גיליון מס' 880

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בחשוון תשע"ד, 7 באוקטובר 2013

עם הצרופה המלאה של הריאיון עם אהוד בן עזר ב"מעריב" מיום 30.9.13

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בשוק הפרסי. // אודי מנור: מלחמת יום-כיפור: על מה יש לדון בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!) // עמוס גלבוע: כמה נחמד להיות אשמים תמיד.  [ציטוט] // דרור אֵידָר: כי בנפשם היא. [ציטוט]. // מתי דוד:  1. קונספציות שנכשלו אך תומכיהן לא הודו. 2. תגובות לאירועים בחדשות. // משה כהן: הנדון: בנימין נתניהו הוא נכס לאומי. // אלי מייזליש: ונניח ששלי יחימוביץ תהיה ראש-ממשלה. // ניצחון לעצומת המכתב העיתי מאוגוסט 2012 בעניין גירושו של הילד הפיליפיני מן הארץ. // יוסי גמזו: אַתָּה הָאִיש! // משה גרנות: מסע אל מחוזות מרכז אסיה. על ספרו של בן-ציון יהושע-רז, "מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני – פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה." // "שרה": תגובה כואבת לסדרת הכתבות על השד העדתי של אמנון לוי. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. נפלא לומר הנה ימים באים. 2. צרור הערות 6.10.13. // תקוה וינשטוק: מסע בארמניה. // נעמן כהן: ציפורה לבני: כאבה של אם יהודייה על מות ילדיה זהה לזה של אם פלסטינית. // עמוס אריכא: שמש חורכת. // יהודה דרורי: ישראל והקשר האמריקני-איראני-רוסי. // מרדכי קידר: דברים ששומעים משם. [ציטוט]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּשּוּק הַפָּרְסִי

בַּשּוּק הַפָּרְסִי

בְּשֶצֶף אַרְסִי

נוֹאַש מַר אַחְמָדִינִיגָ'ד לִמְכֹּר סְחוֹרָה קְלוֹקֶלֶת

לְחֶבֶר נִבְעָרָיו

שֶל גּוּש הַמַּעֲרָב

בְּעוֹד דַּרְכּוֹ לְהִתְגַרְעֲנוּתוֹ אַט-אַט נִסְלֶלֶת

אַךְ יֵש עַכְשָיו נוֹכֵל

חָדָש שֶלֹּא בּוֹחֵל

לִמְכֹּר כְּמוֹ בִּמְכִירָה פֻּמְבִּית (בִּשְׂפַת אוֹבָּמָה: auction)

לְכָל אוֹתָן בְּרִיּוֹת

שִפְעָה שֶל אִטְרִיּוֹת

(בִּשְׂפַת פָּרַס: "רֶשְטֶה"

וּבִשְׂפַת יִידִיש: "אַ סַךְ לוֹקְשְן").

שְמוֹ חַסַן רוֹחָנִי

וְשַארְם תַּחְמָנִי

שוֹטֵף-נוֹטֵף מִמֶּתֶק שִׂפְתוֹתָיו כְּמִבַּקְלַאוָּה

וְאַף כִּי זֶהוּ דְבַש

מֻכָּר וְלֹא חָדָש

בּוֹלְעוֹ הַמַּעֲרָב כִּנְשוֹם אֲוִיר צַח ("שוּם אִל הַאוָּה")

וּפְּרֶזִידֶנְט אַרְהָ"ב

שֶלֹּא לִפְנֵי זְמַן רָב

אִיֵּם לָצֵאת לַקְּרָב

עַל שְלַל נִשְקָהּ הַכִּימִי

שֶל סוּרְיָה, נִתְקַפֵּל

מוּל פּוּטִין שֶעִרְפֵּל

אֶת כָּל חוּשָיו – וְאַסַד, שֶנֶּחְשַב לֹא לֵגִיטִימִי

וְרַק אֶתְמוֹל גָּנַב

אֶת דַּעַת מְגַנָּיו

כִּי אֵין בְּמַחְסָנָיו

שוּם טִיל שֶרֹאש מֻרְעָל לֹוֹ

מַצְהִיר פִּתְאֹם בִּנְאוּם

כִּי יְאַפְשֵר לָאוּ"ם

לִשְלֹל מִמֶּנּוּ מָה שֶלִּדְבָרָיו כְּלָל לֹא הָיָה לוֹ...

וְכָךְ, מִשֶּעֻקְרָה

כָּל  אֲמִינוּת אוֹבָּמָה

שֶגַּם אִבֵּד יֻקְרָה

וְגַם פִּתְאֹם נִבְלָמָה

עָצְמַת הַרְתָּעָתוֹ

בְּאַקְט-סִכְלוּת פָטָאלִי

בּוֹ פּוּטִין, בִּזְכוּתוֹ

הוּא שוּב גּוֹרֵם גְלוֹבָּאלִי

בַּאֲזוֹרֵנוּ בּוֹ

נָשִׂיא אָמֵרִיקָנִי

אָץ לִמְגִנַּת לִבּוֹ

לִתְמֹךְ בִּבְּלוֹף אִירָאנִי

כְּבָר רוֹחָנִי מֻזְמָן

בִּפְיַאסְקוֹ צֶ'מְבֶּרְלִינִי

כָּאן לְהַרְוִיחַ זְמַן

כַּפִיהְרֵר הַבֶּרְלִינִי

שֶבְּעָרְמָה סָחַט

בִּסְטַיְל-כְּזָבִים אֲנִין-חֵן

מִלּוֹנְדּוֹן אֶת נֻסְחַת

"אַשְרֵי הַמַּאֲמִינְכֶן"

בָּה כְּסִיל אַנְְגְּלִי הִמְלִיץ

לְהַאֲמִין לַ-liar

זֶה שֶיַּפְצִיץ בַּ"בְּלִיץ"

אֶת אֶרֶץ אוֹתוֹ פְרַאיֶר...

אַךְ חַסַן רוֹחָנִי

בְּנֹעַם חַיְכָנִי

קוֹרֵץ לְמִשְמְרוֹת מַהְפֵּכַת חוּמֵינִי

וְסָח בִּצְחוֹק אַרְסִי

כֵּיצַד בִּבְּלוֹף פָּרְסִי

סוֹחֵט הוּא מִנָּשִׂיא

תָמִים וְגֶ'נְטֶלְמֵנִי

אַרְכָּה אַחַר אַרְכָּה

שֶבָּהּ עַל פִּי דַרְכָּהּ

זוֹכָה אִירָאן לְכָךְ שֶאַט-לְאַט יָפוּג עוֹד

כָּל כּוֹחַ-הַרְתָּעָה

מִכָּל מִי שֶטָּעָה

בְּעַרְסִיּוּת הַפָּרְסִיּוּת, בְּעוֹד הַצֶּנְטְרִיפוּגוֹת

קִצְבָּן אֵינוֹ חָדֵל

וּמִסְפָּרָן גָּדֵל

כְּכָל שֶמִּשְתַּדֵּל

אוֹבָּמָה עוֹד לִזְחֹל שָם

בְּפַאשְלָה לֹא קְטַנָּה

בָּהּ בְּנוֹת-הַיַּעֲנָה

בְּחֹסֶר כָּל תְּבוּנָה

טוֹמְנוֹת רֹאשָן בַּחוֹל שָם.

וְכָךְ, בִּנְאוּם בָּאוּ"ם

בִּפְנֵי קְהַל נָכְרִים שֶ-

אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּם

וְגַם אֵינָם זוֹכְרִים שֶ-

מַר רוֹחָנִי הוֹצִיא

לִפְנֵי שְנָתַיִם סֵפֶר

שֶבּוֹ, בְּטוֹן נִצִּי

עָשָׂה עָפָר וָאֵפֶר

מִטִּמְטוּמוֹ הָרָב

שֶל גּוּש הַמַּעֲרָב

עָלָיו, בִּטְרִיק אוֹ שְנַיִם

עָבַד הוּא בָּעֵינַיִם

כְּשֶמַּדְּעָנֵי אִירָאן

גָּמְרוּ בְּאִיסְפָּאהָאן

אֶת שֶאַרְצוֹ בָּנְתָה

לְהִתְגַּרְעֲנוּתָהּ.

אַךְ מֵאִידָךְ, בִּנְאוּם

הַזּ'וּלִיק רוֹחָנִי

סָח בָּעֲצֶרֶת אוּ"ם

בְּנֹֹעַם חַיְכָנִי

וְחִנְחוּנֵי מִלִּים

וּגְרַאצְיָה אֵין כָּמוֹהָ

אֶת מָה שֶהַכְּסִילִים

רָצוּ כָּל-כָּךְ לִשְמֹעַ.                          

וְרַק בְּחוּג סָגוּר

וּבְפָרְסִית צְלוּלָה

אָמַר בְּטוֹן שָגוּר

אֶת הָאֱמֶת כֻּלָּהּ

וְסָח לַמֻּזְמָנִים

– כֻּלָּם שָׂרִים בְּכִירִים שָם –

שֶ"גּוּלֶש מִיזָנִים"

("אֲנַחְנוּ לוֹקְש מוֹכְרִים שָם").

וְאֶת הַלּוֹקְש הַזֶּה

קוֹנֶה וִּמִתבַּזֶּה

מִי שֶמּוֹסִיף לִהְיוֹת

שָבוּי בְּאַשְלָיוֹת,

זֶה שֶאֵינוֹ מַכִּיר

בַּכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר

אַךְ שֶתַּשְלוּם הוֹלֵם

סוֹפוֹ שֶיְּשַלֵּם

כְּשֶהַגּוֹרָל יִגְזֹר

אֶת גְּבוּל הָאַל-חֲזֹר

שֶבּוֹ

בְּטוּב לִבּוֹ

רַק אַלְלַהּ יַעֲזֹר...

* * *

נאומו הבלתי-נשכח של יאיר לפיד בפרלמנט ההונגרי בבודאפסט

http://www.youtube.com/watch?v=GY-6EbcH_9o&sns=em

* * *

אודי מנור

מלחמת יום-כיפור: על מה יש לדון בארבעים השנים הבאות (על הפוליטיקה, טמבל!)

ואחרי ששקע במקצת האבק שהתרומם לנוכח מבול הכתבות, הסרטים, המאמרים, ההתכנסויות, ההרצאות, המפגשים, השיחות על, הכתבות הסרטים המאמרים, הכנסים וההרצאות על 40 שנה למלחמת יום כיפור, הנה ניסיון קטן ואולי לא-לא-חשוב – לעשות סדר ולהציע הצעה לסדר.

הניסיון לעשות סדר כוונתו להבחין בין ז'אנרים שונים בז'אנר-העל שנקרא 'מלחמת יום כיפור'. מן הסתם הרשימה שאציע איננה מלאה אבל היא ללא ספק סוג של נקודת מוצא. מילות הקוד הן: 'הקרבות'; 'המחדל'; 'הקונספציה'; 'האמצעים המיוחדים'; 'העורף'; 'הגבורה'; 'עמק הבכא'; 'העיניים של המדינה'; 'תפקוד הממשלה'; 'מלחמות הגנרלים'; 'הרכבת האווירית'; 'הצליחה'; 'אפריקה'; 'הקילומטר ה-101'; 'היהירות-השאננות-הזחיחות'; 'שיקום הגאווה שהוביל לתהליך המדיני'.

רשימה חלקית מן הסתם שאפשר לכנס אותה לשלושה ענפים מרכזיים: ההיבט הפסיכולוגי-חברתי (האחראי על פי החוכמה המקובלת ל'קונספציה', ל'מחדל' ול'החמצת הצעות השלום'); ההיבט הצבאי, וההיבט המדיני. קל לראות שהנושא החשוב היחיד בכל הסיפור הזה – הסיפור הפוליטי – נעדר כמעט לחלוטין. ולא בכדי. החברה הישראלית, כמו חברות דמוקרטיות אחרות, ממעיטה בדיון פוליטי ראוי לשמו משתי סיבות לפחות: האחת סובייקטיבית – פוליטיקה נתפסת כעניין 'מסריח' שאדם המכבד את עצמו לא עוסק בה. השנייה אובייקטיבית – פוליטיקה היא אכן תחום העיסוק האנושי המסובך והקשה ביותר לפיענוח (הרבה יותר קל להבין את תורת הקוורקים [הקוונטים?], מה היא מחלת הסרטן או כיצד משגרים טיל לירח. אפילו יחסי גברים ונשים קלים יותר להבנה יחסית לפוליטיקה).

התוצאה נראתה לנגד עינינו מבעד לענני האבק שהתרוממו במסגרת אירועי '40 שנה למלחמת יום הכיפורים'. סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד סיפורי גבורה ועוד. והשכול והאלמנות והיתומים והשכול. והטראומה והאופוריה שקדמה לטראומה והמחדל שהביאה האופוריה שהביאה להתעלמות מ'הצעות השלום של סאדאת' וכן הלאה וכן הלאה.

 אכן כן. נושאים חשובים. חברה חופשית חייבת לכבד את זיכרון חלליה וגיבוריה. אכן כן. המלחמה הארורה ההיא, בשל אופן פריצתה בעיקר, זימנה אינספור אירועי גבורה שתמיד מתלווים להם סיפורי שכול ואובדן ומוות. שהרי כבר אמר מי שאמר, שכאשר מבצע צבאי מתנהל למופת על פי התכנון המקורי והמדוקדק, לא רק שאף אחד לא ידע עליו (חוץ מאלו שביצעוהו) אלא שלא יתלווה אליו שום צל"ש שכן לא נוצרה שום הפתעה שלא הביאה לשום תקלה שלשם פתרונה הדחוף צריך היה בגבורה שבדרך כלל מסתיימת בצל"ש ובהעלאת דרגה לאחר המוות ההירואי.

אפשר להפליג ולהפליג בדיון על מה שחסר אפילו במה שיש. למשל העובדה שמעטים שמים אליה לב, שמיספר הקורבנות הישראלים במלחמה הארורה הזו היה יחסית דומה למיספר הקורבנות במלחמה המפוארת שקדמה לה (כ-100 ביום). מבחינה זו יש לברך על התחזקותם הצנועה בינתיים של הקולות המציינים את העובדה שמבחינה צבאית מדובר בנצחון ישראלי חד משמעי. בכלל ובפרט לאופן בו החלה המלחמה. אפשר כאמור להפליג ולהפליג בכל הנושאים הללו, אבל כל מילה נוספת שתושקע בתת-הז'אנרים של הדיון במלחמה הזו, באה על חשבון המאמץ המוזנח לנסות ולפענח את הפוליטיקה שקדמה לה.

קוי יסוד לדיון הפוליטי החסר:

 א – 'מלחמת ששת הימים' פרצה מכיוון שעשר שנים קודם לכן הנסיגה מסיני התבצעה ללא הסכם מדיני.

 ב – זו בדיוק הסיבה שמיד אחרי המלחמה קיבלה ממשלת ישראל החלטה, שהנסיגה הבאה תהיה רק על בסיס הסכם מדיני שבליבו הכרה ערבית בעצם קיומה של מדינת ישראל. המטרה לא 'קיבוש' ולא 'איטנכלויוט' ולא שום דבר מהדברים המשמשים את הכסילים המכנים עצמם כבר כמה עשרות שנים בשם המתנשא והיהיר 'מחנה השלום' (איך אומרים 'מחנה השלום' בשבדית? מישהו יודע?)

 ג – לפני אוקטובר 73' סאדאת לא הציע שום דבר מהסוג המופיע בסעיף הקודם. בין אם מסיבות של חולשה פנימית בין אם מסיבות אחרות, סאדאת לא הציע הצעת שלום מהסוג שממשלת ישראל סברה שהיא תנאי לתהליך מדיני ראוי לשמו. נקודה.

ד – לנוכח הקיפאון המדיני, ברור היה (כמו באלפי מקרים בהיסטוריה) שפריצתו תבוא באמצעים צבאיים.

ה – המוכנות של צה"ל לאפשרות של 'אופציה צבאית' מצד הערבים, נשענה (ולא מאז 1968 אלא מאז 1948) על צבא מילואים.

ו – הואיל וצבא מילואים יקר מאד גם כלכלית וגם חברתית (וגם פוליטית), שאלת גיוסו הפכה להיות שאלה ממשלתית מרכזית.

ז – על רקע הבעייה הזו, פותחו 'האמצעים המיוחדים' שמטרתם היתה לאפשר לממשלה להכריע את הכף: לגייס או לא לגייס מילואים.

ח – גיוס של מילואים 48 שעות לפני ה-6 באוקטובר, היה משנה את דפוסי המלחמה ואולי מונע אותה לחלוטין.

עד כאן רקע לדיון הפוליטי החסר. לפני שנאמר עליו מילה קטנה אחת, ובמסגרת חובת הביקורת העצמית, יש להציב עוד שתי חלופות לכל הרקע הזה. האחת היא משהו בסגנון הזה: הואיל וציונות היא קולוניאליזם ושלוחה של האימפריאליזם, כל מה שמעניין את הממשלות הציוניות מאז ומעולם הוא התפשטות. הצלחת הציונים ביוני 67' לממש את היצר שלהם, הביא אותם לזחיחות השחצנית שממילא איפיינה אותם גם באופן בו התייחסו לעדות המזרח, לנשים, לילדים וללהט"בים. העונש על החטא היה 'הקונספציה' שהביאה ל'מחדל' וכל השאר היסטוריה (המתממשת על פי פרדיגמה אנטי-ציונית זו עד עצם היום הזה: סרבנות השלום של ברק-אולמרט-נתניהו).

השנייה היא משהו בסגנון הזה: כל הערבים אותו הדבר. נגזר עלינו 'לאכול חרב' עד קץ הימים. האלימות הערבית המתבססת על שנאת האסלאם את היהדות (ואת כל מי שאיננו מוסלמי על פי מתכונת כזו או אחרת) באה לידי ביטוי כבר מהפוגרום בפורים ביפו ב-1908. ההתנפלות הזו של ערבים על יהודים ביום חגם (פורים 1908, כיפורים 1973) מלמדת על שנאת העומק הבלתי ניתנת למיגור. מש"ל.

המשותף לשתי החלופות הללו, שיהיו מי שירצו לכנותן בשמות הלא מדוייקים 'פוסט-ציונות' ו'אולטרא-ציונות', הן סלידתן מדיון פוליטי. כי דיון פוליטי בנוי על חלופות ממשיות הנתונות למימוש ברגעים היסטוריים קונקרטיים. ושתי החלופות הללו הרי נמצאות מעבר להיסטוריה, בממלכה הבטוחה והנעימה של המיתוס וההפשטה, שהתוצר הפסיכולוגי הישיר שלהן היא תחושת צדקנות וקתרזיס המאפיינת כידוע פוסט ואולטרא ציונים גם יחד, כל חבורה בדרכה כמובן. במלים אחרות, אין הרבה הבדל בין הצדקנות השטחית של הכתבים המדיניים של העיתון לאנשים חושבים, לבין הצדקנות הלא פחות שטחית של יריביהם המתרוצצים בגבעות השומרון. אכן כן, קואליצייה משונה יש כאן, והיא לא חד פעמית והיא לא הראשונה מסוגה בהיסטוריה.

ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר סוף סוף לחזור לדיון הפוליטי החסר. השאלה היחידה שיש לשאול – ולי אין עליה תשובה מספקת ועדיין לא שמעתי תשובה מספקת אבל העובדה שבזמן נתון אין תשובה מספקת איננה מבטלת את האפשרות שתשובה מספקת כזו אף אם תתמהמה בוא תבוא – היא מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. 'האמצעים המיוחדים' יש לשוב ולהדגיש, היו 'שובר השוויון' באמצעותו אמורה היתה הממשלה – שעל פי כל העדויות אכן התלבטה קשות אם כן אם לאו – לגייס את המילואים 48 שעות ולחסוך ים של דמעות ודם. הנה השאלה שיש לשוב ולשנן ב-40 השנים הקרובות: מדוע לא הופעלו 'האמצעים המיוחדים'. בז'רגון של שלהי שנות החמישים ותחילת שנות הששים, השאלה הזו יכולה גם היא להישמע כך: מי נתן את ההוראה. כאמור, ההוראה שלא-להפעיל-את-האמצעים-המיוחדים.

בניגוד גמור לפסיבדו-היסטוריון יגאל קיפניס, חביבו של 'מחנה השלום' הפוסט-ציוני (במובן שתואר לעיל על הזחיחות האימפריאליסטית הציונית ששילמה על חטא היוהרה בעונש המחדל והחידלון של קו בר לב), ומי שמפיץ את "העובדה" לפיה 'האמצעים המיוחדים' הופעלו גם הופעלו (וזהו שקר גמור!),  פרופ' אורי בר-יוסף – למיטב ידיעתי מי שאחראי למחקר הרציני ביותר אודות 'המחדל' ו'הקונספציה', הציע הסבר לפיו 'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו כי מי שאמור היה לתת את ההוראה להפעילם, אלי זעירא, ראש אמ"ן, לקה בסוג של שיגעון פסיכוטי. עם כל הכבוד, זהו לא הסבר פוליטי. הוא בהחלט ייתכן אבל הוא לא משכנע.

הנה כיוון אחר, אולי עדיין גם הוא לא מספיק משכנע, אך ללא ספק פורה הרבה יותר מההסבר הפסיכו-קליני: אלי זעירא היה בין השאר ראש לשכתו של משה דיין, כלומר איש אמונו; משה דיין היה ידוע בתפיסותיו המדיניות השונות מאלו של יתר עמיתיו לצמרת המדינה: יגאל אלון, ישראל גלילי, גולדה מאיר; בהנחה שאת התפיסות המדיניות יש לממש באמצעים פוליטיים (הכוללים כפי שהסביר לנו החבר קלאוזביץ לפני 200 שנה גם את האמצעים המלחמתיים), הרי שאת שורשי הסיפור של אוקטובר 1973, יש לחפש במחלוקת המדינית בצמרת של מדינת ישראל.

אלו שיעורי הבית ל-40 השנים הבאות. בקיצור, השאלה היא 'מי נתן את ההוראה' שלא-להפעיל את 'האמצעים המיוחדים'. האם העיסוק בשאלה זו חייב לבטל את העיסוק בשכול, בגבורה, בעורף, בהפתעה, בחידלון, בנצחון וכן הלאה? אדרבא: פיענוח החידה הפוליטית תעניק לכל אלו פשר חדש ומשמעותי שלא 'רק' יכבד את הנופלים אלא יחזק את הדמוקרטיה הישראלית, שכמו כל דמוקרטיה חופשית אחרת, מתנהלת באופן פוליטי. סיכויי התחזקותה של הדמוקרטיה הישראלית (כמו של כל דמוקרטיה אחרת) עוברים בשדה הלא-חרוש והמאד-לא-מעובד של השיח הפוליטי. לא בשמיים היא. לא בשמיים של הצדקנות וההלקאה העצמית (איך אומרים 'צדקנות והלקאה עצמית' בשבדית?) ולא בשמיים של 'הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב'.

אהוד: מאמרך נראה לי קצת לא משכנע. האם היה צורך לאיים בנשק יום הדין כבר ביום הראשון לצליחה המצרית של התעלה? ואולי גם להפעילו? התנהלות דיין בקשר לכך, כפי שתוכל לקרוא בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין" – נראית לי ההגיונית ביותר, ותוכל למצוא את הפרק הזה מהספר באחד הגיליונות הקודמים, ואם תרצה אשלח לך בקובץ את הספר כולו.

* * *

עמוס גלבוע

כמה נחמד להיות אשמים תמיד

היום [30.9] מתקיים במדינת ישראל כנס בינלאומי תחת הכותרת: "מאמת לתיקון – שיבת הפליטים הפלסטיניים". את הכנס מארגנת "עמותת זוכרות". הוא נערך, על פי לשון ההזמנה, "בשטח הכפר אלשיח מוניס שעמד באזור עד 'הנכבה'". הכתובת (כיום ): מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב.

הכנס, על פי מארגניו, נועד לדון "בשיבה המעשית של הפליטים הפלסטיניים", על יסוד כך שמדינת ישראל תכיר באמת של העוול הנורא שנגרם להם, תיקח על כך אחריות ותתחיל בתהליך תיקון העוול – redress. תפיסת היסוד של מארגני הכנס היא זאת: אחרי 65 שנים ל"נכבה"  הגיע הזמן לממש  את שיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם מהם  גורשו באלימות; מימוש זכות זאת, שהיא זכות בסיסית לכל אדם, היא תנאי הכרחי לדה-קולוניזציה של הארץ, סיום הסכסוך בין תושביה, עשית צדק ובנייה של חברה שוויונית וטובה יותר לכול, והזדמנות לחיים טובים יותר לכולם; מדינת ישראל תהיה אז "ישראל-פלסטין", כלומר מדינה דו-לאומית.

נושאי הכנס עוסקים בעיקר ב"אסטרטגיה לקידום השיבה", באספקטים השונים של מימוש שובם של הפליטים הפלסטיניים לכפריהם ועריהם, וסוגית הפיצויים. המרצים הם בחלקם אקדמאים פלסטיניים מיהודה ושומרון, אקדמאים פלסטיניים מערביי ישראל, פלסטינים נציגי פליטים מכפרים שונים בארץ, אקדמאים ישראלים, רובם מאוניברסיטת ת"א, "אקטיביסטים" למען זכויות אדם מישראל ויהודה ושומרון, ואנשי אקדמיה מחו"ל. לא נפקד מקומו של העיתונאי גדעון לוי, שמרצה על הדרכים להתמודד עם האימה הישראלית מזכות השיבה.

שיהיה ברור: מדובר בכנס של השמאל הרדיקלי הישראלי האנטי ציוני, מיעוט שבמיעוט, אבל יש לו נציגות חזקה באקדמיה הישראלית, מקום בתקשורת הישראלית ותמיכה מכלל הגורמים העולמיים  הרוצים בחיסולה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. 

ניתן היה להתעלם מהכנס ההזוי של השמאל הרדיקלי. הבעיה החמורה היא שהעמדות שהוא מציג בנושא "שיבת הפליטים" היא למעשה עמדת היסוד הפלסטינית, העמדה של הרשות הפלסטינית, העמדה שמוצגת בספרי הלימוד הפלסטיניים, באין ספור מאמרים, ספרים ונאומים.  סוגיית הפליטים הפלסטיניים היא, לדעתי, המהותית ביותר והקשה ביותר בכל הסדר קבע עם הפלסטינים. זאת מכיוון שסוגיית הגבול באה, לתפיסת הפלסטינים, לפתור רק  את בעיית "הכיבוש" של יוני 1967.

ואכן, לא מעט ישראלים מאמינים שרק אם ייגמר "הכיבוש" – יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. אבל, לגבי הפלסטינים, ראשיתו של הסכסוך הוא ב"נכבה" של 1948, שביטוייה הוא יצירת בעיית הפליטים הפלסטיניים. ולכן החזרת הפליטים וצאצאיהם לבתיהם היא בגדר תיקון העוול של "הנכבה", עשיית צדק. 

כיוון שכך, בכל המשאים והמתנים עם ישראל, ובכל הצהרה רשמית פלסטינית, הצד הפלסטיני מתעקש על שלוש דרישות : ישראל  צריכה להכיר בכך שנעשה עוול  לעם הפלסטיני ב-1948 ; ישראל צריכה להכיר בכך שהיא אחראית לבעיית הפליטים (כלומר, תודה באשמה), וצריכה להכיר בהחלטת האו"מ 194 לפיה כל פליט פלסטיני יכול אישית לבחור בין פיצויים או שיבה למקום בו הוא התגורר.

רק אחרי  שישראל תעשה זאת, ניתן יהיה לדון במכסות השונות של הפליטים שישובו לישראל  בתקופות זמן שונות, עד שהצד הפלסטיני יחליט מתי תהיה המכסה האחרונה.

סוגית הפליטים אינה עניין למחווה הומניטארי מצד ישראל, כפי שחושבים אחדים בתוכנו. היא נוגעת לליבה הפלסטינית של "הנכבה". וכך הגדיר אבו מאזן , בנאומו בעצרת האו"מ ב-26 ספטמבר, את יעד השלום לו מייחל העם  הפלסטיני: "תיקון העוולredressing   –ההיסטורי, וחוסר הצדק חסר התקדים שנפל על העם הפלסטיני ב'נכבה' של 1948, והגשמת השלום הצודק."

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב"

* * *

דרור אֵידָר

כי בנפשם היא

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (4.10.2013)

1

זה לא היה עוד כינוס. גם המילה "היסטורי" לא תצלח לתארו. מדובר בשינוי פרדיגמה עתיקה. תקופה ארוכה התרגלנו להתייחס למזרח התיכון כמרחב ערבי. אבל המרחב הזה, שלא היה ערבי ברובו הגדול, נכבש במאה השביעית בידי שבטים מחצי האי ערב. הם השליטו על האוכלוסייה את שפתם ודתם, ועוד טוענים לבעלות על אדמות האזור. הסערות החברתיות והמדיניות סביבנו, סדקו את חומת החשיבה המונוליתית בקרב קבוצות ועדות בעלות זהות אחרת מזו שהדבקנו להן בעצלותנו, וקולן מתחיל להישמע ברמה: "איננו ערבים; אנחנו נוצרים שרק דוברים ערבית." בזה אחר זה עלו נציגים של העדה הנוצרית בישראל ובירכו את הקהל בברכת "מועדים לשמחה".

ראשון הדוברים היה האב גבריאל נדאף, אדם מרשים שדיבורו מתון אבל רהוט ותקיף. "אני כאן כדי לפקוח לציבור את העיניים," אמר, "אם איננו רוצים לעשות שקר בנפשנו ובנפש כלל הציבור, עלינו לומר בקול צלול ובלתי מהסס – עד כאן!"

ועוד: "הציבור הנוצרי רוצה להשתלב בחברה הישראלית בניגוד להנהגתו. יש גורמים שדוחקים אותו לצד כדי שיישאר קורבן של לאומנות שלא שייכת לו וקונפליקט שלא קשור אליו." נדאף דיבר על שורשי הנוצרים הטבועים באדמה הזאת מראשית הנצרות, כאן צמחה תורת ישו. הדת הנוצרית, אמר, נובעת מהדת היהודית ושורשיה בתנ"ך. מה שאירע במאה השביעית, מבחינתו, היה כיבוש ערבי שממנו סבלו גם הנוצרים. הוא הוסיף שגם מהכיבוש הצלבני הוא מתנער ואינו גאה בו.

נדאף סקר את מצבם הקשה של הנוצרים במדינות ערב ואמר, שההכרה שרק ישראל מגינה על המיעוט הנוצרי, הביאה צעירים נוצרים לרצות לתרום למדינה. כך הוקם פורום גיוס בני העדה הנוצרית. הוא ציטט את מייסד הפורום, רס"ן איהב שלייאן: "הנוצרים לא יהיו בני ערובה, לא נשלטים יותר בידי מי שמעוניין לכפות עליהם את הלאום, הדת ודרך החיים שלו. לא נסכים להיות בני חסות ולהסתתר מאחורי הקבוצות השולטות ברחוב. אנו רוצים לחיות בישראל – אחים לנשק ואחים לשלום, לעמוד על המשמר ולהיות הקו הקדמי בהגנה על ארץ הקודש, ארץ ישראל."

 "שברנו את מחסום הפחד," אמר נדאף, "הגיע הזמן להוכיח את הנאמנות, לתת חובות ולקבל זכויות." הוא דיבר על איומים על חייהם, והוסיף שלמרות זאת הוא וחבריו ממשיכים בדרכם, "כי מדינת ישראל היא הלב שלנו, ישראל היא מדינה קדושה מדינה חזקה והעם שלה – יהודים ונוצרים – הם בני ברית אחת."

2

אחריו עלה סגן (במיל.) שאדי חלול, קצין בצנחנים ודובר פורום גיוס בני העדה הנוצרית ("בעזרת השם יהיו עוד רבים כמוני," ייחל). חלול, חוקר תולדות העדה הנוצרית, דיבר על הזהות הנוצרית המזרחית שנגזלה מהם. מזה שלוש שנים הוא תובע ממשרד הפנים להכיר בהם כנוצרים ארמיים. אנחנו "בני קיימא" – בארמית: בני ברית. אין לו דבר נגד הערבים, אבל זאת אינה זהותו, במיוחד כשהזהות הזאת מכניסה אותו בעל כורחו לסכסוך שאינו שלו. 

חלול אמר שהדרך להשתלבות בחברה הישראלית ובמדינה עוברת דרך צה"ל ככור היתוך, אבל כרוכה בחינוך. מסתבר שהנוצרים בארץ אינם לומדים על ההיסטוריה שלהם, אלא רק היסטוריה של הערבים והאסלאם. "התלמיד הנוצרי חושב שהוא שייך לעם הערבי ולאומה האסלאמית, במקום לדבר עם העם האמיתי ששורשיו איתנו – העם היהודי, שהמקורות שלו בארץ ישראל." האב נדאף התערב: "לא מתקבל על הדעת שהילדים שלנו יגדלו על היסטוריה של נכבה ושנאת היהודים ולא ילמדו את ההיסטוריה הזאת."

 לא במקרה נקט חלול במונח "בני ברית". מבחינתו, הנוצרים הישראלים אינם "שכירי חרב" אלא בני ברית: "אנחנו רוצים להגן על ארץ הקודש ביחד עם היהודים." הוא הזכיר את תמיכת הנוצרים בהקמת בית לאומי ליהודים בוועדת אונסקו"פ ב-1947. במסמך, שללו המרונים כל התייחסות לארץ ישראל כאדמה ערבית. עוד אמר שהנצרות בעולם תומכת בהם אך מתקשה להכריז על כך בפומבי, משום שהנוצרים במזרח התיכון הם בני ערובה בידי כוחות אסלאמיים.

בהתייחסו לסוגיית מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה אמר, שהוא מעדיף מדינה יהודית הדואגת לכל אזרחיה על פני מדינת כל אזרחיה. "לפני כמה עשורים היו 80 אחוז נוצרים בלבנון. אבל 20 האחוזים המוסלמים כפו עליהם זהות ערבית, ורבים עזבו. היום רק 35 אחוזים שם נוצרים."

" גם סוריה," אמר, "מורכבת מנוצרים וכורדים שאינם ערבים – היכן הכבוד לקבוצות הללו, להיסטוריה ולתרבות שלהן? רק במדינה יהודית," קבע, "תינתן זכות קיום לקבוצות אחרות.

האב נדאף נשמע אומר: "זאת לא רק דעתך אלא דעת הפורום כולו."

3

הנציג האחרון היה רב החובל בישארה שלייאן, שיוזמתו לייסד מפלגה נוצרית ישראלית נחשפה פה בראשית יולי השנה. בעקבות הפרסום ב'ישראל היום' קיבל שלייאן תגובות רבות מרחבי העולם. 

 "גדלנו במפלגות הערביות," אמר, "הקומוניסטים ואח"כ בל"ד. עם הזמן ראיתי לאן מובילות אותנו המפלגות הערביות – רק נגד ישראל." הוא אמר שהאסלאם כופה את נוכחותו על הנוצרים בשטח. כך, למשל, הפך "מעיין מרים" העתיק ל"מעין נצרת". בילדותו קיבל דגל אדום, אבל כיום, נאנח, "ילדינו גדלים על הדגל הירוק, על תרבות אנטי-ישראלית."

"צריך לעשות תרבות אחרת," קרא, "לחלק לכל ילד דגל ישראל. החינוך מתחיל מפה. אתה נכנס לבית-ספר בנצרת, לא תימצא דגל ישראל. לא מכירים בזה. רק דגל פלסטין."

שלייאן מודע לטענות שהם לא מקבלים את מלוא הזכויות. "יכול להיות," הוא אומר, אבל "תתחיל מנאמנות למדינה ושירות שלה. אני מאמין בזה."

עד כאן מקצת הדברים שנאמרו בכינוס שנערך בירושלים בחסות ועדת הקישור של ארגון 'בני ברית' והעמותה האקומנית למחקר תיאולוגי בישראל.

4

מהלכן של קבוצות נוצריות אל לב הקונצנזוס הישראלי הוא מהלך אברהמי של ניתוץ פסילים ומוסכמות חשיבה. הוא חשוב לא רק ברמה התיאולוגית והבין-דתית; הוא חשוב גם להסברת צדקתנו בעולם. חלקים בעולם הנוצרי רואים אותנו כמי שצולבים את ישו הפלסטיני, בעוד שהאמת הפוכה לגמרי. משום כך, קשה להפריז בחשיבות התייצבותם של נוצרים ישראלים המצדדים במדינת ישראל ומודיעים שזאת ארץ-ישראל ולא פלסטין, ושהיהודים לא גזלו אדמה אלא חזרו הביתה לאור נבואות התנ"ך.

אנחנו כחברה וכמדינה מוכרחים לחבק את האנשים האמיצים האלה שדיברו מעומק לבם; עלינו לעזור להם, להיטיב את מצבם ולשלבם בקירבנו, ולא פחות חשוב – להגן על חייהם. בנפשנו היא. 

* * *

מתי דוד

1. קונספציות שנכשלו אך תומכיהן לא הודו

הקונספציה (1) האופטימית לאחר ששת הימים והכישלון ביום כיפור.

הקונספציה (2) האופטימית לאחר אוסלו והכישלון בגלל הטרור ללא שלום.

במהלך השנים נכתבו בנושאים אלה מאות מחקרים ומאמרים על ידי חוקרים, היסטוריונים, אנשי ביטחון, עיתונאים, דיפלומטים ואזרחים.  מאמר זה מנסה לתמצת נושאים אל באמצעות כותרות של ראשי פרקים.

מסתבר שרוב אלה שדגלו והאמינו בקונספציות אלה בזמנו, היו גם הראשונים "להסביר" מדוע הן נכשלו, מבלי להודות בכישלונם האישי.

תומכי הקונספציות האמינו והסתמכו על תחזיות כביכול הגיוניות ורציונאליות, על הערכות כביכול שקולות ונבונות, על ציפיות להתפתחויות עתידיות כביכול ודאיות שנכשלו. ניתן לומר, שחלקן הגדול היו בהגדרה של נבואות.

הקונספציה (1) שהובילה למלחמת יום כיפור

התבססה על ההערכות השגויות הבאות:

שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד לישראל יש עליונות אווירית.

שסוריה וירדן לא יצאו למלחמה ללא מצרים.

לישראל יש עליונות מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית.

לצה"ל יש יכולות לניצחון כמו ב"ששת הימים" במלחמה אפשרית.

הערכה מוטעית בניתוח היכולות האסטרטגיות של האויב.

הערכה מוטעית שלישראל מודיעין ודאי לדעת אם ומתי תפרוץ מלחמה.

התעלמות הדרגים הצבאיים והממשלתיים מסימנים גלויים של ההכנות המצריות למלחמה.

התעלמות הדרג המדיני הישראלי מהאזהרה שהעביר מלך ירדן.

הערכה של התנשאות ויהירות מזלזלת ביכולות של האויב.

הקונספציה (2) של אוסלו שכשלה

התבססה על ההערכות השגויות הבאות:

שהערבים והפלשתינים שבעו מלחמות ומוכנים לפשרות.

שאפשר להשיג שלום תמורת שטחים (מבלי להגדיר היקפן).

שלא ניתן לנצח טרור והתקוממות עממית רחבה.

שהפלשתינים יקיימו הסכמים חתומים ללא הפרתם.

שהפלשתינים יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה".

שהקמת "מדינת פלשתין" היא באמת אינטרס ישראלי.

שארה"ב היא מתווך הוגן ואפשר לסמוך על ערבויות אמריקאיות.

שאפשר יהיה לסמוך אפילו על "ערבויות בינלאומיות".

שפתרון הסכסוך עם הפלשתינים יבטיח יציבות ושלום בכל האזור.

שיאסר ערפאת הוא פרטנר שאפשר לסמוך עליו.

התוצאות של כשלון שתי הקונספציות

משבר אמון במנהיגות המדינית והצבאית, כולל משבר האמון בפוליטיקה.

היווצרות קיטוב חברתי והטלת ספק בצדקת הדרך בחלק מהציבור.

הקמת מפעל ההתנחלויות, ושני הארגונים, גוש אמונים ושלום עכשיו.

המשבר הוליד את מלחמות הגנרלים והמהפך השלטוני מהשמאל לימין.

גברה ההכרה שאנחנו לא אימפריה ולא מעצמה כל יכולה.

גבר האינדיבידואליזם והאינטרס הכלכלי על פני סולידריות חברתית לאומית.

התגברות הפעילויות של הקבוצות הקיצוניות הפוגעות במדינה, תג מחיר" מצד ימין, ו"ארגוני השלום" האנרכיסטי משמאל.

2. תגובות לאירועים בחדשות

איך שהגלגל מתהפך לטובתנו "בעזרת" אויבינו

השלטון המצרי החדש מגביר את העוינות והפעילות נגד החמס בעזה, ונגד "האחים המוסלמים" במצרים בשורה של פעולות תקיפות :

"האחים המוסלמים" הוצאו מחוץ לחוק, מנהיגיהם נאסרו ובראשם הנשיא מורסי שיועמד למשפט. כל זאת לאחר דיכוי בכוח של ההפגנות שלהם. החמאס בעזה פגוע ומבודד, לאחר שאיבד תמיכתם של איראן, מצרים וטורקיה.

המצרים הורסים את המנהרות, מגבילים התנועה במעבר רפיח, ונלחמים לחיסול הטרור האסלאמי בסיני, שזוכה לסיוע של החמאס.

החיזבאללה בלבנון מאבד את השפעתו ושליטתו בלבנון, בגלל המעורבות שלו בלחימה בסוריה לטובת אסד. אפילו צבא לבנון העיז לראשונה לפרוץ אל תוך דאחיה, הרובע שהפך ל"מדינת חיזבאללה" בבירות.

בסוריה, מוסלמים רוצחים מוסלמים, ללא קשר לכיבוש הגולן.

בעיראק, שיעים רוצחים סונים, ללא קשר ל"כיבוש" השטחים.

הסעודים, תומכים במורדים באסד, ללא קשר לירושלים המאוחדת.

הבעיה הפלשתינית לא מעסיקה יותר את העולם הערבי הנלחם בתוכו.

הדיפלו (מאניה) המערבית מתחברת לרטוריקה של  רוחאני (מאניה) האירנית.

הנשיא האירני החדש מפזר כמה חיוכים והמערב מתמוגג ונמס בגלל "המתינות" שלו. עצרת האו"ם הפכה למגרש מתקפת החיוכים והטקסטים המנומסים של "מתינות איראנית" לשם הטעיה והונאה של המערב. האסטרטגיה האיראנית לא משתנה רק הרטוריקה. הנשיא האיראני, דובר האנגלית, שמרבה לחייך גרם לדיפלומטים המערבים להתמוגג ולהאמין שאירן עברה מהפך הומאני דמוקרטי. המנהיג הרוחני ומשמרות המהפכה צוחקים ולועגים למערב הנאור והטיפש. הדרך להגיע לפצצה האיראנית פתוחה ללא הפרעה למרות "הסנקציות".  רפסאנג'ני, חתאמי, רוחאני – כולם מאותו גזע עם מטרה זהה.

מה מבין חיים רמון במיכשור רפואי לטיפול בפצעים כרוניים?

מאחר והוא לא הבין מאומה בתחום זה, שילמה לו במפתיע חברת הביומד "לייפוייב" סך של 25,000 שקל בחודש, ועוד 5000 בחודש "ללימוד והיכרות של ענייני החברה", וכן אופציות בשווי 1,3 מיליון. כל זאת בתמורה להסכמתו להיות יו"ר החברה שהוא לא מבין בה כלום. החברה בניהולו מחקה לבסוף למשקיעים 99 אחוז משווייה לאחר שנמכרה. זו דוגמה נוספת כיצד הופכים פוליטיקאים מובטלים ללוביסטים, במסגרת התוכנה המוכרת של הקשר בין הון ושלטון.

הגלובליזציה של הטרור האיסלמי

הטירוף הבלתי פוסק של הטרור האיסלמי ממשיך להכות בכל העולם, הכול בשם ולמען אללה אכבר. רק בימים האחרונים נרצחו 60 חפים מפשע בקניה, 140 בניגריה, 110 נוצרים בכנסייה בפקיסטן. שכחנו כבר את הפיגועים בלונדון, במדריד, בניו יורק, ושורה ארוכה של נרצחים בארצות ערב, באירופה ובאפריקה. ולא שכחנו את קצין בריאות הנפש. המוסלמי בצבא האמריקאי שקטל 13 אמריקאים למען אללה.

מנהג חדש: מנהיגים בעולם מתכסחים ביניהם בעיתונות

העימותים הפוליטיים בין המנהיגים בעולם, חברו לזירה חדשה ומקורית. מנהיג רוסיה, פוטין, פירסם מאמר ביקורתי על אובמה ב"ניו יורק טיימס" באמריקה. מנהיג רפובליקאי אמריקאי, מקיין, פרסם מאמר תגובה נגד פוטין בעיתון הרוסי "פראבדה". הנשיא האיראני החדש, רוחאני, פרסם מאמר בעיתון האמריקאי, "ושינגטון פוסט" – זו דוגמה נהדרת להפיכת העיתונות לזירה של פוליטיקה חדשה, שבה המנהיגים כותבים ולא יורים.  

"זוכרות" : עוד עמותה של קיצונים אנרכיסטיים נגד המדינה

עמותה של השמאל הקיצוני, התומכת בגלוי ב"זכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים לישראל (!), טוענת כי אך ורק הכרה של ישראל באסון (הנאכבה) הפלשתיני מ-1948 היא התנאי להשגת השלום (!) – "זוכרות" לא מכירה ולא זוכרת את הטרור של הכנופיות הפלשתיניות ושל צבאות ערב שפלשו לפני 65 שנה וגרמו לבעיית הפליטים. "זוכרות" וכל מוסדות האו"ם לא זוכרים ולא מכירים בעובדה שהערבים גרמו ל-850 אלף יהודים במדינות ערב להיהפך לפליטים ולברוח לישראל. "זוכרות" וכל מוסדות האו"ם מתעלמים מהעובדה שמיליוני פליטים היו באירופה, בתום מלחמת העולם השנייה. כולם השתקמו והשתקעו במקומות ובמדינות חדשות אליהן הגיעו, לא חזרו לארצות מוצאם, ולא דרשו את "זכות השיבה". רק הפליטים הפלשתינים ממשיכים להיות פליטים בארצות ערב, המונעות מהם שיקום לחיים נורמאליים, משלים אותם שהם יחזרו ליפו, צפת, חיפה, רמלה ושיח' מוניס בתל-אביב.

גילויים חדשים ומפתיעים על ערפאת

תא"ל שגב סיפר באחת מתוכנית הטלוויזיה בחגים את הסיפור הבא: הוא נפגש עם ערפאת, שאיתו היה ביחסים אישיים קרובים, לפני ועידת קייפ דוויד ושאל אותו לציפיותיו.

על כך השיב ערפאת בגילוי מפתיע. אני מהפכן כמו  צ'ה גווארה ונלסון מנדלה. וכזה אשאר. אינני רוצה להיות כמו ראש ממשלת קפריסין...

הוא התכוון שאינו רוצה להיות "ראש ממשלת פלסטין" שחייב לדאוג לרווחה, תחבורה, חינוך ומזון.

ואז הוועידה הסתיימה בכישלון, ופרצה האינתיפאדה של הטרור.

* * *

משה כהן

הנדון: בנימין נתניהו הוא נכס לאומי

מכובדי,

מעבר למחלוקות הפוליטיות והביקורת האישית והציבורית, מן הראוי שהעם בישראל יביע את הערכתו ויכיר טובה לבנימין נתניהו על השירות יוצא הדופן שהוא נותן למדינת ישראל בזירה הבינלאומית, ההסברתית והדיפלומטית הודות ליכולותיו הבלתי רגילות בתחום הנאום וההסברה, ולאנרגיות ולמסירות הבלתי נדלות שלו.

גם לצרות העין וליריבות הפוליטית יש גבול. אל יהי הדבר קל בעיניכם. אומות העולם אינן מרגישות מאויימות על ידי איראן, ואין להן עניין לנקוט בסנקציות נגדה. אדרבה, אומות העולם מתמודדות עם קשיים כלכליים גדולים ומעוניינות לנהל עסקים רווחיים עם המדינה הגדולה ועתירת הנפט. ונגד כל הסיכויים הצליח נתניהו לשכנע את אומות העולם להטיל סנקציות על איראן. אין זה דבר של מה בכך.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

ונניח ששלי יחימוביץ תהיה ראש-ממשלה

[והערה לכל אלה שירדו מהארץ לברלין]

נניח שביבי מתפטר [ולא חשוב בגלל מה], ושלי לוקחת בהליכה את הבחירות עם 40 או 50 מנדטים ומקימה קואליציה שמאל-לייט 70 חברי כנסת. נניח.

מה היא תעשה? מה יכולה כבר ממשלה בראשות שמאל-לייט לעשות למען הציבור טוב יותר? ומה היא תשלם לפלסטינים כדי שהם יחתמו הסכם שלום?

הרי אלה הם למעשה שני נושאי האג'נדה חברתית-מדינית שמעסיקה את העם בישראל 100 שנה.

לשם כך קמו אז ההסתדרות ותנועות הפועלים "לעשות טוב ליישוב", ולשם כך הקימה ה'הגנה' כדי ליצור משוואת אימה עם הערבים; אתם תהרגו אתנו? לא תוכלו לעשות זאת בקלות, כי אנחנו נבנה "חומה ומגדל".

אבל המציאות בארץ, מיד עם תחילת העלייה ההמונית לאחר מלחמת תש"ח, הכתיבה אג'נדה חדשה שלא הייתה מוכרת למנהיגי תנועות הפועלים: היריבים לא היו אותם רוויזיוניסטים קנאים של ז'בוטינסקי שהיו מוכנים ללכת מכות עם סדרני "הפועל" בכל שבת במגרשי הכדורגל. כבר לא. היריבים היו נערים בני 15, 'עולים חדשים' מלוב, ממרוקו, מתימן, מעיראק, שרצו רק דבר אחד: מיטה. לא מיטת סוכנות עם מזרון קש במחנות העולים או המעברה. אלא מיטה כמו למפא"יניקים בקיבוץ. זה הכול. וכשהנערים בני ה-15 בגרו, עבדו בבניין [כטייחים, בנאים, צבעים, וכאינסטלטורים וכשוליית חשמלאים] ומזמן כבר הפסיקו הרוויזיוניסטים ללכת מכות עם סדרני "הפועל" כי אלה כבר התמנו לראשי עיריות ומנהלי משרדים ממשלתיים ו"סולל בונה" ו"המשביר" וכך הלאה ואפילו שגרירים בדרום אמריקה, פתאום הפכו שמם של הנערים לתשובה, ללבייב, לחיים סבן, ולאלוף סמייה ולאלוף מרדכי ולמשה קצב. ואלה? כבר לא הצביעו "תגידו כן לזקן – תצביעו מפא"י."

כיום? שוב עולה רעיוון העיוועים, זה של ראשות ממשלה בידי צאצאי מפא"י ולו רק שביבי לא יהיה ויהי מה – מעוור את עיני המעטים שנותרו נאמנים לאותה תנועת עבודה מיתולוגית; מפא"י.

או.קי. – שלי ניצחה. ומי יהיו השרים הבכירים: ביטחון, חוץ ואוצר? עמיר פרץ? הרי הוא ברח. מצנע? גם הוא ברח. ואפילו אם לא היו בורחים אז אלה הם נביאיך ישראל? עמיר + עמרם? הרי ברשימת שלי כיום אין אפילו פיגורה אחת ההולמת תפקיד שר – נניח שר-רווחה. הרצוג? בוזי'? הוא 'יסכים' שוב להיות שר רווחה? ונניח שיחימוביץ תעשה 'פריש-מיש' מחדש ותקרא לדגל לקראת הבחירות אישים מהיקב והגורן ומהאקדמיה. נניח. אז מי ומי יהיו אלה הבאים בשעריה? מי? מי יהיה מוכן להיות ת.פ. של שלי לאחר שליקטה בקדנציה זו כמה וכמה פיגורות שאם ב"ג היה קם מקברו ורואה את מירב מיכאלי על הדוכן, מקום שם עמדו משה שרת, יצחק טבנקין, יזהר סמילנסקי, בן-ציון דינור וכל בוני הארץ – היה מיד מסתלק בחזרה לקבר.

אדרבא, נעשה חיפוש קל ונבדוק מי בפוטנציה יכול להיות מחר שר בכיר בממשלה של יחימוביץ? הנה לקט מזדמן:

עמיר פרץ ועמרם מצנע. הרי בריצה הם יגיעו. רק תנו להם צ'אנס. רק. ללא בושה. ללא סומק קל בפנים.

ועל מה ועל מי נלחמת כיום בכנסת יחימוביץ בחרוף נפש כפי שהיתה שדרנית רדיו? האם לא על אותה אג'נדה חלולה "לעשות טוב ליישוב"? איזה טוב? מה? דירה בחינם לפרזיטים חרדים או לבדווים בנגב? או לבוגרי הפגנת רוטשילד עם הלפטופים והאייפונים ביד? מה לעזאזל רוצה כיום תנועת העבודה על תקן אימא לילד בחנות צעצועים? [אמא תקני לי את זה...]

חזות המדינה כיום לפי כל הפרמטרים המודרניים של מדעי החברה והכלכלה והבנקאות העולמית – היא כי ישראל היא בין המדינות הבודדות בעולם עם צמיחה יציבה ותוצאה של כ-80% מתושביה: "אני שבע רצון במדינה," יעני מבסוט, והרי מי שלא מבסוט יורד כיום לברלין לשתות בירה עם צאצאי הנאצים.

ההיא, שאני מכיר אותה עשרות שנים ושסבתא שלה עלתה מגרמניה בשנות ה-30 כשברחה ממכות מהנאצים ובנתה בית בכפר, והנכדה כיום מיליונרית בזכות הבית, ככה: לא היית בברלין? לא? חבל. היא כיום כל כך יפה...

[כיום?] וכל השאר אין צורך בתגובה.

על כן, תרוץ שלי במשך שלוש שנות הקדנציה שלה ותרוץ ככל יכולתה וגם תזיע לא מעט. אבל היא לא תגיע לשום מקום. כי שם כבר כולנו נמצאים. אפילו שהסבתא שלנו לא ברחה מהנאצים אלא סתם מחובבי ציון מפתח-תקווה. על אדמות המלריה שהבריאו ובלי סדרני 'הפועל'. וממול לבילינסון דירה בקומה ה-22 משקיפה גם על תל-אביב. ועולים משם על כביש 5 ומשם לכביש 6 צפונה או נגבה ורואים את כל הארץ כמה שהיא יפה, אפילו סתם מהחלון. ואוי לו לאיש שיתלונן. איך? למשל ההוא מברלין בפייסבוק: כאן שכר הדירה חצי מהארץ. בלי בושה. חצי מהארץ. טמבל. ואיך מדברים הילדים בגן הילדים? עברית? קוראים שם את פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו? או מעשה בחמישה בלונים? טמבל. הרי הם כל הזמן רק אומרים:  Ja Ja או Bitte Bitte – טמבל.

לא טוב בארץ? אז לפחות תמות כאן בארץ.

* * *

[יוסי גמזו]

ניצחון לעצומת המכתב העיתי מאוגוסט 2012 בעניין גירושו של הילד הפיליפיני מן הארץ

לוחם המחתרת הוותיק ואחד מבוניה של העיר נתניה, מר נתן בן יוסף, נקשר קשר נפשי עמוק אל בנה הקטן, עמנואל, של העובדת הפיליפינית שטיפלה ברעייתו החולה, רות ז"ל, עד יום מותה. הוא פנה אל שר הפנים, מר אלי ישי, בבקשה למנוע את גירוש עמנואל ואמו מן הארץ ובפנייתו הנרגשת אליו כתב: "אני אדם בן למעלה מ-93 ומאז פטירתה של רעייתי עליה השלום הגעתי למצב נפשי ופיסי קשה עד מאוד. רק לידתו של הילד עמנואל בביתי ושהייתו עימי  העניקה טעם  לחיי. ילד זה, שאני דואג לכל צרכיו ומממן את חינוכו היהודי בבית-ספר ישראלי, מעניק לי את הטעם היחיד לקום כל בוקר ולחיות עוד יום.

כל השנים תרמתי למדינה ולא ביקשתי ממנה דבר, אולם לראשונה בחיי אני מבקש ממנה חסד לפנים משורת הדין: שישאירו את הילד הזה בביתי ולא יגרשו מן הארץ אותו ואת אימו כל עוד אני חי. לא נשאר לי הרבה זמן לחיות ואני מבקש להתייחס לבקשתי כאל עניין חריג של פיקוח נפש. גם לאחר שהילד ואימו שוחררו בערבות והוא והוריו נתפסו ונכלאו לפני גירוש, עצם המחשבה על גירוּשם הופכת את ימיי ולילותיי למסכת של ייסורי נפש ודיכאון עד שמבקש אני את נפשי למות."

המכתב העתי "חדשות בן עזר" פירסם מיידית בגליון מס' 772 (27.8.12) שיר חריף ביותר בנושא זה, פרי עטו של פרופ' יוסי גמזו שיזם ללא דיחוי עצומה של קוראי כלי-תקשורת אינטרנטי מצליח זה בין קוראיו ורבים נוספים. עצומה זו הופנתה ע"י מר נתן בן נתן לבית המשפט. שום ביטאון אחר בעיתונות הישראלית, המודפסת או המקוּוֶנֶת, לא נטל לידיו יוזמה ציבורית-מוסרית זו. למרבה הסיפוק הושארו הילד ואימו בארץ, אך למרבה הצער, נגרר העניין במערכת המשפט זמן כה רב ומר בן יוסף, העותר והמבקש, הלך לעולמו בטרם הוּסרה סכנת הגירוש מעל ראש הילד עמנואל ואימו.

השבוע כתב לנו זאביק בן יוסף, בנו של הקשיש המנוח את הדברים הבאים:

 "אני שמח ומאושר לבשר כי הוכתר בהצלחה מאבקו של אבי, שופט בית"ר נתן בן-יוסף, לוחם האצ"ל ויקיר נתניה, חודש וחצי לאחר שהלך לעולמו, הודות לשר הפנים גדעון סער, שהצד האנושי בפרשה הביאו לקבל החלטה אמיצה: הילד הפיליפיני שאבי גידל בביתו מזה שבע שנים, והיה הטעם העיקרי לחייו, יישאר בארץ יחד עם אימו והם לא יגורשו. השר סער סייע לי בכך להגשים את צוואתו של אבי והוא ראוי לכל שבח.

 אני מודה מקרב לב לכל אלה הרבים שחתמו על העצומה שיזם העיתון האינטרנטי הפופולארי 'חדשות בן עזר' ולכל האנשים בעלי הלב שסייעו להביא את הנושא האנושי שלנו לתודעת הציבור, ובמיוחד למשורר יוסי גמזו שכתב שיר מרגש שהמס לבבות רבים, ולמערכת 'חדשות בן עזר' שהובילה את יוזמת העצומה הציבורית."

והרי השיר, לידיעת קוראי המכתב העיתי, שלא קראהו בשעתו:

יוסי גמזו

אַתָּה הָאִיש!

בְּסֵפֶר שְמוּאֵל ב' פֶּרֶק י"ב פּוֹרֵשׂ בְּלַהַט * נָתָן הַנָּבִיא מוּל דָּוִד אֶת סִפּוּר כִּבְשָׂתוֹ הַגְּזוּלָה שֶל הָרָש * וּכְשֶקּוֹרֵא דָּוִד בָּחֳרִי אַף וּבִבְלִי דַעַת: * "בֶּן-מָוֶת הוּא הָאִיש שֶאֶת כִּבְשַת הָרָש יָרַש" * מֵטִיחַ בּוֹ נָתַן: "אַתָּה הָאִיש!" וְאֶת הַפֶּשַע * הַזֶּה זוֹכֵר הָעָם הַיְּהוּדִי אַלְפֵי שָנִים * כְּחוֹבָתוֹ הָאֵתִית כְּלַפֵּי כָּל חַסְרֵי הַיֶּשַע * וְכָל הָעֲשוּקִים הַנִּרְמָסִים וְנִטְחָנִים * בֵּין גַּלְגַּלֵי שִנֵּי הַחֹק הַקַּר וְהַקָּשוּחַ * שֶאֵין בָּם שְבִיב חֶמְלָה וְזִיק שֶל רֶגֶש אֱנוֹשִי * וְשֶפַּרְצוּף-הַפּוֹקֶר שֶל נְצִיגֵיהֶם מָשוּחַ * בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל הַנֻּקְשִים וְהָעִקְּשִים. * וְרַק לִפְנֵי שָבוּעַ נִרְעֲשָה פֹּה כָּל הָאָרֶץ * מִזַּעֲקַת נָתָן אַחֵר שֶקֳּבָל עַם הִפְנָה * לִכְבוֹד בֵּית הַמִּשְפָּט בְּקוֹל חָנוּק וְלֵב נִשְבָּר אֶת * בַּקָּשָתוֹ לִמְנֹעַ גֵרוּשָם שֶל אֵם וּבְנָהּ * שֶמּוֹצָאָם הַפִילִיפִּינִי בְּלִי חֶמְלָה בָּחַר בָּם * לִגְזָר זֶה לְאַחַר שָנִים בָּהֶן טִפְּלָה הָאֵם * בְּרַעֲיַת אוֹתוֹ נָתָן בֶּן הַתִּשְעִים וְאַרְבַּע * בִּמְסִירוּת-נֶפֶש עַד מוֹתָהּ וְשֶבְּלֵב פּוֹעֵם * נִקְשַר נָתָן שֶנִּתְאַלְמֵן מֵאָז אֶל לֵב הַיֶּלֶד * וְלֵב הַבֵּן, שֶשְּמוֹ עִמָּנוּאֵל, אֶל לֵב נָתָן * כְּנֶכֶד אֶל סָבוֹ וּבִזְמַנִּים בָּהֶם הַחֶלֶד * מוּצָף בְּאַלִּימוּת וּבְשִׂנְאָה, שֶדֻּגְמָתָן * רוֹאִים אֲנַחְנוּ לְמַרְבֵּה הַצַּעַר גַּם אֶצְלֵנוּ *  מַדְהִים  מַמָּש  לְהִוָּכַח  כֵּיצַד  זֶה  לֹא  כָּבָה * לַמְרוֹת  רוּחוֹת  רָעוֹת  הַמְּנַשְּבוֹת בַּחֲלָלֵנוּ * אוֹתוֹ נִיצוֹץ מַפְתִּיעַ שֶקּוֹרְאִים לוֹ אַהֲבָה. * נָתָן, מִי שֶעָלָה כְּמַעְפִּיל בִּלְתִּי לֵגָלִי * אֶל חוֹף הָאָרֶץ וְהָפַך בָּהּ לְלוֹחֵם-חֵרוּת *         שֶחֵרֶף  שְלַל  קְרָבוֹת  בָּהֶם  לָחַם  עוֹד  מְסֻגָּל  לִי  * לִגְרֹם לְדִמְעַת-עַיִן  לְמִשְמַע  אוֹתוֹ פֵּרוּט * שֶל נִמּוּקִים לְאִי הַחְזָרָתָם שֶל בֵּן וְאִמָּא * אֶל אֶרֶץ-מוֹצָאָם אוֹמֵר הַיּוֹם בְּגִלּוּי-לֵב: * "עָשִׂיתִי לַמְּדִינָה הַזֹּאת כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה, שֶפְּנִימָה * עוֹד יֵש בִּי קְצָת תִּקְוָה שֶהִיא תַחְסֹךְ לִי אֶת כְּאֵב * הַהִנָּתְקוּת מִיֶּלֶד זֶה שֶהוּא כַּיּוֹם הַטַּעַם * לְכָךְ שֶאֲנִי קָם כָּל בֹּקֶר וּמַמְשִיךְ לִחְיוֹת, * הַרְבֵּה כְּבָר לֹא נִשְאַר לִי בְּגִילִי, לָכֵן הַפַּעַם * אֲנִי מַמְתִּין לִמְעַט חֶמְלָה ולא לִקְשִיחֻיּוֹת." * וּמִתְחַשֵּק לוֹמַר לוֹ לְנָתָן הַזֶּה בְּשֶפֶךְ * שֶל מַחְמְאוֹת-אֱמֶת שֶתִּתָּלֵינָה כְּרָבִיד * עַל צַוָּארוֹ קְמוּט-הַזִּקְנָה בְּטוֹן שֶהוּא הַהֶפֶךְ * מִקִּטְרוּגוֹ שֶל הַנָּבִיא נָתָן אֶל מוּל דָּוִד: * "נָתָן, אַתָּה הָאִיש, דַּוְקָא אַתָּה וְלֹא אַחֵר כָּאן * שֶבְּיָמִים שֶגִּזְעָנוּת וְלִינְץ' וּמַשְׂטֵמָה * מִשְתּוֹלְלִים בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ, עוֹד לִבְּךָ זוֹכֵר כָּאן * שֶלֹּא הַכֹּל הוּא רֶשַע וּמַחְלֹקֶת וְחֵמָה. * אַתָּה, שֶמִּמְרוֹמֵי גִּילְךָ אֵינְךָ נוֹתֵן לִשְכֹּחַ * שֶאַהֲבָה פֹּה מַחְזִירָה  לָאָרֶץ  אֶת  כְּבוֹדָהּ *  וְשֶחֶמְלָה  בְּשוּם  פָּנִים  אֵינָה  חֻלְשָה, הִיא  כּוֹחַ – * כֻּלָּנוּ, אִיש יָקָר, חָבִים לְךָ עַל כָּךְ תּוֹדָה."

* * *

משה גרנות

מסע אל מחוזות מרכז אסיה

על ספרו של בן-ציון יהושע-רז

"מאחורי מסך המשי – עמים ויהודים במרחב האיראני – פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה"

כרמל, 2013, 624 עמ'.

קשה להאמין שהספר המלא והגדוש הזה בידע, והכתוב בכישרון ספרותי מעולה – שמפעל ענק זה בוצע על-ידי אדם אחד – בן-ציון יהושע!  בספר זה מוצע לקורא מידע אנציקלופדי ממש על מה שהמחבר מכנה "המרחב האיראני" וספיחיו (פרס-איראן, אפגניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, קזחסטן, קירגיסטן). הספר מכסה כל תחום שאפשר להעלות על הדעת: היסטוריה, גיאוגרפיה, דמוגרפיה, תרבות (אנשי מופת, העיתונות, המוסיקה, כלי נגינה, התרבות הגסטרונומית), שפות (האיש שולט בניב הטג'יקי-יהודי הנפוץ במרחב), הווי, חגים, לוח הזמנים היהודי, מבנה הבית, חיי האישות – והכול כתוב בכישרון ספרותי מרשים. יש פרקים בספר שנקראים בנשימה עצורה, ואזכיר מעט מהרבה:

א. יומנו של נפתלי אברהמוף, מורה בוגר בית-המדרש למורים דוד ילין, יליד הֶרָאת שבאפגניסטן, שיצא לאפגניסטן בעקבות קריאתו של השאה האפגני הרפורמטור אמנולה ח'אן בשנים 1930-1928,  כדי להרביץ תרבות עברית חדשה בילדי ישראל באפגניסטן. סיפור זה, שעוד ארחיב עליו את הדיבור להלן, חושף בפני הקורא עולם מדהים שקשה להאמין שכמותו היה קיים בראשית המאה העשרים (עמ' 270-238, 328-327).

ב. תיאור הסתכנותו של הרב קוק כדי להציל את משפחת אביו של ב"צ יהושע, אלה  הגיעו לארץ באשרת תייר, ונדרשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי לצאת מכאן אחרי שישה חודשים. ההגנה הצליחה להגניב אותם לביתו של הרב קוק, שהיה מוכן לקחת על עצמו סיכון – וכך נמנע הגירוש (עמ' 330-329) .

ג. ב-1992 מגיע המחבר לדושנבֶּה בירת טג'יקיסטן, באמצעה של מלחמת אזרחים עקובה מדם בין מיליציות מוסלמיות פונדמנטליסטיות, המבקשות להשמיד בדם ואש כל זכר לקומוניזם האתיאיסיטי, ובין הקומוניסטים המגובים על-ידי הצבא הרוסי, שמן הסתם לא שמו לב שברית המועצות שבקה חיים. המטוס בו טס המחבר נוחת בשדה התעופה של דוּשַנְבֶּה, כשמתחתיו יורים במקלעים ובתותחים. האיש מצליח לכבוש את ליבו של הפולקובניק הרוסי כשהוא מצטט מתוך "אנשי פנפילוב", וזה ממש מציל את חייהם. אחר כך מצליח המחבר לחדור לליבם של מנהיגי המיליציות המוסלמיות כדי שיאפשרו למטוסים לנחות ולקחת עמם את היהודים שביקשו לעלות לישראל. בבית הכנסת מכבדים אותו בקריאה בתורה ובדרשה, ושם מתגלה לו לתדהמתו תפסיר לפיוט 'אם אפס רובע הקן', שהדפיס סבו בדפוס לונץ בירושלים, והביא לדושנבה 91 שנה קודם (עמ' 526-513) כשד"ר מירושלים.

ד. המחבר מספר גם את סיפורו של מנחם בגין שהגיע למרחב הזה עם צבאו של גנרל ולדיסלב אנדרס, כשהוא מְזֵה רעב ונזקק ממש לפת לחם שהגישו לו יהודי העיר קרמינה שבאוזבקיסטן (עמ' 443-442). לאחר מותו  של בגין, שנודע כראש ממשלה, הקהילה כולה אמרה אחריו 'קדיש'.

מלבד הידע האישי העשיר של המחבר, גם משהותו במרחב בשתי שליחויות (1993-1992, 1997), ומלבד היומן המפורט של אברהם אברהמוף, שהוזכר לעיל, מסתמך המחבר על מידע ששאב מכתביהם של נוסעים, כמו בנימין מטודלה (המאה ה-12), המיסיונר יוסף וולף (תחילת המאה ה-19), בנימין השני (ר' ישראל בן-יוסף בנימין מפאלטישֵני – אמצע המאה ה-19) ואפרים ניימרק (סוף המאה ה-19), ומקורות רבים נוספים.

ביד אמן מתאר ב"צ יהושע את יוון המצולה בו שהו יהודי המרחב במשך דורות רבים.  הוא חושף בפנינו את העולם הגויי המוסלמי שבתוכו התקיימו אותן קהילות יהודיות קטנות: מדובר בעולם חשוך, המתנגד אידיאולוגית לקידמה, עולם אכזר שבו רצח "כופרים" ו"בני חסות" הוא בבחינת מצווה מן הקוראן, עולם שבו דיכוי מבהיל של האישה הוא נורמה. הפתגם הפרסי קובע שמאה נשים אינן שוות לגרגר חיטה (עמ' 69), ורוצחים אישה לא רק על חשד ניאוף אלא גם על כך שהסירה את צעיפה בפני זרים (עמ' 554), עולם שכריתת איברים ותליות פומביות הן בבחינת ההווי הרגיל (עמ' 193), רצח של עשרות אלפי אחים משום "סטייה" באמונה (סונים את השיעים, ולהיפך) הוא בבחינת צו מהאל עצמו (עמ' 262, הערה 55).

בתוך יוון המצולה הזה מתקיימות בנס קהילות ישראל, כשהן בורחות מגזירות בחלק זה של המרחב אל חלק אחר, ושם ממתין להן, על הרוב, גורל דומה. גזירות, עלילות דם ופוגרומים הם לחם חוקן של הקהילות האומללות האלו, וכשסכנת פוגרום מתקרבת – מה הם יכולים לעשות חוץ מאשר להתכנס לבית הכנסת, להתפלל, לצום ולזעוק ליושב במרומים שיציל אותם מידי אכזר  (עמ' 263-262).

לא ניתן לסכם במאמר קצר זה את מלוא כוס התרעלה שהושקו בה קהילות ישראל במרחב איראן, אפגניסטן ואזורי בוכרה, והמתוארת בספר זה. אביא כאן דוגמות אחדות:

היהודים כ"בני חסות" נדרשו לשלם גִ'יזְיָה, הלא היא מס גולגולת (הגובה סוטר על לחיו של היהודי תוך כדי גביית המס כדי להשפילו). אסור ליהודים לבנות בתים יפים, אסור להם לקנות בית של מוסלמי, אסור לעבור ברחוב על פני מוסלמי, יהודי לא יכול להעיד נגד מוסלמי. יהודים מצווים לכרוך חבל על מותניהם, וטלאי אדום על הבגד, כובע מגוחך על הראש. אסור להם לרכוב על סוס, וכשהם רוכבים על חמור, הם צריכם לפנות עם הפנים אחורה. אסור להם לצאת בגשם כדי לא לטמא את המים. וכל זה קורה גם בשלהי המאה העשרים – נאסר על היהודים לעסוק במסחר, ונאסר עליהם לעזוב את הגטו בלילה (עמ' 55, 83, 87-86, 91 ,110, 114, 269, 377).

המחבר מונה עשרות פוגרומים שנערכו ביהודים ברַשְת, במשהד, בטהרן, בתבריז, בשיראז, בהראת, בקאבול, באנדיז'אן (עמ' 89, 110, 119,  133, 135, 139, 207, 447, 448).

הספר גדוש בתיאור עלילות הדם נגד היהודים – פעם כביכול היהודים הרגו ילד מוסלמי למען המצות בפסח, פעם כביכול קיללו את הנביא מוחמד, פעם כביכול שחטו כלב וייחסו אותו לריזא עלי הקדוש לשיעים. ב"נימוקים" אלה נרצחו עשרות יהודים, רכושם נבזז, והנותרים נאנסו להתאסלם, ומי שסירב להתאסלם – שרפו אותו חיים, או זרקו אותו מעל צריח המסגד, ואת הילדים שיפדו על כידונים. יהודים עקשנים נזרקו ל'זינדון', בור כלא, שמשם יצאו רק באלונקת ההלוויה, או במכירה לעבדות  (עמ' 89, 105, 121, 139, 193, 237, 269, 270, 381-379).

המחבר מתאר בהרחבה את הפוגרום ביהודי משהד בשנת 1839. אז טענו המוסלמים שהיהודים כביכול שחטו כלב וייחסו אותו לקדוש ריזא עלי. הם הרגו 32 יהודים ופצעו עשרות, נערות נחטפו, ומי שנותר בחיים, אנסו אותו להתאסלם. אבל האנוסים שמרו על אמונתם בסתר. כלפי חוץ התנהגו כמוסלמים, אבל בסתר קיימו מצוות, ערכו חופה וקידושין כדת משה וישראל. חלקם הצליחו לברוח לאפגניסטן ולחזור ליהדותם בגלוי, אבל בשנת 1856 הם הוחזרו לפרס ונכלאו במחנה ריכוז, שרק מעטים שרדו אותו  (עמ' 43, 54-52, 83, 89, 100 , 124 ,121, 139-135 , 180, 193, 194, 204, 211-210, 237, 270, הערה 78). המחבר מרחיב את הדיבור גם על ייסוריהם של האנוסים להתקבל בארץ, לאחר עלייתם, כיהודים, ותרומתו של הרב עוזיאל בפרשה להכרה ביהדותם ובהעלאתם לארץ (עמ' 59-58).

עם השתלטות הקומוניסטים על חלק מהמרחב עליו דן הספר, מצב היהודים הורע עוד יותר: המסחר נאסר, טקסים דתיים נאסרו (בעיקר ברית מילה וסדר פסח), פעילות ציונית נאסרה, בעלי הון וכלי קודש הוצאו להורג או גורשו לסיביר. הכתב העברי הומר קודם בכתב לטיני (בימי לנין), ואחר כך בכתב קירילי (בימי סטאלין). ונוצרה תופעה עגומה חדשה: יהודים מטעם מלשינים על אחיהם (עמ' 407-389, 415-414). הקוזקים של הגנרל מיכאיל פרונזה, מראשי הצבא האדום, ערך פוגרום נורא ביהודי קרמינה שבאוזבקיסטן. ב-1920 ברח האמיר סייד עלים ח'אן מבוכרה שנכבשה על ידי הרוסים – לדושנבה שבטג'יקיסטן, ומשם לקאבול שבאפגניסטן. בדרך הוא עורך פוגרום ביהודים ובוזז את רכושם (עמ' 368, 413). ב-1939-1937 תחת שלטון סובייטי, הוגלו אלפי יהודים לקרגנדה שבקזחסטן לעבודות כפייה בגולאג הגדול שמנה באזור זה 75 מחנות (עמ' 480).

אבל מסתבר שהגיהינום של היהודים במחוזות אלה לא נגרם רק על ידי הגויים – היהודים מיררו לעצמם את חייהם בגלל  אמונותיהם הנפסדות. עדות נאמנה לכך נמצא ביומנו של נפתלי אברהמוף (עמ' 270-238, 328-327), בן יקר לקהילת הֶרָאת, שהגיע בילדותו לארץ ישראל, והביא עמו בשליחותו לקהילת מוצאו את משב רוח הקדמה. הוא מתאר מסכת שלימה של אמונות תפלות שממש מסמרות שיער: מורטים את שערות מצחה של הכלה כסגולה ללידה קלה, ואחר כך מעבירים אותה מעל מדורת אש כדי לשרוף את הקללות, מניחים חרב כדי להרחיק את הלילית. שמים רוק על פי התינוק כדי להרחיקו מעין רעה. המוהל, שמבצע את הברית בתנאים מזעזעים, מוצץ את דם התינוק ישירות בפיו, ומעביר את חיידקיו לעולל המסכן. את היולדת משקים בחצי ליטר שמן חם וביי"ש. ילוד שיש בו "סימנים" כי הוא נגוע בשדים – מוציאים אותו, למעשה, להורג בעינויים (לא מיניקים אותו, משאירים אותו עשרה ימים במרתף קר בחורף, או בחצר לוהטת בקיץ!)

נפתלי אברהמוף היה עד לתופעות מסמרות שיער: יולדות בנות 13, נערה בת 17 כבר הספיקה ללדת ארבע פעמים (!), ילדות קטנות נישאות לגברים מבוגרים, ואף זקנים. בגיל 40 יש לאישה כבר נינים (!). הילדים מוכי גזזת ומצולקים בעקבות שושנת יריחו, מלוכלכים, קרועי בגדים, הם מוכים על ידי הוריהם עד לחבלות, ואף עד למומים, הם מצולקים, וחלקם אף עיוורים. הילדים סבלו מרעב, וארוחתם היחידה במשך היום היתה זאת שקיבלו מהג'וינט. התמותה בקרב ילודים היתה מבהילה ממש. רוב היהודים לא ידעו קרוא וכתוב, וברבים מקבריהם אין ציון שם. לא היתה להם שום מודעות להיגיינה: המים ששתו מקורם בבריכות פתוחות המפיצות מחלות, והביוב זרם בחוצות, מה הפלא שרבים חלו במגיפת זפק, בתולעים שחדרו לגופם, בדֶבֶר, באבעבועות, במלריה, בדלקת ריאות (עמ' 115, 117, 137, 250, 252-251, 263-262, 309-307, 325-324, 385, 565).

באווירה המבהילה הזאת רצה נפתלי, בן יקר לאותה עדה, להביא מעט אור, וייתכן שהיה מצליח, לולא נאלץ לעזוב את המקום ולברוח לפרס.

מקום נכבד בספר מוקדש למעמד המחפיר של האישה העברייה: שום השכלה לא הוענקה לה, ונשארה אנאלפביתית כל חייה. לימדו אותה רק את מיומנויות משק הבית. אירשו אותה כבר בגיל עשר, וכאמור, בגיל 13 כבר ילדה. מי שלא נישאה עד גיל 16, נחשבה לרווקה זקנה המיועדת לבעל מום או לזקן. מצפים מהאישה שלא תפצה את פיה, ואם כבר – אז רק פעם בשנה (!)

אישה צריכה לרחוץ את ידיו של הבעל, ומובן מאליו לשרתו כשפחה. האישה מכוסה מכף רגל ועד ראש, והיתה נתונה תחת מרותה של החמות. הבעלים, רובם סוחרים נודדים, היו נוטשים את נשותיהם לשנים רבות, ורבות מהן נשארו עגונות. ילדה שנישאה לזקן, והתאלמנה ממנו, לא היתה נישאת שוב לעולם. וברור שקרובות מצד הבעל ומצד האישה היו ממתינות לסדין לאחר ליל ההתייחדות הראשון שאחרי החתונה. אישה שלא נמצאה בתולה, היתה מוחזרת להוריה בבושת פנים  (עמ' 76-64, 234, 322, 566).

ברור שיש להטיל את האשמה ליחס המחפיר הזה כלפי האישה על הסביבה המוסלמית שממררת את חייה: מלבישה אותה בצ'אדור, מנכסת אותה כרכוש הבעל. הקוראן מרשה לגברים לשאת ילדות בנות תשע (חומייני איפשר את הפדופיליות הנפשעת הזאת בפרס המודרנית!). רצח האישה על כבוד המשפחה אינו נחשב לפשע. אם בעל מגרש את אשתו, היא מאבדת את המשמורת על ילדיה. גברים רשאים לקיים נישואי תענוג זמניים הנקראים "סיג". בעניין כיסוי האישה בהוויה המוסלמית מזכיר המחבר שכאשר הגיעו הקומוניסטים לאזור, וניסו לשחרר את האישה מכבליה, קמו נשים ושרפו את הרעלות, בעקבות המעשה הזה קמו הגברים ורצחו אותן (עמ' 69).

בצדק רב מזכיר המחבר כי האשמה על העיוות הנורא הזה טמון לא רק בהווי האסלאמי שעטף את הקהילה היהודית, אלא גם בדת היהודית עצמה: האישה בהלכה פסולה לעדות, לשפיטה, להנהגת עדה, לתפקידים של כלי קודש. לפי מסכת סוטה ג' ד' – "כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות." "אשת חיל" שבספר משלי רק מנציח את שיעבודה של האישה כדי שבעלה יזכה לכבוד בשבתו עם זקני הארץ בשער העיר (שם).

ב"צ יהושע קצת הקל בדינם של מקורותינו בנדון – גם בתנ"ך וגם בדברי חז"ל יש ביטויים הרבה יותר חמורים ביחס לאישה (ראו ספרי "שיחות עם חוזר בתשובה" עם חופשי  1999, עמ'60-51). אבל יש להעריכו על כך שהזכיר כי כבר בתקופת ההשכלה היה משורר שהתקומם כנגד העוול הזה, הלא הוא י"ל גורדון בפואמה שלו "קוצו של יוד" (עמ' 69).

בעולם הנוצרי (המערבי) מעמד האישה  היה משופר ביחס לעולם היהודי והמוסלמי, אולי משום המורשת הדמוקרטית של אתונה האלילית. דמוקרטיה שלא היתה מנת חלקן של הנשים, ולא של העבדים, אבל חופש המחשבה והדיבור בוודאי תרמו את תרומתם (ראו את המניפסט הפמיניסטי של מדיאה במחזהו של אוריפידס בשם זה, וכן הקומדיה של אריסטופנס – "ליזיסטרטה"). ייתכן שהעולם הנוצרי היה רחום יותר כלפי הנשים משום שהם האמינו שלאל יש אֵם (מריה), אבל בעיקר הם נהגו כך משום שהקדימו להשתחרר  מכבלי הדת המפלה נשים – הרבה לפני היהודים והמוסלמים (ראו דוגמה לרוח הקדמה ביחס לאישה במחזה "בית הבובות" של הנריק איבסן).

המחבר מזכיר דמויות מופת מהאזורים השונים של המרחב (עמ' 154-141, 349-333, 510-497), ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד, כי רובם רבנים, כותבי פיוטים, ראשי קהל, ומיעוטם חוקרים וגיבורי ישראל. דווקא דמות המוזכרת בספר מחוץ לקובצי אנשי המופת (עמ' 199), דמותו של חיוי הבאלכי, הכופר מח'וראסאן, שחי בסוף המאה ה-9, היא בעלת המעוף שהצליחה לחרוג מהמוסכמות הקשיחות של הדת, ואני מודה שהוא השפיע עליי, ולאחר התוודעות להגותו – התיישבתי וכתבתי את ספרי "תנ"ך – כף החובה" (ראה אור בתמוז-סטימצקי, 1986).

הספר שלפנינו טומן בתוכו אוצר אדיר של ידע וחכמה, ויש להודות ולהוקיר את בן-ציון יהושע, לא רק על היותו חוקר מעמיק וקפדן, ידען גדול וסופר משובב נפש, אלא גם על תרומתו המעשית לעם ישראל ולמדינת ישראל – תרומתו האדירה להעלאת אחינו מהפזורה במרחב מרכז אסיה, ועל האיסוף המסור של שכיות התרבות של מחוזות אלה, כשהוא מבצע מטלות אדירות אלו בתנאים לא תנאים, ואף בסכנת נפש ממש.

* * *

"שרה"

תגובה כואבת לסדרת הכתבות

על השד העדתי של אמנון לוי

העבירו כתבה זאת אולי היא תגיע לאמנון לוי, והוא יבין שאת האפלייה בנו בזיעת אפיים בני עדות המזרח כי אני עדין זוכרת ויש בידי מכתב תשובה מיגאל אלון בשנות השבעים, כשהגעתי לאשדוד וביקשתי דבר מה והוא ענה לי שאני כילידת הארץ לא זכאית להטבות שמקבלות עדות המזרח – אז שלא יבלבלו את המוח שהם מקופחים, ומי שבאמת התאמץ – הצליח!

התלבטתי רבות אם להגיב על הכתבה של אמנון לוי; בסדרת הכתבות על השד העדתי התאכזבתי מאוד מהעתונאי.הכתבה היתה חד צדדית ומגמתית וסילפה מאוד את המצב האמיתי. אין לעדות המזרח מונופול על הקיפוח וקשיי הקליטה! לכל העולים שעלו בשנות החמישים היה קשה, אבל לא כולם צעקו את מצוקתם בראש חוצות, ולא כולם האשימו את המדינה במר גורלם. אנחנו האשמנו רק את עצמנו בכישלונות שלנו ולא חשבנו לרגע לבוא בטענות למדינה. אם לא הצלחנו זו היתה בעייה שלנו, והתמודדנו איתה, לא צעקנו ולא עשינו מזה רעש ותעמולה בלתי נגמרת. ובוודאי שאת תסכולינו לא העברנו באופן גורף לדורות הבאים, ולא הנצחנו את נושא הקיפוח ולא חפרנו בו שוב ושוב.

בכלל, לחבוט באשכנזים לא נחשב למעשה משפיל או גזעני בעיני בני עדות המזרח, או בעיני כלל הישראלים. במקרים כאלו פשוט עברו לסדר היום. עובדה שאין כל התייחסות לביטויים שכאלה, לא בעיתונות ולא ברדיו או בטלויזיה. הנה כמה דוגמאות:

בשיר הפופולרי "פלאפל" יש משפט שאומר (לא ציטוט מדוייק) שאם אשכנזי יכין פלאפל יהיה לו טעם מוזר של געפילטע פיש.

ובשיר של החלונות הגבוהים "באנו למילואים" יש שורה שאומרת, "נתנו לנו עוזי ואוכל ווז ווזי (VUZ VUZI)".

אנחנו, "האשכנזים", התייחסנו לשורה זו בשיר בהומור, אבל תארו לכם מה היה קורה אם היו כותבים בשיר הנ"ל "נתנו לנו חאקי ואוכל צ'חצ'חי"? – היתה קמה מהומת עולם וכולם היו ממלאים טורים בעיתון וברדיו על הפגיעה ברגשות בני עדות המזרח.

שנים קראו לנו ווז-ווזים ואיש לא פצה פה, והנה בדרן אחד השתמש במילה צ'חצ'חים וכל העולם עמד על רגליו, ובגין עשה מזה הון פוליטי. כולם הזדעקו איך פגעו בבני עדות המזרח. ואף אחד לא הזדעק למילה המקבילה ווז-ווזים.

 שלא יובן מדברי שאני בעד עלבונות, חלילה, צר לי שדודו טופז השתמש בביטוי האומלל, אבל הזעקה שקמה בעקבותיו יצאה מכל פרופורציה, והשד העדתי השתולל והשתלח. והגדיל לעשות  איש הטלוויזיה ותרבות האוכל גיל חובב, דור רביעי לאליעזר בן יהודה, איש עם עברית רהוטה ועם חן רב. וגם הוא כשל.

באחת מתוכניות הטלוויזיה הוא ריאיין מישהו שאכל רגל קרושה, הוא שאל את המרואיין משהו בסגנון "איך אתה אוכל את זה? אני לא הייתי מתקרב לזה אפילו עם מקל."

זה היה מאוד לא יפה ולא ראוי להתבטא כך, ודי נעלבתי מדבריו אבל כמובן שהדבר עבר בשקט בלי תגובה מצד גורם כלשהו, אף אחד לא עושה ענין כשפוגעים באשכנזים.

תארו לכם אם מישהו היה מעז להעיר הערה גסה שכזו על אוכל מזרחי. ועוד בתוכנית טלוויזייה! – ודאי כל יפי הנפש היו מזדעקים ומעלים את  ענין הגזענות על הפרק.

עד היום משתמשים בביטוי המכוער מאד "אל תהיה אשכנזי", כשהכוונה למישהו "חנון" או חלוש, ועולם כמנהגו נוהג.

אף אחד לא קם ועושה לזה סוף, משום מה נדמה שצריך מאוד להיזהר בכבודם של בני עדות המזרח, אבל כבודם של בני אשכנז לא נחשב והוא הפקר, נדמה שהם מחוסנים.

 אז זהו, שלא. גם בני אשכנז רגישים וכואבים ומתוסכלים מהעליהום של השד העדתי, הגיע הזמן שנעזוב את הענין העדתי הזה ונתמקד בדברים החשובים באמת.

הסדרה הזו מעוררת מחדש שנאה מיותרת לגמרי, צריך לקרב לבבות ולא ללבות את האש.

אמנון לוי הנכבד, האם טרחת לראיין עולים מארצות אשכנז כדי לשמוע על המצוקות שלהם?

האם אתה בכלל יודע מה עבר עליהם בבואם לארץ חדשה?

זה שלא צעקנו ולא הפכנו שולחנות ולא השתוללנו לא אומר שלא סבלנו ושלא קופחנו.

היינו טרודים בהישרדות ובבעיות הקיום היומיומיות ולא בזבזנו אנרגיות על רחמים עצמיים, והאשמות כלפי המדינה. עשינו כל שביכולתנו כדי לצאת מהעליבות הנוראה בה חיינו.

קשה לי לספר את הסיפור האישי שלי ולהיחשף, אבל הכתבות האלה של אמנון לוי עוררו בי הרבה כאב וצער. העיוות והעוול שחשתי זועקים לשמיים,  ולכן החלטתי לעשות מעשה ולספר את סיפור עלייתה של משפחתי ארצה. אני מדגישה שאינני רוצה לעורר רחמים ואינני מסכנה חלילה, אבל השתיקה שלנו התפרשה לא נכון, ונוצר הרושם המעוות שבני עדות המזרח הם היחידים שקופחו בארץ הזאת.

קול זעקתנו לא נשמע, כי התביישנו לצעוק, אבל לא עוד. שיידעו כולם מה עבר עלינו בעלותנו ארצה.

עלינו ארצה מפולין בינואר 1957.

גם לנו החליפו שמות עם העלייה ארצה  והבנו שזה חלק מהרצון לשלב אותנו בחברה הישראלית כדי שלא ניראה גלותיים.

קיבלנו זאת בהבנה וידענו שהכוונה היתה טובה.  השתדלנו ללמוד מהר עברית כדי להתערות בארץ.

התחברנו למוזיקה הישראלית והתאהבנו בארצנו, והתרחקנו מתרבות היידיש כדי להרגיש שייכים, עשינו זאת ברצון כחלק מהקליטה בארץ אבותינו. המילים "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" היו נר לרגלינו ולא רק שיר.

הלכנו לתנועות נוער ואהבנו את המולדת. הייתי המתורגמנית של הוריי במפגשים עם הממסד, כי הפקידים רצו לדבר רק עברית.

למעשה הוריי הגישו את הבקשה לעלות ארצה מיד עם קום המדינה אבל השלטונות הפולניים עיכבו את עלייתם.

הגענו לבאר שבע שהיתה מידבר ענק בימים ההם, וכור היתוך של עולים מכל העולם, פולנים לצד מרוקאים, רומנים פרסים ועיראקים וגם טוניסאים ויוצאי אלג'יר ויוצאי לוב ושאר ארצות.

נכנסנו לדירה של 37 מטר, 6 נפשות - הורים וארבע בנות, ביניהן אחות אחת משותקת.

בדירה לא היה חשמל וכמובן לא מים חמים, אפילו זגוגיות בחלונות לא היו. בישלנו על פתיליה במטבחון קטנטן.  היה קר מאוד והתנאים היו קשים ביותר.

הוריי ניצולי שואה, אודים מוצלים, שנותרו גלמודים אחרי המלחמה הארורה ההיא. ולמרות זאת הם לא היו זכאים לרנטה, כי בארץ חוקק חוק שמי שעלה ארצה אחרי שנת 1953 לא יהיה זכאי לרנטה (למרות שהמדינה קיבלה את הכספים מגרמניה).

נתנו לאבא שלי טורייה ושלחו אותו לעבודות דחק. חיינו בעוני מרוד, אבל הוריי התביישו למלא טופס המעיד על מצבם הכלכלי, לבית הספר, ולכן לא נהנינו מהארוחות החמות שהוגשו במסעדת בית הספר לילדים מבתים דלי אמצעים.

אני זוכרת שאחיותיי ואני היינו יושבות על מדרגות חדר האוכל,  ומזילות ריר מהריח שבקע מהמסעדה.

ואחרי זה ראינו את הילדים יוצאים עם עוגת שוקולד ביד, ואנחנו ליקקנו את הרוק מהשפתיים והסתפקנו בסנדוויץ' הקטן עם המרגרינה שלקחנו לארוחת עשר, ועד שעה ארבע, עת יצאנו משערי בית הספר, קירקרה הבטן, ובבית קיבלנו מעט מרק עם כמה איטריות צפות.

בערב אכלנו שוב פרוסה עם מרגרינה, עוף אכלנו רק בשבת, וגם אז רק כנף. וכשממש רצינו להתפנק ולאכול משהו מתוק, פיזרנו מעט סוכר על הפרוסה עם המרגרינה.

חלב וביצים לא היו כלל בתפריט, וגם לא פירות.  צעצועים לא היו לנו אף פעם. ובאחד הימים חברה שכחה אצלנו את בובתה וחגגנו עם הבובה כל הערב.

בחורף הלכתי לבית הספר עם סנדלים וחולצה דקה וסוודר דקיק מבנלון, כי לא היו לי מעיל או מגפיים. יום אחד המורה צחקה עליי בפני כל הכיתה, כי באתי בלבוש קל בחורף.

ומורה אחר, יוסף חיון שמו, הסביר ביום השואה על השואה ואמר שהיהודים הלכו כצאן לטבח ולא נלחמו על חייהם, ואז הילדים האחרים (בעיקר מבני עדות המזרח) לעגו לנו וקראו לנו "סבונים", התביישנו בעובדה שאנחנו ילדים של ניצולי שואה, והשתדלנו להצניע עובדה זו כדי שלא ילעגו לנו.

בבית לא יכולנו לספר את מצוקותינו, כי לא רצינו להוסיף צער להורינו. התמודדנו עם הבעיות לבד.

ועוד מקרה שחרוט בזיכרוני – באחד הימים כשארגזי המטען שלנו הגיעו מפולין, הבן של השכנים חיטט לנו בארגזי המטען שעמדו בחצר, אז אבי הלך לאימו של אותו ילד, לגברת אמסלם, וסיפר לה על מעשיו של בנה, והיא במקום לכעוס על בנה, העיפה לאבי סטירה, וגירשה אותו מביתה בבושת פנים, וגם  אמרה את ההערה הנוראה:

"חבל שהיטלר לא גמר אתכם".

אבי היה בהלם.

הוריי היו מרי נפש ונטולי שמחת חיים, הם לא התגברו על אבדן משפחתם בשואה, ואנחנו, הבנות, לא הצלחנו לפצותם על האובדן.

גדלנו בבית עצוב, לא היה אף מבוגר שיעטוף אותנו באהבה. שיחבק אותנו ויתן לנו הרגשה שאנחנו חשובות ואהובות.

הוריי לא היו מסוגלים לחבק ולהעניק חום. הם היו לכודים ביגונם ושום דבר לא שימח אותם.

התקנאתי בחברותיי מעדות המזרח שהיו להן דודים ודודות וסבתות מפנקות, ואהבתי לבקר אצלן ולקבל חיבוק.

הורי היו זקוקים לעזרה נפשית כי היו פצועים קשה מהמלחמה האיומה, אבל איש לא עזר להם, אף אחד לא ריחם עליהם ולא הקל על חייהם. ואנחנו ממש גידלנו את הורינו, ריחמנו עליהם ועזרנו בכל מטלות הבית וגם בטיפול באחותי הנכה.

אבל אף אחד לא חשב לתת לנו איזה זמן איכות בקיץ כדי להוציאנו מהבית הקודר ולשמח אותנו קצת, ולעזור לנו במצוקתנו הנוראה.

אף גורם רווחה לא ראה אותנו ולא עזר לנו, למרות שבמצבנו היינו זקוקים לעזרה. אבל לא ידענו לדרוש וגם לא לזעוק, ולכן קולנו לא נשמע, והיה מי שחשב שהמצוקה קיימת רק אצל בני עדות המזרח. וכל הזמן מתנצלים בפניהם ומנציחים את הקיפוח, ושוכחים את האומללות של ניצולי השואה שהגיעו ארצה שבורים, גלמודים ואיש לא תמך בהם, ואף אחד לא הרגיש צורך להתנצל על העוול שנעשה להם.

אני זוכרת שקראתי כתבה על מישהי מבנות עדות המזרח שהתלוננה שהוציאו אותה מהבית ושלחו אותה לבית הספר "בוייר", ובעיניה המעשה הזה לא היה טוב עבורה (למרות שבזכות זה היא למדה והתקדמה בחיים). הלוואי שאותי היו מוציאים מהבית ושולחים אותי ללמוד בבית הספר בוייר, הייתי בטח אסירת תודה. 

אנחנו גדלנו בלי לחוות ילדות נורמאלית, ואף פעם לא באנו בטענות למדינה.

הבנו שהמדינה צעירה בראשית דרכה, וצריכה להתמודד עם בעיות רבות, ולא חשבנו שמגיע לנו.

הבנו שכדי לצאת מהמצוקה אנחנו צריכים לעזור לעצמנו לבד.  ההורים לא יכלו לעזור לנו.

ואכן כבר בגיל צעיר מאוד (12) עזרתי בכלכלת המשפחה, אבי סידר לי עבודה – לנקות את בית הכנסת השכונתי, כמובן שאת הכסף אבי לקח, לא ראיתי מזה אגורה. בחופשות, החל מכיתה ח', עבדתי ככוח עזר בבית חולים סורוקה, ובזמן הלימודים מכרתי גלידה בסופי שבוע בגלידרייה מקומית.  את לימודי מימנתי בעצמי. ולמרות הילדות הקשה התגברתי על המכשולים והייתי תלמידה מצטיינת.

וכל השנים מאז סיום לימודיי, עבדתי כלבורנטית כימית, במקביל לטיפוח המשפחה.

לצערי אחותי הנכה נפטרה.

שתי אחיותיי ואני התחתנו והקמנו משפחות לתפארת, אני גידלתי שלושה ילדים ששירתו בצה"ל, ולמדו והקימו גם הם משפחות.

אבי נפטר צעיר ואימי האריכה חיים עד גיל 85. בשנותיה האחרונות (10 שנים) היא היתה סיעודית והבאתי אותה לביתי וטיפלתי בה במסירות בעזרתם של בעלי וילדיי.

הבית שלי היה בית חם ושמח הרעפתי אהבה אין סופית על ילדי וסוף סוף זכיתי לחיבוקים שכל כך חסרו לי בילדותי, היום אני סבתא לנכדים, אני נהנית מנכדיי ונהנית מהפנסיה.

 תודה רבה לכל מי שטרח וקרא את שכתבתי. אנא העבירו הלאה.

בברכה חמה,

שרה

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

אורי הייטנר

1. נפלא לומר הנה ימים באים

בימים אלה יצא לאור הכרך השלישי של כל שירי חיים גורי. לפני 13 שנים, בהיותו בן 76, הוציא חתן פרס ישראל לשירה חיים גורי את כל שיריו בשני כרכים, מעין סיכום מפעל חייו הספרותי. אולם דווקא העשור התשיעי לחייו היה פורה במיוחד, הוא הוציא בהם שני ספרים חדשים – "מאוחרים" ו"עיבל", שלטעמי הוא פסגת שירתו ואחת מפסגות השירה העברית לדורותיה. שני ספרים אלה קובצו בכרך השלישי, ולצדם שירים נוספים מן העיזבון ולראשונה הוא פרסם גם את פזמוניו, שעד כה סרב לפרסמם בספרי השירה שלו, מאחר ואין הוא רואה בהם שירה של ממש, אף שמדובר בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית; שירים כמו "באב אל-ואד", "הרעות" ו"פנס בודד".

חיים גורי, בכיר משוררי ישראל החיים עימנו, זכה בכל פרס אפשרי ובכל עיטור כבוד אפשרי, והוא זוכה להערכה רבה מצד אוהבי השירה העברית. לצד שירתו, הוא יצר גם פרוזה, הגות, עיתונות – פסגת יצירתו העיתונאית הייתה סיקור משפט אייכמן ברשימות אותן קיבץ בספר "אל מול תא הזכוכית", קולנוע – הטרילוגיה "המכה ה-81" "הים האחרון" ו"פני המרד". ולצד יצירתו, כל חייו פעל למען הקמת המדינה וקיומה – כלוחם, מפקד וקצין בפלמ"ח ובצה"ל, כשליח ההעפלה וחינוך עברי במחנות העקורים באירופה לאחר השואה. לאורך כל השנים היה מעורה, מעורב ופעיל בחיים הציבוריים בישראל, ועד היום הוא מבטא קול צלול המשלב אמונה יוקדת בצדקת הציונות לצד הומאניזם ויציאה חוצץ נגד מעשים בלתי הומאניים הנעשים בשם הביטחון.

לכבוד צאת ספרו, אציג ברשימה זו פרשה בחייו הציבוריים של גורי, הקשורה למאבק על הגולן.

בסתיו 1994, לפני קרוב ל-18 שנים, השתתפתי יחד עם 11 חברים נוספים, בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיק אותו למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות, לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן, לגמלא, כדי להזדהות עמנו. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מדי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עמנו – אם לצורך הבעת תמיכה או לצורך דיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחת מהן היתה מרגשת ומשמעותית, מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית, באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים" או "הזקנים". קבוצה של ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח שזמן קצר קודם לכן התארגנה למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתה עלתה לביקור הזדהות בגמלא.

הארבעה היו האלוף (מיל') יצחק "חקה" חופי – לשעבר אלוף פיקוד הצפון שהדף את הפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים, סגן הרמטכ"ל, מ"מ מקום הרמטכ"ל לאחר התפטרותו של דדו, וראש המוסד בתקופת מבצע אנטבה. האלוף (מיל') צבי זמיר – מפקד השיירות לירושלים במלחמת העצמאות, אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד שהוביל את מבצע חיסול ראשי ארגון "ספטמבר השחור" אחרי הטבח במינכן ובתקופת מלחמת יום הכיפורים. האלוף (מיל') עמוס חורב – ממעצבי התעשיות הביטחוניות, חתן פרס ביטחון ישראל, המדען הראשי של מערכת הביטחון ונשיא הטכניון לאורך שנים רבות. בראש הקבוצה עמד חיים גורי. הוא יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, אנשים שפעלו בחיים הציבוריים אך לא היו חלק מן המערכת הפוליטית והיו מקובלים כנקיי כפיים וברי לבב. כבר אז היו הארבעה אנשים מבוגרים בסביבות גיל שבעים. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ומפלגת העבודה ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, עמו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, היתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ובעבורנו – זריקת עידוד.

יצחק רבין הנהיג את הזרם המרכזי, הנִיצי במפלגת העבודה, וערב הבחירות בהן נבחר לראשות הממשלה, עלה פעמַיִים לגולן והצהיר הצהרות חד משמעיות בעד הגולן ונגד הנסיגה. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, חל מהפך חד בדרכו והוא החל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן. אנו, חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שהיינו מזוהים עם מפלגת העבודה בכלל ועם מחנה רבין בפרט, קיבלנו קשה מאוד את המהפך הזה; הייתה זו מהלומה קשה בעבורנו.

ומה שכאב לנו עוד יותר, היה להיווכח איך ברגע שהמנהיג משנה את עמדתו בקיצוניות פתאומית כזו, חלק ניכר מן הציבור שתמך בו, ביצע יחד עימו את סיבוב הפרסה. מותר לאדם, גם למנהיג, גם לראש הממשלה לשנות את דעתו. אבל האם שינוי עמדה זה מחייב את מי שתמך אתמול בדעתו הקודמת, להתייצב מאחוריו ללא הרהור וללא פקפוק גם כשהוא משנה את דרכו? הייתה זו תופעה מאכזבת, שראינו בה התקרנפות ועדריות, כולל מצד רבים מן הקרובים לנו ביותר, הנהגת תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות של הגליל והעמק. לעתים הם ביטאו באוזנינו תמיכה במאבקנו והסתייגות ממהלכי הממשלה, אך הם סירבו לומר זאת בפומבי. 17 ח"כים ממפלגת העבודה התייצבו לצידנו ביוזמה לשריון חוק הגולן, כל עוד היא היתה סודית. ברגע שהיא הודלפה (כנראה בידי אחד הח"כים) – 14 מתוכם ברחו. האכזבה, התסכול, הזעם ואני מודה – גם העלבון, היו קשים ומרים בעבורנו.

ובתוך הסיטואציה הזו, התייצבותם של "הפלמ"חניקים" הייתה משב רוח מרענן. רבין זעם עליהם ותחילה סירב להיפגש עימם. כשנפגשו, היתה זו פגישה קשה מאוד. פעמים רבות שמעתי מחיים גורי, על פגישתו האחרונה עם רבין. הוא סיפר איך רבין צעק: "מה אתם רוצים ממני? אחרי שבגין נסוג מכל סיני, ידיי כבולות!"

דברים אלה הותירו חותם עמוק בליבו של חיים גורי, ולא בכדי הוא שב ומצטט אותם עד היום. דומני, שהוא מנסה למצוא תשובה לשאלה: מה קרה לחברו רבין? למה ואיך הוא שינה את דעתו? נוח לו להתלות בדברים אלה של רבין. אני לא מקבל את הגישה הזאת. אין ספק שהתקדים של בגין יצר קושי אמִיתי, אך מנהיג אינו חייב לפסוע בנתיב שעיצב קודמו; מצופה ממנו לעצב דרך חדשה. אם רבין סבור שבגין טעה, היה עליו לשנות את הדרך ולא להנציח את הטעות. רבין עצמו הצביע בעד הנסיגה מסיני ומצד שני – לאחר הנסיגה המשיך להתנגד לנסיגה מהגולן.

גורי וחבריו, שנהנו ממעמד ציבורי של "זקני השבט" וחברי "בית הלורדים" הווירטואלי של החברה הישראלית, התייצבו לצידנו ללא כחל ושרק. הם היו בין מקימי תנועת "הדרך השלישית", וחיים גורי אף העניק לה את שמה. עם זאת, הם התנגדו להפיכתה למפלגה פוליטית וכשעמדתם נדחתה, פרשו מן התנועה.

ארבעת הפלמ"חניקים, שכולם עדיין איתנו ועדיין צלולים ופעילים גם בשלהי העשור התשיעי לחייהם, ובראשם המשורר חיים גורי, ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו וראויים הם להיחקק בלבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמתיים.

ספרו של חיים גורי "עיבל" ובפרט מחזור השירים "עיבל" הוא ספר של חשבון נפש – אישי וקולקטיבי. זהו ספר של מי שניצב בשער הדין, סמוך לשעת הנעילה, כי פנה יום.

"אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה," אנו מתפללים, והמשורר, פסקני, אחרי שהזכיר את נביאי הזעם, והבהיר ש"לא רצוי לשכוח שהצדק עמהם" ו"שלא נוכל לומר שלא הוזהרנו מפני העונש הצפוי לנו מידיהם" גוזר: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה / ולא הבהב באופק סימן כלשהו להקלה, שכה יחלנו לה." ואף על פי כן, אף שלכאורה הכל צפוי, ומה ניתן עוד להועיל, הוא מזכיר, בפסק זמן למעשנים, למשתינים, לפני אור אחרון, שכוכב הערב סקרן לדעת כמונו, בלשון "ונתנה תוקף": "כמה יעברון? כמה ישארון ויהיו בעניינים?"

בבית הדין תיאמר רק האמת, והאמת קשה וכואבת: לתשובות ההן אמרו "לומר את האמת, את כולה ורק אותה... והנחסיות ההן, שלא ידעו חוכמות, עשו זאת כדרכן," והרי הן "כנראה שנאו אותנו."

וכשהמשורר עושה את חשבון נפשו, באות החרטות ש"מבקרות אותך, אחר כך הן חתומות עליך. הן שוכבות אִתךָ לישון, חולמות איתך, הולכות איתך בדרך." מדי פעם הן יוצאות לחופשה, כפי שבית הדין יוצא להפסקה, אך "הנה שבים הדיינים, קץ ההמתנה / הכרת פניהם עונה בהם, כפי ששיערנו / שלא זכינו בחנינה."

"כי פנה היום, השמש יפנה ויבוא" מתאר המשורר בלשון תפילת נעילה ומתריס וזועק כלפי שמיא, לא כעומד לדין כי אם כקטיגור: "מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? / מדוע נאלמת לי באמצע? / מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?" וכקטגור הוא מרשה לעצמו להורות לחרב אדוני: "שובי נא אל מותן... די, את רשאית לנוח / סבואה ורוויה ועייפה מבוהק."

ויחד עם חבריו הוא משנן את "נאומי הסנגוריה / שנישא באזני הדורות הבאים."

מה תפקיד המשורר בדין? הוא הנאשם? הוא עד? הוא סנגור? הוא קטגור? אולי כל התפקידים יחד? ומי מינה אותו?

בתפילת "הנני העני", תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים, הוא מבקש להיות ראוי לשליחותו, ומבקש בין השאר "קבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות." שליחותו של המשורר היא "להיות לפה לאילמים האלה" – החללים שלא ידברו עוד? אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לדבר? או אינם יודעים מה לומר ואיך לומר? המשורר, כמו כמה מהנביאים, מנסה להתחמק משליחותו: "פרקי אינו נאה, קולי אינו נעים. קולי צרוד ממרחקים... נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח / בין הקוצים והסלעים." אך כמו הנביאים, אין לו הפריבילגיה להתחמק מהשליחות.

חיים גורי הוא מלחמת אזרחים. זו אינה אבחנה שלי – הוא אִבְחֵן כך את עצמו לא רק בשירו הנושא שם זה, שהוא שיר הנושא לספר שיריו הנושא שם זה, אלא גם בכתיבתו הפובליציסטית ובספרו "עם השירה והזמן".

וגם בספר זה באה לידי ביטוי מלחמת האזרחים בין האמונות והרעיונות המתגוששים בקרבו – אהבת ארץ ישראל היוקדת, שאינה אהבה ילידית, כנענית, אלא אהבת היהודי את מולדתו, לצד ההשלמה בצורך להתפשר ובהכרח לחלוק אותה עם אחרים. האמונה בצדקת הדרך הציונית, לצד הכאב וייסורי המצפון והתחושה שעשינו עוול לערבים, וגעגוע לפארידה הנמצאת היום במינוס אפס בהר הלבנון, אך בלעדיה "חסרה חיפה עוד ניע מותן שאבד". האמונה בצדקת המלחמות, לצד התחושה שאולי ניתן היה למנוע אותן ואת מות החללים שזכרם, הכאב על הליכתם ותחושת ההחמצה אינם מרפים ממנו. ההבנה שמלחמות ישראל הן מלחמות מגן צודקות, לצד האסוציאציה שלו, עת הוא שומע את קול החזנים בהלוויות הקוראים מתוך מזמור פ"ג בתהילים "עורב וזאב וזבח וצלמונע, כל נסיכימו", ל"ספרטה", ש"כחולשה רגעית, מתייפחת על כתפינו."

 אולי הביטוי השלם למלחמת האזרחים הזו, הוא דווקא בשיר "מול הים" במחזור השני בספר "עיבל" – "ליד הים". "טוב שר' בנימין, כבר בתרס"ז ב'המעורר', / מושיט להם יד, כורת ברית אחים. / טוב שאבא של זונק מגניב בתחתית הכפולה / עשרות אקדחים."

והבית המשמעותי בעבורי, כקורא, בשיר זה הוא: "'רוסלאן', תרע"ט, אודסה. / אימי ואבי. / תודה לים, שהביא אותם הנה. / תודה לחוף יפו. / לחולות תל אביב."

כי בסופו של דבר העיקר, החשוב מכל, הוא הזכות הגדולה של שיבת ציון. ואם לצד הושטת היד יש צורך בעשרות אקדחים – עשרות האקדחים ראויים, כדי להבטיח את שיבת ציון ולמנוע ממי שרוצה למנוע אותה, לממש את זממו.

במחזור זה – מלחמת אזרחים נוספת. מלחמת האזרחים בין הקללה והברכה. לכאורה, בחירת השם "עיבל" כמוה כהכרעה במלחמת האזרחים הזאת, הרי עיבל הוא הר הקללה. אולם הוא גם ההר שעליו הקים יהושע את המזבח, על פי מצוות משה. בני ישראל מצווים, מיד עם כניסתם לארץ, להתכנס לטקס שבו נקראים דברי הקללה והברכה. מחצית השבטים יעמדו אל מול הר גריזים ויברכו את העם. על המחצית שנשלחה אל הר עיבל, לא נאמר שתקלל את העם, אלא ש"תעמוד על הקללה". ואולי הכוונה היא לכך שאותם שבטים יאחזו את השור בקרניו ויעצרו את הקללה?

הר עיבל מסמל את הקללה, אך היהדות אינה דטרמיניסטית, אלא הרעיון המרכזי שבה הוא הבחירה – בין הטוב והרע, בין החיים והמוות, בין הברכה והקללה. וגם אם הכול צפוי: "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה," עדיין הרשות נתונה בידינו. ושליח הציבור, הפה לאילמים, גם אם קולו צרוד ופרקו לא נאה, אינו יכול להתחמק מתפקידו כסנגור באזני הדורות הבאים, גם אם לא אחת הוא משרת כנביא זעם.

כנביא זעם, אין הוא חוסך שבטו: "כי ניגש שולף בסופד והוזה נקמות בעייף מדרך, לגמוע מקובעת כוס התרעלה." זוהי פרפראזה לדברי עמוס הנביא: "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע."

אותה נבואה של עמוס נפתחת במילים, "הנה ימים באים". ובמילים האלה עוסק השיר האהוב עליי מתוך המחזור "עיבל":

מתוך הרגל, לתפארת הסיום, בלב המוראים,

אני מוסיף, על אחריותי – הנה ימים באים!

נפלא לומר הנה ימים באים, הנה ימים באים,

לאחר כל הקינים, ההגה וההי.

כי מתוך הרגל, גם אני קורא שם כאחד הבדאים –

הנה ימים באים! הנה ימים באים!

כאחד הבדאים הוא קורא, שהרי אנו כבר יודעים "כי אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה." אך שליח הציבור לוקח אחריות – "על אחריותי". וגם אם הוא חש כאחד הבדאים, הוא הרי חייב סנגוריה לדורות הבאים, ואחריותו אינה רק להצליף, אלא גם להראות דרך, לתת תקווה, "הנה ימים באים".

כמו עמוס הנביא, שאחרי כל נבואות הזעם, סיים בדברי הנחמה (עמוס ט', י"ג-ט"ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.  וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

2. צרור הערות 6.10.13

* ייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת המשכיותה של היהדות. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל," נאמר בפסוק המרכזי של הכרזת העצמאות, וזה המסר המרכזי של מגילת העצמאות כולה.

מדינת ישראל שתבגוד בייעוד הזה, היא הגולם שקם על יוצרו. זה היה הניסיון של קבוצת האנשים שעתרה לבית המשפט העליון על מנת שיכיר בהם כבני "הלאום הישראלי" ולא "הלאום היהודי". הם ניסו לגרום למדינה היהודית לקום על הלאום היהודי, ולהמיר אותו באיזו שקשוקה סרת טעם של מכלול האזרחים החיים בה והגדרתה כ"לאום" מומצא וחסר שחר.

בית המשפט העליון דחה את העתירה. לכאורה, אני אמור להיות מרוצה מפסיקת בית המשפט העליון, שאין חיה כזאת "לאום ישראלי". אז זהו, שלא. למה? כי אין זה מעניינו של בית המשפט לעסוק בסוגיות זהותיות כאלו. על בית המשפט היה לדחות על הסף את העתירה, לא כיוון שהוא שולל את עמדת העותרים, אלא כיוון שאין לו סמכות לשלול את עמדתם או לקבל אותה, מאחר וזהו נושא בלתי שפיט.

* באופן בלתי צפוי, מצאתי את עצמי שותף עקיף לעתירה הזאת. מאמר שלי היה חלק מן העתירה של הדורשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי.

לפני כשנתיים פירסמתי ב"שישי בגולן" מאמר בו יצאתי נגד עתירה של יורם קניוק שתבע להכיר בו כ"יהודי חסר דת". במאמרי טענתי שאין דבר כזה יהודי חסר דת. גם יהודי שבאופן פרטי הוא אתאיסט מוחלט, אינו יכול להיות חסר דת, מאחר והדת היהודית היא מרכיב מרכזי בלאומיות היהודית, ובעצם היותו שייך ללאום היהודי, הדת היהודית היא הדת שלו.

העותרים התלהבו מהמאמר וראו בו תנא דמסייע לעמדתם. הנה, אני כותב שאי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית ושיהודי אינו יכול להיות חסר דת. מאחר והם מסכימים עימי, הרי שהם כחסרי דת וכמי שאינם רואים עצמם בני הדת היהודית, אינם יכולים להיחשב בני הלאום היהודי ולכן הם מבקשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי. וכך, בהפוך על הפוך, מאמרי שירת את מי שהציגו עמדה הרבה יותר רדיקאלית מן העמדה של קניוק, שנגדה יצאתי.

בעקבות השימוש במאמרי, פרופ' עוזי אורנן, האידיאולוג של העתירה ואני התנצחנו בנדון בסדרת מאמרים בעיתון "שישי בגולן". הדבר המוזר ביותר בעתירה, היה שהעותרים ביססו אותה על פירוש מסולף והזוי של מגילת העצמאות, שהמסר שלה הפוך לשלהם.

[אהוד: בעיניי, כמו בעיני רבים, יהודי הוא בהגדרה הרחבה ביותר – כל מי שהיטלר והתורה הנאצית ראו בו יהודי, וזאת ללא קשר לדת היהודית].

* החלטת מועצת אירופה נגד ברית המילה וקריאתה למדינות אירופה ליזום חקיקה ברוח זו, משמעותה – שיהודים אינם יכולים לממש את יהדותם, את חופש הדת והמצפון שלהם, על אדמת אירופה. החלטה כזאת היא כתם על אירופה. האם לא ברור שמקומם של היהודים הוא במדינה היהודית בארץ ישראל?

* אחת הטענות נגד ברית המילה, היא על כך שאין שואלים את הילד האם הוא מוכן לכך. וזה נכון. אבל זה עוד כלום. הסכיתו לסיפורִי הקשה, סוחט הדמעות, לווִידוּיִי קורע הלב. ההורים שלי אפילו לא ביקשו את רשותי בטרם הולידו אותי. נורא!

* מעניין אם במדינת ה"לאום" ה"ישראלי", מותר יהיה ליהודים למול את בניהם.

* אנטישמים נהגו לומר על היהודי, שאיפה שטוב לו, שם מולדתו. הציונות הציבה מסר הפוך: היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו. טוב לי בישראל, כי זו ארצי. יש דברים רעים בישראל, ואותם ראוי לשנות ולתקן, בהם יש להיאבק. ראוי להפוך את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו. אגב, המשפט הזה לעולם יהיה נכון. אבל הלהג הטרנדי התקשורתי על הירידה... המסר עלוב הנפש כאילו "המצב" דוחף את הצעירים לרדת מהארץ... כל המסרים הללו מעוררי סלידה וקבס. אני פוגש צעירים רבים מאוד, והפער בינם לבין שיח הירידה התקשורתי הוא כרחוק מזרח ממערב.

* בדיוק כפי שאיומי הירידה מהארץ בשל המצב הכלכלי מעוררים בי סלידה, כך גם איומי החברות והעסקים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו בישראל את המיסים או את שיעור התמלוגים על רווחים ממשאבי הטבע. בכלל, התופעה של ישראלים על תנאי, היא תופעה שלילית ומכוערת.

* מפקד לוחמת הסייבר של איראן מת מוות טבעי. מה טבעי יותר מלמות, כאשר חוטפים שני כדורים בלב?

* בניגוד לנאומו המצוין והמכובד בעצרת האו"ם, בראיונות לתקשורת חזר נתניהו לגימיקים הזולים, כמו "אנחנו לא פראיירים" בפרסית. מי היועצים שלו?

* בראיון ל"מעריב" הציב דן מרידור, אחד האנשים המעורבים ביותר בסוגיה האיראנית, את סכנת גירעונה של איראן במלוא חומרתה. הוא שיבח מאוד את המדיניות של ישראל בשנים האחרונות ובעיקר את מדיניותו של נתניהו, שהציבו את הסוגיה האיראנית בראש סדר היום העולמי, סחפו את העולם המערבי למשטר הסנקציות שיצר משבר כלכלי חריף ביותר באיראן. לטענתו, הלחץ הזה הוא הגורם להתנהלותו השונה של רוחאני, מתוך רצון להביא לסיום הסנקציות או להקלתן. בנושא הסנקציות, הוא טוען, אסור להתפשר. מרידור טוען שהאיום בפעולה צבאית הוא אחד הגורמים המרכזיים שהביאו להצלחה הזאת. עם זאת, הוא מתנגד לפעולה צבאית, שנזקה גדול מתועלתה ורמז שהיא כלל אינה אופציה ריאלית.

מרידור טוען שמוקדם לדעת האם המהלך של רוחאני הוא שינוי אמיתי או הונאה.

כיוון שלדבריו ייתכן שזו הונאה, ומאחר ואסור להתפשר על הסנקציות, והואיל והסנקציות והשינוי הם תוצאה של מדיניות שאחד הנדבכים המרכזיים שלה הוא איום בפעולה צבאית – מה ההיגיון בכך שהוא מסביר בפומבי שהאופציה הצבאית שגויה ואינה ריאלית? מה זה הסטריפטיז המופקר הזה? זהו, יצאת מן הממשלה ואתה יכול לברבר בחוסר אחריות?

* לעיתים נדירות, אסד דובר אמת. למשל, כשהוא קובע שארדואן שקרן.

* לפחות 23 כלבים נגועים בכלבת חצו בחודשים האחרונים את הגבול מסוריה לישראל. על מנת לעצור את התפשטות המגיפה בגולן ובגליל, הורה משרד החקלאות לירות בכל כלב משוטט. הוראה זו מעוררת מחאה בקרב תושבים בגולן.

קצת פרופורציות, חברים. "צער בעלי חיים" זה ערך חשוב, אבל קדושת חיי אדם עומדת מעליו. חובת המדינה לשלום אזרחיה ובריאותם קודמת למחויבותה לשלום בעלי החיים.

* לאחר מאמצים רבים, ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב הצליח לשכנע את מנכ"לית רשת "סטימצקי" לדחות בשלושה חודשים את סגירת החנות בקצרין. בתקופה זו ייעשה מאמץ למצוא פתרון יצירתי שיאפשר המשך קיומה של החנות.

* טקטיקת ההגנה של אולמרט – אלצהיימר. "לא זוכר... שכחתי... לא יודע... לא זוכר... שכחתי. בפרשת החשבוניות המזוייפות בליכוד, כשהוא היה גזבר, השיטה עבדה. והפעם?

* גיבור ספרו המצוין של חנוך ברטוב "זה אישל מדבר", אסף לוויתן, זכה לכינוי אישל, בשל היותו "איש של" – נושא כליו, שופרו, משרתו הנאמן וסנשו פנשה של אביק סער, הפוליטיקאי בעל האמביציה להיות מנהיג לאומי. אישל ביטל את אישיותו והפך כלי לשירות מנהיגו. כשהתפכח, זה כבר היה קצת מאוחר מדי. מעניין מאוד האם שולה זקן קראה את הספר הזה.

* במאמר במוסף "הארץ", "הנה מונחים גיבורינו", סונט אלון עידן בשמעון פרס, על כך שבביקור שערך אצל משפחה שכולה, משפחתו של סמ"ר גל קובי, אמר דברים בשבחו של החלל, למרות שהוא בכלל לא הכיר אותו. מכאן הוא יוצא לאמירה פסאודו-פילוסופית על כך שהמילים אילמות ואינן יכולות להתנגד ולכן אפשר "לומר לנבל שהוא 'נשמה' ולצדיק שהוא 'בן זונה'". איזה עומק!

הנשיא, שהוא האזרח העומד בראש המדינה והוא מסמל אותה, בא לנחם את המשפחה, להקל על כאבה בעצם המחווה, ולהעביר לה את המסר על פיו הבן נפל בשם דבר גדול שהוא חלק ממנו ולמענו. כן, יש בכך נחמה מסוימת. סביר להניח שהמנגנון של בית הנשיא עשה תחקיר מסויים, כדי שדברי השבח שיאמר הנשיא על החייל, לא יהיו ריקים, ולמרות שלא הכיר אותו אישית, יאמר דברי אמת ולכן בעלי ערך.

אולם עידן טוען במפגיע שאלו הן "מילים חלולות", וכאשר מילים חלולות יוצאות מפי הנשיא, כאילו היו בעלות ערך, הן יוצרות בתודעה זהות בין חלול לערכי בלה בלה בלה.

מעבר לגסות הרוח שבדחיפת רגל גסה לדברי נחמה של נשיא המדינה למשפחה שבנה נפל, בשעתה הקשה, אני מנסה להבין – למה? האם זה סתם רוע? האם זו סתם גסות רוח? את התשובה לשאלה נותן עידן עצמו בסיום מאמרו: "פרס מחליש את השפה כדי להחליש את התודעה. הוא יודע שכשהתודעה נחלשת, גם כוח השיפוט נחלש. הוא מרוקן מציאות מתוכן, כדי שלא יהיה צורך להתעמת עם תוכן של מציאות. לכן הוא נשיא אהוב: הוא מטשטש ומחליש באופן עקבי את חוש הביקורת של העם. כעת קל יותר לשלוח גם את הילד הבא למסלול בסופו אולי יוכר כ'אבידה גדולה לעם'."

הבנתם? הבנתם מה מקפיץ את אלון עידן? הוא רוצה ש"הילד" הבא לא יתגייס לצה"ל. הוא היה מעדיף שהנשיא יבקר את המשפחה ולא יאמר להם דברים "חלולים" אלא דברים בעלי משמעות וערך כמו: "ה'ילד' שלכם חוסל בידי לוחמי חירות וצדק, כיוון שהוא היה קלגס בשירות צבא אקיבוש הקולוניאליסטי, ומן הראוי ש'ילדים' אחרים יסרבו להתגייס."

* יוסי שריד מקפיד לכתוב על עצמו בלשון רבים: עשינו, כתבנו, לא היינו, לא השתתפנו וכו'; ריבוי של כבוד. ומה הפלא? אדם שכל כך מלא בעצמו, לא יכול להסתפק בלהיות אחד. ומעניין אם הוא כבר התחיל לפנות לעצמו בגוף שלישי.

* * *

תקוה וינשטוק

מסע בארמניה

ארמניה הייתה היעד השני שלנו, אחרי גרוזיה, במסע לקווקז. מאז קראתי את "ארבעים הימים של מוסה דאג", ספרו הטרגי הנפלא של פרנץ ורפל, שמורה בלבי פינה חמה לארמניה.

בשנים 1914-1918, במלחמת עולם הראשונה, רצחו התורכים 800 אלף – יש אומרים מיליון וחצי – מבני ארמניה הנוצרית, שהיתה בתחום האימפריה העות'מאנית, גברים, נשים וטף. כחצי מתושבי ארמניה גורשו באכזריות ממקומות מושבם. הטבח התבצע בעיקר ליד הגבולות בתואנה שהארמנים אינם נאמנים לשולטן . עם הארמנים נקטלו 275 אלף אשורים, אף הם עם נוצרים.

 ארמניה הקימה אתר הנצחה לנרצחים בבירה ירוואן. הוא ממוקם בגן גדול שאישי עולם, בהם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והרב לאו שלנו – נטעו בו עצים לזכר הנרצחים. המיבנה מזכיר את "היכל השואה" ב"יד ושם". אש תמיד מוקפת בתריסר מוטות ברזל מכופפים, כמניין המחוזות שהיו לארמניה. האתר קטן בהרבה מזה שלנו. יש בו כתבי יד, ספרים, מפת ארמניה בגדולתה, קצת עדויות. התקשורת עדיין לא היתה מפותחת אז. רשימת הנטבחים חלקית – כפרים שלמים הושמדו בלי נפש חיה שתתעד אותם, גם הצילומים מועטים אך די בהם כדי לזעזע. אומרים שצילום גוויות הנשים המונחות בשורה, ערומות וודאי אנוסות, גרמו שארמנים רבים לא יכלו זמן רב להתקרב לאישה.

זה היה גם אסון מדיני – חלקים גדולים מארמניה נקרעו ממנה ונמסרו לאזארים, לגיאורגים  ובראש וראשונה לתורכים. לתורכיה עבר גם  האררט (5137 מטר),  גדול הריה של ארמניה וסמל המדינה. האררט ליווה אותנו ברוב הסיור. הארמנים רואים אותו מכל זויות ביראוון – ואליו לא יבואו. ממש כפי שבימי השלטון הירדני בירושלים היינו קרובים לכותל המערבי ולא יכולנו לגעת בו.

זו היתה השואה – מונח שטבע רפאל למקין, שנמלט מפולין לארה"ב – הראשונה בזמן החדש, הקדמה לשואה שלנו, הגדולה לאין ערוך. בשנה הבאה תמלאנה מאה שנה לשבר הארמני. תורכיה לא לקחה עליו שום אחריות אבל מאיתנו היא תובעת לבקש סליחה על ה"מרמרה".

 הארמנים ידעו אין קץ מלחמות וכובשים – הרומים, הפרסים, הביזנטים, המוסלמים. אך במאה התשיעית הצליחו להקים ממלכה שהשתרעה מהים השחור עד לים הכספי.היא נכבשה  ב-1045 על ידי הסלג'וקים, אך ב-1064 יסדו הארמנים את ממלכת קיליקיה שהתקיימה עד 1375. בימי הביניים היוותה ארמניה מדינת חיץ בין האימפריה הביזנטית לממלכת פרס  ומהמאה ה-18– בין פרס לאימפריה העותומנית ורוסיה. אחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאות אולם ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והפך אותה לחלק מהרפובליקה הטרנס קווקזית. ב-1991, משנתרסקה ברית המועצות, קיבלה ארמניה הסובייטית עצמאות. כיום זו רפובליקה עם אסיפה לאומית ונשיא הנבחר בבחירות כלליות והוא שבוחר את ראש הממשלה. האוריינטציה שלה פרו-רוסית מובהקת. השפה השנייה של הארמנים היא  רוסית, שלטי החצות בארמנית ורוסית. בדרך לנמל התעופה גם באנגלית.

זה עם עתיק  קטן – כשישה וחצי מיליון בכל העולם, פיקח, חרוץ, עם של סוחרים ממולחים ועתה  מסתבר שכבר בימים קדומים היו בנאים ממדרגה ראשונה. האדריכלים הארמנים הצליחו להקים כנסיות בעלות כיפות ייחודיות ולפתור את בעיית הקשר בין הכיפה לבסיס המרובע.

כמחצית מבני העם הארמני חיים מחוץ לארמניה אך רובם קשורים למולדת, ארמנים בארה"ב מקיימים שדולה ארמנית ומסייעים בתרומות. ראינו בירוואן גן פסלים מקסים היורד מראש ההר עד בנין האופרה ובו פסלי חיות עצומים, מעשה ידי פסל פרואני בינלאומי. את הפארק תרם ארמני אמריקני עשיר.

הארמנים מכנים את עצמם חייסטן מתייחסים על יפת, בנו של נח. פסל של תיבת נח שנחה על האררט מוצג במצפור בירוואן. הארמנים מוזכרים לא מעט בתנ"ך ובמקורות יהודיים אחרים. הם ממלכת  אררטו, ואפילו בפירוש "ארמיניא". ייתכן גם שזו ארץ עוץ, המופיעה באיוב.

יהודים הגיעו לכאן אחר חורבן הבית ולפי מסורות ארמניות, פליט יהודי מבית דוד נעשה, מתוקף נישואין, מלך ארמניה. ליד ירואוון נתגלה בית קברות יהודי מהמאה הרביעית. עם זאת  לא היתה בארמניה התיישבות יהודית ניכרת ובתקופות מסוימות אף נאסר על ההודים להיכנס לארמניה. כיום מתגוררים בארמניה 750 יהודים שהגיעו מרוסיה. בארץ לא ראיתי יהודי ארמני אך ארמנים נוצרים חיים ברובע הארמני בירושלים שהוקם במאה הרביעית.

ירוואן, בעזרת הרוסים, נראית  כעיר מודרנית מתוכננת, רחובות רחבים, בתי קפה הומים, אוניברסיטה, אפילו קזינו. יש בה מיליון וחצי תושבים – מחצית אוכלוסיית המדינה. פסל גדול של אימא ארמניה משקיף על העיר. בשעתו ניצב פה פסל סטלין. אבל עינה של רוסיה עדיין פקוחה.

ביקרנו במטנדאטראן בית הספרים הלאומי המרשים, המכיל יותר מ-16 אלף כתבי יד עתיקים – שחלקם מצוי רק כאן, כנראה האוסף הגדול מסוגו בעולם, ולצידם ספרים בשפות שונות כולל מגילת אסתר בעברית מהמאה השלישית. צפינו באנדרטאות ייחודיות לארמניה – אנדרטאות לכבוד אותיות הא"ב הארמני ולכבוד ממציאן מסרוף משטץ. הכתב הארמני העתיק, הכתב האשורי מימין לשמאל – כלל 22-24 אותיות. משטץ,  נזיר ובלשן ארמני שחי במאה הרביעית, שיפר את הא"ב והגדילו ל-36 אותיות. זה הכתב הארמני כיום והוא רווח גם בגרוזיה.

ביקרנו במוזיאון סרגי פארז'נוב, במאי סרטים ארמני נודע  ובביתו של אחד מגדולי הסופרים של ארמניה צפינו במסכת עממית בתלבושות ארמניות לאומיות. עיר מתורבתת,יראוון. יש מה לראות בה.

מעיר הבירה עלינו להרים. בדרך שדות חיטה וכותנה, זיתים וגפנים ועדרי צאן. הקרקע היא אדמת בזלת וטוף, כברמת הגולן. מסתבר שארמניה נתברכה במחצבים, לרבות כסף וזהב. יש בה  מפעלים המייצרים ממכונות כביסה עד ביגוד – כולם בעידודה של רוסיה. גז זול מגיע מרוסיה לכל כפר בארמניה.

וביקרנו כמובן, במנזרים. הארץ מלאה בהם. ארמניה היא המדינה הראשונה בעולם שקיבלה במוחלט את הנצרות. סיפור התנצרותה דומה להתנצרות של גרוזיה. הקדוש גריגוריוס המאיר בא לארמניה והטיף לנצרות – והמלך מיתרדת השלישי השליך אותו לבור מלא נחשים. ראינו את הבור. אבל כשהמלך חלה הוצא גריגוריוס המאיר מהבור על מנת שירפא את המלך. המלך נרפא וכל העם הארמני התנצר. גרגוריוס  נעשה לקתוליקוס – הישות הדתית הראשונה במעלה בארמניה – והמנזר הראשון בארמניה קרוי בשמו. מקום מושבו של הקתוליקוס בעיר הקדושה אצ'מאדזין, פעם בירת ארמניה.

כמובן שביקרנו בהרבה מנזרים, מנזר סרוראוונק, מנזר גגה ומנזרים אחרים שקשה לבטא את שמותיהם. אלה אולי המנזרים העתיקים ביותר בעולם. חלקם מנזרים שהם בעצם אחוזות המכילות כמה כנסיות וגם בתי מגורים. מהם מנזרים ששמשו מבצרים. כולם בנויים בראשי הרים ועל מנת שייראו למרחקים. כדי להגיע אליהם יש  לטפס. מפעם לפעם נוצרה חבורה – לרוב של נשים, ואני ביניהן – שביכרה לנוח במקום לטפס, מה גם שכבר התוודענו למנזרים עוד בגרוזיה. אבל שכי המדריך קפץ בהנאה בין הסלעים והמהמורות, תוך הושטת יד לכושלים.

לפנחס, מסרבני הטיפוס, היה רעיון: "אולי במקום שאנחנו נטפס ונתעייף נציע לשכי שיטפס במקומנו – הוא הרי אוהב את זה – ואנו נחכה לו ביציאה..."

באחד המנזרים עלה באפנו ריח מוזר. "זה לא הביוב"' מסביר המדריך. "זה ריח הקורבנות." מסתבר שישנם מנזרים, בפרט במקומות מרוחקים ונידחים, שעדיין מקריבים בהם קרבנות, שריד מהתקופה הפאגאנית. הכפריים מביאים עוף או כבש, והכמרים מעלים אותם באש על המזבח – ויש להם ארוחה. למעשה במנזרים בארמניה כבר אין נזירים. המנזרים הפכו לכנסיות שעליהן מופקדים ראשי הכמורה במחוז.

אין לארמניה מוצא לים אך יש לה את אגם ואן, הגדול פי שישה מהכינרת, שהוא מהגבוהים באגמים המתוקים בעולם, 1898 מטר. על גדותיו בתי אוכל ובתי קפה. ראינו אוטובוס שהגיע מפרס. נוסעיו חגגו בשירה ובריקודים בבית קפה מקומי. פרס היא מהידידות המועטות של ארמניה.

פה ושם חצינו כפרים. הקידמה שביראוון מתמהמהת להגיע אליהם. עדיין אין כאן למשל תודעה אקולוגית. ראינו אישה יוצאת מפתח הבית עם פח מלא אשפה – ומטילה אותה ישר לנהר. שיזדהם. למי איכפת?

בתי שימוש קיימים רק בחלק מאתרי התיירות, וכולם בסגנון תורכי, בעמידה, ונייר טואלט הוא מצרך נדיר. ישבנו בבית קפה מתחת למנזר ולגמנו תה, המשקה המקובל בארמניה. נוחיות-יוק. אבל כששמעה הפונדקאית שאני אימו של המדריך שהביא לה קליינטים, הציעה כמחווה שאשתמש בנוחיות שבביתה. אבוי! קיתון זעיר שקשה לזוז בו, אסלה בעמידה, מים בדלי והריח... עדיפים כבר המרחבים שניצלנו בדרך. יש לארמניה עוד הרבה מה לשפר, בפרט אם ברצונה למשוך תיירות.

ואשר למזכרות ולמתנות, ארמניה אינה הכתובת. נכדתי הזמינה אצלי חולצה רקומה ארמנית.  אין דבר כזה בכל ארמניה. בקניון הגדול שהוקם בירוואן אפשר למצוא חולצות יפות אבל לא ייחודיות לארמניה. קרוב משפחה ביקש צלחת ארמנית מצוירת. יש עבודות קרמיקה בארמניה אבל לא צלחות. מי שחשקה נפשו בהן ימצא אותן ברובע העתיק בירושלים. מתברר ש"הצלחות הארמניות"  כלל אינן  אופייניות לארמניה אלא רק למשפחה מסויימת שהגיעה משם לפני שנים.

* * *

נעמן כהן

ציפורה לבני: כאבה של אם יהודייה על מות ילדיה זהה לזה של אם פלסטינית

שרת המשפטים ציפורה לבני, נאמה בפני כינוס של שדולת השמאל היהודית  J Street –לבני ביקשה לגייס את פעילי השדולה, המזוהים בחלקם עם עמדות אנטי ישראליות, לפעולה למענה של ישראל. בנאומה אמרה בין השאר כי "כאבה של אם יהודייה על מות ילדיה זהה לזה של אם פלסטינית."

הקביעה הזו מעלה תמיהה. פורסם שציפורה לבני הועסקה במוסד, מה שמעלה את השאלה על טיב ההכשרה שניתנת שם.

יד הגורל או נס גרמו לכך שב-5 למרץ 2003 לא עליתי על האוטובוס של קו 37 בחיפה שבו התפוצץ מחבל מתאבד. הנה מה שכתבתי אז:

עִיר הָהֲרֵיגָה, חיפה מרץ 2003

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר חֵיפָה.

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל הָעִיר הַיָפָה

וּבְעֵינֶיךָ תִּרְאֶה וּבְיָדֶךָ תְּמַשֵּׁשׁ.

קוּם עָלֶה לְךָ עַל אוֹטוֹבּוּס

וּבָאתָ אֶל הָעִיר, אֶל רוֹמֵמָה, 

אֶל מְרוֹמִי הַכַּרְמֶל הַיָּרֹק. 

אֶל מַקְסִים עַל חוֹף הַיָּם הַתָּכֹל.

בְּבֵיִת הָאֶבֶן בְּבֵיתָה בְּחֶבְרוֹן

אֹם שָׁאִדי לֹא לָבְשָׁה אֶת

בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת הַשְּׁחוֹרִים. 

הִיא הִגִּישָׁה קָפֶה מְמֻתָּק. 

קִבְּלָה אֶת פְּנֵי הַמְּבַקְּרִים 

הַמְבָרְכִים  בְּגַאֲוָה: 

"אַל תִתְיַחַסוּ  לָאֵלֶּה אָשֵׁר נֶהֶרְגוּ 

לְמַעַן דָּרְכּוֹ שֶׁל אָלָלה כְּמֵתִים 

אֶלָּא כְּחַיִּים אֵצֶל אָלָלה.

בְּנִי הַשָׁאהִיד,לא מֵת. הוּא 

חַי וְנִיזוֹן מִיְּדֵי אָללָה. 

אֲנִי גֵּאָה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּנִי, 

עָלֶינוּ לְהִילָּחֵם לְמַעַן הַדָּת שֶׁלָנוּ

וְלֹא לְמַעַן הַמְּדִינָה הַפַלֶסְטִינִית."*

בְּקַו 37 לָאוּנִיבֶרְסִיטָה בּוֹ אֲנִי 

נוֹסֵעַ, מִתְיָשֵׁב אֲנִי לְיָדוֹ שֶׁל הַנָּהָג.

מִלְּפָנִים הַסִיכּוּי לִשׂרוֹד עוֹלֶה.

לְיָד הַדֶלֶת הַקִדְמִית

אֲנִי רוֹאֶה אֶת כָּל הַנִכְנָסִים.

כָּל הַבָּאִים בַּתּוֹר.

וְאַתֶּם בְּיָהַב וּבְמִצְנָעַ

כָאֲשֵׁר הִתְחֲנַפְתֵם תִתְחָנֵפוּ,

מַלְּאוּ כְּרֵיסֵיכֶם קֻרְצָא.

^# ביום רביעי ה-5 במרץ 2003, פוצץ מחמוד חמדאן קוואסמה חגורת נפץ שחגר על גופו בתוך אוטובוס קו 37 בחיפה. בנרצחים תלמידים וסטודנטים. המחבל המתאבד היה בן 20, סטודנט במכללת הפוליטכניקום בחברון וחבר החמאס. הקטע לקוח מעיתון  ארגון  הג'יהאד האיסלאמי ב-6 במרץ 2003. מתכנני הפיגוע נידונו למאסר עולם ושוחררו בעסקת שליט.

43 יהודים נרצחו "בעיר ההריגה" בקישינב. בחיפה נרצחו: במסעדת מצה – 15. במסעדת מקסים – 21. בקו 37 – 17, בקו 16 – 15.

סודנים כן, פלסטינים לא?

בעוד העולה מארגנטינה, הגזען איתן ברונשטיין, מייסד ארגון "זוכרות", מצהיר בריש גלי על תביעתו להחזרת כל צאצאי הפליטים הערבים והקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקום מדינת היהודים, יוצא הגיאוגרף פרופסור אלישע פורת בהמלצה למימוש מה שהוא קורא "זכות השיבה" של הערבים, ע"י קבלת 160 אלף ערבים מוסלמים בתחומי ישראל. על פי תיכנונו הם ייושבו בישובים הערבים במדינת ישראל. (הגיאוגרפיה של זכות השיבה "הארץ" 30.9.13).

פרופסור ברוך קיפניס שולל את היתכנות התוכנית בכך שלא ניתן יהיה לבנות על אדמות פרטיות. ("הארץ" 2.10.13)

סודנים לא! ופלסטינים לא!

מאמצים רבים נעשים ע"י ארגונים זרים וממשלות זרות לחיסול מדינת ישראל. כספים רבים מושקעים בארגונים התומכים בקליטת המסתננים מאפריקה (שרובם ערבים-מוסלמים) וצאצאי הפליטים הערבים במטרה להפוך את היהודים למיעוט בארצם, ולהפוך את ישראל למדינה ערבית-מוסלמית. (ממשלת פולניה או צ'כיה, היו מסלקות מיד כל גורם שהיה מעודד חזרת צאצאי פליטים לארצותיהם), לכן יש לומר בריש גלי לא! לכל תוכנית מסוג זה. על המסתננים לחזור לארצם (או למצרים משם באו) ולגבי בעיית הפליטים שהפכה לכלי לחיסול ישראל יש להציע רק פתרון אחד:

פשרה היסטורית: קליטת הפליטים בישראל.

קליטת צאצאי הפליטים בערב.

 על מנת להגיע לפשרה היסטורית שתספק את שני הצדדים יש להגיע להסכם ביטול תביעות הדדיות בין ישראל לעולם הערבי תוך הבחנה בין פליטים לצאצאי הפליטים. על ישראל להסכים לקלוט בתחומה את כל הפליטים שירצו בכך ויסכימו לחיות בשלום, בתנאי שבד בבד כל צאצאי הפליטים יקלטו במימון הממשלה הסעודית ב"ערב", על אדמות היהודים. כידוע, מוחמד הכריז: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים," וביצע ב"ערב" טיהור אתני. לאחר חיסול היישוב היהודי, רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות. הכניס מוחמד לקוראן פסוקים שלפיהם כל רכוש היהודים ב"ערב" – האדמות והבתים שלקח שלל, שייכם רק לו, ולערבים (סורה 59 פסוק 1, סורה 33 פסוק 27).

בהתאם להסכם, היהודים יוותרו על זכות השיבה לאדמות אלו ואילו צאצאי הפליטים ישמחו למימוש "זכות השיבה" שלהם למולדתם ההיסטורית, ולאפשרות שיקומם בעושר ורווחה באל-מדינה, ליד קבר נביאם.

בעיה נפרדת היא בעיית שיקום צאצאי הפליטים הערבים-הנוצרים, למרבה הצער הם לא יוכלו להתיישב ב"ערב", שכן הגזענות המוסלמית אוסרת גם על נוצרים לגור בערב. לכן על ישראל, תמורת הכרזת "סיום הסכסוך" – לעשות מחווה ולקלוט אותם כולם בשטחה.

פתרון זה הוא היחיד האפשרי המוסרי והריאלי לבעיית הפליטים ולסכסוך הישראלי-ערבי.

בפעם הראשונה ערבי-מוסלמי הוכרז כחסיד אומות עולם

בפעם הראשונה הכיר מוסד "יש ושם" בערבי כחסיד אומות עולם. ד"ר מוחמד הלמי, רופא מצרי שהתגורר בברלין, קיבל את האות על פועלו להצלת משפחה יהודית הלמי נולד בחרטום ב-1901 להורים מצריים. ב-1922 היגר לגרמניה שם למד רפואה, ולאחר מכן נשאר לגור בברלין. אחרי סיום לימודיו עבד כאסיסטנט בבית חולים. כשהחלו הטרנספורטים של יהודים מברלין, חלמי העניק לאנה גוטמן לבית בורוס, חברת משפחה בת 21, מקום מסתור עד תום המלחמה בבית שהיה בבעלותו בברלין. הלמי נשאר בברלין לאחר המלחמה. הוא התחתן שם, וחי בעיר עד מותו ב-1982. לאחר המלחמה אנה ומשפחתה היגרו לארה"ב.

בחיפוש אחרי ערבי-מוסלמי שאינו גזען

ד"ר יוסף ג'בארין, ראש מרכז דיראסאת – המרכז הערבי למשפט ולמדיניות, הזמין מחקר ובו הוא מבקר את תוכנית לימודי האזרחות במדינת ישראל על כך שהיא מדגישה את הלאומיות (היהודית) על חשבון הדמוקרטיה. לכן שלחנו לו מכתב בקשה שכהומניסט ושוחר דמוקרטיה אנו קוראים לו להיות הערבי-המוסלמי הראשון שאינו גזען, ושאינו רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולרצוח את היהודים מופת מוסרי, אלא גזענות. "שתיקה כהודאה דמיא" כתבנו. למרבה הצער לא נענינו. טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. כדוגמת חסיד אומות העולם, ד"ר מוחמד חלמי.

אנחנו בטוחים שישנם ערבים-מוסלמים שאינם גזענים. אנחנו ממשיכים לחפש. אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי שאינו גזען אנא הודיעונו. 

עובדיה חיים יוסף לא מהפכן אלא ריאקציונר

עוד לפני "אחרי מות קדושים אמור" יוצאת כתבת הארץ אבירמה גולן במאמר הספד בכותרת "עובדיה יוסף: לא ליצן – מהפכן" (הארץ 29.9.13)

לדידה של גולן מעבר לגידופים עובדיה חיים יוסף (נוסף לו השם החדש חיים, כסגולה לאריכות ימים), הוא מהפכן, והפלא ופלא באיזה תחום? מהפכן כמנהיג ציוני...

עובדיה יוסף, קובעת גולן: "היה ונשאר מנהיג ציוני במלוא המובן החברתי-הלאומי של המושג". כן, כן, זה אותו עובדיה יוסף שבזמן שירת "התקווה" היה מעלעל בהפגנתיות בספר, ובלבד שלא ייתפס, חלילה, כמזדהה בדרך כלשהי עם המנון "התקווה".

אבירמה גולן עוד מוסיפה בשירת "המה יופיס" שלה, ומעלה את נס את תורת עובדיה יוסף שהיא לדבריה: "טולרנטית וגמישה". ר"ל (רחמנא ליצלן). אם תורת עובדיה ה"טולרנטית" הייתה מתקבלת, הרי גורלה של גולן היה מר ועצוב. הרבובדיה הציע פעם להוסיף לארבע מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג, חנק, מיתה נוספת: כיסא חשמלי, ולמי? לאומנים...

ומהי הסיבה שבגינה מהללת אבירמה גולן כתבת עיתון "הארץ" את הרב? נכון, קל לנחש קביעתו "כי פיקוח נפש דוחה התנחלות". "התנחלות", היא מילת המפתח. כל המתנגד לה יזכה מיד באינדולגנציה על כל מעשיו האחרים, ולא משנה העובדה שאינו מכיר במדינה הציונית, ובבתי המשפט שלה מאחר שאינם דנים על פי דין תורה.

ההלכה ע"פ הרבבודיה

עובדיה (במקור עבדאללה) חיים יוסף – יליד בגדד, המתחזה לספרדי, (הוא אינו ספרדי אלא רק פוסק ע"פ הפסיקה הספרדית) גורס כי יש לבטל פסיקות מקומיות, ומנהגים מקומיים שלא ע"פ פסיקת קארו הספרדי; למשל, באחת מדרשותיו אמר שהנשים היהודיות במרוקו "לא ידעו כלום. אוכלות ושותות כמו בהמה." זאת משום שהן חותנו בגיל צעיר, לא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו לברך. את יוצאי מרוקו שסירבו לציית לדרישתו הבלתי מתפשרת לוותר על מנהגיהם הייחודיים כינה "אנשים עקשנים שבאו ממרוקו," "הם חושבים שהמנהגים שלהם הם הלכה למשה מסיני." עוד אמר שחלק מיוצאי כורדיסטן לא ידעו בעבר להתפלל והיו חוזרים מילה במילה אחר החזן. גם על בני עדתו, העיראקים, אמר פעם שהם משובשים, והוא יצא נגד פסיקת "הבן איש חי" העיראקי.

למרות כל הספרים המלומדים שניסו להראות את חשיבותו ההלכתית של הרב, ולמרות פסיקות שבחלקן מקילות למשל, הוא התיר מכירת הקרקעות לגוי בשמיטה, התיר לשמוע שירת אישה דרך מכשיר רדיו או תקליט וכדומה, כשהשומע אינו מכיר את הזמרת. התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע. התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (שיער שאינו אסוף), וכדומה, לא מצאתי שום חידוש מהותי אצלו, שיכול להוציא את היהדות מניוונה. להיפך, פסקי הדין שלו היו קטנוניים וריאקציוניים. הרבבובדיה נטוע בעולם הרוחני והתרבותי של בגדד במאה ה-19.

גלגול נשמה חוטאת

והריאקציה הפרימיטיבית הבולטת מכול בוטאה על-ידי הרב בהסברו על השואה: "ששת המיליונים שנהרגו בשואה, הם גלגול נשמות של אנשים שחטאו בגלגול הקודם." פה כנראה הושפע הרבבודיה מאנשי ההלכה המוסלמית שקובעים בעקבות דברי מוחמד שהיהודים הם צאצאי קופים וחזירים.

[גדולתו של הרב עובדיה מתמצית בהראותו את יתרון יוצאי עיראק על יוצאי מרוקו – כיצד עיראקי פרימיטיבי אחד מצליח לגרוף אחריו עדה מרוקאית פרימיטיבית שלמה, שתאמין בו ללא ערעור ותשחק על פיו משחק של "יהדות חרדית" כביכול!]

הפצצה האיראנית

הפצצה האיראנית וויתור על גבולות ביטחון – בין יצהר לבושאר – "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" – גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!"

את ספרו המונומנטאלי, "מלחמת העולם השנייה", פותח וינסטון צ'רצ'יל כך: "איך באיוולתם, בקלות דעתם, ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם."

בל נשלה את עצמנו. גם היום המעצמות הדוברות אנגלית ובעלות בריתן, מתוך אותן סיבות, מניחות לרשעים לחדש את חימושם, נכון אובמה מצהיר כי הוא נגד הימצאות נשק אטומי בידי איראן אבל הוא אינו מתנגד לזכות איראן להמשיך ולהעשיר אורניום, כך שבמצב הקיים במוקדם או במאוחר לאיראן יהיה נשק גרעיני. ויש להיערך לכך.

הקישור שעשה אובמה בין מיגור נשק הגרעיני של איראן, להסכם בין ישראל לארגון הפת"ח, הוא מסוכן ביותר. כבר עתה עקף בנימין נתניהו את יצחק רבין משמאל כאשר הוא ויתר על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, בדרשו רק נוכחות צבאית שם.

לא ייתכן פירוז צבאי של יו"ש (ומדינה פלשתינאית שם) ללא צבא ישראלי על בקעת הירדן, ולא יהיה צבא ישראלי על בקעת הירדן ללא ריבונות ישראלית שם עם ישובים יהודים. לכן התסריט שנראה בעין הוא מדאיג כפליים.

מדיניות אובמה תביא לכך שגם לאיראן יהיה נשק גרעיני, וגם ישראל תהיה ללא גבולות הגנה בבקעת הירדן. במצב הזה מתגשמת האימרה היהודית: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות, וגם גורש מהעיר!"

נאום בנימין מילקובסקי-נתניהו, הסבא,

וצאצאי המכבים היורדים מהארץ

בנאום אותו נשא בנימין נתניהו בעצרת האו"ם, הוסיף נתניהו בין שאר דבריו על איראן, נימה אישית. נתניהו סיפר על סבו שעמד בפני התקפה אלימה של אנטישמים, ולאחריה נשבע לעלות ל"ארץ המכבים", שם יוכלו היהודים להגן על עצמם. ואז ציטט נתניהו את עמוס הנביא: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ."

מסר ציוני יפה. המציאות קצת פחות. סבו של נתניהו, הרב נתן מיליקובסקי, היה מגדולי המטיפים לציונות, ועלה עם משפחתו לארץ. לנתן מיליקובסקי ולאשתו שרה היו שמונה ילדים. חוץ משניים בחרו כולם לעזוב את "ארץ המכבים" ולרדת לאמריקה. כן, הם "ִנָּתְשׁוּ מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם..."

הישראלים בברלין – הוכחת התיאוריה הגזענית הנאצית?

"הם מוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר," אמר שר האוצר יאיר למפל-לפיד על אלפי הישראלים הצעירים היורדים הנמצאים בברלין, וזכה על כך לקיתונות של לעג ובוז מצידם..

האידיאולוגיה הנאצית דיברה על היהודי שהוא קוסמופוליט, חסר בית, נעדר השורשים, המסתנן לחברה הארית כדי לנצל אותה כלכלית.

האם התופעה החדשה של אלפי הישראלים הצעירים היורדים מטעמים כלכליים לגרמניה, כדי לנצל אותה כלכלית, מוכיחה את אמיתות האידיאולוגיה הנאצית?

* * *

עמוס אריכא

שמש חורכת

פטפטת על המרגל האיראני ומאן-דהו

שנים לא מעטות השתייכתי לאחת מזרועות הביטחון המוכרת כמשטרת ישראל. אך כבר זמן רב לפני לבישת מדי המשטרה הייתי מקורב לידידים וחברים שעיסוקם היה בשב"כ ובמוסד מתחילתם. אני חייב לציין כי בפרשיות הקשורות בנושאי ביטחון המדינה היתה קיימת תמימות דעים בין כל הגורמים כי סכנות ממשיות כרוכות לעיתים בפליטת מילה מיותרת, עד כדי סיכון חקירה מורכבת וחיי מבצעים, ולפיכך סייג מתחייב הוא שתיקה, כמאמר קדמונים: "החיים  והמוות ביד הלשון" (משלי יח כא).

מכאן נוספו תובנות-יסוד שאסור לעבור עליהן כגון זו שאין להרחיב לוע כל עוד מתקיימת חקירה ומבצע כלשהו נמצא בעיצומו. תובנה זו שמחייבת אפילו את הבכירים ביותר בממשל, הינה בעלת ערך הקשור לעיתים בחיי אדם. חשיפה מוקדמת בלי סיבה ממשית עלולה לסכן השגת מידע רב-ערך שלעיתים הוא בעל משמעויות חשובות מבחינה לאומית. כלומר, השתיקה היא כוח ושריר בעבודה הסיזיפית של זרועות הביטחון. משום כך נדרש לעיתים בלם לגבור על חולשת-אדם להתהדר בהישג שטרם הושלם מהלכו, יהיה מעמדו נכבד כשיהיה.

לא-כך אירע בפרשת "המרגל האיראני/בלגי". מאן-דהו במרומי המדינה שוב הוכיח כי לפיו אין סכר וסכנתו כפטפטן מרובה. מאן-דהו זה, שזהותו כמובן עלומה, מלווה אותנו כבר שנים לא מעטות וכבר הוכיח פעם ועוד שבלמיו שחוקים וסכלותו מדהימה במרחביה. במדינה "נורמטיבית" כשלנו רק אדם אחד מסוגל ורשאי להנחית הוראה בשלב כה-מוקדם של חקירה לחשוף אותה קבל-עולם מתוך נימוקים שאינם מחזיקים תבונה. אותו פטפטן צריך להיות מאן-דהו בעל עוצמה, ומוטל על ראש הממשלה לאתר אותו ולשים בלשונו אזיק לתמיד ולסלקו מדרך הרבים. פיגועיו של מאן-דהו זה בביטחון המדינה אינם נחשפים במקריות. מחלת הפטפטת שלו היא מחלה מסוכנת שלעתים קשה לתאר את עוצמת הסיכונים הכרוכים בה.

אפילו מסנגריו של אותו מאן-דהו יתקשו להתמודד עם מידת הטיפשות שהופגנה הפעם באמצעות לשונו המפזזת. הנימוק החוזר לשימוש מייגע בידי כתבי-חצר היה שמאן-דהו התכוון להוכיח לבית הלבן מיהם האיראנים בעלי הלשון הכפולה. זהו כמובן נימוק מגוחך ומעיד על חוסר שיקול דעת מסוכן של אותו מאן-דהו החוזר ומכשיל שוב ושוב את ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו.

חשיפתו של אותו מאן-דהו וסירוסו הם אתגר שמחכה לראש הממשלה בשובו לארץ.

מנפצי המצבות הארורים

ידיעה קטנה באחד האתרים צדה בתחילת השבוע את עיני והעבירה בי תחושת קבס עמוקה; הידיעה עסקה בחבורת נבלים צעירים המורכבת מתלמידי ישיבה ירושלמית ובני נוער הגבעות, שאין להתפאר לא בהם ולא במעשיהם, המתקבצים מתחת לכותרת הרעה "תג מחיר". חבורות אלו מתערובת של "עולם התורה" ו"חבלי משיחיות" מהגבעות, פוצעים את מוסרנו הלאומי בדיוק באותם אמצעים נוראים בהם השתמשו ביריוני הגויים כנגד יהודים במשך דורות רבים.

דפי ההיסטוריה גדושים לעייפה בהתנכלויות של פורעים ורוצחים לבתי כנסת שלנו, לשריפתם, לעיתים על בני קהילות שלמות, פגיעה חוזרת ונשנית ברכוש של יהודים, מבתיהם ועד עסקיהם, וכלה במעשים שהדעת קצה בהם, כמו ניתוץ מצבות בבתי עלמין יהודים ברחבי עולם. והרשימה הקודרת הזאת מתארכת יותר ויותר.

צאו והחליפו רק שמות מקומות ותעתיקו את מעשי החרפה והזוועה האלה המבוצעים כיום בידי צעירים יהודים בתחום המדינה הקטנה שלנו – ותזדעזעו; הידיעה האחרונה מספרת על ניתוצן של חמש-עשרה מצבות בבית העלמין הנוצרי-יווני שנמצא במתחם קבר דוד בירושלים בירת ישראל! המשטרה עצרה כבר ארבעה מבין הבריונים הארורים האלה, ביניהם שניים שהורחקו בצו ממאחזם בגבעות והפכו את ירושלים בסיס לפעולות תג מחיר מטורפות שלהם, מעשים שאין להם כפרה.

גם הטיפול בבעייה מסרטנת זו שייך במישרין לראש ממשלת ישראל. אלא שהוא מרחיק ראשו וישבנו מקירבה כלשהי למצות דין עם הפורעים האלה המוציאים שמנו לדיראון. בין הפחדה להפחדה שראש הממשלה מומחה בהן, עליו מוטלת חובה מתוקף תפקידו וסמכויותיו למצוא זמן לעסוק בתחלואי מאה השבטים היהודיים שהתקבצו כאן, וממשיכים להתפצל עוד יותר מיום ליום עד שאנחנו מתחילים להידמות למאורת נחשים ארסיים מתפתלים זה בזה כפקעות משלחות רעל סביבתן.

את בריוני "תג מחיר" צריך לעקור משורש כפי שהם עקרו ושרפו אלפי עצי זיתים. מי שעוקר ושורף עץ זית בארץ-ישראל אין בו ניצוץ של בן-אדם.

קבוצת מצפן באדרת מטולאה אחרת

בשלהי שנות החמישים קם תא של צעירים יהודים מאנשי המפלגה הקומוניסטית מק"י, שהעבירו תחת סורקי ביקורתם את מדינת ישראל עד שהיו אפילו לזרא לחבריהם במפלגה והוקאו מקרבה בתחילת שנות השישים. צעירים בודדים אלה נודעו מאז בשם "מצפן" ומטרתם המרכזית היתה בעצם לבטל קיומה של מדינה עברית-ציונית ולהקים במקומה מדינה דו-לאומית. יעד זה כמובן הוצנע בהררי שפע של  רעיונות חברתיים מתקדמים, לעתים עד תחושת אובדן אחריות מוחלטת.

כוחם של צעירים אלה נבע מהיותם ראש וראשונה אנשים בעלי כושר-חשיבה מבריק, לעיתים מקורי,

אך שבוי בסיסמאות של "אנושות חדשה" ושוויון ערכים אוניברסלי, שמכבר הוכח כאוטופיה טראגית, שהתאפיינה בהתעלמות מטיבו וטבעו של האדם. בין אלה נמצא אחד מחבריי, עקיבא אור, שנפטר לפני כשנה. ניהלתי אתו שיחות רבות בעשרים השנים שקדמו לפטירתו, ועלי להודות כי בצד חילוקי-דעות עמוקים, למדתי ממנו התייחסויות מרתקות שכוחן באילוץ לחשוב אחרת משהורגלתי. אך המתרס בינינו נשאר כשהיה.

קבוצת מצפן למעשה חוסלה בדרך הטבע כשאחדים מחבריה המייסדים הלכו לעולמם ואלה שנותרו התייששו. אבל הנה קמה לה לפני כעשור קבוצה חדשה, דור יורשים המצייץ מעת לעת ומוכר בשם "זוכרות". כמצפן גם קבוצה זו שמה לעצמה יעד לבטל קיומה של מדינת ישראל הן כמדינה יהודית והן כמדינה עברית. ללא שמץ של היסוס הם מצהירים על כוונותיהם אלה השכם והערב, מנסים לנגוס במדינה מכל כיוון, באדרת חדשה של מדינה שנולדה לתפישתם המעוותת בחטא ואין לקיימה עוד.

אין ספק כי בחלק מפעולותיהם המרכזיות ניתן לראות תחום אפור של המרדה, ובהקצנה מסוימת אף התחככות מכוונת בקבוצות רדיקליות ואקדמאיות ברחבי-עולם שעצם רעיון של מדינה יהודית/עברית לצנינים בעיניהן. עזותם של הזוכרים האלה אינה יודעת גבול והם מעמיקים את פעילותם לחדד ולהתסיס יחסים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל. אכן, עולמנו כיום שינה מושגים רבים ומה שנחשב בגלוי לבגידה שאין להשלים אתה זוכה כיום במשיכת-כתף שהיא מטבעו המשתנה של העולם.

ספינת הדגל של חבוטי-נפש אלה היא "הנכבה" השקרית שכל כולה עלילת-דם; על-פי רוחה אנחנו, בני העם העברי, אשמים בנכבה. כך על-פי עשרת הדברות של חבורת "זוכרות" – המורכבת מגברים ונשים יהודים וערבים – ורק בדרך אחת אפשר יהיה לתקן לדבריהם את השבר שאנחנו גרמנו לו, בהחזרת העם הפלשתיני למולדתו קרי, מדינת ישראל, וביטולה. מוזר רק כיצד תמהונים אלה התחילו למנות את ההיסטוריה של הארץ הזאת רק לפני מאה שנים, ובהבל בורותם וברוח שנאתם מחקו היסטוריה בת אלפי שנים – שלנו.

נקודת השקה המעצימה את קולם מצאו אנשי חבורה זאת בעיתון העברי-ציוני לשעבר, עיתון "הארץ", שגם הוא המיר כיוון וַעור באחרים עד שהוא נדמה לעתים קרובות כשופר שתרועתו כתרועת "זוכרות". הדור הזה של הבעלים ממשפחת שוקן זר לרוח קודמיו עד להימאס. כתם של ממש. אפילו תרומתו של המשורר י.ש. לא תסייע.

לא הייתי מעלה שורות אלה אלמלא ציוציהם הנשכנים והרעילים של בני חבורה קטנה זאת עליה ניתן לומר כי היא נמנית עם משנאינו בכל ליבם ונפשם; אלה חרתו בכובד ראש על דגלם, מתוך תחושת שליחות עליונה, את הסיסמה כי כל צרות-עולם - מאיתנו יצאו ובאו.

שם הקוד: איווט ליברמן

שערו בנפשכם שאני מתכנן לכתוב עוד מותחן שיצטרף למותחניי בעבר, אבל הפעם שואב עלילתו מתוך המציאות הנרקמת לעינינו ממש כאן. הכוונה לרעידת אדמה העלולה לטלטל את מפלגת המשילות, הליכוד, נוכח המציאות המתזזת, ממש אידילית לעלילה מותחת.

 פה ושם כבר העין נתקלת בכותרות של עיתונאים פרשני עתיד מובהקים, המבשרים כי אם נתניה יטה פניו לקראת הכרה במדינה פלשתינאית בבחינת חתימת הסכם, כי אז יחרץ דינו בנידוי מהליכוד וכל מטופחיו יקומו עליו.

אזהרה מפורשת לנתניהו נחלצה כשאגה מלועו של שר החוץ בהקפאה – זה שאוחז את המדינה במבושיה ולוחץ – שבשלב מסוים הוא ישמש "הסמן הימני" של הליכוד'. פירושו של זה ברור: ליברמן לא יהסס להשתמש בהזדמנות הראשונה להשתלט על הליכוד שהדור הבא שלו יקבל אותו בזרועות פתוחות כמנהיג "פוטיני" חזק ואמין. אכן, התרחשות כזאת תחליק לבין זרועותיו רק אם נתניהו יוותר וויתורים שאינם תואמים את השקפותיהם של אנשי הימין כי על מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית אחת מהירדן ועד לים. לכשעצמי לא אתפלא אם ליברמן יבעט בנתניהו בהזדמנות ראשונה, מאחר והוא כבר חזר להיות בשר מבשרה של התנועה המתנוונת ושקד היטב לטפח קשריו עם המורדים בעתיד. אלה זקוקים למנהיג וליברמן מאמין שהוא האיש הנכון במקום הנכון. הוא לא יחמיץ את הרגע שהוא אורב לו. תגובותיו מכבר מעידות כי איננו נמנה יותר עם מוקיריו של נתניהו. הוא נעשה לאויבו המובהק.

המצפון של ליברמן הוא המצפן שלו לימין הקיצוני. תחושתי היא שמותחן שכותרתו "שם הקוד: תיק ליברמן", עוד יתגלה ביום מימים כמציאות.

תודה מיוחדת לשרה נתניהו

נדמה לי כי רק מנהיגים בודדים, אם בכלל, הגיעו למושב האומות המאוחדות בניו-יורק בלווית נשותיהם. מבחינה זו אפשר להתגאות בראש ממשלתנו נתניהו שהוכיח גם הפעם כי הוא מתנגד בנחרצות לכל אותם הנסחפים להדרת נשים במדינה המתקדמת שלנו. אני רוצה להשתמש בהזדמנות זאת להודות לשרה נתניהו שהבינה את גודל המעמד ולא סירבה לבקשת רֵעה, ראש הממשלה.

הרי ממילא הוא טס בתנאים אידיאליים, אז למה לפספס? בעיקר שהיא משמשת לו מקור כוחו, ממש כמו בחברת המכוניות הנודעת שירדה מנכסיה, "בטר-פלייס". אם חלילה הוא מתייגע, כי אז עליו רק להתחבר אליה ולהתרענן, ממש כמו ברשת המצברים של המכוניות.

מסיכומי הפגישה הראשונה בין הנשיא האמריקני לנתניהו, מתעורר רושם כי התווספותה של הגברת נתניהו למסע הזה – הצליחה. הרושם המרגש הזה התחיל בהדרת הירידה המלכותית של שרה בגרם המדרגות מפתח המטוס; תמיכתו של ראש הממשלה בצעדי רעייתו היא סמל למסירות ונאמנות. הדרך בה סקר בהערצה את רעייתו מעידה על עוצמת הקשר ביניהם, עניין להתברך בו. בעיקר מול שפע המחמאות שהממשל האמריקני הערים עליהם ולאור פגישת ראשי המדינות שהצליחה הודות לעובדה שמר נתניהו הגיע רענן לבית הלבן.

בכל מקרה, גם דברי אובמה הנחרצים שנאמרו באותה פגישה, יצטרכו לעמוד במבחן התוצאה. מי ייתן. אך עד אז כבר ראויה שרה להערכה על תרומתה הנדיבה למסע הדרמטי שנועד להבטיח את עתידנו. חלקה החשוב בעיצוב ההיסטוריה של הימים האלה לא יקופח כפי שלא ייגרע דבר מתיאבונה המופלג לנגוס עוד ועוד מהעוגה הממלכתית. הן אסור בתכלית האיסור שתחמיץ אפילו ביס אחד כשהיא לא נאלצת לשלם עבורו מכיסה אפילו אגורה שחוקה.

אהוד: אינני יודע מאיפה השינאה הזו, שממש מתענגת על עצמה, לזוג נתניהו. אולי כדאי לחושבים כמוך לשקול לעבור לארצו של חסן רוחאני, שבא לבדו ולא עם אשתו הרעולה – לנאום את שקריו באו"ם, אבל בתור זוג רוחאני ואשתו הרעולה ודאי היו מוצאים יותר חן בעיניך ובעיני כל משטיני נתניהו, שנאבק בצ'מברלינים משני עברי האוייקנוס האטלנטי, שזה נוגע בגורלנו, בגורל כולנו, גם אם אשתו לא משלמת "אגורה שחוקה" עבור התענוג ללוותו.

אתה זוכר בוודאי את הבדיחה על בן גוריון –­ מדוע הוא היה לוקח את פולה אשתו לכל מסעותיו לחו"ל – כדי שלא יצטרך לנשק אותה בשובו ארצה.

* * *

יהודה דרורי

ישראל והקשר האמריקני-איראני-רוסי

"הפגישה המיותרת בין נתניהו לאובמה. ישראל הוצאה כבר ממסגרת המו"מ האמריקני-רוסי-איראני, על הגרעין" – זו היתה הכותרת באתר "דבקה"  ב-30/9/2013.

האם זה רע או טוב לישראל ?

למי שעדיין לא קלט – משהו משמעותי ביותר מתרחש באזורנו בשבועיים האחרונים. לא רק שסוריה מחסלת כביכול את מאגרי הגאז המלחמתי שלה, אלא גם רוסיה מסייעת לה והכול בהסכמה אמריקאית ואירופאית – ממש ימות המשיח... ולא רק זאת, איראן וארה"ב בדרך לנירמול היחסים ביניהן, מה שכולל הסכמות לגבי עיכוב הפיתוח הגרעיני הצבאי של איראן...

ברור שרבים יגידו שהכול חארטה ושיש פה הונאה כפולה, גם בסוריה וגם מאיראן, אבל בינתיים השחקנים הראשיים משחקים לפי הטקסט הדיפלומטי הישן כך שאם השינויים אכן יתבצעו – יהיו פה מנצחים בלבד. אבל... והיה ויתברר כי הכול הונאה – יהיו מפסידים בלבד, לכן אולי ישנה נטייה זהירה  להאמין שהצדדים פה כנים בניסיונותיהם להגיע לפשרה, שאם לא כן – ההרס והכישלון יהיו ללא נשוא.

סוריה המרוויחה הגדולה

סוריה חששה ביתר מהתגובה האמריקאית. אפילו המכה האמריקאית הקטנה ביותר היתה גורמת לה נזק רב ומקטינה בהכרח את יכולתה הצבאית באופן משמעותי להתמודד עם הכוחות המורדים. הרוסים הבינו זאת מיד ולכן ניסו לנטרל את האמריקאים בכל מיני צורות, בין באו"מ, (בהצלחה) ובין עם אוניותיהם ששילחו למזרח הים התיכון (שרק גרמו לאמריקאים לגחך...) אבל לבסוף הם הבינו שהם חייבים משהו ממשי כדי לעצור את אובמה מלבצע את הבטחתו לפעול צבאית, ולכן הם הכריחו את דמשק להתקפל ולהודיע על פירוק הנשק הכימי בתמורה לאי-התקפה אמריקאית.  זהו הישג אמריקאי לא מבוטל וגם מבחינת ישראל, כי אם הדבר הזה יעבוד, זה עדיף בהרבה על מתקפה אמריקאית מוגבלת. אסאד, שמצבורי הנשק הכימי הפכו אצלו למעמסה בטיחותית וביטחונית ומקור לחרדה (אם יפלו  לידי אויביו) – יכול היה לתת לרוסים סוכריית-ניצחון במישור הבינלאומי וגם להרוויח עוד מחוייבות רוסית לשרידותו.

איראן מנצלת את ההזדמנות

לאיראן לא היתה כל כוונה לעמוד מהצד, שרידותו של אסד חשובה לה ובעיקר השרידות של חיזבאללה בלבנון. הסנקציות העיקו קשה על כלכלתה והדרך הדוגמטית שנכפתה ע"י האייתולות לא השיגה את מבוקשה. הסנקציות הכלכליות פועלות ועכשיו גם נוספה מעמסה נוספת של המלחמה בסוריה והפגיעות בחיזבאללה. רוחאני קיווה למצוא דרך לצאת מהמצוקה המתמשכת והמכבידה הזו ואז הוא ראה פתאום את ההארה בצורת הסכמה בין רוסיה בת-בריתו וארה"ב בנושא סוריה. הוא החליט לנסות את מזלו עם קריצה חיובית לכוון אובמה – ונשיא ארה"ב קלט אותו ורץ לקראתו.

גם אובמה מנצל את ההזדמנות

נזכיר פה שאובמה הבטיח בשעתו לפעול בכל דרך כדי שלאיראן לא תהיה פצצה גרעינית ("כל האופציות על השולחן..." אמר) אבל הוא רואה לאחרונה כיצד שעון החול נגמר והפצצה כמעט מוכנה, והוא יצטרך להילחם ללא כל תמיכה מבית! התדמית הפשרנית של רוחאני נתנה לאובמה את ההזדמנות שלא לקיים את מה שהבטיח לעשות – ולהתפשר על פוטנציאל גרעיני איראני ללא פצצה... ממש כמו שהרוסים כבר הסכימו מזמן... שוב אובמה מרגיש בקו אחד עם פוטין –  ויש הטוענים שהדיפלומטיה "הישנה והאהובה" שוב עובדת.

ומהי ההזדמנות של נתניהו?

ביבי נתניהו וההנהגה שאיתו עדיין המומים מההתפתחויות הנ"ל. הם לא מאמינים לאסאד ולא מאמינים לרוחאני... הם מאמינים שאובמה חלש מאוד ופוטין יותר מדי חזק, שסוריה תצליח להחביא את מרבית הנשק הכימי שלה אצל חיזבאללה בלבנון או אצל השיעים בעיראק. יש המציעים לביבי לשתוק אף שהוא בטוח שהאיראנים משטים באובמה וימשיכו בסתר לבנות כוח גרעיני צבאי ואילו אובמה הוא פתי המאמין לכל דבר. אבל האם זה נכון? בהנחה שהשערותיו של נתניהו נכונות, האם על ביבי לשתוק? האם הוא מסוגל בכלל לשכנע את העולם, ואת אובמה בפרט, בנכונות תפישותיו?

התשובה היא שלילית בהחלט!

אובמה לא ירצה להאמין לעובדות מוצקות אף אם יוצגו בפניו לאור היום, כי הוא איננו מסוגל לפעול במידה ותפישותיו יתבררו כמוטעות ביסודן, (אבל הוא תמיד יוכל להעמיד פנים של איש שלום תמים שהולך שולל... וזה בעצם כבר לא יכול להזיק לו כי הוא לא ייבחר שוב...)

מדינת ישראל חייבת להקדיש מאמצים כבירים לחשוף כל סטייה ורמייה של הסורים ושל איראן לא מתוך תקווה שמשהו ייעשה בנדון, לא מתוך תקווה שאובמה יפעל אלא אך ורק לתת לנו את הצידוק לפעולת-מחץ צבאית עם גילוי של סכנה ממשית ומיידית למדינת ישראל. לכן זו לא העת לשבת בשקט, יש להתריע שוב ושוב על ה"הסדרים" עם סוריה ואיראן כדי שביום פקודה נופיע ככאלו המצילים את המצב בעת משבר.

מה שהכי, הכי אסור לעשות

עכשיו נחזור לכותרת המאמר ונבין שדווקא טוב שישראל לא שותפה למו"מ הרוסי-אמריקאי-איראני כי אסור על מדינת ישראל להיות שותפה ל"הסדרים" עם סוריה או עם איראן כי הדבר יחייב אותנו בעיני העולם לפעילות הדדית! (כמו דרישה להתפרק מנשק גרעיני...)

במסגרת פעילות של חשיפת תרמיות ורחשי אי-האמון המוחלט שאנו רוחשים לאויבים הללו, לא יקשה עלינו להימנע מכל השתתפות בכנסים, ועידות וקבוצות-הסדר בנושאי סוריה או איראן. – והיה אם יתברר ברבות הימים שסוריה אכן התפרקה מנשקה הכימי ואיראן עיכבה את הפיתוח הגרעיני, תמיד יהיה ניתן לטעון שעודף הזהירות שלנו התבסס על מגע עם אוייב שקרן ונכלולי והאחריות של הממשלה לתושביה עדיפה על פשרנות עם אויבים כאלה..

* * *

הנכם מוזמנים להשקת הספר

  David's Psalms   

(בהוצאת מכון שכטר וגפן, ירושלים)

ולפתיחת תצוגת הציורים

מזמורים לדוד

מאת דוד שריר

ביום ב'  14.10.013בשעה 20.00

דברי ברכה:

פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות

הבמאי והמשורר פרופ' יוסי יזרעאלי

אתנחתא מוסיקלית:

שירים לטקסטים מתוך ספר תהילים

בביצוע הרכב מתוך מקהלת בת-קול בניצוח ענת מורג

נעמי בורלא, אנה טטרואשווילי, ליה גרוס, הדר מזו, נועה אנוך, נתנאלה חנימוב, תמר נחשון, לילי לויטס, מרב האן.

התצוגה תימשך עד שבת ה-26.10

חנייה בחניון מוגרבי (רח' פינסקר 1)

מומלץ להגיע בתחבורה ציבורית

נשמח לראותכם בין אורחינו

* * *

מרדכי קידר

דברים ששומעים משם

מטבע הדברים, תפס נאומו של בנימין נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם את המקום הראשון בהתעניינותה של התקשורת הישראלית. בתקשורת הערבית המצב שונה: בבוקר שאחרי הנאום הובאו ציטוטים מהנאום, ואפילו בכותרות ראשיות, אך דברי נתניהו – למרות חשיבותם למאזין בישראל, בטהרן ובבית הלבן – מוכנסים בתקשורת הערבית לתוך הקשר רחב יותר, הנובע מתמונת העולם המורכבת כפי שהיא נראית מתוך העולם הערבי, והמרוכזת כמובן בו עצמו.

העיתון "אלקודס אלערבי" היוצא לאור בלונדון הקדיש את הכותרת הראשית בבוקר שאחרי הנאום לאופציות העומדות בפני ישראל תחת הכותרת "נתניהו: אנו מוכנים לפעול כדי למנוע מאיראן נשק גרעיני." בהמשך הכותרת מוסיף העיתון: "ההתקרבות האיראנית-אמריקנית מעוררת פחדים בקרב מדינות המפרץ." הקשר שעושה העיתון בין הכרזות נתניהו על הנכונות של ישראל לפעול לבין החששות במדינות המפרץ, יוצר רושם שהתקווה האחרונה שנותרה אצל מדינות המפרץ – לאחר שהללו התייאשו מהאמריקנים – היא צעד שינקוט נתניהו נגד תוכנית הגרעין האיראנית.

אלא שהדברים של נתניהו מוכנסים לתוך הקשר רחב יותר של יחסי ישראל-ארה"ב: אומנם הבית הלבן מוביל מדיניות של פיוס ומו"מ עם איראן, אבל מנגד מודגשת האמירה הנחרצת של אובמה ש"כל האופציות מונחות על השולחן וארה"ב תדרוש מעשים, לא רק דיבורים." אמירה זו נועדה להרגיע את הישראלים ואת האיומים המפורשים של נתניהו כלפי איראן, ולכן כלל לא ברור אם ארה"ב תתמוך בצעד צבאי ישראלי במקרה שלא יקבל מראש הסכמה של הבית הלבן.

ברקע עומדת גם האפשרות שהקונגרס האמריקני בעל הרוב הרפובליקני ינקוט עמדה מנוגדת לזו של הבית הלבן. "אלקודס אלערבי" מספר לקוראיו שיום לפני נאום נתניהו באו"ם הוא ביקר בקונגרס האמריקני ונפגש עם "קבוצות קטנות" של חברי קונגרס. מכאן מניח העיתון שישראל תנסה להשפיע על מדיניות הבית הלבן ומחלקת המדינה האמריקנית באמצעות קבוצות לחץ אמריקניות בקונגרס ובארגונים פרו-ישראליים, כדי שאלו ישנו את השיח עם איראן מפיוס לדרישות מפורשות, מהקלה בסנקציות להידוק הפיקוח על התוכנית הגרעינית באמצעות סנקציות חונקות.

"אלקודס אלערבי", עיתון הנוקט בדרך כלל עמדות אנטי-ישראליות ברורות וקיצוניות, מפרט את ארבע הדרישות הישראליות שהעלה נתניהו בהקשר הגרעיני האיראני – עצירת העשרת-האורניום; הוצאה אל מחוץ לאיראן של כל האורניום המועשר; סגירת מתקן-ההעשרה בפורדו ופירוק את הצנטריפוגות המתקדמות בנתאנז, והשבתת כור הפלוטוניום הפועל באמצעות מים כבדים באראק. העיתון מדגיש כי מול הדרישות הישראליות המפורשות והמוגדרות, עדיין לא ברור מה ידרשו ברק אובמה וג'ון קרי מאיראן.

העיתון מציין שאובמה הבטיח למדינות המפרץ שארה"ב תתייעץ "עם ידידותיה במזרח התיכון" על המו"מ עם איראן. נראה כי אמירה אמריקנית זו נועדה להרגיע את ישראל ואת מדינות המפרץ וסעודיה בראשן, כדי שיאפשרו לארה"ב להתקדם במגעים עם איראן ללא הפרעות ובלי שיציבו דרישות גבוהות מארה"ב.

גם עיתון "אלחיאת" היוצא לאור בלונדון מקדיש מקום נכבד לנאומו של ראש ממשלת ישראל, ומצטט את קביעתו של נתניהו כי "רוחאני אינו אלא זאב בלבוש של כבש ואנו מוכנים לעמוד בעצמנו נגד איראן." העיתון מביא חלקים ניכרים מן הנאום כלשונם, וניכרת הכוונה של העיתון להעניק לנתניהו מקום נרחב ונכבד. עד לכתיבת דברים אלה, אין עדיין מאמרי פרשנות על הנאום, אבל עצם הציטוטים הנרחבים ממנו מצביעים על האפשרות שעורכי העיתון – שמובילה אותם אג'נדה סעודית – מבינים שדברי נתניהו חשובים ומשמעותיים, בייחוד על רקע כוונתם של אובמה וקרי להגיע עם האיראנים להסכם בכל מחיר מתוך עמדת חולשה.

ערוץ "אלג'זירה" העניק לנאום נתניהו מקום מצומצם, ובאתר האינטרנט שלו – המלא בדיווחים על המהפכה הצבאית במצרים נגד השלטון הלגיטימי של "האחים המוסלמים" – קשה למצוא התייחסות לנאום. הדבר נובע כנראה מחוסר אמון שרוחשים עורכי התוכן של הערוץ כלפי נתניהו, שנראה כי אינם סבורים שיש ממש באיום הישראלי נגד איראן. מזה שנים שולטת בערוץ האמירה שישראל לא תתקוף את איראן לבדה, בגלל צבר של סיבות: המרחק בין ישראל ואיראן שאינו מאפשר לישראל לשנע פצצות וחיילים באופן שיפתיע את צבא איראן; הקושי לבצע את התקיפה הנובע מהצורך לעבור מעל שטחיהן של מדינות עוינות; הסכנה שאיראן תפתח במלחמת טילים נגד ישראל; החשש הישראלי שחיזבאללה ישגר אלפי טילים שיכסו את כל שטח המדינה; החשש בישראל שארה"ב ואירופה יתנגדו למהלך הישראלי ויקטעו אותו באמצעות החלטות אנטי-ישראליות קשות במועצת הביטחון בטרם הצליח להשיג הישגים כלשהם. לכן נראה ש"אלג'זירה" אינו מייחס חשיבות לאיומי נתניהו, ומכאן התייחסותו הצנועה שלו לנאומו.

ההתייחסות האיראנית לנאום נתניהו היתה צפויה. שר החוץ של איראן כינה את נתניהו "שקרן", אם כי לא נימק מדוע.  ואכן, איך הוא יכול להתמודד עם ציטוטים שהביא נתניהו מתוך ספרו של רוחאני, שבו הוא מתרברב על כך שהצליח להוליך שולל את העולם? חוץ מזה, האיראנים אינם צריכים כיום להתאמץ, כי המערב ממילא נמצא בכיסם בזכות כמה חיוכים, ראיונות ונאומים מתונים של רוחאני. האיראנים צוחקים כל הדרך לפצצה, ביודעם כי העולם לא יאפשר לנתניהו לקלקל את הקומזיץ כשאובמה, אנגלה מרקל, דויד קמרון ופרנסואה הולנד יושבים סביב למדורה יחד עם רוחאני ושרים יחד "קומבאיה".

המאמר מתפרסם במגזין מראה 263 וכן גם בעיתון "מקור ראשון"

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלכס לכיש: מכובדי, הסופר הנידח – אנחנו לא אשמים! אנחנו לא אשמים? כמובן שיוסי גמזו אינו צודק בהאשימו שווה בשווה את שני הצדדים. [גיליון 799]. הסכלות והטירוף נמצאים בצד אחד בלבד והוא בצד שלנו, של היהודים, הסבורים כי בני אדם נורמליים יוותרו מרצונם על אדמה שישבו בה מדורי דורות.

אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה, כבשנו אותה במחרשה וברובה. הציפיה האווילית מאז ימי העליות הראשונות, כי הערבי יגיד לנו תודה על רמת החיים שהענקנו לו היא, היא אם כל הצרות.

* המשת"פית של אש"ף, עמירה הס, מוצאת את ישראל אשמה גם בנוהג לרצוח נשים בחברה הפלסטינית, לרוב בידי גברים ממשפחתן, על רקע של "חילול כבוד המשפחה": "העוני תמיד בתמונה, והעוני קשור ישירות בשליטה הישראלית." אומרת שלהוב-קיבורקיאן [בכתבתה של המשת"פית הס], "נשים מרקע עני חשופות יותר לאלימות משפחתית. רוב הקורבנות, כפי שמצא הדו"ח 'נשים ללא שמות', באו ממשפחות מרודות, שבהן הצפיפות בבית גבוהה, תנאי המגורים והתנאים הסניטאריים ירודים, ההערכה העצמית נמוכה, גם סכנת הדחיפה לזנות גבוהה."

"ובכל זאת, למרות השליטה הישראלית ואי־הבהירות הפוליטית, שלהוב־קיבורקיאן מאמינה שבכוחה של החברה ומוסדותיה הממשלתיים והלא ממשלתיים לעשות עוד הרבה." ["הארץ באינטרנט", 4.10.13].

כן, לעשות שאבות לא יאנסו את בנותיהן ואחים לא יאנסו את אחיותיהן ואחר-כך יהרגו אותן – והכול בגלל היהודים אקיבוש!

* צבי גבאי: "מעטים זוכרים את הטרגדיות הנוראות שחוו היהודים במדינות ערב, ואת תנאי חייהם הקשים במעברות בישראל. אסונם כמעט נשכח. הוא לא נלמד כראוי בבתי הספר, לא נדון בתקשורת, לא מצוין באופן ממלכתי וגם לא במסגרות האו"ם. התעמולה הערבית השכילה להעלים מהשיח הבינלאומי את מסכת חילופי האוכלוסין שהתרחשה למעשה בין ישראל למדינות ערב. היא חזרה וטענה ל"זכות השיבה" לערביי פלסטין שנלחמו בישראל וחלקם נסו על נפשם מחשש שיבולע להם (גם אלה הוגדרו פליטים!) והיא הצליחה לנטוע את התפישה שיהודי ישראל באו מפולין וגרמניה, כאשר לאמיתו של דבר, כמחציתם הם ממדינות ערב.

"הסיבה לכך היא שממשלות ישראל העדיפו שלא להעלות את סוגיית יהודי ערב על סדר יומן, למרות העובדה שבשנת 1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו"ם ביהודי ערב כבפליטים. אף שמספרם של היהודים שעזבו את מדינות ערב – 856 אלף – היה גדול ממספרם של הפלסטינים שעזבו את ישראל – 650 אלף – היתה התעלמות בינלאומית מהם. העצרת הכללית של האו"ם קיבלה יותר מ–160 החלטות והצהרות התומכות בפליטים הפלסטינים, ואף הקימה עבורם סוכנות סעד מיוחדת (אונרוו"א), אך לא קיבלה שום החלטה הנוגעת לפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב. גישה חד־צדדית זו עודדה את התעמולה נגד ישראל וגרמה להחרפת הסכסוך הישראלי־הפלסטיני." ["הארץ" 23.9.13].

* יאיר קראוס: "למרות מאמצי המשטרה להילחם בתופעת אחזקת אמצעי הלחימה בכפרים הערביים בישראל בכלל ובצפון הארץ בפרט, החזקת נשק וירי ללא אבחנה ברחובות היישובים הפכו כבר לדבר שבשגרה. מכשירי הזימוניות של כתבי הצפון עמוסים הודעות חוזרות ונשנות על עוד מבצע משטרתי לחשיפת נשקים, תחמושת ואמצעי לחימה באחד מהכפרים הגליליים. מערב פרוע? יותר נורמה שהפכה למוסכמה חברתית." ["הארץ באינטרנט", 6.10].

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל