פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1322

פורים תשע"ח

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באדר תשע"ח, 1.3.2018

עם הצרופות: מסלול שדה התעופה הצבאי הבריטי עטרות וברקע עטרות. הלינץ הערבי ב-16 הלוחמים. ההתנפלות הערבית על שיירת עטרות. וצרופת סיפורו של יוסי גמזו "פורים שפיל".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מרדכי קידר: למה ערבים שונאים את הפלסטינים? // עמוס גלבוע: למה שתקו השופטות? // מתי דוד: ישראל סיפור הצלחה. // אהוד בן עזר: מאמרים מ-2004, 1. שיגעון העליונות הישראלי 2. מכתב לחבר בחו"ל. // רות דנון: היום לפני 70 שנה – בעטרות. // יהודה דרורי: על ציוצים משפטיים חסרי משמעות. 2. דרושה צנזורה על "חדשות"! // יעקב חסדאי: איפה חשבון הנפש של התקשורת? [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 28.2.18. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק כ"א. האומנם שודדת דרכים? // מיכאיל זושצ'נקו: חוש ריח של כלב. // יואל נץ: טבילת אש. // שמאי גולן: רשמי ביקור בפולין. "מסעותיי עם ספרים",  2005. // מנחם רהט: בגנות הטיח. // יהודה גור-אריה: הערות בזק. אלוני זמורה: לחברותיי וחבריי. // אהוד בן עזר: פורים במושבה, "המושבה שלי", 2000. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הירקון שבלב" לאלימלך שפירא, תרפ"ה-פ"ו. פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.3.1972, פורים תשל"ב, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

מרדכי קידר

למה ערבים שונאים את הפלסטינים?

אנחנו בישראל, ורבים בעולם המערבי, נוטים לחשוב שהעולם הערבי מאוחד מאחורי הבעייה הפלסטינית, משתוקק לראות בפתרונה כי כל הערבים והמוסלמים אוהבים את הפלסטינים ושונאים את ישראל.

זו ראייה פשטנית ולחלוטין לא מלאה: נכון שרבים מאוד, אולי אפילו הרוב הגדול של הערבים והמוסלמים, שונאים את ישראל, אבל יש בהם רבים ששונאים את הפלסטינים לא פחות.

את ישראל הם שונאים בגלל שישראל הצליחה לשרוד למרות המלחמות, הטרור, החרמות והשנאה נגדה; בגלל שהיא מדינה יהודית למרות שהיהדות בראייתם היא דת בטלה ואילו האסלאם לבדו הוא דת אמת; בגלל שישראל היא דמוקרטיה והם חיים בדיקטטורות; בגלל שישראל עשירה והם עניים; בגלל שישראל היא גן עדן לעומת העולם הערבי, התחנה האחרונה לפני הגיהנום (ראה: סוריה, עיראק, לוב, תימן, סודאן ועוד...) – והעיקר: ישראל הצליחה בתחומים שבהם הם נכשלו, והקנאה מעבירה אותם על דעתם.

אבל למה הם שונאים את הפלסטינים "המסכנים"? אלה שהנרטיב הערבי אומר שאדמתם נגזלה והם נשלחו לחיי פליטות?

כאן הסיבות מורכבות יותר וקשורות קשר ישיר לתרבות המזרח התיכון, שאנחנו בישראל ורבים במערב לא מכירים ולא מבינים.

אחד הדברים החמורים ביותר בעיני ערבי הוא כשמישהו מרמה אותו, "עובד עליו" ו"מסדר אותו". כשמישהו מנסה – ובוודאי אם הצליח – לרמות אותו הוא יוצא מגדרו מזעם, גם אם המישהו הזה הוא בן דודו, כי אז הוא יקרא לאחיו כדי לנקום בבן דוד, על פי הכלל הערבי: "אני ואחי נגד בן הדוד, ואני, אחי ובן הדוד נגד הזר."

לגבי הפלסטינים, ראשית, רבים מהם אינם פלסטינים במקור אלא מהגרים מכל העולם הערבי שעברו לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי כדי לעבוד בערים ובכפרים שהיהודים הקימו. המהגרים הללו עדיין נושאים שמות כמו "אלחוראני" (=מהחוראן שבדרום סוריה), "אלצוראני" (=מהעיר צור שבלבנון), "אלזרקאוי" (=מזרקא שבירדן), "אלמצרי" (=המצרי) ועוד שמות רבים המעידים על מקומם המקורי, האמיתי, של "הפלסטינים". אז למה שהם יקבלו יחס מועדף על בני המקום שנשארו בארצותיהם?

החל מסיום מלחמת העצמאות של 1948 החלה הפוליטיקה של העולם הערבי להסתובב סביב ישראל ו"הבעיה הפלסטינית", באופן שפתרון הבעייה חייב לבוא במסגרת חיסולה של ישראל. לשם כך הושמו כל הפליטים הללו במחנות פליטים עם החלטה מפורשת של הליגה הערבית לא לקלטם במדינות ערב.

במחנות הם קיבלו באמצעות אונרוו"א אוכל, חינוך ושירותים רפואיים בחינם, כלומר על חשבון מדינות העולם, ואילו השכנים הערבים המתגוררים ליד המחנות הללו חייבים לעבוד בזיעת אפיהם כדי לאכול, לחנך את ילדיהם ולקבל שירותי רפואה. יתר על כן: פליטים שקיבלו אוכל בחינם (אורז, קמח, סוכר, שמן) לתצרוכת משפחותיהם, מכרו חלק ממה שקיבלו לשכנים הערבים של מחנות הפליטים והרוויחו לא מעט מכך.

הפליטים שבמחנות אינם משלמים מיסי עירייה, ולכן יש פליטים לא מעטים המשכירים את בתיהם לאחרים וגובים דמי שכירות גבוהים מאשר בערים הסמוכות, כי מי שגר במחנות הפליטים פטור ממיסי עירייה. כלומר, העולם מסבסד את המיסים והפליטים משלשלים את הכסף לכיסיהם.

בלבנון, כמה מחנות פליטים שהוקמו ליד בירות, נבלעו לתוך העיר שהתרחבה בשבעים השנים האחרונות, והפכו לשכונות יוקרה עם מגדלי מגורים מפוארים. מישהו הרוויח מהשינוי, וזה לא בהכרח האיש ברחוב, שיש לו כל הסיבות להרגיש שרימו אותו.

במחנות הפליטים שבלבנון התנחלו ארגונים חמושים, החל מאש"ף וכלה בדאע"ש, דרך חמאס, החזית העממית, החזית הדמוקרטית וארגונים סלפיים ג'יהאדיסטיים. ארגונים אלה היו מתנכלים לאוכלוסייה הלבנונית שמסביבם ובשנת 1975 גרמו לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה 14 שנים ארוכות של שפיכות דמים, הרס והגירת מאות אלפי לבנונים מכפריהם לחיי סבל נורא במחנות אהלים סביב לערי המדינה. רבים מהם מצאו מקלט דווקא במחנות הפליטים הפלסטינים, אבל רבים הרבה יותר לא קיבלו אפילו עשירית ממה שקיבלו הפליטים מפלסטין, וההבדל יצר קנאה ושנאה כלפיהם.

בירדן ניסו הפלסטינים בשנת 1970, בראשות יאסר ערפאת, להשתלט על המדינה באמצעות הקמת אזורים אוטונומיים שלהם, הקמת מחסומי דרכים ונוכחות חמושים פלסטינים בצפון מערב המדינה, נוכחות שאיתגרה את השלטון בממלכה. בספטמבר 1970, "ספטמבר השחור", נקעה נפשו של המלך חוסיין והוא הראה להם מי בעל הבית בירדן, והמלחמה שהוא הכריז עליהם עלתה בחיי אלפים משני הצדדים.

בינתיים, בתוך ישראל, עשרים אחוזים מאזרחיה הם ערבים "פלסטינים" והם אינם מורדים בישראל ואינם נלחמים בה. כלומר, הפלסטינים החיים בישראל נהנים מהחיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כאשר מדינות ערב שופכות את דם חייליהן כדי לשחרר את פלסטין. היש תחושת "פראייר" גדולה מזו שבקרבו של חייל ערבי?

חמור יותר הוא מה שכל ערבי יודע: פלסטינים מוכרים אדמות ליהודים כבר יותר ממאה שנים, עושים קופה גדולה ממכירה זו ואז הם בוכים לאחיהם הערבים שיבואו וישחררו את פלסטין מהכיבוש הציוני.

לאורך השנים קיבלו הפלסטינים ממדינות העולם מיליארדים רבים של דולרים ואירו, וההכנסה השנתית לאדם ברשות הפלסטינית גדולה פי כמה וכמה מזו של האיש ברחוב המצרי, הסודאני והאלג'יראי, וחייו טובים עשרות מונים מחיי הערבים בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן בשבע השנים האחרונות.

גם הפוליטיקה משניאה את הפלסטינים על ערבים רבים: בשנת 1990, תמך ערפאת בפלישת עיראק תחת שלטון צדאם חוסיין לכווית, וכנקמה סילקה כווית, אחרי ששוחררה, עשרות אלפי פלסטינים שעבדו בתחומה, בעיקר בתעשיית הנפט, והם איבדו את פרנסתם בין לילה. הדבר יצר משבר כלכלי בקרב משפחותיהם ביהודה, שומרון ועזה, שהיו מקבלות תמיכה קבועה מבניהן בכווית.

כיום תנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נתמכות בידי איראן, שנואת נפשם של ערבים רבים, שזוכרים שחטיפת מטוס כאמצעי טרור וסחיטה הומצאה על ידי פלסטינים שחטפו מטוס אל-על לאלג'יר בשנת 1968, לפני חמישים שנה, ועד היום העולם סובל ממעשה זה שלהם.

למרות שהסכם טאאף משנת 1989 סגר את מלחמת האזרחים בלבנון בהסכם על פירוק כל המיליציות, חיזבאללה נשאר היחיד שהסורים הרשו לו להישאר עם נשקו ואף לפתח את כוחו הצבאי עוד ועוד. התירוץ הקבוע היה שהנשק הזה נועד "לשחרר את פלסטין" ולא להיות מופנה נגד לבנונים. לכל מי שיש טיפת שכל בקדקודו היה ברור שהסיפור על פלסטין אינה אלא עלה תאנה קטן שאינו מצליח להסתיר את האמת, שנשק חיזבאללה נועד לטפל באויבי חיזבאללה בלבנון ובסוריה, וכך שוב שימשה "פלסטין" תירוץ להשתלטות שיעית על לבנון.

אבל הדבר החמור ביותר כיום הוא הדרישה הפלסטינית ממדינות ערב להימנע מכל קשר עם ישראל כל עוד הבעייה הפלסטינית איננה פתורה לשביעות רצונם של ראשי אש"ף והחמאס. הבעייה היא שרבים בעולם הערבי לא רואים דבר אחד שמאחד את אש"ף וחמאס, ולכן התייאשו מהפיוס הפנים פלסטיני המטרפד כל התקדמות עם ישראל. כלומר, העולם הערבי – שחלקו רואה בישראל את התקווה להתמודדות מול איראן – חייב למשכן את עתידו וקיומו למריבות הפנימיות של אש"ף וחמאס. והאם שכחנו את מצרים וירדן שחתמו עם ישראל על הסכמי שלום, יצאו ממעגל המלחמה לשחרור פלסטין ובכך בגדו ב"אחיהם" הפלסטינים, והניחו אותם להתמודד עם בעייתם בעצמם? רבים בעולם הערבי והאסלאמי בטוחים ש"הפלסטינים" לא רוצים מדינה כי אם תקום מדינה פלסטינית התרומות מהעולם תיפסקנה והפלסטינים יצטרכו לעבוד לפרנסתם כמו כל מדינה, ואיך הם יעשו זאת אחרי שהם התמכרו לתרומות שעבורן הם אינם צריכים לעבוד?

לסיכום ניתן לומר ששבעים שנה אחרי שנוצרה בעיית פלסטין העולם הערבי הבין שאין לה פתרון שישביע את רצונם של אלו שהפכו את הפליטות למקצוע, ולכן "בעיית פלסטין" הפכה להיות מסחטת רגשות וכספים המעשירים את המושחתים השולטים ברמאללה ובעזה.

בעולם שבו אף אחד לא רוצה להיות "פראייר", הפלסטינים איבדו את מעט האהדה שהיתה להם, וכל יום שעובר מגדיל את מספר שונאיהם בעולם הערבי והאסלאמי.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

למה שתקו השופטות, גרסטל וחיות?

ניתנו הרבה תירוצים מבישים. החשוב הוא שהשתיים אותתו לכל אזרח ישראלי "סביר":  תהיה ראש קטן; אל תסבך עצמך. אם משהו נראה לך מעורפל, אל תנסה לפזר את הערפל!

ערב פורים וקרה לנו נס כפול. כמו מאף מקום נזרק לבמת התקשורת שלנו דבר שחיתות מצמרר, בלתי נתפס, המעמיד בצל את כל תיקי השחיתות של ראש הממשלה וממש מגמד אותם: מקרבת ראש הממשלה הציעו בשנת 2015 לשופטת מכובדת, נשיאת בית המשפט המחוזי בת"א, הצעה מסרטי המאפיה בניו-יורק: תסגרי את "תיק המעונות" של שרה נתניהו ובתמורה נדאג שתמוני לתפקיד היועץ המשפטי של הממשלה.

השופטת, שבאותו זמן התמודדה על המשרה, דחתה מניה וביה את ההצעה שנמסרה לה מפי חבר קרוב מאוד שלה, יועץ תקשורת, ששימש שליח לאחד ממקורבי שרה נתניהו.  פצצה גרעינית ה"קוברת" סופית את נתניהו.  מה הניע את הנס הזה, מי הוא מקור הנס? תעלומה.

אבל, לא חולף יום וחצי ומתרחש נס נוסף. הנס הראשון פשוט ירד מהכותרות, בא משום מקום וכאילו נעלם בחזרה לשום מקום. מדוע? לא היו דברים מעולם? ואולי היו אך כלא היו למעשה? תעלומה. התקשורת החוקרת שלנו לא התעניינה בזה והמשיכה בעלילות וואלה ובזק. אבל, בתוך התעלומה היה דבר אחד ברור, עובדתי: השופטת גרסטל לא דיווחה בזמנו לאף גורם מגורמי אכיפת החוק על הצעת השוחד. מאוחר יותר היא סיפרה על כך בחצי-פה לחברתה, שופטת בית המשפט העליון (ומאוחר יותר נשיאתו), הגברת חיות. וגם זו לא דיווחה לאיש. ולפנינו עוד תעלומה: מדוע, מה מנע מהן לדווח? העדות הרשמית הפומבית מדוע השופטת חיות לא עשתה כלום בזמנו עם סיפור גרסטל, אומרת כך, בחלקה האופרטיבי:

"גרסטל הביעה בפני הנשיאה זעזוע מהאירוע, אך היא הוסיפה כי לא תוכל לפרט מעבר לכך ולא תוכל לספר לה מי האנשים שבהם מדובר. בשל מיעוט הפרטים והסיפור המעורפל שאותו בחרה גרסטל לספר לה, לא היה בידי הנשיאה חיות בסיס כלשהו לנקיטת כל צעד מצידה."

לגבי גרסטל ושתיקתה זכינו לשלל תירוצים מביש. היו כאלו שאמרו שבכלל מדובר במסע הכפשה של הפרקליטות על גרסטל שנואת נפשה; היו אחרים שפירשנו שכל מה שגרסטל שמעה נתפסה על ידה  כבדיחה; ושאם היתה הולכת עם זה למשטרה היו צוחקים עליה; והיו מביני דבר שקבעו כי גרסטל שמעה סיפור מעורפל, כעדות חיות.

הכי הדהימה אותי הייתה פרשנות שופט מכובד בדימוס על הצעת השוחד לגרסטל:

"דברים בעלמא, דברים לא ברורים, מרומזים, עקיפים, התבטאות אווילית, ספק רצינית שאין טעם לגדל את מימדיה וליזום חקירת משטרה."

ממש פואימה, היוצרת תעלומה: האם השופט המכובד היה נוכח בשיחת השוחד ב-2015? או שהוא ממציא ונותן הסברים למושג "מעורפל" של השופטת חיות? או שהוא שמע זאת מפי גרסטל עצמה?

האמת,  זה לא חשוב בעיני. מה שחשוב בעיני הם שני דברים מהותיים של שתיקת השופטות:

הראשון שבהם היא הדוגמה השלילית שהן נתנו לאזרח הישראלי "הסביר": אל תהיה ראש גדול, תהיה ראש קטן. חשדת שנעשה פשע, שישנה שחיתות – שתוק! אל תסתבך ואל תסבך את חבריך! אם חסרים לך פרטים על מעשי שחיתות, אם הסיפור ששמעת מאוד מעורפל (ומטבעם של סיפורים ראשוניים להיות מעורפלים ), אל תנסה לפזר את הערפל פן תינזק. אכן אתה מטבעך אדם ישר והגון ושוחר רק טוב, אבל דאג לשמך הטוב. רסן את יצר הסקרנות שלך.

השני הוא הפרדוקס הגדול. מזה חודשים נערכות אצלנו הפגנות לביעור השחיתות, ובראש ובראשונה מחוללה ואביה: ראש הממשלה. הדרישה הדורסנית היא לגלות כל בדל של שחיתות ראש הממשלה ולהפוך לשם כך שמיים וארץ. והנה, דווקא שופטות, שאין ספק ביושרתן וחתירתן לאמת, לא מנסות לרדת לחקר השחיתות מהדרגה העליונה. ומדובר כאן במקרה פשוט, קל לבירור, לא מסובך ולא קשור ברשת ענפה של חקירות. פשוט מספרים למשטרה שלנו מי היה האיש שהציע את הצעת שיא השחיתות (כבדיחה, במעורפל, בחצאי דברים, בשיחת חולין של קשקוש, וכדומה, או שמא בשיא הרצינות). המשטרה מזמנת אותו בזמן אמת, לפני כשנתיים וחצי,  ושואלת: "חביבי מה בדיוק אמרת לשופטת גרסטל? מי אמר לך להגיד?" 

זה לא קרה. למה? לדעתי זה עניין לסוציולוגים, בוודאי לא  למשפטנים.

עמוס גלבוע

* * *

מתי דוד

ישראל סיפור הצלחה.

לרגל חגיגות 70 לעצמאות ישראל

 יש לומר בגאווה:

הציונות ניצחה – ישראל מעצמה.

ישראל הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית.

ישראל הפכה למדינה מחוזרת, מוערכת, ומחוברת עם רוב מדינות העולם.

המדינה והחברה הגיעו להשגים מדהימים בכל תחומי החיים על פי כל אמות המידה.

כל ההצלחות וההשגים הרבים, בכל תחומי החיים הושגו למרות תועמלני הכישלונות:

 למרות התחזיות השחורות של הפוליטיקאים שהתנפצו.

למרות הנבואות המפחידות של הפרשנים שהתפוגגו.

למרות האזהרות המקצועיות של המומחים שהתרסקו.

למרות האתראות לצונאמי מדיני של העיתונאים שהתבדו.

למרות עדר מדקלמי הקלישאות של תועמלמי הכזב והייאוש.

למרות ההפחדות שהמדינה מבודדת, הכלכלה מתרסקת והחברה מתפוררת.

הכל הבל הבלים של תעמולה שקרית מנוגדת לעובדות יצוקות בבטון.

הציונות ניצחה – ישראל מעצמה גאה בעצמה ובעתידה.

מתי דוד

* * *

אהוד בן עזר

שני מאמרים מחודש מאי 2004

לפני 14 שנים

1. שיגעון העליונות הישראלי

אני קורא את חזונות השלום המתלהמים של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי ביילין, יוסי שריד ודומיהם, שלא נרפאו וגם לא יירפאו כניראה לעולם משגעון העליונות ה"יוני" שלהם הסבור שבנו האשמה וכי יש בכוח ויתורינו לשים קץ לסכסוך שלנו עם העולם הערבי והמוסלמי וכי אין נשקפת לנו שום סכנת השמדה מצידם אם רק נהיה "טובים".

ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921) שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה.

הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית". נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון היהודי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.

בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי. ואמנם, פרדוכסלית, דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.

אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות, שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדבריו. ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעורר את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר. שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפאטאליזם ואינו ניתן ליישוב.

הרכבי אמר שעלינו לרחוק משימוש בקטגוריות של נצחיות לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית הצעירה והן בנוער הישראלי.

2. מכתב לחבר בחו"ל

תודה על מכתבך האחרון שאותו קראתי בתשומת-לב רבה. כן, אנחנו מרגישים רע מאוד בעקבות מה שאנחנו מוכרחים לעשות בגדה המערבית וברצועת עזה, אבל אינך יכול לתאר לעצמך כמה תמימים היינו. אף אחד, אף לא המודיעין הצבאי שלנו, העלה על דעתו שהפלסטינים אספו ארסנל כה גדול של נשק נגדנו, כפי שאתה יודע עכשיו במדויק.

מאז טבח פסח בנתניה [שאירע במלון פארק בנתניה בליל הסדר תשס"ב, 27 במרץ 2002. בפיגוע נרצחו 30 ישראלים ונפצעו 160] – דבר לא יעצור אותנו עד שנהרוס את תשתית הטרור והכוח הצבאי של הפלסטינים. אם פירושו של דבר מלחמה מקומית או אפילו מלחמת עולם שלישית (שאולי כבר החלה באחד עשר בספטמבר 2001), ואפילו אם למרות רצוננו מסכנת המלחמה את עצם קיומנו במדינת ישראל – מנוי וגמור איתנו שאם לא תהיה ברירה ניקח איתנו את רוב-רובם של שכנינו לגיהינום בטרם הם יצליחו להשמיד אותנו.

לא תהיה שואה שנייה, ולעולם לא עוד טבח של יהודים בלבד. ואם רוב-רובם של האירופאים והאמריקאים אינם מבינים זאת מצד ההיגיון, הם יבינו זאת במציאות המתפתחת של מלחמת עולם שלישית. צרפת יש לה כבר אינתיפאדה-משלה שהיא רק תחילת התפשטותן של הלהבות, להבות שלא תפגענה רק ביהודי צרפת.

אני רואה את ישראל כמעוז הדמוקרטיה, ההומניזם והתרבות המערביים מול רוב-רובו של עולם ערבי, מוסלמי ופלסטיני, אלה אשר כמעט שאינם מייצרים דבר ואינם תורמים דבר לאנושות בתקופתנו לבד משנאה ונפט, ורק את השנאה הם מצליחים לייצר בכוחות עצמם וללא עזרת זרים. כל שאר היכולות שיש להם הם קונים ומייבאים, כולל נשק גרעיני עתידי, שאותו הם רוכשים מכמה פלגים מושחתים של התרבות המערבית.

מה שקורה עכשיו אינו התוצאה (או הבעייה) של היות שרון ראש הממשלה והמנהיג שלנו (הנתמך בידי רוב-רובם של הישראלים – אפילו מתנגד מושבע שלו בעבר, כמוני).

מה שקורה עכשיו הוא מלחמת בני אור בבני חושך. אותם אירופאים שהם עיוורים מכדי לראות או מפחדים להודות בכך או שהם מקווים שעל ידי פיוס הרשע יצליחו למנוע אותו מלהגיע אל סף ביתם, אוֹה, בעוד זמן קצר, קצר מאוד, יתחילו להרגיש מה שאנחנו מרגישים כל יום וכל לילה ובכל רחוב ובכל משפחה בישראל. אינך יכול לעשות עסקה עם כוחות הרשע הרוצים להחריב אותך.

זוהי נקודת המבט שלי. ואל יטעו אתכם הטנקים והמטוסים וההשתקפות הקשה שלהם בסי.אן.אן; הם רק הציפורניים החדות (תודה לאל!) של פחות משישה מיליון יהודים בישראל כדי להגן על עצמם מפני מאות מיליוני אויבים ערבים ומוסלמים, שרוב-רובם טרם ויתרו על התקווה להשמיד את מדינת ישראל אחת ולתמיד.

מאי 2004

אהוד בן עזר

* * *

מתברר שהעולם הערבי מצליח להשתמש בנשק מודרני אך לא לקיים מדינה מודרנית

ולכן הוא הולך ומתפרק

הולך ושוקע במלחמות ובטרור

 ואין לו תקווה להשתפר בשנים הקרובות

* * *

רות דנון

היום לפני 70 שנה – בעטרות

החודשים פברואר-מרס

פברואר

המלחמה, שהחלה ב-30 בנובמבר 1947 ב"טפטוף" יריות יומיומי, נמשכה, על אף הימצאות הצבא הבריטי צמוד לשער המושב. הערבים נערכו למלחמה על ירושלים ומבואותיה, כאשר עטרות ונווה יעקב, הישובים היחידים מצפון לעיר, בדרך רמאללה שכם, הפכו לקו הקדמי בהגנת העיר.

קיבלנו תגבורת שהגיעה ביום שלג כבד. כ-30 צעירים, בחורות ובחורים חיילי חי"ש (חיל שדה) מגדוד מכמש, שנשלחו לסייע למעט התושבים בשמירה ובהגנת היישוב. המושב בן 45 המשפחות, שזעק כל עשרים ושמונה שנותיו (הוקם ב-1919) לתוספת קרקע ומתיישבים, נותר בודד ובמעט מתיישבים.

החיים התנהלו בשגרת עבודה ושמירה, שדה התעופה הבריטי שימש מעין מגן, לא כך נתיב הנסיעה אל מעטרות וממנה. האוטובוס הותקף פעמים אחדות אך התחבורה ההכרחית, עם התוצרת, נמשכה, האוטו יצא רק פעם ביום.

מידי פעם נורו יריות מהכפרים הסובבים קלנדיה, כפר עקב, נבי סמואל ואחרים, מהיריות נפגעו פרות בהם גם במשק הוריי (ביתי היה מרוחק בקו אווירי כחמש מאות מטרים מקלנדיה).

הרג הפרות שיכנע אותי לשחרר לחופשי את עשרות הצבים שגידלתי בחצר, בברכת צב, צב לנפשו...

הלימודים בגן ובבית הספר נמשכו, כך גם עבודות השדה והמשק בשילוב שמירה ביום ובלילה.

הצבא צועד על קיבתו ואימי התנדבה לבשל את ארוחות הצהרים של החי"שניקים.

על יחסה אליהם ותבשיליה למדתי מחיילת לשעבר בשם "במבי" אשר הרעיפה מחמאות לבישולי אימי ולפינוקיה, ולשמנת ("שמנת של פעם") שהופקה בביתנו בספרטור (מפרדה) מחלב שהתקשינו לשווק בשל המצב. כך נהנינו כולנו מגבינות, שמנת וחמאה אך ללא לחם ומוצרי יסוד שהחל בהם מחסור.

במבי ציינה כי שהותם בעטרות היתה כ"בית הבראה" לאחר האירועים שהספיקו לעבור טרם בואם לעטרות.

מרס

הבריטים עדיין שוהים פה, אמורים לשלוט במצב, אך לא, גם עוצמים עין, כוחותינו סופגים אסונות בכל רחבי הארץ וגם בעטרות.

מבצע שמואל – הרג ה-16: לאור המפלות הרצופות בדרך העולה לירושלים (שער הגיא) וכתגובה להתקפות הערבים, הוחלט לתקוף את דרכי התחבורה הערבית. "מבצע שמואל" נועד להשיב לערבים כגמולם, לתקוף את דרכי התחבורה הערבית, ולפעולה זו נבחר כביש רמאללה-לטרון, כמפקד הפעולה מונה נועם גרוסמן.

פעולה במתכונת דומה בוצעה זמן קצר קודם בפיקודו של צבי סיני באותו קטע ולמעשה "הכינה" את כפריי האזור לפעם הבאה. אנשי עטרות שמעו על תוכנית הפעולה ושלחו שליח לדוד שאלתיאל מפקד חזית ירושלים בבקשה ובאזהרה להימנע מהפעולה בנימוק שביצועה ירע את יחסינו עם השכנים וכן מידת הסכנה הגלומה בפעולה זו.

בליל גשום ה-4.3.1948 לאחר חצות, יצאו מעטרות תשעה עשר בחורים ליעד המארב (לקטע הכביש במקום בו שוכן כיום בית סוהר עופר, צמוד לכביש 443). לקראת שחר, בהגיעם, ארבו לאוטובוס הראשון שיצא מרמאללה ללטרון. בהגיע האוטובוס פתחו ביריות והחלו במנוסה, לאור יום, רדיפה וירי.

מאות הכפריים שהוזעקו מכל עבר כיתרו את הלוחמים, שחלקם לא הכירו את האזור, שישה- עשר בחורים נורו ונהרגו במרוצתם, חלקם לאחר שנשבו, הכפריים התעללו והשחיתו את הגופות, המכה היתה קשה.

הצבא (הבריטי) התבקש לחפשם, ואווירוני הRAF- חגו מעל. אני זוכרת את האירוע ואת התפילה בליבי לשלומם, ובעיקר להצלת "אהובי" יצחק'לה זילברשטיין, שהיה בין השלושה ששבו בשלום.

מיספר אימהות שבתיהן היו בקו האש עברו לישון עם הילדים בבית ולו גג שטוח מבטון, הנמצא במרכז היישוב. גם החלו לדבר על הוצאת נשים וילדים (וגם בני בקר שהיו גאוות עטרות, אך המחסור במזון ובמים היווה בעייה לאחזקתם) . מעטרות דווח כי בקלנדיה פונו נשים וילדים... חמש נשים בהריון ועם פעוטות הוצאו בסיוע הצבא לירושלים במשוריינים של הבריטים.

מיספר ניסיונות התקפה על המושב נהדפו, באחת שנמנעה, זכיתי ל"צל"ש" (חפיסת שוקולד...) במהלך משחק עם חברתי, יעל במרפסת ביתה החדש, שצפה לכיוון צפון מזרח, דיווחתי לפתע בקול רם על פלא: "ראי עמודים הולכים..." אימה שמעה את הקריאה, הסתכלה והבינה.

זו היתה התקפה קרובה על היישוב ומהודעתה על מחלקת אוייב מתקרבת ליישוב, הושמעה אזעקה והאויב נסוג.

שיירת עטרות: המצב החמיר, ניכר מחסור בתחמושת, חומרי ביצורים, מים וחומרי גלם לאדם ולחי. ערב פורים ה-24.3.1948 נשלחה אלינו "שיירה" בת שתי מכוניות "משוריינות" – ובהן ציוד ותגבורת לוחמים.

הרכב הראשון עלה על מוקש בשועפט והשיירה נעצרה. החל קרב יריות כבד שנמשך שעות אחדות עד אשר הצבא הבריטי התערב והביא להפסקת האש . ארבעה עשר לוחמינו נהרגו, תשעה נפצעו והציוד והתחמושת שנשלחו להגנת שני הישובים, אבד.

הנהג יענק'ל גולדברגר, איש עטרות, דמות מיוחדת שכונה בפי ערביי הסביבה "שאטר"-גיבור, ערביי הסביבה הכירוהו וחששו מפניו ועתה התעללו בגופתו.

האבל הכבד ביטל את חגיגת הפורים ואת קריאת המגילה בבית הכנסת. באותו הערב נעשה ניסיון להצניח תחמושת, מוקשים ולחם מ"פרימוס" של ההגנה. חלק מהמשלוח לא הגיע לתעודתו, נפל בשטח שדה התעופה ובשטח האוייב. לאחר ניסיון הצנחה נוסף, הטילו הבריטים איסור על תנועת אווירוני ההגנה בתחום האווירי מעל עטרות.

למן אותו יום היינו במצור מוחלט, אין יוצא ואין בא.

התקפות על המושב ועל המחצבה הסמוכה נהדפו וצפינו לבאות.

רות דנון

[ראו 3 הצרופות]

* * *

יהודה דרורי

1. על ציוצים משפטיים חסרי משמעות

תראו איך מנסים לעשות מעכבר הר... ראינו שלשום את ה"סקופ" הבומבסטי על מסכי הטלויזיה, תמונה מציצנית שצילם בעורמה "אחד שעשה קופה", קטע ממסך סמארטפון של חוקר ברשות לניירות ערך, ובו התכתבות תמימה עם שופטת המעצרים. בשורה התחתונה הם דיברו דווקא על הקלה בקביעת המעצרים ומשתמע מכך גם איזה יראה מחוקרי 433 . שום דבר משמעותי לא קרה פה, אף שהדבר לא נראה כל כך טוב לתדמית של יחסי החוקר והשופטת המתלוצצים במקום בו הרצינות חשובה מאוד.

כל זה אינו אומר שיש פה איזה רעידת אדמה משפטית או משהו שמקביל ל"קו-300" (בפיה הגדול של השרה רגב...) לבטח לא נוצר פה כל סדק בהאשמות הקשות נגד נאשמי תיק 4000, שכבר ברור שישכחו אפיזודה זו כאשר ישבו שנים בכלא. איך אמר מישהו? אין כלום... כי לא היה כלום.."

2. דרושה צנזורה על "חדשות"!

מי שנדהם מהכותרת "האנטי דמוקרטית" הזו, שיעצור ויחשוב מדוע שישדרו לנו במשך 24 שעות בכותרות בטלוויזיה (ובמדיה הכתובה) בפרטי-פרטים את הדבר הנורא הזה של אב שרצח את בנו בן ה-4 והתאבד בגלל ריב עם גרושתו... מי צריך מידע נורא זה? מי יודע אם קיימים עוד כמה פסיכופטים בשטח אשר יחשבו שזה רעיון טוב להתנקם בגרושותיהם ולקבל כותרות פוסט-מורטום? וחשבתם על אותם ילדים קטנים אשר ייחשפו לידיעות מסוג זה בתקשורת וירעדו מעכשיו בפחד, מאיזה אבא אלים החי בנפרד מאימא? ...

פשוט אי אפשר לסמוך על דעתם של עורכי החדשות לצנזר זאת בעצמם, כי הם חוששים ש"התחרות" כן תפרסם  "סקופ-בומבסטי" מסוג זה... לכן יש להוריד הנחיה ממשלתית למדיה למיניה, שחדשות על מקרי רצח ביזאריים והתאבדויות חייבות להיות מאושרות לפירסום על-ידי האגף  לבריאות הנפש במשרד הבריאות, לפני פירסומן במדיה לציבור. זוהי צנזורה הגיונית, צודקת וחשובה!

יהודה דרורי

אהוד: אבל בכל הקשור לנתניהו ולבני משפחתו, גם אם זו חדירה לחייהם הפרטיים, יש לפרסם אותה ללא צנזורה ואפילו לעודד בתקשורת תחרות של השלכת חרא עליהם כי זו כיום מהות הדמוקרטיה וחופש הביטוי והתקשורת המשוגעת בישראל!

* * *

יעקב חסדאי *

איפה חשבון הנפש של התקשורת?

מן הפרשיות שנחשפות בפנינו בתקשורת בנוגע לתיקים השונים של הסובבים לראש הממשלה אפשר ללמוד הרבה יותר דברים מאשר אותם דיונים המתנהלים באמצעי התקשורת השונים.

אחד הדברים שאפשר וחשוב ללמוד, אבל על זה לא מדברת התקשורת, זאת התקשורת עצמה!

מה לומדים? קודם כל באופן ברור, והדבר מתברר גם בסקרים, יותר ויותר אנשים לא נותנים אמון בתקשורת. כאשר קוראים על פגישות ראש הממשלה עם הבעלים, המו"ל והעורך הראשי של "ידיעות אחרונות" או עם בעל השליטה בחברת "בזק" אשר מנחה את אתר "וואלה" – אדם מן היישוב שומע ואומר לעצמו "זאת תקשורת מכורה." אני לא יודע למי היא מכורה, מתי היא נמכרה אבל כנראה שאי-אפשר להאמין לה.

אפשר ללמוד גם דברים נוספים. למשל, יש מיספר בודד של עיתונאים שאותם "קשה לקנות." את זאת כולם יודעים, כולל בעלי העיתון האומרים שאינם יכולים "לתת להם הוראות."
לכן, נראה שלא רק ראש הממשלה צריך לעשות חשבון נפש בגלל הסיפורים הללו, אלא גם התקשורת: הבעלים של אמצעי התקשורת השונים והעיתונאים.

יש סיפור מפורסם על נשיא ארה"ב, כנראה רונאלד רייגן, אשר רצה לשוחח עם אחד מהעיתונאים הנחשבים בארה"ב. כאשר הודיעו זאת לעיתונאי הוא מסר את כתובתו והודיע לכבוד הנשיא כי זוהי כתובתו ושם הוא ישמח לפגוש אותו.

ככל שיהיו בתקשורת הישראלית אנשים, עיתונאים, מוכשרים, אמיצים שלא ניתן "לקנות אותם," וככל שבעלי העיתונים ועורכי העיתונים יטפחו עיתונאים כאלה, במקום לטפח "כתבנים" למיניהם, כך ייטב לתקשורת וכך תגדל יוקרתה. 

הסיפור שלפנינו, חקירות ראש הממשלה והסובבים אותו, ההולך ונפרץ, ההולך ונפרש,
זהו סיפר שהתקשורת, על כל אגפיה, צריכה ללמוד ולהפיק ממנו לקחים חשובים ביותר.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il 

* * *

זה פשוט טירוף! ניסיונו של נתניהו להדוף מעליו ומעל משפחתו השמצות – נחשב לשוחד ולפשע – ואילו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", המנהלים נגדו קמפיין של השמצות, יוצאים תמיד צדיקים בתקשורת, הנתונה כמובן בידיהם!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 28.2.18

* צדק צדק תרדוף – למה נאמר בספר "דברים" "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"? מקובל שאין בתורה מילה מיותרת. מדוע, אם כן, הכפילות במילה "צדק" (שבעטיה וורד מסמן לתנ"ך בקו אדום מקווקו שגיאה תחת ה"צדק" השני)? מסבירים חז"ל, שאין די ברדיפת צדק. רדיפת הצדק חייבת בעצמה להיות בדרכי צדק.

אין מערכה צודקת יותר מהמערכה לביעור השחיתות השלטונית בישראל. את המערכה הזאת יש לבצע בדרכי צדק. כל פעולה שאינה בדרכי צדק, מחזקת את הצד המושחת. לא בכדי, מנסים המגוננים על השחיתות השלטונית לחפש כל סדק של חוסר צדק בפעולות שלטון החוק, ועטים כמוצאי שלל רב על כל שגיאה, אמתית ומדומה, במערכה נגד השחיתות.

די לראות את החגיגות נוסח כ"ט בנובמבר, של חסידי נתניהו, כשסוף סוף מצאו מקרה של שחיתות וסיאוב אמתיים במערכת המשפט, כמו במעשה ההפקרות של פוזננסקי-כץ וערן שחם-שביט, ואת הניסיון להיתלות בו כדי להציג את המאבק בשחיתות כשחיתות, כדי להבין עד כמה יש לשמור על טוהר המאבק בשחיתות.

חובתה של המערכת המשפטית לנקוט בכל החומרה נגד השניים – לפחות הדחה ואולי אף הליך פלילי. ובאשר להליך הפלילי, אם ייפתח – ברור שמבחינה משפטית עומדת לשניהם חזקת החפות. ובכל זאת, מוצדק להגדירם כמושחתים, כי שחיתות נבחנת קודם כל בהתנהגות המוסרית, ורק אח"כ ברמה הפלילית.

* מבחנה של מערכת המשפט – מערכת המשפט הישראלית לא תיבחן על השאלה האם קרה בתוכה מעשה שחיתות (ותיאום מוקדם של שופט עם תובע הוא מעשה שחיתות ועיוות דין), כי אין בעולם מערכת החפה ממעידות ופגמים, אלא באופן שבו היא תגיב על המעשה המושחת. האם היא תפעל בנחרצות? האם היא תטייח? או שמא תגובתה תהיה על קו הרצף בין שני הקטבים הללו. זאת נדע בימים הקרובים. בעיניי, המבחן של מערכת המשפט, הוא בכך שרונית פוזננסקי-כץ לא תהיה עוד חלק ממנה.

* מה זה משנה? – האם התכתובת בין השופטת והתובע עסקה בהחמרה או בהקלה של תקופת מעצרם? מה זה משנה? כך או כך, מדובר בקשר אסור ומושחת. הוא הדין אם התכתובת היתה בין שופט וסניגור.

* הפרוטוקולים של זקני התקשורת – על פי נראטיב ה"רדיפה", "התקשורת", שהיא כידוע מקשה אחת, היא חלק מהתשלובת המבצעת את ההפיכה השלטונית באמצעות תפירת תיקים על נתניהו.

נבחן את התאוריה על פי חשיפת פרשת התפוח הרקוב – השופטת פוזננסקי-כץ, בראש מהדורת החדשות של ערוץ עשר. הרי היה ברור לעורכי החדשות, שהידיעה הזאת היא המתנה הטובה ביותר שנתניהו וחסידיו יכלו לחלום עליה, שזו התחמושת הטובה ביותר למלחמתם בשלטון החוק, תוך שהם יציגו את המקרה כ"אקדח המעשן" המוכיח את התאוריה כולה.

על פי הנראטיב, היה עליהם להשתיק את הפרשה, כדי שלא תחבל במהלך הכולל. אבל אני בטוח שלא היתה שם אפילו התלבטות קלה, האם לפרסם את חשיפת פרשת השחיתות הזאת, כי זה תפקידם. בדיוק כפי שתפקידם לחשוף כל שחיתות, כולל החשדות לשחיתות של נתניהו.

* החסידים המתחסדים – חסידי נתניהו מעלים שוב ושוב את החזרתו של ריטמן, שנגדו הוגשו תלונות על הטרדות מיניות, לתפקידו, כהאשמה קשה נגד המפכ"ל.

לדעתי, המפכ"ל טעה בהחלטתו להחזיר את ריטמן. בשעתו, ביקרתי אותו על החלטתו. אבל אלה התוקפים אותו היום שתקו, כיוון שאז הוא עוד לא סומן כאוייב.

אני רוצה להזכיר לחסידים המתחסדים, את פרשת נתן אשל. את הגיבוי המוחלט שקיבל המטרידן הסדרתי, איש סודו של נתניהו, מראש הממשלה. חושפי ההטרדה המינית אולצו לפרוש מתפקידם בשל החשיפה, והמטרידן הסדרתי ממשיך להיות איש סודו של נתניהו, גם ללא מינוי רשמי.

די לצביעות!

אגב, קבוצה קטנה של חסידי נתניהו, שבאה להפריע להפגנה בירושלים נגד השחיתות, שאותה אירגן יועז הנדל, ואני השתתפתי בה, צעקו לעברו "מלשן, מלשן" בשל אותו מעשה. הנדל הוא אחד מחושפי ההטרדה.

* עוד קונספירציה מטורללת – כשהשתתפתי בהפגנה בירושלים נגד השחיתות, שאותה אירגן יועז הנדל, והסברתי מדוע לא אשתתף בהפגנות ברוטשילד. במוצ"ש, קיבלתי נימוק נוסף, כלומר דוגמית נוספת להצדקת הימנעותי, מדף הפייסבוק של אדם שדווקא השתתף בהפגנה:

"חלק מהנואמים מפיצים תאוריה שלדעתם הבחירות מזויפות, ודורשים פיקוח בינלאומי בבחירות הבאות."

אין המדובר במישהו מהקהל שמביא גיליוטינה, אלא בנואמים, כלומר יותר מנואם אחד, כלומר מאנשים שהם בין המארגנים. לא יהי חלקי עמהם. את ההפגנות שלי אמשיך לעשות מול מסך המחשב, או בהפגנות הגונות מן הסוג של אותה הפגנה בירושלים.

* מסר דואלי – שר התחבורה ישראל כץ התראיין בחדשות ערוץ 2. הוא שילם מס פריימריז, בצורת הכרזה שהוא נותן גיבוי לנתניהו, מאמין ביושרתו וכו', ומיד מיהר לבדל את עצמו מנתניהו, בהכריזו שהוא מאמין במנהיגות של מתן דוגמה אישית, ולכן הוא מוותר מדי חודש על 5,000 שקל ממשכורתו, כי כך הוא חונך במושב וכו'.

עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?

* תיקון גדול – שתי תגובות חמוצות שמעתי על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. האחת, שזהו צעד של טראמפ לעזור לחברו נתניהו בשעתו הקשה.

נניח שזה נכון. אז מה? מתוך שלא לשמה בא לשמה. הצבת שגרירות ארה"ב בבירתה של בעלת בריתה הקרובה ביותר, לא היתה אמורה להיות חג גדול, אלא מובן מאליו. אבל העובדה שהדבר לא נעשה במשך 70 שנה, הופכת את המובן מאליו לתיקון גדול ולשמחה גדולה. ולא כל כך חשוב מה הסיבות שבעטיין הדבר נעשה.

אבל החלטה מדינית אסטרטגית כזו, לבטח לא התקבלה מהסיבה הזאת. לכל היותר, עיתוי ההודעה הושפע מכך.

התגובה השנייה היא שטראמפ הודיע על העברת השגרירות כדי לרכך את המכה שצפויה לנו כשיציג את "הדיל" שלו. זאת טענה רצינית יותר. אמנם איננו יודעים מהו תוכן ה"דיל", אך גם אם הטענה הזאת נכונה, עדין אני רואה בהעברת השגרירות תיקון גדול.

מאז מלחמת ששת הימים, הממשל האמריקאי תומך בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, לכל היותר בתיקונים קטנים. היחיד שחרג מכך היה בוש הבן, במסמך בוש המפורסם. עד רייגן היה מדובר על העברת השטחים לירדן ומאז בוש האב – לפלשתינאים.

אז מה יכול להיות כל כך גרוע בהצעה? במקרה הגרוע היא תהיה חזרה לעמדותיהם של מרבית הנשיאים.

לשלום, ה"דיל" הזה בכל מקרה לא יוביל, כי אין לנו פרטנר לשלום. הוא יכול להוביל ללחצים על ישראל, בעיקר בנושא הבנייה בהתנחלות. אם כן, יהיה עלינו להתמודד עם הלחצים.

אולם העברת שגרירות ארה"ב היא צעד בלתי הפיך. אין זה מן הנמנע שמדינות נוספות תלכנה בעקבות ארה"ב. וזה משמעותי יותר מכל "דיל" זה או אחר.

* מה שווים ההסכמים – הקטל בסוריה-לשעבר נמשך במלוא עוזו – לא רק בפאתי דמשק ובמחוז עפרין שבכותרות, אלא בכל רחבי המדינה-לשעבר. על פי חלק מן האומדנים, מספר ההרוגים מתקרב ל-700,000, ואין רואים את הסוף. להיפך, המצב הולך ומסתבך; רוסיה, טורקיה ואיראן הולכות ושוקעות בבוץ.

ומה שצריך לעניין אותנו במיוחד, הוא חוסר המשמעות של הסכמי הפסקת האש, המוסכמים חדשים לבקרים, ואם הם מחזיקים מעמד שעות ספורות, זה הישג גדול.

זו משמעותם של הסכמים במזה"ת וזה הלקח שלנו. אין זה אומר שאיננו צריכים לחתור להסכמים, אבל עלינו להתייחס להסכם כבעל סבירות גבוהה של הפרה, ולכן לעמוד על תנאיו על פי הנחת עבודה שהוא יופר.

* שיקול דעת קהילתי – מושב גן אושעיה סירב לאפשר לארגון הבוגדני "שוברים שתיקה" לקיים אירוע תעמולה במועדון היישוב. בעקבות עתירה של תושבים לבית המשפט, ומתוך הבנה שבית המשפט עומד לכפות על היישוב לזמן אותם, הוא ביטל את החלטתו.

בתי המשפט בישראל מונחים על פי "שיח זכויות" קיצוני, אינדיבידואליזם קיצוני, שאינו רואה כל שיקול קהילתי וקולקטיבי, ומעמיד תמיד את ערך חופש הביטוי מעל לכל ערך, ואינו משאיר לקהילה שיקול דעת אוטונומי. הקהילה פשוט מחוקה אצלם.

מי שנהנים מזה, הם קבוצות קצה, כמו החיה הכהניסטית ושוברים שתיקה, ששוב ושוב מנצלים את הגישה הזאת של מערכת המשפט.

מועדון של יישוב קהילתי כפרי קטן, כמו מושב וקיבוץ, דומה יותר לבית פרטי מאשר לאולם ציבורי של העירייה בעיר גדולה. אילו ארגון מהסוג של "שוברים שתיקה" או להב"ה היה דורש לערוך ערב תעמולה בביתי הפרטי, בית המשפט לא היה כופה זאת עליי. כך עליו לנהוג גם כאשר מדובר במועדון של הקיבוץ שלי.

זכותה של קהילה להתגונן מפני תעמולת זוועה נגד מדינת ישראל ונגד עלילות דם בזויות על צבא ההגנה לישראל, ולא לתת לה במה בתוכו ועל חשבונו. זכותה של קהילה שמחנכת את בניה לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל, לא לתת במה למסיתים נגד בניה, המציגים אותם כמפלצות.

* תעמולת ארס סרטנית – שונאי ישראל ועוכרי הציונות קופצים כמוצאי שלל רב על הסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל" לתעמולתם הארסנית, ההרסנית והסרטנית נגד ישראל. כך סיים התועמלן האנטי ישראלי רוגל אלפר את הפשקוויל האנטי ישראלי הארסי שלו:

"לא רק הערבים היהודים נרמסו. גם המוסלמים. הציונות שטמה ערבים, מכל הדתות. במקום אחווה, שוררת בין ערביי הארץ משתי הדתות איבה. צחוק גורל טראגי, שגם הוא נובע ישירות מהפנמת הלאומנות של הסוכנות."

כלומר, המסר שלו הוא שאין עם יהודי. לכן, היהודים שעלו מגלויות המזרח, אינם בני העם היהודי אלא בני העם הערבי. לכן, במלחמה שבין עמם לבין הקולוניאליזם הציוני האימפריאליסטי המדכא, הם בוגדים בעמם, כי היה עליהם להילחם לצד אחיהם הערבים בני הדת המוסלמית, בקולוניאליזם הפולש. למה הם לא נלחמים נגד ישראל? כי הסוכנות שלחה אותם לארץ גזירה כדי לשטוף את מוחם בלאומנות.

את מקום "הערבים" היהודים הבוגדים בעמם ממלא הוא, אלפר, בתמיכה נלהבת במלחמתם של הערבים נגד ישראל, ובעיקר במעשי הטרור והרצח של ערבים נגד יהודים.

למה כל כך חשוב לו להדגיש שאין עם יהודי? כי אם יש עם יהודי הוא זכאי להגדרה עצמית, כלומר למדינה, ואין דבר שמאוס על אלפר יותר מקיומה של מדינת ישראל.

* קריית שישה – במהדורות החדשות ב"כאן" ובגל"צ, דווח על טקסי י"א באדר בתל-חי, ובשתיהן נאמר שהטקס הוא לזכר שמונת הנופלים, ובראשם טרומפלדור, שנהרגו בדיוק היום לפני 98 שנים.

אולם בקרב על תל-חי לא נפלו 8 מגִנים, אלא 6: יוסף טרומפלדור, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, זאב שרף, בנימין מונטר ויעקב טוקר. מדוע, אם כן, על פסל האריה השואג, בתפילת "יזכור" שחיבר ברל כצנלסון (ועל בסיסה נכתבה תפילת "יזכור" הצה"לית) ובשם העיר קריית שמונה מוזכרים 8 חללים?

ההנצחה היא גם של שניאור שפושניק ואהרון שר, שנפלו בשתי התקפות קודמות על תל-חי, פחות מחודשיים לפני אירועי י"א באדר, בדצמבר 1919.

* ביד הלשון: אורה – שמו של איזה ישוב בישראל קשור לפורים ולקוח ממגילת אסתר?

מושב אורה, בהרי ירושלים.

המושב הוקם ב-1950 בידי חלוצים מתימן וממרוקו. ההשראה לשמו היא הפסוק ממגילת אסתר: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר."

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"א. האומנם שודדת דרכים?

הנקודה הראשונה שאליה שמנו את פעמינו במסע, היתה בדרום דאקוטה מול הר ראשמור המזדקר באזור של הגבעות השחורות.  בהר הזה חצובים בסלע ראשיהם של ארבעה  מנשיאי ארצות הברית: לינקולן, ג'פרסון, וושינגטון ותיאודור רוזוולט. כל ראש בגודל של  כעשרים מטרים והם נראים מרחוק כאחד משבעת פלאי תבל.

מודה ומתוודה שעד שאמרו לי לאן אנו נוסעים, לא ידעתי על הפלא הזה. בארץ דיברו שצריך לראות באמריקה את  מפלי הניאגרה, את פסל החרות, את לאס-ואגס וכמובן את דיסני לנד. אבל על הר ראשמור, מי שמע? אני לא.

כמובן שלא נסענו בכבישים ראשיים שהכניסה אליהם עולה כסף, אלא העדפנו את  הדרכים הכפריות  העשירים במראות טבע והמאפשרות לנו לעצור ליד כל נחל ולצפות בנופים מרהיבים.

את מאיה עניינו גם הכבישים עצמם והגשרים  החוברים אותם כל כמה קילומטרים. העניין שלה נבע מכך שאביה הוא מהנדס כבישים וממנו למדה שכבישי הארץ, מימי המנדט, נסללו  עם שיפועים שגויים וכל פניה במהירות מוגברת סופה התהפכות.

לפנות ערב ירדנו מהכביש הראשי ופנינו לפארק ציבורי שהיה מסומן במפה של אלכס כמיועד לפיקניקים ולשינה. היו בו  ברזיות, תאי שירותים ומתקנים להבערת אש לבישולים. ליד כל מקום המותאם לחנייה היה גם משטח שעליו ניתן היה להקים אוהל, וזאת היתה ההזדמנות שלנו לבדוק אם באוהל שנשאנו עמינו ימצא מקום לכולנו.

כשהייתי בשיקגו קניתי, לפי הצעתו של אלכס, מזרון פלסטיק מתנפח. עכשיו עמדנו וניפחנו את המזרונים כדי לבחון אם ריצפת האוהל תכיל  את כל ארבעת המזרונים.

אם  קיוויתי לרגע שאולי יצא לי לישון לצדה של מאיה, כי הרי ישנו בתוך שקי שינה שניתן לסגור אותם עם רוכסן, סימן שלא הכרתי את אלישבע, שמינתה את עצמה לוועדת שיכון, וקבעה שהיא ואלכס ישנו במרכז האהל ואני ומאיה  בצדדים. מאיה לצדה ואני לצדו של אלכס. לא ניסיתי אפילו להתווכח ורק קיוויתי שאלכס לא נוחר בקול. 

יותר מאוחר, כשיצאתי לשוטט קצת בסביבה, הגעתי לשברולט שחור שאליו היה  רתום קרון שינה. הקרון מאוד סיקרן אותי, כי חשבתי שזו המצאה נפלאה ויום אחד אני ארכוש לעצמי קרון כזה ואצא לטיולים ברחבי העולם. על שולחן עץ הצמוד לקרון היו מונחות צלחות אוכל ושפע של פחיות בירה, חלקן ריקות וחלקן עדיין מלאות. על שני כסאות עץ, שכנראה הוצאו מהקרון, ישב זוג קשיש וליקק את שפתיו. הוא כסוף שיער עם פרצוף מאורך עטור קמטים והיא, שמנמנה עגולת פנים עם שיער בלונדיני וחלוק בית עם פסים כחולים. הגבר הרים פחית, פיצח את הלשונית והגיש לי.

אמרתי תודה והצהרתי שאני לא אוהב בירה.

הוא לא הבין איך אפשר שלא לאהוב בירה והגיש  את הפחית לאשתו.

היא הצמידה את הפחית לשפתיה וחיסלה את תוכנה בלגימה אחת ארוכה. אחר מחתה את שפתיה והציעה לי פרוסת עוגת שוקולד, שאותה דווקא לקחתי. 

ביקשתי רשות להציץ ולראות את פנים הקרון והוא מיד קם למלא את מבוקשי, כשהוא מתנצל שזה קרון שינה נטו בלי שירותים או פינת מטבח. היה להם פעם קרון שהיה דירה שלמה עם כל הנוחיות, אבל עכשיו לעת זקנה, הם כבר לא מרבים לנסוע. היום הם נוסעים למיניאפוליס, מרחק יומיים נסיעה מביתם. סיבת הנסיעה היא לחסוך כסף, כי הפטיפון שלהם התקלקל והבן שלהם, שיש לו ידיים של זהב, אמר להם לבוא אליו עם המכשיר והוא יתקן אותו.

אמרתי להם שאלכס, השותף שלי לנסיעה, הוא בוגר בית ספר טכני ואולי הוא יוכל לתקן את הכלי. 

כאן האישה התערבה ואמרה שיהיה להם לא נעים אם יבואו לבן בלי משהו לתקן, מפני שסתם לבוא לילדים רק בשביל דיבורים, זה בזבוז זמן וכסף, כי לדבר אפשר בטלפון. 

הלילה עבר בשלום ללא הרפתקאות מיוחדות, אבל בבוקר, כשהתעוררתי, השתוממתי לראות שאני שוכב לצדה של אלישבע, כששום דבר לא מפריד ביני ובין אפה המרשרש קלות.

לאן נעלם אלכס, וכמה זמן אני שוכב לצד אשתו בלי לנצל זאת כהוא זה? 

הרמתי ראש והבחנתי שרוכסן פתח האוהל פתוח למחצה, קרבתי את ראשי לעבר הדמדומים שבחוץ ואז ראיתי את אלכס עומד במכנסי התעמלות ובגופיה, כשתפילין מונחות  על זרועו השמאלית וקדקודו.

אחרי שגמרנו להטעין את האוהל והציוד על האוטו, ואני התכוננתי להתיישב ליד ההגה, ביקש ממני אלכס לנהוג ראשון בטענה שהוא אוהב לנהוג בבוקר. רציתי להגיד לו שגם אני אוהב בבוקר, אבל ויתרתי לו.  במשך השבועיים הבאים היה הוא הנוהג ראשון  ואני מקבל את ההגה אחרי ארוחת הצהריים ונוהג חצי מנומנם, בעוד הוא ואלישבע יושבים מאחור עם ראש צמוד לראש ועיניהם אומרות שינה.

מסתבר שהנחת התפילין ותפילת הדרך של אלכס, לא עמדו לצידנו, וכשהתחלנו לנוע למחרת עם שחר, גילינו שאנו נוסעים על גלגל אחד שאבובו ריק. לא היתה ברירה אלא להרים את הרכב על ג'ק ולהוציא את הגלגל הרזרבי, שאמנם נראה פחות טוב מהאחרים, אבל היה לפחות מלא אוויר. בירכתי את מזלי שהדבר לא קרה לי באותם ימים שהייתי לבד והתאפקתי שלא לציין את העובדה, שבמשך החודש שנסעתי בלי תפילת דרך, לא קרה לי שום פנצ'ר.

סוף סוף נכנסנו לתוך הרכב והתחלנו לנוע, כשאנו מתפללים שלא יקרה לנו תקר נוסף לפני שנגיע למוסך מתאים. הפעם התפילה עזרה  ובתחנת הדלק שאליה הגענו בשלום, היה גם מוסך לגירוז רכב ותיקון גלגלים. כשיצאנו ממנו כעבור שעה, היינו  שלווים ובטוחים שעשינו את הדבר הנכון ומעכשיו יהיו כל הפגעים מאחורינו.     

המפה הובילה אותנו עתה אל דרך מתפתלת, שמצידה האחד מתרומם קיר חצוב בהר ובצדו השני – מדרון  המצופה בצמרות של עצי ענק שמסתירים את הנוף. מפעם לפעם היה מתגלה במרווח שבין העצים עמק ירקרק, שלאורכו התמשך  סרגל אפרפר שעליו נעות קוביות מלבניות צבעוניות. הסרגל  היה לא אחר מאשר כביש אגרה חדש הקושר בין אמריקה לקנדה. את הכביש הזה  עקפנו למטרות חסכון, או – כפי שאלכס אמר – כדי לגלות את אמריקה האמיתית על כפריה שנבנו לאורך הדרך.

אני יושב על המושב האחורי לצידה של מאיה, כשהפעם התיקים שלה לא חוצצים בינינו, כי השכלתי לצופף את הציוד של תא המטען ולהניח עליו את הילקוט הגדול שלה. אלישבע, היושבת לצ,דו של אלכס, מלאה פחדים מהמורד המלווה אותנו משמאל וצועקת על אלכס שלא ייסע מהר בסיבובים, מפני שאף פעם אי אפשר לדעת אם לא יבוא ממול איזה נהג שיכור.

היתה שעת צהרים כאשר סיימנו את הנסיעה בין ההרים ונכנסנו לכביש, שמצידו האחד שדות קמה ומצדו האחר עצי יער צפופים. מרחוק ראינו דמות אישה העומדת ומנפנפת ידיים. אלכס החל להאט, כי לא כל יום רואים באמצע היום אישה בחלוק בית. אלישבע,  שהתגלתה כבחורה זהירה ולמודת ניסיון מתוך קריאה בעיתונים, קלטה מהר את המצב וצעקה לו:

"אל תעצור! זו שיטה של שודדי דרכים!" 

אלכס אכן לא עצר, אבל גם לא הגביר את המהירות והודות לכך יכולנו לשמוע את המנפנפת צועקת נואשות משהו כמו "הצילו!"

הקול נשמע לי מוכר והיתה לי הרגשה שכבר ראיתי פעם את האישה הזאת הלובשת חלוק פסים. בשנייה הבאה נזכרתי שזאת הזקנה השמנמונת מאתמול וקראתי לאלכס:

"עצור! אני מכיר אותה!" 

אלכס לחץ על דוושת הברקס בפתאומיות וגרם לי ולמאיה ליפול קדימה עליו ועל אלישבע. למזלנו המעצורים של הרמבלר היו שחוקים למדי והנפילה לא היתה קטלנית. עוד אנו מנסים להתאושש ולחזור למקומותינו, ואשת חלוק הפסים הגיעה אלינו,  פתחה את הדלת האחורית ובלי לבקש רשות נכנסה והתיישבה על מאיה שמיהרה לזוז לעברי.

"תיסעו מהר," צעקה האישה בגרון ניחר. "סעו מהר!"

"אני לא נוסע לשום מהר!" –אמר אלכס שעבר כמה שיעורי אבטחה בקונסוליה, "קודם תגידי מה קרה!"

"תיסעו מהר," התחננה האורחת, "אני אשלם לכם!"

היתה זו מלת קסם שאלכס לא היה יכול לעמוד בפניה, למרות שאלישבע העניקה לו צביטת אזהרה במותניו. מנגד, אני חיזקת את ביטחונו כשאמרתי:

"תיסע! זה בסדר!"

הרמבלר חידש את נסיעתו כשהשמנה מתרווחת במקומה ומאלצת את מאיה להיצמד אליי, בלי שאני אזוז או אביע התנגדות כלשהי. הסתכלתי על פניה הקמוטות של האישה הנרגשת וכשהבחנתי בנחלי הזיעה השוטפים אותן, שאלתי אם היא רוצה לשתות.

היא רצתה מאוד וביקשה בירה קרה. כמובן שלא היה לנו והיא נאלצה להסתפק בבקבוק המים שמילאתי בבוקר בפארק הלאומי. המים כבר היו חמים, אך זה מה שהיה לנו.

הזקנה הבינה מהר שאנו לא מצוידים במקרר ובדלית ברירה ניגבה בכפה את שפת הבקבוק ולגמה מן המים. כשגמרה לשתות וגמרה לנגב את שפתיה בהבעה של סבל רב, נשמה נשימה עמוקה וסיפרה לנו את אחד הסיפורים המופלאים ששמעתי מימיי. כנראה סיפור שיכול לקרות רק באמריקה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

לובה אליאב

אתה מנוול, אתה חתיכת חרא

אתה כמו משרתי סטאלין הנתעבים ביותר

כי לעולי צפון-אפריקה

שגרו בארמונות המלאח

ושאף אחת מבנותיהם לא היתה זונה לצרפתים

אתה הקמת גולאגים בחבל לכיש

חתיכת אשכנזי מחורבן שכמוך!

אהוד בן עזר

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

אלתרמן הצעיר (חלק ב')

הרצאה שביעית בסדרה לשנת תשע"ח

המרצה: ד"ר משה גרנות

עיון בשירים מתוך "כוכבים בחוץ": "פגישה לאין קץ", איגרת".

ומתוך "הטור השביעי": "מגש הכסף".

הטקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

של הספרייה

ביום ב', 12.3.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

חוש ריח של כלב

מן הסוחר יֶריֶמִי בַּבְּקִין פילחו את פרוות הדביבון.

הסוחר ירימי בבקין זעק מרה. חס הוא, שתבינו, על הפרווה.

"הפרווה," הוא אומר, "טובה ביותר, אזרחים. חבל. לא אתקמצן על כסף, אבל אני כבר אמצא את הפושע. אירק לו בפרצופו."

ובכן, הזמין יֶריֶמִי בַּבְּקִין כלבת משטרה בלשית. מופיע מין ברנש עם כיפה, עוטה בלואים ואִתו כלבה חומה, שלוע מחודד לה והיא לא סימפטית.

תקע האיש את הכלבונת הזאת בעקבות שליד הדלת, אמר "פְּס" וסר הצידה. רחרחה הכלבה את האוויר, חלפה במבטה על פני הקהל (העם התאסף, כמובן) והנה לפתע היא ניגשת אל סבתא פֶקְלָה, ממיספר חמש ומריחה את שולי חצאיתה. הסבתא נסוגה אל מאחורי הקהל. הכלבה תופסת בחצאית. הסבתא זזה הצידה – הכלבה בעקבותיה. תופסת בחצאית ולא מרפה.

נפלה הסבתא על ברכיה בפני הסוכן.

"כן," היא אומרת, "נלכדתי. לא מכחישה. כן," היא אומרת, "חמישה דליי שיכר – זה נכון. וגם המִתְקן –אמת ויציב. הכול," היא אומרת, "נמצא בחדר האמבטיה. קחו אותי למיליציה."

נו, הקהל, כמובן, פרץ בזעקה.

"והפרווה?" – שואלים.

על הפרווה היא לא יודעת דבר וחצי דבר, ואילו כל השאר – זה נכון. "קחו אותי, שפטו אותי."

טוב, לקחו את הסבתא.

נטל הסוכן שוב את הכלבתא שלו, תקע את אפה שוב בעקבות, אמר "פס" וזז הצידה.

העבירה הכלבתא את מבטה, הריחה אוויר חלול ולפתע היא ניגשת אל האזרח מנהל הבית.

החוויר מנהל הבית, השתטח אפיים ארצה.

"כבלו אותי," הוא אומר, "אנשים טובים, בעלי ההכרה, אזרחים. אני," הוא אומר, "אספתי כסף בעבור המים, ואת הכסף הזה בזבזתי על התאוות שלי."

נו, הדיירים התנפלו, כמובן, על מנהל הבית, החלו לכבול אותו. והכלבתא ניגשת, בינתיים, אל האזרח ממספר שבע. והיא מנערת לו את המכנסיים.

החוויר האזרח, נפל אפיים ארצה בפני העם.

"אשמתי," הוא אומר, "נכון, בפנקס העבודה תיקנתי שנה. מן הראוי לי," הוא אומר, "סייח צעיר שכמותי, לשרת בצבא ולהגן על המולדת, ואילו אני גר לי במסיפר שבע ומשתמש באנרגיה החשמלית ובשירותים הציבוריים האחרים. קחו אותי!"

נבוך העם.

"איזו מין כלבה מופלאה היא!" הוא חושב בלִיבו.

ויֶריֶמִי בַּבְּקִין הסוחר מתחיל מעפעף בעיניו, מתבונן סביבו, מוציא כסף ונותן לסוכן.

"סלק מפה," הוא אומר, "לכל הרוחות והשדים את הכלבתא שלך. שתלך לאבדון," הוא אומר, "ופרוות הדביבון, השד יקחנה..."

אבל הכלבתא כבר כאן. ניצבת מול הסוחר ומקשקשת בזנבה.

נבוך הסוחר יֶריֶמִי בַּבְּקִין, פרש הצִדה, והכלבה אחריו. ניגשת אליו ומריחה לו את הערדליים.

החל הסוחר ללהג בשפתיו, החוויר.

"נו," הוא אומר, "את האמת רואה האל, אם כך. אני בן כלבה ורמאי," הוא אומר, "גם הפרווה הזאת, אחים שלי, לא שלי היא. את הפרווה סחטתי מן האח שלי. אני בוכה ומתייפח!"

נפוץ העם ונס על נפשו. וכבר אין לברייה הכלבית שהות לרחרח אוויר, היא לכדה שניים או שלושה– שהזדמנו לה – ולא מרפה מהם.

הודו הללו. אחד הפסיד כספי ציבור בקלפים, השני מרח את זוגתו במגהץ, השלישי אמר דברים שלא נעים אפילו להעביר הלאה.

העם נפוץ. החצר התרוקנה. נותרו רק הכלבה והסוכן.

אז ניגשת לפתע הכלבה אל הסוכן, מכשכשת בזנבה. החוויר הסוכן, נפל בפני הכלבה.

"תנשכי אותי," הוא אומר, "האזרחית. אני מקבל שלוש עשיריות בשביל מזון הכלבים שלך, ולוקח לעצמי שתיים..."

מה שהיה בהמשך – לא ברור. כל עוד נפשי בי הסתלקתי מן הצרה.

1923

תירגם יואל נץ

*

אהוד היקר! אני מבקש להוסיף על הערתך לדברי יהודה דרורי: 

אהוד: אין בעייה. מוציאים מקברו את קדיש לוז והופכים אותו לראש ממשלה אלא אם כן כיום – גם אותו ואת הקיבוץ שלו היתה התקשורת מורחת בחרא.

אגב, גם אני מרמָה סוציו-אקונומית נמוכה. אני תומך בהישארות נתניהו.

לשיטתך היה צריך כנראה להושיב במעשיהו גם את משה דיין, אורי בן-ארי, לוי אשכול ["לא תחסום שור בדישו"], עזר ויצמן, אריק שרון, יצחק בוז'י הרצוג, יצחק שדה [הרג לשווא אדם ברוסיה], נתן זהבי [שרף את ארכיון "העולם הזה"] ורבים-רבים אחרים, וכמובן את לאה רבין – בנווה תרצה.

אם אינך מצליח בשום פנים ואופן למצוא קופת שרצים, או שתיים, או יותר מאחורי גוו של אדם – משש לו בגב – אתה תמצא שם בוודאי כנפיים של מלאך...

התיאור הגרוטסקי ביותר לאמור לעיל מצוי בסיפורו של מ. זושצ'נקו "חוש ריח של כלב". אני מצרף אותו לכאן, ברשותך.

כל טוב והרבה בריאות,

יואל נץ

* * *

יואל נץ

טבילת אש

מאחורינו כבר ארבע צניחות. צניחה אחת מפרידה בינינו לבין כנפי הצנחן הכסופים והנכספים. אלא שאז, כאשר ציפיתי לכך פחות מתמיד, אנחנו נקראים לצאת לקראת טבילת האש הראשונה!

מבצע הכינרת, מן המבצעים המורכבים ורבי ההיקף שצה"ל ידע עד אז, נערך ב-11 בדצמבר של שנת 1955. קדמו לו התנכלויות בלתי פוסקות מרמת הגולן.

בצפון נערכו פלוגות מגדוד הצנחנים בפיקודם של דוידי ורפול לתקוף את בית הבק ואת מוצב שפך הירדן. פופציק ואמנון ורנר שלנו נמנו על הכוח הזה. מוצב כורסי הותקף מן הים על ידי כוח הגרעין הקשה של יחידת הצנחנים הוותיקים בפיקודו של מאיר הר ציון מפלוגה א' ואיתם היה גם מוטי שלנו. אברהמ'לה, אהרון דנציגר. גורי ואני היינו בכוח שתקף את מוצב נוקייב צפונית לעין גב ופיקד עלינו המ"מ שמואל גולדברג. כוח אחר בפיקודו של "גוליבר" נערך לכבוש את המוצב בכפר עקב. מפקד הפלוגה שלנו, אריה בירו, שכב במארב עם הלוחמים שבחר לעצמו אישית מבין חיילי הפלוגה שלנו – לחסום בעד מעבר אפשרי של תגבורת מסקופיה לכיוון כורסי.

בכיסי נותרה חפיסה עם ארבע סיגריות אחרונות. הפקדתי את החפיסה בידי אהרון דנציגר והחלטנו שארבעתנו – אברהמ'לה , אהרון, גורי ואני – נעשן אותן בתום הקרב.

מעין גב התקדמנו בהליכה איטית ושקטה בשורה עורפית מרחק של כשני קילומטר לאורך שפת הכינרת. התקרבנו אל מוצב נוקייב, שניצב היה מימיננו. התפרסנו מולו במרחק של כשלושים מטר ושכבנו על גחונותינו צמודים אל פני הקרקע, להפחית ככל האפשר מן הצלליות שלנו לבלוט על רקע הימה. נותרו כעשר דקות עד למתן אות ההסתערות. המקלע שלי ניצב היה לפניי נשען על הדורגל, הקת צמודה אל כתפי הימנית, שמאלי מושטת קדימה ואצבע יד ימיני מונחת על שמורת ההדק.

לשמאלי רבץ פילו – אבי פילוסוף מהחבר'ה של יחיעם יפו. לפתע קרב אליי פילו את ראשו והחל לוחש על אוזני:

"אז מה אתה אומר על האינטרנאציונליזם הפרולטרי?"

אך בקושי כבשתי את צחוקי. במוצב הסורי נדלק לפתע פנס שהחל להאיר בעצבנות לעברנו ונשמע קול בלשון הערבית:

"מי שם, מי שם?"

נצמדתי בכל כוחי אל הקרקע. דומני שכולם נהגו כך ובהם גם פילו.

מן הצפון נשמע צרור ארוך. היה זה האות להתקפה. המ"מ הורה לפתוח באש לעבר המוצב.

רוקנתי כחצי מן המחסנית. שני כדורים נותבים מקנה המקלע שלי התוו את מסלול הירי לעבר המוצב. מעל לראשי שרקו כדורים ובקרבתי התפוצצו רימונים. לפתע הרגשתי כאב חד בחזה, קרוב לבית השחי השמאלי ולא הרפיתי מן ההדק, אבל צעקתי: "נפצעתי!"

המ"מ רבץ בקרבתי. כשפנה לעברי, אמרתי:

 "לא, שום דבר, זה היה ריקושט."

מאחוריי נשמעו לפתע זעקות אימים של פצוע. אחרי הקרב נודע לי כי היה זה בחור מגרעין שומריה שנפגע קשה מאוד בראשו. המ"מ צעק "חדל אש!" התרומם על רגליו, רץ קדימה כעשרה מטר, השליך רימון וגחן לקרקע עד אשר הרימון התפוצץ, קם שוב וצעק "אחריי!"

התרוממתי ורצתי במהירות בתוך החושך בעודי יורה מן המותן, קפצתי לתוך החפירה ודרכתי על משהו רך. המ"מ ציווה לעצור. בראש חוליה קטנה הוא ערך "טיהור" על ידי צרורות ירי בכל פיתול של תעלות הקשר ובתוך מבנה המוצב. אחר כך ציווה עלינו לסגת כעשרה צעדים על עקבותינו לפני החפירה ולהיצמד אל הקרקע. זרועו של שמוליק המ"מ דיממה. אברהמ'לה חבש לו את הפצע בתחבושת האישית שלו. תוך כדי החבישה שלח המ"מ את החבלן לטפל במבנה הבטון. הקרב על נוקייב תם. החבלן צעק: "פוצץ!" רץ וגחן בקרבתנו על הקרקע. לאחר הישמע הפיצוץ האדיר הקים המ"מ את המחלקה על הרגליים ופתחנו בצעידה מהירה צפונה לעבר המוצב הגדול כורסי כדי לחבור אל פלוגה א'. חלפו על פנינו משאיות וקומנדקרים מכיוון עין גב. אמבולנס ובו הפצוע קשה נסע בכיוון ההפוך.

גם בכורסי הגיע הקרב לסיומו. הלוחמים של מאיר הר ציון הפתיעו את הקצינים הסורים בעיצומו של משחק קלפים וקצרו בהם ללא רחם.

עזרנו להעלות את החיילים הסורים השבויים על גבי המשאיות וקשרנו את עיניהם ברצועות של פלנלית כשאנו מטפסים אל דופן המשאית מבחוץ.

בשלב זה הונחתה עלינו אש תותחים מרמת הגולן.

הפניתי את קנה המקלע שלי והמטרתי צרור מן המותן לעבר הרי הגולן. כמוני עשו אינסטינקטיבית כמה חיילים נוספים. נשמעה פקודה "חדל אש!" ו"תפוס מחסה!" אהרון דנציגר נפצע מרסיס בירכו, נחבש והועלה על אמבולנס שהחל נוסע דרומה באורות כבויים.

בדומה לאחרים השתדלתי למצוא כפל קרקע ולהיבלע בו. עם הישמע שריקת יציאתו של פגז מרמת הגולן היה גופי צופד ונשימתי הייתה נעתקת מגרוני. הנשימה היתה מתחדשת אחרי ההתפוצצות, באשר ידעתי כי לא נפגעתי מן הפגז. רבצנו כך עם הפנים צמודות אל הקרקע זמן מה בחוסר מעש ורק אז חשתי שהחולצה שלי רוויה בדם מתחת לבית השחי.

התרוממתי, איתרתי את מקום רבצו של המ"מ, קרבתי אליו ואמרתי לו שאני מדמם. המ"מ האיר בפנסו על הפצע ואמר לי שהדימום כבר פסק. הורה לי לשבת בקומנדקר שהיה גורר תותח קל, שלל. המ"מ נתן פקודה לכל הכוחות שאיתנו לנוע דרומה ולשוב אל מעבר הגבול לישראל. נאסר על הנהגים להפעיל את האורות. שני חיילים יושבים היו משני צדדיו של מכסה המנוע מזה ומזה ומשמשים היו לו לנהג עיניים.

ההתקדמות היתה איטית. בקרוב יעלה השחר ואז אש האוייב תהיה יעילה יותר.

התותח היה מיטלטל בפראות ימינה ושמאלה, כמו מאן להיגרר אל השבי. המ"מ החליט לשים לכך קץ. ציווה לחלץ את פין הגרירה. הקומנדקר התקדם מעתה במהירות ואתו השיירה כולה. מאחור שמענו פיצוץ עז: מטען-בונגלור פוצץ בתוך הקנה של תותח השלל.

היינו כבר בצד הישראלי כאשר האיר השחר. לא ידענו עדיין כי לכוחותינו היו שישה הרוגים ובהם גוליבר. כאשר ידענו – לא התנחמנו בידיעה כי לסורים היו חמישים וארבעה הרוגים.

אברהמ'לה, גורי ואני נזכרנו לפתע שהסיגריות אצל אהרן.

הרופא עזר לי לפשוט מעליי את החולצה. ישבתי על הכיסא. החובשת אחזה בידה האחת את ידי המושטת מעלה ובידה השנייה ניקתה את הדם.

"אה, הנה הוא!" אמר הרופא. מתח את העור סביב הפצע, החדיר לתוך הפצע פינצטה דקה, שלף משם רסיס של רימון והציג אותו לנגד עיניי.

"הוא לא היה גדול במיוחד", אמר שעה שהחובשת הייתה מחטאת את הפצע ומדביקה עליו תחבושת באספלנית. "בכל זאת היית בר מזל שעוצמתו לא הספיקה שיחדור עמוק יותר: הוא פנה בדיוק אל כיוון הלב."

" אם אין מזל אמרו חז"ל, אז שק בתחת וחסל!" מלמלתי.

במרפאת תל נוף החליפו לי תחבושת.

אובדן נשק

רבים מן הלוחמים מדווחים היו באפסנאות על אובדן פִּרטי ציוד שהיה חסר להם זה מכבר ובטור ההערות שבטופס אובדן הציוד הורו לאפסנאי לרשום "אבד בקרב."

מקרהו של א. מגרעין פלד היה חמור הרבה יותר: הופקד בידיו רובה שלל בנוסף לרובהו. כאשר החלה ההפגזה הניח א. את שני הרובים ותפס מחסה. בהינתן הפקודה לנוע לא היה סיפק בידו לאתר את הגומחה בקרקע, בה הניח את שני הרובים ושב עם כוחותינו – אבוי לאותה בושה! – ללא נשק כל עיקר.

בשיחת סיכום הקרב ציווה עליו סרן בירו לקום על רגליו.

"הנה לוחם המאבד את עשתונותיו תחת הפגזה הניתכת בקצב של שלושה פגזים לשעה והוא מאבד שני רובים!”

"המפקד!" לאט א. במבט מושפל, "תינתן לי בבקשה, הזדמנות נוספת להוכיח את עצמי..."

"תינתן!" רעם בירו "תינתן ועוד איך! שב במקומך!"

עבירה חמורה מאין כמוה היא אובדנו של הנשק האישי. במקרהו של א. העניין "הוחלק" – אולי בהתחשב שהיתה זו לו טבילת האש הראשונה.

הוחלט להקדים ולערוך לנו את "מסדר הכנפיים" למרות שנותרנו חייבים עוד צניחה.

הצניחה הלוא ממילא בוא תבוא ולאחריה לא תחסרנה צניחות נוספות – אז שתערב לנו חופשת השבת שלאחר טבילת האש, ושיפארו כנפי צניחה את חזותינו בחופשה...

יואל נץ

* * *

שמאי גולן

רשמי ביקור בפולין

מתוך ספרו "מסעותיי עם ספרים"

בהוצאת אסטרולוג, 2005

ביקורי בפולין, על פי הזמנתה של אגודת הסופרים הפולנית, מלווה היה זיכרונות ילדות רחוקים הודות להחלטתי לבקר אף בעיר הולדתי פולטוסק. וכי מה זכרתי מאותה עיר שנאלצתי לנוטשה על פי צווי הגירוש של הגרמנים? ואני באותם ימים ילד בן שש שנים; ימי השוק בכיכר המרכזית בה התגוררנו – ה"רינק", אבא השב מווארשה ומביא סחורה, ולנו מתנות, אימא רצה אחרינו עם ספל החלב הישר מן הפרה בבית הקיץ שמעבר לנהר הנארב, סבתא המכבדת אותנו בתפוז אמיתי שקיבלה בדרך מיסתורית מארץ-ישראל, טיול של שבת אחרי-הצהריים לאורך תעלת-המים כשלצידי הימני אימא בשמלת המשי  הזהובה, ולשמאלי אבא בקפוטת השבת וב"שטריימל" של חסידים, זכר עמום של חברים למשחק הכפתורים בחצר ביתנו, וב"חדר", תימרוני החיילים הפולניים ביער מעבר לנהר. ואולם הזיכרונות האחרים, המלווים פחדים סמויים באו אף הם: תהלוכות המתפללים בימי ראשון בלכתם לכנסייה, בית המישטרה מעבר לכיכר, הארמון על הגבעה העתיד ליהפך לבית-הסוהר הגדול בימי הגירוש, בית הקברות היהודי בו נקבר סבא, ההרוגים הרבים בעיר מיד עם כניסתם של הגרמנים, פחד האימים, והגירוש. הריצה המטורפת, הצעקות, היריות, הבכי. ההשפלה. אבא בעלבונו, סבתא ללא שביס-הראש שלה, רעב, פחד מוות, יתמות.

על כן לא ייפלא, אם נער בן ארבע-עשרה בעל עבר אימים של רדיפות, המגיע לארץ-ישראל בקיץ 1947, מנסה לשכוח ולהשכיח אותם ימים של חוסר אונים. הוא מחליף את זהותו, את שמו, את שפת אימו, והופך תוך זמן קצר ל"צבר" דובר עברית רהוטה, מתחנך בקיבוץ תחת שם שאול – שם עברי קצר וחזק. אין עבר. החיים מתחילים בארץ-ישראל, בקיבוץ, ונמשכים בצבא, ובנישואין עם בת הארץ, ובניתוק מוחלט משם, מן הזיכרונות, מן השפה. עד שברבות הימים מגלה הנער שחטא כלפי משפחתו שאיננה עוד, וחייו חסרים ואינם שלמים עוד.

מכאן ההיענות לנסוע לפולין, ואולי להתפייס עם העבר. אולי גם בגלל המחלה הקשה שעברתי – התקף לב וניתוח לב פתוח להחלפת עורקים שנסתמו – זה הזמן להשלים. על כן הטיסה הישירה לפולין, והנחיתה הפתאומית בווארשה, וסביב-סביב השפה הפולנית, המתקשרת בליבי מיד עם הקריאות "ז'ידזי דו פלסטיני!" – יהודים לפלסטינה! – אך פולנית היא גם שפת ילדותי, לצידה של היידיש. בשפה הפולנית למדתי, בבית-היתומים הפולני ברוסיה, להכיר את גיבוריי האהובים בספריהם של הנרי סנקביץ ב"באש ובחרב", את "גרז'ינה" של מיצקביץ, את שיריו המתנגנים של יוליאן טובים. ובכל זאת, בדידות וניכור. בראיון לעיתונאי פולני התוודיתי, כי לולא הייתה לי מדינת ישראל לעולם לא הייתי דורך עוד על אדמת פולין.

ההכרה שיש לי ארץ, מולדתם של היהודים אליה יכול אני לשוב מווארשה, הכרה זו נסכה בי אומץ לב לבקר את אדמת הולדתי. ואכן, ידיעה זו היא שליוותה אותי במשך כל ימי ביקורי בפולין, בעת פגישותיי עם סופרים ועיתונאים, בביקור בעיר הולדתי, במחנות ההשמדה בהם נרצחו בני-משפחתי, הכרה זו אף נתנה לי את האפשרות לשוחח על כך בגלוי עם הפולנים.

ילד בן שש הייתי עת גורשתי על ידי הגרמנים מביתי ומעיר הולדתי פולטוסק. ככל שחלפו השנים ביקשתי לשוב ולראות את המקום. ביקשתי לדעת האמנם "היו הדברים מעולם." כפרפרזה לשירה של המשוררת רחל. האמנם הזיתי את נופי ילדותי הרחוקים, הווי החיים, כפי שבאו לביטוי בספרי "באשמורת אחרונה", או מציאות היו. אותו הבית ב"רינק" (כיכר השוק), החנות, החצר בה שיחקנו, אבא גבאי בית הכנסת, סבתא השוכבת תמיד חולה על גבי כרים גבוהים.

ועם שובי לעירי, הישר ל"רינק", נסגר המעגל. הדימיון היה למציאות. אכן, ה"רינק" השתמר בדיוק כפי שהצטייר בדמיוני. בבית מס' 16 גרנו, אך את ביתי לא היכרתי. רציתי לעלות במדרגות-העץ, אולי אשמע שוב את קולה של אימי: "בוא מהר הביתה כבר חושך בחוץ." היא בחלון ואני למטה, בחצר, משחק בכפתורים, משחק מחבואים, והשוער הגוי מאיץ בי כאילו הבין את קריאתה של אימא ביידיש. גבוה היה השוער, וקראנו לו עוג מלך הבשן, אחרי שלמדנו את פרשת השבוע. וכבר אני דוהר במעלה המדרגות, אל ריח התבשילים החמים, אל חום האש בכיריים, אל מיטת הפוך הרכה. עד שבוקר אחד פרצו הגרמנים לדירתנו ופקדו עלינו להסתלק ממנה מיד. בצעקות, באיומים, במכות, בשבירת כלים, ביריות. ואנחנו כבר למטה, ב"רינק", מבוהלים, בוכים, מסתדרים בשיירה ארוכה-ארוכה, והגויים נשענים אל קירות הבתים, מפנים לנו כביכול דרך, אורבים לדירות הריקות.

"כל-כך קרוב לקתדרלה הנוצרית גרתם ולא פחדתם?" שואלת אותי ארנה רעייתי הצברית ילידת הקיבוץ. "נמדוד את המרחק," היא מציעה. ואנו פוסעים ומודדים ב"צעדים כפולים", כפי שלמדנו בצה"ל, ומגלים שמאתיים מטר בלבד הפרידו בינינו לבין הכנסייה. ואני מודה: פחדנו מאוד.

ה"רינק", כיכר השלטון המקומי וכיכר ה"שוק" בימי שלישי ושישי, מרוצף האבנים האפורות, נשאר כמו לפני חמישים ושתיים שנה. אותה צורת מלבן לכיכר, משמאל הכנסייה ומימין בית העיריה ומגדל השלטון המקומי – ה"רטוש", ודירות המגורים מעל שורות החנויות, ובית המישטרה עדיין ממול. ורק את ביתי לא היכרתי. אכן, אמרו לי, הבית ברינק 16 נהרס. ונחלקו המשיבים, אם המלחמה הביאה לחורבנו או השיטפון הגדול של מי הנהר – הנארב.

ואני שואל את העוברים-והשבים בכיכר אם זוכרים הם שגרו כאן פעם יהודים. כן, משיבה זקנה אחת, אבל הגרמנים גירשו את ה"ז'ידקים" כולם. רבים היו, אולי חצי עיר, לכן גירשו אותם. ואישה אחת ליד עגלת-גלידה לבנה, בסינר לבן ובשיער שיבה, זוכרת כמה מיסכנים היו היהודים, ואיך בכו הילדים, ואיך הגרמנים היכו אותם בקתות הרובים. אחת בכובע ברט חום מתנדבת להראות לנו את הקיר של בית-הכנסת, שהפך לבית מגורים. היא ראתה במו-עיניה איך הגרמנים השליכו ילדים קטנים אל נהר הנארב בזמן שהמגורשים נרדפו על הגשר, הם גם ירו בנחשלים והשליכו את הגויות לנהר.

וזקן אחד נמוך קומה, בעל זרועות שריריות ופנים שזופים, מוסיף: "תחילה גירשו את הז'ידאקים אל ה'זאמק' – ה'מבצר', מאחורי בית העירייה," הוא מצביע על הגבעה, וממשיך, "שם עשו אצלם חיפוש יסודי ולקחו מהם המון כסף וזהב ויהלומים, אחר-כך גירשו אותם מן העיר."

"למה," אני שואל, "מדוע גירשו אותם?"

והוא משיב ללא היסוס, "הם הרי רצחו את האלוהים."

והיה גם אחד צעיר מעט מהם, כבן שישים, גבוה ושמן, נשען על מקלו אף בשבתו על המדרגות של מפתן הבית. "אני יודע שאתם יהודים," אמר והצביע על ראשו המקורזל, "הם קראו לי 'באראן' – 'כבש יהודי', אבל אני אף פעם לא הייתי יהודי. גם אבי נאסר על ידי הגרמנים. ארבעה חודשים ישב בבית-הסוהר, המסכן, וגם היכו אותו שם, רק מפני שמצאו אצלו רכוש של יהודים..."

ברשומות תולדותיה של העיר אפשר לקרוא, כי השוד של הרכוש היהודי בידי הפולנים היה כה גדול, עד שהגרמנים גירשו ליום אחד את כל תושבי העיר הפולנים, כדי לאסוף לעצמם את הרכוש היהודי השדוד.

בשער בית סבי עומד זוג צעיר, והם מזמינים אותנו לעלות לביתם, שם שוכבת חולה האם הזקנה בת השמונים. "אימא זוכרת," הם מבטיחים, "היא סיפרה לנו שגרו כאן יהודים, אבל זה היה מזמן-מזמן. אנחנו אף פעם לא ראינו יהודים."

אנו עולים במדרגות העץ השחוקות, מגששים לאורך קיר מתקלף ומוצאים את עצמנו פתאום בחדר צפוף ברהיטים עתיקים (של יהודים?). אחרי שבנה מסביר לה מי אנחנו ומה אנו מחפשים, היא מתרוממת בהתרגשות במיטתה, יושבת רגע זקופה בכתונת הלילה הלבנה, מצטלבת (הצלוב תלוי מעל המיטה), ובקול דק לוחשת "בוז'ה מוי, בוז'ה מוי" (אלוהים שלי). דמעות זולגות לאורך לחייה הקמוטות. שער השיבה שלה הארוך מכסה את כתפיה, ושוב מצטלבת, ומתחילה ללחוש כמו לעצמה, "אני זוכרת, שלושה ימים אחרי הגירוש בא אלינו שמולקו הסנדלר החבר של בעלי המנוח, הוא בכה ואמר, 'זבישק, הרי תמיד היינו חברים, רחם עלי זבישק, ביקש, כולם נרצחו, נשארתי לבדי, אין לי לאן ללכת.' אדם טוב היה שמולקו. נתנו לו לחם, גם חלב לשתות, ואמרנו לו, 'תברח שמולקו תברח מפה מהר לפני שיתפסו אותנו הגרמנים'."

וכשחזרנו לרחוב, ושאלנו על הדרך לבית-הקברות היהודי, התנדבו שוב אותו זוג צעיר ואמרו שישמחו להביא אותנו לשם, "אבל בית הקברות איננו, חיסלו אותו." הוא תיקן את חולצתו הלבנה באצבעותיו, הציץ אל נעלי-היום-ראשון שלו, החליק על שערו השחור המסורק לאחור והתנצל ואמר, שהבטיח לאשתו הצעירה טיול לאורך התעלה בשדרה, וחייך אל אשתו והוסיף, שבכל זאת הם נכונים לוותר על הטיול שלהם ולהוליך אותנו אל בית-החרושת למוצרי אלומיניום שם עמד בית-הקברות.

אמרתי, "לא צריך, אבל אם תרשו אתלווה אליכם לאורך התעלה כמו שעשיתי עם אבא ואימא לפני חמישים ושתיים שנה." הגבר הביט בי במבוכה ואמר, "מספרים שהמהנדס שבנה את בית-החרושת על אדמת בית-הקברות מת מיד, וגם הפקיד שנתן את רישיון הבנייה – מת. כל העיר יודעת מדוע הם מתו. כי לא השאירו שם אפילו מצבה אחת."

סיפור דומה זכיתי לשמוע בווארשה מפי עיתונאי מקומי: בית הזכוכית רב-הקומות העומד עתה בשטח שהיה פעם הגטו, בנייתו נמשכה למעלה מעשרים שנה. היסודות התמוטטו מדי פעם. האדמה רוויה שם דם יהודי. הפועלים שמעו קולות מן האדמה וברחו, מהנדסים מתו.

אכן, בית הקברות היהודי בפולטוסק נעלם כאילו מעולם לא היה, לשווא שוטטתי שם בין גרוטאות של פחי אלומיניום, מחפש זכר למצבה, אולי אגלה את סבי שעל שמו נקראתי, אולי בדל-שם של יהודים אחרים. אך לשווא. ואולם ה"זאמק" – המבצר, שוחזר ונבנה מחדש והפך למלון מפואר בשם "בית פולוניה" המארח אף קונגרסים בינלאומיים. אחד מעובדי המלון, לבוש בגדי שרד שחורים ועניבת פרפר, כיאה למקום, התנדב להראות לנו את האולמות ואת חדרי השינה. אף סיפר לנו בגאווה שנפוליאון בונפרטה התאכסן בארמון זה עם אהובתו וגם ניהל את קרב הניצחון על נהר הנארב הנשקף מבעד לחלון.

שאלתי אותו, אם הוא יודע, שלפני כחמישים שנה היתה מחצית העיר מאוכלסת בכ-10,000 יהודים, עד שיום אחד אספו הגרמנים את כל היהודים ממש כאן למרגלות הארמון, שדדו מהם את שארית כספם ודברי הערך שעל גופם, ורצחו רבים מאיתנו במקום זה. הוא הביט בי בעיניים מבוהלות, קד קידה בחליפת השירות שלו, והתנצל שעליו לעזוב אותנו, כי הממונים עליו ודאי כבר מחפשים אחריו.

בן שש שנים הייתי באותו יום, ואני זוכר היטב את זעקות האימים, והבכי ליד ארמון זה ממש, והירויים. כאן מתחילה פרשת הנדודים שלי, בסתיו הקר של שנת 1939. שבע שנים נמשכה הדרך הארוכה בה גוועו ומתו בזה אחר זה סבתא, ואחותי הקטנה, ואבא, ואימא, נישארו רק האחות והאח הגדולים יותר. ונרצחו גם סבתא וסבא מצד אבא, ותשעה ילדיהם, שעברו להתגורר בווארשה שנה לפני פרוץ המלחמה. עתה נסגר המעגל, הנה אני שוב כאן, אלא הפעם בתוך הארמון, ולא למרגלותיו.

שמאי גולן

* * *

מנחם רהט

בגנות הטיח

"בגנות הטיח", כתב ברל כצנלסון במאמריו הנוקבים שפירסם בשנת 1940. מאז חלפו 78 שנה, אך עוצמת זעקתו לא פגה. החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט אליעזר ריבלין, כי לא נמצא חשש לביצוע מעשים פליליים ע"י השופטת רונית פוזננסקי-כץ בחילופי המיסרונים השערורייתיים עם החוקר ערן שחם-שביט מרשות ניירות ערך, מעוררת רושם שמדובר בעוד טיוח שמערכות אכיפת החוק מורגלות בו. עם כל הכבוד, איך אפשר להתייחס ברצינות להחלטה הרואה בדיאלוג כמעט אינטימי, בלתי חוקי, בין שופטת לתובע מאחורי גבם של סניגורי החשודים, רק עבירה משמעתית? אכן, בגנות הטיח.

קשה לומר, למרבה הצער, שהציבור הרחב לגווניו ולשדרותיו, הופתע במיוחד מחשיפת המיסרונים הנכלוליים ומן הטיוח. ההפתעה היחידה היתה כנראה מן הרוח הסחבקית, מן הדאחקות, בהתכתבות החשאית: "תירָאי מופתעת," מציע התובע לשופטת. וזו השיבה בנימה משועשעת שמעוררת בחילה בקרב כל שוחר צדק: "אני מתחילה לעבוד על הבעה הולמת של הפתעה מוחלטת."

קצרה היריעה מלתאר את כל העוולות שמחוללת מערכת אכיפת החוק על כל שותפיה, שיודעת להתעלק גם על חפים מפשע, אבל יודעת לטייח את פשעי יקיריה. לא נתעכב בנושא היחס הנפשע, האכזרי והבלתי חוקי, של המערכת כולה: משטרה, תביעה ובתי משפט, כלפי מפגיני ההתנתקות; ומנגד היחס המחבק לסוכן 'שמפניה' שרבים הפיל ברשתו; לצד היחס הבררני, האינקוויזיטורי, כלפי מרגלית הרשפי וכליאתה הממושכת על לא עוול בכפה. 

גם בעידננו נהנים יקירי המערכת מיחס מטוייח: העבריינית רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז ת"א, סוגרת תיקים סידרתית תמורת שלמונים, עדיין נהנית מחסינות בלתי רשמית, אולי מפני שהיא 'אחת מהחבר'ה', ואולי מחמת החשש שהיא עלולה לפתוח בביהמ"ש תיבת פנדורה שתזעזע את אמות הסיפים, וכלל לא נבדקה התנהלותה בתיקים אחרים, במרוצת 7 שנות כהונתה כחורצת גורלות.

או סיפורם של ניצב (בדימוס) יואב סגלוביץ, מייסד 433, והמפכ"ל בזמנו דודי כהן, שנפגשו בחשאי עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי כדי לתדרכו כיצד לנהוג במהלך חקירתו בפרשת הרפז.

וכך גם הפתולוג המיתולוגי ד"ר יהודה היס, שהודח מתפקידו אחרי שהתברר שעיוות במשך שנים דו"חות ומימצאים לפי תכתיבי התביעה, ועל פיהם הוכרע משפטם של אסירים שיושבים עד היום בכלא לשווא.

מי שאינו יקיר המערכת, עלול להידרס תחת רשעותה. הח"כ לשעבר משה פייגלין, מספר בספרו 'במקום שאין אנשים': "את הקשר המושחת שבין שופטים למשטרה, חשתי היטב על בשרי כבר לפני למעלה מ-20 שנה. בערב חג סוכות הוזמנתי לחקירה בעקבות תלונת שווא של פעיל שמאל. עד מהרה התברר לחוקרים שאין ממש בתלונה, אך לפני ששיחררו אותי לביתי, דרשו שאחתום ערבות אישית. כששאלתי למה, אמרו לי – ככה. סירבתי. במשך יומיים עלו אליי לרגל כל מפקדי המשטרה, בניסיון לשכנע אותי לחתום ערבות וללכת הביתה. בסופו של דבר הובאתי להארכת מעצר ולתדהמתי גם השופטת אישרה לעצור אותי לשבוע נוסף. כך ישבתי במעצר שווא במשך כל חג הסוכות. לבסוף שוחררתי, כמובן בלי לחתום ערבות, ובלי שהוגש אי פעם כתב אישום כלשהו."

או סיפורו של נועם פדרמן, מחברון: "בשנת 1996 היה השופט עמיר אברהמי שופט בבית משפט השלום בירושלים, אשר דן במעצרים ובין השאר במעצר שלי. הוא כמובן עצר אותי, ואז התברר שאת ההחלטות שלו הוא נתן לא על סמך חומר ראיות, אלא על פי מצב רוחה של הקלדנית שלו, איתה ניהל מערכת יחסים כלשהי. כשהתפוצץ הסיפור, פניתי לבית המשפט בבקשה לשיחרור. ומה עשתה מערכת המשפט? כמובן קבעה שהמעצר היה תקין, וטייחה את הסיפור. אז אל תצפו ליותר מידי גם הפעם".

נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק, הוא האיש שאחראי במידה רבה לאובדן אמון הציבור במערכת, באמירותיו האנטי דמוקרטיות מסוג 'הכל שפיט', 'הכל בגי"ץ', 'מלוא כל הארץ משפט', ועוד הבלים שחכמי משפט בכירים בארץ ובחו"ל הגדירו: 'פיראטיות משפטית'. הוא גם זה שהרחיק מהמערכת מועמדים דעתנים ראויים, רק מפני שהשקפתם המשפטית לא עלתה בקנה אחד עם השקפתו: "יש לה אג'נדה," טען כשחסם דרכה של פרופ' רות גביזון לביהמ"ש – ובין כך ובין כך איבד המוסד שנשיאו טען שאין לשופטים "לא חרב ולא ארנק," את אמון הציבור.

אי אפשר לשחרר מאחריות להתנשאות המערכת על פני האזרח מן השורה גם את ראש הממשלה הליכודי הראשון, מנחם בגין, שבאמירתו הפאתטית-תיאטרלית 'יש שופטים בירושלים,' העניק לאהרון ברק חביבו את עוצמתו העודפת, ושבהחלטתו הכושלת לראות בשירות הציבורי 'סיביל סרוונט' ולא לבצע 'ניקוי אורוות', (כמקובל בעולם), 'תקע' בפרקליטות לאורך שנים פרקליטים מן השמאל הרדיקלי, בוגרי הקרן החדשה לחיסול ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה, שהשפעתם ניכרת למרבה הצער עד היום (ע"ע עמונה, למשל).

גם עוולות המערכת המשפטית שהפכה עצמה לחותמת גומי של המשטרה ועוצרת בסיטונות נקיי כפיים, זוכות לטיוח. בשנת 1998 עמד מספר המעצרים בארץ על כ-38,000 מעצרים. מאז גאה היקפם, עד שהגיע ב-2016 ל-61,000. בלמעלה ממחציתם לא הוגשו כתבי אישום, ותיקי החקירה נסגרו.

כמו במשל שלושת הקופים, איש לא נותן דעתו לטיוח המחפיר שמכוחו נאלצו רבבות אזרחים טובים, לא עבריינים סידרתיים, לעבור הליכי 'שיימינג' וענישה, פרי מוחם הקודח של שוטרי ישראל: איזוק משפיל לעין כל, טילטולים מיותרים ברכב העצירים, השלכתם על מיזרונים מעופשים ואכולי פישפשים בחברת עבריינים כבדים, מניעת שינה – והכל כדי להעניש בניגוד לחוק ולמשפט ו/או לסחוט מהם הודאות בלתי חוקיות, שיש בהם משום עיוות דין.

הגיעו הדברים לשיא בסידרת העינויים הפיסיים וההתעללויות הנפשיות שעבר קטין שנעצר בקשר לפרשת דומא, ומאז לוחצים עליו שיודה כי הוא הרוצח. "אני לא רוצה כלום, רק שהשופט יורה לתת לי זריקת רעל ולגמור עם זה," אמר לביהמ"ש.

מערכת אכיפת החוק בישראל מתאמצת להתיישר על פי חוכמתו של קהלת סבא: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע"..

משימתה של שרת המשפטים הפעלתנית והדעתנית, לעשות הכול לחיסול הטיוח ולטיהור הזיהום ההרסני שמסתתר מתחת לטיח. 

מנחם רהט

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [104]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

הערות בזק

* הכלבים נובחים  והשיירה (המאובטחת) עוברת. וכאשר המנהיג מגיע הביתה ויוצא מן הרכב (המשוריין), הוא חש עצמו נשוך ומנושך, עקוץ ומעוקץ, מותש  ויגע.

הוא מדדה בעייפות אל הכורסה בסלון ושוקע בה באנחת רווחה. רעייתו מגישה לו גביע שמפניה וסיגר. הכלבה הנאמנה גאיה ניגשת אליו ומלקקת את ידו, תוך שהיא מרימה אליו עיניים מלאות אהבה ומסירות. הוא מלטף אותה ליטוף של חיבה על ראשה, שואף עשן מהסיגר ולוגם מהשמפניה.

ולא פותח את הטלוויזיה.

* אין עשן בלי אש – אומר הפתגם הידוע. אבל כאן, העשן כל-כך שחור וסמיך וצורב, עד שנסתמאו העיניים ולא רואים את האש.

* משהו רקוב בממלכת דנמרק – אומר הנסיך.  ואכן, הסִירחון כל-כך כבד ומצחין, עד שקשה לנשום. אין סירחון בלי רִיקבון. אך מרוב צחנה קשה להגיע אל מקור הריקבון.

יש לקוות שהמשטרה [של דנמרק], הפרקליטות ובית-המשפט יאתרו במדוייק את מקורו של הסירחון, ויזמינו את הרקולס לנקות את האורוות.

* כולם צועקים: מושחתים נמאסתם! הגילויים והחשיפות, ההדלפות והחשדות, הספקולציות והעדויות, כולם מעידים על אשמתו של החשוד, [מלבד מעטים מחבריו, במפלגה, בסיעה, בממשלה, שעומדים לצידו]. ואילו כל היתר שותקים כמו דגים, עד יעבור זעם. ואז אחד מהם יהפוך לכריש או פּירַניה, שיטרוף את חבריו.

אך ישנם כמה אנשים, ואני ביניהם, שלמרות התחושה הקשה וההוכחות הכמעט-ודאיות בתיקים השונים הקשורים לראש הממשלה, נמנעים כעת מלהצטרף ללהקת הצועקים, ולא מתוך שכנוע מדבריו ש"לא היה כלום". מבחינה משפטית עומדת לו חפותו עד שיוכח ההפך, וכאשר שופט/שופטת [שלא שולח מסרונים] יקבע שהאיש, והאנשים הקרובים אליו, אמנם אשם/ים  – או-אז אצטרף גם אני ואצעק במלוא הגרון: מושחתים נמאסתם! מושחתים – לכלא! מושחתים – הביתה!

* ואם הוא יורשע, מי יירש את מקומו? האם יהיה זה איש בר-לבב ונקי-כפיים? או מי שעולה עליו בתככים, בקומבינות, בשערוריות, ב"תיקים" ושטיקים, וב"פרשיות"? בבחינת "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים".

* כידוע, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שמאלי, מה שנקרא בעברית עתיקה: איטר יד ימינו. רואים זאת כשהוא כותב ביד שמאל.  הוא שמאלי, אז מדוע השמאלנים נגדו? 

* ה(ת)כתובת לא הייתה על הקיר. היא היתה על צג הטלפון.

* מתברר ש"הטלפון החכם" אינו מיועד למי שמשתמש/ת בו בטיפשות.

* לא כל משתמש ב"טלפון החכם" הוא אכן חכם. 

* השופטת הנכבדה כתבה במסרונים לבן-שיחה ב-ווטסאפ, שהיא תעמיד פני מופתעת. ופתאום היא הופתעה הפתעה רבתי. ועוד איך. 

ואנו מופתעים שזה קורה.

יהודה גור-אריה

אהוד: תירגע. אתה מושפע יותר מדי מהתקשורת הישראלית המשוגעת. יש לנו ראש ממשלה מצויין. ה"שחיתות" אינה אלא חלק מהתנהלות הדמוקרטיה, והאינטרסים השונים הפועלים בה. יחסי "תן וקח". כך בכל מפלגה. כך בכל מיגזר. כך תמיד היה וכך יהיה. חבל שגם לך שטפו את המוח!

* * *

אלוני זמורה

לחברותיי וחבריי

לאחר שפרשתי מכל תפקידיי הציבוריים, כולל חמש עשרה שנים בתפקיד "יו"ר ארגון המפקחים הארצי", התפניתי לחזור לאהבתי הראשונה והיא הכתיבה. בימים אלו נמסר ספר הביכורים שלי "ימים של אשמורת 1973" לבית הדפוס.

אני פונה אליכם להיות שותפים וראשונים לקבלת הספר עם הוצאתו, בעלות ההוצאה הכספית ודמי משלוח בסך של 68 שקל . (המחיר המלא של הספר 98 שקל).

מצ"ב חוות דעת של ארבעה חברים וחברות הקרובים לליבי מאוד, שקראו את כתב היד וצרפו חוות דעת:

·         הסופר א.ב. יהושע.

• אשת החינוך, המשוררת והפסיכולוגית פרופסור רחל הרץ לזרוביץ.
• מג"ד גדוד 91 וסא"ל מיל מאיר ברנד.
• אשת החינוך ומזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד.

חברות וחברים שירצו להשתתף בהוצאת הספר לאור, ולהיות הראשונים לקבל אותו, ישלחו אלי את ההמחאה לכתובת: אלוני זמורה רחוב חנה סנש 22/45 חיפה 33854.

יש להוסיף את הכתובת המדויקת למשלוח הספר ולרשום על גב ההמחאה "עבור ספר".

אני מודה לכם מאוד על השתתפותכם.

אלוני זמורה

050-7776081

הסופר א.ב. יהושע:

קראתי בעניין רב את יומנו של אלוני זמורה, שנכתב בעת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה.

זהו מסמך בעל חשיבות, המביא עדות ממקור ראשון של חייל מן השורה המספר את תהליך חיולו והשתלבותו בתך המערכה. דווקא מתוך העלאה של פרטים קטנים עולה תמונה מדויקת ואוטנטית של תחושתו והרגשתו של חייל מילואים ההופך מאזרח ללוחם. בימים אלו ישנה חשיבות להבין את עומק תחושות החרדה, התסכול והייאוש שהביאה המלחמה במישור האישי ביותר. ראוי יומן זה לפרסום ויזכה לתשומת לב הראויה לו.

פרופסור רחל הרץ-לזרוביץ:

[פסיכולוגית ומשוררת, אוניברסיטת חיפה].

מלחמת יום הכיפורים מצאה את אלוני זמורה כחיל מילואים צעיר שיצא למלחמה. במהלך הקרבות ברמת הגולן אלוני הותיר בכיסו שיר צוואה "אם לא אשוב בחיים..." בשובו נולד הסופר והמשורר אלוני זמורה אשר במשך עשרות שנים ממשיך לכתוב.

ייחודה של כתיבתו היא באהבתו לארץ, בתיאורים  של  שורשיו  למשפחה עתיקה בצפת וירושלים. שירים וסיפורים המתארים פכים קטנים ומשמעותיים במציאות חיינו בישראל.

זאת בנוסף לעשייה האזרחית, החינוכית והציבורית העשירים של הסופר. כתיבתו המיוחדת מביאה טעמים של פעם ושל היום. ספרו החדש של אלוני זמורה הוא פסקול מרתק של החיים בישראל. הספר מרגש, מעניין, ומעלה מחשבה. ספר חובה  לקריאה.

אלוני זמורה מפרסם מאמרים פובליציסטיים וסיפורים קצרים בעיתון האינטרנטי של הסופר אהוד בן עזר וספר אינטרנטי באתר של חיל החימוש.

אלוני חבר פעיל באגודת הסופרים והמשוררים "השראה צפונית" בחיפה.

סא"ל מאיר ברנד [מג"ד 91]:

מלחמת יום הכיפורים היתה מערכה שהעמידה את עם ישראל במבחן קיומי. אני, מאיר ברנד, התחלתי את המלחמה כסגן מפקד הגדוד, משה אגוזי המג"ד נהרג  באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, היה עליי לתפוס את מקומו תוך כדי הקרב ולסיים את הקרב בניצחון שלנו.

הספר הוא תעודה חשובה מאחר והוא נכתב בחלקו תוך כדי הקרב כמסמך אמיתי של חייל מהשורה שראה הכול. אין לי ספק הספר מרתק ומעניין. אני מקווה שרבים יקראו אותו.

יפה בן דוד [מזכ"לית הסתדרות המורים]:

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה אלוני זמורה מנהל צעיר בבית ספר תיכון. המלחמה ניתקה אותו בבת אחת מפעילותו החינוכית ושלחה אותו, כמו את כל הצעירים להגן על מדינתנו שהותקפה לפתע פתאום.

המלחמה בשדה הקרב נגד צבא סוריה היתה התנסות שזעזעה את עולמו השליו והטילה אותו באחת, לעולם שבו עליו להגן על חייו, על חיי חבריו, על משפחתו ועל מדינתו.

אלוני זמורה, כתב יומן זה במהלך המלחמה. היומן הוא מסמך בעל ערך היסטורי ועדות חשובה לרוח התקופה.

הספר מיוחד ומעניין, גם בתיאורים ובמפגשים עם חבריו לקרבות. אין לי ספק כי פרסומו יתרום רבות לכל קוראיו וגם לחיילים, מורים ומחנכים להטמעת הערכים ולרוחו של צה"ל, כצבא שוחר שלום.

* * *

אהוד בן עזר

פורים במושבה

מתוך הרומאן הנשכח והנידח

שאינו שייך לספרות העברית

המושבה שלי

בהוצאת אסטרולוג, 2000

חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.

אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.

איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בשסמן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.

בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.

יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.

לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.

העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.

פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.

לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.

העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.

כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:

 "אה, אה, אה – – – "

העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"

ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.

עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.

תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –

מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.

ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

הכול היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:

 "שורו, הביטו, קונסולאטים,

 איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.

היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.

את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

 "אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכל אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:

 "הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – איך [אני], איך בין סולטן עבדול-מג'יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."

ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "

והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.

שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הירקון שבלב"

לאלימלך שפירא

שנת תרפ"ה-פ"ו

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.3.1972

פורים תשל"ב, לפני 46 שנים

מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ-ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי-פולסקין "ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע" (הוצאת "חולמים ולוחמים", תל-אביב, תר"ץ). יערי-פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי-ראשו של הברון רוטשילד בביקורו בפתח-תקווה בט"ו בשבט של שנת תרנ"ט, 1899; זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ-ישראל. מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.

אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשוון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ-ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא ולהתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה בפתח-תקווה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח-תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דימיון של שם-המשפחה הנפוץ, ותו לא.

פרקי הספר "הירקון שבלב" משלבים מציאות ודימיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספֵּר על חגיגות פורים בפתח-תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה-19]. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון-לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק. [כנראה מנדל קופלמן], אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי-ראש המלך, לבושים כצ'רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו אותם מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וָזִיר". הלבישוהו  מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת-כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קוואסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה"ווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:

"שורו, הביטו, קונסוּלָטים, איש החצר הופיע!" (עמ' צ"ו).

ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הנה לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך לִבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.

"ואם ישאלוך: מי את 'יַא אָחְתִי'? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר-כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, עברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חאלאטו" (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי-קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפּאשָׁה (הפחה) מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה"תֶרְכֶּלֶה שִׁיקסֶה"! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר! לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שיגעון-גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו... ואחר-כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה. בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. (עמ' צ"ו-צ"ז).

אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדת הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות-ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.

ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ, כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתיו מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת-העולם הראשונה, אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.

לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחד היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עימם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: "בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש." אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.

לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי, עורך "בוסתנאי", וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של "אדם תמים". כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו, נשאר לנאמן ל"בוסתנאי" והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתן בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית, אבל היה חתום על עיתון "הבוקר". מדי בוקר היה מחלק-העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן. כי משכים קום הוא האיש מעודו. ואת הבטלה שנא. מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה חלב אלא מחלב עיזו האחת, "חשובה" שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים "עזיזה", אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.

כאשר חדל גם עיתון "הבוקר" להופיע פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל-זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על-אודותם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר: "מה הם מתגאים כל-כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו אותם בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות-אבותיהם למדתי יחד באותו וֵרְסִיטֶט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג'מוּסים בביצה."

* אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". הוצאת שטיבל, יפו. שנת תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל.

"חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי עותק של 'הירקון שבלב'!"

אהוד: גם לאחר התפרסם הרשימה על חייו של הסופר אלימלך שפירא וספרו "הירקון שבלב", במדורי "ספרי דורות קודמים" בשנת 1972 – לא התעניין איש בגורלו, לא מבית הנשיא וקרן עמו"ס, לא מקרב הקהילייה הספרותית או התקשורתית, ואף לא מהמחלקה לעזרה סוציאלית של עיריית פתח-תקווה, מושבה הידועה בשקידתה לשכוח את תולדותיה.

רובינזון הג'ינג'י, בעליה של החנות לספרים משומשים-ישנים "זוהר" בתל-אביב, אמר יום אחד לענת אשתי הראשונה: "תגידי לבעלך שאתן לו כל סכום שיבקש תמורת 'הירקון שבלב'. חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי אפילו עותק אחד של הספר!"

רק עיתונאית אחת, נילי פרידלנדר, עמדה אז על המקורות הספרותיים לרשימתי אבל שמרה את התגלית לעצמה.

המקורות לרשימה על  הסופר העל-זמני אלימלך שפירא מצויים בספר היובל הראשון (הגנוז) של פתח-תקווה מאת חריזמן ויערי-פולסקין משנת 1929, ובספר "התלם הראשון" מאת יהודה רַאבּ (בן עזר), בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר בהוצאת הספרייה הציונית, 1988.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, לא כתבתי דבר מכל מה שאתה  אומר שכתבתי [בגיליון 1321]. אנא ממך, קרא שוב וראה עד מה אין בין הערתך לבין דבריי אלא הרהורי ליבך שלך.

אני חוזר ואומר, הנחקרים – כפופים למערכת המשפט, יזוכו אם הם זכאים, יואשמו אם הם חייבים. אבל ראשי הקואליציה, אינם נחקרים. הם מסווים עצמם כשומרי החוק. והאמת, אינם שומרים אלא על האינטרסים הפרטיקולריים שלהם. לו הודו בכך, לו לא אמרו כי בכך הם מבטחים את איתנותה של המדינה, החרשתי. אבל לא. הציניות שלהם מקוממת.

אהוד: מה רע בכך? מדוע ראשי הקואליציה צריכים להיחקר? הם פועלים במסגרת הדמוקרטיה שלנו, שיש בה הרבה ניגודי אינטרסים והרבה דברים לא נעימים לצד זה או לצד אחר, והרבה ציבורים מקוטבים, ואילו התקשורת הישראלית המשוגעת עושה מכל זבוב, פיל.

* ביום שישי כ"ט באדר, 16.3, בשעה 13.00, בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה, תיערך אזכרה במלאת 30 לפטירתו של יהושע זוהר [טוטי וולפסון] בחלקה י"א, שורה קמ"ד.

* נוסף לתואר "גאון" שכיניתי אותך בו בעיתונך 1319 ("אתה ממש גאון בצירוף דברים" וכו') – אני מוסיפה לך היום את התואר: "נביא". אתה כבר יודע שנתניהו ייצא זכאי. ואתה גם יודע שעדי המדינה ימסרו שקרים.

אני זוכרת שבמשפטו של אולמרט אמרת את אותו הדבר על מי שנתן לו מעטפות כסף (קראת לו בשם גנאי – ז'וליק). אבל נבואתך אז – התבררה כלא נכונה, והיו גם היו מעטפות של כסף. לכן, מאוד כדאי לך להימנע מלנבא את העתיד. אתה יודע למי ניתנה נבואה לאחר חורבן בית המקדש...  

בנדלה

אהוד: אולמרט לא הורשע בפרשה שעימה החלה הרדיפה אחריו, עם עדותו של הז'וליק טלנסקי, שהיכה בשעתו את רופא השיניים שלו בארה"ב. אבל מאחר שהחוקרים ננעלו על אולמרט, מצאו לבסוף פרשה נוספת, אולי שביעית במיספר, כדי להרשיע אותו.

יכלו באותה מידה להפליל עוד עשרות פוליטיקאים ועסקנים אם רק היו רוצים בכך. האם שתדלנות, גם בכנסת, אינה שוחד? האם תשלום למאות "מאכרים" שמטפלים ברישיונות בנייה בעיריות אינו שוחד?

ככה נטפלים לנתניהו ולא ירפו ממנו עד שימצאו פרשייה להרשיע אותו! יכלו באותה מידה להיטפל ולהרשיע כמעט כל פוליטיקאי בישראל! ובינתיים חוקרי המשטרה זונחים את תפקידם  שהוא להילחם בפשע האמיתי, בעבריינות בכבישים, ובעוד מגזרים אחרים שהם מזניחים לטובת חקירות נתניהו המתוקשרות!

זה פשוט טירוף! ניסיונו של נתניהו להדוף מעליו ומעל משפחתו השמצות – נחשב לשוחד ולפשע – ואילו "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", המנהלים נגדו קמפיין של השמצות, יוצאים תמיד צדיקים בתקשורת, הנתונה כמובן בידיהם, ושוטפת גם לךְ את המוח!

אגב, מה שלום "חטיפי תימן" שלךְ? שמעתי שבבית אבות בניו-יורק מצאו כמאה תימניות ותימנים – כהי-עור, שערם מסולסל, הם כבני שבעים, דוברי אמריקאית במיבטא ברוקליני אבל עדיין מריח מהם חוואווג' – שגדלו במשפחות יהודיות שקנו אותם בישראל מידי רופאים אשכנזיים מן היישוב הוותיק, רופאים מנוולים תאבי-בצע, שעסקו בבתי החולים בקליטת ילדי תימן החולים, ובמכירתם לאימוץ.

מתברר שילד וילדה תימניים כהי-עור היו שיא החלומות של משפחות מאמצות יהודיות בניו-יורק בשנות ה-50. תשאלי את אימא של וודי אלן.

* אהוד ידידי, לשאלותיך באשר לדבריי בערב השקת הכרך "מצב האומה ב":

1. לגבי הטלאי הצהוב, הנה הערת העורכים בנדון במאמר "ארבעה בנים", בספר האמור: "הטלאי הצהוב שימש במקומות שונים, בעיקר באירופה, אמצעי לסימון היהודים החל במאה השלוש-עשרה ועד ראשית העת החדשה. הם חויבו לענוד אותו על לבושם."

2. באשר ל-1911 – שנינו טעינו. עברו מאז 108 שנים (ולא 126), כלומר מעל למאה שנה.

בברכה,

יוסי אחימאיר

* "בית החולים הדסה עין כרם פינה היום (שלישי, 27.2) ארבעה חדרים עבור האדמו"ר מגור ופמלייתו. חולים פונו משלושה חדרי אשפוז ואחד מהם הועבר למסדרון, וחדר המשפחות של המחלקה שבה אושפז האדמו"ר נסגר. לאדמו"ר, הרב יעקב אלתר, אף הוצמדו רופא ואח. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, השייך לחסידות, נכח במקום בעת פינוי החדרים. הנושא דווח לראשונה בחדשות 10. בד בבד, לפחות 30 חולים המתינו בחדר במיון למיטה במחלקות אשפוז." ["הארץ" באינטרנט, 27.2].

אבל זה לא שוחד כי זה לא שרה ולא נתניהו. רק שניהם נותנים ומקבלים כל הזמן טובות הנאה שהן שוחד, שאינן נהוגות בשום מקום אחר בישראל, ולכן צריך להעיף את נתניהו מה שיותר מהר ממשרת ראש הממשלה, כך מקווים גם בטהראן, בדמשק, בחיזבאללה, במחנה הציוני, ברשימה המשותפת, ביאיר לפיד, במר"צ, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות".

* מאחר שמרבית מגעיו של עורך המכתב העיתי עם בני האדם נעשים במחשב, שיש בו הגנת אנטי-וירוס, והעורך גם לקח חיסון נגד שפעת בתחילת החורף, והוא לא מנשק חברוֹת – הוא טרם נדבק השנה במחלות. הקש בעץ.

אבל אי אפשר לדעת. לפעמים הוא נטפל לנערה ברחוב ומנשק אותה על כורחה, ומזה הוא יכול לחטוף שפעת רצינית.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל