גיליון מס' 1012

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בטבת תשע"ה, 19 בינואר 2015

עם צרופת ראיון חשוב ומרתק עם ד"ר גיא בכור

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל הַשְּחִיתָה. // עמוס גלבוע: 65 אחוזים מערביי ישראל גאים להיות ישראלים!– הידעתם? // יוסי אחימאיר: ללמוד ממצרים של סיסי. [ציטוט]. // רוֹן גֵּרָא: אֶמְפַּתְיָה. // לזיכרה של מרים עקביא. // יהודה דרורי: טורקיה כמדינת טרור איסלמית. // יעקב אחימאיר: פאריס. [ציטוט]. // מלכה נתנזון: שני שירים חדשים. // מרדכי קידר: לשנות את כללי המשחק. [ציטוט]. // אלי מייזליש: 3 סיבות לפרדוכּס: "שתי מדינות לשני עמים". // אורי הייטנר: 1. מסע צלב נגד החינוך היהודי, תגובה לאור קשתי: "יהודית ודמוקרטית – אבל פי עשרה יותר מימון ליהדות". 2. צרור הערות 18.1.15. // הדסה מור: הפארסה – כמתכון להצלחה מובטחת, ההצגה "פאניקה" בתיאטרון הבימה. // נפתלי רז: מי יהיה שר הנגב? [ציטוט]. // משה בן ברוך: עוד על דן. // איליה בר-זאב: ההיסטוריה חוזרת. // אהוד בן עזר: מוצרט נרצח בשנית ברקוויאם בפילהרמונית בעיבודו ובניצוחו של האוסטרי מנפרד הוֹנֵק. // אהוד בן עזר: זוג קשישים יהודים ביורק, אפריל 2003, חלק ראשון, מתוך יומן השהייה בירנטון, אוקספורד. // אהוד בן עזר: בארץ עצלתיים או ספר האופטימיות.  פרק שביעי: בגן העדן: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו." נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל הַשְּחִיתָה

"...הִבִּיט על האשפּה ואמר לעצמו, אוי לו לזה שבּיקש לסלק מִקצת

מן האשפּה שבַּמדינה ומה לַמדינה שעדיין לא נִתנקתה מִפּסולתהּ."

(ש"י עגנון: "פּרקים של ספר המדינה")

שָמַיִם, בַּקְּשוּ רַחֲמִים עַל אַ"י!

אִם יֵש בָּךְ, אֵם, אֵל וְלָאֵל בָּךְ, אֵם, נָתִיב

וְהַנָּתִיב מוּצָף בְּמַדְמֵנוֹת סוּחָה וָרֶפֶש

וּמַעַל עַל כָּל שַעַל וּסְרָרָה בְּכָל שְׂרָרָה

וְיוֹם בְּיוֹם נִגְלֵית בָּךְ פָּרָשַת שְחִיתוּת נוֹסֶפֶת

אִם בְּמִשְׂרַד-הַפְּנִים אוֹ בְּרָשוּת מְקַרְקְעֵינוּ

וְאִם בַּחֲשִׂיפַת עֶרְווֹת עֵירֹם וְעִירִיָּה

שֶאִם דִּשְאָן יָרֹק יוֹתֵר מִזֶּה שֶל הַשָּכֵן

אֵין זֹאת כִּי אִם מִתַּחַת לוֹ גַם רַב יוֹתֵר הַזֶּבֶל

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶהַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶש בָּהּ לְחֹל

נֶחְרָד לִרְאוֹת כֵּיצַד לְמוּל עֵינָיו הִיא נֶהֱפֶכֶת

בֵּין פֶּשַע מְכֻבָּס וּבוֹס מֻכְנָס לְתָא שַבָּ"ס

לְאֶרֶץ-כִּבְיָכוֹל שֶבָּהּ כָּל ז'וּלִיק-כִּבְיָכוֹל

וְכָל לוֹקֵחַ-שֹחַד-כִּבְיָכוֹל מַצִּיג גְּרוֹטֶסְקָה

שֶל יֹשֶר-כִּבְיָכוֹל כְּשֶשֹּד קֻפּוֹת כַּסְפֵּי-צִבּוּר

מוֹכִיחַ שֶהַדַּג תָּמִיד מַסְרִיחַ מִן הָרֹאש.

עֲשִׂי שֶתִּתַּמֵּר בָּךְ בָּאֳשַת מִמְסָד נִפְסָד

בִּשְעַת הֶסְתֵּר-פָּנִים זוֹ, הִיא שְעַת שְאַט-הַנֶּפֶש

עַד לְאַפּוֹ שֶל הַשּוֹפֵךְ אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ

עַל כָּל נִתְעָב וְכָל נִסְאָב

כִּי נִשְחֲתָה הָאָרֶץ.

עֲשִׂי כִּי יֵאָלְמוּ בָּךְ כָּל חַכְמֵי הַ-"est la'c בִּיב"

וּנְזִיד-הָאֲדִישִים הַסְּטוֹאִי יֵרָתַח כְּגֵיזֶר

כִּי הַמִּישוֹר הָיָה בָּךְ לְעָקֹב וּלְרָקֹב

אָטוּם בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל עֲצוּלַת הַנֶּתֶק

מִכְּאֵב דִּמְעַת הָעֲשֻקִים וּכְפוֹר חַסְרֵי הַבַּיִת

בְּמַאֲהַל-אַרְלוֹזוֹרוֹב וְלַחַץ קְשֵי-הַיוֹם

הַמִּתְקַשִּים לַמְרוֹת שֶהֵם עוֹבְדִים יוֹם-יוֹם בְּפֶרֶךְ

לִגְמֹר כָּל חֹדֶש תָּם לִפְנֵי שֶהוּא יִגְמֹר אוֹתָם,

שִמְעִי אֶנְקַת נָשִים חַד-הוֹרִיּוֹת וְגִמְלָאִים

מוּל זְּדוֹן הַדּוֹלְצֶ'ה וִיטָה שֶל אֶלִיטָה שֶהֵלִיטָה

פָּנֶיהָ מִלִּרְאוֹת אֶת פְּרִי קְלוֹֹנָהּ וּזְחִיחוּתָהּ 

בְּהִסְתַּחְרֵר רֹאשָהּ אִם מִשִּלְטוֹן וְאִם מִבֶּצַע

וְאִם מִבְּרַק-הַסְּרָק שֶל כָּל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה

שֶל תַּחְמָנִיפּוּלָאטוֹרִים וְסַרְסוּרֵי קוֹמְבִּינוֹת

שְטוּפֵים בְּכִסְּאוֹלוֹגְיָה וּבֻלְמוֹס הַפֹּה-לִי-תִיק

שֶתִּיק נוֹסָף, פָּחוֹת נִכְסָף, נִפְתָח לָהֶם כָּל בֹּקֶר

בַּמַּחְלָקָה לַחֲקִירוֹת פְּלִילִים בַּמִּשְטָרָה.

כִּי אִם נוֹדֶה אוֹ לֹא נוֹדֶה לָעֲמֹרָה דָמִינוּ

וּמְעַט הַהֲגִינוּת אַף הוּא שוֹבֵק לוֹ מִסְּדֹם-לֵב

וְהַשִּלְטוֹן מָכוּר לַהוֹן אַךְ צַחַן הַהִיגְיֶנָה

הַצִּבּוּרִית מָשוּל לַחַרְצָפִים עַל שְפַת הַיָּם   

וְהַהֶפְקֵר כָּל סְיָג עוֹקֵר וְהַנּוֹכְלוּת הִיא נוֹרְמָה

וְשוֹע אָץ לִפְשֹעַ וְטַפְסָר אוֹ שַר כְּבָר סָר

לְהֵחָקֵר כָּאן תַּחַת אַזְהָרָה בְּעוֹד קַלַּחַת  

הַכַּחַש וְהַבַּחַש מִתְנַפַּחַת וְגוֹאָה

וְשַלְמוֹנִים וָגֶזֶל שוֹקְקִים בְּחוּצוֹתֵינוּ

וְהַבּוּשָה הָאֲנוּשָה גֹרְשָה וְאֵין דּוֹרְשָהּ

וְלֹא לַהֲוָיָה הַזֹּאת קָרָא הַלֵּב מוֹלֶדֶת

וְלֹא עַל כָּךְ נָתְּנוּ בָּנִים נַפְשָם בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב.  

כִּי הִנֵּה תַחַת יֹשֶר שֹד-עֹשֶק-הָעֹשֶר

וְתַחַת דְּבַר-אֱמֶת מִלְחֶמֶת גּוֹג וְדֵמָגוֹג

וְתַחַת סְאַת הָעֹנֶש הַמֻּבְטַחַת כִּסּוּי-תַּחַת

וְיַד הַתֵּן-וְקַח הַנֶּאֱלָח רוֹחֶצֶת יָד

וַחֲלוֹם אֲבוֹתֵינוּ כּוֹבְשֵי הַשְּמָמוֹת, מְיַבְּשֵי סְחִי בִּצּוֹת הַקַּדַּחַת

מוּמָר כָּאן הַיּוֹם בִּשְמָמָה מוּסָרִית וּבְזַהַם בִּצּוֹת הַתְּכָכִים.

לֹא בִּדְקִירוֹת סַכִּין רָצְחוּ לָנוּ אֶת הַחֲלוֹם

כִּי כָּל הַסַּכִּינִים תְּפוּסִים כַּיּוֹם בִּידֵי קוֹמַנְדוֹ-

סַכִּינָאֵי-הַפַּאבִּים בִּקְטָטוֹת הַדִּיסְקוֹטֶקִים

אוֹ בַּעַל הָרוֹצֵחַ לְפָחוֹת אִשָּה בְּיוֹם

אוֹ תַלְמִידֵי בָּתֵּי-הַסֵּפֶר הַבָּאִים כָּל בֹּקֶר

בִּמְקוֹם עִם סֵפֶר וּמַחְבֶּרֶת עִם סַכִּין קְפִיצִי

אוֹ כָּל דְּפוּקֵי-הָרֹאש, אִם בַּסַּמִּים וְאִם בַּכֹּהַל,

שֶחֹד דִּינָם נוֹקֵב לֹא הָר כִּי אִם חַיֵּי אָדָם.

וְלֹא בְּטִילֵי לַאוּ פּוֹצְצוּ אֶת הַחֲלוֹם

כִּי כָּל טִילֵי הַלַּאוּ כְּבָר גֻּיְּסוּ בְּחוּצוֹתֵינוּ

(אֲגַב רִטּוּש עוֹבְרֵי-דְּרָכִים חַפִּים מֵחֵטְא) לִמְלֶאכֶת

חִסּוּל הַחֶשְבּוֹנוֹת בֵּין בָּרוֹנֵי עוֹלָם תַּחְתּוֹן.

וְלֹא בִּדְרִיסוֹת צְמִיג פָּרוּע שֶל מְאוֹת קָמָ"ש

רָצְחוּ לָנוּ אֶת הַחֲלוֹם, כִּי נוֹף שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח

הַמְּמֻנָּע הַזֶּה שֶל מַס אוֹבֵד לִקְצִיר-הַמָּוֶת

הוּא זִכְיוֹנוֹ הַבִּלְעָדִי שֶל תֹּפֶת-הָאַסְפַלְט.

וְלֹא בַּחֲבָלִים וְגַרְזִּנִּים רָצְחוּ אוֹתוֹ                                                                                  

כִּי לַשְּפִיּוּת טַבַּעַת-חֶנֶק שֶל חֶבְלֵי-מָשִיחַ

וְחֵרֶף צַו "לֹא תַשְחִית עֵץ גַּרְזֶן עָלָיו לִנְדֹּחַ"

כּוֹרְתִים בְּשֵם הָאֵל עֲצֵי זֵיתָיו שֶל יִשְמָעאֵל.

אֲבָל רָצְחוּ אוֹתוֹ וְהוּא מוֹסִיף לְהֵרָצַח

יוֹם-יוֹם, שָעָה-שָעָה וְרֶגַע-רֶגַע בִּכְלִי-קֶטֶל

נוֹרָא מִכָּל סַכִּין אוֹ טִיל אוֹ צְמִיג, גַּרְזֶן אוֹ חֶבֶל:

בְּקַבָּלַת דִּינוֹ שֶל הַלֵּית דִּין וְלֵית דַּיָּן

שֶבְּגִינוֹ בִּלְבַד עוֹד לֹא כָלְתָה כָּאן כַּד-הַקֶּמַח

וְשוּם צַפַּחַת-שֶמֶן לֹא תֶחְסָר לְמִמּוּנָן

שֶל מַשְׂכְּרוֹת-עָתֵק פְּרוּעוֹת לְמַנְכָּ"לֵי הַבַּנְקִים

מוּל מְמַדֵּי הַפַּעַר בֵּין הָרִיש לַנּוּבוֹרִיש.

לֹא לִמְדִינָה שֶבָּהּ נִצּוֹל-שוֹאָה מֻפְקָר כְּכֶלֶב

בִּידֵי פְּקִידֵי אוֹצָר בְּאֵין לוֹ פַּת וְקוֹרַת-גַּג

וְלֹא לְאֶרֶץ בָּהּ חוֹלֵה-סַרְטָן נִדּוֹן לִגְווֹעַ

בְּאֵין סַל-הַתְּרוּפוֹת חוֹמֵל עַל צְרוֹר כַּסְפּוֹ הַדַּל

וְלֹא לְג'וּנְגֶּל בּוֹ מֻבְטָל שֶלֹּא שִלֵּם מַשְכַּנְתָּא

מֻשְלָךְ עִם יְלָדָיו לָרְחוֹב בְּעוֹד קֻפּוֹת-צִבּוּר

שְמוּרוֹת לְאֶתְנַנֵּי הַגֹּעַלִיצְיוֹת שֶתַּצְבַּעְנָה

לְמַעַן יִתְבָּרְגוּ אֶל כִּסְּאֵיהֶן מֵאָה עַכּוּז –

לֹא לְכָל אֵלֶּה הִתְפַּלֵּל אַלְפַּיִם שְנוֹת-אֵין-בַּיִת

עַם שֶאֶת טֹהַר חֲלוֹמוֹ נִפַּצְנוּ לִרְסִיסִים.

וְכָל הַהַשְוָאוֹת עִם עֹנִי אַפְרִיקָה וְאַסְיָה

אֵין בָּהֶן שוּם נַפְקוּת לַחֲשִׂיפַת פִּצְעֵי אוֹהֵב

שֶל מְדִינָה זוֹ, שֶל אֻמָּה זוֹ, שֶמֵּיטַב בּוֹנֶיהָ

חָלְמוּ כְּמוֹ טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי "דְרוֹר – לַנֶּפֶש, פַּת – לַדָּל"

וְכָל אִזְכּוּר טִיסוֹת סְתָם יוֹם שֶל חוּ"ל לְקַצְוֵי חֶלֶד

שֶל חַטְפָנֵי הַ-duty-free שֶיֵּש לְאֵל יָדָם

אֵין בּוֹ כְּדֵי לִסְתֹּר בִּמְאוּם אֶת דַּלּוּתָם שֶל אֵלֶּה

שֶאֵין לְאֵל יָדָם וְהֵם רַבִּים מִיוֹם לְיוֹם.

כִּי הַגֶּזֶל מוֹלֵךְ בַּחוּצוֹת כָּאָטָד עַל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וְהַיַּעַר

וְזוֹנוֹת-הַצַּמֶּרֶת יוֹשְבוֹת בַּצַּמֶּרֶת וְלֹא בִּמְכוֹנֵי-הָלִּווּי

וְלֹא קָם בָּנוּ שוּם בֶּן-אָמוֹץ אוֹ בֶּן-תְּקוֹעַ לִקְרֹעַ מַסְווֹת וְלִתְקֹעַ

וּבְלִי חַת לַהֲלֹם בִּפְנֵיהֶם שֶל רוֹצְחֵי הַחֲלוֹם אֶת פְּרוֹגְנוֹז-יוֹם-הַגְּמוּל:

שִמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָן וּצְבוֹעֵי הַקּוֹמְבִּינוֹת,

אִצְטַגְנִינֵי הַשָּוְא שֶל הַ"צְּמִיחָה" הַקַּלְקָלִית

הַנִּגְלֵית בְּלִי רַחֵם רַק בְּקֹטֶר כְּרֵסְכֶם הַצּוֹמַחַת יוֹם-יוֹם כְּסַפַּחַת

עַל חֶשְבּוֹן הַפְּתָאִים שֶבָּטְחוּ בַּפְּלָאִים שֶהִבְטִיחוּ הָרִים וּגְבָעוֹת

וְקִבְּלוּ מַאגְנָה חַארְטָה גְדוּשַת "סֵדֶר יוֹם חֶבְרָתִי" שֶנָּמוֹג וְאֵינֶנּוּ

בּוֹ-בַּיּוֹם שֶפִּתְקָם הַנָּאִיבִי הֻטַּל לַקַּלְפֵּי שֶל עַסְקַנְצִ'יק קַל-פֶּה

כִּי לֹא דַי בַּצְּמִיחָה אִם אֵינָהּ מַבְטִיחָה חֲלֻקַּת פֵּרוֹתֶיהָ בְּצֶדֶק

בֵּין כָּל חֶבֶר יוֹשְבֶיהָ שֶל אֶרֶץ וְאִלּוּ אֶצְלֵנוּ הָעָוֶל חוֹגֵג

וְהִטִּיפוּ הָרֵי הַבְטָחוֹת-הַכָּזָב רַק אַכְזָב וְהַטְּרַאסְקוֹ רַק פְיַאסְקוֹ

וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹקַקְנָה מִדֶּמַע

רְזוֹן בְּנֵי-קִפּוּחִים

מוּל שֹמֶן בְּנֵי-הַטִּפּוּחִים.

וְהַיֹּשֶר נָבַק וְהָיָה לְאָבָק שֶזָּרוּהוּ נוֹכְלִים בְּעֵינֵינוּ

וַנְקַו לְמִשְפָּט וְהִנֵּה הוּא מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה –  וְהִנֵּה צְעָקָה.

כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנָמוֹט הַבַּרְדָּק וְקָרְסוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ,

finita la comedia, לְמִשְתֵּה בֵּלְטְשַאצַּר בָּא הַקֵּץ,

עַל פּוֹמְפֵּיאָה נִתֶּכֶת הַלָּאבָה, עַל סְדֹם אֵש גָּפְרִית וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת,

הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְהַזּוּבּוּר יַחְתֹּר וְתִרְעַשְנָה אַמּוֹת הַסִּפִּים.

בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנַי אֶת תִּפְאֶרֶת הַוּוֹלְווֹ וְשַחַץ הַוִּילוֹת,

אֶת כַּחַש הַפְּרַיְמֶרִיס, בַּחַש הַדִּילִים,

אֶת כָּל שִכְבוֹת הַשֹּמֶן וְהַדֹּמֶן מִלִּבּוֹ 

הַחַף מִכָּל חַפּוּת, הַמְּטֹהָר מִשֶּמֶץ טֹהַר

וְהַנָּקִי מִכָּל נִקְיוֹן-כַּפַּיִם שֶל מִמְסָד

מֻשְחָת וּרְקוּב צִינִיזְם הַמַּרְעִיל אֻמָּה וָאָרֶץ

כְּתַחְמוֹצוֹת שִפְכֵי אֵילֵי-הַהוֹן אֶת הַנְּחָלִים

וְכִפְלֵטַת עֲשַן הַתַּרְעֵלָה הַמְּסַרְטֶנֶת

מֵאֲרֻבּוֹת-הַבֶּצַע אֶת אֲוִיר עָרֵי-הַסְּחִי

בְּמַטְאֲטֵא-הַשְמֵד, מַקֵּל-חוֹבְלִים וּמַטֵּה-זַעַם

כִּי נֶעֱוְתוּ דַרְכֵי צִיּוֹן וַתִּמָּלֵא חָמָס.

וְקָרָא אֲדֹנַי לַמִּשְפָּט, לֹא כְּדִין נִדוֹנִים כִּי כְּדִין קָטֵגוֹרִים

אֶת אַלְפֵי קָרְבְּנוֹת שְוִי-הַנֶּפֶש (בְּעַם הָרוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּנָאוֹר)

הַזְּנוּחִים בְּכָל עֵת חוּץ מִזְּמַן הַבְטָחוֹת הַבְּחִירוֹת שֶכִּסּוּי לָהֶן אַיִן

לְמַעֵט הַכִּסּוּי עַל כַּסְפֵּי הַמִּסּוּי שֶבָּהֶם מוֹעֲלִים בְּכִירֵי-עַם,

אֶת הַחַד-הוֹרִיּוֹת הַזְּרוּקוֹת מִבֵּיתָן בְּשֶל חוֹב עַל חַשְמַל אוֹ עַל מַיִם,

אֶת אַלְפֵי הַקְּשִישִים הַצּוֹבְאִים נִכְלָמִים וּבוֹשִים עַל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי,

אֶת כָּל הָרוֹמָנִים, הַפִילִיפִּינִים, הַוְּיֶטְנָאמִים

מִשּוּק-הָעֲבָדִים שֶל הַנִּצּוּל הַחֲזִירִי

גְזוּלֵי דַּרְכּוֹנָם וּגְזוּלֵי כְּבוֹד-אָדָם

בִּמְדִינָה הַמְּיַצֵּאת אוֹר לַגּוֹיִּים פָּטוּר מִמֶּכֶס

וְחֹשֶךְ שֶאֵינוֹ פָּטוּר מֵחִיל חַיָּה נִרְדֶּפֶת

עִם כָּל דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת שֶל שוֹטְרֵי הַהֲגִירָה,

אֶת כָּל הָאִמָּהוֹת הַשַּכּוּלוֹת פְּגוּעוֹת הַהֶלֶם

הַשּוֹאֲלוֹת: עַל כָּךְ נָתְנוּ בָּנֵינוּ אֶת נַפְשָם?

אֶת כָּל יוֹשְבָיו שֶל עוֹטֵף-עַזָּה שֶהֻסְּרָה מִמֶּנּוּ

אַבְטָחַת צַהַ"ל כְּשֶחֻדְּשוּ בּוֹ חֲדִירוֹת חָמָאס

בְּטֶרֶם הֻקַּם הַמִּכְשוֹל הֶמֻּבְטָח לְאָרְכּוֹ שֶל הַגְּבוּל הַפָּרוּעַ

בְּאֶרֶץ זוֹעֶקֶת יוֹתֵר מִתָּמִיד לְשִנּוּי כַּאֲוִיר לִנְשִימָה                                                            

וְקָם אֲדֹנַי לַמִּשְפָּט וִימִינוֹ עַל מֹאזְנָיו הַשְּכוּחִים שֶל הַצֶּדֶק

וְרַעַם הַלְמוּת פַּטִּישוֹ עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד סָח: "הִגִּיעַ הַזְּמַן..."

* * *

עמוס גלבוע

65 אחוזים מערביי ישראל גאים להיות ישראלים!– הידעתם?

איך אפשר לדעת מתקשורת  שבחלקה צרובה בשנאה יוקדת לראש הממשלה, ומתארת את ישראל כמדינה אפריקאית מפגרת, ענייה, וכצפון קוריאה הרודנית והמבודדת. הנתון מופיע ב"מדד הדמוקרטיה 2014" של המכון לדמוקרטיה. קריאת הממצאים מלמדת שבהשוואה למדינות מפותחות אין לנו במה להתבייש. להיפך!

אני מחכה לרגע שבו חלק מהתקשורת הישראלית וכתביה יתחילו להאשים את נתניהו בפשעי מלחמה ורצח ויצטרפו בכך למקהלה הקולנית של כל אלו בעולמנו השואפים לראות בחורבנה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

עד לביקור נתניהו בפריז חשבתי שהשנאה האווילית לנתניהו מיצתה את עצמה ונרגעה, אך ככל הנראה לא ירדתי לעומקה של השנאה התהומית, המרושעת והאובססיבית, לראש ממשלת ישראל, שמקננת בקרב חלקים לא קטנים בתקשורת שלנו ואצל פוליטיקאים יריבים.

 בהתייחסות לביקור בפריז הם  ירדו ממש לשאול תחתיות של שנאה. עדיין הם לא מייחסים את הפיגועים בפריז למוסד הישראלי, כפי שעושים כבר הטורקים, אך דומני שמאז שהוכרז על הבחירות הואשם ראש ממשלתנו בכל הפשעים האפשריים. ישראל שתחת הנהגתו צוירה  כמקום ההולך ומשתווה לצפון קוריאה ביחסו האכזרי לאזרחים שלו, וככזה שאינו שונה ממדינה ענייה ומפגרת  באפריקה.

"נתניהו חיסל את שלטון החוק," "אין ביטחון אישי," "צעירים יורדים ומפעלים נסגרים, אין זכויות אדם," "ישראל היא כבר מזמן לא דמוקראטית," "היא גזענית, מפלה, מצורעת, בבדידות מוחלטת בעולם, מדינת אפרטהייד", ועוד מאות (בלי הגזמה) של תיאורי זוועה על המדינה וראשה. אכן, ממש כמו התיאור של הנביא ישעיהו (פרק א') על ישראל הרעה והמושחתת שגופה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טריה."

אז על מנת לצייר תמונה מאוזנת, לפחות במקצת הדברים, אני רוצה להביא לקורא כמה ממצאים ותובנות מתוך חוברת "מדד הדמוקרטיה הישראלית" משנת 2014, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שאינו ידוע כחסיד גדול של ראש הממשלה.

אז במדינה "האיומה" הזאת, 85.5 אחוזים מכלל היהודים גאים להיות ישראלים (בהשוואה ל-83.3 אחוזים בשנת 2013), ואילו  מבין הערבים, 65 אחוזים מרגישים גאווה להיות ישראלי (בהשוואה ל-49.8 אחוזים ב-2013!).

כן, זו לא טעות! רק 13.7 אחוזים "בכלל לא גאים" ו-19.9 אחוזים סרבו להגיב.

ויש לי שאלה: איזה כלי תקשורת אצלנו פירסם זאת?  אולי אחד או שניים.

ועכשיו לתובנות מעניינות נוספות. הסקר הישווה בדו"ח הנוכחי בין ישראל למדינות  מפותחות ב-7 מדדים בינלאומיים בתחומי משטר וזכויות, ב-8 מדדים בנושאי חברה וכלכלה ובמדד אחד  בנושא הקונפליקט הפנימי והחיצוני. והמסקנות (בתמצות):

בתחום הראשון של משטר וזכויות: ישראל מקבלת ציונים גבוהים ( שירות ציבורי איכותי). ציונים בינוניים (בחופש עיתונות, רמת חופש ביטוי, חופש התאגדות), וציונים נמוכים (חופש מחאה, רמת ביטחון אישי, מעורבות אזרחית).

בתחום  השני של חברה וכלכלה: ישראל מקבלת ציון גבוה יחסית (בתחום השיוויון בין המינים, חופש כלכלי, רמת בריאות וחינוך, כלכלה ניאו ליברלית, איכות מדיניות כלכלית), ציון בינוני (רמת שחיתות פוליטית ותחושת ביטחון) וציון נמוך (אי שוויון בין עניים לעשירים,  יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים).

בתחום השלישי. של רמת הקונפליקט: ציון נמוך, וזה מאוד וטבעי מול הטרור והמתח מול הפלסטינים ושאר האויבים.

 האם תמונה  מאוזנת זאת, המצביעה גם  על הטוב וגם על הלא טוב  הזקוק לשיפור, יכולה במשהו לשנות את השנאה המכלה של אנשי תקשורת ופוליטיקאים לראש הממשלה, שנאה והגורמתלהוצאת דיבה על המדינה? ספק רב ביותר! אבל, בדו"ח מדד  הדמוקרטיה, התקשורת תופסת את המקום האחרון באמון הציבור. וניתן לנחש שהוא בעתיד רק ימשיך לרדת!  זה באמת לא טוב לדמוקרטיה, אך כל האשמה היא בתקשורת עצמה.

* * *

יוסי אחימאיר

ללמוד ממצרים של סיסי

הגשמים והקור שפקדו אותנו בימים האחרונים לא פסחו כמובן גם על רצועת עזה. ראשי החמאס לבטח ספונים בבתים מחוממים ומוגנים, בעוד רבבות מנתיניהם סובלים קשות. התמונות משם מראות בתים הרוסים בחלקם, שחלונותיהם "מוגפים" בשמיכות ובסדינים כהגנה מפני הקור והרטיבות – באין מחסה אחר.

אין בליבי רחמים עליהם. אם הם סובלים את שלטון הטרור הרודני והרצחני, למה שלא יסבלו בשקט גם את נחת זרועו של גנראל חורף?

פעולות השיקום מאז מכת "צוק איתן" כמעט שאינן מתנהלות. סכומי העתק שהובטחו מכל מיני מקורות ערביים ואירופיים – בבחינת מס שפתיים – בוששים לבוא. יש להניח כי המשאבים המוגבלים העומדים לרשות שלטון החמאס שוב מושקעים בבטן האדמה.

על פני הקרקע אין רואים שיקום, אבל אין להוציא מכלל אפשרות כי מתחת לפני הקרקע התחדשו פעולות החפירה של מינהרות הטרור. חורף ואו לא חורף  – השנאה לישראל נותרה כשהיתה, השאיפה לחדש את פעולות הירי והשיגורים, או חדירה מבעד לפתחי מינהרות – אינה מוסתרת.

הרצועה גובלת בשתי מדינות. הגבול הארוך יותר, ממערב ומצפון, הוא עם ישראל שנואת נפשם. הגבול הדרומי הוא עם מצרים, "האחות" הגדולה. וראו זה פלא: בעוד שישראל מאפשרת העברת סחורות, מזון ואמצעי בנייה, באופן מבוקר אמנם, ויחד עם זאת מואשמת עדיין בהטלת מצור – מצרים ממריצה בימים אלה את הנתק המוחלט בינה לבין הרצועה, בפעולות קדחתניות המתנהלות בגבול, בסמוך לרפיח.

ישראל מעבירה כמויות עצומות של מלט לרצועה – בלי שיש בידה יכולת פיקוח ממשית, שמוצר חיוני זה הולך לשיקום הבתים בלבד ולא לביטון מינהרות, ישנות כחדשות. את המינהרות אין רואים, אך את השכונות ההרוסות רואים גם רואים. והתמונה שמצטיירת עגומה – לא שיקום ולא בטיח. ראשי החמאס אף מתפארים כי אכן הם מחדשים את החפירות התת-קרקעיות וכי חידוש המיתקפה על ישראל הוא רק שאלה של זמן.

ומצרים? – זו עוסקת עתה בקדחתנות בשני פרוייקטים ענקיים, כמעט פרעוניים. האחד – הרחבתה של תעלת סואץ, כדי לאפשר מעבר ספינות ענק ולשפר בכך את המאזן הכספי של המדינה. השנייה – יצירת רצועת חיץ בין סיני לעזה.

תחילה דובר על חצי ק"מ רוחב. עתה הגיעו המצרים למסקנה, שדרוש להם חיץ בן ק"מ אחד, והדחפורים המצריים הורסים מאות בתים בתוך תחום זה. בנוסף, תעלה עמוקה נחפרת, למנוע אפשרות של כריית מינהרות לסיני.

האם מצרים מואשמת בהטלת סגר על הרצועה? – לא ולא. האם המצרים מואשמים בהעתקה שרירותית של מאות משפחות ממקומות מגוריהם, בהתעמרות ובהתעללות ובסגר מחניק על  הפלשתיניים האומללים? – לא ולא.

איש אינו בא בטענות למצרים. לא ראשי החמאס, לא אבו מאזן, לא שאר הערבים, ואפילו קול אחד באירופה לא צייץ כנגדם. הנה כי כן, לפנינו המחשה ברורה של מידת האיפה-ואיפה בהתייחסות לישראל, כנגד היחס למדינה ערבית שעושה כטוב באינטרסיה.

לנו הישראלים אין טענות בנושא זה למצרים. אדרבה, שיכו באויב המשותף – אירגוני הטרור המוסלמים, בין אם הם בעזה ובין אם הם ברחבי סיני. כיום יש הרבה מן המשותף בין ירושלים למימשל סיסי. ואולם אינני בטוח אם למצרים אין טענות כלפינו, על שאיננו נוקטים בגבולנו עם הרצועה את אותן פעולות כפי שמצרים נוקטת. 

אנחנו בולעים באיפוק את המשך ההסתה הפלשתינית-חמאסית נגדנו, את ההסתה הקיצונית של הנייה וחבריו, את הביקורת והנהי על המצור שאיננו מצור כלל וכלל. אנחנו טומנים ראשנו בחול, בעוד נמשכת ההתחמשות וההתחפרות בעזה – בכספים מקטאר ובמלט ישראלי.

בכך אנו מזמינים עלינו את המערכה הרביעית, אלא אם כן נתעשת סוף-סוף ונלמד ממצרים של סיסי איך נלחמים באוייב ואיך מדבירים טרור.

 (פורסם לראשונה ב"מעריב", 15.1.15)

* * *

רוֹן גֵּרָא

אֶמְפַּתְיָה

לְמַלְכָּה נתנזון

רַק הַחוֹלֶה יָבִין אֶת הַחוֹלֶה.

הַבּוֹדֵד אֶת הַמִּתְבּוֹדֵד.

רַק הַקּוֹלֵעַ יָבִין אֶת גְּדֻלַּת הַנִּצָּחוֹן

אוֹ הַכִּשָּׁלוֹן.

הִנֵּה אֵין רוּחַ בִּמְפָרְשִׁים

רְסִיסֵי תְּשׁוּקָה רוֹטְטִים

מְבַקְּשִׁים לְהַגִּיעַ אֶל חוֹף מִבְטַחִים.

רַק הַחוֹלֶה יַרְגִּישׁ אֶת הַחוֹלֶה

בַּעֲצַלְתַּיִם יָנוּעַ בִּשְׂדֵה צְלָלִים

רַק הוּא יָדַע אֶת הַמַּגָּע

בִּשְׂדֵה חוֹחִים.                                                                       

* * *

חברות וחברי סומליו"ן

הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל

אבלים על מות חברתם היקרה

הסופרת מרים עקביא

בגיל 88

מרים ניצחה את הנאצים – וחיתה עוד 76 שנים

לאחר שכבשו את עיר הולדתה קרקוב

הלווייתה התקיימה אתמול, יום ראשון ב-16:00 בנטף

השבעה בביתה בנאות אפקה, קהילת ז'יטומיר 11, ת"א

מרים עקביא [1927-2015] נולדה בשם מתילדה וַיְינְפֶלְד בעיר קרקוב שבפולין, בתם של ברוניה לבית פלסנר והירש ויינפלד. אביה היה איש עסקים מצליח, וכשבספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לקרקוב, השתלטו על נכסי אביה, ובמרץ 1941 גורשה המשפחה לגטו קרקוב.

בנובמבר 1942 שלח אותה אביה יחד עם אחיה איז'יו ללבוב לחפש מקלט, כשבידיהם תעודות מזויפות, אולם לאחר שאחיה החל לחלץ אנשים מגטו לבוב ונתפס על ידי הגסטאפו, שבה לגטו קרקוב.

עם חיסול גטו קרקוב במרץ 1943 נשלחו עקביא ומשפחתה למחנה הריכוז פלאשוב, שם חיו בתנאים קשים. באוקטובר 1944, בעקבות התקדמות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה. אביה נשלח למאוטהאוזן, שם נפטר, ועקביא הועברה יחד עם אימה ואחותה רלה לאושוויץ, שם הן נותרו עד ינואר 1945, עת הוכרחו לצעוד במשך שבועיים בצעדת המוות עד למחנה ברגן-בלזן. אימה נפטרה מיספר ימים לפני שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל.

לאחר שחרורה שהתה עקביא תחילה בבית חולים סמוך, ולאחר מכן נשלחה להחלים בשבדיה במבצע שארגן ראש הצלב האדום השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט. היא החלימה במשך שמונה חודשים בבית חולים בהאלמסטאד, ולאחר מכן הצטרפה לאחותה במיקלבי, שם פגשה את חנן יעקוביץ, לימים בעלה, ועלתה עימו לארץ ישראל. הם הגיעו לקיבוץ דגניה ב', שם נישאו, ובשנת 1948 הצטרפו למקימי קיבוץ נחשולים. לאחר שש שנים השתקעו בתל אביב.

תחילה עברה עקביא הסמכה כאחות, ולאחר מכן למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, סיימה תואר ראשון, ועבדה בסוכנות היהודית וכנספחת ישראל לתרבות בבודפשט וסטוקהולם. היא ערכה את מדור הספרות הישראלית באלמנך היהודי בוורשה, והיתה ממייסדי פסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. על יצירתה הופקו ארבעה סרטים בישראל ובפולין, בהם הפקה של ספרה "גליה ומיקלוש" בטלוויזיה הישראלית, ספריה תורגמו להולנדית, שבדית, גרמנית, פולנית, הונגרית, אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית ורוסית.

עקביא היתה נשיאת אגודת הידידות פולין-ישראל. במסגרת פעילותה אירגנה מפגשים בין בני נוער משתי המדינות כדי להילחם בסטאיראוטיפים ההדדיים ולעודד שיתוף פעולה פולני ויהודי. על עבודתה קיבלה מדליה מנשיא פולין.

הנושאים המרכזיים ביצירתה של עקביא הם: ילדותה, השואה וחוויות מלחמת העולם השנייה.

[מתוך ויקיפדיה]

* * *

יהודה דרורי

טורקיה כמדינת טרור איסלמית

אחד השינויים המשמעותיים ביותר במזרח התיכון בעשור האחרון מתבטא באיסלאמיזציה של טורקיה. מדינה זו, שבעמל רב הצליחה להשתחרר מהסטיגמה הנוראית של "מדינת ג'נוסייד" בזכות מנהיגותו הליברלית של אתא-טורק, חזרה שוב לדרך השטנית של האסלאם הקיצוני והטרור, והפעם – בהנהגת מכחיש השואה, ארדואן וכנופייתו. חזינו גם לאחרונה בהופעתו המתועבת של ראש ממשלת טורקיה בצעדת ההמונים בפריז ובדברי הבלע שהשמיע הצבוע הזה, תומך הטרור, נגד ישראל.

במלחמת העולם הראשונה, טורקיה הובסה ואיבדה את כל האימפריה שלה. היא היתה לא רק מדינה מובסת, אלא גם מגונה ומצורעת בגלל טבח-עם שביצעה בארמנים. זה הביא בהמשך  למהפכה שלטונית ובעיקר תרבותית, שבעקבותיה נתקבלה החוקה הרפורמית של מי שנקרא אבי האומה, הלא הוא אתא-טורק, וטורקיה הפכה למדינה חילונית כאשר הצבא, ע"פ החוק, היה מורשה לסלק ממשלה שתרצה להחזיר את השליטה הדתית-המוסלמית למדינה.

לפיכך, מיד לאחר עלותו לשלטון, ארדואן כאיסלאמיסט אדוק, שתכנן לאסלם מחדש את טורקיה, דאג קודם כל לאסור ולשלוח למחנות מעצר כ-5,000 (!) קציני צבא טורקיים ובכך ניטרל למעשה את פעילות הצבא נגדו (פעילות שהיתה מותרת להם ע"פ חוק). אירופה, שזיהתה את הדבר, סילקה מיד את תמיכתה לקבלת טורקיה לקהילייה האירופית כמדינה שוות זכויות –ואף שנאט"ו לא גירשו עדיין את טורקיה, הם מחזיקים את הצבא הטורקי "קצר" ע"י קיצוב לציוד ותחמושת לכמה ימי לחימה בלבד, ובאי שדרוג של כלי נשק רבים – מה שגרם לטורקים לבקש את סיוע התעשיות הביטחוניות בישראל לפני ההדרדרות של משטר ארדואן.

כבר ציינו שארדואן הינו מכחיש שואה ידוע, שבא ממשפחה ששיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. כאיסלמיסט אדוק וקיצוני בעמדותיו, הוא מזדהה פומבית עם החמאס ויזם את שליחת ה"מרמרה" עם 9 מדריכי טרור (שהוחזרו אליו בארונות מתים...) – הוא נזרק בבושת פנים בתלונתו בנושא זה לבית-הדין הבינלאומי בהאג, שקבע שהחוק הבינלאומי עמד פה לזכות ישראל. זה לא מונע מהעיתונות העומדת בפיקוחו ובהכתבותיו לפרסם כזבים על מו"מ כביכול עם ישראל לפצות את משפחות תשעת הטרוריסטים בסכומי עתק – דבר שלא היה ולא נברא. גרוע מכך, סוחרי טורקיה התעלמו מבקשות ארדואן – ובחמשת השנים האחרות רמת הסחר בין ישראל לטורקיה גדלה פי 3!

זאת ועוד, לא נבהלנו מאיומיו בקשר לחיפושי הגז בים התיכון בסיוע לקפריסאים, ובמבצע "עופרת יצוקה" התעלמנו כליל מ"אזהרותיו החמורות..."

בסיכום, טורקיה תחת ארדואן הפכה למעשה לדיקטטורה אסלאמית פרו טרוריסטית, עד כדי כך, שהיא מהווה את הצינור של דאע"ש לגיוס מתנדבים, להעברת תרומות, ויש שמציינים גם לקבלת אספקות שונות – ויותר מכל, טורקיה מהווה את הצינור הכלכלי לנפט שדאע"ש מוכר ושולח דרך טורקיה – ואשר מממן את מבצעיו!

הרפיסות של מדינות נאט"ו וארה"ב ממש מדהימה, כי הרי טורקיה, בעלת הברית כביכול, עושה יד אחת עם האויב – דאע"ש. יש הטוענים כי מצד שני טורקיה עוזרת לנאט"ו במאבק נגד שלטון אסד.

הבעייה הטורקית תתחיל לתפוס תגובה שלילית קשה מבעלות בריתה, ככל שמתברר כיום לארה"ב ולנאט"ו שבכל מרחץ הדמים בצפון המזרח התיכון, אסד הוא אולי "הילד הטוב" –  ועזרת הטורקים להם הינה למעשה סיוע לדאע"ש – זו הרוצה להשמיד את אסד...

* * *

יעקב אחימאיר

פאריס

כאשר יתבונן הנובר בארכיונים, בעוד דור או שניים, וידפדף בעמודי עיתונים מעלי אבק, ייתכן כי ישאל את עצמו, בתמיהה: במה עסקו כמה עיתונאים בישראל, אגב התקפות הטרור הרצחניות בפאריס, בינואר 2015? נכון, הרבה נכתב בעקבות מעשי הרצח של איסלמיסטים קיצוניים, על החששות שקיננו בקירבם של יהודי צרפת, שחשו באותם ימים פחדים לשלומם הפיזי. נכון, כי רבים כתבו על ריפיונה של צרפת במאבק נגד הטרור האיסאלמי. אבל בין השורות העוסקות בנושאים כבדי משקל, כמו טרור, כמו חששותיהם של יהודים, יגלה אותו נובר גם תשומת לב שניתנה, באותם ימים נוראים, רוויי דם, למקומו של ראש ממשלת ישראל נתניהו, שצעד בפאריס עם עשרות ראשי מדינות, במחאה על הטרור והרצח.

הלוא כך קראנו בעצם הימים האלה, ובודאי עוד נקרא ונשמע, ועוד ייערכו דיונים כיצד הגיע נתניהו בחוצפתו למעמד זה, לשורה הראשונה של המצעד. ייתכן שבעתיד, כאשר ישלוט האיסלאם בצרפת, ברוח חזון הביעותים של הסופר מישל וולבאק לשנת 2022, יתפלא קורא הנשכחות, מדוע הקדישו עיתונאים בולטים בישראל, תשומת לב כה רבה למקומו של נתניהו במצעד, ועוד בשורה הראשונה, בסמיכות למנהיגי גרמניה, צרפת, ועוד. ומה פתאום, אנו שואלים היום, כפי ששאלו השבוע כמה מכותבי טורי הדעה. באמת, פליאה גדולה! סימן שאלה כה גדול! כי  מה עניינו של ראש הממשלה לצאת בבהילות לצרפת, כדי להביע את מחאתו, בשם מדינת ישראל, על הרציחות של עיתונאים, שוטרים וסתם אזרחים של יום יום, שנחפזו לערוך קניות בחנות "כשר למהדרין", לפני כניסת השבת?

בפומבי הועלו הסברות כי נתניהו יצא למסעו החפוז בפאריס ערב הבחירות, המשמשות ובאות. כנראה, כך נרמז בין השאר, ביקש לחזק באמצעות הטיסה לפאריס,את מעמד הליכוד בסקרי דעת הקהל. כן, גם בשאלות "כבדות משקל" עסקו כמה עיתונאים. מישהי גם כתבה כי נתניהו ביזבז את כספי האומה בנסיעה זו. למה לא נשאר בבית? האם לא מוטב היה שלא היה צועד בסמיכות לאבו מאזן, שכלי התקשורת אשר נמצאים תחת פיקוחו, נהנים כידוע מחופש הביטוי, ממש כמו השבועון "שארלי-הבדו", ברפובליקה הצרפתית. הנה, אבו מאזן הוא מן הסביבה שלנו, מגן על החופש להביע דעה. כל דעה, ובלבד שישתרבבו בה נימות אנטישמיות, ממריצות טרור. בכך אפשר להיווכח ללא קושי תוך עיון באתר "מבט לתקשורת הפלשתינית".

ועוד טענה חמורה אחת, לפחות, העלו אותם בעלי טורי דעה, כאשר נדרשו לסוגית מיקומו של נתניהו במצעד הזיכרון והמחאה: הוא, ראש ממשלת ישראל, נדחק והשתחל עד שהגיע מן השורה השנייה, המוסתרת קמעא, אל השורה הראשונה, אגב לחיצת יד לנשיא מאלי. נו, זה היה צעד מנומס? – הוצגה השאלה באחד ממאמרי הדעה. האם לא המיט בכך נתניהו בושה על כולנו, על כל מדינת ישראל?!

לרגע אחד הירהרתי באפשרות לשגר מכתב למערכת, בתגובה על חוסר הנימוס, כביכול, של נתניהו. אך מתוך חשש די מבוסס כי מכתב כזה לא יודפס, אני מגיב כאן: אני האזרח, באמת, חפץ שראש ממשלת ישראל, יתייצב תמיד בשורה הראשונה, גם אם ביצוע משימה זו לא יעלה בקנה אחד עם כל כללי הטכס והנימוס. הרי כל ראשי ממשלות ישראל, למפלגותיהם, תמיד ביקשו להידחק, לדחוק את מדינתנו למקום נכבד בקרב קהילית האומות. בין אם מדובר בתפיסת מקום חשוב באירגונים בינלאומיים, ובין אם מדובר במיקום בולט בין עשרות ראשי המדינות שצעדו בפאריס. ברוב המקרים, הנסיונות להשתחל אל מקום מכובד למדינת ישראל, אינו צולח, למרבה הצער. אבל, להשתדל, בודאי ובודאי צריך.

אגב, היו שהתלוננו מדוע נתניהו הניף את ידו לשלום, למעלה, לעבר המרפסות שם הצטופפו צרפתים, וגם ישראלים, שהריעו לראש הממשלה. פליאה היא. אבל לאחר שאמרנו מה שאמרנו, נוסיף עוד כמה מלים: לאיזו מתקפה תיקשורתית היה נתון ראש הממשלה, לו נשאר בבית, בירושלים, וצופה במצעד בפאריס בטלביזיה?

הרשימה נדפסה במקורה ב"מקור ראשון", ביום 16.1.15.

* * *

מלכה נתנזון

ולשוב ולהיות

וּבְתוֹךְ אֲגַמֵּי קֻלְמוּסִין

שָׁבָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל

הַפְּנִימִי

וְלִהְיוֹת

וְלָשׁוּב וְלִהְיוֹת

מראת שברים

לוּ מַגַּע יָדֶיךָ, אַבָּא

וְלוּ מַגַּע פָּנַיִךְ, אִמִּי

שֶׁשִּׂמְלוֹתַיִךְ הַשְּׁחֹרוֹת לֹא הוֹתִירוּ מָקוֹם לְגוּפִי הָעֻבָּרִי

לֹא הָיָה הַמּוֹרָא הַזֶּה עָלַי

לֹא הָיָה הַמּוֹרָא

וְנַפְשִׁי

וּמַרְאַת שְׁבָרִים זוֹ שֶׁעַל גַּבִּי

עַכְשָׁו הוֹלְכוֹת שִׂמְלוֹתֶיהָ וְצוֹמְחוֹת

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת וּמַצְמִיחָה כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת

בְּלֹא רַגְלַיִם לְגוּפִי

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מרדכי קידר

לשנות את כללי המשחק

המצב באירופה הוא בלתי נסבל. בכל רגע נתון יכול אחד מאלפי הג'יהאדיסטים החיים באירופה להתעצבן בגלל סרט, מאמר או קריקטורה בעיתון, לתפוס קלצ'ניקוב ולפזר מוות במערכות עיתונים, בחנויות, במוזיאונים, בבתי ספר וברחוב. הוא יכול לזרוק פצצות – תוצרת בית או מיובאת – לתוך מסעדות, בתי קולנוע, תיאטראות, תחנות רכבת, לשפוך שמן על אוטוסטרדות ועוד ועוד.

פוטנציאל הפיצוץ הוא גדול, וזאת בגלל כמה גורמים:

המיספר העצום – עשרות מיליונים – של מוסלמים באירופה, שגם אם רק חלק קטן מאוד מהם הופך לרדיקלי, מדובר במיספר גדול של טרוריסטים בכוח. מיספר המוסלמים באירופה הוא 50 מיליון, ואם רק אחד מאלף הופך לג'יהאדיסט, אזי מסתובבים באירופה 50 אלף ג'יהאדיסטים, כמו השלושה שבשבוע שעבר הפכו את פריז לזירת לוחמה בשטח בנוי.

העובדה שרבים מהמוסלמים לא הפכו אירופאיים בתרבותם. חלק גדול מהמהגרים המוסלמיים חיים באזורים שבהם הם רוב גדול, השפה ברחוב היא שפת ארץ-המוצא, בפועל בתי הספר הם קהילתיים, גם אם רשמית הם ציבוריים, המסגד הוא מרכז החיים הקהילתיים והאימאם הוא המנהיג הרוחני, מורה הנבוכים (ויש הרבה כאלה) וסומך הנופלים, בעיקר כלכלית. רבים מהמוסלמים נשארו נפשית ומנטלית בארץ מוצאם, והשריעה האיסלאמית – שהיא אנטי-דמוקרטית במהותה – חשובה להם יותר מחוק המדינה המארחת.

החברה האירופית מקבלת את ההגירה המוסלמית כמעט ללא מגבלה. אין שמירה ראויה על החופים, ומסתננים המגיעים מקבלים יחס הוגן, אישור עבודה, תמיכה כלכלית, דיור ציבורי, טיפול רפואי וחינוך, ללא קשר עם תרומתם לחברה ולכלכלה שקלטה אותם. היחס הטוב אל המסתנן של היום יביא מחר את כל אחיו ובני דודיו.

זרועות הביטחון באירופה אינן מנהלות מעקב מספיק אחרי ג'יהאדיסטים ואחרי אלה התומכים בהם כלכלית ומוראלית. יש מעט מאוד האזנה לנאמר במסגדים, לא מספיק מעקב אחרי בוגרי המלחמה בסוריה ועיראק, ומעט מאוד פיקוח על הנעשה במרחב הציבורי. בצרפת יש אזורים איסלאמיים שהמשטרה כלל אינה נכנסת אליהם, ובגרמניה כבר פועלות חוליות של "משטרת צניעות" איסלאמית הכופה התנהגות איסלאמית על אנשים ונשים במרחב הציבורי.

כתוצאה מכל הגורמים הללו, מוסלמים רבים באירופה חשים כי אירופה שייכת להם: הם מתפללים ברחובות וחוסמים את התנועה גם בפני אמבולנסים, כופים על סופרמרקטים לחדול ממכירה של בשר חזיר ומשקאות אלכוהוליים, דורשים מכנסיות לחדול מהשמעת צלילי-פעמונים ומכריחים נשים להיות לבושות במרחב הציבורי על פי כללי הלבוש האיסלאמי.

כלכלת אירופה, ובעיקר שוק הפיננסים, הופכת להיות יותר ויותר תואמת את השריעה. בנות אירופה נתפסות אצל חלק מהמהגרים כטרף לגיטימי ליצריהם, ושיעור המוסלמים המאכלסים את בתי הכלא גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. עובדה זו משקפת את יחסם המזלזל של המהגרים ובניהם לחוק האירופי.

עמית ממוצא אלג'יראי שברח מאלג'יריה לפני 30 שנה אמר לי פעם: "אלג'יראים לא עוברים מאלג'יריה לצרפת; הם מעבירים את אלג'יריה לצרפת." מהגרים מוסלמיים מארצות אפריקה המרכזית – צ'אד, מאלי, ניז'ר – מהווים בעייה חמורה עוד יותר, שכן אלה סובלים באירופה מאפלייה עקב צבע עורם הכהה ולא רק בגלל דתם. מצב זה מסביר את מעורבותם של מוסלמים יוצאי דרום הסהרה בטרור: זה שתקף את ההיפר הכשר, וזה שב-2006 הרג בעינויים את אילן חלימי – שניהם ממוצא אפריקני.

המציאות היום היא שאירופה משנה את תרבותה בקצב מהיר. חלומות הרב-תרבותיות התבררו כהזיות חסרות בסיס, כשהתרבות המהגרת בטוחה בעצמה ומשתלטת על התרבות המארחת השברירה. עמי אירופה הם קורבן לרוחות חדשות, פוסט-מודרניסטיות, ששברו את רוחם של האירופים וחיסלו את רצונם להגן על עצמם ועל תרבותם מפני מתקפה חיצונית. אירופה מקריבה את ערכיה ואת קיומם התרבותי והפיזי של עמיה על מזבח זכויות האדם, ששום דבר לא יישאר מהן כשאירופה תחדל להיות אירופה.

מה ניתן לעשות?

על עמי אירופה להבין שעם שאינו יודע להגן על עצמו נדון לאבדון, תרבות שאינה מסוגלת לשמר את ערכיה פוסעת בגאון אל תוך חלונות התצוגה של מוזיאונים, וחברה שאינה מולידה היום את ילדי הדור הבא לא תהיה קיימת בדור הבא. על מדינות אירופה להכיר בעובדה שהן נמצאות במצב חירום תרבותי וכי עליהן לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי ואת החוקים הקיימים. מערכת החוקים העתידית חייבת לשקף את מוכנותם של עמי אירופה לשמר את הציוויליזציה שלהם ואת מורשתם התרבותית.

עם זאת, יש לזכור כי באירופה יש מיליוני מוסלמים שבאו אליה במטרה להפוך לאירופאים, לאמץ את תרבותה ולחיות בה כאזרחים שווי זכויות וחובות. הם תורמים לחברה, לכלכלה ולמדינה שבה הם חיים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי. הם אינם טרוריסטים, והם מתנגדים לטרור בכל ליבם. אחד מהם החביא את היהודים בחדר ההקפאה של ההיפר הכשר בפריז לאחר שכיבה את המנוע. ברוך יהיה, ולאף אחד אין זכות לפגוע ולו במעט בזכויותיהם של מוסלמים אלה.

השאלה היא אפוא מה על מדינות אירופה לעשות כדי לשמור את עצמן מפני הג'יהאדיסטים. יש שורה ארוכה של אמצעים וצעדים, שתכליתם להפוך את אוכלוסיית ההגירה המוסלמית לאירופאית באופיאה. כל מוסלמי שצעדים אלה אינם מוצאים חן בעיניו, יכול לעזוב את אירופה ולמצוא לעצמו ולמשפחתו מקום נוח יותר מבחינה תרבותית.

כל מוסלמי הנחשד בהטפה לאלימות, בהחזקת נשק ללא רישיון, באימונים בנשק ובפעילות בסוריה ועיראק, יש להרחיק מאירופה בצו ממשלתי. יש לפתוח בפני המשטרה אותם אזורים שאליהם אין היא נכנסת כיום. בכל מסגד חייבים להימצא מערכת הקלטה ומצלמות כדי שארגוני הביטחון המקומיים יוכלו לוודא שלא מתנהלת בו שום פעילות המנוגדת לחוקי המדינה ולערכיה. דרשות של אימאמים ייקראו מתוך דף, שנוסחו יימסר לארגוני הביטחון המקומיים. ייאסר על אימאם לשאת דרשה בעל פה מבלי שזו תוקלט ותתועד. דרשות אימאמים יהיו רק בלשון המדינה המארחת ולא בשפת מדינת המוצא.

כל מוסלמי יחוייב להשתתף בקורס ללימוד השפה המקומית, ההיסטוריה וההמנון של המדינה המארחת, לעבור קורס מקצועי בהצלחה ולהישבע אמונים למדינה המארחת, חוקיה וערכיה. על מוסלמי המבקר בארץ מוצאו יהיה להוכיח למה נסע אליה ומה עשה בה. אדם שיעורר חשד שבמדינת המוצא שלו הוא פעל נגד המדינה המארחת או נגד חייליה במקומות אחרים בעולם, תישלל ממנו הזכות לשוב לכל מדינה באירופה.

אימאמים שייתפסו מטיפים לאלימות יוחזרו מיד לארצות מוצאם, יחד עם מנהיגי חבורות רחוב. ארגונים המקדמים את החלת השריעה ייסגרו, וחבריהם יוחזרו לארצות מוצאם. מנהלי קרנות-צדקה יחויבו להוכיח ממי הגיע כל יורוסנט שאספו ולאן ולמי הוא נמסר. לכל מהגר תינתן שנה לרכוש מקצוע ולהשתלב במקום עבודה מסודר המשלם מיסים וחוסך לפנסיה. אם לא יעמוד בתנאי זה, יישללו ממנו זכויות לקבלת סיוע כלכלי, והוא יוחזר לארץ מולדתו.

ביגמיה ופוליגמיה ייאסרו באיסור חמור, ויוגדרו כפשע נגד נשים.

אלימות במשפחה, ובמיוחד רצח בנות על רקע חילול כבוד המשפחה, תהיה סיבה להחזרת המשפחה כולה לארץ המוצא.

מילת בנות תיאסר לחלוטין, וכל מי שמעורב בה – הורים ומי שמבצע את המילה – יסולק מיד מאירופה.

כיסוי פנים ייאסר, וכל אשה שתיתפס ברחוב עם כיסוי פנים תישלח עם משפחתה לארץ המוצא. ייאסר על ייצור כיסויי-פנים לנשים ומכירתם.

בתי ספר ציבוריים שבהם לומדים בני מהגרים, יושמו תחת פיקוח הדוק, כדי לוודא שאין בהם חינוך שאינו משתלב עם ערכי החברה המארחת.

עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה יהיו במה לדיון חופשי ופתוח בעניינים של דת ומסורת, ולא תהיה כל צנזורה על דברים הנכתבים, מצויירים ונאמרים בהם.

 העונש הסטנדרטי לעבריינים מהגרים יהיה החזרה לארץ מוצאם. כללי התקינות הפוליטית יבוטלו וביקורת על דתות, כל הדתות, תהפוך לדבר לגיטימי ומקובל.

יוקם גוף שיבדוק את האידיאולוגיה של ארגונים, מטרותיהם והאמצעים להגשמתן. ייאסר על הנפת דגלים שאינם דגלי המדינה, דגלי האיחוד האירופי או דגלי ארגונים שזכו להכרה ממשלתית. כל התבטאות בתקשורת החברתית בזכות ארגוני-ג'יהאד תביא את המתבטא למטוס שיחזיר אותו לארץ מוצאו. כל ארגון הקשור עם ארגון האם של הטרור האיסלאמי "האחים המוסלמים" – יוצא אל מחוץ לחוק.

המדינה תעודד ילודה באמצעות תמיכה כלכלית רק לזוגות שיוכיחו שהם מקיימים את האתוס התרבותי של המדינה.

כל מהגר שימתח ביקורת על אמצעים אלה יועבר למדינה אחרת, ובעדיפות – למדינת המוצא שלו, שבה הוא ירגיש טוב יותר ונוח יותר.

במקביל, על מדינות אירופה להפנות השקעות למדינות איסלאמיות מוכות אבטלה, כדי להוריד את שיעור האבטלה בהן ובכך – להוריד את המוטיבציה של אנשים להגר לאירופה.

אמצעים אלה נשמעים חמורים למדי ולכאורה אנטי-דמוקרטים. אך צביעות היא לחשוב שעל דמוקרטיה להגן על אלה המתנגדים התנגדות אידיאולוגית ודתית לרעיונותיה הבסיסיים. דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה ועל העמים המנהלים את עצמם על פי עקרונותיה, שאם לא כן היא תיעלם ותתבטל. אסור שדמוקרטיה תהיה מרשם להתאבדות תרבותית, ולכן עליה לנסח את עצמה באופן שיאפשר לה לשמר את העם המתנהל על פיה ואת תרבותו.

בעוד תקופה קצרה צעדים אלה ייראו הכרחיים לשימור תרבותה של אירופה. הימנעות מיישומם תגביר את השנאה בין החברות המקומיות ובין המהגרים. כבר היום נראים ניצניה בהפגנות ארגון "פֶּגִידָה" בגרמניה. המצב הקיים מוביל את אירופה במסלול פיצוץ בין המהגרים המוסלמים ובין החברה האירופית, והפיצוץ המתקרב עלול להביא את אירופה לאבדון. אם לא יינקטו צעדים החלטיים להטמעתם של המהגרים המוסלמים בתרבות אירופה, התוצאה עלולה להיות הרסנית לחברה, לשלטון ולכלכלה בכל אחת ממדינות אירופה.

יש טענה שגם ארצות-הברית נמצאת במסלול דומה לזה שבו צועדת אירופה, אלא שארה"ב נמצאת כ-15 שנים מאחוריה במסלול. תופעות האיסלאמיזציה הקיימות בארה"ב כיום היו באירופה כבר לפני 15 שנה, ולכן ניתן להניח שאם לא יהיה שינוי ביחס האמריקני לאיסלאמיזציה, בעוד 15 שנה ארה"ב תיראה כמו שאירופה נראית היום.

פורסם לראשונה במגזין מראה 321.

* * *

"מוקדים חדשים בשירה העברית"

ספרו החדש של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן

אחרי שהשלים את מפעלו המחקרי-ביקורתי המקיף "תולדות הסיפורת הישראלית", מפעל בן עשרים ואחד כרכים, מצרף אליו כעת יוסף אורן את הכינוס הראשון של מחקריו ומסותיו על השירה העברית בכרך שבו הוא מציין חמישים שנות פעילות בספרות של שנות המדינה.

בספר הזה מזהה המחבר ארבעה מוקדים שבעזרתם השלימה השירה העברית את מהפכת המודרניזם במהלך המאה העשרים – מהפכה שבביצועה התחילו משוררי התחייה בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה:

הוצאת השירה העברית למרחב האוניברסלי

הידוק הזיקה של השירה העברית לאקטואליה

הבלטת הקול הנשי בשירה העברית

השבת נכסי לשון מהמקורות לשירה העברית

המחבר מבסס את זיהוי ארבעת המוקדים הללו על פירושים מקיפים ומרתקים למבחר שירים מספרי השירה של מיטב המשוררים של התקופה: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, זלדה, דליה רביקוביץ, תרצה אתר, יונה וולך, צרויה שלו ומשוררים נוספים.

כמו כן מבליטים פרקי הספר את ההשפעה שהיתה למהפכת המודרניזם בשירה העברית על יצירתם של שניים מבכירי המְספרים של התקופה: יהושע קנז ועמוס עוז.

אוהבי שירה יפיקו תועלת רבה גם משני פרקי הדרכה שנכללו בספר זה ואשר נועדו לסייע לאוהבי שירה להפיק הנאה מלאה מקריאת שירה עברית:

מַדְרִיך לִמְפָרֵשׁ שִׁירָה מַתְחִיל

הוראת שירה בדרכים יצירתיות

פרטים נוספים באימייל: yoseforen@bezeqint.net

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד: ברצוננו לציין בסיפוק כי בכל עשרים ואחד כרכי "תולדות הסיפורת הישראלית" של יוסף אורן – לא היתה התייחסות לשום רומאן שלנו, גם לא לספר שירינו "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – כי כנראה המחבר לא מצא לנחוץ לקרוא אותם, וזאת למרות שהִירבה לכתוב גם על ספרים מטופשים בהחלט.

 וכפי שאנחנו נוכחים לדעת, מסדר הבלטותיו כאן, במודעתו, את המשוררות עבריות – גם על אסתר ראב כנראה לא שמע, כי מי היא לעומת המשוררת צרויה שלו?

* * *

אלי מייזליש

3 סיבות לפרדוכּס: "שתי מדינות לשני עמים"

[מאמר זה אינו נועד להתל בפלסטינים ומדינתם שיקימו אותה כפי שירצו מתי שירצו ואיך שירצו – אז למה הם אינם מקימים את מדינתם? להלן התשובה]

לטעמי, הפרדוכס של שתי מדינות לשני עמים הוא יותר מאשר דיון נוקב בין שתי דעות, היות ושאחת מהן היא פירכא ובלתי נסבלת, וממול נאיביות אומללה של ציבור יהודי-שמאלני מסכן וחלשלוש שאינו מודע להיותו אומלל וחסר ישע בשל חמלה נואשת כלפי רוצח אימו.

בציבור אומלל זה נקלטה סיסמה זו  ביד רחבה – כך גם בעולם כולו.

ולכן יש לדחות הצעה זו בשל היותה הצעה מופרכת ביד רחבה והנה אפרט אחת לאחת את שלושתן.

הפירכא מס' 1 היא עצם האמירה 'שתי מדינות' שמכוונת להקמה עתידית של שתי מדינות. זה פרדכוס. היות ומדינה אחת קיימת כבר כ-70 שנה. וכי ישראל זקוקה עכשיו להקמתה מחדש במקביל ובעת בעונה אחת עם הקממת מדינה פלסטינית – בית פה ובית שם? ממשלה פה וממשלה שם?

היומרה הפלסטינית 'לעשות לנו טובה' עם הצהרה שהיא מוכנה ומסכימה להקמת מדינה יהודית לצד מדינתם הערבית, היות ובעבר הם התנגדו לה ורק עכשיו מסכימים – גם היא פירכא.   

שיקימו הפלסטינים את מדינתם לטעמם וכפי הבנתם ללא שום התנייה אם קיימת או אינה קיימת מדינת ישראל על שטח שהם מעולם לא הסכימו עם הקמתה, קיומה וזהותה, ולחמו בה ללא הרף.

הנסיגה שלהם ברגע זה מהתנגדותם הנואשת של 70 שנה עם מחווה עכשווית של "שתי מדינות" – אינו עומד במבחן של הא-בהא-תליא [זה תלוי בזה].

פירכא מס' 2 היא האמירה "שני עמים". איזה? הפלסטיני והיהודי? האם מסכימים הפלסטינים שכל 14 מיליון היהודים בעולם ימלאו את מדינת ישראל ע"פ החזון הציוני? הרי בישראל חי פחות מחציו של העם היהודי, ועל כן ישראל אינה מדינת לאום כי גרים כאן כ-2 מיליון בני הלאום הפלסטיני – אז איזה שם יש לעם שחי בישראל?

ועוד, האם ישראל תסכים שכל בני הלאום הפלסטיני ישובו לחיק ארצם בפלסטין לפי החלוקה? [החלטה 181].

 פירכא מס' 3 היא הא-סימטריה בין מדינת ישראל האיתנה, העשירה, והמשכילה, לעומת חברה פלסטינית ענייה וחלשה בכל דבר, אבל מלאה בטירוריסטים שאלפים מהם בבתי מעצר ובבתי סוהר בישראל.

כשהפילוסוף האירופאי עמל קשות כדי להמציא סיסמה שתהיה פתרון מדיני לסכסוך, הוא לא היה בור ועם הארץ. הוא ידע את כל הפרטים הנ"ל שעמדו לנגד עיניו, אך היה עליו להמציא 'פתרון' פופוליסטי שימצא חן בעיני כל שומעיו שמרחיקים את המעורבים מאלימות – אבל את כל החשבון תשלם ישראל כמו נתח בשר אצל הקצב: לקחת סכין קצבים ענקית ולחתוך חצי מנתח הבשר הגדול ששמו ישראל ולתתו ללא תשלום לערבים.

הרי לא יהיה אפילו יום אחד שעיני ערבים אלה יעקרו. כשהם יבואו בהמוניהם לחוף תל-אביב ויתחילו להשוות מה יש להם בשכם ומה יש במטרופולין הענקי שלנו ובחוף הים מהרצליה ועד אשדוד על הטיילת ובתי המלון, הרי עיניהם ייצאו מחוריהן ומיד יעלה במוחם איך אפשר לעשות לנו איזה פיצוץ תאומים זוטא.

פירכא היא פירכה ובלשונם: אבסורד. ישראל אינה יכולה להיות עבד לאבסורדים הנ"ל ויש לעקור מלשוננו וממוחותינו 'פתרון' זה.

* * *

אורי הייטנר

1. מסע צלב נגד החינוך היהודי

תגובה לאור קשתי: "יהודית ודמוקרטית –

אבל פי עשרה יותר מימון ליהדות" ("הארץ" 16.1.15)

אור קשתי מנהל לאורך שנים מסע צלב שיטתי נגד כל מה שמריח יהדות וציונות במערכת החינוך. כך הוא ניהל באובססיביות מסע רדיפה מקארתיסטי נגד יו"ר הוועדה הפדגוגית במשרד החינוך לשעבר, ד"ר צבי צמרת, בן גוריוניסט מובהק שאני נוהג לכנותו "המפא"יניק האחרון", תוך רצח אופיו והצגתו כלאומן ימנן קיצונן, כיוון שהתעקש להכניס מעט ציונות למערכת החינוך. וכך הוא רדף את שר החינוך היוצא הרב שי פירון, שכל מי ששייך לתנועות ההתחדשות היהודית הפלורליסטית יודע שאף שר חילוני לא היה פתוח ופלורליסט כמותו, וזאת קשתי עושה מתוך דוסופוביה והתנגדות אוטומטית לחובשי כיפה באשר הם.

כתבתו על הפער בין התקציבים ליהדות ולדמוקרטיה, יוצאת מתוך נקודת מוצא שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. כל תקציב להעמקת החינוך היהודי ולביעור הבערות הקיימת בקרב הנוער באשר לתרבותו היהודית, הוא לכאורה סותר את הדמוקרטיה, ומחייב איזון בחינוך דמוקרטי. בכתבתו כתב קשתי שהכסף הולך ברובו לעמותות אורתודוכסיות, אך רוב מוחלט של העמותות והארגונים שהוזכרו בכתבה הם ארגונים פלורליסטיים. אין חינוך מובהק יותר לדמוקרטיה, לפלורליזם, לפתיחות, לסובלנות, להכרת האחר, מאשר החינוך ליהדות של הארגונים הפלורליסטיים.

ובכלל, מהו חינוך לדמוקרטיה? חינוך בבית הספר לאורח חיים דמוקרטי, חינוך לסובלנות כלפי האחר, והרי הנושא המרכזי של מערכת החינוך השנה היה "האחר הוא אני", וכל החינוך ההומניסטי – הספרות, התנ"ך, תרבות ישראל ומורשתו, היסטוריה, אזרחות. כל אלה, אליבא דקשתי, אינם חינוך לדמוקרטיה, שהרי הדמוקרטיה סותרת את היהדות.

החינוך לדמוקרטיה הוא מה שמוגדר בידי קשתי כחינוך בידי ארגונים הנלחמים בגזענות ובעד דו קיום. וחוששני שכוונתו לארגונים הנלחמים בציונות, שהיא "גזענות" בעיניהם. אם כך הדבר, אין זה ראוי שיקבלו אגורה שחוקה ממשלם המסים הישראלי.

במסגרת החינוך ליהדות, רחמנא לצלן, הציג קשתי את המיזם "ספריית פיג'מה" – מיזם מקסים לעידוד הקריאה וחשיפה לקלסיקה של ספרי הילדים. אני מכיר את המיזם, כיוון שבתי הקטנה השתלבה בו, בהיותה בגן. השאלות והדילמות שהוצגו לילדים דרך הספרים, הם התגלמות החינוך לדמוקרטיה, בהתאמה לגילם. אך די בכך, שבמטרות המיזם נכתב, בין השאר, "לעודד דיון בערכים יהודיים בחיק המשפחה ובגן הילדים," – כדי שיהיה פסול בידי האינקוויזציה המקארתיסטית של אור קשתי.

2. צרור הערות 18.1.15

* כאשר שופט בית המשפט העליון, לא כל שכן – נשיא בית המשפט העליון, בוחר את פסק הדין שיקרא בטקס הפרידה ממנו, הוא מגדיר את המורשת שהוא רוצה להנחיל לבית המשפט ולציבור הישראלי. הנשיא היוצא גרוניס מבקש מאתנו לראות בפסק הדין בפרשת דיראני את חלון הראווה של מפעל חייו המשפטי.

פסק הדין הזה הפך על פניו פסק דין קודם, שאישר לרב המחבלים הלבנוני מוסטפה דיראני, חוטפו של רון ארד, ששוחרר בעסקת טננבוים, להגיש תביעה אזרחית בישראל לאחר שחרורו. פסק הדין שולל מדיראני את הזכות הזאת, בהיותו אויב של ישראל בעת מלחמה.

פסק הדין החדש חורג בחשיבותו הרבה מעבר לפרשת דיראני. יש בו אמירות עקרוניות חשובות ביותר. ראשית, יש בו אמירה שטענת זכויות האדם והאזרח אינה מילת קסם המאיינת כל שיקול דעת אחר, ובית המשפט אינו חייב לעבור לדום מול כל טענה כזאת.

שנית, יש בו אמירה שישראל היא מדינה במלחמה, יש לה אוייב, כן כן, יש מושג כזה שנקרא "אוייב", וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים לאומיים, וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים של מדינה במלחמה וגם בעיני בית המשפט העליון יש דבר כזה "אוייב" ולא רק פרט שמגיעות לו מלוא הזכויות.

פסק הדין הזה מבטא את השינוי שחולל גרוניס בשנים האחרונות בבית המשפט העליון. פסק דין כזה לא היה מתקבל בעידן של ברק ובייניש.

חשוב מאוד שיהיה ביטוי בבית המשפט העליון לקו של ברק ובייניש. הבעייה היא, שבתקופתם בית המשפט היה מונוליטי, מה שבא לידי ביטוי בסיכול בחירתה של כלת פרס ישראל, המשפטנית הדגולה פרופ' רות גביזון, לשופטת, כיוון שלא צעדה בסך על פי האג'נדה של ברק (או בלשונו של ברק: "יש לה אג'נדה", בדומה ל"הוא עצמאי" של הרב עובדיה).

היום בית המשפט הרבה יותר פלורליסטי, גם אם לטעמי עדיין אקטיביסטי מדי.

ואולי המסר החשוב ביותר בפסק הדין שגרוניס קרא, הוא שבין שופטי הרוב שפסקו כך, נמצאת גם הנשיאה החדשה, השופטת מרים נאור.

* ברוב של 8 נגד 1 דחה בית המשפט העליון את העתירה נגד העלאת אחוז החסימה. אני מתנגד להעלאת אחוז החסימה, אך תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שזאת החלטה לגיטימית של הכנסת. לא, בעצם איני תומך בהחלטת בית המשפט, כי בית המשפט אינו אמור לאשר את החלטות הכנסת. בנושא פוליטי מובהק, שאין בו שום פגיעה בזכויות האזרח, אסור לבית המשפט לדון. על בית המשפט היה לדחות את העתירה על סף, ובטח לא להביאה להרכב של 9 שופטים, כאילו יש כאן איזו דילמה משפטית כבדה.

* בחן את עצמך. האם אתה ציוני? שאלה: יהודי צרפת הם בעבורך: א. בני העם הצרפתי ממוצא יהודי. ב. בני העם היהודי, אזרחים ישראליים בפוטנציה, המתגוררים בגלות צרפת.

* מאז טבח היהודים בהיפר כשר בפאריס, כחלק ממתקפת הטרור האסלאמיסטית על צרפת, עומד "הארץ" על רגליו האחוריות במסע צלב נגד הסכנה של עלייה גדולה לארץ, שעלולה להיות תחייה ציונית, רחמנא לצלן. וכך, מדי יום, מאמרי המערכת ומאמרי דבוקת שוקן, מיוחדים למתקפה מרושעת נגד הקריאה ליהודי צרפת לעלות ארצה. חלק מן המהלך הוא החרפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה נגד ישראל, כדי להזכיר ליהודי צרפת איזו טעות טרגית הם יעשו אם "יהגרו" למדינה הנתעבת והמשוקצת הזאת.

ספי רכלבסקי, המסית והמדיח הסדרתי, אמר שהמאבק נגד דאעש הוא מאבק נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים איסלאמיסטים" וזה בדיוק אותו המאבק שיש לנהל נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים יהודים."

ומיהם אותם קיצונים? כמובן, נתניהו, הליכוד, "הבית היהודי" (או בלשונו משולחת הרסן והמסיתה "האחים היהודים"), ה"ימין" ויאיר לפיד המשת"פ שאפילו מסרב להודיע שלא יישב איתם בקואליציה (מהיום שבו לפיד צירף לרשימתו דתיים והציב במקום השני את שי פירון, ברשימה לכנסת הקודמת, המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי מנהל נגדו רדיפה מקארסיטית נוראה).

וצבי בראל מאשים ברדיפת היהודים באירופה את ישראל. למה? כי גישתה אינה גישה של "מדינת כל אזרחיה" אלא של "טוהר האומה" (!) – ולכן היא מדכאת את הלא יהודים בתוכה, וקוראת ליהודים לעזוב את אירופה, כי אינם חלק מטוהר האומה של עמי אירופה וכו' וכו'. תאוריה אנטי ציונית, המשלבת התנגדות למדינה יהודית ("טוהר האומה") ומצדדת בהישארות היהודים במדינותיהם כי אין משמעות לאומית ליהדותם ועליהם להיטמע שם.

הנה, הלוגיקה האנטי-ציונית, על רגל אחת, במילותיו של בראל: "הפירוש הבלתי נמנע של השקפת עוועים זאת קובע, כי כשם שערבים אינם יכולים להיות נאמנים למדינה שאיננה 'שלהם', יהיה זה מוגזם לדרוש מיהודים להיות נאמנים למדינה שאיננה מדינתם, והרי בלי נאמנות אין אזרחות. המסקנה המתבקשת היא שטבעי הוא שיהודים יהיו נרדפים בכל מדינות העולם, כשם שערבים ומוסלמים נרדפים במדינות לא להם. זו איננה רק תיאוריה לאומית שנשענת על הגדרה מרושעת, שלא לומר גזענית, של אזרחות. התפישה המעוותת הזאת, שמרסקת את המהות האוניברסלית של מושג האזרחות, כוללת בתוכה סלחנות והבנה למופעי אנטישמיות. אם יאמצו אותה מנהיגים בעולם, הם יוכלו לטעון שרק אם יסתלקו היהודים מאדמתם יבוא הקץ לאנטישמיות, וכל עוד הם פזורים בעולם, אין מנוס ממנה".

אחד הביטויים הנואלים של האנטישמיות החדשה, היא הצגת ישראל כנאצית. בראל אינו מותיר הרבה מקום לדמיון. "טוהר האומה הוא אחיו של טוהר הגזע." וכאן הוא מתאר בפירוט את מדיניות "טוהר האומה", כביכול, של ישראל.

סיום המאמר הוא קריאה נרגשת ליהודי צרפת לא לעלות לישראל: "יהודי צרפת שחרדים עכשיו לשלומם וממהרים אל משרדי הנסיעות כדי למצוא מקלט בישראל, ראוי שיבדקו גם אם תג המחיר למקלט במדינה היהודית אינו כולל דרישה להתנער מן היסודות הדמוקרטיים שעליהם חונכו בצרפת."

ב-1883 פרסם ד"ר יהודה לייב פינסקר את מסתו "אוטואמנציפציה", שבה ניתח את כישלון האמנציפציה – השתלבותם האזרחית של היהודים במדינות אירופה הדמוקרטיות, תוך הצנעת ייחודם היהודי (ברוח שירו של יל"ג "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך"), וניסח את הצורך בשחרור עצמי לאומי של העם היהודי, כעם חופשי ועצמאי כפתרון היחיד לאנטישמיות. פינסקר היה ממנהיגי תנועת "חיבת ציון". השילוב בין כוח המשיכה של המולדת וכוח הדחיה של הגולה; בין החיבה לציון, כלומר המסר הפוזיטיבי של ייעוד לאומי ותחייה לאומית של העם היהודי כעם ריבוני במולדתו, לבין ההכרה הריאלית של מהות החיים כגולים נרדפים בניכר – היא הציונות.

ההגות האנטי ציונית המרושעת מאשימה את הרצל ואת הציונות בשיתוף פעולה עם האנטישמיות, שכן אלה ואלה חתרו לאירופה נקייה מיהודים. בראל מאמץ את הגישה הנתעבת הזאת במאמרו האנטי ציוני, המשקף את המסר הכללי של העיתון בו הוא כותב.

אין כל סתירה, בין מאבק על זכותם של היהודים בכל מקום ומקום לביטחון ולשוויון ואחריותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי להיאבק על כך, לבין הקריאה ליהודים לחזור הביתה, למולדתם, למדינתם הלאומית.

* על ישראל לקרוא ליהודי הגולה לעלות ארצה, כי זו ארצם. קיבוץ גלויות הוא ייעודה של מדינת ישראל, הוא מהותה ותכלית קיומה.

המסר המרכזי ליהודי הגולה אינו האנטישמיות בגולה, אלא עצם העובדה שהיא גולה, ושארץ ישראל היא מולדתם ומדינת ישראל היא מדינתם. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהמערב שטוף בגל עכור של אנטישמיות, שלעיתים מגדירה עצמה כ"אנטי-ציונות" או "אנטי-ישראליות" כי זה נשמע פחות מאיים, משום מה. הגל האנטישמי הזה, שעיקרו הסתה ודה-לגיטימציה נגד המדינה היהודית, הוא ברית של הקידוש הטמא – הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הקנאי.

הברית הזאת אינה מאיימת רק על ישראל, אלא על העולם החופשי כולו. על ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית, בניגוד להשמצות של מתעביה בחו"ל וב"הארץ", ליזום מאבק של העולם החופשי נגד הסכנה הזאת.

* הציונות שילבה מאז ומתמיד מסר לאומי, של תחיית העם היהודי במולדתו, עם מסר אוניברסלי, ששחרור העם היהודי יהפוך את העולם כולו למקום טוב יותר. המסר הזה עובר כחוט השני במורשת ישראל, מאז אברהם אבינו, שבורך בידי האל: "ונברכו בך כל משפחות האדמה." לא בכדי, הביטאון של ההסתדרות הציונית שייסד הרצל נקרא "די וולט" – העולם. וכך כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו-אנו ובמולדתנו שלנו, למות בשלום. העולם משתחרר בשחרורנו, מתעשר בעושרנו ומתגדל מגדולתנו. וכל מה שננסה לחולל שם, ולו רק למען רווחתנו אנו, יפעל בעוצמה אדירה ויסב אושר לאנושות כולה."

כאז, כן היום, המלחמה נגד ישראל היא מלחמה נגד האנושות. המאבק של ישראל נגד אויביה, הוא מאבק נגד אויבי האנושות. והמסר האוניברסלי של ישראל לעולם החופשי, הוא לשלב ידיים יחד במערכה נגד האויב הזה.

* כשאני קורא על הצלחתה הגדולה של מרב מיכאלי הפוסט ציונית בפריימריז במפלגת העבודה, אני מעלה לנגד עיניי את דמותם של בן גוריון, ברל, טבנקין, אשכול, גולדה, יגאל אלון, יצחק רבין וחיים הרצוג, דורות של מנהיגות תנועת העבודה הציונית.

 כך חולפת לה תהילת עולם.

האם חברי מפלגת העבודה שבחרו בהמוניהם את מרב מיכאלי, עיִמתו אותה עם מאמריה נגד "התקווה", והקריאה להחלפתו בהמנון שלא יהיה בו ביטוי לעם היהודי? האם הם עימתו אותה עם מאמריה המגדירים את מלחמת השחרור כ"נכבה" ואת מדינת ישראל כמדינה שקמה בעוול? האם הם עימתו אותה אם קריאתה לעריקת חיילי צה"ל מהגנה על מדינת ישראל (או בשפה מכובסת "סרבנות")? האם עימתו אותה עם קריאתה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל?

איני חושב שחברי מפלגת העבודה זנחו את הציונות, אלא התמסרו להולכת שולל של אנטי ציונים המנסים לבצע השתלטות עוינת על מפלגתם. מרב מיכאלי נושאת ארומה של כוכבת טלוויזיה, והמצביעים התבשמו מאבק הכוכבים שלה, בלי להתעמק בהשקפת עולמה.

* בחירתו של פרופ' יוסי יונה למקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, מכניסה – דרך המפלגה המתיימרת לרשת את התנועה של הציונות המגשימה, התנועה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה – את נציג רוחות הפוסט-ציונות באקדמיה.

* התוצאה החיובית בפריימריז של מפלגת העבודה, היא ניצחונה של שלי יחימוביץ', על אף המהלך המאורגן לחיסולה הפוליטי. בתוך הנוף הצחיח של מפלגת העבודה, ההולכת ומתרחקת מדרכה הרעיונית של תנועת העבודה, שלי יחימוביץ' היא שושנה בין החוחים. היא ראויה לניצחון, אך ספק אם מפלגת העבודה ראויה לה.

שלי יחימוביץ', פרופ' טרכטנברג ואיציק שמולי הם המנהיגים המבטיחים של מפלגת העבודה / התנועה. ואיך אני מציג בכפיפה אחת את טרכטנברג, המזוהה מעל הכל עם המלצות ועדת טרכטנברג – ואת שלי יחימוביץ' המזוהה כל כך עם המאבק נגדן.

עם כל הערכתי לשלי, היא שגתה בגדול בהתנגדותה למסקנות הוועדה, אותה טעות של מנהיגי המחאה. היא נקטה בגישה פוליטית של אופוזיציה לשם אופוזיציה ושל "הכול לא כלום", במקום גישה פרגמטית של הפוליטיקה כאמנות האפשרי. ההבדל העיקרי בין מהפכן לרפורמטור, הוא בעיקר במבחן התוצאה. אם נבחן לאורך ההיסטוריה את ההצלחות החברתיות הכבירות, נגלה שהן תוצאה של מאמץ פוליטי ותחיקתי קשה ומדורג, ובשום אופן לא של כפיית הר כגיגית של חזון חברתי מושלם. היחס הנכון להמלצות הוועדה הוא ראיית השינוי שהן מחוללות לעומת המצב הקיים, ולא השוואתן לחזון של חברה אידיאלית. אילו האופוזיציה ותנועת המחאה, במקום להתנגד למסקנות היו נאבקות על יישומן, יתכן מאוד שחלק גדול הרבה יותר מהן היה מיושם, לטובת החברה הישראלית.

* דחיקתו של איתן כבל, שהתהדר כנאבק על המקום הראשון, אל המקום העשירי, היא מכה קשה ומוצדקת למשרתם של שני אדונים – עמיר פרץ ונוני מוזס. הניסיון שלו לעשות סיכול ממוקד לשלי יחימוביץ' חזר אליו כבומרנג. עיקר פועלו בכנסת היוצאת היה החוק האנטי-דמוקרטי נגד "ישראל היום", שהקנה לו רוח גבית אדירה ב-ynet ו"ידיעות אחרונות", שלא ממש עזרה לו. טוב היה אילו כלל לא נכנס לרשימה, אך עצם המכה שחטף היא תוצאה חיובית.

* בזכות היבחרו של איתן ברושי לרשימת העבודה, יהיה בסיעת העבודה בכנסת הבאה ח"כ אחד המתנגד לנסיגה מבקעת הירדן ונאמן לדרכה המדינית של תנועת העבודה – לתוכנית אלון ולמורשת רבין. אדם שחי, מאמין ומדבר על התיישבות וביטחון.

* הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. איני מצפה מערביי ישראל להיות ציונים. אני מצפה מהם להשלים עם עובדת היותם אזרחים שווי זכויות במדינה היהודית, ולהיות אזרחים שומרי חוק המשתלבים במערכותיה.

לכן, איני מתרגש כלל מהצהרתו של זוהיר בהלול, שנבחר ברשימת "העבודה", שאינו ציוני. עצם בחירתו לרוץ לכנסת במפלגה ציונית, וברשימה הנושאת את השם "המחנה הציוני", היא מסר חשוב של רצון להשתלב.

כמו כל ח"כ, בהלול יבחן על פי עמדותיו ומעשיו בכנסת. האם הוא יהיה תואם אחמד טיבי בתוך מפלגת העבודה או ח"כ ערבי המחויב למדינתו ונאבק להטבת מצבם של בני עמו? זאת השאלה.

* מה שמאפיין את מפלגת העבודה הוא טוהר מידות ונקיון כפיים (חוץ מהמועמדים שלה לראשות הממשלה ולנשיאות המדינה).

קשר השתיקה התקשורתי סביב פרשת זכות השתיקה שעליה שמר יצחק הרצוג בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, מעידה על שיניו הרקובות של כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

מי ששמר על זכות השתיקה, הפסיד את הזכות להחזיר את חובו לחברה.

* מתוך מאמרו של חתן פרס ישראל, פרופ' שלמה אבינרי, ב"הארץ": "מהלכים אלה של מרצ [מודעה של המפלגה הקוראת לפרלמנט האירופי להכיר באורח חד-צדדי במדינה פלשתינאית. א.ה.] הם פרובלמטיים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית. האם יוזמי הפנייה שאלו את עצמם, אם ידוע על מקרה אחד שבו מפלגה פרלמנטרית במשטר דמוקרטי, שלא הצליחה לשכנע את קהל הבוחרים לתמוך בעמדותיה, פנתה לפרלמנטים זרים לסיוע? ... לא נעים להודות, אך הפנייה של מרצ לפרלמנט האירופי מזכירה במידה מסוימת את יוזמת מנהיג 'ברית שלום' יהודה לייב מגנס, שלנוכח התנגדות הערבים לתוכנית החלוקה והידרדרות המצב בארץ, פנה בתחילת 1948 למשרד החוץ של ארה"ב בהצעה להתערבות אמריקאית – כולל התערבות מזוינת – כדי לכפות על הצדדים הנִיצים משהו הדומה למשטר נאמנות בינלאומית. פנייה פתטית זו, שנעשתה בעת שהישוב היהודי נאבק על חייו ועל הסיכוי ההיסטורי להקים את מדינת היהודים, סתמה – ובצדק – את הגולל על 'ברית שלום'."

מה גרם למרצ לנקוט צעד כל כך רדיקלי, שלבטח לא היתה מעלה אותו על דעתה אפילו לפני 5 שנים? ההקצנה הדרמטית של מפלגת העבודה, שטישטשה את ההבדל בין המפלגות, גרמה למרצ להקצין עוד יותר, לצורכי בידול. ואיפה הקו האדום? אין.

* ניצחונה של איילת שקד ה"חילונית" בבחירות המקדימות של "הבית היהודי", לא בהצנחה או שיריון אלא בפריימריז של עשרות אלפי מתפקדים, רובם המוחלט דתיים, היא צעד חשוב להסרת החיץ בין "דתיים" ו"חילונים". הגיע הזמן להשליך את הדיכוטומיה הזאת לפח האשפה של ההיסטוריה ואני מייחל ליום שבו מפלגות לא תגדרנה עוד את עצמן כ"דתיות" או "חילוניות".

איילת שקד נבחרה בזכות הצטיינותה כפרלמנטרית נחושה ומוכשרת. איני תומך בעמדותיה הקיצוניות בחלק ניכר מן הנושאים, אך אין ספק שהיא ח"כית מעולה, המייצגת היטב את בוחריה והם גמלו לה בקלפי.

* ב-1955 העמידה מפא"י את שרת העבודה גולדה מאיר בראש רשימתה בבחירות לעיריית תל-אביב יפו (אז עוד לא היו בחירות ישירות לראשות הרשויות). מפא"י ניצחה, אולם גולדה לא היתה לראש העיר, כיוון שלא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך, היא שהשותפה ובעלת הברית של מפא"י באותם ימים במערכת הארצית והמוניציפלית, המפד"ל, סירבה להצטרף לקואליציה בראשות אישה!

היום, בפריימריז של "הבית היהודי", יורשתה של המפד"ל ההיסטורית, אישה נבחרה למקום הראשון. ולא סתם אישה, אלא אישה הלובשת, שומו שמים, מכנסיים, ואינה חובשת, אוי לנו שכך ראו עינינו, כיסוי ראש. היום מוצבות ארבע נשים במקומות ריאליים ברשימת "הבית היהודי".

זוהי עדות לשינוי במעמד האישה בישראל, אך בראש ובראשונה למהפכה האדירה העוברת על הציונות הדתית בשנים האחרונות.

* אחת מארבע הנשים ברשימת "הבית היהודי" היא הרבנית יהודית שילת. על בחירתה אני שמח במיוחד. שילת היא הרוח החיה בפורום "תקנה", ששבר את קשר השתיקה בנושא פגיעות מיניות מצד רבנים, הביא להתמודדות קהילתית עם התופעה, ושיאה היה בטיפול האמיץ בפרשת מוטי אלון.

בשל מעורבותה בפרשה נעשה ניסיון סיכול ממוקד למועמדותה בידי אוהדי אלון. מצד שני, רבני "תקנה", המייצגים את כל הקשת הדתית לאומית, מן הקצה החרד"לי עד הקצה הליברלי, יצאו להגנתה. בחירתה היא מסר ציבורי חשוב ואמירה ברורה של הציבור הדתי לאומי, המגבה את פורום "תקנה".

* תחקיר של קלמן ליבסקינד חשף את שיטות האינסטלציה הרקובה של העברת תקציבים באמצעות צינורות, בידי ניסן סלומיאנסקי. מדובר באותן שיטות הנחקרות היום בחקירת "ישראל ביתנו". סלומיאנסקי, אדם מוכשר ללא ספק, אינו ראוי לשמור על הקופה הציבורית. בחירתו למקום השלישי בפריימריז של ה"בית היהודי" מצערת.

* הדבר הגרוע ביותר שקרה ל"בית היהודי", היה החלטת "האיחוד הלאומי" לא לפרוש ממנו. סביר להניח שאיתם ובלעדיהם מיספר המנדטים של "הבית היהודי" יהיה זהה, אולם איתם – 3 ח"כים המייצגים את הקו המקובל על מצביעי "הבית היהודי" יידחקו החוצה, ובמקומם יישבו שלושה ח"כים המבטאים קו הרבה יותר קיצוני מבחינה דתית ומדינית. הח"כים של "האיחוד הלאומי" ייכנסו לכנסת כטרמפיסטים על הפופולאריות של בנט, על הסנטימנט הקיים בציונות הדתית לרעיון של אחדות המחנה (שבעטיו בנט לא פעל בגלוי לפרישת "האיחוד הלאומי", אלא רק קיווה שהם יעשו את המלאכה בעבורו), ועל הצבעת המיינסטרים של הציונות הדתית, במקום להציע את מרכולתם לבחירת הציבור בבחירות.

בעייתית במיוחד בחירתו של בצלאל סמוטריץ' למקום התשיעי, הריאלי על פי כל הסקרים, ברשימת "הבית היהודי". מדובר באדם צעיר ורב פעלים חיוביים, בעיקר בהקמת תנועת "רגבים", הפועלת נגד השתלטות בלתי חוקית של ערבים על קרקעות המדינה, ומנהלת מאבקים משפטיים בנדון. אולם הוא נושא כתם בעברו – ערב עקירת יישובי גוש קטיף הוא נעצר בחשד שניסה לבצע פיגוע בכביש ראשי, כמחאה נגד העקירה. אמנם לא הוגש נגד חבריו ונגדו כתב אישום, כך שמן הבחינה המשפטית גרידא הוא זכאי לחזקת החפות. אולם מנבחרי ציבור אני מצפה להרבה יותר מחזקת החפות. מבחינה ציבורית, עליו להסביר לציבור לשם מה החזיקו הוא וחבריו 700 ליטר דלק ושמן ומה הם תכננו לעשות בהם. הוא טרם עשה זאת.

* עקירת גוש קטיף היתה מבחן גדול לדמוקרטיה הישראלית. היה זה אירוע שעלול היה להתדרדר למלחמת אחים, ורק מאמץ עליון של גורמים שונים, ובראשם מנהיגי מועצת יש"ע ותושבי גוש קטיף עצמם, שבאחריות לאומית עילאית הובילו להתנגדות שאין בה שבירת כלים ממלכתיים, המתוחמת במסגרת הכללים הדמוקרטיים והינה מחויבת לאחדות ישראל – מנע זאת. האחריות הזאת שלהם, ושל קציני צה"ל בראשות אלוף גרשון הכהן, הצילה את מדינת ישראל מהידרדרות לאסון לאומי.

אולם בשוליים היו מי שפעלו אחרת, שניסו להצית אש זרה שסופה מי ישורנו. וחבל שהשוליים הללו מקבלים לגיטימציה כח"כים.

* אם נכונה הידיעה שאילן שוחט, ראש העיר צפת, יתמודד לכנסת מטעם "ישראל ביתנו", מדובר באדם ראוי ביותר – מנהיג חברתי צעיר משכמו ומעלה, שהוביל מהפך משמעותי בעיר, שהנהגתה הקודמת ברחה במלחמת לבנון השניה והפקירה את האוכלוסיה החלשה, הנטושה. שוחט הציב בראש מעייניו את החינוך וההשכלה, וחולל שינוי מהותי ומשמעותי. הוא מנהיג עיר מורכבת מאוד מבחינה דמוגרפית, ועושה זאת בחכמה וברגישות.

אין לי ספק ששוחט ראוי להנהגה ברמה הלאומית. עם זאת, הייתי מעדיף לראותו אותו עוד שנים אחדות כראש העיר, משלים את המלאכה.

אילן קרוי על שמה של אילנה, דודתו, שנרצחה בטבח במעלות חצי שנה לפני לידתו. בכל אשר ילך הוא נושא עמו צילום של מכתב שכתבה דודתו להוריה שעה שהיתה חטופה בידי המחבלים, שבו הביעה אמונה גדולה – דתית וציונית, ושלמות עם התעקשותה לצאת לטיול על אף פחדם של הוריה. מכתב מרגש, צוואה רוחנית, המהווה את המוטו של חייו.

* האם הסאגה המכוערת של הבחירות המקדימות בליכוד תשכנע מישהו במהותה של מחלת הפריימריטיס?

* ארגון דאעש הפיץ השבוע תמונות של ילד בן 8 חמוש באקדח יורה בראשו של שבוי ורוצח אותו. ארגון בוקו-חראם שיגר השבוע ילדה בת עשר לפיגוע התאבדות בשוק בניגריה, שגבה חיי עשרות בני אדם. ארגון חמאס הקיף את מחבליו בשכבת מגן של ילדים ואזרחים, שעה שביצע את פשעיו נגד האנושות – הירי המכוון של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. האוייב של האנושות הוא הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי, ששלושת הארגונים שהזכרתי הם שלוש זרועות שלו. נגד האויב הזה על העולם הנאור לנהל מלחמת חורמה.

במקום זאת, בית הדין הבינלאומי בהאג החליט לפתוח בבדיקה מקדימה לקראת חקירת ההגנה העצמית של ישראל. איזו חגיגה של צביעות!

החוק הבינלאומי, נכתב במציאות של מלחמה בין צבאות של מדינות מסודרות, המקבלות אותו ונוטלות אחריות על מילויו או הפרתו. החוק הבינלאומי חייב להתאים את עצמו למציאות החדשה, שבה רוב המלחמות הן א-סימטריות, בין צבאות של מדינות מסודרות, אחראיות ושומרות חוק, לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם גבולות ואינם כפופים לכל חוק אנושי, דוגמת דאעש, חמאס ובוקו-חראם. המצב שבו החוק כובל את ידי המדינות המתגוננות נגד טרור שהחוק אינו חל עליו, חייב להשתנות. צה"ל הוא הצבא המחויב לחוקי המלחמה יותר מכל צבא אחר בעולם, והדבר בא לידי ביטוי במיעוט ההרוגים בקרב המגן האנושי של האוייב, ביחס לכל מלחמה אחרת של צבא של מדינה דמוקרטית (כמובן שלא נשווה את צה"ל לצבא של דיקטטורה, או חס וחלילה של מדינה ערבית). ובסוף, הארגון הצבוע הזה פועל דווקא נגדה.

יש לברך על הגינוי האמריקאי להחלטת בית הדין בהאג. שוב הוכח שארה"ב, תחת כל ממשל, וגם כאשר ישנן מחלוקות בין המדינות, היא ידידת אמת של ישראל. על ארה"ב וישראל ליזום את שינויו של החוק הבינלאומי והתאמתו למציאות החדשה.

* אני רואה חשיבות חינוכית רבה יותר בטיולים השנתיים מאשר בכל יום לימודים סטנדרטי. לכן, שמחתי על המקום שמועצת התלמידים והנוער הארצית העמידה את הסוגיה, על החלטתה הנחושה לצאת למאבק, על הצלחתה להנהיג מיליון תלמידים ללכת בעקבותיה, ועל הצלחתה להביא את שני הצדדים לפתרון, לאחר יום אחד בלבד של שביתה. כל הכבוד!

* "שאלתו" של נעמן כהן, עם מי מזדהה היום יותר "השומר הצעיר", עם הגיבור הלאומי אורי אילן או עם הבוגד והמרגל אודי אדיב, שניהם בני קיבוץ גן שמואל – מכוערת ורוויית שנאת חינם. האם חברי "השומר הצעיר" ובני הקיבוצים של "השומר הצעיר" לא היו בשורות הראשונות של הלוחמים במלחמת "צוק איתן"? באתר האינטרנט של קיבוץ גן שמואל, תופס אורי אילן מקום מרכזי, כחלק מן האתוס של הקיבוץ וכמופת חינוכי. ואילו אודי אדיב הבוגד כלל אינו מוזכר.

* לאחרונה, אני מבלה הרבה בארכיון העיתונות בבית אריאלה, במסגרת מחקר אקדמי. וכך נחשפתי לתופעה שלא היתה מוכרת לי – גמלאים, המבלים מדי יום שעות אחדות בבית אריאלה וקוראים באדיקות את כל העיתונים היומיים, ומחליפים ביניהם: "יש לך גלובס? גמרת את גלריה?"

נפשי יוצאת אליהם.

* ביד הלשון: בפינתי "ביד הלשון" בגיליון 1007, ציטטתי את אבשלום קור, שהסביר לי את שם משפחתי, הייטנר. בציטוט הופיעה בטעות המילה "איפה" במובן "אפוא", ואיילה זמרוני תהתה, בצדק, על השגיאה הזאת והוסיפה: "אם באבשלום קור נפלה שלהבת, מה יגידו עמך ישראל?"

את תשובתו של אבשלום קור על שאלתי הוא שלח לי בפקס, לפני למעלה משנתיים. לא שמרתי את המקור, אלא העתקתי את התשובה ושמרתי במחשבי. חזקה על אבשלום קור, ש... השגיאה היא פליטת מקלדת שלי.

אכפר על שגיאתי, בהצגת ההבדל בין שתי המילים, שצלילן זהה.

איפה = היכן.

אפוא = אם כן.

" וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ?" (שמות ל"ג ט"ז).

אחזור על הציטוט של אבשלום קור, הפעם באופן תקין: "... שמו היה מאיר הייטנר. ומובנו, אפוא: מאיר המאיר."

ואני מקווה שהפעם אורי המאיר האיר את עיני הקוראים.

* * *

הדסה מור

הפארסה – כמתכון להצלחה מובטחת

ההצגה "פאניקה" בתיאטרון הבימה

  כדי לרקוח תבשיל טעים ומוצלח ומהנה, לא די לשפוך לקערה מרכיבים  יקרים ומשובחים.   צריך גם לדעת לבשל אותם כיאות. עם אותם חומרים אפשר  לרקוח מעדן מענג, ואפשר גם להקדיח את הקדרה. המחזאי הבריטי רובין האודן מתגלה כשף שזכה בכמה מזלגות מישלן  כשיצר את המחזה  הקומי "פאניקה", שעלה בימים אלה על במת תיאטרון הבימה, שהחומרים שבו  אמנם די מוכרים אולם מהמארג הסופי יצא מעדן ממש מושלם.

החומרים המוכרים בהם משתמש האודן למרקחת הפארסה האנושית  שיוצרת פאניקה על הבמה, מציגים  זוג נשוי שהבעל, (נתי רביץ), איש עסקים  בעיסוקו, עומד לנסוע לסוף-שבוע  לנסיעת עסקים כביכול, המשמשת כיסוי לפגישת אהבהבים עם המאהבת שלו (טלי אורן) שאף היא נשואה לאחר, והיא גם חברתה הטובה של אשתו. (איילת רובינסון); ואילו אשתו מנצלת את היעדרותו המתוכננת של בעלה, ומזמינה  לביתם את המאהב הצרפתי שלה (רוי מילר) ואת מעצב הפנים האופנתי (עמי סמולרצ'יק) על מנת שיעצב מחדש את ביתם, בניגוד לרצונו של בעלה.

במצב עניינים רגיל, הכול היה יכולל התבצע כמתוכנן, אלא שכאן באה נקודת הזינוק שמניעה את כל המשך העלילה המטורפת. טעות קטנה, שיחת טלפון  של הבעל עם המאהבת, רגע לפני עזיבתו את הבית, כשאשתו בדיוק  מאזינה לקטע קצרצר של השיחה, והיא נוטלת את הטלפון מידו ומזמינה את חברתה  לביתה לסוף השבוע,  מה שמאלץ את הבעל לבטל את נסיעת העסקים  השיקרית  שלו.

וכך מתחילה הדרמה האבסורדית לפרוש כנפיים כשאחד אחרי השני מופיעים בדרמטיות מצחיקה כל משתתפי הפארסה הזאת: החברה שהיא גם המאהבת של הבעל, ומעצב הפנים שמתבקש לשחק את תפקיד בעלה של המאהבת, כדי לחפות על המאהב הצרפתי שאמור להגיע,  אלא שזו מתנגדת לרעיון הזה נמרצות, וכשהמאהב הצרפתי מגיע, האישה מציגה אותו כאינסטלטור שהוזמן לתקן איזה ברז דולף במטבח, ושיא השיאים של ההפתעות מגיע כשבעלה האמיתי של המאהבת (קובי מאור), פורץ לדירה בכל כובד גופו הענק וטון דיבורו הרם והעז   המטיל חיתיתו על כל הנוכחים "המבועתים" וכמעט גונב מהם את ההצגה.

עד שאט אט הפלונטר מתחיל להיפרם. בדיוק מתימטי בונה המחזאי את דרך הנסיגה של כל הדמויות מהדירה המפוארת מבלי שהאחרים ייפגעו, עד שבסופו של דבר נותרים שני בני הזוג,  הבעל והאשה לבדם,  שדווקא בשל כל הבלבול והפניקה שאחזה בהם במהלך הערב,  הם לפתע מתחילים להבין שבעצם  שניהם מאוהבים זה בזה ונופלים אחד לזרועות רעותו. הפי-אנד.

הפארסה הזו הינה מלודרמה לכל דבר, אלא שהיא מצחיקה יותר, מפתיעה יותר, מין קומדיה של טעויות מצחיקות שבביצוע טוב יש לה קיום  עצמאי ומקום של כבוד בין סוגי המחזות הקלאסיים  הנחשבים יותר. דווקא בפארסה יש צורך לשמור על המתח הקומי לאורך כל ההצגה, וזה מחייב את כל יוצרי ההצגה – המחזאי, הבמאי והשחקנים, למיומנות מעולה, לשליטה על תנועות הגוף, מהירות התגובה ושמירה על קשר שוטף עם הקהל.

כל אלה אכן  נשמרים ומבוצעים על הרמה הטובה ביותר בהצגה. נתי רביץ מפגין משחק שהוא גם דרמטי וגם קומי ואפילו גם טרגי. שתי הנשים, אשתו – איילת רובינסון המושכת,  ומאהבתו, טלי אורן,  מפגינות משחק מעולה, ואילו המאהב הצרפתי, רוי מילר, נותן קטע של משחק מבריק, חלקו בצרפתית חלקו במבטא צרפתי כבד, אלא שכל הופעתו הגרוטסקית מעלה את התמיהה  מדוע אשתו של הבעל מעדיפה את הטיפוס המוקיוני קמעא על פני בעלה המקסים, נתי רביץ, שמבחינת ההופעה והאישיות המרשימה,  שם את כל הגברים במחזה בכיסו הקטן.

משום מה יש מבקרים שטוענים שסוג זה של מחזה מתאים יותר לתיאטרון מסחרי ולא לתיאטרון הלאומי שלנו. יותר מדי קלילות והצחקה יש בו. זה לא מכובד דיו.

בתגובה על טיעון שכזה כדאי להביא את  דבריו  של המחזאי עצמו, שמתוודה  שהוא מוצא את עצמו שוב ושוב "נקרע בין הרצון לכתוב על נושאים רציניים שמעניינים אותי או נוגעים לי בשעה זו,  לבין  הצורך ליצור משהו  עם עתיד כלכלי שישלם את המשכנתא..."

ואולי התיאטרון נמצא אף הוא במצב שעליו  להעלות לבמה מחזה "שישלם את המשכנתא" – אבל זו כלל לא חייבת להיות הסיבה. מכל מקום, עצם העלאת ההצגה באולם רובינא, שהוא האולם הגדול ביותר בתיאטרון, מצביעה על הביטחון שתהיה נהירה המונית של הקהל, הצמא לקצת בידור מעולה בימים טרופים אלה. ולא רק אלה. וכי מתי אין לאדם ימים טרופים במהלך חייו? כל חיינו עמוסים בימים טרופים.

כמובן שהצלחת ההצגה אינה יכולה להתבסס רק על המחזה והשחקנים. לבמאי תפקיד חשוב במערך המתימטי המדוייק של ההצגה הזו,  ואכן הבמאי, ירון פריד, לא פיספס אפילו בשנייה את כל הכניסות והיציאות וההתחבאויות, וכן  מיצה עד תום את כל  ההבעות וההעוויות של השחקנים בכל רגע נתון.

התפאורה המרשימה, הנגלית מרגע פתיחת המסך, הינה מפוארת – מראה של דירה בבית עשיר ומסוגנן, אם כי מסתבר שאינו די מודרני לטעמה של בעלת הבית, שמזמינה מעצב פנים  שיכניס קצת  חדשנות  בעיצוב.

מעצבת התלבושות ילנה קלריך עיצבה לאישה ולמאהבת שמלות סקסיות יפהפיות בסגנון הקלאסיקה של המאה הקודמת, ואת תלבושת המאהב הצרפתי, כיאה לבוהמיין צרפתי אמיתי,   שהיופי והגיחוך משמשים בו בערבוביה, ואת החליפה השמרנית המחויטת השחורה עם הפסים הלבנים, שאותה לובש הבעל הזועם שבא לחפש את אשתו, שעל גופו הענק של השחקן קובי מאור נראתה כאנטיתיזה  לתלבושות  של האחרים. 

המוסיקה שהלחין מיכאל גוטליב, והתאורה שהתקין מאיר אלון, השתלבו היטב במערכת המורכבת של ההצגה. בסך הכול היה זה ערב מהנה, מצחיק ומבדר בליל חורף סגרירי, כפי שללא ספק יהיה גם בליל קיץ  שרבי.

* * *

נפתלי רז

מי יהיה שר הנגב?

זו ההזדמנות לתבוע התחייבויות מפורשות לטיפול בנגב בכלכלה, בחינוך, ברפואה ובסביבה. וזו ההזדמנות לתבוע שר ייחודי לנגב, שיגשים כל זאת.

 את הנגב הכרתי בטיולי הצופים, מהמכתשים ועד הרי שלמה. את השירות הצבאי חלקנו בין צניחות במישר, ניווטים ברמת הנגב בג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע), וסיורים בג'יפ ב"סיירת הערבה" בהרי שלמה. במילואים בצנחנים התאמנו בעיקר בנחל הבשור. כ"קמב"ץ" מפ"ם משכתי את נוער מפ"ם דרומה, מפסטיבלים בערד לפסטיבלים באילת. בשנות התשעים ניהלתי את כפר הנוער ניצנה, וההיכרות הפכה לאהבה. גם כמורה-דרך התמקדתי בהדרכת טיולים בנגב. לפני 6 שנים נעמי אשתי ואני שכרנו דירה ברביבים, ומאז אנחנו חולקים את חיינו בינה לבין ביתנו במבשרת ציון. הנגב הפך לחלק מחיינו.

ככל שהיכרנו את הנגב יותר, כך הבנו יותר את הזנחתו. בן-גוריון קיווה למשוך לנגב בדוגמה אישית את הצעירים, אך ממשלות ישראל לא הלכו בעקבותיו. מצפה-רמון, ירוחם, דימונה, אופקים, נתיבות, שדרות – לא המריאו. 200,000 הבדואים בנגב נותרו ללא טיפול. המועצה האזורית רמת הנגב, הגדולה ביותר במדינת ישראל – 20% משטח המדינה! – כוללת ב-14 יישובים קטנים 5,600 תושבים בלבד, 0.07% מתושבי המדינה!

אלוף התארים בממשלות ישראל, סילבן שלום, הוא – קחו אוויר – השר לשיתוף פעולה אזורי; שר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים; והשר לפיתוח הגליל והנגב. עם מספר תארים כזה, למי יש זמן לטפל בנגב? עשרות הבטחות לתושבי הנגב הצטמצמו להכרזה אחת: ב-2014 תושלם בצומת הנגב "עיר הבה"דים", עם מלוא היתרונות שתביא עמה לנגב. שנת 2014 תמה…

ארבעה חודשים וחצי עברו מאז מלחמת עזה. את עיקר האש, הקורבנות והנזקים הכלכליים – ספג הנגב. ראש הממשלה נתניהו שפע הבטחות לפיצויים מהירים. חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול, ואלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער-הנגב, התריעו לאחרונה שלא כוסו עדיין אפילו הנזקים הישירים.

מנהל בית חולים סורוקה, ד"ר אהוד דודסון, זועק לסיוע. עו"ד טלי ניר, מהאגודה לזכויות האזרח מעידה: "מירי, חולת כליות משדרות, נאלצת לנסוע מדי שבוע לבית החולים 'שיבא', כי אין באזור בית חולים שבו ניתן לעבור את הטיפולים שלהם היא זקוקה. אם היא מרגישה לא טוב בערב, אין בשדרות מוקד לילה, שאליו היא יכולה לפנות." יכולים להעיד שכניי ברביבים, ותושבי הכפר הבדואי עווג'אן (שרסיסי טיל פצעו שתיים מבנותיו.

בשדרות נסגר מפעל "נגב טקסטיל". בערד נסגרו מפעלי היי-טק ו"מגבות ערד". השר לפיד סיכם עם פרופר, הבעלים של מפעל אסם, להעביר את מפעל הגלידות לערד. להעביר – מקרית-מלאכי... היום נודע שאסם חוזרת לקדם את המפעל בקרית-מלאכי.

האסון האקולוגי הגדול בתולדות המדינה אירע, כמובן, בנגב. אם קצא"א היה מגיע לגוש דן, האם גם אז היה ממשיך ליהנות מחיסיון בטחוני?

היום יתחילו "ימי שירה במדבר", מפעל נפלא שמארגנים חבריי ממדרשת בן-גוריון אילנה שחף ומירון נומיס, מזה 17 שנה. מיטב סופרי ומשוררי ישראל מגיעים מכל קצווי הארץ. ראיתם כאן שר? ראיתם כאן סבסוד של שר?

ועכשיו הוחלט להקדים את הבחירות. מנחם לזר, מנכ"ל מכון הסקרים "פאנלס פוליטיקס" צוטט ב"ידיעות אחרונות": "44% מתושבי הדרום מצהירים שלא יבואו להצביע." ולמה שיבואו?

כל תושבי הנגב יבואו להצביע רק אם יראו, סוף-סוף, סיכוי רציני לפיתוח הנגב. זו ההזדמנות של הנגב! תהא המפלגה הקרובה לליבך אשר תהא – זו ההזדמנות לתבוע התחייבויות פומביות מפורשות, "מעוגנות בבטון", לטיפול בנגב בכלכלה, בחינוך, ברפואה, בסביבה ובתרבות. וזו ההזדמנות לתבוע שר ייחודי לנגב, שיגשים כל זאת.

אני מציע ש"המחנה הציוני" יודיע מראש שעמיר פרץ יהיה שר הנגב (הנגב, בלי הגליל ובלי התשתיות ובלי האזורי). פרץ, תושב שדרות, הוכיח כבר יכולת החלטה וביצוע – מ"כיפת ברזל" ועד פרויקטים באיכות הסביבה.

את מי יציעו לתפקיד מפלגות הימין? את סילבן שלום?… את אורי אריאל?...

מתוך "על צד שמאל", מגזין הסוציאל-דמוקרטיה מיום 9.1.15 בעריכת נפתלי רז.

* * *

משה בן ברוך

עוד על דן

שלום רב,

בגיליון האחרון של ״חדשות בן עזר״ כותב א. הייטנר על נחל דן, תל דן, ומציין בצדק רב את האסטלה שנמצאה ב-3 עונות חפירה והמזכירה בית דוד וכו'.

חוששני שיש שם קצת אי דיוק שנובע מקריאה לא מספיק מעמיקה של הטקסט המקראי.

השבטים היו אמורים לנחול בארץ כנען, בארץ ישראל המערבית, מלבד חצי שבט המנשה.

לכן משה קוצף על גד וראובן (הפרשה כולה, במדבר ל"ב, 1-42).

כתוצאה מקבלת נחלה בעבר הירדן המזרחי, ״מתפנה״ שטח במרכז הארץ (של ראובן? או גד?)

אל השטח הזה נכנס שבט דן וזאת במקום (!) לתפוס נחלתו המקורית בצפון!

רמז לנחלה המיועדת בצפון לשבט דן, מופיע בדברי הפרידה-ברכה של משה: ״דן גור אריה יזנק מן הבשן״ (דברים ל"ג 22)

העומד בצפון הגולן (בשן המקראי) ומביט מערבה רואה יפה את תל דן וסביבתו. איזור הבשן כבר נכבש על ידי משה עצמו (במדבר כ"א 33-35 וכן שם ל"ב 33). כיבושיו הגיעו בצפון מזרח עד החרמון(!). דברים ג' 8.

העיר שעתידה להקרא ״דן״, קרויה ע״י הכנענים ״ליש״ או ״לשם״ = ארי! (ראה איוב ד' 11 ״ליש אבד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו״).

משה מזרז את שבט דן לזנק מלמעלה, מהר הבשן שבמזרח, מערבה אל נחלתו. דן התפתה לחיים הכביכול קלים ונוחים ״במרכז״, (נשמע מוכר?) על פני הצפון הרחוק. סופו שבלחץ הפלישתים, נאלץ לשוב לנחלתו המקורית! (מוכר, הלא כן?)

במסע ה״חזרה בתשובה״ הם אכן מקפידים להצביע על הקשר הקדמון עם המקום ״ויקראו שם המקום דן בשם דן אביהם...״ (שופטים י"ח 29)

הדברים האמורים לעיל מבוססים על מחקר שערך פרופסור יהודה אליצור המנוח שזכיתי ללמוד מתורתו בבר אילן, במחקר הוא מצביע על ״המפה הקדומה״ המלווה את האבות, בניהם והשבטים.

בברכה

משה בן ברוך

* * *

איליה בר-זאב

ההיסטוריה חוזרת

תלוּליוֹת עָפָר (בסימן שבע) – שמורת הירדן הדרומי – "אי השלום" – גשר הישנה – נווה אור –"שביל המעיינות" – 1/2015

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע,

"הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם"– [1]

זְאֵב בּוֹדֵד מְחַשְׁמֵל אֶרֶץ, מְחַבֵּר נְהָרוֹת. אַחַר כָּךְ מִלְחָמוֹת, הֶרֶס,

הֶסְכֵּמִים, גַּן:"אִי הַשָּׁלוֹם" [2].

בַּיַּרְדֵּן הָרָגוּעַ בְּרֵכִיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת בְּאִי-שֶׁקֶט, הָרוּחַ מְנִיעָה אֶת רַצֵּי הַגַּלִּים לְאָחוֹר –

קְמָטִים קַלִּים עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר, לַהֲקַת קָנֶה מָצוּי, מִתְנוֹעַעַת בְּמִקְצַב תְּפִלָּה חֲרִישִׁית, זַכָּה.

אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וָשֶׁבַע, הַיַּרְדֵּן וְהַיַּרְמוּק יוֹצְאִים מֵעֵדֶן כְּמִיָּמִים יָמִימָה,

חַיָּל [3] רוֹצֵחַ שֶׁבַע יְלָדוֹת –

נָטָלִי, שִׁירִי, נִירִית, קֶרֶן, יַעֲלָא, עֲדִי, סִיוָן

je suis juif....  Nous sommes juive[4]

פְּרָחִים עַל גַּבֵּי תְּלוּלִיּוֹת עָפָר, כְּשִׁבְעַת צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר:

עֵץ כָּפוּף בָּאַנְדַּרְטָה [5], רַק  הָשִּׁי"ן שְׁבוּרָה בַּמִּלָּה שָׁלוֹם –

אָדָם לְאָדָם... תֹּם נְעוּרִים.

בְּעוֹקֵף מְנַחֶמְיָה, סוּס לָבָן מְנַפְנֵף בִּזְנָבוֹ, רַגְלָיו גְּבוֹהוֹת וַחֲזָקוֹת, כֶּתֶם [6] עַל הַמֵּצַח –

לֹא רָחוֹק מִטְוָח אֲזוֹרִי.

1. פנחס רוטנברג הוא "הזקן מנהריים", בשנים 1927-1932 הקים את תחנת הכוח כחלק ממפעל שנועד לנצל את נפילת מי הירדן והירמוק לצורך אספקת חשמל. במלחמת העצמאות (1948) המקום נפל בידי הירדנים והעיראקים ונעזב.

2. בהסכם השלום בין ירדן לישראל, 1994, נקבע השם "אִי השלום" למקום המפגש בין הירמוק לירדן כמו כן, אי זו גם חיה טורפת ממשפחת הכלבים, דומה לזאב או לתן.

3. חייל ירדני – 13/3/1997 – שר המשפטים הירדני כינה אותו: גיבור.

4. אני יהודי – אנחנו יהודיות.

5. אנדרטה בחולון לזיכרן של הבנות שנרצחו. האמן – משה צובל (2012) – עץ כפוף ועליו המילה שלום כזרוע אחת, והאות שי"ן שבורה.

6. בלדה על סוס לבן וכתם על המצח. יורם טהרלב. לחן מתי כספי. "עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב."

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מוצרט נרצח בשנית

ברקוויאם בפילהרמונית

בעיבודו ובניצוחו של האוסטרי מנפרד הוֹנֵק

זה היה אחד הקונצרטים הגרועים של העונה. שתי היצירות הראשונות היו הפתיחה "קוריולן" של בטהובן, והסימפונה מס' 93 של היידן. בשתיהן כיכבו תופים, חצוצרות, שתיקות ויובש, והן חלפו מבלי להיחרת בזיכרון.

בחלק השני בוצעה ההוצאה להורג של מוצרט ברקוויאם, שנוספה לו ההגדרה – "ומוות במוסיקה ובמלל", ובשום מקום בתוכנייה ובטקסט הנילווה אליה – לא הוסבר לקהל השומעים הנדהם מה פשר ההתעללות הזו ומי אחראי לה.

רק קטעים אחדים של המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני הזכירו את היצירה המקורית לפני הוצאתה להורג, אבל הם הוצאו מהקשרם, וכך היצירה הגאונית נפחה נפשה, גם אם אחדים מחלקיה היו ברמה נאותה.

אני מציע כי כאשר יבצעו בפעם הבאה בפילהרמונית את התשיעית של בטהובן – אורנה בנאי תקרא בין מזמורי הפרק האחרון שירים של יונה וולך מהתנ"ך, או זוהיר בהלול יקרא שירים של אגי משעול.

הקהל ימחא כפיים בהתלהבות.

* * *

הזמנה

לערב ספרותי המוקדש לספרו של א. ב. יהושע

"ניצבת"

האירוע יתקיים בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי

רח' קפלן 6, תל-אביב בז' בשבט תשע"ה (27.1.2015) בשעה 19.30

(חנייה חופשית  מהשעה 19.00 במגרש החניה שברחוב ליאונרדו דה וינצ'י)

בתוכנית:

ברכת יו"ר אגודת הסופרים העברים – המשורר הרצל חקק

דברים:

ד"ר דורית זילברמן

פרופ' זיוה שמיר

ד"ר ידידיה יצחקי

הסופר א. ב. יהושע

קטעי נגינה – תלמידי המגמה למוסיקה מביה"ס התיכון א' לאמנויות

 בהדרכתה של ד"ר רות כץ

מנחה: ד"ר משה גרנות

* * *

זוג קשישים יהודים ביורק

אפריל 2003

מתוך יומן השהייה בירנטון, אוקספורד

חלק ראשון

4.4.03. יום שישי. יוצאים בבוקר במיניבוס של המרכז מירנטון לאוקספורד ומשם ברכבת של חברת "הבתולה" ("וירג'ין") ליורק. המסתורית בודקת שבע פעמים את לוח הרכבות האלקטרוני ממעל, ואת שני הרציפים, ומדי פעם ניגשת למודיעין כי נידמה לה שהמחשב המרכזי של שירות הרכבות באנגליה, טועה, או שינה ברגע האחרון משהו. תודה לאל, המחשב עובד וה"בתולה" באה בזמן, ברציף 2, ואנחנו גם מוצאים את מקומותינו. מעל לכל זוג מושבים יש חלונית אלקטרונית ובה מופיע בדיוק מיספר המושב ומהיכן עד להיכן הוא תפוס, וכך גם הקונדוקטור, כשהוא עורך את הסיבוב שלו, אינו צריך לשאול מי עלה בתחנת האחרונה אלא רק מסתכל על הכיתוב האלקטרוני מעל למושבים.

מחיר נסיעה לאדם רגיל, שבא לרכבת וקונה כרטיס הלוך ושוב ליורק, הוא 90 פאונד, שזה 720 שקל, ולזוג – 1,440 שקל! פשוט לא יאומן. מרחק נסיעה של ארבע שעות. ואולם, אם אתם סניור סיטיזן, מעל שישים, וקונים כרטיס הנחה לשנה תמורת 18 פאונד לבן-אדם, אזיי זוכים בהנחה גדולה, שנעשית גדולה עוד יותר אם קונים את הכרטיסים לפחות שלושה ימים מראש, וזוכים גם במקומות-הנחה קבועים, שעודם פנויים. בקיצור, לנו זה עלה שליש המחיר, שלושים פאונד לקשיש הלוך וחוזר! הכול בזכות היעילות וההתמצאות של המסתורית, שביררה וסידרה את הכול!

 עוברים תחנות שנשמעות כמו פרקים בתיאטרון, בהיסטוריה, בתעשייה או בכדורגל: בנברי, קובנטרי, בירמינגהם, דרבי, צ'סטרפילד, שפילד, דונקסטר, ויורק. הרכבת נוחה מאוד, ומה שמעניין הוא שלא חשוב באיזה כיוון נסיעה אתה יושב, כי מרגע שאתה נכנס ויוצא עם הרכבת לבירמינגהם, מתהפך מצב הרכבת כלפי כיוון הנסיעה, וזאת מאחר שבירמינגהם היא עיר גדולה ותחנת הרכבת שלה היא מסוף רב מסילות. לא חוצים אותה אלא נכנסים מדרום ויוצאים בקצה אחר של מניפת המסילות הנכנסות, כלפי צפון.

כאשר מתקרבים ליורק רואים מצד מערב את הריפיינרים הענקיים, ה"לֶבֶּניות", של בתי הזיקוק של לידס, עיר שאותה עצמה אין עוברים. גם לצד מזרח יש לפחות שתיים או שלוש קבוצות של "לבניות" מעלות ענן של ערפל כבד, בדרך כלל שש בקבוצה, וזה הרבה יותר מרשים מן השתיים שנמצאת בבתי-הזיקוק בחיפה, אבל רואים שניבנו באותה שיטה הנדסית ובאותו עיצוב. בכלל, האזור שמפאתי בירמינגהם דרך שפילד ניראה קצת כמו פח הזבל של אנגליה. הרבה בתי-חרושת, בשפילד הם כמובן למתכת, והמון גרוטאות וכל מיני סוגים של אשפה. ואילו לקראת יורק, כמו מאוקספורד עד קרוב לבירמינגהם, הנופים הם ממש פסטוראליים. שדות אחו ירוקים עד לאופק הגבעות העגולות, כבשים רועות, סוסים, תעלות ונחלים, חורשות, והכול ירוק-טרי אם כי היום לא שטוף-שמש אלא מעונן.

אוכלים בדרך את הכריכים מ"הבית" בירנטון. לידינו יושבת משפחה אנגלית, כניראה מהמעמד הנמוך אבל היומרני ובעל הביטחון העצמי. האב, אולי בן ארבעים ומשהו, ממושקף, לבוש ברישול מדהים, זוג מכנסי משבצות צבעוניות שניראה כמו טרנינג (ועם אותם מכנסיים מלוכלכים אנחנו עתידים לפגוש אותו גם ביום האחרון), שיער הראש, חלקו כבר שיבה, ורובו קשור בצמה ארוכה מאחור, גם היא ניראית כמי שלא נחפפה זמן רב, שמנונית, ומשקפיים במסגרת כתומה-חומה, יַעני, אינטליגנט.

האם אישה קטנה, שחורת שיער, עטופה במעיל משומש מאוד עם פרווה שחורה, כניראה קר לה כל הזמן.

הבן הקטן, כבן שבע או שמונה, בהיר שיער המסופר קצר, פניו ומצחו מחוטטים כלאחר מחלת אבעבעות-רוח קשה, והוא אינו מפסיק לצרוח ולהתגרד כל הזמן בקול שמעורר חשק להפליק לו סטירה.

הבת, כבת ארבע-עשרה, שיערה בלונד-אדמוני, והיא ניראית הדבר הכי יפה במשפחה העצבנית הזו, פנים נחמדות ופקועי שדיים שכמעט אינם ניראים עדיין, והיא עשוייה כבר לעורר לא רק יצרים של פדרסט, אלא שיש לה נשמה של פְרֵחַה וקול עבה של אישה מבוגרת. כבר בראשית הנסיעה היא פותחת עטיפת ניילון צבעונית של שבועון, מתוך עשרות החפצים ושקיות הפלסטיק שהביאו עימם לנסיעה, ושולה משם פוסטרים, תשבצים, טלנובלות צבעוניות, ואינה מפסיקה להתעסק בהם וכן בדיסקמן, ובאמצע הנסיעה הם ניגשים לדוכן הכריכים, השתייה והספרים שבאמצע הרכבת וקונים שם רדיו-אוזניות נוסף, שהילדה כל הזמן מאזינה לו ומתנדנדת לקצב המוסיקה.

הם אינם מפסיקים לשתות, לאכול, להרעיש, הילד מפזר משחקים וזוחל מעלה למושב ומתחת לשולחן שבין שני זוגות המושבים, ובתוך זמן לא קצר הם ניראים כחיים במזבלה. אבל כאשר אני חוטף תנומה קלה, המסתורית מיד מעירה אותי בתקיעת מרפק כדי שהנחרה שלי לא תפריע לשלוות הנוסעים הקרון. המשפחה הזו כל כך עסוקה בעצמה שהם אפילו לא שמים לב איזו השפעה יש להם על סביבתם, אמנם, פעם אחת האב מפליק סוף-סוף את הסטירה לילד, ופעם אחרת הילדה עוזבת את מקומה ליד האב, והאם מתיישבת במקומה. הכול כדי לנסות להפחית את הרעש ואת ההתקוטטות.

לבסוף, לאחר שהניסיונות להסות את הילד לא הצליחו, האב והאם קמים ומסתלקים. האב נישאר כניראה לעמוד זמן ממושך במקום כלשהו ברכבת, אולי בדוכן הממתקים והשתייה, ואילו האם שבה ובידיה פחית בירה גבוהה שכניראה מרגיעה אותה כי היא מחסלת אותה לבדה. ביום האחרון ביורק אנחנו פוגשים את המשפחה הזו עוד פעמיים, האחת ברחוב שבתוך החומה, והאחרת במסעדה של מוזיאון הרכבת, שם האב מתיישב ­– בשולחן לידינו, אבל למרבה המזל הם כניראה ממהרים ואינם מתיישבים ממש לידו אלא הוא מסיים את הקפה והם מסתלקים. הם כל כך נתונים בטמטום שלהם ובמריבות ההדדיות, שאינם שמים אפילו לב לכך שאנחנו פרצופים שאמורים להיות מוכרים להם לאחר שישבו לידינו קרוב לארבע שעות ברכבת.

תחנת הרכבת של יורק היא מיבנה גדול ומפליא עשוי קשתות פלדה מהמאה התשע-עשרה, והיתה בשעתה תחנת הרכבת הגדולה בעולם. מאחר שהמסילות מתעקלות, בנו את הקשתות לפי עיקול המסילות הנכנסות ויוצאות ולא יישרו אותן, וכך נוצרו זוויות ראייה מפתיעות כאשר מסתכלים לגובה שני טורי הקשתות המחזיקים את גג התחנה השקוף-בהיר לאורך כשלוש מאות מטר אם לא יותר, ובגובה עצום. והרושם שנוצר למעלה הוא של תחרה דימיונית או קפיץ שנמתח תוך כדי עיקולו.

כבר ביציאה מהתחנה מתנוססת מולך החומה של העיר, וכל הדָיֵק הוא דשא ירוק זרוע נרקיסים, בדרך כלל בצהוב אבל יש גם כתמים ונקודות של נרקיסים לבנים. נהג נחמד מסיע אותנו עד למלון, מרחק לא רב, פחות מארבעה פאונד. בכל הדרך, החומה עם הדייק משמאלנו, ובשפע הדשא המתרומם באלכסון, והנרקיסים עליו בצהוב ובלבן. עיר יפה. ומתברר שהמלון שוכן ממש בנקודה היסטורית, על מקום המפגש של נהר פוס – Foss, הקטן יותר, והנהר היותר גדול, אוז – Ouse, שניהם לא-מי-יודע מה גדולים, ומחלון החדר שלנו נשקף גשרון כחול קטן שעובר מעל לפוס ומתחבר לטיילת שבחלקו המזרחי של האוז, המובילה עד לאזור המוקף חומה.

מלון נובוטל הוא של רשת בהנהלה צרפתית, וכניראה הם שולחים מתלמדים צרפתיים לשמש את האנגלית הבסיסית שלהם בתור עובדים וגם פקידים ופקידות קבלה במלון, ובהתאם לכך גם הידע הכללי שלהם בתולדות יורק בעבר ובהווה, ובאנגלית. תמורת 90 פאונד ליום, לחדר לשניים, עם ארוחת-בוקר עתירת קלוריות, ובריכת שחייה – אנחנו מקבלים חדר די גדול בקומה השלישית, שחלונו הצופה לא רק למקום מפגש ה"נהרות" אלא גם כלפי בתי-העיר בצד השני של האוֹז, ומולנו גם מיבנה זכוכית מרשים בגובה הקומה שלנו, שמתברר שהוא חדר המכונות של הסכר על הפוס. בניין המלון, המודרני, עשוי כולו לבני בריק אדומות-חומות בגודל לבני הסיליקאט בארץ, (כמעט כל העיר בנוייה בהן, רק החומות והמצודות והכנסיות העתיקות בנויות באבן גדולה לבנה), ולכן בניין המלון משתלב היטב עם הסביבה ורק שלט הניאון המואר הכחול מראה שכאן "נובוטל".

החדר מרוהט יפה, בית-שימוש לחוד, חדר-אמבטיה מרווח ו"חכם", הכול נוח ונעים בצורה בלתי רגילה, וגם חסכונית מאוד. טלוויזיה. פינת קפה חסכונית עם קומקום להרתחה, ושקיות קפה, תה וסוכר, הכול במגש לא גדול המחובר לקיר ובסיס הקומקום החשמלי בתוכו והוא לא תופס כלל מקום. אין הרבה מגירות כדי שלא לשכוח בהם דברים אבל יש הרבה מקום לשים דברים גלויים לעין.

אנחנו לא משתהים הרבה כי חבל על הזמן. באנו ליריד הגלויות שמתקיים היום ומחר, ואיננו יודעים את שעת הסגירה, ועכשיו כבר אחרי שתיים בצהריים. מזמינים מונית, והנהג מביא אותנו, תחילה באותה דרך שבה באנו, המרחקים כאן לא גדולים – עד למקום הנקרא York Racecourse שהוא מצבור של אולמות רבים שמשמשים את הקהל הבא למרוצי הסוסים, והבניין צופה על מגרש מרוצי-סוסים רחב-ידיים שלצידו עברנו במונית, המסלול מסומן בו בגדרות צבועות לבן על דשא ירוק רחב-ידיים. בפינת האליפסה של המגרש, ליד האולמות, יש מיבנה מיוחד כבן שתי קומות, אולי חלקו מעץ, שכניראה משמש לניהול המרוצים.

הכניסה עולה שני פאונד לאדם. על פני שני אולמות קרקע ואולם אחד בקומה ראשונה נדחסים 128 דוכנים שבכולם יש פעילות ערה ונלהבת של מעלעלים. אלפי גלויות מסווגות בקופסאות ובמדורים, ועשרות אנשים, כולם אספנים, צובאים על כל דוכן ומסתכלים בעשרות ובמאות גלויות שרק מתוך הזיכרון הם אמורים לדעת אם יש להם אותן או אם הן חסרות להם.

אנחנו מסתובבים קצת עד שמוצאים בדוכן 98 את מוכר הגלויות העתיקות הנחמד שפגשנו ביריד בקידלינגטון, וסיפר לי שהוא מיורק וכי מתקיים יריד הגלויות הגדול ביורק. שמו ביל בנט והוא ניראה ונשמע כרווק זקן ואוהב חיים. אמר שהוא מוכן לבוא לבקר בישראל אם נסדר לו בחורה! מתברר שהוא-עצמו לא נותרו לו גלויות ארץ-ישראל עתיקות, שזה התחום שאני אוסף, והוא מייעץ לנו לשוטט סביב ולחזור אליו יותר מאוחר. תחילה חשבתי שזה מעשה אצילות מצידו והשארתי קצת כסף לקנות גם אצלו, לבסוף התברר שאין לו גלויות נוספות בתחום הזה על אלה שכבר ראיתי בקידלינגטון.

עוברים מדוכן לדוכן וזה מאוד מפתה. אמנם תשעים ותשעה אחוז מתוכנן של הקופסאות המסווגות הם מאזורים שונים בבריטניה עצמה, או לפי נושאים: קטרים, מטוסים, צפלינים, פרחים וכדומה, אבל בכל מקום שאנחנו שואלים על "הולי לנד" או "פלשתיין", מוציאים בוכטה של גלויות, לעיתים היא נחבאת בתצוגה עצמה ולא שמנו לב לה. כל הגלויות מוחזקות בעטיפות ניילון שקופות כך שאינן ניזוקות כאשר עשרות ידיים ממשמשות ובודקות בהן. אני מוכרח לומר שהמיבחר לא מי-יודע-מה אם כי יש הרבה. אין ממש גלויות יפות ונדירות. מצד שני, ברוב המקומות המחירים מאוד יקרים, החל משניים וחצי ועד חמישה פאונד לגלוייה, שזה כארבעים שקל, שלא לדבר על היקרות ממש.

אני מחפש שנים רבות גלוייה מסויימת, לא יפה במיוחד, אבל היא היחידה שחסרה לי באלבום הגלויות של נרינסקי, שמכיל 118 גלויות ארצישראליות ושאותו קניתי לפני שנים אחדות אצל פרידל גידלביץ (גידל) בהרצליה, אחיו של הצלם הידוע ומחבר האלבום על יהודי גרמניה, טים גידל. הגלוייה היא מס. 79 ושמה: The Source of Brook Cherith ורואים בה כמה סלעים על רקע השמיים, אפילו אינני יודע מאיזה מקום בארץ הצילום. את צילום הגלוייה צירף לי גידלביץ עם האוסף, שחסרו בו עוד אחת או שתיים, שאותן דווקא השלמתי בקלות יחסית מתוך גלויות שהיו אצלי.

את הגלוייה הזו לא מצאתי, אמנם היו בדוכן אחד כמה נרינסקי אבל לא זו. ואולם ביל בנט הציע לי דרך מצויינת למצוא אותה. בירנטון מכר לי בהנחה, עם שלושת הגלויות, גם את הירחון-העיתון של אספני הגלויות באנגליה, מחודש אפריל, Picture PostCard Monthly, והנה מתברר כי עורך הירחון, בריאן לונד – Brian Lund, יושב באולם המבוא של התערוכה ואפשר לפרסם אצלו מודעה קצרה ובה כתובתי ואיפיון הגלוייה שאני מחפש, והבקשה תופץ בקרב כל המנויים שהם סוחרים ואספנים.

הרעיון ניראה לי מאוד. ובאמת, כאשר יצאנו מהיריד עצרנו אצל האיש הגבוה והנחמד הזה, עשיתי אצלו חתימה לשנה על הירחון, שלושה מיספרים לאוקספורד והשאר לישראל. חשבתי לעשות זאת מרגע שדיפדפתי בירחון, וזאת משום שמופיעות בו גלויות צבעוניות רבות בנושאים שונים, שיכולות להעשיר את אוצר התמונות שלי לצורך עטיפות ספרים, וגם גורמות הנאה. כך למשל, בחוברת אפריל יש עשרות גלויות של קאריקטורות על היטלר וגרינג. מה שהעלה בי את הרעיון לשלוח לו מהארץ את הגלוייה של החייל האוסטראלי המחרבן, ובהיפוך – מוסוליני, שאותה זכרתי מילדותי בשנות מלחמת העולם השנייה, ולאחר כיובל שנים מצאתי אותה בחנות עתיקות קטנה של בחור מוזר במקצת בפינת אחד הרחובות הנכנסים לשיינקין, אינני בטוח אם החנות קיימת עדיין. לגלוייה הזו כעטיפה  רציתי לכתוב רומאן, ועדיין לא התייאשתי. מר לונד אומר שישמח לקבל ממני לפירסום את הגלוייה, וכן ישלח לי את הפרטים כדי שאוכל לנסח מודעה, במחיר כארבעים פני למילה, על הגלוייה החסרה לי.

מבין הרכישות שעשיתי: גלוייה משנות המנדאט המתארת עליית חלוצים בנמל יפו, חמי טבריה הניראים כמו הכנה לציור של גוטמן, סתתי-אבן ערבים בירושלים, קוצרים עם אלומות בשדה ליד ירושלים, וזורק רשת-דייגים על רקע סירות בנמל יפו. חוץ מזה היו עוד שתי גלויות חשובות לי, שרק אחת מהן קניתי, והיא בסדרה שטרם פגשתי, British Official Photograph, ולפי זו שקניתי, מס' 233, הסידרה מחזיקה מאות גלויות, שכולן צולמו בארץ-ישראל (ואולי גם במצרים) בתקופת כיבושה בידי הצבא הבריטי בשנים 1917-1918, ימי מלחמת העולם הראשונה. יש הרבה גלויות, כולן בצבע חום, של חיילים בריטיים, של שבויים תורכיים, של קרונות-רכבת, אבל אותי תפסה אותה גלוייה אחת שהכיתוב שלה אומר:

Troops bathing at Ferrekieh. Palestine

ורואים בה חיילים בריטיים, חלקם ערומים, רוחצים במה שניראה בעיניי טחנת הקמח פרוכיה שעל הירקון, שאותה אסתר מזכירה לא פעם בזיכרונות שלה, ויש לי הרושם שהיא זהה למה שקרוי טחנות או גשר שיח' אבו-רבח, על הירקון. על כל פנים, המקום ניראה לי דומה למראהו בשנות ילדותי במושבה, אם כי כבר אז היה די חרב. צריך לבדוק בספרו של שמואל אביצור על הירקון כדי לקבוע במדוייק את מקומה של פרוכיה.

את מקצת הפרטים האלה אני מסביר לבחור הצעיר המחזיק את הדוכן, וגם שמצאתי בקובץ גלויות ארץ-ישראל שלו את הגלוייה, שיש לי, ממקום הולדתי, "בפרדסי פתח-תקווה".

הגלוייה של פרוכיה עלתה חמישה פאונד שהם כארבעים שקל, ובכך הוצאתי יחד כעשרים פאונד, שהם כמאה ושישים שקל. לא נורא. אם הייתי בא לבד הייתי ודאי מבזבז יותר אבל המסתורית היתה כל הזמן עצבנית בגלל המחירים, אם כי עזרה לי בכל מקום בסריקה מהירה של הגלויות.

הגלוייה האחרת, שאותה לא קניתי, היא מבט מהאוויר על מחנה הגדנ"ע באר אורה בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר הייתי שם שבועיים עם הכיתה בתקופת לימודיי בתיכון חדש, והיו לי משם זיכרונות רומנטיים של אכזבה מנערה בת-גילי, שגיליתי לה את אהבתי אליה, ויכולתי למקם בדיוק, מבחינה טופוגראפית, את המקום שבו ישבנו, וגם את עמדת השמירה שממנה יצאה בלילה בת-כיתתנו דליה כהנוב (לימים פרידמן) ז"ל וצעקה: "אני רוצה את צֶפֶּל! אני רוצה את צפל!" – אבל הגלוייה לא היתה זולה, והאיכות שלה גרועה, ויש להניח שאמצא יום אחד בארץ צילום דומה טוב יותר.

לאחר שמיצינו את יריד הגלויות, וברור שאין צורך לבוא לשם פעם נוספת מחר, אנחנו יוצאים לחזור ברגל למרכז העיר. קצת טועים עד שמגיעים לרחוב היפה והעשיר בְּלוֹסוֹם סטריט, המסתיים מול חומת העיר, ובאחד משעריה היפים, מייקלגאט באר. אגב, כל מבקר חדש בעיר מתבקש ללמוד כי ביורק, גאט ­– Gate פירושו סטריט, ובאר – Bar פירושו שער ולא פאב. בדרך אנחנו עוברים בתי-מלון יפים, אם כי לא גדולים מדי, והם משתלבים באופי של הרחוב היפה. המחירים ­ – מאוד יקרים.

מאחר שלא אכלנו כלום מלפני-הצהריים, ברכבת, אנחנו תופסים כריך רב-קומות של עוף בקארי עם חביתה, ובקבוק קולה-וניל, יש דבר כזה, וממשיכים לצעוד חרף העייפות. נכנסים קצת לתוך העיר עצמה ומקבלים מושג מהסימטאות, מנהר האוֹז החוצה את העיר שבתוך החומה, הסירות וספינות-הטיול שעליו, הגשרים, והכול יפה ומעניין וכל הזמן מחליף-זוויות וגם אפשר לתעות ואיכשהו חוזרים תמיד לאיזו נקודה מוכרת. ויש גם ויכוחי ניווט, כי החומה מקיפה את העיר כמעט בשלוש מאות ושישים מעלות, לבד מפתחים אחדים היכן שעובר אחד הנהרות. אבל בעיני המסתורית, לפעמים, כל קיר בחומה הוא אותו קיר! אך למען האמת גם אני טועה לא מעט וכך עד ליום האחרון. לב העיר הוא פשוט מבוך, וזה גם יופיו.

יורדים לגדה המזרחית של נהר האוז, מגשר אוזגאט, והולכים ברגל לכיוון המלון. לערך לפני הגשר של בישופגאט סטריט אני מסתכל שמאלה והנה מתנוסס לו על גבעה מגדל קליפורד, קליפורד גאט, שכמובן מיד רציתי לגשת אליו אבל המסתורית עייפה מדי ואנחנו ממשיכים עד נקודת המפגש של האוֹז והפוֹס, עוברים את הגשרון, שיכול גם להיפתח למעבר סירות גבוהות, עוברים על פני קיר זכוכית גדול, לצד מערב, שמאחוריו מסתתרת "בריכת השחייה" של המלון, שניראית כאמבטיה גדולה, ועולים לחדר. שותים קפה עם ביסקוויט סקוטי טעים של המלון. המסתורית הולכת לנוח ואני מיד מחליף לבגד-ים ומשקפי-שחייה ויורד למטה, לשחות.

לא לפני שאני ממלא, בשמי ובשם המסתורית, טופס שבו אני מצהיר שאני בריא, יודע לשחות, יודע שאין השגחה בבריכה ויודע היכן ללחוץ על כפתור המצוקה בעת הצורך. כמו כן אני מקבל מיספר קוד, 7402, שרק לאחר שמקישים אותו אפשר לפתוח את דלת הכניסה היחידה לבריכה. חם מאוד בפנים. אין שירותים ואין מקלחות. רק שני תאים להחלפת בגדים, קומות אחדות של מגבות טריות וריחניות, כיסאות וכורסאות גן. הבריכה ניראית כמו עוגב שמתפרש בעיקר לצד ימין, לא סימטרית, מעוגלת בקצותיה, כולה אולי שלושה-ארבעה מטר על שנים-עשר מטר, חצייה עומק של מטר ועשרה וחצייה מטר ושמונים סנטימטר. אחרי שחייה של כמה בריכות, המים ממש חמימים. הבריכה אמנם קטנה אבל אני לגמרי לבד. לבד? לא בדיוק, קירות הזכוכית שלה גובלים מצד אחד בפואייה ובדלפק הקבלה של המלון, ובזווית – עם חדר-האוכל שהוא גם המסעדה של המלון, ורק קיר הזכוכית המערבי פתוח חשוף החוצה. בקיצור, אמנם יש וילונות אבל למעשה כל מי שמסתובב בבריכה חשוף במידה מסויימת לאורחי המלון שמחוצה לה.

לא שחיתי בבריכה מאז ראשית החורף, כאשר החלו הגשמים ושמחה חדל לחמם את הבריכה שלו בכפר-שמריהו. ואני אומר לעצמי שהזדמן לי התענוג לשחות, אחרי הפסקה ארוכה, דווקא בביקור בעיר שבה כמעט בדיוק לפני 813 שנים, שרפו המקומיים את היהודים בקליפורד טאואר הלבן, שאותו ראינו לשמאלנו בדרך למלון לפני שעה קלה. אני שוחה כארבעים דקות. עדיין בכושר, ועולה למעלה לחדר ועוד מספיק לישון שעה קלה.

בערב אנחנו שואלים במלון על פאב או מסעדה שהם ממליצים לארוחת-ערב, והם אומרים שמרחק כמה עשרות מטרים שמאלה, ברחוב פישרגאט, יש פאב נחמד בשם מייסון ארמס, (השם ניתן לו ודאי מהתקופה שהבנאים היו גילדה רצינית מאוד ומהם צמח מיסדר הבונים החופשיים).

נכנסים לפאב, באמת נחמד. אני לוקח בירה מקומית גדולה בשם טֶטְלי, בדיוק כמו השם של התה המפורסם. טעמה מריר קצת וחריף אבל בהחלט ערב לחיך. לוקח גם סוֹרְד פיש, דג החרב, אמנם לא בעטיפת קז'ון, שאז הוא טעים ביותר, אבל גם כך היה אכיל יחסית לדג בְּארץ שאינך מכיר את דגיה, ועימו פלטה ענקית של צ'יפס ספוגי-במקצת, ירקות מאודים, שעועית חמה במיץ עגבניות, ועוד תוספות מתוספות שונות. המסתורית לוקחת קידני פאי. היא אוהבת את זה. הכול יחד עולה כארבעה-עשר פאונד, עם השתייה, בירה קטנה גם למסתורית, בהחלט לא יקר.

לידינו מצרפים שולחן של צעירים וצעירות. לפי האנגלית הברורה שבפיהם, חלקם איטלקים. כולם שותים בירה בכוסות גדולות, בתוך השעה שישבנו כבר הגיעו לסיבוב שני, הגברים, גם הבחורות שותים ומעשנים, עם זאת נשמעו מאוד תרבותיים ומשכילים, והשיחה רצינית. אמנם, הבחורה היפה ביותר שישבה שם, ופניה אליי, דיברה חלק ניכר מהזמן בפלאפון שלה. הם התבדחו בעיקר על ההורים שלהם, על מוסד הנישואים, וניסו להישמע כמי שחושבים שכל הנושא כלל לא איכפת להם, ובחיים הם לא ייכנסו למלכודת הזו שבה תקועים ההורים שלהם, בייחוד האימהות.

אחרי הארוחה אנחנו מרגישים צורך לטייל עוד קצת וחוזרים לכיוון המלון וממשיכים בפישרגאט סטריט עד שמגיעים לחנות משקאות קטנה בפינת רחוב, מימין, המתחבר לפישרגאט, ובחנות בחורה לא רזה מוכרת בירה, יינות וממתקים. אנחנו שואלים אותה על בירה מקומית והיא מוציאה לנו בקבוק של "בלאק שיפ", כבשה שחורה, ומספרת על שני אחים שהאחד מהם נחשב לכבשה השחורה משום שעזב את השותפות בברוארי, בבית מיבשל השיכר המשפחתי, ופתח לעצמו ברוארי חדש. היא מציידת אותנו גם בעלון על אודות ההיסטוריה של הבירה היורקשיירית הזו, ואנחנו חוזרים עם בקבוק מאוד דיקוראטיבי, שניקח אותו איתנו לירנטון ונטעם בתנאים נוחים יותר מאשר החדר במלון.

חוזרים למלון, מסתכלים קצת בחדשות בטלוויזיה על המלחמה בעיראק, והולכים לישון. אני ישן מעשר וחצי בלילה עד שבע בבוקר.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

בארץ עצלתיים

או

ספר האופטימיות

תל-אביב, 2000-1982

[לא הופיע מעולם בספר מודפס]

פרק שביעי

בגן העדן: "ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא התבוששו."

נדודים מציץ בשירותים. מה יש לו נגד

 שמנפוצקלה? פג"א (מה שהבטחתי).

רני לא ידע מה לעשות מרוב בושה. אילו היה כובע על ראשו, היה מושך ומוריד אותו עד עיניו כדי שלא לראות. מאחר שלא היה לו כובע, הסב ראשו והנה –

כו-לם עירומים!

אבבטן, שהכרס הגדולה שלו התנודדה באוויר החופשי (עליה כתובת-קעקע: "אני אשכנזי גאה!") ובשיפוליה זין רחב אך קצר וזוג ביצים ענקיות, אמר בשיא הפשטות:

"רני, מדוע אתה לא מתפשט?"

"אבל הסופר אבבטן, אין לי בגד-ים!"

"אתה עוד לא רגיל לעצלתיים. מה יותר טבעי מלהיות עירום? כך הלכו בני-האדם בגן-עדן! כתוב בתורה שאדם וחווה היו ערומים ולא התבייששו. עוד לא למדתם 'בראשית'?"

"מה פתאום מהתורה?" אמר רני, "כאן פשוט מחנה נודיסטים כמו שמראים מאוחר בלילה בטלוויזיה ואבא שלי מסתכל בזה כל לילה! – ואימא שלי..."

אבבטן טפח על בטנו. "נודיסטים! – הצחקתני! – מה אתה חושב לך, שאנחנו כמו אבא שלך שאוהב לראות סרטי עירום? שאנחנו מחקים את האופנה הקלוקלת והרקובה שמגיעה אליכם מאירופה? בשום אופן לא! ארץ עצלתיים היא גן-עדן עברי עלי אדמות ואנחנו, בני-האדם של גן-העדן, מתלבשים על פי האופנה של גן-העדן – – – בלי! כך התלבשו אדם הראשון וחווה אימנו. תקרא גרשם שלום. גן-העדן זה המצב הפאראדיזי, לפני החטא הראשון, לפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע, לכן אין בו עדיין מותר ואסור – "

"ואין מלתחות?"

"מלתחות? בשביל מה? הלא מהתנ"ך כתוב ללכת עירומים ולא התבייששו, וזה גם בריא, אוויר צח, שמש, שיזוף –

"ביצה מאווררת – לבריאות עוזרת! –

"פיטמה מזדקרת – את הראייה משפרת! –

"טובה רוח פרצים בסדק – מאצבע על ההדק! –

"מים, ירק, מלוא הגן – עושה חיים הדגדגן! – "

וכך היה עומד שם וממשיך לדקלם, ראשו גדול כדלעת, גבותיו צהובות, עיניו כחולות-מימיות, והשאר – אתם יכולים לתאר לעצמכם, בטן-דלעת בלי מכנסיים עם כתובת-הקעקע האשכנזית! –

אבל רני הנבוך קטע את החריזה העליזה: "ולא מתביישים?"

"הלא כתוב במפורש ב'בראשית': 'ולא יתבוששו'! – מה יש להתביישש? אזרח של עצלתיים אין לו שום דבר להסתיר – לא ממס-הכנסה, לא מאישתו, לא מפילגשו ולא מהשמיים. ומה יש יפה בעולם יותר מהגוף האנושי? – "

אם רק לא היה ניראה כהיפופוטם או דלעת, רצה רני לענות למראה בטנו המתנודדת וכפות רגליו הענקיות של הסופר, אך הוא ידע שזה לא מנומס.

"לא צריך ליאונרדו דה-וינצ'י ליצור יופי מושלם של בחורה, זה בא מעצמו, מהטבע! כל פְרחה היא פלא מהלך על שתיים, יצירת אמנות! ואצלנו לא מוזיאון, מותר למשש אותן כאוות נפשך – "

רני שתק, התפשט ומיד קפץ למים, הוא שחה קצת וליקק הרבה גלידה. זאת היתה גלידה, איזו גלידה! באמצע החורף, בבריכה מחוממת, ביום שמש מקסים, אביבי, ללקק גלידה פריכה כזו, עם אגוזים טריים וצימוקים, ופיסטוקים, ושבבי-שוקולד, טעם גן-עדן, ממש חלום!

בשעת השחייה נגע מדי פעם בציצים של בחורות ורודות וגם שוקולדיות ששחו מולו והן לא כעסו, להיפך, אחת מהן עם משקפי-צלילה וכובע ים ורודים עצרה והניחה לו למצוץ קצת מהפיטמה הנהדרת והחומה שהתחדדה לה בקצה השד הגדול שלה וגם ליטפה את תלתליו והידקה אותו אל גופה החשוף במים. רני הרגיש נמס יותר מהר מגלידה.

היו במים השקופים בחורות שטוחות-חזה או כאלה ששדיהן שטוחים כשקיות ריקות. היו במים השקופים קשישות בעלות שדיים שמנים למדי ורכים או כבר קמוטים. אבל אף אחד לא נרתע מהן ולא חיפש דווקא את השלימות. כו-לם ליטפו את כו-לם ונגעו בכו-לם בבריכה הצלולה. ילדות נגעו בגברים ואפילו בבעלי הכרס ובקירחים, ואלה ליטפו ודיגדגו אותן, נשים מבוגרות חיבקו בחורים צעירים והתנשקו איתם עמוקות – וכו-לם היו ערומים ולא התבוששו ואפילו זימזמו את הפזמון העצלתיימי:

מבית אבות עד גן חובה

נרטב הגוף באהבה!

וכל אשר נפלט – טעות!?

לא, רק כמו הפטשי – לבריאות!

כאשר יצא רני מהמים כבר הרגיש את עצמו טבעי כל כך שלא הופתע למראה הנשים, הגברים, הילדות והילדים שהיו שרועים על כסאות-עצלתוח, מתנמנמים ומשזפים עצמם בהתמכרות, גב, בטן, תחת, ציצי, בולבול, דגדגן, ולרבים מהם כתובות-קעקע במקומות מוצנעים: "אני ספרדייה גאה!" – "אלוהים לא גר כאן!" – "תגי ודל! [תגעי ויגדל!]" – "אני עצלן גאה!" – "אני אוהב בתוסיק!" – "אני אוהבת ילדים!" – "בא לי!" – "אני מוסלמי!" – "מאונן מוסמך!" – רוב האנשים היו אמנם שמנים למדי, אך ניראו יפים, גם הזקנים. לכו-לם היה עור שזוף, בריא, ובלי הכתמים הבהירים שמותירים בגדי-הים על הגוף.

אבבטן, שרוע על כיסא-עצלתוח, שלף מכיס מכנסיו שעל הדשא צרור דפים ועיין בהם. "נו, איך היה? אצלנו אין הטרדה מינית! לכל היותר משפריצים או מתלחלחות במים. האהבה נולדה חופשית ובכל מקום היא כבולה באזיקים, לא אצלנו! – אוי ואבוי," הפך דף ומילמל, "אני מקווה שלא קיבלתי פג"א חדש!"

"היו איזה פיגועים?" שאל רני.

"לא, פג"א באל"ף. אני עובר עכשיו על החומר למדור 'מכתבים למערכת'."

"אתה עובד?"

"אם לשכב ערום בכיסא-עצלתוח בדשא ולהשתזף ליד בריכה מצופה גלידה – נקרא לעבוד, אז כן. אני רק מקווה שאיזה פג"א לא יקלקל לי את התענוג שבעבודה. תיראה: 'העיתון שלך מקסים.' – 'תודה על העיתון הנהדר.' – 'בתור חבר ועד הכיתה הצעתי לקרוא מדי שבוע שני דפים של המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים'. הילד הכי שמן קורא וכל הכיתה צוחקת!' – "

"מה זה פג"א באל"ף?"

"רני, גרד לי קצת גלידה מדופן הבריכה. אני צמא מאוד וגם נעשיתי קצת רעב. אחר-כך אסביר לך."

"אבל איך להביא לך את הגלידה?"

"במרית. הכף השטוחה עם ידית שהטייחים מטייחים בה קירות. אתה לא מבין? שפאכטל! – תמצא שם דלי מלא מריות מנירוסטה להביא גלידה לאנשים היושבים מחוץ לבריכה. השם מרית באמת לא מוצלח. יותר טוב מרחנית או טיחנית."

רני דילג על הדשא אל הבריכה כשהוא ערום לגמרי וחש עצמו חופשי ומאושר כאילו נולד בארץ עצלתיים והוא לובש את בגדיו היפים ביותר. כאשר חזר עם המרית המלאה גלידה, אמר:

"הסופר אבבטן, גם אני רעב, אבל על הגלידה אני כבר לא יכול להסתכל וגם הציצים כבר עושים לי הרגשה של גבינה."

"מה מתחשק לך לאכול?"

"המבורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב אדום ורוטב לבן ומלפפון חמוץ חם חתוך דק עם צ'יפס ואוראנג'אדה קרה."

"שתי קומות?"

"שתי קציצות."

"יש לך תיאבון! – אני גאה בך. העצלתנים ישמחו מאוד להעניק לך את אזרחות הכבוד של ארצנו."

הוא נתן לרני חמישים עצלים והסביר לו איך להגיע למסעדת השירות-העצמי בכניסה לבריכה וביקש ממנו להביא שתי מנות כאלה, שמאוד מצאו חן בעיניו. "רק תשגיח היטב שלא תחליק על הרצפה הרטובה!" הזהיר את רני כששפמו החום הקצר נוטף גלידה ורודה, "ושלא יטפטף לך קטשופ על הפישיק כי תיכף מישהי תרצה למצוץ לך אותו!"

"אז אני ישים חרדל..."

בפני מר דונאלד שוויסק-עופותצקי, הטבח והמנהל של מסעדת השירות-העצמי בבריכה השייכת לרשת העצלתיימית "עצל-בורגר", עמד רני ערום ויחף על הרצפה, שאמנם חוממה. אך נעשה קצת קר, והוא היה צריך לשירותים. הוא שאל איפה, הראו לו. הוא צעד לשם חופשי ומאושר, התבונן בציורים היפים על הקירות שתיארו מהצד האחד פנים חמוצים של ילדים הסובלים מעצירות, ומהצד השני את האושר על פני ילדים שיש להם פעולת-מעיים רגילה עד מואצת. רני פסע ברוב עניין, כמסייר בתערוכה במוזיאון, ופתח דלת אחר דלת בכיוון שהראו לו, עד אשר –

פתאום –

פתח דלת וראה חושך! חושך-שבחושך כמו הפסקת חשמל –

ומי ניצב מאחורי הדלת? –

בכומתה שחורה כשולי קדרה?

כשולי קדירה, מהפיח. רני ידע שבמקור הכומתה כחולה!

נדודים –

אלא מי?

והוא שחור כולו, גם הפיג'אמה, ולא משיזוף אלא מהחושך שבתוכו עמד, והזיעה הסריחה ממנו כה חזק עד שהיה לה ריח של שמרים, ורני חשב שאולי כך הם אופים לחם בארץ אהש"ן, ומה שבטוח שהם לא ראו מימיהם דאודוראנט.

"שלום רני. באתי להציל אותך מארץ עצלתיים. העצלתוחים יאכילו אותך גלידה עד שימס לך המוח, והשכל גם! העצלתוחים ישכנעו אותך ללכת עירום עד שכל אחד יצחק ממך ברחוב ויחשוב שאתה משוגע, ומטומטם גם! מי שהעצלתוחים עוקצים אותו, מי שנדבק בחיידק העצלות שלהם – נעשה חולה במחלת הבטלנות ולא יהיה מסוגל לעבוד לעולם חוץ מאשר בללקק גלידה ובלמצוץ בני-אדם ובסוף יישאר בלי כסף, גם!"

"מה רע בללכת ערום? מה רע בגלידה? מה רע בלמצוץ? – 'ויהיו שניהם ערומים, האדם ואישתו, ולא יתבוששו,' – זה פסוק נהדר מן התורה, גם הסופר אבבטן חושב כך!"

"אל תזכיר לי את הנאד הנפוח הזה!" צעק נדודים השחור, העטוף לילה. "את השק המפוטם הזה! את אלוף המעיים המהלכים על שתיים! את השמנפוצקלה המאוהב-בעצמו! את בעל הקורקבן הגדול כישבן! את בעל הנחיריים שתחילתם בקרביים! את סופר הנירדמים הזה, את מרדים הסופרים הזה, את החנפן השמן השוכב שם ליד הבריכה, אותו, את אנבל ציצקי-תוחעס, את קארין תוחעסצוצקי ואת המאדאם ניבה צביטותצקי – "

"מה?"

"לפוצץ! לפוצץ!"

"מה אתה צועק כל כך, נדודים? אולי אתה סתם מקנא?"

"במי?"

"בעצלתוחים."

"אני? מדוע?"

"אולי מפני שאתה סובל מנדודי-שינה?"

"אני?!" הרים נדודים קול איום ונורא, "אורח-כבוד מפורצץ שכמוך! איך אתה מעיז לומר זאת, עליי, וכבר פעם שנייה!" והוא שלח יד להפליק לרני סטירה חזקה, אך רני לא טיפש, הוא מיהר לסגור מול פניו את דלת חדר-השירותים בטריקה אדירה –

ובבת-אחת נעלם החושך, ועימו נדודים. ונעשה אור. אור גדול.

אתם חושבים ודאי שעכשיו מתעורר רני, בחדרו שבבית, מפני שטרקו דלת בדירת-השכנים או הפילו טיל סקאד על תל-אביב, באמצע הלילה –

אך לא. עם חמישים עצלים בכפו (רציתי לכתוב – בכיסו, אבל אין לו בגד לשים בו כיס), הוא לא יוותר על מנת עצל-בורגר שתי קומות בלחמנייה עם רוטב קטשופ ורוטב אלף האיים, ומלפפון חמוץ חם חתוך דק וצ'יפס ואוראנג'אדה קרה. לא. לא ולא. לא ולא ולא ולא ולא.

הסופר אבבטן בן-עצל לעס בנחת את העצל-בורגר שתי קומות בלחמנייה עם שני מיני רוטב וצ'יפס, קינח באוראנג'אדה קרה, מחה שפמו, פיו וגבותיו הצהובות במפית-נייר ורודה-מתוקה והניח את המגש על הדשא.

רני עקב אחר מפלי הבשר, קפלי השומן והקורקבן הבולט. לבסוף הרהיב עוז בנפשו ושאל: "הסופר אבבטן, אתה עצמך אף פעם לא שוחה בבריכה המלאה ערומים?"

"שוחה? – ועוד איך אני שוחה, ידידי הצעיר! – כל החיים אני שוחה! – שוחה נגד הזרם! – נגד המקובלות! – נגד! – יחידי! – במעלה הזרם! – בניגוד לזרם! – מחיר כבד אני משלם על כך... אבל מי שהקדיש את חייו לכתיבה, אל לו להירתע מפני כל כישלון או אכזבה!"

והוא טפח על בטנו השעירה, ניער שניים-שלושה פירורי-לחמנייה שנאחזו בקורקבן, והמשיך: "בשביל להיות סופר מספיק אפילו אחוז אחד של כשרון, בתנאי שיש לך תשעים ותשעה אחוז של התמדה ועקשנות, למשל, שלא להיעלב אם מחזירים לך. אבל, אם אתה פג"א רע באל"ף – "

"תגיד סוף-סוף, מה זה פג"א רע באל"ף?"

"ראשי-תיבות: פלאגיאטור, גראפומן, אפיגון."

"פלאגיאטור זה עוד תנין באל-חמה כמו אליגאטור?"

"פלאגיאטור זה גנב ספרותי. לגניבה ספרותית קוראים – פלגיאט. למשל, ילד שמעתיק שיר של ביאליק או של אטלס ושולח למוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שהעורך לא יודע של מי השיר באמת."

"וגראפומן זה גראף כמו שסבתא אומרת – גראף פוטוצקי?"

"גראפומן זה מי שחולה במחלת הכתיבה, גראפומניה, התשוקה לכתוב שירים וסיפורים, בלי שיש לכותב שמץ של כישרון. למשל, קורא שכותב דברים טיפשיים ומבולבלים ולא מפסיק להציף בהם את מערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שהוא גאון ספרותי וכי מי שלא מדפיס את דבריו הוא רשע ומטומטם. אנשים שולחים שירים דביליים וגסים למערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים', ואחר-כך משמיצים את העורך!"

"ואפיגון? אפיפיור או הגמון?"

"אפיגון הוא חקיין ספרותי. מי שכותב שיר או סיפור כמו שכותב ביאליק או אטלס ושולח למערכת המוסף התרבותי של 'ידיעות עצלתיים' וחושב שאם השיר שלו הוא כמו של המישהו האחר אז הוא ראוי לדפוס. כאילו העורך לא יודע שזה סתם חיקוי, אפילו אם נכתב בעברית לא פחות טובה מביאליק או אטלס."

רני התחיל לפהק.

"החטא האחרון הוא הפחות חמור כי כאשר מחקים משורר או סופר ידוע אפשר להגיד שמושפעים ממנו, ויש סיכוי שיום אחד הכותב ישתחרר מחיקויים ומהשפעות, וימצא את דרכו המיוחדת, שהיא כמו טביעת אצבעות שהיא רק שלו. סופר טוב הוא מי שבכל משפט שהוא כותב תכף מרגישים שזה הוא."

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, צר לי... עיתונך, בעל הפוטנציאל הגדול, הופך לימני יותר ויותר, עד שהוא מתחרה כבר עם ערוץ 7.

צר לי על כך. צר לי עליך.

א. י.

(מצביע חד"ש בבחירות הקרובות, כמו במערכות הבחירות הקודמות)

ואגב, אתה מהלל את נתניהו, שבעבר בזת לו. נסיעתו לפריז היתה ביזיון לאומי ויקר מאוד. הוא לא שווה את 170 אלף הדולרים מקופת הציבור. ולמה הוא לא הצטרף לבנט וליברמן? או למה הם לא הצטרפו אליו? האם חבורת לאומנים עלובה אינה יכולה להסתופף יחד? כמובן שלא. והציבור מטומטם והציבור משלם.

אהוד: "חדשות בן עזר" איננו "ימני" – אלא מתבונן בדרך-כלל במציאות בעיניים פקוחות. הוא פתוח לבעלי דעות רבות ומגוונות, אבל נתקל בשתי תופעות:

 האחת, בעלי דעות "שמאליות" אינם מרבים לפרסם בו, חרף היותם רצויים בו, וגם עליהם לא תהיה עליהם שום צנזורה, לבד מצנזורה על עילגות לשון וחשש להוצאת שם רע. אבל הם אינם מפרסמים אצלנו, אולי מפני שעיתון "הארץ" פתוח בפניהם [וסגור בפנינו] – ואולי משום שקשה לכותבים "שמאליים" כמוך להתמודד עם המציאות ולראותה בלי דעות קדומות, כפי שאכן כותבים במיומנות מרבית המשתתפים הרציניים במכתבנו העיתי.

נכון, בשעתו הייתי ביקורתי ביותר כלפי נתניהו ואפילו כיניתי אותו במאמריי בשם – הז'וליק. ואולם הדרך בה הוא מנהיג את ישראל בשנים האחרונות שינתה את הערכתי אליו, כולל תמיכה גמורה במסעו האחרון לפריס. לכן גם אצביע כנראה בבחירות הקרובות לליכוד, כדי שהוא יוכל להרכיב את הממשלה הבאה.

אין לי אמון בהרצוג ובליבני. אבל אולי יוכלו להיות שותפים סימפטיים לקואליציה עם הליכוד – נגד סחיטה של המפלגות הקטנות, ובעיקר של ש"ס והדתיים.

ובאשר לך, צר לי עליך. איך אפשר להיות כל כך לא חכם?

* סופר נידח שלום, תודה לך שהבאת מדברי "הבן של גולדמן״, כמה מרגש היה לקרוא את דבריו. כמה חשובה הפרספקטיבה בקשר לביטוי ״נאצי״ על כל גרורותיו הנהוגות בידי ״סופרים ואנשי רוח״.

תודה נוספת לאלי מייזליש , אני תמיד נהנה לקרוא את הדברים הכל-כך פשוטים ומדוייקים שלו.

בברכה

משה בן ברוך

* אהוד היקר, התרגשתי מאד לקרוא את דבריו של "הבן של מיכאל גולדמן": "עמוס עוז, אתה בור ועם הארץ"

את דבריו הנחרצים על זוועות הנאצים  ועל גבורתם האמיתית של שורדיה בכלל ואביו בפרט, זו שהתחילה בתום המלחמה, יש לשים מול פניהם של מי שמעז בימינו להשוות כל דבר, קשה ככל שיהיה. בארץ או בעולם, למכונת ההשמדה הנאצית.

בברכה,

הניה מליכסון

* אהוד יקר, בהמשך לשיחתנו הבוקר [15.1], אני מבקשת ממך להשמיט את המילה "אוטיסט" מרשימתה של תקוה וינשטוק "מגדל ג'י", מגיליון 15 בדצמבר 2014, ובמקום "אוטיסט" לכתוב "בנה המיוחד".

 כמו כן, בציטוט האחרון, ב-4 שורות לפני הסוף, כתוב: "על עלם כמותך / לא יהיו לעולם." שלושת המילים "לא יהיו לעולם" – לא נכתבו בספר – ובמקומם נכתב: "המבקש להיות."

אודה לך אם תדאג לתיקון המעוות בהקדם למען הדיוק בציטוט מספר השירים.

בתודה ובהוקרה,

עדנה מיטווך-מלר

לתקוה וינשטוק היקרה, אני מאוד מבקש ממך לבדוק היטב כל רשימה שאת שולחת לי, כי לעיתים קרובות, וחרף העניין הרב שהן מעוררות – עליי לתקן בהן שגיאות ושיבושים קשים, ועדיין נותרים בהן כאלה שאינני יכול לדעת שהם שגיאות, ואז את מעמידה אותי במצבים מאוד לא נעימים כמו במקרה הזה.

אהוד בן עזר

* העיקר להשמיץ את נתניהו ולגחך את ישראל. ציטוט מהמכתב העיתי: בקצת הגזמה ניתן לומר כי אילו נתניהו היה קורא ליהודי גרמניה אחרי "ליל הבדולח" לעלות לארץ-ישראל – היו תוקפים אותו ב"הארץ" על כך שהוא פוגע בכבודו של הר היטלר, שכאילו אינו יכול לשמור על חייהם של יהודי גרמניה!

מוטי הרכבי: ואני מוטי, כישראלי אני בוש ונכלם מהתנהגות התקשורת הישראלית בכלל ו"הארץ" בפרט. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר של ישראל (נכון לא של זבלבלי התקשורת) ולכן כל פגיעה בו (והפעם כפי שהתברר לא היתה פגיעה כלל, חוץ מאשר במוח החולני של כמה זבלבלים) היא פגיעה בכולנו.

* אריק ברהום: לאור המצב, האם לא מתבקש להעיר את יהודי התפוצות, ובמיוחד צרפת, מהטראנס שבו הם חיים, ולקרוא להם לעלות ארצה, למדינת העם היהודי?

האם צריך לבקר את נתניהו שקרא להם לבוא ארצה?

והאם ה"פוליטיקלי קורקט" ביחסינו עם צרפת – עדיף על הסתרת האמת אודות צרפת ערש
האנטישמיות (ע"ע דרימון/משפט דרייפוס) וקריאה ליהודיה להציל את עצמם ולבוא ארצה?

ומי אמר (והוכיח) שהשואה היא אירוע חד-פעמי ולא עלולה לחזור בוורסיה אחרת?

* גאונות מקומית של סופרת "הארץ" איריס לעאל [18.1.15] – "...אבל האנגלים הם הרי אימפריה של קומדיה ועכבות מיניות, ומול נושאים טעונים כקנאות דתית ושריפת ספרים הם מפעילים שתי אסטרטגיות עיקריות: הדחקה והומור. עד מהרה אזלה האמפתיה, הם מאסו ברושדי, שהרוויח מיליונים ממכירת ספרו, אך זכה לשמירה ממשלתית הדוקה ויקרה והבדיחות על חשבונו שיגשגו."

* אהוד: כבר חלפו ימים אחדים מאז ראיתי את הסרט "רפסודיה בולגרית" ועדיין אני זוכר וחי את מרבית הסצינות, והוא אינו מרפה ממני, כאילו אני הייתי שם.

 מומלץ.

* מתוך היומן בירנטון, אוקספורד. 26 באפריל 2001. שבת. מתוך מכתב שהתקבל מבן-דודי עמנואל בן-עזר בישראל:

בקשר למה שביקשת בנושא אמרות כנף בערבית שהיו שגורות במשפחה, הרי כמה מהן, אך צריך שדובר ערבית יערוך הגהה.

העיר שכם הידועה כנבלוס היתה נחשבת לעיר מלאה הומואים. הם נהגו להסתובב ברחוב בזוגות אחוזים זרת בזרת. דוד ברוך שלנו היה קורא לזה "טיזן פי לבס" לבטא כמו טיזן בסגול פי בחיריק לבס בקמץ. פרוש מילולי: "שני ישבנים בתוך לבוש אחד."

אמרה אחרת היתה: "מן תחת איל סורמיה." לבטא: מן בחיריק, תחת בקמץ ושווא וסורמיה – סור כמו סור ממני, ומיה כמו שם הנערה מיה. הפרוש המילולי הוא מתחת לנעל הבית. הכוונה היתה שאם הבעל הוא מן תחת אל סורמיה – אז הוא נמצא במרווח הצר שבין סולית נעל הבית והריצפה.

לבעלת האוב (ידידתו של שאול המלך...) דוד ברוך היה קורא "בלעת אל זֶבּ" – שפירושו בולעת הזין.

אני חושב שזה מספיק להפעם, כאשר איזכר בעוד פנינים, אכתוב לך עליהן.

* "הטור של סייד קשוע יצא לחופשת התרעננות קצרה ויחזור בקרוב." הארץ מוסף שבועי, 16.1.15.

ומה נעשה בינתיים בלעדיך, סייד קשוע? מי יאמר לנו מדי שבוע מה מוסרי בהתנהגותנו ומה לא, ואיזה עוולות אנחנו [שהננו הרוב במזרח הקרוב!] – עושים ועשינו לערבים? וגם כמה קשה לסופר ערבי-עברי-יורד עם אישה ושלושה ילדים קטנים [שמדברים עברית-ערבית-אנגלית] – להיקלט בארה"ב? אולי תתייעץ עם אנטון שמאס? שמעתי שמאז שירד לארה"ב הוא הפך שם לאחד מגדולי הסופרים.

* מרק הסנר: קראתי, כתמיד, בעניין ובעיון את גיליון 1011 ואת הגיגיהם של החסידים כולל השוטים של נתניהו.

אני חותם בשתי ידיי על כל הנאמר על אובמה, על עיתון "הארץ" וכתביו, על הפוליטיקה הצרפתית ועל האנטישמיות שם, וכמובן גם על הטור "אבל ישראל מבודדת". אני מסכים גם שביקורו של נתניהו שם, כולל בבית הכנסת, היה חיוני.

אבל: להגדיר את הביקור שהוא מקור לגאווה לאומית? הגזמת אדוני הכותב. ציפי לבני מדברת כ"אנטי ציונית"? הגזמת, הכותב, בגדול! בן כספית לא ישן טוב בלילה אם קורא של "מעריב" לא יקרא יותר את טוריו? ממש לא.

ושתי הערות לסיום: ראשית, לפני שמי מהחסידים דלעיל יקרא לי "סמולן" ותומך חמאס הנני להצהיר שמעולם, מאז בחירות 1959 לא הצבעתי למפלגה שהיתה שמאלה מ"חרות" ההיסטורית על כל המשתמע מכך.

ושנית, מאחר שבין הכותבים הקבועים ישנם כאלה שכדי ללעוג למי שאיננו מסכים עם דעתם בוחרים לקרוא לכאלה בשמות משפחתם טרם עוברת שם המשפחה, הריני לחסוך לכם את הטרחה שבחיפושים: מותר לכם לקרוא לי בשם קרצנשוויג, גם אם הסיפור על מקור שמי הוא מומצא.

* עוד מהגיגיה המטופשים של גברת אווה אילוז, פילוסופית הבית של עיתון "הארץ" – שאינה יודעת עדיין באיזו מדינת ישראל היא חיה:

במדינה ביטחוניסטית [ישראל] לא יכולות להתקיים הפגנות סולידריות המוניות כאלה, כי אחרי שהיא יוצרת פחד היא מכפיפה את זכויות האזרח לזכויות המדינה ומייצרת אפתיה בקרב אזרחיה. האזרח מבין ויודע בליבו שזכויותיו כאדם אינן חשובות למדינה. אם כך, הימין הישראלי מוכר לנו שקר גדול ממדים: פוליטיקת הפחד שלו אינה חזקה, אלא חלשה; אינה מאחדת, אלא מפלגת. וחשוב יותר: פוליטיקת פחד אינה יוצרת פטריוטיות, מפני שסולידריות שנוצרת מתוך פחד אינה סולידריות אמיתית. סולידריות אמיתית נובעת רק משותפות ומטיפוח ערכים משותפים. מהם ערכים משותפים? רק ערכים אוניברסליים. הולנד יכול לעמוד עם כיפה ויהודים צרפתים יכולים לשיר בכל לבם את ה"מרסייז", מכיוון שגם הוא וגם הם שותפים לערכים אוניברסליים. רק ערכים אוניברסליים יכולים לגייס ולאחד. פטריוטיות אמיתית שמתמשכת לאורך זמן ומאחדת את כל הפלגים של מדינה יכולה לנבוע רק מאוניברסליזם.

מתוך "הארץ", 16.1.15. אווה אילוז: "ביטחוניזם" של ישראל אינו התשובה; צרפת לא נכשלה."

אהוד: אז מה היא עושה כאן, האישה ההזוייה הזו? – שתחזור לצרפת לשיר את ה"מרסייז" ולהיות שותפה לערכים האוניברסליים – ורק שתיזהר לא להבליט את יהדותה ברחוב, פן איזה מוסלמי יתאנה לאישה יפה כמוה ויפגע בתומתה האוניברסלית.

* אנחנו מחמיצים מלפפונים קטנים גם בחורף, בשמש על אדן החלון, למרות שזה לוקח יותר ימים. במכולת השכונתית שלנו ראינו מגש מלפפונים קטנים עטוף כרגיל ניילון דק שקוף, אלא שעליו מדבקה צהובה: "תוצרת נכרית".

כמובן שלא קנינו. שייחנקו להם עם תוצרתם הנכרית – שומרי השמיטה המתעללים בחקלאות הישראלית.

* שלום אהוד, לא עזבתי את ישראל בגלל המצב הביטחוני. כמהנדס אווירונוטי נמאס לי להרגיש נחות לעומת ה"הי טק", שבישראל זה רק אלקטרוניקה ומדעי המחשב. אז כשגמרתי את הדוקטורט וקיבלתי הצעת עבודה מסטארט אפ מעניין בבוסטון, הלכתי על זה.

יש לי שתי בנות, אחת בבוסטון והשנייה איתנו בנובה סקוטיה. חשבתי לרגע ברצינות על אמירתו של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל היא המקום הכי בטוח ליהודים. לצערי הרב מאוד,  אין זה כך וזה לא עומד במבחן המציאות. כתוצאה מהמדיניות המופקרת של אוסלו ושל הבריחה מלבנון – נוצר מצב שבלחיצת כפתור יכולים מטורפים כגון חסן נסראללה מהחיזבאללה ומשעל מהחמאס להנחית טיל על ראש כל ילד בישראל, חס ושלום, ואין הדבר כך לגבי ילדים בצפון אמריקה. ועוד היד נטויה, ונבחרת הזויה לחלוטין של המחנה ה(אנטי) ציוני נוסקת בסקרים. ואנשים רציניים, גם כאלה שכותבים אצלך, מצביעים לכחלון שבוודאות ייתן את ידו לעוד נסיגות ולעוד חשיפה של אזרחים לנשק של השמדה המונית... כואב הלב.

בברכה חמה,

ברוך פלטנר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,651 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-82 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל