| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1235
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בניסן, 20 באפריל 2017
עם צרופת הסיפור של יוסי גמזו: קְרִיעַת יַם סוּף שֶל אָדִיסוֹ מָאהָארִי
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אסתר ראב: אביב 1921 בפתח-תקווה. במלאת 96 שנים ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921, יום ההתנפלות על פתח-תקווה, שנשכח מההיסטוריה, גם זו של העיר עצמה, שאין לה מושג על עברה. // הרצל אביב: מכתב למירי רגב. //
* * *
אסתר ראב
אביב 1921 בפתח-תקווה
[במלאת 96 שנים ליום כ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921
יום ההתנפלות על פתח-תקווה
שנשכח מההיסטוריה, גם זו של העיר עצמה]
הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.
"כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?" – שואלת אמא.
"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.
אמא מתרגזת.
למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ"פַרוכיה" (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ'ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה"מַנדיל" שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה"מנדיל", עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: "מה אמרת לה? למה ברחה?"
"אמא, לא אמרתי לה דבר," – טענתי, "היא פשוט ברחה לפתע."
"אבל למה?"
"אין לי מושג."
בינתיים טיפלתי בנקיון לכבוד החג.
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי "ליטשה" של טשרניחובסקי – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.
בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי "מצפון תיפתח הרעה" תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג'ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים "שלנו", יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.
היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.
אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל"ג'דר" והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.
בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.
על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה "מַרים אל-פַחל" – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 19.10.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 178.
הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקוה, שנערכה ב-5 במאי 1921, מצוי בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא לאור ב-1993 בהוצאת "עם עובד".
מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה
עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקוה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.
יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.
אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקוה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).
אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.
על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [?] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."
אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.
ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.
בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.
מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.
שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.
כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקוה מערביי כל הסביבה.
לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.
*
נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ",
17.5.1881, לאחר מותה של אסתר ראב.
התנפלות הערבים על פתח-תקווה
בימי המנדט הבריטי
זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –
עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –
ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.
האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.
שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.
נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.
עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"
שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.
יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.
מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –
ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.
בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.
היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.
היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-יריייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.
היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –
התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.
בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –
הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.
"מה זאת?" שאלתי את אחי.
"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."
"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.
"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.
פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.
ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –
פתחנו את הדלת –
"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.
הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –
"לך!" פקד אחי.
הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.
"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"
הנער עמד רגע כלא מאמין.
"רוץ!" פקד אחי.
הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –
"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.
הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.
*
נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921.
ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקוה" שהתפרסם ב-1973, ו"האסיר" שהתפרסם ב-1969, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.
ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקוה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת "עם עובד", 1993.
בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקוה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקוה, שיצא לאור ב-1993. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.
"האסיר"
בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.
מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.
הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."
בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.
"החזיקי בו – " אמר אחי.
שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –
הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.
לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.
"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 26-27, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ'182.
בהתקפה על פתח-תקוה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.
כל הסיפורים כלולים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת "אסטרולוג", 2001. המלביה"ד: אהוד בן עזר.
* * *
הרצל אביב
מכתב למירי רגב
[מכתב שכתב אדם בן 66, שהוריו יוצאי לוב, למירי רגב. ולמי שחושב שזו פיקציה, השם שלו ומקום מגוריו מופיעים בסוף המכתב. המכתב רץ באינטרנט].
אינני איש פוליטי, אני אזרח מודאג, בן 66, אב לשלוש בנות ולשמונה נכדים. הוריי יוצאי לוב, וסיפורם בהמשך.
החלטתי לכתוב לך, בכאב רב, על הקרע והפילוג בעם, אותם את מנסה להרחיב ולהדגיש, כאילו חיכינו לך כולנו להיות המושיע שלנו. ובכן, לא, את לא המושיע שלנו. את גורם מפלג, צעקני, ארוגנטי, רברבן ציני, חסר אחריות. את, שנולדת בשנת 1965, לא תלמדי אותנו, מהי ציונות, אהבת מולדת, גאווה בדגל ישראל, אהבת האחר, צניעות ודרך ארץ.
אני זועק בשם השפויים בעם. הניחי לנו. אנחנו לא נמצאים במקום בו את מנסה לשייך אותנו. הקמנו מדינה, התקדמנו, פנינו לעתיד ולא לעבר. אל תנסי להחזיר אותנו חמישים ושישים שנה לאחור.
אנחנו יודעים קיפוח מהו, ולא התעלמנו ממנו, לא הכול היה יפה, אך למרות הקשיים והפערים, הצלחנו להקים מדינה לתפארת. כולנו מנסים ללמוד מן העבר, ולתקן את המעוות, וברוב הדברים הצלחנו, ומה שלא הצלחנו ניתן לתקן ברוח טובה, אהבת מולדת וכבוד האדם.
את, כמו מפלגת ש"ס, חיים מן הפילוג. מרוב דאגתכם ליוצאי עדות המזרח, תקעתם את אלה שמאמינים בכם, גרמתם להם להאמין שהם מקופחים, ויישארו כאלה. ולכן החינוך שלהם הוא חלקי, ולכן לא יתקדמו הלאה. זהו מטה לחמכם, לצמוח מתוך צרותיהם של אחרים, ולדאוג שיישארו שם. טוב לכם עם זה, זה משרת אתכם, בכל בחירות מחדש.
יש מה לתקן במדינתנו, כולנו יודעים זאת. אך יש דרכים לתקן את המעוות. אפשר, וצריך לעשות שינויים. עשי זאת, בלי לעשות רעש, מבלי להעליב, להפריד ולפגוע באחר, ללא צעקות "כפיים כפיים" וקולולולו, ללא Cut the bullshit, הנפת דגל המדינה (זו זילות הדגל) תוך נפנוף ידיים וזלזול באחר. היי צנועה.
ראי מה עוללת לעם הנפלא הזה. כל יום עולה נושא השד העדתי, ומוציא את הרע שבתוכנו, וגורם לפילוג ולשנאת האחר. את תיכנסי לדפי ההיסטוריה של עם ישראל, כמי שהוציאה את השד העדתי, למען קידום אינטרסים אישיים.
כולנו גדלנו על שושנה דמארי ויפה ירקוני, הגבעתרון, הגשש החיוור, אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, וזוהר ארגוב ובועז שרעבי, חווה אלברשטיין ושלמה ארצי ושלומי שבת, ועוד רבים וטובים. מי שיצר מוסיקה ויצירה טובה הצליח, ומי שנכשל נכשל, לא חשוב מהו מוצאו ושם משפחתו, כמו בחיים, בכל תחום אחר.
שפר מזלי, וזכיתי לחברים רבים וטובים, החל מבית הספר היסודי, התיכון ועד השירות הצבאי, ובמהלך החיים העסקיים שלי. כולם אוהבי הארץ הזו. אנשי ימין, מרכז ושמאל. דתיים וחילונים.
האם את חושבת שאי פעם בחרתי את חבריי על רקע עדתי, או מפלגתי? את חושבת שמוצאו של החבר הוא שהוביל או הנחה אותי או אותם? חבריי נבחנים בזכות הרעות, אהבת האדם, העזרה ההדדית, השמחה בשמחתם וההזדהות עם כאבם, כולנו אחים. יש לי חברים רבים, שאוכל להתקשר אליהם באמצע הלילה, כמו שהם יכולים להתקשר אליי, אם אנו זקוקים למשהו דחוף. זוהי ארץ ישראל האמיתית, ואין בילתה. כולנו שכלנו חברים או בני משפחה, וכוחנו באחדותנו. זוהי ארץ ישראל האמיתית.
אני מציע לך לעבור בבתי הקברות הצבאיים, ולקרוא את שמות ההרוגים, שהקריבו עצמם למען המולדת, ללא הבדל בין מזרחי לאשכנזי או דרוזי או צ'רקסי. את מחללת את שמם במה שאת עושה.
לא ניתן לאנשים כמוך, להרוס את מה שבנינו בדם, יזע ודמעות. ההתלהמות, ההתבהמות והשימוש בהפחדת העם, נמאסו עלינו. הגדשת את הסאה. זכרי, מירי רגב, שאת ממלאת תפקיד שר, ושככזאת תפקידך לייצג, לאחד, ולכבד את כל העם היושב בציון, ומה שאת עושה כאחרון הפוליטיקאים, אין בו יותר מאשר לפלג, ולהרחיב את השסע בעם ישראל.
יותר מכל, את פוגעת במורשת הוריי ומשפחתי, ועל זה איני סולח לך ולאחרים שכמותך.
הוריי, יצחק ונסריה ארביב, זיכרונם לברכה, עלו לארץ מטריפולי, לוב, בשנת 1949, ביחד
עם 5 ילדים. אני היחיד שנולד בארץ, בשנת 1950. וביחד אנחנו 6 אחים.
משפחתי עברה את מה שעברו רוב העולים לארץ. מחסור, צנע, מעבר ממחנות אוהלים למעברה, לצריף בעיר יפו, ומעבר לדירה בת חדר וחצי, בשכונה שנקראה "שיכון מפוני יפו" ומאוחר יותר נקראה "שיכון צהלון". זו היתה שכונה מעורבת. גרו בה בולגרים, תימנים, מרוקאים, לובים, עירקים, פולנים ואחרים. אבי, הסנדלר הפשוט, ואימי עקרת הבית, מעולם לא התלוננו, מעולם לא השתמשו בקיפוח כסיבה לחיים הקשים, וראו בעצם העלייה לארץ ישראל, הגשמת חלום ציוני. אבי ניסה, והצליח, לדחוף אותנו ללימודים בכל מחיר.
אנו, ששת האחים הבאנו לעולם, עשרות ילדים נהדרים, ועוד ילד שאומץ ע"י אחותי הבכורה, רינה, שגידלה 8 ילדים לתפארת.
אחותי רחל זכתה בתואר "אם השנה" על הדרך בה גידלה את תשעת ילדיה בהצלחה, במאמצים עילאיים, ילדים לתפארת מדינת ישראל.
כל האחים שלי, תרמו ותורמים לקהילה, איש איש בדרכו הצנועה והמכובדת. נישאנו לבני זוגנו לא בגלל מוצאם, או מצבם הכלכלי, אלא בשל האהבה.
כמו כל משפחה ישראלית, יש בינינו אנשי ימין, מרכז ושמאל. דתיים, חרדים, חילונים וכל מה שבאמצע. זה לא הביא לפילוג בינינו. למדנו לחיות האחד עם האחר בכיף. אנחנו חלק מהעם הזה ומכבדים כל אדם באשר הוא אדם.
כל ילדינו (נכדיהם של הוריי) ובני זוגם, נישאו בנישואי תערובת, צמחו והיו לילדים מוצלחים. רובם אקדמאים, ביניהם אנשי עסקים, עורכי דין, קציני צבא, מחנכים, רבנים, ראשי ישיבות, מנהלי חברות, אנשי היי טק, אנשי התעשיות הביטחוניות, ויש לנו אפילו שופט אחד.
משפחתנו המורחבת הגשימה את חזונו של דוד בן גוריון, ומילאה אחר מצוות "קיבוץ הגלויות". כולם התערבבו עם כולם, אשכנזים ומזרחים, יוצאי אירופה המערבית והמזרחית, צפון אמריקה, צפון אפריקה, אסיה וכו', התחתנו ופרחנו.
נכדיהם של הוריי, הביאו לעולם, עשרות רבות של ילדים (נינים של הוריי), יפים, חכמים, מלאי שמחת חיים, בלונדינים ושחרחרים, כחולי ושחורי עיניים, מכל הטוב שבארץ. בעלי מקצועות חופשיים, רבים בתחום ההיי טק, מחנכים, אנשי צבא, ובקיצור, מלח הארץ.
לשמחתנו, אנו חוגגים הולדתם של בני הנינים של הוריי. כן ירבו.
הנכדים שלי לא מבינים על מה את מדברת, הם נמצאים בעולם תמים וטוב, בין חבריהם שאינם יודעים פילוג ועדתיות, ואני מבקש ממך לא להחזיר אותם למקומות חשוכים. אנחנו מספיק אחראים ללמד אותם את קורות משפחתנו, ומדינתנו, מורשת העם היהודי, ואהבת הארץ והאדם, על כל המשתמע מכך.
עם ישראל, שבע ממלחמות אחים, איננו זקוק לחינוך מחדש. עשי תפקידך בצורה מכובדת וצנועה, כפי שנהגו הורייך והורי הורייך במרוקו או במקומות אחרים. כפי שנהגו שרים קודמים לך בתפקיד.
לצערי, את אינך מייצגת אותי ולא את משפחתי ולא את רובו של העם הנהדר שלנו, שאת מתיימרת לדבר בשמו. הניחי לנו להמשיך ולגדל את צאצאינו בנחת. תוך תיקון המעוות, בכבוד ובהערכה לאחר. לא חיכינו לך, השרה רגב, שתבואי לחנך אותנו.
עם
ישראל הוא עם נפלא, שמח, אוהב ומחבק. עברנו הרבה, וכנראה נכונו לנו עוד מאבקים
קשים, חיצוניים ופנימיים, עד שנגיע ליעד הנכסף. נזדקק להרבה כוחות משותפים כדי
להצליח.
בואו נמצא את הטוב והמאחד, ונזרוק את כל מה שמפלג בינינו לפח האשפה.
חשבי על הנאמר, ואשמח אם תשני דרכך לטובת כלל אזרחי מדינת ישראל.
בברכה
הרצל אביב
פרדס חנה כרכור
אורי הייטנר
1. המימונה – חג ישראלי
השתוממתי והצטערתי למקרא מאמרו של נעמן כהן נגד המימונה, וההערה הצינית שאהוד בן עזר צירף בעקבותיה בסוף המכתב העיתי.
למה? למה ללעוג? למה להתנכר? למה לבזות? אינכם רוצים להיות שותפים – אל תהיו שותפים. איזו סיבה יש להוסיף עוד קיסם למדורות שנאת האחים והפלגנות בתוכנו?
לא חקרתי את מקורות המימונה, ויתכן שאכן מקורותיו פגאניים. נו, אז מה? רבים מחגי ישראל נחוגו בכל עמי קדם, גם העמים הפגאניים – כך חגי הטבע והחקלאות שאנו מציינים בשלושת הרגלים, כך חג האור בתקופת התקצרות שעות היום, שאנו חוגגים בחנוכה. אולם לאורך אלפי שנים, כל תרבות פיתחה כל חג בדרכה, יצקה לתוכו את תכניה. אין זה מן הנמנע מכך שזה סיפור התפתחותה של המימונה.
המימונה היתה לחג מרכזי של יהדות מרוקו, ויש בה יופי רב והיא נושאת ערכים יפים: של אביב, של ערבות הדדית, של שכנות טובה, של תקווה לשפע והצלחה כלכלית, של צדקה, של שלום, וגם אכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.
אנו יוצרים תרבות יהודית ישראלית, מיוצאי שבעים גלויות, שהביאו הנה מתרבותם, משירתם, ממנהגיהם, ממסורותיהם, ממאכליהם. העושר הבלתי נדלה הזה, הוא המעיין ממנו מפכה התרבות היהודית הישראלית. כל תרומה של כל עדה – מבורכת.
מאז אמצע שנות השישים, המימונה נחגגת בישראל, והיתה למרכיב משמעותי בתרבות היהודית הישראלית. יש בכך יופי רב. נכון, יש פוליטיקאים שמבחינתם המימונה היא הזדמנות לקושש פופולריות או לפחות רייטינג. אבל הדבר מעיד עליהם, לא על המימונה.
יותר ויותר ישראלים, שאינם ממוצא מרוקאי – אם כאלה שהתחברו לעדה באמצעות נישואין, או רק מתוך היכרות, שכנות וחברות, חוגגים את המימונה, שהופכת יותר ויותר לחג ישראלי.
את הדברים האלה אני כותב בשובי מן המימונה בקיבוצי, אורטל. כן, מאז שנות התשעים המוקדמות אנו חוגגים באורטל את המימונה, בשמחה גדולה ובהשתתפות מרבית החברים והילדים בקיבוץ (ועוד בשנים שקדמו לכך, נהגתי לחגוג את המימונה בבתים של חניכיי).
המנהג נפתח בידי חברים וחברות ממוצא מרוקאי, ששיתפו את כל החברים במנהג בית הוריהם. ודוק – לא בכדי כתבתי "ממוצא מרוקאי" ולא "מרוקאים". הם אינם מרוקאים, כפי שאיני חצי פולני או חצי רומני. הם יהודים, ישראלים, ציונים, חברי קיבוץ, שהוריהם עלו מגולת מרוקו. כשהוריהם עלו לארץ, הם לא השליכו אל מאחורי גבם את מנהגיהם, אלא הביאו אותם ארצה, כדי לנסוך אותם לכלי הקיבול של התרבות היהודית ישראלית, המתהווה מהמפגש והחיבור בין המסורות השונות והמנהגים השונים של קיבוץ הגלויות. זהו קיבוץ הגלויות התרבותי, הבנוי על המסד של קיבוץ הגלויות הפיסי.
מועדון קיבוץ אורטל המה, כבכל שנה, מפה לפה. לאורכו הוצבו השולחנות ועליהם כל המתוקים והצבעוניים האלה, שעליהם עמלו מספר חברות (אגב, חלקן "אשכנזיות", אם תתעקשו לדקדק) לאורך שעות רבות. ברקע – המוסיקה המרוקאית היפה. חלק מן המארגנים לבושים בלבוש המסורתי. שרנו, רקדנו ואכלנו. שמענו הסברים על החג. דינה ברדה, חברת הקיבוץ, שהיתה ברחם אימה בעת עלייתם ארצה, הציגה תערוכה של כלי נחושת שהוריה הביאו ממרוקו, וסיפרה עליהם. הוקרן חידון ביישומון kahoot על המימונה ועל יהדות מרוקו. והייתה רקדנית בטן.
וכמובן המופלטות עם החמאה והדבש – איזו דרך מתוקה לאכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.
היה שמח, היה כיף, וזה היה כל כך ישראלי... ולנוכח החוויה הזאת, מאמרו הזועף והמנוכר של נעמן כהן נראה לי כל כך לא רלוונטי להוויה הישראלית.
יופי. אז נעמן מצא ב"הארץ" מאמר של איזו מזרחית-רדיקלית-מקצוענית שהתהדרה בחג כ"אנטי ציוני" ו"אנטי אשכנזי" ועוד בבל"ת. אם אומר שרבע פרומיל מעולי מרוקו מזדהים עם המאמר שלה, זאת תהיה הגזמת העשור. אבל לנעמן כהן הפשקוויל העלוב הזה הספיק, כ"הוכחה". חבל.
2. צרור הערות 18.4.17
* כשהרוב בוחר בדיקטטורה – כשהרוב בוחר בדיקטטורה (אם נניח, אשרי המאמין, שאכן זו היתה בחירת הרוב) זו אינה דמוקרטיה.
* לא להיכנע למחבלים – שביתת הרעב של המחבלים הכלואים בישראל, היא כלי במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל. כאנשים חופשיים, הם פעלו באמצעות טרור ורצח. למשל, מנהיגם ברגותי, הוא רוצח סדרתי, המרצה 5 מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח שאחריותו המוחלטת עליהם הוכחה מעבר לכל ספק בבית המשפט; אף שגם בית המשפט ידע שמדובר בקומץ מתוך עשרות או מאות אנשים שהוא רצח.
היום, כאשר נעשה צדק והמחבלים הללו יושבים מאחורי סורג ובריח, הם אינם יכולים עוד לרצוח, אבל שאיפתם היא להשתחרר כדי לחזור לפעולות הטרור והרצח. המטרה של שביתת הרעב שלהם, מלבד נזק תדמיתי למדינת ישראל, היא להשתחרר כדי לחזור לטרור ולרצח.
ישיבתם בכלא לא נועדה רק לעשות צדק ולהעניש רוצחים וטרוריסטים, אלא בעיקר להגן על אזרחי ישראל וילדי ישראל מפני הטרור.
אין לנהל מו"מ עם שובתי הרעב ויש לנקוט נגדם אמצעי ענישה. חובתם של הכולאים לסכל כל פיגוע התאבדות, של מחבל הרוצה לפגוע במדינה או לשחרר את חבריו באמצעות התאבדות בשביתת רעב. בדיוק כפי שחובת בית הכלא להוריד אסיר מחבל תליה כדי להציל את חייו, כך יש לסכל התאבדות באמצעות הרעבה עצמית.
* סיכול והרתעה – מתקפת הטרור אשתקד, נראתה כתופעה שאין לה מענה. אמנם, כך נאמר גם על מתקפות קודמות, כולל מתקפת פיגועי ההתאבדות עם חגורות נפץ. אבל הפעם זה באמת נראה אחרת, כיוון שרוב המחבלים כלל לא השתייכו לארגון ולחוליות טרור. זהו "טרור השראה", כלומר מחבלים המוסתים במסגדים, בתקשורת וברשתות החברתיות, נוטלים סכין מהמטבח, מספריים מארגז התפירה של האם או את מכוניתם ויוצאים לדקור ולדרוס. איך אפשר להגיע אליהם? איך אפשר לעצור אותם? איך אפשר לסכל את הפיגועים?
כמו למתקפות הקודמות, גם לזו נמצא מענה, הגם שלא הביא לאפס פיגועים. מערכת הביטחון למדה לאפיין את דמות המפגע הפוטנציאלי, מצאה את הדרכים באמצעות מודיעין סייבר ומעקב אחרי הרשות החברתיות, להגיע לאותם מחבלים. למעלה מ-400 מחבלים נעצרו בשנה האחרונה.
כשאנו קוראים את מתבכייני "זכויות האדם" הטוענים ש"אוי אוי אוי" נכנסים באישון לילה לבית משפחה פלשתינאית ושולפים נער ממיטתו, עלינו להבין שלוחמי צה"ל ושב"כ הצילו חייו של ילד ישראלי, של קשיש ישראלי, של אישה ישראלית ואולי של תייר מחו"ל.
לעיתים יש גם תקלות, כמו חשיפת המסתערבים בשבת בשכם. העובדה שהתקרית לא הסתיימה בלינץ' אלא בהחזרתם מיד, בריאים ושלמים, לידי צה"ל, מעידה על כושר ההרתעה של ישראל. הרש"פ ידעה היטב שאם יאונה להם רע, הפלשתינאים יקללו את היום הזה עוד עשרות שנים.
* מי ידבר בשם צה"ל – לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש למהר ולהבטיח שהאלוף יאיר גולן לא יישא דברים בשם צה"ל בטקס כלשהו. די בנזק שהוא עולל לחברה הישראלית ולשיח הישראלי בדברי הבלע שלו אשתקד.
* איחוליי לרוגל אלפר – רוגל אלפר פירסם פשקוויל נאצה נגד חגי ישראל. הוא הסביר מדוע הוא מתעב אותם, למה אינו חוגג אותם ומדוע אינו מאחל "חג שמח". חגי ישראל הופכים את חיינו ל"אקסטזה לאומנית מתמשכת... החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השיגרה החילונית וגם מכשיר להגברת הלאומנות. הכול משועבד לפולחניות ולטקסיות. החגים הם רודנות ההמון שוויתר על זהויות פרטיות."
אין זה נכון שאלפר מתעלם מחגי ישראל. נכון, בכל השנה הוא בז ל"דת השואה", אך את הבוז והארס הוא מעצים מאוד לקראת יום השואה. בכל השנה הוא בז ל"דת השכול" אך את הבוז למשפחות השכולות והשמחה לאידן הוא מעצים אלף מונים לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מסיים אלפר את מניפסט הניכור: "מי שאומר כאן 'חג שמח' הוא חבר מפלגה. אני לא אומר. מסרב להגיד 'חג שמח'. לא חבר."
גם אני לא אאחל לאלפר חג שמח. אני אאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.
הבעייה אינה אלפר. הבעייה היא באלה, שבמקום שייעצו לו ללכת לטיפול, נותנים לו במה כל כך בולטת בעיתון יומי המתורגם לשפות זרות ומופץ בכל העולם.
* ראש הכנופיה – אי אפשר להבין תועבות כמו רוגל אלפר, גדעון ("מלחמת ששת הימים היא האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה") לוי, עמירה הס ושאר הנמושות של דבוקת שוקן, בלי להבין את רוח המפקד. שוקן, הוא אבי השוקניזם, כלומר הכתיבה האוטו-אנטישמית, התעמולה לאוייב. האחרים מתיישרים אחריו.
תמיכת כתבלבי הדבוקה בטרור נגד ישראלים ידועה. עכשיו ראש הכנופיה מצדיק גם את הטרור נגד האירופים. למה מגיע לאירופה הטרור? בשל 100 שנות תמיכה בציונות. ברורררר.
* רק שלי – הפריצה הגדולה של שלמה ארצי כסולן היתה בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תש"ל (1970), בשירה של תרצה אתר "פתאום עכשיו פתאום היום" (המוכר יותר כ"אהבתיה"). ארצי הופיע עדין לבוש מדים, כבש את הקהל וזכה במקום הראשון.
אלו מילות הבית הראשון של השיר:
היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן.
בית קצר אחד, וכמה ביטויי גוף ראשון יחיד? בלבי, בתוך לבי, רק שלי, בחובי. לא סתם גוף ראשון יחיד – "רק שלי", גוף ראשון יחיד מועצם.
בראיון לגל"צ ערב שביעי של פסח, אמר ארצי שתקליטו "גבר הולך לאיבוד" הוא חלק ממהפכה באותה תקופה, של מעבר משירת "אנחנו" לשירת "אני". האם "פתאום עכשיו פתאום היום" הוא "אנחנו" או "אני"? האם שירו של ביאליק "בשל תפוח" ("התֹאבו דעת בשם מה אהבתי? אני אהבתי בשל תפוח"), שירו של נתן יונתן "זמר לבני" ("לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי, אבא פתי, בידי"), שירו של נתן זך "יופיה אינו ידוע" ("ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו, עלי להתאפק ולטייל בשעות הערב, כשצל נופל על צל, ולהסתפק לי בשתיקה") ושירים אחרים שארצי שר טרם "גבר הולך לאיבוד", הם שירי "אני" או "אנחנו".
שלמה ארצי לא המציא את התיאוריה הזאת. הוא הפנים אותה. הוא שמע אותה כל כך הרבה, עד שהיא חילחלה לתודעתו, והוא באמת מאמין בה. התיאוריה הזאת מקובלת על החוקרים. אבל היא אינה מקובלת על העובדות. תמיד היו "אני" בזמר העברי ובשירה העברית. הרי אין כל סתירה בין "אני" ו"אנחנו". "אני" הוא חלק מ"אנחנו". "אנחנו" בנוי מהרבה "אני".
השינוי לא היה בהיכרות מפתיעה עם "אני" או באומץ לביטוי אישי, אלא בניכור ל"אנחנו", שפתאום הפך למילה גסה. התוצאה היא "אני" מנוכר ובודד.
* ביד הלשון: אלוני הבשן – מאז ראשית מלחמת האזרחים בסוריה, היישוב אלוני הבשן בגולן עולה לכותרות, בשל זליגות מסוריה הפוגעות בו. בשבוע שעבר נפצעה קל נערה שביקרה ביישוב, מקליע סורי תועה שחדר לגבהּ.
אלוני הבשן הוא היישוב המזרחי ביותר בישראל. הוא מושב שיתופי דתי, שעלה לקרקע בל"ג בעומר תשמ"א, 1981, על רכס בשנית, בגובה 980 מ' מעל פני הים.
הקמת אלוני הבשן היא חלק מגל התיישבות במרכז הגולן, ביוזמת ועד יישובי הגולן ובדחיפתו, בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. עד אז ההתיישבות היתה בדרום הגולן ובצפונה. עיקר הפלישה הסורית היה במרכז הגולן. הדרישה ליישב את הפירצה הזאת נבעה הן מסיבות ביטחוניות, אך יותר מכך מסיבות מדיניות – כדי לסכל הסדר ביניים שיכלול נסיגה חלקית מהגולן, בשטח הפרוץ. מיקומו של אלוני הבשן 800 מ' מהגבול, נועד למנוע "שינויים קוסמטיים" עליהם דובר בשנות ה-70.
ימים אחדים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל ויתרה על כל סיני ועקרה את כל יישוביה, הכריז שר החוץ משה דיין שהסכם זה יהיה המודל להסכם עתידי עם סוריה. יו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון עלה, בתגובה, באותו שבוע לגולן, והכריז על הקמת מיספר יישובים חדשים, ובהם אלוני הבשן. הכרזת דיין נתנה את האות גם למאבק יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי.
מקור השם אלוני הבשן הוא בספר ישעיהו: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים, וְעַל כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן."
* * *
מנפרד גרסטנפלד
המניפולציה האנטישמית של זיכרון השואה
מתוך אתר "מידה", 16/04/2017
באמצעות 'דה־יהודיזציה' של השואה והצגתה כעניין של רוע אנושי אוניברסלי, הופכים אותה לנשק דווקא נגד קרבנותיה האמיתיים.
סקירת הספר "גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון", מאת שמואל טריגנו. מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 225 עמ'.
בשנת 2005 פירסם הסוציולוג והפילוסוף היהודי-צרפתי שמואל טריגנו את ספרו 'גבולות אושוויץ' בצרפתית. הספר ראה אור לאחרונה גם בעברית, ומפליא עד כמה הוא נותר אקטואלי. בעיות מפתח שהמחבר זיהה כבר לפני למעלה מעשור רק הלכו והחמירו, ובעיות נוספות התגלו. בכך הצליח טריגנו לזהות בעיות מבניות ביחסה של החברה הצרפתית ליהודים, הקיימות כבר עשרות שנים ואינן צפויות להיעלם.
ב-16 ביולי 1995, נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק, הודה סוף-סוף בתפקיד שמילאה צרפת ברצח יהודים, כאשר במקום לגונן עליהם היא מסרה אותם לידי תלייניהם. קודמו הסוציאליסטי של שיראק, פרנסואה מיטראן, סירב להודות באחריות ארצו לפשעים שביצעה ממשלת וישי. יורשיו של שיראק, הנשיאים ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד, חזרו על עמדותיו בפומבי.
מצד אחד, הודאה באמת הבסיסית על עברה הנורא של צרפת במלחמת העולם השנייה. מצד שני, מצבם הנוכחי של יהודי צרפת – שמיספרם נאמד בחצי מיליון – הידרדר ביותר. הדה-לגיטימציה למעמדה של ישראל בצרפת גם היא רצינית ביותר, ולשיראק יש בכך תפקיד מרכזי.
מעידות הלשון התכופות של אישים צרפתים מעידות על כך שהם אינם מתייחסים ליהודים בארצם כאל צרפתים אמיתיים. טריגנו מזכיר ששיראק אמר באחד מנאומיו בשנת 2004 כי "האזרחים-השותפים שלנו – יהודים, מוסלמים או אחרים, ולפעמים גם צרפתים מן השורה – הם היעד לאלימות." את הפיגוע בבית כנסת ליברלי בפריז בשנת 1980 כינה ראש הממשלה דאז, ריימונד באר, כ"התקפה מכוערת שכוונה לפגוע ביהודים שהלכו לבית הכנסת, אך פגעה בצרפתים תמימים שחצו את הכביש."
שם הספר נלקח מתוך התבטאות ידועה של שר החוץ לשעבר אבא אבן, שאמר לאחר מלחמת ששת הימים כי קווי שביתת הנשק של ישראל מ-1949 היו "קווי אושוויץ" – בשל הקושי להגן עליהם, ולנוכח תוכניותיהם הרצחניות של אויבי ישראל הערבים. אלו הם אותם קווים שפוליטיקאים אירופים רבים מעדיפים כי ישראל תשוב אליהם ותקבלם כקווי הגבול שלה, בתמורה להבטחות שלום מפוקפקות ביותר מצד מ,משל פת"ח השולט בגדה המערבית. אילו התקיימו שם בחירות חופשיות, קרוב לוודאי שממשלת פת"ח היתה נוחלת מפלה, ואת השלטון היה תופס חמאס, המפלגה הפלסטינית הגדולה ביותר, המקדמת רצח עם. אחרי שלום מפוקפק שכזה, אותם פוליטיקאים אירופיים היו מכנים גבולות אלה בשם "גבולות בטוחים ומוכרים", עד שאויבי ישראל היו קוראים עליהם תיגר פעם נוספת.
היהודי חייב להישאר קורבן
שני מונחי המפתח בספר הם "החובה לזכור" ו"קורבנוּת". בשנות השמונים, החובה לזכור את השואה הפכה למרכזית בחברה הצרפתית, בהקשר של גישתה כלפי היהודים. טריגנו טוען כי כתוצאה מחשיבה נוצרית מושרשת, יהודים יכולים להיראות באור חיובי רק אם הם נתפסים כקורבנות. במצב כזה, סבלם יכול להיות מקושר לסבלו של ישו על הצלב. טריגנו משער כי מציאות שבה יש ליהודים זהויות מורכבות מעבר להיותם קורבנות היא בלתי קבילה עבור החברה הצרפתית. היהודי, המזוהה אך ורק כקורבן, הופך בכך ליצור חד-ממדי. משם, הדרך למושג מופשט אינה רחוֹקה.
להשקפתו של טריגנו, המונח "גבולות אושוויץ" מגלם גם את הרעיון שיהודים – שהקורבנוּת שלהם ייחודית – חיים, בעיני אירופים רבים, בגטו הומניטרי. ככל שהדברים אמורים בישראל, זהו גם ההפך ממצב של ריבונות מדינית – שהרי כיצד תוכל להיות ריבון כאשר אתה קורבן נצחי? טריגנו טוען גם כי לאיחוד האירופי יש צורך לראות עצמו כמי שממלא תפקיד מקודש של מגן הקורבן, ואת הצורך הזה מילא יחסו המעוות להנצחת השואה וגישתו הפטרונית כלפי ישראל.
במקום אחר היטיב טריגנו להגדיר עיוות נוסף – תהליך ה'דה-יהודיזציה' של קורבנות השואה: "מה שזכור כיום בתמונת הקורבן הוא המצב האנושי כפי שבא לידי ביטוי בסבל היהודי. זהו תפקיד אמביוולנטי. כדי שיהיה מקובל בחברה כולה, חייבים לעשות 'דה-יהודיזציה' ניכרת של הסבל. אישי ציבור ומחנכים רבים אומרים כי הנחלת השואה לדור הנוכחי מצריכה מתן דגש על ההיבט האוניברסלי שלה. פירוש הדבר שיש לחשוף תוקפנות ברברית, חוסר אנושיות וסבל באופן כללי."
משם ועד להעברת תפקיד הקורבן מיהודים לפלסטינים הדרך קצרה. כדי לעשות זאת, צריך להתעלם מהעובדה כי הפלסטינים דחו ב-1947 את התוכנית השנייה של האו"ם לחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית ופלסטינית. במקום זאת, הם ובעלי בריתם הערבים ניסו להשמיד את ישראל המתהווה. בשנת 1921 פיצלו הבריטים שלושה רבעים מהמנדט שלהם בפלסטינה לירדן, שהיתה אז יישות בשם 'האמירות של עבר הירדן'. צריך גם לחפות על העובדה שאחרי מלחמת ששת הימים, הערבים והפלסטינים לא רצו לנהל משא ומתן על החזרת שטחי הגדה המערבית לידיים הערביות ששלטו אז בירדן.
הרוצחים האומללים
הוגה צרפתי בולט נוסף, הפילוסוף הלא-יהודי פייר אנדרה טאגיף, הקדיש גם הוא תשומת לב מרובה לתהליך ההפיכה לקורבן. הוא חשף כיצד פשעים שביצעו אנשים הנתונים במצוקה נמחלים להם, כולל תפקידם של אמצעי התקשורת בהצדקת אלימות ובהפיכת הפושעים עצמם לקורבנות. הדבר מתבצע כאשר מכריזים על כך שהפושעים אינם אחראים למעשיהם, בגלל הרקע הסוציו-אקונומי שלהם. זה כרוך גם בקביעה שמוסלמים או ערבים מהווים יעד להשפלה ולתוקפנות. טאגיף גם מדגים כיצד המיתוס החדש של "פלסטיני שהוא טוב מיסודו" מגיע יחד עם אנטי-ציונות שמטרתה השמדת ישראל.
כאשר עוקבים אחר ההיגיון של טריגנו וטאגיף, לעובדה שישראלים אינם מתכוונים להיות קורבנות של פלסטינים ומסיתים מוסלמים אחרים יש השלכות ברורות: אנשים מערביים, פרוגרסיבים-כביכול, צריכים להשמיץ את ישראל. אלה הם בעלי בריתם הטבעיים של ה'קורבנות', גם אם יש בהם פושעים.
טריגנו מזכיר כי כאשר צעירים ניסו לשרוף את בית הכנסת במונפלייה, התובע לא כינה פשע זה בשם "מעשה אנטישמי", אלא פעולה ש"התבצעה על ידי מובטלים."
בשנת 2016, בית משפט גרמני לא החשיב זריקת בקבוקי מולוטוב לעבר בית כנסת כמעשה אנטישמי, וקבע שמדובר בפעולה אנטי-ישראלית שהרחיקה לכת יתר על המידה.
טריגנו היה הראשון שניתח באופן שיטתי את ההתפרצות העצומה של אנטישמיות צרפתית אחרי האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. שנה לאחר מכן הוא החל לפרסם סדרת חוברות בשם "תצפית על העולם היהודי", שראתה אור במשך למעלה משנתיים וחצי. הוא הצליח להשיג שיתוף פעולה של מגוון מחברים, שניתחו היבטים רבים של התפרצויות על רקע שנאה.
טריגאנו, כמעט לפני כל השאר, הבין מה רקוב ברפובליקה החמישית ביחס ליהודים ולישראל. הוא ראה את האופי האנטישמי הקיצוני של העובדה שיהודים, אזרחים צרפתים לכל דבר, הוחזקו כמי שאחראים למעשיה של ישראל, מדינה שלא היו אזרחיה ולא היתה להם בה זכות בחירה. שר החוץ הסוציאליסטי של צרפת, הובר ודרין, אף הביע הבנה לאלימות המוסלמית נגד יהודים וקבע: "לא צריך להיות המום מכך שצעירים צרפתים בני מהגרים מגלים חמלה כלפי הפלסטינים ונסערים למראה המתרחש."
הסיק את המסקנות
מאז כתב טריגנו את ספרו אירעו התפתחויות קיצוניות נוספות בצרפת. ב-2006 נחטף הצעיר היהודי אילן חלימי, ועונה במשך 24 יום לפני שנרצח. בראש החוטפים עמד יוסוף פופנה. כאשר משפטו החל, ב-2009, יצא פופנה בקריאות 'אללה אכבר'. הוא שייך עצמו ל"צבא סלפי, ערבי, אפריקני, מורד, חמוש וברברי."
רצח ארבעה יהודים בטולוז – שלושה מהם ילדים – בוצע על ידי מוחמד מראח.
בשנת 2016 התבצעו מעשי רצח על ידי מוסלמי נוסף בסופרמרקט 'היפר כשר' בפריז.
ב-2014 נרשמו התקפות רצחניות של צעירים ערבים נגד שני בתי כנסת, בפריז ובסארסל.
כנען ליפשיץ, שליח ארגון המדיה Jewish Telegraphic Agency, סיפר לי במהלך ראיון: "בקיץ 2014, ברובע הפריזאי סארסל, עמדתי בתוך ענן של גז מדמיע עם יהודים שהגנו על בית הכנסת שלהם מפני אספסוף בסגנון פוגרומיסטי. המון ערבי שמנה מאתיים איש, מצויידים באלות ובאבנים, ניסה לתקוף את בית הכנסת. הם הבעירו פחי אשפה וצעקו 'איטבח אל יאהוד'. תופעה כזאת לא נראתה במשך עשרות שנים באף מדינה אחרת."
ישנם עוד נושאים מאתגרים רבים שטריגנו מעלה בספרו. לא בכולם מוכרחים להסכים איתו כדי לקחת את דבריו ברצינות. זהו תפקידו של האינטלקטואל. בינתיים, טריגנו הסיק באופן אישי את המסקנות הנובעות מגישתו הציונית ומדעותיו השליליות על החברה הצרפתית, ועלה לישראל.
ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר אנטישמיות והיו"ר לשעבר של 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'. מאנגלית: שאול לילוב.
* * *
יעלי זאבי
מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?
שלום אהוד,
אני רוצה להמליץ על ספרו של ארז תדמור: "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" בהוצאת: "סלע מאיר". ספר שמהווה פצצה תודעתית. ארז תדמור הוא איש תקשורת, המגיש ב"גלי ישראל" ובעל טור באתר האינטרנט "מידה". ממייסדי ומראשי תנועת "אם תרצו", מתקומתה ועד 2012. בעל תואר ראשון במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת בר אילן.
כתבה עליו קרולין גליק: "ספרו של ארז תדמור, הינו קריאת תיגר על מציאות מעוותת וקריאת השכמה למחנה הלאומי ולמנהיגיו. בוחרי הימין מאסו במציאות האנטי-דמוקרטית השוררת במדינה. תדמור מפרט את הבעיה וגם את הפתרון. כעת נותרה שאלת המנהיגות. קריאת חובה לכל מי שהדמוקרטיה הישראלית ועתיד הציונות יקרים לליבם."
בקיצור – ספר מרתק ומאתגר!
יעלי זאבי
* * *
יהודה דרורי
מארס טורקי מזויף
הסולטן הקטן אולי הצליח. הוא יזם הפיכה נגדו, טוען ברצינות שבראש ההפיכה נגדו עמד זקן בן 90 החי אי-שם בארה"ב... כל 12 חיילים שנראו ברחובות איסטנבול בעת ההפיכה (דמי-קולו...) כולם נעצרו אבל למחרת שוחררו...
ואז ארדואן, לפי התקשורת העולמית, פיטר 10,000 מרצים באוניברסיטאות, 12,000מורים, 5,000 שופטים ו-20,000 פקידי מדינה (כל אלה מאמינים שטורקיה חייבת להיות מדינה חילונית...)
כמו-כן עצר עוד 1,000 אנשי צבא (בנוסף ל-5,000 הקצינים שכבר יושבים במחנות מעצר מאז עלה לשלטון), אז עכשיו הוא סיים משאל עם (שלבטח מזויף ומפוברק), מה שיהפוך אותו לדיקטטור אבסולוטי מוסלמי אדוק. ושלא יהיה לאף אחד צל של ספק, הפאשיזם של ארדואן שאוב מהמסורת הנאצית של משפחתו, וטורקיה תהפוך לנגד עינינו לטוטליטרית-איסלמיסטית-קיצונית.
זו תהיה מדינה שתעשה צרות לכל המדינות שסביבה, מדינה משוגעת שתהיה מוקצה מחמת מיאוס. ארדואן הלך רחוק מדי ומהר מדי למטרתו, והוא ישלם על כך במוקדם ולא במאוחר כי בסוף יימצא הגדוד הטורקי שקציניו וחייליו יעלו על ארמון הנשיאות ויחזירו את חוקת אתא-טורק יחד עם העמדת ארדואן לדין.
* * *
משה כהן
שביתת רעב
התבשרנו על שביתת רעב של אסירים ביטחוניים.
איך מתמודדים?
הואיל והשביתה היא תרגיל ביחסי ציבור, הדרך להתמודד איתה היא למנוע תהודה תקשורתית.
בדרך ההפוכה שעושים אצלנו, נותנים לשביתה תהודה מירבית בתקשורת ומשחקים לידיהם.
אבל יחסי ציבור ערביים הם לחם חוקה של התקשורת המגויסת שלנו.
צרה צרורה.
משה כהן
ירושלים
* * *
פוצ'ו: "בחיי [3]"
מ"ט. הגרב האבודה של דודו טופז
בשמונת המכתבים שקיבלתי מדגנית לחניתה, היא מתגלית כגלוית לב יותר ממני ובעיקר הרבה יותר אמיצה, אולי מפני שידעה שהוריה רחוקים ולא יכולים להציץ ולראות מה היא כותבת.
במכתב הבא היא כבר חושפת:
...בנוגע אליי אני בטוחה שלא היתה מצדי משיכה מינית ולא נסחפתי בשום סערת רגשות. לי זה נראה טבעי אם זה בא מתוך ידידות ולתשומת לבך, לא הגבתי מפני שלא נמשכתי. תגובתי היתה, כדי להראות לך שאני מרגישה בביטוי הידידות מצדך. זה הכול. נכון שאי אפשר להיות לא ריאלית ולהתעלם מרגש אנושי ונאמר שכן היתה משיכה – אז אל תפריז בערכה. אינני חושבת שהיא הגיעה לכדי 50% מפני שהחיץ הגילי הפריע לי מאוד ובמקום לנסות לתאר או לדמיין שאתה בן 18, כל הזמן חשבתי שאני יכולה להיות תלמידתך ושאתה יכולת להיות אב לילד או ילדה די גדולים.
... האם העניין הגילי בכל זאת משפיע קצת? אולי פסיכולוגית? אתה צריך לדעת שאתה כבר מנוסה, כמעט 'מקצועי', וזו הרגשה אחרת מאשר להיות עם אדם צעיר יותר, שגם לו זאת הפעם הראשונה, וזה אומר גישושים, חוסר בטחון הדדי וכו'. לכן אמרתי לך שאני מעדיפה לקבל זאת ממך בפעם הראשונה. חבל שלך זה לא נותן כלום ולא אומר כלום, אלא דבר שבשגרה ושניסית או רצית משום מה, לחשוב שיש פה ייחוד מסוים – והוא לא היה כפי שמסתבר. אולי זו אחת הסיבות שאינך מסוגל לאהוב בשלמות...
אני לא זוכר מה עניתי למכתב המבולבל הזה, שהיתה חבויה בו הצעה נועזת של ילדה שעוד לא מלאו לה 17 שנים. יש להניח שנזהרתי מלהגיב על הדברים ולו ברמז (פחד הורים כבר אמרתי) ואני זוכר שהדבר הכי קרוב שהיה בינינו באתה תקופת חניתה, היה שישבנו קרוב זה לצד זו באחת ההצגות של "בצל ירוק" בתל אביב.
היה זה בחופשת סוף השבוע שקיבלתי מחניתה. את הדרך מחניתה לעיר עשיתי באיגוף דרך קבוצת כנרת, שבה חיכתה לי המורה רותיק, שלמדה איתי בפקולטה לחקלאות, ובאחד המכתבים הזכירה לי שמזמן לא עשינו שיעורים ביחד. אמנם בבית המרגוע היו הרבה מורות מחליפות, אבל בתור מי שזוכר חסדי נעורים, כיוונתי את הקטנוע לעבר הכנרת.
באותו מכתב מזמין ששלחה לי היא כותבת בין השאר: "הקיפולים של המכתב שלך מולידים רעיונות זוועה, כיוון שמצטיירים קווים ונקודות איפה שלא צריך. הפעם הפכה התכנית לתזנית..." מעניין מה פרויד היה אומר על זה.
הגעתי לקיבוץ לפנות ערב ונפלתי שדוד על מיטתה הגדולה בחדרה הקטן. הפעם לא ניסיתי לפתות אותה ללכת לצלול בכנרת. היה לנו הרבה מה לספר זה לזו ונשארנו בחדר כל הלילה. היא רצתה לשמוע מה שלום ציקה ואם אני רואה את מיקי גיל ויואל אורן. מיקי גיל לא היה יפה כמו ציקה, אבל היה לו כיעור סימפטי שהוא, יחד עם ההומור שלו וחדות לשונו, משכו את לב הבנות. ממנו לא שמעתי אף פעם סיפורי הצלחה ורק מרותי נודע לי על כמה בנות שהצליחו לפתותו, כולל היא עצמה.
באחד מסיוריי הפקולטה לעמק הירדן, נשארנו ללון על הדשא בכנרת. רותיק כבר לא למדה איתנו אז, אבל הצטרפה למדורה שהדלקנו בערב וישבה לצידי. כשאמרה לי שהיא עייפה קמתי ללוותה. כשהתחלנו ללכת, נזכרתי שסיפרה לי כמה אהבה את מיקי ואני, האידיוט המתחשב, קראתי למיקי שיצטרף אלינו. קראתי – אז הוא בא. לא הספקנו להתרחק הרבה, עד שהבנתי שאני מיותר ועשיתי אחורה פנה. השניים המשיכו ללכת בלעדיי ורק בבוקר, כשאכלנו בחדר האוכל של הקיבוץ, הוא חזר והצטרף אלינו, בלעדיה. אני לא שאלתי כלום והוא לא התנדב לספר.
החבר השני של רותיק, יואל אורן, היה אחד הגאונים של הכיתה. הוא היה זה שנתן לי בשנה הראשונה את מחברת המתמטיקה שלו. לא ידעתי שגם איתו היה לה שיג ושיח. שאלתי אותה על כך באותו יום ששהיתי בחדרה בדרך מחניתה. היא הודתה שגם את יוליק אהבה, אבל איתו האהבה כללה רק שיח, כי הוא בחור כל כך מעניין עד שבכלל שכחה שיש גם שיג בעולם. מכאן הבנתי שאני כנראה לא נמנה על אלה המעניינים בעולם, והשלמתי עם זה שאצלי השיח לא הולך בלי השיג.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר מאוחרת בקיבוץ, ואחרי שהחלפתי חיבוק אמיץ עם מורתי הטובה רותיק, עליתי על הווספה הנאמנה שלי, ותוך שלוש שעות הגעתי בשלום לתל-אביב.
בעיר באותה תקופה לא נשארה לי אף חברה פנויה. אפילו בתיה, שהחלימה מהסריטה ומזריקות הטטנוס, הספיקה כבר למצוא לה חבר, שאיתו התחתנה יותר מאוחר. מי שנשארה לי זו רק דגנית, שבמכתבי האחרון סיפרתי לה שאני מגיע לחופשה והזמנתי אותה לבוא איתי לראות את הלהקה הכי מדוברת באותה תקופה, להקת "בצל ירוק".
היא היתה נרגשת מאוד, כי היתה זו פעם ראשונה שבחור מבוגר מזמין אותה להצגה. ישבנו זה ליד זו, היא מכווצת ומתוחה, ואני חופשי ומשוחרר, אך נזהר שלא לשלוח לעברה יד. אחים או לא. לאחר מכן המשכנו לשמור על קשר, כששנינו לא מנסים להגיע אפילו לא לתנועת הנוער.
כמה חודשים לאחר מכן, כשאני חזרתי מחניתה, אביה נסע בשליחות המדינה לארגנטינה ולקח עימו את אשתו ובתו. המפגשים הבאים שהתרחשו אחרי הרבה שנים, היו כבר יותר צמודים, אך אליהם ניצמד בבוא העת.
כשחזרתי לחניתה אחרי החופשה הקצרה, התבשרתי שבערב אני לא צריך לדאוג לתרבות הנופשים, כי הגיע להבראה השחקן אליהו גולדנברג, וכל הערב יהיה שלו.
היה זה במסגרת ההסכם שיאשה הצליח לרקום עם שחקנים וזמרים. הם נותנים שני ערבי הופעה, אחד לקיבוץ ואחד לבית המרגוע, ותמורת זאת הם מקבלים אצלו סוף שבוע ארוך ללא תשלום.
התיידדתי מאוד עם גולדנברג, שהגיע עם אשתו ושני ילדיו והלכתי גם לשמוע ולראות את ההופעה שלו בקיבוץ. הוא היה קורא סיפורים בעל פה, בעיקר של שלום עליכם, והקהל היה יושב ומקשיב מרותק. הוא אמר לי שסוד הצלחתו הוא, שהוא לא רק לומד בעל פה את הסיפורים, אלא גם יושב ומעתיק למחברתו כל סיפור כמה פעמים.
גולדנברג היה ציוני בכל רמ"ח אבריו, ואהבת הארץ היתה טבועה בדמו. בוקר אחד ראיתי אותו עם פנים קודרים. העצב היה נסוך על פניו והוא לא הצליח להסתיר אותו. הבנתי שקרה איזה אסון במשפחה, אבל שמחתי לראות ששלום לאשתו ולשני ילדיו השובבים. יותר מאוחר תפשתי אותו לבד כשהדיכאון עדיין נסוך על פניו.
אמרתי לו: "אליהו, אתה מוכרח לספר לי מה קרה. אף פעם לא ראיתי אותך כל כך קודר."
אמר לי: "מה, לא שמעת ברדיו?"
במקרה שמעתי, אבל לא היה שום דבר מיוחד.
אמר לי: " איך אתה יכול להגיד את זה? על השביתה בנמל אשדוד לא שמעת? למה הם עושים את זה? איך הם לא מבינים שהם שומטים את הפרנסה שלהם עצמם ואני כבר לא מדבר על הכסף שהולך לאיבוד. אתה יודע כמה עולה למדינה כל יום של שביתה?"
ביום האחרון של גולדנברג בחניתה הלכתי לאוטובוס היוצא מהקיבוץ כדי להיפרד ממנו. מצאתי אותו צועק על דוּדוּ, הבכור משני ילדיו. היה זה דודו שלימים שינה את שם משפחתו לטופז והפך לכוכב גדול. מסתבר שהגיע לאוטובוס כאשר לרגליו, הנעולות בסנדלים, רק גרב אחת. איפה שנייה הוא לא יודע, בבוקר כשקם היא נעלמה.
"אז למה לא סיפרת כשעוד היינו בחדר? "
פחד שיצעקו עליו.
מה עושים עכשיו?
אליהו גולדנברג הוא לא האדם שישאיר גרב בחניתה, מה גם שאם גרב אחת הולכת לאיבוד, גם השנייה אבודה. הוא מבקש מנהג האוטובוס לחכות רגע ורץ עם דודו בחזרה לחדר למצוא את הגרב. משהתמהמהו לחזור, שלח אותי הנהג לקרוא להם. כשהגעתי לחדר מצאתי אותם הופכים את המיטות ומחפשים בכל פינה, קודם לכן גם סרקו גם את כל השיחים בחצר.
גוסטה, אשתו של יאשה ואם הבית, חזרה ממחסן הבגדים שלשם הועברו כל המצעים לקראת המשלוח לכביסה, באה ואמרה שהפכה את כל המחסן והגרב איננה. בינתיים הגיע בריצה מיקי, האח הקטן, ואמר שהנהג אומר שאם הם לא באים מיד הוא נוסע.
גולדנברג היה אובד עצות ועד שלא הבטחתי לו שאתלה מודעה עם סימני הגרב ואשלח אותה אליו הביתה במעטפה של דואר רשום, לא הסכים לעזוב את החדר.
הגרב בסופו של דבר לא נמצאה בכל חניתה. ואני חסכתי לקיבוץ מעטפה עם בול דואר רשום.
המשך יבוא
השואה והנסיך הקטן?
מרכז עינב, גן העיר ת"א 20.4.16 בשעה 20:30
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה יוצג ב-20.4 במרכז עינב מופע מרגש ומטלטל שהלחינה והפיקה המלחינה שרה שוהם בהשתתפות מקהלת לי-רון ובניצוחה של רונית שפירא. המופע הינו שילוב אומנויות צליל ומסך הכולל שילוב של קטעי וידאו ארט , קטעים דוקומנטריים ממלחמת העולם השנייה וסרטי אנימציה שזורים בשירת המקהלה ובהנחיית שרה שוהם.
המיצג עוסק בקשר בין אגדת "הנסיך הקטן" מאת סט. אכזופרי לאירועי מלחמת העולם השנייה והשואה. זוהי קריאה חדשה ופורצת דרך של הספר, אשר מתגלה כצופן קודים המתארים את חווית הסופר, טייס הקרב שלחם נגד הנאצים. לפי המיצג, אין זה ספר ילדים תמים, אלא מחאה נגד חברה הפותרת סכסוכים באמצעות מלחמות. דימויים מן הספר מוצגים כלקוחים ממלחמת העולם השנייה, כדוגמת עצי הבאובב המשולים לנאצים.
הספר נכתב בגלות ניו יורק, אליה נמלט המחבר כדי לא לחיות תחת ממשל וישי, משתף הפעולה עם הנאצים. ממקום גלותו ראה סנט אכזופרי את אירופה מקיזה דם, כאילו נהרסת על ידי עצי הבאובב. הספר מוקדש לליאון ורת, ידיד נפשו של המחבר, הוגה דעות יהודי צרפתי נערץ, שתיעד ממקום מחבואו בעיתוני המחתרת את זוועות אושוויץ.
התייחסות נוספת במופע היא לדמויות המופיעות בספר. הן יוצרות את הקלסתרון של חברה החיה בצל עצי הבאובב. מטרת המיצג היא להנגיש את פרק השואה בהיסטוריה של העם היהודי והאנושות כולה, למען דור העתיד.
בסיום המופע ניתן יהיה לרכוש את התקליטור "צייר לי כבשה" שבהשראת המוסיקה, האיורים, ההערות וההארות שבו, נוצר המיצג.
שרה שוהם, ילידת ישראל, בוגרת האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין באוניברסיטת ת"א בניצוח, פסנתר וקומפוזיציה.
פרטים על המופע:
פתיחה : מקהלת "לי-רון" הרצליה, מנצחת רונית שפירא, פסנתרן אלכס גרוזברג
הקלטה ממופע חי "אתנתא", קול המוסיקה, מפיקה חיותה דביר.
גיא מנהיים בתפקיד: השיכור , איש העסקים, מדליק הפנסים, הרברבן, כוון הרכבות והשועל.
בתפקיד המספר דלית לדר, פסנתר אלכס גרוזברג.
אמנון בעהם בתפקיד סט.אכזופרי.
מקהלת ברתיני מגישה ציטטה מתוך פוגת מות מאת פאול צלאן.
ורדה זליג מגישה את "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס.
איורים מספרון התקליטור – ענבל לייטנר
איורים מהסרט "ציירתי את מה שראיתי" פרץ חורשתי (ניצול שואה).
דמויות מפוחמות מעיסת נייר-שרה מלצר (נרדפת הנאצים).
עריכת אנימציה: דודו שליטא, שמוליק קובלסקי, אנימציה טל הדר
וידאו ארט, כתוביות, עריכת צליל ועריכת מיצג-שמוליק קובלסקי.
כתוביות באנגלית גילה אברהמסון.
ליברית, הלחנה, קונספט, תסריט, הפקה והנחייה – שרה שוהם.
כרטיסים באתר בראבו
http://kupat-bravo.co.il/announce/buy/87252
או בטלפון 3221*
שעה לפני המופע במחיר 70 ₪ בקופת עינב טל: 03-5217766
איסוף כרטיסים בקופת עינב בערב המופע, החל מן השעה 19:30
מיועד לגילאי 16 ומעלה
* * *
אלי רוה
זוג עגילים
המשך יבוא
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
שרגא נצר
סיפור חיים
הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990
הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון
פרק י"ט
התגבשות ה"גוש"
החלק הפעיל של "דור-הביניים" במפא"י, בסניף המפלגה בתל-אביב, היה החוג שהתגבש כסיעה ג' ונלחם בפורשי "אחדות-העבודה" (לשעבר סיעה ב'). חוג זה יצר, בתוקף תפקידו ומקומו בחיים המפלגתיים, את הגוף המרכזי שלימים נודע בשם – ה"גוש". הגימ"ל מסיעה ג' כמו התגלגלה ב"גוש". לדברי שרגא נוצר צורך, בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, לשמור על כוחה של הנהגת התנועה, באמצעות השפעה על מינוי נציגים לאסיפת הנבחרים שהרכיבה את הנהלת הסוכנות היהודית בארץ, לקונגרסים הציוניים, ולמוסדות ההסתדרות והמפלגה. פעילות זו לקח ה"גוש" על עצמו. ה"גוש" לא היה יצירה או מחשבה של איש אחד, ותחילה היה אולי צירוף מקרי של אנשים. אך בהמשך הזמן נוצרה ביניהם הידברות טובה ונחוצה, אשר הביאה תועלת. אם הקמת המדינה העביר ה"גוש" את פעילותו לתמיכה בהנהגת המדינה, שהיתה נתונה, כמובן, בידי צמרת מפא"י.
שרגא: "ב'גוש' [היו לא רק אנשי עלייה שלישית אלא] היו גם מעדות המזרח וגם ילידי הארץ. המשתתפים הקבועים היו: מרדכי סורקיס, יצחק שפירא, זאב הרינג, יהושע רבינוביץ, אורי אלפרט, ישראל ישעיהו, מנחם כהן, אליהו בן-יצחק, זאב וינר, מאיר זילברמן, רפאל בש, גרשון קורלנדר [ושרגא עצמו]. 'חיפה' לא התערבה. חיפה היתה ממשלה בפני עצמה. אבל היה קשר ביני ובין מנהיג מפא"י בחיפה, אבא חושי, באופן קבוע, לתיאום פעולות גדולות. בסוף קיום ה'גוש' הגענו לשותפות עם סניף ירושלים, עם החברים מרדכי איש-שלום ומשה ברעם. מתנועת המושבים בא יצחק קורן, שהיה אז מזכיר תנועת המושבים ומעולי רומניה. לחברי ה'גוש' היו שתי מטרות: לשמור על שלמות המפלגה – ולתמוך בהנהגת המדינה.
"אחר-כך רצינו להרחיב את פעילות המפלגה על פני הארץ כולה. בבירורים שלנו לא עסקנו במצב הביטחוני. גם לא הקדשנו הרבה תשומת-לב לנושאים הכלכליים. תחום הדיונים שלנו היה פנימי, מפלגתי-חברי, איך לרכז סביב המפלגה את כל העליות החדשות שהתחילו לזרום. וגם ליצור 'גוש', כלומר: מסגרת כזאת שתוכל להתאסף מדי פעם ושתהיה ליגאלית. ליגאלית, לא מבחינת קבלת אישור לפעילות, אבל לא לפעול במחתרת. ה'גוש' נתן לנו אפשרות לשמור על שלימות המפלגה.
"לא פעלנו בחשאי. מי שהשתתף בישיבותינו בא אחר-כך לסניף שלו, בו היתה לו השפעה, ומסר פרטים על הישיבות. ה'גוש' איפשר לחזק את נציגות הסניפים במרכז המפלגה. לא היו לנו אמנם מועדי פגישות קבועים. אך התאספנו לפחות פעם בחודש. העיקרון שלנו היה – שלא מדליפים מפגישותינו. זאת, בין היתר, כדי שלא לסלף את הדמות של החבורה הזו, שהולכת לקראת מאבקים.
"אני חושב שה'גוש' היה יצירה טובה וחשובה, למען חיזוק השורות ומתן אפשרות להנהגת המדינה, קרי לבן-גוריון, לפעול עם ראש שקט. מבחינת המפלגה הוא לא היה איש שקיבל הוראות ממישהו, אבל הוא לא התנגד לזה." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).
*
על תהליך התגבשותה של "קבוצת נצר", וכיצד השתקפה בעיני העיתונות והציבור, כותב מ. מייזלס, עיתונאי "מעריב", שליווה במשך שנים את פעילותו של שרגא:
"בשעה שבן-גוריון, ברל כצנלסון, זלמן ארן, גולדה מאיר ומרדכי נמיר ניהלו את המערכה הפוליטית והרעיונית נגד סיעה ב', שכמעט כבשה את 'המבצר' תל-אביב, עסק נצר בעבודה המעשית האפורה, שהצילה את המפלגה מכישלון, אירגנה אותה מחדש והעמידה אותה על רגליה. בימים ההם החלה להתגבש קבוצת חברים, שהפכה לאט-לאט למה שידוע כיום בשם ה'גוש'. המנהיגים הבלתי-רשמיים של הקבוצה היו ז. ארן ומ. נמיר, אולם לאחר שחברים רבים, שעמדו בראשה, קיבלו תפקידים רמים בהסתדרות והמפלגה, היה נצר למעשה למנהיג ה'גוש'." ("מעריב", 1965).
והלאה: "שעתו הגדולה של נצר במפלגתו באה בראשית שנות הארבעים, כשמפא"י התדלדלה בכמה אישים חשובים בשעה שסיעה ב' התפלגה ממנה. שרגא נצר היה אחד הלוחמים הראשיים בסיעה ב' בתל-אביב. הוא הצליח לארגן את מפא"י מחדש, להעמידה על רגליה ולהצילה מכישלון. מאז עלה יותר ויותר בהירארכיה המפלגתית באמצעות שיטותיו המיוחדות במשיכת החוטים מאחורי הקלעים. אם כי הוא עצמו מעולם לא נדחק לראש התור, וזרקורי דעת-הקהל לא היו מופנים אליו. הוא כמעט לא נבחר לשום מוסד מפלגתי זה או אחר, אך צורף לכל ועדות המינויים של מפא"י. נצר נחשב בעיקר כ'ספץ' לענייני אירגון בחירות (ראש עיריית תל-אביב, מ. נמיר, נוהג לכנותו בשם 'מיניסטר לענייני בחירות').
כשהתקיימו הבחירות המוניציפליות הראשונות במרכזי העולם החדשים, אחרי קום המדינה, בבאר-שבע, רמלה, אזור, מגדל אשקלון ובית-שאן, ונערך 'ציד נפשות' בלתי מרוסן על-ידי מפלגות שונות, בחר מרכז מפא"י בנצר לנהל את הבחירות במקומות הללו, והוא הבטיח למפלגתו את הניצחון. עד היום ממנים למעשה, הוא ונאמניו, כל מועמד הרצוי להם מטעם סניף תל-אביב לכנסת, למועצת העירייה, למוסדות ההסתדרות וכדומה. נצר פוסק, כי כאן חייב להיות מועמד מעדות המזרח, שם 'רומני', פה – איש העלייה החדשה וכדומה. מתנגדיו, לרוב אלה שלא הוכנסו על ידו לרשימת המועמדים [...] טוענים כי הוא שולט באמצעות איומים, השמצות, כוח-האגרוף ו'טיהורים'. האמת היא, כי הוא עצמו מתהלך בשקט ובנועם, ומעדיף שנאמניו יעשו את 'העבודה [...]'.
"וכך הפך נצר לאיש שנוא ונערץ כאחד. שלטונו במחוז תל-אביב מבוסס, בעיקר, על מגעו עם קבוצות מיוחדות. נאמניו בקרב אנשי השכונות והעדות הם ח"כ מנחם כהן, אליהו בן-יצחק ומנטש הידוע. הוא מקורב אל ראשי הקואופראציה הצרכנית (סגן ראש עיריית תל-אביב י. רבינוביץ ושפאן). ראשי 'בית ברנר' אל. שכטר (כיום ממלא-מקום ראש עיריית תל-אביב), א. אלפרט, מ. זילברמן, ר. בש וקורלנדר, מקיימים איתו מגע הדוק. יש לו ידידים בצמרת מפא"י מזה עשרות בשנים, כגון ראש עיריית תל-אביב מ. נמיר ושר החינוך והתרבות ז. ארן. הללו נוהגים לבקר לעיתים קרובות בביתו. עמדת הכוח של נצר – ה'גוש' – נשענת גם (מחוסר הנהגה אידיאולוגית) על שיתוף פעולה עם אישי הצמרת ג. מאיר, ל. אשכול, פ. לבון ופ. ספיר. עם ראשי ה'גוש' נמנים חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות ז. הרינג, ראש מועצת כפר-סבא מ. סורקיס, מזכיר תנועת המושבים י. שפירא, מזכיר מועצת פועלי רמת-גן א. אברהמוביץ ואחרים. אחד מהישגי ה'גוש' בשנים האחרונות היתה התקרבותו לסניפי ירושלים וחיפה." ("מעריב", 1960).
*
"ה'גוש' התארגן והתגבש גם כתוצאה מהתארגנות צעירים בתוך המפלגה." אומר שרגא (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות, 1975). ואכן, כדי להבין את המציאות שבה פעל שרגא, רצוי לשרטט מעין מפה למוקדי-הכוח של מפא"י בשנות החמישים:
1. בראש עמדה מנהיגותו הבלתי-מעורערת של דוד בן-גוריון, שאמנם יצרה זעזוע עם פרישתו הראשונה, לשדה-בוקר, בשנת 1953.
2. מוקד כוח שני-במעלה היתה שכבת המנהיגות הוותיקה: שרת שהיה שר החוץ וראש הממשלה השני. לבון שהיה שר הביטחון השני. אשכול, שר האוצר ולימים ראש הממשלה השלישי, לאחר פרישתו השנייה של בן-גוריון. גולדה, ראש הממשלה הרביעי. שרים ואישים שחלקם מילאו גם תפקידים מרכזיים במפלגה – ארן, נמיר, ספיר, שפרינצק, רמז, קפלן ואחרים.
מוקדי הכוח הבולטים האחרים היו:
3. ה"גוש" בהשראתו של שרגא נצר, חיפה בהנהגתם של חושי ואלמוגי, וחטיבות כגון הוועד הפועל של ההסתדרות, הדרג המוניציפלי – ירושלים בהנהגת איש-שלום וברעם, פתח-תקווה בהנהגת רשיש, כפר-סבא בהנהגת סורקיס וכדומה, וכן תנועת המושבים, איחוד הקבוצות והקיבוצים וגופים אחרים.
קבוצת ה"גוש" תמכה ללא-עוררין בהנהגת בן-גוריון, וקשורים אליה קשר הדוק היו מנהיגים כארן, נמיר, אשכול, לבון, גולדה וספיר, שחלקם ראו עצמם ראויים להנהיג את המדינה לאחר בן-גוריון. בתקופת פרישתו הראשונה, בשנים 1953-1954. שניים מהם אכן היו ראשי-ממשלה שבאו אחריו.
4. במקביל ל"גוש" קמה קבוצת "צעירי בן-גוריון" – שמעון פרס, משה דיין, אהוד אבריאל, טדי קולק, גיורא יוספטל, יזהר סמילנסקי, ומאוחר יותר – גד יעקובי, משה גלבוע, עמוס דגני, זה הגרעין לרפ"י-לעתיד. קבוצה שתמכה בבן-גוריון וזכתה לחסותו, אך נמצאה בעימות עם שתי הקבוצות הקודמות: עם קבוצת המנהיגות הוותיקה, שסברה כי בן-גוריון מבקש לדלג עליה ולהעביר בבוא היום את השלטון ישר לידי "הצעירים"; ועם קבוצת נצר או ה"גוש", שהיתה נאמנה לבן-גוריון אך גם להנהגה הוותיקה, וסברה כי "הצעירים" דוחקים את הקץ, אצה להם הדרך, הם שואבים כוחם "מלמעלה", מן התפקיד, ולא מניסיון רב-שנים בפעילות מפלגתית-ציבורית ב"שטח"; לכן אסור "להצניח" אותם לעמדות שמהן יוכלו להנהיג את המדינה מיד לאחר בן-גוריון. לדעת ה"גוש" – צעירים אלה עלולים להרוס את הבסיס הציבורי הרחב של המפלגה, מהיותם זרים לה ומשום שלא צמחו מקירבה ולא "השתפשפו" בכל רזיה ונבכי סודותיה – וכך תאבד מפא"י את כוחה האלקטוראלי, כמפלגה המסוגלת לגייס המונים ביום בחירות ולהנהיג את המדינה.
5. קבוצת "צעירי מפא"י" היתה קבוצה נוספת שביקשה לפעול במקביל לגוש. גרעינה היה קבוצת חברים יוצאי קיבוץ חמדיה, ועמדו בראשה אברהם עופר, אשר ידלין, מאיר בראלי, מאיר אביזוהר, אהוביה מלכין ואחרים. הם לא צמחו בצבא, במערכת הביטחון ותחת צילו של בן-גוריון, כדיין, פרס, אבריאל קולק ואחרים, אך הם הרימו את נס המרד ב"גוש" וב"שיטותיו", ויצרו נגדו חזית אחת עם "צעירי בן-גוריון".
ראשיתם של "צעירי מפא"י" היתה במשמרת הצעירה של המפלגה, שבראשית שנות החמישים הוציאה לאור את הביטאון "אשמורת", התארגנותם הגדולה היתה בשנת 1950. שנה אחרי כן קיימו בכפר הירוק "כנס להתחדשות המפלגה" שעורר מהומה במפא"י. אותו זמן נכנסו אברהם עופר ואהוביה מלכין לעימות גלוי עם חלק מהצמרת הוותיקה, ובכמה מצעדיהם הראשונים התנגשו אפילו עם בן-גוריון. עם זאת היו "צעירי הכפר הירוק", כפי שנקראו, הראשונים שהניפו את דגל החינוך הממלכתי והכריזו מלחמה גלוייה נגד החלוקה לזרמים שהיתה קיימת בחינוך.
נאמנות שתי הקבוצות האחרונות היתה לבן-גוריון אך לא למוקדי-הכוח האחרים במפלגה ובהנהגה. ה"עסק-ביש" של שנת 1954, שעתיד היה להוליד את פרשת לבון, חידד בשעתו לא רק את היחסים בין ראש-הממשלה דאז, שרת, לבין שר-הביטחון לבון, אלא גם בין לבון לבין שתי הדמויות הבולטות ביותר בקרב "צעירי בן-גוריון": דיין ופרס, האחד שימש כרמטכ"ל, והשני כמנהל כללי של משרד הביטחון. נאמנותם הבסיסית של השניים לבן-גוריון, גם בתקופת פרישתו הראשונה לשדה-בוקר, היתה יותר מנאמנותם לשרת וללבון גם יחד.
*
על הדינאמיקה הפוליטית של מפא"י באותה תקופה, כתב דוד שחם: "לאמיתו של דבר – וכעת נוטים רבים לשכוח הבנה זו – היו אז [בשנות החמישים] שני מיני צעירים. היו 'צעירי בן-גוריון' והיו 'צעירי מפא"י'. 'צעירי מפא"י' היו בוגרי תנועות הנוער הקשורות למפלגה, שהתגייסו לפעילות בגיל צעיר מאוד, עם פרישתה של סיעה ב' [כשמרבית הנוער במפא"י שטרם הפילוג הלך אחרי טבנקין והקיבוץ המאוחד, ומתוכו נוצר הפלמ"ח] ומותו של ברל – נפתחו לפניהם מסלולי הקידום. עד מהרה התגלה להם שהם חסומים בידי אנשי הדור הקודם, שגילם כגיל הוריהם. אמר אחד מ'הצעירים' הללו: 'לא היתה לנו בעייה להגיע לעמדות ייצוג, אבל לא נתנו לנו להגיע אל השלטון הריאלי.'
"המאבק בין שני הדורות קיבל כמעט מההתחלה אופי של מאבק על דימוקראטיזאציה פנימית במפלגה. הצעירים (משתי הקבוצות) תבעו לשנות את הליכי הבחירה בתוך המפלגה, והעלו טענות בדבר זיוף תוצאותיהן. הם הפריחו את הסיסמה של 'ריענון ההנהגה' ודרשו לתת ל'חברים מן השורה' השפעה גדולה יותר על מהלך הדברים.
"בדרך מוזרה למדי נוצרה ברית בין צעירי מפא"י ובין הקבוצה של 'צעירי בן-גוריון', שרובם (להוציא, אולי, שמעון פרס), לא צמחו מתוך הפעילות בתנועות הנוער אלא בתפקידי-ביצוע במנגנונים המדיניים – בעיקר בצבא ובשירותי המודיעין והביטחון. הם משכו על עצמם את עינו של בן-גוריון וזכו באמונו. הם היו תלויים לחלוטין בו ובתמיכתו. מה שביקש היה, למעשה, 'לדלג' על המנהיגות שהיתה אמורה להחליף אותו ולהעביר, בבוא היום, את השרביט או הכתר ישר לידיהם של צעירים אלה, אנשי אמונו.
"אין ספק שכוונתו של בן-גוריון להצניח הנהגה חדשה למפלגה, לטעמו שלו, לא התיישבה עם המאבק של צעירי המפלגה לדימוקראטיזאציה, אבל הרקע המשותף, הדימיון במוצא, זהות הגילים והאוייב המשותף – הלא היא הצמרת שמתחת ל'זקן' – הביאו לידי ברית בין צעירי מפא"י לצעירי בן-גוריון.
"יחסו של בן-גוריון לשני המחנות המתגוששים במפלגה – ה'גוש' וה'צעירים' – היה אמביוולנטי. הוא המשיך להיעזר ב'גוש' (והרי תפקידו המוצהר של ה'גוש' היה מתן שירות להנהגה!) – אך נתן את ברכתו גם לצעירים. נוצר מעין משולש שקודקודו בן-גוריון, אך שתי הזוויות של בסיסו מצהירות, אמנם, על נאמנותן לקודקוד, אבל נאבקות זו בזו בחימה שפוכה.
"עם כל זאת שמרו הזוויות (אם נמשיך באנאלוגיה) על המשולש שביניהן, הלא היה המפלגה. יותר משהקפידו על כך הצעירים הקפיד על כך ה'גוש', שנאמנותו למפלגה ולהנהגה היתה אצלו, לפחות במישור ההצהרתי – למעלה מן הנאמנות לעצמו." (דוד שחם": "שרגא נצר, מסתורין של הכוח", "מוניטין", 1980).
המשך יבוא
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ
לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* כשקראתי על ה"כשרות" בספארי, חשבתי על הכשרוּת של בני האדם. הרי אנו דואגים לפרות ולחלב, אנו דואגים לחיות בספארי, אבל מה עם המסבים לסדר? הלא בני מעיהם מלאים חמץ?
להבא אני מציע כי יהודי כשר הוא זה שצם לפחות שבוע לפני הסדר, ניקה את עצמו בחוקן שלוש פעמים בכל יום, והיתה צואתו כשרה.
אורי שמש
רעננה
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2286 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל