חדשות בן עזר

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בחשוון תשע"ד, 28 באוקטובר 2013

עם הצרופות: 1. יעל שהם על יהודה ראב ב"ידיעות פ"ת", 2. בול פתח-תקווה משנת 1909.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתָּב לְעוֹלַם הָאֱמֶת, לזכרו של ישֹראל פּוליאקוב (פּוֹלִי), במלאות שש שנים למותו. // אהוד בן עזר: על "מר מודיעין", הביוגרפיה המרתקת של אלוף אהרון יריב מאת עמוס גלבוע. // אלי מייזליש: הצד השני של המטבע: האמת על מלחמת יום-כיפור, לא רק שניצחנו, אלא שהבסנו את כל צבאות ערב. // רוֹן גֵּרָא: מִתְכַּנֵּס בְּעַצְמִי . // ד"ר רחלי אברהם-איתן: שירה מ"כוח סוס" מאת רוני סומק. // ניצן הורביץ: אני מאמין.// נעמן כהן: אוניברסיטת חיפה – המאבק בגזענות. קסטנר בשום פנים אינו יכול להיות גיבור לאומי. גוי אנטישמי משורר עברי. // יואב אהרוני: זך צובר עלבונות ושוכח ידידים. // רות ירדני כץ: ימות המשיח. // יוסף דלומי: היא יודעת הכול, לפני כולם. // דרור אֵידָר: א"ב של נאורות. // אורי הייטנר: 1. כשהשופט היה לשחקן. 2. צרור הערות 27.10.13. // תקוה וינשטוק: 1. סחיטה. 2. אוכל יהודי. // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית) [השיחה נערכה בחודש יולי 1970] מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 . חלק ראשון של הראיון. // עמוס אריכא: דרעי ההרסן הארסי – צא בחוץ!!! // יעל שהם: יהודה ראב – הצייר הראשון של פ"ת. [ציטוט] // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. חבצלת: "אחדים מהמכתבים שלח שדה לעצמו". // ממקורות הש"י.

לזכרו היקר והבּלתי-נשכּח של ישֹראל פּוליאקוב (פּוֹלִי),

אֲנִי שוֹלֵחַ לְךָ כָּאן עַל כְּנַף הָרוּחַ

שֶלֹּא הִצְלִיחָה לְיַבֵּש אֶת דִּמְעוֹתַי

שֶבּוֹ שוֹכְנִים כְּבָר לֹא מְעַט מֵעֲמִיתַי.

מִכְתָּב פָּשוּט, שֶכָּל פָּסוּק שֶבּוֹ קוֹרֵעַ

אֶת לֵב כּוֹתְבוֹ מוּל זִכְרְךָ הַלֹּא-נִגְדָע,

אַךְ יֵש בּוֹ כָּל מַה שֶיֶּשְנוֹ בְּלֵב שֶל רֵעַ

שֶהִתְיַתֵּם מִמְּךָ וְלֹא מַגְלִיד, עֻבְדָּה.

כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,

הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מָה שֶּשָּׂרַד.

אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת

אַתָּה יָדַעְתָּ לְרַגֵּש מַמָּש עַד דֶּמַע

וְהָאֻמָּה הַזֹּאת כָּעֵת הִיא בְּדִילֶמָה:

הִיא רְגִילָה אִתְךָ לִצְחֹק אַךְ לֹא לִבְכּוֹת.

לִרְאוֹת בֵּינֵינוּ אֶת דְּמוּתְךָ הַמְּצוֹדֶדֶת

בֵּין מַעַרְכוֹן לְבֵין שִיר-זֶמֶר מְנֻגָּן

וְלֹא בַּפֶּנְטְהַאוּז הַשְּמֵימִי שֶל גַּן-הָעֵדֶן

שֶבּוֹ מֻבְטָח לַצַּדִּיקִים דִּיּוּר מוּגָן.

כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,

הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מַה שֶּשָּׂרַד.

אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת

אֲנִי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי (אִם תַּרְשֶה לִי

וִדּוּי קָטָן) תַּלְמִיד מֻכְשָר שֶלֹּא שָבַר

רֹאש עַל דִּקְדּוּק עִבְרִי, לָכֵן כָּל-כָּך קָשֶה לִי

לַחְשֹב עָלֶיךָ, אָח שֶלִּי, בִּזְמַן עָבָר.

כִּי כְּבָר עַכְשָו אַתָּה חָסֵר פֹּה לְכֻלָּנוּ

כְּמוֹ מִין אִינְפוּזְיָה שֶל הוּמוֹר, יָשָר לַוְרִיד

שֶל יִשְׂרָאֵל הָעַצְבָּנִית הַזֹּאת שֶלָּנוּ

שֶבִּזְכוּתְךָ גַם הַשָּחוֹר פִּתְאֹם הִוְרִיד...

כָּל גִּמְגּוּמֵי הַנִּחוּמִים תָּמִיד לַשָּוְא הֵם,

הַזִּכְרוֹנוֹת, חַבּוּבּ, הֵם כָּל מַה שֶּשָּׂרַד.

אוֹמְרִים שֶיֵּש בְּכָל פְּרֵדָה טִפָּה שֶל מָוֶת

עמוס גלבוע: "מר מודיעין, אהרל'ה, אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן". המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), ידיעות אחרונות, ספרי חמד. 743 עמודים.

במשך כשבוע ימים הייתי מרותק לכרך העבה של הביוגרפיה המרתקת שחקר וכתב עמוס גלבוע על מי שהיה בין השאר גם מפקדו בצבא, האלוף אהרון יריב. אהרון יריב זכור כמעט לכל ישראלי מבוגר, מתקופת היותו ראש אמ"ן, מסביר לאומי בתקופת מלחמת יום כיפור, ונציג ישראל בשיחות עם גנראל גמאסי המצרי בקילוטר ה-101 בכביש לקהיר, הנקודה שאליה הגיע צה"ל בתום מלחמת יום הכיפורים.

ואולם הקריאה בביוגרפיה המפורטת הזו, המשחזרת בדייקנות מדהימה ומפורטת כל תקופה בחייו של יריב מילדותו, פורשת בפנינו יריעה רחבה פי כמה מזו שהיתה לנו אולי מדמותו שהשתקפה בתקשורת.

הוא נולד ב-1920 במוסקבה ובילדותו המוקדמת עבר עם משפחתו לעיר בילבאו, השנייה בגודלה בלטביה, ושם גדל ולמד עד גיל חמש-עשרה לערך. שם משפחתו המקורי היה רבינוביץ, והוא דודו של המזרחן פרופ' איתמר רבינוביץ. יריב הוא שם שלקח לו בשנים מאוחרות, מסיבות של ייצוג ישראל בחו"ל. נמוך-קומה, מוכשר, בעל כושר גופני רב, קסם אישי ויחס חם לזולת – הגיע בנעוריו לבית הספר החקלאי בפרנס חנה בתור זר, "עולה חדש", אך עד מהרה התחבב על בני כיתתו גם בזכות הצטיינותו בתור שוער בקבוצת הכדורגל. הוא עלה ארצה עם אימו, שהשתקעה בירושלים. גם אביו עלה אחריהם אך שהה בארץ זמן קצר וחזר לבילבאו בגפו, התגרש מאימו ונישא שם בשנית. סופו שנספה בשואה. גם האם לא האריכה ימים בארץ, בירושלים, ומותה הוא במידה מסויימת מעין תעלומה טראגית.

אהרון הצעיר עושה את דרכו שלב אחר שלב בדרך שכמעט כולה שלובה בתולדות ישראל ומלחמותיה. הוא מתגייס לצבא הבריטי ולבריגדה, אחר-כך במלחמת העצמאות, ממקימי צה"ל, נספח צבאי בארה"ב, מח"ט גולני, ראש אגף המודיעין אחרי מאיר עמית; ובשנים המכריעות והסוערות, מ-1964 לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, בתקופת מלחמת ההתשה, ועד לפרישתו ב-1972 – כאשר הוא מעביר את ראשות אגף המודיעין לאלוף אלי זעירא.

לאחר פרישתו הוא פונה לפוליטיקה בבחירות לכנסת השמינית אך מלחמת יום הכיפורים מחזירה אותו לצבא בתפקידו הבלתי-נשכח כנציג ישראל בשיחות בקילומטר ה-101. לאחר מכן הוא נבחר לכנסת, משמש תקופת זמן כשר התחבורה, פורש, ובשנים האחרונות, עד מותו בשנת 1994, בגיל 74, הוא עוסק בעיקר בהקמתו של המכון למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב.

התמצית הזו היא רק מעין ציוני דרך והתמצאות בכרך הענק של הביוגרפיה שכתב עליו עמוס גלבוע. ואכן זו ביוגרפיה למופת. לכאורה החומר לא היה נראה מרתק. חייו של איש צבא ישראלי ברוב מערכות ישראל. ואין תככים. אין עסקי נשים סוערים. לא ביקורת נוקבת ולא גילויים מרעישים. אבל הסך הכולל מצטבר מעבודת הנמלים שעשה עמוס גלבוע בשיחזור כל יום, לעיתים כל שעה, וכמובן כל תקופה – בחייו של אהרון יריב. ובשעת הקריאה אתה חש כאילו אתה נמצא ממש בתוכו של אהרון יריב וחי איתו כל שלב וכל משימה וחולק איתו יחד את דאגותיו, הן המשפחתיות אבל בעיקר אלה המקצועיות, והן הדאגה לביטחון ישראל. ולא דאגה מופשטת, עיתונאית – אלא זו המתבטאת בעשייה היומיומית, בעיקר בתפקידו הגדול האחרון כראש אמ"ן בשנים 1964-1972.

אני מניח שראשי המודיעין של מצרים וסוריה כיום, והכפופים להם, ובייחוד אם יש בקרבם קוראי עברית, יש להם כיום עיסוקים דחופים יותר מאשר לקרוא את הביגוראפיה של יריב, המציגה להם תמונה פנימית מצויינת, אם כי כמובן מסווגת, של פעולת המודיעין הישראלי לאורך שנים רבות ומכריעות. ובכל זאת הייתי מייעץ להם ללמוד מהספר. וכך גם לאמריקאים הנאיביים.

ואכן הקריאה בספר מעניקה לך הרגשה שאתה נמצא ממש בתוך קהילת המודיעין הישראלית, שותף לכל התלבטות והכרעה, ולעיתים גם מכיר אישית את הנפשות הפועלות, לא רק את המחבר, שמצניע מאוד את חלקו באמ"ן, אלא גם אנשים כאלי הלחמי-וייסברוט, עימו למדת יחד בכיתה בגמנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה, והנה מתברר לך חלקו בצמתים חשובים של פעילות המודיעין.

הספר אינו מתיימר לשפוט אלא אולי רק לרמוז מה היה קורה אלמלא פרש יריב ובא על מקומו אלי זעירא, המוחזק כ"אשם" במחדל ההתרעה של מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973. המודיעין מתואר כמכונה יעילה למדיי העוקבת אחר כל ההתפתחויות, וברוב המקרים מצליחה לספק התראות בזמן אמת. ובייחוד ההתראה החשובה של אלי זעירא בחודש אפריל 1973, שראתה בתנועות הצבא המצרי תרגיל בלבד ולא התרעה למלחמה, והיא היתה ההוכחה לכך שהמודיעין מצליח במשימתו, ועם זאת זה בדיוק היה גם הכישלון הגדול. סאדאת הערים עלינו, חזר על התרגיל באוקטובר 1973, זעירא היה משוכנע שמדובר שוב בתרגיל, וההמשך ידוע.

עם זאת, אם ההערכה של המודיעין היתה הפוכה, כלומר שמדובר במלחמה ולא בתרגיל, וצה"ל היה נערך בהתאם מבעוד מועד, ייתכן מאוד שסאדאת היה שוב מהתל בנו, לא יוצא למלחמה, גורם למודיעין הישראלי להיראות כנתון לפאניקה, כזועק ללא סיבה "זאב! זאב!" – ועושה לנו את התרגיל חודשים אחדים מאוחר יותר, בדיוק באותה דרך של הטעייה בין תרגיל לבין חציית התעלה ממש.

מדהימה היא התמונה המדוייקת, האמיתית, שיש למודיעין בכל השנים שלפני מלחמת 73', ובייחוד מתום מלחמת ההתשה ועד לסוף תקופתו של יריב, כך על פי הספר – ממלוא עוצמתן של מצרים וסוריה ומכל ההכנות למלחמה ולצליחת התעלה. הכול כתוב. הכול ישנו. הכול מפורט וידוע. המצרים לא השלימו עם תוצאות מלחמת ששת הימים ובנו, בעזרת הרוסים, מערכת מלחמתית ענקית שהיה ידוע שתופעל נגד ישראל ותחצה את התעלה. הנעלם היחיד היה מתי. המועד המדוייק. אבל שהמלחמה תפרוץ – זה היה ברור. זה היה ידוע וממוסמך. זה לא בא כהפתעה. ולדעתי זו היתה גם גישתו של דיין.

וישנה הפרשה של אשרף מרואן, שאינה יורדת מהפרק גם בימים אלה. ההיה באמת סוכן ישראלי או אולי סוכן כפול, מתוחכם מאוד, שבאמצעותו היטעה סאדאת את ישראל? על פי ספרו של עמוס גלבוע, המקור של מרואן בתקופת יריב אמנם לא היה יחיד, תמיד הצליבו את המידע שהביא, אבל היה בהחלט מקור רציני ואמין. הוא הביא פרוטוקולים של ישיבות סגורות רמות דרג, ובעצם גם העביר את ההתראה לפרוץ מלחמת יום כיפור באותו יום ורק שעות אחדות מאוחר יותר, לקראת הערב.

ועם זאת כמאליה נשאלת השאלה, מה היה מהלך ההיסטוריה אילו אהרון יריב היה נשאר עוד כשנתיים בראש אמ"ן וממונה על ההערכה הלאומית ערב מלחמת יום הכיפורים? האם גם הוא היה נופל בפח של סאדאת, כמו ממשיכו אלי זעירא, ואזיי הביוגרפיה שלו היתה אחרת לגמרי – או שהיה זהיר יותר וחכם יותר וחשדן יותר, ופחות יהיר מאלי זעירא?

בשעתו כתבתי את סיפור חייו של משה דיין, "אומץ" [מבלי להסתמך על מחקר כה מדוקדק וראשוני כזה שעשה עמוס גלבוע בספרו על אהרון יריב] – ובספרי על דיין גם הקטעים הבעייתיים, לאחר קיצורי הצנזורה, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת, על "חורבן בית שלישי" והשימוש האפשרי בהרתעה הגרעינית הישראלית באם הצבא הסורי ישעט ללא מעצור לעבר הגליל ועמק הירדן. הפרשה הזו מובאת גם אצל עמוס גלבוע, אמנם בהקשרים קצת אחרים, ויותר במרומז, אבל ברור שאכן היה אז דיון גם על האופציה הזו.

דמותו של רבין הושחרה מאוד בגלל ה"התמוטטות" שלו ערב מלחמת ששת הימים. עמדתו של אהרון יריב, ממקור ראשון, כפי שעמוס גלבוע מביא אותה בספר, ממעיטה מאוד באותה פרשה בריאותית של רבין, ותולה אותה בעייפותו הרבה, ומצד שני אינו חוסך, לימים, דברים קשים על עזר וייצמן, שחשף אותה פרשה כדי להזיק לרבין.

"מר מודיעין" אינו רק הביוגרפיה המרתקת של אהרון יריב אלא גם ההיסטוריה של מלחמות ישראל ושל מאבקיה הבינלאומיים, שבחלק מכריע מהם לקח יריב חלק. הוא היה המבוגר וה"אירופאי" בקרב אלופי צה"ל. ידע שפות רבות. התברך בנועם הליכות. מעודו לא שאף כנראה לצמרת, כלומר להיות רמטכ"ל או אישיות פוליטית מרכזית – לאחר פרישתו מצה"ל, אלא היתה לו כל השנים גישה של "סיוויל סרוונט", של מי שפועל לטובת הציבור, העם, מערכת הביטחון, וזאת על פי מיטב כישוריו, ללא חשבונות ועם מעט מאוד אכזבות. כאילו יש בו מידה של ריחוק מבורך נוכח ההמולה אשר סביבו, אשר ה"צבריות" הקולנית של עזר ויצמן סימלה אותה אולי יותר מכול. וכך, חרף אכזבות אישיות אחדות, המשיך יריב להעריץ את רבין ולתמוך בו כל ימיו.

ספר נהדר. מומלץ לשקוע בו ולחיות מחדש את קורות מדינת ישראל מבעד למסלול חייו של אחד מטובי אנשיה, שעשה לו שם עולם לא רק בקרב מי שהכיר אותו אלא עתה גם אצל כלל הקוראים – בזכות דמותו האהודה, העולה מספרו של עמוס גלבוע.

כמי שהשתתף במלחמת יום-כיפור ומלחמת ששת הימים ועוד מלחמות, כולל בשלטון הבריטי, ליבי נחמץ מהבכי הבלתי פוסק של 40 שנות אֶבֶל על 'המחדל', ועל-כך שהחמצנו את השלום עם מצרים ללא מלחמה ובעיקר על 'היום שאחרי'; ועדת חקירה, המרדף אחר 'גילויים' של האזנות קשר, מפות קרב והברדק של אלי זעירא, ולהראות לעצמנו ולכל העולם לדורות עד כמה טיפשים היינו כשלא 'ראינו' ולא הפנמנו את רצינות הכוונות של המצרים הן למו"מ והן בעת ובעונה אחת להפתיע אותנו במלחמה עקובת דם של נהירת מיליון חיילים מצרים על גדות התעלה.

מה כן בכל זאת? ישבנו כמו גלמים עם חטיבה עלובה על התעלה בחשיבה אימפוטנטית שהמצרים לא יעזו לתקוף. וזה לא מחדל כלל, כי לקבל החלטה שהיריב או האויב יתקוף או לא, הוא צבאי ולא פוליטי, כמו היום לתקוף או לא לתקוף את איראן. כי לו היה חיל-האוויר שלנו בטוח ב-100 אחוזים שהוא מסוגל להשמיד בעת ובעונה אחת את כל מתקני הגרעין, את כל ההגנה האנטי-אווירית הכוללת מכ"מים ומערכות שיבוש שלהם, סוללות טילים נ"מ, מטוסי יירוט ואפילו עזרה מהחוץ, הרי שחיל-האוויר כבר מזמן היה עושה את העבודה. אבל ארה"ב מפמפמת כל הזמן: "לבדכם לא תוכלו." איך הם יודעים? וככה ולא פחות רבים מהבכירים שלנו לשעבר: "לא נוכל לבד ורק עם ארה"ב יחד..." ועוד כהנה וכהנה.

אבל גולדה? וכי היא הבינה אפילו מה ההבדל בין תותח 75 מ"מ ל-105 מ"מ ומה הטווח שלהם ומה מידת הנזק שלהם? אז לא. לא הבינה, אלא רק סמכה על מילה של אנשי הצבא.

ההפתעה המצרית, עד כמה שהיא אכן היתה הפתעה, כלל אינה הפתעה, כי כמעט כל המלחמות שהיו מאז ימי בראשית היו בהפתעה: וכי רוזוולט היה טיפש כשלא 'הבין' כי היפנים טומנים לו הפתעה בפרל-הרבור? וכי מישהו האשים אותו במותם של 2400 חיילים אמריקאים בפרל-הרבור והטבעת כל אניות המערכה בנמל? וכי סטלין היה טיפש כשלא 'הבין' כי היטלר טומן לו מלכודת במבצע "ברברוסה"? [הפלישה ביוני 41' לבריה"מ של 4 מיליון חיילים גרמנים והרג מיידי של מיליון וחצי חיילים רוסים]? וכי המודיעין הרוסי לא 'ראה' 4 מיליון חיילים בשטחי כינוס? וכי היפנים או הנאצים יעזו להפר הסכם? הרי כולם מפירים הסכמים. כולם. ככה גם המצרים שהיו חתומים על הסכמי שביתת-הנשק.

ה'ברוך' בתעלה ובגולן היה צבאי נטו. טימטום קולוסלי של קצינים שאינם מבינים עד כמה ילדותי ומגוחך לשים בתעלה חטיבה אחת, ואותו טימטום לבנות מבצר אדיר בחרמון שעלותו היה מיליונים רבים ורק 13 חיילים מגינים על הציוד הכי סודי של צה"ל [שהסורים אגב לקחו], ולא היה גדוד אחד להגן עליו? גדוד? על ציוד כזה היו צריכים חטיבה, יא אידיוטים. ואם אין לכם חטיבה, אל תבנו מוצב במיליונים עם ציוד סודי. זה הטימטום.

אבל למרות ההפתעה, ולמרות האבידות בתחילת המערכה [ולו היו שם ילדים היו אומרים "לא כוחות"], וכשזו לא חוכמה גדולה שכל הצבא המצרי עולה על חטיבה, ולא מי יודע מה חטיבת צנחנים סדירה או אפילו רק 'גולני'. אלא חטיבה ירושלמית שרואה מים רק בברזים ולא בתעלות כמו סואץ.

אבל אז ומיד התארגן צה"ל די מהר ויצא להכות בצבא המצרי מביס אותו, נועל במלכודת ארמייה שלמה, ומפיל ממנו פי-10 אבידות [בדיוק]; על כל חייל שלנו 10 מצרים, ויחד יותר מ-15 אלף הרוגים ויותר, ופי-40 שבויים: 8000 שבויים. והסורים חטפו עוד יותר, כולל עיראקים וירדנים שבאו לעזור [כמעט כל השריון העיראקי].

שיהיה ברור: כל העדויות על כישלון שיחות שלום כביכול עם סאדאת מ-1971 ועד 1973 להחזרת סיני תמורת שלום אינן אמת ולא היו מעולם, כי סאדאת מעולם לא התכוון לשלום-אמת, ובגין נמס כחמאה כשאדמת סיני בכיסו ממהר להניח אותה על מגש [גם מגרש] ריק של מצרים, וזה המשפט הראשון שאמר בגין לסאדאת באיסמעליה תוך כדי הליכה איליו ממנחת ההליקופטר, כשסאדאת כלל לא קם לעברו, יושב בדשא מול הנילוס על כיסא פלסטיק לבן. ואלה המילים של בגין [באנגלית] אחת לאחת:

בגין החוויר כסיד כשסאדאת עדיין אינו קם מכיסאו להושיט יד ובמענה אופייני בקול הבס גוער בו סאדאת:

סאדאת, בערמומיות, ובשיטת האליבי המוכן מראש של ה'רצח המושלם' [אגאתה כריסטי], לא ויתר לנקום את תבוסת ששת-הימים ויהי מה – וכך אכן עשה. הוא חזר על כך חזור ושנן את הצמרת הצבאית: להכין מכה שישראל לא תשכח, ובעיקר להרוג יהודים ככל האפשר; ככה: יהודים [קאטאלו איל יהאוד], ועל זה אמר שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים ואכן הכין צבא-ענק של מיליון ו-200 אלף חיילים.

לו הציבור היה יודע כמה הכנות, כמה טיסות למוסקבה לרכוש כמויות נשק עצומות, ולא רק: אלא גם מומחים רוסים לאמן את הצוותים בחיל-אוויר ובסוללות הטילים.

הכנות אלה לא היו בגלל שגולדה השיבה להצעותיו בשלילה [באמצעות מתווכים], אלא שהוא ידע כי אפילו משוגע לא יסכים להצעותיו המגוכחות, וכל זה להאחז באליבי: "הרי הצעתי להם שלום..."

הנה מה שאומר הרמטכ"ל המצרי: "התרגיל האסטרטגי של 1973 נקבע למועד קצת מפתיע. הכרזנו שהוא עתיד להתחיל ב-1 לאוקטובר ולהימשך 7 ימים. כהרגל, היה זה חלק מתוכנית ההטעייה שלנו..."

תוכנית ההטעיה החלה כבר ב-1968, עם רכישות הנשק האדירות למילוי החלל של האובדן בששת הימים.

ואם הרמטכ"לים שלנו [רבין עד 68 ובר-לב ודדו] מאז ששת הימים ועד פרוץ המלחמה 'עשו צחוק מהעבודה', ולא הבינו עד כמה כאבה לערבים התבוסה בששת הימים וכי כבר למחרת בבוקר הם מתחילים להכין את הנקמה, אז נשים בראש הצבא פסיכולוג ולא קצין.

היחיד שהבין היטב את גורלו היה חוסיין מלך ירדן, שהפנים מיד כי אבדן הגדה היא ממילא לא שלו ובכל אופן שילם מס שפתיים כששלח לעזרת הסורים כמעט את כל חיל השיריון לו לדרום הרמה, למנוע מצה"ל תנועה מזרחה בדרום הרמה, וכך אכן היה, שצה"ל פנה צפונה אל עבר דמשק עד מזרעת בית-ג'אן.

ההכנות המצריות לחציית התעלה החלו כשישמו את העובדה שישראל מכינה בצד המזרחי של התעלה מכשולים רבים, אבל לא חיילים. לכן, הם קנו ציוד צליחה מכל הבא ליד וגם מתוצרת עצמית, אבל החשש המצרי לא היה מהחטיבה, אלא שישראל מסוגלת לגייס צבא מילואים ב-3 ימים, ולכן היה חשוב להם להעביר תוך 6-8 שעות מאות טנקים ו-2 ארמיות – כמעט כל הצבא הממוכן, לקראת קרבות מגע עם השריון הישראלי שיבא ישר מהימ"חים. ואת זה למדו, ולקראת זה התכוננו ועשו זאת בקלות, וזה מה שהרגיז את קציני המטכ"ל שלנו: מה החוצפה הזו? ועוד ביום-כיפור?

המצרים ידעו היטב שעל כל התעלה מגינה רק חטיבה אחת מפוזרת בין עשרות המוצבים לאורך התעלה, כשכל מוצב עולה מיליונים. לו היה הצבא שלנו חושב כי המצרים לא יתקיפו, היו בונים על שפת התעלה בריכות שחיה ומגרשי גולף לחיילים ולא מוצבים ממוגנים. מה ערך למוצב מבודד ש-20 חיילים מגינים עליו אם אלפי חיילים מצרים עולים עליו? וזה הטימטום. מה חשבו כי מיליון חיילים מצרים ישחקו שש-בש עד קץ הימים? לא ראיתם שיירות-שיירות של מטוסי-ענק רוסיים עם נשק וסוללות טילים נוחתות במצרים?

אז הפתעה? כן ולא. כן מפני שהמצרים אכן הפתיעו ולא שלחו מברק: היי, ישראל, בשעה 2 אנחנו חוצים את התעלה... המצרים החלו לחצות את התעלה בלי לשלוח מברק. מלחמה? כן, וזו לא הפתעה. כל מלחמה היא הפתעה. ובכל מלחמה כל צד מפתיע גם עם כלי נשק סודייים שהכין בסודי סודות לקראת מלחמה זו. ואנחנו? לא הפתענו את הערבים בששת הימים ועוד עשרות פעמים? וכי פתח' ידע על הפשיטה על ביתו של אבו-ג'יהאד בטוניס או ב'אביב נעורים' בביירות? או חיסול שיח' יאסין ועוד רבים אחרים שחוסלו.

סאדאת לא רק סתם הפתיע, אלא שחוץ מצבא ענקי גם רקם שתי קנוניות, האחת שבינו לבין אסאד לפתוח בו זמנית את ההתקפה, ואותה שעה ניהל מגעים עם השליחים למזה"ת כמו גנואר יארינג מהאו"ם או שר החוץ של ארה"ב וויליאם רוג'רס ועוד מתווכים שדילגו עשרות פעמים [קרי: שים לב] בין ירושלים לקהיר. והשנייה עם בריה"מ, לצייד בנשק ואפילו שליחת טייסים רוסים שלא פחדו או חששו לדבר רוסית בשמיים בינם לבין עצמם. הרוסים לא רק ידעו, אלא עודדו את המצרים והסורים להחטיף ליהודים, לאחר שהפנימו כי סטלין מת וגם זמנו ואין מי שיחסל יותר שם יהודים – חיסול הסופרים או משפטי הרופאים למשל ומאסר בסיביר ללומדי עברית אחד ושמו יו"ר הכנסת עכשיו למשל או נתן שרנסקי, אז נדפוק אותם באמצעות מיג 21 ו-T-55 או סאם-2, טילים לבנים וארוכים שזינבו בפאנטומים אחד-אחד.

סאדאת לא היה רציני כלל בשיחות שלו עם המתווכים ואפילו הטעה אותם ללא הרף כמו תעלולן מקצועי בקרקס. הוא הכשיל בכוונה את ישראל ב-71' במסכת הטעייה של תוכניות שלום – שלא היתה ריאלית במבחינתה של ישראל: נסיגה לקווי שביתת-הנשק מ-49', כולל הגולן וירושלים העתיקה. כל זאת אך-ורק כדי לבלבל את היהודים כי מצרים רוצה לנהל שיחות שלום.

כיום, מנסה הפרופ' שמעון שמיר להמעיט מחלקו או אפילו להסתיר את הופעתו [הנערית תרתי משמע] בטלוויזיה בסוף שנת 72' כשהוא כמעט מלגלג על יומרת סאדאת להקריב מיליון חיילים לשחרור סיני, כרטוריקה ערבית על מספרים אסטרונומיים של סיפורי אלף לילה ולילה: "להקריב מיליון חיילים..." – שאלת אותם?

אבל צוחק מי שצוחק אחרון כשצה"ל מגיע לק"מ ה-101 ומאיים על קהיר ומאז כל מנהיג או גנרל ערבי יודע כי עם רובים או טילים לא מנצחים את היהודים, ולכן הביאו רוסים עם איומים [ע"י קיסינג'ר] להחריב את ישראל עם טילים בליסטיים. אבל ליתר ביטחון הביאו המצרים כמעט את כל צבאות ערב, למעט הסעודים בשל ויכוח ישן, אבל לא היו חסרים שם צבאות משאר מדינות ערב: חטיבות שריון מסודן, ממרוקו, אלג'יר, טוניס ולוב, טייסת מעיראק [מטוסי הוקר-האנטר] ואפילו טייסת מיגים מצפון קוריאה. בל נשכח, ישראל אז הפיצפונת בת ה-2.7 מיליון יהודים מול כמעט 7 מיליון של היום, לו היינו מקבלים סיוע צבאי מ-5 או 6 מדינות אירופיות, מצרים וסוריה היו היום כמו בימי הביניים שלא מוציאים מילה מהפה תחת שלטון העות'מנים. רק שהרוסים הם רוסים; מימי הצאר או יקטרינה.

אֲנִי מִתְכַּנֵּס בְּעַצְמִי כִּצְדָפָה בְּשִׁרְיוֹן

הסוס הוא גיבור המבע הלשוני של ספר השירים החדש "כוח סוס" של סומק (זמורה ביתן 2013) ומשמש לייט-מוטיב בספר הממשיך להפתיע בכושר הדימוי העשיר. "סוס עור בוער בעין הסערה" (עמוד 44) ומראה, כי סוסי השירה של רוני אינם מתעייפים ואינם מזדקנים, אלא ממשיכים לשמור על כוחות רעננים ועל יכולת ריצה בשבילי השירה, כשבכוחם להביא חידוש מטאפורי מתמיד. הלייט-מוטיב של הסוס מופיע גם באיוריו של סומק על הכריכה ובתוך הספר וגם בחותמת שהוסיף להקדשתו בכתב יד אל הקוראת.

השיר הפותח את הספר, ומוקדש לליאורה ולבתו שירלי, מדגים הן את כוחה של שירת סומק והן את כוח האהבה – שני כוחות המזינים זה את זה.

חוכמת האהבה במשעולי החיים והשגרה מקבלת ביטוי מפתיע בסיומו של השיר: "מהחיכוך הרך של רעמה ברעמה / למדתי לקבוע אהבה כמו שקובעים פרסה." כוח הסוס של הדימוי בשיר מתפשט ומתרחב אל כוח האהבה, אל כוח הקיום היומיומי, אל כוח היצירה, אל כוח הלימוד, אל כוח ההורות, אל כוח השימור וייצוב האהבה מפני שחיקת הזמן.

כוחה של האהבה יתגלם בשיר בלייט מוטיב של הסוס, כך למשל בשיר "הפה": "הפה כמו שער אורווה / נפתח בבעיטת / סוס – מילה. / 'דיו', אני צועק לאהבה, / 'דיו, דיו', / והיא פורעת רעמה / ומטלטלת על גבה ערמת אש / ששדדה ממדורות הדרך." (עמוד 26).

אל השיר מתלווה ציורו של המשורר, שבמרכזו צילום סוס ופירוט חלקיו. לתוך תמונה זו שתל הצייר-המשורר את השיר בכתב יד על רקע הנראה כלהבות אש.

סוס השירה של רוני נחשף בשיא יופיו בשיר המתאר את אימו דרך ז'ורנל האופנה "בורדה" ואת אביו על רקע פאזל נופי הבית המאוכלס בחפצי אימו התופרת: פקעת-חוטים, מחטים, סיכות, סרט מדידה, עמודי הגזרות של ז'ורנל האופנה "בורדה", כפתורים... – כל אלה מופקעים מהפונקציה הרגילה שהם ממלאים, ובכוח הדמיון של הילד, המקבל ביטוי בכוח סוסי השירה של והדמיון היוצר של המשורר, וממלאים תפקיד של הולכת הלכי נפש של הדמויות המשפחתיות הממלאות את עולמו של הילד.

השיר פותח בהצהרה ישירה: "אני בן של תופרת" – הצהרה שמסדרת לקורא את התמונות, שעלולות היו להראות סוריאליסטיות אלמלא כן, שהרי התמונות נטולות מעולם הריאליה של ילדותו ולא מדמיונו בלבד. אל תמונות אלו יוצק המשורר הלכי נפש וחום הלב. תמונת הטבע ותמונות הבית שמתואר כמתפרה, מתערבבות זו בזו. הברוש נראה לילד כמחט ירוקה. הבור נראה מנקודת מבטו כאדמה פרומה. מצוקה מתגלמת בסערת הים שנראית לדובר-הילד כ"פלונטר שהכה גלים בכחל פקעת חוטים." (עמוד 7).

שבירת הציפייה של הקורא לליטוף פני האב ע"י הילד בסוף יום עבודתו נשברת, כאשר המשך המשפט מסב את הליטוף אל השטיח. דימוי הנחש לפני תמונת ליטוף השטיח במקום ליטוף פני האב המופיעה לפני כן, עשויה הייתה להוות רמז מטרים לכך:

בְּסוֹף כָּל יוֹם גִּלְגֵּל אָבִי אֶת סֶרֶט הַמְּדִידָה

וַאֲנִי לִטַּפְתִּי בְּמַגְנֵט אֶת פָּנָיו הֲלֹא מְגֻלָּחִים

שבירת ציפיות הקורא נעשית בהפקעת מילים מעולמן הסמנטי הרגיל ובצירופן לשדה סמנטי אחר. הפנים הלא מגולחות של האב לא מתארות את פניו, אלא באופן מפתיע את פני השטיח.

כל המשפחה נרתמת לעבודת התפירה של האם: האב מסדר את סרט המדידה המדומה לנחש, לחיה שמפרה את שלוות המשפחה, הילד אוסף במגנט את הסיכות שהתפזרו על השטיח, ואילו האם חולמת "למלא בפייטים את שמלת ההופעות של / גריס קלי, נסיכת מונקו." (עמוד 7).

חלומות האם והילד מתוארים באמצעות מטונימיות מעולם התפירה, וכך חלומותיהם נכרכים זה בזה. חלום האם מצטייר באמצעות המטונימיה של הפייטים וחלום הילד, אף הוא מתואר בסיום השיר באמצעות מטונימיה מעולם התפירה של האם, הממלא את כל חלל הבית:

אֲבָל אֲנִי שֶׁנִּדְקַרְתִּי בְּרָאשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת, עַד שֶׁלָּמַדְתִּי

לִתְפֹּר כַּפְתּוֹרִי חֲלוֹם עַל חֻלְצוֹת הַיּוֹם-יוֹם,

חלום הילד צומח מתוך עולם הבית המלא בחפצי תפירה ומפקיע עצמו משם אל עולם הכדורגל. התמונה בשיר הבא "חולצה מספר 2" עדין נקשרת בתמונת השיר הראשון באמצעות המטונימיה של החולצה המתעצמת לסימבול. השיר הראשון מסתיים בתמונת מלאכת התפירה של הילד, הלומד לתפור כפתורי חלום על חולצות היומיום. השיר השני מראה, כי כפתורי חלומו תפורים אל עולם הכדורגל באמצעות החולצה: "הייתי חולצה מספר 2, מגן ימני עם / חורים ברגלים..." (עמוד 8).

ההפתעה המזומנת הפעם לקורא היא בהפקעתם של החורים מהנעליים, כמצופה, ושיוכם לרגליים באופן מפתיע. החורים ברגליים עשויים לבטא תסכול וחוסר מימוש של החלום באופן שהיה רוצה.

מצב "קו העוני" נמסר בשיר אגב אורחא בלשון מדווחת המעבירה אינפורמציה "יבשה": "מסביב היה רעב."

השיר מתאר ילדים המשחקים כדורגל, לא במגרש כדורגל המוכר לרבים ממגרשי הספורט ולא על בטן מלאה, בלשון המעטה. כל הדימויים בשיר מתארים, את מה שלא הוצב במרכז השיר, אך מדליק את כל הנורות, כך שהקורא לא יוכל להתעלם מתמונת הרקע של השיר המעלה את תמונת "קו העוני" ומתחת לו. דימויים מעולם האוכל משתלבים בעולם המשחק וממחישים את תחושת הרעב. המחסור בא לידי ביטוי גם ב"כדור" המזדמן, בו שיחקו הילדים ובמשחקים המזדמנים להם בסביבת חייהם:

"בָּעַטְנוּ אָז בִּתְלוּלִיּוֹת חוֹל בְּכַרְבּוֹלוֹת יַבְּלִית, בְּפֶה

פָּעוּר שֶׁל קֻפְסַת מְלָפְפוֹנִים. בָּעַטְנוּ בָּרוּחַ שֶׁהַזִּיזָה

הפואנטה של השיר מתחברת לאכזבת "חולצה מספר 2" מכך, שהילדה שעינו נמשכה אחריה, חלפה על פניו לעבר המנצח:

וְהָיְתָה אַחַת, דִּמְעָה יְפַת תֹּאַר, בָּהּ נִשְׁקַף

צְלוֹפַן עוֹר שֶׁרִשְׁרֵשׁ עַל סֻכַּרְיַּת גּוּפָהּ

לא הילדה זוכה בתואר "יפת תואר", אלא הדמעה (שלו? שלה?) שבה נשקף צלופן עור שרשרש על סוכריית גופה של הילדה, שחלפה על פניו לעבר המנצח. תיאור גופה בדימוי הסוכרייה מניח את הדעת בשל נקודת המבט של הילד בשיר.

סוסי השירה של רוני דוחסים לעתים למשפט אחד מספר מטאפורות גם יחד. במשפט המצוטט לעיל: "צלופן-עור", סוכריית גופה", "דמעה יפת-תואר" (פרסוניפיקציה).

המבע הלשוני של השיר כולו מתאפיין בדחיסות של מטונימיות המציירות את "קו העוני" ומנגד את עצמת "קו החלום", כפי שמשקף זאת גם השיר בעמוד הבא "שיר אהבה לאקרובטית מקרקס מדראנו":

הָיִיתִי חָזָק בַּחֲלוֹמוֹת, וּבַבְּקָרִים שֶׁבָּאתִי

לְאֹהֶל הַקִּרְקָס רָאִיתִי אֶת אָחִיהָ מַבְרִישׁ

שֶׁעַל כְּרִיכָתוֹ הִבְזִיק אֹשֶׁר בְּזָוִית עֵינָהּ

עַד הַיּוֹם אֵין לִי מֻשָּׂג אֵיךְ קָרְאוּ לָהּ.

הלייטמוטיב של הסוס נכרך במוטיב הדמעה ובתיאורי החלום. הדמעה נמשכת אל שירים נוספים בספר, כך למשל היא משתלבת ביפי התיאור של "אגם הברבורים", נוסח סומק, בשיר הקצרצר בעמוד 10: "עשי שהדמעה מלחי הברבור / תהיה אבן פינה / של אוקיינוס השמחה. / שם / אלמד לשחות."

מוטיב הסוס יופיע בתמונת חדר הלידה בשיר "בלוז ליל גיוס" המעלה את נושא התמודדות האב לנכח התבגרות בתו המתגייסת לצה"ל: "מה לעשות, אפילו חלומות / על מסמרי זהב / החלידו בפרסות סוסי הקרב" (עמוד 13) וב"שיר יום הולדת", כשמלאו לבתו עשרים, בתמונת האב הרוצה להגן על בתו: "מרוב חושך התחדדו חיצי חיל הפרשים / שאני מפקדו, חייליו וסוסיו" (עמוד 15).

בשיר "וריאציות של קין" נכרכת תמונת הסוסים בתיאור חזון אחרית הימים, או ליתר דיוק בשוליו: "באחת ממערות הדרך החביא קין את התווים מהרקויאם שיכתוב מוצרט... ואת אוכפי הסוסים שידהרו בשולי חזון אחרית הימים." (עמוד 49).

עולם הכדורגל, המככב גם בספריו הקודמים של רוני סומק, ממשיך לתפוס מקום מרכזי. גם כשמתאר המשורר את עולמה של בתו הרקדנית, הוא משלב בתיאוריו את עולם הכדורגל, כאשר מוטיב הברכיים מאחד בין עולמו של שחקן הכדורגל לעולמה של הרקדנית, בין עולמו של האב בילדותו לעולמה של הבת הצעירה, ונותן ביטוי לחלומותיהם: "הברך היא מנוע. היא ציר הרצון להגביה עמוד שדרה. / תנועת ברג תפאר את / הקפיצה / למי שבא לראות / בלט / על לוח התוצאות" (עמוד 11).

תמונת טבע של חוף הים מצטרפת לתמונות מעולם הכדורגל בשיר "סיציליה. חוף הים בקטניה": "הסלעים בחוף הים שמוטים כקליפות גרעינים שירק / אלוהים באמצע משחק הכדורגל בין שמיים / לארץ."

חולשת התיאור בשיר זה טמונה בעודף הדימוי, המכוון להפתיע ובשבירת יתר של ממיתוסים באמצעות היריקה של אלוהים באמצע משחק הכדורגל שבין ארץ ושמיים. המשך השיר מעלה תמונת טבע פרסוניפיקטיבית בציורי לשון נפלאים: "ברשת השקיעה מפרפר / כדור שמש, / מאבד צבעים מול לוע הגלים."

נושא "כאב השורשים הכפולים" עולה בספר "כוח סוס" בשירים רבים. הנושא נדון בהרחבה בספרי "כאב השורשים הכפולים" (עקד, 2008) ומתבסס על עבודת המחקר: "לשאלת הדו-שורשיות בשירתם של משוררים יוצאי ארצות האסלאם" (בר-אילן, 1998).

המשורר חוזר אל בגדד עיר הולדתו ואל שורשיו הנטועים בעולם המזרח. הלייטמוטיב של הסוס מופיע גם בהקשר של הנושא החברתי הממשיך לבעור בשיריו. בשיר "מדינת ברית מילה" נזכרת הפגנת 1972 באמצעות תמונת סוסי המשטרה וריח זיעתם שעמד באוויר: "ריח זעת סוסי המשטרה עמד באוויר / כשגשם הרטיב ב-1972 שערות מרושעות / על ראש ירושלים."

סומק בכל ספרי שיריו ממשיך לעסוק בנושאים החברתיים שנותרו כאז בלתי פתורים, ובשורשים המשפחתיים הנטועים במזרח: "חולצה מספר 2" (הנדון לעיל), "משפחות" (עמוד 16), "שלום לאדוניס המלך" (עמוד 40), "אבולוציה במבצע" (עמוד 46), "דוד סלים" (עמוד 52), "מות החליל" (עמוד 53), "המנון ילדי העובדים הזרים" (עמוד 54), "מדינת ברית מילה" (עמוד 55), "השירים של רימה" (עמוד 59) ו"הערה אישית בשולי טופס הבקשה לחידוש הדרכון העיראקי" (עמוד 68).

סוסי שירתו של סומק, גם בשירים המעלים נושאים חברתיים, בשוליהם ובמרכזם, אינם מתעייפים ואינם מזדקנים, אלא ממשיכים לשמור על כוחות רעננים ועל יכולת ריצה ויצירה בשבילי השירה, כשבכוחם להביא חידוש מטאפורי מתמיד.

דרישת שלום מאחינו החרדים שונאי ישראל במנהטן!

http://www.youtube.com/watch?v=IEcuQw1M96A&feature=youtube_gdata_player

לפנות בוקר. רחובות העיר ריקים אחרי יום של המולה גדולה. אני יוצא מהמטה שלנו, חולף על פני כיכר רבין, בדרך הביתה. מרחוק בוקעת שירה. אני מתקרב. כמה פעילים צעירים שלנו יושבים במעגל ושרים. שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך...

כבר שנים שהשיר הזה של טשרניחובסקי, שמעלה בי דמעות בכל פעם שאני שומע אותו, הוא ההמנון הבלתי רשמי של חבריי בשומר הצעיר ושל כל תנועות הנוער הכחולות. עכשיו החבר'ה המדהימים האלה שרים אותו כאן. ובעיניי, לא יכול להיות סיום יפה יותר, נכון יותר, למערכה הגדולה הזו שלנו בתל-אביב-יפו.

ההתרגשות במטה היתה עצומה. התוצאות חזקות מאוד: במירוץ לראשות העיר זכיתי בכ-50 אלף קולות, שהם כ-40 אחוז מקולות הבוחרים. הרשימה שהובלתי, רשימת מרצ, זכתה ביותר מ-22 אלף קולות – הרבה יותר מכל רשימה אחרת, כולל הרשימה של חולדאי. היא הכפילה את כוחה ויותר מזה, ומרצ תהיה מעכשיו הסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר – הישג היסטורי לתנועה שלנו.

אין ספק, הלילה נפל דבר בעיר החשובה והמשפיעה בישראל. יצאתי להתמודדות הזו בתל-אביב כי אני מאמין שיש צורך חיוני בהנהגה שרואה את האזרח ואת צרכיו מתוך גישה של ערבות הדדית, צדק חברתי, ואהבת לרעך כמוך – אל מול אטימות, כוחנות, ותאוות בצע. לכן התוצאות האלה משקפות הלך רוח עמוק: ציבור ענק הביע רצון עז בשינוי. חולדאי לא יוכל להתעלם מכך. זו קריאת השכמה לא רק לעירייה אלא לכל השלטון בארץ: לדיור שפוי, לחינוך איכותי ושיוויוני, לטיפול בשכונות, לזכויות אדם.

בניגוד למועמדים האחרים בעיר הזו וברוב הערים בארץ – הובלתי בתל-אביב-יפו רשימה של תנועה אמיתית. לא בועת סבון שצצה אתמול ותתפוגג מחר. רצנו כמפלגה כי אנחנו מחוייבים לאידיאולוגיה שלנו, גאים בה, ורוצים להגשים אותה. לכן הרשימה שלנו התחזקה מאוד בבחירות האלה. כי ניהלנו קמפיין שמבוסס על דרך וערכים, קמפיין רציני עם תוכניות מפורטות בכל התחומים, וזכינו לתמיכה בכל חלקי העיר – בדרום, בצפון, ובמרכז. הקמפיין שלנו כבר תרם הרבה לשיח הציבורי, ועוד יהיו לתכניות ולרעיונות שלנו הדים רבים והשפעה לטווח ארוך, לשנים.

עכשיו אנחנו עם הפנים קדימה. מרצ מתחזקת במישור המקומי במקביל להתחזקות הבולטת שלנו במישור הארצי, כי אנחנו לא מפחדים להדגיש את הערכים שלנו. מהיום, בעקבות התוצאות בתל אביב, אנחנו יודעים שאנחנו מובילים מחנה גדול שרואה בעיר ובמדינה את נחלת הכלל – שאמורה לשרת את הכלל ולא קומץ של בעלי אינטרסים. הגיע הזמן שנוביל את המחנה הזה גם בערים אחרות וגם במישור הארצי, ואין לי ספק שזה יקרה בקרוב.

לי חשוב להיות במקום שבו אני יכול להשפיע ולקדם את דעותיי ואת עקרונות התנועה שלנו, ובעיקר להשמיע את קולם של האנשים שדיברו אתמול בקלפי. לכן עומדים בפני אתגרים ומאבקים גדולים בכנסת – למען חברה ישראלית שפויה וצודקת.

ועכשיו, הכי חשוב, התודות: לחבריי בהנהגת מרצ, המפלגה שלי שנתנה בי אמון, בראשות חברתי זהבה גלאון. לצוות המטה הנפלא – אנשים שנתנו את הנשמה במשך חודשים ארוכים. חברים, הכל בזכותכם. תודה ענקית למתנדבים ולפעילים המדהימים שלנו בני כל הגילים והשכונות שחרשו את העיר, וכמובן לציבור העצום ששיתף אותי במידע רב ובתחושות שלו לכל אורך הקמפיין, וגם ביטא את התמיכה בקלפי בצורה כל כך חזקה.

אני מסתכל על החבר'ה במעגל. הם מאמינים, ואני מאמין. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז...

ועם הרבה סיפוק וגאווה אגיד לכם את מה שאומרים בתנועה שלנו: חזק ואמץ!

אהוד: קראתי בעיתונים, כי למרות שקיבלתם 5 מושבים במועצה, בראשותך, אתה פורש וחוזר לעבודתך בכנסת.

אם תל אביב היתה באמת חשובה לך, ולא רק כמקום לצנוח בו ולעשות הרבה רעש, כמו משה ליאון הגבעתיימי המגודף בירושלים (הוא הלא לא איש מרצ ולכן הוא רק בגדר "קומבינה" ופסול מראש!) – כי אז היית נשאר במועצה ופועל למען העיר, ולא מרחף לך חזרה אל הכנסת בשם ערכים ומגמות פוליטיים שלך ושל זהבה גלאון, אלה שמרבית הציבור, גם התל-אביבי, סולד מהם כי הם הזויים ולעיתים גם אנטי ישראליים.

אני לא הצבעתי עבורך אלא עבור חולדאי, למרות שבמשך השנים צברתי ביקורת רבה כלפיו, אבל בכל זאת לא ראיתי מתאים ממנו להמשיך בתפקיד ראש העיר תל אביב, ובייחוד לא ראיתי אותך בתור שכזה.

ומתי אתה מתכוון לצנוח אלינו שוב כדי לתקן אותנו? בעוד חמש שנים? ואולי בעזרת עמדותיה הפוליטיות של זהבה גלאון בכנסת? בעזרת האידיוטיזם המוסרי שלה?

האכזבה שלי היא מתוצאות הבחירות למועצת עיריית תל אביב, כאשר רשימת הגימלאים שבה תמכתי קיבלה בה רק 2 נציגים – פחות ממה שהיה לה במערכות בחירות קודמות. דווקא ראיתי הרבה קשישים בדרך לקלפי ביום הבחירות – אבל אולי אותיות הרשימה "זך", הפחידו אותם כי חשבו שהם מצביעים בפתק עבור נתן זך בעל הדעות האנטי-ישראליות – ולא עבור נתן וולוך העומד בראשה.

בתאריך 27.3.11 אירגן המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה כינוס בנושא "חינוך נגד גזענות", וכבר כתבתי עליו באכסניה זו:

במהלך כל יום העיון דובר על נושא אחד בלבד – "הגזענות היהודית". אין ספק, זר כי היה מגיע לכנס, מיד היה מגיע אל המסקנה האקדמית שאין גזענים כיהודים, ואין גזענית כמדינת ישראל. והמאבק בגזענות מחייב את מחיקת שניהם.

במכתב שהפניתי לכל המרצים משתתפי הכינוס תמהתי איך זה שבכל הכנס לא הושמעה מילה אחת נגד הגזענות הערבית-מוסלמית. בניגוד לנאצים, תנועת החמאס, שמפרסמת בגלוי את תוכניתה להשמדת היהודים, קיבלה רוב גדול יותר משקיבלו הנאצים. בשעה שהיו גרמנים שהתבטאו נגד הנאצים אין עד היום אפילו ערבי-מוסלמי אחד, שיצא נגד הגזענות שבמצע החמאס. האם זה תקין שבכנס מדעי שלם ידברו על רבנים יהודים שוליים בלבד, ולא יאמרו מילה אחת על מצע של מפלגה פוליטית ערבית-מוסלמית גזענית שזכתה ברוב קולות?

היחיד שענה לי היה פרופסור יצחק וייסמן, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. פרופסור וייסמן מומחה בעל שם עולמי לערבית ולהיסטוריה של המזרח-התיכון, כתב לי:

"אין ספק שהכנס התמקד בגזענות היהודית, וזאת לאור הביטויים הבלתי אחראיים של החודשים האחרונים מצד רבנים ורבניות. זו תופעה שיש להילחם בה בכל דרך. עם זאת, בוודאי שמת לב כי בדברי הפתיחה הזכרתי שישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת."

בתשובה עניתי לו שאכן בדברי הפתיחה הוא ציין ש"ישנה פריחה של האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי וגם נגדה יש לצאת," אבל משום מה הוא הסתפק באימרה "שיש לצאת," ולא יצא נגדה... וכך גם שאר הדוברים. עם כל החומרה של פסיקות גזעניות של רבנים שוליים אין להשוות את חשיבותם עם דברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים. בשעה שאין אפילו קיצוני יהודי אחד הדורש (כמוחמד) את השמדת הערבים-המוסלמים כתנאי לגאולה, וודאי שאין מפלגה פוליטית התובעת זאת במצעה, אין ערבי-מוסלמי אחד הרואה ואומר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה.

האם הפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית הוא המונע את הדיון בה?

פרופסור וייסמן הוסיף וטען: "אינני מסכים כי שורשיה של הגזענות הערבית של היום בדברי מוחמד – מוסלמים אימצו את האנטישמיות במאה ה-19 מאירופה ולא מדברי נביאם. והראייה, יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות. מוחמד נלחם ביהודים, ואני אינני מצדיק כל אלימות באשר היא, אבל המניע למעשיו לא היה גזעני אלא פוליטי-דתי, ויש הבדל."

בתשובה ציינתי שהמוסלמים אינם זקוקים לאנטישמיות האירופאית של המאה ה-19, דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, שיש להשפילם ולהשמידם (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29 וכד') אינם לקוחים מהאנטישמיות האירופאית. הם מקוריים. דברי מוחמד שהתנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיעים אצל אל-בח'ארי ומהווה יסוד חשוב באמנת החמאס) – אינם לקוחים מהיטלר שלא העז ב"מיין קמפ" לכתוב דברים דומים. הם מקוריים. בפועל הכריז מוחמד: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" – וביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. החוק המוסלמי לפיו ערב חייבת להיות "יודן ריין", נקייה מיהודים, לא נלקח מחוקי נירנברג. הוא מקורי.

היום יכול יהודי לבקר באושוויץ טרבלינקה, פונאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה. בהיסטוריה הוצאתה לפועל של גזענות נעוצה תמיד במעשה הפוליטי. כמו כן הקביעה ש"יהודים חיו תחת ארצות האסלאם לאורך כל ההיסטוריה וזכו ליחס סובלני בהרבה מאשר תחת ארצות הנצרות," אינה מדוייקת, בלשון המעטה. תלוי היכן ומתי. למשל בימי שמואל הנגיד פרחה קהילת גרנדה ומיד לאחר מותו נטבחה כולה. וכך קהילות רבות חרבו והוקמו מחדש בכל ארצות האיסלם לא פחות מאשר בארצות אירופה.

לסיכום כתבתי לו שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי. אסור שהפחד מהגזענות הערבית-מוסלמית ימנע מאבק בה. אני עדיין מקווה שיקום בכנס הבא נגד הגזענות לפחות ערבי-מוסלמי אחד שיצהיר כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם גזענות שהוא מגנה אותה ויוצא נגדה. גם אם הדבר לא יקרה, חייב לבוא לפחות מרצה יהודי אחד בכנס על הגזענות, שיתבע מהערבים-המוסלמים לומר זאת. בלי כל זאת אין כלל ערך לכל כינוס נגד הגזענות.

ראש חדש למרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה

פרופסור יצחק וייסמן סיים את כהונתו כראש המרכז היהודי-ערבי, ובמקומו מונה לתפקיד פרופ' ראסם ח'מאיסי.

בתאריך 07/10/13 קיבלתי מכתב מפרופ' ראסם ח'מאיסי, ובו הוא מבקש מכל מי שיש לו רעיון או תוכנית לעריכת כנס במסגרת המרכז היהודי-ערבי, להגיש תוכנית לכנס. בתשובה שלחתי לו מכתב ברכה ובו איחלתי לו הצלחה בתפקידו החדש, והצעתי לו לקיים יום עיון בנושא "חינוך נגד גזענות" אך הפעם, הצעתי, על חציו לפחות להיות מוקדש גם לסוגיית החינוך נגד הגזענות הערבית-מוסלמית, ודרך הפעולה נגדה, מפני שאין ערך למאבק בגזענות אם אינו אוניברסאלי.

בנוסף ביקשתי ממנו שבתור ראש המרכז היהודי-ערבי, כהומניסט, וכשוחר דמוקרטיה, יעשה היסטוריה בכך שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים לדעתו הם גזענות ולא מופת מוסרי.

למרבה הצער פרופסור ראסם חמאיסי לא נענה. לדידו מן הסתם גזענות היא רק גזענות יהודית. או שמא כל מחשבה אחרת עלולה לסכן את מעמדו, פרנסתו, ואולי גם את חייו.

למרבה הצער פרופסור ראסם חמאיסי אינו היחיד שסירב. הנה רשימת המרצים הערבים-מוסלמים מאוניברסיטת חיפה המסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי:

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון.

ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.

ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.

ד"ר איימן אגבריה – החוג לחינוך אוניברסיטת חיפה.

פרופסור מאג'ד אל חאג' – סגן נשיא אוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – ראש מרכז דיראסאת המרכז הערבי למשפט ולמדיניות.

פרופסור ראסם חמאיסי – החוג לגיאוגרפיה אוניברסיטת חיפה ראש המרכז היהודי-ערבי.

למען שיפור יחסי יהודים-ערבים, החליטה השנה אוניברסיטת חיפה לראשונה בתולדותיה, בניגוד לשאר האוניברסיטאות בישראל, לקצר את חופשת הפסח, ולציין את חגי הערבים, חג הקורבן, חג המולד, ועיד אל פיטר, כימי חופש לכולם.

אנחנו מסרבים להאמין שאין באוניברסיטת חיפה מרצה ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. חייב להיות כזה. יש להמשיך לחפש.

בראיון טלוויזיה לרשת בלומברג הצהיר יאיר למפל-לפיד כי: "אני לא חושב שאנחנו צריכים הצהרה מהפלסטינים שהם מכירים בישראל כמדינה יהודית. אבי לא הגיע לחיפה מהגטו בבודפשט כדי לקבל הכרה מאבו מאזן."

נכון מאוד. טומיסלב-יוסף למפל-לפיד, אביו של שר האוצר, לא הגיע לארץ לקבל הכרה מאבא של מאזן (אז היה מדובר בידידו הטוב של היטלר מוחמד אל חוסייני), אבל היום מדובר על הסכם שלום שיסיים את הסכסוך. כל הסכם שאין בו הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אין בו משמעות. העובדה שאבא של מאזן אינו מוכן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי היא הנותנת שאין לו כלל כוונה להגיע לסיום הסכסוך.

קסטנר בשום פנים אינו יכול להיות גיבור לאומי

קביעתו של אורי הייטנר ש"ראוי קסטנר להיקרא גיבור על מעשיו" (חדשות בן עזר 885) תמוהה בלשון המעטה.

ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר היה חבר ב"ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" שנוסדה ב- 1943.

בראש הוועדה עמד אוטו קומוי, קסטנר היה סגנו ומנהיג הוועדה בפועל. אנשי הוועדה היו בקשרים עם קבוצת העבודה בסלובקיה, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה הניטראלית, ובאמצעות קשרים אלו, ידעו אנשי הוועד על השמדת היהודים המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה, ולנוכח דיווחים מפי אנשי צבא הונגריים ששירתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות.

לפי אלי ריכנטל, שכתב דוקטורט בנושא, קסטנר היה מודיע של הנאצים. במהלך המשפט הכחיש קסטנר שעמד בקשר כלשהו עם קצין המודיעין הנאצי יוזף אדולף אורבן. ואולם, לאחר המלחמה חקר שמעון ויזנטל את אורבן שהעיד כי קסטנר היה אחד המודיעים שלו. בשנת 1959 ראיין אלי ויזל את פליקס קרסטן, רופאו האישי ומקורבו של היינריך הימלר. הוא סיפר בשם מפקדו של אורבן, גנרל ולטר שלנברג, שקסטנר היה סוכן שעשה עבודה טובה עבור הגרמנים.‏

באוקטובר 1943 נפגש אוסקר שינדלר עם קסטנר ומסר לו דיווח מפורט על ההשמדה בפולין ובפרט באושוויץ.‏ (בתום המלחמה דיווח קסטנר על הפגישה, אך השמיט את הדיווח על אושוויץ).‏

רודולף ורבה, ואלפרד וצלר היו מהמעטים שהצליחו לברוח ממחנה ההשמדה אושוויץ, והראשונים שדיווחו לעולם המערבי על מעשי הזוועה של הנאצים במחנה, ועל תוכנית ההשמדה המתוכננת של יהדות הונגריה. בסוף אפריל 1944 חיברו דו"ח שבו תוארו דרכי השמדת היהודים באושוויץ והודגש מספרם הרב של הנרצחים. הדו"ח הזהיר שהגרמנים מתכננים לשלוח למחנה את 800 אלף יהודי הונגריה. בספרו "אינני יכול לסלוח" (1962) ציין ורבה כי על אף שתוכן הדו"ח היה בידי ההנהגה היהודית בסלובקיה ובהונגריה כבר בראשית מאי 1944, לפני תחילת הגירושים המאסיביים מהונגריה, לא הופץ המידע בקרב המועמדים להשמדה. הוא סבר כי שבירת סוד מחנה אושוויץ הייתה מונעת את השמדתם של יהודים רבים.

ב-1960, לאחר מעצרו של אדולף אייכמן, פרסם המגזין LIFE ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן בשנת 1956. "מסמך סאסן", כפי שנקרא, מצטט מפי אייכמן כך:

"כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000-20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים."

במסגרת ההבנות עם אייכמן, (שמירת השקט במחנות כלומר, הסתרת יעד הרכבות להשמדה באושוויץ) קסטנר אירגן רכבת הצלה בת 1,684 נפשות. אוטו קומוי הטיל על נציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, תנועות הנוער) לארגן את רשימות היוצאים, כולל פליטים מפולין וסלובקיה, בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש. לצידם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמאר, ואשתו, קבוצה של יתומים מפולין, וקבוצה מקלוז' שכללה גם קרובי משפחה וחברים של קסטנר. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר".

הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 והיתה אמורה להגיע לארץ ניטראלית, אך הגיעה לברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו באוגוסט 1944 318 מנוסעי הרכבת ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.

לדעתו של אלי ריכנטל, החזיק אייכמן באנשי הרכבת, כולל אשתו, אמו, ואחיו של קסטנר, במשך שישה חודשים, כבני ערובה, כדי לכפות שיתוף פעולה מצד קסטנר, כלומר את המשך קשר השתיקה, שלא יזהיר את היהודים שהם נשלחים להשמדה.

באותה עת התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב. החל מ-15 במאי ובמשך כשבעה שבועות נשלחו 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם באושוויץ.

בחורף 1944-1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לשם המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר אל מחנות הריכוז ברגן-בלזן, מאוטהאוזן וטרזיינשטט, בניסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו בהם ע"פ הוראתו של הימלר. לפי עדותו של קסטנר במשפט גרינוולד, חלק מהנאצים ביקשו לעצמם לקראת תום המלחמה ליצור לעצמם "אליבי" במשפט שהם עלולים להיות מואשמים בו. מסיבה זו הורה הימלר על הצלת האסירים במחנות ברגן-בלזן, מאוטהאוזן, וטרזינשטט, בניגוד לפקודת היטלר שיש לחסלם. הבכירים הנאצים היו זקוקים ליהודי שיעיד בדבר פעילותם, ובכר מצא בקסטנר את המתאים ביותר לכך.

לאחר המלחמה נקרא קסטנר לנירנברג על ידי התביעה האמריקאית במשפט, ומסר עדויות בכתב ובעל-פה במשפטי נירנברג לטובת ארבעת הקצינים הנאצים קורט בכר, דיטר ויסליצני, הרמן קרומיי, והנס יוטנר. באמרו שהם סייעו להצלת יהודים, ובכך הצילם מעמוד התלייה. במשפטו קסטנר שיקר, ואמר שהעיד רק לטובת בכר משום שלא עסק לדבריו בהשמדה ממש, והכחיש בתוקף את העובדה שהעיד לטובת קרומיי וויסליצני.

קסטנר טען בחקירתו במשטרה ובמשפט שהעדויות לטובת בכר תואמו עם גורמים בארץ. אחד ההסברים (שלא אומתו) הוא, שקסטנר העיד לטובת בכר כדי להשיג מידע על הרכוש שנגזל מיהודי הונגריה. על הטענה שקסטנר פעל בהוראת הסוכנות היהודית כדי למצוא בסיוע בכר את רכושם של יהודי הונגריה אומר ריכנטל שאין זה מסביר מדוע העיד לטובת שלושה רוצחים נוספים. לאור זאת הוא מעלה השערה שהסיבה לעדות (השקר) שנתן קסטנר לטובת הפושעים הנאצים היא החשש שהם יחשפו את היותו סוכן של הנאצים בבודפשט, ולכן הוא העיד לטובתם.

היכרתי אישית כמה שהיו באותה רכבת מפורסמת וניצלו. הם כמובן היו אסירי תודה לקסטנר על הצלתם. ייאמר ברורות, מי שלא היה שם אינו יכול לשפוט, אבל מכאן ועד הכתרת קסטנר כ"גיבור לאומי" רחוקה הדרך. אם קסטנר היה מסכן את עצמו ומשפחתו, ורץ מקהילה לקהילה מטיל את כובד משקלו, ומזהיר את היהודים להימלט, ולא לעלות לרכבות, זו גבורה. אבל הוא לא עשה שום מעשה גבורה, את הכול עשה למען הצלתו והצלת מקורביו, תוך הפקרת השאר. אני חוזר ומדגיש, לא ניתן לשפוט אדם במצבו.

לעומתו, חנה סנש הקריבה את חייה למען הצלת יהודים, ואין חשיבות בדבר אם הצליחה או לא. מעשה ההקרבה הוא הוא הקובע את מעמדה כגיבורה לאומית.

לקרא לשניהם, קסטנר, וחנה סנש, "גיבורים לאומיים", זו טעות עובדתית וחינוכית חמורה.

בכתבה יחצ"נית לרגל הוצאת ספרו "מן המקום שבו לא היינו אל המקום בו לא נהיה" ("ידיעות" 25.10.13), מתגלה צוהר אל נפשו של המשורר נתן זך.

המשורר הארי זייטלבך נולד בברלין לאב גרמני-יהודי, ולאם איטלקייה נוצרייה-קתולית. הוא עלה לארץ ישראל ב-1936, והחליף את שמו לנתן זך. מילדותו ינק מאמו את רגשי הניכור (אם לא לומר שנאה) ליהודים, ואת תחושת הזרות שחשה כאן, והוא הרגיש ניכור וזרות אליה, לאביו, ולחברה היהודית כולה.

בגיל 83 ערירי ובודד ללא משפחה או חברים, שופך זייטלבך-זך את מררתו ומרמורו: "מִי בִּכְלָל הֵבִיא אוֹתִי לְכָאן, / זֹאת בְּלֹא לְהַזְכִּיר, חָלִילָה, אֶת הַשָּׂטָן / כִּי עָלָיו קַל מִדַּי לְהַעֲלִיל עֲלִילוֹת / וְלֹא יִתָּכֵן כִּי הוּא אַחֲרַאי לְכָל הַצָּרוֹת."

המהפכה הציונית הביאה לראשונה לתופעה חדשה. לראשונה גוי* כותב שירה עברית. שנאתו של זייטלבך-זך לארץ וליהודים הביאה אותו אף לא מכבר להבעת הזדהות עם ארגון הטרור המוסלמי הגזעני-קיצוני IHH הדוגל בהשמדת ישראל, ולרצונו לצאת עם השייח' ראאד סלאח, וחנין זועבי למשט לעזה. והוא מצהיר עתה: "לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה. לכו לברלין לטובתכם ולהנאתכם, רק תסתלקו מכאן!" (האם זה בהשפעת שירו המפורסם של מוחמד דרוויש?)

"לחמתי במלחמת השחרור למען ישראל ולא למען יהדותי ובתעודת הזהות שלי צריך להיות כתוב ישראלי. רק משאלה אחת בליבי: מִי יִתְּנֵנִי לִהְיוֹת שׁוּב יְהוּדִי גָּלוּתִי."

והנה תעלומה, להארי זייטלבך-זך יש כנראה דרכון גרמני, הוא דובר את השפה הגרמנית, במחיר דירת הפאר שלו בתל אביב הוא יכול לקנות ארמון קטן בברלין, יש לו גם גימלת עתק מאוניברסיטת חיפה שתוכל לאפשר לו חיים נהדרים בברלין הזולה, רחוק רחוק מהיהודים אותם הוא מתעב. דיבת הארץ אותה הוא מפיץ עשויה אף להפוך אותו שם לגיבור תרבות, ולמרות זאת הוא נשאר בארץ בתל אביב. אפשר שאולי בכל זאת כאן יותר טוב?

* יכול גם בן לאב יהודי שאינו יהודי לפי ההלכה – לחוש יהודי, אך זייטלבך-זך מעולם לא התגייר פורמאלית או רוחנית, וגם לא חש עצמו יהודי.

פסטיבל נתן זך ב"ידיעות אחרונות" הגיע השבוע לשיאו. לאחר שבשבוע שעבר קבע אלי הירש כי זך הוא גדול המשוררים העבריים החיים איתנו היום, מוסיף העיתונאי אלעד זרט, במסגרת ראיון נרחב שערך עם המשורר: "אמרתם שירה עברית – אמרתם נתן זך." מה, הוא ואין בלתו?

נתן זך מגשים בהיפוך חלקי את שני החלקים של הבית הזה: מצד אחד הוא אינו האחד שנשבע ושמר, ומצד שני הוא באמת מצליח, לעיתים, להפוך את יגוניו ואת עלבוניו למזמורים הנוגעים בנימי נפשם של קוראיו.

לשאלה על מצב השירה בימינו הוא עונה: "מי יכול לשיר, על רקע המצב בישראל? גם הציפורים לא שרות כאן יותר."

אני חולק לחלוטין על קביעה מתנשאת וצרה זאת. מדי שנה מתפרסמים ספרי שירה חדשים, חלקם מקוריים ומצויינים. אבל מילא הצעירים, מה עם בני דורו החיים של זך? בתשובה לשאלה עונה זך: "אף אחד לא נשאר בחיים... עברתי את כולם..."

למיטב ידיעתי, עדיין חיים עימנו משוררים בני דורו של זך ואף מבוגרים ממנו בשנים. גם אחדים מידידיו הקרובים מחבורת "לקראת" – אריה סיון, ישראל פנקס, משה דור, בנימין הרשב וגבריאל מוקד עדיין לא הסתלקו לעולם שכולו טוב. מדוע אין לו עם מי לדבר, האם הוא שכח אותם? שכחו אותו?

כמה ממשוררנו הזקנים, מהטובים שבהם – זקנתם אינה מביישת את נעוריהם: טוביה ריבנר ב"שירים מאוחרים" וב"אחרונים", חיים גורי ב"מאוחרים", ב"עיבל" ולאחריו, יצחק אורפז ב"נגיעות" הנפלאות שלו, אריה סיון ב"השלמה" – כולם ממשיכים לכתוב, ושירתם משתבחת עם השנים.

קשה לומר זאת על נתן זך. השיר "יהודי גלותי" שצוטט בראיון בידיעות אחרונות, וכן שירים אחרים שצוטטו מספר השירים החדש, אינם נמנים, לדעתי, על מיטב יצירתו, ומוטב היה להם שלא יכונסו בספר. אומנם גם משוררים מצויינים אחרים נכשלו לעיתים בכתיבת שירים דלי-ערך. דרך השיר מן המכאוב אל המזמור לא תמיד עולה יפה. ברם, אין לי ספק כי מרבית שירי ספרו האחרון של זך לא ייכללו במבחר שירתו – והדברים הנרגנים והמבזים המצוטטים בשמו בגנות עמו וארצו, אף הם אינם מוסיפים כבוד לאיש.

פרופ' אריאל הירשפלד שאל פעם על שיר מסויים של משורר זקן: "מה יש פה, חוץ מקוטריי?" אעז לנחש שעל השיר "יהודי גלותי" יתקשה אפילו אוהב זך כהירשפלד למצוא מילים הרבה יותר טובות. לאותו משורר זקן שהזכיר הירשפלד היתה מספיק חוכמה לא לכנוס את השיר ההוא בספר, אך נמצא מי שהעלה אותו מן המגירה לאחר מותו. נתן זך, החי עימנו – נקווה שעוד הרבה שנים – היה עושה בחוכמה אילו ערך מיון מחמיר יותר לשירי ספרו האחרון (בינתיים).

האוטובוס נסע לאט לאט כמו צב בגלל שהיה פקק. הסתכלתי מבעד חלון האוטובוס וברחוב קרן-היסוד (בירושלים) לא האמנתי למה שראו עיניי. הורדתי את משקפי הראייה שלי, ניקיתי אותן והחזרתי לעיניי וראיתי את אותו מראה. חשבתי לעצמי שראייתי התקלקלה בבת-אחת. לצידי ישבה אישה שדרך אגב, היתה נאה מאוד, לבושה ומאופרת היטב, ריח נעים נדף ממנה, וחבשה כובע רחב שוליים. פניתי אליה.

אני: "את מוכנה להתסתכל דרך החלון ולתאר לי מה את רואה?"

היא: "אני רואה שני חרדים. חרדים חרדים. עם פאות, ציציות, לבושים שחור לבן."

היא: "את רואה טוב מאוד, מה אגיד ומה אומר? ימות המשיח הגיעו."

באותו יום הלכתי לחנות מאפים בסביבת מגוריי שנקראת "אמא". חנות גדולה ומסודרת בטוב-טעם. שם אפשר למצוא מאפים מכל הסוגים והמינים, שנאפים במקום, והריחות עושים את שלהם. ניגשתי למחלקת הבורקסים, העברתי מבט על המבחר המוצע והנה אני שומעת:

הרמתי את עיניי וממולי עמד חרדי. הבטתי בו ובלי לחשוב אמרתי:

הוא: "אני כבר מורגל ולא מתפעל מההתפעלות של הקונים. קוראים לי אהרון." וחייך.

איך אני שמחה שדרעי וליברמן הפסידו בבחירות לראשות העיר בירושלים. מה-זה שמחה! ומה קורה יום אחרי? הם כועסים אחד על השני, רבים, מאשימים מי נכשל, מי הכשיל, ומי בגד והקרע שם הוא רציני. ליברמן המובס החליט לנקום בחרדים. אריה דרעי קיבל מה שמגיע לו שיקבל, ואלי ישי שנענש ועומד בפינה מחייך חיוך גדול ואומר לעצמו: "עוד לא אבדה תקוותי."

שמה קרן נויבך שמגישה תוכנית בוקר ברדיו בעלת שם יומרני "סדר יום". היא ללא ספק עיתונאית מוכשרת, דעתנית ואינטליגנטית.

אלא, כמו בהצלחות אחרות, אחרי זמן מה מתחיל המצליח להתבשם מעצמו, והביקורת העצמית והספקות ממנו והלאה. התוכנית הפכה עם הזמן לחד ממדית. רוב המרואיינים, לא כולם, מייצגים דעות המקובלות על המגישה, והיא לרוב מחזקת את טענותיהם במקום לייצר דיון או ויכוח. גם אם המאזין מבחין בפרצה בדברי המרואיין, היא לא מנצלת אותה אלא להיפך, היא מסייעת בידו לצאת בשלום מן המצוקה ובלבד שהתיזה שלה תכה שורש.

מכיוון שבתכנית הבוקר שלמחרת הבחירות לרשויות המקומיות היא סיפקה בפתח התוכנית תשובה מוחצת לתהייה על שיעור ההצבעה הנמוך במיוחד של תושבי תל-אביב: אכזבתו של מעמד הביניים מן התוצאות העלובות של המחאה החברתית בעיר לפני שנתיים.

מאיפה היא יודעת? האם מישהו הספיק לבדוק את הנושא ברצינות במשך 10 השעות שחלפו מזמן סגירת הקלפיות?

אבל היא, שתמכה בהתלהבות במחאה, ממאנת לתת לזיכרונה לגווע, ומנסה בכל הזדמנות להחיות את האפקטים שלה, לטוב ולרע.

אך אפשר לחשוב על סיבה הפוכה לתיזה של גברת נויבך. רוב המוחים לא היו מסכנים כל כך אלא ניצלו שעשועונים במוצ"ש קיציים עם בדרנים מן השורה הראשונה שסופקו חינם. זה לגיטימי מאוד, כי טבעו של כל אדם, מכל מעמד לרצות יותר.

אך אם המצוקה היתה ונותרה כה מעיקה, מדוע לא להשקיע הרבה פחות זמן מערב בידור קיצי ב-2011? במילים אחרות, שיעור ההצבעה הנמוך מעיד על מצב שאיננו מצדיק מאמץ קטנטן כמו הצבעה כדי להשפיע על שינויו.

צחוק הגורל סיפק תימוכין להשערה הזאת. במוצאי יום הבחירות התקיים בגני יהושע מופע של הזמרת הבינלאומית ריהאנה בו נכחו לפחות חמישים אלף איש. הכנסותיו נאמדו ב-25 מיליון ששקל, ובנוסף, המופע החל באיחור של שעה.

היו ימים, בהם יוסי שריד היה חבר בכיר במפלגת העבודה. היו ימים בהם עמד בראשות מפלגת מרצ הגדולה. הוא גם כיהן כשר בשתי ממשלות, באחת כשר לאיכות הסביבה, וגם שר חינוך הוא היה. באותם ימים הוא היה פרודוקטיבי למדי.

אינני חנן קריסטל, אך את הפרטים הללו נוהג שריד להזכיר בתכיפות כזאת שלא ניתן למחוק אותם מהזיכרון.

אך הוא מסרב לרדת מן הבמה. הכלי שלו היא לשונו הארסית שמבטאת רוע, רוע ועוד רוע, ואין לך במה טובה יותר מאשר עיתון "הארץ". הוא אינו מסתפק בכך, ורץ לכל מיקרופון ומצלמה. בהופעותיו בטלוויזיה, פרצופו נאנק והציניות פורצת ממילותיו המלאות בשביעות רצון עצמית. כך הוא מצטייר כנושא את צלב הסבל של העולם. מי שלא מכיר אותו עלול לחשוב שהזעם שלו הוא קדוש, לא אינטרסנטי, לא נרקיסיסטי.

לאחרונה משודרת בטלויזיה הסדרה "ולא תשקוט הארץ" המתחקה אחרי אירועי מלחמת יום הכיפורים. לטעמי, הסדרה המושקעת היא חד ממדית ומתמקדת אך ורק במוראותיה וכישלונותיה.

ומי יותר מתאים לאג'נדה כזאת מן ההיסטוריון יוסי שריד? הוא "נעתר" להשתתף בסדרה, בה הוא מתחשבן עם גולדה מאיר בצורה הפרועה ביותר. בסצנה אחת הוא מתאר את "מינוייה" על-ידי פנחס ספיר לראשות הממשלה, ומצטט אותה כמתחסדת באומרה שקיבלה את דין התנועה. התיאטרליות הנלעגת של הקטע הזה מקוממת ממש. יוסי שריד היה עוזרו האישי והנאמן של ספיר, אך אצלו "אחרי מות – נבָלים אמור" בקטע מזעזע אחר הוא מכנה אותה "האישה המוגבלת והקטלנית הזאת."

ויוסי שריד זה, לוחם היום בחרוף נפש כדי לזכות במינוי למועצת המנהלים של בנק לאומי, כדירקטור מטעם הציבור, שאותו הוא לא שואל. אם זה יקרה, הוא בוודאי יטען שבסך הכל הוא קיבל את דין התנועה.

בשבוע שעבר פרסם הסופר א"ב יהושע מאמר בעיתון השמאל הצרפתי, "ליברסיון", שבו ניסה להסביר את התופעה המדהימה שנגלתה לעולם עם לוויית ההמונים של הרב עובדיה יוסף. אני אוהב את יהושע. לטעמי, הוא ראוי לפרס נובל לספרות הרבה יותר מאחרים המקודמים במרץ. ובכל זאת, מאמרו המחיש את הניתוק העמוק של חלק מהאליטה התרבותית מהעם שבתוכו היא יושבת ואליו (אני מקווה) היא מכוונת את מרכולתה האינטלקטואלית.

א"ב יהושע לא ידע להסביר כיצד בזמן כה קצר התארגנה לוויית ההמונים. אמר שבירושלים קל להניע אנשים ללוויות, ולוּ התקיימה הלוויה בת"א, סביר להניח שהיו מגיעים פחות (לדעתי, דווקא ההפך). עוד אמר שהלוויה הזאת היתה מעין בידור תרבותי לבני הישיבות המשועממים. ואחרי ההסברים המקרטעים, הודה ש"אנו החילונים, נותרנו המומים ומבולבלים אל מול ההמונים." ביחד עם אלו שלא יכלו להגיע והתעניינו באמצעות התקשורת, שיער הסופר שלפחות שליש מאוכלוסייתה היהודית של ישראל נטל חלק בלווייה. תופעה כזאת, אמר, "היא עניין לדאגה, עבור אדם כמוני."

למה? "משום שאני מאמין שלטווח ארוך, הנזק שנגרם לחברה הישראלית באמצעות הפעילות והאישיות של הרב עובדיה יוסף, הוא יותר משמעותי מההיבטים החיוביים שלו."

אל מול הכרזה קשה כזאת, סיפר יהושע על מוצאו ממשפחת רבנים ספרדים מתונים, שלא הסתגרו בד' אמות של הלכה בלבד, אלא חייבו רכישת השכלה כללית ודחפו להשתלב בחברה הכללית. זאת, בניגוד להקצנה שהרב עובדיה כפה על חסידיו. הוא מודה שאינו מכיר את מפעלו הספרותי הגדול של הרב יוסף, אבל מעולם לא שמע ממנו מסרים הומאניים מעוררי השראה. כל שהוא יודע הן פניני הלשון שהתפרסמו בשמו בתקשורת, אמירות קשות הנוגעות לציפור נפשו של יהושע, שמתאר את הרב יוסף כאייתולה איראני, לא פחות!

כאן מגיע תיאור האכזבה של "מחנה השלום" מש"ס והרב עובדיה עצמו, שלמרות שהתיר מסירת אדמות תמורת שלום, ולמרות שנולד בבגדד, שימש רב בקהיר וידע ערבית היטב, לא הוביל את המזרחיים בישראל לתמיכה בשמאל; להפך, הוא הצטרף בד"כ לימין ולא יצא נגד ההתנחלויות, שהן כידוע, "המכשול העיקרי לשלום."

ואני חשבתי שדווקא היכרותם הבלתי אמצעית של המזרחיים בישראל עם העולם הערבי וההיסטוריה הקשה שחוו, גרמה אצלם לגישה ריאליסטית מפוכחת יותר מזו של "מחנה השלום".

כך "פיצח" אחד הסופרים הישראלים החשובים את חידת דמותו של הרב עובדיה יוסף עבור קוראיו בצרפת. איזה פער עצום בין ההתמודדות של יהושע בספריו עם הגורל היהודי לבין התיאור השטחי והמתחנף ב"ליברסיון". עובדה שהסופר הישראלי אינו מכיר דבר ממפעלו הספרותי הכביר וכתביו של הפוסק המרכזי בשני הדורות האחרונים בעם היהודי – היא תעודת עניות לספרות העברית, שסופריה הגדולים ידעו לעומק לא רק תנ"ך אלא גם משנה ותלמוד, מדרש והלכה, פילוסופיה יהודית וחסידות.

מה שנותר ליהושע הוא הפחד מהתעצמות דתית-חרדית, מפגיעה בדמוקרטיה, מחוסר הומניזם וכדומה – כותרות שקראנו לאלפים בתקשורת. לשם כך לא צריך איש רוח. הסופר העברי הוא ממשיכו של "הצופה לבית ישראל", מי שאמון על ההקשבה הזהירה לרוח הזמן, לזרמי העומק המפכים בלב החברה וההיסטוריה, ולא נכנע לרעשי רקע תקשורתיים.

מה חשב יהושע כשהשווה בפני קוראיו חסרי הידע תופעה מיוחדת בהיסטוריה של עמנו עם האייתולות באיראן? גם אני שותף לחלק מהביקורת, גם לי צרם חוסר הדמוקרטיה בש"ס (ככלל, אני סבור שהעיסוק הפוליטי הזיק לרב יוסף), ונחרדתי לחילול השם של הצמדת דמות הרב למודעות הבחירות המוניציפאליות. אבל "אייתולה" רומז לכלל התופעה ששמה הרב עובדיה יוסף ולא לפרטים בתוכה.

יהושע הוא אמן המילים; יכול היה לבחור דימויים אחרים. לא לחינם בחר בדימוי הבזוי הזה. הדימוי לא פוגע ברב עובדיה לבד אלא גם ברבניה של משפחת יהושע. לא כך לימדנו אבטליון במסכת "אבות", "חכמים היזהרו בדבריכם"? אם אינך יודע להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין אמת לשקר – כולנו אייתולות. ממש כפי שכולנו "גזענים", חובבי "אפרטהייד" ו"כובשים אכזריים". למעט, כמובן, האי הבודד הרציונלי של קבוצה "נאורה" קטנה המתכבדת בקלון עמה.

הספרות העברית אינה תלויה רק ביכולת הווירטואוזית של הסופר להשתמש בשפה או בהישגיו האמנותיים; אלא ביכולתה להתמודד עם המיוחד והנִפְלֶה שבחיי העם היהודי. עם העובדות ההיסטוריות הכבירות, הלא מסתברות, שהתרגשו עלינו בעוצמה במאתיים השנים האחרונות. מי שאינו יודע להתמודד עם העוצמות האלה, עלול לבחור בדרך של ביזוי עקרונות הקיום היהודי.

יותר מסופרים אחרים בני דורו, מפעלו הספרותי של א"ב יהושע ממשיך את פרויקט ההשכלה העברית בן המאות ה-18 וה-19: הניסיון לברוח מחבל הטבור הדתי-הלכתי, ההעלאה על נס את הרציונליזם והבריחה מהמטאפיזיקה היהודית.

כך בספר מסותיו "הקיר וההר", הוא מצדד בהר הרצל, כסמל לממלכתיות הישראלית החילונית, הרציונלית; מולו הוא מעמיד את "הקיר" – הכותל המערבי, כמסמן של הדתיות המשיחית הלא-רציונלית. כדאי לשים לב ש"ההר" שמור בספרות היהודית להר בה"א הידיעה, הר הבית, שמוחלף אצל יהושע בהר הרצל.

בספרו "הממונה על משאבי אנוש" הוא מעלה הצעה לפתרון סוגיית הסוגיות בפוליטיקה האזורית (העולמית?) – ירושלים – באמצעות הבְנָיָה לוגית של הסכסוך והטענה לפיה ירושלים שייכת לכולם.

בספר קודם, "הכלה המשחררת", התכתב עם "תהילה" של זוכה פרס נובל ש"י עגנון. אצל עגנון, תהילה היא בבואתה האנושית של ירושלים המסורתית; יהושע עיצב אותה בדמות בתו של בעל פונדק ירושלמי המקיימת עמו יחסים של גילוי עריות. לא אכנס לסבך הפרשנויות, אבל בולט הניסיון "לחַלֵן" את דמותה הנשגבת של ירושלים.

אם אינך מכיר את מפעלו התרבותי והספרותי של הרב עובדיה, התכבד וקרא ספרות עזר. כבר המלצתי על ספריו של אדם ברוך כמבוא. יהושע יכול, אם ירצה, להתאמץ וללמוד את המקור. אבל שום מילה על כך בפני קוראי ה"ליברסיון"? שום מילה על מקומו של האיש ברצף ההיסטורי בן אלפי שנים של ההלכה היהודית, המשפט העברי והחיים היהודיים? רק פחד מפני הרגרסיה הדתית. את זה מכירים קוראי הליברסיון יום יום. צרפת פוחדת מהתעצמות הדת; לא הנצרות – אלא האסלאם המאיים לשטוף אותה. על הפחדים האלה ניגן יהושע בהשוואתו האומללה.

אהוד: אין מה לדאוג. היא שבוייה בידי "הסופרים והמשוררים החשובים" שרובם משתינים עליה וככה היא נראית.

סמכויותיהם של ראשי ערים בענייני תיכנון ובנייה ורישוי עסקים, חושפים אותם לא אחת להיות יעד לסחיטה, בין השאר בטפילת האשמות שווא והטרדות למיניהן. לכן, כאשר אנו שומעים על חשדות נגד ראש עיר או על ראש עיר שזומן לחקירה, אין זה מן הנמנע שמדובר בעשן בלי אש.

לא כן, כאשר מדובר בהגשת כתב אישום. ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום – הוא מי שהחשדות נגדו נבדקו בידי המשטרה, המשטרה החליטה לפתוח בחקירה פלילית, החקירה הפלילית הניבה ראיות-לכאורה שהביאו להמלצה להעמיד לדין, ובדיקת הפרקליטות קיבלה את ההמלצה וגיבשה אותה לכתב אישום.

במקרה כזה, אף אם מבחינה משפטית טהורה עומדת לנאשם חזקת החפות – מבחינה ציבורית עליו לטהר את שמו בזיכוי מוחלט, על מנת שיוכל להמשיך לכהן בתפקידו.

למרבה הצער, החוק אינו דורש זאת. יש לשנות את החוק, אולם גם ללא חקיקה, ראוי היה לבסס זאת כנורמה ציבורית; נורמה על פיה ראש העיר עצמו יתפטר, או לפחות ישעה את עצמו, ויתרכז בטיהור שמו בבית המשפט.

ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום לא עשו כן. הם אחזו בקרנות המזבח של השררה, וגם לאחר שהודחו במצוות בית המשפט העליון, התעקשו להתמודד על כהונה נוספת. אוי לבושה! בשלוש הערים בהם מדובר, בת ים, נצרת עלית ורמת השרון, הציבור נתן את קולו ברוב גדול לנאשמים.

זוהי תעודת עניות לתושבי הערים הללו ולחברה הישראלית כולה. יש בהצבעה הזאת מסר חמור ביותר, של סלחנות כלפי שחיתות ציבורית. לא נורא, תגנוב קצת, אולי גם תיקח קצת שוחד, העיקר שהביוב יזרום, הרחוב יהיה נקי, חוגי הקרמיקה והכדורסל יפעלו כראוי ורמת החינוך תהיה נאותה. אולם מהי משמעותה של רמת החינוך, כאשר הדוגמה האישית של העומד בראש ושל ההורים שבחרו בו, היא שהשחיתות מותרת?

פן נוסף של הבחירה בראשי הערים שבית המשפט העליון הורה להדיחם, הוא צפצוף של הבוחרים על בית המשפט העליון וזלזול בו. זהו ביטוי לכרסום העקבי במעמד בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים. מי שאשם בכרסום הזה, אינו אלא בית המשפט העליון עצמו. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, הוא למעשה פוליטיזציה של בית המשפט, שנטל סמכויות לא לו והחל לדון בסוגיות השייכות לכנסת ולממשלה. בכך הוא הפך להיות חלק מהמשחק הפוליטי. וכאשר השופט הופך לשחקן, אין הוא יכול לצפות שימשיכו להתייחס אליו כאל שופט. וכשמתייחסים לשופט כאל שחקן, גם עושים עליו פאולים. אלא שאז, אין מי שישרוק.

שחיקת האמון הציבורי בבית המשפט היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק. ההתנגדות הגורפת לכל רפורמה במערכת המשפט, היא המשך מצעד האיוולת של מי שמתיימרים להגן על בית המשפט, אך במעשיהם הם שוחקים את אמון הציבור בו. מה עוד צריך לקרות כדי שמי ששלטון החוק יקר לו, יבין זאת?

טיפול בית המשפט העליון בפרשת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, היה לקוי מיסודו. מאחר שהחוק אינו דורש את הדחתם של ראשי הערים – עצם החלטת בית המשפט להדיחם היתה בעייתית מאוד. אולם ההחלטה להדיחם, מצד אחד, ולאפשר להם להתמודד, מצד שני, היא החלטה אבסורדית. אם אין הם יכולים לכהן כראשי עיר, יש למנוע את התמודדותם. אם אי אפשר למנוע את התמודדותם, אין להדיח אותם. ההחלטה השעטנזית הזאת, יצרה תסבוכת חסרת מוצא. איך יכול כעת בית המשפט להדיח את נבחרי הציבור, שרק לפני שבועות אחדים הוא התיר להם לעמוד לבחירת הציבור?

בסיטואציה שנוצרה, תהיה זו טעות חמורה של בית המשפט אם ישוב ויתערב. כעת, עליו להשאיר את הסוגייה לפתחה של הכנסת. יש לקוות שהמחוקק יקבע כללים ברורים, על פיהם מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו רשאי לכהן כראש רשות מקומית ולהתמודד על התפקיד.

* אני איש של חורף, האוהב שעון קיץ. אילו היה הדבר תלוי בי, כל השנה היה שעון קיץ ובחודשים יולי ואוגוסט השעון היה זז שעה נוספת.

אף פעם איני שש כאשר עוברים לשעון חורף. אולם השנה, לראשונה, לא חשתי שגוזלים מילדיי, ממשפחתי וממני שעת אור בשרירות לב, כאשר החורף מוכרז בעיצומו של הקיץ, אלא שהתקבלה החלטה סבירה ומאוזנת.

* מזה שבועות אחדים, אנו חיים תחת מתקפה של קמפיין לעידוד הירידה מן הארץ. זה החל בסדרת כתבות בערוץ 10 וסחף את התקשורת כולה. היסטוריון שיקרא בעוד 100 שנה את עיתוני התקופה, יחשוב שבעשור השני של המאה ה-21 צעירי ישראל עמדו בתור ליד השגרירויות הזרות, הארץ ננטשה בידי צעיריה והבדיחות של שנות ה-60 על האחרון שייצא ויכבה את האור נראו על סף מימוש. וכמובן, מחוז החפץ של צעירי ישראל הוא ברלין, אליה הם נהרו בהמוניהם. וכי יש מקום על פני חֶלֶד, שטבעי יותר ליהודים לחיות בו, 70 שנה אחרי השואה, מאשר ברלין?

הראיון המרכזי במגזין השבועי של "ידיעות אחרונות" "7 ימים" השבת, היה עם המשורר נתן זך. בראיון, לרגל צאת ספר שיריו החדש, כמעט שלא היתה התייחסות לספר ולשירים. הראיון היה במה לביטויי נרגנות, מאיסה בארץ והשפרצת מי שופכין על המדינה. דברו של איש הרוח, חתן פרס ישראל, נשמע כקרקור העורב – רק רע, רק רע, רק רע. הוא לא הציב חזון כלשהו, הוא לא קרא לצעירים להיאבק כדי לתקן את הראוי לתיקון. כל המסר שלו היה כמה חרא כאן, "גם הציפורים לא שרות כאן יותר ... לא יצמח פה שום דבר." הוא סיפר ש-13 השנים המאושרות בחייו היו השנים שבהן עזב את הארץ וחי בלונדון (המראיין, אלעד זרט ציין שבאותן שנים אליהן זך מתגעגע כל כך הוא לא כתב ולו שיר אחד) והוא מצטער שחזר לארץ כדי לטפל באימו החולה ונשאר כאן. המסר שלו לחברה הישראלית היה – תברחו מכאן כל עוד נפשכם בכם. בעיקר לגרמניה. אלא מה?

וגם "7 לילות" לא מפגר אחריו. שם מרואיין השחקן דודו זר שירד מן הארץ ללוס אנג'לס ובשורתו לדור שגדל עליו בטלוויזיה: "תחיו רק איפה שטוב לכם, גם אם זה באוסטרליה או בברלין." כמובן שבברלין, וכי חשבתם אחרת?

ובינתיים, בעיצומו של הקמפיין הזה, הגיעו תוצאות האמת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסה דו"ח. דו"ח שלא יעשה כותרות, דו"ח מצ'עמם. מן הדו"ח מתברר בכלל, שיש ירידה מתמדת בירידה מן הארץ, הן במספרים מוחלטים והן באחוזים ושהירידה מישראל בהשוואה להגירה ממדינות ה-oecd האחרות, היא אחת הנמוכות ביותר. נתוני הירידה מישראל הם בשפל חסר תקדים. מאז 1990 ועד היום חלה ירידה דרסטית של 35% במספר היורדים. אני מדגיש – במיספר המוחלט. לנוכח הגידול הרב באוכלוסיית המדינה בשנים הללו, באופן יחסי המספר גדול הרבה יותר. אחוז היורדים מן הארץ הוא שני פרומיל, שהנו אחוז נמוך במיוחד ביחס למדינות ה-oecd.

התקשורת חיה בבועה חברתית, ומתוכה ועליה היא מדווחת. מעולם היא לא נראתה מנותקת יותר מן המציאות.

* מוסף "הארץ" הקדיש השבוע את עמודים 34-43 לכתבת ענק שנועדה להוכיח, שמאורעות תרפ"ט הן "נראטיב" ציוני ולהציג מולו את ה"נראטיב" הפלשתינאי. זאת, כקידום מכירות של ספר אותו כתב פוסט היסטוריון אנטי ציוני, פעיל "תעאיוש", הלל כהן. כהן טוען שאינו מצדיק את מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון, "אני בשלב של להבין." ומה הוא מבין? "שזו היתה פעולת מנע, כי היהודים ניסו לקחת מהם את הארץ." את המאורעות, על מעשי הטבח ההמוניים שבהן, משווה כהן למבצע "עופרת יצוקה".

האמת היא, שהוויכוח הבסיסי של כהן הוא עם ה"שמאל" הישראלי, הטוען שכל הבעיות הן בגלל "אקיבוש". "זה המלכוד של שמאלני מצוי, שחוזר ומצהיר שהוא נגד הכיבוש [שגיאת הכתיב – במקור, א.ה.] של 67'. אפשר לפתור את הבעיה של 67' על ידי הפסקת הכיבוש, אבל זה לא יפתור את שורשי הסכסוך. הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעייה."

כלומר, אם ישראל תיסוג לקווי 49', לא יהיה בכך כדי לפתור את הבעייה, כי העוול קדם לקווים אלה, ואת העוול יש לפתור מן הבסיס. אז מתי נעשה העוול? שמא במלחמת השחרור, ב"נכבה", בקיבוש של 48'? לא.

"אין ספק שהכיבוש שנמשך מ-67' עד היום קשה ביותר ברמת חיי היום יום של הפלשתינאים, אבל מבט היסטורי כולל על יחסי יהודים ערבים בארץ מוכיח שהסיפור הרבה יותר מורכב, ולכן עלינו לחזור ל-1929." שהרי העוול אינו קיומה של מדינה יהודית, אלא קיומה של "קהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ," וזו קיימת, לטענתו, כבר משנות העשרים של המאה שעברה. "בשנות ה-20 הגיעו מאה אלף יהודים... אני לא חושב שהציונות ניסתה מספיק לבוא מעמדה של אורחים מבקשי מקלט. ... הציונות באה גם לשלוט ושם הכשל שלה."

יש לכהן גם חזון. "היהודים מונים כ-7 מיליון איש שחיים בארץ. זה קרה בתהליך מתמשך, בניגוד לרצונם של הפלשתינאים ועל חשבונם. ... גם האימפריה הרומית הלכה והתעצמה, עד שקרסה. זה שיש גרף לכיוון מסוים לא מסמן לנו מה יוליד ההמשך." אופטימי.

יש לי בקשה למפיצי העיתונים. אנא, צרפו ל"הארץ" שקיות הקאה.

* ועדת השרים לחקיקה אימצה הצעת חוק פרטית של ח"כ ליצמן מיהדות התורה, על פיה כל ויתור בירושלים ידרוש רוב של 80 ח"כים. השרה ציפי לבני הגישה ערר על ההחלטה, וזו עתידה להידון בקרוב במליאת הממשלה.

בכל דיון בסוגיית ירושלים, מן הראוי לדון בשאלה – מהי ירושלים? מהם גבולותיה? יש לזכור, שירושלים שסופחה לריבונות ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, לא היתה רק בגבולותיה המוניציפליים של העיר, כפי שהיו בתקופת המנדט ובתקופת השלטון הירדני, אלא צורפו אליה כפרים שכנים רבים, שלא היו חלק ממנה.

אני תומך בשלמותה ואחדותה של ירושלים ושולל נחרצות את ההצעות נוסח ברק ואולמרט, שהציעו למסור לפלשתינאים את מזרחה של העיר, כולל העיר העתיקה (למעט הרובע היהודי), כולל הר הבית (עם פלפולים מתחכמים על איזו ריבונות ישראלית תת קרקעית אמורפית בנוסח ישראבלוף). אבל האם יש סיבה להתעקש על כל השכונות והכפרים סביב ירושלים, שכל מה שהם נותנים לנו זו תוספת של אוכלוסיה פלשתינאית רבה, המצמצמת את הרוב היהודי המוצק במדינה ובעיר? איני רואה תועלת לאינטרס הישראלי ולייעודה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית, בשליטה לאורך זמן על אותן שכונות.

מצד שני, אני רואה חשיבות רבה לכבוד שעלינו להעניק לריבונות ישראל. עצם העובדה שהחלנו את הריבונות הישראלית על אותן שכונות, גם אם היתה זו טעות, יצרה מציאות חדשה, שמדינה המכבדת את עצמה ואת ריבונותה אינה יכולה להתעלם ממנה.

דומני שהסוגיה הזו קיבלה מענה ראוי בחוק המחייב רוב של 61 ח"כים בכנסת ובאישור של משאל עם לוויתור על שטח ריבוני. אני מאמין, שאילו יבוא לאישור העם הסכם שפוי של פשרה טריטוריאלית, שבה האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים יהיו בריבונות פלשתינאית וגושי ההתיישבות היהודיים ובקעת הירדן רבתי יהיו בריבונות ישראל; ושבה העיר ירושלים השלמה תישאר בריבונות ישראל אך חלק מן המעטפת שסופחה אליה יועבר לריבונות פלשתינאית – הצעה כזו תאושר במשאל העם.

* תרחיש: ראש הממשלה מחליט להגדיר כיעד לאומי עליון – היערכות לרעידת אדמה. הוא מקים צוות משימה בין-משרדי בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ. הוא מקים קבינט הערכות בראשותו. הוא מעביר בממשלה תכנית חומש לאומית, להערכות מבחינת הכנת התשתיות, הכנת מבני המגורים והכנת כוחות ההצלה, מס רכוש וכו' להתמודדות עם התוצאות.

איזה גיחוך הוא יעורר. פניקיסט, יכנו אותו. הוא בורח מהתמודדות עם הבעיה הפלשתינאית ואקיבוש. אולם ברגע שתהיה רעידת אדמה, הנזקים בנפש וברכוש יהיו מינימליים ופעולת כוחות ההצלה תהיה מיטבית, כל הגיחוך ישכח.

משל, למה הדבר דומה? לביקורת על נתניהו בנושא הגרעין האיראני. ובניגוד לרעידת האדמה, שניתן למזער את נזקיה, אולם אין לנו כל יכולת למנוע אותה – בסוגיה האיראנית מדיניות ישראל עשויה להביא למניעת התגרענותה של איראן. אז שיגחכו.

* פרשת האזנות הריגול מעידה עד כמה ריגול בין מדינות ידידות הוא תופעה שכיחה בכלל, ואצל האמריקאים בפרט. עובדה זו מאירה בזרקור ענק על הצביעות שבפרשת פולארד. כמה שרירות נעוצה בעונש חסר הפרופורציות אותו מרצה פולארד כבר כמעט שלושה עשורים.

* בסקר דעת קהל ב"הארץ", בעריכת פרופ' קמיל פוקס, הכפילה מרצ את כוחה וקיבלה 12 מנדטים. זו תוצאה מדאיגה, לא רק כיוון שמרצ היא מפלגה קיצונית, אלא בעיקר כי היא מקצינה. זהבה גלאון קיצונית ומיליטנטית יותר מקודמיה לתפקיד. היא מושכת את מרצ לכיוון שמאלני רדיקאלי יותר, לכיוון פוסט ציוני. אם מרצ ממוקדת על הסקאלה הפוליטית בישראל בין מפלגת העבודה לחד"ש, גלאון מעבירה את המטוטלת באופן חד משמעי לכיוונה של חד"ש, האנטי ציונית. אם אין זה טרנד רגעי אלא מגמה, זו בשורה רעה לחברה הישראלית, כיוון שהיא מצביעה על הקצנה וקיטוב, כאשר יש צורך בהעמקת הלכידות החברתית.

* בשיטוט רטרואקטיבי בגיליונות האחרונים של חב"ע נתקלתי בשאלה מי החכם שטען שאסון הבונים הוא תוצאה של מזוזות פסולות. ובכן האיש הוא הרב יצחק פרץ, היו"ר הראשון של ש"ס ומי שכיהן מטעמה כשר הפנים ושר הקליטה.

* בגיליון שבת של "מעריב", דוּוַח על תופעה חדשה – אנשים עולים לרגל לכיסא שעליו נהג הרב עובדיה לשבת בדרשותיו ברחבי הארץ, הנמצא אצל הנגר שבנה אותו, בקריית מוצקין. הם יושבים על הכיסא כסגולה למציאת זיווג לילד, לכניסה להריון, לבריאות וכד'.

בתמונה שנלוותה לכתבה נראו חמש נשים, אחת יושבת על הכיסא וארבע עומדות בתור. שלוש מן הנשים לבשו מכנסי ג'ינס צמודים צמודים, אחת לבשה טייץ ואחת – מכנסיים קצרים.

מצד אחד, אני תמיד שמח להיווכח במציאות השונה מהסטריאוטיפים המגזריים המקובלים. הנה, נשים מתנהגות אחרת מן המצופה מהן על פי מראן החיצוני. אולם אני ממש מצר על כך, שבמקום שחילונים יתחברו למסורות היפות של היהדות, לעומק הרוחני והאינטלקטואלי שביהדות, הם מתחברים דווקא להבל וריק, למסורות פגאניות ופרימיטיביות הסותרות את רוח היהדות. בשבת בה קראנו על מותו של אברהם אבינו, שאלתי את עצמי לשם מה צריך היה אברהם (על פי המדרש) לנתץ את פסלי האלילים ולצאת למסע הארוך הזה, אם צאצאיו חוזרים לעבודת אלילים?

הרב עובדיה, שהיה רציונליסט, סלד מהמסורות הללו ... מה שלא הפריע לו לעודד אותן ככלי לגיוס תמיכה אלקטורלית בש"ס.

* ביד הלשון. כל עוד הרב עובדיה היה בחיים, רק אנשי ש"ס וחסידי הרב כינו אותו "מרן". מאז מותו, התקשורת כולה החלה לכנות אותו כך. ולתואר מרן, הוסיפה התקשורת את ה"א הידיעה "המרן". "מה תהיה דמותה של ש"ס אחרי מותו של המרן?"... "מי יהיה המרן הבא?"... וכן הלאה.

אלא ש"המרן" עם ה"א הידיעה הוא שיבוש. מרן – פירושו "אדוננו" בארמית. וכפי שלא נאמר "האדוננו", כך אין לומר "המרן".

גם הכיתוב מר"ן, שראיתי במספר מקומות שגוי – אין המדובר בראשי תבות.

לפני כשנתיים קבלתי מייל מבהיל באנגלית: "אני בלונדון," נכתב בו, "יצאתי מהמכונית ששכרתי לקנות משהו ואז פרצו למכונית ולקחו את תיק המסמכים שלי עם הדרכון, הלפטופ והדולרים. נשארתי עם כמה פרוטות שהיו בכיסי ואני זקוק לעזרה כספית!" – ועל החתום א. ש., קרוב משפחה שלי.

כעבור שעות מיספר, בעודי תוהה מה לעשות, הגיע מייל מקרוב אחר, המודיע בשמו של א.ש. שהוא בריא ושלם, "שום פריצה לא היתה, מאומה לא נגנב, ונא לא לשלוח כסף!"

מסתבר שהאקרים פרצו למחשב הנייד שלו והודיעו לקרובים ומכרים שמכותבים איתו על "מצב החירום" של יקירם במטרה לסחוט כספים. עד שהגיעה בשורת הניחומים כבר שלחו שני קרובים כמה מאות דולרים לנשדד המסכן.

בשבוע שעבר שוב הגיע אלי ס.או.ס: "אני נמצא בלימסול שבקפריסין. גנבו ממני את הארנק עם הדרכון, פנקס ההמחאות וכל הכסף. נשארתי חסר כל ואבקש מאד שתעזור לי!" חתום ע.כ. – אף הוא קרוב משפחה שלי.

למודת ניסיון כבר לא נבהלתי. אמנם לימסול החליפה את לונדון אבל השיטה אותה שיטה והפרינציפ נשאר אותו פרינציפ: פורצים למחשב, מוצאים שמות שכיחים בו, מפברקים סיפור על הקרוב/הידיד שנכנס למצוקה ומצפים שמישהו תמים ייפול ברשת וישלח מזומנים.

הפעם הייתי בטוחה שהקטסטרופה החדשה אינה אמיתית יותר מזו שקבלתי בשעתו אך ליתר ביטחון צלצלתי ל-ע.כ. בסביון. הוא היה בבית, לא בלימסול, ועוד לפני שפתחתי את פי הודיע לי בקול משועשע: "לא נסעתי לשום מקום, לא איבדתי שום דרכון ושום כסף, אבל הטלפון מצלצל בלי הרף וכולם שואלים לשלומי –האחדים האמינו כי באמת קרה לי משהו נורא... מכרה בהודו, שלא התכתבה איתי כבר שנים, צלצלה לשאול כמה כסף לשלוח..."

מסתבר שקיימת חבורת רמאים בינלאומית שפורצת למחשבים ומחפשת בדואר האלקטרוני קורבנות לסחיטה בתואנות של פריצה ושוד. נא לא להיבהל. שום אסון לא קרה.

אני מאוד אוהבת מה שמכונה "אוכל יהודי": מרק צח, געפילטע פיש (דג ממולא), כבד קצוץ, רגל קרושה וכמובן צ"ולנט עם קישקע (חמין עם מעיים ) ועוד ועוד מטעמים של יהודים יוצאי פולין ורוסיה.

לא כל ידידיי מתים על האוכל הזה. יש החושבים שדג הראוי לשמו הוא דג ים צלוי או אפוי, והם אינם סובלים, אפילו סולדים, מהרגל הקרושה הרוטטת.

עוד זכור לי טעמו של עונג השבת, כשהלכתי עם הוריי אחר בית הכנסת לאכול צ'ולנט וקישקה במסעדה קטנה בכיכר המלך אלברט, בפינת הרחובות נחמני בצלאל יפה ומונטיפיורי בתל אביב. כיום עומד שם מבנה מפואר שאמת מים זורמת בקומת הכניסה שלו. בעל המסעדה, יהודי גוץ, דתי מאוד, לא גבה כסף בשבת והאכיל את לקוחותיו הקבועים "על החשבון". הם שלמו רק למחרת.

גם כיום יש מסעדות יהודיות בעיר, משמואליק כהן הוותיק בקצה רחוב הרצל עד "בתיה" במושבה החדש בחשמונאים, אבל בניגוד למצופה, רובן אינן כשרות (ואולי הן כשרות, אבל בלי הכשר מהרבנות משום שהן פתוחות בשבת וגובות כמובן תשלום מיידי). מספרן אינו רב והן טובעות בים הקולינרי המגוון בעיר. וחבל. שומרי מסורת מחפשים מסעדות כאלו ותיירים רבים, בעיקר מארצות הברית, מקוים למצוא בישראל אוכל יהודי.

והנה נתקלתי במודעה של "מסעדה יהודית" בבני ברק. היכן נמצאים השפים של האוכל היהודי? בבני ברק כמובן.

אצתי לבני ברק. נאמר שהמסעדה נמצאת ברחוב ז'בוטינסקי ליד מכון מור. שוטטתי הלוך וחזור ולא ראיתי שום מסעדה, רק כמה בתים נושנים דמויי חומה ללא פתח. מזל שמישהו גילה לי את הסוד: הכניסה מהחצר, לא מהכביש הראשי. רעיון טוב – הכביש הבינעירוני הזה הוא מהרועשים והמאובקים במדינה, לא אתר לסעוד בו את הלב.

דרך החצר הגדולה, המשמשת גם מגרש חנייה, נכנסנו לאולם נושן, ודאי מימי הבראשית של בני ברק, רחב ידיים אך ללא תואר והדר. אבל הרי לא חיפשתי מסעדה פלצנית. העיקר שיש חנייה ושהאוכל יהיה ראוי לשמו.

ישבו שם כמה גברים מזוקנים בכיפות שחורות מרובעות שסעדו איש איש ליד שולחן משלו, מיספר זוגות של "בעלי בתים", שולחן של שלישיית בחורים בעלי פאות וזקנים, וגם משפחה צעירה עם ילדה ועם עגלת תינוק, וקשישה בכובע מרשים שאכלה בגפה. סועדים אחדים היו גלויי ראש. אולי גויים שגם אם אינם ידועים כאוהבי ישראל, אוכל יהודי הם דווקא אוהבים ואולי "גויים" משלנו שמתגעגעים למטעמי אימא או סבתא.

כיוון שהאוכל הזה כה אהוב עליי הזמנתי ב"שוט" אחד של בולמוס – מרק עוף עם קניידלך (כופתאות), כבד קצוץ ורגל קרושה. בלי צ'ולנט – היה יום רביעי בשבוע ולאכול צ'ולנט בסתם יום של חול זאת כמעט עבירה. גם דג ממולא לא הזמנתי. אותו אפשר לקנות בצנצנת או פחית בכל מכולת. ואף לא נתח בשר – אכלתי מספיק בשרים במסעדות בתל אביב. אבל הרי לא הטרחתי את עצמי לבני ברק בשביל שלוש מנות בלבד – והזמנתי גם קרעפלאך, כיסוני בשר.

על השולחן הופיעו מיד חזרת , סלט מלפפונים חמוץ-מתוק, כרוב כבוש, פרוסות חלה בכמות בלתי מוגבלת, קנקן מים קרים וכמו כן דף של ברכת המזון למי שאינו יודע את הברכה בעל פה.

אחריהם הגיע מרק העוף בקערה בגודל של מרקייה. מרק מעולה ומאוד משביע. מניתי בו שמונה(!) קניידלאך. לא גדולים אמנם, אך שמונה!

אחר כך, בקערה שיכולה להשביע שלושה פיות רעבים ועוד להותיר, בא הכבד הקצוץ. טוב גם הוא, אבל קצת מתוק. שתי המנות כבר מילאו אותי לחלוטין. אחרי מחצית הכבד הקצוץ חשתי כמו בשדה קרב כשהתבוסה קרובה. איך אשתלט על ההזמנה הנוספת? למה יש לי עיניים גדולות שאינן מתחשבות בכח הבליסה המוגבל ? גייסתי את שארית כוחותיי, נאנחתי והמשכתי הלאה.

בצעד מהיר הופיעה הרגל הקרושה. השבח לאל! הפעם היתה המנה בגודל נורמאלי, מיועדת לבשר ודם ולא לנפילים. המנה הזו, הקטנה ביותר, היתה גם הטעימה ביותר, מפולפלת בדיוק כפי שצריך.

מצבי כבר היה לאחר ייאוש. גם אילו ירד לפתע מהשמיים המן שטעמו כצפיחית בדבש לא הייתי מסוגלת לטעום ממנו אפילו כזית. בלי להעיף מבט על כיסוני הבשר שזכרו לבוא, ביקשתי לארזם בשביל ה"דוגי", הכלב שאין לי, בתקווה שמחר כבר יצליח הדוגי – אנוכי – ליהנות מהם. על מנה אחרונה לא היה אפילו כוח לדבר.

הסעודה בכל מכל כל, ארבע המנות, התוספות ובקבוק קוקה קולה, לרבות התשר, עלתה 149.20 שקל. בגלל גודל המנות, ומשום שהסעודה הכבדה הכבידה גם על כוח המחשבה, התקשתי להחליט אם המחיר סביר או מופרז.

המלצרים היו ראויים לתשר שקיבלו. עבדו באדיבות וזריזות. עוד זה הולך וזה בא. כולם צעירים, רובם בכיפות צבעוניות ועורם כהה במפתיע. בעצם דמו לילידי צפון אפריקה ולא ליוצאי ממלכות הצ'ולנט שבמרכז אירופה. בעלי המסעדה נולדו כנראה במרוקו.

אחרי שקרב האוכל הסתיים קמתי בכבדות ממושבי להסתכל בתערוכת המאכלים לאורך קיר המסעדה. מסתבר שהמטעמים שהזמנתי אינם אלא אפס קצהם של מיני המאכלים כאן. המרק הצח, הרגל, והכבד האשכנזיים, הם רק פסיק מכל קיבוץ הגלויות במסעדה. כיכבו בה מטעמים מאירופה ואסיה, מצפון אפריקה ומדרום אמריקה,כמעט מכל הארצות עליהן למדנו בשעורי הגיאוגרפיה בבית הספר. היצע רבגוני כזה טרם ראיתי, וודאי לא ב"מסעדה יהודית". מה לא הכילו המדפים? היו כמובן המאכלים "הרגילים", דגים מכל המינים וסגנונות ההכנה, עוף צלוי ברוטב פטריות 47 שקל – המאכל היקר ביותר פה, רולדת בשר, כבדים צלויים, סטיק פרגייה, מעדן שום, קבאבוני בשר, קולוסלאו, פשטידת שזיפים בתפוחי עץ עם צימוקים..

ולצדם התמקמו עגבנייה מרוקאית, ביצים בנוסח הונגרי, מלפפון וגזר רוסי, וחדש! חדש! מלפפון ירושלמי, ירקות מוקפצים בסגנון צימעס, מטבוחה ביתית, שניצל וינאי, אמפנדס ממולאים בשר או ירקות, סטיק חזה ברוטב מקסיקני, עוף בנוסח טריאקי, מוסקה ברוטב אדמדם, גזר אסייתי, מאכלי שורש נוסח ארגנטינה, אורז אשפלני בסגנון בוכרי, סלט בסגנון הודי, רולדה עוף ברוטב צ'ילי, חומוס וטחינה, כמובן ועוד ועוד מעדנים שאת שמם לא שמעתי מעולם, אינטרנציונל קולינרי המאחד את כל היבשות במסעדה היהודית.

ובכלל, המסעדה הזו אינה בת יחידה אלא רשת ענפה. אפשר לאכול במקום,לקחת הביתה, לעשות הזמנות לאירועים,לשכור את האולם. אפילו מכונת פופקורן אינה נעדרת. והכל גלאט כושר, בלי טענות וקושיות, בהשגחת בד"ץ הרב לנדאו. יש גם ארוחה עסקית: מנה עיקרית, שתי תוספות, שני סלטים ולחמנייה – 40 שקל. עיקרית בלבד במחיר מציאה – 24 שקל. תוספות בלבד -27 שקל. מים בלבד מן הסתם חינם.

ואני ידעתי רק את הקישקע והרגל שלי! ובעצם אולי הצדק עם המסעדה. מדוע דווקא אוכל יהודי הוא מאכלם של יוצאי רוסיה, פולין או ליטא – הרי יהודים נפוצים בכל רחבי העולם ובכל ארץ מושפעים מאכליהם ממאכלי סביבתם!

כעת הבנתי למה התכוונה מודעת "המסעדה היהודית": "אצלנו תמצאי את הגעפילטע שמירי אוהבת, את הפלפל ממולא ששלוימי הזמין, הטורטיה שיעלי בקשה, החריימה שאימא חייבת, הקוסקוס לאורחים... רק המסעדה היהודית מציעה לך לבחור את מה שכל אחד בבית הכי אוהב..."

אז בפעם הבאה כשתתחשק לי ביצה הונגרית או אמפנדס ממולא או איזה מאכל אקזוטי שאינני מכירה, אבוא – על בטן קיבה ריקה כמובן – ל"מסעדה היהודית".

אהוד: אנחנו מכירים את המקום. ישנה שם "המסעדה היהודית" בימי השבוע הרגילים, וישנו האולם הסמוך, הגדול, המשמש גם לחתונות, אבל בימי חמישי ושישי בשבוע הוא הופך לשוק אוכל-מוכן ענקי, ולא יקר. אנחנו מבקרים בו מדי פעם ולוקחים מנות אוכל הביתה. אני "משוגע" על סלט המלפפונים הטריים עם בצל וחומץ, שהם מכינים בנוסח הונגרי. יש שם גם הררי חלות טריות של מאפיית ויז'ניץ. ומה שמעניק מימד ציורי-אותנטי למקום – הוא שפע העובדים הצעירים בעלי הכיפות השחורות והפיאות המתנוססות, כנראה בחורי-ישיבה, שמתרוצצים וממלאים במהירות כל משאלה של אדון או גברת, גם אם היא בעלת ציצים בולטים.

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי ה"גניוס" היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופאיות העשירות. כלום אין מחיר הציונות כולל גם אם סכנת ירידת פוריותו של ה"גניוס" היהודי בישראל, וזאת עקב סכנת הצטמצמות? כלום אין לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות – כלפי מדינת ישראל?

יונתן רטוש: אני יכול להניח שהיהדות, בתור קהילה עירונית בעיקרה, סוחרית, ניידת, בלתי יציבה, ערנית, ואשר הלימוד, וההתקדמות האישית בכוחו, תפסו בה מקום נכבד ביותר – מילאה בדרך הטבע, בחיים האינטלקטואליים של ארצות אירופה ואמריקה, מקום נכבד הרבה יותר מאחוזה בכלל האוכלוסייה. אבל, עצם שאלתך על מקורו של ה"גניוס היהודי" הריהי, מבחינת ראייתי שלי את המציאות – שאלה חיצונית וזרה לגמרי, זרה לי וזרה לאומה העברית החדשה שעליה יש לי, לנו, בארץ, הכבוד להימנות. עם כל ההערכה לכל אינטלקטואל יהודי באשר הוא אינטלקטואל, רואה אני סכנה חמורה ביותר בכל "תודעה יהודית" ו"תודעה ציונית" שמנסים הורים, מורים, עסקנים ואינטלקטואלים יהודים וציונים למיניהם לשתול כאן, בקרב בני-הארץ, כל השנים.

חוששני שכאשר אתה אומר "מחיר הציונות" אתה מתכוון למה שהפסידה היהדות בכך שהיישוב בארץ, במדינת ישראל, שועה בהתיישבות, בכלכלה לאומית, בצבא, בעצם חיי המדינה הריבונית הלאומית שלו. אני איני יכול שלא לחשוב על העיוות הנפשי, המחשבתי, האידיאולוגי – העולה בקרב בני הנוער העברי עקב הכפייה האינטלקטואלית של החינוך היהודי בנוסח הציוני, שכופים עליו בכל שלבי מערכת החינוך ובכל אמצעי התקשורת ההמונית. התפיסות היהודיות של השלטון הישראלי זרות לעצם מהותה של לאומיות, לעיקר מהותו הקיבוצית של הנוער, שהוא בדרך הטבע בן לאומה חדשה, אומה נורמאלית, האומה העברית החדשה.

אהוד בן עזר: חינוכם של בני-דורי בבית-הספר בארץ היה מושתת על שתי הנחות מובלעות: האחת – שלילת הגלות, וממנה השתמעה ברבות הימים ההנחה האכזרית כי יהודי אירופה "אשמים" כביכול באחריתם הנוראה, מאחר ולא התגברו מבעוד זמן על טבעם ה"שלילי" באמצעות עלייה לארץ-ישראל.

וההנחה השנייה: שהנורמליזאציה של הקיום הלאומי היהודי, אליה חותרת להגיע הציונות – תפטור אותנו, את הדור הצעיר הנולד בארץ-ישראל – מכל עיוותיה וסבלה של המורשת היהודית הגלותית.

עם התבגרי עלו בי ספקות קשים. האומנם הקיום היהודי בגלות הוא כה שלילי ופסול מיסודו? אולי החינוך והספרות הציוניים הטעו אותנו ועיוותו את נפשנו להתייחס אל שואת יהודי אירופה מבעד לנקב הצר של הפיתרון הציוני, מבלי להבין את המשמעויות הדתיות, הפילוסופיות, ההיסטוריות והפוליטיות האחרות של השואה? –

והספק השני, הקשה יותר, בא עם היווכחי לדעת כי הציונות לא פטרה אותנו מן הגורל היהודי, גורל המומחש לנו באמצעות המלחמה הממושכת, שנאת הערבים אלינו, וכליאתנו במין "גיטו מזויין" במזרח הקרוב. אני מרגיש עצמי כיום כציוני מחוסר ברירה. כל זמן שאני חי בישראל אין אני יכול לברוח מן הגורל היהודי והציוני הרודף אותי, והמומחש לי ביתר שאת על-ידי שנאת הערבים.

יונתן רטוש: באחד מסיפורי "סינבד המלח" מסופר על זקן המבקש מן הבחור הצעיר להעבירו את הנהר. הבחור מרכיב את הזקן על כתפיו, חוצה במים ומגיע לגדה השנייה. אך בעלותו לחוף – אין הזקן מרפה ממנו, אלא מהדק את אחיזתו בצווארו, וממשיך לרכב עליו ככל שתחפץ נפשו. אם החלטת להרכיב על כתפיך את היהדות והציונות – מה אוכל לעזור לך. אתה עצמך בוחר בגורלך. פרוק מעליך את הציונות ואת היהדות – ולא עוד תיחנק בהן.

אהוד בן עזר: מה הם עיקריה של השקפתך הכנענית?

יונתן רטוש: אנסה לסכם במשפטים מעטים, קצרים במידת היכולת, בראשי פרקים בלבד, את גישתנו העברית (ה"כנענית" לפי הביטוי המקובל):

בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות האחרונות (למשל אוסטרליה, מכסיקו, ארה"ב), קמה על סף המאה העשרים אומה חדשה, היא האומה העברית החדשה.

אומה חדשה זו קמה במסגרתה הגיאוגראפית והלשונית של האומה העברית הקלאסית, מלפני היות היהדות; ובתהליך קומה של האומה העברית החדשה השתלב אפוא בדרך הטבע תהליך של תחייה לאומית, כאותה שידעה אומה עתיקה לא אחת שקמה לתחייה לאומית; לכן יכלה לפעום, גם פעמה, תחושת הייחוד העברי וההכרה העברית כבר בקרב הדור העברי החדש הראשון, על סף המאה הנוכחית.

הטריטוריה הישראלית היא חלק טבעי ובלתי-נפרד מארץ-הפרת – (והוא אך ניסוח בלשון ימינו של הביטוי הקלאסי "עבר הנהר": "עבר" הוא בעיקרו ארץ, ו"הנהר" בה"א הידיעה הוא הפרת) – היא "ארץ העברים הקלאסית, המשתרעת מגבול מצריים על החידקל (בין מצריים, חצי-האי ערב, איראן ותורכיה), וסוף גורלה של זו – גורלה; ובפועל, ביודעים ובלא-יודעים, על כללה של ארץ הפרת – ערשה וליבה של הפאן-ערבאות – וכלל יושביה, נלחם הלאום העברי החדש. נלחם בפאן-ערבאות הדכאנית, הזרה, הדנה את הארץ ואת יושביה לשעבוד ביניימי מבית וזר מבחוץ.

ניצחוננו, ובטווח רחוק אף עצם קיומנו, אפשריים רק על-ידי התייצבנו בראש כל שואפי העצמאות והקדמה בארץ-הפרת כולה, בהיותנו חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני, לאומי, לא דתי ולא עדתי, בהישען על רקע הקדם העברי הקלאסי. המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, מלפני היווצר היהדות ושאר הדתות המפלגות את האוכלוסייה היום. (הדברים אמורים בתהליך היסטורי שפרטיו ושלביו אינם ניתנים בדרך הטבע לקביעה מראש).

הציונות, לכל פניה, היא, והיתה מעיקרה, אידיאולוגיה יהודית, פרי הבעיות והצרכים הנפשיים של יהודים בפזורתם לארצותיה. בארץ לא יזמה דבר, לא פתחה בשום דבר. בארץ היא מבקשת מאז ראשיתה אך להשתלט – על ההגירה, על החינוך, על הכלכלה, על המדיניות, על מכלול החיים בארץ; לדכא במלוא יכולתה, ב"תודעה יהודית" כפויה, את ההתפתחות הטבעית של האומה העברית החדשה, על כל הנובע מכוח חייה ועצם קיומה; לכפות עליה שלטון זר לרוחה, לאופייה ולעצם הווייתה (כפי שנתגלה ברור במאי 67' למשל, בפער בין הממשלה לצבא), שלטון שהוא בעצם מיסיונרי – ולפלג את יושבי הארץ קבע לפי עדותיהם ודתותיהם, למען כונן כאן מיץ ארץ קודש, שבדרך הטבע אין מאתרה (location) הגיאוגראפי והגיאופוליטי מעלה ואינו מוריד. וכמובן – ארץ קודש שעיקר קיומה בדרך הטבע מסחר בקודשים. ארץ קודש בשביל הפזורה היהודית באשר היא שם, מין מרכז היונק מן הפזורה היהודית, משולב עמה, ונשען וחי עליה במידה רבה.

את תחייתה והתעצמותה העברית של ארץ-הפרת יש לראות במסגרת התקומה הלאומית של קדמת אסיה כולה, מאז הגיע אליה, במרוצת המאה התשע-עשרה, העיקרון הלאומי, שהתפשט מאז המהפכה הצרפתית מזרחה; ועיקרו זהה בכל הארצות המתעוררות כאן לתחייה, אצלנו כמו בתורכיה ובאיראן, דרך משל: הגדרה עצמית לאומית, טריטוריאלית, בהתנער מגדרי גזע, עדות, דת, ובהישען על תקופה לאומית קלאסית.

הגדרה עצמית לאומית זו היא תנאי הכרחי לאפשרות של קליטת המוני אדם במסגרת לאומית, חילונית, מתחדשת זו, ולשיקום הארץ – שהן שאלות-היסוד של לאום מתחדש וחדש. בלעדי הגדרה עצמית ברורה זו לא תיתכן התעצמותה של חברה לאומית, וכמידת שלמותה של הגדרה עצמית לאומית זו – מידת התעצמותה של החברה המתחדשת.

אהוד בן עזר: מה העקרונות המעשיים של תוכניתך, במסגרת המדינה?

יונתן רטוש: קליטה הדרגתית של כל יושבי הארץ בתוך חברה עברית חד-לאומית פתוחה, הקובעת שוויון חובות וזכויות לכול, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * בית ספר עברי חילוני אחיד (עם שיעורי דת של רשות) לכל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * גיוס הדרגתי לצה"ל של כל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * הגירה לפי צורכי הארץ על-פי נתונים אישיים בלבד, בלי הבדל מוצא, דת ועדה.

אהוד בן עזר: כיצד נוכל לקלוט את הערבים במסגרת הלאום העברי החדש ?

יונתן רטוש: אם הטמענו (במובן – integrate ׂ) יהודים תימנים עם כורדים, יחד עם יהודים יוצאי גרמניה, למשל, (קיבוצי אדם שלא היה להם שום דבר משותף) – מדוע לא נוכל להטמיע פלאחים? השאלה היחידה היא: על איזה בסיס מטמיעים. היום אנו מטמיעים על בסיס דתי-עדתי, מטמיעים על בסיס זה גם אנשים שעצם המנטאליות העדתית, בתור בסיס לחיי מדינה, זרה להם, דוגמת יוצאי אירופה המערבית. אם אנו קובעים הטמעה על בסיס לאומי, חילוני, עברי ולא יהודי – אין כל סיבה שלא נוכל לקלוט במסגרת הלאום הרחבה גם לא-יהודים, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. אולי אדגיש כאן שבעצם עיקר השאלה אינה במבוגרים, שהם לכאורה המועמדים לקליטה בתוך החברה הלאומית העברית, אלא בבניהם, העתידים לגדול עברים.

יונתן רטוש: נפתח להם גני-ילדים, בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים החילוניים בשפה העברית, נגייסם לצה"ל, וכאשר ישתחררו מן הצבא נשאל אותם; אז תראה מה תהא תשובתם, הם יגדלו עברים. אפילו בתנאים של היום כבר יש בתוכם כאלה. ולא מעטים הם בתוכם הדורשים בית-ספר כזה. זוהי בשבילם, בשביל כל תושבי הארץ, למעשה האפשרות הממשית היחידה לצאת מהוויית ימי-הביניים ולהשתחרר מן הפאן-ערבאות הדכאנית.

על כל פנים, בלתי-נסבל הוא המצב בישראל כיום, כאשר לאגודת-ישראל יש בתי-ספר דתיים באידית, וללא-יהודים רשת בתי-סר נפרדים בערבית. הדרוזים והמרונים הם "ערבים" לא יותר משיהודי תימן או עיראק הים "ערבים". הגישה הציונית העדתית מכוונת בעצם ליצור כאן מסגרות של חיי גיטו, יהודיים מזה וערבאיים מזה.

אהוד בן עזר: בתוכניתך יש משום כפייה לגבי זכויותיהם הטבעיות של ערבים אזרחי ישראל.

יונתן רטוש: מה היו אומרים בארצות-הברית אילו היו כופים על חלק מאזרחי קליפורניה בתי-ספר בשפה הספרדית, בטענה שזו לשונם הקודמת של חלק זה של התושבים? מה היו אומרים יהודי ארה"ב אילו היתה המדינה מגבילה את חינוכם בבתי-ספר נפרדים, שלא בלשון האנגלית? כלום לא היו רואים בכך ניסיון לעשותם אזרחים ממדרגה שנייה? והלוא זה בדיוק מה שאנו עושים לאזרחים הלא-יהודים בארץ, כאשר אנו כופים עליהם בתי-ספר בערבית. התוצאה היחידה של גישה כזו עלולה להיות, שבמקום לגדל אותם בתור אזרחים אחים, שווי חובות וזכויות, נגדל כאן אנשים לא-מעטים שיראו עצמם שייכים למצרים פאן-ערבאית, למשל.

בשנים הראשונות להקמת המדינה היו בעיירה תרשיחה בגליל שני סוגי אוכלוסייה, במיספר שווה בערך: דוברי רומנית "בני דת משה" ודוברי ערבית "בני דתות ישוע ומוחמד". הקמנו שם שני בתי-ספר נפרדים: לראשונים בעברית; לאחרונים בערבית, למרות שהללו רצו שבניהם ילכו לבית-הספר העברי. בכך הנצחנו את מעמדם בתור אזרחים ממדרגה שנייה, גישה זו היא מורשת התפיסה הגיטואית של מזרח-אירופה.

לכאורה היתה זו התנהגות מופרכת – לדחות אוכלוסייה המבקשת במפורש להשתלב. אבל – מבחינה עדתית צידוקה עמה. אם רואים במדינה ובחברה מדינה וחברה עדתיות, ממילא כל חלק מן האוכלוסייה שאינו נמנה על העדה הנכונה אינו נחשב מתאים למלא שום תפקיד, פרט לתפקידים נמוכים ושוליים. מכאן, אגב, הסכול (frustrationׂׂ) הרב בקרב המשכילות הערבית בישראל. ולא זו בלבד, אלא כתוצאה מכך ממילא רואים בכל שאר תושבי הארץ, שאינם יהודים, חלק מן העולם הערבאי, שחזקה עליהם כי לפחות בלבם מן ההכרח שתהיה נאמנותם נתונה לעולם הערבאי האוייב לישראל, ודוחפים אותם לזרועות הפאן-ערבאות.

המנהיגות היהודית, שאינה מעוניינת כלל בקליטתם של הלא-יהודים בחברה, חוששת, ובצדק, שאם תינתן לאלה האפשרות של חינוך שווה בשלב מוקדם, ואחר כך תינעלנה בפניהם רוב האפשרויות הפתוחות לפני חבריהם היהודים, יתעוררו בהם התמרמרות וזעם עזים פי כמה, ואז, בכוח חינוכם העברי, יהיו בידיהם כלים יעילים פי כמה לפגוע בביטחון המדינה. מבחינה זו, לפי גישה זו, ראוי אפוא לחסום בפניהם אפשרויות אלו מלכתחילה.

יונתן רטוש: אין אומה ערבית להתבולל בה. עד היום הזה שפת-הבית של רבים מן היהודים שבאו מארצות העולם הערבאי היא ערבית. רובם הגדול של אלה היו מבוללים בערבים ככל שניתן היה להיות מבוללים. ומה זה קובע? אילו היתה קיימת אומה ערבית, לא הייתה יכולה מלכתחילה לקום כאן אומה עברית, כשם שלא קמה אומה חדשה מבני המהגרים היהודים במצרים, בווייטצ'פל, בארגנטינה או בארצות-הברית. היה כאן חלל ריק מבחינה לאומית, ורק בתוך חלל כזה יכול היה להיות מקום להיווצרה של האומה החדשה.

אהוד בן עזר: אתה מתכוון לומר כי האומה העברית החדשה לא היתה יכולה להיווצר אילו הייתה כאן אומה ערבית חילונית, דמוקראטית, מפותחת בנוסח מערבי?

יונתן רטוש: לאו-דווקא. בארץ-ישראל לא היתה קיימת מהות לאומית כלשהי. אילו היתה – כי אז היהודים, כשם שהתבוללו בכל העולם, היו מתבוללים בתוך אותה אומה גם פה; לכל היותר היו מתקיימים בתור עדה נפרדת.

אהוד בן עזר: אולם הערבים, מבחינתם, רואים ב"אחדות הערבית" רעיון לאומי.

יונתן רטוש: בעיקר מבקשים לראות זאת כך משקיפים אירופיים ושאר אנשים חיצוניים, המנסים בדרך הטבע להכניס את העולם הערבאי במסגרת מושגים ומונחים הזרים לו, או אותם המכונים "ערבים נוצרים", המבקשים לבסס את "ערביותם", שהמוסלמים מתייחסים אליה בהסתייגות רבה מאוד. אגב, זוהי אולי סיבה עיקרית לקיצוניות הקולנית של מנהיגים נוצריים לא מעטים בעולם הערבאי, למשל ג'ורג' חבש, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלשתין", הקיצונית, האחראית למדיניות של חטיפת מטוסים, והדוגלת המובהקת בפאן-ערבאות.

העולם הערבאי נתון בימי-הביניים. מצבו מקביל למצב אירופה הנוצרית בימי-הביניים. אילו היה יכול לקום עולם ערבאי מאוחד – אולי דומה היה הדבר כאילו היבשת הלאטינו-אמריקאית הייתה מתאחדת במסגרת מדינית קאתולית מאוחדת, השואפת להתאחד גם עם אירופה הלאטינית-קאתולית (להוציא את תרבותה המפותחת של אירופה זו). איחוד כזה היה דן את כל האזור לביניימיות ממושכת מאוד מבית, ומתוך כך גם לשיעבוד אימפריאליסטי מבחוץ.

אהוד בן עזר: מה תפקיד השפה הערבית, מבחינה לאומית?

יונתן רטוש: השפה הערבית הקלאסית, כלומר הערבית הספרותית – תפקודה הוא בערך כשל הלטינית באירופה של ימי-הביניים. איש אינו מדבר בה, והלא-משכילים גם אינם מבינים אותה. התפקוד (function) שלה הוא למנוע בעד היווצרותן של שפות לאומיות ותרבויות לאומיות. התנועה הפאן-ערבאית מתנגדת בתוקף להתפתחותן של לשונות הדיבור, שהן שונות בכל ארץ ערבית, עד כדי אי הבנה הדדית, ולהעלאתן למעמד לשונות לאומיות. הערבאות היא שמפריעה לגיבוש הלאומי בכל מקום ומקום. למצרים יש עבר מפואר משלה, והיא היתה יכולה להישען על העבר הקלאסי שלה לצורך תחייה לאומית, ואולם מגמה זאת מוחנקת על-ידי הפאן-ערבאות. לערבאות (בהבדל מאיתנו, שיש לנו עבר עברי, טרום יהודי) – אין עבר טריטוריאלי לאומי טרום-מוסלמי. לכן אין בכוחה של הערבאות לשמש בסיס לתחייה לאומית. אולי, משך דורות ארוכים, יכולים היו לקום בעולם הערבאי לאומים חדשים, אבל הערבאות מפריעה לכך.

אהוד בן עזר: מדוע לא תיתכן, למשל, לפי השקפתך, לאומיות ערבית חילונית ודמוקראטית, ששפתה ערבית?

יונתן רטוש: עצם מהותה של הערבאות מבוסס על עדתיות מוסלמית ערבאית, והתנועה הפאן-ערבאית מבוססת על יסוד מוסלמי-עדתי. העדות האחרות, למשל, הנוצריות, נסבלות או מנוצלות לצורך תעמולה בלבד. הקופטים במצרים הם בין הנושאים הטבעיים ביותר של תחייה מצרית. הם מדוכאים דווקא משום כך, ולגבי דעת הקהל במצרים הם בראש ובראשונה נוצרים. העולם הערבאי משתמש בסיסמה של "מדינה דמוקראטית חילונית" רק בתעמולה כלפי חוץ. כלפי פנים הם יודעים, ומדברים על כך, שהדבר בלתי-אפשרי אצלם. אין אצלם שום שכבה לאומית-חילונית העשויה לחולל אתל המהפכה. זוהי כאמור חברה ביניימית. הם עצמם אינם מתייחסים ברצינות לסיסמה של מדינה חילונית דמוקראטית, ומשתמשים בה רק כסיסמה כלפי חוץ. הם אומרים "מדינה דמוקראטית רב-עדתית, שתהא חלק מן האומה הערבית". "אומה" בלשום המונחים המוסלמית אינה כלל וכלל לאום (nation), כי אם עדה דתית, עדת המאמינים. בשום פנים לא תוכל הפאן-ערבאות להביא לידי מדינה חילונית דמוקראטית נוסח ארצות-הברית למשל. הפיתרון הערבאי הממשי ל"שאלת ישראל" הוא טבח וגירוש של לפחות רובה הגדול של האוכלוסייה. זהו מה שהכריזו דוברים ערבאיים רשמיים ב-1967 קבל עולם. כך, כידוע, פתרו המוסלמים בעיראק את "השאלה האשורית" שלהם, עם כינון העצמאות העיראקית בראשית שנות השלושים: טבח.

אהוד בן עזר: מדוע לא יהא תפקיד הערבית כמו תפקיד האנגלית?

יונתן רטוש: באנגלית לא כרוך מיבנה עדתי, לא כרוכה אמונה דתית. אי-אפשר כלל להשוות את תפקידה החברתי של השפה האנגלית לתפקיד השפה הערבית הקלאסית, ממש כשם שאי-אפשר להשוות את תפקידה של האנגלית בעולמה לתפקידה של הלאטינית, בתור לשון הכנסייה. בארצות הלאטיניות בימי-הביניים.

אהוד בן עזר: מדוע אתה סבור כי דווקא בלאומיות ובשפה העברית מצוי פיתרון לבעיותיה של "ארץ הפרת"?

יונתן רטוש: אצלנו, למרות השלטון הזר היהודי, קיימת מהות לאומית-חילונית מפותחת. אני משוכנע כי הגיבוש הלאומי היחידי האפשרי לארץ-הפרת – הוא בתחייה עברית. אם תהיינה מידות שונות של אוטונומיות מקומיות, ושל לשונות אחרות בצד העברית – אין בזה כדי לשנות. אדגיש כי העברית היא גם הלשון הקדומה של המרונים בלבנון, ולשון האבות של חלקים עיקריים מן האוכלוסייה בארץ-הפרת. היא הלשון הקדומה של הארץ לפני היות היהדות. בשפת כנען דיברו בירושלים, ברבת-עמון, בבירות, בדמשק, וכל תושבי הארץ עתידים, כמונו בישראל, לקבל את התחייה העברית בתור תחייה של עברם התרבותי. "תודה לכם ששמרתם על שפתנו העברית," אמר הכוהן המרוני בגוש-חלב ביום השנה לקום המדינה.

אהוד בן עזר: כיצד תוכל השקפתך להתקבל על הדעת בעוד אנו מיעוט בעולם הערבי וב"ארץ-הפרת"?

יונתן רטוש: המיספרים המקובלים הם פרי משפטים קדומים הבנויים על אי-הבחנות. בארץ כנען ההיסטורית, למשל, בין חוף הים התיכון לקו האורך של דמשק, רק כדי שליש מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים (עירונים, כפרים ופליטים); שליש שני הם אזרחי ישראל, יהודים לפי הרישום; ואילו בשליש השלישי נמנים בדווים לשבטיהם, מרונים, דרוזים, ושאר קבוצות אתניות שהצד השווה בכולן הוא ההתנגדות לפאן-ערבאות.

אבל לא המיספר קובע. עובדה אובייקטיבית היא כי ב-48' היה היחס המספרי הרבה יותר לרעתנו. היינו כאן אוכלוסייה אזרחית של קצת יותר מחצי מיליון, עם מיליציה בלבד, ונגדנו עמדו כמה וכמה צבאות סדירים, מאומנים כמיטב כושרם, עם נשק כבד, ובכל זאת ניצחנו. כי מה שהתרחש כאן היתה מלחמה של חברה לאומית מודרנית נגד תקופת ימי-הביניים.

עובדה היא, ואין לשנותה – שאותה חברה לאומית מודרנית קמה כאן בעברית. אני אישית יכול רק לברך על מזלי הטוב, שאני בן האומה העברית, אבל אובייקטיבית אין זה מעלה ואינו מוריד. הנכדים של כל יושבי הארץ, שהיום הם נלחמים אלה באלה בדגלים עדתיים, עתידים להיות בני האומה הזאת, השבה לתחייה בארץ-הפרת. האוכלוסייה האחרת, שאינה דוברת עברית, אינה נידונה כלל וכלל לכלייה אלא היא עתידה לצאת גם היא מגדרי העדתיות הביניימית ולהיקלט גם היא בתוך מסגרת הלאום העברי המודרני. מה שמתרחש כאן בעצם היא מלחמת אזרחים בארץ-הפרת; המצרים אך מבקשים לנצל מלחמה זו ניצול קולוניאלי.

אהוד בן עזר: הדבר שאתה מכנה בשם שחרור עלול להיראות בעיני אחרים שאיפת התפשטות וכיבוש.

יונתן רטוש: מנקודת ראות יהודית (ובעצם על-פי כל גישה עדתית) זה יכול להיראות כיבוש והתפשטות. אבל אין זה כך כלל וכלל. אני רואה בארץ-הפרת אחת, מכל בחינה ממשית וגיאופוליטית. זוהי הארץ שישראל, בין "הקטנה" ובין "הגדולה", אינה אלא חבל אינטגראלי ממנה. בדרך הטבע אני שואף, וחייב לשאוף, לגאול את ארצי, את כל ארצי, מחשכת ימי-הביניים ומעול שעבוד זר, אימפריאליסטי. מנקודת ראות והרגשה זו אין כאן כלל וכלל עניין של התפשטות וכיבוש.

אהוד בן עזר: אתה טוען שאותה בעייה של הגמוניה עדתית-דתית קיימת גם בישראל היום. מדוע אפוא תבכר לאומיות עברית על פני פאן-ערבאות?

יונתן רטוש: בעולם הערבאי אין מאחורי הפאן-ערבאות העדתית-דתית שום מהות, שום יסוד חילוני, מודרני, מפותח. כך גם המבנה החברתי, אין שום קרע בין ההנהגה לבין מהות החברה, אין ביניהן שום סתירה פנימית ומהותית. ההנהגה היא עצם מעצמה של החברה. אותה הגמוניה, בעצם רודנות, עדתית-דתית, משקפת נאמנה את ההוויה החברתית.

אצלנו, אותה הגמוניה של עדתיות היא בעצם בגדר שלטון זר, מיסיונרי. למרות שהאידיאולוגיות בישראל עומדות בסימן עדתי, ויש בהן מכל מגרעותיה ונחשלותה של גישה עדתית ודתית, הרי מהותה של החברה הישראלית, והתפקיד ההיסטורי שהיא ממלאה, הם בעיקרם לאומיים, חילוניים; ודרגת הפיתוח שלה, המדעי, הטכנולוגי, החברתי, דוחפים אותה בדרך הטבע יותר ויותר להתפתחות כזאת; וביודעים ובלא-יודעים – על אופייה ועתידה של כל ארץ-הפרת אנו נלחמים. לכן כאן התקווה היחידה לתמורה חיובית בארץ-הפרת כולה.

אהוד בן עזר: מקריאת מזמורך "ההולכי בחושך" נוצר הרושם כי במלחמה אתה רואה מיטאמורפוזה, בה מאבד האדם הישראלי את שרידי מורשתו היהודית-גלותית, ונעשה לחלק מן העם העברי הגא והקדמון. אתה אומר:

"אֲנִי קוֹרֵא אֶל הָעִבְרִים / אֶל כָּל בֶּן קְדוּמִים וָעֹז / אֶל כָּל שׁוֹאֵף אֱמֶת וָהוֹד / אֶל כָּל בֶּן עַיִן נְכֹחָה / פָּקֹחַ עַיִן וְלֵבָב / עָקֹר מִלֵב כָּל הַנָּכְרִי, / עַד יִהְיֶה לֵבָב אֶחָד / לְכָל הָעָם הַמָּך הַזֶּה / אֲבַק אָדָם בְּהִסְתָּאֵב / שִׁבְרֵי עֵדוֹת בְּהֵחָנֵק / בֶּן-אֲצִילִים הָיָה לָבוּז / אַדִירֵי-עָם הָיוּ לָבַז, – / וּלְהָקִיא מִקֶרֶב רַעַל / זוּ יָנַק עִם חֲלֶב-אֵם / וְכָל חָכְמַת זָקֵן זָרָה / בָּלָה מֵעֹבֶשׁ וִישִׁימוֹן."

"וְכָל לֵב תָּם וְנֶאֱמָן / יְתַו בַּדָם עֲלֵי מִצְחוֹ / עַל יְמִינוֹ יְתַו בַּדָם / וּבְדַם לִבּוֹ יֹאמַר אָמֵן / וְהִתְקַדָשׁ לְיוֹם קְרָב / וְהִתְקַדָשׁ בְּדָם וָנֶפֶשׁ / יָד אַחַת עִם כָּל אֶחָיו, / וְאָח לְאָח יַבִּיעַ אֹמֶר / אָח לְאח יְחַוֶה דַעַת / בְּרִית אִַָחים יִכְרֹת כָּל אָח."

"וְכָל הָעָם הַמָּךְ הַזֶּה / אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תִלְחַךְ עָפָר / אֲשֶׁר אֶת חֲנֵפִים לִבּוֹ / אֶת בְּרִיתוֹ נָתַן לָזָר – / יָקוּם כְּבַעַל מִדָמָיו / כְּמוֹ תַמוּז יָשׁוּב חַיִים / וְאֶת אַרְצוֹ יִרְאֶה טוֹבָה / וְקַדְמוֹנָה, טַבּוּר עוֹלָם, מִשְׂתָּרְעָה מִיָם עַד יָם / מִנְהָרִים עַד אַפְסֵי אָרֶץ – "

"וְאָרוּר מוֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָם / אָרוּר עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ רְמִיָה –"

אמור לי, האם באמת אתה רואה תופעה חיובית במלחמה המתמדת באזורנו?

יונתן רטוש: דומני שעצם השאלה היא פרי עיוות מהותו של השיר. מאז ראשיתה של האומה העברית החדשה אנו נתונים כאן בפקעת של מלחמה משולשת, או, אם רצונך – שלוש מלחמות. המלחמה הראשונה היא מלחמה בתוך ארץ-ישראל, ואחר כך בתוך מדינת ישראל, על מהותה של המדינה: עברית, כלומר לאומית, חילונית; או יהודית, כלומר עדתית, תיאוקראטית. מלחמה זו לובשת צורה של מאבק דתי-חילוני מתמיד בתוך המדינה, והיא נשארת בגדר מלחמה כמוסה (לאטנטית), קודם כל משום שהצד הלאומי והחילוני עושה אותה בלי הכרה ברורה, אבל בעיקר היא נשארת כמוסה מפני המלחמה השנייה.

על ארץ-הפרת ועתידה מתנהלת מלחמה בין האומה העברית החדשה לבין הפאן-ערבאות. גם מלחמה זו מתנהלת מן הצד העברי שלא-ביודעים, בלי הכרה ברורה. (אגב, הצד הערבי אף הוא מפולג בה, הן בין מדינות והן בכל מדינה ומדינה בין עדות וארגונים שונים, השרויים קבע במלחמות קרות או חמות). מלחמה שניה זו מתנהלת על בסיס עדתי בין היהדות מכאן לערבאות מכאן, והיא לובשת אפוא צורה שלמלחמה נצחית, אימאננטית. "מלחמת קודש" ("ג'יהאד") היא חלק מן האידיאולוגיה הפאן-ערבאית, ואצל היהודים קיים המושג "מלחמת מצווה". המטרה היהודית המוצהרת היא התגוננות מפני התוקפנות הפאן-ערבאית, ודו-קיום עימה – דבר שהוא בגדר הנמנע. הפועל היוצא של ניצחון ערבאי היה הנצחתה של הביניימיות העדתית מבית, ושעבוד אימפריאליסטי מחוץ. למעשה, כאמור, חרף הלבושים שהיא לובשת, זוהי מלחמת תקומתה של חברה לאומית, חילונית, דמוקראטית, בכל ארץ-הפרת, שישראל אינה אלא חבל אינטגראלי שלה, חלק אינטגראלי ממנה.

המלחמה השלישית היא המלחמה באימפריאליזם מבחוץ. תחילה האימפריה העותומאנית, ואחריה הבריטית, היום האימפריאליזם המצרי והרוסי. יש להדגיש כי, בארץ-הפרת, רק האומה העברית השתחררה בכוח עצמה, עקב המרד באימפריה הבריטית. את עיראק ואת הממלכה ההאשמית הירדנית הקימו הבריטים מתוך חשבונות אימפריאליסטיים; את הצרפתים הוציאו מהלבאנט הבריטים, לא מורדים מקומיים.

"האני השר" של מזמורי "ההולכי בחושך" הוא הלוחם העברי הנתון, בעצם מלידה, בכל שלוש המלחמות הללו, ובדרך הטבע הוא שיר על מלחמה משולשת זו. אבל אין נושאו כלל וכלל מלחמה באשר היא מלחמה, ואין צריך לומר מלחמה בדגל יהודי. נושאי המלחמה אינם צאצאי יהודים דווקא, ובאשר הם צאצאי יהודים. זוהי מלחמת השחרור הקונקרטית האמורה, המשולשת, של האומה העברית, של ארץ-הפרת, מאימפריאליזם זר, מן הפאן-ערבאות, ומן הציונות. אעיר כי בצה"ל משרתים גם דרוזים, גם בדווים, גם נוצרים ומוסלמים למיניהם, גם אנשים ממוצא שונה, שמבחינה דתית אינם נמנים על העדה היהודית.

שאלת המלחמה באורח עקרוני נראית לי, לפחות אצלנו, מופשטת מכל מציאות, ולפיכך לא רלוואנטית. תמיד השאלה הקונקרטית היא אם מלחמה מסוימת היא בקו ההתפתחות ההיסטורית, בקו הקדמה, או נגד הקו הזה. מלחמת השחרור העברית היא בלי ספק בקו ההתפתחות ההיסטורית, הקו הקדמה. כמובן לא מן הנמנע הוא כי בעתיד תוכלנה לפרוץ מלחמות של אינטרסים מנוגדים גם בין מצרים לאומית, חילונית ודמוקראטית – לבין מדינה עברית בעלת מבנה חברתי דומה, אך זו תהא מלחמה ככל מלחמה, בין שתי מדינות לאומיות אירופאיות, למשל, ולא "מלחמת קודש", כמו היום. אין אני מתיימר לפתור את בעיית השלום הנצחי, מבחינת הפציפיזם. המלחמה שאני מדבר עליה היא כאמור מלחמת שחרור מעול משעבדים זרים, שחרור מעול הפאן-ערבאות, כמו גם מעול הציונות והיהדות.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש פן היווצרות אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת תגרום ליהודים להיעשות ל"עם אדונים" של האזור?

יונתן רטוש: כך יכול רק אתה לומר, בראותך את התהליך מנקודת השקפה יהודית, על בסיס עדתי. אני רואה במלחמה לא תהליך של השתלטות, אלא תהליך של שחרור, של גאולת האדם בארץ-הפרת על בסיס מודרני, לאומי, חילוני. מנקודת-ראות זו, עצם התגבשותה של אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת הוא תהליך שיקיף פחות או יותר את כל יושבי הארץ, וישים קץ לכל קביצה (grouping) עדתית (בין יהודית, בין ערבאית ובין אחרת) – בתור תחליף למהות הלאומית המשותפת. כל מחשבה על "עם אדונים יהודי" בנסיבות כאלה – מופרכת היא.

תודה לאחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, שהקלידה את הראיון מתוך הספר המודפס.

התנהלותו כיום של אריה דרעי, האסיר המפורסם בעבר, בעל תעודת יוחסין משב"ס, מוכיחה מעל לצל של ספק כי ישיבתו בכלא לא אילפה אותו לקח כלשהו. הוא גם לא הפיק דעת מפרי התנסויותיהם של כמה וכמה מחבריו להנהגת ש"ס שכמותו רשומים בצמרת עץ היוחסין של שב"ס, לאחר שגנבו כספי ציבור ומעלו באמונם של בוחריהם התמימים, וכל זה בחסותו ובידיעתו השלמה של האדון המרן שהעלים בשקידה את האמת המרה משתי עיניו העששות.

מסתבר כי דרעי נשאר תמיד בכל מצב בדיוק מה שהיה כל חייו, תככן ונוכל שבכל מקום שנמצאת טביעת אצבע שלו, לא יגדל אפילו עשב. ההבדל בין אז להיום שבינתיים פג חינו כצעיר רב-קסם והוא נחשף כתככן מזדקן ומבחיל, מתנהל כקומבינטור יד שניה ושלישית, הטווה מרירו הנוטף את רשתו כעכביש, אותה הוא מותח בפינות אפלות ואורב לטרפו.

אכן, איש האופל הוא דרעי, זה שאין בו אף לא שמץ של ברכה וכל דרכו מתנהלת כעדתי שטוף גזענות ושנאת האחר, גזען שמטבעו מושחת-מידות. מדמה הוא בליבו שלא שבע עדיין מעוצמת המעמד הרם שאותו איבד, אך אליו התרגל בשנות שחיתותו ומאסרו המפורסמים לשמצה. הוא הוכיח גם בשנה האחרונה כי קסמו בבית המרן המשיך למרות הכול להוכיח כי ביכולתו להמשיך לתעתע ברבו הישיש המנוח ולמשול בו ובכל צאצאיו. רק מחוץ לכותלי אותו בית מרן התברר כי למרות פיקחותו פיכחותו איננה כשהיתה, והוא מתקשה להסתגל לעולם שהשתנה וכבר עמד על טיב ריקבונו. יותר ויותר דרעי מתקשה לשטות בציבור כולו. מעתה עליו להתוודע כי בחוצות נשמעות זמירות חדשות ובין לבין גדל מיספרם של הסולדים מפניו ומסתייגים מקרבתו. כישלונותיו האחרונים בעקיצת הציבור שהנודע בהם הוא "העוקץ הירושלמי" אינם מקריים; נקעה נפש מההרסן הארסי הזה.

אפילו חברו ליברמן כבר אונו איננו במותניו הרחבים, ודומה והוא מאבד בעצמו מגובהו וכתוצאה מכך גם צילו הולך ומתמעט. מכאן שאין לדעת להיכן תוביל אותם ידידותם האינטרסנטית שהיא לצנינים בעיני אלה היושבים בממשלה ועוקבים בשבע עיניהם אחרי שניים אלה, שאינם חדלים מלתמרן את הממשלה הנוכחית, להיפטר מ"האחים", ולתפוס את מקומם לצבור לעצמם מחדש כוח ושליטה בהמונים.

מי שסבר כי רבו של דרעי איש התחבולות, הישיש מירושלים, נותר צלול-דעת עד רגעיו האחרונים, חוששני כי ינחל אכזבה. רק אדם שחושי בינתו כהו ממשקל שנותיו יכול היה לבעוט בגסות מחפירה בעכוזו של נאמנו חסר הברק אלי ישי, ולהחזיר ולהציב בראש מפלגת הגנבים הגזענית ש"ס איש מושחת כדרעי; אותו איש-שופר שבמצהלות יללותיו במהלך לווייתו של הישיש רבו, התגלה טיבו האמיתי – צלופח חמקמק בין חגווי סלע, מופיע במקום אחד ונעלם ממקום אחר, וחוזר ומשטה בכולם.

אני משוכנע כי הצגתו המרשימה אפילו ריגשה את האדון אל-כול-יכול.

אלה היו רגעים בהם דרעי הפך למוקד-עולם, עצר מהלכו של הטבע בעמדו על המכונית הנושאת את גופתו של הישיש שהלך לעולמו בשיבה טובה. באמת בשעה טובה, כשדרעי חש ששוב הוא חוזר וצווח בגרונו הניחר מיגון על גרמי שמיים להתכונן לקראת הישיש הממריא ביעף לקראתם. אולי באותם רגעי שכינה מיוחדת שנחה עליו חש דרעי כמי שבשמן נמשח לעיני עם ישראל הניצב כאיש אחד למרגלות הר ההבלים שלנו. היה רגע שאפילו הוטעיתי להאמין שבכוחו האשפי של דרעי אף להחזיר לחיים את מרנו אם רק ירצה בלב תמים בכך. אך כנראה טעיתי בפרשנות נדיבה זאת. שכן מבחינתו של דרעי יתכן וטוב מרן לנצח במרומים, ממרן חי בירושלים שטעמו נתון לחסדיה של כלתו החסודה. והרי אין כמו החרדים היודעים שאין לשים מבטחם באישה המשנה טעמה.

מי שרוצה להבין להיכן מפליגה גאוניותו של ויליאם שקספיר החוזה עתידות אדם מטבע יצריו, יקח לידיו את מחזהו היורד לחקר-לב-אדם, "אותלו", ויגלה לתדהמתו כי אבי אבות אבותיו של דרעי, "המזרחי" כהגדרתו הגאה של דרעי עצמו, נוצק כנראה בתבנית דמותו הנכלולית והבוגדנית של יאגו המקנא עד מוות באותלו חברו בן התערובת, הגנרל הוונציאני "האשכנזי".

השפעתו ההרסנית של דרעי על שרידי הגינות שעוד נותרו אולי במערכת הפוליטית פה ושם, מוכחת גם בפרשת שלושת ראשי הערים החשודים בביצוע עבירות חמורות ביותר. אלה לא רק נאחזו בקרנות המזבח המיועדות למי שמבקש מקלט, אלא גם עשו צורכיהם לעין קהל השוטים הישראלי, במרכזו של אותו מזבח שאמור היה להיות מקודש וטהור מחרפות ומחרפים שכאלה. ואם נמשיל משל זה לערכו בחיינו של בית המשפט העליון, כי אז המסקנה המתבקשת במלוא חדותה כי נבחרי הציבור שלנו צריכים להיות מוקעים הפעם לא רק בשל החשד למעשים לא ראויים, אלא בגבהות-לבם המופגנת בשחצנות כנגד המפלט האחרון שלנו מפני החוטאים מרעילי הבארות, השמים את כולנו לקלס.

כמה מצערת העובדה כי שיבתו של הנוכל בעל אות הקלון הזמני לזירה הפוליטית שכולה טובלת בצואת חטאים, נתקבלה בידי ה"מדינאים" שלנו בחיבוקים חמים, בטפיחות פלמ"חניקיות על הכתף השמוטה, כבני משפחה שנמצא בנם האובד. רק במדינת קוקואים כשלנו יכול רב-מג בעל עבר אפל כזה לחזור ולהתברג שנית בצמרת ההנהגה שלנו. גועל-נפש מתפשט בנו נוכח התנהלותו הנכה והמקרטעת של ראש הממשלה נתניהו המזמין בחשאי את דרעי ללשכתו לתחזק אותו "בתמונת המצב הדפוק שלנו," מתוך שיקולי עתיד פסולים לחלוטין.

אין זה מפליא כלל ועיקר שהדמוקרט הגדול מקיסריה, זה שנשבע לשמור מכל משמר על שלמות בית המשפט העליון במשמרת שלו, מטפח קשרים מחדש עם אחד מפוקפק כמו דרעי, שיש לחשוד במניעיו בכל צעד מצעדיו. מכבר פקפקתי במידת הבנתו של נתניהו את המשמעות האמיתית מבחינה מוסרית, הנגזרת מהמושג דמוקרטיה. שכן הדמוקרטיה שהתבשם ממנה בהיותו תלמיד באמריקה אינה דומה לדמוקרטיה אצלנו; צאו וראו מה מבשלים בני "הדור הבא" של הליכוד עם האדון בנט וגבירתו הנאווה והשקדית מהבית היהודי, בכדי שתבינו שאצלנו הדמוקרטיה היא אפילו יותר שבירה מקליפות ביצים.

זאת דמוקרטיה משובשת במהמורות מפחידות, בה ראשי ערים החשודים בעבירות כבדות-משקל, משתינים על כולנו כאילו היו מאפיונרים של ממש המסוגלים לרסס את כולנו בקליעי תועבות שלהם, ואולי לא רק כאילו. שכן את הפרינציפ המנחה אותם כהשראה לעזותם המקוממת, הם למדו מאותו דרעי שלמרות הכול הוכיח בקלי-קלות כי מעמדו של איש ציבור עבריין מובהק, אפילו מורשע בפשעים חמורים, הרי בעיני עמיתיו הפוליטיקאים הזעירים כנפולת נמושות, נשאר שלם כשהיה.

ואלה, ראשי הערים החשודים, קרובי בשר ורוח לדרעי, תלמידיו השותים ממנו תורת-חיים, עוד משתלחים כמותו וכמו רבו המנוח בעל הלוע הגס בבית המשפט העליון, הבלם האחרון למניעת השתוללותם העבריינית של נבחרי ציבור.

אכן, פרקי התנהלותו של דרעי משמשים כסמן הימני של החשוד שלמה לחיאני הרקדן המהולל וחבר דומיו, שאינם מבינים ולא יבינו מהי דמוקרטיה. תענוג ללמוד מפיו של לחיאני שהוא ילמד את שופטי ישראל מהי דמוקרטיה בעזרת השוטים בעירו. באיזו גאווה הוא מתייצב עם חבריו כמעט כשווי ערך לדרעי. שובו החצוף של דרעי לזירה הפוליטית מעיד גם על אפסיותן הנוקבת של הכנסת וממשלת ישראל מלסנן ולהרחיק מקרבנו נבלים. מאידך היתה התנהלותן שונה אילו היתה לנו עיתונות ללא חת. אולם כאשר התקשורת עלובה שכמעט ולא נמצאים בה עיתונאים ועורכים מקצועיים המסננים בין טהור לשרץ, אנחנו מופקרים לחסדי השרצים.

אם יש בין אנשי התקשורת אנשים שיכולים לבטא הסתייגותם מ"תופעת הדרעיזם" ההרסנית שיחדלו מלהתרפס בפני אבי הדרעיזם, ולא יעבדו אותו ועבורו. עליהם לנהוג כמנהג מוכר לדרעי מש"ס הגזענית עצמה. יאמרו לו בנחרצות בשפתו של מרנו המנוח: "צא בחוץ – ואל תחזור".

אלה הימים בהם עלינו לשמור כעל בבת-עין על שלמותו של בית המשפט העליון ולתבוע מראש הממשלה שיקיים את הבטחתו. לפחות פעם אחת במשמרתו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

[הרשימה כפי שנשלחה לפרסום ב"ידיעות פתח תקווה", והתפרסמה בשינויי עריכה בגיליון 25.10.13, כמצורף בצילומה בצרופה]

יהודה בן אלעזר ראב נולד בהונגריה בשנת 1858. היה תלמיד חכם. עסק בחקלאות מנעוריו. חונך לאהבת הארץ מילדותו. השתלם בחקלאות לפני עלייתו. בשנת תרל"ה עלה עם הוריו וחמשת אחיו לארץ ישראל. המשפחה התיישבה זמנית בירושלים. הצטרף עם אביו אליעזר לקבוצת מייסדי פתח-תקווה. זכה לחרוש את התלם הראשון במושבה. שימש במושבה כשומר הראשון והדריך מתיישבים בהלכות חקלאות בפתח-תקוה, ראשון-לציון ונס-ציונה. היה ראש השותפות של ה"ביאליסטוקאים". עשה רבות למען שיקומה של פתח-תקווה. עסק בעבודה ציבורית. פיתח משק מגוון למופת. פירסם מאמרים מקצועיים בשטח החקלאות. רשם זכרונות. נפטר בשיבה טובה בשנת תש"ז [תש"ח!]. רעייתו: לאה לבית שיינברגר מירושלים.

אם תשאל ברחובה של פ"ת או אצל מורים להיסטוריה על יהודה ראב בן עזר, רובם ככולם יענו מיד כי היה חורש התלם הראשון. אפילו יום הולדתה של המושבה ניקבע ביום זה. זכה יהודה ראב כי שמו יונצח, גם משום שחי יותר מתשעים שנה [קרוב לתשעים שנה] והספיק לכתוב את קורות חייו וגם משום שעם בני משפחתו נמנים סופרים ומשוררים. בתו המשוררת הדגולה אסתר ראב ונכדו הסופר וחוקר פתח תקווה אהוד בן עזר (ראב).

אולם על היותו צייר מחונן שבשעות הפנאי בין שמירת לילה לחריש הבוקר הספיק לרשום לילדיו ולביתו רשומים נפלאים, על כך ידוע מעט מאוד.

במאמר "על אומנות הציור בראשיתה של פ"ת", כותב ברוך אורן. המאמר התפרסם בגליון כתב העת הפתח-תקוואי, "קטיף".

במאמר מספר אורן על ראיון שעשה עם בתו של יהודה ראב, המשוררת אסתר ראב ובו היא אומרת: "אבי, יהודה ראב היה צייר בכוח, כפי שהיה סופר בכוח. בימים הרחוקים ההם, לא היתה כל תמונה ופסל בארצנו. לא היו ספרי ילדים מצויירים ולא היו תמונות שתשעשענה אותנו. ולכן היה אבא מביא גיליונות נייר מחנותו של מרדכי דיסקין. נייר כתום שעוטפים בו דגים מלוחים, וצייר לנו בעיפרון חיות: אריות, נמרים, תוכים וטווסים. בייחוד הצטיין בציור סוסים. אבל לא נשמר דבר מכל זה." אני זוכרת המשיכה אסתר, "כי לעג לשכניו שציירו אנשים לילדיהם: עשו עיגול בתור ראש וארבעה קווים במקום גפיים. לעומתם צייר אבא אדם ממש, חובש כובע רחב שוליים. תבונת הכפיים שלו היתה של פולח-אדמה ופסנתרן כאחד: מהוקצעות, בעלות שרירים ויפות מאוד."

עד כאן זיכרונותיה של הבת המשוררת. אך מסתבר שציור אחד של יהודה ראב נשתמר בידינו עד היום הזה. הרשום בעיפרון של דיוקנו של השומר הפלאי דאוד אבו-יוסוף. את הדיוקן רשם ראב מזכרונו. צילום מצויין של הרישום נמצא באגף "זכר ראשונים" של מוזיאון "יד לבנים". הרשום המקורי שמור בידי משפחת רוקח מהרצליה.

בכתבה על הבול הראשון – בול פתח תקווה, כתבנו כי עד היום אין בידינו עדות בטוחה באשר מי צייר את הבול היפה הזה שהפך עם הזמן לסמלה של פתח תקווה.

אחד מבני המשפחה הענפה במושבה , דורון גיסין, כתב לנו בזעם כי: "ידוע וברור בציבור כי את הבול הראשון צייר כמובן יהודה ראב שהיה ידוע כצייר ומובן לכל אם כך שהוא הצייר." את הסיבה כי הדבר לא רשום בשום מקום ואין על כך סימוכין בכתובים, מסביר דורון גיסין בעובדה שהיה חשש גדול מפני השלטונות התורכים שיראו בציור בול התרסה נגד ריבונותם. הנימוק עשוי להיות משכנע לאור העובדה כי הוצאת הבול והפצתו אמנם עוררה את קיצפם של התורכים והם מיהרו לפסול את הבול ולהפסיק השימוש בו.

וכך נשארנו עם בול וסיפור. אם יש למשהו פיתרון לתעלומה נשמח לקבל את תגובתו.

אהוד בן עזר: יש בכתבה הזו, כמו גם בנוסח השונה שלה שנדפס ב"ידיעות פתח-תקווה" והבאנו בצרופה [בשם "ר(א)ב כישרונות"] – שיבושים שאין לנו כוח וזמן לעמוד על כולם, ורק נאמר שאל לו להיסטוריון להסתמך עליה בלי לבדוק גם במקורות אחרים.

נעיר רק לגבי ציור דיוקנו של דאוד אבו-יוּסף, שעשה יהודה ראב ב-1944, ואשר ניתן ל"יד לבנים" מידי יצחק רוקח, ידידו של יהודה ראב – ציור מקורי אשר למיטב ידיעתנו – לימים הלך לאיבוד ונעלם, כמו שנעלם גם הארכיון של דודי ברוך בן עזר ראב ז"ל, שנמסר ל"יד לבנים" – ונותר רק הצילום של הציור של אבו-יוסף, שאותו נתן לנו בשעתו, מתוך אחריות היסטורית, מנהל "יד לבנים" ברוך אורן.

ובאשר לבול פתח-תקווה משנת 1909, העניין הזה כלל אינו "ידוע וברור בציבור", אלא בן-דודי עמנואל בן עזר ז"ל, שמע מאביו אלעזר בן עזר ראב ז"ל, כי אביו של אלעזר, הוא יהודה ראב – צייר את המתווה הראשון לבול, שלימים הפך גם סמלה של פתח-תקווה, והמתווה הזה, או ההצעה – נשלחו למקום שבו צוירו והודפסו, כנראה בחו"ל. אין לנו במשפחה שום סימוכין כתובים לכך, לבד מהסיפור של עמנואל מפי אביו על סבו יהודה. את הבול המופיע כאן בצרופה קנינו לימים אצל סוחר בולי יודאיקה אמריקאי.

זאב ז'בוטינסקי היה סופר, משורר ומתרגם מבריק ומקורי. נושאי סיפוריו הקצרים נעים בין אהבות באיטליה ועד עלילת מדע-בדיוני המתרחש על אי מסתורי. שיריו הלא פוליטיים טעוני רגש ומיצלול שפה. הרומנים שלו, כדוגמת "חמשתם" או "שמשון" הן יצירות ספרות מרתקות ושנונות. ז'בוטינסקי מעניין ורלוונטי כסופר ויוצר, בנפרד מן ההגות שלו ומדמותו כמנהיג פוליטי. במופע נגיש מעל הבמה טעימות מיצירות ז'בוטינסקי הסופר והמשורר.

בהשתפות: אלכס אנסקי, דן תורג'מן, דודו אלהרר, דן כנר, תמר לבני,

אורה זיטנר, וכן: זאב ז'בוטינסקי (הנכד, טייס חיל האוויר מיל.)

(מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

להצטרפות לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות"

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

חבצלת חבשוש, מחברת ספר מכתביה אל פנחס שדה "התמסרות" (1973), התאבדה בקפיצה מגג בית בן שלוש קומות ברחוב יונה הנביא בתל-אביב (שבאחת מדירותיו גרה) ביום ראשון, ה-18 בנובמבר 1984. בכתבתה "מות חבצלת ועלייתה" מספרת דליה קרפל, בעקבות עדותו של ניצן לוי, חברה-לחיים של חבצלת בשנתיים האחרונות לחייה, על אחד מרגעיה, שבוע לפני התאבדותה:

"היא אחזה בספר 'התמסרות'. היה זה עותק שהקדישה לניצן בראשיתו של הקשר. במהלך הזמן כתבה בספר הערות אישיות, רמזים ואמירות ציניות על המכתבים, על הקשר ועל האיש פנחס שדה. אחדים מהמכתבים, לפי ההערות, שלח שדה לעצמו."

בהמשך לכתבה מופיע ראיון שערכה קרפל עם פנחס שדה בעקבות התאבדותה של חבצלת, וכותרתו: "אישה תחת השפעה":

דליה קרפל: אנשים שמעו מפיה בכעס על הצורה שבה ערכת את "התמסרות".

פנחס שדה: פעם ראשונה שאני שומע שהיא כעסה. זו היתה עבודה משותפת והדדית. הסכמנו מה טוב לעניין. שיקולי הבחירה לא היו אישיים. למשל, העניין עם ההדלפה, שהיתה חצי בדיחה בינינו, יכולתי לעשות שזה לא יופיע בספר. הרי עד היום כל מיני ג'וקים וחרקים נטפלים אליי על השטות הזאת. העניין עם איה היה נשגב בנשגבים. אחת החוויות הרוחניות של חיי. אני חתום על זה. פנחס שדה זה שמי. זה תואר על ידה בצורה גאונית. לו הייתי מסוגל, הייתי כותב ספר על מה שהיה, ויש לי יכולת גדולה של כתיבה. היא בכישרון המופלא שלה הצליחה, ומי שלא הבין ומסלף זו בעייה שלו. הוא חי היום, מחר ימות כמו פשפש.

פנחס שדה: היצירה היתה של חבצלת. אני הייתי משרתו של העניין. יש לי שיפוט מסויים על יצירות אמנותיות. עשיתי כמיטב שיפוטי. אני לא עושה שיקולים קטנים מה תל-אביב תגיד. הראייה, שהעברתי את הדברים שעד היום משמיצים אותי בגללם. היו במכתבים דברים שניראו לי אז לא טוב בשביל חבצלת כאדם. דברים שלא היו קשורים בי כלל. מנעתי הטלת משא כבד מדי עליה, משא חושפני מדי על מקרי חיים אחרים. אני מניח, שאם מהלך החיים יתפתח כמו שאני מניח, יגיע זמנם של שאר המכתבים, וזה בעצם יבנה את דמותה בצורה יותר עמוקה. כי כל הדברים האלה הם חלק מגדולתה, מהקדושה שלה. אולי אחרי שאמות זה יפורסם. אני מדגיש, על עצמי לא הייתי צריך להגן.

דליה קרפל: אני לא חושבת שאתה הוא הנושא, אבל אולי היית צריך להגן עליה?

פנחס שדה: את פשוט מצחיקה אותי. חשיפה, פרטים אישיים, זה מצחיק אותי. אני האדם שכתב את "החיים כמשל", אני לא אדם שגדל על המושגים של מה זה יגיד ומה ההוא יחשוב. גדלתי על אדם כמו רוסו, שכתב את הווידויים שלו וסיפר כל מה שרצה, כולל זה שהכניס את ילדיו לבית-יתומים. מה את באה אליי עם מושגים תל-אביביים. תרשי לי הערה. בכל הידידות, איש לא הכריח אותה. המכתבים נשלחו אליי, אני נתתי אותם בידיה. אני לא הלכתי והדפסתי את זה.

פנחס שדה: מה זאת אומרת היא היתה צעירה? כתבתי את ספרי הראשון בגיל שמונה-עשרה. רמבו גמר את הקאריירה שלו בגיל תשע-עשרה. הצעירים הם החזקים, הטהורים, הנקיים. היא היתה גאון באותה תקופה. התייחסתי אליה בכבוד. התייחסתי אליה כמו שאני מתייחס לעצמי, כאשר ראיתי את חיי כדבר שיש לתעד אותו ולפרסם אותו. הספר של חבצלת היה גדול מאוד, זה שהיה לה קשה, מה את רוצה, שאני אבכה על זה? מה את חושבת, שאני מלקק דבש יום-יום? היה לה רע, היה לה טוב, היו לה חיים משלה.

דליה קרפל: אתה חושב שהיום היית עורך את הספר באופן שונה?

פנחס שדה: סיימתי בימים אלה עריכת ספר חדש. בדיוק אותם שיקולים, מה הדבר הנכון לפי המושגים שעל פיהם אני חי. על זה אני מוכן ליהרג אם כי אני מעדיף להרוג. אם הברירה להקפיץ מישהו או לקפוץ בעצמי, אני אעדיף להקפיץ.

דליה קרפל: הקשר ביניכם התרופף לאחר צאת הספר. הצטערת על כך?

פנחס שדה: הקשר היה ניתק בסופו בין כה וכה. זה היה בספירה כה גבוהה, שזה לא יכול להימשך. שתי להבות אש. הלהבה שלה בערה יותר. הספר היה רק תמצית הביטוי שלה. זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל. הם לא יכולים להישאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש והם עוברים לדרכם. חבצלת היתה ילדה טובה. היא רצתה להתחתן, ללדת ילדים, לעבוד במיטבח. היא רצתה את השקט הזה. הדימוי שלי היה קצת דומה לזה של חבצלת. מובן של אישה בשבילי, מישהי שעוזרת לי, מישהי שאני יכול לחיות, לנוח איתה. מבחינה זו היינו דומים. כתבתי מה שכתבתי והיא כתבה מה שכתבה. זה היה הגורל של שנינו. בעל ואישה לא יכולנו להיות.

פנחס שדה: פנו אליי מהספרייה הלאומית וביקשו את כתב-היד של "החיים כמשל". השבתי להם שאני מאוד מחבב את כתב-היד הזה. אם יפנו ויבקשו את מכתבי חבצלת למשמרת, אתן להם. אני בעד שיבואו חכמים בעוד מאה-מאתיים שנה וילמדו אותם.

דליה קרפל: הרשימה "חבצלת: 'אחדים מהמכתבים שלח שדה לעצמו'." לקוחה מתוך הכתבה על חבצלת חבשוש "מות חבצלת ועלייתה" ומתוך הראיון עם פנחס שדה "אישה תחת השפעה", שניהם נדפסו ב"העיר" ב-21 בדצמבר 1984.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* 25.10.13. יום שישי. "בוקר של זהב" של ותיקי אקו"ם ב"בית היוצר" בנמל תל-אביב. עם המוסיקאי והמלחין אלברט פיאמנטה המנגן בקלרינט, ועימו שלושה הנגנים המעולים הנוספים של הרכב הג'אז הישראלי – דני גוטפריד בפסנתר, אהרל'ה קמינסקי על התופים ואלי מגן בקונטרבאס. בדרך-כלל אני לא אוהב את הז'אנר הזה של הג'אז – אבל המופע שהם נתנו היה מדהים, סוחף ואיכותי – וזו פעם ראשונה בחיי שנהניתי מג'אז.

אחריהם הופיעה הסופרת והמשוררת המוערכת לילדים – היא העורכת הוותיקה שייסדה בשעתו את כתב-העת הנהדר לילדים "פילון", ולימים את האתר דףדף, וכתבה עשרות ספרים יפים – נירה הראל. היא קראה בתורה את ספרה "צלה וגילה" על שתי סבתות, בהוצאת "כנרת", שהיה הספר האחרון שאותו אייר שמוליק כ"ץ לפני מותו.

לצערנו לא יכולנו להישאר לראות ולשמוע את המשתתף השלישי, ניר טנא.

את השחריות האיכותיות האלה, פעם בחודש, עורך ומנחה בכישרון רב חיים קינן. הן סגורות לקהל הרחב ומיועדות רק לחברי אקו"ם, ולבני משפחותיהם של המופיעים. וזו עוד סיבה לכל יוצר עברי, במוסיקה ובמלל, להצטרף לאקו"ם המגן על זכויותיו, וזו הזדמנות גם לכל יוצר בגיל הזהב – להופיע בבמה מכובדת.

* אהוד שלום, אני קורא את תשובתך לרון וייס האמיץ והלא מתייגע: "לא יהיה הסכם עתידי כי הפלסטינים ידאגו לטרפד אותו" ומתמלא פליאה: אתה, שמקונן יותר מכולנו על הפל(ל)ת אולמרט ויודע כמו כולנו מי עמד מאחורי חשיפת מעטפות הכסף של טלנסקי (רמז: לא חברי מרצ או "שלום עכשיו"), האם לא היה נכון יותר מצידך להפנות את תשומת ליבך בנושא זה ל"עניי עירך" – פרות הבשן מיהודה והשומרון?! כלום לא היה עליך לכתוב בעצם "לא יהיה הסכם עתידי כי המתנחלים ידאגו לטרפד אותו"?

אם יש מדינה דו-לאומית בדרך הרי זו בראש ובראשונה "אשמת שומרון" הרואה ב"אהבת ציון" לא יותר מחמורו של משיח, ללא מרכאות. גם את אולמרט חיסלו, וכמו ברצח רבין אלו לא היו פלסטינאים. טול קורה מבין עיניך.

* "מדיניות" של שודדים. סוכריות ריקולה עולות באנגליה 7.33 ש' וברשתות בישראל 13.99 ש'. היבואן מסביר כי "המחיר בישראל נקבע ע"י מדיניות רשתות השיווק." "מדיניות"? כן! "מדיניות" של "לשדוד צרכנים אידיוטים." לכל גנב יש "מדיניות". מצחיק עד לידי דמעות של כעס וחרפה.

* "ירידה של כ-65% ברכש מחשבים וציוד טכנולוגי למן תחילת המהפכה ["האביב הערבי" במצרים], שנבטה ושיגשגה על ברכי המחשבים – גרמה למשבר עמור בענף. לאנשים אין כסף לרכוש מחשבים. --- כ-20% מעובדי הענף וכ-20% מכ-6,000 חברות העוסקות בסחר בציוד מחשבים, נסגרו מאז ינואר 2011..." (צבי בראל, "הארץ", "דה מרקר", 24.10.13).

וכאשר אנחנו אמרנו וגם כתבנו, כבר בימים הראשונים ל"אביב הערבי" – כי המצרים עוד יתגעגעו לימי מובאראכ, אתם, שהתלהבתם מ"המהפכה" – צחקתם עלינו ולעגתם לנו! כי מה אנחנו מבינים בכלל? מי אנחנו לעומת דפני ["שדרות רוטשילד תחריר"] ליף, למשל.

* בישראל, אדם שאומר דברי אמת נחשב לא פעם גזען. אדם שאומר דברי שקר נחשב לא פעם הומאניסט.

* שלום אהוד. המקור למאמר המרתק "מבט על גרמניה של היום" מאת ויליאם א. גרים, סופר יליד קולומבוס אוהיו, המתגורר בגרמניה, הוא:

* נכבדי הסופר הנידח: "מעשה אבות – סימן לבנים". שמחתי מאוד למצוא, בצרור הערותיו של מר אורי הייטנר מיום 23.10.13 (חב"ע 885), התייחסות של אדם נאור ומשכיל, להתנהגותו הנורמטיבית של אברהם אבינו בפרשת "חיי שרה" ובפרשת "לך-לך". ויותר מכך מצאו חן בעיני הציפיות של מר הייטנר, כי מנהיגי האומה בימינו יחזיקו את ספר תורת משה לימינם כל הימים, וילמדו מאבות האומה הקדמונים פרק בהתנהגות נורמטיבית. בתקווה כי מר הייטנר ימשיך לשבץ בהערותיו לקחים ממעשי אבותינו.

* פעם חיבבנו את השחקנית קרן מור, בעיקר בהופעות המבריקות שלה בתוכניות בידור וסאטירה בטלוויזיה. עכשיו, בעקבות הופעותיה התכופות בפרסומות בטלוויזיה, נעשינו אלרגיים לה. הופעתה והקול היכנאי שלה כבר מעוררים בנו ממש קבס, ולא נראה לנו שנלך אי-פעם לראות הצגת תיאטרון שהיא תשתתף בה. כסף מהפרסומות היא ודאי הרוויחה, אבל למרבה הצער אולי "שרפה" את עצמה כשחקנית.

* עכשיו, כאשר סעודיה וישראל נמצאות בחזית אחת מול הברית המתהדקת בין ארה"ב לאיראן, אולי הגיע הזמן לשים קץ לתופעה המגונה של נשים ישראליות, בהן גם ערביות ודתיות – שנוהגות לבדן במכונית! יוסר הנגף הזה מכבישינו ומרחובותינו, וכך תוכל עקומת תאונות הדרכים שלנו לעלות מעלה-מעלה עד לשיאים שבהן מחזיקה סעודיה, המונהגת בידי גברים בלבד!

* ומה בדבר יישום החוק הסעודי שאינו מתיר לנשים להופיע בפומבי מבלי להיות עטופות בבגדים שחורים מכף רגל ועד פנים וראש? זה יהיה כל כך נחמד במקומות ציבוריים, כמו בכיכר תחריר, למשל, שנוכל להכניס ידיים למחמדי חמוקיהן מבלי שיגלו אותנו, ואפילו אולי לתקוע להן אצבע בקוס – כאשר אנחנו דחוקים עימן בתור לאוטובוס – ולא כמו בשפת הים, ששם כל אברי גופן בביקיני גלויים בפריצות לשמש הבוהקת – ואי אפשר לשלוח אליהן ידיים בחשאי, ולדגדג להן בתחת!

* "אהבתי את הסיפור של פוצ'ו על פגישותיו עם חיים חפר, ונבהלתי מדבריו של ויליאם גרים על האנטישמיות הגרמנית העכשווית."

* האמריקאים מקצצים בסיוע הצבאי לבת-בריתם מצרים – בתביעה להחזיר את השלטון במדינה באופן דמוקרטי – שפירושו חזרת "האחים המוסלמים" לשלטון!

* קראתם את הכתבה-ראיון עם נתן זך ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון? – אם לא, אז לא הפסדתם הרבה.

עוד מזדקן מר-נפש שכתב לאחרונה בעיקר שירים פוליטיים גרפומאניים, וכמו מרבית הסופרים ה"חשובים", הנמצאים במסע יחצ"נות לספרם החדש – הוא משתין על המדינה, וגם מעודד את צעיריה להגר לעיר שממנה היו שולחים אותו, את הארי הנער – להישרף באושוויץ, אלמלא נמלטו לכאן הוריו ב-1936.

וכידוע, ולמרבה הצער – כל הארץ היתה מלאה אז ילדי תפנוקים שגדלו על בננות ושמנת – ורק את הארי-נתן הצעיר לא פינקו בגלל זרותו – ואכן, זר נשאר זייטנבך-זך עד עצם היום הזה. אין לו כנראה שורשים בארץ אלא בעיקר בנפיחוֹת הפוליטיות שהוא מפרסם לעיתים בדמות שירים מנוקדים פרו-פלסטיניים ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ובבכי הכל-כך יורם- קניוקי שלו, על כך שאיכזבנו אותו במדינה המטונפת כיום, ישראל – שהוא היה, זאת הוא מזכיר לכם בראיון – אחד ממייסדיה!

* בשעתו, לפני שנים רבות, הודיע מוסד יד יצחק בן צבי על היערכותו להוצאת ספר העלייה הראשונה וביקש שישלחו לו חומר.

בתמימותנו כתבנו לו שיש בידינו מסמכים מעניינים מראשיתה של פתח תקווה, ועל עליית מייסדיה, בהם בני-משפחתנו – מהונגריה, לשם כינון מושבה עברית בארץ-ישראל.

על כך ענו לנו שפתח תקווה אינה שייכת לעלייה הראשונה כי היא נוסדה לפני התאריך הקובע של שנת 1882.

ואכן פתח תקווה אינה מופיעה בספר העלייה הראשונה של יד יצחק בן צבי.

* יש לנו חבר בר-מזל, שנמצא רוב הזמן תחת פיקוח אשתו. למשל, בסוף הארוחה במטבח הוא מת להשתין, אבל אם ייצא, יקבל ממנה מנה "על הראש", לא תספיק המנטרה שלו: "תכף אני חוזר!" – ולעשות במכנסיים הוא לא רוצה.

בקיצור, התקינו גם במטבח בית-שימוש, ונרגעו הרוחות.

* לעיתים רחוקות אנו פוגשים בעיתון אוסף שקרים, טמטום, בורות וחוצפה – כמו בדבריה של צופית גרנט ב"ידיעות אחרונות" מיום 25.10 (בכתבה של רז שכניק) – על עלילת הדם הקרוייה פרשת ילדי תימן "החטופים". אם איננו טועים צופית גרנט החלה את הקריירה שלה בשתיית שתן של עצמה בפומבי, אז עכשיו היא עתידה כנראה להשקות את כולנו בשתן שלה, וזו המנה הראשונה, כמסופר מפיה בכתבה:

אחד החלומות של גרנט מתרכז בילדי תימן החטופים. "זה הסוד הכי שמור כאן, מזעזע ברמות, אחת הפרשיות הכי נפשעות שקרו בישראל. אלפי ילדים פשוט נחטפו בשנות ה-50 לאור היום וסחרו בהם. ניסינו לטפל בכמה מקרים אבל לא הגענו לכלום. יש למשל ילד שנולד ב-1955 בבית חולים, כתבו שהוא נפטר שלוש שעות אחרי הלידה. אבל אחרי 18 שנה, אותו ילד קיבל צו גיוס. כלומר, הוא לא מת. יש ילדים שבגיל שנתיים חלו בדלקת ריאות, הלכו לטיפול ואחרי יומיים אמרו לאימא שהילד שלה מת ולא הסכימו להראות גופה. זה הייאוש הכי גדול שיש. בכל יום אני מקבלת עשרה סיפורים על חטופי תימן. המדינה מתעלמת גם היום מכל זה, כאילו שלא קרה. היינו מדינה מכוערת."

האם מי שאמרה דברים אלה נורמאלית? לא מטורפת? או אולי היא "הרב" עוזי משולם חדש ממין נקבה? [זה "הרב" שבזכות אש משיחיות השקר התימנית הפלילית שבערה בו – נהרג אחד מחסידיו השוטים על גג הבית ביהוד, שבו הם התבצרו יחד עימו].

איזו תת-רמה של עיתונות שמסוגלת להעביר הלאה, ללא הצלבה וביקורת – תשפוכת השמצות שכבר מזמן הוכחה כעלילת דם על היישוב הוותיק, שקלט בכל כוחו הדל את העליות ההמוניות וגם העביר את מרביתן מחשכת ימי הביניים, הפרימיטיביות, העוני והאנאלפבתיות – לעת הישראלית החדשה.

אכן קרו אז מקרים שמשפחות תימניות קשות-יום חדשות בארץ וללא שפה עברית, לא באו לבקש את ילדיהן, שאותם השאירו בבתי-חולים, ואלה נפטרו, ללא שם, מבלי שהיה אפשר ליצור קשר עם המשפחות. קיבלנו על כך בשעתו, בתגובה למאמר שלנו – עדות ממקור ראשון, מפרופ' בן-ציון ורבין (1913-2009), והוא ידע בדיוק את האמת – לא כמו חבורת הפושעים, חסידי "הרב" משולם, שהגברת שותת השתן, גרנט, עומדת כנראה ללכת בעקבותיהם.

על כל פנים, אנחנו טרם שמענו, בארץ או בחו"ל, על ילד תימן חטוף, יליד ראשית שנות החמישים לערך, שהיום הוא צריך להיות כבן יותר משישים – שיקום ויספר את סיפור "חטיפתו" ו"מכירתו" – או שמא סיידו אז את כל הילדים התימנים "החטופים" וגם גיהצו את שערותיהם – ולכן אין מזהים אותם כיום?

* מאזינים? גם לקנצלרית מרקל? יופי. חסר שלא היו מאזינים. גם כך הטרור חוגג. ובכלל, מהיכן יש די אוזניים הולמות למשימת הפיענוח של טריליוני שעות ההאזנה בשפות כה רבות? וגם להחליט מה מהן חשוב ומה זניח.

* אהוד שלום רב, שתי הבהרות לתיקון. 1. במאמרו המרתק של גרים על האנטישמיות בגרמניה (חב"ע 885), פתחת סוגריים אחרי "אנטישמיות באמצעות פרוקסי" ותהית אם התכוון ל"פרדוקסית". ובכן פרוקסי (proxy) היא המילה הנכונה ופירושה "שליח" או "מיופה כוח", ומכאן "אנטישמיות באמצעות שליח" (במקרה הזה, לדבר עבירה). 2. אחרי המילים "טוט מיר לייד" הוספת סימן שאלה, המתבקש ממי שאינו שולט בגרמנית. פירוש המילים tut mir leid בגרמנית הוא "אני מצטער", ויש להצטער על שהכותב עצמו לא ציין זאת.

* חיים ויצמן, הכימאי ידוע, מראשי התנועה הציונית ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה, שנים אחדות לפני הצהרת בלפור. חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו:

"מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"

ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון שלושים קילומטר בשביל לבקר את אימא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך!"

* "עשר מכוניות ממולכדות התפוצצו בתוך כחצי שעה ברחובות מרכזיים בכמה מהשכונות השיעיות בבגדאד, בירת עיראק. לפחות 56 בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. מנתוני האו"ם עולה כי לפחות 1,000 בני אדם נהרגו ו-2,000 נפצעו בפיגועים ותקריות ירי בעיראק בחודש שעבר. החודש נהרגו במדינה יותר מ-600 בני אדם."

את מי זה מעניין? הרי המדינה הזו כבר חופשית ודמוקרטית. אפילו הצבא האמריקאי כבר עזב אותה.

ורק תארו לעצמכם מה היה עלול להיות גורל היהודים בבגדד אלמלא אנחנו, הפושעים הפרובוקטורים הציוניים – עודדנו אותם, את כל יהודי עיראק – לעזוב ולהגיע לישראל. תשאלו את מרדכי פורת.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל