| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1301
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
עם צרופות תמונותיהם של אסתר ראב, יוסף לואידור וצבי שץ,
וצרופת סיפורו של יוסי גמזו "דם המכבים".
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יהודה דרורי: למה מענישים את הציבור? // מרדכי קידר מתמודד בערבית שוטפת מול שיח' מוסלמי נבער. // אני דוגמנית והוא צייר על פי ז'אק פרוור, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יצחק הילמן: האם הקמת מדינה פלסטינית היא הפתרון הנכון? // נורית יובל: חֲנֻכָּה שָׂמֵחַ! // פוצ'ו – בחיי [4], ב. איך הצלתי את כבוד ישראל. // יורם אטינגר: לקחי 2017 מתוכנית החלוקה 1947. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. החלוקה הראשונה של הארץ. 2. מופע האימים של עמירם לוין. 3. צרור הערות 17.12.17. // מ. זושצ'נקו: לא צריך קרובי משפחה. // יואל נץ: נוסטלגיה. // תקוה וינשטוק: מה דעתך על נשים במכנסיים? // יצחק מאיר: ערכים בדרך הטבע. // גיא רולניק על "טבע". [ציטוט]. // עדינה בר-אל: "היום יום חול וצריך לעמול", על ספרה של נעמי בן-גור, "מחאי, מחאי כפיים: פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת היישוב 1939-1948". // אהוד בן עזר: לואידור לא היה האהוב הנעלם של אסתר ראב, אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור. // משה גרנות: מטעמי תורה לשולחן השבת, על ספרו של בני דון-יחייא "מסביב לשולחן – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשת השבוע". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "כעיר נצורה" לאשר ברש, 1945. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.10.1973. לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
יהודה דרורי
למה מענישים את הציבור?
מפטרים אלפי עובדי "טבע". מה אני אשם? מה הציבור הרחב אשם? כופים עלינו שביתה! למי זה יעזור חוץ מהנהגת ההסתדרות שתראה שרירים (רפויים) ושלא תוכל לעזור?!
הנכים רוצים יותר כסף (מגיע להם!) אבל למה הם פוגעים באלפי נהגים הממהרים לעבודתם, או באלו הרוצים להגיע לביתם לאחר יום עבודה מעייף?
למה אתם מענישים את הציבור? אם לכם רע אז לכולם צריך להיות רע? ככה אתם חושבים שתקבלו סימפטיה? (הוי, כמה שאתם טועים...)
אגב, רבותיי בארגון המורים, גם לכם מגיע יותר כסף, אבל למה אתם פוגעים באלפי הורים שחייבים להפסיד עבודה כדי לארגן מחדש את יומם, זה יביא לכם יותר כסף? כבוד?
אלו רק מיספר דוגמאות כיצד אירגונים שונים בארצנו פועלים בכוחניות, ממש בחוסר התחשבות בציבור, במאמציהם להשיג ויתורים או הישגים...
אז קללה ועונש עליי? עליך? ועל כולנו?
האם לא הגיע הזמן שהמחוקק יקבע מיספר כללים וחוקים שימנעו פגיעה בציבור ע"י דורשי טובת עצמם? דרושה רוויזיה מיידית בשליטה על שביתות ומחאות כך שימנעו פגיעה בנו.
להדיח את ראש עיריית נצרת מייד
ראש עיר בישראל, המקבל משכורתו מהקופה הציבורית, ומתנגד לירושלים כבירת ישראל, חייב להיות מודח מיד ע"י שר הפנים.
ראש העיר נצרת, הזגזגן, עלי סאלם, ברוב חנופתו וכניעתו לאלמנטים פלסטינים קיצונים (על אף היותו נוצרי בדתו), החליט לפגוע בבוחריו (בני דתו) ולבטל את מסיבות הכריסטמס לכולם – וזאת כמחאה על הכרזת טראמפ על ירושלים כבירתנו.
הוא לא חושב כך? אז אין לו מקום במינהל הציבורי בארצנו. שילחו אותו לרמאללה או לעזה, שם מקומו.
יהודה דרורי
שערי תקווה
* * *
מרדכי קידר מתמודד בערבית שוטפת
מול שיח' מוסלמי נבער
ומנצל את הראיון הסוער כדי לדבר "דוגרי" אל העולם הערבי.
מומלץ מאוד בצפייה לכל ידידינו
גם אלה החושבים שאנחנו "פאשיסטים"
וכי המכתב העיתי שלנו "ימני"!
יש תרגום עברי בגוף הראיון
* * *
אני דוגמנית והוא צייר
על פי ז'אק פרוור
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר
ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת
ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידיי ולהסתכל אליו
ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה
ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר
הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת
ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי
הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור
את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר
והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע
ואני הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר
והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר
ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר
וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח
הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר
ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר
ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול
שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים
באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים
ענש אותו השופט חמש שנים בכלא
ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 100 מיום 22.12.2005
* * *
האם הקמת מדינה פלסטינית היא הפתרון הנכון?
הקמת מדינה לפלסטינים נראית על פניה כרעיון נכון מהבחינה ההומנית, מבחינת הצדק לפלסטינים וגם מבחינת הבטחת הרוב היהודי במדינת ישראל, שמשחרר אותה מהנטל של שני מיליון ערביי יהודה ושומרון, שעלולים להפוך לתושבים ישראלים, עם כל הבעיות הכרוכות בכך.
המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית טוענים, שאין כל חשש מהקמתה, אם היא מקבלת על עצמה מיגבלות פירוז ומיגבלות הגירה.
הבעייה היא שאכיפת מיגבלות אלה היא בלתי אפשרית.
מגבלת הפירוז הוכחה כבלתי אפשרית, במבחן הארועים מאז יציאתה של ישראל מעזה. למרות כל השמירה הישראלית והסגר הישראלי על עזה, היא התמלאה בכמויות נשק עצומות, עד כדי כך שעודפי נשק מעזה מועברים גם לסיני.
אשר למיגבלות ההגירה, אלה בלתי אפשריות לחלוטין, משום שאין מדינה בעולם שתסכים לכך.
הסיכון הוא, שהמדינה הפלסטינית הצעירה תימשוך אליה מיליוני מהגרים, בין מפזורת הפליטים הפלסטיניים במזרח התיכון, ובין ממהגרי עבודה מסוריה, עיראק, ירדן, תימן וארצות אפריקניות. זאת משום שהיא תהיה הרבה יותר אטרקטיבית לעומת מדינות המוצא.
המדינה החדשה צפויה לקבל, מכוח הסכמי השלום, מיליארדים של פיצויים הן מישראל והן מקרן בינלאומית שתוקם לעניין זה. כתוצאה מכך, בשלב הראשון תעלה רמת החיים בצורה קיצונית, מה שייתן את המניע להגירה. בשלב הבא, בתוך שנים ספורות, המדינה הזאת תחזור לפרופיל הכלכלי הטיפוסי של האזור, כלומר חברה שרותית באופייה, וללא כל יתרון טכנולוגי תעשייתי ואפילו חקלאי. המדינה הפלסטינית בטווח הארוך תהיה דומה מאוד לרשות הפלסטינית של היום ובמקרה הטוב, דומה לירדן או לעזה. המשמעות היא שזו תהיה מדינה עם אבטלה כבדה ועם בעיות חברתיות וביטחוניות קשות.
בהיעדר מקומות תעסוקה לכל ההמונים שייתרכזו במדינה הפלסטינית החדשה, הדרך היחידה להתפרנס תהיה עבודה בישראל. ישראל תוכל לספק עבודה רק למקצת ציבור גדול זה. מחוסר ברירה, יגדל מספרם של השוהים הבלתי חוקיים בישראל. ישראל תנסה למנוע זאת, אבל הניסיון בעבר מראה, שאי אפשר לבלום מהגרים רעבים.
תהליך זה הוא בלתי נמנע, בין שהמדינה הפלסטינית תהיה על שטח של 5,000 קילומטרים רבועים, כפי שהרשות הפלסטינית דורשת, או של 2.500 קילומטרים רבועים כפי שישראל תהיה מוכנה לתת לה, בהנחה שהיא תוקם בעיקר על שטחיA ו-B של הסכמי אוסלו.
הדוחפים למדינה פלסטינית, חושבים בסטנדרטים מערביים, ואינם מבינים שהמנטליות הערבית שונה לגמרי מהמנטליות הישראלית והמערבית. לא זו בלבד שהחשיבה של הפלסטינים אינה דומה לחשיבה הישראלית, אלא שהיא אף שונה מחשיבת הציבור הערבי בישראל. אלה האחרונים התקרבו בהשכלתם ובתרבותם לישראלים והמרחק בינם לפלסטינים התרחב.
היהודים מדברים על שלום ומתכוונים לכך. הפלסטינים מדברים על שלום, אבל חוזרים תמיד לטענת הקיפוח והנכבה, תוך תקווה שבסופו של דבר יממשו את תוכניתם מ-1948, לחסל כליל את מדינת ישראל. אנשי החמאס אומרים את זה בריש גלי. אנשי הפתח, מנסים להסתיר מחשבותיהם, אבל שותפים לאותה השקפה. שיתוף הפעולה עם ישראל אין בה כל פיתוי מבחינתם.
המצב הנוכחי, של מניעת זכויות מדיניות מהפלסטינים איננו יכול להימשך לנצח. בסופו של דבר ישראל תהיה חייבת גם לספח את השטח וגם לתת לפלסטינים זכויות תושב, זהות למה שקיבלו ערביי ירושלים, ובהמשך זה יוביל גם למתן אזרחות, תוך מילוי תנאי נאמנות ותנאים אחרים שיקבעו בחוק. המשך המצב של "שטחים כבושים", איננו עומד בנורמות של מדינה דמוקרטית. מדינות מערביות רואות בכך חרפה והכעס הבינלאומי איננו מרפה מישראל. רוב העולם מעוניין כיום במדינה פלסטינית, אבל אם הדבר לא יתאפשר והשטח יסופח, לא ייתכן שלפלסטינים אלה לא תהינה זכויות מדיניות כלשהן.
לפלסטינים עדיף לקבל תושבות ישראלית. התושבות ואולי גם אזרחות בהמשך מעניקים להם זכויות ביטוח לאומי, ופרנסה בטוחה. האינטגרציה של ערביי ישראל במדינת ישראל, מעידה שגם האוכלוסיה הערבית של יהודה ושומרון, יכולה עם הזמן, לחיות באותו המודל. זה לא יהיה קל, אבל זה בהחלט אפשרי. בהנחה שעזה תישאר מדינה פלסטינית, עד שתסופח למצרים, הרי המאזן הדמוגרפי אחרי הסיפוח של יהודה ושומרון יהיה של שני שליש יהודים עם שליש ערבים. אפשר לחיות עם מאזן כזה.
לעומת זאת, הקמת מדינה פלסטינית, משמעה שיכפול המודל הירדני או העזתי, על כל המצוקות שהוא יביא, עם משטר רפובליקני. לפי המצב העכשווי, מי שצפוי לשלוט במדינה הפלסטינית, זה החמאס. עם הזמן, יכולים להשתלט על המדינה הפלסטינית גם קבוצות יותר קיצוניות, בדומה למה שקרה עם דעא"ש. בכל מצב שיהיה, המדינה הפלסטינית תהווה סיכון דמוגרפי וביטחוני חמור למדינת ישראל. אפילו אם היא תשרוד תקופה מסויימת, היא קרוב לודאי לא תוכל לשרוד לטווח ארוך. מבחינת ישראל מוטב לא להמר על קופה זו, ולכן הפתרון הסביר היחידי הוא סיפוח יהודה ושומרון.
יצחק הילמן
אהוד: צר לומר, אך הפתרון הטוב ביותר הוא המשך המצב הקיים. פשוט אין לנו ברירה. כל אפשרות אחרת רק תרע את מצבנו הביטחוני ותביא למלחמות נוספות. ל"פלסטינים" ביו"ש לא מגיע יותר מאשר מצבם כיום, ובסתר ליבם הם יודעים זאת ונהנים מהמצב, לעומת כל המתחולל במזרח התיכון המוסלמי הערבי.
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
נורית יובל
חֲנֻכָּה שָׂמֵחַ!
נֵס חֲנֻכָּה, בְּתּוֹלְדוֹת הָאֻמּוֹת,
הוּא הַנֵּס הָאַחֲרוֹן שֶׁתֹּעַד בַּרָשׁוּמוֹת,
אַךְ פְּגָעִים לֹא פָּסְקוּ, וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת
שֶׁיָּמֵינוּ קָשִׁים, מְהוּמוֹת וּפְרָעוֹת.
בְּעָבָר כְּבָר הִכְרִיזוּ בְּקִיאִים וּמְנֻסִּים,
שֶׁהוֹאִיל וְאֵין טַעַם לִסְמֹךְ עַל נִסִּים
יֵשׁ לָקוּם בִּנְּחִישׁוּת, לִהְיוֹת יְעִילִים
וְלִפְעֹל נִמְרָצוֹת – קְרִי:
לוֹמַר תְּהִלִּים!
(אוֹ, בִּשְׂפַת הַמָּקוֹר שֶׁל אוֹתָם הַגְּדוֹלִים:
"פָארלוֹזְט נִישְׁט אוֹף נִיסִים, זוּג תְהִלִּים!")
וְאוֹמְרוֹת אַגָּדוֹת, שֶׁמּוּל פְּנֵי קַלְגָסִים
בְּכָל זֹאת צָצִים לִפְעָמִים עוֹד נִסִּים.
לְמָשָׁל:
שִׁחְרוּר צְפַת.
הַזְּקֵנִים מְסַפְּרִים
שֶׁהָעִיר שֻׁחְרְרָה בִּזְכוּת שְׁנַיִם דְּבָרִים:
מַעֲשֶׂה – וְגַם נֵס שֶׁפִּתְאוֹם חָל וְגָח.
מַעֲשֶׂה – שֶׁקָּרְאוּ תְּהִלִּים בְּלִי חָסַךְ,
וְהַנֵּס – שֶׁהִגִּיעוּ כֹּחוֹת הַפַּלְמָ"ח!
גַּם הַיּוֹם בְּעָמְדֵנוּ אֶל מוּל הַנֵּרוֹת
בְּיָמִים אֲפֵלִים, מִפְגָּעִים, וְצָרוֹת
אַבְטָלָה וּמִתּוּן וּמַכַּת הַבְּחִירוֹת
וְצִבּוּר מְפֻלָּג וחֶשְכַּת מְאֹרוֹת,
מוּל חָמַס וּמִרְמָס וְחַרְבוֹת מְרַצְּחִים
יֵשׁ לִפְעֹל נִמְרָצוֹת! אֵין בְּרֵרָה, מֻכְרָחִים!
גַּם נִזְכֹּר דִּבְרֵיהֶם שֶׁל גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה:
זֶה הַזְּמַן לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה וִיְהִי מַה!
מַה לַעֲשׂוֹת?
רַק לַשּׁוּב לַמִּלִּים
"פַארלוֹזט נִישְׁט אוֹף נִסִּים, אִמְרוּ תְּהִלִּים!"
וְזֶה יַעֲזֹר, כִּי אֵין דֶּרֶך אַחֶרֶת.
עוֹד יִקְרֶה אֵיזֶה נֵס.
הַהִסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת.
2002
נורית יובל
* * *
אוניברסיטת תל-אביב
הפקולטה למדעי החברה
ערב עיון לזכרו של פרופ' הנס קרייטלר ז"ל
מייסד החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
הערב מוקדש לנושא
"פייק ניוז ושקרים אחרים"
ביום חמישי, ג' בטבת תשע"ח, ה-21 בדצמבר 2017, בשעה 18.00
באולם אפטר, בניין נפתלי אוניברסיטת תל אביב
18.00 – התכנסות וכיבוד קל
18.30 – מנחה פרופ' (אמריטה) שולמית קרייטלר
דברי פתיחה: פרופ' תמי רונן, דיקנאית הפקולטה למדעי החברה
פרופ' גלית יובל, ראשת ביה"ס למדעי הפסיכולוגיה
משתתפים:
פרופ' אסא כשר (פרופ' אמריטוס מהחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב) – על הקלות הבלתי נסבלת של השקר
מר ישראל אריאלי (סגן ניצב בדימוס ממשטרת ישראל) – מצגת שווא בחקירה
פרופ' (אמריטה) שולמית קרייטלר (בית הספר למדעי לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל אביב) – מחירי השקר
הכניסה חינם דרך שער 4 (רמנסיאנו)
* * *
פוצ'ו – בחיי [4]
ב. איך הצלתי את כבוד ישראל
כשירדתי מהאונייה עם המזוודה הכבדה והתחלתי לחפש את מקס בן דודי, התנפל עלי גבר צעיר בחיבוקים ונשיקות וכמעט חנק אותי. אחרי שנרגעתי הבנתי שזה בן דודי האמריקני, איז'ו הורנינג, שבא לקבל את פניי, ומאחר שלא הכיר אותי, התנפל בחיבוקים על כל מי שהיה לו שפם.
כשהייתי בנאפולי שלחתי לו גלויה שבה כתבתי שאני בדרך ושנתראה בקרוב. בכוונה לא ציינתי את יום בואי, כי לא רציתי להטריח אותו, אבל הוא לא ויתר. ההתרגשות לקראת בוא בן הדוד מארץ ישראל, היתה חזקה מהפסדו של יום עבודה והוא לא היה יכול להתאפק . התקשר לדורה אחותו הישראלית והיא ביררה עם הוריי באיזו אונייה אבוא ומתי אגיע לניו יורק. איז'ו היה הבן היחיד של דודה שיינדל, אחותו האלמנה של אבי. היו ארבע אחיות יפיפיות, אחת מהן, לילי, גרה בלוס אנג'לס ושלשת האחרות בארץ. הדודה שיינדל גרה בארץ עם שלוש בנותיה, שהלינו אותה אצלם בתורנות. איז'ו הספיק להכיר את הוריי עוד בפולניה, בעיירה שלהם, סניאטין, כשהיה ילד קטן . אחר כך שמר איתם קשר בעזרת אימו, שהיתה הדודה שלי וגם של מקס.
מקס היה בנו של הדוד הרש, אחיו הצעיר של אבי שגר בחיפה. שמו הרשמי היה מרדכי ויסלר, בפלמח קראו לו מוטול, בבית ובמשפחה – מקס, ובארצות הברית – מורד. אני קראתי לו מקס, והוא קרא לי יסקה, כפי שקראו לי הוריי ואחיותיי. בפלמח הוא היה בגדוד השביעי של חטיבת הנגב, הספיק להשתתף בקרב אשדוד בהתקפה על משטרת נגבה ולקחת חלק בכיבוש באר שבע. בתום המלחמה, כשהכשרת הצופים הלכה להקים את קיבוץ רעים, הוא העדיף ללכת ללמוד הנדסה בטכניון. כשסיים ללמוד עם ציונים מעולים, לא הצליח למצוא עבודה בארץ, אבל הצליח למצוא בחורה שהתאהבה בו והציעה לו נישואים. כנראה שכמוני, היה מאלה שלא יודעים לסרב, אחרת אין להבין איך נפל ברשתה של אחת שהתואר וההדר נעדרו ממנה. אני זכיתי לראותה רק פעם אחת ואחרי שהתאוששתי, ראיתי לפני בחורה נבונה שיש בה אפילו חן מסוים.
בחתונה שלהם לא הייתי, כי ההורים משני הצדדים העדיפו חתונה צנועה בנתניה הרחוקה. בין המוזמנים המועטים היו גם צבי הרמן ואשתו נינה, שהיו חברים טובים של הוריי עוד מפולין. אבי סיפר לי אחר כך שהם ישבו על מרפסת הבית שבו תיערך החופה, ראו למטה ברחוב גברת לבושה לבן, והרמן, שהיה מאלה האומרים מה שבליבם, הציץ עליה פעם אחת ואמר: "אם זאת הכלה אני קופץ מהמרפסת למטה."
זאת אכן היתה הכלה, אבל הרמן לא קפץ כי נינה אשתו, שהאמינה לכל מילה שלו, הספיקה לתפוס אותו במכנסיו, ברגע האחרון.
מקס, שהתגרש בינתיים, הבטיח לי שיבוא מבוסטון לקבל את פניי בנמל ניו-יורק ואני ידעתי שאם הבטיח – הוא יבוא. הייתי סקרן לדעת עם מי יבוא, כי תיארתי לעצמי שלא יעשה לבדו דרך כזאת ארוכה. ואכן לא בא לבד. לצידו פסעה נערה יפה וגבוהה שהאירה אליי פנים. הושטתי לה יד והיא אמרה: "יעל." מסתבר שהם הגיעו לנמל בזמן, אך במשך קרוב לשעה הסתובבו סביב עד שמצאו חנייה.
איז'ו הזמין אותנו לביתו בניו ג'רסי. כשהגענו גילה לנו שאשתו נמצאת בחופשת קיץ עם הילדים ליד הים, ואבל אין לו בעייה להכין לנו כריכים של פסטרמה עם מיונז. הפתעה נעימה חיכתה לנו כעבור חצי שעה, כשנכנס לדירה עלם צעיר ואיז'ו אמר לנו: "תכירו את מני, בן הדוד שלכם מקליפורניה."
לא ידעתי שיש לי בן דוד בקליפורניה, ואיש לא סיפר לי שגם שמו כשמי ישראל מנחם, על שם אותו סבא . הייתי המום ושאלתי את מקס אם ידע שיש לנו עוד בן דוד. הוא ידע, אבל לא יצא לו לפגוש אותו עד היום. היתה התרגשות גדולה, מפגש של ארבעה בני דודים הגרים כל אחד בקצה אחר של העולם. איז'ו הוציא לכבוד האירוע בקבוק ליקר וכולנו הרמנו כוסיות.
למחרת התעוררתי בדירתו של מקס בבוסטון. הוא גר יחד עם אביגדור, חבר שלמד איתו בטכניון. שניהם החליטו לחפש את מזלם בארצות הברית ואני יצאתי נשכר. בבוקר, אחרי שיצאו לעבודה, החלטתי לשבת לכתוב תשובות למכתבים שחיכו לי בביתו של מקס. אחד מהוריי, אחד מ"אחותי המאומצת" דגנית, ושלושה הנושאים את אותו כתב יד מנאוה מקריית חיים.
המכתב של הוריי הגיע מתל השומר, אימי הגיעה לשם לבדיקות וכשאבי הגיע לביקור עם גלויה ששלחתי מנאפולי, היא הכריחה אותו לשבת ולשלוח לי מכתב שיקבל את פניי בביתו של מקס. המכתב של שניהם היה משעשע בגלל שגיאות הכתיב המקוריות שליוו אותו. שניהם לא למדו אף פעם לכתוב עברית והמציאו שפה שנכתבת כפי שהיא נשמעת להם. את המילה "הרבה", למשל, אימי כתבה "הרבי" ואבי כתב "הרבע". הנה כמה שורות מאותו מכתב ראשון:
14.6.59
שלום יסקלי.
אתמול אבא ואביגיל הבילי את המכתו שלךה ואני רוצה לשיו להם בזה. קמתי מוגדם גם לא החלתי לשון מפני לאביבה יש היום הפחינה ואני התחלתי כבר לחזיק את היד, פשות הלב כואב מהיא אוברת עכשו. בתח הדלת מין הבית שימוש לא ניזגרת... כעת בית חולים אני ניחנסתי ל-10 ימים ודפקה מרגישה טוב מאוד. אני אוברת הכול הבדיקות אחרקח אני יכתוב לךה את התוצאות. ניקבה שתחול לקרא משךתבתי דרישת שלום לכול הקרובים והרבי נשיקות, כול טוב, הרבי בריות. אמא.
המכתב היה כתוב באיגרת אוויר שבה היה מקום מוגבל לכתיבה והוריי דאגו לא להותיר אף פיסה ריקה. במקום שאימי השאירה אבי הוסיף:
שלום לך בני,
אני בטוח שאתה מבין שאנחנו שמחים מאות לקבל ממך מכתב. כשחזרתי מאמא מצעתי מכתבך בדואר. כשאני גמרתי לקרוא אותו, תיכף הבעתי אותו לאביגיל ולמחרת לאמא לתל השומר ואביגיל קרע את המכתב בנוחיכות משפ' הרמן והגב' רוזנקרנץ, ומשפ' וילקינפלד. כולם צחקו על קורות שלך... אני שמח שכולם קבלו אותך בחממות כזו. תמסור לכולם תודה בשמי ואני ישה רבנץ לכולם כשיבואו הנה. כל טוב
אבא
עם חסר איזה מלה תוסיף כבר אתה.
המכתב של דגנית, היה מכתב אינפורמטיבי בעיקר, היא מספרת שעכשיו היא כבר שבועיים בוגרת, עברה את בחינות הבגרות וביקשה משלטונות הצבא להקדים את גיוסה כי לפי הגיל היא צריכה לחכות עוד חצי שנה לגיוס. היה זה מכתב רגיל , של אחות הכותבת לאחיה הבוגר ללא כל רמזים או איתותים היכולים להצביע על קיום יחסים אסורים.
שלושת המכתבים של נאוה היו אחרים לגמרי.
את הראשון כתבה לי בערבו של אותו יום שבו הפלגתי באנייה ירושלים. אותו יום החרידה אותי קריאה ברמקול הספינה שהכריז בקול מצווה:
"ישראל ויסלר, נא לגשת למשרד האנייה!"
כמעט התעלפתי. המחשבה הראשונה היתה שקרה משהו נורא בבית. אימי היתה אמורה לעבור סדרת בדיקות רפואיות וסתם הוריי לא היו מטלפנים. עד שהגעתי למשרד האונייה, חשבתי על כל האפשרויות, ולא תיארתי לעצמי שהמטלפנת תהיה נאוה, אשר שעה קודם לכן נפרדה ממני בנמל בנשיקות אוויר ועכשיו, כשלוש שעות לאחר מכן, הרגישה הכרח לטלפן, כדי להגיד שהיא כבר מתגעגעת.
כעת, כשקיבלתי את שלושת המכתבים שלה, הבנתי שקודם עליי לכתוב אליה, ואולי אכפר בזאת על כך שאני לא יכול להחזיר לה באותה מטבע של געגועים, שהיא הרעיפה עליי בכל השלושה.
בסניף הדואר הקדימו אותי כעשרה אנשים ואני חיכיתי בסבלנות לתורי. לפניי עמדה כושית שמנה הנושאת על כתפיה ילדון שחור ועל הקיר שלצידי היו תלויים ציורי בולים ומחיריהם. ראשי היה נתון כל הזמן לחישוב מיספר החברים שלי ולמי לשלוח אגרת אוויר ומי יוכל להסתפק בגלויה. הילד הקטן שלפניי נעץ בי כל הזמן עיניים סקרניות, ובשלב מסוים חלץ לי לשון ארוכה. לא נשארתי חייב, הוצאתי לו לשון ארוכה יותר, אך מיהרתי להחזירה, מחשש שתתייבש ואחר כך לא יהיה לי במה להרטיב את הבולים.
סוף סוף הגעתי לאשנב והסתכלתי ישר לעיניו של פקיד הדואר, שנראו לי אדומות ועייפות כבר בבוקר. נזכרתי שבארץ הזהירו אותי שמטעמי ביטחון רצוי לא לדבר עברית, לכן פניתי אליו באנגלית רהוטה של תלמיד ישראלי, שקיבל בקושי מספיק בקושי בבחינות הבגרות באנגלית, וביקשתי שייתן לי עשר איגרות דואר אוויר עם עשרה בולים של עשרה סנט, אבל בעצם מוטב שייתן עשרים בולים של חמישה סנט ואם יישארו לי עודפים אוכל להשתמש בהם גם למשלוח גלויות, אבל בעצם הכי טוב שייתן לי חמישה עשר בולים של חמישה סנט. כאן ראיתי שבמקום 15 הוא תולש דף של 50 והבנתי שבמקום להגיד פיפטין אמרתי פיפטי, אבל לא הייתי בטוח איזה משניהם הוא 15 ואיזה 50 אז החלטתי ליתר ביטחון לבקש 20 בולים כי טוונטי ידעתי להגיד באנגלית ללא שגיאות.
אני לא יודע מדוע ההזמנה הברורה שלי עיצבנה את הקופאי. הוא החזיר את הדף התלוש והתחיל לחפש באצבעות עצבניות דף בולים אחר, כשהוא ממלמל משהו בשפה לא ברורה. כאן הבנתי שכנראה יש לי עסק עם פקיד שמתקשה לחשב עלויות משתנות והחלטתי להקל עליו. אמרתי: "תשכח מה שאמרתי קודם ותן לי עשרה בולים של עשרה סנט."
להפתעתי, במקום לשמוח על שפישטתי את ההזמנה נמלא בזעם וצעק: "אדוני! או שאתה מחליט מה שאתה רוצה לקנות או שאתה לא קונה בכלל. לא היה לי אף פעם קליינט כמוך! מאיזה ארץ אתה?"
כאן נזכרתי בכל האזהרות שהוזהרתי לפני הנסיעה, זקפתי את חזי ואמרתי בגאווה: "ממצרים!"
וככה הצלתי את כבוד ישראל .
בסופו של דבר קניתי יותר בולים ממה שחשבתי לקנות, כי ידעתי שלפקיד הדואר הזה, לא אעז לחזור וכדאי שיהיה לי מלאי. חזרתי לדירה הריקה של מקס ואביגדור והקדשתי את רובו של היום לכתיבת מכתבים על אמריקה הנפלאה שקיבלה את פניי כל כך יפה. חוץ מפקיד דואר רגזן אחד, שמשום מה חשב שאני מצרי.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
לקחי 2017 מתוכנית החלוקה 1947
"חדשות מחלקה ראשונה", 12 בדצמבר
ניסיון החיים מלמד שההיסטוריה אכן חוזרת. אבל מעצבי מדיניות נוטים להקריב לקחי היסטוריה ארוכי-טווח על מזבח נוחיות קצרת-טווח, פשטנות והרהורי-לב. לקחי תוכנית החלוקה מ-1947 מקבלים סימוכין שיטתי בשבעים השנים שחלפו, ומשפיעים על הביטחון הלאומי ב-2017.
לקח 1. יסודות היחס המיוחד של ארה"ב למדינה היהודית לא הונחו על ידי הממסד הפוליטי בוושינגטון, אלא על ידי הציבור האמריקאי מאז הגעת הספינה הראשונה, ה"מייפלאואר", ב-1620. ב-1947 התנגדו מזכיר המדינה ויועציו הבכירים, בנחרצות, להקמת מדינה יהודית, אבל סקר "גאלופ" מ-29 לאוקטובר 1947 תיעד תמיכה סוחפת בתכנית החלוקה: 10%:65%. ב-14 למאי 1948 אמר איש הרדיו האמריקאי המיתולוגי, לואל תומאס, למאזיניו: "ביום הקמת המדינה היהודית מדפדפים האמריקאים בדפי התנ"ך כמקור מוסמך."
לקח 2. עמידה בלחץ אמריקאי פוגעת בפופולריות מיידית, אך מקדמת הערכה אסטרטגית ארוכת-טווח. לדוגמא, קרנו של בן גוריון עלתה, בעיני ארה"ב, בגלל שהדף את לחץ מזכיר המדינה הגנרל ג'ורג' מרשל, גיבור מלחמת העולם השנייה, להימנע מהכרזת עצמאות, לסגת מ"כיבושי הנגב" ולהימנע מסיפוח ובנייה בירושלים המערבית.
לקח 3. התנגדות ערבית אלימה להחלטת החלוקה – כולל הערבים מערבית לירדן – הבהירה ששורש הסכסוך הערבי-ישראלי אינו העניין הפלשתיני, התנחלויות, איחוד ירושלים או גודלה של ישראל, אלא קיום מדינה יהודית על אדמה שנועדה, כביכול, בצו אלוהי רק ל"מאמינים".
לקח 4. ב-1947-48 נחשף המשקל המשני של העניין הפלשתיני בעיני מנהיגי ערב, חרף תמיכתם הסוחפת המילולית, אך לאור היעדר תמיכה מעשית. לכן לא העבירו מצרים, ירדן וסוריה לפלשתינים את עזה, יו"ש ואל-חאמה שנכבשו ב-1948. ב-1949 הוקם "המדור הפלשתיני" בליגה הערבית, אך בוטל ב-1951-52. מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלשתיני, ואף עימות צבאי ישראלי מול הפלשתינים לא התרחב למלחמה מול מדינות ערב.
לקח 5. שברירות וזמניות הסכמים בינלאומיים הובהרה כאשר החלטת החלוקה הופרה באופן צבאי ובוטה על ידי הערבים, כולל הערבים מערבית לירדן. אבל האו"מ, ובמיוחד חברות מועצת הביטחון, לא פעלו צבאית לבלימת המתקפה הערבית, הצבאית והמדינית, לחיסול המדינה היהודית.
לקח 6. אין לבסס ביטחון לאומי על הסכמים וערבויות בינלאומיים – שמימושם תלוי באינטרסים זמניים של מדינות זרות ולא של ישראל – אלא על גבולות ביטחון עמידים בפני הפרה צבאית, מסיבית ובלתי צפויה, ללא סיוע בינלאומי. ב-1947-48 מכרה בריטניה נשק למדינות ערב, בעוד ארה"ב הפעילה אמברגו צבאי על ישראל והערבים. כך העניקה ארה"ב פרס לתוקפנות על ידי התייחסות זהה לתוקפן ולקורבן-המיועד.
לקח 7. "נביאי הזעם הדמוגרפים" טועים ומטעים. ב-1947 דחה בן גוריון את הערכת הממסד הדמוגרפי לאובדן מהיר של הרוב היהודי שהיה רק 55% בתחום החלוקה. בן גוריון פעל ליצירת גלי-עלייה ולהגברת הפריון היהודי. ואכן, ב-2017 הרוב היהודי בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" הוא 66% ובמגמת שיפור, לעומת 39% ב-1947.
מעצבי-מדיניות המקריבים לקחי-עבר על מזבח נוחיות והרהורי-לב חוזרים על שגיאות העבר, ודנים את האזרחים למחיר הרה-אסון.
חג מכבים שמח!
יורם אטינגר
* * *
מסע בפולין מוורשה לרדומישל ויילקי, עיירת הולדתו של אבי המנוח.
מוקדש לזכרם של יהודי העיירה שנטבחו ע"י הנאצים ועוזריהם הפולנים.
https://www.youtube.com/watch?v=ldI11nY5ET8
עמי וינד
* * *
אורי הייטנר
1. החלוקה הראשונה של הארץ
ב-1938 שיגרו הבריטים לא"י את ועדת וודהד, ועדת המשך לוועדת פיל, שנועדה להתאים וליישם את מסקנותיה. ועדת פיל הציעה חלוקת הארץ באופן שבו הערבים יקבלו 80% משטח א"י המערבית. הערבים דחו על הסף את ההצעה, כי מה פתאום שהיהודים יקבלו 20% מהשטח? ועדת וודהד קבעה שהצעת החלוקה הקודמת אינה ישימה, וצימצמה עוד יותר את שטח המדינה היהודית. היא הציעה מדינה בעמק יזרעאל ובמישור החוף עד רחובות. הפעם הסוכנות היהודית היא זו שדחתה על הסף את ההצעה, וסירבה כלל לדון עליה, וכך היא ירדה מן הפרק.
מאמר זה לא נועד לעסוק בוועדת וודהד, אלא במסמך מעניין מאוד, ציטוט מתוך תזכיר הסוכנות היהודית לוועדה. יו"ר הסוכנות היהודית היה דוד בן גוריון, וסביר להניח שאם הוא לא כתב בעצמו את התזכיר, הוא לפחות זה שקבע את עקרונותיו.
וכך נכתב באותה פסקה מעניינת: "חלוקתה הראשונה של א"י בתקופה שלאחר המלחמה חלה עם קביעת הגבול של ארצות המנדט הבריטי והצרפתי. האזור שבין גבולה הצפוני של א"י כיום והנהר ליטאניס, ובין ארץ הגולן שבגבולה, בדרום הירמוק ובמערב הירדן, נחשב תמיד חלק מא"י ההיסטורית. במהדורה ה-11 של אנציקלופדיה בריטניקה (1911) מצוין גבולה הצפוני של א"י: הנהר ליטאניס בעה"י מערבה וקצהו הדרומי של החרמון בעה"י מזרחה. שטחי אדמה נרחבים נרכשו ע"י היהודים בגולן כבר בשנת 1894. לבסוף עברה האדמה לרשותו של הברון רוטשילד המנוח ועתה היא בהנהלתה של החברה להתיישבות היהודים בא"י (פיק"א), אך היישובים שם לא נשאו אופי קבוע ולא נתקיימו במוצאי המלחמה. הבליטה הצפונית של א"י מוכיחה, שגורלם של אותם חלקי הארץ, שנקרעו ממנה בגמר המלחמה והוכללו בסוריה ובלבנון, יכול היה להיות שונה, אילו היו בהם יישובים יהודים בשעה שהותוו הגבולות. את צורתו הקשתית המוזרה במקצת של הגבול הצפוני של א"י יש ודאי לזקוף על חשבונה של מושבה יהודית אחת בשטח זה – מתולה. אלמלא מושבה זו לא היתה כל 'בליטה'. זו מכל מקום היתה טענתם של השלטונות הצרפתים. הנה כי כן, היה בקביעת גבולה הצפוני של א"י (ועה"י בכלל) משום צעד ראשון לצמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי."
* תרגום למספר מונחים: המלחמה = מלה"ע הראשונה. ה"בליטה" = אצבע הגליל. ליטאניס = ליטני. מתולה = מטולה.
יש במסמך זה שתי נקודות הראויות לתשומת לב.
האחת, היא האופן שבו הציונות ראתה את הגולן. בתקופת המאבק על הגולן של שנות ה-90, רבים שלחו לכיווננו אמירות כמו: "הגולן זה לא ארץ ישראל... זו לא נחלת אבות... זה רק עניין ביטחוני וברגע שניתן מענה לעניין הביטחוני... אפילו במפה של תנועת החרות הגולן אינו מופיע." וכו'.
כל הטיעונים האלה מבוססים על עובדה אחת – שטח המנדט הבריטי, שנקבע במו"מ בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות, צרפת ובריטניה, לא כלל בתוכו את הגולן. כאן אנו רואים, שהתנועה הציונית ראתה בעובדה זו, את החלוקה הראשונה של ארץ ישראל. כלומר, מדובר בשטח של ארץ ישראל, שנקרע ממנה בשל שיקולים קולוניאליסטיים זרים. ועובדה זו מסתמכת לא רק על מקורות יהודיים, אלא גם על האנציקלופדיה המוסמכת של הבריטים עצמם, "בריטניקה".
על פי "בריטניקה", הגולן ודרום לבנון הנם חלק מארץ ישראל. המסמך מדבר על השטחים הנרחבים שנרכשו להתיישבות יהודית ובסופו של דבר נותרו מחוץ לשטח המנדט, כלומר השטח שנועד להקמת הבית הלאומי ליהודים. יש לציין, שרוב אותם שטחים נמצאים מזרחה לשטח הגולן שהיום בידי ישראל, באזור החורן; כלומר, כאשר הסוכנות היהודית מדברת על חלקי ארץ ישראל שנקרעו ממנה, היא מדברת על הגולן בממד רחב הרבה יותר משטח הגולן הישראלי היום.
הנקודה המעניינת השנייה, היא תפקידה של ההתיישבות בקביעת הגבול.
המשפט "במקום בו תעבור המחרשה העברית – שם יקבע הגבול" הוא אידיאל. אנו יודעים שלא תמיד הוא עמד במבחן המציאות. מדינת ישראל עקרה חבלי התיישבות, בסיני, בגוש קטיף ובצפון השומרון. תוכנית החלוקה של האו"ם השאירה יישובים יהודיים מחוץ לשטח המיועד למדינה.
ואף על פי כן, ההתיישבות היא מרכיב משמעותי ומכריע בקביעת הגבולות. אנו רואים זאת כאן באמצעות שתי דוגמאות, שלילית וחיובית. השלילית נוגעת למושבות הברון בגולן. הכישלון ההתיישבותי באזור זה, והעובדה שבתום מלחמת העולם הראשונה, כאשר נקבעו הגבולות, הקרקעות שבבעלות העם היהודי לא היו מיושבות, גרמו לאובדן הגולן. מחדל ציוני, הביא לחלוקת הארץ הזו.
לעומת זאת, הדוגמה החיובית היא אצבע הגליל. כיוון שאצבע הגליל היתה מיושבת, גם אם בדלילות, השטח הזה סופח לשטח המנדט, ושבר את הסרגל על פיו נקבע הגבול הבינלאומי. בזכות מטולה, כל השטח שעד אליה, ברצועה הצרה שלמרגלות הרי הגליל, נותר בידינו.
יש היום מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה ולהכחיש את העובדה הזאת, אולם כותבי המסמך ידעו שבריטניה – המען של המסמך, מכירה את העובדות, ויודעת למה אצבע הגליל נשארה בתחומה, והעובדות מוצקות ובלתי ניתנות להפרכה.
על המשמעות של ההתיישבות בעיצוב גבולה של הארץ, אנו למדים גם ממסמך נוסף, שנחשף לאחרונה וחלקים ממנו פורסמו ב"הארץ" – יומנו של הדיפלומט השוודי ד"ר פאול מוהן, סגן הנציג השוודי לאונסקו"פ (ועדת החקירה של האו"ם שניסחה את תכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947), והאיש ששרטט את גבול החלוקה.
יומנו של מוהן הוא עדות בזמן אמת, למקום המרכזי של ההתיישבות הציונית, בעיצוב הגבול. מן היומן אנו למדים שמדובר באדם פרו-ציוני ואוהב ישראל, בין השאר מטעמים דתיים. האמת היא שהמפה שהוא שרטט היתה טובה יותר לצד היהודי מזו שהוועדה אימצה בסופו של דבר, אולם השינויים אינם גדולים. ההישג הגדול ליהודים במפת החלוקה, היה הכללת רובו של הנגב בשטח המדינה היהודית (במפה של מוהן, השטח היהודי של הנגב גדול יותר). ומה גרם להחלטה זו? מוהן כתב ביומנו, בזמן אמת, שמה שגרם להחלטתו היתה ההתיישבות היהודית בנגב (אף שהיתה דלילה מאוד). לדבריו, ההתיישבות היהודית בנגב היא "הצלחה יוצאת דופן." מנגד, הוא כתב שהבדואים "יכולים לחיות שם גם אלף שנה מבלי להשאיר סימן."
כידוע, גבולות החלוקה מתו ביום שבו הערבים דחו אותם ותקפו את היישוב היהודי כדי לסכל אותה. מה שקבע את הגבול היו תוצאות מלחמה השחרור. אולם חשוב להיווכח איזו משמעות גדולה היתה להתיישבות בעיצוב הגבול.
העוול שבחלוקה הראשונה של א"י הוסר במלחמת ששת הימים, עם שחרור הגולן. אולם ללא ההתיישבות בגולן – מזמן הוא לא היה בידינו. המפעל הציוני בן החמישים של ההתיישבות בגולן, עיצב את גבולה וריבונותה של מדינת ישראל. לכל מי שנטל חלק במפעל הזה, אפילו באופן זמני, יד ורגל בהישג הלאומי הגדול הזה.
2. מופע האימים של עמירם לוין
מתוך ראיון עם סגן שר החוץ יוסי ביילין, אדריכל הסכם אוסלו, זמן קצר לאחר חתימת הסכם אוסלו (מראיין אברהם תירוש, "מעריב" 26.11.93):
ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם."
תירוש: כלומר?
ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה."
תירוש: ואז מה?
ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."
אמר – אמר. ומה קרה? הרי מיד לאחר הנסיגה מעזה ויריחו חלה עליה חדה, חסרת תקדים, בטרור הפלשתינאי. ובכל זאת, ישראל המשיכה בתהליך, חתמה על הסכם אוסלו ב' ונסוגה מעוד שטחים רבים. ולאחר מכן הטרור הלך והתגבר ביתר שאת ובכל זאת אהוד ברק ניגש לקמפ-דיוויד עם הצעה מרחיקת לכת ביותר. ואף הצעה זו נדחתה בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה. ורק אחרי למעלה מאלף הרוגים וכמעט שנתיים של מתקפת טרור, צה"ל נכנס לשטחי הרש"פ ונטל את האחריות הביטחונית העליונה על השטח.
בתקופה שלאחר הסכם אוסלו נהג יצחק רבין לומר, שאם הפלשתינאים יפרו את ההסכם, צה"ל יכבוש מחדש בחצי יום את כל השטחים. אמר – אמר. ומה קרה?
ערב עקירת גוש קטיף הכריז אריק שרון חזור והכרז, שאם תיירה יריה אחת מהשטח שממנה ניסוג, צה"ל יגיב במלוא העוצמה, והפעם – בלגיטימציה בינלאומית מלאה. אמר – אמר. הוא גם הכריז ש"לא תהיה נסיגה תחת אש." היתה נסיגה תחת אש. ואחרי הנסיגה נורו מדי שנה אלפי רקטות ופצמ"רים לעבר יישובי "עוטף עזה" וטווח האש הלך וגבר. חלפו שלוש שנים וחצי, עד שישראל לראשונה הגיבה במבצע "עופרת יצוקה", שלא הניב תוצאות מרשימות, והלגיטימציה הבינלאומית התמצתה בעלילת גולדסטון. חלפו עוד 5 שנים, ומבצע "עמוד ענן" בתוכם, עד שבמלחמת "צוק איתן" חטפו הפלשתינאים מכה קשה, שגרמה להם להפסיק, לא לחלוטין, את האש.
אני מזכיר את כל אלו, לנוכח דברי הרהב של אלוף (מיל') עמירם לוין, על פיהם "בפעם הבאה נקרע לפלסטינים את הצורה ונעיף אותם מעבר לירדן."
באמת, זו גבורה גדולה לקרוע צורות ולהעיף מעבר לנהרות בהבל פה. אבל כאשר מנהיגות צריכה להחליט על מלחמה, זה לא כל כך פשוט.
לא כל כך פשוט לשלוח את בנינו לקרב, מתוך ידיעה שרבים מהם לא יחזרו, או יחזרו פצועים. לא כל כך פשוט לצאת למלחמה, כאשר ברור שהעולם כולו לא יעמוד מאחוריה. וטוב שמנהיגי ישראל מהססים בטרם הם פורעים את השטרות המפוקפקים האלה, עם דברי הרהב על "הפעם הבאה".
מוטב למנוע את הפעם הבאה, ולא להעמיד את הכרזותינו למבחן. כדי למנוע את הפעם הבאה, ראוי להפיק את לקחי הפעמים שעברו. אין לנו בנים למלחמות מיותרות.
את הכותרות תפסו דברי הרהב של לוין, אך המסר המשמעותי שלו הוא תמיכתו בוויתור על גבולות בני הגנה. את הגבולות בני ההגנה הוא מחליף בהצהרות מתלהמות ורברבניות. גישה זו מבטאת חוסר אחריות לאומית.
* גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה ב"ישראל היום" תחת הכותרת: "למי תקרע את הצורה, עמירם לוין?"
3. צרור הערות 17.12.17
* ההפגנה שלי – אני תומך במסרים של ההפגנות נגד השחיתות, ותחושותיי דומות לאלו של הקהל הרחב שמשתתף בהן.
אף על פי כן, איני משתתף בהן וכנראה שגם לא אשתתף בהן. לא כיוון שמפעם בפעם צצה תמונה של פרובוקטור אנטי ציוני או שוחר BDS בשולי ההפגנה. אני מכיר את התופעה של טרמפיסטים שמתעלקים על הפגנות במסרים רדיקליים שמנוגדים לחלוטין לרוח ההפגנה ולעמדות 99.99% ממשתתפיה. כפי שאני סולד מהאשמת "אלה שעמדו על המרפסת" בגלל קומץ כהניסטים בזויים שהניפו תמונות תועבה של ראש הממשלה במדי SS, כך איני מקבל האשמות גורפות על קהל רחב בגלל קומץ מסוג זה בהפגנות אחרות.
הסיבה לכך שאני מדיר רגליי מן ההפגנות, היא העובדה שמנהיג ההתארגנות הוא אלדד יניב, אדם שאין לי בו טיפת אמון, בעל רקורד של שחיתות ומי שלאחר כמה כישלונות סוף סוף מצא סוס מוצלח לרכוב עליו לקריירה הפוליטית שלו. איני אוהב להיות כלי משחק של אנשים כאלה. וסיבה נוספת, היא העובדה שזהו מהלך המשך של ההפגנות ליד ביתו של היועץ המשפטי, שהיוו חבלה במאבק בשחיתות – סכין בגבו של מצביא המלחמה בשחיתות, שעה שהוא מוביל ביד רמה את המערכה הנמצאת בשיאה.
ולכן, ההפגנה שלי היא מאחורי המקלדת. את עמדתי בנדון אני כותב בעיתונים, באתרים, בבלוג שלי ובפייסבוק.
ועם זאת, אני חש סולידריות עם המוני המפגינים, כיוון שהם מפגינים על נושא צודק.
* המלצה למפגינים – המלצתי למפגינים ברוטשילד במוצ"ש: אם שוב יגיעו הפרובוקטורים עם שלטי BDS, עליכם לדאוג שלא יונפו יותר משנייה, בטרם ייקרעו לגזרים.
– בכוח?
אם אפשר בלי כוח, עדיף. אם לא – כן, בכוח.
* לינצ'טרנט – נשיא המדינה ומפכ"ל המדינה יכולים לנוח השבוע; יש לביביסטים מטרת דמות חדשה ללינצ'טרנט – הרב יובל שרלו, שנאם בהפגנה נגד השחיתות במוצ"ש. מי שהמירו את האידיאולוגיה הלאומית באידיאולוגיה מחנאית, ומצטופפים לגונן על מנהיג המחנה מפני האויב (משטרת ישראל, הפרקליטות, החוק) מתייחסים לכל מי ששייך ל"מחנה" ולא נסחף בזרם העכור כאל בוגד, וכל בוגד ראוי ללינצ'טרנט.
הרב שרלו הוא איש רוח אמיתי – ישר, חכם ואמיץ. היכרתי אותו כאשר חי בגולן, ופעלנו יחד בוועד יישובי הגולן. הצטערתי מאוד כשהוא עזב את הגולן, אולם הוא חש שהחזית הנכונה לאיש חינוך כמותו היא מרכז הארץ. אני מצדיע לרב שרלו על האומץ והיושרה שהוא מגלה.
* פג תוקפו – מתוך מאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" במאי 2008:
האם לאהוד אולמרט יש היום מנדט ציבורי להוביל את המדינה?
אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר. הוא נבחר כדין בבחירות, זכה באמון הכנסת, הקואליציה שלו מתפקדת, יש לו רוב בכנסת. פורמלית – הוא ראש ממשלה לכל דבר. ככזה, הוא נושא במלוא האחריות כראש הממשלה ויש לו מלוא הסמכויות של ראש הממשלה. האם יש לו גם מנדט מוסרי? האם יש לו מנדט ציבורי?
חזקת החפות, שהיא מנת חלקו של כל אזרח, חלה גם על ראש הממשלה. כל עוד הוא לא הורשע בדין, הוא זכאי. אף על פי כן הודיע אולמרט, שאם יוגש נגדו כתב אישום – יתפטר. גם שרים אחרים בעבר, כמו פנחסי, דרעי, רמון, הירשזון ואחרים, נדרשו להתפטר מתפקידם בטרם הורשעו. מדוע? הרי הם בחזקת חפים מפשע.
יש מציאות שמעבר לפורמליסטיקה. אדם אינו יכול להנהיג את הציבור, אם אין לציבור אמון בו. בהיעדר אמון ציבורי – אין די במנדט הפורמלי. נשיא, ראש ממשלה, שר, נבחר ציבור, שהוגש נגדו כתב אישום – הוא בחזקת חף מפשע מבחינה משפטית, אך הוא אינו יכול ליהנות מאמון הציבור. מבחינה משפטית, על התביעה להוכיח את אשמתו כדי שיורשע. מן הבחינה הציבורית, הוא חייב להוכיח את חפותו, כדי שיזוכה.
נגד אולמרט טרם הוגש כתב אישום. ספק האם יוגש ועל איזו עבירה. ובכל זאת, במצבו אין לו מנדט מוסרי וציבורי להוביל מדינה. הגודש של החקירות והחשדות נגדו, כמו גם החקירות נגדו בעבר, גם אם החשדות לא בשלו לידי כתב אישום, יוצרים תחושה מצטברת של מיאוס כלפי האיש והתנהלותו, וגורמים לחוסר אמון של הציבור בו. זאת, לצד התחושה הקשה כלפיו כתוצאה מהכישלון במלחמת לבנון השנייה ובריחתו מאחריות עליה, גם כאשר כל שרשרת הפיקוד שמתחתיו שילמה את המחיר והלכה הביתה. במצב שנוצר, אולמרט הוא התגלמות המושג "ברווז צולע". הוא ראש ממשלה שתוקף המנדט הציבור שלו פג.
(בניגוד למה שחשבתי אז – היום איני רואה במלחמת לבנון השניה כישלון אלא הצלחה. על כל השאר אני חותם גם היום. בעיקר היום).
* משותפים – הרשימה המשותפת דורשת להדיח את מפכ"ל המשטרה. מה יאמרו האמסלמ'ז?
* משרת את האינטרס הציבורי – איני אוהב, בלשון המעטה, את יוזמות החקיקה של ח"כ דוד אמסלם, אך דווקא חוק הפריימריז סביר בהחלט. הוא עדיף על המצב הקיים, שבו הפריימריז ממומנים באמצעות תורמים. דווקא השיטה הנוכחית היא מדמנה של שחיתות, כיוון שהיא הופכת את הפוליטיקאים מחויבים לבעלי ההון שתרמו להם, ובכך מסרסת אותם ונוטלת מהם את חופש הפעולה. מימון הפריימריז באמצעות תרומות יוצר קשרי הון שלטון מושחתים, המנוגדים לאינטרס הציבורי. יש בתרומות הללו יותר מאבק של שוחד, גם אם אין בהם עבירה פורמלית על החוק.
שימוש בכספי הציבור כדי לסכל את הקשר המושחת הזה, הוא שימוש נאות בכספי הציבור למען האינטרס הציבורי.
מה שמסואב בחוק הזה, הוא התשלום למפלגות שאינן מקיימות פריימריז, על פריימריז שאינם נערכים בהן, רק כדי שתצבענה בעד החוק.
* על הסף – הבעייה המרכזית בהחלטת בג"ץ בנוגע לגופות המחבלים, אינה תוכן ההחלטה, אלא עצם התערבותו בסוגייה מדינית ביטחונית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירות.
בעקבות הפסיקה, על הממשלה להוביל חקיקת בזק שתאפשר לה לממש את מדיניותה.
לגופו של עניין – מן הראוי לנסות להגיע, באמצעות מתווכים, להסכמה עם האויב שיש להפסיק את המסחר הברברי בגופות. אולם כל עוד האויב מחזיק בגופות, אין לנו מנוס מהקמת בנק גופות, ולהחזיק בהן עד שתוחזרנה גופות חללי צה"ל.
* פגיעה בשלוש הרשויות – בכל המקרים שבהם עתרו משפחות נפגעי הטרור נגד שחרור מחבלים, סברתי שעל בית המשפט לדחות את העתירה, למרות שעמדתי היתה כעמדת העותרים. זאת, כיוון אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בסוגיות מדיניות ביטחוניות, ועליו להשאיר זאת לממשלה. על מתנגדי העסקות לפעול נגדן בדרכים פוליטיות וציבוריות ולא באמצעות בית המשפט.
קל וחומר, כאשר מדובר בעתירות של האוייב לבית המשפט הישראלי נגד השיקול המדיני ביטחוני של ממשלת ישראל, המחויבת לאינטרס הלאומי של החזרת גופות חללי צה"ל.
התערבות בנושא כזה, במדיניות שקיימת כבר עשרות שנים, היא התגלמות הבעייתיות באקטיביזם המשפטי, הפוגע בכל רשויות השלטון, ובראש ובראשונה ברשות השופטת, שאמון הציבור בה נפגע.
* שמירה על הטבע – בכנס "יש טבע בגולן" ה-12, שנערך בחנוכה במכללת "אוהלו" בקצרין, שמחתי לשמוע מפי המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, ד"ר יהושע שקדי, שבשנים האחרונות התקציב הממשלתי לשמירה על הטבע הולך וגדל משנה לשנה. הדבר בולט, אמר שקדי, לנוכח העובדה שבמקביל יורדים התקציבים לשמירת הטבע בארה"ב ובאירופה.
הבשורה הזו משמחת ואף מרשימה, כיוון שהימין החדש בעולם המערבי הוא אנטי סביבתי מובהק (בניגוד לעבר), וראש לאויבי הסביבה הוא טראמפ. ואילו אצלנו, ממשלת ימין מעלה את תמיכתה בתחום החשוב הזה.
* תיקון טעות – בדברים שכתבתי על המו"מ עם סוריה בתקופת ברק, במבזק שעבר, החלפתי בטעות בין פסגת שפרדסטאון לפסגת וושינגטון. הוועידה עם התצלום המפורסם של ידו המושטת של ברק לא-שרע שנשארה באוויר, לעיניו הנדהמות של קלינטון, היתה בוושינגטון, ולא כפי שכתבתי. למען הסדר הטוב: פסגת וושינגטון התקיימה ב-15-16 בדצמבר 1999. פסגת שפרדסטאון, ועידת ההמשך, התקיימה ב-3-10 בינואר 2000. פסגת קלינטון-אסד, שבה דחה חאפז אסד את הצעתו הסופית של ברק, התקיימה בז'נבה ב-26 במרץ 2000.
זו היתה תקופה קשה מאוד, אך העיקר שעברנו אותה בשלום, ולא, חלילה, ב..."שלום"...
* בחירה אסטרטגית בשלום – בטקס הפתיחה של פסגת וושינגטון, סגן הרמטכ"ל הסורי התעלף. חבר המשלחת הישראלית אורי שגיא, שראה אותו מתנדנד, זינק לעברו ותפס אותו בחיבוק, בנפילתו. לאחר מכן הוא סירב ללחוץ את ידו של שגיא.
* יש לי שאלה בענייני הליכות – אם המנוח מצווה בצוואתו: "אבקש מכל אחד שלא יזכירני בשם צדיק או ירא שמיים כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת," זה בסדר להזכיר אותו כ"גדול הדור"?
* לבן בחלום שחור – בליל שבת הופיע חמי רודנר באורטל. מופע אקוסטי, חמי וגיטרה אקוסטית בלבד – ואיזו עוצמה! זמר נפלא, בעל יכולת קולית אדירה, גיטריסט מצוין, השירים שלו יפים מאוד והוא ניחן בהומור אינטליגנטי דק; כל אלה הם מתכון לערב איכותי ומשובח. ואפשר להוסיף על כך גם את הקהל החם והאוהד האורטלי, שיוצר אווירה נהדרת בהופעות. חמי רודנר נתן את המיטב מתוך הרפרטואר שלו, מימי "איפה הילד" ועד היום: "נפלת חזק", "מלנכוליה אהובתי", "גאולה", "אימפריות נופלות", "לבן בחלום שחור", "בואי ניפרד" ועוד. ערב נפלא!
* מהפכה – מה המהפכה הגדולה ביותר שהסמרטפון חולל בחיי? אני מסוגל להיכנס לשירותים בלי ספר או עיתון.
* ביד הלשון: כנרת – מהו מקור שמה של הכנרת? הגירסא דינקותא שלי, היא שהיא נקראת כך כיוון שהיא דומה לכינור? מוזר... האם היא באמת דומה לכינור? לא ממש. אז מה באמת מקור שמה?
לכנרת שמות נוספים. הנוצרים קוראים לה "ים הגליל", שם הלקוח מן הברית החדשה. במקורות יהודיים מתקופת בית שני היא נקראת "ים גינוסר" ובתקופת התלמוד היא נקראת "ימה של טבריא" וזה שמה בערבית עד היום: "באדור אל טבריה". המשותף לכל השמות הללו, הוא שהים (במונחים של ימינו הכינרת היא אגם, אך באותם ימים היא נקראה ים) נקרא על שמו של היישוב הגדול שלצדו.
וכנרת? בתנ"ך נקרא האגם "ים כנרת" ומכאן שכנראה היתה לצדה עיר שנקראה כנרת. ואכן, כבר בשנות ה-30 של המאה שעברה התגלתה עיר עתיקה מצפון לבקעת גינוסר, בתל אל עוריימה, בצפון הכנרת, סמוך לאתר ספיר. שמו העברי של התל הוא תל כנרות. בחפירות התגלו שרידיה של עיר גדולה במיוחד, שראשיתה בתקופת הברונזה, התקופה הכנענית (סביב 1,500 לפנה"ס) ושיאה בתקופת הברזל הראשונה, הנקראת גם תקופת ההתנחלות (מאות 11-13 לפנה"ס). זו העיר הגדולה ביותר בסביבה, ולכן הים נקרא על שמה: "וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה מִקֶּדֶם לָעָיִן וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה" (במדבר ל"ד ועוד). זו עיר חשובה, החולשת על הדרך ממצרים לסוריה (בדומה לכביש 90 בימינו) והיא מוכרת לא רק מן התנ"ך אלא גם מכתבי מלכים מצריים קדומים יותר לתנ"ך, שבהם היא מתוארת כעיר שנכבשה בידי מצרים.
לאורך הדורות, השם כנרת לא השתכח, והוא היה קיים בתרבות העברית לצד השמות ים הגליל וים גינוסר. עם חזרתו של העם היהודי לארץ ישראל, בעליות הציוניות, וההתיישבות הציונית בעמק הירדן, הנטייה התרבותית היתה לחזור למקור המקראי ובין השאר לחדש שמות מקראיים. עם הקמת חוות כנרת ב-1908, דווקא בחלקו הדרומי של האגם, בניגוד לעיר המקורית, היא קיבלה את השם כנרת על פי הצעתו של ש"י עגנון, וכך התקבע גם שמו של האגם.
ומה הסיפור עם הכינור? גם לכך יש מקור, אך הוא אינו עוסק בצורתו של האגם. בתלמוד נכתב: "למה נקרא שמה כנרת? שמתוקים פירותיה כקולו של הכינור." הכוונה לפירות של העצים הגדלים בחופיה, ואלו הם פירות השיזף (הדומים). זה מדרש שם נחמד, אך כנראה שמקור שמה של העיר אחר – העיר נקראת על שם האל הכנעני כינר. עירו של כינר – כנרת.
ותודה לחברי הארכיאולוג ערן מאיר, חוקר במכון שמיר למחקר, שממנו למדתי את התורה הזאת ובהדרכתו טיילתי בתל כנרות.
אורי הייטנר
* * *
מ. זושצ'נקו
לא צריך קרובי משפחה
במשך יומיים חיפש טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' את אחיינו, סֶריוֹגָה וְלָסוֹב. וביום השלישי, ממש על סף עזיבתו, מצא. בחשמלית מצא.
עלה טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' על החשמלית, שלף מטבע של עשר קופייקות, רצה למסור לכרטיסן, והנה מה זה? דומה, כי דמותו של הכרטיסן היא כאילו מוכרת מאוד. הסתכל טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' – כן! הוא ולא אחר – סֶריוֹגָה וְלָסוֹב בכבודו ובעצמו הוא בכרטיסנים של חשמליות.
"נו," זעק טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ'. "סֶריוֹגָה! האתה הוא זה, ידידי האחד?"
הכרטיסן נבוך, תיקן, בלא שום צורך נראה לעין את סלילי הכרטיסים ואמר:
"תיכף, תיכף, דוד... רק אגמור לחלק כרטיסים."
"בסדר! בבקשה," אמר הדוד בשמחה, "אני אחכה."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' צחק והחל להסביר לנוסעים:
"זהו שאר בשר קרוב שלי, סֶריוֹגָה וְלָסוֹב. בנו של אחי פְּיוֹטְר... שבע שנים לא ראיתי אותו... את בן הכלבה..."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' הביט שמח באחיינו וצעק לו:
"ואני סֶריוֹגָה, ידידי האחד, מחפש אחריך זה כבר יומיים. מחטט אני בכל העיר. ואתה, הנה היכן אתה! כרטיסן. ואני שירכתי את רגליי גם לפי הכתובת. לרחוב רַזְנוֹצִ'ינַיָה. אין, אומרים לי, נטש את הכתובת. לאן נטש? תענו לי, אני אומר. אני הוא שאר בשרו הקרוב. לא יודעים, הם אומרים... ואתה הנה היכן אתה, כרטיסן?"
"כרטיסן," השיב האחיין בשקט.
הנוסעים החלו להביט בעניין רב בקרובי המשפחה. הדוד צחק מאוּשר והביט באהבה באחיינו. והאחיין התבייש בעליל, ומכיוון שחש מחויב לתפקידו, לא ידע מה עליו לומר וכיצד להתנהג עם הדוד.
"כך," אמר שוב הדוד, "כלומר, כרטיסן. בקו החשמלית?"
"כרטיסן..."
תראה איזה מקרה! ואני, סֶריוֹגָה, ידידי האחד, עולה לחשמלית, רואה – מה זה? מראה פניו של הכרטיסן יותר מדַי מוכר. והנה זה אתה. אך, בחייךָ אתה!... נו, איך אני שמח... נו, איך אני מרוצה...
הכרטיסן דשדש מעט במקום ואמר לפתע:
"צריך לשלם, דוד... לקחת כרטיס... אתה נוסע רחוק?"
הדוד צחק באושר וטפח על תיקו של הכרטיסן.
"הייתי משלם! חי אלוהים! אילו אך עליתי על מספר אחר, או אולי, ייתכן שהייתי מחמיץ את הקרון – וסוף פסוק – הייתי משלם. היה מקיץ הקץ על הכסף שלי. אוך. ואני נוסע, ידידי האחד, עד תחנת הרכבת."
"שתי תחנות." אמר בעצב הכרטיסן והוא מביט הצידה.
"לא, מה זה אִתך?" התפלא טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ'. "מה זה אִתך, ברצינות?"
"צריך לשלם, דוד," אמר בשקט הכרטיסן. "שתי תחנות... משום שאי־אפשר, בחינם, בלי כרטיסים, לנסוע..."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' קימץ את שפתיו והביט חמוּר סבר באחיינו.
"זה, מה זה, אתה – מדודך, שאר בשרך? את הדוד אתה עושק?"
הכרטיסן הביט עגום סבר בעד החלון.
"מלסטֵם אתה," אמר הדוד בכעס. אני לא ראיתי אותך, בן כלבה, שבע שנים, ואתה, מה זה איתך? כסף אתה דורש בעבור הנסיעה. מדודך, עצמך ובשרך? אתה אל תנופף ידיים מולי. אפילו שאר בשר קרוב לי אתה, אבל אני לא נבהלתי מן הידיים שלך. אל תנופף, אל תעשה רוח בפני הנוסעים."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' סובב בידו את המטבע ודחף אותו לכיס.
"מה זה, אחיי, הדבר הזה?", פנה טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' אל הקהל. "מדודו, בשר מעצמו הוא דורש. אומר, שתי תחנות... אה?"
"צריך לשלם," כמעט בוכה, אמר האחיין. "אתה חבר, דוד, אל תכעס. שהרי החשמלית כאן איננה שלי. היא ממלכתית. של העם."
"של העם," אמר הדוד, "לי זה לא נוגע. יכול היית, בן כלבה, לכבד את דודך, בשר מעצמך. שמור נא לעצמך, לאמור, דוד, על המטבע פרי עמלך. סע לך לבריאות. והחשמלית לא תתמוטט בשל כך. נסעתי לאחרונה ברכבת. הכרטיסן לא קרוב משפחה, אך גם הוא אומר, טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ', איזה מיני חשבונות... תעלה, תעלה... והסיע... והוא לא קרוב משפחה... רק מכּר מן השכונה. ואילו אתה מה זה – את הדוד שאר בשרך... לא תקבל כסף..."
הכרטיסן ניגב את מצחו בשרוול ולפתע צלצל.
"רד נא, חבר דוד," אמר האחיין באורח רשמי.
בראותו, כי העניין מקבל צביון רציני, הניף טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' את ידיו, שלף שוב את המטבע, אחרי זה החזיר אותו שוב למקומו.
"לא," הוא אמר, "אני לא יכול! אני לא יכול לך, לזב החוטם, לשלם. מוטב שארד."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' קם ממורמר ובחגיגיות ופנה אל היציאה. אחר-כך סב על עקביו.
"את הדוד... את דודך שאר בשרך אתה מגרש," אמר טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' בחמת זעם. אני יכול אותך, זב החוטם... אני יכול אותך בן הכלבה... לירות בך אני יכול בעד זה. אני בסופו של דבר..."
טִימוֹפֵיי וַסִיליֶיביץ' שלח מבט קטלני באחיינו וירד מן החשמלית.
1924
(מרוסית: יואל נץ)
* * *
יואל נץ
נוסטלגיה
גם בחלוף שנים רבות כל-כך חש אני התרוממות רוח כל אימת שמהרהר אני בימי "השומר הצעיר" שלי, ובשש שנות חיי בקיבוץ; אני שב כביכול ונוטל ברוחי שוב חלק בעשייה ההיא למען האידיאלים הנשגבים...
עלה בדעתי שמן הראוי כי אספר משהו מן הפכים הקטנים שזכורים לי עדיין מחיי הקיבוץ, בטרם יימוגו בתהום הנשייה...
בגלל 40 לירות מזורגגות
גרעין "גדיש" השתחרר מן הנח"ל ומן הצנחנים, השלים את קיבוץ כרמיה, והנה, אנחנו כבר חברים "ותיקים" בו. רינה, רעייתי באותם הימים, נשלחה לקורס תפירה בתל אביב ומקץ שלושה שבועות שבה ממנו והיא מומחית לעילא. לא חלף זמן רב והחברות היו אכן מרוצות מאוד מחידושי המלתחה שלהן. כדי להוסיף ולייעל את עבודת המתפרה פנתה רינה אל אריה הגזבר בבקשה כי, יקציב למתפרה 40 לירות לרכישת מספריים מכניים. אריה סירב. רינה כעסה והתלוננה על הגזבר באוזני אהוד, מזכיר הקיבוץ. אהוד הבטיח שיעלה את עניין המספריים המכניים כסעיף בשיחת הקיבוץ. תורו של הסעיף הזה אמור היה להגיע לשיחה בעוד כך וכך שבתות... עכשיו רינה כעסה גם על אהוד. אבל מה? מכאן ואילך אני הייתי לכליא הרעם של כעסיה: מנוי וגמור עימה לעזוב את הקיבוץ איתי או בלעדיי, ולו אף רק עם בתנו הפעוטה ערגה. וכל-כך לא בגלל "40 הלירות המזורגגות" כלשוני, אלא מפני שהיא בזה לחברים שכאלה ולא רוצה להוסיף ולחיות במחיצתם.
המאבק מורט העצבים וספוג הרגשות הזה שהתחולל בינינו הגיע לקיצו בעמק השווה: אנחנו נעזוב, אבל לא העירה כי אם לקיבוץ שובל, קיבוצו של אפרים, המדריך שלנו מימי "השומר הצעיר"...
וכך, בערב חורף סגרירי אחד, כמו זה שהתחולל בנשמתי – הפלגנו בטנדר שבא מקיבוץ שובל – רינה וערגה'לה בתא הנהג ואני בתא המטען מכוסה ברזנט עם מעט המיטלטלין שלנו, מותיר מאחורי גוי את מיטב ידידי נפשי, ובהם חברים קרובים לליבי מאז ימי הילדות.
חברים חדשים
ענף העבודה הראשון שלי בקיבוץ שובל היה המספוא. מרכז הענף היה בחור חביב ושמו גדעון עין-גדי. ביום העבודה הראשון שלי השקינו את חלקת התירס. היינו מעבירים את צינורות האלומיניום במאונך, שכן גבעולי החלקה צמחו לתפארת צפופים ועלו בגובהם אפילו על קומתו של איש הצוות שלנו, עמי שלף, אשר התנשא לגובה של קרוב לשני מטר... הגענו לחדר האוכל לארוחת בוקר בנעליים ספוגות מים ובמצב רוח עליז, מפגינים זה לזה את שרירי הידיים לאחר "האימון בהרמת המשקלות".
סיפרתי לחבריי לצוות את סיפורו הטרגי של חבר גרעין שלנו בכרמיה, אברהם, אשר יום אחד נשא את צינור ההשקיה במאונך רק למען "השוויץ", נגע בכבל החשמל והתמוטט. הייתי אז מזכיר הגרעין, רצתי אל המרפאה, ראיתי את הידיים המעוותות של אברהם. אמר לי: "יואל, הלכו לי הידיים." אמרתי לו: "יהיה בסדר. היום הדוקטורים מתקנים הכול." הבחור המצוין הזה מת על שולחן הניתוחים, שעה שהרופאים היו קוטעים לו את שתי הידיים... חבריי צקצקו בצער סביב שולחן האוכל. בתום הארוחה עמי שלף לא חזר אתנו לשדה. הסביר לי: "היום אני עובד ב'מִסְפּוֹרט', ונסע לתל אביב לאימון קבוצת הכדורסל, בה הוא תיפקד בתור סנטר. עמי שיחק גם בנבחרת הכדורסל של ישראל. בחור נפלא היה ואיש רעים להתרועע. מה חבל שנפטר בגיל צעיר כל כך...
איי לייק מייק
בקיבוץ שובל מארחים את פִּיטֶר פְרַיי ואת צוותו. פיטר פריי מביים ומצלם בשובל כמה סצנות מן הסרט "אַיי לַייק מַייק", על פי המחזה של אהרון מגד. הקיבוץ כמרקחה. שבילי המשק שוקקים שחקנים ואנשי צוות שמפעילים ציוד לצילום קולנועי. פיטר פריי רועם בקולו העמוק במבטא האנגלוסכסי ונוכחות דמותו הגדולה מורגשת בכל מקום. מגייסים את כל זאטוטי הקיבוץ ובהם גם ערגה. תהלוכה של ילדים עליזים ומאושרים, הרוכבים על אופניים של שלושה גלגלים, מתגלגלת במרץ במורד השביל הרחב ומצלמת הקולנוע מטרטרת ומצלמת אותם במלוא המרץ.
רינה ואני מתבוננים לצד הורי הילדים האחרים ולצד חברים שלא היו הורים לרוכבים העליזים וכולם מתמוגגים מנחת. גאולה נוני נוטלת מידיה של רינה את לילך התינוקת היפהפייה שלנו ומאמצת אותה ממושכות אל לוח ליבה...
צוות עובדי המספוא מגיע מן השדה לארוחת הבוקר. הפעילות הקולנועית מתרכזת כעת בחדר האוכל. אנשי הצוות טרודים בהצבת המצלמות, הזרקורים והמיקרופונים. אנחנו יושבים לשולחן בשורת השולחנות השנייה ומתחילים לטרוח איש איש בצלחתו.
פיטר פריי מושיב את שחקניו בשולחן של השורה הראשונה הסמוך לשולחננו. פיטר פריי נותן את האות, השחקנים משמיעים את הרפליקות בתורם, המצלמות מטרטרות. פיטר פריי איננו מרוצה.
"קאט!"
הבמאי נוזף בשחקנים, מדגים באוזניהם את הטעון שיפור והצילום מתחדש.
אני יושב באמצע שולחן האוכל ופניי לעבר שולחן השחקנים. ממולי ובפינת השולחן יושב גדעון עין-גדי וכמעט נוגע בגבו בגב אחד השחקנים.
במהלך הצילום אני פונה בתנועות ידיים וראש לעבר גדעון, מצביע קלות לעבר השחקנים ומחווה בידיי ובראשי תנועות של שאלה. גדעון מסובב את ראשו לאחור, מחזיר אליי מבט ומחווה בידיו תנועה של "אין לי מושג."
פיטר פריי מכריז שוב "קאט", מעיר את הערותיו לשחקנים ומבקש ממני ומגדעון שנחזור שוב על התנועות שעשינו, אבל בפעם הזאת – באורח נמרץ יותר. כעת היינו לפתע, עובדי המספוא של קיבוץ שובל לחלק מן הסרט. ארוחת הבוקר שלנו מתמשכת למעלה משעתיים.
כעבור כשנתיים יצא "איי לייק מייק" אל האקרנים. ניתן להבחין בו גם בפרצופי למשך כהרף עין.
"התערבות" שכזאת
התעכבתי קצת יתר על המידה בקריית שלום בבית הוריי, התייסרתי בשל מצבם הכלכלי שלא היה מזהיר ויצאתי בשעה מאוחרת לשוב הביתה לשובל.
תנועת המכוניות בכבישים היתה דלילה. הנהגים המעטים שחלפו בדרך חששו לעצור ולאסוף טרמפיסטים בשעות החשכה. השעה היתה כבר קרובה לחצות כאשר הגעתי עד צומת בית קמה, המרוחק כשלושה קילומטר מקיבוץ שובל.
חידשתי את ימיי כקדם, ופתחתי בריצה לעבר שובל. מה הם עבורי שלושה קילומטר...
הכביש היה שומם וחשוך. ראיתי מרחוק משאית חונה בשולי הכביש ונהגה ביש המזל טרוד בהחלפת גלגל. היה לי די זמן לחשוב על הלצה הגונה.
"מה קרה?" שאל אותי הנהג כצפוי, כאשר התקרבתי אליו.
"שום דבר מיוחד," עניתי לו מבלי להפסיק מן הריצה. "הבוקר התערבתי עם מישהו בתל אביב שאגיע לבאר שבע לפני זריחת השמש..." והמשכתי לרוץ מבלי להסב את מבטי לאחור. (וזאת לדעת: הכביש "הישיר" מת"א לבאר שבע הוביל אז דרך שובל).
לא היה לי ספק כי הנהג פסק ממלאכתו, ובלסת שמוטה נועץ היה את עיניו בדמותי הנבלעת בחשכה. לא התענגתי זמן רב על ההלצה. את ליבי מילאה שוב הדאגה להורים שלי...
יואל נץ
* * *
תקוה וינשטוק
מה דעתך על נשים במכנסיים?
(מבוסס על כתבה בעיתון "מעריב" מיום 20.11.1958)
המחאה בעולם ובארץ נגד הטרדות גברים היא עליית מדרגה במעמד האישה.לא אונס בלבד. גם ליטופים ונשיקות בניגוד לרצון האישה, הצעות מגונות והערות סקסואליות עשויות להביא את הגבר לבית המשפט. לא עוד התעללויות של בוסים.
ונזכרתי במהפכה נשיית אחרת,אמנם קטנה ושקטה וללא כל האשמות ושיימינג: מהפכת הנשים במכנסיים.
זה החל אצלנו באמצע שנות החמישים של המאה העשרים, לערך עם קום המדינה. במאה התשע עשרה עוד חטפה אירופה 'שוק' כשהסופרת ג'ורג' סנד הופיעה בחברה לבושת מכנסיים. במאה שאחריה כבר החלו החלוצות להתהדר במכנסי נשים. בעקבות האמיצות ועדכניות האופנה הלכו גם ההססניות והביישניות. ראו כי מה טוב ומה נעים והשמיים אינם נופלים עליהן. ואם בתחילה היו הרוכסנים במכנסי הנשים בצד, עד מהרה עברו לחזית, ממש כמו אצל הגברים. המכנסיים הגיעו לשלטון גם בערים. ביישובים הכפריים ובתנועות הנוער רווחו מימים ימימה. לא מכנסי ההרמון הצבעוניים, לא מכנסי התימניות והבדואיות, מכנסיים מבדים גבריים וכמובן מאליו, ג'ינסים. אלה הם סייעו רבות למהפכה השקטה.
הנשים זכו באופציה שגברים אינם נהנים ממנה (בדרך כלל...) או שמלה או מכנסיים. לנשים רבות בימינו אין אפילו שמלה אחת לרפואה, הס מלהזכיר חצאית. ואילו ארון בגדים נקי ממכנסיים אפשר למצוא רק במגזר הדתי והחרדי.
אולם אז, בשנות השישים, עדיין קירטעו המכנסיים בין הדעות וההשקפות, והמהפכה המכנסיימית טרם התבססה. ערכנו אז משאל זוטא בקרב נשים וגברים: מה דעתם על המכנסיים לנשים?
והנה תשובות הנשים בסדר הא"ב:
עליזה בגין, אשת ח"כ מנחם בגין: "לדעתי מכנסיים מתאימים רק לבית."
עו"ד חסיה בר שירה: "בבית אני אוהבת מכנסיים. בחורף מהבלטות שלנו נושב קור. בקיץ אני לובשת בבית שורטס. נערות וצעירות, שתלכנה גם ברחוב במכנסיים."
מרים לבנון, אשת ראש העיר: "זה הולם צעירה עם גזרה יפה. כלתי נראית יפה בזה. אני זקנה מדי..."
לאה פורת, סגנית מנהל התוכניות ב"קול ישראל: "אם מתאים לאשה, אהלן! שתלבש מכנסיים. כרגיל אלו שאומרות שנשים אינן צריכות ללבוש מכנסיים פשוט מקנאות בבעלות הגזרה שמכנסיים מתאימים להן..."
אסתר ראובן, אשת הצייר: "באמת אן פה כללים. למי שמתאים זה מאוד יפה. למי שלא מתאים, אסור ללבוש מכנסיים. גם אני לובשת מכנסיים אם אני מרגישה שהפיגורה שלי בסדר. אם אינני נראית טוב אני מעדיפה חצאית."
חנה רובינא: "אין לי כל מושג בזה... אולי תדברי עם בתי? למי שזה הולם, בבקשה. אבל לפעמים אני רוצה לעכב אשה ברחוב ולאמור לה: מוטב שתלבשי שמלה! גם אני לעיתים קרובות לובשת מכנסיים –זה נוח מאוד."
הפסנתרנית נדייה רייכרט: "אשה במכנסיים זה זר לי. אמנם, בחורף המכנסיים טובים לבית. אבל לקבל אורחים במכנסיים, מאוד לא יפה."
הציירת ציונה תג'ר: "לדעתי אישה צריכה להיות בשמלה. זה יותר מתאים לה."
בבית ובחופשה, כולן בעד. ברחוב, יש הסתייגויות: הגיל, האסתטיקה. לא לכל אישה. בלי הסתייגויות וגם עם הסתייגויות להלכה – למעשה, כולן התמסרו למכנסיים. בבית וברחוב, בבוקר ובערב. בכל אתר ובכל עונה. מתאים או לא. גם נשים שבמכנסיים הן קטסטרופה.
ומה אומרים הגברים (לא בעליהן של הנשאלות,למען שלום בית:
הפסל צבי ארד: "זה מעורר פרברסיה. אמנם הפרברסיה מצויה תמיד אבל כשהאישה במכנסיים זה בולט יותר."
ח"כ יוסף בורג: "זה צריך לשאול לא דתיים. דעתו של יהודי דתי קבועה על ידי המקורות שלנו." לשאלה בדבר נשים בצבא במכנסיים: "אולי, אם האשה צנחנית..."
הצייר נחום גוטמן:"איך לאמור בצורה ספיריטואליסטית? העיקר – הרגליים. אישה עם רגליים יפות תענוג שהיא לובשת מכנסיים. בכלל צריך לתת לגלות אברים. כמובן בהגבלת גיל. אישה שמתבגרת – בעלת ילדים ונכדים, המכנסיים ממעטים את דמותה האימהית."
משה דיין, בלגלוג: "דבר חשוב מאוד. צריך לחרוט את זה על אבן. אני לא עוסק בשדה הזה..."
הרופא והסופר ד"ר יעקב וינשל: "בתור רופא אני בעד. שהאישה לא תתקרר. גם באופן אסתטי אין לי מאומה נגד. כאן אי אפשר לרמות. רואים בדיוק את הטאליה. ועקרונית, אם נשים הולכות לצבא, למה לא תלבשנה מכנסיים? יש להכיר באופן רשמי בגבריות שיש בנשים. הגבריות הזו ידועה לנו אלפי שנים. מאז הפרהיסטוריה."
העתונאי והסופר יצחק זיו-אב: "הכל תלוי בפיגורה. מכנסיים כמובן מחוץ למשרד. מעולם לא הרשיתי לשום בחורה לבוא במכנסיים למשרדי. זה יותר מדי חופשי. אין 'דיגניטי'. בבית לא אכפת לי."
המו"ל והסופר ישראל זמורה: "פסול בעיניי לחלוטין. סימן שהאישה אינה מרוצה מהנשיות שלה ומתקנאת בגברים. זה כבר חיסרון שאדם רוצה להערים על הטבע. בגדים זה מסורת של דורות וניסיון של חוכמה. לא סתם קפריזה. אפילו כשהאישה יפה ומלאת חן, מכנסיים זה פגם אסתטי."
ראש העיר תל אביב, חיים לבנון: "איני מחווה דעה בענייני אופנה. אם נשים חושבות שזה יותר יפה, שיבושם להן..."
המפקח הכללי של המשטרה יוסף נחמיאס: "דעתי על מכנסיים לנשים שלילית ביותר. אפילו על נשים במדים שלובשות מכנסיים. התנגדתי לכך עוד במחזור השוטרות שלי שהוצאתי כשהייתי סגן המפקח הכללי. בכל משרד שעבדתי בו התנגדתי שבחורות תופענה במכנסיים. הרשיתי זאת רק לאלו שעבדו עבודה ממש פיסית וכמעט פיסית כמו במעבדה או במתפרה של המשטרה. אני גם מתנגד שהבחורות תלבשנה כובעי שוטרים. הן לובשות כומתות. יש בעולם שני מינים שניתנו להם סימנים חיצוניים להבליט את ההבדלים ביניהם. אני חושב שאישה צריכה להיות פרפקט מבחינה אסתטית כדי ללבוש מכנסיים. בבית? זה כבר רשות היחיד."
מנהל הרכבת מנחם סבידור, בהיסוס: "להוציא אדם מדיון על קרונות לדיבור על מכנסיים? מי שרואה את אשתו במכנסיים משלים עם זה. לבוש די נאה לפיקניק, לקפיצה מהרכבת,לקייטנה. לא מתאים לרחוב. בבית, כשיש לאישה תעסוקה, זה נותן לה חופש תנועה ואז איני רואה במכנסיים פגם."
השחקן שמואל סגל: "תלוי איזה אישה ואיזה מכנסיים... לא הייתי כולל בצורה מופשטת. אפילו בבית יש לי הסתייגויות. לא כשבאים אורחים... ושהמכנסיים יהיו יפים!"
פרופסור דב סדן: "מה אכפת לי? שתלבשנה מכנסיים. הרבה עסקתי בעניין המלבושים. אנשי המזרח, זה מנהג ישן אצלם. מספרים בשמו של יצחק לייבוש פרץ שאמר כי האופנה זו חבית גדולה מלאה כל מיני אופנות. פעם מוציאים מהחבית איזה מלבוש, אחר כך הופכים את החבית ומוציאים מה שיש שם. ואם הסבתא יאכנע עוד חיה היא יוצאת מכליה מרוב שמחה."
הבמאי פיט פריי: "בצד הסימבולי, נשים שיש להן שאיפה ללבוש מכנסיים זה כבר קצת לא טוב. מעט מאוד נשים יכולות ללבוש מכנסיים ושזה ייראה יפה. זה לא ממש רצוי מאף בחינה. איני מוכן לאמור מדוע (צוחק). זה נגד הטבע, נגד הצורך האנושי, נגד-נגד-נגד!"
עו"ד שמואל תמיר: "בלי לדבר על רכיבה על סוסים ועל שפת הים, אין ספק שמראה האישה בשמלה חזק יותר. בבית זה כבר תלוי בפיגורה ובאישה."
אכן, לא בנקל ויתרו הגברים על חזקת הבעלות שלהם על המכנסיים. פתאום באה האישה וגוזלת מהם את סימן ההיכר הראשי של גברותם. מכנסי נשים? לפעמים זה יפה אבל לא במשרדנו. שם אנחנו לובשים את המכנסיים!
מי תיאר לעצמו כי המכנסיים יהפכו לתלבושת כמעט אחידה של המין האנושי?
* * *
יצחק מאיר
ערכים בדרך הטבע
שיעור בכלכלה: טבע מפטרת ארבעה עשר אלף מעובדיה בעולם. אלף שבע מאות וחמישים בישראל. יחד כמעט שש עשרה אלף משפחות המושלכות לאי ודאות קיומית, חברתית, מהם לאבטלה מייסרת, מהם לאובדן שמחת החיים ולייאוש.
התגובה בבורסה: "זינוק בערך המנייה ב18%"! בינתיים.
מאות המיליונים שהחברה חוסכת בגין הפיכתם של רבע מכלל עובדיה למשאב מיותר, מניבים מיליארדים למשקיעים. זו תמורתה של טבע. זו חליפתה. כך הולך האדם, האיש והאישה המפרנסים את בני ביתם לאבדון, והיא לחיים ארוכים.
היש לכך כפרה? אני חש במבטיה של הציניות הנוקבים אותי כאומרים, מה אתה מקשקש...
אמרתי שיעור בכלכלה? טעיתי. חברה שכך נוסקת במחיר היא בצניחה חופשית בערכים. זה לא שיעור בכלכלה. זה שיעור על הצד האפל של המטבע ועל הצד הקודר של טבע העולם.
14.12.2017
* * *
באלפי התגובות שהופיעו באתרים הכלכליים נכתב שוב ושוב בשבועות האחרונים ש"במדינה מתוקנת זה לא היה קורה." הכוונה היא שרק בישראל מנהלים כושלים לא נשלחים מיד הביתה, לא מחזירים את הבונוסים ולא משלמים על כישלונותיהם מחיר אישי כבד, כפי שקרה בטבע, בנק לאומי, אי.די.בי וקבוצת פישמן.
זאת טעות יסודית, שחשוב לעקור מהתודעה. כל מה שמתרחש כאן – לצד דברים גרועים הרבה יותר – מתרחש בארה"ב באופן יומיומי, ובתעשיית הפרמצבטיקה במיוחד. ענף התרופות בארה"ב הוא מהמושחתים ביותר בכלכלה המערבית. מי שילמד אותו מקרוב יתחיל להרהר בשאלה איזה ענף מושחת יותר – הפיננסים או התרופות.
מפגיני פתח תקווה ושדרות רוטשילד נושאים שלטי "הון-שלטון-עולם תחתון". הם כועסים ונדהמים. בארה"ב אין הפגנות כאלה, למעט ההבלחה של – Occupy Wall Street משום שבארה"ב השוחד של ההון-שלטון הוא חלק אינטגרלי מהפעילות ברוב הענפים, והוא חוקי לחלוטין.
חברות התרופות האמריקאיות שילמו בעשור האחרון מיליארדים בתרומות לפוליטיקאים ובפעילות לובי. נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, שערך רפורמה גדולה בתחום הבריאות, לא העז להתקרב אל השומנים שלהן. מי שעזרה לו לנסח ולהעביר את אובמה-קייר כיהנה לפני כן כלוביסטית של חברות התרופות. חברי קונגרס ועוזריהם, שאחראים על חקיקה בתחום התרופות, והרגולטורים בתחום, אוהבים לשמש לאחר מכן לוביסטים או מנהלים בחברות תרופות.
מתוך: גיא רולניק, "הארץ" "דה מארקר", 15.12.17.
ראוי לקרוא את המאמר כולו!
* * *
עדינה בר-אל
"היום יום חול וצריך לעמול"
על ספרה של נעמי בן-גור "מחאי, מחאי כפיים: פואטיקה ואידיאולוגיה בשירת הילדים העברית בתקופת היישוב 1939-1948"
הקיבוץ המאוחד ומכון מופת, 2017
"מַחֲאִי, מַחֲאִי כפיים, / ניסע לירושלים." מה הוא מקור הדקלום הזה, שמשמש עד היום למשחק ולתרגול מחיאת כפיים עם פעוטות שזה אך למדו לשבת?
התשובה לכך נמצאת כבר על הכריכה הקדמית של הספר, שמציגה איור של שער "דבר לילדים" מאלול תש"ד, עם "שיר לתינוקות" פרי עטו של המשורר זרובבל גלעד. וכבר מדפדוף בספר, עוד לפני הקריאה בו, יש עדות לאוצרות נוספים: שירים ואיורים מקורים שנסרקו מתוך עיתוני הילדים של פעם; וכך מנגישים לקהל הרחב – הן לאלו שזוכרים בנוסטלגיה את העיתונים מילדותם, והן לצעירים או לאחרים שלא התבגרו בארץ.
הספר עוסק בעיתוני ילדים שראו אור בארץ בתקופה שנקראת "תקופת היישוב". מטרת המחקר היתה לבדוק "כיצד נרתמה שירת הילדים, שפורסמה בעיתוני הילדים בעשור שלפני הקמת המדינה 1939-1948, לעיצוב ולחיזוק זהותו הלאומית של הילד הארצישראלי במגמה להכשירו ולפתח את מחויבותו להמשך המפעל הציוני." (עמ' 9). הספר, שנערך על ידי מרדכי נאור, משקף את הרקע עליו נכתבו ופורסמו השירים בעיתונים. בן-גור משלבת באינטרפרטציות שלה גם מגמות שונות, כגון אלו שניסח עוז אלמוג בספרו "הצבר – דיוקן" (1977). היא עוסקת באספקטים הספרותיים של כל שיר במטרה לחשוף את מסריו. לעתים עולות דילמות שעמדו בפני הכותבים המבוגרים, כיצד להציג את המציאות בפני הקוראים הצעירים, בעיקר בנושא המלחמה.
עיתוני הילדים היו מוספים או עיתונים נפרדים של עיתונים למבוגרים, שייצגו מגמות פוליטיות וחברתיות שונות ביישוב. וכך "דבר לילדים" של העיתון "דבר", ביטאון של הסתדרות העובדים הכללית, בעל מגמה ציונית סוציאליסטית; "משמר לילדים" של עיתון "משמר" / "על המשמר", שהיה ביטאון של תנועת השומר הצעיר ואחר-כך מפ"ם; ו"הצופה לילדים" של "הצופה", שראה אור מטעם תנועת המזרחי, בעל קו יהודי ולאומי. [וכן "הבוקר לילדים" שיצא לאור מטעם עיתון "הבוקר" של החוגים האזרחיים. – אב"ע]. בן-גור מציינת שמות של כותבים בעיתונים אלו, ומגלה מי מהם נהג לחתום רק בשם הפרטי או בפסבדונים.
וכבר במבוא כלולות שתי מסקנות, שמוכחות בפרקים בהמשך: "בצד עיצוב וחיזוק זהות לאומית-ציונית בקרב הדור הצעיר, ביקשו העיתונים לבסס ספרות ילדים עברית הנכתבת בארץ ישראל כחלק מתרבות הלאום."
עליי לציין, שבכך דומים עיתוני הילדים העבריים בארץ לעיתוני ילדים יהודיים שראו אור בארצות הגולה, כדוגמת אלו במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם: מצד אחד הם שיקפו דעות ומסרים של מייסדיהם וכותביהם, שרצו לעצב דמות של צעיר יהודי בהתאם למגמותיהם הפוליטיות-חברתיות-דתיות; ומצד שני תרמו העיתונים היהודיים לעיצוב ספרות הילדים הן ע"י עידוד יוצרים לכתוב עבור הילדים והן ביצירת קהל קוראים בשפה שפירסמו.
דוגמא מובהקת לכך היא שפת יידיש. "אגודת ישראל" הוציאה לאור עיתונים לילדים חרדים עם מסרים דתיים שמתאימים לקהל זה; ומנגד רשת החינוך החילונית ביידיש, שמייסדיה היו בעיקר בונדיסטים, פירסמה עיתונים, כדי לחנך את הילדים לצמוח להיות פועלים ודוגלים בשוויון ואחווה עולמיים. ההבדל הוא בקשר שבין העיתונים ומערכת החינוך. עיתונות הילדים בארץ בתקופת היישוב השתייכה למערכת החינוך הלא פורמאלי, ואילו העיתונים בגולה היו תוצר ישיר של מוסדות החינוך היהודיים. העורכים וחלק גדול מן הכותבים היו מורים, והם שיקפו את תוכניות הלימודים ואת המתרחש בבתי-הספר, והיוו השלמה ללימודים הסדירים.
הבדל נוסף: בעוד שבעיתונים היהודיים בגולה הוגדר קהל היעד מראש, והיו עיתונים לגילאים שונים, שנרמזו אפילו בכותריהם. (לדוגמא: עיתוני "תרבות" בפולין היו: "עולמי", "עולמי הקטן" ו"עולמי הקטנטן". חלוקה לגילאים היתה אפילו בעיתוני "אגודת ישראל); הרי העיתונים העבריים הנדונים בספר זה כוונו לטווח גילאים רחב של הקוראים, וכך ניתן למצוא ב"דבר לילדים" את "שיר לתינוקות" של זרובבל גלעד הנזכר לעיל; את "המנון לקטיף" של י. בן-יצחק, המתחיל במילים: "זעת אפינו ועמלנו / הפכו זהב, האח! / פרי זהב בפרדסינו, / כל פרי – שמש צח" (עמ' 95); וכן שיר שנכתב עם בואם של ילדי טהרן לארץ, בו מתארת ילדה את הזוועות שעברה: "הניצים לקחו הכול. / את אימא לקחו, / ואבא רצחו, / הבית שדדו הרסו." (עמ' 267).
הספר שמבוסס על ניתוח תוכן, מחולק לפרקים על פי נושאים: שירי נוף ארצישראלי, עבודה ועמל, חגים ומועדים, מלחמה וגבורה, היחס ליהודי הגולה ושירי תפילה ומשאלה. וכל פרק מורכב מסעיפים ותתי-סעיפים. כך לדוגמא יש דיון נפרד על שירי ירושלים, על שירי הכינרת, על הטבע בעונות השנה ועוד. יש סעיף שהוקדש לפרחים וסעיף לעצים. ואפילו בנושא עבודת האדמה דנים בנפרד בשירים על הכרם ובשירים על עבודת השדה (חריש וזריעה). שירי עבודה יש על בנייה, על סלילה ועוד. וברור שהפרק שעוסק בחגים ומועדים מחולק לפי סדרם במשך השנה.
אחד השירים שמבטאים שמחה ואהבה לארץ ולאתריה הוא השיר "כינרת" מאת א. אבן-צור, (מתוך "הבוקר לילדים" 1946). הוא מתחיל במילים "עליזה הכינרת, / כולה זיו, כולה חן." והסיום מעיד על ההבדל בין השהות כאן בארץ למקום אחר: "אטבול במי-כינרת, / אעלוז, / אשורר; / מעולם רע, נלוז, / באתי להיטהר."
דוגמא אחת מני רבות של שיר שמביע רעיון חברתי: מתוך הפרק הדן בחשיבות העבודה, מסתבר שב"דבר לילדים", הביטאון שמייצג את תנועת העבודה, כלולים גם המשל "הצרצר והנמלה" וגם שיר על "דן שהיה עצלן" מאת לאה גולדברג בליווי איורים של אריה נבון. השיר מתחיל במילים: "הֵי, שמעו נא רבותיי! / לא תכירו עוד את דן! / מהיום, אחד במאי – / דן חדל מהיות עצלן!" ומה עשה כדי להוכיח את חריצותו? הוא טיפס על עץ ותלה עליו את הדגל האדום... (עמ' 88).
לא נעדר מקומו של ההומור. שיתוף פעולה בין שני היוצרים הנ"ל הניב כל מיני יצירות קומיקס, כמו על "אורי כדורי" (עמ' 245), ועל "אורי מורי", בו אורי וחברו קוראים מודעה הקוראת להתגייס (ינואר 1948, עמ' 248).
הפרק על היחס ליהודי הגולה מעיד על שינוי, ובמקום דימוי שלילי שהתלווה לביטוי "יהודי גלותי", תיארו שירי השואה בעיתונים של העת הזו גבורה רוחנית ופיסית, פסיבית או אקטיבית. השירים כללו את הסבל והייסורים, לעיתים באופן ישיר ולעיתים באופן ממתן המתאים לקוראים הצעירים. כמו כן הוקדש בספר סעיף לנושא ההעפלה בפרק על מלחמה וגבורה.
בעקבות חוקרת ספרות הילדים מירי ברוך, מציינת בן-גור את ההבדל בין השירה לילדים שנכתבה אז לבין זו של היום. אז כתבו על "אנחנו", ועתה כותבים על ה"אני", כשהילד, חוויותיו ותחושותיו, במרכז. לפיכך מעניין לציין שהשירים שנדפסו בעיתונים אלו, ואשר שרים ומדקלמים עד היום, הם לא הרוב הלאומיים, אלא המעטים כדוגמת "במדינת הגמדים".
שני מפתחות יש בסוף הספר: מפתח כותבים ומפתח מאיירים. חבל שאין מפתח עם שמות היצירות, הן אלו המוזכרות ומצוטטות בטקסט והן אלו הסרוקות. כי הספר מכיל דברים מעניינים כגון: נוסח מוקדם של "המפוזר מכפר אז"ר", שכתבה לאה גולדברג על פי מהרשק. אבל בנוסח זה המפוזר מתגורר בהור ההר ולא בכפר אז"ר, והוא מתכוון להגיע למצרים ולא לירושלים (עמ' 12).
יצירות שכתבו ילדים מעידות שהמסרים נקלטו. גם הם כתבו שירה לאומית של ממש: על נופי הארץ, על עמל והפרחת השממה, על הקמת יישובים, על דאגה למעפילים ולאחינו שבגולה, על עלילות גבורה, הגנה והקרבה. זאת ועוד, הם גם אימצו את סגנון המבוגרים, עם אסוציאציות מקראיות ומשנאיות, וכן כתבו בפאתוס ובשפה גבוהה.
לדוגמא, הילד בועז ערפלי בן השתים-עשרה וחצי (לימים חוקר ספרות), מקדיש שיר להולדת אחיו הקטן. הוא פונה לתינוק: "קרב אלי, אחי, / קורצים הכוכבים באופל לֵיל: / התדע לעמוד ולא לזוז, / לעמוד איתן על המשמרת / לא להשפיל צוואר לרגל גא? // אם את זאת תדע – / ואם את זאת יֵדעו הכול – / אז ניגאל, / ולגאולה עליך לעזור, אחי." זהו הצו המכוון לתינוק שאך זה נולד!
ונסיים בציטוט משיר כתב גדעון רוזנגרטן בן השמונה: "שדה משתרע. / עובד אדם יגע, / כי היום יום חול / וצריך לעמול." (עמ' 21).
עדינה בר-אל
* * *
לכבוד חג חנוכה – הודעה נוגעת ללב
הוצאת לשון
ת.ד. 51175 ת"א 67132
כרכי הספר "בחיי" מאת פוצ'ו הם טרילוגיה אוטוביוגרפית החושפת בגילוי לב את חייו של צבר מצוי בעל שפם עבות.
בחיי [1] – ילדות בתל אביב ונערות בפלמח במלחמת העצמאות
בחיי [2] – עלילות צעירים וצעירות בישוב משלט (נתיב הל"ה) ליד הגבול הירדני
בחיי [3] – הווי סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובאוניברסיטה של חניתה
מי שלא מסתפק בקריאת המודעה, ורוצה לקרוא גם את הספרים עצמם, יוכל לבקשם בחנויות הספרים (88 שקל לעותק יחיד) או שישלח המחאה לפקודת "הוצאת לשון" ע"ס 60 שקל לכל עותק, ויקבל את הספר, או הספרים, בדואר ישראל.
מי שלא מסתפק במודעה אחת – הנה עוד אחת
ביום שישי 22.12.17 בשעה 10.30 בבוקר תקדיש צוותא את תוכנית קבלת שבת לפוצ'ו לכבוד צאת הטרילוגיה שלו "בחיי".
בין המשתתפים: אהוד בן עזר, אריה ברנע, אורה מורג, שאול ארלוזורוב, יהודה אטלס, דני קרוון, איה הג'ינג'ית, ימי ויסלר, עדנה סימונסון...
שירה: להקת ותיקי מגפיים, שי לביא, נפתלי אלטר, תמר גלעדי. רמי הראל.
מנחת הערב: ליאת רגכ, מפיקה: נילי שחור.
כרטיסים בקופת צוותא 03-6950156 (מי שיגיד את מלת הקוד 2016 או יגיד שהוא גימלאי יקבל כרטיסים במחיר מוזל של 50 שקל.
* * *
לואידור לא היה האהוב הנעלם של אסתר ראב
אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור
פרשה מוזרה מן העבר
יום
רביעי, 2 במאי 2001, סגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי
שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס
בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.
יום שבת, 5 במאי 2001, סגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 127 השנים של פתח-תקווה.
בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.
על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).
קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א (2001) מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".
מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?
תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.
בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.
"דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'
"אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.
"'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."
"למיטב
ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו
לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי
ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו
של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו,
מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות.
אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."
לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.
במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", כי לברנר היתה כביכול נטייה הומוסקסואלית לטנטית. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הירצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!
לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא ניבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.
הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):
"באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."
התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976: "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות 'לא רצינית'. עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."
שמעון קושניר, ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור, וראוי להביא ממנה קטעים אחדים:
אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.
י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.
לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותימהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.
לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:
"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.
"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.
"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'
"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'
"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכישרון הריצה."
בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]
על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:
"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.
"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."
שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?
"זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."
לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגיליונות "דבר הפועלת":
"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.
"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'
"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.
"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."
אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):
"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרישיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."
אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רישיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.
השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולותיהם כפי שרוצצים גולגולות הנחשים."
כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.
עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצימאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה, יותר נכון – עין-גנים, שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר – זה היה ברל פסילוב, אחיו של הניך [אשר לזיכרו הקדיש ברנר את "מכאן ומכאן"], ואביו של אלוף מיל. נתי שרוני).
והנה עתה, לראשונה, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:
[טבעון, 21.6.73]
לכ' ד"ר דב לנדאו
פתח-תקווה
א.נ.
קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תימהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –
פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –
טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –
לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –
הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –
לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –
הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –
וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –
אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.
אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.
בכבוד רב
אסתר ראב
לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל וגם לא נטה לכך. קשים וקצרים היו ימי חייו, והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין אמירה קשה מזו עליו, ולצערי חטאו בה, ללא שום בסיס, לא רק ידידי היקר לי חיים באר אלא גם ידידי היקר לי אלישע פורת, שפירסם בשעתו ב"עיתון 77" סיפור בדוי-למחצה ברוח זו על דמות כשל ברנר העומד בראש חבורת סופרים צעירים.
פורסם לראשונה לפני 12 שנים בגיליון 100 של המכתב העיתי מיום 22.12.2005
אהוד, הערה מאוחרת: אני זוכר ששאלתי בשעתו את אלישע פורת ז"ל: "על מה הסתמכת בסיפור ההזוי שלך על ברנר? הרי אלה דברים שמעולם לא אירעו!" והוא ענה לי, "מה זאת אומרת? הסתמכתי על חיים באר!"
אהוד בן עזר
* * *
משה גרנות
מטעמי תורה לשולחן השבת
על ספרו של בני דון-יחייא "מסביב לשולחן –
הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשת השבוע"
אלומות – דני ספרים 2017, 414 עמ'
הנוהג שרב הקהילה נושא דרשה הנעגנת בפרשת השבוע הוא נוהג עתיק יומין בקהילות ישראל, ורבים העלו את דבריהם על הכתב ופרסמום בספר כך עשה הנצי"ב מוולוז'ין, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרב יצחק גינזבורג, נחמה ליבוביץ' ורבים אחרים*.
בימינו עבר הנוהג הזה אל כלי התקשורת – ברדיו, בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט (אתר בית חב"ד, פותחים שבוע באתר ון ליר, אתר דעה, ערוץ מאיר וכו'). דרשות על פרשת השבוע מושכות את הדורשים ואת השומעים, כי מצד אחד הן מבוססות בתורה הקדושה, ומצד שני החופש להתבטא הוא כמעט אינסופי, שכן, בעקבות ר' משה די לאון והרמב"ן יש היתר, ואולי אפילו חובה, לדרוש את כתבי הקודש בארבע דרכים: פשט, רמז, דרש וסוד (פרד"ס). הדרשן תולה את דבריו על פסוקים מפרשת השבוע, ובאמצעות האקרובאטיקה המותרת הנ"ל הוא גולש אל ענייני היום של הקהילה, אל הטפת מוסר, ואל מכמני החכמה של ראשונים ואחרונים – פטור במידה רבה מעולה של ההלכה, ובוודאי שהוא פטור מעולו של מחקר המקרא המודרני. הדרשן יוצר בדבריו הרמוניה (שהקהל כמה לה!) שספק רב אם היא נשענת ממש על הכתובים. למשל, בספר שלפנינו המחבר עוקף את כל המעקשים האפשריים, כגון מדוע קבעה התורה שהגבר ימשול באשתו (בראשית ג' 16), איך תיושב הסתירה שבין ידיעת האל את העתיד ובין הבחירה החופשית (ידוע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", שם ט"ו 13).
דוגמאות נוספות: על אברהם אומרים חז"ל שקיים את כל המצוות שבתורה (קידושין פ"ב א'), כיצד הוא מגיש לשלושת אורחיו חמאה וחלב ובן בקר (שם י"ח 8)? כיצד יעקב התם יושב אוהלים פונה אל לבן בשפה ירודה ("הבה את אשתי כי מלאו ימיי, ואבואה אליה," שם כ"ט 21)?
כיצד ייתכן שבמצרים יהיו שבע שנות רעב, הרי חייהם אינם תלויים בגשמים, אלא בנילוס הזורם כל השנה (שם מ"ט 37-34)?
כיצד לא דייקה התורה וקבעה שהשפן והארנבת מעלים גירה וכי העטלף הוא עוף (ויקרא י"א 19-13); כיצד מכירה התורה בתוקפו של עזאזל (שם, ט"ז 10-9)?
אם משה חיבר את התורה, כדעתם של חז"ל, כיצד ייתכן שהוא יעיד על עצמו שהוא "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב 3)?
ועוד: כיצד ניתן להסביר את הסתירה שבין במדבר י"ג 2-1 (ה' מצווה על משה לשלוח מרגלים), ובין דברים א' 22 (העם מבקש ממשה לשלוח מרגלים). רש"י מציע אמנם פתרון (די חלש) לסתירה ("שלח לך, לדעתך, אני לא מצווה"), אבל המחבר עוקף את המהמורה הזאת באלגנטיות. ושוב, אם משה כתב את התורה, כיצד מתחיל ספר דברים במילים "אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר הירדן"? הרי מי שכתב דברים אלה בהכרח חי בעבר הירדן המערבי. וכן שאלת השאלות: אם עשרת הדיברות ניתנו למשה בסיני, והוכנסו לארון, כיצד יש להם שתי גירסאות שונות ("שמור" וזכור")?
הבאתי כאן רשימה חלקית מאוד מכל המהמורות שהמחבר שלנו נמנע מלדון בהן, כפי שעשו מחברי דרשות על פרשות השבוע בעבר.
נראה לי שהחופש שלקח לעצמו בני דון-יחייא בספר זה כדי להביא דברי חוכמה, דברי מוסר וסיפורים משעשעים, המסתמכים על הפסוק, הוא כמעט בלתי מוגבל. עשרות פעמים הוא מוצא גזירה שווה בין עניינים רחוקים מאוד באמצעות גימטריות, שיכול אותיות, קריאת מילים ומשפטים לפנים ולאחור.
אביא קצת דוגמאות (מתוך כאלף המובאות בספר!) מהן נוכל ללמוד על השיטה: בבראשית ב' 9 כתוב "ועץ החיים בתוך הגן" – המחבר מביא את דעתו של הרמב"ם כי "בתוך הגן" משמעו אמצע, כלומר דרך החיים הטובה היא לבחור את דרך הביניים. ברור שאין זאת כוונת הכתוב.
"ועץ הדעת טוב ורע" (שם) "רע" ראשי תיבות – רופאים ועורכי דין, וזאת לדעת – בני דון יחייא הוא עורך-דין מפורסם, מומחה לדיני משפחה, ואין הומור משובח מהומור עצמי.
בפרשת נח כתוב: "וירד ה' לראות את העיר..." (בראשית י"א 5), ומה המסקנה: דיינים צריכים להקפיד לרדת לעומק העניין. ברור שאין קשר בין הפסוק למה שנדרש ממנו, אבל בוודאי הדברים גורמים קורת רוח לשומעים.
למה לוט השיכור בחר לגור בסדום? כי "כולה משקה" (שם, י"ב 10). שוב, בפסוק הכוונה שונה לחלוטין.
יצחק מזכיר בברכתו לעשו את המילים: "והיה כאשר תריד" (שם, כ"ז 40), שמשמען, כנראה, כאשר תיאנח מכובד העול, ואילו המדרש כאן אומר: הכוונה היא שלא תוסיף מצווה על תרי"ג מצוות לתרי"ד מצוות, כי הרי אסור להוסיף ואסור לגרוע (דברים ד' 2). והרי גם על דעתם של אלה שסברו שאבותינו קיימו תרי"ג מצוות, לא יעלה על הדעת כי עשו "הרשע" יוסיף מצווה על הקיימות.
יעקב, המאושר בראותו את בנו, אומר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (בראשית מ"ו 30), והשל"ה (ר' ישעיהו הלוי הורוביץ מחבר "שני לוחות הברית") מסיק מהכתוב שאב הנאלץ לסעוד על שולחן בניו – טועם טעם מיתה. ברור שאין קשר בין הפסוק לנדרש, אבל שוב, נאמרת כאן חוכמת חיים, שללא ספק שומעיה הנהנו בראשם.
בהקשר זה אני מבקש להזכיר עניין אופייני לספר זה: המחבר מקפיד להביא דברים בשם אומרם, אלא שאיננו מקפיד על אחדות – לעיתים הוא מביא בפרוטרוט את השם והתואר של החכם המצוטט, ולעיתים הוא מביא רק ראשי תיבות. כך, למשל, הוא מביא את שמותיהם של ר' שמשון רפאל הירש (למרות שיכול היה לצמצם לרש"ר הירש), או הרב אברהם יצחק הכהן קוק (למרות שיכול היה להסתפק בראשי התיבות – הרא"ה), וכן הרב מאיר שמחה מדווינסק, ר' מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין בפולין, רבי שניאור זלמן מלאדי, הרב אברהם יהושע השל, הרב יוסף דב סולובייצ'יק ועוד, אבל לעיתים הוא מביא רק ראשי תיבות בלי לטרוח לפרשן לקוראים
ועוד דוגמאות לדרך המדרש בספר שלפנינו: בשמות י"א 9 כתוב: "למען רבות מופתים בארץ מצרים". לדעת הגאון מווילנה מרמז הכתוב, בראשי תיבות, למותו של הרמב"ם במצרים, שהרי הכול מרומז בספרי הקודש, כולל מותו של הרמב"ם.
"וישמע יתרו" (שם י"ח 1) – מכאן למדים שמעלה גדולה היא היכולת לשמוע, להקשיב.
בעשרת הדיברות כתוב: "לא תעשה לך פסל" (שם כ' 4), ובני דון-יחייא דורש: אל תפסלו את הזולת. "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שם, ל"ה 3), והמדרש: שלא תתעורר אש של מחלוקת.
בפרשת המצורע (ויקרא י"ד) מרומזים כביכול הימנעות מגסות רוח ומגזל שמביאים על האדם את הנגעים בעורו.
"מפני שיבה תקום" (שם י"ט 32) – על האדם להתקומם נגד הזקנה, ולא להשלים עימה; ומדרש אחר (בשם הבעש"ט): לפני שתזדקן קום ועשה תשובה.
"והשיג לכם דיש את קציר" (שם כ"ז 5) – "דיש" משמעו די יש – להסתפק במה שיש.
והנה עוד דוגמאות אחדות לפרשנויות שיש בהן מן השנינות והפלפול היהודי: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (שם כ"ז 29), והכוונה, בפרשנות של הספר, כי מי שהולך בדרכי התורה יזכה לאכול מאכלים כשרים אצל ילדיו.
"עשר תעשר" (דברים ד' 22) עשר כדי שתתעשר (בעקבות תענית ט' א').
"רב לכם..." (במדבר ט"ז 3) – לא רק לכם יש רב (משה), גם לנו יש רב (קורח).
"כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך" (דברים כ"ב 8) – הגג הוא המוח, ולכן צריך לעשות לו סייג כדי שלא יבוא לידי הרהורי עבירה.
"מימינו אשדת למו" (דברים ל"ג 2), מרמז, כביכול, לתורה שבעל-פה: "דת למו" אותיותיו כאותיות "תלמוד".
משחקי לשון כאלו, גימטריות ושיכולי אותיות יש בספר זה למכביר, הרי קצת דוגמאות מתוך הרבות:
"הנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה..." (בראשית כ"ח 12) – "סולם" בגימטריה – "ממון" וגם "עוני" – גם כסף וגם היעדרו מזכירים סולם שעולים ויורדים בו.
"זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט 14). לאדם יש תרי"ג אברים וגידים, והוא גם חייב למלא תרי"ג מצוות, לכן התורה זהה לאדם, וצריך לקרוא: "זאת התורה – אדם".
"זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כ"ה 18-17) – "עמלק" בגימטריה "ספק", העמלקים גרמו לספק באמונת ישראל.
"ארץ זבת חלב ודבש" (שם כ"ו 9-8) "דבש" – ראשי תיבות של "די במה שיש".
לא נגעתי ברשימה זאת בסיפורים היפים הנלווים לדרשות, ובאנקדוטות המשעשעות, ואף הומוריסטיות, הנעגנות בפסוקים ובדרשות, והקורא מוזמן לקרוא וליהנות. התרשמתי שאין בספר ביקורת מרומזת הקשורה באקטואליה, חוץ אולי במקום אחד: "ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כ"ז 5), הכוונה שתאכלו את הלחם שלכם, ולא מהתמיכה שמעבר לים. ואני מניח שמדובר כאן במי שמאמין כי לימוד התורה כשלעצמו די בו כדי שאחרים, אף מעבר לים, יטרחו עבורם.
הספר שלפנינו הוא נדבך חשוב בסוגה המיוחדת הזאת של הכתיבה מדרשית, כתיבה הנעגנת בפסוקים כדי לאלף בינה, לחשוף מכמני חכמה, להטיף מוסר, ואף לשעשע את השומעים-קוראים. נראה לי שהמחבר עמד ביעד שהציב לעצמו, כמובא בהקדמה: "ריכוז מיטב התובנות והרעיונות, מוגשים לקוראים כשהם מעוררי תיאבון, מאתגרים את המחשבה ומעלים חיוך."
* גם אני התנסיתי בסוגת הכתיבה הזאת, יחד עם צופיה ודן מלר בשני כרכים: "מפרי עץ הדעת", תמוז 2002; "ויקרא את שמם אדם", ספרי צמרת 2012.
משה גרנות
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"כעיר נצורה"
לאשר ברש
1945
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.10.1973.
לפני 44 שנים
"כעיר נצורה" של אשר ברש (1889-1952) הוא אחד הספרים המקסימים והמלהיבים ביותר שהזדמן לי לקרוא עד כה בספרות הארץ-ישראלית – וקראתי חלק ניכר מן הספרות הזאת. זוהי מחרוזת סיפורים מימי תל-אביב הקטנה בתקופת מלחמת-העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה צ'כובית עדינה ומאופקת, אירונית מעט, רוויית אווירה. וגיבורי הסיפורים מתנודדים בין עצב למוזרות.
"הריני מוסר בזה מודעה," אומר ברש בהערה בפתח ספרו, "כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית-כוללת של הפרבר תל-אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת-העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האוניות האחרונות מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל יבקשו להעמיד את הדברים על 'אמיתם'. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה."
היטב מורגש כי מרבית גיבורי הסיפור, אם לא כולם, אינם פרי-דימיונו של המחבר אלא אנשים בשר-ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, מבין תושבי הפרבר תל-אביב. המספר, שהוא, כנראה, בן-דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי-הוגן להתייחס לסיפורים הללו רק על-פי דימיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה היישובית הקצרה-ארוכה, ובכל זאת כמעט אי-אפשר לעמוד בפני הפיתוי.
הנה דמותו האפלה של גילר, אשר בחצות לילה בוקעת ונשמעת בפרבר זעקתו מקפיאת הדם, כקאראמאזוב האב:
"רוצח! מנוול!... בשלך אאבד את עצמי לדעת... רוצח! רוצח אב!" (עמ' 162).
גילר יוצא למרפסת ומכריח את נחום טרוי להיכנס אליו לשתות כוס תה. הוא מוכרח לדבר רעות בבנו: "בטוח אני, שיקרה אסון... או אני – או הוא... לשנינו אין מקום בעולם הזה..."
וגילר מתפרץ בווידוי המתחיל כך:
"העלילו עליי עלילות שקר וחבשוני כך וכך חודשים במאסר, ולבסוף – יצאתי לחופשי. כלום אין עוד בני-אדם, שהעלילו עליהם עלילת רצח ומשפטם יצא לאור והם חיי חיים נורמאליים ככל האדם?... אבל אין טעם בדברים האלה: אני שונה מהם, 'גורלי' אחר, עליי רובצת קללה היסטורית, לאומית... הוי, יאמין לי, מי שפגעה בו עלילה איומה כזו, אין לו מנוחה עולמית... כחלודה היא באה בנפשו, כארס של מקק, והיא מפעפעת ומחלחלת בו ועושה אותו נטול מן העולם..." (עמ' 164).
ומיהו גילר זה, בסצינה הקאראמאזובית המופלאה, המלוּוה ברישום דיוקנו מאת נחום גוטמן, המתארו כשהוא מהלך במרי רוחו? – ללא ספק שימש לו "מודל" מנדל בייליס בכבודו ובעצמו, אשר לאחר ששוחרר ממשפט עלילת הדם בקיוב, ב-1913, היגר לארץ-ישראל. תושבי הפרבר, מספר ברש, כבר נילאו לשמוע את גילר חוזר בפניהם על סיפור מאסרו ומשפטו. דיוקנו של האיש, לפי ברש, הוא של אדם רדוף שדים.
ומיהו הסופר פלאם עם אשתו ובתו הקטנה? קשה שלא לזהות בו את ברנר, מה גם שגוטמן צייר בפשטות, ברישום הנלווה לפרק, את דיוקנו של ברנר, יושב וקורא בעיתוני אידיש:
"פלאם היה מבזה את העיתונים ה'צהובים' האלה, בכל-זאת שתה את דבריהם בצמא." (עמ' 126).
ומי זה בא לבקרו בתל-אביב אם לא הפועל הזקן, הסופר הטולסטויאני ואיש-המופת, זרחי? בערב בא זרחי, הוא א.ד. גורדון, להראות לפלאם את מאמרו האחרון. פלאם "חיבב את הזקן והעריצו על כוחו לשבור את אורח-חייו, אך את הסופר שבו לא החשיב ביותר." (עמ' 128).
זרחי מתפלא על הערצתו של פלאם לילדתו. בעיני זרחי מראה השקיעה עדיף מן ההתפעלות המשונה מן הילדה הקטנה. הוא קורא לפלאם לבוא לראות בשקיעה, אך פלאם מציץ רגע ופונה מיד לחזור הביתה, אל התינוקת, באומרו: "מה יש כאן לראות? שמש שוקעת...'בין עבי אש ועבי שם'... מה החידוש? בחיי האדם יש יותר חידוש..." (עמ' 129), וזרחי מפטיר אחריו:"חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע." (שם).
לא כל הסופרים המופיעים בסיפור בשמות מחודשים עלה בידי לזהות. ובייחוד הסתקרנתי לדעת מיהו הסופר הירושלמי סאשה אתרוג, איש פועלי ציון וגם אסתטיקן ומבקר-ספרות מגהץ בלשונו (כלשון ברש), וידידו של הסופר פלאם, החי על חסדיה של האחות הירושלמית חסיה, ונמלט מן הארץ באונייה האחרונה, שעה שהיא, חסיה, מתקינה לו את כל צרכי הנסיעה. ואולי הוא הסופר ברנצ'וק מן הרומאן "האוניות האחרונות", השני בטרילוגיה "עד ירושלים" של הסופר א. ראובני? או אולי הוא ירקוני מ"תמול שלשום" של עגנון?
[הערה מאוחרת: במסתי "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות", סידרת עידן 3, בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1984, כתבתי כי סאשה אתרוג הוא המשורר והסופר יעקב קופלביץ' הידוע גם בשמו ישורון קשת].
והנה רעייתו של ראש הוועד של תל-אביב, "שנודעה לפנים כיפת-תואר, ועתה נשתיירו מיופייה רק עוד קומתה ותואר פניה הנשיי, הצח, המדוייק בתוויו ורק הסנטר ("הפנים הקלאסיים," כפי שאמר אחר ממעריציה). על הרוב היתה מכסה פניה בצעיף, כדי שלא תורגש הכישות של סנטרה, גידול שיער מרגיז, שנלחמה בו בכל האמצעים ולא יכלה לנצחו... היא ידעה לכוון ישיבתה באור ובצל כך, שהכישות הנטולה על סנטרה לא היתה ניכרת כלל בהיות פניה מגולים – " (עמ' 110). [הכוונה כמובן לצינה דיזנגוף].
אלה, והרופא הביל"ויי ד"ר ציפין [חיסין], והעסקן הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי [מרדכי בן הלל הכהן], ומנהלי הגימנסיה, והסופר שמחון, הם מן הניתנים פחות או יותר לזיהוי, ומי שבקיא יותר בתולדות העיר ימצא יותר שמות מוכרים משמצאתי אני. ואולם גיבוריו האלמוניים (לפחות למעני) של הספר אינם פחות מקסימים ומושכים.
כך, למשל, הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה מבעד לחלון אישה ערומה. הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי-המלחמה. הרצאתו של הפרופסור האורח שמיץ באולם "עדן", בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו. זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. צלילי מארש-האבל של שופן, המלווים את סוף הסיפור על מותו של מירון גוברנאטור. [כל אלה] הם מן שיאים ה"צ'כוביים" של הספר, מעמד נדיר ביופיו העצוב.
ופרשת אהבתם הטראגית של הגברת ראיסה סידקוב ובוריס קלדם. וסניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין הנוסעת בחצות הלילה מפתח-תקווה אל הקאימאקם ידידה בתל-אביב כדי להשיג רשיונות ישיבה לקבוצה ממגורשיה בזיכרון-יעקב. והיא, הגברת, גם מסיימת את הסיפור, עם יריית תותח הבאה מרחוק ומבשרת את התקרבות הצבא האנגלי, וסוף תקופת הגירוש מתל-אביב.
את "כעיר נצורה" חייב אדם לקרוא כדי לטעום בו את הטעם הגנוז, ושום רשימה על הספר לא תוכל לשמש תחליף ליופיו ולקסם המהלך בין שורותיו.
* אשר ברש: "כעיר נצורה". סיפורה של תל-אביב. מהדורה ראשונה תש"ה. 1945. מהדורה חדשה עם ציורים מאת נחום גוטמן, הוצאת מסדה, 1969. 184 עמ'.
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד היקר, אתה בוודאי מודע לכך שלא חסר לי ידע על יצירתו וקורות חייו של שמאי כולן ז"ל, שהרי כתבתי עליו לא מעט, יחד עם זאת, קראתי את הראיון שלך עימו בשקיקה ממש, והתברר לי שוב עד כמה הסופר החשוב הזה היה בעל עין פקוחה ושכל ישר לבחון את קורותיו של עם ישראל באירועים המבהילים שעברנו, בשנאה היוקדת של הפולנים, גם אחרי השואה, על מצבה של הפזורה היהודית ועל התודה שהוא חש כלפי הקליטה שלו בארץ, הגם שהוא מבין את טענותיהם של אלה שמוחים על דרך קליטתם. האיש היה חכם ורגיש, ואתה הצלחת לחשוף את עולמו הפנימי בשאלותיך.
אני שוב מוכרח להודות שאני מסכים עם אוריה באר – גם לגבי האנתולוגיה של איילה לילי מוזס, וגם לגבי העונש המוגזם שהוטל על מ"כ שגנב תפוחים מפלסטיני.
אני מבין שלא קיבלת את האנתולוגיה כי לא השתתפת בערב ההשקה במשכנות שאננים. אנא, פנה לאיילה לילי מוזס, ושאל אותה איך הספר יגיע לידיך: ayala@gogettell.com
באשר לדרעי שאתה מזכיר את גניבתו וישיבתו בכלא, שעכשיו הוא רוצה למרר את חיינו עם חוק המרכולים – אבל מי נכנע לו ולכל החרדים הטפילים (ברובם!), שממררים את חיינו – האם זה לא בנימין נתניהו שאתה כל כך משבח? אני גם כן חושב שהאיש הוא מוכשר ובעל יכולות מדיניות בלתי מבוטלות, אבל אני לא סולח לו על הכניעה המבישה שלו לחרדים (מתווה הכותל, הגיור האורתודוכסי הבלעדי, אי השוויון בנטל הביטחון, חוק המרכולים).
שלך,
משה גרנות
אהוד: נתניהו נכנע לחרדים בעיקר באשמת יאיר לפיד ו"המחנה הציוני", שיושבים לריק באופוזיציה כאשר אין כמעט הבדלים בינם לבין הליכוד, במקום לשבת עימו יחד בממשלה, או לפחות להודיע שיגבו אותו בכל הצבעת אי-אמון שיגישו הטפילים החרדיים ובכך לנטרל אותם מכוח הסחיטה המאוס שלהם.
* המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בני ציפר לא מצא לנחוץ, ביום שישי האחרון, לפרסם אפילו מילה אחת לזיכרו של הסופר העברי שמאי גולן שהלך לעולמו בראשית השבוע.
בצד מפעלו הספרותי, שמאי גולן היה מייסד בית הסופר בעיר העתיקה בירושלים והראשון שהנהיג את סדנאות הכתיבה בארץ, ומשם התפשטו למקומות אחרים. לימים היה יו"ר אגודת הסופרים העברים במשך שלוש קדנציות ואחר-כך במשך שנים רבות היה נציג הסופרים בדירקטוריון אקו"ם. ציבור הסופרים העברי חב לו חוב גדול על כל הפעולות שעשה למען הסופרים והספרות במשך השנים. שלא לדבר על פעילותו למען ישראל, תרבותה והעלייה אליה, בשנות שליחותו במקסיקו, ארגנטינה ורוסיה, יחד עם רעייתו ד"ר ארנה גולן תבדל"א.
שמאי גולן השאיר אחריו משפחה מפוארת.
* אהוד היקר. יפות מילותיך על שמאי גולן היקר. השתתפתי בהלווייה, והאזנתי להספדו המיוחד של הרצל חקק המצורף כאן. [גיליון 1300].
ישנם אנשים שקשה להניח להם ללכת, הם תמיד יחזרו ויגעו בנו, ואנו בכמירת לב נתגעגע.
כזה היה שמאי גולן מנוחתו עדן.
רון גרא
* לזכר שמאי גולן ז"ל. בצער רב שמעתי מעבר לים על מותו של שמאי גולן החכם, רחב הלב ואוהב הזולת אשר היה אחד הממליצים החשובים בעניין הצטרפותי הן לאקו"ם והן לאגודת הסופרים העברים במדינת ישראל. לעולם לא אשכח פגישותינו "אחד על אחד" בעבר.
בן בן-ארי
* איילה זמרוני: גיליון 1300 (100 בר-מצוות) – עשיר, מעניין, חגיגי. נהניתי לקרוא כמעט הכול. תודה על מה שאתה עושה עבורנו הקוראים.
* לאהוד היקר, רצינו לגלות לך מדוע אנחנו כל כך מחבבים אותך ונהנים לשהות בחברתך. כי אין לך סמארטפון אלא רק טלפון נייד ישן ופשוט בלי שום אפליקציות. לכן אתה לא מלאֶה אותנו, כשפוגשים אותך, בתמונות ובמצגות של הטיפשויות בוואטסאפ ובעוד רשתות שעושות חור בראש, ואתה יותר מקשיב מאשר מראֶה ומדבר.
בני משפחתך, חבריך וידידיך
אהוד: תודה, אבל זה נובע גם מכך שבגיל 81 שמיעתי הולכת ונחלשת ולא תמיד אני שומע כל מה שאתם אומרים לי.
* לא יאומן! בטבלה "סרטים" של מוסף "גלריה" ["הארץ", 15.12.17] נמצא הסרט המתועב "פוקסטרוט" במקום השני, במדור העליון של "צפיית חובה", ואילו סרטו הנהדר, המרתק והחכם של וודי אלן, "גלגל ענק", נמצא עם שני כוכבים בלבד מטעם מבקר הסרטים של "הארץ" אורי קליין, וזאת בתחתית הרשימה, מקום חמישי מהסוף, במדור "אפשר לוותר"!
אנחנו בדרך כלל הולכים בעיקר לסרטים שמבקר "הארץ" קוטל, ובדרך כלל נהנים מהם מאוד מפני שיש לנו אי.קיו נמוך לעומת אורי קליין ואנחנו גם מתעבים סרטים ישראליים פרו-פלסטיניים שבדרך-כלל מופקים במימון של שונאי ישראל.
* הקשר בין איכות היין לבין מחירו לצרכן הוא נושא קבוע בוויכוחים רבים של חובבי אוכל ומשקה. לאלו הטוענים שלא צריך בהכרח להיות קשר כזה – ניתן חיזוק בימים אלה. בתחרות היין הנחשבת על ידי אנשי מקצוע לא מעטים לאחת מהיוקרתיות ביותר מסוגה:
International Wine Challenge
לשנת 2018, זכה במדליית זהב יין קיאנטי, איטלקי כמובן, אשר מחירו לצרכן הוא 5.99 יורו על המדף, כ-25 שקלים בלבד.
הניצחון הזה גדול עוד יותר כאשר מגלים כי הבקבוקים שהתחרו עימו על לב המומחים הטועמים הציגו תגי מחיר, בממוצע, של 35 עד 50 יורו (145 עד 208 שקלים). היין האיטלקי הזה היה כמובן הזול ביותר מבין כל 14 היינות להם הוענקו מדליות זהב בקטגוריות השונות – וכמו כן היין הזול ביותר שזכה אי פעם בתחרות הזאת. ["הארץ" באינטרנט, 17.12].
אהוד: פעם היו בארץ שני סוגים עיקריים של יין: יין מתוק כמו "יין ישן נושן", ויין חמוץ כמו יין הוק לבן או יין "אדום עתיק". להוק הלבן היה טעם עדין אבל לאדום עתיק היה לפעמים טעם של תרופה או של חבית עץ מרה.
איכשהו, אצלנו ובייחוד בעולם הגדול, השפיעו על שותי היין לחשוב שיין "מתוק" – זה פסול, וכולם נעשו מבינים ביין האדום החמוץ, הקרוי גם יין "יבש", ומחיריו לפעמים מרקיעים שחקים, בייחוד במסעדות.
לחיכי, בדרך כלל, כל היינות האדומים ה"יבשים" הם יינות חמוצים ולא טעימים, ולא משנה מה המחיר ומה התווית. כמעט שאין הבדל ביניהם בטעם, לפחות מבחינת חיכי. ואני מעדיף יין לבן קל, יין מתוק או ליקר.
* * *
* לידיעת הנמענים: גיליון 1302 יופיע כסדרו אור ליום חמישי, 21.12.
* מועד יציאתו של גיליון 1303 יוקדם והוא יופיע אחרי חצות מוצ"ש, 23.12.17.
* מועד יציאתו של גיליון 1304 ייתכן שיאוחר במקצת והוא יופיע ביום חמישי, 28.12 או אור ליום שישי, 29.12.
אהוד בן עזר
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל