גיליון מס' 1046 ליום ירושלים

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באייר תשע"ה, 18 במאי 2015

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יְרוּשָלַיִם שֶבַּלֵּב, במלאות 48 שנים לשִחרורה של ירושלים העתיקה. // פוצ'ו: חיי, פרק י"ח. ריצה פלוגתית באמצע הלילה. // אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // עמוס גלבוע: הסדרה על מלחמת לבנון השנייה – רכילות להמונים. // יובל ברנדשטטר: מהומות השחורים בתל-אביב. [ציטוט]. // מנשה שאול: נאט"ו ערבי? [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. חול המועד שבועות. 2. צרור הערות 17.5.15.// יהודה גור-אריה:  הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אלוני זמורה: נשיקה על הר הבית. // אהוד בן עזר: התאריך הנכון להולדתה של אסתר ראב הוא 25 במרס 1894. // צביקה שטרוסברג: אם עכבר חושב שהוא אריה, במלאת 100 שנים לדיין. // נעמן כהן: התעמלן הפרו-איסלאמי ידידיה יצחקי. // מנחם רהט: היכונו לגירוש הבית היהודי, נתניהו, שבמשך שנתיים לא החליף מילה עם שרת המשפטים החדשה, יעשה הכול לגירושה. // ינון ראב: ברח ילד ברח. // ממקורות הש"י.

* הגיליון הבא 1047 יישלח לקראת יום חמישי, 21.5.15 – ולאחריו יוצאת המערכת

לחופשה, כך שגיליון 1048 יישלח רק לקראת יום חמישי, 4.6.15 – או אפילו מאוחר יותר.

* * *

יוסי גמזו

יְרוּשָלַיִם שֶבַּלֵּב

במלאות 48 שנים לשִחרורה של ירושלים העתיקה

 (פרס אקו"ם לשירה)

"וְכָל הָרוּחוֹת שֶבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְבוֹת בִּירוּשָלַיִם"

(ר' עובדיה מִבּרטנוּרא: "מסע בּארץ ישֹראל")

א). אַקְדָּמוּת מִלִּין

1.

צַנְחָן צָעִיר-לְשֶעָבָר חוֹזֵר עִם לַיִל

אֶל עִיר-הַנֵּצַח, נֵצַח בּוֹ שוֹכְנִים רֵעָיו

שֶשּוּם מַלְאָךְ בּוֹ לֹא זִמֵּן לָהֶם שוּם אַיִל

כְּאָז, לָאָב וְלִיחִידוֹ אֲשֶר אָהַב

הָאִיש הַהוּא שֶבְּנָשְׂאוֹ יָדוֹ לְמַעְלָה

בָּהּ נִשְלְפָה הַמַּאֲכֶלֶת לְהַכְחִיד

אַף לֹא שִעֵר כִּי מֵאוֹתָהּ שָעָה וָהַלְאָה

שוּב לֹא יִזְכּוּ יוֹרְשָיו, אַף לֹא לְדוֹר יָחִיד

בְּאוֹתוֹ נֵס חַדְפַּעֲמִי שֶל פְּטוֹר מִשֶּפֶךְ

כָּל הָאָדֹם-אָדֹם הַזֶּה, שֶבּוֹ אָבוֹת

אוֹמְרִים קַדִּיש עַל יַלְדֵיהֶם וְלֹא לְהֶפֶךְ

בַּעֲקֵדוֹת אֵינְסְפוֹר, בָּהֶן, כְּבַעֲבוֹת

כְּרוּכִים נְהִי שָׂרָה וּנְהִי הָגָר גַּם יַחַד,

כָּל זַעֲקוֹת הַשַּכּוּלוֹת מֵאָז בִּטְוַח

אַדְמַת-הָרִיב הַזֹּאת שֶבָּהּ מוֹרִיש הַפַּחַד,

פַּחַד יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל, שֶבּוֹ נִטְבָּח

אָח בִּידֵי אָח, אִם לְאוֹר יוֹם אוֹ בִּדְמִי לַיִל

אֶת קִלְלַת הַמַּשְׂטֵמָה שֶאֵין לָהּ אָח

וְאֵין לָהּ קֵץ בְּעוֹד שְנֵיהֶם חוֹלְקִים בִּשְנַיִם

בִּמְקוֹם בָּאַיִל

רַק בַּתַּיִל

וּבַסְּבַךְ.

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת

וְאֶת הַמָּוֶת רָץ זִיג-זָג בַּחֲפִירוֹת

וְאֶת רִגְעֵי הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

סוֹמְרִים בִּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֲפֹרוֹת

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ כָּל סִמְטָה, יְרוּשָלַיִם,

וְהוּא זוֹכֵר בָּךְ אוֹר שֶל שַחַר שֶאָדַם

וְאֵיךְ הָרֵי מוֹאָב נָגְעוּ בּוֹ בַּשּוּלַיִם

כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת שֶל נְבוּאָה טְבוּלוֹת בְּדָם

וְאֵיךְ הַוָאדִי נֶהֱפַךְ לְגֵיא צַלְמָוֶת

וְהַדְּמָמָה קָרְסָה כְּמִין בִּנְיַן קְלָפִים

וְלֹא אֶחָד מִנְּעָרַיִךְ שֶאָהַב אֶת

יָפְיֵךְ וּשְמֵךְ נִקְצַר בְּאֵש הַצַּלָּפִים.

וְאַתְּ הָרִים סָבִיב סָבִיב לָךְ, עִיר-הַנֵּצַח,

וְאַתְּ חָרוֹן דְּלוּק-אֵש עַל אֶרֶץ עֲשֵנָה,

זֶה שֶאִחָה בָּךְ אֶת הַחֶתֶךְ וְהַפֶּצַע

אֲשֶר בִּתֵּר אוֹתָךְ לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שָנָה

אַךְ זֶה שֶלֹּא אִחָה בָּךְ עַד הַיּוֹם אֶת פַּעַר

הַמַּשְׂטֵמָה מִימֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל

וְשֶיַּחְזֹר בָּךְ וְיַכֶּה בָּך עַל כָּל שַעַר

בְּאֶגְרוֹפֵי הַפִּכָּחוֹן שֶל אוֹר מֵהֵל,

צוֹנֵן, רוֹצֵחַ אַשְלָיוֹת, חוֹשֵׂף מַהוּת

אֶל אִלּוּצָיו שֶל קְלַסְתֵּרוֹן מַתְוֶה דְיוֹקָן

הַמִּתְיַצֵּב מוּל מַרְאָתָהּ שֶל הַזֶּהוּת

שֶל מִי אֲנַחְנוּ

וּמַדּוּעַ דַוְקָא כָּאן.

2.

פַּעֲמוֹנֵי חֲצוֹת מַכִּים אַדְווֹת נְחֹשֶת

בְּדִמְמַת אַגְמֵי הַלַּיְלָה. אַלְמוֹנִים

כּוֹכְבֵי סִיוָן וּצְעָדֶיךָ. אַל תִּכְבֹּש אֶת

מְבוּכוֹתֶיךָ. פְּסַע, אֵין אִיש בַּמִּפְתָּנִים.

תְּפִלָּה לֶעָנִי כִּי יַעֲטֹף, נָשוּי מֵאֹשֶר,

עָנִי מִמַּעַשֹ,

מִתְּשוּבוֹת,

מִפִּתְרוֹנִים.

תְּפִלָּה לַאֲנִי כִּי יַעֲטֹף אוֹתוֹ הַחֹשֶךְ

הַמַּגִּיפוֹ מִחוּץ אֲבָל פּוֹקְחוֹ מִפְּנִים.

וּזְמַן יָחֵף מִסִּימָנֵי-קְרִיאָה, מִפֵּשֶר,

מִוַּדָּאוּת, מֵאָזִימוּטִים, מִצְּפָנִים

מִתְפַּעֲנְחִים. לֵךְ בְּעַל-פֶּה, כְּעַל הַמַּיִם, לְפָנִים,

כְּדָם עִוֵּר בְּתוֹךְ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל סִמְטָאוֹת. הַקֶּשֶר

הָעַז, הַגּוֹרְדִּי שֶל חַיֶּיךָ שֶאֵינְךָ

אָדוֹן לָהֶם כִּי אִם עַבְדָּם, רוֹדֵף אַחְרֶיךָ

וְלֹא אַתָּה אַחְרָיו. מִי, מִי אַתָּה? פָּנֶיךָ

אוֹבְדִים מִמְּךָ, בּוֹגְדִים בְּךָ, בַּחֲשֵכָה

שֶהִיא כֻּלָּה חִידוֹת: מִנַּיִן? מָה? לְאָן?

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין: אַיִל? סְבַךְ? סְבַךְ-תַּיִל?

עָמֹק בַּלַּיְלָה,

עָמֹק בִּירוּשָלַיִם,

עָמֹק מֵרְחוֹב סַלָּאח-אַ-דִין עַד סִילוּאָן

עֲבוֹר בְּשֶקֶט מְמֻקַּש-נִבְחוֹת-כְּלָבִים כִּבְתוֹךְ תַּלְמוּד

יְרוּשַלְמִי סְבוּךְ-סֻגִיוֹת, כְּתַג, כְּהֶעָרַת-שוּלַיִם.

אֵינְךָ פִּתְרוֹן. אַתָּה חִידָה הֶחָדָה אֶת יְרוּשָלַיִם

שֶהִיא חִידָה הֶחָדָה אֶת לֵילְךָ, גַלְמוּד

עָמֹק בִּירַק-בְּאֵר-הַמִּי-וְהַמִּנַּיִן,

עָמֹק בִּגְרוֹן צַעֲקָתָהּ

שֶל הָאִלְּמוּת.

ב). שַעַר הַפְּרָחִים

3.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם וּבַדָּם.

הָיָה הַשּוּק. הָיָה יַסְמִין בִּנְחִירֵי-פֶּרֶא.

הָיִית עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר שֶל צִמְאוֹנַי לָךְ, מְקֻטֶּרֶת

מוֹר וּלְבוֹנָה מִכָּל אַבְקַת רוֹכֵל. מֻקְדָּם

מִדַּי נָתַתְּ לִי אֶת כֻּלֵּךְ בְּסִמְטְאוֹת

צִנַּת הָאֶבֶן הַזְּקֵנָה בַּצָּהֳרַיִם

וְהַבָּשָׂר הַחַם וְהַצָּעִיר עִם לַיִל

אֲבָל נוֹרָא לֹא מְאֻחָר מִדַּי לִבְכִי, לְהַפְתָּעוֹת

וְלִצְחוֹקִים עִנְבָּלִיִּים. "בָּארָאד! בָּארָאד!"

צָעַק יְרִיד-הַהֲבָלִים, נִחָר מִמֶּתֶק

תְּמַד-חֲרוּבִים מַקְצִיף בִּבְרַק בְּזִיכֵי-נְחֹשֶת

מִצְטַלְצְלִים כְּטַנְבּוּרִין. מִי שֶחָרַד

הָיָה הַלֵּב, סְחַרְחַר מִצֶּבַע. נְבוֹךְ-אֹשֶר

כְּמִגֻּזְמָה-לֹא-תֵאָמֵן, הַמִּתְאַמֶּתֶת

יָפָה כָּל-כָּךְ וּמִזְרָחִית כָּל-כָּךְ, לָהַט.

הָיָה אָבִיב בִּירוּשָלַיִם.

הָיִית אַתְּ.

4.

כָּתְלֵי-אֵזוֹב נָדְפוּ פְּסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים, כְּנַעֲנָע,

עִם אֵיזֶה בֹּשֶׂם שֶל פְּסוּקֵי "שֻלְחָן עָרוּךְ" לְיוֹסֵף קָארוֹ.

אַבְקַת רוֹכֵל שֶלִּשְלֹמֹה – רָאשֵי בְּשָׂמִים שֶלֹּא נֶחְקָרוּ,

"אַבְקַת רוֹכֵל" דְּלַמָּרָן – דְּפוּס שָׂאלוֹנִיקִי, הַתַּקְנָ"א.(1)

אַחַר-כָּךְ לַיְפְּצִיג, הַתַּרְיָ"ט. פִּלְפֵּל הַשּוּ"ת

כָּתוּש עַד דַּק, מַבְעִיר עֵינַיִם בִּכְתַב רָשִ"י, אֵש חֲרִיפְתָּא.

אֶלָּא שֶכָּאן – רוּחוֹת מִשּוֹעֲפָאת, מִסִּילוּאָן, מִלִּיפְתָּא

קוֹרְאוֹת תִּגָּר עַל מִקְלְעוֹת פִּלְפֵּל הַשּוּק.

וְהָרוֹכֵל הַצּוֹעֲנִי, הַזְּמַן, הַזְּמַן,

סוֹבֵב הוֹלֵךְ בְּתַרְמִילוֹ עֲמוּס-הַנֵּצַח

כְּמוֹ הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא סוּק-אֶל-עַטָּרִין(2)

וּבוֹ בִּבְלִיל אֶחָד, מֵבִיךְ, לֹא יְאֻמַּן:

נֵרְד וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן וָקֶצַח

וְצַלְבָנִים, וּמוּאַזִּינִים נִחָרִים

מִ"גָּלִיקַנְטֶה" וְ"אֶל-אַקְסָא" לַ"חֻרְבָה".

וַאֲנָחוֹת. אַנְחוֹת עֶלְבּוֹן וְאַהֲבָה.

5.

בֵּין שְנֵי קְטָבִים, בֵּין הַבֻּרְסִי וְהַבַּשָּׂם,(3)

שֶלָּךְ בַּשָּׂם, יַלְדָּה שֶלִּי, רֹדֵף קָדִים וְרֹעֶה רוּחַ.

אֲבָל לֶחְיֵךְ, הַמַּזְכִּירָה לוֹ לְעוֹלָם לְחִי-תַפּוּחַ

וּלְחִי תַפּוּחַ תָּם, הַמַּזְכִּירָה לוֹ אֶת לֶחְיֵךְ, הֵן סַם

צוֹרֵב וָחָם שֶל גַּעֲגוּעַ-אֵין-הָכִיל

אֶל מַחְצִיתוֹ הָאֲבוּדָה: עִטְרָן וָזֶפֶת,

עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, כָּנָף וָזֶפֶק

שֶל שכְוִיִּים מְאֻנְקָלִים. שוּקֵי רָכִיל

בְּדִנְדּוּנֵי אָרְחוֹת נֵכָר. תַּגָּר. תּוֹגָר.

וְאָהֳלִים. וַאֲהָלוֹת. אֵטוּן דַּמֶּשֶׂק.

זְכוּכִית חֶבְרוֹן. תְּמָרֵי בַּצְרָה. שְטִיחֵי שִירָז.

כָּל הַהוֹמֶה וְהַמְּרַשְרֵש וְהַצּוֹעֵן וְהַנִּגָּר

וְהַנוֹעֵץ שִנָּיו בַּזַּיִת וּבַשֶּסֶק

וּבַחַיִּים, בִּבְשַׂר-בְּשָׂרָם שֶהוּא שִירָה.

ג). שַעַר שְכֶם

6.

זְרִימַת קְשָתוֹת וְקִמְרוֹנוֹת. מַה צְּעִירָה זִקְנַת הָאֶבֶן.

מִישֶהוּ חַי כְּבָר, בִּמְקוֹמֵנוּ, אֶת הַכֹּל, כְּמִקְדָּמָה:

קוֹנְטוֹ שֶל נֶצַח,

שַעַטְנֵז שֶל אַהֲבָה וּמַשְׂטֵמָה.

וּבְשַעַר שְכֶם קִפְּצָה בִּתּוֹ שֶל לִגְיוֹנֶר מוּמָת עַל חֶבֶל

מוּל יְתוֹמוֹ שֶל מַקְלְעַן-הַצַּנְחָנִים שֶלֹּא זָכָה

לִרְאוֹת אֵיךְ בְּנוֹ שֶלּוֹ, שָנָה אַחַר שָנָה, יוֹתֵר דּוֹמֶה לוֹ

בָּעִיר הַזֹּאת שֶלֹּא חֻבְּרָה יַחְדָּו וּבַלֵּילוֹת הוֹמֶה לוֹ

יְלֵל הַנַּאקְבָּה עִם זִכְרוֹן חֶבְרוֹן תַּרְפָּ"ט שֶלֹּא נִמְחָה

בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה חֲמוּצַת-דָּמִים שֶרֶגַע לֹא מִתְּנָה

שוּם רְטִיַּת-מִלִּים-יָפוֹת אֶת כְּוִי שִבְתָּהּ-אֶל-עַקְרַבִּים.

לֹא רַק אֶת אֵש הָאַהֲבָה לֹא יְכַבּוּ מַיִם רַבִּים

וּנְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

גַם אֶת זֹאת שֶל הַשִּׂטְנָה.

וְעַד הַיּוֹם, כְּמוֹ מוּל שַוְעוֹת נְבוּאָתוֹ שֶל יִרְמְיָהוּ

אֵין סִדְקֵי-תְּכֵלֶת-הַתְּבוּנָה בֵּין עַנְנֵי-הַשְּחוֹר נִבְעִים

וְעַד הַיּוֹם מֵרִיץ אוֹתָנוּ עִוְּרוֹנוֹ שֶל צִדְקִיָּהוּ

רִיצַת אָמוֹק

בְּתוֹךְ מַחְשָךְ עָמֹק

שֶל מְעָרַת-עִוְעִים –

אֶת יִשְמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק גַּם יַחַד, שֶאֵינָם זוֹכְרִים

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי חוֹמוֹת עַצְמָן

נִתָּן לִבְנוֹת גְּשָרִים.

7.

וּבִמְעָרַת עִוְרוֹן-פְּחָדָיו-שֶל-צִדְקִיָּהוּ שֶכְּפָאָנוּ

כְּמוֹ נִבְלְלוּ בָּנוּ לְפֶתַע הַנִּצְחִי וְהַחֲלוֹף

וּכְמוֹ שְכוּחִים, פְּקוּחֵי-כּוּכִים לְקֶצֶב הַלְמֻיּוֹת הַתֹּף

שֶבְּעֻמְקוֹ שֶל הַשָּתוּק בָּהָר וּבָנוּ כְּמוֹ שָמַעְנוּ

דְבָרִים גּוֹאִים בָּנוּ בַּשֶּקֶט הַצָּעוּק, כִּבְנִימִיּוּת

קְדוּמָה מְאֹד. פִּיךְ בְּתוֹךְ פִּי. שְנֵינוּ בְּפִיהָ

שֶל אֲפֵלָה שֶכֻּלָּה רֶחֶם, כֻּלָּה חֵיק. וַאֲבוּקוֹת

מְתַעְתְּעוֹת עַל הַכְּתָלִים הַמְּטַפְטְפִים בֵּין אוֹר וּפִיחַ

אֶת צְלָלִיתֵנוּ הָאַחַת,  בְּקָטָקוֹמְבּוֹת-סַמִיּוּת-

רִיצַת-הַמֶּלֶךְ-אֶל-שְכוֹלוֹ. וְאַתְּ נִלְחַצְתּ אֵלַי רַכּוֹת

כָּל-כָּךְ חַפָּה מִזֶּה, כָּל-כָּךְ לֹא אֲשֵמָה.

לָמָּה דִבַּרְנוּ שָם בְּלַחַש?

מִי שָמַע?

8.

אָנָא בְּכֹחַ, בְּנִיחוֹחַ, עַל הָרֹבַע

הַמּוּסְלְמִי וְהַנּוֹצְרִי, בְּכָל חֲמַת

תָּקְפָּהּ הָעַז שֶל הַפְּלִיאָה פְּקוּחַת הַשֹּבַךְ

הַמַּפְרִיחָה יוֹנֵי-מַבָּט

אַחַת

אַחַת

אֶל הַנֵּכָר הַמִּתְבַּיֵּת הַזֶּה: רְחוֹב אַל-

אַ-דִין, רְחוֹב בַּרְקוֹק, רְחוֹב הַקִּמְרוֹנִים,

רְחוֹב רַמָּאן, רְחוֹב שַדָּאד, רְחוֹב רַסָּאס

וּרְחוֹב הָרָמָכִים וַעֲרַבֶּסְקוֹת-כְּתֹבֶת

שֶל הַקָּסוּם, הַצִּבְעוֹנִי, הַצּוֹעֲנִי,

מָה שֶהִבְהֵב,

מָה שֶצִּלְצֵל,

מָה שֶתָּסַס:

רְחוֹב הַפֶּרַח הָאָדֹם, סִמְטַת הַסַּהַר,

רְחוֹב הַגַּיְא, סָרָאיָה, מַעֲלֵה הַתּוּת

וּרְחוֹב סַנְט פֶּטֶר, סַנְט הֶלֶנָה, פְרַנְסִיס, כְּנֵסִיַּת הַצַּעַר,

הָעִרְבּוּבְיָה הַזֹּאת, הַשֶּצֶף, הַלְּהִיטוּת

לְהִתְנַבֵּא בִּשְׂפַת-בָּבֶל זוֹ שֶל חֵרְשֵי-עַצְמָם-לַדַּעַת,

לִצְעֹק תְּשוּבוֹת רַבּוֹת בִּגְרוֹן חִידָה אַחַת –

וְעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל

וְעוֹד הָאוֹר נִחָת.

ד). שַעַר יָפוֹ

9.

וּבְשַעַר יָפוֹ נִפְרְטוּ שִׂנְאוֹת-עוֹלָם

לִשְלַל וָלוּטוֹת: פְרַנְק, דִינָר יַרְדֵּנִי, לִירָה,

שַבַּאבּ מִוַּאדִי ג'וֹז, כֻּנְדַּארְגִ'ים(4) מֵאֶל-בִּירָה,

זוּג אַבְרֵכִים מִכּוֹלֵל וַרְשָה, לְמוּלָם

נָזִיר מִפָּדוּאָה, צְלָמִים וְאִיקוֹנִין

בֵּין מַאסְבָּחוֹת-עִנְבָּר(5) נוֹגְהוֹת וּמְזוּזוֹת-כֶּסֶף

וְדָת-לֹא-דָת מַשְמְשָנִית, מֻרְעֶבֶת, חַמְדָנִית, נוֹכֶסֶת

שֶהִיא דָתָם שֶל הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים

בְּמִלְחֲמוֹת-הַשֵּם בַּפַּת וּבַדְּלוּעִים,

מַסְּעֵי-הַצְּלָב שֶל הַגְּבִינוֹת, כַּדֵּי-הַחֶרֶס

אוֹ הַגִּ'יהָאד חֲמוּץ-הַדָּם שֶל הַשִּישְלִיק

שֶהֵם חֶמְדַּת גַּעֲגוּעֶיהָ הַכְּלוּאִים

שֶל עֲיֵפַת שוּקֵי-הַסַּיִף-וְהַחֶרֶב

וְאִטְלִיזֵי-הָאֱמוּנוֹת-וְהַמְּשָלִים

אַךְ נוֹרָאִים לְאֵין עָרוֹךְ וּלְאֵין מַשְלִים.

10.

עִיר שֶחֻבְּרָה אוֹ לֹא חֻבְּרָה לָהּ עוֹד יַחְדָּיו?

מָה שֶמַּגְלִיד אוֹ מַעֲמִיד פָּנִים שֶל שֶקֶט

וּבְכַף יָדוֹ, כְּאִיש-קְרָיוֹת, שְלוֹשִים הַשֶּקֶל

שֶל הַבְּגִידָה, וְהָאֶתְנָן, וְהַכָּזָב?

וּמָה אֲנַחְנוּ כָּאן, לְכָל רוּחוֹת הָשּוּק,

בַּחֲלִילֵי הַסִּמְטָאוֹת, בַּלַּבִּירִינְתּוֹס

הָאַבּוּבִי הַזֶּה? – "?Are you from here, Sir"... – "אִנְתָּה

מִן אֻרְשָלִים, חַוַּאגָ'ה?"... קְלַסְתֵּרוֹן מָחוּק

בְּאִינְטֶרְפּוֹל סַהֲרוּרִי שֶל חֲשָדוֹת.

סַבָּא שֶלִּי חָלַם מִפִּינְסְק אֶת אֲבָנֶיהָ.

אַבָּא –  מִבְּיֶלוֹ-רוּס. אֲנִי – טְרוּף כָּל עִוְעֵי לֹאמוּבָנֶיהָ:

זִבַת קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד. שִדָּה. שִדּוֹת.

וְהַזּוֹנוֹת בְּגַן-מָמִילָא, בַּלֵּילוֹת.

וּמַחְשֵשוֹת-מוּסְרָרָא. וְצַרְעוֹת-הָעֹנִי

קְלוּפוֹת הַטִּיחַ הֶחָרוּף, הַפַּנְתֵּרִי, בַּקָּטָמוֹנִים,

וְהַבְּצָלִים,

וְהַשּוּמִים,

וְהַתְּפִלּוֹת.

11.

אִם יִיעָפוּ כַּנְפֵי שַרְקִיָּה מִסְּחַרְחֹרֶת

אוּלַי נִשְמַע, בִּרְפוֹת הָרוּחַ, אֵיךְ נִטְחָן

בַּטַּחֲנָה הָעֲזוּבָה שֶל מוֹנְטִיפְיוֹרִי

קֶמַח-הַזְּמַן הַמִּתְפּוֹרֵר וְהַשָּקוּף.

רַק בַּלֵּילוֹת –  יֵש וּרְפָאִים אוֹרְחִים בַּחָאן

הַעֲרִירִי הַזֶּה. לִילִית וְסַמָּאֵל. בֵּין הַתַּנִּים

חֵפֶץ שֶל בְּרֶנֶר,(6) הַמְּשֻגָּע, נוֹבֵחַ תְּקוּף

עֲוִית-נִכְפִּים אֶל מוּל כַּלְבּוֹ שֶל יִצְחָק קוּמֶר.(7) שְׂרַף-הָאֹרֶן

דָּבִיק כְּחֵלֶב-נֵרוֹת-יָארְצַיְט. גֶּרְמָנִית

שֶל אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִילֶר(8) בֵּין אִוְשָם הַחַד וְהַנִּחָר

שֶל בַּרְקָנִים בִּימִין-מֹשֶה – "נַאחְוִּית"(9) חַמְסִינִית וּמְרֻשְרֶשֶת –

וְגִלְלֵי עִזִּים, חֻבֵּיזָה(10) וְעָשָן. קַר, קוֹלוֹנְיָלִי

אֲרִי הָאֶבֶן הַמְּכֻנָּף שֶל "גֶּ'נֶרָלִי"(11)

בְּעוֹד בִּרְחוֹב דִּימִיטְרִיוּס תּוֹעָה, נוֹאֶשֶת

הַשּוּלָמִית,(12)

שְכוּרַת הַ"קֶּשֶר לְאֶחָד".

ה). שַעַר צִיּוֹן

12.

גֵּיא בֶּן-הִנּוֹם:

צְחוֹקֵךְ נוֹתַר בִּימִין-מֹשֶה

כְּמַטְלִיּוֹת קְרוּעוֹת שֶל תְּכוֹל, שֶל גַּעֲגוּעַ,

וְאִלּוּ כָּאן – מַרְצִין הַהֵד וְאֵין מַחְשֶה

וְאֵין מַחְסֶה מִן הַשְּתִיקָה

שֶשָּאֲגוּהָ

וְרִידֵי-הַשַּיִש הַהוֹמִים כְּמֵיתָרִים.

עַכְשָו עוֹד לֹא, עַכְשָו עוֹד אֵיל-הָאוֹר נוֹגֵחַ

בְּלִי עֲקֵדוֹת סַכִּינִיּוֹת אֶת מוֹרִיָּה

וְשֶטֶף-דָּם פְּנִימִי – הַלְלוּיָה מַמְאֶרֶת

שֶל זִכְרוֹנוֹת – עוֹדוֹ מַמְתִּין בַּמִּסְתָּרִים.

אֲבָל אַחַר, בְּהִשָּלֵף דְּבָרִים מִנְּדָן, בִּדְעֹךְ הָעֶרֶב

בִּלְבוּש שָנִי עִם עֲדָנִים, כְּפֻרְפּוּרִיָּה,(13)

יֻקַּז הַכֹּל – אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

הַנְּבוּאִיִּים,

חוֹלֵי הַתַּן

וְהַיָּרֵחַ

וְזֶה יָבוֹא עָלֵינוּ מְכֻשָּף, סָהוּר:

שְׂאוּ שְעָרִים רָאשֵיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי

עוֹלָם. זֶה הוּא, הַלֹּא נִתְפָּס הַזֶּה, זֶה הוּא –

מָה שֶנִּפְעָר,

מָה שֶשּוֹתֵת,

מָה שֶבּוֹכֶה.

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד בֶּעָנָן וָאוֹת,

אֲדֹנָי צְבָאוֹת, אַבָּא שֶל כֻּלָּם, וְיִרְאֶה: לֹא נַחְנוּ.

יוֹתֵר מִדַּי כָּבוֹד. יוֹתֵר מִדַּי צְבָאוֹת.

יוֹתֵר מִדַּי מְלָכִים. פָּחוֹת מִדַּי

אֲנַחְנוּ.

13.

וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה? מָה עוֹשָׂה כָּאן אַתְּ?

יִחוּר תּוֹתָב וּכְנַעֲנִי שֶל בְּנֵי-בְּלִי-שֹרֶש?

אָז לָמָּה כָּל שִירַת סְפָרַד

וְלֹא עַשְתֹּרֶת

גּוֹאָה בִּי כְּמוֹ בְּאֵר אַרְטֵזִית, בְּמוֹרַד

רְחוֹב בֵּית-אֵל, רְחוֹב מְבוֹא-חַיֵּי-עוֹלָם:

כָּל הַפְרַנְקִיסְטִים, כָּל הַשַּבְּתָּאִים גַּם יַחַד,

כָּל כִּנּוֹרוֹת הָעֲיָרָה הַמִּתְיַפַּחַת

בְּאֵיזֶה בּוֹיְדֶעם אַפְלוּלִי שֶבִּי, נִכְלָם

מֵהֵחָשְׂפוֹ לִשְנוֹת-מֵאָה-כ"א אֵלֶּה

הָעֵירֻמּוֹת לָאוֹר הַבַּר, הַקּוֹצָנִי:

לַעֲזָאזֵל,

אֲנִי שֶל זֶה!

זֶה שֶל אֲנִי !

זֶה בְּנִי הַנָּם בִּסְגוֹר דָּמי, זֶה פִּינְסְק בַּשֶּלֶג.

זֶה הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא בֵּין בּוֹרוֹת פּוֹנָאר

וְזֶה הַבֶּעשְ"ט בְּגֵיהִנּוֹם-הַדָּם שֶל דַּכַאוּ

וְזֶה רֵעַי הַצְּעִירִים לָעַד, שֶגָּחוּ

עַל הַגִּבְעָה וְהַתַּחְמֹשֶת וְהָהָר.

וְזֶה הַכֹּמֶר וְהָרַב שֶל הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

וְהֶחָבֵר וְהַכּוּזָר שֶל הָרִיהָ"ל

בְּקָארָאטֶה נִצְחִי: צְלָבִים וּמִסְגָּדִים

מְעֻקָמִים כְּבֹהֶן תַּלְמוּדִי שֶל "הַיְנוּ

הָךְ", "מַאי קָא מַשְמָע לָן?" וְדֶרְוִישִים צְרוּדִים

לוֹקְטִים בְּשַעַר הָאַשְפּוֹת

פְּסוּקֵי שָלָל.

ו). שַעַר הָאַשְפּוֹת

14.

וּלְהַשּוֹמֵעַ לֹא יִנְעַם. כָּל הַלּוֹהֵג: "הַלֹּא רַק אֶבֶן!"

נוֹשֵׂא בִּשְׂמֹאל-חָזֵהוּ אֶבֶן, לֹא יוֹתֵר.

וְהַזּוֹבְחִי-אֶל-הַכְּתָלִים לֵאמֹר: "אַבְנָהּ שֶלָּהּ כּוֹאֶבֶת

יוֹתֵר מֵאֵם שְכוּלָה אַחַת – פָּגָן עוֹתֵר

לֶאֱלִילֵי-הָעֵץ וֶאֱלִילֵי-הָאֶבֶן.

שוּם אֲבָנִים אֵינָן שוֹווֹת בְּנִצְנוּצוֹ

שֶל אוֹר חִיּוּךְ צַנְחָן אֶחָד. שוּם שֵיש-הָרִים. אַךְ שוּם מַצֶּבֶת

אֵינָה רַק כָּךְ-וְכָךְ-אַמּוֹת-סִידָן-וָצֹר.

רַק אֲנָשִים, בָּשָׂר וָדָם, שֶהֵם הַנֵּזֶר

לְכָל יָפְיָהּ שֶל הַבְּרִיאָה, הוֹוִים לְעַם

אֲבָל עַמִּים צְרִיכִים סְמָלִים בָּם נֶאֱחֶזֶת

הַהַפְשָטָה בַּמּוּחָשִי, לֹא בַּמּוּעָם

בְּעַרְפִלֵּי עַרְטִילָאִין, וְלֹא בְּלִי טַעַם

דִבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשוֹן שִׂיחָם שֶל בְּנֵי אָדָם

וַאֲבָנִים, שֶשְּתִיקָתָן עַזָּה כְּרַעַם

גַּם הֵן דּוֹבְרוֹת סוֹפְסוֹף, הֵדָם שֶלֹּא נָדַם

שֶל זִכְרוֹנוֹת-קְדוּמִים עוֹלֶה מֵהֶן כְּמֹהַל

הַמַּעְפִּיל מִשֳּרָשָיו שֶל הָאִילָן

אֶל צַמַּרְתּוֹ וְכָךְ זוֹכָה אֻמָּה לִשְמֹעַ

בַּלֹּא-אָמוּר שְתִיקוֹת שֶאֵין לְהָכִילָן

וְהֵן אוֹמְרוֹת כְּקוֹל מֵאוֹב, אוֹמְרוֹת בְּכֹחַ-

לֹא-יְשֹעַר אֶת הַנִּרְגָּש וְהַנִּפְעָם,

זֶה הַהוֹפֵךְ אֶת הַנּוֹכֵחַ לְנָכוֹחַ

וַאֲסַפְסוּף-אַקְרַאי – מֵעֵרֶב רַב לְעַם.

וּבִסְתִירַת-הַכִּבְיָכוֹל הַזֹּאת נִלְחֶצֶת

פַּשְטָנוּתָם שֶל זֶה מוּל זֶה וְקַו מוּל קַו

–  אוֹ אֲבָנִים אוֹ אֲנָשִים –  אֶל הַבְּעֶצֶם

שֶהוּא קִירָם שֶל הֶעָמֹק וְהַמֻּרְכָּב,

קִיר שֶאַבְנוֹ אָמְנָם הִיא חֹמֶר, אַך הַזֵּכֶר

שֶאֲנָשִים זוֹכְרִים דַּרְכָּהּ אֶת עֲבָרָם

מַסְבִּיר מַדּוּעַ זוֹ מוֹלֶדֶת וְלֹא נֶכֶר

מֵאָז דָּוִד,

מֵאָז מֹשֶה,

מֵאָז אַבְרָם.

וּבֵין יְלֵל צִוְחָם שֶל נְבִיאֵי-הַמַּחַץ

עוֹבְדֵי הָאֶבֶן, הַקּוּשָאנִים מִן הַפְּרָת

עַד הַשִּחוֹר, חוֹבְשֵי קַרְנֵי-בַּרְזֶל-הָרַהַב-וְהַשַּחַץ

כְּצִדְקִיָּה בֶּן-כְּנַעֲנָה אֲשֶר חָרַת

עֲלֵי דִּגְלוֹ אֶת הַכִּבּוּש וְהָ"אַף שַעַל"

בּוֹ עַל חַרְבֵּנוּ לְעוֹלָם נִחְיֶה בְּדָם

לְבֵין רוֹאֵינוּ כָּאן כְּנֶטַע זָר, כְּנוֹכְחוּת נִפְשַעַת

שֶתֵּעָלֵם לָהּ בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם,

הָעִיר הַזֹּאת צוֹפָה בָּנוּ פְּקוּחַת עֵינַיִם

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִשֶּעֵינֵינוּ מֻכְשָרוֹת

לִצְפּוֹת בְּאֶלֶף הֲפָכֶיהָ, בֵּין הָאַיִל

וּבֵין הַתַּיִל וְרוֹאָה שוּרוֹת-שוּרוֹת

שֶל מַלְכֻיּוֹת וְשֶל כּוֹבְשִים שֶעֲבָרוּהָ

אַף כִּי לֹא בָּהּ הָיָה נָטוּעַ עֲבָרָם

שֶלֹּא כְּכֹסֶף אֲבוֹתֵינוּ שֶזְּכָרוּהָ

שְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָם

בְּמַלְמְלָם בִּצְקוּן תְּפִלָּה עַל דַּל שְׂפָתַיִם

אֶת מַאנְטְרַת עַם הַנִּרְדָּפִים בְּאֵין אַשְמָה:

"אִם אֶשְכָּחֵךְ, אִם אֶשְכָּחֵךְ, יְרוּשָלַיִם"

מִבְּלִי לִשְכֹּחַ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת שְמָהּ.

וְהִיא זוֹכֶרֶת עַד אַחְרוֹן סִדְקֵי כְּתָלֶיהָ

אֶת הַר-הַבַּיִת הַמֻּצָּת וְהַלּוֹהֵב,

אֶת רִשְעָתָהּ שֶל מְשִסַּת מִתְעַלְּלֶיהָ,

אֶת הַחוֹמֵס וְהָרוֹמֵס הַמִּזְדָּאֵב

וְאֶת עֻמְקוֹ שֶל הַהֶבְדֵּל הַמִשְתַּמֵּעַ

שֶבֵּין קַלְגַּס אַנָּס וָגַס

וּבֵין אוֹהֵב.

15.

וְאִלּוּ שָם, עַל מַרְצְפוֹת-הַדּוּמִיָּה

הַצּוֹנְנוֹת כַּטַּל, וְרוּדוֹת-וְרִידֵי-הַשַּיִש,

מַשִּיל סְאוֹן הַשּוּק אֶת סַנְדָּלָיו מוּל אֶבֶן-הַשְּתִיָּה

שֶנִּבְרְאָה (מוּבָא בַּ"זֹּהַר" הַקָּדוֹש) מֵאֵש, מִמַּיִם

וָרוּחַ; זוֹ – שֶבָּא מֻחַמַד הַנָּבִיא, רְחוּף-מֶרְחָק

עַל גַּב סוּסוֹ, הוּא "אַלְבֻּרָאק",(14) לִפְקֹד קָדְשָהּ, וְשֶעָלֶיהָ

עָקַד, דּוֹמֵע, אִבְּרָהִים אַבּוּנָא אֶת אִבְּנוֹ, אִיסְחָק

וּבְנֵי דָּאוּד וְסוּלֵימָאן אָמְרוּ תְפִלָּה מַרְגְלוֹתֶיהָ;

וְסָח סְאוֹן הַשּוּק לָאֶבֶן הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, שֶהִיא

מַמָּש הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵעַכְשָווֹ הַמִּצְטַוֵּחַ

בַּהֲמֻלּוֹת כְּרִיזַת רוֹכְלָיו, בְּקִרְקוּרֵי אֵימָה וּנְהִי

שֶל פַּרְגִּיּוֹת צְפוּיוֹת לְלַהַב הַחַלָּף, בִּצְלִיל וָרֵיחַ

שֶהֵם כֻּלָּם חַיֵּי-שָעָה, כֻּלָּם הוֹוֶה שוֹצֵף חִיּוּת

מוּל סֶלַע זֶה שֶבּוֹ הֵחֵלָה הַבְּרִיאָה כָּאוֹר עִם שַחַר(15)

וְהוּא כֻּלּוֹ שְתִיקַת חַיֵּי-עוֹלָם לוּטִים בְּנִצְחִיּוּת

גַּבְהוּת הַמִּיתוֹס שֶשָּרְשוֹ עָפָר אַךְ אָמִירוֹ בַּשַּחַק,

לֵאמֹר: "סָלָאם עָלַיְכִּי, צַחְ'רַת-אַלְלַהּ, סֶלַע-אֱלֹהִים!"

וְסָחָה הִיא: "סָלָאם עָלַיְכָּ, רָסוּל-אַלְלַהּ, שְלִיחַ-אַלְלַהּ!"

אֲבָל כָּעֵת, כָּעֵת מְאֹד, יוֹנֵק רָקִיעַ בֶּן-יוֹמוֹ

מִשַּד כִּפַּת מִסְגַּד עוֹמָאר וְשַד אֶל-אַקְצָא, מַעְלָה-מַעְלָה,

"סוּרוֹת"-קֻרְאָן נִיחוֹחִיּוֹת כְּמֹר וּקְטֹרֶת-חֲלוֹמוֹת

הַמִּתְאַדִּים, צְרוּבֵי קָדִים, מִשָּם וָהַלְאָה

כְּמִנַּרְגִּילָה שְקוּפַת אוֹר שֶבָּהּ שוֹצְפִים וּמְבַעְבְּעִים

עָבֵי חַמְסִין שֶל עֲצַלְתַּיִם וְ"אִינְשְאַלְלַהּ" –

שֶהֵם מָסַךְ-עָשָן שֶבְּסִתְרוֹ מוּעָד

בִּמְקוֹם סָלָאם

חֹד פִּגְיוֹנוֹ שֶל הַגִּ'יהַאד.

ז). שַעַר הָרַחֲמִים

16.

וּבְגַת-שְמָנִים הָיוּ שַמְנֵי-מִשְחָה שֶל אוֹר

דּוֹרְכִים עַצְמָם בְּגַת גְּדוֹלָה אַַחַת שֶל בֹּקֶר

סָמוּם מִ"טְּרִיפּ" שֶל אֳרָנִים וְעָט לַחְבֹּק אֶת

גֵּוֵךְ מִלְּבוֹא כְּפַר-הַשִּלֹּחַ עַד לִגְהֹר

עַל תֻּמָתֵךְ בִּכְנֵסִיַּת קֶבֶר-מִרְיָם,

חַף מִצְּדָקוֹת, נָזִיר מִנְּזִירֻיּוֹת, כָּמוֹנִי,

בְּעוֹד שָמַיִךְ הַדְּמוּעִים מִקְּטֹרֶת הָאֵוַנְגֶּלְיוֹנִים,

מִן הַבְּצָלִים הַפְּרָבוֹסְלָבִיִּים, מִיַּם-

הַמֶּלַח הַצָּמֵא לָךְ הֵם רְאִי שַׂגִּיא-נְהוֹר

מוּל בְּדִידוּתוֹ הָאִיסִיִּית שֶל נוֹף קוּמְרָאן. כּוֹרֵעַ

תַּחַת כָּבְדָּם הַגֵּאוֹלוֹגִי שֶל קוֹרוֹת וְתוֹלָדוֹת

בְּטֶרָה סַאנְטָה זֹאת, שֶבֹּהַק סַנְוֵרֶיהָ

הַקַּמְצָנִי בְּצֵל וְהַנָּדִיב בְּלַהַט

הוֹמֵם אוֹתִי, אֲנִי לָכוּד בֵּין הַגָּדוֹת

שֶבֵּין אִבְחַת הַמַּאֲכֶלֶת וחֻמְרַת סַכִּין-הָאוֹר

הַמְּשַפְּדִים וּמְאַבְּדִים אוֹתִי לָדַעַת

בְּהַטִּילָם עָלַי כְּעֹל קָשֶה מִנְּשֹוֹא, בְּיַד בַּרְזֶל

אֶת מוֹרַשְתָּם שֶל הַנִּרְדָּף וְהַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל

וְאֶת מִרְיוֹ שֶקָּץ כִּכְלוֹת אַלְפַּיִם שְנוֹת גֵּיהִנּוֹמוֹ

בִּצְבִיעוּתָהּ שֶל דַּת-הַחֶסֶד הַשּוֹפֶכֶת אֶת דָּמוֹ.

17.

וְהוּא סָקַר אוֹתָם בִּקְרֹב קִצּוֹ, כִּי חָש

בְּהִתְקַדֵּר עָלָיו שָמָיו, בִּזְקֹף הַחֵטְא רֹאש:

אֶת יַעְקֹב,

אֶת יוֹחָנָן,

אֶת שִמְעוֹן-פֶּטְרוּס

וְאֶת  Iscariotהֶחָנֵף וְהַכֶּחָש.

וְהוּא גָנַח: "אַבָּא אָבִי, אַבָּא אָבִי"

בְּגַת-שְמָנֵי, בִּירוּשָלַיִם-אֵין-שוֹמֵעַ,

יְרוּשָלַיִם הַהֹרֶגֶת, כְּמוֹ תָמִיד, אֶת נְבִיאֶיהָ

וְהַסֹּקֶלֶת אֶת חוֹזֶיהָ כִּכְלָבִים.

וְהוּא נִלְכַּד.

וְהֵם צְלָבוּהוּ. "הֵן הָרוּחַ

הִיא חֲפֵצָה," אָמַר, "וְהַבָּשָׂר רָפֶה".

אֲבָל כָּעֵת, 300 מֶטֶר, בַּסִּבּוּב, בַּרְזֶל קָרוּעַ

סוֹמֵר גַּלְעֵד-הַצַּנְחָנִים אֶת שְמָם הַגֵּא וְהַיָּפֶה

שֶל בְּנֵי עַמּוֹ שֶמֵּאֲנוּ לִהְיוֹת, בְּאֵש צוֹלֶבֶת, כְּמוֹ

אֲבוֹת-אֲבוֹת-אֲבוֹתֵיהֶם

שֶחֲסִידָיו

צָלְבוּ בִּשְמוֹ.

18.

הָרַחֲמִים, שֶצַּלְמֵיהֶם נָשְׂאוּ לַשָּוְא אֶת

שְמָם הַמְּעֻנֶּה וְהַמְּעֹלָל וְהֶחָרוּף,

הָאִינְקְוִיזִיצְיוֹת, גַּלְגִּלֵּי-שִנֵּי-הַמָּוֶת,

בּוֹר הַמַּבְעֶה

וְהַמַּבְעִיר

וְהַשָּׂרוּף.

מִסּוֹת-הַחֶסֶד, עֲלִילוֹת-הַדָּם לְלַחַן

הַ"פַּאטֶר נוֹסְטֶר" תַּחַת צֵל כַּנְפֵי כְּרוּבָיו

שֶל בּוֹטִיצֶ'לִי אוֹ שֶל גְּ'יוֹטוֹ, צְקוּן-הַלַּחַש

הַמִּתְחַסֵּד בֵּין מִשְחֲטוֹת מַסְעֵי-הַצְּלָב.

וְתַבְעֵרוֹת "אוֹטוֹ-דָא-פֶה" לִצְלִיל קָאנוֹנִים:

"פַּסְיוֹן מָתֵיאוּס", רֶקְוִיאֶמִים שֶל קְטִיפָה

בְּסִי-בֶּמוֹל שֶל "צִקְלוֹן בֶּ". רַךְ כִּלְטִיפָה

מַבַּט הַפְּיֶטָה הֶחָנוּן-אֶוַנְגֶּלְיוֹנִי,

בְּהַדִּיחָה, בְּזֹךְ עֵינַיִם מוּסַבּוֹת

אַוּשְוִיץ-שֶל-פִּיחַ-חַם

בְּהַרְרֵי סַבּוֹן.

ח). שַעַר הָאֲרָיוֹת

19.

אֲנַחְנוּ כָּאן – שֶלֹּא לִנְקֹש בְּפִנְכוֹת-עֶצֶב

בְּכָל חַצְרוֹת בֵּית-תַּמְחוּיָיו שֶל הָעוֹלָם

לְכַף נְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל סְאַת חֶמְלָם

מוּל אֲרֻבּוֹת הַכִּבְשָנִים. אֲנַחְנוּ רֶצֶף

שֶנִּשְתַּבֵּש בְּחֶשְבּוֹנָם. מִי שֶסְּבָלָם,

חֳלָיֵיהֶם נָשָׂא וּמַכְאוֹבָם גַּם יַחַד

מֵאָז יוֹתָם וְעֻזִּיָהוּ –  לֹא יִפְתַּח עוֹד

אֶת שַעֲרֵי-הָרַחֲמִים,

תַּם וְנִשְלַם.

אֲבָל אֲנַחְנוּ כָּאן גַּם עַל מְנַת שֶלֹּא

לִהְיוֹת כִּבְשָׂם שֶנִּזְדָּאֵב, אִיּוֹב טְרוּף-סֵבֶל

שֶכְּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתָיו, תִּפְלֶצֶת הֶבֶל

שֶנִּתְקַיֵּן, דָּוִד שֶנִּתְגָּלְיֵת כֻּלּוֹ.

לֹא קַלְגַּסִּים יְהוּדִיִּים, לֹא דָם וָאֵש,

לֹא כַּפַר קַאסֶמִים וְקִיבִּיּוֹת שֶל שֶצֶף,

לֹא כּוֹבְשֵי כְּנַעַן בִּסְעָרָה, רַק כּוֹבְשֵי יֵצֶר,

לֹא הַמַּגָּף הַסַּרְדְּיוֹטִי וְהַבּוֹטֵש.

וְלֹא פֻּלְחַן הַכִּדּוֹנִים וְהַחֲנִית

הַמַּאֲלִיהַּ אֶת הַכֹּחַ הַפָּרוּעַ,

לֹא עוֹד חֲלוֹם סַלָּח-אַ-דִינִי גָז בָּרוּחַ,

לֹא עוֹד מַלְכוּת יְרוּשָלַיִם צַלְבָנִית.

לֹא עַד הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, לֹא וָהֵב,

לֹא הַגִּלְעָד בַּחֲרֻצוֹת בַּרְזֶל גּוֹיִּים,

לֹא לְשֵם כָּךְ נָפְלוּ בָּנַיִךְ יְרוּיִים

בֵּין בֵּית-הַסֵּפֶר לְשוֹטְרִים וְהַר-הַבַּיִת:

הֵם, שֶחַיֵּינוּ עַד עוֹלָם חָבִים לָהֶם

כָּל נְשִימָה, כָּל הֹלֶם-לֵב, כָּל הֶרֶף-עַיִן,

כָּל קֶרֶן-שֶמֶש, כָּל פִּסָּה שֶל תְּכוֹל-שָמַיִם

שֶהֵם עַצְמָם כְּבָר לֹא יִזְכּוּ בְּלֵב תָּאֵב

לִרְאוֹת, לִלְעֹט בִּמְלוֹא רֵאוֹת, בְּהִתְפָּעֵם

אוֹתוֹ צִמְאוֹן-חַיִּים בּוּלִימִי שֶהָאַיִן  

גָּזַל מֵהֶם, מִן הָעַזִּים שֶבִּנְעָרַיִךְ

שֶלְּעוֹלָם יִשָּאֲרוּ בִּנְעוּרֵיהֶם.

20.

לִזְכֹּר אוֹתָם, אֶת הַשְּתִיקוֹת הַשּוֹאֲגוֹת מִקִּבְרֵיהֶם

בְּהַר-הַלֹּא-מְנוּחוֹת, מִבַּעַד סְגוֹר-הָאֶבֶן,

אֶת הַתּוּגָה הַנּוֹרָאָה שֶבְּעֵינֵי יְתוֹמֵיהֶם

בִּימֵי-שָנָה, בֵּין גַּת-שְמָנִים וּבֵין מַצֶּבֶת-

מוּזֵיאוֹן-רוֹקְפֶלֶר; לִזְכֹּר בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים, בָּהֶם

אַתָּה נִשְאָר לָנֶּצַח יֶלֶד לַח-עֵינַיִם.

לִזְכֹּר אוֹתָם בְּאֵש קְרָבוֹת יוֹם כִּפּוּרִים, שֶאֵין לָהֶם

לֹא כִּפּוּרִים, לֹא גְמוּל, לֹא נֹחַם, רַק עוֹד בַּיִת

מֻתְוֶה בְּאוֹת-הַדָּם שֶל מְאֵרַת מַכַּת-בְּכוֹרוֹת: פְּנֵיהֶם

עַל גְּדוֹת מֻצַּב-הַמֵּזַח וְעַל גְּדוֹת הַלַּיִל

אוֹ בִּעוּתָיו שֶל עֹז-הָרוּחַ הַמְּטֹרָף, בְּהִתְאַבְּדָם

בְּמֻצָּבָיו שֶל הַחֶרְמוֹן, קְפוּאֵי-זֵר-תַּיִל,

אוֹ בִּלְבָנוֹן, עַמּוּד עָנָן וְצוּק אֵיתָן וְכָל כָּבְדָּם

של שְכוֹל, יַתְמוּת וְאַלְמְנוּת נוֹשְכֵי שְׂפָתַיִם

עַל הַנּוֹשְׂאּים מִתַּחַת לְדִסְקִית-זִהוּי וְסוּג-הַדָּם

וּתְוַאי מִסְפָּר אִישִי

גַם קְצָת

יְרוּשָלַיִם.

לִזְכֹּר אֶת שַעַר-אֲרָיוֹת זֶה בּוֹ פָּרְצוּ כְּגַל נוֹחֵת

כָּל נַחְשוֹנֵי פְּלוּגַת-הַחֹד אֶל תּוֹכְכַיִךְ,

הֵם, שֶשִּלְּמוּ בִּמְחִיר-דָּמִים נוֹרָא בַּיּוֹם בּוֹ נִתְאַחֵית

כְּמִנִּתּוּחַ קֵיסָרִי, מֵחֲתָכַיִךְ,

אֶת הֵחַבְרֵךְ יַחְדָּו מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל שֶנִּשְתַּסְּעוּ

זֶה מֵעַל זֶה לִתְשַע-עֶשְׂרֵה שְנוֹת רִיב וָקֶרִי

שֶעוֹד שָנִים רַבּוֹת תִּנְקֹפְנָה עַד שֶיּוֹם בָּהִיר יִשְּׂאוּ

נִבְטֵי חַסְדוֹ שֶל שְלוֹם-אֱמֶת נִצָּן וָפֶרִי.

לִזְכֹּר אֶת מָה שֶלֹּא הָיָה בְּלוֹחֲמַיִךְ, לֹא תִפְלוּת

אוֹ צִחְצוּחֵי-חַרְבוֹת-כּוֹבֵש וּנְבִיאֵי-טֶרֶף

שֶל סַפְסָרֵי אַדְמוֹת הָהָר הַמֻּפְקָעוֹת, בָּהֶן נָפְלוּ

הֵם, שֶשָּׂנְאוּ-מִכֹּל לִשְׂנֹא וְלִשְלֹף חֶרֶב;

לִזְכֹּר אֶת כָּל מְמַהֲרֵי-שָלָל-חַש-בַּז שֶבָּךְ, וְלוּא

דִמְעַת יָתוֹם וְאַלְמָנָה

עוֹדָהּ נוֹשֶרֶת.

לִזְכֹּר אֶת כָּל טְבוּחֵי נִפְצֵי הַפִּגּוּעִים הַשְּטָנִיִּים

בְּחוּצוֹתַיִךְ, בָּם רֻטְּשוּ חַפִּים מִפֶּשַע

עַל מִזְבָּחָם שֶל יִצְרֵי-תֹּפֶת וְטִמְטוּם אֵימְתָנִיִּים

שֶל הָרוֹאִים עַצְמָם שָאהִידִים גּוֹמְלֵי-יֶשַע

שֶבְּמוֹתָם שְמוּרוֹת לָהֶם שִבְעִים וּשְתַּיִם הַבְּתוּלוֹת

בִּנְאוֹת דִּשְאוֹ שֶל גַּן-הָעֵדֶן הַגִּ'יהַאדִי

בְּעוֹד עַל אַף כָּל מַס שִׂפְתֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַשַּכּוּלוֹת

לְצַו-הַמֹּלֶךְ שֶל כָּל מוּפְתִּי וּמַהֲאדִי(16)

הֵן מַגִּירוֹת הַרְחֵק מִכָּל כִּזְבֵי סֻכּוֹת-הָאֲבֵלִים

מֵאֲחוֹרָיו שֶל תְּרִיס מוּגָף אוֹתָן דְּמָעוֹת

בָּהֶן שוֹתֵת מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל בְּאֵלֶם שְכוּל מִלִּים

הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל שְׂפַת כָּל הָאִמָּהוֹת.

וְלֹא לָדַעַת עַד הַסּוֹף אֶת כָּל גִּימַטְרִיּוֹת עָצְבֵּךְ,

אֶת חִשּוּבֵי קִצֵּךְ שֶאֵין לוֹ קֵץ, אֶת פֶּצַע

הַדִּמְדּוּמִים עַל כְּנֵסִיַּת סַנְט אָן, קוֹלוֹ הַמִּתְאַבֵּךְ

שֶל מוּאַזִּין נִיחָר מִילֵל, מוֹצֵץ, מוֹצֵץ עַד

לְשַד-הַבְּכִי אֶת מוֹדוּלַצְיוֹת סִלְסוּלוֹ הַמִּסְתַּבֵּךְ

בֵּין תְּהִלֵּי תִּקּוּן-חֲצוֹת, מִשֶּהֵנֵצָה

מִקֶּרֶן דְּרוֹם בָּתֵּי-מַחְסֶה לוּנָה שֶל אוֹר, שֶל אֵין-מַחְסֶה

לִמְשֹךְ חַסְדָּהּ עַל בֵּית-חַסְדָּא, כְּיַד עַל מֵצַח.

וְלֹא לִתְפֹּס

וְלֹא לְהָבִינֵךְ לָנֶצַח.

ט). נְעִילָה

21.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

יוֹתֵר מִדַּי זִכְרוֹנוֹת מַמְאִירִים, יוֹתֵר מִדַּי יִסְגַּדַּל

וְיִסְקַדַּש. פָּחוֹת מִדַּי סִכּוּי סָבִיר לִפְקֹחַ

עֵינַיִם לִמְעַט רֹגַע, לֹא מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

וְלֹא לְאַרְבָּעִים שָנָה שֶל וַתִּשְקֹט הָאָרֶץ

כִּי אִם גַּם לְפָחוֹת מִזֶּה, הַרְבֵּה פָּחוֹת, וְרַק

שֶנִּתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר לְמַרְאֵה שְמֵי תְּכֵלֶת, הַר, עֵץ

וְלֹא לְאוֹטוֹבּוּסִים מִתְפַּצְּחִים בִּיעָף לִבְרַק

סִמְאוֹן הַדִּינָמִיט שֶל מַשְׂטֵמָה שוֹחֶרֶת רֶצַח

וְכוֹנְנוּת-סְפִיגָה שֶל בֵּין זְוָעָה לְבֵין סִיּוּט,

תְּנִי לָנוּ קְצָת פָּחוֹת טֵרוּף צְמֵא-דָם, שָהִידִי, עִיר-הַנֵּצַח,

וּקְצָת יוֹתֵר חַיֵּי-שָעָה שוֹקְטִים שֶל חֶסֶד-הַשְּפִיּוּת.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

שְמֵי רְאָיוֹת חוֹתְכוֹת. עֵדוּת נְסִבָּתִית שֶל חֲרוּלִים

בֵּין סְעִיפֵי-אִשּוּם כְּבֵדִים שֶל אֲבָנִים, בְּלִי יִפּוּי-כֹּחַ,

חֲנִינוֹת-מַיִם

וְאַלִיבִּי שֶל צְלָלִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ –

אֲוִיר נָקִי מֵהַשְעָרוֹת וְאוֹר נָקִי מֵרַחֲמִים.

לִהְיוֹת נִבְעָר מִתּוֹלָדוֹת, חַף מִדִּבְרֵי-יָמִים, לִפְקֹעַ

בֵּין מִסְדְּרֵי-זִהוּי שֶל שַיִש קַר וָאֳרָנִים חַמִּים

כְּאִצְטְרֻבָּל, מֵרֹב דְּמָמָה צְלוּלָה וְעֹצֶר-מֶתֶק, כֹּהַל

שֶל זְמַן אַחֵר, כָּחֹל יוֹתֵר. מְנֻחָמִים. מְנַחֲמִים.

לִשְכֹּחַ, יְרוּשָלַיִם, לִשְכֹּחַ

אֵיךְ עַד הַיּוֹם, בְּהִצְטַמְרֵר חֶרְדַּת מַשָּב

מַשְחִיז חֲשָד מַמְאִיר אֶת צִפָּרְנֵי הַחֹחַ

הַמִּסְתַּמְּרוֹת

עִם כָּל רִשְרוּש עוֹבֵר וָשָב - - -

22.

עִיר שֶל חֲלוֹם. לֹא כְּשֵם-תֹּאַר פַּרְפָּרִי, לֹא לִוְיַת-חֵן

אֶלָּא בִּמְלוֹא חֻמְרַת סִיּוּט שֶל עֹז וָמֹרֶךְ

אֲשֶר הִנְדֵּס אוֹתָהּ לָרֹחַב וְלָאֹרֶךְ

בֵּין הֶהָזוּי וּבֵין הַכְּלָל-לֹא-יִתָּכֵן.

עִיר שַעַטְנֵז, עִיר עִרְבּוּבְיָה אִי-אֶפְשָרִית

(הַשּוּלַמִּית, הַשּוּנָמִית, מִרְיָם, מָרִיָה מַגְדָּלֶנָה)

שֶבִּמְחָרוֹ אֶתְמוֹל פָּרוּע יְיַסְּדֶנָּה

וּבְאֶתְמוֹלוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ מְחָר-רִיב.

עִיר הַנְּבוּאָה הָאֶפִּילֶפְּטִית, קְצוּפַת-רִיר,

עִיר דֶּרְוִישִית, פָאטָה-מוֹרְגָּאנִית, מְטֹרֶפֶת,

קִרְיָה לְמֶלַח רָב שֶל יַם-דְּמָעוֹת, מֻחְלֶפֶת

בֵּין  בִּיזַנְטִינִים, צַלְבָנִים, עַרְבִים, עִבְרִים.

גֶּ'נֶרָל אַלֶנְבִּי. דָּוִד. גָּ'מָל פֶּחָה.

בּוֹלְדְּוִין. אֲרַנְיָה הַיְבוּסִי. פִּלְאֶסֶר. טִיטוּס.

שִיר הַשִּירִים. הַבְּרִית הַחֲדָשָה. אֵיכָה

וְהַקֻּרְאָן. רַב קוּק. הַמּוּפְתִּי. פוֹטוֹ-לִיטוֹ

שֶל אֵיזֶה לַחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי אֵין-הָכִיל

עַל דַּעֲתָהּ הַהֲמוּמָה שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה

בֵּין תַּדְפִּיסֵי אַרְכֵאוֹלוֹגְיַת בְּלִיל אָיֹם

שֶל מִין מָגוֹר פַנְטַסְטִי, מִין פַנְטַזְמָגוֹרְיָה

וְאֶפִּיפַאנְיוֹת-נֵס(17) בִּתְהוֹם אֵימָה וָחִיל.

עִיר רְדוּפַת עָבָר, מוּבֶסֶת וְנוֹשַעַת

שֶפִּגוּמֶיהָ לָנוּ כֹּפֶר וּפִדְיוֹם.

פְּתַח לָנוּ שַעַר טֶרֶם בּוֹא נְעִילַת שַעַר

וְחוּס עָלֵינוּ, אָב רַחוּם,

כִּי פָנָה יוֹם - - -

הערות וביאורים:

1 – ר' יוסף קארו (1575-1488), מחבר ה"שולחן ערוך", פירסם בין השאר גם את ספר השו"ת (שאלות ותשובות) "אבקת רוכל", ששמו שאוּל משיר השירים פרק ג', פסוק 6. ספר זה נדפס תחילה בקהילת סלוניקי שביוון בשנת תקנ"א (1791) ומאוחר יותר – בלייפּציג שבגרמניה, בשנת תרי"ט (1859).

2 – סוּק אל עַטָרִין = (ערבית): שוּק הבּשֹמים בעיר העתיקה.

3 – בֻּרְסִי (בֻּרְסְקִי) = מעבּד עורות. בַּשָּׂם (בַּשָּם) = מוכר או מייצר בּשׂמים. "אשרֵי מי שאוּמנוּתו בַּסָּם ואוי לו מי שאוּמנוּתו בֻּרסקי" (בּבּא בּתרא כ"א).

4 – כֻּנְדַארְגִ'ים = ( " ): סנדלרים.

5 – מאסבּחות = ( " ): מחרוזות-תפילה, שחרוּזיהן עשֹוּיים בדרך כלל מעִנבּר.

6 – יחזקאל חפץ = גיבור ספרו של י. ח. ברנר, "שכול וכשלון".

7 – כלבו של יצחק קוּמֶר = שני גיבורי ספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום".

8 – אלזה לסקר-שילר = המשוררת היהודיה, מגדולי השירה הגרמנית, שחיתה בירושלים בדלוּת נוראה.

9 – "נַאחְוִּית" = (ערבית): הלשון הערבית הבלתי-ספרותית, המדוברת בפי ערביי ארץ-ישׂראל.

10 – חֻבֵּיזָה = ( " ): חֶלְמִית: צמח-בר נפוץ שפִּריו משמש למאכל. היה מבוקש ביותר בימי מצוקת המזון של ירושלים העברית בעת שהיתה נצורה ע"י הלגיון הערבי הירדני.

11 – ארי-האבן המכונף של ג'נראלי – תבליט האריה בעל הכנפיים בכרכוב בניין חברת הביטוח האיטלקית "ג'נראלי" שפעלה בשעתה בירושלים.

12 – השולמית  = דמות ירושלמית תמהונית, שנודעה בחוצותיה של ירושלים עד תחילת שנות ה-50 למאה שעברה, בשל דרשותיה בפני עוברים ושבים, על קשר מיסטי, חשמלי כביכול, שבין הדוברת, ששמה היה שולמית, ובין שלמה המלך; קשר שכֻּנָּה בפיה בשם "קשר לאחד".

13– פֻּרְפּוּרִיָּה = מלבּוּש מפואר בצבע ארגמן.

14– מסגד עומר, המכוּנֶה גם "כּיפּת הסלע" (בערבית: "קוּבּת-א-צאח'רה") קרוּי כך על שוּם הסלע הגדול שבּתוכו, הלא היא "אבן השתיה" (תשתית) שבּמסורת היהודית. על פי המסורת המוּסלמית המתייחסת ל"סוּרַת מסע הלילה" ("סוּרַת אַל-אָסָארָא") שבַּקוראן, הוּעף הנביא מוּחמד על גב סוסו "אל-בּוּראק" (הבּרק) אל המִסגד אשר בַּקצה (אל-אקצא). התביעה המוּסלמית על הר-הבּית מבוּססת על הפירוש הרואה במִסגד כיפת-הסלע הירוּשלמי את אותו מסגד. מאידך גיסא, טוענים ההיסטוריונים המוּסלמיים אל-וַּאיקידי ואל-אַזרַקי כי הכוונה היא למִסגד המרוחק רק מילין מאבן הכּעבּה בּמֶכָּה.

15– במסכת יומא נ"ד, ב שבּתלמוּד הבּבלי וּבמסכת יומא ה, ד שבּתלמוּד הירוּשלמי נֶאֱמַר על כּך: "אבן ירה הקב"ה בַּיָּם, וּממנה נִשְתַּת (נוסד) העולם."

16 – מהאדי = (בערבית: מדריך מִטעם האלוהים): כינוי למשיח לפי האיסלאם, מי שמכריז על עצמו כמהאדי (למשל, מנהיג המרד בּסוּדאן בּ-1884).

17 – אֶפִּיפַנְיָה (לטינית): הִתגלוּת על-טבעית.

* * *

פוצ'ו

חיי

פרק י"ח. ריצה פלוגתית באמצע הלילה

מתוך היומן שלי אני למד שרק אחרי חודש שלם של בזבוזי זמן בצבא, ב-12.5.48, אנחנו נוסעים לגן ליטוינסקי להתחיל את  הקורס המיועד לנו. פלוגה שלמה של לוחמים פוטנציאלים, תלמידי שמיניות שהקדימו להוציאם מהגימנסיה כדי שישתלבו במהלך המלחמה – לא עשו כלום במשך 30 יום, בעוד לא הרחק מהם נופלים חיילים  בקרבות, וכל יחידה צבאית משוועת לכוח אדם. היום אחרי שעברתי שירות צבאי וחוויתי למעלה מעשרים קריאות למילואים, אני מודע לכך שהברדק הוא חלק אינטגראלי מהיישות הצבאית, אבל בכל זאת קשה להשלים עם זה, שבימים שהמדינה נאבקה על חייה, וכל הארץ הייתה חזית, לא היה כל העם צבא. האמנם האי שוויון בנטל, נולד כבר אז?

גן ליטוינסקי היה פרדס צמוד לקיבוץ שפיים שבמרכזו וילה מפוארת המשמשת היום כאולם חתונות וניתן לראותה בנסיעה על כביש תל אביב חיפה. לא הרחק מהווילה, בסמוך לבית האריזה של הפרדס, הוקם מחנה אוהלים, אשר בו היינו אמורים להתחיל את הקורס שלנו. אם חשבתי שכאן נתחיל את האימונים מהיום הראשון, הרי היתה זו תמימות גמורה. גם כאן עוברים עלינו יומיים באפס מעשה. אני מוצא נחמה בהיכרות עם בן משק אחד מעין חרוד, הלל לביא שמו, שצורף לאוהלנו. כמעריץ מושבע של בני קיבוץ, שלא לדבר על בנות, חשתי קירבה אליו, וכשהתחלתי לחקור אותו, סיפר לי על אחיו ירובעל לביא, שנהרג באחד הקרבות הראשונים על הגלבוע. בניגוד אליי שלא היה לי מושג איזה מין חייל אני רוצה להיות, היתה דרכו שלו ברורה לחלוטין. חלום חייו היה להיות טנקיסט. לשבת בתוך מבצר של 40 טון ולהפעיל אותו בלחיצת יד, תוך יריקת אש לכל עבר, מה יכול להיות טוב מזה.

כשאמרתי לו שנדמה לי שעדיין אין לנו טנקים, אמר בביטחון – יהיו! – אפילו הבטיח לתת לי לעשות סיבוב, אם אתנהג יפה. הבטחתי לו להתנהג יפה ולא ידעתי שעוד חמישה ימים איכנס לתוך הטנק הסורי שניסה לפרוץ לדגניה, ואבוא לידי החלטה שטנקיסט אני לא רוצה להיות.

ביום השלישי להיותנו בגן לטוינסקי, קרה הבלתי יאומן. מחלקים אותנו לכיתות, מצמידים לכל כיתה מפקד ואנחנו מתחילים להתאמן. אותו יום אני כותב ביומני:

יום שישי – 14.5.48. מתחילים להתאמן במלוא המרץ. בבוקר במקצוע הבלתי נגמר – תרגילי סדר, ובערב מרצה לנו אחד על לחימה אנטי אווירית והחבריה מאזינה לדבריו תוך כדי לחימה אנטי תרדמתית.

מי היה מאמין שעל היום ההיסטורי הזה, יום  הכרזת המדינה, לא  אמצא ביומני אפילו מילה אחת. באותו יום נלחמה ההכשרה שלי, הכשרת בית השיטה, במלכיה, נהרג לנו חבר ההכשרה הכי חתיך אריה אדיר, ונפצע יועצי החברתי יענקלה חי. לוחמי מלכיה סיפרו אחר כך שיגאל אלון ניסה לעודד את רוחם ובישר להם שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה. בישר בישר, אבל למי מהלוחמים זה היה איכפת. גם יצחק רבין סיפר על אנשי הראל שחזרו מקרב והלכו לישון בקריית ענבים, כשברדיו שומעים  את ההכרזה. רק התחילו לשמוע  וכבר מישהו צעק – "סיגרו את הרדיו!" ומישהו אחר סגר ואיש לא מחה.

גם למחרת, יום שבת ה-15.5.15 לא כתבתי כלום על זה שהתעוררתי בלב ליבה של מדינה עברית. לעומת זאת אני מוצא כתוב משהו מוזר:

"באמצע האימונים המפקדים שלנו עולים על אוטובוס ונוסעים. נתייתמנו."

למחרת אנו קמים לארוחת בוקר בלי מיסדר. יותר מאוחר מגיעה משאית, עימה מגיעים שלושה צעירים שמזמינים את כל חניכי הקורס להיכנס אחד אחד לחדר האריזה. כשמגיע תורי אני מוצא את עצמי מול השלושה הסוקרים אותי. היושב באמצע שאל לשמי. עניתי כיאות ואז נשאלתי אם אני יודע לירות במקלע. יכול להיות שאם הייתי יודע שמי שיגיד "כן"  יעלה לנגב ויהיה בין מקימי היחידה המובחרת "חיות הנגב", הייתי משקר ואומר "כן". אבל מי חשב על זה? ויענקלה לא היה לצידי כדי ללחוש לי מה להגיד. לפיכך אמרתי "לא!" בשפה רפה והתבקשתי לצאת. הנחמה היחידה שהיתה לי, שלא שאלו אם יריתי ברובה, כי גם אז הייתי עונה את אותה תשובה ואנה הייתי בא.

מכל חברי הקורס נבחרו עשרים מאושרים, ביניהם מוטה גור, יענקלה הזיין, יעקב ק. וחברי החדש הלל לביא.  כמה שבועות לאחר מכן נהרג  הלל על הג'יפ שלו באחד הקרבות בנגב, ואני איבדתי את הסיכוי לנהוג אי פעם בטנק. בתום המלחמה,  כשיצאנו להתארגנות בעין חרוד, הייתי רואה מדי פעם את האב השכול שלמה לביא, הולך כסוף שיער בשבילי הקיבוץ. כל פעם רציתי לגשת אליו ולספר לו שהכרתי את הלל ואהבתי אותו, אבל לא היה בי אומץ.  אני פחדן אני.

נשארנו יומיים עם קומץ מפקדים מתוסכלים שמנסים להעביר לנו קצת תרגילי סדר, קצת ספורט שימושי וקצת ריצה . ביום שלישי 18.5.48 אנו מוצאים את עצמנו יושבים באוטובוס הנוסע צפונה. אי שם באמצע הדרך עוצרים באיזה מחנה צבאי, מקבלים רובים צ'כים מרוחים בגריז ומצטווים לנקות טוב טוב בפיסות פלנלית.

את הרובה הצ'כי לא היכרנו, לכן  תוך כדי ניקוי, אנו מקבלים שעור הפעלה, לומדים איך מטעינים אותו וכשאנו עולים חזרה לאוטובוס, אנחנו מרגישים שאנחנו כבר מוכנים לצאת לקרב. האוטובוס ממשיך צפונה, עוברים את עפולה וממשיכים לכיוון הכנרת. מגיעים לעמק יבניאל וכשעולים בהר הסוגר עליו ממזרח, נעצרים  בשולי הדרך. כל זאת כדי לתת מעבר לשיירת אוטובוסים הבאה  מולנו. האוטובוסים מלאים ילדים. לקח לנו זמן להבין שאנחנו נוסעים למקום שמפנים ממנו את הילדים. כשהגענו למעלה לרכס ההר וראינו למטה את הכנרת, פנה האוטובוס שלנו ימינה לתוך קיבוץ אלומות ושם פרק אותנו בין הדיר והרפת.

בינתיים ירד הלילה ואנו קיבלנו הוראה להתארגן לשינה על הארץ עם נעלים בצמוד לרובה. היינו עייפים ולא התווכחנו. במשך הלילה שמענו קולות פיצוץ, ולא הצלחנו להחליט אם אלו קולות מרגמה, או סתם הפלצות של הפרות.

אחר כך נודע לנו שאותו לילה  הגיעה לעמק הירדן פלוגת פלמ"ח ויחד עם יחידה המורכבת מבני הקיבוצים, ניסו לתקוף את משטרת צמח. הצליחו  לבקע  את קיר הבניין, אך נאלצו לסגת בגלל האש החזקה שנורתה עליהם והפילה בהם חללים. 

למחרת ראינו תנועה גדולה בעמק הירדן שרבץ לרגלינו, הבחנו בענני אבק, אך לא תפסנו שמול עינינו מתנהלת הפלישה הסורית המנסה להסתער ולכבוש את דגניה. פלישה זו נעצרה כידוע הודות לשני תותחים שירו מגבעת פוריה, וכמה בקבוקי מולוטוב שזרקו אנשי דגניה על  הטנק הפורץ. הטנק ספג גם פגיעה של פגז פיאט, עלה בלהבות,  וסימן את אות הבריחה לטנקים האחרים.

אנחנו הסתובבנו בטלים ומשועממים בין בנייני הקיבוץ ולא ידענו שאנו משמשים ככוח עתודה, למקרה שהסורים יכבשו את דגניה וירצו להמשיך לחיפה.

למחרת בערב אנו מצטווים לעלות מיד עם הנשק והציוד על האוטובוס ואנו יורדים למטה, לעמק הירדן. מגיעים עם ערב לקיבוץ אפיקים ומתארגנים לשינה על הדשא המרכזי. הקיבוצניקים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, אך מודיעים לנו שכבר לא צריכים אותנו, כי הפלמ"ח הגיע.  שם הפלמ"ח הילך אז קסמים על כל היישוב ונסך ביטחון רב בעמק.

למחרת, כשהגענו לדגניה, פגשתי את אותם אנשי פלמ"ח מהוללים ולא האמנתי למראה עיניי. רובם היו בני מחזורי מגימנסיה הרצליה. קבוצה של ילדים שהתארגנה  לגרעין  כדי להכנס לפלמ"ח, אך ללא מחשבות עתידיות של עלייה להתישבות. פגשתי שם חבר טוב עוד מבית ספר הכרמל, אורי אידלסון, שהשתתף עם מחלקתו בנסיון הכושל לכבוש את משטרת צמח. הוא וחבריו היו במצב רוח מרומם כשסיפרו לי על ההתקפה על צמח.

כשאמרתי להם "מה אתם משויצים? הרי ברחתם משם!" – אמרו לי: "לא חשוב העיקר שעברנו טבילת אש."

מה יכולתי להגיד להם? שום דבר. רק לקנא. אני אפילו טבילת אש לא עברתי. קבוצה זו חזרה באותו יום למחנה פילון בגליל העליון, וכשהוכרזה ההפוגה הראשונה, הגיעו לשם הוריהם ברכב פרטי ולקחו את הילדים הביתה. הילדים האלה, שלא העזו להמרות את מצוות כיבוד ההורים, הם עד היום חברים טובים שלי, אבל הם לא כל כך היו אוהבים לדבר על מלחמות.

בעוד אנו פורשים את שקי השינה על הדשא, התבשרנו שקיבוץ אפיקים מזמין אותנו לארוחת ערב. נכנסנו לחדר אוכל ולא האמנו למראה עינינו. על כל שולחן עמדה קערה גדולה ובה נתחי בשר לכל דכפין. כמובן שהסתערנו על הארוחה ושמענו לקולם של מארחנו שאמרו לנו לאכול כמה שאנחנו רוצים. יש לזכור שאותה תקופה היה האוכל בקיצוב ומנת בשר היתה יקרת מציאות.

אני זוכר שאפילו בננות חילקו רק לנשים בהריון ואני חיכיתי כל הזמן שאחותי אביגיל תתחיל כבר להשמין. פשר הבשר החופשי נודע לנו למחרת בערב, כשהגענו לדגניה ונתקלנו בפגרי פרות הרובצות בכל פינה. מסתבר שפגז תותחים פגע פגיעה ישרה ברפת וקיבוץ דגניה הנדיב הודיע לכל יישובי העמק שהם מוזמנים לבוא עם משאיות ולקחת כמה פרות מתות שהם רוצים.

הבשר היה טעים מאוד,  אנחנו זללנו ממנו בכל פה ופעם ראשונה מזה זמן רב הלכנו לישון עם בטן מלאה. אותו לילה הרשו לנו לחלוץ את הנעלים וגם שיחררו אותנו משמירה. גם לאכול כמו שצריך וגם לא לצאת לשמירה, מה יותר טוב מזה? 

יותר טוב מזה, זה לישון כל הלילה ולא להתעורר כעבור כמה שעות ולרוץ כחץ מקשת, כדי למצוא שיח שלא יושב מתחתיו כבר מישהו אחר. כשהתעוררתי פעם ראשונה בתוך שק השינה והרגשתי שמעי עומדים לתקוע בשופר, חשבתי שזה קורה רק לי, אך כשרצתי יחף על הדשא וראיתי מכל עבר אנשים רצים, הבנתי שאני יכול להתנחם בחצי נחמה. כשלוש או ארבע פעמים זינקתי באותו לילה מתוך שק השינה, כשאני נזהר תוך ריצה, שלא להחליק באופן פתאומי.

למחרת התעוררה הפלוגה עייפה ותשושה כשהיא צופה על שיחי האקליפה המקיפים את הדשא ולא תמהה כלל לראותם מרוטי עלים. בשנים הבאות, כשהייתי פוגש מישהו מאפיקים, הייתי מרבה לחקור אותו אם הוא יודע מדוע הדשא המרכזי שלהם והשיחים המקיפים אותו, זכו לצמיחה מוגברת במלחמת השחרור. אני מוכרח להודות שרוב הנשאלים לא ידעו על מה אני מדבר, ואין לי ברירה אלא להשלים עם העובדה שיש דברים הנשמרים בזיכרוני לנצח, בעוד אחרים שוכחים אותם כבר למחרת.

למחרת העבירו אותנו לפרדס הנמצא בין שתי הדגניות, ובאופן יוצא מן הכלל, הרשו לנו ללכת לטבול בירדן והמליצו לנו להתרחץ עם תחתונים וגופיות. למה גם עם גופיות, אין לי מושג.

* * *

אֶת תליון המגן דוד מִזהב שלי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

בחוף גורדון בתל אביב אֶת

תליון המגן דוד מזהב שלי

אני יכולה לחשוף בין שדיי

הצרפתיים השזופים בביקיני

ואף אחד לא יקרא לי כאן

זונה יהודייה ולא יאשים אותי

במות ילדים פלסטיניים בעזה

בחוף גורדון אני יכולה להפליץ

כאוות נפשי על כל המוסלמים

הצרפתיים ואף אחד לא יקרא

לי זונה יהודייה כי אני עשיתי עלייה

סבא שלי מאלג'יר

לא רצה לבוא לישראל טוב

היה לנו בפריס עד שהז'נדארמים

הפריסאיים אספו אותנו בדראנסי

כדי לשלוח אותנו לאושווייץ

טוב התבלבלתי קצת כי חם

לי כאן מאוד בווגינה בחוף

גורדון בביקיני ועוד נפוח לי

הקליטוריס בגלל ההתרגזות

על הפגנות הרחוב של המוסלמים

בפריס ואני מחכה כאן רטובה

ומשופשפת לפגוש גבר ישראלי צעיר

אפילו עם כיפה לבנה

שיזיין אותי כמו שצריך

אוי כמה שאני צריכה זיון שזוף

שיתקע לי עד העצם

ואני אלד לו הרבה ילדים

שחרחרים במולדת החדשה

שלי ואמשיך לדבר איתם

צרפתית קטנים כי תל אביב היא

עכשיו פריס

חוף גורדון לפני הצהריים, 13.8.14

* * *

עמוס גלבוע

הסידרה על מלחמת לבנון השנייה –

רכילות להמונים

 אבל, היא שוב עוררה את הטעון כי התוצאה של המלחמה היא שקט בגבול הצפוני במשך 9 שנים, וזה העיקר והשאר שטויות. אכן יש שקט, וזה טוב מאוד, אבל חייבים להבין שיותר משישראל מרתיעה וחיזבאללה מורתע, איראן היא זו שהחליטה שהגבול יהיה שקט, בשל האינטרסים שלה. כפיצוי היא  ציידה את חיזבאללה  בכמויות אסטרונומיות של טילים ורקטות, כך שאם וכאשר תיתן אות האות בעתיד, המלחמה שלנו עם חיזבאללה תהיה קשה ביותר.   

צפיתי בסדרה על "מלחמת לבנון השנייה" בה רואינו שלושת האדריכלים של המלחמה הזאת: ראש הממשלה,  אולמרט; שר הביטחון, פרץ; הרמטכ"ל , חלוץ. שום דבר חדש,  ואין זה מפתיע. מלחמות לבנון הן טראומטיות והעדויות של כל בעלי התפקידים הבכירים שנטלו בהן חלק (להבדיל מעדויות נקודתיות של חיילים ודרגים נמוכים) הן לא כשרות ומפוקפקות ביותר. לכל היותר הן בגדר "רכילות להמונים", מלווה בהשמצות זולות, ויותר משהן מלמדות משהו אמיתי, הן מלמדות על אופיים של בעלי העדות. לכן, ברצוני להתמקד במאמרי זה בשתי נקודות עקרוניות הקשורות במלחמה האחרונה בלבנון: פתיחת מלחמה ותוצאות המלחמה.

ההחלטה של עם לצאת למלחמה היא אולי הקשה ביותר עבור ההנהגה שלו. במרכזה עומדת השאלה  לאיזו תכלית יפלו הבנים שלנו, האם קורבנם יהיה לשווא או לא. ולא בכדי השתרשו אצלנו שני מושגים: האחד הוא "מלחמת אין ברירה"  ומולה "מלחמת ברירה".  מלחמות לבנון היו "מלחמות ברירה" מובהקות. ברם, לעומת "מלחמת לבנון הראשונה", "מלחמת לבנון השנייה". היא "מלחמת ברירה בריבוע". עם ישראל יצא למלחמה של יותר מחודש ימים, הקריב 164 איש (119 מתוכם חיילים), השאיר את צפון המדינה  הרוס וחבול, וזאת מכיוון שנחטפו לו 2 חיילים ובניסיונות החילוץ נהרגו 7 חיילים. צעד חסר תקדים, שהופך בעיניי להזוי ממש, כאשר  הנהגת העם נכנסת לכך בלי שום מחשבה, בלי להבין מה צפוי, האם צה"ל מוכן, והאם העורף בצפון מוכן; בלי לשקול האם ישנן אלטרנטיבות, בלי להגדיר מראש מה היא  התכלית האסטרטגית של המהלכים שלנו, למעט הקביעה המוצהרת כי המטרה היא "להחזיר את החטופים". מלחמה "בשליפה" גרועה.

וזה מביא אותי לנקודה השנייה של תוצאות המלחמה. ישנה אצלנו גישה הטוענת את הדבר הבא: ראו, כבר 9 שנים חלפו מאז המלחמה, והגבול הצפוני שלנו מול חיזבאללה הוא שקט שבשקטים. כלומר, המלחמה הצליחה, הרתענו את חיזבאללה הממשיך לפחד מאיתנו. אנחנו צריכים לכן לשים עלי דפנה על ראשה של שלישיית המנהיגים שלנו, ולהפסיק להאשימם בניהול גרוע של המלחמה. החשוב הוא מבחן התוצאה, וכל השאר, כולל הקורבנות, הרבה פחות חשוב.

זאת לדעתי גישה מוטעית ומטעה, ואסביר מדוע.

ראשית, אכן בראיה של עשור לאחור, הגבול שקט, ועדיין לא הגענו ל"מלחמת לבנון השלישית". וזה טוב מאוד. אבל, חייבים להבין שהסיבה המרכזית לכך היא איראן, הרבה יותר מאשר מדינת ישראל המרתיעה, או חיזבאללה המורתע. איראן לא רצתה מלכתחילה בשום מלחמה בין חיזבאללה לבין ישראל, אלא במועד שישרת את האינטרסים שלה הכי טוב. כך היה בעשור האחרון. חיזבאללה הוא נכס איראני שיש להפעיל את עוצמתו הצבאית נגד ישראל בזמן שהכי יתאים לאיראן. ולכן, מכיוון שאיראן עצרה כל פעילות אש של חיזבאללה נגד ישראל משטח לבנון, היא פיצתה את חיזבאללה בהגברת היכולות הצבאיות שלו נגד ישראל בתחום הטילים, ואת ה-20,000 שהיו  ב-2006 היא הפכה ליותר ממאה אלף! דהיינו, אם וכאשר איראן תיתן את האות  בעתיד,  המלחמה בינינו לבין חיזבאללה תהיה קשה עשרת מונים מזאת שב-2006.

שנית, לא צריך לשכוח  שמאז יציאת צה"ל מלבנון  במאי 2000, הגבול הצפוני היה ככלל שקט, לא היה ירי רקטות, ועיקר הפעילות של חיזבאללה היתה בהר דוב, לא בגבול שלנו עם לבנון.

שלישית, חיזבאללה עצמו יצא מחוזק מהמלחמה, הן בתוך לבנון, והן בעולם הערבי. דמותו המחייכת של נצראללה הפכה לדמות הגיבור הערבי המנצח. צה"ל, לעומתו, נתפס כצבא מוכה, ככזה שצריך לעבור טלטלה, ובישראל ובעולם הועלה סימן שאלה לגבי יכולותיו של צה"ל.  וטוב שצה"ל עבר טלטלה, וטוב שהוכיח את  יכולותיו ותעוזתו בסוריה בקיץ 2007 בהתקפה על הכור, על פי מקורות זרים ( והפעם  לא "בשליפה", אלא בחשיבה עמוקה!)

ולסיום הערה כללית. ניסיון העבר במלחמות מלמד אותנו שאין קשר בין ניהול גרוע של מלחמה וביצועים גרועים של צבא – לבין התוצאות ארוכות הטווח הטובות של אותה מלחמה; כמו שהוא מלמדנו שאין קשר בין ניהול טוב וביצועים מעולים של צבא, לבין התוצאות הרעות ארוכות הטווח של אותה מלחמה. ראו למשל מלחמת "ששת הימים" המזהירה שהביאה  ל"מלחמת יום הכיפורים", ועוררה שלל בעיות מדיניות וחברתיות.

* * *

http://www.youtube.com/watch?v=ui0WXOBmpaY

 

נושא מעניין מאוד-מאוד מהכור הגרעיני בסוריה לכור הגרעיני באיראן

* * *

סוליפ סוסי פרא

ערב השקה לספר

החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה מתכבדים להזמינכם

 להשקת הרומן החדש שכתב סם ש. רקובר

״סוליפ סוסי פרא״

הוצאת כרמל, ירושלים

בתוכנית

דברי פתיחה – פרופ' ג׳ני קורמן, ראש החוג לפסיכולוגיה, מנחה הרצאות

פרופ' סם ש. רקובר, החוג לפסיכולוגיה – מיספר הבהרות מיצורי נפש

לא כל כך בהירים

ד׳׳ר רוית ראופמן, החוג לספרות עברית והשוואתית –

״לפעמים סיגור הוא רק סיגור" – על משמעותם של חלקי העצמי

פרופ' אדיר כהן – הפקולטה לחינוך, הספרות פוגשת את המרע ואת ההגות

יום שלישי א' בסיון תשע״ה 19 במאי 2015 בשעה 18:00 מצפור ע״ש רבין, בניין רבין, אוניברסיטת חיפה

הציבור מוזמן מומלץ להגיע בתחבורה ציבורית

סם ש. רקובר

סוליפ סוסי פרא

אתה ודאי שואל את עצמך: מדוע עליי לקנות ספר זה, סוליפ סוסי פרא, שאני מחזיק בידי, ולהקדיש מזמני היקר לקרוא אותו? אשיב לך מיד בגילוי לב. אם אתה מחפש ספר קליל, רומן מתח שבו הגיבור פותר תעלומת רצח או חושף שחיתות פוליטית נוראה – אין זה הספר עבורך. אם אתה מחפש רומן משפחתי, חיפוש עצמי שבסופו הגיבורה מגלה שכל תסביכיה מקורם ביחסים אסורים שאירעו בילדותה עם בני משפחה קרובים – אין זה הספר עבורך.

הספר הנוכחי הוא יצירה ספרותית שונה, מעולם לא נתקלת בשכמותה. זהו רומן הגותי שכל כולו עוסק במחשבותיו ורגשותיו של אדם אחד, סוליפ. כך נפרשים לפנייך במלואם עולמו הפנימי ואישיותו של סוליפ, על מוזרותם ועל הייחוד שבהם. מחשבותיו חלקן פילוסופיות (יש גם אנשים כאלה...) חלקן משעשעות וחלקן מחשבות של אדם שחייו נקלעו למבוך חסר מוצא. אלה הן מחשבות המשקפות את אישיותו המסוכסכת של סוליפ. מגלמות אותן דמויות שונות, אנשים קטנים המתרוצצים בהכרתו של סוליפ, מתווכחים ביניהם, רבים, משתעשעים, צוחקים, מספרים סיפורים מבדחים ומשתלטים על הווייתו של סוליפ בניסיון אמיץ ופראי לחלצו מהשבר בחייו. הם מבקשים להאיר בכל צבעי הקשת את הכרתו השרויה בדמדומים.

אם אתה סבור שהמוח חולש על תפיסת העולם, שהכול בראש – כולל האהבה, ואם אתה אוהב לחשוב ולשקוע בהרהורים, לדבר עם עצמך, לספר לעצמך סיפורים, להאזין לקול הפנימי שלך ולהתמודד אתו, להתענג על מאבקים בין מחשבות - סוליפ סוסי פרא הוא הספר עבורך.

[דבר המפרסם]

* * *

יובל ברנדשטטר

מהומות השחורים בתל-אביב

לפני שנים אמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר על ה"פנתרים השחורים" שהם לא נחמדים. אין אמירה שהוגחכה יותר לאורך השנים, אבל היה בה מרכיב אחד חשוב. לא היה בה שמץ של גזענות, או התייחסות לרמת הפיגמנט בעור הגלוי, או למבנה הגולגולת. היתה בה אמירה על דפוס התנהגות, שאפשר בשיא העדינות להגדירו כלא נחמד, ובמציאות של האזרח התמים העובר ברחוב ונתקל בה – כאלימות משולחת רסן.

בשבוע האחרון, בעקבות אירוע של אלימות של שלושה שוטרים נגד בודד שצבע עורו מצביע על רמה גבוהה של פיגמנט, התקבצו אלפים רבים של אנשים שהמאחד אותם הוא רמת פיגמנט בעורם, והחליטו לצאת למסע של הרס ואלימות בירושלים ותל-אביב. חזותית, אין ספק שזהו האירוע הגזעני ביותר בתולדות הישוב העברי. על סמך צבע עור משותף, החליטו כל אותם אנשים שיש להם סיבה משותפת לשבש את חייהם של כולם, ללא תלות בצבע עורם, מינם וגילם, ואם לא יצליחו לאתגר את המשטרה לכדי פעולות שיטור תקיפות – להעלות את רף האלימות עד כדי כך, שלשוטרים תישאר הבחירה בין הפקרת העיר לפורעים לבין שיטור תקיף שמטרתו לעצור את התדרדרות האלימות.

מנקודת המבט של המשטרה, אם אנשיה יעמדו מן הצד ויתירו לאלימות להשתולל, סביר שהנזק היה עצום, אבל המשטרה היתה יוצאת נקייה מאשמת הגזענות. לעומת זאת, אם תפעיל כוח נגד השחורים מיד תואשם בגזענות. על פי השיח החדש, אם יהודי מעוט-פיגמנטים ביהודה ובשומרון מנקב את צמיגי הרכב המשטרתי המלווה פעולת הרס של בית ושדה, הרי הוא פושע נתעב המערער את יסודות הדמוקרטיה. אם עשיר-פיגמנט הופך ניידת ומנפץ ושורף עשרות כלי רכב פרטיים ובוזז חנויות ובתי עסק, הרי הוא מביע את דעתו הלגיטימית על האלימות המשטרתית והאפלייה הגזעית. כך בפרגוסון, כך בלוס אנג'לס, כך בבולטימור, ומן השבוע שעבר – כך גם בירושלים ותל-אביב. גוון העור היה לגורם חוצה גבולות וימים ומעניק לבעלי הגוונים הכהים את הזכות להתיר כל רסן ולשחרר את כל היצרים.

גם אני הייתי רוצה להביע את זעמי בראש חוצות על אלף תופעות מעוררות חימה ולהכות את כל מי שמרגיז אותי. אבל כדי לעשות זאת, אני צריך לעבור קודם כל שיזוף עמוק, ואז כל החושבים-נכונה המסיתים את האלימות יתנו לי את ההכשר לזה.

היכרותי עם יוצאי אתיופיה כהורים לילדים שבהם אני מטפל מביאה אותי למסקנה שאין לגוון עורם שום קשר להתנהגותם. הם חלק מן האוכלוסייה הכללית, ותו לא. בשירותם הצבאי פגשו ילדיי לא מעט בנים ובנות של העדה האתיופית, ומבחינתם הם חיילים כמו בני העדה הפולנית או המרוקאית. מהיכן מגיעה אם כך אותה הנהגה גזענית המקשרת בין אלימות ציבורית לבין גוון עור, בין גוון העור לבין הסובלנות להרס המרחב הציבורי?

מחוסר ברירה אני נאלץ להתבונן מערבה לארצות-הברית, שם מהומות השחורים הם כבר דבר שבשגרה. מי מסית את הצעירים לאלימות ומי מצדיק את האלימות? מתברר שזה אותו ממסד של חושבים נכונה, של מקדמי סדר-יום גזעני המפיל אשמה לכל חוליי החברה על מגזר אחד (זכרים לבנים), ומשחרר את כל המגזרים האחרים מאחריות למעשיהם. גם הקריאות של "אללה אכבר" לא נפקדו במהומות השחורים באמריקה. הנה ראש העיר בלטימור אומרת כי "למפגינים מגיע מרחב הרס."

"אנו עדים להתקוממות של צעירים נגד המשטרה כתוצאה מחוסר שוויון וזעם," מצדיק המארגן החברתי ווס מור את האירועים. "נוכחותם של השוטרים המצויידים להתפרעויות גרמה לביזה של קניון מונדוומין בידי הצעירים," טוען המגזין מות'ר ג'ונס. "הפתרון לבעיות החברתיות המהוות את הרקע לפרעות בולטימור מחייב את נוכחותם של פוליטיקאים שכבר אינם בנמצא," אומר עוד ביטאון ושוכח כי בולטימור מצויה תחת שלטון הדמוקרטים זה למעלה מ-50 שנה, וכי כל תלמיד בבולטימור (שהיא 65 אחוז שחורה) זוכה לתקצוב שנתי של 14 אלף דולר, בעוד שהתקצוב הממוצע בארה"ב הוא 10 אלפים דולר, וכי כמעט מחצית מן השוטרים בבולטימור הם עשירי-פיגמנט, כמו גם הפרקליטה הראשית מטעם התביעה הציבורית. הגדיל לעשות המגזין סאלון שכתב כי "הצתת רכבי-משטרה והרס של רכוש פרטי הם מהלך פוליטי מוצדק."

אמירות והיגדים קודמים של אותם מקורות מגלה כי זהו אותו ממסד המאשים את היהודים בכל הצרות, ואת ישראל – בחוסר הצדק של הנכבה. ואם לא די בממסד המצדיק מהומות של שחורים, הרי שהמהומות בבולטימור, כולל הפגיעה המאורגנת בשוטרים, הם בשיתוף פעולה פורה של כנופיות הפשע הבלדס והקריפס, וכן "אומת האיסלאם" הדוגלת בעליונות משופעי-הפיגמנט.

ובחזרה אלינו. מי הם ה"פעילים" שהצטרפו להפגנות והפכו אותן למהומות? דב חנין, סתיו שפיר ואיימן עודה שמבטיח לארכי-רוצח ברגותי וחבריו כי יבוא היום שבו הם יסתובבו חופשיים בירושלים. הרשת מלאה בעדויות של מפגינים תמימים המספרים אודות אותם "פעילים" שדחקו בצעירים להעלות את רף האלימות.

ובזה נגמרת ההשוואה עם השחורים של ארה"ב. הללו הובאו כעבדים בעל כורחם, וסבלו מנידוי מערכתי כפוי לאורך 200 שנה. ואילו עשירי הפיגמנט שלנו באו לכאן מרצונם החופשי, או יותר נכון הועלו לכאן על כנפי נשרים כמו יהדות בבל, יהדות תימן, יהדות מרוקו ושארית הפליטה של יהדות אירופה. כל עלייה ועלייה חוותה קשיי הסתגלות, חבלי התערות, תחושות קיפוח, הסתגרות עדתית והתעלקות של "פעילים חברתיים". הנה פרופ' אמיר חצרוני, מהגר יהדות אירופה, שלכאורה יש לו הכול, סובל קשות מנוכחותם של יוצאי מרוקו ואתיופיה, עד כדי כך שהוא מעדיף לברוח מכאן אל ארצות ההוּנים. אין עלייה או עדה שאינה סובלת משונותה מן הכלל הישראלי, שאינו אלא מיזוג בלתי ייאמן של אלפיים שנות גלויות. אין קשר כלל לחווית השחורים באמריקה, כמו שאין קשר בין צבע עורם של הנאצים ליחסם ליהודים מכל ריכוז פיגמנט בעורם.

הקשר היחיד בין בולטימור לתל-אביב הוא התעלקות של הטפילים החברתיים, כל אותם גורמים וכוחות מן השמאל הממריד שונא-ישראל המוצאים בכל מקום את בשר התותחים הדרוש להם במלחמתם נגד מדינת היהודים, קיבוץ הגלויות והעצמת הלאום העברי בארץ ישראל. יסולקו אלה, ומחאת עולי אתיופיה היא כמו כל מחאה של עלייה ועדה שלא השלימו את תהליך ההתערות. עוד דור, עוד שניים, והם חלק מן הבלגן הכללי, דרך השירות הצבאי, דרך נישואין חוצי עדה, דרך סגנון דיבור וחשיבה של מדינת ההזנק מספר 1 בעולם.

פטריק אסרף ישב בחצר ביתו בלהבים וסיפר לכל המנחמים את המוצאות אותו בחפשו אחר בנו אור שנהרג במפולת סלעים נוראה בנפאל. הגאווה בעם שעשה את כל מה שצריך כדי לסייע בידו להביא את בנו לקבר ישראל בכבוד נטפה מכל מילה. איש אחד הגיע ואמר: "אני אחיך, גם אני איבדתי בן בטיול אחרי צבא, בסין. הייתי חייב לבוא אליך ולחבק אותך, ומחר אני יוצא למסע לפולין."

"מדוע פולין?" שאל פטריק.

"מה לעשות, היתה לי אמא פולניה."

"גם אמא שלי פולניה," אמר אסרף, "אבל ממרוקו."

שני הגברים השכולים התחבקו.

אתם חושבים שאם אור אסרף היה אור טסמה האירוע הזה היה שונה? פטריק היה אז אומר לו שאימא שלו אתיופית, אבל ממרוקו. אם לחצרוני, ווקסמן וחנין זה לא מספיק טוב, אין הם מבינים שום דבר, ולכן הם כה שוליים, כה עלובים, כה מגוחכים, כמו גם שאר הטפילים החברתיים שמנסים לפרק את אגודת הזרדים המוצלים מאש שהתאחדו כאן למדינה היחידה באזור שיש לה מים בשפע, ולא בחסדי הטבע.

ייתכן שאני מוטה. אצלי כל האתיופים הם נחמדים. מבחינתי, הקריטריון היחיד החשוב שהם מטפלים יפה בילדיהם ומגדלים אותם לתפארת מדינת ישראל.

ד"ר יובל ברנדשטטר הוא רופא ילדים, תושב הנגב.

המאמר פורסם לראשונה במגזין מראה 336  

* * *

מנשה שאול

נאט"ו ערבי?

האם יהיה לערבים צבא משותף? שאלה זו מעסיקה ללא הרף את התקשורת הערבית, מאז שהועלתה הצעה כזאת בכינוס של הליגה הערבית שהתקיים בשארם א-שייח' במארס 2015. מזכיר הליגה נביל אלערבי הודיע בסיום הכינוס כי בכוונת הליגה להקים פיקוד מאוחד לכוח צבאי ערבי משותף, מעין נאט"ו ערבי.

ב-22.4.15 התכנסו רמטכ"לי צבאות-ערב בקהיר כדי לדון בהתוויית המבנה של הכוח המשותף, עקרונותיו, פועלו ומימונו. גם נקבע כי ראשי מדינות-ערב יאשרו את הקמת הכוח המשותף תוך 3 חודשים. החלטה זו נתקבלה למרות כשלונם של כל נסיונות העבר, מאז 1920, להקים כוח כזה.

אך יש להביא בחשבון שמצבן האסטרטגי של מדינות ערב בימים אלה שונה תכלית שינוי מזה שהיה בעבר, ולכן הסיכוי להקמת כוח כזה אינם מבוטלים, למרות המחלוקות הקיימות בזירה הערבית הפנימית. זאת, משום שרוב מדינות ערב חשות את הסכנות המאיימות על עצם קיומן ועל אוצרותיהן הטבעיים, והן מונות אותן אחת לאחת. דוגמה אחת מיני רבות לפרסומים ברוח זו הוא מאמר בעיתון "אלסיאסה" הכוויתי (7.5.15) שבו קובע הכותב מפורשות כי "יש צורך להגן על האינטרסים של מדינות ערב מפני הסכנה של דאע"ש, האיום האיראני והג'יהאדיסטים הקיצוניים."

ראייה לכך היא שבן-לילה פעלו 8 מדינות ערביות, ובראשן סעודיה ומצרים, ובתמיכתן של טורקיה ופקיסטן שאינן ערביות, נגד החות'ים שפועלים בתימן בסיועה של איראן.

מעטים מאוד קושרים את הקמת הכוח הערבי המשותף לבעייה הפלסטינית. מזכיר הליגה הערבית אלערבי נשאל בסיום הכינוס של הליגה הערבית, אם הכוח המשותף יופעל לטובת הבעייה הפלסטינית. לדבריו, "פעולה כזאת פירושה מלחמה כוללת, וזה מחייב את החלטת הממשלות."

ושר החוץ המצרי סאמח שוקרי גם הוא הדגיש כי משימתו של הכוח המשותף היא התערבות מהירה לסיכול סיכונים מיידיים, כגון הטרור בסיני, בלוב, בתימן ובסעודיה.

למרות דברי ההרגעה, על ישראל להביא בחשבון את התסריט החמור ביותר, ולהתכונן לו במקרה שמישהו יתפתה להפעיל כוח כזה נגדה. זאת, גם אם הסיכוי להפעלת הכוח הערבי המשותף נגדה לקידום העניין הפלסטיני נראה קלוש.

מן הפרת ועד הנילוס

אחת הבדותות הנפוצות בעולם הערבי היא שעל אחד הקירות של הכנסת טבועה הסיסמה: "מן הפרת ועד הנילוס, זאת אדמתך ישראל." לא הועילו להפריך אותה גם ביקוריהם של עיתונאים ערביים בכנסת, ושל משלחת הפרלמנט המצרי שבאה בעקבות ביקורו של סאדאת, שלא מצאו כמובן זכר לסיסמה האמורה. בהשראתה, נכתבים בעיתונות הערבית בימים אלה מאמרים שעיקר טענתם היא כי ישראל שואפת לשאוב אליה את מי הנילוס.

לדוגמה, הסופר עאטף אלמצרי במאמרו בעיתון "אלערב" (6.5.15): "באוניברסיטת סוהאג' במצרים נערך לאחרונה כנס בינלאומי במשך 3 ימים על 'עתיד בטחון-המים של מצרים'. נושא הרצאתי היה 'מי הנילוס במחקרים הישראליים'. הדגשתי כי מי הנילוס מהווים מרכיב אסטרטגי בסכסוך בין ישראל למצרים. זה החל בפרוייקטים של הרצל משנת 1902, שמגמתם היא שאיבת מי הנילוס למדינה הציונית וגם לפלסטינים. בנוסף, פורסמו מחקרים רבים בישראל באותה מגמה... והכוונה היא פתרון בעיות המים באדמות הפלסטיניות במסגרת אזורית."

עד כאן דברי החוקר המצרי שמשקפים את חששותיהם של הערבים בנושא המים.

אלא שלישראל יש עובדות מוצקות הנוגדות את הטענה הערבית. ישראל אינה סובלת ממחסור במים, ועתידה אינו עוד תלוי במפלס הכינרת, אם זה יעלה או יירד בס"מ אחד. ואם יחסרו לה מים, אין שום בעייה: יוקמו עוד מתקני המתקה לאורך החוף שעלות המים שיפיקו הרבה יותר זולה מעלות המים שיישאבו מהנילוס או ייובאו מטורקיה.

אפילו מפעל ההמתקה שיוקם מדרום לים המלח אינו מיועד לישראל, אלא לירדן הצמאה, והוא אמור לספק לה בשלב ראשון 800 מיליון מ"ק מים בשנה.

חשוב להבהיר אחת ולתמיד כי גם שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות אפריקה, כמו אתיופיה, בתחום מפעלי המים, אינו מכוון לשאוב מים מיבשת אפריקה לישראל, אלא פועל לטובת מדינות אפריקה בלבד, וכי ישראל מקפידה על עקרון אי-פגיעה בזכויות המים של אף מדינה.

העברת מסרים אלה לעולם הערבי, לעמים ולהנהגות כאחד, מוטלת על כלי ההסברה בערבית של משרד החוץ וגם אחרים. תהיינה סיבותיו של המחדל בתחום זה אשר תהיינה, הוא אינו נובע מהיעדר טיעונים נכונים ומשכנעים.

"שייקספיר היה ציוני"

סטיבן גרינבלט, פרופ' אמריקני לספרות, סיפר במאמר ("ניו-יורק ריביו אוף בוקס", 22.4.15) כי "קיבל הזמנה מאוניברסיטה בטהרן להשתתף בכנס בינלאומי שנושאו יצירותיו של ויליאם שייקספיר. הכנס מתקיים נוכח טענת המשטר כי יצירותיו של שייקספיר נכתבו בהשראה ציונית."

נושא הכנס עורר תגובות לעג וגינוי גם בעיתונות הערבית. כך כותב מוחמד אלרומייחי, עורך הירחון "אלערבי" ומרצה באוניברסיטת כוויית, במאמר בעיתון "אלשרק אלאווסט" (25.4.15):

"מי שאינו מאמין לדבר ההזוי הזה, שיעיין בעיתון הנ"ל. המישטר האיראני שסיסמאותיו וסמליו שאובים מן המשטר ההיטלריסטי-נאצי, כגון הרמת יד ימין והשמעת סיסמאות השטן הגדול והשטן הקטן, מקיים כנסים בינלאומים כדי למכור סחורה מקולקלת שנכשל להאכיל בה את העם האיראני. דברי ההבל של האיותאללה מזכירים את דברי מועמר קדאפי ששייקספיר הוא ערבי במוצאו, וכי היה שליט עיירה בדרום עיראק על גבול כוויית בשם שייח' אלזובייר. זאת ועוד, ברור שכוונתם של שליטי איראן בהמצאתם זו היא להכתים את הציונות. אלא שכתבי שייקספיר נחשבים לאחד השיאים ביצירה הספרותית העולמית. מכאן ששליטי איראן באטימות מוחם משיגים את ההפך ממה שהתכוונו, בבחינת  – באו לקלל ונמצאו משבחים. זה 36 שנה שהמשטר האיראני איבד זמן יקר והביא על עמו שאול ואבדון, ולכך אין הולמת יותר מאמירתו של שייקספיר: "איבדתי את הזמן, עתה, הזמן מאבד אותי."

מנשה שאול הוא פרשן לענייני המזרח התיכון.

המאמר פורסם לראשונה במגזין מראה 336  

* * *

אורי הייטנר

1. חול המועד שבועות

במה שבועות יוצא דופן מבין שלוש הרגלים? בעוד בפסח ובסוכות יש שני ימי מועד ובאמצע ימי חול המועד, שבועות הוא חג בן יום אחד בלבד. מה הסיבה לכך?

כותב ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י): "פסח וחג [חג=סוכות א.ה.] שאין עונת מלאכה, עשה זה ז' וזה ח'. עצרת שהיא עונת מלאכה אינה אלא יום אחד בלבד, מלמד שחסך הכתוב על ישראל."

הסיבה לכך ששבועות הוא חג קצר, חד יומי, טוען רשב"י, נובעת מכך שהוא נמצא בשיאה של העונה החקלאית הבוערת. אלוהים חס על פרנסתם של חקלאי ישראל, ולכן הוא קבע חג קצר.

המעניין במדרש אינו רק תוכנו, אלא גם זהותו של בעל המדרש. החרדים רואים ברשב"י את אבי רעיון "תורתו – אומנותו", אבי התפיסה של "חברת הלומדים". רשב"י, שישב 13 שנים במערה ולמד תורה עם בנו מצאת החמה עד שקיעתה, בז ל"חיי שעה" ואפילו בזמן התפילה הוא ראה ביטול תורה, מגלם את היהדות הגודרת עצמה בדל"ת אמות של תורה, ומה לה עניינים בטלים כמו מדינה, כלכלה, ביטחון, עבודה ופרנסה. והנה, דווקא הוא, טוען שהחג החשוב כל כך, חג מתן תורה, אחד משלוש הרגלים, שונה כל כך מן החגים האחרים כדי לא לקפח את פרנסתם של ישראל וכדי לא לפגוע בעבודתם החקלאית.

נכון, רשב"י ראה בלימוד התורה ערך עליון, אולם הוא היה רחוק מתפיסת עולם של "חברת לומדים". הוא סבר שעילית מצומצמת של בני עלייה צריכים להקדיש את חייהם אך ורק ללימוד תורה. אולם הוא ראה חשיבות גדולה בחיים הסדירים של החברה הכללית, היטיב להבין בחקלאות ולפסוק פסיקות בסוגיות חקלאיות, מתוך התחשבות בצרכי החקלאים, כמו בהסדרים שונים בשנת השמיטה.

איזה עיוות מוסרי, רוחני ודתי יש באורח החיים של חברה הנמנעת מפרנסה, נמנעת מעבודה, נמנעת מהגנה על הקיום ומסתמכת על עבודתם ושירותם הצבאי של שבטים אחרים בעם. איזה ניוול מוסרי, רוחני ודתי כרוך בחברה שזה אורח חייה.

הקמת הממשלה הקודמת היתה שעת רצון; הממשלה ניסתה לקדם סדר יום ממלכתי, אותו הובילו "הבית היהודי" ו"יש עתיד", וניסתה לתת מענה, גם אם חלקי, לסוגיות כמו הגיוס, הגיור, שקיפות המערכת הרבנית ומערכת המשפט הרבנית, לימודי ליבה לכל ועוד.

למרבה הצער, היצר והאגו של כל הנוגעים בדבר – לפיד, בנט ובעיקר נתניהו, החריבו את ההזדמנות ההיסטורית. הממשלה החדשה, שאינה ממשלה לאומית כיוון שהיא נכנעה לחרדים שאינם לאומיים ולדרישותיהם הסקטוריאליות, הסותרות את האינטרס הלאומי, שמה קץ לתקווה.

2. צרור הערות 17.5.15

* אין אמון – בסופו של דבר, בהצבעה, הכנסת הביעה אמון בממשלה. אבל האם לחברי הממשלה יש בה אמון? האם יש להם אמון בראש הממשלה? האם לראש הממשלה יש אמון בשריו? על פי התנהלות הדברים, התשובה לשאלות הללו שלילית.

שינוי חוק יסוד כדי לנפח ללא צורך וללא הגבלה ממשלה הנשענת על קואליציה של 61 ח"כים בלבד, היא שערורייה. שערורייה לא פחות חמורה היא האופן שבו הדבר התבצע: בחיפזון, בתהליך נמהר, בטרם הקמת הממשלה, ובעיקר – בטרם חלוקת התיקים לשרי הליכוד. למה? כדי להבטיח שכולם יצביעו בעד ואיש לא יצביע נגד, כנקמה. איזה חוסר אמון! איזו ציניות! איך נעלמה אפילו הבושה, אין איזו כסות של מהוגנות, הכל – מהמקפצה.

ולאחר מכן, המהלך המביש של איוש המשרדים בידי אנשי הליכוד אחרי הרגע האחרון, עם כל הפיצולים וההרכבות של מינֵי משרדים ותפקידים מוזרים.

ומה יהיה לאחר הקמת הממשלה? הרי ממורמרים יוכלו "לאחֵר" להצבעה בכל נושא גם אחרי השבעת הממשלה, וכאשר הממשלה תלויה בכל קול, כושר הסחיטה של כל ח"כ הוא חסר גבולות.

נתניהו יתגעגע, הו כמה הוא יתגעגע, לממשלה שפירק בחיפזון.

* ממשלת ח"י - אילו בפתיחת המו"מ הקואליציוני נתניהו היה מודיע שיקים ממשלה בת 18 שרים, בהתאם לחוק יסוד הממשלה, והמפתח של שר למספר ח"כים יהיה בהתאם – האם מפלגה אחת מן השותפות הקואליציוניות לא היתה מצטרפת בשל כך? מלבד החיסכון הכספי וההיגיינה הציבורית, הוא גם היה חוסך לעצמו הרבה כאב ראש וביזיונות.

* משילות - הקושי בהקמת הממשלה החדשה מוכיח עד כמה העלאת אחוז החסימה תרמה למשילות.

* משחק החוץ – לאורך כל מערכת הבחירות הצהיר נתניהו חזור והצהר, את התחייבותו הפלגנית וחסרת האחריות, על כך שלא יקים בשום אופן ממשלת אחדות, כי "תהום רובצת" בינו לבין המחנ"צ, שבעזות מצח הגדיר אותה כ"מחנה אנטי ציוני". בכך, אפילו מבחינה טקטית פוליטית הוא כבל את ידיו, לא אפשר לעצמו כל תמרון פוליטי במו"מ הקואליציוני, אותו ניהל מתוך חולשה, בחוסר כישרון, כטירון.

ועכשיו, לפתע, הוא אינו מאייש את תיק החוץ, בתקופה מדינית לא פשוטה, כי הוא שומר את התפקיד להרצוג. למה שהמחנ"צ יתנדב להציל עכשיו את נתניהו מעצמו? הסיכוי שהמחנ"צ יצטרף לממשלה קלוש. אם הוא יצטרף, זה יהיה בעוד זמן רב, בעקבות התפתחויות מדיניות משמעותיות. אם זה יקרה, יהיה צורך להרכיב מחדש את הממשלה, כיוון שהמחנ"צ לא יסתפק רק בתיק החוץ. נתניהו יודע זאת. לכן, נכון לאייש את משרת שר החוץ, ויש מועמדים לא רעים לתפקיד: גלעד ארדן וסילבן שלום. ולמה נתניהו לא הציע לאחד מהם את התפקיד? לא כי הוא שומר את התפקיד להרצוג, אלא כיוון שהוא פוחד להכריע בין המועמדים, כדי לא להכעיס את מי שלא ימונה לתפקיד. ואולי הוא רואה איום בכך שאיש מפלגתו יבסס את מעמדו בתפקיד הבכיר.

* אתנחתא קומית – החיבור בין מירי רגב לתרבות, מעיד על חוש ההומור של נתניהו. כפיים!

* מינוי מוצלח - המינוי של חיים כץ לשר הרווחה הוא מינוי ראוי וטוב. אמנם איני אוהב את התנהלותו הפוליטית בתוך הליכוד, עם כל מפקדי הארגזים של התעשיה האווירית. אולם כפרלמנטר הוא הוכיח את עצמו כלוחם חברתי ללא חת, כמחוקק חברתי מוכשר, כמי שחי ונושם את נושאי החברה והרווחה, אכפתניק למצוקות בחברה ודוגל בצדק חברתי.

* מטרת דמות – בשלושת הימים האחרונים אני מזהה תופעה חדשה אצל חסידיו השוטים של נתניהו בפייסבוק. גלעד ארדן הפך למטרת דמות בעבורם. למה מיהו הארדן הזה? מה הוא כבר עשה בחיימשלו? איזה הישגים יש לו? וכו'.

* לא שאלה משפטית – את עמדתי השוללת את מינויו של העבריין אריה דרעי לשר ביטאתי פעמים רבות. זהו מינוי בלתי מוסרי ובלתי ראוי מבחינה ציבורית. אולם אין כאן כל שאלה משפטית, כיוון שהחוק מאשר זאת. כיוון שהחוק מאשר זאת, אל לו לבית המשפט העליון להתערב בנושא. אמירתו של היועץ המשפטי לממשלה שיתקשה להגן על המינוי בפני העתירות נגדו היא אמירה אומללה. אילו המינוי היה מנוגד לחוק, היה על היועץ המשפטי למנוע אותו. כיוון שאין הוא מנוגד לחוק, עליו להגן עליו בבית המשפט. צודק היועץ המשפטי, כאשר הוא מבהיר שמעבר ללשון החוק יש מקום לשיקול דעת. אלא ששיקול הדעת אינו משפטי, אלא ציבורי ופוליטי, ולכן אינו מעניינו של בית המשפט.

* יותר ימין מימין - "ישראל ביתנו" קיבלה מנדט מבוחריה להיות שותפה למחנה שבראשות נתניהו ולממשלתו. ליברמן, מסיבותיו, הבריז לאופוזיציה בתרגיל מתוחכם ברגע האחרון. איך הוא יסביר לבוחריו את צעדו? הוא יהיה אופוזיציה מימין, יותר ימין מימין, ויאתגר בכך בעיקר את בוחרי "הבית היהודי". וכך, כל צעד פרגמטי ומתון של הממשלה ושל ראש הממשלה, תגונה ותוקע בפיו. כל פעולה המתחשבת באילוצים מדיניים, במצב בינלאומי, בראיה רחבה יותר מ"להיכנס בהם" תוגחך בפי ליברמן. כך הוא מנסה לבנות את כוחו לקראת הבחירות הבאות. האם ציבור הבוחרים יקנה את הפוזה?

* ענוות המפסיד - מיד לאחר הפסדו בבחירות, הודיע מנהיג הלייבור אד מיליבנד על התפטרותו. איני טוען שמי שהפסיד חייב להתפטר. בגין הפסיד 8 פעמים וניצח בפעם התשיעית. גם הרצוג לא חייב להתפטר. אולם ניתן לצפות ממי שהפסיד לקצת ענווה. את אלה לא מצאנו בנאומו של הרצוג. מבחינה רטורית, היה זה נאום מצוין. מבחינת רוח הדמוקרטיה הוא היה נאום בעייתי. לא הייתה בו טיפת כבוד להכרעת הבוחר. 

* הפחדות שווא - בנאומו האופוזיציוני התקיף בכנסת, בדיון על הקמת הממשלה, הזהיר הרצוג שאם נתניהו יניף ידו על בית המשפט העליון, הוא ימצא מולו אותו – הרצוג, ומאחוריו מחנה שלם. איש אינו מאיים על בית המשפט; לא נתניהו ולא איילת שקד. כל ההפחדות הללו הן הפחדות שווא. בדבריו בנדון, הזכיר הרצוג את אבות בית המשפט העליון ובהם השופטים לנדוי, חיים כהן, מנחם אילון ואגרנט. מה שדרוש הוא להחזיר את בית המשפט העליון לימיו הגדולים, בתקופתם של אותם אישים. התקופה שקדמה לאקטיביזם השיפוטי. באותם ימים עיני כל העם היו נשואות אל בית המשפט, מגדלור הצדק של המדינה. הדבר שפגע בבית המשפט ובמעמדו יותר מכל היה הפוליטיזציה (אקטיביזם) שלו בעשרים השנים האחרונות, וכאן  התיקון הדרוש. נדמה לי שהוא אכן קורה בהדרגה, לא בהתערבות ראש הממשלה ולא בלחץ שרת המשפטים, אלא מתוך תבונתם של שופטי בית המשפט העליון.

* חיבוק אופוזיציוני – כל שר ירד מדוכן הנואמים לאחר שבועת האמונים, ושם ציפתה לו דבוקה של חברות וחברי הכנסת מן האופוזיציה והתנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות. זאת תופעה יפה מאוד ומכובדת מאוד ואפילו מסר חינוכי חשוב לציבור. התופעה הזאת מעידה על כך שמדובר בבני אדם העובדים ביחד, ולא באויבים, כפי שהדברים מצטיירים לעתים בנאומים במליאה.

* משבר אמון – עם כל החומרה הרבה שבשחיתות בקרב ההנהגה הפוליטית – חמורה שבעתיים שחיתות בקרב גורמי אכיפת החוק. גם כאשר נשיא, ראש ממשלה ושרים התגלו כמושחתים, יכולנו לפחות לסמוך על מערכת האכיפה, שאנשיה נקיים ושהם המגן על הציבור מפני השחיתות והעבריינות השלטונית.

פרשת רות דוד היא רעידת אדמה, כי היא עלולה לערער את אמון הציבור בשלטון החוק, וללא אמון הציבור – אין שלטון חוק. יש לחקור את הפרשה ביסודיות ובמהירות, ללא הנחות, ולמצות את הדין.

עם זאת, עלינו להיזהר שלא להשליך ממקרה בודד על המערכת כולה. גם אם רות דוד חטאה, אין הדבר מעיד על הפרקליטות, למרות התפקיד הבכיר שאותו היא מילאה.

לא כן, כאשר מדובר במשטרה. העובדה שכל כך הרבה בכירים במשטרה ובהם רבים מהניצבים (!) סרחו, אם בעבירות מין ואם בעבירות טוהר מידות, מצביעה על תרבות מושחתת ועבריינית במשטרה. כמובן שאין זה אומר שכל בכירי המשטרה מושחתים, אך זה אומר שיש צורך בניקוי אורוות כללי במשטרה. זו המשימה המרכזית של השר החדש לביטחון פנים. מן הראוי שהמפכ"ל החדש לא ימונה מתוך המערכת. 

* חג לעבריינים - הרבב שדבק בפרקליטות בעקבות החשדות הכבדים נגד רות דוד, הוא חג לפושעים, לעבריינים ולמושחתים. הנה, קראתי אפילו הצעה לבטל בדיעבד את כל ההליכים של לא פחות מהעבריין המורשע, רב המושחתים, נוטל השוחד אהוד אולמרט (!). אולי בכלל בהזדמנות חגיגית זאת נפתח את שערי כל בתי הכלא בישראל ונשחרר את כל הגנבים והאנסים, את כל הפושעים באשר הם.

* מתקפה על בית המשפט העליון –  במאמרי הדעות ב"הארץ" ובפרט במאמרי המערכת של העיתון בשבועות האחרונים, מתנהלת מתקפה שלוחת רסן על בית המשפט העליון, על שופטיו ועל פסיקותיו. אמנם אני סבור שבדמוקרטיה מותר לחלוק על פסיקות בית המשפט, אך מדובר בעיתון שבמשך שנים הציג כל ביקורת על בג"ץ ופסיקותיו כחתירה תחת שלטון החוק ועליונות המשפט וניסיון לפגוע בבתי המשפט. מסתבר שלא היתה כאן כל אמירה עקרונית בדבר עליונות המשפט, אלא אדנות של מי שחשו שבית המשפט עובד אצלם, וכעת חשים שבית המשפט סורר ומורה ויש למהר וליישר אותו. במילה אחת – צביעות.

* הלוחם הברוטאלי בבית המשפט העליון – המתקפה הברוטאלית שמנהל "הארץ" נגד בית המשפט העליון ושופטיו, הגיעה לשיאה בפשקוויל נאצה נגד בית המשפט שכתב יוסי שריד. יוסי שריד מצפה מבית המשפט שיהיה סניף של מר"צ, ומאחר ושופטיו עזי המצח מעיזים להמרות את פיו ולא לפסוק על פי תכתיביו, הוא אינו בוחל במילים כדי לגנות ולהשפיל אותם. הרי הוא שֶׁמֶשׁ הצדק והאמת, וכאשר בית המשפט אינו פועל על פי דרכו, הוא סוטה ממסלול הגלקסיה הקבוע לו, ולכן הוא ראוי לבליסטראות.

כל מאמרו רצוף תיאורים שקריים ואבסורדיים על אודות בג"צ ובפסיקותיו, וקצרה היריעה מלהתייחס לכולם, אך אתן כמה דוגמאות.

את דחיית העתירה נגד "חוק החרם" הוא מתאר כשלילת זכותו-חובתו לקרוא לחרם והפיכתו לעבריין. מה אומר החוק? החוק מאפשר למי שפרנסתו קופחה בשל החרם, לתבוע במשפט אזרחי את מי שהוכיח שפגע בו, בהסתה לחרם. כלומר, החוק אינו הופך את מי שקורא לחרם לעבריין, אלא מאפשר למי שמוכיח שנפגע מקריאה לחרם, לתבוע מהפוגע בו פיצויים. בוודאי שהחוק אינו אוסר על הפרט להחרים תוצרת כלשהי, או מחייב את הפרט לקנות משהו. הוא בסך הכל מאפשר למי שמטה לחמו נפגע בשל מעשה חרם אלים כלפיו, בשל מקום מגוריו או דעתו הפוליטית, לקבל סעד מבית המשפט.

והרי לשם מה קיימים בתי משפט, אם לא כדי לתת סעד לאזרח שנפגע. בית המשפט לא חוקק את החוק הזה, אלא דחה עתירה נגד החוק, כאילו הוא בלתי חוקתי. הטענה שהחוק בלתי חוקתי היא אבסורדית ובית המשפט דחה אותה.

שריד רגם את בית המשפט על שלא פסל את חוק ועדות הקבלה, וטען שהחוק "קובע לאזרחים הערבים את תחום מושבם," שקר בזוי! בחוק נאמר בפירוש שאסור למנוע קבלת אדם ליישוב על רקע דת, גזע, מין, נטייה מינית וכו'. החוק בסך הכל מאפשר ליישובים קהילתיים קטנים, בני פחות מ-300 משפחות, בגליל ובנגב, להבטיח את המרקם החברתי שלהם על ידי ועדת קבלה אזורית, עם אפשרויות ערעור בפני פורום שאין בו אף נציג של היישוב, של האזור או של התנועה המיישבת.

מאז ראשית ההתיישבות הציונית היישובים הכפריים קבעו מי יהיו חבריהם, כי אין דרך אחרת לקיים יישוב קהילתי קטן. החוק לא יצר את האפשרות הזאת, אלא ברגע שהחל הג'יהאד נגד הזכות הזאת, שמטרתו היתה לפגוע בהתיישבות היהודית, הוא הציל בדל יכולת של היישובים לבחור את חבריהם ולקיים קהילה. גם את החוק הזה בית המשפט לא חוקק, אלא דחה את העתירה שהציגה את החוק כבלתי חוקתי, כביכול.

כך גם שאר דוגמאותיו של שריד, ועל הדוגמאות הקיימות הוא הוסיף תחזית: בית המשפט העליון "יסמוך ידיו במהרה על חוק הלאום." עוד אין חוק לאום, ולצערי הרב כנראה גם לא יהיה בקדנציה הנוכחית. אולם בכל הגרסאות של הצעת החוק, אין דבר וחצי דבר שיכול להיות עילה לפסילה בידי בית המשפט. הצעות החוק אינן פוגעות במאומה בזכויות הפרט של מישהו, אלא מגדירות בחוק את ההגדרה הלאומית של מדינת ישראל, כפי שהיא מופיעה במגילת העצמאות, שבית המשפט העליון עצמו העניק לה מעמד חוקתי. אפשר כמובן להתנגד לחוק, אך זו התנגדות פוליטית ואידיאולוגית. שום אקרובטיקה מילולית לא תמצא בו רבב משפטי. אבל יוסי שריד אינו מחפש משפט, אלא הוא רוצה לראות בבית המשפט זרוע ביצועית של מר"צ, והוא מנהל מלחמת חורמה נגד בית המשפט המסרב למלא את התפקיד שהועיד לו.

* די למקארתיזם – אור קשתי פירסם כתבת "תחקיר" ב"הארץ" על כך ש-80% מן הארגונים המקיימים שבתות חינוך לחיילי צה"ל הם "משיחיים" ו"ימניים". תוך ניצול הבורות של הקורא, מציג קשתי תאוריית קונספירציה על מזימת השתלטות על נשמות חיילינו והרעלתם, בידי "הימין המשיחי". כדרכו המקארתיסטית, הוא מסווג את הארגונים המקיימים את שבתות החינוך לפי מדד של ראויים ושאינם ראויים, ימין ושמאל, חילונים ודתיים (שאותם הוא מכנה בשם החיבה "משיחיים"), בלי לבחון מה באמת התכנים שכל ארגון מציע.

אני מציע לבחון את הדברים דווקא על פי ה-20% ה"כשרים", המופיעים בכתבה, בפרט כיוון שאני מכיר מקרוב את הארגונים הללו ואת תכני השבתות שהם עורכים. קשתי מציין שבין עורכי השבתות הללו נמצאים מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי, בינ"ה – ארגון של יהדות פלורליסטית וחילונית המזוהה אף הוא עם התנועה הקיבוצית, מכון בן גוריון ועוד. אם אכן קיימת מגמה של צה"ל לאינדוקטרינציה "דתית וימנית", מדוע נבחרו הארגונים הללו לארח שבתות חינוך? הסיבה לכך פשוטה, אלא שהיא מפריכה את התיאוריה של מסע ההפחדה החביב על קשתי.

מכון "שיטים" מעביר שבתות חינוך, כי הוא לקח על עצמו ליזום ולארגן שבתות כאלה והגיש הצעה ראויה. מכון "שיטים" משתייך למערך שבתות החינוך, לא כי הוא "חילוני", לא כי הוא קיבוצי, לא כי הוא "שמאלני", אלא כי הוא הציע תוכנית מתאימה. זה הכול. ואם אכן 80% מהשבתות מאורגנות בידי ארגונים שאור קשתי מסווג אותם כ"ימנים דתיים", הרי הסיבה לכך היא שאלו הארגונים שיזמו אירוח ותוכן של שבתות כאלו.

החלוקה הדיכוטומית של אור קשתי, אף היא אינה נכונה. לדוגמה, בנימין יוגב - בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק ומכון "שיטים", שבהשקפותיו הפוליטיות הוא איש מר"צ, מרצה באופן קבוע בשבתות בצפת של אחד הארגונים הדתיים. אליי פנו לאחרונה מאחד הארגונים הדתיים בבקשה שארצה בהם בשבתות על יהדות פלורליסטית, על ציונות ודמוקרטיה. 

די להפחדות, די להפרדות, די לחלוקות הדיכוטומיות הללו, די למקארתיזם הזה, די להסתה ולשנאה. טוב שיש ארגונים שחשוב להם לתרום לחינוך היהודי והציוני של חיילי צה"ל, וכדי שההיצע יהיה פלורליסטי יותר, הדרך לכך אינה פסילה של אחרים, אלא פשוט ליזום תוכניות כאלו. אין לי ספק שככל שארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטיים והחילונים יחליטו להיכנס לתחום ולארגן שבתות חינוך לחיילים, צה"ל יעודד זאת.

(אגב, יש מקום לדיון ביקורתי על עצם הוצאת שבתות החינוך למיקור חוץ, אך לא בכך עוסק ציד המכשפות של קשתי).

* הזדמנות להסית – אחרי כל המקרים האחרונים של הדלפת בחינות בגרות, משרד החינוך הפיק את הלקח והכין שאלון חלופי. כאשר התברר שהשאלון באנגלית הודלף, התלמידים נבחנו על השאלון החלופי.

איזו חגיגה עשה מהסיפור מוסי רז? עוד הזדמנות לבטא את שנאתו לישראל. עוד הזדמנות להסית, להשמיץ, ללכלך, לטנף, להוציא דיבת הארץ רעה, כי זו אומנותו. הוא טען שכאשר הודלפה בחינה של הציבור הערבי, כל התלמידים הערבים קיבלו עונש קולקטיבי, וכאשר הודלפה בחינה לכלל התלמידים ניתן להם טופס חלופי. ומיד נשלפה מעטו המורעל המילה "גזענות" שמזענות.

איש נקלה!

* יום השואה של ג. לוי -  ב"הארץ" התפרסם מאמר אבל, תחת הכותרת "יזכור עם ישראל", על... הנכבה, כמובן. כלומר, על כך שישראל קמה וקיימת. ציטוט לדוגמה: "כמה יפה היה, אם היה קם וילי ברנדט הישראלי, כורע על ברכיו, מקבל אחריות ומבקש מחילה."

וילי ברנדט, כידוע, הוא קנצלר גרמניה שביקש מחילה על פשעי הנאצים. והרי ידוע שאנחנו נאצים והפלשתינאים הם קורבנות השואה שאנו מחוללים. על החתום: אנטישם – גדעון. אנטישם משפחה – לוי.

* האמת על ה-15 במאי – ה-15 במאי, הוא "יום הנכבה". וכדאי להזכיר מה באמת קרה ב-15 במאי.

ב-15 במאי 1948 פלשו כל צבאות מדינות ערב למדינת ישראל בת יומה, על מנת למנוע את הקמתה. אותן מדינות, החברות באו"ם, פתחו במלחמה כדי לסכל את החלטת האו"ם. טבח שבויי כפר עציון מעיד על כוונתם, אילו הצליחו חלילה – להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, ובכך להשלים את הפתרון הסופי, שלוש שנים אחרי השואה.

* סליחה שניצחנו – במלחמה הזו ניצחנו. נכון, לא נעים להפסיד במלחמה. ואין ספק שהערבים שילמו מחיר כבד על תוקפנותם. אולם הם נושאים ב-100% אחריות למחיר.

* במקום לקחת אחריות -  בחירתם להתבכיין במקום לקחת אחריות, אופיינית להם.

* לא עומד בציפיות – פעם אחת ראיתי את תוכניתו של יהונתן גפן בטלוויזיה החינוכית "אומרים שהיה פה". התכנית הוקדשה ל-1954. היא היתה בעיניי תוכנית מזעזעת, שהציגה את ישראל כמדינה גזענית, שתיארה את הקמת דימונה ברוח של "לממסד האשכנזי לא היה מה לעשות עם המזרחים אז היא זרקה אותם הכי רחוק שאפשר" ואת סיפור הגבורה העילאי של נתן אלבז שפוצץ את עצמו עם רימון נטול ניצרה כדי להציל את חבריו – תיארה באמירה המקוממת ש"במדינה הגזענית הדרך היחידה של עולה ממרוקו להתקבל לחברה היא למות לבד" וכן הלאה.

גם לרוגל אלפר יש טענות ליהונתן גפן על התוכנית. גפן אינו עומד בציפיות שלו, והתוכנית שלו היא כנראה ממסדית וציונית מדי. לטענתו, גפן "נכנע לקו המשותף כעת לכל ערוצי הטלוויזיה הישראליים, של השתקת העמדה הביקורתית והשמאלנית."

במקום לבטא את "תרבות הנגד" הוא "גפן מסורס". כל זאת בעקבות תכנית שעסקה ב-1972, ולטענתו של אלפר, היא תיארה את הטבח במינכן ואת סיפור "סבנה" "בשאר רוח של ערך ב'וויקיפדיה'." כנראה שגפן לא שיבח את לוחמי החופש במינכן, ובכך הוא דיקלם את ה"נראטיב הציוני", רחמנא לצלן.

* מולך הריאליטי - בכנס "הקהל" – הכנס השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, שנערך באפעל בסוכות לפני שנה וחצי, הוקדש אחד המושבים לנושא תרבות הריאליטי ו"הבת מצווש", כהשחתה של התרבות הישראלית והחברה הישראלית. הכותרת של המושב היתה "נא להתנהג בהתאם," והוא התמקד בצורך ביצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הקלוקלת הזאת. ברב השיח, השתתפות שלוש אושיות תקשורת, שבזה אחר זה ניתחו את הסכנה והזיהום בתרבות הריאליטי, ושלושתם עשו זאת בכישרון רב והקרינו אמינות ושכנוע עצמי בדבריהם. השלושה היו אברי גלעד, יאיר שלג ו...אריאנה מלמד. בדרך כלל, קשה למצוא מילה היוצאת תחת מקלדתה של מלמד שאני יכול להסכים איתה, אך הפעם לא רק הסכמתי עם כל מילה, אלא גם נהניתי מהשנינות, מהעוקצנות, מהסרקזם ומהניתוח.

נדהמתי לשמוע שאותה אריאנה מלמד משתתפת בתוכנית "האח הגדול". נדהמתי להיווכח שכל דבריה היו כאבק פורח, חסרי כל ערך. היו לה פעם עקרונות, אך כאשר הם עמדו מול בצע הכסף ותאוות הפרסום, היא מכרה את כולם. אין לה אלוהים.

... והיא עוד דיברה שם לא כעיתונאית אלא כאם מודאגת...

* הממשלה שלי - ואחרי הכול, עם כל הביקורת, והיא רבה, הממשלה החדשה היא הממשלה שלנו, היא הממשלה שלי, ואני מאחל לה בכל לבי הצלחה.

* ביד הלשון:  היה לשעבר – קרן נויבך ב"סדר יום": "ו... נארח את דרור שטרום, מי שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר." אם הוא היה הממונה לשעבר, מה הוא היום?

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [55]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

20 מי יודע

20 מי יודע? / 20 אני יודע / 20 מיספר שרים / חלקם מיותרים. / חמישה סגני-שרים / ועוד ארבעה תיקים לא מאויישים, / טמונים כאפיקומן עמוק בכיס של ביבי, לכשירחיב. / אחד ראש הממשלה / מחלק את השלל / לכל אחד תיק של שר / או לפחות סגן של שר.

והעם – 8 מיליון אזרחים נושכים שפתיים ושותקים, כי "זוהי מהות הדמוקרטיה", מחיר הפוליטיקה הקטנה: לספק לחברי מפלגת השלטון כיסא עם מושב רך סביב שולחן הממשלה, תיק כלשהו, לא חשוב של מה: חסה קלבסה, תיק בממשלה.

וראש הממשלה עמל והזיע, השתדל לרצות את כולם ולא עלה בידו. לבסוף יצאו מלפניו אחדים בידיים ריקות, סרים וזועפים.

אז הנה מובאת כאן הצעה מהפכנית ויעילה מאין כמוה: ממשלה של 40 שרים! 30 תיקים לכל  חברי הכנסת של הליכוד, ועוד עשרה לשותפות הקואליציוניות.

מה יש? בממשלת יפן על 127 מיליון תושביה יש 14 שרים. בהודו – יותר ממיליארד תושבים – 35 שרים. שלא לדבר על שווייץ ה"מפגרת", עם אוכלוסיה כמו שלנו, ויש בה רק שבעה שרים, שמנהלים את ענייני המדינה ועושה רושם שהם עושים זאת לא רע.

איך זה יכול להיות? איך אפשר לנהל מדינה בפחות מ-40 שרים?

והממשלה החדשה, הימנית, יוצאת לדרך ברגל שמאל. וכמה תֶאֱרַך הדרך? מי יודע.

השמיטה – טובה לחקלאי

השנה אנו מרבים לקרוא דברים בנושא השמיטה [והר סיני] – תילי-תילים של ביאורים ופרשנויות ודרושים ודעות על המשמעות הפיזית-חקלאית של "מנוחת האדמה" מחד, והמשמעויות הדתיות-הפילוסופיות-התיאולוגיות של מצוות שנת השמיטה.

יורשה לי כאן, לי הקטן, להוסיף הסבר נוסף על היתרון הכספי-הכלכלי של שנת השמיטה והרווח של החקלאי:

ראינו וקראנו על חקלאים מיוזעים, מאוכזבים ומיואשים מכך שלאחר עמל ויזע בעבודת האדמה בכלל, וההוצאות הכספיות הגדולות, הכרוכות בגידול החקלאי, הנה בשלב הסופי, כאשר הוא מגיע לקטיף של היבול ומכירתו לקונה [הסיטונאי], מתברר שבגלל פער התיווך, או משבר כלכלי ברוסיה, התמורה שהחקלאי מקבל קטנה מן ההשקעה שעלה לו גידול הירק או הפרי, והוא יוצא בהפסד של מאות אלפי שקלים.

אז הנה באה שנת השמיטה ומצילה אותו מהפסדים כספיים. כיוון שאינו מגדל כלום, גם אין לו הוצאות, ובכך אינו מפסיד כסף. רווח נקי.

מי יתן שנת שמיטה כל שלוש שנים.

וכבר קבעו חכמים: ישנן שלוש דרכים להפסיד כסף: בהימורים – הכי מהר; על נשים – הכי נעים; בחקלאות – הכי בטוח.

שוק חקלאי

מן הראוי היה ששר החקלאות החדש  ואנשי משרדו יפעלו לאירגון וקיום שוק חקלאי, יום אחד בשבוע, בכל יישוב ושכונה ברחבי הארץ.

החקלאים יביאו את תוצרתם לשוק וימכרו אותה בו-במקום בתמורה נאה ובמחיר הוגן לקונים. אלה ירכשו להם פירות וירקות טריים, הישר מן השדה והעץ, וזאת במחיר נמוך ממה שהם נדרשים לשלם בסופרמרקט ואף בחנות הירקות.

שוק כזה נהוג בכל העולם, וגם אצלנו הוא התקיים פה-ושם, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

מי שייפגעו מכך יהיו כמובן רשתות השיווק וחנויות הירקות. אז  שיתחרו  ויורידו מחירים.

המצעד

ב-9 במאי, יום הניצחון על גרמניה, התקיים במוסקבה, בכיכר האדומה,  מצעד גדול וחגיגי במלאות 70 שנה לניצחון.

היה זה מצעד גרנדיוזי, מרשים, שהתנהל באירגון ובסדר מופתי, כמו זה המיוחס לגרמנים, האויבים לשעבר.

הפגנה אדירה של עוצמה: 16,000 חיילים צועדים, מאות טנקים, מטוסים, טילים אימתניים. מרשים – ואפילו מפחיד.

ההנהגה, המפקדים, העם הרוסי כולו הפגינו הכרת תודה, כבוד ויקר ל"ווֶטראנים", בני ה-90 ומעלה, עטורים מדליות ואותות על גבי מדיהם המפוארים, כשהם שופעים גאווה ונשענים על מקלותיהם.

חגיגה מרשימה. היא עלתה ודאי מיליונים [רובלים] רבים.

ונשאלת השאלה: למה זקוקה רוסיה בימינו לצבא ענק ואדיר כזה? הרי איש אינו מאיים עליה, לא גרמניה של מרקל, לא ארצות הברית של אובמה, לא צרפת של הולנד [עם זכרונות מרים מהתבוסה שלה ברוסיה, ב-1812], ואפילו לא פינלנד הקטנה שבצפונה, ואף לא נאט"ו באירופה.

במקום להשקיע מיליארדים כבדים באחזקת הצבא הענק, מוטב היה להפנות את הכספים הללו להטבת תנאי המחייה של העם הרוסי, הנתון במשבר כלכלי חריף.

אבל פוטין, הצאר של ימינו, לא חייב לשמוע לי, כפי שאינו שומע ואינו מתייחס לדעותיהם של בני העם שלו. זב"שו.

אם יוחלט אצלנו על מצעד צבאי – נניח במלאות 70 שנה למדינה, יימצאו ודאי לא מעט "פַיין שמעקערס" [אניני טעם, יעני] שיעקמו את האף, יסתייגו, יתנגדו, תוך האשמת העם במיליטריזם, כוחניות, לאומנות וחרחור מלחמה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלוני זמורה

נשיקה על הר הבית

סיפור קצר לחג האוהבים

הבטחתי להראות לה את הזריחה מהר הבית. היא היתה כל כך יפה וכל כך בלתי מושגת, שרק אמירה של קסם כמו "בואי לצפות אתי בזריחת השמש מעל הר הבית," היתה יכולה להניע אותה להיעתר לבקשתי ולומר "כן."

הסיכוי להיעתר לבקשתי היה דומה למפגש הראשון שבין צועני לבין דב הקוטב אותו הוא מבקש לאלף. הוא היה כל כך חרד ולא יודע אם אכן יתרצה הדוב ויסכים לשתף אתו פעולה.

אמרתי לה שאני רוצה להראות לה את הזריחה היפה שבעולם, ממקום שהוא מוקד היקום העתיק שבעולם.

הקסם אומנם פעל.

אינני יודע עד עצם הרגע הזה אם המקום הוא זה שקסם לה, או אולי זו היתה השעה הבלתי אפשרית בה בקשתי את הפגישה – ארבע לפנות בוקר.

זוהי השעה שבה הקסם ששוטף את העולם עומד לפוג. בין עולם החלומות לבין היקיצה לעולם המציאות. בכל אופן תשובתה המפתיעה היתה  - "כן."

המקום – ירושלים והשעה היא ארבע לפנות בוקר. מסך החשיכה רובץ על העיר ועל העולם. זהו גם זמנם של הכוכבים הזוהרים שמאירים את אפילת הלילה להיעלם.

הקסם פעל. היא אמרה: "כן."

נפגשנו בדיוק בשעה היעודה, ליד מכונית האופל הישנה שלי בחניון שליד שכונת רחביה.

בשעה הזו כל התינוקות שבעולם נמים את שנת החלומות, זוהי גם השעה שבעולם דועכות כל המלחמות ורק הדממה והחושך מממשים  את כל הניצחונות, זוהי שעת הקסמים בה יש דרור לכל האוהבים.

נסענו לעיר העתיקה דרך רחובה הראשי של שכונת רחביה, פסחנו על טחנת הרוח של מונטיפיורי הזקן והקפנו את הר ציון מסביב ב"דרך האפיפיור" ואחר כך הלכנו לבדנו בעולם לאורך החומה והגענו לפתחו של השער הדרומי המוליך אל רחבת הכותל המערבי.

לאחר שהיא אמרה "כן," קמתי ממיטתי והיא קמה במקום אחר ממיטתה ונפגשנו, כאילו על פי הסכם ששני הצדדים צריכים לכבד. נפגשנו כמו למפגש הראשון, שהתקיים בין הצועני לבין דב הקוטב, או בדומה למפגש שבין "היפה והחיה" שבספר האגדות.

עכשיו אנחנו יחד צועדים אל השביל העולה את שערו של הר הבית. הדרך מטפסת בין "עזרת הנשים" הצמודה לכותל המערבי לבין "קשת רובינזון" הבולטת מתוך החומה התומכת את הר הבית. הקשת היא בסיסו של הגשר המחבר את עיר הכוהנים אל בית המקדש שעל הר הבית. על חורבות המקדש בקצה הרחבה של הר הבית בנוי היום מסגד "אל אקצה".

השומרים הקבועים שבשער נעלמו ואינם, אנחנו לבדנו בעולם מטפסים  ומתקרבים לטבורו של העולם. הטבור נמצא במעלה המדרגות שבו כיום עומד המבנה המפואר והמתומן של עומאר אל שריף. בקרקעית המונומנט, מצוי ליבו של העולם העתיק.

כיפת הזהב עדיין שרויה באפילה והיא משתלבת עם שחור השמיים. הכיפה הזהובה קוראת לכוכבים המנצנצים להמשיך את הקסם...

זוהי בדיוק השעה בה העולם עומד מלכת. שנינו נמצאים בגרם העליון של המדרגה העליונה הכי גבוהה. זהו המקום המחבר את העולם של מטה עם העולם של מעלה. זוהי נקודת החיבור.

זהו גם המקום בו עמד אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו יצחק.

פנינו אל מול המזרח אל הר הזיתים, אל מול מידבר יהודה ואל מול הרי אדום, אל המקום בו עוד מעט תזרח השמש.

הקסם ממשיך לכבוש אותנו, הציפייה הדרוכה לזריחה מצמידה את גופי אל גופה של זו היפה מכל שבתבל. בדיוק כמו שהדוב הפראי מהקוטב נענה לרצונו של הצועני וכמו שהיפה בעולם נצמדה לחיה שבספר האגדה. כך גופותינו נצמדו זה אל זו ושפתותינו פלשו  זה לזו בנשיקה ארוכה המבקשת להצית את זריחת השמש מחדש.

זה היה בדיוק הרגע בו החלק העליון של כיפת הזהב ניצת באש האדומה של קרני השמש הראשונות שעלו מעל הרי אדום כמו בלהבה. זו הייתה בדיוק הדקה בה הרחבה הענקית של הר הבית הוארה באורות רכים קדומים.

זו היתה בדיוק הדקה בה התינוקות הרכים מתעוררים משנתם מגרגרים ומשתלבים ברחשי העיר העתיקה שניעורה מתרדמתה.

זו היתה הדקה בה המואזין השמיע את קולו ברמקול כאילו נוזף בנו על חילול הקודש.

ושנינו עומדים לבדנו בעולם חבוקים במקום הכי גבוה של הר הבית צמודים בנשיקה הארוכה, מרחפים בינות לקרני השמש הראשונות, סובבים במעגלים שבין החול לקודש.

זו היתה בדיוק השעה והמקום בו העולם החל לנוע מחדש על צירו, כאילו אנו גם מניעים וגם מונעים על ידו לנצח.

והעולם כמנהגו נוהג.

* * *

אהוד בן עזר

התאריך הנכון להולדתה של אסתר ראב

הוא 25 במרס 1894

15.3.14. שבת. מתוך היומן: "אסתר ראב נולדה ב-25 באפריל 1894, [י"ז אדר ב' תרנ"ד, מיד לאחר פורים] בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה."

לבן,

אנא בדוק אם לא טעיתי בהצלבת שני התאריכים

אבא

אבא,

בשני מקומות שבדקתי באינטרנט, התאריך 25/4/1894 הוא י"ט ניסן תרנ"ד.

 י"ז אדר ב' תרנ"ד יוצא ב-25/3/1894, יום ראשון.

 בן

מתברר אפוא שטעיתי, גם ב"ימים של לענה ודבש". משום מה נצמדתי לתאריך 25 באפריל שמופיע אצל אסתר, אבל נראה לי שהתאריך הנכון הוא 25 במרס 1894, שאז זה מתאים בדיוק לי"ז אדר ב' תרנ"ד, ומתאים לכך שאסתר נולדה בפורים, או מיד לאחר פורים.

* * *

אם עכבר חושב שהוא אריה

במלאת 100 שנים לדיין

למר אהוד בן עזר,

חשוב! בבקשה שתגובתי תתפרסם – תודה!

משה דיין ז"ל – שבתאריך ה-20 במאי (ז' סיון  תרע"ה-1915) יצויינו 100 שנה להולדתו – ושהיה המנהיג הצבאי והמדיני הדגול ביותר שקם למדינת ישראל, שכיהן בתפקיד הרמטכ"ל הרביעי ואח"כ בתפקיד של שר הבטחון – אמר משל רלבנטי בשנת 1965, לפני כ-50 שנה,  שמתאים מאוד לימים אלה , וזאת בערב עיון לרגל פרסום ספרו על מבצע סיני, ובכך הוא הסביר מדוע הייתה ישראל צריכה להגיע להסכם עם צרפת ובריטניה.

יש מדינות שהן כמו אריה. אריה קם בבוקר, מפהק, מתמתח, עולה על הגבעה, מסתכל סביב, ואם הוא רואה איזו זברה בסביבה – מתנפל עליה וטורף אותה.

יש מדינות שהן כמו צבוע או שועל, אם הם רוצים לטרוף איזו חיה, הם צריכים להיזהר שאין בסביבה אריה או נמר, וליתר בטחון יוצאים לצוד בלהקה.

יש מדינות שהן כמו עכבר. עכבר, גם אם הוא רעב, הוא לא יוצא מהחור שלו לפני שהוא בודק טוב טוב אם אין איזה חתול בסביבה. אם יש חתול, העכבר נשאר בחור ומחכה עד שהחתול יסתלק. לפעמים הוא נשאר רעב ומחכה ליום טוב יותר, כשהחתול לא יהיה בסביבה.

אם עכבר חושב שהוא אריה, התוצאות עלולות להיות רעות מאוד. מדינה עכבר צריכה לדעת מהי ולהבטיח שיש לה גיבוי לפני שהיא יוצאת להתקיף מישהו.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* * *

נעמן כהן

התעמלן הפרו-איסלאמי ידידיה יצחקי – על דאטפת אטיפוך – האוחזים בחרם בחרם יאבדו וכל הרשע כרגע יאבד

על שקרי התעמולה של האקטיביסט והתעמלן הפרו-איסלמי ידידיה יצחקי, כבר כתבתי (גיליון 286):

והנה בעוד שהחמאס, אש"פ, חיזבאללה, איראן ודעא"ש מכריזים בריש גלי על מטרתם – השמדת מדינת היהודים, וחיסול היהודים בעולם, בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמת העולם השנייה, מטיל התעמלן ידידיה יצחקי את האשמה על היהודים: "הגזענות, הפחד מהערבים הם מדיניות מטופחת בידי השלטון, (הלאומני טוטליטרי). הזקוק לאוייב כדי להסיח את דעת ההמון העני מחלקו של השלטון בסבל שלו." (גיליון 1045).

כלומר, לדעת התעמלן הפרו-איסלאמי, האויב הוא רק ממשלת ישראל.

כזכור מעל במה זו הבטיח ידידיה יצחקי שיביא ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען ושרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי, ולא הצליח למצוא אפילו אחד כזה.

והנה לא די בכל אלו, ואותו תעמלן חותם על עצומה הקוראת להטיל חרם כלכלי ותרבותי על 700 אלף היהודים החיים ביהודה ושומרון והגולן (כלומר, למעשה על כל יהודי ישראל).

לאור זאת אני פונה לאהוד בן עזר להשיב לו כגמולו, להחרים אותו, ולא לפרסם יותר את דבריו.

ודוק: היות ואנו דוגלים בחופש הדיבור אנו שומרים על זכותו של כל אדם להביע כל דעה, ונאבק לממש גם זכות זאת, אבל כאן אין מדובר בהבעת דעה, אלא בחרם על דעות אחרות, לכן חובה לקיים את הכלל: על דאטפת אטיפוך - האוחזים בחרם בחרם יאבדו, וכל הרשע כרגע יאבד.

שררה או שירות?

במדורו יד הלשון (גיליון 1045) מביא הייטנר את סיפור קביעת המונח העברי "שר": למיניסטר הלועזי, ע"פ הצעתו של משה שרתוק-שרת.

קביעת המונח "שר" בעברית הביאה עלינו צרה גדולה.

המשמעות המקורית של המונח "מיניסטר" בלטינית הוא משרת. עד  המאה  השש-עשרה,  באירופה, מיניסטר היה משרת אלוהים כלומר איש כנסייה. במאה  השבע-עשרה  קיבלה המילה מיניסטר משמעות של עוזר המלך, משנה למלך.

והנה ההבדל המהותי בין מיניסטר לשר. מיניסטר הוא משרת הציבור, שר הוא בעל שררה על הציבור.

להוותנו שרי ישראל הם בעלי שררה ולא משרתים, לכן אולי מוטב שנחליף בחזרה את המונח שר למיניסטר.

1. מרטין בובר – כל כך הרבה חכמה וכל כך הרבה אווילות

ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין מרדכי בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות".

והנה מרטין מרדכי בובר הפרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות", העלה רעיון גאוני:

"אלוהים לבדו הוא המלך, ולכן דרושה מדינה דו-לאומית"

http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2631959

הציונות, טען מרטין בובר, צריכה לשוב אל הערכים הקדומים של העם: משטר תיאוקרטי, כשאלוהים הוא השליט היחיד בו.

כמו רבים מציוני גרמניה, חברי תנועת "ברית שלום" – ראה מרטין בובר בציונות תנועה שאינה תנועה פוליטית רגילה. עם ישראל הוא גם עם ככל העמים, וגם כנסייה דתית.

ארץ ישראל אינה ארצו הטבעית של עם ישראל כמו ארצותיהם של שאר העמים, אלא ארץ שהיא מקום מקודש למען מימושה של הברית עם אלוהים, לפיכך היא ארצו של עם ישראל רק אם הוא מממש בה את הברית עם אלוהים.

הציונות אינה תנועה פוליטית, אלא תנועת רנסנס שתכליתה חידוש חיי העם והיהדות. למה שבובר קורא: "הומניזם מקראי" ברוח התיאו-פוליטיקה המקראית שנוסחתה "אלוהים לבדו הוא המלך".

הציונות כתנועה צריכה לחתור לביטול הפער שבין התחום הדתי, שבו האדם נושא באחריות לפני האלוהים, לבין תחומים שבהם שולטים ערכים אחרים, כמו אינטרסים כלכליים או לאומיים. מכאן שלל בובר את הריאל־פוליטיקה, המבחין בין מוסר של כוונות, לבין מוסר של אחריות, שהוא עניינו של הפוליטיקאי.

בעידן הלאומיות שבו כדי לממש את האינטרסים של העם עוברים על צווים מוסריים, כמו "לא תרצח", הפתרון על פי בובר הוא רעיון המדינה הדו-לאומית שהיא הגשמת המטרה הדתית של הציונות כביטוי מודרני של "ההומניזם המקראי".

ברוח זו ראה ש"ה ברגמן, שהיה חבר ותלמיד של בובר, את מטרת הציונות: להקים מדינה שתבטל את ההזדקקות ליחסי רוב ומיעוט. שכן ניסיונו ההיסטורי של עם היהודי, כך הטעים, עשה אותו מוכשר לתעודה זו. בהתייחסו לספר הלבן של 1922 הוא כתב: "לא ויתור היה כאן, אלא תפקיד היסטורי גדול הוטל עלינו. חסד עשה הקב"ה עם עם ישראל שביתו הלאומי הוא מולדת שני עמים."

הבנתם? "אלוהים לבדו הוא המלך", ולכן דרושה מדינה דו-לאומית.

הדבר היחידי שלא ברור מתורתו של בובר הוא, איזה אלוהים הוא המלך במדינה הדו-לאומית?

האם אלוהי ישראל המבטיח את כל ארץ ישראל לעמו, הוא המלך? או שמא אללה – אלוהים המוסלמי, שקבע שיש להרוג את כל היהודים כתנאי לגאולה הוא המלך?

ואולי בכלל האל גַנֶש האל פיל ההינדי הוא המלך?

על איזה אל ניתן להפיל את האחריות למדינה הדו-לאומית?

ועוד לא דיברנו על האבסורד הגדול בהגדרת התיאוקרטיה המקראית כ"הומאניזם". הומאניזם אשר היה מצווה לסקול את בובר בעוון חילול שבת.

לא בכדי המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה של בובר – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי."

2. כל כך הרבה חוכמה וכל כך הרבה אווילות

מרטין מרדכי בובר הפרופסור ל"סוציולוגיה תרבותית" יזם גם את המכתב הבא:

30.5.1962

לכבוד הוד מעלתו נשיא מדינת ישראל

מר יצחק בן צבי

ירושלים

אדוננו הנשיא הנעלה,

החותמים מטה פונים אליך בבקשה שתמנע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן בארצנו.

אין אנו מבקשים על נפשו, כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים ואין אנו באים לבקש ממך מתן חנינה לו. אנו מבקשים את החלטתך למען ארצנו ולמען עמנו.

הכרתנו היא שסיום משפט אייכמן על ידי הוצאתו להורג ימעט את דמות השואה ויסלף את משמעותו ההיסטורית והמוסרית של משפט זה.

אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו, ואם נעשה כן יהיה בכך משום נצחון הצורר עלינו, ואין אנו רוצים בנצחונו זה.

שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנלכד במלכודת זו.

שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו. אל ניתן ידנו לכך ואל ניצור אפשרות וצל צילו של רושם כי ייתן כופר קורבנם של ששת המיליונים על ידי העלאתו לגרדום של רשע זה.

מקווים אנו אדוננו הנשיא, שתואיל לתת את דעתך על פנייתנו זו אליך.

פרופ מ. אולדנדורף

אביגדור אריכא

פרופ. מרדכי מרטין בובר

יהודה בקון

פרופ. שמואל הוגו ברגמן

הלני ברט

לאה גולדברג

יצחק דמיאל

ד"ר רפאל יהודה צבי ורבלובסקי

ד"ר הלנה כגן

ד"ר זיגפריד מוזס

אריך מולר

אריה סימון

פרופ. עקיבא ארנסט סימון

פרופ. שמואל סמבורסקי

פרופ. מאיר פלסנר

נחמן קירשנר

פרופ. נתן רוטנשטרייך

פרופ. מרכוס ריינר

פרופ. גרשום שלום

קשה שלא להתפעל מרשימת האישים החתומים על המכתב, שרובם ככולם אישים מתחום "התרבות הגרמנית" (ולא מתחום "תרבות דוברי יידיש") כמה חוכמה יש בכל האנשים הנכבדים הללו.

בה בעת קשה שלא להתפעל מהאיוולת הגדולה של האישים הללו.

הוצאתו להורג של אייכמן לא המעיטה כדבריהם את דמות השואה, ולא סילפה את משמעותו ההיסטורית והמוסרית. נהפוך הוא. המשפט רק חיזק את דמות השואה והציגה לעולם את תמצית הרוע האנושי השטני שאליה יכול להגיע בן אנוש. הכרה זו לא הועמה גם כששותפה נוספת ל"תרבות הגרמנית" פילגשו של הנאצי היידיגר – חנה ארנדט, קבעה שלאייכמן לא היה רוע שטני קיצוני, אלא רק רוע בנאלי.

גם שונאי ישראל בכל העולם שהיו קיימים אז, וקיימים היום, לא קיבלו את דעתם של אותם אינטלקטואלים ש"הוצאה לפועל של פסק דין מוות תביא בידיהם את האפשרות שנרצה עוונם של הנאצים, ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו." שונאי ישראל ממשיכים להכחיש את השואה, ולתבוע ביצוע שואה חדשה לעם היהודי.

ולחשוב רק מה היה קורה לו אייכמן לא היה מוצא להורג, ורק נשאר בכלא ישראלי כהמלצתם, כמה הפגנות היו נערכות בעולם לשחרורו, ואלוהים ישמור, הוא עוד יכול היה להיות משוחרר בפיגוע מיקוח בתמורה לחיי יהודים.

למזלנו נשיא המדינה דאז, יצחק שימשלביץ' בן צבי, לא השתייך ל"תרבות הגרמנית", ולא שעה לעצתם.

הוותיקן הכיר רשמית במדינת פלשת-פלסטין

הוותיקן הודיע כי מעתה יקיים יחסים דיפלומטיים רשמיים עם הרשות הפלסטינית במקום עם אש"ף, כבעבר. דובר הוותיקן, הכומר פדריקו לומבארדי, ביקש לסלק כל אי הבנה, ואמר לסוכנות הידיעות – AP "כן, זאת הכרה בכך שהמדינה קיימת."

 כבר במהלך הביקור של האפיפיור פרנציסקוס בישראל וברשות ב-2014, התוכנייה הרשמית של הוותיקן התייחסה אל אבא של מאזן כנשיא המדינה הפלסטינית.

נו, הרי ברור לכול. ישו לפי הפלישתים (פלסטינים בערבית) היה בעצם פלישתי:

http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=505

על בנימין מיליקובסקי-נתניהו לומר בתגובה את הדברים הבאים: הנאום בפני האפיפיור

כבוד האפיפיור פרנציסקוס ה-1 שלום וברכה.

כבוד האפיפיור, הנך האפיפיור ה-266 במיספר. לפי אמונתך אתה הוא "ממלא המקום" של פטרוס (שמעון כיפא-סלע) שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.

בתוקף תפקידך כ"ממלא מקום" של ישו, הינך חייב להאמין שישו היה מבית דוד, צאצא של דוד מלך ישראל, ולא צאצא של גוליית הפלישתי או של דלילה.

אתה גם ודאי יודע שישו עצמו קרא לארצו: "ארץ ישראל" ולא "פלשת". ("הברית החדשה", מתי פרק ב').

לכן, אם הנך מאמין באמת בישו (ולא באבא של מאזן), עליך, כמו ישו, שאתה ממלא מקומו, לקרא לארץ זו: "ארץ ישראל" ולא פלשת!

כבוד האפיפיור, תתפלא לשמוע שגם נביא המוסלמים – מוחמד, קרא לארץ זו "ארץ ישראל". לדברי מוחמד נביא המוסלמים, המלאך גבריאל מסר לו את דברי אללה – אלוהיו, ש"ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל. (קוראן סורה 7 פסוק 37).

לראשונה בהיסטוריה יש שתי קדושות ערביות-פלישתיות

האפיפיור פרנציסקוס שקורא לארצו של ישו (בניגוד לישו) "פלשת" החליט לראשונה לקדש שתי ערביות-פלישתיות ולהכריז עליהם קדושות.

ומיהו הקדוש שהשתתף בטקס ההכתרה לקדוּשה של שתי הערביות? כמובן, "הקדוש" – אבא של מאזן.

הקדושה מרים בווארדי נולדה ב-1843 בכפר עיבלין. בבגרותה הצטרפה למסדר הכרמליטים בצרפת ותכננה לבנות מנזר בנצרת אך מתה בת 35 ב-1878.

תהליך הכרזתה כקדושה החל כבר ב-1927. בשנת 1981 הכיר בה האפיפיור יוחנן פאולוס השני כ"מכובדת" (השלב הראשון בהכרה כקדושה), ב-1983 הוכרה כ"מבורכת", ועתה הועלתה לדרגת "קדושה".

הקדושה מרים אלפונסין ג'אטס שמתה בשנת 1927 בגיל 80, נולדה בירושלים, והצטרפה למסדר הנזירות על שם יוסף הצדיק. בגיל 15 לאחר שמרים, אימו של ישו, נגלתה לה בחזיונות, הבינה שנבחרה כדי לייסד מסדר של נשים ערביות המקדישות את חייהן לשירות הכנסייה בארץ הקודש, היא ייסדה את מנזר האחיות רוזרי (מחרוזת) בירושלים. היא הוכרה כמכובדת על ידי יוחנן פאולוס השני ב-1995 וכמבורכת ב-2009.

על הניסים

כדי להפוך לקדושות יש צורך שיעשו ניסים. הכנסייה קבעה שמרים ג'אטס סייעה בהצלתו של תושב כפר כנא שהתחשמל בעת עבודתו באזור בית דגן בשנת 2009 וניצל בזכות תפילות של קרוביו לג'אטס.

מרים בווארדי, נקבע, הצילה את חייו של תינוק שנולד באיטליה וסבל ממחלה קשה. במקרה הזה התפללו עבורו זוג חברים של הוריו שמיספר חודשים קודם לכן התוודעו לדמותה של בווארדי במהלך ביקור צלייני בארץ.

במסיבת עיתונאים אמר סגן הפטריארך הלטיני של ירושלים, הבישוף ויליאם שומלי: "תושבי ארץ הקודש כולם, נוצרים, יהודים ומוסלמים יכולים להתגאות היום. הקדושה בעבורנו היום היא ההוכחה שחיים של שלמות מוסרית עדיין אפשריים. שתי הקדושות חיו בפלסטינה לפני שחולקה," הוסיף, "הן לא ידעו על הקונפליקט הישראלי־ערבי. אני בטוח שהן עוקבות אחרי המצב מגן העדן וממשיכות לפעול למען השלום וההשלמה בארץ הקודש. ההתערבות שלהן חזקה ויעילה. באופן מקרי," המשיך, "שתיהן נקראות מרים. זה יוצא דופן כי שם זה נפוץ אצל נוצרים, יהודים ומוסלמים. מי ייתן והן יהיו גשר בין כולנו."

הצעה לקדוֹשה נוספת בשם מרים – מרים סיבוני-רגב

אז אנחנו כתושבי ארץ הקודש היהודים מאד מתגאים בקדושות החדשות, והנה יש לנו הצעה לקדושה נוספת שתיתווסף לשתי ה"מרימות" הקדושות, וגם היא נושאת את השם מרים. אני מתכוון למרים סיבוני-רגב, שרת התרבות החדשה. אין ספק שגם לה מגיע התואר "קדושה".

ומה הנס שמיוחס לה? (הרי אין מתן תואר קדוּשה ללא נס). הנס הוא עצם היבחרה לשרת התרבות, תודו כולכם, היש נס גדול מזה?

פיליסטיניזם כתרבות

אלון גרבוז (האח של) מנהל הסינמטק בתל אביב איחל למירי סיבוני-רגב הצלחה כשרת תרבות והזמין אותה ל... שבוע המסורתי של סרטי הנכבה.

כידוע פיליסטיניזם-"פלישתיות" הוא כינוי לחוסר תרבות, לכן לדידם של הגרבוזים (הפיליסטרים-פיליסטינים-פלישתים הזעיר בורגנים), פסטיבל פיליסטיני של סרטי הנכבה הוא המכונה "תרבות".

פיליסטיניזם (תרתי משמע).

האפקליפסה של מיכאל בריזון

כתב "הארץ" מיכאל בריזון (ב. מיכאל) יליד 1947 קורא לבנא"ם את ירושלים ("הארץ" 15.5.15) כלומר לחזור לתוכנית החלוקה מ-1947 שלפיה ירושלים תהיה בינלאומית תחת שלטון האו"ם. האו"ם לדידו הרי ידוע במלחמתו האמיצה והמוצלחת נגד חיזבאללה, החמאס ודעא"ש.

בינאום ירושלים, קובע בריזון, לא רק שיביא לשלום הנצחי לפיו "לא ישא גוי אל גוי חרב," אלא יביא אפילו לחנויות פטורות ממכס בשערי העיר.

כזכור אותו בריזון גם ביקר בחריפות את תגובתה של ישראל שהשיבה במטח פגזים לעבר מקורות הירי ברצועת עזה, בטענה שגם בירושלים היו פיגועים, ונהרגו הרבה אנשים, ומטחי הקסאמים לעבר שדרות, רק "מחוררים" את אדמת הנגב...

במקום מוסקבה – ברלין?

העובדה שראובן ריבלין, נשיא חצי העם (מסרב להנצחת שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת אלטלנה) ביקר לרגל 70 שנה לסיום מלחמת העולם השניה בברלין – ולא במוסקבה, היא בושה למדינת ישראל ולעם היהודי.

נכון, אנגלה מרקל סיפקה לנו צוללות ופוטין סיפק טילי נ.מ. לאיראן, אבל בריה"מ-רוסיה היא שהקריבה את הקורבן הגדול ביותר במאבק ההירואי למען הבסת גרמניה הנאצית והצלת העם היהודי מכליון.

לא רק ישראל שכחה את הניצחון על הגרמנים הנאצים. גם הגרמנים שכחו. הנה עובדה. בשעה שלרוב הישראלים דעה חיובית על גרמניה, כמחצית מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית על ישראל, עד ששר החוץ החוצפן של גרמניה פרנק-ולטר שטיינמאייר מעיז בפטרונות מתנשאת לקבוע שביטחונה של ישראל לא ייתכן ללא הקמת מדינה ערבית-מוסלמית-פלישתינאית 200 מטר מבניין הכנסת בירושלים.

מעניין כיצד היה מגיב אותו שר חוץ גרמני, לו נאמר לו שביטחונה של גרמניה לא ייתכן ללא מתן ריבונות לשכונות המוסלמיות בברלין (דרישה שבוודאי עוד תבוא).

* * *

מנחם רהט

היכונו לגירוש הבית היהודי

נתניהו, שבמשך שנתיים לא החליף מילה עם שרת המשפטים החדשה, יעשה הכל לגירושה. ואיך זה קשור ל'אידיוטים השימושיים' של הציונות הדתית?

עכשיו, לאחר שהממשלה החדשה קרמה עור וגידים, הגיעה העת לבחון בעיניים נכוחות את תוחלת החיים של ההרכב הנוכחי, של הממשלה הזמנית ביותר (מבחינת אורך חייה) במדינת ישראל; ממשלה שראשה מייחל לשנות כמה שיותר מהר את פרצופה ומייחל שחרית וערבית שהשמאל שיצטרף לממשלתו, על מנת שיסייע לו לזרוק החוצה, בבעיטה גסה, את הבית היהודי.

לא צריך להיות חנן קריסטל כדי להפנים את מה שהפרשן הפוליטי הבכיר מפמפם לנו בוקר וערב: שנתניהו ממשיך לחתור להקמת ממשלת אחדות, עם בוז'י הרצוג וציפי לבני, ולו רק "כדי לנקום" בבית היהודי על "סחיטת ראש ממשלה מכהן". לאמור: בטוח שהממשלה תשנה פרצופה, ברגע שבוז'י וציפי יואילו בטובם להצטרף לממשלתו, ויאפשרו לו לבעוט החוצה את המפלגה הנאמנה לו ביותר (לעיתים אפילו יותר מן הליכוד), שדווקא היא, באופן דיאלקטי, שנואת נפשו והמזולזלת ביותר, מבחינתו.

ועל אף זאת צריך לומר, שקריסטל טועה. הבית היהודי לא יסולק, מר קריסטל, מפני שנתניהו מבקש לנקום על "סחיטת ראש ממשלה מכהן". אם בסחטנות עסקינן, הרי נתניהו חי ממש בשלום עם הסחיטה החרדית, ששברה הפעם את שיאי עצמה: ביטלה כעפרא דארעא את כל הישגי ממשלת 2013/14, והסיגה אותה שנתיים לאחור.

הענקת תיקי הכלכלה, הדתות והנגב והגליל, לידי עבריין מורשע שיש מאחוריו קלון, אינה תוצאה ביזיונית של סחיטה? והכספים הקואליציוניים בשיעור 140 מיליון לש"ס ו-120 מיליון ל'יהדות התורה', לא נולדו בחטא הסחטנות? ושיחזור הקיצבאות השערורייתיות לעידוד הילודה הערבית והבידואית, אינו מעשה סחיטה  פאר-אקסלנס? – וכן הלאה.

ראש הממשלה אמנם יתעמר בבית היהודי ויסלקו מממשלתו ברגע שיסכימו בוז'י וציפי להציג כף רגלם הענוגה על סף חדר מליאת הממשלה (נתניהו תמיד יוכל לטעון, כי זה התנאי שלהם: רק לא הבית היהודי!) – אבל מסיבה אחרת: נתניהו, כמו נתניהו, ימשיך לבגוד בנאמניו מימין, לצד קיפוד ראשיהם של כל אלה העלולים לאיים על מעמדו של המלך ביבי הראשון. לא בסחטנות עסקינן, כי אם בבגידה ובתסביך רדיפה.

נתניהו, איך לומר בעדינות, אינו איש של הכרת הטוב. המונח הזה אינו מופיע בלקסיקון שלו. הוא כבר שכח שרבבות מצביעי הציונוה"ד העניקו לו ברגע האחרון, על מנת להצילו מתבוסה מוחצת, לפחות ארבעה מנדטים. הענקת השליטה על ענייני הדת לחרדים, הוכיחה שהוא אפילו בז לטובי תומכיו שנשכבו על הגדר למענו.

נתניהו גם איננו המנהיג שיצמיח לצידו יורשים פוטנציאליים. להיפך. כל מי שמרים ראש, עובר סידרת חינוך ושמה קפד ראשו. סילבן שלום, ישראל כץ, גדעון סער ואחרים, יספרו לכם על זה. כשנדמה לו שהבית היהודי מהווה איום, הוא יעשה הכל לקצץ את כנפיו.

לכל זה יש לצרף כמה עובדות טריווייה, שמבטאות את עוצמת המשטמה האובססיבית של בנימין ושרה נתניהו כלפי הצמד בנט-שקד אישית. עובדה ראשונה: בכל השנתיים האחרונות שבהן כיהנה איילת שקד בכנסת, נמנע נתניהו מלומר לה שלום, אף לא ניד עפעף או נענוע ראש נימוסי, וקל וחומר שלא לחץ את ידה (ולא מחמת איסור נגיעה). גם כשחלף ממש לידה, במרחק סנטימטרים אחדים, הוא הסיט מבטו הצידה, משל היתה שקופה. כך הוא נוהג בעיקביות מאז נבחרה לכנסת, לפני שנתיים. כך שטבעי מאוד מבחינתו שלא לעכל את השידרוג במעמדה, לרבות היותה מעתה חברת הקבינט. הכל ייעשה על כן, כולל בגידה בנאמניו ובבוחריו, כדי לבעוט בבוז החוצה את הגברת הראשונה של הבית היהודי.

שנית: נפתלי בנט, במרוצת השנתיים בהן כיהן בתפקיד מיניסטריאלי חשוב וחבר הקבינט, תיפקד על תקן של 'פרסונה נון גראטה' (אישיות בלתי רצויה), בארמון המלכותי שברחוב בלפור. בניגוד לעסקני ליכוד זוטרים, הוא מעולם לא הוזמן 'אל הקודש פנימה'. לא ארוחת ערב אינטימית ולא תֵה של אחה"צ. נון גראטה.

שלישית: גם כשנתניהו ובנט טסו לעולם לייצג את ישראל באירועים חשובים, נסגרו בפני בנט דלתות מטוסו של ראש הממשלה. שיחפש לעצמו טיסה אחרת. שרה לא יכלה לשאת את המחשבה, שהיא תימצא עם שנוא נפשה לאורך מיספר שעות, באותו תא נפח דחוס, ולנשום עימו אותו אוויר.

פיצוח תעלומת השיטנה התהומית הזו, דורש מן הסתם הסברים פסיכולוגיים מעמיקים. אבל אם לסמוך על רמיזות בסביבה, הכל החל כשהשניים מילאו תפקידים בכירים בלשכת ראש הממשלה נתניהו: בנט ראש מטה ושקד מנהלת הלשכה. שניהם נחשפו לתופעה מדהימה ומקוממת: הנחיות לביצוע שהורידה להם במישרין הגב' נתניהו. כשאחד מהם כבר לא יכול היה לשאת זאת, ופלט משהו בסגנון "אנחנו לא עובדים אצלך", נגזר דינם. מאז הוטל על נתניהו איסור מוחלט, בקונם ובאַלָה, להיפגש איתם, לשוחח איתם בטלפון, להזכיר שמם, ואפילו לחשוב עליהם.

מסיבה זו ניסה נתניהו להותיר לאחר הבחירות לכנסת ה-19 את הבית היהודי באופוזיציה. רק חבירת בנט ללפיד הצילה אז את המצב. הפעם נמשכה ההתעללות, כשבנט הוזמן אחרון ללקט את השאריות שהותירו שאר השותפים. אילו לא נזקק לו נתניהו מבחינה מתימטית, היה הבית היהודי גם הפעם נשאר בחוץ. אבל כשיואילו בוז'י-ציפי להצטרף, הם יספקו את הרוב המתימטי ואת העילה לגירוש הבית היהודי. זה מה שבאמת מעניין אותו. 

איום איראני? קילקולים במשטרה? שחיתות בפרקליטות? אתיופים נרגנים? עויינות אירופית? אובמה מזייף? – הכול יחכה עד שביבי ישיג את מטרתו המרכזית, להתחשבן עם בנט ושקד. לתפארת מדינת ישראל.

ולחרפתם של רבבות 'אידיוטים שימושיים' במחנה הציונות הדתית, שהתפתו להאמין לכזבי נתניהו, שהבטיח להעניק מעמד בכורה לבית היהודי, ונתנו לו את קולם – וכך גזרו במו ידיהם על הציונות הדתית גירוש מחפיר במוקדם או במאוחר, למדבר האופוזיציה. זה מה שבישלתם, חבריי היקרים, 'האידיוטים השימושיים' של הציונות הדתית, שיריתם לעצמכם ברגל, וזה מה שתאכלו.

* * *

יִנון ראב

ברח ילד ברח

 מקום מגוריי הוא ירושלים ואני דור תשעי בעיר הקודש, נצר למשפחה שורשית בארץ בעלת רזומה הראוי לציון, שעסקה בבניית הארץ, מחופרי הבאר הראשונה וחורשי התלם הראשון.

כל חיי חייתי בעיר הקודש שמשנה את צבעה לשחור.

בעלי הזקנים שנלחמים בפלורליזם, בין עם יהודים או מוסלמים (על פניו הנוצרים שקטים) – וכובשים כל חלקה יפה ומשתיתים בכוח את השקפת עולמם עלינו.

כן, אנו – מוסלמים, נוצרים או יהודים, שעובדים על-מנת להתפרנס, לבנות את הארץ ולהבנות בה, מוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות יום יומית מול שלטון מסואב בין עם ימין או שמאל (להבנתי אין הבדל) מול הוואקף או הרבנות ומממנים את אותה תפיסת עולם דתית שדוחקת אותנו החוצה בחסות החוק.

כן אותו חוק שאמור להגן על זכויותינו כבריות בעלי דעה, ובעלי זכות בחירה, מאלץ אותנו לקבל את מרותם של אנשי הדת על-פי תפיסת עולמם.

החוק נכנס לנו לצלחת, למיטה, חינוך ילדינו ולאורח החיים בו אנו מעוניינים לחיות.

על רקע תוצאות הבחירות אני מביט בכאב ובחרדה על מה שהיה ביתי והפך למקום אפל בו אני גר והפך אותי לגר בארצי. ואני שואל את עצמי מי אשם?

האם אלו החילונים שלא מתרבים?

האם זו שיטת הבחירות?

אולי בכלל אדישות?

ובכן תשובות לכך אין לי.

 כל שנותר לי כעת הוא לארוז את חפציי ולחפש מקום טוב יותר בו אוכל לחיות כיהודי פלורליסטי.

לתגובות: lokimonster@walla.com

לינון היקר,

אל תתייאש. משנה לשנה הציבור החילוני בארץ גדל ומתחזק. חשוב למשל רק על עולי רוסיה. ובינתיים, כל מה שעליך לעשות הוא לעזוב את ירושלים ולעבור לשפלה –

כך עשה סבא שלך יצחק ראב

וכך עשה סבא של סבא שלך יהודה ראב בן עזר

ירושלים היא עיר קשה.

בשנות לימודיי בה הייתי מקבל דפרסיה כמעט כל יום עם שקיעת השמש, ולא התחתנתי אפילו פעם אחת.

עברתי לתל אביב ובתוך כשלוש שנים התחתנתי פעמיים! – ממש כמו סבי, שהיה גם סבא של סבא שלך –

שלך

אהוד בן עזר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היו לנו ספיקות אם בוז'י הרצוג חכם או טיפש, בא נאומו בכנסת בליל הרכבת הממשלה החדשה והוכיח לנו כי חכם הוא לא. להערכתנו, אם היו נערכות מחר בחירות חדשות הוא היה מקבל עוד פחות קולות מהפחות קולות שקיבל בבחירות האחרונות.

* התמונות של השר-לשעבר יוסף פריצקי עדין-הנפש יכולות להתנוסס באטליזים למכירת בשר לא-כשר! – (זאת בעקבות הצעתו לתלות במוסכים את תמונותיה של שרת המשפטים היפה איילת שקד).

* עו"ד יוסי שדה:  אמר היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ויינשטיין: "אין מניעה למנות את אריה דרעי לשר, אך קשה יהיה להגן על המינוי בבית המשפט."

התוצאה – לא משנה מה יחליט בית המשפט, טקסט התגובה של ויינשטיין כבר נכתב:  "אמרתי לכם!"

נכחתי פעם במשא ומתן, שבו אמר אחד הצדדים: "זאת דעתי, ואני לא מסכים איתה."

בזמנו, חשבתי שזאת בדיחה.

לאור דברי ויינשטיין מתברר, שוב, שבכל בדיחה יש גרעין של אמת!

עו"ד ויינשטיין מזכיר לי את הילד שסירב ללכת לבית הספר בטענה שהילדים לועגים לו.

אימו אמרה לו: "אתה מוכרח ללכת, משתי סיבות: האחת – אתה בן ארבעים. והשנייה – אתה המנהל!"

איפה אימא שתגיד את המשפט הזה ליועץ המשפטי?

* אובמה: "לא ניתן להגיע להסכם בין ישראל לפלסטינים בשנה הקרובה בעקבות השבעת הממשלה." – המבלי אין לו דאגות חמורות מאלה באיזורנו, בעולם וגם בארצו-שלו – הוא עדיין סבור שעליו להקדיש את מרצו להסכם השלום הבלתי-אפשרי בין ישראל לבין שתי מדינות הטרור "פלסטין" – הגדה והרצועה? – האם זו היא הבעייה החשובה והבוערת באזורנו, המתפורר במלחמת המוסלמים של הכול בכול, כולל איראן?

* בחודשים האחרונים, אולי יותר משנה, השלמנו מפעל פרטי רב-היקף. מדובר בהקלדה, בעריכה ובהדפסה של קובצי-מחשב המכילים את היומנים היומיים שלנו מהשנים 1965-2014 אשר מכילים קבצים של 41 שנים עם הפסקה באמצע, בשנים 1978-1986.

כל החומר, מדובר ביותר מ-12,000 עמודים, הועבר לגניזה ב"גנזים" והוא קיים על גבי נייר רק שם, (ואילו אצלנו – במחשב או על תקליטור) – וייפתח לרשות החוקרים רק בשנת 2036 במלאת לנו 100 שנה. יש ביומנים הרבה פיקנטריה. לכן כדאי לסקרנים להאריך ימים.

* בגלל ספר שיטחי וגרוע בנושא, היו לנו היסוסים ללכת לראות את הסרט "האישה בזהב" בכיכובה של הלן מירן עם דניאל ברוהל ורייאן ריינולדס. אבל דומה שאין קשר בין הספר הנושא את השם הזה לבין הסרט הנפלא, היהודי כל כך, התשובה לברבריות האוסטרית שהזדהתה עם הנאצים ואחרי המלחמה דאגה להציב עצמה כקורבנם. הלן מירן נפלאה. גם שאר השחקנים יוצאים מן הכלל. את התמונה של קלימט אינני אוהב במיוחד אבל הסרט נפלא. מרגש. חכם. תשובה היסטורית ממדרגה ראשונה לברבריות הנאצית. עוד ניצחון וגם הנצחה לעולם התרבותי היהודי האוסטרי של אתמול. עולם שהיה עילית שבעילית, ומאז שנעלם הותיר את האוסטרים עם עצמם. רוצו לראות.

הסרט כל-כך השפיע עלינו שבלילה שלאחריו פגשנו בחלום את המורה שלנו באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' גרשם שלום, ואפילו שוחחנו איתו קצת.

* למבקשים ליצור קשר, בבקשה באנגלית, עם הצייר אורי שולביץ, בעקבות היוטיוב של תערוכתו באמהרסט שהבאנו בגיליון הקודם, יכולים לכתוב לו ישירות לפי המייל:  

brown7412@nyc.rr.com

 * * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל