פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1323

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באדר תשע"ח, 5.3.2018

עם צרופת ההודעה על תערוכת ההדפסים של גלריה אנגל בתל-אביב, הפתיחה 11.3.18.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָה נַעֲשֶׂה עִם הַחֶרְפָּה? // יהודה דרורי: מדוע לא זורקים את ארדואן מנאט"ו? // שמעון גרובר: ישראל סיפור כישלון שיוויוני-חברתי-כלכלי. // משה כהן: שפל המדרגה. // מיכה לימור: שידורים ב"הרצה" ומדינה ב"הרצה". // תקוה וינשטוק: ההלם: רבקה מגן איננה. // אורי הייטנר: 1. נאום המנהיג הבא. 2. צרור הערות 4.3.18. // פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ: אבות, בנים – ואב"א. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק כ"ב. ארבעה מול ארבעה. // יוסף קיסטר: חג הפסח תרע"ט ברפיח, במחנה גדוד קלעי המלך ה-38. [ציטוט]. // אילן בושם: תשעה שירים שהם עשרה ל'חדשות בן עזר', מארס 2018. // יואל נץ: בבית הוריי. // אהוד בן עזר: 3 קבצים היסטוריים  לקראת מלאת 140 שנה לייסוד פתח תקווה: אסתר ראב, יהודה ראב בן עזר בקולותיהם. // משה ברק: 5 כתבותיו המזעזעות של אליעזר ויזל על מצב יהודי מרוקו ב-1950. // אלי מייזליש: יום שבת בגליל וצפונה מהגליל. // Lunch with the pope // אהוד בן עזר: "בית ממכר עתיקות", לצ'ארלס דיקנס, [עברית: 1970?]. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.1.1971 במסגרת "ספר השבוע", לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מָה נַעֲשֶׂה עִם הַחֶרְפָּה?

כָּל הָאוֹהֵב בְּלֵב שָלֵם

אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת כָּמוֹנִי

אֵינוֹ רַשַּאי לְהִתְעַלֵּם

בְּשוּם פָּנִים מִנֶּגַע כְּרוֹנִי

הַמִּתְבַּצֵּעַ בְּקַלּוּת

בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת, שֶמַּרְשִים

כַּמָּה פּוֹשְעֵי-הִתְעַלְּלוּת

בְּאֶזְרָחֵינוּ הַקְּשִישִים

שֶיֵּש פְּרָטִים תִּעוּדִיִּים

עַל פְּרִיעָתָם אֶת הַחוֹבוֹת

שֶל מְטַפְּלִים סִעוּדִיִּים

בְּתוֹשָבֵי בָּתֵּי-אָבוֹת

וְשֶלֹּא פַּעַם מַעֲכִיר

אֶת מַצָּבָם שֶל חוֹסֵיהֶם

חִפּוּי הַסֶּגֶל הַבָּכִיר

עַל תּוֹעֲבַת מַעֲשֵׂיהֶם.

מָה נַעֲשֶׂה עִם הַחֶרְפָּה

בָּהּ אֵין אֲנַחְנוּ חֲפֵצִים

שֶרִשְעוּתָהּ אֵינָהּ מַרְפָּה

אַךְ גִּדּוּלָהּ רַק מַעֲצִים?

מָה נַעֲשֶׂה עִם הַתַּגְלִית

הַמַּחְרִידָה כָּל לֵב נִפְעָם

וּמִתְפַּשֶּטֶת כְּיַבְּלִית

וּשְׂדֵה קוֹצִים בְּלֵב הָעָם?

מָה נַעֲשֶׂה עִם הָאִחוּי

שֶל פֶּצַע זֶה שֶאֵין לִמְחֹק

אִם לֹא נַזְעִיק לְלֹא דִחוּי

אֶת זְרוֹעַ אֲכִיפַת הַחֹק

וּנְוַדֵּא שֶכֶּתֶם זֶה

שֶאֶת כֻּלָּנוּ מְבַזֶּה

לֹא יְטֻיַּח וְלֹא יֻסְתַּר

כִּי אִם יֻסַּר כָּאן לְאַלְתָּר.

כִּי מְדִינָה שֶלִּקִּשִישֶיהָ

אֵין הֲגָנָה מִכָּל אִיּוּם

הִיא בְּעֵינֵינוּ גוּף פּוֹשֵעַ

שֶאֵין לוֹ כְּלָל שוּם זְכוּת קִיּוּם

וְעַם שֶמַּצְפּוּנוֹ הִיגְיֵנִִי

וְְלֹא נָגוּעַ בִּפְלִילִים

עֵר לְמִצְוַת "אַל תַּשְלִיכֵנִי

לְעֵת זִקְנָה" מִתְּהִלִּים.

אַךְ עַם אָדִיש לְזַעֲקַת

"כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"

אֵין בּוֹ, וְלוּא לְרֶגַע קָט

חוּש מוּסָרִי וְגֶ'ְנטְלְמֵנִי.

לָכֵן, כְּחֶבֶר בְּנֵי אֱנוֹש

שֶלַּזְּוָעָה הַזּאֹת עֵדִים

תּוֹבְעִים אֲנַחְנוּ לַעֲנֹש

בִּפְרָט אֶצְלֵנוּ, כִּיהוּדִים

כָּל מְטַפֵּל בְּבֵית-אָבוֹת

אֲשֶר מֵפִיר פֹּה אֱמוּנִים

בְּאֵין חֶמְלָה וְאֵין כָּבוֹד

לְכָל קָשִיש חֲסַר אוֹנִים

וּלְמַגֵּר מֵאֶרֶץ זֹאת

בְּתֹקֶף וּבְחֹזֶק-יָד

גַּם נִמְרָצוֹת וְגַם עַזּוֹת

אֶת הַחֶרְפָּה הַזּאֹת מִיָּד.

יוסי גמזו

* * *

יהודה דרורי

מדוע לא זורקים את ארדואן מנאט"ו?

הערכה אסטרטגית

הדיקטטור הטורקי האיסלמי-קיצוני, ארדואן, בונה את שילטונו על אגרסיביות ואכזריות המאיימות על סביבותיו. מניסיונות לכבוש שטחים בצפון עיראק ובמזרח סוריה ועד איומים לכבוש איים יווניים בטיעון שאיים אלה שייכים כביכול לטורקיה... וגם לתקוף את קפריסין.

מי שעמד על מהלכי טורקיה בשנים האחרונות חזה בהקצנה פנימית איסלמית חמורה, ביטול רפורמות אתא-טורק עד כדי האשמת הרפורמטור של טורקיה המודרנית בהיותו כביכול יהודי מהכת שמאמינה במשיח השקר שבתי צבי... בתוך טורקיה,שליטה טוטליטרית של ארדואן מכה בכל עוז, אלפי מורים, משפטנים ופקידי ממשל מושלכים לכלא ללא משפט, אלפי קציני צבא הושמו במחנות מעצר מחשש שימרדו, והכול באיזה טיעון מגוחך של ניסיון "הפיכה" שחולל כביכול איזה זקן טורקי בן 80 התקוע בביתו אי-שם בלב ארה"ב.

לגבינו, ארדואן נשאר תומך החמאס ואחד המתנגדים הקשים ביותר לישראל (אפילו שהמסחר בין ישראל לטורקיה פורח יותר מבעבר). הכי חשוב הוא שראינו במשך חמש שנים את הקירבה הריגשית בין דאע"ש לארדואן. הוא שימש כמאכר למכור נפט, שהם שדדו מבארות בסוריה ובעיראק (וגבה לכיסו הפרטי עמלות ענק...) הוא העביר ברכבות אלפי מתנדבים לדאע"ש שהגיעו מרחבי העולם בכלל ומאירופה בפרט, הוא היה למעשה הספק הלוגיסטי של דאע"ש במשך שנים ועשה זאת בכוונה ברורה להצטרף לתנועה איסלמיסטית זו עם נצחונותיה הצפויים כדי להיות הכליף הגדול על אימפריית האיסלם!

תוחלת זו נכזבה בעזרת האיראנים,הרוסים ובעיקר על-ידי האמריקאים, שבשנה האחרונה זיהו את מסוכנותו והחלו מחמשים את הצבא הכורדי בנשק חדיש ושלחו מאמנים ומומחי לחימה מודרנית ליחידות הכורדיות. ולא רק זאת, ממשל טראמפ החל לאחרונה בהקמת בסיסים אמריקאים במזרח סוריה כדי לסכל כל תנועה בשטח של ארדואן (ושל איראן...)

בכל מה שנאמר עד כה, קשה לכל בר-דעת להבין איך עדין נחשבת טורקיה כחלק בלתי נפרד של נאט"ו? מדוע הם לא זורקים אותה לכל הרוחות? האם הם פוחדים מהשליטה בדרדנלים (שמזמן כבר אינם נכס אסטרטגי עם יציאת הצי הרוסי לבסיסיו בסוריה)? אז אולי נאט"ו חוששים שארדואן יהפוך לבן-ברית של הרוסים? (זה בסופו של דבר רק יזיק לרוסים) או האם בנאט"ו אכן חושבים שיצליחו למתן אותו? לעצור את אמביציות ההתפשטות של ארדואן?

הסיכוי הוא קלוש ביותר מכיוון שארדואן מנסה לחקות את אלילו – היטלר ולנסות להשיג את מטרותיו בחוצפה ובאלימות. פה המקום ללמוד מההסטוריה ולפיכך חשוב לנטרל אותו ובכוח בהקדם האפשרי, אחרת אנחנו צפויים לאסון אזורי בהקדם.

תוכנית טראמפ: לא שלום ולא נעליים...

הנשיא דונלד טראמפ הוא פוליטיקאי ריאליסט, ולכן תוכנית השלום שהוא מכין לנו ולפלסטינים (ולמדינות ערב...) הינה עוד פארסה בסידרה ארוכה של תוכניות שלום שהוצעו ללא כל סיכוי להתבצע.

הנתון הבסיסי בסכסוך בארץ-ישראל הוא דתי! (לא פוליטי, לא כלכלי ולא גיאוגרפי) ומהרגע שאנחנו מבינים שהפלסטינים, כמוסלמים קיצוניים, לא מסוגלים להסכים לשליטה יהודית כל שהי על אדמות ארץ-ישראל, אנחנו מבינים גם ששום הסכם שלום אינו אפשרי!

עלינו להסכים לכול... ולתת להם את הכבוד לסרב (ולהרגיז את טראמפ...) הגיע הזמן שטראמפ וממשלו יבינו סוף-סוף שהסיכוי היחיד להסדר בנושא הפלסטיני הוא הצמדת שטחי יו"ש ( A+B ) למדינת ירדן לנצח! כי במזרח התיכון, ירדן הינה המדינה הפלסטינית ואין פתרון אחר!

מפסידים את יהדות ארה"ב?

ההקצנה הפוליטית בתוך ארה"ב (בעד טראמפ ונגד טראמפ) הפכה להקצנה מפלגתית בין הדמוקרטים, שמרגישים שאיזה "פשיסט פרא-אדם" גנב להם את השלטון, לבין הרפובליקנים שהתלכדו סביב האדם האחד, ה"פרא אדם", שיכול לשקם את המפלגה הרפובליקנית ההרוסה (זוכרים כמה רפובליקנים המייצגים פילוסופיות שונות נלחמו להגיע לנשיאות הזו?)

מסתבר היום לרפובליקנים שטראמפ כנראה טוב עבורם ובעיקר, טוב עבור אמריקה!

הליברלים (השמאלנים) הדמוקרטיים, שהיו נותני הטון בתרבות הפוליטית האמריקאית עוד מימי קלינטון (מה שנמשך ב-8 שנות אובמה), היו בטוחים בניצחונם בהיותם כביכול  מגיני החלשים והשכבות הנמוכות. אבל הם לא עשו למענם דבר חוץ ממילים יפות, ומאי סגירת השערים בפני מיליוני מהגרים (רובם לא-חוקיים), מה שפגע קשה בכלכלת השכבות הנמוכות. הדמוקרטים, מוכים וכועסים על הפסדם בבחירות האחרונות, יצאו ממש למלחמת חורמה נגד טראמפ וממשלו כפי שלא זכור אף פעם בשדה הפוליטי בארה"ב בעת החדשה.

באופן מסורתי, כ-75% של יהודי ארה"ב הצביעו תמיד עבור המועמד הדמוקרטי מהיותם אנשים משכילים וערכיים בתפיסתם האזרחית, וכאשר לרפובליקנים היתה הסטיגמה הקשה של המשבר הכלכלי החמור בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה. משקלם של היהודים בפוליטיקה של ארה"ב הוא בכלל ללא יחס לאחוז שלהם באוכלוסיה (2%), היהודים פעילים מאוד בכל מערכת בחירות, הם תורמים כסף למועמדים והם באים לקלפיות באחוז גבוה מאוד. היהודים גם מאורגנים, עם מוסדות מוכרים, והם מצויים בתפקידים בכירים בממשל בכלל, ובמערכת המשפט בפרט, וכללית מרבית היהודים תומכים בישראל!

בשנה האחרונה נעשה קשה יותר ויותר להרבה מאוד יהודים להמשיך ולהיות תומכי ישראל בגלל הזהות שנוצרה בין שלטון טראמפ לממשל הישראלי. (רואים בהפגנות של הדמוקרטים נגד טראמפ את דגלי אש"פ...)

פה המצב עדיין לא כל כך חמור כמו כניעת ממשלת נתניהו לדיקטטורה החרדית בארצנו (למשל בנושא מתווה הכותל והגיור) שגורמת לכך ש-3 מיליון יהודים רפורמיים וכ-2 מיליון יהודים קונסרבטיביים ירגישו אכזבה וכעס כלפי ישראל, ובצדק רב בגלל התנכרותה של ממשלתנו!

אף שעלינו לזכור שיהדות ארה"ב נזהרה מאוד ב-90 השנים האחרונות שלא להתערב במדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון, ואם היו תמיכות, (אף שכמה מהן משמעותיות) הן נעשו ע"י בודדים ולא ע"י הקהילה היהודית כולה, הרי שב-40 השנים הראשונות למדינה, התמיכה הכספית של יהדות ארה"ב לישראל היתה משמעותית, אבל מאז שנות השמונים של המאה שעברה, התמעטו התרומות שלהם משמעותית בעיקר משום שהתברר לקהילות השונות שהכספים שהם אוספים חשובים יותר לשמור על מוסדות הקהילה ולעזור להתפתחותם. לפיכך, הנתק של יהודי ארה"ב לאחרונה אינו פוגע בנו כלכלית ועדיין לא פוליטית.

מצד שני חשוב לנו מאד לשמור על אהדת יהדות זו ותמיכתה במדינה בשל משקלם הסגולי הגדול יחסית של היהודים בפוליטיקה האמריקאית. עלינו לדאוג היום שבעתיים להסברה אינטנסיבית בקרב יהדות זו לגבי מדינת ישראל ומעמדה והסכנות הניצבות בפנינו, ויחד עם כך להזהירם מהתנועות ה"פסבדו-אנטישמיות" כמו ה- BDSאשר בסופו של דבר יפגעו בהם קשה. יועיל גם מאד מאד אם ממשלת ישראל תתנער מהחיבוק החרדי ותחשוב על חשיבות תמיכתם של מיליוני היהודים בארה"ב לעומת תליית דחלילי חייל ישראל  בחוצות ירושלים.

ח"כ זנדברג: להחזיר את הלגיטימציה לארגונים כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה"

פורסם:  03.03.18

ח"כ תמר זנדברג, המתמודדת לראשות מרצ, אמרה בעקבות פרסום הסרטונים שתיעדו את הרג הפלסטיני ביריחו והשלכת רימון לעבר זוג פלסטיני עם תינוק, כי יש להחזיר את הלגיטימציה לארגונים כמו "בצלם", "שוברים שתיקה" ו"יש דין". זנדברג אמרה באירוע שבתרבות בגבעת שמואל כי "הארגונים נלחמים בחולי של החברה בדיוק כמו שהתנועות למאבק בשחיתות נלחמות בחולי מסוג אחר." (מורן אזולאי).

את מי חשבתם שתקבלו במקום זהבה גלאון אם לא את השיבוט המעוות שלה בדמות תמר זנדברג, שמצידי יכולה לחבור גם לזועבי... היא מוכנה לשבת בממשלה אחת עם ליברמן, השאלה היא אם ליברמן יהיה מוכן לשבת באותה ממשלה איתה...

יהודה דרורי

אהוד: עוד כמה אמירות כאלה של תמר זנדברג בראשות מר"צ, ומר"צ לא עוברת את אחוז החסימה.

* * *

שמעון גרובר

ישראל סיפור כישלון שיוויוני-חברתי-כלכלי

עם קום המדינה רווחה הסיסמה "כול העם צבא." היום, לאחר 70 שנה, רוב העם – חרדים, שמאלנים-יפי-נפש-"מצפוניים" וערבים, משתמטים משירות צבאי. ואם לא די בהשתמטותם משירות צבאי, מאפשרים למשתמטים הללו להירשם לפקולטות נחשקות כמו הנדסה ורפואה, בעוד שבני גילם רצים על הג'בלאות, מסתכנים במאסר כתוצאה ממגע פלסטיני עויין בתמיכת אירגוני שמאל, וכשהם משתחררים מהשירות הצבאי, המשתמטים הקדימו אותם ב-3 שנים לרכישת השכלה ולרכישת מקומות עבודה.

לפני ואחרי קום המדינה רוב תושבי ישראל הבריאים בגופם ובנפשם עבדו וחיו בהתאם להכנסתם. היום, לאחר 70 שנה, רבבות מתושבי ישראל משתמטים מעבודה וחיים כטפילים על חשבון ציבור העמלים ומשלמי המיסים.

לפני ואחרי קום המדינה רוב תושבי ישראל השתייכו למעמד הבינוני. היום, לאחר 70 שנה, המעמד הבינוני הולך ונשחק, ומעמד העניים הולך וגדל, ובמיוחד אמור הדבר לגבי הדור הצעיר; וככול שאי-השיוויון ילך ויגדל, עצם קיומה של מדינת ישראל יילך ויפחת.

אז אם חפציי חיים אנחנו, חייבים לחסל את ההפליות למיניהן. כיצד? לשלול למשתמטים את הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, ועל ידי כך למנוע מהם את הנצחת השתמטותם וטפילותם. זכויות נרכשות רק לאחר מילוי חובות.

שמעון גרובר

אהוד: עם קום המדינה וגם לפני כן היו כאן אנשים עשירים מאוד שגרו בדירות-פאר ובווילות מהודרות והיו כאן אנשים עניים מאוד שגרו בצריפוני-פחים. בתקופת מלחמת השחרור היו לא מעט משתמטים משירות בצבא. בתקופת ה"צנע" היה כאן "שוק שחור" והשחיתות פרחה. לא צריך לצבוע את העבר בצבעים אידיליים. היום יש פי כמה וכמה ישראלים מהמעמד הבינוני מאשר היו כאן לפני 70 שנה!

* * *

משה כהן

שפל המדרגה

לפי הדיווחים בתקשורת בונים האיראנים בסיסי טילים בסוריה וסכנת המלחמה היא מוחשית מתמיד. 

ובשעה קריטית זו, מה עושות המפלגות החרדיות? מפרקות את הממשלה כדי להעביר "חוק גיוס", קרי חוק השתמטות, לפיו מאות אלפי תלמידי ישיבה "ייהרגו" באוהלה של תורה בשעה שמיטב בחורינו  יטיסו מטוסים מול סוללות טילים קטלניות ולוחמים יחרפו את נפשם על הגנת המולדת. 

היש שפל ירוד מזה? 

תתביישו לכם, "הנהרגים" באוהלה של תורה!

משה כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מיכה לימור

שידורים ב"הרצה" ומדינה ב"הרצה"

שידורים 'בהרצה'

בחודש מאי תימלא שנה לסגירתה של רשות השידור ולתחילת השידורים הציבוריים השזורים תחת גג חדש, הרי הוא תאגיד השידור הישראלי.

רבים, רבים מאוד, אינם מבחינים כל עיקר בשוני או בהבדל שחל בין שידורי הרדיו של התאגיד או של שידורי הטלוויזיה בערוץ 11 – לבין שידורי העבר ברדיו, ב"קול ישראל" או בשידורי הטלוויזיה בערוץ 1.

השינוי הבולט, אולי היחיד, הוא השימוש שנעשה במילת קוד לבידול המסגרת – השם "כאן". כל הנאמנים (כמוני) לשידורי הרדיו ברשת ב' (שידורים מצוינים גם לעת הזאת, בהפקת והגשת עיתונאים מקצועיים לעילא) מבחינים מן הסתם בהודעה מקוריינת שמודבקת כזנבון לכל תכנית ותוכנית: "בהרצה".

לפני זמן מה פניתי לראשי התאגיד (באמצעות דובריהם) בשאלה למה כוונתם בהודעה החוזרת "בהרצה"? לאן רצים? את מי מריצים?

השיבו לי כי המשמעות היא משהו בנוסח "ניסוי", "לא קבוע ומוחלט", "תרגול מתמשך".

בזמנו, ערב הקמתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (ערוץ 2) כינינו את השידורים בתקופת המעבר "שידורי ניסיון" וזמנם הוגדר כמובן לתקופה מוגבלת וקצובה מראש. תהיתי אפוא באזני דוברי התאגיד, עד מתי אתם "בהרצה"? כלום הוגדר פרק זמן לתקופת ניסיון כמקובל בכל מיזם או פרויקט חדש?

השיבו – עד שיוחלט אחרת.

ומי אמור להחליט שתמה תקופת הניסיון, שהניסוי הצליח (או חלילה נכשל) ושהגענו לעידן הקבוע, המתוכנן, הצפוי?

ראשי השידור הציבורי החשוב מלאו פיהם מים. יש להניח שאם אויבי השידור הציבורי שנשבעו להשתיקו (נתניהו, ביטן), לא היו נתונים לחשדות וחקירות, לא היו אנשי "כאן" זוכים אפילו לתקופת החסד הבלתי מוגדרת בינתיים, שלה זכו.

מדינה 'בהרצה'

פני השידור הציבורי כפני החברה והמדינה. מדינה בהרצה. 'בהרצה' – מונח בעל שתי משמעויות סותרות. מחד גיסא – ריצה, מרוץ, דחיפות בהולה, ומאידך גיסא – ניסוי, תרגול, תהליך הדורש יישוב דעת, איטיות זהירה, תכנון מדוקדק.

שתי המשמעויות הסותרות מבטאות עד אימה את תהליך קיומנו. מחד גיסא – דינמיקת האירועים שאנו חווים, דינמיקה של מרוץ מטורף. טרם עיבדנו עד תום במוחנו, בליבנו, אירוע חשוב ומהדהד אחד וכבר נחת זה שאחריו. עדיין לא עיכלנו מאין, מי, ומדוע וכבר נחת הסקנדל או הפסטיבל הבא.

ומאידך גיסא כבר שבעים שנה אנו בניסוי מתמשך, 'הרצה' שאין בה קביעות מוגדרת, אין גבולות מסומנים, אין הגדרות מדוקדקות המבטיחות יציבות וביטחון. כללי חיינו נבחנים יום-יום מחדש, מערכה מתמשכת בין מונחים סותרים, בין חברה דמוקרטית וחופשית לבין שלטון ההלכה, בין חברה בעלת צביון חילוני לבין חברה בעלת צביון דתי, בין קידוש הליבראליות, ההומאניות, החיים והחוק הממלכתי לבין קידוש המוצא השבטי, הקברים, הדם והאדמה. ואל אלה נלווית תחרות נלוזה בין אמת לשקר בין ענווה לראוותנות, בין שיח גס לבין שיח מכבד, בין נהנתנות ל"הצנע לכת", בין שוק ההון להון החברתי והתרבותי.

מדינה ב"הרצה". ועלינו לבחור ולהביע עמדה. בלא מורא ובלא משוא פנים.    

מיכה לימור

* * *

תקוה וינשטוק

ההלם: רבקה מגן איננה

זה היה כמו הלם פטיש על הראש, על הנשמה – רבקה מגן [1934-2018] הלכה לעולמה! הלכה במכת חטף שלא תאומן. רבקה, החברה האהובה, סופרת הילדים עטורת הפרסים.

היא היתה בריאה. איני זוכרת אותה חולה אי פעם. מלאת פעילות ורעיונות, מראיה צעיר בהרבה מ-83 שנותיה. ב-18 בפברואר עוד נסעה במכוניתה מרמת אביב לאשקלון מטעם "אמנות לעם", לשוחח עם תלמידים על ספריה ועל כתיבה יוצרת. שנים רבות הופיעה בבתי ספר ברחבי הארץ ואף זכתה ב"צילינדר הזהב" על פועלה זה.

ב-20 בפברואר, יום שלישי בערב, נסעה עם  בעלה יאיר לריפוי שיניים. חזרה מותשת, שכבה לנוח ולפתע זעקה: "יאיר, אני לא יכולה להרים את הידיים!" מיד הובהלה לבית החולים. בתה ישבה לידה כל הלילה. בבוקר רבקה כבר לא היתה. אירוע מוחי.

התוודעתי אליה ביום חמסיני בקיץ של שנת 1981. חזרתי מהרחוב בשעת צהריים מאוחרת וממדרגות ביתי נגשה אליי אישה צעירה נאה.

"את תקוה?" שאלה. "קיבלתי את כתובתך במעריב... שמי רבקה מגן. באתי אלייך מעומר, ליד באר שבע. כעת הופיע ספר הסיפורים הראשון שלי לילדים. אשמח מאד אם תכתבי עליו ביקורת." וכך, בפשטות נועזת, הושיטה לי את "הצמיד של אופירה".

הייתי עייפה, אך היא ללא ספק, עייפה יותר. לבוא מבאר שבע, להמתין מי יודע כמה, על המדרגה... הכנסתי אותה לדירתי, השבתי את נפשה במשקה וגם ראיינתי אותה. הייתי כנראה הראשונה שראיינה אותה. ומהרגע הראשון חשנו קרבת נפש, כאילו אנו ידידות משכבר.

מאוד אהבתי את "הצמיד של אופירה", סיפורה של ילדה לכודה באשמת שווא. סיפור שנועד לילדים אך מרטיט גם לבבות מבוגרים (והרי כולנו היינו ילדים אי פעם...)

אופירה היא בתו של רב חובל המביא לה מתנות נהדרות ממסעיו. יום אחד הגיעה אופירה לכיתה עונדת צמיד שעין הילדים לא ראתה כמוהו. צמיד זהב ממנו משתלשלות דמויות של בעלי חיים. אך כשחזרה משיעור ההתעמלות גילתה אופירה שהצמיד נעלם מילקוטה. כל הכיתה חיפשה את הצמיד, כל הילקוטים נפתחו, והצמיד התגלה בילקוטה של נירה.

נירה מיררה בבכי: "לא לקחתי את הצמיד!"

אבל הילדים ובראשם יואב קראו לה "גנבת!" ונידו אותה עד שנאלצה לעבור לבית ספר אחר.

רק כעבור שנים רבות התוודה יואב בפני חברה לכיתה כי הוא ששתל את הצמיד בתיקה של נירה, כמעשה קונדס...

"נירה  זו  אני," אמרה לי רבקה מגן. "זה קרה לי."

אבל היא פוצתה על סבל הנעורים: "הצמיד של אופירה" זכה בפרס יעקב אשמן, הופיע בהוצאה שנייה. הוצג ב"תיאטרון לילדים ונוער" שיסדה אורנה פורת וזכה בפרס הבמה כהצגה הטובה ביותר של השנה."

יאיר, בעלה, העניק לה צמיד זהב ממנו משתלשלים לבבות זהב קטנים. כל ספר שכתבה קיבל לב בצמיד, וכבר נצמדו אליו 11 לבבות. וגם... אחד מניניה של רבקה נקרא אופיר. סיפור נוסף מהקובץ "הצמיד של אופירה", "התפקיד הראשי", הומחז והועלה אף הוא בתיאטרון של אורנה פורת.

רבקה מגן גדלה בחיפה, שם סיימה את התיכון ואת מכללת גורדון למורים, קיבלה תואר במקרא, לשון וספרות עברית באוניברסיטת חיפה והיתה מורה ב"ריאלי" ובבית הספר ליאו בק. היא נישאה ליאיר מגן, מנהל ליאו בק, ומייסד חטיבת הביניים של בית הספר. יאיר התמנה למזכיר של אוניברסיטת באר שבע, הזוג עבר לגור בעומר ורבקה היתה למפקחת של משרד החינוך למחוז הדרום.

   היא כתבה מילדות, למגירה. אך בשנת 1971 שלחה מקאמה שחיברה,"איש המעלות" לתחרות ספרותית על שם ד"ר שב"י מאור, רופא הצוללת דקר, וזכתה בפרס הראשון. זה היה הראשון בשורת פרסים בהם זכתה. היא הצטרפה למערכת שבועון הילדים "הארץ שלנו" ככתבת בכירה ובעלת הטור "רן הספרן". ב-1974 חיברה את "לוחמים מספרים" – ראיונות עם תריסר מגיבורי ישראל בהם יצחק רבין ויגאל אלון. ולאחר מכן חיברה את הספר "ראשונים מספרים", מאה שנה להתיישבות – שיחות עם רחל ינאית, לוין קיפניס, אסתר ראב, ואחרים.

מעיתונות לילדים עברה לספרות לילדים. בעיקר לבני 9-11, גיל שלא רבים מסופרי הילדים שלנו  מכוונים אליו. כבר לא ילדי גן וכיתות א'-ב' אך עדיין לא חטיבת הביניים. הספרים מנוקדים או בעלי אותיות גדולות. "הצמיד של אופירה" היה הספר הראשון לכתיבתה הספרותית: סיפורים קצרים בלשון תקנית אך לא גבוהה מדי, במרכזם בנים-בנות ישראליים, שהקורא הצעיר יכול להזדהות עימם, יצירות עם קורטוב מתח שמושך ילדים לקרוא. חיי ילדים והורים בבית, בכיתה, בתנועת הנוער. ילדים שהגורל המר להם והם מתאמצים להחזיק מעמד – וגם ילדים שמועדים ומכאיבים לזולת, אך לרוב חשים חרטה על מעשיהם. יש נפילות אבל אפשר לקום. רבקה מגן האמינה בטוב שבאדם, ודאי בילד, וראתה בכתיבתה גם חינוך לערכים. כאמא, כסבתא, כמורה ומחנכת, כמפקחת על בתי ספר ובשליחות "אמנות לעם", קיימה קשר מתמיד עם הילד הישראלי לדורותיו וחדרה לחוויותיו.

בין ספריה: "שלום לאבא" על בן השבע שאביו נהרג בקרב על הגולן. "אמא, אל תבואי!" אימא של תאיר התעוורה ותאיר מבקשת ממנה לא לבוא לחגיגה בבית הספר. תאיר אוהבת מאוד את אימה אך אינה רוצה שהילדים ירחמו עליה. ספרה "האם אגלה למור" זכה בשלושה  פרסים: פרס זאב, פרס הקוראים ופרס "אמנות לעם". "לרקוד עם עדן" שלה הומחז. היא כתבה את "חרב חדה", וכמובן, את "הכדור  הוא ה...גול", שלמען כתיבתו הלכה ללא מעט תחרויות כדורגל. שלא כשאר ספריה, שהם מקבץ סיפורים קצרים, "הכדור הוא ה..גול" הוא סיפור ארוך אחד המוקדש כולו למשחק ילדים בכדורגל ויש לו ספר המשך "הכדור הוא ה-גול חוזר בגדול".

נמרוד, כדורגלן מצטיין בקבוצת כדור הרגל לילדים באילת, עובר עם הוריו לעיר אחרת. שם מסרב קובי, הקפטן של קבוצת הילדים, לקבל אותו, מחשש שיתחרה בו במשחק וגם יכבוש את ליבה של מיכל,  הילדה האהובה עליו... באחת התחרויות שם קובי רגל לנמרוד. נמרוד נפצע, אבל מתעמל, מתחזק ומחלים לאיטו, חוזר לקבוצה, מתחילים להכיר בכישוריו, ובתחרות על הגביע –המתוארת בנאמנות בספר – הוא מביא לניצחון הקבוצה, וקובי מבקש את סליחתו. הספר נמכר בעשרים אלף עותקים, נבחר לספר הילדים הטוב ביותר לשנת 2004 וזכה ל"פרס הזהב" מטעם התאחדות המו"לים.

רבקה היתה חברה טובה ונאמנה. כל פגישה בינינו פתחה את הלבבות והעמיקה מחדש את יחס הכבוד ההדדי. באלגנטית מושלמת ידעה רבקה לבטא את יחסה, גם במעשים. לנתי בביתה בעומר והיא ערכה לי סיורים ביישובי הבדואים (עליהם גם כתבה). כשעברו המגנים לתל אביב ונקלענו במקרה למפגש משותף היה ברור מאליו, ללא עוררין, שהיא מחזירה אותי במכוניתה לביתי ויהיו המרחק והשעה אשר יהיו. כך גם בפעם האחרונה, כשהוזמנו למסיבה של ידידה בנוה צדק. בחצות הסיעה אותי ואת יאיר, הוא מעולם לא נהג – בדרך משובשת מהתכונה לרכבת הקלה. הדרך נראתה ללא מוצא אבל רבקה ניווטה את המכונית באופטימיות ללא חת. הגעתי בשלום לביתי ליד "הבימה" ואז פנתה לביתה ברמת אביב.

 לפני שלוש שנים חגגו רבקה ויאיר, בגדול, שישים(!) שנות נישואין, נישואי מופת, מלאי הבנה והתחשבות של שני אנשים נבונים. אף זכו לשתי בנות, נכדים וארבעה נינים.

"לכל בעיה יש פתרון!" נהגה רבקה לומר, אך למוות לא היה גם לה פתרון.

"...אנחנו רק אורח נטה ללון, כדברי ש"י עגנון," אומר יאיר בכאב.

תקוה וינשטוק

* * *

אורי הייטנר

1. נאום המנהיג הבא

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!

אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.

היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאוייב וכ"כנופיה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.

תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.

תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.

מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופיה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופיה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופיה.

תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.

תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.

גבירותיי ורבותיי!

אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכירסמה במרקם העדין של החברה הישראלית.

נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.

נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.

לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.

גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא... אתם יודעים מה לא.

נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!

נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.

אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.

הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.

אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכל ואחרי הכל – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.

כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים". לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.

כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.

כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.

נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.

נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.

נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים.

נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!

המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.

אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקלקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.

ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

[אהוד: ומי לדעתך יישא את הנאום הנמלץ, שיהיה דומה פחות או יותר לזה שאתה חיברת כאן, כאשר יציג את ממשלתו החדשה? ביבי [קרוב לוודאי]? – או ליברמן, רגב, לפיד, גבאי, חזן, ג'וחא, הרשלה, טיבי או זנדברג?]

2. צרור הערות 4.3.18

* ביקור היסטורי – בית המלוכה הבריטי אינו מנהל את מדיניות החוץ והביטחון של הממלכה ונסיך בריטניה אינו דמות מדינית. אולם בפוליטיקה הבינלאומית יש ערך אדיר לסמלים. הימנעות בריטניה משליחת נציגים מבית המלוכה לישראל במשך שבעים שנות קיומה, מעיד על האמביוולנטיות הקיימת בבריטניה באשר לזכותו של העם היהודי למדינה ולריבונות. הביקור היום מעיד על שינוי ועל הכרה רשמית בישראל, גם ברובד הסמלי. לכאורה, זה מובן מאליו, כפי שלכאורה שגרירות ארה"ב בבירתה של בעלת בריתה הקרובה ביותר היא מובן מאליו, אבל למעשה אלה שינויים גדולים, באיחור אופנתי של שבעים שנה. אלה ביטויים לשיפור המרשים במעמדה הבינלאומי של ישראל, בניגוד לכל סיפורי המעשיות על "בידוד" שמידוד מדיני.

יש לזכור שמבוע האנטישמיות הגדול ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השנייה נמצא בבריטניה – הכוונה כמובן למטיף האנטישמי הבזוי רוג'ר ווטרס, אזרח בריטניה. דרך הביטוי של האנטישמיות הממאירה של האיש הנתעב הזה, היא הסתה לחרם על המדינה היהודית. צעד סמלי כמו ביקור נציג בית המלוכה הבריטי לחגוג את יום הולדתה השבעים של ישראל, היא תשובה נאותה למכונה האנטישמית הזאת.

* מסע מקארתיסטי – הפרסומים על עמדותיו הפוליטיות של פרופ' אלכס שטיין, שנבחר לבית המשפט העליון, הם מסע מקארתיסטי מכוער, של מי שרוצה בית משפט מונוליטי.

עקרונית, מוטב היה שלא נכיר את עמדותיהם הפוליטיות של השופטים, אולם כאשר בוחרים לבית המשפט העליון גם משפטנים בכירים שאינם שופטים, וטוב וחשוב שיהיו כאלה, אנו יודעים את דעותיהם.

אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות בית המשפט בסוגיות פוליטיות, אולם כל עוד בית המשפט העליון אקטיביסט, הכרת עמדותיהם הפוליטיות של שופטים דווקא רצויה.

רצוי שיהיו כמה שפחות החלטות של בית המשפט שלהשקפה הפוליטית של השופט תהיה השפעה עליהן, אבל כל עוד יש החלטות כאלו, טוב שיהיה מגוון דעות בבית המשפט. מי שמטיל דופי באדם שנבחר בידי הוועדה למינוי שופטים, שהבחירה בה מחייבת תמיכה של לפחות 7 מתוך 9 חברים, בשל דעותיו הפוליטיות, אינו אלא מקארתיסט.

ובאשר להתנגדותו לאקטיביזם – זו עמדה ראויה וטוב שיהיה בה ייצוג בבית המשפט. עיקר המחלוקת בשאלת תפקידו של בית המשפט היא בנושא האקטיביזם, ומן הראוי ששתי הדרכים בנושא הזה תיוצגנה בבית המשפט.

* עניין לציבור – שמעתי וקראתי את כל הנסיבות המקלות בנוגע לפרשת המסרונים של השופטת פוזננסקי-כץ, ולמרות שיש הרבה טעם והיגיון בדברים, אני דבק בדעתי שיש להדיח אותה.

מסרונים בין שופט ותובע מחוץ להליך משפטי בנוגע להליך המשפטי, הוא מעשה מושחת. העובדה שמסרונים כאלה הוחלפו, אינה מוטלת בספק, וכל הנסיבות המקלות אינן יכולות לטהר את השרץ. השופטת הפרה אמונים, ושופט שמפר אמונים אינו ראוי להישאר שופט. יש להדיח את השופטת הן בשל המעשה בפני עצמו, והן כאמירה מערכתית, למען יראו וירָאו, של אפס סובלנות למעשים כאלה.

ולא פחות חשוב, הוא העברת המסר הזה באקלים הציבורי של פגיעה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. נכון שהפגיעה באמון היא תוצאה של הסתה פרועה מצד החשוד המרכזי, שהוא גם ראש הממשלה, נגד שלטון החוק בישראל, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהוא מצליח בכך, והאמון של חלקים רחבים בציבור במערכת נפגע. אי האמון הזה הוא איום משמעותי על החברה הישראלית. במצב כזה, הקלת ראש בהפרת אמונים של שופטת, ובוודאי כשמדובר באחת מהפרשות שבהן נתניהו חשוד, תהיה הוספת שמן למדורה, ותערער עוד יותר את האמון בשלטון החוק.

ייתכן שבמציאות אחרת ובתיק בעל אפיל ציבורי אחר, ניתן היה להקל יותר, אך במקרה הזה – ייקוב הדין את ההר.

נשאלת השאלה – האם לקטוע קריירה של שופטת, בשל האווירה הציבורית וכיוון שהיא עברה את העבירה דווקא בתיק זה ולא אחר?

התשובה שלי לשאלה היא שתי מילים – עניין לציבור. לעניין הציבורי יש משמעות משפטית. לא אחת, ההחלטה אם לסגור תיק או לא, אם להגיש כתבי אישום או לא ואפילו אם להרשיע ומה יהיה העונש, מושפעת מהעניין הציבורי בתיק.

במקרה הזה, העניין לציבור הוא אמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט, ולכן יש אינטרס ציבורי לנקוט בצעדים הקשים ביותר.

במאמר מוסגר – ראוי לזכור ולהזכיר, שבמקרה הזה התיאום המוקדם נועד להקל על החשודים ולא להקשות עליהם, מה שלא הפריע לרוה"מ וחסידיו לעשות סיבוב על הפרשה. אבל עצם התיאום הוא המעשה החמור, ועל השופטת לשאת בתוצאות החמורות של מעשיה.

* הגישה הטהרנית – אם אכתוב שאני מבקש את טובתה של מרצ, אף אחד לא יאמין לי, ובצדק. מה שאכתוב כאן, אינו נובע מאכפתיות למרצ, אלא אני משתמש במקרה מרצ, להצגת תפיסה כוללת יותר, על דרכן של מפלגות.

טרם פרישתה של זהבה גלאון מהמרוץ, התגלעה מחלוקת עמוקה בינה לבין תמר זנדברג. זנדברג אמרה שאינה פוסלת ישיבה בקואליציה משותפת עם ליברמן או עם ש"ס, וגלאון ראתה באמירה זו כפירה בעיקר.

לדעתי, זנדברג צודקת במחלוקת הזו. היא צודקת מנקודת מבטה של מרצ, והגישה הזאת נכונה גם לכל מפלגה אחרת.

ישיבה בקואליציה אינה מטרה בעיניי, וגם לא ישיבה באופוזיציה. המטרה היא השפעה. האינטרס של מפלגה הוא להשפיע על המדינה, על פי השקפתה.

ההחלטה האם להצטרף לממשלה או לא, אינה עיקרון אלא החלטה פרגמטית – היכן כוח ההשפעה של המפלגה גדול יותר במציאות קונקרטית. אם יש לה יכולת אמיתית להשפיע כחברה בממשלה, אם יש לה הישגים משמעותיים במו"מ הקואליציוני, נכון שתצטרף לממשלה. אם לא, אם הכיוון של הממשלה מנוגד לשלה, אם השפעתה שולית, נכון שתיאבק בממשלה מספסלי האופוזיציה ותציב לה אלטרנטיבה.

יתר על כן, פוליטיקה של חרמות היא תופעה שלילית. חרם על מפלגה אחרת היא צעד רגשי ופופוליסטי, אבל החלטות של מפלגה צריכות להיות רציונליות. מפלגה יכולה לעתים להשפיע יותר בממשלה שבה יושבת גם מפלגה יריבה קיצונית, מאשר בממשלה הומוגנית יחסית, שבה השפעתה שולית.

לכן, הגישה הפרגמטית של זנדברג נכונה יותר מגישתה הדוגמטית והטהרנית של גלאון.

כשאני שומע את הגישה הטהרנית, אני נזכר תמיד בעמיר פרץ. פרץ, שסירב להשלים עם הפסדו לשלי יחימוביץ' ולא קיבל את מנהיגותה, פרש ממפלגתו, בתירוץ שיחימוביץ' מסרבת להצהיר מראש שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. הכל ידעו שהסיכויים להצטרפות כזאת קלושים, אך בצדק, העדיפה יחימוביץ' לא לכבול את ידיה מראש. אחרי הבחירות, הצטרף פרץ לממשלת נתניהו מטעם "התנועה", בעוד מפלגת העבודה נשארה באופוזיציה.

* התחזית שלי: המשבר ייפתר – להערכתי, המשבר הקואליציוני ייפתר והממשלה לא תיפול כתוצאה ממנו. כל מרכיבי הקואליציה מעוניינים בהמשך קיומה של הממשלה, אך כולם הולכים על הסף. סיטואציה כזאת מסתיימת לעתים בפיצוץ שאף צד לא רצה בו, אך להערכתי זה לא יקרה במקרה הזה. הפעם, מישהו ימצמץ ראשון. אני משער שיהיו אלה דווקא החרדים.

לחרדים קל יותר. הפוליטיקאים הם לא הפוסקים האחרונים, אלא הרבנים. הפופולריות של הרבנים בקרב הציבור החרדי, אינה בסיכון, והם אינם חייבים להיגרר אחרי דעת הקהל, כמו הפוליטיקאים. לכן, הם יכולים להרשות לעצמם החלטות לא פופולריות.

אם הם יבינו שהממשלה תיפול אם יתעקשו על חקיקה מיידית של "חוק יסוד: לימוד התורה", שהוא למעשה חוק יסוד: ההשתמטות מצה"ל, הם ירדו מן העץ, כי ממשלה טובה יותר בעבורם מזו, לא תהיה להם.

ליברמן, לעומתם (ובמידה פחותה גם כחלון) אינו יכול להתפשר בנושא הזה, כי אז הוא יאבד את עולמו ואת בוחריו.

* התיקון של טראמפ – הנשיא טראמפ נבחר מטעם המפלגה הרפובליקאית, אך הוא אינו רפובליקאי; רחוק מזה. הוא פופוליסט והמפלגה הרפובליקאית שמרנית וסולידית. הוא מתנגד לגלובליזציה והמפלגה הרפובליקאית מחויבת לעקרונות השוק החופשי.

יש לכך הרבה חסרונות, אך גם יתרונות. הוא אינו כבול לאידיאולוגיה של המפלגה, ולכן דווקא הוא יכול להוביל רפורמות חיוניות בניגוד לקו שלה.

התבטאויותיו האחרונות בעד ריסון הפקרות הנשק החופשי, בשם התיקון השני לחוקה (שהינו קלקול גדול), הן מעט מדי, אך הן מפתיעות ומעודדות, בעיקר כיוון שהן מנוגדות לדברים שהוא עצמו אמר בעבר. אך אולי דווקא טראמפ יוביל את השינוי, ויציל בכך את חייהם של מאות ואלפי ילדים ואזרחים תמימים.

* ביקורו של רון בן ישי – כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן, נהגתי להזמין את אנשי התקשורת המשפיעים לביקור בגולן. לרוב הביקור ארך יום שלם. אחד הביקורים הזכורים לי לטוב, היה של רון בן ישי, שנמשך יומיים, שישי ושבת. בליל שבת הוא התארח באורטל, והרצה לחברי הקיבוץ ותושבי הסביבה על הערכת המצב המזרח תיכונית שלו.

אני זוכר לטובה את הסיור הזה, לא רק כיוון שמדובר באיש מרתק בעל ידע רב, אלא התרשמתי בעיקר מסקרנותו ומצניעותו. הוא באמת בא ללמוד ולשמוע, והיה סקרן כילד. לא היו לו גחמות (להבדיל מעיתונאים פרימדונות אחרים), לא בקשות מיוחדות. הוא התמסר לסיור שהצענו, כפי שהצענו, לפגישות עם התושבים שבחרנו, ביישובים שקבענו באתרים שעליהם המלצנו. היתה לו רק בקשה אחת, להתארח לארוחת צהריים אצל חבר דרוזי, כמדומני מבוקעתא, והוא הזמין אף אותי להתארח עמו.

רון בן ישי הוא כתב ופרשן צבאי מצוין, שמלווה אותנו מאז מלחמת יום הכיפורים. הוא בהחלט ראוי לפרס ישראל.

אני סברתי שהאיש המתאים ביותר לפרס ישראל בעיתונות הוא בן דרור ימיני.

* ביד הלשון: הכתובת על הקיר – לאורך שידור כתבה ב"כאן 11" על הרצח המזוויע של אביתר גדסי והתאבדות אביו הרוצח, הופיעה הכותרת: "הכתובת היתה על הקיר?"

בנושאים כמו רצח במשפחה, הביטוי הזה מופיע לעיתים קרובות, לרוב ללא סימן שאלה.

מנין לקוח הביטוי? מפרק ה' בספר דניאל. מסופר בו על בלשאצר, מלך בבל, שערך משתה הוללות, והשתמש בו בכלי הזהב שנשדדו שלל מבית המקדש. תוך כדי משתה – יד נעלמה כתבה כתובת מסתורית על הקיר. המלך לקה בהתקף חרדה, אך איש מיועציו וחכמיו לא הצליח לפענח את הגרפיטי המסתורי. המלכה הזכירה את קיומו של רב אמן פתרון החידות, התעלומות והחלומות, דניאל.

דניאל זומן אל המלך, דחה בנימוס את הצעות המתנות שהמלך הבטיח להרעיף עליו אם יפתור את החידה, וקרא את הכתוב: מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

והוא הסביר: מְנֵה, מָנָה אֱלֹהִים מַלְכוּתְךָ וְהִסְגִּירָהּ. תְּקֵל, נִשְׁקַלְתָּ בְּמֹאזְנַיִם וְנִמְצֵאתָ חָסֵר. פְּרֵס, נִפְרְסָה מַלְכוּתְךָ וְנִתְּנָה לְמָדַי וּפָרָס (תרגום מארמית – של"ג, שמואל לייב גורדון).

היה זה הלילה האחרון לשלטונו של בלשאצר. ממלכת פרס ירשה את מקומה של בבל כמעצמת העל האזורית.

ובעצם, הכתובת היתה על הקיר עוד טרם הגרפיטי הנסי – בלשאצר אמור היה ללמוד מנפילת שלטונו של אביו נבוכדנצר, שיהירות ופולחן אישיות יביאו את השלטון לקצו. אך הוא לא קרא את הכתובת על הקיר.

אורי הייטנר

* * *

פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ

אבות, בנים – ואב"א

על ספרו של: יוסי אחימאיר (עורך), "אבות ובנים ואב"א אחימאיר: קובץ מאמרים לציון מאה ועשרים שנה להולדתו", תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל ו"בית אב"א", 2017 תשע"ח, 104 עמ'.

לאחרונה יצא לי לעסוק לא מעט בהיסטוריה משפחתית, לא רק כבת משפחה אלא מבחינה מקצועית, כהיסטוריונית, בעת שהשתמשתי בסיפורו של היחיד לספר סיפור של דור שלם. כתבתי על סבתי ועל חמותי, אך הקשה מכל היה לכתוב על הוריי. אם לא היה לי מספיק ברור לפני כן, תוך כדי הכתיבה הבנתי עוד יותר עד כמה סבוכה מערכת היחסים שבין הילד להוריו, בין אם הם עדיין בחיים ובין אם לאו.

מחשבות אלו חזרו אליי ביתר שאת בעת שלקחתי ליד את הקובץ המרתק שהוציא לאחרונה יוסי אחימאיר בעקבות יום עיון שנערך בבית ז'בוטינסקי לציון 120 שנה להולדת אביו, אב"א אחימאיר.

אחימאיר האב, שנולד בשם גייסינוביץ', והחליף את שמו בעקבות מות אחיו האהוב, מאיר, ידוע לציבור באופנים שונים. כסופר וכעיתונאי, כאחד המנהיגים הרוחניים של התנועה הרביזיוניסטית, בית"ר ו"ברית הבריונים", וכאדם ששמו היה מעורב בפרשת רצח ארלוזורוב. אלא שקובץ זה לא רק עוסק ישירות בקורותיו של אחימאיר, אותם מסכם כל אחד משלושת ילדיו – זאבה, יעקב ויוסי במאמריהם, אלא באב מזווית אחרת, אף היא משפחתית, אך מסוג אחר לחלוטין.

להיות ה"בן של" או ה"בת של" אינה משימה פשוטה כלל וכלל, כפי שיעידו רבים. לעיתים קל יותר כשילדים אלה אינם עוסקים ישירות בקורות הוריהם, אלא בנושא משיק, בפרשיות שבהם נטלו ההורים חלק, או ביחס הוריהם לאחד מבני הדור שלהם. כך בחר יוסי אחימאיר לעשות ביום העיון וכך גם עשה בקובץ זה, בו מופיעים דבריהם של מיספר דמויות חשובות בשל עצמן, שהם גם בני ובנות הדור השני של פעילים רביזיוניסטיים, שנתבקשו להעלות זיכרונות הקשורות לאב"א אחימאיר והפעילות בתנועה.

רשימת "הילדים של" נפתחת בברכה מאת נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שמעלה זיכרונות מדברי אביו המזרחן הידוע פרופ' יוסף יואל ריבלין, שאמר על אחימאיר לאחר רצח ארלוזורוב, "הם לא מבינים, עד כמה שאב"א חריף בכתיבתו, הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב."

לאחר מכן, אנו מוצאים מאמר מאת ד"ר עדו נתניהו על היחסים המיוחדים שבין אביו, ההיסטוריון פרופ' בן-ציון נתניהו, לאחימאיר. מאמר מאת פרופ' מרים אליאב-פלדון על אביה, העיתונאי והדיפלומט ד"ר בנימין אליאב (לובוצקי), העוסק בקשריו עם אחימאיר, ובזיכרונותיו שלו ממנו. מאמר של ד"ר שרה אוסצקי-לזר על המפגש בין אביה, הפרטיזן לשעבר והסופר חיים לזר, לאחימאיר. של ד"ר נתן ברון על היחסים המשמעותיים שבין אביו, איש "ברית הבריונים" עו"ד עקיבא ברון, לאחימאיר. ושל עו"ד יוסף תמיר על אביו, עו"ד שמואל תמיר וקשריו עם אחימאיר.

מה שמייחד חלק זה של הקובץ הוא השילוב הנדיר של האישי, המשפחתי, והיחס לדמות העומדת במרכז הקובץ. בשונה מקבצי זיכרון לא מעטים שבהם קיימת משוואה בינארית בין הדמות העומדת במרכז הבמה לבין הכותב, כאן יש לנו למעשה חוט משולש: אחימאיר, דהיינו מושא הקובץ, הכותבים, והורי הכותבים שהם המקשרים האמיתיים בין הדוברים לבין מושא הסיפור.

כתוצאה מכך, נוצרות גם משוואות ייחודיות בהן אנשים שאינם נמצאים היום דווקא בצידו הימני של הספקטרום, מעלים זיכרונות מאבותיהם, אנשי התנועה, ומקשריהם לאחימאיר. כך מצא עורך הקובץ דרך ייחודית לבחון את קורות אביו, כשהדברים נעשים דרך פריזמה של בני הדור השני, ילדיהם של בני התקופה. שגם הוא, העורך, הינו אחד מהם.

חלקו השני של הקובץ מוקדש למאמרים מאת בתו של אחימאיר, זאבה זבידוב-אחימאיר "קינה לאבא", של מרדכי חיימוביץ' הכותב על מסע לכפר הילדות של אחימאיר שעשה עם שלושת ילדיו, ועוד מספר מאמרים המתארים את אחימאיר ופעילותו מזוויות שונות.  המאמר של חיימוביץ' מיוחד במינו, וכתוב באופן מרגש וחי, כך שתוך כדי הקריאה חש הקורא שגם הוא נמצא שם במסע יחד עם בני המשפחה בתוך המקום הנידח.

כמו בחלקו הראשון של הספר, הדבר המושך ביותר בחלק השני הוא לא רק התיאור המילולי אלא התמונות. הקובץ מתאפיין בשפע של תמונות, לא רק של הכותבים\דוברים ביום העיון, אלא תמונות ילדות של אחימאיר, תמונות מהמסע לכפר הולדתו דולגי, ותמונות מהתערוכה שהוקדשה לזכרו.

השילוב מנצח. תיאורים קצרים של האיש בעיני ידידיו בני תקופתו המובאים בפיהם של בניהם ובנותיהם של ידידים אלה; כרוניקת מסע למקום הולדתו של אחימאיר; ודברים על תערוכה משותפת שנעשתה לברל כצנלסון וידידו הצעיר אב"א אחימאיר שניהם בני בוברויסק, שני אנשים שהפכו לאחר מכן למצדדים בעד שני קצוות הספקטרום הציוני.

השילוב הייחודי הזה כרוך בכריכה מושכת – תמונה של הכפר דולגי שבבלארוס, מקום הולדתו של אחימאיר. בקדמת התמונה רואים שדה ירוק וגדר עץ, ובמרחק ניצבים כמה בתי עץ ישנים, מהסוג שבו נולד אחימאיר לפני 120 שנה.

ההרגשה של "פה ושם" שמקבל הקורא כשהוא פותח את הקובץ לאחר שהתבונן בכריכה, מזכירה לנו עד כמה הגורל היהודי בימי אחימאיר היה הליכה על חבל דק, פסיעה אחת לשם, ואתה נשאר באירופה הירוקה וניספה בשואה; פסיעה אחת לכאן ואתה מגיע לארץ החמה, החולית, ארץ ישראל שעל שפת הים התיכון, ושורד.

פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק כ"ב. ארבעה מול ארבעה

וזה מה שסיפרה לנו אשת חלוק הפסים שאספנו בדרך:

"נסעתי עם בעלי למיניסוטה כדי לבקר את הבן שלנו, ובהזדמנות זאת גם לתקן את הפטיפון הישן שלנו. אני מפחדת לטוס, לכן קנינו קרון שינה נגרר ואנחנו נוסעים איתו הרבה, כי בעלי אוהב מאד לטייל בארץ ולישון בחיק הטבע. 

"היום, כשנכנסנו להרים האלה, הסיבובים עשו לי כאב הראש, ואמרתי לג'ורג' שאני לא יכולה יותר ואני רוצה לשכב לישון בקרון. ג'ורג' לא הסכים, כי אסור לישון בקרון נגרר, ואם המשטרה תופסת משלמים קנס של ארבעה מאות דולר. לא ויתרתי. היתה לי בחילה ואמרתי לו שיוריד אותי כי אני לא יכולה יותר.

"הוא כבר מכיר אותי ויודע שאם אני מתעקשת, שום דבר לא יעזור לו. אז נכנסנו למפרץ חנייה ואני עברתי לקרון ונשכבתי במיטה, כי כשאני שוכבת עובר לי כאב הראש.  גם ברכבת אני נוסעת תמיד רק בקרון שינה. 

"המשכנו לנסוע וכנראה נרדמתי, כי פתאום הרגשתי שהקרון עומד. הצצתי בחלון וראיתי שג'ורג' יוצא מהשברולט ונעמד מאחורי עץ. כשהוא שותה הרבה בירה, הוא אחר כך לא יכול להתאפק. ברגע זה הרגשתי שגם אני לא יכולה להתאפק וחשבתי שזאת הזדמנות נהדרת לעשות אותו דבר. יצאתי מהקרון וחיפשתי מקום שלא יראו אותי מהכביש. היו שם שיחים נמוכים, עם גרגרים אדומים, אז התחבאתי בתוכם ועשיתי מה שרציתי. פתאום אני שומעת את המנוע של השברולט, אני מתרוממת ורואה שהאוטו מתחיל לנסוע.

"צעקתי 'ג'ורג'י! ג'ורג'י!'

"אבל הוא לא שמע. תמיד כשהוא נוהג אצלו הרדיו בפול-ווליום.

"רצתי ורצתי, אבל לא עזר לי כלום.

"לא היתה לי ברירה אלא לעמוד בצד ולהרים ידיים. אני מרימה ומרימה, מכוניות עוברות ומסתכלות עליי, אבל אף אחד לא עוצר. מפחדים. מזל שאתם הצלתם אותי..."

"עוד לא הצלנו," אמרתי, "קודם נמצא את ג'ורג'."

אלכס הבין אותי ולחץ על דוושת הבנזין ביתר חוזק. המכונית נסעה במהירות מפחידה כשהיא מתעלמת מעמודי האזהרה הניצבים לפני כל סבוב ומבקשים "האט!"

מי שהציל אותנו מהתנגשות ודאית, היה אופנוע משטרתי שצץ, אני לא יודע מאיפה, וחלף על פנינו תוך צפירת סירנה. אלכס לחץ על הברקס עוד לפני שאלישבע צעקה "עצור!" ואנו שוב   נפלנו על המושב הקדמי והפעם כמעט שברנו אותו.

השוטר שניגש אלינו בפנים חמורות, חיכה עד שנתאושש ונחזור לשבת במקומותינו ולפני שהתחיל לנבוח עלינו, אמרה הזקנה: "אני אשמה ואני אספר לך את הכל!"

פניו של השוטר חמור הסבר התרככו אט אט למשמע הסיפור האנושי של הזקנה, ונשבר לגמרי כשהיא סיפרה לו שבעלה חולה לב ואם יפתח את הקרון ויראה שאשתו נעלמה, יקבל התקף וימות.

השוטר האמין לכל מילה של הזקנה, שאל לצבעו של השברולט והבטיח להשיג אותו ולעצרו בעדינות.

"ואני מציע," הציע אלכס, "שכדי שג'ורג' לא יקבל שבץ לב, אתה תעצור אותו, כאילו  לבדיקת רישיונות, ובינתיים אנחנו נגיע והגברת תכנס לקרון בלי שירגיש."

"רעיון טוב!" אמר השוטר, ולפי  החיוך שהתפשט על פניו, הרגשנו שההרפתקה הקטנה שזימנוֹ לו מוצאת חן בעיניו, והודות לכך ניצלנו מקנס רציני.

נסענו כחצי שעה, עד שהגענו לעיקול שאחריו ראינו את השברולט השחור עם האופנוע המשטרתי הניצב לפניו.

בעוד השוטר עושה עצמו מעיין בריכוז רב בניירות שג'ורג' הגיש לו, חמקה רוזה (בינתיים עשינו הכרה ולמדנו את שמה)  מהרמבלר והתגנבה לתוך קרון השינה. כשהשוטר הבחין שהמשימה הושלמה, החזיר את הניירות לנהג ורמז לו להמשיך בנסיעה.

חשבנו  שגם השוטר ייסע, אבל הוא לא מיהר וניגש אלינו. לקח לנו קצת זמן להבין שבעצם מה שהוא רוצה, זה לשמוע איך הוא היה ואלכס לא חסך במחמאות, כשאלישבע מוסיפה משלה. נפרדנו לשלום כידידים הכי טובים בעולם ונתנו לו לחזור לאופנוע ולנסוע לפנינו.

נסענו עוד כעשרה קילומטרים עד שהבחנו שוב בשברולט החונה בצדי הדרך כשהשוטר שלנו  עומד לידו. הבנו שעכשיו הוא עצר את הרכב כדי לבדוק אם הוא לא מסיע מישהו בקרון הנגרר. אולי היינו צריכים לעצור כדי לדבר על ליבו של ידידנו השוטר שירחם על הזוג הקשיש, אבל דרכנו אצה להר ראשמור והנחנו לשוטר למלא את תפקידו.

אל הגבעות השחורות של מדינת דרום דאקוטה הגענו לפנות ערב, והספקנו לראות איך השמש שוקעת מעל הבלורית של לינקולן.

הקמנו את האוהל בשוליו של משטח שהיו בו כמה אוהלים ובמרכזם מדורה דולקת. אחרי שגמרנו לנפח את המזרונים ולפרוש את שקי השינה, לפי הסדר שקבענו בלילה הראשון, הדלקנו פתיליית שדה שאלישבע ואלכס הביאו עמם, והתיישבנו לחסל את המטעמים שקנינו בדרך. הסעודה לוותה בקולות  פטפוט צוהלים  שעלו מן הן המדורה השכנה.

הייתה זו קבוצה של צעירים בגילנו שנהגו להיפגש פעם בשנה, כל פעם בפארק לאומי אחר. יותר מאוחר אחד מהם פרט על גיטרה ושר שירי קאנטרי כשהאחרים מצטרפים אליו. השירה עוררה בי זיכרונות  מימי הפלמח ועוררה געגועים לשירים ששרנו מסביב למדורה. כנראה שגם אצל  אלכס ואלישבע  ניעורו געגועים לתקופה בה שרו ורקדו כשהיו בבני עקיבא, כי כאשר מאיה הציעה שנלך לשמוע את השירים מקרוב, הם תכף קמו ואני עימם.

התקרבנו ועמדנו לצד החבורה המזמרת. מישהו בעל קול בס גרוני הציע לנו לשבת. לא התנגדנו והתיישבנו במירווח שהצעירים הקרובים אלינו פתחו לנו. חלק מהמנגינות היו מוכרות לי, בזכות חיים חפר שהתאים להן מילים עבריות והפך אותן לשירי פלמח. הבחורה שישבה לצידה של אלישבע שאלה אותה מי אנחנו, ולא התרגשה כששמעה שאנחנו מישראל. ייתכן שלא שמעה מעולם על המדינה הזאת, כי כשאלישבע שאלה אותה מאיפה הם, היא נקבה בשם עיר שגם אנחנו לא שמענו עליה.

קרוב לחצות נפרדנו מהמארחים החביבים שלנו וזחלנו לאוהל אל מזרוני האוויר שחיכו לנו. חשבתי שאפול שדוד בתוך שק השינה ואירדם עוד לפני שאספיק לרכוס את הרוכסן, אבל משהו הפריע לי. אלכס ואלישבע הרגישו כנראה צורך למלא את מצוות פרו ורבו והיו בטוחים שאני ומאיה כבר נרדמנו. אז אולי מאיה באמת נרדמה, אבל אני הייתי סקרן לדעת איך הם עושים, את מה שנדמה לי שהם עושים, כשכל אחד עטוף בשק שינה. חשבתי שזה לא יהיה נימוסי אם אתיישב פתאום להסתכל מה הרחש הזה ובחרתי בתחליף אחר.

 נזכרתי שאלכס, אחרי שניפח את המזרון הניח אותו לצד המזרון שלי כשהפיה שלו פונה לעברי. כל מה שהצטרכתי לעשות כדי לעשות משהו, זה להושיט יד ולשחרר בזהירות את פקק הפלסטיק ואז לראות מה יקרה.

מה שקרה הוא, שפתאום נשמע משב רוח משתחרר ואחריו קולו של אלכס הרוטן: "כּוּס אֶמַכְּ! האוויר יצא!"

עכשיו נשאר לי רק לקוות שאלכס לא הרגיש איך רטטתי מצחוק כששמעתי אותו מקלל את הפקק הדפוק של  המזרון.   

למחרת עם שחר עמדנו מול הר ראשמור והרמנו ראש לעבר ארבעת ראשי הסלע שהשקיפו על העולם מלמעלה בפנים מוזהבות.

מאיה, שעמדה לצHדי, היתה מלאה תשבחות לאמריקנים שהצליחו לבצע פלא הנדסי שכזה, ואמרה לי נפעמת: "אתה רואה שהיה כדאי לנסוע עד לכאן?"

הסכמתי אתה לגמרי והתאפקתי שלא לשאול אותה, אם גם היא שמעה איך אלכס מקלל את הפקק של המזרון.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יוסף קיסטר

חג הפסח תרע"ט [1919] ברפיח

במחנה גדוד קלעי המלך ה-38

על האירוע מלפני 99 שנה ניצח מפקד הגדוד הגנרל הפרוטסטנטי ג'ון הנרי פאטרסון

על הכשרות הופקדו: הרב הצבאי אייזק לייב פלק, הסגן זאב ז'בוטינסקי והסגן לזרוס

חג הפסח תרע"ט (אפריל 1919), חמישה חודשים ושבועיים לאחר ניצחון מעצמות ההסכמה הלבבית על הקיסרות העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, נחוג על-ידי חיילי הגדוד העברי ה-38 רחוק מירושלים ומשדות המערכה שלו בארץ-ישראל. החיילים היהודיים נאלצו לציין את חג הפסח, חג החירות, במחנה רפיח שעל גבול מצרים. "רפיח נמצאת באמת במצרים, סמוך לגבול ארץ-ישראל, על קו מסילת הברזל הארץ-ישראלית-מצרית, כחמישה מילים רחוק מהים התיכון..." על החיילים היהודיים הוטל לאבטח את "השטח של רפיח". לא רק על העיר הערבית שבגבול ארץ-ישראל מצרים, אלא על כל המרחב הגדול, שכלל כמעט את כל מדבר סיני מדרום ועד באר יעקב (ביר סלים) מצפון. ולצד מזרח השתרע שטח זה עד מעבר לבאר-שבע ועד למדבר ערב.

מפקד הגדוד לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון, כתב בספרו, 'עם הגדודים העברים בארץ-ישראל' שכבר בחודש פברואר 1919 מונה לפקד על "השטח של רפיח". שטח שהיו בו יותר ממאה וחמישים מיל של מסילות ברזל, שהיה צורך לאבטח אותו וגם לשמור עליו מפני גניבות וחבלות מצד האוכלוסייה המקומית – הבדווים. ליד מסילת הברזל הונח צינור מים, שהוביל מים ממצרים לאזור העיר רפיח. הבדווים, או "הישמעאלי", כביטויו של פטרסון, הצמא למים, לא חשש לנפץ אותו, לרוות את צימאונו ולהשקות את גמליו. בלשון סגי נהור הוא כותב: "חייבים היינו להיות תמיד ערים ולמנוע בעד המעשים הטובים של ידידינו ובעלי בריתנו. ידידינו אלה לא פיקפקו מלנסות לשדוד את מחסני ההספקה של קמח, מספוא וכדו', שנמצאו ברפיח, ולמשמרת שלנו היו פגישות חמות רבות עם השודדים, – ועלי לומר כי בני הבליעל הערומים האלה התייחסו בקרירות לסכנת כדור."

לדבריו, חלה החמרה במצב הביטחון  הזה כאשר ה'אנזא"קים' –

(Anzac – Australian and New Zealand Army Corps)

– חיילי הגייסות של אוסטרליה וניו-זילנד, נלקחו למצרים לסייע בדיכוי מהומות שפרצו בארץ זו ולהשיב את הסדר על כנו. כך, שכל השטח הגדול הזה היה תחת שליטת הגדוד היהודי של גדוד קלעי המלך ה-38.

הכניסה לירושלים – אסורה

הגדוד מילא את שליחותו הקשה על הצד הטוב ביותר. על אף המגע הקרוב שנוצר בין החיילים היהודיים לבין האוכלוסייה הערבית "...לא נפלו מעולם סכסוכים בין יהודי לערבי ... לאמיתו של דבר, שרר שלום אמת בין הערבים והיהודים בכל ארץ-ישראל, והם עבדו יחד בשלווה יותר מארבעים שנה במושבות היהודים."

אולם מה שהעיב על מערכת היחסים שנוצרה בשטח בין החיילים היהודיים לבין האוכלוסייה הערבית, והעכיר את מצב רוחם של החיילים היהודיים ומפקדם המוערך, הלא-יהודי, היה האיסור הגורף שהטילו השלטונות הבריטיים על הכניסה לעיר העתיקה של ירושלים – 'העיר המוקפת חומה' – בימי חג הפסח תרע"ט (מ-14 באפריל – עד 22 באפריל 1919 ועד בכלל).

המכה שניחתה על החיילים היהודיים חודשים מיספר לאחר פרסום הצהרת בלפור וכניסת המפקד העליון הבריטי, הגנרל אדמונד הנרי אלנבי, לירושלים המשוחררת מכיבוש עות'מאני של מאות בשנים, היתה יותר מעליבה מאשר כואבת. האם היה זה איתות שהבריטים מסתייגים מאותה מדיניות של תמיכה בציונים, או שהיתה זו שרירות לב ואטימות מצד הפיקוד הבריטי בארץ ישראל?

"ואמנם, רק יהודי יכול להבין פירושו של איסור זה לחיילים וכמה יכול דבר זה לפעול על הריסת המשמעת והנאמנות שלהם!" מה גם שרוב תושבי ירושלים הם יהודים. האם זו היתה פרובוקציה מתוכננת על-ידי הבריטים? או אולי סתם אטימות?

פטרסון לא ירד למניע של אותה החלטה הזויה. לחיילים (לא יהודים) מיחידות אחרות ניתן היתר כניסה לעיר באופן חופשי. למרות הכול, התנהגות החיילים היהודיים היתה מופתית. פטרסון מציין, כי "מימי אדריאנוס קיסר לא נגזרה גזרה מחפירה כזאת!" אולם לא מפקד בדמותו ירים ידיים. הוא החליט שעל אף הגזרה הבריטית של איסור כניסה לחיילים יהודיים לעיר העתיקה של ירושלים, יפצה אותם בעריכת ליל סדר פסח כהלכתו.

איך עושים חיילים יהודיים בצבא הבריטי ליל סדר כהלכתו? מה גם "מאחר שרפיח היא מעבר לגבול הארץ, נחשבנו בגלות, ולכן היינו חייבים לחוג שמונה ימים." פטרסון, אירי פרוטסטנטי, יליד דאבלין, חשב על הכול. אפילו לא היה מוכן לוותר על קוצו של יו"ד לחיילים יהודיים, שביקשו ממנו להחליק דברים. כמו למשל, היות שרפיח נושקת לגבול ישראל, תצא פקודה להתיר להם ביום השמיני של פסח לאכול חמץ. "אך אני (פטרסון –י"ק) לא הסכמתי לכך, ומהיום והלאה נחשבתי ליהודי האדוק ביותר בגדוד."

פטרסון נטל על עצמו משימה – עריכת ליל סדר פסח כשר למהדרין – וביצע אותה. "בהוצאות מרובות ספקנו מצות וכמו כן בשר ויין – הכל כשר בתכלית הכשרות לפסח."

המשימה אכן היתה גדולה. סידור ליל סדר לכאלפיים חיילים. היה צורך בנקיטת אמצעי קיצוב וחיסכון בחלוקת המזון. כאן הוא זכה לסיוע רב מצידם של הקצינים, "הליטננטים", כלשונו, [סיוע] של זאב ז'בוטינסקי ולזרוס; ובעיקר של הרב הצבאי הגדודי הרב אייזק לייב פאלק.

על הרב הצבאי, ה"פאדרה", "הכומר" הגדודי שלנו, כתב ז'בוטינסקי שהיה "צעיר ונלהב ממפלגת 'המזרחי' ואמיץ לב ביותר בחזית-האש." הרב פאלק לימד את פטרסון הגוי עוד בלונדון את "הכללים הדקים מן הדקים של השחיטה: הוא ניהל משא-ומתן עם וזרת (משרד) המלחמה ועם הקצבים בפורטסמות על בשר כשר, על החלקים הקדמיים והאחוריים, על גידים ועורקים..." והוסיף: "יותר איני מעיז למנות, כי את הדינים הללו אינני יודע; ואולם הוא (פטרסון) יודע."

"שטויות כמו כשרות ושבת"

אמנם, היתה הבטחה מצד הלורד אדוארד ג'ורג' דרבי, שר המלחמה הבריטי, למשלחת ציונית שביקרה בלשכתו בלונדון ביום 5 בספטמבר 1917, בתקופה בה היה הגדוד ה-38 של קלעי המלך בשלבי הקמה, כי אם החיילים היהודיים יצטיינו בשדה הקרב, יינתנו להם שם וסמל יהודיים. אבל ימים מיספר לאחר אותה הבטחה גורפת לנציגות הציונית מצד שר המלחמה הבריטי, נאמר לפטרסון, שנקרא בדחיפות למשרד המלחמה על-ידי הגנרל-אדיוטנט אוקלנד ג' גדס, מנהל מחלקת הגיוס, שהיה לדעת ז'בוטינסקי, אולי האדם החשוב ביותר באותו משרד אחר שר המלחמה – כי "'שטויות' כמו מאכלים כשרים, מנוחת יום השבת וכדומה – לא תקומנה ולא תהיינה."

אך ז'בוטינסקי לא המתין עד להחלטת משרד המלחמה והצליח להוציא מגדס אישור שבשתיקה להצבת שילוט בשער משרד הגיוס המרכזי של הגדוד ה-38 בלונדון בו נכתב באותיות עבריות: "גדוד ל"ח לקלעי המלך". בעיתונות ובחליפת המכתבים הרשמית, כתב ז'בוטינסקי, אף קראו לנו:"Jewish Regiment ".

לגבי ההבטחה הראשונה עמדו הבריטים במילתם, ב-1919, עם הקמת הגדוד העברי ה-38 "הראשון ליהודה". לגדוד שהיה בפיקודו של קולונל אליעזר מרגולין, ניתן גם סמל יהודי-לאומי: 'מנורה' ועל דגל הגדוד נכתבה המילה: 'קדימה', על רקע סרטים תכולים-לבנים עם תו של 'מגן דוד'.

בדצמבר 1919 נטמע הגדוד העברי ה-40 (הארצישראלי) של הקלעים המלכותיים בתוך הגדוד ה-38. היתה זו יחידה צבאית ראשונה מאז בר כוכבא, שכל סמליה ותגיה יהודיים.

את ההבטחה השנייה, שלא קויימה והבריטים גם לא רצו לקיימה – קיים פטרסון עם כל הלב והנשמה לעם היהודי אותו כיבד והעריץ. קשים היו החיים לחיילים היהודיים בצבא הוד-מלכותו ב"מלחמה הגדולה". קשים שבעתיים היו החיים למפקד הגדוד הלא-יהודי לויטננט-קולונל ג'ון הנרי פטרסון, ידיד ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. חג הפסח של שנת תרע"ט ברפיח היה עבור החיילים היהודיים חוויה מכוננת. "מחזה נפלא היה כשישבנו כולנו ושרנו את ההגדה (של פסח) בקצה מדבר סיני."

יוסף קיסטר

* הרשימה הופיעה לראשונה בחוברת החדשה, 209, אביב תשע"ח, 2018, של "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר. מטעמים טכניים היא הובאה כאן ללא הערות השוליים, שאותן ניתן למצוא בנוסח המקורי שנדפס ב"האומה". מרבית ההערות הן מראי מקום לציטוטים מספרו של ג'ון הנרי פטרסון, "הגדודים העבריים בארץ-ישראל", גד' 38 של קלעי המלך במלחמת העולם הראשונה. מבוא מאת זאב ז'בוטינסקי. הוצאת ספרים 'מצפה' תרפ"ט [1929], 239 עמ'.

* * *

אילן בושם, תשעה שירים שהם עשרה

ל'חדשות בן עזר', מארס 2018

ממשורר למשורר

אַל תַּשְׁחִית מִלִּים עַל מֻשְׁחָתִים,

כְּתֹב עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

(כְּמַאֲמַר הַיְּלָדִים)

עַל פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן,

עַל נְשִׁיקָה בַּקֻּרְקְבָן

עַל הָעוֹבֵר וְלֹא שָׁב

לְעֻמַּת הַשָּׁב וְאֵינוֹ עוֹבֵר

שֶׁחוֹזֵר וְשָׁב בְּגַלְגַּל הָעוֹנוֹת

כְּמוֹ, נַנִּיחַ, הַסְּתָיו...

אַל תַּשְׁחִית מִלִּים עַל מָשְׁחָתִים!

בלי אשליות

אָמַר אֶחָד:

אֵינֶנִּי אוֹהֵב הַתְחָלוֹת-שָׁבוּעַ מְלֵאוֹת אַשְׁלָיוֹת,

אֲנִי אוֹהֵב כְּשֶׁהַשָּׁבוּעַ מַתְחִיל לְהִתְעַיֵּף

וַאֲנִי עוֹמֵד עַל קַרְקַע הַמְּצִיאוּת

וְלֹא מְרַחֵף.

הנפטר

אֵיךְ אֵיךְ אִישׁ כָּל כָּךְ

צַח וּמְצֻחְצָח

מִתְגּוֹלֵל בֶּעָפָר?

מִי יָגֹל עָפָר מֵעֵינֶיךָ,

אִישׁ צַח וּמְצֻחְצָח

שֶׁכָּל שַׂעֲרָה מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ

בִּמְקוֹמָהּ הָיָה מוּנָח!

*

הֵם הוֹלְכִים לְחַתֵּן אֶת הַנֶּכֶד,

כָּל כָּךְ זְקֵנִים

שֶׁעוֹד מְעַט הֵם הוֹלְכִים...

*

הוּא אָדָם טוֹב

שֶׁתָּמִיד הִסְתַּפֵּק

בְּלַעֲשׂוֹת טוֹב.

טוֹב הָיָה לוֹ עַל הַלֵּב

כְּשֶׁעָשָׂה טוֹב;

הוּא לֹא חָשַׁב

מָה יֵצֵא לוֹ מֵהַטּוֹב

(שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל יָצָא לוֹ טוֹב),

אַךְ כְּשֶׁלִּפְעָמִים לֹא יָצָא לוֹ טוֹב

הָיָה עוֹנֶה: טוֹב טוֹב, עָזֹב,

בַּסּוֹף נַגִּיעַ לְעֵמֶק הַשָּׁוֶה.

להד"ם

(א)

אֲנִי חוֹלֵף עַל פְנֵי בַּיִת

שֶׁנִּבְנָה בִּמְקוֹם בַּיִת שֶׁהָיָה

וְלִבִּי נִצְבָּט.

כְּאִלּוּ לֹא הָיָה פֹּה בַּיִת מֵעוֹלָם

וַאֲנָשִׁים שֶׁגָּרוּ בּוֹ

וּמְבַקְּרִים שֶׁשִּׁחֲרוּ אֶל פִּתְחוֹ –

כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם.

(ב) הֶסְתֵּר פָּנִים

בְּבֵית הַקָּפֶה אֲנִי קוֹרֵא

אֶת "הַזֶּהוּ אָדָם" שֶׁל פְּרִימוֹ לֵוִי.

אִישׁ לְיָדִי מִתְפַּלֵּל לָאֵל

כְּמוֹ לַהֲדָ"ם.

אִישׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה

וַאֲנִי אֵינִי מֵבִין אוֹתוֹ,

כְּמוֹ לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם

וְהוּא הַמַּאֲמִין סָבוּר

שֶׁזֶּה קָרָה רַק בֵּין אָדָם לְאָדָם.

זכות השיבה

הַקָּבוּעַ בְּבֵית הַקָּפֶה

לֹא וִתֵּר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

עַל מְקוֹמוֹ,

לֹא וִתֵּר עַל זְכוּת הַיְּשִׁיבָה.

 *

הַחֲתוּלָה חָלְמָה וּמִהֲרָה לְפַח

הַזֶּבֶל

שֶׁפַּעַם הוּא כָּךְ

וּפַעַם הוּא כָּךְ,

שֶׁהוּא כָּל כָּךְ הֲפַכְפַּךְ:

פַּעַם פָּתוּחַ וּפַעַם סָגוּר

פַּעַם מַצִּיעַ כָּל טוּב

וּפַעַם רֵיק וְעָזוּב...

לקופאית בסופר

רִים רִים

לֹא אֵלֵךְ אִתָּךְ "אָרִים אוּן אָרִים"

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְהַעֲמִיד פָּנִים

וְעָלַיִךְ לְהַעֲרִים:

אוֹתָךְ אֲנִי רוֹצֶה לְהָרִים!

(* מִילּוֹן קָטָן: רֵים בְּעַרְבִית צְבִיָּה

אַרִימְ'נְאָרִים בְּיִידִישׁ "סָבִיב סָבִיב")

אילן בושם

* * *

יואל נץ

בבית הוריי

שבת זו עשיתי בבית הוריי בקריית שלום, והם עוד נרגשים עד מאוד מן הדירה המודרנית ומן הסביבה בה שוכנים עמך, בני ישראל.

אבא קיבל מישרה במעבדת הצילום של מחלקת ההסרטה של צה"ל. היתה לו זו מישרה בשכר – הראשונה מאז ימי נעוריו בלודג' הזכורים לרע... אבא מכר את חלקו ב"פוטו גבעת עלייה" לשותפו ולא ידע את נפשו מאושר. בתום יום העבדה היה מהלך ברחוב שטוף אור השמש ולא היה מאמין כי יום העבודה תם ונשלם. בחלוף זמן לא רב הציעו לאבי מישרה שהייתה עדיפה אף יותר, ביחידת הסיוע הכלכלי לארצות המתפתחות  USOM ליד השגרירות האמריקאית. אבא עתיד להתרפק בנוסטלגיה על תקופת עבודתו שם ולספר כי היתה זו התקופה היצירתית ביותר בימי חייו...

מודעה בעיתון פרסמה דירה למכירה בדחיפות בשכונת קריית שלום. בעל הבית הציג עצמו בשם גיורא גודיק. היה מפיק מתחיל של מחזות זמר. לאחר משא ומתן קצר חתם איתו אבא על עסקת הקנייה בעזרת הלוואות מקרובי משפחה והתחייבות למשכנתא ארוכת שנים.

לושיה אחותי וצבי השתכנו בחדר המובדל בפרוזדור, משני חדריה האחרים של הדירה. לושיה היתה בהריון. אחד משני החדרים משמש היה כחדר שינה של ההורים ואילו בחדר האורחים היתה אימא מציעה ספה לשנת לילה עבור יוסי, אחי הצעיר...

אלא שכעת, עיקר ההתרגשות פנתה אל עבר הבן החובש כומתה אדומה לראשו ועל חזהו מבהיק סמל של כנפיים משני צידי מצנח. 

אימא הבחינה בתחבושת שמתחת לחולצתי. חיוורת התבוננה בי סועד את ליבי מכל טוב, מספר את קורות הקרב בו נטלתי חלק... התפקידים התחלפו לפתע: לאורך כל השנים בולע הייתי את סיפוריו של אבא על קורותיו, על הצבא האדום ועל מחנות הגולאג, והנה כעת אני הוא המספר באוזני בני המשפחה חוויות קרב... כותרות העיתונים זועקות היו עדיין באותיות שמנות את עלילות מבצע כינרת, ובני משפחתי לא העלו כלל על דעתם שיולק שלהם נטל בו חלק. אבא ליטף את כתפיה של אימא וניחם אותה שהנה יולק עבר, תודה לאל, בשלום את המבצע ומעכשיו תורם של החיילים האחרים להשתתף בפעולות המלחמה הבאות. ניכר היה בו באבי שאיננו מאמין לדברי עצמו.

הפלוגה המסייעת מתאמנת

חזרנו לשגרת האימונים. חורף. הפלוגה המסייעת שלנו מתאמנת בגליל. את אוהלי הסיירים הקמנו בקרבת כפר חושות ערבי נטוש. אני חולק אוהל סיירים עם אברהמ'לה. אנו, מחלקת המרגמות, עורכים מסע מתיש בשביל הררי עקלקל, מציבים מרגמות, מטווחים ושבים עם רדת הערב. מחלקת החבלה יוצאת בכיוון אחר ולעת ערב נשמעים מן הכיוון ההוא הדי התפוצצויות עזות. מחלקת המקל"בים (מקלעים כבדים) צדה חזיר בר ענק. הטבח הגן בחירוף נפש על הסירים שלו ולא התיר בשום פנים ואופן לטמא אותם בבשר החזיר.

בבוקר שלמחרת עיכבו המפקדים את היציאה לאימונים. מכונית מפוארת הופיעה בשטח המאהל. יצא מתוכה מר אברהם קריניצי, איש גוץ ושמן, שהיה ראש העיר הנצחי של רמת גן, העיר שאימצה את הצנחנים. קריניצי היה מברך אותנו לשלום בלבביות והיינו משועשעים מאוד. בעקבותיו יצאה מן המכונית בתו הצעירה והיפה והחלה מחלקת לכל צנחן בקבוקון שטוח של ברנדי משובח, כזה שנכנס יפה לכיס הפנימי של הבטלדרס הצבאי וחפיסה של סיגריות אמריקאיות...

מדי ערב, בטרם שפורשים היינו לשינה – נוהגים היינו אברהמ'לה ואני למזוג לעצמנו מן הברנדי אל מכסה הבקבוק המתברג, ולרוקן את תוכנו לקירבנו תוך "לחיים" נמרץ. ביום האחרון לסידרה ערכו לנו "לונה פארק". היינו עוברים "ממתקן למתקן" ומנסים את כוחנו זה בנשק מחלקתו של זה.

בתרגיל הסיום של מחלקת החבלה מחו החיילים את החושות של הכפר מעל פני האדמה, ולא נותר עוד מן הכפר סימן וזכר.

אתה לא אוהב אותי

בחופשת השבת הבאה שלי באתי שמח וטוב לב לכרמיה. רינה כעסה עליי על שבחופשתי הקודמת נסעתי לבקר אצל הוריי ולא באתי לקיבוץ. נפשי היתה חצויה, אבל לא הייתי מסוגל להתנכר אל בני משפחתי.

"אני היא משפחתך!" אמרה רינה והוסיפה כי התנהגותי לא מוכיחה לה שאני אוהב אותה...

רינה ניתקה את אחותה הצעירה מעם הוריה וצירפה אותה למוסד החינוכי שבקיבוץ שער הגולן. דומני שקיבוץ כרמיה שילם עבור חינוכה שם עלות מופחתת, באשר שער הגולן פרס את חסותו על קיבוצנו הדלפון. הוריה של רינה נותרו לבדם. מכרו את ביתם שבגבעת עלייה ורכשו לעצמם דירה קטנה ברמת גן. רינה צמצמה עד למאוד את הקשרים שלה עם הוריה.

הבטחתי לרינה שאכן היא-היא משפחתי ושאני אוהב אותה מאוד. עם זאת, סוגיית יחסה של רינה אל היחס שלי כלפי משפחת הוריי – נותרה בלתי פתורה.

סדרת ים

הפלוגה שלנו יצאה ל"סדרת ים" בבסיס חיל הים שבחיפה. ערכנו אימוני "מארינס" – הפלגנו בסירות גומי ממונעות, נחתנו ב"חוף אוייב", תקפנו אותו באש חיה, הפלגנו בספינת קרב של חיל הים, הפלגנו בנחתת, נחתנו בקרבת החוף של חולות קריית ים, צעדנו צעידה מאומצת בנעליים ספוגות מי ים עד עכו. טיפסנו בלב ים סוער מדופן של ספינת הקרב אל סיפונה של אנייה גדולה על גבי רשת של חבלים... אימונים מלהיבים ומפרכים מאין כמותם. רוב הזמן היו בגדינו ספוגים מי ים. את קופסת הסיגריות עם הגפרורים נהגנו להטמין על הקדקוד מתחת לקסדה. בכל זאת סיגריה יבשה לעת הפוגה קצרה מן האימון, היתה יקרת המציאות. עומדים היינו במעגל ומעבירים סיגריה דולקת למציצה מפה לפה. היינו רעבים וצמאים משך רוב שעות היום. רק לעת ערב, עם שובנו מן האימונים לבסיס חיל הים המארח – מקבלים היינו בגדים יבשים להחלפה וארוחה דשנה.

יום אחד שילחו את כולנו לחופשת "אפטר-דיוטי" עד לשעות המאוחרות בערב. נסעתי לכפר אתא אל משפחתה של דודתי לוניה. כולם התרשמו מאוד מיולק הצנחן. רוחל'ה היתה כבר ילדה בת עשר ומיכה, אחיה הצבר היה כבן ארבע. שפתו היחידה של הילד בה דיברו איתו בני משפחתו הייתה יידיש. רק בגן הילדים למד מיכה לדבר עברית.

שמחו לבשר לי כי בן נולד ללושיה אחותי ולצבי. לפני יומיים בלבד הם שבו מטכס ברית המילה בקריית שלום. הייתי נרגש ונרעש מן החדשה. אבקש מן המ"מ חופשה מיוחדת ואסע עם רינה לקריית שלום.

יותר מכל התרשמו בני משפחת ויניק מכושר האכילה של יולק. טרפתי מזון ברעבתנות.

מיכה הקטן אמר:

"עֶר כְלַאמיעֶט אַרַיין דַעם גַאנְצְן הַערִינְג!" דהיינו – הוא בולע לקרבו את כל הדג-מלוח.

התפקעתי מצחוק. חשבתי שמיכה הקטן נוקט בלשון היידיש כדי שאני לא אבין את מה שאמר. משפט זה של מיכה הפך לאמרת כנף בפולקלור המשפחה הרחבה שלנו.

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

לקראת מלאת 140 שנה לייסוד פתח תקווה

העיר שאינה זוכרת את עברה

בתיקייה הזו תוכלו למצוא את הקבצים הבאים:

1. דודתי אחות-אבי אסתר ראב מקריאה את השיר "לאב" שנכתב ב-1928, במלאת 50 שנה לעלותו של אביה יהודה ראב על אדמת פתח-תקווה. פורסם ב"הארץ", י"ד שבט תרפ"ט, 25.1.1929.

2. סבי יהודה ראב בן עזר בן ה-85 מספּר על חריש התלם הראשון בפתח-תקווה בחנוכה 1878/תרל"ט. תקליט ישן של "קול ירושלים" משנת 1943, בטקס למלאת 65 שנה לפתח-תקווה.

3. ראיון עם אסתר ראב בת ה-80 בתוכנית טנדו של ירון לונדון בשנת 1974.

https://www.dropbox.com/sh/ntodrx6ewdzji69/AABFQMmcYonuFZcQuTsL-G3Ea?dl=0

מאחר שהקלטת יהודה ראב קצת משובשת, אנו מביאים כאן את פיענוח דבריו:

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

יהודה ראב

 * * *

יהדות מרוקו ב-1950 לפני יציאתה ועלייתה לישראל

הקדמה מאת משה ברק, גבת

[ציטוט מגיליון 440 של המכתב העיתי, 30.4.2009]

הייתי שליח הסוכנות היהודית במרוקו בשנת 1950, עוד לפני "יציאת מרוקו" של יהודי המדינה. הקהילה בת 220 אלף הנפש היתה עדיין שם. רק כמה אלפים כבר עלו לארץ, חלקם חברי תנועות הנוער הציוניות, והאחרים ילדים ונוער מצוקה, שהקהילה וההורים מצאו להם פיתרון לחיים בכבוד, במסגרות החינוכיות, בישובים השונים בישראל.

כיום, כאשר בנֵי ונכדֵי העולים משנות ה-50 מזכירים את קהילת מרוקו, היא מתוארת בגאווה תרבותית כ"גן עדן עלי אדמות", ממנו נאלצו להתנתק, עם העלייה הציונית לישראל. תיאור זה בא ליצור רקע לסיפור "הקיפוח" שקופחו עולי מרוקו כשנקלטו בישראל. אך רצה הגורל, ובאותה שנה ביקרו במרוקו שני עיתונאים ישראליים:

פולה אפנשלאק כתבת "על המשמר", שפירסמה עשר כתבות על ביקורה, בניתוח סוציאליסטי חילוני לטוב ולרע.

אליעזר ויזל ששרד את השואה ברומניה [נולד ב-1928 בעיר סיגט בטרנסילבניה שסופחה בימי המלחמה להונגריה הנאצית], ולמד בצרפת, ומאחר שידע עברית, עבד לפרנסתו ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז. הוא ביקר במרוקו אחרי פולה, ופירסם בעיתונו חמש כתבות, על מה שראה ושמע שם, מטנג'יר בצפון ועד הסהרה.

הכתבות נשכחו. עובדה היא שהן כמעט לא נזכרות במחקרים ובשיח הציבורי.

אני נשארתי מעין "שומר הגחלת", כמי שפגש את שני העיתונאים כשביקרו בקזבלנקה. צילמתי את כל חמש-עשרה הכתבות, והן שמורות אצלי. ניתן למצוא בארכיון "ידיעות אחרונות" את רשימותיו של אליעזר ויזל וכן בעוד מספר קטן של ספריות. אך קשה לצלם אותן, בשל בלאי הנייר.

כתבותיה של פולה אפנשלאק, הנרחבות יותר מאלה של אליעזר ויזל, כמעט שאינן בנמצא. הכרך של "על המשמר" משנת 1950 בספרייה הלאומית בירושלים – חסר. נדמה לי שרק בארכיון "יד יערי" ואולי גם ב"יד טבנקין" ניתן למצוא אותן.

כמי שפעל בקהילת מרוקו לפני עלייתה לארץ, היא לא זכורה לי כל כך זוהרת, אם לא גרוע מזה. ומכיוון שאני חושב כי העלייה לארץ שיפרה בממדי ענק את רמת חיי בני הקהילה, החלטתי להביא לידיעת הציבור את התיעוד של שני העיתונאים, המספרים ומנתחים את מה שראו לפני שהקהילה יצאה ממרוקו לארץ-ישראל ולצרפת.

יש לזכור שעיתונאים אלה היו חסרי פניות. אליעזר ויזל אפילו לא גר בארץ, ולא היה חבר מפלגה (אשכנזית!) בה.

החלטתי להתחיל בחמש הכתבות של אליעזר ויזל, כי הן קצרות יותר, וגם מפני שאותו אליעזר "הפך" ברבות השנים ל"אלי ויזל" הסופר בעל פרס נובל לשלום!

כתבה ראשונה:

 "בסמטאות קזבלנקה האפלות"

"ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950

ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה,

ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

בטרם אגש לספר על קזבלנקה, גלות הגלויות, על הגיהינום התחתון ששמו "מלאח", אקדיש שורות מעטות ל"עיר הנשים". אמרתי "עיר הנשים", כי לא רציתי להיות גס מדי, כי שמו המדויק של המקום הוא : הרבע המיוחד (le quartier réservé), כלומר: רובע הנשים המושחתות. יצאנו לשם בלוויית אנשים מקומיים להורות ולהסביר לנו את הדרך, ותודות להם יכולנו לטייל בפנים בתור צופים. בלעדיהם איני יודע כיצד היינו יוצאים משם.

שוטרים ופרוצות

הרובע נמצא כמעט מחוץ לעיר, בהמשך ל"מדינה" (הרובע הערבי). נכנסים דרך שער בשם "שער דמשק". קבוצות-קבוצות שוטרים עומדים בו ושומרים על הסדר. מתפקידם גם למנוע מתושבות העיר לצאת את השער. המחזה שמחכה לך בפנים – נורא ואיום! מיד בהיכנסך נטפלות בך – כעקרבים – עשרות יפהפיות ואינך יכול להיפטר מהן. מושכות אותך, מנסות להכריחך בכוח ללכת איתן ואוי ואבוי באם תראה סימני-התנגדות. הן תקרענה אותך לגזרים. לא תצא חיים מידיהן. אלפיים נשים מתגוררים ברובע זה, כולן נתפסו בשעת "עבודתן" בסמטאות העיר. כדי למנוע מחלות הקימה המשטרה בכל עיר גדולה רובע כזה וכל הנשים שהראו נטיות למקצוע, הושמו בו. מבפנים הכול מותר להן, הן בביתן. אך מבחוץ – כף רגלן לא תדרוך. כמצורעים הוצאו אף הן מהמחנה.

"יש גם יהודיות ביניהן"

המחזה מבפנים – לא יתואר במילים אנושיות. מחזה מזעזע בריאליות שלו. אך נכנסנו ומיד רציתי לברוח משם, להימלט, אבל – מאוחר מדי, כבר סבוני יפהפיות כדבורים... "יש גם יהודיות ביניהן," אמר לי אחד ממלווינו. " אתם מעוניינים לראותן?"

לא. להערב – זה מספיק. בכלל, זה יספיק בהחלט, גם לעתיד. מכאן ולהבא אשתדל לכבוש את יצר הסקרנות שלי ולא לסור למקומות כאלה. כפי שאמרתי: הצלחנו לצאת בנס-מן-השמיים. אחד מחבריי נתן ל"חברה" שלו מאה-מאתיים פרנק כתשלום-שחרור. אבל, זה לא הספיק כנראה. כי התחילה מרביצה בו מכות ולקרוא אחריו: "יהודי!" ואלמלא המשטרה שהופיעה מיד והרחיקה את החצופה (תרתי משמע), איני יודע מה היה גורלו של ידידי המסכן... יצאנו החוצה ובירכנו ברכת הגומל...

מלאח – חלום בלהות

 כותב אני שורות אלה בבית קפה נידח שבמלאח (mellah) (גטו יהודי), כשאני מנסה בכל כוחות נפשי לשכנע עצמי כי תמונת-אימים זו המתגלה לעיניי אינה נכונה; כי כל זה אינו קיים במציאות; שהמלאח אינו אלא פרי דמיון אכזרי וחולני או סרט או חלום בלהות. אולם – איני יכול... אני רוצה לא להאמין למראה עיניי, אבל כשמבטי נופל על הילד הרזה והשחפני (tuberculeux) שמוליך את אביו העיוור ופושט יד לנדבות – איני יכול, ומוכרח להאמין.

קזבלנקה היא כמו כל עיר, עיר-הסתירות, כלומר: האורות והצללים, העושר והעוני מצויים בה בכיפה אחת.

אך כאן, הסתירות בולטות יותר וקיצוניות יותר בין שני העולמות – עולם העושר ועולם העוני – הוקמה חומת עץ גבוהה וענקית ששומרת כאילו לא לערבב את תחומי החיים. שלטים ומודעות צבעוניים מתנוססים על החומה: תשתו קוקה-קולה, טעמו מקוניאק מרטל, בואו כולכם לראות את השחקן המפורסם פלוני בסרט אלמוני, פרסומת למכוניות, שוקולדה ובתי שעשועים. מאחורי החומה: המלאח. הבה ניכנס למלאח, נעבור את השער ועולם חדש יתגלה לעינינו.

יהודים מסכנים

סימטאות צרות שאור השמש אינו מגיע אליהן, בתים לא בתים שריח עובש נודף מהם. זקנים עטורי-שיבה מתנועעים כצללי-צללים. רק כיפותיהם ובגדיהם השחורים – המעידים על אבל דורות – מבדילים אותם מן הערבים. נשים שמנות ועצובות העומדות על פתח ביתן מכיוון שביתן הוא הרחוב. וילדים המבקשים ממך לאכול היות והורים – שיוכלו לבקש מהם – אין להם... ועוד ועוד. תשאלו ודאי: כמה יהודים גרים כאן? ארבעים אלף. ואל תשתוממו על המקום שקטן הוא מכדי להכיל 40 אלף נפש. נכנסתי לאחד מבתי-המגורים. בית רעוע שעומד להתמוטט. בחדר קטן מתגוררות 12 נפשות. כן, שתי-עשרה. לא פחות ולפעמים יותר. לא ייאמן? ככה זה. ראיתי הרבה גיטאות בחיי. גיטאות בפולין וברומניה, גיטאות ומחנות-ריכוז בהונגריה ובגרמניה. אבל מחזה-זוועות כזה עובר כל גבול-דמיון. סבל כזה – לא ייתכן!

הנך מרגיש עצמך אשם; והנך מאשים את העולם כולו ואת עם ישראל בפרט שנתנו לענייני יהדות-צפון-אפריקה להתפתח בצורה כזו. הרי האמת ניתנה להיאמר: הזנחנו אותם, הפקרנו אותם, את אחינו דכאן, במשך מאות בשנים. ולמה? מדוע השקענו כוחות אדירים ועצומים בכל חלקי חבל שיהודים מצויים שם, ורק לא כאן?

(המשך יבוא)

כתבה שנייה:

"עוני, השפלה ופחד תמידי"

שליחנו המיוחד מסייר במושבות הנידחות של מרוקו – מחזות אימים מתגלים נגד עיניו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 19 בנובמבר 1950

משך שבוע ימים הייתי בנסיעות על-פני-מרוקו. ביקרתי במרקש, פז, מקנס, ורבאט. בקרתי ביישובי הרי האטלס ועוד – והנה את אשר ראיתי.

בקזבלנקה

"חדר", תשעים ילד יושבים על הרצפה, בחדר מלוכלך. הילדים יושבים ושרים לפי מנגינה מזרחית עתיקה ומלאת תוגה: "וידבר אלוקים אל משה לאמור..." חוזרים פסוק אחרי פסוק על כל משפט של המורה, מבלי להבין את תוכנו. כמכונות אבטומטיות. בתנועותיהם, פחד מהמורה או מהרצועה שבידו. ילדים קטנים, חמודים ומלוכלכים. יהודים קטנים. האם אכלו ארוחת בוקר ? לא. רובם לא. רעבים הם ואינם מעזים, להגיד זאת. מפחדים. ועודני עומד צמוד לסף-החדר ואיני מוציא הגה מרוב התרגשות. כשילד בן 7 בערך, שחרחר, עם עיניים אפלות קם וניגש אלי :

"מה יש ילד?" שאלתיו ברוך.

"קחני מכאן."

"לאן?"

"אהיה חייל... אליך. לישראל. אלחם שם. אהיה חייל..."

אלמלא הייתי אני שם, המורה היה מרביץ בו ברצועה. ראיתי זאת בהבעת פניו. אך, הוא ראה אותי ונרתע. הוצאתי את הילד החוצה, דיברתי על ליבו, אמרתי שלא יעבור זמן רב ויעלוהו לארץ, ושם יקבל אוכל ובגדים וספרים.

"מתי?" שואל הילד.

שיקרתי לו : בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש. הוא חזר למקומו כמרוענן. אבל אני ידעתי שדיברתי שקר, וריחמתי על הילד האומלל. והרהרתי על כך שבקזבלנקה בלבד נמצאים 3,000 ילדים במצבו, בבתי-ניוון כאלה וכלום לא נעשה בעבורם, לא-כלום.

מחוץ לחומות, החיים מתנהלים כסדרם, אף החיים היהודיים, אוכלים שותים מתבוללים ושוכחים. עולמם של אלה – עולם אחר הוא.

במרקש

מרקש. עיר אכזוטית שמאתים וחמישים אלף תושבים בה, ביניהם כ-19,000 יהודים. רוב רובם של היהודים מתגורר במלאח שאינו נבדל מזה שבקזבלנקה, פרט שהוא מלוכלך ועני עוד יותר.

אני נכנס לאחד מבתי-המגורים. התמונה מוכרת לי מכבר: דחיקות עוני, חדר קטן וצר, דומה שחמשה אנשים לא יוכלו להיכנס בו. למעשה מתגוררים כאן 14 נפשות. האב, האם, בן בגיל 22 ואשתו הצעירה, בת בגיל 20, וילדים בגילאים שונים. תארו לכם את המצב! ואת מצבו של הזוג הצעיר ושל הילדים! ושל ההורים! בהיכנסך, כולם תולים בך עיני-תקווה, כאילו גואלם הינך. יזמינוך לכוס תה, יצחקו וישמחו לבואך. והם צוחקים. וצחוקם מזעזע וקורע לב. בפינה שוכב ילד. ילד חולה שחפת. פניו חיוורים כסיד. הוא ישן. כמה נחמד הוא כשישן! חיוך רך מרחף על פניו, התבוננתי בו שעה ארוכה, ויצאתי.

(המשך יבוא)

כתבה שלישית:

"כאן גרות 14 נפשות בחדר אחד"

כך חיים אחינו בני ישראל ברובע היהודים בערי מרוקו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 20 בנובמבר 1950

ישראל מילת הקסם

באחד הישובים הקטנים שבהרי האטלס, הגעתי אליו ביום האחרון לחג הסוכות, נכנסתי לבית-הכנסת. הוא מלא יהודים מוזרים, ואגדתיים. באו אליי בהכנעה ושאלוני מי אני ומאין אני.

"מישראל."

מילת קסם. פתאום סבוני כולם. הזקנים בירכו את ברכת "שהחיינו" על שזכו לראות, במו עיניהם, ישראלי. התחילו לשאול שאלות – באמצע התפילה ! – ולספר את תולדותיהם. הם גרים בהרים בסביבה ערבית טהורה מזה דורות רבים. סיפרו על התרופפות הקשרים בינם ולבין הקהילות היהודיות. על אימתם בפני הערבים, על השפלתם, ועוד ועוד.

זקן עולה על הבמה, פותח את ארון הקודש, נושק את ספרי התורה ונושא נאום בעברית תנ"כית. נאום המיועד אליי.

"קחנו אדוני לארץ-ישראל הקדושה! קחנו נא! בנעורינו ובזקנינו נלך..."

ואודה, לא היה לי הכוח לומר להם כי טעות בידם לחשוב כי אני יכול לעשות משהו בעבורם. כי איני שליח הממשלה, ולא שליח הסוכנות, ולא שר העלייה. השליתי אותם, אמרתי להם יום גאולתם הולך ובא. שערי הארץ ייפתחו בקרוב וכו'.

רבי יעקב

חווייה עמוקה השאירה בליבי פגישתי עם רבי יעקב. הוא סגי-נהור. עוד מימי ילדותו איבד את אור עיניו. אבל תמורתו מצא אור אחר, אור טהור יותר, אור פנימי, אור הנשמה. תענוג לשוחח איתו. נעים לשמוע את קולו האדיב והשקט, אפילו מבלי להבין תוכן-דבריו. במבט ראשון רואים בו נפש עדינה ואצילה. הוא ידען להפליא. ממש גאון. בעל מקובל מפורסם ותלמיד חכם ובקי שיצא לו שם במרוקו. בכל שיחה הוא משלב דברי חז"ל ופסוקים מן התורה. כיצד ומתי למד כל זאת ? חידה ופלא הוא בעיניי.

"ספר לי על הארץ... על צפת... ועל ירושלים," מבקש הוא. "ספר..."

סיפרתי לו, על גבורתם של חיילינו. על אומץ ליבם של תושבי ירושלים ועל חוכמתם הנועזת של ילדינו, ועל הכותל שעודנו שומם.

"כן, כן," אומר הוא, "כזו ראיתיה...

טהור וקדוש הוא.

סוחרי ירקות

ושוב בסמטאות המלאח המעופשות והמחרידות בלכלוכן. הנה ב"רחוב" הראשי. ה"סוחרים בזעיר-אנפין" יושבים להם בחנותם – שהיא כארבע אמות – ומחכים בסבלנות מדהימה לקונה. הסחורה שלהם? חמשת בצלים, שישה משמשים, קומץ שום ועוד דברי מזון פעוטים. שאל אחד מהם ממה הוא מתקיים והוא יענה לך מניה ובייה:

"מהחנות שלי..."

"אתה רוצה לעלות ארצה?"

"ודאי שאני רוצה."

"ומה תעשה שם?"

"את אשר עשיתי כאן. אעסוק במסחר..."

הוא "סוחר". ורוצה להישאר סוחר גם שם. אני לא מבין כיצד מתקיים מסחורותיו... שביחד לא שוות לירה אחת.

וסוחרי זהב

וכאן בצד ימין, חנויות הזהב. מסחר הזהב במרוקו נמצא כולו בידיים יהודיות. יהודים אלה נחשבים כאמידים. רובם טובי לב. עוזרים ומוכנים לעזור. לעני לב טוב אומרים.

בוץ, אשפה וסירחון בכל מקום. ילדים ערומים למחצה וערומים לגמרי; רעבים, חולים, ילדים שחפנים. זהו המלאח. נס הוא שעד כה לא פרצה מגפה בקרב היהודים. לכלוך, מחלות עור, מחסור במים – ובכל זאת חיים. השאלה היא: כיצד חיים?

מצב הדיור מבהיל. צפיפות איומה... משפחות בנות 12-14 נפשות בחדר בגודל 3x3 מטרים. והבתים? חורבות ומפולות – פחד לחשוב שבני אדם גרים וחיים בהם.

אבל היהודים במלאח כאילו אינם חושבים על כך. כצללים הם נראים בעיניי. הולכים, מתנועעים הנה והנה, מבלי לדעת מה הם עושים. לא חושבים. הרגליים הולכות, העיניים מביטות רחוק-רחוק, והפה ממלמל משהו לא מובן לי.

(המשך יבוא)

כתבה רביעית:

 "סילביה עזבה את בית הוריה"

...וכמוה רבים אחרים השואפים למצוא תוכן חדש לחייהם"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 21 בנובמבר 1950

לספר על היהודים העשירים שבמרוקו לא כדאי בעצם. דומים הם לכל העשירים שבעולם. בקזבלנקה למשל, מתגוררים כיום קרוב לשמונים אלף יהודים. מהם 40 אלף אשר גוססים בין חומות המלאח. היתר – יצאו את הגטו על מנת להיכנס לבתים יפים, לחיים חדשים, למעגל קיום חדש.

האם קיים קשר כלשהו בין יהודי העיר לאחיהם האומללים? לא. אין כל קשר. אומרים: יהודים בני רחמנים הם. שקר וכזב. כאן ראיתי זאת. היהודים העשירים מתחמקים. עזרה לעניים? למה? "האם הם אינם יכולים לעבוד כמונו בכדי להרוויח כסף?" אני הייתי אומר שיהודי המלאח אינם מסוגלים ואינם יודעים לשקר, לחנוף ולגנוב – ולכן נשארים הם עניים. אילו למדו כיצד להשתמש בחרב השקר, גם הם היו מתעשרים מהר... יהודים בני רחמנים? לא. אכזרים הם ושפלי-רוח. יהודי אשר גר בעיר, רק לעיתים רחוקות מאוד ישים פעמיו למלאח. ולמה זה שאלתי?

עניים שהתעשרו

פשוט מאוד: כל היהודים, כאן, היו פעם תושבי המלאח. כולם היו פעם עניים. כוכבם של העשירים עלה במלחמת העולם האחרונה. ובהגיע הכסף לכיסם, ניתקו כל קשריהם עם המלאח. עם העבר שלהם. יצאו את הרובע היהודי ונכנסו לחווילות מפוארות.

תשאל ודאי האם קיימים מוסדות צדקה שונים המגישים עזרה לנצרכים? כן. קיימים מוסדות כאלה. הקהילה (המחלקת 200 מנות מרק מדי יום ביומו להמון עניים בן אלפיים איש), אם הבנים (עזרה לילדים ולתינוקות), עזרה (לנוער) וכו' וכו'. אבל כל זה אינו אלא טיפה לתוך הים. מהתמיכה שמקבלים אי-אפשר למות, אולם אי-אפשר גם לחיות... והממדים קטנים מדי.

דרושה עזרה

נחוצה עזרה מקיפה ונרחבת. דרושים כאן בתי מגורים חדשים ונקיים, בתי חולים לרבבות החולים (גרענת, [טרכומה] שחין, שחפת) שבין היהודים במלאח. נחוץ שהעשירים יתרמו קצת כסף. אך הם אינם נותנים. או: אינם נותנים במידה שצריך. נותנים פעם לשבוע כמה מאות פרנק, סכום זעום שבמקום לחסל את העוני, מעודד אותו.

הנוער

מה טיבו של הנוער היהודי בצפון-אפריקה ?

ראיתי כאן נוער בריא ותוסס, הנמצא במסגרת תנועות הנוער השונות, כגון "הבונים", "דרור", "הנוער הציוני", "הצופים" וכו'. ביקרתי במועדוני-הנוער ומצאתי צעירים וצעירות רוקדים ריקודים ישראליים, שרים שירים עבריים, וחיים חיי נוער והכשרה. שוחחתי ארוכות עם המדריכים הישראלים, ז'ק, יוסף, אלכסנדר ועוד. בחורים מצויינים. עובדים ועושים את עבודתם החשובה במסגרת הראויה לשבח. כי, נחוצה מסירות גדולה כדי לעבוד עם נוער בצפון אפריקה. הנוער אשר נמצא בידיהם הולך ומיטיב. הוא מתחדש, פורק מעליו את תסביכיו הגלותיים ורוצה להיות אדם חופשי בארצו. שוחחתי עם כמה מאנשי "דרור" שעזבו את בית הוריהם לאחר שאלה התנגדו שבניהם ישתייכו לתנועה זו.

מקבלים הכול באהבה

"חיים קשים כרגע," אמרה לי סילביה, צעירה חיננית, בת 18, אשר עזבה את ביתה, "אבל מקבלים את הסבל באהבה. אנו מרגישים כעת את אשר טרם הרגשנו עד כה: תוכן בחיים."

צריכים להכיר מקרוב את הנוער המרוקאי, לראות את האווירה והתנאים שבהם הוא חי וגודל, כדי להבין מה קשה להניעו לחשוב בצורה זו.

עבודת השליחים

השליחים במרוקו? תבורך ידם, כי עבודתם קדושה. כי עבודתם – עבודה הצלה היא. (למען האמת אדגיש: המדובר כאן אך ורק בשליחי תנועות נוער...) רצוי שמוסדות הסוכנות יפנו בתשומת לב יתרה לצפון-אפריקה, ובמקום להחזיק שליחים לעשרות בפריז – מקום שעשועים ולא מקום עבודה – לשלחם הנה. כאן יש עבודה בעבורם. במלאח עוד מסתובב נוער עזוב לאלפים, מבלי שמישהו יטפל בהם. עוד תמצא אלפים, ילדים ונוער שמושג אין להם על ישראל ועל תחיית ישראל.

(המשך יבוא)

כתבה חמישית ואחרונה:

 "רכילות תעמולת זוועה ומשטר הלשנה"

"ספֵּר לתושבי ישראל את אשר ראו עיניך ואמור להם כי יהודי מרוקו משוועים לעלייה ולחיי דרור"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 22 בנובמבר 1950

מה מצב העלייה במרוקו?

טוב מאוד ורע מאוד.

טוב מאוד כי קיימת התלהבות עצומה בקרב היהודים (העניים כמובן) וכולם רוצים לעלות. רבים מהם חיסלו את עסקיהם, מכרו בתיהם וארזו את חפציהם, ומחכים רק לאות. מיספר היהודים אשר נרשמו לעלייה מגיע כיום ל-80 אלף. כי כולם רוצים לעלות. או ביתר-דיוק:לברוח. לברוח ממרוקו, ארץ הגלות והפחד אשר עננים שחורים מחשרים (מורידים מים) את שמיה. חולמים לעלות וזה, כמובן טוב מאוד.

ורע מאוד – כי לא נותנים להם לעלות. למה? מסיבות שונות. מפאת קשיי קליטה בארץ; מפאת מצבם הסניטארי של העולים: רובם סובלים מטראכום (גרענת) ותן (teigne – גזזת); מצבם הסוציאלי (קיימות משפחות בנות 14 איש) וכו'. לפני שנה בערך ירד אמנם המתח (הלהט) הציוני במקצת, בגלל אנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – היו גם ממרוקו) שחזרו מהארץ (לאחר מלחמת השחרור) והפיצו כל מיני שמועות. אבל זה לא נמשך זמן רב. אך בכל זאת יש רוח קרירה והתקררות נושבת במקום. רוח תלונות והתמרמרות.

הריב המפלגתי

וזה בגלל הציונים הוותיקים אנשי המפלגות. המשטר המפלגתי הקיים בארץ משתקף במלואו במרוקו. מפלגה אחת שונאת את רעותה. תנועה חורשת מזימות נגד חברתה וכך הלאה, דיבה, לשון הרע, רכילות הלשנה, אמצעי תעמולה זולים – כל זה משפיע לרעה על אנשי השורה (החברים הרגילים) אשר במהותם אינם אנשי מפלגה אלא אוהבי ציון וישראל. ואף שליחי הסוכנות (אני מדגיש שוב: שליחי הסוכנות ולא שליחי תנועות הנוער) אינם מתאמצים לטהר את האווירה המעופשת והרקובה של מזימות ומפלגתיות. להפך, משתדלים בכל כוחם להגביר את הריקבון המחריד, בחיים ובמנגנון הציוניים.

שמעתי תלונות רבות על השליחים מפי מנהיגי היהדות בצפון-אפריקה. "השליחים אינם מוכשרים!" – צועקים המנהיגים המקומיים. "מדוע שלחו אותם לכאן? האין לנו די צרות משלנו?...

כזה הוא המצב: תוהו ובוהו.

חוסר שיתוף פעולה

אין סדר, אין תוכנית, אין קו ואין שיתוף פעולה. חבל כי אפשר היה לעשות משהו, בקרב מאתים וחמישים אלף היהודים אשר גרים במרוקו, ושמחכים שיעשו משהו למענם. ואותו המצב קיים בשטח העזרה הסוציאלית. ישנם מוסדות לרוב. ה"ג'וינט", ה"אוזה", "אם הבנים", "עזרה", "שרל נטר" וכו' וכו'. כל מוסד עושה את עבודתו לחוד. יוותר על הגשת עזרה אך לא על הכבוד.

אין גוף ציבורי מרכזי אשר ירכז בידיו את כל העניינים הנוגעים לכלל. אילו היה קיים גוף כזה, אין ספק שהתוצאות היו ברוכות ומרובות יותר.

אפילוג

ובכן, ביקורי מגיע לקיצו, מחר אני טס באווירון של "אייר פרנס" חזרה לפריז. ועודני תחת הרושם של המלאח ויצוריה. לילות נדודים רבים עברו עליי מאז נכנסתי בפעם הראשונה בצללי המלאח. שינה לא באה לעיניי, מכיוון שסיוט סבל האנשים רדף אחרי ביום וחזר בלילה, בעד לתריסי-חלומי... לא אשכח את יהודי-האטלס האגדתיים, ולא אשכח את הילדים שלא יכולתי להסתכל בהם וביופיים המדכא, כי התביישתי. התביישתי על הבגד שאני לובש ועל ששבע אני ועל שבית לי. ולא אשכח את הנערות אשר ביקשוני שאקח אותן בעד פרוטות... לא אשכח. לא אוכל לשכוח. מחר נוסעים.

בשדה התעופה, כמה מידידיי באו ללוותני. משום מה מועקה בלב. צעיר אחד, שאת שמו איני זוכר, אמר לי כמה מילים, בקול שקט ועצוב כאילו מדבר אל עצמו: "אתה חוזר כעת לפריז. ואחר כך לישראל. תספר את אשר ראית ואת אשר שמעת. תספר את הכול. זוהי בקשתנו. יֵדע עם ישראל, ירעד עם ישראל על המתרחש בעולם הדיכאון נטול אור השמש, שבו אנו חיים. ותגיד להם בשמנו: יהדות-מרוקו זועקת לעלייה ולהצלה... הלא תשכחנו."

לא אשכח.

(סוף)

* * *

לאחר שהתגלתה מחדש סדרת הכתבות המכפישה והשקרית שפירסם אליעזר (אלי) ויזל על יהודי מרוקו בשנת 1950 – הוחלט שלא לקרוא בישראל שום רחוב על שמו, ואם יש כבר רחוב כזה, לשנות מיד את שמו כדי למחוק את זיכרו של הגזען אלי ויזל יחד עם זיכרו של הגזען אריה גלבלום!

* * *

אלי מייזליש

יום שבת בגליל וצפונה מהגליל

כדי ליהנות מהגליל ביום שבת, יש לצאת מהמרכז כבר ביום שישי אחה"צ למלון או לצימר אי-שם בצפון ליד דן או דפנה.

יש המיטיבים דעת חופשה מהי, אז לוקחים שבוע שלם. אבל מה עם הילדים ובית הספר? אז זהו העניין, צריכים להיות במצב שהילדים כבר גדולים וסיימו אפילו אוניברסיטה.

אבל זה לא כל כך פשוט; רובו של עם-ישראל אינו ממשפחת רוטשילד, אז תמיד יש איזה 'דיל'. אז לקחנו דיל.

סיימנו ארוחת בוקר, כובע קש, מקל, משקפי שמש ויצאנו לדרך, במכונית כמובן. הגענו לבניאס. ואז אתה נמצא ליד מפות של מסלולים. 3 שעות. שעתיים. שעה. ואפשר גם לוותר. יש מסעדה לבנונית היושבת על המים. רצפת עץ, ואתה רואה דרך הסדקים את המים מפכפכים, זורמים, רועשים וקוצפים. הנוף מוכר. גבעות ירוקות עם פרחים צהובים ואדומים, רקפות, כלניות וגם קוצים.

לאורך כל הדרך גשרים קטנים. ולמתעייפים ספסל מנוחה. ואתה שואל את עצמך, לעזאזל, מה יש לי לעשות עוד פעם ועוד פעם באירופה. הרי זו הארץ כולה שלך. לא כמו מרומא ועד פירנצה עם הטוסקנה הזו, זה הגליל והגולן כולו רק שלך ולו שיסתובבו שם דרוזים עם מכנסי ימי-הביניים שחורים שאין לי מושג מה יש שם. וגם כיפה סרוגה לבנה וגדולה כמו נחמן נחמן נחמן וגם יש להם זקנן מטופח. וגם סתם ערבים מקלנסווה או נצרת. לא חסר כלום. גם מלא מלא אוטובוסים עם סינים דוברי אנגלית אמריקנית דור 5 בסן פרנציסקו, הוא אומר לי 'דיס איס דה טרט טיים, אנד מייבי נקסט ייר טו. הולי לנד, נייס קנטרי.' ואצלי מתנגן בראש שירו של אריק איינשטיין 'סן פרנציסיקו על המים' וגשר הזהב וגם ניו יורק. סתם. שיירות-שיירות של הולכי רגל מטיילים עם כובע טמבל כחול עם שם של חברת הנסיעות. תמיד-תמיד, מגן-דוד בשפיץ של הכובע.

והערבים, כמו ערבים, מוציאים מהבגז' שמיכות עבות של חורף, סלים מלאי אוכל, ריח של פיתות, נשים ערביות מלאות בשר או שומן עם אבנטים רחבים על הבטן נושאות פינג'אנים מנחושת וגם פחמים. הגברים שמים פחם וקטורת על פימת התנור, ריחות טבק ממלאות את החלל. ריחות של קפה. שיגעון. העולה החדש מרוסיה עם חולצה תוצרת קייב צורח על בנו בן ה-14 או 15 ולך תדע מה. הנשים תמיד-תמיד עם שיער בלונד אולי צבוע, שמנות כמו הערביות. אולי אוכלים יותר מדי תפוחי אדמה עם חמאה. 

ואני שואל את עצמי, היכן הם כל הישראלים? רק אני מטייל בבניאס?  לא רוצה לעייף אתכם הרבה, חמש שעות נסיעה בחזרה. כביש שש. כמו שיירת הפרדות שעלו לחניתה ב-1938. בפעם הבאה אסע דרך עכו-חיפה. כן. הדג [פורל] היה מעולה. גם היין.

אלי מייזליש

* * *

Lunch with the pope

President Trump invited the Pope for lunch on his mega yacht. The Pope accepted and during lunch a puff of wind blew the Pontiff's hat off, right into the water. It floated off about 50 feet, then the wind died down and it just floated in place.
The crew and the Secret Service were scrambling to launch a boat to go get it, when Trump waved them off, saying, "Never mind boys, I'll get it."
Then Donald climbed over the side of the yacht, walked on the water to the hat, picked it up, walked back on the water, climbed into the yacht, and handed the Pope his hat.
The crew was speechless. The security team and the Pope's entourage were speechless.
No one knew what to say, not even the Pope.
But that afternoon, ABC, CBS, NBC, CNN, MSNBC reported:
" TRUMP CAN'T SWIM !!!!! "

* * *

אהוד בן עזר

"בית ממכר עתיקות"

לצ'ארלס דיקנס

[עברית: 1970?]

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.1.1971

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 47 שנים

"בית ממכר עתיקות" תורגם לראשונה בשלמותו לעברית על ידי א. (יהושע) אובסי, בשני כרכים, בהוצאת א.י. שטיבל, ברלין-שרלוטנברוג, 1929, ונדפס בבית הדפוס "ראם" (לפנים האלמנה והאחרים ראם) בווילנא.

מאוחר יותר עובד הספר על ידי מ. בן-אליעזר. מהדורות אלו, הן שהיו עד כה בידי הקורא העברי ומהן למד על נדודיה של נלי הקטנה עם סבהּ ברחבי אנגליה, לאחר בריחתם מלונדון, על דמותו המפלצתית של דניאל קווילפ הגמד, על קיט הנער הטוב, וכהנה וכהנה.

התרגום של אובסי ניראה מיושן כיום, הן מבחינת הסגנון והן בצורת הכתיב והפיסוק, ומעשה טוב וחשוב עשתה אפוא הוצאת מזרחי בשקדה להביא ספר קלאסי זה בתרגום חדש. אמנם, יש ושפת התרגום החדש נמלצת לא פחות מן הישן – מתרגם אובסי:

"...בתור אדם שיש לו השפעה על הדייר המיסתורי ושיכול להיכנס איתו בשיחה, בה בשעה שאחרים לא העזו אפילו לגשת אליו." (כרך שני, עמ' 7).

ואילו בתרגום החדש של שפיר:

"...כמי שנודעת לו השפעה על דייר מיסתורי זה ומשכיל לשאת ולתת עימו, לטוב ולרע, בעוד שאיש זולתו אינו מהין לקרב אליו." (עמ' 264).

ואולם בדרך כלל עולה תרגומו של שפיר על זה של קודמו.

עניין אחר הוא שהספר, גם במהדורתו כיום, קצת קשה לקריאה לבני הנעורים, וכאן פאראדוקס הנובע מעצם כתיבתו של דיקנס: בהתפרסמו היה הספר מכוון לקהל מבוגר, לאחר מכן נעשה לספר לבני הנעורים, ובייחוד בעיבודו. ואילו עתה, משהוא מופיע בשלמותו ובתרגום חדש – הריהו מצד אחד רב-כמות ועמוס וכבד מכדי להיות ספר לבני הנעורים, ומצד שני – ייראה כספר "נאיבי" בעיני קהל הקוראים המבוגר, ודומה כי רק משוגעים לדבר, או חובבי ספרות ואוהבי קריאה מושבעים, יטרחו כיום בקריאת למעלה מחמש-מאות עמודים "דיקנסיים" אלו.

על כל פנים – קהל הקוראים המיועד לספר אינו קהלו של פורטנוי ושל "סיפור אהבה". קריאת דיקנס מצריכה הרבה אורך רוח ופנאי, ונכונות להסתגל לקצב ולסגנון מרוחקים למדי מטעמנו כיום.

אקדים הערה אישית ואומר: נהניתי מאוד מקריאת הספר, אולם קראתי בו כגנב, ולא כקורא רגיל. מה פירוש? דיקנס הוא אמן התיאור, האיפיון, העיצוב של דמויות על פי פרטיהן הבולטים, אמן הקאריקאטורה, דמויותיו מעלות בדעת את הקאריקטורות של דומייה. ודיקנס הוא גם אמן הטכניקה של הכתיבה. ומשום כך, אך לא רק משום כך – קריאת רומאן, כל רומאן של דיקנס – היא בית ספר מצויין למי שהכתיבה היא אומנותו.

אביא דוגמאות שתיים. האחת, מתחום המיבנה של הרומאן. שלושת הפרקים הראשונים פותחים בסיפור, בגוף ראשון, מפי אדם זקן היוצא לטייל מדי ערב ברחובות לונדון, פוגש בנלי הקטנה, מתוודע לסבה, לדניאל קווילפ ולעוד כמה מן הדמויות הלוקחות לאחר מכן חלק נכבד בספר. הקורא סבור כי צורת סיפור זו עתידה להיות מסגרתו של הספר, באשר הסופר נכבל לה מלכתחילה, אך לא, לא אצל דיקנס. הפרק השלישי מסתיים בפיסקה זו:

"ועכשיו, שסיפרתי עד כאן פרשה זו בלשון נוכח והצגתי את הנפשות הפועלת הללו לפני הקורא, אנתק עצמי לשם נוחות הרצאת סיפור-המעשה מהמשכו ואניח לנפשות, שתפקיד נכבד והכרחי להן בו, שתהיינה מדברות ופועלות בעצמן." (עמ' 33).

  ומכאן ואילך נמסר הסיפור עד לסופו מפי מספר נעלם, אובייקטיבי, הנמצא בעת ובעונה אחת בכל מקום, מתבונן ויודע הכול על מעשי גיבוריו, וגם מתערב מדי פעם במהלך הסיפור, לרוב בדברי קישור, כמו למשל בבואו לתרץ מפני מה הניח את נלי וסבה בנקודה זו או אחרת של נדודיהם, וחזר ללונדון, אל מעשיו של קיט, של קווילפ או של ריצ'ארד סביבלר קל-הדעת. ואם דיקנס נהג כך, הרי שמותר! וזו עצה טובה לכל מושך ידו בעט סופרים המתחבט בבעיות מסוג קביעת מקומו של המספר בעלילה.

ודוגמא שנייה, קצרה, לכוח התיאור העז, הדימוני ממש, של דיקנס, התופס בני-אדם בחולשותיהם ובמגרעותיהם, לעיתים בדברים המעוררים גועל – ומאפיינם בצורה שתיחרת בזיכרונו של הקורא:

"...אמר הננס (קווילפ) ושיפשף כפות ידיו בכוח כה רב, עד שדומה היה כי הוא מתקין מן הזוהמה המכסה אותן כדורים קטנים לרובי-פקקים." (עמ' 38).

כוחו ומיטבו של דיקנס הוא בתיאור, באיפיון, באווירה, בגרוטסקה, בעממיות, בציור המצויין של נופים, בין עירונים ובין כפריים. וחולשתו: בתוך, בפנימיות. ופנימיות זו שתי פנים לה. הבשורה או המחאה החברתית, ומורכבותם הנפשית של דמויותיו.

המחאה החברתית תופסת חלק ניכר מ"בית ממכר עתיקות" (ולא רק בו אלא ברוב המכריע של יצירת דיקנס). בעיות זיהום האוויר (כך בממש!) של הערים התעשייתיות, שנראות כמפלצות בעיני דיקנס (עניין זה חוזר בהדגשה חריפה גם ב"ימים קשים"). עניין תמותת הילדים בגיל צעיר. ניצול עבודת ילדים, וניצול בכלל. חוסר התקווה בשכונות העוני. נכליהם של עורכי דין, עיוורונה של מערכת המשפט. פריחתם של טיפוסים שוליִים בחברה, המנצלים את מצוקת העוני, מלווים-בריבית, נוכלים, גנבים, ועוד כהנה וכהנה, וראש וראשון להם בספרנו – קווילפ הגמד.

מחאה חברתית זו, בכל חשיבותה, ודאי שאינה מרכיבה כיום את מיטב אמנותו של דיקנס, אלא הוא נשפט על פי הגלריה של הדמויות שהוא מצליח להציב ולהחיות על רקע אותה תקופה.

וכאן הקושי השני, והידוע למדי, בכתיבתו של דיקנס: דמויותיו מופיעות בצבעי שחור ולבן. הרעים הם רעים תמיד, וגם מכוערים ודוחים בהתנהגותם, ואילו הטובים – טובים תמיד, טובים מדי, לעיתים עד לידי כך שהם נעשים בלתי אנושיים ובלתי מתקבלים על הדעת בהתנהגותם. כמעט תמיד מתקיים הכלל של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו."

המלחמה הפנימית, במידה והיא מתקיימת בנפשו של כל אחד מן הגיבורים – אינה בין עשיית הטוב לעשיית הרע, אלא בין הגשמת טבעו, הטוב או הרע – לבין העיכובים אשר מחוץ.

היוצא מכך הוא שהדמויות, גם כשהן מעניינות – כמעט אף פעם אינן מורכבות, אלא מוּנעות תמיד על פי דחף אחד, החוזר על עצמו. אסתכן ואומר כי דמויותיו של דיקנס מקבלות קיום וחיוניות בספריו לא מכוח פנימיותן אלא מכוח הציור העז, החיצוני, הגרוטסקי לעיתים, של יוצרן. והיכן שחסר הצבע – הריהן נופלות ומשעממות, כאותה בובת פאנץ' שבתיאטרון הנודד של טרוטרס וקודלין בגמר ההצגה. אילו רק ניתן לגאוניותו של דיקנס לתאר בחופשיות עניינים שבינו לבינה! הלא מבחינה זו כתיבתו כמו בסד היא נתונה, וחשים היטב שמיגבלה זו מציקה לו.

ב"בית ממכר עתיקות" רע גורל הרשעים, וטוב לטובים, מחוץ לשני יוצאים מן הכלל, שהם עיקר הסיפור – נלי וסבהּ. הסב הוא דמות מורכבת, כמעט חורגת מתחום הספר, כי טוב ורע מתרוצצים בקירבו. הוא אוהב אהבת נפש את נכדתו, אך למענה משחק בקלפים ומאבד את כספו. למענה הוא יוצא בנדודים, אך תאוות הקלפים אינה מרפה ממנו, ועד לידי גניבת כספה האחרון הוא מגיע, והכול מתוך אהבתו הגדולה אליה.

כאן, כאילו מרים דיקנס מדי פעם את המכסה מעל לאותה תהום הקרוייה נפש, ומציץ, אך נבהל, אולי מפני מוסכמות התקופה, אולי מפני טעם הקהל, וכך קורה שלאחר רגעי הארה ומודעות עצמית, לאחר אותם רגעים שאפשר לכנותם, רק בהשאלה, בשם "דוסטוייבסקאיים" (מאחר שדוסטוייבסקי הושפע מדיקנס) – חוזר הסבא ונעשה למריונטה, מתנהג על פי מיכניזם פנימי, סהרורי, אך לא עוד באותה הצצה אל תהום הנפש. והוא מת לבסוף, זאת אפשר להבין – משום שהיה רע בחציו.

פחות מכך אפשר להבין את מותה של נלי, שאינו מתחייב מאופייה וממזגה (הריהי כמלאך), גם לא מיסוריה (היא אינה חולה עד כדי כך), ויש לא פעם הרגשה, תוך כדי קריאה, שמותה בא לבטא משהו שמחוץ לעלילה עצמה – עניין המחאה על התמותה הגבוהה בקרב הילדים, שמלווה כחוט השני את גורלה של נלי בנדודיה: מות חביבו הקטן של המורה, אהבתה של נלי לבתי-קברות, והרהוריו החוזרים של הסופר על עניין זה של מיתה מוקדמת.

עם כל חשיבותו של אותו נושא, קשה לראות כיצד הוא מתאחה בגורלה המר של נלי, וטעם של שרירותיות והתכוונות-יתר מצוי בעיצוב קיצה של נלי. ואולי מכוּון גם כאן מותו של הטוב להזהירנו מפני הצד הרע שבעולם ותוצאותיו הנרשעות.

תרגומו של א"ד שפיר אינו מקשה כאן על הקורא כבתרגומיו האחרים (דוגמת תרגומו הבלתי-אפשרי ל"ג'וד האלמוני", תרגום שקילקל את הספר משום סגנונו הנמלץ מדי). מיתודה עממית-כמעט שנקט כאן המתרגם היתה אך לברכה לספר, וחוששני שאילו היה מתרגמו מטעם הוצאה אחרת, פחות "עממית" – היה עולה בידיו לעשות גם את הספר הזה לבלתי-קריא, ועל כך היה זוכה ודאי בתשבחות מפי אנשים כערכו.

אך גם כאן היו קטעים ומשפטים לא מעטים שהיה עליי לקרוא פעמיים ושלוש בטרם עלה בידי להבינם, ומילים אחדות שנזקקתי למילון כדי לפענחן. אולי נובע הדבר משום הקושי אשר בהרקת סגנונו המפרט-כול של דיקנס, הגדוש בתיאור אבזריה של המאה הקודמת [ה-19] – לעברית בת ימינו. ואולי בא הקושי שבקריאה גם מצורת הדפסתו הגרועה של הספר. אקווה כי ריבוי הכתמים הלבנים באותיות השחורות, וקפיצתן של האותיות מעלה ומטה בשורה – קיימים רק בעותק שהגיע לידיי, ואינם מאפיינים את המהדורה כולה.

כמו כן תמהתי מאוד מדוע הקדשת המתרגם בראש הספר נראית כאילו מאת הסופר באה (!) ומפני מה לא נכתב בשום מקום של מי הם העיטורים היפים שמלווים את הספר, ואשר שייכים, כנראה למהדורה המקורית.

* צ'ארלס דיקנס: "בית ממכר עתיקות". רומן. מאנגלית א"ד שפיר. הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל-אביב. 535 עמ'. (ללא ציון השנה והדפוס).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בוקר טוב איש יקר, בקשר להערתך: "אבל בכל הקשור לנתניהו ולמשפחתו, גם אם זו חדירה לחייהם הפרטיים, יש לפרסם אותה ללא צנזורה... כי זו כיום התקשורת המשוגעת בישראל!" – רגע, ומה עם העיתון "חדשות בן עזר" והעורך שלו – האם אתם אינכם חלק מ"התקשורת המשוגעת" הזו?

איילה זמרוני

אהוד: אני מתפלא שבתור קוראת נאמנה שלנו לא שמת לב שאצלנו אין "חדירה לחיים הפרטיים" אלא אם מדובר בקטעי סאטירה ופארודיה או ספרות בידיונית ולעיתים דוקומנטארית-היסטורית. אנחנו לא חלק מהתקשורת הישראלית המשוגעת אלא אנחנו בין היחידים שנלחמים בה ובהשפעתה המזיקה.

* אהוד, בושה מה שכתבת על לובה אליאב. כל דבר צריך לבדוק ולשפוט על רקע הזמן והתקופה. יקצר המצע בזה מלדון בסוגיה מורכבת זו, בה כ-600,000 יהודים בארץ באותה עת, קלטו עולים רבים מהם כפל כפליים. כוונה נעלה, בה – בפרספקטיבת הזמן – נעשו עוולות ושגיאות. עליך לבקש סליחה גדולה מלובה אליאב שהקדיש את חייו הציבוריים והפרטיים לטובת הארץ. הקמת כפר הנוער בניצנה שעמד בראשו, מטעם הסוכנות היהודית, העתיק לשם את מקום מגוריו – היא רק דוגמא קטנה לאישיותו המיוחדת ולפועלו המשך כל שנות חייו. ההכרזה שלך הייתה נמהרת ומיותרת. אשר לסגנון בו נקטת, אני בוחרת לא להתייחס.

מ. ס.

אהוד: מ. היקרה, איך, איך לא הרגשת שמה שכתבתי על לובה אליאב זוהי פארודיה או סאטירה, המכוונת נגד אלה שמנסים כיום להציג את יישוב מושבי חבל לכיש בעולים החדשים מצפון-אפריקה כאילו היה מזימת אפרטהייד של היישוב הוותיק, וברוח זו יש כבר גם סידרה שקרית של קיפוח עדתי של חבל לכיש בטלוויזיה!

 לא הבנת שכוונתי היתה ההיפך הגמור? חשבת באמת שאני כזה טיפש?

אבל אני מוכרח לומר לך שעוד אנשים, שלא שמעו ולא ראו את הסידרה השקרית המוצגת עכשיו בטלוויזיה, על קיפוח יוצאי צפון-אפריקה על ידי יישובם בחבל לכיש – לא הבינו את ה"התנפלות" שלי על לובה אליאב ממייסדי החבל, וקיבלו את הדברים כפשוטם, כאילו זו דעתי עליו!

היכרתי אותו, גם ריאיינתי אותו לספרי על שרגא נצר. הוא היה איש נהדר, ממש ל"מד-ו"וניק. אבל בטירוף השולט כיום בחלקים מהתקשורת שלנו הוא נחשב ל"גזען" בגלל הפעילות ההתיישבותית-הציונית המסורה שלו!

ואני מתנצל בפני אלה שלא הבינו את האיפכא מסתברא שבדבריי החריפים על לובה אליאב!

* אהוד היקר, אני לא צפיתי בסדרה החדשה בטלוויזיה על הצפון-אפריקאים שהמשטרה הציבה מודיעים כדי לוודא שהם לא מקימים מהומות כמו מהומות ואדי סאליב. הבנתי שטענו בסדרה שרק את הצפון אפריקאים שלחו לעיירות הפיתוח.

1) המשטרה נוהגת לשלוח זרועות מודיעין בכל מקום שיש פוטנציאל להפרות סדר, כולל ב"מחתרת היהודית", שרובה אשכנזים.

2) אותי אי אפשר לרמות: כשהגענו ארצה באונייה (פברואר 1951), נשלחנו ישירות מהנמל למעברת באר שבע – ים של אוהלים, שבלילה התהפכו בגלל סופות החול. רוב העולים במעברה היו מרומניה, מהונגריה ומפולין, ומיעוטם היו מעיראק.

 שלא יספרו לי סיפורים, ושיפסיקו סוף סוף להתמסכן כשמראים אצבע מאשימה למפא"י ולאשכנזים.

זאת ועוד, קראתי את הסיפור המעניין של אוריה באר [בגיליון 1321], ואני מודה שאני סקרן לדעת על תוצאות ההתנכרות של הדובר כלפי ד"ר הורסט כאשר הסתבר לו שהוא היה חוקר שבויים בקורפוס של רומל, ולא לוחם בטנק. הרי פרנסתו ועתידו של הדובר היו תלויים בו. אולי זה יתברר בסיפור הבא?

שלך,

משה גרנות

אהוד: זה לא יעזור לך. המשוררות והמשוררים הגרפומניים העדתיים החדשים –  [דור שלישי לשואה של "עדות המזרח" שכידוע הוכרחו בידי האשכנזים לרדת לישראל מגן העדן המוסלמי שבו חיו כמו מלכים. ראה את כתבותיו של אליעזר (אלי) ויזל משנת 1950] – עדיין מתפרנסים מהקיפוח. בלעדיו אין לרמאיות ולרמאים חסרי הכישרון האלה קיום.

* אהוד היקר, שלום! בהמשך לדיון על ניקיון כפיהם של בני האדם – מבקש אני לציין כי היכרתי אישית אדם שהיה "מלאך", ולספר סיפור. 

ליוסי אחי הצעיר היה חבר ילדות בלב ובנפש ושמו אשר שיינפלד. שיחקו יחד, למדו בכיתה אחת בתיכון, ביחד התגייסו לצה"ל, יחדיו ביקשו להתקבל לקורס טיס. שם נפרדו דרכיהם, כי יוסי נדחה בגלל איכות הראיה שלו, ואילו אשר היה לטייס, לאלוף ההפלות, לתת-אלוף אשר שניר, ראש מטה חיל האוויר. הידידות בינו לבין יוסי אחי (ייבדל לחיים ארוכים) לא התרופפה כהוא זה לאורך כל השנים, עד, אבוי, ליום פטירתו של אשר ממחלה קשה.

ועכשיו הסיפור.

בשנות ה-80 של המאה הקודמת, אני עסוק עם השותפים שלי במחקר ופיתוח של המצאתי בתחום הצילום לדפוס. ביקשנו להיפגש עם הקצין המתאים בחיל האוויר, לשכנע אותו שיסכים כי, יבצעו ניסוי בהדפסת תצ"א בשיטה החדשה שפיתחנו. נתקענו בסחבת ביורוקרטית וזמן יקר הלך לאיבוד. סיפרתי לשותפים שלי על אשר, החבר של אחי. הפצירו בי: דבר עם אחיך, שידבר עם המפקד...

הסוף היה, שיוסי חטף מקלחת קרה מאשר ואני חטפתי מקלחת קרה מיוסי.

אז נכון שהתוצאה היתה שלא דבק בדל פירור בכנפי המלאך הצחורות של האיש היקר הזה, אבל יואיל נא מישהו, בטובו, להסביר לי – מה היה נגרע או נשחת מן המוסר אילו היה אשר ניאות לזרז את הפגישה המבוקשת, אשר התקיימה ממילא בסופו של דבר, לשביעות רצונם של כל הצדדים?

לא. אני בטוח שלא עלתה במוחו המחשבה כי ברבות הימים הוא עלול למצוא עצמו מואשם בשוחד ובטובות הנאה... אדם שהוא מלאך, כבר אמרנו?

כל טוב, שנהיה בריאים,

יואל נץ

* לאהוד בן עזר מכובדי שלום רב, אני קורא בהתמדה את העיתון (לא תמיד את כולו) שאתה מפרסם, וממש נהנה מעושר המידע וממגוון הנושאים, אשר רבים מהם נותנים לקורא עומק היסטורי, וזה גם שירות חשוב מאוד לציבור המתעניין בדבר המופלא הזה שהוא מדינת ישראל.

מעניין, אגב, האם גם צעירים נסחפים לקריאה החשובה הזו?

כל טוב וישר כוח,

גדעון בן דרור

ירושלים

 אגב, רעייתי, שהיא בת פתח-תקווה, שומרת קשר עם בנות כיתתה שאחת מהן היא לאה אחותך.

אהוד: אין לי פילוח קוראים לפי גילים אבל לדעתי רוב הקוראים של המכתב העיתי הם אנשים מבוגרים עד מבוגרים מאוד, והם מפסיקים לקרוא אותו רק כשהם מתים.

בשנים האחרונות, פעילותי כסופר נידח מופנית לשני אפיקים:

האחד הוא המכתב העיתי, שבו לי ולכותבים אצלי [למשל פוצ'ו-בהמשכים, ביומן מסעותיו בארה"ב, שהוא ברמה של "שלושה בסירה אחת"] – יש קשר ישיר, מיידי, מהיצרן לצרכן, עם קהל גדול של קוראים משכילים, ללא תלות בפירסום-חלקי-אחר-עריכה-וקיצורים בעיתונות היומית. ללא תלות והשקעה כספית בהדפסת ספר בהוצאות הספרים. ללא תלות בחנויות הספרים המחזיקות ספר חדש, אם בכלל, לא יותר מחודשיים. ללא תלות במודעות-בתשלום ובהקצבה ציבורית.

[אמנם יש בכך קצת מההתפתות של פאוסט למפיסטו, לזכות בחיי השעה הקצרים של האינטרנט על פני חיי הנצח המעלים אבק של הספרות היפה והנידחת.]

והאפיק השני הוא ההקלדה והפרסום במכתב העיתי של מאות מאמרים מודפסים שלי מלפני שנים רבות, בסידרה "ספרי דורות קודמים". לאחר שאשלים את ההקלדה היא תהיה נגישה לגולשים באינטרנט, באתר החדש שאמור להקים יוסי גלרון-גולדשלגר באוניברסיטת אוהיו, אתר שיהיה מעין "לקסיקון בן עזר" לספרים עבריים.

פרופ' גלרון-גולדשלגר מחזיק בנאמנות גם את האתר של גיליונות המכתב העיתי, החל מהגיליון הראשון שפורסם בפברואר 2005.

כל עבודותיי אלה נעשות ללא סיוע כספי, שאין לי צורך בו כי אני מתפרנס בכבוד ממכירת התפוזים מהפרדסים שלי, המתמחים בעיקר בזן "שמוטי דם" שאותו גילה דודי ברוך בן עזר (ראב) והעניק לו את שמו "שרה" על שם שרה אהרנסון.

* "בחקירה צפוי למסור נתניהו בפעם הראשונה את גרסתו בעניין החשדות נגדו בפרשת בזק-וואלה. ראש הממשלה חשוד שדרש מאלוביץ' ומאנשיו להטות את הסיקור בוואלה לטובתו, ובתמורה פעל להיטיב עם בזק ועם אלוביץ' בכובעו כשר התקשורת. מנכ"ל משרד התקשורת תחת נתניהו, שלמה פילבר, חתם בשבוע שעבר על הסכם עד מדינה ומסר עדות מפורטת הקושרת בין הטיית הסיקור לבין מהלכי המשרד." ["הארץ" באינטרנט, יום שישי, 2.3].

אהוד: ממתי אסור למדינאי, שמושמץ ללא הרף, לפעול בכל דרך שהיא כדי לקבל סיקור פחות מרושע? סיקור שאינו שופך את דמו? זו דרכו של עולם ב"קח-ותן" של "סחר הסוסים" של הפוליטיקה במדינות דמוקרטיות. מאבקים של כוח והשפעה ובמקביל גם חופש ביטוי, ביוּש והשמצה.

"החקירות" של נתניהו ואשתו הן רצח משפטי לאור היום. הצביעות הציבורית והמשפטית סבורות כנראה שהתנהלות דמוקרטית תקינה היא שעל ראש הממשלה לתת את גוו למכים!

זקני מפא"י, מייסדי המדינה ובוניה מנוחתם עדן, שהמטרה קידשה אצלם לא פעם את האמצעים – ודאי מתפקעים מצחוק כשהם שומעים על "שוחד" כזה.

סקר גיאוקרטוגרפיה האחרון מיום שבת, 3.3., מעניק לליכוד בראשות נתניהו יותר מ-30 מנדטים אילו נערכו הבחירות עכשיו!

* נודע לנו כי בכל הסכם שלום בינינו לבין ה"פלסטינים", שאבות-אבותיהם נקבצו לכן מכל רחבי העולם הערבי, ייכלל סעיף המתיר להם להתעלל בגוויות חיילינו ואזרחינו, כי זו המסורת המקודשת שלהם ואל לנו לפגוע בה.

* אברהם כץ עוז: איך יכול להיות שמר גבאי, המועמד של מפלגת העבודה לראשות הממשלה מקבל 5 עמודים ב"ידיעות אחרונות", ומצליח לא להגיד מילה על חזון מפלגת העבודה, על עתיד מדינת ישראל, על ערכי היהדות והאנושות, על עלייה של יהודים לישראל, על יחסי דת ומדינה, על חוקה לישראל, על בית המשפט והחוק בישראל, על  פיתוח  חקלאות וייצור תעשייתי, על חשיבותו וערכו  של עובד הכפיים?

הייתכן שזה המועמד שמפלגת העבודה בחרה? למה הוא רוצה להיות ראש ממשלה? רק  בשביל להחליף את ביבי?

מאוד מאוד מטריד ומשונה.

* בגיליון 1158 כתבת שבגיליון 404 התפרסמו 5 כתבותיו של אליעזר ויזל מביקורו ב-1950 במרוקו. מסתבר שהדברים פורסמו בגיליון 440 ולא כמצוין.

כדאי לתקן, אם אפשר.

בהזדמנות זו אחמיא לך על המכתב העיתי הלילי אותו אני קורא לעיתים.

"שורשיי" פחות עמוקים משלך, רק מ-1910, וגם ניטעו באדמה-תרבות אחרת, חוות קק"ל-סוציאליזם-קיבוץ-מושב.

סבא שלי היה חבר בקומונה החדרתית שחתמה על חוזה העיבוד של אום ג'וני  ואח"כ מנהל העבודה בחווה בחולדה, שם נולדה ב-1914 אימי. מ-1918 בחוות בן שמן, שהפכה ב-1923 למושב קטן. בפברואר-מרץ 1948 פינתה ההגנה את כל האזרחים והתלמידים מכפר הנוער ומהמושב.

לסבא היו 85 דונם בחוזה חכירה ישיר מול הקק"ל אבל לאחר שהוריי קנו משק בנטעים אולץ לוותר על החוזה והאדמות, ובנסח הטאבו כתוב: "מכר בלי תמורה."

אני מאוד נהנה מציטוט דבריו של ב.ג., כולל דבריו על הראשונים שהציבו את הכיוון והראו שאפשר, למרות הטעויות. אימא שלי מאד אהבה את שיריה של אסתר.

בריאות טובה עד 119 והמשך עשייתך המרשימה.

אבנר לוין

מושב נטעים

על מושב בן שמן תוכל לראות באתר האינטרנט "בן שמן הישנה".

נ.ב.  היכן אוכל למצוא את כתבותיה של פולה אפנשלאק?

* היכונו למתקפת החמץ של פסח תשע"ח על בתי החולים ומחנות צה"ל. חיפושים קפדניים ייערכו, גם אצל אזרחים ערביים, כדי לוודא שאינם מנסים להבריח בכיסיהם ובחבילותיהם חמץ למחלקות החולים ולבסיסי החיילים. תחי המדינה המשוגעת ישראל!

רק בבתי-הזונות לא ייערכו חיפושים ויהיה אפשר להכניס לחמניות לפה, לפות ולתחת של העובדות בזנות בכל ימי החג וחול המועד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל