גיליון מס' 1011

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בטבת תשע"ה, 15 בינואר 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן. // הבן של מיכאל גולדמן: "עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ." // יהודה דרורי: לא ראינו את אובמה בפריז. // מרדכי בן חורין: העיקר להשמיץ את נתניהו ולגחך את ישראל. // משה כהן: הנדון: גאווה לאומית. // נעמן כהן: צרפת האבודה  La France perdu // אלי מייזליש: נתניהו נדחף לשורה הראשונה. // מנחם רהט: מתבלבלים. // נגה: לזיכרו של אבא, דני קדרי. // מתי דוד: חיים סבן הטייקון שממליך מנהיגים בארה"ב ובישראל. // גזוז בטעם פטל, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: מיבנה של סרט וקצת תמיהות, על הרומן "הרגלים רעים" מאת אגור שיף. // אורי הייטנר: 1. שיחה אילמת. 2. מי אתה אליהו קאופמן? 3. צרור הערות 14.1.15. // יערה בן-דוד: מכונסת ופורשת כנף, על "ציפור מכונסת כנף",  ספר שירים מאת מלכה נתנזון. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: אבל ישראל מבודדת, "ישראל היום", 14 בינואר 2015. // יצחק מאיר: היו פעם מורים. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות.  פרק שישי: טיול בוקר בצהריים, הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן

 הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,

 הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה

 שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת

 עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.

 הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶמֶש

 וְהַגֹּבַהּ – עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ

 וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת

 בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.

 וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח

 מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הַחֲלוֹף

 שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ

 בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.

 זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם

 וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת

 וְהַיֶּלֶד שְבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת

 לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָהָר

 הַמִּתְנַפְּצִים

 בַּמּוֹרָדוֹת.

 כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם

 הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִּׂמְחָה

 אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּה לָהּ, שֶהֻפְתַּע לָהּ, הוּא עֲדַיִן

 מְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים הֲכִי מַגְנִיב בְּעוֹלַמְךָ.

 וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה

 מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן

 מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ

 וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.

 וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם

 מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל

 הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם
 יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?

 אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג

 הַסּוֹרְקִים בִּגְלִישָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת

 אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג

 בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.

 וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר

 בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר

שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵי הָאֶתֶר

אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.

הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם

הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –

עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,

עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.

 הֵם שָרִים לְךָ בָּלָדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ

 שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,

 הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ

 הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.

 בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ

אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל

שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ

וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.

וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'בֶּל אָ-תַלְגּ", הוּא הַר-הַשֶּלֶג

וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ

גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת

לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'בֶּל אָ-שֵיח'".

וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת

כָּךְ נִצְחָם שֶל הַסִּפּוּר הַזֶּה וְשֵם הָהָר, "חֶרְמוֹן",

שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמָסֹרֶת לֹא נִגְדַּעַת

מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.

"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת

שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,
"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן, יָא נָאס, מִקֶּדֶם

רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.

רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ

כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב

עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ

שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.

כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לִרְבוֹת כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ

שֶל בִּקְעַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן

וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –

וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.

וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם

יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש

וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם

וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –

נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,

בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם

וַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת

 וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.

 וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם

 אֲשֶר שְלֹשֶת אֲלָפִים אַמָּה גָבְהָם, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת

 אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן

 וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.

"וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,

"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין

הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת

אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן

יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם

הַנֶּחְרָץ הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר

אֶלָּא כָּךְ, יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת

בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר

לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ

כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָהּ

מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ 

לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."

...אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט

 הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש       

 וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת

 אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:                     

"הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד, כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ

הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד

הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ

בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת

אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן

עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ

וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן

הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.

כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ

שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה

וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵעַ                              

מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,

שֶכֵּן

אֲנִי אִמְּךָ...)"

כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,

נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת 

אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן

הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.

וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג

לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן

נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת

מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...

* * *

הבן של מיכאל גולדמן:

"עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ"

 שלום עמוס עוז,

המילה 'נאצי' או בצורתה הנחשבת משום מה למרוככת 'נאו נאצי', משמשת לעיתים קרובות מדי כנשק יום הדין לכל עניין, כנראה בגלל שאנשים כמוך המלהגים אותה בחופשיות לא מצליחים לרדת לעומק הזוועה של הנאציזם ומה שהוא עולל. מנסים כל הזמן להכניס את המונח הזה לתבנית שתאפשר לתפוס אותו בתודעה. אבל זה בלתי אפשרי, כי נאצי זה לא סתם מישהו מאוד רע, או לאומן או שוטר תנועה. נאצי זה משהו אחר, ממציאות אחרת.

אבי ניצול אושוויץ. שני הוריו ואחותו הקטנה נרצחו ע"י הנאצים, והוא נותר לבדו, נער בן 17, ללא אף אחד בעולם, בגיהנום הנורא ביותר שיצרה האנושות. הוא שרד שם, אף על פי כן ולמרות הכל. בעת צעדת המוות, כאשר הגרמנים הוליכו בבהילות את הנותרים בחיים מערבה, בחורף המקפיא, הוא הצליח להימלט יחד עם שניים מחבריו. אחר כך הסתתר בכפר עד בוא הרוסים, התנדב לצבא האדום, היה טנקיסט בחזית הצ'כית ולחם בגרמנים.

על המכה ה-81 אולי שמעת, למרות שלא אתה כתבת את זה. הסיפור על הנער שהוענש ב-80 מלקות בגטו פשמישל משום שהחביא ספרים. שרד את העונש הנורא הזה, במהלכו איבד את הכרתו מספר פעמים. עונש אכזרי שרבים מתו ממנו, אך הוא נותר בחיים, ואף הצליח לקום וללכת להביא את הספרים.

אבי הוא הנער הזה, מיכאל גולדמן גלעד. הוא התגבר על זה, התגבר על אוושוויץ, התגבר על הכול. נאחז בחיים, היה בגיהנום ויצא ממנו, ואף חזר אליו כדי לנקום בשדים, בהחלטיות שאנשים כמוך לא מבינים אותה. אחרי המלחמה עלה ארצה באוניית מעפילים, נשלח למחנות בקפריסין ע"י הבריטים, ולאחר קום המדינה שוחרר ועלה ארצה. כאשר סיפר על האירוע ההוא בגטו לכמה אנשים, נתקל בחוסר אמון. מאז לא דיבר על כך במשך שנים, הוא אמר שזו היתה מבחינתו המכה ה-81.

אבי הקים משפחה, התגייס למשטרת ישראל, התקדם בסולם הדרגות, ועם תפיסת אייכמן נקרא ללישכה 06, להיות בין חוקריו של הצורר, שכעת היה אסיר מבוהל ועלוב. בעת המשפט ישב אבי ליד התובע גדעון האוזנר. במהלך המשפט בו, נשמעו עדויות רבות ומחרידות על זוועות הנאצים, נקרא לדוכן אדם שהיה עד לאירוע בגטו פשמישל וסיפר עליו – על הנער הצנום שספג שמונים מלקות מקצין נאצי, ולתדהמת כולם נותר בחיים והצליח לקום על רגליו. האוזנר שאל את העד 'האם אתה מזהה את הנער הזה כאן באולם?' העד השיב 'כן, זה קצין המשטרה שיושב לידך.'

את רוב חייו הקדיש אבי למחקר, להרצאות ולהסברה בנושא השואה, לאיסוף פרטים ומידע על קהילות יהודיות שהוכחדו, על פושעים נאצים ולהבדיל על חסידי אומות העולם. לתעד את הידע הזה, את האירועים, שלא יישכחו.

לפני כשנתיים השלים את כתיבת ספרו "מי באש ומי במים", על אירועי חייו בשואה ואחריה. באפריל האחרון התבקש להצטרף למסע של קציני משטרה אל מחנות ההשמדה בפולין, שם באופן סמלי, בטקס שנערך מול המשרפות של אוושוויץ, הועלה בדרגה והוענקה לו דרגת סגן ניצב במשטרת ישראל.

נאצים זה הדבר הכי נורא ושטני שהיה אי פעם. הנאצים השמידו את יהודי אירופה בשיטתיות ובאכזריות איומה במשך שנים, הרעיבו אותם ועינו אותם בעבודות פרך, שלחו אותם ברכבות צפופות עד חנק במשך ימים למחנות מוות, שרפו אותם, ירו בהם, חיסלו אותם בתאי גזים וקברו אותם בקברי אחים, שישה מיליון יהודים, בהם למעלה ממיליון ילדים ותינוקות, בהם דודתי שמעולם לא פגשתי, כי היא היתה ילדה בת 11 כאשר נרצחה. לא נהרגה, לא מתה, נרצחה, במזיד, באופן מתוכנן ומכוון וברשעות בלתי נתפסת, בגלל היותה יהודיה.

מישהו שמרסס 'תג מחיר' הוא לא נאצי, גם מי שמסנן איזו קללה על ערבים או חושב שצריך להחזיר את מהגרי העבודה לארצם הוא לא נאצי, ואפילו חייל בחברון שמכוון נשק לפלסטיני נושא אגרופן, או מתנחל שמפריע למסיק הזיתים הוא לא נאצי ולא ניאו נאצי ולא יודונאצי ולא כל ההטייות האחרות ואפילו לא קרוב לזה.

נאצי זה משהו אחר לגמרי. ואתה, עמוס עוז, אולי מחזיק מעצמך איש רוח, אבל אתה בור ועם הארץ, שלמזלו אין לו מושג על מה הוא מדבר. חבל שאין מכונת זמן בה אפשר לשלוח אותך ואת חבריך בעלי האצבע הקלה על המקלדת ליום אחד באוושוויץ, זה יספיק. יום אחד בגיהנום. ואחרי זה תפתח את פיך המוכן לומר כל שטות למען פרס נובל, ותדבר על נאצים וניאו נאצים.

אנשי המחנה שלך אוהבים כל הזמן להתרונן ש'לא למדנו דבר מהשואה.' אכן, אתה דוגמה מהלכת לכך שבאמת לא למדנו דבר מהשואה ומה היא היתה במציאות. יותר מזה, אתה ההוכחה הניצחת למה שאני אומר תמיד – שגם איש רוח יכול לדבר שטויות.

* * *

יהודה דרורי

לא ראינו את אובמה בפריז

כאשר כל מנהיגי העולם החופשי צועדים בזרועות שלובות ברחובות פריז, במחאה על האיסלם הקיצוני ומעשיו הנפשעים – נפקד באופן בולט נשיא ארצות הברית, בראכ חוסיין אובמה... האם האוריינטציה האיסלמית שלו שוב מבצבצת? או שמא זו סתם שכחה טיפשית ל"אירוע לא משמעותי .."

כמעט 6 שנים לקח לו לאובמה להפנים את הסכנה האיסלמית שאותה הוא העלה על נס בשעתו, (בנאום קהיר שלו עם כניסתן לתפקידו), ורק לאחרונה הוא אישר פעילות צבאית מוגבלת של צבאו בעיראק נגד דאע"ש. רק לאחרונה אובמה אישר לצבא ארה"ב להרחיב את פעילותו נגד סניפי אל-קעידא באפריקה ובתימן, אבל מכיוון אחר לגמרי, הוא הבין סוף, סוף, שיש פה מאבק בין השיעים לסונים – ונראה שהוא מעמיד עצמו יותר ויותר לצד השיעי (לצד האיראנים ואסד) ואפילו נראה שהוא מוכן להקריב לשם כך היתר מוגבל לגרעין האיראני...

אלא מה עושים שגם השיעים עוסקים בטרור... האם ייתכן שנשיא ארה"ב חשב שצעידתו נגד הטרור האיסלמי בפריז תפגע בסיכוי שלו להסכם עם איראן?

רק ימים יגידו...

* * *

מרדכי בן חורין

העיקר להשמיץ את נתניהו ולגחך את ישראל

לכבוד הגב' [?] עורכת "דעות מעריב",

שלום,

אתמול [12.1] ב"מעריב" דיווח מר בן כספית כי: "ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, התבקש שלא לבוא לטקס בפריס ויותר מכך, הוא גם דחף את עצמו לשורה הראשונה."

היום [13.1] ב"מעריב": "ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, התבקש שלא לבוא לטקס בפריס כל עוד לא יובטחו בעיות הבטחה, ושנפתרו, הבקשה שונתה והוזמן לצעוד בשורה הראשונה."

אין אף מלת התנצלות מטעם העיתון על דויוח מעוות הגובל בשקר.

חשוב לי לקרוא דעות שונות ואני מעדיף כאלה שהן הפוכות ונוגדות את מה שחשבתי שהן "דעתי", אבל נמאס לי לבזבז את זמני על שקרים ועיוותים, ולכן בעבר הפסקתי את חתימתי על "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

עכשיו אאלץ להפסיק את חתימתי גם על "מעריב"? אשקול זאת אם שוב אראה שהצטרפתם למקהלת המסלפים.

להבא, אתעלם מכל שמר בן כספית יכתוב וישדר. זה יהיה לי רווח זמן איכותי.

מרדכי בן חורין

סביון            

* * *

משה כהן

הנדון: גאווה לאומית

מכובדי,

איני מבין את טענותיהם של אנשי תקשורת על שראש הממשלה שלנו "נדחף" כביבול לשורה הראשונה בתהלוכה הבינלאומית בפריס. וכי מה רצו, שראש ממשלת ישראל יידחק לשוליים כשליט של מדינה סוג ב'?

חובתו של נתניהו, כנציג מדינת ישראל, היתה לשמור על מעמדה המכובד של מדינתנו, והוא עשה זאת בכבוד.

הוא מילא את תפקידו בהצלחה ויש לשבחו על כך. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: היחס של התקשורת לנסיעתו של נתניהו לפריס, ובייחוד יחסו של עיתון "הארץ" – מעורר בחילה. נתניהו ייצג את ישראל והעם היהודי בצורה הטובה ביותר, ולולא הוא – ספק אם בכלל היה עולה על סדר היום של אותה הפגנה "מכובסת" – רצח ארבעה היהודים. הזמנת אבו-מאזן לאחר שנתניהו החליט לבוא, חרף עצתם המקיאווליסטית של הצרפתים לו – שלא יבוא – היא עוד מעשה תועבה פוליטי צרפתי!

אין דבר, שימשיכו פוליטיקאים צרפתיים ללקק את התחת לפלסטינים ולהצדיק את הטרור הפלסטיני בגלל אקיבוש! – עונשם בוא יבוא, וחלקו בעצם כבר בא. הלא אין גבול לטמטום האירופי!

בקצת הגזמה ניתן לומר כי אילו נתניהו היה קורא ליהודי גרמניה אחרי "ליל הבדולח" לעלות לארץ-ישראל – היו תוקפים אותו ב"הארץ" על כך שהוא פוגע בכבודו של הר היטלר, שכאילו אינו יכול לשמור על חייהם של יהודי גרמניה!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

צרפת האבודה La France perdu

באוקטובר האחרון ביקרתי לאחרונה בצרפת, ופרסמתי כאן את רשמיי.

בסוף הדברים כתבתי על סופה של צרפת שהכרנו בכותרת - La France perdu צרפת האבודה.

המאורעות האחרונים רק מאששים את מה שכתבתי.

שלא יהיה ספק. הטרור מנצח. לצרפת כרגע אין את הכוח להתמודד עם הערבים-המוסלמים בשטחה.

לצרפתים לא אכפת מהיהודים, הם היו מעדיפים שייעלמו מצרפת, אבל גם האנטישמים יודעים שצרפת ללא יהודים היא צרפת ללא צרפתים, ולכן מלחמת הצביליזציות תתלקח בצרפת במלא עוזה כפי שצפיתי. בינתיים כדברי המשורר יהודה הלוי, היהודים ישלמו את המחיר.

"בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם."

הנביא מישל וולבק – צרפת האבודה La France perdu

כאילו בהתאמה למאורעות האחרונים בצרפת. מפרסם הסופר מישל וולבק רומן חדש בשם "כניעה" "Soumission" המעורר סערה, ומנבא את העתיד הצפוי לצרפת ולאירופה בשנת 2022.

ביום הפיגוע ב"שארלי הבדו" הופיע קריקטורה של וולבק על עטיפת המגזין בה הוא אומר: "ב-2015 אני מאבד את שיניי, ב-2022 אני אחגוג את הרמאדן."

מישל תומס וולבק נולד ב- 1956באי הצרפתי לה ראוניון. אימו הייתה רופאה מרדימה ואביו מדריך טיפוס הרים. לאחר שהתגרשו עבר וולבק להתגורר אצל סבו וסבתו מצד אימו באלג'יריה. בגיל שש עבר לצרפת לגור אצל סבתו מצד אביו, שאת שמה, וולבק, יאמץ כפסבדונים.

ב-2002 הגישו ארגונים מוסלמיים תביעה נגד וולבק לאחר שכתב בספרו "החלקיקים האלמנטריים" ש"האיסלם  – ללא ספק הדת הטיפשית ביותר השקרית ביותר והחשוכה ביותר מכל הדתות". (עמ' 269) לבסוף וולבק זוכה לאחר ששורה של אינטלקטואלים צרפתיים באו להעיד לטובתו בבית המשפט בפריז.

בראיון שהעניק לאחרונה לרגל יציאת ספרו החדש הסביר וולבק: "הדת המוסלמית אינה תכונה גזעית. לכן גם האסלאמופוביה – החרדה ממוסלמי – אינה גזענות."

במרכז הספר "הכנעה" עומד פרנסואה (בן דמותו של וולבק) – פרופסור לספרות באוניברסיטת סורבון, איש בודד, בן 44, חסר תכלית בחייו. העיסוק היחידי שלו הוא מין אינטנסיבי עם הסטודנטיות.

פרנסואה כותב עבודת דוקטור על הסופר והמבקר הדקדנטי בן סוף המאה ה־ 19, ז'וריס קרל הויסמנס, שאחראי, בין השאר, לאימרה "המציאות אינה סולחת אם לועגים לה. היא נוקמת באמצעות הרס החלום."

כעמיתיו לאקדמיה מתעלם פרנסואה מן המציאות ונקלע לחלום בלהות. צרפת הולכת לבחירות, פורצות מהומות והתפרעויות של מוסלמים, שכונות בוערות בפריז, אנשי הימין הקיצוני מתנגשים עם המוסלמים וקורבנות נופלים משני הצדדים. תחנות קלפי מותקפות, אבל באמצעי התקשורת שורר קשר של שתיקה שאותו מעודדים השלטונות. איש שירותי הביטחון שמתריע על הסכנה מודח מתפקידו. הנשיא פרנסואה הולנד מסיים תקופת כהונה שנייה "מבישה" כמו הראשונה, והציבור מאבד אמון בכל הפוליטיקאים המסורתיים.

באוניברסיטה מסתובבות כנופיות מוסלמים המשגיחות שהסטודנטיות המוסלמיות תחבושנה רעלה כנדרש. על פי הסכם בין המוסלמים הסלפיסטים לאוניברסיטה, נאסרה פעילותם של ארגוני סטודנטים יהודיים. פרופסור מוסלמי שכותב עבודות אנטישמיות מקבל קביעות, ומועצת נשיאי האוניברסיטה מחליטה להצטרף לחרם על מדענים ישראלים שיזמו אנשי אקדמיה בריטים. (חרם שבודאי יזכה לתמיכת רבים מהאקדמיה הישראלית).

מוחמד בן עבאס, מנהיג מפלגת "האחווה המוסלמית" הנחשבת "מתונה", שהוקמה במקום "מפלגת המוסלמים" של צרפת לאחר שזו עוררה התנגדות בגלל גילויי אנטישמיות וקירבה לימין הקיצוני, עולה לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות מול מנהיגת "החזית הלאומית" מארין לה פן, ומנהל משא ומתן עם הסוציאליסטים ועם המפלגות האחרות. יש ביניהם הסכמה על הכל, כולל הקשחת המדיניות כלפי ישראל.

עבאס בוחר כראש ממשלה את מנהיג המרכז הנוצרי פרנסואה ביירו, המסכים, לשתף פעולה עם הנשיא המוסלמי.

המאהבת האחרונה של פרנסואה, היא סטודנטית יהודייה בת 22 יהודייה ושמה מרים. משפחתה של מרים מחליטה לעלות לישראל בלי לחכות לתוצאות הסיבוב השני. יהיה מי שיהיה המנצח, צפויים, לדעתם, "דברים קשים" ליהודים.

מרים מהססת אם לעלות לישראל. "צרפת היא ארצי," היא אומרת, אבל הדבר היחיד שעולה על דעתה כדי לבטא מה היא אוהבת בארצה הוא: "אני אוהבת את הגבינה."

"לי אין את ישראל," אומר פרנסואה בצער למרים. מול חוסר האונים של אירופה, פרנסואה, (וולבק), לא מסתיר את הערצתו לכוח הקיום של ישראל והישראלים: "ישראל היתה במלחמה מהקמתה. הפיגועים והקרבות נראים בה טבעיים ובלתי נמנעים, ומכל מקום אינם מונעים ליהנות מהחיים."

פרנסואה נאלץ לפרוש מהסורבון שהופכת לאוניברסיטה אסלאמית במימון סעודיה. משכורתם של המרצים שמוכנים להתאסלם משולשת. הנשים נשלחות למשק הבית ומשחררות את מקומות העבודה לגברים. התקשורת מוקסמת מהנשיא המוסלמי. מפלגה מוסלמית מגיעה לשלטון גם בבלגיה, והאיחוד האירופי משתלב במרחב הים התיכון ומצרף אליו את טורקיה, מרוקו, תוניסיה, מצרים ולבנון.

פרנסואה מקבל הצעה שקשה לסרב לה: להתאסלם בטקס חגיגי באוניברסיטה ולחזור אליה עם כל הבונוסים הצפויים, בצד הכלכלי, האקדמי וגם המיני.

הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט חבר האקדמיה הצרפתית כתב ש"וולבק מתאר עתיד שאינו בטוח, אך אפשרי."

לאור המתיחות האחרונה מישל וולבק ירד למחתרת למקום מסתור  ונעלם מצרפת.

בניגוד לעמוס קלויזנר-עוז המחניף למוסלמים בתקווה לקבל את הזוזים של פרס נובל, מישל וולבק ויתר על כך. אין סיכוי שיקבל את הפרס הנחשק.

כתבלבי המוזסטון ונתניהו

בסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, כל פעם שהיטלר מזכיר את הילה "יודן" הוא רועד וקצף ניגר מפיו. דומה שזו התגובה שיוצאת כל פעם שמוזכר במוזסטון ("ידיעות אחרונות") שמו של נתניהו.

מאז נפגע נוני מוזס בעסקיו כתוצאה מהתחרות העסקית של "ישראל היום" הוא הכריז מלחמת חורמה על בנימין מיליקובסקי-נתניהו, וציווה על כל כתבלביו לתקוף אותו בלי קשר למעשיו.

 נחום בורשטיין-ברנע, שכיר העט הבכיר של מוזס, מתעלה על שאר הכתבלבלים. הנה, כך הוא מסקר את מצעד המנהיגים בפריז:

"עם ישראל חי," צעקה אישה שעקבה אחרי המצעד ממרפסת קטנה בקומה העליונה. נתניהו הרים את ידו הימנית אל על, והרים אותה שוב. התמלאתי גאוה: כל המנהיגים טועים בלי בושה, ורק ביבי שלנו מנופף לקהל." (מוזסטון 12.1.15)

כמה בוז סרקסטי עדין שופך בורשטיין-ברנע. נתניהו מושווה ברמיזה לחיימקה שלי הלא יוצלח. ברור שאם נתניהו היה מתעלם מקריאת "עם ישראל חי" היה בורשטיין-ברנע תוקף אותו על חוסר לב.

רחל אטאס חיימקה שלי:

https://www.youtube.com/watch?v=4w82W1eRBug

פרנסוא הולנד – נשיקת אשת העכביש

מי כצרפתים בקיאים ברזי הרזים של הגינונים הדיפלומטיים. נשיא הרפובליקה החמישית הצרפתית פרנסוא הולנד ביזה במתכוון את נתניהו ראש ממשלת ישראל. בתחילה פיזרו מקורביו רמזים בתקשורת שהוא אינו מעוניין כלל בבואו של נתניהו, לאחר שבא בכל זאת, ביזו אותו הצרפתים כשמנעו ממנו לעלות לאוטובוס הראשון עם המנהיגים, והותירו אותו עומד בסיכון ביטחוני ממתין לאוטובוס הבא, חשוף לכל מתנקש ברחוב. וכמה לעגה לו על כך התקשורת הצרפתית.

לאחר מכן הוא נדחף על ידי הצרפתים לשורה השנייה של המנהיגים, וכשהוא מצליח להגיע לשורה הראשונה הוא זוכה על כך לגינויים נרחבים מהתקשורת הצרפתית (והישראלית). לאחר מכן ביזה אותו פרנסוא הולנד כאשר במפגין קם ולא נשאר לשמוע את נאומו של נתניהו בטקס האזכרה לנרצחים היהודים בבית הכנסת בפריס.

לשיא של שפלות הגיע פרנסוא הולנד בכך שדאג להזמין ולהבליט את אבא של מאזן, ראש ארגון הטרור של הפת"ח "השהידים של הקצה", נתן לו נשיקה מצלצלת כפולה על לחיו, והעמיד אותו בכוונה לידו בשורה הראשונה של המנהיגים. כן, זה אותו הולנד שתמך בבקשה הערבית לנסיגת ישראל ללא הסכם שלום, המפקירה את בטחון אזרחי ישראל לטרור הערבי-מוסלמי.

כמה עצוב להיווכח איך פרנסוא הולנד, היורש של המנהיג המיתולוגי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ראש הממשלה הסוציאליסטי הראשון של צרפת, היהודי ליאון בלום, שהיה תומך הציונות וחבר בסוכנות היהודית – תומך באויבי הציונות והעם היהודי.

כמה עצוב להיווכח בכל הישראלים שהריעו להולנד על השפלת נתניהו בעודם יודעים שזו השפלת מדינתם ועמם.

הקבורה בישראל טעות

כציונים אנחנו תומכים בעליית כל היהודים למולדתם ארץ ישראל, אבל איננו בעד עליית מתים.

 הבאת היהודים שנרצחו בפיגוע הינה טעות. בארץ יש לקבור רק יהודים אזרחי ישראל החיים בה. ישראל – מדינת היהודים היא – ארץ החיים, ולא ארץ המתים.

ההבאה לקבורה בישראל מעוררת תגובות אנטישמיות בצרפת, ביקורת על היהודים המתבדלים שאינם רואים עצמם כחלק מהחברה הצרפתית.

היהודים אשמים

כשם שהיטלר האשים את היהודים במלחמת העולם ובהשמדתם, וכפי שהגזענים המוסלמים האשימו את היהודים בפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, כך מיד מתחילות האשמות היהודים בפיגוע הטרור הרצחני בפריז.

כתב CNN ג'ים קלנסי מאשים את ישראל בפיגוע, כי המגזין שרלי הבדו היה פרו-מוסלמי ובעלי האינטרס היחיד לפגוע בו היו יהודים:

http://www.breitbart.com/national-security/2015/01/08/cnn-reporter-in-full-meltdown-those-who-disagree-on-muhammad-cartoons-are-agents-for-israel/

ובמקרה אחר: ויקיליקס (חשבון טוויטר שלהם המנוהל בידי ג'וליאן אסאנג' וגלן גרינוולד) מפילים את אשמת הפיגוע הצרפתי על "הלובי היהודי", בגלל שקריקטוריסט שמאלני-קיצוני בצרפת הועמד למשפט בגין אנטישמיות.

גם עמירה הס המקבילה הנשית של גדעון לוי (לורד האו האו הישראלי), איבחנה מיד את הסיבות לטרור המוסלמי בפריז במסקנה דומה לזו שהסיקה "הגאונית מווילנה" גולדה שניפיצקי זהבה גלאון – לפיה הפתרון לדעאש הוא פתרון הבעיה הפלישתינאית.

הס: "אם צרפת ואירופה מבקשות להפיק לקחים סוציולוגיים פוליטיים, עליהן להסיק שהגירוש והנישול המתמידים של הפלסטינים הם אכן חלק מרכזי של הבעיה ושמדיניות תקיפה באמת נגד הכיבוש הישראלי היא חלק מהפתרון."

הבנתם? חיסול ישראל יפתור לדידה של הס את בעיית המוסלמים בצרפת.

בהמשך לקמפיין של בעלי ההון הקפיטליסטיים האדונים עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), והטייקון ליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ" – לעשיית דה-לגטימיזציה למדינת היהודים, ומאבקם להקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה, הם מפרסמים ב"הארץ" תחת  הכותרת "כולנו שרלי" קריקטורה של נועה אולוחובסקי שנאמר בה כך: 10 עיתונאים נהרגו במתקפה על שרלי הבדו בפריז, כ-13 עיתונאים נהרגו הקיץ במתקפה בעזה. אני שרלי אני עזה".("הארץ" 9.1.15)

http://www.haaretz.co.il/news/picoftheday/1.2534649

הבנתם? ישראל והיהודים גרועים יותר מהטרוריסטים המוסלמים...

בעיתון "הארץ" כבר מזמן הוחלפו הידיעות בדעות. הנה דוגמה לכך" כותרת "ידיעה" מ- 9.1.15 של ניר חסון:

"חשד לפיגוע דקירה בירושלים: צעיר יהודי נדקר אמש בגבו."

הבנתם? צעיר יהודי נדקר, אבל הדקירה היא רק חשד לדקירה... למה רק חשד למרות הדקירה? כי הדוקר ערבי וערבים הם "לוחמי חופש".

מה יש במוזיאון פתח תקווה?

יורם יובל נכדו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ, סיפר שכאשר בא לסבו וסיפר לו כי הוא עומד לנסוע לטיול לחו"ל, ענה לו ליבוביץ, כי אין צורך לנסוע, העולם כולו נמצא בספרייתו.

אודה על האמת ביקרתי בארץ לאורכה ולרוחבה, אך מעולם לא הייתי בפתח תקווה.

את פתח תקווה אני מכיר היטב רק ממה שכותב עליה אהוד בן עזר.

והנה אני למד מכתבה ב"הארץ" שיש לפתח תקווה אפילו מוזיאון. אילו יצירות מוצגות שם? על כך אין מרחיבים, לעומת זאת מסתבר שלמוזיאון פתח תקווה יש אוצרת בשם הילה כהן שניידרמן שבכנס על החרם הערבי נגד ישראל היא העלתה הצעה מקורית שהיא מגדירה אותה "אוטופית".

ומה מציעה כהן-שניידרמן: "אני מציעה שאמנים בינלאומיים שהם לא ערבים יחרימו את ישראל ושאמנים ערבים יציגו כאן ויחדירו את התרבות הזאת אלינו. הקהל בישראל לא נחשף כמעט לעבודות של יוצרים ערבים וזה פספוס. אני כן חושבת שלגיטימי שאמנים בינלאומיים אחרים יחרימו את ישראל. שתישאר טבעת לחץ." לכן "אני חושבת שנכון יותר שאמנים ערבים לא יחרימו את ישראל". ("הארץ" 6.1.15)

אין ספק הרעיון של כהן-שניידרמן הוא גאוני. שימו לב: היא בטוחה שאם היא תצהיר שחשוב שנקבל את התרבות הערבית-מוסלמית מידי האמנים הערבים-המוסלמים הם יוותרו על החרם נגד ישראל, ויפיצו את תרבותם ואמנותם במוזיאון פתח תקווה.

"הגאוניות" של הילה כהן-שניידרמן כבר קיבלה את ההגדרה "פלישתיות" "פיליסטיניזם" וד"ל...

http://en.wikipedia.org/wiki/Philistinism

הצביעות של הודא אבו חמיד

נפתלי רז, שכזכור לא הצליח למרות מאמציו למצוא ערבי-מוסלמי אחד ממקורביו שאינו גזען, מביא לנו בשנית את דבריה של הודא אבו חמיד המוגדרת "סוציולוגית ופעילה חברתית" בכותרת "האיסלם אינו רוצח!" ["חדשות בן עזר" גיליון 1010].

אז ראשית אבו חמיד צודקת. האיסלם אינו רוצח. אנשים הם שרוצחים בשם האיסלם.

היא כותבת: "ואני – אני ממשיכה לא להבין איך זה בכלל קורה. ואני מקווה שיגברו הקולות השפויים של האסלאם. ואני מתפללת שהמוסלמים הרצחניים ייכלאו וייבלמו. ואני גם מאוד מצפה לשמוע גינוי חד וברור לטרוריזם המוסלמי הדתי – מפי מנהיגינו המוסלמים כאן בישראל."

נשמע נהדר אבל מה היא אינה כותבת? אבו חמיד אינה מגנה כלל את הטרור של החמאס הפתח ושאר ארגוני הטרור הג'יהדיסטי הפלישתינאי. לדידם הם מופת מוסרי.

למרבה הצער הודא אבו חימיד מסרבת לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס ובצהרת המופתי של הפתח לפיהם יש לחסל את היהודים כולם גזענות ולא מופת מוסרי. כל זמן שהיא לא תגנה כגזענות דברים אלו, היא תומכת בשתיקה בטרור הרצחני המוסלמי למרות דבריה הצבועים.

60 שנה להתאבדותו של אורי אילן ישראל לא נקמה

ב-13.1.55 התאבד בכלא הסורי אורי אילן. אורי אילן נולד בקיבוץ השומר הצעיר גן שמואל לשלמה אילן ולפייגה אילנית, נכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם.

ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

ארבעה ימים לאחר שנפלה החולייה בשבי, אילצו מטוסי חיל האוויר מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג, בתואנת שווא שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם," אמר.

פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.

בשבי, נתון ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו.

משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "10.1.55": 9 – כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין / איני יודע כלום על היתר / קברו אותי ע"י גבי / נקם / אורי אילן / יש נירות בבגדים."

בבגדיו נמצאו תשעה פתקים שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי):

"הולכים להרוג אותי / תנקמו!"

"נקמה! באנשים שהיו עם או"ם ב-15.12 קצין או"ם מכירם."

"לא בגדתי / התאבדתי."

"שלום / אורי אילן / נקם!"

במי בדיוק רצה אורי אילן לנקום ולמה? האם בנציג הסורי בוועדת שביתת-הנשק, או האנשים שהיו עם האו"ם ב-15.12.

בפרוטוקול של ישיבת הממשלה מינואר 1955 שאל שר החינוך זלמן ארן את שר הביטחון, פנחס לבון: "אני רוצה לשאול את שר הביטחון כיצד הוא מבין את ההתרכזות בפתקים בדבר הנקמה. בבוא כוח הסורים בוועדת שביתת הנשק, מדוע הוא התרכז במחשבת הנקמה דווקא נגדו."

לבון ענה שאינו מבין, וכדי לרסן את הרגשות שהופגנו בלוויה, שכונו בפיו "היסטריה", הורה לגנוז את הפתקים ולהימנע מפרסומם.

גם הרמטכ"ל משה דיין בדברים שנשא בהלווייתו של אילן, בחר להשמיט את המילה "נקם" מנאומו והבליט את דבריו: ""לא בגדתי, התאבדתי," וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי."

ית"ד – ישראל תיקום דמו

ישראל לא נקמה על מותו של אורי אילן, גם לא על קורבנות השואה. נשאר רק הסימון היהודי המונע למעשה נקמה – "הי"ד" (השם-אלוהים יקום דמו) לכן אני נוהג להוסיף לשמו של נרצח בגין יהדותו לא "הי"ד" ולא "ז"ל", אלא "ית"ד" – ישראל תיקום דמו!

אודי אדיב – כן בגדתי ומרצון

כעשרים שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן, בן קיבוצו, גן שמואל, של השומר הצעיר – עזב את מפ"ם למק"י ומשם עבר ל"מצפן", ו"לחזית האדומה" פלג מרקסיסטי לניניסטי.

אדיב וחבריו והקימו רשת ריגול לטובת הדיקטטורה הפשיסטית הסורית. בחקירתו הודה אדיב כי העביר לסורים מידע רב על בסיסי צה"ל ועל מערכי ההגנה שלו לאורך גבולות המדינה. בנוסף, סיפר כי יחד עם שאר חברי החולייה עבר בסוריה אימונים בהפעלת ציוד חבלה וקשר.

שמעון אילן, בן קיבוץ גן שמואל, אחיו של אורי אילן, היה הראשון שחשד שאודי אדיב הוא מרגל, וגרם לתפיסתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים.

עם מי מזדהים היום אנשי השומר הצעיר? האם עם אורי אילן או עם אודי אדיב?

תיק"ו.

החיילים היהודים גזענים בין אם אונסים ערביות ובין אם לאו

שישים שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן, "צוותא" - המרכז ל"תרבות מתקדמת" של השומר הצעיר, מעלה הצגה "מתקדמת" בשם "המחלקה" מאת שי אישה זונה וחללה לא יקח:

http://www.tzavta.co.il/fringe.asp?p=992

בהצגה "המחלקה", על פי מחזהו של שי אזולאי, שזכה בפרס תיאטרון צוותא בפסטיבל צו קריאה 2012 לפיתוח המחזה ליצירה בימתית, מתוארים החיילים היהודים כקלגסים וככובשים. חיילי צה"ל מבצעים מעשי אונס בנשים ערביות-פלסטיניות כאקט רומנטי, בנימה של רברוב, כחלק מהביקורת המופנית כלפי הצבא לכל אורך המחזה.

מסתבר שהצגת החיילים היהודים כאונסי ערביות בהצגהזו מתארת אותם דווקא כהומניסטים שאינם גזענים, כי כזכור בשנת 2006 פרסמה טל ניצן מחקר לתואר שני בסוציולוגיה, בו טענה כי חיילי צה"ל לא אונסים ערביות בגלל גזענותם. "אין זה מוסרי לאנוס. אין זה אפשרי לאנוס את מי שאינה אנושית," קבלה "החוקרת" טל ניצן, על מה שנתפס אצלה כדה-הומניזציה של החיילים כלפי הנשים הפלשתיניות.

"אחת הסיבות להימנעות מאונס על ידי חיילי צה"ל," הסבירה "החוקרת" היא החשש לאיום הדמוגרפי: כלומר, "הריונות של נשים ערביות ממעשי אונס יהודיים יביאו לעולם עוד ערבים."

המנחה האקדמי של טל ניצן לתזה זו היה פרופסור אייל בן ארי, שנעצר על אונס הדוקטורנטיות שלו. אין ספק, פרופסור בן ארי אינו גזען, אופס בעצם כן, הוא הטריד רק סטודנטיות יהודיות...

גם הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) מתרץ את אי אונס הערביות כגזענות יהודית. הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו שבכל מלחמת השחרור לא שמע על אונס ערביות: "לאו דווקא מטעמי מוסר, אלא מטעמים של בוז גזעני. הגברים והנשים בכפרים הערביים נחשבו מלוכלכים."

כתמיד היהודים תמיד אשמים. הם גזענים אם הם אונסים, והם גזענים במידה שווה אם אינם אונסים.

מתי שמואלוף

מה יקרה ביום שקהילה עברית גדולה דיה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית?

על מתי שמואלוף האקטיביסט האנטי-אשכנזי, שהתנאה בתרבותו "המזרחית" וירד לאשכנז (גרמניה) במטרה להשתאכנז כבר כתבתי:

והנה מתי שמואלוף (כבר אשכנזי?) בא בבשורה חדשה. בברלין הוא כותב ("הארץ" 9.1.15) נפתחה ספריה עברית וסביבה כבר 800 חברים. והנה שם בברלין מרכז ה-der milkicher Juden – יהודי המילקי מתקבצים משוררים עבריים (בהם הוא כמובן כולל את עצמו), והוא חולם על מרכז תרבות עברי בברלין ש"יתחיל לחשוב עצמאית" ויום אחד הספרייה העברית בברלין תשלח סופרים כותבי עברית לישראל.

ובנוגע לשאלה מה יקרה ביום שקהילה עברית גדולה דיה תתמקם מעבר לגבולות הלאומיות הציונית? התשובה כלום. מרכז עברי לא יקום בברלין. ליהודי המילקי לא יהיה דור חדש כי ממילא בדור השני שפת אימם תהיה גרמנית, והם כולם יתבוללו. יישארו אולי רק היהודים הדתיים שהספרות העברית מהם והלאה.

אהוד: ואנחנו שואלים, מתי כבר יקבל מתי שמואלוף את אחד הפרסים הספרותיים הנחשבים בארץ? הלא במציאות הספרותית שלנו, כל מאמר מטומטם שלו מקרב אותו לכך בצעדי ענק, והכי מתאים לו פרס ברנר!

* * *

נעמן כהן: האיוולת של נתניהו או מחיקת החוב הפלישתינאי לחברת החשמל

כתגובה פבלובית על פניית הפלישתינאים להאג, החליט נתניהו על פעולת תגמול ע"י הקפאת כ-400 מיליון שקל מכספי המיסים המועברים לרשות. מעשה זה, שנעשה כבר בעבר ובוטל, הביא רק ביקורת בינלאומית על ישראל והסתיים עם התשלום המלא ללא כל תרומה חיובית. לאור פעולות דומות שעשה נתניהו בעבר גם כאן התוצאה תהיה על-פי המשפט היהודי: "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן!" "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר!"

מן הראוי שנתניהו אכן יגמול לפלישתינאים אבל לא על-ידי הקפאת תשלום (וביטול ההקפאה מאוחר יותר) אלא ע"י מחיקת החוב של הפלישתינאים לחברת החשמל, חוב של מיליארד וחצי שקל. משלם המיסים הישראלי אינו צריך לשלם עבור חובות הרשות. רק כך יש עונש ושכר בצידו.

אהוד: לא הבנתי.

הסבר: משלם המיסים הישראלי לא צריך לשאת בחוב של מיליארד וחצי שקלים עבור חשבון החשמל של הרשות הפלישתינאית. במקום להקפיא את כספי הרשות, ולהחזיר להם – יש להעביר את הסכום לכיסוי החוב.

יום טוב.

נעמן

* * *

רוֹן גֵּרָא

הַדְּאָגָה 

הַדְּאָגָה נָחָה

בְּלֵב דַּאֲגוֹתַי.

מְנַצְנֶצֶת כִּפְרוּצָה

וּמְגָרָה אֶת הַדָּם.

וּמַה נִּשְׁאַר?

סְפָרִים וּתְמוּנוֹת שֶׁאָסַפְנוּ.

אֲנָשִׁים שֶׁנָּסְעוּ עִמָּנוּ

וְעָלוּ

וְיָרְדוּ.

עֲצִיץ יָפֶה שֶׁטִּפַּחְנוּ.

אַהֲבַת סְתָרִים מִמֶּנָּה

פַּעַם הִתְפַּעַלְנוּ.

שָׁעוֹן  מְעוֹרֵר שֶׁצִּלְצֵל בְּרָמָה.

חָתוּל אַחֲרוֹן שֶׁנִּמְלַט בִּיבָבָה.

מַשְּׂאַת לֵב יְתוֹמָה

וְדוּמִיָּה אֶל מוּל שְׁעַת

הַנְּעִילָה...

כְּמַעֲשֵׂה הַיָּם

יְלָדַי מְטַלְטְלִים אוֹתִי

כְּמַעֲשֵׂה הַיָּם,

רֶגַע טוֹבֵעַ

וְרֶגַע חַי.

הַגַּלִּים פְּרוּשִׂים

מֶזֶג הָאֲוִיר מְעֻרְפָּל.

לְאָן צָנְחָה אַהֲבָתָם?

גַּם אַתְּ חָדַלְתְּ לִהְיוֹת לִי גַּל,

הוֹ!

אַךְ שָׁוְא הַצְּפִיָּה.

* * *

אלי מייזליש

נתניהו נדחף לשורה הראשונה

מי לא ראה ושמע את "החדשות" האלה בראש המהדורות עשר פעמים? מי?

נדחף? כמו בתור לקולנוע? מה הוא עשה? 'הלך מכות'? הפר את הפרוטוקול הצרפתי שקבע לו לעמוד בשורה ה-2?

למה מי אתה? הרי אתה לא אבו-מאזן "נשיא פלסטין"? או ראש ממשלת מאלי שהלך שלוב זרוע עם נשיא צרפת? ראש ממשלת מאלי במרכז? מי זאת מאלי? קנדה? או אולי ארה"ב.

אז מי שלא היה ב'אליזה', במשרד של ראש הטקס הצרפתי הממונה על הפרוטוקול, הנה סודות מהחדר: 

ראש הסגל מסיה [לא זוכר את שמו] מחזיק ניר רשמי מנשיא צרפת ובו שלוש מילים: "נתניהו לשורה שניה," והוא שואל את מסיה נקניק ואת מסיה נודניק:

"אתם לא חושבים שביבי יתפלח לשורה ראשונה? מה נעשה?"

מסיה נקניק: "אפשר לדעת מי יעמוד מחובק עם הנשיא מסיה הולנד?"  

ראש הסגל: "אתם לא יודעים? הרי כל ראשי ומנהיגי העולם המפורסמים שהגיעו מיד לפריז, מימינו ראש ממשלת מאלי [עם מגבעת שחורה], ומשמאלו נשיא פלסטין מסיה מחמוד עבאס, ולידו מלך ירדן ולצידו אשתו המלכה ריאנה הפלסטינית."

מסיה נקניק: "אבו מאזן הוא ממנהיגי העולם? – ממתי פלסטיני מ'השטחים הכבושים' הוא בכלל נשיא? נשיא מה?"

ראש הסגל: "לא מכיר אותו בכלל, אבל זו הוראה ישירה ומיידית מהנשיא להראות לביבי מהיכן משתין הדג."

מסיה נודניק: "ולמה מלך קטן ואשתו מירדן גם הם ליד הנשיא? מי הם בכלל מלך בריטניה או לפחות נורווגיה?"

ראש הסגל: "יש לנו שני דגים אז הביאו אותו במטוס פרטי להראות לביבי מהיכן משתין הדג השני. [סוף]."

זאת לא פרודיה ולא טור סטירי. ככה בדיוק התנהל הטקס. אבו מאזן שמ'ארצו' יצאו אלפי מחבלים לרצוח יהודים הובא במיוחד בידי מסיה הולנד כדי להשפיל את נתניהו.

וככה הלכו לאט לאט צעד אחרי צעד שלובי זרועות, ומישהו שמע את המחבל מרמאללה ממלמל בערבית: "אני כאן בשם כל העצורים [הרוצחים] הפלסטינים שבכלא הישראלי ובפרט בשמו של השהיד שפוצץ את מלון פארק ושני השהידים שרצחו את שלושת הנערים היהודים מגוש עציון ושני השהידים שרצחו את המתפללים בהר נוף – אללה הוא אכבר."

כשחזר אבו מאזן לרמאללה היא מיהר להניח פרח על קברו של עראפת ומילמל בשקט: "אין לך מושג יא ראיס איך דפקתי את הצרפתים, לא היית עושה את זה טוב יותר."   

ואני מציע לך, מסייה הולנד – עוד פעם אל תברח כמו שפן מבית כנסת יהודי כשראש ממשלה ישא דברי נחמה למשפחות השכולות. תתבייש. במקום לתת כבוד לעם הצרפתי גרמת לו לביזוי [אולי אתם רגילים שם להתבזות].

והערה לשטינקרים שלנו בערוצי החדשות ובעיתונות שהביא תמונות אלה שוב ושוב: מסריח מכם לאורך כל הדרך מפריז.

ועכשיו השאלות:

לשם מה ובשם מי הגיע אבו מאזן? ומי הבריג אותו לשורה ה-1? זו בדיחה ביום אֶבֶל?

לשם מה ובשם איזה עַם הגיע 'מלך' ירדן ואשתו? מה הם רצו לומר? [וגם הם בשורה ה-1? עוד בדיחה].

מדוע התעקש מסיה הולנד להשפיל את נתניהו דווקא כשערבים רוצחים יהודים? מה הרֶשַע המטופש הזה?

איזו צורה יש לעיתונאים שלנו שגיחכו לא רק על נתניהו ['שנדחף לשורה ה-1'], אלא הוסיפו באותה שורה שזה "עלה למשלם המיסים 700 אלף שקל."

למה הם לא שאלו כמה עלה לקבור את הנרצחים? הרי גם ארון קבורה ומצבה עולה כסף.

מתברר שאין לעיתונאים אלה טיפת רספקט לאומי ובכל הזדמנות ישחירו את פניו של ראש הממשלה.

  מהיום והלאה, כשאראה עיתונאים נדחפים לשורה הראשונה במסיבות עיתונאים, אדחוף להם מרפק ואומר להם: אם לנתניהו מותר אז גם לי. ואחסום להם את המעבר לשורה ה-1.   

* * *

מנחם רהט

מתבלבלים

התבלבלנו. פיגועי הטרור הרצחני שפקדו את בירת צרפת, המדינה שבה קיים הרוב היהודי הגדול באירופה, בילבלו את כולנו: אותנו כיהודים, את התקשורת ששכחה מזמן שהיא ישראלית, ואפילו את הציוני הבכיר שמסתבר כי הוא נושא את שם הציונות לשווא.

כישראלים התרגשנו עד מאוד למראה מיליוני הצרפתים שיצאו לרחובות, לצעדת מחאה נגד הטרור האיסלמיסטי (שהזכיר לנו נשכחות: לא כל המוסלמים טרוריסטים, אבל כל הטרוריסטים מוסלמים). התפתינו להאמין שמדובר במסע הזדהות עם כל 17 קרבנות הטירוף האיסלמיסטי, ובהם גם ארבעה יהודים טהורים ותמימים שנרצחו על יהדותם בדם קר במרכול הכשר.

אבל מסתבר שצעדת המחאה היתה רק כנגד הטרור ופגיעתו הקשה בחופש הדיבור. אף מילה לא נשמעה כנגד האנטישמיות הגואה. הצרפתים הנאורים, החרדים כל כך לעקרונות חופש הביטוי של הקריקטוריסטים בשבועון הסטירי 'שרלי הבדו', לא התרגשו מגל האנטישמיות. הם לא היו יוצאים מגידרם, אילו נרצחו 'רק' יהודים. הם נהגו 'בהבנה' גם בפיגועים קודמים בהם נרצחו יהודים רק מחמת יהדותם – במוזיאון היהודי בבריסל, למשל, ברצח האכזרי של אילן חלימי הי"ד, ובפיגוע הרצחני בבית הספר היהודי "אוצר התורה" בטולוז.

המוחים הצרפתים יצאו לרחובות עם כרזות הזדהות בנוסח 'כולנו שרלי הבדו'. לא הונפו שם כרזות הזדהות בנוסח 'כולנו היפר כשר', או 'כולנו יהודים'. גם היום, לאחר שהטרור האיסלמיסטי חשף את טלפיו הטמאות, עדיין מסוכן ללכת חבוש כיפה ועם סממנים יהודיים אחרים בחוצות פריז וכמה מערי צרפת האחרות. הציבור הכללי אינו מתגייס לעזרה ואינו מוכן לשכב על הגדר למען הכיפה היהודית. 

נתניהו במחווה מרגשת בביהכ"נ

שרשרת הפיגועים בפריז בילבלה גם את התקשורת הישראלית. ידיעות, הארץ, מעריב, Ynet ואחרים, התחרו ברשעות צינית, במאמץ להכפיש, לגמד ולהשפיל, את שנוא נפשם נתניהו, שיצא לפריז כנציגה הבכיר של המדינה הדמוקרטית היחידה המאויימת קשות ע"י הטירוף האיסלמיסטי.

התקשורת הישראלית שהתבלבלה, התגייסה בהתלהבות לטובת אג'נדת השמאל 'רק לא ביבי'. מה לא עשו שליחי השמאל בתקשורת, כדי להתעלל בדמות ראש הממשלה של כולנו? שקרים ארסיים, הזויים ובזויים, הופרחו לרוב: נתניהו 'נדחף' לשורה הראשונה של המנהיגים כדי להצטלם טוב יותר (בניגוד להודעה הרשמית של ממשלת פריז שהפרוטוקול הצרפתי מחייב שראשי מדינות יתייצבו בחזית הצועדים); נתניהו 'נדחף' (כן, שוב נדחף) לאוטובוס הראשון של המנהיגים (למרות שמקומו באוטובוס הזה דווקא נקבע מראש); נתניהו נופף – אוי, כמה נורא! – לעבר המרפסות שלאורך השדרה; שהוא בכלל כפה עצמו על הצרפתים שלא רצו בנוכחותו (מה שהוכחש גם הוא ע"י הצרפתים; פרט פיקנטי: התקשורת הצרפתית שהעלתה טענה כזו, ציינה כי המקור שלה הם עיתון "הארץ" והערוץ השני בישראל); וגם ביזבז כספי מדינה ל'מסע בחירות', בעצם טיסתו לפריס (אף שאין ספק, שאילו היה נשאר בבית, היו מטיחים בו טענה הפוכה: כיצד בכלל העז להישאר בבית). שנאת נתניהו הובילה לסילוף גס של האמת.  

אף שאין הטור הזה חשוד באהדת יתר לראש הממשלה נתניהו, ורואה בו לעיתים קבלן הביצוע של השמאל, ניתנה האמת להיאמר, שהפעם מגיע 'שאפו!' גדול לראש הממשלה. לא רק מפני שייצג בכבוד ובהדר את מדינת היהודים בפני העולם ואזרחי צרפת, אלא גם בזכות התמיכה והעידוד שהעניק בביקורו ליהודי צרפת. די היה לקרוא את תיאורו המרגש של מתי טוכפלד, על אותו נער יהודי בן 14-15 שחיבק את נתניהו לאחר נאומו בבית הכנסת ויקטואר, הניח ראשו על חזהו, והתייפח בבכי תמרורים על מות אחיו בפיגוע הרצחני, בעוד ראש הממשלה, כפי שנוהג אב בבנו, ליטף ראשו בחום ובאהבה – כדי להבין עד כמה חיונית היתה נוכחותו המעודדת דווקא באותם רגעים קשים ומפחידים. 

אילו רק לשם כך יצא נתניהו לפריז, דיינו; מה גם שעל פי התיאורים שהגיעו מבירת צרפת, העניק ביקורו של נתניהו תחושת בטחון ליהודי צרפת, שחשים כי ממשלת צרפת, כשאר ממשלות אירופה, מפקירות אותם בריקודי 'מה יפית' אל מול האלימות האיסלמית. תחושה זו, רק התעצמה, למרבה הצער, בהפגנת המיליונים, כשהיהודים שוב נוכחו לדעת, שלאיש מבין הצרפתים לא באמת איכפת.

הציוני הבכיר המבולבל: לחזק קהילות בחו"ל

התקשורת הישראלית לא הצליחה לעכל את העובדה ששנוא נפשה, הפך בסיקור התקשורתי הצרפתי והעולמי של הפגנת המיליונים, לדמות מרכזית ואהודה. ועל כן פיטפטה עצמה לדעת, בדיווחי הבל והטחת רפש, שיקוצים וארס, רובם מצוצים מן האצבע. מאמר המערכת של "הארץ" הפוסט ציוני, חזר ולעס אפילו ביום ג' השבוע, לאחר שהעובדות התבהרו, את השקר הבא: "ראש ממשלת ישראל היה אורח לא רצוי במיפגן הסולידריות... נדחק כמעט בכוח אל בין שורת המנהיגים." שמעון שיפר כתב באותו יום בעיתון 'ידיעות', שחושב שיש לו מדינה, תשפוכת לעג ציני: "מה הוא קופץ." ושונא ידוע של נתניהו, בן כספית, כתב במעריב יום לפני כן (לזכותו ייאמר שהאמת טרם התבררה אז  במלואה), ש"היה מביך לראות את ראש ממשלת ישראל מנסה להידחף לאוטובוס... מפלס דרכו בנחישות מהשורה השנייה לשורה הראשונה... ועושה על הצרפתים סיבוב ישראלי אופייני, גס רוח ומיותר כל כך."

עד כמה נמוך יכולים לרדת הציניקנים האלה, שהתגייסו מרצון לקמפיין הבחירות של האופוזיציה, שסיסמתו 'רק לא ביבי'? כמה רוע ושנאה יהודית עצמית, יכולים אותם ישראלים להפיק מתוך עצמם, כשהם חוזים בעיניים כלות, בגלי ההערכה וההערצה שנתניהו זכה בהם  בצרפת? 

בילבול פקד גם את נושאי שם הציונות לשווא. ציפי לבני, מראשי מפלגת 'המחנה הציוני' (עאלק!) – מחתה ברוח אנטי ציונית בעליל, כנגד עידוד העליה מצרפת, וטענה שישראל אינה ארץ מקלט. אך הגדיל לעשות נתן שרנסקי, יו"ר מוסד העל הציוני, הסוכנות היהודית, שהתבלבל כהוגן באשר לתכליתה העליונה של הציונות: "אל לנו לקרוא ליהודי צרפת לעלות... יש בחו"ל קהילות רבות שחוששות מהתפרקות וראוי לשמור עליהן חזקות."

לא להאמין. כולנו הפכנו יובל המבולבל. 

* * *

נגה: לזיכרו של אבא, דני קדרי

אבא אהוב,

אני לא מכירה הרבה אנשים שאוהבים את האדמה כמוך. אהבת  את האדמה והיא אהבה אותך חזרה. אהבת את האדמה ואהבת את החורף ובמיוחד את הגשם. כשהיה יורד גשם היית מתמלא שימחה, הכי טוב טפטוף קל של כמה ימים, היית אומר לנו, האדמה שותה עכשיו. כשהיה יורד גשם היית מתקשר אל כל אחד מאיתנו כדי לברר אם גם אצלינו יורד וכמה...

המכוורת היתה כל עולמך והיית אומר שאת כל מה שיש לך, יש לך בזכות הדבורים, אהבת את הדבורים אהבת נפש. מעולם לא פחדת, לא משמש צורבת ולא מברד כבד, היית נוסע לכל חור בארץ במסירות אין קץ כדי לטפל בהן.

תמיד דאגת לשלומנו ולעתידנו והיית נוהג להתקשר כל יום להתעניין בנו ובילדים. היית נדיב בצורה לא הגיונית, ומי שהכיר אותך ידע שאתה לא ממש יודע לומר "לא..."

אני זוכרת שהייתי באה לבקש ממך כסף כשהייתי ילדה והייתי צריכה לנסוע לאן שהוא, הייתי שואלת אותך:" אבא יש לך כסף לתת לי?"

והיית עונה לי: "מה זאת אומרת אם יש לי כסף לתת לך? זה לא הכסף שלי, זה שלנו."

אבא יקר שלי, אהבת את האדמה את הגשם ואת הדבורים שלך.

בשנים האחרונות הבנתי פתאום כמה אהבה יש בינינו. אולי היא היתה שם תמיד ואולי היא צמחה מחדש. גיליתי במסע הזה כמה  אני דומה לך בעקשנות, באהבה לטבע, בצורך בחופש אינסופי, ובזה שגם לי לא ממש אפשר להגיד מה לעשות.

אנחנו כאן איתך אבא, בלב השטחים החקלאיים איפה שעיבדת את האדמה כל חייך, מלווים אותך למקום שאתה כל כך שייך אליו. אני יודעת שלא היית רוצה לנוח בשום מקום אחר.

נוח על משכבך בשלום אבא אהוב יקר. עשית את שלך.

אני יודעת שאתה פה, בנוכחותך, וכך זה יהיה מעכשיו, נלמד שפה חדשה ונתחבר שוב בדרך אחרת.

תמיד נהיה יחד.

אבא נולד ב-1937 בכפר סבא שהיתה אז רק מושבה צעירה. הוא התחנך באוסישקין - בית הספר הראשון של כפר סבא. את התיכון סיים ב"כדורי" – תיכון חקלאי בעמק יזרעאל. אחרי התיכון הצטרף לגרעין הנח"ל שהקים את קיבוץ עין גדי, הכיר את אימא והתחתן איתה. אחרי 3 שנים בעין גדי חזר למשק ההורים בכפר סבא.

אבא היה מורה לחקלאות ולימד כ-20 שנה בחווה החקלאית בכפר סבא ובהוד השרון.

בכפר סבא נולדתי אני – ביתו הבכורה.

ב-1965קנו אבא ואימא  את המשק בגן חיים, שם נולדו טל, זיו ונגה. בגיל 50 נפרדו אימא ואבא, ואבא ואבא עבר לגור בצור יגאל.

אבא היה חקלאי בכל נימי נפשו, הוא טיפח פרדס מניב, מטע אבוקדו וכמובן, מכוורת שעם השנים הפכה לאחת הגדולות והמוכרות בארץ.

הוא היה מלח הארץ, אהב והוקיר כל פינה בישראל, הכיר כל יישוב ומצפה והתעניין בגיאוגרפיה ובהיסטוריה.

אבא דיבר ערבית שוטפת אותה למד לבד מתוך קשריו העיסקיים עם סוחרי דבש ערביים.

כמו כל חקלאי הוא אהב להתעורר עם הנץ החמה ולמהר לעבודתו החקלאית אותה כל כך אהב.

עד הימים האחרונים, וגם כשמצבו הבריאותי היה קשה, התעקש להגיע כל בוקר למשק, לשבת על כיסא ולפקח על העבודה.

אבל יותר מכל אהב אבא אותנו, את ילדיו ונכדיו.

אתה בליבנו אבא אהוב ויקר, תמיד נזכור אותך.  

* * *

מתי דוד

חיים סבן הטייקון שממליך מנהיגים

 בארה"ב ובישראל

המייסד והמממן של "פורום סבן" הוא המיליארדר – איל המדייה, הישראלי-אמריקאי, חיים סבן, שהקים אותו לפני שמונה שנים. בהגדרה הרשמית: פורום לחילופי דעות ורעיונות, ולחיזוק הקשרים בין ארה"ב לישראל. בפועל, מדובר במועדון חברתי פוליטי של חבריו ומכריו האישיים של חיים סבן. מועדון שהוא-עצמו קובע את רשימת המוזמנים המשתתפים במפגשיו השנתיים.

חיים סבן הוא תומך נאמן לישראל ואחד התורמים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. קשריו הענפים בפוליטיקה האמריקאית והישראלית, איפשרו לו להקים את המועדון היוקרתי הזה, שאליו באים בכירי הממשל האמריקאי, פוליטיקאים ישראלים, דיפלומטים, אנשי עסקים ועיתונאים מעצבי דעות הקהל בארה"ב ובישראל.

כולם באים פעם בשנה למפגש מהנה של אירוח יוקרתי אריסטוקראטי, על חשבון המארח, חיים סבן, כדי להתחכך, ליצור קשרים, להצטלם, ולהשמיע כמה הגיגים ממוחזרים על המצב במזרח התיכון בכלל, ועל היעדר השלם בין ישראל והפלסטינים בפרט, תוך סימון האשמים.

כולם מפזזים מסביב למארח הנדיב ומעניקים לו כבוד וחנופה. העיתונים בארץ (בניגוד לארה"ב) נותנים לאירוע זה הבלטה מוגזמת בצירוף פרשנויות של החשיבות המדינית כביכול. אבל פרט לאירוע חברתי ובילוי יוקרתי אין ל"פורום סבן" שום חשיבות מעשית.

הדיונים מתקיימים בדלתיים סגורות, באווירה לא פורמאלית, ללא פאנלים, ללא סיכומים, ללא החלטות והצהרות מחייבות בשם הפורום. למרות שהפורום נחשב כסגור, דואגים חלק מהמכובדים שדבריהם יפורסמו ויצוטטו.

רשימת הישראלים שהוזמנו ל"פורום סבן" בשנים האחרונות כללו: ציפי לבני. חיים רמון. דן מרידור. דליה איציק. שאול מופז. בוז'י הרצוג. דן חלוץ. גבי אשכנזי. עמוס ידלין. מאיר דגן. איתמר רבינוביץ'. מאיר שמיר. יוסי ורדי. חמי פרס. שלמה דברת. נפתלי בנט. איילה חסון. אהוד יערי. נחום ברנע. בן כספית. דנה וייס. יעקב איילון. משה דבי. תמי שינקמן. נתניהו. ברק.

ראוי להזכיר שחיים סבן קנה בזמנו את חברת בזק, בתקופה שבה דליה איציק היתה שרת התקשורת בממשלה. הוא מכר את בזק לאחר מיספר שנים ברווח גדול מאוד. רבים מהפוליטיקאים והעיתונאים שלנו – מרבים לבקר את המיליונרים הטייקונים שלנו, ואולם לא מפתיע הדבר שאת חיים סבן אף פעם לא ביקרו אלא רק היללו וכיבדו.

* * *

גזוז בטעם פטל

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לפעמים כשרע או עצוב

או משעמם או סתם צמֵא לי

אני מוזג לכוס סירופ פטל

ומהבקבוק במקרר מי סודה

ובוחש בכפית ארוכה את הגזוז

של ילדותי הרחוקה בחצי גרוש

בקיוסק של בֶּכוֹר ברוטשילד

על יד הציפור הכחולה

והסנדלר הזקן בבית הארוך

של משפחת ינובסקי

של משה שאהבה אסתר –

והכול חוזר

לא היה משקה נפלא

יותר מגזוז אדום

ואחדים אהבו אותו

עם סירופ לימון

גזוז חמוץ מתוק

כמו שכתבה אסתר

ימים של לענה ודבש

ובהמשך על הקיר הענק

של בנק אפ"ק מרחו הפורשים

אותיות גדולות בשחור

למה נירא מוות

הן מלאכו על כתפינו רוכב

ח.נ. ביאליק.

* * *

משה גרנות

מיבנה של סרט וקצת תמיהות

על הרומן "הרגלים רעים" מאת אגור שיף

זמורה-ביתן, 2004, 237 עמ'

מהעמודים הראשונים נקל לחוש שמדובר ברומן שכתב קולנוען: יש בו פסיפס של סצינות, קפיצות קדימה ואחורה בזמן, פירוט הרקע בו מתרחשת העלילה בכל סצינה. הסגנון הזה מעניק חיות לכתוב, ובהחלט מעורר עניין רב.

העלילה מתרחשת ברובה בלונדון: עמירם בן-ציון, אדריכל המתכנן את פרויקט חייו, נתקף במחלת כבד קשה המותירה לו חודשים ספורים לחיות אם לא יעבור ניתוח להשתלת כבד. כיוון שהעלילה מתרחשת בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה – ניתוח כזה ניתן לבצע בלונדון בבית החולים סנט אגנס, אצל מנתח בעל שם עולמי, פרופ' פאטל, שהוא ממוצא הודי.

אביו של עמירם הוא אלימלך בן-ציון (לשעבר – מרגולין), לוחם מחתרת לח"י בדימוס, טיפוס קשוח מאוד, שאיננו מסוגל לשאת את חוסר האונים והפסימיות של בנו, והוא משווה אותו אל חבריו למחתרת שנתלו כששיר "התקווה" על שפתותיהם (עמ' 94). הוא מונע מבנו כיסא גלגלים וכל "פינוק" שעובדי בית החולים מבקשים להעניק לחולה הסופני הזה, ההולך ונמוג לנגד עיניהם. קשיחותו זאת של אלימלך בן-ציון מעומתת בספר עם נכונותו להקריב הכול למען בנו: הוא מוכר את חלקו בחברה קבלנית כדי שיהיה אפשר לשלם את ההוצאות הגדולות לניתוח באנגליה, ומוכן לתרום את הכבד שלו לבנו (דבר שאיננו מתאפשר כל עוד הוא חי – כפי שהבהיר לו בהומור פרופ' פאטל). מתוך הפלש-בקים והשיחות עם גיבור אחר (שאזכיר בהמשך), הקורא מבין שהרג, וציווה להרוג 16 בני אדם – בעיקר קצינים אנגלים, אבל גם "בוגדים", ובנוסף לכך – עוד 7 מחבריו, שהוא פיקד עליהם, נהרגו בפעולות. אלימלך בן-ציון מתנהג אחרי חמישים שנה  בלונדון, כאילו הוא עדיין במחתרת: משמיד פילם של תייר שצילם אותו בטעות, ומשמיד כל פתק הוא מקבל.

באחת הפעולות מן העבר, המתוארת בספר מזוויות שונות, אלימלך מרגולין ("אבנר" בכינויו המחתרתי) מכין מלכודת לקצינים בריטים שמגיעים לדירה בה נודע להם (מפיה של "בוגדת") שתתקיים פגישת מבוקשים – שני קצינים נהרגים, וסמל אחד בשם ג'ורג' לילי מאבד עין ורגל, פניו מצולקות, הוא נעזר במכשיר שמיעה. הסַמָל הזה, שאיננו חדל להתפאר בשירותו במשטרת הוד מלכותו בפלסטינה, משמש כשוער בבית החולים סנט אגנס, בו אמור עמירם לעבור את הניתוח שיציל את חייו. הוא גזען גדול, ושונא בעיקר את היהודים, שהם לדעתו מטרד לאנושות. בהיותו בעל תושייה של שוטר, הוא חושד באלימלך בן-ציון שהוא אותו "אבנר", שהיה ברשימת המבוקשים על ידי משטרת המנדט, אשר גם למות חבריו ולנכותו שלו, ואילו נתפס – היה בוודאי נשפט לתלייה. בתחבולה ובמרמה הוא מצליח להגיע לחדרו של בן-ציון במלונו, והוא אפילו מצמיד ללחיו אקדח – "עין תחת עין", אלא שבאופן מפתיע, למרות העקיצות ההדדיות, השניים הופכים להיות חברים, ואפילו מתכננים יחד להרוג גנגסטר ישראלי, ואשר ישמש כ"תורם" הכבד עבור עמירם שנותרו לו בזמן ההוא רק שלושה  שבועות של חיים.

שמו של הגנגסטר הישראלי הוא רונן דיין, המכונה "קלוד". הוא רצח בישראל יהלומן, וניסה להעלות לשמיים את הקצין אמיל חורי, שטיפל בתיק שלו. קלוד הגיע לאנגליה בדרכון מזויף, ועוסק כאן בסחר בסמים. אנו פוגשים אותו ואת נהגו-עוזרו ג'ימי הענק בעל פני התינוק, כאשר השניים מחטיפים מכות רצח לאנאבל, מכורה לסמים החייבת להם 5000 פאונד על הסמים שקיבלה מהם בהקפה. אנאבל, שכייסה את לילי, והחזירה לו את הארנק, נטפלת אליו וטוענת שהוא סבא שלה. קלוד מחליט ש"הסבא" צריך לשלם את החוב שלה, אחרת הוא יהפוך את אנאבל לנכה. למרבה הפליאה, לילי מוכן לשלם את החוב הענק הזה בתשלומים מכסף שהוא מרוויח בהימורים על מירוצי סוסים. על פניו זה נראה מוזר ששוטר לשעבר מוכן לשלם הון עתק על חוב של נרקומנית לא מוכרת, במקום לקחת את אנאבל למשטרה כדי שזו תעצור את הגנגסטר האלים. ובאמת לפליאה הזאת אין פתרון בספר. אדרבה, לילי מארח את אנאבל בדירתו, והיא מרוקנת את בקבוקי השתייה שלו, הופכת את כל התכולה  בבית בחיפוש אחרי כל דבר שניתן למכור כדי לקנות בזה סמים.

בן-ציון עֵד לכך שלילי משלם לקלוד כסף במעטפה, כדי שזה לא יתנכל לאנאבל, והוא מציע שאנאבל תשמש או-פר לבנו הזקוק להשגחה 24 שעות ביממה (עמ' 102). שוב תמיהה – איך איש מחתרת לשעבר, בעל חושים טובים לגבי אישיותם של בני אדם, מוכן להכניס לדירה שלו (בן-ציון ובנו עברו מהמלון לדירה שכורה) "קליינטית" של גנגסטר! שוב, פליאה שאין לה פתרון בספר. אנאבל איננה מאכזבת: היא מתנהגת בחוסר אחריות מוחלט כלפי עמירם (מפסיקה את האינפוזיה, מובילה אותו חלוש אל גג בית החולים, ואל מוזיאון הטבע, וזונחת אותו שם), היא מוכרת את המחשב הנייד של עמירם (שם נמצא הפרוייקט הענק שתכנן) עבור סם, וכאשר עמירם זקוק לה שתביא אותו לבית החולים כי נודע לו על פי האיתורית שקיבל כי הגיע כבד של "תורם", היא ממוסטלת לחלוטין ואינה מסוגלת לתפקד.

הניסיון של לילי ובן-ציון לפוצץ את גולגולתו של קלוד באמצעות המחסום אינה יוצאת לפועל, ולא אפרט מדוע כי כאן בהחלט יש קטע מותח טבול בהומור, רק אציין שהמשטרה "מצילה" את קלוד, אבל מסגירה אותו לישראל. וכאן צריך להזכיר גיבור אחר של הרומן, הלא הוא אמיל חורי, קצין משטרת ישראל בדרגת רב-פקד, ערבי מהגליל החי עם רעייתו אדל ובנו סמי בתל-אביב. הוא מגיע ללונדון כדי להחזיר את קלוד, הוא רונן דיין, לישראל, אלא שהקצין דארווין ממשטרת לונדון משהה את ההסגרה לאורך שישה שבועות, כי המשטרה רוצה לרחרח אחרי הגנגסטר הישראלי. דרווין וחורי עוקבים אחרי "קלוד" ושני הזקנים, מצותתים לשיחותיהם, ומודעים לכך שאלה רוצים לרצוח את הגנגסטר. תמיהה נוספת: מדוע הם לא עצרו את לילי ובן-ציון על ניסיון רצח. שוב, גם לתמיהה זאת אין פתרון בספר.

אמיל חורי רודף שמלות, ואישתו המודעת לאישיותו, מטיחה בפניו שהוא אמנם חי בתל-אביב, אך עדיין מתנהג כמו אפנדי שמצפה כי האישה תרחץ את רגליו. מהרגע שהוא מגיע ללונדון הוא מחזר במרץ אחרי הסמלת מוניקה ליץ', אשר קיבלה את פניו בשדה התעופה. היא מתחמקת ממנו כל פעם מחדש בצורה מאוד אלגנטית, אלא שלקראת סוף הרומן, בדיוק כשחורי מתכונן לנסוע לשדה התעופה, היא חודרת לחדרו, מתפשטת ודורשת ממנו סקס (עמ' 217-213). גם סצינה זאת נראית תמוהה שכן מוניקה בזה לו על כך שאיננו יודע מי זה שקספיר, וכאשר הוא מגיע להצגה, שבה מופיעות רק נשים (ביניהן – מוניקה שהתפטרה מהמשטרה כדי ללמוד משחק) במחזה "הסוחר מוונציה" – חורי ישן שנת ישרים. המחבר גורם לקורא לחשוב שמוניקה היא בכלל לסבית: היא דוחה את חיזוריו של חורי, ומשחקת בהופעה של לסביות עבור לסביות. ובכן, עוד תמיהה שאין לה פתרון.

אגור שיף הוא קולנוען שזכה לפרסים על סרטיו "יום הולדת לליאון" ו"ז'נטילה". הזכרתי בפתיח שהכתיבה מזכירה סצינות של סרט, אבל מסתבר שגם לגיבורי הספר יש נגיעה בתחום: פרנק, חולה כבד כמו עמירם, הגיע לבית החולים כי ניסה להתאבד בכדורים משום הביקורת הקטלנית על ספרו "הג'ונגל של גלס", אבל מסתבר שמהספר הקטול הזה הפיקו סרט... וכן, שני הזקנים נכנסים באקראי לדירתו של סטודנט לקולנוע, שבהחלט מעוניין להפיק סרט מסיפורם של בן-ציון ולילי אשר רצו להרוג כדי להשיג כבד (עמ' 208-204).

רמזתי לעיל שיש בספר הבלחות של הומור – אזכיר אחדות: "קלוד" הוא פריק של בריאות, אוכל בריא, מתעמל, טאי-צ'י וכו', והוא גם מייעץ לקורבנותיו איך להיות בריאים... לבן-ציון יש פרוסטטה מוגדלת, ולכן בעיות עם השתנה. כדי להצליח להשתין הוא שורק את "חיילים אלמונים", ההמנון של לח"י שחיבר אברהם שטרן (יאיר). בן-ציון ולילי עורכים ניסוי שבו המחסום המשוחרר אמור לרסק את ראשו של קלוד, ולשם הניסוי הם משתמשים בפרוטומת גבס של צ'רצ'יל, שבזמנו היה על הכוונת של לח"י.

למרות התמיהות שהזכרתי לעיל, הספר בהחלט מיוחד, מותח ומעניין. אגב, יש לספר סוף טוב, ואני סבור כי מוטב כך – רצוי שהספרות תביא נחמה בעולמנו הרווי תלאות.

אהוד: ממש עוררת בנו חשק לקרוא את הספר.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי הייטנר

1. שיחה אילמת

שחור על גבי שחור / עדי קיסר

בְּמִבְטָא כָּבֵד אָהֲבָה אוֹתִי סָבְתָא שֶׁלִּי

וְדִבְּרָה אֵלַי דִּבּוּרִים תֵּימָנִיִּים

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי,

וּבְתוֹר יַלְדָּה

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְבַד

מֵחֲשַׁשׁ שֶׁלֹּא אָבִין אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִיהָ

שֶׁהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן אֵלַי בְּחִיּוּךְ,

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה אַחַת שֶׁאָמְרָה

וְהַצְּלִילִים נִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים רְחוֹקִים

גַּם כְּשֶׁדִּבְּרָה אֵלַי קָרוֹב.

וּפַעַם אַחַת

אֲנִי זוֹכֶרֶת,

קָנְתָה לִי פְּרִילִי אָנָנָס

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּקַּבְתִּי בָּאֲגוּדָל

אֶת עֲטִיפַת הָאָלוּמִינְיוּם הַדַּקָּה

וְשָׁתִיתִי הַכֹּל,

רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ

וְיָצָאתִי לַגִּנָּה הַגְּדוֹלָה

קָטַפְתִּי פֶּרַח

וְהִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתוֹ,

מְבֻיֶּשֶׁת

אֲנִי זוֹכֶרֶת

כַּמָּה מְבוּכָה עָמְדָה בֵּינֵינוּ

שֶׁל דָּם אֶחָד

וּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת אִלְּמוֹת

וְהִיא שָׁטְפָה אֶת גְּבִיעַ הַפְּרִילִי 

בִּשְׁתִיקָה

מִלְּאָה בּוֹ מַיִם

וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַפֶּרַח שֶׁנָּתַתִּי לָהּ.

אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה מִמַּה שֶׁאָמְרָה

סָבְתָא שֶׁלִּי,

אֲבָל אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֵבִינָה בֶּאֱמֶת

אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

וְרַק אָהֲבָה אֶת הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי

שֶׁל הַבַּת שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּהּ.

וְלִפְעָמִים הַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ

דְּבָרִים מוּזָרִים

כְּמוֹ לִלְמֹד תֵּימָנִית

וְלַחְזֹר לַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ

לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה

וְלִצְעֹק פְּנִימָה

אֶת כֹּל מַה שֶׁהָיָה לַיַּלְדָּה הַהִיא לוֹמַר

וּבְעִקָּר לְהַזְהִיר אוֹתָהּ

מֵהַפֶּרַח שֶׁהֵבֵאתִי לָהּ

פֶּרַח מָלֵא בִּנְמָלִים.

שיר מקסים. שיר מרגש. סיפור אנושי.

וכשקראתי אותו לראשונה, התרגשתי שבעתיים. כי השיר החזיר אותי לילדות שלי ולאוֹפָּפָּה.

אופפה הוא סבא בגרמנית. לסבי, אבא של אבי, קראנו אופפה, ולעתים אפילו בצירוף המוזר "סבא אופפה". אף שאופפה חי בישראל 27 שנים, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא חי בגרמנית. פעם ביום היה מאזין לחדשות ביידיש, הקרובה לגרמנית והוא הבין אותה, כדי להתעדכן. אימי לא ידעה גרמנית, אך כיוון שידעה יידיש, הם יכלו לשוחח ולהבין זה את זה בשילוב של שתי השפות. ואילו אנו, אחיי ואני, לא הבנו מילה בגרמנית וביידיש. 16 שנים היה לי סבא, שלא ידעתי את שפתו והוא לא ידע את שפתי. הוא אהב אותנו. אהבנו אותו. אהבתי אותו. בלי מילים. בשיחה אילמת.

כילד דיברתי אליו עברית. הוא לא הבין את השפה, אבל אני חושב שאיכשהו הוא הבין אותי. הוא היה מביא לי בולים ויחד סידרנו אותם באלבומים. שיחקנו דמקה. ובכל יום שישי הוא נתן לכל אחד מאתנו לירה, אותה שלשלנו לקופת "דן חסכן".

כשהגיע אלינו, מיד הסרתי את מגבעתו הגדולה וחבשתי אותה על ראשי הקטן ולקחתי את מקל ההליכה שלו, שהיה בגובה שלי או את המטריה השחורה שלו, ו"הייתי אופפה".

אז לא הבנתי את מהותה של הבדידות שלו: לחיות בארץ זרה, בשפה זרה, במנהגים זרים שכל כך רחוקים ממנו. לא הבנתי את הזרות של מי שגם בקיץ הרמת-גני החם, המהביל והמיוזע, לא יצא מהבית בטרם לבש חליפת שלושה חלקים שחורה, ענב עניבה מהודקת, כמי שחי במקום אחר, בארץ אחרת, ביבשת אחרת, באקלים אחר. כי באמת, גם כשחי כאן, הוא חי במקום אחר. כשעלה לארץ, היה בסך הכל מבוגר בשנה מגילי היום. איני יכול לתאר לעצמי חיים בנתק כזה מן הסביבה.

אבא שלי עזב את ארצו, את שפתו ואת בית אביו, ובגיל 17 עלה לארץ-ישראל כאידיאליסט חדור אמונה ציונית יוקדת, מבלי שידע אם יזכה עוד לראות את הוריו. הוא עלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, ולאחר כ"ט בנובמבר, כשהבריטים שחררו את מי שטרם מלאו להם 18, הגיע לארץ היישר לקרבות מלחמת השחרור.

אביו, סבא שלי, לא היה ציוני. הוא שלל את הציונות והתנגד לה מכל וכול. אך כל השקפת עולמו התנפצה בשואה, בה איבד את בנו הבכור ורבים מבני משפחתו. ארבע שנים אחרי בנם הצעיר, אבי, עלו סבתי (שלא זכיתי להכיר) וסבי לישראל. לא מתוך אידיאולוגיה. מתוך הישרדות.

האם עלייתו של סבי הייתה עלייה ציונית? כן, בהחלט. הציונות לא נועדה לציונים. היא נועדה ליהודים. היא נועדה לשים קץ לאנומליה של החיים בגלות, נוכריים, מודרים ומוקצים, ללא פיסת אדמה מתחת לרגליהם, ללא חיים לאומיים, ללא ריבונות. כל יהודי שעלה לארץ, מכל טעם שהוא, עלה עליה ציונית, הגשים את הציונות. אבל אנשים כסבי וכמו סבתהּ של עדי קיסר היו דור המדבר. המחיר האישי שהם שילמו היה מחיר קשה וכואב.

אני חש הזדהות עמוקה עם האמפתיה של עדי קיסר לכאב של סבתה, למחיר המהפך בחייה הבוגרים. אולם המסקנות שלנו הפוכות.

עדי קיסר יסדה את התופעה הספרותית-תרבותית-חברתית "ערס פואטיקה": קבוצת משוררים מזרחיים המנציחים את זהותם הנבדלת כמזרחיים, מתוך ניכור חריף לציונות ולמדינת ישראל, שהיא בפיהם "מדינת אשכנז". הם מבטאים שנאה כלפי התרבות ה"אשכנזית", אם בפי רועי חסן הכותב בערגה על שריפת ספריו של נתן זך, ואם בפי קיסר עצמה, שבראיון זילזלה בשירתו של ביאליק, "הגבר האשכנזי".

דווקא מתוך הערכה לכישרונה של קיסר, כה צר לי על בחירתה האידיאולוגית בניכור למולדתה, לעמה, למדינתה; בבחירתה בבדלנות ספרותית, המצמצמת ומרדדת את התרבות. למה מצמצמת? כי יופייה של התרבות היהודית הישראלית היא היותה תוצר של עשיר של שבעים גלויות. בעבורי, שירתו של שלום שבזי, המשורר הגדול של יהדות תימן, היא מורשת אבותיי, בדיוק כמו סיפוריו של שלום עליכם על העיירה היהודית במזרח אירופה. היכולת לקבל ולאמץ את היצירה היהודית על כל נדבכיה, על כל שורשיה, על כל המגוון האינסופי הזה, היא מתנה תרבותית שאין לה אח ורע בעמים. והנה, עדי קיסר וחבריה, ילידי הארץ שגדלו לתוך התרבות הזאת, במקום להזרים לתוכה את המורשת המזרחית כדי להעשירה ולשאוב מתוכה את המורשת האשכנזית כדי להעשיר את עצמם, במקום לנהל דיאלוג מחבר בין המסורות והמורשות – בוחרים בגטו בדלני של מזרחיות ובוחרים להנציח כעסים ורגשות קיפוח וניכור ולהוריש אותם לילדיהם. איזו בחירה אומללה.

גם אני, כעדי קיסר, חש אמפתיה לכאבו של סבי, אך איני מביט אחורה בזעם, ואיני מחפש אשמה בכאבו באף מימסד. אני מודע למה שהגדירה לאה גולדברג כ"כאב שתי המולדות". אני מודע לכך שזאת המציאות של דור המדבר, זה המחיר של דור המדבר. ואני מצדיע לסבי ולכאבו, שהיו נדבך בבניין הארץ והמדינה וביצירת החברה היהודית הישראלית שבה אני חי. זכיתי להיוולד במולדתי, מולדת העם היהודי, במדינתי, מדינת העם היהודי, בשפתי העברית, שפתו של העם היהודי, בתרבותי היהודית. ואני זוכה לגדל כך ולחנך כך את ילדיי.

וכל כך הייתי רוצה לראות משוררת צעירה ומוכשרת כעדי קיסר בוחרת להיות חלק מן ההוויה הזו. וכל כך צר לי, שאת כאב השיחה האילמת עם סבתה, היא מתרגמת לשיחה אילמת איתי, אף שאנו חולקים אותה שפה, כי בעיניה אני "אשכנזי".

חבל.

2. מי אתה אליהו קאופמן?

בגיליון הקודם של "חדשות בן עזר", הצגתי את דבריה של עמירה הס שתקפה את פעיל חד"ש האנטי ציוני אברום בורג, המתנגד להקמת רשימה כלל ערבית, כדי להמחיש שאין גבול לקיצוניות. ככל שתהיה קיצוני, תמיד יהיה מישהו יותר קיצוני.

אז הנה מישהו יותר קיצוני מהס. באותו גיליון של חב"ע פורסם מאמרו של המנוול חרדי האוטו-אנטישמי, העונה לשם אליהו קאופמן [רב אורתודוכסי], שתקף את "הלאומן היהודי אברום בורג", בשל התנגדותו לרשימה הערבית המאוחדת.

מיהו אותו קאופמן? נתקלתי בו לראשונה כאשר כתב במוסף "הארץ" מאמר תמיכה בפורעי תרפ"ט והאשים את היהודים בטבח. כאשר פירסמתי, כעבור שבוע, מכתב תגובה חריף, הוא התקשר אליי וניסה להלך עליי אימים בתביעת דיבה. אוטו-אנטישמי עלוב ונקלה.

אז מיהו האליהו קאופמן הזה?

באוגוסט 2010 פירסמתי במוסף "הארץ" מאמר תחת הכותרת "אוטו-אנטישמיות". במאמר זה תקפתי בחריפות את אליהו קאופמן, על מאמר שטנה שפרסם במוסף "הארץ", בו הצדיק את מאורעות תרפ"ט ובהם הטבח בחברון, והציג אותם כתגובה לגיטימית להפגנה של בית"רים ליד הכותל, שבה – שומו שמיים, הם הניפו דגל כחול לבן.

 מיספר חברים וקוראים פנו אליי בשאלה מיהו אותו קאופמן. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשם (או אם לדייק יותר – באנטישם) זה, הסברתי, אך אמרתי שהוא הוגדר בקרדיט בעיתון כרב חרדי, סופר ובעל תואר שני בהיסטוריה.

כעבור ימים אחדים, הופתעתי לקבל שיחת טלפון מקאופמן. "לפני שאפנה לנתיב המשפטי," איים, "אני מעדיף לדבר אתך שלום."

הזמנתי אותו לתבוע אותי, אם הוא רוצה והבהרתי שאין לי כל עניין לדבר עם מי שמאיים בתביעה. אני מעדיף להיפגש אתו בבית המשפט ואין לי עניין בשיחה כזו.

הנ"ל מיד "הזכיר" לי שהציע לי דרכי שלום, והתכוון לומר שלא יפנה למשפט וכו'. האמת היא, שהסיבה היחידה שהמשכתי בשיחה, שנמשכה זמן רב, היתה סקרנותי ורצוני לתהות על קנקנו של הנ"ל. הרי אין תכלית בדיאלוג אם פנאט כזה.

 מסתבר שמדובר בבעל תואר שני בהיסטוריה, שבגיל 31 התחרד, והגיע לקצה הפנאטי המטורף נוסח נטורי קרתא והעדה החרדית, שהנם מיעוט מבוטל, אם כי רעשני ביותר, גם במגזר החרדי. הוא עצמו מודע לכך – במהלך שיחתנו הפליג עד לרצח דה-האן בידי "הציונים", וציין שבעיני הפורושים (כלומר החרדים מסוגו של פורוש, אגודת ישראל וכו', שהנם משת"פים של המדינה הציוינית) – דה-האן הוא אוייב.

השבתי לו, שהיום החרדים היו מפגינים נגדו עם חמורים, שהרי ידוע שדה-האן היה הומוסקסואל, רחמנא לצלן (כמובן ש"ההיסטוריון" הדגול הכחיש נמרצות את ה"אשמה" הזאת).

קאופמן הינו הכלאה מחליאה בין משה הירש ["שר החוץ" של "נטורי קרתא", מלחך פינכתו של יאסר ערפאת, שמינה אותו לשר לענייני יהודים בממשלתו] – לאילן פפה [פוסט היסטוריון אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. מהגרועים שבאויבינו], אובססיבי בשנאת ישראל שבו.

על  מה יצא קצפו במאמרי? על הכינוי "אוטו-אנטישמי" ועל השוואתו למכחישי השואה. הוא גאה בהיותו אנטי ציוני ואנטי ישראלי, אך מה פתאום אנטישמי? הסברתי לו, שאנטי ציוני, הוא אדם הטוען שמכל העמים בעולם, העם היחיד שאינו נהנה מזכות להגדרה עצמית ולעצמאות במולדתו הוא העם היהודי. אדם כזה הוא אנטישמי. קאופמן "הסביר" לי שמי שמתנגד ללאומיות יהודית זאת היהדות, ובתור מנהל מרכז ליהדות (תפקיד שמילאתי אז) עליי להבין זאת. הוא הזכיר לי אותה גמרא זניחה אודות "שלושת השבועות", שהחרדים מתנגדי הציונות הפכו אותה לעיקר אמונה כדי לשלול את הציונות.

ומדוע השוויתי אותו למכחישי השואה? הרי בדיוק כמותם הוא נהג כאשר הכחיש את פרעות תרפ"ט והאשים בהם את הציונים. נו, ואז שמעתי מפיו את תיאוריות הקונספירציה הנדושות, המוכרות לי לזרא, נוסח החרדים הקיצונים וה"היסטוריונים החדשים", אודות שיתוף הפעולה של הציונות עם הנאצים. גם בנוגע לטבח בחברון יש לו תיאורית קונספירציה, לפיה המופתי של חברון דיווח ליהודים בעוד מועד שמתוכנן טבח ושכדאי להם לברוח, ואנשי "ההגנה" שיכנעו אותם להישאר וש"יהיה בסדר". או במילים אחרות, הטבח הוא שיתוף פעולה בין כמה קיצונים פלשתינאיים והציונות, שניסתה להיבנות מהטבח, או שרצתה בטבח של יהודים חרדים. מעניין, לשמוע זאת מתלמיד של אותם אדמו"רים אנטי ציונים שקראו ליהודים להישאר באירופה ערב השואה, ואחרי שמילטו את עצמם בעזרת מפעלי ההצלה של הציונים, המשיכו בהסתה שלוחת הרסן נגד מציליהם הציונים.

 במאמרי במוסף "הארץ", הזכרתי אותם אנשי "נטורי קרתא" שהשתתפו בוועידת הכחשת השואה של אחמדיניג'אד בטהראן. הוא הפנה אותי למאמר שכתב, בו גינה את המשלחת. גם המשלחת הזאת, הוא הסביר לי ברצינות, היא פרובוקציה של הציונים.

 לא אחזור על השיחה כולה. מהדוגמיות שהזכרתי ניתן להבין במי ובמה המדובר ולדמיין את יתר טיעוניו. "אני מבין," אמר לי בציניות, "שמבחינתך החרדים שאינם משרתים בצבא אינם יהודים."

"ודאי שהם יהודים," השבתי, "אלא שהם יהודים חוטאים. וישראל שחטא – אף על פי שחטא – ישראל הוא. מה גם, שמדובר בתינוקות שנשבו. אבל אני מאמין שהם עוד יחזרו בתשובה."

אבל קאופמן עצמו אינו תינוק שנשבה. הוא בחר בדרך הנתעבת הזאת.

(הרשימה מבוססת על רשימה שפירסמתי ב"חדשות בן עזר" בשבוע בו התקיימה שיחתי עם הנ"ל).

3. צרור הערות 14.1.15

* הפגנת הענק של אזרחי צרפת נגד הטרור היתה מרשימה ביותר ומעוררת כבוד והתפעלות. עם שלם יצא לרחובות להביע מסר לאומי של "עד כאן!"

למחרת בבוקר מתחיל המבחן – האם הייתה זו הוצאת קיטור, או יריית פתיחה לשינוי דרכה הפייסנית של אירופה כלפי הקנאות האסלאמית והטרור, ומלחמה נחושה של העולם החופשי נגד האיום האסלאמיסטי.

* אם זה לא היה עצוב, ניתן היה להגדיר את השתתפות אבו מאזן בעצרת נגד הטרור בפאריס כאתנחתא קומית.

* בעקבות השתתפותם של אבו מאזן וחמור יותר – נציגו של ארדואן, בעצרת נגד הטרור בפאריס, כדאי היה להזמין אותם להשתתף בהלוויית הנרצחים בירושלים. מה יש? אסור להם ליהנות קצת?

* בהתלהמות סביב שליחותו הלאומית של נתניהו לצרפת, נשבר השפל של האידיאולוגיה האנטיביבית. מהי המישנה האידיאולוגית הזאת? אנטיביבי. וביתר פירוט? אנטי-ביבי.

* על ישראל לצאת ביוזמה מדינית. על ישראל ליזום שילוב ידיים של מדינות העולם החופשי, במלחמת חורמה בטרור האסלאמיסטי, שהוא האיום הגדול ביותר על שלום האנושות מאז מלחמת העולם השנייה.

טילים מעזה, פיגועי התאבדות בת"א, התרסקות מטוסים לתוך מגדלים בניו-יורק, ניסיונות לייצר כור גרעיני באיראן, טבח במערכת עיתון בפאריס – זו אותה המלחמה. גם כשארגונים שיעים וסונים לוחמים זה בזה, מדובר בזרועות של אותו תמנון.

המדיניות הפייסנית של העולם החופשי כלפי האוייב המאיים עליו, חיזקה אותו והפכה אותו לאיום מפלצתי.

ישראל צריכה לפעול במישור המדיני וההסברתי, כדי לקדם מאבק של העולם החופשי על קיומו.

* על ממשלת ישראל לצאת בקריאה ליהדות צרפת לעלות לישראל. יש לשלוח שליחי עלייה לצרפת על מנת לעודד ולארגן אותה. על החברה הישראלית והממשלה להיערך לאתגר הציוני הגדול והמלהיב של קליטת יהדות צרפת, ולהעלותו למקום גבוה בסדר היום הלאומי של ישראל. זאת משמעותה של ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי.

* המסר ליהודי צרפת אינו צריך להתמקד באנטישמיות, אלא מסר חיובי – עלו למדינת ישראל כי היא מדינתכם, היא ביתכם, היא מדינת הלאום שלכם. בחרו בחיים בישראל כי רק בישראל אתם בני בית ובעלי בית, ולא זרים. בואו הביתה!

נשמעת טענה, לפיה על ישראל להימנע מקריאה ליהודי צרפת לעלות, כי הדבר עלול לפגוע בצרפת ולפגוע ביחסים בין המדינות.

מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, קמה כדי להגשים את החזון הציוני של קיבוץ גלויות. גם אם הדבר עלול לפגוע ביחסים בין המדינות, יש להכפיף כל שיקול אחר, לשיקול הזה, כי זאת תכלית קיומה של ישראל.

ואם מדובר בפגיעה במערכת היחסים, הפגיעה היא תוצאת הצבעתה האנטי ישראלית של צרפת באו"ם. מן הראוי שהטלטלה שעוברת צרפת תגרום לה להבחין בין טוב ורע, לשם שינוי.

* אלה הלועגים לכל קריאה לא להיכנע לטרור, ומגדירים אותה בשמות חיבה כ"זיקפה לאומית" ושאר קלישאות חלולות שכבר היו לזרא, לפתע מטיפים בימים האחרונים נגד כניעה לטרור. עליית יהודי צרפת היא בעיניהם כניעה לטרור. לא להאמין.

למשל, במאמר ל"הארץ", השתמש חמי שלו בביטויים שאינם מקובלים בעיתון זה, כמו "כניעה לטרור" ו"מולדת". כלומר, קריאה ליהודי צרפת לעלות לארץ, אופס... "להגר" לארץ ולא להישאר ב"מולדתם", כלומר בצרפת, היא כניעה לטרור. אני חייב לומר שהשתוממתי לקרוא דברים אלה דווקא במאמר של חמי שלו. לא מתאים לו. אבל מתאים לעיתון שבו הוא כותב לאחרונה.

* גדעון לוי, חלון הראווה של "הארץ", הוא תומך עקבי של חמאס בכל עימות עם ישראל, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, במלחמת "צוק איתן". חמאס, אל-קאעדה ודאעש הם זרועות של תמנון הקנאות האיסלאמית הג'יהאדיסטית. בקיץ הם תקפו בטילים את אזרחי ישראל. בחורף הם ערכו טבח במערכת עיתון בפאריס.

איך גדעון לוי מפרש את הטבח? הוא מנתק אותו מהקשרו האמיתי – הג'יהאד האסלאמי נגד העולם החופשי, שמלחמתו נגד ישראל היא מרכיב בתוכו, ומציג אותו כמתקפה נגד עיתונאים, ומיד מתקרבן בהצגת מכתב איום שהוא קיבל.

כמובן שמכתב האיום מגונה ועל המשטרה לחקור ולחפש את המאיימים. לוי אינו יכול להתכחש לכך, שבמלחמת הציוויליזציות, שבשבוע שעבר צדו האחד של הרובה היה מערכת "שרלי", הוא תועמלן של הצד היורה.

* מערכת "הארץ" לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה חיילים וקצינים שחירפו את נפשם במלחמת "צוק איתן" על הגנת המדינה ואזרחיה וכדי למנוע חטיפת חבריהם, מובלים אזוקים לחדרי חקירות כפושעים פליליים. יום אחר יום יוצא העיתון במאמר מערכת יותר מביש בנושא. כאשר שר הביטחון מסביר את ההבדל בין חקירה פלילית שפניה לאתמול ותפקידה לחפש אשמים לבין תחקיר מבצעי שפניו למחר ותפקידו להפיק לקחים ולהשתפר, ויוצא נגד רעיון העוועים של חקירה פלילית נגד לוחמים שלא ביצעו פשעי מלחמה – מאמר המערכת מתגולל עליו, תובע ממנו לא להתערב ומאשים אותו במניעים זרים. בתחרות הקשה מאוד של "הארץ" עם עצמו, בנושא הזה "הארץ" הגיע לשפל המדרגה מבחינה מוסרית.

* בשירו "על זאת", בעיצומה של מלחמת השחרור, קרא אלתרמן להעמיד לדין על פשעי מלחמה לוחמים שסרחו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הורה להדפיס את השיר ולהפיצו בקרב כל יחידות צה"ל. ובצדק רב.

על מה היה מדובר?

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אם חלילה יגלה התחקיר המבצעי של "צוק מגן" פשעים מסוג זה, יש לפתוח בחקירה פלילית נגד החשודים ולהעניש את האשמים במלוא חומרת הדין. אולם לא בכך מדובר, כי אם בפעולה צבאית מוצדקת ומוסרית, שבמהלכה נהרגו אזרחי אוייב, שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי. בתחקיר המבצעי יש להפיק לקחים ולבחון את הדרך לשיפור דרכי המלחמה בתנאים הללו, כולל הדרך להמעיט בנפגעים אזרחיים בקרב המגן האנושי של המחבלים. אולם אין כאן כל מקום לחקירה פלילית, אפילו לא כדי לרצות את הצביעות של עמוס שוקן והדבוקה שלו: גדעון לוי אורי משגב ספי רכלבסקי ב. מיכאל יצחק לאור עודא בשארת.

* טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מקודשים בצה"ל, מיום הקמתו. השימוש לרעה בשם הערכים הללו כדי לסרס את צה"ל, לרפות את ידי המפקדים והלוחמים, לפגוע ברוח הלחימה של צה"ל ולשבש את ההגנה על מדינת ישראל, הוא חילול הקודש.

* אותו "הארץ", המנהל מסע צלב להעמדה לדין פלילי של לוחמי צה"ל ומפקדיו, ולכאורה מגן על עצמאות הפצ"ר בפני שר הביטחון, הוא זה שהוביל מערכה נגד העסקתה כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית, לאחר מבצע "עופרת יצוקה". העיתון רדף את שרביט-ברוך בדיוק כפי שעושים גורמים אנטישמים באירופה במסגרת ה-BDS וניסה למנוע ממנה באופן "ליברלי" פרנסה ותעסוקה, בשל שירותה בצה"ל, בפרקליטות הצבאית. היה זה מסר כלפי קציני הפרקליטות הצבאית, מה מצופה מהם מ"הארץ". ולכן, יש להתייחס בחשדנות רבה להגנה ש"הארץ" מעניק, כביכול, לפצ"ר. זאת הגנה מפוקפקת מאוד, דומה יותר לפרוטקשן. אם תנהג נכון, לא תעבור את הזובור שעברה שרביט-ברוך. ומי יודע עד כמה ההפחדה הזאת משפיעה, במודע או שלא במודע, על שיקול דעתו של הפצ"ר.

* כתבתי בפייסבוק על אליהו קויפמן, מטיף אוטואנטישמי חרדי מן הזן של סאטמר ונטורי קרתא. מיד הופיעה תגובה לפיה אין הבדל בין המיעוט הקנאי האוטו-אנטישמי הזה לכלל החרדים, הרי "כולם" לא מכירים במדינה ולא משרתים בצה"ל בלה בלה בלה.

כתבתי נגד חבירתו של אברום בורג לחד"ש האנטי ציונית, ומיד קיבלתי תגובות לפיהן אין הבדל בין הרצוג ובורג ובין מפלגת העבודה וחד"ש. כולם אנטי ציונים סמולנים קיצונים בלה בלה בלה.

בימים האחרונים אני קורא דיאלוג מרתק בין יוסי ביילין ורעו הקרוב אברום בורג, המבליט את הקרע האידיאולוגי העמוק ביניהם. הקרע הוא על העמדה כלפי הציונות. ביילין אינו מסתפק בהצהרה כללית "אני ציוני," אלא מציג בצורה עמוקה את השקפתו ואת נקודות המחלוקת. ביילין הוא בעיניי יריב פוליטי קשה, ואני שולל מכל וכול את השקפותיו המדיניות, אולם מי שקורא את מאמריו, כולל את הסברי מניעיו להשקפתו המדינית אותה אני שולל, נוכח בעליל שאלו הן עמדות ציוניות לעילא ולעילא, הנובעות משיטתו בדרך להגשמת הציונות. ביילין גם הגה ויזם את אחד המיזמים הציוניים המוצלחים ביותר בדור האחרון – "תגלית".

ביילין אינו איש מפלגת העבודה, אלא עדיין איש מרצ, גם היום, אחרי שהרחיקה לכת, תחת זהבה גלאון, הרבה "שמאלה" מכפי שהיתה בימיו. ועם זאת, זו גישתו. וכך גם גישתה של מפלגת העבודה, שאף עימה אני בוויכוח אידיאולוגי חריף (לצערי יש בתוכה היום ניסיון אנטי ציוני להשתלטות עוינת, ששלוחתו בכנסת היוצאת היא מרב מיכאלי, הקרובה בעמדותיה לבורג הרבה יותר מאשר לביילין).

מה גורם לאנשים לעיוורון הזה, לחוסר היכולת להבחין, לא בין גווני גוונים, אלא בין שחור ללבן? גישה דיכוטומית פנאטית, לפיה כל מה שאינו אני הוא אותו דבר. יש רק שתי דרכים – הדרך שלי שהיא הגאולה, והיפוכה המוחלט שהיא הדרך לחורבן. כמובן שחוסר האבחנה הזה קיים באותה מידה הן ב"שמאל" והן ב"ימין". הרי גם ציפי לבני מכנה את נתניהו והליכוד "ימין קיצוני".

איך אפשר להחזיר את השיח הציבורי לשפיות? איך אפשר לשחרר את השיח הציבורי משבי שיח הקצוות המסוכן, המבוסס על שנאת חינם ומדרדר את החברה הישראלית לקרע, חלילה? איך אפשר להציל את החברה הישראלית מאסון שבו האלטרנטיבות היחידות תהיינה השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי?

* פאינה קירשנבאום הודיעה שתשתוק בחקירתה, מה שהופך אותה מועמדת טבעית לתפקיד שרת המשפטים בממשלתו של יצחק הרצוג.

* השר לביטחון פנים לא סיפק את הסחורה. מרגע שהמשטרה החלה לחקור את השחיתות ב"ישראל ביתנו", גורלו נחרץ. אבל הבוס אינו פראייר. הוא לא הדיח אותו מיד. הוא משך את ההדחה, עד אחרי שהשר ישתלח במשטרה, בניסיון נואש להציל את עורו.

* ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977) נערך לראשונה בישראל עימות טלוויזיוני בין ראשי המפלגות הגדולות, שר הביטחון ומ"מ ראש הממשלה, מועמד המערך שמעון פרס, לבין ראש האופוזיציה ומנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. כצפוי, שתי המפלגות הכריזו על ניצחונן, אך בקרב הציבור והמבקרים, היה זה ניצחון מוחץ של בגין.

השניים שבו ונפגשו לעימות טלוויזיוני ערב הבחירות לכנסת העשירית (1981), כשהפעם בגין הוא ראש הממשלה ופרס ראש האופוזיציה. הפעם פרס ניצח, אף שאין ספק שבגין היה פולמוסן חריף וטוב ממנו ובעל כושר רטורי ללא מתחרים.

16 שנים חלפו מאז העימות האחרון. היה זה ערב הבחירות לכנסת ה-14 (1999) שבהן נערכה הצבעה בשני פתקים, אחד עבור הרשימה לכנסת ואחד בבחירה הישירה לראשות הממשלה. מועמד "ישראל אחת" (מפלגת העבודה מורחבת) אהוד ברק סירב להשתתף, והמשתתפים היו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומועמד מפלגת המרכז יצחק מרדכי. אלו לא היו כוחות. הרי ברור שכושרו הרטורי של נתניהו ומיומנותו כפולמוסן עולים לאין ערוך על אלו של מרדכי, מה גם שאיש לא התייחס ברצינות למועמדותו. ניסים משעל אירח את השניים, בתווך הוצב כיסא ריק, כסאו של אהוד ברק. "תסתכל לי בעיניים," הביך מרדכי את נתניהו. ללא ספק, היה זה ניצחון בנוק-אאוט של מרדכי. המנצח בעימות, בכלל הסיר את מועמדותו, לנוכח הסקרים שצפו לו תבוסה משפילה. ואילו המפסיד טכני, אהוד ברק, היה המנצח הגדול של הבחירות.

מאז, לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בין המועמדים. הכול מודעים לשתי תובנות: א. לנציג האופוזיציה, הצד התוקף, יש יתרון מובהק על נציג השלטון. ב. סירוב להשתתף בעימות אינו מסב נזק משמעותי לסרבן.

ומאז קיים ריטואל קבוע, שהיה כמעט לחוק טבע – נציג האופוזיציה ידרוש עימות, ראש הממשלה יסרב, האופוזיציה תתקוף את ראש הממשלה שהוא מפחד מעימות, עולם כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש.

* היוצר הנערץ עליי הוא מאיר אריאל זצ"ל. פסגת יצירתו, בעיניי, היא האלבום "רישומי פחם". לרגל יום הלשון העברית, שידר גל"צ ראיון בן שעתיים של מאיר אריאל עם יואב קוטנר, עם צאת האלבום ב-1996. ראיון מקסים ומרגש. מעולם לא שמעתי את הראיון, אם כי קראתי כמה קטעים ממנו שצורפו לאלבום המחווה "רישומי פחם בצבע", לפני שנים אחדות.

עזבתי הכל, נטלתי בידיי את חוברת מילות השירים, ונכנסתי כל כולי לראיון ולשירים.

אני מרבה ללמד את התקליט ושיריו, לכתוב עליהם ולשדר אותם. וממש התרגשתי לשמוע את דבריו של מאיר, ולראות עד כמה ניתוחיי ותובנותיי קולעים למחשבתו של היוצר.

ודווקא ללא קשר לדבריו של מאיר אריאל בראיון, בהאזנה ובקריאה הנוספת של השירים, מצאתי כמה אוצרות נוספים שטרם הגעתי אליהם בחפירות הארכיאולוגיות הרבות שלי בתקליט הזה.

אין ראוי ממאיר אריאל לשידור ביום הלשון העברית. אגב, בכנס הלשון העברית "לשון ראשון" המתקיים השבוע בראשל"צ, יחולק זו הפעם השלישית פרס ראש עיריית ראשל"צ ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל. כלת הפרס היא חוה פנחס כהן, משוררת מקורית מאוד, ואהובה עליי ביותר.

* ביד הלשון: הסערה חלפה, השלג הפסיק לרדת וכעת מוקד ההתעניינות עובר למפלים השוצפים קוצפים ולשִׁפְעַת מי הנחלים, נהר הירדן ומקורותיו. מקורות הירדן הם נחל שניר (חצבני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן.

ולמה נקרא הנחל דן? בשל סמיכותו לתל דן, המזוהה עם העיר המקראית דן. העיר דן נקראת כך, כיוון שהייתה בירתו של שבט דן.

איך שבט דן קשור לעמק החולה? הרי נחלת השבט היא במרכז הארץ, בגוש דן ושפלת החוף. נכון, אולם במשך דורות השבט נלחץ בידי פלישתים, נאלץ לנדוד צפונה וכבש את עמק החולה, ואת העיר ליש, שהיתה לעיר דן.

בערבית נקרא תל דן – תל אל קאדי. קאדי הוא שופט. גם דן הוא שופט. שמו של השבט, שבט דן, קשור לדין, שהוא אחד מתכונותיו. "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל." השם בערבית שימר את תוכן שמו העברי. שמו הערבי של נחל דן, נהְר דאני, שימר את שמו העברי.

תל דן הוא אתר ארכיאולוגי רב חשיבות, כיוון שנמצאה בו לפני 21 שנים הכתובת העתיקה ביותר המזכירה את בית דוד.

* * *

צוותא תל אביב

קבלת שבת יום שישי, 13.2.15– כ"ד בשבט, תשע"ה, שעה 11:00

פרשת השבוע "משפטים". על הפרשה המשורר מירון איזקסון.

 קבלת השבת תוקדש ליגאל אלון. 35 שנים למותו (מפקד הפלמ"ח, חבר כנסת, שר העבודה, שר הקליטה, שר החינוך ושר החוץ)

"עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל –  ועתידו לוט בערפל."

(יגאל אלון)

משתתפים:

עמוס חורב – אלוף (מיל.), לשעבר נשיא הטכניון

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית, מחברת הספר "אביב חלדו"

ד"ר דני קורן – מנהל לשכתו של יגאל אלון כשר החוץ

מועדי מנצור – סגן אלוף (מיל.), אוניברסיטת חיפה, יועץ באגף ביטחוני-חברתי של משרד הבטחון

ניצה קפלן – מנהלת פרויקטים, מוזיאון יגאל אלון בקיבוץ גינוסר

בחלק המוסיקלי: "להקת האירוסים", זמרי בית אלפא עם המנהל המוזיקלי עוזי אסנר. שירה: ישראל ארנסט. מנהל מוזיקלי: רמי הראל.

מנחה: ליאת רגב. עריכה והפקה: נילי שחור

קוד 2015 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל

בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

יערה בן-דוד

מכונסת ופורשת כנף

על "ציפור מכונסת כנף"

 שירים מאת מלכה נתנזון

הוצאת ספרא 2014

ספרה החדש של מלכה נתנזון "ציפור מכונסת כנף" מזמֵן לקורא שירה לירית עמוקת נשמה, הפוקחת עיניים לבריאה חדשה חרף מהמורות החיים ומזכירה לא אחת בביטויה הנקי והמפתיע את האוקסימורון האלתרמני הידוע "פתאומית לעד". כבר נאמר שמיטב השיר כזבו. אוסיף ואומר שמיטב המשורר אמיתו.

בין שירי אהבה נפלאים הפותחים את הספר לבין שירים ארספואטיים החותמים אותו, נעה עקומת הסבל של המשוררת בגווני גוונים – החל מכאב הזיכרון המשפחתי הקשור בשואה, עבור להתמודדות מייסרת עם השלכות הלם הקרב של בן-הזוג האהוב ועם מחלתה – וכלה בהתחברות לסבלו של האחר שאינו בן משפחה, למשל דמות ילדה ("מרוסיה הקטנה"), או אישה ("עקדת שרה") בחתחתי החיים, בגזרות הגורל ובעוולות שנגרמו להן. במילים אחרות, הקשב העמוק והרגיש של מלכה נתנזון נע ברדיוס משתנה. אמר פעם בקט: "כמות הדמעות בעולם קבועה. רק מיקומן נע ומשתנה ללא הרף כמו כספית."

שיר הפתיחה "כפרוכת בהיכל קדושה" הוא בעיני משיאי השירים בספר. הוא עטוף בהילה של רגע חסד השיר, הנתון בריתמוס מוזיקלי ובאינטגרציה של החושים: "זה ריח הקפה וריח הַהֶל ואור פניךָ השואל / והילד שנלכד בתוך עיניךָ". קסם הרגע נברא בכוח המילים הכתובות ובכוח המילים שאינן נאמרות: "ושפתנו הנבללת / וחדוות ההתרה."

זה גם הרגע הלוכד וממזג את רגש האהבה עם ביטויו השירי הצרוף השואב משיר השירים ונוסֵך התרוממות נפש בדימוי של הפרוכת המגוננת על קדושת האהבה מטרדות ימות החול. מן הסיטואציה היומיומית של יקיצת בוקר זוגית אנחנו עוברים לתדר של גובה ואושר. כן, זה שיר אושר, והוא נבחר לפתוח את הספר המיוחד הזה.

"הדודא בידיךָ / – בידי תשוקתו / בינינו הניחוח." באחיזה בפרי הקיצי בעל הריח המפתה מפעמת כמיהה ואהבת החיים, שביטויה האמנותי הוא מעצם קדחת הכתיבה בה נתונה המשוררת ומודעותה לתלוּת המוחלטת בה כמפלט ממלכודת החיים. הכתיבה מאפשרת לה לגעת בכאב ולהאירו באור חדש ומקורי בהלבישה את המציאות בבגד החלום.

"הילד הזה שלא נולד / בועט בי ואינו מרפה.... / הוא ציפור העדן שלי שנולדה מן המילים." ונכונה הבחירה לחתום את הספר בשיר אהבה לאמנות המלה הגואלת. כבכל ערב בו הדוברת "מגיפה את עצמה מפני המראות / ומפני הקולות / ושותלת אילנות בָּכוּת / ומצמיחה ייחורים," גם הלילה היא "תבוא אל עצמה / ככלה בחופתה // היא תבוא אל המילים."

זוהי שירה אינטימית חשופה וכאובה עם קשת רחבה של אסוציאציות תרבותיות במישור הרגשי והמילולי-סמנטי. כך, למשל, מהדהד בה קולן הנשי הצלול של משוררות כרחל וכאחמטובה. ניכר בה קשב דק ועמוק לתחושות המתלבשות במטאפורות רעננות ובצירופים אותנטיים: "נטיפי הזהב שלצוואר ההר / נאספים אל מגש המים / ועריסת הרוח – / דוחקת / פחד מוצפן / בשולי קדרת המחשבות."

לא מעטות האסוציאציות והדמויות מן המקורות – אם מתוך התייחסות אירונית ומתריסה – "לא יצאתי בתופים ובמחולות לקראת אבי," ואם מתוך הזדהות –  "וקול לאה בי / וקול חנה / וידי מקרבת / וידי מרחיקה / וליבך לצידי ער / וליבי מת / ואפלה."

שימוש מעניין עושה מלכה נתנזון בפסוק ממשלי: "שבע / אפול, שבע אקום / כי אין בידי אלא / צדקת אהבתי." היא מפרקת פסוק משיר השירים בשיר בו הבית ריק ו"השעונים אחוזי תזזית": "איפה האדם / שליבו ער // איפה האדם / שליבו ישן."

ובמקום אחר: "שניים אוחזים בבגד נשמתו של אהובי / ומאבק עיקש ניטש בינינו / ואהובי / והחשיכה ההולכת ונצרבת בו." בהמשך מפיקה המשוררת צרוף מחאתי חזק משמה של אופליה, האוהבת השיקספירית שאתה היא מזדהה: "מה לאפר הזה ולאהובי, אופליה? ... / מה לאפר הזה / אֹפֶל יָהּ / זַעֲקָתִי / ואלם קולי."  

מתוך חלק מהשירים בעלי הזיקה למקורות, דוגמת השיר "כפרוכת בהיכל קדושה", עולה מעין הלך רוח רליגיוזי, שמקורו בכמיהה שלא באה על סיפוקה ובשל כך היא חורגת מהרגעי הקונקרטי אל ההזוי והנצחי. כך הסיטואציה בשיר "חלום": "כהתגלות במעבה הר האש / ערפילית ומרוחקת דמות לא מזוהה / קציפת הגלים לה בית / קציפת הגלים לה הילה."

ובמקום אחר: "ידי האחת על עינךָ ידי השנייה / על ראשך / ותפילת אל נקווה / על לשוני / הצָבה." בנגיעה במעמקי הנפש, בתפילתיות, באוזלת היד ובערגה למגעו של האהוּב, המשיקה לאסוציאציות תנ"כיות, מורגש חיבור לשירי זלדה.

מדובר כאן באהבת אמת שנצרפה במכאובי החיים, כשההיגיון המנחה את הכותבת הוא הגיונו של הלב, כשמו של הרומן האוטוביוגרפי המרגש שלה, פרי מסכת חיים מורכבת ורבת זעזועים, שראה אור לא מכבר. שזורים בו לא מעט קטעי פרוזה לירית, המעצבים את זיכרון האושר הזוגי בעבר, עוגן בטוח בקיום חסר מנוחה בהווה. בדומה לרומן, גם בשירי הקובץ ניתן למצוא את עקבותיהם של התיאורים המטפוריים בטיולי הטבע בשניים (למשל: "תנור ההר מבעיר את גחליו / אופה את לחם אהבתנו"). כאן טמון ההסבר האירציונאלי לתעצומות הנפש בהן ניחנה המשוררת ושמקורם באותם ימי הבראשית שבהם "את אהבתי נסכתי בךָ / כאות ברית," ברית של נתינה והקרבה ללא גבולות. "דלת נפתחת נסגרת / נפתחת / חתומה בדם אצבעותינו / שֶׁיָּבַשׁ // כאצבעות שמש זעירות / על ענני זפת / להזכירנו / את הברית."

התכנים קודרים, ומנגד – הרבה ניצוצות של אור ונתינה, גם כאשר נדמה ש"היד האוחזת בהרמוניקה הצבעונית / אשליה / א / ו / פטית". כך בשיר הקצרצר כשירת הייקו "עגור הכתר" וכך בשיר "לאוהבים באמת" עם המטאפורה המקסימה "אני ואתה רשת אינדרה / בוערים בצבעי חמדת כוסף / גם במרחק נגיעה."

אגב, נראה שסיומו של השיר היפהפה הזה ("לאוהבים באמת רשת אינדרה – / ואדמה") מתכתב באופן מודע ואירוני עם "אולי על האוהבים-באמת / ייתן רחמים ויחוס ויצל / כאילן על הישן בספסל / שבשדרה הציבורית" (עמיחי).

השירים הארספואטיים בחלקו האחרון של הספר מדובבים בכישרון את יצירותיהם השונות זו מזו של צ'ילידה ורודן. האֶחד הוא "סטטיסט נכלם אורב לרוח הרעה" והאחֵר "אזמלו פתוח להמיית הדברים / ואיש ואישה / ואהבתם."

מתוך שירי המחרוזת "פניני חיים" מעניין במיוחד השיר הראשון שבו מתחקה נתנזון אחר שורשי כתיבתה: "אבי הכליא הדר בהדר / ופרי החושחש המר צרב את לשונו ואת גאוותו / אימי הכליאה את היידיש שבפיה / בעברית רעולה ושפתה הבלולה / הצמיחה בי קנוקנת מרה להיתלות בה כנגד הבושה. / היום אני מצמיחה שורשי אוויר / לינוק / פניני חיים / מתוך שפתה."

ציפור מכונסת כנף היא מצב הנושא בתוכו פוטנציאל של שינוי, או לפחות של כמיהה לשינוי, כך שציפור זו עשויה גם לפרוש כנף ולהתגלות באחֵרוּת שלה, בעוצמה מרטיטה ובביטוי נוקב, כפי שניתן להיווכח שוב ושוב בקריאה בשירי הקובץ הנפלאים של מלכה נתנזון.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אבל ישראל מבודדת

"ישראל היום", 14 בינואר 2015

למרות הדיווחים על בדידות מחריפה של ישראל, דיווח משרד רואי החשבון מהגדולים בעולם,"פרייס וואטרהאוס קופר", ש-2014 הייתה שנת שיא בהשקעות זרות בהייטק הישראלי: 15 מיליארד דולרים ברכישת חברות ישראליות (בהשוואה ל-7.6 מיליארד ב-2013) ו-9.8 מיליארד דולרים בגיוסי הון בבורסות חו"ל (לעומת 1.2 מיליארד ב-2013). שוב מאפילים איכויות ההייטק הישראלי ושיקולים עסקיים בעולם על העניין הפלשתיני. אבל ישראל מבודדת...

מאז 1948 ממוחזרת התובנה כאילו ישראל עומדת בפני קריסת מעמדה הבינלאומי בכלל (לדוגמא, החלטת "ציונות-גזענות" בעצרת האו"מ, 1975) ויחסיה עם ארה"ב בפרט, אלא אם כן תתחייב לוויתורים מכאיבים במזרח התיכון הבלתי-אמין והאב-טיפוס לחוסר-סובלנות אלימה, טרור והסכמים הכתובים על קרח.

אבל, מאז התפרקות ברה"מ, הפיכת ארה"ב לכוח-על הדומיננטי, זינוק דרמטי של יכולות אזרחיות וביטחוניות ישראליות ושיפור חסר-תקדים של שיתופי פעולה עם ארה"ב, משודרגים הקשרים הכלכליים של ישראל הרבה מעבר לארה"ב ואירופה – ובמיוחד עם הודו, סין, רוסיה, דרום קוריאה, הרפובליקות המוסלמיות של ברה"מ לשעבר, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות גינויים דיפלומטים שגרתיים.

לדוגמא, המאזן המסחרי עם הודו גדל מ-200 מיליון דולרים ב-1992 ל-5 מיליארד ב-2014. לפי העיתון הקטארי, "אל-ערבי אל-ג'דיד" מ-3 לינואר 2015, "השיפור המשמעותי ביחסי ישראל עם אפריקה והודו נובע מהתרומה הרבה של הטכנולוגיות הישראליות. סין מעוניינת בטכנולוגיות ישראליות מתקדמות."

לפי סוכנות בלומברג מ-1 לדצמבר 2014, הייצוא לאסיה זינק מ-13% מסך הייצוא הישראלי בשנת 2000 ל-23% ב-2014. 

אבל, ישראל מבודדת...

המאזן המסחרי עם סין הרקיע מ-51 מיליון דולרים ב-1992 לכמעט 11 מיליארד ב-2013 ומו"מ על הסכמי סחר ישראל-סין יחלו השנה. ה"וואל סטריט ג'ורנל" דיווח ב-14 לדצמבר 2014 שמשקיעים סיניים מבקרים תכופות בישראל לאיתור השקעות. חברת הביטוח הענקית, פינג-אן, שהשקיעה בשמונה חברות הזנק, רואה בארה"ב ובישראל יעדי השקעה מועדפים. ב-2011 רכשה כימצ'יינה את "אגן מכתשים" תמורת 2.4 מיליארד דולרים. ב-2013 רכשה פוסאן-פארמה את "אלמה לייזר" עבור 240 מיליארד דולרים. ב-2014 רכשה ברייטפוד הסינית שליטה בתנובה תמורת 960 מיליארד דולרים.

אבל, ישראל מבודדת...

המאזן המסחרי עם דרום קוריאה השתפר מ-50 מיליון דולרים ב-1987 ל-2.5 מיליארד ב-2014, ובין חברות הענק הגלובליות מדרום קוריאה המושרשות בישראל: סמסונג, יונדאי, דאהו, פוסקו, LG, התעשייה האווירית והאניד.

יפן מגלה עניין גובר בישראל, ומשקיעים מסינגפור מעורים מאד בשוק הישראלי. חברת אולפלקס האוסטרלית רכשה לאחרונה את SCR הישראלית תמורת 250 מיליארד דולרים.

אבל, ישראל מבודדת...

ישראל הרחיבה משמעותית את הקשרים המסחריים והביטחוניים עם קזחסטאן, אוזבקיסטן, טורקמניסטאן ואזרביז'אן. לפי מסמך של "מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים" –  מאוקטובר 2014, חל שיפור דרסטי בקשר עם אזרביז'אן ב-20 השנים האחרונות. ישראל מייבאת נפט ומייצאת טכנולוגיות ביטחוניות, חקלאיות, רפואיות ואגרונומיות ומעניקה שרותי מודיעין ולוחמה בטרור.

אבל, ישראל מבודדת...

למרות הגינויים המדיניים הקשים, פורח המאזן המסחרי עם תורכיה (5 מיליארד דולרים ב-2014 בהשוואה ל-3.4 מיליארד ב-2009) ועם בריטניה (גידול של 28% ו-38% במאזן המסחרי וביצוא ב-2014 בהשוואה ל-2013).

אבל, ישראל מבודדת...

ואולי לא?

* * *

יצחק מאיר

היו פעם מורים

הכתבה הראשונה שכתבתי פורסמה בעיתון הגדנ"ע בשנת תש"ט (1949). היתה זאת שנתי השלישית בארץ. באתי מנופי אירופה השדודה, על יערותיה, שלגיה, שמיה הקודרים גם כשהקיץ שאינו בושש לבוא גם במלחמות, צבע אותם תכלת.

הכיתה שלי, בית הספר שלימים נודע כ"צייטלין", יצאה לטיול שנתי ומורי, זיכרו ברוך, דב אברמוביץ, שהדור אחריי ידע אותו כד"ר אברון, הלך עימנו במשעולי העמק, טיפס במעלה התבור, לן עימנו באולם בית ספר באחד הקבוצים, שח עימנו ברדתנו באחד מגאיות הגליל נושא כמונו תרמיל. הוא היה המדריך, המוביל, מורה הדרך.

הפגישה בצוותא של תלמידים-מורה עם נופיה של ארץ ישראל שינתה את חיי. למדתי בה מה שלא למדתי ביושבי מול הלוח, ברוכני על מחברותיי, בעוקבי אחר הרצאת הדברים של טובי מורינו, ואברמוביץ, הצנוע והבלתי אמצעי, לימד בה מה שלא יכול היה ללמד לא בלביבות של טשרניחובסקי, ולא בתרי עשר, ולא בדברי ימי ישראל, והוא היה מורה בחסד. טיילנו אנחנו והוא בגן עדן של חינוך. לא יצאו ימים רבים והייתי עצמי מורה ומחנך ויצאתי עם תלמידיי וחניכיי לערבות הנגב ולבקעת הירדן ולמורדות הלבנון הישראלי. ומה ששרנו יחדיו, בכל משמע, לא נשכח. השיר היה לנו חיסיון.

היתה גם אז הסתדרות מורים בעולם. והיו גם אז תאונות. והמורים נשאו גם אז באחריות. אלא מי יישא באחריות? ולא נשמע כי מוסמך להוראה הודיע לציבור ההורים בישראל כי כיוון שלא הוסמך אקדמית למנוע תאונות הוא לא יהיה מחנך בטיולים אלא אם כן יתנו לו חסינות מפני תביעות.

גם מורי המעבדות לא אמרו כי לא ילמדו כימיה כי הם לא מורים לבטיחות ולגהות. כמו כן לא אמרו מורים להתעמלות כי הם ישביתו הוראת ספורט כי הם לא מומחים לאורתופדיה, וכהנה מורים ומורות בחינוך המקצועי בו מחרטות מועדות לפצוע ותבשילים מהבילים לעשות כוויות, ועוד ועוד. אמרו אז כי להיות מורה זה להיות אחראי. גם אז ידעו כי אסונות מאיימים תדיר אבל גם כי  אחראי ימנע את רובם. היו בטוחים כי החוק לא ירשיע מי שאינו אשם בהזנחה, כי יבחן, יחקור והמורה ישתף פעולה. ערך חיי הילדים המופקדים ביד מוריהם דורש זאת אמרו. חקירה אינה הרשעה. אוי גם למי שאינו מעורב בתאונה אם תאונות אינן נחקרות. כך היה.

והנה פתע, קידמה. נאורות. מאי משם צונחת דרישה להעניק למורה חיסיון מחקירה למפרע. נושאים ונותנים על הפטור הזה מאחריות. עם מי? עם המחוקק? לא שמענו. עם בתי המשפט? לא דיווחו עוד על כך.

עם משרד החינוך.

למה? משרד החינוך מוסמך להעניק חיסיון? הוא מוסמך לקבל איומים מוזרים על שביתות הזויות להיכנע ולהקצות סכומי עתק לחברות כוח אדם שיספקו מאבטחים למורים מטיילים. ואם לאו, תלמידי תשע"ה לא יצאו לטיולי מפגש על חמדת הארץ הזאת, ולא יצאו למפגש עם התיאטרון, ולא יצאו למפגש עם מוזיאונים, כי מורים אינם... וכו.

אך יש נחמה. עוולה יוצרת איוולת. למצעד החיים ול'יד ושם' ייצאו ילדינו, פן יעלילו על המורים כי הפחד המדומיין שמא יאמרו כי הם מזלזלים בשואה– איך יאמרו – גדול מן הפחד שמא יאמרו כי הם מפחדים להיות מורים. קידמה!

לי, בשנת תש"ט, זה לא קרה. והיה גם אז איגוד מקצועי בעולם. אבל היו גם מורים...

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

פרק שישי

טיול בוקר בצהריים,

הימנון הגברים והנשים בארץ עצלתיים

וביקור בבריכה המצופה גלידה ומלאה ציצים למציצה.

ביד אחת החזיק אבבטן המושמץ שטרודל ארוך ומדי פעם גילגל על הצ'ופצ'יק של השטרודל שערות-סוכר דקות-לבנבנות, שהשתלשלו מענפי העצים, תחב אותן לתוך פיו כשהוא מוחה מדי פעם משפמו החום הקצר שערות-סוכר שדבקו בו ומציע גם לרני נגיסה פריכה ומתוקה. תחת הזרוע השנייה הידק צרור מודעות מגולגל כצינור. השניים פסעו בנחת בשדרה הראשית של עצלתיים, בין בתים ורודים יפים ומעוגלי פינות בצבע הגוף האנושי. בהגיעם ללוח-מודעות ביקש אבבטן מרני להחזיק את השטרודל, והדביק מודעה:

הערב תתקיים במועדון "בית העצל" לתרבות מנמנמת

מסיבת בטן

ירצה העורך והסופר אבבטן בן-עצל

בנושא:

שמיטה ראשונה ואחרונה, סכנות וסיכויים

ליד הפסנתר: קארין תוחעסצוצקי

קטעי זמרה: ניבה צביטותצקי

שטרודלים חינם מאפה ידי הגברות צ' פחה ול"ס בן-עצל

יחולקו

גיליונות חינם של המוסף התרבותי של "ידיעות עצלתיים"

הכניסה: 50 עצלים

הנחה לטיפשים ולבעלות חזה גדול

"ידידי הצעיר," פנה אבבטן לרני ברוב חשיבות, תוך כדי הדבקה, "עצלתיים שלנו היא הארץ הטובה ביותר מכל הארצות האפשריות. איפה עוד תמצא בעולם בריכת שחייה מצופה גלידה ששוחים בה ערומים?"

"גם בחורף?"

"מחממים אותה. והגלידה נשארת קפואה. ובקיץ – מצננים את הגלידה, אבל המים בבריכה לא נעשים קרים מדי. שלא לדבר על יפהפיות כל העולם שרוחצות בה ערומות ואפשר ללקק גם אותן..."

לפתע הסתכל למידרכה מולו והכריז: "בוקר טוב גברת אנבל, כלבלב לך רך כל-כך, כפקעת צמר צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח-הכבוד שלנו הערב..."

"בוקר טוב הסופר אבבטן," הציצה היפהפייה לתחתית המודעה ורכנה לעברו, כי היתה קצת גבוהה ממנו ודמתה לשחקנית מירה סורבינו, "הנה לי חידה לך... חי,חי,חי... נס קרה, אני התבתלתי!..."

"הבטלה היא אם כל תענוג, גברת אנבל!"

"התבתלתי בשלושה ת"ווים, טמבל!" תלשה שערה משפמו החום, "חי,חי,חי..." ציחקקה.

"רני," התעלם הסופר אבבטן מהעלבון שספג, "אמור שלום לגברת אנבל ציצקי-תוחעס, מלכת הדוגמניות שלנו, יפהפיית צמרת עצלתיים..."

"בוקר טוב."

"בוקר טוב, ילד!"

אחר-כך הכריז הסופר: "בוקר טוב גברת קארין, כלבלב לך צח כל-כך, כפקעת צמר רך. הכירי בבקשה, זהו רני. אורח-הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת קארין תוחעסצוצקי, מלכת הפסנתר שלנו, פסנתרנית צמרת עצלתיים..." ולעצמו לחש: "רק שלא תגיד לי – נס קרה אני התפנסרתי..."

אחר-כך הכריז הסופר: "בוקר טוב גברת ניבה, צחצח לך כלב זך, זכזך לך כלב צח. הכירי בבקשה, זהו רני, אורח-הכבוד שלנו הערב. רני, אמור שלום לגברת ניבה צביטותצקי, מלכת הזמרות שלנו, זמרת צמרת עצלתיים..." ולעצמו לחש: "רק שלא תגיד לי – נס קרה אני הזדמררתי..."

ובאמת עברו על פניהם שלוש גברות ראויות להתכבד ואפילו למצוץ – הדוגמנית הבלונדינית, הפסנתרנית הג'ינג'ית והזמרת שחורת-השיער. מימדי הציצקס והתוחעס שלהן גרמו לשלושתן להיראות כשלוש אותיות S מהלכות על שתיים, ועוד, לכל אחת היה כלבלב לבן קטן שאותו הובילה ברצועת-עור.

ככה:

S S S –

"בוקר טוב הסופר אבבטן, בוקר טוב ילד." החזירה כל אחת מהן בתורה והמשיכה בדרכה בשדרות עצלתיים, מתנודדת על עקביה הגבוהים המקישים על מרצפות המדרכה הוורודה, מתבוננת בחלונות-הראווה ובדמותה הנשקפת מהם. "צ'או, להתראות הערב במסיבת הבטן!"

S

   S

S      

קליק-קלאק, קליק-קלאק, קליק-קלאק –

והיפה משלושתן, על כך אין חולק בעצלתיים, היא אנבל.

הו אנבל, אנבל, אנבל! – כל צופה בך מתבלבל!

גם אני.

אך לא אבבטן.

עוד בטרם נעלמו השלוש, הצטמררו כתפיו בעווית שירדה עד ביטנו, כעומד להקיא.

"הסופר אבבטן, קרה משהו?"

"מה לעשות?" נירגע השמן מהצמרמורת ותפס אותו עיטוש, "אני נגעל... הפטשי... כשאני רואה מקרוב שיירי אבקת חלב... סליחה, אבקת טאלק... הפטשי... לבנים בין אצבעות כף-רגל של אישה... הפטשי... בסנדלי-עקב, אפילו הן ללא פגם, מטופחות וצבועות באדום רמזורי מלוקק... הפט... מי יודע אולי היא פוזרת טאלק גם על המנוש... ואני ממש אלרגי... הפ... צרות של סופרים... אישה יפה עם אצבעות רגליים עקומות – שלא תנעל סנדלים... אלה שחושפים רק את העקב, ומלפנים הסנדל סגור כמו נעל דקה, שחורה, מרגשים אותי הרבה יותר... הפטשי... צרות של סופרים..."

רני זכר מאתמול את אצבעות רגליו הענקיות של אבבטן בסנדלים, מראה לא מלבב ביותר ודווקא בלי טאלק. ומאחר שלא ידע מהו המנוש [פיזדה, אב"ע] ומהו שגורם לאלרגיה בטאלק, שינה את נושא השיחה ושאל:

"מה זה שצומחות שערות-הסוכר על העצים? לא למדנו בערוץ המדע בטלוויזיה על עצים משונים שכאלה."

"עצי שערות-הסוכר... הפטשי..." הסביר אבבטן, "צומחים רק בעצלתיים, כמו שהתפוזים שאמוטי גדלים רק בארץ-ישראל. שותלים את שערות-הסוכר בחממות, ובט"ו בשבט מעבירים את השתילים לשדרות ולחורשות. בחורף, כאשר אירופה הקרה מכוסה רובה בשלג, אנחנו שולחים אלפי זרים לבנבנים של ענפי עץ שערות-הסוכר, שטעמם מתוק וחם כשמש עצלתיים. הילדים באירופה הקרה משתגעים אחריהם. אך למרבה הצער יש לנו באחרונה משבר חמור בענף יצוא שערות-הסוכר."

"מדוע?"

"בעצלתיים, השבח לאל," נשא הסופר אבבטן פניו למעלה, "אין רבנות, ואנחנו נולדים, חיים, מתחתנים ומתים כאוות נפשנו. אבל השנה היא שביעית, שנת שמיטה, וכל ייצוא שערות-הסוכר מעצלתיים לישראל מושבת בגלל פסיקת הרבנים!"

"ובארץ אהש"ן אמרו שהפיצוחים שלהם ללא חשש שביעית הם מג'נין ולא מעפולה."

"היית אצל המתעוררים הטפילים האלה, עובדי הכוכבים והמזלות?"

"אבל הם לא מצאו חן בעיניי ועזבתי."

אבבטן התכופף ונשק לרני במצחו כששפמו מדגדג אותו, "הלוואי שכל ילדי ישראל יעדיפו כמוך את השינה הבריאה על ההתעוררות החולנית, ותדע כל אם עברייה שאף בן מבניה ובת מבנותיה וכוסית מכוסיותיה לא יסתלקו באמצע הלילה מהבית לארץ אהש"ן!" – עלתה תוגה בעיניו הכחולות מימיות.

"אבל מה זה שמיטה ושביעית?" שאל רני.

"בהרצאה שלי הערב תלמד. יש הסבר היסטורי לתעלולי המנוולים."

"אז אתם מפסידים כסף מהשביעית השמיטה?" ניחש רני.

"אצלנו הפסדים זאת לא בעייה. מי שצריך כסף ניגש לעצלתומט ומוציא ממנו כמה עצלים צריך."

"אז מדוע לא ביטלתם בכלל את הכסף, אם הכול בחינם בחינם?"

"בגלל התענוג. מי נהנה לקבל דברים בחינם? זה כמו לתת נדבה לעניים. אנשים לא מעריכים דברים שקיבלו בלי לשלם עבורם. לכן את הכסף שלנו, שקוראים לו עצלים, אנחנו מחלקים חינם, אבל עבור כל השאר צריך לשלם. זוהי, דרך הבטן, הכלכלה הנכונה. ככל שיש לאנשים יותר עצלים בארנק – כך הם קונים ומבזבזים יותר, החנויות מלאות והמסחר פורח ויש פרנסה לכו-לם. ומי שחוסך – מס הכנסה עושה לו צרות ואומר שהוא רמאי."

"אבל אם נותנים את העצלים בחינם, אף אחד לא ירצה לעבוד?" תמה רני.

"זה כל העניין בעצלתיים, אנחנו ביטלנו את העבודה! אנחנו לא רוצים שאנשים ירצו לעבוד!"

"כל עניין הכסף שלכם, והדברים שקונים בו בחינם – ניראה לי לא רציני, כמו כסף של משחק 'מונופול'. אני יודע שבחיים כסף זה לא סתם נייר של משחק. צריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים, ככה אומרת אימא לאבא."

"מה עושה אבא שלך?"

"איש השירותים החשאיים."

"אתה יודע?"

"אימא אומרת לו: 'אף אחד לא יודע מה אתה עושה. אתה בטח השירותים החשאיים!' – בכלל, אבא דו-פרצופי. מכה את אימא בלילות, אני חושב שהם עושים סאדו-מאזו כי היא נאנחת נורא וצועקת: 'עוד! עוד!' – ולא צועקת עליו שצריך לעבוד כדי להגיע למשהו בחיים!"

"בעצלתיים לא עובדים, נקודה. אצלנו, כשהאזרח אומר אנ"י, הוא מתכוון לראשי-התיבות – אוכל, נח, ישן."

"אתם וישראל זו לא אותה מדינה? הלא השפה שלכם היא עברית, לא?!"

"אז מה? עברית זאת שפה עולמית. יצא אפילו מילון עולמי לעברית מדוברת של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה. יש בעולם שלוש ארצות דוברות עברית, עצלתיים, ישראל וקיבוץ היורדים בארצות-הברית."

"אני מאוד שמח לשמוע אותך מדבר כמו ספר. אבא שלי אומר שרוב הסופרים, חוץ מעמוס עוז, נשמעים די טיפשים כשהם מדברים, לעומת הספרים שלהם."

"אבא שלך צודק. אם אנשים היו מתייחסים בכבוד לסופרים ונותנים להם מספיק זמן לדבר, בייחוד בטלוויזיה, כו-לם היו אומרים דברים הרבה יותר חכמים, לא רק עמוס עוז."

הבריכה הוורודה המצופה גלידה נמצאה בקצה שדרות עצלתיים. חזית הכניסה היתה מפוארת כארמון, והכל הבריק בצבעי תות-שדה, וניל ושוקולד. בכניסה נמצא סניף בל"ע, בנק לאומי עצלתיים. אבבטן, שיצא מהבית בלי ארנק, ניגש לעצלתומט, הקיש מיספר סודי והוציא מאתיים עצלים בשטרות ורודים של חמישים, עשרים ועשרה. על השטרות צויירו, כמו בשטרות שלנו, דיוקנאות של סופרים ומנהיגים אבל בתנוחות שונות – שרועים בפיג'אמות ורודות, מכורבלים בשמיכה חמה, עיניהם עצומות ופיותיהם פעורים כנוחרים מתוך שינה עמוקה.

אבבטן שילם בעצלים עבור כרטיסים לשניהם.

"אין לך כניסה חינם, בתור סופר ועיתונאי?" שאל רני.

"אצלנו כל אזרח משלם, דין אחד גם לתקשורת. אין ארוחות חינם."

באולם המבוא התנוססו תמונות הצייר הפלמי המפורסם פיטר ברויגל: "שלארפטיה", ארץ-העצלנים, ובה שלושה איכרים שמנים נחים בצוהרי-יום תחת שולחן-אוכל, חזירון מתקרב אליהם ולצידו מהודקת סכין כדי שיהיה אפשר לפרוס אותו בנקל, וברווז צלוי מנמנם אף הוא בצלחת בטרם יאכלוהו. ועוד תמונה, "חגיגת חתונה", ובה שני משרתים נושאים מגש עמוס קערות-אוכל וכדי-משקה, ומנגנים בחמת-חלילים, וקהל חוגג סביב שולחן רחב-מידות. חמת-חלילים ראו גם בתמונה "ריקוד איכרים", שבה יוצאים איכרים במחול באמצע הכפר. והיתה תמונה של קוצרים בשדה עם בני-משפחתם, אוכלים ונחים באמצע היום, ושל עשרות ילדים משחקים בכיכר עירונית על חביות, בחישוקים, בנדנדות, במוט, בקורה, בעמידת-ראש, קופצים זה על זה, ורוקדים.

פה ושם היו פזורות כרזות ורודות מטעם משרד התיירות של ארץ עצלתיים:

איש על אסלתו ותחת אישתו!

אישה על אסלתה ועל בעלה!

לרוכבים הידד!

יבורך הסכם אוסלו!

תבורך הסכמת אוסלה הבלונדינית!

ברוך בואך לארץ החופש העברית היחידה בעולם!

וקיר מול קיר בהמשך המבוא המוליך לבריכה התנוססו חרוטים באותיות נקניקיות אדמדמות זה מול זו והם מתאימים לכל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין:

הימנון הגברים בארץ עצלתיים

תחזקנה ידי כל אחינו המאוננים

על עפרות ארצנו באשר הן שם

אל תיפול רוחכם, עליזים מתרוממים

שכם על שכם לעזרת העם!

הימנונת הנשים בארצה עצלתיימה

תחזקנה ידי כל אחיותינו המאוננות

על עפרות ארצנו באשר הן שם

אל תיפול רוחכן, עליזות מתרוממות

בטן על בטן לעזרת העם!

אבל כאשר הסתכלת החוצה התמרחה על קיר הבית ממול כתובת גדולה ומכוערת, שעצלתן אחד התחיל לרסס עליה צבע ורוד-בהיר כדי להעלימה:

חמ חמ חמל חמלני חמלניצקי זכאי!

הבריכה שהתגלתה לעיני רני היתה מוקפת כרי-דשא ירוקים, עצים נותני צל והרבה כסאות-עצלתוח עליהם היו שרועים המתרחצים והמתרחצות וילדיהם שהשתזפו ערומים למרות שהקיץ עוד רחוק למדי. מימיה הכחולים של הבריכה לחכו את דפנות הגלידה, אשר באורח-פלא לא נמסו כלל ולא העכירו את המים, ואילו המתרחצים הערומים ליקקו מהן להנאתם. היה יום שמש יפה, ובעצלתיים נוהגים לשחות גם בחורף. רק ביום גשם של ממש הם מסתגרים בבתיהם, לוגמים מרק גולש או שעועית חם, ומתנמנמים.

בדרכם תלה אבבטן עוד מודעה על עץ, לקח שני כסאות-עצלתוח, והתחיל להתפשט.

והתפשט,

והתפשט,

והתפשט, והתפשט –

עד שגם הוא –

היה עירום כביום היוולדו!

סליחה, אני ממהר למקום חשוב ומוכרח, ממש מוכרח, לסיים כאן. את "זהירות, פג"א (רע!)" אסביר בפרק הבא.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר היקר. משהזכרת את המורה אליהו ירקוני, עלה בזיכרוני בנו עודד ירקוני, שאף הוא היה מורה ומחנך ייחודי, שהתחיל כמורה בבית הספר "הכרמל" בתל אביב, משם לבית הספר  נווה עוז בפתח-תקווה, כמנהל, ואחר כך כמפקח. את עודד ז"ל ואת רות רעיתו, שתבדל"א, פגשתי, כשבאו לנחם את דודותיי על מות אימן (סבתי – חנה לבית הויזדורף), וכמורה נוצר קשר הדוק עם עודד, שהיה איש חינוך למופת.

בברכה,

רון גרא

אהוד: ארכיון פתח תקווה נקרא על שם עודד ירקוני. לדעתי היה צריך להיות קרוי על שמם של אליהו ועודד ירקוני.

* לאהוד בן-עזר הברכה והשלום! הכתבה על המורה ירקוני היתה מעניינת. הזוכר אתה אם פיק"א היה אז בשכנות לבית הכנסת "מקור חיים", שבו התמקמה ישיבה? לישיבה שבה למדתי בשנים 1949-1951, בשם "אור ישראל", לא היה מבנה עצמאי. למדנו במקום אחד, ישנו במקום שני ואכלנו במקום שלישי. היום, כפי שמבין אני,  לישיבה יש פנימייה והכול תחת גג אחד. בתקופת המבחנים בפיק"א, באו לישיבה עשרות תלמידים כדי לחזור על לימודי המקרא והתלמוד עם תלמידי הישיבה. היתה אז הרגשת אחדות לאומית.

תודה למאמריך המאלפים ולכל ה"חדשות".

בהוקרה רבה.

יצחק רפאל דויטש

טורונטו, קנדה

אהוד: למדתי באותן שנים בפיק"א ולא זכורה לי שכנות של בית הספר לישיבה. היה בית כנסת וישיבה של ה"ייקים", סמוך לגימנסיה "אחד העם" שאז למדו בגימנסיה גם במקביל ללימודי בית ספר עממי.

* בערב קר הלכנו לראות את הסרט "רפסודיה בולגרית" בקולנוע "גת" בתל אביב, שבו מככבים גם מוני מושונוב ואלכס אנסקי, הדוברים בולגרית שוטפת ומשחקים מצויין, וכמוהם שאר שחקני הסרט, הבולגריים. הפקה ענקית. הסרט מתרחש על רקע חייהם של יהודי בולגריה, שניצלו, בעוד יהודי תראקיה ומקדוניה שהיו כביכול בשליטת בולגריה – נשלחו ברכבות להשמדה בפולין. כל זאת מומחש בפרשת אהבה עדינה ויפה של שני נערים-חברים מסופיה בירת בולגריה, אחד יהודי ואחד בולגרי – לנערה יהודייה יפהפייה מתראקיה.

אחת הסצינות הבלתי נשכחות בסרט היא כאשר המפקד הנאצי שולח את המשטרה הבולגרית להחרים את מקלטי הרדיו בבתי היהודים בסופיה, ואלה מתעשתים – ובמקום למוסרם שלמים – משליכים את המקלטים הגדולים מהחלונות הגבוהים ואלה מתנפצים בערימה אחת גדולה לרצפה.

סרט חם, לבבי, קצת איטי, עצוב ומרגש. מומלץ מאוד לראות.

* הי אודי, הסיפור שלך על המורה ירקוני ובקבוק ארלנמייר שהתפוצץ כאשר הפיק מימן, הזכיר לי נשכחות. כידוע לך גם אני הייתי מורה למקצועות הטבע בעברי הרחוק, וגם אני הפקתי מימן (מאבץ שנזרק לחומצה בבקבוק כזה). אצלי היה הבקבוק פקוק בפקק שבתוכו עברה צינורית זכוכית, והמימן היה אמור לעבור בתוכו ולצאת. היות שהוא בלתי נראה – מדליקים את פי הצינור ורואים את הלהבה שניזונה מן המימן היוצא. ואולם – גם אצלי הריאקציה הכימית היתה חזקה מאוד ולחץ המימן העיף את הפקק עם הצינורית אל התקרה. זה נשמע כמו יריית רובה. ואחרי שתי דקות בא המנהל במרוצה, מבוהל, לראות מי ירה ומה קרה, בעוד כל הכיתה צוחקת...

בנדלה

* אהוד, תודה על הפרגון לכותבים מקצרין ואורטל בקור העז. לידיעתך, בליל שבת נמדדו באורטל מינוס 10 מעלות, הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה באורטל מאז הקמתה ב-1978.

אבל בבתים חם.

אורי

* היה לנו יועץ לענייני סקס אבל מאז שהוא נעלם בערבות רוסיה המושלגות אנחנו כבר לא כל כך יודעים איך עושים את זה.

* אהוד שלום, זה נחמד שאתה מביא מחוויותיך במסעדות [יעני "מבקר מסעדות"], נראה שאוכל אתה אוהב. אבל מתכונים!!! בחייך, קצת צניעות וקצת מקצוענות [אלא אם כן תכתיר את המתכונים כ"מתכונים של פעם"].

אתן שתי דוגמאות לחוסר מקצוענות – למרכיבים במרק יש משך בישול שונה ולכן אם רוצים שהמרכיבים לא יצאו מישמש [MISHMASH] צריך להוסיפם לפי סדר כך שאותו ירק שמתרכך יצורף לסיר מאוחר יותר.

לגבי העצמות והבשר – אותם יש להכניס למרק בתחילה, לחכות לרתיחה ולהעלאת קצף ולהסיר את הקצף [מה שנקרא בעברית יפה – כיפוי], להמשיך בבישול לפחות שעה רק אחר כך להמשיך להוסיף את המרכיבים האחרים.

בכבוד רב,

יוסי גודלניק

[תוחעס קרוייבים]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל