פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1300, חנוכה תשע"ח

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בכסלו תשע"ח, 14.12.2017

עם הצרופות: שמאי גולן ואהוד בן עזר בשנת 2013, צילם הרצל חקק. צעיף פלסטיני עם דגלי אש"ף בתחתיתו, מימין: "ירושלים שלנו", משמאל: "פלסטין" (השלמה), צילם מרדכי קידר. סיפור לחנוכה "הנרות הללו" מאת יוסי גמזו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר על שמאי גולן. // לחיות ישראלי, להרגיש ניצול. שיחה עם שמאי גולן. מראיין אהוד בן עזר, תל-אביב, 2.10.1990. // הרצל חקק: האיש שהרגיש את נפש הדור, הספד לשמאי גולן. // מרדכי קידר: טראמפ, ירושלים, הערבים והמוסלמים. // עמוס גלבוע: למה חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל? // זיוה שמיר: מאזן חייו של וודי אלן. // יהודה דרורי: על שלושה פשעי בריטניה ועל ארבעה לא אשיבנו... // יצחק מאיר: בשורה בהלווייה. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.12.17. // משה כהן: ערבים אסור לגנות. // משה גרנות: סודות גלויים מסדנת הסופרת, על הרומן של נאוה סמל "פאני וגבריאל". // הדסה מור: מצוקה שמולידה מחזה, "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" בתיאטרון הבימה. // פוצ'ו  –  בחיי [4]. א. עם "ירושלים" לאמריקה. // מוטי הרכבי: ההפגנה בת"א במוצ"ש. // מנחם רהט: תם נשף המסיכות: הם רוצים בחורבן המדינה! // אוריה באר: אנתולוגיה לתפארת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "גננים" לאשר ברש, 1944. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.6.1972 לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר על שמאי גולן

שמאי היקר,

התקיימה בינינו ידידות רבת שנים, שבמהלכה נגולו בפניי יותר מפעם אחת, בשיחות וגם בכתובים, קורות חייך כילד יהודי-פולני יתום ברוסיה האסיאטית בימי מלחמת העולם השנייה, עלייתך כמעפיל צעיר ארצה, מחנה המעצר בקפריסין, החיים בקיבוץ רמת הכובש, השירות הממושך בצבא, הלימודים באוניברסיטה הירושלמית, הקמת בית הסופר ברובע היהודי בירושלים, היותך יו"ר אגודת הסופרים העברים, שליח למקסיקו ולארגנטינה, וגולת הכותרת, רוסיה.

ואכן פגשנו אותך במוסקבה לפני 20 שנה בדיוק, בדצמבר 1997, בתפקידך כנספח התרבות בשגרירות ישראל, יחד עם ארנה אשתך החרוצה שעבדה עימך, ושניכם, דוברי הרוסית, כאילו נוצרתם לתפקיד הזה.

בין השאר טיילנו ברחוב ארבאט, ושם נחרתה בזיכרוני דמותך: עומד במעיל חורפי כהה ועבה, בשפם ובשיער שחורים, במשקפיים עבי מסגרת כהה, ונראית לי אז כמו מרגל ותיק מהסרטים, כמו סוכן-חרש רב-כוח. וזאת ברוסיה, שבה לפני עשרות שנים, בעודך ילד, יתום – הרימו עליך מגף ובעטו בך וכמעט דרסו אותך לארץ – והנה אתה עכשיו מלך, נציג ישראל העשירה, המודרנית והמבוּססת, מול רוסיה הענייה, הקבצנית, שבה הדולר פועל נפלאות, ולכן הרוסים סביבנו משתדלים למלא את רצונך.

יקרת לי מאוד, שמאי, ובחסרונך ארגיש כל יום.

אהוד

* * *

לחיות ישראלי, להרגיש ניצול

שיחה עם שמאי גולן

מראיין אהוד בן עזר, תל-אביב, 2.10.1990

שמאי: מה אתה היית רוצה לשמוע בשיחה הזאת?

אהוד: הקו המוליך הוא ביוגראפיה והשפעתה על היצירה. הייתי פותח בשאלה שהעליתי במאמר שכתבתי על שניים מספריך ("הארץ", 9.3.1984): מדוע רקע הילדות בשואה של הגיבורים שלך, בחלק גדול מהסיפורים, מביא אותם לנטיות של הרס-עצמי והתאבדות, בעוד שבדרך כלל אומרים שדווקא אנשים שעברו את השואה – הנה לאחר שהגיעו ארצה, היו לעיתים יותר חיוניים, עשו דברים, התבססו – טוב יותר מאנשים שלא עברו את השואה. כלומר, במציאות התופעה היא אולי הפוכה מזו שאתה מתאר בספריך.

שמאי: קודם כל, אולי לא שמו לב לכך המבקרים, שאני למעשה כתבתי טרילוגיה על נושא השואה.

אהוד: ומהי?

שמאי: שלושה רומאנים שהופיעו בזה אחר זה, ורק אחר כך עברתי לכתיבת סיפורים קצרים. תחילה כתבתי רומאנים. "באשמורת אחרונה" (מסדה, 1963) מתאר ילד כבן עשר בשואה. זה היה ספרי הראשון. כתב-היד זכה בפרס אשר ברש  לביכורי יצירה, בעילום-שם (השופטים: חנוך ברטוב, אברהם שאנן ויהושע א. גלבוע).

הרומאן השני, "אשָׁמים" (מסדה, 1968), זכה, גם הוא (בעילום-שם), בפרס אקו"ם (השופטים: ק.א. ברתיני, שלום קרמר ועמנואל הרוסי). הגיבור המקשר בין שני הרומאנים הוא אותו חיימק מ"באשמורת אחרונה", ומתוארת בהם תקופת הגלגולים שלאחר השואה וההעפלה לארץ, כמובן תוך ראיית העבר של הגיבורים, והעלאת דמויות שונות נוספות. אולי בפעם הראשונה תואר מפגש בין שליחים מהארץ לבין ניצולי השואה.

אהוד: הרומאן הראשון, כולו מתרחש עדיין בחוץ-לארץ?

שמאי: כן, ומופיע בו שליח מן הארץ, לאחר השואה, כמובן, שמנסה להביא את הילדים ארצה. אבל הכל מתרחש עדיין בחוץ-לארץ. כך גם "אשמים", מתרחש חלקו בתקופת השואה, וחלקו על ספינת ההעפלה בדרך לעלייה ארצה, אם כי יש בו מהווי הארץ, בתיאור דמותו של אמנון, איש הפלמ"ח.

הרומאן השלישי הוא "מותו של אורי פלד" (עם עובד, הספרייה לעם, 1971). אגב, גם הוא זכה, הפעם לא בעילום שם, בפרס עיריית רמת-גן לספרות לשנת 1972 (השופטים: נעמי פרנקל וראובן בן-יוסף, וסגן ראש העיר ארצי).

אמנם הדמות של חיימק אינה מופיעה בו, אבל אורי פלד גיבורו הוא למעשה אותו
חיימק שמחפש דרך, בשלב של בגרות, להיקלט בארץ. כך שהראשית היתה שלושה רומאנים, שהם טרילוגיה, ושלושתם קשורים בשואה, כאשר רק ב"מותו של אורי פלד" הגיבור מוצא את מותו במלחמת ששת הימים, ואילו ברומאנים הקודמים, הגיבורים, דווקא אלה שבאו מן השואה, ניצולים ומגיעים לארץ. ואילו אותו גיבור, גלגולו של חיימקה, שמחליף את שמו לשם ישראלי מובהק, שמתערה בחיי הארץ, שנעשה קצין בצבא ונושא לאישה בת-קיבוץ – אצלו מתחילה הנסיגה לתקופת השואה. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות. עובד בהר הזיכרון, שזה בעצם "יד ושם", נובר בעדויות מתקופת השואה, קורא אותן, חוקר, וזה מביא אותו לניסיון  התאבדות, אם מתוך רגש אשמה כבד כלפי אלה שלא ניצלו מן השואה, ואם מתוך הזדהות עם מיתוס הגבורה הצברי.

בעצם, יש כאן מעין קטע אוטוביוראפי שלאחר מכן. למה? משום שלאחר כתיבת
הרומאן עסקתי במשך שנים אחדות בהכנת אנתולוגיה על השואה, דבר שחייב אותי לשבת הרבה מאוד ב"יד ושם", לאסוף פרקי עדות וספרות. כלומר, התרחש תהליך הפוך, כאילו מה שניבאתי ברומאן – ניסיתי בעצמי להגשים. אבל, כמובן, לא ניסיתי להתאבד.

נכון, המוות של אורי פלד במלחמת ששת הימים אינו מקרי. הוא לא היה יכול, לפי
התפתחות הרומאן, להמשיך ולחיות; לשאת את הזיכרונות, את חוסר ההשלמה שלו עם העובדה שהוא היחיד מבני משפחתו שנשאר בחיים; שהתחתן עם צברית כדי לברוח לחלוטין מעברו, שעיברת את שמו. לכן, ככל שהוא הופך יותר ויותר לבן-הארץ הזאת, כך האשמה שהוא חש גדלה והולכת.

אגב, כבר בשנת 1965, בדברי התודה שכתבתי עם קבלת פרס אקו"ם, אמרתי בערך
כך: "יש ביצירתי זו (כלומר, ב'אשמים'), משום המשכיות לספרי הקודם 'באשמורת אחרונה'. מקווה אני שיעלה בידי להוסיף ולכתוב אף את חלקו השלישי של הנושא שבו התחלתי לפני שמונה שנים."

אהוד: נחזור לעניין האשמה. אשמה על מה? על כך שהוא נשאר בחיים?

שמאי: זה דבר מוזר מאוד. בתקופה הראשונה, לאחר שהתחילו להיאסף בפולין
ניצולי-שואה, בהם גם אני, ואני אז נער בן שתים-עשרה, שלוש-עשרה – היתה בנו
שמחה על כך שנשארנו בחיים. אבל ככל שהתבגרנו, ככל שמצבנו נעשה יותר טוב... נעלמה השמחה. והיא נעלמה אף שלמשל, אני, במשך שש שנים רעבתי ללחם, פשוטו כמשמעו. שש שנים, משלושים ותשע עד ארבעים ושש, שבע שנים, גם שנה אחרי המלחמה, לא ידעתי יום אחד מה זה שובע. שבע שנים רעבתי. והמאבק היה כל הזמן על החיים. להישרד.

אהוד: איפה הייתם?

שמאי: אני הייתי בבית-יתומים. זו פרשה שלמה. תחילה, בזמן המלחמה, נמצאנו תחת הכיבוש הנאצי. הגרמנים כבשו את העיר שלנו, פולטוסק, הנמצאת שישים קילומטר צפונית לווארשה. אני ביקרתי בפולטוסק כאשר הייתי בפולין במשלחת של סופרים ואמנים, לקחתי מונית ונסעתי לבקר. זה היה ב-1983. ממשלת פולין הזמינה אותנו לציון מלאת ארבעים שנה למרד גטו ווארשה.

אם כן, הגרמנים החליטו יום אחד שהעיר הזאת, שגם שוכנת על נהר חשוב, צריכה
להיות "יונדריין", כלומר – "נקייה מיהודים", זה אירע עוד לפני שהם החליטו על השמדת היהודים. יום אחד הודיעו שתוך עשר דקות חייבים היהודים לעזוב את בתיהם, להתאסף ברחוב, על הכביש, ולהיות מוכנים לעזוב את העיר. מי שיישאר – יירה. והם התחילו להיכנס לבתים ולירות באנשים. כך גירשו אותנו. מובן שעשו חיפושים, ושדדו את דברי-הערך. ומכאן התחילה פרשת הנדודים.

אהוד: אז התייתמת כבר?

שמאי: לא. הייתי עדיין עם משפחה. גם סבתא הלכה איתנו. ימים ולילות היא הלכה איתנו.

אהוד: עברתם לצד של הרוסים?

שמאי: כן. ואחר כך המשכנו הלאה. היה פרק-זמן קצר שניתן היה לעבור לצד הרוסי.

אהוד: ומאז לא חזרת לחיות תחת שלטון הגרמנים?

שמאי: לא. נדדתי ברוסיה.

אהוד: כלומר שתקופת הרעב היתה בשנות המלחמה, ברוסיה.

שמאי: כן.

אהוד: אבל הגירוש הציל את חייכם?

שמאי: את חיי. מהשטח הרוסי, ששהינו בו זמן-מה לאחר הגירוש, ליד גבול פולין,
הרוסים שלחו אותנו בתור "יסוד" בוגדני שהגיע מארץ אוייב, לכן שלחו אותנו לסיביר. הרוסים גם ערכו הרשמה של הפליטים ושאלו: "יש לך אפשרות לחזור לפולין או לקבל אזרחות רוסית, לאן אתה רוצה לנסוע?"

אבי, כיוון שכל המשפחה שלו היתה בווארשה, ואז טרם ידענו מה יקרה, רשם
שאנחנו רוצים לחזור לפולין. בתגובה החליטו הרוסים שאם הוא אינו רוצה לחיות ברוסיה, סימן שהוא אלמנט בוגדני – ושלחו את כולנו למחנה-כפייה בסיביר.

אהוד: וכך הצילו את חייכם?

שמאי: את חיי, כן.

אהוד: ומה קרה להורים?

שמאי: כבר בראשית הדרך מפולטוסק סבתא מתה, היא יצאה מדעתה, היא לא יכלה
להחזיק מעמד; בהליכה ברגל, אישה בת שבעים, כמה היא יכלה להחזיק מעמד? ואחר כך אחות קטנה שלי, בסיביר, נפטרה. כאשר פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה, פתאום הפסקנו להיות "אלמנט בוגדני". הושגה הסכמה בין ממשלת פולין הגולה לבין הרוסים, והם שיחררו אותנו. אז ההורים החליטו לנסוע דרומה לאסיה, לאוזבקיסטן, ששם לא קר, ואפשר להסתדר גם בלי בגדים חמים, ויש ענבים ואבטיחים.

אהוד: לטשקנט? לאזורי רוסיה האסייתית?

שמאי: טשקנט נקראה "עיר הלחם", על פי ספר בשם זה. חשבנו ששם יהיה טוב. אבל
לטשקנט לא נתנו להיכנס. שלחו אותנו לקולחוז, אבל שם נפטרו אבי ואמי ברעב, בדיזנטריה, אוכל לא היה. אני מניח שאם נשארתי בחיים זה לא מעט הודות לכך שאני הייתי ילד בן שבע-שמונה, ולא ידעתי, כנראה, שאבא ואימא חסכו אז מפיהם כדי לתת אוכל לילדים...

אהוד: כמה ילדים הייתם?

שמאי: היו לי עוד אחות ואח.

אהוד: והם, מה עלה בגורלם?

שמאי: הם נשארו. הקטנה, בת שנתיים, נפטרה.

אהוד: שלושה ילדים נשארתם בחיים. ודווקא המבוגרים...

שמאי: כן, הם נפטרו, כדי שאנחנו נחיה. ואז קיבלו אותי לבית-יתומים ברוסיה, בית-יתומים מיוחד לילדים מפולין. אחרי המלחמה העבירו, במסגרת מה שנקרא ריפאטריאציה, את כל בתי-היתומים עם הנתינים הפולניים – בחזרה לפולניה. לשם הגיעו גם שליחים מארץ-ישראל, וכך עליתי ארצה בעלייה ב', הבלתי-ליגאלית, תוך מאבק בבריטים. הם כבשו את האונייה שלנו.

אהוד: באיזו שנה?

שמאי: בפברואר 1947.

אהוד: הפעם הראשונה שהגעת עם האונייה?

שמאי: כן. הגענו אל מול חוף תל-אביב, ממש ראיתי את בתי העיר. האונייה שלנו נקראה בשם "המעפיל האלמוני". משחתות בריטיות ליוו אותנו, תחילה הן היו מרוחקות, וכאשר התקרבנו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל הן התקרבו אלינו מאוד. דומני שיוסל'ה דרור היה מפקד הספינה, והוא החליט להעלות אותה על שרטון מול חופי תל-אביב, ולהגיד לאנשים – מי שיכול, שייכנס למים וישחה לחוף, ושם על חוף תל-אביב כבר יחכו לנו אנשי ארץ-ישראל, ואנחנו נתערב בהם. אבל הוא לא הספיק לעשות זאת, מפני שמשחתת בריטית אחת נגחה פתאום באמצע הספינה שלנו, כדי לעצור אותנו. המנוע דמם. חדר-המכונות השתתק. אחר כך הבריטים כבשו את האונייה, ממש, בקרב, בגז מדמיע, ירו פצצות של גז מדמיע וגם אש חיה. אנחנו נאבקנו נגדם. נתנו לנו מקלות קפא"פ, קופסאות ריקות של שימורים, שחס-וחלילה לא נפגע יותר מדי חזק בחיילים; ואלה השתלטו על האונייה, כלומר – ההשתלטות היתה על ידי כך שנאלצנו לרדת מן הסיפון העליון, ולהיכנס פנימה, בגלל הגז המדמיע והמכות שהם היכו אותנו במקלות ובקתות הרובים.

מאבק שני היה אחרי שגררו אותנו לחיפה, והחלו להעביר אותנו לאוניית-הגירוש "אושן ויגר", שעל סיפונה היה כלוב גדול, שני כלובים, ושם התחולל המאבק השני, מפני שהיתה הוראה של ה"הגנה" להתנגד להם, פאסיבית. כלומר, לא להסכים לעבור מן האונייה שלנו לאוניית-הגירוש.

אז אני, שהייתי נער מלא התלהבות, התנגדתי, כמובן פאסיבית, זאת אומרת החזקתי את עצמי בכל מה שיכולתי לתפוס, והם... ככה...

אהוד: וגררו אותך חיילים בריטיים?

שמאי: כן, צנחנים בריטיים. ה"כלניות". היכו אותי על כפות ידיי כדי שאעזוב את המעקים, כי כל פעם תפסתי במעקה אחר. אחר כך, בספינת הגירוש, פתחנו בשביתת רעב, טוב, רעב בשבילנו זה היה דבר רגיל, זו לא היתה בעייה גדולה לא לאכול כמה ימים.

אהוד: והיית לבדך על האונייה?

שמאי: לא. עם אחותי יונה הייתי באונייה הזאת. ובקפריסין חייתי חצי שנה, במחנה. אבל המחנה בקפריסין, נאמר בינינו – בשבילי זה כבר היה דבר מצויין, בית הבראה. פעם ראשונה שאכלתי לשובע – זה היה דווקא בקפריסין.

אהוד: שמעתי אותך פעם, בתוכנית רדיו, מספר שלך אין כל טענות על צורת עלייתך לארץ ועל הדרך שבה קיבלו אותך.

שמאי: אין לי טענות. אפילו המצאנו, היה לנו שיר ששרנו במחנה: "לא נורא לשבת בקפריסין / קפריסין גם כן ארץ-ישראל". חילקו לנו שם תפוזים, והתפוז תמיד היה קשור בדימיוננו לארץ-ישראל. ובאו אלינו שליחים מן הארץ ולימדו אותנו עברית; אגב, שם התחלתי ללמוד עברית, בגיל ארבע-עשרה. אני חונכתי על הספרות הפולנית והרוסית, ורק בקפריסין התחלתי ללמוד עברית, וזה היה באמת המבוא לארץ-ישראל.

אהוד: ועלית ממש אחרי קום המדינה?

שמאי: לא, לא. למזלי אני עוד הספקתי להריח את ריח המנדאט הבריטי, כי עליתי
באוגוסט 1947.

אהוד: אז חיית כמעט שנה תחת המנדאט? עד מאי ארבעים ושמונה.

שמאי: כן. הייתי בחברת ילדים בקיבוץ רמת-הכובש. כאן הפרידו בינינו, ביני לבין אחותי; כיוון שהיא גדולה ממני בשנתיים, אמרו – "היא שייכת לנוער, אתה לילדים." אותה שלחו עם קבוצת נוער לקיבוץ תל-יוסף, והם גויסו, עם פרוץ המלחמה לפלמ"ח, ואותי שלחו במסגרת "חברת-ילדים" לקיבוץ רמת-הכובש.

אהוד: אתה יודע שהיינו שבועות אחדים שכנים?

שמאי: כן? איפה?

אהוד: אנחנו גרנו בקלמניה עד שלהי שנת ארבעים ושבע. אחר כך חזרנו לגור
בפתח-תקווה, כי אמרו שמתקרבת המלחמה, ואבי כבר עבד במקום אחר, אבל בקיץ ארבעים ושבע עדיין גרנו בקלמניה. יש שם ארבעה בתים בצד המערבי של הכביש, מול חצר האחוזה, אבי ניהל את המקום, ובאחד הבתים גרנו שנים אחדות. ואני, בתור תלמיד בית-הספר במושב "צופית" ליד קלמניה, השתתפתי פעם בטיול רגלי לרמת-הכובש. הפרדס של קלמניה היה יער החלומות של ילדותי. הייתי מטייל בו על חמור מוכה שחין שמצאתי, וחולם שאני דון קישוט.

שמאי: ואנחנו היינו עושים טיולים לקלמניה. לשדה-וורבורג. אני זוכר את האזור ההוא.
מדי פעם אני חוזר לשם. אני אוהב מאוד את המקום. ריח הפרדסים. גרתי בקיבוץ ממש על יד הגדר, סמוך לפרדסים. בשבילי היו אלה התפוזים שחלמתי עליהם. נוף השרון והתפוזים מופיעים הרבה ביצירתי.

אהוד: באמצע, בין פרדסי קלמניה לרמת-הכובש, שכן הכפר הערבי מיסקי. פעם קיבלתי שם מכות על הכביש, מתלמיד מבוגר ממני, משום שהחלטתי לחזור בכוחות עצמי מהטיול לרמת-הכובש, הביתה לקלמניה.

שמאי: והיה הכפר טירה מצפון, וקלקיליה ממזרח.

אהוד: כאשר באת לרמת-הכובש זה היה כבר אחרי החיפוש המפורסם שעשו שם
הבריטים?

שמאי: כן. החיפוש היה בארבעים ושלוש. אז נהרג שם חבר. אנחנו חונכנו כבר על המיתוס של החיפוש, וידענו על החבר שנהרג בו על ידי הבריטים, שמואל ווליניץ שמו.

אהוד: ובן כמה היית כאשר פרצה מלחמת השיחרור?

שמאי: בן ארבע-עשרה, בשנת ארבעים ושבע. עם החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, נכנסה רמת-הכובש מיד למלחמה.

אהוד: אז נשארת כל תקופת המלחמה בתור נער ברמת-הכובש?

שמאי: כן. במלחמה הייתי שם, אחר כך הועברתי, עם בני-המקום, למקום בטוח יותר.
כיוון שידעתי טוב עברית, הוציאו אותי מ"חברת הילדים העולים", והעבירו אותי ללמוד עם בני-המשק, על תקן "ילד-חוץ". למדתי עם בני המשק, והייתי ברמת-הכובש עד גיל שמונה-עשרה, עד שהתגייסתי; ולאחר שהתגייסתי עזבתי את המשק.

אהוד: היית אפילו חבר, או שלא הספקת להיות?

שמאי: כשנה, כאשר הייתי בצבא, היה מעמדי כבן-משק מגוייס. כיוון שמדי חג נתנו לנו מתנה ספר, לפעמים סיוע בסכום כסף, ואני הרגשתי שכנראה אני עומד לעזוב את המשק, אז הודעתי, שנה לאחר שהתגייסתי, שאני עוזב, כדי שלא יתנו לי עוד את המתנה הזאת לחג.

אהוד: והיו לך קרובים בארץ?

שמאי: היו לי קרובים שעלו בשנות השלושים. דוד, אח של אבא, מחסידי הרבי מגור, כיום מבני-ברק, שמו מוטל גולדשטיין, זה גם שם משפחתי הקודם. והיו לאבא בארץ גם שתי אחיות. אבי בא מבית של חסידים. אבא היה גבאי של בית-כנסת, ליתר דיוק – של "שטיבל". בגיל שלוש היה לי מורה-מלמד פרטי שהיה מגיע הביתה אלינו ללמד אותי.

שתי האחיות של אבא באו כחלוצות, עזבו את הבית בפולין, כמו חלוצים רבים. כל
זה עזר לי, כמובן, להחליט על דרכי בארץ. יצרתי אתן קשר אבל לא התגוררתי אצלן. הייתי עצמאי. התחתנתי בגיל צעיר מאוד.

אהוד: יצאנו לדרך הזאת בשיחה על הרגשת האשמה.

שמאי: ככל שהרגשתי אני, ולפעמים זה מתבלבל בין אוטוביוגראפיה לבין בדיון, כי
הדברים שאני מתאר בספרים הם לא בדיוק הדברים שקרו לי, ובזה כדאי להבחין; אבל הרגשות שאני מתאר – יש בהם משהו אוטוביוגראפי. ובכן, ככל שאני הרגשתי שטוב לי בארץ – כך חשתי אשמה כלפי אלה שמתו. קודם כל לגבי בני המשפחה שלי, הורי. מדוע היתה לי הזכות להישאר בחיים, ואבי ואימי לא נישארו בחיים, ואחותי הקטנה לא נישארה בחיים, והאחים הצעירים של אבי. הם היו משפחה של ארבעה-עשר ילדים, רק השלושה שעלו לארץ – נישארו בחיים, כל השאר, כל משפחת גולדשטין נספו, כולל ההורים של אבא וההורים שלי. אני הכרתי את דודיי הקטנים. כך זה אצל משפחות דתיות, כל עוד סבתא יכולה ללדת, היא יולדת. אז היו לי דודים בני-גילי. למה הם נרצחו?

ואני חושב שביצירה הספרותית חידדתי את תחושת האשמה הזאת, והיא מלווה אותי עד היום הזה, ולפעמים גם מפעילה אותי לדברים מסויימים. למשל, האנתולוגיה על השואה. אין לי ספק שיצרתי אותה, שהיא באה לעולם, בגלל תחושה זו. מה אתה עושה בשביל אלה שלא נשארו בחיים? – נכון, מתאבלים. אבל מה אתה יכול לעשות? אחד הדברים שדירבן אותי להכין את האנתולוגיה, זו אותה תחושה.

כאשר נערכו משפטי לנינגרד ליהודים שניסו לחטוף מטוס ב-1970 וביקשו לברוח מרוסיה, הצטרפתי אל הבודדים – עולי רוסיה, שבאו לשבות ליד הכותל המערבי, והייתי בין המארגנים של שביתת-הרעב ליד הכותל המערבי. השביתה החלה בשניים-שלושה אנשים, ולאט-לאט גדלה כמפולת-שלג, והפכה לשם-דבר בארץ. תחילתה היתה באסירי-ציון אחדים, שהצליחו להגיע לארץ, שפתחו בשביתת-רעב ואיש לא שם לב אליהם.

גרתי אז בירושלים והייתי מגיע לעיתים אל הכותל-המערבי. באותם ימים התחלנו לשפץ בית בכיכר בתי-מחסה בעיר העתיקה, לקראת הפיכתו לבית-הסופר. והנה, ליד הכותל המערבי ראיתי שנים-שלושה אנשים, עולים, ועל צווארם שלט: "אני שובת רעב." כיוון שידעתי רוסית, שאלתי אותם לסיבת השביתה. הם אמרו לי שהם שובתים רעב בגלל משפטי לנינגרד הנערכים ליהודים שביקשו לברוח במטוס לארץ. שאלתי: "ואף אחד לא מתעניין בכם? לא פועל לעזור לכם,ולא שום דבר?" הם לא ידעו אפילו עברית.

אז החלטתי שאני מצטרף אליהם, אבל לא רק באופן פסיבי, כי זו לא בעייה בשבילי לא לאכול, אלא אני אתחיל לסייע להם באמצעי התקשורת. טילפנתי לחיים גורי, לצבי לביא מ"מעריב", לכל מי שהכרתי, וכבר באותו ערב הגיעה אליהם הטלוויזיה, והדבר התחיל להתפשט. היו גם לחצים "מלמעלה" להפסיק את השביתה. המוסדות לא הכירו בה, אמרו שתזיק לעניין. אך השביתה נמשכה יום אחרי יום, ואנשים נוספים הצטרפו אליה, והגיעו משלחות הזדהות מכל הארץ. וכך נמשכה עד למתן פסק-הדין. גזר-הדין. ואחד הדברים שדירבנו אותי לפעול היה: הנה שם יש אולי סכנת שואה ליהודים, מה אנחנו יכולים לעשות? מה אנחנו עושים?

ואני רוצה לומר לך שבהכנת האנתולוגיה על השואה, עברתי גם על העיתונות בארץ-ישראל באותם ימים, וגם על מסמכים שונים, כגון קונטרסים של הוועד-הפועל. עניין אותי במה
עסק היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת השואה? ואני בכוונה מדבר על התקופה שאחרי אל-עלמיין, כאשר סכנת הפלישה הגרמנית לארץ-ישראל חלפה. אני מדבר על שנת ארבעים ושלוש, על סוף ארבעים ושתיים, לאחר ניצחונו של מונטגומרי. מצאתי חומר שזיעזע אותי – באילו שטויות עסק פה היישוב היהודי כאשר שם השמידו את היהודים. התייעצתי עם מיספר אנשים בקשר להכללת חומר כזה באנתולוגיה. לכלול אולי פרק שייקרא, למשל, "היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת השואה". ולא עשיתי זאת. אם כי מעט מן החומר הבאתי בכל זאת באנתולוגיה. אך רובו לא הבאתי. מפני שלא רציתי שהאנתולוגיה תעורר התנגדות. רציתי שהיא תהיה קריאה ותופץ בכיתות העליונות של בתי-הספר התיכוניים, ובצבא, בין החיילים הצעירים.

 ואכן, האנתולוגיה, שקראתי לה "השואה – פרקי עדות וספרות" ראתה אור בהוצאת ספריית פועלים ו"יד ושם" ב-1976, ומאז הופיעה במהדורות אחדות עד שאזלה, וכיום אי-אפשר להשיג אותה. בבחירה הסופית של החומר סייע לי פרופסור ישראל גוטמן, שהכרתי אותו מאז למדנו יחד היסטוריה באוניברסיטה העברית, וכן איש משרד החינוך נתן בכרך, שכתב אחר כך חוברת הדרכה, כיצד ללמד לפי האנתולוגיה.

כן, אם אנחנו חוזרים לתחושה הזאת של האשמה – ככל שמצבו של הגיבור, נניח
ב"מותו של אורי פלד" – טוב יותר, ככל שהוא הצליח להשכיח יותר את עברו גם מן הקרובים לו ביותר בארץ, מאשתו, מילדיו, מבני המשפחה שגילה פה, ככל שהתבסס יותר בארץ – כן תחושת האשמה שבפנים גדלה. ומכיוון שלא היה יכול להוציא את זה, אז הוא למעשה נחנק בזה – בניסיון  ההתאבדות, כאשר עסק ב"הר הזיכרון" במחקרים, ובמלחמת ששת הימים, כאשר התנדב להראות מעשה גבורה, שהוא יציל את ידידו מינץ, דור חמישי בארץ, שנפגע; הוא יוכיח שגם ניצול-שואה יכול לקיים הבטחה, ותחת אש יחלץ ויוציא את מינץ ויביא אותו לכותל; הדבר קורה לפני שהעיר העתיקה נפלה לידינו. יש בספר הרבה "פלאש-בק", והוא מתרחש בימים הראשונים למלחמה, עד מותו של אורי, בלילה שלפני כיבוש העיר העתיקה, כאשר הוא נושא את מינץ על גבו. מינץ רצה להגיע לכותל, ויהי מה. ואורי החליט להביא את מינץ לשם, עוד לפני שהכותל שוחרר. מינץ ידידו נהרג עוד קודם לניסיון  הזה, ואורי פלד בכל זאת מחליט לקיים את ההבטחה, ונהרג אף הוא.

רגש האשמה קיים אצל ניצולים. שוחחתי עם לא מעטים מהם. רגש אשמה דומה קיים גם אצל לוחמים. שוחחתי עם חברים-לנשק, כאלה שנלחמו במלחמות שונות שלנו, ונשארו בחיים, ומלווה אותם רגש-אשמה – למה נפגע החבר, למה המפקד נהרג, למה הידיד נהרג – והוא נשאר בחיים? זוהי תחושה חזקה מאוד של: אולי אילו הייתי עושה כך או אחרת, הייתי מצליח להצילו?

אהוד: חשבתי שאולי דווקא אתה כסופר... נציג זאת כך – שההשתרשות בארץ ברוח, קשה יותר מאשר בעולם המעשה, החומרי, בעולם העסקים. שאולי חלק מהתבוסתנות של גיבוריך, בייחוד בסיפורים, נובע מכך שאנשים אחרים שיקעו-כיסו את רגשות האשמה, שאתה מתאר במקום עבודה, במשפחה. הם לא חשבו עד הסוף, ולפעמים ההצלחה החומרית היא פרי ההדחקה של רגשי האשמה. הניצולים צללו לגמרי אל תוך העשייה. ודווקא אצל סופר, שפועל בתחום הרבה יותר רגיש, גם של תרבות אחרת, של מפגש עם בני-הארץ בתחום הרוחני – הנטייה לביטוי ההרס העצמי בולטת יותר, בנפשו זה יותר מחודד.

שמאי: זה נכון, הצורך להמשיך את המאבק משם, הביא את הניצולים להמשיך להיאבק כאן, ובחלקם להצליח. רבים מהם הצליחו, גם פה וגם בחוץ-לארץ. תמצא בהם חיוניות. יכול להיות שזה מעביר אותנו להשקפה על עצם קיומו של האדם ביקום, על המאבקים, ההצלחות או אי-ההצלחות. לעיתים כל זה תוצאה מבדידותו של האדם. האדם, בסופו של דבר, אם הוא מפסיק רגע לרוץ, אם הוא מפסיק את עבודתו, אם מחלה מכריעה אותו פתאום, יום אחד, אם הוא חסר-אונים במשך איזושהי תקופה – הוא מרגיש את מצבו האמיתי; מצבו האמיתי של האדם הוא כשהוא עם עצמו והוא חושב על כך, ולא כאשר הוא רץ, ולא כשהוא "הורג את הזמן", מעסיק את עצמו בדברים חיצוניים. איש הרוח, הסופר, מוצא את "הגאולה", מבחינה זו, במילה. כשהוא כותב הוא עוצר את הזמן ובונה חיים כפי שהוא רוצה לעצב אותם, לא לעצמו, אלא בונה דמויות. בכלל, המצב הקיומי של האדם הוא טראגי, בסופו של דבר, וזה אני אומר דווקא היום, אולי לא במקרה...

אהוד: אחרי מה שעברת?

שמאי: אחרי שעברתי מחלה קשה. אבל, אני מתאר אין-אונות, מצבים של חוסר-יכולת לעשות – לאורך כל היצירה שלי. גם בספר הסיפורים "בריחות למרחקים קצרים". וזה שאמרת שהדמויות שלי חלקן מסיימות במותן, זוהי בעצם בריחה מן היכולת להמשיך ולהיאבק, חוסר-אונים. כלומר, אם הסופר מוצא את גאולתו ויוצא מן המצב הטראגי, האבסורדי הזה, בכתיבה – ואנשים אחרים מוצאים גאולה בעשייה שלהם – הרי יש אנשים שאינם מוצאים את הפיתרון ללחצים הנפשיים שהם נתונים בהם, ולא רק בגלל השואה, גם בחיי היום-יום אדם נלחץ יותר מדי – והם בורחים לזרועות השיגעון או המוות. ואם סופר מצליח שלא לברוח לזרועות השיגעון, הרי זה לא במעט בזכות הכתיבה שלו. היו סופרים שהגיעו לסף, והצליחו לחזור מסף השיגעון, על סף התהום – לכתיבה. כך שהמצב הקיומי של האדם באשר הוא, לדעתי, וזה גם בא לביטוי בכתיבה שלי, הוא, וזה יהיה משפט באנאלי לומר – קשה לחיות, קשה להחזיק מעמד.

ואם מתלווים לכך עוד רגשות אשמה על דברים בעולם שבו היית חסר-אונים לשנותם, ולחצים לעשות דבר זה או אחר, אז יש רצון לברוח בריחה מוחלטת, שאין חזרה ממנה. אל המוות.

אהוד: לדעתך גם אלה מניצולי השואה שהצליחו, שחיים בחיוניות עצומה, זה אולי סוג של בריחה. אם אתה סופר – אתה בורח אל הכתיבה, מבטא את זה בכתיבה, ואם אינך סופר אתה בורח אל עולם העשייה.

שמאי: כן, אבל ספק אם גם בכך יש גאולה. עם זאת אני רוצה לומר לך שלא פעם שמעתי על ניצולי שואה, פתאום סיפרו לי על מישהו: הכרת את זה וזה? – ראו אותו באילת. הוא היה גר בתל-אביב, עזב פתאום את הכול, ונעלם לאילת. וכעבור זמן-מה, אולי חודש-חודשיים, אולי שנה, עבר מאז זמן רב – ושוב אתה פגש מכר, והוא שואל אותך, שמעת עליו, זה שברח לאילת? הוא התאבד.

אהוד: כך קורה לעיתים לגיבור שלך. פתאום העבר עולה ומסיט אותו מכל צורת הקיום החדשה שלו.

שמאי: לדעתי רוב האנשים, תשעים ותשעה אחוז, מצליחים להתגבר על העבר. אבל סופר אינו עוסק בהם אלא באחוז האחד.

אהוד: והאחוז האחד נמצא גם אצל כל שאר התשעים ותשעה.

שמאי: אבל הם גוברים על השאיפה להתראיין.

אהוד: באותה תוכנית ב"קול ישראל", שהוקדשה לעלייה, למרירות שיש לאנשים כלפי מה שעשתה להם מדינת ישראל כעולים, חלק מהדוברים היו, אני חושב, מעדות-המזרח, עם סיפור המרירות הידוע. אתה היית היחיד שאמר את ההפך הגמור, שהעלייה היתה לך גאולה, שאין לך שום טענות, זאת לעומת ציבור אחר שבא בטענות קשות על העלייה, ובייחוד על תהליך הקליטה.

שמאי: אלה שבאים בטענות, הציבור מן המזרח, מיוצאי ארצות ערב, אני חושב שהטענות שלהם מוצדקות. אני לא בא בטענות כנגדם. מצד שני, גם הגישה שלי מוצדקת. אגיד לך מה ההבדל. אני באתי מגיהינום. באתי מהשואה. יתום. כל מה שהיה בארץ – היה גאולה, הצלה. בשבילי, מה שהפך לסמל – ההשפלה אצל יוצאי ארצות ערב – לקבל "מקלחת של די.די.טי" – היה הצלה בשבילי, כי אני עברתי "מקלחות די.די.טי" אחרי המלחמה, עשרות פעמים, מפני שרק כך היה אפשר להתגבר על הכינמת ועל המחלות. ברוסיה, בפולין, בכל מקום שאחר כך היינו, כדי להילחם במחלות צריך היה לעבור "דזינפקציה". המילה הזאת, דזינפקציה, אנחנו חיינו עימה כל הזמן. עשו לנו קרחות, גילחו את השער, כי לא היה סבון. אז עבורי, כשבאתי לארץ, וגם אני קיבלתי את מקלחת ה-די.די.טי הלבן. זה לא היה משהו מיוחד.

ולא רק זה, אני יכול לספר לך שבזמן העלייה, גם המעט שנשאר לי, שאספתי קצת
בתקופת בית-היתומים, יומנים שכתבתי, תרמיל-גב – הכל נלקח ממני, ונשארתי באמת בעירום ובחוסר כל.

אהוד: מאיזו סיבה זה נלקח?

שמאי: גם נגנב בדרך, גם נלקח במכוון. אינני רוצה להיכנס לזה עכשיו כי התחושה שלי – אין בי מרירות על מה שנעשה בי כדי להביא אותי ארצה. על זה שהייתי בספינה שבה היו לי רק ארבעים על ששים סנטימטר לשכב, שלא יכולתי לשבת, שיכולתי להיכנס כמו לחם שמכניסים לתנור כדי לישון שם – על זה אין לי טענה. להפך, אני שמח שלקחו אותי, היתום, והעמיסו אותי על ספינת העפלה, ואמרו לי להיאבק בבריטים, נתנו לי את הגאווה הזאת, ולימדו אותי בקפריסין עברית, ולימדו אותי להשתמש במקל קפא"פ כדי לתת בי אומץ שאני יכול להילחם, יכול להיאבק. על זה תודה אני אומר. זו ההרגשה שלי עד היום, ואיש לא יוכל להוציא זאת ממני. וקבלת הפנים בקיבוץ, כמובן, אם בודקים... קראו לנו למשל, ברמת-הכובש – "הצ'יפרוסים"...

אהוד: מה זה צ'יפרוסים?

שמאי: כי באנו מקפריסין. ועל הבולים היה כתוב "סייפרוס" – אז קראו לנו צ'יפרוסים. הסבונים, הצ'יפרוסים. הרי הבריטים גירשו אותנו לקפריסין. אבל בפריזמה של היום, אתה יכול לראות זאת גם אחרת. אולם בשבילי, ולא רק לי, גם לאחרים – זו היתה הצלה. מה פתאום צריכים בכלל לקבל אותי, לדאוג לי? אני לא שילמתי בשביל זה. לא היו לי ציפיות ושום דרישות מאיש. ולכן הכרת התודה שלי.

ואולם, העלייה מארצות ערב היתה עלייה של משפחות. ילד בא עם אב ואם ואחים
ואחיות. משפחה נותנת הרבה מאוד חיזוקים לילד, לנער. כשהוא נמצא עם המשפחה, לא חשוב באילו תנאים, הוא מרגיש את עצמו חזק. כל עוד אפשר לרוץ לבכות בסינר של אימא, ואפשר לקבל גערה או אפילו מכה מאבא – אתה מרגיש את עצמך חזק, כי אבא חזק. ואז טוב לך. עצם העובדה שיש לך מסגרת משפחתית, עושה אותך חזק.

והנה כשהגיעה משפחה כזו ארצה, והילד, הנער, ראה איך ההורים מושפלים כי
אינם יודעים את השפה, פתאום הם לא מבינים מה רוצים מהם, ואת השפה החדשה קולטים הילדים יותר מהר. פתאום נופלת עליהם מקלחת ה-די.די.טי, שהייתי אומר שהיא הסמל לכל "המקלחת" הזאת ששמה ארץ-ישראל בראשית שנות החמישים. אני מכיר משפחות, מאלה שעלו מארצות ערב, שלא התאוששו עד היום. האב, שהיה סוחר אמיד בבגדד ופרנס את המשפחה בכבוד, בארץ לא היה לו מקצוע, ולא הצליח לפרנס את המשפחה. הבנות היו צריכות לצאת בגיל צעיר לעבוד כעוזרות-בית, כחדרניות בבתי-מלון, והאב ממש חלה, פיזית, מפני שהגיע לנכות נפשית. זה התחיל מהבחינה הרוחנית – הוא פשוט קרס ונכנע. ואז כל העול נפל על הילדים. הילדים הופכים לאלה שמתחילים לפרנס את ההורים, להסביר להם את דרכי החיים בארץ. וכאשר הילד הזה גדל, יש בו מרירות רבה על כך שנהגו במשפחתו בצורה כזו. מי נהג בהם? אחינו היהודים, בישראל.

עולי המזרח לא באו ארצה ממצב נמוך למצב גבוה כמו ניצולי-השואה, אשר כפי
שאמרתי, כל מה שניתן להם – היה טוב בעיניהם. ואילו אלה, הילדים מארצות ערב, חשו בכך השפלה. אני חייתי בהשפלה כל השנים. כל שנות הילדות שלי, מאז פרוץ המלחמה, חייתי בהשפלה. אך בעיניהם זה היה דבר חדש, ובכך ההבדל הגדול. אין לי ספק שאילו הקולטים אז את העלייה היו מבינים את הבעייה, את המנטאליות...

אהוד: שאלה אם היה אפשר לשנות הרבה. אלה היו תנאים אובייקטיביים. היתה מאסה כזו של אנשים שבאו. הקולטים דאגו ללחם ולקורת-גג עבורם, מה יכולת לעשות הרבה אחרת?

שמאי: אינני יודע, אבל אני זוכר את התקופה ההיא, הייתי בצבא. לקחו את הפלוגה שלנו לילה אחד להציל משפחות מאוהלים שנסחפו בגשמים, בשנת חמישים ושתיים, אני חושב. אגב, אני רוצה לומר לך שבאוהלים גרו אז גם עולי רומניה ופולין ועולים מארצות אחרות, אבל יכול להיות שהתחושה של קיפוח היא יותר חזקה אצל עולי המזרח מפני שהקולטים היו מעדות אשכנז. אילו היו מצליחים להכשיר אנשי קליטה מאותו מוצא של הנקלטים, כמו היום, למשל, שלדעתי נעשה הדבר טוב יותר. חלק גדול מהקולטים של יהודי ברית-המועצות הם יהודים משם, שיודעים רוסית, שהגיעו לארץ לפני עשר, חמש או שלוש שנים, או לפני שלושים שנה.

אמנון שמוש, בספרו האחרון על המסתערבים, מתאר תחושה של המסתערבים,
שהיו אנשי פלמ"ח, ועדיין היתה קיימת אצלם התחושה של צעירים יוצאי סוריה, לבנון וארצות מזרח אחרות, שמתיחסים אליהם אחרת, שהתרבות שלהם היא אחרת, התחושה הזאת של נחיתות. יש פה הבדל עצום של תרבויות. בכוונה אינני משתמש במושג "פער תרבויות", כי אינני שופט איזו תרבות יותר גבוהה – אני אומר שיש הבדלי תרבויות. שצריך היה לקלוט אותם על-ידי אנשים מביניהם. אולי לקחת מיוצאי סוריה ולרתום אותם לכך. יוצאי סוריה נקלטו יפה מאוד עוד בתקופת המנדאט, בימי מלחמת העולם השנייה, גם יוצאי טורקיה. היו מהם גם ברמת-הכובש, הכשרות פלמ"ח של יוצאי סוריה, טורקיה, שחלקם הלכו להקים קיבוצים בגליל.

אהוד: אני מבין כי מה שאתה מרגיש לגבי מה שהתרחש אז – זו לא תשובה בעיניך על מה שאחרים מרגישים; ואילו אני חשבתי שאצלך היה בכך נימוק בוויכוח – איך אתם יכולים להגיד ככה על קליטתכם? קחו את המקרה שלי. אתם, בעצם, כפויי-טובה.

שמאי: לא. לא. להפך. אני אומר – התחושה שלהם היא אמיתית, נכונה, וצודקת. מובן שמבחינה היסטורית...

אהוד: אתה יכול לומר שהתחושה שלך צודקת. כי גם זו היתה עליית הצלה, רק מזלם שלא באו מארצות השואה.

שמאי: גם התחושה שלי צודקת. אבל נכון, אפשר לומר שבפרספקטיבה היסטורית הצדק שלהם חלקי. הם לא יכלו לחיות עוד בארצות ערב, והיתה ארץ שקלטה אותם. הם אמנם יכולים לומר: לולא קמה מדינת ישראל לא היתה לנו בעייה של גירוש, או של רדיפות כל כך קשות. אבל רדיפות יהודים היו בכל הדורות, והיהודים האלה, אם לא היתה קמה מדינת ישראל, ואם היו ממשיכים לחיות בעיראק, בסוריה, במרוקו – היו חיים בהשפלה ובסכנת רדיפות, אך ממשיכים וחיים כמו בכל הדורות. מי שנפגע ברדיפות – נפגע, והאחרים ממשיכים, אלא אם כן היתה באה שוב שואה.

אהוד: ראה מה שקרה באלכסנדריה. לא רק ליהודים אין כבר מקום שם. גם ליוונים. במצרים אין מקום למיעוטים כאלה כיום. ברור שלא היה ליהודים מקום בטוח בארצות ערב גם אלמלא קמה מדינת ישראל.

שמאי: אני חושב בליבי לא פעם: איזה מזל יש ליהודים שקמה מדינת ישראל. כאשר אתה מתבונן בהיסטוריה של העם היהודי במשך אלפיים שנה, שבניו גורשו ונרדפו, ממקום למקום, ולא היה להם לאן ללכת, ובדרך ניספו רבים, ורק חלק שרד. מי יודע כמה ממגורשי ספרד שרדו. ואם אנו בוחנים את ההיסטוריה של תקופת השואה, אזיי אילו, ואני אומר אולי דבר אפיקורסי – אילו היתה קמה ומתגשמת תוכנית ועדת פיל משנת שלושים ושבע, והיתה פה מדינונת, שאפילו בן-גוריון נדמה לי תמך בה, לא בלב שלם אבל באין-ברירה, אילו זה היה קיים, יכול להיות שרבים מאלה שנספו בשואה היו נשארים בחיים, מפני שעד שנת ארבעים עוד היה אפשר איכשהו לצאת, אבל לא היה לאן.

בשנת שלושים ושמונה התקיימה ועידת אוויאן, רוזוולט יזם אותה כדי לפתור את בעיית הפליטים, בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. העם היהודי חשב שהנה תבוא הגאולה, ארצות-הברית תפתח את שעריה, אנגליה תפתח את שעריה, אוסטרליה תפתח את שעריה, וקנדה. אך כתוצאה מוועידת אוויאן ראינו ששום ארץ – גם אוסטרליה, גם קנדה – שיש להן מרחבים עצומים, לא רצתה לקלוט יהודים, וכל אחת בתירוץ אחר. הנציג האוסטרלי באותה ועידה אמר שבאוסטרליה אין אנטישמיות, ואם יבואו יהודים – תתעורר אנטישמיות והם לא רוצים בה. קנדה אמרה שהיא מוכנה לקלוט רק מהגרים חקלאים. איפה היו יהודים חקלאים? וארצות-הברית לא פתחה את ה"קווטה" שלה, מיכסת המהגרים אליה. הם אמרו שהם מוכנים להגדיל את מיכסת הפליטים שיוכלו להגר אליהם, אבל לאו-דווקא יהודים, אלא פליטים מכל ארץ.

אחרי הוועידה הזאת אירע "ליל הבדולח", כאשר היטלר ראה והבין שאיש אינו
רוצה ביהודים. נדמה לי שכאשר אמרו ללורד מוין הבריטי, בזמן המלחמה, כאשר שערי הארץ היו סגורים, שאפשר לעשות עיסקה ולהציל יהודים, אז הוא ענה: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים?"

למעשה מדינת היהודים, פתרה מבחינה זו, ללא ספק את הבעייה. את הבעייה שלי
היא ודאי פתרה. ואני מתפלל בליבי שבני המשפחה שלי, יש לי ארבעה ילדים, כולם יבינו את הדבר, וימשיכו לחיות בארץ, מתוך תודעה שכאן מקומנו.

אהוד: ביקרת בעיירה שבה נולדת, בפולין. מה היו הרשמים? איך נראתה לך פולין לאחר שנים כה רבות?

שמאי: פולין היתה מוזרה מאוד בעיניי, בלי יהודים.

אהוד: בן כמה היית כשעזבת?

שמאי: הייתי בן שבע כאשר עזבתי את פולין, אבל אחרי המלחמה חזרתי.

אהוד: וכמה זמן עוד היית שם?

שמאי: קרוב לשנה. אבל בפולין עברה עליי הילדות שלי הרחוקה, הילדות המאושרת, עם אבא ואימא. למדתי ב"חדר", ב"תלמוד תורה". בקיץ היינו יוצאים, כדרכם של יהודים, ושוכרים בית ביער על יד העיר. הלכתי לראות את כל המקומות האלה, כי זכרתי אותם. הלכתי לבדוק שמות רחובות שזכרתי, ולא מצאתי אותם מפני שהחליפו את כולם: עכשיו יש רחוב אחד במאי, רחוב הצבא האדום. אני מניח שיחזירו את השמות הקודמים. אז רחובות לא מצאתי. אחר כך נודע לי שאף-על-פי שהעיר לא נחרבה בהפצצות, היה שיטפון גדול בשנת חמישים ושש והוא החריב הרבה בתים ישנים.

הלכתי למקום שבו גרנו. למעשה, כמעט שלא הכרתי את המקום. הכל השתנה. נבנו שיכונים. מה שכן עומד במקומו זו הכנסייה שהיתה בקצה הרחוב, שתמיד בימי ראשון היו יוצאות תהלוכות של נוצרים ממנה, ואני פחדתי אז מאוד. אני מתאר זאת קצת בספרי "באשמורת אחרונה". אני זוכר את הארמון על הגבעה, הטירה, וגם הטירה נחרבה. הגבעה קיימת, כמובן, אבל הארמון נעלם. אני זוכר את המרכז שנקרא "השוק" ("רינֶק"), ששם היו ירידים בימי שישי ובימי שלישי. המרכז הזה משוחזר וקיים. העיר שביקרתי בה עוררה בי נוסטאלגיה לתקופה המאושרת של חיי, עד גיל שש. התקופה היחידה הטובה בחיי למעשה, כחלק ממשפחה, מוגן על-ידי אבא, אימא, סבתא, משפחה רחבה, סבא, הרבה דודים ודודות. אך באשר לפולין, רציתי להסתלק משם מהר ככל האפשר.

אהוד: מהעיירה או מפולין בכלל?

שמאי: קודם כל מהעיירה. רציתי להסתלק מפני שאין בה בית-קברות יהודי, כלום לא נשאר, אנשים אינם זוכרים או אינם רוצים לזכור שהיו בה יהודים. אתה צריך למצוא אדם בודד בן שבעים כדי שיספר לך משהו על כך שחיו שם יהודים. לדור החדש, המושג יהודים לא אומר מאומה, זולת אנטישמיות. לכן הביקור שלי בעיירה שם קץ לנוסטאלגיה שלי. פרידה מוחלטת. אין אל מה לשוב.

בווארשה, נלווה אלינו צוות טלוויזיה ישראלי בן שני אנשים, והם שכרו שירותי
טלוויזיה בפולין. שוחחתי עם אחד הפולנים, כבן ארבעים, והוא אמר: "אולי אתה יכול להשאיר לי איזושהי מזכרת של יהודים? אני שמעתי שיש דבר כזה שקוראים לו טלית. אבא שלי סיפר לי שהם מתעטפים בטלית בשבת." כאילו "הם", הם מין יצורים שונים ומשונים.

והרי, אתה יודע, פולין בלי יהודים זה דבר שקשה בכלל להאמין, מפני שבאלף שנות היסטוריה של פולין, היהודים היו חלק אינטגראלי, גדולי ההיסטוריונים של פולין היו יהודים, הסופרים, יוליאן טובים היה יהודי. אומרים שגדול משוררי פולין, אדם מיצקביץ, מוצאו מהפראנקיסטים.

אהוד: גרשם שלום כותב שרוב עורכי-הדין הנוצרים בווארשה היו צאצאי הפראנקיסטים. יש שכבות של פולנים-מדורות, שאינם יודעים כיום שהם צאצאי הפראנקיסטים.

שמאי: כדי לסבר קצת את האוזן, העיירה שלנו, בעצם עיר מחוז, לא כל כך קטנה, היתה לפני המלחמה בת כעשרים אלף איש. עשרת אלפים מתוכם היו יהודים. עכשיו תבין מה פירוש פולין ויהודים, או פולנים עם יהודים או בלי יהודים. בווארשה היו חברי "סיים", בית-הנבחרים, יהודים. יצחק גרינבוים, למשל, היה חבר ה"סיים" הפולני. יהודים, עם כל השינאה כלפיהם, עם כל האנטישמיות, היו חלק אינטגראלי של פולין, ותרמו ויצרו בתרבות הפולנית.

לדעתי גם החסידות היא חלק בתרבות הפולנית. היו גם יהודים שהתבוללו. לא שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אלא חיו חיים פולניים. עורכי-דין, כפי שהזכרת, רופאים, ושאר אנשי-רוח ומקצועות חופשיים. הם היו חלק של פולין, דם מדמה של פולין, של תרבות פולין. אז היום מחפשים בפולין מזכרות של יהודים. שמעו שהיו יהודים. שמעו שהיו להם טלית ותפילין.

בווארשה, מעשה פלאים ממש, נשתמר בית-קברות יהודי גדול. שם המצבות של
גנסין ושל י.ל. פרץ. ראיתי את המצבות האלה. פרץ, אף-על-פי שהיה סופר יידיש ועברית, הוא ללא ספק סופר של התרבות הפולנית. גנסין – של התרבות הפולנית והאוקראינית. היהודים, אלה שכתבו עברית ושכתבו יידיש ושכתבו פולנית – אתה יכול למצוא אצלם תימאטיקה משותפת, אף-על-פי שכתבו בלשונות שונות. וכולם גם הושפעו מן הספרות הפולנית. התימאטיקה של ברגלסון, הסופר היהודי-היידי, והתימאטיקה של גנסין דומות מאוד. כתבתי על כך מאמר השוואתי [המובא בספרי זה] על "ברנר, גנסין וברגלסון", דמות התלוש היהודי; אצל ברנר אמנם הסיגנון שונה מברגלסון, אבל אצל גנסין העברי ואצל ברגלסון היידי, אתה יכול למצוא אפילו סיגנון דומה.

אהוד: אבל מה זה אומר להם בפולין כיום? הרי זה כלל לא מעניין אותם. זה רק אתה רואה את הדברים, מתוכנו.

שמאי: כיום, מבחינתי, הייתי אומר שפולין היא בית-קברות גדול אחד לעם היהודי. אני סבור שלא מזיק אם צעירים נוסעים למשל לראות את מחנות-הרצח, את אושוויץ, את מאידאנק, לראות גם איפה חיו היהודים. אבל מכאן ועד לנוסטאלגיה של קשרים מחודשים?

אם אנחנו משווים קצת עם יהודים מיוצאי ארצות ערב – בשום מדינה ממדינות ערב אין תחושת בית-קברות כזה של יהודים, כמו בפולין. כל אלה שמנסים כאילו להחיות את האחווה היהודית-הפולנית, אני חושב שהם עושים שגיאה. מובן שמבחינה פוליטית הדבר חשוב, אינני מכחיש זאת, אבל אני מדבר כסופר, כיליד פולין, כמי שחונך גם על ברכי הספרות הפולנית.

דבר דומה אני חש לגבי היחסים שלנו עם הגרמנים. אני חושב שאין צורך לפתח את
קשרי הרוח והתרבות עם הגרמנים, בדור שעדיין חי את תקופת השואה. אני אישית בהחלט מתנגד לזה, אינני קונה שום דבר גרמני. נשארתי בין ה"ירחמיאלים" האחרונים שעדיין מטפחים את הזיכרון הזה. לא ביקרתי בגרמניה אף-על-פי שיכולתי לבקר, ואף הוזמנתי כיו"ר אגודת הסופרים. אין לי קשר עם מכון גיתה, שאומרים כי הוא מפתח פעילות תרבותית יפה מאוד. ולא במיקרה אין לי קשר איתם. אינני מחפש קשרים, בלשון המעטה, עם גרמניה ועם גרמנים ועם דוברי השפה הגרמנית. בשבילי, עד היום, לשמוע גרמנית זוהי טראומה, בהחלט טראומה, מפני שהגרמנית מתקשרת אצלי עם מוות. מפני שאני שמעתי לראשונה גרמנית בצורת פקודות, ובצורת קללות, מפי לובשי מדים גרמניים. כך שהניסיונות, שנים מעטות אחרי השואה, להתקרב לגרמנים ולחפש את המשותף, לחפש מקורות משותפים – בדור הזה, לדעתי זה מאוד-מאוד מוקדם.

אהוד: ולגבי הפולנים? זה שינה בך משהו או הוסיף לכתיבתך, שהיית במקומות הילדות, לאחר שנים?

שמאי: אני חושב שאת הכתיבה שלי על פולין אני מיציתי בתקופה שכתבתי את ספריי הראשונים. כיום פולין היא משהו שונה, מקום זר בשבילי. יש אומרים, גם מפי חוקרים – שבפולין מתרחש דבר מוזר, קיימת בה אנטישמיות בלי יהודים. בדור חדש, שלא ידע את היהודים.

אהוד: אבל מדוע זה בא? אולי מתוך הריקות שהיהודים הותירו אחריהם? מתוך איזו עליבות של הפולנים כיום? שהם מחפשים עדיין אשם אף-על-פי שאין להם את מי להאשים אלא את עצמם?

שמאי: זה קשור גם להיסטוריה של פולין אחרי המלחמה. הם מצאו כתובת ממשית לאנטישמיות. היו לא מעט יהודים-קומוניסטים, שניצלו בבריה"מ, חזרו לפולין, שינו את שמותיהם והפכו לפולנים בעמדות שלטון חשובות הודות למישטר הקומוניסטי שהרוסים כפו עליהם. אבל הפולנים ידעו מי הם. שמענו אפילו את לך ואלנסה, מנהיג הפולנים הליברלי, שבפולין החדשה, נדהמתי לשמוע, הוא אומר שבקרב שליטי פולין כיום, בתקופת ה"גלאסנוסט", "הסתננו" – אולי הוא לא אמר הסתננו, אלא משהו דומה – יהודים תחת מסווה של שמות פולניים. אולי הוא רומז אפילו על ירוזלסקי שהכריז על מישטר צבאי בפולין. ברור שהפולנים אינם רוצים את היהודים. הם לא רצו אותם כאשר חיו שם יותר משלושה מיליון יהודים, והם אינם רוצים בהם גם כיום, אחרי השואה.

אז אני אומר, אהוד, כיום, כאשר יש לנו מדינת ישראל, למה צריך לרוץ אליהם? כדי לספר להם שיהודים חיו שם? כל חוקר היסטוריה של פולין, ושל התרבות בפולין, כל מי שיחקור ויגע במשהו מתרבות פולין, מן ההיסטוריה שלה, יגלה את ההשפעה של היהודים. אין פולין בלי יהודים. אין תרבות פולנית בלי תרומתם של היהודים. ומה נשאר בכלל בהיסטוריה? מה אנחנו לומדים על אתונה אם לא את תקופת הפריחה של פריקלס? התרבות נשארת.

יש לנו מדינה משלנו, למה לנו לרוץ לפולין? לרוץ לגרמניה? הם לא רוצים אותך!

אהוד: אצל היינריך בל, ברומאן "תמונה קבוצתית עם גברת", עולה תחושה של גרמניה בלי יהודים. הוא כנראה הרגיש שהיהודים היפרו בעבר את גרמניה, ואילו ההווה שהוא מתאר זוהי תמונה של עליבות גרמנית כשאין זרים, כאשר במקום הזר היהודי ישנו רק הזר הטורקי, או קודם לכן הרוסי. זאת אומרת שזוהי גם בעייה גרמנית, ופולנית, איך הם מתמודדים עם עבר, שהיהודים היו חלק מפריחתו, חרף האנטישמיות, והיום הם בלי יהודים, והישראלים הם עם אחר; עמים אלה אינם יכולים להיבנות מקשרים עם ישראל כי אנחנו לא חלק מהתרבות שלהם.

שמאי: ראה, אם אני הייתי מבחין כיום, בפולין, בחרטה שלמה, שהם רואים, שהם מכירים באחריות שלהם, שסייעו ברצח יהודים – וזה ידוע, אני מביא מזה הרבה באנתולוגיה שלי על השואה, איך הם הסגירו יהודים. אילו לפחות היו מחזירים את הרכוש ליהודים. שלושה מיליון היו, איפה הרכוש שלהם? יש שם רכוש יהודי. היו יהודים רבים עשירים, וגם לא-עשירים, וגם להם היה רכוש.

אתה יודע שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשנשארו יהודים בודדים ממש, שניסו לחזור לבתיהם, רצחו אותם הפולנים. היה פוגרום ידוע בעיר קלצה, אבל אינני מדבר רק עליו. אני מדבר על כך שרצחו יהודים בודדים – אודים שנישארו; והדבר הטבעי לאדם שנישאר בחיים, זה לחזור לביתו, אז רצחו אותו בחשאי, כדי שלא ידרוש את הדירה שלו. הם לא ידעו שממילא לא יחזירו ליהודי שום דבר. אבל רצחו, לבד מהפוגרום בקלצה נרצחו מאות יהודים בפולין אחרי המלחמה, ולא בסערת קרב, אלא מתוך שינאה, וחשש שמא ירצו את הרכוש שלהם.

האם ראינו בפולין דה-אנטיסמיזאציה? – אין. זה לא קיים. מזלנו שיש לנו את מדינת ישראל, כי מה היו עושים, יהודי פולין, בלי מדינת ישראל? אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 67', הם גירשו לכאן רבים מהיהודים הקומוניסטים. והיתה "עליית גומולקה" אחרי "מבצע קדש" בשנת 56'. אחרי כל מלחמה אצלנו, שלמזלנו אנו מנצחים בה, קם שם גל של גירוש יהודים. מה זה גירוש? גם לקחת מהם את הרכוש. היהודים שנשארו בחיים אחרי השואה, יצאו בחוסר-כל. לא רק עם סיום המלחמה בארבעים וחמש, גם בארבעים ושש, גם בחמישים ושבע, וגם בגירוש של שנת שישים ושמונה – שנה אחרי מלחמת ששת הימים. ואחר כך כבר לא נישארו יהודים. אולי יש עוד בודדים, מוסווים. ועדיין הפולנים לא הגיעו לחשבון נפש.

לעומת זאת, לגבי הגרמנים אני אומר: אם לגרמנים אחדים יש חשבון-נפש, זוהי בעייה שלהם, זו לא בעייה שלי. כי דרגת הפשיעה של הגרמנים-הנאצים היתה כה גדולה, שמבחינתי אינני רוצה שום מגע איתם. הטוב ביותר בשבילי זה לא להיפגש איתם.

אהוד: כל התקופות שהיית בשליחות בדרום-אמריקה, בארגנטינה, במקסיקו, איך אתה רואה את העם היהודי? מזווית הביוגראפיה המיוחדת שלך, איך ניראים לך החיים היהודיים שם? מה הלקח מהשהיות האלה, הארוכות, בגולה?

שמאי: נאמר כך, שאין לתרבות היהודית סיכוי רב מחוץ לישראל. מבחינה תרבותית יש שם התבוללות גדולה מאוד.

אהוד: אותו דבר במקסיקו ובארגנטינה?

שמאי: לא. ככל שהיהודי מרגיש את עצמו נקלט יותר בחברה המקומית, כך הוא מתבולל יותר מהר. בארגנטינה, אף-על-פי שהיישוב היהודי יותר גדול מאשר במקסיקו, כדי להבין – מדובר בכרבע מיליון יהודים בארגנטינה, לעומת כחמישים-ששים אלף במקסיקו – בארגנטינה ההתבוללות הרבה יותר גדולה מאשר במקסיקו. כי הארגנטינאים, מי הם? – חברת מהגרים: צאצאי ספרדים, צאצאי איטלקים, ספרדים. יש שם כארבעה מיליון איטלקים, סופרים ארגנטינאים רבים הם ממוצא איטלקי, ספרדי. הכרתי והייתי בידידות עם אחדים מהם. ויש מהגרים מארצות אירופיות נוספות. הם ברמה תרבותית כזו שמתבוללים יהודים, שעוזבים את הקהילה, שמתרחקים ממנה, קל להם יותר להיטמע בין הגויים בעלי תרבות המהגרים.

אהוד: זה דומה לארצות-הברית?

שמאי: לא אותו דבר, אבל יש שם התבוללות גדולה. ארגנטינה היא מדינה שנוצרה
ממהגרים. רבים באו אחרי מלחמת האזרחים בספרד, ונקלטו יפה מאוד בארגנטינה. חלק מהם ברחו חזרה בתקופת שלטון הגנרלים בשנות ה-70'. במקסיקו יש פחות התבוללות מפני שהאוכלוסיה האוטוכטונית-המקומית יותר חיה וקיימת. האינדיאנים, המסטיסוס בני-התערובת, צאצאי ספרד שגם בדמם מעורב דם אינדיאנים, לכן במקסיקו היהודים פחות מתבוללים, אבל הם מתבוללים יותר כשהם עוברים לארצות-הברית.

יש בארצות אלה, גם ארגנטינה, גם מקסיקו, קהילות יהודיות מארצות ערב, מסוריה, מלבנון, מצפון-אפריקה, ויש בהן נאמנות למסורת הדתית, ואיזו נוסטלגיה לתרבות היהודית-הספרדית. לכן הם מטפחים את הרומאנסות הספרדיות, המגע הערבי-היהודי-הספרדי, שהיה בספרד הועבר גם לשם, בחלקו. יהודים דוברי לדינו מרגישים את עצמם כאילו הם ממשיכים לחיות בתרבות שלהם בארץ דוברת ספרדית.

ואולם, מבחינה תרבותית-יהודית כל זה עניין של גסיסה ארוכה. הסוכנות משקיעה שם כספים במורים ובבתי-ספר. הקהילות היהודיות עצמן מחזיקות בתי-ספר בתקציבים גדולים. עולה הרבה כסף לשלוח ילד לבית-ספר יהודי, ולכן רוב היהודים אינם שולחים את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים, בניגוד לדיעה המקובלת. אם תבדוק את אחוז הילדים הלומדים בבתי-ספר יהודיים, תיווכח שזהו אחוז קטן, עשרה-עשרים, וככל שגדלים הילדים ועוברים לבית-הספר התיכון, ככה נושרים מהם יותר ויותר מבתי-הספר היהודיים.

אהוד: אני שאלתי לא על המצב האובייקטיבי של היהודים אלא כיצד אתה התרשמת, מה השפיע עליך, על השהות שם, מזווית הביוגראפיה המיוחדת שלך?

שמאי: למעשה, היציאה הראשונה שלי לשליחות היתה קצת אולי גם לחפש מקורות, שורשים, ומבחינה זו, מצאתי.

אהוד: איזה סוג של מקורות?

שמאי: מקורות של יהדות שהיתה, נאמר, בפולין. מה הם חיים יהודיים בגולה?
במקסיקו, עד לפני מספר שנים לא רב, עוד היו "בונדיסטים" שפיתחו את היידיש, והרי שפת הדיבור שלי בבית עד המלחמה היתה יידיש. עוד היום מטפחים את היידיש בקרב היהדות האשכנזית במקסיקו. אבל אז, לפני עשרים וחמש שנה, בשנות ה 60', ראו את עצמם רבים מיהודי מקסיקו בעלי אידיאולוגיה "בונדיסטית", כלומר לחיות בגולה אף-על-פי שכבר היתה מדינה ליהודים. כלומר, יכולת לראות את דרך החיים של קהילה יהודית, כמו שהיתה בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. יכולת לראות כל מיני זרמים: ציונים, בונדיסטים, חרדים.

אהוד: לך זה כאילו נתן תמונה מה היה בפולין.

שמאי: כן.

אהוד: על זה לא חשבתי.

שמאי: הבחינה הזאת משכה את ליבי. אתה צריך להבין: כשפרצה המלחמה הייתי ילד, ואני הייתי כמו כדור לרגליהם של הכדורגלנים, של המלחמה. פה הגרמנים מגרשים אותי מביתי, ופה הרוסים שולחים אותי לסיביר, ופתאום אני מוצא את עצמי יתום, ובא אחי מיכאל, הגדול ממני בחמש, כלומר הוא בן החמש-עשרה הופך ל"אבי", ומביא אותי ואת אחותי יונה לבית-יתומים. ואני בכלל לא הבנתי למה ולשם-מה. מה ילד יכול להבין מה רוצים ממנו? מה פתאום כך ולא אחרת? 

ובעצם כל ימי כסופר אני מנסה להבין, אני מנסה לחקור, גם על-ידי הבידיון, את גורלי. גורלו של האדם שפתאום מופיעה אותה "מוירה", אותה אלת הגורל שאצל היוונים, או אותו דאוס-אכס-מאכינה שמוריד לך מכה כזאת, אתה יודע, כמו שאדם קוטל זבוב, או מועך נמלה ברגלו, כך אותה "מוירה" באה ומטלטלת אותך. ואתה כמו אותה נמלה, מטפס, מסדר, בונה לך חיים. יש בית-קברות ליהודים וחושבים – לעד יהיה קיים בית הקברות הזה. יש בית-כנסת, ישנו ה"שטיבל". אני זוכר שביום שישי היו מחממים קפה. אבא דאג שלבאי בית-הכנסת בשבת יהיה קפה חם לשתות, אז היו מעמידים אצלנו בבית סיר גדול לחמם מים, ואני ואחי היינו לוקחים את הסיר הזה, לבית-הכנסת, והאש היתה נשארת כמובן כל ליל שבת, לא היה גז, על פתילה, והיינו מביאים את הקפה, ואולי היתה זו ציקוריה. והיה איזשהו ביטחון שככה זה יימשך. והנה, פתאום בא איזה כוח עצום ומטלטל אותך טלטלה והכל נהרס. הכל נהרס.

ומן העולם הקטן שלי אני עובר לעולם הגדול. אני עובר לאדם בכלל. אדם בונה לו: בונה לו שם, בונה לו בית, בונה לו משפחה וחושב שהוא יחיה לעד. הוא נאבק את המאבקים שלדעתו הם גדולים מאוד וחשובים מאוד – על קצת יותר כבוד או קצת יותר כסף או קצת יותר רכוש או כל מיני דברים, ופתאום, יום אחד – מתהפך עליו גורלו. ברדיצ'בסקי תיאר זאת בצורה מוצלחת מאוד. יש אצלו סיפורים שבהם הוא כלל לא מנסה לתת הנמקה פסיכולוגית, דבר שהסופרים הריאליסטים מנסים לעשות, אלא – ככה זה. יום אחד – ומתהפך הגלגל, ופתאום זה כך.

ואני אומר לך שיש בכך הרבה מן האמת. כי זה כלל לא קשור באדם, מה הוא עושה. זה פתאום בא עליו. זה בכלל לא קשור באופיו. אנחנו כסופרים לא מרשים לעצמנו לתאר זאת מפני שיבואו ויגידו: מה פתאום? מה זה, דאוס-אכס-מכינה אתה מכניס כאן?

אהוד: אפילו תאונת דרכים זו בעייה להכניס לרומאן. מלחמה, עוד מילא. אבל תאונת דרכים – יגידו, בטח לא היתה לך יכולת לסיים את הרומאן כראוי, אז זרקת את גיבורו לכביש.

שמאי: כן, כל יום כך נהרגים אצלנו, אבל מוות כזה לא נחשב בסיפור. ואני חוזר להשקפת העולם שבדברי הקודמים – כל זה לא מוריד כהוא זה מן הרצון לחיות, מן הרצון להיאבק. אבל בסופו של דבר, כשהאדם עומד מול גורלו, הוא בודד. לבדו. וברגע שמתרחש האסון הוא מגלה פתאום מחדש את היופי שבחיים, את היופי שבדברים הפשוטים, כמו למשל היכולת לקחת מברשת שיניים ולצחצח בה שיניים, כמו שמתאר בצורה נפלאה בקט במחזה "הימים הטובים" [ניתוח מפורט של המחזה מובא בפרק השני בספרי זה]. הגיבורה קבורה באדמה עד מחצית גופה, וכל מה שנותר לה הם מברשת השיניים ועוד כמה דברים קטנים, ובכל זאת היא אומרת: תבורך השמש! – אף-על-פי שהיא שוקעת לתוך קברה.

זה כמובן מצב סמלי לאדם. הלא מרגע לידתו עד יום מותו כל הדרך שלו היא
לקראת אסון ומוות. וכאשר מתרחש האסון, מי שנפגע – נפגע, ומי שלא נפגע – מתחיל שוב לטפס כמו נמלה, ואומר: כמה טוב שיש ים ויש שמש ואפשר לעשות אפילו את הדברים הפעוטים, שאתה יכול ללכת על רגליך לשירותים, ולעשות את צרכיך ואינך זקוק לעזרת אחות, וכמה נפלא הדבר שאתה יכול להגיש את הכפית לפה. אבל זהו, זהו כל האדם, וסופר, סופר טוב צריכה להיות בו גדולה שיוכל לבטא דברים אלה, הקשורים באדם, ודרך הפריזמה הזאת לראות את החברה, את האנושות.

אהוד: ואצלך בכל יצירתך, ומתוך הביוגראפיה המיוחדת שלך, זה הניסיון להבין את מה שקרה לך אישית, כמייצג... את החיים שלך כמשל?

שמאי: נכון, ללא ספק. ניסיוני האישי קבע את תחושת עולמי. ואני רוצה לומר לך שגם ניסיתי לברוח מהגורל הזה. אני יליד שלושים ושלוש. הספר הראשון שלי יצא בששים ושלוש, או ששים ושתיים, כשהייתי בן שלושים.

אהוד: באמת רציתי לשאול אותך איך התחלת בעצם לכתוב? באיזה שלב של חייך? הרי אין לך כמעט שום מקצוע אחר.

שמאי: התחלתי בכך שאהבתי ספרות, מאז שאני זוכר את עצמי כיודע קרוא, אני קורא. כשהייתי בן עשר הייתי ספרן בבית-היתומים, אחראי לספרייה. אני חושב שבגיל אחת-עשרה קראתי את "מלחמה ושלום", ברוסית. לא אומר שהבנתי את הכול, כי כאשר קראתי את היצירה בגיל מאוחר יותר, כמורה, כשהייתי צריך ללמד בתיכון, הקריאה היתה שונה. קראתי בפולנית את הנריק סנקביץ.

אהוד: בתור ילד קראת שתי שפות, פולנית ורוסית?

שמאי: כן, וגם ידעתי היטב יידיש, כי בביתי, כדרכם של יהודים חסידים דיברו יידיש. בכל
לשון שרק יכולתי, קראתי, קראתי, קראתי, עד שיום אחד התיישבתי והתחלתי לכתוב מעין יומן. ובשנת ארבעים ושלוש להשיג נייר כדי לכתוב יומן – זאת היתה בעייה. מכרתי מנות-מזון, ארוחות-בוקר שלי, תמורת נייר. התחלתי לכתוב יומן. היומנים האלה אבדו. אבדו כשעליתי על ספינת ההעפלה. אינני יודע אם סיפרתי לך פעם – היה לי תרמיל עם קצת דברים, והיו בו, אני חושב, כעשרה פנקסים-יומנים, מנייר עתונים, אבל כהה, שאני בעצמי תפרתי במחט וכרכתי אותם לפנקסים. כתבתי בעיפרון ובעט, לא עט נובע אלא עט שכתבנו בו בבית-הספר, בדיו עם ציפורן.

ערב העלייה על ספינת ההעפלה, כדי לשמור על הפנקסים היטב – ידעתי שזה הדבר
היקר ביותר שהיה לי – הכנסתי אותם בתוך החולצה. היתה לי חגורה, אז הם היו פה, בחולצה, ובלטו מאוד, ומסביב למתניים, הייתי כמו חבית כזאת קטנה. כאשר עליתי על ספינת ההעפלה, השליחים מהארץ רצו להכניס בה כמה שיותר מעפילים, ושהמעפילים לא יביאו אתם שום דבר מיותר, שלא יתפוס מקום. השליח שעמד, היו שם כמה שליחים, אחד מהם, אני לא יודע מי זה היה, אמר לי: "מה יש לך פה? מה זה כל כך בולט?"

עניתי לו: "יש לי פה פנקסים כאלה שכתבתי בהם..." אני לא ידעתי להסביר את
עצמי בדיוק. גם התביישתי. בגיל הזה, גיל שלוש-עשרה, להגיד שאתה כותב, זה בכלל מתאים לנערות, לילדות, ולא לבנים. אמרתי: "כתבתי משהו, זה..." אז בבת-אחת הוא שלף אצלי את החולצה מתוך המכנסיים, מתוך החגורה, וכל הפנקסים נפלו, והוא ככה, ברגלו, טיאטא אותם מן הסיפון לים, ואמר: "אתה לא צריך את זה."

ואני קיבלתי את דבריו. כנראה אם שליח מארץ-ישראל, שבא להציל אותי, אומר שלא צריך – אז לא צריך. וככה הלכו לי כל הפנקסים.

כאשר הגעתי לקיבוץ התחלתי לכתוב מחדש, לשחזר קצת. אולי טוב שהפנקסים נעלמו. יכולתי לבדות יותר, לדמיין יותר. כשאני מתחיל לכתוב איני יודע אם זה יהיה סיפור קצר, או ארוך, או רומאן. הכתיבה היא של תמונות. אני רואה תמונה לפניי, רוצה לתאר אותה, אחר כך מנסה להעלות אותה במישור יותר גבוה, מעין סמליות, וההמשך בהתאם להתפתחויות של הדמויות, כפי שהן מכתיבות לי... ובכן, כאשר התחלתי לכתוב החלטתי שאכתוב כמו אחד מבני הארץ הזאת. רציתי להימלט מן "הגורל" שלי.

אהוד: באיזה שלב, באיזה גיל היית?

שמאי: אז הייתי כבר בצבא, בגיל עשרים, אחרי שעזבתי את קיבוץ רמת-הכובש. היה עליי קודם כל להשתלט היטב על הלשון, על השפה העברית. ורציתי לתאר את הווי הארץ: את השדות, את התחושה בתוכי של השדות. את הסלנג הצברי שהיה נהוג, הסלנג של הפלמ"ח. את הווי הקיבוץ מזווית-ראייה של בן-הקיבוץ, את חיי העיר מזווית-ראייה של בן קיבוץ: ירושלים או תל-אביב. ניסיתי לכתוב בצורה כזו, וכל פעם, אחרי שניים-שלושה עמודים ראיתי – זה לא הולך. ולא הבנתי מדוע זה לא הולך. כי בסופו של דבר, תשמע, חייתי חמש שנים בקיבוץ, ואחר כך נישאתי לבת-קיבוץ, וביקרתי גם בקיבוץ שלה הרבה מאוד, לכן אי אפשר לומר שאני לא מכיר את הווי החיים שם. ורק מאוחר יותר אכן עלה בידי לתאר את חיי הקיבוץ, ב"אשמים", ב"מותו של אורי פלד", בסיפור "ברושים בשלכת".

אבל אותה עת היה עליי לפרוץ אל הכתיבה בכלל, וזה קרה כאשר חזרתי, בתחילת
כתיבתי – לתקופת הילדות, לתקופת השואה. כאשר התחלתי לכתוב על השואה, המעיין נפרץ, ונפתח. הסיפור הראשון שלי (הפך לפרק בתוך הרומאן "באשמורת אחרונה"), פורסם ב-1960, ב"משא" בעריכתו של אהרון מגד, לאחר שקיבלתי עידוד מפרופ' שמעון הלקין, מורי באוניברסיטה.

לזכותו של אהרון מגד צריך לומר שהוא קירב וטיפח דור של סופרים. "משא" שלו
היה ממש אכסנייה, כמו אחר כך "קשת" של אהרון אמיר. אני זוכר למגד את חסד נעוריי עד היום הזה. אהבתי לפרסם ב"משא", וגם פירסמתי שם את רוב מאמריי [המופיעים בספר זה] בשנות ה-60. עידוד קיבלתי גם מזכייתי בפרס ע"ש אשר ברש, בעילום שם, עבור ספרי הראשון "באשמורת אחרונה".

אהוד: לא היתה לך תקופה שכתבת דברים על הווי הארץ והחזירו לך כי לא היו טובים דיים?

שמאי: לא. התהליך היה בתוכי. לא נפרץ המעיין המקומי הזה. לכן הייתי כותב שניים-שלושה עמודים, ובתוכי הרגשתי שזה לא-זה, ולכן גנזתי. פעם אחת, בתחילה, אמנם שלחתי, ונכוויתי, כמדומני, ל"במעלה".

אהוד: אבל האם לא היית צריך אומץ מיוחד כדי להתחיל לכתוב על ילדותך בשואה? הרי אתה מתאר אצל גיבוריך התכחשות, אורי פלד מכסה על עברו.

שמאי: לכן זו טרילוגיה. תחילה ילדות רחוקה, ובספר השני – נעורים, ורק בספר "מותו של אורי פלד" נגעתי בפצע עצמו. תיארתי את ה"הצטברות" (מלשון "צבר") של ניצול שואה. אני עצמי ניסיתי "להצטבר", להיות צבר. החלפתי את שמי. היה זמן שכאשר שאלו אותי – "מי אתה? מאיפה אתה?" – הייתי עונה: "אני מרמת-הכובש."

מי שמבחין ומדקדק היה שם לב שלא אמרתי, כדרכם של בני-קיבוץ: "אני בן רמת-הכובש" – אבל, בדרך כלל קיבלו את זה. גם המיבטא שלי היה צברי, והשם – גולן. נראיתי צבר.

ואז התחלתי לכתוב את תקופת הילדות, ששם היה לי פחות קושי. אם כי גם כאן
היה קושי לפרוץ: לתאר את האב המושפל בידי הגרמנים. את הילד היתום, פושט-היד, ה"סוחב" חפצים בשוק. התקופה של תחושת האשמה, של הבריחה מן העבר, מופיעה רק בספר השלישי, ב"מותו של אורי פלד", שנכתב בסוף שנות השישים והופיע בשנת שבעים ואחת. כך שעברתי תהליך בכתיבה עד שהעזתי לגעת בפצע המוגלתי ביותר, אם אפשר לומר כך, של הביוגראפיה שלי בארץ – ההתכחשות לעברי והחזרה אליו.

אבל עליי לחזור ולומר – הסיטואציות הן בידיוניות, כמעט כולן. למשל, אם אני מתאר את מותה של סבתא. נכון שסבתא שלי מתה בתקופת הגירוש של הגרמנים, אבל זה הדבר היחידי עובדה "היסטורית". כל השאר בידיוני, גם מפני שלא היה מי שיספר לי מה היה ואיך זה קרה, כי בגיל עשר כבר הייתי יתום מאב ואם, והיא מתה בהיותי בן שש. לא היה מי שיספר לי את העובדות המדוייקות. כך שהכל בידיוני.

גם אחר כך, כשאני מתאר דמות כאורי פלד, שזה כאילו אוטוביוגראפי, גם כאן אין המציאות חופפת למתואר בספר. לדוגמה, בספר אין לאורי פלד ילדים, אשתו הצברית אינה מסכימה ללדת. ואילו לי ארבעה ילדים. ובעת כתיבת הרומאן כבר היו לי שני ילדים. כולם כמובן ילדים מוצלחים, כמו שכל אב אומר על הילדים שלו.

אבל הרגשות, מראות השתיה של העבר, קיימים בתוכי, וזה מה שמזין אותי כסופר. אני חושב שאני צריך עכשיו, אחרי "בריחות למרחקים קצרים" ו"חופה", העוסקים בעיקר בהווי הארץ, אני חושב שהגיע הזמן, שאני אחזור לשואה לאחר שהתנתקתי מהנושא. גם האנתולוגיה על השואה, במידה רבה, ענתה לי על צורך נפשי. אני חושב שאני מוכרח להיכנס חזרה לנושא השואה, לאותם מראות שתייה, תחושות יסודיות של היותי ניצול...

אתה יודע, במידה מסוימת אני חושב שכל אדם, מגיל מסויים, חמישים, חמישים וחמש, הוא ניצול, אפילו לא מן השואה – הוא ניצול. חשוב על זה – ניצול, במובן זה שעבר חוויות חיים ששוב לא יחזה אותן לעולם. מבחינה זו הוא ניצול, מבחינת התחושה שהוא לעולם-לעולם לא יחזור לזה שאבד לו. הוא לא יכול לקבל זאת בחזרה.

כשם שניצול-שואה לא יכול להקים לתחייה את בני משפחתו, הוריו, אחיו, כך
ניצול-חיים לא יכול לחוות שוב את חוויית האהבה הגדולה שהיתה לו. אני מדבר בכוונה על אדם שהגיע לגיל העמידה, מגיל חמישים וחמש ומעלה, גיל שיש בו תחושה של אובדן הרבה דברים שלעולם לא ישובו עוד.

אהוד: ומה זה נותן לך? פרספקטיבה אחרת? לא פילוסופית, אלא חומרי חיים נוספים שאתה יכול לתאר בכתיבתך?

שמאי: שאתה יכול להתייחס יותר בסלחנות לחיים, ולתאר גם "פרטי חיים קטנים" כמשהו חשוב. כמו שאמרתי קודם – האפשרות לצחצח שיניים בכוחות עצמך. הרי נער בגיל עשרים, או אפילו סופר בגיל שלושים, לא יתאר זאת, לא יראה בעשייה הפשוטה הזאת עניין גדול. אבל סופר בגיל חמישים וחמש, שעבר עליו כבר כל כך הרבה, גם אסונות, גם מחלות... הוא יכול לחזור ולגלות מחדש את העולם, ולבנות אפיפניות מהדברים הקטנים האלה, שבסופו-של-דבר מסמלים את חייו של האדם.

אהוד: אבל מה זה מוסיף לך? נופים אחרים של ילדות? גישה אחרת לתקופה ההיא? או שזה משפיע עליך רק בכתיבה על ההווה? איך אתה קושר זאת לחזרה אל כתיבה עלילתית על תקופת השואה?

שמאי: מבעד לאותו עבר – לראות את ההווה בצורה שונה. מה שהיה בעבר, השואה, נישאר, אבל אתה-עצמך משתנה. נפשך משתנה. אתה רואה את הדברים אחרת. בכלל אני חושב שסופר, פרוזאיקון, בניגוד למשורר, השנים יכולות להוסיף לו הרבה מאוד ליכולת הכתיבה, מפני שהוא מתאר את נפש האדם, עוסק באדם, ביחסים שלו עם הסביבה, עם העולם, והשנים והבגרות והניסיון מוסיפים לו יכולת זו. בו-בזמן ששירה יכולה להסתפק באני העצמי שלה. הסופר מוכרח להעמיד את הגיבור בקונפרונטציה עם המציאות, לא חשוב אם זוהי מציאות היסטורית של עבר, או מציאות של הווה זה דורש, לדעתי, הרבה יותר מורכבות והכרת נפש האדם, וניסיון  חיים.

אהוד: היית כותב רומאן חדש על רקע הנופים של ילדותך או שהיית מנסה רקע בידיוני גמור הקשור לאותה תקופה, בארץ אחרת, עם גיבורים אחרים?

שמאי: לא הייתי כותב כיום מה שכתבתי אז. ייתכן שאילו הייתי מתאר את הילדות כיום, הייתי כותב דבר אחר. אבל אינני רואה את עצמי חוזר לילדות. מה שהתחלתי לכתוב, ואני כותב עכשיו שני דברים במקביל – אחד הוא כעין המשך ל"חופה", שפרק ממנו פורסם ב"מאזניים", ובמקביל אני כותב על אדם מבוגר, שחי בארץ, ניצול-שואה, שהשואה חוזרת אליו, רודפת אותו כל הזמן. אבל לא אחזור לתיאור הילדות.

אהוד: אני מבין שהפרספקטיבה היא כמו ב"חופה". כל תקופה החיים פה נראית אחרת לאנשים, לגיבור – שהרקע שלו הוא מ"שם".

שמאי: נכון. הגיבור יכול להיות בערך בן-גילי, או גדול ממני בעשר שנים, והרקע של העבר קיים, אבל גם ההווה קיים.

אהוד: כלומר ככל שאתה מתבגר או מזדקן, זה התהליך העובר על כולנו, אזי כמו שכל סופר רואה את ילדותו מזווית אחרת בכל תקופה בחייו, אצלך אותה ילדות היא התקופה של השואה.

שמאי: אבל הדמות בסיפור שלי, שחוזרת לשואה, זו לא תהיה חזרה לילדות. הגיבור יהיה כבר אדם מבוגר יותר ממני. השואה תופסת אותו בגיל שמונה-עשרה, כשהוא כבר מבין יותר ממני בימים ההם. הוא חי יותר את הדברים ומודע להם יותר, ולכן הטרגדיה אצלו גדולה יותר, לדעתי, מאשר הטרגדיה של הילד.

אהוד: אתה יכולת כאילו לטעת את עצמך, בגיל צעיר יחסית, בתרבות אחרת?

שמאי: כן. בו-בזמן שאדם מבוגר, כשהוא בא לכאן, קשה לו יותר להיקלט. מעטים מאוד מצליחים להיקלט בגיל מבוגר, זאת אומרת להשתרש, אני מתכוון – לחיות את התרבות המקומית, לא בתחום העסקים. אני מכיר עשרות אנשים, יוצאי-פולין, יוצאי-גרמניה, שעד היום, התרבות שהם חיים בה היא גרמנית ופולנית ואנגלית וצרפתית, הם חיים כאן, אבל יש אצלם דחייה נפשית, או חוסר-יכולת פנימית, לקלוט ולהיקלט בתרבות הארצישראלית. הם רואים אותה כדבר זר למרות שחיים פה כבר כחמישים שנה.

אהוד: ואתה כאילו נכנסת ברבע לשתים-עשרה.

שמאי: למזלי. אני הגעתי בגיל ארבע-עשרה. אבל יש סופרים בארץ...

אהוד: דוגמת דן צלקה...

שמאי: דן צלקה שבא בגיל עשרים, וסמי מיכאל בגיל עשרים או יותר, אבל הם ממש בודדים שהצליחו. ג'וזף קונראד הפולני, בגיל שש-עשרה, נדמה לי, התחיל ללמוד אנגלית. תמיד מצביעים עליו בפליאה – הנה תראו, בגיל מאוחר כזה, שש-עשרה, התחיל ללמוד אנגלית, ונעשה אשף הלשון האנגלית. כשהיה בן שש-עשרה עלה לעבוד על אונייה והתחיל ללמוד אנגלית. עד אז חי בפולין, דיבר רק פולנית. מספרים זאת כנס שרק בגיל "מבוגר" התחיל ללמוד את השפה האנגלית, ונעשה סופר אנגלי. אדם בגיל שלושים או ארבעים שמגיע לארץ, קשה מאוד לדרוש ממנו לעבור לתרבות אחרת.

כיושב-ראש אגודת הסופרים אני יכול לומר לך, כי תפוצת הספר העברי בארץ, מבחינת מיספר הקוראים, אין לה סיכוי שתגדל כל כך מהר עם העלייה הגדולה מרוסיה, כשם שלא עלתה עם העלייה של שנות החמישים. רק כאשר הבנים, שעלו בגיל עשר, שתים-עשרה, יתחילו להתחנך בארץ, חלק מהם יהפכו לקוראי ספרות, כי הרי גם צבר-בן-צבר, לא כל אחד קורא ספרות יפה...

אהוד: אלא אותו חלק שקורא ספרות יפה באוכלוסייה הכללית.

שמאי: כן. כך שעדיין הגאולה לא תבוא לנו, אבל הרי מניסיונך כסופר אתה יודע –
שהכתיבה עצמה היא לנו גאולה.

* * *

הרצל חקק

האיש שהרגיש את נפש הדור

הספד לשמאי גולן

שמאי גולן יקירנו נלקח מאיתנו.

ליבנו עם המשפחה האבֵלה,  כולנו חשים אבֵלים יחד עם המשפחה, עם ארנה והילדים. שמאי גולן היה חלק מאיתנו.

שמאי גולן ידע בכוח אישיותו לקָרב לבבות, לגַשר בין אנשים, להוביל את חבריו הסופרים להישגים, להצלחות, לפעול יחד למען קידום הסופרים, למען קידום הספרות העברית, וכמובן כדיפלומט פעל למען מדינת ישראל ברחבי העולם.

במשך שנים יצר, כתב, פעל בתפקידים ציבוריים. שמאי גולן ידע לתת לשואה ולתקומה להאיר את חיינו. כנביא חדש נשא על כתפיו אֶתוס מדמֵם של החלום ושִברו.

בסיפוריו, ברומנים שכתב, חש עצמו כאילו היה הצופה לבית ישראל, בין השורות הבַנו מתוך כתביו מֶסר ברור: התקומה אינה יכולה לברוח ממסלול הזיכרון שקָדם לכול, ממסלול הגלות, מגִדְרות התיל של השואה, מכל התלאות בגולה.

דרך שורותיו וספריו חשנו את נפש הדוֹר, את ההליכה הרוטֶטת על קו הקץ.

עד יומו האחרון בּיטא בכתיבתו את השבר של הדור, את הקושי לחבּר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום: בספרו 'ואם אתה מוכרח לאהוב' ביטא את תחושת העקירה, את האובדן:

"כעצים כּרוּתי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו."

 ובהמשך  כתב על הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה:

 "ליד שולחן השבת, נַרְאה לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתֶם?"

 גולן כתב בדַם לבּו עדוּת של דור שחש יתום: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום."

תמיד זכר את חבריו המתים וכך כתב בתחושת שליחות: "הם מבקשים שאעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספֵּר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו."

בספרו "מותו של אורי פלד" הציג שמאי גולן דמות מורכבת, רצון להיות נורמאלי – וכל זאת על פיגומֶיה של נפש רדוּפת ביעותים. אורי פלד, קצין שניסה ללבוש זהות ישראלית חדשה... ראינו כמה קשה להימלט מצללי התופת שהיתה... דור קלוּע בתווך, בין שואה לתקומה.

אנו נפרדים משמאי ואומרים לו, לא נשכח את הצו שלך... את החובה שאינה נגמרת, החובה להרכיב פאזל של זהות חדשה משברֵי זיכרונות וחלומות מרוסקים.

 שמאי תיאר את הדור שאינו מתחבר לדור הקודם, כעץ כּרות. הוא ביקש חיבּור. אסיים בעקבות התמונה של העץ  בשורות מתוך מסכת תענית, דף ה עמוד ב.

 אנו מוצאים את רב נחמן נפרד לשלום מרב יצחק, וכך רב יצחק אמר לו כדרך להכיר לו תודה

על מה שקיבל ממנו:

"משל לְמה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך בַּמדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו – וכשביקש לילך אמר:

"אילן, אילן, במה אברכך?

 "אם אומר לך – שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין.

"שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.

"שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך.

"אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך – יהיו כמותך."

ואנו אומרים לשמאי יקירנו, במה נברך אותך, אם בחוכמה – הרי היית מלא חוכמה, אם באהבת הבריות – חשנו באותה אהבה, אִם בילדים, זכית בילדים נאמנים וטובים, אלא יהי רצון שכל היצירות שנטעתָ בחיינו, יישארו אחרֶיך, שיהיו נטיעות עַד לכל הדורות הבאים.

שמאי גולן היקר, יהי זכרך ברוך.

הרצל חקק

* * *

מרדכי קידר

טראמפ, ירושלים, הערבים והמוסלמים

הכרזתו של טראמפ בדבר הכרתו בירושלים כבירת ישראל עוררה, כצפוי, גל אדיר של התנגדות בעולם הערבי והאסלאמי, בגלל שתי סיבות עיקריות, האחת דתית והאחרת לאומית.

הסיבה הדתית היא שהאסלאם מציג את עצמו כדת שבאה לעולם בשביל לבטל את היהדות והנצרות ולרשת את כל מה שהיה אי פעם יהודי או נוצרי: ארצות, בתי תפילה ואישים. בראיית האסלאם, פלסטין כולה היא ארץ השייכת למוסלמים בלבד, כי היהודים והנוצרים בגדו באללה כאשר סירבו להאמין בשליחות מוחמד ולכן אללה זרק אותם מארצו לגלות והם איבדו כל זכות שהיתה להם על הארץ.

לאורך ההיסטוריה המוסלמית, מוסלמים הפכו כנסיות למסגדים, לדוגמה: המסגד הגדול ברמלה, מסגד בני אומייה בדמשק, מסגד איה סופיה באיסטנבול וכנסיות רבות בספרד. הסיבה היא שהנצרות, כמו היהדות, בטלה כשהאסלאם הגיע לעולם ולכן אין צורך בכנסיות. גם נביאי הדתות הקודמות, על פי הגישה האסלאמית, הם מוסלמים: אדם, נוח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן ועוד, היו כולם מוסלמים, ושלמה בנה מסגד בירושלים.

יהודים ונוצרים יכולים – על פי הגישה האסלאמית – לחיות תחת רחמי האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה"), ואין להם זכות לריבונות על שטח, ואסור להם להחזיק בכלי נשק ובוודאי לפגוע במוסלמים. הם צריכים לשלם מס גולגולת ("ג'יזיה") כשהם מושפלים, ככתוב בקוראן. על פי הגישה האסלאמית, היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל אומות העולם: יהודי בפולניה הוא "פולני בן דת משה" ויהודי במרוקו הוא "ערבי מרוקני בן דת משה."

פתאום, החל משלהי המאה ה-19, יהודים מתחילים לבוא ל"פלסטין" במיספרים גדלים והולכים, התנועה הציונית ממציאה עם חדש, העם היהודי, ומחליטה שפלסטין הקדושה לאסלאם היא בעצם "ארץ ישראל". יהודים מקימים יישובים בארץ ישראל ומקימים "כוח מגן" להגן עליהם בכוח למרות שליהודי אסור להיות בעל כוח. ב-1948 היהודים מקימים מדינה, למרות שאין להם זכות לריבונות, וב-1967 הם "כובשים" את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. הם מנסים להתפלל בהר הבית, וכך עלולה היהדות לחזור להיות דת פעילה, קיימת ואמיתית, וזה מציב שאלה על עצם סיבת הקיום של האסלאם, שהגיע לעולם בשביל לבטל את היהדות.

מוסלמים הנאמנים לדתם ומודעים לסכנה הזו אינם מסוגלים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, אפילו היא תהיה בגודל של סנטימטר מרובע על חוף תל אביב. לתחושתם, ישראל כמדינת העם היהודי מציבה איום תיאולוגי על האסלאם, לפני שקיומה מהווה בעייה טריטוריאלית, לאומית, פוליטית או משפטית.

ועכשיו בא טראמפ ומעניק לישראל חותם הכשר באמצעות הכרה בירושלים כבירתה, ומבחינת האסלאם הבעייה כפולה: טראמפ הנוצרי מעניק הכרה לעם היהודי!!! – זו מזימה יהודית-נוצרית כנגד האסלאם, וזה מרתיח את המוסלמים באופן קשה. הכרזת טראמפ מזכירה להם (וגם לכמה יהודים...) את הצהרת בלפור מלפני בדיוק מאה שנה, שעליה הם אומרים: "הבטחת מי שאיננו בעלים למי שאיננו זכאי."

ואכן ראינו במהלך השבוע מאז הכרזת טראמפ שמוסלמים ברחבי העולם יוצאים מגדרם מרוב זעם על ההכשר שמדינת היהודים קיבלה למרות שכל קיומה מנוגד לעצם קיומו של האסלאם. מנהיגים ופשוטי עם, נשים וגברים, יוצאים לרחובות ומפגינים לעין כול את אי יכולתם לסבול את העובדה שטראמפ הנוצרי מכיר בבירת העם היהודי ובכך גם בזכותם של היהודים לארצם.

גם בישראל ראינו את הבעייה הזו בוואדי עארה, עת ניסה המון לחסום את הכביש ופגע באוטובוס. הדבר אינו מפתיע, שכן בוואדי עארה נמצאת העיר אום אלפחם, מרכזו של "הפלג הצפוני" של התנועה האסלאמית, שבראשו עומד ראא'ד צלאח. מאז שפלג זה הוצא אל מחוץ לחוק ונסגרו חלק מהארגונים שפעלו במסגרתו, אין לפעילים מסלול חוקי לבטא את זעמם על קיומה של המדינה ולכן הם מנסים לפעול במרחב הציבורי, הפתוח, כבודדים חסרי זהות ארגונית.

[ר' בצרופה: הצעיף הפלסטיני עם דגלי אש"ף בתחתיתו. הכיתוב מימין: "ירושלים שלנו", משמאל: "פלסטין" (השלמה). צילום: מרדכי קידר].

הסיבה הלאומית

כל מי שעיניים בראשו ושכל בקדקודו יודע ומבין שכל קיומה של התנועה הלאומית הפלסטינית מבוסס על שלילת זכותו של עם ישראל לארצו ולמדינה עליה. "ארגון השחרור הפלסטיני" נוסד בשנת 1964, כאשר "הכיבוש" היה תל אביב וחיפה, ונועד לחסל את מדינת ישראל כפי שסומנה בתום מלחמת העצמאות של 1948. עד היום הזה, למרות מה שכמה תמימים חושבים, אש"ף לא שינה את האמנה שלו הקוראת להשמדת מדינת ישראל.

הסכמי אוסלו וההסכמים עם אש"ף שבאו בעקבותיהם היו לא יותר מתכסיסי הונאה שלתוכה נפלו כמה מנהיגים ישראלים חסרי ידע בהלכות המזרח התיכון: יוסי ביילין, שמעון פרס, יצחק רבין, יוסי שריד, שולמית אלוני, אהוד ברק, אהוד אולמרט ואחרים, למרות שהיו להם מספיק הוכחות לעובדה שיאסר ערפאת ויורשו מחמוד עבאס מוליכים אותם שולל. כל שערפאת התכוון היה ליצור בקרב הישראלים עייפי הנפש אשליית שלום, להרדים אותם ולהנחית עליהם את מכת המוות כאשר הם יהיו שיכורים מניחוח השלום הזמני שנתן להם.

מטרתה של התנועה הלאומית הפלסטינית היא להקים עם מלאכותי, פלסטיני, שמעולם לא היה קיים ולממש את קיומו באמצעות מדינה ערבית, לא לצידה של מדינת ישראל אלא על חורבותיה. זו הסיבה שבשום מקום לא ניתן למצוא את מפת המדינה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, וכל המפות הפלסטיניות מציגות את "פלסטין השלמה", מהים עד הירדן, בצבעי הדגל הפלסטיני.

העולם, ואירופה בעיקר, מחולק בין תמימים שאינם מבינים כלום התומכים בהקמת מדינה פלסטינית כדי להביא שלום, ובין שונאי יהודים שמבינים היטב את כוונת אש"ף ותומכים בה בלב ונפש. העולם הערבי כולו, גם המדינות שעשו שלום עם מדינת ישראל – מצרים וירדן – מתעלמות מהכוונה האמיתית של אש"ף ומתייחסות אליו כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. אף אחד בירדן או במצרים לא יתאבל על ישראל אם אש"ף יצליח לחסל את מדינת היהודים.

ערפאת וממשיכי דרכו יודעים שאם הם יצליחו להוציא את ירושלים מתחומי מדינת ישראל, חלק גדול מהיהודים יאבדו את תקוותם ויסתלקו מארץ ישראל אל הארצות שמהן הם או הוריהם באו. זה יהיה תחילת הסוף של התנועה הציונית, שכן אין ציונות בלי ציון, ולכן כדאי להשקיע מאמץ דווקא על ירושלים. הם מנצלים את העובדה שמדינות העולם לא מכירות בירושלים כבירת ישראל שכן אי ההכרה הפכת את ירושלים לחוליה חלשה בשרשרת המחזיקה את ישראל.

ערפאת ניסה להפחיד את הישראלים בסיסמה "ע-אלקודס ראיחין שוהדא באלמלאיין" – "לירושלים צועדים מיליוני שהידים," כלומר מיליוני אנשים המוכנים להקריב את נפשם כדי לשחרר את העיר מציפרני הציונים. סיסמה זו נקלטה היטב ברחבי העולם האסלאמי וכיום שומעים אותה בהפגנות נגד ישראל במקומות רבים בעולם.

עכשיו מגיע טראמפ ומכיר בירושלים כבירת ישראל, והכרה זו נתפסת כמכה קשה לרעיון הלאומי הפלסטיני, שכן היא נותנת מעין תעודת ביטוח לישראל. הדבר מוציא מדעתם את כל הערבים שפיתחו במהלך שנות אוסלו העליזות את חלום הלאומיות הפלסטינית הבנוי על השמדת מדינת ישראל, שכן מתברר להם שמדינה חשובה מאוד, ארה"ב, אינה שותפה לחלום השמדת ישראל ומוכנה אפילו לעשות מעשה נגדו.

הערבים בכלל והפלסטינים בפרט רואים לנגד עיניהם את הסחף שטראמפ יצר: הרפובליקה הצ'כית, הונגריה ועוד מדינות חושבות להעביר את שגרירויותיהן מתל אביב לירושלים ובכך להכיר בעיר זו כבירת ישראל. הם גם שמו לב שבחודש אפריל השנה, לפני כשמונה חודשים, גם פוטין, נשיא רוסיה, הכריז על הכרתו ב"ירושלים המערבית" כבירת ישראל. בזמנו הצהרה זו של פוטין לא עוררה שום התנגדות, אפילו לא מילולית, והסיבה פשוטה: הערבים כולם פוחדים מפוטין פחד מוות, אחרי מה שהוא הראה להם בסוריה, והם לא יגידו מילה אחת נגד מדיניותו והחלטותיו.

מסקנות

הערבים והמוסלמים אינם מסוגלים לקבל את ישראל כמדינת היהודים, הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה הלאומית.

השאלה העומדת בפנינו היא האם אנחנו, ישראל, היהודים והנוצרים, לא נכנעים לבעיות של מוסלמים וערבים ואומרים להם "ירושלים היא של היהודים והתמודדו עם בעיותיכם," או שמא אנחנו נכנעים בפני חולמי החלומות הערבים והמוסלמים, שאינם מסוגלים לקבל את המציאות שבה היהדות היא דת חיה וקיימת.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

למה חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל?

על פי אחת הדעות הדבר בא לסמל את הנחישות ואורך הרוח של חמשת בניו של מתתיהו שאף אחד מהם לא מת על מיטתו. האחד נפל ואחיו בא אחריו ולא שאל: "מה יהיה?"

מדי חג החנוכה אני חוזר ומספר את החוויה שעברתי בחג זה לפני מלחמת יום הכיפורים. הייתי חניך בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). השחצנות אחזה בנו, אך היו אלו ימים בהם הושמעה ביקורת קשה על צה"ל, והשאלה הנצחית "מה יהיה?" עלתה בפי רבים. והנה אנחנו מתבשרים שאחרי ארוחת חג חגיגית יבוא להרצות בפנינו הרב גורן, מי שהיה הרב הצבאי המיתולוגי של צה"ל, ואותו זמן הרב הראשי של תל אביב. אחד מענקי הדור בעיני רבים.

התכנסנו באולם, ובחוץ גשם שוטף. תא"ל קלמן מגן, מפקד  פו"מ, מציג את הרב. מוכר לכולם עם זקנו ההדור.

"האם אתם יודעים, מדוע חג החנוכה הוא הארוך בחגי ישראל, שמונה ימים, אפילו ארוך מחג יציאת מצרים?"

דממה באולם, רק טיפות הגשם המתדפקות על הגג נשמעות. הרב חוזר על שאלתו, ושוב דממה. קלמן מגן נבוך, ואז נשמע לפתע קולו של אחד החניכים: "בגלל השמן שהספיק לשמונה ימים."

הרב חייך ואמר: "אתם מאמינים לשטויות הללו? אז בואו ואגיד לכם את דעתי." במשך כ-40 דקות הוא ריתק, לפחות אותי, ביריעה הרחבה שהוא פתח על מלכות החשמונאים. ליבת דבריו הייתה זאת: חמישה בנים היו לו למתתיהו וכולם לא מתו על מיטתם אלא נהרגו בקרב, או נרצחו בעורמה ע"י אויביהם. הם לרגע אחד לא אמרו נואש, אפילו ברגעים הקשים ביותר, והמשיכו להלחם על מנת להשיג עצמאות מדינית מלאה. הם לא שאלו "מה יהיה?" כי לאורך כל הזמן הם האמינו בצדקת מאבקם. ולכן, על מנת לסמל את נחישותם,את החתירה הבלתי נלאית שלהם לעצמאות, החליטו חכמינו  שיהיה זה הארוך בחגי ישראל. אורך הזמן כאורך כוח סבלנותם וסבלם.

זכורני שהרב סיים באומרו שכמובן ישנן דעות שונות בנושא. ואני רוצה להוסיף משהו משלי.

בנעורי  הושפעתי מאוד  מהספר "אחי גיבורי התהילה" של הווארד פאסט [היהודי] האמריקאי. הספר יצא בתרגום עברי בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר מרחביה. לימים,  נתתי את הספר (המקורי באנגלית) לגנרלים אמריקאיים עמם קיימתי קשרי עבודה. הם חזרו והודו לי באומרם: "עכשיו אנחנו מבינים אתכם (הישראלים) יותר טוב." כי הוארד פאסט היטיב כל כך לתאר על מה נלחם עם, על מה מוכנים להקריב את החיים, על מה מוכנים להתייצב מול העולם.

כאשר בן גוריון החליט על הכרזת המדינה, הוא ידע שייפלו קורבנות, לבטח ידע, אך ידע גם ידע שעצמאות נקנית בדם, והוא לא פחד, מול רבים שפחדו. ובעיניי זאת היתה דרך חמשת הבנים של מתתיהו. ולכן אני בז מכל הלב לשועלים הקטנים אצלנו שביטלו את הצהרת טרמפ פן תביא לשפיכות דמים. וכאשר בן גוריון החליט שלא יכול להיות שירושלים לא תהיה בירת מדינת ישראל, הוא עשה זאת מול התנגדות עולמית ופנימית עזה, והיה מוכן לעזוב את האו"מ בגלל זה. זאת דרך חמשת בניו של מתתיהו.

כאשר אני קורא בימים אלו שישנה ירידה במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות, אני מתמלא דאגה, דאגה אמיתית, לא מזויפת. ברור לי שהשירות ביחידות טכנולוגיה עילית קוסם לרבים בנוער, אך דומני שישנה גם התרופפות בהבנה כי עדיין צריך להילחם על הביטחון, עדיין צריך להקריב.  הקריאה לסרבנות בבתי ספר אחדים שלנו היא בדיוק ההיפך  ממה שמסמלים לנו חמשת בניו של מתתיהו.

עמוס גלבוע

* * *

זיוה שמיר

מאזן חייו של וודי אלן

אני מצטרפת להמלצתו של אהוד בן עזר על סרטו החדש של וודי אלן "גלגל ענק". אכן, מורכבותו האמנותית והאנושית חמקה מעיני מבקריו, שמיהרו לפסול ולקטול. המאסטרו הקשיש (בן 82) הפיק יצירה ראויה לשמה, המתכתבת עם טובי המחזות של טנסי ויליאמס ויוג'ין או'ניל, והיא ראויה למחיאות כפיים ולא לדברי הגינוי שהתפרסמו עליה בעיתונות היומית. 

גם מי שאינו בקי בתולדות הדרמה המודרנית יכול להתרשם אל נכון מאופיה הדרמטי המובהק של הטרגדיה הקולנועית המצוינת שלפנינו, הממוקמת , למרבה הפרדוקס, בלונה-פארק הצוהל של קוני איילנד, בין דוכני ההגרלות, הקרוסלות הצבעוניות והגלגל הענק המסמל כמובן את  תהפוכות הגורל האנושי.

בטרגדיה שלפנינו לכל גיבור יש  המארטיה ("פגם טרגי") משלו: המפטי, מפעילם של מִתְקני בלונה-פארק, מכור לשתייה; ג'יני המלצרית, שאִיתה קשר את גורלו אחרי מות אשתו, מכורה לסקס ולשקרים; בנה מכור לשעשועי פירומאניה; קרולינה, בתו הביולוגית של המפטי, מכורה לפטפטת  גלויית-הלב והנאיבית שלה, המביאה עליה בסופו של דבר את אסונה.

לכל גיבורי הסרט הזה, הנראה כהצגת תיאטרון (ובה דמות של "קונפרנסיֶיה" המסביר לקהל את התפתחות העלילה),  יש חלום גדוּלה שאינו מתממש: מיקי המציל רוצה להיות מחזאי, ג'יני המלצרית רוצה להיות שחקנית; המפטי בעלה חולם שקרולינה בתו, בבת-עינו, תהיה מורה לאנגלית. החלומות כאמור אינם מתממשים במהלך הסרט, וכל הגיבורים נשארים וחצי תאוותם בידם.

כולם גם צדים וניצודים: המפטי יוצא לדיג, אך בעודו צד דגים, אשתו ומאהבה מוצאים פנאי להתעלס; מיקי המציל צד "חתיכות" על חוף הים, אך ניצוד בידי ג'יני שאינה מוכנה להתיר את חוטי הפיתוי שארגה סביבו;  קרולינה צדה את לִבּוֹ של המציל, אך ניצודה בידי המאפיונרים; ג'יני גורמת ללכידתה של קרולינה, אך ניצודה בידי מיקי שהצליח לחשוף את מזימתה.

הסרט מתרחש בבקתת דייגים  מוקפת בחלונות – פתוחה לרעש ולמבטיהם של העוברים והשבים. הבית השקוף הזה עשוי לסמל את מצבם של הגיבורים החיים במקום כה קטן, שבּוֹ כולם מכירים את כולם (וההֶכֵּרות האינטימית הזאת בין יושבי "כפר השעשועים" הקטן אינה מולידה עזרה וערבות הדדית, כי אם הלשנות ולשון הרע). לוודי אלן הקשיש המפוכח אין שום אשליות לגבי טיבו של המין האנושי. כל גיבוריו אגוצנטריים, ושָֹשֹים להתברך בקלונם של אחרים. איש אינו מוכן להטות שכם, חוץ מהמפטי שנותן לאשתו ולבנה לגנוב מכיסיו ולרוקן את קופתו.

מה גרם לוודי אלן קשישא להציג לפני הצופים תמונה כה קודרת (במסווה כמו-סכריני של לונה-פארק צבעוני)? די לחפש במנוע החיפוש "גוגל"  את תמונותיו של רונאן, "בנם" של וודי אלן ומאיה פארו, שאינו מדבר עם "אביו", כדי להבין מה גרם לתפיסת עולם כה "קֹהלתית" ופסימית של "הֲבֵל הבלים". מאיה פארו הגיעה אל וודי אלן עם שני ילדים ביולוגיים, ובמהלך נישואיהם נולד רונאן. השניים אימצו גם  ילדים נוספים שננטשו על-ידי הוריהם בארצות המזרח הרחוק. לכאורה לפנינו סיפור של אֵם למופת, שגידלה את שלושת ילדיה הביולוגיים ואת ילדיה המאומצים, בצד קריירה קולנועית מרשימה.  אך כל תמונה של רונאן מעידה כאלף עדים שהצעיר היפהפה  בעל העיניים הכחולות אינו בנו של וודי אלן אלא בנו של פרנק סינטרה, בעלה הראשון של מאיה פארו שקשריו עם המאפיה האיטלקית היו לשם דבר. מאיה פארו אפילו הודתה בכך בחצי פה כשאמרה שפרנק סינטרה מעולם לא עזב אותה.

לימים, כשנפגעה קשות מנטישתו של וודי אלן ומנישואיו עם בתה המאומצת, היא עודדה את בתה הביולוגית להגיש עליו תלונה  במשטרה בעוון הטרדה מינית. בקיצור,  וודי אלן נטע אמנם את "התפאורה" בשנות החמישים, במשכנות דלים, אך סיפר באמצעות גיבוריו הפשוטים, היוצאים לדיג ומגישים במסעדת צדפות, את סיפור נישואיו לאישה שבגדה בו בזמן שהוא יצא "לדוג דגים" (קרי, להביא טרף לביתו), והשאירה אותו בסופו של דבר עירום וערייה.

כל המוטיבים בסרט "גלגל ענק", שבמרכזו  קנאתה של אם כושלת באישה צעירה ונאה ממנה, בתו של בעלה, ונכונותה ל"העלותה לעולה" על מזבח קנאתה, משַׁקפים באספקלריה מעוקמת את כעסו של וודי אלן על אשתו-לשעבר, שהצליחה לקרוא ליום "לילה" ולהפוך מנאשמת למאשימה.  זהו מאזן חייו של אמן גדול, שנאלץ להודות בלי מילים שאין לו בערוב ימיו אפילו צאצא ביולוגי אחד משלו שיוכל לרשת את קנייניו המרובים – החומריים והרוחניים כאחד. סרט עצוב ומחכים שנשאר עם סוף פתוח, כמו בחיים. 

לאהוד בן עזר בוקר טוב,

אני מסכימה עם דבריך על סרטו של וודי אלן "גלגל ענק". כתבתי עליו כמה שורות, המצורפות בשולי מכתבי. 

אשמח אם תפרסם את תגובתי.

בתודה ובברכה,

זיוה שמיר

אהוד: כולי התפעלות מהניתוח המבריק שלך לסרט הנהדר של וודי אלן. דברייך ממש העצימו את חוויית הצפייה שלי בו. אכן מחזה גדול. גדול מן החיים.

* * *

יהודה דרורי

על שלושה פשעי בריטניה ועל ארבעה

לא אשיבנו...

לאחרונה הזכיר לי מכר מימים עברו כי בהיותי בן 11 אירגנתי בבית ספרי מרד נגד לימודי האנגלית בטיעון שאנחנו לא חייבים ללמוד לשונו של האוייב... ההורים נקראו למחנכת דובה אלפר, הושעייתי לכמה ימים ו... המשיכו ללמד אנגלית ב"הסכמתי" לאחר ששוכנעתי על-ידה שזה חשוב למלחמה בהם, בבריטים ("דע את האוייב" ציטטה לי).

מאז שעמדתי על דעתי אני רואה באנגליה את אחד מאוייבינו (הם במקום שלישי אחרי האיסלם וגרמניה). לדעתי הם לא לחמו בהיטלר למעננו אלא להציל את עורם, כי בו-זמנית נלחמו גם נגד ספינות רעועות שהכילו נרדפי נאצים שניסו להגיע לארץ וגרמו למותם של רבים מהם. לרבות הטבעת "סטרומה" בהשראת הלורד מוין. (פשע ראשון).

הצהרת בלפור לא ניתנה לנו ע"י הבריטים אלא ניתנה כמחווה ע"י שר נאור שרצה לכבד את הד"ר חיים וייצמן על המצאתו רבת החשיבות למאמץ המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה.... עובדה היא שמאז התחילה הציונות בארץ ישראל פעלו שלטונות המנדט הבריטי בכל דרך נגד הציונות בכלל ונגד יישוב הארץ ע"י יהודים (אבל בו-זמנית ניסו לייבא לארץ מה שיותר ערבים), לאחר  שקרעו משטח ארץ-ישראל המנדטורית 73% של השטח (!) והעבירו זאת לשליטה ערבית (להקמת מדינת ירדן), הם חוקקו במקביל חוקי קרקעות התיישבות ועלייה דרקוניים נגד היישוב היהודי בלבד, וזאת, בהמשך למלחמתם בניצולי שואה שניסו להגיע לחופי א"י (והצי הבריטי הגדול הוסב ממלחמה בנאצים למלחמה בניצולי הנאצים). (פשע שני) .

כולנו זוכרים שחיילים בריטיים פרקו מנשקם את מגיני העם שלנו במלחמת השיחרור ואף גרמו למותם. זוכרים גם כיצד העבירו את מתקניהם לכנופיות הערביות וחזינו באנשי הצבא הבריטיים המנחים את הלגיון הערבי/הירדני בפלישה ובכיבושים ב-1948 בתוך שטח ארץ ישראל, וזאת, ברשות ובתמיכה של הממשלה בלונדון, בעודם מכריזים בלונדון על אמברגו נשק רק על ישראל. (פשע שלישי).

אגב, בנקודה זו  שלא ינסו לספר לנו שהם תמכו בנו צבאית במכירה של כמה טנקי צנטוריון ישנים או בכמה מטוסי מטאור. רק לאחר שנים הם נפטרו מנשק משומש ולא חדיש זה (שאנחנו חידשנו). נזכיר כיצד הממשלה הבריטית השתוללה נגד צרפת שעשתה איתנו ברית משולשת במבצע סיני. ואיך בריטניה איימה עליינו באמברגו של נשק במבצע "צוק-איתן" בעוד טילי חמאס נפלו עלינו.

"ועל הרביעי, לא אשיבנו..." מאז ומתמיד היתה בריטניה אחת מהמדינות הכי אנטישמיות בעולם המודרני (והכי אנטי ישראלית ופרו-ערבית בעיקר באו"מ). אפילו תרזה מיי הנאורה (כביכול) יצאה לאחרונה עם שקר גס, שכאילו החוק הבינלאומי אינו מאפשר לירושלים להיות בירת ישראל, בשעה שאין כל חוק בינלאומי הקובע זאת! היא יודעת שהחוק הקיים הוא זה שיצא מלונדון ("הצהרת בלפור" שאושרה פה אחד ע"י חבר הלאומים ב-1924 ואושררה ע"י האו"מ ב-1947), זה שקבע שכל שטח ארץ ישראל ממערב לירדן (ועד הים-התיכון)  שייך ליהודים, וברור שירושלים הינה חלק משטח הזה. אבל חיידק האנטישמיות הוא מחלה בריטית אנושה. ואולי האיסלם בארצם "ירפא" זאת...

חוק הלאום יגדיר נאמנות

אין ספק שבמסגרת חוק הלאום חייב להיקבע סעיף שיגדיר נאמנות למדינה כבסיס למתן אזרחות. לא יעלה על הדעת שהמדינה תמשיך לתמוך בכאלה הפועלים נגדה ולמען הריסתה, בין שאלה איסלמיסטים קיצוניים בוואדי-ערה או בחבורות מתפרעים חרדים הבאים מחצרות חסידים שונאי-ישראל והציונות, החיים בישראל כפרזיטים לכל דבר.

לפיכך אסור שבחוק הלאום יכתב שיוויון לכול!! חייב להיכתב שהשיוויון מובטח לכל אזרחי המדינה שהביעו והצהירו על נאמנותם למדינה, חד וחלק ואין כל עקיפות בדרך. מי שלא יצהיר כך,ייחשב כתושב בלבד (כנהוג בארה"ב וברבות ממדינות המערב). התושב אינו משרת בצבא ואינו בעל זכות בחירה, וככזה שאינו תורם הוא גם אינו מקבל, לא ביטוח לאומי ולא קיצבאות אחרות ולא ביטוח רפואי, ואינו נהנה מסובסידיות של המדינה בחינוך (תחשבו על המיליארדים שהמדינה תחסוך).

אסור כיום שמחוקקינו בכנסת יחמיצו הזדמנות פז זו להסדיר את הנושא הכאוב של "מי לנו ומי לצרינו" וזאת מבלי לפגוע במירקם הדמוקרטי במדינה.

נבל עם קבלות

ח"כ מוסי רז, הכוכב העולה במר"צ, טוען לאחרונה בפומבי כי אנחנו אשמים בטילים מעזה... לדברי הפרופוגנדיסט הבולשביק הזה: "לפני הכיבוש לא היו טילים..." משמע אנחנו, סתם ככה, כבשנו את רצועת עזה הנחמדה והשקטה, ובגלל זה הם יורים עלינו טילים וזו אשמתנו... (ועזה בכלל לא כבושה, מוסי...)

מסתבר לפיכך, שכל השמועות על הכוונה לאיחודה של מר"צ עם "הרשימה הערבית המאוחדת" ("הגיס החמישי" לדברי שר הביטחון) הינן נכונות... הלך הזרזיר אצל העורב.

עידן חדש לאנטישמיות

אפשר לומר כי כיום, רמת האנטישמיות בעולם ירדה בצורה משמעותית במרבית העולם אשר סובב אותנו. מתןך 5 המעצמות הגדולות (ארה"ב, רוסיה, הודו, סין ואירופה) 4 בהחלט לא אנטישמיות , שליטי ארה"ב ורוסיה כיום תומכים אישית ביהודים בגלוי, ואילו להודו ולסין  אין מסורת אנטישמית, אין להם דבר נגד היהדות ויותר מכך, כיום הן מעריכות את התפתחות מדינת ישראל בכלל, ואת המוח היהודי בפרט.

אירופה, שאני מכנה פה "המעצמה החמישית", עדיין נגועה בחיידק האנטישמי, אבל אנחנו כבר איננו תלויים באירופה וגם האנטישמיות שם מאוד לא עקבית ויש שם אפילו כאלה הנלחמים בה בתוך אירופה.

בכל זאת אומרים לנו אישים בעולם, כי רמת האנטישמיות בעולם  בעלייה! אז מי היום נושא דגל האנטישמיות בעולם? התשובה: מדינות האיסלם בשם דת האיסלם ששולטת בכל ארצות האיסלם בצורה זו אחרת. דת הרואה זה 100 שנה את התעמולה הניבזית נגדנו כנשק להשמדת ישראל.   

מבלי להתייחס לאנטישמיות-הנאצית של הפלסטינים לסוגיהם, גם בית המלוכה הירדני הנשען על ישראל מגלה אנטישמיות חולנית ממש.ל פיכך, קברניטי המדינה חייבים להבין כי אין מנוס כיום אלא לתקוף ישירות את הגישה ההתקפית התעמולתית המוסלמית שהוכרזה עלינו ע"י האיסלם מכיוון שזו מהווה את הסכנה האסטרטגית החמורה ביותר לעתיד מדינת ישראל. ניטרול סכנות האיסלם צריך להיות לפיכך מטרתה הראשונית והמיידית של הדיפלומטיה הישראלית בסיוע של הפצת סיוע מדעי וטכנולוגי, ושל "המוסד" – בסיכולים ממוקדים של מובילי הפרופוגנדה הזו, זו מלחמה!...

יהודה  דרורי

* * *

יצחק מאיר

בשורה בהלווייה

ההמונים שמלווים את רבם [אהרן יהודה לייב שטיינמן] לבית עולם בזיכרון מאיר הקטנה, הם לא פוליטיקה. הם לא שותפים קואליציוניים. הם לא תרגילים כוחניים ציניים מלחשוש שהם מרחקים שבעתיים ממה שהם מקרבים. אמת אחרת הצומחת מתרבות עמוקה של יראת כבוד לגדול בישראל המולך בשעבודו המוחלט לתלמוד תורה על עולם הרוח של נאמניו. הם מלווים את רבם אל השערים העליונים בהם ממתינים לו מלאכי השרת להביאו אל שולחן הצדיקים היושבים שם למעלה כפופים וממשיכים בלימוד תורה שקדמה לעולם.

לא כל מי שהלך בהמון אחר המיתה היה בקי בפסקי ההלכה של הרב, בדקויות הוראותיו, בפרטי החלטותיו. יותר משהם נאמנים למה שהורה הם נאמנים למעמדו. לא למעמדו החברתי. לא למעמדו הציבורי. לא למעמדו הפוליטי. למעמדו בראש הסנהדרין המופשטת ההולכת עם העם היהודי מלשכת הגזית שחרבה לכל מקום שגלו ישראל. ההמונים אינם מיעוט או רוב. הם, כל אחד בהם, מחויב בליבו כן, הם כלל ישראל. גם מי שלא הלך אחר הארון הוא בכלל כלל ישראל בעיניהם. אבל הם זכו, ואם זכו  הם באו  מקצה הארץ – יש בהם מקצוות תבל – למלא אחר הזכות שזכו בה.

והעולם רואה ומשתאה. אין הלוויות כאלה בעולם. לא רק במיספר המלווים ההולכים בה צפופים ודבוקים, אנשים גם נשים, אלא ברוחה, בייחודה, באיפוקה האדיר. בשורה היא, אוניברסאלית, לא רק שלנו, יהודית. בעידן בו הגדולה נמדדת בממון, בשררה, בזרוע, במבחן התוצאה הציני, באלימות, ישיש שישן כל ימיו על מיטת ברזל בדירה צנועה, לא כמסתגף אלא כמצניע לכת עם אלוהים ואדם, שקנה את עולמו לא יותר מאשר בתורה – עוזב את העולם הזה נלווה ביראת כבוד שמעניקה תקווה גדולה ליתרון הרוח על החיל ועל הכוח. יש משהו של מעלה בבני ברק של מטה. ואנחנו וכל העולם כולו יודע.

12.12.2017

יצחק מאיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.12.17

* נאום בלתי ממלכתי – בנאומו בטקס השבעת שופטים חדשים בבית הנשיא, התבכיין הנשיא ריבלין על חקירה נגדו בשנת תרפפ"ו. "התנכלו לי" וכו' וכו'.

אין אדם נתפס על צערו, אבל נשיא המדינה אינו אדם פרטי, ובשעה שמתנהלת מתקפה מרושעת על שלטון החוק ועל גורמי האכיפה מצד גורמים אנטי ממלכתיים, וכאשר המתקפה מתמקדת בחקירות אישי ציבור ובחקיקה שנועדה לשבש את החקירות, מוטב שנשיא המדינה ישים בצד את כאבו האישי, ויהיה קצת יותר זהיר בלשונו.

תיק החקירה נגד ריבלין נסגר מחוסר אשמה. מבחינה משפטית, גם סגירת תיק מחוסר ראיות, התיישנות וכו' היא מוחלטת, אבל מבחינה ציבורית יש הבדל בין השניים. כאשר התיק נסגר מחוסר אשמה, האיש שנגדו התנהלה חקירה הוא צח כשלג.

אבל האם העובדה שחשד מתברר לאחר חקירה כחשד שווא, משמעותה שהחקירה לא היתה נחוצה? לא הייתה חיונית? הייתה "התנכלות"? "תפירת תיק"?

הרי ללא חקירה, איך אדם שיש חשדות נגדו יכול לטהר את שמו? אדרבא, מי שמאמין באמת ובתמים ש"אין כלום" צריך להיות מעוניין בחקירה, שתנקה את שמו. ואם איש ציבור באמת סרח – איך אפשר לדעת זאת ללא חקירה?

החקירה היא אינטרס ציבורי. המלחמה בשחיתות היא אינטרס ציבורי מובהק, ומי אם לא נשיא המדינה צריך לתת לה גיבוי מוחלט ולא להעניק תחמושת למחבלים בה?

חשוב לציין, שאין היום חקירות לא מוצדקות נגד אישי ציבור, כיוון שקיים נוהל חדש (שראוי לעגן אותו בחוק) של "בדיקה" מקדימה, שנועדה לבדוק אם יש בשר לחקירה. יש הטוענים שהליך הבדיקה פוגע בשוויון בפני החוק. אין זו טענה מופרכת, אבל אני תומך בפגיעה הזאת, כדי למנוע טפילת חשדות על אישי ציבור לצורך פגיעה ביריב פוליטי, וכדי לא לשבש את פעולת הממשל בחקירות מיותרות. אולם מרגע שהיועץ המשפטי מצא שיש די ראיות המצדיקות חקירה פלילית, האינטרס הציבורי הוא מיצוי החקירה עד תום, בלי להשאיר אבן בלתי הפוכה, ועל הציבור לתת גיבוי מוחלט לחקירה כזו.

בדבריו אמר ריבלין, ש"כל חשד או אפילו רמז מצדיקים בירור ואף חקירה." אבל איש ציבור ותיק ומנוסה כמוהו יודע היטב איזה משפט בנאומו יעשה כותרות.

עיקר טענתו של ריבלין היתה נגד עינוי הדין שעבר. לטענתו, חלפו כשלוש שנים בין המסקנה שיש לסגור את התיק לבין סגירת התיק בפועל. אם אכן כך היה, זו אכן תקלה חמורה. אבל חזקה על שרת המשפטים שהיא יודעת היטב מה היא אומרת, בהתייחסותה לעינוי הדין: "היום, מהיכרותי עם היועמ"ש ועם פרקליט המדינה, אני יודעת שזה לא היה קורה."

* קשרי פשע ושלטון – בדצמבר 2003 נודע בכתבה ב"מעריב" שזאב רוזנשטיין, מראשי הפשע המאורגן, התפקד לליכוד ושילם דמי חבר במפלגה. הפרסום עורר סערה בציבור ובליכוד. ח"כ מיקי איתן קרא לפטר מתפקידו את מנכ"ל הליכוד אריק בראמי, שבכתבה נאמר שהוא מקיים קשרי חברות עם רוזנשטיין. הפרסום עורר חשש, מפני ניסיונותיהם של ראשי הפשע בישראל לתקוע יתד בפוליטיקה הישראלית ולהשפיע על השלטון.

הנושא עלה לכנסת, בהצעה לסדר היום של ח"כ אופיר פז-פינס ממפלגת העבודה. פינס בקושי הצליח לדבר, ודבריו שוסעו שוב ושוב בידי ח"כ רוני בראון מהליכוד (לימים "קדימה", שר האוצר בממשלת אולמרט).

בראון עלה לנאום אחרי פינס, ודבריו היו דברים של סניגור בבית משפט. הוא התעלם לחלוטין מן ההקשר הציבורי והערכי, ודיבר על כך שרוזנשטיין הוא אדם חף מפשע, כיוון שלא הורשע בבית המשפט.

מן הבחינה המשפטית, הוא צדק. באותה תקופה, רוזנשטיין, היעד מספר 1 של המשטרה במלחמתה בפשע, האיש החזק באותם ימים בעולם הפשע, הצליח לא להיתפס בפלילים. אבל מבחינה ציבורית, דבריו של בראון היו התגלמות הראש הקטן המשפטפטני, שבשל דקדוקי משפט עלול להשחית את מדינת ישראל. "אתה יודע להגיד שזאב רוזנשטיין, זה שאותו מבקשים לחסל בשבע השנים האחרונות, עבר עבירה פלילית? אני לא יודע להגיד את זה," היתמם בראון. "... אני אומר לך שבשבע השנים האחרונות – אני אומר לך באחריות שבדקתי – הוא לא עבר עבירה פלילית... אם המשטרה תתעסק בפושעים האמיתיים ולא במי שהיא חושבת שהם פושעים, בפוליטיקאים, יהיו לה הרבה יותר הצלחות בלחימה בפשיעה."

אלה דברים מסמרי שיער של פוליטיקה צינית ומושחתת.

כידוע, זאב רוזנשטיין מרצה מאסר של 17 שנים על קשירת קשר לביצוע רצח ועל סחר בסמים, בעקבות עסקת טיעון.

על פי החשדות עליהם נחקר ח"כ דוד ביטן, הוא קיים קשרים מושחתים עם משפחת פשע. זהו חשד נורא. האיש החזק ביותר במערכת הפוליטית הישראלית, מלבד ראש הממשלה; הפוליטיקאי הקרוב ביותר לראש הממשלה, ראש הקואליציה ומי שדוחף בכל כוחו חוקים שנועדו לפגוע בשלטון החוק ובגורמי האכיפה, חשוד בקשרים פליליים עם משפחת פשע.

והמערכת הפוליטית ממשיכה לנהוג כתמול שלשום, כאילו דבר לא קרה, ואם לא יתחולל נס חנוכה, בשבוע הבא תחוקק הכנסת חוק מגה-שחיתות, שנועד לשבש חקירות של פוליטיקאים.

* תיק רמי לוי כאבן בוחן – על פי סיכום חקירת המשטרה בפרשת רמי לוי, לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לביסוס החשדות נגדו ונגד שאר החשודים. והרשת חוגגת. הנה, אומרים הכותבים, הוכח שהמשטרה תופרת תיקים והורסת לאנשים את החיים. הנה, הוכחה למה צריך את "חוק ההמלצות".

ההיפך הוא הנכון. הפרשה מוכיחה שהמשטרה אינה תופרת תיקים, אלא להיפך – כשיש חשדות היא חוקרת, ואם אין תשתית ראייתית מספקת לביסוס החשדות, בכך מסתיימת הפרשה. וכי מה הם רצו? שהמשטרה לא תחקור חשדות לפלילים ולשחיתות?

ובאשר לחוק ההמלצות, גם כאן ההיפך הוא הנכון. המשטרה העבירה את מסקנותיה לפרקליטות. מן הסתם, בדיקת הפרקליטות תארך עוד זמן מה. אם כל חומר החקירה היה מגיע לפרקליטות ללא סיכום הראיות ("המלצת המשטרה"), עינוי הדין היה מתארך לבטח בעוד זמן רב. אם היה נאסר על פרסום סיכום התיק ("המלצת המשטרה"), הציבור לא היה יודע שלא נמצאו די ראיות, ורמי לוי היה נפגע מכך.

אבל כל טיעון כשר כדי להצדיק את המסע נגד שלטון החוק.

* אחת ולתמיד – אתם חושבים בקטן. הצעות החוק שלכם קמעונאיות. לכו בגדול! חשבו מחוץ לקופסה! זו הצעתי – הצעת חוק גורפת, לפירוקה של משטרת ישראל. וכך, אחת ולתמיד, תיפתרנה כל הצרות.

* הישג מדיני גדול – אני שומע טענות על כך שהצהרת טראמפ לא סיפקה את הסחורה, כיוון שהוא לא ציין שההכרה היא בירושלים השלמה, והאתרים שהוא הזכיר (הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון) נמצאים כולם ממערב העיר. ואף צוין שהוא הזכיר שגבולותיה של העיר ייקבעו במו"מ.

איני שותף לביקורת. נכון, היה נעים יותר אילו טראמפ היה מדקלם את עמדות ישראל אחת לאחת, ונשבע אמונים לשלמותה של ירושלים. אולם הגישה של "הכל או לא-כלום" היא מתכון להשגת לא-כלום.

אני בוחן צעדים מדיניים, על פי הכיוון שהם מסמנים. כדי לשפוט את הצהרת טראמפ, ההשוואה שלה אינה עם ההצהרה האידיאלית שאותה אנו רוצים, אלא עם המציאות שקדמה לה. המציאות שקדמה לה הייתה אי הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. המציאות שהיא יצרה, היא הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. זהו הישג מדיני חשוב וגדול לישראל, ושיפור משמעותי במעמדה של המדינה ובמעמדה של ירושלים בירתה. זהו גם שידרוג היחסים בין שתי המדינות. יש לזכור, שבשנות החמישים ארה"ב תמכה באופן אקטיבי בכך שירושלים תהיה מחוץ לגבולות המדינה, כעיר בינלאומית בניהול האו"ם. עד אמצע שנות השישים, כף רגלם של דיפלומטים ומדינאים אמריקאיים לא דרכה בירושלים, ופגישותיהם עם נציגי ממשלת ישראל נערכו בתל אביב. המציאות הזאת השתנתה מזמן, וכל הנשיאים שביקרו בישראל מאז ניקסון ביקרו בירושלים. היתה בכך מעין הכרה דה-פקטו בירושלים כבירה, אך לא הכרה רשמית.

כיוון שאני בוחן כל צעד ביחס למצב שקדם לו, הרי שגם אילו הכריז טראמפ על הכרת ארה"ב רק במערב ירושלים כבירת ישראל – גם אז היה זה הישג מדיני. על אחת כמה וכמה, שהוא לא עשה כן. הוא הצהיר על ההכרה בירושלים. הפרשנות הרואה בכך הכרה בירושלים השלמה, טובה לא פחות מפרשנות הרואה בכך הכרה בחלקה. בוודאי שזו צריכה להיות הפרשנות הישראלית, וכשטראמפ ניסח את הצהרות, לבטח מתוך שיג ושיח עם נתניהו, הוא ידע שכך היא תוצג בידי ישראל. עובדה זו מעצימה את גודל ההישג.

הטענה שטראמפ הציג אתרים במערב ירושלים בלבד היא שטות. הוא לא ערך מסע בין אתרים, אלא נקב בשמם של מוסדות השלטון של ישראל, ואלה אינם נמצאים ב"ירושלים המערבית" אלא בירושלים, שהיא עיר אחת. אגב, ישנם מוסדות ממשלתיים הנמצאים במזרח ירושלים, וטראמפ לא דיבר על "משרד ראש הממשלה", אלא על הממשלה.

ובאשר לכך שהוא אמר שגבולות ירושלים ייקבעו במו"מ, גם בכך אין בעייה. זה בדיוק כמו הכרה במדינת ישראל, ואמירה שגבולות הקבע שלה יקבעו במו"מ. הוא לא אמר מה צריך להיות סיומו של המו"מ, ולא הביע תמיכה בחלוקת ירושלים. במו"מ, עמדת ישראל חזקה לפחות כעמדת הצד השני. יתר על כן, יש אפשרויות נוספות בין שליטה ישראלית על ירושלים בגבולותיה העכשוויים לבין חלוקתה של העיר. אני בעד שלמותה של העיר, מתנגד בתוקף לחלוקתה, אך איני סבור שחובתנו לדבוק בכל כפר שסופח אליה ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים.

איני שותף לאופוריה המציגה את הצהרת טראמפ כהצהרת כורש או בלפור, אך היא בהחלט אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל.

מה שלי מפריע, הוא העובדה שלצד ההכרזה, טראמפ חתם שוב על צו הדוחה את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. על שינוי בנושא הזה ראוי לנהל מערכה מדינית. ובמערכה הזאת, הצהרת טראמפ היא קלף חשוב מאוד, כיוון שלאחר שארה"ב הכירה בירושלים כבירת המדינה, אין עוד כל תירוץ להימנעות מהעברת השגרירות לבירת ישראל.

* לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות –- פרופסור שלמה אבינרי אינו איש המחנה הניצי בישראל. להיפך, עמדותיו המדיניות יוניות מאוד. אבל הוא אדם ישר ומפוכח, המביט במציאות בעיניים פקוחות ואינו נוטה לייחס לפלשתינאים עמדות והתנהגויות המתאימות לווישפול ת'ינקינג של השקפתו המדינית. במאמר ב"הארץ" – "עוד החמצה פלשתינאית" ("פלסטינית" בכיתוב המקובל בעיתון זה) הוא מצביע על תגובת הפלשתינאים על הצהרת טראמפ כעוד חוליה בשרשרת האסונות שהפלשתינאים ממיטים על עצמם מאז דחיית תוכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר. אבינרי משבח, בצדק, את התגובה הנכונה של נתניהו, שבחר לברך על ההחלטה, למרות שיש בה חלקים לא נוחים לעמדותיה של ישראל. השורה התחתונה שלו, היא שהתגובה הפלשתינאית מעלה ספקות כבדים באשר לעתיד המו"מ והאפשרות להגיע לפשרה היסטורית.

* ההתנצלות – אם יש עוד מישהו שמצדיק את חרפת ההתנצלות של נתניהו בפני הטורקים על תוקפנותם נגד ישראל בפיגוע "מרמרה" ועל תשלום הפיצויים למשפחות המחבלים – שיקום!

* להתאפק ולא לרצוח כרגע יהודים – ה"עיתונאית" עמירה הס, מיקירות השוקניה, ממליצה להימנע מגל טרור פלשתינאי. הייתם מאמינים? שמא היא חושבת שטרור נגד יהודים הוא דבר שלילי? אולי היא מפקפקת בזכותם הטבעית וההיסטורית של פלשתינאים לקחת סכין או קלצ'ניקוב ולרצוח יהודים? נו, באמת. לא צריך להיסחף. אך הנה, כך היא כתבה:

"כמה גברים צווחים עלינו מהמסכים ומאיימים: מצד אחד גדודי עז א־דין אל קסאם ומצד שני מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי. ממי לפחד יותר? אפילו שנייה אינה נדרשת כדי לענות: כמובן, ממרדכי ומהמכונה הצבאית המשומנת שהוא מייצג. אם כך, האם צודק להפציר בפלסטינים החלשים שלא יתפתו לפרובוקציה? לא צודק, אבל הכרחי."

בהמשך היא מסבירה שישראל מנסה לגרור את הפלשתינאים למלחמה. "מלחמה יכולה להועיל רק לפוליטיקאים ולגנרלים ישראלים ולתעשיית הנשק הישראלית. לא לפלסטינים ולא למולדתם. הבוס של מרדכי, שר הביטחון אביגדור ליברמן, איים שלשום בבירור על הפלסטינים במדינת ישראל. מלחמות תמיד טובות לטרנספרים גדולים או קטנים. לנתניהו יש צרות שמלחמה יכולה לקבור. מבצע רחב בעזה או ניתוק המובלעות בגדה אלה מאלה, מצוינים להתנחלויות ולבית היהודי."

נכון, עמירה הס מבינה שהבלגה פלשתינאית עלולה להתפרש כחולשה, אבל למרות שהיא מצטטת את הפלשתינאים המסבירים שפיגוע דקירה או ירי "זו זכותנו," היא סבורה שבמקרה הזה, "האיפוק הפלסטיני אינו חולשה אלא חוכמה." קראתי את דבריה בשביעות רצון. הנה, ההרתעה הישראלית מוכיחה את עצמה. אפילו עמירה הס (!) נרתעת, וממליצה להתאפק ולא לרצוח יהודים.

* האם יהיה המשך לדרך המתונה? – מאז "החזון איש", דרך הרב ש"ך ועד הרב אלישיב, הלך הציבור החרדי הליטאי אחרי מנהיג אחד, "גדול הדור", שעל פיו יישק דבר. יורשו של הרב אלישיב היה הרב שטיינמן, שהלך אמש לעולמו.

בימיו, לראשונה, צצה אופוזיציה קשה, "הפלג הירושלמי", בראשות הרב אוירבך, שקרא עליו תיגר. המאבק ביניהם בחמש השנים האחרונות היה כוחני ואלים ביותר. מלבד הסכסוך האישי על מוקד הכוח, הייתה בין השניים גם מחלוקת אידיאולוגית. שטיינמן דגל בקו מתון, שנמנע מעימות עם המדינה הציונית ובשמירה על החוק, בעוד אוירבך דוגל בקו מיליטנטי ובהפרת חוק, והוא העומד בראש המערכה האלימה נגד גיוס חרדים לצה"ל. הוא זה שקבע את הקו החדש, האוסר על אברכים להגיע ללשכת הגיוס כדי לאשר את השתמטותם.

 השאלה המעניינת, מבחינת הציבוריות הישראלית, היא האם יהיה ממשיך לרב שטיינמן ולדרכו הפרגמטית, או שכל הציבור הליטאי ייסחף אחרי הפלג המיליטנטי.

הזרוע הפוליטית של החרדות הליטאית היא מפלגת "דגל התורה" שבסיעת "יהדות התורה". במשך שנים נציגה הפוליטי הבכיר היה הרב רביץ ז"ל, והיום – יו"ר ועדת הכספים ח"כ גפני.

* אידיוטים שימושיים – במאמר שכתבתי לאחד העיתונים, שעסק בדחליל ה"הדתה", השתמשתי בביטוי "אידיוטים שימושיים". כשקראתי אותו בעיתון, הופתעתי לגלות שהביטוי השתנה ל"טיפשים שימושיים". כנראה שהעורך הלשוני חש מחויבות לשפה העברית. מה פתאום אידיוט? טיפש.

הבעיה היא ש"אידיוטים שימושיים" הוא מושג מוכר הקיים כבר עשרות שנים, ואילו "טיפשים שימושיים"... אין מושג כזה. אין זה מקרה ראשון שבו עורך לשוני "תיקן" את דבריי, ולמעשה קלקל אותם (וכבר נתתי בעבר דוגמאות כמו "פוסח שני הסעיפים" במקום "פוסח על שתי הסעיפים").

שנותיו של המושג "אידיוטים שימושיים" הוא כשנותיה של מדינת ישראל. זהו מושג שגור בשיח הפוליטי והתקשורתי בארה"ב מאז 1948, עת נעשה בו לראשונה שימוש במאמר ב"ניו יורק טיימס". ומאז, לאורך כל שנות המלחמה הקרה, הוא תיאר את אותם אנשי רוח, תרבות ותקשורת במערב ובעיקר בארה"ב, שמרוב "ליברליזם" היו לתומכיה ומעריציה של בריה"מ ומרוב דבקות בערכים כמו זכויות האדם ושלום, העריצו את הדיקטטורה הסובייטית הרצחנית, האימפריאליסטית ומחרחרת המלחמה. ולמה אידיוטים שימושיים? כוונת המונח, היא שהסובייטים בזים להם ומשתמשים בהם כמריונטות לשירותם.

על פי האגדה, מי שטבע את המונח הזה היה לנין, מנהיגה הראשון של בריה"מ, שכינה כך את הגורמים במערב שתמכו באופן אוטומטי בבריה"מ, אך לא נמצאו לכך כל תימוכין, ולא נמצא כל שימוש בביטוי הזה לפני 1948.

תופעת האידיוטים השימושיים קיימת גם כיום, בדמות אותם "ליברלים" ופציפיסטים במערב ובישראל, שמרוב ליברליזם, רדיפת שלום, דאגה לזכויות האדם והומניזם, הם משרתיהם העלובים של הקנאות האיסלמיסטית, ושל הטרור הערבי. אנשים שוחרי טוב (נניח...) שמשרתים את הרוע.

* שושנים לאילן גילאון – ב-1995 עלתה להצבעה בכנסת בקריאה טרומית הצעת החוק שכונתה "חוק שיריון הגולן" של יו"ר שדולת הגולן בכנסת ח"כ אביגדור קהלני, אז עדין ח"כ מטעם סיעת "העבודה". יצחק רבין עשה הכול כדי לסכל את הצעת החוק. בניגוד למיתוס המקובל, קניית אלכס גולדפרב לא היתה סביב ההצבעה על אוסלו, אלא סביב ההצבעה הזאת. רבין הכריז שבהצבעה זו, שחשובה לו כל כך, והוא ידע שהקולות בה שקולים, אין קיזוזים. הוא לא מוותר על אף קול.

באותה עת, ח"כ חיים קופמן מן הליכוד שכב על ערש דווי בבית החולים. הוא הודיע, שאם לא יקוזז יגיע על אלונקה להצבעה. בתגובה, הודיע ח"כ אברהם פורז ממרצ, שהוא מפר את הוראת רבין, ומתקזז עם קופמן. ואכן כך היה. פורז לא בא להצבעה, ורבין רתח עליו מזעם.

פורז התנגד לחוק, כמו כל חבריו במרצ, אבל הוא נהג באנושיות, כבן אדם.

באותה תקופה, היתה לחנן קריסטל פינה בתוכניתה של דליה יאירי ברשת ב, שנקראה "קוצים ושושנים". בכל יום ה' הוא העניק צל"ש (שושנים) וצל"ג (קוצים) לפוליטיקאי. לרוב גישתו היתה צינית – הוא לא העניק את הציונים על התנהגות ראויה, אלא על התנהגות "חכמה מבחינה פוליטית," לרוב על תכססנות מוצלחת. במקרה זה הוא התעלה על עצמו, והעניק לפורז שושנים על התנהגותו, שאותה הגדיר אצילית.

השבוע, אילן גילאון, אף הוא ח"כ ממרצ, הלך בדרכו של פורז, כאשר התקזז עם ח"כ אזולאי מש"ס, המאושפז בבית חולים, בהצבעה על חוק המרכולים, שנגדו הוא נאם זמן קצר לפני ההצבעה. הוא נימק את צעדו במילה אחת – אנושיות.

למחרת פרסם איש דבוקת שוקן, הדוסופוב הפנאט אורי משגב, פשקוויל שבו שפך על גילאון תשפוכת של נאצות וגידופים. "פראייר... שכח עם השנים על מה ולמה הוא נשלח לשם... מתייפייף... העיקר לשמור על יחסים טובים במועדון המינגלינג, ועל הדרך לאסוף מחמאות ריקות של ימנים ודתיים... צדקנות ופופוליזם." לדעתי, פשקוויל כזה מאיש כזה הוא תעודת כבוד לגילאון.

אגב, גם אני נגד חוק המרכולים (אמנם אני שולל עסקים בשבת, אך אני מאמין בהידברות ולא בחקיקה).

ובאשר לחוק שיריון הגולן – תוצאת ההצבעה הייתה 59:59. החוק לא עבר, אבל הוכח לכול העולם שאין בכנסת רוב לנסיגה. החוק עצמו, בגירסה מרוככת, התקבל ב-1999, על פי הצעת יהודה הראל, אז ח"כ מטעם "הדרך השלישית".

ועוד אנקדוטה – לפני שבועות אחדים ביליתי ערב לזכרה של נעמי שמר בקבוצת כנרת. באירוע הזה פגשתי את אלכס גולדפרב. הוא הבטיח לי בחגיגיות, שבפעם הבאה שאכתוב שוב שהקול שלו נקנה, הוא יתבע אותי על הוצאת דיבה.

* את היום הזה לא אשכח – כותרת "ידיעות אחרונות" ב-10 בדצמבר 2000: "ברק על מתיישבי הגולן: הם יעזבו את הבית לאחר שמילאו שליחות היסטורית."

את היום הזה אזכור עד אחרון ימיי. ב-9 בדצמבר חזרתי משירות מילואים ברצועת עזה. בדרך כלל איני נוהג ללכת לישון לפני 2:00, אבל הייתי אחרי לילה ללא שינה ונהיגה מהרצועה עד אורטל. נפלתי למיטה בסביבות 21:00 כמדומני. רק הנחתי את הראש, ומיד צלצל הטלפון. לא הרמתי, ואז שמעתי במשיבון (אז קראו לזה עוד מזכירה אלקטרונית) את קולו של יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה, בנימה של יאוש: "אורי, יש הסכם עם הסורים. צריך להתחיל לעבוד" או משהו כזה. הייתי אז דובר הוועד. זינקתי כנשוך נחש מהמיטה. כל העייפות נעלמה באחת, והאדרנלין בדמי שבר את שיאי גינס. כעבור זמן קצר החלו דיווחים בתקשורת, על הפסגה הצפויה בשפרדסטאון ופגישת ברק ואסד, וכל הפרשנים הסבירו שאסד לא היה מסכים לכך אלמלא היה כבר הסכם סגור לפרטי הפרטים. מיד הוצאתי הודעה לתקשורת, ועד חצי הלילה ביררנו פרטים, ניסינו להשיג מידע והתחלנו לחשוב ולתכנון את מהלכינו במצב החדש. אני השבתי לכל הטלפונים של העיתונאים, לכל הבקשות לראיונות, חילקתי את העיתונאים בין ראשי הוועד. למחרת, ב-6:00 בבוקר, הגעתי למשרדי הוועד בקצרין, ובחוץ כבר חיכו לי ניידות השידור של גל"צ ו"קול ישראל". השבועות הבאים היו האינטנסיביים בחיי. ממש לא ראיתי את הבית. העברנו את מרכז הפעילות למאהל שהקמנו ב"מצפה לשלום" מעל המצוק ליד כפר חרוב. משם ניהלנו את המאבק הארצי, שהגיע לשיאו. שיא הפעילות היתה "אם כל ההפגנות" בכיכר רבין, עם מאות אלפי משתתפים, באחת ההפגנות הגדולות בתולדות המדינה, אם לא ה-. ההפגנה שודרה בשידור חי בכל הרשתות המרכזיות בארץ ובעולם, וכפי שפורסם, גם אסד צפה בשידור הישיר ב-CNN ובעקבות זאת פקפק ביכולתו של ברק לספק לו את הסחורה. הוא היה מודע, בוודאי, גם לכך שלא היה אפילו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה המלאה. הוא הבין ש"העם עם הגולן" זו אינה סיסמה, זו מציאות. כזכור, אסד לא נסע לשפרדסטאון, אלא שלח את שר החוץ א-שרע, והנ"ל סירב ללחוץ את ידו של ברק. ידו התלויה באוויר של ברק, לנוכח עיניו המשתאות של קלינטון, היתה ממש תמונת הניצחון של מאבקנו.

בסופו של דבר, במרץ 2000 דחה אסד על הסף את ההצעה המופקרת שברק שלח לו, באמצעות קלינטון. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

* שתיקה לצמיתות – אני צולל בארכיונים, בכתיבת הביוגרפיה של יהודה הראל, ודולה פנינים. הנה זאת, למשל. לאחר שביתת הרעב בגמלא, שבה חבריי ואני שבתנו 19 יום נגד הנסיגה מהגולן, ורבע מיליון ישראלים עלו לרגל להזדהות עימנו, כתב קרני עם-עד בעיתון "קיבוץ" מאמר היסטרי, שבו בין השאר אמר שהיה "גוזר על הייטנר שתיקה לצמיתות." באותם ימים הייתי דובר ועד יישובי הגולן, ובכל יום הצפתי את התקשורת במסרים נגד נסיגה מהגולן. עם-עד טען כלפיי, שאיני מבין ש"אין מילים שעשויות להצדיק את הקרב על הגולן וגם לא את עיקשותם של המתיישבים," ש"שלמות האדם קודמת לשלמות האדמה"  ועוד קלישאות נבובות מסוג זה.

חלפו למעלה מ-23 שנים, ואני עדיין שוקל את הצעתו.

* רוצה להיות ישראלי – פנה אליי בחור צעיר, פליט סורי בגרמניה. אמר שהוא אוהב את ישראל שהיא מדינה של שלום, ושונא את הערבים המוסלמים, למרות שהוא עצמו ערבי מוסלמי, בגלל כל מה שקורה בסוריה ובארצות ערב. מעוניין להתגייר ולהפוך לישראלי.

ניכרים דברי אמת.

* ביד הלשון:  סופגניה – שמה של הסופגניה נובע מהיותה מאפה ספוג בשמן. את שמה הציע דוד ילין, מייסד ועד הלשון העברית יחד עם אליעזר בן יהודה, בשנות ה-90 של המאה ה-19. הוא התבסס על המאכל סופגן המופיע במשנה.

ומה מקור המנהג לאכול בחנוכה מזון בריאות ספוג בשמן? זכר לנס פך השמן.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

משה כהן

ערבים אסור לגנות

העיתונאי דרור אידר יוצא בביקורת חריפה על  שר הביטחון שקרא לתושבי ישראל להחרים את העסקים הערבים בוואדי עארה. 

זו גזענות.

אז מה אם חברי הכנסת הערבים משתלחים השכם והערב במדינת ישראל (כיבוש, גזענות) ומגדירים עצמם פלסטינים. 

אז מה אם מנהיגי החמאס ברצועת עזה קוראים לערבים לצאת לאינתיפדה ופורעים משתוללים על הגדר וטילים עפים על שדרות. 

(הפרשנים מרגיעים אותנו כל הזמן שהחמאס אינו רוצה בהסלמה, נחה דעתנו, הטילים הנוחתים עלינו אינם הסלמה).

אז מה אם הערבים משתוללים ברחבי הארץ, ביהודה ושומרון וברצועת עזה. 

אז מה אם ערבים תושבי מדינת ישראל בוואדי עארה חוסמים כביש ראשי, רוגמים אוטובוסים ומנסים לבצע לינץ' בכתב "ידיעות אחרונות".

הערבים תחת כיבוש (גם בוואדי ערה) ומותר להם לפרוע פרעות ביהודים. 

ביום 10 דצמבר נדקר יהודי בתחנה מרכזית בירושלים.

חברים, עזבו שטויות, שימו לבכם לכלל הברזל:

ערבים אסור לגנות, כי זו גזענות!

ערבי תמיד צודק, יהודי תמיד אשם!

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

סודות גלויים מסדנת הסופרת

על הרומן של נאוה סמל "פאני וגבריאל"

כנרת, זמורה-ביתן 2017, 460 עמ'

בכתיבה הריאליסטית נהוג להשרות על הקורא את התחושה כאילו הדברים נכתבים מעצמם, כאילו אין יד יוצר מעורבת ביצירה, והנה, נאוה סמל מפרסמת אמנם רומן ריאליסטי מובהק, אבל יחד עם זאת, היא מערבת את הקורא בלבטיה בחיבור הספר. היא פונה לעיתים ישירות אל הקורא, ובפעמים האחרות היא מדווחת על שיחות שניהלה עם בתה (ראו, לדוגמה עמ' 122) ועם אביה באשר לאופן שבו תנותב העלילה. הבת מנסה לרסן את הסופרת, שהרי יש בדברים המסופרים בבחינת "כביסה מלוכלכת" בציבור, ואילו האב מדרבן אותה למלא את החללים העובדתיים בעלילה באמצעות הדמיון. אני מודה שדווקא "נסיגות" אלו מהקו הנוקשה של הריאליזם, דווקא הן מילאו אותי אמפתיה לכתוב ולכותבת.

הסיפור הוא סיפורם של סבתא וסבא של הכותבת – פאני כ"ץ וגבריאל הרציג, סיפור אודיסיאה מודרנית. השניים מתארסים בעקבות שידוך, כפי שהיה נהוג בקהילות היהודיות במזרח אירופה, במקרה שלנו – בבוקובינה – חבל ארץ שעבר מיד ליד (הקיסרות האוסטרו-הונגרית, רוסיה, רומניה, אוקראינה). מיד לאחר האירוסין מגייסים את גבריאל לצבא הקיסר פרנץ-יוזף, הוא מקבל דרגת רב-טוראי בתור מתורגמן (יודע גרמנית, רומנית, הונגרית ורוסית) בצבא המורכב מעשרות לאומים, וזוכה לחסותו של המפקד, המאיור קלאוס פון הופנברג, המתפעל מהגרמנית שלו ומהידע שלו בספרות הגרמנית.

בקרבות חווה גבריאל חוויות מצמררות (תיאור משכנע מאוד של זוועות המלחמה – עמ' 30-20), ומותו של המאיור, שגופו התרסק מפגז, משכנע אותו שעליו לערוק, למרות הסכנה של משפט צבאי וכדור בראש, ולמרות הסכנה שייפול בשבי הרוסי המבהיל.

הוא מצליח להגיע בהסתר לאחר נדודים לכפר רוסי, ושם הוא זוכה לחסותה של איכרה רוסייה בשם לריסה יפימובה. לימים היא נעשית לאשת חיק, והוא מתייחס אל בנה, קוסטיה, כאילו היה בנו, ואף מציל את חייו פעמיים, מה שמגביר את התחושה של לריסה ושל הבן שהוא אמנם מלאך (שמו גבריאל כמו שמו של המלאך שהודיע למאריה שהיא עומדת להיות אם לבן האלוהים). בניגוד לבעלה, שנהרג במלחמה, שהיה שתיין, ונהג להכותה, גבריאל הוא איש נעים, אדיב, עובד מסור במשק, וזוכה לאהדת הבן. לריסה חושבת ברצינות להתגייר כדי להתאחד עימו.

כאן אני נאלץ לשאול שאלה שהטרידה אותי תוך כדי קריאת הספר: גבריאל מתגלה ב"גלות" בכפר הרוסי כבן זוג נפלא וכאב רגיש ומלא נתינה – כיצד, אם כן, הוא שינה טעמו לאיש קר ומנוכר כשהוא חוזר לסירט, העיר בה גרה ארוסתו ומשפחתה? כיצד האיש, שנהג באבהות מכמירת לב ומרגשת כלפי קוסטיה, הבן של לריסה, הרשה לעצמו לנטוש את אשתו ואת בנו הפעוט, ולא לדאוג להם כפי שהבטיח, במשך 28 שנים?

אבל נניח לזה בינתיים – בתום המלחמה (11.11.1918), הוא נוטש את לריסה ואת בנה, חוזר לבוקובינה. במשך ארבע השנים האלו הוא נחשב לנעדר, וההנחה של הצבא היתה שהוא נהרג יחד עם המפקד שלו. בכפר לידתו של גבריאל חושבים אותו למת, ואף מנציחים את זכרו בבית הכנסת. היחידה שמתעקשת שגבריאל חי היא פאני. ואמנם גבריאל עומד בהבטחתו ונושא אותה לאישה בטקס קצר וצנוע (העולם הרי היה חרב אחרי המלחמה), תוך שהוא מתנה עם  פאני שלא תזכיר לו את העבר. אני מניח שתיאור גבריאל, ההולך לבית זונות בערב החתונה, שייך לאותו גוש ענק של דמיון שהסופרת הרשתה לעצמה, לפי עדותה. לכאן צריך, כנראה, לשייך גם את תיאור ההתעלסויות של השניים (תיאורים מרתקים!), כשהיוזמת היא פאני המלאה אהבה ותשוקה. התשוקה שלה מתעוררת מחדש זמן לא רב אחרי הלידה (נולד יצחק, אביה לעתיד של הסופרת), בניגוד לאזהרות שקיבל גבריאל מחבריו שאימהות מחפשות תירוצים להימנע מסקס.

בינתיים גבריאל רוכש מידע על אפשרות הגירה לאמריקה, ואף משיג כרטיס בספינה שתוביל אותו לשם, כל זה בהסתר מפאני ומהמשפחה, והוא מודיע ממש ביום העזיבה, כי כוונתו היא להתבסס בארצות הברית, ולאחר מכן לשלוח לה ולבנו כרטיסי  נסיעה אליו, הבטחה שלא קיים במשך 28 שנים.

עם גבריאל מתגשם "החלום האמריקאי" – הוא מתחיל כ"פועל שחור" (סבל, מורט נוצות, פקיד דואר וכו'), נעשה סוכן ביטוח, ברוקר בבורסה, מתעשר, וחווה נפילה במשבר של 1929, ושוב צובר נכסים ועושר – כמעט הכול בזכות השרמנטיות שלו, בה הוא כובש נשים – רובן נשואות; הסופרת מונה אותן אחת אחת בשמות, במצבן המשפחתי, באופן שהן מזמינות אותו אל מיטתן. את רוב המידע היא מקבלת מאישה קשישה בשם מם, שהיתה בילדותה עדה למעשיה של דודתה (הנשואה!) שהיתה אחת מאהובותיו. הידועה בציבור, שעימה היתה מערכת יחסים הכי ארוכה – שבע שנים – היא קלרה מנדל. מערכת זאת לא מנעה מגבריאל יחסים אינטימיים עם מאהבות מזדמנות, למגינת ליבה של קלרה שהגיבה לא אחת בטריקת דלת ובניתוק יחסים.

בכל השנים הארוכות האלו אין בגבריאל שום ייסורי מצפון על אשתו ובנו, שנשארו בבוקובינה, מקום שהפך למלכודת מוות בימי מלחמת העולם השנייה, כשהרומנים שלטו במקום, והיהודים סבלו מאנטישמיות מזוויעה, ורוב יהודי האזור גורשו לטרנסניסטריה.

עד שיצחק הגיע לגיל תשע, היה גבריאל שולח מדי שנה מכתב קצר ודולר אחד. אחר כך גם מחווה קמצנית זאת פסקה. יצחק, שיצא למסע הצלה של הילדים היתומים ובעלי המום שבטרנסניסטריה, מצליח להציל את עצמו, ואת אימו, ולהתגנב במסמכים מזויפים (בתוספת שוחד!) לבוקרסט, ושם בזכותה של מדאם של בית בושת, סורינה נגרסקו ("השחורה") הם מצליחים לשרוד את אימי המשטר הפאשיסטי ברומניה. אגב, הסופרת מתארת איך בעולם מעוות זה דווקא ה"מאדאמות" והזונות התנהגו באנושיות כלפי היהודים. הן מתוארות בספר כדמויות אציליות ממש, שבלעדיהן לא היה שורד יצחק, ולא היו שורדים הצעירים הציוניים בבוקרסט.

לגבריאל נודע שבנו ואשתו שרדו את השואה, וזאת מכתבה ותמונה שהופיעו בעיתון, בה רואיין יצחק בכנס ציוני בפאריס. כאן חל מפנה מסוים ביחס של גבריאל לאשתו העגונה ולבנו, והוא שולח להם אישורים להגר לארצות הברית, ואלה מגיעים אליהם בהיותם מגורשים על ידי הבריטים לקפריסין. יצחק הציוני דוחה בשאט נפש את מחוותו המאוחרת של אביו, ולא רק משום הצטברות הכעס עליו, אלא בעיקר משום שמגמת פניו היא הגשמה בארץ ישראל.

למרבה הפליאה, גבריאל מחליט להגיע ארצה לביקור משפחה, למרות האזהרות של כל מכריו שכאן יחווה התנכרות, ואף ביזוי.

מסתבר שלמרות התנאים הקשים ששררו אז בארץ (יצחק, מימי אשתו, "בוגרת אושוויץ", אלמנה ואם שכולה – פאני אימו, והתינוק שנולד, גרים בקיבוץ אלוני אבא, שבאותם ימים שכן בוולדהיים; דודתו של יצחק גרה עם משפחתה ברכוש נטוש בחיפה), למרות כל אלה הוא מתקבל במאור פנים, ויצחק, שנפגע הכי חזק מהאב המתנכר, מכבד אותו להיות סנדק לבנו. ולא רק זאת, קירבה מכמירת לב של שני הסבים אל התינוק, מחברת בין השניים, והם אף זוכים לרגע אינטימי בכנסייה הנטושה של ולדהיים. זה לא מונע מפאני לדרוש ממנו גט, וטקס הגירושים אמנם מתקיים ברבנות בחיפה.

הגורל רצה שהאיש שלא ידע להביט נכוחה אל חייו כבעל וכאב – יאבד את מאור עיניו, כביכול, מידה כנגד מידה. כאן מתגלה אישיותו הנפלאה של יצחק (שבתו, הסופרת מעמידה אותו כאנטיתזה לגבריאל): הוא נוסע לניו-יורק כדי לסעוד את אביו שנטש אותו 28 שנים, וכשמסתבר שאין תרופה לעיניו העיוורות, הוא מביא אותו ארצה, ומקבל אותו אל תוך המשפחה, כי "דם אינו מים."

למרבה הפלא, פאני וגבריאל נישאים בשנית, ומתגוררים בדירה משלהם עד מותם – קודם מת גבריאל, ואחר כך פאני. וכן, עוד דבר מדהים: קלרה מנדל מחליטה להגיע ארצה כדי להיפגש פנים אל פנים עם יריבתה, שהפכה לחברת נפש – פאני, ולבקש ממנה מחילה.

יצחק הרי נפגע הכי הרבה מהנטישה של אביו. פאני אמנם נשארה עגונה זמן רב, אבל יכלה לבקש גט באמצעות שליח, יכלה לטעון בפני רב שהיה פגם בנישואין, ואז הרב היה מתיר אותה לכל אדם. לפי תיאור הסופרת ממש עמדו בתור מחזרים שרצו לשאתה לאישה, אבל היא התעקשה להישאר בפרישותה, למרות הזעם שהצטבר בליבה על הבעל השרמנטי והבוגד. למרות זאת, יצחק מגלה אצילות נפש כלפי אביו, אצילות המעוררת התפעלות.

אם הצלחתי לתהות על "הפרופיל" של פאני, הרי מתקבל על דעתי שהיא עשויה להיות הגרופי של רודולף ולנטינו בסרט "השיח'", יותר מאשר לפנלופה באודיסאיה של הומרוס. הסופרת רצתה (בצדק!) להשוות בין חייה של פאני לחייה של פנלופה, ולכן היא מפגישה אותה עם האפוס הגדול הזה של הומרוס, ומדי פעם יש הבלחות אליו, תוך השוואה של ייתור ביחס לפאני – הרבה יותר מעשרים שנה, בהן חיה פנלופה בפרישות, כשבעלה נהנה ממנעמי קירקה, קליפסו ונבסיקאיה. והרי פאני חיה בפרישות ובהמתנה 4 שנים בהיות גבריאל נעדר במלחמה, ועוד 28 שנים של נטישה אחרי שילדה את יצחק.

אני מודה שלא הבנתי מוטיב חוזר בספר בעניין תמונתה של אהובת ליבו של המאיור פון הופנברג: לאחר שהמאיור, שנטה לו חסד, למרות היותו יהודי (את האנטישמיות בצבא האוסטרו-הונגרי, שיצחק היה עד לה – תיאר בצבעים עזים גם אביגדור המאירי ברומן שלו "השיגעון הגדול", ואת האנטישמיות הרוסית המזוויעה הוא תיאר ברומן "הגיהינום של מטה"), הוא עורק מהצבא, ומלבד הרובה שהוא לוקח עמו, הוא לוקח גם את תמונת אהובתו של המאיור, הבלתי מצודדת בעליל. התמונה הזאת עוברת מיד ליד בכל היצירה, ומטעה את הגיבורות לחשוב שזאת אהובתו של גבריאל. כך חושבת לריסה, כך חושבת פאני, כך קלרה, וכך חושבת גם מימי (חושבת שזאת קלרה), וכך המשפחה בארץ, עד ש"הילדה" (היא נאוה) "משפצת" אותה בצבעים. מדובר במוטיב מאוד דומיננטי, ובוודאי יש לו משמעות שאני לא קלטתי. אולי המוטיב הזה מצביע על הנתיב הלא הגיוני שהאהבה פוסעת דרכו (איך המאיור יכול להתאהב באישה כל כך מכוערת, כפי שהיא מתוארת בתמונה?), ואולי יש בגלגוליה של התמונה, הגורמים ל"טעויות" אצל נשותיו של גבריאל – מעין היתול שעושה בנו קופידון. אולי.

עניין אחר שמשך את תשומת ליבי הוא הנהייה של רוב הגיבורים אחר נבואותיהם של ידעונים ומכשפות. פאני מבקרת אצל ידעונית צוענייה שיודעת כי האיש שלה נחשב למלאך במקום בו הוא נמצא (קוסטיה ואימו לריסה משוכנעים שכשמו, כן הוא – המלאך גבריאל, קוסטיה אפילו מחפש אצלו כנפיים). הידעונית מנבאה כי פאני תינשא פעמיים (מה שקרה באמת, אבל עם אותו הבעל), וכי מלחמה גדולה נוספת תחריב את העולם (עמ' 78-77). כל נבואותיה מתגשמות – האם זה אומר שהסופרת עצמה מכירה בתוקפן של נבואות הידעונים? לריסה האיכרה הרוסייה, מאמינה בכל מיני כשפים, קוסטיה מנסה לגלות את העתיד על פי מעופם של אווזי הפרא, כמוהו גם גבריאל הציני והמנוכר היושב עם בנו יצחק ליד האגם בסנטרל פארק במנהטן. אידה, המאדאם הרחומה מסירט, מציעה לפאני כישוף כדי להטות אליה את אהבתו של גבריאל. גם קלרה מנסה באמצעות כישוף וודואי לבטל את הקסם של המאהבות על גבריאל. ולא מפליא שרב העיר סירט מאמין בקמעות (אותן קיבל ממקובל בקזבלנקה).

יש שאלה שנשארה בעיניי פתוחה: איך גבריאל, שראה בציונות מהתלה גרועה של ההיסטוריה היהודית, שלא הסכים ללמוד עברית, שראה בעולם הסוציאליסטי, שהשתרש אז בארץ, מפגע בדרך ליוזמה פרטית ולקפיטליזם "הנכון", שכעס על כך שיצחק המשכיל, היודע שבע שפות, משמש כרועה בקר בקיבוץ! – איך סב זה תקשר עם "הילדה" (נאוה עצמה), שאהבה אותו (בילדותה, אבל לא בבגרותה – אז היא מלאת מרירות כלפיו, ואף מגדפת אותו במילים קשות), ורצתה שהקשר בין סבא וסבתא יתחדש? וכן, אם הוא סרבן כל כך מובהק של העברית – כיצד הוא מרבה לצטט את התנ"ך ואת התפילות? באחת הרפליקות שלו הוא מאשים את ישראל המתחדשת שמשתמשת בשפת קודש לענייני חולין. אולי זה הפתרון לשאלה? אולי.

הסופרת בראה עולם מרתק, שרק בחלקו מסתמך על עובדות, אבל ממש משכנע שכך אמנם היו חייהם של הגיבורים במציאות. הקורא שבוי בעלילה לכל אורכו של הרומן, שמצליח להופכו לאמפתי כלפי הפרוטגוניסטים, ולפעמים אפילו סלחני כלפי האנטגוניסט העיקרי – גבריאל הרציג.

משה גרנות

* המאמר פורסם לראשונה ב"האומה" בעריכת יוסי אחימאיר.

* * *

הדסה מור

מצוקה שמולידה מחזה

"קח את אבא שלך ולך לעזאזל"

בתיאטרון הבימה

מצוקת הקשישים הסיעודיים בארץ גוברת והולכת. ככל שתוחלת החיים של האוכלוסייה עולה, כך גובר העומס במוסדות הרפואיים והשיקומיים, שמתקשים להכיל את  כל הנזקקים, וכתוצאה מכך משלחים את הזקנים לביתם בטרם השלמת שיקומם, וכל  בעיות הטיפול בהם נופלות על כתפי בני ביתם.

זה מה שקרה  במציאות למחזאי רמי ורד, כשאביו  לקה יום אחד באירוע מוחי,  איבד הכרה וכשהתעורר,  כל פלג גופו הימני היה משותק.  כשיצא מסכנת חיים, הוא הועבר לבית חולים שיקומי,  ושם התברר לו עד מהרה, שכל רצונם של אנשי הצוות הרפואי הוא – להיפטר מאביו מהר ככל האפשר, הרבה לפני שמיצה את תהליך השיקום, וכל נטל הטיפול באביו עבר לאחריותו ולהוצאותיו הכספיות.

כך נולד המחזה, שרמי ורד השכיל להמחיזו כקומדיה מצחיקה באפלוליתה, בבימויו של  אמיר וולף. ומי יכול להיות המצחיקן, שהוא גם שחקן  אופי, המתאים ביותר לסוג הזה של הז'אנר, יותר מאשר אבי קושניר?

זהו מחזה על נושא עצוב בלבוש מצחיק. וגם להיפך. מחזה מצחיק על בעייה חברתית כאובה, שמתחיל בפגישה אקראית במועדון, של גבר גרוש טרי, עמי קינן – אבי קושניר – עם אישה סקסית יפה, ועד מהרה הם מגיעים לחדרו הקט ומתחילים לנהל פלירטוט. אך בעוד האישה כבר יושבת על מיטתו כשלגופה בגד גוף שחור סקסי קצרצר, והוא אך מתחיל להיעתר לפיתוייה, מצלצל הטלפון ולתדהמתו הוא  שומע קריאה בהולה מבית החולים, לבוא לסעוד את אביו, שלקה באירוע מוחי.

כמובן שכל הפלירט שהחל, נמוג ונגוז, ועמי קינן מתחיל לקונן הכיצד פתאום פונים אליו לטפל באביו, שאותו הוא לא ראה מאז היה בר-מצווה, כשאביו פשוט קם ועזב את הבית. אז מה פתאום מפילים עליו חובה שכזאת? אבל ממש לא היתה ברירה בידו והוא מופיע בבית החולים,  ורואה את אביו שוכב במיטתו מחוסר הכרה. 

כל מה שנותר לבן לעשות, הוא לעמוד לצד המיטה ולדבר על היחסים, הקשים, או חוסר היחסים, שהיו בינו לבין אביו, על ילדותו ואהבתו לאביו, ועל תסכוליו מעזיבתו את הבית  והיעלמותו מחייו, וכך  דיבר ודיבר עד שלפתע, האב מתעורר.

פתאום פקח את עיניו והתחיל לדבר. מאוד מצחיק זה היה. וכל הצוות הרפואי בא לראות את הפלא הזה כשבהתפעלות רבה הם מציינים שבמשך שבועיים ימים הם עמלו קשה,  אך לא הצליחו לעוררו מתרדמתו, ואילו עכשיו, הבן הצליח לעוררו בתוך עשר דקות.

אלא שבעיקבות ההתעוררות, מועבר האב למחלקה  שיקומית, ומיטתו מועברת לחדר קטן וצר מלהכיל, שבו שוכבת אישה מבוגרת אך נאה למדי ולצידה יושבת בתה הצעירה, המטפלת בה במסירות רבה. 

    בסיטואציה הזאת, בה  מכונסים זוג זקנים השוכבים זה לצד זו, וזוג צעירים פנויים בתפקיד המטפלים האישיים בהוריהם, מתנהלת הקומדיה העצובה-מצחיקה הזאת, שמעמידה בפני עמי קינן דילמה נוספת של בחירה בין החתיכה הסקסית שבאה פעם נוספת לחדרו ושגם באותה פעם הוא הובהל לבית החולים, ובין הצעירה האנרגטית, הספורטיבית הנאה, בתה של החולה הצמודה למיטת אביו. שאותה פגש מידי יום ביומו. בייחוד מצחיק הקטע שבו, עקב שביתת אחיות, מוטל על ילדי החולים להחליף להוריהם את החיתולים, וזה קטע מצחיק ומגעיל כאחד. (אבל הרי בדיחות מצחיקות רבות קשורות למצבים מגעילים, נודה על האמת.)

תוך כדי הטיפול, מופיעים בחדר הקט, ובמשרדי בית החולים הרופא המטפל, שנותן לעמי להבין שאין מקום ואפשרות להמשיך ולטפל באביו במסגרת השיקומית הזאת,  ובד בבד העובדת הסוציאלית שמחתימה אותו בעורמה על הסכמתו לשמש כאפוטרופוס לאביו, וכך הוא נלכד על ידי רשויות המדינה כמי שמחויב בהמשך הטיפול באב, ובנשיאת כל העלויות הכספיות הכרוכות בכך. בסופו של דבר, בלית ברירה, גורר עמי את אביו בכיסא גלגלים. "לאן?" שואל האב ועמי משיב לו: "הביתה."

 לצד המשחק המעולה של אבי קושניר מופיעים עוד מיספר שחקנים שבכוונה לא ציינתי את שמם מאחר שבתוכנייה מצוינים שמות כל השחקנים אך מבלי לציין איזה תפקיד ממלא כל אחד מהם בהצגה. אפשר רק לנחש שהצעירה המטפלת באימה, היא השחקנית ריקי בליך שמשחקת לא רע, אבל המבטא שלה ומהירות דיבורה הבולעני ממש בלתי ניתנים להבנה וזה כמובן פוגם גם בתדמיתה כשחקנית. ואילו בין יתר השחקניות מופיעות הילה שלו, הגר טישמן, שיפי אלוני, תמי ספיבק. אבל באיזה תפקידים? לעורכי התוכנייה פתרונים. אפשר לנחש,  אבל למה להתאמץ  ואף לטעות?

את התפקידים הגבריים קל יותר לנחש: אורי אברהמי משחק את האב החולה, ורוי מילר את תפקיד הרופא.

בסך הכל זוהי הצגה מוצלחת, שיש בה גם ניחוח של מערכון סטנדאפיסטי מצחיק וגם דיון בנושא חברתי חשוב. בהחלט מומלץ.

הדסה מור

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

א. עם "ירושלים" לאמריקה

האונייה  "ירושלים" שעגנה בנמל חיפה, השמיעה צפירת הפלגה. קבוצת האנשים שהצליחה לקבל אישורי כניסה לנמל, עמדה על שפת הרציף ונופפה ידיים. בין העומדים לא היה לי קשה  להבחין  באישה צעירה העומדת בחצאית ורדרדה עם חולצה לבנה ושולחת לעברי זרועות חשופות שכפותיהן נושקות מדי פעם את שפתיה. גם אני לא נשארתי חייב והחזרתי לה את אותה תנועה, אך רק ביד אחת, בעוד השנייה נאחזת במעקה הסיפון. לצידי עמד בחור צנום שחום עור, אשר גבות עבות מחוברות הצלו על עיניו. אימי ואחותי אביבה, אשר ליוו אותי עד שער הנמל, הבחינו בו כשעמד לפנינו בתור, ואחותי לחשה לי באוזן:

"תראה איזה פושע נוסע איתך!"

הבחור הזה, שעמד עכשיו לצידי, הבחין באישה המנפנפת לעברי ושאל: "אשתך?" 

הייתי מספיק כנה כדי לענות בשלילה ולהוסיף: "אבל חברה טובה."

כשעה קודם לכן, כשנפרדתי ממשפחתי ליד שער הנמל, הסתכלתי לכל עבר בתקווה לראות את נאוה והופתעתי שלא באה להיפרד. רק כשהייתי בתוך הנמל והתקרבתי לספינה, הבחנתי בה בתוך קבוצת אנשים שקיבלו אישור כניסה לנמל. כשראתה  אותי, ניתקה מהקבוצה  ורצה לעברי. מיהרתי להניח את המזוודה, כדי ששתי ידיי תהינה פנויות לחיבוק שלא איחר לבוא.

"איך הצלחת להיכנס?" שאלתי, אחרי שפי השתחרר משפתיה.

"יש לי חברים." ענתה והסתכלה עליי לראות אם אני לבוש כיאות לאדם הנוסע לאמריקה.

אנשים נושאי מזוודות המשיכו לחלוף על פנינו ואני התחלתי להיכנס ללחץ. נפרדנו בעוד חיבוק אמיץ ורצתי עם המזוודה לעבר הגשר העולה אל סיפון האנייה. רוב הדברים במזוודה היו מזכרות ומתנות שהתבקשתי להביא לקרובים באמריקה. לעצמי הסתפקתי בבגדים רזרביים עליונים ותחתונים, כלי גילוח, שני זוגות גרביים ובגד-ים (למקרה שהאונייה תטבע). 

במוצא הגשר, על הסיפון, ניצב שולחן קטן והאיש שישב לידו ביקש את הניירות. נתתי לו וקיבלתי תמורתם את מיספר התא שלי. קניתי כרטיס למחלקה השנייה, לא מפני שלא היה מקום במחלקה הראשונה, להפך, רציתי מקום במחלקה השלישית, הזולה, אך שם כל המקומות היו כבר תפוסים, ונאלצתי להוסיף עוד מאה לירות ולזכות בתא זוגי.

כשהגעתי לתא ראיתי שהמיטה התחתונה תפוסה על ידי מזוודת עור חומה, ולי נשארה המיטה  העליונה אשר סולם ברזל צר הוביל אליה. דווקא שמחתי, כי בקצה המיטה, שעליו היתה מונחת כרית תפוחה, היה חלון זכוכית עגול שממנו נראו גלי הים. מאז ומתמיד העדפתי לישון על מיטה הקרובה לחלון, שמאפשר בלילה לראות את כוכבי השמיים ולעיתים גם את הירח.

רק אחרי נסיעה של שלושה ימים, כשפקדה אותנו סערה לא צפויה והייתי צריך לרדת בסולם ולרוץ לעבר הכיור, הבנתי שזה שתפס את המיטה התחתונה, היה הרבה יותר חכם ממני.

באותו יום ראשון של הפלגה, כשעליתי חזרה לסיפון והשקפתי לעבר הרציף ראיתי שקבוצת המנפנפים התכווצה, אבל זו עם החצאית הוורדרדה עדיין עומדת שם  וקופצת משמחה למראי.

ברגע זה השמיעה ה"ירושלים" צפירה נוספת והחלה לנוע. מיהרתי להיצמד למעקה  ולשלוח נפנוף של שלום. מרוב שהייתי עסוק בהחלפת נפנופים, החמצתי את המעקב אחרי הלאנש שמשך את האנייה לעבר פתח הנמל. עד מהרה היו אחורי הספינה מופנים לעבר הכרמל ואני עם עוד כמה נוסעים רצנו אל הירכתיים כדי לראות פעם אחרונה את קבוצת המנפנפים, כאשר אלה המחזיקים ממחטות נפנוף, משתמשים בהן כעת לניגוב הלחיים.

נשארתי על הסיפון, כשאני צופה לעבר הר הכרמל ההולך וקטן מול עיניי ונראה כיחידה אחת אפרפרה המתרחקת ומעלימה את נאוה שנשארה כנקודה אחרונה על המזח. עברתי לקדמת האונייה ושם צפיתי בחרטום החותך את המים, כשקצף לבן מתרומם ומחליק על הדפנות. חשבתי על ההרפתקאות וההפתעות המחכות לי בעוד שבועיים, כשאגיע לארצות הברית, ולא תיארתי לעצמי שאת ההפתעה הראשונה אפגוש עוד מעט, כשאחזור לתאי.

זכרתי את מספר התא ועקבתי אחרי מיספרי המתכת הצמודים לכל דלת, כך עד שהגעתי לתא שלי. ההפתעה שציפתה לי עם פתיחת הדלת, ישבה כפופה על המיטה התחתונה כשראשה אסוף בתוך כפותיה. כשהרימה את ראשה לעברי נבהלתי לראות שלפניי אותו בחור עב גבות, שהוגדר על ידי אחותי כפושע. בניגוד לתדמיתו הבריונית בנמל, נראה עכשיו חיוור עם פנים מיוסרות.

התגברתי על רתיעתי האינסטינקטיבית, הושטתי לו יד לשלום  ואמרתי את שמי "ישראל."

הבחור, שהכרתיו יותר מאוחר בשם חיים, קם מולי ובמקום להשיט את ידו, הדף אותי הצידה ורץ אל תא השירותים. הוא לא סגר אחריו את הדלת ולכן יכולתי לשמוע קול גרגור מבעבע שנתן לי להבין שהגיבור שלי מקיא את נשמתו. קצת הופתעתי, כי הים היה שקט והאונייה כמעט לא התנדנדה.

בקול מודאג כביכול, שאלתי אם הוא זקוק לעזרה.

הוא מלמל משהו ואני הבנתי שהוא מסתדר לבד.

כיוון שכך, פניתי ועליתי על הסולם הצר והשתטחתי על המיטה העליונה, כשפניי לעבר החלון.

עד הערב הבחור התאושש וכשהגיע מועד הארוחה, פנה אליי בפקודת שאלה: "אתה בא?!"

כחייל ממושמע, החלקתי על הסולם למטה ויצאתי אחריו.

בזמן הארוחה הבנתי שעשיתי עסקה לא רעה, כי כל המלצרים פחדו ממנו, וכשהיה אומר למי מהם: "תישאר בסביבה!" יכולתי להיות  בטוח שהלז לא יתרחק. 

במשך הימים הבאים התגלה שכני כבחור חביב ואני הצלחתי לרכוש את ליבו כאשר  ביום השלישי להפלגה הפר הים את שלוותו, היה לגבה-גלי, ואני, לשעבר חבר בימייה של הפועל, ניהלתי עם עב הגבות תחרות ריצה לעבר הכיור.

בשיחות שהיו לי עימו, לרוב בלילות אחרי כיבוי האורות, גילה לי שלא הצליח לקבל  ויזה לארצות הברית וכשנגיע לניו יורק, אם לא יתנו לו לרדת מהאונייה, הוא ימשיך ויגיע עד מקסיקו. במקסיקו, אמר לי, יש לו כתובת של מישהו שיודע להבריח אנשים לאמריקה ולא יהיו לו בעיות.

התוכנית נראתה לי נועזת ולא הבנתי מאיפה יש לו אומץ לבצע אותה.

רק ביום ההפלגה האחרון גילה לי שהאומץ שלו נובע בעצם מפחדנות, כי בארץ היה מי שרמז לו שאם הוא רוצה להמשיך לחיות, מוטב שיברח מהארץ כמה שיותר מהר.  

מי שעוד עורר את סקרנותי על סיפון האונייה היה  גבר יפה תואר, בעל שפמפם דק גיזרה, גוף אתלטי וחיוך אדיב. האיש היה מוכר לי, אבל לא הצלחתי לנחש מאיפה.רק בערב התרבות הראשון בספינה, כשאותו גבר נעמד ליד הפסנתר והחל לשיר, הבנתי שזה הזמר הידוע שמשון בר-נוי המשמש בתפקיד של קצין תרבות, האחראי על שעות הפנאי שלנו. כנראה ששעות הפנאי שלנו לא הדאיגו אותו באופן מיוחד, כי זכינו לראותו רק החל משעות הצהריים וכל מה שעשה, היה לשוחח באדיבות עם נוסעים שפנו אליו, בעיקר עם נוסעות, ובערב במועדון ללוות את הפסנתרן בקולו. משום מה נמנע מלשיר את שירו המפורסם "יש לי כנרת" ורוב שיריו היו של ריקודים סלוניים.

באחד הבקרים הודיע הכרוז שהגענו לנמל נאפולי ומותר לרדת לבקר בעיר עד שבע בערב. אני עם שכני הזדרזנו לצאת והצטרפנו לקבוצה של שלושה גימנזיסטים שאחד מהם, גיורא, היה בנו של שליח הסוכנות בוושינגטון, וידע לדבר אנגלית שוטפת.

נאפולי, העיר שעליה נאמר שטוב לראותה ולמות,  הפתיעה בעליבותה. ברחובות  ניכרו עדיין אותות מלחמת העולם. פה ושם נראה בניין הרוס הרובץ  על יסודותיו והבתים האחרים דהויים וקלופי טיח. רוכלים, שהציעו סחורות מפוקפקות, ניסו  לפתות אותנו, אך אנו הוזהרנו מראש שלא נקנה כלום ושניזהר מגנבים. גיורא הציע לעלות על אוטובוס לבקר בפומפיי, העיר המפורסמת שהשתמרה בזכות ערימות הלבה שכיסו אותה. חיים שכני לא התעניין בעתיקות מלפני אלף שנים, אבל אחרי שסיפרתי לו שיש שם ציורי קיר של בחורות ערומות, לא עמד בפיתוי והצטרף. זכרתי גם את הסיפורים  שקראתי על השוטר של פומפיי שנשאר על משמרתו בלי לזוז עד שהלבה כיסתה אותו, ואת הסיפור על הכלב  שעקבות הרצועה שחנקה אותו, נשארו חקוקים על  צווארו כשניסה להימלט. קיוויתי לבדוק אם זה נכון, אבל קודם הלכנו בעקבות השילוט אל רובע בתי הזונות. עברנו מבית לבית ולא שבענו מלראות את הציורים הצבעוניים, שאפשר היה ללמוד מהם את כל התנוחות שבעולם. הלכנו  בעיניים נוצצות מציור לציור, והשתדלנו  להראות כאנשי תרבות, שרק הצד האמנותי של הסקס מעניין אותנו.

כשחזרנו לרחובות נאפולי, נטפל אלינו ילד איטלקי, שבאנגלית מגומגמת פיתה אותנו להיכנס למועדון ריקודים. היה זה חדר בסימטה צדדית עם שולחנות עץ שהוארו על ידי נרות. מלצריות  צעירות עם מלבושים חלקיים הציעו לנו כוסות יין.

חיים, שכני לתא, נעץ עיניים באחת שנופפה לעומתו בזוג ציצים שאומנו להצצה, והזמין מרטיני. היא התיישבה על ברכיו  ומלצרית  מבוגרת שעמדה בסמוך מיהרה להגיש לו ולה שתי כוסיות. נערה אחרת צנומה, עם פנים עצובות פנתה אלי בקריצה. בלי להבין ניחשתי מה היא שואלת ואמרתי בפחדנות "לא! לא!"

גם שלושת הגימנזיסטים סירבו והסתפקו כמוני בכוס לימונדה ובהסתכלות על חיים הנועז. הבחורה שישבה על ברכיו לגמה מהיין באיטיות כשהיא מרשה לו ללטף את כתפה, אבל כשניסה להרחיק לכת, מיהרה להרחיק את ידו. השכן שלי, שהיה לוהט כאש, הוציא את ארנקו והצביע על המדרגות המוליכות לקומה העליונה. כתגובה היא הצביעה על הכוסית שלה והמלצרית עם היין, שנשארה  בקרבת מקום, מיהרה למלא את הכוסית הריקה ולקבל את הכסף. הפעם חשופת החזה רוקנה את הכוסית בלגימה אחת והרימה אותה שוב לעבר רעותה.

כאן השכן שלי הבין שעושים לו תרגיל וקם כשהוא מחזיק בזרוע הנערה ומנסה לגרור אותה לעבר המדרגות. ברגע זה צצו שני איטלקים חמורי מבט ונעמדו לצד הבחורה. הבנתי שאנחנו עומדים להסתבך וקמתי להרגיע את הבחור הסוער. גם הגימנזיסטים הצטרפו ובכוחות משותפים הצלחנו להוציא אותו החוצה כשהוא מקלל את כל האיטלקיות הזונות.

בדרך חזרה לנמל חיים נעלם לנו ורק ברגע האחרון כשהאונייה השמיעה צפירת הפלגה, ראינו אותו רץ על הרציף ומצליח להגיע לסולם ברגע האחרון. כשהגיע אלינו הראה לנו בגאווה רדיו טרנזיסטור, שנחשב אז למכשיר רב ערך, והוא הצליח לקנות אותו ברבע המחיר.

את הקללות ששמעתי אחר כך לאורך כל הלילה, לא אשכח לעולם. זה התחיל בקריאת חמס על הזונות האיטלקיות המלוכלכות ונגמר בצעקות על הגנבים האיטלקים שמכרו לו טרנזיסטור דפוק בשיטה הישנה, שבה המוכר מפעיל טרנזיסטור תקין הנמצא בכיס חולצתו ומוכר לקונה התמים את הרדיו הדפוק שבידו. 

הלילה האחרון על האונייה היה חגיגי במיוחד. המועדון קושט בשרשראות נייר צבעוניןת, הנשים באונייה לבשו את מיטב שלמותיהן והכול חיכו במתח להפתעה המיוחדת שעליה הוכרז בארוחת הצהריים.

בסופו של דבר ההפתעה התגלתה כאשר שמשון בר נוי, קצין התרבות שלנו. כחכח בגרונו והודיע נכבדות, שלכבוד הפרידה הבלתי נמנעת, הוא ישיר לנו  עכשיו את השיר הנפלא "יש לי כנרת."

היו מחיאות כפיים  נימוסיות וזה כל מה שאני זוכר מהפלגתי באניית הפאר "ירושלים". 

למחרת בבוקר כשעליתי לסיפון ראיתי מולי את פסל החירות בדמות עלמה אמריקנית המניפה יד מתוחה לעבר השמיים, בלי לחשוש מישראלי אחד שלא יכול להתאפק מלדגדג את בית השחי של זו המרימה מולו את זרועה.

בוקר טוב אמריקה! פקחי עיניים והזהרי!

אני בא לכבוש אותך...

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מוטי הרכבי

ההפגנה בת"א במוצ"ש

ההפגנה סוקרה בהרחבה בתקשורת, בעיקר ברשתות הטלוויזיה. משום מה הועלם מהמרקע, שלט צבעוני ענק של ארגון ה-BDS, זהו ארגון שפועל בעולם לחיסולה של מדינת ישראל. כיצד ייתכן שמצלמות הטלוויזיה "לא ראו" שלט זה, תמונתו הופיעה רק בעיתון "ישראל היום".

היו שם גם שלטים:

א. משטר גזע = שחיתות

ב. רצח ומעצר ילדים = שחיתות

העיתונאי עקיבא ביגמן כותב ב"ישראל היום", כי בהפגנה היו קריאות: 

א. "פלשתין תשוחרר מן הים עד הנהר"

ב. "לא נמית ולא נמות בשירות הציונות"

ג. "כולנו ביחד בלי גזענות ופחד"

ד. "רצח ומעצר ילדים = שחיתות"

ה. "ישראל רוצחת, אני הגיהינום של המשטר הציוני" 

כיצד ייתכן שהרדיו והטלוויזיה לא דווחו על כך. בהפגנה של השמאל היו חסימת כבישים, אבל איש לא נעצר, לעומת זאת בהפגנה של השכונות נעצרה שפי פז. 

לסיכום, מטרתן העיקרית של העלילות נגד ראש הממשלה היא השמדת ישראל. כמו תוכניות אחרות, מתחילים עם ראש הממשלה וממשיכים עם כל עם ישראל.

מוטי הרכבי

* * *

מנחם רהט

תם נשף המסיכות: הם רוצים בחורבן המדינה!

במשך שנים הסבירו לנו דוברי השמאל, כי הם בסך הכול שוחרי טובתה של מדינת ישראל. פעילותם הקולנית של פעיליו, הסבירו, אינה נגד מדינת ישראל כי אם נגד מדיניות הממשלה. כך גם התייחסו לשתי ההפגנות בכיכר הבימה במוצ"שים האחרונים. הקרן להכחדת ישראל, שליבתה את ההפגנות, היתממה לטעון שמדובר ב"הפגנות אזרחיות, ספונטאניות, נגד השחיתות של נתניהו וחבורתו." עובדה, הם הסבירו, שבין המפגינים היו מצביעי ימין נאמנים, 'מאוכזבי נתניהו'.

יכול להיות שהרבה מן המפגינים, ובהם גם מצביעי ימין, באמת הגיעו בתום לב להפגין "נגד השחיתות". אבל הם מצאו עצמם בתוך הפגנה של אוהדי אש"ף. שוב התברר שהאידיוטים השימושיים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים. פעם הם מצביעים בתמימותם נתניהו, מבלי שהבינו שקולם הולך למדיניות של הקפאה והרס, שיחרור סיטוני של מחבלים, הכרה בשתי מדינות ממערב לירדן, הבטחות סרק לבינוי מחדש של עמונה, ועוד. ופעם מצטרפים בתמימותם המכמירה להפגנות "נגד השחיתות", מבלי להבין שהם בעצם נותנים יד לגרועים שבעוכרי ישראל.

לגיטימי ודמוקרטי כמובן להפגין נגד הממשלה וראשה. אך לא לגיטימי להפגין למען הכחדת מדינת ישראל והפיכתה למדינת פלשתין מהים עד הירדן. במוצאי השבת האחרונה, צנח המסווה מעל פרצופם האמיתי של המארגנים והוכח סופית, שלא את נתניהו הם חותרים להפיל, אלא את מדינת ישראל.

מצמרר לשמוע את הסיסמאות הבוגדניות שהתעופפו שם, לצד סמל אדיר מימדים של תנועת החרם BDS, מורכב ממאות נורות צבעונין שהיבהבו באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. "מוות לציונות!" צעקו הבוגדים. "פלשתין תשוחרר – מן הים עד הנהר". "לא נמית ולא נמות – בשירות הציונות" ועוד.

אילו היו לנו פרקליטות ומשטרה מיקצועיים נטו, שאינם שבויים בקורי עכבישי השמאל, הקרן החדשה ועיתון "הארץ", היה עליהם לפתוח מיד בגל מעצרים בקרב המארגנים, לשם העמדתם לדין בעוון בגידה מחפירה. אבל באופן לגמרי בלתי מפתיע לא נעצר איש. חופש השיסוי עומד תמיד לזכות האנארכיסטים. רק בהפגנות אזרחי שכונות הדרום נגד המסתננים – המנוגדות לאידיאולוגיית השמאל, הקרן ו"הארץ" – יש תמיד מעצרים ואלימות משטרתית. איפה היתה המשטרה מול כרזות השיטנה והסיסמאות שהתעופפו בכיכר הבימה? היא היתה עסוקה מן הסתם בשיחות תידרוך עם עיתונאים, ובמתן חיפוי לקצינה מ-433, שהצטרפה למאמץ להחלפת השלטון דרך חוּקי הכיכרות.

העיתונאים גלעד צווויק ועקיבא ביגמן, תיעדו באתר 'מידה' וב"ישראל היום" (בהתאמה) את הפגנת האנארכיסטים. הם לא הופתעו למצוא בכיכר את בכירי השמאל ההזוי: ברק כהן, שטען ש"ישראל רוצחת – אני הגהינום של המשטר הציוני", סיגל אביבי אוהדת המסתננים, שנוהגת לכנות את ישראל "מדינת אוייב" ו"מדינה שטנית שצריכה להיעלם." אלדד יניב שקרא למפגינים ללמוד מ'שוברים שתיקה' (שדוברו דין יששכרוף נמצא שקרן, שהמציא עלילות דם כוזבות נגד חיילי צה"ל).יגאל רמבם שנתפס משליך גז מדמיע לעבר תומכי אלאור אזריה, ופעילי שמאל רדיקלי נוספים.

הם וחבריהם ביטאו בהפגנה, שגם האידיוטים השימושיים הצטרפו אליה ברוב תמימותם, חתירה עויינת נגד עצם קיומה של המדינה, וסוג של מש"תפיות עם האוייב. ברק כהן, למשל, שקרא למפגינים "להיות מוכנים למחיר ולהקרבה," הודה בטור שפירסם באתר 'שיחה מקומית' (שגרף בחמש השנים האחרונות 270 אלף דולר מהקרן לישראל חדשה), כי הגדרת ההפגנות בכיכר במונח של מחאה נגד השחיתות, הינה "מצג שווא שטחי וקלישאתי": ההפגנה ברוטשילד נועדה לדבריו לסייע לחיסול הציונות, שעיקרה "שימוש בכוח פסול לטובת היהודי."

לאנארכיסטים חברו אירגוני שמאל: אירגון 'דרכנו' (שהוא גילגול חדש של עמותת השמאל 15V, שפעל בבחירות האחרונות להפלת הימין), שממומן ע"י אירגוני שמאל בריטיים ('חברי הלייבור בעד פלשתין', 'מוסלמים בריטים לדמוקרטיה חילונית' ו'אגודת המוסלמים בבריטניה'), אמריקניים ('קול אחד'), וְ – איך לא? – האיחוד האירופי (מיותר לומר: האנטישמי). אירגון 'עומדים ביחד' של יהודים פוסט ציונים וערבים שמטרתם חורבן המפעל הציוני. אירגון 'מהפך' שאחד מראשיו מיכאל מנקין היה ממייסדי מיסדר המלשינים 'שוברים שתיקה', ועוד.

בשנת 1995 הופיע בנימין נתניהו באסיפת בחירות על המרפסת בכיכר ציון. לרגליה הניח סוכן-מדיח מטעם השב"כ, אבישי רביב, כרזה המציגה את ראש הממשלה רבין במדי הגסטאפו. נתניהו לא ראה אותה ולא יכול היה לראותה, אך בשמאל מאשימים אותו זה 22 שנה על הופעתו מעל לכרזת הנאצה.

בכיכר הבימה בתל אביב לא יוכל לטעון אף אחד מאנשי השמאל הציוני, שלא ראה ולא שמע על היותו שותף לבגידה בעמו ולמשת"פיות עם שוחרי חורבן המדינה. על אף זאת לא הושמעה בשמאל מחאה ראויה נגד החרפה הזו.

ואחר כך הם עוד מתפלאים על אובדן סיכוייהם לשוב אי פעם לשלטון.

מנחם רהט

* * *

אידיוטים שימושיים

רוצו להפגנה "נגד השחיתות"

במוצ"ש בשדרות רוטשילד

יחד עם כל שונאי ישראל

הממומנים על ידי דורשי רעתה, מחרימיה ואויביה

כמו המנוולים שנשאו שלטי BDS באורות מנצנצים

אל תהססו, אידיוטים, רוצו!

* * *

אוריה באר

1. אנתולוגיה לתפארת

לפני כחודש ימים נערך בירושלים, במשכנות שאננים, ערב השקה  לספר "תמונה קבוצתית", ספרות ישראלית במאה ה-21. זוהי אנתולוגיה גדולה בכמותה ובאיכותה, המכילה  את יצירותיהם של מאה שבעים וחמישה סופרים, משוררים וכותבי ביקורות. זוהי האנתולוגיה הגדולה ביותר שיצאה אי פעם בישראל. ואמנם, כמאתיים ושמונים יוצרים שלחו למערכת את יצירותיהם, ומתוכם נבחרו הכותבים בספר גדול ממדים זה, המכיל כששמונה מאות  עמודים.

יש בו את השיר הנפלא של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", ויש בו שיר של טוביה ריבנר הוותיק מאוד, ויש בו שיר של יערה בן דוד, ומשוררים ומשוררות רבים אחרים. ויש בו סיפורים קצרים של א.ב. יהושע  ודן בניה סרי, וקטע מספרו של אהוד בן עזר והארץ תרעד", וקטע מספרו של משה גרנות, וסיפור פרי עטי, ועוד ועוד ועוד. ויסלחו לי כל אלה הרבים והטובים, שלא נקבתי בשמותיהם, בשל היריעה הצרה.

יש להודות  לעורכת איילה לילי מוזס על עבודתה הקשה בעריכת החומר הרב, וכן לעוזרותיה המסורות, נוגה לביא, שני וחנון ואחרות.

ועצה אחרונה: אל תקראו את האנתולוגיה בנשימה אחת, בערב אחד. זה  קשה  ובלתי אפשרי. קראו אותה בטעימות קטנות, שלושה ארבעה שירים וספורים בכל ערב, או עשרה או עשרים קטעים בשבת. קריאה נעימה.

אהוד: אני לא שלחתי את הפרק מתוך "והארץ תרעד" כדי שיבחרו אותו מבין מאות יצירות אחרות, אלא מלכתחילה התבקשתי במפורש מהעורכות לשלוח את הפרק הזה לאנתולוגיה. אילו היה מדובר במעין תחרות או סלקציה לא היה עולה על דעתי לשלוח.

דבר נוסף, עד היום לא ראיתי את הכרך של האנתולוגיה.

2. הודח כי סחב שני תפוחים

בימים אלה הוכיתי בתדהמה. ידיעה בעיתון בישרה לנו שמפקד הכיתה שסחב שני תפוחים  מבעל דוכן פירות, ערבי בשטחים, אחרי פיזור הפגנה, נדון בימים אלה לעשרים ימי מחבוש וכן להדחה מכל תפקיד פיקודי.

כן, כולנו זוכרים את מעשה השובבות קל הדעת של אותו מ"כ. ודאי שזה אינו יפה. ודאי שזה לא נאות. אך  עבור מעשה שטות שכזה מכניסים מ"כ טוב לכלא צבאי מחמיר? האם אין כאן צדקנות ובולשיט צבאי לשמו מן הסוג הגרוע ביותר? מה היה  עושה בנסיבות אלה מפקד חכם כמו בני אילון, ששירת במשמר הגבול והיה מפקד פלוגה מצליח?

הוא לבטח היה מזמין לשיחה את המ"כ השובב, נוזף בו, דורש ממנו לשלם את מחיר התפוחים לבעל הדוכן, בתוספת קנס הגון ומתרה בו שלא יעשה זאת שוב. הוא לא היה מעמיד למשפט צבאי ולבטח לא היה עושה ממעשה השטות סיפור גדול.

אך נראה שימי ישראל טל, גורודיש, ועוד כמה מפקדים מחמירים וחסרי שכל חוזרים לצה"ל. כן, ימים בהם ישראל טל זרק צוער מקורס קצינים ביום האחרון של הקורס, על שאיבד מפה לא חשובה, ובאותו היום זרק צוער מוצלח אחר שאיבד שתי מחסניות בעת הסתערות. או גורודיש שהכניס לכלא חיילים שהלכו בלי כובע, רחמנא ליצלן, או שכחו להצדיע להוד רוממותו.

או אותו חבר כנסת חכם, ששירת כמפקד בה"ד 1 והדיח  בימי הקורס האחרונים שני צוערים מוכשרים רק משום שנרדמו ולא פינו מקום באוטובוס לאישה זקנה.

כן, הבולשיט הבריטי חוזר לצה"ל ומזכיר לוותיקים שבינינו, ששרתו שירות קרבי מלא וזכרו שלא לטובה את אנשי הבולשיט דאז .ולמ"כ הצעיר הייתי מציע: ערער מיד על גזר הדין המשפיל וחסר השחר. אבל מיד.

אז באמת, הפסיקו עם זה. שחררו מיד את המ"כ המסכן. החזירו אותו לפיקוד ותפסיקו עם הצדקנות חסרת השחר.

אהוד: ושכחת את התגמול שקיבל הצלם שתיעד את ה"גניבה", ודאי מרגל פלסטיני חמוש במצלמה של "בצלם", כדי להפליל את חיילי צה"ל ולזרוק אותם למערכת משפט צבאית חסרת רחמים, חסרת צדק וחסרת שכל.

* * *

צוות גלריה אנגל מאחלים חנוכה שמח לכל חברינו ולקוחותינו!

היום, יום  חמישי, 14.12.17, בשעה 16.00

נערוך אירוע בכיכר שלומציון המלכה בירושלים, שלומציון המלכה 15

https://goo.gl/maps/s1oBd63g6Xo

בו נשיק את פסליו של שמואל "מלאכי" אנגל בכיכר.

בנוסף נציג לראשונה את ספרו, "מלאכי", שכתב יונה פישר.

נשמח לראותכם.

האירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/199786387260992/

חג שמח!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"גננים"

לאשר ברש

1944

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.6.1972

לפני 45 שנים

תחת השם הפאסטוראלי "גננים", ספרו של אשר ברש, אשר החודש מלאו עשרים שנה לפטירתו, מסתתר רומאן ארץ-ישראלי מעניין, לוקאלי, ובו סיפור חייה של אישה מיוחדת-במינה, סיפור עצוב, הכתוב בהבנה פסיכולוגית דקה לנפש אישה. זמנו של הסיפור הוא שלהי שנות השלושים, ובסופו נרשם: "תל-אביב, תרצ"ח" [1938].

הגננים הם שני אחים, מנשה ואפריים קליגר, המקימים לעצמם במו-ידיהם חלקת פרחים גדולה בשכונת "מעין-גנים" (כנראה רמת-גן), אשר ממזרח לתל-אביב. הם אנשים פשוטים, טובים, ישרים ונאמנים. אנשים חיוביים וחרוצים אשר ליבם לא הולך בגדולות. אפריים, הצעיר, הוא איש תוסס ובעל חוש-הומור, מסוגל ללימודים. מנשה הבכור הוא איש "בלי חוכמות", רציני, אך ניחן בבינה מעשית, בזריזות ובחוש נכון בכל מלאכה. ידידות-אמת שוררת בין השניים במשך כל ימיהם.

בספינה המביאה אותם ארצה הם פוגשים נערה בשם מירה, הנספחת לאחת מקבוצות החלוצים ההולכים לקיבוץ. לב השניים נקשר בנערה והם מתאהבים בה. וכל אחד מהם נכון בליבו לוותר עליה לאחיו.

לאחר גלגולים ואכזבות בקיבוץ מגיעה מירה לתל-אביב ופוגשת מחדש בשני האחים. שני האחים מבלים עימה בקונצרטים ובנשפים, עד שנופל הפור: מנשה הבכור הוא שיציע לה נישואים. וזאת הוא עושה בעת טיול רציני על שפת הים בתל-אביב, ומקבל את הסכמתה של מירה אף שהיא אומרת לו: "אגיד לך את האמת, אפריים טוב בעיניי ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה." (עמ' 67).

ואולם ליבה של מירה אינו שלם, וכבר באותו טיול ראשון על שפת-הים היא מהרהרת: "היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי, אחרי הרומאנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר-כך בקיבוץ בארץ, מהם שניים קשים מאוד, שתקפו עליה כחוליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תואר ובעל עושר, שייתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על ליבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפריים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפשוט כל-כך, מנשה. אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי-ביטחון ואותו ניחוש משפיל: 'זה? לא זה?' והרי הוא על-כל-פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובוודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: 'לא יחסר לה כל' אצלנו.'" (עמ' 69).

השניים נישאים, ואולם למן השבועות הראשונים לחייה עימו, והיא כבר רגילה בו ובהליכותיו, יש משהו שאינו חדל מהיות מוזר בעיניה:

"זה בעלה?... היא הסתכלה בו והירהרה וחשה בגופה קירבת בשרו וניסתה להסביר לעצמה את וילון הזרות החוצץ ביניהם... יש, כנראה, סיבה... שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אישה נשואה, בעלת-בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ-לארץ ואחר-כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון-נפש וגילוי-הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיספק לי מכסימום של תענוגות וחיי-רווחה. היו לה בחייה כמה רומאנים, ותמיד היה הרומאן קשור בציור זה: חיי רווחה ותענוגות. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר בבירור מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות-גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עימו משיכה חזקה כל-כך, עד שהוא ממלא את בתי-נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפריים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה, וצרכיה הקטנים יינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחים קלוגר. לא כן היא. הו, היא מכירה את עצמה: שכליותה ושיווי-משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה... יש משהו בדמה, העולה לעיתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו, שהיא חשה מחנק, ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו, תיחנק." (עמ' 77-78).

אושר קטן מרחף על הצריף שבו גרים שני האחים הגננים עם מירה. דודתה שבתל-אביב מנסה להסיר מליבה ספקות, לומר לה שלא מיקח טעות עשתה: "הנה פרדמן, את מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תינשא לנהג. כמובן, הוא ייתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר?" (עמ' 85).

"אבל מירה כמו החליטה בליבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפריים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי 'לגמור'  כדי 'להיפטר מכל זה'. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאוד. מי מן הנערות שאין כוחן יפה לסעור או להיסער בחוזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך 'להיפטר מזה – וחסל'? היא עוד 'נפטרה מזה' בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. אבל היא יודעת מאוד, שאת האושר לא השיגה. והאושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי-שם רחוק, אי-שם אצל אחרים. אף כי 'שם' זה ו'אחרים' אלה אינם מסוימים כלל במושגיה." (עמ' 93).

נולדת לה בת, עפרה, ולא עובר זמן רב ושוב היא נכנסת להריון, ואז, בהתעוררות עקשנית של עצמיותה הרדומה, היא עושה הפלה.

היא אוהבת את בתה. נדמה לה שהיא מסוגלת להיות אם, אבל היא אינה יכולה להיות אישה. היא שוגה בחלומות על אושר רחוק, על אהבה, היא מרגישה ש"אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה..." (עמ' 153) ומשום כך גם יחסיה אל בתה אינם נורמאליים. היא משתמשת בפעוטה כמו במין תכשיט להתנאות בו, וכשהיא מחבקת אותה היא חולמת על חיים אחרים, על ריחם וגופם של גברים זרים, מעניינים, שיכלו להעניק לה תענוגות. ובקשה זו לתענוגות היא הצורך הנואש שלה עצמה לצאת מתוך השיממון של חייה, הרגשת חוסר-הערך וחוסר-הביטחון שהיא שרויה בה. שני האחים נושאים אותה על כפיים. והיא מתביישת בהם, בפשטותם ובחריצותם.

"באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). את העיקר עוד לא השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את חייה. האם אצל כל בני-האדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההיעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל-כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל?" (עמ' 152-153).

 אופייני למצבה הנפשי של מירה שהיא מתאהבת בתצלום. תצלום של גבר אוסטראלי, אח של בעל הווילה אשר בשכנותם. הצורך לאהוב מכריע את כל יתר כוחות נפשה, ובבוא הבחור ארצה, ועימו הברק של מכונית חדשה ושפה אנגלית וחיים עשירים ביבשת אחרת, נחתם גורלה של מירה והיא נמשכת אליו כפרפר אל האש.

"אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי," היא אומרת לבעלה, "נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אך-על-פי-כן הוספתי לחיות איתך ולעשות את המוטל עליי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר." (עמ' 201).

מירה נאלצת להשאיר את ילדתה ביד האחים ועוקרת עם לואיס קוייט לאוסטראליה. היא מוותרת על מה שנראה בעיניה כטפל, ואולם העיקר גם הוא לא בא. היקיצה מתוך הנמנום אינה מביאה חיים חדשים אלא אובדן. אחר שנים אחדות היא חוזרת בגפה לארץ, אורבת פעם אחת לראות את ילדתה, ולאחר ימים אחדים מטביעה עצמה בימה של תל-אביב.

במכתבה האחרון לאחים היא כותבת: "מה שעבר עליי מיום שעזבתיכם, יירד עימי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת-דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי עוד לחיות בלי ילדתי. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה לי כוח." (עמ' 232).

* אשר ברש: "גננים". רומן. הוצאת "מסדה" בע"מ, תל-אביב, תש"ד, 1944. 232 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר שלום, ראשית אני רוצה להודות לך על החומר המרתק והחשוב שאליו אני בני ביתי וידידיי נחשפים דרך "חדשות בן עזר". יישר כוחך.

המידע על ערב העיון הוא כדלהלן:

כל המעוניינים מוזמנים לערב עיון לזכרו של פרופ' הנס קרייטלר, מייסד החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הערב מוקדש לנושא "פייק ניוז ושקרים אחרים".

המשתתפים: פרופ' אסא כשר (פרופ' אמריטוס מהחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב) – על הקלות הבלתי נסבלת של השקר. ישראל אריאלי (ניצב מישנה בדימוס, משטרת ישראל) – על מצגי שווא. פרופ' שולמית קרייטלר (מהחוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, אמריטוס) – מחירי השקר.

האירוע יתקיים ביום 21 בדצמבר 2017 באוניברסיטת תל אביב, בניין נפתלי אולם 001. ההשתתפות חינם.

בברכה,

שולמית קרייטלר

* לעניין כניסתו של גנרל אלנבי לירושלים, זָכרה אימי שחייליו פזרו לילדים הרעבים לחם לבן וסוכריות טופי, והיהודים קדמוהו בשירה: "עַם ישראל חַי, די טֶערְק אִיז שון פורְבַּיי אוּנְד וִיר זִינְט פְרַיי!" (עם ישראל חי, הטורקי מאחורינו ואנו חופשיים).

 נורית יובל

(מתוך ספרי "חיים של נייר" בהוצאת גוונים).

* כה אמרה המנוולת המחייכת, שונאת ישראל: שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני:

היא הודיעה היום (שני, 11.12) במסיבת עיתונאים כי  מדינות האיחוד האירופי לא יעבירו את השגרירויות שלהן לירושלים. מוגריני התייחסה לפגישתה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואמרה: ״הוא הזכיר כמה פעמים שהוא מצפה שמדינות נוספות יעבירו את השגרירויות שלהן לירושלים בעקבות החלטת טראמפ. הוא יכול לשמור את הציפיות האלה שלו לאחרים – כי מצדן של מדינות האיחוד זה לא יקרה." ["הארץ", 12.12].

בביקורו של נתניהו במטה האיחוד האירופי אתמול, אמר בעת ההצהרות המשותפות עם מוגריני כי הוא סבור ש״כל או רוב מדינות אירופה יעתיקו את שגרירויותיהן לירושלים.״ לאחר שעזב נתניהו את בריסל אמרה על כך מוגריני לעיתונאים כשהיא מחייכת חיוך רחב: ״הוא הזכיר כמה פעמים שהוא מצפה שמדינות נוספות יעבירו את השגרירויות שלהן לירושלים בעקבות החלטת טראמפ. הוא יכול לשמור את הציפיות האלה שלו לאחרים – כי מצידן של מדינות האיחוד זה לא יקרה." [שם, 13.12].

* אהוד היקר! ברשימתה המלבבת בחב"ע מס' 1299 של תקוה וינשטוק נפלה טעות מצערת: "על הבית ברחוב סמאטס 12 מתנוסס כיום לוח מתכת של עירית תל אביב: 'בבית זה חי שחקן תיאטרון האוהל מאיר מרגלית תר"ס-תשל"ד 1906-1947'." ואולי זו שגגת הקלדה של המחברת. היה לי העונג והכבוד לארח ואף להלין בחדרי ואפילו להסיע בעגלה עם סוס מן הכביש לקיבוץ כרמיה את השחקן מאיר מרגלית בשנת 1955 או 1956. השחקן הנפלא הזה נולד, לפי ויקיפדיה, בשנת 1906 ונפטר מן העולם בשנת 1974. 

יואל נץ

* ישראל היא מדינה נאורה אבל אסיר משוחרר, עבריין מורשע – אריה דרעי, שחזר ונעשה שר במשרד שבו ביצע בעבר את עבירותיו שבגינן נכלא במעשיהו – קובע שמיליוני ישראלים במאות יישובים לא יוכלו לערוך קניות בשבת! – חרפה! טינופת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל