גיליון מס' 1058

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתמוז תשע"ה,  9 ביולי 2015

עם צרופת ההזמנה למופע על אודות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב שיתקיים ביום שני, 13.7.15 באודיטוריום בית הראשונים ברחוב גורדון 24, גבעתיים בשעה 20.00

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְנֵי שִירִים בִּמְלֹאת שָנָה לְמִבְצַע "צוּק אֵיתָן": א. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל. ב. בָּלָדָה לְחַיָּל בּוֹדֵד. // פוצ'ו: בחיי, פרק כ"ט. קולף תפוחי אדמה מהולל. // אנדד אלדן: שלושה שירים. // עמוס אריכא: צוואתו האחרונה של אפרים ברכה. // אורי הייטנר: 1. "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". 2. צרור הערות 8.7.15. // איליה בר-זאב: מוֹנָה. // רביבה בן זאב: ט' באב תשס"ה – ט' באב תשע"ה, כמעט עשור לטראומה הלאומית. // אהוד בן עזר: לזיכרו של איש המעלה נחמן רז, שהלך לעולמו השבוע בגיל 91. // כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים. // מנשה שאול: הסגפן מאיראן, הסודות של חמינאי. [ציטוט]. // הו מי יושיבני בגומת עץ ברחוב לעשות פיפי באוויר, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: סיפור אנושי. // תשעה שירים אל 'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // הדסה מור: טיול מאורגן לגאורגיה הירוקה. // מנחם רהט: מפד"לניק, הצבעת ליכוד? – אכלת אותה. // מנפרד גרסטנפלד: אמפתיה לאוייב – עוד חלום באספמיה. [ציטוט].  // שׂישׂי מאיר: כּוֹס הָאֹשֶר. // הרצל ובלפור חקק: איגרת לחברים בתום כהונה. // אלי מייזליש: מה זה באמת פילגש בגבעה? // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 4. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי שִירִים בִּמְלֹאת שָנָה לְמִבְצַע "צוּק אֵיתָן"

א. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

כָּל שְבִיב-חַיִּים, כָּל נְשִימָה שֶבָּנוּ

לְאֵלֶּה שֶיָּצְאוּ לַקְּרָב הַהוּא עַל רַגְלֵיהֶם

וְשֶחָזְרוּ הַבַּיְתָה בְּאָרוֹן

וְשוּם מִלָּה, שוּם הֶגֶה וְשוּם קוֹל

מִלְּבַד אוֹתָם צְלִילִים שֶבָּם הֻטְבַּעְנוּ

בַּחֹשֶךְ הַנּוֹרָא הַזֶּה שֶל בְּכִי יָקִירֵיהֶם

לֹא יִגְבְּרוּ עַל חֶנֶק-הַגָּרוֹן.

הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ                            

בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל

וְעִם הַחוֹב הַזֶּה שֶאֵין שוּם סוֹף לוֹ

נִחְיֶה תָמִיד בָּאוֹבֶר-דְּרַאפְט שֶל בַּנְק-הַגַּעֲגוּעַ

שֶלֹּא יַשְלִים לָעַד עִם חֶסְרוֹנָם

וְלֹא נוּכַל בְּשוּם מִשְקָל לִשְקֹל

אֶת מָה שֶאִי אֶפְשָר שֶלֹּא לִכְסֹף לוֹ:

שֶיּוֹם בְּיוֹם נִלְמַד בְּדַם לִבֵּנוּ הַפָּגוּעַ

לִהְיוֹת כָּאן רְאוּיִים לְקָרְבָּנָם.

הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ                            

בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

ב. בָּלָדָה לְחַיָּל בּוֹדֵד

לזכרם הטהור והאמיץ של חיילי צה"ל הבודדים

שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג

הוּא בָּא אֵלֶינוּ כָּאן מִן הַגּוֹלָה

כְּשֶאִיש כְּלָל לֹא צִפָּה לוֹ כִּמְדֻמַּנִי,

וכָךְ, מִתּוֹךְ אַלְמוֹנִיּוּת גְּדוֹלָה

בְּלִי שוּם צַו 8, רַק עִם צַו סְפּוֹנְטָנִי

שֶחֹם לִבּוֹ צִוָּה לוֹ – הוּא עָלָה

לֹא רַק לְאֶרֶץ זֹאת, גַּם עַל מַדֶּיהָ

שֶל רוּחַ הִתְנַדְבוּת שֶטִּלְטְלָה

אוֹתוֹ מִשָּם לְכָאן כְּשֶהוּא יוֹדֵעַ

בְּשֶקֶט הֶחָזָק מִכָּל מִלָּה

שֶשּוּם פִּקְפּוּק אוֹתוֹ אֵינוֹ גוֹדֵעַ

כִּי הוּא קָשוּר אֵלֶיהָ כְּמוֹ בְּחוּט

אוֹ חֶבֶל-הַטַּבּוּר בֵּין בֵּן לְאִמָּא

שֶכָּל כֻּלּוֹ זֶהוּת וְשַיָּכוּת

אֶל מָה שֶלֹּא חָדַל לִפְעֹם בּוֹ פְּנִימָה.

זֶה שִיר צָנוּעַ לְחַיָּל בּוֹדֵד

שֶעֹז רוּחוֹ בְּכוֹחַ טִלְטְלָנוּ

וְעַם שָלֵם אֶת קָרְבָּנוֹ מוֹדֵד

כְּאִלּוּ הוּא הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ.

וְהוּא נִלְחַם בְּיַחַד וִיחִידוּת:

בְּיַחַד –  עִם רֵעָיו מוּל אֵש גּוֹעֶשֶת

וּבִיחִידוּת –  מוּל עֶצֶב הַבְּדִידוּת

אִם לֹא הֻזְמַן בִּידֵי חָבֵר לַנֶּשֶק

אֶל חֹם חֵיקָהּ שֶל הַכְנָסַת-אוֹרְחִים

שֶאָז לִבּוֹ נִצְבָּט בְּגַּעֲגוּעַ

כְּשֶהוּא נִזְכַּר לוֹ בְּרִיסִים לַחִים

בְּבֵית הוֹרָיו הַטּוֹב וְהָרָגוּעַ

זֶה שֶאוֹתוֹ לָעַד לֹא שוֹכֲחִים

גַּם אֵלֶּה שֶלִּבָּם כָּל-כָּךְ נָגוּעַ

בְּאַהֲבַת הָאָרֶץ אֲשֶר בָּהּ

הוּא לֹא נוֹלַד אַךְ נִשְמָתוֹ קְשוּרָה בָּהּ

לַמְרוֹת אוֹתָם רִגְעֵי כִּסּוּף נֶחְבָּא

לֹא פַּעַם אֶל בֵּית אִמָּא וּבֵית אַבָּא.

זֶה שִיר צָנוּעַ לְחַיָּל בּוֹדֵד

שֶעֹז רוּחוֹ בְּכוֹחַ טִלְטְלָנוּ

וְעַם שָלֵם אֶת קָרְבָּנוֹ מוֹדֵד

כְּאִלּוּ הוּא הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ.

אַךְ אַף עַל פִּי שֶהַצָּבָא עוֹדֵד

אוֹתוֹ וְאֶת דּוֹמָיו בְּיָד סוֹעֶדֶת

הוּא אֵיכְשֶהוּ נִשְאַר חַיָּל בּוֹדֵד

וְזָר לְרֹב יוֹשְבֵי אוֹתָהּ מוֹלֶדֶת

שֶהוּא אִמֵּץ לוֹ בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה

כְּמִיהָה לְהִתְעָרוֹת בָּהּ כְּמִין שֹרֶש

הַמַּעֲמִיק לַחְדֹּר וּמִתְעַבֶּה

עַד הִשְתַּלְּבוֹ כְּעֵץ בְּנוֹף הַחֹרֶש

וְרַק אַחַר שֶהוּא בִּגְבוּרָתוֹ

לָחָם עַד שֶצְרוֹרוֹת נ"ט אִתְּרוּהוּ

הִגִּיעוּ חֶרֶש לְהַלְוָיָתוֹ

אַלְפֵי אָדָם שֶכְּלָל לֹא הִכִּירוּהוּ

וּשְנֵי הוֹרָיו שֶבָּאוּ בְּטִיסָה

גִלּוּ בִּפְתִיעָתָם הַשַּכּוּלָה פֹּה

פִּתְאֹם, כְּשֶאֶת קִבְרוֹ עָפָר כִּסָּה,

שֶיֵּש לוֹ מִשְפָּחָה כָּל-כָּךְ גְּדוֹלָה פֹּה.

זֶה שִיר צָנוּעַ לְחַיָּל בּוֹדֵד

שֶעֹז רוּחוֹ בְּכוֹחַ טִלְטְלָנוּ

וְעַם שָלֵם אֶת קָרְבָּנוֹ מוֹדֵד

כְּאִלּוּ הוּא הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ.

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק כ"ט. קולף תפוחי אדמה מהולל

קור הבוקר של הנגב העיר את כולנו ולעינינו בדמדומי השחר התגלה מחזה עיווים חלומי שעד כה שמענו עליו רק בספרים: פטה מורגנה. במרחק קילומטר מאיתנו, בתוך אדמת הליס הצחיחה, צץ כתם ירקרק שבתוכו אגם מים כחולים וכמה דקלים הנישאים לרום.

עמדנו נפעמים מול המראה ההזוי, כאשר מישהו הבחין בכתם צהבהב משובץ נקודות שחורות, הסר הצידה מתוך הנווה המדברי וצועד לעברנו. מוניה  פקד על כולם להיצמד לקרקע ולדרוך את הנשק. היה זה עדר כבשים מעורב עם כמה עזים שחורות והוא נע לעבר קבוצת בתי עפר עזובים אשר במפה היו רשומים ככפר הערבי אום-אל-נחילה. 

מוניה שלח כיתה אחת שתאגוף את העדר ותוליך אותו אלינו. שני הנערים הבדואים ששמרו על העדר נסו כל עוד נפשם בם והעדר הגיע אלינו בשלום. מוניה יצר קשר עם סיקו המ"פ  וזה אמר לו שהוא כבר שולח משאית כדי להביא את הבשר, אשר כל כך היינו זקוקים לו.

כשהמשאית התרחקה עם הסחורה היקרה, חטפנו כמה יריות מרחוק מכיוון בלתי ברור, ירינו בחזרה בשיטה עיוורת, כי לא  ראינו מאיפה ירו. אם מישהו יחליט שזה היה הקרב הראשון שלי, אז לא פלא שנשארתי בחיים, מיריות כאלה גם המשלשל הנחשב ביותר, לא היה עושה במכנסיים.

מוניה המ"מ היה מספיק נבון כדי להשאיר לעצמנו שתי כבשים. האחת גדולה מסורבלת, שצמרה הלבן מצהיב, והשנייה קטנה ממנה, טליה, צמרה מסולסל וצח ורק אוזניה חומות, צונחות מצדי הראש.  הסתרנו את שתי השבויות בחירבה הקיצונית של אום-אל-נחילה, כשאת האחת מהן  התכוננו לשחוט בו ביום כדי לעשות קומזיץ בצהריים.

יש להודות שאיש מאיתנו לא היה מבין גדול בשחיטת כבשים, אבל יענקלה חי ראה פעם איך שוחטים  עז ופושטים ממנה את העור והוא התמנה להיות נציג הרבנות. לכמה מאיתנו  היו אולרים, אך הם הכזיבו, גם מגל ערבי שנמצא באחת החירבות  לא הוכיח את עצמו כחד כתער. יענקלה המסכן הזיע נואשות כשביצע את מלאכת החיתוך בעוד כולנו מצמידים את הנשחטת לאדמה ומונעים ממנה את התענוג שבפרפור. גם הפרדת העור מהבשר לא היתה פשוטה, כל האולרים הכזיבו, אך מי שחולל נפלאות  היה דווקא סכין גילוח "אוקבה" תוצרת הארץ. היה זה הסכין שהיה מונח בתוך היומן הקטן שנשאתי בכיס החולצה. הסכין שימש להשחזת העיפרון אשר בו כתבתי את יומן הקרבות שלי.

את השחיטה הראשונה הזו, אשר בה השתתפתי כעוזר בכיר ליענקלה חי, לא שכחתי לעולם, ועם תיאורה המלא פתחתי את הספר "חבורה שכזאת:

"היינו ארבעה שהתנדבנו ללכת להכין את הבשר. יוסקה, יוסלה,יוסי פס  ואני..."

יוסי פס המופיע כאן הוא בעיקר יענקלה חי, יוסלה הוא פחפח, שהוא ניסן פחטר מגן יבנה. יוסקה הוא תערובות של כמה  אחדים כמו אילון שרמן, ניסן נבו, סליווה, יוזי בקיש ואחרים. בהכנת הבשר השתתף  גם שמואל טשוקרן. יליד טורקיה , שהיה  לו ניסיון מזערי בשחיטת כבשה והוא לימד אותנו איך תולים אותה על העץ ברגליה האחוריות  ואיך אחר כך פושטים לה את העור. 

בערב, כשישבנו מסביב לשני פחי נפט ריקים שבתוכו התבשל הבשר, הופיע  משום מקום שוקה החבלן. על שוקה, יליד כפר הס, סיפרו שהוא המומחה של הפלמ"ח להורדת זקיפים והחבלן הכי מנוסה בפיצוץ גשרים. בנוסף לזאת סיפרו עליו שהוא יודע תמיד מתי כדאי לבוא ולאן. בזאת נוכחתי באותו ערב כשהצטרף לזלילת הכבש. במהלך האכילה הוא ביקש כיתה מתנדבת שתצא איתו להשכיב כמה בתים באחד מכפרי הבדואים בסביבה, שילמדו אחת לתמיד שלא כדאי להם לפוצץ לנו את צינור המים.

מאוד  רציתי להיות בכיתה המתנדבת,  אבל כולם רצו כי הפעולה נראתה קלה כזאת ובלתי מסוכנת, שלא לדבר על זה שמי שייצא יהיה פטור משמירה בלילה. רציתי לצאת גם מסיבה נוספת, ההרגשה שאמות בקרב הראשון עדיין לא הירפתה ממני, וזה היה נראה לי קרב שבו אף אחד לא ייהרג, אז למה לא להשתתף בו ולהיות אחר כך פטור מדאגות.

לדאבוני, לא נבחרתי להיות בין המתנדבים. היה זה צער שגבר בחצות הלילה, כאשר הייתי בשמירה וקיבלתי את פני הכיתה החוזרת אלינו שלמה ובריאה. למחרת, עם בוא הערב, חלפו מעל ראשינו כמה צרורות כדורים, כנראה תגובה מאוחרת על פיצוץ הבתים.  רצנו כאחוזי אמוק לעמדות שחפרנו בעוד מועד, אך עד שהתארגנו בהם ודרכנו את הנשק, פסקו היריות ואנו לא ידענו לאן לכוון את הרובים. מה שהטריד אותי כשחזרנו לבסיס, היתה כמובן השאלה  אם אני  יכול לראות בפעולה הזאת את הקרב הראשון שלי, או ששמחתי מוקדמת מדי. כל אחד והדאגות שלו.

כשלושה ימים אנחנו שוהים ליד משטרת הגמלים, באוהלי הסיירים שלנו, למנוחה ולהתארגנות. בימים אלה אנחנו מספיקים להזיז את האהלים לסידור חדש, לחפור עוד כמה תעלות קשר, לשמוע באחד הערבים הרצאה מלומדת על עתיד הנגב ועל סיכוייו להפוך ממדבר משמים לגן פורח, אחרי שנזרים אליו מים ממעמקי האדמה. הספקנו גם לרוץ כמה פעמים למקלחת של שובל, כדי לראות אם כבר הגיעו מים ואפשר להתקלח. הצרה היא שאפילו אם  הצלחנו למצוא מים בברזים, ידענו שתמיד יהיה איזה ג'יפ תורני שיחלוף על פנינו בדרכנו חזרה ויטבול אותנו בענן אבק לפני שנספיק לברוח לצידי הדרך.

ביומני רשום שבאחד מהלילות האלה באו לאוהל הסיירים שלי שמוליק טשוקרן התורכי וראובן מג'ר הבולגרי וכל רצונם היה לתת לשביביה, שכני לאוהל, הרצאה על חשיבות המים לנגב. מובן שזה  היה הדבר שעניין הכי פחות  את שביביה, שכל מעיינו היה לאונן ולשקוע בשינה. במקום להגן על שכני המסכן, אני מטה אוזן לתחנוניו ולקשיות ליבם של השניים המתעקשים לאלפו בינה. אני מקשיב לשיח, מתאפק שלא לצחוק ואומר לעצמי שאם יום אחד אכתוב ספר על הפלמ"ח בל אשכח לתאר גם סוג כזה של הווי.

ביום שלישי 14 לספטמבר 1948 אנחנו אורזים את האוהל שלנו ועוברים לגבעה הנמצאת דרומית לקיבוץ משמר הנגב. הגבעה חולשת על כביש עזה באר שבע ואנחנו אמורים להפוך אותה למשלט. בערב מוניה המ"מ אוסף אותנו למיסדר, מחלק אותנו לשלוש כיתות ואני עם יענקלה חי זוכים לקבל כמ"כ את יוסלה קבצן הכדוריסט. בסיום המיסדר מוניה מבקש שני מתנדבים לעבודה במטבח. אף אחד לא מתנדב. אם היה מבקש מתנדבים שיעברו את הגבול, יחצו שדה מוקשים  ויחטפו את מפקד הצבא המצרי המוקף עשרים שומרי ראש,  היתה כל המחלקה מתנדבת, אבל לעבוד במטבח?

מוניה שואל שוב מי מתנדב ויענקלה לוחש לי: "פוצ'ו בוא נתנדב!"

"אל תשתגע," – אמרתי לו – "בשביל זה הלכנו לפלמ"ח?"

מוניה שואל שוב ואומר: "אם אין מתנדבים אקבע בעצמי."

ברגע זה יענקלה מתפרץ ומכריז: "פוצ'ו ואני מתנדבים!"

את גודל פיקחותו של יענקלה קלטתי כבר באותו ערב כאשר בסידור השמירה, נפלה בחלקנו המשמרת האחרונה, שהיא השמירה הכי מבוקשת אחרי המשמרת הראשונה. הזכות הזאת נפלה בגורלנו אחרי שיענקלה אמר למוניה שאם נשמור אחרונים, נוכל להרתיח מים וכשהחבר'ה יקומו יזכו לקבל כוס תה.

יתרון נוסף להתנדבות שלנו, התגלה לי אחרי מיסדר הבוקר, כאשר כל המחלקה קיבלה מכושים וטוריות ונשלחה לחפור עמדות ותעלות קשר בשמש הקופחת, בעוד אני ויענקלה קיבלנו פותחני קופסאות סרדינים וסכינים לקילוף תפוחי אדמה, ועימם התיישבנו בצילו של אוהל המטבח ותיכננו את ארוחת הצהריים שנבשל לחבר'ה. 

עשרת הימים ששהינו על משלט משמר הנגב הפכו את יענקלה ואותי לטבחים מושלמים, כאשר עיקר התפריט מורכב מכיכרות גבינה צהובה וקופסאות סרדינים. כדי להצדיק את מקצוענו ולגוון את הגבינה, היינו פורסים אותה  בצורות גיאומטריות מגוונות, פעם משולשים, פעם ריבועים ולפעמים מלבנים או בצורת טרפז.

לקראת שבת התעלינו על עצמנו וחתכנו כל מנה בצורת מגן דוד. את תפוחי האדמה למדנו שלא תמיד צריך לקלף, אפשר לבשל אותם עם הקליפה ואחר כך מי שרוצה יקלף בעצמו. פעם קיבלנו שק סולת והחבר'ה היו מאושרים לקבל כל בוקר דייסה שיענקלה בישל מתוך אינסטינקט טבעי. ברבות השנים  קרה לי אסון כשסיפרתי לאשתי שהייתי טבח במשלטים. מאז היא לא חדלה ללגלג עליי וכל פעם כשנשאלתי על הפלמ"ח, הייתה אומרת: "מה אתם רוצים ממנו, על איזה לוחם אתם מדברים? סך הכול היה שם טבח וקילף תפוחי אדמה..."

* * *

אנדד אלדן / שלושה שירים

1.

גְּרַם תּוּגָה רָגַם גּוֹרֵר מַרְגּוֹעַ

מָרִיר רוֹמֵם הוּא בֶּהָרִים אֶת הַמְּהִירִים יְהִירִים רִמּוּ

אַךְ נִיחוֹחַ מֹר מְעוֹרֵר בַּשִּׁיר שִׁירָתוֹ מַרְאוֹת לִנְגֹּעַ

חוֹמֵק וּמוֹחֵק הַמֶּרְחָק חוֹקֵר קָרְבָּנוֹת שֶׁעָרְמוּ

צָרוּת עַיִן יוֹצֶרֶת צַעַר בִּצְרִיפוֹ צָרַף יַיִן נוֹצַר

גּוּפוֹ בְּגֶפֶן וְגוּפָהּ מְגַפֵּף נוֹפֵל לְפֶלֶג לְהַפְלִיג

שִׁכּוֹר כֹּשֶׁר הַשֵּׁכָר כְּאֵשׁ עֲשִׁירָה שׁוֹרֶקֶת אוֹצַר

אֹפֶל בִּתְפִלַּת חֲצוֹת זָהַר בְּאֹפֶק בּוֹעֵר לִי רָז בַּאֲפִיק

צִמָּאוֹן לָצוּם לַעֲצֹם וּלְצַמְצֵם לְהִצְטַמֵּק קֹמֶץ וְקוֹץ

לִנְעֹץ בְּקֵץ הַקַּיִץ בְּצוּק צוֹעֵק יוֹצֵק מְצוּקָה

עֵץ בְּעַצְמוֹ צוֹפֶה וְצָף מְצַפְצֵף צְפִיפוּת וּפִיו יַעֲקֹץ

מְנַפֵּץ בְּפִרְצַת הַמּוֹצָא עַצְמָהּ כְּצֶמַח צַר בַּמָּצוֹר מֻכֶּה

2.

אֲנִי סָבוּר שֶׁרִיסַיִךְ סוֹמְרִים

מֵרְסִיסִים אֲשֶׁר סָרְקוּ קִירוֹת חַדְרֵךְ

שֶׁחָדְרוּ זְרוּקִים זִנְּקוּ לָאַרְגָּז שֶׁל נֶכְדֵּךְ

הַסּוֹרָגִים הַסּוֹגְרִים גָּרְסוּ אוֹר כְּסוֹהֲרִים

בְּיוֹם יָם הָאֵימָה וְהַמְּהוּמָה הַהוּא

בְּצַמֶּרֶת עֵץ הַדַּעַת צָמְחָה לְדַעְתִּי

צְנִיחָה נִצַּחַת בְּנִצְחוֹן חוּץ מִמִּי שֶׁרָצוּ

לְהַמְרִיץ לְרוֹצֵץ יָצְרוּ נֵצֶר וּלְצָרָתִי

צֹרְפוּ בְּצֹהַר רֶצֶף נִפְרַץ לִצְרֹף

נֶאֱמָנוּת כְּאָמָּנוּת מַאֲמִינָה בַּתְּמוּנָה

שֶׁצִּלְּמָה צֶלֶם מַצְלִיחַ לְחַלֵּץ לֹא לִשְׂרֹף

בְּסַף הַחוֹף חֹפֶשׁ חוֹשֵׂף לְכִסּוּפֵי אֱמוּנָה

שֶׁסְּבוּרָה שֶׁרִיסַיִךְ סוֹמְרִים מִסַּעַר

יוֹם יָם הָאֵימָה וְהַמְּהוּמָה הַהוּא

רְסִיסִים שֶׁרִסְּקוּ וְנִקְרוּ קִיר כְּתַעַר

זָרְקוּ לְאַרְגַּז הַצַּעֲצוּעִים מוֹצְצֵי אֶצְבַּע וּפָצְעוּ

3.

עֶלֶם אִלֵּם אַלִּים הָלַם

חוֹמֵל מוֹחֵל חוֹלֶה לוֹחֵם

בַּהֲמֻלָּה לֹא הוֹלֵם לוֹ עֵת חָלַם

לְאַלֵּם לְעַלְמָה אֲלֻמּוֹת וּמָחוֹל לְנַחֵם

נָעוּל בְּמַעֲלֶה נַעֲלָהּ לְלֹא הִגָלוֹת גּוֹרָלוֹ גִּמְגּוּם

סֻלָּמוֹ סִמֵּל לְסַלְסֵל מִלִּים לְהִמְהוּם עָגוּם

* * *

עמוס אריכא

צוואתו האחרונה של אפרים ברכה

התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה ז"ל לא הניחה נקודת סיום בפרשה המסואבת הקשורה בפושע המוכר בשם הרב פינטו. דומה ונוח לאנשים רבים שבמותו לא השאיר מאחוריו החוקר המשטרתי כל הסבר כתוב למעשה הטראגי. לעניות דעתי בשונה מאחרים, השאיר גם השאיר צוואה מפורשת שמוסדות החוק והמשפט במדינת ישראל נדרשים למלא אחריה.

פה ושם הדביקו עיתונאים בודדים ל"פרשת פינטו והניצב" קלסתר פסיכולוגי של טרגדיה יוונית. גם היו כאלה שתיארו את עצם חשיפתו של רבו פינטו כנבל שאין לו גבולות, כמעשה הכרוך באומץ-לב נדיר. תיאור זה איננו חוטא לאמת, אך הוא מחדד את מצב האומה מול חצרות של רבנים ומקובלים נוכלים בני נוכלים לדורותיהם, הנחשבים לקדושים וצדיקים למהדרין. בעיקר בקרבם של אלה אותם תיאר היטב האמן יאיר גרבוז כ"מנשקי קמיעות ועובדי אלילים".

חצרותיהם של נוכלים אלה מופעלים עד לרגע זה לאור השמש בלי חשש, ומגלגלות סכומי עתק שחלקם מגיע מאישים ממחוז הטייקונים שהם שבויי כסילות מיסטית, כמו נוחי דנקנר ודומיו. בחצרות להטוטנים אלו התגלו בשנים האחרונות אישים האחראים לחיינו כשר ביטחון, שרים נוספים, ח"כים ובעלי מעמד בולט ומיוחס במשטרת ישראל ובשירותי ביטחון אחרים. בחצרות אלה התחככו כל אלה גם בראשי ארגוני פשע והילולת אנשי אלוהים הנוכלים והשוטים הזכירה את מסעות המתהוללים בדור המגיפה השחורה במאה ה-14.

כמה וכמה דעתנים ואני כמותם כתבו על סכנת הטכסים "הדתיים" האלה הן לציבור המאמינים והן למוסדות השלטון. אך דבר לא השתנה גם כאשר תנ"ץ ברכה חשף את קצהו של לוויתן הפשע הרבני/קבלי. מאותו רגע פתחו מקורביו של הנוכל פינטו האשדודי במסע מתוכנן להוריד ביגון את ברכה לקברו. אילו היה מסוגל ברכה להתנער גם מאמונתו העיוורת באותו סימבול אלילי שהושבנו בשמיים, יתכן והיה מוצא בנפשו עוז נדרש להתמודד עוד ועוד עם מבקשי נפשו שהשיגוהו לבסוף. אפילו כעת, לאחר שנטל את חייו במו ידיו, ממשיכים פרשנים פה ושם להתעלק על אדמת מנוחתו, לזכות בעוד טיפה מדמו.

נמצאו גם פרשנים שהתעלמו מנבטים רעילים שנוח להתעלם מהם, והתייצבו בצוואר נטוי לצופף עצמם כמגן על חובת החשיפה העיתונאית, כגון זו שהיתה נקוטה, למשל, בידי עורכו הראשי של אתר מוכר שבמרוצת השנה החולפת, עד לרגע האקט הטראגי של ברכה, לא חדל מלפרוש לפני קוראיו את ממדי "הפשיעה המסוכנת" של ברכה המנוח תוך התעלמות מוזרה מנוולותו של פינטו, המסוכן האמיתי לציבור. 

אני רוצה להאמין כי אלה שנרתמו למסע הדמים הזה שבא לרסק את ברכה אכן בטחו בלב תמים במקורות "הנעלמים". לצערי אינני מסוגל לומר זאת בוודאות מוחלטת, כי באותה שנה אחרונה בה הוצג ברכה כפושע "מסוכן לציבור" באותו אתר, נעלמה מעל דפי האתר כל מילה בגנותו של פינטו שכבר בית המשפט הכתירו כפושע – והוא ומקורביו המשיכו בעזות-מצח לטוות שקרים ועלילות שקירבו את קיצו של חוקר המשטרה הבכיר. מדובר בנקודה מטרידה עד מאד גם ברגע זה.

מפחי-נפש כותשים ושוחקים היו מנת חלקו של תנ"ץ אפרים ברכה שתוכננו, בושלו והתרסקו על ראשו כבליסטראות של סמבטיון גועש להטביעו. אחד המפחים האלה קשור בתקוותו כי מדינת ישראל תירתם אחת ולתמיד לחקור ביסודיות את העולם האפל של תעשיית הררי הזהב של המקובלים והרבנים הנוכלים המדברים בשם האל שלהם.

זה עדיין לא קרה. הגורמים הרשמיים התחמקו עד עתה כמוגי-לב ממילוי תפקידם. הצורך בחקירה מקיפה זאת נחשב לצוואתו האמיתית של ברכה ואותה יש לקיים ביסודיות למען טיהור שמו, למען ניקוי כבודנו מרפש.

* * *

אורי הייטנר

1. סלילים של אובדן דרך

"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". בימוי: מור לושי; תסריט: מור לושי, דניאל סיון, רן טל; צילום: איתי רזיאל, אבנר שחף; מוזיקה: מרקוס אאוסט

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה. ישראל, מדינה קטנטונת, עם גבולות בלתי אפשריים, בגבה לים, עמדה בפני איום תוקפני של שלוש מדינות ערביות המקיפות אותה מכל צד, שכרתו ברית תוקפנית נגדה, במטרה להשמידה, "לזרוק את היהודים לים," בלשון הרהב שלהם. מדינות ערב חצו כל קאזוס-בלי בשבועות שלפני המלחמה – מצרים הפרה את פירוז סיני והזרימה לתוכו את צבאה, גירשה את כוח האו"ם מסיני, חסמה את מיצרי טיראן וכך הטילה מצור על ישראל. במשך שלושה שבועות המשק הישראלי שותק, כל הצבא היה מגויס וישראל עשתה כל מאמץ אפשרי ואף בלתי אפשרי, בהובלת ראש הממשלה לוי אשכול, שר החוץ אבא אבן וראש המוסד מאיר עמית, כדי למנוע את המלחמה בדרכים דיפלומטיות. לשווא. לא היה אפשר למנוע את התוקפנות הערבית. אפילו אחרי פרוץ הקרבות, עשתה ישראל ניסיונות נואשים לשכנע את חוסיין מלך ירדן לא להצטרף למלחמה, אך באקסטזה של השמדת ישראל הוא דחה את ההפצרות ותקף את ישראל.

ישראל יצאה למתקפת נגד מקדימה, ונחלה את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה של המלחמות. בתוך שישה ימים היכתה מכה קשה את שלושת צבאות ערב שעמדו מולה, הסירה את עניבת החנק מעל צווארה, הרחיבה את גבולה ולראשונה התייצבה בגבולות בני הגנה. ישראל חזרה לחבלי מולדת שהיו בשבי האויב 19 שנים ובראשם העיר העתיקה בירושלים, שיחררה את תושבי צפון הארץ מן הסיוט הסורי, שמירר את חייהם ממרומי הגולן.

היה זה ניצחון הצדק – שילוב מושלם של צדק מוחלט עם ניצחון מוחץ.

מלחמה היא דבר נורא. גם הצודקת שבמלחמות וגם הגדול בניצחונות, טומנים בחובם מוות, שכול ויתמות. כל מי שלחם וחש את אימת המוות, ראה את טובי חבריו נופלים לצדו, שמע את זעקות הפצועים ואת דמם השפוך, הריח את ריח הגופות, ראה את המוות שנזרע גם בקרב האוייב – אינו יכול שלא לחזור מצולק. כתב יוסי גמזו – "ילדי איננו ילד עוד / ידיו נגעו בפלד / בימים של אש."

גם לוחמי מלחמת ששת הימים, המנצחים הגדולים במלחמה הצודקת כל כך, לא יכלו שלא לחזור מצולקים ופגועים מן המלחמה הקשה, בה איבדנו 780 חיילים, בחברה שמנתה שני מיליון איש בלבד (בפרופורציות לימינו מדובר בלמעלה מ-3,000 הרוגים). לצד גאוות הניצחון, התחושה הכבירה של ניצחון הצדק, ההבנה המלאה שהיתה זו מלחמת הקיום של ישראל, מלחמה על עצם החיים של הוריהם, של נשותיהם וילדיהם – הם חוו את הנוראה בחוויות אנוש, חוויית המלחמה.

היטיב לבטא זאת מאיר אריאל, ששירת בחטיבת הצנחנים ששיחררה את ירושלים, בשירו "ירושלים של ברזל". הצנחנים שיחררו את העיר העתיקה, כששירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", אותו שיר קינה על העיר המחולקת שבליבה חומה, על שפתותיהם. מאיר אריאל חש צורך להשלים את השיר הזה בגרסת הלוחם, גרסת הלוחמים. השיר מבטא את גאוות הניצחון ואת הביטחון בצדקת הדרך: "לחומותיך קראנו דרור," "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב," "סוף סוף הונף הדגל מעל בית הנכות," "צלף – נדם צריחו," "עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו," "עכשיו אפשר להר הבית וכותל מערב."

ואף על פי כן, "כמעט כולך זהב". כמעט. משהו בזהב הועם. כאב השכול, הצער על החברים הרבים שנפלו בקרב. "הגדוד פרץ קדימה, דם ועשן כולו, ובאו אימא תחת אימא בקהל השכולות."

האמונה בצדקת הדרך, הסיפוק שבהצלת האומה, גאוות הניצחון והשמחה על הניצחון – אינם מקהים את הכאב החד על האובדן. אך הכאב והצער אינם מקהים את האמונה, הסיפוק והגאווה. האדם הוא מכונה מורכבת, היכולה להכיל את הרגשות הסותרים הללו.

לאחר המלחמה, קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית, בטקס שנערך על הר הצופים המשוחרר. וכך הוא אמר, בין השאר, בדבריו:

"היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון שהפך כבר היום לפלא.

 "המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו שאר רוח.

"...צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האוייב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.

"...גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה. לקיים, ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי.

 "צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אוייב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית העומדת לו בשעת מבחן."

יצחק רבין היה איש של אמת וניכרים דברי אמת. אכן, רמה מוסרית גבוהה איפיינה את צה"ל ולוחמיו והייתה מרכיב בניצחון הגדול.

אבל אין זו התמונה המלאה. גם כאן התמונה מורכבת. היו במלחמה גם מקרים מכוערים של פשעי מלחמה, ובהם רצח שבויים ואזרחים חסרי ישע, גם אחרי שוך הקרבות. ואותם פשעים הושתקו וטואטאו.

אין בצדקת המלחמה ובגאווה על הניצחון כדי להצדיק כהוא זה את הפשעים הללו ולא את ההשתקה. אולם אין בפשעים הללו כדי לסדוק את צדקת המלחמה, מלחמת הקיום, ואת גאוות הניצחון.

יש אנשים שאינם מסוגלים להכיל את הסתירה. יש מי שההכרה שנעשו פשעים כאלה גורמת להם לאבד את האמונה בצדקת המלחמה כולה. יש מי שבעיניהם צדקת המלחמה מקדשת את כל האמצעים ומכשירה את שרץ פשעי המלחמה. שתי זוויות המבט הללו רדודות, פשטניות ובעיקר – בלתי מוסריות.

גם היום, כמעט יובל שנים אחרי המלחמה, ראוי לקיים דיון ציבורי על המקרים הנפסדים של רצח שבויים ואזרחים. אולם אין מקום לדיון כזה, אם הוא מנותק מן התמונה הכללית של ההכרח במלחמה ושל צדקת המלחמה. ללא אותה פרספקטיבה, זהו דיון מעוּות, המְעָוות את התמונה.

רק מתוך הפרספקטיבה הזאת, יש משמעות בעיסוק בגילויים המכוערים והקשים, העולים בסרטה של מור לושי, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים." הסרט, הערוך ועשוי היטב, מבוסס על קטעים מסלילי ההקלטות של מפגשי שיח עם חברי קיבוצים שחזרו מן המילואים, בשלושת השבועות שלאחר המלחמה. קבוצת צעירים בראשותו של פצי [אברהם] שפירא מקיבוץ יזרעאל, יזמה מפגשי שיח לוחמים במיספר קיבוצים, תיעדה אותם והוציאה אותם בספר, שהיה רב מכר ותורגם לשפות רבות. בספר מביעים הלוחמים את תחושות הדואליות שלהם, כפי שהיטיב לתאר רבין בנאומו.

מסתבר שהצנזורה הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר. בסרטה רב העוצמה, השמיעה מור 87 דקות מתוך 280 שעות ההקלטה, באופן המציג תמונה מעיקה ביותר. הלוחמים שדבריהם הושמעו ועודם איתנו, צולמו מאזינים בדומייה להקלטותיהם. הסרט מכה בקרביים של הצופה.

בין השאר, מתוארים בסרט פשעי המלחמה אותם הזכרתי. חשוב לציין שמדובר בתיאורים שלא נבדקו ולא נחקרו, ואיני יודע אם חקירה משפטית או היסטורית הייתה מאוששת אותם. אולם ניכר שהלוחמים מתארים בכנות ובאמינות את חוויותיהם האותנטיות.

איננו יכולים להשתמט מדיון ציבורי על אותם תיאורים, ובלבד שנעשה זאת מתוך פרספקטיבה רחבה של תמונת המלחמה. גם היום, אחרי שנים רבות כל כך, ראוי לגנות ולהוקיע את המעשים הנפשעים.

אולם מטרתה של מור לושי חורגת הרבה מעבר לדיון המוסרי הזה. "המטרה שלי בסרט היא להראות מה עשו לנו חמישים שנות כיבוש," היא אמרה בשיחה לאחר הקרנת הסרט בסמינר גבעת חביבה.

מה עשו לנו? אני יכול לקבוע בוודאות, שאותם מעשים שקרו בששת הימים ושסופר עליהם בסרט, בשום אופן אינם יכולים לקרות בצה"ל של היום. אף לא מקצתם. וכל מקרה כזה, היה נחקר ומבצעיו היו נענשים בחומרת הדין.

מה נשתנה מאז? צה"ל היום מוסרי הרבה יותר מכפי שהיה אז. הדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר פתוחה וחסונה מכפי שהיתה אז. כן, זאת התמונה האמתית של מיתוס "הכיבוש משחית". 

בשיחה שלאחר ההקרנה, הביעה מור תקווה שהעיסוק בסרט לא יתמקד בסוגיית טוהר הנשק ומוסר הלחימה, אלא בסוגיית הלגיטימיות של הכיבוש. זה סרט שנוצר במגמה פוליטית מובהקת ליצור דה-לגיטימציה לדרכה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, וסיפורי האימה על פשעי המלחמה לא נועדו לעורר שיח מוסרי וערכי על מוסר לחימה וטוהר הנשק, אלא להיות קרדום לחפור בו למטרה פוליטית של קעקוע האמונה בצדקת הדרך.

מור העלתה על נס את דברי הנבואה, כלשונה, של אבישי גרוסמן מעין שמר, שאמר שהמלחמה לא פתרה דבר ובעקבותיה תבוא מלחמה אחרת, קשה הרבה יותר. ואכן, כך קרה, כזכור, כעבור שש שנים. ומכאן, לכאורה, שמלחמת יום הכיפורים פרצה "בגלל הכיבוש". אך למה פרצה מלחמת ששת הימים, לפני "הכיבוש", בגבולות החנק הקודמים? ומה היה קורה אילו ישראל הופתעה והותקפה בידי צבאות ערב, כפי שהופתעה במלחמת יום הכיפורים, אך בגבולות 4 ביוני 67'? הרי הצבא הסורי היה רומס תחת שרשראותיו את קריית שמונה, צפת וטבריה והצבא הירדני היה כובש את גוש דן ושועט לעבר הים.

בסרט, מביעים מרבית הדוברים אובדן דרך, אובדן האמונה בצדקת הדרך, הרהורי כפירה בעצם המהות הציונית.

אחד הדוברים אמר שהבעיה המוסרית אינה רק במלחמה עצמה, אלא בעצם ההוויה של חיים בצל המלחמות, ואולי הפתרון הוא לחיות בקנדה.

דובר אחר אמר שיצאנו למלחמה כדוד וגמרנו אותה כגוליית. למה הדבר דומה – לכך שדוד, לאחר שהרג את גוליית, ילקה את עצמו על ניצחונו, כיוון שעכשיו הוא גוליית. עובדה, הוא ניצח. "סליחה שניצחנו," הגדיר זאת אפרים קישון באותם ימים. איזו גלותיות יש בתפיסה הרואה בניצחון ביטוי לחוסר מוסר; המעדיפה את היותנו חלשים ומאוימים, ובלבד שלא נהיה חלילה חזקים ומנצחים.

איזו גלותיות יש בתפיסה הבזה לקשר בין עם לאדמתו, למולדתו. משהו מן התפיסה הגלותית של יהודים תלושים מן הארץ ומן הארציות, מרחפים כמו בציוריו של שגאל, באה לידי ביטוי חזק מאוד בדבריהם של אחדים מן הדוברים, שהביעו מיאוס ובוז לרגשות האיחוד המחודש עם חבלי ארץ ישראל. איני מדבר על נכונות לסגת משטחי ארץ ישראל למען השלום, מסיבות דמוגרפיות או משיקולים מדיניים. אני מתייחס לביטויים קשים של מיאוס וניכור לעצם הרעיון של זיקתנו לאותם חבלי מולדת.

עמוס עוז* אומר בסרט שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. משיב לו אחד המשתתפים, אם זיהיתי נכון, היה זה נחמן רז מגבע, שבדבריו הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.

כל האמירות הללו גרמו לי למועקה קשה. היו אלו ביטויים קשים של אובדן דרך.

המשורר משה טבנקין, חבר קיבוץ עין חרוד, התייחס באותם ימים לאותו אובדן דרך בשירו הנוקב "ביום מסה":

בבגוד באדם דרכו –

מארבע רוחות העולם

רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.

שחללו – בלוי

שעיגולו – חתום.

שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.

שאין בו פחמי כירים.

אין בו לחם.

אין אש

אין מים.

שבו יש

מלוא חופנים

רק אפר. 

והמשורר נתן אלתרמן כתב כעבור שלוש שנים את שירו האחרון, בו הזהיר מפני השטן שכמעט נואש מהיכולת לגבור על ישראל, על "הנצור הזה", עד שבמוחו הבריקה המזימה – הדרך היחידה שבה ניתן להכניע אותנו. "אקהה את מוחו, ושכח שעמו הצדק."

כל כך מהר, רק שבועיים לאחר מלחמת המגן והישע, וכבר הם שכחו. שכחו שאיתנו הצדק. ואחרי 48 שנים יצא הסרט הזה, סרט חזק וקשה, כדי להמשיך במזימה.

אחד הדוברים בסרט, סיפר איך לאורך כל המלחמה, כלל לא חשב במונחים של אהבת מולדת וכל אותם ערכים עליהם התחנך.

לא נכנסו לסרט דבריו של לוחם אחר, המופיעים בספר:

"לא נתתי דין וחשבון, אבל אלה הדברים שהובילו אותי לנצח אותו קרב. הייתי מוכן לכך בשם כל הדברים שאני הולך אליהם. והיה עוד משהו שהפתיע אותי במידה מרובה. אני עד המלחמה חשבתי תמיד, או היתה לי מין הרגשה כזאת, שכל הדיבורים על אהבת-מולדת – כל זה נראה לי פראזות. במלחמה הרגשתי שאלה הם, הדיבורים, אלה הם הדברים שמחזיקים אותך במלחמה. זה שיש מאחוריך בית, זה שיש לך חברים, שרוצים לחיות, שאתה בעצמך רוצה לחיות במדינה הזאת, שהשדות יקרים לך ושהחיים של כל אחד שאתה מכיר וכל יהודי שחי במדינה הזאת יקרים לך... ופתאום הרגשתי על עצמי שֶׁאֵלֶה דברים שיש בהם ממש... ובאמת, בימים הראשונים שחזרתי מהמלחמה, על זה כל הזמן דיברתי... על זה שגיליתי בעצמי שפתאום כל הדברים האלה, שפעם חשבתי אותם לפראזות – 'טוב למות בעד ארצנו' ו'אהבת-מולדת', גיליתי שאלה דברים שקיימים. אני חושב שהמלחמה היא באמת הצורה הקיצונית ביותר שמביאה את האדם לגילוים כאלה."

את הטקסט הזה קראנו השנה בטקס יום הזיכרון באורטל.

* אהוד: אני חוזר ואומר כי מזל שעמוס עוז לא אמר שהשמש לא תזרח מחר, שאז היינו כולנו יושבים באפלה. יש אצלנו אנשים, בעיקר נשים דעתניות – שמקורות השכלתן אינם מגיעים מעבר לציטוטים מדברי עמוס עוז.

מה היינו עושות בלעדיו?

2. צרור הערות 8.7.15

* יוזמה מדינית – מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, פירסם מאמר ב"הארץ", בו קרא לנצל את הסיטואציה של התפרקות סוריה ורצונה של ארה"ב לפצות את ישראל על הסכם הגרעין עם איראן, ביוזמה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.

אני יכול לכתוב מאמר המסביר בק"ן טעמים מדוע הרעיון הזה אינו ריאלי. זה יהיה קל יותר מניסיון להוכיח שהוא ריאלי. ככה זה כאשר דנים ברעיונות מחוץ לקופסה.

עצם הרעיון שיוזמה מדינית – אין פירושה בהכרח נסיגה וויתורים ישראליים, היא מחוץ לקופסה. אקטיביזם מדיני יכול וראוי להיות בכיוון של קידום האינטרסים הישראליים.

אמנם, ישראל חיה ויכולה לחיות גם הלאה ללא הכרה אמריקאית ובינלאומית בריבונותה על הגולן. הרי ארה"ב והעולם טרם הכירו גם בריבונות ישראל על ירושלים – גם על מערב ירושלים, ובוודאי לא בהיותה של ירושלים בירת ישראל. עם זאת, עלינו לחפש כל סדק לקדם את מעמדה הבינלאומי המדיני של ישראל. התפוררותה של סוריה וההסכם עם איראן (שכנראה שלא נוכל למנוע אותו, למרבה הצער, והלוואי ואתבדה) היא בהחלט סדק כזה. יוזמה מהסוג שמציע האוזר, היא כיוון נכון וראוי. יתכן שהסיכוי להצלחתו אינו גבוה. יתכן שיוזמה כזו תניב הישג קטן יותר. אך רעידת אדמה כמו התפוררותה של סוריה, אינה יכולה לעבור לצדנו, בלי שנפיק ממנה יתרונות מדיניים וביטחוניים לישראל. זוהי שעת כושר.

* הגדר הטובה – הקמת גדר המערכת על גבול מצרים, היתה אחת ההחלטות החשובות ביותר לביטחון ישראל בשנים האחרונות. תחילה היא בלמה את ההסתננות-רבתי לישראל, אך היום היא החיץ בינינו לבין שכנתנו מדרום – דאעש, שהיא השלטון האמתי בסיני.

החלטת הממשלה על בניית גדר בגבולה עם ירדן, היא המשכה הטבעי והנכון של אותה החלטה, ונכון יהיה להמשיך אותה לכל אורך הגבול עם שכנתנו ממזרח. גם שם, המטרה הראשונית היא מניעת הסתננות, אך אין זה מן הנמנע שדאעש תשתלט גם על ירדן, שאף היא, כמו סוריה ועיראק, ישות לאומית פיקטיבית.

לנוכח המהפכה רבתי במזרח התיכון, יש עוד ספק שגבולה של ישראל חייב להיות הירדן, ובלשונו של יצחק רבין – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה? כל הסדר עם הפלשתינאים, חייב להתבסס בראש ובראשונה על העיקרון הזה. ולמי שתמה כיצד אבו מאזן עדין שולט בשטחי רש"פ ולא דאעש, הסיבה לכך היא כידוני ישראל.

* לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון – בכל שנותיו כראש הממשלה כיהן דוד בן גוריון גם כשר הביטחון. הוא בנה את צה"ל, את מערכת הביטחון, את התעשיות הביטחוניות, את הכור הגרעיני והוביל את צה"ל לניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. משה שרת, ראש הממשלה השני, שימש במקביל לתפקידו גם כשר החוץ. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, כיהן במקביל כשר הביטחון, יצר את מערכת הקשרים הביטחונית עם ארה"ב והכין את צה"ל לגדול ניצחונותיו, במלחמת ששת הימים (אף שאת הקופון גזר משה דיין, שקטף את פירות עבודתו של אשכול, לאחר שמונה תחתיו בהפיכת חצר פופוליסטית ערב המלחמה).

במשך שנה ורבע מן הקדנציה שלו כראש הממשלה, כיהן בגין גם כשר הביטחון, ובתקופה זו צה"ל הפציץ את הכור העיראקי, והביא לאחד ההישגים האסטרטגיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. יצחק שמיר כיהן גם כשר החוץ בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. יצחק רבין כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה. שמעון פרס כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה ואהוד ברק כיהן במקביל כראש הממשלה וכשר הביטחון.

כדאי לזכור זאת, בדיון הציבורי על האיתות של בג"צ, שבכוונתו לאסור על ראש הממשלה למלא תפקידי שר.

עם הקמת הממשלה יצאתי נגד כל אחת ממשרות השר של נתניהו במקביל לראשות הממשלה וזו דעתי גם היום. אני מתנגד לכהונתו כשר החוץ ופיזור המשרד לחלוקת נתחים קטנים כפיצוי לשרים לא מרוצים. אני מתנגד לכהונתו כשר התקשורת, שנועדה להדק שליטה שלטונית בתקשורת, ואני רואה בכך סכנה של פגיעה בחופש העיתונות. אני מתנגד לנורמה של סירוב יהדות התורה לקחת אחריות לאומית כשרים בממשלה, ואת הפיקציה של סגן שר במעמד של שר וראש הממשלה המכהן כשר פיקטיבי וחותמת גומי להחלטות סגן השר. אלה נושאים הראויים לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ושל מבקר המדינה. אלה אינם נושאים משפטיים ואין זה תפקידו של בית המשפט העליון להתערב בכך.

ואם שופטי בית המשפט סבורים שכפל התפקידים הזה אינו חוקי, שיואילו נא לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון.

* מחלישים את הכנסת – ובאשר לעותרים – סיעת "יש עתיד". על האופוזיציה, כל אופוזיציה, מוטלת משימה חשובה, להיות המגנה הגדולה על כוחה ועוצמתה של הכנסת, מול הממשלה. כאשר הם בוחרים לפעול במגרש המשפטי, בנושאים פוליטיים מובהקים, הם מתנקשים בריבונותה, בסמכותה ובעוצמתה של הכנסת, פוגעים בהפרדת הרשויות ומחלישים את הדמוקרטיה.

* הערכה לעם היווני – תוצאות משאל העם ביוון הפתיעו אותי, בוודאי בפער הגדול בין המצביעים "לא" למצביעי ה"כן".

המצביעים היוונים ידעו היטב שמשמעות הצבעתם היא העמקת המשבר הכלכלי בארצם ופגיעה אישית בכיסם, אך הם העדיפו את הכבוד הלאומי ואת העצמאות המדינית ומוכנים לשלם את מחירם.

על כך הם ראויים למלוא ההערכה.

אף שהיו מרכיבים בעייתיים למדי במשאל העם, כפי שכתבתי לפני ימים אחדים, היה זה צעד חכם מצד ציפראס, שיאפשר לו להתייצב בפני מנהיגי האיחוד האירופי עם גיבוי רבתי של עמו.

יש לקוות שמנהיגי אירופה לא יפנו עורף לעם היווני, יכבדו את הכרעתו הדמוקרטית ויתפשרו עם יוון על הסדר הוגן יותר.

* המנצח – "הרב" פינטו ניצח. מי יעז להתעסק עכשיו עם האימפריה שלו?

* "הרב" והניצב: תזכורת – "הרב" פינטו יהיה עד מדינה נגד ניצב ארביב, במסגרת עסקת טיעון. עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעיתים, זהו רע הכרחי. לעיתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסוים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.

 אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל, כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.

 כוחו להשחית של פינטו ועוצמת שלוחות הרשע שלו, שברו קצין חזק וישר כתנ"צ ברכה הי"ד.

ברכה ראוי להערכה אדירה, על האומץ שלו להתעשת ולהפליל את "הרב" שאותו העריץ, כאשר נחשף לשחיתותו. עם זאת, יש לקוות שקצינים ובכירים ילמדו את לקח ההסתופפות בחצרות "צדיקים" שרלטנים ומפוקפקים.

* "רב" – כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

[אהוד: אני חדלתי להצמיד את התואר נשיא למשה קצב, זאת גם במכתב העיתי, משעה שסירב לפגוש רבנים, קוסרבטיבים או רפורמים – במשכנו, וזה היה עוד לפני שהתגלה שהוא דחף בלשכתו את הזין שלו לתחת של מזכירתו. ואילו את הרוצח של רבין אינני מזכיר בשום מקום בשמו אלא רק בכינוי "החרא הקטן"].

* המחיר – והרי התחזית: אריה דרעי יתמוך במתווה הגז. אבל זה יעלה לחברה הישראלית ביוקר, בכניעה לגחמותיו החרדיות האנטי ציוניות בנושאים כמו הגיור, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל והעם היהודי.

* החזון – קובי ניב, מהבולטים בחלון הראווה של דבוקת שוקן, הסביר ללא כחל ושרק את עמדת החבורה בנושא ההסכם בין ארה"ב לאיראן: "כל ישראלי שוחר חיים צריך לרצות דווקא שתהיה לאיראן פצצת אטום. כי אם תהיה לה פצצת אטום, ייווצר בינינו לבינה מאזן אימה – כמו זה שמנע בעבר מלחמה בין ברית המועצות לארצות הברית – וימנע מישראל, הרואה בכל דוגית פצצת אטום משייטת, להשתולל ולהרוס את החיים לסביבתה ולעצמה."

* נחמן רז ז"ל – בקבוצת גבע הלך לעולמו בגיל 91 המחנך ואיש הציבור נחמן רז, מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.

נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית. כך, בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו (הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב בגולן, שקבוצת גבע היתה הקיבוץ המלווה שלו).

בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", הוא נשמע בוויכוח עם עמוס עוז. עמוס עוז דיבר נגד גילויי הקשר והזיקה לחלקי ארץ ישראל ששוחררו (אני מוכן לפוצץ את הכותל המערבי אם הדבר יחזיר לחיים חייל אחד... הכותל המערבי לא שווה ציפורן של אף חייל... אני מוכן להקריב את חיי כדי להגן על החיים, אך לא למען אדמה) ונחמן השיב לו, שבעצם דבריו שומטים את עצם זכות הקיום שלנו בארץ ישראל.

הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על המסקנה המרכזית עמה חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת."

* ביד הלשון: מה למעלה, מה למטה – לקראת כ"א בתמוז, יום השנה ה-81 למותו של ביאליק, אעסוק בשיר הילדים שלו "נדנדה".

איזה ילד אינו מכיר את המילים "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד. מלמעלה עד למטה רק אני אני ואתה..."

אך זהו שיבוש. מילות השיר אינן "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור." ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמיים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמיים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמיים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני קרוב לשלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* * *

שיר אהבה ליהודים ולישראל מפי בנות עזה  

http://player.vimeo.com/video/106171741

* * *

איליה בר-זאב

מוֹנָה

מונה ליזה של הגליל – גן לאומי ציפורי, "שביל הבשורה"

אֲנִי נָבוֹךְ מְעַט, כֻּלָּם מְאֹהָבִים בָּךְ –

צְמָחִים, חַיּוֹת בְּרֵאשִׁית, עוֹבְרֵי אֹרַח וּבְיָמִים רְחוֹקִים, מִי יוֹדֵעַ?

אִשָּׁה יָפָה, מַבָּט נָחוּשׁ –

וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵעָלֵם בְּאַבְנֵי הַפְּסֵיפָס הַצִּבְעוֹנִי כְּקַבְּצָן מְחַזֵּר

עַל פִּתְחָהּ שֶל וֶנוּס.

אֵינֵךְ כָּאן "אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ," אֵינִי בֵּין הַבָּאִים אֶל בֵּית הַפְּגִישׁוֹת

בְּכִרְכְּרוֹת פְּאֵר, לֹא חוֹרֵט חֲרִיצֵי בַּרְזֶל בִּשְׂרִידֵי הַקַּרְדּוֹ

בַּחֲגִיגוֹת דְּיוֹנִיסוֹס.

עֵינַיִךְ שׁוֹאֲלוֹת וְאֵין תְּשׁוּבוֹת –

בָּאתִי אֵלַיִךְ בַּאֲפֵלַת הַיּוֹם מִתַּחַת פְּנֵי הֶעָבָר, מִבַּעַד

לָאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה.

אִישׁ מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי עָפָר אָנוֹכִי, מְחַפֵּשׂ בְּשׂוֹרַת חַיִּים בִּשְׁבִילֵי

יְעָרוֹת רְווּיֵי אַשְׁפָּה וּדְמָעוֹת, חֻרְבָּן

וּפִרְחֵי בָּר.

* * *

רביבה בן זאב

ט' באב תשס"ה – ט' באב תשע"ה

כמעט עשור לטראומה הלאומית

י"ז בתמוז –  אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. כאשר חל בשבת, נדחית התענית ליום שלמחרת. לפיכך, יום י"ח בתמוז תשע"ה, 5 ביולי 2015 הוא יום התענית. זאת ההצדקה, מבחינתי להקדים את הזיכרון לחורבן גוש קטיף.

חודשי קיץ תשס"ה 2005 טילטלו את המדינה כולה עוד בטרם הגיע היום המר והנמהר: חורבן גוש קטיף.

הארץ געשה. הפגנות, תחינות, תפילות, זעקות אזהרה של ציבור אידאולוגי נאמן לחוקי המדינה ומשוסע בגלי שנאה בלתי נתפסים. מתנחלים מנסים לשכנע ככל יכולתם ולשכנע את מי שמוכן ולו רק להקשיב – לבל תבוצע הגזירה. "החלטת ממשלת שרון היא רעיון עיוועים על ההשלכות המסוכנות שטומן המעשה בחובו" – זועקות הכותרות. אך לשווא. העם מפולג.  שונאי מתנחלים באופן בלתי אנושי דורשים שתבוצע הגזירה, וציבור שלם מוכתם כמי שתוקע את "השלום". בדיעבד כולנו יודעים עד כמה רחוקה האשמה הזאת מהאמת ההסטורית.

"באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" מנסים בכל כוחם לשכנע את אטומי האוזניים. אוכלוסיה נפלאה חדורת אמונה, קרועה בין התקווה התמימה שהקטסטרופה לא תתממש לבין נאמנותה לחוקי מדינת ישראל וחובתה להיענות להחלטות הממשלה. אלוהים... שרק יתרחש הנס!

והנס לא התרחש.

קולו הרועם והנחוש של רוה"מ הגנרל אריאל שרון אינו מותיר ספקות: ההכרעה סופית. מתנגדיה סופקים כפיים שהרי לא יעלה על הדעת להרוס יישובים פורחים ולהגלות את תושביהם. וכל זאת בשביל מה?! שום תשובה מהדרגים הגבוהים אינה מעוגנת בהגיון לאומי כלשהו. "הממשלה החליטה" ודי בכך.

ח"כ צבי הנדל מנסה להבין את מניעיו של שרון ומשמיע את השגותיו: "כגודל החקירות כך גודל העקירות" – והמשמעות ברורה: חקירות סמויות וגלויות מתנהלות על מעורבות שרון ובניו בתוכניות ובמעשים שעדיין לא נודעו בציבור.

המתיישבים שהגיעו במצווה ממשלתית להתיישב ולהפריח את השממה ביהודה שומרון וחבל עזה, נדרשים במצווה ממשלתית חדשה להתפרק מחלום ההתיישבות ולסיים בכך את תפקידם. מי היה מאמין?!

והיום הנורא הגיע. תשעה באב. יום חורבן בית המקדש נקבע ליום בו ייחרב גוש קטיף. מי היהודי החילוני חסר תבונת הלב שהחליט על התאריך הזה כמועד לגירוש?! תשעה באב – חורבן הבית בהתגלמותו! כשהתברר מועד התאריך המיועד: תשעה באב, הוחלט לדחותו ולממשו למחרת.

קיץ תשס"ה. אזרחים רבים שהזדהו עם אחיהם המתנחלים תמימי הלב, חדורי האמונה שהארץ המובטחת ניתנה לאברהם אבינו ולזרעו, נהרו לעבר גוש קטיף מכל קצווי הארץ. נחילי משפחות, גברים, נשים, ילדים, בהם פעוטות בעגלות התקדמו לעבר אחיהם המתנחלים בתקווה שהלחץ הציבורי יביא לביטול רוע הגזירה.

תפילות של בכי תמרורים. זעקות שבר לשמיים. וכלא מאמינים לנוכח המציאות – הדבר הנורא מכל מתרחש.  אלוהים לא שעה לתפילות ולבכי.

אירועים קשים בעולם נחרתים בזכרון הקולקטיבי. אותן שאלות חוזרות ונשאלות, כמו: "איפה הייתם כאשר התרחשו אירועים שנצרבו בזכרון?" מבחינתי מתבקשת גם השאלה: איפה הייתם ביום ההוא למחרת תשעה באב תשס"ה?

האם טחו עיניכם מראות את אותם טורים טורים של לובשי מדים כהים שעל דש בגדם דגל ישראל והם אטומי מבט ומפחידים בשתיקתם, בעודם ממלאים את הפקודה  הנוראה שהוטלה עליהם: להוציא מתיישבים מבתיהם "בנחישות וברגישות"  ולהעלותם בכפייה על אוטובוסים ליעדים בלתי ידועים.

ובכן, אני ובני משפחתי זוכרים בדיוק היכן היינו, איך הגבנו ומה עבר עליי באופן אישי בעודי צופה בטלוויזיה במראות המזוויעים, פורצת בבכי כלא מאמינה לנוכח התמונות והקולות.

הטלוויזיה משדרת לכל העולם תמונות שנראות כלקוחות מסרט בלהות. ותמונה אחת בלתי נשכחת יוצאת דופן בתוך הכאוס: חיילת מחיל ביצוע החורבן מוכת הלם מהיותה חלק מהמשימה, ממררת בבכי היסטרי בעודה נמלטת לפינה כלשהי לבל יראוה, ואחריה חייל מנסה לשווא להרגיעה, והיא רועדת וגועה בבכי תמרורים ואינה נרגעת. התמונה הזאת נצרבה בזיכרוני ואינה מרפה. מה עבר על החיילות הצעירות שנאלצו למלא את הפקודה הבלתי אנושית הזאת, ומה היו ההשלכות העתידיות על נפשן הצעירה? והחיילים, האם המעשה בו השתתפו חלף כך סתם ולא הותיר משקעים בנפשותיהם? ואחר כך תמונות פרשי כוחות הבטחון בעמונה שהסתערו על הנערים חובשי הכיפות ועל הנערות התמימות וגרמו להם נכויות ברמות שונות. מישהו יודע? מישהו זוכר?

את העובדה המרה הזאת הצליחו להסתיר בעתונות המגמתית ורק מי שהיה קרוב ומודע להתרחשויות יודע את האמת על תוצאותיה האיומות.

מפה לאוזן נודע שרחבת הדשא ליד תחנת הרכבת מול אולמי השמחות "רסיטל" בתל אביב, התמלאה בפליטיי הגירוש. נסענו לשם להיווכח במו עינינו ולראות במה אנו יכולים לסייע. הגענו, והמראה היה נורא ואיום. במזג אוויר חם ומהביל עם אחוזי לחות גבוהים כמו בכל קיץ במישור החוף, הוקמו אוהלים בחופזה מסדינים ומחפצים שבנמצא בערבוביה של התמקמות חפוזה. מחנה פליטים בהתגלמותו באמצע תל אביב. בצפיפות איומה ישבו אנשים מבוגרים הלומי האסון, בוהים ומנפנפים בקרעי קרטונים כדי להשיב רוח לאפם, ובעיניהם יאוש נורא. על העצים תלויות מודעות מפיסות נייר כתובות בכתב יד של אזרחים טובים בעלי לב חם המזמינים את הפליטים לביתם למקלחת  ולארוחה. רק לצלצל לטלפונים ולתאם.

דיירים מהרחובות הסמוכים מביאים שתייה קרה, פירות, עוגות וארוחות קלות. מראות קשים. איך יעברו את הלילה? ומה יהיה עליהם למחרת? ואין שירותים ואין ברזים ואין כלום.

כך תוכנן ביצוע "הפינוי"?!

לא אשכח את אלה שהבטיחו מה שהבטיחו וקיימו משהו אחר לגמרי. ביקשו את אמון הבוחר ורימו.

"מה שרואים מכאן לא רואים משם"

ו"דין נצרים כדין תל אביב".  האומנם?!

מי הפסיד ומי הרוויח מכל זה? האזרחים או הנבחרים? – המסקנה היא שכולנו הפסדנו. הפצע אינו מגליד בלב האומה וציבור שלם נושא צלקות בנפשו ובגופו, כאלה שפסיכולוגים מכנים אותם: פוסט טראומה. קשה לשכוח  ועוד יותר קשה לסלוח.

ובשולי הזיכרונות הקשורים להינתקות:

מתוקף ניבצרותו של אריאל שרון, אחרי ששקע בתרדמת ממנה לא התעורר עד יום מותו, נכנס אהוד אולמרט לנעליו ולתפקיד רוה"מ. מיד קם והכריז בביטחון על תוכנית האסטרטגיה שלו: נצחון המלחמה הבאה (מלחמת לבנון השנייה) יאפשר לו להמשיך את ההינתקות! למרבית האירוניה התוצאה האומללה של מלחמת לבנון השנייה חרצה את לשונה מול פרצופו והוכיחה שאין תוקף מעשי לפנטזיות פוליטיות הנשענות על הרס וחורבן תוך התעלמות מהמחיר הנורא ואפילו מבלי לשקול אפשרות אחרת.

וכל מילה נוספת מיותרת.

אהוד: ומה דעתך שהיינו עדיין יושבים בלב רצועת עזה החמאסית? כלום לא צריך להגיד תודה גדולה לשרון שהרחיק ראות והוציאנו משם?

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של איש המעלה נחמן רז

שהלך לעולמו השבוע בגבע בגיל 91

מתוך היומן

תל-אביב. 7.8.71. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני.

בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.

לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."

"איזו מחלה?" שאלתי.

הוא נבוך.

"לא, לא, תאמר," אמרתי.

"זה, הרדיפה..."

"נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."

"היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.

הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.

אהוד: יעקב רז, אביו של נחמן, הוא המבוגר, חבר קיבוץ גבע, היוצא לעבודה עם הילדים, בסיפורה הנפלא של דליה רביקוביץ "הטריבונל של החופש הגדול", שהוא מן היפים בסיפורים שנכתבו בשפה העברית.

* * *

כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים

במנזר השתקנים בלטרון נערך כנס אינטלקטואלים

יוצרים משוררים סופרים

שמאל

שותקים

שמאל

שותקים

בתחילת מלחמת לבנון השנייה דווקא תמכו בפומבי

לדבריהם במלחמה שאין צודקת הימנה

אבל לאחר שחסן נסראללה התקשורת הישראלית

שיכנעו אותם שחיזבאללה ניצח במלחמה

וכי הנהגתה המדינית הצבאית של ישראל

חרא

נאלמו הם דום אפילו חדלו לשיר

את שירי ארץ-ישראל

לנוכח הזוועות שחולל הצבא הישראלי

בלבנון לאזרחי חיזבאללה

יוֹשְׁבֵי על פצצות תלולות מסלול

לשמוע שריקות מטוסים

כי אחרי השואה אפשר ואפשר להמשיך לכתוב יהודים

סיפורים שירים לעשות בהם קריירה לא רעה

בישראל בגולה בגויים

אבל אחרי הזוועות שהמיטה ישראל על לבנוןI

אמר הגורו צריך לשתוק צריך לשתוק צריך לשתוק

אי אפשר עוד לשיר את שירי ארץ-ישראל

הטהורים מכמירי הלב

כי אנחנו חארות כמו המנהיגים שלנו

אנחנו רוצחים

ג'נוסיידֵרִים

פּוֹצִים

הודפס בגיליון 196, 30.11.06

* * *

מנשה שאול

הסגפן מאיראן

הסודות של חמינאי

הסרט התיעודי "סודות חייו של חמינאי" בבימויו של הבמאי האיראני הגולה מוחסן מחמל באף שיצא לאקרנים בלונדון, חושף את חיי המותרות של המנהיג האיראני.

הסרט מגלה את הבזבוז המשווע של כספי הציבור באיראן המשמשים לקיום של חיי פאר ומותרות לחמינאי ולמקורביו. זאת, בזמן שהעוני והמצוקה הם נחלת הרוב המכריע של תושבי איראן. העם באיראן נתון למעקב של מנגנוני ריגול המספקים לחמינאי את הפרטים הקטנים ביותר על המתרחש ברחבי האימפריה. חמינאי אופף את חייו במעטה של סודיות, וזאת בעצת יועציו הרבים המבהירים לו את סוד הקסם האישי של המנהיג, בהתאם לאמירה כי "מי שאין לו סוד, אין לו קסם."

רופאיו של חמינאי מקפידים על כך שיאכל מזון בריא, ללא כולסטרול, כמו דג סלמון המנוקד וקוויאר מסוג "רשתי" הטעים והטוב ביותר הגדל בים הכספי והמובא לארמונו של המנהיג כל יום שישי על ידי אימאם העיר "רשתי", במטרה למנוע זרים מלגעת במזון. לפי עצת הרופאים, חמינאי אינו צורך בשר עוף או אווז המכילים שומן רווי.

חצי מיליון דולר הוצאו מקופת המדינה לקניית מכשיר אמריקני לבדיקת המזון לפני שזה מוגש למנהיג. אם יש רעל כלשהו במזון, המכשיר מאותת באדום ומשמיע אזעקה. ובנוסף, כמובן, המנהיג אוכל מן המזון רק לאחר שאחד משומריו טועם אותו.

לרשותו של חמינאי עומד בית חולים פרטי הממוקם ליד ארמונו ובו משרתים טובי הרופאים מאיראן.

לחמינאי יש 100 סוסים אציליים ששוויים 40 מיליון דולר. המפורסם מביניהם הוא סוס המכונה "בעל הכנפיים" שעלה 7 מיליון דולר. הסוסים מוחזקים בשתי חוות – האחת ששטחה 10 אלפים מ"ר בעיר משהד, והאחרת המתפרסת על פני 3000 מ"ר בלואנסנאת. חמינאי טס תמיד עם סוסו המובל בעגלה מיוחדת, ולכך יוחד מטוס מדגםC130 .

המנהיג האיראני הוא גם אספן. הוא אוסף מטבעות, גלימות, מקטרות ומקלות הליכה. אוספיו מוערכים במיליוני דולרים. אוסף המקטרות שלו מונה כ-200 פריטים ששוויים מוערך ב-2 מיליון דולר. בין המטבעות שברשותו יש 300 מטבעות נדירים שאין כדוגמתם בכל העולם. 3 מהם הגיעו מירושלים.

במקום "שר בלי תיק"

נשיא סודן עומר אלבאשיר שזכה בבחירות האחרונות פעם השישית ומכהן במשרת הנשיאות זה חצי יובל שנים, הקים ממשלה שבה יש 67 שרים. ריבוי השרים מגמתו לרצות את תומכיו שקיבלו ממנו הבטחות להתמנות למשרות גבוהות.

הבעייה המעניינת שעמדה לפתחו של באשיר היא איך להמציא 67 כינויים ל-67 שרים. הנה כמה דוגמאות יצירתיות: שר לנשיא הרפובליקה, שר לקבינט הממשלה, שר למשרד שלטון האיחוד, שר לרפורמה מנהלית, שר לגשרים, שר לשיתוף פעולה בינלאומי, שר למגזר בעלי החיים ושר הנילוס הכחול. כינויים אלה ל-67 שרים בסודאן יכולים לשמש השראה לראשי ממשלה הממנים שרים בשל אילוצים קואליציונים. זאת, במקום הכינוי "שר בלי תיק" האפור משהו.

ביעור הבערות במצרים

בעקבות נתונים מעודכנים אודות שיעור האנאלפאביתיות במצרים המדברים על 16 מיליון בני אדם שאינם יודעים קרוא וכתוב, הכריזה ממשלת מצרים על תוכנית חדשה לביעור הבערות. על פי תוכנית זו תעודה של תואר אקדמי תותנה בכך שכל סטודנט ילמד 10 אזרחים קרוא וכתוב. בנוסף, קבלת אקדמאים למשרות הוראה תותנה בהתחייבות של כל אחד מהמורים לעתיד ללמד 10 אזרחים קרוא וכתוב. הצפי הוא שב-2015 יתמנו 30 אלף מורים חדשים וכתוצאה מכך יתווספו 300 אלף מצרים יודעי קרוא וכתוב. בשל הריבוי הטבעי העומד על למעלה ממיליון ורבע בני אדם בכל שנה, אין הממשלה מצליחה לספק את כיתות הלימוד הדרושות. בסוף 1981 שהיתי בקהיר ככתב במשך 50 יום. הייתי רואה בשעה 05:30 בבוקר ילדים הנושאים ילקוטים בדרכם לבתי ספר. זאת משום שבמצרים, בשל מחסור בכיתות לימוד, מתקיימים הלימודים ב-3 משמרות ביום.

אתרים – כן, בני אדם – לא

דאע"ש כבש את העיירה הסורית תדמור, שבפאתיה ממוקם בית הסוהר הידוע לשימצה תדמר, כמו גם את אתרי המלכה הערבייה "זיינב", שבהשפעת הרומאים שונה שמה ל"זנוביה". אתרים אלה נחשבים נכסים ארכיאולוגיים מדהימים שארגון אונסק"ו הכריז עליהם כשייכים לכלל האנושות. העולם נזעק מן החשש שדאע"ש יהרוס את אתרי תדמור, כפי שעשה באתרים של נמרוד האשורית שליד העיר מוסול בצפון עיראק.

נשאלת השאלה, מה עם חיי האדם בסוריה וברבות ממדינות ערב שהפכו הפקר? מה עם רבע מיליון ההרוגים רק בסוריה? ומה עם כ-10 מיליון סורים שהפכו פליטים בארצם ובמדינות השכנות?

אף אחד אינו מזלזל, חס וחלילה, באתריה של תדמור. אבל מדוע אין העולם מתערב כדי להציל חיי אדם חפים מפשע? מדוע אין נזעקים? אי-אפשר שלא להיזכר בשואת יהודי אירופה, כשהעולם אז לא נקף אצבע. איך זה שמאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים בימינו הופכים למספרים, לסטטיסטיקה המצוטטת מיכנית בכלי התקשורת.

קולות שפויים

לא כל הערבים רואים את ישראל בצבעים שחורים. יש עיתונאים וסופרים בכל מדינות ערב המשתדלים להיות מציאותיים ולראות את האמת כפי שהיא. דוגמה אחת מיני רבות לכך היא הסופר המרוקני סעיד נאשיד, שבפסקה ממאמרו בעיתון "אלערב" (7.6.15) הוא מתייחס לירי הטילים מרצועת עזה לעבר ישראל:

"עמי המערב שואלים: מי התחיל את ירי הטילים? הם גם משווים בין מדינה שבה מכהן ראש ממשלה שנבחר כל 4 שנים לבין מדינות הנשלטות על ידי שליט אחד ויחיד. לנצח. הם גם משווים בין הדימוי של נשות ישראל החופשיות המתהלכות ללא שמירה צמודה ברחובות ובמסעדות תל-אביב ובקניוניה, לבין נשות סעודיה המהלכות ברחובות תחת שמירה צמודה של שוטרי הצניעות. עמי המערב משווים את הרמה המדעית והתרבותית וגם את אחוז קוראי הספרים בישראל ובמדינות ערב, והם גם משווים בין ראש ממשלה ישראלי (לשעבר) שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח ל-8 שנים, לבין שליטי ערב המושחתים והמשחיתים שאינם נענשים ויורדים מכיסאם רק במקרה של הפיכה, שאז הם נרצחים ללא משפט.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 342

* * *

 הו מי יושיבני בגומת עץ ברחוב

לעשות פיפי באוויר

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הו מי יושיבני בגומת עץ ברחוב

לעשות פיפי

כמו אבא לאחר שהפשיל את מכנסיי

והחזיקני באוויר

משתינוקת חשופת שת

הו מי יאהב אותי כמו אבא שלי

בזרועותיו האוויר מלטף לי את התחת

כמו הטוב שבמאהבים

הו אבא אבא מי יתנני

שוב בזרועותיך מטפטפת

אומרים אהבה יש בעולם

אבל אף אחד לא אהב אותי כמוך

* * *

תקוה וינשטוק

סיפור אנושי

הסיפור הזה הגיע אליי ממקור עלום באינטרנט אך כיוון שהוא מציין במפורש שמות של מקומות, זמן ואנשים – הוא נשמע לי אמין.

ראשית הסיפור בשנת 1945, בתום מלחמת העולם השנייה. מאות אלפי פליטים ועקורים שניצלו מהגיהנום שוכנו במחנות עקורים, בעיקר בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ביניהם עשרות אלפי יהודים ששוטטו ברחבי אירופה וחיפשו בית ומשפחה. הבריטים אסרו על אניות מעפילים להגיע לארץ.

כמה אלפי יהודים הגיעו בדרך לא דרך לקצה הדרומי ביותר של איטליה, לעיירת קיט בשם  לאוקה. שם שוכנו בעשרות אחוזות, וילות וטירות עזובות. כל אתר קיבל שם של קיבוץ בארץ – "קבוץ אודים'', "השבים" וכדומה, חברי "הקיבוצים" העבירו את זמנם בלימוד עברית, בחיי חברה ובהפגנות נגד שלטונות המנדט. בשלוש השנים שישבו בלאוקה נוצרו 350 זוגות.

בין התושבים לבין העקורים נוצרו יחסי אחווה. חולים זכו לטיפול בבית החולים המקומי שניהלו נזירות. לפני החתונה הראשונה העניקה בת לאחת המשפחות בעיר את שמלת הכלולות שלה לכלה המיועדת וסירבה לקבלה חזרה. השמלה עברה בין כלות רבות במקום.

כלות שנכנסו  להריון התקבלו בזרועות פתוחות בבית החולים המקומי. האימהות טיילו בעיר עם עגלות תינוקות שתושבות המקום נתנו להן במתנה. מעל למאתיים תינוקות יהודיים נולדו בלאוקה.

העקורים החלו לחיות בצוותא עם המקומיים שאימצו אותם. הוקמו עסקים משותפים ונוצרו גם הרבה סיפורי אהבה. צבי מילר למשל, ששיכל באושוויץ בן ואישה, הקים מספרה בעיירה ונישא לבת המקום שעבדה אצלו. יהודי אחר פתח סנדלרייה ורשם עליה את השם באידיש.

כשנודע שהבריטים יוצאים מארץ ישראל נפרדו חברי הקבוצות בהתרגשות מתושבי העיירה ונסעו לעיר הנמל בארי, שם המתינו להם אניות. הבישוף של האזור בא לברכם בדרך צלחה.

חלפו כמעט שבעים שנה. העקורים הפכו לישראלים. בשנת 2009, בטיול באיטליה, החליטו רבקה כהן, טוני ליפשיץ ואסתר הרצוג לבקר בלאוקה בה נולדו. המפגש עם  תושבי העיירה היה מרגש. הן ראו  שכל הסממנים היהודיים שנשארו במקום, נשמרים בקפידה. על אחד הבתים עוד מתנוססת כתובת באידיש "ואשרי" – מכבסה. העיירה הציבה לוח זיכרון לזכר היהודים שמצאו בה מקלט ואף הקימה מוזיאון קטן לכבודם. מדי שנה מבקרים במוזיאון קבוצות של בתי ספר. משלחת תלמידים מלאוקה יוצאת לביקור חובה לאושוויץ להדליק נר לזכר הנספים.

כששבו ארצה רכשו הנשים שמלת כלה ושלחו אותה למוזיאון המקומי בלאוקה, לזכר השמלה שלבשו אימהותיהן ביום הנישואין לפני שבעים שנה, והקשרים נוצרו מחדש.

אכן נושא לסרט הוליבודי...

ראיתי

המתנתי ברחוב אלנבי לאוטובוס המוביל לביתי. אלנבי, בשעתו מרכז העולם התל אביבי,  מהווה כיום בקושי מרכז הקניות של שכונות העיר והפרובינציה. חנויות זולות של ביגוד, עושי תיקונים למיניהם, משרדים ותיקים, חטיפי מאכל. בקומת הקרקע נראות פה ושם חנויות משופצות אבל מעל לגובה העיניים, בקומות העליונות, זה עולם שחרב שדומה כי עוד רגע יקרוס עליך.

כמעט שכחנו כי פעם היינו יורדים לים דרך הרחוב הזה, שבירכתיו שכנה הכנסת. הוא היה מלך המלכים הרבה לפני שדיזנגוף משל בכיפה, שאבן גבירול עלה לגדולה וכמובן לפני כל רמות האביב למיניהן. סיק טרנזיט גלוריה מונדי – כך חולפת תהילת העולם.

רק שוק הכרמל מעניק זריקת חיים לרחוב-לשעבר הזה. הכרמל, ממלכה לעצמה, ממשיך לעמוד בראש הפירמידה הקולינרית בעיר ובארץ כולה, רק שוק מחנה יהודה האגדי יכול לו.

חולפים ימים ושבועות שאלנבי הוא מחוץ לתחום עבורי כאלו אינו קיים. אולם השבוע פקדתי אותו. באתי לתקן שעון שלי ששבת מלכת וחיכיתי לאוטובוס חזרה. לפתע מופיע גבר כבן שישים וכמה, גדל גוף וכרס, מוזנח למראה, מגלגל עגלת קניות. האיש נעצר ליד פח אשפה במרחק צעדים מיספר ממני, תחב את ידיו הגסות לתוך הפח והתחיל לזרוק לכל עבר את תכולתו  – ניירות מזוהמים, שיירי מזון, שקיות קקי של כלבים – הכול החוצה, קדימה ואחורה תוך ריחות צחנה, עד שמצא לבסוף שתי פחיות קולה מנוקבות, הטילן לעגלה ופסק ממלאכת הקודש שלו. דורך ברגליו על גל האשפה שיצר, חצה את הכביש באדום – החוקים אינם עבורו. אחריו המבול – ממהר לפח אחר, לרקן אף אותו לכל רוחות השמיים, לזהם מדרכה נוספת ולמכור את השלל בסוף היום לחברה המעסיקה אותו.

   עוברים ושבים נותרו נדהמים אבל לא פצו פה מאימת הבריון.

נעזוב כעת את התלמוד

זה קרה לי לא על ספסל באלנבי אלא באוטובוס  5 בדיזנגוף. האוטובוס היה מלא. אני ישבתי ולידי עמדה אישה כבדת גוף, מטפחת לראשה. נראתה מוותיקי בני ברק.

לפתע פנתה אליי: "איפה אלה  מציאות?"

שקועה עדיין בשיעור התלמוד ששמעתי בלילה הקודם ומשוכנעת שהאישה דתית, אני משיבה: "במסכת בבא מציעא."

מבטה מביע תימהון ואני מפרטת: "בגמרא, בתלמוד!"

שוב נועצת בי האישה מבט  מוזר ואומרת: ''נעזוב כעת את התלמוד... שמעתי  שיש יש פה חנות שמלות במחירי מציאה. איפה היא?"

שמעתי

 און הקטן חזר מהגן ממרר בבכי:

"גיא אמר לי שאותו בחרו ההורים מכל הילדים... אבל אני נולדתי רק סתם!"

מכורה לסוכריות

עדי בת החמש ביקשה מאימה לקרוא לה לפני השינה מהספר האהוב עליה  "12 המלחינים". באחד מציורי הספר נראה מוצרט יושב על כיסא במספרה ומנגן בכינור בעוד הספר מטפל בשערו.

"מה זה התמונה?" שאלה עדי.

אימא הסבירה: "מוצרט היה מסור כל כך למוסיקה עד שלא ויתר עליה גם כשהסתפר."

"מה זה מסור?" הקשתה הקטנה.

"מסור זה שאדם אוהב משהו ומקדיש לו זמן ומרץ," הסבירה  האם. "דוד ירון למשל מתקשר כל יום לסבא כי הוא בן מסור."

"גם את מסורה, את מסורה לי'!" הגיבה הילדה והכריזה: "גם אני מסורה!"

"את באמת בת מסורה לי." אישרה האם. 

   "לא!" תקנה עדי, "אני מסורה לסוכריות!"

   האם כבר  לא העירה כי  "מכורה" מתאים כאן יותר, לבל תסתכן בדחייה נוספת בשינה של עדי.

ואלה שמות

מסעדונת ברחוב גהודה הלוי בתל אביב נקראת "שמנמונת".

מכבסה באבן גבירול – "אופרת סבון".

מספרה – "תלתל".

על קופסה למתן תשר בפונדק "קפה צהוב" בפאתי אשקלון מצאנו רשום (בעקבות תקע ושקע של חברת החשמל):

  "כאן גרים בכיף שקל ושנקל. מצפים לחברים."

* * *

מנפרד גרסטנפלד

אמפתיה לאוייב – עוד חלום באספמיה

לפני מיספר חודשים ביקרה באוניברסיטת בר-אילן קבוצה של סטודנטים מהולנד. הם ביקשו הרצאה שנושאה הוא – האם הבנת הסבל של אויביך יכול לתרום לפיוס? – המחלקה שאירחה את הסטודנטים ביקשה ממני לתת את ההרצאה, שכן אני יכול לתת אותה בהולנדית ולהתאים את החומר לקהל מאזיני. הרקע לבחירת הנושא לא צויין במפורש, אך היה ברור: האם ישראל יכולה, בגילוי אמפתיה לסבלותיהם של הפלסטינים, לקדם את השלום עימם.

המלכודת הייתה גלוייה. ניתוח הסוגייה אך ורק בהקשר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מסיט את המבט מהתמונה הרחבה ומן המציאות האכזרית השוררת במזרח התיכון ובעולם הערבי בכלל. בהתמקדות כה צרה, הקהל מצפה מישראל לשים את הדגש על חמלה כלפי הפלסטינים. אך אם נמנעים מנפילה בפח זה, הנושא של חמלה כלפי האוייב הופך כלי חשוב לניתוח מעמדה של ישראל במזרח התיכון.

ההקשר האמיתי של הנושא יובן טוב יותר במסגרת הדיון בסכסוכים המדממים ביותר שהתרחשו בעשורים האחרונים במזרח התיכון ובסביבתו. כך, מלחמות האזרחים באפגניסטן בשנות ה-80' של המאה ה-20 משמשות הקדמה מתאימה. בשתי המלחמות – הראשונה שבה תמכה ברית-המועצות בממשלת אפגניסטן נגד המוג'אהידין, והשנייה שמעשי הטבח שאיפיינו אותה בוצעו בעיקר על ידי הטליבן – נהרגו בין מיליון למיליון וחצי בני אדם, רובם הגדול אזרחים. מיליון הוא למעלה ממספר תושביהן  של רוטרדם, העיר השנייה בגודלה בהולנד, ושל אוטרכט, הרביעית בגודלה – יחדיו, ואם האומדן הנכון הוא מיליון וחצי בני אדם, יש להוסיף גם את כל תושביה של האג – העיר השלישית בגודלה בהולנד.

בהתחשב בכך שמרבית מעשי ההרג של אפגנים בוצעו על ידי אפגנים, הרי שהסכסוך מדגים את היעדר האמפתיה ששרר בין בני אותו לאום, מה שנכון לגבי כל מלחמות האזרחים.

סכסוך קטלני אזורי גדול נוסף היה מלחמת איראן-עיראק של שנות ה-80'. שוב, לפחות מיליון בני אדם נהרגו בו. האיראנים שלחו רבים מילדיהם לדרוך ולהפעיל מוקשים שהניחו העיראקים, וזאת על מנת לחסוך בחייהם של חיילים איראניים. התרחשויות אלו חושפות פן נוסף של אמפתיה מזרח תיכונית: היעדר חמלה של אומה כלפי ילדיה היא.

האמת היתה עולה לה בחייה

ועוד דוגמה רלוונטית היא מלחמת האזרחים באלג'יריה בשנות ה-90' של המאה שעברה, שבה נלחמו במשך 15 שנה חיילים מוסלמיים שנשלחו על ידי הממשלה – במוסלמים קיצוניים – מלחמה שהביאה למותם של 100 אלף איש במגוון של דרכים ברבריות. מלחמה זו שיקפה היעדר אמפתיה של אלג'יראים לבני דתם.

דוגמאות כאלה מן העולם המוסלמי מעבירות מסר ברור: בחברות מוסלמיות רבות היעדר האמפתיה מגיע לממדים אדירים – לבני אותה אומה, לבני אותה דת, ואפילו לילדים שלהם עצמם.

סקירה קצרה של האמפתיה – או יותר נכון היעדר אמפתיה – בעולם הנוצרי מספקת לנו הדגמה נוספת לכך שעצם הרעיון בדבר קיומה – למעט חריגים שוליים – הוא בגדר חלום באספמיה. זוהי המציאות, למרות ההוראה בברית החדשה שלפיה "המכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת".

אין צורך להרחיק לכת אחורה עד לצלבנים או לכיבוש אמריקה. ביטוי מובהק של היעדר חמלה נוצרית היה במלחמה ביוגוסלביה בשנות ה-90' של המאה הקודמת, שבה היו המוסלמים קורבנותיהם העיקריים של רוצחים שהיו ברובם הגדול נוצרים. הללו לא נהגו על פי  המלצתו של ישו להפנות את הלחי השנייה ונראה כי זהו גם אינו הנוהג.

כך, ברצח העם ברואנדה למשל, טבחה קבוצה אחת של נוצרים בכ-800 אלף נוצרים אחרים.

   המצבים האלה היו כה מקאבריים, ומיספרי הנשחטים בהם היו כה גבוהים, עד שלא היה צורך להדגיש היבטים אחרים של מעשי הטבח, כמו מיספרם של הפצועים ובעלי המום, הפליטים העקורים והקורבנות של הטיהורים האתניים.

מחוץ לשדות הקטל, מחקרים על הגישות והלך הרוח בקרב אוכלוסיות שונות יכולים לסייע להעמיק להבין את דרגת היעדר האמפתיה במזרח התיכון ובתוך העולם המוסלמי. מכון המחקר "פיו" ערך בנושא כמה סקרים. אחד מהן הצביע על כך שבמשך שנים רבות מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם המוסלמי תמכו באוסמה בן-לאדן ובפיגועי התאבדות. סקרים אלה הבהירו כי קיצוניות מוסלמית אינה רק נחלתם של מוסלמים שוליים בודדים.

 סקר אחר של מכון "פיו" בדק את היחס במדינות מוסלמיות שונות כלפי יהודים. הסקר מצא כי ל-56 אחוז מערביי מדינת ישראל יש יחס חיובי ליהודים. אך בכל המדינות המוסלמיות היחס כלפיהם היה שלילי במיוחד. גם מחקרים שערכה "הליגה נגד השמצה" מאשרים את קיומו של סטריאוטיפ שלילי, ואת האחוזים הגבוהים של בעלי גישות אנטישמיות ברוב הגדול של האוכלוסייה במדינות המוסלמיות. המדינות הפחות בעייתיות היו טורקיה עם 69 אחוז אנטישמים ואיראן עם 56 אחוז.

על הרקע הזה ניתן להסביר בבירור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אמפתיה פלסטינית כלפי אחרים פשוט אינה קיימת. הארגון האיסלאמו-נאצי חמאס, שהאמנה שלו קוראת להשמדת העם היהודי, קיבל ב-2006 רוב בבחירות היחידות שנערכו לפרלמנט הפלסטיני. אם שוב היו מתקיימות בחירות היום, מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה היה מביס בקלות את מנהיג פת"ח מחמוד עבאס, גם אם הוא ואנשיו מאדירים בקביעות רצח של אזרחים ישראליים. במבצע "צוק איתן", חמאס היה מעוניין להעלות ככל שניתן את מיספר ההרוגים הפלסטיניים, במטרה לזכות באהדה בינלאומית ולהפליל את ישראל.

על הרקע חוסר החמלה המזעזע של האזור, ישראל היא תופעה חריגה, בכך שהיא מגלה מידה מסויימת של אמפתיה כלפי אחרים, ובכלל זה כלפי חלק מאויביה. אחת הדוגמאות לכך היא הטיפול בבתי חולים שישראל מעניקה לפצועים החוצים את הגבול אליה מסוריה – מדינה הנמצאת במצב מלחמה עימה. נכון לסוף 2014, טופלו בישראל כ-1400 סורים. אלה הם פני הדברים גם באשר לטיפולים בבתי חולים שמעניקה ישראל לפלסטינים מעזה, ובכללם בתו של הנייה.

יש היבטים רבים אחרים שבהם נבדלת ישראל באורח קיצוני משכניה הערביים. אחד מהם למשל הוא שישראל מנסה למזער עד כמה שאפשר את הקורבנות בקרב אזרחים במהלך המערכות הצבאיות. לדברי מפקד הכוחות הבריטים באפגניסטן קולונל ריצ'רד קמפ, היא מצליחה לעשות זאת טוב יותר מהאמריקנים ומהבריטים.

נהג המונית שהחזיר אותי הביתה מההרצאה תרם גם הוא לנושא. הוא סיפר שפעם הסיע אישה עזתית למעבר הגבול. היא טופלה בבית חולים בישראל ושיבחה את העזרה שהוענקה לה. נהג המונית שאל אותה אם היא תספר על כך למכריה בעזה. האישה הרימה את ידה לעבר צווארה, רומזת על כך שאם תעשה זאת, ישספו את גרונה.

פורסם במגזין "מראה" 342

* * *

שׂישׂי מאיר

כּוֹס הָאֹשֶר

כַּאֲשֶר סוֹף סוֹף

אַתָּה שוֹתֶה מִכּוֹס

הָאֹשֶר

וְאַתָּה מְבֻסָם בּוֹ

בְּכָל חוּשֶיךָ,

בְּכָל רֲמַח אֲבָרֶיךָ.

וּכְטוֹב לִבְּךָ בַּיַּיִן

אַתָּה נָדִיב

וּמוּכָן  לְהַעֲנִיק

מְעַט מִמֶּנּוּ

לְכָל דִּכְפִין,

אַתָּה גַּם בּוֹדֵק בְּזָוִית הָעַיִן

בְּדְרִיכוּת וּבְחֲשָש

שֶמָּא יִגָּמֵר.

כְּאוֹתוֹ רֵיחַ בֹּשֶם

שֶרֶגַע אַתָּה מְבֻשָם בֹּו

וְרֶגַע אַחֵר מִתְפּוֹגֵג.

* * *

תשעה שירים אל 'חדשות בן עזר'

מאת אילן בושם

משורר

אוֹכֵל כָּל הַמְּשׁוֹרֵר,

נִיזוֹן מֵהַמֵּתִים וּמֵהַחַיִּים.

לגלוג

צֶמַח לֹא הוֹרְגִים כָּל כָּךְ מַהֵר –

אַתָּה מְכַסֵּחַ   וְהוּא צוֹמֵחַ

מְכַסֵּחַ וְהוּא צוֹמֵחַ

וְלִפְעָמִים הוּא אֲפִלּוּ שָׂמֵחַ

עַל שֶׁאֵינְךָ מֵבִין

שֶׁכְּכָל שֶׁתְּכַסֵּחַ

הוּא יוֹתֵר צוֹמֵחַ...

על הטוב, הרע והמכוער

עַל הַטּוֹב הָרָטֹב

וְעַל הָרַע שֶׁזֶּה נִגְמַר

וְכַמָּה מְכֹעָר

זֶה יָכֹל לִהְיוֹת

אִם זֶה נִגְמַר לֹא טוֹב.

*

הַפֹּת תּוֹבֵעַ

אֶת לִיטְרַת הַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ.

שלוש יפות בבית קפה

(וִדּוּיוֹ של לָקוֹחַ)

מִלְּבַדֵּךְ יֵשׁ עוֹד שְׁתֵּי יָפוֹת

שֶׁעוֹבְדוֹת לְיַד הַקֻּפּוֹת,

הָעוֹשׂוֹת לִי חֵשֶׁק

לָבֹא לִשְׁתּוֹת

וּמַה שֶּׁיּוֹתֵר לִשְׁהוֹת.

יַחֲסֵי עבודה

א. הוּא מַעֲמִיד לָהּ תְּנָאִים

וְהִיא מַעֲמִידָה לוֹ

ב. סָעִיף

הִיא מַעְלָה לוֹ אֶת הַ-

תינוק בַּלּוּל

בִּפְנִים עוֹלָם וּמְלֹאוֹ.

הַחוּץ מְגֻדָּר.

מצב רוח על החוף

יָם

שְׁקִיעָה

רוּחַ

נַחַת רוּחַ.

בארגז החול

הַקְּטַנָּה כָּעֲסָה כְּשֶׁדְּלִי מָלֵא חוֹל

שֶׁשִּׂחֲקָה בּוֹ

הִתְהַפֵּךְ וְנִשְׁפַּךְ.

אֵין לָהּ עַל מַה לְּהִתְרַגֵּז,

הִרְהַרְתִּי, עוֹד הַרְבֵּה חֻלִּין לְפָנֶיהָ

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם.

* * *

הדסה מור

טיול מאורגן לגאורגיה –

ארץ הרי הקווקז המוריקים

למה דווקא גאורגיה? למה דווקא עכשו? אחרי שטיילתי במהלך חמישים השנים האחרונות  בלמעלה ממחצית כדור הארץ, כולל כל ארצות אמריקה הצפונית, כולל קנדה, ארה"ב, הוואי ואלסקה, וכל ארצות אמריקה  המרכזית  והדרומית, וכמחצית ארצות המזרח הרחוק כולל  סין,  הודו, נפאל, פיליפינים, תאילנד, הונג קונג (אני עוד חייבת לעצמי את יפן),  ובתשעים  וחמישה  אחוזים מארצות אירופה, ובצפון אפריקה – מצרים ומרוקו, ובכל דרום אפריקה – הרגשתי   לפתע כאחד שאינו יודע להשיב על השאלה המזלזלת: "סנוב, באילת כבר היית?"

ובכן, באילת אמנם כבר הייתי, אבל גאורגיה, שכה קרובה אלינו, כשעתיים טיסה בלבד, תמיד נותרה בליבי כיעד שהשתוקקתי להגיע אליו. משהו מאווירת ימי הביניים, מהעתיקות  שבה,  מהחספוס,  אפילו הדלות,  קסמו לי.

  בניגוד לטיולים רבים שאותם ערכתי באופן עצמאי, הפעם החלטתי לוותר על חופש הבחירה וחופש התנועה וחופש תיכנון המסלול והזמן, ולשעבד עצמי לטיול מאורגן עם  תוכנית  קבועה, המנחיתה על  המטיילים משמעת  חמורה  ומילוי מדוקדק של  הוראות מחייבות  ובלתי ניתנות לערעור.

למען האמת, יש בשיעבוד הזה הרבה נוחות. הכול אכן מאורגן. אינך צריך לדאוג למלון, לחיפוש יעדים, לתיכנון מסלול טיול, לקריאה מראש על אתרים מעניינים,  הכול מוגש על  מגש של כסף. ממש טוב להיות חלק מן העדר.

שלושים ושישה מטיילים שממלאים אוטובוס תיירים, הצמוד אלינו לכל ימי הטיול, אנשים שמעולם לא נפגשו, ולאחר הטיול לעולם לא ייפגשו. אולם  בתוך אותם שמונה ימים,  אחרי יום  בילוי צמוד,  אתה מוצא את האנשים הנעימים איתם תרצה לשוחח, ולהימנע ולהתרחק מאותם אלה  שדוחים או פשוט לא מעניינים אותך להתקרב אליהם.

האם יש חשיבות באיזו חברת נסיעות אתה בוחר לטייל? דומה שכולן אותו דבר. אותו מסלול טיולים  פחות או יותר, אותם אנשים זרים לחלוטין האחד לשני, וגם אותם תנאים. לכן שמתי אצבע על  אתר נסיעות לגאורגיה,  במקרה נפל מבטי על  חברה שמעולם לא שמעתי את שמעה, מרום תעופה,  הקלקתי, שילמתי,  וביום המיועד  לטיסה, יצאנו, אני ובן-זוגי, לדרך.

המקום  היחידי  בגאורגיה  שידעתי את שמו  בטרם  נסיעה,  היה עיר הבירה טיביליסי.   ומה שידעתי עליה  היה שיש בה תיאטרון מפואר על רמה בינלאומית, שלפני כמה שנים אף הגיע לארץ בהצגה "המלט", שקיבלה ביקורות נלהבות ומאוד מוערכות.

והנה התחלנו לנוע ולהגיע למקומות שמעולם לא שמענו את שמעם. שמות מקומות ממש מרנינים: מתחצ'תה, קובאני, כותאיסי, בטומי, גודארי גורדיאני ועוד.  אבל לא  על מנת לראות ערים ועיירות כדאי לנסוע לגאורגיה, כי אם כדי ליהנות ולהתפעל מהנופים המרהיבים הנשקפים לנגד עינינו מבעד לחלון האוטובוס, כשמשני עברי הכביש מתנשאים אל על,  לגובה של עשרות   ומאות מטרים, הרי הקווקז המרשימים,  שעצי יער סבוכים  ועבותים,  בכל גווני הירוק,  מכסים את פניהם. כמו מרבד רקום  בחוטי צמר עבים, תלוי  במאונך מעליך ויש להרים את הראש על מנת לראות את פסגותיהם.

 אך לא רק ההרים. בד בבד,  אתה רואה לצידי הדרך נחלי מים זורמים, ולעיתים אף גועשים בקצף, נהרות ברוחב של שני מטר ועד למעלה מעשרה מטרים, כמויות אדירות של מים, שוטפים וזורמים  בכל צידי הדרכים ללא הפסקה, נהרות שחוצים ערים, ממש לקנא בגאורגיה על שפע המים שהתברכה בהם.

  האתר המעניין שאליו ירדנו כבר ביום הראשון היה מראה הנחל הזורם בשני צבעים מנוגדים לכל אורכו. מצד שמאל זורמים בו מים שחורים ומצד ימין מים לבנים, שחור ולבן זה לצד זה שלמרבה הפלא אינם מתערבבים זה בזה. הכיצד? פשוט מים הנובעים משני מקורות שונים שמתאחדים לנהר אחד כשכל צד שומר באדיקות על צבעו.

ובתוך כל הנופים המדהימים ביופיים, בד בבד, לעיתים מרוב הרים המתנשאים משני עברי הכביש אתה חש מעין חנק מסוים, קלסטרופוביה, מוקף הרים מכל העברים. מישור  בגאורגיה הינו יקר המציאות. את מרבית שטחה תופשים  הרי הקווקז, שרק למרגלותיהם משתרעים כפרים ועיירות, כולם טובלים בירק. למרות ששטחה של גאורגיה גדול פי שלושה ממדינת ישראל,  מיספר התושבים שבה הינו כמחצית: ארבעה וחצי מיליון. 

רק בדרום המדינה נראים מרחבים ביחוד במחוז היין, שם נטועים על פני מאות דונמים כרמי הענבים שמהם מפיקים יין מיוחד שהגאורגים מתגאים בייצורו.

בדרך צפונה,  כפי שנסענו עד לגבול הרוסי,  רק הרים והרים,  הקווקז הגבוה והקווקז הנמוך.   אז מה הפלא  שאין כמעט מקום במדינה הזאת ליישובים  גדולים נוספים. שתיים שלוש ערים גדולות וכל היתר עיירות וכפרים. השלטון הסובייטי ששלט בגאורגיה השאיר בה עוני ודלות, ומרבית בתי העיירות הינם מיושנים, גגות פח וטיח מתקלף. הזמן כמו עצר מלכת שם. השכר הממוצע הוא כ-600 דולר בחודש, אז  מהיכן ייקחו התושבים כסף לשפץ את בתיהם?  אולם עם כל דלותם של הבתים בעיירות ובכפרים – הם נהנים לפחות משטח חקלאי סביב ביתם, ובכל בית תמצא גינות ירק ועצי פרי, וכך  נראים כל הבתים כמו טבולים בצמחייה ירוקה מכל הסוגים. 

וכרגיל, ביקור החובה של הישראלים  בנסיעותיהם לחו"ל הוא בבתי הכנסת. מין תחושה דתית ארכאית שאופפת אותך להגיע למקום המקודש דווקא בעת הימצאך בין  הגויים, בעולם  שבו מקדשים דת אחרת.

  לבית כנסת בארץ אינני הולכת מאז הייתי בת 12,  כשהלכתי עם אחיותיי  בלוויית סבי לבית הכנסת השכונתי. ואילו בחו"ל, אין מקום בעולם שבו הזדמנתי בשבתות או בחגים, שלא  נהרתי לשם. לא רק כדי להתבשם ולהתפעל מהפאר והגודל. אלא כדי לחוש את  ההיסטוריה הפנימית שאני מאמינה שטבועה בכל יהודי, גם החילוני ביותר. פרט לפנאטים קיצוניים נאמני האידיאולוגיה הסובייטית,  שהכחידה  את הדת גם פיזית וגם  נפשית ורוחנית.

מכל מקום, רגליי דרכו ועיניי ראו את בתי הכנסת של פריז ורומא ולונדון ולוכסנבורג  וקופנהגן ואמסטרדם וברלין ומוסקבה וטולדו ומדריד  ומרוקו  ופרטוריה שבדרום אפריקה,   וניו-יורק ולוס-אנג'לס וסן-דייגו ועוד. ועכשיו בטיול הזה גם בטיביליסי. בית כנסת הממוקם בעיר העתיקה, היפהפייה, על סמטאותיה הציוריות המשובצות בבתי קפה ובמסעדות ובכנסיות.   בטיביליסי לפחות עוד יש מניין, ובית הכנסת המהודר למדי, פעיל לתפילות יומיומיות. אך בעיר כותאיסי, שהיא העיר השנייה בגודלה בגאורגיה, יש בקושי מניין. ועוד בית כנסת נוסף בעיירה שבה התגוררו יהודים רבים, שנטשו אותה והיגרו לישראל ולמקומות אחרים, אין בכלל מתפללים. בנייני בתי הכנסת מתוחזקים היטב ואף משופצים. ללא פאר והדר אך  בהחלט  במצב מכובד, אולם הידיעה שאין מי שיבוא להתפלל בהם משרה אווירה עגומה של עצב. אמנם  צריך להיות מרוצה מכך שהיהודים שהיו במקום עלו לישראל,  אך בכל זאת...

ואם בפולחן הדת מדובר, כמובן שעיקר הביקורים שלנו היו בכנסיות, במנזרים העתיקים,  במבצרים. כנסיות עתיקות בנות מאות שנים, חלקן בנויות על צוקי ההרים, שבאחד האתרים  לקחו את כל הקבוצה בג'יפים שהעפילו למרומי הר הקווקז הגבוה, נסיעה מטלטלת רבת חתחתים של כעשרים דקות, עד שמגיעים למרומי ההר, שממנו יש לטפס עוד ברגל עד שמגיעים למבנה העתיק נורא ההוד של הכנסייה העתיקה, שדומה למעשה לאחרות, אלא שמשם הנוף מרהיב יותר. 

המרשימה ביותר היא כנסיית ציוני בעיר העתיקה בטיביליסי, שנבנתה במאה ה-7 כדגם מושלם של כנסיית "ציון" בירושלים.

אבל לא רק נופים וכנסיות. בעיירה  בורג'יומי המקסימה ביופייה, טיילנו ברגל לאורכו של רחוב על גדת נהר, שמשני צידיו  חנויות  ודוכנים לחפצי נוי ומאכל,  עד שמגיעים בקצהו לגן  יפהפה שבמרכזו מעיין עם מיבנה שמכל צדדיו ברזים, מהם זורמים מים מינרליים טבעיים,  שמקבילים בתכונותיהם למים ששותים בקרלובי וארי הצ'כית. מים בריאים לקיבה, כפי שהבטיחה לנו  מדריכת הטיול המקסימה והמצוינת  אינגה  צ'יגלאזה. לא הייתי אומרת שהם טעימים במיוחד, וגם הריח המעין-גופריתי הנודף מהם אינו מרנין לב.  אבל כל מי שיש  לו  בעיות בקיבה, יכול למלא כמה בקבוקים שהוא רוצה,  ושיהיה לו לבריאות.

מקום היסטורי מעניין אחר, שככל הנראה אין קבוצת מטיילים שאינה מבקרת בו, היא העיר גורי, עיר הולדתו של סטאלין. הגאורגים אמנם כבר הספיקו לנתץ ולהסיר את פסלו של לנין מהכיכר המרכזית של טיביליסי ובמקומו העמידו את דיוקנו של גאורגיו הקדוש הנלחם בדרקון, פסל מוזהב ענק הניצב במרומי העמוד. אולם על סטלין הם אינם מוכנים לוותר. הבית   בו נולד האיש, שבהבל פיו בתקופת שלטונו נרצחו 25 מיליון בני אדם בשם  האידיאולוגיה הקומוניסטית – נראה צנוע ועניו. מרפסת נתמכת בעמודים בחזית הבית, שכמובן סגור למבקרים, אולם מעליו ומאחוריו נבנה בנין ענק וגדול שמהווה את מוזיאון סטאלין, שגם לתוכו  לא  נתנו לנו להיכנס, אולם  מדריכת הטיול אינגה, שכמובן  ביקרה בו,  אמרה כי כל המוצגים שבו רק מפארים ומרוממים את אישיותו  ואת ניצחונותיו ומנהיגותו במלחמת העולם אולם אין שם  אף רמז לפשעיו. זה לא רלבנטי עבור המוזיאון, וגם לא  כלפי ההיסטוריה, ככל הנראה בעיניהם...

לצידו של בניין  המוזיאון, ממש בכניסה, ניצב במלוא עוצמתו קרון רכבת, גדול ומאסיבי,  בצבע ירוק, שהיה קרונו של סטלין במסעותיו ברחבי ברית המועצות. במרכז דפנותיו מתנוסס הסמל שלו. סביב הבית והמוזיאון משתרע גן גדול מטופח להפליא עם  עצים ופרחים ודשאים.  למרות שעוד בהיותו ילד קטן עזבה משפחתו  של סטלין את  עיר הולדתו גורי  ועברה לרוסיה,   עדיין מקום לידתו בארצם  מסב לגאורגים גאווה רבה.

ככל הידוע, להיות תייר זוהי עבודה קשה והיא קשה עוד יותר בטיול מאורגן, בייחוד כשהמדריכה היא אינגה, צעירה בשנות השלושים שלה, שאינה נרתעת מלהעפיל עם הקבוצה  לכל פיסגה ולכל אתר אפילו נמצא במעלה  ההר. כך למשל הגענו לעיר שלמה החצובה בסלע,  קומפלקס מרהיב  ענק ובו מערות שמרחוק נראות פוערות פיות חשוכים, אולם בימי קדם  התגוררו בהם נזירים שניהלו שם חיים שוקקים וגם היום גרים שם נזירים. שישים מדרגות במעלה ההר ועוד דרך תלולה, עד שמגיעים למערות.

גם במרומי הקווקז הגבוה, אליו הגענו בג'יפים אדירי מנוע שנסעו בדרך קשה ועקלקלה,   מלאת  בקיעים  ומהמורות, עד שהגענו למרומיו, ממנו נשקף נוף מדהים ביופיו. גם שם טיפסה הקבוצה בעקבותיה במעלה תלול כדי להגיע למבצר עתיק ובו כנסייה עתיקה.

ישן וחדש משמשים בערבובייה. בעיקר בטיביליסי, שהתגלתה כעיר גדולה ויפהפייה,   מודרנית ברובה אך עדיין יש בה בתים ישנים. דווקא לצד בית הכנסת שבעיר העתיקה עומד מבנה עלוב מט ליפול.

שדרות רוסטבילי, שהן הרחוב הראשי של העיר, אינן מביישים את השדרות המפוארות של ערים רבות באירופה, שבנוסף יש בהן ניחוח של משהו עתיק ושונה – והטיל בהן היה חווייה  מרתקת. לאורך השדרה ממוקמים כל בנייני התרבות  המפוארים של העיר, האופרה, התיאטרון הלאומי, בניין הפרלמנט, המוזיאון,  ועוד, ובקצה השדרה –  הכיכר עצומת המימדים,  שבה התנוסס פסלו של לנין עד שהופל והוחלף  בפסל הזהב של גאורגיו הקדוש.

אבל  גם גברת אחת שולטת בעיר. פסל של גברת גאורגיה המתנוסס במרומי ההר המקיף את העיר, אליו מגיעים ברכבל המרחף  בחלל העיר ללא הפסקה ומוביל למרומי ההר את  המטיילים והמקומיים כשגברת גאורגיה, פסל מוכסף ענק של אישה  מרשימה, שבידה האחת אוחזת כוס יין ובידה השנייה, צמודה לירכה, אוחזת באגרופה חרב קצרה, סכין חדה. שלום וכוננות  למלחמה, מבשרת מיס גאורגיה. לא עוד יתנו לכובש זר לחדור לארצם.  מספיק סבלו  מכיבושי זרים, מג'נג'יס חאן דרך התורכים וכלה ברוסים. לא עוד.

בטיול מאורגן קשה לבוא במגע קרוב עם התושבים המקומיים, שתשעים אחוזים מהם נוצרים פרבוסלביים, ורק  עשרה אחוז מוסלמים, אולם אינגה המדריכה חזרה והדגישה  עד כמה הגאורגים אוהבים ומעריכים את ישראל. והיא, שמתגוררת שם דרך קבע עם משפחתה,  משמשת מדריכה של כל הקבוצות  המגיעות  מישראל לגאורגיה. ביום בו חוזרת  ארצה  קבוצה אחת, בשעת חצות, היא מקבלת את פניה של הקבוצה  החדשה המגיעה  באותה שעה,  וכך ללא לאות בנועם ובחיוך וביידע רב, נהנים מטיילי "מרום תעופה" מחברה נעימה ומהדרכה מקצועית על רמה ואף לטיפול סבלני לכל  גחמה.

אחת האטרקציות החשובות למטייל הישראלי היא המחירים הזולים. בכל האתרים בהם טיילנו, ממוקמים עשרות דוכנים בהם מוכרים המקומיים עבודות יד, מיני סידקית ובעיקר – תכשיטים. תכשיטים עבודת יד במחירים  זולים ואני, שבביתי שתי תיבות תכשיטים ועוד מגירה מלאה בתכשיטים, קניתי מהם  עוד ועוד. "להביא מתנות."

מניסיוני למדתי שכמעט כל מה שאני קונה בחו"ל כדי לתת במתנה, נשאר בסופו של דבר בידי.  קשה לי להיפרד מהתכשיטים היפים  שעיני לא שבעה לראותם על אצבעותיי, ואצעדות על ידיי  ועל צווארי.  אני רק  מרגיעה את מצפוני שהנה  אט אט בקרוב,  אתחיל לחלק  ולדלל את מלאי התכשיטים שלי לכל  קרובות משפחתי,  לאחיותיי ולנכדתי ולכלתי ולאחייניותיי  ולחברותיי,  כולן ייהנו מהם. אבל רק בבוא העת.

הדוכנים   שבאתרים  אינם ולא כלום לעומת השוק המרכזי הנמצא במרחק כעשרים דקות נסיעה מטיביליסי. כמו עיר שלמה משתרעת ובה סימטאות צרות  ובהן חנויות קטנות לממכר כל הסחורות הביתיות – בגדים, נעליים, תיקים מזוודות. שם הרגשתי כמו בבית.  ממש כמו שוק הפשפשים ביפו. גם אותה סחורה וגם  אותם מחירים כמעט.  רק שאצלנו יש גם חנויות לחפצים  עתיקים בעוד שאצלם שוק העתיקות ממוקם  באיזור אחר.

וכך, לאחר שבוע של טיולים, לינה במלונות טובים עם אוכל מצוין, עם ארוחה אחת במסעדה מקומית  וארוחה אחת אצל משפחה מקומית, חזרנו הביתה "עייפים,  אך מרוצים."

* * *

מנחם רהט

מפד"לניק, הצבעת ליכוד? – אכלת אותה

הליכוד שקבע ש"דתי לאומי מצביע ליכוד", לא סופר שום דתי לאומי, גם לא את האלקינים והחוטובלים

בעידן המודרני, כך הסבירו לנו נביאי השקר מן הליכוד, אין עוד צורך במפלגות מיגזריות. הליכוד, כך הבהירה לנו ציפי חוטובלי, יו"ר המטה הדתי-לאומי בליכוד, יעשה את העבודה לטובת הערכים הייחודיים של השותפה הכי טבעית שלו, הציונות הדתית. פרשני עיתון החצר של נתניהו, "ישראל היום", הפציצו אותנו בטענה, שעבר זמנה של מפלגה מיגזרית דתית לאומית. "דתי לאומי אמיתי מצביע ליכוד," אמרו הסטיקרים.

"יש לנו מספיק בכירים מהמחנה הדתי לאומי," הסבירו מלחכי הפינכה והתועמלנים. "הנה לכם ייצוג דתי לאומי מכובד: אלקין, חוטובלי, אדלשטיין, וסרוגים לא מעטים אחרים. הם ידאגו לכם. עבר זמנה של מפלגה מיגזרית."

אז זהו, שלא! בדיוק הפוך. ממש הפוך. שוב ושוב מתברר שככל שהדבר נוגע לליכוד, הכול דיבורים. רק השבוע נענתה הממשלה לבקשת רה"מ נתניהו להעביר את הטיפול והאחריות בתחומים שהציבור הדתי לאומי טיפח, שיפר וקידם (גיורים, מערכת בתיה"ד, כשרויות ועוד), לידי השטיבל החרדי של ש"ס. הנה שוב התברר, שלא רק שיש צורך במפלגה דתית לאומית חזקה, אלא שכל קול שנתן הציבור הדתי לאומי לליכוד, היה במקרה הפחות גרוע קול מבוזבז, ובמקרה היותר גרוע, קול נטו למען קידום החרדיזציה מבית ש"ס.

לא משקל נוצה

ועוד התברר שאפילו משקלם של הקרויים דתיים לאומיים בליכוד, אינו שווה בעיני הנהגתו אפילו כדי משקל נוצה. נתניהו, כשם שהוא לא סופר את הבית היהודי ומותיר מתוך שחץ את המפלגה הציונית דתית היחידה לסוף התור, כך הוא נמנע מלספור את החוטובלים והאלקינים שלו.

אז נכון שלפני הבחירות הזיל הליכוד דבש ונופת צופים על המצביע הדתי לאומי. המטה דתי-לאומי הבטיח לנו, ש"דתי לאומי מצביע ליכוד" ומכר לנו בדותות על החיים היפים הצפויים לאחר הבחירות. "ראש הממשלה," כתבה חוטובלי בדף הפייסבוק שלה, "ישקף את הברית עם הציונות הדתית בכך שהבית היהודי תהיה שותפה בכירה בקואליציה."

אלא שבליכוד, כמו בליכוד, מדברים בשתי שפות. אחרי הבחירות מגלים לנו שהכול היה תרגיל הונאה גדול: נתניהו נחת, דבר ראשון, בחיק המפלגות האנטי ציוניות והתמסר לגחמותיהן, תוך כדי התעלמות מן האלקינים והחוטובלים ומצביעיו מן הציבור הדתי לאומי, שכל כך תמכו בו (איך אמר בנט בהופעת ערב בחירות באריאל? – "אם אתם לא רוצים להצביע לי, תצביעו ליכוד").

אחרי הבחירות לא נספר אף אחד: לא מצביעי הבית היהודי הוותיקים שערקו לליכוד, ובכללם מיטב ידידַיי, שכניי וחבריי לספסלי בתי הכנסת, ולא אותם ראשי מועצות ביו"ש, ואותם ראשי המכינות והישיבות, שנפלו בפח הכוזב: "דתי לאומי מצביע ליכוד."  

אחרי שקיבל את קולם ביצע הליכוד פניית פרסה בוגדנית, וביצע מכירת חיסול בשיטת 'הכול כלול', של כל סוגיות דת ומדינה, לגבאים מש"ס, עבדיה הנרצעים של הקיצוניות הליטאית. שוב הוכח שנתניהו סובל מתסמונת אי-הכרת-תודה, ומסינדרום ריצוי המפלגות החרדיות, שמניפות מולו אקדח חלוד: אנחנו הולכות לקואליציה עם בוז'י ולבני.

אילו באמת היו נתניהו וחבריו לצמרת הליכוד רוצים להכיר תודה לציבור הדתי לאומי, אשר 'נכנס מתחת לאלונקה' כדי להצילו מקריסה, ולמנוע מעצמם כניעה מחפירה, ללא קרב, לגחמות ש"ס, היה להם על מה לסמוך. ככלות הכול, לבית היהודי 8 מנדטים בכנסת, לעומת 7 לש"ס ו-6 ליהדות התורה, ורק מכוח מתימטיקה זו (בתוספת סיפור תרומת האיברים של מצביעי הבית היהודי ברגע האמת לטובת הליכוד), היה הבית היהודי זכאי למניית זהב בקואליציה.

יבוא ויטען מי שיטען, שלשתי הסיעות החרדיות יחד 13 מנדטים, ומכאן זכותם למניית הזהב. אלא שטענה זו אינה מחזיקה מים. מולה ניתן לטעון, ביושר, כי כל הח"כים הסרוגים בקואליציה, מונים גם הם יחדיו 13 ח"כים ויותר (ובכנסת כולה מספרם גדול יותר), כך שאין בטענה זו כדי להסביר את בגידת הליכוד, וריצת מנהיגו לקנוסה.

הדוסומטר החילוני

ייתכן שאחד הגורמים הכמוסים לנהייתו של נתניהו אחר החרדים, היא תחושה שגויה המקננת בתוך תוכו, וכנראה גם בליבם של כמה מחבריו, כי החרדים הם המייצגים האותנטיים של היהדות. אלא שהדוסומטר שלהם כוייל בטעות לקבוע אותנטיות על פי אופנת לבוש זרה שנתפסת בטעות אותנטית – אופנת הגלימות השחורות של כוהני הדת באירופה (להבדיל), ואופנת הביגוד של האצולה האוסטרו-הונגרית במאה ה-17. הדוסומטר האמיתי, מר נתניהו וחבריו, אמור לבחון על פי מדדים אחרים: יהדות מכילה ולא מגרשת, יהדות מקרבת ולא דוחה, יהדות ידידותית ולא מנַדָה, יהדות מאירת פנים ולא כזו המערימה חומרע'ס ודוחק שלא שיערום אבותינו.

אחד מגדולי פוסקי היהדות המכילה בדור האחרון, הרב עובדיה זצ"ל, קבע ש"אם יש למתגייר ידע סביר ויש סיכוי שיקיים מצוות, יש לגיירו."

וכך גרס הרב הראשי עוזיאל זצ"ל, שעוד הרחיב מעבר לכך.

והרדב"ז כתב כבר לפני 400 שנה שקבלת המצוות היא רק "מצווה מן המובחר."

וכך כתב הגאון רבי שלמה קלוגר, בעל 'האלף לך שלמה', שפסק כי קבלת מצוות אינה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא (ותודה לרב חיים אמסלם, שליקט בספרו החשוב 'זרע ישראל' מקורות אלה ואחרים).

בוודאי שאפשר למצוא בארון הספרים היהודי גם דעות מחמירות. בוודאי שיש. אפילו במחנה הציונות הדתית. אלא שהשאלה היא מה מעמדן בזמננו, כאן בארץ הקודש, המוצפת מאות אלפי עולים לא יהודים, שמחר-מחרתיים יינשאו ללא גיור ליהודים, וירחיבו לאין שיעור את אסון ההתבוללות, עד כדי סכנה מוחשית לשלימות העם ואולי לעצם קיומו.

אבל הליכוד ונתניהו אינם רואים מעבר לטווח הקצר שמתחת לאף. האופק אינו נלקח בחשבון. ולכן עצוב שבעתיים, שכל כך הרבה דתיים לאומיים נתנו יד לביזיון הזה.

* * *

היזמים הדמגוגיים והמגלומניים של המחאה החברתית, מחאת הקוטג' ומחאת המילקי, שטימטמו חלקים רבים בציבור הישראלי בעזרת הרשתות החברתיות והעיתונים והביאו בין השאר, במסגרת הסטיכיה של "תחרות מחירים" – לקריסתן של רשתות שיווק ובקרוב גם לייקור ענק של רוב המוצרים –

שולחים ברכת הצלחה לכל האינטרסנטים, הפוליטיקאים, האידיוטים ודורשי רעת המדינה – במאבקם נגד המתווה של הפקת הגז הטבעי של ישראל בים התיכון. יחד נצליח לערער את כלכלת ישראל!

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרצל ובלפור חקק

איגרת לחברים בתום כהונה

לחברות ולחברים שלום.

תמו בימים אלה 12 שנים שבהן הובלנו את אגודת הסופרים העברים. הרצל כיהן שלוש קדנציות כיושב ראש, ובלפור כיהן גם הוא שלוש קדנציות כיושב ראש. עשינו כמיטב יכולתנו לצלוח את המשוכות הקשות שעברה האגודה בתקופות אלה. חשוב לחזור ולציין שכהונת היו"ר היא כהונה בהתנדבות וללא שכר.

בשנה האחרונה גמלה בלבנו ההחלטה, שעלינו לתת דוגמה אישית ולפרוש מרצון לאחר תקופה של 12 שנים בראשות האגודה. אנו מודעים לכך שזו החלטה לא קלה, וחברי האגודה שנחשפו להחלטתנו ביקשו מאיתנו שוב ושוב לחזור בנו, גם מתוך קירבתם אלינו במשך השנים וגם מתוך חשש משינויים באגודה עם פרידתנו מן ההנהגה.  הבנו את הקריאה של החברים אלינו להמשיך במשימות שלא נשלמו, בעיקר משימת הקמת "משכן הספרות העברית", שהתחלנו במימושו: בקדנציה האחרונה נחתם סוף סוף חוזה עם יַזם, והיועץ המשפטי שלנו עו"ד עדיני מטפל במימוש חזון זה בשיתוף מנכ"ל האגודה ארנון פורת.

בשנה האחרונה חיפשנו ממשיכים לדרך, שניתן לסמוך עליהם בהובלת האגודה בשעה כה רגישה. התגבשה קבוצה בהנהגת צביקה ניר, עצמון יניב ואביחי קמחי, שאנו בוטחים בהם. אנו סומכים על שיקול הדעת של צביקה ניר כדמות מובילה. עם זאת, עלינו להיות ממלכתיים ואנו ממליצים לחברים להצביע עבור הטובים מכל החברים המגישים מועמדות לוועד המנהל של האגודה.

אנו מקווים לפעול בעתיד תחת ההנהגה החדשה במסגרת הוועדה למיזמים מיוחדים, שבאמצעותה קיימנו אירועים רבים. טובת האגודה יקרה לנו בכל מקרה ונמשיך לפעול במסגרתה.

החותָם המיוחד לנו בתקופה שבה הובלנו את האגודה הוא החותָם החברתי. עוד לפני שהתחלנו פעילותנו באגודת הסופרים העברים הקמנו מסגרת של התנדבויות סופרים בערי פיתוח ובכפרי ילדים. המשכנו בקו זה גם בפעילותנו באגודת הסופרים העברים, והפעם היה לזה תוקֶף כפעולות שנעשות בשם אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. היו גם מיספר מפגשים של סופרים יהודים ודרוזים בדלית אל כרמל ויציאות ליישובים בתקופת נפילות הסקאדים בַּדרום וקיום מפגשי ספרות בבתי הספר שם.

 בשנות כהונה אלה נוסדו תחרויות היצירה לבתי הספר, שזכו להתרחב משנה לשנה. ההתחלה היתה ביוזמה של ריקה ברקוביץ שייסדה בחסות האגודה את התחרות לבתי ספר יסודיים, ובכל שנה יצא לאור "ספר היצירות של ילדי ישראל" שחולַק בטקס המסיים. עם הזמן נוצרה היוזמה של יהודית מליק שירן שקיימה את תחרות היצירה לחטיבות הביניים, וגם כאן בטקס הסיום יָצא ספר יצירות של הזוכים בתחרות. על קירות בית הסופר התקיימו מדי פעם תערוכות של שירים ממוסגרים על פי נושאים, וגם זו יוזמה שמעניקה אופי אחר לבית הסופר.

הטיפול באירועי התרבות של האגודה קיבל חיזוק, והוקמה בצד ועדת האירועים גם וַעדה למיזמים מיוחדים: ועדה זו קיימה אירועים בשיתוף גופי תרבות אחרים, והאירועים נערכו מחוץ לבית הסופר בתל אביב (כך הקשָרים שנוצרו עם בית יוסף בּאו בתל אביב ומוזיאון חצר היישוב הישן ברובע היהודי בירושלים שבין החומות). מובן שלא נשכחו בתקופה זו "גנזים" ו"מאזניים" וכל שאר התפקידים של האגודה.

התפיסה שלנו היא שכּל מי שנושא בתפקיד ציבורי חייב לדעת מתי לפרוש מרצון, כדי ליצור תחלופה בהנהגה, וכדי למנוע לזוּת שפתיים של אהבת השׂררה. מי שעוסק בהנהגת ציבור צריך לדעת להשיב אהבה לאהבה שמורעפת עליו, אך גם לדעת ש"לַכּול זמן ועֵת לכל חֵפץ", ויש גם רגע שבו צריך להיפרד מן התפקיד של יושב ראש: לוותר על הנֵטל שבתפקיד ועל מַנעמיו.

מתוך אחריות לגורל האגודה, אנו ממליצים על הסופר צביקה ניר, כמועמד שיוביל את האגודה בקדנציה הבאה. שוחחנו איתו מיספר פעמים והתרשמנו משיקול הדעת שלו ומניסיונו הציבורי עד כה. אנו מוּדעים לכך, שלא כולם מכירים אותו מקרוב, אך קוראים לחברים לתת בו אֵמון.

תודה על האֵמון הרב שזכינו לו תקופה כה ארוכה,

ועוד נתראה באירועים ויוזמות של האגודה,

בלפור חקק (יו"ר בעבר), הרצל חקק (היו"ר היוצא)

* * *

אלי מייזליש

1. מה זה באמת פילגש בגבעה?

מענה ליהודה דרורי למען ישמע כל איש ויירא

איני מעוניין להתעמת פעם נוספת עם דרורי ואיני בא כאן להגן על עצמי ולדחות את דבריו של יהודה דרורי. ובאמת לא חשוב לי כלל אם דרורי מכנה את כתיבתי "דוחה" ואיני גם מעוניין שדף זה יהפוך למעשי תגרנות כתובה.

אבל אני כן מעוניין כאן להגן על מרבית הציבור שעכשיו מכה על חטא על ההתנתקות.

מישאלים רבים מוכיחים כי רוב הציבור שתמך אז, מסוייג מהמעשה הנואל וכך מתייחס צה"ל עצמו בעניין: "מנותקים מהמציאות."

איכפת לי להבהיר לדרורי עוד כמה דברים;

איני דתי כלל וחזרתי על כך במאמרי "אין אלוהים". ועוד, מי שמכנה את כתיבתי "דבר יותר מגעיל מהתפיסה הדתית קיצונית... כאילו מחלתו של אריק שרון הינה עונש מאלוהים..." סתם מעליל, איני מאמין בחטא ועונשו של אלוהים ומעולם לא אמרתי זאת.

דרורי פשוט מראה לי, כי אינו מבין את הכתוב כשהדברים נוגדים את דעתו. פשוט קשה לו לעכל כי החיים מתנהלים אחרת מדרך חשיבתו, למשל: יצחק בן אהרון אחרי תוצאות 'המהפך' – "צריך להחליף את העם..."  מפני שאינו חושב או מצביע כמוהו.

אסביר להנ"ל את המילים כמו שמדברים לילד קטן:

אריק שרון היה אז כבר עמוק עמוק בטרשת עורקים [הצרת כלי הדם ללב ולמוח]. זאת ידעו רופאיו, ולכן תמיד היה צמוד לו במכונית רופא. בתי החולים מלאים עם חולים אלה. כך גם שרון, אחרי העימות הקשה במרכז הליכוד, שרימה אותו לאחר ההצבעה בוועידה ולא קיבל את דעת הרוב, והחליט לסובב בכחש את הליכוד ולערוק ממנו ולהקים את "קדימה", הטרשת התעבתה והמוות היה צפוי. ולכן לא יכול שאני קברתי אותו עם צו אלוהי בגל חטאו כי אינני איש מאמין וזה סופו של עניין. האיש מת ממחלתו.

המטפורה 'פילגש בגבעה' – מופיעה בהיסטוריה של התרבות העברית ובכל תרבויות המערב כמעשה שפל מתחת לנורמה כלשהי. יצורים כוחניים אגרסיביים ומחללי צלם אדם, אונסים, רוצחים ללא ניד עפעף. ובעיניי, כל מי שעסק בהתנתקות, הצדיק אותה או אהד אותה  הוא אשם במעשה שפל – לא פחות ממעשה בני בנימין בפילגש.

איני גם פר משתולל וחוץ מסרטים לא ראיתי בחיי סמרטוט אדום מול פר משתולל. והשתוללות שלי בעיני דרורי רק מראה לאיזה שפל הוא מגיע. זו השתוללות? זו דעה. ודעה מביעים איש איש לפי טעמו ונימוקו עימו [גיטין ע"ב א']. הצרה עם האחרים שהם אינם מוכנים לומר בפומבי מה שהם חושבים בתוכם פנימה, עמוק בליבם. אני איש לוחם וחף מפחד ולא אחד כמו דרורי ישים מחסום לפי וגם לא בזמנו של שרון בכבודו ובעצמו [והיו דברים מעולם]. אם אתה היכרת אותו אז גם אני.

ומה בקשר של רננה? ובכן היא אמרה [לאחר מות שרון] כי אבא שלה [ב"ג] אמר לה כי לא היה בחייו שקרן כמו שרון. 

תאמר לי עכשיו דרורי ידידי: תושבי תל אביב שברחו למקלטים כולל אלפי התיירים [שאינם באים יותר] עשו זאת בשמחה על ההתנתקות או פחדו פחד מוות מהטיל שיורט רק עם "כיפת ברזל"? הרי זה היה נס ששרון לא חלם עליו. לו היה פוגע הטיל בתל אביב, היה מחריב בניין כמו מרכז עזריאלי על יושביו. בסדר, או לא בסדר? אמור לי אתה. 

אריק שרון, שחולל בסתר החווה עם יועציו אנשי אחיתופל את מופע האימים "התנתקות", נהג בבוז ובהתעללות לא רק כלפי בוחריו, אלא כלפי האומה כולה למעט אותו "אתרוג" מעל דפי "הארץ" והערוץ ה-2 בדמותו הבזויה של הפרשן ספוג הכוויות בפניו. חוץ ממרצ, איש לא חגג אז במדינה. אבל שמאלנים אלה אפילו פתחו בקבוקי שמפניה עם נפילת הקסמים הראשונים על אשדוד כשיצחק רבין ביטל בהינף יד ואצבע שלא יגיעו אפילו לאשקלון כשנתניהו הזהיר אותו.   

אריק נהג אז כנוכל ולא כמנהיג לאומי-ביטחוני כריזמטי. 

אז לך ללמוד מעט רפואה עממית ותבין מה זה 'טרשת עורקים' שאריק חטף מינה וביה אחרי החלטתו להקשיב לפרקליטו וייסגלס ללכת על ההתנתקות. זה הסיפור ולא אלוהים מר דרורי. הגיע הזמן שתבין דברים פשוטים.

לכן כתבתי בלשון סגינהור, כי עיתון זה, חב"ע, אינו מיועד ללמד רפואה או מרפא מחלות, אלא הבעת דעה או פרסום שיר להנאת הציבור, למשל שיריו הגאוניים של יוסי גמזו תענוג לילי קבוע.

כל זה מנעתי מעצמי בגלל אהוד שלא להדפיס מילים סתם. הציבור אינו זקוק לזה – אולי אתה כן זקוק בגלל העדר הבנה, פשוט.

2. יוון

למען האמת לא איכפת לי כלל מה קורה ביוון.

מאז ימי עולם קשורה יוון בתולדותינו כמרושעת שבעמים ובדתות. אותו אנטיוכוס אפיפנס מגולם כמי שטימא ושדד את המקדש ולבסוף נוצח בידי המכבים בחג החנוכה של היום. ועל זה מדליקים נרות 8 ימים מזה 2200 שנה ומעט יותר. ותודה אפיפנס שבגללך יש פרנסה לבתי-חרושת לחנוכיות, לנרות ולמאפיות הסופגניות.

כך בימינו: יוון היתה המדינה היחידה מאירופה שהצביעה עם הערבים נגד החלטת כ"ט בנובמבר – כאשר כל אירופה היו בעד או נמנעת אחת [בריטניה]. וכך לאורך כל ההיסטוריה של האו"ם" תמיד יחד עם הערבים.

לעומת מרבית אירופה שהכירו בישראל כבר ב-48, רק ב-1990 הוקם בית השגרירות באתונה – 40 שנה לאחר שאר אירופה.

באחרונה התברר, כי לאחר שטורקיה ביאסה את ישראל והתרחקה ממנה מדינית, נהפכו הקלפים ומאז התחממו היחסים בין יוון לישראל, וידוע כי חיל האוויר שלנו קיבל רשות להתאמן ביוון ולתרגל טיסה מכאן לשם ועל שמי יוון כדגם טיסה לטהרן.

אבל במשך עשרות שנים, היו ליוון ידיים קרות, והיא עשתה ככל יכולתה להתחנף לערבים בכל דרך. כך אותו משורר תיאודוראקיס שחיבר את המנגינה של 'זורבה' – שהתבטא מיספר פעמים באנטישמיות מגעילה.

רק שאנו כמו זונות, ממשיכים לתייר בה כאילו כלום, ולהוציא שם כתיירים מאות מיליונים, שמישהו יספר לי אם  ראה כאן אי פעם תייר יווני.

יוון הולכת לאכול קש מריר שנים רבות. ואני גם לא מרחם כאן על כל חובבי המוסיקה היוונית והבכיינית שרוקדים 'זורבה' עם כוסית אוזו ביד. כי שמחה זו מה עושה לכם והריקוד לשם מה?  תיאודוראקיס התגייר?   

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 4

לא תמיד היתה איה לבדה. שנה אחת היתה נשואה לאורי בן עמי, ועקבות הפרשה הזאת ניכרו היטב במחזהו "חרבוני קיץ" אשר הוצג בשעתו במשך חודשים אחדים, בביצוע חובבני, במרתף-תיאטרון בתל-אביב. כך נכנסה איה לספרות העברית.

אורי היה מבוגר מאיה. רחב-פנים. איטי. עגלגל. מכונס בתוך עצמו וחייכני כלפי חוץ גם כשלא היתה לו לסיבה לחייך. שעות ארוכות היה מבלה ליד שולחן-הכתיבה, גבו כפוף, בטנו משתפכת. בחורף מכורבל כדוב בסוודר עבה וגדול מכפי מידתו. ובקיץ יושב עירום ממותניו ומעלה, קפלי-בשרו נוטפים זיעה, והמאוורר פועל רוב הזמן. מכונת-הכתיבה על השולחן לפניו, ואיה, שלא היתה יכולה כבר אז להיות רגע אחד לבדה, שמנמנה ובמכנסיים קצרים, היתה תלוייה על צווארו, מבקשת להרשים, לשמוע, ללמוד, לדבר, לחבק, לנשק ולאסוף מחמאות לעצמה. כשהיה מקיש על מנענעי-המכונה היתה עומדת מאחוריו ומקישה על גבו בקצב התקתוק שלו ומתעקשת לקרוא מעבר לכתפו, בהערצה ילדותית ובשמץ קינאה שהיה כבר אז בקולה – כל מילה נוספת שאצבעותיו מדפיסות.

"די! תני לי לעבוד קצת..."

"אתה כבר לא אוהב אותי?" היתה גוחנת עליו, כמעט רובצת על גבו.

"אוהב."

"כמה?"

"שמונים."

"אתה משקר."

"תשעים."

"כל כך מעט?"

"תשעים וחמש."

"לא נכון."

"תשעים ושמונה."

"באמת?" היא מנשקת אותו, מקפצת כעיזה פזיזה, "פעם אחרונה היה תשעים ושבע וחצי!" ופתאום היא נעצבת. – "למה אף פעם אתה לא אומר מאה. רע אחד. פוּייה."

"מאה זה הסוף, הכול. אי אפשר יותר. וצריך תמיד להשאיר משהו לעתיד. לא?"

"אז תגיד עוד."

"לא."

"תנסה עוד. פסיק קטן."

"טוב. תשעים ושמונה פסיק חמש."

"יופי! עוד – "

"פסיק תשע..."

"עוד, עוד," היא קופצת ומתיישבת על ברכיו, כילדה קטנה.

"תשע-תשע-תשע-תשע..."

הטלפון מצלצל באמצע נשיקתם. איה מרימה את השפופרת. "אפשר לדבר עם אבא שלך?" – שואלים מעברו השני של הקו. אורי עונה. הוא מתאם מועד לאיזו הרצאה ומתמקח בינתיים על שכרו.

"אוריל'ה, אתה גאון!"

"מה פתאום?"

"סתם כך מדבר, ומשלמים לך. תחשוב כמה שאני מרוויחה רק מזה שאני שומעת אותך כל יום בחינם."

"פוסיק, אני אדם רגיל מאוד. מתי כבר תראי אותי בעיניים יותר ריאליות?"

איה מסתובבת בחדר, נרגשת. ניגשת אל אורי, מנשקת ומחבקת אותו בבעלנות, ומכריזה נלהבת:

"אני אוהבת אותך, אוריל'ה, אני מעריצה אותך..."

ולפתע היא כורעת ברך לפני כסאו ומתכופפת ומנסה לנשק את כפות-רגליו הנתונות בסנדלים.

"טיפשה קטנה... עזבי אותי, עזבי..." הוא נרתע, "את יודעת שאני לא אוהב את זה."

"ואותי אתה אוהב?"

הוא מושך ממנה את כפות-רגליו ומרימה אליו. "אוהב. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה."

"כל הזמן."

"ומתי אעבוד? מתי אגמור לכתוב? בגללך אני מתרחק כל הזמן מהדמויות שלי, לא חי אותן. מאז שאנחנו נשואים הראש שלי מלא ערפל."

איה נעלבת. "אתה לא אוהב אותי."

"אוהב."

"לא."

"כן."

"אז תגיד סליחה."

"בתנאי שגם את תגידי."

"לא רוצה."

"אז גם אני לא אגיד."

"טוב. אני אגיד. אבל בתנאי שאתה תגיד קודם."

"לא. את תגידי קודם."

"אז נגיד ביחד, טוב?"

"טוב."

"אחת, שתיים, שלוש..."

"סלי – חַה!"

"סלי – חַם!"

היא קופצת, שמחה כילדה קטנה. "סידרתי אותך, אוריל'ה, אמרתי סליחַם! ואתה ביקשת סליחה."

"אמרתי סְלִיַכה, בכ"ף."

"לא נכון. אתה משקר."

"ועם אל"ף בסוף ושִׂין בהתחלה."

"רמאי אחד. עכשיו נגיד עוד פעם יחד – "

*

"אוריל'ה מותק, קַקַלֶ'ה קטן, אני אוהבת אותך, אתה הסופר הכי גדול בעולם."

"את שוב מתחילה? את לא צריכה ללכת לאיזה מקום? לחברוֹת?"

"אני לא צריכה עכשיו אף אחד בעולם. רק אותך."

"אבל אני לא מצליח לעשות שום-דבר, בגללך."

"אתה לא אוהב אותי?"

"אוהב."

"כמה?"

"תשעים ותשע פסיק תשע-תשע-תשע..."

"קולה קוטע אותו, מבוגר-להכאיב, "אז למה את לא כותב עליי אף פעם?"

"אולי לא עשית לי מספיק צרות."

"אתה כותב רק על מי שהכאיב לך?"

"אולי."

"ולמה הכאיבו?"

"אולי מפני שאהבתי."

"אז אותי אתה לא אוהב?"

"אוהב."

"אבל אם אני לא מכאיבה לך איך אתה יכול לאהוב אותי?"

"יכול."

"אני שונאת אותך. אם היית אוהב אותי – "

*

"טוב לְךָ איתי?"

"איזו מין שאלה זו?"

"באמת טוב לך?"

"למה לא?"

"אתה יודע, אתה בן-אדם מוזר. העולם יכול להתהפך סביבך. האישה שלך מסתובבת בבית כמו צל של עצמה, מתוסכלת. ואם רק מניחים לך לשבת בשקט ולכתוב, אתה בטוח שהכול בסדר ושטוב לך ושאין מאושר ממך בעולם."

*

"אוּרִילֶ'ה-קטן, אתה כל כך מתוק כשאתה מסכן. הכי מתוק בעולם. בוא אליי. אני אפנק אותך."

"לא."

"אל תהיה ילד רע. תעשה מה שאני אומרת לך."

"נמאסו לי כל ההצגות והסיפורים האלה. את בחורה מופרעת."

"אוריל'ה, הלא ההצגות והסיפורים הם החיים שלך."

"בכתיבה כן. אבל לא בחיים. החיים הם דבר אחר. רציני. קבוע. מסודר. אני שונא שהופכים את החיים לתיאטרון."

"אתה חושב בטח שזה קורה רק אצל אחרים. אתה אטוּם."

"אולי מספיק כבר?"

"אתה יודע מה הצרה עם כל הסיפורים והמחזות שלך? שהגיבורים אינם מסוגלים לחיות סתם חיים נפשיים של ממש, להיות הם עצמם. לכן הם מאשימים כל מיני דברים מבחוץ שכאילו מפריעים להם לחיות. כל כך הרבה היסטוריה ופוליטיקה ורצון-להוכיח-משהו יש בכתיבה שלך – "

*

החלו פוקדים אז את איה חלומות והזיות על חיים אחרים. כאילו רק עתה התאהבה במישהו. אבל במי? ראובן ברנע? זאת לא ידעה. הכול היה מפרפר בקירבה בקדחתנות יתירה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד! אני קורא בסקרנות את עיתונך המעניין והמגוון, וכמו פעם אני מבקש להשתתף במסע הספרותי דרכך אל הנצח. אקווה כי ננצח.

מצורפים בזאת 3 שירים לפרסום.

תודה,

אנדד אלדן

עוטף עזה

* למר אהוד בן עזר, השלום והברכה. ראשית  ברצוני להביע את הערכתי ותודתי לך, על יוזמתך חסרת התקדים – שאתה מוציא לאור את חדשות בן עזר "החינמי" וממלא את ראשי וליבי לעושר כזה של ספרות טובה, פרשנות  בענייניי דיומא ועוד כהנה וכהנה כשאתה פותח כל גיליון עם בלדה של יוסי גמזו הנפלא,  אני קורא נאמן שנים על שנים.

פעמים ספורות אתה כולל הגיגיו של האדריכל המוכשר מוטי בן חורין. מוטי בן חורין מרשים אותי בדעותיו וראוי שהגיגיו ייחשפו בתקשורת. יצירותיו – בית אסיה, מגדל המגורים מעל דיזינגוף סנטר, מצודת זאב, ועוד – מעידות על כישרונו הרב ועל עמידתו בקני המידה שלו עצמו. אין הוא בין עמיתיו למקצוע, המופיעים לעייפה בתקשורת. הוא איש צנוע ואינו, לפי התרשמותי, אדריכל המקדם את מעמדו בהבל פיו.

עדי כהן

גני תקווה

* אני אישה מסורתית שזקוקה כל לילה לזיון רציני אבל אני רוצה אותו עם תפילת "ברוך המוציא זין מן המכנסיים." בעלי החיוור כבר כורע תחת העומס ולקה במחלת לב. אולי אתם יכולים לקשר אותי עם רב מהעולם התחתון שכוחו גדול ממותניו ומטה והוא גם "מקובל" כותב קמעות ומאוכלי קטניות בפסח, ששמעתי שאלה בעלי שופרים ארוכים מאוד – כדי שיוכל לזיין אותי לפחות פעם בשבוע, בימים שאני מוּתרת ולא מוותרת. אני מבטיחה להיות נקייה וגם מלוחלחת כדבעי כדי שהרב יוכל להשחיל בקלות, מהמקום הקדוש שלו – את מכחולו בשפופרת שלי, הרוטטת כבר לקראת תקיעתו.

מערכת המכתב העיתי: את פנייתך הרוטטת אנחנו מעבירים אל נמענינו ומעריכים שנקבל אותו מיספר תשובות שקיבלנו על בקשתנו מסופרי ישראל לגנות את הדו"ח של הוועדה לזכויות האדם של אונסק"ו על מבצע צוק איתן.

ברצון היינו אנחנו ממלאים בנרתיקך הפעור והמלוחלח כדבעי את מקום הרב ה"מקובל" התוקע הַפּוֹץ מן העולם התחתון – אבל יש לנו חשש שבגילנו המופלג נצליח רק לומר את הברכה –

* אהוד שלום, לגמרי במקרה נתקלתי באתר "המפעל הציוני". האתר מבקש לאסוף מידע רב ככל האפשר אודות מפעלי התעשייה החלוציים שהיו קיימים בארץ עם הקמתה ואף לפני כן. נכון לעכשיו מופיע בו מידע מתומצת אודות מפעלים כגון לודזיה, כרמל, המגפר וכמה אחרים.

אני מאמין שפנייה לקוראי חב"ע הנאמנים תוכל לסייע רבות בקידום אתר ייחודי וחשוב זה והרחבתו.

כתובת האתר: http://www.hamifal.org/

אודות הפרוייקט:

http://www.hamifal.org/index.php/about/2013-06-19-19-38-03

בתודה מראש לך ולכל הקוראים,

ערן כהן

אהוד: יש הרבה מאוד כתבות בעיתונים, מודעות, צילומים וכן ספרים ומחקרים בנושאים האלה – ומוטב לברר אלו עבודות רציניות נכתבו בנושא ולא לסמוך על זיכרונות מהימים האחרונים, שלא פעם הם כבר לא כל כך מדוייקים. חשוב ביותר לרכז ביבליוגרפיה מקפת של הנושא, וייתכן שהדבר כבר נעשה.

* חזרתי ומקלי בידי מנסיעה ארוכה בת שנים רבות ונחתי בנתב"ג ודבר ראשון שראו עיניי היה עיתון "הארץ" – ואני רוצה לשאול את כבוד העורך אם הדבר הזה, מדינת ישראל, באמת קיים, כי לפי העיתון – כל מה שאני רואה כאן זה רק קמופלג', כפרי פוטיומקין, כישלון, שקר, שחיתות ורוע, ומהמדינה ישראל לא נשאר כמעט שום דבר, ככה שאולי חבל שחזרתי.

חוני

* לסופר נידח שלום, קראתי את דברי השבח והקילוסים שכתב עליך פרופ' ה. ברזל בגיליון 1057 ורציתי להגיד לך שעליי הם לא עשו רושם כי אני מכירה את האופי המחורבן שלך מאותו לילה גורלי שבו הזדיינו, כשבאת להרצות אצלנו בקיבוץ, ואתה הזרעת אותי מאחורה, כמעט מהתחת, ואחרי תשעה חודשים אני ילדתי את הבת שאתה מתנכר לה כל השנים – ורק אני יודעת שחוץ ממחשבות זימה אין בך שום דבר רוחני.

אגנה וגנר

* אהוד בן עזר שלום רב. התמוגגתי מאורי הייטנר ש"נכנס" באווה אילוז. המתנשאת בפומפוזיות, והבלתי נסבלת. וקראתי את דבריך ואכן כך היא נשמעת – בורה בכל מה שנוגע לתולדות עמנו ותולדות הקמת ישראל. וכן התוספת על היותה שונאת ישראל. זה היה רק עניין של זמן שצריך היה שיקום מישהו וייתן לה נוק אאוט, או מנה אחת אפיים. גם אני לא קניתי את סיפור האבא שלה ויחס רופאיו אליו. היא בטח שיגעה להם את השכל, וניצלה הזדמנות להתגולל עליהם. במקום לבוא חשבון עם בורא עולם.

אווה אילוז מזכירה לי שורה משירו של מאיר אריאל "שיר כאב":  "...תדע שבסוף כל שורה שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה..." – ואילו אצל אווה אילוז בסוף כל תיזה שהיא מפתחת "יושב הכיבוש."

גם אהבתי את הישרדות שמעון פרס ואני אני אני. ותובנה על המחקר ותוצאותיו. יישר כוח אורי הייטנר. ויישר כוח הסופר אהוד בן עזר.

כל טוב

תודה

חוה ליבוביץ

* אהוד ידידי, מבקש ממך לפרסם במכתב העיתי הקרוב את שתי השורות לחברי סומליון:

ב-14 ביולי ייערכו בחירות לוועד אגודת הסופרים. אני, אלי רוה, הצגתי את מועמדתי ומבקש מכל חברי סומליון שנמנים על חברי האגודה להצביע עבורי כדי שאוכל להמשיך ולפעול לטובת ספרות הילדים וסופרי הילדים כפי שעשיתי עד עתה.

אלי רוה

* אהוד שלום רב,  – "יש לפיכך להרוג כל מפגע במקום הפיגוע ואפילו זה שנכנע ונתפס..." מתוך הכתבה של יהודה דרורי.

אז זהו, זה בדיוק מה שהבריטים הודיעו לגבי לוחמי המחתרות. לא רציתי לשים את המשוואה הזו, אבל כשאני קורא מכתב שהכותב בו מדבר מהבטן ולא מהראש – אני חושב שצריך ליתן על זה את הדעת.

בברכה,

יואב לוכסמבורג

* לאהוד שלום, העיתונאי הגרמני שכתב את המאמר על מחנה הפליטים עאידה הוא אינגו וואי. המאמר במגזין "סיסרו" [פורסם ב"חדשות בן עזר" 1057] נכתב ב-2012 והלינק הוא:

http://jansandvik.blogspot.com/2012/10/an-escape-from-reality.html

בברכה,

גדי יערי

* אף שכבר ראינו בעבר את רוב הפרקים בשתי הסדרות הניו-יורקיות, אנחנו שוב מכורים כל לילה, בחצות וחצי בערוץ 4 של "הוט" – ל"סקס, שקרים והעיר הגדולה" ומיד לאחריה "סיינפלד". איזה כֵּף! – לרמה השכלית שלנו לא צריך יותר, מה עוד שיש תרגום עברי בגוף הסרט.

* השר לשירותי דת דוד אזולאי מש"ס, נסוג היום (רביעי, 8.7) מדבריו אתמול לפיהם אנשי התנועה הרפורמית אינם יהודים, התבטאות שקוממה עליו רבים בישראל ובחו"ל וגם את ראש הממשלה.

חבל. כי ככל שמנהיגי ש"ס יותר מטומטמים וחלקם גם פליליים, הם תורמים יותר להבחנה בין יהודים אמיתיים לבין ציבור יהודים מזוייפים בעלי מנת משכל לא גדולה, שלא באשמתם.

* בזמן האחרון יש לי המון זמן לחשוב על דברים אחרים בשיחות עם אנשים, כי בדרך כלל כל אחד מהם עסוק, חלק מזמן השיחה – למצוא, כדי להראות לי – תמונות וטקסטים מהסמארטפון שלו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל