גיליון מס' 866

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באלול תשע"ג 19 באוגוסט 2013

עם צרופת כתבה על כפר אברהם שנבלע בפתח תקווה, והצרופה של עטיפת העירום של הספר המוצנע בחנויות "מסעותיי עם נשים"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ד"ר גיא בכור: מעכשיו איש לא יוכל לומר – "לא ידעתי!" [ציטוט]. // יהודה דרורי: ארה"ב – כבר לא מה שהיתה פעם. // מרדכי קידר: קללת סיני. [ציטוט]. // מנשה שאול: עד הסוף. [ציטוט]. // משה כהן: 1. הנדון: הדמוניזציה. 2. הנדון: דָבק במטרה. // איליה בר-זאב: אגדת אחרון ודי. // אבניאל: תגובה על רשימתו של עוז אלמוג העניבה והסטטיסטיקה. // י"ז: אנו יוצאי עיראק. // נגה מרון: הסתכלו על העולים מרוסיה! // דוד שריר: איפה הקולנוען? // אהוד בן עזר: "הורדוס" לעדנה מזי"א, מתוך היומן 28.5.2000. // יואל נץ: זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה! // רות ירדני כץ: "הנמר המדברי" של הרב מוטי אלון. // עוז אלמוג: אלברט בגר – צדיק בסדום המוסיקלי. // שלמה אראל / דני: על החרדת הצבא ומכתב גלוי לרמטכ"ל. //  יהודה גור-אריה: הערות שוליים [37], המטבע, הפיל והבעיה היהודית. // עדי אמסטרדם: ספר התקומה. // אורי הייטנר: 1. הבנאי, סמי בר לב. 2. פרוטקשן מצרי. 3. צרור הערות 18.8.13. // רון וייס: מה מצפה ג'ון קרי הגאון להשיג? // מלכה נתנזון: שלושה שירים. // תקוה וינשטוק: 1. ריינרט מתעד את נחלת יצחק. 2. מה לקיבוץ בבית הקברות? // רות ירדני כץ: מי יהיה הנשיא הבא? // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: "סכנה במקום שאיננה" (1965). // ממקורות הש"י.

* * *

ד"ר גיא בכור

מעכשיו איש לא יוכל לומר – "לא ידעתי!"

[רץ באינטרנט]

כל שטח אותו פינה צה"ל נתפס בשלב זה או אחר בידי כנופיות, מיליציות וארגונים מהמסוכנים ביותר בעולם. כך קרה בדרום לבנון, בסיני ובעזה. מחבלי אלקעאידה של יו"ש לא יצטרכו יותר מפגז אחד לחודש, כדי לשתק את לב ישראל. כך מדינה שלימה תיחטף בידי הטרור, שהוא אסלאמי קיצוני במהותו, וכבר לא לאומי. כפי שבסוריה נמצאים עכשיו מתנדבים מכל העולם המוסלמי, כולל אפגניסטן, לוב וסודאן, כך צפוי לקרות מול ריכוזי האוכלוסייה של ישראל.

בשעה שבמצרים נהרגו אתמול מאות אנשים ונפצעו אלפים, בסיני הכריזו מחומשי אלקאעדה והסלפים על מרד נגד הצבא המצרי; בסוריה ובעיראק נמשכות מלחמות האזרחים הקטלניות; וכאשר צפון אפריקה קורסת, וכך גם לבנון – בעולם חייזרי ומנותק מן המתרחש נפתחו אתמול שיחות "השלום" בין ישראל לבין אותם ערבים המכונים "פלסטינים". צריך להיות עיוור או מנותק כדי לא להבין שהמציאות ששררה במזרח התיכון לפני "האביב הערבי" נעלמה, אולי לתמיד. פעם היו כאן משטרים, צבאות וריבונות, שאיתם היה אפש לכונן הסכמים, אך כיום מדובר בטריטוריות נטושות, שעליהן השתלטו כנופיות מחומשות ואלימות, בדרך כלל של אלקאיעדה, סלפים וג'יהאד עולמי, שאין להן שום אחריות, וגם לא תהיה להן.

חמור מכך, כל שטח אותו פינה צה"ל נתפס בשלב זה או אחר בידי כנופיות, מיליציות וארגונים מהמסוכנים ביותר בעולם. כך קרה בדרום לבנון, בסיני ובעזה. יש בישראל רבים הנושמים לרווחה, איזה מזל שלא העברתם את רמת הגולן לסורים. המלחמה הנוראה שם היתה עלולה להגיע לפתחו של הגליל. אך באותה נשימה אין הם מבינים שהסכנה בנוגע ליהודה ולשומרון חמורה רבה יותר.

היה ושטח כלשהו ייצא משליטת צה"ל, מיד יזרמו לשם אותם ג'יהאדיסטים, אלקאעידה והסלפים מכל העולם הערבי, על פתחו של נמל התעופה היחיד של ישראל, תוך שליטה מלאה על כל המרחב האורבני של גוש דן. ברצותם יירו, ברצותם ינוחו. הרי זה בדיוק מה שכבר קורה מול רצועת עזה, או בנוגע לעיר אילת, מסיני. שדה התעופה של אילת נסגר בשל התראת רקיטות. ומה כאשר נתב"ג ייסגר? ומי יסכים לנחות כאן במקרה כזה?

יהיו שיטענו שאם יועבר השטח בהסכם ל"רשות הפלסטינית" היא תתפוס את השטח ותאבטח אותו. אך הם שוכחים שגם רצועת עזה הועברה בצורה מסודרת לרשות הפלסטינית, אשר שלטה שם במשך שנתיים. בסיסי צה"ל בעזה הועברו באופן מתואם לפת"ח. אלא שאז חמאס השתלט על השטח, והתוצאה היא שדרום ישראל הפך בן ערובה לטרור השיגורים מן הרצועה. ואם הצבא המצרי הגדול אינו מסוגל להשתלט על אלקאעידה שבסיני, המיליציה של הרשות הפלסטינית תעשה את זה בהצלחה ביו"ש?

אך הנה, אבו מאזן שולט עכשיו בהצלחה על השטח, יטענו אחרים.

ובכן, השקט ביו"ש הוא תוצאה של השליטה הביטחונית הישראלית בלבד. אנו שולטים על הכניסות ליו"ש, ומערכת הביטחון שלנו עוצרת מדי לילה בין 5 ל-10 מבוקשים. בלי זה הטרור כבר היה מכה. המנגנונים של אבו מאזן לכל היותר לא מפריעים בכך, וגם זה משהו. הם יודעים טוב מאוד מי שומר עליהם מפני אנארכיה וטרור עולמי.

"האביב הערבי" שינה את כל המזרח התיכון. הכללים התהפכו, וכך גם הסכנות. אך האשלייה הקדומה של ויתורים טריטוריאליים נמשכת, כאילו מדובר בפלנטה אחרת, ולא במזרח התיכון, שהפך קיצוני, אלים ומסוכן מאי פעם בתולדותיו.

לאחר המאמר הזה לא יוכל עוד איש לטעון בעתיד: "לא ידעתי!"

[עד כאן מדברי ד"ר גיא בכור]

* * *

יהודה דרורי

ארה"ב – כבר לא מה שהיתה פעם

בקדנציה הראשונה, ברק חוסיין אובמה נבחר להיות נשיא כמעט ללא כל ניסיון פוליטי, משפטי, כלכלי או ביטחוני, הוא נבחר בגלל כריזמה מטופחת ומנופחת ע"י יחצני"ם ממולחים, ובגלל רגשי אשמה של חוגים נרחבים בקרב הלבנים, החווים עדיין רגשי אשמה בהקשר להתייחסותם בעבר לשחורים.

בפעם השנייה הוא נבחר כברירת מחדל, משום שהרפובליקנים היו מסוכסכים בינם לבין עצמם ולא השכילו להעמיד מועמד מקובל – מועמד שהיה מנצח בקלי-קלות, אבל זה מה שיש...

הקונפליקט המרכזי במאה ה-21

על שתי מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב ניתן לומר שככה לא בוחרים נשיא למדינה החזקה ביותר בעולם. אובמה עדיין אינו קולט שהוא נמצא בלב ליבה של מלחמת עולם שלישית, המתבצעת בטקטיקה שונה לחלוטין ממלחמות המאה העשרים.

מצד שני, הקונפליקטים הקיימים כיום בעולם אינם שונים במהותם, הם קונפליקטים אידיאולוגיים. בשעתו חזו קונפליקט חמור בין מדינות עשירות למדינות רעבות, אבל מסתבר שהקונפליקט הקיים הינו אידיאולוגי במהותו, כמו הקומוניזם, ההיטלריזם, הפשיזם והקולוניאליזם – המאבק כיום הוא להשלטת האיסלם. האיסלם הוא אידיאולוגיה במהותו ובבסיסו, לא פחות  (ואולי יותר) רצחני מהפשיזם, מההיטלריזם מהסטליניזם ומהמאואיזם. והנשיא של ארה"ב חייב לעמוד בראש הלוחמים באידיאולוגיה זו אבל – האם השלטת האידיאולוגיה שלו (דמוקרטיה) זו הדרך? האם אובמה מסוגל בכלל לנהל מאבק כנגד צור מחצבתו?...

על מטרות ואמצעים

ידוע כי בשנות ילדותו ונערותו אובמה קיבל חינוך מוסלמי, זה החינוך המקובע והחסר כל גמישות מחשבתית (מה שאנו מכירים היטב ממנהיגים מוסלמים באזורנו). אובמה מתרגם לעצמו אמצעים כמטרות. למשל, דמוקרטיה הינה אמצעי להיטיב עם הציבור ועם החברה, הדמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה. כמו שסיוע למדינות אחרות נועד להיות אמצעי לשיפור כלכלתן (או צבאן...) ולא מטרה בפני עצמה, וכמו שהסיוע לקיום אונר"א הפך מאמצעי סיוע כלכלי לפליטים – למטרה – להחזקת הסיכסוך הישראלי פלסטיני כפצע פתוח תמיד, (ואת אונר"א עצמה ככלי לוגיסטי לטרור הפלסטיני...)

האם נשיא ארה"ב לא רואה ולא מבין זאת? אני מניח שזה לא נקלט עדיין במוחו – זוית מחשבתו צרה ומקובעת וזוהי צרה רצינית ביותר.

על מה שקורה במצרים...

אר"הב נזקקה למאמצים רבים של מספר נשיאים לנתק את מצרים מתלותה בברה"מ ולהפכה לידידותית אליה במזרח התיכון, משענת נכבדה להשפעת ארה"ב בעולם הערבי. אבל משום מה... אובמה החליט שמצרים לא מספיק דמוקרטית לטעמו ותמך בסילוק מובראק – וראו איזה פלא – מי בא במקומו? מורסי – איש האחים המוסלמים, זה המייצג את אוייבי ארה"ב בכל העולם.

נתמזל מזלה של ארה"ב ובוצעה מהפיכת-נגד והצבא לקח זמנית את מושכות השלטון מהאימאמים והקאדים. במקום שארה"ב תברך על-כך שניצלה משגיאה פוליטית חמורה, היא פונה כיום נגד אלו שסילקו את סוכני האוייב הג'יהדיסטי בטיעון ש"זה לא דמוקרטי..." ממתי הדמוקרטיה מתאימה לכל חברה ולכל אומה? האם דמוקרטיה הינה כלי שלטון יעיל במדינת שבטים משוסעת כלוב? מדוע היה אובמה צריך לתמוך בהפלת קדאפי, שהפך להיות פרו-מערבי בערוב ימיו? דמוקרטיה חייבת להתאים לחברה בה היא מונהגת, ומסתבר שאינה מתאימה כלל לחברה פטריארכאלית מובהקת המאפיינת את רוב מדינות האיסלם – זאת עדיין לא הפנימו בבית-הלבן...

וראו מה קורה במזרח התיכון

וזה לא הכול, בואו ונזכיר כי מיד לאחר שנבחר, בנאום קהיר המפורסם שלו, אובמה שיבח והילל את האיסלם ו"תרומתו לציביליזציה" וזאת ללא כל בסיס עובדתי; הוא התנגד 3 פעמים לחיסולו של בן-לאדן (ואישר אותו רק בדיעבד כאשר הדבר בוצע בשטח), הוא הוציא את צבא ארה"ב מעיראק, (וגרם בזאת לחידוש המאבק האלים הסוני-שיעי). הוא מתכונן לפנות את אפגניסטן והיה התומך הנלהב ב"אביב הערבי", שהוכח בסופו של דבר כמהפכה למען... האיסלם הקיצוני, וכיום, זה מתבטא לגבינו בהתחזקות האנטי-אמריקאיות בכל מדינות ערב בהנהגת אל-קאידה, בתמיכת אובמה בפלסטינים ובדשדוש רגליים לנוכח אירן המתגרענת.

מה יש לצפות מנשיא כזה בשאלת איראן?

עד כאן, כל הנאמר פה, מבוסס על עובדות ברורות, לכן מדוע יחשוב ביבי נתניהו שהנשיא האיסלמיסט הזה יגבה אותו בבואו להתקיף את איראן, שהיא, כפי שקרא לה אובמה, הינה "פאר האיסלם"? הרי אין ספק שחימושה של אירן בנשק גרעיני יפגע קשות באינטרסים של ארצות הברית במפרץ הפרסי ובכל העולם הערבי, (כך כבר ציין בעצמו אובמה), ומה עוד שהרוסים העמידו עצמם לצד השיעים בסוריה, עיראק ואיראן.

אבל מצד שני הוא יעשה הכול כדי להימנע מלפגוע במוסלמים באשר הם... ראו איך הוא מתחמק בנושא הסורי ובאיזה "עדינות מאופקת" הוא מטפל ברצח השגריר שלו בלוב וההתקפות על שגרירויות ארה"ב בעולם המוסלמי. כיום הוא גם מתחמק בנושא האיראני בתירוץ שעדיין לא הגיע הזמן... והזמן לדברי אובמה הוא כאשר לאיראן תהיה פצצה.... שזה אבסורד מוחלט. החלטה זו כמוה כהחלטת איש ביטחון לעצור טרוריסט מוכר לא מזויין, רק כאשר יוודא שזה השיג נשק שמוכן לפעולה.

איך עלינו לפעול

בארה"ב מתחילים להבין את גישותיו האסלאמיסטיות של אובמה, וברמיזות מנתניהו המצביעות גם על התנהגותו המוזרה של אובמה בנושא האיראני. הדבר מתחיל לחלחל לתקשורת בארה"ב, ולכן סביבתו של אובמה מנסה לפגוע בנתניהו בכל דרך אפשרית, לרבות הדלפות בטחוניות...

הכי מעניין שאובמה העמיד את שר החוץ שלו – אדם שעדיין לא מבין את הסכנה המוסלמית. כדי שיקדיש כל זמנו לטפל בסכסוך הישראלי-ערבי – כאילו אין בעיות אחרות בעולם... מכל מקום, על נתניהו וממשלתו להמשיך וללחוץ ולהבהיר לעם האמריקאי ולקונגרס שאנחנו אלו העומדים בחוד החנית בהגנה על התרבות המערבית נגד האיסלאם השטני, זה שהנשיא שלהם מתעלם מקיומו...

אם ימשיך הסירוב של אובמה לפעילות משותפת בזמן המתאים, יהיה עלינו להתקיף ללא ארה"ב וזאת כאשר אנחנו נחליט בוודאות מוחלטת שיש לנו סכנה קיומית ולא כאשר יחליט על כך נשיא אמריקאי, שמתנהג כאיסלמיסט...

אהוד: לא נעים לומר אבל נשיא ארה"ב הנוכחי הוא קצת טמבל. כך גם התקפותיו על צבא מצרים והעומדים בראשו, הפוגעים לדעתו ב"דמוקרטיה" – אבל האהבל הפופולארי הזה, שגם הקסים את צופי הטלוויזיה בישראל בביקורו אצלנו – אינו מבין שהצבא המצרי נלחם, כפי שנלחמו נאצר, סאדאת ומובאראכ – בסכנת האיסלאם הקיצוני השואף להשתלט על מצרים!

"נשיא ארצות הברית ברק אובמה גינה בחריפות את פעולות הממשלה נגד אנשי האחים המוסלמים במצרים, והודיע על ביטול התרגיל הדו-שנתי של צבאות שתי המדינות. כמו כן, הודיע אובמה כי ייתכן שיינקטו צעדים נוספים נגד הממשלה הזמנית ונגד הצבא המצרי. ברקע הדברים זימון שגרירי מצרים במדינות אירופה לשיחות הבהרה, ודרישה מצד המנהיגים האירופים להפסקה מיידית של שפיכות הדמים." ["הארץ באינטרנט", 15.8].

וזוהי בדיוק אותה תקיעת סכין בגב שעשה האהבל האמריקאי למובאראכ!

* * *

מרדכי קידר

קללת סיני

חצי האי סיני משתרע על כ-61,000 קמ"ר, כמעט פי-שלושה משטחה של מדינת ישראל, ואוכלוסייתו מונה כ-550 אלף, פחות מעשירית מאוכלוסיית ישראל. תושבי סיני, למרות שרובם בעלי אזרחות מצרית, אינם מצרים: לשונם הערבית היא דיאלקט סעודי, תרבותם אינה תרבות מצרית, והם מזדהים עם מדינת מצרים בערך כמו שהבדווים בנגב מזדהים עם מדינת ישראל. הסיבה לכך היא כי הבדווי לעולם לא יזדהה עם מדינה, כי זו מסמלת סדר ושלטון החוק, ואילו המדבר הוא ספונטני, ובמרחביו שורר שלטון השבטים. רק כאשר הבדווי הוא חלק ממערכת השלטון וממנעמיה הוא מזדהה עם המדינה, למשל בירדן, וגם זה אינו מובטח לתמיד.

חצי האי סיני מעולם לא היה חלק אינטגרלי ממצרים. הוא חובר אליה רק בתחילת המאה ה-20, כשבריטניה, ששלטה אז במצרים, רצתה להרחיק את האימפריה העותומנית מתעלת סואץ. המדינה המצרית מעולם לא ניסתה להחיל על סיני את החוק והסדר המצרי, וההוכחה לכך פשוטה: הכבישים הבודדים בסיני משאירים מרחבים עצומים ללא גישה לזרועות שלטון: משטרה, בריאות, חינוך ותשתיות. גם הצבא המצרי ראה בסיני רק שטח אימונים ומרחב לחימה עם ישראל, ובתמצית ניתן לומר שסיני היה מאז ומתמיד חטוטרת על גבה של מצרים, בן חורג שהציפיות ממנו נמוכות מאוד.

הסכמי אוסלו הגבירו את המתח

לאחר שכבשה ישראל את סיני במלחמת ששת הימים (יוני 1967), הגיעו הבדווים של סיני להסכמה עם צה"ל: ישראל תיתן לבדווים אוטונומיה לחיות את חייהם כרצונם, והם לא יתנגדו לשלטון ישראל בשטח. ישראל התעלמה ממטעי הפרג שצמח בסיני וסיפק חלק ניכר מתצרוכת האופיום העולמית, והבדווים התעלמו מהתיירות הישראלית בחופי הים האדום שלא נהגה על פי כללי הצניעות המקובלים על הבדווים. כפרי הנופש הרבים שהיו אז בטאבה, בנואיבה, בדי-זהב ובאופירה (שארם א-שייח') סיפקו פרנסה יפה לבדווים. גם הקירבה לבסיסי צה"ל הביאה לבדווים רווחה כלכלית. בסיס היחסים הטובים בינם ובין ישראל היה היעדר כוונה ישראלית להפוך אותם לישראלים בתרבותם, והעובדה שישראל הניחה להם לחיות את חייהם על פי הכללים והחוקים המקובלים עליהם מקדמת דנא.

חשוב לציין כי הגבול בין ישראל ומצרים היה קו על המפה, לא גדר או חומה בשטח, והדבר איפשר לבדווים של סיני להתפרנס מהברחת סחורות, סמים, נשים ומסתנני-עבודה לישראל, תוך שיתוף פעולה עם בני משפחותיהם המתגוררים בנגב. השלטונות בישראל ידעו על תעשיית הברחות זו, אך במשך שנים עשו מעט מאוד כדי לעצור אותה, בשל אינטרסים כלכליים ואחרים של כל הצדדים כמו גם השאיפה לשמור על יחסים טובים עם הבדווים של סיני.

ישראל נסוגה מסיני בשנת 1982, מצרים קיבלה בחזרה את חצי האי, אך המדינה המצרית לא חזרה אל מרחביו הפתוחים ואל הריו הגבוהים של חצי האי. הממשל המצרי הצטמצם לערים הבודדות הנמצאות בשוליים: בחוף הים התיכון – רפיח, אלעריש, שייח' זוויד, בחוף הים האדום – טאבה, דהב, נואיבה, שארם א-שייח', ובחוף מפרץ סואץ – א-טור, ראס סודר, אבו רודיס, פורט פואד.

כדי להתגבר על בעיית האבטלה במצרים, הציע הממשל המצרי, עוד בימי מובארכּ, לצעירים רבים לעבור לסיני ולעבוד בתעשיות הנפט, המחצבים והתיירות, והממשלה המצרית יזמה פרויקטים חקלאיים בסיני, תוך הסתמכות על מים שיועברו מהנילוס. מעבר של אלפי מצרים לסיני נתפס בעיני הבדווים כניסיון להשתלט עליהם ולדחוק את רגליהם משטחיהם וממקורות המחיה שלהם. כך החל המתח בין המדינה המצרית ובין האוכלוסייה הבדווית בסיני לאחר נסיגת ישראל מחצי האי.

המתח גבר בעקבות הסכמי אוסלו (1993), ובעקבות הכספים הבינלאומיים שהחלו לזרום לרצועת עזה. כספים אלה תורגמו לביקוש סחורות בעיקר מישראל, אך גם ממצרים בשל המחירים הנמוכים הנהוגים בה. הבדווים תושבי צפון סיני ראו את עצמם כמתווכים הטבעיים בין עזה למצרים, בעוד שהפקידים המצריים, אנשי המשטרה והמוח'אבראת, חפצו ברווחי התיווך, המסחר וההובלה. המתח גבר כאשר המסחר עם עזה החל לכלול גם כלי נשק. הללו יובאו מסיני ולא מישראל, ועל כן הארגונים המתנגדים לאש"ף, ובראשם חמאס והג'האד האיסלאמי, ביקשו להיות יבואניו. עוד כשישראל שלטה ברצועה, החלה לפרוח תעשיית המנהרות, וההברחה אליהן, ודרכן – לרצועה, הפכה מקור הכנסה רב חשיבות עבור הבדווים של צפון סיני.

מאז השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007, הוא הפך לשותף הבכיר של הבדווים בעסקי ההברחות, שכן חלק גדול מהכנסות הארגון וממשלתו מגיע ממיסים המוטלים על חופרי המנהרות, על מפעיליהן ועל הסחורות המוברחות דרכן.

במקביל, עשרות פעילים של ארגוני ג'יהאד, המתנגדים לחמאס ושנרדפו על ידיו, נמלטו מהרצועה ומצאו מקלט בסיני בקרב הבדווים של אזור אלעריש – שייח' זוויד. כך הם נשארו קרוב לזירת הפעולה שלהם, אך במקום מבטחים. שלטון חמאס שלח אנשי מודיעין לצפון סיני, הן כדי להתחקות אחרי פעולותיהם, והן כדי לארגן מן הצד המצרי את ההברחות. כל זה נעשה תחת עיניהם – הפקוחות אך מכוסות בדולרים – של אנשי הביטחון המצריים.

במקביל, ניסה חמאס להפוך את סיני לבסיס משני לתקוף ממנו את ישראל, שכן עובדת היותו שטח ריבוני מצרי משתקת את יכולתה של ישראל להגיב. כשהכבידה ישראל את המצוד אחרי מחבלים היורים טילים על ישראל מרצועת עזה, ניסה חמאס להעביר את הלחימה לסיני באמצעות תקיפה של אוטובוסים וסיורי צבא ישראלים, או שיגור טילים לעבר ערים בישראל, וזאת על חשבון הריבונות המצרית כמובן. כיום מאשימה מצרים של אחרי מורסי את חמאס באחריות לכאוס הטרוריסטי בסיני, ולא בלי סיבה.

אחים לטרור ולשריעה

במהלך העשור הקודם גם החלו להגיע לסיני ג'יהאדיסטים מזירות אחרות שהפכו להיות מסוכנות מדי עבורם, ובעיקר עיראק ואפגניסטן. הללו מצאו מקלט בטוח בסיני, בקרב הבדווים. הג'יהאדיסטים הביאו איתם את המומחיות שצברו בשימוש בנשק, בחימוש מכוניות, בהרכבת מטעני נפץ ובהכנת מכוניות תופת. בינואר ובפברואר 2010 קיבלה אוכלוסיית הג'יהדיסטים של סיני תגבורת משמעותית, כשמאות פעילי ארגונים איסלאמיסטים קיצוניים נמלטו מבתי הכלא המצריים, שנפרצו על ידי ההמון שזרם לרחובות נגד שלטון מובארכּ. עבור המצרים זה היה "האביב הערבי"; עבור הג'יהאדיסטים זו היתה הדרך אל החופש לעשות כראות עיניהם, נגד מצרים ונגד ישראל כאחד.

כדי לקבל תרומות, נשק ותחמושת, נזקקו הג'יהאדיסטים של סיני להוציא פיגועים ולהתארגן בארגונים. באוקטובר 2004 הותקפו מלון הילטון טאבה והנופשים בחוף ראס א-שיטאן. באפריל 2006 ביצעו מחבלים שלושה פיגועים בעיר דהב שבהם נהרגו 27 בני אדם וכ-100 נפצעו. באפריל 2010 נורו שתי קטיושות מסיני לעבר נמל אילת, ואחת מהן נפלה באזור עקבה שבירדן. נראה שהפגיעה בעקבה היתה מכוונת. באוגוסט 2011 חדרה חוליית טרוריסטים מסיני לישראל מצפון למחסום עין נטפים בכביש רפיח-אילת, ורצחה 8 ישראלים. באפריל 2012 שוגרה רקטת גראד לאילת, ונפלה סמוך לשכונת מגורים. באוגוסט 2012 בוצעה מתקפת הטרור על החיילים המצריים שהיו מוצבים סמוך למפגש הגבולות ישראל-מצרים-עזה, 16 מהם נהרגו, ונגמ"ש מצרי שחטפו המחבלים חדר לישראל וחוסל. חשוב לציין שהטרוריסטים שביצעו את הפעולה היו חגורים בחגורות נפץ.

לאורך השנים האחרונות פוצצו ארגונים שונים את צינור הגז שהביא אנרגיה ממצרים לישראל וירדן. היו אלו בדווים, אך ייתכן מאוד שג'יהדיסטים סייעו להם.

שני ארגוני הג'יהאד העיקריים הפועלים בסיני הם "מג'לס שורא אלמוג'אהדין פי אכנאף בית אלמקדס" – "המועצה המייעצת של לוחמי הג'יהאד בסביבות ירושלים": ארגון שבסיסו בעזה ויש לו פעילים רבים בסיני. הוא נטל אחריות על שיגור הגראד לאילת לפני שבוע, והוא גם אחראי למספר תקיפות על תחנות משטרה בצפון סיני. ארגון זה הוא בעל אג'נדה פלסטינית עם נגיעה למצרים, והוא פועל בהשראת הרעיונות של הג'יהאד העולמי.

הארגון השני הוא "ג'מאעת אלתווחיד ואלג'יהאד" – "קבוצת הייחוד והג'יהאד" היא חלק מקבוצה גדולה יותר – "ג'מאעת אלתווחיד ואלג'יהאד פי ע'רב אפריקיא" – "קבוצת הייחוד והג'יהאד במערב אפריקה". זהו ארגון המקורב בדעותיו ובשיטות פעולתו לאלקאעידה.

קבוצה נוספת שהוזכרה בימים האחרונים היא "דרע סינא" – "מגן סיני". מעורבותה בפיגועים אינה ברורה.

עליית "האחים המוסלמים" לכס הנשיאות במצרים בסוף יוני 2012 היתה הבשורה הטובה ביותר עבור לוחמי הג'יהאד של סיני, ביודעם היטב כי שלטון זה לא יפעל נגדם בנחישות, בשל הקירבה האידיאולוגית בין "האחים" ובין הג'יהאדיסטים: שני הצדדים מאמינים בעליונות האיסלאם על כל הדתות האחרות ובחובה הדתית של הג'יהאד; שניהם רואים בישראל ישות בלתי לגיטימית ושניהם תומכים ביישום השריעה על כל מעגלות החיים בארצות האיסלאם. ואכן, מורסי ריסן את תגובות הצבא נגד הג'יהאדיסטים בסיני, ואחרי שאלה חיסלו 16 חיילים באוגוסט 2012, מורסי אף הדיח את ראשי הצבא. הצבא המתין לשעת הכושר להיפטר ממורסי ומהג'יהאדיסטים שהשתלטו על סיני גם יחד, וזו הגיעה בדמות ההפגנות ההמוניות שפרצו במצרים ב-30 ביוני השנה.

בימים אלה עסוק צבא מצרים בסילוק תומכיו של מורסי מהכיכרות בקהיר ובאלכסנדריה שבהן הפגינו במהלך חודש וחצי, ויש נפגעים רבים. הג'יהאדיסטים של סיני תומכים ב"אחים המוסלמים" ובדרישתם להחזיר את מורסי לכס הנשיאות. הצבא משוכנע שיש קשר בין הנהגת "האחים" ובין הארגונים בסיני, ו"האחים" מצפים כי הארגונים הג'יהאדיסטים שבסיני יתקפו את הצבא על מנת להקל על הלחץ על מפגיני הכיכרות. קיימת אפוא סבירות לא נמוכה שהארגונים הללו ינקמו בצבא על פיזור ההפגנות ועל ההרוגים שהפיל בקרב "האחים". הנקמה יכולה לבוא בתקיפת מטרות צבא ומשטרה בסיני, או בתקיפת מחנות צבא וכלי רכב צבאיים בתוך מצרים. לפני כחודש טען הצבא כי מחסום ביקורת שלו בין איסמאעיליה לקהיר תפס משאית עמוסה טילי גראד בדרכה לאזור קהיר. אם אכן מדובר באירוע אמיתי, ניתן לצפות לכך שהג'יהאדיסטים ישגרו טילים לא רק לכיוון אילת, אלא גם לכיוון קהיר ואלכסנדריה.

הג'יהאדיסטים של סיני אינם ממתינים לצבא מצרים עם ורדים בידיהם. הם מכינים לו מערכה שהניצחון בה יעלה לו באבידות רבות. הם מבוצרים בנקיקי ההרים, במקומות שבהם טנק הופך לארנבת במטווח. כוחות לוחמים ייאלצו להגיע ברגל תוך לחימה במעלה ההר, או במסוקים שניתן להפילם בקלות יחסית באש מהקרקע.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 257

* * *

מנשה שאול

עד הסוף

מאבקו של הציבור במצרים נגד "האחים המוסלמים" הוא מאבק ללא פשרות, ואין אפשרות לסגת ממנו. זאת משום שכל עוד לא היו "האחים המוסלמים" בשלטון, הם הפיחו תקווה וסימלו אופק של שינוי להמוני המצרים העניים. אך שנה אחת של שלטונם הספיקה להעמידם במבחן ולחשוף את פרצופם האמיתי, את מחדליהם ואת ביזיונם. ואכן, היו בין מנהיגיהם אלה שחששו מעמידה למבחן האמיתי. אחד מהם היה המדריך הרוחני מוחמד בדיע, שאמר לאחר נצחונם בבחירות: "איננו ששים לתפוס את השלטון, מתוך חשש שיאשימו אותנו בכישלון."

ואומנם זה מה שקורה בימים אלה.

המאבק נגד "האחים" החל בעידן המלוכה בשנות ה-40' של המאה שעברה. אז, על מנת להגשים את שאיפותיהם, הם בחרו באלימות וברצח. הם רצחו את ראש ממשלת מצרים מחמוד אלנקראשי; הם ניסו לרצוח את ג'מאל עבדול נאצר באוקטובר 1954 באלכסנדריה, כשירו עליו 6 כדורים בעת שנשא נאום בכיכר מנשית אלבכרי – אך החטיאו. שלושת הנשיאים – נאצר, אנוור סאדאת וחוסני מובארכּ – יחד עם הצבא נאבקו בהם. רוצחיו של סאדאת יצאו מקרבם.

וזה קורה גם כיום. הרוב שתמך בהם בבחירות למועצת העם הפך למיעוט. הרוב האמיתי, יחד עם הצבא, פועל נגדם במאבק שאינו יודע פשרות. זהו מאבק למען החירות, הצדק והשוויון. זהו מאבק למען החוק ולמען חברה חילונית וחופשית, נגד האלימות והטרור, למען האישה, שנמחקה כליל בעידן "האחים המוסלמים".

מוחמד מורסי נתן חסות לטרור של הג'יהאדיסטים בסיני, וכשהם חטפו שלושה חיילים וארבעה שוטרים מצריים, מנע מורסי מן הצבא לפעול נגד הטרוריסטים והעדיף תיווך. יתירה מכך, הוא הביע קורת רוח על כך שלא נהרגו ג'יהאדיסטים בפעולה לשחרור החטופים.

צבא מצרים ו"האחים המוסלמים" הם שני ניגודים שיקשה מאוד לגשר ביניהם. הפעילות הטרוריסטית בסיני נגד ישראל ונגד כוחות הביטחון המצריים מתנהלת בעידודם של "האחים המוסלמים", ויש ידיעות ממצרים כי אנשיהם מעבירים לספיחיהם הג'יהאדיסטים אמצעי לחימה.

הערבים והדמוקרטיה

אדוניס, המשורר הסורי הגולה, מתייחס במאמריו האחרונים למשמעות הדמוקרטיה בעיני הערבים, נוכח הכאוס השורר בעולם הערבי על רקע מהפכות "האביב" מתרחשות בו.

"אנו הערבים מתייחסים למושג דמוקרטיה כאל מלל בלבד, בלי להעמיק לחשוב על תוכנה, מהותה ומובנה. ייבאנו את הדמוקרטיה כשם שאנו מייבאים מכוניות ומטוסים. כוונתי, שלנו הערבים אין יחס לדמוקרטיה וזו אינה קיימת בתולדותינו.

"משמעות הדמוקרטיה היא לחיות בדו-קיום עם האחר למרות חילוקי הדעות עימו. זאת, כי הוא חלק אינטגרלי של החברה, ויש לו זכויות כמו לכל האזרחים, תהיה השתייכותם הדתית, האידיאולוגית והאתנית אשר תהיה.

"לפי המסורת שלנו, השוני מאיתנו הוא כופר ופורש מן השבט, אין לו זכויות, למרות שהוא ממלא את חובותיו.

"הדמוקרטיה, לשיטת 'האחים המוסלמים' במצרים, למשל, היא אינה יותר מאמצעי להגיע לשלטון. וכשהם תופסים את השלטון, הם מתכחשים לה."

ממאמרו השבועי של אדוניס בעיתון "אלחייאת"

מה חושבים ערבים על ממשלת חמאס בעזה?

להלן קטע ממאמרו של אחמד אלג'אראללה, עורך העיתון הכווייתי "אלסיאסה" (27.7.2013): "מובן מאליו שממשלת חמאס המפלצתית בעזה מוחה על כליאתו של מורסי והעמדתו לדין. כי חמאס שותפים לפשעיו של מורסי המואשם בריגול בקשריו עם חמאס, וכי חמאס עזר למורסי לברוח מבית הסוהר. כמו כן מואשם חמאס בהריגתם של חיילים מצריים (הכוונה ל-17 החיילים שנרצחו על ידי טרוריסטים שהסתננו מעזה בחודש רמדאן לפני שנה).

"לכן, מובן מאליו שחמאס יגן על מורסי. חמאס פגע בביטחונה של מצרים בהברחת אמצעי לחימה דרך המנהרות. חמאס סייע לחדירתן של חוליות טרור של חיזבאללה לסיני. חמאס שותף לפעולות טרור נגד מצרים. חמאס שותף לפיגועים בצינור הגז העובר בסיני. חמאס אינו חותר להקמת מדינה בעזה. הוא עומד בראש כנופייה ופוגע בבעיה הפלסטינית.

"חמאס משגר טילים פרימיטיביים לעבר ישראל וגורר אותה לתוקפנות נגד העם הפלסטיני."

המהדי הופיע...

סוכנות הידיעות האיראנית "פריס" פרסמה תמונה של אדם לבוש גלימה עם כיסוי ראש ירוק ולידו מפקד משמרות המהפכה. לטענת סוכנות הידיעות, זוהי תמונתו של המהדי הצפוי.

הרשתות החברתיות באיראן הרבו להפיץ את התמונה, ועוררו תגובות מחאה ברשתות העולם הערבי נגד הטענה שקיים משיח כלשהו – מהדי שיציל את האנושות. זאת משום שדת האיסלאם קובעת כי מוחמד הוא חותם הנביאים שהשלים את המלאכה ולא יופיע נביא אחריו.

המומחה הבחרייני בתחום האמונות ד"ר עלי אלרביעי, אמר כי השיעים האיראניים סבורים כי המשיח שלהם לא יהיה מוסלמי, אלא יהודי המסור להלכה היהודית, וכי הוא ישלוט בעולם ויביא את הישועה.

שר התקשורת האיראני, מוחמד חסין נאמי, הודיע כי משרדו מתכונן לנאום המהדי שיופיע בקולו בכלי התקשורת הממלכתיים.

 פורסם לראשונה במגזין "מראה" 257

* * *

משה כהן

1. הנדון: הדמוניזציה

מכובדי,

השבוע התלונן ראש הממשלה שלנו בפני הממשל האמריקני על המשך ההסתה הערבית נגדנו גם בזמן "תהליך מדיני". ההסתה מתחילה בגיל הרך ואת הפירות הבאושים אנחנו מקבלים בגיל ההתבגרות. התוצאה הסופית הם מעשי טרור רצחניים, לרבות משטח סיני. ניתן לראות את הכנת הקרקע הנפשי לרצח. לרגל המהומות במדינות ערב השכנות צצה ועולה הדמוניזציה של הישראלים. מהדיווחים בטלוויזיה רואים איך מטיחים המורדים בכוחות הממשלה בסוריה "אתם גרועים מישראלים" "ואנו נשחרר את ירושלים." אתמול ראיתי מפגינה במצרים הזועקת,"אנחנו מוסלמים, אנחנו לא ישראלים, מה פתאום אתם תוקפים אותנו?" מפגין אחר מטיח במשטרה, "אתם גרועים מישראלים, הם הרגו תשעה מוסלמים על ספינת 'המרמרה' ואתם הורגים רבים יותר."

כלומר גם ויתורים טריטוריאליים מפליגים, כמו נסיגה מסיני, ועשרות שנים של הסכם שלום, אינם מפוגגים את השנאה. אדרבה, ההסתה נמשכת ביתר שאת.   

דוברי השמאל מקבלים את ההסתה הערבית נגד ישראל כתופעה לגיטימית ואינם מגנים אותה והם מפנטזים על נורמליזציה, וזה נורא. היחסים עם מצרים מוכיחים שוויתורים טריטוריאליים והסכמי שלום אינם מפסיקים את ההסתה והשנאה. עד כאן על מזרח תיכון חדש.  לפיכך, נוכח תוצאות הדמוניזציה המזעזעות בשטח, גם כשאין כיבוש ויש הסכם שלום כמו עם מצרים, צריך לעצור לרגע את ריצת האמוק לוויתורים טריטוריאליים ולבחון את התבונה שבדבר.

אולי ידע שר החוץ המנוח אבא אבן, שהיה גם פרופסור למזרחנות, דבר אחד או שניים בענייני גיאופולטיקה באומרו "גבולות 67' הם גבולות אושוויץ."

טוענים דוברי השמאל, "פיתרון שתי המדינות הוא הפיתרון היחיד ואין בלתו."

זהו טיעון שניתן לחלוק עליו, אך אפילו כמות שהוא, הוא מופרך מיסודו. בין אם הוא פיתרון יחיד או לא, וגם השאלה הרטורית "אז מה אתה מציע?" – לא עושים אותו מעשי ואפשרי.  

2. הנדון: דָבֵק במטרה

יש להניח שצריך אדם להיות ניחן בסגולות יוצאות דופן כדי להגיע למשרה הרמה של שר חוץ של ארה"ב. לכן אני מניח שג'ון קרי ניחן בסגולות אינטלקטואליות ומקצועיות, בצד אישיות מלבבת ונועם הליכות. אך מעל הכול מזהה אני בו את אחת התכונות המוערכות מאוד בצה"ל – הדבקות במטרה. מאחר שסימן מטרה לעצמו, לא יסטה ממנה ימין או שמאל.

ולרוע מזלנו, סימן ג'ון קרי כמטרה לעצמו להביא להסכם בינינו לבין הפלסטינים, שכידוע מותנה בקריעתה לגזרים של מדינת ישראל. אני משער שזו המקפצה שלו למועמדות לנשיאות ארה"ב. אחרת קשה להבין כיצד שר החוץ של המעצמה הגדולה יכול להתעלם מאירועים עולמיים הרי גורל, המקפחים חייהם של אלפי בני אדם, כדי לא להסיח את דעתו ממטרת העל שלו, "התהליך המדיני". מה לו ולבערה האדירה שאחזה באזורנו, רק עניינינו בראש מעייניו. תוכנית לבניית דירות בירושלים מדאיגה אותו הרבה יותר ממאות המפגינים הנרצחים באש הצבא בראש חוצות בסוריה ובמצרים.

זה מזכיר לי את ספרו הידוע של ג'ק לונדון על קרבות כלבים "פנג הלבן". יש בו איפיון של כלבי הקרב מהגזע  האימתני "בולדוג". אפילו כלבי הזאב אינם יכולים להם. בולדוגים דבקים במטרה עד הסוף, מרגע שנעצו את שיניהם ביריב לעולם לא ירפו ולא יפתחו את לסתותיהם. חלילה לי להשוות את שר החוץ האמריקני לכלב בולדוג.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

יוסי גמזו

אבל לא משקרים בחמש לפנות בוקר

(סיפור)

"...אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משׂים אל לבך, כמה מכזבים

האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים;

בזים להעִתונוּת, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את

אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל

עצמם הם כותבים –  ומדפיסים!..."

(י. ח. ברנר: "בחורף")

רוּדִי צָחוֹר גוהר על מעקה-הגג ומקיא.

גמוּע כדי מחציתו, מוטל בקבוק ה"ג'וֹנִי ווֹקֶר" ההפוך שלרגליו, כשהוא מגיר עצמו, הלוך והִתבּקבּק, על הריצפה. אלא שרודי, רודי צחור, רחוק עתה מדיקדוקים בורגניים של חיסכון כמטחווי הגג מקומת-הקרקע; ואין בינו ובין הבקבוק ההולך וחסֵר אלא זה – שאת הוויסקי שבּקִרבּוֹ הריהו פולט, כּיחות-כּיחות, הרחק יותר והַנמֵך יותר: אל אחוריה האפלוליים של החצר.

שם, למטה, בין פחי-האשפה וכותלו המתפורר של מיקלט-בדימוס, סומרים ממנו בבעתה יללנית שניים-שלושה מחתוליו המיוּחמים של לילה זה.

אבל למעלה שׂמח אותה שעה.

איך לא?

"שייקה אלדר זכה בִּפְרָס," מטעימה ניצה דוּגית באינטונַציית-אולפן-השׂחקנים שלה, "וזה מריח באיזה כמה תַ'לָפִים." ולאחר אתנח תיאטרלי קל, כִּבאֶטיוּד: "אם לא איכפת לכם כמובן..."

אלא שאיכפת, איכפת מאוד.

בתוך כך, רוחפת בין זוגות הרוקדים שבחדריה החשוּכים-לחצאין של דירת-הגג, או בין סיעות הרכלנים הנשענים על המעקה – היא מתדלקת את האוונגארד המקומי בכוסיות קטנות, מעוּנבּלות בקוּבּיות צלצלניות של קרח.     

"פרס?" מיתמם מיכה, מיכה המזוּקן והנוראי מהקולאז'ים, "בשביל מה, אם מותר לי לשאול? בשביל הגירושין השלישיים שלו, או מה?"

ניצה עוקפת את המהמורה בחיוך קורקטי. אחרי הכל, זה חמישה חודשים שהיא מתגוררת כאן עם שייקה. כל עוד לא נסתיימו עניינים מאוסים אלה שבָּרבּנוּת, ועם עמליה זוגתו החוקית –  שיתבטאו  הרחרחנים, למי איכפת?

"בשביל הרומאן, חמודי, בשביל הרומאן." היא מוחלת לו, לַמקשן, כמין גננת סובלנית לילד טעוּן-טיפוח, "בשביל הרומאן החדש שלו, 'עד הבוקר, שניהם'!"

"פּרס..." מעווה מיכה שׂפתיו בליגלוג, כאילו פולט קללה, חרצן או לגימת משקה שנתפּגל, "ועוד של מועצת פועלי קריית אברמסקי..."

ולמי שלא ירד עוד לעומקו של הסרקאזם: "לספרות עברית וחוכמת ישׂראל... מיסודם של (שומעים? שומעים?) העשל וזעלדה קרוננבּערג... מה שהורג אותי זה לא כל-כך הפרס, כמו שהקרו-ננ-בּערג הזה... באמת גדול!..."

"והעשל מה? כבר לא מספיק רפּרזנטטיבי בשבילך אותו ההעשל?" כך אריאלה, אריאלה שנהב, מזכירת כתב-העת "איכפּת".

ותיכף לכך, מבלי לשעות לריזונאנס הגחכני של כל הבּאנדה:

"קודם עושׂים לך פּוזות ספרותיות של איזה מהפּכנים גדולים או מי-יודע-מה... הנרי מילרים של העברית, טי. אֶס. אֶליוֹטים, יֵיטסים... ואחר-כך נוהמים לך בשׂביעוּת-רצון עצמית, בַּלַבָּתית כזאת ומגוהקת, כמו איזה רוֹטוַיְלֶר שקט ומאולף שסרח וחזר לַמלונה עם הזנב המרדני בין הרגליים..."

"לַאסִי," צורח סַאנדוּ, ז'אן ז'אנֶה של אורגיות ה-L.S.D המקומיות וילד-הפרא התורן של הבמה הנסיונית, "לאסי, שובי הביתה..."

בַּחושך, בחושך המקופח רק בזהרוריהן העוממים של הנורות הצבעוניות התלויות – מיקלעות שתי וערב – על גגו הפתוח של שייקה, חושׂף בעל-הבית שני טורי שיניים מושחמות מניקוטין וצוחק, צוחק.

"חכֵּה-חכֵּה," הוא מטלטל את סאנדוּ בצווארון הקורדורוי השחוּק שלו, "עד למילגה הראשונה שלך לפאריס, מיסיֶה יונֶסקו..."

עכשיו צוחקים שניהם צחוק אשמאִי, קונספּיראטיבי, של חתרנים המִתאווים לִזכּות בַּצֶנזוּס להיות קונצֶנזוּס וממתינים לסוף הפּתיל המִתקצר, כּמו פצצת-זמן.

*

אבל רוּדִי, הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח, מלכם הלא-מוכתר של מודרניסטים שבאופנה, גוהר עתה, אחוּז הֶנְג-אוֹבֶר, על מעקה-הבטון הנָ"ל, בודד כמו הכוכב המתגחלל לו שם מֵעל לשְלַל אנטנות הטלוויזיה – ומקיא, מה זה מקיא, ניאגארה של שנַאפּס.

"פחות מדי משוררים!" מצריח מַאנוּש, רכילאי אחורי הקלעים של מאגאזין צהוּבּוֹן-הערב, "פחות מדי משוררים בְּבּוֹיבֶּרִיק פּרובינציאלית זאת ויותר מדי גראפומאנים של בית-אבות!"

"והמוספים?" מיידה אריאלה שנהב בליסטראות, "כל זירו וסגן-קופּירַייטֶר נהיה לךָ יעני רַייטֶר – ומדפיס!!"

"שטויות!" גוזר רודי באותה שי"ן רכה, מאווששת – שמסגירה את שׂרידי היֶקֶה מימי עליית הנוער (כגון כשהוגה "אֶרליש" ולא "אֶרליך", "מינשן" ולא "מינכן", ו"נַטירליש" ו"ברטולד בּרֶשט"). "לא מהגראפומאנים זה מצחין, לידיעתכם! אלה – הכי פחות מסוּכּנים אלה. עושׂים לך בכל יום ו' את צרכיהם הספרותיים בכל מוסף מזדמן וטוב –  ושומרים לפחות על התור. אלא שדווקא הפּרופסיונאליים, הפֶּנסיונרים התשושים של האנפֶּסט האנאכרוני, האימאז'יסטים המעוּפּשים של שנות השלושים הסאכאריניות – אלה שמזייפים בכישרון – זה האויב!"

"ואת קרתגו יש להחריב!" מאלתר סאנדו איזכּוּר רומאי ישן מימי קַאטוֹ קנסוריוּס.

"ותִראֶה מי נדחף לך מתחת לדגל שלך תִראֶה," קובל מאנוּש ומצליח כמעט להישמע אותנטי. ואחר-כך, במשהו שמתבקש להיות אנחה נוסטאלגית סחבּקית, מתקתַּקת-עצב: "זוכר את הפּליאדה הירושלמית, רודי? 'פינק', 'טעמון' –  אבל כיום..."

"מריח אותם מרחוק," אומר רודי כמי שמַתרֶה בשְפִּיוֹן נעלם, כזה שהִסתנן בַּלָּאט על תקן  "חפרפרת" אל לישכת-הסתרים הסגורה הֶרמֶטית של מועדון המוּרמים מעַם.

וכאן, פתאום, כמו בחֲתָף, ללא כל התראה מוקדמת:

"ההוא שם למשל – זה, הילדון בחולצת-התכלת, שלא מעשן ולא שותה ויסקי – זה בטח לא נִראֶה לי מסוּכּן, מתערב שלא..."

"לא, באמת," מתנצל שייקה ונזכר ששכח להציג את הבחורצ'יק ("תמיד הייתי מארח מאוד לא אמין"), "והֲרֵי..."

"בלי הרי," חותך רודי, "תביא אותו הֵנָּה תביא. אבל כבר!"

ולַקורבן עצמו, במשהו סמכותי ועם זאת סרדוני:

"לא איזה משורר צעיר אני מקווה. זה הרי כתוב לאנשים על המצח..."

"או בעיתונים," פוקע שייקה, מבוּדח.

"בעיתונים?" תוכף לו רודי, "בָּאֵר ונַמֵּק."

"כן, גם בהם לפעמים," כך הבחורצ'יק, ומגחך במבוכה, כגימנזיסט.

"כלומר," מסנן פתאום רודי,  מוּקנט, "כלומר... אדוני הצעיר דווקא כן?"

ומיד, כמי שלא יניח –  בשום אופן לא יניח – שישטו בו:

"אַלְזוֹ, מה שמו של אדוני, אם מותר לדעת?"

"עוזי," נחלץ שייקה וכולו חיוכי מבינוּת של אני-הרי-הִזהרתי.

"שאלתי אותו," מתנשף עתה רודי ומעצים, בעצבּנוּת גוברת, את פכירת אצבעותיו, "עוזי מה?"

" אלון," משיב הבחורצ'יק, "עוזי אלון. נעים מאוד."

רודי ניתק מן הבקבוק כמוּכּש-צפע. משהו נִזעם, מאוד לא נעים מאוד, שוצף וּמִתגהק מִתוכו החוצה:

"אהה, עוזי אלון... מי שתקף את המאמר שלי ב'איכפּת' האחרון, על 'הטריוויאליוּת מאחזת-העיניים – או: – למהוּתה של שירת אליהו רוזובסקי'..."

"מודה באשמה," אומר עוזי-תפּּוזי, או מה שמו, בחיוך הגובל ב-casus belli.

"ואתה, זאת אומרת, אוהב את רוזובסקי?" שואל רודי ויונק בפראות מבקבוק השנַאפּס.

"נִדמֶה לי שעסקנו בשירת אליהו רוזובסקי," אומר עוזי, אותו עוזי, "לא בסימפאטיוֹת האישיות שלי."

"שנון," מטיח רודי תוקפנית, "שנון מאוד... ואתה, אדוני הצעיר, גם מחונן בסבלנות של ילדים טובים, מאולפים-היטב, שממתינים, קונפורמיסטים חמודים ועוקצניים, לתורם שגם אם יתמהמה בוא יבוא... יָא-יָא, מכיר את הלייט-מוטיב הזה, הצִדקנוּת, אורך-הרוח: עד שנרד כמובן גם אנו מן הבמה... הרי סופסוף לאחרונה הוא בירידה רודי צחור. פעם היה מנפנף בדִגלם של אוֹדֶן, של ספֶּנדֶר, של טי. אֶס. אֶליוט, קורא לפַנות מקודמיו את השטח ו-מ-נ-ג-ח ללא רחֵם. ואילו כיום הוא אנוּס כבר, נֶעבִּיש, להעלות מן הגניזה כמה שמות נשכחים מִשלנו... שטיינברג ופוגל, בן-יצחק וטֶמקין, שנודעו כבר הרבה לפניו אף כי הוא, סיניור קולומבוס, מתעקש שגילה אותם..."

"שייקה, אולי תפסיק את זה?" מתערבת, נחרדת, ניצה.

אבל מיותר. באמת אין כבר צורך. מסטוּל ומבוּקבּק כעוֹיְבֵר-bottle צְרוּב-קיבה גוהר עתה רודי מֵעַל המעקה ומגיר עצמו בשפך קולני אל החצר. ואז, מתנודד אווזית לעֶברה של דלת היציאה אל חֲדַר-המדרגות, הוא כושל וקורא בחימה לא נבלמת: "אין אור בכל חדר-המדרגות, עוד אשבור כאן ראש..."

עוזי זונק ממקומו לעֶזרוֹ בעוד איש מכּל עדת לקקנֵי הגוּרוּ רוּדי לא אץ לתוך חֲדַר-המדרגות אפוף-החושך שבּו מובטח לאיש שתוי ריסוק איברים גמוּר. "רודי," הוא לופת אותו עזוֹת בשתי ידיו, "האור בחֲדַר-המדרגות האַנטיקָה הזה הלך פַיְפְן. אז בוא ותישען עלי ונרד כאן בלַאנזאָם למטה, בלי שהגוף יתפרק לגורמים ובלי שום מִשׂחקי-כבוד..."

"אני... אני אסתדר לבד..." הוא שומע את רודי גונח, אך בו-זמנית חש איך כובדו של הגוף הלוּם האלכּוהול מִשׂתרג עליו כקיסוס.

כך הם יורדים, כשני עיוורים, מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתוּב בַּבְּלֶק-אַאוּט של ספר "שמות" "וְיָמֵש חֹשֶךְ".

בחוץ, בִּשׂדרות נורדאו, לאורו של פנס-רחוב, מזהה אותו רודי לראשונה וניתָּק מכתפו בזעף.

"לא," הוא נרתע כניכווה, "רק לא אתה... לא צריך... תודה..." ומתחיל לצעוד בכוחות עצמו הבוגדים בו מיד, כִּבּרוּטוּס.

"תפסיק עם השטויות האלה, רודי," מפגיע עוזי. וחוזר לתמוך, כמו לפני שְנִיָּּה, בכובדו הקורס של זה.

"לא! לא אתה..." מטיח בו רודי הברות מגומגמות בְּצד תידלוּק מחוּדש של זעם, "אתה הרי אוהב, אני מבין, את שירת רוזובסקי... אתה הרי כתבתָּ על תסביך אדיפּוּס שלי..."

עוזי נזכר באותו ממוּאר שפירסם מבקר ידוע על מיפגש מרתק בין צחור לרוזובסקי בְּבָּאר תל-אביבי לֵילִי. שני האישים מיצוּ, מסתבר, עד תוּמהּ את הקוֹניָאקטוּרה שסיפּק שם הבּאר-מֶן עם כל הכּבוֹדקה, כוסית אחֲרי כוסית. היה זה לאחר האופנסיבה הטוטאלית של רודי במאמרו על שירת אליהו רוזובסקי (שלא נפלה בחד-צדדיוּתה וברישעוּתה מִמיתקֶפֶת הבּיאלִיקווידאציה של שלונסקי כלפי מחבּר "המתמיד").

ואז, פתאום, כשׂיא אולימפי של המוזר, הבּיזארי (שׂיא שהיה מרתק כל פּסיכיאטר חוקר צפוּנות-לב) כרע לרגליו של רוזובסקי, כמעט שנישק נעליו באֶקסטאזה, רודי צחור שבּיטלוֹ באותו מאמר כעפר לדוּש.

"אמרתי כבר: תפסיק עם השטויות האלה, רודי," גוער בּו עוזי ותוכף לו: "איפה אתה גר?"

כאן מִתהפּכים כּינוּיֵי-הגוף של העִברית בפיו של רודי ובִמקומו של גוף-ראשון-יחיד צץ גוף שני:

ֹ"הוא," מתחלף לו "אני" ב"הוא", "בשום מקום שהוא שלו איננו גר בעצם. אין לו לא בית ולא דירה והוא חי שָם בבית-מלון?"

"איזה מלון?" מתחקר אותו עוזי (ורודי, מוזר, גם על כך הוא עונה לו, תוך שחוזר וניתלה על כתפו בּמלוא כובד גופו השתוי). מִלמעלה, מִגגו של שייקה, כמו מִפּלנֶטָה אחרת, בוקעים צלילי ז'אק בְּרֶל, "נֶקִיטֶה פָּה" ("אַל תעזביני"). רק שאותו, מנהיגם הקורס לו בַּחושך, חושב עתה עוזי, עזבו השמֶגֶגִים מבלי לנקוף אצבע ברגע שנִזקק להם אולי יותר מִכּל.

*

לִבסוף, מִקץ זמן רב, הם בדירת-הסטודנט של עוזי. כאן, על גגו מסוּיַד-הזֶפֵת של בית משותף שכל יושביו תפוּסֵי תנומה, משכיב אותו עוזי על פני מיטתו, מאכיל אותו, משקה אותו קפה (שיָפוּג הסוּטוּל) ורק לאחר שנחלש ההֶנְג-אוֹבֶר חוזרים הם לחוּצות העיר בַּדרך לַמלון.

וזהו זה, שוב מתחדש אותו דישרוש בּשניים, כעת מִצְפון העיר למרכּזהּ הרדוּם אף הוא. אור פּנסי-הרחוב שופך שלוליות-שלוליות של בֹּהַק,  כמו שביל-פירורי-הלחם של הֶנְזְל וגְרֶטְל אצל גְרִים. הדרך גם כעת אינה קצרה, עדיין לילה ועוד נוצץ הטל על ספסלים ציבוריים. מחר צפויה, נִראֶה כך, מין שבּת שכּוּלה תכלת. תכלת שאין בה תסביך אֶדיפּאלי של רצח אב פּואֵטי וחיבוּק נעלי האב...

"אפשר," משחרר פתאום רודי את נטל כובדו מכתפו של עוזי, "אפשר כמובן כמו תמיד ומִתוך ההרגל: לטנף ולרמוס. אבל לא, מִתנגדִי הצעיר, לא משקרים בחמש לפנות בוקר. שזוהי, מַיין גוֹט, השעה היפה ביותר אשר בּה, דווקא בּה, שרות הציפורים את שירי טְרַאקֶל וגֵיאוֹרְגֶה בעוד הזונות מסתכלות בָּראי בּמראן ושואלות עצמן דמוּעות: בעצם, למה?..."

"וזהו המלון," אומר לו רודי ליד "הבימה", "מלון של אפס כוכבים מִלבד ההם שמֵעַל הגג."

הם נכנסים, הם עולים לאיטם אל חדרו שאינו לא דירה ולא בית ועוזי משכיבו בנעליו ובבגדיו ובתמהיל ריחות הוויסקי והקיא הנודף ממנו על המיטה הנזירית שקפיציה חורקים כּאַנקות-כּאֵב.

רגע ארוך, ארוך מדי, הוא צופה בִּשנתו ועומד ללכת. עד שבוקע קולו של רודי מתוך איזה אופל מוּטרף חלומות. "רו-זוב-סקי," הוא פּולט מתוך שנתו בִבְלִיל אקוּסטי שאין עוד שום בַּאר-מֶן בכל תל-אביב שיוּכל לשחזר אותו "מיקס"כּפִייתי של סגידה וקינאה ושׂינאה.

הוא יוצא מן החדר ומן המלון ויודע שאין בשעה זו שום מוניות בַּסביבה כמו שאין לו מספיק מטבעות למונית. ורק אינו יודע כי מכאן ולהלן כשיפגוש בו רודי צחור בָּרחוב כּאיזכּוּר לקורות אותו לילה, יחמוק איקונוקלַסט זה, מנפּץ האלילים, נבוך ודֵי נִכלם לַמידרכה השנייה, מִמוּל.

*

אהוד יקירי,

מאחר שהזכרת בגליון 865 את מסיבת-הגג של יצחק אורפז מלפני שנים, ומאחר שחוק-ההִתיישנוּת איננו חל על הזיכּרון – אני שולח לך תיעוד של פָּן אחד מאותו לילה, שיש לי ספק אם בָּאֵי אותו גג יודעים בכלל, מאז ועד היום, על קיומו.

יוסי

* * *

איליה בר-זאב

אגדת אחרון ודי

מָה קָרָה לָנוּ? מַדּוּעַ הִתְחַלְנוּ לְהִתְבַּיֵּשׁ,

בָּאַהֲבָה,

בַּמִּלִּים הַפְּשׁוּטוֹת?

נֶעֱלְמוּ בּוּעוֹת הַזּוֹחֲלִים הַמִּיתוֹלוֹגִיִּים, תַּמָּה

אַגָּדַת הַמִּפְלֶצֶת מִלּוֹךְ נֵס.

אֵין לַחְשׁשׁ יוֹתֵר מֵ"אִישׁ הַשֶּׁלֶג" הַנּוֹרָא, מִטְּבִיעוֹת כַּפּוֹת רַגְלָיו

הַיְּחֵפוֹת שֶׁל"בִּיגְפוּט".

אֶפְשָׁר לְהִתְכַּנֵּס בְּצֵל עַנְנֵי הַבֹּקֶר –

לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת,

לְהִתְכַּוֵּץ בְּבוֹא שְׁעַת הַחֶרְמֵשׁ, לְחַיֵּךְ אֶל "הַקּוֹצֵר הַקּוֹדֵר",

לֹא לְבַקֵּש אַרְכָּה.

עִם "אוֹר יָרֵחַ" שֶׁל דֶבְּיוּסִי* נִצְטַמֵּד בְּרִקּוּד חָמִים,

נִבְעַר  –

אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה עַד-בְּלִי-דַּי.

Claude Achille Debussy* (1862-1918) – מלחין צרפתי  מרכזי בזרם  האימפרסיוניסטי במוזיקה, הגדיר מחדש את מושג הצרפתיות במוזיקה כריאקציה לגרמניות הווגנריאנית.

* * *

אבניאל: תגובה על רשימתו של עוז אלמוג העניבה והסטטיסטיקה

בהכירי די טוב את אביו ואחיו של עוז, הרי לדעתי הם ישראלים אמיתיים וטהורים.

אני והוריי ילידי פולין אך אינני חושב עצמי ל"פולני" או ל"אשכנזי" אלא לישראלי בלבד.

הכתבות של אמנון לוי הן פשוט הסתה וליבוי יצרים וחבל מאוד שניתן להן פרסום. די כבר עם האפלייה. היא איננה קיימת אלא במוחם הקודח של אנשים עם תסביכים ורדיפת כבוד ומדרג.

מי שעובד ומשתדל – מצליח מי שבטלן ומנסה לנצל אחרים, נכשל, ומפיל כישלונו על האגדה שנקראת אפלייה, ואשר מתה מזמן.

* * *

י"ז: אנו יוצאי עיראק

שלום רב לך אהוד היקר,

תראו תראו איך שהעולם משתנה ממש לנגד עינינו. כמה התפלאתי והופתעתי לראות רשימות חדשות בעיתונך מאת יוצאי בבל (תיחרב ולא תקום בימינו אמן), רשימה ועוד רשימה, והנה אפילו שתי רשימות מאת שני בבליים מככבים באותו הגיליון. איך אומרים באוריינט הזה? מברוק יא אהוד שסוף סוף שוב נתברך עיתונך ברשימות עם לחלוחית ואפילו כאלה שיכולות להעלות  חיוך על השפתיים ועוד מסיפורי בגדאד שהיתה להם עדנה.

ואני  שכל העת כתבתי בעיתונך בחופשיות את רשימותיי ואף השתלחתי לפעמים בלי מורא ופחד שמא אעליב מישהו מבני העדה הקדושה יען כי לא תיארתי לעצמי שמישהו מהם יתקרב לעיתונך האשכנזי שמדבר רוב הזמן על פוליטיקה ובו מככבים כאלה שלא מפסיקים להתפלמס יומם ולילה במיני עניינים מקרוב ומרחוק.

וזה למה? כי כידוע לכם אנו יוצאי עיראק עניינינו בעסקי כספים נדלנ"ים חברות ביטוח מניות כלכלה ריבית ודולרים (כמה חבל שאלה שינו את צבעם וכבר אין מהם שחורים כקודם. אז קבענו את שערם וסיפסרנו בהם ועשינו מהם רווחים נאים) ומה לנו  ולדברי הבאי שבעיתון הזה?

ופתאום בום!! מסתבר שלא רק שהעיתון הזה חדר לבני העדה אלא שקמו מהם מושכים בעט  והחלו לפרסם בו רשימות וזיכרונות ומעשיות.

מי אמר אם כן שאין מיזוג גלויות ולא צומחת לה תרבות ישראלית DE  NOVO?

כל הכבוד,

בברכה,

י"ז

אהוד: י"ז היקר, אני מעיד בך את כל קוראי המכתב העיתי, שיש בידיך כתב-יד מרתק חשוב ומהנה על שנות ילדותך ונעוריך בבגדד ואחר-כך בישראל, ואתה מתעצל ולא מביא אותו לידי גמר ולא מפרסם אותו בדפוס, וזאת לאחר שרובו התפרסם אצלנו בהמשכים. אנא, הביא את מפעל חייך לידי גמר – וזאת לתפארת התרבות והספרות העברית! – ונוספת גם אתה על הגלריה המפוארת והחד-פעמית של הסופרים העבריים יוצאי עיראק.

* * *

נגה מרון: הסתכלו על העולים מרוסיה!

מי צריך את סדרת תוכניות הטלוויזיה "השד העדתי" של אמנון לוי, שכל מטרתה רייטינג, והיא מאיימת לגרור את ישראל למלחמת אחים?

אמנון לוי הצית מדורה ומלבה אותה בעזרת מי שמינו את עצמם דוברים לקיפוח עדתי שאין לו כל יסוד עובדתי. השיחות שלו עם בני נוער תמימים מעיירות פיתוח גובלות בהסתה נגד אשכנזים.

האמת היא שלאחר מלחמת העצמאות, כשהמדינה הצעירה אספה את שבריה, הגיע זרם אדיר של שרידי שואה ועולים מארצות ערב. שום מדינה בעולם לא התמודדה עם גידול אוכלוסיה בסדר גודל כזה – פי שלושה – תוך שנים ספורות. גם אם נעשו שגיאות הכוונות היו טהורות.  היה רצון טוב, אך מעט מאוד משאבים, ולא היה מאין לשאוב ידע איך מבצעים קליטה המונית מגוונת שכזאת.

בראשית שנות השבעים ניהלתי בית ספר בשכונת מצוקה שהוגדר "טעון טיפוח" במובן המקורי של המילה – כלומר זכאי לעדיפות בהשקעת משאבים על פני בתי ספר של ותיקים בארץ. בכל כיתה היו כ-17 תלמידים מבתים דלי אמצעים. מאז חלפו 2-3 דורות והגבולות העדתיים היטשטשו מזמן. הילדים של העולים המזרחיים ההם הפכו לסבים וסבתות של רבים מעשירי הארץ והבכירים במשק. בהם תעשיינים, אנשי עסקים, יהלומנים, קבלנים, משפטנים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ובכירי צה"ל, שאיש לא מנע את קידומם.

היה לנו נשיא מזרחי אחד מצויין ונשיא מזרחי אחר שיושב בכלא...

כיום יש הזדמנות שווה לכולם, והבנים ספגו מהוריהם את הערכים ואת סדרי העדיפויות שלהם.

הפסיקו להתבכיין! הסתכלו על העולים מרוסיה שגם הם הגיעו לארץ בחוסר כול. אם תשקיעו כמוהם בחינוך הילדים שלכם הם יגיעו רחוק!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

דוד שריר

איפה הקולנוען?

אודי שפינוזה יקירי,

גם אני מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד וזו אחת הסיבות  מדוע הרפתקאותיו של חיימקה בן עזר כל כך שיעשעו אותי: מעולם לא נולדה דמות כל כך "נייבכית" עם חזיונות סקסיים כל כך גבוהים והצלחות כל כך עלובות! חיימקה הוא התרומה האולטימטיבית לספרות הפיקרסקית/ארוטית ואת עלילותיו של חיימקה ראוי היה מין וודי אלן לביים כסרט-קומדיה למבוגרים אם רק היה יכול למצוא שחקו שיגלם את דמותו שלו עצמו כנחל"ניק מיוחם בן עשרים. אבל בספר ישנם עוד פרקים אחרים  מענינים ומרתקים (סיפורי עין-גדי וראשוני תושביה ואורחיה וסיפורי פתח תקווה שתמיד אתה מוצא בהם פנים חדשות ופרטים עלומים) שעם כל יופיים והעניין שבהם – אינם מתחברים להרפתקאותיו של חיימקה.  ותאור הנסיעה לאי פוקט ממש הודבק בכוח לסיפור הבסיסי.

ויש לי שאלה אישית חצי מקצועית: האם אתה בטוח שהמחזה "הורדוס ומרים" הוצג בקאמרי? נראה לי שהוצג בהבימה לפני הרבה עשרות שנים (?) מחזה אחר שמתרחש בעין-גדי בתקופת מרד בר-כוכבא (אם אינני טועה) הוא "בבתא" שכתבה מרים קייני. המחזה הוצג בהבימה לפני כעשרים שנים ולא האריך ימים על הבמה העברית.

אבל החלום של אליפלט סוסנוביץ הוא החלק היפה ביותר בספרך: זו ספרות נפלאה שסוחפת אותך לתוך תמונה סוראליסטית יפה עד לכאב. איפה הקולנוען שיצלול לתוך המקום והתקופה/התקופות שמערבבות קטעים דוקומנטריים עם קטעי בדייה והכל בזרם סינמטוגרפי כמו בשמונה וחצי של פליני זיכרו לברכה!

אני מחכה – אם לא לאוסקר או לפרס ישראל אז לפחות לפרס אופיר ולמכירה טובה בחנויות הספרים.

הרבה ברכות וד"ש חם מגילה.

שלך

דיוויד

אהוד: המחזה "הורדוס" של עדנה מזי"א הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת אלפיים ואני יצאתי מההצגה אחרי ההפסקה כי הוא נראה לי אז כל כך אידיוטי – כאשר אנחנו החשמונאים הלבנים הננו הנאצים – ואילו הורדוס האדומי, שהראה לנו את התחת בתחילת ההצגה, הוא עדות המזרח הנדכאות, או הערבים; אבל המחזה ערב כנראה מאוד לחיכו של סלון-השמאל התל-אביבי, של אלה שיודעים היטב על איזה צד מרוחה הפרוסה הפוליטית שלהם בחמאה. [מזי"א: "לא רוצָה שימכרו את הספרים שלי באריאל!"]

* * *

אהוד בן עזר: "הורדוס"

מתוך היומן 28.5.2000

בערב אנחנו הולכים לראות בתיאטרון הקאמרי את ההצגה "הורדוס", המחזה והבימוי: עדנה מזי"א. ... מתחילה ההצגה. דבר מטומטם כזה מזמן לא ראיתי. עברית של משתתפי התוכנית של דנה מודן, שהיא נהדרת אצלה אך מה לה ולהורדוס? כאן זה מתקבל כעירבוב מלאכותי וכושל של סגנונות, גם ערבית באמצע! מתברר שהורדוס היה נער מושפל של עדות-המזרח, הקרויות כאן אדומים ונבטים, מאשקלון, ואולי היה בכלל ערבי, והוא מלא קינאה באשכנזים הבלונדים היפים של החשמונאים בירושלים, שבזו לו בנעוריו, ולכן עכשיו הוא הולך לתת להם באבי-אביהם אחרי שמתברר לו שגם מרים בזה למוצאו הנחות. משהו כמו יגאל עמיר ומרגלית הר-שפי. אני מניח שכאשר במחצית השנייה של ההצגה הוא רוצח את מרים וכל שרידי משפחתה, אנחנו מזדהים איתו כי צריך הרי ללמד לקח את הבלונדים האשכנזים החשמונאים המיוחסים הללו, שניראים בהצגה צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על הגזע הארי החדש. אבל אני לא נישארתי למערכה השנייה. ההצגה הזו יש בה מאותה תועבה של הפטפוט של ספרות הנשים יחד עם הטמטום ההיסטורי וחוסר הכישרון. "קרום" של לוין הוא ממש שכספיר לעומת הקשקוש הזה. ואמנם, בתום המערכה הראשונה היו ארבע-חמש מחיאות כפיים מהוססות. לדעתי ההצגה תרד מהר מאוד, אבל אי-אפשר לדעת. יכול להיות שהתקשורת תאהב אותה. הרי על כתפיה של עדנה מזי"א בכתה עימה צרוייה שלו כשקראה בפניה פרק מרומאנה החדש, שהפך לרב-מכר, כך בזמנו בראיון איתה ב"ידיעות". לך תילחם עם הטמטום הזה. הלא בסוף תצטייר כמו ניטשה ושופנהאואר, שונא נשים!

בכוונה לא נישארתי אפילו להפסקה כי לא רציתי לומר את דעתי וגם לא להסתיר אותה. הוזמנתי, וזה לא נימוסי ללעוג בפומבי להצגה שהוזמנת אליה. אבל לשקר אינני יכול.

* * *

יואל נץ

זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה!

שלום אהוד,

נדהמתי לקרוא בחב"ע מס' 864, שם אתה מספר, בין השאר, כי רק 11 מבין למעלה מ-2500 קוראי העיתון הזמינו את הרומן החדש שלך! זו הלוא כפיות טובה שאין למעלה ממנה! האנשים נהנים לאורך שנים מעיתון חינם משובח, ורבים מהם גם לא מתנזרים מלהושיט את ידם ולקבל ממך חומרים מצוינים אחרים שאתה מציע להם ברוב אדיבותך ונדיבותך חינם אין כסף. אז לא "לקפוץ על ההזמנות" ולשלם סכום סביר בעבור ספר איכותי מפרי עטך?!...

וכאן אני מצטרף בלב שלם לכל מהללי "מסעותיי עם נשים". עם זאת אני מרשה לעצמי להרהר בקול רם, כי לעניות דעתי ולדלותה, היית מטיב לעשות לו בנית את הספר, מבלי לשנות בו דבר, כסיפורים נפרדים על ג'ני, על מלנכולי, על ויולטה, על האופה מעין גדי, על סיפורה של עין גדי, על הפילגש התאית ועוד – וכל סיפור היה רק מתעשר משובם של השמות שסופר בהם בסיפורים האחרים, והספר כולו היה קוהרנטי יותר... אבל שוב  – אני מודע כי קטונתי מאוד מלהעיר הערות מקצועיות למומחה מקצועי שכמותך...

אהוד: "מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פיקארסקי, ומטבעו הגיבור שלו עובר מזירה לזירה ומתקופה לתקופה. הרומאן הפיקארסקי האהוב עליי ביותר הוא "קנדיד" של וולטר, ושימש לי דוגמה לספרים רבים וגם השראה בזמן כתיבתם.

ובאשר להפצת הספר. בינתיים הוא זוכה לקהל קוראים אוהד ואיכותי רק בקרב אותם עשרות בודדים מקרב קוראי "חדשות בן עזר" שקיבלו או קנו אותו באמצעותנו. בכל השאר – בינתיים כישלון! שום רשת שידור [למעט "קול הים האדום"!] ושום כלי תקשורת מודפס – לא התקשרו אלינו כדי לראיין אותנו, וגם לא פירסמו עד כה ביקורת או כתבה כלשהי על הרומאן!

אנחנו רואים בכך מעין חרם-למעשה, מה עוד שאותן חנויות בודדות שבהן נמצאים עותק או שניים של הספר – הם מוחבאים במדפים של ספרים שיצאו מזמן, תחובים שם  עמוק – ורק שדרתם נראית. ציור העירום של חוה אימנו על העטיפה, שצייר לוקאס קארנך האב בשנת 1528 – הוא כנראה נועז מדי לזבניות המסתובבות בחנויות הספרים בישראל בקיץ של שנת 2013 – חנויות שמוכרות כל זבל משעמם בשיא החשיפה! – בעיר שחצי מנערותיה מסתובבות חצי לבושות! – ושכחנו להזכיר שיש כנראה לשלם לחנויות על הזכות לשים ספר חדש בחלונות הראווה שלהן!

בחנות סטימצקי בגן העיר, למשל, שמו למשך שבוע אחד בלבד שני עותקים עם ציור העטיפה חשוף החוצה – אבל באיצטבה נידחת בירכתי החנות, ובתום השבוע תקעו אותם במדף עם שדרתם החוצה, לבל תיראה העטיפה השערורייתית! מדי שבוע מנסה גיבור ספרנו, חיימקה שפינוזה – לשנות את הסדר ולשים את העותקים עם העטיפה החוצה, וכשהוא עובר שם כעבור שבוע – הם כבר שוב תחובים עמוק פנימה לבל תיראה עטיפתם הערוותית!

זו המציאות שעימה אנחנו מתמודדים. הכישלון של הרומאן שלנו בקרב הקהל הרחב, שאפילו טרם יודע עליו. לא לחינם אנחנו עדיין מחזיקים בתואר סופר נידח אם כי ידוע לנו היטב שאיננו בודדים בו!

אגב, קוראים שואלים אותנו מהי אמת ומהו דימיון ב"מסעותיי עם נשים". ובכן, כמעט כל מה שנראה לקוראים אמיתי, הוא מדומיין, ואילו הקטעים שהקוראים בטוחים שהם מהדמיון, הם אמיתיים!

* * *

רות ירדני כץ

"הנמר המדברי" של הרב מוטי אלון

הרב מוטי אלון ממשיך את חייו כרגיל כאילו לא נפל דבר. כאילו לא הורשע ב-7 באוגוסט 2013 בבית המשפט השלום בירושלים בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין‏. התלונות נגדו היו הרבה יותר משתיים. הוא חזר לשגרה וכמו שאמר: "הכול שטויות." זה מה שהוא אמר. "הכול שטויות," ומיד המשיך לתת שיעורים לתלמידיו העיוורים, חירשים ואילמים – שלא מבינים את גודל פשעו.

מוטי אלון נשוי ויש לו משפחה מרובת ילדים – 11 במיספר. אז הוא לא רק נמשך לנערים צעירים. ממש לא. כוחו ב...

אבל הוא לא הרב היחידי ש"הנמר המדברי" (תרגום: איבר מינו. תשוקתו, אי יכולת לגבור על יצריו) שלהם מזדקף ודורש לבוא על סיפוקו כאשר הם פוגשים במסגרת תפקידם הנעלה והמרומם נשים, נערות, נערים ילדים וילדות.

הרב המהולל והנערץ מוטי אלון אחרי ש"גמר" להתעלל בקורבנו ובא על סיפוקו בירך את האומלל בברכת הכוהנים. הנה הברכה. המקור לברכה מופיע בספר במדבר:

ויְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֵל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

כֹּה תְּבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱמֹר לָהֶם:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֵּךָ

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

אנא קראו עוד פעם ועוד פעם.

לא יאומן כי יסופר? יאומן ועוד יסופר!

* * *

עוז אלמוג

אלברט בגר – צדיק בסדום המוסיקלי

בארצנו הקדושה מתהלכים אנשים רבים שנושאים את התואר "צדיק" – לשווא. אבל אני מכיר לפחות אדם אחד שראוי לתואר הזה. מדובר בצדיק הנחבא אל כלי הנשיפה. רובכם אינכם מכירים את שמו, כי התקשורת אוהבת להאדיר בעיקר את הבינוניים ואינה מרבה להתעניין בָּאֶמת – במדע, במשפט או באמנות.

התואר "צדיק" ניתן במקורות לאדם המתהלך בתומו (ספר משלי, פרק כ', פסוק ז'). היהדות רואה בו היפוכו של הרשע ומייחסת לו עשיית צדק, אהבת אדם ויראת שמיים. בקבלה נתפס הצדיק כאדם כריזמטי ורוחני, שנועד לתווך בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים. אצל החסידים המתווך הוא האדמו"ר ואילו אצל החילונים זהו האמן-היוצר (במובן המטפורי ואולי גם הערכי).

אי שם, באחד הלילות הרחוקים, צעדתי ברחוב הראשי של זיכרון יעקב. לפתע מתוך אחת הסמטאות הצרות הגיחו צלילים מחוספסים. שלט קטן בישר על פאב זעיר שפתח לא מכבר את שעריו. ניגשתי פנימה לראות במה מדובר. על הבמה המאולתרת ניגן בדבקות של מתפלל סקסופון טנור צנום ומתולתל. זו היתה תדהמה, התאהבות ממבט ראשון. מאז עברו שנים רבות והנגן ההוא הפך לחבר קרוב.

עמוק בתוך חשכת אוקיינוס המוסיקה בת ימינו חבויות פנינים זעירות וזוהרות. פנינה כזאת הוא המלחין, הסקסופוניסט והחלילן אלברט בגר. היצירות שלו אינן נופלות לשום קלישאה ואינן ממחזרות דבר. הן טהורות ומופלאות במקוריותן ובעוצמתן. בגר הוציא עשרה אלבומים נהדרים, מלווה בנגנים מצוינים בארץ ובחו"ל, אבל שום דבר אינו משתווה לחוויית הצפייה וההאזנה לנגינתו במופע חי. גם אנשים שמוסיקת הג'אז-אוונגרד אינה קרובה ללבם נשבים בקסמו המהפנט. זו חוויה רוחנית, כמעט דתית, שהיא הרבה מעבר למוסיקה. אם אתם מניחים שאני טועה או מגזים, בואו לפסטיבל הג'אז באילת שנפתח בשבוע הבא. המופע של אלברט בגר הוא אחד המרכזיים בתוכנית.

כאשר מוסיקאי-נגן ניחן בלב רחב, ביושר מוחלט, בחום אנושי, בייצריות ויצירתיות שופעים, ובגישה מקצוענית ללא פשרות – התוצאה היא אמנות. אלברט בגר הוא צדיק עם שופר ממתכת, שפותח לב ושמיים.

* * *

שלמה אראל / דני

על החרדת הצבא [מלשון חרדים]

אני מזועזע והייתי מעדיף שהנוער העומד להפגין בכיכרות שיפגין קודם כל בעד הוצאת הרבנות מצה"ל. ואלה שלא ירצו להתגייס שלא יקבלו שום תמיכה מקופת הציבור. המחאה הזאת יותר חשובה אפילו מהמחאה על מחיר הקוטג' ועלות הדיור. ואינני מסתתר אחרי שם בדוי.

שלמה אראל

(אלוף מיל.)

דני: מכתב גלוי לרמטכ"ל –

גונבים לך את הצבא!

לכבוד רב אלוף בני גנץ – הרמטכ"ל

שלום רב,

לאט לאט ולמעשה במהירות מסחררת גונבים לך את הצבא, ולפחות את חיל האוויר. כך אני מסיק מחוויותיו של בני המשרת כטכנאי בבסיס חיל האוויר במרכז, וגם מעט ממה שראו עיניי. בקרוב הצבא שלך יתפקד רק באישור רבנים, וכמה חבל שגם בגללך. כי אולי אתה לא יודע, למרות שניתן לצפות ממך שתדע, אבל כל פעילות "העשרה" שמיועדת להוציא חיילים משחיקה לרענון הופכת מיד לפעילות מיסיונרית, המיועדת ל"החזרה" בתשובה.

בני משרת בח"א כ-9 חודשים. פעם אחת יצא כל הקורס מחיפה לירושלים... כל הדרך כדי לשמוע הרצאה של רב. אתמול יצאו הוא וחבריו בצורה מאורגנת מהבסיס לירושלים, עם לינת לילה באיזו מדרשה דתית... כל הזמן כדי לשמוע הרצאות הזויות של טיפוסים ש"חזרו בתשובה" ועל התהליך שעבר עליהם. כמובן גם הרצאה של רב על "הכנה" לחיי נישואים, וכן גם סיור במנהרות הכותל. אז אולי אחדש לך שחיילי חיל האוויר, לפחות מהבסיס הזה, לא יפגשו סופר, לא מדריך לטבע וידיעת הארץ, לא מדען, לא פילוסוף, לא עיתונאי, לא היסטוריון, לא עתידן... אלא רק אנשי דת אותם מתאר בני "הזויים".

אינני מוצא סיבה להניח שהמחלה נמצאת רק בבסיס מסוים זה, מאחר והפעילות נראית שיטתית מאוד, כאילו היא מאורגנת וחוזרת על עצמה. בראש השנה ביקרנו את בננו כאשר "סגר" בחג. ישבנו על המדשאה הקטנה בכניסה לבסיס, סעדנו, דיברנו... לפתע צד מראה מוזר את עיני: מתוך הבסיס צועד לו נמרצות, לעבר עמדת הש"ג, בלבוש שחור עם מגבעת, מה שהייתי מתאר כלבוש של חסיד, של חרדי, גבר עם שופר גדול בידו. בהגיעו לשער הבסיס הוא תוקע בשופר בגאווה, כאילו מצהיר זו הממלכה שלנו, זה צבא של אלוהים (חיזבאללה?).

נדהמתי ושאלתי את בני מה קורה פה? מי זה?

זה רב הבסיס, באה התשובה התמימה. ואני הופתעתי שוב מכך שבכלל יש דבר כזה בצה"ל. שמטייל לו רב, לבוש אזרחי, בתוך בסיס של צה"ל, כנראה מתפרנס מזה. ואני שואל את עצמי, אם הוא מפגין בטחון עצמי שחצני שכזה אולי הוא גם יושב בישיבות עם הקמב"ץ? כי מתברר עוד שכשהבסיס תופס כוננות בשבת (לא של 7 דקות), נאלצים הטכנאים לשהות בדת"ק כל השבת הרחק ממגוריהם, במקום נידח על יד מסלולי ההמראה. כדי שאם תהיה הקפצה לא יעשה שימוש ברכב בשבת!

 אז שתדע – כך מתנהל הצבא שאתה מפקד עליו, ואין פלא שהחצופים האלה מכריעים ומשפילים גם אותך עם השיגעונות שלהם על זמרת והדרת נשים. אל תתפלא שחיילים נורמאליים לא מוצאים את מקומם בצבא האלוהים שלך.

לידיעתך,

בברכה

דני

אהוד: גם כאשר שירתתי במילואים, עד גיל 55, ובשנים האחרונות בתור מרצה במסגרת קצין חינוך, כמעט שלא היה פאנל שבו השתתפתי שלא היה בו ייצוג שווה ואפילו עודף למרצים דתיים, כאילו מחצית החיילים לפחות הם דתיים, ואילו שימשתי כ"גוי של שבת" ציוני-חילוני!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [37]

המטבע, הפיל והבעיה היהודית

הפנס והמטבע

בניגוד לסיפור הידוע על אדם שאיבד מטבע והוא מחפש אותו דווקא מתחת לפנס, בפרשה המביכה הנוכחית של חיפוש מועמד מתאים לתפקיד הנגיד של בנק ישראל, "המטבע" אכן נמצא מתחת לפנס ממש. קוראים לו [לה] למטבע הזה קרנית פלוג והיא מתפקדת כיום בממלאת מקום לנגיד הפורש, סטנלי פישר. לציבור הרחב ידוע אך מעט – כמעט ולא כלום – על אישיותה של כלכלנית זו, ששימשה במשך שנים, ובהצלחה, כמשנָה לנגיד והוא אף המליץ עליה כראויה להחליפו עם פרישתו, בתפקיד הנגיד(ה).

 אך ראש הממשלה ושר האוצר מצאו לנכון [נכון?] שלא למנות אותה, חרף המלצתו של פישר, וזאת מנימוקים עלומים לציבור. מדוע אינם שומעים לעצתו של איש חכם ואמין זה? וֶטוֹ! מדוע? איש אינו יודע. שר האוצר יאיר לפיד מרבה להסביר את מהלכיו בפייסבוק. בעניין זה של אי-מינוי הנגידה, אף לא מילה! ראש הממשלה עצמו בחר ב"זכות השתיקה" בנושא זה ואין הוא טורח להסביר לעם מדוע הוא מדיר את קרנית פלוג מן התפקיד שמתאים לה והיא מתאימה לו, ככפפה על היד.

האם מפני שהיא עוסקת בכספים של ישראל ולא של ארץ אחרת? האם משום שאינה מתחככת עם נגידים ואנשי כלכלה בכירים בחו"ל? האם ידוע לו על רבב כלשהו על בגדה או על ידיה, פגם שמונע ממנה להתמנות לתפקיד האמור? האם מפני שהיא אישה?

ארבעת המועמדים לתפקיד [אם איש מהם לא הסיר בינתיים את מועמדותו...] כולם אנשי כלכלה בכירים, ידענים, הגונים [עד שלא יוכח אחרת] ראויים ומתאימים. אבל מדוע קרנית פלוג לא נמצאת ביניהם, לפחות כמועמדת?

לנתניהו ולפיד פתרונים. 

מאזן האימה – הפיל והצרעה

"המלחמה הקרה" בין שתי מעצמות-העל – רוסיה הסובייטית מזה והעולם המערבי בהנהגתה של ארה"ב, מזה, בעימות שהתלקח לאחר מלחמת העולם השנייה, היה מאבק אידיאולוגי, פוליטי, ובחלקו צבאי, לשליטה והגמוניה בעולם כולו. מלחמה זו, אף שלא התחוללה בשדות הקרב ממש [פרט לווייטנאם וקוריאה] גוּבּתָה בכלי משחית אימתניים להשמדת המונים: טילים בליסטיים ביניבשתיים, מטוסי קרב והפצצה, צוללות, טנקים ועוד, ובראש כולם – פצצות האטום שבידי שתי המעצמות, שהיה בכוחן להשמיד את האנושות כולה. באופן טבעי ומושכל הגיעו שתי המעצמות המתנצחות זו עם זו, למה שנקרא "מאזן האימה" ביניהן.

בימינו, לאחר שבריה"מ קרסה – ולא מסיבות צבאיות אלא כלכליות בעיקר –  מאזן אימה זה התפוגג כמעט כליל [אם כי נראה שפוטין מנסה לחדש את המאבק הבינמעצמתי הזה].            אבל כאן קם עלינו כוח אחר, שמסכן את בטחונן של שתי המעצמות גם יחד, אך בעיקר את העולם המערבי, ובראשו ארה"ב, וכמובן, לא אחרונה, ישראל.

זהו הטרור הערבי-המוסלמי, הקיצוני, הקנאי והאכזר. ובכל-זאת, סכנה זו דומה לסכנה שמהווה הצירעה לפיל הענק. זו יכולה כמובן לעקוץ את הפיל ולהכאיב לו, אך ברור שב"מלחמה" זו אין לה לצירעה סיכוי כלשהו לנצח, או להרוג את הפיל.

אבל הטרור הזה אכן מכאיב כשהוא פוגע, ומטריד כאשר הוא הורג אנשים חפים מפשע, במיוחד בידי מתאבדים, שמקריבים את חייהם אך-ורק כדי להרוג מה שיותר "אויבים": אמריקאים, אירופים, יהודים – כולם "כופרים", כל מי שאיננו מוסלמי, ואפילו מוסלמים שסר חינם בעיני רוצחי  אל-קאעידה, טאליבן, ג'יהאד, חיזבאללה, חמאס ואחרים. וכך נוצר מצב מוזר של "מאזן אימה" בין "הפיל" המערבי לבין "הצירעה" המוסלמית. מלחמה זו לא מתחוללת בשדה הקרב, בין צבא לצבא, בין טנק לטנק, בין פיל לפיל. הטרור מכה ב"בטן הרכה" של האנושות כולה: פיצוץ בניינים הומי אדם, חטיפת מטוסים והפלתם, פיצוץ מכוניות תופת, פיגועים ברכבות ובאוטובוסים ועוד ועוד. טרור לשם טרור, רצח לשם רצח.

והנה, בימים אלה אנו רואים תופעה [או תחבולה] חדשה בפעילותם של הטרוריסטים הערבים נגד ארה"ב והעולם כולו [כולל מדינות ערב]: הפחדה. די שתיקלט תשדורת [אולי מושתלת בכוונה] של מנהיגי אל-קאעידה על כוונה לפגוע במוסדות אמריקניים – שגרירויות, מרכזי תיירות ותרבות שבהם מרבים לבקר תיירים אמריקניים, והנה, הפיל הגדול נבהל ומקפל את זנבו. אמריקה האדירה ממהרת לסגור את שגרירויותיה בארצות המזרח התיכון [כולל ישראל] מפחד פתאום, מבוסס או לא.

על פי דגם זה, מנהיגי הטרוריסטים לא צריכים כלל לתכנן פיגועים ממש; די שיפיצו שמועות, תשדורות-דֶמֶה מודלפות, ובכך הם מצליחים להפחיד את "הפיל" המערבי, וזאת מבלי לירות אף לא כדור אחד.

אכן, "מאזן אימה" מוזר, מסוג חדש.

ממשלה מזרחית

במסגרת התכתבות עם גורמים שונים במשרדי הממשלה בירושלים צדה עיני את הלוגו שעל אחת המעטפות שנשלחה אלי מן הבירה: קריית הממשלה המזרחית.

הו-הו! לא ידעתי שישנה בירושלים ממשלה מזרחית. גילוי מסעיר.

כידוע, יש בארצנו עדה אחת, כמחצית מהאוכלוסיה היהודית במדינה, שמכנה עצמה "מזרחיים" [תוך הכללת צאצאי יוצאי ספרד, ס"ט – ספרדים טהורים – שאבות אבותיהם, מגורשי ספרד הגיעו במיוחד למחוזות האימפריה העות'מנית, וגם לארצות שונות בדרום אירופה. אך ספרד היא הרי ארץ מערבית לכל הדעות, הן מבחינה גיאוגרפית, הן מבחינות אחרות].

עדה מזרחית זו, שבניה עלו מעיראק ומתימן מזה, ומצפון אפריקה מזה [ולא מסיבות ציוניות, פרט לעיראק] לאחר הקמת המדינה, חשו עצמם מקופחים, מופלים לרעה, מזולזלים מצד "האשכנזים" [שקלטו אותם בתנאים-לא-תנאים במדינה שקמה זה-עתה].

והנה, כעבור יותר מ-60 שנה, בניהם ונכדיהם, ואף ניניהם של העולים מאז, חשים גם עתה אותם רגשות קיפוח ואפלייה מצד ה"אליטה" האשכנזית, שרבים מהם באו גם הם ארצה מוכים וחבולים ושכולים מבני משפחותיהם שנרצחו בשואה. אבל מהר מאוד הם התערו בארץ, עבדו בכל עבודה מזדמנת, דאגו לחינוך ילדיהם והשתדלו להשתלב ב"כור ההיתוך" ולהפוך לישראלים, תוך שלילת הגלות שממנה באו, וויתור מרצון, וגם מאונס, על מסורותיהם העתיקות. 

אך מה לעשות, ונסיבות היסטוריות גרמו לכך ש"אשכנזים" יוצאי אירופה הנאורה [שלפני מלחמת העולם השנייה] הם אלה שיסדו את התנועה הציונית [בבאזל שבשווייץ], עודדו את העלייה לארץ של חלוצים צעירים, עסקו ביישובה, פיתחו את החקלאות, הטכנולוגיה והמדע, חידשו את השפה העברית, [אליעזר בן יהודה בא מליטא] תוך העדפת המבטא הספרדי על זה האשכנזי שמצלצל "בּוּרִיך אַתּוּ אַדוֹינוֹי" וכדומה.

סופרים, משוררים, עיתונאים ואנשי ציבור, שבאו ארצה מווארשה, ממוסקבה, מאודסה, יצרו את הספרות העברית החדשה. הפרופסורים שבאו מהיידלברג, מווינה, מברלין הקימו את האוניברסיטה העברית, מוזיקאים הקימו את התזמורת הסימפונית, שחקני "הבימה" באו ממוסקבה.

אז מה לעשות, שכמעט כולם היו "אשכנזים"?

בין בוני הארץ היו כמובן גם "ספרדים" ועולים מארצות ערב, ולא נגרע חלקם בפיתוח המדינה. רובם נשלחו למושבים מרוחקים, בפריפריה, הרחק מתל-אביב, וזה נכון. אך העיקר נעשה בידי ה"אשכנזים". וגם זה נכון.

ובכן, "אשכנזים" נוראים אלה התנכלו לעולים המזרחיים, היפלו אותם בכל תחומי החיים, זילזלו ולעגו להם ולתרבותם ולהתנהגותם, למוזיקה שלהם, לשפה הערבית שבפיהם, שילדיהם התביישו לדבר בה [כשם שילדי ה"אשכנזים" התביישו בשפת היידיש שבפי הוריהם].

יתרה מזאת: ה"אשכנזים" המתנשאים הללו לא קיבלו לאוניברסיטה אף לא פרופסור אחד שבא מתימן או ממרוקו. לא העסיקו בבתי החולים מנתחים מבית-החולים האוניברסיטאי של פֶס, הם לא שילבו בתזמורת נגני עוּד ומתופפי דרבוקה, הם פסלו שחקני תיאטרון שדיברו ב-ח' ו-ע'. ועוד מעשים נוראים כאלה ואחרים, שביצעו בהם ה"אשכנזים".

תשאלו את אמנון לוי, "משתכנז" [ממוצא סורי] שנאלץ לוותר על ייחודו העדתי כדי להתקבל ל"אליטה" ה"אשכנזית".

עכשיו הוא מחייה ושולף את "השֵד העדתי" הזה לפני בני-בניהם של אותם "מזרחיים", בסידרה של כתבות מתבכיינות, שאין בהן אף לא שמץ של איזון. אף "אשכנזי" לא מופיע בסידרה זו, לפחות לא בשלושת הפרקים שראינו עד עתה, כדי להראות את נקודת השקפתו בנושא כאוב זה. להראות ש"מזרחיים" השתלבו לא רע בחיי המדינה: היו ביניהם נשיאים, יש ביניהם שרים בממשלה, חברי כנסת, ראשי ערים, אנשי כלכלה ותרבות, סופרים ועיתונאים, קצינים  בכירים.

אמנון לוי מחזיר אותנו ללא צורך לימים הקשים ההם, שכמעט התגברנו עליהם במשך השנים.

יש בארץ לא מעט בנים לזוגות מעורבים, שאינם יודעים כיצד להגדיר את עצמם: "ספרדים" או "אשכנזים", ודומה שזה גם לא מעניין אותם כל-כך. הם רואים את עצמם כישראלים, ודי להם בכך.  יש לקוות שמגמה ברוכה זו תלך ותתגבר בשנים ובדורות הבאים ונהיה עם אחד, עם מסורות עבר שונות ומגוונות.

גילוי נאות

כותב שורות אלה נולד במזרח אירופה, כלומר הוא בעצם "מזרחי", ועד בואו לארץ הוא לא ידע כלל שיש בעם היהודי שתי עדות ולהן אורחות-חיים שונות, וגם שני רבנים ראשיים...

הפירוד הזה לא נחוץ לנו כלל.

* * *

עדי אמסטרדם

ספר התקומה

א

ובימים ההם בשנת השתיים ושלושים וחמש מאות ואלף להג'רה, בשנת השלוש ועשרים לשבת חאפז השני על כס הנשיאות, ומוחמד ג'בארין מושל בחיפה ותרבה הרעה בארץ. ויראו שוטרי העיר חיפה אדם וישאלוהו לשמו, ויאמר אליהם אסעד א-סיוני אני. ויהי בשמעם את שם האיש, ויכוהו השוטרים וימות. ויגיע דבר מותו אל אחיו, ויזעקו ויבקשו נקם כי הומת אחיהם חינם. ויהי ממחרת היום, ויראו שוטר משוטרי העיר, ויכוהו וימות. וירא אותם איש מדון, ויספר לשוטרים את אשר ראה. ויהי בלילה ההוא, ויבואו מאתיים אנשים לוחמים ושוטרים אל ביתם, ויכום, וישחטום ככלבים, שלושה ושלושים איש אישה וילד נשחטו ביום ההוא ומתו מות קדושים.

ויוגד לראווי א-סיוני, הוא אבו ג'מיל, ויקרע בגדיו, ויזעק בקול ויתאבל שבעת ימים. ויהי מקץ שבעת ימים, וישא אבו ג'מיל עיניו לשמיים והנה דרך כוכב אש ומראהו גדול ונורא. ויאמר אבו ג'מיל לתלמידו מוסא מראענה בראותם שניהם את כוכב האש לאמור: שמע בני את דבריי כי בוא יבוא חורבן לממשלת הרשעה וסוף למוסד בליעל, וככוכב האש הזה יעלו אנשי חיל וכבית חשמונאי יניסו את בני ישמעאל. ועתה בני הישמר לך לנפשך, למען יאריכון ימיך ודבר סודנו לא נודע.

וילך מוסא מראענה מן המקום ההוא, ויהי ברדת הערב, ויבואו שוטרים אל בית אבו ג'מיל וישרפוהו באש. ויקח אבו ג'מיל את ספר תורת משה ויזעק בביתו לאמור: אשתי, אשתי, ולא ידע כי מתה.

וינוס מן המקום ההוא וילך אל מוסא מראענה תלמידו. ויאמר אבו ג'מיל אל מוסא מראענה לאמור: לך וקרא לכל זקני המשפחות לבוא בשער ביתך כי הקיץ הקץ על ייסורי ישראל וסבלותם. וילך מוסא מראענה אל זקני ישראל אשר בחיפה, ויאמר להם את אשר ציווה אותו אבו ג'מיל, ויקבץ אותם בשערי ביתו, ואלו הם אשר קיבצם מוסא מראענה: את בשאר אֲפָסְטיני, את עמאד א-זָפוּלוּני, ואת עומאר לפי, ואת אדהם צנעני, ואת יחיא מגרבי ואת סעיד בּוּרַסְטִין ואת סלמאן חוסייני, ואת חסן חורי ואת יוסף אל-אבּיבּי, ואת חאלד דָפִידוּף ואת מהדי מהדי, ואת אמיר ג'וּלן ואת כמאל אִיסְרִילִי, שלושה עשר ראשי ישראל אשר בחיפה, ולא ידעו הם כי מכר אותם כמאל איסרילי לאויביהם, בעבור בצע כסף מכרם.

וידבר אליהם אבו ג'מיל לאמור: שמעו את אשר אדבר עליכם, כי תקומת בית ישראל נגלתה אלי בלילה. והיו המוני ישמעאל נסים מן הארץ הקדושה, מכל ערינו וכפרינו, ואנחנו נמשול. שובו אל בני ביתכם, שלחו לקרוא לאנשי שלומכם כי לא נכרע עוד תחת עול רשעים. קום תקום כנסת ישראל ובאה גאולה על עמנו. ויהי לאחר הדברים הללו, ויעש להם כובעים ארוגים, שלושה עשר כובעים ארוגים בצלם מנורת המקדש עשה להם, ויורה להם לחבשם על ראשיהם, כי לא עוד יעשו את אשר ציווה אותם חאפז השני לאמור, כל המענה נפשו במועדי ישראל יסקלוהו באבנים וכל המציג את צלם מנורת המקדש ידו תיגדע. וכל נושא תפילת ישראל וכל המקיים אחר מצוות הפסח וכל השובת ביום השבת וכל המקיים אחר יתר חוקי ישראל אשר ניתנו למשה במדבר, יושלך לבית האסורים.

וילך כמאל איסרילי אל בית המושל ויספר לו את אשר אמר אבו ג'מיל. ויבואו בלילה ההוא שוטרים אל אבו ג'מיל ואל זקני ישראל אשר בחיפה, ויאסרום ויענום בבית האסורים ויהי מקץ שני ימים ויחפרו בור גדול בחצר בית המושל, הוא מוחמד ג'בארין, ויטמינו את זקני ישראל בבור מרגליהם ועד צווארם ויכסו אותם באדמה. ויאמר מוחמד ג'בארין אליהם, באה הנמלה אל האריה ותבקש להכניעו. וילעגו המוני בני ישמעאל אל זקני ישראל הטמונים בחצר. ויאמר אליהם מוחמד ג'בארין, המיתו את הכלבים, ויסקלו אותם המוני בני ישמעאל באבנים וימותו אבו ג'מיל וזקני ישראל אשר בחיפה, ורק את כמאל איסרילי אשר בגד באחיו לא הרגו. וילך כמאל איסרילי אל המושל ויבקש את ממונו, כי אמר לו המושל, והיה כי תסייע בידי כנגד המורדים ואתן לך ממון רב, למען יאמרו עליך היהודים, כך יגמול המושל לדורשי טובתו, ויאהבוך כי אהבתיך גם אני, ויבקשוך לסוב אל חצרי והם לא ימרדו בי. ויאמר מוחמד ג'בארין, מדוע אתן לך מבוקשך, ואתה בגדתך באחיך, וגם בי בגוד תבגוד. ויבוא איש אחד מאנשי המושל וישחטהו ויתבוסס בדמו.

ב

ויקח מוסא מראענה אריג ויקרע אותו לשלושים פיסות, ויתן על כל פיסה את צלם מנורת המקדש, וישלח שליחים מאנשי סודו למען יתנו את פיסת האריג לזקני ישראל בכל עיר ובכל כפר. ויאמר להם, כה תאמרו לזקני ישראל: זיכרו את אשר עשה לכם מושל העיר.

ויהי מקץ שבעה ימים, וביום השמיני באו מאה אנשים מישראל בשער העיר חיפה ועל גבם שקים. ויבקשו מחסה ופת לחם, וישבו בעיר. וביום העשירי, ויבואו מאה וחמישים אנשים מישראל בשער העיר, ועל גבם שקים. ויבקשו גם הם מחסה ופת לחם, וישבו בעיר. ויהי מקץ שני ימים, ויבואו שבעים אנשים מישראל בשער העיר, ועל גבם שקים. ויבקשו מחסה ופת לחם, וישבו בעיר. ויעשו כן ימים רבים, ויפקוד אותם מוסא מראענה ויהיו שלושים ושבע מאות ושלושת אלפים איש מישראל, כי פרו ורבו מאוד. 

ובחודש השלישי למות זקני העיר, ויקבץ מוסא מראענה את כל ישראל ואת כל כלי המלחמה ויאמר אליהם, צאו ורשו את העיר הזאת, כי קום יקום ישראל ביום הזה. ויצאו ישראל ויאחזו כלי מלחמה, ויחלק אותם מוסא מראענה לגדודי צבא גבורי חיל. וישלח את הגדוד הראשון לצור מדרום, ואת הגדוד השני לצור ממזרח על ההר, ואת הגדוד השלישי שלח לצור על דרך דמשק, היא הדרך המובילה אל העיר, ושני גדודים שלח אל העיר להילחם בה. וילחמו ישראל בשוטרים ובבני ישמעאל היוצאים אליהם להשמידם, ותהיה יד ישראל על העליונה. ויצורו הגדודים אשר שלח מוסא מראענה על הדרכים והכבישים, ויארבו לצבא סוריה וכלי רכבם יומם וליל. ויכבשו ישראל את הר הכרמל מיד הערביים ויכו את השוטרים אשר על ההר מכה רבה. ויראו בני ישמעאל כי מתו השוטרים וכי גדולה המהומה ויצאו את בתיהם וינוסו משם וישחטו ישראל את הנותרים ככתוב בספר תורת משה. ויכבשו ישראל את הנמל ואת מושבת הגרמנים ואת חליסה ואת נוה שאנן ואת העיר התחתונה ואת העיר העליונה כבשו. ואת הדר הכרמל לא כבשו כי שם בית המושל וחיל גדול ורב. ויסגרו ישראל על הדר הכרמל, ויעלו באש את הבתים ואת כלי הרכב. ויהי עשן כבד בעיר ולא יראה איש את אחיו וגם את צריהם לא ראו. ויאמר מוסא מראענה לאנשיו, נשבה כאן כי כבד העשן מראות. והיה ובאו הערביים, והרגנום חרש, לבל ידעו מקום מחבואנו.

ואישה היתה בגדוד ישראל, שירין אבו עיאש, ויהי בשומעה את דברי מוסא מראענה, ותלך בגפה אל בית המושל. ותבוא אל שער בית המושל ותרא שניים שוטרים והם לא ראוה. ותירה באחד ובשני וימותו שניהם. ותיקח מן האחד את קובע הפלדה אשר לראשו, ואת כלי הירייה אשר לו ותשוב אל המחנה. ותאמר אל מוסא מראענה, ראה כי הבאתי עמי קובע פלדה וכלי ירייה אשר לשוטר בשער בית המושל. ואראהו ואהרגהו ואין עוד שוטרים כי נסו מן המקום. ויען לה מוסא מראענה, אשת חיל את, ועתה, לכי קחי עִמך לוחמים תשעה, והלכתם וצרתם על הדרך הגדולה, היא הדרך המובילה אל בית המושל, למען לא ינוס. ותקח עִמה לוחמים תשעה, וילכו אל בית המושל ויהי בבואם אל הדרך, ויצאו שוטרים רבים מן הבתים, ויכום ברובה ובפגיון, ויהרגום. ואת שירין ביתרו השוטרים כי כך ציווה אותם מוחמד ג'בארין, ויבתרו אותה לעשרה נתחים ויקשרו את הנתחים אל עשרה כלבים וישלחו את הכלבים, לאמור, ככה ייעשה לבית ישראל. וירא מוסא מראענה את הכלבים ואת הנתחים, וידע כי נפלו הלוחמים ויקרא שם המקום ההוא דרך העשרה עד היום הזה.

וישלח מוסא מראענה את אנשיו סביב לבית המושל ויאמר להם, שבו ואל תלחמו. והיה וראיתם איש שאינו מישראל והרגתם אותו והבאתם גווייתו אלי. וישבו האנשים סביב בית המושל.

ג

ושר הגדוד השלישי אשר על הר הכרמל היה ג'יבריל אבו עיאש, ולא ידע את אשר אירע לאחותו. וירא כי שלח הנשיא חאפז השני חיילים וכלי שריון לרוב, וילכו בדרך דמשק היא הדרך המובילה אל העיר אסדיה, היא מוצקין. וירדו ג'יבריל אבו עיאש ואנשיו מן ההר, וילכו ויכתתו את הדרך, וישובו לארוב. ויאמר ג'יבריל אל עיאד לֵפִי סגנו, לך אל הצבא הזה ואמור להם: איש סוריה אנוכי, וישראל שרפו את ביתי ואת משפחתי, שלושה ושישים נפש שרפו. וְאראה כלי מלחמה רבים להם אשר לא ראיתי מעודי וכלי שריון וכלי משחית להם. ואמרת להם כדבר הזה, ויירו האנשים ברוביהם פעם אחת ויהי רעש גדול. ואלו אשר יורים ממחבואם, קלעים הם. והיו מהם אשר יקלעו בגלגלי הרכב אשר בשיירה, ומהם אשר יקלעו באנשי הצבא. וייפול עליהם מורא גדול, כי לא ידעו את מקומנו.

וילך עיאד אל הצבא, וישא ידיו מעלה למען יראו כי אין כלי מלחמה אִתו. ויצא אליו גנרל הצבא ויאמר לו: בן אדם, מי אתה. ויען עיאד ויאמר: איש סורי אנוכי, וישראל שרפו את ביתי ואת  משפחתי, שלושה ושישים נפש שרפו חיים. ואראה כלי מלחמה רבים אשר לא ראיתי מעודי, וכלי שריון וכלי משחית להם. ויאמר לו גנרל הצבא: אחי אתה, ומהיכן תבוא. ויען עיאד ויאמר לו: מחיפה אבוא, כי נסתי על נפשי מישראל. טבוח טבחו ישראל בשוטרים ובבני בית המושל ויכבשו את העיר ויהרסו את המסגדים. ויהי כשמוע הגנרל ואנשיו את הדבר הזה, ויפול עליהם מורא גדול. וייתן ג'יבריל אבו עיאש אות, ויירו ישראל על הצבא, מהם אשר קלעו בגלגלי הרכב אשר בשיירה ומהם אשר קלעו בחיילים, ויהי רעש גדול, וימותו עשרים חיילי סוריה, וגם עיאד לֵפִי מת, ותהי מהומה רבה. וינוס הצבא הגדול מן המקום, וירדפו אותם ישראל. ואת כלי השריון ואת כלי המשחית אשר לצבא, לקחו ישראל שלל, כי נסו מתוכם החיילים. ויהי מספר הנופלים ביום ההוא חמש מאות ואלף איש, גיבורי סוריה. ויתר חיילי הצבא נסו אל המחנה הגדול בואכה אסדיה.

וילך ג'יבריל אבו עיאש ואנשיו אל ואדי זַפוּלוּן הוא זבולון ויחנו שם. וישכימו באישון הליל. ויחלק ג'יבריל אבו עיאש את לוחמיו לשתי פלגות, האחת קטנה והשנית גדולה. ותלך הפלגה הקטנה ותשב ממערב למחנה הסורי, והפלגה הגדולה היתה כוח אורב ממזרח למחנה חיל סוריה. ויהי בעלות השמש, ותתקוף הפלגה הקטנה את מחנה הצבא ממערב ויפוצו וילכו כולם לארבע רוחות השמיים. וישלחו סוריה חיילים וכלי רכב ושריון לחפש אחר לוחמי ישראל, ויצאו מן המחנה. וירא ג'יבריל אבו עיאש כי נלחמים סוריה במערב, ויבוא עם הפלגה הגדולה ממזרח בעת עלות השמש, ולא ראו אותם יושבי המחנה. ויעלו ישראל עם כלי משחית ועם כלי שריון ועם רכבם על המחנה, ויהרגו את כל יושביו. ויחלשו ישראל על המחנה, ויירו על לוחמי הצבא אשר מחוץ למחנה, וינוסו החיילים כי מורא ישראל נפל עליהם.

ויקח ג'יבריל אבו עיאש עשרה בחורים גיבורי חיל, ויתן להם כובע אריג ועליו צלם מנורת המקדש. ויאמר להם: לכו אל העיר אסדיה ואמרתם לישראל כי תקומת ישראל היא. ואמרתם לבני ישמעאל אשר בעיר, נוסו מן העיר הזאת פן ישחט אתכם ג'יבריל אבו עיאש כחזירים וקראתם את שם העיר מוצקין כדרך אבותינו.

וילכו גיבורי החיל ויעשו כאשר ציווה אותם ג'יבריל אבו עיאש. וינוסו בני ישמעאל מן העיר, ויקראו שמה מוצקין וישמחו ישראל בתקומתם.

ד

וילכו ישראל אשר בגדוד הרביעי מדרום לחיפה, וילכו לחירבת עתלית ויראו כי בושש הצבא לבוא. ויגיעו לפאתי פורידיס ויחנו מחוץ לעיר ויצורו עליה ימים רבים וילכדוה, כי היו יושבי פורידיס גיבורי חיל. וישמעו ישראל הנפוצים בארץ את דבר תקומת ישראל ואת אשר עשה מוסא מראענה, ויקומו אף הם וילחמו בשוטרים אשר שם חאפז הנשיא עליהם. ויהיו רבים הנופלים מקרב ישראל ורוחם לא נפלה. ואלו הערים מתוכן יצאו ישראל להילחם: אל קודס היא ירושלים, אל חליל היא חברון, יפו היא תל-אביב, ודמשק קטנה היא אשקלון, ותל א-נור היא חדרה, וביסאן היא בית שאן, ודיר אל ראיס היא פתח תקווה וביר אל-אברהים היא באר שבע, וקניטרה גדולה היא עפולה אשר ביזרעאל, ונבלוס היא שכם, וראניה היא אריאל, ויצאו ישראל וילחמו בשוטרים אשר שם חאפז הנשיא עליהם שם. ויהי לאחר הדברים האלה, ויקראו ישראל את כל הערים הללו בשמות אשר נתנו להן אבותיהם. 

וישמעו בני ישראל הרבים אשר בגולה, וישימו פניהם לבוא לעזרת אחיהם הנלחמים. ויבואו בדרך האוויר מן התפוצות ובדרך היבשה, מסיני ומעמאן ומביירות, כל ישראל אשר גלו, ארצה ישראל באו. ולא יבואו ישראל אשר בדמשק וחלב ובלד'קיה ובתדמור ובדיר אל-זור אשר בארץ סוריה, כי ציווה אותם חאפז הנשיא לבל יצאו את הארץ. ויחלצו לעזרת אחיהם הנלחמים בערים, וילחמו עִמם כי אחים המה. ויראו השוטרים והמושלים כי רב ישראל ורב כוחו, ויינגפו, וינוסו הם ובני ישמעאל דמשקה. ויהרגו ישראל את בני ישמעאל הנשארים, כאשר עשו ישמעאל לאבותיהם.

וילחם מוחמד ג'בארין מושל חיפה בישראל, ויפול, וילכד בידי מוסא מראענה, הוא וכל אנשיו אשר איתו. ויצו מוסא מראענה את אנשיו להרוג את כל אנשי המושל אשר נפלו בשבי, ואת המושל לא יהרגו כי חטא גדול חטא לישראל. ויהרגו את אנשי המושל אשר נפלו בשבי ואת המושל לא הרגו, כמצוות מוסא מראענה. ויאמר מוסא מראענה אל מוחמד ג'בארין: ראה כי אתמול הייתי בידך והיום אתה בידי. ויען אותו מוחמד ג'בארין ויאמר: חוס-נא על חיי, ואתן בידך ממון רב, וגם הנשיא חאפז השני לא יהרגך, בי דיברתי. ויאמר אליו מוסא מראענה: כלב אתה ודבריך אינם דברים, כי אם ניבוחי הכלב המה. ידוע ידעתי כיצד תגמול לדורשי טובתך ולמשלמי השלמונים אשר נתנו לך מיטב כספם. וכי תבקשני לבגוד באחיי, בבני עמי בעבור חייך. ויען מוחמד ג'בארין ויאמר: הורגני כעת, אם תחפֹץ לעשות כן, אך זכור את אשר אמרתי אליך, כי אין הנשיא מוחל ואיננו שוכח. ויבקש את נפשך ואת נפש כל ישראל אשר מרדו בו ואשר הרגו את אנשיו ואשר השפילוהו. והיה וחסת על חיי, והלכתי אל ארמון דמשק, כלום יאהבני הנשיא, לא, כי אם ישחטני כחזיר וישלך נבלתי אל הכלבים.

ולא הרג מוסא מראענה את מוחמד ג'בארין ביום ההוא, וישליכהו אל בית האסורים, ויאמר: כלוא תהיה כאן וארעיבך, כי בריא אתה, ורעבים אנו.

ויכבשו ישראל את בית המושל אשר בחיפה, וינתצוהו ואת כל אשר בו, וישרפוהו באש ולא נותר ממנו שריד ולא נבנה עד היום הזה.

ויהי כאשר שמע חאפז הנשיא את הדבר אשר נעשה בפלשתין היא ישראל, וייחר אפו, ויצו את חייליו ואת כל כליי הרכב ואת כל כליי השריון ואת כל כליי התעופה אשר לו לעלות ולהילחם עם ישראל. ויעלה הצבא הגדול וילחם עם ישראל. ויבוא הצבא הגדול אל העיר ספד היא צפת, ולא נלחם שם כי עלו שארית ישראל מן העיר אל חיפה, ולא נותר שם איש. ויחריבו החיילים את העיר עד היסוד. ויבוא החיל אל העיר טבּריא, היא טבריה, והעיר שוממה ונטושה, כי עלו שארית ישראל אל עפולה להילחם, ולא נותר שם איש. ויאמר איש מצבא סוריה אל חברו: כל ישראל מתקבצים לעלות עלינו. וייפול פחד גדול על החיילים.

וישלח הנשיא חאפז השני כלי תעופה וטילים להשחית את ישראל, וישלחם אל חיפה, ואל תל אביב, ואל חדרה, והיה מספר הנופלים מקרב ישראל ביום ההוא רב מאד, גברים נשים וטף.

ובימים ההם רבו נביאי השקר בישראל, ויכתבו דברי נבואות כזב, ויעכירו את רוח ישראל ככל אשר עלה בידם כי נביאי שקר הם. ולא יחדלו נביאי השקר מהינבא עוד מימי ממשלת ישראל ועד היום ההוא לא חדלו. ויהי בתל אביב נביא שקר, ע'דאן לפנסטין שמו. ויאמר ע'דאן לפנסטין לכל ישראל אשר בתל אביב: בית ישראל, לכו וניכנע לפני הנשיא חאפז השני ונחיה כבני אנוש ולא נלך שולל אחר מוסא מראענה המבקש להמיתנו, כי כל ישראל הנוהרים אחר מוסא מראענה, נוהרים אחר משיח-שקר, מלאך חבלה. צאו והביטו, בית ישראל, וראו את אשר עשה מוסא מראענה, כי השחית את הארץ ויטמאה בדם תמים. ויחפוץ בנחלות רבות לו ולמשפחתו, ואתכם ישלח אל מותכם, כי לא את טובתכם ביקש. ואילו לא היו ישראל מורדים בחאפז הנשיא, כלום היה משלח בנו את חילו? הרי על סיר הבשר ישבנו עד היום הזה, ולמה נהפכהו, כי אהוב אהבונו בני ישמעאל אשר ישבנו בתוכם. אהוב אהבונו בני ישמעאל אשר היינו גרים בקרבם, ולא דרשו רעתנו כאשר ידרוש מוסא מראענה. זכרו את הטובה אשר עשו לנו ישמעאל וסוריה כל השנים ועתה קומו וברכו את הנשיא וחיו.

ויאמרו אליו זקני ישראל אשר בתל-אביב, לך והינבא לךָ בעיר אחרת כי נביא שקר אתה, ותביאו אתה ואבותיך את הרעה הזו על ישראל לפני שנים רבות. ולא יצא ע'דאן לפנסטין את העיר, וישב בה ויינבא בה בכל יום. ויבואו ויאספו סביבו אחדים מבני ישראל ויאמרו לו: דבריך נכוחים, וילכו אחריו לכל אשר ילך, ויאמרו הן לכל אשר יאמר. ויהי כשמוע מוסא מראענה את הדבר הזה, ויאמר: נביא השקר הזה אשר אמר 'הרי על סיר הבשר ישבנו כי אהוב אהבונו בני ישמעאל' דברי הבל בפיו, ורוחו שפלה. לא יזכור ע'דאן לפנסטין את אשר היכו אותנו בני ישמעאל, לא ידע את אשר עשו לנו סוריה, לא ייכחד את אשר העלילו בני ערב ופרס עלילות דמים ויפיצו דיבת ישראל השכם וערב, ויאמר 'אהוב אהבונו בני ישמעאל.' ומדוע לא ילך ע'דאן לפנסטין אל סוריה להינבא עליהם לאמור, בית ישמעאל, לכו ומסרו כלי נשקכם ביד ישראל, כי יאהבו אתכם כאהוב איש את אשתו. ואם ישליכוהו הימה, מה יאמר ע'דאן? מעוד מעדתי ואפול אל הים? וכאשר ייקחו המרצחים את דמי ילדיו יאמר הוא: נפטרו ילדיי? כי רוח רעה באה בקרבו וסתמה את לבבו ולא ידע את אשר ידבר אליכם, הלזה תקראו נביא?

ה

וישלח חאפז הנשיא כלי משחית רבים וצבא גדול ויצאו להילחם עם ישראל. ויבואו עד פאתי העיר מוצקין ויצורו עליה ויירו עליה מתותחים ויטילו עליה טילים. ולא נפלה רוח ישראל כי שמעו את אשר דיבר אליהם מוסא מראענה לאמור: יום תקומת ישראל יבוא בעבור רבים מבחורינו, כי את דמם ניקום, ואת מולדתנו נגאל.

וילך ג'יבריל אבו עיאש ואנשי חילו לסייע ביד יושבי מוצקין החריבה. ויחלק ג'יבריל אבו עיאש את צבאו לשלושה ראשים, האחד ישלח מצפון, האחד ממזרח והאחד מדרום, ויעלו על הסורים משם, וילכדום, ויכו בהם וייקחו שלל רב. ויהי נופלים אלפיים מקרב הסורים, ויחר אף חאפז הנשיא עד מאוד. ויצו חאפז הנשיא את כל אנשיו ואת כל צבאו ואת כל שוטריו ואת כל בני סוריה וישמעאל אשר בארץ ישראל, לצאת את הארץ, ויעשו כן.

ויהי בהישמע הדבר, וישמחו ישראל ויעלצו ויהי יום זה, הוא יום ט"ו בחודש טבת, יום מועד תקומת ישראל קראו לו. ויבואו ישראל אל מוסא מראענה ויאמרו לו: אתה הובלתנו לתקומה ולגאולה, ועתה הֶיה לנו לראש, ואנחנו נהיה לך לעם.

ויבחרו ישראל במוסא מראענה עליהם לראש ולא לנשיא, למען יימחה זכר נשיאות סוריה מעל הארץ, ויהי ג'יבריל אבו עיאש שר צבאו. ואלו הם האנשים אשר שם מוסא מראענה על ישראל: את פהים אבו-שור הוא שר הכסף, את בסאם ליפישיס הוא שר העבודה, את מוניר מראענה הוא שר הלימוד, את סלמאן ג'יברילוף הוא שר המזון, את טאריק אבן-יוסף הוא שר כלי הרכב, את איעד אבן-יוסף הוא שר הבריאות ואת פיראס צנעני הוא ראש השרים, כי היה תלמיד למוסא מראענה כל הימים ההם, ויאהבו.

וימשול מוסא על ישראל שנה אחת, ויעלה חאפז הנשיא חייל גדול על ישראל להילחם בם. ויטל טילים וימטיר עליהם אש וגופרית וחומצה מן האוויר, כאשר עשה לכורדים, וירפו ידי ישראל הנלחמים בו, ויהיו מתים רבים מקרב העם. ואלו הם הנופלים מקרב העם היושב בישראל ביום ההוא, שש מאות ושני ריבוא איש, אישה וילד. ותאחז בהלה בישראל, וינוסו אל ראשי ההרים הגבוהים. ויאמר מוסא אל ג'יבריל אבו עיאש: לך אל מוחמד ג'בארין אשר נמק בכלאו, וקח עמך אנשים יודעי תקשורת ומצלמות. וצילמת את מוחמד ג'בארין חי ולא מת, ואמרת באזני האנשים ולעיני המצלמות המשדרות את השידור הזה: ראו את מוחמד ג'בארין מושל העיר חיפה כי חי הוא בכלאו, ולא נענהו ולא דיבר באוזנינו דבר. ונסוג החיל הגדול מאדמת הארץ, ונשלח את מוחמד ג'בארין אל ביתו ואל משפחתו. והיה כי לא ייסוג החיל הגדול אשר נשלח מסוריה להשמידנו, והשבנו לכם מנה אחת אפיים.

ולא יחת הנשיא חאפז השני ולא נסוג חילו מאדמת הארץ.

ויוציאו את מוחמד ג'בארין מכלאו, ויביאוהו אל ג'יבריל, כאשר ציווה את אנשיו לעשות. ויצו ג'יבריל אבו עיאש את אנשיו לגדוע את ידי מוחמד וישדרו את המחזה בכל הארץ. ויאמר ג'יבריל אבו עיאש: כך ייעשה לכל סורי הנופל בידינו, כי טוב מותכם מחייכם בשבי. ויקרא ג'יבריל אבו עיאש לאנשיו, ויביאו חזירים שניים אל ההיכל, וילוקו החזירים את הדם אשר הוקז מן היד. ויאמר ג'יבריל: כך ייעשה לכל סורי אשר ימות על אדמתנו, כי טוב מותכם במולדתכם ממותכם כאן.

וישמעו הסורים ובני ישמעאל ויתר האנשים את אשר נעשה למוחמד ג'בארין, ויפול עליהם מורא גדול, לאמור: עם אכזר הוא ישראל.

ויזעקו אבות בלכת בניהם אל ארץ ישראל ותמאנה אמהות לשלוח את בניהן להילחם, לבל יעונו ויומתו בטומאה. ויחר אף חאפז הנשיא כי סירבו אנשיו לצאת ולהלחם בישראל כי יראה היתה בלבבם. ויצו את חילו לשוב אל ארצו ולא להילחם על ישראל, ולא ידעו ישראל כי יחרוש מזימות להשמידם. ויצא מוחמד ג'בארין מכלאו כאשר אמר מוסא מראענה, וילך אל ביתו. ויהי כאשר דרך על אדמת סוריה, ויבואו שוטרים ויקחוהו אל בית האסורים, וישאל לפשר הדבר ולא אמרו לו דבר, ויקראוהו אבו אל-יד, כי ילוקו החזירים את דם ידו. וישב מוחמד ג'בארין בכלאו ימים רבים, ויענוהו הסורים כי דיבר באוזני ישראל את כל אשר ידע. ויהי מקץ ימים רבים, ויאמר הנשיא חאפז השני אל אנשיו: לכו והביאו את מוחמד ג'בארין, הוא אבו אל-יד, מכלאו בו נמק ימים רבים. וילכו ויביאו את מוחמד ג'בארין, ויאמר לו חאפז הנשיא: ביום זה אחון אותך מכלאך, כי חייך אינם שווים כקליפת השום הנישאת ברוח. מהיום הזה תהיה ללעג ולקלס כי ידעו אנשים את הטומאה אשר טמאוך החזירים, ויקראו שמך אבו אל-יד עד סוף ימי חייך. ולא תישא אישה, ולא תוליד ילד, כי ארור אתה הבוגד באוהביו, וארור זרעך אחריך.

וילך אבו אל-יד אל בית אביו וימות שם.

ו

ויהי בימי ממשלת מוסא מראענה, והוא בן שלושים שנים, ושנתיים ימשול על ישראל, ותרבה הטובה על הארץ, ויאהבוהו העם אשר בישראל. וידבר מוסא מראענה באוזני המושלים והמלכים אשר יושבים באמריקה הצפונית, באמריקה הדרומית, באירופה ובאסיה, ויאמר: שמעו מושלים האזינו לדבריי כי בתקומת ישראל אתם חוזים וישראל ישב ביניכם לעולם ועד. שלוש פעמים הפקרתם את ישראל לגורלו, ושלוש פעמים עמד על רגליו, כי עם אמיץ ישראל, וחפץ חיים. ותלחכו את פנכת הערביים אשר מהם יראתם שנים רבות, ותעשו כמעשה הכושי אשר עשה לאבותינו וליתר בעלי בריתו בהפנותו גבו אליהם. ותחמדו בצע כסף וזהב זהוב וזהב שחור, ותכסו את מצפונכם בראותכם עמים נכחדים, ותאמרו בלבבכם, כאשר תיראו מן הערביים: טוב ויפה המעשה אשר עושים הערביים, ולא ראיתם את הזוועות אשר עוללו הם לעמים היושבים בקרבם. גויים גדולים ישבו בקרב הערביים, וכולם נטבחו. עמים כבירים שכנו עִמם ובניהם נשרפו באש, ויאמרו עמי העולם בשמעם את הדבר הזה: טוב ויפה, טוב ויפה, ולא הושיטו ידם לעזרה. מושלי העולם ומלכיו האזינו לדבריי, מוסא מראענה, ראש ישראל, כי בי דיברתי: מהיום הזה לא נבקש עוד את עזרתכם, למען לא ננקב את ידינו כי לא יהיה הקנה-הרצוץ הזה לנו למשענת. לא יתייצב ישראל כי אם על רגליו, ולא יזדקף יהודה כי אם בראש זקוף. הנני נושא קולי, ואקרא אל כל ישראל אשר בגולה, שאו ציונה פעמיכם וגורו כאן עמנו, כי זאת מולדתכם ומולדת אבותיכם, ואנחנו לא נפקירכם כדרך הגויים אשר בארצותיהם תשבו.

ויוסף חאפז הנשיא להילחם בישראל, ויטל כלי משחית בדרך האוויר להחריב את הארץ.

וישלח מוסא מראענה שליחים אל מושלי הכורדים אשר בצפון סוריה, לאמור: הבה ונכרות ברית והחרבנו את סוריה ואת האנשים אשר בה כאשר עשו לנו ולאבותינו שנים הרבה. ויכרתו ישראל ברית עם מושלי הכורדים, וילכו להילחם כתף-אל-כתף, כורדי וישראלי ילכו יחדיו.

ויקראו מושלי הכורדים לאנשים גיבורי חיל מבני עמם, אשר בתורכיה ובעיראק ובפרס, ויצאו למלחמה. ויבואו מן הצפון בפלגות קטנות, וילחמו בהיחבא, ויחריבו בנפץ כלי רכב וגשרים ובתים הרבה. ותאחז בהלה בלב יושבי הארץ כי לא ידעו דבר. ויבואו ישראל מן הדרום להילחם על סוריה, וילחמו גם הם בהיחבא כדרך הכורדים, ויחריבו בנפץ בתים וגשרים. ויחר אף חאפז הנשיא וישלח חיל גדול לתור אחר המפגעים, ויצא הצבא וישוב כי לא מצאם. ויטל עוד טילים בדרך האוויר, להחריב את ישראל ואת הכורדים, ויוטלו מן השמיים אש וגופרית וחומצה, וישמעו עמי העולם על הדבר אשר עשה חאפז הנשיא, ולא החרישו עוד. ויאמרו אליו: חדל מעשות כאשר תעשה, ולא תטיל עוד טילים על ישראל ועל הכורדים. והיה אם תמאן, ולא נסחור עמך ועם עמך למן היום הזה ועד עולם. ולא השיב להם חאפז הנשיא, ולא חדל מהטל טילים על ישראל ועל הכורדים, ולא חדלו עמי העולם ממסחר עם סוריה כי דברים ריקים דבריהם.

ויבואו חילות ישראל והכורדים פאתי דמשק, ויחריבו בנפץ בתים, ויהי מספר המתים בדמשק לבדה שניים ותשעים ומאה איש אישה וילד, וצבא סוריה לא מצאם. וידבר מוסא מראענה אל חאפז הנשיא ויאמר לו: לא ביקשנו ארץ לא-לנו, כי אם את ארץ אבותינו, ואתה ביקשת להכחידנו מעל פני האדמה. ועתה, אם תחדל מן המלחמה הזאת ומהטל טילים על ערינו ועל אנשינו, וחדלנו אף אנו מהמלחמה, ושבנו איש אל נחלתו ואל מולדתו וחיינו בשלום. ויען אותו חאפז הנשיא ויאמר: טוב מותי מכניעתי. כך אמר חאפז הנשיא אל מוסא מראענה, אך לא נלחם עוד ולא הטיל עוד טילים על ישראל ועל הכורדים, כי עייף העם מן המלחמה.

ויתר דברי מוסא מראענה, וכל אשר עשה וכל גבורתו, הלא הם כתובים בספר דברי הימים לתקומת ישראל. ויעמוד מוסא מראענה שלוש ועשרים שנה בראש ישראל, ויאסף אל-אבותיו, ויקבר בעירו חיפה. ויבוא נביל אל-קודסי ויעמוד בראש ישראל אחריו.

* * *

אורי הייטנר

1. הבנאי, סמי בר לב

ככל ילד רמת גני, קיבלתי בכיתה ב' ספרון קטן, בצבע ירוק – "במו ידיו", ובו סיפור חייו של מייסד העיר ומי שעמד בראשה עשרות שנים, עד יומו האחרון, אברהם קריניצי. הכותרת של הספר מבטאת את המסר שלו – כל מה שקיים ברמת גן, הוא יציר כפיו של קריניצי. בעיני רוחי הילדותית, ראיתי בקריניצי מי שממש, פיזית, בנה כל בית ונטע כל גן. והאמת היא שזה היה כמעט נכון.

באותה מידה, ניתן לומר שאת קצרין בנה סמי בר לב במו ידיו. כן, כמעט יהיה נכון לומר שהוא אישית בנה כל בית ונטע כל עץ. כל מה שיש בקצרין, מן המסד ועד הטפחות, נזקף לזכותו של סמי. סמי הבנאי.

במיתולוגיה הרמת גנית נהוג היה לומר: למה הוקמה רמת גן? קריניצי רצה להיות ראש עיר אז הוא הקים עיר. במיתולוגיה הקצרינאית אמירה דומה: רמונה לא היתה מוכנה להיות קיבוצניקית. היא רצתה לגור בעיר, אז סמי בנה לה עיר.

סמי עלה לגולן אחרי מלחמת ששת הימים והצטרף לחלוצי מרום גולן. הוא עסק בארכיאולוגיה והיה שותף למפעל החשוב של חשיפת עברה היהודי של הגולן. כאשר חברי מרום גולן עברו מקונייטרה לנקודת הקבע שלהם, הוא נשאר בקונייטרה והגה את רעיון הקמת העיר הישראלית בגולן – בקונייטרה. סמי נאלץ להתפנות מקונייטרה במלחמת יום הכיפורים, ואחריה – ישראל נסוגה מן העיר. סמי עבר לראש פינה, המשיך לחפור בגולן, ובמקביל הקים את הגרעין המייסד של קצרין, עיר הגולן, בירת הגולן.

סמי הנהיג את הגרעין והוביל את מאבקו ופעולתו להקמת היישוב ולאחר מכן עמד בראש היישוב מיום הקמתו ועד עתה.

יש הרבה מה להתגאות בקצרין, במוסדות החינוך והתרבות שבה, במפעלי התעשיה המייחדים אותה כעיר המים והיין (והשמן והבירה), את התחברותה לקצרין העתיקה כתשתית הערכית של הקהילה, את המכון לחקר הגולן הפועל בקרבה ועוד. כל אלו ואחרות הן טביעות אצבעותיו של סמי.

תקצר היריעה לתאר את עשייתו, את תרומתו ואת הישגיו של סמי. אני רוצה לציין שני הישגים חשובים.

האחד הוא העלאת מכללת "אוהלו" לקצרין ושדרוגה המשמעותי לעומת מה שהיתה בעמק הירדן. המשימה הזאת נראתה בלתי אפשרית. איך אפשר לנצח את הלובי האדיר של עמק הירדן, שלעולם לא יסכים שהמכללה תעבור למקום אחר. ומי יסכים שהיא תעבור דווקא לגולן, בימים שבהם מתנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן.

הסיפור הבא עשוי להמחיש את גודל ה"חוצפה". משלחת של ועד יישובי הגולן, שכמדומני כללה את יהודה וולמן, יהודה הראל, אלי מלכה, עוזי קרן ואותי, נפגשה עם ראש המועצה האזורית עמק הירדן באותם ימים, ולוולה, כחלק מפעולותינו לרתום את יישובי הצפון לתמיכה במאבק. נכנסנו למשרדו של ולוולה, והוא התנה את קיום הפגישה בכך שאני אסתלק מהמקום, כיוון שימים אחדים קודם לכן פרסמתי מאמר בעד העלאת "אוהלו" לקצרין. כדי שלא תיווצר תקרית והפגישה לא תתפוצץ, הסכמתי ללכת. אבל תגובתו של ולוולה ממחישה עד כמה היה חשוב לו, ומדובר היה בראש מועצה חזק מאוד ובעל קשרים הדוקים מאוד עם הממשלה, שהמכללה תישאר בעמק.

כחלק מן המאבק נגד העלאת המכללה לקצרין, הח"כ באותם ימים חגי מרום הצהיר שזו התגרות בסוריה שעלולה להוביל למלחמה (!), לא פחות (והוא לא התכוון למלחמת האזרחים בסוריה).

מול מכבש הלחצים הזה, העברת "אוהלו" לקצרין נראתה חלום באספמיה. אולם סמי היה ממוקד מטרה ונחוש להעלות את המכללה לקצרין, ויהי מה. הוא ראה בחזונו את התרומה הגדולה לקצרין ולגולן של מכללה כזאת שתקום בתוכה. יש עוד הרבה לאן לקדם את המכללה, אך עצם קיומה בקצרין היא הצלחה גדולה, הנזקפת כולה לזכותו של סמי.

ההישג הנוסף הוא קליטת העליה מבריה"מ. כשהחלה העלייה הגדולה, סמי זיהה את הפוטנציאל הגדול שבה לקידומה של קצרין, לצד התרומה הציונית הגדולה של קליטת עלייה. גם כאן, היה צורך בהרבה אמונה, תעוזה וחזון כדי להאמין שהעולים יסכימו לעלות לקצה המדינה, סמוך לגבול עם סוריה, רחוק ממרכזי האוכלוסיה, באזור הנתון תחת איום של נסיגה. סמי סימן את היעד, השקיע את כל מאודו בשכנוע עולים – כבר בנתב"ג, לעלות לקצרין. ולאחר שבאו הראשונים, התקבלו בחום ואהבה שהורעפה עליהם מן הקהילה וקיבלו כל סיוע אפשרי מהמועצה, השמועה פרשָׂה כנפיים. קצרין הייתה ליעד מועדף לעולים רבים, שתרמו וממשיכים לתרום תרומה אדירה לקצרין, בתחומים רבים.

העלייה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים כולל כאלו שפעלו ברמה הלאומית, עד רמה של מנכ"ל משרד ממשלתי. ודומה שהגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה.

עיקר העבודה המשותפת שלי עם סמי היה בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אף שסמי לא אהב, בלשון המעטה, את הלבוש הקיבוצניקי שלי, שלדעתו לא הלם את תפקידי כדובר (בחתונה שלי הוא ראה אותי לראשונה עם חולצת כפתורים ואמר לי: "ככה אתה צריך ללכת לעבודה"), אך יצרנו בינינו קשרי עבודה וחברות טובים וחמים.

המאבק על הגולן היה קשה מאוד לסמי והשפיע עליו לרעה. סמי לא יכול היה לעכל את עצם העובדה שממשלה ישראלית מנסה להחריב את מפעל חיינו ולקח זאת כעלבון קשה, ברמה האישית ביותר. סמי השתתף בשביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא, ואף התמוטט לקראת סופה אולם לאחר טיפול רפואי חזר בו ביום והמשיך לשבות.

לא אחת, סמי חלק על הקו של המאבק, אותו התוותה הנהלת הוועד, שלא היה מספיק לוחמני, בעיניו. באחד המקרים, סמי הפר את החלטתנו (העקרונית וגם הנקודתית לאותו אירוע) ובתום הפגנה בצומת גולני חסם את הכביש הראשי ואף נעצר למספר שעות.

האמת היא שמאבק סוער יותר, די מתאים לצד הבלתי ממוסד, הקונדסי משהו, באישיותו. צד, שהיה לו חלק בקידום הקמתה של קצרין, בין השאר בסיפור הבא, להלן – סיפור "אשרי הגפרור". אחרי תקופה ארוכה של חיפוש המקום המדויק להקמת קצרין, נבחר המקום. אלא... שלא היה אפשר לגשת למדידות בשל שדות הקוצים. במשרד השיכון נאמר שאי אפשר למדוד בלי לשרוף את הקוצים, אך כל הגורמים אינם מאשרים שריפה: קק"ל, רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות. וכך, המדידות נדחו ונדחו.

כך, עד שבאורח פלא, בבוקר בהיר אחד נגמרו התירוצים. שריפה מסתורית פרצה, וכעבור שעה קלה לא היו עוד קוצים בשטח וניתן היה לגשת למדידות. עד היום לא ידוע איך קרה הנס. מה שכן ידוע, הוא שמקופסת הגפרורים של סמי (שעוד עישן באותה תקופה) נפקד באורח מסתורי גפרור אחד, לא לפני שבעל הקופסה בדק היטב את כיוון הרוח.

בתקופת המאבק, כאשר יהודה הראל נדרש לפגישות רבות בכנסת, הנפיק לו סמי תעודה כנהג ראש המועצה, עם תמונה ומספר הרכב, מה שאִפְשֵׁר לו לחנות בחניית הח"כים...

כשאנו רואים יישוב חדש בא"י, שאנו מבקרים בו לראשונה, אנו מברכים "מציב גבול אלמנה". העם היהודי שהתנתק מאדמתו, מארצו, מיישובו, היה כאלמנה, במצב של אובדן, של אבל. הקמת יישובים חדשים, הם הביטוי לשינוי המהותי במצבו של העם היהודי, העובר מגולה לגאולה.

אין ערוך לתרומה הגדולה של כל מעשה המחזק את ההתיישבות הציונית בארץ – כל בית שנבנה, כל תלם שנחרש, כל מפעל שנחנך, כל מוסד חינוכי שמוקם. לכל אחד מאתנו, מיישבי הגולן, סיבה לגאווה על תרומתו לאחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים בדורות האחרונים.

ומה ייאמר על מי שבמו ידיו הקים עיר ואם בישראל? קצרין היא מפעל חייו של סמי בר לב. יש מעט אנשים היכולים להציג רקורד כזה, תרומה גדולה כל כך לא רק לגולן, אלא למדינת ישראל.

36 שנים לאחר הקמת קצרין, החליט סמי לסיים את תפקידו ולא להתמודד על קדנציה נוספת בראשות המועצה.

סיום תפקידו של סמי, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך.

יש עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה לאן לקדם את קצרין. יש להגדיל באופן משמעותי את קצרין, שעשויה להיות האבן השואבת העיקרית למסה גדולה של קליטה בגולן. יש למצוא את הדרך למשוך אוכלוסיה חזקה ואיכותית שתחזק את קצרין בכל תחומי החיים. יש לחזק את היחסים בין קצרין למועצה האזורית, שהתרופפו לאחרונה, כדי למצב את קצרין כבירת הגולן. אני בטוח שהדבר יעשה וקצרין תפרח ותשגשג.

וכפי שכל מה שקיים היום בקצרין הוא יציר כפיו של סמי, יחד עם תושבי קצרין שאותם הוא הנהיג ביד רמה למעלה משלושה עשורים וחצי, כך – כל מה שייעשה מעתה, יתבסס על התשתית הבריאה שסמי יצר וישאב את כוחותיו מהשורשים שסמי היכה בקצרין, במרכז הגולן.

2. פרוטקשן מצרי

ביום שבו "האחים המוסלמים" רצחו את סאדאת, מובארק, מחליפו של הנשיא הנרצח, רצח את השלום עם ישראל. לא רק את רוח השלום הוא לא כיבד, אלא גם עשרות הסכמי נורמליזציה שמדינתו היתה חתומה עליהם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה.

סאדאת חתם עם ישראל על שלום אמיתי, במלוא מובן המילה. שלום שנועד ליצור יחסי שכנות וידידות בין המדינות ובין העמים. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה ושיתוף פעולה עם ישראל בכל תחומי החיים – מסחר, תעשיה, חקלאות, תיירות, אנרגיה, תרבות, חינוך וכו'. בארבע השנים שבין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים.

בשלושים שנות שלטונו, לא ביקר מובארק בישראל (זולת גיחונת קצרה להלוויית רבין). את כל הסכמי הנורמליזציה הוא הפר ברגל גסה. מערכות החינוך והתקשורת (הנשלטת ומודרכת בידי השלטון) הובילו הסתה קשה נגד ישראל ונגד העם היהודי, תוך הפרה בוטה של ההסכם. מצרים הובילה שוב ושוב יוזמות מדיניות אנטי ישראליות, והיתה הרוח החיה של ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית שבה גובשה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל. פעמיים החזיר מובארק את שגריר מצרים בישראל לשנים אחדות, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני תמורת החזרת השגריר, כאילו לא שילמה על הסכם השלום מחיר כבד ביותר, בנסיגה מסיני ועקירת ימית ובנותיה.

ובכל אותה תקופה, הקפיד מובארק לכבד את הנספח הצבאי של הסכם השלום במלואו, ככתבו וכלשונו, ושמר עליו כעל בבת עינו. מדוע? סיבה אחת לכך היא ההרתעה הישראלית. הסיבה העיקרית, היא הסיוע האמריקאי הנדיב מאוד, שהחזיק ומימן את הצבא ואף הפך אותו לשדולת השלום עם ישראל, עד כדי כך שאפילו מורסי לא העז לבטלו. בזכות עובדה זו, אף שהשלום לא היה שלום, ההסכם היה לנכס ביטחוני משמעותי עבור מדינת ישראל, וגורם משמעותי של יציבות במזה"ת. שמירת ההסכם לא נבעה מאהבת ישראל וגם לא מאהבת השלום. למעשה, מעצמת העל שילמה למצרים פרוטקשן, דמי חסות, כדי שיכבדו את ההסכם, לא יכניסו את צבאם לסיני ולא יבצעו פעולות תוקפנות נגד  ישראל. מיליארדי הדולארים הללו, הביאו להישג של גבול שקט בין ישראל למצרים לאורך למעלה משלושה עשורים.

לנוכח מרחץ הדמים במצרים בשבוע האחרון, נשמעים מצד ארה"ב איומים בביטול הסיוע הכלכלי והביטחוני למצרים. אם ימומשו איומים אלה, ארה"ב תסכן בכך את ההישג הזה והיא עלולה לדרדר את המזה"ת, הבלתי יציב בלאו הכי, למצב הרבה יותר מסוכן.

אין ספק שהדילמה האמריקאית קשה. איך מנהיגת העולם החופשי יכולה לסייע לרודנות הטובחת בבני עמה בהמוניהם? אין ספק שעל ארה"ב לגנות בתקיפות את הטבח ולנקוט בצעדים דיפלומטיים נגד המשטר המצרי. ואף על פי כן, יש להבין שהשאלה אינה האם תהיה במצרים דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא האם הדיקטטורה במצרים תהיה אסלאמיסטית אנטי מערבית, אנטי נוצרית ואנטישמית – או לאומנית, חילונית ופרו מערבית. דומני שהאינטרס של המערב ושל ארה"ב ברור – אין להם כל עניין שהזרם שביצע את פיגועי 11 בספטמבר ישלוט במדינה הערבית החשובה ביותר. ולכן, מן הראוי שבתגובתה על הטבח, תיזהר ארה"ב מלשפוך את התינוק עם המים, בצעדים קיצוניים כמו הפסקת הסיוע.

גם האינטרס הישראלי המובהק הוא שהשלטון במצרים יהיה לאומני חילוני ולא אסלאמיסטי (בניגוד למצב בסוריה – שם אין בעבור ישראל עדיפות לצד כלשהו). אף על פי כן – אל לה לישראל לגלות מעורבות כלשהי, ולא לבטא תמיכה בצד כלשהו. כל התערבות תפגע הן בישראל והן בצד שבו היא תתמוך.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 18.8.13

* פעמים אחדות בשנתיים האחרונות, כתבתי שלא תיתכן במצרים מלחמת אזרחים כמו בסוריה, בלבנון, בעיראק ובלוב, כיוון שבניגוד לאותן מדינות, קיים עם מצרי.

כנראה שיש להטיל ספק באקסיומה הזאת.

* הפרדוקס המצרי: הגורמים הנלחמים זה בזה במצרים – הלאומנים והאסלאמיסטים, הם אלה ששילבו ידיים כדי להפיל את מובארק. הם הפילו את מובארק כי מאסו בדיקטטורה המושחתת שהוא גילם.

אולם במקום הדיקטטורה הם לא קיבלו דמוקרטיה ואין סיכוי שיקבלו דמוקרטיה. מדוע?

דמוקרטיה היא רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות, ושמירה על זכויות המיעוט והפרט. רצון הרוב הוא שלטון אסלאמיסטי ולכן "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם שלטון אסלאמיסטי הוא בהכרח שלטון דיקטטורי, המדכא את המיעוט ואת זכויות הפרט.

החלופה לשלטון האחים המוסלמים היא שלטון המיעוט. שלטון מיעוט הוא בהכרח דיקטטורי, כיוון שאין הוא תוצאה של בחירות חופשיות, אין הוא מאפשר בחירות חופשיות ובהכרח הוא מדכא את הרוב ואת זכויות הפרט.

מאחר ושלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, אין דיקטטורה שאינה מושחתת. לכן, נגזר על מצרים שתהיה עוד שנים רבות תחת שלטון דיקטטורה מושחתת.

החלופה לדיקטטורה המושחתת של מובארק תהיה דיקטטורה עריצה ומושחתת יותר.

* כחלק ממסע הסתה ודה-לגיטימציה נגד א-סיסי, מופצת במצרים שמועה שאימו יהודייה. כשהכתב (המצויין) לענייני ערבים ערן זינגר דיווח על כך ברשת ב', הגיבה המראיינת (כמדומני, ענת דוידוב), "זה כמו אצלנו, האימא הערביה של פרס." והגיע הזמן לשים קץ להפצת המיתוס הזה. אף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע מישהו שאמר או כתב שאימו של פרס ערבייה. פרס עצמו המציא זאת כהברקה: "הם גם אמרו שאמא שלי ערבייה." אחרי כמה פעמים שחזר על ההתבכיינות הזאת, הוא החל להאמין בה והבדותה הזאת הפכה ל"אמת".

* פרס: "הופתעתי שלבנון האשימה את ישראל בפיגוע בדאחיה." ואילו אני הופתעתי שהשמש זרחה הבוקר במזרח.

* הציבור הערבי היחיד במזה"ת, כמעט, שאינו שטוף בטבח הדדי, הוא הפלשתינאי. בזכות אקיבוש.

* במשרדי תלוי מאמר אחד, מעיתון "הארץ". המאמר "חשבון נפש" של ארי שביט, מי שהטיף במשך שנים לנסיגה מהגולן, בו הוא מודה בטעותו ומכה על חטא.

במוסף "הארץ" האחרון שביט ראיין את צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. ראיון מרתק, אני ממליץ עליו מאוד. האוזר התייחס בראיון למאמרו של שביט. להלן דבריו הנכוחים של האוזר בנדון:

"אני עדיין ישבתי בישיבות סגורות שבהן בחורינו הטובים דיברו על כך שבשאר אל-אסד הוא פרטנר אמין ואפשר לסגור אתו הסכם ואפשר לתת לו את רמת הגולן ולהביא אותו עד הכנרת. זה לא היה לפני 30 שנה, זה היה לפני פחות משלוש שנים. והנה, באותה מהירות שבה מתחלפים סרטים בקולנוע גת, התחלפה לנו סוריה. אם היינו נותנים לה את הגולן ב-2010, ב-2013 היינו מקבלים את אל-קאעידה בעין גב. ושום דבר. שתיקה. אף אחד לא טעה, אף אחד לא עשה חשבון נפש. חוץ ממאמר אחד שלך, אף אחד ממצדדי השלום המופרך עם אסד לא אומר אופס, טעיתי."

יש לציין, למען ההגינות, שמאמר דומה של הכאה על חטא פרסם גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

* בניגוד להתנגדותי לשחרור מחבלים, אני בעד החזרת גופות מחבלים. מה אנחנו צריכים את הגופות הללו? אם רוצים לעשות מחווה לפלשתינאים – החזרת גופות היא מחווה ראויה, שאין בה כל נזק לישראל.

* אם כבר משחררים מחבלים, מוטב היה לשחרר את כל ה-104 יחד, ולא לאפשר ארבע חגיגות ניצחון כאלה, שכה פוגעות ברגשות הישראלים בכלל, והמשפחות השכולות בפרט. ולמה משחררים אותם בארבע פעימות? כדי להמשיך ולהחזיק את אבו מאזן במו"מ שאין הוא מעוניין בו.

* רולטת הפנסיה – הפקרת הפנסיות שהציבור חסך כל חייו כדי להבטיח זקנה מכובדת, זקנה ברווחה, למהמרים בקזינו, תחת כותרות אורווליאניות כמו "רפורמה", "שוק חופשי" וכו', היא אחת העוולות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעלולה להביא בעתיד למצוקה רבתי. על מדינת ישראל להיערך לכך כבר עתה, ולמצוא פתרונות ממלכתיים ותקציביים שימנעו את האסון החברתי הזה. עליית תוחלת החיים מעמיקה עוד יותר את ההכרח במענה לבעייה. על הממשלה לקבוע זאת כיעד לאומי, אחד היעדים המרכזיים בשנים הקרובות.

* לתשומת לבם של מתנגדי החיסון נגד הפוליו (בשם תירוצים שונים, כמו "חופש הבחירה", "שהמדינה לא תכנס לפה שלי" ושאר סיסמאות, לצד תיאוריות קונספירציה הזויות) – בסומליה חלו השנה 151 איש בפוליו. רוב ילדי סומליה אינם מתחסנים. הקמפיין נגד החיסון הוא חוסר אחריות משווע. זהו קמפיין למען ישראל כמדינת עולם שלישי. החלטת משרד הבריאות על מבצע החיסון מבטאת שיקול דעת אחריות לאומית.

* אביתר בנאי בן ארבעים. בראיון ל"7 לילות" שאל אותו יהודה נוריאל: "הזמן שחולף מתחיל להלחיץ? המוות שנמצא שם בסוף?"

בן ארבעים, רבאק! שאל אותו על הבר מצווה, מה אתה שואל על הזקנה (מזכיר לי שכשאבא שלי היה בן 40, הכרזתי שהוא זקן. אבל אני הייתי ילד בן 7).

* חג בגולן. יקב רמת הגולן חגג שלושים שנות מצויינות. מאות אנשים השתתפו באירוע היפה ביקב – עובדי היקב, מנהלי היקב לדורותיהם, כורמים ואנו חברי היישובים הבעלים.
מה ששבה את ליבי באירוע, היה העובדה שהמצגת על היקב לא התמקדה, כפי שניתן היה לצפות, בבחירת יקב רמת הגולן ליקב הטוב בעולם ולא לעשרות ומאות הפרסים והגביעים של יינות הגולן, אלא לעשיה החברתית הקהילתית, לתרומה וההתנדבות של עובדי היקב והנהלתו למען הקהילה, למען החלשים בחברה. זו הרוח הגולנית, ואין לי ספק שיש בה חלק משמעותי ומכריע בהצלחה הגדולה של היקב.

* האירוע הסתיים בהופעה של ישראל קטורזה. איני אוהב סטנד-אפ וחשבתי שאטעם חמש דקות ואלך. נשארתי עד הסוף ולא הפסקתי לצחוק. אז אולי בעצם לא ידעתי, ואני דווקא כן אוהב סטנד-אפ?

* * *

רון וייס: מה מצפה ג'ון קרי הגאון להשיג?

סופר נידח שלום,

כמעט הכל ברור. נתניהו החליט לבנות עוד 1200 יחידות דיור בגדה כדי לאזן את שחרורם של "26 רוצחים עם דם על הידיים." כלי התקשורת שהתחרו ביניהם על גינוי ההחלטה "שכחו" לספר לציבור שמדובר במחבלים שישבו יותר מ-20 שנה בכלא ואין שום סיכוי שיחזרו לפעילות טרור. כמובן שכלי התקשורת למיניהם "שכחו" להזכיר שישראל כבר שיחררה בעבר רוצחים כיפתיים[?] עם דם על הידיים (המחתרת היהודית) לאחר שבילו 7 שנים בלבד בכלא לאסירים צעירים. הבילוי של רוצחים אלה כלל טיולים בארץ ורחצה בים.

כמו כן החליטה ממשלת ישראל לכלול במפת איזורי העדיפות הלאומית התנחלויות הנמצאות מחוץ לגושי ההתנחלות. שר האוצר "הליברלי ותומך מגעי השלום" הצביע בעד מפה זו. ברור שאפשר להגיע להסכם שלום מהיר לפי יוזמת ז'נבה, שעליה חתמו כל נאמניו של אבו מאזן. אבל בנימין נתניהו החמדן רוצה לספח חלקים גדולים מהגדה. לכן, אין שום סיכוי להסדר שלום כולל.

מה מצפה ג'ון קרי הגאון להשיג? ייתכן שהוא מצפה להגיע לאיזה שהוא הסדר חלקי. דבר אחד ברור: הישגים יושגו במו"מ רק אם האמריקאים ישתתפו במו"מ ויפעילו לחץ מאסיבי על שני הצדדים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מלכה נתנזון

מַנדָלָה

מַנְדָלָה אוֹצֶרֶת כַּנְפֵי מַלְאָכִים

שֶׁהִתְחַטְּאוּ וּבָאוּ גְּדוּדִים גְּדוּדִים

בְּמַעְגְּלוֹתָם

יְרֻקִּים וּכְחֻלִּים סְגֻלִּים

וַאֲדֻמִּים

וְאֵין בְּכֹחָם

כִּי נְהַר הַלֶּתֶה

שֶׁאֵין רוֹאִים צֵאתוֹ

וְאֵין רוֹאִים בּוֹאוֹ

אֶלֶף רִבּוֹא עֵינַיִם לוֹ

הוֹמֶרוֹס הוֹמֶרוֹס

הוּא זוֹעֵק בִּשְׁנָתוֹ

וְאֵין יָד

וְאֵין רֶגֶל

לְקָלְטוֹ

מֵעַצְמוֹ

להטות מחדש את הפועַל פחד

כְּמוֹ צִפּוֹר עִוֶּרֶת

אַתָּה מְאַבֵּד גֹּבַהּ

סוּפַת הַמִּדְבָּר מְשַׁלַּחַת בְּךָ חִצֵּי מַתֶּכֶת מֻרְעָלִים 

פּוֹעֶרֶת בְּךָ סִיבֵי זִכָּרוֹן

שִׁבְעִים עוֹרְבִים עוֹשִׂים בְּךָ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם

אֲנִי מַאֲזִינָה לְקוֹלוֹתֵיהֶם

מְנַסָּה לְסַגֵּל לְעַצְמִי כֹּחַ נֶגְדָּם

אַתָּה מַבִּיט בִּי כִּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה

אֶנֶרְגְּיָה לֹא בְּרוּרָה בָּאָה בִּי

כְּמוֹ בְּיוֹם חֹרֶף כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַבְקִיעָה עַצְמָהּ מִמְּעִי שָׁמַיִם

לְרֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶסֶד מְזַכֵּךְ

אֲנִי נֶאֱחֶזֶת בָּהּ

מְלַמֶּדֶת עַצְמִי לְהָשִׁיב סֵדֶר בִּפְחָדֶיךָ

לְהַטּוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַפֹּעַל פָּחַד

לִבְרֹא סִימָנִים

אשְׁמה

כְּמִי שֶׁנּוֹשֵׂא צִדּוּק הַדִּין

עוֹקֵד עַצְמוֹ אֶל הַמִּרְקָע

עַמּוּד עָנָן מִזֶּה

עַמּוּד עָנָן מִזֶּה

וְהוּא לְבַדּוֹ נֶאֱבָק

בְּמַלְאָכֵי חַבָּלָה

וְהַתְּהוֹם –

רֶחֶם

כֶּפֶל הַפָּנִים קוֹרֵא לוֹ

כְּקִיר אֶל קִיר

נִסְמָךְ

* * *

תקוה וינשטוק

1. ריינרט מתעד את נחלת יצחק

לא רבים מדיירי "מגדלי תל אביב" ברחוב נחלת יצחק יודעים כי פעם לא היתה "נחלת יצחק" רחוב בודד אלא יישוב של ממש בן 21 רחובות וכי עד קום המדינה  היו באזור רפתות –  לא מגדלים.

הארץ נבנית במהירות וחלק ניכר מההיסטוריה הקטנה שלה גם משתכח במהירות. באים תושבים חדשים אשר לא ידעו את יוסף – במקרה זה את (נחלת) יצחק – וטוב שיש מי שדואגים לתעד התיישבויות למיניהן עבור הדורות הבאים.

יוסי ריינרט (71), מפיץ תמרוקים לפי משלח ידו והיסטוריון אורבני לפי תחביבו, נולד אמנם בדרום תל אביב, אך ב-1948, עם קום המדינה והצליפות מערביי מנשייה, עקרה המשפחה לנחלת יצחק והוא מתגורר במגדלי תל אביב מאז הוקמו.

"אני אוהב את הארץ כמה שרק אפשר," מעיד ריינרט על עצמו. לתיעוד הגיע בשנת 2004 כשנחלת יצחק חגגה את יובלה  התשעים. פעילים במקום התנדבו לסייע לחגיגות והוא החליט לקיים תערוכה  היסטורית של נחלת יצחק וכן של שכונת בורוכוב.

"עשיתי את זה ביוזמתי, ללא כל סיוע מעיריית תל אביב," הוא מספר. "על לוחות בריסטול הודעתי שמתקיימת תערוכה וכל מי שבידיו תעודות וצילומים הקשורים ליישוב שיביאם לאחת החנויות במגדלים. נענו מעל ומעבר." מסתבר שדרושה רק יזומה – ואזרחים נכונים לפעול ולסייע.

הגיעו מסמכים מצאצאים של מתנחלי נחלת יצחק, מבעלי תעשייה, מחברות. התערוכה נפתחה חגיגית, רב המקום קבע מזוזה בפתחה –  בוני נחלת יצחק היו דתיים ברובם – יצחק זימן, בנו ושל מייסד השכונה יוסף זימן, נשא דברים, ושולמית אלמוזלינו, הבת הראשונה שנולדה בנחלת יצחק, כיבדה את הבמה בנוכחותה. חמש שנים ניהל ריינרט את המוזיאון בהתנדבות.

מאז הוא חופר בתעודות של נחלת יצחק מהימים שעוד התארגנה בליטא ומקדיש את זמנו הפנוי להעלאת זיכרונות מהישוב, לבל ייבלעו וישתכחו במרחבי תל אביב הגדולה. הוא אף מקיים סיורים (לפניות: yaffa.rennert@gmail.com) בנחלת יצחק ההיסטורית ובבית העלמין בו קבורים רבים מראשי האצ"ל, מאבא אחימאיר עד יעקב מרידור. מתעניינים בסיורים בעיקר צאצאיהם של הראשונים.

ממסמכים בליטאית משנת 1923 חשף את הראשונים שנענו לקריאה של חובבי ציון בליטא  לעלות ארצה ולהקים בה ישוב עם משקי עזר. 55 משפחות מקובנה ומקהילות אחרות  בליטא התאגדו בחברה פרטית שנקראה "קבוצת הקובנאים". כולם היו עירונים. לאיש מהם לא היה מושג איך מייצרים שמנת מחלב.  האדמות נרכשו במשותף מזרחית לנחל המוסררה (האיילון של היום) סמוך לשרונה הגרמנית. ראשונות עלו תשע משפחות שזכו בחלקות בהגרלה. הערבים שמכרו את האדמות לא ניקזו את מי הבארות, ובשנים הראשונות אכלה הקדחת במתיישבים בכל פה, בלי לפסוח על זימן, ראש המתיישבים, שהחזיק בליטא מונופול ליבוא הפחם למדינה. חלקות הנפקדים שטרם הגיעו לארץ הוחכרו "עד שיגיעו". אבל חלקם לא הגיעו לעולם. הם נספו בשואה.

המתיישבים הקימו, בכספם, בתים בני קומה – גם "מגדלי תל אביב" נולדו כבניין קטן – ולידם בעיקר רפתות. במקום גידלו שמונים פרות ועגלים. על מנת להקל על קבלת המספוא וקירור החלב יסדו הרפתנים את חברת "טרה". נחלת יצחק סיפקה תוצרת חלב ארצית ועשרות שנים נודעה  כשביל החלב של תל אביב, עד שבשנות השישים אסר שר החקלאות משה דיין  על קיום רפתות בגוש דן, והרפתנים נפוצו לכל עבר.

היישוב ידע גם עיסוקים אחרים. שלמה בלום הקובנאי הקים מפעל לשיניים תותבות, אולי היחיד בארץ. בשכונת בורוכוב ובנחלת יצחק היו מפעלי נשק רבים של "ההגנה".

ריינרט פוקח עין גם על המתרחש כיום בנחלת יצחק של פעם. תוך שיטוטיו בחוצותיה מצא אתרים מוזנחים ואף הרוסים חלקית. לדבריו פנה לעירייה "שתחדש את האנדרטה שיצק הפסל דן רפופורט ברחוב ערבי נחל, מול מפעל ההגנה לציפוי נשק מחתרתי; שתשפץ את לוחות ההנצחה לחדרים בהם ייצרו רמוני יד וכן את האתר ברחוב יגאל אלון לזכר המפעל שייצר קני מרגמות למחתרת. לצד האנדרטאות  הצמדתי הסברים. האנדרטה לזכר באבי יאר בבית העלמין נהרסה בחלקה. תודות לרב לאו הרשתה לי החברה קדישא לשקם מצבות של קהילות שחרבו. משרד הביטחון הקצה לי תקציב לשיקום מצבות חללים ולגינונם – רבים מחללי תש"ח קבורים בבית העלמין של נחלת יצחק בקבר אחים."

הוא אף ראיין פעילי מחתרות שהתגוררו בשעתם בנחלת יצחק – את יעקב אהרוני שהשתתף בפעולת לח"י בעיראק בה נהרג דוד רזיאל כבר ביום השני להגיעם; את חיים טויט "הקטן" שראה את הקצין הבריטי יורד מהבית ברחוב מזרחי ב' ובידיו גוויית יאיר שטרן מכוסה בשמיכה. התקשר גם עם נחלת יצחקים ותיקים החיים בדרום אפריקה.

במידת-מה תיחקר ריינרט גם את שכונת בורוכוב – השכונה הסמוכה שנוסדה כשנתיים לפני נחלת יצחק ואף סיפקה מים ל"נחלת" בתחילתה, ובמאורעות 1929 נתנה לאנשיה מקלט מהפורעים הערבים ובני בריתם בשרונה. אבל שכונת בורוכוב הנה סיפור שונה לחלוטין – את  השכונה, משכונות הפועלים הראשונות , יסדו אנשי השומר הצעיר שדגלו בעבודה עצמית בלבד, אסרו כל עסקי  מסחר וכן השכרת חדרים כמקור פרנסה.

23 שנים (1925-1948) היוותה נחלת יצחק יישוב עצמאי עם ועד שכונה בעל סמכות. אך משהתפתחה נחלת יצחק הפכו  המייסדים למיעוט והוועד איבד את כח האכיפה. אחרי משאל עם נספחה נחלת יצחק לגבעתיים – מרבית היישובים הקטנים באזור התחברו אז זה לזה. אלא שהפרשי האידיאולוגיה בין נחלת יצחק "האזרחית" וגבעתיים הסוציאליסטית היו גדולים מדי. נחלת יצחק לא הסכימה בין היתר שילדיה יתחנכו בבתי החינוך בגבעתיים, וכעבור שנה הסתפחה לתל אביב. יש שאינם מאושרים מהסיפוח וטוענים שהמיסים הוכפלו, והבטחותיה של תל אביב לא קוימו.

בכל אופן, נחלת יצחק היא כיום חלקי אורגני מהעיר העברית הראשונה, יושבת על נתיבי איילון, אמנם ללא בית-ספר תיכון משלה, אך רחוקה רק קילומטר-שניים בלבד ממרכזי התרבות בעיר, ישוב פלורליסטי עם הרבה כיפות סרוגות. 

נחלת יצחק כבר איננה, אך היא מתועדת כדבעי ושוב לא תישכח.

2. מה לקיבוץ בבית הקברות?

 סיפור לא ייאמן מפי יוסי ריינרט: קיבוץ שהוקם ב... בית העלמין בנחלת יצחק. מה לכהן – סליחה: לקיבוץ, בבית הקברות?

הקיבוץ-שבין-המצבות הזה הוקם בשנת 1932 על ידי בוגרי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, עם תגבורת מבוגרי הטכניון בחיפה, ולאחר מכן גם עם השלמה מגליציה. כולם היו חברי השומר הצעיר. מקום הקיבוץ, ליד תל אביב  – לא היה מקרי. הקבוצניקים הועידו לעצמם מטרה: לשכנע את העירונים לסוציאליזם.

חלקת האדמה היחידה במינה התקבלה באמצעות ד"ר דוד ברשי, מייסד "טיפות החלב" בארץ, שבנו היה בקבוצה שחיפשה קרקע ליד העיר. הרופא היה חבר ההנהלה של תנועת המזרחי, ואף שכבר קברה במקום, הסכימה החברה קדישה להחכיר לקבוץ חלקת אדמה בוצית בבית הקברות, "שידוך" שקשה להעלות היום אפילו בדמיון.

הקיבוצניקים הללו עבדו בכל עבודה. בבניין, הם סללו את הרחוב הראשי של גבעת רמב"ם. בתעשייה המחתרתית, בעגלונות ובסבלות. כמו כן הקימו משתלה גדולה וגידלו בין היתר תות שדה בבית הקברות.

הם היו סוציאליסטים קיצוניים, ללא כל רכוש פרטי, אפילו לא בגד אישי. כשביקש מזכיר החוץ של הקיבוץ שעון לצורכי עבודתו בעיר, התעורר ויכוח סוער. בקשתו נמצאה צודקת והוא קיבל שעון אך לא חלילה את השעון שלו לשעבר, אלא שעון של חבר אחר.

הקיבוץ האגדי הזה התקיים משנת 1932 עד 1936. אחרי ארבע שנים עמד להתיישב בעמק בית שאן ולהקים קיבוץ בשם תל עמל. על חכירת הקרקע דרשה קק"ל 5000 לירות – וכסף לא היה. בארץ ביקרה אז משלחת ציונית מדרום אפריקה. לאחד מאנשיה היתה בת בקבוץ הזה  והמשלחת הציעה לתרום את הכסף, וביקשה שהקיבוץ ייקרא על שם דוד וולפסון, מראשי הציונות. הקיבוץ כמעט התפרק: כסף מבורגנים? לקרוא על שם איזה עסקן לא סוציאליסטי? ההצעה (והכסף ...) נתקבלו לבסוף, בהסתייגות : הקבוץ ייקרא ניר דוד תל עמל...

לא מכבר זימן ריינרט כמה תחקירנים ויחד נסעו לעמק בית שאן לראיין את המוהיקנים האחרונים של המייסדים. שרדו שניים, בני  94-99. האחד סיפר כי נשפט בשעתו ברבנות:

"חפרנו בטוריות בשבת בשטח בית הקברות. נתפשנו ונקראנו למשפט ברבנות. מזכיר הקיבוץ סירב לבזבז גרוש וחצי על הנסיעה אך לבסוף שלח אותי. השופט היה הרב הספרדי הראשי לישראל, הרב בן ציון עוזיאל. כשנפתח המשפט ביקשתי: 'כבוד הרב, אפשר לדבר איתך ביחידות?'

"נכנסתי לחדרו וסיפרתי לו שאנו מקימים קבוץ בעמק בית שאן וצריכים נשק. בדיוק בשבת קיבלנו מכונות ירייה וקברנו אותן באדמה מפני הבריטים. אם נקבל עוד משלוח כזה אפילו בשבת או ביום כיפור נקבור גם אותו.

"הרב שם עצמו כמאמין ופטר אותנו."

* * *

רות ירדני כץ: מי יהיה הנשיא הבא?

 אין לי שום דבר נגד פואד, בנימין בן-אליעזר. באמת אין לי שום דבר נגדו. בן-אליעזר, שמילא תפקידים רבים ומגוונים בהיותו איש צבא ואחר-כך כפוליטיקאי, אותי אף פעם לא הרשים. מה לעשות? עכשיו הוא מנהל מערכת בחירות אישית לבחירתו כנשיא המדינה ואומר שלאחר שבדק מלפני ומלפנים את דעתם של חברי הכנסת הנוכחית הוא גילה שיש לו רוב מוחץ. אני האהבלית חשבתי שאת תפקיד נשיא המדינה מציעים לאישיות שהיא יחידה ומיוחדת שהתפקיד שהוא הולך למלא הולם את גודל הציפייה. אבל מסתבר שאפשר לעשות לובי לעצמך. כמה אני מתרגזת על עצמי, על התמימות שלי, על חוסר ההבנה שלי. שאלתי את עצמי אין ספור פעמים האם התפקיד של נשיא המדינה הוא "עשה זאת בעצמך?" עובדה. פואד בן-אליעזר מייעד את עצמו לנשיא המדינה.

כשאני יושבת עם עצמי ועושה "סדר" למי באמת היה מגיע להיות נשיא המדינה שלנו, עולים לי שני שמות. דן מרידור ובני בגין. אני פטורה מלהציג את שני האישים האלה מפני שהריזומה שלהם ידוע לכולם, ולא איכפת לי שדעותיו של בני בגין הן ימניות ושל דן מרידור הן מרכז. לשניהם יש את התכונות הנדרשות למלא את התפקיד. שני אנשים משכמם ומעלה ומתאימים "בול" לתפקיד הממלכתי המכובד הזה. כמובן שאי-אפשר לבחור בשני נשיאים, רק אחד.

ועל מה עוד חשבתי? חשבתי על-כך שהכוח לבחירת נשיא ניתנת לחברי-הכנסת הלא ישרים ושגם לא מצביעים לפי דעתם האישית, אלא לפי האינטרסים המפלגתיים שלהם (ראו ערך משה קצב) וזה עצוב. הייתי מאוד שמחה, אני פשוטת העם אילו היו מחוקקים חוק שמי שבוחר את נשיא המדינה זה העם. שתקום ועדה שתמליץ על עשרה נבחרים, נלך לקלפי ונבחר אחד. אחד שמתאים לנו: ישר, הגון, בעל הישגים, שיכול לייצג את המדינה בכל מצב, שיש לו חוט שדרה כמו שמעון פרס שלקח את התפקיד ורק עשה טוב למדינת ישראל.

מר פואד בן-אליעזר עשה מעשה לא יעשה.

* * *

ספרה החדש של נגה מרון

"ככה הוא אמר לה..."

ספרה השביעי למבוגרים של נגה מרון, לאחר "אישה בגילה", "שבועיים של אהבה אחרת", "קפה הפוך עם חמותי", "המפלט האחרון", "מעקב אינטימי", "אישה במיטב שנותיה," וספרים רבים לילדים ולנוער. נגה מרון, ילידת ירושלים, פלמ"חניקית ואשת חינוך, כתבה גם את 9 ספרי "חירות" לנוער. סידרה הסוחפת את הקורא הצעיר אל סערת ההתבגרות וחדוות המרד של בני הנוער שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה.

עכשיו ברכישה ישירה  במחיר 70 שקלים הכולל משלוח בדואר.

ניתן לשלוח מזומן או צ'ק אל

נגה מרון, ת.ד. 628 רמת גן, 52105.

לפרטים נוספים:  emarron@013.net

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: "סכנה במקום שאיננה"

(1965)

אחת מחולשותיהם של אנשי-הרוח, ואולי תוצאה מחולשתם – היא הרצון להעמיס על עצמם, או להטיל על אחרים, אשמה גדולה מנשוא, וגם להאשים את עמיתיהם וקודמיהם בתחום הרוח באחריות לגרימת קאטאסטרופות.

ואילו אני, חשדותיי עימי כי הרצון המפעם כאן במיסתרים הוא להראות: ראו כמה חזקה הרוח. כמה אשמה היא, עד כמה גדול כוחה להשחית!

במה דברים אמורים? ב"משא" מיום ה-6 באוגוסט 1965 פירסמה רבקה שכטר מאמר בשם "מיסטיקה מול קיומיות", על ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל". ומאחר ששמי מוזכר בהקשר ל"העלאה מחדש" של פנחס שדה וספרו, דומני שראוי לי להציע השגות אחדות על דברי רבקה שכטר, המתגייסת לא פעם להציל אותנו מסכנות מדומות.

תנוח דעתה של רבקה שכטר. לא הרוח בלבד ילדה את הנאציזם, אלא אנשים פשוטים מאוד, מוגבלים מאוד, ש"ניגנו" על אינטרסים שפלים מאוד, בתוך מציאות היסטורית מסויימת של העם הגרמני. אפשר לקשור,  בזהירות רבה, את ניטשה לנאציזם. אבל כאשר מציגים את הנאציזם כתופעה שלא היתה קמה אלמלא ניטשה – זו כבר התגדרותה של הרוח בכוחה לגרום קאטאסטורפות, שעה שלצערנו הן קורות, והיו קורות, גם בלעדיה.

וכאשר רוצים לקשור את ניטשה, או את המיסטיקה בכלל, לפנחס שדה, ולהסיק מכך מסקנות דומות לגבי הסכנות הצפויות לנו, כציבור – יש בכך משום חוסר חוש מידה. שלא לדבר על כך שאין זה מוכיח על הבנה רבה, לפחות במה שקשור לאופייה המיוחד של המיסטיקה היהודית.

אין קל מלהילחם באויבים שאנו בוראים לעצמנו בדימיוננו. ובעולמה של רבקה שכטר מהלכת איזו חיה מטילה אימים ושמה – מיסטיקה. בה שורש הצרות המאיימות על חיי-הרוח ועל בריאות הנפש הציבורית שלנו, – והללו, כידוע, עומדים כולם בסימן הראציונאליזם הטהור והמזוכך!

מה לעשות ומניין חוקריה ותלמידיה של המיסטיקה היהודית בארץ אינו עולה על שניים-שלושה תריסרים? מה לעשות ובמקום להיות כבר עתה "חיל החלוץ" ל"רינסאנס" של המחשבה היהודית – אין הם אלא כמיעוט, אמנם מיעוט חשוב שהשפעתו ההיסטוריוסופית מכרעת, אך מיעוט שקולו טרם נשמע כראוי בעולמה של העילית האינטלקטואלית הישראלית ובחיי-רוחה על כל תופעותיה, זו השטחית סתם, או הכנענית, או ה"פסיבדו-דתית" או ה"פסיבדו-הומאניסטית" וה"ראציונאלית" מסוג הראציונאלים של פרופ' קורצווייל.

רבקה שכטר פשוט אינה מדייקת בדבריה באשר למהותה ולאיפיוניה של המיסטיקה היהודית, ובכך היא נמצאת מטעה את הקורא. הכללותיה, לפיהן כל מיסטיקה היא בגדר סכנה – הן הכללות שטחיות שאינן עומדות במיבחן העובדות והביקורת.

וכי כיצד זה אפשר במקום אחד במאמר לציין כי פריחת המיסטיקה היהודית באה בדור שלאחר גירוש ספרד (אם כי חיבור ספר הזוהר נתרחש לפני הגירוש, אלא שבדוחק נוכל לקבל הכללה זו) – ובמקום אחר באותו מאמר לומר דברים אבסורדיים כמו:

 "יש, בלי ספק, ניגוד בין שתי השקפות עולם אלו – ההשקפה המיסטית המבטלת את העולם למען עולם נעלה יותר, וההשקפה היהודית, אשר מקבלת את העולם כביטוי אלוהי, ולכן מקדשת אותו. ההשקפה היהודית הקיומית התפרשה תמיד על-ידי חוגים עוינים כהשקפה מאטריאליסטית, כהשקפה המעדיפה ערכים חומריים, אפילו ב"מיין קאמף" של היטלר אנו מוצאים את הדיעה הזו [ציטוטים מן הנאציזם והזכרת שמו של היטלר חביבים משום מה על רבקה שכטר כדי לתת את אותו מימד העומק של ה'אזהרה האינטלקטואלית' עליו הצבענו לעיל – א.ב.ע.]. אולם אפילו אם ניראית ההשקפה המיסטית במבט ראשון כהשקפה רוחנית, הרי בסופו של דבר היא לא הגיעה לדרגת רוחניות, כיוון שהאנשים שדגלו בה, המשיכו, בסופו-של-דבר, להתקיים בעולם החומרי מחוסר ברירה, ודיעותיהם השוללות את העולם הביאו רק לניהיליזם רוחני. קל יותר להרוס מאשר לבנות, ואילו היהדות, ותורות ראציונאליסטיות קיומיות אחרות, המקבלות את העולם החומרי והרוחני כגילוי אלוהי, מצליחות ביצירת מירקם חברתי ומוסרי."

עד כאן דברי רבקה שכטר, אך מה לעשות ועיקרה של המיסטיקה היהודית אינו ביחד השטני, האורב לפתחה של החברה כדי להכשילה, אלא ב"מקובל", החי את גלות עמו ושואף להסבירה, שואף להחיש את הגאולה ולהביא מרפא לרוח העם ולגופו? מה לעשות וההתעוררות המיסטית אחר גירוש ספרד – היתה התעוררות שבין היתר קמה מסיבה חברתית מובהקת? מה לעשות ואפילו הכישלון הטראגי של השבתאות לא בא אלא אחרי ששיאה של תנועה זו היה כמימוש זעקתו של המיסטיקאי היהודי על גאולת עמו? אני מניח שרבקה שכטר מכירה היטב את משנותיהם של גרשם שלום וישעיה תשבי, על כן אין לי אלא לתמוה שנסחפה בלהט הוויכוח אחר הכללות והטעיות שאינן עומדות במיבחן ידיעותיה שלה עצמה.

רבקה שכטר מקטרגת על הנהייה שב"אופנה" (שכאמור, למעשה היא נחלת מתי-מעט) אחר המיסטיקה היהודית. אך עובדה היא שטרם קם חוקר והיסטוריון מודרני להלכה היהודית, כשם שגרשם שלום קם לה לתורת-הסוד. ואתגר זה, של תחיית תורת-הסוד, ומציאת גישה חדשה אליה בימינו, אולי יעורר סוף-סוף בשנים הקרובות גם את יהדות ההלכה הדתית מתנומתה הדוגמאטית? אולי באמת תחול פעם התחדשות בחיי הדת בארץ, אשר תשפיע קסם ועניין ותמצא מסילות גם ללב האדם החילוני?

אך בינתיים, סכנותיה של משיחיות השקר, של המנהיגות הכאריזמאטית, וניצניהם של הפאשיזם הישראלי, של האגרסיביות הישראלית והסטיכיה השוביניסטית הישראלית – לא באסכולה הירושלמית לחקר הקבלה יסודותיהם, אף לא בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל", אלא בעצם מצבנו הסבוך כאן באיזור, ובכל השלכותיה של החזית החיצונית לעבר זו הפנימית.

כלום לא חוסר-טעם הוא מצידה של רבקה שכטר שהיא אינה חוששת להעלות בנשימה אחת את הפרופיסורים הירושלמיים, את שדה, ואת אבות הנאציזם? בחיפוש אחר "מרעילי בארות" – אין לגבב זו על גבי זו דוגמאות היסטוריות שאין כל קשר ביניהן. מן הראוי לבחון בראש ובראשונה את המציאות בה אנו חיים כיום בישראל. הנזק המוסרי של קיביה ושל העלאתה-מחדש – דבר אין לו ולמיסטיקה היהודית, אך הרבה יש לו, לצערנו, ולאופי המתגבש של הישראליות החדשה.

השוביניזם הדתי והפסיבדו-משיחיות הממלכתית של הרב גורן, ודומיו – יסודם לצערנו ביהדות ההלכה הדתית – שרבקה שכטר רואה בה, ושלא בצדק, מעין "תעודת ביטוח" ראציונאליסטית או קיומית, כהגדרתה, נגד זרמים רוחניים נלוזים ונגד אפיקורסים העוסקים במיסטיקה ב"נוסח הרומאנטיקה הגרמנית."

ואין אלה אלא דוגמאות ספורות מתוך הרבה תופעות של חשבון, של השתקה ופחד, ומים השינאה ההדדית עם שכנינו הערבים, המרעילה בה במידה גם אותנו עצמנו ואת שאריות ה"ראציו" שלנו. ואם תרצו, אף חוק לשון הרע, על כל התחזית הקודרת שהוא מבטא, וגם עיוותיה של הצנזורה הביטחונית עד עתה – אף הם בעקיפין תוצאת ההיסטוריה ה"קיומית" שלנו. סכנתו של חוק זה להשתקת הדימוקראטיה הישראלית, ואיומו על חופש המחשבה, על קיום ה"ראציו", דומה שהם גדולים קצת יותר מסכנת ספרו השנוי בחלוקת של פנחס שדה, בדרך להיווצרות ניאו-פאשיזם בארץ.

העוול שעושה רבקה שכטר למיסטיקה היהודית שעה שהיא מזכירה אותה בנשימה אחת עם האידאות שנילוו או שאימץ לעצמו הנאציזם – דומה שהוא גדול יותר מכל עוול שבו היא מאשימה את חוקרי המיסטיקה הללו, את תלמידיהם, ואת פנחס שדה.

יש גם לדייק בפרטים. האיסור על לימוד קבלה בגיל צעיר היה קיים כבר עוד לפני שבתאי-צבי ויעקב פראנק, ולא החל לאחריהם, וכתוצאה מתנועות אלו, כפי שכותבת רבקה שכטר, ואולם כפי שכבר הוכח אנשים לא שמרו על איסור זה, לא לפני שבתאי-צבי ולא לאחריו.

אין לך מדע בעל גישה ראציונאלית כחקר הקבלה בימינו (אשר דווקא מתנגדיו נתפסים מדי פעם להתקפות אי-ראציונאליות) – ורק מיעוט בעם הם "משוגעים לדבר", ולחוכמת-ישראל בכלל, ומקדישים לכך את רוב ימיהם. ואילו בריחה מן הראציונאליזם – שעל סכנתה מתריעה רבקה שכטר – מתבטאת בארץ בבריחה אל השטחיות בלבד, ובחוסר רצון להשקיע כל מאמץ, כל עבודת מחקר רצינית, כמעט בשום תחום שהוא מעברו של העם היהודי.

אינני מקבל – ביישומו לגבי ישראל כיום – את האיפיון היסודי של רבקה שכטר כי בתקופה של אכזבה מהלך-רוח ראציונאליסטי, מתעוררת הנהייה למיסטיקה. לדעתי, רבים הם השואפים בקירבנו לשאת תואר "מאוכזבים" מן הראציונאליזם וההומאניזם, ואילו אלה מעולם לא דרו בראשם או בליבם. רבים הלומדים כה בקלות להיראות מאוכזבים מקניית הדעת ומן הסובלנות – במקום לקנות את הדעת ואת הסובלנות עצמן.

האכזבה מן הראציונאליזם היא מטבע שחוק מאוד, אחד מאותם "דחלילי נייר", שרבקה שכטר מקימה כדי להילחם נגדם. אך לא פעם ראינו כי דווקא הללו שהיו ראציונאליסטים אמיתיים, היתה להם, ויש להם גם בימינו – גישה מדעית מוצקה למיסטיקה (שלא לדבר על עצם הזרם השכלתני במיסטיקה היהודית, כבתורתו של ר' משה קורדובירו).

אולי עצם העובדה שאנו יודעים כיום מהי מיסטיקה יהודית וכיצד היה קיומה – היא חלק מתמונת העולם הראציונאלית של המדעים העוסקים בה. ואילו אותם המתאכזבים בריש-גלי מן הראציונאליזם, שמעולם לא היה נחלתם – הללו נישארים בשטחיותם המקורית ובבינוניותם, בין שזו פאסיבית או אקטיבית, חיובית או שלילית, ומבלי שיעלה על דעתם להתאמץ ולבוא לשתות מבארות אותה המיסטיקה.

וכי היכן יוכלו "האבודים של ההיסטוריה היהודית" – כישו, נתן העזתי, שבתאי-צבי ויעקב פראנק – לבוא על תיקונם והארתם הנכונה, אם לא בירושלים של היום, בידי דור חדש של חוקרי היהדות, המשוחררים מתסביכיה של חוכמת-ישראל בגרמניה, מן האפולוגטיקה היהודית ומן הצנזורה העצמית היהודית – שאמנם הונחו על ידי חוש שמירת הקיום היהודי בגולה? האם משום שגרמו לנו נזק, נתעלם מהם? האם נשמיט, דרך משל, מן ההיסטוריה היהודית-ישראלית בימינו את האנשים שגורמים לנו לא פעם נזק שקשה כמעט לתקנו?

דורות רבים נכתבה ההיסטוריה היהודית, וחלק גדול מן הספרות [שלה] – בידי אנשים שהיו משועבדים – אם שיעבוד חיצוני, ואם שיעבוד רוחני-פנימי. כאן בישראל, וזה הישגה וגם אתגרה הגדול של הציונות [כפי שהראה גרשם שלום] – ההיסטוריה והספרות תיכתבנה בידי בני-חורין, בידי חוקרים וסופרים שאין מורא רוחות רפאים עליהם. כי זאת יש לדעת – רוחות הרפאים של שבתאי-צבי, יעקב פראנק ודומיהם – שוב אינן יכולות לגרום נזק לעם ישראל כיום. הן ירדו מבמת המציאות הפוליטית, מבמת ההתייחסות האפולוגטיקה, מקבוצת הקרובים ה"מושחתים" שכל משפחה הגונה מתביישת בהם בפני משפחות זרות – ונותרו על במת ההיסטוריה רק בזכות המחקר העוסק בהן. דבר אין להן עתה עם הסכנות הממשיות לטוהר חיינו, לערכה של ישראל היום, לעתידה, ולדמות דיוקנה בעיני זרים. הערכת השבתאות שייכת כיום רק להיסטוריוסופיה ולמדע ההיסטוריה היהודית.

הרשעים, אשר להוותנו קיימים בכל דור, הם כידוע המתחסדים הגדולים ביותר. הם אינם נתלים באילנות "מפוקפקים" כמו המיסטיקה, ולהבדיל אלף הבדלות – ב"נאציזם". לא. הם תמיד דוגלים בשם האמת המוחלטת והצדק האחד אשר אין שני לו. בשם הצדק שלנו – כעם, או שלי – כמנהיג, אך לעולם לא של העם השכן, של המיעוט הלאומי שבתוכך, או של מתנגדך האישי. כאן, ורק כאן, נעוצה הסכנה שיאבד, או שלא יושג כלל – דיוקנה הראציונאלי, הדימוקראטי, הסובלני וההומאניסטי של מדינת ישראל, גם של חיי הרוח שבה.

לא נותר לי אלא לחזור, ברוח הדברים שהשמעתי על פנחס שדה בשיחתי ברדיו, שאליה מתייחסת רבקה שכטר במאמרה (נוסחה המילולי של השיחה הופיע ב"מן היסוד" מס' 76, מיום ה-24 ביוני 1965). פנחס שדה אינו משיח, גם אינו משיח-שקר – אלא סופר. וסופר טוב. בזאת לפחות מסכימה עימי גם רבקה שכטר. ובכן מדוע כל צורת הדיבור הזו: "אם העולם באמת רק חלום בלהות, כפי שכותב שדה בהרחבה, מדוע הוא מתייחס ברצינות כל כך גדולה לעצמו ולמעשיו? האם באמת חשוב כל-כך כמה מקטרות ברשותו של ידידנו ואיזו הנאות הן גורמות לו?... עצם העובדה שפנחס שדה כותב ספרים, מוכיחה שהוא אינו כותבם לעצמו. הוא כותב לאותו חלום, לאותה תופעה בת-חלוף, ואם כך, עליו לקבל את הכללים של 'משחק הנידמה'. ואם אינו רוצה לקבלם – עליו לשתוק." ולהלן: "כניראה שהעולם צריך להיהרס כדי שידידנו פנחס שדה ירגיש בטוב."

האם באמת אלו הן שתי הברירות היחידות העומדות בפני סופר – להיות נביא קדוש וסגפן בחייו ממש, או לכתוב בצורה קונפורמיסטית ואופטימית, אשר לא תזעזע איש? ומאין שואבת רבקה שכטר את מושגיה אלה? האם לא מתוך הלך-רוח של אותן סכנות אשר מפניהן היא באה להזהיר אותנו? ה"קיומיות" בכל מחיר – כלום אינה מתמזגת כאן עם העריצות ועם ה"לומר לזולתו מה יכתוב וכיצד"?

הספר "החיים כמשל" הטיל אתגר לעולמם של חיי הרוח שלנו. ומפני העיוורון והשטחיות לא ענו לו – או ענו שלא כהלכה. זכותו של שדה היא להגזים, לומר דברים "נוראים" ואפיקורסיים – כדי לזעזע, אם הוא חש שיש צורך בזעזוע. ירושה יהודית (וספרו של שדה הוא ירושה יהודית) אינה נקנית בדברי-נועם ובחלקלקות, אלא בדיאלקטיקה מרה-כלענה, בהתנגשות ובמלחמה בין דורות [כפי שהראה גרשם שלום]. עולמו של פנחס שדה, כפי שהינו – לא היה נוצר מבלי עולמה של היהדות, ומבלי קיומה של מדינת ישראל. אלה הן עובדות היסוד. וכגודל קיטרוגו עליהן כן הכרחיות קשרו אליהן. "אי-הנחת" של פנחס שדה – מקוממת ככל שתהא – היא יסוד להתחדשות, והיא אזהרה, והיא סימפטום. יותר מדי דברים העלו אבק ונשכחו בארץ חמה וחמסינית זו, השרוייה בשינאת אחים ומוקפת בשינאת אויבים – ואם לא תיזעק מדי כמה שנים זעקה מסוג זו הנשמעת בספרו של פנחס שדה – נהפוך כולנו לחרשים – לא מפני שאיננו מסוגלים לשמוע אלא משום שאיש אינו עומד עלינו להוכיח אותנו על פנינו ולהשמיענו דבר של טעם.

ואסיים בהודאה שתיראה אולי אישית במקצת. למעני היה בלימודה של המיסטיקה היהודית, אותה תורה "נוראה" ו"משחיתת-נשמות" – משום התקרבות לפלא-רוחה של היהדות, לרב-גוניותה, ליכולת ההעזה שלה להציע תשובה למצוקת הנפש – במתן תוכן חיובי של גאולה; וגם אם נסתלפו במיבחן ההיסטורי הקונקרטי כמה מדרכיה – מפני קוצר-הרוח וענות הנפש – הרי יסודה ותשתיתה, בספר הזוהר ובקבלת הרמ"ק [ר' משה קרודוברו] והאר"י – מדהימים בהיענותם לאותה "קיומיות" יהודית, לאותה קבלה של העולם החומרי והרוחני כ"גילוי אלוהי"; בקיצור – כל אותן מעלות שרבקה שכטר מתעקשת שלא לראות במיסטיקה היהודית; משום מה (כפי שם מאמרה "מיסטיקה מול קיומיות"), וללא כל בסיס של הצדקה – היא רואה את הכיוון הקיומי כעומד בניגוד גמור למיסטיקה היהודית – אשר היא, כשלעצמה, והעיסוק בה, שליליים בעיניה "אן-בלוק".

המלחמה במיסטיקה היא מלחמה בטחנות-הרוח אשר מתנגדיה יצרו לעצמם בדימיונם ובמושגיהם המוטעים והמטעים.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "סכנה במקום שאיננה" נדפסה במוסף לספרות "משא" של עיתון "למרחב" ב-20 באוגוסט 1965. לפני 48 שנים.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום, מאמרו של ד"ר אברהם וולפנזון (בגיליון האחרון) ראוי לשכפול עבור כל המסבירים של מדינת ישראל בחו"ל ובמקומות אחרים. אנשי משרד החוץ וההסברה חייבים ללמוד בעל פה את הנאמר שם!

אלכס סופרון

* אהוד, שלום! אודה לך אם תביא לידיעתו של אברהם וולפזון שהעליתי בדף הפייסבוק שלי את מאמרו על בלפור והאינדיאנים. היו על כך תגובות חמות ואוהדות ומיספר אנשים ששיתפו בדפים שלהם.

תודה!

אורי הייטנר

* אסור להרוג עיתונאים! בייחוד לא את אלה שעושים הכול כדי להגן על ה"דמוקרטיה" של "האחים המוסלמים" ולצבוע בסיפורי זוועות את המאבק של הצבא ושל המחצית החילונית-לכאורה של העם המצרי בדיקטטורה האסלאמית הקיצונית שהלכה ונכפתה עליו. והם עושים זאת, העיתונאים, בעידוד רשתות השידור שלהם, וממשלותיהם, שמשתדלות להוקיע את השלטון הצבאי במצרים ולהחזיר את השלטון לידי הדיקטטורה ה"דמוקראטית" של "האחים המוסלמים"! – ובראש כל המְגנים האלה עומד הטמבל אובמה! – זה המוסלמי-לשעבר, חלקלק הלשון, שמבקש לזרוק אותנו לחסדי הפצצה הגרעינית של איראן!

* בגיליון הקודם כתבנו את רשמינו מהתערוכה המופלאה "צבע פראי" במוזיאון ישראל, לאחר ביקורנו בה ובתערוכת הורדוס. כאן אנחנו רוצים לחזור ולהמליץ לא רק על התערוכה אלא גם על הספר בכריכה דקה, מעין חוברת צבעונית עבה, שנלווה עליה, בהוצאת מוזיאון ישראל, והנושא אף הוא את השם "צבע פראי", ובו מאמרים מאירי עיניים על אוסף משפחת מרצבכר ועל הציירים הכלולים בו, וכן תמונות צבעוניות של הציורים עצמם עם הסברים מפורטים בעברית וגם באנגלית.

רוצו והעפילו אפוא לירושלים כדי לראות את התערוכה המופלאה הזו, ולרכוש את הספר, והלוואי ובבוא היום יתרום הזוג גבריאלה וורנר מרצבכר את האוסף שלהם לתצוגת קבע במוזיאון ישראל, שדומה כי מבחינה היסטורית אין מתאים ממנו להצגתה של אותה אמנות מופלאה שנחשבה ל"מנוונת" בעיני הנאצים, שגם השמידו את הוריו של ורנר.

* התבונות בקהלים הצעירים בקומות המסחריות ההומות-אדם בתחנה המרכזית של ירושלים בשעות היום מעלה מיספר גדול מאוד של שלישיות וזוגות של בנות צעירות, חלקן דתיות-למחצה, שמתרוצצות ויוצרות רושם שהוריהן לא הפסיקו להוליד אותן עד שלא הגיע להם בן זקונים, בן זכר. ולכן צפוי אולי בחוגים האלה עודף גדול מאוד של כלות ללא חתנים בשנים הקרובות.

* פרופ' איריס שי: "כ-20% מהאנשים השמנים הם בריאים, וכ-20% מהרזים הם חולים. אמנם שמנים נמצאים יותר בקבוצת הסיכון של מחלות מטבוליות, אבל שיהיה ברור שגם מי שנראה רזה – הוא לא בהכרח בריא." ["הארץ באינטרנט", 16.8.13].

והאם גם יוצא מדברי הפרופסורית ש-80% מהאנשים השמנים אינם בריאים, ואילו 80% מהרזים – בריאים?

* אין לנו כוח וזמן לראות את כל ההמשכים של התוכנית של אמנון לוי על "השד העדתי" אבל מהדים שאנחנו מקבלים מתברר שככל שהקוּטֵר הזה מכביר נתונים מספריִים על אפליית יוצאי עדות המזרח – כן הוא מקבע את דמותם כיוצאי עדות נחותות, בעלי מנות מישכל נמוכות מסיבות תורשתיות – שאילו היו מוכשרים יותר ושאפתנים יותר היו מגיעים לעמדות הגבוהות ביותר, כמו למשל הנשיא המזרחי השני שהיה לנו  ועכשיו יושב בכלא או השר שישב בכלא ועכשיו הוא עומד בראש ש"ס.

הדמגוג אמנון לוי מכתים קודם כל את שמם וכבודם של יוצאי עדות המזרח, של כל אלה שכבר כלל אינם זקוקים להגנתו!

* צבי בראל: "מיספר הרווקים והרווקות במדינות ערב רק גואה והולך. כך, למשל, שיעור הרווקים בלבנון הוא הגבוה ביותר, ומגיע לכ-86% מכלל הצעירים בגיל הנישואים, בסעודיה הוא מגיע ל-45% ורק ברשות הפלסטינית שיעור הרווקים הוא 7% בלבד." ["דה מארקר", "הארץ", 15.8]

ואתם יודעים מדוע הרשות הפלסטינית היא גן עדן ערבי לרווקים השואפים להינשא?

מפני הגיאות הכלכלית תחת ה"כיבוש" הדורסני הישראלי, שבגללו ראוי להחרים את קשרי המדע של ישראל עם האיחוד האירופי! – ובגלל הפאראזיטיות המאסיבית שמתבטאת בתמיכת האיחוד האירופי וארה"ב ב"פליטים" הפלסטיניים היושבים לבטח על אדמתם וצוחקים על כל העולם ובייחוד על העולם המוסלמי הבוער סביבם! – והכול בזכות כידוני צה"ל והשירות הצבאי המתיש של בנינו – השומרים גם עליהם מפני התופת האיסלאמית!

* יעקב גרוס העלה לאינטרנט סרט על חתונת אחי השיח' אבו קישק ב-1929. מעניין אם אתם מזהים חלק מהמוזמנים היהודיים, וכמו כן תשומת לבכם לריק הגדול לשטחים ולמרחבים שהיו אז.

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=miMZO5k1JKg

אהוד: אנחנו זיהינו את אברהם שפירא, שיח' אברהים-מיכו, עם השפם הגדול והז'קט הלבן. מן הסתם גם גברים אחרים שם הם מאיכרי פתח-תקווה הצעירים, אך התמונות רצות מהר מדי וקשה לזהות. יש שם לדעתנו אחד ממשפחת דינוביץ'. השטחים הריקים הם שטח מפעלי תע"ש רמת השרון עד גדת הירקון הצפונית כיום.

* אתם רוצים שיפרסמו מאמר שלכם במדורי הדיעות בעיתון "הארץ"? אין בעייה. כיתבו רק שאנחנו לא רוצים בשלום כי איננו רגילים לו, כיתבו שעלינו לשחרר מיד את כל אלפי המחבלים הכלואים בידינו, כיתבו שאנחנו טירפדנו את שיחות השלום שכבר היה ממש בהישג-יד וזאת בגלל ההודעה על הבנייה בשכונת הר גילה בירושלים, כיתבו עוד הרבה שטויות מטומטמות כאלה המתאימות לקו מערכת תואם פלסטין – ומיד תזכו שם לחשיפה שאנחנו, שפעם היינו בני-בית בעיתון המידרדר הזה – לעולם כבר לא נזכה! והמאמרים האלה גם יבססו אתכם בדרך לקבלת פרסים מפרסים שונים מהמדינה המזורגגת והפושעת – ישראל!

בקיצור – מחפשים מדינה להשתין עליה? כיתבו ל"הארץ" ותתקבלו בברכה!

* כמה נחמד ששורפים מסגדים ובעיקר כנסיות של הקופטים במצרים, שהם, הקופטים, כעשרה אחוז מאוכלוסייתה של המדינה, והתושבים המקוריים שלה בטרם נכבשה על ידי ערבים מוסלמים שבאו מהמדבר. והעולם שותק וכמעט שאינו מגיב. כי למי בעולם ובייחוד באירופה – חשוב מצב הנוצרים במזרח התיכון, כאשר גם המוסלמים רוצחים אלה את אלה באדיקות רבה?! ­

רק תארו לעצמכם איזה רעש בינלאומי היה קם אילו נשרפו מסגדים וכנסיות בישראל!

 הלא זה ברור כשמש, גם לסכלים אובמה ולקרי, שאם רק נפסיק את הבנייה הבלתי חוקית שלנו בעיר הבירה הבלתי חוקית שלנו ירושלים – תיפסקנה כבמטה-קסמים כל מהומות הדמים במצרים, סוריה ועיראק!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,513 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,461 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל