| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1268
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באב תשע"ז, 14 באוגוסט 2017
עם הצרופה: דורה ליפסקי [מימין, לימים בן עזר, אימו של אהוד], פנינה סמסונוב ורחלה ליפסקי [לימים זילברוסר, אחותה הצעירה של דורה], צילום משנת 1931 בפתח-תקווה.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַכַּת הַתַּנִּינִים. // יהודה דרורי: מפגן ליכוד חזק, לנתניהו החלש. // משה כהן: תקשורת מאוזנת. // אוריה באר: דנקירק. // יוסי רנרט: הרצח בין רמלה לסרפנד. // אהוד בן עזר: על שלמה שלוש [אחיו של גבריאל שלוש הי"ד]. // עופר אדרת: פנינה סמסונוב-קנדריק. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: 2 שירים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // כרים ג'ובראן: משבר אל-אקצה לא נגמר! [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.8.17. // בהוצאת ספרים אריאל: אליהו הכהן: אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ. // תקוה וינשטוק: "תאמינו או לא" מאת מירי וורצל. // הדסה מור: על ספרו של אוריה באר "כאילו בחלום". // אהוד בן עזר: 2 שירים מתוך "50 שירי מתבגרים". // אסי דגני: עזבונות. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שבעה-עשר, "גלות" וחרם על העי"ש. // אלי מייזליש: אין כלום ולא היה כלום. // אהוד בן עזר: קריאה שנייה, "פרפורי מהפכה" לְאֶלָה ר. 1930. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" לפני 47 שנים. // רות בקי קולודני: רבקה אלפר, סיפור שנמצא בין ניירותיה ולא התפרסם מעולם, "הארץ", 11.4.2014. // ממקורות הש"י.
* * *
אהוד בן עזר: אני לא מאמין שקיימת בישראל סכנה לדמוקרטיה, אבל אם יש שמץ של סכנה, הרי היא מצוייה בהסתה המטורפת של התקשורת, של מרבית העיתונים והעיתונאים, נגד ראש הממשלה ומשפחתו, בהתמקדות מחלקת החקירות של המשטרה והפרקליטות בחקירות המשפחה, כאילו זה הנושא החשוב ביותר במלחמה בפשע בישראל; ובהפגנות המרושעות המאורגנות במוצאי-שבתות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והתוצאה יכולה להיות שגורמים חמומי-מוח מקרב אוהדי הליכוד, שכנראה עדיין עתיד להיות המפלגה הגדולה ביותר בראשות ביבי גם בבחירות הבאות – גורמים אלה יתפתו לתגובות אלימות על מה שנראה להם כפגיעה וכהתעללות שאינן פוסקות בראש הממשלה שבו הם תומכים, ואז – המסיתים הראשיים מהתקשורת, אלה שיביאו עלינו את אלימות-הרחוב של הליכוד – יתחילו לזעוק: "פאשיזם!"
* * *
מַכַּת הַתַּנִּינִים
"וַיִּבְרֶא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִִים הַגְּדוֹלִים"
(בראשית א, כ"א)
מַאֲזִינֵי חַדְשוֹת הָרַאדְיוֹ אֶת לִבָּם כְּבָר שָׂמוּ
לַסְּקוּפּ שֶל מִתְיַשְבֵי בִּקְעַת יַרְדֵּן הַמִּתְעַנִּים
מִפֶּגַע לֹא צָפוּי שֶעַד הָרֶגַע לֹא נֶחְסַם הוּא
שֶבּוֹ מִפָּצָאֵל, מִתְּחוּם חַוַּת הַתַּנִּינִים
פָּרַץ שְלַל תִּמְסָחִים בְּאוֹפֶנְסִיבָה קְרוֹקוֹדִילִית
אֶל בָּתֵּיהֶם וּמִשְקֵיהֶם תְּקוּפֵי הַחֲרָדָה
כְּמוֹ מִין מַכָּה אַחַת עֶשְׂרֵה לְגַמְרֵי לֹא אִידִילִית
שֶל סֶט מַכּוֹת מִצְרַיִם הַכְּתוּבוֹת בַּהַגָּדָה.
מָה שֶמַּצְרִיךְ מִגּוּר מָהִיר וּדְרַסְטִי שֶל צָרָה זוֹ
אַךְ אֵין בּוֹ לְהַשְכִּיחַ בְּשוּם יוֹם מִן הַיָּמִים
שֶיֵּש גַּם זַן נוֹסָף שֶל תַּנִּינִים שֶלּאּ הֻכְרָזוּ
כְּסַכָּנָה, אַךְ הֵם תָּמִיד אֶצְלֵנוּ קַיָּמִים.
כִּי אִם כַּיּוֹם פּוֹקְחִים עֵינַיִם וְכוֹרִים אָזְנַיִם
רוֹאִים בֵּין בְּנֵי-אֱנוֹש וְלֹא רַק בַּעֲלֵי-חַיִּים
שֶאֵין כָּרֶגַע שוּם מַחְסוֹר בְּתַנִּינִים עַל שְתַּיִם
הַמַּזִּילִים דִּמְעוֹת תַּנִּין בִּמְקוֹם לִפְתֹר קְשָיִים.
יֵש תַּנִּינֵי מִמְסָד שֶאֲטִימוּת-לִבָּם לֹא חָסָה
מִזֶּה זְמַן רָב עַל יְלָדִים קְטַנִּים חוֹלֵי סַרְטָן
אֵי-שָם בְּמַחְלָקָה הֵמָטוֹלוֹגִית בַּ"הֲדַסָּה"
אַךְ מַזִּילִים דִּמְעוֹת תַּנִּין כְּכָל שֶרַק נִתָּן.
יֵש תַּנִּינֵי אוֹצָר שֶעוֹר רְגִישוּתָם קָשוּחַ
יוֹתֵר מֵעוֹר תַּנִּין שֶל יַצְרָנֵי תִּיקֵי יֻקְרָה
וְאַרְנָקֵי אָפְנָה – וְשֶמִּדְרוֹן לֶחְיָם מָשוּחַ
בִּשְלַל דִּמְעוֹת תַּנִּין מִבְּלִי לָרֶדֶת לְחִקְרָהּ
שֶל מְצוּקַת צִבּוּר נָכִים הַמֻּפְקָרִים לְעֹנִי
נוֹסָף עַל סֵבֶל נָכוּתָם, אַךְ הֵם, הַתַּנִּינִים
בְּיָד קְפוּצָה וְאֹטֶם-לֵב, בְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי
עַל כָּל דִּמְעוֹת הָעֲשֻקִים בְּלָאו צוֹנֵן עוֹנִים.
וְיֵש חֶבְרָה הַמַּרְוִיחָה מִילְיוֹנִים מֵאָמוֹנְיָה
וּמְסַכֶּנֶת אֶת חַיֵּי יוֹשְבֵי מִפְרַץ חֵיפָה
וּכְשֶבֵּינָה וְחַיֵּיהֶם שֶל אֵלֶּה אֵין הַרְמוֹנְיָה
הִיא מְאַיֶּמֶת בְּפִטּוּר עוֹבְדִים כְּמִתְקָפָה
שֶל צִינִיּוּת גְּמוּרָה וְסַחְטָנוּת שֶמִּתְאַפְיֵן בָּהּ
קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי שֶאֵין מִבִּלְעֲדָיו
שֶל רֶוַח כַּלְכָּלִי בְּנִשְמָתוֹ שוּם כְּלוּם וְאֵין בָּהּ
שוּם רֶגֶש לְחַיֵּי אָדָם כּוֹלֵל חַיֵּי עוֹבְדָיו.
וְיֵש מֻמְחִים לְתַחְבּוּרָה הָאֲמוּנִים עַל נֵטֶל
חָסְרֵי תַּשְתִּית וַאֲכִיפָה, הַמַּזִּילִים יוֹם-יוֹם
דִּמְעוֹת תַּנִּין עַל שֶכְּבִישֵינוּ נַעֲשׂוּ שְׂדוֹת-קֶטֶל
אַךְ כָּל שָבוּעַ רַק גּוֹבֵר הַטֶּבַח הָאָיֹם.
כָּך שֶמִּלְּבַד מַכַּת הַתַּנִינִים שֶקֵּץ לָהּ אַיִן
וְשֶסּוֹבְלֶיהָ בַּבִּקְעָה עוֹד כְּלָל לֹא נוֹשָעִים
מִזְּמַן אָמוּר כָּאן הַמִּמְסָד לַחְדֹל לַעֲצֹם עַיִן
כְּשֶמֶּחְדָּלִים וְהַזְנָחוֹת גּוֹבְלִים כְּבָר בִּפְשָעִים
גַם מִקָּשְיָם וְרִבּוּיָם שֶל תַּנִּינִים עַל שְתַּיִם
הַמַּזִּילִים דִּמְעוֹת תַּנִּין בִּמְקוֹם לִפְתֹר קְשָיִים.
* * *
יהודה דרורי
מפגן ליכוד חזק, לנתניהו החלש
אם אכן החקירות נגד נתניהו היו כדבריו "שום כלום" הוא לא היה נזקק למפגן התמיכה שאירגן עבורו חה"כ ביתן. אם נתניהו היה כל כך בטוח שהכול ייגמר ב"שום כלום" היה ממשיך לתפקד בשלווה ובשקט האופייניים לו.
אבל משהו קרה לאחרונה, משהו שזיעזע אותו, מר אדלסון נתן עדות מרשיעה נגדו, הופעת מקורבו הרו כעד מדינה נוסף היוותה מכה, והודעה מהפרקליטות שאכן יוגש בקרוב כתב אישום נגד אשתו (ודחיית עתירותיה לבית-המשפט העליון) – כל אלו נפלו עליו כשורת מכות שהבהירו שלמרות הכל, "יש איזה שום ויש גם כלום..."
בנוסף, "הרחוב" החל להפעיל לחץ שבועי על היועץ המשפטי לממשלה, ועכשיו היה על נתניהו להפעיל לחץ נגדי על גורמי החקירה והמשפט, ועל כך היה הכנס השבוע במגרשי התערוכה!
נו באמת, מישהו כאן מאמין שהשמאל הקטן והעלוב מסוגל להפיל את הקואליציה? האם מישהו בארץ, הקורא את המצב, חושב באמת שחבורת עיתונאים שמאלניים אכן מסוגלת להפיל את הממשלה?
ולכן טענות נתניהו בנושא היו פרופוגנדה עלובה שנאמרה בטון רציני. אינני דן בקטע זה בהישגיו המדיניים והכלכליים של נתניהו (שהם רבים ומשמעותיים למדינה) – אנחנו דנים פה בפעילות נתניהו להטיל מורא על החוקרים ועל מערכת החוק שבדקו ומצאו כשלים אישיים בהתנהגותו. לפיכך מותר (ורצוי) שהנהגת הליכוד תדון כבר עכשיו על מחליף לנתניהו אם יואשם ויחוייב לפרוש, וזאת במטרה שהממשלה לא תיפול והקואליציה לא תתפרק, ואם אישאל, מי הכי מתאים לדעתי להחליף את נתניהו, המענה שלי: יולי אדלשטיין!
אסוציאציה לבדיחה ישנה
זליג ברח מבית המשוגעים, נרדף ע"י שוטרים הוא תפס ילד קטן עלה על גג בית בן 4 קומות ואיים להשליך את הילד אם השוטרים לא יסתלקו.
מנהל בית המשוגעים, שהובהל למקום, לא הצליח להשפיע עליו ואז הוא הציע להביא את חברו לחדר של זליג, המשוגע זלמן, שיש לו השפעה על זליג.
הביאו במהירות את זלמן, ואחרי שביקשו ממנו יפה, יפה (ונתנו לו במתנה קופסת סיגריות...) הוא ניגש לרגלי הבית, הוציא סכין גילוח מכיס החולצה וצעק :
"היי זליג, תרד מיד למטה בשקט עם הילד שאם לא תעשה זאת אני חותך בסכין גילוח זה את הבית לשניים ואתה תיפול ותיהרג.."
זליג מיד ירד במדרגות, מסר בשלום את הילד להוריו ונכנע לשוטרים.
נשאל זליג על-ידי עיתונאי: "מדוע נכנעת כל כך מהר?"
ענה לו: "שמעת מה זלמן איים לעשות?... אני מאמין לו... הוא מסוגל לעשות את זה... הוא משוגע..."
אני לא יודע מאיפה צצה אצלי האסוציאציה לבדיחה הישנה הזו, אבל זה קרה שקראתי את חילופי האיומים בין טראמפ למנהיג קוריאה הצפונית.
שלושה וחצי מיליון מתנדבים!...
בימים האחרונים אנו קוראים שאמצעי התקשורת הצפון-קוריאניים דיווחו ששלושה וחצי מיליון אזרחים התנדבו לצבאם לנוכח האיומים של ארה"ב.
ברור שזו תעמולה אינפנטילית אבל זוהי אולי גם "חדשה נהדרת" לכל כך הרבה אנשים אשר פשוט יהפכו לאבק אם הסכסוך אכן יגיע לעימות אלים...
מעניין שבתקופה זו בהיסטוריה הצבאית עדיין מנהיגי מדינות ואנשים לא תופסים את ממדי האסון שיכול להביא אפילו עימות אלים מקומי שבו ישתמשו בנשק-גרעיני מוגבל. זה כמעט קרה אצלנו, זה לבטח יקרה בקוריאה הצפונית.
דיווח: ישראל התבקשה לעכב
את החזרת צוות השגרירות לעמאן
לטענת גורם בכיר בממשלת ירדן, הבקשה הועברה לירושלים בעקבות המתיחות בין המדינות לאחר תקרית הירי בשגרירות בעמאן. הגורם ציין כי הירדנים מעוניינים לוודא שננקטים צעדים משפטיים נגד המאבטח שירה למוות בשני אזרחים ירדנים (וואלה ניוז).
ממשלת ישראל חייבת לשלוח מיד חזרה לירדן את כל צוות הוואקף שזו שלחה בשעתו לשמור על הר הבית, כדי שייחקרו על הכנסת הנשק להר הבית (שגרם לרצח שני שוטרינו) ועל הסתת ההמון נגד המגנומטרים.
הבנת זאת, נעמן?
לאחרונה נעמן כהן שפך הרבה מילים, כולל הצעות מצחיקות שונות לטיפול במחבלים (לחגור להם חגורות צניעות...). בין השאר הוא נטפל אליי שכתבתי שהאב גולדין כאילו דרש שיחרור מחבלים עבור גופת בנו. זה בכלל לא נאמר! טענתי שהוא לא יכול לטעון כנגד הממשלה מפני שהחמאס הודיעו ברורות מאות פעמים שהגופות יוחזרו אך ורק כנגד שיחרור מחבלים! ואת זה בטח מבין מר גולדין.
מציע נעמן עונשים כגון סגירת הכניסה לישראל לעזתים החולים הזקוקים לטיפול בישראל... זה כמובן יסבך מיד את ישראל עם הצלב האדום הבינלאומי ועם "רופאים ללא גבולות" ועם העיתונות העולמית שתראֶה ילדים מעזה אשר ימותו אם ישראל תסרב לטפל בהם... ולחמאס בכלל לא יהיה אכפת אם כל החולים הללו ימותו כי אז ישראל תואשם במניעת סיוע רפואי ל"גוססים"... לך תתמודד עם זה.
הצעתי בשעתו כאמצעי לחץ להצר תנאיהם של 5,000 אנשי החמאס בבתי הכלא בישראל. נאמר לי שזה רק יביא לשביתת רעב כללית + אלימות של האסירים ובני משפחותיהם ותגמול טילים מהמחבלים בעזה. (או להוראה של הבג"צ הישראלי כנגד "הרעת תנאי אסירים"...)
אנחנו פה נמצאים במצב של "מפסידים בלבד", לכן דבר לא נעשה בינתיים ולכן לחץ מצד משפחת גולדין אם אפילו תצליח, יביא רק צרות לישראל. ואם לא הבנת זאת נעמן... חבל.
יהודה דרורי
* * *
תקשורת מאוזנת
9 באוגוסט, גלי צה"ל, 06:45, תוכנית אקטואליה בהגשת אפי טריגר. מכל המאמרים בעיתונות הוא בוחר מאמר אחד ומקריא אותו מא' עד ת' במשך דקות ארוכות.
תוכנו: קריעת ביבי לגזרים.
הכותב... אמנון אברמוביץ.
בימים אחרים זה יוסי ורטר מ"הארץ". נחום ברנע או סימה קדמון "מידיעות אחרונות".
התוכן אותו תוכן.
אז אל תגידו לי שהשידור הציבורי אינו מאוזן.
הייתם מאמינים?
11 באוגוסט, שעה 17 ערוץ 1, מגיש אורי לוי:
מביא קטע מנאומו של בנימין נתניהו ולשם השוואה מביא קטע מנאומו של... האנס המורשע משה קצב...
זה מול זה, אין ביניהם הבדל...
לא האמנתי שהשידור הציבורי שלנו ירד לשפל מדרגה כזה.
אני בשוֹק.
אלה אנשי התקשורת הצדקנים המעמידים פני תם ושואלים. "מה רוצים מאיתנו, אנחנו בסך הכול עושים את עבודתנו?"
הלכה הבושה, אין גבול לנבזות.
הקוזאק הנגזל
ליבי ליבי לאנשי התקשורת שלנו שזעקתם עולה השמיימה על "ההסתה" נגדם.
והם כל כך עדינים ורגישים.
הם בסך הכול עשו את עבודתם נאמנה וללא משוא פנים והנה קם מחנה הימין ומאשים אותם בדעה קדומה נגד ראש הממשלה.
מה פתאום רדיפה אובססיבית של בנימין נתניהו ובני ביתו? הם עובדים בלי מורא ובלי משוא פנים!
הם בסך הכול קורבנות לרדיפה וזה לא ירפה את ידיהם.
קורבנות צדקנים כמותם, אין גבול לצביעות?
לרדיפה הצינית של נתניהו על ידי התקשורת הציבורית והפרטית אין אח ורע!
אין לו זכות להתגונן?
נו, באמת.
משה כהן
ירושלים
* * *
אוריה באר
דנקירק
דנקירק היא עיר חוף קטנה, בצפון מערב צרפת. מתגוררים בה כתשעים אלף תושבים, הדוברים פלמית וצרפתית. ביחוד צרפתית. עיר נחמדה, אך לא משהו מיוחד, יש בצרפת ערים יפות ומעניינות ממנה.
אך במאי 1940 מתחולל על חופיה הרחבים אחד מאירועי המלחמה הגדולים בהיסטוריה של המאה ועשרים, ואולי של ההיסטוריה כולה. במבצע, שכולו נחישות, גבורה, יוזמה ואומץ לב, מפונים תחת הפצצות כבדות של כשלוש מאות מטוסי שטוקה נאציים, כשלוש מאות ושלושים אלף חיילים אנגליים, צרפתיים ובני אומות אחרות. זאת באמצעות אניות מלחמה, אניות מסע ואלפי סירות קטנות של אזרחים אנגליים מן השורה. הכול, לאחר המפלה של צרפת בתחילת המיתקפה הנאצית במאי 1940.
לאחרונה עשה הבמאי הבריטי כריסטופר נולן, שכתב גם את התסריט, סרט מרתק על הפרשה. אכן כן, סרט מעניין, שובה נפש, אך גם מלא פגמים. אתה רואה את הסרט ומאמין לשעה קלה, כי גם אתה נמצא שם. התמונות קשות, מזעזעות וקשות לצפייה. הבמאי והצלם הצליחו לשחזר את מה שקרה על החוף, וזאת גדולתם. שכן, מה שקרה הוא ניסיון השרדות מסעיר ואכזרי של מאות אלפי חיילים. עד כאן שבחי הסרט. אך כאמור מגרעותיו מרובות.
הסרט, לאמיתו של דבר, הוא די מבולגן, אין בו עלילה ליניארית, כפי שאני מצפים מסרט היסטורי. אין בו פירוט והסבר של הצד הצרפתי, ושל הצד הגרמני. מוסיקה מעצבנת מלווה אותו מתחילתו ועד סופו. ואינך מבין מדוע.
הסרט אינו מגיע לרמתם של סרטים כמו "היום הארוך ביותר" על הנחיתה בנורמנדי, או "הצלתו של טוראי ראיין", ועם כל זאת, אני ממליץ לראותו.
אכן כן, במבצע "דינמו" הצליחו הבריטים, במשך שבעה ימים בלבד, במבצע שלא ייאמן כמעט, להציל צבא שלם מאובדן. נכון, היו להם כעשרים אלף הרוגים וכאלף סירות קטנות טובעו. אך הרוב המכריע של הצבא ניצל, ורוב הסירות הקטנות מילאו תפקידן באמונה. וניצלו. האזרח הבריטי הקטן, במבצע שלא יאומן, הוכיח את תעוזתו ואומץ ליבו.
משפט הרופאים
יפה עשה יהודה גור אריה כאשר הזכיר לנו שמלאו בימים אלה 65 שנים לרצח הסופרים היהודיים ברוסיה הסובייטית. אכן רצח שפל, שתכליתו היתה גדיעת התרבות היהודית כולה במדינה הקומוניסטית.
אלא שתאריך אחר כמעט ונשכח. והוא משפטם של הרופאים היהודים שהחל ב-1952, זאת, לאחר מסע השמצות שקרי ושפל, לפיו הרופאים היהודים, וביניהם ד"ר ופסי, התכוונו להרעיל ולרצוח את סטאלין ועוזריו. מובן שמדובר היה בעלילה שפלה ומרושעת, חסרת כל בסיס, שהתבססה על עדות חסרת שחר של רופאה קומוניסטית שכל מילה שלה היתה בגדר שקר מוחלט.
למרבה המזל, לקה סטלין בהתקף לב בדאצה שלו במרץ 1953 והלך לעולמו. חודש לאחר מותו בוטלו כל האישומים והרופאים שוחררו. ארבעה חודשים לאחר מכן חודשו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות. השאר היסטוריה.
אוריה באר
* * *
יוסי רֵנַרְט
הרצח בין רמלה לסרפנד
נכון, אמרתי סרפנד. זה שמו הקודם של המחנה הצבאי הגדול צריפין, הממוקם לצד הכביש לרמלה. לפני שמונים שנה יצאו ערבים מרמלה ורצחו כאן, על הכביש, את שמואל רנרט, ואת גבריאל בן יעקב שלוּש. בהיסטוריה הכללית, תקופה בת שמונים שנה, לא נקראת עידן, אבל ארץ-ישראל שונה גם בכך. אלאור אזריה, שהרג מחבל ערבי, נשפט בבית משפט צבאי ישראלי, ויצא מביתו ברמלה, בשיירה מנגנת, עם משפחתו וחבריו, כדי לרצות את עונשו בכלא 4 בצריפין.
שמואל רנרט וגבריאל בן יעקב שלוּש, נטמנו בנחלת-יצחק, בחלקת נופלי המחתרות. היה זה עשר שנים לפני הקמת צה"ל. הסמלים שעל המצבות הם סמלי "ההגנה" או האצ"ל. על מספר מצבות נחקק באבן תיאור קצר של נסיבות נפילתו של הלוחם. לפני שמו של גבריאל בן יעקב שלוּש, נחקקה על המצבה הקידומת מהנדס, אולי לבקשת המשפחה.
שמואל רנרט, כאחרים בחלקה, הונצח כקדוש. ולמה קדוש? כי הוא נרצח על היותו יהודי. שמואל רנרט לא נהרג בקרב, והוא לא היה חמוש. הוא היה לבוש בחליפה בהירצחו, ולא במדי חאקי. אבל הוא וגבריאל בן יעקב שלוש היו יהודים, וזה הספיק כדי שהרוצחים הערבים, שבאו במיוחד מרמלה, יעצרו את הרכב בו נסעו, ישלפו אותם בכוח מתוך הרכב, וירוצצו באבנים את ראשיהם. וזאת, מול המחנה הצבאי הבריטי, עתיר החיילים.
בינתיים התחלפו היוצרות, אין יותר צבא בריטי בצריפין. הסמל אלאור אזריה נכנס כאן לכלא 4, והקדושה עברה לאבנים. בשם קדושת האבנים הגדולות בירושלים, ממשיכים הערבים להרוג יהודים, באבנים קטנות יותר. גבריאל בן יעקב שלוּש ושמואל בן יוסף רנרט לא נפלו בקרב, אבל כחברי "ההגנה" הם נטמנו בחלקת נופלי ההגנה והאצ"ל.
המהנדס גבריאל שנרצח היה בן למשפחת שלוּש המפוארת. שמואל רנרט, אח של סבתי, היה סוכן ביטוח, נשוי ואב לשתי בנות. הוא נרצח בדרכו מירושלים לתל-אביב, כדי לבקר את אשתו, שעברה ניתוח ב"הדסה". שמואל לא הגיע אליה למחלקה אלא לחדר המתים, בכניסה האחורית של "הדסה" ברחוב בלפור. משנודעה בשורת האיוב, בת אחת שלו התמוטטה ודעתה נטרפה. אשתו המדממת, קרעה עצמה מהצינורות, לקחה עימה את שתי בנותיה, וברחה מהארץ. איש במשפחתנו לא יודע לאן.
עם אלאור אני רגוע, הוא בידיים טובות, ועתידו עוד לפניו.
יוסי רנרט
* * *
על מותו של שלמה שלוש
בן יעקב, בן אהרון שלוש מייסד נווה-צדק
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 144, מיום 25.5.2006
שלמה שלוש היה בוגר גימנסיה "הרצליה", איש ההגנה, יקיר תל-אביב, מכהן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, שליח עלייה לצפון-אפריקה, ובעיקר – נצר למשפחת שלוש המפוארת והמעורה בארץ-ישראל מדורי-דורות. הוא היה איש חיוני מאוד, מלא סיפורים והכרת ערך עצמית, והיתה לי הזכות לעזור לו בעריכת ספרו האוטוביוגראפי "בצל שליחות" (בהוצאת "גוונים", 1999) ובו פרקים היסטוריים רבים, חשובים וגם משעשעים על תל-אביב בראשיתה. בכמה מסיפוריו העסיסיים השתמשתי, בשינויים, לצורך הרומאן שלי "המושבה שלי".
למדתי ממנו רבות על הערבים. הם רצחו לפני שנים רבות בכביש מתל-אביב לרמלה, בדרכו לירושלים, את אחיו הבכור והאהוב, המהנדס הצעיר גבריאל שלוש [על כך הוא מספר בפרטות בספרו], אך לא גרמו לשלמה לשנוא אותם. להפך, כל סעודה עימו באחת המסעדות הערביות של יפו היתה חווייה קולינארית יחד עם טיול במנהרת הזמן לתקופת העלייה הראשונה. הוא דיבר ערבית שוטפת, כאבי וכדודים שלי בפתח-תקווה, וביושבי עימו היתה לי הרגשה שאני עדיין יושב בחברתם. ומדי פעם היה מוכיח לי, בשיחה שוטפת עם ערבים, כיצד השפה שלהם הידלדלה, וישנם ביטויים ומילים בערבית ששגורים על פיו, שאותם הדור של היום כבר אינו מכיר.
ממנהגיו: כבר בראשית הארוחה במסעדה היה תוחב שטר של עשרים שקל לכיסם של המלצר או המלצרית, יהודים כערבים, ותמיד שירתוהו בכבוד גדול, וכיד המלך.
צער רב הצטער שלמה על כך שבגלל ריבוי יורשים – בית סבו הדו-קומתי והמרשים בנווה-צדק לא הועבר לעירייה על מנת שישמש מוזיאון ומרכז פעילות לתולדות נווה-צדק ותל-אביב על שם אחיו גבריאל שלוש הי"ד, אלא נמכר לבסוף לאדם פרטי. ומאוד דאב גם על גורל בית הכנסת של סבו הנמצא עדיין בפינה החצר הגדולה של הבית ובו פריטים שתרם סבו, ומחשש עין הרע לא אזכירם. לאחר שהתחלפו תושבי השכונה נפל בית-הכנסת בידי חבורה משונה של חרדים בעלי-גוף שהפכו את עזרת הנשים למיטבח וכדי להצדיק את התיישבותם במקום הם יושבים שם ולומדים אף שהם לא נראים דומים במיוחד לבחורי ישיבה למדנים שתורתם אומנותם, ומחשש לשון הרע לא ארחיב בנושא. לשלמה זה עלה בבריאות כל עוד היה בכוחו לבקר שם.
הוא נקבר בבית הקברות הישן בטרומפלדור בחלקת בני משפחת שלוש האצילה.
הוא גם אהב מאוד לספר על הרפתקאותיו עם נשים, כמובן בתקופת היותו רווק, אלא שלא נטה לכלול אותם באוטוביוגראפיה שלו. הוא היה איש של תקופה. והתקופה כבר מזמן חלפה. ולא נותרו ממנה אלא ספרים שגם להם כבר אין הרבה קוראים.
אהוד בן עזר
* * *
עופר אדרת / אחרי מות
פנינה סמסונוב-קנדריק
["הארץ", 11.8.17]
"המוזיקה נכנסה לתוך נשמתי ומהנשמה שלי לזרועותיי ולידיי ולרגליי ואני התנועעתי לפי הקצב של המוזיקה כאילו איזה רוח מעיפה אותי למעלה ואני רוקדת ורוקדת ורוקדת." כך תיארה פעם פנינה קנדריק לבית סמסונוב את אהבתה לתחום. בחודש שעבר היא נפטרה, כמה חודשים לפני שמלאו לה 107.
לריקודים נחשפה עוד בילדותה בימי השלטון העות'מני בארץ. בבית הוריה בחדרה נערכו נשפים, בין היתר לכבוד אנשי השלטון. "לפני הריקודים השכיבו אותנו לישון, אבל אהבתי להציץ ולראות כיצד האורחים רוקדים פולקה, מזורקה ומרסייה. זה היה משגע אותי," סיפרה.
בגיל שש זכתה להציג בעצמה ריקוד באחד הנשפים האלה, אותו למדה מרקדנית רוסייה שהתארחה בביתם. כמה שנים אחר כך ראתה בפעם הראשונה ריקוד בלט. "זה קסם לי ודיגדג לי בלב," סיפרה. אבל האירוע המשמעותי ביותר בתחום היה ביקורה באופרה בתל-אביב, בגיל 15. כששבה לביתה, נעמדה מול המראה הגדולה בחדר של אימה, והחלה לרקוד.
היא נולדה ב-1910 בחדרה. מצד אביה, יעקב, היתה בת למייסדי המושבה. סבה, אריה סמסונוב, רכש אדמות בשטחה עוד בטרם עלייתו. ב-1891 עלה לארץ מהעיר גומל (הומל) ברוסיה עם אשתו מלכה וששת בניהם, בעקבות פוגרום.
בארץ הצטרפה המשפחה לחלוצים שהקימו את חדרה. הם התגוררו ב"חאן" ההיסטורי, וסבלו מהקדחת. סבהּ בנה את הבית "הכי גדול ומפואר בחדרה," כדבריה. אביה מונה למוכתר – האחראי על הקשר בין חדרה לשלטון התורכי. לאביה, כך סיפרה, היו הרבה מחזרות, אך בסוף הוא בחר באימה, רחל. לשידוך היה אחראי משה אריסון, סבא-רבא של שרי אריסון, שסיפר לסמסונוב על "בחורה יפהפייה" שפגש בנשף בפתח תקווה.
בבית בו גדלה פנינה התארחו אישים בעלי שם בדרכם לצפון הארץ וממנה, בהם ארתור רופין ונחום סוקולוב. גם אבשלום פיינברג, ממקימי מחתרת ניל"י, היה בן בית במשפחה והוא היה גם האיש שהעניק לפנינה את שמה הפרטי. לצד זאת, נערכו בבית חתונות, הצגות, קונצרטים ונשפים. "הוברמן ניגן אצלנו בבית." התגאתה.
בתקופת המנדט פתח אביה מחלבה ופנינה סייעה לו בעבודה. אחרי מותו סייעה לטפל בכרם השקדים המשפחתי. במקביל, פיתחה את אהבתה לריקוד כשלמדה אצל המורה יהודית אורנשטיין, מחלוצות התחום. את השיעורים מימנה בעבודה בפרדסים וכמורה לספורט בראשון לציון, לשם עברה לתקופה. במסגרת זו, בין היתר, הובילה קבוצה מצעירי חדרה להשתתף במכביה הראשונה ב-1932, במופע ריקוד. כדי להעמיק את ההתמקצעות שלה בתחום המחול נסעה ללימודים באנגליה.
ב-1933 פתחה סטודיו לבלט בחדרה, בו לימדה בלט קרוב לחצי מאה. במשך עשרות שנים היא הופיעה עם תלמידותיה בחגיגות ובטקסים והכינה ריקודים לתלמידי בית הספר. בשנות ה-50 הקימה להקת ריקודי עם, שזכתה להצלחה בארץ.
ב-1937 נישאה לג'ון הנרי קנדריק, שוטר בריטי ששירת בארץ והתגייר למענה. הוא נפטר ב-1984. היא הותירה את שלוש בנותיהם, נכדים ונינים.
עופר אדרת
[הכתבה באתר האינטרנט של "הארץ" מעוטרת בהרבה מאוד צילומים הקשורים במשפחת סמסונוב, מתוך אוסף "ביתמונה", באדיבות נדב מן. מומלץ מאוד להיכנס לאתר ולצפות בתמונות המרתקות].
* * *
אהוד שלום,
אני עוסק שנים רבות בתיעוד חומרי צילום מהעבר הקשורים לא"י בשליחות הספרייה הלאומית. לפני שנים אחדות היה לי קשר עימך.
סרקתי צרור תצלומים מקלמניה ליד כפר סבא. עד כמה שזכור לי אתה מכיר היטב את המקום בראשיתו.
האם ניתן לשלוח אליך צילומים אלו להשלמת המידע אודותם?
כ"כ אני מצ"ב תצלום מאלבום משפחת סמסונוב מחדרה שנות השלושים. על התצלום כתוב:
לפנינה הנחמדה (במרכז) , דורה פ"ת פסח תרצ"א
(פנינה סמסונוב עומדת במרכז)
האם ידוע לך משהו על דורה הנזכרת בכיתוב?
תודה
נדב מן
ביתמונה
ק. מרחביה
*
לנדב מן,
דורה בתמונה מצד ימין היא אימי דורה דבורה ליפסקי לימים ראב בן עזר, ומצד שמאל זוהי אחותה רחלה ליפסקי, לימים זילברוסר.
תוכל לשלוח לי את החומר על קלמניה ואזהה כמיטב יכולתי.
בתודה
אהוד בן עזר
26.7.17
* * *
אהוד בן עזר
שני שירים מתוך
"יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר"
לפני ככלות כוחך
מַכְאוֹבֵךְ לְנֶגְדִּי תָּמִיד. אֵינֵךְ בּוֹכָה? לֹא בִּגְלָלִי.
שָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת
בִּצְחוֹקִים וּפַחַד גְּבוּלוֹתַיִךְ, שָׁנִים מִנֶּגֶד
רָאִיתִי תַּבְנִיתֵךְ כְּתוּבָה בַּחֲלוֹמִי
"רַבָּה סַבְלָנוּתְךָ עִמִּי," אָמַרְתְּ, "חַכֵּה
עוֹד קְצָת, עוֹד בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים
כְּאֵבָר שֶׁנִּגְדַּע, כּוֹאֵב בִּי אָדָם שֶׁהָלַךְ – "
שָׁוְא תְּדַבְּרִי, עֲרִירִית, נְשׂוּאָה לִנְגָעַיִךְ,
הוּא בָּא וְהָלַךְ וּבִי לֹא מָצָאת בַּיִת –
וּבִצְחוֹקִים וּפַחַד גַּם בִּסְתָוֵךְ לֹא נִפְקְחוּ עֵינַיִךְ
עוֹד לא נוֹאַשְׁתְּ מִלֶּכֶת אַחַר תַּעְתּוּעֵי לִבֵּךְ –
עַכְשָׁו, רֶגַע שֶׁל לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ, דִּבְרֵי
יָדִיד לִקְצוֹת הָעֶצֶב, בְּטֶרֶם סָגַר דַּלְתּוֹ אַחַר לֶכְתֵּךְ.
מרס 1973
באחריות גמורה וערירית
אַכְזָבוֹת בְּתַשְׁלוּמִים צָבַרְתְּ לִכְדֵי בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף
אֶת בְּרִיחוֹתַיִךְ בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית,
אַתְּ מִתְעַשֶּׁרֶת, לְפִי מַטְבֵּעַ שֶׁל שָׁנִים קָשׁוֹת
פּוֹלִיסָה שֶׁל סְתָו וְאֵין-אוֹנִים וּנְשִׁיקוֹתַי הַנִּכְתָּבוֹת בָּךְ
עַל עוֹרְקַיִך הַלְּבָנִים, כְּאִלּוּ עוֹד יָכֹלְתְּ אִתִּי וְלֹא רָצִית –
עַתָּה גָּבַהּ בֵּינֵינוּ הַר שֶׁל שְׂפַת טְרָשִׁים,
מַחְזוֹר שִׁירִים שֶׁל פַּחַד שַׁיִשׁ בְּפָנַיִךְ
וּשְׁעוֹת מִלִּים וּשְׁנַת שְׁבָרִים בְּכֶפֶל וְחִסּוּר
שֶׁלָּנוּ עִם זָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ יַלְדָּה לִבֵּךְ
חֶשְׁבּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת, נוֹשֵׂאת רִיבִּית הַשֹּׁקֶת הַשְּׁבוּרָה
אוֹתָהּ צָבַרְתִּי בְּלִבִּי, שָׂמֵחַ לְאִדֵּךְ, עַקְשָׁן כָּמוֹךְ וּקְצָת צוֹדֵק
סוֹכֵן בִּטּוּחַ הַמַּקִּיף אֶת כָּל שְׁנוֹתַיִך, וּמְחַבְּקֵךְ
בְּאַחְרָיוּת גְּמוּרָה וַעֲרִירִית.
יולי 1973
* * *
כרים ג'ובראן
מנהל תחקירני "בצלם", תושב ירושלים המזרחית
משבר אל-אקצה לא נגמר!
מתוך "על צד שמאל" בעריכת נפתלי רז
10 באוגוסט 2017
צעדי ענישה סביבתית לא חוקיים ולא מוסריים, שבמסגרתם הרשויות רואות בכולנו, תושבי ירושלים המזרחית, אנשים שאפשר לפגוע בזכויותיהם, בכבודם ובחייהם.
בני הבכור לומד באוניברסיטה בגרמניה. בשבועות האחרונים, לראשונה בחיי שמחתי שהוא רחוק מכאן, מירושלים. מאז הפיגוע שבו הרגו 3 אזרחים ישראלים 2 שוטרים במתחם הר הבית (אל-חראם א-שריף), ביום שישי ה-14.7.17, ישראל מטילה הגבלות חמורות על התנועה במזרח ירושלים, ובמשך כשבועיים הוטלו הגבלות על כניסת מתפללים למסגד אל-אקצה. המצב בעיר מתוח מאוד, ואני מאמין שכל הורה מזרח ירושלמי חושש בימים אלה לשלום ילדיו.
במשך ימים שלמים העיר העתיקה היתה סגורה ומסוגרת, בגלל ההגבלות – ומשום שאנשים חששו לצאת מבתיהם. הנוכחות המוגברת של כוחות הביטחון מפחידה, והתחושה היא שכל ויכוח או עימות עם יהודי, אפילו תאונת דרכים, עלולים להוביל לכך שכוחות הביטחון יתייחסו אליך כמחבל. להיות הורה לגבר צעיר במזרח ירושלים זה מפחיד במיוחד כרגע.
מי שרוצה להגיע לעיר העתיקה חייב להתעכב במחסומים, ולפעמים גם להיות חשוף להשפלה. בתחילת השבוע ראיתי בשער הפרחים (באב א-סאהרה) 3 אנשי משמר הגבול דוחפים בחור בן 18, מצמידים אותו לקיר ועורכים עליו חיפוש גופני מול כולם. זה מראה יומיומי, שיגרה שבה כוחות הביטחון מעכבים בכל יום עשרות אנשים, אם לא מאות, ועורכים חיפושים על גופם.
תושבי מזרח ירושלים חיים את הכיבוש יום יום, שעה שעה ודקה דקה, 300,000 אנשים בתוך סיר לחץ. כדי לעבור משכונה לשכונה צריך לעבור מחסומים, עיכובים והשפלות. אפילו נסיעה לבית-לחם, שנמצאת במרחק של כמה קילומטרים מהשכונה שלי, מרתיעה בגלל המחשבה על העיכוב במחסום.
אני עובד ב"בצלם" כבר 13 שנה, 6 השנים הראשונות כתחקירן שטח במזרח ירושלים. לא זכורה לי תקופה קשה כל-כך. כבר שנתיים ששורר בעיר מתח יוצא-דופן, בגלל הנוכחות המוגברת של כוחות הביטחון סביב העיר העתיקה, אבל בשבועות האחרונים המתח הגיע לשיא חדש. תנועת האנשים הצטמצמה באופן מוחשי. בנוסף, בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה אין שום אכיפת חוק והן הפכו לשטח הפקר, מה שמגביר את תחושת הפחד של התושבים.
הרשויות הישראליות סבורות שצודק להפעיל לחץ בלתי-סביר על כל תושבי מזרח ירושלים. מעבר לכך שזה לא המתכון לרגיעה, מדובר בצעדים לא-מוסריים ולא-חוקיים של ענישה סביבתית, שבמסגרתה הרשויות רואות בכולנו, תושבי מזרח ירושלים, אנשים שאפשר לפגוע בזכויותיהם, בכבודם ובחייהם.
כרים ג'ובראן
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 13.8.17
* בית ספר לדמגוגיה – מופע האימים של נתניהו ילמד עוד שנים רבות כהתגלמות הדמגוגיה.
* למה אינו תובע? – כאשר יגאל סרנה בדה מלבו סיפור מפוברק, על כך ששרה נתניהו זרקה את ראש הממשלה מהרכב ועצרה את שיירתו, נתניהו הגיש נגדו תביעת דיבה וניצח. למה נתניהו אינו מגיש תביעת דיבה נגד העיתונאים שביצעו תחקירים עיתונאיים על פרשות חמורות לאין ערוך שבהן נתניהו מעורב? התשובה ברורה.
(אבהיר ואומר, שאיני סבור שראש ממשלה צריך להתעסק בתביעות דיבה. ממש לא. אבל אם הוא בחר להגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי בעקבות פוסט זניח בפייסבוק, ובמקביל אין הוא תובע עיתונאים על כתבות בצפיית שיא בתחנות הארציות הנצפות ביותר, זה אומר דרשני).
* הצעה מושחתת – לפני למעלה משלושים שנה השתתפתי בסדנה לחשיבה אסטרטגית בהנחיית חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור. סדנה זו השפיעה עליי מאוד, בעקבותיה קראתי את מרבית ספריו ומאמריו וגם כאשר לא הסכמתי איתו, הדבר לא פגע בהערכתי אליו ולדברים שהוא כותב. תמיד היה לי ברור שהשקפותיו, השונות משלי, נובעות מאמונה יוקדת בציונות, ובכך שמה שהוא מציע טוב למדינת ישראל ולעם היהודי (בכוונה אני מדגיש את העם היהודי, כיוון שזה גם הדגש שלו).
ביום רביעי קראתי מאמר שלו ב"הארץ" שממש החריד אותי. ממש איום ונורא. מאמר שהתביישתי לקרוא, ואיני מבין איך הוא לא התבייש לכתוב אותו.
מאמר שבו הוא הציע, למעשה, לנתניהו "איתרוג" וחנינה ציבורית מראש על כל עבירה, אם ישנה את מדיניותו ויאמץ את המדיניות שבה דוגל פרופ' דרור. יש לציין, שמספריו של דרור למדתי רבות על הסכנה האסטרטגית הלאומית בשחיתות, ואילו כאן, הוא מוותר מראש על כל מאבק נגד שחיתות, בתמורה לאימוץ דעתו הפוליטית.
"בהסתמך על ההנחה ההיפותטית בשלב זה, שכן המתפרסם בתקשורת לא מאפשר הסקת מסקנות אמינות, שראש הממשלה אכן יועמד לדין ועלול להיות מורשע בעבירות של ממש, אני ממליץ לבנימין נתניהו להתעלות ולעשות מעשה היסטורי, שלעומתו חטאים אישיים בטלים בשישים. עליו להציע תכנית לשלום אזורי, הכולל הקמת מדינה פלסטינית ופתיחת שגרירות ישראלית בריאד. לצורך זה עליו לפרק את הקואליציה הכושלת הנוכחית ולהקים ממשלה שהרכבה תומך ביוזמה המדינית... בין שיש ממש בחשדות ובין שלא, משיקולים של טובת המדינה, כבודו האישי ומקומו בהיסטוריה, על נתניהו 'לגאול את עצמו' על ידי העלאת יוזמת שלום אמינה, שתפתיע את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו... לכן המלצתי הלא-שגרתית ראויה מבחינה מוסרית, ריאל-פוליטית ואישית כאחד, ויש בה גם משום 'כפרה' על עבירות אישיות שאין בהן משום דיני נפשות, אם אכן נעשו."
לא אחת כתבתי את דעתי, ששחיתות אינה בהכרח עבירה פלילית. יש גם שחיתות מוסרית. אני בטוח שאין כל עבירה פלילית במאמר של פרופ' דרור, אך זהו מאמר מושחת, שמציע הצעה מושחתת. אין שום הבדל בין דרור, לבין מי שמוכן להתעלם מכל חשד בנתניהו, כיוון שהוא תומך בדרכו המדינית. זהו מדרון חלקלק, שעלול להצדיק טפילת חשדות שווא כנגד ראש ממשלה מצד מתנגדים פוליטיים. זו טענה שמחזקת ומצדיקה את טענת ה"פוטש" כביכול, שמציגים חסידי נתניהו. ממש בושה.
אבל לזכותו של פרופ' דרור ייאמר, שהוא שומר על חוש הומור, בהגדירו את הצעתו המושחתת כ"ראויה מבחינה מוסרית."
* אומץ ויושרה – למרבה הצער, צריך היום הרבה אומץ כדי לומר את המובן מאליו. כל הכבוד לישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע והעיתון "נקודה", על היושרה והאומץ במאמרו "דין נתניהו כדין אולמרט". מתוך המאמר: "'כראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות,' הטיח בנימין נתניהו באהוד אולמרט, 'אין לך מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים גורליים למדינת ישראל.' אף שאמר זאת כיריב פוליטי, קריאתו, ברמה העקרונית, שיקפה מערכת נורמטיבית רצויה, ואף הציבה אבן דרך מוסרית: כך צריך לנהוג ראש ממשלה שנחשד ונחקר, ובכמה פרשיות, בעת ובעונה אחת. עתה הגיעה שעתו של נתניהו להיות נאה מקיים.".
כצפוי, כבר קראתי תגובות של חסידיו השוטים ומעריציו העיוורים של נתניהו, שישראל הראל הוא פוסט ציוני שכותב ב"הארץ", כלומר סססססססססססססססססססססססססססססססמולן בוגד.
איך האיש הזה, נתניהו, הצליח לגרום להמונים למכור את נשמתם?
* מושחתים נמאסתם – במרץ 1990 הוביל שמעון פרס, יחד עם רמון וביילין, את "התרגיל המסריח" (כהגדרת רבין). בעוד הוא מכהן כממלא מקום ראש הממשלה, הוא ניסה לבנות ממשלה חלופית עם ש"ס ויהדות התורה אותן קנה בהבטחות מפליגות ובנוסף לכך קנה ח"כים עריקים מן הליכוד. כשהיתה לו, לכאורה, קואליציה ביד, הוא בדה משבר על רקע מדיני, כביכול, והפיל את הממשלה. כזכור, הרב ש"ך הבריז לו וסיכל את המזימה.
האירוע הזה עורר תחושה מוצדקת של קבס בציבור הישראלי מן המערכת הפוליטית כולה. קמו התנועה לשינוי שיטת הממשל, שאכן הצליחה להעביר את יוזמת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, והתנועה לאיכות השלטון, הפועלת עד היום. בהפגנות של התנועות הללו, הושמעה לראשונה הסיסמה: "מושחתים נמאסתם!" הסיסמה הזאת הופנתה בראש ובראשונה כלפי השותפים לתרגיל, אך היתה בה הכללה כלפי המערכת הפוליטית כולה.
יש לציין, שהסיסמה "מושחתים נמאסתם" כלל לא התייחסה לשחיתות במובן הפלילי או לשחיתות אישית, אלא להתנהלות פוליטית מושחתת, לא אתית.
שנתיים לאחר מכן, ב-1992, ניצח רבין את פרס בפריימריז על הנהגת מפלגת העבודה. בנוסף לכך, מפלגות הימין – "התחייה" ו"מולדת" הפילו את ממשלת שמיר, שהיתה בעיניהם מתונה מדי. הבחירות הוקדמו.
האווירה הציבורית היתה של מיאוס מן הפוליטיקה. היה מיאוס מן המלחמות האישיות בצמרת הליכוד, בין מחנה שמיר-ארנס, מחנה דוד לוי ומחנה שרון. היה מיאוס מן העובדה ששר הפנים בממשלה, אריה דרעי, חשוד בעבירות פליליות ומצוי בחקירות על חשדות חמורים. והיו מקרים של שחיתות וסיאוב במערכות שונות, כמו חברות ממשלתיות ועוד. התחושות התנקזו לאווירה ציבורית גד השלטון, בעוד יצחק רבין שהפיל את פרס, נתפס כפוליטיקאי נקי, מסוג אחר. הסיסמה "מושחתים נמאסתם!" דבקה בממשלה, והיתה אחד הגורמים לעליית מפלגת העבודה לשלטון (אם כי לדעתי, הגורם העיקרי היה האינתיפאדה).
יש לציין – גם באותם ימים, לא דבק רבב ביצחק שמיר. הוא מעולם לא הוזמן לחקירה בנושא כלשהו. מעולם לא היה תחקיר עיתונאי שמצא בו רבב כלשהו. ולא היה איש במערכת הפוליטית, לא ב"סמול", לא ב"התקשורת" שפקפק ביושרו, בהגינותו ובניקיון כפיו של שמיר. לא רדיפת בצע, לא "נהנתנות", לא "מתנות", לא "זוטי דברים" ולא "חמגשיות".
ההיתלות של נתניהו ב"מושחתים נמאסתם" של בחירות 1992 בהקשר שלו, בניסיון להיתלות באילן גבוה (מבחינה מוסרית, כמובן, לא פיזית...), ולהציג מצג שווא של גזירה שווה בין המקרים, היא דמגוגיה לשמה.
אגב, אם יש מערכת בחירות שהשחיתות היוותה בה גורם מכריע באמת, הייתה זו מערכת הבחירות לכנסת התשיעית, 1977, בחירות המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון.
* בגנות הטיח – שמחתי מאוד לקרוא על היוזמה של מפלגת העבודה לקבוע יום הנצחה לאומי לברל כצנלסון. זו יוזמה ברוכה. אולם לפני שמפלגת העבודה מציעה אותה, מוטב שמפלגה לו תאמץ את דרכו של כצנלסון – דרכו הציונית, גישתו לארץ ישראל, להתיישבות. יו"ר סיעת העבודה מרב מיכאלי דיווחה ב"ידיעות אחרונות" על היוזמה, ואני מקווה שיורשה לי להטיל ספק בשאלה האם היא קראה פעם מכתביו הציוניים של כצנלסון. כיוון שאני מעריך אותה כפוליטיקאית בעלת יושרה, איני מעלה על דעתי שאילו היא הכירה את משנתו, היא היתה רואה עצמה כממשיכת דרכו. הרי את כתביו היא היתה מגדירה כ"משיחיות ימנית קיצונית" וכמובן כ"הדתה".
נדהמתי לקרוא בהזמנה לאזכרה לברל כצנלסון שבין הדוברים בה תהיה ליאת שלזינגר, מנכ"לית ארגון "מולד". האם באמת הארגון הזה פועל להגשמת דרכו הציונית של ברל כצנלסון?
הרי על מי בדיוק אמר ברל: "מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על הייסורים, לא מירוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עימה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות 'נאורה'; חמדנות, טפסנות בסולם 'ההצלחה' הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל."
ומה האידיאל שהציב ברל מול אותם אנשים, באותו מאמר, "עדות לדור"? "...דור המצור והביצרון, אשר קלט חיצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. כאשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים."
עם יד על הלב, מרב מיכאלי. בכנות, ליאת שלזינגר: איזו משתי הפסקאות שציטטתי מייצגת את דרככם?
כבר ב-1936, במאמר לגיליון האחד במאי של "דבר", התייחס ברל כצנלסון לארגוני ה"שמאל" הרדיקלי: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...
"וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו."
ראוי ברל כצנלסון גם ראוי ליום הנצחה לאומי. הוא ראוי יותר לכך שהתנועה שאותה ייסד תמשיך את דרכו.
* נמאס להן מהשקט? – בסרטון שנשלח אליי, עמדו חברות תנועת "נשים עושות שלום" עם כרזה: "לא למלחמת לבנון השלישית". לפחות חלקן תושבות הצפון. אני מבין שנמאס להן ממלחמות. בצדק. רק כדאי לזכור, שבזכות מלחמת לבנון השנייה, הן נהנות מ-11 שנים של שקט מוחלט, לאחר ארבעים שנות טרור וגבול מדמם. השקט הזה ימשך כל עוד ההרתעה שנוצרה במלחמת לבנון השנייה תימשך. הפגנות וכרזות מסוג זה, המקרינות חולשה, פוגעות בהרתעה. אם זאת תהיה הרוח שהציבור הישראלי יפגין, יתחדש הטרור מלבנון.
[אהוד: אולי תבקש סליחה מראש הממשלה של אז, אהוד אולמרט, שאותו אינך חדל לחרף ולגדף? ותבקש סליחה גם מהרמטכ"ל המושמץ של אותה מלחמה, רא"ל דן חלוץ, ששלח את חיל האוויר להרוס את רובע דאחייה בביירות, וכנראה שהלקח נלמד בחיזבאללה, כי הם יודעים בדיוק, אם תפרוץ מלחמה נוספת – מה יקרה להם ממש באותה יממה].
* פרס ניחומים – איראן הרחיקה לצמיתות ממגרשי הכדורגל שני שחקנים איראנים, ששיחקו עם קבוצתם היוונית נגד "הקבוצה הציונית מכבי תל-אביב." כנראה שבכל זאת מגיע לרוג'ר ווטרס קצת נחת, אחרי המכה הקשה שחטף הקיץ – הרכבת האווירית של מיטב אמני תבל לישראל. ווטרס מתאים לאייאתולות והם לו, וגם למעריציו הישראלים, כדוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר (שעל שכמותם כתב ברל כצנלסון את הטקסט שציטטתי לעיל).
* דע את האוייב – על רקע ההתעללות האכזרית והנמשכת של הפלשתינאים במשפחות גולדין ושאול, להלן סיפור המעיד על רמתו המוסרית של האויב הערבי. המקרה מופיע בספרו המצוין של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה" (בעמוד 370).
בפשיטה מצרית על מעוז כד בסיני, ב-23 ביוני 1969, נשארו גופותיהם של שלושה חיילים מצרים בתוך שדה מוקשים. המצרים לא איפשרו לחלץ אותן ופתחו באש על קצין הקישור ועל אנשי האו"ם, ההנדסה והרבנות הצבאית שניסו להתקרב אליהן, ואחר כך הודיעו שאינם מעוניינים בגופות. כעבור שבועיים התלוננו לאו"ם שישראל מונעת את חילוץ הגופות והחזרתן. האו"ם פנה לישראל וב-17 ביולי, 20 יום אחרי שנהרגו החיילים, נעשה ניסיון חילוץ נוסף שהופרע גם הוא על ידי המצרים ובוטל.
* הברירה המוסרית – סכנת העימות הגרעיני, חלילה, בין ארה"ב לצפון קוריאה, מזרה אימה בעולם כולו. כל זה לא היה קורה, אילו השכיל העולם החופשי לסכל מראש את התגרענותה של צפון קוריאה.
זה הלקח כלפי איראן. איראן, כמו צפון קוריאה, היא מדינה מטורפת (וזו הגדרה מקובלת במדע המדינה). נשק גרעיני בידי מדינה כזאת, הוא סכנה מוחשית לשלום העולם. בטרם איראן תהווה איום ברמה הצפון קוריאנית, על העולם, ובראש ובראשונה על ארה"ב, להתעשת ולהשמיד את תוכנית הגרעין האיראני. ואם העולם לא יעשה זאת, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לעשות כן בעצמה.
[אהוד: אולי תבקש סליחה גם מבנימין נתניהו, שעכשיו הוא על כוונת ההשמצות הצדקניות שלך, הוא, שלא חדל להתריע ולפעול בקשר לאיום הגרעיני האיראני? זוכר? ה"חמגשים"? כוס תה לאבא גוסס של שרה על חשבון המדינה?]
* צמרמורת – המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, המיטה על האנושות את אחד האסונות הכבדים בתולדותיה. המשטר הסובייטי רצח מיליונים מתושבי בריה"מ, והטיל טרור נורא וסבל בל ישוער על עשרות מיליונים נוספים. בנוסף לכך היה זה משטר אנטישמי, שרדף את היהודים (גם בתקופות המתונות והלא רצחניות שלו), העליל עליהם עלילות דם, אסר כל ביטוי לזהות היהודית ותמך באויבי ישראל.
התוכנית (המצוינת בדרך כלל) "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בגל"צ, ערכה אירוע מיוחד לציון מאה שנים למהפכה, במועדון התיאטרון ביפו. כיוון שהמהפכה היא על פי כל קנה מידה אירוע היסטורי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, עצם קיומו של אירוע כזה הגיוני. אלא שהאירוע הזה היה חגיגה. מעין חגיגת יומולדת למהפכה. נכון, נשמעה גם ביקורת רפה, אך הסה"כ היה הערצה למהפכה הנוראה הזאת.
אפשר להבין התרפקות רומנטית על הרעיונות הנשגבים שבשמם דיברו המהפכנים, אך מה הקשר בין הרעיונות הללו לבין מה שקרה בפועל?
בתום האירוע אמר סבאג ש"כמובן אנחנו נגד כל דיקטטורה, גם דיקטטורה של הפרולטריון וגם דיקטטורה על הפרולטריון" אבל הוסיף שהגישה שלו היא "תוכו אכל, קליפתו זרק." באמת? רצח מיליונים ואימלול עם שלם זאת "קליפה"?! לא. זה התוך.
בתום התוכנית ועד החדשות, הושמעו כמה שירים מן האולפן. הקריינית אמרה, "ונשמיע עכשיו עוד שיר ברוח התכנית," והשמיעה את ארכדי דוכין בשירו של ולדימיר ויסוצקי "צמרמורת". את זה דווקא אהבתי. ויסוצקי היה ממתנגדי המשטר הסובייטי החריפים, שוחר חופש ולוחם חרות אמיתי. מעניין אם הבחירה בשיר הזה דווקא, "ברוח התוכנית", נעשתה מתוך בורות של העורך המוסיקלי, או מתוך אירוניה.
* ביד הלשון: ניר דוד (תל עמל) – ניר דוד ותל עמל הם שני שמות של אותו יישוב. מדובר בקיבוץ בעמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן), ראשון יישובי חומה ומגדל, שעלה לקרקע ב-1936.
למה יש ליישוב שני שמות? החלוצים, חברי תנועת "השומר הצעיר" מארץ ישראל ומגליציה, נתנו לקיבוץ את השם תל עמל. שם המסמל את ערך העבודה שבו האמינו, והתל מסמל את ההתחדשות, שבחזרת עם ישראל לגלבוע והסרת הקללה של קינת דוד. אני מכיר גרסה, על פיה את השם הציע נתן אלתרמן, שאחותו לאה היתה אחת החלוצות.
חצי שנה לאחר הקמת הקיבוץ, צאצאי הנשיא השני של ההסתדרות הציונית דוד וולפסון העניקו לקיבוץ תרומה כספית, שבה הם בנו את חדר האוכל שלהם. בתמורה הם דרשו להנציח את שמו של אביהם, ושם היישוב שונה לניר דוד.
חברי הקיבוץ חשו לא בנוח עם השינוי הזה, ונשאו געגוע לשם המקורי, אולי גם בזכות המנון הקיבוץ, אותו כתב אלתרמן, "המגדל הראשון".
בְּהָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ חָרוֹן יֶעֱשַׁן
וּבְעַרְבַת הַקְּלָלָה עֲלִי בְּאֵר לִי.
תֵּל-עָמָל, דַּבְּרִי שִׁיר בְּלֵילוֹת בֵּית-שְׁאָן,
בְּלֵילוֹת עֲרָבָה שִׁיר דַּבֵּרִי.
הַמִּגְדָּל הָרִאשׁוֹן אֶת הַנֵּדֶר נָדַר
עֵת חָרַגְתְּ חֲמוּשָׁה וּמוּנֶפֶת
לַעֲמֹד מוּל הָרִים שֶׁאָמְרוּ "אַל מָטָר"
וְצָרִים שֶׁהִגִּידוּ – "אַל נֶפֶשׁ".
תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל!
בְּמָטָר וּבְטַל
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל
תֵּל-עָמָל!
עד היום, מדי שנה שרים ילדי הקיבוץ את השיר בחג העלייה לקרקע. והשיר בכלל נושא שם שאינו שם היישוב...
כך היה כארבעה עשורים ומחצה. בשנות השמונים המוקדמות, החליט הקיבוץ להחזיר את שמו הקודם, אך לא במקום השם שכבר היה ללב הזהות שלהם, אלא לצידו. ומאז שמו של הקיבוץ הוא כפול, ניר דוד (תל עמל).
[אהוד: ואולי תבקש סליחה גם מסמל אלאור אזריה, היושב בכלא 4 בצריפין על לא עוול בכפו בעוד אנשי פרקליטות צה"ל ההזוייה, הצדקנית והמנותקת מן המציאות הביטחונית הרצחנית שלנו – ישנים טוב בלילות על מיטותיהם לאחר ששלחו אותו לכלא?]
* * *
אליהו הכהן
אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ
המחבר, הידוע כאחד המרצים והמחברים המרתקים והמקוריים ביותר בנושא ארץ ישראל, מביא בספרו מבחר מאמרים ייחודיים הרואים אור לראשונה. המאמרים מלווים בשפע של איורים מקוריים מספרייתו העשירה, שרובם מתפרסמים לראשונה, כולל תמונות צבע רבות. לפנינו הרבה יותר מספר. המאמרים נראים מראשיתם ועד סופם בנשימה עצורה, כחווייה מרתקת ומרגשת, שכולה התרפקות על ארץ ישראל בראי עברה.
לפנינו ספר חובה בכל בית בישראל, ומתנה מקורית לכל אירוע.
תוכן העניינים
אליהו הכהן ודרכו הייחודית בידיעת הארץ והקנייתה ברבים
ניסיונות ראשונים להפצת טיבה וטבעה של הארץ
"לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה" – מסע בעקבות חוקרי הארץ שמעולם לא ביקרו בה
תל אביב של ימים ראשונים
האזרח הראשון של תל אביב
נווה צדק – חלוצת השכונות של תל אביב, זמר לך מכורתי
תחיית הזמר העברי
מי אני שיר ישראלי?
שימור המורשת הצלילית
"פרחי הר ציון חמדתנו": על אלבומי פרחים מיובשים מארץ ישראל
"גן שעשועים לילדי ישורון": לתולדותיה של המקראה העברית
הוצאת ספרים אריאל arielp.co.il
ת"ד 3328 ירושלים 91033
02-6434540, 073-7278445 פקס 026436164
* * *
תקוה וינשטוק
"תאמינו או לא" מאת מירי וורצל
ספרי חמד, ידיעות אחרונות
משפחת שטרייט-וורצל נתברכה בסופרים ובאמנים. שלום שטרייט היה מבקר וסופר, מנהל גימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. בתו, הסופרת הקלסית לילדים ונוער, אסתר שטרייט-וורצל ("אורי", "אליפים"). בנו הוא הסופר והמשורר שמואל יריב. בעלה של אסתר, ד"ר מרדכי וורצל, בשעתו מנהל יחידת הצינתור בבית החולים בילינסון, עוסק בפרושים לסיפורי עגנון. אבי וורצל, בנם של אסתר ומרדכי, הוא צייר ותפאורן, כישרון שירש כנראה מאם אביו, הציירת פנינה וורצל.
עתה התגלתה במשפחה סופרת נוספת: מירי וורצל. שספרה "תאמינו או לא" הופיע זה לא כבר. מירי לבית וינצקי, בית דתי בפתח-תקווה, כתבה את החיבורים היפים ביותר בכיתה ואת המערכונים להצגות. "חלמתי להיות סופרת. חשבתי שאין דבר מקסים יותר מאשר לקחת חומר מהחיים ולהפוך אותו ליצירה. אבל לא האמנתי בכתיבה שלי והלכתי ללמוד משפטים." היא הוסמכה כעורכת דין ונישאה לשלומי וורצל, בנם של אסתר ומרדכי וורצל, שעסק בפירסום.
שנה עבודה כעורכת דין במחלקה המשפטית של בנק לאומי. ופרצה מלחמת שלום הגליל. שלומי ושותפו התגייסו. "שלומי ביקש שאשגיח על העסק עד שיחזור – ונשארתי 15 שנים בפרסום עד שהסתכסכתי עם השותף והחלטתי לפרוש."
ואז, בלי תעסוקה, עם זמן חופשי, החליטה להגשים את חלומה ולכתוב ספר. האווירה במשפחה ודאי תרמה לא מעט לרצון הכתיבה. "הייתי במילייה של הכתיבה," אומרת מירי. "היתה לי זכות כפולה. הראשונה, בעלי שלומי. השנייה, המשפחה שלו. הוריו אסתר ומרדכי, שניהם בעיני ענקי רוח. היה פשוט מרתק לחיות איתם. כל שבת אחר-הצהריים היינו באים לאסתר ומרדכי לשתות קפה, אכלנו אצל הוריי, יושבים ומשוחחים על דברים ברומו של עולם. אסתר היתה מתחילה לספר על המשפחה ומרדכי, בשקט, מהצד, סיפר את סיפוריו. השמש שקעה וירד הלילה ואנו יושבים ויושבים. הייתי 35 שנה עם אסתר ומעולם לא נפלה בינינו מילה קשה. הכול בנועם, בשמחה הכי גדולה. אין דברים כאלה..."
מירי החליטה לכתוב בז'אנר של מותחן. "אהבתי נורא מותחנים. אז, לפני שלושים שנה, לא היו מותחנים ישראליים. רק תרגומים. לא היתה לי שום הכשרה לכתיבה. כתבתי, מחקתי. אסתר הציעה לי לקרוא את כתב היד אבל לא נתתי לה. לא העזתי. פחדתי. לא היה לי ביטחון עצמי... לבסוף זרקתי את הטיוטה לפח וחזרתי לעריכת דין."
היא השתלמה בשטח של רשלנות רפואית. ילדה את טל, כיום בת 33, אם לפעוטה. גם טל למדה משפטים, אבל החליפה את 'מקצוע הווכחנות', כדבריה – לרפואה. למירי גם בן, פז, בן 24, המתעתד אף הוא ללמוד רפואה. "ואין מאושר מהסבא מרדכי. אף אחד משלושת ילדיו לא נעשה רופא והנה זכה בשני נכדים שיהיו רופאים.
"לפני שנתיים וחצי, באמצע טיול עם חברים בכרמל – היינו זוג מאד פעיל – בשתיים בצהריים שלומי התיישב על הקרקע, הניח ספר מאחורי הראש ונרדם. לנצח. דום לב. נעשיתי אלמנה." אסתר נפטרה שלושה חודשים לפני בנה והטרגדיה הזו נחסכה ממנה.
"זה היה נורא. ישבתי בבית ולא יצאתי לשום מקום. חיפשתי דרך להעביר את הזמן. עד ששוב אמרתי לנפשי: אעשה מה שתמיד רציתי לעשות – לכתוב! אני אכתוב סידרה שתתפרסם במוסף 'שבעה ימים' של 'ידיעות אחרונות' רק שהם עוד לא יודעים מזה..."
הנושא היה השטח המוכר לה: משרד של עורך דין. "סיימתי 24 פרקים ושלחתי אותם ל'ידיעות אחרונות'. אבל הם לא רצו אותי: אמרו: 'כתוב יפה מאוד אבל לא מתאים ל'שבעה ימים'..."
"חשבתי שהסדרה יפיפייה," היא אומרת ללא הצטנעות יתר. "מה זה 'לא מתאים'? לא מכירים אותי! אני אכתוב ספר, יכירו אותי ואז ידפיס העיתון את כל הפרקים!"
מירי היתה עתה רחוקה מאד מהצעירה שזרקה את הטיוטה שכתבה לפח. היא עבדה קשה על עצמה מלגו וגם מלבר – מבפנים וגם מבחוץ – וכיום היא אישה מנוסה בעלת ביטחון עצמי רב, ואחרי כל השנים במשרד של בעלה, גם בקיאה בפרסומת.
הגיל לא הבהיל אותה. כבר היתה בת שישים (ונראית כבת ארבעים...) וטרם פירסמה מאומה, אבל התשוקה לכתוב בערה בה.
היא חזרה לסיפור שהתחילה לפני שלושים שנה. זכרה את מסגרתו והחלה לשחזרו מחדש. עד מהרה הבינה שלא כל מה שכתבה ב-1984 רלוונטי גם ב-2016. הרבה מהדברים עבר זמנם. גם מבחינת השפה, ביטויים נעלמו, מרכזי הבילוי השתנו, הטכניקה שברה שיאים. הסוללרי, כיום נחלת כל ילד, היה אז רק בראשיתו, נדיר למדי. על מנת שהסיפור ייראה אמין דרושים שינויים רבים בעלילה. היא נצמדה לגוגול, חיפשה את כל הפרטים והזוטות משנות התשעים והחלה בשכתוב. אחרי שלושה חודשים סיימה את הספר, אותו כינתה בנונשלנטיות "תאמינו או לא."
זה מותחן רומנטי כתוב בכישרון, הקשור כמובן למשרד עורכי דין. הגימיק: הספר מדבר בשני קולות של שתי דמויות המצויות בשני קצות הסקאלה המציאותית והחברתית. מיקי הוא עורך דין צעיר, יפה תואר, מקסים. זוהר, שליחה זוטרה במשרד שבו עבד מיקי בשעתו. השניים נפגשים במזנון של בית המשפט ומיקי, כמעט על כורחו, מסייע לה. תחילה מהווה זוהר עבורו נטל. הבחורה חסרת ישע, בודדה, ללא חברה, נראית כמעט על סף הפיגור. לאט לאט מתגלה שכלל אינה טיפשה, שניחנה בכוח פיסי רב וגם בזיכרון פנומנאלי. אלא שחסרה לה השכלה, וכיתומה מאב ואם, חניכת בית יתומים, אין לה מוכנות לחיי יומיום.
הקירבה למיקי גורמת לזוהר להיפתח ולעבור תהליך של העצמה. ראשית הספר עוסקת בעיקר בהתוודעות בין השניים. מתח נוצר בעיקר בפרקים המאוחרים. אז נחשף סוד אפל מילדותה של זוהר, שבגינו מנסים אפילו לרצחה: מסתבר שבעצם אינה יתומה מאב, אך אביה ישב שנים בכלא עקב עלילת שווא שהעלילו עליו עורכי הדין שבמשרדם היא עובדת, כדי להציל את עורם...
הסוף – הפי אנד מושלם, די צפוי. האב והבת נפגשים, הזוג הצעיר, זוהר-סינדרלה ומיקי נסיך החלומות עומד להינשא והרשעים באים על עונשם.
מירי מסרה את כתב היד בראש וראשונה לחמיה. הקשר שלה עם מרדכי וורצל ועם ילדיו, אבי ואורלי, אמיץ כיום אולי אפילו יותר מאשר קודם. האסון המשותף, מותו הפתאומי של שלומי, עוד חיזק את הקשר. מרדכי וורצל אמר כי הספר נהדר ושהוא לא היה מסוגל להרפות ממנו עד שסיימו.
הספר זכה לביקורות נלהבות. כעת מירי כבר באמצע כתיבת ספר שני – תאמינו או לא.
תקוה וינשטוק
* * *
אהוד בן עזר
שני שירים מתוך הספר
"50 שירי מתבגרים"
*
אֲנִי כְּבָר מְחַכֶּה לַיּוֹם שֶׁבּוֹ לֹא אֶצְטָרֵךְ
לַקוּם בַּבֹּקֶר –
וְשֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לַעֲבֹר כָּכָה אֶת הַחַיִּים
אַפְּרַקְדָּן –
וְלַעֲשׂוֹת רַק מַה שֶּׁמִתְחַשֵּׁק וַאֲפִלּוּ
שֶׁיִּהְיוּ לִי פִּצְעֵי-לַחַץ בַּגַּב
וְיַבָּלוֹת עַל הַקָּטָן –
וְרַק שֶׁלֹּא אָמוּת בַּמִּלְחָמָה
הַבָּאָה –
*
שָׁלֹש שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
חָמֵשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֵׁשׁ שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שֶׁבע שָׁנִים אֲנִי מְנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּמַה זֶּה שָׁוֶה לִי אִם עוֹד
עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
שְׁלֹשִים שָׁנָה אֲנִי אֲנַגֵּן עַל צֶ'לוֹ
וּלְעוֹלָם לֹא אַחֲזִיק אֶת תַּמִּי מִיּ"ב בִּיוֹלוֹגִית
בֵּין הַבִּרְכַּיִם שֶּׁלִּי –
אהוד בן עזר
* * *
הדסה מור
מערבולת של תככי אהבה
על ספרו של אוריה באר "כאילו בחלום"
עלילת ספרו של אוריה באר "כאילו בחלום", מתרחשת במושבה כנרת של שנת 1926, אך באותה מידה היא יכלה להתרחש בכל יישוב חקלאי אחר בארץ-ישראל של אותה שנה. אותם הקשיים, אותם אמצעי המחייה, החום הכבד, אמצעי תחבורה של עגלות וסוסים, דיליג'נסים, את המים הקרים שותים מן הג'ארה, אנשים שמוציאים את לחמם בזיעת אפם בעבודה בשדה, ברפת ובלול.
זהו סיפור על משפחה אחת שכזאת, נורמטיבית לכאורה מכל הבחינות, בעל ואשה – חנצ'ה ומאיר – ושני ילדיהם, בעלים של משק ההולך ומתפתח במושבה כנרת, שנזקקה לשני עובדים נוספים כדי לתחזק את המשק ושכרה שני פועלים, עולים חדשים מאוקראינה, שני אחים צעירים וחסונים – אברום ויודה – ובנוסף, משכירה חדר בביתם למורה החדשה, צעירה נאה, שולקה, שבאה ללמד את ילדי המושבה.
וכאן שוזר אוריה באר מין רומן אהבים שמסתבך בין גיבורי הסיפור המרכיבים את העלילה. חנצ'ה, המתוארת כ"איכרה מלאת גוף כבת שלושים וחמש בעלת תווי פנים יפים אך מרירים," מואסת בבעלה מאיר, שלמרות שהיא רואה בו גבר "חכם, משכיל, ופואטי, יודע ליטרטורה רוסית ומנגן על כינור" היא מתאהבת ביודה, הפועל הגס שנפשה חשקה בו, שניחן ב"דם רותח, דם טרף, סוער, מתפרץ." אלא שלרוע מזלה, יודה אינו חושק בה כי הוא מאוהב בשולקה המורה, ושולקה מאוהבת בו. אז מה עושה אישה כמו חנצ'ה כדי ללכוד את אהבתו?
באר מתאר את התככים ואת המילכוד שחנצ'ה שמה בדרכו של יודה, כשבא לביתה פצוע לאחר מריבה עם ערבים, כאשר תוך שהיא חובשת אותו ומטפלת בו כאחות רחמנייה, היא מתקרבת אליו, מלטפת ומעסה את גופו, מלהיטה את יצריו אך לא את ליבו. הוא ממש מתחנן על נפשו שתניח לו, אך היא אינה שועה לתחנוניו, ולא מניחה לו עד שהוא נופל שדוד בין חמוקיה, ושוכב איתה.
בקיצור, סצינת אונס לעילא ולעילא מתוארת בפרטי פרטים, אונס של גבר בידי אישה. יש גם אונס מהסוג הזה, מסתמא. בסופו של דבר האהבה בין שולקה ויודה מנצחת, וחנצ'ה מבינה שכל התפרצות האהבה שלה ליודה לא היתה אלא "כאילו בחלום".
חלום? לאנוס גבר שאת יודעת שהוא מאוהב באישה אחרת שגרה בביתך, ושידוע לך בבירור שהיא מאוהבת בו, הלזאת יייקרא חלום? יותר מדוייק היה לקרוא לכך "פנטזיה פרועה".
העלילה לא מסתיימת בזה. לתמונה נכנס גם קלמן, חבר ילדות של שולקה, שמשפחתו היגרה לקנדה ועשתה חיל והקימה עסק ריווחי מאוד, אך עושרו הרב לא השכיח ממנו את אהבת נעוריו, שולקה, והוא היה שולח לה מכתבי אהבה תכופים ומשלא השיבה למכתבו האחרון שבו צירף כרטיס נסיעה לקנדה והצעת נישואים, וזאת משום שחנצ'ה הסתירה את המכתב מפניה, הוא מופיע בכנרת בהפתעה כדי לקחתה איתו.
הדילמה ששולקה הועמדה בפניה, לבחור בין העושר והאושר שקלמן הציע לה, לבין האהבה הכנה והאמיתית ליודה, מסתיימת באקורד של הפתעה. באופן תמוה למדי, שולקה יצאה מכל התסבוכת הזאת בידיים ריקות. יודה פוטר על ידי מאיר ועזב את המשק ואילו קלמן חזר לקנדה לבדו במפח נפש כי שולקה העדיפה את חיי המציאות הקשה על פניו, בשל אהבתה ליודה. אך יודה עזב את המשק עקב פיטוריו וכך שולקה יצאה קירחת מכל הצדדים, ואילו מאיר וחנה חזרו לחיות כביכול בשלום, מביטים על כל הדרמה המטלטלת שעברו כאילו בחלום.
תמהני, מדוע בחר אוריה באר להשאיר את שולקה להמשיך לחיות במושבה כמורה בודדה, לאחר ששני הגברים שאהבוה עזבו את המקום, למרות אהבתם אליה? האם היתה זו מציאות אכזרית או שמא רק חלום?
בין כך ובין כך, באר יודע לתאר קונפליקטים המתרחשים בתוך המשפחה, ביד אמן, אם כי לעיתים דומה שהתיאור מתארך יתר על המידה. גם בספרו "אל מול ההרים הסגולים" תוארה דרמה משפחתית מרתקת. זהו ספר שמתאר תקופה מסוימת בתולדות ארץ ישראל, שגם שמה של רחל המשוררת משתרבב בהרף עין לתוכו, אך הדרמה המשפחתית המתחוללת בו יכולה להתרחש בכל זמן, ובכל מקום. מעניין, נוסטלגי.
הדסה מור
אהוד: למיטב זיכרוני הרומאן מסתיים בכך ששולקה ויודה יחיו יחדיו כזוג.
* * *
הוראות קבע למחבל פלסטיני
אם נתקלו בך וירו עליך שכב מיד על הארץ והשֵׂם עצמך פצוע
שום חייל צה"ל ממושמע לא יעז לירות בך
לאחר הרשעתו של סמל אלאור אזריה
ואז כשהחייל או החיילים מתקרבים אליך
חסל אותם מיד בקרלו המוחבא תחתיך
או בהפעלת מטען ההתאבדות
התקשורת הישראלית תאהב אותך
והחיילים או השוטרים שהרגת, יישכחו
* * *
אסי דגני
עזבונות
"בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
קַלְמָן קוֹנֶה הַכֹּל
וּבְזוֹל –
מְפַנֶּה מַחְסָנִים, דִּירוֹת,
יָד שְׁנִיָּה,
עִזְבוֹנוֹת" –
הַמִּלָּה הַזֹּאת תָּפְסָה אוֹתִי: עִזְבוֹנוֹת.
אֲנִי אוֹסֵף "מְצִיאוֹת" בָּרְחוֹבוֹת,
מֵרִים כָּל דָּבָר, עֲנִיבָה אוֹ צָעִיף,
מוֹצֵץ אוֹ גּוּמִיָּה וְלוֹקֵחַ אֵלַי
(אֲפִילּוּ אַסְקֻפִּית שֶׁמָּצָאתִי בַּשָּׂדֶה, שֶׁזֶּה לְנִגּוּב רַגְלַיִם).
הָיָה לִי אֹסֶף נִכְבָּד שֶׁל מוֹצְצִים
שֶׁל יְנוּקוֹת הַמּוּבָלִים בָּעֲגָלוֹת שֶׁהִפִּילוּם מִפִּיּוֹתֵיהֶם,
(אֶלָּא אִם כֵּן הִתְחַכְּמוּ הָאִמָּהוֹת וּקְשָׁרוּם בִּשְׂרוֹךְ וְסִכַּת בִּטָּחוֹן לַבֶּגֶד),
הָיִיתִי רוֹחֵץ אוֹתָם בְּמַיִם וּבְסַבּוֹן וּמְיַבֵּשׁ.
יוֹם אֶחָד נִזְקְקָה נֶכְדָּתִי הַקְּטַנָּה לְמוֹצֵץ וְרָכַשְׁתִּי עֲבוּרָה אֶחָד חָדָשׁ,
אַךְ הַסָּבְתָא הַיְּקָרָה חָשְׁדָה שֶׁנָּתַתִּי לָהּ אֶחָד מִן הָאֹסֶף וְהִשְׁלִיכָה אוֹתוֹ...
וְעוֹד יֵשׁ לִי אֹסֶף גּוּמִיּוֹת שֶׁל קוּקִיּוֹת
שֶׁנִּשְׁמְטוּ מֵרָאשֵׁי יְלָדוֹת שֶׁשַּׂעֲרָן נֶאֱסַף בָּהֶן.
אָז חָשַׁבְתִּי עַל כָּל אֵלֶּה וְעַל נְיָרוֹת וּכְתָבִים וְצַעֲצוּעִים וּסְפָרִים
שֶׁיֵּהָפְכוּ בְּקִצִּי לָעִזָּבוֹן שֶׁלִּי, וַאֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי:
מִי יְאַמֵּץ אוֹתוֹ?
מִי יִרְכֹּשׁ אוֹתוֹ?
לְאָן יִקַּח אוֹתוֹ?
אסי דגני
* * *
אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014
"גלות" וחרם על העי"ש
הקבוצה הקטנה, שבמרכזה עמדו ר' דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, לאזאר ראב, בנו יהודה ועוד כמה מקורבים – עסקה עתה במרץ בהתארגנות ובחיפוש קרקע לשם הקמת המושבה. הפגישות, שהיו חשאיות, נתקיימו פעם בביתו של ר' דוד ופעם אצל לאזאר עצמו, ואליהן היה בא גם העי"ש, רבי עקיבא-יוסף שלזינגר, שעלה מהונגריה שנים אחדות לפני כן, התיישב בבית בודד ליד הכותל, בשכונת המוגרבים, ועסק בלימוד תורת הסוד, הקבלה. העי"ש דרש מבני-ביתו לדבר, לפחות בשבתות – עברית בלבד, שפה ששימשה באותה תקופה רק לתפילות; חיי היום-יום התנהלו בעיקר ביידיש.
העי"ש פירסם בירושלים, ב-1873, חוברת ובה תוכנית מפורטת ליישוב הארץ – שכללה הקמת צבא עברי שגדודיו ייקראו "שומריאל", וגדודי הגנה על הגבולות, בשם "נוטריאל". הוא תבע שיעלו לארץ לא רק יהודים זקנים הרוצים למות ולהיקבר באדמתה אלא גם צעירים שיוכלו לעבוד בה וליצור, וכן יהודים עשירים שיוכלו להשקיע בפיתוח החקלאות והתעשייה, והציע שלא לסמוך רק על איסוף התרומות בגולה לצורך החלוקה – אלא לגייס סכומים גדולים אצל היהודים בחוץ-לארץ על-ידי הוצאת כרטיסי הגרלה ומניות של מפעלי ההתיישבות היהודית.
בירושלים חיתה עדיין אימו הזקנה של לאזאר. הוריו, שלמה ואסתר ראב, עלו לארץ-ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי לזכות ולהיקבר בהר הזיתים. לאזאר לא הספיק לפגוש באביו, אשר נפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים הגיעו, לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע שטמפפר, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים הכיר לאזאר את ר' דוד מאיר גוטמן, בן-ארצו ובן-גילו, השניים מצאו שפה משותפת והתיידדו מאוד.
לאזאר היה אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על "לחם החסד" – קצבת החלוקה שהיה זכאי לה מטעם "כולל אונגארן", המוסד שנחשב ל"בור שומן", מבצר כספי התרומות שעליהן התפרנסו רוב יוצאי הונגריה האחרים. נועז היה בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו התבטאה בכך שהבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב ועליו לדאוג שהסכום המועט שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים החליטו להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד בשעתו לאזאר משכניו האיכרים בכפר סנט אישטוואן. האב ובנו שיתפו בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, שידע ערבית והכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחו מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר היה יוצא עם השותף יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים בכפרים הסמוכים, ובשעת החליבה אף היו משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר היה מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי המלון האירופיים, והחנויות המקומיות, כדי למכור אותה, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל.
עגלות ודרכים להן טרם היו באזור ההררי. לשותפים התברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן החליטו שגרינברג ויהודה יחפשו דרך לעבד את הגבינה בְּמקום קניית החלב. עד מהרה יסדו השניים מעין מחלבה קטנה בכפר בית-נוּבָּה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית-מערבית לירושלים. הם שכרו מיבנה, סידרו דוודים לחלב על גבי איצטבאות, התקינו שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קנו הרבה מלח, והעבודה התקדמה יפה.
בלילות שבהם לנו השניים בבית-נובה היתה ליהודה הזדמנות להרהר בחייהם של הפלאחים הערביים, שהיו כה שונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר, בייחוד בשנתיים שחי בנעוריו באחוזת דוֹיטְשׁ, בכפר צֶ'סְנֶק, בלב היערות הגדולים של הרי בַּאקוּנִי שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אֶסְטֶרְהָאזִי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חרשו את אדמתם הדלה במחרשת "מסמר" עשוייה עץ. הם לא ידעו דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות-ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת-חריש. בורות-המים היו מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות היו נושאות על ראשיהן כדים מן המעיין, כמו בסיפורי המקרא. אבל שום יופי לא היה בכך, כי הכפריים היו עניים, מוכי מחלות שונות ובייחוד מחלות עיניים. בשר, ביצים, דגים ופירות טריים לא באו כלל אל פיהם. בתיהם דלים. ההרים סביב חשופים, אין זכר ליערות הירוקים שכיסו את הארץ בימי קדם – זו הארץ אשר את דמותה ראה יהודה בילדותו ביערות הונגריה. האוויר היה ספוג ריח עשן עוגות-הזבל היבשות והקוצים הבוערים, ששימשו את הכפריים לאפיית לחמם הדל.
ליהודה היה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה לפי שנתיים בערך בירושלים על-ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מוִירְטֶמְבֶּרג שעלו לארץ מטעמים דתיים ואשר הקימו מושבות נוספות בחיפה, לרגל הכרמל, ושלוש בסביבות יפו: המושבה הגרמנית, וַאלְהַאלֶה ושָׂרוֹנָה.
השהות בירושלים באותה תקופה, חורף ואביב תרל"ו, 1876, נראתה תחילה מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחת ראב והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. ר' דוד מאיר גוטמן יסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם "עבודת האדמה וגאולת הארץ". בחודש ניסן פירסמו כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, בו כתבו, בין השאר:
"אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור-ליבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!"
כעבור שבועות לא רבים נתאספו כשלושים מבני האגודה בביתו של ר' דוד. לאותה פגישה הביא עימו לאזאר, חבוי בבגדו, את פנקסו העבה, בעל הכריכה הירוקה, שאותו כינה בשם "ספר החשבונות והזכרון". בפנקס היו רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ-ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בכפר ההונגרי סנט אישטוואן [בשנת 1867. – ממני, המלביה"ד], ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא הגיע ארצה.
עתה פתח לאזאר בפנקס רשימה חדשה, ורשם בה, בעט-ציפורן, שמות כל חברי "עבודת האדמה וגאולת הארץ" שנכנסו ובאו בזה אחר זה לפגישה, כשהוא מסַפֵּג את הדיו ומקצה שני דפים לכל חבר. לאזאר ציין גם את ארצות-המוצא, ונתברר שרובם עלו מ"מדינת רוּסְלַאנְד", היא רוסיה. בראש הרשימה שם את ר' דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כלל גם את עצמו ובנו יהודה. עוד באותו יום גם נרשמו בפנקס סכומי כסף שנמסרו לשם רכישת אדמה.
כשהגיעה שעת התפילה עמדו חברי האגודה והתפללו יחד ואף הרימו כוסית ובירכו זה את זה בשקט ומבלי להגזים, מחשש עין-הרע. לא זמן רב עבר מאז נכשל ניסיונו של ר' דוד וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם "פתח-תקווה". השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, "מעמק עכור לפתח תקווה," ואת עמק עכור זיהו עם אדמת יריחו. עתה, כך קיוו – תימצא הקרקע. אולי בסביבות חברון.
בוקר אחד יצאה משלחת ובה יהושע שטמפפר, העי"ש – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו מנחם מאניש שיינברגר, וכן יהודה ראב, לסביבת הר חברון, לשם בדיקת קרקע שעמדה למכירה. בצאתם מהעיר מעט דרומה, ראו לימינם את "רפאים", המושבה החדשה שבונים המתיישבים החרוצים מכת הטמפלרים. בתי-אבן בעלי גגות רעפים בצבע חום-אדמדם, שכמותם טרם נראו בארץ. חצרות רחבות. רפתות ואסמים. חלקות-אדמה שסוקלו בעמל רב. והכול מרווח ומלא אוויר ואור ונטיעות חדשות.
בני-החבורה דיברו ביניהם ואמרו: "אם הגרמנים הצליחו להתיישב, אין כל סיבה שהדבר לא יעלה גם בידינו. אלא שבמקום כנסייה במרכז המושבה, ובית-בירה, כנהוג אצל הגויים, אצלנו יעמוד בית-כנסת, והאיכרים שלנו – חצי יום יעבדו בשדה עבודה בריאה ונותנת לחם, ובחצי השני – יעסקו בתורה."
שליחותם נעשתה על דעת ר' דוד, שבידו היה הכסף לקנייה. הממשלה התורכית העמידה למכירה שטח אדמה רחב-ידיים בסביבת הכפר הערבי סַנְבְּרוֹ, במורד המערבי של הר חברון, סמוך לנחל בית גוברין.
החברים חזרו לעיר במצב-רוח טוב. בילו יום באוויר הפתוח. ראו שדות. בעוברם ליד גיא בן-הינום, בדרכם להיכנס העירה, עצרה אותם חבורה של יהודים שארבו להם בצד הדרך. מאוחר יותר נודע שהללו נשכרו בידי אנשי "כולל אונגארן". הביריונים האלה אפילו לא ביקשו להתווכח או להתרות בבני-החבורה. מיד התנפלו על הבאים וניסו להכותם מכות נאמנות במטרה להפחידם. גם הודיעו להם שכך ייעשה להם בעתיד אם יעזו לבזבז את כספו של ר' דוד על קניית אדמות!
יהודה ראב היה הצעיר בחבורה. להכות יהודים לא רצה. לכן שלף כנגד הביריונים את האקדח שנתן לו בשעתו ידידו ההונגרי סיטשי, טפח בידו הפנוייה על ירכו מאחור, ומשום שטרם ידע יידיש כהלכה, אמר להם בגרמנית צחה:
"מי שרוצה לנשק לי – יכול להתקרב אליי!"
הרמז הספיק. המתנפלים נסו על נפשם, אך בחלומותיו הרעים לא תיאר לעצמו יהודה כי הראשונים שנגדם יהא עליו לשלוף את אקדחו בארץ-ישראל – יהיו יהודים! – והוא נזכר בדברי הפרידה של ידידו ההונגרי סִיטְשִׁי, שהשתתף במלחמה לשיחרור העבדים השחורים באמריקה: "למען החופש, נחוצה לעיתים גם מלחמת אזרחים!"
*
יום אחד הופיע יהושע שטמפפר, חייור ומבוהל, אצל לאזאר ויהודה ראב.
"מה קרה? דייכע חולה?"
"לא, תודה לאל! אבל צרה קשה מזו –תקיפי החלוקה הירושלמית, אנשי 'כולל אונגארן', לא משלימים עם המחשבה שהונו של הגביר שלנו, ר' דוד, ובעקבותיו אולי גם כספי התרומות מחוץ-לארץ – יושקעו בקרקע להתיישבות. לדעתם, נועדו הכספים לתמיכה בישיבות ולחלוקה להם ולמקורביהם. ואתה יודע שהם זוכים בחלק הארי, על חשבון שאר אחינו היהודים, שחיים בעוני רב!"
"אין להם שום סיבה אמיתית להתנגד לנו!" התרגז יהודה.
"אבל הם עוטפים את ההתנכרות לרעיון ההתיישבות בטענות ובתירוצים, כאילו רק הם בעלי אמונה ודואגים לציבור."
"מה למשל?"
"שהארץ אוכלת את יושביה במחלת המאלאריה. שהיציאה מירושלים מסוכנת. שהערבים שודדים וחומסים כל מי שהולך לגור בשדה, ללא חומת מגן. שעניי עירך קודמים – ועניי ירושלים רבים הם וצורכיהם מרובים. ובכלל – שהגאולה היא בידי שמיים ולא בידי אדם, ואסור לדחוק את הקץ!"
"אני לא מבין," התרעם גם לאזאר. "אנחנו, ר' דוד וכל חברי האגודה 'עבודת האדמה וגאולת הארץ', איננו אפיקורסים וכופרים אלא יהודים המאמינים בקדוש-ברוך-הוא, מקיימים את המצוות ומבקשים לקיים גם את מצוות יישוב ארץ-ישראל – מדוע הם רודפים אותנו?"
*
לאחר ימים אחדים נקרא ר' דוד מאיר גוטמן להתייצב אצל אחד מחשובי הרבנים בעיר.
"במה זכיתי לכבוד הגדול, לראות פניך?"
"הגיעו אליי שמועות, ר' דוד – "
"ומה הן – "
"פֶה... פה... כלום נאה לך, בגילך, להסתובב בשדות עם בחורים קלי-דעת ולפזר כספך על קניית שדות קֵרחים וסלעים שלא יצמיחו דבר?"
"הכסף – כספי. וחבריי אינם קלי-דעת אלא אנשים חרוצים וישרי-דרך המבקשים לייסד מושבה שבה יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ – לקט, שיכחה ופֵאה, מעשר ותרומות."
"האם אני צריך להזהיר אותך במפורש שתמשוך ידך מהטעות הזו?! האם אני צריך להזכיר לך שלימוד התורה הוא העיקר וראוי לך שתעזור קודם-כל לאברכים שלנו, שממיתים עצמם באוהלה של תורה?"
"ומה אם אסרב?"
"לא כדאי לך שתסרב, ר' דוד, לא כדאי – "
"אתה חושב שהאיומים על ר' דוד רציניים?" שאל יהודה את יהושע.
"אני חושש שכן. אנחנו כאן, בירושלים, משתדלים שלא להזדקק לשלטון התורכי המושחת, שמושתת על שוחד, זה הבקשיש, ואשר הצדק מעניין את שופטיו כשלג דאשתקד. אנחנו מנהלים, כמו בגולה, חיי קהילה עצמאית – הרבנים הם גם הבוררים, הדיינים והשופטים. אבל אין לנו בית-סוהר משלנו, לכן ה'חרם' – שמוציאים אדם מקהל ישראל ואוסרים כל מגע עימו – הוא העונש החמור ביותר שהרבנים יכולים לאיים הוא על יהודי. זה גם אחד מסודות כוחם של תקיפי החלוקה. הם מנסים ללחוץ בעזרתו על כל מי שדיעותיו או מעשיו לא נראים להם!"
"והם העזו לאיים ב'חרם' על ר' דוד?"
"כן," השיב יהושע בכאב וכעס. "דע לך – הלחצים חזקים מאוד. האגודה של ר' דוד ואביך – עומדת להתפרק."
*
בירושלים יצא באותה תקופה עיתון עברי בשם "חבצלת". העורך, ישראל דב פרומקין, היה אדם משכיל ונאור. יהודה הצעיר התיידד עימו והיה מבאי ביתו. [לימים היכרתי את נינתו, נעמי פרומקין-מור, נכדתו של השופט גד פרומקין, ומשפחותינו בקשרי ידידות זה עשרות שנים. – אב"ע].
לא עברו ימים רבים ויהודה קרא ב"חבצלת", שחור על גבי לבן, את הדברים המרים, שאותם כבר ידע, על אודות כניעתו של ר' דוד:
"ראש חברת עבודת האדמה הנוסדה פה נבהל ממשמע אוזניו – אולי גם ממראה עיניו – וייסוג אחור, וכל בני החברה, כמאה חברים, נפזרו לרוח, כי לא קמה בהם, אחרי ראותם, כי לוּקח בחזקת יד מנהלם..."
*
"שמע," אמר יהושע ליהודה, "אני חושש לגורלו של העי"ש [הרב עקיבא יוסף שלזינגר. ממני, המלביה"ד]. נגדו לא יסתפקו ראשי 'כולל אונגארן' שלנו, הקוראים לעצמם 'שומרי החומות' – באיומים. שמעתי שהם מתכוונים להחרים אותו, ברצינות."
"השכל הפשוט שלי אומר שאם העי"ש היה עשיר כגוטמן – הם היו מסתפקים גם כלפיו באיומים בלבד, וחוששים להחרימו ממש!"
ממונֵי "כולל שומרי החומות", שראו בקריאה להתיישבות סכנה למקורות קיומם, התחכמו והוציאו קודם-כל הוראה כי העולים החדשים לא יקבלו את קצבת החלוקה בשנתיים הראשונות לשהותם בארץ. כך רצו לשמור על הקיצבה של התושבים הוותיקים, שהיתה לרוב מקור מחייתם היחיד, ולרפות ידי יהודים נוספים מלבוא ארצה.
ואכן, הדבר כה הרגיז את העי"ש, שבאותה שנה, 1875, פירסם ספר ובו כתב שאם יהודי רוצה לעלות לארץ-ישראל, ואשתו מסרבת לבוא איתו ואינה מוכנה להתגרש ממנו – מותר לו לשאת אישה שנייה על פניה בארץ-הקודש. הלכה זו היתה בניגוד לחרם של רבנו גרשם, שקבע כי יהודי רשאי לשאת אישה שנייה, למרות שהראשונה מסרבת לקבל גט ממנו – רק אם יביא היתר של מאה רבנים, כלומר – ישכנע מאה רבנים שהצדק עימו. העי"ש הוסיף וקבע כי אם אשתו הקודמת של אותו עולה תחזור מדעתה ותסכים לבוא לארץ-ישראל, תוכל גם לחזור לבעלה!
פסיקה מהפכנית זו חיסלה את מעט הסובלנות שחשו תקיפי ירושלים כלפי דיעותיו של העי"ש. הם החליטו ללמד אותו לקח, למען יראו גם אחרים ויפחדו. הם הכריזו עליו "חרם", ביטלו את קצבת החלוקה שלו, הדפיסו ופירסמו כרוז חריף בחוצות העיר ובו קבעו שיש לגנוז את ספרו "בית יוסף החדש", המלא דברי כפירה וחוצפה כלפי שמיים!
*
הגיע היום בו תושבי העיר היהודים, השייכים ל"כולל אונגארן", באו לקבל את קצבת החלוקה שלהם. להפתעתם נתבקשו לחתום ולצרף הסכמתם לחרם המוטל על העי"ש, שאם לא כן, נרמז להם, יאבדו את קצבתם!
יהודה, שאביו סירב לקבל קצבת חלוקה, הלך לראות את המעמד, מתוך סקרנות, ולא האמין למראה עיניו: אחד-אחד, ובנמיכות-רוח, חתמו הירושלמיים, בהם מכריו וקרוביו, על כתב החרם. הוא ידע שרובם עושים זאת בגלל עוניים הרב ותלותם בקצבה הדלה, אך היו גם שבעומדם בתור, אולי כדי להרגיע את מצפונם, התלוצצו על אודות מניעיו של העי"ש:
"הוא רוצה לעשות את ארץ הקודש – ארץ מקלט לכל בעל קל-דעת – הנמלט מאשתו בלא גט – "
"ר' יהודי – לא רק שמשאיר שם את המשומשת שלו כשהיא עגונה אלא מקבל כאן פרס ונושא לו אחרת, טרייה, על פניה!"
"ועל חשבון מי הוא עושה חיים משוגעים כאלה?"
"מה השאלה? על חשבוננו! רק יבוא ר' יהודי לירושלים – מיד יתבע גם הוא את קצבתו בחלוקה! הלא לפרנס אישה צעירה הוא צריך!"
אך הנה הגיע תורם של יהושע ושל ר' מנחם מאניש שיינברגר, תלמידו של העי"ש – לקבל את קצבתם, ופרצה שערורייה: השניים סירבו בכל תוקף לחתום! – ר' מנחם היכה באגרופו על השולחן עד שהועף ממנו הגיליון שעליו חתמו קודמיו, עיניו ירו ברקים, זקנו הזהוב-אדמוני סמר, והוא נראה בעיני יהודה כנביא שעה שצעק בפנים סמוקים:
"יהודים – צֶלֶם [כלומר – צלב, סמל לעבודה זרה. – ממני, המלביה"ד] העמידו לפניכם על השולחן הזה – וכולכם משתחווים לו! מדוע? בגלל שהשתעבדתם לכסף המאוס?! איפה כבודכם? היכן גאוותכם? לאן נעלמה האנושיות שלכם?"
דבריו של ר' מנחם עלו לו ביוקר רב. הוא איבד את קצבתו הדלה והיה עליו להיעזר בבני-משפחתו, שנשארו בהונגריה, כדי שישלחו לו כסף, ולא היו הוא ובני-ביתו רעבים ללחם.
בביתו של העי"ש נתקבלו איומים שירצחוהו נפש אם לא יחזור בו מדבריו. יהודה, מנחם, יהושע וחברים אחרים – עמדו ושמרו בלילות על ביתו, שלא יירצח. הגיעו דברים לידי כך שקרובי העי"ש בהונגריה התחננו אליו, במכתביהם, שיעזוב את הארץ, אך הוא סירב בכל תוקף, אף שנשאר ללא אמצעי קיום, ואפילו התלוצץ על המצב ואמר:
"אוי לי מהמתחדשים (הרפורמים שנקראו בשם נֵיאוֹלוֹגִים בהונגריה, ואשר לדרכם התנגד כי ראה בה פתח להתבוללות) – ואוי לי מהמתכתשים! (החרדים והקנאים בירושלים, שירדו לחייו ולא בחלו באמצעים)."
ר' דוד ואשתו, לאזאר ובני-ביתו – לא נזקקו לקצבת החלוקה, אך ראשי "כולל אונגארן" התנקמו בכל זאת גם בלאזאר על-ידי כך שהפסיקו את קצבת החלוקה של אימו הישישה, אסתר ראב, ועתה היה עליו לפרנס גם אותה.
ועדיין לא נסתיימו צרותיהם של לאזאר ראב ובנו יהודה בירושלים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא
* * *
אלי מייזליש
אין כלום ולא היה כלום
ביום ד' בשבוע שעבר הקדמתי להגיע לכנס הליכוד לתפוס מקום בשורה הראשונה. בטלוויזיה אמרו שהכנס מתחיל ב-7 וחצי. אז באתי ב-6 והיה כיסא פנוי.
באתי לראות ולשמוע מילה אחת שנתניהו חוזר עליה בכל יום: אין כלום ולא היה כלום.
מבזבזים 50 ש"ח דלק. עוזבים בית ומשפחה לוקחים בקבוק קטן "מי עדן" קרים, נוסעים 40 דקות. תור בכניסה למגרש החניה. לוחצים כפתור מקבלים כרטיס ב-40 ש"ח ומסתובבים לחפש מקום. ומשם ברגל רבע שעה אל הביתן שהוא אוהל ענקי. להקת צעירים עם כיפות סרוגות וים של תופים וחצוצרות מרעישים צורחים מנפנפים דגלי לאום ענקיים ורוקדים כאילו חזרו מהירח או מטיפוס על ההימלייה. אבל תחת הברזנטים? מה השמחה הזו? לא הבנתי.
קצת הלאה משם, חבורת אנשים מסתודדת. הכנסתי ראש לשמוע על מה מדברים? היו אלה דרוזים מהגליל דיברו ערבית ולא הבנתי כלום. בחיים שלי לא ראיתי דגלים כה ענקיים. מנופפים שמאלה וימינה ללא הרף. גם אנחנו הדרוזים בגני התערוכה.
אז הלכתי משם לחפש קשישים בני גילי ולא היה אף אחד, רק צעירים וצעירות עם תמונות ענק של ביבי. לא היה שם אף זקן. אז מי הם כל הצעירים? האמנם שכירי חרב. אז שאלתי אחד: "אתה חבר מרכז?"
ענה: "כן."
"מהיכן אתה?"
"מטבריה, באנו חמישה אוטובוסים צאה ןלמישים ליכודניקים מטבריה."
ואז ראיתי חבורה עם שלט-בד ענקי: סניף הליכוד כפר סבא. הבנתי שיש כאן רוח המפקד.
מחכים. מחכים. שעה חולפת. מחכים. ובפנים האווירה מחשמלת. מעולם לא חשתי אווירת שמחה באיזה כנס כלשהו בעבר, אפילו לא בחתונה אצל נטורי קרתא.
והנה רוח מזרחית חמה פורצת מהדלת: והימנון ידוע:
"הו אה מי זה בא ביבי ראש הממשלה"
ועוד פעם ושלוש פעמים או ארבע עד שביבי נאחז במיקרופון: "תודה," הוא לוחש למיק. תודה ומנענע את הראש: "כן... כן..."
האולם מפוצץ. והמנחה: "אני מזמין את ראש הממשלה לשאת דברים; "אני שמח..."
ולא שומעים.
הקהל: "ביבי. ביבי."
רק למחרת בידיעות קראתי בשולי העמוד כי הליכוד 'ביזבז' 30 אלף שקל לשכירת האולם. וזהו.
ההתרשמות שלי: לו המחנה הציוני היה רוצה לערוך שם כנס ושומע על 30 אלף ש"ח, היה בורח אל בית ציוני אמריקה עם 200 מקומות ב-3000 בלבד.
חזרתי הביתה לבד והביבי יהיה ראש ממשלה לעוד 20 שנה מינימום. מה? הצעירים האלה בינתיים ימותו? הרי גם הילדים שלהם יצביעו ביבי או מכות בבית.
תיקים עליך... ביבי
ומי אכל את הפרלינים?
את כל ידיעותיי אני שואב מהתקשורת. אין לי מדליף ואין לי צורך במדליף, אבל מרבית העיתונאים שואבים את הידיעות הפוליטיות מהדלפות. ללא מדליפים הם כמו קש ותבן ברפת.
חוץ מחצי תריסר עיתונאים ותיקים ומפורסמים שכתיבתם ראויה, המאות האחרים הם כמו מוכרי אבטיחים בשוק.
ההדלפה בראשו של המדליף משנה צורה תוכן ומקום. ומכאן הקשר בין העובדות לכותרת בעיתון הוא רכילות.
אין מחלוקת על ידיעה כשבאה ממקום רשמי: דובר הממשלה, או דובר המשטרה, אבל כל אלה אינן כותרת. ידיעה וזהו. למשל: תאונה, תפיסת עבריין ואו הגשת תביעה. ובכל אלה חייבת להגיע לציבור ידיעת אמת.
אבל בחצי שנה האחרונה היו וקרו סיפורים מפולפלים עם כינויים לסיפורים כמו פרשת תיק 1000 או 2000 או פרשת 3000 או הצוללות, צינור הגז [שגם לו יש כינוי שאני לא זוכר אותו], והטלאת סיפורים אלה על החליפה של ראש הממשלה.
קם ראש ממשלה בבוקר, מוריד טרנינג, כנראה בלוי, לובש תחתונים וגופייה וחושב איזו פרשייה ללבוש מעל החליפה היום: 1000? או 2000? כפי שאני שם מטפחת בכיס: לבנה או משובצת.
כלומר, אחרי שיצא מהבית לכיוון משרדו, הוא תוהה מה תדביק לו כנופיית העיתונאים ליד ביתו.
לו הייתי ראש ממשלה, הייתי הולך למשרד עם בגד ים וזהו. ככה לא יוכלו להדביק לי בבוקר על החליפה פרשייה עם שמות או מיספרים: אלף אלפיים שלושת אלפים.
אז איך לעזאזל יכול ראש ממשלה לתפקד? להרוג מחבלים, לסתום מנהרות, לטלפן לפוטין, לצייץ ללוויין שלנו בחלל, לחנוך כביש חדש מס' 38 בין בית-שמש לירושלים או לטרון, לרחוץ את קאיה, ללכת לספר לצבוע את מעט השיער בראש ואת פיסת הפיאה הנוכרית ועוד לנאום בכנס הליכוד: אין כלום, לא היה כלום ולא יהיה כלום. אבל בחושך בחושך הוא לוקח פרקר זהב 51 וטס להודו לחתום הסכם חצי מיליארד דולר על ייצוא טנקים וטילים. בחושך.
אז בואו נשנן: תיק 1000 זה קבלת כמה קופסאות סיגרים מהמיליונר ארנון מילצ'ן.
שאלה: מה יכול מיליונר להביא מתנה למשל לראש ממשלת פולניה? מה? תמונה של הכותל? הרי ראש ממשלת פולניה יזרוק אותה. אז מה? מביאים בונבוניירה שווייצרית. כל אחד אוהב פרלינים שווייצריים, הרי יש ילדים בבית – לא? וגם שרה אוהבת שוקולד – לא? אז מה הבעייה. הבנתי: הוא, המילצ'ן, היה צריך להביא סידור תפילה או משניות. זאת מתנה ראוייה. שוקולד? לראש ממשלה? מה הוא ילד?
אז לא. המשטרה אומרת: ביבי חשוד שאכל את הפרלינים ונפתח תיק בשם תיק 1000.
וככה 2000 וככה 3000 ואי"ה, עד סוף הקדנציה התיקים במרתף יתמלאו עם 8000 ועם 9000 ועם מיליון.
אז זה הולך ככה: שני קצינים עם אקדחים שלופים פורצים 5 מנעולים במרתף רחוב בילו 18 המוגן גם מפני פצצה אטומית.
ביבי: "סליחה? איזה מחבל אתם מחפשים אצלי, במרתף?"
סנ"צ אפללו: "תיקים, אדוני, תיקים. 1000 תיקים ועוד 2000 תיקים מלא-מלא תיקים."
ביבי: "אין כלום. לא היה כלום. ולא יהיה כלום."
הקצינים יוצאים בידיים ריקות.
על המדרכה אומר הסנ"צ לנהג שלו: "היו במרתף כמה פרלינים מצופים נייר זהב, אז אכלתי אותם."
ובינתיים: מה קורה עם הערבים?
לישראל, שלא כמו באירופה, יש גבולות רק עם ערבים.
בצפון לבנון וסוריה. ירדן ממזרח ומצרים בדרום. גם צְפון [אפריקה] הים-התיכון מלא בערבים – עד מרוקו.
הכי הכי מנוולים הם הפלסטינים שלפתע נהיו לעם.
כיום הם 'מדינה' ויש להם 'נשיא' אבו-מאזן. הם מדינה דמיקולו. מי שלא ראה את קבלת הפנים שזכה הנשיא טראמפ במוקטעה לא ראה קבלת פנים מאז הצאר ניקולאי ה-2 או קרל הגדול. 'משמר הנשיא' הם פלוגת גברתנים בני 30 לובשי מדי פאר של אדמירל 5 כוכבים, עם חרבות של קרב-פרשים מימי נפוליון וצעדי ברווז נאציים הידועים לשמצה. ולפקודה בערבית "יללה קדימה צעד", הם פותחים במוסיקת מרש של צ'יקובסקי, ומתחילה הצגת מצעד חיקוי של משמר המלכה בארמון בקינגהאם. לא פחות. רק שחסר להם תרבושי הענק הקוזקיים עטורי הפרווה.
ואז, כשהנשיא טראמפ ביקר לפני כמה שבועות במוקטעה וראה במו עיניו את משמר המפרץ הערבי התאפק ולא צחק.
שמוע שמעתי כי בפגישה בלשכתו של הראיס אמר הערבי לטראמפ כי הוא "מסכים" לנוסחה "שתי מדינות" בקווי 67' ובלבד שהמדינה היהודית לא תקרא "יהודית". וזהו. ואם לא – הוא לא יסכים גם למדינה פלסטינית ותמות נפשו עם פלישתים.
בינתיים, הכי ודאי הוא שאבו-מאזן ימות.
אבי גבאי ומי עוד
שמוע שמעתי כי אבי גבאי הכין כבר את הרשימה לכנסת ה-21 והוא בראש הרשימה ולך תדע מי הלאה מקום 2 או 22. לא אמר. אני רק לא מבין: לאן הוא ממהר?
נתראה אם כך בקרוב.
אלי מייזליש
* * *
אהוד בן עזר
קריאה שנייה
"פרפורי מהפכה"
לְאֶלָה ר.
1930
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 6.3.1970.
לפני 47 שנים
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
חינם של ספרים ישנים – ראשיתו במציאתם, והוא שמשפיע גם על הקריאה בהם. אתה מרגיש כמוצא שלל רב, אם כי, לעיתים, – אין השלל רב ביותר.
מצאתי את הספר בדוכן של אדון מינקובסקי (הדומה בצורתו ובהליכותיו לעגנון, ממש כפילו), בתחנה המרכזית [הישנה], וקניתיו במחצית הלירה. שם המחברת – אלה ר. מי היא אלה ר.? אינני יודע. ומה היה שם-משפחתה במלואו? האם המשיכה לכתוב, ואולי "פרפורי מהפכה" הוא ספרה הראשון והיחידי? אינני יודע. העודנה בחיים, בישראל? אינני יודע.
כריכת הספר – נייר קרטון דק, צהוב. על גב הכריכה, המחיר במא"י [מיל ארץ-ישראלי. אלף מיל היו בלירה אחת] – בלי כריכה 125, מכורך 155. שולי הדפים מצהיבים מזוקן – עדיין מחוברים זה לזה בבתוליותם.
שעה ארוכה ביליתי בחיתוכם בסכין-נייר, וכשסיימתי – התפרק הספר כולו. מתברר כי מעולם לא נתפרו קונטרסיו בחוטים, אלא הדביקום, סגורים, אל כריכת הקרטון הדק. הדבקתי אותם בדבק פלאסטי דף לדף, הנחתי את הספר ליום, עד שהתייבש הדבק, ריססתי במשהו נגד חרקים ותולעים, הוצאתיו למרפסת, למשמרת. כעבור יומיים היה הספר אפשרי בקריאה. חזקה על אשר ברש ז"ל, שאם בחר בו, בתור עורך, לספריית פרוזה מקורית – מן הסתם מצא בו משהו מבטיח, מעורר תשומת-לב, ראוי לעידוד. שנת ההופעה – 1930.
ובשעת הקריאה? – מעט אכזבה, מהולה בסקרנות, לדעת, בכל זאת, מה יקרה. ואולי יקרה משהו חדש. והתבוננות עצמית – אני שואל את עצמי, נניח שהספר שאני קורא בו היה יוצא לאור עכשיו, ספר של סופר מתחיל, לא-ידוע, על הווי זר לי – וכבר בעמודים הראשונים הייתי מרגיש שספרות גדולה אין פה – האם לא הייתי פוטרו בכמה דילוגי קריאה, מסיים את הדפדוף באנחת רווחה, ומניחו הצידה, לתמיד?
האם אין לי יחס סנטימנטאלי אל הספר דווקא משום שהוא כישלון עתיק? מפני שהוא קוריוז, בעיניי, ומצאתיו בתחנה-המרכזית, במחצית-הלירה, והשקעתי שעה של עבודה בחיתוך ובהדבקת דפיו הנושרים? (ומה גדולה היתה ההנאה הזאת שהביא לי הספר, הנאה חושנית ממש, אולי יותר מן הקריאה בו).
רוסיה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה. בתיה פרלמן, בחורה בוגרת, סטודנטית, היא הבת הבכורה בבית. הסיפור פותח בהריונה האחרון של אימה שינה. שינה הרה זו הפעם השלוש-עשרה. משנים-עשר ילדיה נישארו בחיים רק שמונה. הפעם השלוש-עשרה הרת גורל. שינה מקשה ללדת ומתה, ועימה פרי-בטנה שלא האריך שעות. מעתה נפתחת בפני בתיה מגילת ייסורין, שמסתיימת רק בהחלטתה לנסוע וביציאתה לארץ-ישראל.
שורש ייסוריה של בתיה ביצרו החזק של אביה האלמן, אריה, אשר כשמו כן הוא, עדיין כוחו במותניו. ולמרות שנותיו, ילדיו הרבים, זקנו, חנותו, – עדיין אונו גדול ומתגבר בו כאריה. אישה הוא צריך – ולא רק לשם טיפול ביתומיו הקטנים, ובישול, והשגחת הבית, אלא בעיקר, בתור אישה.
תחילה הוא מנסה "לשדך" את בתו הבוגרת, למען תצא מן הבית וייקל עליו לקחת אישה שנייה. אך הבת מסרבת. היא אינה מוכנה לדרך זו. היא נמצאת באוניברסיטה, "חופשית" היא, וחבריה מודרניים, יהודים צעירים, מהפכנים, עדיין שיכורים מן המיפנה שחוללה המהפכה הרוסית, עדיין עיוורים לאנטשימיות שבמעמקים, ולשונאי ציון.
אריה מתחיל להשגיח על עצמו, להתייפות, מנסה לרמוז לבתו על רצונו לקחת אישה שנייה, אך היא אינה מבינה את חפצו האמיתי, סבורה היא שרק דבר החזקת הבית והטיפול בילדים דוחפו לרצות באישה, והיא מבטיחה, למרבה אכזבתו – כי תיקח על עצמה את עול הבית כולו, רק אל יכניס אם חורגת לבית.
ומתחילה פרשת פירפורים, פרשה יצרית, אפלה. הבת הבוגרת נעשית מחוז-חפץ לתאוותו הקשה, הבודדה, של האב. ישנים הם בלילה בחדר אחד, כך אופן הדיור, בצפיפות, והאב אינו יכול להירדם:
"ובדממת הליל שמע את דפיקות ליבו החזקות: טיק-טק, טיק-טק, ובמיטה מנגד, במיטת אשתו, נשימות בתו הקצובות, הישרות. והליל לבן, אור הלבנה בחדר.
הנה היא הרימה את ידה הצחה, התמתחה, הסירה מעט את השמיכה, והוא מבחין את תלתלי ראשה על לבנת הכר, את ארשת פניה העדינים, חזה המתרומם ויורד, מתרומם ויורד, מתחת לכתונת בולט שדה העגול, הצעיר...
הראש סחרחר והדם דופק בעורקים. נדמה היה כה קרובה, קרובה..." ("פרפורי מהפכה", עמ' 23).
היחסים עם האב הולכים ומסתבכים:
"בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. ופעם ירגז, יגדף: התבשיל אינו טוב, אין סדר בבית. היא מערבבת את הניירות על שולחן כתיבתו... אינו יכול נשוא עוד..." (שם, עמ' 24).
עד שמגיע הדבר לכלל חטא, והרגשת גועל:
"עברו שבועות.
בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר-מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא...
הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל, כמו שראתה לפני זמן מה על המגרש הגדול, על עמוד החשמל. הגוף התנועע, ידיו מורדות בייאוש, הלשון הושטה כלפי העולם והשיניים הלבנות מצטחקות ומאיימות...
אריה שמע את בתיה מתהפכת מצד אל צד. ליבו נבהל ודפק במהירות וחולשה התפשטה בגוף עד להתעלף. "האם עשיתי לה מה? הלא יצאתי החוצה, עברתי וניגשתי לראות אם ישנה היא... רק כיסיתי אותה..." (שם. עמ' 26).
היחסים בין האב לבת באים לידי בירור נרגש. האב מתנצל לנוכח בכייה ההיסטרי:
"אני לא אשם... יש בי דם כזה... אני לא יכולתי לשלוט בי... אני לא חשבתי לעשות לך שום רע... מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה..." (שם. עמ' 27).
גורלותיהם של האב והבת הבוגרת נפרדים במידת-מה. האב פותח בפרשת שידוכים, נישואין שניִים, אכזבה, גירושין, ושוב השתדכויות שאינן עולות יפה, וחיבוטי-יצר קשים, עד שמוצא פורקנו בנישואין בשלישית לבתולה מזקינה, שאין בה נוי ולא חמדת גוף, ודווקא היא מצליחה להיעשות אם לילדיו ולשאת את עול הבית בהצלחה.
מסות קשות עוברות על אריה, הנאסר בידי אנשי השלטון הקומוניסטי המחמיר, על מה שנראה בעיניהם כמסחר בלתי-כשר, ומבלה בבית-סוהר חודשים אחדים, סובל בשתיקה את יהדותו בקרב אנשים פליליים וגסי-נפש.
ואילו בתיה – היא מתאהבת בסטודנט יהודי-רוסי מחבריה, בוריה. בוריה מתנגד לנישואין, בהם הוא רואה הרגל ריאקציוני ודתי, ומשדלה ל"אהבה חופשית". מעצוריה הנפשיים ופחדה מפני הפלה מתגברים על אהבתה. יחסיהם עולים על שרטון. הוא עוזב למוסקבה, בתור קומיסאר צעיר, פעיל במפלגה, ושם מתחיל לחיות אורח חיים אחר, חופשי, בביתה של אשת שעשועים למודת ניסיון, כניראה מן התקופה שבטרם-מהפכה.
בהיוודע הדבר בעקיפין לבתיה, אין היא רואה מוצא אחר לעצמה אלא עלייה לארץ-ישראל, שם מתרקמים חיים חדשים, טהורים. הלא כך כתוב במכתב מארץ-ישראל, שהיא קוראת בבית חברתה, סוניה:
"אנו חיים בקומונה. כולנו עובדים. חלוקת העבודה, חלוקת התוצרת... כל אחד לפי כוחותיו, לכל אחד לפי צרכיו... יחס חברתי... אנו עובדים בשדה, והקירבה לטבע כה מחנכת, מבריאה. הטבע פה כל-כך עשיר והחברים פשוטים וטובים. העבודה כה מקרבת וחם לנו..." (שם, עמ' 164).
והיא נוסעת לארץ-ישראל.
* אלה ר.: "פרפורי מהפכה". סיפור. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תר"ץ. 1930. 174 עמ'. מחיר הספר: בל"כ 125 מא"י. מכורך 155 מא"י.
אהוד בן עזר
*
מכתבים למערכת
"מי היא אלה ר.?"
כך שואל ברבים אהוד בן עזר במאמרו על הספר "פרפורי מהפכה" ("משא" 10) והוא ממשיך לשאול: "האם המשיכה לכתוב?" וכו'.
משונה, משונה ביותר, שאהוד בן עזר המתעניין, כפי שמאמריו בשנים האחרונות מוכיחים, בספרות הארצישראלית בשנות השלושים והארבעים, אינו יודע שזוהי הסופרת, שנתפרסמה לאחר מכן בשמה המלא: רבקה אלפר (רוביץ).
ביותר תמוהה העובדה, שאין בן עזר יודע שסופרת זו ישבה בפתח-תקווה, מקום לידתו של בן עזר, במשך שנים רבות, כפועלת בפרדסים ואילו עיין למשל בשבועון "מאזניים" היה מוצא שם סיפוריה מחיי פועלת-פרדסים בפתח-תקווה.
אם כך מצב-הידע של ספרותנו בהווה, ולא חלילה מלפני מאות שנים, אנה אנו באים?
ג. קרסל
("למרחב", 20.3.1970)
המשך יבוא
* * *
"כחיה טרף חולצתה, פתח חזייתה והתחיל לנשק... לנשק..."
רבקה אלפר
סיפור שנמצא בין ניירותיה של רבקה אלפר ולא התפרסם מעולם, המספר, אולי לראשונה בספרות העברית, על אונס ועל אישה שלא בטחה שוב בשום גבר
["הארץ", 11.4.2014, מצוטט כאן מ"וויקיפדיה"]
"יש בך מיסוד הרוסאלקה בשערותייך הארוכות," כתבה המשוררת זלדה לרבקה אלפר, "אבל את מצליחה להעלים זאת במסווה של עסקנות ציבורית."
רוסאלקה היא בת הים שעלתה מהמצולות באהבתה לנסיך, אך הבינה בייסורים שהקשר לבן אנוש אינו אפשרי, ותהום מפרידה בין עולמה לעולם בני האדם. רבקה אלפר חוותה ייסורי אהבה מרים וביטאה כבר בספרה הראשון מצוקות, בגידה ומתח ארוטי, אך בעקבות משבר, הדחיקה את רגשותיה והתמסרה לכתיבה דוקומנטרית, ביוגרפית, היסטורית, ולעריכת כתבי אחרים.
היא כתבה את "המתנחלים בהר", על לאה ויצחק כהן ממוצא, את "קורות משפחה אחת" על משפחות ילין ודנין, את הספר "פקיעין", על משפחת זינאתי, ואת "בנות בניר" על משקי הפועלות. כמו כן סייעה לרחל שזר בעריכת "דבר הפועלת".
הסיפור "שגגה", שגיליתי באקראי ב"גנזים", ולא ראה עדיין אור, חושף טפח מעולמה הפנימי ומאיר את נתיבי החיים שכפתה על עצמה. "שגגה" מתמודד באופן ראשוני, מקורי וכאוב בתהום שבינו לבינה.
המהפך שגרם לרבקה לגזור את שערות רוסאלקה הארוכות שלה וליהפך לסופרת-פועלת של המהפכה הציונית, אירע לאחר שפורסם ספרה הראשון "פרפורי מהפכה". הספר ראה אור ב-1930, בהוצאת "מצפה", בשם הבדוי שאימצה לעצמה, ר. אלה. היא החלה לכותבו ברוסיה, תוך שחוותה בנעוריה את אווירת מהפכת 1917, והמשיכה בנדודיה הממושכים לארץ-ישראל. הספר חושף, באמצעות סיפור של משפחה במצוקה כלכלית ונפשית, את השקר שבמהפכה: קומיסרים מושחתים, בתי סוהר שבהם כלואים חפים מפשע, פעילי מהפכה הוללים, וחירות שנהפכה לאנרכיה.
יהושע ה. ייבין כתב ב"דואר היום" (4.7.1930) שפעם ראשונה רואים בארץ מספרת המתארת אנשים על מאווייהם, סבלם ותשוקותיהם, לא על פי הדמיון אלא בצורה ריאליסטית, ושהסופרת הכניסה רוח חדשה ומודרנית לסיפורת העברית, והרחיבה את התהום בין ספרות ההשכלה לספרות החדשה.
גם מבקרים נוספים התייחסו לספר. אחד מהם, ו. תומר [הוא דוד קלעי] (שכל מאמצי לברר עליו פרטים עלו בתוהו), פסל את הספר וכתב שעיקרו לא "פרפורי המהפכה" כי אם פרפורי גופו ותאוותיו של אבי הגיבורה, שתוארו ב"אכזריות שאין דוגמתה." הוא גם שאל בנימה צינית אם זה יאה שסופרת חלוצה, אחת מאלה העובדות בפרך כגברים, תגלה חלוציות גם בתיאורי מין.
ביקורת זו פגעה ברבקה אלפר פגיעה אנושה, ועירערה את ביטחונה בכישוריה כסופרת. היא היתה בחורה צעירה, שחייתה רק שנים ספורות בארץ, אישה לבדה. היא אספה את הספרים מהחנויות ומכל הידידים שמסרה להם עותק, והחליטה להפנות את יצר הכתיבה שלה לנושאים ציוניים-לאומיים.
את חייה הפנימיים הכירו רק חברות קרובות. זלדה היתה אחת מאלה שידעו זאת, וניסתה שוב ושוב להשפיע עליה להפסיק את תפקידה כעורכת משנה ב"דבר הפועלת", כי עיסוק זה נוטל ממנה את מהותה הפנימית, ואת "חירות המחשבה, החירות האיומה, הפלאית, המסוכנת, המלהיבה."
במכתבים אחדים שאלה זלדה: "רבקה הו רבקה למה את שותקת כל כך?"
רבקה השיבה לה, במכתב ללא תאריך, שאכן הגיעו מים עד נפש.
ל"אם הבנים" רבקה גובר, שהפכה אף היא לידידה קרובה (לאחר שאלפר ערכה את "ספר האחים"), כתבה: "את שואלת אצלי למה איני מספרת על עצמי? אף לאנשים הקרובים לנפשי איני יכולה לספר כי מאוויי אינם לגאליים, הרגשה של אי נכונות הדרך, של בלימה בלי קרקע על הרגליים."
הסיפור הגנוז "שגגה" נוגע במאוויים הללו ובהרגשה הזאת. זהו אולי הסיפור הראשון, או אחד הראשונים בספרות הארץ, המבטא אונס מנקודת המבט של האישה. לא במקרה שם הגיבורה הוא דינה, אך בעוד אחֶיה של דינה המקראית נקמו את נקמתה, דינה העברייה היא בודדה ואין מי שיגן עליה. הסיפור מתחיל בתיאור דינה שהגיעה לעיר הגדולה בערב גשום, לסדר מסמכים לאביה ואחיה הקטנים, שחפצו לעלות לארץ.
[הקטעים המעטים שהושמטו סומנו].
מתוך "שגגה"
[...] אך היכן היא? באיזו דרך? שכחה ולא השגיחה בהליכתה. גם חושך נפל. גשם מטפטף. הנעליים קרועות, רטיבות ברגליים. קר. לשאול את הדרך? הנה גבר עם צעירה. לא תשאל אותם. הנה זקן. והנה צעיר צועד פסיעות רחבות, בטוחות...
"סלח נא, מה הדרך לרחוב ט?"
"אה, רחוק לגמרי. בצד אחר. נלך. אני באותו הכיוון. אך איך זה את פה מחוץ לעיר, לבדך? חושך?!"
"אינני יודעת. הלכתי כך שקועה במחשבות וטעיתי."
רגע שתיקה. נעים מצלצל קולה. נגע בלבו. "את חדשה פה?"
"לא. בפעם השנייה. אך לא מכירה את העיר. תמיד רע תופשת. באתי הנה לסדר ויזות. אבא עם המשפחה רוצה לבוא. קשה קצת. הרבה דאגות."
"מאין את?"
"הנני בקבוצה."
"מה את ממהרת ככה? רטוב הלא. חלקלק. תיפלי. הנה נכשלת. אני אהיה אחראי, התרשי? כך אחזיק, אך אל תרוצי ככה."
הגשם מתגבר. אחז אותה בזרועה ורטט עבר בכל גופה. גל אש התגלגל מידו לידה, ירד לבהונות רגליה, התרומם למעלה והצית את הלב. הלב התרחב. הדפיקות מהירות וחם לה. קל להישען על זרועו החזקה. התקרבו אחד לשני ונעים ככה, לא הולכים, הרוח נושא אותם. שתיקה. לא נחוצות מלים, אך צריך לדבר. "הגשם מטפטף יותר ויותר" (אמר), "מה מעוננים השמיים. מה טוב עכשיו בחדר חם." אך לא. לא זה הוא רוצה להגיד לה, לא זה. רוצה הוא להגיד לה כי אינו רואה אותה בחושך, אך מרגיש אותה כולה. כי היה לוקח אותה על זרועותיו ונושא אותה הרחק, הרחק...
והיא? ראשה בוער. לבה דופק. מידו, מגופו משתפך לתוכה זרם מתוק, מתיקות וחולשה בכל גופה. מי הוא? למה ככה? המוח לא עובד וטוב ככה ללכת וללכת נשענת על זרועו ולהרגיש את קרבתו, את הלאות המתוקה. השיחה שלהם נסבה על צעירות. גם הוא לפנים היה בקבוצה. מעטות שם צעירות יפות. העבודה הקשה גוזלת את יופיין, העייפות גוזלת את מבטן החי. אין צעירות שיצרו סביבה נעימה, נשית.
היא שומעת אותו כבתוך חלום. הראש מסתובב. השיחה מעוררת את רגשותיהם. הוא מקרב אותה יותר, הקרב מתחזק, נעשה יותר עז, יותר חד. מתיקות חדה עד כאב.
"למה את רועדת. קר לך?"
"כן, רטוב ברגליים." קולה נפסק. גל רותח מתגלגל, סותם את גרונה. בקושי עונה. ראשה מסתובב. הגשם מתחזק.
"את כולך רטובה, הנה אני גר. תיכנסי לרגע לחדרי. עוד מוקדם. תתחממי. הגשם יעבור, אלווה אותך. הלא אי אפשר..."
"כן, אי אפשר," עונה היא כבחלום.
"אך למה את פוחדת. ילדה את. למה? את חושדת בי מה?"
רגע ספק, אך היא מאחורי הדלת. היא ברשותו, לא ברשותה. "ככה, תשבי פה. למה את רועדת כולך? קר לך?"
"כן. קר."
"תפסתי את מעילך. תיכף אדליק את הנר. תפסתי, ככה, תתיישבי. הנה פה. יהיה יותר חם. ככה. אפשוט לך גם את המטפחת, שערך רטוב..."
הקרב מתגבר. עוטף אותה כולה. מסביב מסביב. איזה גל מתגלגל לגרון. אך למה התיר את כפתור החולצה? למה? לא צריך. אך הוא חטף אותה בזרועו, אחז בידיה, כחיה טרף את חולצתה, כותנתה, פתח חזייתה והתחיל לנשק... לנשק... גופה רוטט, רועד כל שריר, כל אבר... הלאה אין לה גוף. היא קלה. התרוממה למעלה, עפה, נופלת, מטה, מטה... טוב... בוער... שורף...
התעוררה. אור בחדר. חצי ערומה. הוא מנשק נשיקות חלשות. נשיקות סליחה את גופה. ישבה. עיניה מפוזרות. כל גופה שבור. כואב לה. מה קרה. למה היא פה? במצב שכזה. גבר זר מנשק את אצבעות ידיה? מה זה? קפצה מהמיטה. כברק התבהר זיכרונה. הבינה. נפלה על ברכיה, עיניה יצאו מחוריהן, פניה חוורו. מגרונה יצאו קולות חנוקים. היא שוברת את ידיה, תולשת את שערותיה. "אלוהים, מה עשית לי? הרגת אותי. לא אחיה. אאבד את עצמי לדעת. הרגת אותי." קולה נפסק. עיניה יבשות, גדולות. נוצצות.
הוא ניגש אליה. שוב התעורר בו הגבר. היא בזעף דחפה אותו נרתעה לעומק החדר, לפינה. "אל תיגש, אל תיגש. תן לי רעל. אני מתחננת לפניך. פה אמות. תן לי נשק." מגרונה התפרצה זעקה חנוקה, משונה. גופה רועד, נזרק.
"אל תעשי לי פה היסטריה. אינני אוהב זה. את שומעת? אינני אוהב. אל תאספי לי פה קהל. לא סחבתי אותך הנה. בעצמך הלכת. אני לא אשם, לגמרי לא אשם... אם אין לך לאן ללכת תוכלי להישאר פה. עד הבוקר. מחר אוכל לעזור לך פה להסתדר. חדר, גם משרה. אוכל לכלכל אותך זמן מה. אוכל... את מוצאת חן בעיני, אפילו כשאת כועסת... אוהב אני כאלה. אותי תזכרי לעולם, לא תשכחי כבר."
היא לא שמעה הכל. גופה רועד, עיניה בולטות, הראש בוער. אוזנה קלטה: אני לא אשם... חדר... לכלכל.. משרה...
"כן, כן, צדקת, אתה לא אשם. אני אשמה. בעצמי באתי. כן. בעצמי אני הולכת. תיכף. איפה מעילי? הולכת."
"אך חושך הרי. תחכי עד הבוקר."
היא מאחורי הדלת. בחוץ בוץ. רוח קר. את מטפחתה שכחה, שערה פרוע. מעילה פתוח. הרוח משליך לצדדים את כנפיו, משחק אתם משחק שדי. כולה בוערת. במוחה ערבוביה. הלכה, הסתובבה, הנה בוקר. פגשה איש. שאלה אותו על הדרך. קולה רעד. הסתכל בה. רושם מוזר. הראה את הדרך, לא שאל כלום.
"אל תלכי לבדך, מוקדם עוד, והדרך מסוכנת. תחכי קצת. יילך בטח מישהו."
הנה בחור. שאלה על הדרך. השיב שגם הוא לשם "נלך ביחד. את גרה שם?"
"אבקש אותך, אל תדבר אתי כלום, תסלח לי כואב לי הראש. אל תדבר אף מלה. אבקש אותך."
הדרך ארוכה, הראש מסתובב, הרגליים כושלות. לפניה תהום. תהום. חושך. ריק. אין ויזות. אין אבא. אין אח. אחיות. אין כלום. נגמר. באה (לקבוצה). חום. קרועה. פרועה... שכבה במיטה. שבוע חום. קמה. חלשה. פניה נפלו. לאיש אחר נהפכה. [...] נמשכו ימי החול. ביקשה עבודה קשה, עבודה מפרכת. עבודה מעל לכוחותיה. התמסרה. שתקה. לפעמים באמצע העבודה תעמוד, תסגור עיניה. תתאבן. התמונה חיה לפניה... איך קרה זה, איך קרה? מדוע זה לא חלום? מדוע זה כל כך חי? ושמא חלום? שמא הכל חלום? אך לא. מרגישה היא סימני הטומאה על גופה, שפתיו התאבות, הלחות על בטנה, חזה, סימני הטומאה לא יירדו אף פעם. מה רוצה היתה להיות במנזר, רחוק מהעולם, רחוק... ושוב עבודה, שוב פרך. בערב, מאוחר. אחרי העבודה. אכילה חטופה, ומיטה. התרגלה לישון הרבה. לפעמים להורה נכנסת, רוקדת בהתלהבות עד אין אונים. להשתכח עד בלי סוף. אך לרגעים שיכרון רגעי. ושוב ריקנות, שיממון [...].
פעם הרצאה במושבה. הולכת. בצדה חבר. מדברים על המשק, האספקה, דברים פנימיים. לוקח בזרועה: "דינה, את השתנית בזמן האחרון."
התעוררה. "מה זאת אומרת?"
"יפית, לא השגחתי בך קודם, עכשיו נעשית לאשה."
עמדה. "זאת אומרת?"
"כן, מותנייך, כתפייך התעגלו. החזה שלך בולט. מעוררת תשומת לב גבר."
אנחה התפרצה מגרונה. נשמתה כבדה. חזה מתרומם, יורד. "אתה חושב עכשיו מותר? אל תחשוב, אל תחשוב. לא אתן לנגוע בי אף פעם. אף פעם. לעולם לא. לא אתן." פרצה בבכי.
החבר התבלבל. "לא חשבתי כלום. רק אמרתי. מה לך דינה? לא רציתי להעליב. תסלחי, תסלחי לי. רק אמרתי."
למחרת ביקשה ליפו. צריכה. התעטפה במעילה, ראשה בכתפיה. באוטו נדחקה לפינה, עצמה עיניה. רק לא לחשוב, כלום לא לחשוב. לו קרתה קפיצת דרך, קפיצת זמן, משהו. לו נס קרה. ירדה מהאוטו. הראש מסתובב. את מטפחתה הורידה על שערותיה. הלכה ישר, הרחק, הרחק, אחרי העיר. ניצנץ שלט, השחירו אותיות: "רופא נשים". צילצלה. ידה רעדה. לו לא היה בבית. הדלת נפתחה. שתי נשים יושבות, סוקרות את גופה. התיישבה בפינה. התכופפה. והאותיות קופצות במחול. לב דינה קופץ גם הוא.
"גברת, עכשיו תורך."
"מה? כן..." ארון ספרים, תמונות גופות נשים, חלקי גופות. ושולחן כתיבה. ראש לבן. משקפיים. אשה לבנה. הכל קופץ, רוקד.
"תגיד, אם אני?..."
"כמה זמן?"
"קרוב לחודשיים."
"תשכבי פה."
"אהה, לו מהר, מהר."
"לא, נדמה אין כלום."
לחייה בוערות, גועל נפש. לא זכרה איך החוצה באה. חולמת שוטטה בחוצות. שבה. שוב חום. עבודה קשה. שינה. שתיקה [...].
בא חדש לקבוצה. הרגיש עצמו לא נוח. היא הראשונה פגשתהו. סיפרה לו, הראתה לו, עזרה לו. עבר זמן, התקרבו קצת, אחד לשני סיפר, אחד את השני הבין, הרגיש. לאכילה היו בלי כוונה מזדמנים ביחד, למושבה ביחד. היא לא חשבה כלום. חבר טוב. פעם החברים העירו: "איזה דבר מתהווה ביניכם, תראי, דינה!" צחקה. פעמים אחדות הרגישה עליה את מבטו העמוק, מבט לא חצוף, מלבב, חודר. פעם הרצאה. ישבו סמוך אחד לשני. הרגישה זרם חום, תיכף נסוג. הבינה אותו. ליטפתהו במבטה. למחרת מסודרים לעבודה ביחד. הוא לקציר, היא לאסיף. נסעו לעבודה. שתקו. היא הרגישה. קרה איזה דבר. לבה דפק. היה רצון לדחות, לדחות לעתיד רחוק, רחוק מאוד. בזמן העבודה דיברו. דברים בטלים, לא לעניין. אחד בפני השני לא הביט. צהריים. הלכו לחורשה לנוח. אכלו אכילה חטופה. היא קמה.
"דינה, למה את רצה, צריך לנוח, עוד לא עברה השעה." ישבה רחוק ממנו. התקרב אליה. לקח בידה.
"דינה, הלא את מבינה אותי. לא צריך לדבר."
"מה אתה רוצה?"
"דינה, את אוהבת אותי, הגידי!"
"אינני יודעת. כלום אינני יודעת... אני מכבדת אותך, אני..."
"דינה!" חטף את ידה והתחיל לנשק עד זרועה, שפתיו לוחשות: "קדושה שלי, טהורה."
התנערה, הוציאה את ידה וקמה. "לעבודה. מאוחר." [...].
"דינה, תעני לי, למה את מונעת אותי?" שפתיה לחשו: "קדושה... טהורה..."
"כן כן, את קדושה שלי, טהורה."
"ואם לא?"
"מה לא?"
"אם אינני טהורה, אם טמאה?"
"מה?"
"אם ידעתי גבר?"
"מי, את? דינה? למה את צוחקת ממני, את רוצה לנסות אותי?"
"לא, זה אמת!"
"מה?... הביטי לעיני."
"כן, כן, טמאה. עירומה שכבתי. והוא זר. נישקני. לקח אותי. עירומה כולה. כל גופי נשק."
"אההה! די, די! לא צריך יותר. הבנתי."
איזה קיר נפל ביניהם. קר נעשה. הליט את פניו. דינה הרגישה. נגמר. אין לה מה לעשות פה יותר. בפסיעות קשות הלכה. לא הפנתה את ראשה. הוא לא הלך אחריה. שניהם הרגישו, נגמר ביניהם.
[...] טיול. מסדרים חבריה לעמק, לגליל. "גם אני הולכת. עבודה אחראית? תשלחו אחרת במקומי. נחוץ לי. אני מוכרחה." שק על הגו, צידה לדרך, הולכים. ארוכה הדרך. הרים, בקעות, גלי חול, קבוצות, מושבות, אנשים, חברים, חברות. לכל צבע אחד. לא מתקבלים לה רשמים. איזו כהות, עייפות פנימית, נסחבת מאחורי החבריה... וטוב ככה. ללכת. להמשיך את הדרך תמיד. בלי התחלה. בלי סוף. מושבה בשומרון. קבוצת כיבוש. נשארו ללון. אכלו ארוחת ערב. התכנסו לשולחן אחד אחד בחורים כארזים, פנים שזופים, עיקשים [...] אחר כך שרו, שירים נוגים, ארצישראלים. גם השירה סיפרה על ההרים החשופים, על שברון הלב וכליון הנפש... דינה עייפה, שכבה על הקרשים, הקשיבה לשירה הפולחת ללב ונרדמה. [...] למחרת המשיכו את הדרך. מושבה. מחנה פועלים. נשארו ללון. בערב הלכו לטייל לראות את הסביבה. לצידה בחור. דיברו על הארץ, הקבוצות, הפועל, הספרות, וקל היה. הכל ברור ומובן, כידידים מזמן. שעות כרגעים עברו. למוחרת שבת. הלכו לראות את הארמון העתיק הרעוע על שפת הים. פיגרו מהחברה הם לצד אחד, שניהם לצד שני. הלכו מסביב. עמודים, מגדלים, צורים, למעלה, למטה, חוף הים.
"איפה הם החברים?"
"נמצא. אראה לך הכל. אני מכיר את המקומות האלה כאצבעותיי שלי. נשב קצת, ננוח."
גלי הים מפכים במנוחה כמתרפקים. "מה נעים פה, מה נהדר. כמו אגדה."
"דינה... רוצה אני לדבר אתך."
"נו?"
"לא הייתי מדבר עכשיו, אך את הולכת היום, תיכף. שמא לא אראך... ואני מזמן בארץ, פועל ותיק, ואדבר בשפתנו, שפה פשוטה... אתמול בילינו ערב יפה. קל היה, מזמן לא הרגשתי נעים כל כך. ואני עייפתי. נמאס לי, ללא פינה. מחנה פועלים, מטבח כללי, אין לב שיקשר, שישפר את חיי. נמאס לי. עייפתי. גם בעינייך עייפות קראתי. שבר. קרובה את לי. אין אני שואל מי את, מה את, כמו שהינך. נסדר את חיינו כמו שאת רוצה. בעיר, בכפר, היינו הך לי. תישארי... אם לא, אעזוב את הארץ. זאת האמת שלי, לעזאזל. עייפתי להיות איש צבא."
אבן נזרקה מידי הרחק, הרחק. חצצה את המים וירדה למצולות. "אני לא עייפתי. לא חשבתי. נלך. תן לי לחשוב... אחר-כך...". המחשבה עלתה, האם באמת ככה? על יסוד עזרה הדדית? והאהבה שתקדש את האיחוד? לא, לא. רק לא ככה!
עברה שעה. הילקוט על הגו. המשיכו את הדרך. "נו, בכל זאת, שמא תחשבי?"
"לא."
"תסלחי."
הלאה. שוב הרים. בקעות, קבוצות. נמאס. עייפות. יש רצון בפינה, במיטה פרטית, שלך. הביתה. לקבוצה שבה. שוב אותם החיים. לא התחדש, לא נוסף. כלום. שוב מטבח, מכבסה, גן. והתולעת מוצצת, מוצצת מוצצת מתחת הלב...
רות בקי קולודני / רבקה אלפר
* * *
אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
על הסאגה הזו לא נכתב אפילו מאמר אחד בעיתון "הארץ"
רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקיר, גיליון 1267 היה מעניין, ואפילו מרגש בחלק מהמאמרים (לא ה"פוליטיים" שחוזרים על עצמם [אזריה, ביבי, שמאל, ימין] ואני מדלגת עליהם מחמת לעיסה).
הגדילו לרָגש – יהודה גור-אריה על רצח הסופרים בבריה"מ. תקוה וינשטוק על אליהו ספורטה ובנו רפאל. הפרק מספרך "והארץ תרעד" (ובעצם כל הפרקים). וגם המלצתך על הסרט "המטפלת".
תודה רבה על עשייה ברוכה,
איילה זמרוני
אהוד: הסאגה "והארץ תרעד" מסתיימת בייסוד המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה פתח-תקווה ב-1878. בקרוב, ב-2018, תימלאנה לה 140 שנה. עד גיל 12 גדלתי על ברכֵּי אחד מ"גיבורי" הסאגה, ממייסדי המושבה, הוא סבי יהודה ראב בן עזר (1858-1948).
* אהוד היקר, יבורך יהודה גור אריה שמזכיר לכולנו את האנטישמיות הסטליניסטית, ואת רצח העילית התרבותית היהודית בברית המועצות. זכורים לרע ריפתין וחבריו שמחאו כפיים לכל הזוועות שסטלין ותלייניו ביצעו.
באמת, מדוע לא נוקטים בקו שנעמן כהן מציע: לא נקבל עזתים לטיפול רפואי עד שלא יוחזרו גופות חיילינו ושני האזרחים השבויים אצלם? ממשלה ימנית אמורה לטפל בעוול הנורא הזה של הנאצים החמאסניקים ביד קשה.
גם הפעם התרגשתי מהשיר "אחרי עשרים שנה".
שלך,
משה גרנות
* "פלסטינית דקרה היום (שבת, 12.8) בן 31 ברחוב סולטאן סולימאן בירושלים, סמוך לשער שכם. הוא נפגע באורח קל בידו ופונה על ידי מד"א לבית החולים הדסה הר הצופים. כוח משטרה ומג"ב עצר אותה והיא הועברה לחקירה."
מועצת התקשורת הישראלית מגיבה: "האישה הפלסטינית בת ה-29 מצור באהר, אם לחמישה, אינה אשמה. מה שדחף אותה לדקירה היא הרפיסות וההתמוטטות של ההרתעה הישראלית, שהוכיחו ביבי ושרה ["חמגשים"] בפרשה של הסרת המגנומטרים מהר הבית, וכמובן, אקיבוש – כן, אקיבוש ולא הסכסוכים של הדוקרת עם בעלה, שכנראה לא הפסיק לדפוק אותה כדי שתלד לו עוד ילדים, עד שקצה בחייה – ולכן הגיע זמנו של ביבי להתפטר!"
* מר בן עזר הנכבד, מכל מאמריו (המעניינים) של אורי הייטנר, חביב עלי המדור "ביד הלשון". ב"חדשות בן עזר" 1267, מר הייטנר מצטט את פסוק ה' במזמור קי"ט בתהילים:
"אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך."
מזה שנים אני מביא (בכתבי-עת של קוראי ספרדית-יהודית) את ה"תיאוריה" שלי, כי המילה התנ"כית "אחלי" היא המקור של המילה OJALA (הלוואי) בספרדית. [מבטאים: אוחלה].
אגב, בתנ"ך מופיעה המילה "אחלי" (בניקוד שונה מעט) גם בספר מלכים ב', פרק ה' פסוק ג': "אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו."
בברכה,
יהודה הצבי
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע
ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר YouTube
אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.
תשפוט ההיסטוריה מי צדק.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל