פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1279

בברכת שנה טובה ובריאה לכל אוהבינו ומברכינו!

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בתשרי תשע"ח, 21 בספטמבר 2017

עם הצרופות: הקדמתו של אלי שילר לספרו החדש והמופלא של אליהו הכהן "אהבת ציון";

תמונתו של דניאל ליכטנשטיין, אביה של בת-שבע אריאלי; וספר המתכונים של בן, שהוא נין לאחותו של דניאל ליכטנשטיין.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְרֹאש הַשָּנָה תַשְעָ"ח. // אורי הייטנר: 1. ביד הלשון: לקסיקון תשע"ז. 2. צרור הערות 20.9.17. // בת-שבע אריאלי: פתח תקווה במלחמת העולם הראשונה, לפני 100 שנה, מתוך קובץ סיפוריה: "כמה ירוק היה פרדסנו". // שולמית וידריך: דברים בטקס קבלת תואר יקירת מוזיאון גוטמן. // יהודה דרורי: "לא לחיבור עזה ליו"ש!" // משה כהן: כל הכבוד למירי! // מנחם רהט: התשובה, מה זה בכלל? // דורון גיסין: במעלה המדרגות היורדות, או שמא ירידה בעולות? // אהוד בן עזר: קריאה אפשרית, "המפתח לשער הגדול" להינקו גוטליב, 1950. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 13.12.1968, לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: "מפתח לשער גדול" להינקו גוטליב, 1980. פורסם לראשונה במוסף לספרות של עיתון "דבר" ביום 31.10.1980, לפני 37 שנים. // משה גרנות: אריקה ג'ונג הישראלית, על ספרה של שושנה ויג "בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים". // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְרֹאש הַשָּנָה תַשְעָ"ח

מַמָּש אֶתְמוֹל, מִשֶּצֻּיַּן כָּאן עֶרֶב שְנַת תַּשְעָ"ח

וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָרֶץ וּמִחוּץ לָהּ

כְּמִנְהָגָה שֶל הַמָּסֹרֶת, שֶעוֹדוֹ נִמְשָךְ

בִּקְּשָה מִיְּדֵי בּוֹרֵא-עוֹלָם אֶת כָּל מָה שֶנָּחוּץ לָהּ,

פָּעֲמוּ מִילְיוֹנֵי לְבָבוֹת יְהוּדִים

בִּתְפִלָּה, בּתוֹחֶלֶת, בְּשֶפַע תִקְווֹת

וּכְתָלָיו שֶל כָּל בַּיִת הָיוּ אָז עֵדִים

אֵיךְ אֶל כְּתֹבֶת אַחַת תְּפִלּוֹתֵינוּ נִקְווֹת

וְכֵיצַד בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין דָּתִי לְחָפְשִי,

אוֹרְתּוֹדוֹקְסִי, רֵפוֹרְמִי אוֹ קוֹנְסֶרְבָטִיבִי

הֵן בּוֹקְעוֹת פֹּה מִתּוֹךְ אוֹתוֹ עֹמֶק נַפְשִי

שֶל תְּחוּשַת אֵיזֶה יַחַד בִּלְתִּי סֶלֶקְטִיבִי

וְאוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶשָּצְפוּ וְחָמְרוּ

כְמִין יַיִן בַּיֶּקֶב, פָּתְחוּ וְאָמְרוּ:

רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, מֵאַחַר שֶשָּנָה

יְשָנָה כְּבָר כָּלְתָה לָהּ עִם קִלְלוֹתֶיהָ

וְשָנָה חֲדָשָה, מַבְטִיחָה וְשוֹנָה

כְּבָר נִפְתַּחַת אֶצְלֵנוּ עִם כָּל בִּרְכוֹתֶיהָ

תַעֲלֶה לְפָנֶיךְ מִכָּל רִבְבוֹת

הָעוֹתְרִים לְחַסְדֶּךָ בְּלֵב מִתְיַסֵּר כֹּה

וְתַגִּיעַ מַמָּש עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד

תְּפִלָּתֵנוּ לְמָה שֶנָּחוּץ וְחָסֵר כֹּה.

שֶיִּהְיֶה לַשָּנָה הַזֹּאת רֹאש, רֹאש צָלוּל

וְשֶרֹאש זֶה יֻנְחַל לְרָאשֵי קַבִּינֶטִים

בָּעוֹלָם הַחָפְשִי הַמֵּבִין כִּי עָלוּל

פָנָטִיזְם גִּ'יהָאדִי חֲסַר כָּל בְּרֶקְס אֵתִי

לְהָמִיט קָטַסְטְרוֹפַת-אֵימִים עַכְשָוִית

לֹא עָלֵינוּ בִּלְבַד אֶלָּא גַם עַל יוֹשְבֶיהָ

שֶל הַצִּיוִילִיזַצְיָה הַמַּעֲרָבִית

וּמִיָּד, כִּתְגוּבָה, גַם עַל אֶרֶץ אוֹיְבֶיהָ

וְשֶיַּדֹ הָאוֹצָר הַקְּמוּצָה שֶתָּחוּל

עַל אוֹתָם הַגּוֹרפִים הַכְנָסוֹת רַבּוֹת גֹּדֶש

אֲבָל לֹא עַל צִבּוּר הַנָּכִים הָאֲכוּל

עֹנִי מַר שֶאֵינֶנּוּ גוֹמֵר אֶת הַחֹדֶש

וַעֲשֵׂה בְּטוּבְךָ שֶצִּמְצוּם נְזִירִי

וְחֶרְפַּת דַּלּוּתָם שֶל אַלְפֵי דַּלְפוֹנֵינוּ

לְמוּל עֹשֶר אוֹטִיסְטִי שֶל הוֹן חֲזִירִי

יִפְחֲתוּ גַם אִם לֹא יֵעָלְמוּ מֵעֵינֵינוּ

וּשְחִיתוּת הַבְּכִירִים הַנֶּחְשֶׂפֶת כָּל יוֹם

חֵרֶף כָּל טִיּוּחֵי פְּרַקְלִיטֵי הַצַּמֶּרֶת

וְגוֹרֶמֶת לָעָם הַזָּה נֶדֶק אָיֹם

כְּשֶלִּבְּרוֹךְ מוּסָרִי הַמְּדִינָה מִתְדַּרְדֶּרֶת

תְּמֻגַּר, וְשֶקֶּטֶל יוֹמִי בַּדְּרָכִים

יִפָּסֵק עִם אוֹתָהּ הֶפְקֵרוּת שֶהִרְשֵינוּ

וְזִילוּת חַיֵּיהֶם שֶל אַלְפֵי אֶזְרָחִים

תִּתְחַלֵּף בִּקְדוּשַת הַחַיִּים בִּכְבִישֵינוּ

וַעֲשֵׂה שֶרָמַת אַלִּימוּת וּפְשִיעָה

וּמַכַּת גִּזְעָנוּת מְבִישָה וְנִפְסֶדֶת

שֶפָּשְׂתָה אֶשְתָּקַד בְּמִדָּה מַרְשִיעָה

תְרֻסַּן בִּזְכוּתָם שֶל אוֹכְפֵי חֹק וָסֵדֶר

וְשֶאִם דְּרוּכֵי נֶשֶק הִגַּעְנוּ הֲלוֹם

שֶנִּזְכֶּה כְּבָר אֶל מוּל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לָשֶבֶת

סְבִיב שֻלְחַן הַמַּשָּׂא וּמָתָן לְשָלוֹם

בְּלִי לָסֹב כָּאן עַל רֵיק עוֹד שָנִים, כְּשַבְשֶבֶת.

בְּקִצּוּר, מָה נֹּאמַר עוֹד, רִבּוֹן הָעוֹלָם?

מִי יִתֵּן שֶאוֹתָהּ הַשָּנָה שֶהֵחֵלָה

בְּלֵיל אֶמֶש תְהֵא שְנַת בְּרָכָה לְכֻלָּם

וּמְלֵאָה בְּכָל מָה שֶהַלֵּב מְאַחֵל לָהּ.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן ראה את הסרט "פוקסטרוט", שזכה במרבית פרסי אופיר, כולל פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר, ובין השאר כתב עליו:

"מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.

"למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה.

"הנה אישור לדימוי האנטישמי העתיק. היהודים רוצחים ושקרנים. זו תרבות הרצח והשקר הידועה של היהודים המתגשמת בצבא היהודי. החיילים היהודים רוצחים ושקרנים."

נעמן כהן

אהוד: עכשיו קנו כרטיס ולכו לסרט כדי לתמוך במתפרנסים על טינוף ישראל!

* * *

אורי הייטנר

1. ביד הלשון: לקסיקון תשע"ז

אין כלום – התגובה הסדרתית של רוה"מ ומשפחתו על כל בדיקה ו/או חקירה בענייניו ובענייני רעייתו היא: "לא יהיה כלום כי אין כלום."

איש ישן עם זקן חדש – כך הגדיר נתניהו את ברק, בנאומו בעצרת התמיכה בו בגני התערוכה.

אלטרנטיבי – מילת קסם פוסט מודרניסטית, לטהר שרצים בהצגתם כ"חתרנות" נגד ה"נראטיב ההגמוני" ועוד כהנה וכהנה סיסמאות מלקסיקון הג'יבריש הפוסט מודרניסטי. כך מכונה גם פרובוקציה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, של אירוע זיכרון משותף עם האויב הפלשתינאי.

אמריקה תחילה – סיסמת הבדלנות האמריקאית, שהיתה לב נאום ההכתרה של טראמפ.

אפקט אזריה – במסגרת אופנת ה"פוסט אמת" הומצא "נראטיב" שקרי על פיו חיילים מפחדים לירות במחבלים בפיגוע בגלל הרשעת אזריה, שירה במחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל וחדל להוות סכנה.

אצבע בעין – ביטוי להתגרות קיצונית, שנועדה להכעיס ולהכאיב. כך הוגדרה בפי מקורבי נתניהו הודעת תאגיד השידור הציבורי "כאן" על מינוי גאולה אבן, אשתו של אולי יריב פוטנציאלי, למגישת מהדורת החדשות המרכזית.

אקדח על השולחן – נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור השתמשה בביטוי מעולם מושגים של מוסד קצת שונה מזה שבראשו היא עומדת, לתיאור הצעת החוק לשינוי השיטה לבחירת שופטי בית המשפט העליון.

אתה מפוטר – הסמל המסחרי של טראמפ, בגלגולו כמנחה תכניות ריאליטי. מסתבר שהוא הפך את הסלוגן לשיטת הנהגה נשיאותית, והבית הלבן מתנהל כתכנית ריאליטי.

בהרצה – הרצה היא נסיעה ניסיונית ברכב חדש, על מנת להריץ את המנוע שלו ולהכין אותו לעבודה סדירה. עם פתיחת שידורי תאגיד השידור הציבורי "כאן", הוגדרו שידוריו: "בהרצה". דומה שההרצה ארוכה למדיי. מצד שני, לא מעט מארבים ומעקשים מוצבים לפתחו של התאגיד, מצד חורשי רעתו, מה שאולי מצדיק את התארכות ההגדרה.

בייס – בסיס. כינוי לבסיס האלקטורלי של נתניהו בקרב מצביעי הימין. נתניהו אימץ תאוריה על פיה מי שאינו ב"בייס" בכל מקרה אבוד מבחינתו, והתנאי לשלטונו הוא הבטחת הבייס, מה שמשפיע על התנהלותו והחלטותיו.

בלורית – תסרוקתו המוזרה של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ – סמלו המסחרי, היתה נושא לשיחה ולבדיחות בכל העולם וברחבי הרשת, והחזירה לשפה העברית את השימוש במושג הנשכח בלורית.

גיבושון – מפגש חברתי מאולץ שבו מנסה נתניהו לגבש את הקואליציה, ומשום מה קופץ לו שם "הגן המזרחי" והוא מפורר את הקואליציה.

דיל – מיד לאחר כניסתו לתפקיד הנשיא, מינה טראמפ את חתנו קושנר לנציגו למזה"ת, והטיל עליו את המשימה להביא ל"דיל" פנטסטי בין ישראל לפלשתינאים.

הג'ינג'י – שלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום", בפיו של נתניהו בשיחותיו עם מוזס.

הגֶן המזרחי – לאחר שסוכם על פתיחת תאגיד השידור, פנה נתניהו לכחלון בנאום ב"גיבושון" של הקואליציה בקריאה לא לפתוח את התאגיד, יום לפני ששוב סוכם על פתיחת תאגיד השידור ויומיים לפני ששוב הוא החליט לא לפתוח אותו. וכאשר נדרש להסביר את פנייתו ההזויה לכחלון הוא הסביר שקפץ לו הגֶן המזרחי, ולמחרת נאלץ להתנצל על האמירה הגזענית.

הפיכה שלטונית – הגדרה דמגוגית, מתבכיינת ומסיתה של נתניהו לחקירות נגדו, עימה הוא מצליח לשלהב את המון מעריציו העיוורים.

הדתה – דחליל דוסופובי שהמציאו עיתון "הארץ" (ובעיקר כתבו אור קשתי) ו"הפורום החילוני" המיליטנטי, על כך שמערכת החינוך / צה"ל הופכים לדתיים, השם ישמור. אוי געוואלד!

הנחת גיבור – ביטוי שטבעה עירית לינור בדיון הציבורי על פרשת תא"ל אופק בוכריס. בפרפראזה על הנחת לקוח או הנחת סלב, היא הצדיקה הקלה בעונשו בזכות גבורתו בשדה הקרב.

הפתעת אוקטובר – לא, אין הכוונה למלחמת יום הכיפורים. מדובר בתופעה מוכרת במערכות הבחירות בארה"ב – סנסציה הנוגעת לפחות לאחד המועמדים בבחירות, שעולה חודש לפני הבחירות ומשפיעה על תוצאותיהן.

בבחירות 2016 היתה זו הודעתו של ראש ה-FBI קומי על חידוש החקירה נגד הילרי קלינטון בפרשת האימיילים. לא ברור עד כמה הפרשה השפיעה על התוצאות. מה שבטוח הוא שהפתעת נובמבר – ניצחונו של טראמפ, האפילה על כל הפתעה שקדמה לה.

התנהגות לבבית – האופן שבו הגדיר ח"כ ניסן סלומיאנסקי את ההתנהגות עליה התלוננו 8 נשים כהטרדה ותקיפה מינית.

זליגה – כינוי לנפילה לא מתוכננת בשטח ישראל, של פגזים שנורו במסגרת הקרבות בסוריה.

חוק ההסדרה – חוק שנועד להכשיר בדיעבד התיישבות על אדמות פרטיות ביהודה ושומרון.

חוק המואזינים – הצעת חוק שהסעירה את הציבור הישראלי, חייבה הנמכת הדציבלים ברמקולים של המסגדים, הקוראים לאנשים לתפילה, כולל בשעות מטורפות לפנות בוקר.

חמות – בנאום נמוך, בלשון ביבים, הפגין ראש מכינת עלי הרב יגאל לווינשטיין את פחדו מהתופעה ההולכת וגוברת של בנות דתיות המתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, ובלשון שלוחת רסן חשף את גישתו לנשים בכלל. "כשאתה חם מהתנור אתה בוחר אישה חמה בדוסיוּת. ודאי שהיא חמה כי היא אישה, אם לא שירתה בקרק"ל, אחרת איך תהיה חמה?"

טורטית – מאכל השנה. איתו המתיק הרוצח הסדרתי ברגותי את שביתת ה"רעב" שלו, שאליה סחף מחבלים רבים הכלואים בישראל.

טראמפיזם – טראמפ עוד לא נבחר וכבר הספיק ליצור סביבו הגדרת "אִיזְם". טראמפיזם = השילוב של דמגוגיה, פופוליזם, אלימות מילולית, הפצת שנאה, גזענות, קסנופוביה, מיזוגינות וגסות רוח.

טרור הצתה והסתה – ההגדרה שנתן ראש הממשלה לגל ההצתות והשריפות בנובמבר. האירוע קיבל גם את הכינוי אשתיפאדה. על השאלה האם ועד כמה אכן היה זה גל הצתות, קיימת מחלוקת עד היום.

יותר_מבוכריס – האשטאג ויראלי שפשט השנה ברשת כאש בשדה קוצים היה האשטאג מחאה נגד עסקת הטיעון עם תא"ל אופק בוכריס, שבה הודה בבעילה אסורה בהסכמה ודרגתו הורדה, אך הוא לא ריצה עונש מאסר.

במסגרת הקמפיין, ציין כל גולש את העונש שקיבל במהלך שירותו הצבאי על זוטות, כמו איחור, לעיסת מסטיק וכו', לעומת עונשו של בוכריס.

ילד / לוחם – התופעה של התייחסות לחיילי צה"ל כאל ילדים (מה, בישראל חוטפים ילדים לצבא?) החלה במאבק של "ארבע אימהות" למען נסיגה מלבנון, עם הדיבורים על "להחזיר את הילדים הביתה."

זה נמשך בקמפיין למען עסקה לשחרורו בכל מחיר של גלעד שליט משבי חמאס, כי הוא "הילד של כולנו." התואר המכובד עבר לאלאור אזריה, שהקמפיין למענו אימץ את הסלוגן. בא הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, ובאמירה מנהיגותית אופיינית, המעניקה כבוד אמיתי ללוחמי צה"ל, הבהיר שחיילי צה"ל אינם ילדים אלא גברים ונשים בוגרים ואחראיים, המחרפים נפשם על קיום המדינה וניתן לסמוך עליהם שיפעילו שיקול דעת בוגר. אמירה חשובה לנוכח תרבות ההתבכיינות ההרסנית בחברה שלנו.

כגובה החקירה גובה הלהבות – ביטוי שנאמר על ראש הממשלה, ברמז מכוער ומרושע ותאוריית קונספירציה אבסורדית, על פיה הוא עמד מאחורי גל ההצתות, כדי להסיח את הדעת מפרשת הצוללות. פרפרזה על הביטוי שנאמר על שרון בתקופת ההתנתקות (המצאה של יוסי שריד, שמכר אותה בחינם לצבי הנדל ורץ לספר לחבר'ה). תאוריית קונספירציה נוספת, מכוערת לא פחות, הושמעה כלפי נתניהו במשבר הר הבית.

לא רצח פוליטי – הגדרת רצח רבין על פי יו"ר הקואליציה דוד ביטן. היו שהגדירו את דבריו הסתה או שכתוב ההיסטוריה. אני רואה בדברים בעיקר ביטוי למגבלותיו הקוגניטיביות של הדובר, שאינו העיפרון הכי מחודד בקלמר.

להחזיר את אמריקה לגדולתה – סיסמת הבחירות והבטחת הבחירות של טראמפ.

לוזרים – הכינוי שהדביק נשיא ארה"ב טראמפ לטרוריסטים.

לכלוא אותה – סיסמת הקרב של טראמפ ואוהדיו במערכת הבחירות. אותה? את הילרי קלינטון, כמובן.

לסובב את הספינה – שם קוד בשיחות נתניהו-מוזס לשינוי הקו ב"ידיעות אחרונות" מאנטי-ביבי ל"סיקור מפנק", בעסקה שנרקמה בין השניים.

מגנומטר – גלאי מתכות. עמדו במרכז המשבר הביטחוני מדיני החמור של השנה. בשל העדר גלאי מתכות ובידוק ביטחוני, נהרגו שני שוטרים בפיגוע. כדי לתקן את התקלה ולסכל פיגועים בעתיד, הממשלה החליטה להציב מגנומטרים, אך נבהלה מאיומים ואלימות וביטלה את החלטה. היכונו לפיגוע הבא.

נאמנות למנהיג – האידיאולוגיה החדשה של הליכוד.

סיגרים ושמפניה – ה"מתנות", כלומר טובות ההנאה, שקיבלה משפחת נתניהו מהטייקון ארנון מילצ'ן.

סיקור מפנק – אופן הסיקור שהבטיח מוזס לנתניהו, תמורת חקיקת "חוק ישראל היום".

סלפי – האירוע המביך של השנה, היה צילום הסלפי שכפה ח"כ (!) אורן חזן על הנשיא טראמפ, בביקורו בישראל, לאחר שהסתנן מבלי שהוזמן לשורת לוחצי הידיים של הנשיא בנתב"ג.

עובדות חלופיות – הגדרה יצירתית של קלילאן קונוויי, יועצת הנשיא טראמפ, לשקרים.

עיתונות צייתנית – הגדרה מדויקת של בן דרור ימיני לסוג התקשורת שמנסה לעצב שר התקשורת בדימוס וראש הממשלה. לא עיתונות ימנית – עיתונות צייתנית, שופר של נתניהו ומשפחתו.

עמה – באחת הפרובוקציות הפופוליסטיות הזולות האופייניות לו, אמר אורן חזן מעל דוכן הכנסת: "הפלשתינאים הם לא עם, אפילו לא עמה." עמה? עמה במלעיל ודגש במ' פירושה בסלנג, בהשפעת הערבית, טיפש. יש לה גם משמעות של עיוור.

פוסט אמת – מונח שנבחר על ידי מילון אוקספורד כ"מונח השנה" ל-2016, מתאר שיח פוליטי העוקף את העובדות וההתמודדות עימן, ומבוסס על שקרים וחצאי אמיתות. קמפיין הבחירות של טראמפ מוגדר כהתגלמות התופעה, כיוון שהיה מבוסס על שקרים וספינים, וכך גם התנהלותו לאחר שנכנס לחדר הסגלגל. האמת היא שהמונח הפופולרי חדש, אך התופעה אינה חדשה – זאת מהותו של הרלאטיביזם הפוסט מודרני, שבו "נראטיבים" החליפו את חיפוש האמת, ויצרו שוויון תודעתי בין סיפור שכולו שקר לבין העובדות.

פייק ניוז – חדשות מזויפות. מסממני הזמן. שם חדש לתופעה ישנה נושנה – הודבק לתקשורת בידי טראמפ, שלו הודבק ה"פוסט אמת" ויועצתו הדביקה לו בעצמה את "עובדות אלטרנטיביות". אלה ואלה צודקים.

צו נשיאותי – מיד עם כניסתו לתפקיד נשיא ארה"ב, הפציץ טראמפ את העולם בצווים נשיאותיים, שבהם ניסה לחולל מהפיכה, להגשמת הבטחות הבחירות שלו, מתוך תחושת שכרון כוח ו"אני ואפסי עוד". מהר מאוד התברר לו שזה לא כל כך פשוט, והוא התחיל ללמוד בדרך הקשה על האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה האמריקאית.

צוללות – כלי לוחמה תת ימי. עסקה לרכישת צוללות מגרמניה הסתבכה לשערורייה ציבורית, רוויה בחשדות בנושאים של טוהר מידות, קשרי הון שלטון, ניגוד אינטרסים, ג'ובים למקורבים, שלמונים ועוד.

ציוצים – הודעות בטוויטר, הרשת החברתית למסרים קצרצרים, עד 140 מילה. הציוצים הפכו פופולריים להודעות מנהיגים, מה שמלמד על רדידות ושטחיות התקופה. אלוף הציוצים הוא נשיא ארה"ב טראמפ, שהפך את הציוצים לכלי ההתנהלות העיקרי שלו כנשיא. גם נתניהו הצטרף למועדון חובבי הציוץ. מלך הציוצים הישראלי הוא אהוד ברק.

שבתרבות – הבמה השבועית לדוד ביטן, הפותח את שערוריית השבוע.

שטיח – כינוי לכיפה, בהשתלחות אוטו-אנטישמית חסרת רסן של פעיל השמאל אברהם פורת בחב"דניק, באחת ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה בפ"ת.

שכונה – המילה בה ביטאו רבים את תחושת הבושה על אירוע הסלפי של אורן חזן עם הנשיא טראמפ.

שמדתה – שר החינוך בנט היטיב להגדיר את הדחליל הדוסופובי "הדתה": "הדתה-שמדתה".

תעשיית הדכדוך – הגדרה שהדביק נתניהו למאמץ של גורמים בחברה הישראלית לייצר בכל מחיר אווירת דכדוך ויאוש, ללא קשר למציאות.

2. צרור הערות 20.9.17

* הנאום הטוב ביותר – נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. דומני שראיתי את כל נאומיו בעצרות האו"ם, ואף נאום לא היה טוב כמו זה (מלבד הבדיחות הלא מוצלחות על הפינגווינים ודרוג התנ"ך).

נכון היה לשוב ולהעלות על סדר היום העולמי את האיום האיראני, וטוב היה להציג זאת בביטחון עצמי בנצח ישראל שלא ישקר ובאיום על איראן. נכון היה לשוב ולהעלות את חומרת הסכם הגרעין האיראני וטוב עשה נתניהו בהשוואה לצפון קוריאה, תוך הצגת העובדה שאיראן, להבדיל מצפון קוריאה היא אימפריה. נכון היה להבחין בין המשטר האיראני לעם האיראני ולקרוא לעם האיראני לידידות. טוב עשה נתניהו כשהציג את תרומתה הגדולה של ישראל לאנושות, בהיותה מעצמה הומניטרית. טוב עשה כשתיאר את מעמדה המתחזק של ישראל בעולם ושהגחיך לעומת זאת את עליבות ההחלטות האנטי ישראליות והאנטישמיות של האו"ם.

כל הכבוד!

* אוטומט 1 – השרים בנט ושקד רק הציגו ככותרות את הצעתם לחוק יסוד חקיקה, הכולל פסקת התגברות (כעיקרון, עוד ללא פרטים באיזה אופן תוכל הכנסת, על פי הצעתם, לבטל פסילת חוק בידי בג"ץ), וכבר התעוררה תגובה אוטומטית: "פגיעה בבית המשפט," "החלשת בית המשפט" וכו'.

אולי דווקא להיפך? אולי דווקא האקטיביזם השיפוטי הקיצוני פוגע בבית המשפט העליון ובמעמדו הציבורי? אולי דווקא הקלות הבלתי נסבלת, האצבע הקלה על נשק יום הדין של פסילת החוק, הוא הגורם לזילות בית המשפט העליון? הרי בימים שקדמו לאקטיביזם השיפוטי, היה בית המשפט העליון מגדלור הצדק שעיני כל החברה הישראלית נישאו אליו והוא העניק יוקרה וכבוד למדינת ישראל בעיני העולם כולו. אולי חזרה לאותה דרך תחזיר עטרה ליושנה?

אבל הדיון אצלנו הוא אוטומטי. לכאורה, כל שינוי וכל רפורמה הם "פגיעה בבית המשפט." אמרת את הסיסמה הזאת, וכל "השבט" מתייצב לקול תופי הטאם-טאם, בלי לחשוב, בלי לבדוק.

כיוון שטרם פורסם החוק, אין לי די כלים כדי לתמוך בו או להתנגד לו, וסביר להניח שכאשר יפורסם, לא אתמוך או אתנגד לו כמקשה אחת, אלא יהיו בו חלקים שבהם אתמוך וכאלה שלא אתמוך בהם, והרי הצעת חוק היא רק הבסיס הראשוני לעיצוב החוק בשיג ושיח פרלמנטרי וציבורי.

אני תומך בתקנת התגברות, ובלבד שאף היא תהיה מידתית, ולא כזאת שתהפוך את הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון לבדיחה. הצעתי היא, שבית המשפט יוכל לבטל חוק רק ברוב של 2/3 מן השופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, והכנסת תוכל לבטל את פסילת החוק רק ברוב של 2/3 מחבריה (80 ח"כים).

אבל יותר חשוב מכל חוק, הוא ריסון עצמי, הן של בית המשפט והן של הכנסת. נכון להיום, כאשר לבית המשפט הכוח לבטל חוקים, הוא אינו נוהג ריסון, ובכך הוא מחליש הן את הכנסת והן את עצמו.

* אוטומט 2 – פרסמתי מאמר בנושא חוק הגולן, ומיד קראתי תגובה בבלוג שלי, שהיום בית המשפט העליון היה פוסל את החוק, בטענה שאינו חוקתי. זאת תגובה אוטומטית, מתבכיינת, פאסיב אגרסיבית, המנסה לטעון את הטענה השחוקה, כאילו בית המשפט הוא מעוז "השמאל" שפוסל בסיטונות חוקים "ימניים".

אני מבקר עקבי של האקטיביזם השיפוטי, אך הטענה הזאת משוללת כל יסוד. ידו של בג"ץ קלה מידי על הדק פסילת החוקים, אבל הוא אינו שרירותי ולבטח אינו פועל בשם "השמאל". בחוק הגולן אין ולו שמץ של עילה לטענת אי חוקיות, ולכן אין לי צל של ספק, שאילו הוגשה עתירה כזאת, היא הייתה נדחית פה אחד.

* בזכות בג"ץ – אזכיר כאן עובדה נוספת. כאשר התקבל חוק משאל עם, לפני שלוש שנים, הוגשה עתירה נגדו. העותר, עו"ד מחמד ואתד, העלה שורה ארוכה של טיעונים, שהמסר שלהם היה שמשאל עם מפלה את הערבים, אינו דמוקרטי וכו' וכו'. כבר בישיבה הראשונה, בית המשפט המליץ לו לרדת מכל הטיעונים זולת אחת – שחוק כזה צריך להתקבל כחוק יסוד, אחרת הוא סותר חוק יסוד אחר. ולכנסת הוא רמז, שאם החוק הזה לא יחוקק כחוק יסוד, הוא עלול להיפסל. מלכתחילה, אנו רצינו שהחוק יהיה חוק יסוד, אולם לא היה לכך רוב בשל התנגדות החרדים. בעקבות הרמז של בג"ץ, הפעלנו לחץ כבד על החרדים, הם תמכו, וכך זכינו, בזכות בג"ץ, בחוק יסוד משאל עם הקובע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל, מחייבת משאל עם. אחרי שחוקק חוק היסוד, איש לא עתר לבג"ץ, כי היה ברור שהעותרים ייזרקו מכל המדרגות.

* אוטומט 3 – רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הביטוי "אחי" וטען שהוא... פשיסטי. הוא אפילו "עיגן" את דבר ההבל באיזה ציטוט ממוסוליני. למה פשיסטי? כי כל מה שישראלי, או גרוע מכך, יהודי, מוגדר באופן אוטומטי כ"פשיסטי".

* אמן לשעבר – כאשר גברי בנאי היה אמן אמתי, הוא לא החרים אף ציבור.

* פרופורציות – מסקרן אותי, מאוד מאוד מסקרן אותי, לראות סרט המתעד את חצי השעה שקדמה לתמונות הבלתי סימפטיות של השוטרים בהפגנת החרדים בירושלים. יש לי הרגשה שהפרופורציות תהיינה שנות במקצת.

* מתקפה על התאגיד – בימים האחרונים מלאה הרשת במתקפת ביבים ביביסטית מתלהמת נגד תאגיד השידור הציבורי "כאן". לא נולדתי אתמול, וברור לי שזו אינה מתקפה "ספונטנית", אלא היא מתוזמנת ומתוזמרת היטב. כנראה מישהו יודע על איזה תחקיר מתקרב, ומנסה להלך אימים באמצעות מסע דה-לגיטימציה. ואולי מתוכננת איזו יוזמה לפגיעה בתאגיד, כנקמה על כך שאין הוא תקשורת צייתנית. יש לקוות שכחלון זוכר למה בחרנו בו והענקנו לו עוצמה להוות לשון מאזנים.

* במימון הקרן – חסיד שוטה של ביבי שאל אותי כמה "הקרן" משלמת לי. הרי זה ברור, כל מי שאינו חסיד שוטה ואינו עובד עבודת אלילים, ממומן בידי "הקרן", לא? לא יאומן, איזה עבדים נרצעים.

* שריד עם הגולן – אחד היריבים הקשים והמרים של ההתיישבות בגולן, לאורך שנותיה, היה יוסי שריד. הוא הגדיר את עצמו "סוריסט", להבדיל מ"פלשתיניסט", כיוון שבעיניו המפתח לשלום במזה"ת הוא סוריה, והדבר מחייב נסיגה מהגולן. הוא היה הח"כ היחיד של מפלגת העבודה שהצביע נגד חוק הגולן. הוא התנגד להתיישבות בגולן ותמך בכל צעד לקידום נסיגה. והכול בלשונו, שלא היתה בדיוק עדינה. 

אולם אחרי מות קדושים אמור, ותמיד כדאי לחפש נקודות לזכותו של המנוח. יגעתי ומצאתי. בחפירותיי הארכיאולוגיות מצאתי ידיעה קטנה ב"דבר" מ-9.11.75, תחת הכותרת "י. שריד נגד הסדר ביניים בגולן." היה זה חודשיים לאחר חתימת הסדר הביניים עם מצרים, כאשר היו באוויר דיבורים על הסדר ביניים עם סוריה, ועל "ויתורים קוסמטיים". וכך לשון הידיעה: "ח"כ יוסי שריד אמר, כי הוא מתנגד להסדר ביניים בגולן, משום שיהיה  בהכרח כרוך בוויתורים מסוכנים לישראל, בלי תמורה מדינית ראויה לשמה.

"י. שריד ביקר אתמול ברמת הגולן, על פי הזמנת ועד יישובי הרמה וביקר ביישובים מרום גולן, קשת, יונתן וקצרין, עם שמואל מנדל ויהודה הראל מאנשי הוועד. בשיחה עם התושבים ציין יוסי שריד, כי מי שמדבר על אפשרות של הסדר ביניים המבוסס על תיקונים קוסמטיים בלבד שוגה בהזיות. עם זאת, אמר שריד, כי בעד הסכם כולל עם הסורים, בתנאים סבירים, יש להביא בחשבון ויתורים ישראליים ממשיים."

* סופר "דבר" – על הידיעה חתום: סופר "דבר". באותם ימים נהוג היה להשתמש במילה "סופר", למה שאנו מכנים היום "כתב" – "סופרנו הצבאי", "סופרנו בארה"ב" וכו'.

אבל... מי כתב את הידיעה? הרי מישהו כתב אותה. למה הוא לא קיבל קרדיט? לא מגיע לו? ואם הוא אינו מצוין בשמו, לשם מה לכתוב "סופר 'דבר' "? וכי מישהו חשד ב"דבר" שהוא פרסם ידיעה של סופר "על המשמר", רחמנא לצלן?

* רעננה בגולן – ב-3 בספטמבר הלך לעולמו בגיל 91 אליהו סלע, הידוע בכינויו "רעננה", חבר קיבוץ כברי, ממפקדי הפלמ"ח. רעננה שירת במלחמת השחרור כקצין המבצעים של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים ופריצת הדרך אליה. לאורך השנים הוא היה דמות מרכזית בקיבוצו ובקיבוץ המאוחד.

לאחר פטירתו נכתבו עליו מיספר כתבות, בעיתונות הקיבוצית והארצית. אני רוצה להאיר על ציון דרך בחייו שלא הופיע בכתבות (לפחות אלו שקראתי).

במלחמת יום הכיפורים שירת רעננה כסמג"ד במילואים בגולן. הוא השתחרר מיד לאחר הפסקת האש, בדיוק כאשר הורשו הנשים והילדים של יישובי הגולן לחזור הביתה. הם חזרו לעוד למעלה מחצי שנה של מלחמת התשה קשה.

למחרת פשיטת מדיו, עלה רעננה לגולן והתייצב בקיבוץ אל-רום בגולן. היה זה צעיר יישובי הקיבוץ המאוחד, בן שנתיים ורבע בלבד. הוא התייצב באל-רום על מנת לסייע לחברי הקיבוץ (רוב הגברים היו עדיין במילואים) לשקם את היישוב שפונה במלחמה ולחלץ אותו מקשייו המשקיים.

המסר שלו היה – מיד חוזרים לפתח את המשק. ואכן, כבר באותו היום התארגנו החברים לזריעה ולמחרת החלו באסיף תפוחי אדמה.

יהי זכרו ברוך!

אורי הייטנר

* * *

בת שבע אריאלי

פתח תקווה במלחמת העולם הראשונה

לפני 100 שנה

מתוך קובץ סיפוריה: "כמה ירוק היה פרדסנו"

זֶכֶר אבא

אבא היה לי כשהייתי קטנה, כמעט תינוקת – בכל זאת אני זוכרת אותו בבהירות: עיניו המחייכות, שערו השחור המתרומם מעל מצחו הרחב, ריח כובעו שלעיתים כה קרובות חבשתי לראשי. כל פרט מדמותו, מנהגו, קולו – חקוקים בזיכרוני עד היום.

אבא אף פעם לא כעס עליי. להיפך, תמיד צחק וחיבק אותי על מעשה קונדס שעשיתי. לכן גברה חוצפתי בתעלוליי – בשנתו דחפתי את אצבעי הקטנה לתוך נחירי אפו, או עמוק לתוך אוזנו – בבהלה היה אבא מתעורר, מסתכל עליי במבט משועשע, ופורץ בצחוק.

בבוקר, כשריח הקפה הרותח בנחיריי – ידעתי שאבא עוד מעט ייצא לחצר. בזריזות אני אוספת את בגדיי ורצה אל אימא, שתעזור לי להתלבש כדי להספיק להצטרף אל אבא בסיור הבוקר בחצר ההומה, לקראת עבודות היום. הכול נושק על פי הוראותיו.

גם בערב הייתה נוכחות אבא בכל השטח. כאן קבוצת פועלים מחכה לסידור עבודה ליום המחרת. שם מקבל אבא פני העגלון בהערה על כתמי הזעה שעל גבות הסוסים, סימן שהאיץ בהם בשעת עבודתם. אבא מוסיף ומגלה קרע ברתמת הסוס, החייבת בתיקון מיידי, אחרת ייפצע הסוס מחיכוך כאן, מתחת לכריות הצוואר. כבדרך-אגב בודק אבא פרסת סוס צולע, שמא חדרו לתוכה מסמר או אבן חדה, הגורמים כאב לציפורן הסוס שמתחת לפרסה.

כך לומד העגלון שלנו לאהוב את הסוסים שברשותו ולשמור עליהם. לאחר יום העבודה הוא רוחץ את פני הסוסים במים קרים, משפשף במברשת גדולה את עורם עד שזה נעשה נקי, מבריק וחלק. פשוט תענוג להיות סוס בהשגחתו של העגלון המסור.

גם אותנו, הילדים, מדריך אבא בהלכות סדר וניקיון. על כל אח ואחות מוטלת חובה מסוימת בפעילות היום-יומית. אני, הקטנה מכולם, אחראית על ניקיון המים שבאבן הקעורה ליד לול התרנגולות. כל יום חייבת הייתי להוציא את המים מתוכה, מלאכה לא קלה – כדי לשפשף ולהשמיד את הירוקת שהצטברה בין חריצי האבן, לחזור ולשטוף כמה פעמים את "קערת האבן" ולמלא אותה במים נקיים, להנאתן של התרנגולות ולהנאתי שלי, לשמע מחמאותיו של אבא המשבח את ניקיון האבן הנראה מבעד למים הצלולים.

אלה הם זיכרונותיי, ועוד רבים אחרים, על אבא שלנו. גם עצמים דוממים בחצר יודעים לספר עליו. הנה לדוגמא הסולם הנשען אל הקיר: הוא מזכיר כיצד אבא היה עולה לגג לבדוק אם רעפים נשברו מהסופה שפקדה אותנו לאחרונה. אותו סולם מזכיר לי כיצד עלה אבא לצמרת העץ כדי להציל את שיינדל'ה החתולה, שעלתה לגבהים ופחדה לרדת. שם עמדה וייללה כל היום, לחרדת כולנו, עד שאבא בא, ועוד לפני שנכנס הביתה, השעין את הסולם על אחד הענפים החזקים והוריד את המייללת, לשמחת כולנו.

לא ייפלא הדבר שימים רבים התגעגעתי לאבא הזה. יום-יום חיכיתי שיחזור באותה הדרך שהיה נוהג לבוא מדמשק, מחמֵר אחר חמור עמוס כל טוב, מדבש ועד חינין, התרופה לחולי קדחת.

כך נהגתי לצפות ימים וחודשים בתקווה לשובו, זאת לאחר שנלקח מאיתנו עם יתר הפראר, בני המושבה, שהלכו ורבים מהם לא חזרו לעולם.

אבא נקרע מאימא

באחת הפעמים, כשאבא בא מדמשק, נערך במושבה מצוד אחר כל גבר הכשר לשרת במלחמה. אבא נתפש גם הוא ונקשר לטור הארוך של הפראר, שעמד לצאת בדרכו לירושלים, ומשם ברגל לדמשק.

באותה שעה חזרו הביתה מבית-הספר אחי ראובן ואחותי רבקה. מתוך סקרנות הם עברו לאורך הטור הארוך שעמד ברחוב.

לפתע שמעו השניים את קולו של אבא קורא: "רוצו מהר הביתה, הודיעו לאימא!"

כל עוד נפשם בם סיפרו לאימא על תפישתו של אבא כפראר. בזריזות אספה אימא את תיק התעודות הרשמיות, המאשרות שאבא פקיד ממשלתי והוא משוחרר מחובת גיוס.

כשהגיעה אימא למפקד השיירה, מסרה את התעודות הגואלות שבידה – אך לשווא: אותו מפקד תורכי לא ידע לקרוא את תוכן התעודות, שנכתבו בלשון גרמנית. שפת בני בריתם...

השיירה החלה לנוע. ואימא? מספרים עדי-ראיה: אימא עמדה המומה. התמוטטה. נפלה כשהיא אוחזת בזרועותיה את אחי הקטן יהודה.

הסיפור הזה נסתר ממני, וימים ארוכים לא ידעתי על סיבת היעלמו של אבא. כשגעגועיי אליו תכפו, הייתי עומדת ליד שער חצרנו כשפניי לעבר השדה שממנו היה אבא מופיע, מחמֵר אחר החמור העמוס כל טוב – והייתי מצפה בכיליון עיניים שיחזור.

אבא לא חזר לעולם...

בחלוף השנים גדלתי וכבר הייתי לאשת איש, ועדיין קיננו בי געגועים לאבא הטוב שלנו, שנעלם מאז ביקורו האחרון בבית.

כל השמועות והעדויות שאספנו במשך השנים נדלו עד תומן. רק את מקום קבורתו לא ידענו.

בתקווה למצוא את קברו בדמשק, עודדתי את אחי גרשון ורעייתו לערוך טיול לסוריה. בהגיענו לדמשק ערכנו פגישות עם ראש הקהילה היהודית במקום, עם גבאי בתי-הכנסת, ועם האחראים לרישום ושימור בית-הקברות, בארכיון בית הרב הראשי.

כולם שיתפו פעולה, רצו לעזור לנו, אך קבר אבא לא נמצא.

בעקבות אבא

הרבה פרטים בסיפור הזה נודעו לי מפי אחי הלל. לאחר היום המר והנמהר שבו נחטף אבא כפראר – לא מצאה אימא מנוח ולוּ לשעה קלה. היא ידעה טוב מכולנו מה עולה בגורלו של פראר. השמועות על אכזריותם של השלטונות כלפיהם פשטו בכל כפר, מושבה ועיר.

מאחר שכל מאמציה לתקן את הטעות שנפלה בתפישתו של אבא עלו בתוהו, החליטה לעשות מעשה נועז: לשלוח את אחי הלל בעקבות שיירת הפראר שיצאה מפתח-תקווה בדרכה לירושלים, ולמסור לאבא את "התעודות", שיסייעו בידיו להשתחרר ולחזור הביתה.

בחירתו של הלל לביצוע משימה מסוכנת זו נבעה מכך שהוא היה חזק וגיבור, האמיץ מבין חבריו. אף את הגדולים ממנו הוא ניצח ב"היאבקות".

ההכנות ליציאתו לדרך הארוכה נעשו בחטף. אימא הפקידה בידיו מטבעות זהב אחדות, שנשארו בבית מהימים "הטובים", ואת התעודות היקרות שבהן תלתה אימא את תקוותה, שתסייענה לאבא להשתחרר. גם צידה-לדרך לקח, שני כיכרות-לחם.

עוד בתחילת דרכו נחטפו ממנו הכיכרות בידי החיילים הרעבים הנעים בדרכים. העלייה לירושלים נמשכה יותר מן הזמן המשוער. קו ההגנה האחרון של התורכים נערך בסביבות העיר. לא אחת עיכבו את דרכו ירי תותחים וכדורי רובה.

לאחי אצה הדרך, להספיק לפגוש את אבא בירושלים טרם תצא שיירת הפראר בדרכה לדמשק. לכן לא אחת סיכן את חייו בהיקלעו בין המחנות הלוחמים.

רעב, עייף וצמא, הגיע הלל סוף-סוף לקישלֶה, הוא בית-הסוהר שבו ריכזו את הפראר מכל קצות הארץ. בחצר גדורה, תחת משמר כבד, ישבו בצפיפות הגברים ככבשים במכלאה. כולם כאחד פלו כינים מבגדיהם ומשערם. קרוב לגדר ישב אחד מבני המושבה, אחי הכירו מיד... זה רמז לאבא, שהתרומם מתוך חבורת יושבים במרכז.

לאט-לאט נגש אבא אל הלל. הפגישה בין השניים, משני עברי הגדר, הייתה מאופקת כדי שלא לעורר את תשומת ליבם של השומרים. את התעודות דחף אחי מתחת לגדר, בהיחבא הושיט את מטבעות הזהב. אבא מאן לקבלם בטענה כי הכסף דרוש לאימא.

מלוכלך, יחף, פצוע בכפות רגליו – חזר הלל הביתה. בדרכו נשדדו נעליו. גם את מעילו וכותנתו הסירו מעליו. הצבא התורכי המובס נע בדרכים כעדר שאין לו רועה.

כשנרגע הבן, אימא לא פסקה לשאול: "כיצד? איפה? מה אמר? איך נראה אבא?"

הלל חוזר על סיפורים שכבר סיפר, אימא חוזרת על שאלות שכבר שאלה... כולנו עצובים, פסקו צחוק וצחקוקים, בדיחות ומריבות. ורק השתיקות בינינו, הילדים, התארכו.

אימא מתייחדת עם צערה ודאגתה לימים שיבואו בלי אבא. אנו משתדלים לא להפריע את מנוחתה המתמשכת.

שוב אני הקטנה סופגת לתוכי את דאגת בני המשפחה. את המובן והבלתי מובן כאחד...

תנים

ילדות נוגעת בילדות. זיכרון נוגע בזיכרון, סיפור נוגע בסיפור – כל אלה הם מיקשה אחת של חוויותיי. לכן אני ממשיכה לספר.

ימי המצוקה בבית מחריפים, אבא איננו, אחיי הגדולים במחבוא תמידי מפחד מצוד התורכים אחר פראר. אחיותיי עסוקות, שוטפות רצפות, מכבסות, משפשפות סירים מפויחים, כועסות, צועקות לעיתים, מרביצות לקטנים מהן. ואימא חולה וכמעט שאינה יוצאת מחדרה.

ההליכה ברגל למושבה, ובחזרה הביתה לפרדס הרחוק – הפכה לשגרה. לגן-הילדים אני הולכת לבד. לאט-לאט אני מתנהלת, קשובה לחיים המעניינים הרוחשים בין העשבים היבשים ובצידי הדרכים: הנה זיקית צהובה מעגלת את עיניה הקטנות הבולטות, אני ממהרת לתפוש אותה בגבה בשתי אצבעותיי, מושיבה אותה על ענף מענפי עץ התפוז שבקרבתי - מחכה בסבלנות עד שהזיקית תחליף את צבעה לירוק-כהה, כצבע העלים אשר סביבה. כמה מופלאים בעיניי פלאי הטבע!

אני ממשיכה הלאה ורואה נחש לא מפחיד, כי הוא זוחל לכיוון הפוך משלי. ציפור צבעונית מרחפת ומנקרת מתוך הלקט זרעים שהותיר אחריו פרח הדרדר הכחול. בהתקרבי אליה פרחה לה בצפצוף שובבני, כשאחריה להקת אחיותיה העסוקות גם הן באכילת זרעים בין העשבים היבשים.

כך נמשכת הליכתי בדרכי לגן-הילדים.

כמה נעימה הליכה זו בשעת בוקר. החול הקריר מלטף את כפות רגליי היחפות. אין מאיצים בי למהר ולהשיג את אחיי ההולכים בראש. רגועה ונינוחה אני מגיעה לגן - מתחילה את יום פעילותי המשעממת ביצירת צורות מתוך קופסת הקוביות... עליהן כבר סיפרתי.

הימים ימי קיץ חמים. החזרה הביתה בשעות הצהריים מתחילה ונגמרת בקושי. החול בוער בכפות הרגליים. אני תרה אחר צל ולוּ הקטן ביותר כדי לרוץ אליו ולצנן את רגליי הלוהטות.

ככל שמתמשכת ההליכה, פוחת והולך הצל שבדרך – השמש כבר באמצע השמיים, וכשהיא מעל הראש אין צל למטה. המאבק ביני לבין החול הלוהט גובר. אני רצה בהפסקות, זורקת את הכובע שעל ראשי, עומדת עליו עד שהבערה בכפות הרגליים נחלשת. שוב רצה, שוב דורכת על הכובע, וחוזר חלילה, עד הגיעי הביתה.

מאחר שהפכתי לבעלת ניסיון ועצמאית בהליכה למושבה בימי הקיץ החמים ובחורף הגשום – נעשיתי כשרה לשליחויות למושבה.

לרוב הייתי הולכת להביא תרופות וחלב לאימא החולה.

במחלבה היחידה במושבה חילקו חלב לתינוקות ולחולים. אני הייתי מגיעה למחלבה בשעות אחר-הצהריים, שם כבר חיכו הרבה נשים וילדים לתורם. החלוקה התנהלה לאט, רק עם דמדומי-ערב אני חוזרת הביתה.

כדי להקדים את החושך ולחזור הביתה כל עוד אור בחוץ אני עושה קיצור דרך: חוצה שדה אחד, ממשיכה בדרך בין הפרדסים ושוב עולה על שדה שקצהו גובל עם פרדסנו. שדה זה משמש כבית-מטבחיים למושבה פתח-תקווה. ריח הדם ושיירי השחיטה עומד בחלל האוויר. קטע זה של השדה לא נעים ואפילו מפחיד. תמיד נוברים בו כלבים ביום ותנים בלילה. אני ממהרת, אך החושך מתפשט מסביב. עדת תנים הקדימה אותי. עיניהם הנוצצות בחשכה כאילו יורקות גיצי אש מולי.

בו-ברגע הפשלתי שמלתי כלפי מעלה כדי ש"התחתונית" הלבנה תיראה לעיני התנים. אמונה רווחה בין הילדים – שתנים בורחים מצבע לבן.

במִשנה פחד רצתי היישר מול התנים בשמלה מורמת עד לצוואר. בין-רגע התפזרה הלהקה לכל עבר.

כעת, במחשבה לאחור, אני תוהה: מדוע ברחו התנים? ייתכן שנבהלו מהילדה הקטנה שרצה מולם בגבורה? ואולי מהצבע הלבן? מי יודע.

אימא חולה

זה כמה ימים אימא שוכבת בחדרה. אני רוצה לראותה, אך אסור להיכנס אליה. אני אורבת ליד הדלת, מחכה שתיפתח, להציץ, אך אינני מצליחה לראותה. הסדינים, השמיכות והכרים הגדולים מסתירים את פניה. גם את קולה אינני שומעת. אני רוצה לשאול הרבה שאלות, ולפחות שאלה אחת ויחידה: "מתי אימא תקום מהמיטה?" – ואינני שואלת. כולם עסוקים, מודאגים ושותקים.

אני מחכה לשעות אחר-הצהריים, אתנתק ממצב-רוח עצוב זה, אלך למושבה להביא תרופות וחלב לאימא.

לעיתים תכופות הלכתי בשליחות זו, מפעם לפעם הפכתי להיות אמיצה יותר. התחרות ביני ובין החשכה פסקה: מי יבוא ראשון הביתה? אני או הלילה? גם יללת התנים וכל שאר קולות הלילה כבר לא הפחידו אותי.

עם התקרבי הביתה קיוויתי שהפעם ירשו לי להיכנס אל אימא. אתן לה את התרופות במו ידי... לשווא – טרם פתחתי הדלת, הרחיקו אותי כמו בפעמים הקודמות. נמלאתי בכעס אצור זה ימים רבים – ופרצתי בבכי חם ועמוק.

כמה רציתי לראות את אימא, לשמוע את קולה... מה תאמר לי כשתראה אותי באה בחשכה כזו? ידעתי שאף ילדה מבנות המושבה המפונקות אינה הולכת מרחקים כאלה בלילה, בין פרדסים. קיוויתי שאימא תחייך אליי, תניח את ידה החמה על ראשי ותאמר מילות חיבה ושבח על התרופות שהבאתי.

בכיי כמעט לא פסק באותו לילה. הוא חזר וגבר כשחלמתי חלום שבו אני צמודה לאימא, מחזיקה בידה בכל כוחי וממאנת לעזוב אותה.

למחרת, השכם בבוקר, טיפות הטל עדיין נצצו על העשב מסביב, כולנו הלכנו לתוך הפרדס, הרחק מהחצר, מהבית, עד לשורה האחרונה הגענו. שם ישבנו והתחלנו לשתוק...

חשתי שדבר נורא קרה. מהו הדבר? לא ידעתי.

כשנאמר: "אימא מתה!" – הבנתי ששוב לא אוכל לראותה, כי מתים קוברים באדמה. משם אימא לא תוכל לצאת.

לא בכיתי באותו בוקר. כל דמעותיי שפכתי בליל אמש, ליל מותה – בו לא נתנו לי להיפרד ממנה...

הלילה השחור – הבוקר הלבן

סוף ימי מלחמת העולם הראשונה. אימא זה מקרוב נפטרה, אבא נעדר מאז נחטף כפראר. אנו ממשיכים להתגורר בפרדס שלנו. מבודדים ורחוקים מהמושבה. פרדסנו גובל עם הפרדס השכן, שבחצרו בניין המיועד לשומר והאחראי על הפרדס, הוא הבויארג'י.

בפרוץ המלחמה החרימו התורכים את החצר ושיכנו בה סגל קצינים, שהפכו עם הזמן לשכנים רצויים.

חיילים תורכיים מובסים, ערב כניעתם לאחר ארבע שנות מלחמה, נעים בדרכים ללא יעד. יחפים, רעבים ופצועים – הם חומסים מכל הבא ליד. בחסות החשכה ביצעו שוד בבתי תושבים חסרי מגן. בעיקר חיפשו החיילים לחם, הוא "אק-מק" בשפתם – לשבור את רעבונם המתמשך.

זכור לי מקרה שממנו הבנתי לראשונה מהו רעב: חייל נודד מצא בחצרנו חבית הפוכה ובה שיירי דורה מהזמנים שבהם היו לנו תרנגולות. הזירעונים העלו עובש בקש הרקוב, יחד הפכו לדייסה סמיכה שהעלתה ריח באושים. החייל מילא מן הזירעונים בחופניו וזלל מן ה"בוץ" הזה בלהיטות. את השארית אסף לתוך כלי שקשור היה לחגורתו. כל החיילים נשאו בחגורותיהם סירים וכל כלי קיבול אחרים, שהקישו על אחוריהם.

באחד הימים, קרוב מאוד ליום פטירתה של אימא, כדי המים והמיטה שעליה רחצו את אימא לפני קבורתה עדיין עמדו בחצר, נשים "צדקניות" באו ופרשו יריעת בד שחור על המראה הגדולה ועל כל רהיט אחר, כדי להמחיש ולעורר בנו את גודל הכאב שכאבנו על פטירתה של אימא שלנו...

ביום שלפני אותו לילה, שעליו אני רוצה לספר – אפתה אחותי שושנה כמה כיכרות לחם משארית הקמח שנשמר במחבוא. בתוך המרפסת היה בנוי תנור, לכן היה אפשר להסתיר את האפייה מעיני סקרנים וחורשי רעה... לאחר שהתקררו הכיכרות, נפרמו חורים בציפות הכסתות והכרים, ולתוכם זרקנו את הלחם – מחבוא בטוח מכל חייל פורץ.

עם גמר המלאכה הגיע הלילה. כל אחד מאיתנו לקח את כלי מיטתו ופרש אותם על מחצלת, שנפרשה בצל הבד השחור.

כולנו רצינו להיות ביחד, לישון ביחד, לדבר ולפחד ביחד.

עם התגבר החשכה, נחירה נשמעת מכאן, סוף שיחה שקטה משם, עד – עד שגם אני עוצמת עיניים, מוגנת מסביב באחים ובאחיות אוהבים.

לפתע אני מתעוררת מפוחדת לקול רחש ומהומה שקטה: אחותי רבקה קופצת לפתח החלון הגבוה, ונעלמת ממנו כהרף עין. מהחדר הקטן נשמע קולו של יהודה הקטנטן. הוא בוכה וממלמל משהו. גופו הזעיר שעון על חזהו של אחי הלל, השוכב על הרצפה בפיסוק רגליים, למראשותיו כורע תורכי, בידו מאכלת והוא מניף אותה מול צווארו של אחי. יהודה מתאמץ להגיע אל ידו של החייל האוחזת במאכלת – ועוד אני מביטה בחרדה ובפחד משתק, נכנסים לחדר שני חיילים נוספים, מחליפים ביניהם מילים אחדות, ושלושתם כאחד תופשים כרים וכסתות, קורעים את הציפות, שופכים את הנוצות על האדמה, למצוא את הלחם החבוי בתוכן.

לפתע תנועה מהירה מסביב. לא הבחנתי – מה קורה?

לאחר שהכול שקט, דומיית הלילה חזרה, ראיתי את אחותי רבקה בכתונת לבנה עומדת ליד שער החצר עם שלשה קצינים, מלווים בחיילים חמושים. לאחר חקירה קצרה נעלמו הקצינים, ושני חיילים עם רובים נשארו לשמור עלינו.

לאט-לאט התכנסנו חזרה לחדר, יישובים על המחצלות, נרגשים מאירועי הלילה. מפרקים את המתח בדיבור ההולך ומתגבר: רבקה לא חדלה לספר כיצד קפצה מהחלון לחצר, מהחצר לפרדס, מהפרדס לחצר השכנה, שם דפקה על דלת חדר הקצינים, שמיהרו ובאו לעזרתנו. הוסיפו לספר כיצד ניצל הלל מהמאכלת בזכותו של יהודה הקטן. הוא שמנע מהחיל לשחוט את אחיו. ועוד הוסיפו לשבח את רבקה על הצלחתה וזריזותה להגיע אל הקצינים.

קשובה ישבתי ושמעתי כל מה שדובר וסופר – מכאן הבנתי מה אירע באותו לילה מחריד. משוחררת מכל פחד צחקתי יחד עם כולם כשנכנס אחי הגדול ובידיו כיכרות הלחם, שהחיילים לא הצליחו למוצאם.

הלילה עבר מהר. השמש כבר זרחה מזמן, קרניה חודרות מבעד החלונות ישר לתוך עיני השוכבים לאורך הקיר ממול.

אחד אחר השני מתעוררים: זה מפהק, השני עומד מעל משכבו ובוהה, האחר אוסף את המצעים שעליהם ישן.

אני יוצאת לחצר... מה רואות עיניי?! חצר לבנה, עצים לבנים, אדמה לבנה, הכול לבן. בתדהמה אני חוזרת הביתה ומזעיקה את כולם: "בואו! בואו תראו מה קרה!"

המתעוררים והערים פרצו לחצר, נדהמים עמדו, איש לא פצה פה. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה – להבחין בעצמים שמתחת ללבן הצחור.

"זה בדיוק כמו שלג!" מכריז ראובן, בזוכרו לפתע את מראה השלג בפולניה.

מה זה שלג? – לא ידעתי. אך מהו הלבן הפרוש בחצר ידעתי מיד. אלה הנוצות הדקיקות שנשפכו מהכסתות בחיפוש אחר הלחם שנאפה ביום אתמול. למזלנו לא הצליחו למצאו.

נטישה

ליל הפחד והחרדה בגלל התפרצות חיילים תורכיים לביתנו כבר מאחורינו.

מתחילת הבוקר פוקדים אותנו אנשים מבוגרים מהמושבה – ידידי אבא, חברות של אימא. כולם מעוניינים לדעת פרטים. את אשר קרה למשפחה היתומה, שזה עתה מתה אימם. כולם פונים אל הבכור במשפחה, הוא גרשון. איתו מתייעצים ומבקשים את הסכמתו ומצפים לפתרון והוא – הרחקתנו מסכנה נוספת.

עוד הם מתדיינים: מה? איך? לאן? – הופיעה ידידת אימא, גברת גולומב הקטנה. זו החברה שלא עזבה את מיטת אימא ימים על ימים. בזרועותיה נשמה אימא את נשימתה האחרונה (כך סופר לנו אחר שנים). גברת גולומב הייתה לנו כבת-משפחה, אליה התייחסנו בכבוד ובאהבה כאל דודה טובה. היא קבעה שכל המשפחה עוברת להתגורר בביתה-שלה עד אשר יימצא פתרון קבוע.

כשגברת גולומב אמרה: "ילדים אתם באים אלינו הביתה," שמחתי להצעתה. אהבתי את ביתה היפה. רגילה הייתי להילוות אל אימא בביקוריה אצל ידידתה זו. המרפסת הארוכה והרחבה הייתה מרוצפת באריחים אדומים שהבריקו. המטבח הגדול, בו עמדו רהיטים כבחדר-אוכל, אף הוא זכור לי היטב. בייחוד אני זוכרת את חדר-האורחים האפל שאליו הייתי נכנסת על קצות אצבעותיי – לא להפריע לשקט ששרר בו.

וכשהייתה קמה ה"דודה" החביבה בפסיעות קלות לעבר המזנון הגדול, העמוס תמונות בני-משפחה שנשארו בפולניה, פסלים, ופמוטות – ידעתי שתחזור עם דברי כיבוד לשולחן, ולי תשים בכיס שמלתי דברי מתיקה שכה אהבתי.

תמיד יש לי רצון לחזור ולהזכיר אותה לטובה. כה היטיבה עימנו בימים ההם, כשהיינו על סף רעב...

וכך, כאשר גברת גולומב אמרה באותו בוקר: "ילדים אתם באים אלינו הביתה," מיד התחלנו לאסוף חפצים מהארון, מחבל הכביסה שבחצר, מסל המלוכלכים, ומכל פינה שבה נמצאו בגדים שלנו. התרחצנו בהרבה מים, זו לזו שפשפה גב, חפפה ראש. במסרק סמיך סרקתי את שערי עד שעור קרקפתי להט מניקיון. בושה גדולה הייתה למי שבראשה נמצאו כינים.

בחשכה הגענו למושבה, לבית הגברת גולומב. בלבביות נתקבלנו על ידי בני הבית. הגדילה לעשות שושנה בתם, הגדולה משושנה שלנו. כל הזמן טרחה סביבנו. לבסוף נקראנו לאכול – רעבים היינו. מאז הבוקר לא בא אוכל אל פינו – בלהיטות זללנו את "הלחם הלבן" ומרק העדשים הטעים, ששברו את רעבוננו.

שבעים קמנו מהשולחן להצטרף אל שושנה, שהזמינה אותנו לחדר הצמוד למטבח. על רצפתו פרושים כרים, שמיכות, כסתות, הכול עטוף בציפות לבנות צחורות. ושעונה אל הקיר בתוך הלבן שנערם סביבה, ישבה שושנה עם חיוך רחב על פניה, מחכה לכולנו שנשב קרוב אליה. כמה חבל להיכנס לתוך הלבן הזה ברגליים יחפות, שהתלכלכו במשך היום.

"אין דבר!" מזרזת אותנו שושנה שנשב.

כך התחילה מספרת סיפור בקול ערב. תנועות ידיה מלוות צלילי דיבור רכים, כה נעימים לאוזן. כולם מקשיבים בשקיקה – אינני מבינה דבר מסיפורה, אך מתאמצת לא להניד עפעף, שמא נוכחותי תפריע את העולם הקסום שנרקם והולך מסביבי...

בבוקר התחלתי למנות את מספר החדרים שבבית, ובהם מצאתי רק את הבנות. עד אז היינו תמיד יחידה אחת של שמונה אחים ואחיות, עתה, כשחסרו האחים, שאלתי בתמיהה: "איפה כולם?"

קיבלתי תשובה פסקנית: "הבנות במושבה, הבנים בפרדס."

מה עושים במושבה? אינני יודעת. אני מסתובבת מסביב לבית, מגלה עצים שלא הכרתי, ערוגות פרחים שקמלו. בחצרות השכנים מתרוצצים ילדים בגילי וגדולים ממני. אני עומדת ליד הגדר, שמחה לראותם, עומדת ומחכה שיפנו אליי. אני מתביישת "להתחיל ראשונה". הילדים לא שמים לב אליי, רק אחת מהם מעיפה מבט לעברי ומנסה להתקרב לגדר, אך בין-רגע נסוגה לאחור, רצה להשיג את חבורת הילדים שנמצאת כבר בקצה החצר השנייה.

כל אחר-הצהריים אני עומדת צמודה לגדר, מחכה. אולי, אולי תחזור זו הילדה. אך לשווא. גם בימים הבאים לא ראיתיה.

הזמן עובר לאט, ללא מעש. גם ה"בורזל", הנקרא במושבה "בֶּרָלֶה, ברלה…" – אינני קוראת לו לצאת מגומות החול הקטנות הנמצאות סביב לקירות הבית. אני שוב מתהלכת חזור והלוך בשדרת הברושים הנמשכת משער הכניסה שברחוב ועד למדרגות מרפסת הבית. גם זה נמאס כבר. אני מתיישבת על מדרגה. רגשות צער, געגועים, חלחלו בתוכי בממשות מכאיבה. לוּ רק יכולתי להשמיע אותם בקול, לומר אותם במילים… ברצון התחלתי לבכות. כאילו הבכי ינחם אותי, ישקיט את געגועיי הביתה ואל כל אשר נמצא בו ובסביבתו.

עוד אני מוחה את דמעותיי הגדולות מעל פניי, שמעה את בכיי גברת גולומב הטובה. בפסיעות מהירות ניגשה אליי, חפנה בידיה את כפות ידיי, נשקה לי בחום ושאלה: "מדוע את בוכה?"

"אני רוצה הביתה," עניתי.

"ביום שבת נלך כולנו לפרדס," הבטיחה בתוספת נשיקה על מצחי.

מאותה שבת לא הוספתי לבקש "הביתה" כי הבית נעלם. איננו עוד. רק הפרדס הירוק נשאר...

בת-שבע אריאלי

*

בת-שבע אריאלי, לבית ליכטנשטיין, נולדה בשנת 1910 והובאה ארצה מפולין בעודה תינוקת. היא גדלה עם אחיה ואחיותיה בביתם שבפרדס בצפון-מערבה של פתח-תקווה. מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1914-1918, שמה קץ לאותם ימים מאושרים בפרדס. אביה דניאל, חלוץ השימוש במלט ובטון לבניין בריכות-מים ותעלות בפרדסים, שנקרא בפי הערבים: "אבו-סֶמֶנטָה" (אבי הצמנט, המֶלט) – נאסר בידי התורכים, נשלח לדמשק ושם מת ממחלת טיפוס הבהרות. זמן קצר לאחר מאסרו מתה גם האם. האחים והאחיות הגדולים גידלו את הקטנים, ויחד עברו את תקופת המלחמה והשנים שלאחריה.

את קובץ סיפוריה הראשון החלה בת-שבע לכתוב כשהיא כבר בת תשעים ואחת.

אביה של בת-שבע, דניאל, היה אחיה של סבתי מצד אימי, שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין. כולם ציונים שעלו ארצה מהעיר הפולנית לודז'.

בהיות בת-שבע כבר למעלה מתשעים, עיוורת-למחצה, בחדרה בבית האבות של ויצ"ו בתל-אביב, קראה לי לעזור לה בהבאה לדפוס של ספרה "כמה ירוק היה פרדסנו", שהופיע בעריכתי בהוצאת "אסטרולוג", ולימים קראה לי לעזור לה בספרה השני והאחרון, "מהפרדס למושבה", שהופיע בעריכתי בהוצאת "גוונים".

* * *

שולמית וידריך

דברים בטקס קבלת תואר יקירת מוזיאון גוטמן

ערב טוב. אני נרגשת ומלאת תודה על החלטתכם להעניק לי את תואר יקירת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות לשנת 2017. אני רוצה להודות  לוועד המנהל, לד"ר ציפי לנדאו, למשפחת גוטמן, למוניקה לביא מנהלת ואוצרת המוזיאון ולכל החברים הנכבדים.

התואר המוענק לי היום יקר לי במיוחד. למעלה משלושים שנה אני מקדישה את כל  זמני ומרצי לחקר תולדות תל אביב. תמיד שואלים אותי איך זה התחיל. זה התחיל עם גוטמן. באמצע שנות ה-80 התפרסמו בעכבר העיר מודעות על "סלתים" סיורים ללא תשלום מטעם החברה להגנת הטבע. נרשמתי לאחד הסיורים האלה, והגעתי לנקודת המפגש בגן הכובשים, למדריכה בשם זמירה יקותיאלי שערכה סיור בעקבות נחום גוטמן.

 והשאר היסטוריה.

 התאהבתי בתולדות תל אביב דרך עיני הילד נחום גוטמן. הוא שקבע בשבילי את דמותה של תל אביב . הוא שירטט ותיעד את אירועי התקופה. אמנם הוא תיאר את העולם ההוא כגן עדן של ילדות, אבל, ככל שחוקרים מתברר שיש קשר עמוק בין סיפוריו למציאות. וכך "ניגלו לי בבת אחת, כמו על פני מסך, פלאי עולם חדש וזר, עולם שלא קראתי ולא ידעתי עליו דבר, ואשר מעתה כבש את ליבי לתמיד." (מתוך "בין חולות וכחול שמיים", נחום גוטמן ואהוד בן עזר).

כהמשך ישיר לאהבה הזאת לעיר, התחלתי גם אני להדריך, לאחר שסיימתי קורס מדריכים של החברה להגנת הטבע. אחד האתרים החשובים בעיניי בשכונה המתפוררת נווה צדק היה בית סופרי הפועל הצעיר ברוקח 21. על חזית המבנה ההרוס היה קבוע שלט: "בבית הזה התגוררו ופעלו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ, דבורה בארון." המבנה המסוכן היה בסכנת הריסה ורק בעקבות מאבק ארוך של המועצה לשימור אתרים, שבה הייתי פעילה, ושל עוד גורמים שהצטרפו אלינו, הוחלט לשמרו.

מאז פתיחת המוזיאון בשנת 1998 אני מעורה בפעילויותיו המגוונות. אני חייבת להזכיר כאן את מנהלו הראשון של המוזיאון, יואב דגון ז"ל, ששיתף אותי באהבתו הגדולה לנחום גוטמן.   

אמשיך לסייע למוזיאון ולהפיץ את תורתו של נחום גוטמן, גיבור תרבות ארצישראלי.

תודה.

שולה וידריך

* * *

יהודה דרורי

לא לחיבור עזה ליו"ש!

לנוכח הפיוס (כביכול)  בין החמאס ואבו מאזן, ושליטה אחת של הנבל מרמאללה על רצועת עזה ויו"ש גם יחד, נשמעו דוברים פלסטינים המדברים על התגשמות חלומם הרצחני, דהיינו, מבחינה אסטרטגית, להביא את מדינת ישראל למצב של כיתור ממערב וממזרח...

מבחינה מעשית אין פה כל איום קיומי עלינו (אלא דווקא עליהם...), אבל עלינו לזכור, שעצם רצונם העז לפעול נגדנו משני כיוונים היה הגורם ל"התנתקות" של אריק שרון  (שסבר שעדיף לנו שהם יהיו נפרדים וחלשים ולא מאוחדים).

נבחין גם שקיימת סכנה של העברת נשק וטילים מרצועת עזה לחמאס ביהודה ושומרון, ולפיכך, כל עוד החמאס בהליכי הכנה למלחמה נגדנו, הדבר מחייב אותנו להדק את המצור האנושי על רצועת עזה, ולא לאפשר לפקידי ואישי הרשות הפלסטינית לרבות אבו מאזן, מעבר חופשי בשטח ישראל מהשומרון לרצועה וחזרה. כל הדיבורים על ה"איחוד" הזה למניעת השפעה איראנית, חסר בסיס. המצרים ירשו כניסה איראנית?

קריסת מנהרות מתוכננת?

ממקורות החמאס נמסר שמתחילת השנה נהרגו במפולות והתמוטטויות במנהרות עזה יותר מ-30 פעילי חמאס (כן ירבו...)

מתעוררת שאלה מעניינת, האם הם בונים מנהרות כל כך גרוע או... שמישהו "מנענע קצת" את הקרקע וגורם להתמוטטויות...

אני רוצה לחשוב שיש ל"ממציאים גאונים" שלנו חלק בזה, ואם אכן כן הדבר, לחשוב לפעול ביתר כוח, וליצור ויברציות חזקות  יותר אשר יכפילו את התוצאות...

עד כמה שהדבר נשמע מגוחך עבורנו, דלף באחרונה לרחוב בעזה סיפור על אנשי חמאס שנורו למוות על-ידי מפקדיהם על סירובם לרדת למנהרות (כי הם יודעים למה...)

אלו חדשות טובות.

אין שיוויון, ולא יהיה!

בוויכוח הגדול המתנהל בכנסת ובציבור על נושא "חוק הלאום", הסעיף המכעיס ביותר את המתנגדים הוא היעדר הכרזה על שיוויון!

טיעון זה הינו פרופוגנדיסטי ביסודו כי אין שיוויון בשום מקום בעולם וגם במדינת ישראל לא יהיה. אולי לכתוב "שיוויון בקיום החוק ובדין" זה יהיה בסדר אבל, במדינה פלורליסטית כמונו לא יכול להתקיים שיוויון כללי ומושלם, לא יהיה שיוויון בחלוקת תקציבים  למיגזרים השונים בחברה הישראלית אלא בהתאם לתרומתם לחיזוק ביטחונה של המדינה וכלכלתה.

לא עם הציבור הערבי אשר ברובו אינו ממלא את חובותיו למדינה או לציבור החרדי שמתנגד למדינה, לא תורם לה את בניו ואת כוח עבודתו.

לא יהיה שיוויון לכל השוהים הבלתי חוקיים במדינה ולא לעובדים הזרים.

לא יהיה שיוויון בייחודיות היהודית  כמו "חוק השבות", כי שיוויון מלא אומר לתת למגזר הערבי את זכות השיבה לפליטי 48'...

גם לא יהיה שיוויון בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל בין האוכלוסייה היהודית ולגבי לכל מיגזר אחר, כי רזרבות האדמות לא נועדו למשל לשבטים בדואים אלא רק להרחבת המדינה הזו  למען יהודים שיעלו לארץ. זוהי מדינת היהודים! לפיכך אסור שהמילה שיוויון תיכנס כמילה כללית ב"חוק הלאום".

יהודה דרורי

* * *

משה כהן

כל הכבוד למירי!

עוד לא קם לנו מנהיג בארץ כמו מירי המעזה לצאת נגד כנופיית השמאל הצעקנית והבולשביקית המכונה "יוצרי התרבות", יעני, שהטילה את חתיתה על הפוליטיקאים. 

מירי רגב מעזה להגיד להם את האמת שלה בלי כחל ושרק. 

חבורה של צבועים רודפי בצע היונקים מהקופה הציבורית בכל פה והזורקים רפש על חיילי צה"ל ומוציאים את דיבת הארץ רעה, כדי לזכות לשבחים ופרסים משונאי ישראל. 

קצה נפשנו בעריצות השמאל!

חזקו את ידיה של מירי רגב האמיצה!

לימודי תנ"ך

התבשרנו שמשרד החינוך מתכוון להנהיג רפורמה בלימודי התנ"ך.

אך השאלה איננה רק איך ללמוד אלא מה ללמוד. 

שתי פנים למקרא: האחד פוליטיקלי קורקט והשני לא קורקט. 

ודאי נרצה ללמד "ואהבת ולרעך" "ואהבת את הגר" "ולא ישא גוי אל גוי חרב" "בקש שלום ורדפהו" "שפטו יתום ואלמנה" "צדק צדק תרדוף" וכיו"ב. 

אך מה נעשה עם הפן השני, הלא קורקטי המוגדר על ידי משטרת המחשבות שלנו לאומני, שוביניסטי, פשיסטי, מיליטריסטי, גזעני?

איך נמנע מילדינו לעיין בו? 

כגון "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם כי לכם נתתיו," "כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה  לרשתה ונשל גוים רבים מפניך... שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ותנתם ה' לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית  ולא תחנם," "בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכול העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז'), "זכור את אשר עשה לך עמלק... תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח" (דברים כה), "...וזרעך גויים יירש..." (ישעיהו נ"ד-3), "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך," "אל נקמות הי אל נקמות הופיע," וכו' וכו'... "ושאר היהודים... והרוג בשונאיהם חמישה ושבעים אלף..." (מגילת אסתר ט'-16), ועוד כהנה וכהנה. 

מה יהיה?

הסכנה הדמוגרפית

ראינו במקרה של דרום אפריקה שאין הקהילה הבינלאומית מקבלת שלילת זכות הצבעה מרוב האוכלוסיה. הוטל על דרום אפריקה חרם כללי שהכריע אותה  ואילץ אותה לתת זכות הצבעה לשחורים. 

ללמדכם שהבעייה הדמוגרפית היא בעייה קיומית למדינת ישראל. לא יועילו כאן צוללות, מטוסים וטנקים. כבר יאסר ערפאת אמר "פצצת האטום שלנו הוא הרחם של האישה הערביה." 

עליי להודות כי אין זה נוח ביותר לעסוק בענייני ילודה, זה רגיש ומביך, ובכל זאת. מבחינה דמוגרפית אנו במרוץ  ילודה עם הערבים, ויש שני תהליכים הפועלים לרעתנו.

ריבוי נשים, שמעתי שבדואים בנגב נושאים כמה נשים ומביאים לעולם עשרות ילדים. צריך לאכוף את החוק האוסר פוליגמיה ולהפסיק את תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לנשים הפוליגמיות המציגות עצמן חד-הוריות.

חובת הגיוס לצה"ל. צעיר ערבי הפטור מגיוס מקים משפחה שלוש שנים לפני צעיר יהודי וכבר יש לו מקדמה של שלושה ילדים. 

לכן עד שלא תושת חובת גיוס על ערבים יש לשקול פטור מגיוס לחרדים כעתודה לילודה (סליחה על הביטוי הבוטה).  יש בכך גם חלוקת הנטל. 

כל הכבוד לציונות הדתית, לאלה המגדלים משפחות מרובות ילדים. זו ציונות אמיתית. 

טמינת הראש בחול והתעלמות מהבעיה הדמוגרפית היא בנפשנו. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: שם המשחק אצל הבדואים אינו פוליגמיה. הם התחכמו. נשותיו של הגבר הבדואי הן כיום לרוב גרושותיו, אימהות חד-הוריות, ורק האחרונה היא אשתו החוקית. ככה הם מערימים על הביטוח הלאומי ועל חוקי ישראל.

* * *

מנחם רהט

התשובה, מה זה בכלל?

לרגל ראש השנה, ראש וראשון לעשרת ימי תשובה, חידון אמריקאי, ברוח הזמן:

מצוות התשובה, שלדעת רבים מהפוסקים ומוני המצוות הינה מצוות עשה מדאורייתא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (דברים ל' ב') – כיצד היא מתממשת בפועל? בחר אחת משלוש התשובות:

א. תשובה פרטית שמוטלת על כל אחד ואחת מישראל, המושתתת, על פי הרמב"ם, על שני מהלכים: חרטה על העבר וקבלה לעתיד.

ב. תשובה כללית, לאומית, של שיבת עם ישראל לארצו.

ג. שתי התשובות נכונות.

מובן שהתשובה השלישית היא הנכונה. אך עובדה זו, הבוקעת וצועקת מתוך פסוקי פרשת התשובה, לא הובנה כך, בכל השנים שחלפו מאז מתן תורה. עם ישראל התייחס, באמצעות מוריו ורבותיו, רק לאופציה הראשונה, ופירש את מצוות התשובה כחובה פרטית שחלה על האדם מישראל. הנביא ישעיהו ניסח זאת כך: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ."

הרמב"ם, לפני 800 שנה וקצת, הסביר כיצד בדיוק נעשית התשובה הפרטית: "ומה היא התשובה? – שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו של יעשהו עוד." (הלכות תשובה, ה' ב').

בדיוק כך הבינו כולם, ללא יוצא מהכלל, את עשרת פסוקי התשובה המופלאים שבפרשת ניצבים, אותם קראו בבתי הכנסת בשבת האחרונה:

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ [...] וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ; וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. [...] וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם [...] כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיך [...] כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', ב'-י'). 

קריאה מהירה בפסוקים אלה, מאששת את הגדרת התשובה כשיבה אל ה': "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ." תשובה פרטית. הא, ותו לא.

עד שקם לפני כמאתיים שנה רב חשוב, רבי יהודה חי אלקלעי, רבה הספרדי של העיר זמלין בדרום הונגריה, וקרא אחרת את פסוקי התשובה. הרב אלקלעי היה תלמידו של המקובל רבי יהודה ביבאס, ושאב את רוב תורתו מפיו. ביבאס הקדים ופירש בספרו 'מנחת יהודה' (1843) את עניין התשובה, כשיבת היהודים לארץ אבותיהם.

הרב אלקלעי פיתח רעיון זה על בסיס שתי משמעויותיו של השורש ש.ו.ב. כ"תשובה כללית שישובו ישראל לארץ הקדושה." בספרו 'פתח כחודה של מחט' (וגם בספריו האחרים), אין הוא פוסח כמובן על הגישה הקלאסית, כפי שהתבטאה בפי הנביאים והרמב"ם ושאר מאורות הדורות, כעניין של תשובה פרטית, אבל על גבי התשובה הפרטית הוא בנה בניין-על, קומה שניה, שעניינה – שיבת עם ישראל לארצו, שיבה לאומית.

מדהים שבכל הדורות שקדמו לו, איש לא הבחין בכך, ולא הפך את השיבה לארץ ישראל למצווה מעשית, ממשית, שעל עם ישראל ככלל לקיימה בגופו.

אין ספק שחוזה המדינה ומחולל הציונות המדינית והשיבה לציון בת זמננו, בנימין זאב הרצל, הכיר לפחות באופן כללי, את חידושו המופלג של הרב אלקלעי. הוא אמור היה ללמוד זאת מפי סבו שמעון לייבל הרצל, ששימש בעל תפילה בראש השנה וביום הכיפורים בבית הכנסת של הרב אלקלעי.

הרב אלקלעי, שיום פטירתו חל בשבוע הבא, ד' בתשרי, קרא את פרשת התשובה אחרת.

"קשה לי," תוהה הרב  אלקלעי, "מפני מה מנה הרמב"ם את מצוות התשובה כלאחר יד, כשיעשה תשובה חייב להתוודות [...], היה לו לומר: מצוות עשה שישוב אדם אל ה'."

במילים אחרות, מדוע הרמב"ם אינו כותב שמצוות עשה יומיומית היא לשוב בתשובה, ורק ציין שלכשיעשה האדם תשובה, יוכל למרק את עוונותיו ע"י חרטה על העבר וקבלה לעתיד?!

אלא – וכאן בא החידוש הגדול של הרב אלקלעי – שמצוות התשובה נזכרת תמיד בתורה בהקשר של אחרית הימים. הדבר בולט במיוחד במצוות התשובה המופיעה לראשונה בפרשת ואתחנן: "בַּצַּר לְךָ [...] בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ." (דברים ד', ל'). כך גם בפסוקי התשובה שבפרשת ניצבים.

ממשיך לתהות הרב אלקלעי: "מדוע תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים, כשמובן שמצוות התשובה חלה בכל יום?"

וכאן מחדש הרב אלקלעי חידוש גדול: "שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית," ומפרט שהתורה עוסקת בשני סוגי תשובה: תשובה פרטית, אישית, שמחייבת את הפרט, ותשובה לאומית, שמחייבת את כלל ישראל. לגבי התשובה הפרטית ברור כיצד היא מתבצעת. אבל כיצד יבצע עם ישראל את מצוות התשובה הכללית?

הרב אלקלעי: "התשובה הכללית היא, שישובו כל ישראל אל ה' אלוקינו, לארץ נחלת אבותינו [שהרי] כל הדר בחו"ל כמי שאין לו א-לוה."

והוא מאריך לבאר את תפיסתו, ומוצא סימוכין לטענתו שתשובה משמעותה שיבה הביתה, בספר שמואל א': "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, כֹּל יְמֵי חַיָּיו. וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה – וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ." (שמ"א ז', ט"ו-י"ז).

לאמור: שמואל הנביא, שהיה סובב כל ימות השנה בין קהילות ישראל, היה שב מדי שנה הביתה: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה," מפני ש"שָׁם בֵּיתו.ֹ" ומכאן ההוכחה, שתשובה משמעותה שיבה הביתה.

הדברים נכתבו בשנות השישים של המאה ה-19, כמה עשרות שנים לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון, ב-1897. הרב אלקלעי הצית בליבם של יהודים רבים את חזון שיבת ציון, עוד לפני שהתנועה הציונית מימשה אותו. לספרו הוא קרא 'פתח כחודה של מחט' מפני שלהשקפתו, מעשה התשובה הכללית בזמנו, היא פעילות דיפלומטית:

"תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי ארץ [...] גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ [...] כי [אמנם] לה' לבדו התשועה, [אך] הוא יסובבנה ע"י אדם כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיעיר ה' את רוחם לשלחם [...] כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט [...] והקב"ה יפתח פתח כפתחו של אולם, ויטה את לבם לעשות את בקשתם."

זה מה שאירע בפועל מעט שנים לאחר שהרב אלקלעי הפיץ את רעיונות התשובה שלו, בהנהגת נכדו של החזן מבית הכנסת בזמלין. התנועה הציונית פנתה למנהיגי אומות העולם, וזכתה להכרת העמים בזכות השיבה של עם ישראל למולדתו ההיסטורית.

שנת תשע"ח הבאה עלינו לטובה, תהיה בחסדי שמיים השנה השבעים שבה מתממשים לנגד עינינו חזונותיהם הכבירים של משה רבנו בספר דברים, נביאי ישראל, הרב יהודה ביבאס ותלמידי הרב אלקלעי, והאיש שהוציא את הרעיון התורני-נבואי מן הכוח אל הפועל, בנימין זאב הרצל.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר: כשאני שומע "שלום" ו"נשים עושות שלום" אני יודע שיש מי שרוצים להוציא מידינו את שליטתנו הצבאית בגדה המערבית ולהפוך את רצועת החוף הישראלית, את ליבה של ישראל, לעוטף עזה, ואז אני "שומע" את האמת: "מלחמה" ו"נשים עושות מלחמה"!

* * *

דורון גיסין

במעלה המדרגות היורדות

או שמא ירידה בעולות?

בכל אמת יש שקר ובכל שקר יש אמת (דורון אל-חכוותי).

ראשית חייב אני לדורשי טובתי ולחורשי רעתי, וידוי קטן. אני גנב, גנב סיפורים בדאי וגוזמאי שעט על בדלי סיפורים, מאמץ אותם לחיכי לש בם כבבצק, מרחיק  עדותי ומקרבה, יוצק מילים כתבלינים עד שלאחר אפייה כדבעי לא יכירו קוראיו ושומעיו את מקורותיו. ואז בפרץ של יושרה שנוצקה בי עוד מימי היותי עולל, בא ומחזיר את חובי ומזכיר את מקור הסיפור ואת בעליו ונותן לו את האשראי המגיע לו. במקרה הנוכחי אין לי למי לתת את הקרדיט באשר היסטוריה ארוכה אפופת עשן מדורות ומקטרות או נרגילות אופפת אותו עד שלא נודע מאין בא הסיפור ומי בעליו.

הסיפור על הגיהינום שבגן העדן והעדן שבגיהינום.

בעיר אחת ידועה ומוכרת שכן איש שנולד אוחז במזל. חינוכו מעולה, חוכמתו רבה, ביתו בית מידות, אישה לו נאה וילדיו כשתילים מניבים בגנו, מדי בוקר היה משכים האיש שם פניו למזרח ומודה לכל מי שאחראי לטוב מזלו.  בדרכו למקום עבודתו לא שכח להשמיט מעה אחת או שתיים ליד מוכה הגורל שנקרה בדרכו. אכן צדיק היה האיש. 

אך ידוע במקומותינו שלא לעולם חוסן ואין אדם חומק מגורלו וקצובת ימי חייו, וכך אירע שבהיותו במלוא אונו עבר בלילה מלאך המוות וקטף את נשמתו.

אותו בוקר פקח עיניו האיש והנה גופו צף בתוך האין. לא קול לא מראה לא תנועה, חידלון אינסופי. מעניין אמר האיש לעצמו, זה חדש. לא נדרש ממני מאום ואיני זקוק למאום.

עברו הימים ונעמו לאיש שאין לו מאום. אך מאחר ויום אחד רדף את משנהו החל השעמום לכרסם במוחו עד שמחשבה אחת קנתה שבת במוחו, לו אך יכולתי להניח רגליי ולחוש את האדמה.

והנה באורח פלא החלו רגליו לחוש בקרקע. היה האיש משוטט אנה ואנה עד שהחידוש הפך שגרה ומחשבה נוספת פלחה את מוחו. לו רק נפקחו עיניי לראות את סביבתי.

מיד נפקחו עיניו ונוף סביבתו נגלה לו. לשוטט בנוף זה נחמד אמר האיש אך איה מעון לי שבו אתן לעצמותיי מנוח, ואם כבר מעון אז למה לא ארמון?

והנה ארמון מן האגדות עומד ניצב ושעריו מזמינים. נכנס האיש והנה מולו בריכת מים זכים כבדולח ששיקפה את דמותו והנה הוא עירום. לו בגדים היו לי חשב – והנה בגדי שש וארגמן מכסים את גופו.

עד מהרה נקעה נפשו בפאר ששכן בו ובחד-גוניות הימים העוברים.

לו רק היו לי חכמים מדענים ופילוסופים לשמוע את דעתם וללמוד את רזי תורתם.

ואכן הכול קם והיה כפי שאיוותה נפשו. שטוף היה האיש בחוכמה ובינה וקלט את תלמודו עד שיכול היה לגבור בקלות על ענקי הרוח ברוחב ובעומק מחשבותיו. כך הלכה נפשו ואיבדה מחדוות העניין באשר עוד בטרם פתחו בני-שיחו את פיהם כבר היה יודע מה יאמרו.

ואז מצא האיש את המין. צעירות, יפות, בהירות, כהות וכל מה שביניהן עמדו למלא כל חפץ וכל משוגה. כל מה שהעלה האיש במוחו קם והיה.

ואז קם האיש והטיח מילים כלפי מי שאחראי היה לכל הטוב שאפפו, וכך אמר: "רב ודי לי בכל אשר קיבלתי ואין חדש ואין שונה מכל חפצי. מאסתי בגן-העדן הסובב אותי. לו רק ירשתי גיהינום!"

ואז מירכתי מוחו עלתה בו המחשבה וענתה – והיכן אתה חושב שאתה נמצא!?

דורון גיסין

* * *

באבל על מותו של

אלי אייל

עיתונאי ותיק רב-פעלים

עורך מסור ומעולה של כתב-העת "כיוונים חדשים"

בלכתו נותר חלל ריק

ולזיכרו ראוי להקפיד על המשך ההופעה

של כתב-העת החשוב

* * *

אהוד בן עזר

קריאה אפשרית

"המפתח לשער הגדול"

להינקו גוטליב

1950

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 13.12.1968

לפני 49 שנים

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדורים "קריאה אפשרית" ו"קריאה שנייה" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדורים האלה ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

לראשונה פגשתי בסיפורו של הינקו גוטליב כאשר פורסם בהמשכים מדי יום שישי בעיתון "הדור" בלוויית ציוריו של ה. כהן שהיה בהם, כמו בסיפור עצמו, מזיגה מופלאה של "סיינס-פיקשן", הגות פילוסופית, ומסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו: בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס-חלל אשר באפשרותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, וגם לעבור את מהירות האור. המדחס שטרנופולסקי נושא עימו בכיסו מאפשר לו להיות כל-יכול, לשאת עימו את ביתו, לשלוף מכשירי-רדיו, פסנתרים, תרנגול ואף תותח כהרף עין ולחזור ולהחביאם, ואף להציב, במקרה אחד, את נעלו באוויר באותה נקודה אשר דומה כי ממנה ביקש ארכימדס מסיראקוזה לפני אלפיים ואלו מאות שנים לעקור את כדור הארץ מציריו.

הנעל מרחפת באוויר למראית עין בלבד. למעשה היא נופלת כל הזמן לעבר הרצפה נפילה חופשית, כלומר בתאוצה של עשרה מטרים בקירוב לשנייה. מראית העין של ריחוף הנעל באוויר נוצרה על ידי כך שטרנופולסקי הציב מתחתיה את המרחב העצמי שלו בעובי של כך וכך קילומטרים כשהוא מכווץ לקוטר של מיקרונים אחדים.

ואכן, אחרי שבע שעות של נפילה הגיעה הנעל חזרה למקומה וכוח תאוצתה היה כך שהיא חדרה בעד רצפת תא הכלא ועוד ארבע רצפות מתתתיו ולא נעצרה אלא לאחר שהגיעה אי שם למרתף וקדחה בו חור שעומקו כחמישה-עשר מטרים.

מצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים לתא בבית הכלא של משטרת וינה, בשכנות לשלושה אנשים: האחד מהם הוא הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, השני הוא דוקטור שטראוס, מומר יהודי ופרקליט וינאי נודע, והשלישי הוא המספר, בן-דמותו של גוטליב עצמו. העלילה הקצרה, הכתובה בכישרון מספר בלתי מצוי, מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה מישורים.

המישור הראשון הוא חיי בית-הכלא בווינה. גוטליב כותב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה וטיפוסים. למשל, מפקח הקומה וייכסלבראון, שוטרים, מפקדים, ובייחוד דיירי התא, על רקמת היחסים המעניינת הנוצרת ביניהם. חיי הכלא משמשים אספקלריה עקומה לתקוות ולמשאלות, מקום להירהורים פילוסופיים ואירוניים על טבע האדם, על הצדק, המוסר והמדינה. זהו אחד הספרים היחידים שקראתי על ה"שואה" ואשר מהנה וסוחף את הקורא מאותה בחינה   עמוקה של פתיחת הנפש להרהור על משמעותו האמיתי של החופש, במקום לאטום אותה על ידי תיאורי זוועות, נוסח קצטניק.

המישור השני הוא של סיפור מדע דימיוני. הכנסת הגורם הזה לתוך אווירתו הריאליסטית של הסיפור, ומיקומו בתא הכלא הגרמני, היא שנותנת לסיפור את ממד הדימיון ועושר ההמצאה, ובעצם גם את מובנו העמוק. הסיפור הוא סיפור אכסיסטנציאלי, אלא שמקום לממש – נוסח "המיטאמורפוזיס" לקאקפא – את הסיוט כמצב קיומי נתון, הוא מממש את התקווה, את הכוח לגאול ואת האפשרויות הבלתי-מוגבלות אשר כולן מיוצגות במדחס החלל של טרנופולסקי השם לאל את כל מגבלות החומר והמקום של בית הכלא ושל המלחמה בכלל.

משעה שאנו מקבלים כנתון את המדחס, ממש כקבלתנו את המיטאמורפוזה של גריגור סמסא לחרק – מתנהל כל הסיפור מתוך היגיון וחוקיות פנימיים בלתי מעורערים. במסגרת זו מתאפשר מסעם של ארבעת הידידים לביתו של טרנופולסקי, המוצב בגודל קופסת גפרורים על שולחן תא הכלא. באמצעות המדחס הם מתקטנים עד שתקרת התא נראית בעיניהם מרוחקת כרקיע. וכמו לא די בזאת, והנה אל הבית בו הם יושבים ואוכלים מביא לאחר שעה קלה טרנופולסקי את וייכסלבראון בתוך... כוסית שמפניה, וגורם לו לצאת מדעתו.

המישור השלישי והחשוב ביותר בספר הוא משמעות מפעלו של דב טרנופולסקי, ולא במקרה בחר גוטליב כמוטו לספרו את השורות מ"המלט":

"הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אין סוף..."

באחרית-דבר לספר אומר המתרגם כי כאשר התעורר ויכוח על משמעות הסיפור ועל היסוד המדעי שבו, רשם גוטליב ביומנו:

"לבנות מלא-כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את 'טרנופולסקי'."

המספר מתיידד עם טרנופולסקי ומדובבו: "האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או מנהל פנקסאות," אומר טרנופולסקי, "במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון ימיו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שאנו משתדלים להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמנו, היא בכל זאת עצם מעצמנו, כמו הריאה וחוט השידרה. ואלמלא היה האדם לפרקים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק החיים שלו נחנק בדבק-הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים." (עמ' 143).

כאשר חבריו מבקשים ממנו להשתמש בכוחו ולהוציאם לחופשי, הוא אומר – "לא אוכל להוציאכם אחד אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול." (עמ' 143).

מהי שאיפתו של טרנופולסקי? – "יש מכונת-ירייה מעל למכונות-הירייה, ומעל לכל מכונות-הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה!... דיו לעולם שייוודע לו קיומי. שייוודע לו, כי אי-שם בעולם מצוי אדם, שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו מגעת מבעד לשיריון העבה שבעבים, אל המבוא העמוק שבעמוקים..."

ואז: "יסתדרו כל היחסים בין בני האדם מאליהם, בכוח חוקיות החיים, על הצד היותר טוב, כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כן מתמידה שאיפתו לחזור אליו... להתקדם... בלי אופטימיזם נפרז ובלי התערבות יתירה בגורל אנוש. ככל שתמעט ההיסטוריה, כן ייטב לאדם." (161-162).

משמעתו של הספר חמקמקת וקשה בהגדרה משום שהיא ארוגה עד לבלי הפרד בעלילה, אשר מעניקה תחושה של חופש פנימי בכל מצב של כפייה חיצונית, כמוה העניקו לי, כקורא, רק ספרים מועטים בחיי. קראתי את הספר במרוצת השנים קרוב לעשרים פעם, ובכל פעם אני נהנה ממנו מחדש. את הטפסים [העותקים] האחרונים שלו רכשתי במרוצת השנים וחילקתי מתנה בין כל ידידיי. טופס [עותק] אחד, שכרכתיו היטב למען לא יתפורר, ליווה אותי במשך החודשים הארוכים של בסיס הטירונים.

בפתח הספר, המוקדש לזכר בניו דאנקו וולאדו, אומר המחבר כי הסיפור "דוב טרנופולסקי", שקרא לו אחר-כך בשם "המפתח לשער הגדול", נוצר בקראליאויצה (פורטו רא) בחוף הקרואטי, שהיה כבוש בידי האיטלקים, מקום שם מצא לזמן-מה מפלט מפני הגרמנים.

לאחר כניעת איטליה ב-1943 נמלט אל הפרטיזנים היוגוסלאביים כשהוא נושא את "טרנופולסקי" בילקוט-השכם שלו. באחת ההתחמקויות עם הפרטיזנים בין חילות האוייב, נאלצו להחביא את כל מטענם במערה בהרים, שם נפרד מ"טרנופולסקי". הגרמנים שרדפו אחריהם גילו את המערה והשמידו כל מה שנפל בידיהם. הפרטיזנים שלחו אותו לאיטליה כנציגה של שארית יהדות יוגוסלאביה, שם חזר והעלה את הדברים על הכתב, וכאשר השתקע בארץ-ישראל ערך אותם בצורתם הסופית.

הינקו גוטליב נולד ב-1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך-דין, שופט ועורך-עיתון. יסד בזאגרב ירחון ספרותי ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים ב-1941. הוא נעצר על-ידי הגסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה. הועבר לכלא בווינה, ושוחרר רק תודות למשגה במנגנון הגסטאפו. הוא נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר, ועם כניעת איטליה הצטרף לפרטיזנים היוגוסלאביים. ב-1945 עלה עם רעייתו לארץ-ישראל. שני בניו אבדו לו, אחד בראשית המלחמה ואחד בסיומה.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאביה וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים שלו, בהם רומאן, אבדו בדירתו שהוחרמה על ידי הנאצים. ניצלו רק הסיפורים והשרידים שהודפסו. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור בארץ-ישראל, אך מחלה ממארת קיפדה את פתיל חייו בנובמבר 1948, לפני עשרים שנה.

המתרגם, אשר מביא פרטים ביוגראפיים אלו באחרית-דבר לספר, אומר כי במגירתו של גוטליב נשארו כתבי-יד רבי עלילה, שעדיין לא באו על תיקונם. יהי רצון ולא רק ספרו שאזל יופיע במהדורה מחודשת אלא יימצא גואל גם לכתביו האחרים.

* ה. גוטליב: "המפתח לשער הגדול", סיפור. מסרבית-קרואטית – צבי רותם. הציורים מאת ה. כהן. הוצאת "עם עובד", ספריית "קשת", תל-אביב, תש"י, 1950. 168 עמ'.

המשך יבוא

ויקיפדיה: חיים הינקו גוטליב נולד בכפר ג'וּרְגֶ'בָאץ ובהמשך עבר לזאגרב. הוא למד משפטים באוניברסיטת זאגרב ובהמשך רכש תואר דוקטור למשפטים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית של ווקובר וב-1909 ייצג אותה בכנס הקהילות היהודיות בקרואטיה שנערך בזאגרב. במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם גוטליב בחזית האיטלקית ובחזית המקדונית. ב-1918 נישא לרוז'ה לבית לווינשטיין, פתח משרד עצמאי לעריכת דין ונבחר ליושב ראש הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית בביילובאר. באותה העת מנתה הקהילה כ-500 נפשות. ב-8 ביוני 1925 עמד גוטליב בראש רשימה יהודית נפרדת לבחירות המוניציפליות בביילובאר וזכה לרוב קולות בני הקהילה היהודית. ב-1929, שב לזאגרב.

ב-1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית וכינון מדינת קרואטיה העצמאית בשלטון האוסטאשה, החלו רדיפות יהודים. הינקו גוטליב נעצר, עבר עינויים במטה האס. אס. בזאגרב ובהמשך הועבר לגראץ ולבית כלא בווינה. מאוחר יותר הועבר לאיטליה. שני בניו ולאדו ודאנקו הצטרפו לכוחות הפרטיזנים של טיטו ונהרגו. ולאדו בתאונת דרכים בדרום איטליה ודאנקו באחד ממחנות ההשמדה. דירתו בזאגרב נשדדה וכל תכולתה ובכלל זה כתבי יד אבדה.

ב-1943 הועברו בני הזוג גוטליב לאיטליה ושם שוחררו בידי עצירים שהתקוממו. הם הצטרפו לשורות הפרטיזנים של טיטו וב-1944 הוטסו לבארי שבאיטליה, כנציגי הצלב האדום לטיפול והסדרת פינויים של שארית הפליטה.

ב-1945 חל קרע בין גוטליב לבין הנהגת הפרטיזנים היוגוסלביים על רקע פעילותו הציונית. גוטליב ורעייתו עלו לארץ-ישראל המנדטורית בספינת מעפילים ונעצרו על ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית. בסוף השנה, שוחררו ועברו לקיבוץ כפר גלעדי שם שהו מיספר חודשים, לאחר מכן עברו להתארח אצל ידידים בגבעת רמב"ם ולבסוף לדירה בשיכון בקצה החולות בחולון.

בני הזוג נקלעו למשבר כלכלי קשה. למחייתו התפרנס גוטליב ממכירת מוצרי מאפה שאפתה רעייתו, תוך שהוא ממשיך את עבודתו הספרותית בלילות. ביומנו כתב ב-3 באוגוסט 1948:

"באיזו קלות ומהירות השלים חוג מכרינו, החיים בנסיבות משופרות, עם ירידתנו הכלכלית והחברתית, שאנו שני בני אדם זקנים, תשושים ועייפים עד מוות, נאלצים במאמץ עליון, ברפש ובסביבה שאינה הולמת אותנו, להשתכר את הגרושים המועטים להוצאות מחייתנו העלובה, ושלצורך זה אנו עושים עבודה העולה על כוחותינו הגופניים והרוחניים, משום שהיא נמשכת שש עשרה שעות ליום."

הינקו גוטליב הלך לעולמו בנובמבר 1948 מסרטן הכבד והוא בן 62 שנים ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בחלקת הסופרים-העיתונאים. רוז'ה אלמנתו נפטרה ב-13 בדצמבר 1974 ונקברה באותו בית עלמין. סיפוריו תורגמו לעברית על ידי ידידו ד"ר צבי רותם.

ספריו בעברית שהופיעו כולם אחרי מותו:

"המפתח לשער הגדול", עם עובד, 1950.

"המפתח לשער הגדול ועוד שלושה סיפורים", ספריית תרמיל, 1997.

כתבי ה. גוטליב, כרך א': סיפורים, הקדים מסה: פרופ' דב סדן, תרגם, צירף מבוא ותולדות חיים : צבי רותם, הוצאת עקד, תש"מ, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות-מאמרים-יומן, תרגם צבי רותם, הוצאת עקד, 1980, והוצאה מחודשת בשנת 2000.

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: מדחס-החלל של דב טרנופולסקי מככב ברומאן ההרפתקאות שכתבתי לבני-הנעורים "אוצר הבאר הראשונה" (1982), ונוסף עליו גם מדחס-הזמן שהמצאתי לטרנופולסקי, והוא מככב ברומאן ההמשך של ההרפתקאות לבני-הנעורים, "בעקבות יהודי המידבר" (1983. שניהם בהוצאת שוקן עם איוריו של דני קרמן], שבו כונס בצורה סיפורית רוב הידע שצברתי במרוצת השנים על השפעת סיפורם של יהודי חייבר על התחדשות החיים העבריים בארץ-ישראל החל מהעלייה הראשונה.

* * *

אהוד בן עזר

"מפתח לשער גדול"

להינקו גוטליב

1980

פורסם לראשונה במוסף לספרות של עיתון "דבר" ביום 31.10.1980

לפני 37 שנים

את "המפתח לשער הגדול", סיפורו של הינקו גוטליב, ששב ונדפס עתה, בתירגום מתוקן מעשה ידי מתרגמו הנאמן צבי רותם, בכרך הראשון של כתביו המקובצים, קראתי לראשונה כאשר נדפס בהמשכים מדי יום שישי בעיתון "הדור", בראשית שנת 1949, בלוויית ציוריו של ה. כהן, אשר שבו ונדפסו גם במהדורתו העברית הראשונה, בהוצאת "עם עובד" (ספריית "קשת", תל-אביב, 1950).

נכבשתי לקסמו של הרומאן הקצר הזה וחזרתי וקראתיו פעמים רבות, ודומני שחלק ניכר מעותקיו האחרונים רכשתי בכל מקום שמצאתי ונתתי אותם לעיתים קרובות מתנה לידידיי. וכאשר התחלתי, בסוף שנת 1968, ב"משא" של "למרחב" את מדורי "קריאה אפשרית" (שלימים עבר אכסניה ונקרא בשם "ספרי דורות קודמים" ב"הארץ"), היה הספר השני שעל אודותיו כתבתי – "המפתח לשער הגדול". אני עדיין סבור שזהו אחד הספרים היפים והמעניינים ביותר שקראתי מעודי.

כשהתעורר ויכוח על משמעותו של הסיפור "המפתח לשער הגדול" ועל היסוד המדעי שבו, רשם ה. גוטליב (1886-1948) ביומנו: "לבנות מלא-כלום ולהציב על קרקע הרוחניות הצרופה ביותר, זה היה – למרות הכול – הרעיון שהדריכני כשהגיתי את 'טרנופולסקי'."

ואכן, הסיפור הוא מזיגה מופלאה של מדע-בידיוני, הגות פילוסופית, ומיסתורין של הפלגה אל עולמות רחוקים ואל מימדים שמעבר לנו, בעוד אשר העלילה כולה מתרחשת בתא 84 בבית-הכלא של משטרת וינה במשך שלושה ימים של חודש יוני 1941.

דב טרנופולסקי, מתמטיקאי יהודי מווארשה, מצליח ליצור מדחס-חלל שבאמצעותו ניתן לדחוס מימדים עצומים של חלל לכדי מיקרונים אחדים, ואף לעבור את מהירות האור. המדחס הפלאי, שהוא נושא עימו בכיסו, מאפשר לו להיות כל-יכול, לשאת עימו בית-מגורים, וגם להיכנס אליו, לשלוף מכשיר-רדיו, פסנתר, תרנגול ואף תותח – כהרף-עין. ומצוייד באפשרויות ממין אלו נקלע טרנופולסקי לשלושה ימים אל התא הנזכר בבית-הכלא של משטרת וינה. בשכנות לשלושה אנשים: הרב הראשי של קהילת סאלוניקי, שני לו ד"ר שטראוס, מומר ופרקליט וינאי נודע, ושלישי המספר, בן-דמותו של גוטליב עצמו.

אגב, שלושתם אכן היו כלואים בתא אחד בתקופה ההיא (שם הפרקליט היה קראוס), ורק טרנופלוסקי הוא המצאתו של המספר, או, יותר נכון, הוא אותו צד בו הסבור כי:  "האדם רק במחציתו הוא סנדלר, מתמטיקאי, רב או רואה-חשבונות, במחציתו האחרת הוא נשאר עד אחרון-יומו הוזה ושוגה בדמיונות. וככל שהוא משתדל להסתיר מחצית אחרת זו מפני העולם ומפני עצמו, היא בכל זאת עצם מעצמותיו, כמו הריאה וחוט-השידרה. ואילמלא היה האדם לעיתים מבלה את חופשתו בעננים, על הירח או על המאדים, היה כל חשק-החיים שלו נחנק בדבק-הסנדלרים, בחשבונות, בטבלאות הלוגריתמים ובשאר עניינים מועילים." (כתבים. כרך א'. עמ' 191).

גוטליב בחר כמוטו לסיפורו את השורות מ"המלט": "הה, אלוהים! הייתי יכול להצטמצם בקליפת אגוז ולחשוב עצמי מלך חלל אי-סוף..." [חבל שפסוק זה, כמו גם ציוריו היפים של ה. כהן, הושמטו מן המהדורה החדשה).

האידיאה המרכזית של הסיפור, המומחשת באמצעות טרנופולסקי ומדחסו, היא כי "יש גם מכונת-ירייה מעל למכונות-ירייה, ומעל לכל מכונות-הירייה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מווארשה! די לו לעולם שייוודע לו קיומי. שיידע לו, שאי-שם בעולם מצוי אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו. שיש אדם שידו חודרת מבעד לשיריון העבה ביותר, אל המחבוא העמוק ביותר." ואז "יסתדרו כל היחסים בין בני-האדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם." כי "ככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם." (שם. עמ' 201).

לבנות מלא-כלום, להציב על קרקע הרוחניות הצרופה בותר, זו תשובתו של אדם, של אסיר, של יהודי, באירופה, הכבושה בידי היטלר – להציב כוח-שכנגד לברוטאליות זו, למצב של אין-אונים ושיעבוד גמור.

שלושת שכניו של טרנופולסקי מאשימים אותו פעם ופעמיים על כך שאינו משחרר אותם בכוח  מכשירו הפלאי, ועל כך הוא עונה: "לא אוכל להוציאכם אחד-אחד בפתח הקטן, המפתח שלי הוא לשער הגדול." (שם. עמ' 189).

כוחו של טרנופולסקי אינו כוח של "הוקוס-פוקוס". סיפור-עלילה גרידא הנוגע רק לנפשות הפועלות בו, אלא נקודת מוצא סוריאליסטית ואכזיסטנציאליסטית כאחת. אותה "נקודה ארכימדית" שבידי טרנופולסקי חייבת לשנות את מהלך ההיסטוריה כולה. להאט עד למינימום את עיוותיה ואסונותיה של ההיסטוריה.

כשנכתב הסיפור לראשונה, ב-1942 לערך, טרם נודעה פצצת האטום. אך במידה מסויימת עתיד היה נשק נורא זה למלא אחר חלק מן הדרישות של גוטליב-טרנופולסקי: לבנות מלא-כלום (כמעט) על קרקע הרוחנית (או המחקר) הצרופה ביותר, כוח (זה שקרוי היום – מאזן-האימה) אשר יביא לידי כך שככל שתפחת ההיסטוריה, כן ייטב לאדם, בינתיים.

"המפתח לשער הגדול" כתוב בשנינות ובהומור תוך איפיון חסכני של אווירה ודמויות. משמעותו חורגת מעבר למצוקה המסויימת שתוארה בו, בהעניקו לקורא תחושה עזה של חופש פנימי, הנובע מכוח מוסרי עז, בכל מצב של כפייה חיצונית.

כהקבלות אני נזכר בספר מקסים לבני-הנעורים, "יותם הקסם" מאת יאנוש קורצ'אק, או "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" לסולז'ניצין. בראשון קיימת אותה תחושה חלומית של כוח על-טבעי המרוכז בידיו של אדם בודד אחד, ובשני – יכולתו של אדם לנהוג באורח-חיים אוטונומי מבחינה מוסרית ונפשית, לשמור על המוראל שלו, בתוך מצב של כפייה קיצונית.

אגב, "המפתח לשער הגדול" הוא תסריט מצויין לקולנוע או לסרט-טלוויזיה. בשעתו, על דעת עצמי, עיבדתי את הספר לתסריט-טלוויזיה, שהוגש פעם אחר פעם כל אימת שקמה בטלוויזיה הישראלית מחלקה להפקת דרמה מקורית, והוחזר תמיד. אני מאמין שיום אחד ייגאל סיפור מקסים זה גם במדיומים הללו.

ביליתי מיספר ימים בקריאת מאות העמודים בשני כרכים אלה של כתביו המקובצים, לראשונה-בכלל, ובעברית, של הינקו גוטליב. עשרות סיפורים, שלושה רומאנים בלתי-גמורים, שני מחזות, עשרות רשימות ומאמרים, ויומן משנת חייו האחרונה. עדיין אני סבור כי "המפתח לשער הגדול" הוא גולת-הכותרת של יצירתו של גוטליב, ודומני שכך התייחס לרומאן הזה גם הוא עצמו, בשעתו.

הספר הופיע לראשונה בתרגום אנגלי, בהוצאת סיימון את שוסטר בניו-יורק, ב-1947, וגרם למחברו לא-מעט עוגמת-נפש בשנת חייו האחרונה. גוטליב קיווה כי פנינה זו שבמכלול יצירתו תאפשר לו רווחה צנועה במצבם הכלכלי הקשה, שלו ושל אשתו, באותה תקופה. הם גרו בחולון, אשתו אפתה עוגות והוא, סופר שבע-עלילות בגיל שמעל שישים, ששיכל את שני בניו במלחמת העולם השנייה, היה נושא את עוגותיה למכירה, ברחובות שבהם שרקו לא פעם כדורי הערבים על גבול חולון.

אך למרות ביקורת אוהדת שהתפרסמה על הספר ב"ניו-יורק הראלד טריביון", הספר לא נמכר, ומאז נשכח כליל (בשוק הלא מולכים היום גאונים כאלי ויזל ויז'י קושינסקי, המתפרנסים על מכירת זוועות השואה תוך גלגול עיניים חסודות).

כה רב היה ייאושו של גוטליב על כישלון ספרו, ועל מחלתו הממארת, עד שבאותה תקופה שקלו הוא ואשתו התאבדות משותפת, כמסופר ביומנו מיום ה-5.8.1948. – "אתמול הגיע מכתב מאת סוכני בניו-יורק עם דין-וחשבון, והוא עוד גרוע לאין-ערוך מכפי שציפיתי. ליי לקבור את כל התקוות שהיו לי בקשר לספר זה. מה יש לי עוד לקבור? היום נפלה בפעם הראשונה בין רוז'ה (אשתו) וביני המילה, נעשה קץ." (שם. כרך ב'. עמ' 286).

הינקו גוטליב נולד ב-1886 בקרואטיה, למד רפואה ואמנות והיה עורך-דין, שופט ועורך-עיתוןץ יסד בזאגרב ירחון ספרותי, "אמנות", ופירסם בו שירים, סיפורים ומסות, עד לפלישת הגרמנים, ב-1941.

הוא נעצר על-ידי הגיסטאפו למחרת הפלישה משום שהירבה למתוח ביקורת על מגמות הכניעה לנאצים שהתגלו ביוגוסלאביה, והועבר לכלא בווינה, ששימש לו רקע לספרו "המפתח לשער הגדול". הוא שוחרר רק תודות למישגה במנגנון הגיסטאפו, נמלט לשטח הכיבוש האיטלקי, נעצר ושהה עם יהודים אחרים במחנה באי ראב, ועם כניעת איטליה בשנת 1943 הצטרף לפארטיזאנים היוגוסלאביים ועימם נדד ביערות ובהרים בתפקידו כעורך ומשתתף בעלוניהם. הוא גם הכיר אישית את טיטו.

ב-1945 עלה לארץ-ישראל עם אשתו, דרך איטליה, לאחר קרע עם הפארטיזאנים היוגוסלאביים שלא היו מרוצים מפעילותו הציונית להצלת שארית הפליטה בדרום-איטליה, בשנת 1944. שני בניו, דאנקו וולאדו, נהרגו במלחמה. האחד בידי הגרמנים, והשני בתאונת-דרכים באיטליה בשנת 1944.

מחזות שלו הוצגו ביוגוסלאוויה, וסיפוריו פורסמו בבמות שונות. כתבים רבים שלו, בהם רומאן "שלוש בנותיו של גאייר", אבדו בדירתו שהחורמה על ידי הנאצים בזאגרב. על אף גילו ובריאותו המעורערת הוסיף ליצור גם בשלוש וחצי שנות חייו האחרונות בארץ-ישראל, ואחרוני סיפוריו עוסקים בהווי ארץ-ישראלי של סוף שנות המאנדאט וחודשיה הראשונים של המדינה. מרירות רבה מצוייה ביומנו ובכמה מסיפוריו אלה, והיו לו חששות רבים לגבי איכותה האנושית של המדינה שנוסדה זה עתה. סיפוריו האחרונים התפרסמו באותן שנים ב"דבר השבוע" וב"דבר".

את כל כתביו של הינקו גוטליב תירגם צבי רותם, שהקדיש שנות חיים רבות למפעל מופלא ומרגש זה של מתן מהדורה עברית מכתביו של סופר נשכח וחשוב זה. וכשם שהינקו גוטליב לא זכה לראות את ספרו הראשון בעברית, "המפתח לשער הגדול", שנדפס בהמשכים בעיתון ["הדור"] ובספר, זמן לא רב לאחר מותו, כך גם לא זכה צבי רותם, שנפטר בחודש מרץ השנה [1980], לראות את שני הכרכים הגמורים אשר על הכנתם שקד עד יומו האחרון.

* כתבי הינקו גוטליב, כרך א': סיפורים, פרופ' דב סדן הקדים מסה. צבי רותם תירגם, צירף מבוא ותולדות חיים. עקד, בגבולם. תל אביב, תש"מ, 1980. 458 עמ'.

* כתבי ה. גוטליב, כרך ב': מחזות, מאמרים, יומן. תירגם צבי רותם. עם רשומות אבטוביוגראפיות של המחבר בפתיחה. עקד, בגבולם. תל אביב תש"ס, 1980. 313 עמ'.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

משה גרנות

אריקה ג'ונג הישראלית

על ספרה של שושנה ויג

"בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים"

אסטרולוג 2017, 207 עמ'

ב-1979 פרסם דן בן אמוץ את ספרו "זיונים זה לא הכול", והוא הגיש אותו לבן גילו – שמעון פרס. שניהם נולדו ב-1923, ודן בן אמוץ אפילו הקדים את פרס במיספר חודשים. פרס הביט  בכותרת החצופה של הספר ופלט באירוניה: "באמת, זה לא הכול?"

ואני בצעירותי הייתי משוכנע שבאמת זה הכול – בתוך כל האכזבות, הצער, המכשולים, האבל על אנשים אהובים – בתוך כל זה יש דבר אחד שמעניק אושר פיזי ונפשי לאדם, והוא הסקס, והאהבה המתלווית אליו. אבל מהר מאוד הבנתי שבפני ההימשכות הכפויה של הזכרים אל המין עומד מכשול ענק: הנשים מסרבות להיות פרטנר. הן עושות כמיטב יכולתן לפתות ולגרות את הגברים (מחשופים, בגדים צמודים ושקופים, התעשייה הענקית של היופי על כל תחומיה), אבל סקס – לאו דווקא. אני זוכר את תקופת החיזורים שלי כתקופה הכי מגעילה בימי חיי – כמה התבזיתי, וכמה הושפלתי אל מול ה"לא" הכמעט תמידי. אני גם הבנתי את סיבתו – סוף סוף, כל העומס של "הפרו ורבו" הטיל האל השוביניסט על הנשים בלבד, ועל כן הן מעמידות במבחנים קשים את כל המבקש לזכות בחסדיהן, והגבר באמת, בתחום הסקס, הוא קבצן המבקש חסדים, או לחילופין, מקבל אותו עבור תשלום.

כשמאוחר יותר קראתי את שני כרכי "המין השני" של סימון דה בובואר (800 עמודים!) ואת דו"ח הייאט – סמרו שערותיי כשהתוודעתי לכך שרק אחוזים בודדים של נשים נהנות ממין, וכי אחוזים מבהילים של נשים לא חוו, ולא יחוו כל חייהן – אביונה! לימים קראתי את ספריהן של הפמיניסטיות המיליטנטיות (חלקן לסביות מוצהרות), והתוודעתי לשנאה היוקדת של נשים אלו כלפי גברים: "נשים צריכות גברים, כמו שדג צריך אופניים."

מי שהצליחה לעודד את רוחי היתה אריקה ג'ונג, סופרת יהודייה אמריקאית, שספרה הראשון – Fear of Flying"" (1973), ואלה שבאו אחריו, מתארים תשוקה בריאה לסקס – כסקס, על הרוב – סקס מזדמן, מה שהיא כינתה בשם "זיון מרוכסן". בכל מערכות היחסים (לא ממש יחסים!) היא היוזמת. היא נישאה ארבע פעמים (שם המשפחה "ג'ונג" הוא כשם משפחתו של בעלה השני, שהיה אמריקאי ממוצא סיני). היא מתארת בפרוטרוט את גודלם של אברי המין של בעליה ושל אינספור מאהביה, איך היא התחילה איתם, באילו נסיבות, ופרוטרוט  המעשה עצמו.

אחרי סימון דה בובואר, דו"ח הייאט והכתבים הפמיניסטיים המדכאים – ממש משב רוח רענן, מרגיע, מעודד, משרה תקווה – אולי בכל זאת יש פרטנר לתשוקה הגברית למין, תשוקה שאינה יודעת שובעה. והנה, אני קורא את ספרה של שושנה ויג, שמדברת באותה השפה של הכוהנת הגדולה הנ"ל של הסקס (אריקה ג'ונג  מוזכרת בספר בעמ' 185).

באסופה זאת שלוש נובלות ושמונה סיפורים קצרים, ובכולם, להוציא אחד ("הצילומים"), האישה היא אש להבה מבחינה מינית, עורגת למין, ונהנית ממנו הנאה שמימית.

הנובלה "רץ המרתון ההולנדי" מתארת מין וירטואלי: רוזי, הדוברת (שיש לה מאפיינים המזהים אותה עם הסופרת, בתיאור העיסוק שלה והרכב משפחתה, וכן בבחירת השם "רוזי" ו"שושן צחור", שמצביעים לשם הסופרת עצמה). רוזי מאוהבת בז'אן, איש זקן על סף המוות החי באריזונה, בפרנץ' האוסטרי שלקה בליבו, וגר בזלצבורג, ובמארס, רץ המרתון ההולנדי הגר באמסטרדם. עם כולם היא מתכתבת באמצעות רשת הדוא"ל, הסקייפ וכד', ועם אף אחד מהם היא לא נפגשה מעולם, למרות שהיא חיפשה אחריהם בהולנד, בלונדון וכו'.

מסתבר שדווקא אהבתה לז'אן ממלאה את רוב הנובלה (בין השאר הזקן הזה מייחל לעצמו להיות טמפון בוואגינה שלה – הצהרה דומה לזאת של הנסיך צ'ארלס לאהובתו קמילה), ואילו על "רץ המרתון ההולנדי" היא כותבת הכי מעט.

למרות שרוב ההתרחשות בנובלה מתקיימת בדוא"ל ובטלפון, היא גדושה בתיאורי התעלסות, בעיקר עצמית לנוכח הדיבורים הארוטיים ברשת, אבל גם התעלסות עם בן הזוג החוקי, כשהדוברת חולמת תוך כדי כך בדבריו המרגשים של אחד מהמאהבים הווירטואליים שלה. התעלסות ממשית קורית עם בחור בשם נחשון בבר בהולנד. היא מזמינה אותו לחדרה לצורך העניין הזה בלבד.

הדוברת מצהירה שהיא נימפומנית (עמ' 90), שהיא מכירה את נקודות הגירוי באבריו הצנועים של הגבר. היא הוזה על מין במונית, בספינת אהבה, בדירת סתרים, על שולחן עבודה, עם פרטנר אחד ועם פרטנרים רבים, וכן, גם הרבה אוראלי.

ברקע יש בעל שכועס, ועוזרת בית שנדהמת שהבעל מאפשר לה את ההרפתקאות האלו.

הנובלה "תיבת פנדורה" מתארת הווי במאה העשרים ושתיים, כשניתן להתגבר על מחלות שנחשבו לחשוכות מרפא, וכאשר ניתן להשלים אברים שנכרתו. הדוברת, שמה חירות (לנגה מרון יש סדרת סיפורים לנוער בשם "חירות", שהגיבורה שלהם היא נערה בשם חירות), מגיעה לבית האבות, שם נפטרו בזה אחר זה אביה ואימה שהיו גרושים, אך ניהלו חיי מין ביחד עד גיל מופלג. חירות מוצאת תיבה מתחת למיטתה של אימה, שם היא החביאה את כתבי היד שלה, וכן יש בה "כדורי חיזיון", שאחד מהם מציג תמונה מימי רומא, מן הסתם תמונה שחוברה על ידי האם. הגיבורה הראשית היא ליוויה, אשתו של קונסול, המרבה לצאת לקרבות בברברים, ומביא שלל תכשיטים ושבויים. אחד השבויים, קונסטנטין, נכבש לעבדות, אבל ליוויה חושקת בו נואשות, היא מתענגת עימו ואף מתעלסת עימו, אבל כדי לכבול אותו אליה, היא מציעה לבעלה להכין עבורו טקס סירוס.

מעניין שסירוס הגבר אחרי ההתעלסות, קטיעת אברו וכד' מופיעים בלא מעט כתבים של נשים פמיניסטיות, תוך שבח והלל לבוביט שעשתה זאת לבעלה הבוגד (ראו לדוגמה את ספריהן של דורית זילברמן "שבע נשים ורצח" – 1997; ושל שולמית גלבוע "ארבעה גברים ואישה" – 2000). אני מודה שלא הבנתי מדוע הסופרת העניקה לנובלה הזאת את השם "תיבת פנדורה" – יש אמנם תיבה, אבל פנדורה?!

ב"משחקי רשת" שוב במרכז אישה בשם חני, המתחממת מינית משיחת טלפון, מקנחת עם בעלה, ומקיימת שתי הרפתקאות מין עם גבר גאורג'י בחדרו במלון ועם בחור צעיר בשם אלון ביערות הכרמל, וכן יש כאן סיפוק עצמי ומין אוראלי, וכל הכרוך בזה.

בסיפורים הקצרים אנו פוגשים זוג שמפנטז על סצינות מ"הטנגו האחרון בפאריס", קוגרית (כינוי מושאל מטורֵף הפומה, המיוחס לאישה מבוגרת שטורפת גברים צעירים) שמבלה לילה גועש עם בחור שגילו כמחצית גילה. המפגש גדוש בתמונות ארוטיות, קריעת בגדים וגזירת בגדים תחתוניים, והמון אורגזמות, וזעקות עונג.

בסיפור אחר שני עורכי דין – הוא נשוי, והיא נשואה, נותנים דרור למאווייהם המיניים בדירת מסתור, ועובדה זאת רק ממריצה ומטייבת את הסקס עם הבעל החוקי.

באחד הסיפורים דודה מבקשת מהאחיינית לסייע לה לקיים מין בשלישייה עם נהג אוטובוס, וכיוון שזה גרם להן אושר, הן מתמידות בזה כל יום שלישי בשבוע – פעמיים כי טוב.

יש גם סיפור עם לקח דידקטי ("חצי כוס"), והוא קצת פוגם במסכת כולה, שכן מצופה מסיפורת להיכתב כביכול מעצמה, בלי מעורבות אישית של המחבר/ת.

כאמור, הספר מזכיר מאוד את כתיבתה של אריקה ג'ונג, התשובה הנשית (המאוחרת משהו) לאופן כתיבתו של הנרי מילר, ואלה שבאו בעקבותיו, ביניהם דן בן אמוץ שהוזכר לעיל.

מי שאיננו פוריטאני בעקרון, ואיננו צבוע – ייהנה מהתיאורים הארוטיים שבספר.

משה גרנות

אהוד: תודה שלא הזכרת אותי.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, איננו מכירים אישית ובידך העט והמקלדת אבל עדיין זה לא ראוי (לעניות דעתי) להשתמש בביטויים בהם אתה משתמש ("השקפתך הנלוזה" ועוד – לא רק בתגובה לדבריי). זה לא עושה אותך מכובד יותר ובוודאי מעמיד אותך בשורה אחת עם כל מיני כותבים שאתה, אולי, בז להם ולדעותיהם.

ולענייננו: תפקיד התקשורת הוא בין היתר "לבקר" – ולא משנה מי נמצא למעלה. והרשה לי להביא 2 דוגמאות שאתה בודאי מכיר, בהם התקשורת "ליקקה" את השלטון ולפתע עמדנו מול שוקת שבורה.

בין מלחמת 1967 למלחמת יום הכיפורים ליקקו את השלטון והגנרלים והתוצאה ידועה.

לפני מלחמת לבנון השנייה היה מצב דומה ופתאום מתברר כי המחסנים ריקים והעורף חשוף.

בוודאי אפשר למצא דוגמאות נוספות, אבל המשך בדרכך זו ואני מקווה כי ביבי ומשפחתו יימצאו צחים כשלג.

אבל אם לא – תפילת "על חטא שחטאנו לפניך..." (לפני הקוראים, לא לפני הקב"ה) תעזור קצת.

שנה טובה,

יעקב וימן

אהוד: הגנה על משפחת נתניהו מפני הרדיפות שעורכים עליהם חורשי רעתם, אינה בעיניי חטא אלא מצווה! ההתעללות בהם, ביחוד בימים אלה, היא חרפה למדינת ישראל!

אבל מדוע לא הגבת על מה שעניתי לך בגיליון הקודם, לאור התוכחות שלך. כלום אין לך מה לומר על ההיסטוריוסופיה התנ"כית הגורסת שהכול קרה וקורה בגלל חטאינו? רק על משפחת נתניהו יש לך מה לומר?

הנה דבריי בגיליון הקודם: תודה על הציטוטים אשר סבור היית כנראה כי מעולם לא פגשתי בהם. אכן, התנ"ך הוא ספר הספרים שלנו ומקור השראה לכולנו, אבל ההיסטוריוסופיה המופרכת שלו טימטמה ועדיין מטמטמת רבים וחכמים בעם ישראל לדורותיו.

בית ראשון ושני נחרבו לא בגלל חטאי העם העברי אלא משום שממלכות גדולות יותר מיהודה וישראל, ממלכות שהיו שטופות פי כמה וכמה יותר מהעם העברי בחטאים נוראים ובעבודת אלילים – כבשו את ארץ-ישראל ולא הניחו לשלטון עברי עצמאי להתקיים בה.

גם אם יהודֵי תקופת המקרא היו מתנהגים כמלאכים, ולא חוטאים ופושעים כדברי הנביאים, עדיין היו ממלכות אשור, בבל, מצרים, יוון ורומי כובשות בתורן את ארצם ומחריבות את שני בתי המקדש, שלא לדבר על הכיבוש הערבי שחל במאה השביעית, ותסכים איתי שאין לו שום קשר סיבתי לחטאי העם היהודי.

כי אם נלך לפי השקפתך הנלוזה, הרי שאין צורך בימינו בצבא, בשיריון, בצוללות ובחיל האוויר הישראליים – אלא די שנשקיע יותר בחקירות הפרקליטות והמשטרה ונדאג שכל עם ישראל יהיו צדיקים, כמו למשל מני נפתלי, אלדד יניב והמפגינים שלהם במוצאי-שבתות נגד היועץ המשפטי מנדלבליט – ואז הקב"ה יצילנו מכל צרה! – ויקרֶה לנו ההפך מכל מה שקרה בהיסטוריה הקודמת של עמנו, כולל אושוויץ, שכנראה גם שם, לשיטתך, ענש הקב"ה את היהודים על מעשי הזימה, הגניבה, העושק, הרצח, השכרות והשוחד שבהם חטאו, ככתוב בציטוטיך המדוייקים מהתנ"ך, שלפי ההיסטוריוסופיה המופרכת השלטת בו – אם היהודים היו צדיקים, איש מהם לא היה נשרף באושוויץ.

* ד"ר ארנה גולן: "מאוד מעניינות הרשימות שלך ["ספרי דורות קודמים"] מלפני כל כך הרבה שנים, ובייחוד כשקוראים אותן אחרי שחלף כה הרבה זמן כי למרבה ההפתעה הן בהחלט מאירות עיניים. ואני ממש מתפעלת מהכושר שלך לשבת ולהדפיס אותן מחדש."

אהוד: כשאני מתפנה מעיסוקי בַּאכספורט של ארגזי התפוזים שמוטי-דם "שרה" שנשלחים מהפרדסים שלי דרך נמל יפו לאירופה ולאנגליה, אני מקליד את "ספרי דורות קודמים".

* אהוד שלום רב, מאחל לך שנה טובה ומתוקה בריאות ואושר וכוח להתמדה בהפקת העיתון שתענוג לקרוא בו.

יוסי הלר

קורא נאמן

* אהוד: לנוכח הפירסומים בעתונות על זיופי דבש, כאשר דבש זול מיובא מעורבב עם דבש ישראלי ומוצג כדבש ישראלי טהור, מבלי לציין שחלקו או רובו ייבוא, רצינו להמליץ על הדבש שאנחנו אוכלים, ואוכלים הרבה, זה שנים רבות, "דבש טהור" של "מכוורת צוקרמן", שניתן להשיגו בחנויות הטבע. דבש ישראלי טהור, טרי, מצויין. אין כמוהו, לסוגיו: פרחי הדרים, פרחי אקליפטוס, פרחי בר ופרחי אשל.

* אהוד בן עזר: אני מאוד מעריך את אומץ-ליבו של אורי הייטנר לשבֵּח את נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם שלשום, וחותם כמעט על כל מילה מדבריו.

בעיתון "הארץ" מאתמול, 20.9, ערב ראש השנה, הכותרת הראשית המרוחה-המטנפת לרוחב כל העמוד למעלה, באותיות קידוש לבנה, היא:

"נתניהו ניסה לסייע למילצ'ן לקנות חלק מערוץ 2 בעת שקיבל ממנו טובות הנאה"

זה מה שמעניין את הסהרורים של "הארץ", שאינם מבדילים בין עובדות לדיעות, בגיליון ראש השנה של העיתון העברי האנטי-ישראלי היוצא לאור גם במהדורה אנגלית כדי לחזק את דיעות שונאינו בכל רחבי העולם, כולל יהודים תמימים בארה"ב שנפתים אחרי התעמולה ה"גבלסית" הזו – זה מה שמעניין אותם כאשר נתניהו זועק באו"ם על הסכנות לקיומה של ישראל.

ורק באותיות קטנות אנחנו מתבשרים בעמוד הראשון, בכותרת נידחת:

"נתניהו: מי שמאיים עלננו בהכחדה מסכן עצמו, נמנע פתיחת חזית חדשה"

  וחתומים ברק רביד ואמיר תיבון. וזה הכול. בלי שום טקסט נילווה. אבל מציינים שבעמודים 4 ו-5 כותבים יוסי ורטר ו[הפרשן המטורף-למחצה] חמי שלו על נאומי טראמפ ונתניהו.

* את מי זה מעניין, לעזאזל, כמה שעות ובאלו חלקי מישרה עבדה אשת ראש הממשלה בעיריית ירושלים? חוקרים יקרים, אין לכם במה להתעסק אלא בקקה?

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל