הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1331

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בניסן תשע"ח, 2.4.2018

עם הצרופות: 1. הבלדה על ג'מאל פֶּחָה. 2. "ספר המתכונים של בן", מרס 2018.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יָצְאוּ מִגִּדְרָם בְּלִי לִפְרֹץ אֶת גִּדְרֵנוּ. // יהודה דרורי: "זכות השיבה" – רק לגיהינום... // משה דיין: ההספד על רועי רוטברג. 1956. // היונה הצחורה עפה מערבה. מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד. מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל. שיא גינס בישיבה של שעתיים על מכסה אסלה. // אורי הייטנר: 1. לנער את הפרדיגמה. 2. סטטיסטיקה מניפולטיבית.  3. צרור הערות 1.4.18. // עדינה בר-אל: על ספרו של יענקלה גולני "אַבִּי וַּאַהְלִי. // משה גרנות: מפעל חיים, על האנתולוגיה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" מאת לאה צבעוני. 2018, 484 עמ'. // אילן בושם: 10 שירים ל'חדשות בן עזר' [אפריל 2018]. // אוריה באר: 1. מרץ 1948, חודש הדמים במלחמת השחרור. 2. גונב התווים [סיפור]. // ד"ר ארנה גולן: "הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי. // תקוה וינשטוק: שרה הרצוג, רעיית הרב הראשי. בעקבות רשימתי ב"מעריב" 28.2.1958. // יוסי אחימאיר: רק לא להתנצל. // יואל נץ: הירח וההילה "יוצאים לסדרה", במשך שבועיים ימים. // נעמן כהן: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ – מסדר פסח ליום השואה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "רעב" לקנוט המסון, עברית: 1899. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.5.70 לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

יָצְאוּ מִגִּדְרָם בְּלִי לִפְרֹץ אֶת גִּדְרֵנוּ

 

בְּיוֹם שִׁשִּׁי הָאַחֲרוֹן, בְּטֶרֶם עֶרֶב

שֶבּוֹ חָגַג עַם יִשְׂרָאֵל אֶת מָסָרְתּוֹ

עַל יְצִיאַת מִצְרַיִם מֵעַבְדוּת וּפֶרֶךְ

אֶל הַחֵרוּת וְאֶל אַדְמַת מוֹלַדְתוֹ

 

יָצְאוּ עַבְדֵי שְׁטִיפַת-הַמּוֹחַ הַנִּמְשֶׁכֶת,

בְּנֵי עֲרֻבַּת טֵרוֹר מֶמְשֶׁלֶת הַ"חָמָאס"

מֵרְצוּעַת עַזָּה אֶל מוּל גֶּדֶר מַעֲרֶכֶת-

הַהַפְרָדָה, כְּשֶׁעֲתִידָם יוֹם-יוֹם נִרְמָס

 

וְכָל תַּקְצִיב הַסַּעַד הַהוּמָנִיטָרִי

 וּמִמּוּן "אוּנְרָא" שֶצֻּמְצַם וְגַם נֶַחְסַם

עַל כִּי הֻקְדַּש שָׁנִים בִּידֵי מִמְשָׁל בַּרְבָּרִי

לִכְרִיָּתָן שֶׁל מִנְהָרוֹת וִיְרִי "קָסָאם"

 

וְכָל אַלְפֵי מְאוֹת הַלֹּא מְשֻׁקָּמִים שָׁם

שֶׁמֶּמְשַׁלְתָּם אוֹתָם גּוֹרֶרֶת בְּאַפָּם

וּמַשְׁגְּרֵי תּוֹקְפָנוּתָהּ מְמֻקָּמִים שָׁם

בְּבָתֵּיהֶם, בֵּין נְשֵׁיהֶם וּבֵין טַפָּם

 

לֹא לְרוּחָם וְעַל כָּרְחָם – וְלֹא, חָלִילָה,

בְּמִקְלָטָם הַמְּמֻגָּן וְהֶחָמוּשׁ

שֶׁל בָּרוֹנֵי-טֵרוֹר בַּפֶּנְטְהַאוּז אוֹ בַּוִּילָה

שֶׁל חוּלִיגָנִים הָעוֹשִׂים בָּהָם שִׁמּוּשׁ

 

צִינִי לְשֵׁם צָרְכֵי תַּעֲמוּלַת-הַשֶּׁקֶר

הָאַנְטִישֵׁמִית שֶׁכְּשֶׁחוּשׁ-צִדְקָהּ אָזַל

לֹא מְעֻנְיֶנֶת כְּלָׂל לָרֶדֶת כָּאן עַד חֵקֶר

טֵרוֹר צְמֵא-דָם בְּמַסֵּכַת קוֹזָק נִגְזָל.

 

וְכָךְ אֵרַע שֶׁכַּנָּהוּג שָׁם דֶּרֶךְ-קֶבַע

עָשׂוּ נוֹכְלֵי "חָמָאס" שִׁמּוּשׁ מוּל הַגָּדֵר

גַּם בְּיַלְדָּה קְטַנָּה וְצַיְּתָּנִית בַּת שֶׁבַע

שֶׁאֵין סָפֵק כִּי לֹא רָצְתָה לְהֵעָדֵר

 

מֵחֵיק הוֹרֶיהָ – וּדְחָפוּהָ שַׁעַל-שַׁעַל

כְּשֶׁהֶהָמוֹן סְבִיבָה נְשִׁימָתוֹ חָנַק

מוּל קְנֵי הַנֶּשֶק הַדְּרוּכִים שֶׁל כּוֹחוֹת צַהַ"ל

בְּכַוָּנָה בְּרוּרָה לִגְרֹם לִסְקוּפּ-עֲנָק

 

שֶׁבּוֹ הַקֵּיס הַפָּלֶסְטִינִי שֶגָּרְמָה לוֹ

מַנְהִיגוּתָם שֶׁל הַמַּטְעִים שִׁבְעִים שָׁנָה

אֶת בְּנֵי עַמָּם בַּחֲלוֹמוֹת גִֹ'יהָאד וּמָה לֹא

כְּלָל לֹא זִכּוּם כָּאן בְּחֵרוּת וּבִמְדִינָה.

 

וְאִם שׁוֹלְטִים נוֹכְלֵי "חָמָאס" בִּרְצוּעַת עַזָּה

וְאִם עַמָּם עוֹדוֹ שְׁטוּף-מוֹחַ וְסוּמָא 

וְאִם אוֹתָהּ יַלְדָּה בְּעַל כָּרְחָהּ שָׁם זָזָה

לְכִוּוּנָהּ שֶׁל הַגָּדֵר הַחֲסוּמָה

 

כֻּלָּם רָאוּ אֵיךְ חַיָּלֵינוּ הֶחְזִירוּהָ

אֶל חֵיק הוֹרֶיהָ בְּשָׁלוֹם וּבְבִטְחָה

וְאִם מִמִּפְרְשֵׂי "חָמָאס" הוּצְאָה הָרוּחַ

וְהֵם עַצְמָם הוֹדוּ בְּרוּחַ נְמוּכָה

 

כִּי  בֵּין נוֹפְלֵי גַּל זֶה שֶׁל פְּרוֹבוֹקַצְיַת-כֶּשֶׁל

שֶׁהֵם קוֹרְאִים לְכָל אֶחָד מֵהֶם "שָׁאהִיד"

יֵשׁ לֹא הָרוּג אֶחָד חָמוּשׁ וּמִתְנַקֵּשׁ שֶׁל

מָה שֶׁקָּרוּי אֶצְלָם "הַזְּרוֹעַ הַצְּבָאִית",

 

אָז הַפְגָּנָה לֹא אַלִּימָה זוֹ כִּבְיָכוֹל

שֶׁגַּם בְּנֶשֶׁק חַם לֹא הִתְכַּוְּנָה לִבְחֹל

כְּמוֹ בִּסְפִינַת הַ"מַּרְמָרָה" שֶׁל  אֶרְדּוּאָן

שֶׁמְּלַאי הַנֶּשֶׁק שֶׁהֻחְבָּא בָּהּ בַּמִּטְעָן

 

כָּל שְׁלַל פְּרִיטָיו בִּנְמַל אַשְׁדּוֹד הֻצְּגוּ גְלוּיִים –

כָּל זֶה מַרְאֶה לְמַשְׁמִיצֵינוּ הַצְּבוּעִים

בְּעַזָּה, אַנְקָרָה, בֵּירוּת וְגַם דַּמֶּשֶׂק 

עִם אֵיזֶה פַּרְטְנֵר לְשָׁלוֹם יֵשׁ לָנוּ עֵסֶק.

יוסי גמזו

 

* * *

אהוד: "צעדת השיבה" של הטרור הפלסטיני שהחלה ב-30 במרס 2018 מוכיחה כי גם כעבור 70 שנה מלחמת העצמאות שלנו טרם הסתיימה!

איסמעיל הנייה: "אין ויתורים ואין פתרונות בלי השיבה לכל אדמת פלסטין!"

מלחמת העצמאות של ישראל טרם הסתיימה!

 

* * *

יהודה דרורי

"זכות השיבה" – רק לגיהינום...

אין זכויות למי שפתח במלחמה והפסיד בה... אין זכויות למי שחלם על השמדה וגירוש כל היהודים מארץ-ישראל ונכשל בגדול... אין זכויות לאספסוף טרוריסטי שמכריז על עצמו כעם ושולח מחבלים מתפוצצים לאזרחינו... ואין זכויות לזה המתפלל חמש פעמים ביום להשמדתנו...

הזכויות היחידות של הערב-רב האיסלמי הזה יהיה לגיהינום – אשר ילכו אליו אם ינסו לפלוש לארץ אבותינו (או שינצלו זכות של שיבה לארצות ערב שמשם רובם הגיעו לכאן...)

ולגבי אלו מהם שינסו לפרוץ את הגדר, אלו הקיצונים "המאמינים במוות" – נמלא אחרי אמונתם-משאלתם זו... אין מענה אחר לפרובוקציות הללו... גם לא התאבלנו על פרעה וצבאו שטבעו בים-סוף....

 

איזו הצגה עלובה של החמאס...

מדובר על מבצע ענק של החמאס, מאמץ אדיר לגייס מאות אלפים על הגדר ולפרוץ אותה. וכמה בסוף הגיעו לעימותים? 20,000-25,000 (תלוי מי מדווח...) וזאת מתוך אוכלוסייה הנאמדת ביותר ממיליון וחצי תומכי חמאס (כביכול...), דהיינו, החלק שנשמע להסתה הגיע בקושי  ל-2% שני אחוזים!... וזה אומר הרבה כי החמאס, בנקודה זו, עלול להפוך למסוכן עבורנו לפתיחה במלחמה, כי אפילו המשענת החשובה שלו, האוכלוסייה, נוטשת אותו.

מה נשאר לחמאס? מצרים ממש אקטיבית נגדו, הרשות הפלסטינית נגדו, ארה"ב מקצצת תקציבי אונר"א, סביבו ממוקמת רשת "כיפות ברזל" המקיפה את ה"רצועה" לניטרול טיליו... ישראל כנראה מצאה פתרון למנהרות וגם בונה "חומת ברזל" ממשית לכל אורך הגבול.

מה נשאר לחמאס לעשות?

מלחמה למען ייהפכו לפחות לשהידים!

ויש לאפשר להם זאת...

 

טימטום אמריקאי במיטבו...

ממשל טראמפ לקח על עצמו להשיב על כנו את הסדר הציבורי לארה"ב, שכיום מבולגנת, ובכך לשקם הריסות של שמונה שנות שלטון שמאל-ליברלי (אובמהי...) כאשר אחד הנושאים הוא: קיומם של מיליוני שוהים בלתי חוקיים, גונבי גבול עניים, שאינם אזרחים, ונופלים כנטל על המקומות בהם הם מתיישבים, על הממשל המקומי ועל אזרחי המקום.

(ואין לכם מושג כמה כמו "דרום תל-אביב" יש בארה"ב, כאשר אצלנו זה לא כל כך נורא כמו אצלם!)

קם לכן ממשל טראמפ, ולקראת סקר האוכלוסין וספירתו בשנת 2020 החליט שאחת השאלות בסקר האישי תהיה: האם אתה אזרח?

"שומו-שמיים" נזעקו מיד חסידי זכויות האדם וכבר מכינים הפגנות... וגם 12 מושלי מדינות החליטו לפנות נגד ההוראה הזו לבית המשפט העליון.

מכאן הקורא יבין שלא טראמפ הוא הבעייה של ארה"ב, כפי שחלק עיקרי של המדיה מנסה להציג, אלא כל הצעקנים מבית המדרש השמאלני-ליברלי-(זה הנוטה לאנרכיזם) – כי המגמה השמאלנית בסופה של הדרך היא: אנרכיה...

יהודה דרורי

שערי תקווה

 

* * *

משה דיין

ההספד על רועי רוטברג

אפריל 1956

בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.

ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.

ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.

למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.

 

 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?

 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדוּ שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."

 

מתוך: "אומץ, סיפורו של משה דיין", ביוגראפיה מאת אהוד בן עזר. ההוצאה לאור של משרד הביטחון. 1997. מאז נרצח רועי רוטברג חלפו 62 שנים.

 

* * *

אהוד: ראו באיזו התלהבות ושמחה מלווים עיתון "הארץ" ומרבית הכותבים בו את הפרובוקציות של טרור החמאס על גבול רצועת עזה, כאילו כבר החלו עיני הכותבים חוזות בסופה של מדינת היהודים ישראל   – והם ממש מלקקים את התחת לפלסטינים!

 

* * *

היונה הצחורה עפה מערבה

שיר חדש מאת המשורר הפלסטיני דָרווּשׁ מָחמִיד

מערבית: המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

היונה הצחורה עפה מערבה מעל האדמה החרֵבה

מחרבּנת על היהודים

מזבֶּלֶת את התקווה שהכוח לא ינצח

גם לא הצדק שגורש גם לא החֶרב

על הר שגבעול אחד נובט הבקיע בו סדק

היונה הצחורה של השלום עפה

אל בתי הספר של היהודים

נכנסת למקראות שלהם ומחרבנת עליהם

מלקקים לָשְׁלֶשֶׁת אומרים אַת כמו ביאליק

שלום רב שובך יונה של צדק

אל מערכת לימודים עברית מתרפסת

בטרם אל ארצות הקור של אירופה תשלחִינוּ

להתחמם בכבשנים

היונה הצחורה עפה אל אהובתי היָפָה

ומחרבנת על פניה

כי היפָה היא אדמתי הגזולה וככה יאה לה

אני רואה את השמיים שם, בהישג יד

כנף יונה לבנה נושאת אותי אל הילדוּת

ונושאת לכם פספורט אל הלא-נודע

לכו תשתו את הים, בני-דודים!

 

"היונה הצחורה" נכתב ב-17.6.06 בעקבות שיר הגותי ארוך וכאילו מבולבל בשם "ציור קיר", מאת מחמוד דרוויש, רמאללה, שפורסם ב"ידיעות.", 16.6.06.

"היונה הצחורה" פורסם לראשונה  ב"חדשות בן עזר" גיליון 151, מיום 19.6.06 ומובא כאן פעם נוספת לאור הפופולאריות לה זוכה לאחרונה מחמוד דרוויש כאחד מגיבורי התרבות הישראלית אשר רבים ממעצביה החשובים היו ממלקקי התחת שלו והיו ממשיכים בכך אילו היה עדיין חי.

 

 

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

 

 

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל. שיא גינס בישיבה של שעתיים

 על מכסה אסלה

מה שאני זוכר מאותו טיול נופים לצפון הוא עלייה לתוך הר שכולו ערפל סמיך.

בתחנת הדלק שלפני ההר הסתכלו על המכונית הקשישה שלי והציעו לנו לא לעלות על  ה"ריין פורסט" כי שם לא רואים אפילו עם פנסי הערפל, ואם נתקע כל הסיכויים שמישהו יעלה עלינו. בכל זאת דני החליט לנסוע, ואני לא רציתי לחשוף את פחדי. מה שהצלחנו לראות הוא רק מטר אחד של הפס הצהוב, ודני שנהג במהירות של חצי קילומטר לשעה, הקפיד לנסוע בצמוד אליו וחס וחלילה לא לעבור אותו, כי אחריו חיכה לנו מדרון תלול שלהתגלגל עליו כנראה לא יהיה תענוג גדול.

זיכרון יותר משעשע היה לנו כשנסענו לצדו של נהר הקולומביה והגענו למפעל ענק שבו יצרו שימורי דגים. דני הציע שנכנס לראות את המפעל מבפנים. אני התביישתי ונשארתי באוטו. הוא ניגש לשוער והסביר לו שאנחנו מישראל, מקיבוץ שנמצא ליד נהר הירדן. הדברים עשו רושם על השוער שהרים טלפון ועד מהרה דני חזר לאוטו, השער נפתח לפנינו והגענו למשרד ההנהלה.

האיש שיצא לקראתנו הזמין אותנו להיכנס וערך לנו סיור בכל מחלקות היצור שנצצו מניקיון, אך לא הצליחו להבליע את ריח הדגה שמילא כל חלל. הרווח העיקרי שלנו היה קרטון עם קופסאות טונה ופחיות של דגי סלמון וסרדינים בגדלים שונים, שהקיבוץ שלנו אמור יהיה לייצר מתוך דגת הירדן. לפני שנפרדנו דני ביקש וקיבל את כרטיס הביקור של אותו מדריך מנומס, כי אולי הקיבוץ ירצה להזמין אלינו את המומחה שלהם לייעוץ.

בהמשך המסע הגענו בשלום לסיאטל ומצאנו חנייה נוחה ליד אחת השדרות בעיר. דניאל הציע שנכנס לאיזו מסעדה לאכול, אבל אני התנגדתי, כי מה הטעם לבזבז כסף על אוכל, אם יש לנו שפע של שימורי דגים וגם נשאר לנו לחם מאתמול. לא רחוק מאיתנו בקעו צלילים מתוך מועדון לילה. דני הפציר בי שנלך לשתות בירה ואולי גם לרקוד. אמרתי לו שיילך לבד אני נשאר לישון באוטו, הטיתי את גב המושב אחורה ומשכתי אלי את השמיכה.  דני לא רצה להשאיר אותי לבד ועד היום הוא מזכיר לי, שאף פעם  בחיים לא הלך לישון כל כך מוקדם, כמו באותו שבוע שטייל איתי לקנדה.

כשהגענו לגבול הקנדי בבריטיש קולומביה הציע דני שנמשיך הלאה, אבל אני אמרתי לו שאחר כך לא אוכל לחזור לארצות הברית כי הוויזה שלי מאפשרת לי רק כניסה אחת שאותה ניצלתי. 

דני לא ויתר והסיע אותי עד מגרש החנייה של בית המכס. שם ירד מהרמבלר לקח את הדרכון שלו והלך ברגל לקנדה. אחרי כחצי שעה חזר מאושר. כששאלתי איך היה בחו"ל, פתח את הפספורט והראה לי בגאווה את החותמת המלמדת שהיה בקנדה. כשאחזור לנווה איתן, אמר לי, יהיה לי מה להראות לחבר'ה. כל אחד והשמחות שלו.

שמחה אחרת היתה לנו בדרך חזרה, כשהגענו למלון דרכים שבו דניאל קבע פגישה עם יהודי עשיר בשם מרגוליס, שפגש באחד האירועים בבית קרובתו בבוורלי הילס. למרגוליס  היו אלפי דונמים של כרמים ואישה יפה שהוקסמה מהישראלי הגבוה והנאה, שפיו שופע סיפורים מכל העולם.

כשהגענו למלון, דני  הלך לקבל את המפתח לחדר ואני נשארתי ברכב לחכות לו. במפגש היה אמור להיחתם הסכם בין דני ומרגוליס על ניהול אחת מחלקות הכרמים שלו. דני לא הודיע למרגוליס שבא עם חבר, כי לא היה לו נעים להיחשב כאורח המביא אורח. לי לא היתה בעייה להיכנס לחדר דרך החלון ולהישאר בו כשדני הלך לפגישה ואחר כך לארוחת ערב. דני ניסה לשכנע אותי להצטרף לארוחה ולקח על עצמו להסביר למארח את המצב, אבל אני סירבתי. התביישתי להיות אורח לא קרוי וגם חשבתי איך ארגיש כשכולם מדברים אנגלית שוטפת ואני מנענע בראש בלי להבין כלום.

לא פחדתי שאשאר רעב כי נשאר לנו קרטון מלא של קורנפלקס ובקבוק חלב, שלא לדבר על שפע קופסאות הטונה והסרדינים. דני הזהיר אותי שלא אשאיר פירורים ואני הלכתי לחגוג את הארוחה בחדר השירותים. מחשש פן החדרנית תכנס לחדר, נעלתי את דלת הכניסה ואת חדר השירותים ובמצפון שקט התיישבתי על מכסה האסלה ונהניתי מסעודת המלכים שהכנתי לי. שבע וטוב לב גמרתי את הארוחה, ניקיתי כל פירור והתכוננתי לקחת מהחדר לבנים נקיים כדי להתלבש אחרי המקלחת. משום מה לא הצלחתי לפתוח את הדלת.

היה זה מנעול של בתי מלון מסוג לא מוכר לי. ניסיתי את כל האפשרויות, טלטלתי את הדלת לכל הכיוונים והיא מתעקשת. לא היתה לי ברירה אלא לחכות למעלה משעתיים על המכסה ולקלל את עצמי שלא לקחתי אתי דפי נייר ועט וסתם בזבזתי את הזמן בישיבה ללא מוצא.

אחרי שעתיים שמעתי סוף סוף איזה רחש מתכתי מכיוון דלת הכניסה. לא עניתי כי חששתי שאולי זו החדרנית. גם כששמעתי נקישות בדלת לא עניתי, אבל כששמעתי את קולו של דני הבנתי שהישועה הגיעה וצעקתי לו להיכנס.

הוא צעק לי להוציא את המפתח שתקוע מבפנים ואני החזרתי שאני לא יכול, כי גם אני תקוע מבפנים. עם כל דמיונו הרב הוא לא יכול היה לנחש שאני נעול בחדר השירותים.

ניסה לטלטל את דלת הכניסה ולהדוף אותה, אך ללא הצלחה.

כיוון שכך יצא החוצה לחצר, כדי להיכנס לחדר  דרך החלון, כפי שאני נכנסתי. הרעיון היה יכול לפתור את הבעייה, אלמלא אני ברוב חוכמתי נעלתי, מטעמי ביטחון, את כל החלונות  לפני שנסגרתי באמבטיה. כל מה שיכולנו לעשות עכשיו,  זה רק להחליף עצות מבעד לאשנב הגבוה שמעל השירותים, ולא יותר.

אחרי שבחנו את המצב מכל כיוון, הבנו שאין ברירה אלא להזעיק את אב הבית של המלון. לפני שדני פנה לעשות זאת הזהיר אותי, דרך האשנב,  שאסתיר את כל קופסאות הקורנפלקס שלנו ואת החלב עם הסרדינים. הבקשה היתה מיותרת כי אני עשיתי זאת מבעוד מועד והסתרתי הכל על הארץ, תחת ערימה של מגבות.

גם אב הבית עם כל מפתחותיו לא הצליח לפתוח מנעול הנעול על ידי מפתח שנעוץ מהצד השני, וגם הוא רצה ללכת לחצר ולנסות את החלון, אך דני  אמר לו שכבר ניסה זאת ללא הצלחה.

בסופו של דבר האיש הביא ארגז כלים עם מברגים ומפתחות שבדיים  והצליח לפרק את הדלת, להיכנס לחדר ובאופן אוטומטי גם לבדוק את דלת הכניסה לשירותים. כשפתח את הדלת וגילה אותי יושב על האסלה, אמר לי בנימוס 'גוט איבניניג' ואחר כך מתוך יעילות של  עובד מלון מסור הרים את ערימת המגבות המונחות על הארץ, ואמר שידאג שיביאו לנו חדשות. 

אני לא יודע מה הוא חשב למראה הקופסאות שהתגלו לו מתחת למגבות, כי הוא מיהר לצאת מהחדר בלי להוסיף מילה. על זאת לימד אותי דני את הפתגם האידישאי: 'חזר גיאסט אנד טוכסגילקט' – כלומר: גם אכלת כחזיר וגם ליקקת את התחת. 

פוצ'ו

המשך יבוא

 

* * *

אורי הייטנר

1. לנער את הפרדיגמה

הדיון הציבורי בעקבות האירועים על גבול עזה, מוסט כרגיל אל הטפל; אל הצדקנות המתחסדת והצבועה על "כוח מידתי", "לחקור את צה"ל" והבלי-הבלים מנותקים מן המציאות מן הסוג הזה. זאת, במקום לעסוק בעיקר, במה שחשוב – מה המשמעות של האירועים? מה עלינו להסיק מהם? מה משמעותם להבנת תמונת הסכסוך?

13 שנים חלפו מאז שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון, החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה על היהודי האחרון, החי או המת. והנה, דווקא מרצועת עזה העצמאית, יוצא מאבק שכותרתו "השיבה". דווקא מהמקום שבו אין "כיבוש" לחלוטין, יוצא מאבק נגד... "הכיבוש". מהו הכיבוש? מה שמצידו הישראלי של הקו הירוק, כלומר מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק – הוא הכיבוש. המאבק הוא על "זכות" ה"שיבה", כלומר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. המאבק הוא למען מטרה אחת ויחידה – לא הקמת מדינה לצד מדינת ישראל, אלא במקומה.

שאלה לי לדבקים בפרדיגמה של נסיגה לקוו 49' ביהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בשטחים אלה – מה האירועים בגבול עזה עושים לכם? האם הם גורמים לכם להרהור – האמנם זה הפתרון ואין בלתו?

האם יש לכם סיבה כלשהי להאמין שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לתוצאות שונות מאלו של הנסיגה מרצועת עזה? האם, כשאתם חושבים ביניכם לבין עצמכם, יש לכם סיבה להעריך שגוש דן לא יהפוך באחת ל"עוטף יו"ש"? האם אחרי נסיגה כזאת, לא נעמוד בפני מצעדי "שיבה" בפאתי ת"א, פ"ת וכפר סבא?

אם רצועת עזה העצמאית אינה ביתם של ה"פליטים" ועליהם "לשוב" דווקא לתוככי מדינת ישראל, למה שהמדינה העצמאית ביו"ש ובירתה ירושלים המזרחית תהיה ביתם של ה"פליטים" והם לא יצעדו אל "בתיהם" בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? אם תקום מדינה פלשתינאית, סביר להניח שסוריה, ירדן, לבנון ושאר מדינות ערב יגרשו במהרה את כל ה"פליטים" הפלשתינאים אליה. לאן הם יפנו אותם, אם לא לצעוד לישראל?

האם לא הגיעה השעה לחשב מסלול מחדש? לנער את הפרדיגמה? להציב סימן שאלה על הקונספציה? לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה? האם לא ברור שאבד כלח על פתרון "שתי המדינות"? מה עוד צריך לקרות כדי שתפקחו את עיניכם?

 

2. סטטיסטיקה מניפולטיבית

פרסום הדו"ח הדמוגרפי השבוע, עורר את הוויכוח האוטומטי על הנתונים. אפילו על נתונים סטטיסטיים איננו מסוגלים להסכים. אמור לי לאיזה מחנה פוליטי אתה משתייך, ואדע עם איזה סטטיסטיקאי תסכים.

אני מעדיף לא להיכנס למשחק הזה, כי אין לי נתונים מקצועיים לבחון את חוות הדעת. לא, אין לי מושג כמה ערבים יש בין הירדן והים. אולם איני צריך להיות סטטיסטיקאי, כדי להבין את האופן המניפולטיבי של השימוש בנתונים.

כאשר מציגים שוויון בין מיספר היהודים והערבים בארץ, וכוללים במיספר הזה את הערבים ברצועת עזה וברשות הפלשתינאית – זו בעייה. רצועת עזה? הרי נסוגונו ממנה עד גרגר החול האחרון. הן עקרנו ממנה את כל יישובינו וגירשנו ממנה את כל הישראלים, עד היהודי האחרון, החי או המת. מדוע מכלילים את הערבים ברצועה כחלק מהסטטיסטיקה הדמוגרפית?

הוא הדין ברש"פ. לאזרחי הרש"פ יש נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, בתי כלא, משטרה, שב"כ, שגרירויות בכל העולם. בחירות? לא, בחירות אין שם, אבל זה לא קשור אלינו. נכון, זו אינה מדינה ריבונית, אך הרש"פ הרבה יותר קרובה למדינה, מאשר להיותה חלק מישראל. נכון, לאחר 1,500 הרוגים ישראליים, נאלצנו להחזיר את השליטה הביטחונית הכוללת שלנו על שטחי הרש"פ, אבל הם ממש ממש לא חלק מישראל. אז מדוע הם חלק מן הסטטיסטיקה?

הרי ממה נפשך? אם נכון לכלול את הערבים שאינם במסגרת שלטון ישראל בסטטיסטיקות הדמוגרפיות, הרי שכך יהיה גם אם תקום מדינה פלשתינאית בקווי 49'. וסביר להניח, שאם תקום מדינה כזו, יגורשו אליה הפלשתינאים ממחנות הפליטים במדינות ערב. הבעיה הדמוגרפית תהיה קשה הרבה יותר, מכל בחינה. ואם אין זה נכון לכלול אותם – אז למה הם נכללו במאזן?

גם אם הנתונים הדמוגרפיים של המנהל האזרחי מדויקים, ואין לי דרך לסתור אותם, דרך הצגתם מניפולטיבית. היא נועדה לשרת את הטיעון שיש רק שתי אפשרויות: "פתרון שתי המדינות בקווי 49'" או "פתרון המדינה האחת" שבה לא יהיה רוב יהודי. זהו ניסיון לנתב את דעת הקהל באמצעות מניפולציה, לקו פוליטי מסוים.

את הקו הפוליטי הזה, אני רוצה לעמת עם המציאות. בימים אלה מתארגנים מסעות ה"שיבה" מרצועת עזה. אבל הרי נסוגונו מעזה. הרי נסוגונו לקווי 49'. אז למה דווקא משם הם צועדים? כי הצעדה מבטאת את המסר שלהם. הם אינם נאבקים למען "שתי מדינות לשני עמים", לא למען "מדינה עצמאית לצד ישראל". הם נאבקים למען "זכות" ה"שיבה", כלומר למען הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. ובדרך למימוש המטרה הזאת, נסיגת ישראל לקווי 49' היא בסך הכל תחנת ביניים.

מה יקרה אם ישראל תיסוג מיו"ש לקווי 49'? מה שקרה כשישראל עשתה זאת ברצועת עזה. גוש דן יהיה לעוטף יו"ש ומצעדי השיבה יהיו לפאתי תל אביב.

 

 

3. צרור הערות 1.4.18

* גוזרים על עצמם – "התנגדות בלתי אלימה" היא שיטה של מאבק של אוכלוסייה נגד השליט. האירועים בגבול עזה, הם אירועים שיזומים בידי השליטים בעזה, נגד מדינה שכנה שהם שוללים את קיומה, מסיתים את אזרחיהם נגדה, כדי לחפות על אי המעש שלהם למענם, תחת אתוס של השמדתה בשם איזו "זכות". כל עוד אזרחי רצועת עזה אינם מתקוממים נגד השלטון שלהם ודורשים ממנו לקחת אחריות למצבם, אלא נותנים לשלטון שלהם להסית אותם כדי להסיט את מחאתם – הם גוזרים על עצמם סבל, עוני ודיכוי.

 

* להקשיב היטב – מוחמד הוא גבר פלשתינאי מעזה, אדם מן השורה, שהתראיין לגל"צ לקראת צעדת ה"שיבה", שבכוונתו להשתתף בה. אדם חביב, דובר עברית רהוטה, מאחל פסח שמח לכל אזרחי ישראל, אומר שאינו אוהב לא את שלטון חמאס ולא את אבו מאזן. הוא הסביר שישתתף במסע כדי להראות לעולם שישראל לקחה אדמות, גירשה וכו'. מעיר המראיין: "אבל ישראל יצאה מכל עזה."

תשובתו של מוחמד היא מסוג הדברים המסבירים לנו מדוע חשוב כל כך להקשיב לפלשתינאים ברוב קשב. הוא לא דיקלם את הסיסמאות של ה"מצור האכזרי", "הפכתם את עזה לכלא" או "העניין הוא לא רק של עזה אלא הצורך במדינה פלשתינאית בגדה המערבית" וכו'. לא. הוא השיב תשובה אחרת לגמרי.

"עזה שייכת לעזתים המקוריים, לא לפלשתינאים."

זה לב העניין. כל ה"פליטים", בניהם, נכדיהם, ניניהם וחימשיהם – מקומם אינו בעזה. הוא הדין בכל אלה שאינם יו"שים מקוריים. ואם מי שחיים שבעים שנה ברצועת עזה והם כבר דור שלישי לילידי עזה – עזה אינה מקומם, ועליהם "לשוב" לישראל, קל וחומר שעזה ויו"ש אינם המקום של מיליוני ה"פליטים" בלבנון, בסוריה, בירדן ובשאר מדינות ערב.

זאת הסיבה לכך שערפאת ואבו מאזן דחו את ההצעות למדינה פלשתינאית בקווי 49' (עם חילופלופי שטחים סמליים) – כי ממש לא בכך מדובר. לב העניין הוא "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, כלומר החרבת מדינת ישראל, כי היהודים אינם עם ולכן אינם ראויים למדינה, בטח לא בפלשתין.

 

* איפוק מירבי – ממשלת חמאס בעזה חותרת למקסימום הרוגים פלשתינאים בפרובוקציית ה"שיבה". ישראל חותרת למזער את הצלחת הניסיון הזה. לכן, בצדק, צה"ל נוהג באיפוק מרבי. ובהצלחה – עובדה שרק 16 נהרגו באירועי יום שישי.

 

* אופוזיציה אחראית – לנוכח פרובוקציית ה"שיבה", שמנהיגיה אינם מסתירים בנאומיהם את מהותה – שלילת קיומה של ישראל, ואל מול המתקפה הדיפלומטית נגד ישראל בעולם בעקבותיה, מצופה מן האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, ולהתייצב באופן חד משמעי לצד הממשלה וצה"ל. על האופוזיציה להבהיר, שעם כל חילוקי הדעות והביקורת בנושאים רבים, בסוגיה הלאומית הבסיסית הזאת אין קואליציה ואופוזיציה, אלא אחדות לאומית מלאה. עד כה האופוזיציה ממלאת פיה מים ומהססת לנהוג באחריות המתבקשת.

 

* חפים מפשע – תמר זנדברג יצאה נגד הרג חפים מפשע. היא צודקת. גם אני נגד הרג חפים מפשע. אבל היא אמרה את הדברים בהקשר של פרובוקציית ה"שיבה". כיוון שבפרובוקציה הזאת לא נשרט אף "חף מפשע", הרי שדבריה אינם אלא משת"פיוּת עם התעמולה האנטי ישראלית של חמאס.

 

* רהביליטציה – האם מתקפת הצביעות המתחסדת של זנדברג, שקראה לחקור את האירועים ברצועת עזה, תעזור לה לקבל רהביליטציה ב"שמאל" הקיצוני על כך שנועצה בקלוגהאפט?

 

* אקיבוש והצדק – קרולינה לנדסמן פירסמה בשוקניה פשקוויל תמיכה בלתי מסויג ב"צעדת השיבה". "צעדת השיבה שמתחילה היום היא צעד ענק במאבק הפלסטיני. כל מי שחרד לעתיד המדינה ולגורל שני העמים מוכרח לשמוח עליה."

למה מוכרח לשמוח? כי היא "האיום האימתי על המשך הכיבוש." והפשקוויל מסתיים במילים: "במאבק בלתי מזוין יתרונה הצבאי של ישראל עשוי להיות לה לרועץ, שכן לא החזק אלא הצודק מנצח."

כאשר היא מדברת על איום על המשך הכיבוש, על איזה כיבוש היא מדברת? הרי מדובר בתושבי עזה, שממנה ישראל נסוגה לחלוטין לפני 13 שנה, הצועדים אל עבר ישראל שבתוך הקו הירוק, בשם ה"שיבה". כלומר, כאשר היא מדברת על "הכיבוש", כוונתה לישראל הקטנה, שבתוך הקו הירוק. וכשהיא מפנטזת על "האיום על המשך הכיבוש", זו פנטזיה על איום על המשך קיומה של המדינה. ולזה בדיוק היא מתכוונת כשהיא מדברת על ניצחון הצדק.

 

* הצבוע – אבו מאזן מנסה להרעיב, להצמיא ולהחשיך את רצועת עזה וזומם משבר הומניטרי ברצועה, שישרת את האינטרס הפוליטי שלו. אבל כאשר יש הזדמנות לחגיגה, הצבוע הזה מכריז על יום אבל על ההרוגים באירועים בגבול עזה.

 

* מודה ועוזב – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות התשעים, חבריי ואני בקיבוצי הגולן ניהלנו מינִי-מאבק בתוך התנועה הקיבוצית. ידענו שהשפעתה של התנועה הקיבוצית מועטה, אז מה היה הטעם בהשקעת האנרגיה הזאת? בעבורי היה זה מאבק על דמותה המוסרית של תנועתי – התנועה הקיבוצית, על דרכה ועל פרצופה. ראיתי בהפניית עורף להתיישבות בגולן אובדן דרך.

הנהגת התנועה פסחה על שתי הסעיפים. היא היתה קרועה בין הנאמנות ל"המפלגה", ומנהיגיה לבין המחויבות אלינו, שבשמה, בשם האידיאולוגיה שלה, בשם החינוך שלה, יישבנו את הגולן. הניצים בתק"ם, שהיו אוהדי ההתיישבות בגולן המובהקים, היו גם הפעילים ביותר במחנה רבין במפלגת העבודה, והם היו חצויים בדיסוננס של נאמנות.

התק"ם לא הביעה תמיכה בנסיגה אך גם לא יצאה נגדה. היא הסתבכה בסבך ניסוחים פתלתלים, על המחויבות שלנו גם לשלום וגם להתיישבות, ועל כך שליבנו עם תושבי הגולן וכד'. היו מעטים בין ראשי התנועה שהתייצבו באופן חד משמעי לצדנו, ובראשם דובי הלמן, שבחלק מן התקופה כיהן כמזכיר התק"ם. מצד שני, היו בודדים שהביעו תמיכה חד משמעית בנסיגה מהגולן.

הבולט בין התומכים בנסיגה היה יגאל צחור, אז יו"ר הוועדה הרעיונות פוליטית של התק"ם ופעיל מרכזי במפלגת העבודה. צחור היה מן היונים המובהקות בתנועה. היו בינו לביני ויכוחים מרים מעל דפי העיתונות הקיבוצית ובכינוסי התנועה.

אני זוכר ישיבה של מזכירות התק"ם, בשיא המאבק בתקופת ברק, שאותה יזמנו ואליה הוזמנתי כנציג קיבוצי הגולן. היה זה ניסיון נוסף, ששוב לא עלה יפה, לרתום את התנועה למאבק על הגולן. באותו דיון התפתח עימות חריף בין יגאל לביני. במהלך הישיבה הוא קרא קטע מתוך נאום של רבין בכנסת, בזמן שביתת הרעב ששבתנו בגמלא, שבו רבין פנה אלינו אישית ואף קרא בשמותינו ("אליך יהודה, אלייך דרורה, אליך אורי") עם המסר שלמעננו הוא עושה הכול כדי למנוע מלחמה. באותם ימים, 4 שנים אחרי הרצח, ציטוט מדברי רבין היה כציטוט מכתבי הקודש.

השבוע התפרסם מאמר של יגאל צחור ב"ידיעות הקיבוץ", לכבוד הענקת פרס ישראל ליהודה הראל. המאמר נפתח במילים הללו: "שמחתי לשמוע על ההחלטה להעניק ליהודה הראל את פרס ישראל." ופסקת הסיום: "הוויכוח על הגולן נמשך עוד שנים רבות, בתוך כך ויכוח נוקב בין ראש הממשלה יצחק רבין למתיישבי רמת הגולן. בראש המאבק עמד יהודה הראל. כיום, במבט לאחור, חייבים להודות שאכן צדקו יהודה הראל ומתיישבי רמת הגולן."

כותרת המאמר: "יהודה הראל והמתיישבים צדקו."

התקשרתי ליגאל, בירכתי אותו ושיבחתי אותו על דבריו. "רק חמור אינו משנה את דעתו," השיב יגאל והוסיף: "כתבתי את הדברים בכיף."

במקום שבעלי תשובה עומדים וגו'.

 

* בין כתב אישום לפסק דין – אם בית המשפט היה מרשיע את אלון חסן, האם כל אוהדי נתניהו שקפצו כמוצאי שלל רב על ה"הוכחה" שהמשטרה והפרקליטות תופרים תיקים ורודפים אנשים, והנה מקרה חסן מוכיח שאצל נתניהו "לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי אין כלום חרוסת מרור הם עוד יחקרו גם את קאיה באזהרה" – היו רואים בכך הוכחה שנתניהו אשם?

מה הקשר? אם בית המשפט מזכה נאשם, יש בכך כדי להטיל דופי בפרקליטות? אם כך, למה יש הפרדה בין מי שמגיש כתב אישום למי ששופט ומכריע? אם כל כתבי האישום היו מניבים הרשעה – אז היינו צריכים להיות מודאגים. הפרקליטות מגישה כתב אישום על פי הראיות והאופן שבו היא מנתחת אותן. בית המשפט מכריע על פי אותן ראיות, על פי הניתוח שלו. הוא הערכאה הקובעת, שיקול הדעת שלו רחב יותר.

יש סיכוי סביר שהפרקליטות תערער על פסק הדין של חסן. אם הערעור יתקבל, יש בכך כדי להטיל דופי בפסק הדין שהתקבל היום? אם הערעור על חסן יתקבל, פירוש הדבר ש"ביבי אשם" בחשדות נגדו?

כמה אפשר להיות מגוחכים, בדקלום דפי המסרים הללו?

 

* נערת שליחויות – העימות על צביונו הממלכתי של טקס המשואות בהר הרצל אינו בין אדלשטיין למירי רגב. מירי רגב היא רק נערת שליחויות.

 

* תלונת הבל – הפנייה של סתיו שפיר ליועץ המשפטי לממשלה בעקבות הצילום של מירי רגב לקליפ של "הללויה", היא עוד ביטוי לגיחוך ולטמטום של המשפטפטיזציה. מה הקשר בין הצילום הזה ליועץ המשפטי? למה המשנה ליועץ המשפטי היתה צריכה לבזבז 5 דקות יקרות מזמנה כדי להדוף את ההבל הזה, לשחוק את מקשי מקלדתה על החרְטה הזאת ולבזבז נייר ודיו על הקשקוש הזה?

ומה יצא מזה? אמרו עוד כמה פעמים (מיותרות) את השם סתיו שפיר, ואילו מירי רגב יצאה גדולה.

והרי יש בהחלט מקום לביקורת על המגלומניה של מירי רגב, על הידחפותה הפאתטית לקליפ הזה, גם לקליפ הזה, על כל ה"שכונה" שבה היא מנהלת את חגיגות שנת השבעים למדינה. זו ביקורת ציבורית, נורמטיבית. חברת כנסת, כנציגת ציבור, היא האדם המתאים למתוח את הביקורת הזאת. אבל כנראה שביקורת נורמטיבית קטנה על סתיו שפיר. היא צריכה להוכיח שהיא "עשיתי עשיתי עשיתי," לא מספיק לבקר, צריך לרוץ ליועמ"ש. טוב שלא הטרידה את היומנאי בתחנת המשטרה הקרובה עם תלונה נגד רגב.

 

* כהנא חי – פרשת זנדברגייט עוררה ויכוח ער ב"הארץ" סביב השאלה האם הביקורת עליה "טהרנית" או עניינית. פסק גדעון לוי, חלון הראווה הבינלאומי של דבוקת שוקן: "לשמאל הציוני יש בעייה מבנית, כמעט מוּלדת: הסתירה הנוראה בין השמאל לציונות... הם רוצים להישאר ציונים. וזה לא הולך. אוקסימורון."

כהנא לא היה מנסח זאת טוב יותר.

 

* קפוצי תחת – הפרודיה של בנט ושקד על מערכוני "כמעט שבת שלום" של ראובן ואסתי ב"ארץ נהדרת" – מעולה. הצחיקה אותי מאוד. וכך, את כל מי שיצא לי לדבר איתו על הפרודיה, בלי קשר לדעותיו הפוליטיות. שקד, לא רק יפה (אני מקווה שמותר לומר זאת, בימינו) אלא ממש כישרון מבוזבז.

את רוגל אלפר זה לא הצחיק. לא הצחיק עד כדי כך שהוא טרח להקדיש פשקוויל שלם למערכון. ולמה זה לא מצחיק? "הפשיזם וההדתה" וכו'. אבל זה בסך הכל "העתק הדבק" מן הפשקוויל של אתמול, של שלשום, של השבוע שעבר ושל לפני שבועיים. זה לא מסביר, למה זה לא מצחיק את אלפר.

הסיבה היא אחרת – פשוט כי הוא קפוץ תחת.

אריאנה מלמד דווקא כתבה שהמערכון מצחיק. אבל... "ברגע ששני פוליטיקאים רבי עוצמה ואשכנזים בוחרים לחקות דווקא את הזוג הזה, כשבנט מדגיש מבטא ושקד מתפקדת מצוין במנגינת הדיבור – ניחוח כבד ולא נעים של גזענות עולה מהבחירה... הם ההיפך הגמור מהדימוי העצמי והפרקטיקה של הציונות הדתית האשכנזית אותה מבקש בנט להוביל. אסתי וראובן, על שלל נוהגיהם המשונים, לא יכולים להתפלל יחד עם נפתלי בנט בבית הכנסת שלו ברעננה."

אז אמנם אותה המערכון הצחיק, אבל גם היא קפוצת תחת.

אגב, שקד היא "אשכנזיה" ממוצא עיראקי, אם זה רלוונטי למישהו, אבל לא ניתן לעובדות לקלקל שנאה טובה.

 

* ושולח אלף נשיקות – אריאל זילבר יופיע בפסח בפסטיבל "שיר השירים" בקצרין. לקראת הופעתו הוא התראיין ל"שישי בגולן". בראיון עימו אמר זילבר: "אני זוכר טוב את ההופעה הראשונה בקיבוץ אורטל שבגולן, שבו שרתי עם להקת 'תמוז' את 'רוצי שמוליק' בהופעת בכורה ומשם זה התפשט כמו אש בשדה קוצים."

סיפור יפה. יש בו רק בעייה כרונולוגית. להקת "תמוז" התפרקה ב-1976. השיר "רוצי שמוליק" הוא מ-1976. קיבוץ אורטל עלה לקרקע ב-1978.

איך אני מסביר את הטעות? ב-1983 היתה לאריאל זילבר הופעה מוצלחת מאוד, בלתי נשכחת, באורטל. אני הייתי אז בצבא, לא הייתי בהופעה, אך שמעתי עליה כל כך הרבה, לאורך שנים, עד שנדמה לי שהייתי בה.

כנראה שגם לזילבר זו היתה חוויה מיוחדת במינה, ולכן נצמדה אליה בזיכרונו הבכורה של "רוצי שמוליק".

 

* ביד הלשון: חנוך לנער על פי דרכו – אחד העקרונות הפדגוגיים של סדר פסח, שעיקרו אירוע פדגוגי – "והגדת לבנך", החובה להנחיל מאב לבנו את סיפור יציאת מצרים, הוא "חנוך לנער על פי דרכו."

זאת משמעות סיפור ארבעת הבנים. כל בן הוא שונה, ויש למצוא את הדרך המתאימה לאישיותו, להנחיל לו את סיפור יציאת מצרים. גם לבן שאינו יודע לשאול, כלומר זה שכלום לא מעניין אותו.

ארבע הקושיות הן לכאורה היפוכו של העיקרון הזה – הקושיות מוכתבות מראש. אולם במסכת פסחים במשנה, שהיא הוראות ההפעלה של הסדר, נאמר בפירוש שהילד שואל את אביו, ורק "אם אין דעת בילד" יש ללמד אותו את הקושיות, כמעין תוכנת גיבוי למוגבלים.

הביטוי "חנוך לנער על פי דרכו" לקוח ממשלי, פרק כ"ב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה."

אורי הייטנר

 

* * *

אהוד: כיום כבר ברור שאילו הצבא הסורי היה חונה על חופה המזרחי של הכנרת לא היתה פורצת מלחמת האזרחים בסוריה ושלום נצחי היה שורר בין סוריה לבין ישראל!

 

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

דויד המלך – תדמית וסמל

הרצאה שמינית בסדרה לשנת תשע"ח

המרצה – ד"ר משה גרנות

עיון בקורות חייו של דויד בהשוואה לתהילת העולם שזכה בה.

הפסוקים, עליהם תדון ההרצאה, יחולקו למשתתפים בדפי עזר.

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

של הספרייה

ביום ב', 9.4.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

 הכניסה חופשית

 

* * *

עדינה בר-אל

סחוג בגבעתיים

על ספרו של יענקלה גולני "אַבִּי וַּאַהְלִי"

סטימצקי 2017

יענקלה גולני, עו"ד במקצועו, מספר על ימי ילדותו, נעוריו ובגרותו במשפחה תימנית, ומתוך כך מאיר את דמויותיהם של הוריו ומשקף את הווי המשפחה מנקודת מבטו.

כבר בתחילת הספר עולים ביטויים שהיו שגורים בפי ההורים. האב שהיה פונה אל בנו בכינוי "אַבִּי וַּאַהְלִי", כלומר: "אבי וכל משפחתי," ואילו האם נהגה לומר: "הכול זה מהבית."

למרות שהמחבר מוצא הבדלים ניכרים בין אביו לאימו באופיים ובגישותיהם לחיים, ניתן לחוש בין דפי הספר באהבה ששררה במשפחה, בקשר האמיץ בין ההורים לילדיהם.

אבי המשפחה, שלמה, נולד בתימן בשנת 1920 ועלה ארצה בשנת 1934. האם ציפורה נולדה בשנת 1922 בכרם התימנים למשפחה שעלתה לארץ בשנת 1908. גולני מגולל את תולדות בני המשפחה בתימן ובארץ. דוגמא אופיינית: הוא מספר על סבתו, אם אביו, שחיתנו אותה עם אדם זקן, בהיותה בת 8 בלבד. אולם הילדה הקטנה ברחה מבית בעלה וחזרה לבית הוריה. וכך, בגיל 9, כשהיא כבר גרושה, חיתנו אותה שוב, הפעם לתלמיד חכם שהיא למדה לאהוב וילדה לו ילדים. אך מסכת צרותיה לא תמה. הבעל עזב את הכפר והלך ללמוד, ובהיותו רחוק מביתו הוא נשא אישה שנייה והוליד עימה בן. אבל בסופו של דבר חזר לרעייתו הראשונה.

משפחת גולני (במקור: כּולאני) התגוררה בתחילה בכרם התימנים, ובעת מלחמת השחרור עברו לגור בבית נטוש בשכונת ג'מוסין, לימים גבעת עמל. אימו של יענקלה סירבה לשלוח אותו למעון יום, ולכן היתה לוקחת אותו עימה לעבודה בבתי ה"גברות", שאת בתיהן היא ניקתה. מעיד גולני בהומור: "כשאימא הלכה לאודישנים אצל הגברות, היא הציבה מגבלה: אני באה עם הילד הקטן שלי. רוב הגברות סירבו. אבל היו כמה שהסכימו."

ומה יעשה ילד קטן במשך שעות רבות בבית  ללא רדיו, טלוויזיה או צעצועים? "הגברת יפה" נתנה לו קליידוסקופ, והוא היה מתבונן שעות בצורות ובצבעים המשתנים לנגד עיניו. אותה "גברת" גם הדביקה לו את השם "יענקלה", וכך דבק בו "הכתם האשכנזי". (עמ' 44-45).

גולני מרחיב בספרו על ילדותו, נעוריו, שירותו הצבאי, הכשרתו ועבודתו כעורך דין. פה ושם משובצים סיפורים על אנשים מפורסמים, ביניהן אהובה עוזרי ושושנה דמארי, שעמם התיידד ואותן העריץ. הראשונה מכונה בפיו "אהובית", והשנייה – "מלכה".

אגב, הידעתם שהיה "בנק התימנים"? מספר גולני: "דודי היה חבר בהנהלת 'בנק התימנים', שהיה בנק-משנה של בנק לאומי, והיה לו סניף אחד ויחיד – ברחוב הלל הזקן בכרם התימנים. הסניף שירת את כל התימנים של הכרם, וכל פקידיו היו תימנים ותימניות שהבינו 'תימנית' – את השפה ואת המנטליות." (עמ' 95).

בעצם זה יומן אישי של המחבר, בו הוא כולל גם את סיפור משפחת רעייתו רוני (אחייניתו של הסופר אוריאל אופק). יש כאן סיפורים על לקוחותיו, על משפטים שייצג בהם נאשמים ועוד פרטים אישיים מחייו. אך, כאמור, ניתן ללמוד מהספר על ההווי המשפחתי וכן על האווירה הכללית בארץ החל משנת 1950, שנת לידתו.

במרוצת הזמן עברה המשפחה להתגורר בדרום גבעתיים בשכונת עובדי חברת החשמל, עליהם נמנה אביו. כאן נבנו עבורם בתים דו-משפחתיים צמודי קרקע. ליד שכונה זו היו עוד שתי שכונות: של עובדי עיריית תל-אביב ושל עובדי קופת חולים. [ומידע אישי שלי: היה שם גם "שיכון המורים"]. לדבריו: "גבעתיים היא מהערים היחידות בעולם שדרום העיר הוא יוקרתי יותר מצפונה."

הוא משבץ סיפורי הווי של עובדי חברת החשמל. אברהם השכן היה נהג האוטובוס שאסף את העובדים מבתיהם לתחנת רידינג וחזרה. ובאחד הימים, כאשר אברהם לא הצליח להניע את האוטובוס, ירדו כל הנוסעים והחלו לדחוף אותו. והנה, כאשר המנוע החל לפעול, נתן אברהם הנהג גז ונסע, והעובדים נותרו על הכביש....

המחבר מספר על האפלייה אותה חש בגבעתיים, בגלל עורו הכהה. ביום הראשון בגן הילדים קיבלוהו הילדים בקריאות קצובות: "כושי סמבו – בילי-בילי במבו." ובעיקר זכורה לו מורה בשם עדה, שכל כך התנכלה לו, לדבריו, עד שהמליצה להעבירו לבית ספר "גבע", שכונה בפי הילדים "בית ספר למפגרים", והיה כנראה מוסד לחינוך מיוחד. אבל תוכניתה לא יצאה אל הפועל עקב התערבותו התקיפה של אביו, והוא נשאר באותו בית ספר. לדבריו של גולני, גם תלמידים עולים מעיראק "זכו" לאפלייה מצד המורים בכיתתם.

גולני אינו מסתיר מריבות ומתיחויות במשפחה, אם במשפחה הגרעינית ואם במשפחה המורחבת, כגון ריב של אביו ואֶחָיו על מגרש שקנה הסב בחולון.  כמו כן הוא מרבה לספר בפרטי פרטים על המחלות של הוריו, לעתים תוך הדגשה שהם הופלו לרעה על ידי הצוות הרפואי. יחד עם זאת, הוא מספר בגילוי לב על התפרצויות שלו כלפי אנשים ובקשת מחילה מהם לאחר מעשה.

דוגמא להווי משפחתי:

"אבא היה מגיע מהעבודה בארבע אחר הצהריים. בשכונה ידעו כולם ש'שלמה לא עובד שעות נוספות'. אימי, כזכור, עבדה גם עבדה שעות נוספות, כדי להשתכר יותר..." וכאן הוא מתאר בשני קטעים את ההבדל בין התנהגות האב לזו של האם עם שובם הביתה מעבודותיהם:

"וכשאבא היה מגיע, האוכל שלו כבר היה מוכן בסיר: מרק תימני, תַפְּחֵי (זו אינה טעות) אדמה, עוף, לחם שחור, חילבה וסחוג. אביבה או נילי [הבנות- ע.ב] היו מחממות את האוכל ומגישות לו, ואני או נילי היינו רצים עם בקבוק ריק לקיוסק של יונה ושמחה וממלאים אותו לאבא במי סודה." (עמ' 72).

"אימא היתה מגיעה בשש או בשבע בערב – ונכנסת ישר לתורנות הערב והלילה שלה. אף אחד לא חיכה לה עם צלחת מרק, לא קנו לה בקבוק סודה מוגז וקר, ולא שאלו אם תרצה עוד משהו. להיפך: עכשיו כל אחד טרח לספר לה מה חסר לו ומה הוא צריך ומה אין לו ומה היה רוצה, ואימא היא שהיתה מספקת את רצונותינו." (עמ' 73).

והוא מפרט כיצד היא דאגה "שיהיה לנו הכול." וזה אומר שהיא קנתה "בגדים בשניידמן וב'אוֹ-בֶּ-גֶ', נעליים רק ב'נמרוד' או ב'נעלי פיל', והכול שיהיה הכי טוב, שלא יגידו לה שהילדים שלה לבושים פחות יפה מהילדים של המַדאמות. כשרצתה לקנות למי מאתנו משהו, לא חסכה מעולם. על עצמה חסכה. היתה הולכת ברגל מביתנו בגבעתיים עד לתחנת האוטובוס בדרך השלום בתל-אביב כדי לחסוך כמה גרושים בנסיעה, וגם יורדת בתחנה בתל-אביב וחוצה רגלית את הגבול לגבעתיים ומגיעה הביתה ברגל, עם סלים כבדים משוק הכרמל." (עמ' 76).

במשך כל השנים היה האב אחראי על הכנת הסחוג. הוא עשה זאת במחסן ליד הבית, ונעזר במיקסר רב עצמה. אחר-כך מילא צנצנות גרבר, שבאורח פלא היו לו רבות כאלו, וחילק לכל בני המשפחה ולאחרים.

לאחר מותו עברה המשימה לאם, שהכינה סחוג באמצעות מיקסר קטן יותר. גולני הקליט את המתכון מפי אימו (עמ' 121-122), וממשיך עד היום להכין סחוג, למלא צנצנות ולחלק אותן. גם את אופן אפיית הפיתות המיוחדות למד מאימו, וגם "סוד" זה כלל בספר (עמ' 125).

ונסיים בקטע שעוסק ברגשות, ומלמד גם על ההבדל באופן ביטוים בדורות השונים של בני המשפחה:

"אני זוכר שבימי ילדותי, כשהלכתי עם אבי לבית הכנסת, לא היינו הולכים בדרך הקצרה – שאז טרם נסללה – אלא דרך רחוב אפק. אבי ואני יד ביד, שלובי אצבעות; אצבע אחת שלו, אחת שלי, שלו, שלי. ובדרך, בלי אומר, אבי מהדק את אחיזת אצבעותיו כאומר לי 'אני אוהב אותך,' ואני משיב לו בהידוק חזק יותר, כאומר לו – 'ואני יותר.' אבי מהדק חזק וארוך – ואני משיב לו בחזק וארוך. אבי מהדק פעם אחת בעצמה, ואני משיב במגבלותיי.

"מאוד-מאוד אהבתי את ה'משחק' הזה, אבל לא חזרתי עליו עם ילדיי. הגרסה שלי להבעת אהבה אבהית פחות מורכבת – אני פשוט מחבק אותם ומנשקם ואומר להם שאני אוהב אותם עד בלי די..."

לסיכום, ספר שהוא סיפור אישי-משפחתי, שמלמד גם על חברה וסביבה.

עדינה בר-אל

 

 

* * *

משה גרנות

מפעל חיים

על האנתולוגיה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית"

מאת לאה צבעוני

הוצאת צבעונים 2018, 484 עמ'

קראתי לרשימה זאת בשם "מפעל חיים" כי נראה לי שמפעל מונומנטאלי כביר ממדים כמו זה שלפנינו מתנסה בו אשת/איש-רוח רק פעם בחיים. בספר שלפנינו מכונסים 870 שירים מאת 547 משוררים שתאריך לידתם נע בין המאה החמישית לספירה – לשנת 1995, שירים שנכתבו בעיקר בעברית, אבל גם ביידיש, ערבית-יהודית, אנגלית, רוסית, צרפתית, סלובקית, ספרדית ופורטוגלית, כשהנושא הוא השפה העברית, שפה שאין לה אח ורע בלשונות העמים בשרידותה כלשון ספר במשך 1700 שנים, ובתחייתה כלשון חיה במאה ושלושים השנים האחרונות.

ד"ר לאה צבעוני, מחברת האנתולוגיה, היא בלשנית, שחיברה ספרי הדרכה בדיוקי לשון, מו"ל ועורכת קפדנית ומוערכת (ראו את שירה של בתה, יעל צבעוני, המתארת בהומור את קפדנותה של אימה בעריכת ספרים ואת שמירתה על טהרת השפה העברית – עמ' 461). היית מצפה שמפעל כביר כגון זה שלפנינו יופק על ידי גוף ציבורי, או למצער, שיהיה ממומן על ידי גוף ציבורי, או מצנט, והנה, האנתולוגיה הזאת מומנה על ידי העורכת והמו"לית עצמה, עם סיוע (די זניח לטעמי) מצד קרן יהושע רבינוביץ' וקרן אקו"ם.

יש תחום שהמעיינים בספרים מן המין הזה דשים בו בלי תשומת לב מיוחדת, ואני מתכוון לאפאראט – זה אמנם מעין ספח לעיקר, אבל צריך לתת את הדעת להשקעת העבודה הגדולה של המחבר/ת כדי להקל על הקורא את ההתמצאות בספר. המחברת של ספר זה טרחה לציין את שנת הלידה של המשוררים שבאסופה, ולגבי אלה שהלכו לעולמם – את שנת הפטירה, היא מציינת את המקורות מהם הובאו השירים, את שם המשורר המופיע בכתובים, ואת שמו בתעתיק עברי עדכני. בסוף הספר ימצא הקורא את רשימת השירים בסדר אלף-בית, רשימת המשוררים והמתרגמים בסדר אלף-בית ללשונותיהם השונות.

החטיבה הראשונה בספר משתרעת על פני כ-450  שנה, הלא היא תקופת הפיוט שלפני תור הזהב בספרד, מוזכרים משוררים ידועים כמו יניי, אלעזר קליר, סעדיה גאון ואהרן בן משה אשר (המאה העשירית), ממשפחת אנשי המסורה בטבריה, שכצפוי מאדיר את 22 האותיות של השפה העברית, ומסתבר שבעקבותיו הלכו עשרות משוררים שהעלו על נס את ייחודן של אותיות האלף-בית. למשוררי ימי הביניים, כמו משה אבן עזרא, מצטרפים גם גדולי המשוררים של תקופת התחייה, כמו ח"נ ביאליק, ש' טשרניחובסקי, זלמן שניאור, ש"י עגנון, לוין קיפניס, אבא קובנר, נעמי שמר, מרים ילן שטקליס, שהוסיפה נופך של הומור בשיר הילדים שלה על אל"ף-בי"ת (על ההומור בשירים בנושא הרציני שלפנינו – ראו להלן), וכאמור, עשרות רבות של שירים נוספים.

החטיבה הבאה היא חטיבת משוררי תור הזהב בספרד, והיא מתחילה בדונש בן-לברט (990-920), כשמורגשת בשירו, המוקדש למנחם בן סרוק, השפעת הפרוסודיה הערבית. אזכיר כאן רק את "האריות בחבורה": ר' שלמה אבן גבירול, שמתרכז בשירו בדקדוק ובטעמי המקרא, יהודה הלוי שמעמיד את השפה הברורה לעומת שפות העילגים. יהודה אל חריזי, מחבר המקאמה "תחכמוני". כמוהו, וכרבים אחרים, מקוננים על קפיאתה של השפה משום שבני ישראל למדו לדבר בלשונות העמים. לחטיבה הזאת ניתן אולי לשייך גם את ישראל נג'ארה שחי בארץ ישראל כמאה שנים אחרי גירוש ספרד, ואת שלום שבזי שחי בתימן  במאה ה-17.

החטיבה הבאה שייכת לתקופת ההשכלה, והראשון המוזכר באסופה הוא דוד פרנקו מנדס, איש אמסטרדם (1792-1713), שהשפיע על אבי תנועת ההשכלה, הלא הוא נפתלי הרץ ויזל. שניהם מבכים את ירידת כבודה של לשון הקודש. שלום הכהן חוזה עתיד של פריחה לשפה, ומשה מנדלסון, הנחשב לשמש העולה בתקופת ההשכלה, משבח בשירו את שפתם העשירה של משוררי ימי הביניים, ולועג לחרזנים בני דורו. אדם הכהן מכתיר את השפה העברית לאם כל השפות, ומקווה שהאל יחדש את נעוריה. גם שמואל דוד לוצטו מבכה את אובדן תפארתה של הלשון בעטיה של הגלות הארוכה. בשירתו של מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) אנו פוגשים את הקריאה "עורי נא עורי, שפה עברייה" שממנה, כנראה, נבחר השם לאסופה כולה (ראו קריאות דומות בשיריהם של אברהם ברוך מני ושל שלמה צאלח שלמה גבאי).

בחיר משוררי ההשכלה הוא י"ל גורדון, שמרד בממסד הדתי של ימיו, עדיין מדבר על שפת קודש, אך גם מתייחס אליה כאל שפת לאום, שאסור לה לגווע. ברגע של ייאוש הוא שואל "למי אני עמל?" ומקווה שהשפה האהובה תרוחם. כצפוי, המשוררים המשכילים שוללים לחלוטין את הז'רגון (היידיש) ומעדיפים את השפה העברית ברורה.

י"ל פרץ (1915-1852), מבין פורצי הדרך לתקופת התחייה, מדבר בשירו על יופייה של השפה שהפכה נוכרייה עבור עם ישראל. בדור הזה מופיעים רבים אחרים, ביניהם נ"ה אימבר, מ"מ דוליצקי, דוד פרישמן, שמעון פרוג ואחרים. לוז תקופת התחייה מתחיל בש' בן-ציון וח"נ ביאליק, שהמחברת בחרה לאסופה מכל יצירתו דווקא שיר ביידיש – "דאס לעצטע ווארט". הלל לשפה ימצא הקורא גם ב"עמא דדהבא" של שאול טשרניחובסקי. אנו פוגשים אצל משוררים אלה פחות להט דתי כלפי השפה, ודגש על הצד הלאומי. ברוח זאת כתבו גם אורי ניסן גנסין, קדיש יהודה סילמן, אליעזר שטיינברג, זאב ז'בוטינסקי, יעקב כהן ושמשון מלצר. יהודה קרני מברך על כך שהעברית, שהיתה שפת תפילה, נעשית לשון חומרית. זלמן שניאור ואביגדור המאירי מברכים על כך שהעברית הפכה לשפת הדיבור בתל-אביב.

בתקופה הזאת (עד אמצע המאה ה-20) מוזכרים רבים וטובים, ביניהם: יעקב שטיינברג, אלישבע (יליזבטה איוונובה ז'ירקובה-ביחובסקי, נוצרייה שעלתה לארץ וכתבה עברית), אבשלום פיינברג, רחל, יצחק לבני, דויד פוגל, ישורון קשת, אסתר ראב, אברהם רגלסון, שמעון הלקין, יצחק למדן, עזרא זוסמן, שמעון לוזון, יוכבד בת מרים, אמיר גלבוע, שלמה טנאי.

בשיר מרנין לב מתארת נורית יובל, יוצרת בת זמננו, איך הסבתא נלחמה כנגד הלעז ונגד בליל השפות שאליהן נקלעו בני ישראל בשבעים גלויות, והנה נכדיה שהתחנכו על משנתה החמורה, הם מתכתבים עם מחשבים תוך שימוש במונחים אנגליים. כצפוי גם אבשלום קור כועס על כך שבתל-אביב, העיר העברית הראשונה, רוב השלטים הם בלועזית.

מכמיר לב הוא שירו של חיים לנסקי המשורר הגולה לגולאג של סטלין, כשהוא מביע התפעלות אמונית ממש לנס שקרה לו כשהשפה העברית הגיעה אליו מהירדן אל נהרות הדון והנייבה.

חנניה רייכמן שר בנינוחות על השפה הצברית. יעקב אורלנד זועם על התגברות העגה על השיח (דאווין, ערסים, בבל"ת – וכו' מילים שממלאות את המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה), ומגנה את הלעזים שחדרו לשפה. כמוהו מגנה את הלעזים גם דן אלמגור, הגם שהשפה שלו רכה יותר. בין מגיני השפה הבוטים, כצפוי, הוא יונתן רטוש הקורא לעקור מהלב כל ביטוי נוכרי. ייתכן שמנחם בן הולך בעקבותיו ומציע כי מי שחי בארץ ישראל ודובר עברית, ייחשב לישראלי בלי קשר לדת ולמוצא. עלי מוהר נמצא בקוטב הנגדי למנחם בן – ב"שיר השיירה" (המושר כל כך יפה על-ידי אריק איינשטיין), העולים היהודיים (!!!) מכל הגלויות בבואם ארצה מחיים את השפה.

גאון השירה הארץ-ישראלית הוא, כמובן, נתן אלתרמן, שמברך על העברית שבשלטי החוצות, וגם על השגיאות שבהם. הוא מברך על העברית שבשוק, ומתפעל משמואל הנגיד שלימד את בנו יהוסף בן התשע את השפה, והילד הגיע לרמה כזאת עד כי הצליח להעתיק את שיריו של אביו. הוא מתפעל, כמו רבים אחרים, מהתעוזה של אליעזר בן-יהודה לדבר רק עברית בימים שבארץ שרר מגדל בבל של שפות.

יוסי גמזו מתאר איך פגש בחלומו את אליעזר בן-יהודה, שהתלונן על מצבה של העברית. ירון לונדון שר על אליעזר בן-יהודה שחלם בלילה על מילים חדשות בעברית, והשפה לא הכירה את עצמה בהפציע השחר. יהושע טן-פי מקשר בין הנאמנות לעברית ובין הנאמנות לשטחי ארץ ישראל – ויתור על "ארץ ישראל השלימה" כמוה כוויתור על נכס השפה. כידוע, דעה פוליטית דומה היתה גם לנתן אלתרמן, למשה שמיר ולחיים גורי, המופיעים, כמובן מאליו, גם כן באסופה זאת.

הומור הוא מצרך נדיר כשמדברים על מעריצי השפה העברית, ובכל זאת יש אחדים שנוקטים דרך זאת: שיריו המחויכים של אלתרמן "מעשה בחיריק קטן" ו"מעשה בפ"א סופית" – וחבל שלא הובאו שירים אלה במלואם. גם שיריהם של משה שפריר ודן אלמגור יגרמו לקורא לחייך. נימה של הומור ימצא הקורא גם בשירה של רות אלמגור-רמון על התפתלויותיה של האקדמיה ללשון העברית אם לשים קמץ או פתח במילה "ארגז", ובשירו של יורם טהרלב המתאר כיצד למד עברית דווקא מהמורה למוסיקה – יהודה שרתוק. כצפוי, גם חיים חפר כתב את המקאמות שלו בהומור, וכמוהו גם דני סנדרסון.

תלמה אליגון-רוז מגחיכה את מערכת החינוך: ילד "שפוט" של התנ"ך פונה אל המורה בלשון תנ"כית, והמורה מוציאה אותו מהכיתה. צור ארליך מתאר בהומור את צרותיו של העורך הנתקל בבורות לשונית, ואת "הכורח" שחשים דוברי "העילית" להשתמש בלעזים ובסיומות "ארמיות".

הגם שבדור המדינה דיבור עברי בשוק ובמכולת כבר אינו סנסציה, בכל זאת המשוררים מרבים להתפעל מהתופעה ההיסטורית הבלתי רגילה הזאת, ולהביע רחשי אהבה כלפיה. בין המתפעלים – יהודה עמיחי, טוביה ריבנר, אמנון שמוש, אריה סיוון, משה בן שאול, עזריאל קאופמן, לאה נאור, גליה טופול, רבקה מרים, רפי וייכרט ועוד. המשורר שהביע את אהבתו לשפה העברית בציורים מעולם הארוס הוא יעקב ברזילי: הוא רוקד עם האותיות שלה, מחזר אחריה, מקנא לה כנגד אלה שאינם מכבדיה. בכיוון הארוטי פונה גם יונה וולך המכנה את השפה העברית "סקסמניאקית", כי בניגוד לאנגלית היא עומדת על דיוק בין זכר לנקבה בשמות גוף, במיספרים ובפעלים.

המשורר דוד אבידן היה הקיצוני שביוצרים שעברו הליך של חילון כלפי השפה – הוא מחליט שהשפה העברית איננה אהובה, ובוודאי שאיננה מבע אלוהי - היא בעיניו אחוזתו הפרטית!

משוררים רבים באסופה מתארים את המאבק הנערך בנפשם בין העברית ובין שפות האם, או השפות שרכשו לאורך חייהם. לרשימה זאת אמנה את משה בסוק, לאה גולדברג, יצחק גנוז, איתמר יעוז-קסט, יהודה גור אריה, רירי סילביה מנור, יואל נץ, רינה לוינזון, שלמה אביו, אהוד מנור (לא על עצמו, כמובן, אלא על מי שעדיין חולם בספרדית), יוסף כהן-אלרן, קרן אלקלעי-גוט, מלכה נתנזון, רבקה תפארת חקק, בלפור והרצל חקק, רינה גינוסר (בשמם של העולים מפולין), דליס אללוף-מימון, שושנה ויג (רשימה חלקית).

יש המתכחשים לאהבתם לשפה העברית, ומראים אפילו סימנים של התנכרות, ביניהם נמנה את ארז ביטון שמפגין עם עברית הפרברים כנגד עברית של רוול, שמעון בוזגלו שמשפחתו העדיפה להגר לצרפת, מתי שמואלוף שכותב גרמנית באותיות עבריות, ואלמוג בהר המכנה את העברית שפה חירשת, ואת הערבית כשפה המסתתרת מאחורי תריסי העברית. סמי שלום שטרית מביע התנגדות לעברות השמות, ורועי חסן שמאמין כי אישה אנאלפביתית, שיודעת ליצור שירה ממצרכי מזון, עשויה להדהים אפילו את אליעזר בן-יהודה.

קבוצה קטנה, אך מעניינת באסופה היא קבוצת הישראלים דוברי הערבית מזה דורות, שיוצרים גם בשפה העברית, אלה הם נעים עריידי, סלמאן מצאלחה, ותאמר מסאלחה שמקונן על כך שהנכבה גירשה את השפה הערבית.

באסופה יש מספר לא מבוטל של שירים שעניינם השפה העברית, אבל הם כתובים בשפות אחרות, כפי שצוין ברישא של רשימה זאת. רוב השירים הם ביידיש: אליהו בחור, מארק ורשבסקי עם השיר מכמיר הלב על הרבי שמלמד ילדים קטנים אל"ף בי"ת כשהאח בוערת, קדיה מולודובסקי המזכירה מורה לעברית שתלמידיו נספו בשואה, אברהם סוצקובר, שגם כן מזכיר כיצד מורה מלמדת ילדים בגטו, והם הולכים ומתמעטים באקציות, ורבים וטובים אחרים.

מבין השירים הכתובים בשפות אחרות, אזכיר אחדים: היינריך היינה, אלזה לסקר-שילר, פול צלאן (גרמנית), ג'והן מילטון, צ'ארלס רזינקוף (אנגלית), גיום דה סאלוסט דו ברטאס, דוד סידרסקי (צרפתית), מרג'ורי אגוסין (ספרדית), שמעון פרוג, ד' סתר (רוסית), מרדכי בן יחייא בצ'אייב (תאג'יכית-יהודית).

אני מודה שהכברתי מילים, ועם הקורא הסליחה, אבל באמת אפילו לא גירדתי בקצה הציפורן את השפע שהספר הזה מציע לאוהב הספרות והשפה העברית. ספר מעורר התפעלות – מפעל חיים.

משה גרנות

 

 

* * *

אילן בושם

10 שירים ל'חדשות בן עזר'

[אפריל 2018]

 

הכותב

עִתּוֹ כְּבָר לֹא אִתּוֹ

כַּנָּ"ל אִשְׁתּוֹ

וְהוּא מַחֲזִיק בָּעֵט

שֶׁמְּחַזֵּק אוֹתוֹ:

כּוֹתֵב כּוֹתֵב כּוֹתֵב,

מְטַיֵּט וּמְשַׁרְבֵּט

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמוֹטֵט.

 

*

עַל כֻּלָם חָלִים

אוֹתָם הַכְּלָלִים:

בִּתְחִלָּה יֶלֶד

אַחַר כָּךְ שֶׁלֶד...

 

*

אָדָם עוֹזֵב חַיָּיו

בְּעַל כָּרְחוֹ

עִתִּים הוּא מִתְפַּשֵּׁט

מִתַּכְשִׁיטָיו וּמִשְּׁטִיחָיו

בִּמְכִירָה פֻּמְבִּית

שֶׁל עִזְבוֹנוֹ וָאֳסָפָיו:

הָאוֹסֵף נֶאֱסַף אֶל אֲבוֹתָיו

וִירוּשָׁתוֹ עוֹבֶרֶת לִקְרוֹבָיו.

 

אחרי מות

יִקְרְאוּ מָה שֶׁיִּקְרְאוּ (עַל הַקֶּבֶר)

יַגִּידוּ מָה שֶׁיַּגִּידוּ,

יִכְתְּבוּ מָה שֶׁיִּכְתְּבוּ –

דָּבָר לֹא יַעֲזֹר,

הָאִישׁ לֹא יַחֲזֹר.

 

זיווג

בְּקֶצֶב בִּלְתִּי פּוֹסֵק

מָתוּחַ עַד קְצֵה הַיְּכוֹלֶת

הוּא מוֹדֵד לָהּ כְּמִדַּת תַּאֲוָתָהּ

וּמַעֲרִיךְ שֶׁאִם יַאֲרִיךְ

הִיא תַּעֲרִיךְ אֶת זֶה.

 

*

בָּאוֹטוֹבּוּס הַדָּחוּס

עָמְדוּ צְפוּפִים וּלְחוּצִים,

הוּא נִדְבַּק אֵלֶיהָ

וְגַם עָמַד לוֹ,

אַךְ הִיא

הֶעֱמִידָה אוֹתוֹ

עַל טָעוּתוֹ...

 

*

הִיא גָּהֲרָה עָלָיו

וּבְלִי הִסּוּס

עָלֹה וְיָרֹד

כְּרוֹכֶבֶת מְיוּמֶנֶת

עַל גַּב סוּס.

 

תצוגת אופנה

כְּצַיָּד קַדְמוֹן

יוֹשֵׁב הָאִישׁ בַּסָּלוֹן

בּוֹחֵן אֶת מִצְעַד

הַיְפֵהפִיּוֹת הָעוֹבְרוֹת בַּסָּךְ

עַל הַמָּסָךְ

כְּאוֹרֵב לְאַחַת מֵהֶן

שֶׁבָּהּ יִנְעַץ בְּאַחַת

חֲנִיתוֹ הַזְּקוּרָה.

 

*

"יוֹשְׁבִים עַל מְקוֹמִי!"

חָשַׁב בְּלִבּוֹ הַקָּבוּעַ

כְּשֶׁרָאָה זֹאת עוֹד מֵרָחוֹק

בְּמַהֲרוֹ לִמְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ

בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁלּוֹ.

בְּאִי-נַחַת נִכְנַס

וְנָחַת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ...

 

סַפַּר הנשים

כָּל הַחִבּוּקִים שֶׁהִתְחַבֵּק

וְכָל הַנִּשּׁוּקִים שֶׁהִתְנַשֵּׁק

עִם לָקוֹחוֹתָיו –

זֶה הָיָה יוֹתֵר מִתּוֹךְ טַקְט,

וְהֵן בָּלְעוּ זֹאת כְּמוֹ אַקְט

שֶׁל חִבָּה אוֹ אַהֲבָה

וְחָזְרוּ אֵלָיו כְּמוֹ חִזְּרוּ אַחֲרָיו

כְּדֵי לִהְיוֹת מְלֻטָּפוֹת וּמְנֻשָּׁקוֹת עַל יָדָיו

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לַעֲשׂוֹת תִּסְפֹּרֶת.

אילן בושם

 

 

* * *

אוריה באר

1. מרץ 1948, חודש הדמים במלחמת השחרור

בימים אלה הוצאתי ממדף ספרים עתיק את החוברת "לחברינו" מספר 26 מנובמבר 1948, של חברי "אגד" ובו מאמרו של אבא ז"ל, על שקרה אותו ואת חברו אברהם הולצמן ז"ל בשיירת חולדה, ממרץ 1948.

אבא תיאר בה בפרטות את מה שקרה באותה שיירה, את שריפת מכוניתו המלאה חיטה, על ידי פורעים ערביים, ועל היחלצותם ממוות שלו ושל חברו, ממש ברגע האחרון, ועל פציעתו בכתף ובאוזן. שנים עשר נהגים נהרגו באותה שיירה, ועוד מיספר מלווים ונושאי נשק מטעם "ההגנה". מכוניות רבות נשרפו כליל.

אכן, כתבתי על כך יותר מפעם אחת, ולא אפרט שוב. אך אדגיש, כי חודש מרץ 48' נחשב עד היום כחודש הדמים של מלחמת השחרור. נפלו בו מאות רבות של לוחמי שיירות, מאות אזרחים ולא מעט מתיישבים בנקודות יישוב קטנות שהערבים התקיפו. גורל הישוב היהודי, שמיספרו באותה עת לא עלה שש מאות וחמישים אלף, כולל נשים וטף, היה מוטל על כף המאזניים. ראוי לזכור שנוכח המצב הגרוע בכל החזיתות. הכריז וורן אוסטין האמריקאי, שאולי כדאי לוותר על החלטת החלוקה, ולהגיע לשלטון האו"ם ברחבי ארץ ישראל.

השינוי התרחש רק כשבן גוריון  וראשי ההגנה החליטו לעבור מהגנה להתקפה. וכך במבצע נחשון וביוזמה בחזיתות אחרות, נהדפו הערבים הפורעים, שבאו ממדינות ערב וכן צבאות ערב שנחלצו לסייע להם.

אבא ז"ל כתב על כך, וגם היה  מספר לנו, תמיד בזעזוע, כיצד גם שנים לאחר מכן עוד הדהדו באזניו קריאות הכפריים הערבים:

"אטבח אל יהוד. אנחנו יורדים אליכם. אנחנו נשחט את כולכם. אנחנו נשמיד אתכם בני כלבים. עופו מכאן. מותו יא בני כלבים."

ובהקשר זה: לפני כשנה קראתי בעיתון ערב על בכיית בנו של אחד מתושבי אותם כפרים: "אני רוצה לחזור לכפר של הוריי. כן, שם בבאב אל ואד. רוצה לשם."

מה ש"חברנו" שכח, שאביו היה כנראה בין התוקפים את אבא ושיירתו, בין אלה שרצו לשחוט את כל היהודים. רק שכח למה גורשו כל אנשי אותם כפרים שתקפו את השיירות לירושלים. אז כדאי להזכיר לו...

 

2. גונב התווים [סיפור]

שערו הלבן והדליל התבדר ברוח הקלילה של מרפסת מלון בתל אביב מול הים. כן, שוב אנחנו נפגשים, מבלים יחד ומחליפים דעות ורשמים. הלמוט חייך את חיוכו הנעים והצטחק אליי. "אה ידידי, את כל הסיפור אתה רוצה לשמוע? מתחילתו ועד סופו?"

"כן," עניתי. "תמיד אתה מספר רק קטעים או פרקים קצרים מילדותך. הייתי רוצה שתשלים פעם את התמונה כולה. תספר הכול מתחילה עד סוף."

אינגה, אשתו היפה, בעלת השיער השחור, שהגיל כמעט ולא חרץ קמטים בפניה, הצטחקה קלות.

"כן הלמוט," התערבה בשיחתנו, "ספר הכול לחברנו הישראלי. מגיע לו לאחר שנות ידידות כה רבות ומפגשים לרוב כאן ובגרמניה. ובכלל, כיום הוא כבר מדבר גרמנית סבירה. למד משהו. אז תתחיל מההתחלה ועד הסוף."

הלמוט היסס רגע ארוך, מתלבט בינו לבין עצמו, כמי שלא נעים לו לשוב ולהעלות זיכרונות קשים  מעברו. אך לבסוף התעשת והחל לספר בשטף.

"טוב, אז זה הכל התחיל בימי ילדותי הרחוקים בשנות השלושים, בתקופת השלטון הנאצי. גרנו אז ברובע מגורים נאה בברלין. אבי היה מוסיקאי, חיבר גם שירים ומנגינות והתפרנס לא רע. אימי היתה אחות בבית חולים בסביבה, וסייעה בכלכלת הבית. סמוך לנו התגורר דודי, אחי אבי, שהיו לו קשרים הדוקים עם המשטר הנאצי.

"בסביבה בה גרנו התגוררו כמה משפחות יהודיות. רובן היו בעלי חנויות משגשגות ,והיחסים בינינו היו מצוינים. חברי הטוב ביותר באותם ימי ילדות רחוקים היה אדגר, ילד יהודי בהיר שיער, גבה קומה ועם חיוך תמידי שהיה נסוך על פניו. אהבתי אותו אהבת נפש. לא אגזים אם אומר, שאף יותר מאשר אהבתי את אחי הקטן ואת אחותי. הייתי אז כבן שמונה, והשנה היתה שנת 1938.

"היה זה שלוש שנים לאחר החלת חוקי נירנברג בגרמניה שאסרו בין השאר על ילדים יהודיים ללמוד עם ילדים גרמניים. אדגר היה בן לאם נוצרייה שהיתה  נשואה ליהודי, וכך התחמקו הוריו של אדגר מהחוק החמור ואדגר המשיך ללמוד עימנו בשל לחצה של אימו.

"אדגר היה תלמיד טוב. הרבה יותר טוב ממני. אחד מהמצטיינים בכיתה. הוא ידע גרמנית היטב, שלט  טוב בחשבון, והשתלב בקלות בכל הפעילויות של בית הספר בו למדנו. אדגר תמיד עזר לי. סייע בהכנת השיעורים של מורנו הקפדן, עזר בהבנת האנגלית שהתחלתי ללמוד, ואפילו בשיעורי ההתעמלות. נפגשנו כמעט כל יום ואני היכרתי את ביתו יותר משהיכרתי את ביתי, והיה לי קשר הדוק יותר עם אביו החייכן מאשר עם אבי חמור הסבר, שרק לעיתים רחוקות חיבק אותי. לא אגזים אם אומר שאהבתי אותו אהבת אח.

"גם בביקוריי הרבים בביתו קיבלה אותי אימו תמיד בשמחה ובמאור פנים, הרבה יותר מאשר בביתנו הקר ואצל הוריי היבשים, המנוכרים וחסרי שמחת החיים. רק אבי הסתייג ממנו בצורה מאוד שונה. הוא היה מביט בו בשמץ איבה, מתעלם מעיניו של אדגר שביקשו ליצור עימו קשר, ואפילו רופף, ופונה במהירות לחדרו מיד כשאדגר היה בא לבקרני.

"לפעמים, כשאדגר היה פונה ללכת, היתה הערת ביטול כמו נפלטת מפיו: 'אה, הילד היהודי הזה,' 'אה, מנסה למצוא חן,' 'אה, כמו כל היהודונים האלה בסביבתנו.'

"אני התקוממתי למשמע הדברים הבוטים וחסרי השחר. 'זה לא נכון, אבא,' התפרצתי לא פעם לתוך דבריו. 'אדגר הוא ילד נהדר והוא החבר הכי טוב שלי. ואני ממש אוהב אותו ובכלל לא איכפת לי שהוא יהודי. בעצם, מה זה יהודי אבא? תגיד!'

"אבא הביט בי בשמץ  זלזול. 'היהודים הם אנשים רעים,' פסק. 'והם הביאו את כל הרע לגרמניה. טוב, אתה לא מבין עכשיו. כשתגדל תבין. עכשיו כדאי שתצמצם את הקשרים איתו. גם הפיהרר לא אוהב יהודים. והפיהרר יודע הכול.'

"אבא קיווה שאקבל את דבריו בהכנעה, אבל אני התפרצתי בזעם גדול יותר שאינו אופייני לחינוך שקיבלנו – ציות מוחלט לדברי ההורים. כן, תמיד הייתי ילד מרדן.

"'לא אבא,' קראתי. 'לא אנתק שום קשר עם אדגר. כבר אמרתי לך, הוא החבר הכי טוב שלי ואני מצפצף על הפיהרר הזה וכל מה שהוא אומר.'

"אבא רתח מזעם. הוא התקרב אליי והחטיף לי בפתאומיות סטירה חזקה על פניי.

"נדהמתי. אבא מעולם לא היכה אותי, אף שכעס עליי לא פעם. האם כל עניין היהודים הזה כל כך חשוב בעיניו? חשתי עלבון עמוק. לתת לי, בנו היקר הלמוט, סטירה? ועוד בעניין כזה? פרשתי לחדרי ובכיתי ארוכות. אבא נכנס לחדרי לאחר שעה ארוכה, ניסה לפייס אותי וליטף את שערי. אך אני הגבתי במשיכת כתף. מאז הפסקתי לאהוב אותו.

"אדגר החביב, בעל החושים החדים, חש כנראה ברוח הרעה שנשבה בביתנו ומההסתייגות הגוברת כלפיו. למגינת ליבי הוא מיעט עתה לבוא לביתנו. דבר אשר רק הוסיף על זעמי על הוריי, ובייחוד על אבי. ואז זה קרה. בנובמבר 1938, סמוך ליום הולדתי התשיעי וקרוב לחגיגה הקטנה שעמדו הורי. לערוך לי. לילה אחד פרצו שריפות גדולות בכל גרמניה וגם ברובע שלנו. ענני עשן גדולים היתמרו ונראה היה שכמעט כל האזור עולה באש. אבל לא. היו אלה רק החנויות, בתי העסק והדירות היפות של היהודים שגרו בסמוך לנו. בבוקר עברתי לפני חנותו של אביו של אדגר. החנות היתה שרופה, החלונות שבורים, כל הבגדים היפים והיקרים שהיו בה עלו באש שהבעירו הנאצים ועל המדרכה נותרו רק שרידים של חולצות ומעילים יקרי ערך. נדהמתי. זה היה כמובן 'ליל הבדולח' שארגנו הנאצים.

"בהגיעי לכיתה, דבר ראשון חיפשתי את אדגר. אך הוא לא היה. המורים לימדו אותנו בשלווה כאילו לא אירע דבר. לא יכולתי להתרכז כלל וחשבתי כל הזמן על חברי הטוב. 'מה  קרה לאדגר?' שאלתי את חבריי ואת המורה ללא הרף. הם רק משכו בכתפיהם באדישות ולא ענו. רק לאחר יומיים אמר לי אבי באדישות כי אביו של אדגר נעצר והועבר למחנה הריכוז בדכאו וכי אימו פוטרה ממקום עבודתה בבית החולים, על אף שהיתה אחות טובה. ואדגר, כן אדגר. עליו נאסר יותר ללמוד בבית הספר כי הוא יהודי. אבא אמר שאסור לי לבקרו או ליצור עימו כל קשר. 'אבל למה?' שאלתי את אבא בתחינה.

"'כי הפיהרר פסק,' השיב אבא בלקוניות. 'אסור ליצור כל קשר עם יהודים.'

"עולמי חרב עליי. רציתי לקום, לצרוח ולשאוג. לקלל את הפיהרר ועוזריו והתחלתי להכות על השולחן בידיי הקטנות ללא הרף. אך הבנתי מיד שהדבר לא יועיל. נתכנסתי בתוך עצמי. הפכתי לילד סגור ומסוגר ובכיתי במחשכים.

"בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ובשנת 1940 באו הניצחונות הגדולים של גרמניה הנאצית. כמעט כל מערב אירופה, מלבד בריטניה, נכבש על ידי הגייסות הנאציים. השמחה הגיעה לשמיים. בכל מקום לחצו אנשים זה את ידו של זה. טפחו זה על גבו של זה והיללו את הפיהרר וצוותו.

"ואבא? לאבא היתה תקופת פריחה. הוא הלחין שירים שמהללים את הגבורה של החיילים, שר וניגן בכל מקום, והוזמן לנשפים ולבנקטים שערכו בכירי המשטר הנאצי. במחצית 1940 הוזמן אבא לכתוב המנון חדש לאומה הגרמנית ולצבא הנאצי המנצח. הובטח לו סכום נכבד והוא נפנה למלאכה בכל מאודו, גאה על מה שנפל בחלקו.

"אשר לשיר עצמו – אותו היה אמור לכתוב הדוד דיטריך בתיאום עם אבא. וכך יום יום ישב אבא שעות ארוכות ליד הפסנתר, פורט על הקלידים. כותב, מתקן, מוחק וחוזר וכותב. עושה טיוטות ללא חדווה, מוחק אותן ומנסה בכל כוחו להוציא מתחת ידו שיר קצבי מלהיב, עמוס בביטויים מפוצצים.

"סוף סוף ואחרי נסיונות רבים ואין סוף טיוטות, עלה בידו לכתוב את השיר המתאים. נראה היה שלא היה קץ לאושרו. הכל קרה כשבוע ימים לפני כנס גדול של חסידי הנאצים, בנוכחות גבלס הגדול, שהבטיח את השתתפותו. לגאוותו של אבא על מה שיצא מתחת ידו לא היה גבול.

"אני לא הייתי שותף להתלהבותו. אני התגעגעתי לימים היפים עם אדגר. למרות שהייתי רק בן אחת עשרה, היתה לי כבר תודעה פוליטית ברורה, מנוגדת לזו של הוריי, מה שגרם להם, בייחוד לאבא, מורת רוח גדולה. ואז גמלה במוחי החלטה לעשות מעשה. כזה שיהפוך את הקערה על פיה. כזה שידהים את אבא.

"יום אחד, כשאבא היה באחת האסיפות שלו שמהן סלדתי, אימא היתה עסוקה במטבח, התגנבתי לחדרו של אבא. על עמוד התווים היו מונחים התווים המתוקנים של הגירסה האחרונה של ההמנון. למחרת אמור היה אבא למסור אותם לדפוס ואחר כך להפיצם בין חברי התזמורת שנבחרו לנגן את ההמנון. נטלתי את התווים ביד רועדת, קיפלתי אותם וברחתי מן החדר. עליתי בעזרת סולם קטן לעליית הגג שהיתה מצויה אז בכל בית גרמני מצוי ותחבתי את צרור הדפים הכתובים מתחת לערימה של סלים, תיבות מלאות בחפצי בית שיצאו כבר מן השימוש וצעצועים ישנים.

"הלכתי לבית הספר בלב דופק מאימה. במשך כל השיעורים הייתה דעתי פזורה. לא הקשבתי כלל למה שנאמר בשיעורים ולא הגבתי כלל לגערות המורים. גם לפניות חבריי לא עניתי. 

"בשעת אחר צהריים מוקדמת הגעתי הביתה. אבא היה בחדרו מחפש ללא הרף בין ניירותיו ומפשפש שוב ושוב בערימות התווים שהחדר היה מלא בהם. הוא נעץ בי מבט מפחיד.

"'הלמוט, אתה יודע איפה התווים שלי?' שאל בתקיפות.

"משכתי בכתפי. 'לא יודע, אבא. אני לא נכנס לחדר שלך.'

"'כן הלמוט,' השיב בזעף. 'אתה כן נכנס מפעם לפעם ומקשיב לפסנתר. אתה בטח רקחת כאן משהו, אז תגיד מיד. מיד.'

"הוא תפס את ידי ולחץ אותה עד כדי כאב. נרתעתי לאחור.

"'אבא, אני לא יודע על מה אתה מדבר.' שיקרתי. 'אולי המנקה הניחה אותם באיזה מקום. אולי אחד מהחברים שלך בא ובלי להודיע לך.'

"'שקרן,' צרח אבא. 'רק אתה עשית את זה. אני כמעט בטוח.'

"הוא הביט בי בעיניים מזרות אימה. קפאתי על עמדי וחששתי מתגובתו. אלא שהוא הביט בי ארוכות, נשך שפתיו ואמר לי בקול מפחיד:

"'הלמוט, אני לא אלשין עליך להיטלר יוגנד. גם לא למשטרה. כי זה יהיה סופך ואתה... למרות המרדנות שלך אתה עדיין הבן שלי. אבל דע לך, אתה הרסת לי את הערב. אני צריך עכשיו לאלתר ומיד... אבל איך?'

"לרגע ריחמתי עליו. לרגע הצטערתי על המעשה הכמעט פזיז שעשיתי. אבל אחר כך התאוששתי.

"'אבא, אתה תעבור את זה,' הפלטתי. 'אבא, אתה תצליח,' הוספתי חרש, כמעט בלחישה.

 

"כעבור שבוע נערך הכנס הגדול בנוכחות גבלס וכמה מגדולי החבורה שהקיפה את היטלר באותה עת.  ההמנון הושר, אך למרבה הצער של הנוכחים ושל אבא עצמו, הוא היה נטול השראה. נראה שחסרו בו תווים רבים שנכללו בטיוטה שאותה גנבתי. הקהל לא התלהב. הכל ניגשו לאבא ושיבחו אותו במילים יפות כדי לצאת ידי חובה. אך אף אחד לא התלהב. לימים, תש כוח ההמנון, נשכחה המנגינה, נשכחו מילות השיר, ואבא, מאוכזב כולו, המשיך בעבודתו האפורה כמורה למוסיקה בבית ספר תיכון באזורנו.

"אלא שזמן לא רב לאחר מכן, חל מהפך. הצבא המפואר שלנו החל לספוג מפלות בכל החזיתות. תחילה דומני היה זה בצפון אפריקה וצבאו של רומל ניגף מפני הצבא הבריטי בראשות מונטגומרי. ובאו המפלות בסטלינגרד והנסיגה האיטית של הצבא הנאצי ברוסיה. ויחד עם כל אלה באו ההפצצות הבלתי פוסקות על ערי גרמניה ובייחוד על ברלין.

"כן, זה היה נורא. לילה לילה נשמעו הדי התפוצצויות בכל רחבי העיר הגדולה. בתים מפוארים הפכו לעיי חורבות. שדרות שלמות כבר לא היו קיימות. האנשים מהרחוב החלו לרטון ולשאול מתי זה ייגמר. מה יהיה הסוף.

"המצב נהיה כה גרוע עד שהחליטו להעביר את כל הילדים והנערים לערי השדה. אותנו העבירו לעיירה קטנה ליד ברלין ושם העברנו את הימים בחוסר מעשה ואת הלילות בהתבוננות שעות ארוכות בלהבות האש שעולות מעיר הבירה.

"יום אחד הגיעו לעיירה קצין אס.אס ועימו אנשי ההיטלר יוגנד, ארגון הנוער של היטלר. הם ביקשו, הייתי אומר דרשו, שנתגייס מיד לשורות הלוחמים, למרות גילנו הצעיר כי האוייב עומד בפתח והמצור של הרוסים על ברלין כבר החל. היה עלינו לעבור אימון צבאי קצר ולאחריו – ישר לחזית, להילחם נגד החיילים הרוסים שעל התנהגותם סיפרו סיפורי זוועות. רוב הנערים הסכימו בהתלהבות. מה גם שקציני ההיטלר יוגנד ניסו להלהיב אותנו בכל דרך אפשרית בהדגישם שוב ושוב שאנחנו מגינים על המולדת.

"אני הייתי בין הבודדים שסירבו להתגייס, או אם תרצה, שהשתמטו. לא, לא משום שפחדתי להקריב את חיי אלא משום שתיעבתי את הנאצים. לא האמנתי להם וסלדתי מכל קשר עימם. ומעל לכל, שנאתי אותם בגלל שלקחו ממני את אדגר הטוב, חברי היהודי היקר, שכל כך אהבתי. אמרתי שאני סובל מכאבי לב חוזרים ונשנים, העמדתי פנים שיש לי בעיות בנשימה. וכך בקושי רב הצלחתי להתחמק מלהצטרף לשורות ההיטלר יוגנד – לנערים שהתנדבו להילחם ברוסים. הם היו כבני שלוש עשרה ארבע עשרה. כמעט כולם לא חזרו. המלחמה הסתיימה בשמונה במאי 1945. הצבא הנאצי נכנע ללא תנאי, מוכה, עלוב ומושפל עד עפר.

"כמה ימים לאחר הכניעה, שילח אותנו בעל הבית החקלאי שבו התגוררנו, אחותי ואני, לביתנו. חזרנו ברגל הביתה, חרדים לגורל הורינו. הגענו לבית בו גרנו בשעת ערב מאוחרת. באורח פלא, הבית עמד עדיין על תילו, אם כי כל החלונות והתריסים היו מנופצים. אך כמעט כל הבתים האחרים ברחוב היו הרוסים. מהכניסה לבית ומהמדרגות לא נותר כמעט מאומה והכל היה פרוץ לחלוטין. נכנסנו לדירה נטולת הדלת ומיהרנו לחדרם של הורינו. אבא שכב בפינת החדר על המיטה. פניו היו חיוורות כסיד והבעת פניו העידה שהוא כמו מצפה למוות ומייחל שיגאל אותו מייסוריו.

"הוא הופתע בראותו אותנו, פרש את ידיו הרועדות וחיבק אותו שעה ארוכה, כמו ממאן להרפות מאיתנו.

"'ואימא,' שאלתי. 'אימא. איפה היא?'

"'אימא?" השיב בשאלה. 'אימא למטה במרתף הבית. מתחבאת מהחיילים הרוסיים שרוצים לאנוס כל אישה. גם את , איזדורה, תזהרי,' הרים אצבעו. 'תתחבאי שם, בעליית הגג.'

"'איום נורא,' לחש. 'אין לי מה לתת לכם לאכול. אפילו פירור לחם.'"

הלמוט השתתק לפתע. נראה שהעלאת הזיכרונות המכאיבים היתה קשה לו. אינגה אשתו קרבה אליו וליטפה את ידו.

"הלמוט, אם קשה לך, אז נפסיק כאן," לחשה. "לא נקשה עליך."

"לא לא," דחה את ידה . "אספר עד הסוף. הן הבטחתי. וצריך לקיים."

הוא העביר ידו על עיניו, השתהה רגע ארוך והמשיך.

"טוב, אז הצרות לא פסקו. אחרי המלחמה, חוקרים אמריקניים חקרו את אבא באשמה שסייע לנאצים והיה אחד מהתומכים הנלהבים שלהם. אבא נחקר ארוכות ונשאר במעצר כשלושה חודשים רצופים. לבסוף שוחרר, שכן לא קרא בשיריו לפגוע במישהו על רקע דתו ואמונתו. הוא היה סתם תומך נלהב וחסר חוט שדרה. כן, כך הם סיכמו ושיחררו אותו בבושת פנים.

"אבא חזר הביתה עצוב ומושפל. יותר לא ניגן. יותר לא שר. יותר לא נשמעו מחדרו צלילי מנגינות כלשהם. הוא לא עבד, אלא הצטנף בשתיקה במיטתו בפינת החדר, שקוע בדיכאון אין סופי. אמא נותרה המפרנסת היחידה. היא היתה שקועה אך היא בדיכאון עמוק וכמעט לא יצרה קשר עם ילדיה. במצב דברים זה, כשהייתי כבר כבן חמש עשרה וכחצי שנה, לאחר נפילת הנאצים, קמתי בוקר אחד ועזבתי את הבית בכוונה לא לחזור אליו יותר. עזבתי את ברלין ובתחילה נדדתי ללא מטרה בערים שונות בדרום. עבדתי פה ושם בחוות חקלאיות שהתאוששו מהמלחמה, ולבסוף השתקעתי בשטוטגרט, שם מצאתי עבודה חלקית במשרד עורך דין גרמני שחזר מן השבי, והחלטתי ללמוד משפטים ולהיות אף אני עורך דין.

"זה היה קשה בתחילה, כמעט בלתי אפשרי. אך הודות לכוח הרצון האדיר שבו ניחנתי, עבדתי ולמדתי עד שעות הלילה המאוחרות ולבסוף, לאחר שנים ארוכות בגרמניה החדשה, שהיתה תחת כיבוש, זכיתי בתואר והתחלתי לעבוד כעורך דין במשרד התובע הכללי שנפתח מחדש. מכאן הדרך לשיפוט לא היתה ארוכה. לאחר כעשר שנים כעורך דין, פניתי למסלול השיפוט, נתמניתי לשופט שלום ובתום עשר שנים נוספות מוניתי לשופט בית משפט מחוזי."

"ואבא," שאלתי והבטתי ישירות בעיניו הכחולות המביטות בי בעניין.

"ואבא?" השיב. "או כן. הלא זה העיקר, כמובן. ובכן, לאחר ששנים ארוכות לא ביקרתי בבית הוריי ולמעשה ניתקתי איתם כמעט כל קשר, צלצל לפתע הטלפון בביתנו. אשתי הרימה את הטלפון.

"אימא שלך,' הפטירה. 'דבר איתה. אבל בנימוס.'

"נטלתי את הטלפון מידה ביד רועדת.

"'הלמוט,' אמרה בקול רך. 'אבא נוטה למות. בוא מיד ושכח כל מה שהיה. אני מבקשת.'

"עוד באותו ערב נסעתי לבית הורי הישן בברלין. אימא קיבלה אותי בבכי ובנשיקות ובחיבוק ארוך. הובלתי מיד לחדרו של אבא, ששכב על המיטה כשעיניו עצומות למחצה. לידו ישבה כבר אחותי איזדורה. אחזתי בידו ואמרתי חרש: 'אבא זה אני הלמוט. הבן שלך. זוכר אותי? אני כל כך מצטער שניתקתי איתכם קשר זמן כה רב. אבל תבין, אבא.'

"אבא הניע ראשו לאות הבנה ולחש: 'אני מבין, הלמוט. אינני כועס.'

"'אבל אבא,' המשכתי כמעט בקול בוכים. 'אבא, אני גנבתי לך את התווים. אני זה שגרם לך בושות וצער כה רב. אבא, סלח לי.'

"הוא שלח את ידו הרועדת לעבר ידי המושטת וליטף אותה רכות. 'אני יודע הלמוט,' אמר בקול נמוך מחולשה. 'אני יודע הכול. איזדורה מצאה את התווים לפני כמה שנים בעליית הגג. קרענו אותם לגזרים והעלינו באש.'

"'אבל אבא,' כמעט צעקתי.

"'לא לא, הלמוט,' שב ולחש. 'אתה צדקת. עשיתי אז שטות איומה, הצטרפתי לנאצים. חיברתי להם שירים ואפילו את ההמנון האידיוטי הזה.' הוא עשה אתנחתא קצרה, כחכח במאמץ בגרונו ושב ולחש: 'הלמוט, אתה צדקת. כן, אתה הקטן היית יותר חכם מכולנו. הנאציזם היה רעיון מטורף. לרצוח עשרות מיליוני יהודים, פולנים, קתולים, רוסים, צוענים, מתנגדי משטר ומי לא. טוב שניגפנו במלחמה. טוב שהכל עבר. טוב שההיטלר הזה, יימח שמו וזכרו, התאבד ועימו כל החבורה האכזרית והמטורפת הזו. כן, אתה צדקת.' הוא שב ולחץ את ידי במאמץ אחרון. לאחר מכן, נדם והשיב נשמתו לבוראו."

"ואדגר," הפסקתי את שטף דבריו. "הילד היהודי. החבר הכי טוב שלך."

פניו קדרו. "אדגר," חזר ושאל. "ובכן, הוא ואביו התחבאו בבית של נוצרים טובים. אבל אז בחיפוש שערך האס. אס, מצאו אותם במרתף והעבירו אותם לדכאו. שם חלו שניהם בטיפוס קשה ומתו. ממש לפני סיום המלחמה. אז זהו, ידידי," אמר ביובש. "זה כל הסיפור העצוב על אדגר, על גונב התווים הקטן. על הכול."

הרוח שבה ובידרה את בלוריתו. קרבתי וחיבקתי אותו בחיבה. דמעה זלגה מעינו.

אוריה באר

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

"הבלדה על ג'מאל פחה" מאת אהוד בן עזר כמפתח לעולמו היצירתי

או

מהו באמת הטעם להוספת הפרשה של אשת ראש הוועד היפה בפתח תקווה לאירועים ההיסטוריים המסופרים ב"בלדה על ג'אמל פחה" (חדשות בן עזר, גיליון 1326).

"הבלדה" (זו כמובן לא בדיוק בלדה) התפרסמה לראשונה ב"חדשות בן עזר" באוגוסט 2015. באותה שעה בן עזר אכן הצהיר בכותרת כי נכתבה ופורסמה  "במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה."

ואכן, לשני האירועים ההיסטוריים הללו, הגם שאינם זהים בכובד משקלם ההיסטורי, לרצח העם הארמני על ידי התורכים בשנות השלטון העותמאני גם בארץ ישראל, ולפשיטת הארבה הפתאומית מן המדבר על יבולי המושבות הראשונות סמוך לביקורו בהן של ג'מאל פחה, לכל אלה תפקיד מרכזי במהלך הבלדה.

גם לפירסומה החוזר עתה, בחודש מרץ 2018, יש ללא ספק  הסבר ומניע, שהרי הדיון  על חובתה של ישראל להכיר בכך שהתורכים  אכן ביצעו רצח עם נמשך כל העת ועדיין לא הוכרע.  גם לתאריך הפרסום החוזר יש הסבר, כי הרצח עצמו נמשך עד סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918. ובנוסף, כקוראיו הנאמנים של ספרי בן עזר ושל עיתונו האינטרנטי, ידוע לנו היטב  העניין המתמיד  שהוא מגלה ומקיים בהיסטוריה המוקדמת של פתח תקווה מיום היווסדה,  שכן כבר  בייסודה השתתפו בני משפחתו, משפחת ראב, שלא לדבר על המפעל הגדול שעשה בכינוס ובהוצאה של שירי דודתו ילידת פתח תקווה, אסתר ראב.

אבל אם כך  עולה השאלה: אם מדובר בהיסטוריה כה כבדת משקל וערך וכה יקרה למחבר, מה עושה כאן התוספת המוצהרת בכותרת ואומרת שהבלדה היא  על ג'מאל פחה  "שתקע לאשת ראש הוועד היפה בתחת"?

כל קורא, גם זה שאינו בקי בפרטי ההיסטוריה של פתח תקווה, ישאל את עצמו: האם זו פרובוקציה? ולשם מה? האם  לשם התגרות בקורא? על מנת למשוך  תשומת לב? לשם שעשוע פרוע ? ואולי באמת קרה משהו כזה ולא פעל כאן רק הרצון להדהים? מה הולך כאן בעצם ? היה או לא היה?

אשר לי, שעיינתי היטב בספריו המאוחרים של בן עזר, אני  שיערתי מראש שסיפור אשת ראש הוועד לא היה ולא נברא, ומטעם הכמוס עימו הוסיף אותו לתפארת הסיפור. השאלה היא רק מהי אותה תפארת. ואכן, קיבלתי ביסוס להשערה זו בספר אחר של בן עזר, שהוא ספר היסטורי למהדרין גם אם נוספו לו תוספות ספרותיות, הלא הוא "ג'דע, סיפורו  של אברהם שפירא, שומר המושבה", שיצא בסדרת "ראשונים בארץ" של יד בן צבי ועם עובד בשנת 1993, ומדובר בפרק 13 שכותרתו: "חסן ביי פוגע בכבוד נשות פתח תקווה", ואשר לפי עדות המחבר עצמו "כולו מבוסס על עובדות ותאריכים היסטוריים. העיבוד הספרותי לא פגע בתיעוד ההיסטורי," למרות שבספריו הבידיוניים יש ובן עזר מערבב "אלמנטים דוקומנטריים עם עלילות דמיוניות."

ואמנם, לא רק שחסן ביי הוא שנזכר בכותרת  הפרק שבספר כפוגע בנשות פתל תקווה, אלא שפגיעתו בסיפור היא שולית למדי, שהרי התבטאה בשאלה על יופיין של נשות פתח תקווה וברמזים שהוא וג'מאל פחה חושקים בהן. גם מתברר בסיפור, מה שלא מוסבר בפירוט  בבלדה, שהוא כפוף לג'מאל פחה ונחות ממנו בכוחו ובמעמדו. הוא ערבי, ומשמש כמושל הצבאי של יפו והמחוז . לעומתו, ג'מאל פחה, שאף תפקידו מוגדר בספר ביתר פירוט, הוא "המפקד העליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ ישראל ובסיני ומפקד הצי של תורכיה", כלומר המפקד הצבאי העליון באזור. והנה, דווקא פגיעתו של חסן ביי בכבודן של נשות פתח תקווה היא המודגשת בכותרת הסיפור.

לעומת זאת, בבלדה אמנם עיניו של חסן ביי "נוצצות" שעה שמדובר בנשים אבל ג'מאל פחה הוא הפוגע בממש. הוא האונס ובגסות ואכזריות את אשת ראש הוועד היפה ובלא שיעז איש מנתיניו להפסיקו! כלומר, לא רק שסיפור אשת ראש הוועד לא קיים כלל בסיפור ההיסטורי של בן עזר, אלא שאף נעשתה פנייה בבלדה לכיוון אלים, מיני, גס ומוקצן, ויש שיאמרו – פרובוקטיבי, ובידי השליט העליון.

ובכן מדוע? מה הניע את בן עזר בשנת 2018 לפנות לכיוון זה?

ודומה, כי לשם הבנת המניע טוב יהיה לעיין באופן מפורט יותר ביחס שבין הסיפור לבלדה, ואולי אז נוכל לענות מה הניע את בן עזר לכך.

האומנם רק פרובוקציה? שעשוע? או אולי משהו עמוק יותר?

ובכן, בספר מסופר תחילה על ביקורו של ג'מאל פחה  בראשון לציון.  גם נמסר הסבר היסטורי מפורט על מבנה השלטון העותמני, ומובלטים גילויי אכזריותו ודבריו המתנשאים ומתרברבים ומלאי הזלזול  של ג'מאל פחה, שכולם מחניפים לו מרוב יראה. הוא אף נוטל כל מה שהוא רוצה מנתיניו כשם שהוא  גם מעניק "מתנות" כרצונו, כמו שטחי אדמה גדולים לראשון לציון. חלק זה הושמט מן הבלדה, שכן אינו מהותי לה. לעומת זאת, החלק הראשון של ביקור הגנרל התורכי בפתח תקווה על פי הזמנתו של אברהם שפירא,  נמסר באופן התואם כמעט  בכל פרטיו למסופר בספר. מאידך, מאלפת בבלדה ההשמטה של  התנגדותו הנחרצת של ג'מאל פחה לציונות ולכן לכל גילוי המסמל אותה, אם בהנפת דגלים כחול לבן ואם בתמונות של גדולי הציונות או בסמלים לאומיים, ועל כן גם מושמט בבלדה עניין שלילת הענקת האדמות לפתח תקווה משום שחשפה את זיקתה הציונית ומכאן, לפי הבנתו של הגנרל,  גם לצבאות האירופאים הנלחמים אותה שעה בתורכיה.

ומה ממלא את מקומו המובלט של הנושא הלאומי?  מתברר שהתיאור המפורט של האונס הגס והאלים של אשת ראש הוועד של המושבה, כלומר העניין המיני, האנושי, הפגיעה האישית וההשפלה. לשם כך מובלטת גם התפארותם של הגנרל ושל  חסן ביי באכזריותם ובתליינותם ומסופר כמו בספר על התעניינותו, הפעם  של ג'מאל פחה,  אם בנות פתח תקווה יפות. אשת ראש הועד היפה והמשכילה, שחשה בסכנה ושולטת אף היא בצרפתית, מחמיאה לו על הצרפתית היפה שבפיו. על מנת להסיטו מהנושא, אך דווקא בשל כך מתפתח הנושא החדש והאלים שמוצג בכותרת בקלילות בלבד.

ויש לציין גם, כי על מנת להבליט, בנוסף למעמד השלטוני רב הכוח, גם את המימד האישי הפרוע והגס ששום מיגבלה לא חלה עליו, שבהתנהגותו השתלטנית של ג'מאל פחה, נעשו שינויים מעטים בלבד בקבלת הפנים הנערכת בפתח תקווה לג'אמל פחה, תחילה, מקבלים את פניו תלמידי בית הספר בשיר ההמנון התורכי, חבושים ברוב הכנעה תרבושים ושאר סממני השלטון העות'מאני, וכל זאת, למרבה האירוניה, ברחוב חובבי ציון. ואילו הוא מתבונן בהם בזלזול כמו היו עדר כבשים (לשחיטה) נהנה מחנופתם הכנועה.

בקבלת הפנים בבית ראש הוועד מובלטת הסעודה, שהתבשילים שהוכנו בה לכבודו כלל אינם מעניינים את הגנרל או את קציניו, כי הם שקועים בשתיית אלכוהול (האסור, כידוע, על המוסלמים). יותר מזה, כל האירוע מתרחש בשעות של שרב מעיק של טרם אביב, אובך סמיך וכובד באוויר המייצגים את האימה והמתח השוררים בין המארחים, אבל הגנרל נתון בהתפארות על רצח הארמנים ועל קנייתן בזול של ילדות ארמניות ע"י התורכים, ובייחוד על קנייתה של ילדה ע"י תורכי זקן.

אולי כהבנה לבאות כאן גם נמסר פרט (בדוי בוודאי) של התעללות מינית, שהזקן "תחב לה אצבע כדי לבדוק" אם היא בתולה, על מנת להגביר את הסלידה מן המעמד. וכך מתגלגלים הדברים עד שאשת ראש הוועד מחניפה לג'מאל פחה על הצרפתית המשובחת שבפיו, כיוון שבכך היא דווקא מעוררת בו זיכרונות מהווי הזונות של פריז ויצריו מתעוררים. ואז, כשמגלב הרכיבה  המאיים בידו הוא מצווה עליה להראות לו את הדרך ל"בודואר" שלה, כלומר לחדר השינה ושם, כאמור בכותרת, "תקע לה בתחת". אונס אלים ומכוער זה נמסר על ידי בן עזר בתיאור ארוך ומפורט ביותר, לאורך כעמוד ומחצה (ועוד נשאל מדוע) עד שהגנרל מגיע לפורקנו.

אלא שממש ברגע זה, רק על פי הבלדה, מתרחש מפנה מדהים: רחש כבד ממלא את האוויר החם וכמו חשיכה נופלת על הארץ בצהרי היום, ויצורים קטנים, דומים לחגבים קטנים, ממלאים את העולם, פורשים כנפיים בהמוניהם ואז נופלים לארץ ומתחילים לכרסם את כל הצומח. נחילי ארבה הגיעו מן המדבר ואימה גדולה אוחזת באנשי המושבה הם רצים ברחובות, אוחזים בפחים ומקישים עליהם לגרש את הפולשים, אך ללא הועיל.

או אז מתעשת הגנרל, יוצא  מהחדר, אוסף את קציניו ויוצא עימם לכיוון רמלה וירושלים. ביציאתו הוא מרעיף פקודות על חסן ביי וקציניו, אולי יוכלו לגרש את המזיקים, אך גם עתה ללא הועיל. הארבה מכלה הכול, הארץ משחירה והעצים מלבינים כי הענפים התערטלו מקליפתם.

דומה כי עתה טוב היה לה לבלדה שתסתיים. הרשע נאלץ להסתלק. או אולי במאבק בארבה ובסיומו. כלומר, באופן שבו נגמר האירוע האסוני. ואולי אפילו באופן שבו הגיבו אנשי הוועד ובמיוחד ראש הוועד על מה שאירע.

אך לא כך ולא כך אלא באופן די מפתיע. כבר בראשית הופעת הארבה והסתלקותו של הגנרל נמסר כי אשת ראש הועד היפה "כורעת על ברכיה על קערת מים / המונחת תחתיה ורוחצת את התחת שלה." והסיום ממשיך מנקודה זו: "ואשת ראש הועד היפה כורעת / על קערת המים המונחת תחתיה / ממשיכה לשטוף את התחת / הצחור שחולל / משיירי זרע הגנרל התורכי / וקצת קקה שלה." ובכך מסתיימת הבלדה!

מה זה? שואל את עצמו הקורא. למה כאן ולמה התיאור "המגעיל" והדוחה הזה? מדוע עם זה הכול מסתיים? מה היה בסוף עם הארבה, עם הגנרל או עם ראש הוועד?

אלא שאין לכך מן הסתם חשיבות בבלדה הזאת בעיני בן עזר. תבנית אידאית אחרת, ולדעתי רבת משמעות וחשיבות, מניעה אותו הפעם, ומה שנראה כ "פרובוקציה" הוא חשוב מבחינת המשמעות. שהרי הבלדה מסתיימת בטיהור הטומאה (המגעילה) שהטיל הגנרל התורכי באישה. כל שאירע מקורו בהתעללות בחלשה ונכנעת מצד הכוח השליט, בגסותו של הגבר בעל הכוח מכל הבחינות,  בתפיסת האישה ככלי הנתון לשימוש הגבר בכל רגע שיחפוץ, ובהחלט גם  כנציגה של נתינים הכפופים לשלטון כ"עדר כבשים". שהרי איש לא הפריע להתעלל! לעומת זאת,  המעטה התרבותי (הצרפתית) אינו אלא כסות לכיעור ולעיוות.

לאור כל זאת, ניתן להבחין כי התפרצות הארבה ההרסני, המביא את המדבר למקום של יישוב  ומכלה את צמיחת היבול, מגיעה למעשה כעונש על חטא, כמין מכה גורלית. עם בואו  נופלת על העולם חשיכה, מתרחש כעין מבול סמיך של יצורים הרסניים וכל זאת מיד לאחר האונס הגס והמעוות, שאינו מתחשב כלל בבכייה של האישה-הקורבן. העונש הכבד גם מבריח את החוטאים. אף שכולנו יודעים מן ההיסטוריה שגורלם בארץ נחרץ באותה מלחמה, הרי הבלדה לא  מסתיימת בכישלונם כאן, אלא באקט של טיהור, של רחצה, של סילוק שרידי החטא שרק טיהורם עתיד לאפשר חזרה לחיים חדשים, לצמיחה חדשה.

מה שמניע, איפוא, את בן עזר להבנתי, וכך גם בספריו האחרונים, הוא המאבק למען צדק ונגד ניצול הכוח השלטוני והאישי, למען טוהר, שלטון הוגן והתחשבות בחלש. אמנם הוא ממקד את גילויי הרשע והניצול והעיוות  בתחום המיני, אבל אולי משום שהוא התחום האינטימי והעשוי להיפגע ביותר. ואם כך, לא באמת פרובוקציה סתם כאן, אלא ניסיון לזעזע את הקוראים  ולעורר בהם את חוש הצדק והמיאוס מן הרוע. ואם אפשר לעשות זאת בתיאור ספרותי של תקופות היסטוריות הנחשבות בעיניו – הרי מה טוב.

 

אהוד: במלאת 100 שנה לשיחרור ארץ-ישראל מעול התורכים תיכלל בקרוב הבלדה על ג'מאל פֶּחָה כחומר לימוד חובה בכל בתי הספר בישראל, יחד עם מאמר פרשנותה של ד"ר ארנה גולן.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

שרה הרצוג, רעיית הרב הראשי

בעקבות רשימתי ב"מעריב" 28.2.1958

"כתבי על הרבנית הרצוג ומפעליה," ביקשו ממני קוראים. "בית הרב הראשי מסתייג בדרך כלל מזרקורים, הרבנית כמעט שאינה מוכרת, אךהיא ראויה להכרה והוקרה."

כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו, אמרו חכמינו. לא בלב קל נעתרה הרבנית שרה הרצוג, אשת הרב האשכנזי הראשי, לראיון. אך משניאותה, נידבה לי מידע מקיף על חייה ופעולותיה.

הרבנית (רגיל לכנות אשת רב "רבנית", אף שאינה מוסמכת לרבנות. הרב מאציל מכבודו עליה) נראתה לי כבת שישים ומשהו, פניה ורודות וחלקות למדי, עיניה טובות וסקרנית מתחת לפאה. חששותיי מקנאות דתית התבדו מיד. הראיון זרם בנחת תוך מתן הכבוד הראוי מצידי ותשובות מתונות-זהירות מצידה. שוחחנו בעברית שוטפת – הרבנית שלטת גם באנגלית וזוכרת רוסית. בכלל, כוח זיכרונה מרשים.השיחה התקיימה בקומה הראשונה של בית הרבנות הראשית ברחביה, בחדר הגדול המיועד לאורחי הגברת שרה הרצוג. חדר עם ריהוט חוצלארצי כבד במקצת, קירות  מקושטים בציורים, בעיקר פורטרטים משפחתיים שצייר אחיה של הרבנית, הצייר דוד הלמן המתגורר בלונדון.

דירתם הפרטית של בני הזוג נמצאת בקומה השנייה, שם ספריית הרב, כמה אלפי ספרים ומזכרות היסטוריות: כלי כסף מתנת קהילת דאבלין, פעמון החירות של פילדלפיה, ספר תורה שהעניקו יהודי רוסיה לצאר האחרון, ספר תורה שהביאו העולים האחרונים מחרבין וספר תורה נושן מהעיר העתיקה בירושלים.

 תחילה דיברנו על "הרב", כך היא מכנה את בעלה בהדרת כבוד. הרב עוסק בתורה למן השיעור הראשון שהוא לומד בהשכמת הבוקר. הוא מתפלל בבית הכנסת שבבית, ובחגים, בבית הכנסת הגדול ישורון .משיב לפניות של יהודים מכל קצות עולם, שאלות הלכה מהודו, התרת עגונות מבודפשט, שיגור תשמישי קדושה לסמרקנד...

אבל כשבקישתי לדעת משהו על חייו הפרטיים של הרב, הרגל כלשהו, אולי תחביב, לא השיבה. רק נעצה בי מבט שגרם לי להתבייש, כאלו אמרה: את שואלת איזה מאכל אהוב על יצחק הלוי הרצוג? הרי הוא הרב הראשי לישראל, איש הדת והמוסר בדרגה העליונה! מעל לשיחת חולין! –

והיא העזר כנגדו, אשת המעשה היודעת לנהל את הבית כראוי לכבוד הרב הראשי, להיות חביבה ועם זאת ליצור מרחק הולם. הרבנית הורגלה מילדות לבית רב ראשי. היא נולדה בריגה, אז באימפריה הרוסית, כיום בירת לטביה. אביה היה הרב הילמן, מחברם של 22 ספרים על התלמוד הירושלמי, הבבלי והרמב"ם. לאחר שכיהן כרב של לטביה התמנה לראש בית הדין הרבני בלונדון. בתו למדה ב"חדר", בבית ספר רוסי והמשיכה בקולג'. למדה גם שיעורי פסנתר. כיום היא מנויה על סדרת קונצרטים. "הרב, כמובן, לא הולך לדברים כאלה. מעולם לא ביקר בקולנוע. בכל אופן, לא מאז עמד על דעתו," היא מתקנת. "אבל הוא יודע יפה מה זה."

כעת כמעט אינה הולכת לסרט. "ללכת לבד לא נעים... בביתנו גם טלווזיה אבל אני כה עסוקה שאיני מסתכלת בה. גם ביקורים אני עושה מעט. אין לי זמן."

ב -1917, בגיל 21, נישאה בתו של הרב הילמן לרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בנו של הרב הראשי של פריז. היה זה שידוך בין רבני בריטניה וצרפת. אמרו עליו, על הרב הרצוג, כי "בגיל י"ח כבר עבר ח"י פעמים על הש"ס." כמו כן למד מתמטיקה ושפות קלסיות באוניברסיטאות לידס ולונדון וסיים את מכללת הסורבון. תחילה היה הרב הראשי של העיר בלפסט שבאירלנד, שם נולד בנם הבכור חיים. כעבור שלוש שנים נבחר הרב הרצוג לרב הראשי של דבלין הבירה ושל אירלנד כולה. בדבלין, היא מספרת, שלוש אוניברסיטאות וקהילה של הרבה תלמידי חכמים. בדבלין נולד בנם הצעיר יעקב.

אירלנד נאבקה אז באנגליה ששלטה עליה, מאבק דומה למאבק שניהלה ישראל בשלטון הבריטי. ב-1923 זכתה אירלנד לעצמאות.

"אני אישה דתית ציונית." מצהירה גברת הרצוג. "באירלנד עבדנו הרבה למען המדינה, מדינת ישראל כמובן. את ילדינו גידלנו לעם ולארץ. את הבכור שלחנו לישראל עוד בשנת 1935, לישיבה. הקטן אף הוסמך לרבנות. עברית ידעו שניהם עוד בדבלין. אני מאד שמחה שהם משרתים את מדינת ישראל."

ב-1937 עלו הרב הרצוג וביתו לארץ, אף שכדבריה "קהילת דבלין ביקשה רחמים שיישאר. הוא התמנה לרב האשכנזי הראשי של ארץ ישראל והיה לרב הראשי הראשון של מדינת ישראל. אמנם היו רבנים שהסתייגו מהתואר האקדמי של הרב... אז היינו ארבעה דורות בארץ: סבתא שלי, הרבנית, עלתה אף היא לארץ הקודש כשהיתה בת שמונים. היא ניצלה בנס מהפוגרום בחברון... גם הוריי סיימו את חייהם בארץ.

בארץ היו לנו חיים מגוונים מאוד-ומאוד קשים. מאורעות, מלחמת עולם, מלחמת השחרור. הבית המה מפליטים... למעט אנשים בעולם נזדמן, כמו לי, לראות שני עמים קמים לתחייה."

במלחמה העולמית נסעה עם הרב לאמריקה, הרב חשב להעביר את ישיבת ליטא לארץ וגם ביקש מהנשיא רוזבלט לקלוט פליטים יהודיים, אבל הבקשה נדחתה. לאחר מכן נסע לטורקיה לפעול להצלת יהודי אירופה. ב-1947 יצא לפולין ולצ'כוסלובקיה, לשכנע את ניצולי השואה לעלות לארץ ישראל, והוציא מהמנזרים ומהגויים 700 ילדי ישראל.

"נלוותי אליו לחצי עולם." האלבומים הגדולים בבית מלאים צילומים, עם מלאן ראש ממשלת דרום אפריקה, עם ראש העיירה הקתולי של עיריית מונטריאול שהכשיר לכבוד הרב את המטבח והכלים בעירייה. "הייתי בהרבה ערים – ויותר מכול יפה ירושלים." אומרת גברת הרצוג בהתלהבות. "איפה שנסעתי עזרתי לרב לספר על מדינתנו וכמובן שאני נוסעת עם הרב בארץ, מתי שאני רק יכולה. אני מעוניינת לראות מה נעשה. עד לפני עשר שנים הלכנו לכל הקבוצים, גם לא דתיים, אבל לא פירסמנו את זה."

שאיפתה של הרבנית שביתה יהווה בית ועד לחכמים יהודיים מכל העולם. "אני מקבלת כל אדם כמו שהוא. מה יש לפחד מהדתיות שלי? אנחנו יכולים לנסות להשפיע בכבוד, לא להכריח. אינני יכולה לבקש שכולם יחשבו כמוני, אני מאמינה שכל יהודי דתי ולא דתי צריך להתאמץ להבין את זולתו. רק הכבוד ההדדי יעשה מאיתנו עם אחד!"

את בית הרב פוקדים נשיא המדינה, גם ראש הממשלה. מאב בית הדין של נטורי קרתא עד מיקוניס ראש מק"י. באים גם ראשי ממשלות זרות, שגרירים."בערב שבת מסבים תמיד אורחים אל שולחן הרב. הרב אינו מזמר זמירות, אף שהוא אוהב חזנות, אך אומר דברי תורה לתלמידי חכמים. בסוכות עולים לרב מכל העדות. כחודשיים לפני פסח מתחילים יהודים ולא יהודים מכל קצות תבל להזמין את עצמם לבית הרב. רבנים מבקשים עבור אנשי קהילתם, ממליצים: 'זה איש חשוב שיכול לתרום למדינה.' בליל הסדר מסבים בבית כחמישים איש, גם עד שתיים אחרי חצות. עליי להגיד בעצמי שהסדר מאוד יפה, כמו אצל סבא שלי."

כל השגרירים כבר נוכחו בסדר ההרצוגי, כולל אברמוב השגריר הרוסי. גם כל הלא-יהודים מכסים את ראשם, אדם אינטליגנטי מבין שיש לחבוש כובע בבית הרב, וקוראים בהגדה בלשונם."

לא פחות מפעילתה בבית רבה פעילותה מחוצה לו, פעילות למען הכלל. "עבודתי הציבורית אינה בשביל גן עדן אלא כיון שיש לי סיפוק," מחייכת שרה הרצוג. היא יושבת ראש של בית החולים "עזרת נשים" המאשפז 120 חולי ריאות, מקיימת בביתה את ישיבות המוסד ומטפלת בהקמת בניינו החדש בגבעת שאול. היא מרבה לבקר גם במוסדות אחרים ונדבנותה הינה שם דבר בירושלים. היא יו"ר כבוד של "עזר יולדות" התומכת במזון, ביגוד ואישפוז של יולדות עניות בעיר ובפרוזדור ירושלים. יו"ר "חונן חולים", יו"ר ועדת הכשרות בבית החולים "הדסה", חברה בוועד הפועל של מוסד סולד ועוד ועוד, קשה להיזכר בכל המוסדות.

גברת הרצוג מייחסת חשיבות רבה לעצמאות של האישה ולהשכלה רחבה לנשים. לדעתה "זה צורך השעה בישראל. אין בכך כדי לסתור את 'כבודה של בת מלך פנימה.'"

היא, כמובן, יו"ר "נשי  מזרחי" ויו"ר "אמונה", תנועת האישה הדתית הלאומית. תנועה המקיימת שמונים כיתות גן, מוסדות סגורים ("כשחושבים מה עבר על העם לא פלא שיש בו כה הרבה חולי עצבים"), מעונות יום, מועדונים ליד בתי ספר, מסייעת להקמת בתי זקנים ולוחמת במיסיון. חשובים בעיניה מאוד הטיפול האישי בעולה החדש ומתן בסתר לתלמידי חכמים. "זו אחת המצוות הגדולות בימינו. בקצת תשומת לב נותנים לאנשים כאלה חשק לחיות."

לרבנית ידע מלא על המתרחש במדינה ובחיי הדת. בשעתה לקחה חלק פעיל במאבק הציוני הציבורי. יחד עם רחל ינאית ורעיית דב יוסף צעדה בראש ההפגנה נגד "הספר הלבן". "המנדט שלנו על הארץ הוא התנ"ך,לא הצהרת בלפור," ברור לה. "בשואה האומללים ביותר היו אלה שלא ראו עצמם כיהודים וממילא לא הבינו למה הם סובלים... הרב שואף שיתאימו למדינה את החוקים הדתיים, ועניין השבת כואב לו במיוחד. אבל אני מלאה אמונה שהנטייה לדת מתגברת. אני מרגישה את זה באוויר... קודם היתה כל שאיפתו של הנוער, המדינה. כעת, כשכבר זכינו למדינה, מחפשים משהו נוסף ומתחילים לחזור ליהדות. מתי. למשל, למדו בדגניה דף גמרא, כמו היום?"

 ברור שלדידה הרבנות היא פסגת החיים וגם ב"גלגול שני" היתה מבקשת להיות רבנית. "לאבי היו תמיד משרות גבוהות ומנעוריי חייתי את החיים הציבוריים הדתיים. רציתי שבניי ימשיכו בעקבות הרב," מודה גברת הרצוג, "אבל הורים יכולים להיות אחראים לילדים רק כשהם קטנים, ולבניי כבר ילדים משלהם: חיים הוא סגן אלוף בצבא (לימים – הנשיא השישי של מדינת ישראל, אביו של יצחק  (בוז'י) הרצוג, כיום ראש מפלגת "המחנה הציוני" וראש האופוזיציה), ויעקב מנהל משרד החוץ." (ד"ר יעקב הרצוג, יועצם של כמה מראשי ממשלת ישראל, איש רוח, מוסמך לרבנות. נפטר צעיר יחסית).

"האם הם דתיים?" אני שואלת והיא עונה:"אני חושבת שכן. אחד בטח."

 

למחרת בבוקר, כשירדתי לחדר האוכל במלון בו התאכסנתי (הראיון התקיים בלילה ונשארתי ללון בירושלים) ניגש אליי צעיר שהתהלך אנה ואנה באולם. "אני המזכיר של הרבנית הרצוג," הציג את עצמו. "הרבנית  מבקשת מאוד שלא תכתבי מה שאמרה על הדתיות של בניה."

הבנתי עד כמה הדבר חשוב לרבנית, בכל שיחתנו היתה זהירה מאד בדבריה, והבטחתי למלא את בקשתה, ואכן לא הזכרתי את תשובתה ברשימתי. אבל עתה, בחלוף שישים שנה, כשהרבנית והרב הלכו מזמן לעולם שכולו טוב וגם בניהם כבר אינם איתנו, ראיתי היתר לעצמי להפר את ההבטחה.

תקוה וינשטוק 

 

* * *

יוסי אחימאיר

רק לא להתנצל

כל ההתרחשויות בצעדת הטרור של פלסטינאי-עזה היו צפויות מראש. מראש היה ברור שההפגנה אינה מצטלמת טוב בשביל ישראל. מצד אחד, אלפי ערבים "אומללים", בהם נשים וילדים, שצועדים עם אבנים ודגלים בידיהם אל עבר הגדר, מצד שני צבא מצוייד במיטב הנשק והיכולת, ערוך ומוכן למנוע את הפרובוקציה הגדולה.

מראש היה ברור שייפלו קרבנות בצד התוקפן, הרוגים ופצועים, כפי שהחמאס השתוקק. מראש היה ברור, שלמראה המפגינים המוסתים, האפופים בענני עשן, וכמה מהם שצנחו פגועים ארצה, תקום מיד זעקה בעזה וברמאללה, באו"ם ובאירופה, בתורכיה של ארדואן, אצל זנדברג-של-מרץ ובשאר חוגים "נאורים" בתוכנו.

מראש כל זה היה ברור, אך טוב שישראל מראש הביאה כל זאת בחשבון, ולא נרתעה, כאשר נערכה כהלכה ובלמה בהצלחה את טרור-המצעד. בניגוד לקובי מידן, גדעון לוי, עמירה הס, אחמד טיבי ואיימן הודה – בסוף שבוע זה של חג החירות שלנו הייתי גאה במיוחד להיות ישראלי.

אין לישראל על מה להתנצל. לא מול הפרובוקציה של ראשי-הנחש הנייה וסינוואר, המשגעים את תושבי "מדינת עזה", לא מול זעקת החמס הצבועה של אבו-מאזן, שמיום ליום מחריף את ביטויי השנאה שלו כלפי ישראל וארה"ב, ולא מול האו"ם שמזדעק מיד – אפילו בלי להמתין לצאת החג היהודי שנקרא פסח – לכנס את מוסדותיו ולדון במה שקרה בגבול הרצועה.

התסריט הרי חוזר על עצמו, רשום מראש: מנהיגי החמאס ואש"ף יוזמים פרובוקציה. זו יכולה להיות בדמות הפגנת המונים, או טרור סכינים, או ירי רקטות – ואז "הכול בסדר". ישראל מתגוננת, הודפת את  האלפים המסתערים על גבולה, משמידה עמדות שמהן נורו לעברה רקטות, או מטילה מצור והורסת בתים של רוצחים – ואז הכול "לא בסדר".

או-אז – האויב ברוב חוצפתו שאין לה גבול, דורש "לנקום" על התגובה הישראלית הקשה על תוקפנותו. כבת-הד לכך מתעוררת הקהילה הבינלאומית ודורשת, במקרה הטוב, בדיקה של ההתרחשויות. הם אינם לומדים לקח, האירופאים, שטועמים מפעם לפעם אף הם את נחת זרועו של הג'יהאד האיסלאמי. שוב ושוב הם נופלים בפח התעמולה המתוכננת של הטרור הפלסטיני רווי השנאה וצמא הדם.

לצה"ל הכול היה ברור מראש, והוא נערך כראוי ופעל בהתאם. יש לה לישראל "קיר ברזל" שעליו היא יכולה לסמוך. פחות אמורים הדברים במערך ההסברה הישראלי. הרי גם כאן אפשר היה להכין מראש קו "ברזל" של הסברה.

הסברה שראשיתה באוגוסט 2005, כאשר ישראל עזבה באופן חד צדדי את הרצועה והעבירה אותה לשליטה מוחלטת של החמאס. גוש יישובים שלם נעקר ועימו כמעט עשרת-אלפים מתיישבים. אפילו השמאל בתוכנו אמר אז, כי מרגע עזיבתנו איננו נושאים עוד באחריות לגבי המתרחש ברצועה.

מאז העקירה, היו כידוע שלושה מבצעים גדולים של צה"ל, אך בעיית עזה נותרה על כנה. החמאס והקהילה הבינלאומית ממשיכים לטעון, כי ישראל אחראית לרעב ולעוני ולאבטלה בתוככי הרצועה. ישראל אמנם מעבירה משלוחי מזון ובטון לעזה, אך אלה כמעט אינם מגיעים לצריכת העזתים.

החמאס ממשיך ומגביר תוקפנותו, על גבם של מאות האלפים המורעבים. גורלם של בני עמו אינם מעניינים אותו. חשוב לו יותר להמשיך בהתגרויות, בהתחמשות, במלחמת הטרור נגד ישראל החזקה, ובכל מחיר. ולכן, הסגר הישראלי מוצדק בהחלט.

ומה חלקה של מצרים, הגובלת ברצועה, שאף היא היתה במגנים את ישראל?

דבר טוב אחד יצא מן ההתנתקות – הוכח לכול, כי גם חזרה לקווי 67' לא תשים קץ לחלום הפלסטיני לחסל את ישראל ולכונן את מדינתם במקומה. היום זו עובדה: נסיגה לקווי 67' לא תביא לשלום, לא תשים קץ לטרור, לא תמחה את חלום השמדתה של ישראל. כמו בירי הטילים, כמו במנהרות התופת, כך גם בפרובוקציה ההפגנתית שחולל החמאס ביום שישי ליד גדר המערכת, התברר הדבר בלא להותיר ספק.

הנה זה מה שצריכה ישראל להסביר. עזה היא ההוכחה, וקודם כל ל"שוחרי שלום" בתוכנו, כי אין פניהם של הפלסטינים לשלום, אין פניהם למו"מ אמיתי שיביא להכרה בישראל, להשלמה עימה ולהפסקת תוקפנותם הטרוריסטית.

מה השתנה אצל שכנינו הערבים-הפלסטינים? – שום דבר. בפסח זה כמו בכל ימות השנה הם שבים ומוכיחים, כי רק דבר אחד עומד לנגד עיניהם – השאיפה לשלול את חירות העם היהודי בכל מחיר.

סיום ה"כיבוש"? – אין דבר כזה גם בחזרה לקווי 67'. עזה ה"משוחררת" היא ההוכחה, שאסור להפקיר שטח כלשהו בארץ-ישראל לידי הערבים, ובכך לאפשר להם ליזום סיבובי מלחמה ותוקפנות לעתיד. צה"ל עשה את שלו ויעשה את שלו, אם יימשכו ההתגרויות, אם השיעור של יום שישי לא יילמד. אם יש צורך הוא גם "ישבור את העצמות" לתוקפנים – בלא מורא ובלא חשש מפני "מה יגידו".

עברו ימי ההתנצלויות וההתפתלויות. עברנו את פרעה – נעבור גם את חמאס.

 

משפחה לובוצקי המופלאה

זה היה מחזה מכמיר לב. במשך דקות ארוכות עמד ד"ר עשהאל לובוצקי אל מול הקהל במוזיאון ז'בוטינסקי, נשען על קביו, סיפר את סיפורו ההירואי של סבו, וכל אותו זמן נצמד אליו מאחור בנו הקטן כבן 5 ולא הירפה ממנו.

ערב תחת הכותרת "בית"רים על סף תהום", במלאת 75 שנה להתקוממות בגטאות ורשה ווילנה, ולחימת אצ"י בפיקודו של פאבל פרנקל נגד הנאצים, במעמד שר החוץ והביטחון לשעבר, פרופ' משה ארנס, מחבר הספר "דגלים מעל הגטו".

איסר לובוצקי, לימים היועץ המשפטי של תנועת החרות והליכוד, איש בית"ר בווילנה, פרטיזן שנלחם בגרמנים, נפצע קשה מכדור ברגלו הימנית והיה על סף המוות. תושיית אחת הלוחמות, שחבשה את רגלו ב...עלים – הצילה את חייו.

בבית-החולים תל-השומר, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שוכב בשיקום הקצין עשהאל לובוצקי. הנכד. סיפור לחימתו ושיקומו הירואי לא פחות. רגלו הימנית נקטעה מטיל שפגע בו. במשך שנה היה מאושפז, עבר 15 ניתוחים והרגל הקטועה הוחזרה למקומה. נס רפואי.

הסבא שבא לבקר אותו בתל-השומר, אומר לו: "לפחות זה קרה לך כאן, לא שם."

כאן – בישראל העצמאית, על מערכת הרפואה המופלאה שלה. שם – ביער בליטא, בעיצומה של השואה, טיפול מאולתר, שאך בנס נסתיים בטוב.

באוזני רופא המחלקה ד"ר זיו-נר מספר עו"ד לובוצקי את סיפור פציעתו שם. "אתה יודע מי טיפל בי ביער לפני 60 שנה?" – שאל לפתע את הרופא ומיד משיב: "אימא שלך, חנה-אנקה!"

וכך, ליד מיטתו של הנכד, שבינתיים השתקם, מהלך על קביים, למד רפואה, נסגר מעגל מופלא של שואה ותקומה, של אב וסב, שניהם על סף מוות, פצועים קשה מאוד ברגליהם, שני לוחמים נגד אויבי העם היהודי ובנסיבות כה שונות.

וכך גם נסגר המעגל בין בן לאימו, שכל אחד בתורו מציל בן למשפחת לובוצקי.

עשהאל כתב את סיפור המלחמה בלבנון בספרו רב המכר "מן המדבר והלבנון", ובאחרונה ראה אור ספרו השני "לא דרכי האחרונה" – דרכו של הסב איסר לובוצקי ז"ל מיערות ליטא למדינת ישראל.

והיו בקהל, שמחו דמעה מעינם למשמע הסיפור המרגש, של סב ונכדו – ולא שכחנו את הבן של איסר, אביו של עשהאל, הלא הוא פרופ' אלכס לובוצקי, שביום העצמאות יקבל את פרס ישראל.

 

בין קמרובו לחג הפסח

תופעות אנטישמיות ברוסיה כמעט אינן מדווחות אצלנו. האנטישמיות שם מחלחלת בהתמדה מתחת לפני השטח – ויש שהיא צפה ועולה. כך זה קורה עתה, בעקבות האסון בעיר הרוסית-סיבירית קמרובו, שהבעיר גל חדש של אנטישמיות. דוברי רוסית הקוראים באתרים רוסיים ובדפי פייסבוק רוסיים מעידים, שיש המתבטאים בהם, כי היתה זו הצתה מכוונת, ויש מקורות הטוענים, שיותר מ-300 ניספו, ולא 64, אך השלטונות אינם מפרסמים זאת.

"הרצח הריטואלי של ילדים רוסיים לקראת פסח" – כך מכתיר את האסון כותב אחד. ואילו איש עסקים מקומי הסביר, כי התעוררו אצלו מחשבות על כך, שכל האסונות ברוסיה בשנים האחרונות קרו בסמוך לחגים יהודיים – חנוכה, פורים... והוא שואל: "האין זה מוזר בעיניכם, שהאסון בקמרובו אירע בצמוד לחג שנקרא פסח?"

יוסי אחימאיר

 

* * *

נעמן כהן

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ – מסדר פסח ליום השואה

בכל מקום בו ביקרתי שבו נרצחו יהודים, מחנות מוות אושוויץ, לובלין, גיא הריגה, באבי יאר, פונר, גיטו ורשה, גיטו מינסק, גיטו פינסק, ובורות הריגה בו נורו יהודים בעיירות פולניה, אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא, לטביה ובכל אירופה, היה לי מנהג קבוע.

כאשר האחרים אמרו "אל מלא רחמים" אני לא יכולתי לומר זאת. אינני צדיק כאברהם אבינו. אינני יכול לומר "מלא רחמים" במקום ללא רחמים, לכן בכל מקום ביקשתי רשות לומר בקול (עם אלו שהצטרפו אליי):

 

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ

וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ.

כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת  נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ.

שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.

תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יי.

 

זו התפילה הנאותה שיש לאמרה במקומות אלו, ולא "אל מלא רחמים". ואני ממליץ לעשותה מנהג בכל משלחות הנוער.

יתכן שגם כאן "הצדקנים" ה"הומניסטים" (בעיני עצמם) המתנגדים לומר זאת בסדר פסח יתנגדו גם כאן לומר זאת, אבל הדבר רק מוכיח את בורותם וחוסר ההומניות שלהם שכן הפסוקים הללו בהחלט משקפים את ערכי המוסר ההומניסטי.

המקורות בתנ"ך לפסוק "שפוך חמתך" בהגדה:

ירמיהו י כ"ה: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ, עַל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ, וְעַל מִשְׁפָּחוֹת, אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב, וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ, וְאֶת-נָוֵהוּ, הֵשַׁמּוּ.

תהילים פרק ע"ט, ו: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ -- אֶל הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ: וְעַל מַמְלָכוֹת -- אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ, לֹא קָרָאוּ. ז: כִּי, אָכַל אֶת-יַעֲקֹב; וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

תהלים ס"ט:כ"ה:  שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם.

איכה ג: ס"ו: תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהֹוָֽה׃

הפסוק הוּסף להגדה בימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם.

היהודים למודי הסבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, ותפילה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים, יצילם מהרוע, וישפוך את חמתו על הגויים שבימיהם, אוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו.

פתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים המקללים לשלטונות, או גופה של ילד נוצרי. הקשר בין חג הפסח לעלילות הדם, היה ידוע וצריך היה להישמר.

כבר בעבר נעשה ניסיון לשנות את הטקסט. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, נמצא נוסח חיובי: "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." לא בכדי הנוסח הזה לא תפס שכן לא רק שהתפיסה היהודית אינה מקדשת אלטרואיזם קיצוני בנוסח ישו: "ואהבת את אויבך," ו"הגש את הלחי השנייה" (מתי ה) אלא הנוצרים עצמם (וגם המוסלמים) המשיכו ברדיפות היהודים.

באמירת "שפוך חמתך", יש הד לכל היסטוריה היהודית מאז יציאת מצרים ועד ימינו, ימי החמאס ואחמדיניג'אד.

 ודוק: הפסוק המקורי של "שפוך חמתך" עומד אפילו בכל כללי הפוליטקאלי קורקט שהרי אין מדובר על כל הגויים, מדובר רק על הגויים אשר איבדו צלם אלוהים ו"אכלו", כילו-השמידו את יעקב-ישראל ואת נווהו השמו. תפילה לביעור כל אלו שרצחו והשמידו היא אפילו בגדר תפילה הומניסטית, אחרי הכול על עקרון זה הושתתו אפילו משפטי נירנברג.

 

על החירות הנאצית והאיסלמו-נאציזם של פרופסור דניאל בלטמן

האקטיביסט הפרו-איסלמי האוטו-אנטישמי דניאל בלטמן, המתנאה בהיותו מרצה לשואה באוניברסיטה העברית, נתקף בנוסטלגיה לפולניה ומהגג בחג החירות על "אחווה יהודית פולנית." 

"עד השואה," הוא אומר, "היהודים והפולנים בפולניה הלכו לאור האימרה למען חירותנו וחירותכם! החירות הפולנית היא גם חירות ליהודים." 

מזה מסיק הפרופסור שהמאבק למן החירות לחמאס, איתו הוא מזדהה, הוא גם למען החירות ליהודים.

את ישמעאל הנייה משווה בלטמן לגנדי וטוען שהוא "לוחם חופש". (דניאל בלטמן, "למען חירותנו וחירותכם", "הארץ", 1.4.18)

אמנם בלטמן פירסם זאת באחד באפריל יום השוטים הבינלאומי, אבל הוא התכוון ברצינות.

אם היה הפרופסור לשואה מכיר קצת את ההיסטוריה הפולנית היה יודע כי ברגע שזכו הפולנים בחירות מהגרמנים הם לא הפכו את "חירותנו לחירותם" של היהודים.

מעט מניצולי השואה שהצליחו לשרוד וניסו לחזור לבתיהם בערים העיירות והכפרים הפולנים, נשדדו ע"י הפולנים, והמדינה הפולנית מבתיהם ורכושם, וגורשו מפולניה. הנה כי כן, זו "החירות הפולנית".

זה בהחלט לא מוזר שאדם המתנאה בהיותו חוקר מדעי באוניברסיטה משווה בין ישמעאל הנייה האומר בריש גלי שמטרתו (בהתאם לדברי מוחמד נביאו) היא לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים, לבין גנדי שדגל באי אלימות ובאי רצח.

זה לא מוזר, כי אם בלטמן הפיליסטיני היה באמת קצת רציני יותר בחקר השואה, הוא היה ודאי מכיר את הגותו של בן דמותו, החוקר קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי". שמיט עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים, ולרצוח אותם. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", כך מכנה בלטמן את מאבקם של הגזענים האיסלמו-נאצים: "מאבק לחופש".

למזלם של הקוראים השפויים שטרם לקו בגזענות אנטישמית עצמית כזו של בלטמן, מציג הפובליציסט הערבי-פלסטיני-דרוזי, הגזען, סלמאן מצאלחה את המצב לאשורו: "הערבים," הוא מסביר, "אינם מדברים על עצמאות בגבולות 67' והקמת מדינה ערבית-מוסלמית-סונית פלישתינאית עצמאית, כל אלו כלל לא מעניינים אותם, מטרתם היא אחת בלבד, חיסול מדינת היהודים (סלמאן מצאלחה, "שבות ישמעאל", "הארץ" 1.4.18)

ובשולי הדברים, כאקטיביסט פרו-איסלמי, נאבק פרופסור בלטמן בקיום מדינת היהודים ותומך בחרם הערבי נגדה, לכן אם היה פרופסור בלטמן אדם עם טיפת יושרה, הוא היה קם ומתפטר ממשרתו באוניברסיטה, שהרי לא יעלה על הדעת שאדם ייאבק למען חרם על המוסד בו הוא עובד וממנו הוא מקבל משכורת, ולא יחרים הוא עצמו את אותו מוסד.

אם היה בלטמן בעל יושרה, אבל אין זה רציני לקוות ליושרה אצל גזען אנטישמי. זה פשוט בלתי אפשרי.

 

זהירות תעמולה

ארגון הטרור של החמאס הקרוי ע"ש הטרוריסט-הג'יהאדיסט-הסורי-האיסלמו-נאצי עז א דין אל קאסם, (אפילו לא היה פלישתינאי) פתח לאחרונה אתר תעמולה בעברית:

https://www.qassam.ps/hebrew/

זהירות. באתר מדגישים רק את מטרת הארגון הג'יהאדיסטי לחיסול מדינת היהודים, אבל מסתירים את מטרתם לרצוח כל היהודים בעולם לפי דברי נביאם המופיע בסעיף 7 של תנועתם.

זהירות אל תפלו בפח.

 

מי הוא קוף ומי גזען?

ראש היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, עו"ד אווקה (קובי) זנה, בוחן בימים אלה את דרכי הטיפול בהתבטאויות הרב הראשי ונשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב יצחק יוסף, שיוחסו לו בעת שנשא דברים במהלך שיעורו השבועי בפני תלמידיו.

לדברי עו"ד זנה, השוואת הרב הראשי בין בני אדם בעלי צבע עור כהה ל'קוף' הן חמורות ביותר ויש בהן כדי להצדיק צעדים שונים נגדו במישור המנהלי, המשמעתי ואף הפלילי ככל שיתברר כי בדברים יש משום הסתה לגזענות.

היחידה פנתה לשם כך לגורמים מוסמכים רלוונטיים בבקשה לבדוק ולברר התבטאויות אלה, כדי שהדברים ייבחנו לעומק ויינקטו צעדים מתאימים.

http://rotter.net/forum/scoops1/462268.shtml

מה אמר הרב?

ראו מהדקה העשרים:

https://www.youtube.com/watch?v=_iBLZyNBMlo

"הרואה בריות משונות, מברך 'משנה הבריות'. רואה כושי, מברך עליו 'משנה הבריות'. איזה כושי? שאבא ואימא שלו לבנים והוא יצא כושי." הרב הדגיש: "לא (על) כל כושי מברכים."

הרב הסביר את הסוגייה ההלכתית: "אתה הולך ברחוב באמריקה, כל חמש דקות תראה כושי, תברך עליו 'משנה הבריות'? אלא צריך שיהיה כושי שאבא שלו ואימא שלו לבנים."

הוא הוסיף: "אם אתה יודע, יצא להם בן קוף, יצא להם בן ככה – אז תברך עליו 'משנה הבריות.' אז מה תגיד, צריך שיהיה שני כושים? לא, אלא זו דוגמה שהגמרא נתנה, אז (כך) גם כאן באילנות."

לאחר שכל האקטיביסטים הפרו-איסלמיים עטו על דברי הרב והצביעו על גזענותו, אז בואו ונשווה בין ההתבטאות הזו שרואה גם בקוף יציר בריאה שיש לברך עליו, לבין התבטאות האומרת שלפי הנביא מוחמד היהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים שיש להרוג אותם. איזו התבטאות חמורה יותר, ואיזו התבטאות יש לחקור?

הנה ראו את המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין, המינוי האישי של אבא של מאזן הקורא לרצוח את היהודים הקופים וחזירים:

https://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

אז ברור שיש לחקור קודם כל את הגזענים הערבים-מוסלמים, ובראש וראשונה את דברי אותו המופתי, אבל זה הרי לא עולה על הדעת של הפרקליטות כי הרי אי אפשר לחקור את הערבים המוסלמים כולם.

ואני רוצה להזכיר שאני טרם התייאשתי מלמצוא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אני עדיין מחפש ערבי-מוסלמי אחד שיראה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ ולפיהם היהודים הם קופים וחזירים שיש להרגם, גזענות ולא מופת מוסרי.

אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה שאינו גזען, אנא הודיעוני.

 

שלח את עמי – גרסת מיכל רוזין הפיליסטינית הבורה

ח"כ מיכל רוזין-פרי ממר"צ נותנת את הדרשה הזו לחג החירות: "בחג הפסח נספר לילדינו שגירוש אינו אנושי שההיסטוריה היהודית איננה רק העבר אלא ציווי מוסרי שבלעדיו לא למדנו דבר. אנחנו לא נהיה פרעה בחג הזה. בחג הזה נשב מסובין ונאמר בקול רם שבשמנו לא מגרשים פליטים ומבקשי מקלט. שיהיה לכולנו  חג חירות שמח."

http://rotter.net/forum/scoops1/462407.shtml

הבורות הפיליסטינית של רוזין-פרי מגיעה לדרגה כזו עד שהיא אינה מבחינה כלל בגיחוך שבדבריה. פרעה לא גירש את העבדים שלו, אלא שיעבד אותם וניסה למנוע את מנוסתם.

כאקטיביסטית פרו-איסלמית התומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי, ומתוך האידיאולוגיה שלה הפסבדו-הומניסטית המנוכרת לעניי ישראל, תומכת רוזין-פרי בהפיכת מדינת היהודים למדינה ערבית-מוסלמית ע"י קליטת המסתננים המוסלמים ממצרים.

לו היתה חברת הכנסת רוזין-פרי באמת הומניסטית, היתה קוראת לקלוט את המסתננים בקיבוצי "השומר הצעיר" אותם היא מייצגת, והיא אישית היתה תורמת למסתננים מעשר מרווחיה למען יוכלו להשתקם במולדתם, או במקום אחר. אבל לחברת הכנסת רוזין-פרי קל מאוד להיראות צדקנית על חשבון עניי ישראל כאשר היא מרוויחה כלכלית ממצוקת המסתננים.

ולקיבוצי "השומר הצעיר", שהציעו לקלוט מסתננים, אני כותב את אותם הדברים שכתבתי בזמנו לאורי הייטנר שניסה להראות טוב ומיטיב, רחב לב, ישר צעד, ועוזר לזולת, כשהציע לקלוט את המסתננים ממצרים בקיבוצים.

במקום להיראות אצילים יפי נפש מהר מאוד יוצגו הקיבוצים כגזענים חשוכים.

ברגע שהמסתתנים ממצרים שרובם ערבים-מוסלמים יתבעו להקים בקיבוץ מסגד ובתי ספר בשפה הערבית ששם לא ילמדו את תורתו של האדמו"ר ממרחביה, ר' מאיר ולד-יערי צאצאו של הקדוש ר' אלימלך מליזנסק, אלא את תורתו של "הקדוש" השייך מוחמד חוסיין, והם לא יסכימו, הם יוקעו בכל העולם כגזענים חשוכים. לכן צדקנים היזהרו במעשיכם.

ואת חברת הכנסת רוזין-פרי התומכת גם בחמאס נשווה בהגדה לרשע:

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל."

עברנו את פרעה נעבור גם אותה.

 

מיקוש יצילנו מפח יקוש

ארגון החמאס, המצהיר שמטרתו חיסול מדינת היהודים ורצח היהודים בעולם, כולו החליט להפיל את היהודים בפח יקוש. הפגנות המוניות למען חיסול מדינת היהודים. ככל שיהיו יותר הרוגים ערבים-מוסלמים קרנו תעלה והחמאס יכה ביחסי ציבור בתמיכה כספית ופוליטית.

לצורך ההפגנות שהוא מכנה הפגנות השיבה (לא שיבה למולדת הערבים בערב, אלא לשטחי מדינת היהודים במטרה לחסלה) גויס סכום של 10 מיליון דולר.

בינתיים דומה שההשקעה משתלמת ואפילו האקטיביסטים הפרו-איסלמיים מסוגם של ח"כ הסטלנית-שקרנית ממר"צ, תמר זנדברג, ועמיתתה מיכל רוזין-פרי נשבו בקסם החמאס, והם תומכים במה שהם מגדירים "הפגנות של שלום".

דרך הפעולה הנוכחי של מערכת הביטחון שר הבטחון והמטכ"ל הולכת להביא את ישראל לאסון תדמיתי שיתורגם לאסון צבאי ופוליטי.

יש לשנות מיידית את המדיניות. אין לבזבז אמצעים כלכליים וכוחות של צה"ל על-מנת להקיף את רצועת עזה בחיילים.

יש לקחת את מימון החמאס להפגנות 10 מיליון דולר מהסכום שישראל נותנת לרשות, ולהשקיע אותם במיקוש כל גדר הרצועה. ולהכריז בשלטים כי כל המתקרב האחריות לחייו עליו. זה מיד ישנה את מצב וימנע את האשמת היהודים בהריגת ערבים-מוסלמים.

אם לא ייעשה כן אנו צפויים לאסון כבד ב-15 במאי יום הנכבה.

אם מיקוש הגדר יביא לכך שההפגנות תתהפוכנה באמת להפגנות שלום, והערבים-המוסלמים ישירו בהן "קומביה" ו"שיר לשלום" והם יקראו לגבול פתוח, גבול של שלום לשני הצדדים, אזי יש לצייד את חברות הכנסת זנדברג ורוזין-פרי בזרי פרחים שהן תזרוקנה על המפגינים שיגמלו להן בפרחים משלהם. ויבא השלום המיוחל.

 

קרולינה לנדסמן המהגרת מארגנטינה תומכת "האנושיות" של החמאס

כתבת "הארץ" קרולינה לנדסמן המהגרת מארגנטינה* תומכת ב"צדק" של הגזענים האיסלמו-נאצים מהחמאס התובעים לא רק את חיסול מדינת היהודים אלא גם את כל היהודים כולל אלו שבארגנטינה.

לנדסמן (איש ארץ) אשת "הצדק" ו"האנושיות", קובעת שמצעד השיבה שאירגן החמאס הוא "צעד גדול לאנושיות". ובמאבק זה "לא החזק אלא הצודק מנצח". (קרולינה לנדסמן, "צעד גדול לאנושיות", "הארץ", 30.3.18)

מה שלא ברור הוא מדוע אותה קרולינה ה"צדקת" וה"אנושית" כל כך, לא מגשימה את חלומו של החמאס ופשוט חוזרת לארגנטינה? למה היא ממשיכה להתנחל בארץ לא לה?

 

* אני משתמש במילה "מהגרת" ולא "עולה" מפני שע"פ "השיחדש" של "הארץ" אין עולים או עלייה של יהודים לארץ, יש רק הגירה ומהגרים (כשם שאין מסתננים מהגרי עבודה, אלא רק "מבקשי מקלט"), ומלבד זאת, מבחינת רוח השפה העברית והאידיאולוגיה שלה, קרולינה לנדסמן היא מהגרת ולא עולה.

 

הברכה לפסח של עיתון "הארץ"

האם עיתון "הארץ" נהפך לעיתון נאצי?

בערב פסח, י"ד בניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943, נכנסו הכוחות הגרמניים לגטו ורשה במטרה להשלים סופית בתוך שלושה ימים את פינוי היהודים מהגיטו, ולהכריז על ורשה "יודן ריין" נקייה מיהודים.

העיתון הגרמני-נאצי דֶר שטירמֶר Der Stürmer, ('המסתער'), בעריכת יוליוס שטרייכר, בירך את העושים במלאכה בתקווה שיצליחו במשימתם – חיסול היישוב היהודי.

בערב פסח, י"ד ניסן תשע"ח, 30 מרץ 2018, שולח עיתון "הארץ" את "ברכתו" לחג הפסח. במאמר מערכת של העיתון מוזכר יובל לחידוש היישוב היהודי בחברון לאחר חיסולו ע"י הרוצחים הערבים-מוסלמים בפרעות תרפ"ט [1929], ע"פ דוגמת חיסולו של הישוב היהודי באל-מדינה ע"י מוחמד נביא הערבים.

לדעת בעלי עיתון "הארץ", עמוס שוקן, משפחת אלפרד דומונט, הגרמנית הנאצית בעברה, והטייקון הרוסי ליאוניד נבזלדין (אביה של אשתו של בן המשומד, הכומר הפרובוסלבי, יולי אדלשטיין) חברון – חייבת להיות "יודן ריין".

בדומה לאידיאולוגיה הנאצית קובעת מערכת "הארץ": "יום אחד אולי יבשר פינוי היישוב היהודי בחברון את תחילתה הסוף של מפעל ההתנחלויות."

דומה שמאז ברכת העיתון "דר שטירמר" הנאצי, טרם פורסמה בעיתון כלשהו ברכה כזו ליהודים לרגל חג הפסח. 

ב-23 במאי 1945 נתפס יוליוס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר הייתה רמת המשכל הנמוכה ביותר רק 106 IQ– שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו בהסתה להשמדת היהודים.

ודוק: אינני משווה כמובן את עמוס שוקן ליוליוס שטרייכר. אני רק רוצה להתריע על הכיוון הגזעני המסוכן אליו צועד עיתון "הארץ".

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

 

* * *

יואל נץ

הירח וההילה

"יוצאים לסדרה", במשך שבועיים ימים.

נושבות רוחות חזקות של חורף. נשאנו בדאגה את עינינו אל על לבחון את מצב העננים: מה אם ירד עלינו גשם? אוהלי הסיירים שלנו יתמזגו עד מהרה עם הבוץ!

שבנו מן האימון אל המאהל בשעות הערב. בינות לעננים נתגלה אלינו לפתע הירח במילואו. סביב הירח זהרה הילה ענקית. מישהו דאג להוריד אותנו ארצה:

"הילה מסביב לירח היא סימן מובהק לגשם."

אזרתי אומץ ושאלתי את המ"מ:

"המפקד, האם תחזית מזג האוויר צופה לנו גשם?"

המ"מ השיב בלגלוג, אך גם לא לעניין:

"צה"ל איננו חברת ביטוח. אם ירד גשם – נתַפקד בגשם."

הגשם החל מטפטף עם שובנו מן האימונים למחרת היום. נשרכנו בתור לארוחת הערב  עם מסטינגים מושטים, חולפים על פני הטבח שמאחורי הסירים. מושיטים תחילה את המסטינג הקטן, כדי שימזוג לתוכו מן התה החם ומיד לוגמים ממנו לגימות גדולות להקדים את טיפות הגשם שהיו מדללות ומקררות אותו. לתוך המסטינג הגדול היה זורק הטבח דייסת גריסים, קציצת פילה, שלוש מציות קשות וכף ריבה.

...במסיבת סיום הטירונות הנצחנו זיכרון זה במילים אשר רשמתי למנגינת "יה ירח, יה ירח מה עשית?"

הנה הבית הראשון והפזמון החוזר:

 

"...הבט, יש עיגול מסביב לירח!"

"אז מה – התדע מה פירוש העיגול?"

"אני לא בטוח, אבל מי יודע? –

הסבתא אמרה: 'זה סימן למבול!' (בול-בול-בול...)

 

תחנה, הוי תחנה מטאורולוגית –

הן כוח לך כביר!

נא המשיכי כך, בת-חיל, אל תיסוגי

ממזג האוויר!

הצבא – אמרו – אינו חברת ביטוח,

אבל בך רק תלוי הדבר!

שוֹב תישוֹב לה כרצונה בלילה רוח,

רק אל נא ירד מטר!"

 

סופגניות

במהלכו של אחד האימונים נפלתי ונחבלתי. החבלה בגוף לא היתה חמורה. אבל המשקפים שלי נשברו ללא תקנה. שלחו אותי אל האופטיקאי הצבאי ביפו להתקין עבורי זוג משקפיים חדש על חשבון הצבא. זכיתי מן ההפקר לחופשה בלתי צפויה לחלוטין. בבית כולם שמחו מאוד לקראתי ובראשם זריז הכלב. היה שב וקופץ עליי ולוקק לי את הפרצוף. ביליתי יום בבית המשפחה וסיפרתי ניסים ונפלאות על האימונים. למחרת היום אמור הייתי לקבל את זוג המשקפיים החדש ולשוב אל המחנה.

אימא אמרה:

"אני אכין לך כמה סופגניות לחנוכה."

"לא אימא, אל תכיני כלום! יש לנו מכל טוב במשותף, אינני יכול להביא לי פתאום דברים משלי! אל תדאגי אימא, ואל תכיני שום דבר! באמת יש לנו הכול!"

בבוקר, לפני צאתי לדרך, אימא הושיטה לי קרטון גדול סגור היטב קשור בחוט והוא מלא סופגניות! עד אמצע הלילה טרחה אימי המסכנה ואפתה סופגניות עבור מחלקה שלמה. כמה קמח, כמה שמן וכמה עבודה!

"יהיה לך עניין עם דוב יוסף," ניסיתי להתבדח דרך דוק של לחלוחית בעיניים...

קרטון הסופגניות שכן כבוד מתחת למיטתו של מוטי הגזבר. חבריי ואני ליקקנו את אצבעותינו והתמוגגנו מרוב ההנאה בעת שנוגסים היינו מן הסופגניות.

 

הזיכרונות והשכחה

שנים רבות חלפו. נערים היינו וגם זקנּוּ; העבר הולך ונעלם בערפילי הזמן, הערפילים מכסים על ריבוא אירועי העבר, בהם נכבדי חשיבות ובהם זוטות של מה בכך, והם תוכפים כמו גשם טורדני שאינו פוסק מרדת. ובדומה לתיפופו מתלווים האירועים לאורכם של שנות חיינו והם נושרים בלי משים מאחור בשובל של זיכרונות. יש בהם בזיכרונות משום ריגוש עמום של עצב, של שמחה, של צחוק, של מבוכה, של הישג, של כישלון, של חרטה מייאשת ושל צער עמוק. רובצים הם שכוחי אל אי-שם בנבכי הזמן, כאבן שאין לה הופכין – באין מי ובאין מה אשר יחריד אותם מרבצם. יש בהם בזיכרונות שכמו צללו אל תהום הנשייה כעופרת במים אדירים... אך יש ולפתע דווקא פעוטי הערך כביכול שבהם ניעורים באורח פלא מתוך תרדמת העד, הם עולים וצפים מכוח עצמם ומשעלו – הם מחוללים מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים... על הזיכרונות מן הסוג הזה נמנה הבזק זיכרון הריח, הנגיסה מן "הפּוֹנְצְ'קֶס" שאפתה אימא שלי לכבוד החנוכה בימי הטירונות.

 

נבחרת פיקוד הנח"ל

עם שובי מן העיר נודע לי שהחמצתי תחרות ריצה ארוכת מסלול. מנצחי התחרות יהוו את מחלקת הרצים של פיקוד הנח"ל אשר תתחרה בריצה למרחק של עשרים קילומטר מול נבחרות צה"ל האחרות.

התייצבתי אצל סמל הספורט:

"אתמול לא הייתי בבסיס. תערוך לי בבקשה, מבחן ריצה נפרד!"

"מבחן נפרד – לא, אבל תוכל להצטרף למבחן הריצה של פלוגה ז'."

המסלול הותווה מפתח הבסיס עד לצומת עתלית, משם מערבה אל פסי הרכבת, מאחורי פסי הרכבת שב המסלול צפונה לאורכה של המסילה עד לקיבוץ החותרים, ולבסוף פנה מזרחה, לעבר שער הבסיס. סמל הספורט היה מלווה את הרצים רכוב על אופנוע ומשגיח לבל יעשה מי קפנדריה.

אחרי שאחרון המתחרים פנה צפונה, דהר סמל הספורט אל שער הבסיס, לרשום את זמנו של כל מתחרה.

קבעתי את הזמן השביעי בטיבו בסיכום כל מקצי הריצה, ועל כן נכללתי במחלקה בת עשרים הרצים, שהיתה לנבחרת פיקוד הנח"ל.

יואל נץ

 

* * *

ברכותינו לחיילי צה"ל ולאנשי כוחות הביטחון אשר במהלך חג הפסח הם צריכים לסבול לא רק מהטרור הפלסטיני אלא גם מהטרור של הרבנות הצבאית שמרעיבה אותם בכך שמונעת מהם לקבל חבילות מזון אמיתי מבני משפחותיהם!

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"רעב"

לקנוט המסון

עברית: 1899

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.5.70

לפני 48 שנים

 

תרגומו העברי של הרומן "רעב" לקנוט המסון הוא מציאה נדירה. המסון מוחרם אצלנו, (חרם בלתי רשמי, על ידי כל הוצאות הספרים העבריות). גם את "פן" אין להשיג. לבעלי מזל מזדמנים לעיתים – בחנויות למימכר ספרים עתיקים, או בספריות ציבוריות – "מסתורין", "ויקטוריה", "ברכת האדמה" ו"פרשה אחרונה". בתירגומו הנפלא של פסח גינצבורג הם, עד היום, מִשׂכיות החמדה של הספרות הקלאסית המתורגמת לעברית.

מלאכת תרגומו של "רעב" בידי א. סגל, שנעשתה בוורשה לפני שבעים ואחת שנה, הינה כיום מיושנת מאוד. מכבי-האש קרויים בלשונו "צבא מכבי הבעירות". לשפתיים, או לחך, הוא קורא "עור השיניים". גן הוא "פרדס". עיפרון – "עט עופרת". נגרייה היא "בית משורת-העצים". חדר-מדרגות – "יציע". והמילה אבנון, בלשון המתרגם, בהערה בתחתית העמוד, היא "אבן קטן". מילים כמו – נדנדה (כיסא-נוע), מבוי (רחוב קטן וצר), מחסן, מקטורן, סקרנות, בדות, אפור, משמר (שומר), ואחרות – כולן זוכות להערות באותיות-פטיט בשולי העמודים, כחידושים בשפה העברית.

ומוזר: אמנם נופל תרגומו של א. סגל מתרגומי פסח גינצבורג, ובכל זאת הספר "עובר". ואם אינך שם לב למכשלת הדפים הצהובים, המתפוררים והמתפרדים, לאותיות הדפוס המיושנות ולסגנון העברי הארכאי – אתה נהנה. לפני כשנתיים הוצג בתל-אביב הסרט "רעב", על פי ספרו של המסון. סרט טוב, מדוייק, משוחק היטב ומעביר לצופה את אווירת הספר, ועם כל זאת לא היה בו חידוש עז למי שזכה וקרא לפני כן את הרומן, אפילו בתרגומו העברי.

"רעב" הוא ספרו הראשון של המסון, ונדפס בשנת 1889. לאחר עשר שנים, ובטרם הופיעו מרבית ספריו האחרים של המסון – כבר עמד יהודי אחד בוורשה ותירגמו, וטרחה הוצאת "תושיה" לתיתו בידי הקורא העברי. חריצות שמעט מאוד הוצאות ספרים עבריות בימינו משתבחות בה: להבדיל בין עיקר לתפל, לתרגמו, ולתיתו בידי הקורא העברי בשפה שאינה ברברית ובסגנון שאינו משובש.

חותם אוטוביוגראפי מובהק ל"רעב" של המסון. גיבורו חסר-השם הוא סופר מתחיל, צעיר, בכריסטיאניה (שמה הקודם של אוסלו, בירת נורווגיה עד שנת 1924). הוא סובב בחוצות הכרך, מורעב ובודד, מנסה כוחו בכתיבה, מרוויח מדי פעם כמה קרונות המצילות אותו מחרפת רעב וחסרון קורת-גג, לכמה ימים. חוזר ושוקע. הרעב נעשה לו להשקפת עולם. למצב אכזיסטנציאלי, חזק מאהבת אישה, מתאווה לבשרה, מתאווה ליין, לכסף, לכבוד ולהצלחה ספרותית.

גיבורו של "רעב" מזכיר באופיו ההפכפך את נאגל התימהוני מ"מסתורין", ואת הליטננט תומס גלן, גיבור "פן". אמנם קרוי הספר "רומן פסיכולוגי", אך הוא ההיפך הגמור מכך. גיבורו של המסון מזכיר צירוף מאוחר יותר של דמות הנווד שמגלם צ'רלי צ'פלין בסרטיו הראשונים ושל מקצת מהתנהגות גיבוריו של קאפקא, ביחוד קרל רוסמן ב"אמריקה".

המצב שבו נתון הגיבור הוא קבוע. המעברים תמיד הפכפכים, קיצוניים, כמו על-כורחו עושה האדם את המעשה הבלתי-צפוי, השרירותי, המפילו בפח. לרוב מתוך עמדה של דל-גאה. בין מתוך בדידות וחסרון אהבה, ובין מתוך חסרון כיס, מוצא פחוּת, או פשוט – רעב.

גם בפעמים המועטות שבהן מושטת עזרה פתאומית לסופר הרעֵב – הוא מבזבז אותה. כחושש לחזור מאותו מצב של הזיית-שיכרון אליה הטילו הרעב.

תימהוני וקורע-לב, רומנטי וחצוף, אוהב אדם, ולפתע אכזר בלא סיבה – כך הוא גיבורו של המסון, הסבור שבכוחו לרמות את העולם כולו, וסופו נמצא מרומה.

אך למה לתרגם ולהדפיס מחדש את ספריו של המסון? הלא יש דברים חשובים יותר לבלבל בהם את המוח לילדים המסכנים בבתי הספר התיכוניים, בטרם לכתם לצבא. ולמה ישגו בחלומות ויזדהו עם אמן בודד ורעב בכריסטיאניה, בסוף המאה שעברה? חבל על זמנם. הם עוד עלולים לברוח מבעיות השעה הבוערות, המאיימות על כל עתידם – ולהשתקע במחוזות חלום נכספים.

 

* קנוט המסון: "רעב". רומן פסיכולוגי. תרגום א. סגל. ספר ראשון ושני. הוצאת "תושיה", ווארשה, תרנ"ט, 1899. בדפוס מ.י. האלטער ושותפו, נאלעווקי 7. 154 עמ'.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, בהלוויה של שמאי גולן ז"ל תמהתי על מקום הקבורה, הרי כבר שנים רבות אין קוברים שם, וארנה בדבריה כאן השיבה על תמיהה זאת.

באשר ל"ילדה של קיבוץ" – זהו ספר מרטיט לב, וגם כתבתי עליו רשימה כשיצא לאור. מסתבר שארנה היא סופרת מחוננת, ולא רק חוקרת תרבות מעולה.

רציתי להתנחם בדבריו של מרדכי קידר הידען, אבל באמת הוא הביא רסיסים בודדים של אהדה ערבית לישראל, וכל זה אל מול אוקיאנוס של שנאה, תשוקת הרס והרג.

 חג אביב שמח!

 משה גרנות

 

* לאהוד היקר, תודה על עוד עיתון מגוון ומעניין. מאחלת לך ולכל המשפחה חג שמח, אביב פורח, בריאות מעולה, בשורות טובות, והמון נחת – מהכול (מהמסתורית ומהצאצאים, מהעיתון, הספרים, ומהחיים בכלל).

איילה זמרוני

 

* נאוה אלדר: אני ממש אוהבת את העיתון הזה! הניוזלטר! הוא מיוחד, הוא מעשיר, הוא מחזק!

 

אהוד: אנחנו מכירים אנשים רבים, בהם גם חברים שלנו, שאינם קוראים את המכתב העיתי כי בעיניהם הוא "עיתון פאשיסטי!"

 

* יש פתגם בערבית: "דַרַבַּנִי וַשַקַא, סַבַּקַנִי וַאִישְתַקַא" שפירושו: היכני ובכה, השיגני ויתלונן. וזה מה שקרה ברצועת עזה ביום שישי האחרון. קודם צרו הפלסטינים בהמוניהם על הגבול וביצעו פרובוקציות שבעקבותיהן נהרגו כמה פרובוקטורים שלהם, ואחר כך רצו להתלונן על ישראל באו"ם כאילו היא התוקפן!

זאת הצביעות והרמייה הערבית בהתגלמותן האופיינית מימים ימימה!  

ועם חארות כאלה יהיה עלינו להתמודד אם מישור החוף שלנו כולו [לאורך כביש 6] ייחשף לְגדה מערבית לא מפורזת בשלטון פלסטיני מלא, כמו שחשופים כיום יישובי עוטף עזה!

צריך לקוות כי הרוב של ערביי ישראל וארץ-ישראל אינו הולך שולל אחר מנהיגים מסיתים ומנוולים אלה אלא בוחר להמשיך בדו-קיום עם ישראל ובתוך ישראל תוך ידיעה שהם במצב הטוב ביותר והחופשי ביותר שיכול להיות לערבים במזרח התיכון וברחבי העולם המוסלמי כיום!

 

* רציתם לדעת לאן פניה מועדות? יו"ר מר"צ תמר זנדברג קראה היום (שבת, 31.3) לחקור את אירועי אמש בגבול עזה, שבהם נהרגו 15 פלסטינים ונפצעו 758.

"התוצאות הקשות והעדויות המצולמות מחייבות בדיקה ישראלית עצמאית, לרבות בחינת הוראות הפתיחה באש וההתכוננות הצבאית והמדינית לאירועים," כתבה, "זוהי חובה ישראלית לדעת מה קרה שם, ומעבר לכך זהו גם אינטרס ישראלי כדי למנוע הידרדרות לסבב אלימות מסוכן." ["הארץ", 1.4.18].

מה יש לחקור, גברת יו"ר? כלום רצית לתת אפשרות לעשרות אלפי פלסטינים מוסתים לחצות את הגבול ולכבוש בגופם את יישובי עוטף עזה ללא שום התנגדות שלנו? – אז דעי לך שבתמיכה האידיוטית שלך בפלסטינים את עלולה להוביל את מר"צ אל מתחת לאחוז החסימה בבחירות הקרובות ותזכי להיות לא רק הקברניטה של מר"צ אלא גם קברניתה!

 

* עמוס גורן: קראתי מתוך הזדהות וקירבה את רשימתו של יואל נץ על  טירונות הנח"ל שלו  ב-1954. אני הקטן התגייסתי לנח"ל בגיל שבע עשרה וחצי, שנתיים אחריו, ב-1956, ואני יכול להעיד כי המחזור שלו לא היה האחרון שעבר אימוני כידון.  המחזור שלי התאמן בזה שבועות ארוכים ועדיין מהדהדות באוזני הצעקות: "דקירה ארוכה דקור!" "דקירה קצרה דקור!" "דקירה לגולם שוכב דקור!" וכו'. ("גולם שוכב" היה לפעמים מישהו שנפצע באימון והאחרים היו דוקרים את האדמה לידו, אדמת מחנה 80, במקרה שלנו, ולא מחנה טירה או מחנה דוד של קודמינו המכובדים).  

בתוך כל המאמץ הזה של הפיקוד "לשבור את האזרח ולעשות ממנו חייל" נגה עלינו סבר הפנים המאירות  של המ"כ שלנו אבריימיק זקצר מאשדות יעקב, שעם כל קפדנותו בביצוע משימות צבאיות ידע גם להגניב פה ושם חיוך קטן שבתנאים ההם היה שקול  כאוצר ונתן לנו כוח להמשיך. אגב, השיא של  אימוני הכידון היה הסתערות פלוגתית ברובים מכודנים, אחרי מסע מזורז,  על איזו חירבה ברגבים ששימשה לאימוני כיבוש יעד מבוצר. 

 

אהוד: את בסיס הטירונים המשפיל בן מחצית השנה של הנח"ל בבית דראס ב-1955 אני זוכר לרעה, וגם נתתי לו ביטוי ברומאן שלי "לא לגיבורים המלחמה" (1971, 2000), אלא שאני סופר לא חשוב ולכן הרומאן החזק הזה נשכח כליל ואינו מופיע בתולדות הספרות העברית של הכ"ף-למ"דים.

 

* יהודה דרורי: ערוץ 10 (14) קובע לנו מי חשוב בהקמת המדינה. בחדשות הערב בערוץ 10 (14) מציג ירון לונדון (שיש לו אג'נדה פוליטית ברורה!)  מדי ערב אישיות אחת מתוך קבוצה של 7 אנשים החשובים (כביכול) בתולדות המדינה. אינני יודע מהי למשל תרומתו לעצמאותנו של הפרופסור לייבוביץ (אבי האימרה: "יודו-נאצי") אבל לבטח אין מקום של כבוד בהתפתחות המדינה למשורר הערבי מחמוד דרוויש, שבכמה משיריו ובעמדותיו הפוליטיות תמך למעשה בטרור האשפ"י נגדנו. למעשה היה אפילו אוייב ואינו קשור כלל להתפתחותנו ב-70 שנות קיומנו כמדינה. שולי בהחלט (אולי חשוב לערבים ולשמאל הפלצני...) אבל לבטח לא היווה איזה סימן דרך. לפיכך מבוקש שתחנת טלוויזיה אצלנו תפעל ביותר אובייקטיביות בנושאים המצויים בסימן שאלה פוליטי.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל