הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1221

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בשבט תשע"ז, 20 בפברואר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָה מֵרִיץ אֶת הַפָּרִיץ? // אורי הייטנר: 1. הגיעה השעה להכיר בריבונות. 2. לגליזציה – להצלחת המאבק בסמים. 3. צרור הערות 19.2.17. // עמוס אריכא: מכלוף הזיקית על גחונו. // מתי דוד: דעתה של הזמרת המטורללת. // עדינה בר-אל: לרוץ לראות: ליאורה ריבלין מדברת ביידיש, ואחינועם ניני שרה מוסיקה. // יהודה דרורי: הרצוג, אל תְבכֶּה את מות רעיון "שתי המדינות". להילחם באנטישמיות הסקנדינבית. הרציחות במגזר הערבי. // אלוני זמורה: מפגן הזלזול של עיתון "הארץ" במפגש טראמפ ונתניהו. // רשימת 70 "ארגוני השלום" וזכויות בישראל. // פוצ'ו: "בחיי [3]", ל"ה. דפיקות על הגג. // משה כהן: חירוק שיניים. // מרדכי קידר: המנהיג החדש של הטרור הישן. פורסם לראשונה באתר "מידה", 15.2.17. // דרור אידר: הוסר הלחץ, ועכשיו – ההחלטות בידינו. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת וסקס טמא. מתוך הספר הנידח  "ברנר והערבים", 2001. // אילן שיינפלד: הערות על הסכם השלום. שירים. // אליהו הכהן במפגש החודשי של יקירי אקו"ם. // יוסף דלומי: לשבור בתמימות את השתיקה. //  אלי מייזליש: עידן טראמפ לא ברור? דווקא כן. // נוזדה, פרוקופייב, רַחְלין, מנדלסון וסטרווינסקי במוצ"ש בפילהרמונית. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, סיפור חיים. פרק י"ב. פעילות מקצועית בעירייה. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

מָה מֵרִיץ אֶת הַפָּרִיץ?

 

"בְּהַבְטָחוֹת שָוְא אַל תַּאֲמֵן, אָח,

אַל-תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִים,

רַמָּאִים הֵם וַחֲנֵפִים הֵם –

גַּנָּבִים שֶבְּגַּנָּבִים!"

 

(ח.נ. ביאליק: "בהבטחות שווא")

 

בִּימֵי-בֵּינַיִם רְחוֹקִים,

מוּל רֹבַע יְהוּדִי

פָּרִיץ אֶחָד חֲנוּת הֵקִים           

הַרְחֵק, בִּרְחוֹב צְדָדִי

וְלֹא שָעָה לִתְּחִינָתָם

אֲשֶר אֵלָיו הֵרִיץ                                                                                                       

רֹאש עֲדָתָם, רַבֵּנוּ תָם

שֶסָּח לוֹ לַפָּרִיץ

אֶת מִשְאַלְתּוֹ, שֶחֲנוּתוֹ

שֶל פָּאן זֶה תָעֳבַר           

אֶל רֹבַע זֶה, בּוֹ עֲדָתוֹ

שוֹכֶנֶת מִשֶּכְּבָר

כָּךְ שֶגַּם הֵם יִהְיוּ קוֹנֵי

סְחוֹרוֹת אוֹתָהּ חֲנוּת

הָרְחוֹקָה מִנֶּאֶמְנֵי     

מִצְווֹת הָרַבָּנוּת

(בָּהּ לֹּא יִקְנוּ, מִתּוֹךְ צִיּוּת

לְכָל דִּינֵי כַּשְרוּת

שוּם דִּבְרֵי-אֹכֶל,  רַק צִיּוּד

שֶאֵין בּוֹ הִתְפַּשְּרוּת

עִם חֵטְא שֶל אֲכִילַת טְרֵפוֹת

כְּלוֹמַר מִינֵי סִדְקִית)

וְזֶה, בַּעַל הַ"תּוֹסָפוֹת"

לְרַשִ"י, אָז הִפְקִיד

בִּשְמוֹ, שֵם כְּבוֹד רַבֵּנוּ תָם

רֹאשָהּ שֶל עֲדָתוֹ

אֶת עֲתִירַת בַּקָּשָתָם

שֶל בְּנֵי צֹאן מַרְעִיתוֹ

בִּידֵי הַפָּאן, פָּרִיץ זוֹעֵם

וּנְטוּל כָּל רַחְמָנוּת

שֶהוּא, לִתְחוּם מְגוּרֵיהֶם

יַכְנִיס אֶת הַחֲנוּת.

 

אוּלָם הַפָּאן, אוֹתוֹ פָּרִיץ

דָּחָה אֶת מִשְאַלְתָּם

שֶכָּאָמוּר, אוֹתָהּ הֵרִיץ

אֵלָיו רַבֵּנוּ תָם

הוּא בַּעַל "סֵפֶר הַיָּשָר"

וְרַק אַחַר מוֹתוֹ

שֶל הַפָּרִיץ הָיָה אֶפְשָר                                                                       

לַחְמֹל עַל עֲדָתוֹ        

הַמְּכַתֶּתֶת אֶת רַגְלֶיהָ

דֵּי בְּמִסְכֵּנוּת

מֵרֹחַק רֹבַע מְגוּרֶיהָ

עַד אוֹתָהּ חֲנוּת.

אֲבָל שֶלֹּא כְּפִי שֶדָּחָה    

אָבִיו אֶת תְּחִינָתָם,

יָצָא יוֹרְשוֹ בְּהַבְטָחָה

לִכְבוֹד רַבֵּנוּ תָם

כְּמִין בָּלוֹן עָף בָּאֲוִיר

שֶאֶת אוֹתָהּ חֲנוּת

בְּרֹב חַסְדּוֹ הוּא יַעֲבִיר

מַמָּש בַּהִזְדַּמְּנוּת

הָרִאשוֹנָה בְּהֵעָנוּת

לְהַפְצָרוֹתֵיהֶם

תּוֹךְ מִקּוּמָהּ שֶל הַחֲנוּת

בִּתְחוּם מְגוּרֵיהֶם.

 

וְכָל שוֹטֵי עֲדַת הָרַב

שֶדְּבַר אוֹתוֹ פָּרִיץ

לְאָזְנֵיהֶם כָּל-כָּךְ עָרַב

פָּצְחוּ מִיָּד בִּשְפְּרִיץ

שֶל קוֹמְפְּלִימֶנְטִים, יְדִידַי,

וְאַשְלָיוֹת-חֲלוֹף

שהֻרְעֲפוּ מֻקְדָּם מִדַּי

עַל רֹאש מְשִיחַ-בְּלוֹף

כִּי לֹֹא מִצֶּדֶק וְחֶמְלָה

Deal נֵאוֹת הַבֵּן לַ-     

שֶבּוֹ רְצוֹן רַב תָּם נִמְלָא

וּכְבוֹד הַפָּאן יַגְדִּיל

אֶת קְלִיֶנְטוּרַת חֲנוּתוֹ

בְּעוֹד מְאוֹת קוֹנִים 

וְאֶת גִּדּוּל הַכְנָסָתוֹ

יַכְפִּיל עֶשְׂרוֹת מוֹנִים,

כִּי אִם כְּפִי שֶסּוֹחֵר גּוֹרֵס

מִקְסוּם רִוְחֵי שָלָל

אַקְט זֶה יוֹעִיל לָאִינְטֶרֶס

שֶל הַפָּרִיץ הַנָּ"ל

כִּי כְּשֶלְּשוֹן רַב תָּם בְּלִי חַת

עַל הַפָּרִיץ הֵלִינָה

שֶבְּלִי הוֹן-זִ'יד רִוְחוֹ יִפְחַת

עָט זֶה עַל טְרַמְפּוֹלִינָה

שֶהִקְפִּיצַתְהוּ חִיש אֶל רוּם

הַ-promise, כְּנִסּוּי

שֶל כָּל קַמְפֵּין-בְּחִירוֹת עָרוּם

שֶאֵין לוֹ שוּם כִּסּוּי

וְאִיש בּוֹ לֹא עוֹצֵר בְּ"הוֹיְס"

כְּשֶ"דִּיוֹ" שֶל פָּרִיץ

נוֹעַד לִזְכּוֹת בַּ-Jewish voice

בּוֹ הַפָּרִיץ מֵרִיץ

אֶת integrating הַקּוֹלוֹת

שֶבּוֹ הוּא מְצַפֶּה

לְ- ratingהַבְטָחוֹת קַלּוֹת

שֶל אִיש קַלְפֵּי קַל-פֶּה

וּבְלִי לִנְצֹר אֶת הַנִּצְרָה

שֶל הַבְטָחוֹת-הַשָּוְא

מיד תָּקַעַ בַּחֲצוֹצְרָה

שֶל trumpet הַכָּזָב

כְּשֶעַל הַבְטָחָתוֹ הוּא שָב

בְּ-cuning בַּר-קְיָמָא

בְּלִי שֶלְּרֶגַע קָט חָשַב

בְּעֶצֶם לְקַיְּמָהּ...

 

וְאָז, כְּשֶחֲסִידֵי הָרַב שֶמִּהֲרוּ לַחְגֹג

אֶת נֹפֶת דִּבּוּרָיו שֶל גּוֹג, מָגוֹג וְדֶמָגוֹג

גִּלּוּ כִּי כְּבוֹד הַפָּאן שֶלֹּא נָתַן לָהֶם חִזּוּק

בִּמְקוֹם קִיּוּם הַבְטָחָתוֹ תָקַע לָהֶם חָזוּק,

שָאַל נָבוֹךְ וּקְדוֹרָנִי

רַבֵּנוּ: "אַלְלַי,

כְּלוּם לֹא הִבְטַחְתָּ, אֲדוֹנִי,

לְהַעֲבִיר אֵלַי

אֶת חֲנוּתְךָ זוֹ הַפְּרִיצִית

קֳבָל כָּל הָאֻמָּה,

מָה שֶבְּלֵב עַמִּי הִצִּית

זִיק שֶל תִּקְוָה חַמָּה? "

 

"כֵּן," סָח הַפָּאן בְּהִשְתַּדְּלוֹ                                                                                         

שִׂיחָה זוֹ לְסַיֵּם,                                                                                                         

"הִבְטַחְתִּי הַבְטָחָה, אַךְ לֹא                                                                            

הִבְטַחְתִּי לְקַיֵּם."

 

כָּךְ שֶמִּבְּלוֹף שֶלַּיְּהוּדִים פָּרִיץ כְּפַח מַטְמִין

לְשוּם אִידְיוֹט אָסוּר לִהְיוֹת מִין פֶּתִי מַאֲמִין

וּכְבָר בְּיִידִיש לֶקַח זֶה רָמוּז וְגַם גָּמוּז:

"הַבְטוּחֶעס אִיז אוֹיְף תּוּחֶעס" (קְרִי: שָוְיָן מֵאָה עַכּוּז...)

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. הגיעה השעה להכיר בריבונות

ראש הממשלה ראוי לשבח על כך שהעלה בפני טראמפ בקשה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. איני יודע האם הבקשה תיענה, אולם יש חשיבות רבה בעצם היוזמה. עד כה התרגלנו לכך, שיוזמות מדיניות הנוגעות לגולן הן דרישות לנסיגה ישראלית. הגיעה השעה ליוזמה מדינית להכרה בינלאומית לסיפוח הגולן.

במסגרת הפיצוי הביטחוני שראש הממשלה רבין דרש מן האמריקאים על נכונות ישראל לסגת ממעברי המיתלה והגידי, בהסדר הפרדת הכוחות עם מצרים ב-1975, השיג רבין מכתב מהנשיא ג'רלד פורד בזו הלשון: "ארה"ב טרם גיבשה עמדה סופית לגבי הגבולות. במקרה שכן תעשה זאת, היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן."

המכתב נשלח שש שנים לפני החלת הריבונות הישראלית על הגולן. מאז חלפו 42 שנה, והגיעה השעה שארה"ב תכיר במציאות ובצדקתה.

הנימוקים להכרה אמריקאית בריבונות על הגולן:

הגולן הוא חלק מא"י ששוחרר במלחמת מגן צודקת.

בכל שנות השלטון הסורי על הגולן, סוריה לא השלימה עם קיומה של ישראל בגבול כלשהו ובאופן עקבי הפעילה מהגולן תוקפנות קשה כלפי ישראל ואזרחיה.

תקופת השלטון הסורי על הגולן מסתכמת ב-21 שנים בלבד. ישראל בגולן כבר 50 שנה מתוכם 36 שנים כריבון מלא.

 ישראל היכתה שורשים עמוקים בגולן. ההתיישבות הישראלית בגולן מציינת יובל להיווסדה. לראשוני המתיישבים כבר יש נינים.

חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל הנוכחי) הציעו לסוריה את הגולן תמורת הסכם שלום, והיא סירבה לכל ההצעות.

אין בגולן כל איום דמוגרפי על צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית עם רוב יהודי מוצק לדורות.

מלחמת האזרחים בסוריה הביאה להתפכחות של רבים ממצדדי הנסיגה. היום מבין כל בר דעת, שאילו ישראל נסוגה, חלילה, מהגולן, דאע"ש היו יושבים על הכינרת.

סוריה התפוררה ואין להניח שתחזור להיות מדינה ריבונית אחת בגבולותיה הקודמים, ואין כל רלוונטיות לתביעה של מדינה נוספת לריבונות על השטח.

הסכם הגרעין עם איראן הרע את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסכנה של התגרענות איראן אינה רק מפני שימוש בפועל בנשק גרעיני. המונופול הישראלי על נשק גרעיני (על פי מקורות זרים) הוא אחד מגורמי ההרתעה, שבעטיין נמנעו מדינות ערב מפני מלחמה כוללת נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. התגרענות איראן עלולה להביא לחידוש המלחמות הכוללות. לכן, יש לעמוד על כך שיהיו לישראל גבולות בני הגנה, ולכן עליה לשבת בגבולותיה הנוכחיים בגולן ובבקעת הירדן.

ישראל לא ביקשה רשות מארה"ב וממדינות העולם להחיל את הריבונות על הגולן, מתוך הכרה בכך שאין סיכוי להסכמה הזאת. היום, 36 שנים לאחר חוק הגולן, הגיעה השעה לקדם את ההכרה הבינלאומית בחוק.

 

2. לגליזציה – להצלחת המאבק בסמים

לפני למעלה מעשרים שנה פירסמתי ב"על הצפון" מאמר ובו מסר יוצא דופן. במאמר הצעתי לגליזציה מלאה של הסמים, כולל הסמים הקשים. בעיקר הסמים הקשים.

שמא התחרפנתי?!

 

אולי. אך בכל זאת אציג את עיקרי הרעיון. טענתי היתה שהסחר בסמים הוא החמצן, המים והלחם של הפשע העולמי. כל ארגוני הפשע בעולם מבוססים על הסחר הזה. הם מאמללים מיליונים רבים של אנשים, בעיקר מהשכבות החלשות, בכל רחבי העולם, כדי להרוויח מן הסחר הזה. וגם חלק ניכר מהפשיעה הקטנה, היומיומית, הפריצות לבתים וכד', נעשית בידי נרקומנים שחייבים להשיג את הכסף כדי לקבל את מנת הסם. גם תעשיית הזנות מבוססת על הסמים. וכל מדינות העולם החופשי משקיעות לאורך עשרות שנים מאות מיליארדי דולרים במלחמה בסמים, ללא הצלחה.

במקום ללכת עם הראש בקיר, טענתי, ולשפוך עוד ועוד משאבים בעוד מאותו דבר, שלא יניב תוצאות אחרות, הצעתי לחשוב מחוץ לקופסה, על שינוי מגמה. הצעתי הייתה ברוח של "הבה נתחכמה לו".

הסמים יהיו לגאליים וימכרו במחיר עממי בבתי המרקחת. כל ההון שמדינות העולם השקיעו לשווא במלחמה בסמים יושקע במניעה, באמצעות חינוך והסברה, ובשיקום נרקומנים. כך, באותה עלות עתק של הכישלון, ניתן יהיה לחולל הצלחה, ועל הדרך גם לשבור את מטה לחמו של הפשע הבינלאומי – שוק הסחר בסמים.

בסיום המאמר כתבתי, שבשום אופן איני מציע לעשות זאת בישראל. שינוי כזה חייב להיות עולמי. ללא שינוי עולמי, אם ישראל תנהג כך, היא עוד עלולה להיות מוקד לסחר הסמים העולמי.

המאמר הזה לא התקבל טוב. לא שמעתי אפילו ביטוי אחד ויחיד של תמיכה ברעיון. וכותרת בעיתון שפעל באותם ימים, "כל העמק והגליל: "דובר ועד יישובי הגולן מציע לגליזציה לסמים הקשים," לא ממש עשתה לי טוב, בלשון המעטה.

מאז, לא חזרתי עוד על הרעיון. אולם בכל פעם שחשבתי עליו, הוא נראה לי הגיוני, או לפחות רעיון שראוי לבחון ולשקול אותו.

בתשע השנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, עסקתי, בשיתוף עם הרשות למלחמה בסמים, בתוכניות מניעה, חינוך, הסברה, לנוער ולהורים, כולל סיורים בכפר הגמילה במלכישוע ועוד. עשיתי זאת באמונה שלמה – אמונה בצורך להיאבק בנגע הסמים בדרכי חינוך והסברה. לא, איני מאמין במאבק בסמים באמצעות החוק.

כעת, בעקבות ההחלטה שלא להפליל אנשים על צריכה עצמית קטנה של קנביס ולנוכח הרוח בכיוון זה באירופה ובאמריקה, מתקיים דיון ציבורי בנושא הלגליזציה של הקנביס בישראל.

וכשאני מגבש את עמדתי בנושא, אני חוזר שוב לאותה תובנה שגיבשתי אז.

אלה עיקרי עמדתי בנושא הסמים:

א. אני סולד סלידה עמוקה מכל סוגי הסמים וההתמכרויות. מעולם לא עברה את דל שפתיי סיגריה מכל סוג שהוא. כל שתיית האלכוהול שלי מסתכמת בלגימת יין בקידוש או הרמת כוסית קטנה של יין באירועים חגיגיים. ואני מתנזר לחלוטין מלוטו, טוטו או כל הימורים שהם.

ב. איני חושב שנושא ההתמכרויות הוא רק עניינו הפרטי של המתמכר. אני מאמין בערבות הדדית, בסולידריות חברתית – מניעת ההתמכרות היא עניין של החברה, של הציבור. יש לקחת על כך אחריות חברתית ולהיאבק בנגע הסמים.

ג. איני מאמין שהדרך הנכונה להיאבק בסמים היא באמצעות חוקים, משטרה, מעצרים ובתי כלא. אלה רק הופכים את הסם למנוע של עולם הפשע. הדרך למאבק בסמים הוא בדרכי מניעה: חינוך והסברה ובגמילה.

לכן, דווקא לצורך המלחמה בסמים, אני בעד לגליזציה של הקנביס. אולם התנאי לכך, היא תכונית לאומית למניעה ושיקום; תוכנית רצינית, שיושקעו בה משאבים ומחשבה רבים.

ובאשר לסמים קשים – שינוי כזה אינו יכול להיעשות במדינה בודדת, אלא כמדיניות עולמית. לכן, איני מציע בשום אופן לנסותו בישראל.

 

3. צרור הערות 19.2.17

* משפט המפתח – האווירה במסיבת העיתונאים המשותפת של טראמפ ונתניהו היתה חמה וידידותית, כמו הביקור כולו. זה טוב, זה חשוב, אין לזלזל במחוות הללו. אולם אין זה העיקר. העיקר הוא המסרים המדיניים.

מה היה המסר של טראמפ?

מיד עם תום מסיבת העיתונאים התראיינו ברדיו בזה אחר זה ח"כ עומר ברלב וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן.

ברלב ציין שטראמפ קרא לוויתורים ישראלים ולהפסקת ההתנחלויות, וחגג ניצחון. יוסי דגן חגג ניצחון מכך שלראשונה קופל דגל שתי המדינות.

מי צודק? שניהם צודקים וטועים. שניהם צודקים בכך שהם אכן ציינו דברים שנאמרו והבליטו אותם. שניהם טועים בכך שהם "גיירו" את טראמפ למסר שלהם ולא הציגו תמונה אמיתית.

מהי התמונה האמיתית? האמת היא שבנושא הפלשתינאי לא השמיע טראמפ מסר של ממש. דבריו היו מסך של ערפל.

משפט המפתח בנאומו היה שאין זה משנה לו אם הפתרון יהיה שתי מדינות או מדינה אחת – הוא יקבל את מה שהצדדים ירצו.

המשפט הזה ניתן לפרשנויות שונות:

1. עוד טרם גיבשתי מדיניות ולכן אני נמנע מלקבוע מסמרות ולהתחייב לעמדה מסוימת. מבחינתי עדיין הכול פתוח.

2. כבר גיבשתי מדיניות (או אני בדרך לגיבוש מדיניות) אך כיוון שאני רוצה בהידוק היחסים עם ישראל, אשתדל להגיע להבנות ואולי אף להסכמות עם נתניהו, ולכן לא אביע בשלב זה עמדה פומבית, בוודאי לא לפני הפגישה.

3. אין בכוונתי להפעיל לחץ על ישראל ועל נתניהו, ולכן אני מבהיר מראש שאגבה את המדיניות שישראל תבחר.

4. לא אחליט בעבורכם, אבל דעו שהאלטרנטיבה היחידה לפתרון שתי המדינות היא פתרון "המדינה האחת", כלומר מדינה דו-לאומית על כל השטח. רק אתם תבחרו בין שתי החלופות.

אני נוטה לפרשנות הראשונה. מבחינת טראמפ, בשלב זה הכל פתוח.

 

* אוטוסוגסטיה – מעריציו המושבעים של טראמפ בימין הישראלי משדרים לאחרונה אותות הזויים כמו: העברת השגרירות לירושלים היא לא צעד כל כך חשוב... זה בסך הכול עניין הצהרתי, חסר חשיבות מעשית.

כלומר, פתאום אין בעיניהם משמעות לאי הכרה בירושלים, בחלק כלשהו של העיר, כבירת ישראל. פתאום, לא כל כך חשוב בעיניהם הזלזול בריבונותה של ישראל להחליט מהי בירתה.

מישהו אמר אתרוג ולא קיבל?

 

* מחוץ לקופסה – ציטוטים משני מאמרים צמודים ב"ידיעות אחרונות", מעידים על משב רוח רענן, המנסה לנער את הדוגמות העבשות שבהן תקוע השיח הישראלי.

יועז הנדל: "מדינת ישראל בעשור האחרון פרגמטית יותר מהפוליטיקאים שלה. מאז אוסלו אנו בתהליך הפרדה מהפלשתינאים. לא הפרדה ביטחונית. גם הקווים הגיאוגרפיים מלמדים על הפרדה. כך מרצועת עזה. ממרכזי הערים. מחמש שכונות ערביות מעבר לחומה בירושלים בלי שהכרזנו.

בבטן, מרבית הישראלים מבינים שאי אפשר כבר לממש את נאום בר-אילן. בראש ובראשונה כי מדינה פלשתינאית לא יציבה בקווי 67' מסוכנת לישראל. אחרי זה בגלל שהפלשתינאים לא מסוגלים. אין חיבור פוליטי בין עזה לרמאללה, אין הנהגה שיכולה להתפשר. בסוף בגלל שהירדנים לא רוצים מדינה כזאת על הגבול שלהם.

מה שנותר הוא הרשות הפלשתינאית, שישראל מטפחת בכסף ובביטחון למרות שהצהרות הפוכות. על הבסיס הזה יצמח משהו וזה לא מדינה אחת דו-לאומית. אין בישראל כאלה שמבקשים תוספת של שני מיליון אזרחים פלשתינאים. מדינה מינוס כמו שנתניהו הגדיר, אוטונומיה מורחבת לפי בנט או כל דבר אחר."

בן דרור ימיני: "המסקנה איננה שצריך להגשים את החזון הפלשתינאי של מדינה אחת גדולה, שאומץ גם עם ידי חישוקאי הליכוד. רחוק מכך. גם הפתרון של שתי מדינות לא נמצא על המדף. הרי הפלשתינאים [...] לא רוצים מדינה לצד ישראל. זה מחייב כל אדם שהעובדות עדין יקרות לליבו לצאת מהקופסה. אולי לא שתי מדינות. בוודאי לא מדינה אחת. יש צורך במשהו חדש."

 

* כוונה לפגוע בביטחון המדינה – הניסיונות להגיע ל"הבנות" ואולי לעסקת טיעון עם ח"כ גטאס מגונים. עקרונית, אין מקום לעסקאות טיעון והסדרים שונים עם אישי ציבור. כאשר מדובר באיש ציבור, יש עניין לציבור להגיע לחקר האמת, לדעת מה באמת קרה, ללא הנחות וללא טיוח. קל וחומר, כאשר מדובר בעבירות ביטחוניות, בפגיעה בביטחון המדינה.

גטאס אינו מכחיש את העובדות. אין מחלוקת על כך שהוא הבריח טלפונים ניידים למחבלים כלואים. אין כל אפשרות להאשים אותו בפחות מסיוע לטרור ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה. מדובר בפשעים שעליהם עליו לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

 

* פשע שנאה – המשטרה סגרה, מחוסר אשמה, את תיק החקירה של הסטודנטית מ"בצלאל", שיצרה פוסטר של נתניהו ולידו חבל תלייה.

חן ליברמן וענבל גזית תהו בגל"צ – למה כל אלה שיצאו נגדה השתתקו פתאום?

אז אני לא שותק. החלטת המשטרה ממש לא מעניינת אותי. המשטרה חקרה את המישור הפלילי – האם היתה מסוכנות בכרזה. אולי החלטת המשטרה מוצדקת, אולי לא.

אותי לא מעניין המישור הפלילי אלא המוסרי, הערכי. העובדה שהמוסד המכשיר את אליטת האמנות הישראלית רואה בתועבה הזאת, המביעה כמיהה לתלייתו של ראש הממשלה, "יצירת אמנות" לגיטימית שחל עליה חופש הביטוי, היא התופעה החמורה, חמורה יותר מכרזת התועבה, החמורה בפני עצמה.

 

* ובינתיים במשרד החינוך – שעה שביקום המקביל של הפוסט אמת, פייק ניוז והעובדות האלטרנטיביות – קוראי "הארץ" מקבלים "מידע" על "ההשתלטות והאינדוקטרינציה הלאומנית במערכת החינוך" תחת בנט, וזה נשמע כמו "אוי אוי אוי," ואילו במשרד החינוך הריאלי, מפמ"רית מקצוע האזרחות יעל גוראון, המובילה קו בעייתי ביותר הנוטה לפוסט ציונות, קיבלה קביעות. משמעות המינוי הוא הנצחת החולי המהותי במקצוע החשוב הזה.

אין לחשוד בבנט שזה הקו שלו, ואיני מקבל את הטיעון הפופולרי לפיו בנט מפחד מהתקשורת ומתחנף לשמאל הקיצוני.

אז למה הוא נהג כך? כי הראש שלו נמצא בתפקידים שלדעתו הוא ראוי להם, ראשות הממשלה או לפחות משרד הביטחון, ולא נותר לו קשב למשרד עליו הוא מופקד.

 

* דיכוטומיה מעוותת – בוועידת החינוך של "ידיעות אחרונות" ו"וויינט" שתתקיים בחודש הבא, ייערך עימות תחת הכותרת "חינוך לערכים בעולם של מחלוקות". נושא חשוב ורציני. ומהי כותרת המשנה? "חינוך לפלורליזם וביקורתיות או חינוך לאהבת ישראל ופטריוטיות."

מבחינה שיווקית זו אולי כותרת סקסית, אבל כל כולה שקר וכזב: התגלמות עולם ה"פוסט אמת" וה"עובדות האלטרנטיביות". אין ולו שמץ של סתירה בין פלורליזם וביקורתיות לבין אהבת ישראל ופטריוטיות.

מנסחי הכותרת יצאו מנקודת מבט אנטי פטריוטית הבזה לערך אהבת ישראל, וכביכול מתוך פלורליזם וביקורתיות הציגו את הדיכוטומיה הזאת. אולם למעשה הם גילו גישה אנטי פלורליסטית בעליל, כיוון שהם הוציאו מכלל הפלורליזם את הפטריוטיות. למעשה, ה"הפלורליזם" שלהם כולל אך ורק את מי שהנו "פלורליסט" בדיוק כמוהו. פלורליסט כמוהו, הוא מי שאינו פטריוט. וכיוון שהפטריוטיות היא רחבה מאוד ומכילה מגוון דעות רחב ביותר, מי שאינם פטריוטים הם קבוצה קטנה וקיצונית ביותר. מכאן שאותם "פלורליסטים", מוכנים לסבול ולקבל גוון אחד, מצומצם מאוד, מן הספקטרום האינסופי של הצבעים והגוונים.

אהבת ישראל חייבת להיות פלורליסטית, כיוון שעם ישראל הוא מגוון ותרבות ישראל היא מגוונת. כך שהדיכוטומיה השקרית הזאת סותרת את עצמה מיניה וביה.

ביקורתיות? קודם כל יש מקום לגישה ביקורתית על האקסיומה כאילו יש סתירה בין ביקורתיות לפטריוטיות ואהבת ישראל.

 

* לצבי יש בעייה – צפיתי בתוכניתו החדשה של צביקה הדר "מחר שבת". הסתמיות בהתגלמותה.

 

* ביד הלשון: קלע אלון – בפינות קודמות הזכרנו שמות יישובים המנציחים את זיכרו של יגאל אלון – היישוב אלון במדבר יהודה וקיבוץ יפתח, הקרוי בשמו המחתרתי של אלון.

יישוב נוסף על שמו של אלון הוא בצפון הגולן, ממערב לצומת אמיר (צומת ווסט) ומעל נחל עורבים. בדומה לאלון שבמדבר יהודה, כך גם קלע אלון, בעצם ישיבתו בגולן, מגשים את מורשתו המדינית וההתיישבותית של אלון.

למה קלע? כי הוא באזור הכפר הסורי הנטוש קַלַע. ואלון, כאמור, על שמו של יגאל אלון.

תחילה הוקם במקום קיבוץ, הקיבוץ החמישי בגוש קיבוצי צפון הגולן, אולם הוא לא שרד, והפך להיאחזות נח"ל. היום קלע אלון הוא יישוב קהילתי.

 

 

* * *

עמוס אריכא

מכלוף הזיקית על גחונו

מיום חדירתו של אריה מכלוף דרעי מש"ס לזירת הפוליטיקה בישראל, לא היה איש ערום ממנו כזיקית מחליפת צבעים ולשונה יורקת דבק שהשחית את הזירה הפוליטית ותיעתע אפילו בטובים שכיהנו בה ולא נמלטו מרשתו המרושעת שהטיל עליהם וסיבכם כרצונו, מטה אותם לכאן ולכאן, בהתאם ליצרו. אפילו  היתל אין ספור פעמים במרן עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה בידיו כחומר נילוש.

לאיש הזה, מכלוף, המתהדר כחרד אשכנזי דווקא, ספק אם יש אלוהים אמיתי כפי שקטנים תופשים מהותו. אם היה בו כזה כי אז לא היה נחשף כעבריין ונוכל שנשלח למאסר ממושך על-ידי בית המשפט, לאחר שנחשפו מעלליו הפליליים הקשורים בשיפור מצבו הכלכלי תוך ניצול חצוף של מעמדו כשר הפנים. עד אז ומאז נחשב דרעי כמושחת שלא קם כמותו בישראל.

להלן משפטים אחדים מאשר אמרו השופטים על מכלוף, שלא מכבר זכה בתואר הנעלה א"ב, אלוף בצלות:

"קשה היא תמונת השוחד, שנתגלתה בראיות ותוארה בהכרעת הדין. אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד. לקיחת השוחד השתרעה על פני כל חמש השנים שבהן מילא נאשם 1 תפקידים ממלכתיים. היא פסקה אך בפתיחת חקירת המשטרה. נאשם 1 החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים... חמש שנות השוחד עומדות בסימן חפץ נאשם 1 להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות." (מתוך ויקיפדיה).

אם נמצאו תמימי-דרך שהאמינו כי נבל שכזה יחפור לעצמו מחילה עמוקה להסתתר בה לאחר שיסיים את שירותו הלאומי בכלא, כי אז נחשפה מידת תמימותם כמכשלתם. שכן  כושי כדרעי לא יחליף עורו, כרוח האימרה הנודעת. ואילו כזיקית לא שינה ממנהגו אף לא ממהלכיו. עדות לכך נמצאה בדרכו האחרונה של המרן, כאשר דחה לצדדים את ילדיו של המת והשתלט על המקוננים בבכי קורע שמיים ולב, ובעזרת בצלים, כך התברר כעבור זמן רב, הגיר דמעות כאשד מים – כמו מדובר בבכורו של המרן המנוח.

מחזה קורע-עין זה, מחושב בפלס עורמתו של דרעי היה שלב א' בתחילת דרכו מראשות ש"ס לחזור לשכשך להנאתו באותה ביצת צחנה פורייה  שהשאיר מאחור, היא אחוזת בית משרד הפנים בה עשה כרצונו בעברו הפלילי ושיטה בכולנו.

כשנחה במקצת דעתו של מכלוף, ומשהתרווח שוב בכורסתו הישנה, התקצרה דרכו אפילו לרמוס את ילדי הדור הצעיר של ש"ס כשיצא חוצץ נגד חוק שהוגש בכנסת לפני ימים אחדים למניעת אפלייה של תלמידות ממוצא ספרדי/מזרחי תוך מניעת קבלתן למוסדות חינוך חרדיים הנתונים להשפעת "גדולי התורה האשכנזיים..."

למה? מדוע? כי ככה נדרש לטובתו האישית של דרעי המכוון עוד רחוק יותר ממשרד הפנים.

הנה למשל ענין פעוט שהוא מטפל בו מזה כבר, הכותל המערבי השבוי. דרעי רוצה שכותל זה שאיבד מחן עתיקותו מאז הוקמה הרשות החרדית כאחראית לו ולסדקיו, יהיה שייך אך ורק ליהדות החרדית – והאחרים, אותם חילונים או קונסרבטיבים או רפורמים שאינם יהודים כשרים בעיניו – תחול עליהם הדרה, ואתם גם בני גויי-עולם שגם הם מוקירים סדקי באבנים עתיקות אלה.

ואחר כך ישלח דרעי חץ מורעל ללב תל-אביב, לעקר את המבצר האחרון של שפיות בארצנו הקדושה, מרוח חיים מסחריים. כבר ימים ולילות עושה אלוף בצלות זה תוכניות שנועדו להעצים מעלתו בעיני החרדים האשכנזים, שיום יבוא ויזדקק להם בכדי לבסס רום מעמד חדש שהוא חולם להשיגו – או אז נתעורר וניווכח כי הזיקית היא בעצם אפעה קטלני וכי מה שהיה הוא שיהיה.

 

* * *

מתי דוד

דעתה של הזמרת המטורללת

זו דעתה של הזמרת המטורללת אחינועם ניני על נתניהו ועל טראמפ :

"טראמפ הוא היטלר של ימינו!"

"ביבי הוא גזען פרנואיד וולגארי!"

עוד אחת מעדר "האמנים" של השמאל הקיצוני שאיבדו שיווי משקל נורמטיבי.

 

* * *

עדינה בר-אל

לרוץ לראות: ליאורה ריבלין מדברת ביידיש

ואחינועם ניני שרה מוסיקה

לאחרונה צפיתי בשני מופעים, שנהניתי בהם מאוד:

 האחד – ההצגה "אין ישראל און צוריק" על קדיה מולודובסקי ב"תיאטרון היידיש שפיל" (עם תרגום לעברית ולרוסית). כתבה וביימה חגית רכבי ניקולבסקי. ליאורה ריבלין מקסימה בתפקיד קדיה. ההצגה המצוינת מתארת את תולדות חייה של קדיה, תוך דגש על שלוש שנותיה הלא-קלות בארץ, בה שפת היידיש נאבקה על תדמיתה ה"גלותית". ויש גם "סוכריות" בעברית, ביניהן: "גלגולו של מעיל" ו"הילדה איילת" בביצוע בעברית של חבורת השחקנים.

 המופע השני – אחינועם ניני ב"מבאך עד בכלל", במסגרת הרצאותיה של אסתרית בלצן. אסתרית, פסנתרנית מחוננת, מעניינת כרגיל, ומגישה את יסודות המוסיקה לכל אחד ואחד. אחינועם ניני – אכן נועם של ממש! כמובן בליווי המוסיקלי המצוין של הגיטריסט, המלחין והמעבד, (והמנהל שלה לשעבר ב"רימון") – גיל דור. ההופעה היתה מרגשת ביותר. אחינועם בעלת קשר בלתי אמצעי לקהל, עם מגוון ביצועים החל מבאך, דרך שירי רחל, שיר נפוליטני, מחרוזת שירי ילדים ועד ה"אווה מאריה". קולה – קול פעמונים מתרומם לגבהים. יקצר המצע מלתארו. צריך להאזין וליהנות.

 

* * *

יהודה דרורי

1. הרצוג, אל תְבכֶּה את מות רעיון "2 המדינות"

אני ממש נדהם לראות את חה"כ יצחק הרצוג ועוד מיספר חברי כנסת, המביעים ייאוש וחרדה מאובדן הרעיון הכי אידיוטי שצמח בבית הלבן ב-10 השנים האחרונות – רעיון העיוועים של "2 מדינות ל-2 עמים"!

ראשית , עלינו לזכור שאין דבר הנקרא "עם פלסטיני" אלא בלכסיקון של התעמולה המוסלמית נגד התיישבות היהודים בארץ ישראל...

שנית, מבחינה בינלאומית ארץ ישראל ממערב לירדן ניתנה להקמת יישות יהודית בהחלטה פה אחד של  "חבר הלאומים" ב-1924 ואין כל חוק בינלאומי אחר הסותר החלטה זו. ב-1924 נלקח מפלשתינה, זו  שניתנה ליהודים, השטח של עבר הירדן המזרחי והוקמה שם מדינה ערבית וכאן למעשה בוצע רעיון "2 מדינות ל-2 עמים".

שלישית, ערב-רב של חמולות פלסטיניות לא יהיו מסוגלות להקים מדינה והן גם לא רוצות במדינה לצד מדינת ישראל, אלא מדינה במקום מדינת ישראל! האם הרצוג לא רואה זאת? האם הוא לא מבין את המצב בשטח?

ובסיכום, עם אינו כובש בארצו, ולכן אנחנו נקבע לפלסטינים את עתידם, ולא בהכרח במדינה דו-לאומית! אולי ניעזר בהסדרים דרך מדינות ערביות שכנות, ואולי אפילו דרך סיפוח לירדן, אבל, מדינה פלסטינית לצד ישראל לא תקום לעולם כי זה יהיה סופנו!

 

2. להילחם באנטישמיות הסקנדינבית

קראתי לאחרונה מאמר מעמיק של עורך שבועון ידוע באיטליה (לא יהודי) העוסק במחלה הנוראה של תחיית האנטישמיות הקיצונית בסקנדינביה.

מסתבר שנורבגיה ושבדיה כשלו לחלוטין במדיניות ההגירה שלהן, שהתבססה על מוסלמים – שכיום הורסים במדינות אלו את החברה הקיימת. "האשמים" הם כמובן היהודים והישראלים... לפיכך, אין להתעלם מכך שרוח הנאציזם-התעמולתי נושבת כיום מכיוון סקנדינביה לעולם המערבי... ההגירה האיסלאמית המתוכננת בארצות אלו הביאה לסבל רב לאוכלוסייה הנוצרית, הסובלת מפרחחי האיסלאם המשתלטים על רחובותיה, גונבים ואונסים ומשפיעים על הפוליטיקה הפנימית שם...

תיטיב מדינת ישראל לעשות אם תצייד כבר עכשיו את יהודי סקנדינביה בתעודות עולה, ותשאיר בארצות אלו נציגות דיפלומטית ברמה הנמוכה ביותר – אבל כזו  שתזהיר את הציבור שם מסכנות חוקי השריעה, ובו-זמנית תפעל בקרב קהל הבוחרים נגד מדיניות ממשלותיהם, בדיוק כפי שמדינות אלו עושות אצלנו כיום ע"י תמיכה מאסיבית כספית בארגונים אנטי-ציוניים ופרו-פלסטיניים.

 

3. אנגלה מרקל: "האיסלאם אינו מקור הטרור."

פורסםYNET 18.02.17

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל נשאה דברים בוועידת הביטחון במינכן, ואמרה כי "האיסלאם אינו מקור הטרור, עלינו לערב גם מדינות מוסלמיות במאבק נגד הטרור."

עוד היא אמרה כי אירופה מחויבת לקלוט פליטים.

אם מישהו חשב שהמנהיגה הזו טובה וחכמה, חשוב שיזכור שהיא זו שהכניסה לגרמניה בשנה שעברה יותר ממיליון מוסלמים – ולא כולם פליטים... והיא לא מודיעה מהו אם כן מקור הטרור!

 

4. הרציחות במגזר הערבי

במגזר הערבי נשמעים קולות הטוענים שהמשטרה לא עושה מספיק למנוע את הרציחות התכופות במגזר הערבי. הטוענים כך חייבים להבין, שהמשטרה לא מסוגלת לשנות את תרבות האלימות והרצח המוסלמית. אינני בא לטעון פה כי כל הערבים הם רוצחים אלא שאלמנטים רבים בתרבותם מעריכים יותר את המוות מהחיים... בנוסף, אין כלל שיתוף פעולה עם השוטרים (הכופרים... היהודים...) ועל פי רוב שוטרים נרגמים באבנים ביישובים ערביים כאשר הם באים לחקור!

כאשר יותר שוטרים ערביים יתגייסו למשטרת ישראל,  כאשר במסגדים ישאו הטפות נגד תרבות הרצח (במקום לעודד רצח יהודים), וכאשר ראשי המגזר הערבי ישימו לב לבוחריהם במקום ל"בעייה הפלסטינית" – אולי אז יזוזו דברים לכיוון שיפור המצב הנורא הזה.

 

 

* * *

אלוני זמורה

מפגן הזלזול של עיתון "הארץ"

במפגש טראמפ ונתניהו

עיתון "הארץ", שכידוע הוא עיתון אינטליגנטי ולאנשים חושבים, מפרסם כתבה של העיתונאי רוגל אלפר, בעמוד האחורי של עיתון יום שישי מתאריך 17.2.17.

הכותרת של המאמר הקצר היא: "מפגן הזלזול בנתניהו." כל מי שצפה במפגש הזה ראה מפגש של ידידות ואחווה, שלא היתה כמוה בבית הלבן.

מעניין שהעיתונאי רוגל אלפר, שכידוע הוא פסיכולוג דגול, ראה דברים אחרים לחלוטין. בכל משפט הוא הוסיף סופרלטיבים ופרשנויות משלו, שהוקיעו את מערך היחסים בין שני המנהיגים. אני מבקש לצטט מתוך המאמר. הקורא הנבון יוכל לשפוט לאן הוא מוביל:

"אבל ניכר שטראמפ מזלזל בו" (בנתניהו). "הנחית טראמפ פקודה" "נתניהו מולכד" הוסיף העיתונאי משום מקום. "זה היה אקט כוחני. משפיל." "הוא הבחין שנתניהו במצוקה." "בהתבדחות על חשבון נתניהו, עקץ אותו טראמפ בארסיות." "זה כמו להגיד לו: אתה לא טיפש, נכון?" "אני חושב שאנחנו הולכים לעשות דיל, איים טראמפ." "זה נשמע יותר מדי אופטימי, ליגלג על נתניהו. לא עם נתניהו. אלא עליו. בלי להסתכל לעברו. רק החווה לכיוונו באגודל מנוכר. כאומר: מה הוא מבין?" "בתנועת יד מבטלת."

וביחס לשרה נתניהו: "והורה לשרה לקום. אקט כוחני מאוד. קומי שבי. 'את כל כך מקסימה והיית נחמדה למלאניה' שיקר... ובזאת אותת לנתניהו שבאמצעות מתק שפתיים מזויף יסובב על אצבעו הקטנה את האישה רודפת-הכבוד שנתניהו אסקופה הנדרסת. מזלזל בנתניהו. יש עדות מצולמת."

אני מבקש לציין שהדברים לעיל הם ציטוטים מדויקים מהכתבה. כל ההדגשות של הביטויים המעליבים והפוגעניים שבמאמר הם שלי.

מעניין מאוד מניין שאב, העיתונאי הנכבד של עיתון "הארץ", את כל הסופרלטיבים המעליבים והפוגעניים.

לא מכובד. הוא מעליב את  האינטליגנציה של הקורא הנבון של עיתון "הארץ"...

העיתונאי יכול להתנגד לשני המנהיגים אם הוא רוצה, אבל לא ראוי שייתן פרשנות פסיכולוגית בגרוש.

 

אהוד: אתה צודק. במפגש טראמפ-נתניהו לא היה שמץ ממה שאלפר ראה וכתב מהרהורי ליבו הרע, אופיו הטמא, ומצוות אדונו התואמת את טירופו ואת ניתוקו מן המציאות. זה לא חדש שחלקים בעיתון "הארץ" נראים כמו מהמחזה "מארה-סאד" מבויימים בידי המרקיז דה סאד.

 

* * *

רשימת 70 "ארגוני השלום" וזכויות בישראל

די לכיבוש; יש גבול; גוש שלום; מחסום WATCH; תעאיוש; יש דין; זוכרות; כיבוש; נשים בשחור; האם החמישית; עדלה; הוועד נגד הריסת בתים; הוועד נגד עינויים של פלשתינים; רדיו כל השלום; בצלם; המרכז למידע אלטרנטיבי; לוחמים לשלום; התנועה לתמיכה בסרבני כיבוש; סיורים ארכיאולוגים אלטרנטיביים; השמאל הישראלי הרדיקלי; פרופיל חדש; שומרי משפט; קשב; כביסה שחורה; פורום שמאל; קול אזרחיה; עיר עמים; מוקד להגנת הפרט; אמנסטי; רשת המזרח התיכון לדו קיום; חלונות; רופאים לזכויות אדם; בת שלום; פורום המשפחות השכולות; שלום עכשיו; יוזמת ז'נבה; נווה שלום; תנועת כחול לבן; איסקרי; פורום ארגוני השלום; מדרשת אדם לשלום; דו שיח; גבעת חביבה; בוסתן לשלום; מיליון ידיים לשלום; מנהיגים את המנהיגים; סולחה;  מס"ד מרכז סוציאל דמוקרטי; פלשתין ישראל ז'ורנל; ישראל יוזמת; אגף המשימות בתק"מ; עובדים סוציאליים לשלום; קול אחד; קול אחר; רוצים שלום; רשת ביטחון חברתית; קואליציית נשים לשלום; ג'י סטריט (ארה"ב יהודים); גישה; המוקד להגנת הפרט; רבנים לזכויות אדם; תנועת סולידריות; הקרן החדשה לישראל; שוברים שתיקה; רופאים לזכויות אדם; האגודה לזכויות האזרח.

 

*

למתי דוד

מדהים ומעניין מה שכתבת [גיליון 1220].

להשלמת המידע, מעביר לך רשימת 70 (מה שנקרא) ארגוני זכויות ושלום.

גדעון בן דרור

 

אהוד: אני מניח שחלק ניכר מהארגונים האלה נתמך בידי הקרן לישראל חדשה, שתומכת בארגון' 'בצלם', שצלם-מרגל פלסטיני מנוול ומתוגמל מטעמם עזר להפליל את סמל אלאור אזריה, שבקרוב ייכנס לכלא צבאי על שהרג מחבל פצוע שבא לרצוח אותנו.

 

 

* * *

פוצ'ו: "בחיי [3]"

ל"ה. דפיקות על הגג

שנת הלימודים האחרונה היתה יחסית קלה ורוב הבחינות היו כבר מאחורינו. מרבית הסטודנטים  מצאו להם עבודה בהוראה או במחקר במכון וייצמן, והפרופסורים לא עשו בעיות אם היו מגיעים לשיעור ומוצאים בכיתה רק שליש או רבע מהתלמידים.

אחד מהשיעורים הזכורים לי היה עם פרופ' חנן אופנהיימר, שלימד אותנו על גידול עצי פרי סוב-טרופיים. חנן אופנהיימר, בניגוד לבן דודו הנס אופנהיימר,  נחשב לאחד  המורים  הקשוחים והמחמירים. אף פעם לא ראינו אותו מחייך וכאשר מישהו דיבר אליו, הוא היה נועץ בו זוג עיניים  מפחידות, עד שהמדבר שוב לא ניסה לחזור ולדבר. להרצאות היה מגיע בדיוק בזמן ומי שאיחר אפילו בדקה, היה חושב פעמיים אם להיכנס ולספוג את המבט שלו, או להישאר בחוץ ולהישאר בחיים.

אותו שיעור שעליו אני רוצה לספר, חל ביום שישי, שיעור אחרון של אותו שבוע. חנן אופנהיימר נכנס לכיתה, סקר את הנוכחים במבט חטוף ותכף הרגיש שהפעם מיספר הנוכחים קטן יותר מהרגיל. הוא מילמל לעצמו משהו בלתי ברור, ובלי לבזבז שנייה החל לספר על עץ האנונה ובעיות ההפרייה המסובכות שלו.

אנחנו מקשיבים, כאשר בו-זמנית נופלת עלינו תחילתה של תרדמה מבורכת, והיד שלא אוחזת בעט לא יודעת אם להסתיר את הפה הרוצה לפהק, או את העיניים הנוטות להתכסות בעפעפיים. ים של שלווה מנומנמת  מתחיל לעטוף את כל החדר כאשר לפתע, ללא כל התרעה, נשמע מעל ראשינו "בום!" אדיר המזעזע את כל הכיתה.

יוסקה אסא, שהיה רדום טוטאלית, נפל מכיסאו ואחר כך הסתכל סביבו לראות אם הוא במילואים, או רק חלם על זה. אצל כל פרופסור אחר היינו פורצים בצחוק, אבל אצל חנן אופנהיימר, לא העזנו אפילו לחייך. פרופ' אופנהיימר הפסיק לרגע לדבר ואחרי שגמר להפחיד את אסא עם מבטו, שלח מבט חודרני לעבר התקרה שעדיין רעדה קצת, אם מהמבט או מה"בום" שנחת עליה.

יותר מדקה לא נתן לנו הפרופסור ליהנות מההפסקה וחזר אל האנונה ובעיות ההפרייה שלה. כשלוש דקות רצופות המשיך לדבר בלי הפסקה, ובדקה הרביעית אנו זוכים לקלוט עוד "בום" אחד. התקרה רועדת, אנו מסתכלים על יוסקה אסא, לראות  אם שוב ייפול מהכיסא. אך כעת הוא נזהר, מחזיק היטב במסעד המושב וגורם לנו אכזבה רבה.

אופנהיימר מסתפק הפעם בהבעה של מורת רוח למשמע הרעש התקרתי, וממשיך בהרצאה. לא הוא האיש שיפסיק ללמד בגלל פצצות המאיימות עלינו מלמעלה.

חולפות שתי דקות, שלוש דקות, ארבע דקות ושום דבר לא קורה. ואז, בדקה החמישית, כשאנו מבינים שהנה אבדה תקוותנו והריסים מתחילים ללחוץ על העפעפיים, נשמע "בום" חזק יותר מכול הבומים הקודמים, וחדי העין המרימים ראש לתקרה, מבחינים  באבקת טיח הנושרת ממנה. 

פרופ' חנן אופנהיימר, בחושו הפדגוגי, מבין שהפעם אי אפשר לעבור על הדבר בשתיקה, ולמרות שחבל לו להקטין את מיספר התלמידים בכיתה, הוא מצביע על ציקה, שהחוויר כסיד, ואומר לו לעלות לגג ולהביא את השמש תכף ומיד.

(הדבר אירע בזמן העתיק, כשהתואר "שַׁמָּשׁ" עוד לא התחלף עם הכינוי המכובד "אב בית".)

עד שציקה יצא ועד שחזר הספקנו לקלוט עוד שני בומים. אורי נהרי, שתמיד חיפש תירוצים לצאת מהכיתה, הציע שגם הוא ירוץ לגג ויראה מה קרה לציקה.

"אתה תישאר כאן!" אמר הפרופסור, ולשמחתנו שכח מהאנונה והפנה יחד עימנו את מבטו לפתח בציפיית המתנה.

יותר לא שמענו דפיקות על התקרה, והבנו כי השניים כנראה נמצאים בדרך אלינו. הציפייה הוכיחה את עצמה כמוצדקת, כי לא חלפו שלוש דקות מאז הפיצוץ האחרון ובפתח הופיע ציקה, כשאחריו ובצמוד לו, צועד מיכאל גיל המכונה מיקי. פרופסור אופנהיימר וגם אנחנו לא הבנו מדוע במקום את השמש, מביא אלינו ציקה את מיקי. היינו מופתעים, איך מיקי מגיע לפתח, מיקי הרי הוא נמנה על אלה שלא מחסירים שיעורים, אנחנו בכלל היינו בטוחים שהוא יושב איתנו בכיתה וממתין כמונו לראות את מי ציקה יביא.

כאן אולי המקום להקדים ולספר על מיקי גיל ועל הקשר שלו למאורעות התקרה.

היכרותי עם מיקי החלה בשנה הראשונה ללימודים, באחד משיעורי המתמטיקה שהעביר לנו ד"ר פרידמן, שאז עוד היה אסיסטנט. היה זה אותו שיעור מפורסם שבו נקראתי ללוח לפתור  תרגיל, וניצלתי בזכות התקפת השיעולים שבאה לעזרתי. להזמנתי אל הלוח קדמה הזמנת תלמידים אחרים שלא העזו לקום ממקומם. פרידמן התחיל עם עדנה חלודת השיער, שהשתמטה מללכת אל הלוח מטעמי סחרחורת והמשיך עם אלי רבינא. אלי רבינא, שישב לידי, עשה עצמו כלא שומע, אני מירפקתי את זרועו קלות, כי חשבתי שאולי נרדם, אך הוא קרץ לי ונתן לי להבין שעליי להתעלם ממנו. 

פרידמן, שעדיין לא הכיר אותנו, הבין שאלי איננו ועבר לשם הבא. השם הבא היה של צבי בן אריה, שישב מאחוריי. אני מסתכל אחורה אל ציקה, שלא מאבד את קור רוחו וצועק: "איננו."

פרידמן ממלמל "איננו," מביט במחברת וקורא: "איתן שיינהאוז!"

איתן, המכונה "שנהאת", יושב בשורה הראשונה מול פרידמן, לא מזיז את ראשו ולא מניד עפעף, וכשפרידמן קורא את שמו שנית, צועקת כל הכיתה: "איננו!"

פרידמן קורא עוד שלושה שמות וזוכה למענה – איננו. השם השלישי הוא מיכאל גיל. גם כאן צועקת כל הכיתה איננו. הדבר די מפתיע, כי מיקי דווקא הצטיין בלימודים, כולל מתמטיקה. אז למה הוא חושש לגשת ללוח? פשוט מאוד, מפני שהוא באמת לא היה.

כשהיה נוסע בשבת לבית הוריו בחיפה, לא תמיד הספיק להגיע לשיעור הראשון של יום ראשון והיה מקדים לתת לנוח דגני, שכנו לחדר, את המחברת שלו עם התרגילים הפתורים.  באותו יום בירושלים, כשמיקי הגיע באיחור, הוא ניגש אליי בצהרים למנזה, ושאל אותי אם זה נכון מה שמספרים עליי, שחטפתי התקפת שיעול ליד הלוח. כשהודיתי באשמה הביע את צערו על שלא היה נוכח והפסיד את השיעור, שבטח היה הכי מעניין באותה שנה.

מאז  קניתי אצלו את עולמי ובמפגשים, כשהעלינו זיכרונות מהפקולטה, הוא תמיד היה מספר איך השתעלתי ליד הלוח, והיה בין המספרים הכי מדויקים של הסיפור הזה.

מאז נוצרה בינינו ידידות רבה, ואני ידעתי שאם אזדקק פעם להיסטוריון שיספר על עלילותיי,  לא אמצא טוב ממנו. (ראו ספרו של מיכאל גיל "בחניתות ומזמרות.")  

מיקי היה אחד התלמידים האהובים בכיתה (גם על הבנות), והכתם היחיד שליווה אותו הוא כתם השקדנות. היה בין הבודדים שאף פעם לא נדרשו לעבור איזושהי בחינה במועד ב'. אני זוכר איך לפני הבחינה  אצל בונדי בהזנת בעלי חיים, הוא עמד לפני דלת הבוחן בפיק ברכיים והתלונן שהוא לא זוכר כלום. אורי גביש, שהיה תלמיד בינוני אך בעל ביטחון, השתדל לעודד אותו ולשכנע אותו שזאת בחינה קלה ואפילו ניסה להסביר לו כמה מושגים שלמיקי לא היה מושג מה הם.  בסופו של דבר מיקי יצא מהבחינה עם טוב מאד ואורי גביש המסכן התבקש לחזור ולהיבחן שוב במועד השני. לזכותו של אורי גביש יש לציין שהוא היה מאלה שעבדו כל תקופת הלימודים. בירושלים עסק בחלוקת עיתונים החל מארבע בלילה וברחובות עסק בכל מיני עבודות מזדמנות. במלחמת העצמאות יצא עם הל"ה לעזרת גוש עציון והיה אמור להיהרג יחד עם כולם. למזלו, כשהמחלקה הגיעה לקרבת בית נטיף, נקע אחד הלוחמים את רגלו ולא היה מסוגל להמשיך ללכת. דני מס, מפקד המסע, הורה לאורי, שהיה סייר בפלמח, להחזיר להרטוב את הנקוע עם עוד חייל אחד.  שלושת אלה היו היחידים שניצלו מגורלם המר של הל"ה. מכאן ניתן ללמוד שלא לכל מי שיש מזל במלחמות, יש גם מזל בבחינות.

כאן אני צריך לעזוב את אורי ולחזור למיקי גיל התלמיד הטוב, שעורר הפתעה כללית כאשר הובל על ידי ציקה  כשה לטבח היישר לידיו של פרופסור אופנהיימר הנורא. הפרופסור תקע בשה המובל את מבטו המקפיא, ומיקי הגבוה נהיה נמוך מרגע לרגע וניסה להסביר ולהתנצל על מה שקרה. 

מה שקרה היה שמיקי, כמו כולנו, היה עסוק בסוף השנה החמישית בעבודת הגמר הנדרשת לשם קבלת התעודה. נושא העבודה שבחר היה קשור לקרקעות הנגב. אני לא יודע מה בדיוק הוא חיפש בהן, אני יודע רק שמדי פעם היה מוצא מתנדב בעל מכונית, נוסע עימו לכל מיני ואדיות בדרום וחוזר לחדרו ברחובות עם גושי אדמה מסוגים שונים. כשהתחיל החדר להתמלא בחול, התמלא נוח דגני, שותפו לחדר, בתלונות של נגזל ואמר למיקי: 

"מילא את החול שאתה מביא בנעליים, אני עוד מוכן לקבל, אבל לגושי החול שבשקים, בבקשה תמצא מקום אחר." 

אז מיקי מצא את עליית הגג של בניין הפקולטה והפך אותה למעבדה שלו.  את אותו יום שישי, שבו הלך ממילא לשיעור על הסוב-טרופים, החליט לנצל גם לעבודת הגמר, לכן הקדים לבוא לשיעור ועלה לעלייה לראות מה שלום גושי האדמה שלו ולהכניס אליהם  קצת סדר.

הסדר התבטא בכך שהגושים הגדולים ישתוו בגודלם לגושים היותר קטנים. לכן כל פעם  שהוציא מהשק  גוש אדמה גדול  מהנדרש, עשה את הדבר הטבעי ביותר, כלומר הרימו מעל לראשו והטיחו בכוח על הרצפה.

עד כאן הכול תמימי דעים בקשר למהלך העניינים, אבל מכאן נטוש ויכוח. חלק מהתלמידים טוען שהוא היה כל כך שקוע בעבודתו , עד ששכח שהוא צריך לרדת לשיעור, וחלק אחר, שאני נמנה עליו, טוען  שהוא לא שכח את השיעור, אלא שכח שעלית הגג נמצאת מעל הכיתה ובמהלך הניפוץ החליט שהאדמה הרבה יותר חשובה מהשיעור.

הודות לכך זכינו לראות את המחזה המרהיב, איך יוסקה אסא נופל מהכיסא, ולשמוע את קולו  המפחיד של הפרופסור האומר ללא הרמת קול: "תיגש אליי בסוף השיעור." 

אני מניח שמיקי ניגש, אבל אני לא נשארתי לשמוע מה קרה, כי גם לי היתה עבודת גמר שרציתי לטפל בה, ומיד עם תום השיעור רצתי אל חלקת הניסיונות שלי.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

משה כהן

חירוק שיניים

קולו של חירוק השיניים במקומותינו עולה מקצה הארץ עד קצה. 

עברו הימים בהם ניתן היה להשתלח השכם והערב בבנימין נתניהו על שהוא מחרב את יחסינו עם ארה"ב.

נהרות של דיו נשפכו על הנזק שגרם נתניהו בהופעותיו בקונגרס בעניין הסכם הגרעין עם איראן. 

ועתה, ראה זה פלא, נשיא ארה"ב מכריז קבל עם ועדה שההסכם עם איראן הוא אחד ההסכמים הגרועים ביותר. והוא מתכוון להוסיף סנקציות על איראן. התקשורת שלנו דילגה בקלילות על נושא ההסכם עם איראן, שלא בדיוק חירב את היחסים אלא אדרבה, שידרג אותם לרמה אישית של חיבה והערכה. בכל פעם שהנשיא הושיט את ידו ללחוץ את ידו של נתניהו או לחבק את כתפו גבר חירוק השיניים בקרב אנשי התקשורת שלנו, רודפי נתניהו האובססיביים. 

הם משתדלים להבליט את חילוקי הדעות בעניין ההתנחלויות, עניין שלגביו העמדות טרם התגבשו.  

ליבי ליבי להם, לא קל להחליף דיסקט אחרי 8 שנות שלטון פרו-ערבי של אובמה ולהתרגל לגישה מאוזנת ושפויה.

 

חזון שתי המדינות

האנשים הנאורים בקירבנו דבקים בחזון שתי המדינות. 

רגע, מי הפרטנר מולנו להסכם שלום?

התבשרנו בשבוע האחרון שברצועת עזה נבחר מנהיג קיצוני עם דם על הידיים, המטיף להשמדת מדינת ישראל. 

תמוה, אך ידיעה זו לא עוררה תגובות בציבור הישראלי. אנחנו כבר רגילים להסתה נגדנו ועוברים על כך לסדר היום, ונותרים דבקים בחזון שתי המדינות. 

אולי כדאי לעצור רגע ולחשוב, עם מי הולכים אנו לעשות הסכם שלום, עם אוייב המכריז שמטרתו להשמידנו? 

בריצת האמוק לחזון שתי המדינות אנו מוכנים לקבל כל פרטנר, מבלי לברור? 

האם לכך ייקרא תבונה מדינית?:

 

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

רואים אנו ללא הרף הסתה אנטישמית פרועה בציבור ובתקשורת הבינלאומית. אפשר לומר שדי התרגלנו לכך ואנו עוברים לסדר היום. ובכל זאת, היה לי קשה מאד לעכל את החיזיון של יהודים אמריקנים הקוראים קריאות גנאי נגד מדינת ישראל ולטובת הפלסטינים. 

הזדעזעתי, הדהד באוזניי הפסוק המחריד של ישעיהו מ"ט, 17 "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." 

היה זה בשידור מבית הנבחרים האמריקני של השימוע של שגריר ישראל המיועד דיוויד פרידמן.

זו תופעה איומה, חולנית, יהודים השונאים את בני עמם וארצם ומתייצבים לצד אויביהם בנפש השוללים את עצם זכות קיומם. 

תראו לי עוד עם השונא כך את עצמו. 

משה כהן

ירושלים 

 

* * *

מרדכי קידר

המנהיג החדש של הטרור הישן

פורסם לראשונה באתר "מידה", 15.2.17

קיים הבדל מהותי בין אסמאעיל הנייה, שמסיים עתה את תפקידו, לבין מחליפו. הבחירה ביחיא אל-סנואר, "לוחם הג'יהאד האידאלי", להנהגת חמאס מהווה הצהרת כוונות ברורה כלפי ישראל.

יש הבדל גדול בין מנהיג למנהל. מנהל הוא איש מקצוע, ותפקידו הוא לנהל את הפעילות באופן מושכל והגיוני שיאפשר לארגון למלא את מטרותיו ביעילות הגבוהה ביותר, כדי להגיע לתוצאות המיטביות תוך השקעת המשאבים הפחותה ביותר. מנהל הוא שכיר ששירותיו נקנים על ידי בעלי המניות (בארגון כלכלי) או הממונים (בארגון ממשלתי או ציבורי). מנהל מתמנה לתקופה, ואם יצליח ישתדלו האחראים על הארגון להאריך את כהונתו. אם ייכשל – תפקידם וחובתם היא לפטרו ולהחליפו במנהל אחר.

מנהיג, לעומת זאת, הוא מנהל עם משמעות רחבה יותר. נכון, תפקידו לנהל את הארגון כמו מנהל מקצועי שתואר לעיל, אך משימתו רחבה בהרבה: באישיותו מהווה המנהיג סמל ומופת, ובהתנהגותו הוא מציב דוגמה לכפופים לו ולאחרים הרואים את הארגון מבחוץ. המנהיג משמש מקור להשראה, מפיח תקווה, מעודד מיואשים ותומך בכושלים, ותפקידו מכיל מרכיבים אישיותיים, נפשיים ופסיכולוגיים רבים וחשובים הרבה יותר מתפקידו של מנהל, שהוא טכני בעיקרו.

זהו למעשה הסיפור הגדול שמאחורי הדחת אסמאעיל הנייה, והחלפתו באסיר המשוחרר יחיא אל-סנואר.

ארגון הפועל בסביבה רגועה ושלווה, שמשימותיו כלכליות, הנדסיות או טכנולוגיות ושהישגיו נמדדים במונחים של כסף או מטרות ממשיות מוגדרות (כמו בניית גשר, למשל) – צריך מנהל. לעומת זאת, ארגון הפועל בסביבה משברית, שמשימותיו נמצאות במישור הדתי, האידיאולוגי, הלאומי או הציבורי, יעדיו נקבעים על ידי אמוציות, אמונות, רגשות ודחפים ותפקידו לקיים מאבק ארוך, מייגע ורצוף קורבנות, צריך מנהיג, שכן הדרישות המוצבות בפני החברים – הלוחמים – נמצאות במישור הדתי, האידאולוגי, הלאומי או הציבורי והן קשות ורחוקות מלהיות מושגות.

מדינה במצב של שלום צריכה מנהל, ואילו מדינה במלחמה זקוקה למנהיג.

 

חמאס בין הניהול והמנהיגות

תנועת חמאס השתלטה על רצועת עזה לפני כעשר שנים, ביוני 2007, בסערת מאבק דתי ואידאולוגי עם תנועת הפתח והרשות הפלסטינית. ההשתלטות לוותה בשפך דם רב, שכן עשרות מאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות נרצחו בירי ובהשלכה מגגות בניינים. תנועת חמאס הצליחה להקים מדינה אסלאמית סונית ראשונה מבית מדרשם המהפכני של 'האחים המוסלמים', ובזאת הציבה דוגמה ומודל לארגוני 'האחים' המקבילים לה, במצרים, בתוניסיה, בסוריה, בירדן ובעוד מדינות.

לאורך עשר שנות קיומה התנהלה מדינת חמאס בין שני קטבים: בצד האחד עמדה האידאולוגיה הג'יהאדיסטית, שהיעד שלה הוא שחרור כל פלסטין, מהים עד הירדן, וחיסול טוטאלי של מדינת ישראל, כדי להקים על חורבותיה מדינה אסלאמית ובירתה "אל־קודס אל־שריף"; ובצד השני עמד הצורך לנהל מדינה, לספק מזון, מים, חשמל, דלק, עבודה, בריאות ופיתוח כלכלי לרווחת התושבים, צורך המחייב את חמאס לחיות במצב של הפסקת אש עם ישראל.

שני הקטבים הללו התבטאו בשני חלקי המנהיגות של התנועה: בצד האחד עמד הדרג הצבאי, שדרש להמשיך ואף להגביר את הג'יהאד נגד ישראל, להשקיע בפיתוח טילים, ברכש כלי נשק ובאמצעי מודיעין, בכריית מנהרות תקיפה ובהמשך האימונים של הכוח הצבאי, תוך נכונות לירות על ישראל כל אימת שזו לא פעלה בדרך שאנשי הדרג הצבאי ציפו ממנה; ובצד השני עמד הדרג המדיני, שאנשיו המבוגרים יותר העדיפו את הפעילות המדינית, את פיתוח מדינת עזה, התשתיות והשירותים שבה כדי לקדם את המדינה שהקימו ולבסס את קיומה הכלכלי, הארגוני והאזרחי. מטבע הדברים, אנשי הדרג המדיני העדיפו את השעיית הג'יהאד – שהם מאמינים בו בלב ונפש – לזמן מתאים יותר, בעתיד כלשהו, לא מוגדר.

אסמאעיל הנייה, לאורך עשר שנות תפקודו כראש ממשלה, היה חוליית הקשר, וקורת הגשר, בין הדרג הצבאי והמדיני. הוא תיווך ביניהם והוא היה זה שמצא את האיזון בין לחימה בישראל ובין בניית המדינה שבראשה הוא עמד. בנאומיו חוצבי הלהבות ובצעקנותו המופגנת הוא ידע להביא לידי סיפוק הן את יצר הג'יהאד הטבוע בתנועת חמאס מעצם היותה תנועת 'אחים מוסלמים', והן את הרצון לראות ברצועת עזה מדינה עם כל מה שמדינה זקוקה, מחשמל עד חינוך, ממשטרה עד בריאות. הוא יצר תדמית של ג'יהאד במקביל להסכמים עם ישראל, דבר שעורר עליו ביקורת מצד הקנאים.

הנייה הצליח במשימתו כמנהל המדינה, הקמת מוסדותיה וניהול יומיומי של ענייניה. הוא הקים סמי-מדינה, שהצליחה לכפות על ישראל להאכיל אותה, להשקות אותה ולספק לה דלק וחשמל. הוא הנהיג את מדינת עזה בשלוש מלחמות נגד ישראל (2008-9, 2012, 2014) אך הביא על עזה חורבן, סבל ומוות. מבחינת התוצאה, הנייה הצליח כמדינאי אך נכשל בהנהגת הג'יהאד, שכן הוא לא הצליח לשבור את רוח הלחימה של ישראל, לא הצליח להכניע אותה צבאית ומוראלית ולא קידם את מטרת החמאס, לחסל את ישראל. יתר על כן, הוא הקפיד על הפסקת האש עם ישראל, עצר ועינה סלפים שהתנגדו להפסקת האש ורבים – בחמאס ומחוצה לה – ראו בהנייה משרת האינטרסים של ישראל. הנייה הצליח כמנהל המדינה אך נכשל כמנהיג הג'יהאד, ולכן הגיע זמנו לפנות את מקומו למישהו אחר, למישהו מסוג אחר.

 

לא סחבק, מנהיג

תנועת חמאס חיפשה מנהיג, לא מנהל, בעל כריזמה ויכולת לסחוף המונים, שיחזיר לחיים את רוח הג'יהאד, שיפגין דוגמה אישית ויפיח בציבור את הנכונות להקריב למען המטרה העליונה.

האיש שנבחר השבוע הוא יחיא אל-סנואר ("אבו אבראהים"), אסיר שישב בכלא הישראלי ארבעה מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. מאז שחרורו הוא הצטרף לדרג הצבאי וזכה לכינוי "האויב הראשי של ישראל בעזה." חשוב לציין שעצם היותו אסיר במאסר עולם, ובוודאי בעל ארבעה מאסרי עולם, מקנה לו מעמד של מנהיג אמיתי, אותנטי ולגיטימי, שהקריב את חירותו למען הכלל והג'יהאד.

אל-סנואר נולד בשנת 1962 במחנה פליטים ח'אן יונס, למשפחה שלפני 1948 חייתה במג'דל עסקלאן, כלומר אשקלון. הוא למד במוסדות "החינוך" של אונר"א במחנה, ועובדה זו מוכיחה שוב, למי שזקוק לעוד הוכחה, שקיומה של אונר"א (סוכנות או"ם הממומנת – בין השאר – בכספי משלם המיסים האמריקני) רק מנציח את המלחמה ומגביר את הטרור. את השכלתו האקדמית הוא רכש באוניברסיטה האסלאמית של עזה, עוד מוסד ג'יהאדיסטי של 'האחים המוסלמים', ושם התבלט כפעיל מרכזי בכמה ארגוני סטודנטים.

מאז 1982, כשישראל עדיין שלטה על עזה, הוא נעצר במעצר מנהלי מיספר פעמים, הואשם בהקמת ארגון "מג'ד" ("כבוד"), ארגון הביטחון של תנועת חמאס, ונדון לארבעה מאסרי עולם. הפלסטינים מספרים שהוא אמר לשופטיו הישראלים שהוא מעדיף עונש מוות על כלא. בכלא הוא היה אחד המנהיגים הבולטים של אנשי חמאס, ודעתו בעניינים שונים הייתה חשובה לאלה שבחוץ. כדי לפגוע במעמדו העביר אותו שב"ס מיספר פעמים מכלא לכלא, והוא היה בכליאה נפרדת בתקופות מסוימות. אך פעולות אלה לא הצליחו לפגוע במעמדו. הוא ניסה לברוח מהכלא מיספר פעמים וכעונש הושם בצינוק. ללא ספק, הוא מהווה דוגמה ומופת ללוחם הג'יהאד האידיאלי.

אחיו, מוחמד אל-סנואר, הוא אחת הדמויות המובילות באגף הצבאי של חמאס, והיה שותף במבצע לחטיפת שליט כדי להביא לשחרור אחיו. לאחרונה הוא מונה לאחראי על דרום הרצועה במקום ראא'ד אל-עטאר שנהרג במבצע "צוק איתן" בשנת 2014.

לאחר שיחיא אל-סינואר שוחרר בעסקת שליט הוא הצטרף להנהגת האגף המדיני של התנועה כנציג האגף הצבאי, יחד עם חברו לתקופת הכלא, רוחי מושתהא, ופעילות שני האנשים המיליטנטים הללו השפיעה באופן מובהק על הדרג המדיני של התנועה. לאורך השנים האחרונות הציב אל-סנואר את עצמו כאדם המשלב את המנהיגות הצבאית נקיית הכפיים המוכנה להקרבה, עם הנהגה מדינית מרחיקת ראות.

במהלך מבצע "צוק איתן" הוא היה אחד האנשים שהשפיעו על ניהול המלחמה ועל קבלת ההחלטות במהלכה ובסיומה. בשל עמדותיו, עקשנותו ועוצמתו שבאו לידי ביטוי במלחמה, הוא מונה בשנת 2015 לאחראי על תיק השבויים הישראלים שבידי חמאס, ובתפקידו זה הוא הממונה על המו"מ עם ישראל בעניין זה. תפקידו הוא להתיש את ישראל, להזחיל את מנהיגיה ולהביא אותם לוויתורים דוגמת שחרור מחבלים רוצחים תמורת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול הי"ד, והשבויים החיים, אברה מנגיסטו והאחר ששמו לא פורסם.

משקלו הציבורי של יחיא אל-סנואר, הן בקרב הדרג הצבאי והן בקרב הדרג המדיני של חמאס, איפשר לו לפתוח בחקירת הביצועים של לוחמי חמאס בדרגים השונים במהלך "צוק איתן" והוא לא היסס לבוא חשבון עם אלו שהואשמו בתיפקוד לקוי. לאחרונה הוצא להורג פעיל חמאס, מוחמד אל-שתיווי, שהואשם בשחיתות כספית ומנהלית, ומשפחתו טוענת שיחיא אל-סנואר החליט על גזר דינו. סנואר מתרחק מהתקשורת, גם מסיבות ביטחון, ותכונה זו תורמת למשקלו הציבורי ולתדמיתו כמנהיג בעל כריזמה שאינו מחפש את הפרסום, המיקרופונים והזרקורים.

בשל פעילותו מאז שחרורו הוא זוכה לתמיכה הן בקרב הצד הצבאי והן בצד המדיני של חמאס, והבחירה בו להחליף את הנייה הייתה טבעית. חשוב לציין שסגנו של יחיא אל-סנואר יהיה ח'ליל אל-חיה, מנהיג ידוע ומוכר בזרוע הצבאית של חמאס, שישראל ניסתה לחסלו מספר פעמים.

 

חוזרים לדרך הג'יהאד

בחירת יחיא אל-סנואר וח'ליל אל-חיה מסמנת רצון של תנועת חמאס לשוב למצב של ג'יהאד פתוח עם ישראל ואף להגביר אותו, במקביל לשמירה על עצמאותה של מדינת עזה וניתוקה מתנועת הפת"ח ומאש"ף. תנועת חמאס מביטה קדימה להגברת הג'יהאד – רעיון המלחמה האסלאמית שנקבע במאה השביעית – נגד ישראל מרצועת עזה, במקביל להגברת המאמצים להשתלט על כל שטח ביהודה ושומרון שישראל תעביר לידי המדינה הפלסטינית העתידית. שליטה על עזה, ממערב לישראל, ועל יהודה ושומרון ממזרחה, יאפשרו לחמאס לתקוף את ישראל בתנועת מלקחיים, והציונים יקבלו את טילי הג'יהאד מכל הכיוונים.

מה שנותר לחמאס לעשות, במקביל להכנות הצבאיות, הוא להפעיל ולעודד את הסוגים האחרים של הג'יהאד הכלכלי, התקשורתי, המדיני, הציבורי והאקדמי, כדי לקעקע את מעמדה הבינלאומי של ישראל, להבאיש את ריחה בקרב אומות העולם, לקרוא לעולם לנטוש את ישראל ולהחרימה, להעניש אותה ולמשוך ממנה השקעות באמצעות תנועת ה BDS-– לקנות פוליטיקאים, אנשי מדיה ואקדמיה באמצעות כסף שיגיע מהחברים הקטארים, לעודד את העולם להימנע מלהעביר את השגרירויות לירושלים ולקדם החלטות בארגונים בינלאומיים שיקבעו שירושלים לא שייכת לישראל.

כל אלו נועדו להפוך את ישראל לטרף קל לג'יהאד הצבאי שיביא לחיסולה הסופי של ישראל, תחת הנהגתם הנבונה של יחיא אל-סנואר וח'ליל אל-חיה.

עכשיו, ולאחר שפרצופו של חמאס מתגלה (שוב) לעיני כול, תפקידה של ישראל – אם ברצונה להמשיך ולהתקיים – לאתגר את המנהיגות החדשה של חמאס, בכל דרך שתשכנע אותם ואת מי שיישאר אחריהם לוותר על חלומם לחסלה. המשימה איננה פשוטה ואיננה קלה כלל וכלל, אך ניתנת להשגה באמצעות מודיעין טוב, אמצעים מדויקים והחלטה נחושה של מנהיגות ישראלית צופה פני עתיד.

במזרח התיכון, שלום ניתן אך ורק למי שאיננו מנוצח, ומצליח לשכנע את אויביו שלטובתם עדיף להם להניחו לנפשו. אנשי חמאס מכירים היטב את כללי המשחק, והשאלה שנותרה עדיין פתוחה היא האם הציבור הישראלי הפנים את העובדה שבמזרח התיכון אי אפשר לשרוד על פי כללי המשחק הנהוגים באזורים אחרים, בעלי תרבות אחרת, בעולם.

 

 

* * *

דרור אידר

הוסר הלחץ, ועכשיו – ההחלטות בידינו

פתרון שתי המדינות היה אשלייה שלא נתקבלה מעולם בידי הערבים. לכן השמאל המתון צריך לשלב ידיים עם הימין כדי להבטיח עתידנו לדורות בארץ.  ועד אז, יש להיזהר ממשיחיות שווא הדוחקת את הקץ.

שלשום, בבית הלבן, צפינו בלוויית "פתרון שתי המדינות". אבל מותו של הפתרון הזה אירע המון שנים לפני. ב-3 בינואר 1919 נחתם בצרפת הסכם בין חיים ויצמן, ראש ההסתדרות הציונית, לאמיר פייסל, ראש המשלחת הערבית. ההסכם קרא למימוש הצהרת בלפור שניתנה 14 חודשים קודם לכן, וכן לנקוט את "כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתינה בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע..."

קודם להסכם, ב-23 במארס 1918, כתב אביו של פייסל, חוסיין בן עלי, האמיר של מכה, בעיתון "אל-קיבלה": "משאבי הארץ הם עדיין קרקע בתולית ויפותחו על ידי המהגרים היהודים. אחת התופעות המדהימות עד לאחרונה היתה, שהפלשתיני נהג לעזוב את ארצו ולנדוד לעבר האוקיינוסים בכל כיוון... בו בזמן אנו עדים ליהודים הזורמים לפלשתינה מרוסיה, מגרמניה, מאוסטריה, מספרד ומאמריקה. סיבת הסיבות אינה יכולה להתעלם מאלה שהיה להם מתת אלוהים עמוק בפנים. הם ידעו שארץ זו נועדה לבניה המקוריים, שלמרות ההבדלים ביניהם, היא עבורם מולדתם הקדושה והאהובה. חזרתם של גולים אלה למולדתם תהווה דוגמה ניסיונית לאחיהם..." מדהים. אבל ההסכם לא התקבל. 

ב-1937, בעקבות המרד הערבי הגדול, הוקמה ועדת פּיל. הוועדה נתנה לערבים כ־90% משטח המנדט הבריטי המקורי (כולל עבר הירדן המזרחי), וליהודים רק 17% משטח ארץ ישראל המערבית. גם לזה לא הסכימו. ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם הצעה לחלוקת ארץ ישראל המערבית ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית". היהודים שמחו שמחת עניים על הנס, והערבים פתחו למחרת במאורעות דמים שהביאו לפרוץ מלחמת העצמאות. 

אחרי הניצחון הגדול ב-1967, הכריזה הליגה הערבית בחרטום על שלושה לאווים: לא להכרה בישראל, לא למו"מ ולא לשלום איתה.

בהסכמי אוסלו ב-1993 הוכנסו עשרות אלפי מחבלים לארץ ישראל המערבית, במחשבה שישליטו חוק בקרב הפלשתינים לקראת מדינה עצמאית. באותם ימים הודיע יאסר ערפאת, ביוהנסבורג, שההסכם עם ישראל נעשה במתכונת הסכם חוד'ייבה שכרת מוחמד עם שבט קורייש במכה, הסכם שהופר כשהיה לו נוח. ערפאת אמר שהסכם אוסלו חלק מ"תורת השלבים". אצלנו התעלמו מההקלטות. 

ב-2000 הציע רה"מ אהוד ברק בקמפ דיוויד הצעה שכללה גם חלוקת ירושלים העתיקה. ערפאת סירב ופרץ במאורעות דמים. בקיץ 2005 נסוגה ישראל לחלוטין מרצועת עזה שנתפסה בידי חמאס. דרום הארץ היה לבן ערובה, דבר שהביא לסידרת מלחמות. ב־2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט הצעה נדיבה יותר, שכללה מאה אחוז מהשטח (בחילופי שטחים), כולל ירושלים ופתרון סמלי לבעיית הפליטים. שוב סירוב.

 לפני כחמש שנים החלו מדינות האזור הערביות להתפרק מהלאומיות שכפו המעצמות הקולוניאליסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחזרו למבנים שבטיים וחמולתיים קדומים. מצרים הגדולה נשבתה בידי "האחים המוסלמים" עד להפיכה נגדית. במקביל עלה האיסלאם הרדיקלי באמצעות ארגון המדינה האיסלאמית והשתלט על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה. 

הניסיון מלמד שהקמת מדינה ערבית כושלת על גב ההר תביא להשתלטות תאי חמאס וארגוני טרור, שיגרמו לכאוס בדומה לסוריה, ויפנו מרצם למלחמה בישראל. עיון באמנה הלאומית של אש"ף ובאמנת חמאס מלמד, שישראל מבחינתם היא תופעה זמנית. היהודים אינם עַם אלא דת שלא זכאית לארץ משלה, וגם אין להם קשר לארץ. לכן יש לסלקם באמצעים שונים. 

"פתרון שתי המדינות" איפשר לערבים לדבר שלום כביכול, ולא להכיר בישראל. לצורך שלום אמיתי נדרשת הכרה מצד הערבים בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי שניתן לו בזכות. ללא ההכרה, ימשיך המאבק באלף ואחת טענות (למשל, יטענו שחוק השבות בישראל הוא חוק גזעני שמייצר אפרטהייד). לכן ההתעקשות על "שתי מדינות לשני עמים", דהיינו גם העם היהודי. הפלשתינים (וכל הערבים) מתנגדים להכרה הזאת, משום שאינם מכירים בזכות כלשהי של היהודים על הארץ (גם ב"מסמכי החזון" של ערביי ישראל). 

הדברים שנאמרו בפגישת נתניהו-טראמפ מסירים את הלחץ האדיר שהפעיל ממשל אובאמה ליישום "פתרון שתי המדינות". תגובת הייאוש של השמאל בתקשורת ובפוליטיקה מלמדת על השפעתן הרעה של 50 שנות לוחמה תודעתית נגד זכותנו הטבעית להתיישב בנחלת אבותינו. 

נתן אלתרמן חזה זאת בשיר שהתגלה לאחר מותו. בשיר אומר השטן על "הנָצוּר הזה" (העם היהודי), שאי אפשר לנצחו בחרב, ולכן העצה להביסו: "לא אֶטול כוחו / ולא רֶסֶן אשים וּמֶתֶג / ולא מֹרֶךְ אביא בתוכו / ולא ידיו אֲרַפֶּה כמקֶדֶם. / רק זאת אעשה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שאתו הצֶדֶק..." 

התפיסה שהתנחלה בשמאל, שדווקא התמיכה במדינה פלשתינית היא הגשמת הציונות, היא בדיוק ההפך מכוונתה. בפברואר 1970 כתב אלתרמן: "מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עַם קיים; ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים את יסודה ההיסטורי האנושי של הציונות, ומיישבים אותה על כידוננו בלבד." 

בשיחה עם שמעון פרס אמר אלתרמן: "אם אמנם יש כאן מחלוקת בין שני עמים, בין העם הפלשתיני שנושל כביכול מאדמתו, לבין העם היהודי, שנישלוֹ כביכול מאדמתו, הרי טעינו לאורך כל הדרך."

השמאל המתון צריך לשלב ידיים עם הימין כדי להבטיח עתידנו לדורות. הפעולה הראשונה צריכה להיות "סוּר מֵרָע": מניעת היתכנותה של מדינה ערבית בגב ההר. יש לפעול לקונצנזוס רחב בנושא. אח"כ "וַעֲשֵׂה טוֹב": המשך השתרשותנו בנחלת אבותינו, כדי להביא למיליון הראשון של היהודים בשומרון ויהודה. 

באשר לערביי האזור: בשלב ראשון יש להשאירם תחת הרשות הפלשתינית במעין אוטונומיה מורחבת, ובדורות הבאים – להחיל ריבונות על מלוא מרחבי הארץ, תוך מתן תעודת תושב ואז אזרחות מלאה למי שירצה. עד אז יהיו בארץ מיליוני יהודים נוספים, בשל עלייה וגידול טבעי. אל חשש. דוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה עם 600 אלף יהודים. מאז גדלנו ביותר מפי עשרה, תודה לאל. בינתיים, חשוב להיזהר ממשיחיות שווא הדוחקת את הקץ. סבלנות.

[ציטוט]

 

אהוד: שתי הפסקאות האחרונות בדבריך מציירות מדינה אחת דו-לאומית שהיא אסון וזה לא יוכל להתקיים כי אם כך יהיה, אנחנו לא נהיה. למעשה אין מצב טוב יותר מהסטאטוס-קוו עכשיו, ויסלחו לנו כל הצדקנים והצבועים.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

הארוס ביצירת ברנר, אהבה לא-מושגת

 וסקס טמא

 

בעקבות הרצאתו של אהוד בן עזר על "הארוס ביצירת ברנר", שהוקלטה בקיבוץ עין-חרוד מאוחד ביום 22.1.1990. הציטוטים משולבים כנתינתם במהלך הרצאה ולא בהעתקה מהמקור.

 

עם ברנר, שעלה לארץ ב-1909, מתחילה הספרות העברית הריאליסטית, האמיתית, בארץ-ישראל.

עד שברנר כתב את סיפוריו הראשונים, "עצבים", "בין מים למים", ובייחוד הרומאן שלו "מכאן ומכאן" – בעיניי הוא הרומאן הארצישראלי החשוב הראשון, והראשון שמתאר את הארץ מבפנים – לא תוארה הארץ כך.

עגנון הספיד את ברנר, במלאת חמישים למותו של ברנר, ואמר שמימות ר' זאב יעבץ – שהיה המספר העברי הראשון של ארץ-ישראל ומושבות העלייה הראשונה, בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה – ועד להופעתו של ברנר, הסופרים ראו בארץ את מה שהם רצו לראות, את הרצוי ולא את המצוי. עד שבא ברנר ותיאר את הארץ לפי מה שבאמת מצוי בה ולא לפי מה שרצוי, וזאת היתה אכזבה גדולה מאוד לקוראים, כי ציפו מברנר, שבא כבר כסופר מוכר וידוע, שייקח חלק, כמו שאר הסופרים באותה תקופה, בייפוי המציאות.

הייפוי היה ברומנטיקה של התפעלות מן המזרח, התפעמות מהערבים שדומים לאבותינו בתקופת המקרא. שנים רבות חי הסופר העברי בתחושה שאסור לו להוציא את דיבת הארץ רעה פן יהודים לא ירצו לעלות לכאן. שאל עצמו אם לכתוב מה קודר פה ומה לא טוב, למרות שכל אחד רואה את הקדרות במקומו-שלו, שבעיני מישהו אחר אולי ניראה דווקא כגן עדן, כי צרות יש בכל מקום.

הסופר העברי, בראשית המאה, לא תמיד גר בארץ. חלק מהסופרים רק ביקרו כאן והיו כמין שליחים של קורא העברית או האידיש שבמזרח-אירופה. רוב יהודי הארץ דיברו אידיש בתקופת העלייה הראשונה ואפילו השנייה. התרבות העברית הפכה להיות מרכזית בארץ-ישראל רק בין שתי מלחמות העולם. כאשר ברנר עלה ארצה, עדיין מרבית הוצאות הספרים העבריות, מרבית המאספים הספרותיים דוגמת "השילוח" ו"התקופה", נדפסו באודיסה, בווארשה ובווילנה. כמעט שלא היה מרכז של ספרות עברית בארץ. והחשש של הסופר העברי, היהודי, המבקר בארץ, היה שאם יתאר אותה בצורה חמורה מדי, כפי שבאמת היתה, יתאר הקשיים של החיים, אזיי לא יבואו יהודים, ולכן אסור לו לרפות את ידיהם.

גרשם שלום, בספרו האוטוביוגראפי הנהדר "מברלין לירושלים", כותב שלא היתה לו שום אכזבה בבואו לארץ-ישראל בשנת 1923 כי הוא קרא את ברנר קודם. מי שקרא את ברנר, ובכל זאת עלה ארצה, היה יכול להתאכזב רק לטובה. לא ציפה לשום הרים וגבעות.

 

עם ברנר מתחיל הריאליזם, ואני עצמי, כבן למשפחת איכרים שנטועה בפתח-תקווה משנת 1878, ברור שיש בי איזה יחס דו-ערכי לברנר, ואסביר זאת בהמשך. ברור שיותר נעים לראות את הארץ בעיניים הרומנטיות של שמעוני ושל משה סמילנסקי, ואילו ברנר בא ואמר ליישוב היהודי בארץ, ערב מלחמת העולם הראשונה: רע היה לכם בגלות, רע לכם פה, שם הייתם מוקפים בגויים, כאן אתם מוקפים בערבים, אתם חושבים שאתם, בציונות, נעשיתם לאקטיביים, לקחתם את גורלכם בידיכם? לא נכון, הפאסיביות נמשכת, הגלות נמשכת, היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא המשך של הגלות. קטן, מסכן ודל.

מכאן, בעקיפין, צמחה המורשת של ברנר ובה הרבה אקטיביזם, לימים דרכה של "אחדות העבודה", דרכו של יצחק טבנקין, כל התחושה של כוח נחוץ, צבאיות נחוצה. רבים לא מבינים זאת. אפילו את יחסו של ברנר לשאלה הערבית שופטים על פי הרשימה "מפנקס", שבה הוא מתאר, ימים לא-רבים לפני הירצחו, פגישה עם נער ערבי שספוגה יחס הומאני, ובעצם ברנר היה פסימי לחלוטין לגבי יחסינו עם הערבים על כך הוא התווכח עם ידידו הפציפיסט ר' בנימין, ואמר לו כי שלא לחוש את המרירות שבמציאות זוהי אי-מוסריות. להיות פציפיסט זהו חוסר מוסריות כי אתה לא רואה או מסרב לראות את הסכנות שבמציאות. ברנר לא אמר זאת מתוך שוביניזם, חס ושלום, או מתוך גישה של התפשטות מדינה עברית גדולה כמו רטוש וחוגים רביזיוניסטים שרצו ממלכה עברית מהיאור עד הפרת. לא. ברנר זעק מתוך מצוקה יהודית קשה, וחרד לכך שבלי כוח הפאסיביות תימשך, וכל החלום הציוני – כאילו השתנה משהו בארץ-ישראל, יתברר שאין לו על מה לסמוך. והקוראים לא אהבו את הסרת הלוט הזו מעל פני המציאות.

כשאנחנו קוראים את "מכאן ומכאן" (1911), ומשווים עם הסיפורים של משה סמילנסקי מאותה תקופה או של שמעוני מאותה תקופה, או סיפוריו הראשונים של עגנון, סיפורי יפו מאותה תקופה – רואים שאלה היו שני עולמות. נידמה לי שאצל ברנר זהו מעין צילום רנטגן, תמונה פנימית. מי שרוצה לדעת מה היתה באמת המציאות באותה תקופה, ברנר נותן לו אפשרות לכך.

אפילו עגנון, שכתב לימים את "תמול שלשום", ספר נפלא לעצמו, אפוס של העלייה השנייה שגם בו יש סבל, וסוף גיבורו יצחק קומר הוא טראגי, אפילו עגנון אינו מעביר את תחושת המרירות הנוראה וההתאכזרות העצמית שעולות ב"מכאן ומכאן". העליבות והקושי, ובייחוד הקשיים של אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם נשברו ולא החזיקו מעמד, באים לביטוי אמיתי אצל ברנר ולא אצל סופרים אחרים.

גם בביקורת ברנר נאבק נגד המשכיחים את מרירות המציאות. במאמרו הידוע, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" (1911), הוא יוצא בביקורת על משה סמילנסקי ועל סופרים אחרים שכתבו בצורה אידילית, רומנטית, יהודי מתאהב בערבייה, קסם המזרח, הנופים, ההתפעלות מארץ-ישראל, כתבו ספרות רומנטית שהיתה בתחום המישאלות והרצוי, וברנר אמר שזה לא נכון, זה לא אמיתי, גם אם היה מקרה פרטי של אהבה בין יהודי לערבייה, צריך לתאר את המציאות האחרת, האמיתית, ללא אשליות וקוריוזים פיקאנטיים.

 

העתקתי מכרך של כתבי ברנר, שנדפסו בו גם מכתביו, מכתב שברנר שלח, חודשיים אחר בואו ארצה, לידידו אשר ביילין. המכתב נכתב בירושלים במאי 1909, בראשון במאי, וברנר הגיע לארץ-ישראל בראשית שנת 1909. זהו מכתב אוטוביוגראפי, נחשף בו ברנר האדם. זאת בניגוד לדמות הגיבור הספרותי של ברנר, כפי שברנר עיצב אותו בערבבו מציאות בדימיון.

 "לשנת השלושים," כותב ברנר, "נישארו לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח, ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה [בהדגשה] ודאי שצריך [בהדגשה] להתייאש. לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא לאישה כדת משה וישראל, אין את מי. לפרקים," תשמעו איזה משפט נהדר ונורא, "לפרקים צר לי על יצרי הגדול והחזק [מודגש] ההולך ונחנק באשמת איזו תנאים. אבל כלום אין דאגות אחרות מאלה?"

אחר-כך הוא אומר עוד משפט: "בהתגשמות הציוניות איני מאמין, ולא רק אני."

המכתב נשמע כמו מפי אחד מגיבוריו אבל זהו מכתב לחבר. וישנו עוד משפט, בתחילתו, שלא קראתיו קודם מפני שהוא כאילו מנותק מההקשר. וברנר אומר: "ובנות ישראל? להד"ם! לא היו דברים מעולם, ואצ"ל [ואין צורך לומר] ערביות!"

די ברור מה הוא רומז פה. בחור בן עשרים ושמונה מסתובב בירושלים מורעב מאוד מבחינה מינית, ולהתחתן אין עם מי, או אינו מוצא אישה שתתאים לטבעו, ואהבה חופשית אין. בנות ישראל – אולי מישהו סיפר לו שבנות ישראל בארץ-ישראל הן קצת יותר חופשיות ביחסים שבינו לבינה, ועכשיו הוא אומר לביילין, ושניהם בחורים צעירים – להד"ם, לא היו דברים מעולם, זאת אומרת, הן לא נותנות לפני הנישואים, ואין צורך לומר הערביות, גם הן אינן זמינות לקיום יחסי-מין פשוטים, ללא התחייבות. כניראה שהסיפורים מהווי המושבות הראשונות, שכאילו נהוג ללכת אל הערביות, בפרדס, או בלילה בחצר, וכי מי שבנות ישראל לא נותנות לו שוכב בינתיים איתן – זה לא קיים, אלה רק אגדות.

ואז בא הווידוי הנורא: יצרי הגדול והחזק, ההולך ונחנק, ואחר-כך האירוניה, כשהוא אומר – אין דאגות אחרות מאלה, הלא צרות עם ישראל גדולות יותר, אבל לבסוף הוא אומר כי בהתגשמות הציוניות אינו מאמין, ולא רק הוא. כלומר, הפסימיות – מה כל הדיבורים הגדולים האלה, הלא כה קטן ומסכן הוא עם ישראל, מוקף, יום אחד יכולים לקום ולשחוט את כולנו.

 

כאשר מדברים על הארוס אצל ברנר, אזיי בעצם ישנם "שלושה" ברנר. מה זאת אומרת?

ישנו ברנר, זה שעכשיו קראתי מכתב שלו, האדם שהיה במצוקה, אדם שאין לו חיי-מין טבעיים, אדם שהשנים חולפות על פניו ואינו מתחתן, ואני חושב שהוא לא היה יחידי ברווקותו. החיים אז היו מאוד עריריים.

אבי בנימין, שנולד בפתח-תקווה בתחילת המאה העשרים, סיפר לי שבני האיכרים היו מתעסקים עם ערביות, בעיקר הדור המבוגר ממנו, שנולדו בסוף המאה התשע-עשרה. על כך יש עדויות, אפילו בספרי ועד המושבה פתח-תקווה, שבאמת היו מתעסקים עם הערביות שישנו בחצרות של האיכרים. אחר-כך, בראשית המאה, זה היה כבר לא נאה להתעסק עם הערביות, ואז הרווקים היו מתעסקים עם נשים נשואות. למה עם נשואות? כי הרווקות לא נתנו. ואילו אישה שכבר היתה נשואה, וידעה חיי-מין וכמובן כבר לא היתה בתולה, לה היו גם רומאנים מהצד, כך היה נהוג במושבה, הרווקים סביב הנשואה כמו זבובים לדבש. אבל אישה שטרם התחתנה לא היתה ניתנת להשגה.

היתה זו מצוקה שכיום קשה לנו להבין אותה, כפי שהיתה גם באירופה השמרנית. הסיפורים על קומפוזיטורים ומשוררים שמתו בעגבת כי הלכו לזונות. זה היה חלק מהחיים, מעולמם של הגברים, מפני שבחורות ששמרו על שמן הטוב לא נטו לאהבה חופשית. הספרות האירופית מלאה בסיפורים כאלה. החיים המיניים שלא מומשו היו מאוד קשים לרווקים, שהתנסו בתחילת חייהם בעיקר בסקס אצל זונות ולא פעם גם הדביקו במחלות-מין את נשותיהם.

אצל ברנר הסיפור היה עוד יותר עצוב מפני שלימים הוא נישא, ונולד לו בן, אורי, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד הרבה זמן, וברנר שוב נישאר בודד. ובעצם האדם הגדול הזה, אולי הסופר החשוב ביותר שהיה לנו בארץ-ישראל, האדם העמוק ביותר בכתיבתו – לא ידע כמעט אהבת נשים. רואים זאת מהמכתבים, מהעדויות, מכל סיפור חייו. האיש הזה היה צמא לאהבה, גם נפשית, רוחנית, וגם פיסית פשוטה של סיפוק תאווה שלא עלה בידו. ועם התחושה המרה הזו הוא מתהלך כל השנים.

 

אז הנה ברנר האדם, אבל אסור להסתמך רק על ברנר האדם, כי לא הכל נחקר עדיין, ויש דברים על אודותיו שאולי לעולם לא נדע. גם מה שאני אומר כאן יש בו אולי קצת מיסוד ההשערה. אנחנו מדברים על יצירתו. הארוס אצל ברנר הוא הארוס ביצירתו, אבל גם בכך יש לנו בעייה.

קודם כל, ישנם גיבוריו של ברנר. בכל אחד מספריו יש לפחות גיבור אחד מרכזי, יש גם אחרים אבל יש גיבור "ברנרי", בגוף ראשון, ולפעמים לא בגוף ראשון אלא סיפור הסוואה, כמו בפתיחת "מכאן ומכאן", שבה המספר כאילו מצא את הדפים, אבל תמיד יש גיבור מרכזי, אברמזון ב"מסביב לנקודה" (1905-1904), יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" (1920) או "אובד עצות" ב"מכאן ומכאן" (1911). הגיבור, שאנחנו יודעים שהוא הכי קרוב לברנר מבחינת הביוגראפיה שלו, ברנר כאילו מדבר דרכו, אבל הוא גיבור ספרותי, שאותו ברנר המציא.

יצחק בקון, אחד החוקרים המובהקים של ברנר, הוכיח שאנשים כתבו פרקים ביוגראפיים על ברנר או דיברו על ברנר האדם – גם לפי סיפוריו שניראו להם אוטוביוגראפיים במאה אחוז. והוא חקר פרקים ופרטים ביוגראפיים אצל ברנר, והוכיח שברנר גם בדה דברים בסיפוריו הניראים מאוד אוטוביוגראפיים, בדה בצורה האמנותית המקובלת ביותר, שהרי אלה סיפורים, והוא לא התחייב לאף אחד שכל מה שהוא כותב בסיפוריו זה אמת, הוא השתמש בחומרים מחייו אבל הוא גם בדה, וחוקריו, ואנשים שכתבו עליו, כתבו את תולדות חייו לפי הסיפורים שלו וייחסו לו גם דברים שלא קרו לו או קרו אחרת משום שהסתמכו על סיפוריו וראו בהם חומר אוטוביוגראפי לתיאור את דמותו. והיה אמנם דמיון גדול, אבל לא דמיון של מאה אחוז.

אני עצמי מלמד בסדנאות כתיבה שזו מצווה לתעתע בקורא, כלומר – כתוב בצורה אוטוביוגראפית ובשלב מסויים תתחיל לצ'זבט, והקורא כבר מאמין לך. עליך גם להודות ביותר ממה שעשית. לא מזמן ריאיינו באחד העיתונים את גרושתו של דן בן-אמוץ והיא גילתה מה שאני שנים אומר, שבן-אמוץ, ברומאנים האוטוביוגראפיים שלו, הודה בהרבה יותר ממה שבאמת עשה.

מדובר אפוא בתחבולה לגיטימית לפיה הסופר מודה בדברים שאותם לא עשה. אבל הבעייה היא שכאשר אנחנו מדברים על אישיות ששמה "הגיבור הברנרי", והוא צירוף של כמה גיבורים שהם בני-דמותו של ברנר, ואשר לפי כל אורחות-חייהם ברוסיה, ושנת השירות בצבא, והשהות בלונדון, והעלייה ארצה – הם הולכים בדיוק בעקבות מחברם – וכאשר אנו אומרים "הגיבור הברנרי" או לעיתים אפילו באומרנו בקיצור – "ברנר", הכוונה היא לא לברנר האיש, לא לצד האוטוביוגראפי, אלא כיצד הגיבור, בן-דמותו בסיפוריו, מתייחס לארוס ולנושאים אחרים. ולא פעם המספר והגיבור הם אותה דמות, כי הסיפור הוא בגוף ראשון.

וכך יש ברנר האדם, ישנם גיבורי ברנר בכל סיפור, וישנו הגיבור הברנרי שהוא מעין איפיון וסיכום בן-דמותו של ברנר שעולה מכל סיפוריו.

 

אם אנחנו לוקחים את הסיפורים כולם, או חלקם, כי לא נדבר על כולם, עולה השאלה שהיא נושא דיוננו – מיהן הנשים אצל ברנר?

יש אצלו דוגמאות לשתי מהויות עיקריות של נשים.

האחת, מייצגת אותה בצורה מאוד בולטת חווה בלומין ב"מסביב לנקודה" (1905-1904). חווה היא דמות, שוב אני עושה כאן את החטא הביוגראפי – שנוצרה בעקבות בחורה שברנר אהב בהיותו עדיין ברוסיה, יווה איסאקובנה שמה, ובעברית – חיה וולפסון. לימים, כשכבר היה בלונדון, נרצחה בפרעות אוקטובר 1906 ברוסיה, והוא כתב לזכרה רשימה "הוא סיפר לעצמו", ובה תיאר את פרשת יחסיו עימה. לפי האיפיונים שנתן בה, שייכותה לתרבות הרוסית, ועוד, רואים שהתכוון לאותה בחורה שאולי קצת אהבה אותו, שהוא אהב אותה, אהבה שלא התממשה אבל שימשה לו כניראה מודל לחווה בלומין.

ברומאן האחרון שלו, "שכול וכישלון" (1920), שוב מופיעה דמות אישה שאוהבים אותה והיא אינה מושגת. מתוארות בסיפור שתי אחיות, קרובות של הגיבור יחזקאל חפץ, והן אסתר ומרים חפץ. מרים, היפה, המלאה חיים, היא האישה הבלתי-מושגת, מי שלעולם לא תאהב את יחזקאל חפץ, בחור שיש לו לא רק קילע אלא הוא גם מאושפז בבית משוגעים, ודברים נוראים קורים לו, ומבחינה פיסית הוא דוחה, כך לפחות נידמה לו. יחזקאל עובר ניתוח שבר ולאחריו הוא קרוב להשתגע ומאשפזים אותו בבית משוגעים, משם הוא יוצא לאחר זמן.

 

מצד אחד ישנן אפוא דמויות נשים בלתי מושגות, ומהצד שני דמות אישה שרוצה בגיבור, ביחזקאל – והיא קרובתו אסתר חפץ, והיא לא מצודדת, והחזה שלה שטוח כמו שלו, והיא מתוארת בצורה הכי דוחה שיכולה להיות, והיא ממש, איך אומרים, מתלבשת עליו, וממש רוצה אותו כי היא מאוהבת בו. היחסים ביניהם חושפים תהום של עליבות אבל אלה הם מן הקטעים היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, פרשת היחסים בין יחזקאל חפץ לקרובתו אסתר.

וישנה תאוות-סתם, זאת אומרת, הגיבור הברנרי חי בשניות שבה יש אישה שאפשר להעריץ אותה, שהיא נאהבת, ושהיא נמצאת מעל, בלתי מושגת – וישנה התאווה סתם, תאווה לכל אישה, זה הארוס המנוער מכל רגש, החפץ רק לבוא על פורקנו, אבל גם את זה אי אפשר להשיג, כי גם זה אינו בנמצא.

ברנר לא מתאר, נידמה לי, אני לא רוצה לומר בביטחון – אין אצלו תיאור חווייה של הליכה לזונות, זו אינה מופיעה בספרים שלו. אולי אני טועה, אבל להרגשתי אם הדבר היה חלק מאורח החיים, מדרך הסיפוק שגיבוריו יכולים להיעזר בו, להיעזר בפורקן מיני קנוי, זה ודאי היה מופיע אצלו, ולמיטב ידיעתי הדבר אינו מופיע.

וכך – אין אישה שאוהבים, אין אישה סתם, ואין אישה קנויה, וברנר, ובחורים רבים מבני דורו וחוגו, הלא אינם נזירים מרצון, והם בריאים ברצונם להשיג אישה, ואין. זו גם התחושה שעולה ממכתבו לביילין, אבל ישנה פה התסבוכת שהוא מאשים את עצמו בכך שאינו יכול ליצור קשר עם האישה הנעלה עליו, בגלל מהותו שלו, הנמוכה בעיניו.

אקרא שני קטעים שממחישים את דבריי. הקטע הראשון הוא מתוך "מסביב לנקודה" והוא אחד הקטעים המפורסמים בכתבי ברנר.

 "חווה?" הוא מתייחס לאותה חווה בלומין נערצת, "אבל הלא דבר זה ברור כשמש פניה, ריח רע עולה מפי, ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." דברים אלה אומר אברמזון, גיבור "מסביב לנקודה", "לאישה לא נשקתי מימיי, וגם במחולות לא יצאתי מימיי. דבר זה ברור כפניה, היא נבראה ישר. הוא נברא ישר." ו"הוא" הינו הגבר שחווה אוהבת, והוא אינו אברמזון.

 

אני מוכרח להגיד משהו שיישמע אולי דבילי. שנים, כשהייתי צעיר, ויוצא לבלות ועלה לי ריח רע מהפה, הייתי נזכר ב"ריח רע עולה מפי, לאישה לא נשקתי מימיי." המילים רדפו אותי עד שיום אחד גיליתי שיש אפשרות של טיפול בהסרת האבן מהשיניים, וכבר כעשרים שנה אני מקפיד על כך לפחות פעמיים בשנה, ואין ריח רע מהפה. בשעתו זה היה נורא, אתה בא לבחורה, רוצה להתנשק, ואני לא מדבר על כך שגם אצלן, ואפילו היפות והמושכות, עלה לא פעם ריח רע מהפה – ואמרתי לעצמי, יש אנשים שעד היום לא גילו את העולם של השינניות, אמנם הטיפול קצת לא נעים, הן חופרות וחוצבות בפה, אבל מנקות לך את האבן ומאווררות את החניכיים, ויותר לא מסריח לך מהפה. ואמרתי לעצמי, כל כך חבל, אילו ברנר היה עובר טיפול דנטאלי היה פחות מתאכזר לעצמו, כי יש אנשים שחושבים שזה גורל שיסריח להם מהפה, שאי אפשר אחרת, ולא רק אחרי שאוכלים שום או בצל. אבל בימינו, מי שעולה לו ריח רע מהפה, זוהי פשוט הזנחה.

אמרתי לעצמי, אילו הגיבור הברנרי היה יכול להתגבר על הסרחון מהפה, היום כבר אין צורך לכתוב משפט כזה. אפשר להיות מכוער, ובעל הרבה מגרעות, אבל על זה, מהפה, אפשר להתגבר.

 

בקטע אחר, חזק בתחושת הנמיכות שבו, קטע האומר שהוא לא מתאים לה, ליווה איסאקובנה – הדבר ברור, הוא אוהב אותה אבל סבור שאינו ראוי לה, וישנה אפילו, מתוך הנמיכות, לקיחת אשמה על עצמו, כאומר, היא טובה מדי בשבילי.

כאשר ברנר מספיד את יווה איסאקובנה, היא חיה וולפסון, אחרי הירצחה ברוסיה, הוא אומר ככה: "שמע נא, אתה לא אהבת אותה, הלא יודע אתה זאת, אתה לא אהבת אותה, לא היה כושר לזה, והיא גם היא אמנם היתה סמל החיים, אך דע לך של החיים מן הצד השני, לא הגסים, האכזרים, הבהמיים, הכוזבים, הטיפשים, אלא התמימים, המקווים, המאמינים, הסובלים והמבקשים," זאת אומרת, ברנר רואה את עצמו שותף לגסים, לאכזרים, לבהמיים. התחושות שלו בהמיות, הן תאווה מנוערת מרגש, דבר כוזב וטיפשי, ואילו היא שייכת לתמימים, למקווים, למאמינים, לסובלים ולמבקשים.

והוא ממשיך: "אישה היתה ויותר מאישה, ואתה לא נתת אמון ברגשיך אליה, אתה ידעת כיצד אתה מהרהר על האישה, ועליה. ועוד, אילו למצער האמנת בהרהוריך אלה, שבריאים הם, שפוריים הם, ששלמים הם, ואולם אתה ידעת כי לך שוב אין תקנה. כי אתה אכול חטא אשר לא בך אשמתו ואתה תישאו. וכי אהבה פראית, טבעית, יוונית, לא לך היא. בשעה שאבריה החדים רחפו לפני עיניך, בשעה ששפתיה הדקות נגעו במחשבותיך, בשעה ששחוקה הנבון פירפר בתוך תוכך, הרעילו את דמיך תמונותיהן של אחרות, אחרות. הרעילו את דמיך אותן התמונות כי רעב אתה. החום לא שפכו לתוך ליבך, ונר לא העלו בו. כי מרחוק הביטו בך, ואתה בעצם לא היית צריך להן."

הכל נמשך אפוא באותה רוח, באותה מגמה. כאשר ברנר אומר שאז רק נודע לו כל אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר – מתברר שהוא חושב שאינו מסוגל לאהוב אותה כי לאהוב אהבה רוחנית פירושו להיות מנוער מכל התאוות גשמית אליה. וכשהוא מתאווה אליה בצורה גשמית, הוא רואה את עצמו כאיש בעל חטאים, בהמי, אכזר. בשעה שהוא מתאווה לאבריה, מתאווה לשכב איתה, לחדור לתוכה ולחוש אותה בחלציו – המעשה הזה נמצא מחוץ לספירת אהבה שהוא חש כלפיה, זה כמו להזדווג עם כל אישה אחרת, מזדמנת, ללא רגשות, והדבר בהמי – היחס הוא כמו לאובייקט, לזונה, וכאילו מנטרל אותו, הוא מורעל באמצעות היחס הנמוך יותר, בחלום על הסקס-לעצמו, בלי אהבה. ויצרו הגדול התובע פורקן מפריע אותו מלקשור את עצמו באהבה למי שאותה הוא אוהב בליבו ובנפשו. עולמו הרגשי קרוע כי גם הצד הזה קיים בה – היא מגרה אותו גם כאישה-סתם, ביופייה, בגופניות הארוטית שלה, ולא רק בדיבורים הרוחניים או ברגשות הנעלים שהיא מעוררת כלפיה, ומה שקורה אז הוא שההנאה הפשוטה והטבעית שבסקס נראית לו לא-טבעית, טמאה, והוא מכנה אותה – אסון ההנאה שבדבר, כל האימה שבדבר.

הארוס הוא אפוא בלתי-אפשרי. חלקו העליון נוצר למגע רוחני, לאהבה. יווה איסאקובנה היתה אישה טובה מדי עבורו, היתה מלאך. ואילו חלקו התחתון הוא כל כך גס ויצרי שהוא חושש לטמא אותה בהזיותיו הפרועות על העונג הבהמי שיפיק מגופה, ובכך הוא משיק לתחום הסקס המעוות, הפרברטי, החולני, שיגיע אצל ברנר לעוד גלגולים שאותם הוא מכנה חולאי המזרח, ולאפשרויות נוספות של סקס דוחה ומפתה באותה מידה, כי הוא נעדר שמץ של נפשיות, אהבה ורוחניות, כולו התאווה בעירומה. גישה רומאנטית של גבר עז יצרים, שבעולם מושגיו לזיין את האישה האהובה פירושו להפוך אותה לסתם נקבה ולהורידה מהכן הגבוה עליו הציב אותה כאלוהים בעיניו.

 

בספר מסותיו "בין החזון לבין האבסורדי" [1966] כלל ברוך קורצווייל פרק בשם "על מהות הסבל והחיים ביצירתו של ברנר", ובו כתב על יחסו של ברנר לארוס.

קורצווייל שפט את הספרות העברית מנקודת ההשקפה של איזו יצירה יש בה אמונה – ואיזו מבטאה מציאות שאחרי האמונה, מציאות ניהיליסטית. הוא שפט על פי מה דתי, ומה בא אחרי הדת. כל אלה איבחן לפני התופעות של החזרה בתשובה, לפני אותו רנסנס של הדת היהודית, המחודשת והמשופצת, המפוברקת-ברובה, הכוחנית, הלאומנית, החרדית או העממית המעריצה קדושים, קמיעות ולחשים – שצמחה לגווניה בישראל בעיקר משנת 1967 ואילך.

קורצווייל כתב בתקופה שבה הכיוון המרכזי, ואני עדיין מאמין שכך הוא עד היום – התאפיין בכך שהתרבות העברית החדשה היא חילונית, ושקיים בה נתק בריא עם אותו עולם אמונתי של "פת שלימה" שתיארו עגנון – ושהתיימר כאילו התקיימה עיירה מזרח-אירופית אידילית, שבה החיים היו "פת שלימה", ספוגי אמונה תמימה, כמו אצל ר' יודל חסיד, זקנו של יצחק קומר מ"תמול שלשום", ורק לאחר שקרה השבר הנורא של המעבר לחילוניות, הן במשברים שעברו על יהדות מזרח-אירופה עוד לפני השואה, והן בישראל – נותק קשר האמונה, והיהדות ניצבת מאז בפני שבר נורא שאינו מתאחה, ומן הקרעים צצים הכוחות הדימוניים דוגמת הכלב בלק ב"תמול שלשום" או סהרוריותה של גמולה ב"עידו ועינם", סיפור מופלא שכולו מדרש סמלי בנושאים הללו.

קורצווייל חי בתחושה הזו ושפט על פיה. לדעתי היא בלתי נכונה לחלוטין. הוא סירב לתת ערך לספרות עברית חדשה שאינה יונקת ממקורות יהודיים-דתיים. ראה בה שטחיות ורדידות "ככל הגויים" – במובן הלא-טוב.

הפרכת עמדתו של קורצווייל קשורה בעימות שהיה לו עם גרשם שלום, עימות חד-צדדי, כי גרשם שלום לא השיב לו ישירות על התקפותיו עליו. גדולתו של שלום כהיסטוריון וכהיסטוריוסוף היתה בכך שהוכיח כי תולדות היהדות לדורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכן שתולדות היהדות הם גם תולדות הצנזורה של היהדות. היו תקופות ביהדות שהודחקו, כמו הקבלה, כמו המשיחיות, השבתאות והפרנקאות. היו זרמי מעמקים שאותם הסתירה והכחישה היהדות הכאילו-האחת, הכאילו-מונוליטית. האורתודוכסיה היא בעצם רק פרי מאתיים השנים האחרונות, לאחר שרוב העם היהודי באירופה פרץ את חומות הדת והלך להתבוללות, לחילוניות, להשכלה, להגירה, לתנועות מהפכניות עולמיות ולציונות – רק אז התגבר צורך ההתגוננות של היהדות האורתודוכסית והיא יצרה תמונה מונוליטית, מצונזרת, כאילו בכל תולדותיה היתה היהדות בעלת ציביון אורתודוכסי. וכך גם קורצווייל מנסה להציגה, בעוד ששלום, שהוא אוטופיסט מבחינה היסטורית, אומר כי לא רק העתיד של היהדות אינו ידוע לנו, ובצדק, אלא גם עברה יש בו מימד אוטופי – אנו עלולים לגלות בעבר פנים אחרות לגמרי מכפי אלה שמציגה הגישה הא-היסטורית, הרשמית כביכול, של האורתודוכסיה – הרואה כיהדות "אמיתית" רק את הזרם האחד, המתגונן מפני שינויים, ושאינה מכירה בהתפתחות הדיאלקטית של זרמים ותנועות המשתנים מדור לדור.

זה המפעל הגדול של שלום בחקר הקבלה, ומכאן נגזרת ראיית ההווייה היהודית החילונית-ברובה בישראל במאה העשרים – כעוד גלגול דיאלקטי של הגדרת אחת מתקופותיה החשובות ביותר של היהדות, כאשר זירת ההתרחשות ההיסטורית נמצאת כבר יותר ממאתים שנה מעבר להבחנה שבין קודש לחול. כלומר, עיקר הצמיחה, גם הרוחנית והתרבותית, בתולדות היהדות בדורות האחרונים, מתרחשת לאו-דווקא במחנה הדתי לפלגיו. ואולי במיוחד לא שם.

קורצווייל ראה את היהדות בצורה יותר פשטנית, לא דיאלקטית, והיה נאמן לעצמו – היה ברור לו שברנר, האדם החילוני, איבד את אלוהים ולכן, או כך נגזר מראש – הוא מנסה לעשות מהאישה אלוהים. הוא לא מצליח, ולכן הארוס אינו יכול לשמש לו תחליף לאמונה שאבדה.

לפי ההסבר של קורצווייל – קודם ברנר עוזב את אלוהים, ואז נעשה עולמו ריק. כי לפי קורצווייל כל אדם שאין לו אלוהים הוא אדם ריק, ולא ייתכן שיתברר כי אנשים שכאילו יש להם אלוהים, הם הרבה יותר ריקניים, וכי דווקא הספרות העברית החילונית, שרובה, חוץ אולי מחיים באר, אדם יקר, דתי, וסופר עברי מודרני, אך לא סופר דתי – חוץ ממנו כל שאר הספרות העברית כיום היא ספרות שכותבים סופרים חילוניים ובה מבוטאים הסבל היהודי וחשבון הנפש היהודי והקיום הישראלי והתרבות העברית לכל גווניהם – בעוד אשר בצד הדתי, שאולי יש אלוהים בליבו ואולי אף זה לא – שמה אין שום התחבטות ושום יצירה אמיתית, שמה יש רק הליכה בתלם אידיאולוגי וצנזורה עצמית.

ואילו קורצווייל חשב ההיפך – מרגע שאדם בכלל, וברנר בפרט – חדל להאמין באלוהים, אין לו עולם. רק מי שמאמין באלוהים יש לו עולם שלם, ובהיעדר האמונה הוא רדוף בתחושה של ריקניות קיומית, ללא אלוהים, ואז הוא מחפש את האישה, מחפש תשובה אצל האישה ואינו מצליח למוצאה, כי האישה אינה תחליף לאלוהים.

ברנר, הגיבור הברנרי – מנסה למצוא תחליף לאלוהים בכך שהוא שם את האישה במקום גבוה מעליו, זו האהבה הרוחנית, כפי שרחש לחווה בלומין. וכאשר הוא נכשל בכך, נישאר הארוס העירום, המעוות, עם המצוקות הנוראות שלו שמביאות את הגיבור – גם אברמזון, גם יחזקאל חפץ, לשיגעון. פשוט משתגעים מתוך צירוף כל מיני מקרים, תנאי סביבה, וגורמים, שאחד החמורים בהם הוא חוסר היכולת להגשים את עצמו מבחינה מינית. חיים חיים לא טבעיים שאין בהם כלל יחסי-מין עם נשים.

הסברים אלה באים בעקבות קורצווייל. דבריו מאוד מעניינים ועמוקים אבל אני לא חושב שקל לנו לקבל את ההנחה שאדם שלם הוא רק אדם שנישאר באיזו אמונה תמימה באלוהים, ומי שאין לו אלוהים, עולמו ריק. דווקא בימינו, אנשים, יהודים, שאין להם אלוהים – לפעמים הם אנשים יותר מלאים, ואילו אנשים שיש להם אלוהים – לפעמים הם אנשים מאוד ריקים, למרות כל מראית-העין שהם עושים. הלא הם מתנהגים כאילו יש להם פוליסת ביטוח מטעם הקב"ה, ולכן הם צודקים בכל מה שהם אומרים ועושים.

 

אצל ברנר העניין של נשי וגברי, של נקבי וזכרי, קיים גם מעבר למצוקת הגיבור עצמו כלפי אישה מסויימת. קורצווייל אומר שברנר, ביחסו לנשים, הולך בעקבות הוגה-הדיעות היהודי אוטו ויינינגר (1903-1880), שהישווה את היהדות לנשים ואמר שהאישה והיהודי שניהם פאסיביים ושניהם שליליים ושניהם מגונים, ולדעת קורצווייל השינאה העצמית היהודית ושינאת הנשים משותפות הן לוויינינגר ולברנר.

ויינינגר נולד בווינה, למד פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי הטבע באוניברסיטה של וינה. ב1902- קיבל תואר דוקטור על חיבורו "מין ואופי", ובד בבד עם קבלת התואר המיר את דתו. שנה לאחר-מכן איבד את עצמו לדעת. "מין ואופי", שהתפרסם לאחר מותו, זכה למהדורות רבות ולתפוצה בעולם כולו ולימים תורגם גם לעברית. ויינינגר טען שבכל אדם מצויים שני יסודות: הגברי והנשי. הגברי הוא היסוד החיובי, המסוגל ליצירה רוחנית, הגיונית ומוסרית, ואילו הנשי הוא היסוד השלילי, המסוגל רק לתענוג מיני או להולדה. השחרור של שני המינים, השחרור האנושי, יבוא כאשר לא יזדקקו עוד זה לזה מבחינה מינית. גם היהודי תופס מקום בתורתו של ויינינגר, בייצגו את היסוד השלילי בקרב העמים והתרבויות. היהודי הוא הכוח המושך אל שיטות ההרס של הקומוניזם, האנרכיזם, המטריאליזם, וגם הדת היהודית היא בעיניו דת שלילית ביסודה, בהשוואה לנצרות.

איני יודע אם נכונה השוואתו של קורצווייל ואם לא, אבל ברור, וזאת קורצווייל אומר, שישנו גורם מרכזי בהשקפתו האידיאולוגית והפוליטית של ברנר, שקשור לאותה השוואה, והמשוואה היא כך:

כנסת ישראל, כלומר העם ורוחו – משולה לזונה. זאת אומר ברנר ב"שכול וכישלון", בקטע מאוד ידוע ובולט, האומר שכנסת ישראל דומה לזונה בבואנוס-איירס, היא פאסיבית, היא הגלות, היא נפעלת, היא שלילית. את כל הנשמה הישראלית, השכינה, כנסת ישראל, עם ישראל, הוא ממשיל לאיזו זונה בבואנוס-איירס, ומאוד כעסו עליו על כך.

התחושה העולה מהתלבטותו של ברנר ביחס לנשים, ומראייתו את המציאות הלאומית, היא המשוואה שגויים הם דבר גברי. יש אמנם גם גברים יהודים שיש בהם משהו גויי-גברי, כמו למשל אהובה של מרים חפץ ב"שכול וכישלון", שאותה יחזקאל חפץ אוהב אבל היא אוהבת את הרופא חמילין. חמילין הוא כמו חם, זאת מהחלוקה לשם חם ויפת, הם בני נוח – לשמים, לאירופים ולשחורים. וחמילין שייך להוויית הגוי, הוא לא שם, הוא חם, יש בו משהו גויי.

גם בסיפורים אחרים של ברנר ישנה תבנית של משולש רומנטי – גיבורו אוהב מישהי, אבל היא נוטה, היא הולכת אחרי גבר אחר שאינו רדוף כאב כמוהו ואינו רדוף צרות כמוהו, שיש בו משהו גויי, אחר, גברי, אחריו היא הולכת.

ומכאן לתחושה של ברנר והיא שהגלות נמשכת בארץ-ישראל, שכנסת ישראל היא כזונה בבואנוס-איירס, שהגלות היא פאסיביות, שהאישה היא פאסיבית, שכל זה שלילי, עומד בסכנה של אונס, של רצח, שזה ההיפך ממה שהיה צריך להיות. שהרי הציונות אינה פאסיבית, החלום של הציונות הוא בעצם חלום גברי, אקטיבי, הרצון להיות כמו הגויים, לקחת את גורלנו בידינו, להיות כוח אקטיבי, "כוח נחוץ," כדבריו, אבל כל זה בגדר חלום לעתיד לבוא, ובינתיים המציאות בארץ-ישראל היא פאסיבית והיא דומה למציאות הפרטית שהגיבור הברנרי מצוי בה, בחוסר היכולת שלו לכבוש את אהובתו.

זה אולי ניראה קצת מסובך, אבל כאשר האישה עלובה כאסתר חפץ, והיהדות עלובה כפי שהיא, והקיום בארץ גלותי וחסר ביטחון כפי שהוא, אז אין במציאות שום דבר מצודד, והחלום של הציונות האקטיבית פשוט לא מתגשם.

 

האנאלוגיה הזו קיימת גם ביחסי היישוב היהודי בארץ עם הערבים. בתקופתו של ברנר נדפסו סיפורים על אהבה בין יהודי לערבייה כגון "לטיפה" (1906) של משה סמילנסקי, ועוד סיפורים. ברנר אמר שאין אהבה כזו, יש רק חולאי המזרח, יש הומוסקסואליזם, יש משכב עם בהמה, המזרח הוא טמא, המיניות שלו טמאה, חולנית, ואין אהבה. ואם ישנה, היא מקרה פרטי. לא תיתכן אהבה בין פרטים משני העמים.

וישנו החלום של ידידו ר' בנימין על השלום, וברנר אומר שאין שלום, יש סכנות, מלחמה יכולה להיות, ומי שאינו רואה את מרירות המציאות נוקט עמדה אי-מוסרית. ותחושה זו היא חלק מהשקפת עולמו הכללית, הציונית, האומרת שאין רומנטיקה, אין אהבה רומנטית, יש יצרים עזים, ארוס שלא בא על סיפוקו ושמביא לשיגעון, ארוס ערום מכל רוחניות, תאווה נוראה שאינה באה לידי סיפוק. אין אהבה בחייו הפרטיים של הגיבור הברנרי, אין אהבה גם ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק ארוס מעוות. ואין שלום ביחסים שבין יהודים לערבים, יש רק פחד הדקירה, החדירה, הרצח, והאלימות.

 

בבוא ברנר ארצה בשנת 1909 הוא פגש שלושה ציבורים שאינם ציבורו-שלו. הוא השתייך לציבור העלייה השנייה, צעירי העלייה השנייה, שאמנם לא כולם עלו ארצה מסיבות ציוניות, רק חלק. הלא הוא עצמו כותב לביילין: "אני לא מאמין בציוניות," וביילין שואל אותו: "לבוא?" – וברנר עונה: "לבוא אני לא ממליץ לך, מצד שני אני לא אעזוב כי מה יש לי לעשות במקום אחר? לא יהיה יותר טוב." והתשובה היא כמין אפכא מסתברא.

צעירים רבים הגיעו באותה תקופה ארצה לא מתוך ציונות, אבל הם היו חזקים, ומזלם, גורלם או חייהם האישיים הביאו אותם לכם שנקלטו היטב בארץ. לעומתם היו הרבה שבאו כדי להתערות פה אך לא עמדו בקשיים הנוראים והיו מוכרחים לעזוב או התאבדו או מתו במחלות או נרצחו. זה היה הציבור שלו. הפועלים, אנשי העלייה השנייה, עם תחושת העריריות, והרווקות, והכבדות הנוראה, כפי שגם אריאלי-אורלוף תיאר אותם, כפי שתיארו סופרים אחרים כצבי שץ ויוסף לואידור. ציבורם היה עדיין קטן ודל בתוך כלל הציבור היהודי שגם הוא היה עדיין קטן ודל, והם מצאו עצמם מול שלושה ציבורים אחרים.

הציבור הראשון היה איכרי המושבות. לדעת ברנר הם היו שרויים בניוון, בניהם מתרועעים עם הערבים, הם שוקעים במזרח, הערבים חיים בתוכם, והערבים הם גם המשך של האנטישמים מרוסיה, של האוקראינים ששונאים אותנו, של הבלורוסים ששונאים אותנו, של כל מי ששנא אותנו שם. וברנר אומר, אם כך המצב גם כאן – אזיי לשם מה באנו? החלום שלו היה שהיהודים צריכים להיות עם עצמם ולא להיטמע במזרח. אם המושבות השטופות בעובדים ערביים, החרתים, הן הכיוון של החיים בארץ, של הציונות – אז אין לכך עתיד. מוטב להישאר ברוסיה, ואם להיטמע בגויים מוטב שם בגולה ולא בערבים פה, שזה בעצם מן הפח אל הפחת.

הציבור השני, היישוב הישן, שרוי גם הוא בניוון. כאשר ברנר מדבר על הומוסקסואליות אזיי צעירי הערבים שטופים במשכב זכר וגם בחורי הישיבות של היישוב הישן שטופים במשכב זכר, והדברים נאמרים ברמזים די ברורים, והכל מנוון וחסר תקווה.

והציבור השלישי הוא הערבים, וגם בו קבוצות-מישנה, אפנדים ופלחים, עירוניים וכפריים, בידואים, וההבדלים ביניהם מעסיקים את ברנר רק אם יש בהם משמעות מעמדית וכמובן תוך העדפת הפועל הערבי קשה-היום על פני האפנדי העשיר.

 

איכרי המושבות, הערבים, היישוב הישן – שלושה ציבורים סופגים מברנר תוכחה כבדה משום שהוא מוצא בהם שקיעה, ניוון, ארוס מעוות וחולני ופרוורטיות מינית. והוא רגיש לכך בגלל אותה מצוקה יצרית נוראה שלו, ומפני שאין אהבה גדולה, ואין ארוס אחר לבד מהארוס המעוות. זה משגע את הגיבור הברנרי, השקוע בארוטיקה של אי-סיפוק ומבחין סביבו בגילויים חולניים של הארוס, שאולי אדם בעל סיפוק מיני מלא וחיים טבעיים יותר – לא היה שם לב להם. וכל זה פועל על נפשו הקודחת והמגורה בצורה חריפה מאוד.

 

ברנר, או גיבורו ב"מכאן ומכאן" – מגיע בראשונה לחיפה, ומשם עושה מסע ממושבה למושבה דרומה, ומגיע כניראה לזכרון-יעקב: "אבל הוי, הוי, המושבה שאחריה, הצרפתית, איזה גועל נפש, גועל נפש, מושבה זו, דיאספורין רחימאי, עושה כולה רושם של קבצן שמן ומנוול שהושיבוהו אצל שולחן של נגיד, והוא שואב מן הקערה בידיו המגואלות, המצורעות, העבות. פקידי המושבה וקציניה חזירים מפוטמים, שאין כוח ברגליהם ללכת משומן, לעשות אף צעד אחד, אבל כשיחדלו לפטמם, הרי אינם מוכשרים אף לשכב כך בלי תנועה חיים."

והנה בא המשפט הקובע: "ילידי הארץ," ואנחנו לא יודעים אם הוא מתכוון כאן לצברים, בני המושבה, או לערבים שגרים בה וחלקם כבר מדבר אידיש בהשפעת הז'רגון הנהוג במושבה, "ילידי הארץ הערומים והנשחתים, הנירפים והנבזים, הרוב במקום הזה, מוכרים כל צורכי אוכל נפש, אחד מהם קורץ ומספר לי פתאום בז'רגון יהודי רומיני על בהמה שנגנבה ושכבו עימה, ועיניו המלאות תבל וטראכומה קורצות ומחייכות."

זהו שיא של ירידה. ילידי הארץ, כאן כניראה הערבים שגרים במושבה ולא ילדי האיכרים, שקועים בניוון, משכב בהמה, מחלות, טראכומה, והקיום היהודי מתבולל בתוכם, ואין לו עתיד.

 

 [על שכיחות התופעה וטבעיותה, כעשרים-שלושים שנה לאחר תיאוריו של ברנר, מספר למשל גד יעקבי ברומאן "עומס החום" (הקיבוץ המאוחד, 2000), המתאר ילדות של גיבורו במושב בעמק חפר בשנות השלושים למאה העשרים: "עירומים שחינו, רואים מעבר לנחל את מעשי ההזדווגות שבין הנערים הערביים לבין עצמם ובינם לבין עיזיהם. הם היו אחרים, כך שהמעשה כמו לא נגע בנו, אולם הסקרנות לא הירפתה." (שם, עמ' 26-25).]

 

שלושת הציבורים האלה, יישוב ישן, מושבות וערבים, ניראים לברנר שקועים באותה מדמנה ארוטית מעוותת, מי פחות ומי יותר, אך בהבדל אחד, שהוא חוזר עליו פעמיים בסיפוריו. לערבים הוא קורא "מזוהמים" אבל אנחנו, היהודים, הננו "מזוהמי עולם".

זו אינה הגישה של הרב מאיר כהנא [בשעתו] או של גזען לאומני אחר. צריך להבין את ברנר היטב. כאשר הוא אומר דברים כה נוראים על ציבור כלשהו, אזיי הוא-עצמו, הגיבור הברנרי, וקבוצת ההשתייכות שלו, סופגים עוד יותר.

מטיחים נגדו – הכל נובע משינאה עצמית. אני לא מסכים עם הגינוי לשינאה העצמית. שינאה עצמית היא דבר הכי בריא בספרות. אם היתה יותר שינאה עצמית בכמה חוגים בארץ, אז החיים היו ניראים אחרים ולא מלאי שינאה לזולת, כפי שאכן הם. שינאה עצמית היא גם ביקורת עצמית. היכן שאין שינאה עצמית, שם שונאים את הזולת או לא מקבלים את אחרותו.

הם מזוהמים אבל אנחנו מזוהמי עולם. זאת אומרת, הערבים מזוהמים כי הם שרויים בלכלוך, במחלות ובמיניות מעוותת. גם הגיבור הברנרי, הרווק, גם בחורי הישיבה הרווקים, וגם צעירי הערבים הרווקים, אלה ציבורים שנמצאים במצוקות מיניות עזות מאוד שברנר ער להן.

אבל אנחנו, היהודים, הננו מזוהמי עולם, כי אנחנו נושאים את קללת הגלות. מה עוזר לנו שאנו באותה תקופה נקיים יותר ויש לנו תברואה טובה יותר – אם נפשנו מעוותת יותר מאשר הלכלוך שהללו נמצאים בו. להם יש איזו חיוניות פראית של אנשים על אדמתם, הערבים חיים בצורה קמאית יותר, פרימיטיבית יותר, על אדמתם.

 

גרשון שקד פירסם לאחרונה ספר בשם "פנים אחרות ביצירתו של עגנון" ובו הוא אומר שיש עלילה עיקרית בסיפור, וישנה עלילה נגדית, וצריך לתת מידה של חשיבות גם לעלילה הנגדית. אם בסוף הרומאן "תמול שלשום" יצחק קומר מת מנשיכת הכלב השוטה, וכאילו אין עתיד – לא רק לעלייה השנייה אלא גם לחזרתו בתשובה אין עתיד – צריך לקחת בחשבון שהספר מסתיים בתיאור אחינו ואחיותינו בעין-גנים, שזה היום רחוב בפתח-תקווה, ובדגניה, שבונים את הכפרים ומעבדים את השדות, ועליהם ייכתב בספר "חלקת השדה".

אומר שקד שזוהי העלילה שכנגד. עלילת-על ציונית. יצחק קומר מת, הוא לא הצליח להתמודד – אבל לא רק הוא מייצג, שאר גיבוריו בני תקופתו כן בנו את המפעל הציוני שהוא נטש, ולא הצליח להתמודד עימו כי לא הצליח להיות חלק אמיתי מבניינו – והם העלילה שכנגד. שקד מוכיח שברומאנים אחדים של עגנון, העלילה שכנגד היא אופטימית, היא ציונית, חיובית, היא הזרם שהצליח בהיסטוריה, בעוד שהגיבור של הרומאן הוא הנפל, מי שלא הצליח.

אינני יודע לומר אם אפשר לומר שיש עלילה שכנגד אצל ברנר. נידמה לי שאצלו אין עלילה שכנגד. אולי הניחומים המעטים שבתיאור האב והבן בסוף "מכאן ומכאן", או הנחת הממלאה, בשחייה על הכינרת, את הגיבורים הנישארים בסוף "שכול וכישלון", אבל אין כאן האירוניה האופטימית-כביכול של עגנון. ברנר כתב לשעתו ולתקופתו, כתיבתו היא לדורות, אבל הוא לא זכה להסתכל על הדברים ממרחק, הוא מת בגיל צעיר, הוא לא עגנון שראה את תקופת הראשית בפרספקטיבה, ויכול היה לקרוץ ולומר – בכל זאת היישוב גדל, לימים המדינה נוסדה. ולכן אצלו יש עלילה נגדית שכן הצליחה, ולכן גם האירוניה.

ברנר, בימיו, חישבו על תקופתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, היישוב מנה רק כמאה אלף והיה במיעוט, ובזמן המלחמה הוא פוחת בחצי ויותר, ואחרי המלחמה, הפרעות עדיין באוקראינה ובמקומות אחרים ברוסיה שלאחר-המהפכה, ורק מתחילה להגיע העלייה השלישית, וכבר יש מאורעות תל-חי וכבר יש מאורעות עשרים ואחת, והוא נהרג.

לברנר לא היתה שום ערובה שיש עלילת-על אחרת, לכן הייאוש הוא כל כך גדול וחזק. אבל מה שאין אצל ברנר, בשום מקום, הוא הפאטאליזם.

 

נחזור לאסתר חפץ. יש קטע נורא, שבו היא תופסת את יחזקאל חפץ, מנשקת אותו ומאמצת אותו אליה, למרות כל אי-האפשרות שבדבר, הנה – הוא יוצא מבית משוגעים, היא, קרובתו, מאמצת אותו, הוא לא רוצה אותה, הוא במצוקה מינית אבל – "הוא לא ירד עד כדי כך שאותה הוא ייקח, כי היא נראית לו איומה ונוראה, במיעוט חלבה ודמה, ברזון בשרה השחוף, בשארית החיוניות שבה, אבל הוא נתרכך פתאום, ומה שנידמה לו לפני רגע לזר, לנמנע, לבלתי אפשרי, נעשה פתאום ברגע אחד לא רק אפשרי כי אם פשוט, בלתי תמוה, הכרח, ברגע זה נעשה הוא כולו לב, כולו הרגשה, כולו חמלה, הכל נשכח, כל התחומים ניטשטשו, כל התחומים, בלי איזה יוצא מן הכלל, הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק – "

איזו אמירה נוראה, שמע את דפיקות לוח ליבה החלק, אין לה שדיים, הוא מחבק אותה ושומע את דפיקות לוח ליבה החלק –

 "העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד מין גניחה נוראה, והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הירפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו, ולשפתיו נשיקות, נשיקות ונשיכות, נשיכות דם, ובסופן של הנשיקות, גיהקה, דבר מה נתקלקל במלבושה, הכפתור מאחורי האפודה ניתק, נקרע, חזה כאילו נשם נשימות אחרונות, והגלים הקטנים שלא באו עד החוף כאילו עילעו דם. ריח רע, ריח בלייה וקיבות מקולקלות התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים, וכשבאה העייפות גם מצידה, נעצבה מאוד. שעה ארוכה אחר-כך לא מצא כל עניין לענות בו, ולפני לכתה לחשה, מה היתה זאת, מה היה פירושן של הנשיקות הללו?"

רגע קירבה זה, אולי האינטימי ביותר שמתואר אצל ברנר, ומיד עולים הקיבות המקולקלות והריח הרע.

 

אין סיפור אופטימי אצל ברנר, שיאמר – רק לגיבורי היה רע אבל אחרים הצליחו. כמעט כל גיבוריו נכשלו. עזבו את הארץ, השתגעו או נרצחו, אין סיום אופטימי. אבל אין ברירה, ואני לא מחדש דבר כשאני מזכיר את האף-על-פי-כן הברנרי, אלה הם החיים, לא פאטאליזם, אלא אין ברירה, ככה צריך להימשך. כל זמן שמחזיקים מעמד, מחזיקים מעמד, ומי שאינו יכול – משתגע, יוצא מן המשחק. ביקורתו דומה לזו של נביאי ישראל – לא משום שהוא אוהב את הייאוש, ולא שהוא רוצה שיהיה רע – הביקורת כך היא משום שהמציאות אינה כפי שהיתה צריכה להיות, והוא לא מאמין שתהיה אי פעם כפי שהיה רוצה שתהיה, ואם היא תהיה אי פעם כזו, הוא לא ייקח חלק בה; כי אם היא תהיה אי פעם מציאות של אור, אפולינית, כמו חווה בלומין, אך גם גברית, מציאות של כוח, של שלום, של יופי, של אנשים יפים, יחסי-מין מעודנים, ואהבה – לגיבור הברנרי לא יהיה חלק בזה, כי הנפשיות שלו היא הנפשיות של האישה כפי שהיא נתפסת בעיניו, ושל הגלות, של כל המעוות והחולני והפאסיבי ושאינו צולח ליחסים אמיתיים של יופי ושל שלום.

 

*

ההרצאה כלולה בספרו הנידח של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", אסטרולוג, 2001. ניתן להשיג חינם את הספר כולו או את ההרצאה בנפרד, בקובץ וורד עברי, בפנייה במייל אלינו.

 

 

* * *

אילן שיינפלד

הערות על הסכם השלום

 

א

הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת רַק הִתְחִילָה

וַעֲתִידָה לְהִמָּשֵׁךְ זְמַן רַב.

מַה שֶּׁחָוִינוּ בָּהּ עַד כֹּה

 

הוּא כַּאַיִן וּכְאֶפֶס לְמוּל מַה

שֶּׁעוֹד צָפוּי לָנוּ מִידֵי שְׁלִיחָיו שֶׁל אַלְלָה,

הַפְּזוּרִים וּמְמַלְאִים אֶת הַמֶּרְחָב.

 

חַיָּלִים וְאֶזְרָחִים פֹּה מֵתוּ. לֹא לַשָּׁוְא.

הֵם הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת עַל קִדּוּשׁ

הַהִתְפַּכְּחוּת הָרִאשׁוֹנָה.

 

הָאָרֶץ תִּמָּלֵא בְּדָם.

 

גְּבָרִים עִם זְקָנִים וּמַבָּטָם פִּרְאִי

יִגְרְרוּ שׁוּב מַשְׁגְּרִים מִבָּתֵּיהֶם

וִישַׁגְּרוּ טִילִים אֶל הָעִיר.

 

הָעִיר תַּבִּיט אֵלֵינוּ פְּעוּרַת עֵינַיִם,

תְּמֵהָה, כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה.

הַרְבֵּה מֵתִים יִהְיוּ מִתַּחַת לְעִיֵּי הַהֲרִיסוֹת.

כְּשֶׁיִּפֹּל הַטִּיל עַל תֵּל אָבִיב יִשְׂרֹר לְרֶגַע שֶׁקֶט,

קוֹל זָר, מֵעִיק, שֶׁל הִתְפַּכְּחוּת קָשָׁה. אַחַר יְאַכְלְסוּ

אֶת הַדְּמָמָה, הַזְּעָקוֹת, הַצְּפִירוֹת וְהַסִּירֶנוֹת.

 

אַחֲרֵי שֶׁתְּכֻבֶּה הָאֵשׁ וְהֶעָשָׁן יִכְלֶה יֵרָאֶה נוֹפָהּ אַחֶרֶת.

פֹּה וָשָׁם תֵּחָשַׂפְנָה הַפְּגִיעוֹת בַּבִּנְיָנִים

כְּמוֹ שִׁנַּיִם בּוֹהֲקוֹת בְּלֶסֶת חֲסֵרָה.

 

בְּבֵית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי תִּשְׂרֹר הֲמֻלָּה.

בְּבוֹר הַמַּטְכָּ"ל יֵשְׁבוּ קְצִינִים וְיִפְכְּרוּ יָדַיִם.

הַמִּתְקָפָה הַזֹּאת תִּתְפֹּס אֻמָּה לֹא מוּכָנָה.

 

לֹא בַּתַּשְׁתִּיּוֹת, לֹא בַּתַּחֲזִיּוֹת, לֹא בַּמִּלִּים

הַיְדוּעוֹת וְהַשְּׁגוּרוֹת, אֲשֶׁר כֻּבְּסוּ וּמֻחְזְרוּ

בַּסְּפָרִים, בָּעֲצוּמוֹת, בִּכְלֵי הַתִּקְשֹׁרֶת.

 

הַטִּילִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל חִיזְבַּאלְלָה

יִקְטְלוּ וְיִפְצְעוּ כָּאן אֶזְרָחִים בְּלִי הַבְחָנָה.

זְקֵנָה בַּשּׁוּק, זוּג צָעִיר בְּחוֹף הַיָּם, עִם יֶלֶד.

 

 

ב

כְּמִי שֶׁאָמוּן עַל הָאֱמֶת

צַר לִי מְאֹד גַּם לְהוֹדוֹת

כִּי בַּמִּלְחָמָה הַבָּאָה, אִם

רַק יוּכְלוּ, הֵם לֹא רַק

יִרְקְדוּ עַל הַגַּגּוֹת.

 

הֵם יָבוֹאוּ, אַחֵינוּ, רַחֲמָנִים בְּנֵי רַחֲמָנִים,

מִן הַכְּפָרִים וּמִן הַמִּסְגָּדִים,

וְיִשְׁחֲטוּ אוֹתָנוּ בַּיָּדַיִם.

 

אֵין לִי אַשְׁלָיוֹת עוֹד.

אַשְׁלָיוֹתַי חָדְלוּ מִמֶּנִּי הַשָּׁנָה

וְאֵינָן מִתְכַּוְּנוֹת לַחֲזֹר.

 

מִי שֶׁלֹּא עוֹמֵד פֹּה עַל שֶׁלּוֹ

הוֹלֵךְ עַל פִּי הַחֶרֶב.

זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל תּוֹר.

 

13.8.06

 

 

הלכתי לישון

 

וְקַמְתִּי בְּתוֹךְ גֵּיהִנּוֹם.

בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה בְּיָפוֹ,

דְּקִירוֹת מַבְרֵג בָּעִיר.

 

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה מִדַּי.

דְּבָרִים פֹּה הִשְׁתַּנּוּ

לְמַכְבִּיר.

 

פָּחַדְתִּי לָצֵאת לָרְחוֹב

שֶׁמָּא פּוֹעֵל הַבִּנְיָן

יְפֵה הַתֹּאַר,

בֶּן הַשְּׁטָחִים,

יַחְלִיט לִהְיוֹת לְשָׁהִיד.

 

רַק אֶתְמוֹל רָצִיתִי

שֶׁיִּתְקַע אוֹתִי.

הַיּוֹם אֲנִי פּוֹחֵד

שֶׁיִּתְקַע בִּי סַכִּין.

 

אָשׁוּב לִישֹׁן.

אוּלַי מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה

כָּאן עַד מָחָר.

וְאוּלַי לֹא.

 

עַל כָּל פָּנִים

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח ,

הַחֹרֶף יִקְרַב,

וּמִכִּפַּת הַסֶּלַע

עַד לַשְּׁפֵלָה

יִשָּׁפֵךְ דָּם.

 

 

מילוי מקום

 

דַּלְיָה כְּבָר מֵתָה.

אֵין מִי שֶׁיְּקוֹנֵן

עַל מוֹת יְלָדִים בַּשְּׁטָחִים.

הַמִּשְׂרָה פְּנוּיָה, אֲבָל

אֵין עָלֶיהָ קוֹפְצִים.

 

זוֹ מִשְׂרָה כְּפוּיַת טוֹבָה.

כְּמוֹ לִהְיוֹת שָׁהִיד בֶּן 19,

לִדְקֹר גֶּבֶר נָשׂוּי,

אִשָּׁה עִם תִּינוֹקָהּ

וְאָז לִשְׁכַּב, יָרוּי וּמְדַמֵּם,

עַל אַבְנֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה,

עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.

 

עִיר רָעָה, יְרוּשָׁלַיִם,

עִיר קֹדֶשׁ, עִיר מָוֶת,

גֵּיא הֲרֵגָה בֶּן דּוֹרוֹת רַבִּים.

 

אֲנָשִׁים דּוֹקְרִים וְנוֹרִים,

מְיַדִּים אֲבָנִים וְנוֹרִים,

הַמָּוֶת הוּא הַסְּחוֹרָה הַיְחִידָה

הַנִּמְכֶּרֶת בָּהּ בַּשְּׁוָקִים.

 

רַק בֶּן 19, לְכָל הָרוּחוֹת,

וְכָזֶה יְפֵה תֹּאַר. כָּל הַחַיִּים עוֹד

הָיוּ לְפָנָיו, כְּמוֹ לִפְנֵי

קָרְבְּנוֹתָיו הַיְּהוּדִים.

 

עוֹד הָיָה יָכוֹל לִלְמֹד,

לְהִתְחַתֵּן, לְהָקִים מִשְׁפָּחָה,

לִקְרֹב לְמַדְרֵגַת קָרְבְּנוֹתָיו

בְּמִדַּת הָאַהֲבָה

שֶׁיִּלְמַד לְהָפִיק מִלִּבּוֹ.

 

וְעַכְשָׁו כָּל שֶׁנּוֹתָר אַחֲרָיו

הוּא קֶבֶר, תְּמוּנָה מְמֻסְגֶּרֶת

וְדֶגֶל שָׁחֹר שֶׁיּוּנַף מֵעַל בֵּית הוֹרָיו,

וִיצַיֵּן בְּגַאֲוָה וּבְאֵבֶל,

כִּי בַּבַּיִת הַזֶּה מֵת שָׁהִיד.

 

[מתוך 'ספר התמורה', אחד משלושת כרכי השירה בטרילוגיית השירה

שתראה אור בקרוב בהוצאת 'שופרא לספרות יפה']

 

 

* * *

אליהו הכהן במפגש החודשי של יקירי אקו"ם

שעתיים קסומות עברו על הקהל הרב שמילא את "בית היוצר" בנמל תל-אביב ביום שישי, 17.2.17, ב"בוקר של זהב", שהוקדש הפעם לחוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל, אליהו הכהן.

זו היתה חווייה בלתי-נשכחת שהוכיחה פעם נוספת כי הזמר העברי, מילים ומנגינות, הוא אולי תרומה יותר גדולה ובוודאי יותר קליטה מתרומת הספרות העברית – לתרבות העברית ולקורותיה של ארץ-ישראל מהמאה ה-19 ואילך, לחיבת ציון ולציונות.

חיים קינן, שערך והינחה את המופע, ריאיין ארוכות ובמקצועיות, כדרכו במופעים האלה, את אליהו הכהן על פרקים בתולדות הזמר העברי, ובחייו של אליהו עצמו.

בחלק השני של השחרית הופיעה הלהקה הקבועה והמעולה של "בית היוצר": עדנה גורן, מאיר ברבי, בן יוסף, יוריק בן-דוד והפסנתרנית גילה חסיד, האחראית לניהול המוסיקלי ולעיבודים.

כל הזמרים והנגנים היו מצויינים וסחפו אותנו למרחק עשרות שנים והרבה תקופות בשירים שהם מפאר היצירה הארצישראלית והישראלית, והכול לווה גם בדברי ההסבר המרתקים והמשעשעים של אליהו הכהן.

על גאונותו של אלתרמן כפזמונאי אין צורך להכביר מילים, ועימו כיכבו במהלך המופע יעקב אורלנד, עמנואל הרוסי ועוד משוררים עבריים הכובשים את הלב והאוזניים. דורות של ענקים. שלא לדבר על מלחינים בלתי-נשכחים: זעירא, נרדי, וילנסקי, לברי, סמבורסקי ועוד.

לא רק מילות השירים הוקרנו בגדול אלא גם תמונות המלחינים, וכנראה, בזכות אוצרותיו של אליהו הכהן, כולם היו צעירים, יפים ואלגנטיים.

הבה נאחל לאליהו הכהן שנזכה עוד שנים רבות ליהנות וללמוד מאוצר מסירותו הגדולה לתולדות הזמר העברי, ובקיאותו המדהימה. אליהו איש יחיד בדורו שמקים לתחייה דורות של משוררים ומלחינים שאי אפשר שלא להתפעל ולהתמוגג מעושרם הלשוני ומיפי הנעימות שכתבו, ואי אפשר שלא להיות גאה וגם נרגש למשמע הפרק האדיר וברוך הכישרונות הזה בתרבותנו העברית החדשה.

 

* * *

יוסף דלומי

לשבור בתמימות את השתיקה

לאחרונה שודרו בערוץ הראשון של הטלוויזיה, תוך מיספר ימים, שני סרטים אשר עסקו בפעילויות יוצאות דופן של הצבא.

הסרט הראשון עסק במחזור טירונות של נוער קשה הסתגלות אשר כבר חווה מאסרים, סמים ואלימות שממנה סבל ובה נהג באחרים. בעבר נקראו אלו "נערי רפול". הפיקוד וההדרכה בקורס נתונים בידי חיילות וקצינות למעט מפקד הבסיס והרס"ר. עבודתן, יומם ולילה, קשה מאין כמוה וכרוכה באימונם של חיילים בלתי ממושמעים, פורצי מסגרות, רגזנים, אשר עצם מסירת נשק בידיהם דורשת אחריות עליונה.

במשך שלושת חודשי הקורס, עוקב הסרט אחרי קבוצת טירונים, ובאופן מיוחד אחרי הקשים שביניהם. המדריכות, שחלקן צעירות מפקודיהן, נאבקות בכל דרך אפשרית ובלבד לא "לאבד אותם", כי בכך הן רואות את כישלונן שלהן. הדינמיקה הקבוצתית של המפקדות מרתקת, ומרשימה אף יותר התנהלותו של מפקד הבסיס. זה מגלה שיקול דעת, סבלנות וסובלנות מעוררי השתאות כאשר מדובר במסגרת צבאית. הרס"ר, תפקיד שמעלה זיכרונות מסויימים בלב כולנו, הוא אדם מבוגר ואמפתי מאוד. הוא החליט לאמץ לחיקו כאב חייל קשה עורף שלא נמצאה כל דרך לשומרו במסגרת.

בסופו של הסרט, מתגלות תוצאותיו מחממות הלב של מפעל חברתי מדהים. ארבעים צעירים שבאו מתחתית החברה הופכים לחיילים שמצליחים לסיים את הטירונות ולהשתבץ בפעילות צה"לית נורמטיבית. החברה הישראלית זכתה בארבעים אזרחים שהפכו מנטל לנכס בזכותן של כמה בנות צעירות אלמוניות.

הסרט השני עסק בגיוסם לצה"ל של נערים ונערות על הרצף האוטיסטי. חלקם הגדול מגלה יכולות נדירות במיוחד בעבודת תצפית ומעקב מול מסכי מחשבים. חלקם האחר מוכשר לתחזוקה טכנית של ציוד צבאי.

הנערים מגיעים למסגרת טרום צבאית נטולי יכולת תקשור בינאישית והתנהלות עצמאית. הם מודרכים בסבלנות רבה ליכולת התמצאות בשטח, לשימוש בתחבורה ציבורית, להפעלת שירותים אישיים וכד'. כל אלו כשלב מכין להכשרה המקצועית. התכנית חשפה את הורי הנערים שראו בהצלחת ילדיהם לחיות באופן עצמאי בקבוצה, לתרום למדינה ואף לרכוש מקצוע – נס של ממש.

לאחר שצפיתי בשתי התוכניות מחממות הלב שאלתי את עצמי, מי העניק דווקא לארגון "שוברים שתיקה" את המונופול לחשיפת צה"ל "האמיתי"? האם כמה מיליוני יורו יכולים עד כדי כך לטמטם חושים?

 

* * *

אלי מייזליש

עידן טראמפ לא ברור? דווקא כן.

כל העיתונים וערוצי הטלוויזיה דנו בסוף השבוע מה יעשה עכשיו טראמפ עם הערבים [הפלסטינים] ו"שתי מדינות", כלומר ניסו לסחוט מלימון חמוץ טיפת מיץ, אבל אפילו טיפה לא יצאה. ככה עם טראמפ. לא יודעים כלום, אבל מדברים שעתיים רצוף. סוחטים וסוחטים וכלום. "אני מכיר את טראמפ מלפני 20 שנה..."  אומר א'. אז ב' עונה לו: "אני מכיר אותו 25 שנים." ואז? כלום. ומה עכשיו? דממה. אף אחד אינו רוצה להסתכן. כל מילה נרשמת בידי סוכני ה-FBI. ואף אחד לא מעוניין שהוויזה שלו לארה"ב עפה לפתע מהדרכון.

מעולם לא ראיתי כזה טמטום על פני עיתונאים. הרי בחמש או עשר השנים האחרונות כולם רק ליכלכו עליו ללא רסן: גנגסטר, מניאק, סוטה מין, לא משלם צ'קים ומה לא. והנה עכשיו הוא בא ומשתין עליהם מהגג של הבית הלבן.

הרי ב-8 שנות אובמה כולנו כססנו ציפורניים; יללה, מתי תלך כבר לעזאזל? כי מה שעיצבן את אובמה זה לא דאע"ש שממשיך ללא הרף בקטל בני אדם ולשסף גרונות, לא סוריה ולא חביות נפץ [250 ק"ג] שמשליכים מטוסיו על אזרחים. חס וחלילה. אסור לומר שערבים רוצחים ערבים. ובשום אופן לא פלסטינים. רק מה שהפריע לו עד הרגע האחרון היו המתנחלים שמפריעים ל"תהליך השלום". אני בטוח שאובמה היה פותח בקבוק וויסקי אם היה רואה את ישראל נסוגה לקווי 67,' אבל בקבוק בירה בטח.

תוך זמן קצר יתברר שטראמפ אינו טמבל. הוא פשוט יודיע לעוזריו ולמזכירותיו לא להביא לו קטעי עיתונות על ישראל ופלסטינים. "שישברו לעצמם את הראש." אני לא קרטר עם בגין וסאדאת ולא קלינטון עם ברק ועראפת. מה שמעניין אותו זה להחזיר למפעלי ייצור המכוניות, ומפעלים אמריקאיים בכלל, מאות אלפי פועלים שפוטרו בשנים האחרונות. ובעיקר העניין עם מכסיקו, החומה שהוא בונה, ולגרש לשם מיליוני פועלים-מהגרים לא חוקיים.

ואפילו אירופה אינה מעניינת אותו, והוא שילם רגע של מס שפתיים בתקשורת שארה"ב תגן על אירופה. ככה גם עם ישראל, שאיראן לא תתעסק איתנו.

עכשיו יותר לא נוכל לרוץ לוושינגטון פעמיים בשבוע. ומה שהיה ככה יהיה. כלום.

בעצם, מי צריך את ארה"ב כיום? למרות שיש עדיין בכיינים שחושבים כי ללא ארה"ב אנחנו משותקים. שטויות. כי מי נמצא היום על המפה מולנו? מי? לבנון? או סוריה? נו באמת. ונא עיין שוב בהישגי ישראל ב-2016. ואם בעניין הסיוע הצבאי, כאן יותר דומה הסיפור של העגל עם הפרה; יותר משהעגל רוצה לינוק (דולרים), הפרה רוצה יותר להניק (להעניק).

 

והנודניק ממשיך: "שתי מדינות, מדינה אחת!"

ביידיש, כשרוצים להיפטר ממישהו, מניף א' את היד וגומר [עם ג']: "לאָמיר הָאפ!" או, "פארדריי מיר נישט אין קאפ אראיין" או "הק מיר נישט אין צ'איניק" – ואפילו שא' הולך לדרכו ב' ממשיך. נודניק. ככה ישראל. טראמפ דיבר ודיבר והלך, והישראלי רץ אחריו ותפס את שרוול הז'קט ומשך  ומשך. נודניק.

אז שמע נודניק, שמע טוב-טוב; לעולם לא תקום מדינה פלסטינית, ולא כל כך בגלל שאנו לא נסכים, אלא בגלל הריב הפנימי שם: כל שבט ירצה להקים מדינה לפי שיגעונו. אז כמו שאמרנו; מויחל טויבעס.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

נוזדה, פרוקופייב, רַחְלין, מנדלסון

וסטרווינסקי במוצ"ש בפילהרמונית

הסימפוניה מס' 1 ברה מג'ור אופוס 25, "הקלאסית" של סרגיי פרוקופייב (1891-1953) היא אחת היצירות הפופולאריות ביותר של המוסיקה הקלאסית. היא נוגנה לראשונה בפטרוגראד [פטרבורג] בשנת 1918 בניצוחו של המלחין, ואורכה, על ארבעת פרקיה, כ-15 דקות בלבד. משום מה היה תמיד נדמה לנו, משמיעה ברדיו, שהיא אפילו קצרה יותר, אולי משום שהשמיעו רק את פרקה האחרון, ואולי הזיכרון בוגד בנו.

ניצוחו של ג'נאנדראה נוזדה האיטלקי היה מצויין וכך למשך כל הקונצרט. גם התזמורת הצליחה להפעים את הקהל בפתיחה הנפלאה הזו, שכולה שמחת חיים ומלודיות נהדרות, והיצירה כלל לא נשמעה קצרה אלא סימפוניה שלימה ממש, כאשר כל אחד מארבעה פרקיה הקצרים הוא בעל עומק וחיוניות משלו. תענוג היה לשמוע זאת בטעם של פעם.

פסגת הקונצרט היתה הקונצ'רטו במי מינור לכינור ולתזמורת, אופוס 64, של פליקס מנדלסון (1809-1847), בביצועו הנהדר של הכנר היהודי הצעיר יוליאן רחלין יליד וילנה שגדל והתחנך בווינה. גם זו אחת היצירות הפופולאריות והאהובות ביותר של המוסיקה הקלאסית, וביצועו של רחלין העניק לה את יופייה במלוא הכישרון והמקצועיות כשהוא כובש את לב הקהל גם בהדרן הנפלא והלא-קצר שעימו סיים את הופעתו. מחיאות-הכפיים הרעידו את היכל התרבות. הקונצ'רטו של מנדלסון הוא ממש פנינה והיה נהדר להתענג עליו, עם הקדנצה המרגשת בסוף הפרק הראשון. האולם היה מלא עד אפס מקום. שמו של רחלין הולך לפניו והקהל הישראלי, התל-אביבי, יודע להעריך סולנים בעלי רמה עולמית מן המדרגה הראשונה ואינו מחמיץ שם הופעה שלהם.

בחלק השני ניגנה התזמורת את "ציפור האש", מוזיקה לבלט, הנוסח המלא, מאת איגור סטרווינסקי (1882-1971) וזאת בהרכב מלא שבמלא ובמיומנות רבה, אלא מה, מחוץ לכמה קטעים סוחפים של החצוצרות וכלי-ההקשה, אני השתעממתי. המוסיקה הזו, אמנם כבר בת 107 שנים, עדיין נשמעה לי יומרנית ו"מודרנית", סליחה על ההתנשאות ועל הבורות, אבל כך הרגשתי, לא אכחד.

פשוט השתעממתי, חרף הביצוע המבריק.

 

 

* * *

זוג עגילים

מבוסס על סיפור אמיתי

המשך יבוא

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

 

פרק י"ב

פעילות מקצועית בעירייה

 

עד מהרה לקח שרגא חלק נכבד בעבודת האיגוד המקצועי של פועלי העירייה. כבר בשנת 1925 נעשה לראש ועד פועלי-הניקיון, זאת בנוסף להיותו פועל מן השורה במחלקה. אותה תקופה החלו חיפושי-דרך לארגון כולל של פועלי העירייה. עד אז היו קבוצות של פועלים: מפני-אשפה, מנקי-רחובות, עובדי מפעל המים והעבודות הציבוריות – בעלות ועדים משלהן, וכן היה לפקידי העירייה ועד נפרד. ב-1927 הוקם ארגון כללי של הפועלים, כמאה במיספר, ושרגא נבחר לשמש יו"ר ועד הפועלים הכללי של העירייה. ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1932.

החל משנת 1928 היה שרגא מעורב בפעילות לאיחוד שני ארגוני העובדים של עיריית תל-איב, ארגון הפועלים וארגון הפקידים. האיחוד התבצע מאוחר יותר, והארגון היה לאחד ממקומות העבודה הגדולים ביותר בתל-אביב. ארגון פועלי העירייה הגיע להישגים, שנעשו במרוצת השנים  נחלת כל עובדי העירייה: קביעות בעבודה, שעות עבודה ביום ובלילה, חופשה שנתית, ימי מחלה, בגדי עבודה, ביטוח במקרה מוות, תשלום במקרה של תאונה בעבודה, השתתפות בהבראה, קופת תגמולים, נורמות בעבודה והסדרת יחסים תקינים בין העובדים להנהלת העירייה.

 

שלושים ושבע שנים עבד שרגא בעיריית תל-אביב, עשרים וחמש מהן בניקיון הרחובות ובסילוק האשפה, מתוכן שבע שנים מלאכת פועל פשוט, במו-ידיו. עבודתו היתה בעיקר בלילות: מחצות ועד שעות הבוקר המוקדמות. רק בשתים-עשרה שנות עבודתו האחרונות היה מתחיל את יום עבודתו "מאוחר" יותר: בארבע או חמש בבוקר. בשעות אלו סבב בתל-אביב עם איצקוביץ', נהג העירייה, שהיה דופק על תריס הבית בשעות הבוקר המוקדמות ומעיר בקריאותיו: "נוסוביצקי! נוסוביצקי!" – את כל תושבי הרחוב. השניים היו סובבים ברחובות העיר המנמנמת, בודקים, לומדים ועוזרים. אלה הרחובות שגריהם עתידים לעמוד דומם ולשבת ממלאכתה בעת שיעבור מסע ההלווייה של שרגא, בדרכו לבית-העלמין שברחוב טרומפלדור.

 

במהלך עבודתו נבחר על-ידי חבריו למנהל עבודתם, אחר-כך למפקח ראשי של שירות הניקיון, ולבסוף מונה כסגן מנהל המחלקה לתברואה.

"מדוע לא רצה אבא להיות ראש מחלקת הניקיון?" – אומר משה נצר, לאחר שנים, "לא היתה לו נטייה לזה. הוא לא רצה להתרחק מאנשים ולעסוק בתיכנון ובאדמיניסטראציה. ואם היה לו רצון לפעילות ציבורית בתחום הזה, העדיף להשקיע אותה בקואופראציה."

 

שרגא לא שאף לעמוד בראש מחלקת התברואה, משום שראה בכך תפקיד מקצועי-טכני בעוד הוא עיקר עניינו היה במירקם היחסים עם העובדים. זו היתה תכונתו, ואולי גם הנאתו – לעסוק רוב הזמן לא בנושאים טכניים ומינהלתיים אלא בבני-אדם, לעזור להם, לארגן אותם ואף להיטיב את מצבם, זאת כחלק מהשקפתו הסוציאליסטית ומטבעו העממי. התרכזות זו בגורם האנושי עלתה בקנה-אחד עם פעילותו המפלגתית של שרגא. שלא כעסקנים האחרים, נמצא הוא במגע יומיומי עם "עמך", האזין למתרחש בקירבם, קנה לו ביניהם מעמד של בעל-השפעה, ובמקביל היה למעביר רחשי-ליבם ל"חלונות הגבוהים".

הוא לא התהלך ממורמר על כך שחבריו, בעלי-התפקידים בהסתדרות, שלחוהו להיות פועל-ניקיון. הוא לא התנכר לחבריו-לעבודה, ולא ראה בעבודתו ירידה חברתית, כביכול. פרדי נפתלי, נהגו המסור במשך שנים רבות (זאת כבר מטעם מרכז מפא"י, בתקופת המדינה), מעיד כי לא היה יום בו לא הזכיר שרגא בשיחתו עם בני-דברו פעם או פעמיים את העובדה שהיה מנקה רחובות. ואכן, זו התקופה שעליה היתה גאוותו, תקופה שעיצבה את מעמדו בעיר ובקרב אנשי השכונות.

 

בספרו "רשימות מפנקסי" אומר שרגא: "מתוך שמונים שנות חיים, כחמישים שנה הקדשתי, יחד עם רעייתי דבורה, למען תנועת העבודה. פעלתי בתוך המפלגה משום שראיתי בה מסגרת רעיונית למימוש ערכים בהם האמנתי. פעילותי המפלגתית לא באה כדי לאפשר לי להחליף את מטאטא הרחובות בשרביט מלכות. ההשפעה שהיתה לי על מהלכי העניינים נבעה באופן טבעי ממעורבותי ומהשתתפותי הפעילה בהתרחשויות שהיו במשך כל אותן שנים. עלה בגורלי לחיות בתקופה מיוחדת ביותר בתולדות העם היהודי, אולם חלקי במהלך העניינים רחוק מלהזכיר דראמה. אולי תהיה זו אכזבה לאותם אנשים בציבור הישראלי שהיו מעדיפים לגלות במעשיי מרכיבים אפלים ואפופי תככים, אולם האמת הפשוטה היא שדרכי לא היתה דרך של רדיפת שררה וכוח, אלא דרכו של פועל עברי המנסה לעשות בזמנו החופשי למען הכלל. ואילו היה עליי להתחיל מחדש את חיי, הייתי חוזר ובוחר באותה דרך בה הלכתי עד כאן." (שם. עמ' 42).

 

*

במקביל לעבודתו כפועל-ניקיון המשיך שרגא בפעילות ציבורית ומפלגתית. ראשית דרכו היתה להצטרף לקבוצת "אבוקה". להקמת קבוצה זו נותן יונתן שפירא, בספרו "אחדות העבודה ההיסטורית", הסבר ארגוני-כוחני: בשנים 1924-1925 חלה התעוררות רבה בסניפי אחדות-העבודה בארץ. גל החברים הפעילים מחוץ-לארץ, שעלו ארצה, מצא את המנגנון ההסתדרותי חסום בפניו כי בו ישבה הנהגת המפלגה, לפיכך היה קל יותר לפעילים אלה להיכנס לעבודה המפלגתית לה הוכשרו מניסיונם הפוליטי בחוץ-לארץ. הדבר הביא לעמדות מנוגדות בשאלת האיחוד עם "הפועל הצעיר", בעוד ההנהגה של המפלגה, שיושבת רובה בהסתדרות, תומכת באיחוד מלא כדי לחזק בה את כוחה – התנגדו החברים החדשים, יוצאי צ"ס, לאיחוד הזה, ותמכו בתוכנית האלטרנאטיבית לאיחוד, והיא: "הקמתו וחיזוקו של מנגנון המפלגה. תוכנית זו איפשרה להם פעילות בשטח. פעולה שמיומנותם הפוליטית וניסיונם הכשירום לכך." (שם. עמ' 138).

לאחר היסוסים החליטה אמנם ההנהגה לדחות את האיחוד ולהתמסר להקמת המנגנון, אך בתוך תהליך זה קמה קבוצת קפלנסקי, לה היו הסברים אידיאולוגיים. קפלנסקי האשים את המנהיגים שהם מסורים להסתדרות יותר מאשר לאחדות-העבודה, וכי העדפה זו מביאה אותם להזנחת הסוציאליזם.

בסניף תל-אביב של אחדות-העבודה, ששרגא היה חבר בו משנת 1926, התארגנה עתה קבוצה אופוזיציונית להנהגה, והחלה להוציא עיתון בשם "אבוקה". קבוצה זו, שהיתה מורכבת מיוצאי "פועלי-ציון" אך גם חברי צ"ס תמכו בה, ניצחה בבחירות שנערכו בסניף אחדות-העבודה בתל אביב ב-1.2.1926. הניצחון עורר עליו את זעמו של בן-גוריון, אז – המזכיר הכללי של ההסתדרות, והשני-במעלה בהנהגת אחדות-העבודה לאחר ברל כצנלסון. בן-גוריון טען שזה אינו זרם אידיאולוגי אלא פראקציה, סיעה, על כל המשמעות הבדלנית הנובעת מכך. טבנקין תבע אז החלטה האוסרת על קיום פראקציות.

 

מה משך את שרגא לקבוצת "אבוקה"? כזכור היה ברוסיה חבר "ראדיקל-פועלי-ציון", ומתברר שמעודו לא נעשה חבר-ממש בצ"ס ולא ב"צעירי ציון", עד בואו ארצה. מספרת דבורה, כמעט שלא היו במפלגה אחת, למרות האיחוד שהושג בשעתו. ברוסיה נטתה דבורה יותר לכיוון הציוני, ואילו שרגא – לסוציאליסטי (בארץ, לימים, נעשה שרגא תומך נלהב בכיוון הממלכתי, הבן-גוריוני, בעוד דבורה נשארה יותר מעמדית בדיעותיה).

באותו קיץ ראשון בתל-אביב בשנת 1925, נטה שרגא אחר קבוצת החברים ב"אבוקה", שדיברו לליבו יותר מאשר חברי הצ"ס, ואחר דיעותיהם באשר לעתיד המפלגה. הוא הצטרף, צעד לא-אופייני לו להבא – לקבוצה הקטנה והאופוזיציונית. יש לזכור שבאותה תקופה עזבה את הארץ קבוצה מגדוד-העבודה, בראשות מנדל אלקינד, וחזרה לרוסיה. היתה במפלגת אחדות-העבודה אווירה נגד נטיות והתארגנויות בעלות אופי מתבדל. אחד ממנהיגי הקבוצה האופוזיציונית, קולטון, הקצין לאחר זמן לא רב, פרש והצטרף למפלגה הקומוניסטית.

הרוחות סערו. בפגישה הראשונה במסגרת אחדות-העבודה, שהתקיימה בסניף המפלגה, בצריף ברחוב אלנבי 6, ליד הים, היה שרגא, לדברי דבורה, עד לקטטה בין החברים. במפלגה כבר היו שתי סיעות, ושרגא הצטרף לסקציה "אבוקה" יחד עם לוין, "בחור יפה וטוב," ואביו של עמוס קינן.

 

לקראת הבחירות בסניף המפלגה, בראשית שנת 1926, כשנה וחצי לאחר עלייתם, ואולי גם בעקבות הקטטה, באו אל דבורה, נמיר וארן, חבריה מצ"ס, להזהירה מפני עמדתו של שרגא, ולשכנעה שלא תצביע בעדו. לדבריה הם פחדו אותה תקופה מהתארגנות בהשפעת הברית העולמית של פועלי-ציון בחוץ-לארץ (שכנראה תמכה בקבוצה האופוזיציונית, ואשר היחסים בינה לבין מפלגת צ"ס היו מתוחים), ולא ידעו על הגוון המיוחד של "ראדיקל-פועלי-ציון" שממנו בא שרגא.

דבורה הסבירה להם שאינם מכירים עדיין היטב את שרגא. הוא עוד יתרום רבות למפלגה ולציבור הפועלים. ואילו היא – בשום אופן לא תצביע נגדו.

בסופו-של-דבר נראה שצדקה. לימים התבלט שרגא יותר מרוב חברי אותה קבוצה אופוזיציונית, למעט קפלנסקי. זלמן ארן היה לידידו-בנפש, וכן נמיר. ידידותם של השלושה: ארן, נמיר ונצר, היתה לקירבה אישית עמוקה ולרעות פוליטית חזקה ומפרה, והפכה מאוחר יותר לשם-דבר בחיי הבית ובחיי המפלגה. דבורה אומרת, בחיוך אוהד וגאה, ששרגא "לקח", או ירש ממנה, את שני ידידיה אלה.

 

*

היכרותו  הראשונה של שרגא עם דוד בן-גוריון היתה כאשר הגיע לידיו ב-1918 ספרם של בן-גוריון ויצחק בן-צבי, "ארץ ישראל", באידיש. זה היה, לדבריו, ספר הלימוד על ארץ-ישראל לדור שלם של נוער ציוני-סוציאליסטי.

בשנת 1923 פגש שרגא בבן-גוריון בתערוכה החקלאית העולמית במוסקבה, והתרשם עמוקות מאישיותו ומעוצמת שיכנועו בצדקת הדרך הציונית. בשנת 1925, מאז הגיעו ארצה, ראה שרגא את בן-גוריון פעמים אחדות באסיפות פועלים. "זכורה לי במיוחד," הוא מספר, "אסיפת פועלים מובטלים בחצר גימנסיה 'הרצליה' בתל-אביב בשנת 1926. עמדנו אז והקשבנו שעה ארוכה לדברי בן-גוריון על בניין הארץ ותפקידי הפועלים בה. באמצע הנאום נשמעה קריאת-ביניים של אחד הפועלים, שהיה מוכר כקומוניסט:

"'מנהיג, תן תשובה!'

"(והיו שטענו שצעק 'מנהיג תן לחם!')

"תגובת הנאספים היתה סילוקו של אותו אדם. הנאום עצמו נמשך שעתיים תמימות. בן-גוריון לא הבטיח באותו נאום דבר, אלא סיפר על הקשיים מולם אנו עומדים בבניין הארץ וקרא לכיבוש העבודה העברית ולהגנה עצמית. לנוכחים במקום היתה הרגשה שלפניהם מנהיג אמיתי שאינו מנסה לזרות אבק בעיניהם ולכסות על המצב הקשה בהבטחות חסרות כיסוי." ("רשימות מפנקסי", עמ' 43-44).

 

לבן-גוריון היתה מנהיגות מלהיבה, פומבית, רהוטה, והמטרות שהעלה בנאומיו ושעליהן כתב, היו משותפות וקרובות לליבו ולאמונת עולמו של שרגא, שאמנם התרחק כל ימיו מן הפומביות.

לבן-גוריון היתה ראייה מפוכחת של המציאות, זו היתה גם תכונתו של שרגא.

משניהם רחק הייאוש, היה מנוגד למזגם.

בן-גוריון הציע דרך מעשית, קשה, זו תאמה את ניסיון חייו של שרגא ואת גישתו לפתרון בעיות.

את שניהם איפיינו אמונה עיקשת בצדקת הדרך, ומאבק גמיש ופרגמאטי להגשמתה.

לשרגא החלה מסתמנת, בדמותו של בן-גוריון, אפשרות שבה יוכל להגשים את עצמו ולהגדיר את עצמו כדרך-חייו הפוליטית והאידיאולוגית, או, לימים, בניסוח שאינו שלו – חיזוק המפלגה למענה ולמען המנהיג, חיזוק המנהיג למען המדינה, ובניין המדינה – כהגשמת חזון הציונות הסוציאליסטית.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, הראיון עם שולמית אלוני ממש מרתק. אינני חושב שקראתי אותו קודם. יוסי גמזו מצייר תמונה של העולם החרדי שהגיע לתהומות של טמטום ורשעות. השאלה היא מדוע אנחנו מבליגים. מזמן לא צחקתי כמו בקריאת הקטע של פוצ'ו על הג'ינג'י בחדר השינה של שושנה דמארי.

שלך,

משה גרנות

 

* נוריה אמיר: אהבתי את הכתבה של פוצ'ו על שושנה דמארי. תודה על כל השירות.

 

* לאהוד, השיחה/ריאיון עם שולמית אלוני – אקטואלי גם להיום. מדהים שכך שאלת וכך דיברתם ב-1970 (לפני 47 שנים), ורוב הדברים נכונים גם להיום. הקדמתם את זמנכם...

איילה זמרוני

 

אהוד: אכן לא פעם הקדמתי את זמני, ערכתי ראיונות, כתבתי מחקרים ופירסמתי רומאנים ריאליסטיים – בדור סופרים אפיגונים של עגנון, אבל מרוב שהקדמתי את זמני, נשארתי מאחור כאשר אלה שהתחילו במקביל לי וגם אחריי קצרו את התהילה וגם זכו במיטב הפרסים וההכרה הציבורית, לא פעם בצמוד לליקוק לפלסטינים ולַ"שלום".

"אין שאננים בציון" יצא לאור בעברית בשלהי 1986, ומיד, ב-1987, הופיע "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן והתקשורת עסקה בעיקר בו כי גרוסמן הוא סופר חשוב וגם גילה בספרו שיש ערבים בארץ-ישראל – וכך כמעט איש לא השתין לעבר "אין שאננים בציון", והופעתו עברה בדממה יחסית, ועד היום הוצאת "עם עובד" מתנכרת לו ואינה מוכנה לחדש את הדפסתו.

 

* איילה זמרוני: אהוד שלום, העברתי את פינתו של אורי הייטנר "ביד הלשון" לידידי הפלמ"חניק, אלי שמעוני – והנה תגובתו, שגם מאמתת את דברי הייטנר:

 

לאיילה שלומות,

אני הייתי עד ראייה לכך שזה היה הסברו של יגאל אלון. בקורס האחרון של מפקדי-כיתות, שנערך לקראת מלחמת העצמאות בקיבוץ דליה, לא ניתנו כלל חופשות.

החבר'ה עשו "מרד".

יגאל הופיע, ושאל – אתם יודעים מה משמעות המושג "פלמ"ח"? ואז רשם על הלוח: פה לא מקבלים חופש.

ה"מרד" הסתיים בו במקום.

בברכה,

אלי שמעוני

 

* התקשורת, עד כמה שידיעתנו מגעת, התעלמה מהמסר הסמוי-הגלוי שבדברי טראמפ ונתניהו שק-חבטות-לאומי והוא – שהחתירה להסכם שלום במזרח התיכון בין ישראל לפלסטינים לא תהיה מעתה רק עניין להסכם ביניהם, או להחלטות חלולות של גופים בינלאומיים – אלא במסגרת הסכם אזורי שבו תהיינה מעורבות מצרים, סעודיה, ירדן, למעשה המדינות הסוניות, שמטוטלת התמיכה האמריקאית נוטה, ובצדק, לשוב אליהן.

אלה המנופים, הנסתרים בינתיים, שעליהם בונה טראמפ את סיכוייו להשיג הסדר שייכפה על הפלסטינים בעיקר מצד אחיהם במדינות ערב, ודבריו מקובלים בינתיים גם על נתניהו [שק חבטות לאומי] מבלי לסגת מעמדתו העקרונית בדבר ההכרה בישראל כמדינה יהודית ופירוז הגדה המערבית בחסות צבאית ישראלית.

לא נראה לנו שטראמפ יצליח להשיג הסדר. גישתו פשטנית ונאיבית מדי, אף כי פרו-ישראלית.

 

* בשנאה לטראמפ ולנתניהו התעלתה התקשורת הישראלית, ובראשה עיתון "הארץ" וכתבוֹ בוואשינגטון חמי שלו – לשיאים חסרי תקדים, פשוט טינופת, עם רמזים שטראמפ הוא כמו היטלר.

 

* תהיה הפרסומת סביב רועי חסן אשר תהא, ואפילו תטיל צל של הַשְׁכּחה על משוררי אמת, בעינינו הוא יישאר מה שהוא – גרפומן עדתי, נאד נפוח של יחסי ציבור.

 

* אנחנו ממליצים שבכל מקום שבו יופיע שמו של נתניהו יופיע נתניהו שק-חבטות-לאומי.

 

* אהוד שלום, בכיתה של נכדתי בת האחת עשרה ביישוב צור הדסה, לומדים עכשיו על דמויות מירושלים. המורה ביקש ממני לספר לילדים על בני משפחתי, ממשכילי העיר. בסיום דברי הקראתי לילדים קטע מספרך 'בעקבות יהודי המידבר', שמספר על סבי ר' חיים מיכל מיכלין.

השארתי לנכדתי את הספר כדי שתקרא בו ותעביר אותו בין חברי כיתתה, והיא כבר הודיעה לי, שייקח זמן עד שהוא יחזור אליי כי ילדים רבים ביקשו לקרוא אותו, והיתה לספרך עדנה.

שבת שלום,

דניה מיכלין עמיחי

 

לדניה שלום,

הקובץ השלם של הספר בתוכנת וורד עברי, שאני שולח לך כאן בתשובה, אולי יעזור לילדים. אפשר לקרוא ולהעתיק אותו וממנו כמה שרוצים. למעשה מצוי בספר 'בעקבות יהודי המידבר', במסווה של סיפור הרפתאות לבני-הנעורים וגם למבוגרים, חלק ניכר מפרקי המחקר שלי על הערבי בספרות העברית הארצישראלית, הבדוייה וגם ספרות הזיכרונות והעדוּת.

בברכה,

אהוד

 

* ההפגנות מול ביתו של רבין שיגעו אותו וקירבו את סופו המר. עכשיו נפגין ברישיון יום ולילה מול נתניהו שק-חבטות-לאומי ונשגע גם אותו כי אנחנו דמוקרטיה חוקתית משפטית ומותר לשגע את ראש הממשלה יום ולילה מול בית-מגוריו.

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל