פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1273

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' באלול תשע"ז, 31 באוגוסט 2017

עם צרופת סיפורו של יוסי גמזו "דם זה לא מים".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: דרור אֵידָר: מכבש על התודעה. [ציטוט]. // מרדכי קידר: 1. דעיכת הלחימה בסוריה תמיט אסון על אירופה. [ציטוט]. 2. מיליוני פליטים עיראקים צפויים בעתיד הקרוב. // עמוס גלבוע: ההפגנות בפ"ת. // מתי דוד: סכנה: אנרכיה בחסות שופטי הבג"צ. // יהודה דרורי: הצעה לביבי. // דניה מיכלין עמיחי: יצחק פונדק ז"ל. // נתן ברון: תל-אביב ללא יהודים, מאה שנה לגירוש תושביה. [ציטוט]. // נחום גוטמן: בימי הגירוש מתל-אביב. מתוך: נחום גוטמן, אהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים". סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. 1980. // יוסי אחימאיר: שלושה אישים. // אורי הייטנר: צרור הערות 30.8.17. // ד"ר ישראל בר-ניר: הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית? // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק עשרים ושניים, הנישואים עם לאה. // נעמן כהן: ד"ר עילם אמזלג – בורות וגזענות? – הפוסל במומו פוסל. // יוסף דלומי: גולדין / שליט. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "פועלים במצור" למנחם בדר, 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.9.1977, לפני 40 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

דרור אֵידָר

מכבש על התודעה

פורסם בעיתון "ישראל היום" (25.8.2017)

השער האחרון של השבועון הגרמני "שטרן" שבו הוצג נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כהיטלר חדש עם הכיתוב "המלחמה שלו" (Sein Kampf) – כשברורה הרמיזה השפֵלה לספרו של הצורר הנאצי Mein Kampf (מלחמתי) – היא שלב נוסף בטירלול התודעה של המערב והקהיית חושי ההישרדות שלו מול הסכנה הממשית של האסלאם הג'יהאדיסטי. 

השער של ה"שטרן" מטורף, אך מי שקרא את עיתונאינו האמיצים בשבוע שעבר, יכול היה לייצר ממאמריהם שבעה שערי שנאה כאלה. נדב אייל ב"ידיעות אחרונות" וחמי שלו ב"הארץ" ציירו את טראמפ בצבעים חמורים הרבה יותר. חוץ מלומר "טראמפ הוא היטלר", אמרו הכול. הם לא היו מקוריים. גידופים דומים אפשר למצוא בתקשורת הליברלית לגווניה. מה שמיוחד היה תירגומו של שיגעון ההשוואה הנאצית לעברית. ואם היהודים בישראל מאשימים את טראמפ בנאציזם, הגרמנים לא יכולים להיות צדיקים יותר מהאפיפיור.

לכאורה, מה אכפת לנו? זה מאבק פנימי שמתרחש בארה"ב.

לא. השלכות הטַרֶפת הזאת קשורות לעמדה של האדם החופשי מול עריצות התקשורת, מול הניסיון שלה לחנך אותנו לחשוב רק באופן מסוים, להזדעזע רק באופן מסוים, ובעיקר לקבוע עבורנו כיצד לקרוא את המציאות, גם אם עינינו רואות ואוזנינו שומעות אחרת.

גם אצלנו עסוק רוב התקשורת הישראלית במאמץ לחנך אותנו – אלו ערכים להוקיר ואלו לדחות, מי האנשים שעלינו להאדיר ומי לבזות, מה מסוכן לקיומנו ומה מחזקו, אילו נרטיבים היסטוריים עלינו לאמץ ומה לדחות, וכמובן במי עלינו לבחור.

הנה דוגמה אקטואלית. פחות משבוע לפני בחירות 2013, אבישי מתיה, שהיה שותף לפעילות עם אלדד יניב במחאת רוטשילד, פירסם באתר NRG מאמר שבו העיד על שותפו. באותן בחירות התמודד יניב בראש מפלגת "ארץ חדשה" וסיכן את סיכויי השמאל הישראלי להפיל את האנטי-כריסטוס שלו, בנימין נתניהו.

כך תיאר מתיה את יניב: "הוא עומד בסלון ומטיף. המסר ברור ומפחיד: בשם הדמוקרטיה מותר 'ללכת מכות'. האדם פורש משנה מנומקת, המדריך לאנרכיה, כזו שמדברת אל הבטן של מי שמבקש לו פורקן. ככה נראה הפורקן. אלים. בוטה. וחסר עכבות."

מתיה הביא ציטוטים ישירים מדברים שיניב מסר בחוגי הבית על הדרך להגשים את רעיונותיו: "צריך לעמוד מולם בכוח. צריך לבנות כוח מאורגן." "אתה הופך את הכנסת למקום שמפחדים להגיע אליה." "הייתי תולש את ח"כ פלסנר בכוח מהדוכן." "מתחילים לזרוק מלמעלה מהיציע חפצים." "אני לא נבהל מזה שבכנסת יעופו הכיסאות של הח"כים באוויר." "הכנסת צריכה לעלות בלהבות." "אז אצל בגין זה נגמר ברימונים, זה לא צריך להיגמר ברימונים." "צריך להדליק את הרחובות ולא צריך להיבהל." "בשביל דמוקרטיה הולכים מכות." "בשביל דמוקרטיה לא מתביישים גם אם כמה שמשות של בנקים מתנפצות."

 חיזרו וקראו את הדברים המדהימים, וחישבו את תקשורת השמאל שמאדירה את האיש המסוכן הזה, שמתיה מתאר כמי ש"מסמם את מעריציו בטקסטים רוויי אלימות." השבוע הפכו אותו לקדוש מעונה שנפל על מזבח חופש הביטוי. אין גבול לציניות ולמניפולציות של החבורה הזאת שמטיפה לנו מוסר ומלמדת הלכות דמוקרטיה והפגנות. כדאי לזכור את העדות הזאת בכל פעם שנראה עודד בן עמי כלשהו מתמוגג מנאומי דמוקרטיה וחופש ביטוי של אלדד יניב כלשהו. רק מסיכות ואחיזת עיניים.

הרודנות התקשורתית ארוכת ימים, אבל תופעת טראמפ העצימה אותה. מול ההמונים שהתמרדו ובחרו בו כנגד כל הסיכויים, תוך שהם ממרים את ההכתבה הבוטה במי לבחור – הכפילה התקשורת את המכבש על התודעה. מאז הבחירות, כל בעייה קטנה בסביבתו של טראמפ מוצגת כפצצת אטום המאיימת להחריב לא רק את אמריקה אלא את העולם כולו. ישנן רשתות, שצפייה בהן עלולה לשכנע שלאמריקה אין אוייב אחר, לבד מטראמפ.

באותו מאמר, השווה נדב אייל את טראמפ ל"נירון מודרני", הקיסר הרומי המטורף. מן הסתם התייחס אייל לאגדה על הקיסר המטורף שניגן שעה שרומא בערה. אבל לדימויים היסטוריים יש חיים משלהם. כשנירון התאבד בשנת 68' לספירה, נפוצו שמועות ברחבי האימפריה שהוא לא מת, או שמת אבל עתיד לקום לתחייה ולחזור לגאול את האימפריה הרומית. האמונה בשובו של נירון המשיכה להתקיים עוד כ-300 שנים אחרי מותו.

גם בנצרות המתגבשת אומץ הסיפור והפך לרכיב מרכזי בדוקטרינה הנוצרית: עבורם היה נירון האנטי-כריסטוס, הקוטב של הרע המוחלט הנלחם בישו. הם האמינו שהוא עתיד לחזור באחרית הימים ולהביא לעולם שלום ויציבות וגם להמשיך לרדוף את הנוצרים (נירון היה הרודף הראשון של הנוצרים באימפריה הרומית), אך זה יהיה השלב שיסמן את שיבתו של ישו שינצח את האנטי כריסטוס. האמונה הזאת החזיקה מעמד עד סוף העת העתיקה.

טראמפ כקיסר מטורף זה דבר אחד, וטראמפ כאנטי-כריסטוס זה דבר אחר לחלוטין. הדימוי הדתי הזה כבר לא עוסק במנהיג פוליטי אלא באמונה דתית על רוע מוחלט שהשתלט על העולם. השמאל העולמי – וחסידיו אצלנו – הקימו דת חדשה שכוהניה עיתונאים העסוקים בהטפה לציבור מה לחשוב ובמה להאמין, מה אסור לומר ומה מותר, מי ראוי להיכנס תחת כנפי האמונה הזאת ומי הכופרים הראויים לחרפות ובוז. עכשיו נמצא גם האנטי-כריסטוס: דונלד טראמפ.

קיימת גם גירסה יהודית להיעלמותו של נירון. התלמוד הבבלי (גיטין נ"ו ע"א) מספר, שנירון הגיע להחריב את ירושלים, ולפני שהחל במלחמה שאל בגורל כדרכם של מנחשים. ירה חיצים לארבע רוחות השמים ואכן כולם נפלו לכיוון ירושלים. אז ניסה גורל נוסף: שאל ילד יהודי מה הפסוק שלמד היום. ענה הינוקא: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל..." (יחזקאל כ"ה). אדום, לפי המסורת היהודית, היא רומא. נירון הבין שאלוהי היהודים רוצה להחריב את ביתו ואז להעניש אותו על שהיה השליח למלאכה הנוראה. מסקנתו: "ערק ואזל ואיגייר" (ברח והלך והתגייר). הפך ליהודי. חכו, הסיפור הפנטסטי לא הסתיים; התלמוד מספר שאחד מצאצאיו של נירון הגֵר היה רבי מאיר, מגדולי חכמי המשנה שפעל אחרי מרד בר כוכבא, במחצית השנייה של המאה השנייה. קחו את הנמשל לאן שתיקחו.

דרור אידר

* * *

מרדכי קידר

1. דעיכת הלחימה בסוריה תמיט אסון על אירופה

מתוך אתר "מידה", 23/08/2017

אירופה הכורעת תחת לחץ הפליטים מסוריה משוועת לשלום המתקרב. אך השלום הסורי המסתמן רק יגביר את ההגירה

 לפני חודשיים, במאמרי השבועי, קבעתי שהמנצחת הגדולה במלחמת האזרחים בסוריה היא איראן. תחת מסך העשן של המלחמה נגד דאע"ש העולם לא שם לב איך איראן משתלטת על חלקים נרחבים מסוריה, בעיקר במרכז המדינה ובמזרחה, שהאוכלוסייה בהם דלילה. ההשתלטות האיראנית מתבצעת באמצעות מיליציות שיעיות, עיראקיות, אפגאניות, איראניות ובעיקר חיזבאללה הלבנוני, שניתנה לו יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו של חסן נסראללה במערב סוריה, החלק היותר פורה, שעיקר האוכלוסייה הסורית התרכזה בו.

ובמקביל להיחלשות דאע"ש ויתר המורדים, אסד הולך ומתחזק. הברוטאליות של המעורבות הרוסית והאכזריות של המיליציות השיעיות הכניעו את המתנגדים לאסד. נקודת המפנה לרעתם היתה התפנית שעשתה טורקיה של ארדוע'אן ב-2015, אז אילצו אותה הרוסים לחדול מתמיכתה במורדים ובדאע"ש. למרות שארדוע'אן חבר בלית ברירה אל הרוסים, אסד העלווי עדיין רואה בו – ובצדק רב – אויב אסלאמיסט.

הכורדים החיים בצפון מזרח סוריה לעולם לא יסכימו לחיות שוב תחת רחמי הערבים, כפי שחיו כאזרחים סוג ד' עד 2011, ולכן סביר להניח שגם אם סוריה תישאר מדינה אחת תחת שלטון אסד, הם ישמרו את החבל הכורדי אוטונומי במידה רבה, או שייאלצו להילחם נגד השלטון על זכויותיהם. אלא שהבעייה הגדולה יותר של סוריה המאוחדת תהיה השינוי הדמוגרפי הדרסטי שהמדינה תעבור.

כמחצית מאזרחי סוריה – כעשרה מיליון – הם פליטים. כמחציתם בתוך סוריה ומחציתם מחוץ למדינה, בירדן, בטורקיה, בלבנון, במדינות ערביות אחרות, באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, באוסטרליה ואפילו בישראל. בהכללה ניתן לומר שכל הפליטים הסורים שהגיעו למדינות שמחוץ לעולם הערבי יישארו בהן לתמיד, כי החיים בהן מסודרים ובטוחים. לעומת זאת, הפליטים בירדן, בלבנון ובטורקיה – סה"כ כשלושה וחצי מיליוני סורים – ממתינים לסוף המלחמה כדי לשוב לבתיהם.

השד הדמוגרפי נוסח סוריה

אלא שהמציאות בסוריה משתנה לחלוטין, ואני לא צופה שיבה מאסיבית של פליטים סוריים מהמדינות הללו משתי סיבות עיקריות:

ראשית, חלקים גדולים מערי סוריה הפכו לעיי חרבות במהלך שש וחצי שנות המלחמה האכזרית והעקובה מדם, בשל ההפצצות ממטוסים, חביות הנפץ ממסוקים, פגזי התותחים והטנקים, מטעני החבלה והמוקשים שהשתמשו בהם הצדדים זה נגד זה. הלחימה, יש לזכור, התנהלה בעיקר בשטחים הבנויים. ברוב הערים והעיירות בסוריה תשתיות החשמל, המים, הביוב והתקשורת הרוסות, חלקית או לחלוטין. מאות אלפי בניינים אינם ראויים עוד למגורי אדם. שכונות שלמות בחומס, בחמאת, בחלב באדליב ובערים רבות אחרות, דורשות השטחה ובינוי מחדש. עשרות שנים וטריליונים רבים של דולרים נדרשים לשיקום המדינה, ואני לא רואה את מדינות העולם עומדות בתור כדי לתרום כספים לשם כך. פליטים לא יסכימו להחליף את האוהל בירדן בחורבה ללא תשתיות בסוריה החרבה.

אבל יש סיבה נוספת לאי שיבת פליטים, והיא הפחד של הפליטים הסונים מבעלי הארץ החדשים: השיעים. מזה זמן רב איראן מעבירה אזרחים שיעים מעיראק, איראן ואפגניסטן כדי לשכן אותם בסוריה, מתוך כוונה ברורה לשנות באופן החלטי את הרכב האוכלוסייה במדינה, כך שיהיה בה רוב שיעי במקום הרוב הסוני שהיה בה עד שפרצה מלחמת האזרחים בשנת 2011. העניין ברור לחלוטין, שכן השליטים העלווים של סוריה יודעים שבני הרוב הסוני רואים בהם כופרים ועובדי אלילים, שאין להם זכות לחיות, לא כל שכן לשלוט במדינה.

פעמיים מרדו הסונים בשלטונם: הפעם הראשונה הייתה בין 1976 ל-1982, ומרידה זו עלתה בחיי כחמישים אלף אזרחים. הפעם השנייה היא הנוכחית, שעלתה עד כה בחיי כחצי מיליון איש, אישה, ילד וילדה, זקן וזקנה. העלווים רוצים למנוע את הפעם השלישית והדרך הבטוחה לכך היא שינוי הרכב האוכלוסייה, מרוב סוני לרוב שיעי. לכן הם לא יאפשרו לסונים לשוב לבתיהם, אלא ישאירו אותם פליטי עולם הפוחדים לשוב לארצם שהשתלטו עליה אויביהם. וכדי לאכלס את המדינה בתושבים איראן מעבירה לסוריה שיעים מעיראק, מאיראן ומאפגניסטן.

הטיהור האתני משרת את החלום של האייתוללות לייצב קשת שיעית מאיראן דרך עיראק וסוריה אל לבנון והים התיכון. קשת זו תקיף את המשרק (המזרח) הערבי מצפון, והמלחמה בתימן נועדה ליצור קשת מקבילה מדרום. בין שתי הקשתות יילכדו שתי הממלכות, סעודיה וירדן, ובעזרת אללה גם הן תיפולנה לידי השיעים יחד עם ישראל, "השטן הקטן". אירופה ואמריקה לא יעשו כלום כי למי איכפת שמוסלמים נלחמים במוסלמים?

הרוב השיעי שייווצר בסוריה ישחק גם לידי חיזבאללה הלבנוני, שימצא בשיעים שותפים טבעיים. ייתכן שההתקרבות בין סוריה השיעית ללבנון תביא גם ליצירת איחוד פדרטיבי כלשהו של שתיהן בשביל לדחוק לשוליים את העדות הנוצריות בלבנון וכדי "לשכנע" אותן לברוח לארצות אחרות ולהשאיר את לבנון לבעליה השיעים. זו הסיבה האמתית להתלהבות של נסראללה מהמלחמה על אדמת סוריה, וזו גם הסיבה להתנגדות מתנגדי חיזבאללה למעורבותו בסוריה.

בעיית הפליטים רק תחמיר

המצב הדמוגרפי החדש בסוריה ישכנע את הפליטים הסונים שאין להם יותר לאן לשוב, והם יעשו כל שביכולתם לעבור מירדן, מלבנון ומטורקיה לכל מדינה בעולם שתסכים לקבלם, רצוי באירופה ובצפון אמריקה. לכן אני צופה תהליך הפוך לזה שהעולם מתכנן בעקבות "השלום" שיגיע לסוריה: במקום שיבת פליטים תהיה בריחה המונית של פליטים ואזרחים סונים. מעבר לבעיית הפליטים שהעולם חווה מזה שנים, תגבר גם בעיית הטרור האסלאמי במדינות שיקלטו פליטים בשל מספר סיבות:

ראשית, לוחמים לשעבר מדאע"ש וקבוצות מורדים אחרות, שכולם סונים, יצטרפו אל גלי ההגירה. הם נושאים בקירבם זעם רב ושנאה גדולה למדינות המערב שנטלו חלק בקואליציה שלחמה נגד דאע"ש או עמדו מנגד ולא סייעו למורדים. חלק מהלוחמים הללו ימשיכו את הג'יהאד שלהם על אדמת אירופה וצפון אמריקה, בנשק, במטענים ובדריסת הולכי רגל.

בנוסף, חלק מהפליטים לא ייקלטו בעבודה במדינות ההגירה ויחיו בשוליים הכלכליים והחברתיים שלהן, בשכונות עוני אסלאמיות שרבות מהן קיימות בערי מערב אירופה מזה שנים, והמשטרה המקומית פוחדת להיכנס לתוכן. עוני וחיים בשוליים הופכים חלק מהצעירים המוסלמים לטרף קל למגייסי טרור, המעוררים אצל הצעירים את יצר הג'יהאד באמצעות הצגת החברה הקולטת כחברה רקובה, נגועה במתירנות, בזנות, באלכוהול, בסמים, בחומרנות ובשחיתות, המנצלת את המהגרים כעבדים במפעלי התעשייה, במוסכים, בחנויות ובמקצועות שירותים משפילים ומבזים. זאת בזמן שבני החברה הקולטת הם עורכי דין, רואי חשבון, אנשי עסקים ובעלי בתים ודירות, המנצלים את המהגרים באופן מחפיר. התגייסות צעירים מוסלמים, בעיקר כאלה שלמדו ש"כולם שווים" בבית הספר הציבורי, היא רק עניין של זמן.

המדינות הקולטות פליטים יסבלו מהתגברות הפשיעה הקשורה לפליטים: אלימות במרחב הציבורי, הטרדות ותקיפות מיניות, פריצות לבתים, גניבת רכב, צריכת סמים ואלכוהול, עבודה לא רשמית וללא תשלומי מסים. זאת בנוסף לבנייה בלתי חוקית לצד התגברות ההוצאה הציבורית על שירותים חברתיים הניתנים למהגרים כקצבאות ילדים, אבטלה, זקנה ובריאות. כבר כיום שיעור המהגרים מדור ראשון ושני המאכלסים את בתי הכלא במערב אירופה גדול באופן משמעותי משיעורם באוכלוסייה הכללית.

התגברות הבעיות הכלכליות, החברתיות והביטחוניות באירופה ובצפון אמריקה כתוצאה מהעלייה בהגירה, תגביר את מגמת התחזקות הימין והימין הקיצוני, מה שבתורו שיגביר את המתחים החברתיים והפוליטיים במערב. חברי פרלמנט שכל רצונם הוא להיבחר מחדש יתאימו את הפעילות הפרלמנטרית שלהם – ובעיקר את החוקים שיקדמו – לציפיות אזורי הבחירה המתאסלמים שלהם, והם יקריבו את האינטרסים של עמיהם על מזבח הקריירה הפוליטית שלהם. רבים מהאירופים המודעים לבגידת הפוליטיקאים יאבדו תקווה ויהגרו ממדינותיהם ההולכות ומידרדרות במורד החברתי והכלכלי ובריחה זו תגביר את קצב הפיכת אירופה לעוד אזור אסלאמי.

כך, בלי שהעולם מבין את מה שקורה, ההסדרים שרוסיה ואיראן יכפו על סוריה בתקופה הקרובה יביאו בתגובת שרשרת להתגברות זרם הפליטים ולהידרדרות אירופה למצב בלתי הפיך. האוקיאנוס האטלנטי איננו רחב מספיק כדי להגן על צפון אמריקה מצרה זו. כך מתכננים האייתוללות של איראן להרוס את המערב הכופר, המתירני, השיכור והחומרני, באמצעות הגליית מיליונים נוספים של סורים מסכנים לארצות הכפירה, שנואות נפשם של האייתוללות. על אדמת סוריה איראן ניצחה גם את אירופה ואמריקה.

2. מיליוני פליטים עיראקים צפויים בעתיד הקרוב

במאמר שפירסמתי בשבוע שעבר מעל בימה זו הצבעתי על האפשרות שאסד, נשיא סוריה המתחזק, יחד עם הקואליציה השיעית של איראן, חיזבאללה והמיליציות מעיראק ומאפגניסטן, ישתדלו בעתיד הקרוב לסלק מסוריה מיליוני אזרחים המשתייכים לעדת הרוב הסונית, כדי למנוע בעתיד מרד שכמוהו חווה סוריה במהלך שש וחצי השנים האחרונות, כמו גם בין השנים 1976 ו-1982.

בעקבות פרסום המאמר, יצר איתי קשר שיח' וליד אלעזאוי, שיח' סוני עיראקי החי בגלות באירופה, ועומד בראש מפלגה ששמה "מהפכת ה-20 הפטריוטית", כדי לספר לי סיפור מזעזע על המצב בעיראק. לדבריו, איראן היא השליט האמיתי של המדינה מזה זמן רב, והאייתוללות של קום מכתיבים לממשלה העיראקית את המדיניות ואת ביצועה.

ההגמוניה האיראנית משתלבת היטב עם היותם של רוב אזרחי עיראק מן העדה השיעית, ועתה, אחרי חיסול "מדינת האסלאם" שהקים דאע"ש בעיראק, אין לעדה הסונית שום משענת ארגונית חמושה שתגן עליהם מזעמם של השיעים, האיראנים והעיראקים כאחד, ולכן הם מועמדים לגורל דומה לזה של הסונים בסוריה: גירוש, הגלייה וטיהור אתני.

הרצון השיעי בעיראק לסלק את המיעוט הסוני נובע גם מיצר נקמה, שכן עד שנת 2003 שלט בעיראק צדאם חוסיין, והוא התאכזר לשיעים בצורה נוראה ואיומה לאורך כל שנות שלטונו, ובעיקר בעקבות תבוסתו במלחמת המפרץ הראשונה בפברואר 1991. אז הוא טבח – באמצעות ארטילריה – עשרות אלפים מהם שניסו לחסות במתחם הקבר של חוסיין בן עלי בעיר נג'ף.

לאיראנים יש חשבון ארוך עם הסונים בעיראק עוד קודם לכן, בשל המלחמה שצדאם חוסיין כפה עליהם בין 1980 ו-1988. מלחמה זו גבתה את חייהם של כמיליון אנשים, חיילים ואזרחים, בשני הצדדים, וחשוב להזכיר ששניהם השתמשו גם בנשק כימי זה כנגד זה במהלך המלחמה הארורה ההיא, שהסתיימה בכניעת איראן כשח'ומיני לא יכול היה לעמוד בפני המתקפות הכימיות על טהראן שהפילו אלפי הרוגים בקרב האזרחים.

רגשי הנקם בקרב השיעים העיראקים והשיעים האיראנים נגד צדאם חוסיין, מופנים כיום נגד העדה שלו, העדה הסונית, וזו עומדת כיום חשופה, ללא הגנה, מול הכוח השיעי העולה ומתחזק, כאשר כוחם הקולקטיבי של הכוחות הסונים – ארגונים כמו דאע"ש, אלקאעדה והמורדים באסד, ומדינות כמו סעודיה, ירדן, האמירויות ומצרים – הולך ונחלש בקצב מהיר בחדשים האחרונים מול התחזקות הקואליציה השיעית: איראן, חיזבאללה והמיליציות העיראקיות והאפגניות.

כתוצאה מהשינוי הגדול במאזן הכוחות בעיראק, טוען שיח' וליד אלעזאוי, השיעים יעשו כל שביכולתם לסלק את הסונים מארץ הנהריים אל כל מדינה שתסכים – או לא תסכים – לקבלם. אם אכן תסריט זה יתגשם, כעשרה מיליון פליטים עיראקים סונים יצטרפו בקרוב לגלי הפליטים שיגיעו מסוריה, ויחד איתם העולם השפוי והמאורגן יחויב לסייע לגל של כחמישה עשר עד כעשרים מיליון פליטים. גל כזה של פליטים עלול להפוך מדינות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, באסיה ובאפריקה, לאזורים של אסון כלכלי, בלגן חברתי ומערבולת פוליטית. ותודה לאיראן ולמי שחיזק אותה בשנים האחרונות.

מה הפיתרון?

במהלך השיחה שניהלתי עם השיח' אלעזאוי שאלתי אותו מה הפתרון שהוא ומפלגתו מציעים כדי להציל את הסונים בעיראק ולגרום להם לרצות להישאר במולדתם.

התשובה שלו הפתיעה אותי: "פתרון האמירויות."

הוא בטוח שהפתרון האמיתי והיחיד המסוגל להציל את הסונים בעיראק מטיהור אתני הוא חלוקת המדינה למדינות אזוריות (נוסח ארה"ב) או קנטונים (כמו בשוויץ) שכל אחת תיהנה מאוטונומיה גדולה בענייני פנים, ועיראק תהפוך למדינת פדרציה עם שלטון מרכזי רופף, ואמירויות שכל אחת מנהלת את חיי הקבוצה החיה בה.

כל אמירות, על פי אלעזאוי, תנהל את חייה בעצמה, בלי שאמירות אחת תתערב בענייניה של אמירות אחרת. בכל אמירות ישלטו השיח'ים המקוריים של המשפחות החיות בה, על פי המסורת החברתית של האוכלוסייה. מצב זה, לדבריו, ייצור יחידות הומוגניות, יציבות, שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה עם היחידות השכנות למען תועלת הכלל.

"פתרון האמירויות" יעניק גם לכורדים בצפון עיראק ממשל עצמי שלהם, דבר שיהפוך למיותר את הקמת המדינה הכורדית העצמאית שתעלה עליה את חמת האיראנים, התורכים והערבים, דבר שיביא לסכסוכים, למלחמות ולשפך דם.

רק לשם ההמחשה, עלינו לזכור שהחבל הכורדי בצפון עיראק מכותר ומוקף במדינות שאינן שותפות לחלום העצמאות הכורדי, ואין לו מוצא לים. אם הן תעשינה יד אחת נגד המדינה הכורדית, אם תקום, וימנעו מעבר אנשים וסחורות ממדינה זו ואליה, לא תהיה לאזרחיה אפשרות לקיים חיים מסודרים: איך היא תייצא מוצרים ונפט? איך תייבא את מה שהיא צריכה לייבא מחו"ל?

לכן, במסגרת הרפורמה השלטונית בעיראק והפיכתה למדינת אמירויות, גם הכורדים יזכו לאוטונומיה ברורה ומשמעותית, וזו תחסוך מהם ומשכניהם מלחמות ומאבקים.

אז איפה הבעייה? איראן, שלא תסכים לפתרון האמירויות אחרי שהצליחה להשתלט על עיראק, אלא אם כן היא תיאלץ להסכים לו. ומי הכוח היחיד בעולם היכול לאלץ את איראן בעניין כלשהו? ארה"ב כמובן.

שיח' אלעזאוי מוכן לצאת בכל רגע לארה"ב בשביל להסביר למקבלי ההחלטות האמריקנים את ההיגיון העומד מאחורי תכנית השלום שלו עבור עיראק, ואת התועלת שתצמח לעיראק ולכל מדינות העולם מיישומה. אלא שהאמריקנים עסוקים בארבעה דברים אחרים: צפון קוריאה, היחסים בין הימין והשמאל בארה"ב, מי יתפטר או יפוטר השבוע מהצוות של טראמפ ואסונות טבע כמו הוריקנים, טורנדו וההצפות ביוסטון בשבוע הנוכחי. אז למי באמריקה יש זמן, קשב וסבלנות לעשות משהו בעניין עיראק, שבע שנים אחרי שהצבא האמריקני יצא ממנה כדי לא לשוב אליה עוד?

אמירויות גם במדינות אחרות במזה"ת

גם אפגניסטן מהווה מקור לכאב ראש לאמריקנים רבים, בעיקר בתקשורת ובמערכות הביטחון, המודיעין והצבא, שכן המעורבות בת שבע-עשרה השנים, הדם האמריקני שנשפך במדינה כושלת זו והכסף האדיר שהושקע בה, לא הניבו את הפירות המקווים בגלל סיבה אחת עיקרית: האמריקנים מנסים בכל כוחם לשמר את המדינה האפגאנית המלאכותית, שיצרו הבריטים והרוסים במאה ה-19, למרות שמדינה זו מפולגת ומשוסעת בעיקר על רקע אתני. עובדה זו מונעת היווצרות עם אחד הומוגני ומלוכד, וכל השאר – דם, דמע ואש – הוא התוצאה.

אילו היו האמריקנים ובעלי בריתם מפרקים את הישות הלא לגיטימית ששמה אפגניסטן ומקימים במקומה מדינות – עצמאיות או אוטונומיות – שתחיינה כל אחת את חייה כאמירות על בסיס המשפחות המקומיות ותחת ההנהגה הלגיטימית של ראשי המשפחות והשבטים, ייתכן שהיום הייתה אפגניסטן ארץ של שלום, שלווה וקיום משותף של הקבוצות הדתיות, העדתיות, המשפחתיות והאתניות, שכל אחת חיה את חייה ועוזבת את כל האחרות לחיות את חייהן בשלום.

המעניין הוא שפתרון האמירויות יכול בהחלט להיות מיושם בשבע ערי יהודה ושומרון, בנוסף על האמירות שקמה בעזה לפני יותר מעשר שנים. אינני מאוהב בשלטון חמאס, אבל עזה היא מדינה מכל בחינה מעשית, ועל ישראל להרתיע באופן אפקטיבי ואמין את הכנופייה הג'יהאדיסטית שהשתלטה על הרצועה. הקמת אמירויות בערי יהודה ושומרון תביא לתושביהן יציבות, שלוה ושגשוג, ולישראל – שלום.

פתרון האמירויות יביא מזור גם לתחלואיה של ירדן, כשזו תחולק לאמירות פלסטינית, אחת או יותר, ומנגד אמירויות לבדווים, כשהמלך הופך לדמות סמלית, כמו מלכת בריטניה. סודאן כבר התפרקה לשתי מדינות ושתיהן חייבות להתחלק לאמירויות יותר הומוגניות, דבר שיביא ליותר יציבות במדינה שסועת מלחמות ורווית דם זו.

גם בתימן, שבה החברה שבטית לחלוטין, יכול פתרון האמירויות להביא ליציבות ולמשילות גדולה יותר משלטון מרכזי שנכשל לחלוטין, וכישלונו זה מביא אלפים רבים של אזרחים לרעב, למחלות, לסבל ולמוות.

חלומו של שיח' וליד אלעזאוי, שאני מסכים איתו לחלוטין, יכול בהחלט להיות עיקרון שעל פיו יפעל העולם כדי לפתור את בעיות המזרח התיכון. אילו ננקט פתרון זה בסוריה לפני חמש שנים, ייתכן מאוד שרבים מחצי מיליון ההרוגים במלחמת האזרחים היו חיים היום.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

ההפגנות בפ"ת

הפגינו, בין השאר, אמירות נוגדות שכל ישר של שופטי בית המשפט העליון, ואנטישמיות קלאסית של יהודי שמאלני כלפי יהודי חרדי

שני דברים משכו את תשומת ליבי עד כה בהפגנות בפ"ת נגד היועץ המשפטי. האחד, אמירה  של שופט בית המשפט העליון שאינה עומדת במבחן השכל הישר ומשוללת הגיון. השני, מפגן אנטישמי קלאסי של  אחד מהמפגינים, אברהם פורת שמו מקיבוץ מזרע, כנגד יהודי חרדי.

לנושא הראשון. כוונתי לדברים שאמר כבוד השופט דנציגר בעתירה בעניין ההפגנה בפ"ת. וכך הוא אמר: "הזכות של תושבי השכונה לשקט לא מתקרבת לזכות לחופש הביטוי וההפגנה."

בציטוט אחר, הזהה בתוכנו אך שונה בניסוחו נאמר: "הזכות של תושבי השכונה ליהנות משקט נמצאת בדרגה שאפילו לא מתקרבת לזכות להפגין ולחופש הביטוי."

אמירה זאת זכתה לשפע של כותרות, והתקבלה כדברי אלוהים חיים.

לפני שאנמק מדוע אמירה זאת מנוגדת לשכל הישר, שני גילויים נאותים:

האחד, היה לי בזמנו אמון מלא בטיב ההיגיון, החשיבה והיושרה של שופטי בית המשפט העליון. הוא נסדק משהו בפסק הדין  שלו בערעור של שמחה דיניץ (שגריר ישראל בארה"ב, יו"ר הסוכנות היהודית). בית המשפט העליון זיכה אותו  (1997) בעבירה של שחיתות שזעקה לשמיים, בנימוק שלדיניץ לא היתה "מחשבה פלילית" . זה היה פסק דין שנגד את השכל הישר של כל "אדם סביר".

השני, אין לי שום ידע משפטי, ולא בנו של שופט אני. אני בא לנמק בשם השכל הישר.

ולנימוק הראשון.  אם ננתח את האמירה נראה שיש בה אי צדק מובהק. למה? כי זכות ההפגנה היא עקרונית. ניתן לקיים אותה בכל מקום. לא מוכרחים דווקא ליד ביתו של היועץ המשפטי. לא ייגרע מהזכות המלאה להפגנה נגד היועץ אם תיערך במקום אחר. מאה מעלות חום שוות בכל מקום. אבל, השקט של תושבי השכונה הוא קונקרטי, מעשי.  אם כל הזמן יקיימו את העיקרון של חופש ההפגנה באותה שכונה, הרי ברור שהשכונה תסבול. במילים אחרות: לתושבי השכונה אין אלטרנטיבה, אין שום חופש בחירה, היא לא יכולה להעתיק אותה ממקומה. למפגינים יש ויש חופש בחירה להפגין בכל מקום אחר. הם יכולים להעתיק את ההפגנה ממקום למקום

ולנימוק השני.  מה היה אומר כבוד השופט אם בשל סחבת בעבודתו (וברוך השם הדברים נסחבים במדינה שלנו) היתה קבוצת מפגינים מתייצבת מדי לילה, נאמר ב- 0300, בפתח ביתו, רק עם מגפון אחד, ומפגינה על פי זכותה המקודשת? אני משער שכבודו היה אוסר את קיומה של ההפגנה בשעה זאת. יתכן מאוד שאני טועה, ילמדוני חכמי המשפט!

לנושא השני: אני כותב רק מה שעיניי ראו בסרטון. הן ראו יהודי חרדי עם חולצה לבנה וזקן לבן ארוך עומד ומתווכח עם מפגין גדל מידות. המפגין הוא התוקפני, החרדי מתגונן. החרדי  שואל מדוע התחילו את ההפגנה לפני צאת השבת. המפגין, בן קיבוץ מזרע של השומר הצעיר, מגדף בצעקות את החרדי, אומר לו ל"הוריד את השטיח מהראש" (כלומר, את הכיפה); אומר לו "לגזור את השערות" (להוריד את זקנו ) וזורק קללה: "נתניהו הוא חרה."

האמת, ראיתי לנגד עיניי את התמונה המפורסמת בה הנאצים גוזזים זקנו של יהודי. פתאום חזיתי בכמה שניות בשנאה האיומה, הלוהטת, של החלק השמלאני קיצוני בתוכנו לכל מה שהוא יהודי ומסמל יהדות. ופתאום הבנתי באחת למה השמאל הפך לשנוא בקרב רבים בעם ישראל.

עמוס גלבוע

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מתי דוד

סכנה: אנרכיה בחסות שופטי הבג"צ

על פי ההיגיון של שופטי הבג"צ, בפרשת ההפגנות נגד היועץ המשפטי, מנדלבליט, ניתן יהיה מעתה ליזום הפגנות כמעט ללא מוגבלות נגד משרתי ציבור ועובדי מדינה, כמו שופטים, שוטרים, משפטנים, רופאים, מורים ונוספים. מציאות זו מובילה לאנרכיה בחסות שופטי הבג"צ.

אם בג"צ מאשר הפעלת לחץ, באמצעות הפגנות, נגד היועץ המשפטי לממשלה, פסיקה משפטית זו, תאפשר לנהוג כך כלפי כל שאר משרתי הציבור של עובדי המדינה.

חסידי פולחן שלטון החוק יאלצו מעתה לתמוך ולהצדיק כל הפגנה שמטרתה תהיה הפעלת לחץ על משרתי ציבור של עובדי מדינה. מציאות זו מובילה לאנרכיה בחסות שופטי הבג"צ.

להלן כמה תרחישים אפשריים וצפויים של הפגנות נגד משרתי ציבור של עובדי מדינה בחסות שופטי הבג"צ.

משפחתו וחבריו של נאשם בפלילים, יפגינו מול ביתו של השופט שעומד לגזור את דינו.

אזרחים שאינם מרוצים מטיפולו של מפקד המשטרה המקומי בתלונתם, יפגינו נגדו מול ביתו הפרטי.

מטופלים שזקוקים לתרופות מצילות חיים, שאינן כלולות בסל התרופות, יפגינו מול ביתו של יושב ראש ועדת סל התרופות.

אזרחים שאינם מרוצים משומות מס ההכנסה שהוטלו עליהם, יפגינו נגד פקיד השומה מול דירתו, כדי להפעיל עליו לחץ לקראת הערעור.

קבוצות הורים לילדים, שראש הרשות המקומית לא שיבץ את ילדיהם לבית הספר כבקשתם, יפגינו מול ביתו של ראש המועצה כדי שישנה את החלטתו.

מתי דוד     

* * *

יהודה דרורי

הצעה לביבי

ארדואן: "הקמת מדינה פלסטינית שמזרח ירושלים בירתה הכרחית ליציבות האזור."

28.08.17  YNET

נתניהו: "הקמת מדינה כורדית שתכלול חלק ממזרח תורכיה הכרחית לייציבות האזור."

ביבי, אינך חושב שבשם ההדדיות עליך לצאת בהכרזה כזו?

טיפול במשפחות הפדופילים

פדופיליה מוכרת  כמחלה בשטח הפסיכיאטריה, והפעילות כתוצאה ממנה נחשבת כעבירה פלילית. מדי פעם אני קורא על קבוצות של פדופילים שנעצרו ע"י המשטרה, בהם "אנשים נורמטיביים" "בעלי תפקידים בכירים" ובעיקר בעלי משפחות. קשה לתאר איזה משבר קשה עוברת משפחה שראשה נעצר בביתו באמצע הלילה ע"י המשטרה, המחרימה בין השאר את מחשבו והטלפונים הסלולרים שלו.

לכן תמהני אם למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות ישנה מחלקה המטפלת במשפחות הנעצרים הפדופילים שהינן לבטח בהלם ובמצוקה נפשית קשה. לומר בצורה פשטנית ש"הוא לא היה צריך לעשות זאת.." היא התעלמות מהעובדה שיש פה לחץ פסיכי על העבריין הגורם לו לעשות זאת, דהיינו, הוא חולה!

ואינני כותב פה על הצורך ביחס משפטי אחר לפדופילים, המערכת התחיקתית צריכה לדאוג לכך, אלא לצורך של סיוע נפשי למשפחותיהם.

קייטנת השנאה של בל"ד: צעדה לכבוד השהידים

ישי פורת 30.08.17 YNET

רוב הילדים חוגגים את סיום הקייטנה במסיבה, בים או בטיול בטבע, אבל בתנועת הנוער של בל"ד, שבה השתתפו בני נוער ערבים-ישראלים, העדיפו המארגנים משהו שונה:

תהלוכה במחנה הפליטים דהיישה תוך זעקות "ברוח ודם נפדה אותך פלסטין!"

ח"כ חנין זועבי: "גאה ברוח המאבק, המרץ ותחושת הכוח."

תגובה שלי: האוייב שבתוכנו והממשלה הרפוסה הזו שמתעלמת מהסכנה!

וזועבי המתועבת עדיין חברת כנסת.

יהודה דרורי

* * *

דניה מיכלין עמיחי

יצחק פונדק ז"ל

ביום ב' השבוע הובא לקבורות בקיבוץ ניצנים בגיל 104, יצחק פונדק, מי שהקים את הנח"ל והיה קצין שריון ראשי, וקיבל דרגת אלוף בהגיעו לגיל 100, בשנת 2013. 

מאז שנת 1948, הקדיש פונדק את חייו לטיהור שמו של קיבוץ ניצנים, שבמלחמת השחרור, לאחר קרב עקוב מדם, נכנע לצבא המצרי, ובכך ניצלו חייהם של שאר הלוחמים. פונדק היה אז מג"ד צעיר מפקד גדוד 53 של 'גבעתי', שהיה אחראי על קיבוץ ניצנים. אבא קובנר, קצין תרבות והסברה, הוציא דף קרבי תחת הכותרת  "נפילת ניצנים – כישלון". הוא ראה בנפילה בשבי בגידה: "להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא; לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות."  דף זה הוצא באישורו של המח"ט שמעון אבידן, והמיט קלון על חברי הקיבוץ, קלון שרדף אחריהם שנים רבות.

ראיינתי את יצחק פונדק, ב-2004, עם  פרסום ספרו של רם אורן 'המטרה תל אביב'. בספרו מתאר רם אורן את סיפורו של קיבוץ ניצנים, שבמלחמת השחרור חסם את הדרך בפני הצבא המשוריין והמזויין היטב של המצרים, שהיה בדרכו לתל-אביב.

שאלתי את פונדק אם טוב עושה רם אורן בהעלותו פרשיות ממלחמת השחרור.

תשובתו היתה שרם אורן עשה לניצנים מה שהוא עצמו לא הצליח לעשות במשך עשרות שנים. הספר פקח את עיני הקוראים למה שבאמת קרה שם. ללא ניצנים, ללא נגבה, גת, גלאון, באר טוביה ואחרים, הצבא המצרי היה מגיע עד תל-אביב. בגילוי לב סיפר לי פונדק כי קנה לעצמו שונאים רבים כשהשמיע את הטענה ששמעון אבידן, מפקד החטיבה, כשל באופן מוחלט. הוא חילק נשק לקיבוצי השומר הצעיר, בעוד שניצנים הופלה לרעה ולא קיבל תחמושת ונשק במידה מספקת כדי לעמוד מול הצבא המצרי.

יתר על כן, פונדק אינו יכול לסלוח לאבידן על שלא בא להקביל את פני השבויים בחוזרם ארצה, לאחר תשעה חודשים בכלא 'עבסיה' שבקהיר. "לא אבידן, לא סגנו, לא אבא קובנר, לא קצין המבצעים, איש מהם לא בא."

כן אינו יכול לסלוח להם שלא עלו על הגבעה, בה נערכו הקרבות, ולא ראו את העצמות והגולגלות שהמצרים השאירו במקום ולא קברו.

לדעתו ההיסטוריונים החדשים מתעלמים מהאמת או מסלפים אותה, לפיכך רם אורן עשה מעשה היסטורי בלתי רגיל כאשר כתב על עוול שנגרם לקיבוץ ללא הצדקה. פונדק עצמו ערך מאז מאות ימי מורשת, בהם הוא מספר ומסביר וחוזר ומסביר, ללא הפסק וללא לאות את סיפורה של ניצנים, את גבורת לוחמיה ואת העוול שנעשה להם.

שאלתי אותו אם הוא רואה את עצמו אשם, לא, הוא אינו רואה את עצמו אשם אבל מכה על חטא שלא עשה יותר כדי שניצנים יקבל יותר תחמושת. זה עלול היה לשנות את פני כל התמונה, והיו נחסכים חיי אדם.

בתחילת שנות התשעים, במכתב שכתב לאנשי ניצנים, כתב פונדק כדברים האלה: "הנני מגיע לגיל הגבורות וחשבתי לעצמי שאם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מכל לב, מן הראוי שבהגיע יומי אהיה לצד חיילי שנפלו בקרב ההכרעה ב-7 ביוני 1948."

את אשתו הביא לקבורה במקום לפני שנים, ועתה, כשבא יומו הוא ניקבר לידה באדמת הקיבוץ, אליו היה קשור קשר אמיץ כל כך, ועליו הגן בכל מאודו.

מקרה ניצנים קרוב לליבי: אחי, יאיר מיכלין ז"ל, היה בין הלוחמים שנפלו בשבי, ואני זוכרת היטב את היום בו חזר ארצה ואנו, בני משפחות השבויים נפגשנו איתם בקיבוץ ניצנים. כילדה לא הבנתי כי על השמחה הגדולה העיב ענן הכאב והבושה, שאף נציג רשמי מהצבא או מהממשלה לא נכח במקום.

עוד על פרשת נפילתו של קיבוץ ניצנים ראה:

* צביקה דרור, ניצנים קיבוץ שנבנה פעמיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 1990.

* יעקב אחימאיר, "חדשות בן עזר", מס' 695,  30 בנובמבר 2011.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

נתן ברון

תל-אביב ללא יהודים

מאה שנה לגירוש תושביה

על רקע פרשת גירוש יהודי יפו ותל-אביב על-ידי השלטונות התורכיים בסוף מלחמת העולם הראשונה – סיפורה של משפחה יהודית אחת מיפו, שאיבדה את אבי המשפחה ממחלת החולירע בטבריה

[ד"ר נתן ברון חוקר את ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית, חתן "פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2017.

דבריו בראש המחקר: תודתי לישי ניב, בנה של בת-דודתי נאוה ניב-זיסלמן ז"ל, נכדה של בתיה רסקין-זיסלמן, ממגורשי 1917, על עבודת ה"שורשים" שהכין לפני כ-20 שנה, בהיותו תלמיד בבית ספר תיכון, בה נעזרתי רבות.                                           

לזכר סבי וסבתי, נתן ודינה רסקין ז"ל, מגולי 1917].

"רבים המראות והמחזות הקורעים ליבי... הגלות הנוראה בכל עברתה... ומחזות כאלה... ושיחות-אנחות, כל זה קורע לב עד כאב, מזעזע את הנפש עד היסוד, נוטל חלק מן הנשמה..." כך תיאר מרדכי בן הלל הכהן, מנכבדי תל-אביב ("מלחמת העמים", כרך ב', עמ' 554), את מה שהתרחש באותם ימים קשים, בניסן תרע"ז (אפריל 1917),  בהם ציווה השלטון התורכי על כל היהודים תושבי יפו ותל-אביב לעזוב מיד את בתיהם ולנדוד צפונה, למקומות כמו טבריה וכל יישובי הגליל העליון והתחתון. באותם ימים מלאו כשלוש שנים למלחמת העולם הראשונה, מלחמה עקובה מדם, בה ניצבה תורכיה העות'מאנית לצד גרמניה מול מדינות המערב, אנגליה וצרפת (ולאחר מכן גם ארצות-הברית). ארץ-ישראל היתה זירה לכמה קרבות גדולים, וידועה למשל פרשת הניסיונות החוזרים של הצבא האנגלי  לכבוש את עזה – נסיונות שלא צלחו.

מלחמת העולם הראשונה הוכיחה, כי כל ביטויי הזלזול שהושמעו במערב נגד תורכיה ("האיש החולה על הבוספורוס"), היו מגוחכים מול האומץ והכישרון הצבאי שהפגין הצבא התורכי בקרבות הגדולים נגד הבריטים. בחצי האי גליפולי גרמו התורכים לאנגלים אבידות גדולות ומנעו מהם לכבוש את העמדות התורכיות. גם בארץ-ישראל הוכיחו התורכים שיש להם צבא טוב, ממושמע ומאורגן, שקשה מאוד לגבור עליו. אחד המפקדים הבולטים בצבא התורכי בארץ-ישראל היה כמאל אתא-תורכ, האיש שאחרי כמה שנים השתלט על תורכיה והצעיד אותה לעבר המודרניות והזמנים החדשים.

למפקדים המקומיים של הצבא התורכי, ובראשם ג'מאל פשה,  היה הסבר פשוט לצו הדרקוני שחייב את כל יהודי יפו ותל-אביב לנטוש מיד את בתיהם וללכת צפונה:  אנחנו במלחמה, וקיים חשש שתושבים הגרים ליד חוף הים יקיימו קשר על-ידי איתות בפנסים לספינות של האוייב  הבריטי. כמה מתושבי חדרה, למשל, אף הועמדו בתחילת המלחמה לדין באשמה שאותתו כך לספינות-מלחמה בריטיות – אך לבסוף הסתבר שהיתה זו האשמת שווא.

 תל-אביב היתה בשנת 1917 שכונה קטנה, עם רחוב מרכזי אחד, רחוב הרצל, בו  התנוסס בניין הגימנסיה "הרצליה" ומסביבו  כמה עשרות בתים. ביפו שכנה קהילה גדלה יותר. מספר היהודים שגורשו אינו ברור, ובמקורות שונים מופיעים מספרים מ-5,000 עד 10,000 מגורשים. אני מעריך שבסך-הכל  היו כ-7,000 גולים, שכונו גם  "מהגרים", אשר נאלצו לעזוב את בתיהם ולנדוד ברחבי הארץ.

כמה ימים לפני פסח 1917  ניתן הצו שעל כל היהודים לעזוב מיד ולצאת צפונה. לאחר מכן, לאחר השתדלויות ותחינות, נידחה המועד עד ה-9 באפריל, ב' דחול המועד פסח. אבל בעשרת הימים שקדמו לכך החלו רבים מתושבי יפו ותל-אביב לעזוב עם בני משפחתם כשהם נושאים את  מטלטליהם על גבם.

אלא שהיתה בעייה רצינית. מכוניות כמובן שלא היו, וגם עגלות היה קשה למצוא. כאן החלו להתגלות תופעות מכוערות למדי, שליוו את כל תקופת הגירוש: בעלי עגלות מחוץ ליפו ותל-אביב  הפקיעו מחירים וניצלו את המצב לעשיית רווחים קלים – דבר שזכה לביקורת קשה מאוד מצד מנהיגי היישוב. התחילו להתבלט גם ההבדלים בין האנשים האמידים לבין חסרי האמצעים. האמידים סידרו לעצמם עגלות ויצאו למקומות שונים בסביבת יפו כמו ראשון-לציון, ופתח-תקווה. לחלקם אף היו חוות ומטעים במקומות שונים בארץ והם יכלו להשתכן שם. אבל רוב התושבים היו בעלי הכנסה ממוצעת, ולא יכלו לשלם את המחירים המופקעים של בעלי העגלות. כך נוצר מצב שאנשים רבים, כולל זקנים וילדים, נאלצו ללכת ברגל לאורך קילומטרים רבים.

יוסף חיים ברנר, בסיפורו "המוצא", תיאר תיאורים קורעי-לב  על מצבם של הגולים:

"ומה יהיה? מה יהיה? הם כולם, השבורים, הרצוצים, הרעבים, הערומים, החולים במחלות מידבקות...  שברי כלי חרס, שאינם יכולים לזוז ממקומם, שאינם מוכשרים לעשות בשביל עצמם דבר, שום דבר ... מי יאכילם? מי ישקם? מי ירפאם? מה יהיה?... צללי אדם, זקנים, זקנות, שוכבים ליד צרורות מפוזרים, נשים פרומות-כותנות, חשופות חזה, פני בתולות שכוחי-ימים, שצלם הנוער מלפנים סר מעליהם."

התדפקו לשוא על שערי המושבות

  גם אם אולי יש הגזמה מסויימת בתיאורים המזעזעים הללו, ברור שהתמונה הכללית היתה גרועה ביותר. די להתבונן בתמונה שצולמה בעת הגירוש כדי לראות את הייאוש והאומללות שהיתה מנת חלקם של הגולים.

לכך יש להוסיף תופעה חמורה במיוחד, שעד היום קשה להאמין שכך נהגו יהודים בבני עמם הסובלים: היו יישובים יהודים לאורך הדרך, שלא הירשו למגורשים להיכנס לתחומם. העלו נימוקים, כמו חשש ממחלות, אבל יש טענות שבמושבות היהודיות חששו שהגולים פשוט יפלו עליהן לנטל, והם ייאלצו לספק להם מגורים ומזון, דבר שלא היה ביכולתן.

התופעה הזו צרמה והכאיבה לרבים. יוסף חיים ברנר, ב"המוצא", מתאר דו-שיח שהתנהל  ב"בית ועד המושבה" (המקום לא ננקב בשם), לשם הגיע "מורה" כדי לנסות לסייע לגולים המתדפקים על שערי המושבה:

"באתי להודיע.." אמר [המורה] בקול נמוך, כשבא ראש הועד, "שארבעים ושתים נפשות... מהגרים... באו...".

"אני יודע," ענה ראש הועד.

"ומה יהיה?" התבייש המורה.

"מה צריך להיות... סידרתי, שלא יתנו להם להיכנס למושבה, מבלי דזינפקציה [חיטוי]  קודמת... בכלל, אלה ילכו ישר הלאה, ואין להם מה לעשות במושבה."

ולאחר מכן מוסיף ראש הוועד: "מכיוון שלא עשו להם דזינפקציה, אין אנחנו יכולים לבוא איתם בשום מגע-ומשא... פקודת הרופא היא..."

בסופו של דבר, התפזרו יהודי יפו ותל-אביב בכל רחבי החלק הצפוני של הארץ. ההנהגה של קהילת יפו ותל-אביב הצליחה לגייס עזרה כספית מחוץ לארץ, והדבר הקל מעט על חיי הגולים. אבל כמובן שהשהות ב"גלות", שנמשכה למעשה עד תום המלחמה וכיבוש צפון הארץ על-ידי הבריטים בפיקודו של גנרל אלנבי באוקטובר  1918 – היתה קשה מאוד ונשארה צרובה בזיכרון של היישוב היהודי בארץ שנים רבות.

השען מרחוב בוסטרוס

סבי וסבתי, נתן ודינה רסקין, עלו לארץ בשנת 1904. הפולקלור המשפחתי מספר, שכאשר הגיעה האונייה לנמל יפו, והם עלו לרציף בנמל, שמעו קולות בכי מסביב, ואז סיפרו להם היהודים שנכחו במקום, שלפתע הגיעה הידיעה על כך שתיאודור הרצל נפטר בווינה.

מאז נקבע במשפחתנו שיום עלייתם ארצה הוא יום כ' בתמוז תרע"ד ( 3.7.1904). דינה רסקין נולדה בשנת 1880, והיתה בת 24 כשעלתה לארץ. היא באה מהעיר יאָקובשטאט (כיום: (Jekabpils בלטביה. זה היה איזור עם השפעה גרמנית חזקה, סמוך לפרוסיה שהיתה אז בשלטון גרמני. עד יומה האחרון סבתי לא דיברה עברית אלא יידיש, אבל אהבה לשיר שירים בשפת-ילדותה, גרמנית. אני זוכר אותה מרדימה תינוק בשיר "שלאפה, מיינע קינדשן, שלאפה" (שַן, ילדי, שַן"), או שיר שלדבריה היו שרים לחיילים היוצאים למלחמה: "אדיֶה, אדיֶה, מיין גארדה אופיציר, אדיה, אדיה, אונט פרגיס מיש נישט, אונט פרגיס מיש נישט"  ("שלום לך, קצין משמר שלי, שלום לך, ואל תשכח אותי").

סבי נתן (שעל שמו אני נקרא) נולד בשנת 1873, היה חסיד חב"ד, ולמיטב ידיעתי לא בא מלטביה אלא מרוסיה. הוא היה ציוני, ועלה לארץ כחלק מאמונתו שיש ליישב את הארץ. סבתי לא היתה נלהבת כמוהו, ותמיד דיברה בערגה על החיים הטובים שהיו מנת חלקה בלטביה. במקצועו  היה נתן  שען (או: "שעוני", כפי שראיתי בחלק מן המסמכים), וכאשר הוא עלה לארץ התיישב ביפו, ושכר חנות ברחוב בוסטרוס (רזיאל כיום). בחלק הקדמי של החנות הוא עבד במקצועו כשען, ובחלק האחורי גר עם אשתו, סבתי דינה, ועימם ארבעת ילדיהם שנולדו ב-10 השנים הבאות: אהרן, לימים אגרונום ומומחה לגידול דבורים; בתיה (זיסלמן) שהתיישבה בכפר נטר; לאה (בן-יהודה), שנישאה לאהרן יהודיוף (בן יהודה), יוצא בוכרה, בנו של אלישע יהודיוף הידוע שבנה את "הארמון" המפואר בשכונת הבוכרים בירושלים (ובזכותו התוודעתי לעדה הבוכרית המקסימה ולמאכל התאווה שלהם, ה"פּילַאפ"); והאחרונה, אימי רחל, שנולדה ב-1914, וכשנישאה לעקיבא ברון קשרו שניהם את גורלם עם תנועתו של זאב ז'בוטינסקי ועם אירגוני המחתרת האצ"ל ולח"י.

  פעמים רבות שאלתי את עצמי, מדוע לא נכלל  סבי נתן רסקין עם מייסדי תל-אביב שהקימו את "אחוזת בית" בעקבות ההגרלה המפורסמת על חוף ימה של תל-אביב ב-1909. הרי זה היה חמש שנים אחרי עלייתו ארצה, והוא כבר היה די מבוסס במקצוע כשען. 

התשובה כנראה היא, שפשוט לא היו בידיו הכספים שנדרשו להשקעה הראשונית ברכישת המגרשים באחוזת בית. אבל התקווה להקים בית בתל-אביב לא פסחה עליו, וכעבור שנה-שנתיים הוא רכש זכות להקים בית בחלקת קרקע שלפי התוכנית עמדה להיות בדיוק בפינת הרחובות אלנבי וברנר כיום. את הזכות הזו הוא רכש בהגרלה שנערכה באמצעות גוף שנקרא "מרכז בעלי מלאכה", שאיגד את כל בעלי המלאכה ביפו ובתל-אביב. בראש ה"מרכז", עמד מנחם שיינקין, יזם ופוליטיקאי מוכשר, שחיזק את האירגון ושיפר את תנאי בעלי המלאכה שהיו חברים בו. הוא שיזם את רכישת שטח הקרקע הגדול שגבולותיו היו בערך: רחוב בלפור מדרום, רחוב אלנבי ממערב, רחובות המלך  ג'ורג' ומרכז בעלי מלאכה מצפון ורחוב מלצ'ט במזרח. במרכז הגוש הזה מתנוסס, כמובן, רחוב שיינקין במלוא הדרו.

ספינות הצי הבריטי מתקרבות

בשלוש השנים הראשונות של המלחמה  חיו יהודי יפו ותל-אביב בשקט יחסי, אם כי מפעם לפעם בוצעו גירושים  של קבוצות מסויימות שנראו "חשודות" בעיני התורכים. אבל בשנת 1917 החל המצב להתדרדר. בפברואר התקרבו ספינות של  הצי הבריטי אל חופי יפו והפציצו ביריות תותחים מקומות שונים בעיר, כולל את בית החרושת הידוע  של וגנר, ליד נוה-צדק ("מתחם נחושתן"). התורכים היו משוכנעים, כאמור, שיש יהודים שמשתפים פעולה עם הבריטים ומסייעים להם לכוון את התותחים שלהם.

כעבור כמה חודשים, אחרי הגירוש, פרצה פרשת מחתרת ניל"י מזכרון-יעקב, ולדעת התורכים מן הסתם היתה בכך הוכחה שחשדם היה לו על מה לסמוך. לפי דיווחים שונים, הגירוש התבצע – מהצד היהודי – תוך ניסיון מסויים לשמור על סדר ואירגון. קבוצות שונות יצאו לדרכן בצורה מאורגנת. רושם מיוחד עשו תלמידי הגימנסיה "הרצליה", שערכו מסדר בפתח בניין הגימנסיה, ויצאו בסך בצעדה רגלית, תרמיליהם על גבם, עם המנהל  והמורים  בדרכם צפונה, לעבר המושבה שפֵיה, שם השתכנו בתקופת הגירוש. גם קבוצות אחרות, ובהן  אנשי "מרכז בעלי מלאכה", יצאו כנראה במרוכז, ואחרי תלאות רבות וקשיים עצומים, רובם הגיעו בסופו של דבר לטבריה.

תל-אביב הקטנה נותרה ריקה מתושביה, פרט לקבוצה קטנה של צעירים, "קבוצת הנשארים", ששמרה על הבתים מפני ביזה וגניבות. בציור של נחום גוטמן ניתן להבחין בבתים הנטושים עם מנעולים על הדלתות. ב"קבוצת הנשארים" היה בחור צעיר, יצחק אולשנסקי (אולשן), בוגר גימנסיה "הרצליה", לימים נשיא בית-המשפט העליון במדינת ישראל. אולשן היה אז בודד בארץ, כי כל משפחתו נשארה בליטא. תקופת המלחמה חישלה אותו והפכה אותו לאדם חזק העומד על דעתו – תכונות שבאו לידי ביטוי בכהונתו כנשיא בית-המשפט העליון.

טבריה מוכת המגפות

בארכיון הציוני המרכזי מצאתי מסמכים שונים, בהם מוזכר סבי נתן ז"ל, ובעזרתם ניתן לעקוב אחרי קורות משפחת רסקין בתקופת גלותם בטבריה.

נתן, דינה וארבעת ילדיהם, שהו בטבריה מאפריל 1917 עד אוקטובר 1918, שנה וחצי בסך הכול. לא ידוע לי כיצד הם חיו בטבריה, אבל סביר שנתן מצא עבודה כשען. הם קיבלו, כמו יתר הגולים – שכונו "מהגרים" – תמיכה כספית מסויימת מהמוסדות היהודיים. בארכיון הציוני המרכזי מצוי מסמך המעיד, שבמסגרת "העזרה המדיצינית" חילקו חלב למשפחות הגולים, ובארכיון הציוני המרכזי קיים מסמך מפורט  של חשבון לפיו "רסקין (חייב) עבור חלוקת החלב ... 40 פרנק." במסמך אחר נרשם ש"רסקין נתן" קיבל כמות מסויימת של קמח.

הבעייה המרכזית בטבריה היתה המצב התברואתי הגרוע. ההיסטוריה הרפואית של טבריה רצופה מגיפות קשות, ובראשן מגיפת החולירע, שהיכתה בעיר אחת לכמה שנים. היו כמה סיבות להתפרצות המגיפה: מים מזוהמים מהכנרת שימשו כמי-שתייה בעיר, חיידקים הופצו בעיר על-ידי עוברים ושבים, ובעיקר: מחלות שהובאו בגופם של העולים לרגל למכה לקיים את מצוות החג', וחלו שם.

במהלך 18 החודשים של שהיית משפחת רסקין בטבריה, אושפז סבי נתן כמה פעמים ב"בית החולים למהגרים" שהוקם על-ידי ד"ר אריה פוחובסקי. במשך חודשים ארוכים נשא ד"ר  פחובסקי כמעט לבדו את "בית הולים למהגרים" על כתפיו, ובקפדנות רבה רשם דוח"ות מפורטים מאוד, המלמדים רבות על  מצב הבריאות של הגולים בטבריה. כאשר נתן רסקין אושפז באחת הפעמים, נרשם בגיליון הרפואי שלו שהוא סובל מ-Malaria Tropica  ("מלאריה טרופית"), אבל סבתי דינה טענה עד יומה האחרון, שהוא מת ממחלת החולירע, ולדבריה זה קרה משום שהוא אכל "שלעכטע טַמאטס" ("עגבניות מקולקלות").

ב"בית החולים למהגרים" הונהגו כמה נהלים, שהיום מן הסתם היו נראים לנו מוזרים ביותר.

ראשית, לרישום של החולים ברשימות השונות צורף סימון המעיד על מוצאם העדתי. על סבי נתן נרשם "א" – אשכנזי, כמו רוב האחרים, אבל היו שם גם כאלה שסומנו "ס" – ספרדי, "ת" – תימני, ואפילו "אורפלי" ו"פרסי". לא הצלחתי לברר מה הסיבה לכך, והאם היתה לרישום זה השפעה על צורת הטיפול בחולים.

שנית, מן המסמכים ניתן ללמוד איזה מזון קיבלו החולים ב"בית החולים למהגרים": הם חולקו לארבע קבוצות, לפי מצבם הרפואי, מקבוצה  מס. 1, חולים קלים, עד קבוצה מספר 4, חולים קשים.

לשם הדגמה, הנה תיאור  המזון שחולק לחולים בארוחת הצהריים לפי הקבוצות:

קבוצה 1 – מרק מבשר

קבוצה 2 – מרק מבשר וצנימים

קבוצה 3 – מרק ובשר (לא "מבשר"), דיסה או ירקות, חמישית כיכר לחם

קבוצה 4 – מרק ובשר, דיסה או ירקות , רבע ככר לחם

אגב, לקבוצה 4, זו של החולים הקשים, צורפו גם "הפקידים", כלומר עובדי המוסדות, שהיו כמובן אנשים בריאים. ספק אם היום תופעה כזו היתה יכולה להתקיים...

בסופו של דבר, המחלה הכריעה את סבי, והוא נפטר בהיותו בן 45,  ביום ז'  בחשון תרע"ז (13.10.1918). הוא נקבר בבית הקברות בטבריה ועל המצבה שלו נכתב:

"ר' נתן ב"ר (בן ר') ישראל אהרן רסקין ז"ל, מגולי תל-אביב במלחמת עולם תרע"ח, נפטר ז' חשון תרע"ט. ת.נ.צ.ב.ה."

הוא כמובן לא היה היחיד שמת תוך תקופת ה"גירוש". אחוז התמותה בין הגולים היה גבוה ביותר:  לטבריה הגיעו בסך הכל 1,212 גולים, ומהם נפטרו 275 (כ-23%!). אומנם, כ-100 מהם  מתו מזיקנה וממחלות שונות, אבל כל היתר מתו מדיזנטריה, חולירע טיפוס, מלריה, ועוד מחלות שנבעו מבעיות של תזונה לקוייה והיגיינה גרועה ביותר. גם במקומות אחרים נפטרו גולים רבים, ובבית הקברות היפה וההיסטורי בכנרת יוחדה חלקה מיוחדת לגולי יפו ותל-אביב.

לתאריך הפטירה שלו יש מימד טראגי מסויים, כי הוא היה אחד מאחרוני הגולים שנפטרו, ואולי האחרון שבהם. לפי מאמרם של דן בר-אל וזלמן גרינברג, "חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה" ("קתדרה", 120, תמוז תשס"ו), מגיפת החולירע בטבריה  הסתיימה למעשה ביום 13.10.1918, יום מותו של סבי.

אם הוא היה בהכרה באותם ימים, הוא זכה לראות את קץ הכיבוש התורכי על ארץ-ישראל. אבל כמובן הוא לא זכה ליהנות מן המצב החדש שנוצר בארץ. בשבועות שקדמו לפטירתו התנהל השלב האחרון, המסיים והמכריע, של המלחמה בין הבריטים לתורכים בארץ. גנרל אלנבי – "גנרל של גנרלים", מצביא ברמה גבוהה – כבש את דרום הארץ בסוף שנת 1917, והתייצב בערך על קו יריחו – ירושלים – עד חוף הים צפונית לירקון. כמעט שנה שלמה עברה, אלנבי הכין היטב את המיתקפה, ואז הסתער צפונה וכבש את כל הארץ תוך כמה שבועות, עד שהגיע לדמשק ב-30.9.1917.

טבריה נכבשה בידי הבריטים ביום 25.9.18, כלומר יותר משבועיים לפני פטירתו של נתן רסקין. דודתי לאה זכרה את  הפרשים האוסטרליים  עם כובעיהם בעלי השוליים הרחבים שחילקו סוכריות ושוקולד לילדי טבריה.

מגינן של שלוש האלמנות

סבתי דינה, שעד אותו יום חיה בצל בעלה, התגלתה אחרי מות בעלה (עד סוף ימיה) כאישה נמרצת וחזקה, שיודעת לנהל את ענייניה ואת ענייני משפחתה ביד רמה ובכישרון לא מבוטל. אינני יודע כיצד היא הצליחה להשיג עגלה שלקחה אותה ואת ארבעת ילדיה דרומה. כאשר הגיעו לתל-אביב, היא החליטה לא לנסות לחזור לדירתם השכורה הישנה ברחוב בוסטרוס – אלא פנתה ישר אל החלקה שלפי זיכרונה וידיעתה בעלה רכש בזמנו ברחוב אלנבי פינת רחוב ברנר. בהגיעה עם ילדיה לחלקה "שלהם", הופיעו לפתע שלושה חברי ועד "מרכז בעלי מלאכה" ודרשו ממנה להסתלק מיד מן המקום. הסיבה: בעלה רכש את החלקה, ולא היא – ולאישה אין במקרה זה שום זכויות.

פרצה מריבה גדולה, וסבתי התחילה לבכות ולצעוק על העוול שנגרם לה. לפתע נשמעו מחלקות סמוכות קולות בכי של עוד שתי נשים שבעליהן נפטרו וגם מהן נדרש לפנות את השטח. שלוש האלמנות (בפולקלור של הימים ההם הן נודעו כ"די דריי אלמוּנֶעס") עמדו, צרחו ובכו, אבל אף אחד לא בא לעזרתן. להיפך: אנשים רבים דווקא ציפו לסילוקן, כי חמדו את החלקות הללו.

לפתע הגיע למקום בחור גבוה וחסון, ושאל מה העניין. תוך בכי גדול הן הסבירו לו, ואז הציג הבחור את עצמו כאברהם קריניצי, שהיה אז כבן 30, והיה בן לבעל נגריה גדולה ברחוב נחלת בנימין. הוא כבר החל להתבלט כעסקן ציבורי, והחליט להגן על שלוש האלמנות. הוא אמר להן: "אני האפוטרופוס שלכן. אל תזוזו!"

הוא הלך לנגריה שלו, לקח ערימה של קורות, חזר עם כמה פועלים, והחל להקים גדר בגבולות החלקה של סבתי.

כאשר חזרו חברי הוועד של "מרכז בעלי מלאכה" כדי לבצע את ה"גירוש" הנוסף, קריניצי  נקט בשיטה "משפטית" קדומה ופשוטה. הוא החזיק בידו קורה גדולה, ובה חבט בשלושת חברי הוועד, גרם להם פצעים ושברים ואיים עליהם שאם יחזרו שוב, גורלם יהיה מר יותר.

כך הציל אברהם קריניצי את ה"דריי אלמונעס".

לאחר קרוב ל-50 שנה, ואברהם קריניצי כבר ראש העיר רמת-גן, באתי לראיין אותו כחבר מערכת "ידיעות אחרונות". מהר מאוד התברר לו הקשר שלי לאותה דינה רסקין.

קריניצי אמר לי: "קִים, מיין קינד", ("בוא, ילד") , ולקח אותי במכוניתו הגדולה (שבחרטומה התנוסס דגל גדול של רמת-גן) לרחוב ברנר 1 כדי לפגוש את סבתי, אותה לא ראה מאז הימים ההם. הפגישה הזו זכורה לי עד היום כי היא היתה מאוד משעשעת ונוגעת ללב: שני אנשים זקנים מעלים זיכרונות ביידיש ונהנים מאוד מן הפגישה המחודשת.

סבתי בנתה את חייה בעמל רב ובחריצות בלתי רגילה. היא מכרה ביצים ועופות, ולאט-לאט אף בנתה בית בן שתי קומות ברחוב ברנר 1, והשכירה ארבע חנויות – אשר שכר הדירה שלהן קיים אותה בכבוד. החנויות היו די מפורסמות:  הגלידה של ויטמן, הצלמניה ("פוטו") של אפרים ארדה, חנות כלי הנגינה והתקליטים של פרום, ועוד חנות פינתית של בגדים. היום יש שם כמובן סניף של "קופיקס". הבניין נמכר לפני שנים רבות והוקמו עליו עוד כמה קומות למשרדים.

סבתי דינה היתה אישה צעירה למדי כשבעלה נפטר – בת 37 בסך הכול – עם ארבעה ילדים שהגדול בהם היה כבן 13. היא לא נישאה מחדש והקדישה את חייה לשיקום משפחתה ולטיפול בביתה שהלך ונבנה. היא נפטרה בשנת 1968, בגיל 88, וזכתה לראות נכדים ונינים. דינה רסקין ז"ל נקברה בקבר צמוד לזה של בעלה נתן בבית הקברות בעיר טבריה, בה עברו עליה הימים הקשים ביותר בחייה.

הערה לסיום

לא היה בכוונתי לכתוב מחקר על פרשת הגירוש של יהודי יפו ותל-אביב בשנת 1917, אלא בעיקר לאזכר את הפרשה שלמעשה נשכחה מן ההיסטוריה של הישוב היהודי בארץ-ישראל. באפריל השנה מלאו 100 שנים לגירוש ההוא, וחייבים לומר שהאירוע הקשה הזה לא זכה לציון מיוחד בציבור הישראלי. ראוי לזכור את הסבל הנורא שהיה מנת חלקם של הגולים הללו, שחלקם נותרו קבורים בבתי הקברות ברחבי הארץ.

נתן ברון

[ציטוט מגיליון 207 של "האומה", בעריכת יוסי אחימאיר. סתיו 2017, בסימן "120 שנה לחזון, 70 שנה להתגשמותו"].

* * *

נחום גוטמן

בימי הגירוש מתל-אביב 

תקופת הגירוש מתל-אביב, בניסן תרע"ז, 1917, היתה התקופה הקשה ביותר והדראמאטית ביותר שהיתה בילדותנו. כאשר התחיל הצבא בריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ-ישראל, ציווה מפקד הצבא התורכי על תושבי תל-אביב ויפו לעזוב את המקום ולנדוד לפנים הארץ. ירדתי לתל-אביב כדי להתגרש ממנה יחד עם משפחתי. תל-אביב נעשתה למחנה-גולים, כמו בתמונה של הירשנברג: ילדה עם קומקום. כמו בגלות. כל תל-אביב היתה צריכה להתרוקן ולהתגרש במשך עשרים וארבע שעות.

שיירת עגלות ריקות באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל. עגלות שדפנותיהן סולמות, שבזוויותיהן נשארו תקועות שיבולים. והעגלונים עגלונים צעירים, בעלי חולצות פתוחות וכובעי-קש רחבים. שיירת עגלות זו הביאה עימה רוח אחרת. כשיש אחים לעזרה, קל יותר לשאת כל אסון.

בפרדסים עלה ריח הפריחה, והמצות בסדינים הטהורים רמזו על החג המתקרב.

עגלון אחד התיר את הדלי שהיה תלוי על המוט מאחורי העגלה, והעמיד אותו מתחת לברז הקרוב. הפרדות הרחיבו שוקיים בריאות והרטיבו בזרם מהביל את הכביש, כשעיניהן מביטות בעצבות לצדדים. לשמע קול מי הברז הרחיבו הפרדות את נחיריהן והתחילו לשתות.

עד שהמים מתבּעבּעים בדלי, הביט הבחור בעיניים נבונות ובסבר פנים טובות אל בני-משפחתנו, בעומדנו לפני הבית. לאחר שהפרדות שתו לרווייה, והבחור שם תבן לפניהן, פנה אל סבתא, כיודע שהיא מנהלת את ענייני המשפחה, ואמר:

"סבתא, החפצים מוכנים?"

סבתא הביטה בו בראש מורכן מבעד למשקפיה וענתה:

"ברוסיה היינו נוסעים תמיד בכרכרות. כאן אין לנו כסף. אנחנו – ברגל."

"סבתא, מי רוצה כסף?" ענה הבחור, "הנה, את שבי לך על הארגז הזה, בצל, והביטי איך נכדייך ואני מוציאים את הרהיטים שאת רוצה לקחת."

סבתא לא היתה שבעת רצון:

"מה נטפל אליי הצעיר בעל השוט? אין כסף לעגלה. אנחנו נלך ברגל."

אחר רגע הוסיפה:

"מה השמחה עליי שאשב פתאום, באמצע המהפכה, לנוח על ארגז, ודווקא בצל?"

בהערה זו כבר הורגשה הכניעה. היה משהו בליבה, אך לא גילתה אותו. בפניה ניכר, כי רוצה היא להימנע מלקבל עזרה מקופת-הקהל. הנה לכן הזכירה פתאום את ימי עושרה.

"סבתא, מדוע אינך מבינה?" שידלנו אותה. "הוא אינו עוזר בעד כסף."

"מרגע שהבחור בא עם הסוסים, אני כבר אינני מבינה אצלכם?"

הבחור הביט בעיני סבתא, בת-שחוק פשקה את שפתיו וגילתה שיניים לבנות, העולות במקצת זו על זו. הדבר שיווה לו הבעת-חן משונה. בת-השחוק עשתה את שלה.

"טוב, הנה אני יושבת!" אמרה סבתא מתוך ויתור.

העלינו את הכרים, השמיכות והמזוודות. הוא הרים בקלות את החבילות וסידרן בתוך העגלה, כששריריו מתרוצצים הלוך ושוב תחת שכבת העור הדקה והשחומה של זרועותיו. לקח כורסת קטיפה אדומה, נשא אותה וקשרה יפה בראש העגלה, הציב כמה ארגזים וכסאות ועשה מהם מדרגות, הרכין עצמו בחן והזמין את סבתא לעלות.

באותה שיירה היה עימנו גם ברנר. הייתי בטוח, שגם ברנר יעלה על אחת העגלות. אני אף הכינותי לו מקום ליד החפצים שלנו. אבל הוא ניענע בראשו כאומר – "לא." כאשר זזנו ראיתי שהוא לקח את הכר עם השמיכה על גבו, וצעד בחול, צעד אחרי צעד, אחר העגלה, והזכיר לי את אחת הדמויות מתמונת "הגלות" של הירשנברג.

העגלות יצאו ונסעו, הלוך וחזור, בין כפר-סבא, פתח-תקווה ותל-אביב. השכונה הלכה והתרקונה. בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי-ועֵרב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן.

העגלה העמוסה ניטלטלה מצד אל צד בכביש המשובש, המוליך אל פתח-תקווה, ויצאה אל השדות שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. סבתא ישבה בכורסתה. הרוח נטפלה לקווּצת שערותיה הלבנות, שביצבצה משביסה. סבתא שלחה ידה המקומטת והזריזה, משופשפת הציפורניים מרוב עבודת-בית – והשיבה את קווצת השערות למקומה. היא ישבה זקופה והתבוננה אל אשר לפניה במרחב, האדמה מסביב היתה שלנו. ריח משכר עלה מן הפרדסים והתמזג עם ריח דק של מצות, שהיו בסדין לימינה של סבתא.

היא הצטחקה ואמרה: "ואת פני חג הפסח נקבל בשדות".

*

הגענו לפתח-תקווה והורדנו כולנו את חפצינו באולם בית-הספר, על הרצפה. עסקתי במה שעסקתי עם הסבתא, הסבא והאחים שלי. אני מסתכל ומה אני רואה? בין ערימות החבילות והכרים – ברנר. יושב מסוגר בעצמו, עם מרפק על הברך, משעין לחי אחת שלו על יד ימינו, ומביט לפניו בזוג עיניים עצובות-עצובות. ככה הוא יושב, ועל לחיו מטפחת אדומה גדולה, עם עניבה גדולה ושתי כנפיים למעלה. הוא עשה רושם של דראמאטיות מוכרזת. אדם שרוצה להכריז:

הביטו כמה אנחנו אומללים. כמה נודדים אנחנו. כמה זה סמלי לגורלנו כיהודים שאנחנו יושבים כאן ככה.

רחובות פתח-תקווה ופרבּריה היו מלאים מהגרים, שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי-איקליפטוסים והתיישבו בהן. בין השאר גם משפחתנו.

החיילים התורכיים היו משוטטים ברחובות ותופסים את הבחורים שלנו, שהיו בחזקת משתמטים מן הצבא. בחורינו השתמטו מגיוס לצבא התורכי, משום שלא היה כל טעם לשפוך את דמנו במלחמה שאינה מלחמתנו. הצבא התורכי של אותם הימים היה ציבור של אומללים, עזובים, רעבים, הנתונים למרותם של קצינים בורים ואכזרים, שכבר לא ידעו על מה הם לוחמים.

אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ולימים, כשהתקרבה החזית, פצצות נפלו גם על רחובות פתח-תקווה. אכלנו לחם מקמח דורה. הוא היה טעים כל זמן שהיה חם. ותפל כקרש כשהיה קר. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות-ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא.

*

עברנו לכפר-סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים.

לאחר הארוחה היתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים-ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות.

אחר כך היתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה ניראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה היתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות  מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה.

כל קול שהשמיעה סבתא – רשרוש נעלי-הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים שעל הסירים בשעות הצהריים, וקול הכיסא המוכנס הביתה עם חריקה של המנעול הנסגר לשנת הלילה – כל הקולות האלה, הבאים ממנה, היו משרים ביטחון של חיים תקינים.

כשהתחלתי לצייר, ואני כבן שמונה, רציתי כמובן לצייר אנשים. אך הם היו תמיד עסוקים, ולא פינו עצמם לשבת לפניי. מאז שבאה אלינו סבתא, הרגלתי את עצמי – כשאני מוצא אותה קוראת בספר, לשבת מולה ולציירה. הרבה שעות של תענוג עברו עליי כשאני מסתכל בכל פרט שבפניה, ונתפש לפעמים לדברי הספר שקראה מתוכו הברות-הברות בקול. תמיד ידעתי – סבתא בבית – אושר בבית.

הציורים מאותם הימים כבר הצהיבו, אך אני שומר עליהם. מראיהם מרתיח את ליבי כמו אותן טיפות זערערות, הקופצות במרץ ומתסיסות בתוך כוס מי-סודה טריים.

על אשנבי הסוכה שלנו תלתה סבתא וילונות לבנים. הם סיננו את האור, והרוח היתה מַשיבה אותם בנחת.

"צריך," אמרה סבתא, "שנרגיש עצמנו גרים בבית זה ישיבת קבע."

ואמנם, היא הסתובבה בשטח הקטן של הסוכה, כאילו זהו ביתה המרווח שעזבה ברחוב הרצל בתל-אביב.

סוכתנו שימשה מטבח, חדר-אוכל וחדר-שינה. היה חן מיוחד בתנועותיה של סבתא, שאינן צריכות להתארך כדי לגעת במה שהיא רוצה לגעת. השכנות באו לראות את הווילונות, וחייכו למראם. חיוך ראשון שהופיע על פניהן מיום שעזבו את יפו.

כשראתה סבתא שנשי המהגרים מחכות לתור המגהץ – כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך – ביקשה ממני שאתקין ספסל מענפי-איקליפטוס ליד סוכת בעלת המגהץ. מצאתי מסמרים מוחלדים ויישרתי אותם. על הספסל היה מקום לשש נשים.

סבתא אמרה:

"ספסל זה, ניאצ'ה, יקרב את הלבבות ויַשרֶה ידידות בּשוּרת הסוכות."

על ספסל זה ישבו הנשים ושוחחו ביניהן. עליו ישבה סבתא וסיפרה בפירוט רב על כל מיני מאכלים ומאפה, ובפירוט לא קטן מהם – כיצד השיאה את שלוש בנותיה, וכן על תחבושת מי-החומץ, שהיתה התרופה שלה לכל מכאוב.

סבתא היתה מטפלת הרבה בעזרה לעניים, ובעיקר אוספת למענם מלבושים וחפצים שונים. יום אחד, זה היה עוד בתל-אביב, הביאה דודתי שרה כמה משמלותיה אל סבתא, ואמרה:

"תחלקי אותן בין הנצרכים."

סבתא בחרה מתוך הערימה שמלת-צמר קרועה אחת, ואמרה לי:

"זה צמר מלפני המלחמה. ואתה כבר בחור גדול. מהשמלה הזאת נעשה לך מכנסיים ארוכים."

החייט הזקן, שחי בבית ורוד עם תריסי תכלת בשכונת נווה-שלום, תפר לי את המכנסיים. על אודותיו כתבתי את סיפורי: "מספריים, גנראל ומכנסיים ארוכים". וכך, הודות לסבתא, לבשתי לראשונה בחיי מכנסיים ארוכים.

לימים הביאו עליי המכנסיים הללו צרות צרורות. כבר התרגלתי אליהם מאוד. כבר נמתחו ליד הברכיים, וארכובותיהם נשרכו ברשלנות על הנעליים. כבר יכולתי לקפוץ לתוכם, והם הקפיצו אותי לתוך לוע השטן.

הדבר היה בימי הגירוש. ישבנו מסובים בסוכה ואכלנו ארוחת-צהריים. השולחן עגול היה, והארוחה דלה, עד שאפשר לאכלה בלי כף ובלי מזלג. אך משום המנהג היתה סבתא עורכת על השולחן כפות, מזלגות וסכינים. האוזן היתה קולטת בשמחה את קול הקשתם בצלחת. צליל זה היה מיד מגרה את הריר בפה. תיאבון כלבים. כי בלי תיאבון גדול קשה היה ללעוס את המאכלים מחוסרי-הבשר, העשויים מכל מיני תחליפים, שאכלנו בימי המלחמה.

ישבנו – סבתא, אחותי ואחי, ואני, שהייתי אז כבן שמונה-עשרה, ספק נער ספק בחור, מפאת קומתי הנמוכה. לפתע נכנסו חיילים תורכיים שחיפשו אחרי "פראר" – עריקים. אחד מהם ביקש ממני "ויסיקה", היא תעודת שחרור מן הצבא.

הוצאתי מכיסי האחורי, שהיה כמו טלאי, פיסת נייר המעידה על גילי, כבן ארבע-עשרה, ושאני תלמיד בית-ספר. התעודה היתה כתובה בתורכית טובה, שכתב מורנו לתורכית, וחתומה בחותמת עגולה. ואולם המכנסיים הארוכים הסגירוני. החיילים טענו שאני בן למעלה מעשרים. תמורת עשר מג'ידות היו מוכנים לקרוא בתעודה שלי שאני תלמיד. אבל הסבתא חייכה חיוך עצוב, ואמרה:

"לך איתם, בני. כסף אין לי, אתה יודע."

רק בדי עמל עלה בידי להשתחרר מן השובים התורכיים. אחד הקצינים התורכים היכה אותי, ואז נופף אחד העריקים, שהיה בעל-תעודת-אזרחות אוסטרית, בתעודתו, ובזכותו ניצלתי גם אני.

כשחזרתי עמדה סבתא וחייכה אליי בעצבות:

"השמלה של הדודה שרה, שממנה תפרו לך את המכנסיים, אינה מביאה ברכה, בני."

וכשסיימתי את הארוחה, המשיכה סבתא ואמרה:

"בני, קום וברח. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים. שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשולחם לצבא, או כדי לקבל שוחד שיחרור. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל-אביב."

למן אחרון פרדסיה של פתח-תקווה ועד שהגעתי לתל-אביב לא פגשתי באיש. הלכתי והלכתי עד שכפות רגליי חשו תחתן את כביש רחוב יהודה הלוי. עברו רק שבועיים ימים מזמן שגורשו תושבי תל-אביב, והשכונה עמדה ריקה מאדם. נשארו בתל-אביב שנים-עשר בחורים לשמור עליה – ברישיון הממשלה התורכית, ואני הצטרפתי אליהם.

כאן שבתי ופגשתי את חברי ובן כיתתי דן דנין, אחיו הבכור של עזרא דנין. יחד גדלנו באותה יפו, התרוצצנו יחפים בבוץ שבסימטאות, אכלנו "בְּסַמִין" קלויים, ורצנו כל היום אחרי עגלת מוכר הגלידה. הוא לבש אז שמלה. לימים התגייסתי יחד עימו לגדוד העברי. הוא עבר אחר כך לגור באמריקה. דן דנין הוא גן גנין, עליו סיפרתי בספרי "שביל קליפות התפוזים".

סעדיה שושני, שהיה לימים סגן ראש העיר תל-אביב, נתן לי אז לראשונה בחיי להחזיק אקדח עם כדורים חיים באמת. וכך נשארתי בתל-אביב ונעשיתי שומר בין שומריה. גידלתי, כשאר הבחורים, זקן דוקרני. חגרתי אקדח תופי שהיה נמסר מיד ליד לפי חילוף המשמרת. הייתי לוקח איתי לעמדה שק לרביצה, פורש אותו באמצע הכביש, ומאזין לרחש המקום: היכן קן הציפורים הקרוב, מניין יוצאות הלטאות. מזין עיניי בכיפת השמיים שמעל רחוב הרצל, ורואה שהכול טוב.

אלה היו ימים נהדרים. כל היום לא היה צריך שום דבר, בכיסים צילצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל-אביב. כל הבתים עמדו סגורים על תריסיהם, ואנחנו הסתובבנו בין הרחובות. כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים – היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות-ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל – מול גימנסיה "הרצליה", ושוכבים במעגל וקוראים ספרים. כיסי מכנסיי היו מלאים ב"אוניברסלקות" שנלקחו מן הספרייה של האדון אליהו ברלין. אלה היו ספרים מן העולם הגדול, ספרים נהדרים שמדברים על עתיד טוב, ואשר עברו מיד ליד כרכוש ציבורי.

מסביב היה שקט ושמש. לפעמים, בשביל להפר את הרגשת הבדידות, היינו שורקים במשרוקית אחד לשני – אני הייתי שורק על יד גימנסיה "הרצליה", וחברי הטוב נבון, אחיו של הצייר אריה נבון, עונה לי מקצה הרחוב, אז עוד לא היה רחוב, מתחילת רחוב אלנבי.

ועל שאר קורותיי בימי המלחמה, על המחנה של גולי תל-אביב בכפר-סבא, ובראשם הנגר אברהם קריניצי, וכיצד נקלעתי אז לפתח-תקווה, וברחתי ממנה כל עוד נפשי בי לתל-אביב, ובדרך ניצלתי בנס מהפגזת התורכים, ועל בואם של הבריטים לתל-אביב – כבר סיפרתי בספריי "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ו"שביל קליפות התפוזים".

מתוך: נחום גוטמן, אהוד בן עזר: "בין חולות וכחול שמיים". סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, 1980 ואילך. הספר המודפס מלווה באיורים ובתמונות של נחום גוטמן, והדרך הנוחה ביותר להשיגו היא בחנות של מוזיאון גוטמן בנווה צדק.

* * *

יוסי אחימאיר

שלושה אישים

מוזי ורטהיים הלוחם באנטישמיות

באזכרה למוזי ורטהים, נשיא קוקה קולה ישראל, במלאת שנה לפטירתו, דיברו על מוזי הפלמ"חניק (האלוף שייקה גביש), על מוזי היזם (יוסי צ'חנובר) ועל מוזי איש התרבות (פרופ' אפרים ענבר) – ואני הרהרתי ביני לבין עצמי על מוזי, שניסה בערוב שנותיו להקים מטה לוחמני, שירכז את המאבק באנטישמיות.

כבר לפני עשר שנים ויותר הוא זיהה את הסכנה האנטישמית המתגברת, שמזוהה כיום גם עם שנאת מדינת ישראל, ו"שבר את הראש" איך נלחמים בה. מוזי חשב על הקמת מטה, שיכשיר לוחמים באנטישמיות החדשה-ישנה, בהסברה, במערך תגובות בזמן אמת, וכיו"ב פעולות יעילות. הוא הקים ומימן אתר אינטרנט "פאיייט-הייטרד". אבל הרעיון החשוב להקים מטה פעיל – גווע עם פטירתו.

חשבתי בליבי, כמה זקוקים אנו כיום, עוד יותר מאי פעם, למאבק יעיל של תגובות ופעולות נגד האנטישמיות, על-ידי מערך של יהודים מתודרכים-לוחמנים בכל רחבי תבל, זקופי ראש וידענים, שיידעו להשיב לאנטישמים כגמולם, בחוכמה, בשכל ובתקיפות.

כמה חסר היה לנו מערך כזה של לוחמי-אנטישמיות למשל בהפגנה הנאצית המזוויעה שהתקיימה בשרלוטוויל, שהזכירה את שנות השלושים של המאה הקודמת באירופה. את הרעיון החשוב הזה של מוזי ורטהים המנוח – על ממשלת ישראל להגשים וליישם, ובהקדם.

משה דולגין ותיק חברי התנועה

בזעזוע עמוק קיבלתי את הבשורה המרה על פטירתו של ידידי היקר משה דולגין, יו"ר קרן תל חי, לוחם האצ"ל הנועז, נאמן תנועת ז'בוטינסקי, מוותיקי תנועת החרות והליכוד ומהמסורים לה בכל לב. בית ז'בוטינסקי ("מצודת זאב") אותו ניהל ממשרדו הצנוע, היה לו כביתו השני.
פעלתן וחייכן, תמיד אופטימי, צעיר בלב ובנשמה, כמעט בן 90.  

ראיתיו לאחרונה לפני כשבועיים ניצב בפתח ה"מצודה", כבר חלוש, נשען על כתף חבר ועל מקל הליכה, בסנדלים כמו צבר מובהק, עם כתפיות. "נו, מה נשמע עם מוזיאון ז'בוטינסקי? זז משהו?" – התעניין. כוונתו היתה כמובן לעבודות הקמת המוזיאון החדש בקומת עצמאות בבניין שאותה קרן תל חי בראשותו העבירה לשימוש מכון ז'בוטינסקי.

דולגין לא החמיץ אף לא אזכרה אחת לחללי האצ"ל, בהן לנופלי הקרב על רמלה בו השתתף ולחללי כיבוש שכונת מנשיה ביפו, אל מול מוזיאון "גידי", המבנה שאותו כקבלן ידוע שיחזר והקים, כמו בניינים אחרים בתל-אביב עירו.

פעילותו הפוליטית של דולגין היתה ייחודית. אפשר לומר שהיה ותיק חברי תנועת החרות והליכוד, אשר היה מעורה בכל ישיבות מוסדות התנועה, קידם אנשים לתפקידים שונים כמו חברי הכנסת, כשהוא מיטיב לזהות מי ראוי ומי לא. כולם שיחרו לפתחו. לעצמו לא דרש דבר פרט לתפקיד יו"ר קרן תל חי וחטיבת המייסדים.

פגישה עם האלוף פונדק

רק פעם אחת בחיים שלי פגשתי פנים אל פנים את יצחק פונדק. זה היה לפני חודשיים במשרדי אירגון "צוות". גבר מרשים ישב אל שולחן הנשיאות. המתכנסים, ובראשם מוטי בר-דגן יו"ר "צוות", הגישו לו עוגת יום הולדת. פונדק חגג, בחברת "צוציקים" בני 70, 80 ו-90, מלאת לו 104 שנים. מעטים זוכים להגיע לגיל מופלג כזה ועוד בצלילות כזאת.

בדברי התודה שלו שטח האלוף (מיל') פונדק ראשי פרקים לקורותיו ולמחשבותיו. צילמתי את המעמד וגם רשמתי כמה נקודות מדבריו: "'לחיות על קידוש השם ולא למות על קידוש השם' – זה מה שאבא שלי אמר לי, וכך השתדלתי לנהוג כל חיי."

"שש-עשרה פעמים בחיי הייתי בסכנת חיים. פקדתי על ארבעים וחמישה קרבות במהלך מלחמת 1948, 125 חיילים נפלו לי במלחמה ההיא, ועד היום שמור בביתי בכפר יונה הנאבוט שבו הרגתי את הערבי הראשון." 

אחר כך קבל, שהמדינה נמצאת במצב מסוכן, ו"על צה"ל ו'צוות' להבטיח את ביטחון ישראל. אני בעד האצ"ל, לח"י וההגנה גם יחד – כי עם שמאוחד, מסוגל להילחם."

חודשיים לאחר המפגש הזה במשרדי "צוות" בבני ברק – פונדק ("ההיסטוריה של ישראל") הלך לעולמו. ביום אחד נפרדנו משני הלוחמים: איש ה"הגנה" יצחק פונדק ואיש האצ"ל משה דולגין.

יהי זכרם ברוך.

יוסי אחימאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 30.8.17

* מציירים מטרה סביב החץ – בימים האחרונים נמתחת ביקורת על נתניהו, על שלא השכיל או לא הצליח למנוע את חדירת איראן לסוריה והתבססותה בה. אמנון אברמוביץ' אף הציע הצעה הזויה – להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל.

הביקורת הזו אינה מוצדקת, ודומה שהמבקרים מסמנים את המטרה סביב החץ; מנצלים את הסיטואציה לביקורת לשם ביקורת על נתניהו.

האמת היא, שממשלת ישראל מנהלת מדיניות אחראית ונבונה לאורך שנות החורף האיסלמיסטי במזה"ת בכלל, והטבח ההדדי בסוריה בפרט.

מצד אחד, ישראל מקפידה לשמור על נייטראליות, לא לתפוס צד במלחמת בני חושך בבני חושך הזאת ולא לשקוע בבוץ הסורי. מצד שני, ישראל הציבה קווים אדומים של פגיעה ביטחונית שלא תאפשר ולא היססה להפעיל כוח בשמירה על הקווים האדומים, אך באופן מדוד ואחראי, שלא יוביל להתלקחות.

במקביל, ישראל מעניקה סיוע הומניטרי משמעותי, בטיפול רפואי לפצועי המלחמה בסוריה ובמשלוחי מזון, תרופות, בגדים, שמיכות וצעצועים לאוכלוסייה האזרחית שמעבר לגבול. הישג מדיני חשוב, הוא הקשר הרצוף עם רוסיה, כולל קשר אישי בין נתניהו ופוטין, שמסייע לשמירה על אינטרסים ישראליים ולמניעת עימות בין המדינות.

עם זאת, יש לזכור שישראל אינה מעצמת על, והשפעתה מוגבלת. כאשר אובמה היה נחוש לחתום על הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני – לא היה בידי ישראל למנוע זאת, אם כי אני מאמין שהמאבק הנחוש של ישראל השפיע על ההסכם, שעלול היה להיות גרוע ומסוכן אף יותר. וכאשר פוטין נחוש לייצב את שלטון בן בריתו הראשי אסד, גם באמצעות בני בריתו המשניים איראן וחיזבאללה, קשה לישראל למנוע זאת, במיוחד כאשר מול פוטין ניצב טראמפ, שנעדר כל הבנה ואוריינטציה בעניינים בינלאומיים והוא מתבטל בפני פוטין.

ובשורה התחתונה, המערכה טרם הסתיימה והתבססותה של איראן אינה עובדה קיימת. ועצם העובדה שישראל עושה כל מאמץ כדי למנוע את האחיזה הזאת, או למִצער לצמצמה ככל האפשר, היא צעד חשוב, ומן הראוי שייהנה מתמיכה רחבה של כל המערכת הפוליטית.

* חוף איראן – אילו שמענו בקול החכמים שניסו למסור את הגולן לסורים, היום רבע מחופי הכינרת עלולים היו להיות בשליטת איראן.

* נציב זכויות האדם – לנוכח ניצחונו המסתמן של אסד במלחמת האזרחים בסוריה, הגיע הזמן למנות את המשטר הסורי לעמוד בראש המועצה לזכויות האדם של האו"ם. המועצה מתאימה לאסד ואסד למועצה כמו כפפה ליד.

* רעל בן יין – אחת החוויות המכוננות והמשמעותיות של חיי, אם לא ה... היא שביתת הרעב בגמלא. בספטמבר 1994 שבתנו, חבריי ואני, במשך 19 יום, נגד הנסיגה מהגולן, בימים שבהם ממשלת ישראל ניהלה מו"מ אינטנסיבי על מסירת הגולן לאסד. 19 יום שתינו רק מים, ומיקדנו לעניין עליו נאבקנו את תשומת הלב הציבורית והתקשורתית בארץ ובעולם.

ביום השני של שביתת הרעב, הופיע אצלנו יהודי בן 80, עטור זקן עבות, לא בקו הבריאות, והודיע שהוא מצטרף לשביתת הרעב. משה סבוראי שמו, מן היישוב שקד שבשומרון. רק שמעתי את שמו, ומיד נפל האסימון, וידעתי מי האיש. סבוראי היה אחד הפעילים המרכזיים במחתרת "ברית הביריונים" שפעלה בראשית שנות ה-30 של המאה שעברה. הוא לחם בשורות ה"הגנה", אח"כ האצ"ל ולאחר הפילוג היה אחד המפקדים הבולטים בלח"י. מפקד הלח"י, אברהם שטרן – יאיר, התחבא בביתו בתל-אביב, ושם נתפס ונרצח. סבוראי ישב שנים רבות בכלא הבריטי, בעכו, במזרע ובירושלים. פעמיים הצליח לברוח מכלאו.

 הוא שבת עמנו כעשרה ימים, עד שחש ברע ונאלץ להפסיק את השביתה ולחזור לביתו. בימי השביתה הוא חלק תא בקרוואן עם אמיתי שלם, חבר מבוא חמה וממייסדי ההתיישבות בגולן, ואִתִי. עצם העובדה שאדם בגילו, עתיר זכויות ומעשים, השתתף בשביתתנו, נתנה לנו כוח והשראה.

באותם ימים קיימתי עמו שיחות מרתקות. מצאתי בו אידיאליסט נלהב עם רוח נעורים של רומנטיקן בשנות העשרה, וכן אידיאולוג בעל משנה סדורה. בדעותיו הפוליטיות הוא היה הרבה יותר ימינה ממני, אך ראיתי בו, בסיפורו, באורח חייו – ציונות מהלכת. הוא נשם את האידיאל הציוני.

הבטחתי לו שאבקר אותו בשקד, ולבושתי, לא קיימתי את ההבטחה. משה נפטר לפני שש שנים, בגיל 97.

נדהמתי והזדעזעתי לקרוא במאמרו של נעמן כהן ב"חדשות בן עזר", ובקישור שהוא צירף למאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ", על בנו של משה, יאיר סבוראי, הקרוי על שמו של מפקד הלח"י, שהנו פעיל אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני, שירד לארה"ב בראשית שנות השבעים ומאז הוא מנהל משם מאבקים פוליטיים נגד מדינת ישראל. אני יכול רק לשער לאיזה שברון לב האיש הרע הזה גרם להוריו.

במקרה הזה אין המדובר בחומץ בן יין, אלא ברעל בן יין.

* ביד הלשון: עמק המעיינות – פעמיים, בשבועות האחרונים, הזכרתי את עמק המעיינות. לפני שבועות אחדים הקדשתי את הפינה "ביד הלשון" לבכור יישובי חומה ומגדל ניר דוד (תל עמל) וציינתי שהוא שייך למועצה האזורית עמק המעיינות. בשבוע שעבר כתבתי על פרשת הקב"ט של המועצה האזורית עמק המעיינות, שכביכול פוטר בשל שירות המילואים שלו (כזכור, וכשירות למי שלא קרא, אין לכך שחר). אך מהו עמק המעיינות? מהי המועצה הזאת? היכן היא נמצאת? זהו שם חדש למועצה ישנה. שמה הקודם – בקעת בית שאן. ב-2007 שינתה המועצה את שמה במסגרת תהליך מיתוג. במסגרת התהליך, עלה שהתדמית של האזור היא של מקום רחוק, חם מאוד, יבש, לא מתחדש ואינו פונה לצעירים. יחד עם פעולות רבות אחרות, לשינוי ולפיתוח, הוחלט גם לשנות את השם. בבקעת בית שאן נובעים עשרות מעיינות מפכים מים, והרעיון היה למתג את האזור למים הקרירים והרעננים.

למרות שינוי שם המועצה, הדואר הנע שלה נותר ד.נ. בקעת בית שאן.

אורי היטנר

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

הוד מעלתו האספסוף –

האמנם דמוקרטיה ישראלית?

29.08.2017  

המלכוד של מנדלבליט

מזה כחצי שנה, בכל מוצאי שבת, מתקהל אספסוף המונה כמה מאות, קרוב לוודאי אלפים, ליד ביתו של היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, ודורש מהיועץ להעמיד לדין את נתניהו. מארגני ההפגנות, שני מיומנים ביחסי ציבור, נעזרים בתקשורת אוהדת שכבר חרצה את דינו של נתניהו, על מנת להסית את האספסוף שירד לחייו ולחייהם של בני משפחתו של היועץ עד שהוא יישבר ויענה לדרישותיהם. האספסוף, כמו כל אספסוף, מצפה לראות ראשים מתגלגלים ונענה בהתלהבות להסתה בתקווה שצפיותיו תתגשמנה.

 להלן "היכרות" קצרה עם שני העומדים בראש האספסוף: האחד מתואר ע"י עיתון "הארץ" במילים הבאות "עורך דין מזן חדש, שעיקר מומחיותו בקשרים עם החזקים, במניפולציות תקשורתיות, בניהול קמפיינים אלימים, בהגשת תביעות ענק ובעצירת תחקירים על שחיתויות פוליטיות של שועים ורוזניםץ" בראיון לאותו עיתון הוא אומר על עצמו "בעתיד יכניסו אנשים לבית סוהר על מעשים כמו אלה שאני עשיתי." 

באשר לשני, להלן קטעים מתוך הפרופיל שלו כפי שהוא מופיע בעדות של פרקליטות המדינה: "שקרן סדרתי, המכפיש במכוון את בנימין נתניהו ושרה נתניהו... השתמש שלא כדין ברכוש המדינה וניסה להוציא כספים שאינם מגיעים לו... מסר מידע חלקי שעלול היה להטעות את בית הדין... אין לו כל בעיה למסור נתונים שגויים ולדווח על שעות עבודה בהן כלל לא עבד... הוא אינו דובר אמת ובקלות עומד בפני בית הדין ומוסר תשובות שאינן נכונות ... הוא החל במסע רדיפה נגד ראש הממשלה ורעייתו והכפיש את ראש הממשלה ורעייתו בכלי התקשורת ללא כל הצדקה ... הוא הפיץ בכלי התקשורת דברים קשים נגד ראש הממשלה ורעייתו שנועדו לפגוע בשמם הטוב ובענייניהם הפרטיים." 

הצמד הזה החליט לאכוף את רצונו על היועץ המשפטי בעזרת אספסוף המתכנס ובא מדי שבוע להטריד אותו ואת בני משפחתו. לאחרונה צמד המארגנים קבל חיזוק לפעילותו, בכך שלאספסוף הצטרף המועמד החדש לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה. זה מעביר את הנושא למישור חדש – מהרחוב למסדרונות השלטון.

נניח לרגע שמפלגת העבודה תזכה בבחירות והמועמד החדש יהיה ראש הממשלה. הוא יצטרך לעבוד עם היועץ המשפטי ו/או עם זה שיחליף אותו. האם בכל פעם שיהיו לו חילוקי דעות עם היועץ המשפטי הוא ישלח את האספסוף להסביר ליועץ מאיזה צד הדג משתין?

 הלוקש הראשון אותו מנסים למכור לציבור הוא שההפגנות הן "נגד השחיתות". זה אפילו לא "בּוֹבֶּה מַייסֶס". זה שקר בוטה, חד וחלק. ההפגנות הן נגד נתניהו ולא נגד או בעד שום דבר אחר. אספסוף המפגינים מייחל להדחתו של נתניהו שתבוא בעקבות תביעה שהיועץ המשפטי אמור להגיש נגדו. פחות מזה לא יספק אותו. השלטים הנישאים בידי המפגינים אומרים זאת בפירוש. אבל תביעה על מה?

כאן זה כבר לא כל כך חד וחלק. יש גרסת אברמוביץ' ויש גרסת דרוקר ויש גם גרסת גיא פלג. זה מעשן סיגרים, וזה לוגם שמפניה, ועוד לפני שפג טעמה של השמפניה, כבר מדברים על צוללות. לחיזוק הסיפור יש גם עד מדינה. דא עקא, עד המדינה אינו מספק את הסחורה, לא בדיוק את מה שציפו ממנו. כמעט כמו בלעם בסיפור המקראי – בא לקלל ויצא מברך.

 הלוקש השני הנישא בפי כל הוא "חזקה על היועץ המשפטי שהוא לא יושפע מהלחצים, לא אלה של האספסוף ולא אלה של נתניהו, החלטתו תהיה ע"פ הראיות."

ומה אם לא תהיינה ראיות, או שהראיות שתהיינה לא תספקנה על מנת להגיש תביעה, מה אז? ייסגרו את התיק? תשכחו מזה. זה לא יקרה אף פעם. עוד לא נולד האדם שכאשר מול פתח ביתו עומד אספסוף של אלפים, צורח ברמקולים ומנפנף בשלטים "תגיש תביעה," "תגיש תמיד תביעה," יעז להמרות את פי ההמון. זה לא מפני ש"קול המון כקול שדי." זה בגלל שהוא יחשוש לגורל בני משפחתו אם האספסוף לא יבוא על סיפוקו.

 מנדלבליט נמצא במלכוד. הוא לא יכול להימנע מהגשת תביעה פלילית נגד נתניהו. התקשורת כבר הרשיעה אותו, האספסוף על אחת כמה וכמה, והמערכת הפוליטית גם היא לא טומנת את ידה בצלחת. מנדלבליט לא יכול להרשות לעצמו ללכת נגד הזרם. אם כולם אומרים שנתניהו אשם, אז הוא אשם. הרי לא ייתכן שכולם טועים ורק הוא צודק.

זה מנוגד לכל היגיון. אין ראיות, או שההוכחות שישנן אינן מספיק חזקות? אל דאגה. אפשר יהיה להמציא מה שהוא. במקרה הכי גרוע, לחוקרים יש "עמדת נסיגה" (fall back position) בטוחה – תמיד אפשר יהיה לתבוע את נתניהו בגין שיבוש הליכי משפט והשמדת ראיות. הרי הוא עישן את הסיגרים, לא? וכל הראיות עלו בעשן! חוקרי המשטרה "יודעים" שמדובר בכמות סיגרים ששווייה מאות אלפים (שקל או דולר?) – זה מה שהם הדליפו לתקשורת. הם אפילו התפארו בהצלחתם לאתר את החשבוניות של נותן הסיגרים. שוב מפח נפש – בדיקה לעומק הראתה שבחשבוניות האלו כתוב כמה סיגרים נותן המתנות קנה וכמה הוא שילם עבורם. אבל לא כתוב שם למי מידידיו הוא נתן אותם וכמה הוא נתן לכל אחד. אולי חוקרי המחלקה לזיהוי פלילי פתחו שיטה באמצעותה ניתן לקבוע את מספר הסיגרים מכמות האפר שלוקטה במעונו של נתניהו או, לחילופין הם סומכים על אב הבית שיתנדב להעיד בשבועה על מה שהוא ראה, שמע והריח. תנוח דעתכם, נתניהו לא יתחמק. תביעה נגדו תוגש ויהי מה (by hook or by crook).

אשם מחוסר הוכחות

בעולם הרחב מקובל שאדם שאין נגדו הוכחות הוא בחזקת זכאי. בדרך כלל הוא אפילו לא עומד לדין. הגישה של מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל היא שונה. "כלל יסוד" בפרקליטות ובמשטרת ישראל הוא שאדם שאיננו אשם לא מגישים נגדו תביעה או פותחים בחקירה. עם דפוס חשיבה כזה ברור שהגשת תביעה ו/או פתיחה בחקירה הן כשלעצמן ראיות לכך שהאיש אשם. יותר לא צריך. זאת גישה הנהוגה במשטרים טוטליטריים. כרגע זה מצבו של נתניהו. החלטה להרשיע כבר התקבלה. החלטה להגיש תביעה בדרך. מה שנותר זה להסוות את התפרים.

 אחד מבכירי כתבי הטלוויזיה המתמחה בעניינים פליליים, גיא פלג, אמר את הדברים בפירוש בעת שדווח בקול תרועה על "גילוי" עד מדינה חדש. העד ביצע (על פי הודאתו) עבירות חמורות ביותר שדינן שנים רבות מאחורי סורג-ובריח. הפרקליטות סגרה אתו עסקה שבתמורה להסכמתו להיות עד מדינה הוא יקבל עונש סמלי בלבד. כפי שהסביר זאת גיא פלג "העובדה שהפרקליטות מוכנה למחול לאיש על עבירות כל כך חמורות, מראה עד כמה הפרקליטות נחושה ברצונה להפליל 'דמות פוליטית בכירה'."

כשהדברים נאמרו עדיין היה בתוקפו צו איסור פרסום שמנע מפלג לנקוב בשם המפורש, אבל כולם ידעו במי מדובר. אני לא בטוח שפלג תפס את משמעות דבריו. פרקליטות הנחושה ברצונה להפליל מי שהוא, לא תבחל באמצעים להשיג את מטרתה, ותשלם לשם כך כל מחיר שיידרש.

 התנהגות המשטרה שאינה מונעת את קיום ההפגנות ליד ביתו של מנדלבליט, ופסיקות מוזרות של בית המשפט העליון שאינן רואות כל פסול בהפגנות ליד ביתו של היועץ הן שערורייה ממדרגה ראשונה. מנדלבליט לא היה מאושר מהופעת האספסוף ליד ביתו, ובהתחלה אפילו ניסה למנוע את זה. זה לא עזר לו ובסופו של דבר הוא נשבר ובלע את הצפרדע.

 הבעייה היא שהנושאים היחידים בהם דן בית המשפט העליון התייחסו להיבטים טכניים כמו האם דרוש רישיון להפגנה או לא, האם מותר לרדת לכביש או שצריך להישאר על המדרכה בלבד, האם מותר להפריע את מנוחת השכנים וכיוצא באלה. אבל הבעיה האמיתית היא אחרת, והיא הרבה יותר חמורה.  אליה אף אחד לא התייחס.

האם מדינת ישראל תהפוך למדינה בה האספסוף הוא זה שמקבל החלטות משפטיות? היועץ המשפטי איננו בדיוק שופט. אבל ההחלטות שהוא מקבל הן החלטות משפטיות לכל דבר. לא ייתכן שהחלטותיו תתקבלנה תחת לחץ של גורמים מחוץ למערכת. ברור מהאווירה הנראית בהפגנות, שאם מנדלבליט יחליט לא להגיש תביעה. האספסוף לא ישלים עם זה. את הדקויות המשפטיות הוא לא יבין בכל מקרה, והוא יגיב ע"פ מה שצמד המארגנים "יסביר" לו. מה תהיה תגובת ההמון? אני מקווה שלא נדע.

 התקדים כבר נוצר ואת הנעשה אין להשיב. אני מחכה לראות איך שופטי בית הדין העליון יגיבו כאשר האספסוף יבוא לביתו של אחד מהם בעת שהוא ידון באיזה שהוא מקרה בעל חשיבות ציבורית, על מנת להכתיב את מי להרשיע ואת מי לזכות.

 הנזק לטווח ארוך, כתוצאה מהתקדים הזה, לדמוקרטיה הישראלית, הוא חמור לעין ארוך יותר מכל מה שנתניהו עשה או לא עשה.

 אין חולק על כך שהזכות להפגין היא זכות בסיסית בדמוקרטיה. בית המשפט העליון נטה תמיד להגן על זכויותיהם של מפגינים גם כאשר זה היה על חשבון זכויותיהם של אזרחים אחרים. חבל שהשופטים הנכבדים אינם מסוגלים להבחין בין הפגנה למען רעיון המתקיימת במקום ציבורי, לבין הפגנה שהיא במהותה הסתה נגד אדם בודד וכרוכה בפלישה לביתו הפרטי. העובדה שהפעם ההפגנה היא נגד אחד מהם מחמירה עוד יותר את התנהגותם ומראה את השפל שאליו גררה אותם שנאת נתניהו.

 הערה אחרונה לסיום. מי שרק ירוויח מכל הסיפור זה נתניהו עצמו. אם תתקבל החלטה להעמידו לדין, הוא יוכל לטעון, ובצדק, ששיקולים זרים עמדו מאחורי החלטתו של היועץ המשפטי.

[ציטוט מ"מגזין המזרח התיכון"]

ד"ר ישראל בר-ניר

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק עשרים ושניים

הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה  – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח-הדוד,  החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח-תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה  גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא", בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבתי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – ממני, המלביה"ד].

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה"ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

נעמן כהן

ד"ר עילם אמזלג – בורות וגזענות? –

הפוסל במומו פוסל, קשוט את עצמך תחילה

ד"ר אברהם עילם אמזלג מציג אותי כלאומן קיצוני, בור, גזען, ושרלטן ("חדשות בן עזר", גיליון 1272) ועל זה אני משיב לו: הפוסל במומו פוסל, וקשוט את עצמך תחילה.

בניגוד לדבריו, מעולם לא קישרתי "בין הטרור בברצלונה לבין יהודי מרוקו." הקישור הוא שלו בלבד.

לא ברור לי מדוע ד"ר עילם אמזלג מאשים אותי בלאומנות קיצונית? אבל קביעתו של ד"ר אמזלג עילם שהוא "לא שמע על שום ערבי מוסלמי בר דעת המבקש לכבוש מחדש את אנדלוסיה." היא בחזקת בורות מביכה שמתעלמת מהשאיפה הערבית-מוסלמית לשוב לאל-אנדלוס, שהיא אדמת ווקף מוסלמי קדושה שאמורה לחזור לכיבוש ערבי, שאיפה שקיימת בכל רחבי העולם הערבי-מוסלמי, ומובעת באלפי ביטויים.

הנה קרא קצת על שאיפת המוסלמים לחזור ולכבוש את אל אנדלוס:

http://www.danielpipes.org/blog/2007/10/dreaming-of-al-andalus

https://www.youtube.com/watch?v=yF1V8o5nZQ4

ההשוואה שעושה ד"ר עילם אמזלג בין אלפי המקומות בעולם הערבי-מוסלמי הנקראים "אל אנדלוס" מתוך כמיהה לשוב לשם, עם השם "ירון לונדון" הרוצה לחזור ללונדון היא פשוט מביכה בלשון המעטה. וכן, ד"ר עילם אמזלג, בניגוד לדבריך, אבו באכר אל בגדאדי, באמת רוצה לכבוש את בגדד. (וגם את אל אנדלוס).

לגבי האשמתי בגזענות, כותב ד"ר עילם אמזלג: "היית מת שהמוסיקה של באך, מוצרט, בטהובן, מאהלר ובארטוק תהיה מוסיקה 'אשכנזית'! המוסיקה הזאת כבר לא שייכת אפילו למדינות בהן נולדו ופעלו המלחינים הדגולים האלה! המוסיקה הזאת שייכת לתרבות האנושית ממנה נעמן רוצה לנשל את יהודי מרוקו. החוכמה והידע במוסיקה נפלו כולם לתוך חיקו של נעמן כהן, בכל האחרים דבקה צרעת, זו כמובן תכונה אופיינית לשרלטנים."

בכל הביקורות שקיבלתי טרם שמעתי דברי הבל ביזאריים (כמעט פרנואידיים הייתי אומר) כמו אלה של ד"ר עילם אמזלג.  אני רוצה לנשל את יהודי מרוקו מהמוסיקה הקלאסית? אני "מת" שיהודי מרוקו ישמעו רק מוסיקה מרוקאית?

נו, באמת, איזה אינטרס יש לי בזה? דברי הבל כאלו אינם ראויים אפילו לתגובה, ומעידים רק על כותבם.

ד"ר עילם אמזלג כותב ש"יהודי מרוקו לא חושבים שהמוסיקה שהפילהרמונית מנגנת היא מוסיקה 'אשכנזית'." אבל בניגוד לקביעתו, לא אני הגדרתי את "המוסיקה הקלסית" כמוזיקה של אשכנזים. הרשת מלאה באתרים אנטי-אשכנזים הדורשים לבטל את ההקצבה למוסיקה המוגדרת על ידיהם (ולא על ידי) "מוסיקה אשכנזית" ולהעבירה למוסיקה המוגדרת "מזרחית" (מערבית-מוגרבית).

רק לאחרונה במסגרת מהפיכת "התרבות המזרחית" שיוזמת שרת התרבות מרים סיבוני-רגב, היא הכריזה על כוונתה לקצץ בתקציב האופרה הישראלית (מוזיקה אשכנזית) שעומד על כ-18 מיליון שקל בשנה, ולהעביר את הסכומים לתזמורת "מזרחית" (מערבית-מוגרבית) שתיהפך לתזמורת הלאומית בישראל, ותקבל מעמד זהה לזה של הפילהרמונית הישראלית, וכמובן תקציבה יגדל בהתאם. האם ד"ר עילם אמזלג מכנה את מרים סיבוני-רגב גזענית ובורה?

ד"ר עילם אמזלג מאשר את מה שכתבתי, שליהודי מרוקו (כמו לערביי מרוקו) יש נוסטלגיה לאנדלוסיה, הוא רק טוען ש"התזמורת האנדלוסית" לא מנגנת מוסיקה ערבית, אלא מוסיקה יהודית אנדלוסית.

המרוקאים הערבים אינם מגדירים את המוסיקה שלהם כמוסיקה יהודית. הם טוענים דווקא שהמוסיקה האנדלוסית היא מוסיקה ערבית שאותה הם מנגנים בתזמורת בבירת מרוקו רבאט, שהם קוראים לה: "שבאב אל אנדלוס"

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2430687

ברור שבכל ארץ בה חיו היהודים הם הושפעו מהמוסיקה של אותה ארץ, ושל העם שחי בה.

בגרמניה הושפעו היהודים מהמוסיקה הגרמנית, ברוסיה מהמוסיקה הרוסית, בטורקיה מהמוסיקה הטורקית, ביוון מהמוסיקה היוונית, ובמרוקו מהמוסיקה המרוקאית. ליהודי עיראק לא היתה נוסטלגיה לאנדלוסיה, והם לא הכירו כלל את המוסיקה האנדלוסית, אלא רק את המוסיקה הערבית העיראקית. וכו'.

ייאמר ברורות כל סוגי המוסיקה שווים בערכם, ולהשומע ינעם. אני מדגיש, אינני רוצה לנשל אף אדם מהמוסיקה האהובה עליו. ויתפלא ד"ר עילם אמזלג, יש אפילו מוסיקה אנדלוסית שאני אוהב.

יסביר לנו ד"ר עילם אמזלג מדוע בשעה שאין כלל יהודים באנדלוסיה (ואין שם כלל יהודים שיש להם מוסיקה) יהודי מרוקו, בוחרים לקרוא למוסיקה שלהם "אנדלוסית" ולא מוסיקה מרוקאית? ואפילו אם המוסיקה במרוקו היום הושפעה מהמוסיקה הערבית (או היהודית) שהיתה באנדלוסיה בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי. הרי היא מושמעת אך ורק במרוקו ולא בספרד. הרי לא מדובר על מוסיקה ספרדית המושמעת באנדלוסיה כגון המוסיקה של הצוענים בגרנדה, או המוסיקה של מנואל דה פאליה האנדלוסי. פלמנקו אנדלוסי קאנטו חונדו. או על מוסיקה שכתבו הספרדים לשיריו של פדריקו גראסיה לורקה האנדלוסי.

https://www.youtube.com/watch?v=lI1z3k9TLdI

ב-1492 כל יהודי ספרד בכלל, ויהודי "אל אנדלוס" (אנדלוסיה) בפרט, הוגלו מספרד לכל רחבי העולם. לארצות הבלקן, לפולניה (20 אחוז מיהודי פולניה היו ספרדים) לגרמניה (שליש מיהודי גרמניה היו ספרדים) להולנד (40 אחוז מיהודי הולנד היו ספרדים), ויהודים הגיעו גם למרוקו.

אגב ,לא כל יהודי מרוקו קיבלו בסבר פנים יפות את היהודים הגולים מספרד ("האירופאים" במושגים של ימינו). למשל כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, הם ביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, על שם ר' מרדכי בן עטר במלאח הקדום של מרקש. יהודי המקום לא קיבלו אותם בטענם שסגנון תפילתם שונה. ובכלל המרוקאים התייחסו בניכור ובחשש מה לעילית הספרדית האירופאית (כמעט אמרתי אשכנזית) שהגיעה זה עתה והתנשאה עליהם, ולאט לאט השתלטה על הקהילה. לאחר חיכוכים רבים המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה, בנו בית כנסת לעצמם, בית הכנסת "צלאת אל עזמה" (בית כנסת המתבדלים) בית הכנסת קיים עד היום בתוך בית חצרים גדול, שבקומתו השנייה היו חדרי כתות ללימוד תורה לילדים. בכניסה כתובת על קרמיקה כחולה עם עיטורים: בית הכנסת אלעזמה רחובתלמודתורה (כך מחובר) נוסדה בשנת (1492) 5252. תאריך שנת גירוש ספרד.

מכל מקום רק במרוקו שמרו יהודי ספרד הגולים מאל-אנדלוס על המוסיקה שלהם. ולא בפולניה, גרמניה, הולנד או רומניה. בארצות הללו היהודים שהגיעו מספרד לא שמרו על נוסטלגיה לאל-אנדלוס ולא שמרו על המוסיקה שלה. (הרצל למשל שהיה ממשפחה ספרדית לא שמר על מוסיקה אנדלוסית). יהודי מרוקו שמרו על המוסיקה האנדלוסית מתקופת הכיבוש הערבי כי ערביי מרוקו שמרו עליה.

יהודי מרוקו, והם בלבד, הם שבחרו בשם של תזמורתם. רק הם בחרו לא לקרוא לתזמורתם "תזמורת מרוקאית" או "תזמורת יהודית מרוקאית", אלא "תזמורת אנדלוסית".

לא אני המצאתי לתזמורת המנגנת את המוסיקה של יהודי מרוקו את שמה.

יסביר ד"ר עילם אמזלג מדוע ציון עובדה זו היא לדידו גזענות?

ד"ר עילם אמזלג גם מלין עליי על שאני משתמש בביטוי "יהודים-ערבים", אבל זו לא הגדרה שלי אלא דווקא הגדרה אקדמית (פוליטיקלי קורקט) של אנשי אקדמיה יוצאי ארצות ערב, ראה למשל: יהודה שנהב-שהרבני, היהודים הערבים- לאומיות דת ואתניות, ת"א, 2003. 

http://www.am-oved.co.il/page_3187

האם זו גזענות?

ואם הואשמתי הפעם בגזענות, לאומנות קיצונית, בורות, שרלטנות, וכיו"ב, לפחות יש להודות  לד"ר עילם אמזלג ששכח הפעם להוסיף את פניני לשונו כבעבר כאשר ניבל את פיו ושפך עליי את מררתו בעודו חוזר בהנאה על המילה "חרא" תשע-עשרה פעמים, ובעודו מוסיף פתגם ערבי-מרוקאי על חרא, ואפילו ממציא למשוררים האנטי-אשכנזים את הכינוי "משוררי החרא", אך תמיד הוא מקפיד לכתוב חרא במבטא מרוקאי עם פסיק על האות ח' – ח'רא.

ולבסוף הוסיף את הפואזיה המופלאה שלו בחרוזים:

"אתה ואבותיך המזויינים, ח׳רבנתם עלינו כל השנים!" ("חדשות בן עזר" 994)

וזאת בשעה שאבותיי לא הכירו כלל מרוקאים.

לכן נאמר לו לד"ר עילם אמזלג: הפוסל במומו פוסל, וקשוט את עצמך תחילה.

על הכינוי גזען

בהמשך להגדרתי כגזען ע"י ד"ר עילם אמזלג, אני כבר רגיל למנהגם של הגזענים הערבים-מוסלמים, והגזענים האנטי-אשכנזים להאשים בגזענות את מי שמאשים אותם בגזענות.

כשאני מדבר על הגזענות הערבית-מוסלמית מיד מאשימים אותי הערבים בגזענות. וכשאני מדבר על הגזענות האנטי-אשכנזית מיד מאשימים אותי הגזענים האנטי-אשכנזים בגזענות. וזאת בשעה שהם אינם יכולים להביא אפילו ציטוט אחד גזעני מדבריי.

כבר היה לי הכבוד להופיע בחברה טובה (עם אהוד בן עזר, אורי הייטנר, ומשה גרנות)  לא רק כגזען אלא כ"צורר", באתר הגזעני האנטי-אשכנזי "המאבק המזרחי – הציונות האשכנזית, אם לזונות ולתועבות הארץ."

https://shaultweig.wordpress.com/

אותו גזען מתועב, בעל האתר, הוציא אותי מאוחר יותר מאתרו בנימוק שאני פנסיונר זקן ולא חשוב. אודה על האמת למרות שעוד לא הגעתי לגיל הפנסיה זה היה מעליב.

האמת היא שהוא הוציא אותי כדי למחוק את השיר (שבזכותו פירסם אותי) בגלל הלעג אליו שלא יכול היה להכילו.

על שירה "פיליסטינית" והפחד הבלתי מובן ממנה

דארין טאטור, אישה ערבייה-מוסלמית-סונית, המגדירה עצמה "פלישתית המתנגדת לכיבוש" (כלומר תומכת בכיבוש ערבי), תושבת ריינה שבגליל, נעצרה באוקטובר 2015 בעקבות שיר שכתבה והואשמה בהסתה. פסק דינה הסופי צריך להינתן באוקטובר.

מובן שמאז האשמתה בהסתה הפכה אותה אישה ל"משוררת" דגולה וזכתה אפילו בערך בוויקיפדיה העברית:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9F_%D7%98%D7%90%D7%98%D7%95%D7%A8

כמובן שהיא זוכה לתמיכה בינלאומית של כל המוסלמים והאקטיביסטים הפרו-איסלמיים.

הנה השיר שלה:

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

בִּירוּשָׁלַיִם חָבַשְׁתִּי אֶת פְּצָעַי

וְתִנִּיתִי אֶת צָרוֹתַי לֵאלללה.

וְשַׂמְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּכַפִּי.

לְמַעַן פָלַסְטִין עֲרָבִית

לֹא דַּי לִי בְּפִתְרוֹן שֶׁל שָׁלוֹם

לֹא אוֹרִיד לְעוֹלָם אֶת דְּגָלַי

עַד אֲשֶׁר אוֹרִידֵם מֵעַל מוֹלַדְתִּי.

הַכְנִיעֵם לַזְּמַן שֶׁיָּבוֹא,

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד שֹׁד הַמִּתְנַחֵל

וְלֵךְ בְּעִקְבוֹת שַׁיֶּרֶת הַחֲלָלִים.

קְרַע אֶת הַמִּסְמָכִים הַמְּבִישִׁים

הַמַּנְצִיחִים אֶת הַדִּכּוּי

הַמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לְהָשִׁיב אֶת זְכֻיּוֹתֵינוּ.

שָׂרְפוּ אֶת הַיְּלָדִים הַחַפִּים מִפֶּשַׁע

וּבְהָדִיל צָלְפוּ בְּפֻמְבֵּי

הָרְגוּ אוֹתָהּ לְאוֹר הַיּוֹם.

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

הִתְקוֹמֵם כְּנֶגֶד תּוֹקְפָנוּת הַמִּסְתַּעֲרֵב

אַל תַּטֶּה אֹזֶן לִמְשָׁרְתֵי הַשִּׁלְטוֹן

שֶׁקָּשְׁרוּ אוֹתָנוּ בְּאַשְׁלָיַת הַשָּׁלוֹם

אַל תַּחְשֹׁשׁ מִלְּשׁוֹנוֹת הַמֶּרְכָּבָה

כִּי הָאֱמֶת שֶׁבְּלִבְּךָ חֲזָקָה יוֹתֵר

כָּל עוֹד אַתָּה מִתְקוֹמֵם בְּמוֹלֶדֶת

שֶׁחָיְתָה פְּלִישׁוֹת וְלֹא הִתְעַיְּפָה

עָלִי קוֹרֵא מִקִּבְרוֹ

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם

וּכְתֹב אוֹתִי בִּפְּרוֹזָה אֶל מוּל הַיָּרִיב

הָפַכְתָּ לִתְשׁוּבָה לִשְׂרִידַי

הִתְקוֹמֵם, עַמִּי, הִתְקוֹמֵם נֶגְדָּם.

תרגום מילולי: תמר גולדשמיד, אילנה המרמן ואיריס בר

https://mekomit.co.il/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9F-%D7%98%D7%90%D7%98%D7%95%D7%A8/

ברור לחלוטין שמה שקוראים כאן "שיר" הם דברי הסתה נגד מדינת ישראל, וקריאה למלחמה שמטרתה כיבוש ערבי-מוסלמי של מדינת היהודים. (אין תימה אפוא שמלבד המוסלמים כל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים בארץ ובחו"ל תומכים בה) השאלה אם משפט הוא הדרך הנכונה להתמודד עם ההסתה הזו?

לעת עתה נראה שהמשפט נגדה רק מפרסם אותה ומפיץ את דבריה בעולם כולו.

העמדתה למשפט בגין הסתה נראה קצת פאתטי בשעה שמשוררים גדולים ומפורסמים ממנה פרסמו בריש גלי את ההסתה שלהם ולא נתבעו לדין. למשל המשורר הקניבל הגזעני, מכחיש העם הפלסטיני – מחמוד דרוויש, או המשוררת הקניבלית, פדואה טוקאן, שחלמה לאכול כבד של יהודי,  הרי כתבו דברים קשים בהרבה. מדוע זה צריך בכלל להתעסק עם צעירה פיליסטינית (תרתי משמע) ולהפוך אותה לקדושה עולמית? הניחו לה לכתוב את מילותיה.

ממילא הרי הכתוב בקוראן לגבי היהודים אינו נופל מהכתוב בספרו של היטלר "מיין קמפ", אז מה? נצנזר את הקוראן?

יש גם יתרון בדבריה של אותה אישה פיליסטינית (תרתע משמע). ייווכח העולם כולו מהם הדעות האמיתיות המייצגות את הערבים-המוסלמים. יש רבים בארץ שעיוורים לחלוטין לדעותיהם של הערבים ומפנטזים מציאות שונה.

מה שכן, אם יגרם נזק ליהודי כלשהו כתוצאה מהסתתה, יש לתבוע ממנה פיצוי על הנזק.  משפט כזה יהיה צודק ויעיל יותר.

הבלדה על ארס-פואטיקה

אֲנִי עֲדִי קָאסָאר

שְׁמִי הוּא קְצָת מוּזָר

הוֹרַי נָתְנוּ לִי שֵׁם עִבְרִי

וְנִשְׁאֲרוּ עִם שֵׁם עֲרְבִי

מִבְצָר בְּעֲרָבִית קָאסָאר

שַׁלִּיט בְּרוֹמָאִית קֵיסַר

צָרִיך לִהְיוֹת מַמָּשׁ נִבְזִי

לֹא לאהוב שָׁם שִׁיכְּנָזִי

לָכֵן לָקַחְתִּי שָׁם מוּבְחַר

גַּם עֲדִי, וְגַם קֵיסַר

אֲנִי הִיא יָאמָנִית גֵּאָה

לְלֹא כָּחָל וּלְלֹא פֵּאָה

לֹא אַגְדִיש אֶת הַסְּאָה

אִם אוֹמֵר אֶת הַדֵּעָה

אַשְׁכְּנַזִּים אַשְׁכְּנַזִּים

הֵם כָּל כָּך כָּל כָּך נִבְזִים

אֶקַּח מִילָה לָטִינִית

שׁתישַׁמַע לֹא סִינִית

אָמָנוּת הִיא בְּלָטִינִית אָרְס

רוֹעָה זוֹנוֹת בְּעֲרָבִית הוּא עָרְס

בְּיַד אֶקַּח אֶת הַבָּנְדְייֶרָה

וְאֶעֱשֶׂה מִזֶּה קָרְייֶרָה

גַּם אִם אֵינֶנִּי אֶתִית

אֶלָּא וואחַד עָרְס פּוֹאֶטִית

שִׁעוּר קְצַר בְּגיאוֹגְרָפְיָה

לֹא צָרִיך לוֹ אֶת הָמָאפְיָה

אַ-שָׁאם בְּעֲרָבִית הוּא שְׂמֹאל

לִצְפוֹן מֵרָחֹק גָּדוֹל

יָמִין הוּא בַּדָּרוֹם מוּנָח

אִמָּא רוּסְיָה בְּמִזְרָח

מָרוֹקוֹ הִיא בַמַּעֲרָב

וּמִמִּזְרַח בָּא הַשָּׁרָב

בְּעֲרָבִית יָאָמָן הוּא דָּרוֹם

נַעֲשֶׂה מִזֶּה קַרְדּוֹם

שׁיֵדַע פֹּה כָּל אֶזְרָח

לַדָּרוֹם אֶקְרָא "מִזְרָח"

מְתֵימָנִית שֶׁהִיא דְּרוֹמִית

אֶהְפֹּך לְמִזרָחִית

מֵעַכְשָׁיו אֲנִי בְּרוּרָה

אֶל תִרְאוּנִי הַשְׁחוֹרָה

לֹא אוּכַל אֶת הָעֳבָר לִשׁכּוֹחַ

רַק לָנוּס בְּכָל הַכּוֹחַ

בְּתֵימָן לוֹעֲסִים הַגָאת

זֶה יָפֶה וְגַם נֶחְמָד

אַך כָּל גֶּבֶר תֵּימְנִי

הָיָה מְאֹד מְאֹד מִינֵי

לֹא יָכוֹל הָיָה לִישׁוֹן

עִם הֲלָכָה שֶׁל רַב גֵרְשׁוֹן

לָכֵן גַּם כָּל חָדַל אִישִׁים

לָקַח לוֹ עַד אַרְבַּע נָשִׁים

כִּי הַנָּשִׁים בְּכָל תֵּימָן

הַיּוֹם זֶה קְצָת לֹא יְאוּמן

כְּיְלָדוֹת הוּשׂאוּ בְּכּוֹחַ

שְׁכָּל זָקֵן יוּכַל לִשְׂמוֹחַ

צָעִירָה לְכָל זָקֵן

וְהוֹרֵיהֶן אָמרוּ אָמֵן

כּוּלן בַּבַּיִת נִשְׁאַרוֹת

וְכוּלָּן נוֹתְרוּ בּוּרוֹת

אָסוּר לָהֶן לִלְמוֹד תּוֹרָה

פֶּן יִמְרֶדוֹ בְּחֲזָרָה

כַּמָּה שֶׁיָּדְעוּ פָּחוֹת

וְלֹא תֵדַעְנָה צוּרָה שֶׁל אוֹת

תִּהְיֶינָה טוֹב יוֹתֵר שְׁפַחוֹת

אֶת הַגְּבָרִים הֵן תְשָׁרֶתְנָה

וּלְעוֹלָם לֹא תִתְמָרֶדְנָה

לֹא יוֹתֶר וְלֹא פָּחוֹת

אֵין רוֹפֵא וְאֵין אֲחוֹת

וְתוֹדָה לאַשְׁכְּנַזִּים

שְׁהִגְשָׁמְנוֹ הַחֲלוֹם

וְהִגַּענוֹ עַד הֲלוֹם

לֶאֱכוֹל בְּאֶרֶץ תּוּתִּים

וְלֹא לָמוּת שָׁם מְהַחוּתִּים

בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אַחֶרֶת

ואפילו מְשׁוֹרֶרֶת

יְכוֹלָה גַּם לְאֶהוֹב

וְעַל זֶה הַכֹּל לִכְתוֹב

כְּמוֹ אִישָׁהּ ליבֶּרְטיָאנִית

לֹא צְרִיכָה לִהְיוֹת פרוֹידְיָאנִית

הַזְכוֹת ניתנה לִי לְמָייֶן

עִם מִי אַרְצָה לְהִתְדָייֶן

אֲנִי תָּמִיד חוֹפְשִׁיה

כָּך הָפַכְתִּי לְאוּשְׁיָה

אֲנִי אֵלֵך עִם חָזִיָּה

כֵּן, אֵין זוֹ הֲזָיָה

רוֹצֶה לִהְיוֹת אַשְׁכְּנַזִּיָה

הַמַהְפֶּכָה הַצִיוֹנִית

כְּבָר אֵינֶנָּהּ דִמְיוֹנִית

מיזוֹג עֵדוּת כָּאן לְתִפְאֶרֶת

גַּם אִישָׁהּ גַּם מְשׁוֹרֶרֶת

וְתוֹדָה לאַשְׁכְּנַזִּים

הַמּוֹרִים וְהַרוֹפְאִים

שׁהַפְכוּנִי לְכָזאֹת

שְׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לִרְאוֹת

מְשׁוֹרֶרֶת חוֹפְשִׁיָה

מַמָּשׁ מַמָּשׁ אַשְׁכְּנַזִּיָה

גַּם מָרְגּוּל מְצָנְעָה

הִתְגָבְּרָה עַל הָגָ'נָאנָה

וָאָמְרָה הוֹפּ הוֹפָּה

כָּאן זוֹ לֹא אֵירוֹפָּה

אֲבָל בְּרוּחַ שֶׁל תְּזָזִית

נֶהֶפְכָה אַשְׁכְּנַזִּית

הִיא אֵינֶנָּהּ אִינְדִיאָנִית

רַק אִישָׁהּ ליבֶּרְטִיאָנִית

ויוֹדַעַת קָרָא וְכָתוֹב

וְגַם גֶבֶר לְאֶהוֹב

אִישָׁהּ חוֹפְשִׁיָה

מַמָּשׁ מַמָּשׁ אַשְׁכְּנַזִּיָה

נָא אָמרוּ נָא מִן הַסְּתָם

מַה נִשְׁאַר בִּי מִתֵּימָן?

לֹא נְשׂוּאָה אַך יֵשׁ לִי בַּת

מַה נָעִים וּמַה נֶחְמָד

בְּתֵימָן לֹא יֵאוּמָן

כְּבָר הָיִיתִי שָׁם קוֹרְבָּן

לְמַזָלִי שׁוֹנֶה מֵאָז

אֲנִי נִמְצֵאת בְּאַשְׁכְּנַז

אֵינִי רוֹצֶה לָהּ שָׁם עִבְרִי

אֶלָּא שָׁם שֶׁל מִזְרָחִי

וְהִנֵּה נָפַל הַאַסִימוֹן

לָבַּת שֶׁלִּי אֶקְרָא סִימוֹן

שִׁמְעוֹן הָרֵי דּוֹמֶה לְפֶּרֶס

זֶהוּ רַק מָתְּכוֹן לְהֶרֶס

גַּם לֹא אֶקְרָא לָהּ סְּתָם סִימוֹנָה

כְּמוֹ הַזּוּ שְׁמִדִימוֹנָה

כִּי הַאוֹפְנָה הַיּוֹם אָכֵן

לָתֵת לְבַת רַק שָׁם שֶׁל בֶּן

הַשֵּׁם סימון הוּא אִידִיאָלִי

שֵּׁם צָרְפָתִי וְלֹא בָּאנָאלִי

וְהַכִי חָשׁוּב אַחַי

זֶהוּ שָׁם שֶׁל מִזְרָחִי

לְסִיוּם אוֹדֶה לְאֵל

כִּי הַיּוֹם כְּבָר אֵין הַבְדֵּל

בֵּין אַשְׁכְּנַזִּיָה לְתֵימָנִית

מָרוֹקָאִית אוֹ בָּבְלִית

כִּי בְּאֶרֶץ יֵשׁ שִווְיוֹן

כָּך אוֹמֵר הַהִגָּיוֹן

אֲבָל אַשְׁכְּנַזִּים יֵשׁ לְשָׁמֶר

עַל הָאֱמֶת לְהְיאָמֶר

בִּלְעַדֵיהֶם עַל מַה אֶכְתּוֹב?

אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל מִי אֶגְנוֹב?

וּמִי בִּכְלָל אוֹתִי יָבִין?

וְנֶגֶּד מִי אֲנִי אַפְגִין?

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה לֹא אֶתִּי

אֲבָל אֲנִי הִיא וואחַד עָרְס פּוֹאֶטִי

השיר הזה נכתב בהשראת הפואזיה בחרוזים של ד"ר עילם אמזלג, ואני בטוח שלמרות שהשיר הוא אנטי-גזעני, אני אואשם בגינו בגזענות.

על קיבוץ מזרע ואנטישמיות

רודולף זלצמן-סלנסקי (1901-1952) היה יהודי שהצליח להגיע אחרי מלחמת העולם לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה.

 כחלק מניסיונו של יוסיף סטלין להבטיח את נאמנותן של מדינות מזרח אירופה לברית המועצות נעצר זלצמן-סלנסקי בנובמבר 1951 ביחד עם 13 מנהיגים קומוניסטים אחרים, והואשם בבגידה ובתמיכה ביוסיפ ברוז טיטו, בטרוצקיזם ובציונות, בשירות האימפריאליזם האמריקני.

על האשמות אלו הוא נידון למוות והוצא להורג ב-3 בדצמבר 1952. זלצמן-סלנסקי היה יהודי, בתקופה בה בברית המועצות הסטליניסטית האנטישמיות גאתה, משפטים מפוברקים והאשמות כזב הועלו נגד יהודים (משפט הרופאים). 10 מתוך 13 העצורים בצ'כוסלובקיה היו יהודים.

במסגרת המסע האנטישמי של סטלין נעצר בפראג חבר קיבוץ מזרע מראשי מפ"ם והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרדכי אורנשטיין-אורן (1905-1985),

אורנשטיין-אורן היה מן התומכים הבולטים במדיניות הפרו-סובייטית של מפ"ם. בנובמבר 1951 ייצג את מפ"ם כמשקיף בוועידת הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים בברלין-גרמניה המזרחית. ואמר שם שפועלי ישראל לא ייצאו לעולם למלחמה נגד ברית המועצות. בדרכו חזרה עבר בפראג שם נעצר והואשם בתמיכה באימפריאליזם ובהיותו סוכן ציוני.

במשפט הראווה המפוברק שנערך נגדו אמר אורנשטיין-אורן את הדברים הבאים:

"בטרם אגיד משהו על סלאנסקי ברצוני לאמר משהו על עצמי. הייתי חבר פעיל בארגונים ציוניים ופעלתי נגד הדמוקרטיות העממיות. כן עמדתי בקשר עם סוכנויות ריגול והיה עליי לתאם פעולות ריגול, משום שמאז שנת 1934 שימשתי גם כסוכן השירות החשאי הבריטי. משימותיי המיוחדות מאז 1945 היו לנהל פעולות ריגול נגד הדמוקרטיות העממיות, במיוחד נגד פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ורומניה והרפובליקה הגרמנית העממית. כחלק מפעולות הריגול המשכתי בעבודתי למען ארגונים ציוניים בינלאומיים."

במפ"ם, התייחסו אל ההאשמות אלו כאל אי הבנה, (למרות שהיו חברי תנועה שלא קיבלו את חפותו). אבל במק"י דרשו שמפ"ם תוקיע אותו.

אורנשטיין-אורן נשפט ל-15 שנות מאסר, שגרם לזעזוע עמוק במפ"ם ובתנועת הקיבוץ הארצי.

קבוצה שמאלנית-סטליניסטית של חסידי משה קליינבוים-סנה, אשר סירבה לגנות את משפט פראג ואת האשמתו של אורן כמרגל אימפריאליסטי, אולצה לעזוב את קיבוצי "השומר הצעיר".

אורנשטיין-אורן שוחרר מן הכלא ב-1956, וחזר לקיבוץ מזרע, אך למרות העלילה האנטישמית שעבר, והעינויים שעבר בכלא, הוא נשאר סוציאליסט-סטליניסט נאמן.

מסתבר שלמרות השנים הארוכות שעברו מאז. ניצני הסטליניזם והאנטישמיות עדיין קיימים בקיבוץ מזרע.

"החבר" אברהם פורת, חבר קיבוץ מזרע, "אימץ" את מנחם נפתלי, העובד לשעבר בבית ראש הממשלה, וגייס למענו סכומי עתק, כדי לתמוך בפעילותו הפוליטית נגד שרה האן-נתניהו, ולארגון ההפגנות בפתח התקווה במטרה להפיל את ממשלת הליכוד.

במהלך ההפגנה בפתח תקווה התקיף "החבר" אברהם פורת יהודי דתי חבוש כיפה במילים: "תוריד את השטיח מהראש ותגזור את השערות מהפנים":

https://www.youtube.com/watch?v=AkiH0jXR7iA

סביר שעל זה לא היה אברהם פורת נשפט כאנטישמי ע"י שליחיו של סטלין.

האם מדיניות ה-Appeasment – הפיוס כלפי צפון קוריאה

תביא למלחמת עולם?

לאור מדיניות הפיוס כלפי היטלר שהעצימה את כוחו, התבטא צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה היתה לבחור בין חרפה למלחמה היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה." וזה מה שקרה.

האם זו תהיה גם התוצאה של מדיניות הפיוס כלפי צפון קוריאה?

נעמן כהן

* * *

יוסף דלומי

גולדין / שליט

בתחילת הקמפיין של נועם שליט להחזרת גלעד משבי החמאס, הוא ערך בכיכר רבין "יום הולדת" לבנו. היו שם מתי מעט, אך צלמים היו גם היו. במקרה נקלעתי למקום והחלטתי לעשות מעשה.

"נועם," פניתי אליו, "אפשר לגזול דקה מזמנך ביחידות?"

 הרעיון אשר הצגתי בפניו היה עצירה פיזית של אספקת דלק לרצועת עזה כאמצעי לחץ להשבת בנו. כתושב העוטף שנים רבות בעבר, הכרתי את השיטה: מכלית דלק ישראלית הגיעה לגדר המערכת שליד הקיבוץ. במקום היה פתח צינור שחצה את הגדר מתחת לפני הקרקע. המשאית התחברה לפתח הצינור ורוקנה  את הנוזל אשר זרם ישירות למאגר בשטח הרצועה.

"אני יכול לארגן עבורך קבוצת מתנדבים שתעזור לך למנוע מן המכליות לפרוק את מטענן. התנאי הוא שאתה, אביו של השבוי, תעמוד בראשם, מלווה באמצעי תקשורת ככל שיידרש. אני אדאג לכל הלוגיסטיקה. התערבות חוזרת ונשנית של המשטרה תביא להעצמת האפקט של המבצע. נחישות והתמדה נדרשים..."

כאן הפסיק אותי נועם שליט באחת ואמר: "מה איתך? אתה רוצה להקים נגדנו את כל העולם? לא בא בחשבון!"

נפרדנו. רשמתי לפניי שכולנו נשלם על הגחמה ההומנית הזאת. נועם המשיך ב"טקס" יום ההולדת והמשיך במסעו המפרך והמופרך לאורך שנים, שהסתיים בהכרח בתבוסה ישראלית קטסטרופלית. את מחירה משלמים אנשים בנפשם עד היום. זה לא מנע ממנו לנצל בציניות את הפרסום שבו זכה כדי להיבחר לרשימת המחנה הציוני לכנסת.

בימים אלו מחריף הטון שנוקטת משפחת גולדין במאבקה. יש הטוענים שמטרתו ללחוץ על שחרור אסירי חמאס בתמורה לגופות החיילים.

למרות שלא הכרתי את המשפחה, מצאתי לנכון לנחם אותם בימי השבעה.

מגרש החנייה של מגדל המגורים בכפר סבא פּוּנָּה להקמת אוהל רחב מידות. כל בני המשפחה השכולה קיבלו את המבקרים הרבים: שרים, חברי כנסת, אנשי צבא ו"עמך ישראל". זכיתי לדבר עם ההורים, האח התאום והאחות. לכולם היה זמן בשבילי, אדם בלתי מוכר. צעירים עם כיפות סרוגות ישבו בפתח המאהל וקראו פרקי תהילים, ומדי פעם מילא את החסר במזון ושתייה.

הרושם של אותו ביקור, וההופעות המאופקות של ההורים בתקשורת, נטעו בי תקווה שלא ניקלע למאבק נוסף נוסח שליט שסופו ידוע מראש. כל הצהרה לוחמנית בגיבוי התקשורת והציבור, כל הפגנה, מצעד או מאהל מחאה, סיחררו את ראשם של מנהיגי החמאס והגדילו את התביעות לשחרור עוד ועוד אסירים.

עם כל הכאב הכרוך בכך, יש לדחות על הסף כל עסקת חילופין בינינו לבין ארגון הטרור הרצחני, ובכך לשים סוף למדרון אליו נקלעה מדינת ישראל בסחר הזה.

תחת זאת יש ללחוץ על הממשלה להפעלת מנופים מכאיבים אחרים כנגד החמאס. הפעם לא נדרשים מתנדבים למנוע פריקת מטען דלק לרצועה, וניתן להיעזר בניסיונו העשיר של אבו מאזן בהפעלת סנקציות נגד אחיו ברצועה.

מה? רק לו מותר??

יוסף דלומי

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"פועלים במצור"

למנחם בדר

1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.9.1977

לפני 40 שנים

את מחזותיו הקצרים של מנחם בדר, שהתפרסמו כולם בשנים 1934-1942, מאפיינת רוח של תמימות מכאן, ושל מצוקה אישית ולאומית עזה מכאן.

מנחם בדר נולד ב-1895 בגאליציה המערבית, למד באוניברסיטת בון שבגרמניה, ולאחר שירותו בצבא האוסטרי עלה, ב-1920, לארץ-ישראל, והוא ממייסדי קיבוץ מזרע וחבר בו מיום היווסדו ועד היום ומפעילי תנועת "השומר הצעיר" מימיה הראשונים בארץ.

אין ספק שמחזותיו, שאותם כתב בשנות השלושים והארבעים לחייו, קרובים למציאות החיים באירופה ובארץ באותה תקופה, ומבטאים בנאמנות מיידית, וכמעט דוקומנטארית, את הלכי הרוח בקרב בני-חוגו הקרובים בתנועתו, כמו גם את קוויהן הבולטים של שנות השלושים ההן, בעיקר על רקע עליית הנאצים לשלטון וסגירת שערי הארץ בפני פליטים יהודים שחשו בסכנה בעוד מועד.

וכך מתרחשות אפוא עלילות המחזות בברלין, בווינה, בנמל סאלוניקי, בתל-אביב ובנקודות ההתיישבות הצעירות של קיבוצי "השומר הצעיר" בעמק יזרעאל ובעמק בית-שאן.

"פועלים במצור" (1934), שבסופו רשום תאריך כתיבתו: "קיבוץ מזרע, 1 למאי 1934", מעביר ברצף של שלוש תמונות, הקרויות שלוש מערכות, חיי פועלים מובטלים בעיר חרושת גרמנית, ערב עליית הנאצים לשלטון. הווי של מחוסרי עבודה בברלין ביום שבסופו נשרף הרייכסטאג, ותמונות מזעזעות ממשפטים ומקרבות-רחוב של פועלי "וינה האדומה", חברי השוצבונד, ערב הכרעתם הסופית בידי הדיקטאטורה של הקנצלר דולפוס (1934).

שלוש התמונות הללו הן מעין מחזה בתוך מחזה, והתמונה הרביעית מתארת חבורה של פועלים בנקודת יישוב או הכשרה, בלילה ארצישראלי עטור כוכבים, לצלילי ג'זבנד, הורה ומנגינת "איזה פלא איזה פלא..." שעה קלה לאחר שצפו במחזה.

"התוכנית הרשמית כבר נגמרה?" – שואל פועל אחד, – "חמדאללה חלס..." עונה השני, והשלישי אומר: "תירבתו אותנו הערב כהוגן..." (שם. עמ' 25).

בעיני הפועלים הצעירים, שזה לא מכבר נמלטו מאירופה החולה, מתנאי קיום מנוונים ומשנאת יהודים, נראה המחזה מונוטוני, בלי שביב של אור, ומדכא. אך יש מי שטוען כי הדיכאון הזה חייב לעורר:

"שנהא זהירים. שנראה את המציאות. שנראה את הנולד. שאם לא כן יציף נחשול הפשיזם גם אותנו. הנחש החום זוקף גם אצלנו את ראשו..."

צוחק לו פועל אחר: "ההה... תמרוני הבית"ר הפחידו?... (מוציא עיתון) או הכלבלב הנובח הזה (זורק אותו) מי שם לב לו ביישוב? אתה מגזים..." (שם. עמ' 26).

הדעה הכללית היא אפוא שיש הגזמה בניסיון להקיש משם לכאן. איש מבין הצעירים אינו מודאג ממצב היהודים "שם", והוויכוח היחיד הוא אם סכנת הפאשיזם מ"שם" עשוייה להיווצר גם כאן, ברחוב הארצישראלי עצמו, ולא בידי זרים. דעת הרוב היא כי הדבר לא ייתכן, כי הננו עם למוד ניסיון, דימוקראטי, שונא עריצות ואלימות. וכי תקופת התאמצות לאומית מאחדת אותנו, ורבה האהדה לפועל.

ועל מי שחושש מן הבית"רים נאמר:

"אתה שוב מדקלם? (פונה לאחרים) הוא במצור... ההה יש לו קומפלקס, חוּם. נפחד המסכן. ההה (בגאווה) אני ופועלים כמוני מחריאים על הפחד הזה... הבריתאים שלך... הם כה קטנים בעיניי, כה קטנים... בנת... אני מחריא עליהם... בוא לרקוד, שמעת, בוא לרקוד... (שר) קדימה, קדימה, קדימה הפועל!" (שם. עמ' 27).

אלא שהשמחה הארצישראלית אינה נמשכת שעה ארוכה, כי הנה, ממש כבסיומי התמונות הקודמות, מטילה צילה בשורה קודרת הנשמעת בטלפון מתל-אביב, – ארלוזורוב נרצח! –  "על שום מה? ... מי שירה, בלב הפועלים התכוון לפגוע... ואולי לא נדע את הרוצח... את זה נדע... אנחנו הפועלים במצור... גם בארץ במצור... ברלין, וינה, תל-אביב... היינו הך..." (סוף המחזה).

בשני המחזות הבאים, "עלייה ב'" (1937) ו"חיים" (1942) מקבלת עליית הנאצים והפאשיזם באירופה את ממדיה הנכונים. לא עוד אנאלוגיה היסטורית מאיימת-כביכול בזקיפת ראשו של הנחש החום בארץ-ישראל, אלא המצוקה הנוראה שמביאה יהודים צעירים ומבוגרים לזנוח מאחוריהם כל אשר להם ולהימלט, תוך פקפוקים נוראים ואי-ידיעת המחר, ובספינות רעועות, ובאופן לא-ליגאלי, לארץ-ישראל.

תחילתו של המחזה "עלייה ב'" בבית מרזח בנמל סאלוניקי. מלחים, סרסורים, נוכלים, בחורות יהודיות שפנו לזנות, לאחר שהעפילו ארצה וגורשו חזרה. ובתוך כל אלה מהלכים, כמלאכים בסדום, צעירי הכשרה ציונית המארגנים צאתה של ספינת פליטים לארץ-ישראל. עצם עבודתם נתקלת בכפיות-טובה מצד רוב היהודים העומדים לעלות בספינה, וסבורים כי בחורים אלה עושים יד אחת עם בעלי הספינה להפקיע את מחיר ההפלגה.

מתריס כנגדם אחד הצעירים: "יש לכם ברירה?... הביטו לעיניי... או הביטו לראי והשיבו לעצמכם... יש לכם ברירה? יש לכם עוד ברירה?... אילו היתה לכם ברירה, כלום הייתם כאן, כלום הייתם נוסעים לארץ-ישראל ובדרך הזאת?... לולא היה מקיא אתכם כל העולם, כמו מאכל נאלח ומתועב ומסריח, כלום הייתם זוכרים, כי ישנה ארץ-ישראל... וכלום הייתם נענים לקריאה שתשובו ותבואו אליה אילולא שמעתם, שישנם שם עסקים, תקווה להשיג חתנים, כלות עם נדוניות, בתים הגדלים על שמרים, זהב הצומח בחול... אילולא שמעתם שישנם שם רווחים..." (שם. עמ' 23).

יוצא אפוא שאפילו במחזה דידאקטי ופלאקאטי כמו זה, הנאמן לתקופתו, מתוארת המציאות בצורה הרבה פחות הירואית וזוהרת מכפי מה שהיא נראית ממרחק הזמן, בלולה במיתוס הלאומי וכך נלמדת אף בבתי הספר.

גם טראגדיה אישית שלובה במחזה. גדעון, אחד הצעירים, מוותר על הסרטיפיקאט שקיבל ברגע האחרון, בסאלוניקי, עבורו ועבור בתיה אשתו. ויתורו בא כדי להוכיח שאינו מוליך שולל את חבורת הפליטים.

בירידה לחוף בארץ-ישראל, טובעת בתיה. וגדעון, המגורש חזרה עם שאר חבריו, מסרב להציל עצמו ולהשתמש בסרטיפיקאט שלו, כי "כולנו נשוב, כולנו נשוב..."

המחזה "חיים" מתאר ברצף תמונות-מן-העבר את חייו של ארנסט-חיים הפצוע, ההולך למות לאחר שפגע בו ערבי בדרכו לקיבוצו, אחד מיישובי "חומה ומגדל" בעמק בית-שאן. לפי ההערות וההקדשה שבמחזה, נסב הוא על מותו של אחד מראשוני החברים בקיבוץ תל-עמל [לימים ניר-דוד].

אך גורלות פרטיים אלה אופייניים לדור שלם. ארנסט-חיים הוא בן למשפחה יהודית מתבוללת בווינה. בהשפעת נערה ציונית, הגר, שעתידה להיות אשתו, הוא בוחר בפתרון של עלייה לארץ-ישראל. אביו, אימו ואחותו מהגרים לאיטליה. אך הנה מקבלת הגר מכתב מאימו של חיים:

"שלושתנו נמות היום, מרצון או שלא מרצון. אולי צדק אבא. ומי הים העמוקים... יקבלונו בסבר פנים יפות יותר, מאשר הממשלות הרמות של המדינות שמסביבנו... אני מברכת את היום, שבו הופעת בחיי ארנסט, והצלת לפחות ילד אחד שלי... לאבא לא היה כוח להתחיל מחדש, התקנת החוקים האריים גם באיטליה היו מכת-מוות אחרונה לשארית אמונתנו באדם..." (שם. עמ' 36).

רצף נסיבות וגורל, הנופל על חיים בשנה הראשונה לעלייה על הקרקע, ובייחוד לאחר היוודע לו מותם של כל בני-משפחתו בידי עצמם, מערער עליו את עולמו. אולי טעה בעלייתו לארץ-ישראל? אולי עשה כך רק מפני אהבתו להגר, והפקיר את משפחתו? אסור היה לו להניחם שיילכו לבדם. הגר מונעת את ניסיון התאבדותו אף הוא, אך שאיפת המוות כבר מקננת בו. וכשהגר כורעת ללדת את ילדו הראשון, הוא נפצע פצעי מוות בהליכה לילית, מסוכנת, כמתגרה בגורל, בשובו מקיבוץ שכן אל ביתו-קיבוצו.

המוות, בגלגולי גורל שונים ועם זאת דומים, הוא אפוא בן-לווייה מתמיד, כמין ארס וקללה שזוחלים מ"שם" ל"כאן", ואינם מניחים לגיבוריו של בדר לזרוק מאחוריהם את עברם האישי, או לחיות מחוץ לחוקיות הסבל והייסורים שהיו מנת חלקו של היהודי באירופה, ומלווים אותו גם כמוצא כביכול מקלט בארץ-ישראל.

יריעתם הקצרה-יחסית של המחזות, האפשרויות הברכטיאניות שבכמה מתמונותיהם, והניסיון המוצלח של המחזה "ליל העשרים" ליהושע סובול, מציגים דומני איזה אתגר בפני תיאטרון ובמאי בימינו, למצוא מעין מסגרת של מחזות-בתוך-מחזה, כדי להעלות על הבמה בהצגה אחת, תמונות אותנטיות ודראמאטיות אלו. ובעזרת הריחוק והסיגנון להוציא אותן מידי פשטנותן ולתיתן כחווייה של התנסות אינטנסיבית באותם לבטים ומצוקה נוראה, שהביאו ויצרו את המפעל ההירואי של ההתיישבות הקיבוצית בארץ-ישראל.

* מנחם בדר: "פועלים במצור". ניסיון דרמטי. הוצאת "השומר הצעיר" בא"י, 1934. 28 עמ'. דפוס "הארץ" תל-אביב. המחיר 30 מיל.

* מנחם בדר: "עלייה ב'".  מחזה בארבע מערכות. ספריית הבמה השומרית. מס' 2. הוצא ע"י ההנהגה העליונה של הסתדרות "השומר הצעיר" העולמית. הקואופרטיב השומרי המרכזי. ורשה. 1937. 56 עמ'. המחיר זהוב אחד.

* מנחם בדר: "חיים". מחזה. ספריית פועלים. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. נדפס בארץ-ישראל, 1942. דפוס השומר הצעיר מרחביה, דואר עפולה. 50 עמ'. המחיר 120 מא"י.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* תגובתו של מרדכי הרכבי, בתפוצתו, על גיליון 1272 של המכתב העיתי: "גיבורי השמאל, אם אלה האנשים שמייצגים את השמאל, כל מילה בגנות השמאל מיותרת, אפילו המילה בושה מיותרת.

"להלן שתי כתבות שהעתקתי מ'חדשות בן עזר', כתב העת האמין ביותר שיש במדינת ישראל. אם באמת אפשר לקרוא לכתב-עת עיתון – העיתון לאנשים חושבים 'חדשות בן עזר' הכי מתאים לתואר זה."

* אהוד היקר, נעמן כהן הידען מתאר את הגזענות הבלתי נתפסת של רון כחלילי האנטי-אשכנזי – ובכן, "האשכנזים הם אסוננו," לולא הם היה בארצות ערב גן עדן ממש ליהודים ולנוצרים!

אהבתי מאוד את הרשימה של מיכל סנונית על המסע התרבותי שלה עם נכדיה בפאריס. אולי אתה צודק שהיה כדאי לה להוסיף למסע הזה גם את התרבות הגסטרונומית המפוארת של הצרפתים.

משה גרנות

* אהוד שלום. אייבי בנימין, שפירסמת את הסרטון שלו [בין השאר על מני נפתלי] בגיליון הקודם של המכתב העיתי, מס' 1272 – הוא חבר פעיל במפלגת העבודה.

מתי דוד

* לאהוד שלום, אני שמחה שמשה גרנות ואתה בתגובתך העלתם את נושא "חטיפת ילדי תימן בידי המדינה". כמוך אני קוראת לה עלילת דם. רק הפעם לצערנו מתוצרת עצמית.

יהודים מוטרפים מוסתים ובורים קמו על עצמם, ברקימת  ובניפוח  הפרשה-כביכול הזאת. ומרוב להיטות של כל מיני ח"כיות  [מהליכוד דווקא.  גול עצמי] נמרצות שצמחו לתפארת ישראל מן המעברות, הן דואגות להתראיין ולעמוד בראש ועדות בנושא, וקוראות לפרשה – פשעי ישראל [הישנה. וברורה כאן האצבע המאשימה לעבר מפא"י האשכנזית]  כך, בלי עובדות ובלי ראיות.

מזעזע. זה כבר לא עמך ממושבים ומשכונות של תימנים וכל מיני סיפורי סבתא. [ואינני אומרת שלא היו מקרים מסויימים של היעלמות  ילדים. אבל בטח לא במימדים העצומים האלה. היום, אם תשאל כל משפחה תימנית אם נעלם לה תינוק, יגידו שכן! נעלם.] זה כבר חברות כנסת מכובדות לכאורה  שתומכות בעלילה הזאת ונותנות לה גושפנקא עם התקשורת ורינה מצליח שגילתה פתאום שכל ועדות החקירה זייפו, ומעמידה עצמה לשירות מפיצי העלילה. כאשת תקשורת. מגעיל.

מזכיר את מחזהו של ארתור מילר  "ציד המכשפות".

תופעה ימיביניימית מאוסה, פרובינציאלית. וכיום אגדות אורבניות מפחידות.

והיום שמעתי את אותה נורית קורן [ח"כית נדמה לי] מתראיינת שוב, אלא מה, תפקידה לדאוג להזין את הגחלים הלוחשות. כל הזמן. מספרת על ניצול שואה בן 93 שהתעורר וסיפר כביכול לוועדה על ילד מאומץ שנמסר לו כנראה חטוף, שנמצא בניו זילנד. [בתוכנית של יעל דן]. רק מה, נורית קורן לא מצאה את הילד הזה. כי האב לא מצליח לתת פרטים . אבל היא תמצא אותו, היא מקווה. וקוראת לכל החטופים לתת בדיקות ד.נ.א כדי "להשיבם" למשפחותיהם הביולוגיות.

פשוט מזעזע. אין גבול לטפשות ולצרוּת המוח האנושית.

חוה ליבוביץ

גם הסכמתי עם מה שכתבת על מני נפתלי. משהו מסריח בממלכת דנמרק.

* הי אודי, ציטוט מהגיליון הקודם: "ב'חדשות מחלקה ראשונה' של יואב יצחק יש מידע מדהים ומזעזע על מעלליו של מני נפתלי בתקופת עבודתו במעון ראש הממשלה, מידע שאם הוא נכון, מתברר שנפתלי קיבל כנראה מעמד של עד מדינה כדי לחפות על מעלליו, הנראים כפליליים, וזאת כדי להפליל את שרה נתניהו, והעוול שנעשה כאן לבני הזוג נתניהו ממש זועק לשמיים!!!" (ההדגשה שלי).

תוספת שלך: "תקנו אותי אם אני טועה. כל מנוול ועבריין, אם רק ייצא נגד נתניהו, ייעשה מיד גיבורהּ של התקשורת המוטה נגד נתניהו. ככה זה. ואולם אולי הדבר רק מגביר את התמיכה העממית בנתניהו, חוץ מאצל כמה שטופי מוח מצריכת-יתר של תקשורת, בהם גם אחדים ממכרינו בעלי אי.קיו. גבוה וכושר-שיפוט נמוך."

גם הכותב (משה כהן) מציין אם המידע נכון וכו'. וההמשך שלו: מתברר שנפתלי קיבל כנראה מעמד של עד מדינה כדי לחפות על מעלליו, ואיזה עוול נעשה כאן לבני הזוג נתניהו...

אתם רותמים את הסוסים לפני העגלה. מוציאים מסקנות ושופכים את זעמכם על מני נפתלי או על התקשורת כאילו העובדות שמצוינות כאן נבדקו והן  מוסכמות...

עוד לא ידוע אם המידע נכון או לא, וכבר פוסקים שמתברר שמעלליו פליליים ובונים תיאוריה על העוול שנעשה למשפחת נתניהו.

לא מין הדין שנחכה עד שיתברר מה נכון ורק אז נתלהם?

אודי: סליחה שפגעתי בכבודו של עד המדינה מני נפתלי עוד בטרם "יתברר מה נכון" וזאת בעוד שיום-יום התקשורת רומסת ומשמיצה את ראש הממשלה ואת אשתו, בין השאר כנראה גם בעקבות "עדותו" של אותו מר נפתלי, שהוא ממארגני ההפגנות המתלהמות נגד היועץ המשפטי לממשלה, וזאת עוד בטרם "התברר מה נכון" כדברייך.

שוטפים לך את המוח, בנדלה, ואת מגינה על רשעים. אני ממליץ לך לקרוא לפעמים את המאמרים במכתב העיתי, גם הנוכחי,  בייחוד את מאמרו של ד"ר ישראל בר-ניר, אם אינו נחות מדי לרמתך – לפני שאת מתלהמת ועושה צחוק מעצמך.

ודרך אגב, האם גילית כבר איזה ילד תימני כבן שבעים למשפחה אשכנזית שסיידו אותו אחרי שנחטף ולכן עורו אינו שחום? או שאת מאמינה שכבר אינו חי היום כי חטפו אותו על מנת להשתמש באבריו לניסויים רפואיים, כפי שמאמינה גם כיום אחת מחברותינו?

יוסף אורן: האם גם המלצה כזו לביקורת תיחשב? באופן חריג החלטתי לשחרר לפירסום תשובה שכתבתי אל ידידה ותיקה שפנתה אלי באימייל וביקשה המלצה על ספר של מְספר ישראלי הראוי לקריאה.

וזו היתה תשובתי אליה: במקום המלצה, אני מצטט למענך את המשפט הבא, שמצאתי בעמ' 169 של רומאן שאני קורא כעת: "עקובות ונפתלות דרכי-הלב, ערמומיות ולא-צפויות דרכי-ההורשה, ואילו נימוֹת הערגה עגומות תמיד."

המשפט מצוטט מהרומאן "מוצרט לא היה יהודי" – שראה אור בהוצאת כתר ב-1992. זה היה ספרה הראשון של גבריאלה אביגור-רותם, ואני קורא אותו כעת פעם נוספת, משום שספרי פרוזה ברמתו כמעט ואינם מופיעים כיום.

אהוד: כשתתפנה מקריאת הספר [אני לא הצלחתי לקרוא אותו] – צור עימי קשר ואמליץ לך על כמה וכמה ספרים ששמים בכיס הקטן את הספר שאתה כל כך מתפעל ממנו – אבל אתה ודאי לא שמעת עליהם כי אתה עוסק בדרך כלל רק בכמחצית הספרות העברית מהשנים האחרונות, המחצית המתאימה לתיאוריות שלך.

* לנוכח האסונות שמסב ההוריקאן "הארווי" בטקסס, נשאלת השאלה, האם טרם למדו בארה"ב לבנות בתים מבטון מזויין, עם יסודות וחגורות בטון מזויין, כמו בארץ? הלא מרבית הבתים שם עשויים מעץ או מחומרי מילוי של קרטון ועץ, ועוד סוגי ציפוי הנראים כטפטים, ולכן הרוחות העיפו בקלות ופיזרו את הגגות והקירות, ולכן הבתים, הבנויים כמעט כמו סוכות-עץ מצופות נייר, קרסו.

* געגועים לסדאם חוסיין ולדעא"ש, הסוניים –  לנוכח התחזקותה של איראן השיעית ובנות-בריתה באיזור, דוגמת עיראק השיעית, החיזבאללה, ועוד, והאיום המתגבר על ישראל.

כמו שגם באיטליה מתגעגעים ללוב של קדאפי ה"משוגע", שעצר ביד ברזל את זרם המהגרים לחופיה, ושלט ללא עוררין בכל מדינתו, הנתונה כיום במלחמת אזרחים בלתי פוסקת ושותתת דם, ואין בה עם מי לדבר.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל