גיליון מס' 1059

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתמוז תשע"ה, 13 ביולי 2015

עם צרופת ההזמנה למופע על אודות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, שיתקיים היום, שני, 13.7.15 באודיטוריום בית הראשונים ברחוב גורדון 24, גבעתיים בשעה 20.00.

ועם צרופת ההזמנה למופע על אודות המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, שיתקיים ביום חמישי, 16.7.15 בספרייה העירונית קריית אונו, רח' המייסדים 5, בשעה 20.30.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת מכאיבה. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: "דְבָרַי הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם..." // פוצ'ו: בחיי, פרק ל. סוף סוף יוצאים למלחמה. // עמוס גלבוע: אין "ברית דמים" בינינו לבין הדרוזים בסוריה. // בשבחי השחיתות! המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש, פרק מרומאן של אהוד בן עזר – "המושבה שלי". // אורי הייטנר: 1. הנחלן. 2. אתם יהודים. 3. צרור הערות 12.7.15. // לידתו של הזרג, נחום גוטמן. //  אהוד בן עזר: לזיכרו של פרופ' י"צ ורבלובסקי. // מרדכי קידר: זו מדינה! [ציטוט]. // משה גרנות: על "מלכת היופי של ירושלים" מאת שרית ישי לוי. // משה כהן: הנדון: 1. זהירות, אופניים. 2. הנדון: כפיות טובה. 3. הנדון: איזו עקידת יצחק? // ידידיה יצחקי: על "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם. // שכנתי הלכה לישון עם מלפפון מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.//  מרדכי בן חורין: "התיק נסגר מחוסר עניין לציבור". // יוסי שדה: ברכה לפתיחת האגף החדש בבית הכנסת בירושלים. // עקיבא נוף: הצבתי סולם. // מנשה שאול: סנוניות של שינוי. [ציטוט]. // מרדכי הרכבי: הבורח האתיופי – תגידו מדינה שלמה נפלה על הראש!? // אלי מייזליש: ארוכה הדרך מאשקלון לעזה.// "פילגש בגבעה" או "זונה בעמק..." – מענה לאלי מייזליש מיהודה דרורי. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, 1979, [רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל בתולדות הספרות העברית]. פרק 5. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

"דְבָרַי הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם..."

לְיִשּוּבֵי קַו הָעִמּוּת

שֶבִּגְבוּלֵנוּ הַצְּפוֹנִי

זְכוּרִים עֲדַיִן בְּכַמּוּת

וְגַם בְּשֶפַע סִיטוֹנִי

מַטְּחֵי-הָאֵש מִלְּבָנוֹן

גּוֹרְמֵי הַקֶּטֶל, הַפְּצִיעוֹת

וְהַפְּגִיעוֹת בִּרְכוּש, כְּגוֹן

מָה שֶקָּרָאנוּ "יְצִיאוֹת",

הַיְנוּ סִדְרוֹת הַ"טִּפְטוּפִים"

שֶל מַפְעִילֵי אוֹתָן קַטְיוּשוֹת

שֶבְּפִרְצֵי-זָדוֹן תְּכוּפִים

הִסְפִּיקוּ בָּן רַבִּים לָחוּש עוֹד.

אַךְ גַּם אֶצְלֵנוּ מִסְתַּבֵּר,

בְּאוֹתוֹ שִׂיחַ צִבּוּרִי

שֶבּוֹ הַלַּהַם מִתְגַּבֵּר

עַל הַ-p.c. הַדִּבּוּרִי

פּוֹלְטִים פָנָאטִים קַנָּאִים

מִסְּגוֹר פִּיהֶם שְלַל מְצִיאוֹת

שֶגַּם שָׂרִים וּבַמָּאִים

חוֹטְאִים בָּהֶן בִּ"יְצִיאוֹת".

אַךְ כְּמוֹ פּוֹרְעֵי הַ"חִזְבְּאַלְלַהּ"

שֶצַּהַ"ל חִיש נוֹקֵט יָזְמָה

שֶל אֵש נֶגְדָּם, וּבִגְלָלָהּ

מֻשְתָּק נַסְרַאלְלַהּ לִזְמַן-מָה

זוֹכִים פּוֹלְטֵי בִּיב-הַשּוֹפְכִין

גַּסֵּי-הָרוּחַ בִּקְהָלֵנוּ

לְגַל שֶל קִיתוֹנוֹת-רוֹתְחִין

וּמִזְדָּרְזִים לִפְנוֹת אֵלֶינוּ

כְּמִי שֶכְּלָל אֵינוֹ אַחְרַאי

לַשְּמוּץ שֶבְּעֶטְיוֹ הֻחְרַם

בְּהִתְחַסְּדָם לֵאמֹר: "דְּבָרַי

פָּשוּט הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם..."

וְזֶה אָמְנָם מְאֹד פָּשוּט

אַךְ לֹא כְּדִבְרֵי אֵלֶּה, אֶלָּא

אַחֶרֶת, כִּי הָעָם וְשוּת'

שָמְעוּ אֶת כָּל דִּבְרֵי הַבֶּלַע

בְּלִי שֶיּוּצְאוּ מִשּוּם הֶקְשֵר

חוּץ מֵהֶקְשֵר דִּבְרֵי הַדֹּפִי

שֶל מִי שֶמְּפַבְּרֵק הֶכְשֵר

לַטְּרִיק שֶל תֵּרוּצוֹ הַבְּלוֹפִי

בְּהַחְלִיפוֹ כְּמִין זִקִּית

הַמְּמִירָה חִיש אֶת צְבָעֶיהָ

אֶת גַּסּוּתוֹ הַנְּזִיקִית

בִּשְמִיר מְאֹד לֹא מְשַכְנֵעַ

שֶל טִיחַ דֵּמָגוֹגִי זוֹל

שֶבּוֹ נִכָּר כִּי מִתְכַּוֵּן הוּא

לִתְחוּם-הַהַטְעָיָה לִפְזֹל

אֶל מָה שֶכְּלָל וּכְלָל אֵינֶנּוּ

כָּלוּל בּוֹ בְּהֶקְשֵר-דְּבָרָיו

שֶבּוֹ הֵטִיחַ בֹּץ בְּשֶפֶךְ

וְשֶכָּעֵת, בְּקֹשִי רָב

הוּא מְפַרְשֵן בּוֹ אֶת הַהֶפֶךְ.

שֶכֵּן פֵּרוּש זֶה מִתְעַפֵּש

מִיּוֹם לְיוֹם מֵאֵין קוֹנֶה לוֹ,

הָעָם לְגַמְרֵי לֹא טִפֵּש,

טִפֵּש הוּא מִי שֶכָּאן נִדְמֶה לוֹ

שֶאוֹתָהּ מַאנְטְרָה (בָּהּ נִפְרָם

מֵרֹב שִמּוּש בְּהוֹצָאָה זוֹ

שֶל הַדְּבָרִים מֵהֶקְשֵרָם

מַטְוֵה-הַשָּוְא שֶל הוֹנָאָה זוֹ)

עוֹד מַחְזִיקָה כָּאן מַעֲמָד

וְטוֹב שֶכָּל פּוֹשֵׂק-שְׂפָתַיִם

מִטִּיב מִבְנֵה הַפֶּה יִלְמַד

שֶיֵּש לְפִיהוּ פוּנְקְצְיוֹת שְתַּיִם:

לֹא רַק לִפְתֹּחַ פֶּתַח רָב,

גַּם לְסוֹגְרוֹ מִשְּׂפַת חָרָאם

מָה שֶיִּגְרֹם לוֹ שֶדְּבָרָיו

שוּב לֹא יוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם...

* * *

פוצ'ו

בחיי

פרק ל. סוף סוף יוצאים למלחמה

אחרי עשרה ימים שבהם הפכנו את הגבעה האפרורית למשלט מבוצר משופע בעמדות ובתעלות קשר, התבשרנו  שהגיע הזמן לחזור לבסיס בשובל, כדי לצאת ממנו  למחרת לגבעה אחרת הקרויה תל נג'ילה. היה זה תל רב ממדים שיתרונו החשוב הוא עץ אשל גדול שצמח במרכזו והיווה מקור צל, המבוקש כל כך בנגב. לאחזקת המשלט  היה צורך בפלוגה שלמה, ולא במחלקה, אך גם מחלקה שלמה אי אפשר היה להפריש, כי היה במרחב שבין שובל ומשמר הנגב עוד תל קטן, תל מוליחה, שגם אותו היה צריך להחזיק. לפיכך נגסו מהמחלקה שלנו כיתה אחת, הכיתה של שלמה בן ארי, תריסר חיילים  שעלו על התל האמור לשלוט על שטח שומם של עשרות קילומטרים. אותנו, שתי כיתות של נערים שלא מכבר סיימו את הגימנסיה, שלחו עם מוניה המ"מ וטוטו סגנו למשלט העץ הבודד. 

הפעם מוניה לא היה צריך לבקש מתנדבים למטבח וכשיענקלה חי ואני, שרכשנו ביטחון בישולי, דרשנו לקבל  גם עוזר טבח – כמעט כל המחלקה התנדבה לעבודה הבזויה הזאת. בחרנו את שביביה השרוני, שהיתה לו מצלמה יקרת מציאות, כי היה לה מתג העובד על זמן. כשיצאנו לסביבה לחפש צברים לקינוח הארוחות, הוא העמיד אותנו בפוזה לצילום, הציב את המצלמה על אבן, כיוון אותה לעברנו ולחץ על המתג שהשמיע קול זמזום. בעוד המצלמה מזמזמת מיהר לרוץ ולעמוד לצידנו ללא תנועה, כך עמדנו קפואים ומחייכים  עד שנשמע הקליק הגואל. 

התמונה הזו של שלושתנו יחד חזרה על עצמה כעבור שש שנים, כשהייתי סטודנט בירושלים. יענקלה בא לבקר אותי ויחד הלכנו לבקר את שביביה שלמד רפואה. מיותר לציין ששביביה הוציא את המצלמה וחזרנו על אותו תהליך הצטלמות.

לפני כשנתיים, כשביקרתי בבית הפלמ"ח, גיליתי את אלבום התמונות של הכשרת בית השיטה, ובו שתי התמונות הללו, שבהן שלושתנו עומדים באותו סדר עמידה.

גם לי היתה מצלמה קטנה עשויה מבקליט, אך אני לא רציתי לבזבז את הפילם היקר על סתם תמונות והעדפתי ששביביה יבזבז קודם את הפילם שלו. את המצלמה קיבלתי מבן דודי שרגא גורני, שהיה צעיר ממני בחמש שנים ונמנה על אלה הקוראים ירחוני מדע ופותרים חידות. הוא היה פותר באופן קבוע חידות שהופיעו ב"הטכנאי הצעיר" והיה זוכה להגריל מדי פעם  מצלמת בקליט קטנה. כשהצטברו המצלמות, החלו הוריו לחלקן לבני המשפחה, וכך זכיתי גם אני במצלמה, שהספקתי לצלם בה כמה תמונות מעמק הירדן ומקורס הקשר, אך עדיין חיכיתי להזדמנות הגדולה של חיי, לצלם תמונה שעל גבה אכתוב: "בעיצומו של קרב..."

הישיבה על תל נג'ילה התחילה בדומה למשלט משמר הנגב. הקמת אוהלי סיירים וחפירת עמדות ותעלות קשר. תענוג מפוקפק לכל הדעות. יענקלה ואני היינו משוחררים מהתענוג הזה בזכות תפקידנו הרם כטבחים, ואני שמחתי שאני יכול להרגיע את הוריי ולבשר להם שזכיתי בתפקיד נטול סיכוני מלחמה. תפקיד זה לא הצליח לשחרר אותנו מחובת השמירה, ואת זאת מילאנו תמיד במשמרת הבוקר הנכספת, כשאנו מנסים להעביר את הזמן בתעלולים מקפדי שעמום. 

מי שסבל מאיתנו בעיקר היה מוישלה המרשמידט, הקשר החמוד שלנו, שהיינו מעירים אותו בקריאה מבוהלת: "המ.ק. מצלצל!"

מוישלה  היה קם בבהלה ורק כשהיה נוטל את השפופרת לידיו וצועק: "הלו!"  – היה נזכר שלא מדובר בטלפון שדה, אלא במכשיר קשר שאינו מצלצל. הוא היה מקלל אותנו קללות נמרצות, ואנחנו היינו  עומדים  מולו ומתפוצצים מצחוק.

גם את לייזר צוורן  השמן, שבנה לעצמו ערסל הקשור לענפי האשל, היינו מעירים. אותו הערנו בנימוק חברי שהוא צריך להשתין. גם הוא היה מקלל אותנו, מאיים  שיגיש עלינו  תלונה למוניה המ"מ  ומבטיח להשתין עלינו כשנלך לישון. שישה ימים ולילות  עברו עלינו תוך עבודת מטבח ושמירה, עד שבא הרגע הגורלי  והכל השתנה באחת.

היו אלה גנדי ורפי המסריח שגרמו לתפנית בחיי השאננות שלנו. האחד איש מודיעין והשני קצין  מבצעים שואף קרבות. השניים חיפשו קצת אקשן בתקופת ההפוגה המשעממת, יצאו עם ג'יפ לסייר בסביבה והגיעו למסקנה שכדאי ליישר את קו ההגנה ולאמץ את שטח ההפקר שבינינו לבין המצרים היושבים באזור גת פלוג'ה.

הצידוק הרשמי היה שהכיבוש נועד להגן על שדה התעופה של רוחמה, צידוק שנראה לי  קצת מופרך, כי הרי הגנו על אותו שדה גם מתל נג'ילה, אבל אותנו איש לא שאל.  אמרו  לנו לקפל את האוהלים, לארוז את ציוד המטבח ולהתכונן לעבור לגבעה אחרת כחמישה-שישה קילומטרים מזרחית לגבעת העץ הבודד שלנו.

על הגבעה שאליה שמנו פעמינו נמצא כפר בדואי זעיר, נטוש, הנקרא  במפת המנדט "חירבת אל מוכז". שם זה לא נשמע ספרותי מספיק, באוזניו של הסופר ס. יזהר, אשר שינה אותו ל"הגבעה שמול העיר המקראית  צקלג" וכתב עליו את ספרו הנודע "ימי צקלג".

על אותם עשרת ימי קרב גם אני כתבתי ספר, אך במקום לתת לו שם הירואי נוסך גאווה, קראתי לו "אני פחדן אני" כי זה מה שחשבתי על עצמי באותם ימים. פרטי הקרב שפרטתי בספר הם מדוייקים בזכות היומן הקטן שלי, אך הם מסופרים  מנקודת מבטו האישית של חייל שרואה רק את גזרת הקרב שלו. חירבת מחאז היתה כפולה בשטחה מתל נג'ילה והיא היתה פרושה על שתי גבעות שבלטו מהשטח. היינו רק שתי כיתות וזה התאים בדיוק למוניה, שהעניק לכל גבעה – כיתה.  את יוסי קבצן וכיתתו הוא שלח לכיוון צפון, להקים את המשלט הקדמי הפונה אל גת הערבית. הוא עצמו, עם טוטו סגנו, והכיתה הנותרת – התמקמו במשלט העורפי, האמור להגן עלינו מהרי חברון הרחוקים.

לימים הודה בפני ששגה כששלח את יוסי קבצן חסר הניסיון  למשלט הקדמי , בעוד הוא וטוטו, שהיו ותיקי קרבות, נשארו בעורפי בעמדה משותפת. פשוט היה להם נוח מבחינה חברתית להיות בצוותא, וחשבו שבמילא לא יקרה כלום, הרי היתה זו תקופת הפוגה, לא?

בערב שלפני היציאה הגיעה אלינו אורחת, היתה זו רינה הנהגת, בת מושב גבעת חן הסמוך לרעננה. רינה היתה נערה חיננית, גבוהת קומה וחסונה כיאות למושבניקית. כשנשלחה לקורס נהגים, לא שאלו אותה בת כמה היא והיא  לא מצאה לנכון לגלות שהיא רק בת 17. הראשון שהיה אמיץ דיו כדי להציע לה חברות, היה טוטו, הסגן של מוניה, ובזכותו זכינו לביקוריה הרבים במשלטים. בפלוגת המטה, שאליו השתייכה , ידעו שיש לה חבר בהכשרה  וכשהיה צריך לשלוח אלינו דואר או כביסה נקייה, היו משתדלים לשלוח אותה. היא למדה להכיר את דרכי המדבר, והיתה נוסעת בהן לא פעם לבדה ללא חשש.

בין העיתונים שהביאה, מצא מורדי האקורדיוניסט המחונן שלנו, שיר חדש עם תווים ועוד באותו ערב לימד אותנו את השיר: "שם בנגב גדוד חונה, על יד גבול מצרים..."  מי שלא השתתפו בשירה היו טוטו ורינה שהתנדבו לקחת על עצמם את השמירה במשמרת הראשונה, ועל ידי כך היו מוגנים מנפילה בשבי עיניהם הסקרניות של השומרים.                  

את הגבעה החדשה היינו מתוכננים לצאת ולכבוש בשעות הבוקר,  אך חיכינו למשאית שהיתהיאמורה להביא תחמושת ולהסיע אותנו אל המקום. במשאית, שהגיעה כרגיל באיחור,  היתה מכונת ירייה יקרת ערך הנקראת "באזה", שמפקדה, נדמה לי ששמו היה נחום, שמר עליה כעל בבת עינו והשגיח שלא נשלח אליה ידיים. 

כן הגיעה גם מרגמה של 3 אינטש, שבצוות שלה היה ילדון זהוב שיער, ניצול שואה  שהגיע חודש קודם ארצה ובקושי ידע עברית. בזכותו למדתי את התואר החדש "גח"לניק" – ראשי תיבות של "גיוס חוץ לארץ",  שמי שנשא אותו לא  היה גאה במיוחד. לעומתם נושאי התואר "מח"לניק" (מתנדבי חוץ לארץ) נשאו ראשם ברמה, כי באו מארצות  רווחה כארצות הברית, או דרום אפריקה, והגיעו כציונים שוחרי הרפתקאות.

במיסדר היציאה הודיע לנו מוניה, שהפעם אין מחסור בנשק או תחמושת וכל הרובאים יקבלו מקלעים. אותי הצמידו כמקלען מספר שתיים של ראובן מג'ר , שהיה שייך לחברת הנוער הבולגרית והיה ותיק בפלמ"ח. את יענקלה חי, שהיה חובש, הפרידו ממני, אך אני התנחמתי בכך שלפחות הוא נשאר בכיתה שלי. מוניה הבטיח לנו שאחרי שנכבוש את המשלט ונתארגן במקום, נחזור לעבוד במטבח שנקים, ואני הבטחתי לראובניקו שניקח אותו כעוזר בישול. 

הכיבוש עצמו היה משחק ילדים. המשאית פרקה אותנו בשיפולי הגבעה ואנחנו דהרנו אחרי יוסי המ"כ בלי שאף אחד ירה עלינו. בראש הגבעה מצאנו כמה בקתות חמר ריקות מאדם, אך עם סיר מים המתבשל על האש ומעיד שהיו כאן בני אדם לפני שבאנו. מנשקה חבובא, מהגרעין הקרייתי, התלוצץ ואמר שאיש התצפית שלהם היה כנראה איש משכיל, כי בטח קרא בספר ולא ראה שאנחנו מסתערים עליו. ההרוג היחיד באותו כיבוש היה חמור אפור שניסה להימלט באיחור ומנשקה הרגו בירייה אחת. טוטו, חברו הטוב עוד מגן הילדים, צעק עליו נוראות ולא צחק כשמנשקה התנצל ואמר: "צעקתי לא עצור והוא לא נעצר."

"עכשיו תלך ותקבור אותו עמוק לפני שיסריח לנו את כל המשלט."

אבל וחפוי ראש הלך מנשקה עם מעדר  למלא את הפקודה, אך עד כמה שאני מכיר אותו, אני מנחש שמצא איזה בור והסתיר אותו שם מכוסה בעשבי בר.

יוסי פרש אותנו בחצי קשת בצידה הצפוני מזרחי של הגבעה. אותי עם ראובניקו והמקלע הציב במרכז הקשת ועשרה מטרים מימיננו את  הבאזה עם נחום והצוות שלו, שהושאלו אלינו  מהפלוגה המסייעת.

מעדרי חפירה היו לכל אחד מאיתנו, אבל מכוש היה רק אחד. נחום, כיאות לבעל הנשק הכי נחשב, קיבל אותו ראשון והחל לפצח בעזרתו את האדמה הקשה. ראבניקו ואני לא חכינו עד שהמכוש יגיע אלינו. סימנו באדמה מלבן בגודל של ארון מתים והתחלנו לגרד את האדמה. אחרי שהצלחנו להגיע לעומק של עשרים סנטימטרים, הגיע למקום אורח חשוב, אסף שמחוני, מפקד הגדוד הראשון. בואו הפיח בנו כוח ואנו הצלחנו להעמיק את הקבר  בעוד כמה סנטימטרים. 

הוא הלך לאורך שפת הגבעה, צפה מדי פעם במשקפתו, ואליי אפילו לא הביט. חבל. כל כך רציתי שישאל אותי מה נשמע, אבל הוא לא רצה להפריע לי והמשיך לעבור מעמדה לעמדה. כשגמר את הסיבוב קרא אליו את יוסי ואמר לו מה שאמר, כשהוא מצביע על העמדות. יוסי הקשיב, הניע בראשו ולא הוציא הגה עד שנפרדו לשלום.

לו היינו יודעים מה אמר ליוסי, היינו רצים אחריו, תופסים בידו ושואלים: "למה? למה אחרי שאנחנו כמעט גמרנו לחפור את העמדה, הוא בא ומודיע לנו לזוז חמישה מטרים שמאלה. מאיפה יהיה לנו כוח להתחיל לחפור מחדש, הרי עוד מעט יתחיל הערב ואנחנו כמעט שלא אכלנו."

זה מה שחשבתי בליבי, אבל עד שיוסי בא להגיד לנו לזוז, היה המג"ד כבר רחוק, והמ"כ שלנו התגלה פתאום כמפקד תקיף ואמר: "זאת פקודה ואין מה להתווכח."

אני דווקא רציתי להמשיך להתווכח, אבל ראובניקו, הפלמחניק הוותיק, אסף את הכלים ואמר לי: "פוצ'ו בוא, חבל על הזמן."

בשבועות הבאים, כשגם אני רכשתי ניסיון קרבי, למדתי שהחלפת עמדות וביטול פקודות קודמות, הן חלק בלתי נפרד מכל מלחמה ואין מה לעשות נגד זה. בדיעבד הסתבר שהחלפת העמדה היתה מוצדקת,  כי מהמקום החדש חלשנו על הערוץ שממנו עלו עלינו המשוריינים המצריים, ולולא אנחנו שהיינו שם  עם המקלע, לא היה מי שינסה לעצור אותם. ראובניקו ירה ללא הרף ואני מילאתי שרשראות בלי הפסקה ושנינו לא ידענו שנשארנו רק שניים על הגבעה הקדמית וכל האחרים ברחו, כדי להחזיר את אלה שברחו לפניהם.

המשך יבוא

* * *

עמוס גלבוע

אין "ברית דמים" בינינו לבין הדרוזים בסוריה

הלקח המרכזי שלנו מהמעורבות המקוללת שלנו בלבנון בזמנו היא שיש להתרחק כמו מאש מכל סיוע צבאי לגורמים זרים הנאבקים אחד נגד השני במדינה שכנה.  אסור בשום אופן שבעיית הכפר הדרוזי חאדר, שבצפון רמת הגולן הסורית,  תביא לסיבוך הצבאי הישראלי הכי זערורי. הבעיה שלנו אינה חאדר אלא ההתמודדות העתידית מול רמת הגולן הסורית הנשלטת כולה ע"י המורדים במשטר אסד.

לאחרונה עלה הנושא הדרוזי לכותרות, בראש ובראשונה בשל הסכנה הנשקפת לכפר הדרוזי חאדר שנמצא בצפון רמת הגולן הסורי, מול הכפר הדרוזי מג'דל שמס, הנמצא ברמת הגולן שבשטח ישראל.

הכפר חאדר, עם אוכלוסייה של כמה אלפי נפשות, נאמן עיקש לנשיא בשאר אסד, מוקף בחלקו  במורדים מארגון "חזית הסיוע" (ג'בהת אל נוסרה) המשתייך לארגון אלקאעידה. הדרוזים שבצפון רמת הגולן הישראלית, שמרביתם תומכים במשטר אסד, חוששים מאוד לגורל הכפר חאדר.

גם אצל הדרוזים במדינת ישראל ישנה תחושת סולידריות עם בני עדתם בכפר חאדר (ועוד כמה כפרים דרוזים קטנים שבסביבתו). וממש בימים אלו יצא לשוק ספר שכותרתו: "דרוזים מעשה מרכבה", פרי עטו של ד"ר שמעון אביבי, בר סמכא מהמעלה הראשונה לנושא הדרוזי. שם מצויות כמה מהתשובות לשאלות כמו: מה מניע את רגש הסולידריות של הדרוזים? מה קורה כאשר הסולידריות מתנגשת עם האינטרס הבסיסי  של הדרוזים לשמור אמונים למדינה בה הם אזרחים (ישראל, לבנון, סוריה)? איך וכיצד סייעה ישראל  לעדה הדרוזית בלבנון במלחמת לבנון הראשונה ואחריה, כאשר הדרוזים נאבקו נגד הפלנגות הנוצריות?

חשוב מאוד לדעת נושאים אלו על מנת להבין כי "ברית הדמים" בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית בישראל, אין פרושה שיש "ברית דמים" בין ישראל לבני העדה הדרוזית בסוריה.

ראשית, כמה נתוני יסוד. הדרוזים בסוריה מצויים בשלושה ריכוזים: הגדול שבהם הוא בהר הדרוזים, בדרום סוריה. מצויים שם למעלה מ-400,000 דרוזים.

הריכוז השני הוא במחוז אידליב, בצפון מערב סוריה, שם מצויים כ-30,000 אלף נפש. האזור נכבש ע"י המורדים, ובמרכזם "חזית הסיוע". נהרגו/נרצחו 20 דרוזים.

הריכוז השלישי של כמה אלפים נמצא בחאדר ובעוד בכמה כפרים דרוזים קטנים, שאחד מהם נכבש ע"י "חזית הסיוע". הכוונה האסטרטגית של "חזית הסיוע" וארגוני מורדים אחרים, אינה להשמיד ולטבוח את תושבי חאדר. כוונתם היא להשלים את השתלטותם על כל רמת הגולן הסורית, ומצפון רמת הגולן ליצור רצף טריטוריאלי  לצד הלבנוני של רכס החרמון. לכן, חאדר היא נקודת מפתח גיאוגרפית חשובה עבורם.

וחזרה לסיסמת "ברית הדמים". עלו אצלנו לאחרונה כל מיני הצעות איך מדינת ישראל יכולה לעזור לדרוזים בסוריה בכלל, ובחאדר בפרט. הועלה רעיון שמדינת ישראל תקים מקרב הדרוזים הישראלים "מיליציה צבאית" שתשוגר לעזרה. הועלתה הצעה (דווקא ע"י מכון המתמחה בנושאי ביטחון) לתכנן עם ירדן "אזור השפעה משותף" בדרום סוריה ושם לחתור לתיאום עם "מורדים מתונים" ועם הדרוזים. עלתה גם המחשבה לסייע בנשק לתושבי חאדר, ולצייד בנשק דרוזים  מרמת הגולן הישראלית על מנת שיצאו לסייע בהגנת חאדר.

לדעתי, מדובר בהצעות וברעיונות שמעידים שכנראה הלקח "הלבנוני" לא הופנם. והלקח הזה זועק בקולי קולות: שומר נפשו ירחק מכל מעורבות צבאית או חצי צבאית, או סיוע צבאי וחצי צבאי – במאבקי כוחות במדינה ערבית. סיוע הומניטארי? תמיד! לקלוט פצועים, פליטים? אין בעיה! ושיפסיקו להלך אימים שאלפי פליטים מחאדר יציפו את הגדר בגבול.

חאדר ובעיותיה אינה הנושא הביטחוני המרכזי הצריך להעסיק את מדינת ישראל. זאת בעייה נקודתית. הנושא המרכזי שצריך להעסיק את מדינת ישראל, והנחתי שהוא אכן מעסיק את מערכת הביטחון – הוא  ההתמודדות (מודיעינית, מבצעית וגם מדינית) מול  רמת הגולן הסורית  הנשלטת כולה (מהחרמון ועד נהר הירמוכ לאורך, וכמה עשרות קילומטרים לעומק) ע"י כוחות המורדים.

* * *

בשבחי השחיתות!

המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש

פרק מרומאן נשכח של אהוד בן עזר שאינו שייך לספרות העברית "המושבה שלי", משנת 2000

אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.

יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.

לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

 "לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"

 "איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

 "טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"

 "לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.

 "אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."

הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"

לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.

הערה: לאחרונה מישהו בעיתון "הארץ", המגלה את אמריקה כאשר הוא מתקרב פתאום, בראיית המציאות שלו – לכתיבה הפובליציסטית שלנו, שאותה ואת ספרינו הוא מחרים כבר שנים רבות – אותו מישהו, שהמציא כנראה את הגלגל – גילה גם את שבחי השחיתות במאמרו "עדיפה השחיתות" [10.7]. אבל סביר להניח כי הוא מעולם לא קרא את "המושבה שלי", למרות התורכיוּת של הרומאן.

* * *

אורי הייטנר

1. הנחלן

"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'."

התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין. גולדשטיין הוזמן להרצות בערב משותף לציון 48 שנים להתיישבות בגולן, שערכו במרום גולן המכון לחקר הגולן, מתנ"ס הגולן ומכון לוי אשכול, ועליו כתב בהרחבה אבי זעירא לפני שני גיליונות.

בהרצאתו סיפר גולדשטיין על הלחץ של אשכול לכבוש את הגולן – על כך שכבר ביום השני למלחמה הציע פעולה לכיבוש מקורות המים וסביבתם, וביום הרביעי הציע לכבוש את הגולן כולו. באופן חריג, שלא היה לו אח ורע מקום המדינה ועד היום, הוא הזמין לישיבת הממשלה, שישבה כוועדת שרים לביטחון, משלחת אזרחית של נציגי יישובי הגליל והעמק שדרשה לכבוש את הגולן, כדי להגביר את הלחץ. בשל וטו של שר הביטחון משה דיין, שהתנגד בתוקף לפעולה, לא התקבלה ההחלטה, אף שהיה לה רוב גדול ולמרות שזו היתה גם עמדת צה"ל. אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה, מה שהותיר בידי דיין זכות וטו.

כידוע, דיין שינה את דעתו כעבור שעות אחדות מן הקצה אל הקצה, והורה ישירות לדדו, אלוף פיקוד הצפון, שהיה בין הדוחפים לכך, לצאת לפעולה. דיין, בדרך כל כך אופיינית לו, לא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, יצחק רבין. הוא טען, לאחר מעשה, שכיוון שידע שהם תומכים בפעולה, לא ראה לנכון להטריח אותם... הסיבה לכך שאשכול הבליג על ההתנהלות החמורה הזאת, היתה תמיכתו החד משמעית בתוכן ההחלטה.

גולדשטיין סיפר על תמיכתו המובהקת של אשכול בהתיישבות בגולן בראשיתה ומעורבותו בהחלטה להקים אותה, ובהחלטות המעשיות הכרוכות בכך. אולם הוא טען טענה מוזרה – אשכול התכוון להקים בגולן התיישבות זמנית, עד הסכם שלום, שיחייב נסיגה מהגולן.

מעניין. קראתי את 700 עמודי הביוגרפיה שגולדשטיין כתב, ואין בה קצה קצהו של שמץ שמצו של רמז לעמדה כזאת. וגם בהרצאה, הוא לא הביא ולו אסמכתא קלושה להצדקת טענתו. הוא ביסס את התאוריה על הסתירה בגישתו של אשכול. מצד אחד הוא תמך בהתיישבות ודחף אותה. מצד שני, הוא התבטא, בעיקר בראיונות לתקשורת הזרה, בנכונות לחזרה לגבולות הישנים תמורת חוזה שלום.

לי נראה שגולדשטיין פשוט הושפע מספר שיצא שנים אחדות לאחר ספרו, שזו היתה התזה שלו. בעיניי, זאת תיאוריה מופרכת.

התיישבות זמנית? אין חיה כזאת

איך אני יכול לטעון זאת בכזו פסקנות, אחרי עקירת חבל ימית ויישובי סיני (1982) וגוש קטיף וצפון השומרון (2005)?

אכן, היישובים הללו נעקרו ובדיעבד ניתן לומר שהם היו זמניים. אולם הם הוקמו כהתיישבות קבע, על מנת לעצב את גבולה של ישראל. אמנם, אנשים שהיו מעורבים מאוד בהקמתם הובילו לעקירתם – משה דיין, שהיה הדוחף העיקרי להקמת העיר ימית, כיהן כשר החוץ בהסכם קמפ-דיוויד שבו הוחלט על הנסיגה. אריק שרון, אחד הבנאים המרכזיים של גוש קטיף, הוביל את עקירתו. אולם כאשר הם הקימו את ההתיישבות, הם עשו זאת כדי שתהיה התיישבות קבע.

מי מקים התיישבות כדי לעקור אותה? לשם מה? למה להקים התיישבות באזור שרוצים לסגת ממנו, ובכך להקשות ואולי להכשיל את הנסיגה? אין בכך כל הגיון, לא התיישבותי ולא מדיני. מי שמתנגד לישיבה של ישראל בשטח כלשהו, לא יְיָשב אותו.

כך גם לוי אשכול. אשכול אימץ את תוכנית אלון כבסיס למדיניותו (אף שלא הביא זאת להחלטת ממשלה, כיוון שידע שהדבר יביא להתפרקותה) ועל פיה ביסס את מדיניות ההתיישבות שלו. כיוון שבמרבית יהודה ושומרון הוא ראה קלפי מיקוח במו"מ על הסכם שלום, הוא התנגד להתיישבות בהם. לעומת זאת הוא דחף להתיישבות בגולן, בקעת הירדן, גוש עציון וירושלים רבתי, כיוון שראה בהם חלק מגבולות הקבע של ישראל בכל הסכם שלום.

אין דבר כזה התיישבות זמנית, ובוודאי לא אצל אדם כלוי אשכול.

לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.

מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.

כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאימא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.

וגם כשמוּנה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.

קצת מוזר, בלשון המעטה, לייחס ללוי אשכול "התיישבות זמנית".

ובכל זאת, איך אפשר ליישב את הסתירה בין מדיניות ההתיישבות שלו, לבין אותן התבטאויות בהן גילה נכונות לנסיגה?

ד"ר אודי מנור, הביוגרף של יגאל אלון, שהרצה אחרי גולדשטיין, דיבר על ההבדל בין החלטות משמעותיות ומעשיות, כמו הקמת אזורי התיישבות, לבין התבטאויות טקטיות שמדינאים נדרשים להם, כפי שהדבר קיים גם היום.

דומני שמי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך."

לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות, ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו. אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.

"הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו ... כתשובות לשנות השישים."

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו היתה עמדתו גם בנוגע לתוכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.

השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.

בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שעה שהתנהל מו"מ על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי, אחד הפטרונים העיקריים של ההתיישבות בגולן, עם רעיו, מתיישבי הגולן, במקלט במרום גולן. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. מתאר זאת הביוגרף של גלילי, עמוס שיפריס:

"גלילי, בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות, השיב להם בזו הלשון: 'אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!' – גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו'תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים'."

גלילי, שהיה מקורב מאוד לאשכול, ביטא בדבריו את דרכו של אשכול (שנפטר שש שנים קודם לכן). הוא לא יכול להבטיח שהממשלה תוכל לעמוד, אולם בדיוק לשם כך הממשלה הקימה את ההתיישבות, כדי לאפשר את עמידתה האיתנה, במאבק על עיצוב גבולה של המדינה.

פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה. 

הנקודה הזמנית השנייה של חלוצי מרום גולן היתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.

חבל שיש מי שמשכתבים את ההיסטוריה, ומנסים לגייס את אשכול בעל כורחו לדרכם הפוליטית, בהנחה שהוא יתקשה להכחיש.

2. אתם יהודים

סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל... ונתקלו בממסד דתי עוין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.

אילו היתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמתית, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא הייתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם המוחלטת של כל עולי חבר העמים. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמיתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.

בממשלה הקודמת, נעשה ניסיון להקטין את הנזק באמצעות חוק הגיור, ביוזמת חבר הכנסת אלעזר שטרן וסיעת "יש עתיד", ובסיוע הגורמים הפרגמטיים בבית היהודי. לא היה זה באמת פתרון משמעותי, אך היה זה לפחות ניסיון להפגין רצון טוב, להקל על המצוקה, לחפש כיוון לפתרון. וגם החוק הזה, כבשת הרש הזאת, עלתה על מוקד ההסכמים הקואליציוניים. כל שירותי הדת בישראל הופקדו תחת אחריותו של שר הדתות החרדי, שבבורות ועזות מצח מרשה לעצמו להטיל ספק ביהדותם של רוב יהודי התפוצות. הגיעה השעה לומר לממסד הזה – עד כאן.

אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי אינו מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.

למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעייה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר העמים: אתם יהודים. אתם יהודים ואינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעייה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.

אין בדבריי אלה קריאה להפרדת הדת מהמדינה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וההיסטוריה והתרבות של העם היהודי אינם מאפשרים היפרדות מן הדת היהודית. יש בדבריי אלה קריאה להפרדת הדת, הלאום והמדינה מהממסד הרבני החרדי, המאובן, המתנשא, המנוכר, הבלתי רלוונטי והמזיק.

3. צרור הערות 12.7.15

* שנה ל"צוק איתן" – שנה חלפה ממלחמת "צוק איתן" ואין עדיין פרספקטיבה לסכם אותה ולבחון אותה במבחן התוצאה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה הזאת, הגם שלא היתה שקטה לחלוטין, היתה בטוחה ושקטה לאין ערוך יותר מכל אחת מ-14 השנים שקדמו לה.

* דיג במים עכורים – מיד בהתפרסם דבר היעדרו של אברהם מנגיסטו, החלה הסתה על הפקרה ואפלייה של מנגיסטו בשל מוצאו, כביכול. עד כמה אפשר לנצל כל מצוקה וטרגדיה, כדי לפגוע בחברה הישראלית, לעורר מדנים, לפצל ולחרחר שנאה?

כמי שהתנגד בתוקף לעסקאות ג'יבריל ושליט – אין להשוות בין המקרים. כאשר אזרח בוחר מרצונו לעבור את הגבול, אין כל השוואה בינו לבין חייל שנשלח למשימה ונפל בשבי וגם לא לאזרח שנחטף בפיגוע טרור. המקרה דומה יותר לאלחנן טננבוים שנחטף באופן מחפיר, בנסיבות פליליות חמורות. התנגדתי בחריפות לעסקת שחרורו, אך יש לזכור שמה שעמד מאחורי המאמץ לשחררו, היה חשיפתו למידע רגיש וחסוי, והחשש שהתמשכות חטיפתו תביא אותו להסגרת המידע לאויב.

הנסיבות המקלות, במקרה של מנגיסטו, הן מצבו הנפשי והתודעתי בעת עשיית המעשה. על פי הפרסומים, ספק אם היה מודע למשמעות מעשיו.

כמובן שישראל מחויבת לפעול להחזרת כל אזרח שלה הנמצא בידי האויב, אולם יש הבדל ברמת המחויבות בין המקרים השונים.

כללי משחק חדשים ­– באופן כללי, לאחר עסקת שליט היה קונצנזוס רחב, גם של רבים מתומכי העסקה, שיש לשנות את כללי המשחק, ולא לאפשר עוד לאוייב לנצל את הרגישות הישראלית לחיי אזרחינו וחיילינו לסחטנות בלתי סבירה. לשם כך קמה ועדת שמגר, שעסקה בניסוח כללי מדיניות חדשים. המלצותיה חסויות, אך אני מבין שאחת מהן היא איפול מקסימלי, כדי להימנע מלחץ ציבורי שיסייע למחבלים במו"מ ובהאמרת המחיר. אם יש משמעות מסוימת לעובדה שמדובר במשפחה יוצאת אתיופיה, הוא בנכונותה של המשפחה לתת יד לאיפול. קשה לי לדמיין את משפחת שליט, למשל, נוהגת כמותה. אך ההבדל אינו במערכת אלא במשפחה, והוא לזכותה של משפחת מנגיסטו.

* תביעה אבסורדית – התנהגותו של חמאס בפרשה, מנוגדת לדרכו במקרים קודמים, בהם התרברב בהישג החטיפה. יתכן שיש כאן שיקול טקטי כלשהו (שלא כל כך ברור לי מהו) או ניסיון להסתיר רצח של האיש. במערכת נורמטיבית, אדם כזה היה מוחזר מיד לארצו, אך חמאס אינו מערכת נורמטיבית.

התביעה של חמאס לשחרר את אסירי עסקת שליט תמורת מו"מ על מידע – אבסורדית, והיא נובעת מהישגי תביעותיהם האבסורדיות בעסקה הקודמת והישגי חיזבאללה וג'יבריל בעסקאות עִמם. את אסירי עסקת שליט, ששוחררו ונלכדו לאחר ששבו לעסוק בטרור, אין להכליל בכל מו"מ שהוא. יש גבול לחוצפה ולציניות. כלל נוסף שעל ישראל לעמוד עליו – אין כל מו"מ על מסירת מידע. מסירת המידע המלא לצלב האדום על מצבו של כל שבוי, חטוף ואסיר היא דרישה בסיסית, מובנת מאליה, ואסור לקבל שוב את הדרישה הבלתי סבירה של תשלום תמורתה. וכלל נוסף, הנוגע לשרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין – אין לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות. תמורות גופות, יש להחזיר גופות מחבלים בלבד.

* האזינו לממר"י – איני יודע איך לפרש את השדרים הפסימיים של אובמה וקרי לגבי הסיכויים להסכם עם איראן. האם זו טקטיקה של הליכה על הסף, לחץ על האיראנים לקראת החתימה, ניסיון להרדים את המתנגדים או תיאור מצב אמתי? אבל אני רואה נכון לציין, שיגאל כרמון מממר"י טוען כל העת, בעקביות, שלא יהיה הסכם.

* בנושא הגרעין יש אופוזיציה? – יש לברך על התנהגותה האחראית והפטריוטית של האופוזיציה, המיישרת קו עם הממשלה בעמדה אחידה נגד ההסכם הנרקם (או לא) בין המעצמות לאיראן, להפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית ברשות העולם החופשי. רק בימים האחרונים שמעתי את לבני, נחמן שי ולפיד מצהירים באופן חד משמעי שבנושא הזה אין קואליציה ואופוזיציה. תהום פעורה בין הממשלה והאופוזיציה לבין עיתון "הארץ" התומך בהסכם, וברגע של גילוי לב הבהיר השבוע אחד מבכירי כותביו, קובי ניב, שהתמיכה היא בגרעין האיראני שעשוי ליצור מאזן אימה עם ישראל ולרסנה.

כיוון שזו עמדת האופוזיציה, כל כך חבל שברגע הקריטי, שבו ראש הממשלה יצא לשליחות לאומית להציג את עמדת ישראל בפני בתי הנבחרים בארה"ב, במטרה להשפיע על הנבחרים לסכל את ההסכם, שיקולי בחירות ציניים גרמו לאותה אופוזיציה ולעיתונות ששירתה אותה, לצאת חוצץ נגד נתניהו ושליחותו, במקום להתייצב לצדו בגיבוי לאומי מקיר לקיר.

* אטימות ציבורית – האופוזיציה הצליחה להעביר בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד", הקובעת שתיקי הוצאה לפועל יתנהלו בבתי משפט הסמוכים למקום מגורי החייבים. הישג פרלמנטרי נאה, אף שבין הקריאה הטרומית לקבלת החוק עוד ארוכה הדרך.

בעקבות ההצבעה, פרסם יצחק הרצוג את ההודעה הבאה:

"אין ממשלה בישראל.

במהלך פרלמנטרי מפתיע הצליחה האופוזיציה להעביר חוק נגד עמדת הממשלה.

מברוכ לח"כ מרב מיכאלי, יו"ר הסיעה שלנו, שהובילה את המהלך."

ההודעה הזאת בעייתית למדי, משלושה טעמים: א. אין כאן שום אזכור לתוכן החוק. כאילו מדובר כאן באליפות כדורסל שבה כל קבוצה צוברת נקודות וניצחונות, ולא בית מחוקקים של נבחרי ציבור, הפועלים למען הציבור. ב. אין כל אזכור ופרגון לח"כ אלהרר, יוזמת החוק, אלא רק למיכאלי שהובילה את התרגיל הפרלמנטרי. שוב, התייחסות המתעלמת מן התוכן, ומצביעה על קטנוניות וחוסר יכולת לפרגן לח"כ מסיעה אחרת. ג. זו לא הודעה בקבוצת הווטס-אפ הפנימית של הסיעה, אלא הודעה ציבורית, שנועדה לציבור, שמה שמעניין אותו הוא התוכן ולא התחרות. אילו ניחן הרצוג ברגישות ציבורית, הוא היה מציג לפחות מראית עין של ענייניות.

* לא זו כוונת המחוקק – העסקה בין הקואליציה לאביגדור ליברמן, שבמסגרתה תתמוך האופוזיציה בנציג "ישראל ביתנו" כנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים, היא חוקית, אך אינה מבטאת את רוח החוק ואת כוונת המחוקק. צירוף נציג האופוזיציה אינו הליך פורמלי, אלא הליך מהותי, שנועד לאפשר ייצוג לקולות השונים בכנסת. ניצול המצב שבו שותפה אידיאולוגית של הממשלה יושבת באופוזיציה, כדי ליצור מונופול של הימין על ייצוג הכנסת בוועדה, אינה ראויה. זאת הפעם השנייה שנתניהו עושה תרגיל כזה (כך היה גם כאשר אורי אריאל ייצג את האופוזיציה, שבה היתה חברה סיעתו, "האיחוד הלאומי") ולכן יש לשנות את החוק, ולקבוע שנציג האופוזיציה יהיה נציג סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר, או שסיעות האופוזיציה תבחרנה את נציגן.

על נתניהו וחבריו לזכור שלא לעולם חוסן, ולא תמיד הם יהיו בשלטון. תקדימים של פגיעה באופוזיציה, יפגעו בסופו של דבר בהם, כבומרנג.

באופן כללי, לאחר שינוי השיטה ביוזמת השר לשעבר גדעון סער, אני סבור ששיטת מינוי השופטים היא שיטה טובה מאוד. החוק החדש מאפשר בחירת שופטים רק ברוב מיוחד של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים (שמתוכם חמישה הם נציגי המערכת המשפטית וארבעה נציגי הכנסת והממשלה). הצורך ברוב מיוחד מבטיח שהרוב לא יוכל לעצב את בתי המשפט בצלמו ובדמותו, אלא יש הכרח בהסכמה רחבה על השופטים הנבחרים, וכך יובטח ייצוג פלורליסטי נאות של גישות שונות בבית המשפט. 

* שטיפת מוח – הערת אגב מתוך מאמר של רווית הכט ב"הארץ": "מדוע סנאטורים אמריקאים, ששמעו את פרדו מתבטא בעבר נגד הטלת סנקציות נוספות על איראן (התבטאות שאותה הכחיש מאוחר יותר)..."

הטענה הזאת הוכחשה מכל וכל ולא היתה אלא קשקוש, אחרת פרדו היה מפוטר לאלתר. לכאורה, הכט אינה מעלימה את ההכחשה. היא אינה כותבת שנטען כלפיו כך וכך והוא הכחיש. היא פשוט כותבת שהוא התבטא כך ובסוגריים מזכירה שהוא הכחיש, כאילו ההכחשה היא משחק, היא אינה רצינית, היא אינה משמעותית; מה שמשמעותי, זאת ה"עובדה" שהוא אמר את הדברים.

הכותרת הראשית ב"הארץ" מדברת על גורמי צבא הממליצים לשנות את מדיניות המצור על עזה. וכך, כבר בכותרת, בלי כל הטלת ספק, מוצג השקר שרצועת עזה, שאפילו בשיא הירי ממנה על אזרחי ישראל, עברו אליה מדי יום מאות משאיות אספקה, היא ב"מצור". גבול סגור, בין מדינה לאוייב הנלחם בה, אינו מצור. קל וחומר כאשר הגבול כלל אינו סגור, אלא מוזרמים בו מצרכים ואספקה בכמויות אדירות, כולל חומרי בניין ששימשו, ויתכן מאוד שמשמשים גם היום, לחפירת מנהרות תופת וטרור נגדנו.

כבר כמה ימים מתחבטים פרשני "הארץ" בשאלה, מדוע ישראל מציגה תמונה של  שיתוף פעולה בין חמאס לדאעש ומה האינטרס העומד מאחורי הפרסומים האלה. האופציה שפשוט זאת האמת כלל אינה מוצגת באותם מאמרים.

כך, כתבה ועוד כתבה, יום אחר יום, בהצגה ה"עובדתית", בעצם השימוש בשפה, מבצע העיתון שטיפת מוח מתוחכמת והרסנית בראשם של קוראיה – האנשים החושבים. סוג זה של שטיפת מוח, חמור אף יותר מההסתה הבוטה והישירה של גדעון לוי, אורי משגב, רוגל אלפר וחבר מרעיהם (אך יש לציין שהמסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי אינו כותב לאחרונה ב"הארץ", כי הם ברוגז).

* מאבק בעד הפרת חוק – המאבק נגד הריסת בתים בלתי חוקיים בבית אל, הוא מאבק בעד עבריינות ונגד שלטון החוק. הוא גם מנוגד לאינטרס הפוליטי והאידיאולוגי של הנאבקים. אם הם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל, אל להם להדיר את מדינת ישראל, חוקיה וגורמי האכיפה שלה מתחומם.

* עבודה זרה – הפרשיות השונות של "רבנים" שרלטנים, כמו פינטו, מוטי אילון וההוא "מהצפון", מחייבות דיון לעומק, החורג מעבר לסוגיה הפלילית. הרי רב, מעצם היותו בן תורה, הוא אדם שמצופה ממנו להיות רחוק ת"ק על ת"ק פרסה ממעשים כאלה. איך זה קורה, ששוב ושוב אנו נתקלים ב"רבנים" כאלה?

כאשר אנו דנים בנושא הטרדות מיניות, העיסוק בכך לרוב מתמקד ביחסי מרות – מורה, מנהל בעבודה, מפקד בצבא או במשטרה. למה? בשל הפחד. אם סתם איש יטריד סתם אישה ברחוב, לבטח יחטוף סטירה ובכך הסיפור יגמר. כאשר אותה אישה תלויה באיש, שהוא המרצה שלה באוניברסיטה הנותן לה את הציון, הרופא שמטפל בה והיא תלויה בו, המנהל שלה ששכרה ומקום העבודה שלה תלויים בו, או המפקד שלה שעלול להעניש אותה – הפחד משתק אותה.

פורמלית, לא אמורים להיות יחסי מרות בין רב לאישה המבקשת את עזרתו. למעשה, יחסי המרות בין השניים גדולים לאין ערוך מיחסי מרות פורמליים, כיוון שמדובר באמונה באותו אדם כבעל כוח עליון, שברכתו או חלילה קללתו תשנה את חייה, תבטיח לה בריאות, פריון ואריכות ימים. אולם עצם מצג השווא של הכוח הזה, הוא כשלעצמו עבודה זרה. וכל עוד העבודה הזרה הזאת, של אמונה ברבנים קיימת, כל אותן עבירות תמשכנה להתקיים, כיוון שהן רק סימפטום לאותה תופעה.

לכן, על החברה הישראלית בכלל, ועל היהדות הדתית בפרט, לנהל מלחמת חורמה בעבודה הזרה של אמונה ברבנים.

* הכביש לגלגלים – כבר כמעט שלושה עשורים וחצי שאיני חי בעיר, אולם גדלתי בעיר הגדולה, וככל נער גם לי היו אופנים. מעולם לא העליתי על דעתי לרכוב על המדרכה. לא אני, לא אף אחד מחבריי ולא אף אחד אחר. זו היתה נורמה מובנת מאליה. המדרכה – מדרכה לרגליים והכביש ניתן לגלגלים.

מתי הנורמה הזו השתנתה ולמה?

אי אפשר, כמובן, להתעלם גם מהסכנות לרוכבי האופניים בכביש (הכבישים היום סואנים יותר, אם כי ראוי לציין שמספר הנפגעים בתאונות, באופן יחסי ומוחלט, נמוך הרבה יותר מאשר באותם ימים). בסופו של דבר, הפתרון הרצוי הוא מקסימום שבילי אופניים.

* 365 מעלות – בחידון הטריוויה השבועי של מוסף "הארץ" "20 שאלות", הוצגה השאלה הבאה: "איזו שגיאה מתמטית מופיעה ב'שיר כאב' של מאיר אריאל?"

התשובה היא כמובן "אני לא יכול להקיף אישה / שלוש מאות ששים וחמש מעלות." אך איזו עליבות יש בהתייחסות לפואטיקה הגאונית הזאת כ"שגיאה מתמטית". הרי החיבור שעושה מאיר אריאל בין 360 המעלות של המעגל ל-365 ימות השנה, נועד להציב את השלמות הן במרחב והן בזמן, ואת התסכול של חוסר יכולתו להקיף את האישה לחלוטין, בכל המֵמדים. ככל שינסה, תמיד יישאר איזה סדק...

הנה הבית בשלמותו:

טוב, אני לא יכול להקיף אישה

שלוש מאות שישים וחמש מעלות

תמיד נשאר לה סדק דרכו

היא יכולה פתאום להתגלות.

לעובר שב בא ולוקח

כל מה שהיא רוצה לתת

היא רק חוטפת לעצמה

עוד רגע אחד רוטט.

מעניין, האם זה העיתון לאנשים שמסבירים ש"כיכר השוק ריקה" היא טעות דמוגרפית המדירה-שמדירה פלשתינאים?

* יואש צידון ז"ל – רבות נכתב, בעקבות מותו בגיל 88 של יואש צידון – צ'אטו, על גבורתו בשדה הקרב, בעיקר האווירי, על הצלחותיו הגדולות כטייס קרבי בחיל האוויר ובמיוחד על סיפור יירוטו של המטוס עם צמרת המטכ"ל המצרי לפני מלחמת סיני.

אני רוצה להתייחס דווקא לצידון האזרח. הכרתי אותו בשנת 1991, כשהקמנו את לובי הגולן בכנסת, לאחר מלחמת המפרץ והדיבורים האמריקאיים על "סדר חדש במזה"ת". צ'אטו, ח"כ מטעם "צומת", הצטרף לשדולה והיה אחד הבולטים בה. שנה לאחר מכן פרש מן החיים הפוליטיים, אך המשיך להיות אזרח פעיל ומעורב, ובין השאר להיות שותף במאבק על הגולן וחבר בפורומים שונים שפעלו, בין השאר, למען הגולן.

לאורך כל השנים שמרתי עימו על קשר. הכרתי אותו כאדם חכם מאוד, מעמיק, איש אשכולות, רהוט, מרצה בחסד (בעברית, באנגלית ובצרפתית) איש הסברה מיומן ומוצלח. אדם איכפתי ביותר ומחויב לערכי הציונות ולביטחונה של ישראל, ובעל ראייה אסטרטגית רחבה, המבוססת על ידע היסטורי עמוק ויכולת ניתוח מקורית ויצירתית.

לפני שנים אחדות צ'אטו חלה ומשפחתו ביקשה שאוציא אותו מרשימת התפוצה של מאמריי, כיוון שמצבו אינו מאפשר לו לקרוא אותם. הצטערתי על כך מאוד. עד זמן קצר טרם אותו דוא"ל, הוא היה קורא פעיל מאוד, מעיר הערות, מציע הצעות ומצביע על זוויות נוספות.

צ'אטו הובא למנוחות בקיבוץ שדות ים, סמוך לבסיס אימוני הפלי"ם. קבורתו במקום זה היא עדות לכך, שכל ימיו ראה צ'אטו את עצמו בראש ובראשונה כפלמ"חניק, לוחם הפלי"ם, מעלה מעפילים לארץ ישראל. זאת הייתה התקופה המעצבת של חייו, והוא ראה בה את גולת הכותרת של תרומתו לאורך השנים למדינת ישראל, בביטחון, בכלכלה, בפוליטיקה ובחקיקה. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס – במאמרו האחרון ב"הארץ" כתב יוסי שריד על ה"מתחזים, שעושים מעשי לחימה ומבקשים שכר כעושי שלום."

משפט זה הוא פרפרזה על דבריו האחרונים של המלך ינאי לאשתו ויורשת העצר שלומציון המלכה: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, כ"ב ע"ב).

פנחס וזמרי הם גיבורי פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "פנחס". זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הפר את מצוות האל ובהתרסה שכב עם מואבית צמרת, בפומבי, לנגד כל עם ישראל. העונש היה כבד, מגפה בה נספו 24,000 מבני ישראל. פנחס בן אלעזר הכהן ניגש לשניים ורצח אותם, ובכך פסקה המגפה ושכרו של פנחס היה כהונת נצח של שושלתו.

פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית ומודל הערצת חסידיה, עד היום. ראוי להטיל ספק בשאלה האם הוא דמות המופת ומעשהו – מעשה מופת, אך סוגיה זו כבר חורגת מעניינה של הפינה הלשונית "ביד הלשון".

* בולבול – המדור הלשוני של אילון גלעד במוסף "הארץ" – "מהשפה פנימה", הוקדש השבוע לכינויים השונים של איבר המין הזכרי. כמובן שאחד השמות הפופולריים הוא בולבול. גלעד מסביר שהכינוי "בולבול" כשם הילדותי לאיבר המין הומצא מתישהו בין 1976 ל-1982. אני כנראה קצת יותר מבוגר מאילון, ולכן אעמיד (!) אותו על טעותו. ב-1976 הייתי בכיתה ז' (או אם תרצו בכיתה בולבול). כשהייתי בגן כבר היה נפוץ המושג "בולבול", ולא נראה לי שהוא היה חדש. (ברשימתו, שכח אילון את הזובי, השמוק, השטרונגול וה"פיפי").

* * *

לידתו של הַזֶּרֶג

מתוך "בין חולות וכחול שמיים", 1980

סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר

כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה [הרצליה, בראשית המאה ה-20] היתה לגבינו מאורע, לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הישרו במסדרונות. היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת-בנים ורבת-פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח, להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי ניתק בין השיעורים לחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.

בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציונות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים, אי-כך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות; למשל, המילה "נאד" במובן של נפיחה, בעקבות הביטוי "נאד נפוח", או המילה – "זֶרֶג", ודומני שאפילו "זין" – היה חידוש שלנו, וכן – מַשְׁוִיץ.

זוכר אני פני נערים רציניים שעמדו והוכיחו כי יש לעשות את שפתנו בית-קיבול לכל דבר. מבין התלמידים, חבריי למחלקה שהבריקו בהומור ובתאוות חיים, ועסקו ב"חידושי לשון" מהסוג שהבאתי, היו אורי קיסרי, דוד הכהן, אריה רובינשטיין, וברונר מזיכרון-יעקב, וכל זה על רקע של מרחב גבעות-החול. רק לאחר שנים רבות יצא מילון עברי שמכיל מילים אלה, וזכה בהצלחה רבה.

* * *

אהוד בן עזר

לזיכרו של פרופ' י"צ ורבלובסקי

שהלך לעולמו בשבוע שעבר

מתוך היומן

21.4.65. י"ט בניסן תשכ"ב. ירושלים. את ליל ה"סדר" עשינו עם משפחת אבא, בביתו של הדוד ברוך [בן עזר] ז"ל, ולמוחרת בערב, מוצאי-החג (17.4), נסעתי לירושלים [בה גרתי אז כסטודנט] לראות את טקס חג הפסחא בכנסיית הדורמיציון. פרופ' צבי ורבלובסקי קובע כל שנה, בליל הפסחא, בשעה 10.15 [בלילה], לרגלי הר ציון, מול בית-החולים לחיות – מפגש לתלמידי החוג למדע הדתות, ולאלה המשתתפים בשיעוריו ובסמינרים שלו. לפני שנה לא יכולתי לבוא כי הציגו אז בפעם הראשונה את "המחצבה" (במשמר השרון).

על כך שבאתי הפעם לא התחרטתי. פרופ' ורבלובסקי מכיר מקרוב את הנזירים המשמשים בכנסייה, ואת טקס החג עצמו, וכך הכניס אותנו לפני-ולפנים של המנהגים, ראינו מקרוב את הכול – הבגדים, הנר הגדול שעליו חרותות ספרות השנה 1965, הדלקתה של האש החדשה מחוץ לכנסייה. ולאחר-מכן – הטקס עצמו. הקריאות. נוהג האבלות בראשונה, והחלפת הבגדים לאחר-מכן. טקס חידוש הנדר לכנסייה בפני הבישוף. ולבסוף המיסה עצמה, קידוש הלחם והיין כבשרו וכדמו של המשיח ו"יסודות השיתוף" – מתן הלחם למאמינים הניגשים ועומדים בשורה, אלה באים ואלה מסתלקים, אחר קבלת הסאקראמנט מאת הבישוף.

מה שניראה כעבודת-אלילים מבחוץ, לזר, אינו עושה עוד רושם מגוחך כאשר אתה רואה זאת מקרוב. יש טעות של הלך-מחשבה בהדגשה הנמרצת שלנו כי לנצרות נכנסו יסודות אליליים, גשמיים – אשר הפקיעו אותה מטהרתה, מרוחניותה הצרופה ה"יהודית". אפשר לומר כי לנצרות נכנסו, או עוצבו [בה] מבפנים, יסודות סמליים חדשים. טקס אכילת לחם הקודש ניראה לי יותר כסמל מאשר כ"עבודת אלילים". חוץ מזה – ממתי היהדות בעלת מונופול על רוחניות? וכלום טקסי הקרבת הקורבנות בבית-המקדש לא היו בגדר "עבודת אלילים" במושגינו כיום ובהשלכותינו לעבר?

יש כמין הגיון סימטרי בטקס המיסה הנוצרית. גובהה של הכנסייה, המיבנה הארכיטקטוני, יוצרים הרגשה של קשר למעלה. ההד, המוסיף גוון עמוק ומיוחד לקולות הרגילים ביותר – תורם להרגשת הפאראלליות הזו, להכפלת הממדים, למתן מימד חגיגי, כמין "סולם יעקב" של חללים, קירות, כיוונים וקולות. המזבח משמש כאבן-שואבת לכוחות העליונים והתכתם עם הארציות. הטקס הנערך על הבמה, סביב המזבח ולידו חליפות, ממחיש את תפקידם של הכוהנים – לקשר את השמיימי עם הארצי, את האלוהי עם הגשמי. ואין לך סמל יפה לכך מן האויכאריסטיה. מן ההיהפכות של הלחם והיין לבשרו ולדמו של בן האלוהים. כאילו בשני אובייקטים אלו מצוי הפוקוס של האלוהות, ריכוז השפע בפעולתו החזקה ביותר. רגע התמורה הוא חזרה על רגע התרחשות הנס, נס מתוך אמונת המשתתפים והלוקחים בו חלק.

לקיחת הסאקראמנט, הלחם, על-ידי קהל המאמינים, היא התפצלות נוספת מתוך אותו היגיון. הקו האנכי הפך לקו אופקי. לתפזורת חדשה מנקודת הפוקוס. מעתה יש פאראלליות של שיתוף. מה שמתקבל מלמעלה, קוּדש ונתממש – אינו נחלת מעטים אלא מתחלק לכל העדה. אם היינו צובעים את השפע האלוהי בצבע מסויים, היינו רואים כיצד לאחר מתן הסאקראמנט מתפצלים קווי-אור קטנים אל כל אברי העדה. לכל משתתפיה. העצמוּת האלוהית עשתה אם כן דרך מלמעלה למטה, ומלמטה לצדדים, והטקס שהתחיל בתחינה ובבקשה לַלמעלה [לעליונים] – מסתיים בחלוקת השפע שנתקבל בין כל הנוכחים. מבחינת המגע של האנושי באלוהי זהו הישג ארכיטקטוני הגיוני מופלא. האנשים רואים את האלוהות, מבינים את דרכה, ואחר-כך טועמים ממנה ומגיעים לידי שיתוף. אין זה "קאניבאליזם" – במובן הוולגארי והמלגלג. אלא מגע חריסמאטי בו הלחם משמש סמל, ומעין משיכה של השראה, קרן של השפעה מאגנטית, הנשלחת אל היחיד מן המרכז.

הסמל של השיתוף חשוב משום כך שבגמר הטקס ממלאה האלוהות את כולם. אין מקום פנוי ממנה. הפעולה הושלמה. היו לה תוצאות. ואלה הם דברים שאין לזלזל בהם.

פירוש זה יפה דומני לטקס המיסה בכללו. לאו-דווקא לתוכן המיוחד של התפילות בחג הפסחא. בדיוק בימים אלה התחלתי לקרוא את ספרו האנגלי של טרכטנברג על "אמונות טפלות ומאגיה יהודית" – ויש שם בהתחלה פרק מעניין על הדרך בה נבעו האשמותיהם, ותוכן האשמותיהם, של הנוצרים את היהודים מתוך מושגיה של הדת הנוצרית, ומתוך בורות כמעט מוחלטת לגבי דרישות הפולחן היהודי ומנהגיו.

כאשר נכנסים לתוכנו של טקס הפסחא – לחם הקודש שצורתו מצה. היהפכות הלחם לבשר (והאפשרות שיש בו גם דם, מאחר ונותנים רק ממנו לאכול, בכנסייה המערבית, ואין נותנים לשתות מן היין), עניין ה"אגנוס דאי" – הקשר בין השה של זבח הפסח היהודי לבין ישו כשה של אלוהים. תחייתו של ישו – אחר הצליבה – נקל לשער כיצד סימבולים ומנהגים נוצריים אלו, כאשר התבוננו מפרספקטיבה שלהם אל חג הפסח היהודי – הגיעו לעלילת הדם ולצורך בדם ילד נוצרי למען אפיית המצות. כאן מצה וכאן מצה. כאן קורבן הפסח (ודם) וכאן קורבן הפסח (ודם). אלא שמנקודת ההשקפה הנוצרית אין המצה היהודית יכולה להכיל מדמו של שה (האלוהים) בדרך הנס, בדרך התמורה – משמע שיש כאן שימוש הפוך, בכוחות-הרע, הדמוניים, בסטרא-אחרא. הפאראלליות באורח המחשבה, וההסקה מ"לחם הקודש" לגבי המצה היהודית – זהו הקו ההכרחי, האנאלוגי, בתפיסה הנוצרית הפשטנית השופטת את מרכיבי פולחן הפסח היהודי על פי השימוש הנוצרי בהם בפסחא.

* * *

מרדכי קידר

זו מדינה!

ארגון דאע"ש עלה על בימת האירועים במזרח התיכון באמצע 2014, למרות שנוסד עשר שנים קודם לכן כשלוחת אלקאעידה בעיראק. העולם לא שם לב לארגון זה עד שהחל להשתלט במהירות על שטחים נרחבים בצפון מערב עיראק ובמזרח סוריה. אך עיקר תשומת הלב העולמית הופנתה אליו בעקבות פרסום סרטים שבהם נראים חייליו שוחטים עיתונאים זרים. העולם מתייחס לקבוצת ג'יהאדיסטים זו כאל ארגון טרור, למרות שביוני 2014 הכריז הארגון על עצמו כמדינה, "המדינה האיסלאמית", ועל מנהיגו – כח'ליף.

לפוליטיקאים, אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה ופרשנים יש התנגדות פנימית, נפשית-מנטלית להכיר בארגון הזה כמדינה, למרות שהשטח שעליו הוא שולט כיום גדול פי-15 משטחה של מדינת ישראל. המונח "מדינה" נושא בחובו משמעות של משהו נורמלי, חוקי ולגיטימי, ואף אחד בעולם המערבי אינו מוכן לתת ל"מדינת הח'ליפות" חותם הכשר זה ששמו "מדינה". הבי.בי.סי. בערבית קורא לה "הדבר המתקרא 'המדינה האיסלאמית".

אבל יש כאן עוד בעייה: אם נקרא לה "המדינה האיסלאמית", אנו במשתמע אומרים כי היא מייצגת את האיסלאם ופועלת על פי ההוראותיו המקוריות והאמיתיות. כאן אנו נתקלים בבעייה של תקינות פוליטית, כיוון שאמירה משתמעת כזו מרגיזה מוסלמים רבים, בעיקר אלה החיים במערב, שאינם מזדהים עם מעשיה ופעולותיה. כדי לא להביך את המוסלמים הללו, נמנעים אנשים במערב מלהתייחס ל"מדינה האיסלאמית" בשמה.

הרתיעה מלהתייחס ל"מדינה האיסלאמית" בשמה המפורש והמלא מביאה את דוברי העברית להשתמש בכינוי דאע"ש (שהוא ראשי תיבות של "מדינת האיסלאם בעיראק וסוריה") ואת דוברי האנגלית – ב-- ISIS או

ISIL (Islamic State in Iraq and Syria/Levant)

כדי לא לקרוא למדינה בשמה: "המדינה האיסלאמית".

אלא שההכחשה לא תעזור לאף אחד, ומכבסת המילים לא תשנה את המציאות, כי מה שנראה כמו מדינה, נשמע כמו מדינה ומתפקד כמו מדינה – הוא מדינה, גם אם אנו מאוד לא אוהבים אותה. הכחשת קיומה של "המדינה האיסלאמית" דומה להכחשת קיומה של מדינת ישראל במדינות ערב, למרות שהיא נמצאת בארץ ישראל כבר למעלה מ-67 שנים, וההתכחשות למציאות הביאה אותם לכנות אותנו בכינוי המעליב "הישות הציונית".

על העולם לפקוח עיניים ולראות את המציאות שכפתה את עצמה על המזרח התיכון. "המדינה האיסלאמית" היא חלק מהמציאות המזרח תיכונית, ועל העולם להתייחס אליה כאל מדינה. ולמען הסר ספק: לא הפכתי לאיש התעמולה של הח'ליף אבו-בכר אלבגדאדי, להפך: יש להתייחס אל מדינה זו בדיוק כפי שהתייחס העולם אל גרמניה הנאצית, שכן רק ההתייחסות אליה כאל מדינה אמיתית תאפשר לעולם לעבור את המחסום הפסיכולוגי המאפשר הכחשה, להתעורר, להישיר מבט אל המציאות, להתארגן למלחמה נגדה ולחסל אותה. כל עוד מתייחסים אליה כאל ארגון, כנופיה, קבוצה או ראשי תיבות בלתי ברורים, יש תחושה שאפשר להתגבר עליה אם רק נפציץ מטרה פה או נחסל איש שם, ואין טעות גדולה מזו.

סכנה נוספת הטמונה ב"מדינה האיסלאמית" היא שזו מצליחה לייצא את הרעיונות שהיא מייצגת באופן המזכיר שריפה בשדה קוצים ביום קיץ חם. יש בכל רחבי העולם די אנשים שמוצא חן בעיניהם הרעיון הג'יהאדיסטי שזו מנסה לקדם, וחמור לא פחות: שיטות הפעולה האכזריות שבהן היא פועלת. ארגונים בלוב, סיני, ניגריה, מאלי, סומליה, אלג'יריה, מאוריטניה, תוניסיה, תימן ואפגניסטן נשבעו לה אמונים ופועלים בשמה, ואלפי מתנדבים זורמים אליה מכל רחבי העולם מדי חודש, כדי להצטרף לשורות הג'יהאד שהיא מנהלת נגד כל מי שאינו מסכים עם רעיונותיה ושיטות הפעולה שלה

ייצור נשק בלתי קונבנציונלי

מדינה היא ישות פוליטית השולטת על שטח, בעלת מוסדות וארגוני ביצוע, המייצרת חוקים ואוכפת אותם על האנשים החיים בשטחה, מגינה על שטחה ועל האינטרסים שלה בכוח צבאי, ומקיימת משק אדמיניסטרטיבי וכלכלי המאפשר לה ולתושביה לנהל חיי יומיום. כל התכונות הללו מתקיימות ב"מדינה האיסלאמית". אדמיניסטרטיבית, יש לה מנהיג, שתחתיו פועלת ממשלה שיש לה כל המיניסטריונים הנדרשים: בריאות, כלכלה, נפט, ביטחון וכולי. היא מקיימת כלכלה מסועפת ומפותחת, בעלת מקורות כספיים גדולים ויציבים: נפט מצפון עיראק, מיסים המוטלים על האוכלוסייה, מכירת אנשים ונשים לעבדות, חטיפת זרים וסחיטת מיליוני דולרים עבור שחרורם, תרומות המגיעות ממוסלמים ברחבי העולם, מכירת עתיקות שנשדדו ממוזיאונים ועוד.

"המדינה האיסלאמית" הפיקה סדרה של מטבעות מזהב, כסף וברונזה, ועל המטבעות הללו כתוב: "המדינה האיסלאמית" – "ח'ליפות על פי דרכה של הנבואה". רבים, גם ב"מדינה האיסלאמית", כותבים את שמה כ"מדינת הח'ליפות". חשוב לציין ש"המדינה האיסלאמית" מחקה משמה את המילים "בעיראק וסוריה", שכן היא רואה את עצמה כשולטת על כל העולם, ללא גבולות שסימן הקולוניאליזם. על פי גישת "המדינה האיסלאמית", ברא אללה עולם אחד, ועל כן לאף אחד אין זכות לחלק אותו לחלקים ולמדינות. אללה נתן לעולם את השריעה האיסלאמית, החוק השמיימי הנכון והמתאים ביותר לאדם, ולכן אין זכות לאף אדם לחבר חוקים מתוצרת אנושית.

ההקפדה היתרה על עניין הח'ליפות מחייבת הסבר. בראש המדינה עומד ח'ליף, ומונח זה מציב את המדינה כביטוי הישיר והנכון למדינה שיסד מוחמד נביא האיסלאם שאחריו קמו ח'ליפים. מוסד הח'ליפות בוטל על ידי מוצטפא כמאל – "אתא טורק" – ב-1924, ומעשהו זה, כמו מעשים רבים אחרים שנקט, כוון נגד המסורת האיסלאמית שאותה ביקש לעקור. "המדינה האיסלאמית" הוקמה כדי להחזיר לעולם את תפארת האיסלאם של המאה השביעית באמצעות חידוש מוסד הח'ליפות.

בנוסף, כינוי "ח'ליף" מעניק למנהיג "המדינה האיסלאמית" חותם הכשר איסלאמי, ובמשתמע מונע מכל השליטים האחרים את הלגיטימיות האיסלאמית. מלכים כמו אלה שבירדן, סעודיה, מרוקו ובחריין הם, על פי גישתו, שליטים בלתי לגיטימיים, גם אם הם מוסלמים. בקוראן יש פסוק הקובע כי "המלוכה שייכת רק לאללה," ואיך אפוא יכול אדם, מכובד ככל שיהיה, להכריז על עצמו כמלך? גם נשיאים אינם מנהיגים לגיטימיים לדעת "המדינה האיסלאמית", שכן הנשיאות היא רעיון מערבי שהעתיקו מוסלמים שאיבדו את תודעתם האיסלאמית.

ל"מדינה האיסלאמית" יש גם אמצעי תקשורת: "ערוץ הח'ליפות" בטלוויזיה, וירחון ששמו "דאביק" היוצא לאור בערבית ובאנגלית. דאביק הוא שמו של כפר בצפון סוריה, ליד חלב, שב-8 באוגוסט 1516 היה לידו קרב בין העותומנים והממלוכים. בקרב זה ניצחו העותומנים בפיקודו של הסולטן סלים הראשון, וניצחון זה פתח בפניהם את הדרך להשתלט על דמשק ובהמשך – על כל המזרח התיכון. ב-8 באוגוסט 2016, ימלאו 500 שנים לניצחון ההוא, ויש לצפות לאירועים שבאמצעותם תציין "המדינה האיסלאמית" את הניצחון, מחגיגות ועד לפעולות ג'יהאד.

אפשרות מדאיגה לא פחות היא ש"המדינה האיסלאמית" תגייס לשורותיה מדענים, ובעיקר כאלה שלמדו ביולוגיה, כימיה ופיזיקה, שיאפשרו לה להקים אמצעי ייצור לנשק בלתי קונבנציונלי. בנוסף, יכולה מדינה זו להשתלט על מאגרי נשק לא קונבנציונלי בסוריה, או לגייס אנשים שיגנבו עבורה נשק כזה ממחסני הצבא הסורי המתפורר.

על העולם לפקוח עיניים ולהתחיל לתכנן את דרך טיפולו ב"מדינה האיסלאמית", לפני שזו תטפל בעולם. הפצצות מהאוויר לא יחסלו אותה. אין דרך לחסל אותה מלבד צבאות שיגיעו אליה וישגרו את אנשיה אל המקום הראוי להם. זה "או הם או אנחנו", וכל מי שמקווה כי איראן תעשה את העבודה עבור העולם, עתיד להתאכזב מרות: למרות האיבה והשנאה בין "המדינה האיסלאמית" הסונית ואיראן השיעית – שתיהן חולקות את הרעיון של הגמוניה איסלאמית על כל הגלובוס. איראן לא תפעל באופן משמעותי נגד "המדינה האיסלאמית" כדי לא להעניק שירות חשוב זה למדינות הכפירה והגאווה – מדינות המערב.

"המדינה האיסלאמית" הולכת וגדלה מיום ליום, יותר ויותר ארגונים מצטרפים אליה ויותר ויותר אנשים בכל רחבי העולם מאמצים את רעיונותיה. מדינה זו, שלא היתה קיימת לפני שנה וחצי, הפכה בזמן קצר ל"הדבר הבא" בפוליטיקה הבינלאומית. היא מציבה איום ממשי על הציוויליזציה המערבית, ואם זו לא תיכנס לפעולה צבאית נחושה ונחרצת, יהפוך האיום לסכנה קיומית. ככל שימתין המערב בתגובתו, כך המלחמה – מלחמה ממש – נגד "המדינה האיסלאמית" תהיה ארוכה, קשה ויקרה יותר.

פורסם במגזין "מראה" 343

* * *

משה גרנות

הצדעה לתחקיר ולתוצאה

על "מלכת היופי של ירושלים"

מאת שרית ישי לוי

מודן 2013, 450 עמ'

שרית ישי לוי היתה אמנם דמות ידועה לפני חיבור הרומן "מלכת היופי של ירושלים" – היא שיחקה בתיאטרון ובסרטים, כתבה בעיתונים "את", "העולם הזה", "מוניטין", "חדשות", ובתפקידה זה היא התפרסמה במפגשה עם יאסר ערפאת בבירות ב-1982, כתבה על צימרים בכל הארץ ועוד. כל זה יכול היה לסייע לה לזכות בתשומת לב אצל המו"לים הפוטנציאלים, אך לא יכלו לנבא את היכולת הנפלאה שלה לרקום עלילה מורכבת ומעניינת כפי שהיא רקמה ברומן הזה, שמסתבר כי הוא רומן ביכורים.

הרומן מתפרש על פני כמאה שנה, ומתאר את קורות חייה של משפחה ספניולית לאורך ארבעה דורות, כלומר, לפנינו מה שנהוג לכנות בתורת הספרות – סאגה. קודם כול יש להצביע על תחקיר מדוקדק של התקופות השונות המתוארות בספר: הטופוגרפיה המדויקת של ירושלים, תל-אביב וביירות, ההווי של אותן תקופות, האמונות הטפלות, האמונה בכשפים, האופנה, הסרטים, ההצגות של אותם ימים, וכמובן, האירועים ההיסטוריים שברקע (מלחמת העולם הראשונה עם הגיוסים לצבא הטורקי, הגירושים של מי שלא התעתמן, השלטון הבריטי, המחתרות, הפיצוצים, בהם פיצוץ מלון המלך דוד, המאבקים בין הפלגים השונים ביישוב ביחס לשלטון הבריטי, רציחות "משתפי הפעולה" ו"זונות" המתרועעות עם האנגלים. מלחמת העולם השנייה על מוראותיה, מלחמת השחרור, המצור על ירושלים, הרעב והצמא, הצנע שאחר כך וכו' וכו'). עיקר העיקרים, כאמור, רקום כאן רומן מורכב אמין ומעניין מאוד.

לפני שאפרט את מעלותיו של הרומן, אני מרשה לעצמי לציין שלוש הסתייגויות (קטנות!): הרומן מתחיל ומסתיים מתוך נקודת המבט של "מספר עד" (במקרה שלנו – עדה, הלא היא גבריאלה סיטון המספרת את סיפור משפחתה), ומסיים באותה נקודת מבט. באמצע (כ-300 עמודים) יש נקודת מבט של "מספר כל יודע". המעברים בין שתי נקודות המבט הם חדים, והם בהחלט פוגעים (קצת!) באחדות היצירה.

הסתייגות שנייה – יש בספר הרבה חזרות, לעיתים באותן מילים.

ושלישית – דודה אלגרה מתל-אביב (אחות של סבא גבריאל, שהוא הסבא של "העדה") מספרת לגבריאלה את קורות המשפחה בלשון גבוהה מדי (ראו עמ' 57 ואילך). כאמור, כל זה זניח יחסית להישג הספרותי הגדול של הסופרת.

הדור הראשון שבסאגה הזאת הוא דורם הזוג רפאל ומרקדה ארמוזה. רפאל מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה בהירת שיער וכחולת עיניים, אך הוא יודע שהוריו הספניולים לא יסכימו בשום הון שבעולם זיווג מעורב כזה, והוא נושא במקומה את זו שהוריו משיאים לו – את רבקה-מרקדה. מסתבר שבימים הרחוקים ההם, תחילת המאה העשרים, הפילוג בין העדות היה רב יותר מאשר היום: הספניולים היו העילית של החברה הירושלמית, ונישואים עם אשכנזים לא באו בחשבון בכלל. הספניולים, על פי הספר, שנאו את הכורדים, וגם המוגרבים היו צריכים לעמול קשות, ולדעת לדבר לדינו כדי להיות "נסבלים" בחברה הספניולית.

מרקדה היא דמות דומיננטית בספר, כמעט מלכותית: היא גוזרת על עצמה ניתוק מבנה, גבריאל, שלטענתה הוא הגורם לכך שבעלה רפאל נפטר: גבריאל, כמו אביו, מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה, בתה של זו ששברה את ליבו של אביו, רפאל, אלא שגבריאל מתכוון לממש את אהבתו, ולולא מותו של האב, והשבעתו על ידי אימו לזנוח את אהובתו – היה נושא אותה לאישה למרות הטאבו העדתי. דמותה של מרקדה מעוצבת בכישרון רב, והקורא רואה אותה כאילו חיה לנגד עיניו.

ובכן, גבריאל הוא דור שני של "הקללה" המשפחתית של בעלים שליבם איננו נתון לאישה שהושאו לה בלחץ ההורים, אישה שהם אינם אוהבים. מרקדה משביעה את גבריאל לנטוש את רוח'ל ויינשטיין אהובת נפשו, והיא משיאה אותו בטקס עלוב, לרוזה, נערה ענייה שמנקה בתי שימוש אצל האנגלים – וכל זה כעונש על כך שכביכול גרם למותו של אביו.

גבריאל כמעט שאיננו פוקד את מיטתה של רוזה, וכשהוא עושה זאת, היא מיד נכנסת להריון. רוזה היא דמות קורבנית, ששוב, עוצבה ביד אמן. בעלה אינו אוהב אותה, ובתה הבכורה, לונה, בזה ושונאת אותה, שנאה נוראה, שהובילה באחד המקרים אף לתגרת ידיים. רוזה אינה אוהבת את תשמיש המיטה, ואגב, רוב הנשים בספר סולדות מכך, נרתעות, ואף סובלות מכאב בעת מעשה האהבה (עמ' 82, 280-278, 288, 305-303). על כך עוד בהמשך.

רוזה התייתמה בגיל עשר, וקיימה את אחיה הקטן אפרים תוך נבירה בפחי אשפה, ולאחר מכן, כששימשה כמשרתת בבתי האנגלים. אח אחר שלה נתלה על ידי הטורקים כי סירב להתגייס, והאח הגדול ברח לארצות הברית מפני זוועות השלטון העותמני.

הגיבורה הראשית של הרומן היא לונה, בתו הבכורה של גבריאל, היא "מלכת היופי של ירושלים" (עמ' 16, 62, 116, 186, 418), אמנם לא רשמית, אבל בני המשפחה, מחזריה וכל רואיה מתפעלים מיופייה ומכנים אותה כך. גם דמות זאת בנויה לתלפיות: לונה יפה מאוד ("כמו הלבנה"), ומודעת ליופייה, אבל היא רוב ימיה שטחית מאוד, חושבת רק על בגדים, אופנה, איפור, שחקני קולנוע. היא איננה עוזרת בבית כמו שתי אחיותיה הקטנות – רחליקה ובקי, והיא בריב מתמיד עם אימה. היא חשה שאביה איננו אוהב את רוזה אימה, כי נישא לה באונס, ומשום כך היא גם כן שונאת אותה, היא בזה לה על האנאלפביתיות שלה ומוֹצָאָהּ הַנָחוּת. אביה (גבריאל) אוהב את לונה אהבת נפש, אבל מודע לשטחיות שלה, להשתמטות שלה ממטלות הבית והפרנסה. הוא סולח לה על הכול, ורק כאשר היא משקרת בבית הספר שהיא נעדרת מהלימודים (כדי להסתובב בחוצות ירושלים ולבהות בחלונות הראווה) משום שהיא כביכול עוזרת לאבא בחנות – האב מעניש אותה קשות, ועד שהיא איננה מבקשת סליחה – הוא מתנכר לה באכזריות.

בניגוד להוריה, לונה נישאת מתוך אהבה לדוד סיטון, בחור יפה, ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אלא שגם היא איננה זוכה לאושר שציפתה לו: הם חיים בעוני, והיא נרתעת מתשמיש המיטה (כנ"ל), ואילו הוא – ליבו נתון לימיו העליזים בשירותו הצבאי, כאשר נשים נפלו לרגליו עבור אוכל וגרבי ניילון. שם הוא התאהב נואשות באיטלקייה קתולית בשם איזבלה, אותה הוא נאלץ לזנוח כי לא היה שום סיכוי שהוריו יסכימו לזיווג, אפילו תתגייר. ברור ששלום הבית בין שני טיפוסים כאלה נידון לכישלון חרוץ. גבריאל, אביה של לונה, מצא פורקן לדחפיו המיניים אצל עיישה היצאנית מבירות, ואילו דוד חתנו מתרועע עם נשים גרושות ואלמנות, ובסוף נקשר לגרושה הונגרייה (אשכנזייה דווקא!), חברה לעבודה בבנק.

אבל לונה היא "דמות מתפתחת", מאישה אנוכית, שאינה מסוגלת לסבול את אימה, את בעלה, ואפילו את בתה (הלא היא גבריאלה, המספרת את סיפור המשפחה כ"עֵדה"), היא הופכת לאדם מלא נתינה. וכך מסופר בספר: היא נפצעת אנושות מפגז ירדני במלחמת השחרור, ומאושפזת בבית חולים לתקופה ארוכה בחדר אחד עם לוחמים פצועים. אחד הלוחמים האלה הוא גידי הג'ינג', שכדור פילח לו את עמוד השדרה, והוא נשאר משותק מהמותניים ומטה, חסר סיכוי להביא ילדים לעולם. גידי מנחם אותה ומצחיק אותה, והיא מתאהבת בו נואשות. כאשר השניים משתחררים, הם מקיימים פגישות בהסתר מהבעל, שמובילות, בסופו של דבר למפגשי אהבה עם עינוג הגוף (שלה!), למרות נכותו (פרטים בספר... ראו עמ' 393). ובכן, מאישה אגוצנטרית בצורה מופלגת – הופכת לונה, בזכות האהבה האסורה (לאיש חסר יכולת מינית!) – לדמות מלאת נתינה. פטירתו של גידי היא עבורה אסון נורא, והיא עצמה דועכת אל מותה במחלת הסרטן.

גבריאלה, בתם של לונה ודוד סיטון, היא, כאמור "מספרת עֵדָה" למה שהתרחש ומתרחש במשפחה, וגם היא דמות מורכבת ומתפתחת: לונה הרי חיה כל חייה בסכסוך עם רוזה אימה, וגם גבריאלה איננה מסתדרת עם אימה. כמו בין לונה ואביה גבריאל, כך גם בין גבריאלה ואביה דוד יש ברית אב-בת, עד שגם גבריאלה (כמו אימה!) מועלת באמונו: היא נתפסת בגניבה מתיקי המורות והתלמידים, ואביה מעניש אותה על כך באכזריות.

גבריאלה, "המספרת העדה", מופיעה שוב בסוף היצירה, כשהיא כבר אישה צעירה לאחר השירות הצבאי. היא בורחת מהבית, כאשר אביה האלמן מביא הביתה את וֶרָה ההונגרייה שהייתה המאהבת שלו עוד בחייה של אישתו. גבריאלה איננה מוכנה להתפייס עם אביה, בורחת ממנו לתל-אביב, ואחר כך ללונדון. שם היא חווה פירוד מאמנון אהובה, ומתנסה בסקס פרוע ובסמים. רחליקה, דודתה, מחזירה אותה לארץ ומגלה לה את האמת על חייה הכפולים של אימה. הגילוי הזה גורם ל"שיבה מאוחרת": גבריאלה שמיררה לאימה את חייה, מתפייסת עימה לאחר מותה ליד קברה, ויש להניח שהיא תתפייס גם עם אביה. הסוף, לצערי, הוא רומנטי, וקצת מלוקק מדי: אמנון שנבגד על ידי גבריאלה, מגיע ממרחקים, פוגש אותה ליד קבר אימה, וחושף את אהבתו הגדולה אליה למרות מעלליה.

הזכרתי את רחליקה, אחותה של לונה, ודודתה של גבריאלה – גם היא דמות שנבנתה למופת, דמות מלאת נתינה, ההיפך הגמור מלונה, גם במראה. היא, ואחותה הקטנה בקי, זכו לזיווג מוצלח ולאושר – דבר הקוטע את "קללת" הנשים לבית ארמוזה לא להיות נאהבות על ידי בעליהן, "קללה" שגבריאלה היתה בטוחה שגם היא לקתה בה.

הספר מעניין, ובהחלט כתוב בכישרון רב.

* * *

משה כהן

1. הנדון: זהירות, אופניים

מכובדי,

ביום 8 ביולי התקיים בכנסת דיון על הצעת החוק להסדרת השימוש באופניים. אחת מראשי הדוברים נגד הטלת הגבלות על רוכבי אופניים היתה ח"כ שלי יחימוביץ.

אז מה אם הולכי רגל נפגעים, שלי אמרה שהיא רוצה לרכב על אופניים וציינה את היתרונות של האופניים, כגון הפחתת עומס התנועה בכבישים, הפחתת זיהום האוויר, פעילות גופנית...

אכן דברים נכוחים היו בפיה, אך אין לשכוח את הבעייתיות של הסוגייה.

בעיר הררית כמו ירושלים שואטים האופניים במורד הרחוב במהירות מטורפת ואוי לו למי שנקרה בדרכם בכביש או במדרכה, גם ייצא בשן ועין וגם יאלץ לממן את הטיפול ואת הנזקים מכיסו, בהיעדר ביטוח.אינני יודע איך נזהרים מאופניים המגיחים בשקט מאחור על המדרכה. צריך אולי לומר תהילים כדי לחזור הביתה בשלום (או בלשון האמריקנים "בחתיכה אחת" –in one piece). מוקדם או מאוחר, אמירת תהילים לא תעמוד לי ואנא אני בא?

אי לכך, טוען אני שנוכח היעדר שבילי אופניים יש לחפש מענה לעומסי התנועה וזיהום האוויר לא באופניים אלא בהפניית בעלי המכוניות לתחבורה הציבורית, וזה נושא בפני עצמו שתקצר כאן היריעה לבררו עד תום, אך אני מביא כאן קריאת כיוון.

2. הנדון: כפיות טובה

כתושב ירושלים אני רואה אותם בכול מקום, במוסדות הבריאות, במוסדות החינוך, במרכזי הקניות, במשרדי הממשלה, הם נהנים מהמדינה התרבותית, המפותחת והדמוקרטית מלוא חופניים. הם כאן בזכות ולא בחסד וטוב שכך. כוונתי לבני דודנו הערבים החיים לצידנו ומוסיפים צבע לחברתנו.

אך למה לעזאזל הם רוצחים, מיידים אבנים, מניפים דגל פלשתין בהפגנות נגד ישראל, ולמה נציגיהם  בכנסת מסיתים ללא הרף ומזדהים עם האוייב.

כפיות טובה אמרנו?

3. הנדון: איזו עקידת יצחק?

חוקרי ספרות בישראל, כגון פרופ' קרטון-בלום, מפתחים ומעלים על נס את הנושא של "עקדת יצחק" בספרות העברית לדורותיה. האזנתי לסדרת השיחות של הפרופ' קרטון-בלום בנדון ברדיו הממלכתי, ונותרתי תמה ותוהה.

מתברר שסופרינו ומשוררינו הדגולים, כגון יצחק לאור וחנוך לוין, רואים בבנינו הנופלים על הגנת המולדת קורבן שווא חסר טעם שאנו מעלים ברוב אכזריותנו השרירותית, ושאותו יש להוקיע.

אבל איך, איך אפשר לטעון שאנו מקריבים את בנינו, היקרים לנו מכול, מתוך רוע ושרירות לב? אנו שולחים את בנינו להיהרג לשווא, סתם כך?! הרי בנינו היקרים לנו מכול חירפו את נפשם ומסרו את חייהם על הגנת המולדת מפני הקמים עלינו לכלותנו?

הייתי מצפה שהספרות העברית תקשור את חללינו למצווה המקראית "זכור את אשר עשה לך עמלק," אבל להשוות אותם לעקדת יצחק זה ממש חולני, בלתי נתפס.

מי יוכל להאיר את עיני מה עניין בנינו ההרוגים לעקדת יצחק? זה נשגב מבינתי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

אהוד: למיטב זיכרוני ההשוואה לעקידה עלתה כבר אחרי מלחמת ששת הימים בקובץ "שיח לוחמים" ובשיריו של א. עלי.

* * *

ידידיה יצחקי

על "רביעיית רוזנדורף" של נתן שחם

במרכזו של הרומן "רביעיית רוזנדורף" מצוי נושא היסטורי, בלא שהרומן עצמו יהיה רומן היסטורי. יש בו חומרי רקע היסטוריים מובהקים, נזכרים בו הרבה מאורעות היסטוריים ודמויות היסטוריות, ויש בו כדי להאיר את מלאותה של התקופה. יותר מזה, גיבוריו הבדיוניים של הרומן מונעים בכוחם של גורמים היסטוריים, אבל כל אלה מצויים ברקע, ועיקר עניינו של הרומן הוא בגורלם האישי של גיבוריו, במציאות חייהם כבני אדם שנעקרו מביתם, מארצם, משפתם ומתרבותם. הממד ההיסטורי נבנה בהצבתם של גיבוריו השונים בכמה נקודות מוקד היסטוריות, המסמנות קשת, תוואי מקיף של הזמן ההוא, ועם זאת מרַכֵּז אותם בנקודת תצפית אחת שמשמשת מרכז כובד, מוקד, המאפשרת התבוננות כוללת במאורעות, ונותנת תחושה נכונה של האווירה ששררה באותם ימים.

מרכז זה ממוקם בעובדות היסטוריות. המדובר הוא בתזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית שנוסדה במחצית שנות השלושים בידי הכַּנָר ברוניסלב הוברמן, בעקב ההתרחשויות בגרמניה באותן שנים. הרומן מתמקד ברביעיית כלי קשת בידיונית שמקיימים ארבעה מנגני התזמורת. ארבעת נגני רביעייה זו, וסופר שמצוי בקרבתה של הרביעייה, הם גיבורי הרומן ודובריו. הם ממוצא משותף, כולם עולים מגרמניה, אבל לכל אחד מהם יש מבט היסטורי שונה, השקפת עולם וניסיון חיים אחר. בכך יוצר הרומן תמונה היסטורית רבת פנים ורבדים.

הרומן בנוי ממונולוגים של חמשת גיבוריו, שמספרים, כל אחד על פי דרכו ומנקודת ראותו, את סיפור הרביעייה. הטכניקה של מונולוג היא מעורבת כאן, בצד פרקי יומן נמצא מונולוגים פנימיים, בעל-פה ובכתב, וכן גם תיעוד במכתבים.

לשונם המקורית, הבידיונית, של כל פרקי הספר, היא גרמנית, והטקסט המוצע לקורא הוא כביכול תרגום של המחבר המשתמע. טכניקה זו, שכבר ראינו כמותה בכמה מיצירותיו של נתן שחם, מאפשרת רמת לשון אחידה, לשון ספרותית מוגבהת מעט, ומיוחסת לכל צורות ההבעה המופעלות ברומן ולכל הגיבורים המדברים. בסופו של הרומן עולה אפשרות שהמונולוגים נערכו בידי הסופר אגון לוונטל, כמתווים לרומן שהיה בדעתו לכתוב על הרביעייה. הנחה זו, מלבד מה שגם היא עשויה להצדיק את הלשון האחידה המשמשת את כל גיבורי הרומן, מאפשרת התבוננות ספרותית מנוכרת כלשהו במאורעות המתוארים.

המציאות הספרותית נתפסת אפוא בשני קצותיה. מהצד האחד מוטלת אחריות המספר על הגיבורים עצמם, ותמונת המציאות לפיכך היא סובייקטיבית וניתנת לעימות בהשוואתן של העדויות השונות הניתנות מפי הגיבורים השונים. מהצד האחר אפשר שמצוי כאן עורך בדוי שנוטל על עצמו את האחריות למסופר, גם בלא עיצוב ושיפוץ אמנותי של המאורעות ושל הדמויות, ומציע גם את גרסתו שלו למה שהיה. העורך מוסיף ומספר גם מה היה הרומן שאולי רצה לחבר בעצמו, וכיצד היה משנה בבדייה שלו את הדמויות ואת המאורעות, מה שנותן לרומן ממדים פואטיים מובהקים.

נמצא אפוא שסיפורו של הרומן נמצא בעימותים אחדים לכל אורכו. הסיפורים הערוכים כמונולוגים מעומתים זה עם זה, ומעומתים עם הגירסה שנכתבה לאחר עשרים שנה, ועם הנוסח הבידיוני שמבקש הסופר לחבר על יסוד הסיפור שבממשות הבידיונית של הרביעייה. לפנינו אם כן עימות בדוי בין מציאות לספרות. יתר על כן, הקורא נקרא להשקיף על המסופר גם מנקודת מבטו המאוחרת הרבה יותר, כי הרומן ניתן לו רק במחצית השנייה של שנות השמונים. כך שומר רומן זה על העיקרון הפואטי של שמירה על הראות ההיסטורית ממרחק זמן מתאים, ועם זאת שומר הרומן במישור הסיפורי שלו על אמינות סינכרונית גבוהה.                 

כאמור, עניינו של הרומן הוא בבדידותם של בני אדם שנעקרו מקרקע מולדתם ומבית גידולם ובניכור המלווה את קיומם במקום מושבם כפליטים למעשה, אם גם לא להלכה. הניכור המר והחמור ביותר הוא זה של הסופר שנותק משפתו, כי "השפה היא מולדתו של הסופר" (עמ' 273). יתר הדמויות ברומן עשויות היו למצוא מולדת במוסיקה, שהיא כידוע לשון אוניברסלית, אבל הרומן מראה את זיקתם למוסיקה גרמנית כגורם דומיננטי בהוויה התרבותית שלהם, כך שגם הם מצויים בניכור תרבותי. ניכור זה אינו ניכור קיומי מובהק כפי שזה נתפס במשנתם של הפילוסופים האקסיסטנציאליים ובספרות המושפעת ממנה. ב"רביעיית רוזנדורף", כמו הכמה מיצירותיו האחרות של נתן שחם, מדובר בניכור ובבדידות חברתיים, הכפופים לנסיבות היסטוריות, נובעים מהם ועשויים אולי לחלוף עם השתנותן.

גיבורי הרומן מצויים בגלות פוליטית, ולפיכך היסטורית – שאינה בהכרח גלות קיומית אוניברסלית, עליה מדבר קאמי, למשל. אחד הגיבורים, קונרד פרידמן, מראה דרך להיחלצות מניכור זה, דרך בעייתית, אמנם, וכרוכה בקשיים עצומים, אבל אפשרית, גם אם הגיבור חייב לשלם עליה בחייו. עצם המאמץ האידיאולוגי במהותו, להכות שורש בהוויה החדשה, גם אם לא בהצלחה נראית לעין, יש בו כדי יציאה מהגלות המנכרת. ניתן אולי לראות בניכורם של גיבורי הרומן גם ממד אוניברסלי, שמתבטא בכך שהם עוסקים בנגינה בעת שהעולם עולה בלהבות. פשר זה מוצא חיזוק בכך שבעצם הנגינה ברביעייה בנוסח מקצועי לעילא יש מעין קיום "מחוץ להיסטוריה", או גם בריחה אל העבר, כיוון שמוסיקה קמרית בת זמננו כמעט שאינה מבוצעת בפומבי, והקהל אינו אוהב אותה. עם זאת, אין ספק שהיה בנגינתה של התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית, ועימה גם בנגינתה של הרביעייה הבידיונית ברומן, גורם מובהק של התנגדות ושל מחאה פוליטית היסטורית. יתר על כן, עצם הנגינה הקמרית, כמו הכתיבה הקמרית, מתפרשות כאן כמחאה, כאורח חיים נוגד את התפיסה הטוטליטרית המאפיינת את מרבית הזרמים האידיאולוגיים בתקופה זו.         

המשיכה אל המוסיקה הקמרית דווקא, שהחלה בברלין, נולדה מן ההתנגדות לשימוש במוסיקה להלהיב את ההמונים. "שנאתי את תרועת החצוצרות המהפנטת המעירה רגשות עזים בהמון דרוך ואת הלמות התופים המצעידה בריונות מאורגנת למופת. אפילו המוסיקה הסימפונית התחילה להפחיד אותי, כאילו שליטתו של מנצח בקולקטיב המתפקד כאיש אחד יש בה סכנה לתבונה." (עמ' 255) 

תפיסה קמרית זו מצויה גם ביסוד הרומן עצמו, המונע את עצמו מהיקפו הגדול של רומן היסטורי טוטאלי, רחב יריעה, ומעדיף מסגרת צרה מעוטת דמויות ועלילה. צורה זו תואמת אפוא את התפיסה הפואטית שמובעת ברומן וממחישה אותה. מבנהו של הרומן תואם גם את תבנית רביעיית כלי הקשת שבמרכזה. מערכת היחסים המתפתחת בין ארבעת הנגנים, גיבורי הרומן, עשויה להיות מושתת על מבנה מוסיקלי של רביעייה כלשהי, אבל דרך עבודתה של הרביעייה מוצג בניגוד למצבם ולהלך רוחם של גיבורי הרומן, כי רביעיית כלי הקשת והיצירות שהיא מנגנת מתוארות ברומן כרב שיח, דיאלוג מורכב המתפתח בין כלי הקשת, המייצגים את גיבורי הרומן. ניגוד זה מודגש היטב באופיו המונולוגי של הרומן, במיעוטם של הדיאלוגים המשובצים בו.

ברור, הטכניקה של מונולוג תואמת כאן, כבמרבית יצירותיו המאוחרות של נתן שחם, את נושא הבדידות והניכור שבמרכזו. ב"רביעיית רוזנדורף" כרוכה הבדידות במצב של ניכור וגלות שאינו מאפשר דיאלוג, ומונולוג הוא צורת הביטוי האפשרית היחידה. בדיאלוג שבין כלי הקשת של הרביעייה מדגיש על דרך הניגוד וההיפוך את בדידותם המונולוגית של נושאיהם. הדיאלוג המוסיקלי אינו יוצר דיאלוג מקשר בין גיבורי הרומן. הוא עשוי לכל היותר לשמש להם מקלט ארעי בגלותם.

נושא הניכור והבדידות הנובעים מאובדן השפה, שיש בה ממד של מולדת, עולה ברומן של שחם "גוף ראשון רבים", גם שם מדובר ביוצאי גרמניה המתגעגעים לתרבות שאבדה להם, גם שם משמשת המוסיקה תחליף תרבותי לשפה ואמצעי ליצירת קשרים בין-אישיים. גם שם בנוי הרומן בטכניקה של מונולוג. ב"רביעיית רוזנדורף" הניכור עמוק הרבה יותר, כי גיבוריו, ברובם, חסרים אידיאולוגיה המסייעת בידי גיבוריו של "גוף ראשון רבים" להתגבר על מצוקתם. "גוף ראשון רבים" אמנם אינו מסתיים בנימה אופטימית, אבל הוא גם אינו מבשר אובדן, אדרבא, מדובר בו על דורות המשך ההולכים בדרכם החלוצית של אבותיהם, גם אם היחיד עשוי למצוא את עצמו בעמדה מבודדת של זרות. ב"רביעיית רוזנדורף" חברי הרביעייה נפוצים על פני העולם כולו. מי שהיה עשוי להשתרש בארץ נהרג במלחמה, ורוזנדורף עצמו, אם כי נשאר בארץ, מצוי בה בגלות. אי היכולת להשתרש, לרכוש שייכות היסטורית אינה מתבטאת רק בניכור ובזרות, בחיים של תלישות, היא מוליכה לאובדן הזהות האישית והלאומית וצופנת את זרעי החורבן המאיים על החברה הישראלית.

"רביעיית רוזנדורף" עמוס באיזכורים תרבותיים למכביר, בראש ובראשונה מוסיקליים, אבל גם ספרותיים. תרבות אירופה, במיוחד זו של גרמניה, מופיעה כאחד מגיבוריו העיקריים של הרומן. ברור, לשם כך זקוק הרומן לגיבורים אינטלקטואליים לעילא, לא רק מוסיקאים מחוננים, עתירי ידע והשכלה, אלא גם סופר רחב אופקים בעל כושר ביטוי מופלג, בדומה לגיבוריו האופייניים של שחם. הרומן כולל גם קטעי מסות, מוגבלים היטב ומאופקים מאוד בייחוד בפרק המונולוג של הסופר אגון לוונטל, כפי שהם מופיעים ברבים מיצירותיו. הם מרוכזים מאוד ועוסקים כמובן בנושאים העיקריים של הרומן, גם בצד ההיסטורי שלו, גם בהתבוננות פסיכולוגית בדמויותיו ובבעיותיהם האישיות. הם נוגעים בשאלות של תרבות, בפואטיקה ספרותית ומוסיקלית, בנושאים של מוסר אישי וחברתי, בדרכה ההיסטורית של היהדות ושל הציונית, בעתידו של המפעל הציוני, בשפה העברית, בנוער העברי, ועוד.

הרומן "צִילּוֹ של רוזנדורף" (2001) אינו המשך ישיר ל"רביעיית רוזנדורף", קורט רוזנדורף, גיבור "רביעיית רוזנדורף", אינו מופיע בעלילת הרומן "צילו של רוזנדורף", אחרי שמסופר בראשיתו של הרומן שהוא נפטר ונקבר. הרומן יוצא לדרכו בתיאור מפורט של "השבעה", מידת ההשתתפות באבלה של המשפחה, מי ומי בבאים לנחם. אגון לוונטל, הסופר הזכור מ"רביעיית רוזנדורף"  הוא בבאים, אם כי ארנון רוזנדורף, בנו הצעיר של קורט רוזנדורף, סבור היה שכבר ניפטר.

ארנון הוא הציר שעליו סובבת עלילתו של הרומן. הוא יוצא לחפש את עקבותיו של אביו בגרמניה. בפרק הראשון הוא חוקר את פרשת לוונטל, שאין לה שייכות לרוזנדורף, ובפרק השני הוא פוגש ולומד את פרשת בתו של רוזנדורף, אנה, שנשארה בגרמניה במהלכה של השואה. "רביעיית רוזנדורף" מספר אם כן על אשר אירע לפני מלחמת העולם והשואה, באמצעותה של הרביעייה ושל חבריה. ב"צילו של רוזנדורף" מסופר על אשר אירע אחרי המלחמה והשואה, על צלליה של השואה בימים שאחריה, באמצעותם של לוונטל ושל אנה.

הפרק הראשון הוא סיפור מתח, בנוסח של "חפש את הבוגד הניסתר". ארנון מחפש בארץ-ישראל איש קשר עם איש מודיעין נאצי בגרמניה. החשד נופל על לוונטל, ש"מכר את נשמתו כדי להציל את עורו." הרומן מציג את הקרע הנורא בנפשו של לוונטל, את מאמציו הנואשים לכסות על מעשיו באותם ימים, ועל הבעייתיות שבחשיפתו של האיש, חשיפה שגוזרת את מותו.

בחלק השני נעשה ניסיון לאחות את הקרע בין בנו הישראלי של רוזנדורף לבתו הגרמנייה. שניהם עברו את השואה בשוליה, ארנון היה עם אביו ואימו בארץ-ישראל, ואילו אנה חייתה בגרמניה כגרמנייה. היא נפגעה קשות, לא מרדיפתם של הנאצים, אלא בניקמתם של המשחררים הרוסים. היא עברה אונס קבוצתי של חיילים רוסיים, בהם היה גם יהודי אחד. המוסיקה, שהיתה אמורה לגשר על הפערים הבלתי אפשריים בין האח לאחות, נעשית ברומן גורם שמעמיק את הקרע, עד להתנכרות גמורה.

רוזנדורף עצמו, כאמור, אינו מופיע ברומן, יתר חברי הרביעייה נזכרים בדרך אגב, אווה ממלאת תפקיד קטן. בעזרת בעלה, איש מודיעין בריטי, נחשף לוונטל, אבל "צילו של רוזנדורף" הוא הגורם המניע לחיפושיו של ארנון ולגילויו.     

פרק מהמונוגרפיה "שורשים ונוף", על יצירתו של נתן שחם. בכתובים.

* * *

שכנתי הלכה לישון עם מלפפון

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

באחד הלילות החמים

ראיתי בבית ממול

שכנה יפה וצעירה

זהובת צמה על גבה

מוציאה מלפפון ירוק גדול מהמקרר

שוטפת אותו היטב בברז מעל הכיור

מנגבת במגבת מטבח

מכסה מחציתו במפית לבנה קטנה

כדי להחזיק בו

מכבה את האור במטבח

והולכת לישון עם המלפפון ביד

איך ידעתי

כי חושך

נעשה מיד בכל הדירה

ורציתי להישאר עד הבוקר ער

כדי לראות

אם שכנתי זהובת הצמה

חותכת את המלפפון לסלט

או שאכלה אותו בלילה

* * *

מרדכי בן חורין

"התיק נסגר מחוסר עניין לציבור"

הערב, בערוץ 1, בתכנית "יומן", יום שישי 10 ביולי 2015, בניהולה של איילה חסון:

"מי דאג לסגור את תיק חקירת מותו של גל בק?"

הנער גל בק נדרס למוות ע"י צעירה בת 20, "בתו של איש שיש לו מהלכים ב..."

נצ"מ [בדימוס] אבי דוידוביץ: "מעיון בתיק התאונה, זו לא חקירה אלא מריחה."

הדורסת שגרמה למות הנער, חופשית...

ארי שביט: "אם כך, אין משטרה."

ב-22/11/1996 נרשם בחקירת המשטרה: "מכונית הסאאב נכנסה לצומת באיטיות וברמזור ירוק ומכונית הרנו 19 ברמזור אדום ופגעה בסאאב, בצד הנהג, במהירות של כ-140 קמ"ש [המכונית 'טוטל-לוסט, הנהג-אני-זעזוע מוח ואיבוד שווי משקל כחצי שנה והנוסעת-אשתי-איבוד הכרה, שטף דם ובצקת במוח, אישפוז שבועיים, שנה במצב בריאותי גרוע וסבל מסוים כבר 19 שנה]".

לאחר זמן לא רב קיבלתי אני, נהג הסאאב הפגוע, הודעה מהמשטרה ש"התיק נסגר מחוסר עניין לציבור."

אני, מרדכי בן חורין: "זו המשטרה? זו פרקליטות? האם רונאל משתין היה העו"ד שסגר את התיק של נהג הטס על הכביש במהירות 140 קמ"ש, נכנס לרמזור באדום, הורס ופוצע?"

[אנו לא תבענו פיצויים מהנהג הפוגע, כי היינו שבורים בבריאותנו מה גם שהיינו אז חסרי אמון מלא במערכות הצדק. אולי עכשיו לנוכח המתרחש, האמון יתחיל לחזור ותקוותנו שיחזור במלואו].

מרדכי בן חורין

סמטת הגבעה 20

סביון

* * *

יוסי שדה

ברכה לפתיחת האגף החדש בבית הכנסת בירושלים. 10-7-2015

תרשו לי לחלוק איתכם את הדברים שנאמרו אתמול [10.7] בטכס חנוכת הבניין החדש שתרמה אחותי סעידה לבית הכנסת שבנה אבי ז"ל בירושלים.

סעידה, אחותי, הזכירה לי השבוע, שאימא ז"ל היתה שואלת את צברי, אחד המתפללים –  "היה מניין, היום?" – והנה, המקום הומה אדם, לשמחת כולנו. אימא בטח שבעת רצון מהתפוסה של בית הכנסת.

ההתכנסות כאן היום, היא עצובה והיא שמחה.

היא עצובה, משום שבית הכנסת ניבנה על ידי הוריי, לעילוי נשמת אחותנו, שושנה, סוזאן. שושנה נפטרה בשנת 1952, בגיל 26, כלומר לפני למעלה מ 60 שנה. היום הוא גם יום השנה לפטירת אבי, מנשה סעאת ז"ל, שחלק מכם הכיר אותו.

רבים מאיתנו כאן איבדו הורה, ואכן, קשה לאבד הורה, אבל זה דרך העולם. קשה שבעתיים לאבד ילד, או אחות צעירה, כי זה לא דרך העולם. ואבא ואימא, הורינו, שאיבדו ילדה, שאלו – איך הולכים הלאה?

אבא ואימא בחרו, כשקרה האסון, ואיבדו בת, לבנות כאן בית כנסת. הם הוכיחו, לעצמם, שלמרות האסון, אמונתם לא נחלשה. תמיד אמרו – בערבית, "אללה יערף שרלו" – אלוהים יודע את עבודתו. לא אנחנו.

חלפו שנים, ולסעידה אחותנו, שיושבת כאן, נולדה בת, גלדיס, ולגלדיס נולדה בת, נכדה לסעידה. הנכדה נקראה סוזי, על שם אחותנו סוזי שנפטרה ב 1952.

יש במשפחתנו יותר מסוזי אחת – לי יש בת בשם סוזי, ולדוריס אחותי, שיושבת כאן, יש בת בשם סוזי – זו היתה דרכנו להנציח את סוזאן, אחותנו.

 אבל, הטרגדיה היכתה שוב – גלדיס, הבת של סעידה, נפטרה, וגם סוזי, הנכדה, נפטרה. כנהוג במשפחתנו, וכפי שלמדנו מהורינו – החליטה סעידה אחותנו לתרום את המבנה שאנחנו חונכים היום, לזכר סוזי, נכדתה.

אנחנו קוראים בספר דברים

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט

 אבל, השאלה היא – האם האדם, במצב כזה של אסון, מתחזק באמונתו, או מתייאש ומסתגר – ואנחנו יודעים שהיו דברים מעולם.

בספר שמות יש שיחה בין משה לקדוש ברוך הוא – ומשה מבקש מהקב"ה –

(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:.                                 

 אני רוצה להבין, אומר משה, כמו כולנו, את ההיגיון שלך. למה דברים רעים קורים? למה יש סבל, וחולי, ואובדן, ומוות.

 והקב"ה עונה לו –

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וחי

הקב"ה מסביר למשה, שלא תמיד יכול אדם להבין, בחייו, את מעשי האל. אבל, אומר הקב"ה למשה

(כג) וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ

כמובן שאלוהים נותן למשה דימוי – וראית את אחורי – ואנחנו יודעים שלקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף. אז מה פירוש וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי?

אחורי – פירושו אחרי הדברים האלה, כשחולף זמן.

שהחיינו וקיימנו לראות ולהבין, היום, את התוכנית האלוהית, שהביאה את כולנו היום, לכאן. לירושלים. מי חשב על זה ב-1952?

כך עלה רצון מלפני הקב"ה!

אמרתי שזאת גם הזדמנות שמחה – כי הבניין הזה בשני חלקיו הוא עדות לכך שמשפחתנו, למרות האסון, לא איבדה את האופטימיות שלה, את האמונה בנתינה. למרות האסונות, האמונה של משפחתנו אז, לפני למעלה מ 50 שנה, כמו של סעידה, היום, איתנה.

סעידה, שיזמה והקימה, עם כל ילדיה ובני משפחתה, את המבנה הזה, היא אדם מאמין. זאת אמונה שמנחמת אותנו, ומעודדת להוסיף ולעשות מעשים טובים, גם בזמנים טובים וגם בשעות קשות.

אנו זוכרים היום את בני המשפחה שאינם איתנו עוד – אחינו ואחיותינו, את שושנה, את יצחק, את חנה ואת צדוק – זיכרונם לברכה, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

נשארנו שלשה – סעידה, דוריס ואני.

סעידה ביקשה ממני לקרוא לסיום, את פרק תהילים, שזו לשונו –

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ:

עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם:

יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:

שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהֹוָה:

כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:

שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:

יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:

לְמַעַן בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:

תודה לכם שבאתם להיות עם סעידה והמשפחה במעמד זה.

* * *

עקיבא נוף

הצבתי סולם

יפים החיים, יפה העולם

ואני על הארץ הצבתי סולם,

לָבוֹא אֶל ראשוֹ וְלִפְרוֹשׂ שָׁם כנָף,

ולעוּף, בְּחֶדְוָוה, מְעָנָף אֶל עָנָף.

יפים החיים , יפה העולם

וְכל שְׂכָר מגוּרַי כאן – עַד תוֹם כְּבָר שׁוּלָם,

עכשיו רק נוֹתָר לֶאֶסוֹף את הפְרי,

אל תִמְרוֹד בי גוּפי, נא שוֹמְרֵנִי בָּרִיא.

יפים החיים, יפה העולם,

אִם חָבֵר לי אֶחָד – כבר האושֶׁר מוּשְלָם,

אִם אֶכְתוֹב עוד פזמון שֶׁיוּשַׁר אַחֲרַי,

תהפוֹך שֵׂיבָתִי לִי לִיְמֵי נְעוּרַי.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנשה שאול

סנוניות של שינוי

מצרים נמצאת במצב של מלחמה באויביה הפנימיים – תנועת "האחים המוסלמים" וארגוני הטרור שבהם תנועה זו תומכת. גם קטר מסייעת לארגונים אלה במימון ובכך שהיא מעמידה את ערוץ אלג'זירה לרשותם של "האחים".

השאלה המנקרת היא אם קיומה של מצרים בסכנה, והתשובה לה היא שלילית בתכלית, וזאת מן הטעמים הבאים:

תנועת "האחים המוסלמים" נוסדה במצרים לפני כ-88 שנה, ומאז פועלים חבריה באלימות במטרה לשלוט במצרים. ב-1954 הם ניסו לרצוח את גמאל עבדול נאצר, הם רצחו את ראשי ממשלת מצרים אלנקראשי ואחמד מאהרי, הם רצחו את השופט העליון חכמדאר, את נשיא מצרים אנוור סאדאת, ניסו 4 פעמים לרצוח את הנשיא מובארכּ, ולאחרונה – רצחו את התובע הכללי. למרות מעשי הרצח והנסיונות לרצח הללו, לא השיגו דבר.

העם המצרי אינו מפולג לעדות אתניות ולכיתות דתיות כמו סוריה, עיראק ותימן, ואילו המיעוט הקופטי במצרים אינו אלים. כפי שכותב הוגה הדעות הסעודי עבד אלרחמן אלראשיד (בעיתון "אלשרק אלאווסט"  (5.7.2015) – "מצרים שונה תכלית שינוי משאר מדינות ערב. מצרים היא מדינה של מוסדות, והצבא הוא המוסד הגדול והחזק ביותר. אין בלעדו כוח המסוגל לשלוט ברחוב, לא ביבשת מצרים, לא ביבשת סיני ואף לא בחלק ממנה. מצרים נשארת מדינה אחת, כעם החי על שתי גדות הנילוס. הטרוריסטים לא יפילו את מצרים, אך הם יכולים להזיק לה ולהכאיב לתושביה.

"האחים המוסלמים" שלטו במצרים במשך שנה אחת בלבד ונכשלו כישלון חרוץ. כישלונם השפיע על כל מפלגות "האחים המוסלמים" במדינות ערב באפקט דומינו, וחולשתם זו במדינות ערב מחלישה עוד יותר את כוחם במצרים. אומנם הפתרון לבעייה אינו צבאי בלבד, ואין ספק שההנהגה המצרית יודעת כי יש לערוך רפורמה במצבם החברתי והכלכלי של הבדווים בסיני, כדי שאפשר יהיה לגייסם למלחמה נגד ארגוני הטרור שמוצאים אצלם מקלט.

לנרמל את היחסים

ההיסטוריון מצרי מאג'ד פראג' קורא לנרמל את היחסים עם ישראל, בנמקו זאת בתועלת הרבה שתצמח מכך למצרים בתחומי התיירות, החקלאות, התעשייה והטכנולוגיה, היות שלישראל יש הישגים בתחומים אלה. דברים אלה נאמרו במסגרת ראיון ששודר בערוץ הטלוויזיה המצרי "מיחוואר" (26.5.15) – "עלינו להתייחס לאינטרסים שלנו ולא לנושא הפלסטיני. במרוצת 70 השנים שחלפו, גרמו הפלסטינים למצרים נזקים וחורבן. תמיד השתדלנו לעזור להם, ואילו הם מנצלים אותנו. זכור לנו הסיפור של 1977 (כשהפלסטינים הוזמנו על ידי נשיא מצרים אנוור סאדאת להשתתף בשיחות מינא האוס והם סירבו. ליד שולחן הדיונים הוקצו לאש"ף מושבים עם דגל פלסטין, אך הם דחו את ההשתתפות בשיחות השלום. וכשנרצח סאדאת, הכריז ערפאת כי זהו היום המאושר ביותר בחייו. מ.ש.). הבעייה הפלסטינית לא תיפתר, כי הפלסטינים אינם רוצים שתיפתר.

יש השואלים אותי: איך אני יכול לבקר בישראל כשהיא אדמה כבושה? ואני שואל את השואלים: האם יש לכם ספק שישראל תמשיך לשרוד כעובדה קיימת? האומנם אתם עדיין דבקים בגירסה הישנה שיש לזרוק את ישראל לים? האם זה הגיוני?

בסוף הראיון נשאל פראג' מה הוא מציע ללמד את הדור החדש בבתי הספר: "צריכים ללמד אותם כי המלחמות ההן הסתיימו, כי חתמנו עם ישראל על חוזה שלום, וכי עלינו להסתכל קדימה אל העתיד."

הפילוסופיות החילוניות והדת

שר התרבות הצרפתי לשעבר לוק פרי מסביר מדוע המערב אינו דואג לתרגום ספריהם של הוגי דעות ערביים. במאמר שפרסם בעיתון "אלערב" (26.6.15) מספר הסופר האלגי'ראי חמיד זנאז, הגולה בצרפת, על שיחה שקיים עם השר הצרפתי, שהוא מאמין מובהק בחילוניות ומחבר הספרים 'מהו האדם?' ו'מהפכת האהבה למען רוחניות חילונית".

לדברי השר הצרפתי, משמעות החילוניות היא שהאדם מסוגל להציל את עצמו בעצמו על ידי ההיגיון הצרוף, בעוד שהדתות הגדולות מבטיחות כי הישועה תבוא מהאל דרך האמונה והדת. השר מוסיף כי בתי ההוצאה לאור במערב מתעלמים מן היצירות הפילוסופיות שכתובות בשפה הערבית ונמנעים מתרגומן לשפות אירופיות, משום שאורח החשיבה של ההוגים הערביים הוא דתי. אם זהו אכן המצב, שואל הסופר האלג'יראי, "מי אחראי על הגישה השלילית כלפי ההגות והפילוסופיה הערביות בנות זמננו? האם זוהי הקונספציה של המערב, או הערבים שמבזבזים הון עתק על משחקי כדורגל, ובו-בזמן מקמצים בטיפוח התרבות?"

אין ספק כי יש ספרי הגות חילוניים בעולם הערבי כשם שיש ספרי הגות דתיים. הדעת נותנת, שהמערב מושפע בשנים האחרונות מגלי הטרור האיסלאמי, ולכן יש הסתייגות מתרגום ספרי הגות של הערבים במדינות אירופה.

הסופר האלג'ירי חמיד זנאז מתרעם על כך שבעלי הון ערבים אינם תורמים למען הפצת הספרות הערבית במערב.

"שכונת היהודים"

הסדרה המשודרת בכמה ערוצי טלוויזיה במצרים בלילות צום הרמדאן מעוררת ויכוחים רבים במצרים וגם בישראל. אירועי הסידרה מתרחשים בליבה של שכונה יהודית בקהיר בשנות ה-50' של המאה ה-20. אף על פי שהשכונה נקראת יהודית, התגוררו בה גם נוצרים ומוסלמים. מדובר בתקופה רגישה מאוד בגלל תבוסתם של הערבים במלחמת השחרור. הסידרה מספרת על גורמי התבוסה, ואחת הסיבות שהיא מונה לכך היא בגידתם כביכול של משטרים ערביים, וגירסאות הנשק המקולקל שבו השתמשו צבאות ערב.

גיבורי הסידרה הם בחורה יהודייה (לילה) וצעיר מוסלמי (עלי) שגרו עם הוריהם בשכנות. הזוג המאוהב נתקל כמובן בקשיים בגלל רקעם הדתי השונה. עקב כך, נישאת לילה לבנו של מיליונר יהודי, ואילו עלי מתגייס למלחמה נגד ישראל. הוא נופל בשבי, מעונה, ובסוף מוכרז כגיבור, כי הוא מצליח לברוח מהשבי בסיועו של פטריוט פלסטיני.

"האחים המוסלמים" תוקפים בחריפות את הסידרה, משום שהיא מאשימה אותם בביצוע פיגועים נגד יעדי יהודים במצרים, במטרה לדחוף אותם להגר.

מעניין שבמרבית הסדרות ששודרו בערוצים המצריים בחודשי הרמדאן בשנים האחרונות היה מרכיב שנוגע ליהדות ולישראל. כך למשל שודרה הסידרה המפורסמת "ראפת אלהג'אן" המספרת את קורות חייו של קצין מצרי שהיה סוכן כפול שעשה ניסים ונפלאות בריגול נגד ישראל.

אומנם בסידרה "שכונת היהודים" בולט היסוד של הדו-קיום בין יהודים למוסלמים ונוצרים באותה שכונה, אך מכאן אין למהר לקפוץ למסקנה כי בסדרות כאלה יש מוטיב כללי של דו-קיום בשלום בין בני הדתות השונות.

פורסם במגזין "מראה" 343

* * *

מרדכי הרכבי

הבורח האתיופי – תגידו מדינה שלמה

נפלה על הראש!?

ראש הממשלה ביקר בביתו של הבורח האתיופי מנגיסטו!

ליאור לוטן התנצל על שאינו מוכן לשחרר רוצחי יהודים בתמורה לבורח!

הרצוג כבר קבע שנתניהו לא יכול להיות ראש ממשלה בגלל שבריחת מנגיסטו לא הפכה למרכז העניינים. ושישראל לא ירדה על הברכיים ומיד, והעיזה לטפל בנושא בשקט!

אשתו של לוטן הודיעה-התנצלה שליאור לא גזען! 

נועם שליט, ואיך לא, הודיע שגם הוא הושפל (כנראה ששחרור יותר מ-1000 רוצחים והפיכת מדינה לבת ערובה לא היו מספיק עבורו)! אולי זוהי ההזדמנות שלו להשתחל, סוף סוף, למקום ריאלי במחנה ה״ציוני״ או במרצ!

בואו נניח לרגע שלא מדובר ב״כהה עור״ שמזכיר את הכושים בארה״ב, ונותן הזדמנות פז לעיתונים לחקות את האמריקאים. נניח לרגע שמדובר ב״חיוור עור״ מצפון תל אביב, או ב״מנשק מזוזות״ ממעלות, או אפילו אדום עור מאחד הספרים של קרל מאי (ספק אם מישהו זוכר עדיין סופר שכזה). 

אז במקרה של ״הלא אתיופי״ שברח ובחר לעבור לארץ אוייב. (אני אפילו לא אנסה לחשוב מה היה קורה במדינה אחרת ששרויה במלחמה על עצם קיומה) – אבל כאן אצלנו שהכול הפוך, אבל גם אצלנו – ראשית, המשפחה לא היתה יוצאת בהצהרות לעיתונות (קשה להאשים את אותם העתונאים שלא נתנו להם מנוח), משפחה שכזו היתה חשה הרבה מבוכה (לא אגזים ואומר – בושה). 

ובאשר לבורח, אנו היהודים לא מפקירים יהודים גם אם עשו מעשה שצריך להתבייש בו. ישראל אכן צריכה לנסות להחזירו, לא בכל מחיר וכמובן לא ע״י שחרור מרצחים.

ישראל האחראית עשתה מה שצריך לעשות ובשקט, עד שבאו הרצוג, נועם שליט והעיתונאים וקלקלו ולכלכו את הכול.

נתניהו וישראל צריכים להתבייש, לא בטיפול הנכון והשקט בפרשה – אלא להיפך, במהירות שהרצוג והתקשורת גרמו להם לעשות שטויות!

* * *

אלי מייזליש

1. ארוכה הדרך מאשקלון לעזה

וסוף הקריירה של רינה מצליח

בדצמבר האחרון היה חורף גשום, אבל ולמרות הגשם, החליט אדיס אבבה, צעיר אתיופי משכונת גולדה, הדרומית ביותר באשקלון, לצאת דרך החלון וללכת בבוץ מערבה עד חוף הים. בחוף, חלץ את נעליו, והשליך אותן לים.

בדרכו הארוכה בחול הרך של החוף לעזה, הוא נתקל לפתע בשני שומרים של חברת קצ"א - חברת צינור הנפט, מזויינים עם אקדחים ועוזי. ושני הבחורים בדקו אם יש לו חגורת נפץ, צחק הצעיר "מה אצם [בצ'] חושבים, מחבל.... חה חה חהחחחחחהההה. אני הולך עזה....  אני הולך עסה... עסה." וצחק.

צחקו שני השומרים והלכו לאכול סנדוויץ'.

כשאדיס אבבה קפץ מעל הגדר של קצ"א הוא הוכיח יכולת של ספורטי אולימפי, ובקלות ניתר 2.40 מ' של קונצרטינות על החול הדרומי של המדינה.

שתי תצפיניות שראו על המסך ממחנה זיקים, דמות מאיימת ההולכת בחול דרומה מנתרת כמו פנתר צ'יק צ'אק ונוחתת בשלום בעזה, דיווחו כי ראו מדוזת ענק יוצאת מהים מהלכת על רגליה על החול ועפה לעזה. אבל הן לא זיהו את אדיס אבבה שהוריו כבר רצו למשטרה שהילד שלהם יצא מהבית לטיול שורשים בעזה. לא שמעו אמהרית במחשב.

ואדיס הלך והלך לעזה, והתצפיניות הלכו לאכול סנדוויצ'ים עם טונה ועגבניה.

ואז הגיע סיור רגלי של גבעתי. שני חיילים עם מקלע. "היי, היי, לאן אתה הולך?"

 אדיס לא הזיז מבט והלך. ואז, רצו שני החיילים עם המקלע, עצרו את מהלכו: "אמרנו לך היי... לא שמעת? לאן אתה חושב שאתה הולך? לעזה?"

אדיס הנהן בראשו וסינן בלחש... "עזה... עסה... עסה.. אני הולך עסה," וצחק.

צחקו שני החיילים, ישבו על סלע, הוציאו סנדוויצ'ים עם טונה ואכלו.

אתר הגוגלאֶרת' סימן את הקו בין אדיס לגדר הגבול דרומית מנתיב העשרה – 600 מטר. חקלאי שדישן מאה מטר של ירקות ראה משהו חשוד מהלך בחול. דאמרי למוקד... דאמרי למוקד... עבור. מוקד לדאמרי, עבור. "כאן דאמרי על הטרקטור 200 מטר מהחוף ... אני רואה חשוד שחור הולך דרומה אולי חמסניק חוזר הביתה מפעולה על החוף, עבור."

"כאן מוקד, טסים עם הג'יפ שתי קטנות אנחנו שם."

הג'יפ בעל הצמיגים העבים לא שקע ועקף את החשוד, קפצו כמו קומנדו מהג'יפ עם אקדחים: "לאן חבר יקר? לאן?"

החשוד מחייך ולא עונה רק מראה עם האצבע דרומה ומתחיל ללחוש רפה לשון... "עסה... עסה.. אני הולך עסה... אני הולך שובר כל עסה... אני שובר כל בתים עסה... הכול הכול כלום יש עסה מחר. כלום."

השניים מהג'יפ מנהלים בינם לבין עצמם שיח משוגעים: "מה נעשה? זה לא נורמלי הכושי הזה. זה לא כושי, זה אתיופי מטורלל בנפשו... משוגע. תתקשר למוקד... למשטרה... למד"א... לגהה... שמישהו יבא ויקח אותו לרופא."

חזרו לג'יפ הוציאו מהתיק שני סנדוויצ'ים ואכלו עם שלוקים מבקבוק קולה.

האתיופי לא הסתכל אחורה. עכשיו היו כבר 3 ג'יפים בדהרה והחיילים צורחים תוך כדי נסיעה מטורפת: "לאן יא טמבל – לאן. יש גדר גבול ואסור לעבור – לא מבין עברית?"

אדיס לא תורם להם חצי מבט וחותר קדימה רגלית ויחף אל עבר הגדר כמו שור בדישו. כמו דייט ראשון. מחוייך מהצלחתו עד כאן.

ואחר כך מתברר שנתניהו שתק 9 חודשים. וכל העיתונאים באו לבית ההורים באשקלון לראות את החלון ממנו קפץ האתלט קפיצה משולשת של 'נא בעין' ולמה... למה נתניהו שתק. ולמה נתניהו לא בא לבשר כי ראה במחשב של הצבא שיא ארצי בקפיצה לגובה. רק דבר אחד לא שאלו את ההורים: "למה לא אישפזתם אותו? למה הילד החמוד שלכם לא נרשם באיגוד הישראלי לאתלטיקה?"

הכול היה נשכח כבר לולי אותה מראיינת יפהפייה ידועה בשם רינה מצליח היתה תוקפת בתוכניתה 'פגוש את העיתונות' את השר יריב לוין: אחת שתיים שלוש, מוכן? טראאאאך: למה אוי למה – למה אוי למה שתק ראש הממשלה 9 חודשים. למה הושתקה המדינה מחצי מהדורת החדשות בשל צנזורה. אוי למה לא ידענו לפני 9 חודשים את הסיפור," צורחת הרינה הזו על השר יריב לוין במלוא גרונה. "למה, למה, למה לא פרסמתם את הסקופ הזה. הרי ידיעה זו כמו חמאה על לחם. כיף לדעת וכיף על הנשמה לראות אתלט אתיופי מגיע לשיא עולמי על הגדר לעזה. סקופ." ומתחילה לבכות: "למה למה למה" עד סוף המהדורה. ואז הגיע מנהל הבמה וסחב אותה בוכייה מהאולפן לעשן סיגר במסדרון.

קול של קריין: "בשבוע הבא נראיין את שר החוץ מר טימברלן למה הוא לא דיווח לראש הממשלה שבחור חולה נפש עבר את הגבול לעזה."

הנה הראיון:

רינה: "אדוני שר החוץ למה עם ישראל לא ידע שאדיס אבבא קפץ את הגדר?"

שר החוץ: "נו?"

רינה: "מה זאת אומרת? אתה לא מבין שעם ישראל ממתין בקוצר רוח לדעת למה?"

שר החוץ: "ואת החוזה של מר קרי עם איראן ראית?" 

2. כשציפי לבני כותבת טור בעיתון

כדאי לשים לב ל'קטנות' שאיש אינו מבין

במאמר ארוך ומייגע ולאחר 860 מילים שהן בערך [ציטוט] "...במקום שישראל תצבור לגיטימיות מול הטרור, חמאס צובר לגיטימיות על חשבון ישראל..." חותרת לבני במשוט אחד לחוף.

עם יהלומים ופנינים [מפלסטיק] מנסה לבני לבלבל את המוח עם סאטירה על מצב האומה. תגידי גברת ציפי? איך בדיוק 'צוברים' לגיטימיות מול טרור. מחתימים את ערביי חברון על טופס 17? מה זה 'צוברים'? מניות בבורסה? יוצאים במסע גמלים עם לורנס איש ערב למדבר סעודיה ללקט ולצבור שם לגיטימיות? מנהלים שיחה בערבית עם ראש שבט? או שהיעד זה כנופייה עם סכינים של דאע"ש בסוריה?

אבל זה ממש 'קטנה'. הנה באמת טמטמום מחצר בית חולים גהה, המשך הציטוט: "...יוזמה כזאת יכולה לשנות מיידית [כן? מיידית?] את מצבה האזורי והבינלאומי של ישראל, להוציא אותנו מהבידוד... וליצור תקווה חדשה... עלינו להוכיח שאנו רוצים להגיע להסדר שלום ... לעיקרון שתי מדינות לאום. [ככה: להוכיח... [ל] שתי מדינות לאום. הם, ערביי החמאס בעזה וערביי יריחו ממש לאום].

נחשו איזה עיתון נותן ללבני עמוד שלם כאלף מילים. טיפ. זה לא "הארץ".   

אני אומר לה לגב' ליבני, אם היא חושבת כי 'צברה' לגיטימיות כאן ולא ברמאללה או שכם, יש לה טעות. אז את קופצת כמו ההוא מעל הגדר בעזה? לאן? להוציא מהקבר את "קדימה"? לא די עם השטויות?

3. באוזני שר הביטחון וראש הממשלה:

 למה זה סוד?

מחר ייחתם החוזה הסופי עם איראן שיגרום למלחמת עולם שלישית. מי שיהיה אחראי לכך הוא אובמה ושר החוץ שלו או הנשיא הבא.

כמו היטלר בשעתו [1938] שהוליך שולל את צ'מברלין במינכן, כך עכשיו אותו דבר עם אנשי חומייני מטהרן בז'נבה.

מי שישב אז בצד בוושינגטון ולא הניד עפעף אבל חטף אותה בפרל-הרבור מהצי היפני היה אותו רוזבלט שבנה את פצצת האטום ויורשו טרומן השליך אותה לאחר 4 שנים על הירושימה.   

ככה זה שאין שכל. ככה זה שלא מאמינים ששקרן הוא שקרן מפני שבבית שלך נוהגים אחרת.

לו רוזבלט היה נכנס למלחמה עם היטלר באותו יום ה-1 לספטמבר 1939, המלחמה היתה אורכת אולי שנתיים, האבידות היו אולי 10% ובעיקר: עם ישראל היה ניצל. אבל ככה זה שיש לך עסק עם נאיבים נעדרי ראות. נעדרי הבנה מי כאן האויב ומי משקר לך בפרצוף ואני אומר לו סתאאם, הרי אתה לא מתכווון לשקר אותי.... נכון?

אז אני אומר לכם מר יעלון ומר נתניהו: תפסיקו עם השתיקה. תפרסמו בהתמדה במשך מוספר חודשים מה עלולים לחטוף האיראנים מישראל. אל חשש, ממילא מי שצריך לדעת מעבר לגבול יודע בדיוק-בדיוק מה יש לנו. אז אם הם יודעים, שכל העולם גם יידע. אז מה טעם להצפין את:

מיספר המטוסים שיטוסו להרוס את מתקני הגרעין, כמה טון פצצות יש על כל מטוס, מה מידת ההרס של כל פצצה ואיזו כמו הרס עלולה כל גיחה אחת לגרום, וכמה גיחות יכול מטוס לעשות ביממה. ויעשה כל העולם חשבון.

כמה ואיזה סוג של טק"ק [טיל קרקע קרקע] וטילי שיוט יתחילו לעוף לאיראן מהשמיים ומהים עד ההרס המוחלט.

איזה סוג של מערכת הטעייה נגרום להם לפני "הטיול" האווירי.

כל זה אינו סוד. ואת זה צריך לפרסם ושאף אחד, כולל נשיא ארה"ב, שלא ירים טלפון אדום לנתניהו או ראש ממשלה אחר.

מספיק היה לנו עם מינכן מס' 1, ואסור שמינכן מס' 2 יקרה.

הפחד או החשש שמא איראן לא תופתע בהתקפת פתע, הוא חשש שווא. הם ממילא פוחדים יום וליל גם היום ללא אזהרה.

[הטיעון הקלוקל של כמה בכירים לשעבר שההתקפה לא תצלח ושהבונקרים שם בלתי חדירים, הוא טיעון שווא. כך שקר הוא כי יש להם מערכת הגנה אנטי אווירית שתפיל או תמנע מהמטוסים שלנו והטילים שלנו להרוס את המתקנים שלהם].

נ"ב: למען האמת, אכן יש עדיין כמה וכמה אלמנטים סודיים בעליל, אבל סוגייה זו אינה צריכה להעיב על העיקרון: אזהרה לפני תקיפה.

* * *

ישראל היפה

סרט שהוכן לאירוע הפלמ"ח על ידי צוות של סטף ורטהיימר

אם נותר בכם קמצוץ של געגוע לציונות חלוצית אמיתית מרגשת. הקדישו

את הדקות הבאות לסרטון הזה. היו ימים – שאף ממשיכים !

קישור לסרט שהוכן על יישובי ההר יראון סאסא וברעם

https://www.youtube.com/watch?v=CpUpgo5bl8U

* * *

"פילגש בגבעה" או "זונה בעמק..."

מענה לאלי מייזליש מיהודה דרורי

המסר אליי ממר מייזליש מסביר שפילגש בגבעה זהו סמל האכזריות והנבזות באתוס הלאומי כפי שזה מתבטא בתנ"ך – זה מקביל לדעת מייזליש להתנתקות שיזם אריק שרון.

אני מציג שוב את העובדות: (על פי ויקיפדיה):

"החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה, היו יישובי גוש קטיף ותושביו מטרה לטרור הפלסטיני לרבות: ירי, סכינאות, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה בצירי הנסיעה העיקריים.  היו גם רציחות קשות ומ-1989 ביצעו המחבלים אלפי התקפות כאשר הם משתמשים במרגמות – וירו 5904 טילים מתוצרת עצמית בשם קסאם. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית..."

את מרחץ הדמים הזה, והעתידי – פעל אריק שרון למנוע, ועל כך יצא הקצף של כל האידיוטים מימין (השוללים כל נסיגה טקטית) או החרדלי"ם הרואים בהתנתקות פגיעה במצוות יישוב הארץ, (דווקא מהצ'מפיון שלהם ליישוב הארץ...).

מייזליש מנתח לנו שוב את מצבו הבריאותי של שרון והשפעתו על ההתנתקות משל היה פרופסור לרפואה ומומחה פסיכיאטרי גם יחד... הוא מספר לנו על בקבוקי שמפניה ששתו אנשי מר"צ כאילו נכח שם (ואני מניח לבטח שזה שקר מוחלט!) – הוא הביא לנו את רננה בן-גוריון שתקשקש על זה שאבשל'ה אמר לה שאריק שקרן... (יש עוד הרבה השמצות שמייזליש מחזיק במחסנית רובה האוויר שלו...)

ברור לי מתשובתו של מייזליש שהוא רואה בצער את המצאת "כיפת ברזל" שמנעה את הריסת מרכז עזריאלי בתל-אביב וריצת המונים למקלטים... (כל זה כמובן שייך לפילגש בגבעה...)

אז הוא יכול להפליץ את הפרופגנדה שלו מכאן ועד טימבוקטו, אבל העם היושב בציון יודע ברובו הגדול שההתנתקות היתה אקט מוצדק!

אז  תשאל: ומה "לזונה בעמק" ולכל הסיפור הזה?

לא כלום, בדיוק כמו הקשר של מאמרך לפילגש בגבעה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * * 

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל

 בתולדות הספרות העברית]

פרק 5

וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נִרְאה, נראה.

ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר-כך בא במפתיע בליל שישי. זה היה ערב חמסיני של סוף הסתיו והיא ישבה לבד בדירה ובדקה חיבורים.

"הבגרות היא תקופה של רגיעה. תקופה בה אדם מתיישב במקומו, מוצא את דרכיו לעתיד ונרגע. האידאלים והלהט של הנעורים מתקהים ומתעממים. הרצון לתקן עולם ומלואו נחלש. השלווה הנפשית מתחילה להתבסס."

"אני מאמינה שמאושרים הם אלה שמצאו את שביל-הזהב בין האדיקות המוחלטת והעיוורת חסרת-הפשרות לבין החילוניות המוחלטת וחסרת-הערכים. אנו פזורי-עולם, באנו מכל האומות, זקוקים למשהו שיאחד אותנו, משהו עליון שכולנו נאמין בו, נפנה אליו בעת קשה ונאמין, כי בוא תבוא עזרה, משענת לכל נזקק, ומדריך עליון וגבוה, נעלם וטמיר, שמיראתנו אותו ניטיב דרכינו להיות יהודים מסורתיים, לצעוד עם העולם ועם זאת לשמור על יהדותנו. אותה משפחה, שתשב בבגדי-שבת חגיגיים, כולם רחוצים ומחייכים לאחר יום עמל מפרך, אותה משפחה, שתתמסר לזמן קצר אך ורק לעצמה ותשכח למשך זמן זה את בעיות הפרנסה והמלחמה – משפחה זו תהיה מאושרת כמו אחינו היהודים באמריקה ובמאה-שערים."

החיבורים נמאסו עליה והיא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פוּרֶה וקראה באחד ממוספי יום שישי על פסיכואנאליטיקאית וינאית קשישה, הלנה דויטש שמה, מתלמידותיו של פרויד, האומרת כי שלושת הקווים העיקריים של הנשיות הם נרקיסיזם, פאסיביות ומזוכיזם; הנערה הצעירה מתחילה שואפת אל הסבילות-הנשית לאחר שהיא מגלה כי הדגדגן אינו מספיק לה כדי לשחררה מגירוי-מיני רב, אזיי היא מעתיקה את העונג המיני שלה על האבר הסביל, הקולט – הפות. וכך מתעורר בה המאזוכיזם הנשיי, התשוקה להיות נכבשת, להיבעל, וכדי להתגבר על תשוקותיה המיניות האלה, שמסכנות את עצמאותה ואת ה'אגו' שלה מהיותן מאזוכיסטיות באופיין – היא מתחילה לטפח בה את פולחן אהבה-העצמית, הנרקיסית  – והנה צילצלו בדלת. רמי. מהלך כהרגלו בסנדלי-העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.  

"יכולת להודיע!" אמרה מירה בקול רשמי.

"לא יכולתי."

"מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?"

"לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד."

מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר-ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום-דבר.

וכך ישבו משני עברי שולחן-הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של סתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר-ישע. כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו.

האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן. ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה. אמנם, זה כבר כמה ימים שהתאחר מחזורה החודשי, מחשבותיה מגורות ורעל כמו מפעפע בקירבה, זרע הספק.

"לא הורסים בקלות שכזאת דבר שניבנה..." אמרה. ואז נשמע צלצול נוסף בדלת.

היא קמה.

"יש לך אורחים?" קם גם רמי, חשדן ומלגלג.

"שב!" זרקה לעברו וניגשה ופתחה את הדלת.

"שבת שלום חברה מירה..." ניצב שולדנפריי בפתח, נמוך ונוגה.

"ברוך הבא, אדון שולדנפריי, רק אתה חסר לי..."

"חבר שולדנפריי," הזכיר לה. "חם. והיתושים מן הירקון. עולים. והזמן עובר. שישה חודשים, מגיע מיסים לִוועד-בית."

סקרנותו קירבה אותו פנימה, אך מירה השתדלה להשאירו סמוך לפתח.

"בסדר. בשבוע הבא. אתה לא צריך לדאוג."

בינתיים הבחין ברמי ואמר:

"אז בינתיים, חברה מירה, מזל טוב! שיהיה בהצלחה!"

"מה? מה פתאום?" התבלבלה.

"שמעתי, את רוצה אולי לקנות את הדירה?"

מירה רגזה על כי נגלה סודה בפני רמי, ודווקא עכשיו. אמנם נכון. יש לה תוכניות, אוהו. אך מה זה עסקו של שולדנפריי? והיא מילמלה כמתנצלת וניסתה להדוף אותו החוצה, קצרת-רוח ונרגזת.

"רגע! את מגרשת אותי?" התחפר שולדנפריי בפתח, סומר שארית שערותיו הדלילות.

"חס-ושלום. תיכנס פעם אחרת, בבקשה!"

"רגע!" התעקש, ראשו כמעט נוגע בחזה, כעומד לנשוך בפטמותיה מבעד לחולצה. עיניו לטושות, קולו נחנק –

"הבית רשום בתור חברת-מניות..."

"ברוך רושם המניות.."

"ובשביל למכור צריך הסכמה של ועד-בית..."

"ברוך המסכים..."

"ולשלם לִוועד בית דמי-הסכמה..."

"ברוך החולק מכספו לבעלי-הבתים..." סגרה מירה את הדלת על פני שולדנפריי בעוד עיניו כיוצאות-מחוריהן נעוצות בה, שואף ריחה ומרתית אחוז-תזזית –

"אחוז אחד!"

ונעלם.

מירה שאפה אוויר עמוק אל ריאותיה כמנסה לגרש סיוט. מדוע זה היה צריך לקרות לה עכשיו, ולעיני רמי? למה שבגלל שולדנפריי יחדל רמי לאהוב אותה? והיא כיווצה ומתחה את אצבעות ידה הימנית והתבוננה בהן שעה שחזרה לאיטה אל החדר הגדול. מן החלון הפתוח הזדקרה ארובת-רידינג ענודה שתי טבעות, או שני חישוקים של פנסים אדומים. רק שלא יתחילו הטורבוגנראטורים להשמיע את שריקתם החודשית הנוראה, כי אני כמו על סף רעידת-אדמה.

"זה חבר זה?"

"ככה הוא אומר."

"מההסתדרות או מה?"

"מה העניינים, רמי?"

"טוב, אז אמרתי לך. הגעתי למסקנה. אין לזה עתיד, בינינו."

איה היתה אומרת – איזה צירוף-מקרים מוצלח. זה בדיוק גם מה שאני חשבתי. אתה לא הגבר היחיד בתל-אביב. בכל אופן, בהתחשב בנתוני-הפתיחה שלך, תודה שהשתדלת. ועכשיו תגיד יפה שלום ועוף מפה כמו טַטַלֶה. ומשליכה אותו החוצה ישר מכל המדריגות.

שיידע לו, הַפּוֹץ.

"למה אתה לא נותן לי צ'אנס? אנחנו צריכים להמשיך," התחילה לבכות. "למה שאני אבכה בגללך? למה?"

זה היה טיפשי ומביך, כאילו גזלו ממנה צעצוע.

"מירה, מה איתך? השכנים ישמעו! כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך?"

היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו. שיידע כל עם-ישראל. מפני החום היו החלונות והתריסים פתוחים. קולותיהם היו רמים.

"לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן-אדם אתה."

"אז תסגרי לפחות את התריס."

"לא אסגור. חם לי."

"מה קורה לך?"

"איכפת לך מה קורה לי?"

"תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול."

"אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה." נשמע קולה אחר, החלטי. הפּוֹץ הזה, אפילו לא הניח יד על כתפה, להרגיעה. מה אני מתעקשת עליו? קבר-אחים, כמו שאיה אומרת, לכל הגברים. "אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד ותעשה את ההתמחות שלך. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן."

"מההורים שלי אני לא אקח שום-דבר," אמר. "אפילו אם יתנו." הוויתור נשמע גס. כתירוץ של רברבנות ריקה.

"ההורים שלי יעשו גם כן כל מה שהם יכולים כדי לעזור," אמרה. "אבל יש גבול ליכולת שלהם."

"לי אין כסף לקנות דירה."

"ומה רע כאן, בדירה שלי?"

"השתגעת? את רוצה באמת לקנות אותה?"

"אולי."

"היא קטנה מדי."

"אפשר לגור מחוץ לעיר."

"אני לא יכול לגור מחוץ לעיר."

"איך אתה מדבר?" אמרה בתוקפנות. "מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?"

"אני לא אקח כסף מאף-אחד." בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה. כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "

"ובכלל מה?"

"אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשת מזה עניין גדול, כשנפרדים."

"אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד... אתה יודע כמה מעט חייתי... אצלי זה לא בא בקלות כזאת... אני..."

"את, אז מה? בתולה לא היית, תודה-לאל, וגם כבר לא תהיי..."

"אל תדבר ככה. מה רע כבר יכול להיות לך איתי?" השפילה עצמה. "לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא... תבגוד – תבגוד. לא איכפת לי. העיקר שיהיה לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא."

"אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?"

"אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה."

"וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו? רק זה חסר לך שיהיה לך חלב בצִיצִים, וחיתולים עם פִּיפִּי-קָקִי?"

אז מה, שאשמור אותן יבשות בשבילך? איך קפץ עליהן בתחילה כמוצא שלל רב ומישש – יש לך הפיטמות הארוכות ביותר שפגשתי. כמו נחשים קטנים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. ממש פלא-טבע. התלהב ונשק והאריך בלשונו. אף אחד לא אמר לך איזה אוצר יש לך בַּצִיצִים? מי היה מאמין שאחת עם פנים של מורה כמו שלך! – תגידי, זה לא מתסכל אותך לפעמים?

כן. לה דווקא היתה הרגשת אשמה מסויימת בקשר לפיטמותיה, שאולי... מפני ששיחקה בהן יתר-על-המידה, משכה והאריכה, הן משתלשלות אצלה כשני עדים אילמים לחטאיה-בסתר.

לא. סתם שטויות. אבל באותן פעמים לא רבות שהתפשטה בחברת גבר, בנעוריה, התעקשה תקופה ארוכה להישאר בחזייה גם כשהיתה עירומה כולה. ואפילו קוּתי שלקח את בתוליה, בחדר הקטן על שמיכת-צמר, כשהיתה מורה-צבאית בדימונה, לא ראה את שדיה, למרות שנדמה לה שהוא בכל זאת סיפר משהו על כל זה לראובן ברנע, החבר הטוב שלו באותה תקופה, שפעם התפאר בפני איה כאילו הוא-עצמו...

סתם שטויות.

"יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד שיש לו פנים של מלאך, מחייך כזה, ושיער של זהב. וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד כזה."

"תפסיקי לדבר איתי על תינוקות, טוב?"

"אני עוד לא בהריון, אם זה מה שמדאיג אותך. חושש?"

"מי בכלל דיבר על זה? למה העלית את הנושא בכלל?"

"אתה פחדן, רמי. זה מה שאתה."

"טוב. את צודקת. בכול-בכול את צודקת." הרים קולו. "אבל זה לא יילך." בהדגשה, לאט, בשקט –

"אני לא אוהב אותך."

"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – " ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה-תפיסה.

"לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך." חזר ואמר. "לא יכול. לא יכול. די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שילך הכול קיבינימאט, הכול – "

"קיבינימאט רמי, תילחם!"

"אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי."

"אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות." ניסתה לטעת בו תקוות. "הנה חיה וצבי, אלה עם התינוק בקומה העליונה, עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!"

"אבל אני לא יכול," אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "

"אני יודעת שיהיה קשה לי," חזרה ואמרה כמו גם לעצמה. "אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ'אנס?" החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון. אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא-יפה – "

"תודה-לאל לא נהיית יפה יותר היום – "

"ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?"

"מה?"

"אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?" נעשה קולה ענייני. "כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך בעוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?"

"אני לא יכול להרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך."

"אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?" התרגזה. "שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון, ויזה אמריקאית? ואם אין לי דירה גדולה כמו לאיה אז אני שווה פחות? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?" ושוב בכתה. "ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל כך? הוא לא שווה את חיזורייך."

"איה שלך יכלה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה... אבל היא לפחות לא כמוך... היא, היא..." היסס.

"תגיד, נו תגיד... מה נעשית לי פתאום צנוע כל-כך?"

"אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך, אוּך, ממנה היית יורד רק בשביל להשתין..."

משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו... אוך, אוך... האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוך, אוך... בחור פרימיטיבי. גס. מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה... ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה  לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלות ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים. ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נידמה לי שאני מאושרת.

היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה. בגלל החמסין. מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית כלפי רמי. מתבוננת דווקא נכחה. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה. אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי-העץ שלו, והשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. גם לא במבט-חטוף. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנידמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדריגות...

היא קמה והשילה סנדליה ורצה יחפה על קצות אצבעותיה למבוא-הדירה. שהתה שם רגע ממושך ושבה לחדר-הגדול והעלתה מבלי להתכופף את סנדליה על כפות-רגליה וסבבה בחדר כמחקה את הליכתו של רמי, מקישה בסנדליה כמוהו, "אוך, אוך..." חיקתה גם את קולו, "אוך, אוך, אוך..." ותפסה בכד-החרסינה הגדול שניצב על שרפרף בפינה וריסקה אותו על הרצפה לרסיסים. ולקחה את העיתון עם המאמר על הלנה דויטש וקרעה אותו לרצועות-רצועות, "נרקיסיזם, פסיביות, מזוכיזם..."

*

וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה את רמי. גם אל איה לא התקשר. בבית-הוריה לא הזכירו יותר את שמו. אמנם אימהּ פגשה בו במקרה פעם-פעמיים אצלה, אך נזהרה שלא לומר מילה. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש-הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אנחנו רוצים לחזור ולהזכיר לקהל הנמענים שלנו כי מדי פעם יש תקלות במשלוח המכתב העיתי, כמעט תמיד אלה הן תקלות טכניות בגלל התוכנות השולחות אותו, וכך נוצר לעיתים פיגור מסויים במשלוח, או שהגיליון מתקבל יותר מפעם אחת.

בעזרת הבן שלנו אנחנו מטפלים בכל התקלות אבל טוב שחלקכם מודיע לנו שהגיליון לא התקבל כי זה משמש לנו איתות לכך שיש תקלה.

* לאהוד שלום רב, גם אני מתאבלת על נחמן רז האדם היקר והמופלא, שאהבתי מאוד בנעוריי. דרך אגב שמה של אחותו של שמעון קושניר, חברת גבע, היה נחמה.

בברכה,

מרים ויס [מיקה]

* אהוד היקר, נחמן רז, מיכל גור אריה ויהודית שמחוני,  שלושתם מנוחתם עדן – היו מוריי היקרים, שפינה חמה שמורה להם בליבי.

בברכה,

משה גרנות

* שאלה למבקרי הספרות העברית ולחוקריה – פרופ' הלל ברזל, בספרו החדש "המאה החצויה", כותב בין השאר, על אהוד בן עזר:

"ההתקבלות של הסופר וספריו, משפיעה גם על האקדמיה ועל המבקרים. רבים הם אלה שאינם מעיזים לבטא את שיפוטם האמיתי, מחשש שלא ימצאו חן מחוץ לקונצנזוס. סופם של נעדרי-הכישרון להישכח במהירות, כשינויי התפאורה בתיאטרון מהצגה להצגה. דור דור וטעמו, אך הכול נשמר לספרות האמיתית."

אז כמה מכם מתאימים להגדרה הזו – אתם, שהזניתם את השיפוט הטבעי שלכם ואת הנאתכם מהקריאה (או שהייתם סתם אטומים או שכלל לא טרחתם לקרוא את ספרי בן עזר ב-52 השנים האחרונות, כי הוא לא נחשב) – אתם שהזניתם את שיפוטכם לטובת המוסכמה שבן עזר הוא סופר "פורנוגראפי" – ומי שכותב עליו מתוך "שיפוט אמיתי" מסתכן בהדרה מן הקונצנזוס הספרותי, כלומר מן הספרות ה"חשובה"!? – מה יש לכם לומר? אתם, שמתאימים בדיוק להגדרה של פרופ' הלל ברזל?

או שאתם אפילו לא מבינים את הכתוב כאן?

* ינון ראב: כלכלת ישראל 2015, דעת יחיד – בתוך 4 שנים שני שרי אוצר מבטיחים, אידיאליסטים חסרי מורא, שיעניקו לתושבי ישראל את הרווחה ואת השינוי הכלכלי.

צמד גאונים שהביאו עימם את הבשורה האחד הקל על ניצולי שואה והשני נתן פלאפון לכל אביון. ללא ספק הביאו לשינוי ורווחה ודחפו את הכלכלה כשהאחרון הגדיל לעשות והטיל מיסוי על הדירות.

דירה יחידה על החלק היחסי ממיליון חמש מאות שישים ושמונה עד מיליון שמונה מאות שישים אלף שבע מאות ותשעים יש לשלם שלושה וחצי אחוז על החלק היחסי – ממש בשורה לזוג הצעיר!

קברת את הוריך ורצית דירה להשקעה תשלם כ-8 אחוז – אכן בשורה למעמד הבינוני והנמוך.

אותו מתחזה מושיע העם, שבעסקות הגז קולו נעלם!

ועם ישראל בפחד מהביטחון נוהר אחרי ביבי הגאון!

אותו ראש ממשלה שמפיל את האוצר בידי גדולי הדור שהקשר שלהם לעם נעלם עם כניסתם לתפקיד, ובינתיים אנו, הציבור, משלם בריבית דריבית על התוכנית לשפר את מצבנו הכלכלי!

* האם זה נכון שאובמה שיגר בחשאי איגרת התנצלות לנתניהו על שהחרים ולא שמע לעצותיו בעניין איראן – בזמן נאומו האחרון של נתניהו בקונגרס, וזאת לאור החָזוּק שתוקעים האיראנים לאובמה בתחת של המו"מ הכושל שלו, שמתנהל לטובתם בשיטת השוק הפרסי?

* יהודה דרורי: הערה להארה של יואב לוכסמבורג. הבריטים לא היו בכשל משפטי כשהרגו את אלו שהיו טרוריסטים בעיניהם אם אלו היו אנשי לח"י ואצ"ל (או אפילו ברכה פולד מההגנה), הם גם הרגו ללא משפט הרבה מאד טרוריסטים ערבים בפרעות 1936-1939. עם כל הצער שלנו כיהודים בנושא כאשר זה נוגע לבני עמנו, הריגת גולדשטיין במערת המכפלה והריגת אותו רוצח יהודי באוטובוס בגליל, היו מוצדקים בהחלט מבחינת החוק הקיים בעולם שמתיר את דמו של כל טרוריסט באשר הוא. וזה לא בא לי מהבטן...

* יש סוג של שירה שנבנה מלחרבֵּן על משוררים קודמים. לא תמיד זה מצליח, כי לרוב הקודמים היו טובים יותר. כך פישל שלונסקי על ביאליק. כך פישל זך על אלתרמן.

כך הפואטים הערסים הגרפומנים ה"מזרחיים" החדשים מחרבנים על זך.

* "הסרט 'אל סף הפחד' צולם לאורך עשר שנים. עשר שנים ארוכות שבהן הרץ פרנק, הדוקומנטריסט הלטבי המוערך שחי בישראל באנונימיות מטרידה במשך 20 שנה, עקב אחר לריסה טרימבובלר. פרנק הצליח לשכנע את האישה שכל המדינה אהבה לשנוא, לבטוח בו ולהתמסר למצלמה שלו. בסרט היא מדברת אתו ועם שותפתו לבימוי, מריה קרבצ'נקו (שהשלימה את העבודה על הסרט לאחר מותו של פרנק ב-2013), היא עונה לשאלותיהם, מספרת על עצמה, ומנסה להסביר כיצד קרה שאשה כמוה – אקדמאית, משכילה, נשואה ואם לארבעה – התאהבה יום בהיר אחד דווקא ברוצח ראש הממשלה. דווקא את הסוגייה הזאת, שנראה כי היתה התעלומה המרכזית שפרנק ניסה לפצח, הסרט לא מצליח ללבן." ["הארץ" (אלא מי?) באינטרנט, 9.7].

אהוד: בטח ש"לא מצליח". הטרימבובלר הרי לא תספר מי מימן ומממן לה את ההיריון לחרא הקטן, שבו כביכול התאהבה, ואת גידול הילד לצד בעלה הגרוש וארבעת ילדיה הקודמים. כאן שורש התועבה! כאן הציניות והצביעות במיטבן! ככה עובדים על הציבור הישראלי, שחלקו כנראה ממש טיפש. ככה גם ייצא בעוד שנים אחדות החרא הקטן לחופשי כשהוא מלווה באהדת חלק מן העם והתקשורת.

ולמה שלא ישלחו בינתיים את הבן שלו לגן של אימו, סבתא גאולה? מה, חוששים שתגדל עוד צפעוני? עוד רוצח?

* לאהוד בן עזר, נשבר לנו הזין מהשירים הגסים שאתה מפרסם במכתב העיתי שלך, שהוא אינפנטילי-בחלקו וברמה של קקה-פיפי, ואם לא תעשה סוף לתועבה ניאלץ לבקש ממך לא לשלוח לנו יותר את הגיליונות העלובים, הפתטיים והמתחנחנים לקוראים שלך.

חבורת קוראים

אהוד: אני מבקש סליחה. אולי אם הייתי משורר "מזרחי" או אישה או הכי טוב "משוררת מזרחית" – לא היתה לכם בעייה במילים הגסות אצלי והייתי מקבל גם פרס ספרותי על שם מחמוד פְּרוֹסְפֶּר ברנשטיין – על השימוש בהן.

* בוקר טוב אהוד, אני רוצה להודות לאורי הייטנר על המדור שלו בעיתון האינטרנטי שלך. כשהוא כותב דברים מעניינים, בעיקר בענייני לשון, אני מעבירה הלאה, ולרוב מקבלת תגובות מעניינות.  

תודה רבה,

איילה זימרוני

* יהודה דרורי: "ההפגנות" הצבועות שבדרך... בקרוב יתחילו להפגין ברחובותינו עשרות אתיופים מוסתים בידי אנרכיסטים והשמאל הקיצוני, למען שחרורו של אותו צעיר אתיופי חולה בנפשו שחצה את הגבול לעזה מרצונו... המאבק הזה כביכול לשחרור הצעיר, הינו בבסיס המאבק של השמאל למען אסירי החמאס, למען ישוחררו (בתמורה) מרצחים מתועבים הכלואים בישראל. כמו שהבולשביזם המאוס גורס – יש לנצל הצלחה לפעולה נוספת. ההצלחה שהיתה ל"גיס החמישי שלנו" במאבק הציבורי שהם ניהלו ומימנו מכספי האירופאים וקטאר, כביכול לשיחרורו של גלעד שליט – זה מה שהביא בסופו של דבר את הממשלה הרופסת לשחרור מאות מחבלי חמאס, והרי זו היתה מטרתם. עלינו להתעלם מההפגנות המאורגנות הללו שיבואו בחודשים הקרובים, לבזות את משתתפיהם ולגרום להם להרגיש כמשת"פים.

* למר אהוד בן עזר, אברהם (אברה) מנגיסטו הוא אזרח שחצה  את הגבול מרצונו, כנראה תימהוני. וכך גם  הצעיר הנוסף, גם תימהוני? מהפזורה הבדואית, שזהותו אסורה לפרסום. ראש הממשלה בנימין נתניהו צדק ונהג נכון כאשר ניסה לטפל בפרשה הזאת ברגישות, ומתוך הבנה שבחשיפה פומבית הדבר יגרור את האירגונים החברתיים, והם ינסו להפוך זאת לעוד היבט של אפלייה.

יש כנראה מגעים פעילים לשחרור שני הנעדרים-השבויים. אבל! – משא-ומתן עם החמאס לוקח הרבה זמן, ומדינת ישראל תעשה את כל המאמצים  להחזיר הביתה את שני הנעדרים-השבויים שנמצאים בעזה.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אני רק שאלה למקורות הש"י (שירות ידיעות): האם מישהו חקר או לכל הפחות נתן את דעתו לתהייה, באם אברה מנגיסטו והאיש העלום מחורה לא שעו לאזהרות חיילי צה"ל וחמקו בזריזות מעבר לגדר בואך רצועת עזה – משום שהם דגנרטים, או מפני שהם ריגלו ופעלו בשירות החמאס?

יואל נץ

* אהוד: האם ייתכן כי העריק הישראלי-האתיופי מנגיסטו שחצה את הגבול לעזה, למרות שהוזהר מכך בזמן אמת – הוא חלק ממזימה מטורפת שלו או גם של חבריו – להקצין את המתח העדתי-אתיופי בישראל על ידי גיוס החמאס לשורות המאבק שיישא אופי "גזעני" – המהומות בכיכר רבין לשיחרורו של הטיפוס המוזר והפרובוקטיבי הזה – תמורת מחבלים ורוצחים של החמאס, האסורים בידינו?

ולהערכתנו, כרגיל, וממקורות הש"י, גם בפרשה הזו – אשמה שרה נתניהו ששלחה את מנגיסטו לעזה, ואילו היינו עומדים בפני בחירות, היה גם שמה משתרבב באותיות קידוש לבנה לכותרות הדמגוגיות והמטומטמות של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון.

* אנחנו אופטימיים ומקווים כי בעוד 20 שנה, כשנהיה בני 99, נזכה לחזות בהפעלה הראשונה של הרכבת הקלה במנהרות המטפטפות מים בגוש דן, ואנחנו זוכרים בערגה את כרטיסי האוטובוס של "המעביר" בתל-אביב, שהיה עליהם, ורק עליהם – ציור יפה של אוטובוס. ואילו הכרטיסים של "איחוד רגב" בקו 51 פתח-תקוה-תל-אביב היו משעממים.

* שלום אהוד. קראתי את רשימתה של רביבה בן זאב ואני מבקשת להתייחס להערתך בסופה של הרשימה. היא התייחסה ברשימתה לפינוי שהיו בו כל הסימנים של ריסוק הציונות יותר מאשר לעזה שאותה נטשנו לפני הפינוי עצמו.

לפיכך, הערתך אינה ממין העניין ואינה הוגנת, כי אם נקבל את עמדתך, האמן לי אין לנו מה לעשות בארץ ישראל כיוון שלעולם נהיה מיעוט מוקף ערבים (אויבים!), לעולם נהיה כקוץ בבשרם ולעולם הם יחשבו שאנו יושבים שלא כדין על אדמתם!!!

הפינוי הוכיח ש"אין להשביע את הארי בקומץ". נתנו להם את כל גוש קטיף (לרבות כפר דרום שהיה שם עוד בטרם קמה המדינה!) – ובמקום להיכנס למשתלות ולעבדן, להרוויח כסף ולהתפרנס בכבוד, הפך השטח המפונה לאתר הנערך למלחמת חורמה נגדנו. אין ספק שזה היה מהלך אכזרי ומבחינות רבות – שגוי.

 האם היום, לאחר פינוי גוש קטיף, ולנוכח המנהרות המשתרגות מתחתיו, תאמר את אותם הדברים לישובים בגוש עוטף עזה?

אני יודעת שהכוח בידך והערותיי אלה יכולות להיזרק בלא כבוד לסל הניירות המכונה delete, ובכל זאת אני מקווה שהן תמצאנה מקום בעיתונך.

בברכה,

אילנה אדם

אהוד: אינני חוזר בי מדבריי. מזלנו שיצאנו מרצועת עזה, אחד המקומות הכי צפופים בעולם שכולו רוחש שנאה לנו והוא ללא עתיד ל"פליטים" הפרזיטיים שלו – גם בעוד עשרים דורות. אין לכך שום קשר לישיבתנו בארץ-ישראל! אנחנו לא באנו לכאן רק במאה השביעית לספירה, כמו הכובשים המוסלמים.

* אנחנו חוזרים על הצעתנו מהגיליון הקודם למנות את הרב יאשיהו פינטו למפכ"ל הבא של משטרת ישראל. לאור הגילויים המסריחים – הוא האדם המתאים ביותר לעמוד בראש הארגון. יש אומרים שגם בסיציליה היו מקרים דומים.

* רועי חסן: "הבנתי שהמשורר מאיר ויזלטיר ליכלך עליי באיזה פוסט שהיה פתוח רק לחברים שלו כדי שכנראה לא אקרא. אז אשמח אם מישהו ימסור לַתֶּרַח שקראתי ושאני שם עליו זין." ["הארץ", 10.7.15].

זאת השיטה, לכלך אשכנזי וזְכה בעשרות אלפי שקלים בפרס על שם מחמוד פְּרוֹסְפֶּר ברנשטיין – גם אם שירתך-שלך עילגת ואינה אלא קוריוז מנופח כמו נאד מזרחי ריחני בתקשורת, ובמיוחד במוסף הספרותי של "הארץ".

* ביום חמישי האחרון, 9.7 – בערב, ביקרתי במקום שבו לא הייתי קרוב ל-68 שנים – בית העם על שם צוקרמן בצופית, אולם שבו ביקרתי בילדותי בחגיגות רבות ובסרטי קולנוע ואפילו הופעתי בו פעם על הבמה בתור אבא בהצגה של "טופלה טוטוריטו" – זה היה כאשר גרתי עם משפחתי בקלמניה בשנים 1944-1947 ולמדתי בבית הספר לילדי עובדים בצופית בכיתות ג', ד' ה'.

לבית הספר מלאו 80 שנה, והוא נסגר במקומו ההיסטורי במרכז המושב – ועומד לפתוח שעריו במבנים חדשים באיזור הכרם של קלמניה-לשעבר, שנמסר בשעתו למושב צופית עם מכירת האחוזה. לרגל היובל והמעבר למקום החדש יזמו בני המושב תערוכה מקסימה של צילומים וחפצים משמונים שנותיו של בית הספר, וכן תיעוד ורשימות כל המורים, ופרטים אחרים. גם אני מופיע שם בשתי תמונות. האחת של הכיתה, והשנייה של טיול עם הכיתה – בעלייה מחוף הים בנתניה, כולנו בכובעי טמבל. המחנכת היתה רבקה קרמר, שבעלה, שהיה כביכול נהג מונית, היה בהסתר מראשי ארגון ההגנה הארצי. מדובר בשנות המנדט הבריטי.

אילו היו שואלים אותי הייתי מספר על חברי פרופ' שמואל גולדשמיד, שלמרבה הצער נפטר לפני כשנתיים, ועליי – שנינו בעלי דימיון מפותח, בייחוד שמוליק, שפיתה אותי להאמין כי מנהל בית הספר חיים צימוקי הוא היטלר שנמלט, ואילו בעל הבית של שמוליק ומשפחתו במושב הייקים שדה ורבורג הסמוך, אדון רובינשטיין, הוא הרמן גרינג. היינו עוקבים אחריהם ויודעים יותר מכל אחד אחר מי הם באמת. היינו מושפעים מאוד מהספר הנפלא של ימימה טשרנוביץ "שמונה בעקבות אחד" עם הציורים של נחום גוטמן. סיפרתי על כך בספרי הנידח "ספר הגעגועים".

דודי ברוך בן עזר ראב בנה את אחוזת קלמניה הסמוכה, ואחדים ממייסדי צופית כמו גובר, בנימין כץ ושמריהו קולודני – עבדו אצלו שנים רבות. מתוך צירוף מקרים – חיים כיום בצופית כמה וכמה מצאצאיו, ואילו בשדה ורבורג חיים כיום אחדים מצאצאי משה שמואל ראב בן עזר, שהיה דודו של ברוך, אחיו של יהודה אביו.

עם בת-כיתתי בצופית, מרתה רענן-יפה, הגרה כל שנותיה באותו בית במושב, ואשר טרחה להזמין אותנו לתערוכה – הופעתי לפני שנים אחדות בפני תלמידי בית הספר בצופית, וישבו עימנו בכיתה ארבעה צאצאים צעירים של משפחתי!

פגשתי בתערוכה גם את דליה קולודני-יוגב היפה, שאותה אהבתי באותה תקופה רחוקה, בהיותי ילד בן עשר לערך.

ופגשתי גם את ד"ר עזרא שפרוט, הגר בבית ברל וחולם להנציח את קלמניה.

ואת דודו דניאלי היפה, וצביקה גובר, וביליה לבדיגר-שדר שניהלה את השירה בציבור, ושולמית שגרה סמוך לבית העם, ועוד ועוד. אבל למרבה הצער חלק מחבריי מאז כבר מתו – אהוד אלמגור-אכסלרוד, שמוליק גולדשמיד, דן אברמסון, שי פריש, יוסי סניטקובסקי, ועוד.

שדה ורבורג, שאותו תיארתי בין השאר ברומן הנידח "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", שממתרחש בשלהי שנות ה-40 – היה המושב היחיד בארץ שבו היו שני בתי קפה וגם חנות שבה מכרו שינקן ואת העיתון הגרמני בלומנטל. לא פלא ששמוליק ואני נפתינו לחשוב שגם הרמן גרינג גר שם.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,652 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה אחת-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-83 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,630 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל