי שהוא היום.

לעיתים אני נוסע לבקר אותה באבן-יהודה, יורד מן האוטובוס בכביש הישן לחיפה, הולך ברגל בין הפרדסים עד למרכז המושבה, פונה ימינה וממשיך עד שמגיע לביתה שהיה בשכונת תל-צור שבצפון אבן-יהודה, במקום הגבוה ביותר. לעיתים פוגש אותה בשבתות, כשהיא באה להתארח אצל הוריי בפתח-תקוה.

בשלהי 1958, לאחר שעזבתי את הקיבוץ והייתי מדריך ב"נוער העובד" בדימונה, אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה. בשיעוריו של גרשם שלום בגבעת רם אני פוגש לראשונה את רבקה כצנלסון, יושבת בשורה הראשונה ליד הוגו ברגמן, שבא בנעלי-בית חמות עשויות-לבד לשמוע את ההרצאה. שרה, אחותה הצעירה של רבקה, היא ידידת-ילדות של אימי. רבקה, שידעה חיים סוערים ומעניינים, היתה מקורבת בצעירותה לדודי ברוך יפה-התואר. אחיה של רבקה, משה כצנלסון, פירסם ב"הדור", שהיה עורכו, את הסידרה "זכרונות של חלוץ". רבקה, שהופעתה מצועצעת וקוקטית, היא אישה חכמה וספוגת תרבות ואמנות המשתלבת להפליא בקרב הסטודנטים הצעירים, שיכלו להיות בניה. היא מאמצת אותי בידידות כבן-משפחה ואנחנו מדברים לא מעט על אסתר.

רבקה כצנלסון היא הראשונה החושפת את אסתר ראב בפני הקורא. באוקטובר 1961 היא מפרסמת תחת הפסיבדונים ר. בת-יצחק ב"דבר הפועלת" את הראיון הראשון עימה הנושא את הכותרת "משוררת נופי ארץ-ישראל" והמופיע כשלושים שנה לאחר צאת "קמשונים".

מאז מתיידדת רבקה עם אסתר ונעשית לאחת התומכות המסורות לה ביותר עד יומה האחרון. יש ברבקה מידה של הערצה ל"גזע" הראבי. לאחר מות ברוך, השיח' של המשפחה (רבקה מתארחת לבקשתה באחד מלילות ה"סדר" האחרונים שהוא עורך), היא "מתאהבת" באסתר, כותבת עליה, מבקשת ממנה לכתוב זכרונות, מפרסמת משיריה ומרשימותיה ב"דבר הפועלת", וגם משתדלת למענה בנושאים חומריים. רבקה מבשרת את שובה של אסתר אל השירה העברית עוד בטרם עלה הדבר על דעת מי ממגליה-בעתיד, בעוד כשנתיים-שלוש. רבקה מעניקה לאסתר הרגשה שכתיבתה חשובה, רצוייה ונחוצה. את הראיון עם אסתר עורכת רבקה באבן-יהודה, זמן לא רב לפני שאסתר שבה לגור בפתח-תקוה. מספרת רבקה:

לכלל היכרות של ממש עם עולמה הרוחני ומקורות יניקתה בארץ-ישראל של ימי העלייה השנייה הגעתי רק בפגישתי עימה לפני חודשים מעטים, וביתה אז במושבה הקטנה אבן-יהודה, השוכנת לצידי דרכים בשרון הצפוני.

ההזמנה לבוא לבלות עימה שבת היתה נלבבת, ונעניתי ברצון. היה זה יום אביב, והשרון אפוף שרב כבד, הנפרש בתוקפנות מעל הפרדסים הירוקים. את ביתה של המשוררת, מלפני דור ומעלה, מצאתי והוא מיושן וחסר-חן, מבתי "התיישבות האלף" בכפרי השרון. בחצר נטועים עצים בודדים, מסביב דממה של שעת-ערביים.

דפקתי בדלת מקולפת-הצבע, ואסתר ראב יצאה לקראתי מופתעת, נבוכה. כמעט ציפיתי לכך. אדם, אם הוא חי לבדו ומבלה את רוב שעות היום עם-עצמו – אפילו רצוי לו האורח, בואו משול מעט לפלישה. אולם, שתי נשים וסביבן אין איש – שפה משותפת נמצאת להן מהר, והמבוכה של הרגעים הראשונים פינתה מקום לסקרנות הדדית ולבולמוס של התוודעות.

הסתכלתי בו בבית זה, בו חיפשה ומצאה לה אסתר ראב בדידות מוחלטת-כמעט משך שנים לא-מעטות. עצוב... רהיטים מאוד ישנים, כמה מהם מן הימים הטובים של האמידות שחלפה; תמונות אחדות משל ציירים עבריים מוכרים בימי "תל-אביב הקטנה". ועל הכל שרוי כלאחר-יד ויתור מדעת, רישול כלשהו, הניבט בעיקר מאותו כיסא-נדנדה שבאמצע החדר, בו היא מבלה שעות ארוכות ובידה ספר צרפתי, עברי או גרמני.

אסתר ראב עצמה תאמה את חדר-האורחים שלה, לבושה ברישול שאינו נעדר חן אריסטוקראטי, בעלת פנים כבדים ומעניינים, גוף תמיר וידיים יפות, ועם זאת אישה-לנפשה, כמנותקת מכל הסובב. אך כבר היה מחייכת אליי בידידות, ושעה שאנו שותות תה ביחד, אין מנוס מזכרונות.

הערב ירד על שתינו מהר. הבית שבירכתי אבן-יהודה המנומנת היה עתה כאי בודד, ואנו שתינו מנותקות מן המקום-והזמן שמחוצה לו. שיחתה של אסתר קולחת מבלי שים לב לשעון. היא שמחה לפורקן, חוששת פן הרחיקה לכת בגילוי ליבה. ואני מאזינה במשהו צימאון, בהרבה עניין. דיוקנה האמיתי של אסתר ראב מסתמן בבהירות: אישה משכלת, מפוקחת, אזרחית העולם הגדול, מכירה מקרוב את התרבות הצרפתית, וכל כולה עדיין צמודה אל ארץ-ישראל שעיצבה את דמותה ואל האנשים שפירנסה ארץ-ישראל זו. אולי מכאן גם יכולת הסתגרותה הגמורה, תוך מתן היתר לחיים לזרום עתה בעצלתיים, מבלי שתתקומם נגד אפרוריותם.

*

חנה עמיהוד מהרצליה היתה בצעירותה פקידת-בנק וגם ספרנית באבן-יהודה. היא הכירה את אסתר ואף העתיקה למענה במכונת-כתיבה משיריה ומסיפוריה. היא סיפרה לי שכאשר היתה אסתר באה לבנק, היה המנהל אומר: "המשוררת הגיעה!" – וכולם היו מתייחסים אליה מאוד בכבוד. חנה היתה ניגשת ומטפלת בה אישית, משוחחת איתה, ולוקחת ממנה לעיתים את כתבי-היד להדפסה.

בשיחותיהן ניראתה אסתר לא כל כך מציאותית. העולם מסביב היה לה משונה ומאוד אכזרי. היתה לה הרגשה שלא מכירים בכישרונותיה. כל מה שמחוץ לעולם השירה כאילו לא דיבר אליה. היא לא חיתה בסביבתה אלא בעולם הפנימי שלה. אסתר סיפרה לחנה על חייה, שלא היו קלים, אך לא נכנסה לפרטים וחנה אף לא ידעה שהיתה נשואה. זו היתה פעם ראשונה שחנה הכירה משורר או סופר והיא מאוד העריצה את כישרונה של אסתר והיה לה חבל על הריחוק-מסביבתה שבו היתה שרוייה אסתר.

אסתר היתה יוצאת תמיד כשהיא לבושה יפה, מאוד מסודרת, אלגאנטית. גרמה ליחס של כבוד אליה. ואולם לא היה לה קל עם בני-אדם. אסתר רצתה שדברים יהיו תמיד כפי שהיא רוצה, ושיתנהגו לא רק אליה אלא גם בסביבתה – בצורה שהיא רוצה. היו לה בתחום הזה הרבה אכזבות, בנושאים של יום-יום. לשווא מנסה חנה, הצעירה ממנה, להסביר לה שאי אפשר לשנות את כל בני-האדם.

תנאי החיים במושבה הקטנה קשים. היה צריך ללכת הרבה ברגל. להביא קרח. לאסתר השקט והשלווה היו חשובים יותר מכל. היא לא ביקשה עזרה ולא רצתה בה גם כאשר חנה הציעה לה זאת. אסתר רצתה להיות עם עצמה, והיתה מתנצלת ואומרת שהיא מאוד-מאוד עסוקה בכתיבה. חנה אף פעם לא ביקרה אותה בביתה.

*

את מעבריה של אסתר ממקום למקום בארץ אפשר לדמות לקו שכל נקודה בו מוקפת מעגלים, כי כל מקום-מגורים חדש היה בסיס לנסיעות נוספות לבתי-הבראה ולחדרים בטבריה, בצפת, בכרמל, בזכרון-יעקב, בנהורה, בעין-הוד ובעוד מקומות, וגם לחוץ-לארץ.

בקיץ 1959 נוסעת אסתר פעם נוספת לאירופה. לקראת הנסיעה היא כותבת לברוידס, מאבן-יהודה:

אני מכינה נסיעה לחו"ל, לא חלילה לשם בידור או בילוי זמן – אלא אני נוסעת לווישי למעיינות רפואה כי מצב בריאותי בכל רע, והרופאים – פה אחד, למעיינות וישי – ואמנם הוכח כבר שהם משפיעים לטובה (דלקת קרום המרה).

האמצעים שלי אפסיים זאת אומרת עלי לעשות הלוואה ולשלמה אחר-כך ממשכורתי שאני מקבלת מקק"ל, בשהותי שם תשלם לי קק"ל משכורת במטבע זר – אבל הוצאות הנסיעה עלי ללוות.

התוכל לסדר לי הלוואה של 300 ל"י בלבד – שאוכל לשלמם בשובי בתשלומים של 100 ל"י לחודש – שמעתי שחברים מקבלים הלוואות של אלפים – ואני חושבת ש-300 הם סכום לא גדול כיום. אני אתן שטרות ותוכלו להיות בטוחים שאפרע לכם בדיוק.

אני חושבת לנסוע באוגוסט ולשהות עד נובמבר – החל מדצמבר אוכל לשלם לכם 100 ל"י לחודש –

ידוע לך ודאי שתמיד הייתי בין "הנותנים" – אבל העיתים השתנו ואני מקווה שתבין זאת. (ללא תאריך. "גנזים" א211-/3).

ב-23 ביוני 1959 היא כותבת לו:

הרופא אינו מרשה לי להתנועע יתר על המידה, רציתי לדעת אם אקבל את ההלוואה ל-29.7 והיות והזמנתי מקום נסיעה באוניה "ארצה" – מפאת המחיר הנמוך, והיות שאין איש נוסע כעת בתנאים אלה, הצלחתי למצוא עוד מקום בה – אבל אם לא אקבל את ההלוואה יהיה עלי לבטל את ההזמנה בהקדם, ולכן אבקשך מאוד לעשות את האפשר כי מצב בריאותי בכל רע, ואהיה מאוד אסירת תודה אם תצליח. ("גנזים" 4/13933).

בנסיעה זו מבקרת אסתר גם באיטליה. השיר "נופים רומיים", שנדפס ב"גזית" ב-1960, והרווי פאתוס לאומי רב, נכתב כניראה בעקבות ביקורה בעתיקות רומא, ומבשר את שיריה השואבים השראה מתגליות הארכיאולוגיה בארץ.

תחילת השיר "אלייך", שנדפס בשלהי 1959, מספרת על שמחת שובה ארצה באונייה, המתקרבת לנמל חיפה: "ושוב קיבלתיני / ושוב פניי בשולייך אליט / סוד שלך ושלי / רק את ואני הוגות / קו הרייך ממרחקי-ים / אליי קרב..."

*

קצב פירסום שיריה עדיין איטי, שיר או שניים בשנה, ורק מ-1959 ואילך מדובר בשלושה וגם בארבעה שירים ויותר בשנה. השירים הנוספים המתפרסמים בתקופת אבן-יהודה הם: "פקעת" (1956), "במזל תמוז" (1957), "מה גדול אתה לעת ערב" (1957), "כמיהה" (1958), "אורנים בחלון" (1959), "נוקטורן" (1959) "אלייך" (1959), ו"דיוקן עצמי" (1959). בחלקם מורגשת, כמו במעבר לכפר-סבא ב-1945, השפעת הנוף והסביבה הכפרית. רק שני סיפורים מתפרסמים בתקופת אבן-יהודה, אף הם על ילדותה: "שתי ילדות בפרדס פורח" (1958) ו"הטיול" (1959). היא מפרסמת כמעט רק אצל ד"ר יעקב הורוביץ ב"הארץ", ולעיתים ב"מאזניים" וב"גזית".

*

אם מפני הקשר לילדי בית-הספר באבן-יהודה, שעליו היא מספרת לראובן שהם, ואם מפני קשר שנוצר בינה לבין אפריים תלמי, עורך "דבר לילדים", פותחת אסתר ב"קאריירה" חדשה, כתיבת שירים לילדים. הם אינם רבים, אך מעידים על רגעי שמחה וקצת השתעשעות לשונית, שאסתר אינה מרשה לעצמה בשירתה הרצינית, ומתפרסמים כולם ב"דבר לילדים", מלוווים באיוריו של נחום גוטמן: "הצלצלת" (1955), "רעמים" (1956), "אגדת ערב" (1956), "תפילה" (1956), "על שפת הים" (1958), ו"גשם" (1958). הם אינם כלולים ב"כל השירים", וייתכן שיוצאו בעתיד בספרון נפרד.

[צירפתי אותם לכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, בהוצאת "אסטרולוג", ספר שיצא לאור רק פעם אחת, בשנת 2001 – וכנראה לעולם לא יודפס פעם נוספת. הוא באותה מתכונת של "כל השירים" שבהוצאת זמורה ביתן, ועם אותה תמונה של גוטמן, "זיתים בהרי ירושלים",  על העטיפה].

אחד השירים האופייניים למחזור הזה הוא "רעמים" (18.1.1956): "מה הרעש בשמיים? / הוי קרקס גדול למעלה: / עדת פילים כבדי-רגליים / אצים, רוקדים, רוקעים, / זה את זה דוחפים, / כתף אל כתף נחפזים, / זה על גב זה מטפסים, / האחד מנתר על רעהו / ושניהם כאחד – טרררח! – / ברק כחול מבתר מצחם. / אחד, קונדס, במדרגות יורד, / שתיים שתיים הוא קופצן: / בומבום! בומבום! / בומבום! בום! / אחד על גבי משוכות מתגלגל: / טטה... טטטה... טה – טה! / זה מכשכש בזנבו המאיר / ונבלע חיש במרחקים. / ופתע – דממה גדולה – / הולכים להם כולם / לרעות בשדות רוויי מים / הרחק בין הרים ושמיים."

המשך יבוא

* * *

וזה לא חלק מאינתיפאדה? על זה מגיע מאסר עולם, ובמדינות אחרות עמוד התלייה!

ציטוט: צאן ובקר בשווי 5 מיליון שקל נגנבו מחקלאים ב-2011

בחודשים ינואר-אוקטובר 2011 נגנבו ממשקים חקלאיים בישראל 2,453 ראשי צאן ובקר בשווי של 5 מיליון שקל – כך עולה מנתוני ארגון מגדלי בקר לבשר (אמב"ל). מדובר בזינוק של 57% לעומת מיספר ראשי הבקר והצאן שנגנבו מהמשקים בתקופה המקבילה ב-2010.

חקלאי הדרום והנגב היו הנפגעים העיקריים מהעלייה החדה במיספר הגניבות. בתקופה המדווחת חל גידול של 68.2% בגניבות צאן ובקר ממשקים חקלאיים באזורים אלה. לפי הנתונים, רק 11.5% מכלל ראשי הבקר והצאן הגנובים נתפסים ומוחזרים לבעליהם. בדרך כלל קשה לתפוס את הרכוש הגנוב, מפני שגנבים רבים מעבירים בתוך שעות ספורות את הבקר והצאן למשחטות שחורות ברשות הפלסטינית. הבשר הטרי מוברח בחזרה לישראל למכירה באיטליזים.

עמירם כהן, "הארץ" "דה מרקר", 22.1.12

אהוד: יש להניח כי תנועות המחאה תעלמנה עין מתופעת הגניבות הזו כי הרי כך אפשר לספק בשר טרי וזול לאזרחי ישראל, המקפידים גם על מחיר הקוטג', ולשחרר אותם מהשיעבוד לרשתות השיווק של הטייקונים.

 לא מזמן ראינו בתוכנית טלוויזיה את פרופ' ארנון סופר לועג לעולה חדש מבוגר, הגר במצפה רמון ואומר למצלמה כי לא איכפת לו לשלם עוד כמה אגורות במחיר הקוטג' כי הוא רוצה שהכול יילך לביטחון, שזה החשוב ביותר – כי יש לו משפחה בעוטף עזה. הפרופסור היהיר היודע-כול צחק עליו והסביר בידענות שככה זה אצל הרוסים וכך הם נהגו גם בצ'צ'ניה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לידיעת שופטי פרס ישראל לספרות לשנת תשע"ב, 2012 – נתן שחם וסמי מיכאל טרם זכו בפרס! – כדאי לא לחכות יותר מדי.

* יש לאסור וגם לשפוט בחומרה את השוטר שהעז, בליל שישי האחרון ברחוב דיזינגוף בתל אביב – לירות במכונית שדהרה במהירות וחצתה באור אדום, ולאחר שהתנגשה ופצעה עוברים ושבים, התברר שנמצאים בה ארבעה ערבים שתויים מנצרת. אסור להפריע למנהג הלאומי הפלסטיני שקיים עוד מתקופת המקרא – להשתולל שתויים במכוניות ברחובות תל אביב ולעלות על יהודים עוברים ושבים.

וכדי שלא להישמע גזעניים הרינו מכריזים בזאת שהאיסור לנהוג בפראות חל גם על כל מי שאינו ערבי – איסור להשתולל במכוניתו בכבישים, ובמיוחד בלילות שישי ברחובות תל אביב, ובייחוד אם הוא בשלילת רישיון – כי אנחנו עיר מכניסת רוצחים, והשופטים שלנו מכניסים לבית סוהר כל שוטר שיורה ברוצחים. מוטב שנשות השוטרים תהיינה אלמנות וילדיהם יתומים מאשר נאפשר לשוטרים לירות ולפגוע בשערה משערות ראשם של הפושעים בדרכים.

* בהנחה שאולמרט מנוטרל בשנים הקרובות, האם מישהו באמת סבור, לטוב או לרע, שמישהי מרביעיית המנהיגות – ציפי לבני, זהבה גלאון, שלי יחימוביץ או שאול מופז – תוכל להחליף את ביבי בתפקיד ראש הממשלה?

* לא הבנו מדוע קצהו של האגף החדש במוזיאון תל אביב עוצב כחרטום ספינה עד שלא בא החורף והציף את הבניין, שייראה בקרוב כמו בניין המשרדים הצף כאונייה בסרט של חבורת מונטי פייטון. בניין הבימה החדש התקנא בו וגם הוא הוצף ערב חנוכתו. נדמה לי שבהבימה לפני ההרס והבנייה מחדש, וכן באגף הישן והמוצלח של המוזיאון, לא היו הצפות כאלה, כי אז כנראה ידעו לבנות. בינתיים גם היכל התרבות ההרוס-למחצה ודאי מוצף, ובעוד עשר שנים יוצף סופית לאחר שייחנך. אבל מה, הרבה אנשים גזרו וגוזרים קופונים ממגיפת השיפוצים המיותרת הזו. ועל האזבסט בהיכל כבר שמעתם?

* היינו בביקור חולים בבית החולים "רמבם" בחיפה, והתרשמנו שקרוב לשמונים אחוז מהמטופלים וכשישים אחוז מהצוות הם ערבים ישראליים. בקפטריה, בשעות הצהריים, היו  כמאה אחוז ערבים, והשפה היחידה שנשמעה מהשולחנות העמוסים גברים, נשים, ילדים וטף היתה ערבית. כולם נראו לבושים טוב, לא רזים, לא מפוחדים, משוחחים בחופשיות ונהנים מן החיים והאוכל. הם בוודאי זוכים חינם לכל השירותים של חוק הבריאות הממלכתי מתוקף היותם אזרחי ישראל. היינו מה זה גאים. חשבנו, איפה, לכל הרוחות – בכל רחבי העולם הערבי וגם המוסלמי, יש ציבור ערבי ומוסלמי הזוכה לטיפול רפואי ממלכתי ובעל רמה, המגיע לכל שכבות האוכלוסייה, גם למעמדות הביניים ול"עניים" – ולא רק לעשירים בבתי החולים הפרטיים?! – במצרים? בסוריה? בלוב? לא ראינו למשל פלוגות מחסלים מטעם ממשלת ישראל עוברות ומחסלות פצועים בבית החולים, כמו בסוריה. וחשבנו, אולי בכל זאת היתה מגיעה לנו, ובקול רם, תקשורתי – תודה על כך שרק בישראל, הדמוקרטית-באמת, מתאפשרת מערכת בריאות חינם שכזו לכל אזרח, גם ערבי?! הרצל, שחזה את "אלטנוילנד", את "החברה החדשה" מתגשמת בחיפה, היה ודאי נהנה למראה עיניו!

אמרנו לעצמנו, אולי מישהו מאזרחינו הערבים היה מציין לטובה את מעמדם, ומציין זאת בגאווה –במקום שאנחנו נשמע שוב ושוב את דברי הבלע של מנהיגיו, של תומכי הטרור, כמו אחמד טיבי מקדש השאהידים המחבלים או חנין זועבי המצטלמת עם הרוצחים שלנו? אולי מישהו מערביי ישראל, איש ישר ולא מג'נון – יודה סוף-סוף שהם חיים בגן העדן הערבי, המוסלמי וגם הנוצרי היחיד בכל המזרח התיכון ובכל העולם הערבי והמוסלמי כולו?! לא. הרבה יותר קל לזעוק על גזענות ו"אפארטהייד"!

* לאורך כל הדרך, בקרונות המחוממים בעלי החלונות המלוכלכים של רכבת ישראל, מתל אביב לחיפה וחזרה, גשם, גשם, גשם, ובחוץ, בשדות, שלוליות, שלוליות ועוד שלוליות. חומות. ובוץ. ואיזה אושר! מים, מים, מים! גשם, גשם משמיים, כל היום נשפך לנו חינם אוצר של מים! ולבטח, לבטח אלמלא ביבי וממשלת ישראל, היו יורדים עוד הרבה יותר מים במדינה הזאת שבה לדעת אחדים מידידינו כולם גנבים!  

* אח אהוד,  אהוד, במקורות הש"י כתבת [גיליון 709]: "כדי לנקות אחר הפרשותיהם וקנדוניהם המשומשים."

אין כמו שימוש במילה "קנדון" בשביל להסגיר את הגיל... ונראה, שרק אתה ואני עדיין מכירים את הנוסח הארץ-ישראלי הקדום והנכחד (כמעט כמו התלמוד הירושלמי) של אביזר שימושי זה. 

נער הייתי וגם בגרתי, את חוויותיי המיניות הראשונות חוויתי עם ה"קנדון", ועתה נותרנו עם "קונדום" בלבד, ודווקא בגיל שהשימוש היחידי שיש לי בו הוא לנפחו למסיבות ימי הולדת... (סתם)...

ממרומי שנותינו נעים להיזכר במילים שהיו ופסו ומהעולם, כמו "האגזוז", "הבקאקס הקדמי" ועוד...

 בברכת שבת שלום, לך ולאלמונית,

 חיים פיירברג

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,330 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שביעית למכתב העיתי, שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

הודעה חשובה לנמענים: כל מי שמבטל את כתובת האי-מייל שלו אצל השרת נֵטְוִיזְ'ן – אנא יודיע לנו מיד ונבטל גם אצלנו, אחרת זה דופק לנו את תוכנת משלוח רבי-הקבצים גְרוּפְּמֵייל – ועשרות נמענים אחרים אינם מקבלים בזמן את המכתב העיתי!!!

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי ל-30 שנה למותו.

מי שלא קיבל או שלא שם לב לצרופה יכול לחזור ולבקש אותה אצלנו

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,046 המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,020 מנמעני המכתב העיתי למלאת לו 5 שנים

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,922 מנמעני המכתב העיתי ליום השנה ה-6!

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,225 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל.