פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1332

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בניסן תשע"ח, 5.4.2018

עם צרופת הסיפור "קורבן הפסח של חדיג'ה" מאת יוסי גמזו

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: בנימין נתניהו: הגורם המרכזי שהפעיל לחץ אירופי על ממשלת רואנדה לסגת מההסכם להוצאת המסתננים מישראל, זוהי הקרן החדשה לישראל. [ציטוט]. // מתי דוד: הקרן החדשה לישראל. [ציטוט]. // יהודה דרורי: הרע במיעוטו, וגם משהו טוב. // מתי דוד: "לכאורה" ו"התנצלות". // פוצ'ו: בחיי [4], פרק ל"א. אני נזרק לרחוב באמצע הלילה. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [107], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אורי הייטנר: 1. גבורת האימהות. 2. צרור הערות 4.4.18. // אלי מייזליש: הערבים ממשיכים בשקרים. // אברהם כץ עוז: פסח כמו תמיד? הגדה ארוכה. // משה גרנות: משימה אדירה, על "אהבתה של גברת רוטשילד" מאת שרה אהרוני. // יואל נץ: רכבת החופש. // אמנון ורנר: א. "ביאליק שטראסה". ב. ילד שלי מסכן. // אהוד בן עזר: "פן" לקנוט המסון, עברית: 1919. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 24.1.1969 לפני 49 שנים. // אהוד בן עזר: "פן" לקנוט המסון, עברית: 1977. פורסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 28.10.1977 תחת הכותרת "מחול מוכתב מראש" לפני 41 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

בנימין נתניהו

הגורם המרכזי שהפעיל לחץ אירופי על ממשלת רואנדה לסגת מההסכם להוצאת המסתננים מישראל, זוהי הקרן החדשה לישראל.

הקרן החדשה היא ארגון זר שמקבל מימון מממשלות זרות ומגורמים עוינים לישראל, כמו הקרנות של ג'ורג' סורוס. מטרת העל של הקרן היא מחיקת הציביון היהודי של ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה, לצד מדינה פלסטינית נקייה מיהודים בקווי 67' שבירתה ירושלים.

מזה עשרות שנים הקרן מממנת אירגונים אנטי ציוניים ופרו פלסטיניים, ביניהם כאלה שמוציאים את דיבתם של חיילי צה"ל כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" וכאלה שנלחמים למען מחבלים פלסטיניים כמו ארגון "עדאלה".

אני לא מכיר אף דמוקרטיה מערבית, ובמיוחד ארה"ב, שלאורך זמן היתה מוכנה לסבול פעילות עויינת הממומנת על ידי מדינות זרות, כפי שקורה כאן בישראל עם הקרן מזה עשרות שנים.

לכן ביקשתי מיו"ר הקואליציה דודי אמסלם להוביל את המהלך להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית על פעילות הקרן החדשה לישראל, שמסכנת את ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

3.4.18

[ציטוט]

* * *

מתי דוד

הקרן החדשה לישראל

לעיתים קרובות נחשפת פעילותה של ה"קרן החדשה לישראל". קרן המממנת ארגונים ועמותות, הפועלת נגד כל ממשלות ישראל, לטובת האינטרסים של הפלשתינים. פעילות זו מבוצעת תמיד תחת מסווה של כביכול פעילות חינוכית, חברתית ומשפטית. המדובר בקרן הממומנת ע"י קרנות, ארגונים וממשלות זרות העוינות את ישראל ותומכות בפלשתינים.

לפני מיספר שנים, כאשר נחשפה לראשונה הפעילות של הקרן ב"מעריב", הדבר גרם זעזוע בציבור ובהלה בהנהלת הקרן שהזדרזה לפרסם מודעה בעיתון "הארץ", החתומה ע"י 250 תומכיה, נגד "מסע ההסתה והשנאה", מבלי לענות לעובדות שנחשפו. מאז התחלפו כמה ממנהלי הקרן, אך המדיניות והפעילות לא השתנו.

עיון ומיון רשימת 250 התומכים בקרן מעלים המסקנות הבאות:

רובם המוחלט של שמות התומכים, משתייכים לשלוש קבוצות מיעוט אליטיסטיות: אנשי אקדמיה ומשפט, רובם מהאוניברסיטאות בתל אביב, בירושלים ובחיפה, סה"כ 93. חברים, פעילים ומזוהים עם מר"צ, שלום עכשיו ושאר השמאל, סה"כ 32. אנשי תיאטרון וקולנוע, אמנים, סופרים, עיתונאים, פרסומאים, במאים, תסריטאים, צלמים, משוררים, מוסיקאים, סה"כ 78.

רוב השמות המופיעים במודעה, חותמים מזה שנים רבות על רוב העצומות והמודעות הפוליטיות של מר"צ, שלום עכשיו, ושאר קבוצות השמאל הקיצוני שהתרסקו. המדובר בשלוש קבוצות אליטיסטיות, שיש להן זהות דעות שבטית של תמיכה אוטומטית וקולקטיבית במר"צ, בשלום עכשיו, ובשאר קבוצות השמאל לסוגיו, התומכים בדרך כלל בעמדה הפלשתינית.

מדובר בקבוצה שולית וסגורה, החיה בבבואה של עצמה, שאין לה האומץ להודות בכישלון ולקיים ביקורת עצמית נוקבת ואמיתית.

לא מוזר ולא מפתיע הדבר, שברשימת התומכים בקרן, לא מופיעים כמעט לחלוטין שמות של פעילים מקרב המזוהים עם מפלגות שמחוץ למר"צ כמו הליכוד והעבודה. כמו-כן לא מופיעים תומכים מקרב "אזרחים פשוטים" מבני ערי הפיתוח, הצפון, הדרום המושבים, הקיבוצים והעולים. זו ההוכחה שהקרן נשלטת ע"י אנשי מר"צ, תומכיה ומקורביה בלבד. זאת למרות שמדובר בקרן שעוסקת גם בסיוע לארגונים הומאניים וסוציאליים, דבר שאמור היה לזכות בתמיכה של פעילים מכל המפלגות. הקרן נשלטת בפועל ע"י אנשי השמאל ההיסטורי, שחלקם הפכו לתומכי "השמאל החדש", שתומך בארגונים פוסט ציונים ואנטי ישראלי, בשם האליבי השקרי של "חופש הביטוי".

חלק מהשמאל הציוני השפוי, שמנהל, תומך ונעזר בקרן, החליף את הלאומיות היהודית ציונית, שהפכה עבורו למטרד במסדרונות האינטלקטואלים בעולם, בתמיכה בלאומיות פלשתינית אופנתית.

לרובם של תומכי הקרן יש בודאי כוונות טובות ורטוריקה הומאנית למען החלשים והמיעוטים, תוך התעלמות מודעת ומסוכנת, שהכסף שהם מעבירים לחלק מהעמותות, הולך למטרות שמשרתות אג'נדות אנטי ישראליות.

מייסדי הקרן, ג'ונתן כהן ואלינור פרידמן, קבעו עיקרון ששליש מסך כל התרומות המועברות לישראל יינתן לארגונים ולעמותות ערביות. המדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, במהלך השנים. הקרן גם מסתייגת מהמגבית היהודית המאוחדת.

לחלק מתומכי הקרן, השייכים מנטאלית ונפשית לשמאל הקיצוני, שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי, יש פרשנויות עוינות למושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי. להלן דוגמאות:

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

מתי דוד

[ציטוט מתוך "מחלקה ראשונה, 4.4.2018].

* * *

יהודה דרורי

ציטוט: נתניהו על ההסכם עם האו"ם: "על כל מבקש מקלט שייצא, אחד יישאר."

פורסם:  02.04.18

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר במסיבת עיתונאים בנושא ביטול גירוש מבקשי המקלט לאחר ההגעה להסכמות עם האו"ם כי "בתחילה הם אמרו שעל כל אחד שייצא יהיו ארבעה שיישארו כתושבים ארעיים. לא הסכמו לכך, והגענו בסוף להסכם שעל כל אחד שיוצא, אחד יישאר."

 נתניהו התייחס להגעה להסכם עם האו"ם ואמר כי הסיבה שרואנדה, אותה כינה "המדינה השלישית"  לא עמדה בתנאים ובלחץ הבינלאומי שהופעל עליה. הוא הוסיף: "לכן מן הרגע שהתברר בשבועות האחרונים, שהמדינה השלישית כאופציה לא קיימת, אנחנו למעשה נכנסנו למלכודת שאומרת שכולם היו נשארים."

סוף ציטוט.

הרע במיעוטו, וגם משהו טוב

ההסכם שהושג עם האו"מ על העברת חלק מהמסתננים לארצות אחרות בחסות האו"מ הוא הרע במיעוטו. אנחנו כמדינה יהודית, כעם שסבל גירושים והתנגדות קשה לכל הגירה, לא יכולנו  (לפחות לגבי הנשמה האישית שלנו) לסבול את הרעיון שנגרש עשרות אלפי מבקשי מקלט (ולא חשוב מדוע...) כולל נשים וילדים אל מקום שם עתידם לוטה בערפל...

קיבלנו קרש הצלה מהאו"מ המאפשר לנו, בסופו של דבר, להשאיר פה חצי מ"הלא חוקיים  מאפריקה" (אולי 36,000) ואת היתר להעביר לארצות אחרות.

נמנענו מהביזיון של גירוש המוני ובעיקר, השארנו פה את אלו שכבר השתלבו בכלכלה, אנשים עובדים, רובם בעלי משפחות, וילדיהם השתלבו בבתי הספר שלנו כישראלים לכל דבר, ואפילו כאלה שכבר התגייסו לשרת בצה"ל.

עובדים אפריקאיים אלו חיוניים למשק, אם היו מגורשים היינו צריכים להביא במקומם פלסטינים מהשטחים שיעבדו במקומם שזה פתרון הרבה פחות טוב, תחשבו על זה.

נתניהו נגד יורשו, אדלשטיין, משחקי הכס, זה כל הסיפור

"שכירת החרב" של נתניהו, מירי רגב, נמצאת בהתקפה חזיתית על הח"כ יולי אדלשטיין וזו לא הפעם הראשונה שהיא נובחת בפקודת אדוניה ומרימה קולה נגד מי שנתניהו פוחד שיירש את מקומו בקרוב... עלינו לזכור שאין כיום בליכוד מישהו שיוכל להשיג תמיכה "מקיר אל קיר" כמו יולי אדלשטיין. ביבי זיהה זאת לאחרונה והחליט ל'עלות עליו' כפי שעשה בשנים האחרונות על כל מי שאיים על שלטונו!

אבל אדלשטיין לא מפחד, לא רק שהוא אדם בעל אומץ לב רב, יש לו הרבה תומכים בליכוד, והתנפלותה של מירי רגב עליו רק גורמת לעוד הרבה כאלה שיש להם אלרגיה למירי רגב, להצטרף ולתמוך בו יותר.

אם אני הייתי נתניהו, הייתי דווקא דואג לא מעט, יולי אדלשטיין הוא אדם סמכותי ובעל יכולת התבטאות טובה ביותר, ולרשותו עומדים הרבה משאבים כספיים שיכולים לעלות בקלות על העושר שנצבר ע"י ביבי ושרה נתניהו. כבר לפני שנה, במאמר שפירסמתי, הצבתי את אדלשטיין כיורש האפשרי של ביבי לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, וכתבתי אז, שכאשר ביבי יזהה זאת הוא ישלח באדלשטיין את כלביו... ואכן הוא עושה כך היום! לא נאומו בטקס המשואות חשוב לביבי, כמו לדכא את היוקרה של אדלשטיין ולהראות לו מי הבוס.

חשד לרצח באום אל-פחם: אימאם נורה בפתח מסגד

ג'עפר פארח, מנהל מרכז מוסאווה, אמר: "לדעתי המשטרה והשב"כ פשטו את הרגל. הם לא מתאמצים כדי לאסוף אמצעי לחימה ולמגר את תופעת האלימות והפשיעה. אם הירי הזה היה פוגע ביהודי היינו רואים תוצאה אחרת עם עצורים והתקדמות בחקירות. אני לא מבין למה הם מחכים?"

אנחנו מחכים שאתם תספרו למשטרה מי מחזיק נשק ומי רוצח ואתם יודעים זאת, ולא משתפים פעולה עם המשטרה, רק זורקים אבנים על ניידות משטרה שבאות לעזור ליישובים ערביים.

אז תמשיכו לירות זה בזה ואולי כך תיפתר הבעייה...

כיצד להתמודד עם הפה הגדול של ארדואן

מנהיגים בעולם מפחדים מהפה נגדול של ארדואן, שזה הנשק העיקרי שלו. הדרך היחידה להתמודד איתו היא לפתוח עליו פה עוד יותר גדול ולומר בכל הזדמנות  לפחות אחד מ-12 הפרטים (הנכונים!) הבאים:

1. ארדואן הוא דיקטטור איסלמי קיצוני ופשיסט בדעותיו.

2. הוא בן למשפחה שתמכה בנאצים ואף נלחמה לצידם בבלקן.

3. הוא מכחיש שואה ידוע (זה היה נושא לימודיו האקדמאים).

4. הוא פושע פוליטי המסרס את המורשת החילונית-דמוקרטית של אתא-טורק.

5. היו הכניס לבתי סוהר בשנים האחרונות אלפי מורים, עיתונאים ועובדי מדינה בטענות שקר כדי לבסס את הדיקטטורה שלו.

6. הוא תומך בטרור חמאסי (ניסה להעביר להם ב"מרמרה" טרוריסטים להדרכה) וכיום מטה החמאס בטורקיה נהנה מהגנתו.

7. ארדואן התיר לדאע"ש להעביר אליהם דרך טורקיה את המתנדבים האיסלמים מכל העולם!

8. ארדואן תרם רבות לטובת המערכת הלוגיסטית של דאע"ש (למשל, מכר עבורם נפט גנוב מעיראק...)

9. ארדואן טובח בכורדים בכל הזדמנות, רוצח שם אזרחים, נשים וילדים.

10. ארדואן הוא אוייב מדינת ישראל מאז ומתמיד (והוא גם אנטישמי).

11. ארדואן משקר לעמו ולעולם כאילו איזה מדינאי טורקי זקן בארה"ב ניסה לעשות לו מהפכה, ועל בסיס זה הוא מדכא את עמו...

12. ארדואן משתולל כנגד כל מי שמזכיר לו את הג'נוסייד שנעשה בארמנים ע"י הטורקים. (הגיע הזמן להחליט על כך בכנסת!)

בקיצור תיראו עם מי יש לנו עסק, האם הוא שווה שנתרום לו ב"הכול כלול" באנטליה? האם כלכלתנו תינזק מניתוק היחסים איתו?

בסיכום, הוא בעצם האוייב המוסלמי הקיצוני הכי מסוכן במזרח התיכון, יותר מסוכן מאיראן (תזכרו שהוא כבר איים על אסדות הגאז שלנו בים-התיכון...) ואנחנו נמצאים בעצם במחנה הפועל נגדו, דהיינו, עם יוון וקפריסין! אסור בשום אופן להתקפל בפניו כפי שכבר עשינו מיספר פעמים. הוא מתרגם זאת כחולשה שלנו.

יהודה דרורי

* * *

עכשיו זה ברור: אנחנו, הישראלים, הננו הנאצים, ואילו המסתננים האפריקאיים המוסלמיים הם כמו הפליטים היהודיים בתקופת השואה.

אהוד בן עזר

* * *

מתי דוד

"לכאורה" ו"התנצלות"

"לכאורה"

באמצעות השימוש במילה לכאורה, יכולים משפטנים, עיתונאים ופוליטיקאים, להעליל, לבזות, ולהאשים כל אדם בדברי רפש והאשמות שווא!

"התנצלות"

באמצעות אמירת התנצלות, יכולים כל אנשי האליטות, באקדמיה, בתקשורת, בקרב האמנים ושאר כל המפורסמים, לבזות,להאשים, לפגוע ולהעליל על כל אדם, מבלי לשלם שום מחיר, לא להיענש ולא להיפגע!

זו שיטת האליבי של בכירים ומפורסמים, לשסות ולפגוע באנשים מבלי להיפגע! שיטה המקובלת בתרבות החברתית והמשפטית שלנו, ובהחלט מצדיקה חשיבה לשינוי אפשרי!

* * *

משה כהן

זהירות, גזענות

בימינו נחשף היחס המפלה כלפי העולים ממרוקו ומתימן. לפי הסיפורים הם הובלו אל שממות הנגב והגליל ואולצו להקים עיירות פיתוח דוגמת דימונה וקריית שמונה. אכן יחס קשה המעיד על אפלייה וגזענות, לא עלינו. 

אנחנו עלינו בשלהי שנות 1948 מבולגריה ולדברי פעילי יהודי המזרח זכינו ליחס מועדף. 

מהו היחס שקיבלנו? ברדתנו מהאונייה בחיפה החלה "הסברה" מצד הממסד לאמור, אנחנו דואגים לכם ונסדר לכם בהקדם דיור ותעסוקה. 

בין לבין שוכנו במעברת חדרה באוהל דולף בגשם ובשלג. והממסד הוסיף כל העת להרגיע, אנחנו דואגים לכם. וכך ננטשנו באוהל ללא שום סידור. 

האם קיבלנו יחס מועדף?

תמהני.  

החוצפה של ממלכת ירדן

בכנרת המתייבשת  מונח צינור גדול. צינור זה שואב יומם ולילה כמויות אדירות של מים  מהכנרת ומזרים אותם ל...ממלכת ירדן. ומה יחסה של ירדן בתמורה? 

ממלכת ירדן הגישה תלונה על נערות יהודיות שהתפללו בקרבת הר הבית. ללמדך שהר הבית שייך  לערבים  בלבד.

אותה ירדן שחתמה איתנו על הסכם שלום, ואשר לדעת מומחים לא יכולה להתקיים  ללא תמיכה צבאית ישראלית. איזו חוצפה!

משה  כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"א. אני נזרק לרחוב באמצע הלילה

למחרת לפנות ערב החזרתי את דני לביתו בבוורלי הילס, ואני, במקום לנסוע ללילי, טילפנתי לדבורה, כי הבטחתי להודיע לה כשאחזור. דבורה שמחה שחזרנו בשלום ושאלה אם אני רוצה שתכין ארוחת ערב. 

על בשורה יותר טובה מזאת לא יכולתי לחלום. אמרתי 'כן! כן!' ובירכתי את עצמי שהיה לי שכל לא להודיע ללילי מתי אני חוזר.

אני לא זוכר מה אכלתי, אני זוכר רק שנפגשנו בחיבוק ובנשיקה. כנראה שהחיבוק שהתרחש אחרי נסיעה של יום תמים ברכב שלפני המצאת המזגן, עשה את שלו, והיא שאלה אותי אם אני רוצה להתקלח לפני הארוחה.

כמובן שרציתי ואפילו אמרתי לה שיש לי בתיק מגבת נקייה. 

כמעט חצי שעה עמדתי מתמוגג תחת מזלף המים החמימים וקיוויתי שהיא תבוא להפתיע אותי, אבל לשווא. כנראה הקדימה והתרחצה קודם, או שהצניעות של מזכירת הקונסוליה, עיכבה בעדה.

כשיצאתי חיכתה לי במטבח ארוחת ערב ישראלית של סלט וחביתה עם שלל גבינות. אכלתי בתיאבון רב ואפילו נידבתי קופסת סרדינים ששליתי מילקוט הגב שלי. את הקפה שתינו ליד הספה בסלון ומשם המרחק לחדר השינה לא היה רחוק.

אם היו לי תקוות שאצליח בעזרת מטה הקסמים שלי להעמיק חקר מבנה השכבות האנטומיות של מנהרת הטפטפות שלה, הרי טעיתי. היא נתנה לי להבין שיש גבול למה שפקידה בכירה יכולה להרשות לעצמה. לעומת זאת. בכל הקשור ל'תנועות הנוער' לא היו לה שום בעיות, אפילו ההסבר שלי. שלא כדאי לקמט את התחתונים. התקבל על ידה בהבנה  וסופו של דבר שנרדמנו חבוקים וערומים כשני תינוקות שנפלה עליהם השינה בעיצומו של שיר הערש.

מי שהבהיל אותנו בחצות הלילה, היה הטלפון שפעם בעוז של פעמוני כנסייה. דבורה ניתקה מזרועותיי באחת, לחצה על מתג נורת השולחן שלצידה ומלמלה "מי זה יכול להיות?"

היה זה דניאל חנוך, שרק לפני כמה שעות נפרד ממני ליד שער ביתו. הוא  לא שאל אותה אם היא יודעת איפה אני, אלא ישר ביקש לדבר איתי.

הייתי די מופתע, כי בכלל לא אמרתי לו על התוכניות שלי עם דבורה. הבנתי שכנראה קרה משהו בלתי צפוי וחיכיתי שיגמור את  מלל הנימוס וייגש לעניין, אבל הוא לא מיהר ורק כששאלתי בקוצר רוח, מה היה הדבר החשוב שבגללו צילצל, אמר שהוא לא מצליח להירדם והוא סתם רוצה לדעת איפה אני ישן, כשאני נמצא אצל לילי. האם אני ישן  על הספה הצרה בסלון או בחדר הילדים  עם קרן הבת.

אמרתי לו שאני ישן בחדר של קרן, אבל היא הולכת לישון במיטה עם לילי ואבא שלה ישן במיטה שלה בחדר יחד איתי ונוחר נורא.

דני רצה עוד להמשיך לפטפט, היה לו כישרון  מיוחד להמציא שאלות מההפטרה, אבל אני אמרתי לו שאני מת לישון וחתמתי את השיחה. 

כשהחזרתי את השפופרת לדבורה, ראיתי איך עיניה יורות ברקים ועד מהרה שמעתי אותה אומרת בטון של  מפקדת פלוגה: "עכשיו בבקשה תתלבש ותצא מיד מהבית!"

הייתי המום ולא האמנתי למשמע אוזניי.

"מה קרה?" שאלתי.

"אתה עוד שואל! אם אתה מאלה שרצים לספר לחברים שלהם עם מי אתה הולך לישון, אז תסתלק מהבית שלי! אני לא יודעת מה עוד סיפרת לו!"

לא עזרו לי כל הבטחותיי שלא אמרתי לדני מילה על היחסים בינינו ולא סיפרתי לו שאני הולך אליה. היא היתה מלאת כעס ולא היתה מוכנה שאשאר בביתה אפילו לא עד הבוקר.

לא התווכחתי הרבה, עשיתי כמצוותה. התלבשתי, לקחתי את התרמיל שלי ויצאתי לרחוב לישון בתוך הרמבלר. ישנתי דווקא לא רע, כי הייתי עייף מאד והמצפון שלי היה  שקט, כשל מי שנענש על לא עוול בכפו.  

התעוררתי מוקדם, אבל לא רציתי להגיע בשעה כזאת ללילי, וחיכיתי עד שראיתי שאנשים מתחילים לצאת מהבתים. 

לפני שהחלטתי לנסוע נזכרתי שהשארתי את מברשת השיניים  אצל דבורה וצילצלתי בפעמון דירתה, שהיתה בקומת הקרקע של בניין בן ארבע קומות. 

ברגע שצילצלתי שמעתי מאחוריי את שיקשוק המעלית. הפניתי את ראשי וראיתי את חלון הזכוכית של המעלית  כשהיא עולה למעלה. כשהחזרתי ראשי לדלת הדירה של דבורה,  הבחנתי בצללית שכיסתה את העינית, הבנתי שהיא בוחנת אותי ושלחתי אליה חיוך מנומס. היא פתחה את הדלת בחלוק-בית שהסתיר ממני את מה שהכרתי בעל פה ושאלה מה אני רוצה. לפי טון דיבורה הצונן הבנתי שאין טעם להצטדק ואמרתי ששכחתי את מברשת השיניים.

ברגע שפנתה לעבר המקלחת שמעתי שהמעלית יורדת ורציתי להיכנס לדירה ולהיעלם בתוכה, כי ידעתי שהביישנית הזו תרצה להתאבד, אם תדע שאחד השכנים יראה שאיזה גבר  יוצא מביתה לפנות בוקר עם מברשת שנים ביד.

מה שקרה הוא שבדיוק  זה מה שקרה. ברגע שהיא הושיטה לי את המברשת, עם המגבת שגם אותה שכחתי, נפתחה דלת המעלית ואחת השכנות יצאה ממנה בעיתוי מושלם. 

חשבתי שדבורה עומדת להתעלף, אבל הייתי מספיק טקטי כדי לעשות עצמי לא שומע ולא רואה. גם השכנה הוכיחה טקטיות מסוימת, כשאמרה 'גוט מורנינג' ומיהרה להסתלק בלי לחכות למענה.

עמדתי קפוא במקומי, דבורה התעשתה ראשונה וסגרה את הדלת תוך חישוק שפתיים המלמד על אסון נוראי שקרה לה בזה הרגע.

לזכותו של דני יש לומר שהוא הבין את הטעות הטראגית שעשה לי, ומאז ועד היום הוא מסתכל על השעון לפני שהוא מצלצל אליי, ונזהר מאד שלא לטלפן אליי אחרי תשע בערב. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [107]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

שניים מי יודע?

שניים מי יודע? שניים אני יודע: שניים רבנים ראשיים, אחד אלוהינו שבשמים ובארץ, אחד נשיאנו בבירת ישראל, אחד ראש ממשלתנו ברחוב בלפור בירושלים, אחד רמטכ"ל צבאנו בקריה בתל-אביב.

ואילו רבנים ראשיים ישנם שניים – לעם אחד ולארץ אחת.

ממש מתבקש להשוות אותם לשני העופרים, תאומי צביה משיר השירים...

שניים מי יודע? שניים אני יודע: אחד ספרדי ואחד אשכנזי, ושניהם פוסקים לפי הלכה אחת ולא שתיים. זה פוסק שקטניות כשרות לפסח, חברו – אוסר. זה מברך על חריימה וזה – על געפילטע פיש. ויבוא אליהו ויפסוק האם  הלכה כבית יצחק [יוסף], או כבית דוד [לאו].

לאחרונה הגדיל הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף ולימד אותנו תורה דרוויניסטית חדשה, פרי תלמודו והגיונו, בהשוותו אדם כושי – לקוף...

ואם לפי השקלא וטריא הרבנית יש צורך בשני רבנים ראשיים, אז מדוע שלא יהיו בעצם שלושה? אחד אשכנזי, אחד ספרדי, ואחד – ליהודים שנולדו במשפחות מעורבות בבחינת מיזוג גלויות, ואינם יודעים אם הם ספרדים או אשכנזים.

וכמובן, גם רב ראשי נוסף לעולי אתיופיה. וכך יהיו לנו ארבעה רבנים ראשיים: הספרדי ראשון לציון, האשכנזי – שני לציון, המעורב – שלישי לציון, והרב האתיופי יהיה הרביעי לציון. לתפארת עם ישראל ולאחדותו.

ארבעה מי יודע?

ואילו לפי דעתו של תם כמוני, עם ישראל יכול להסתדר עם רב ראשי אחד, ולא מְשַנה אם הוא ספרדי או אשכנזי, מעורב או אתיופי. ואם כבר ככה, אז קדנציה אחת יכהן רב ספרדי, ולאחריו – אשכנזי, וכך הלאה. ושלום ואחדות לעם ישראל.

וחג שמח לכל עם ישראל.

נעדר

משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר הנעדר: משה בן עמרם, המכונה משה רבנו. סימנים מיוחדים: כבן 80, זקן לבן, מגמגם קלות [כְּבַד לשון], עור פניו קורן, ומטה ארוך בידו.

נראה לאחרונה חוצה את ים סוף בראש מחנה של שישים ריבוא בני-ישראל, שיצאו ממצרים מבית עבדים.

משה זה נעלם – נעדר – נהדר [מלשון הדרה] מעל דפי ההגדה של פסח, המספרת על פועלו ביציאת מצרים.

כל היודע על ציון שמו בהגדה מתבקש להודיע למשטרה, ויקבל פרס: תרי זוזי.

[אהוד: אם איננו טועים, הוא מוזכר פעם אחת.]

לתפארת מדינת ישראל

כיוון שמתנהל ויכוח [מחלוקת לא לשם שמיים] בין שרת התרבות מירי רגב לבין יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מי ינאם בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות: האם יו"ר הכנסת כנהוג זה 70 שנה, או ראש הממשלה בבחינת "מנהג חדש בא למדינה" כהצעתה של השרה.

וכיוון שלא נראה מוצא והכרעה בוויכוח הקשה והעקרוני  הזה, מוצע כאן פתרון גאוני: בטקס החגיגי של יום העצמאות של מדינת ישראל ינאם השיח' אוהב ישראל –  ראאד סלאח. לתפארת מדינת ישראל.

יהודה גור-אריה

* * *

אורי הייטנר

1. גבורת האימהות

ההחלטה להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים בתחום החינוך למרים פרץ, ששכלה את שני בניה, עוררה סערה ציבורית והתנגדות.

אני מתאפק לא להביע את דעתי על גילויי חוסר הכבוד והנימוס, שלא לדבר בוז ושנאה כלפי פרץ, מצד חלק מן המבקרים, אלא אתמקד בביקורת עצמה.

הביקורת התחלקה לשתי טענות. טענה אחת מבוטאת בביטויים "דת השכול", "חג הקורבן", "תרבות המוות", כלומר הטיעון שהפרס מבטא אידיאולוגיה המעודדת מוות ומקדשת קורבן.

הטענה השניה היא פוליטית, המאשימה את נפתלי בנט בכך שהוא מחדיר לחברה הישראלית תרבות חדשה. 

את הטענה הפוליטית יפריכו ללא קושי הציטוטים שאביא. הטענה העקרונית, היא נגד אתוס הגבורה וההקרבה מימי טרומפלדור ועד ימינו.

ב-1976 קיבלה רבקה גובר פרס ישראל על מפעל חיים בתחום קליטת העלייה. גובר שכלה את שני בניה, אפרים וצבי, במלחמת השחרור. בן גוריון העניק לה את התואר "אם הבנים", כסמל לאומי של אם שאיבדה את היקר מכול, אך לא שקעה ביגונה, אלא נרתמה למשימה לאומית ציונית, במקרה זה קליטת העליה והקמת חבל לכיש (אותו מפעל ציוני אדיר, שעסקני פוליטיקה עדתית משמיצים ב"שיחַדש").

המקרה של מרים פרץ דומה. גם היא מתמודדת עם יגונה במפעל חיים לאומי – חינוך לאהבת ישראל, לחיזוק הרוח היהודית ציונית ולשירות משמעותי בצה"ל.

אין כאן שמץ של "דת השכול" או האדרת המוות. יש כאן הוקרה של החברה הישראלית לגבורת האימהות, שאיבדו את ילדיהן בהגנה על קיומנו, מתוך הכרה בהכרח האין ברירה.

גבורת האימהות באה לידי ביטוי בספרות העברית. בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", מספר אלתרמן על נפילתו בגיבורים של שאול המלך. רץ הגיע לבשר את הבשורה המרה לאימו של שאול, והיא הגיבה כך:

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם

אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,

אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,

אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,

אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,

כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין

אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

ומוסיף המשורר:

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.

וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,

וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.

השיר נכתב על שאול המלך, אך כוּוַן לימינו. הוא הצדיע לגבורת האימהות, המבינות את ההכרח, ונוטלות אחריות על המשך הדרך.

וכך תיאר רפאל קלצ'קין בשירו "בערבות הנגב", שהוא גרסה (לא תרגום) לשיר פרטיזנים רוסי, את תגובת האם הזקנה כאשר קיבלה את הבשורה על נפילת בנה השני:

הֲלוּמַת עַצֶּבֶת וְיָגוֹן נוֹרָא,

אֵם זְקֵנָה נִצֶּבֶת וְנוֹשֵׂאת דְּבָרָהּ,

הַדִּמְעָה נִגֶּרֶת מֵעֵינֵי אִמְּךָ,

בָּא כַּדּוּר עוֹפֶרֶת וַיְפַלַּח לִבְּךָ.

אֶת בְּכוֹרִי שָׁכַלְתִּי בִּמְצוּלוֹת הַיָּם,

וְאוֹתְךָ גִּדַּלְתִּי לְמָגֵן הָעָם.

הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּנוּ בְּיַתְמוּת וּשְׁכוֹל,

הֵם לֹא יַעַקְרוּנוּ, בְּנִי, לַמְרוֹת הַכֹּל.

דבריה של האם חיזקו את רוח הלוחמים:

אָז צָעַד קָדִימָה נַעַר גְּבַהּ-קוֹמָה,

וְיֹאמַר לָהּ – "אִמָּא, אַל לָךְ בְּדִמְעָה!

בַּחוּרֵינוּ, אִמָּא, בִּימֵי פְּקֻדָּה,

מוּל שׂוֹנְאֵינוּ, אִמָּא, כְּחוֹמַת פְּלָדָה.

מוּל שׁוֹדֵד וּמֶלֶךְ צְמֵא-דָּמִים עוֹיֵן,

תְּנִינִי וְאֶהְיֶה לָךְ אָנֹכִי לְבֵן."

בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב הוּא לָחַץ יָדָהּ,

אִם תִּרְצוּ, חֶבְרַיָּה, אֵין זוֹ אַגָּדָה!

גבורת האימהות אינה רק של אימהות ללוחמים במלחמה, אלא גם לאימהות שחיות לאורך גבולות מדממים, ומקימות בנחישות את בתיהן, משפחותיהן וקהילתן.

ימים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, התכנס הוועד הפועל של תנועת הקיבוץ הארצי – התנועה הקיבוצית של "השומר הצעיר", לכינוס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, על עמידת הגבורה המופתית שלהם במשך 19 שנים, תחת תותחי ורובי האוייב הסורי התוקפן, שהפך את חייהם לסיוט מתמשך.

חברי הוועה"פ פתחו את ביקורם בסיור במוצבים הסוריים בגולן. הם הזדעזעו עד עמקי נשמתם למראה בתי החברים ובתי הילדים של הקיבוצים, על כוונות הירי של האויב הסורי. הם המשיכו בסיור בקיבוצי התנועה דן, שמיר, עמיר ולהבות הבשן, שם נערכה הישיבה.

את הישיבה פתח חבר הקיבוץ, ההיסטוריון והמחנך דוד זית, שבירך את באי הישיבה בשם קיבוצי הגליל העליון. בדבריו הוא מנה את הגורמים שאִפְשרו ליישובים את יכולת העמידה בשנות הסבל והאימה.

הגורם הראשון הוא גבורה האימהות: "הראשון, נחבא אל מלאכתו האפורה ונושא בה בסבלות ובדבקות ראויות להוקרה. חברים, אני חושב ברגע זה בעיקר על החברות הוותיקות בקיבוצי הגבול הסורי. כולנו יודעים היום מהי גבורת יחידים בשעת מבחן עליון; ואילו למעשה החברות, האימהות, המטפלות אין שם ואין תקדים. מה פירושה של אֵימה מתמדת, מחלחלת עד למעמקי החוויה של חרדה, בה מתנסה כל אם במקומותינו לגורל פרי בטנה בן יום, בן חודש ובן שנה, והוא חייל קטן בגבול פרוץ ומפורז? מה שם נקרא לאותו שקט עילאי של מטפלת אלמונית, המלווה את שישייתה אל המקלט, והמשרה בתוכו לשעות וליממות ארוכות הרגשת בית ואפילו שמחה? ואלה החברות המופקדות על המטבח, שמעולם לא הכזיבו, והגישו ארוחה חמה גם בחדר אוכל שהופגז וגם בעת הקרב ממש."

דברי הבלע והבוז על "דת השכול" ו"תרבות המוות" הם אמירה פוליטית היוצאת נגד המאבק של מדינת ישראל על קיומה. כמובן, שאותם אנשים מתנערים מאמת האין ברירה.

אבל בעימות הנוכחי, כאשר מרצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה, יוצאים הפלשתינאים ל"כיבוש" הצד הישראלי של הקו הירוק ובפיהם טענת "זכות" ה"שיבה", כלומר הזכות להטביע את מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, רק שרלטן יכחיש את אמת האין ברירה.

2. צרור הערות 4.4.18

* לא מנהיג – אם מישהו היה זקוק להוכחה שנתניהו אינו מנהיג, הוא קיבל אותה בהתקפלותו המבישה ממתווה מבקשי המקלט. נתניהו קיבל החלטה נכונה, המשרתת את האינטרס הלאומי. כשהוא ראה שהחיילים שלו, הלוחמים למענו נגד שלטון החוק, אינם איתו, הוא התקפל כמו נמושה.

* הפתרון הראוי – כאשר נתניהו ראוי לשבח – אני משבח אותו בשמחה ובחפץ לב. כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי זמן קצר לאחר מסיבת העיתונאים שבה הכריז על מתווה מבקשי המקלט:

"ראש הממשלה נתניהו ראוי לשבח על הפתרון הראוי לבעיית מבקשי המקלט, בעקבות ההסכם עם האו"ם. ראוי להתייצב לצדו ולחזק אותו מול המתקפות מימין.

זהו פתרון אחראי, מאוזן, הוגן ואנושי, העונה על האינטרסים הדמוגרפיים של ישראל ועל המחויבות הבינלאומית והאנושית בנושא הפליטים.

היו לא מעט שגיאות בדרך, אך השורה התחתונה היא הקובעת, ומקבל ההחלטה הוא האחראי, ולכן הוא ראוי לשבח.

הצעד החשוב ביותר בסוגיה היה הקמת הגדר לאורך גבול מצרים. זהו אחד ההישגים החשובים של ממשלת נתניהו. הגדר עצרה את האיום הדמוגרפי של שטף מסתננים המוני. מרגע שנבנתה הגדר, לא היה עוד איום דמוגרפי ונכון היה לגבש מדיניות הגירה ברוח הפתרון שנמצא. חבל על השגיאות שבדרך, אבל התוצאה – טובה.

מה שחשוב הוא שאכן, המהגרים יפוזרו ברחבי הארץ ויתבצע שיקום דרום ת"א."

... כל כך חבל שפרץ המנהיגות המפתיע החזיק מעמד שש שעות.

* גם זה סוג של מנהיגות – חז"ל הורו לנו ש"בעקבות משיחא... פני הדור כפני הכלב" (סוטה מ"ט ב), "דור שבן דוד בא... פני הדור כפני הכלב" (סנהדרין צ"ז א). מה פירוש "פני הדור כפני הכלב"?

יש אומרים, כמו הכלב שרץ קדימה לפני בעליו, כאילו הוא המוביל, אבל כל הזמן מביט אחורה לראות להיכן בעליו פונים. כך ראשי העם, המנהיגים – במקום להוביל את העם ולהצעיד אותם קדימה, מביטים אחורה אל העם לראות לאן הוא פונה. במקום להוביל, הם מוּבלים.

* בנזיד אתרוגים – נתניהו השיג הישג מדיני וחברתי מרשים בהסכם עם האו"ם ובמתווה מבקשי המקלט. המתווה הזה עונה על האינטרס הישראלי. אין מי שיודע זאת טוב מנתניהו. אבל הוא מכר את האינטרס הלאומי בנזיד אתרוגים.

* והרי התחזית – להערכתי, זה התמרון החדש של נתניהו בנושא מבקשי המקלט: הוא יילך במודע למתווה בלתי חוקי, מתוך ידיעה ורצון שהוא יידחה בבג"ץ, וכך הוא "ייאלץ" לחזור למתווה הטוב אליו הגיע עם האו"ם. על הדרך, הוא ישלהב יצרים בהסתה נגד מערכת המשפט ובג"ץ.

* אמינות – נתניהו טוען שהקרן החדשה סיכלה את ההסכם עם רואנדה. אבל רק אתמול הוא טען שההסכם עם האו"ם טוב יותר מן ההסכם עם רואנדה, בין השאר כי במתווה הזה יגורשו 2,000 מסתננים יותר מאשר בהסכם הקודם.

* המפויס – כאשר ארדואן מאשים את ישראל ב"טבח", נשאלת השאלה האם פשקוויל השטנה של התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, שהשתמש באותה מילה בעלילת הדם נגד ישראל, כבר תורגם לטורקית.

כזכור, כדי לפייס את ארדואן, ישראל התנצלה בפניו על התוקפנות שהפעיל נגדה במשט הטרור, ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים ששלח.

* אופוזיציה פטריוטית – אבי גבאי ראוי לשבח על העמדה החד משמעית והנחרצת שהביע בנושא פרובוקציית ה"שיבה" והגיבוי המלא לצה"ל (חבל רק שהוא התמהמה 48 שעות). בדבריו הוא הראה מהי אופוזיציה אחראית ופטריוטית, כלומר היפוכה של מר"צ.

* הרגל שנעשה לטבע – העובדה שהאויב הפלשתינאי ממקד את מאבקו ב"זכות" ה"שיבה", כלומר אינו מסתפק במדינה לצד ישראל, אלא מתעקש להטביע במיליוני פלשתינאים את מדינת ישראל כדי לשים קץ לקיומה, מחייבת את המצדדים ב"פתרון שתי המדינות" לחשיבה מחדש על הפרדיגמה שלהם, לחיפוש פתרונות חלופיים, יצירתיים יותר, מחוץ לקופסה.

אך מי שמתעקשים לדבוק בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" – מן הראוי שיהיו הראשונים לצאת בכל תוקף נגד מאבק ה"שיבה"; נגד עצם הרעיון ונגד הפרובוקציה בגבול עזה. מן הראוי היה, שהם יהיו הראשונים לתת גיבוי מלא לחיילי צה"ל שעומדים על כך שהגבול שאליו נסוגונו בהתנתקות, כלומר קווי 49' – החלום הרטוב שלהם, הוא קו אדום.

אז למה הם אינם נוהגים כך? למה פשקוויל המערכת של "הארץ" מגן על הפלשתינאים ותוקף את ישראל? למה תמר זנדברג, מוסי רז ואנשי מרצ תוקפים את צה"ל ודורשים לפתוח בחקירה הזויה? למה מנכ"ל "בצלם" מפרסם ב-ynet פשקוויל בלע נגד ישראל?

כי התייצבותם לצד האוייב ונגד מדינתם היא הרגל שהפך לטבע.

* הזכות לומר דברי בלע – הדברים שכתב קובי מידן הם דברי בלע מרושעים ומטומטמים. אבל ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, שחופש הביטוי הוא יסוד מוסד בה, ובמדינה כזו מותר לאזרח לומר ולכתוב דברי בלע מרושעים ומטומטמים. הזכות הזאת נתונה גם לשדרי רדיו.

מידן לא אמר את דברי הבלע המרושעים והמטומטמים שלו למיקרופון של גל"צ, אלא כתב אותם באופן פרטי.

מלכתחילה, לא האמנתי שמידן יפוטר, אבל עצם העובדה ששר הביטחון ניסה להלך עליו אימים באיומי פיטורין (ספק אם הוא מוסמך לכך, ואם כן – יש לשנות את החוק כך שהסמכות הזאת תישלל ממנו) היא מקארתיזם לשמו.

* שורשים – במלאת 140 שנה להקמת פתח תקווה, אם המושבות, מפרסם משרד החקלאות זמרירים על 70 שנות חקלאות בישראל...

* ביד הלשון: גן השלושה – שמו העברי של הסח'נה, הגן הלאומי ובו בריכת המים החמים בעמק המעיינות, הוא גן השלושה.

מיהם השלושה המונצחים במקום? חיים שטורמן וחבריו דוד מוסנזון ואהרון אתקין, שנפלו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, 1936-1939, עת עלו על מוקש במהלך סיור לאיתור קרקעות להתיישבות הקבע של קבוצת מעוז (ששינתה את שמה למעוז חיים, על שמו של חיים שטורמן).

השם הערבי סח'נה, פירושו – החמה, בשל המים החמים של הבריכה. 

אורי הייטנר

* * *

אלי מייזליש

הערבים ממשיכים בשקרים

במכתב שהעביר למועצת הביטחון טען ד"ר ריאד מנסור, המשקיף הפלסטיני באו"ם, כי ישראל אימצה מדיניות "ירי כדי להרוג" נגד מפגינים תמימים ובלתי אלימים. כמו כן האשים השגריר הפלסטיני את ממשלת ישראל בהפרה של החוק הבינלאומי באופן "מכוון, נרחב ושיטתי," תוך שהיא מפרה את מחוייבותה החוקית להגן על אזרחים. כיוון שכך החלטנו לכתוב לו:

למנהיג הפלסטיני,

יא-אוסטאז ריאד מנסור

נציג פלסטין באו"ם

בניגוד לכללי האתיקה מול מוסדות האו"ם, פירסמת את מכתבך למועצת הביטחון [בעניין הרוגי הפרעות ליד הגדר בעזה] ובו השקרים הטיפוסיים הערביים מאז הקמתו של האו"ם, שהרי מעולם לא אמרתם שם דבר אמת. העולם יודע, ואתם בשלכם: ממשיכים לשקר. כפי שסטלין שיקר וכמו שהמופתי שיקר וכמו שהיטלר שיקר וגם רצח. ואלה הם הידידים שלכם מאז ומקדם.

אתה צודק רק בדבר אחד: אכן הרגנו ערבים. גם ב-36', גם ב-38' וגם ב-47' וב-48', ובעוד הרבה הזדמנויות, אלפים הרגנו בכם, וגם בצבא המצרי, הסורי, הירדני והעיראקי.

למה? כי אתם התחלתם. אתם. להזכיר לך את פרעות אבו-מוסה, ירושלים 1920-21. יפו. אותן שנים. פרעות חברון בתרפ"ט, 1929, כשטבחתם כ-100 נערי ובחורי "ישיבת חברון" עם סכינים וגרזינים. זוכר? ואת כל הקהילה היהודית.להגיד לכם בדיוק כמה ילדות יהודיות בנות 3 רצחתם? רוצה שאקריא לך את שירה של המשוררת שלנו אנדה פינקרפלד? הנה כמה מילים:

"צהלי בת ערב, צהלי ורוני, על דם ילדה רכה, בת ארבעה אביבים, בנייך, גיבורייך פצועה... בין חיים ומוות, צהלי..."

ומאז אינכם פוסקים, בכל פעם שנוח לכם, לרצוח יהודים.

ימיה של טורקיה

ימיה של טורקיה או של האימפריה העותמנית כמושלת בארץ-ישראל  היו יותר ארוכים מכל משטר אחר.

הבריטים במלחמת העולם ה-1 שמו קץ למשטר זה כשהביסו את הטורקים שוק על ירך [גם בעזרת הגדוד העברי]. הם ברחו על גמלים, על סוסים וחמורים ובעיקר ברגל. מי שראה את הסרט "לורנס איש ערב" או קרא את ספרו, ראה אותם בשפלותם. ולולי הרחמנות של הצבא הבריטי עליהם, הם היו נמחקים אז מהמפה.

מרוב בושה, נמנעה טורקיה מלהצטרף לצד כלשהו במלחמת-העולם ה-2, ואין זה מן הנמנע כי היא החליטה להיות נייטרלית במלחמת העולם ה-2 מחשש  לתבוסה סופית.

בזמנם של הטורקים בארץ, ואפילו לקראת הסוף, גאתה בסביבתם נחלת ה'נבלוס' שהיא תופעה פופולרית בטורקיה כששני גברים עירומים עושים זה לזה מאחור. תזכורת לזה נמצאת בסרט "אכספרס של חצות". זה היה משטר אימים ועדיין הוא אחד המשטרים האפלים מן המאה ה-16 ועד היום. היא המציאה את ה"בקשיש" ואת הבדיחה "מלטה יוק". 

עכשו נזכר נשיאם ארדואן לבייש את נתניהו בפומבי. וזה מקרב את סופו, למרות שהוא יכול להיות נשיא שם עד יום מותו. אבל זה סופו ביחסים עם ישראל. למעשה מי צריך כאן את הטורקים ולמה שישראלי אחד ייסע לטורקיה או להביא משם תאנים מיובשות או תמרים, וכי חסרים דבלות בעולם? ומה יקרה אם נזרוק את כל הדבלות מטורקיה לפח הזבל, כי שם מקומן. לא יקרה לנו כלום. פשוט מאוד פחות סוכר בגוף.

מה עוד יש שם שאין לנו? "דיל" הכול כלול? עוד עוגה? עוד כוס קולה? זה העניין? כוס קולה חינם? אין כבר בושה בעם הזה?

אני חושב כי כל ישראלי שנוסע כיום לטורקיה הוא אדם חסר אופי או סתם בובת קש. ואם תביאו לי כל הון שבעולם, כל נערה טורקית בת 17-27, וגם שני סלים של תמרים, אזרוק אותם לים-קפריסין בשטח  היווני. שיאמרו: פוסיסטה; קלה-קלה.

ליתר ביטחון עליתי למטוס טורקי לאיסטנבול ועברתי בין הנוסעים ושאלתי את הזוג בשורה ה-1: "סליחה מהיכן אתם בארץ?"

ענו: "מאום אל-פאחם."

שאלתי את השני: "מבקעה איל גרביה."

שאלתי את השלישי: "אני מנבלוס..."

הבנתי. וככה כולם: ערבים. עשו 'דיל'.

וכל מי שרוצה להעשיר את הידע שלו על 'נבלוס' יקרא את ספרו של אב"א אחימאיר: "הייתי בחור 'ישיבה'" [הכוונה 'ישב' בכלא שכם בתקופת המנדט].

אלי מייזליש

* * *

אברהם כץ עוז

(מפא"יניק ותיק)

פסח כמו תמיד? הגדה ארוכה.

 איך מצליחה ח"כ זנדברג לעשות את כל הטעויות כבר בשבוע הראשון שלה כנבחרת מר"צ?

היא הצליחה להרגיז את תומכיה בהתייעצות עם "אוייב  הציבור". אומנם  הודתה, אבל זה לא מפחית מהעיוות בשיקול הדעת שלה.

והשבוע, במקום לגשת לקיבוצי השומר הצעיר בעוטף עזה – יד מרדכי, נירים, ניר יצחק, מגן, ולשאול אותם איך מטפלים בהפגנות של נשים וילדים שמסתערים על הגדר בכוונה לעבור אותה אל תוך ישראל ולרצוח יהודים, הח"כית זנדברג פתאום מצייצת מהשמאל שבשמאל ומבקשת "ועדת חקירה".

ייתכן מאוד שהיא, יחד  עם מר"צ, יבקשו  ועדת חקירה בין-לאומית בדבר "הסיבה הבין-לאומית לצורך בהקמת מדינה ליהודים."

והיא גם לא חכמה פוליטית. הרי אין מצביעים נוספים בצד השמאלי של מר'צ, אם היא רוצה עוד מצביעים היא צריכה לפנות ימינה מהעבודה, שזה מהצד הימני שלה, אז למה  היא צועדת שמאלה?

טפשות פוליטית פשוטה.

קיצורו של דבר, גם במר"צ לא מצאו מנהיג  עם שיעור קומה לאומי, שמכיר במדינת ישראל ובמאבקו של העם היהודי למולדת אחת בין 300 מיליון  ערבים, כולל נשים וילדים, בארצות המוסלמיות.

עזה – ארץ גזרה ארורה

לא רק אצלנו היהודים, צאצאי שמשון השופט, אלא גם אצל הערבים בפלשתין,  "רוחְ לגזה" (לך לעזה) זו קללה.

האם יש ברצועה שני מיליון  ערבים?

לא. יש שני מיליון מבקשי סיוע מהאו"ם ומבקשי  עזרה מהעולם. הרי לא כדאי לרשום אנשים שמתו, או כאלה שעזבו, כי זה הפסד של מזון וכסף. הנכון הוא שיש ברצועת עזה כיום לא יותר  מ-1.5 מיליון פלשתינאים. רובם בשבעה מחנות פליטים, קרוב לשליש מהם הם מקומיים עזתיים, והשאר נמלטי כל רחבי פלשתינה לשעבר.

מאז 1948, מיום עזיבת הבריטים את האזור, שלטו בו המצרים עד 967  (כ-20 שנה), ומ-1967 עד הפינוי ב-2008 שלטו הישראלים (20 שנה בידידות מלאה עם ישראל ו-20 שנה  חמאס).

ישראל (מקורות) מספקת לרצועה כיום את רוב המים מכיוון  שהמקומיים חפרו הרבה  בארות, שאבו בהגזמה, והמליחו את המים של עצמם.

ישראל מספקת חשמל, כי הם לא  רוצים להקים לעצמם תחנת כוח  חשמלית שגרמניה מוכנה לממן להם. ישראל מספקת להם דלק וגז, חומרי בניין, תרופות ומזון.

אם החמאס טוען שהוא השלטון, בבקשה יקימו שלטון מקומי משל עצמם, יגבו עבור החשמל והמים, וינהלו את משק המים והביוב. אבל זה לא מה  שרוצה החמאס. הם רוצים כסף למנהרות, והם רוצים להנהיג גם את הגדה המערבית. ואבו מאזן שונא אותם יותר מאשר את ישראל.

   ואחרי כל אלה. הגברת זנדברג עוד לא מבינה איפה אנחנו חיים. תתעוררי גברת  זנדברג. עוד אין  שלום, כי לא החמאס ולא אבו מאזן מעוינינים כיום בשלום. ויפה שהצעת לפתח את עזה תחילה, רק שעלייך לשכנע קודם את החמאס, טמבלית.

ארדואן פושע בשם האיסלם (דין מוחמד בסֵיף)

האם לא הגיע הזמן להגיד לחצוף הזה את מה שאנחנו חושבים על תורכיה ורצח הארמנים? על תורכיה ורצח האשורים?

או על תורכיה ורצח הכורדים?

או על רצח הסורים?

או על זה שהוא מנסה להיות ראש לערבים אחרי שאירופה נתנה לו בעיטה ולא קיבלו  אותו  אפילו כזנב לאירופאים?

מ-1517, מועד בו נכבשה פלשתין על ידי העות'מנים, כולל ירושלים ומצרים, האימפריה  העות'מנית היתה מבוססת על הדת המוסלמית, ומאז  האימפריה רק הפסידה – ליוונים, לצרפתים, לרוסים, לאוסטרים, לבולגרים, לאיטלקים, לבריטים וכו'.

במלחמת העולם הראשונה טבחו התורכים מיליון וחצי ארמנים ועוד חצי מיליון  אשורים. עד  עכשיו הם רצחו כחצי מיליון סורים, ובמאה האחרונה רצחו גם כחצי מיליון כורדים.

האם יש ספק למישהו שאלה רוצחים מקצועיים?

כן, אנחנו יודעים מה רגישותך לעזה. משפחת ארדואן היתה משפחת עבדים אצל סולימן  המפואר,  אבל היתה גם השלטת בעזה  ובאזור כולו בשנים  1500-1700. כנראה שבגלל זה  קופץ  הארדואן התורכי על  ספינות המבריחים לעזה.

הוא שכח שהאימפריה העות'מנית נפלה בגלל היותה מעוצבת על בסיס דתי איסלמי.

ואילו טורקיה פרחה וצמחה רק לאחר שאתא טורק ביטל את הבסיס  הדתי, הפך את  הכתיב  הערבי  ללטיני, ואת המלוכה לפרלמנט אזרחי .

ארדואן  בטפשותו עושה היום את ההפך, חוזר לאיסלם, ולכן  יפול  במהרה.

טרור חקלאי

איך פותרים את הבעייה?

כל מה שצריך זה להקים ב-52 מועצות אזוריות בארץ יחידות שמירה מקומיות של אזרחים, לספק להם ציוד מתאים ומימון  ממלכתי. הם  יודעים לעשות את העבודה  בעצמם. רק שהמדינה תאפשר זאת כחלק לגיטימי של מערך הבטחון  הפנימי  במדינה. החקלאים  צועקים כי כואב להם. יש להחליט ולבצע. אבל הממשלה שותקת כי לא איכפת לה.

המימונה

בשנת 1985, בהיותי סגן שר החקלאות, יחד עם ידידי  יצחק פרץ ז"'ל,  סגן  שר  התעשייה דאז, יצאנו למרוקו. המטרה שלי היתה לחזק את הקשרים עם יצואני פרי הדר ממרוקו לאירופה, ומניעה ככל האפשר של תחרות בינינו בשווקים. כמו-כן להגביר את השימוש  בציוד ישראלי וברכישת שתילי עצי פרי ישראליים.

יצאנו  בחול המועד  פסח  והתארחנו אצל  יהודי  המקום  הבכירים. במוצאי  חג הפסח הוזמנו להתארח בביתו של מר טולידנו, שהיה שר התיירות בממשלת מרוקו. לא איכנס לפרטי הביקור, שהיה מאוד מענין  כשלעצמו, אלא לנושא חגיגת המימונה. כישראלי מצוי ידעתי שמימונה זה "בשר על האש+מהומה רבתי+צהלולים" ויוצאים  לטבע  עם המשפחה.

בקזבלנקה סיפרו לנו על מורשת אחרת לגמרי, על פיה במוצאי חג הפסח,  כאשר ליהודים  עוד לא  היתה אפשרות לאפות לחם, שכניהם המוסלמים מביאים את הלחם הראשון אחרי החג  ומתארחים אצל  היהודים. לזה מתלוות גם יציאות לטבע וזלילת ממתקים כיד המלך.

ואומנם לקראת צאת החג, אצל מר טולידנו, הגיעו בשירה ובמצילתיים השכנים המוסלמים עם מגשים ותקרובת של מאפי לחם, פיתות, לחמניות, עוגות וכולי.

הנשים בתלבושות צבעוניות השמיעו צהלולים מוכרים. המחיה (עראק מרוקני שעשוי מתאנים) זרמה כמים, והשמחה  היתה  רבה.

בדרכנו חזרה לישראל חשבתי לעצמי איזה פספוס אדיר של מסורת נהדרת שיכולה לקרב יהודים  וערבים בישראל.  ואיך  פיספסנו  אותה, והמצאנו מימונה על האש. חבל. אבל זה לא מאוחר אפשר ורצוי לעצב מסורת ידידות זו מחדש. תרבחו ותסעדו.

מה עושה עם ישראל בחג?

יוצא לטבע, לחורשות, ליערות, לשמורות, לים, להרים, לשבילים, לאתרי הנופש ולגנים הלאומיים, למנגלים,  ועוד. הכול מלא, מפוצץ, בחגים, שלא לדבר על הכבישים.

תתארו לכם את המצב בעוד 30 שנה, כאשר יש בישראל 18-20 מיליון  תושבים, עובדים 40 שעות בשבוע, יש לפחות שני ימי חופש, ומיספר הוותיקים עולה מ-11% ל-16%.

אם כל  זה יתגשם, מה  שצריך לעשות מחר זה להרחיב את  החורשות והיערות בעוד  לפחות מיליון  דונם. להגדיל מאוד את כל אתרי הבילוי והנופש. וזאת לא  כסרח עודף לתקציב הביטחון אלא כתוכנית לאומית חשובה ממדרגה ראשונה. לדעתי, לביצוע  הקק"ל.

גשם

הבעייה העיקרית כיום איננה מה יהיה מזג האוויר בעשור הקרוב אלא מדוע מדינת ישראל, שעשתה כל כך הרבה בנושאי מים והצליחה, לא מבצעת כיום מחקר בנושא הורדת גשם.

יש לגבש יעדים ולהקצות כסף למחקר בשלושה תחומים:

1. הורדת גשם.

2. טיפול במים מליחים.

3 . שיפור בתחום התפלת מים והורדת עלויות.

כל הכבוד

  כל הכבוד לפרופ'  ביאר, מנהל בית החולים רמב"ם בחיפה, שהוציא הוראה האוסרת לדבר בשטחים הציבוריים של בית החולים בשום שפה זרה אלא רק  בעברית.

שוב  על חשבוננו

הנה מודיעים הבנקים שהטייקון המסכן של בזק לא יכול להחזיר את מה שקיבל מהבנקים ויש  צורך למחוק לו מיליארד שקל מהחובות.

ומי אתם חושבים שישלם?

אנחנו כולנו!

שלא  תשגו, הבנק לא יפסיד שקל, וגם לא המנהלים הכושלים של הבנקים, הם יעבירו את הנזקים ישירות לציבור ואין פוצה פה ומצפצף. לא  האוצר ולא בנק ישראל ולא מבקר המדינה. ובטרם  נבין למה, כולנו נשלם את הנזק, ישיר או עקיף.

וגם אין אף חבר כנסת שהענין מספיק חשוב לו על מנת להגיש הצעת חוק שאוסרת על הבנקים מתן הלוואות ומימון בהקפים בלתי סבירים. (עד  כה הגיעו "התספורות" והמחיקות כבר לכ-10 מיליארד שקל ומעלה).

מי יצילנו?

רכבות לשלומי ולירוחם

ההצלחה של חיבור הרכבת לבית שאן, שדרות, נתיבות ואופקים, מסמנת את הצורך גם עבור שלומי וירוחם. שלומי וירוחם, עיירות פיתוח יפות, הנאבקות 70 שנה על מקומן בצפון ובדרום,  ופיתוחן  מוצלח וראוי לשבח. משלומי לצומת ראש הניקרה זה שלושה  קילומטר בלבד, לשם מגיעים פסי הרכבת  שבעבר הגיעו  עד ביירות.

יש לחבר את שלומי, שתהיה  התחנה  האחרונה  בצפון הארץ. ואת ירוחם, גם היא  6  קילומטר בלבד מדימונה, וכל זה בלי מנהרות ובלי הוצאות מיותרות. חיבור  הרכבת חיוני  ויסייע מאוד. הוכח  שהרכבת היא עוגן פיתוח אמיתי ולא דיבורי  סרק משעממים.

שר התחבורה – אל  תחכה לתקציב הבא, קום ועשה מיד!

בברכת תרבחו ותסעדו

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* * *

משה גרנות

משימה אדירה

על "אהבתה של גברת רוטשילד"

מאת שרה אהרוני

ידיעות אחרונות 2015, 429 עמ'

את "אהבתה של גברת רוטשילד" קראתי לפני שנה, ורשמתי לעצמי רשימות, כדי שלא אתבלבל בתוכנם של ים הספרים שאני קורא. לא חשבתי לכתוב עליו רשימה, היות שמדובר ברב-מכר שרבים גמרו עליו את ההלל (טל ליברגל-קדר, רותי זוארץ, לי יניני ועוד) – מה כבר אוכל להוסיף?

ב-22.3.2018 התקיים פסטיבל סופרים וספרים בטבעון, ושם נשאה הסופרת דברים מעניינים על ארבעת הרומנים שלה, ואז עלה בדעתי שכדאי לחזור לרשימותיי על הספר, ואולי אף להסתייע בהצצה נוספת בו, שמא אצליח בכל זאת לומר דברים נוספים על הנ"ל.

קודם כול צריך לחזור ולשבח את ההשקעה האדירה שהשקיעה הסופרת ברומן היסטורי זה. מדובר על קורותיה של גוטל, רעייתו של אבי השושלת הרוטשילדים מימי נעוריה, כאשר אביה החלפן העניק לבת החמש-עשרה (שנת 1768) במתנה מחברת, שבה היא כתבה את יומנה – עד שהגיעה לגיל 96 (שנת 1849), כברת דרך היסטורית של 81 שנים!

לכך יש להוסיף את ההסתעפות חובקת עולם של משפחת רוטשילד – גוטל שילדה 19 ילדים, שמהם נותרו 10 –  5 בנים ו-5 בנות. הבנים המשיכו את המעשים הפיננסיים של פירמת רוטשילד בפרנקפורט, פאריז, וינה, נאפולי, לונדון, כשגוטל, יציר עטה של הסופרת שלנו, מקפידה לפרט את נישואי ילדיה ונכדיה, כשהאחדות שמאיר-אמשל רוטשילד, אבי השושלת, מצווה עליהם, אחדות שבאה לידי ביטוי גם בנישואין בתוך המשפחה. מדובר בתקופה רבת אירועים היסטוריים, שהמחברת "שוחה" בהם כמו דג במים: התרגום של משה מנדלסון שנתקל בהתנגדות עזה של העולם הרבני; כתב הסובלנות של הקיסר יוסף השני, המהפכה הצרפתית, ועריפת ראשיהם של לואי ה-16, ושל רעייתו מארי אנטואנט (גוטל שאהדה אותה – מתאבלת עליה), פלישת הצרפתים לפרנקפורט והדיפתם, עלייתו של נפוליאון בונפרטה וכיבושיו, הברית בין הצאר אלכסנדר ונפוליאון, והפלישה של נפוליאון לרוסיה וקרב בורודינו. הקרבות בין הצרפתים לאנגלים, התפרקותה של הקיסרות הרומית הקדושה וכו'

לכך יש להוסיף את ההתפתלויות הבלתי נגמרות של העסקאות הפיננסיות של הרוטשילדים, המנצלים את התמורות בעולם הפוליטי להגדלת עושרם עד שהפכו לאימפריה פיננסית. מעולם לא עסקתי במסחר, ומעולם לא הצלחתי להבין את המהלכים הפיננסיים המופיעים בעיתונות הכלכלית, לכן אני מודה שהיה לי ממש קשה לעקוב אחרי הסקירה המפורטת של מהלכים אלה בספר שלפנינו – זה לא מונע ממני מלהתפעל על כך שהסופרת לקחה על עצמה את העול הזה, ועוד לשים את הדברים בין דפי יומנה של גוטל, אישה שהיא עצמה לא עסקה במסחר, ואף הסתייגה כאשר נראה לה שהעסקים של בעלה ובניה גובלים בעורמה ובנכלולים (שבלעדיהם עולם המסחר, כנראה, איננו יכול להתקיים).

הקורא חייב לקרוא היטב את שכתב המהדיר בעמוד הקרדיטים: "אין לראות בספר זה שחזור נאמן של אירועים מציאותיים ו/או אנשים אלה, אלא יצירה בדיונית המוכתבת מערכים יצירתיים בלבד. הספר מערב פיסות מציאות עם דמיון ובדייה. אין קשר ישיר וכולל בין הדמויות בספר זה לבין המציאות."

ברוח הארה זאת יש להבין המון פרטים בתוך הספר, כגון עצם כתיבת היומן בשלוש מחברות (מחברת ראשונה, כאמור, ניתנה לה על ידי אביה). גוטל לא ידעה לקרוא גרמנית, וגם מאיר-אמשל לא שלט בשפה הזאת (עמ' 89), וכתב בה את מכתביו בשפה משובשת, ומן הסתם, היומנים היו אמורים להיות כתובים בגרמנית-יהודית (ז'רגון, שהיה מאוס על אימו של גתה וגם על המשכילים היהודים) באותיות עבריות. אבל יש להניח שבאמצע המאה ה-18 היהודים קיבלו את הנחיית חז"ל שאין ללמד נשים תורה, ובעצם אין ללמדן כלל חוץ משלוש המצוות הנשיות המסורתיות. זאת הסיבה, שלמרות כי הספרות העברית לא פסקה מעולם אחרי חתימת התלמוד, הנה נשים הופיעו על בימתה מאוחר מאוד: רחל מורפורגו (נצר למשפחת קסוטו) פירסמה שירים בתחילת המאה ה-19, דבורה ברון (שאביה הרב לימד אותה תורה) פרסמה סיפורים בתחילת המאה ה-20, ובעקבותיה המשוררת רחל והסופרת שושנה שבבו. מילא שגוטל מצטטת פסוקים מן התנ"ך ומדברי חז"ל ורמב"ם – אולי קלטו אוזניה מפי בעלה וילדיה שלמדו בחדר ובישיבה, אבל היא מצטטת את דבריו של קרל מרקס על העם היהודי שאלוהיו הוא הממון (עמ' 416-412), ואת שיריו של היינריך היינה (424-418). המחברת מתארת ביקור של כל אחד מן השניים בביתה של גוטל האלמנה ביודנגאסה, סמטת היהודים בפרנקפורט.

ולא רק זאת, יש בספר לא מעט גוזמאות, כגון שמאיר אמשל קרא את פסטלוצי, וולטר, רוסו, הרדר ומשה מנדלסון (עמ' 256); שגוטל, אשר לא יצאה מביתה בגטו, גם כאשר ילדיה הציעו לה ארמון מחוצה לו, ואשר לא ידעה לקרוא עיתון, יודעת לתאר בפרוטרוט את קרב וטרלו (עמ' 362), ואת עלילת הדם בדמשק (פברואר 1840), את מעורבותם של יעקב ג'יימס (בינתיים אציל בעל תואר בארון), של ליונל, בנו של נתן-נייתן (גם הוא בעל תואר בארון באנגליה), של משה מונטיפיורי ושל אדולף כרמיה להצלת היהודים המעונים (עמ' 405).

בניגוד למקובל בתרבות היוונית העתיקה, התנ"ך איננו מנדב מידע לקוראים באשר למחברי הכתובים, כביכול הדברים נכתבו מפי הגבורה. אשר על כן הנבואות המופיעות בעיקר בספרי נביאים ראשונים – אבל גם בספרים אחרים, כמו ספר דניאל – מתקיימות. מבט חודר מלמד את הקורא כי מדובר ב"נבואות בדיעבד", כלומר מישהו מאוחר מציג עצמו כנביא קדום שיודע, כביכול, מראש את העתיד. כאשר יש תיעוד – הנבואות לא מתקיימות (חולדה הנביאה חזתה סוף טוב למלך יאשיהו, אבל הוא נהרג על ידי פרעה נכה במגידו; ירמיהו מנבא סוף מר ליהויקים, אבל סופו היה מכובד למדיי, ולעומת זאת, הוא ניבא סוף טוב לצדקיהו, והוא נשבה על ידי נבוכדנצר, הרגו את בניו לעיניו, ואחר כך עיוורו אותו. ובכן, כשיש תיעוד אמין – הנבואות התנ"כיות אינן מתקיימות).

כנגד מה הבאתי את הפיסקה הנ"ל? כנגד השאיפה של סופרים לשים בפיהם של גיבורים יוצאי דופן עתידות, שהם בעצם "נבואות בדיעבד", כי הסופר הרי יודע מה קרה ב"עתיד" של הגיבור, כי עבורו זה כבר אירוע היסטורי.

מסתבר שגם שרה אהרוני נקטה בתכסיס הספרותי הזה: מאיר-אמשל, אהוב ונערץ עד בלי די על ידי גוטל, ועל ידי בניו, מושווה לנפוליאון שכובש ארצות, ואילו מאיר אמשל כובש אימפריה פיננסית (עמ' 273). הוא יודע לרחרח נכון את מצוקות השליטים ולצאת נשכר מהן, והוא גם מתואר כמי שמסוגל לנחש מחשבות (לדוגמה עמ' 62, 68, 201). הוא יודע מה כתוב במחברות של גוטל, ודורש ממנה להשמיד אותן כדי שלא ייחשפו סודות המסחר של המשפחה (עמ' 352), דבר שגוטל (הבדויה!) לא הספיקה לקיים לפני מותה בגיל 96 – עובדה – המחברת "מצאה" את המחברות המתוארכות בתיארוך עברי! מאיר-אמשל יודע לנבא את מפלת נפוליאון (עמ' 343, 362), מה שמניע את בניו לסייע דווקא לוולינגטון האנגלי נגד נפוליאון, ועל ידי כך לזכות בחסות המנצחים.

גם גוטל יודעת לנחש עתידות: היא מביטה בבנו בן השנתיים של יעקב-ג'יימס (הענף הפריסאי של רוטשילד), ששמו הוא אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (לעתיד – "הנדיב הידוע"), ומנבאה לו עוצמה כמו לסבו (עמ' 410); וכן, היא מנבאה את בואו של המטורף האנטישמי היטלר (לא מוזכר בשמו) שיביא פורענות על עם ישראל, וכי הפתרון לעם ישראל הוא לחזור למולדתו (עמ' 426). מעמסה כבדה מדי העמיסה המחברת על כתפיה הזקנות של גוטל בת ה-96.

המחברת מתארת בכישרון רב כיצד למרות האפלייה הזועקת לשמיים שנכפתה על יהודי פרנקפורט – מצליחים מאיר-אמשל ובניו להקים אימפריה פיננסית הפרושה על כל אירופה המרכזית והמערבית. מסתבר שלמרות רוח הקידמה שהגיעה לאירופה בעקבות המהפכה הצרפתית – יהודי פרנקפורט היו האחרונים לקבל זכויות אזרח (רק ב-1811; אז בניה של גוטל יוצאים מהגטו ומייחלים שגם אימם תעשה כן). 3000 נפשות נאלצו להצטופף בסמטה צרה שיועדה בתחילתה לכמאה נפשות. היתה חובה לאטום את החלונות המופנים אל מחוץ לגטו. הגטו היה נסגר בערב, וכל יהודי היה צריך "לתת כבוד" לכל נוצרי שנקלע בדרכו. בכניסה לגטו היה שלט שמבזה את היהודים, והם נאלצו לשלם מס מיוחד שנועד ליהודים בלבד. כל פנייה לקיסרות הרומית הקדושה לאפשר הרחבת הגטו – נענתה בנזיפה. מכתבי היהודים נפתחו על ידי הצנזורה, ועל כן הם נאלצו לשלוח מסרים בקודים, וכשהרשו להם לראות את המעטפות לפני שהמכתב עבר צנזורה, הם השתמשו בצבע המעטפות כדי לשלוח מסרים.

ברור שביקור יהודים בגנים היפים של פרנקפורט הם בבחינת פשע שעליו דנים למלקות ולמאסר. הגזירה הזאת בוטלה כאשר המיליציה של פרנקפורט אסרה והיכתה בטעות יהודי אזרח צרפת שהתיישב על אחד הספסלים בגן. בעקבות השערורייה שהמעשה הזה גרם – קיבלו יהודי פרנקפורט רשות להיכנס לגן הציבורי. בעקבות ההיתר הזה מביאה גוטל את אימה הזקנה לשם, ושתי הנשים האלו זוכות לנשום אוויר של חירות. הקטע הזה מתואר בספר בהמון רחשי לב, והוא ממש מרטיט ומרגש (עמ' 252-246).

בואם של הצרפתים, ואפילו השלטון שלהם בפרנקפורט, איננו מיטיב עם היהודים, קודם פצצה תועה גורמת לשריפה נוראה בגטו, ואחר כך הדוכס שממונה על ידי הצרפתים אינו מוכן להעניק להם זכויות אזרח כי קופתו ריקה, ואיננו יכול לוותר על המס המיוחד המוטל על היהודים. אדרבה, הצרפתים עצמם מגבירים את עול המיסים.

מאיר-אמשל ובניו מתמרנים בכל התמורות הפוליטיות במרכז אירופה ובמערבה. מאיר אמשל עולה בדרגות מיהודי חסות בגטו הצפוף, ושוליית בנקאי, לדרגת סוכן הלאנדגראף וילהלם מהאנאו, ולימים שליט הסן-קאסל. מאיר-אמשל מקבל רישיון מעבר משופט שלום, ונעשה ספק של צבא אוסטריה, וסוכן כתר של פרנץ השני, קיסר אוסטריה. הוא מקבל היתר לשאת נשק, פטור חלקי ממיסים, ואישור לתנועה חופשית. בניו אף זוכים לתארי אצולה (בארונים), למעמד של קונסולים ולקרובי ראשי השלטון והמלכים. גוטל ובניה, וכן יהודי פרנקפורט ושאר התפוצות, כמובן, השליטים שזוכים לסיוע פיננסי מהמשפחה – כולם גומרים על מאיר-אמשל את ההלל. כאמור, הוא מושווה אפילו לנפוליאון, אבל הסופרת מצביעה גם על חולשות אנושיות, וזה בעיקר בתיאור המחלות הנדבקות בו, שמביאות עליו את סופו בגיל 67.

מהשיחה של גוטל עם קרל מרקס, שהוזכרה לעיל, ומהצוואות של מאיר-אמשל ושל גוטל עצמה, נחשף סוד הצלחתה של משפחת רוטשילד: עבודה, חריצות, אחדות משפחתית, צדקה, דבקות בדת משה וישראל – כל זה מסוכם (כמעט!) בשלוש המילים המופיעות בלטינית על גב סמל המשפחה: Concordia-Integritas-Industria, לאמור – אחדות הרמונית, יושרה, חריצות. באשר למילה האמצעית  ("יושרה")– מאיר אמשל עצמו, ובוודאי גוטל, היו מטילים ספק.

זהו רומן יפהפה, מרגש ומרבה דעת. העלילה המושמת בפיה של אישה שחוותה אירועים היסטוריים אדירים – מרתקת, והקורא יוכל להתוודע אל קורותיהם של אלה שעל שמם נקראים יישובים בארץ ישראל, כמו זיכרון יעקב, מזכרת בתיה, מאיר שפיה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, שדמות דבורה, פרדס חנה, וכן הרבה שדרות, רחובות ומוסדות ממשל ותרבות הנקראים על שמותיהם של בני משפחת רוטשילד, שזכות ענקית להם בתקומת העם היהודי בארצו. ולו רק על אזכור אישים אלה מגיע לסופרת יישר כוח גדול.

וכן, עוד דבר: שרה אהרוני מצליחה לתאר אהבה גדולה, הערכה הדדית, ואפילו הערצה, בין בני זוג, רגשות שהאריכו ימים עד זקנה ושיבה – כדי לכתוב כך, אני מניח שצריך לזכות בחוויות דומות.

משה גרנות

* * *

יואל נץ

רכבת החופש

יוצאים לחופשה הרבע שנתית. אני בר-מזל כי לפני כשלושה שבועות הייתי בבית בזכות זוג המשקפיים שנשבר, אבל החברים שלי לא פגשו את יקיריהם מזה שלושה חודשים. אנחנו מקפידים בקלה כבחמורה לבל נפר כהוא זה את המשמעת. הכול נקי, מסודר, מצוחצח... ערוכים למסדר לקראת היציאה משער הבסיס. רב"ט שמואליק, המ"מ התורן פוקד:

"עמוד נוח! כעת כולם – לפתוח את חנות המכנסיים!"

אנחנו מוכנים לעשות הכול כדי לצאת לחופשה המיוחלת. לאחר היסוס קל והחלפת מבטים חפוזה בינינו אנו ממלאים אחר הפקודה.

"כעת, כולם להכניס את כף היד מבעד לפתח החנות," רועם עלינו רב"ט שמואליק בקולו.

אנחנו מצייתים.

"למתוח היטב את שולי החולצה משני הצדדים, כך שהיא תהיה מתוחה יפה על החזה! ...לרכוס את כפתורי החנות מיד, מה אתם – 'בכוננות'?!"

רב"ט שמואליק – הוא "בומבה" (הסלנג של אז)!

צועדים בסך בשירה אדירה אל מעבר לכביש, קרבים בלב רוקד משמחה אל קרונות הרכבת המיוחדת שממתינה לנו וכיוון נסיעתה תל אביב...

...מאז שובנו מן החופשה מביטים אנו בגעגועים אל עבר כל רכבת החולפת דרומה, ומכנים אותה: "רכבת החופש".

התשדורת

תרגיל מסכם של הפלוגה באימון הפרט. כל טירון מקבל פתק קטן המכונה "תשדורת". מטמינים את התשדורת על הגוף, להביא אותה אל ה"מטֶה" אשר מעבר לוואדי. אין לנוע על רכס הכרמל, אלא להיבלע ברקע צלע ההר, להסתוות בהתאם לצמחייה המשתנה ולהתקדם בהתגנבות יחידים אל היעד. בדרך אורבות חוליות של מ"כים המדמות יחידות אוייב. מי שנתפס שבוי בידיהם – אסור שימסור להם את התשדורת, ויהי מה.

התגנבתי בהיחבא דווקא בראש הרכס – שם לא ארבו "האויבים" – והגעתי ראשון אל היעד. נהניתי משעות ארוכות של מנוחה.

דוויד נתפס בדרכו על ידי המ"כים. יצא מהם חבול וזב דם ולא מסר את התשדורת. חשתי בדאגה לקבל את פניו, אבל הוא היה נלהב ובמצב רוח מרומם.

דוויד לא נמנה היה על האתלטים. אבל לא היה שני לו למידת הנחישות ולכוח הרצון. 

המסע המחלקתי המזורז

נותקתי מן המחלקה ומן החברים שלי. את מחלקת הרצים שיכנו בביתן שהוריש הצבא הבריטי, בעל הגג המעוגל עשוי פח גלי. היינו מחלקה של עשרים איש בפיקודו של סמל הספורט. מן הפלוגה שלי נבחר מלבדי לנבחרת רק אהרון אבו חצירא מן הדוסים (מי שעתיד להיות שר בממשלת ישראל).

אחרי ארוחת הבוקר היה הסמל, רכוב על אופנוע, מוציא אותנו לריצה של כחמישה עשר קילומטר מחוץ לבסיס ולריצה אחת נוספת למרחק דומה אחרי הצהריים. במטבח היו מכינים עבורנו מנות אוכל משופרות, עשירות בפחמימות. משך שאר שעות היממה היינו אדונים לעצמנו – מצב שלא הייתי רגיל לו מאז ראשית ימי הטירונות. 

האימונים לקראת התחרות נמשכו שבועיים ימים. הפסדתי (הרווחתי?) סדרה נוספת של אימונים בשדה עם הפלוגה שלי.

לתחרות "המסע המחלקתי המזורז" התייצבו נבחרות מיחידות צה"ל השונות. המסלול הותווה מצומת הפונה לקיבוץ יקום לאורכו של כביש "2" עד נתניה; משם פנה מערבה אל חוף הים ונמשך לאורך החוף דרומה למרחק שהסתכם בעשרים קילומטר.

המחלקות המתחרות יצאו לדרך בהפרשי זמן קבועים, מתחרות "כנגד הזמן". לכל רץ תרמיל על גב ובו שמיכה מקופלת ורובה ביד.

ידענו שהפעם זה הדבר האמיתי. פתחנו בקצב מואץ אך לא מהיר מדי. את הקצב הכתיב לנו חבר בנבחרת שלנו, מי שהריצות הארוכות היו מקצועו הספורטיבי לפני הגיוס. המחלקה צריכה להגיע אל קו הגמר כאשר המרווח מן הרץ הראשון ועד האחרון הוא מוגבל. מותר בשלבי הריצה השונים לעזור למתקשים.

המאמץ הפיסי שיש להשקיע בריצה זו עם התרמיל, עם הרובה, בנעליים הצבאיות הכבדות ובכללי הריצה הייחודיים איננו דומה למאמץ שנדרש מריצה ספורטיבית למרחקים ארוכים. מאמץ זה עולה כנראה על זה הדרוש לריצת המרתון, אף שהוא כמחצית ממנו.

החל בסיבוב לכיוון נתניה רצתי עם שני רובים. לאורך הקילומטרים האחרונים בחולות החוף הייתי חש מדקרה חדה עם כל צעד בשרירי השוקיים. עם חציית קו הגמר התמוטטתי – וזאת לא לצורך תפארת המליצה.

לא זכור לי אם היו אלה חיילי גולני או הצנחנים אשר ניצחו בתחרות. אנחנו, פיקוד הנח"ל קבענו את הזמן השני בטיבו.

תחרות "המסע המחלקתי המזורז" לא הפכה למסורת. הדוקטורים הגיעו למסקנה כי, הנזק הגופני מן הריצה הזו עולה על פיתוח הנחישות והסיבולת.

נמניתי אם כן על המעטים שהשתתפו ב"מסע מחלקתי מזורז" ואני יכול להעיד כי היה זה המאמץ הגופני הקשה ביותר בו התנסיתי מעודי (בימי זקנתי נטלתי חלק בתחרות טיפוס המדרגות של מגדל עזריאלי. ההישגים הספורטיביים שלי שם לא היו משהו... לכל מי שהיה מוכן לשמוע הייתי מספר: ראיתי את החבר שלי משחק שחמט עם הכלב שלו. "וואו," אמרתי, "איזה כלב חכם יש לך!" והחבר השיב: "זה חכם זה? הוא כל הזמן מפסיד..." פּנַיי, אם כן, כפני כלבו של החבר שלי: אני מגיע אל קומת הגמר מן האחרונים, אבל מטפס, בעשור השמיני לחיי, את כל 54 הקומות של מגדל עזריאלי!).

מסיבת סיום הטירונות

ששת חודשי הטירונות הולכים וקרבים אל קיצם. רב"ט שמואליק הודיע לי שהסמג"ד מינה אותי לוועדת התרבות (ועדה של איש אחד). עליי לארגן את מסיבת הסיום בפיקודם של סגן אמציה מן המפקדה (קראנו לו "אמציה-צחוק-בצד", משום שפיו היה מחייך רק לצד אחד של פניו) ושל סמלת התרבות (היקפי גופה היו אחידים במידתם לאורך גופה. כינינו אותה "שק-מלט" והיינו משבשים מעט את הפזמון: "אתחתן לי עם שק מלט, / עם סמלת התרבות...")

ניצלתי לרעה ככל יכולתי את מעמדי החדש להרבות אנרכיה. חומק הייתי מרוב חובותיי כטירון. אמרתי לסגן אמציה שלגרעין שלי יש הצגה מן המוכן. אמר לי: "קדימה!" 

ראיתי בכך ייפוי כוח גורף. הסגן שלח בהתאם לדרישתי חיילים לאפסנאות להביא שמיכות. הוריתי למתוח חבלים לאורך הבמה וליצור מן השמיכות קלעים. 

מן האפשרויות הדלות אילתרתי את האביזרים שדרושים היו למחזה. שברתי לי את הראש איך לאלתר עריסת תינוק. 

לאמנון ורנר לא היה תפקיד בהצגה. עם שובם של החברים שלי מן האימונים להפסקת הצהרים שאלתי את אמנון:

"אתה רוצה כמה ימי חופשה בכרמיה ולהחליף את מילוא בחדר האוכל?"

אמנון ציפה לאיזו מתיחה-הלצה וצחק לקראתה:

"כן, אני רוצה!"

ישבתי וכתבתי פתק:

"טוראי אמנון ורנר מ.א. כך וכך ייסע לקיבוץ כרמיה, למלא את מקומו של במאי התיאטרון מן הקיבוץ, אשר יעזור בארגון מסיבת סיום הטירונות. בשם הסמג"ד, יואל."

אמנון אחז בפתק והתאמץ להבין היכן המלכודת. ניגש עם הפתק אל אוהל המ"פ וקיבל לתדהמתו "פס" חתום למשך חמישה ימים החל מהיום. אמנון ארז בבהילות את תרמילו, רץ לנשקיה לאפסן את הנשק, דאג למסור למ"כ שאיננו מתייצב לאימונים אחרי הצהרים ויצא מהר מן הבסיס, שמא יתחרט מישהו ויבטל את כל העניין. בקושי הספקתי לומר לו שיגיד למילוא להביא עריסה...

החבר'ה לא האמינו. הפכו באירוע שוב ושוב: יואל'קה – טירון מן הטירונים – סידר חופשה ממושכת לאמנון ורנר.

למחרת היום חיפש אחריי חייל מן הש"ג. אמר לי, צוחק:

"מישהו עם עריסת תינוק מבקש במבטא צרפתי שתאשר לו להיכנס לבסיס."

...החזרה הגנרלית נערכה לעיני "הגנרלים" – הקצינים הגבוהים. שיחקנו חדורי מוטיבציה להנחיל לחיילים הקרביים תודעה אנטי מלחמתית.

הושלך הס. הקצינים החליפו ביניהם דברים והחליטו לפסול את המחזה, המנוגד לרוח הצבא.

חבריי היו מאוכזבים, אבל בפניי ניצבה בעיה קשה: למלא תוכן את מסיבת הסיום, במשך הימים הספורים שעוד נותרו.

התחלתי מתרוצץ בין גרעיני גדוד הנח"ל ומלקט מן היקב ומן הגורן מערכונים, הופעות יחיד, שירת מקהלה – מכל הבא ליד. חלקם ראיתי, על אחרים שמעתי הערכות. הרכבתי לבסוף רשימה של הופעות על פי סדר שנראה היה לי הגיוני, כללתי בה גם את  ה"האופרטה" שלנו – תוכנית של כשעה וחצי.

שימשתי מנחה. מציג הייתי כל קטע בחגיגיות במילים: "המיספר הבא", ולא הבנתי מה מעורר את פרצי הצחוק. עוד לא ידעתי ש"מיספר" הוא בסלנג הצברי לשון נקייה ל"זיון". "המיספר הבא" הוא נוסח שגור בהנחייה על במה רוסית... 

"מִבְצָע"

שָׁעָה שֶׁקָּרַס, הִתְפָּרֵק מוּל עֵינֵינוּ

מִשְּׁטָר הַסּוֹבְיֶטִים – אַכְזָר וְאַלִּים –

בִּשְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים שֶׁל שִׁלְהֵי הַמִּילֶנְיוּם,

שָׂמַחְנוּ מָאֹד נוֹכָח גַּל הָעוֹלִים.

בִדְחִילוּ וּרְחִימוּ יָצְאוּ אֶת הַשַּׁעַר;

חָכְמָה וְרֹב דַּעַת גָּדוּשׁ צִקְלוֹנָם.

הַצְּלִיל הָרוּסִי עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל

הִדְהֵד לָנוּ, וּלְשׁוֹמֵעַ נָעַם.

פָּשְׁטוּ עַל שְׂפַת עֵבֶר בְּעֹז וּבְאֹמֶץ;

כָּבְשָׁה אוֹתָם עַל חֲמָתָם וְאַפָּם!

חַלּוֹן רַאֲוָה, גַּם עִתּוֹן, גַּם פִּרְסֹמֶת

מַלְּאוּ מִלּוֹתֶיהָ בְּנֹפֶךְ אֻלְפָּן.

הִנֵּה, מוֹדָעָה עַל מוּצָר מִשְׁתַבַּחַת:

"מִבְצָע!" בְּקִירִילִית וּבְמִין נְקֵבָה.

אֲנִי מְגַחֵך וְרָוֶה לִי רֹב נָחַת –

חָדְרָה הָעִבְרִית לְרוּסִית בַּגְּנֵבָה.

טִיּוּל בְּמוֹסְקְבָה. מְסֻקְרָן וְנִמְרָץ, בָּהּ

סוֹקֵר רְחוֹבוֹת וְשׁוֹלֵט בַּשָּׂפָה.

נִדְהָם: מוֹדָעָה הַזּוֹעֶקֶת לִי "אַקְצְיָה!!!"

שֶׁלָּשָׁה סִימָנִים שֶׁל קְרִיאָה בְּסוֹפָהּ.

בָּרוּר לִי כָּעֵת הַ"מִבְצָע" בְּקֵירֵילֵית.

עֵת "אַקְצְיָה" שָׂם הִיא מִלָּה שֶׁל שִׁגְרָה – 

לְאֹזֶן עִבְרִית כְּלָל אֵינֶנָּהּ סְטֵרִילִית,

וְאַדְרַבָּא, הִיא נִשְׁמַעַת נוֹרָא...

קורא יקר!

לפני קצת פחות מחצי שנה עלה בדעתי להעלות על הכתב כמה פכים קטנים מן הזיכרון הרחוק והנוסטלגי שלי מימי חיי בקיבוץ שובל. אחר כך נמלכתי בדעתי והוספתי עוד פכים קטנים גם מקיבוץ כרמיה. רשמתי, באדיבותו של אהוד, עוד ועוד מהם, תחילה באורח ספורדי, אחר כך בכמה סדרות כרונולוגיות. לבסוף נוכחתי לדעת, שהחיים בקיבוץ כרוכים היו קשר אמיץ גם עם שלבי השירות בצה"ל השונים.

בדיעבד, אני מצר כעת שלא רשמתי את כולם בסדר כרונולוגי. מכל מקום היה נעים להיזכר... אני מודה לך מאוד על "ההקשבה".

יואל נץ

* * *

אמנון ורנר

א. "ביאליק שטראסה"

שעתיים של טיול שעשיתי בימים אלו עם מדריכה מקצועית ברחוב ביאליק, הרסו לי חלום של עשר שנות קסמי ילדות. בשנות ה-40 של המאה הקודמת קראנו לרחוב "שכונת ביאליק", ואילו דיירי הרחוב קראו לו "ביאליק שטראסה", כנראה בצדק, כי היה נדמה שרק ייקים גרים בו.

"מ'ביאליק אחד' רואים את הים," הכריזה המדריכה, אך למעשה לא היה ניתן לראות דבר. רק בתים ועוד בתים. ובכלל, זה ים זה? אז, בימים ההם, ים היה ים. אולי גס ואכזר אך זה היה הים שלנו, של הילדים. במשך כל הקיץ, כמעט בכל יום, היינו יורדים במורד רחוב גאולה, יחפים ועם בגדי-ים זעירים, כן, אז בגדי הים הקטנים היו גם זולים... ים היה ים והגלים היו גלים... כאלו ענקיים שרק אומץ רב ופחד ממה שיגידו החבר'ה – איפשרו לנו לקפוץ כדי "לתפוס" אותם ולרחף עליהם ללא גלשנים ושאר פלסטיקים שאינם מאפשרים לך לחוש במלוא גופך את מלוא עוצמתו של הים. וכדי להתגבר על הפחד היינו זועקים במלוא גרוננו, והקולות היו מצטרפים לשאון הגלים, ולשריקות הבלתי-נלאות של המצילים: "ימינה... שמאלה..."  קקפוניה מוזיקלית – מושלמת. או אז, הים היה ממש מלוח. כשגל גדול היה מנפץ אותך וממלא את פיך מהמלוח-מלוח הזה, זה היה האימא של המלוחים.

הוא שאמרתי, זה היה ים-ים, חלום של ים.

ובדרך חזרה היינו עוצרים ליד הדודים המהבילים כשהמוכרים צורחים: "תירס חם, תירס חם..." – כסף לא היה לנו, והסתפקנו בריח הנהדר, ותוך חמש דקות המשכנו שבעים...

"אתה שם תפסיק לחלום, אנו ממשיכים," קראה המדריכה לעברי, ואני ניסיתי להפסיק לחלום.

"כאן, בצידו האלנבי של הבית, עמד קפה רצקי המפורסם," הצהירה המדריכה בגאווה. באמת חשוב. אבל עבורנו הרבה יותר חשובה היתה חנות הגלידה "בלזם". וכל זה למה? כיוון שמשפחת בלזם גרה בביאליק 5 ותרמה לשכונה את בני בלזם, שדאג שבכל ל"ג בעומר, אשר חגגנו במגרש היחידי של השכונה, נקבל גלידה חינם.

ויותר מכך, בשכונה שלנו, במיספר 16, גרה משפחת "מחובר", גם היא יצרנית גלידות, ומושיקו מחובר היה מביא באותו יום אסקימואים [מלשון אסקימו, שלגון] לכל הילדים. לא היתה שכונה בתל-אביב עם כל כך הרבה ילדים של גלידות. גלידות חינם, האושר האולטימטיבי שלנו, באותם הימים שלא היו מעושרים אבל מאוד מאושרים.

וכבר עברה המדריכה לבית הבא והסבירה: "'ביאליק שלוש' הוא בית אקלקטי."

"אקלקטי בתחת שלי," היה לבטח אומר לייזר, ראש השכונה, אם היה לוקח חלק בסיור.

לייזר היה הילד הכי גדול והיה בעל השפעה עצומה עלינו. הוא שהנהיג אותו בכל מעללינו והא שהיה אחראי לכל השיגועים. הוא שהיה מחליט על פתיחת מלחמה נגד השכונות הסובבות והוא שהיה מחליט למי מורידים את המכנסיים "כדי לבדוק אם הוא יהודי!"

למרות שסבלתי ממנו לא אחת, כעת הוא חסר לי. בעוד המדריכה מרצה לנו בנושא השימור, אני לוחש... "רוצים שימור? הציבו פסל של לייזר בפינת הרחוב!"

בביאליק 5, חוץ מבני, הכי חשוב היה סניף הדואר ששכן במרתף ה"פוסט" – כך קראו לו כולם. ביום סיום המנדט, בזזו אותו פרחחים... כמובן שלא מהשכונה שלנו. אנו רק ליקטנו שאריות שלאחר הביזה. אני מצאתי בול מנדטורי ובול של קק"ל, שהרי בולי ישראל טרם הגיעו ל"פוסט". במהירות הדבקתי את שניהם יחד על מעטפה ישנה והחתמתי אותם יחד בחותמת גדולה ועגולה ששרדה אף היא. שנים שמרתי על המציאה הבולאית, עד שבגרתי והעברתי את כל האוסף לאחי הצעיר, והוא, כמיטב המסורת המשפחתית, טיפל בבולים במסירות וחתך והפריד בין שני הבולים – סדר צריך להיות, גם בבולים.

בית מיספר 7 לא היה. היה רק מגרש למדורת ל"ג בעומר, לכדורגל, ולזבל שהגיע השד יודע מאין, שהרי השכנים המסודרים לעולם לא ישליכו אשפה בציבור. זה לא כולל אותי, שגרתי ב"בית רבינוביץ", בית מיספר 10, בקומה השלישית. מדי יום, כאשר התיישבתי לעשות את שיעורי הבית, הייתי פותח את התיק וראשית לכול מעיף דרך החלון את הסנדוויץ' היבש שאימי הכינה עבורי ואני לא יכולתי אפילו לנגוס בו. היו אלו שתי פרוסות לחם שחור עם כלום ביניהן. יום אחד חטפה גברת רבינוביץ, בעלת הבית, סנדוויץ' בראש ומיד דיווחה לאימי, שירדה וזיהתה את ערימת הסנדוויצ'ים באמצע החצר. מנת ה"פליקים" שקיבלתי מאבי שחזר מאוחר בערב, איזנה את החשבון. כי זה היה סדר הדברים באותם ימים. מנות קטנות של סטירות ומכות קטנות על הטוסיק מנפקת אימא. מקרים חמורים יותר מטופלים על ידי אבא, שלעיתים היה זה תפקידו היחידי במערך החינוכי. כך היה נהוג בכל המשפחות הייקיות בשכונה, ולמרבה הפלא קיבלנו את זה כמובן מאליו.

נחזור למגרש. שני לוחות מודעות, כמעט צמודים, נמצאו בחזית הרחוב. בסדק הצר ביניהם השחלנו חבל דק שבקצהו היה קשור מפתח גדול. היינו שופכים קצת חול מסביב, כך שהמפתח היה מבצבץ באופן טבעי כפי שעושה כל מפתח שאבד. היינו מסתתרים מאחורי הלוחות ומחכים לפתי, פתי מבוגר, כמובן, שיתכופף כדי להרים את המפתח ואז היינו מושכים בחבל וצוהלים בשמחה.

האמת, עם כל הכבוד למדריכה המדופלמת, גם כעת, אני לא רואה בכלל את הבית, אלא את המגרש ששימש את צרכיה המרובים של חבורת הרחוב שהסתובבה כל יום אחר-הצהריים לפה ולשם. וההורים? – הם כולם, מלבד כמה "בורגנים", עבדו עד חשיכה.

"

בית ראובן," מצהירה המדריכה על הבית מיספר 14, המהודר והספוג תרבות. מה היא יודעת על הימים ההם? אז גר כאן גיאולוג. מניין לי? כי מאחורי הבית היה ארון ענקי עם מאות של דוגמאות, קוביות אדמה, מכל קצוות הארץ. קשה לתאר את טיבן של הקוביות הללו, שיום קיץ בהיר אחד שימשו אותנו כפצצות. בהתחלה, על עוברי-אורח, ואחר-כך בינינו לבין עצמנו. השמחה היתה רבה, והנזק לא ידוע. כאשר הגיעה המשטרה, ברחנו לים וחזרנו בחשיכה בהתגנבות יחידים.

רצתי מהר מדי. המדריכה עדיין בבית מיספר 9.

"בית גרוס. בית מלא חן ויופי, עטור בברושים גבוהים. שימו לב לעמודים בעלי כותרת לוטוס, ולמעקות הסורגים הארט-דקויים ועוד קישוטים מגוונים..."

אבל מה היתה אומרת המדריכה אם היתה יודעת שפעם, פעם, התגלה כאן בית בושת... כן, ממש בלב השכונה שלנו...

"אצלנו ברחוב, שלנו?!" שאלה אימי בדאגה את גברת זייגר השכנה, בגרמנית, כדי לא לקלקל את הילדים. "איזו בושה, זה נורא." והוסיפה איזה שם תואר שלא ידעתי פירושו.

ימים ארוכים, כולם דיברו בביזיון הזה. כאן ממש מול העיניים, הייקים לא יכלו לסלוח לעצמם... אלא שאנו, הילדים, לא הבנו במה מדובר. הסתובבנו בין הרגליים וניסינו ללקט פירורי מידע ולהבין, אך לשווא. רק לייזר ידע משהו... והוא אמר לנו שאימא שלו סיפרה שבבית הזה גרות "קורבעס". נו טוב, היא לא היתה ייקית אלא פולנייה שכולנו רעדנו מפחד כשהיתה צועקת לעבר ילדיה, מפתח הבית... "ה-ב-י-תה... פְּשַקְרֵב-חולרה!"

כמובן שביאליק 10 היה הבית הכי חשוב בשכונה. לא רק אני, גם דוב'לה ויורם ועמוס, גרנו בו.

המדריכה ממשיכה בשלה: "בית רבינוביץ... בבית הזה גר דוקטור מרכוזה... ראש החברה הסקסולוגית הבינלאומית."

לפתע נזכרתי... כאשר דבורה המורה הביאה לכיתה את תמונתו של איינשטיין, צעקתי בקול: "הוא גר אצלנו בבית!" – והיא רק חייכה והחליקה על ראש ברחמנות. מה לעשות? היא הרי בכלל לא הכירה את ד"ר מרכוזה.

לא עזר לו, לד"ר המכובד, שהיה ממוצא ייקי, מעולם לא עברתי את מפתן דירתו. הייתי נעמד מול שלט האמאייל הלבן, עליו התנוססו האותיות השחורות: "ד"ר מרכוזה" ומנסה לפענח, מה יש בו בשם המיסתורי הזה "מרכוזה"? שהוריי היו עוברים על פתח דירתו במהירות, שחס וחלילה לא ייתפסו בקלקלתם. רק היום קיבלתי את התשובה. כל עוונו של האיש המרשים הזה, כסוף השיער, מלא ההוד וההדר שגר קומה מתחתנו, מתמצה בכך שהיה סקסולוג... היש סכנה גדולה ממנו למוסר הייקים, ובעיקר לילד הקטן והתמים?

גם יעקב כַּהן המשורר, שגר ממש לידנו, בקומה השלישית, היה עבורי סוד כמוס.

"אחד מגדולי המשוררים העבריים בתקופתנו. מי שכתב 'בדם ואש יהודה נפלה'... חבר ב'וועד הלשון'... סופר גדול," כך אמרה המדריכה הידענית, ואני אומר לכם שהוא היה סופר קטן, הייתם צריכים לראות איזה ספר קטן הוא נתן לי לבר-מצווה. וזאת היתה הפעם היחידה שהוא נכנס אלינו לדבר, סתם לשיחת שכנים.

האמת שדירתנו הקטנה כלל לא היתה שלי. לא היתה לי אפילו פינה קטנה משלי. שני חדרים, בה גרו שתיים וחצי משפחות, כולל דוד אחד שהתגרש, ובמשפחה מכובדת כמו שלנו לא מדברים על דברים שכאלו, ולכן כמעט שאינני יודע עליו דבר. היה שם מטבחון קטנטן ששימש את כולנו ושבו הציוד הכבד כלל פרימוס גדול שהפחיד אותי מאוד, ופתילייה בעלת שתי להבות.

והשירותים? אלה היו משותפים עם עוד משפחה, משפחת זייגר. כך שהיתה אסלה אחת, אמבטיה אחת, ברנר אחד שעבד על נפט, שתי דלתות ושני תורים ארוכים-ארוכים, משני צידי  השירותים. אולי כעת אפשר לסלוח לי על כל האיחורים, אשר בעטיים כעונש הכרתי היטב את כל פינות חדרי הלימוד... עד היום, כשאני מגיע לאיזה כנס או יום עיון, אני ברפלקס מותנה ניגש הישר לפינה.

על הבית מיספר 11 אני מעדיף לא לדבר. לא צריך לקחת סיכונים מיותרים. בבית הזה, "בעל קשתות מחודדות ופינות קטומות," כפי שמתארת המדריכה, גר לייזר, שאימא שלי קראה לו פעם: "לייזר, ציברוכנה גלייזר," שזה משהו כמו "משקפיים שבורים", ובכלל לא היו לו משקפיים. משהו אחר, בעיני אימי, היה כנראה שבור אצלו. הוא היה אימת ההורים. הוא ואחיו הצעיר, יצחקל'ה, קלקלו את המערך הייקי שהיה צריך לשמר את התרבות הקלאסית ששפעה לא פעם מבעד לחלונות, כאשר הופעלו הגרמופונים בעלי האוזן הענקית, ושוברט ובך ומוצרט היו נשפכים בניחותא וזורמים ברחוב האצילי שהיה עמוס ב"קולטורה" מרכז-אירופאית.

פעם לייזר אסף את כולנו וציווה שכל אחד יילך לביתו וישאל את ההורים "מה זה קונדום?" – זעקותינו עלו אותו ערב, מכל הבתים.

"בתי החלומות" קראה המדריכה לבתי רחוב ביאליק. אני רק זוכר שתמיד חלמתי שיהיה לי כדורגל, אבל לא היה לי כסף לכדור כזה יקר ולכן יצרתי לי כדור מסמרטוטים, אך כדורגל אמיתי לא היה אפשר לשחק בו. מסיבה זו או אחרת, העדפנו לשחק ב"סטנגה", אותו שיחקנו בכדור האמיתי היחיד שהיה לנו בשכונה. כדור טניס שהתגלגל לו ממגרש "מכבי" ברחוב בצלאל ועד אלינו... ויש הטוענים שידו של לייזר עזרה במשהו לגלגול הזה במעלה הרחוב.

מה זה משחק "סטנגה"? – טוב שאתם שואלים. זה משחק כדורגל שבו מציבים שני שערים לרוחב הכביש, ומותר בכל פעם לבעוט רק פעם אחת. וכשעוברת מכונית בכביש, עושים הפסקה. אין מה לדאוג – באותם ימים כמעט לא היה צורך בהפסקות. וכאשר הגיעו עוד ועוד ילדים, עברנו לשחק ב"דוּדס" – כולו חתיכת קרש וכפיס-עץ מחודד בשני קצותיו... האורגינל שממנו פיתחו כנראה האמריקאים את משחק הבייסבול.

מיספר 12 היה פעם וילה נהדרת. "זו היתה וילה שכולה תכלת," הכריזה המדריכה. עאלק תכלת – היא היתה כחולה לחלוטין. אני זוכר אותה טוב, בעיקר את הילדה שהתרוצצה ערומה בתוכה. נכון שלא היה אפשר לראותה מהרחוב, אבל מהעץ הגבוה שלנו, ראו גם ראו.

כעת בנו שם בית מכוער, הכי מכוער של הרחוב. וזה איפשר למדריכה לספר שרחוב ביאליק הוא רחוב אקלקטי. היא התכוונה לבתים, ואני אומר לכם שהכוונה היתה צריכה להיות לאנשים, אקלקטים אחד אחד...

בביאליק 15 לא גר אף ילד. גם החצר לא היתה משהו, כך שמלבד הסמל המוזר שהיה בראשו, שני אריות אוחזים במגן דוד – לא ידענו עליו דבר. רוצה לומר, עבורנו הילדים, בית מיותר לגמרי, בזבוז של מגרש, ולא מדובר במשהו נדל"ני.

כאמור, במיספר 16 גר מושיקו, זה מהאסקימו, שהיה קצת בורגני ולכן הלך ל"צופים". אחר-כך הצטרף ל"השומר הצעיר" ואחר-כך נסע ללמוד באנגליה ונעלם מחיינו. היום הבית צבוע בחום, מאוד חום. שאלתי את המדריכה, "למה? בחום?" – אך לא היה לה הסבר. אולי שיחזור של ירוק של פעם?

וכבר אנו בבית מיספר 16. "בית בסגנון הבינלאומי," מסבירה המדריכה, ובשבילי אחד מרגעי הילדות המאוחרת הקשים ביותר. שם, באולם קטנטן, חגגתי את הבר-מצווה.

עמדתי אז בפני הכרעה קשה. הסבים שלי היו דתיים. בימים ההם, מתנת בר-מצווה של הסבים, של כל הסבים, היתה –  שעון-יד. אך הם הציבו תנאי – עליי לעלות לתורה. ואני כבר חבר ב"השומר הצעיר". וכך, אם לא אעלה לתורה, לא יהיה לי שעון-יד עד סוף ימיי. ואם הייתי עולה לתורה... חבריי בתנועה היו ודאי מנדים אותי.

הפיתרון נמצא – על הטלית חיברתי את סמל "בני מצדה", סמלה של השכבה הצעירה בתנועה. כך ידעו כולם שלא מכרתי את נשמתי לשטן. השעון היקר ההוא  כבר אבד במרחבי הזמן, אך הסמל... שמור אצלי בקופסת האוצרות שלי, עד היום.

"את יודעת איך היינו, אנחנו, הילדים של 'שכונת ביאליק', יודעים מה השעה?" שאלתי את המדריכה, וכל המטיילים נעצו בי עיניים, שהרי לא בכל יום נמצאת מציאה שכזו, ילד שחי בהיסטוריה.

המדריכה ענתה ביובש: "באותם ימים לא היה צורך בשעון, הייתם קמים עם אור והולכים לישון עם חשכה, הלא כן?"

"צצצצצ..." צקצקתי בלשוני, "כשלייזר ראש השכונה רצה לדעת משום-מה את השעה, הוא היה שולח אותי לכיכר מוגרבי, שם ניצב השעון הכי גדול בעיר, הייתי בוהה ארוכות בשעון, עד שנצרבה השעה המדוייקת בראשי, ואץ-רץ חזרה. אלא שבדרך הייתי עוצר ליד 'קפולסקי' היחיד והמיוחד, שם ניצבו עוגות מעולם אחר... דרך חלון הראווה הייתי מכלה כמה עוגות, ואז הייתי עוצר לרגע בפתח החנות של קפה 'לארו', להריח את ריח הקפה שנטחן מול עיניי, לפחות להריח, כי במשפחות ייקיות, חל איסור מוחלט על ילדים לשתות קפה... ועל יד ניצבה החנות של מדרסי 'שול', ושם בחלון הראווה הקסים אותי, ולא רק אותי, פסל של איש מסכן שהיה יושב ומנענע את ראשו יומם ולילה ללא הפסקה ומחזיק בידיו את כף רגלו הכואבת. הוא לא דיבר, אך היה נדמה לי שהוא מדבר אליי: 'אוי-וי, אוי-ויי...' – ורק לאחר מכן, עייף אבל שבע, הייתי מצהיר בפני לייזר על השעה המדוייקת..."

"יפה," אמרה המדריכה, "למדתי היום משהו. וכעת, ממול, בביאליק תשע-עשרה, בית שרייבמן, הסנטוריום."

שוב היא מקלקלת לי את הזיכרונות. זה היה בית-הכנסת שמצווה היתה להילחם בו. כך שביום כיפור, היינו מארגנים תהלוכות שעברו ליד הפתח, כאשר אנחנו אוכלים בפה גדול כל מה שנמצא תחת ידינו, ובעיקר פירות מהבית שממול – בית ביאליק.

הוי, בית ביאליק... עולם קסום ורחוק המבצבץ מבין ענני הזמן הנשכח. גן שבעת המינים סביב הבית היה עבורנו ספק הפירות החשוב ביותר לאחר הגניבות הקטנות מהדוכנים בשוק הכרמל. אך הפלא הגדול מכולם שכן בתוכו. שעון הקסם שאחת לשעה צילצל את המנון התקווה. היינו חוזרים ונכנסים לבית רק כדי לשמוע את הפלא הזה... ה-ת-ק-ו-ה, ש-נות... אז התקווה עוד היתה משהו.

המדריכה מספרת משהו על עיטורי הקיר ועל מניה ועל... אך אני רק עם ביאליק, בשבילנו הוא היה יותר מבן-גוריון. הכניסה לבית היתה חופשית, אך לגן היינו צריכים להתגנב כאילו לחפש את "קן לציפור" ולמצוא בעיקר את "פירות העונה".

עוד "באוהאוס" כזה ועוד "יחיד במינו" וכבר אנו בבית העירייה. אני שומר מרחק. היום כמו אז. בית העירייה לא עניין אותנו. זה היה הבית היחידי ללא חצר וללא גינה. "לא שווה," אמרנו זה לזה. אולי היתה גם יראת כבוד מסויימת לשררה שהקרין הבית, בניגוד לכל היתר שהיו לנו עולם ומלואו וגם יותר. שכונת ביאליק היתה הבית, ולא בית ההורים, שבו רק לנו. אך עם ההצטרפות לתנועת הנוער, דעכו חיינו בשכונה, הבית החדש היה הקן, בקינג ג'ורג' פינת בוגרשוב.

אמנם צמח בשכונה דור חדש, אך "ביאליק שטראסה" כבר לא היה מה שהיה. גם ברגע זה, כאשר המדריכה מנסה להעצים ולהאדיר את הרחוב, הימים ההם לא חוזרים. התחושות הזעירות של ידיי הקטנות שליטפו כל גדר, שער וסבכה – כבו לעד. רגליי הזעירות שהכירו כל מהמורה ו"בלטה" ברחוב, וזה בימים שלכל מרצפת ומרצפת היה ייחוד – לא חשות אפילו דגדוג קל. אני מסתכל סביב, היכן הם כל המבואות והיציאות "לשעת סכנה" שהיו צרובות בדנ"א... והעצים הענקיים, כיצד הפכו לננסיים? איך זה שריח קפה "לארו" כבר לא עולה באפי, וטעמה של עוגת הדובדבנים שבלעתי מבעד לחלון הראווה של "קפולסקי" כבר לא עולה בחיכי...

"זהו!" – מכריזה המדריכה, "הסתיים הסיור..."

ואני – לא הסיור הסתיים, עבורי – כל "ביאליק שטראסה" הלך "קאקן", כמו שלייזר אמר תמיד.

ב. ילד שלי מסכן

בשנות ה-40, אני הייתי בערך בן 8, גרנו בתל-אביב ברחוב ביאליק 10, קומה שלישית, שתיים וחצי משפחות קרובות, עניות אך מכובדות – בדירת שני חדרים.

יום אחד, בשעת אחר-הצהריים, עליתי במדרגות ואז שמעתי את אימי משוחחת עם גברת זייגר השכנה. וכיוון ששמעתי אותה אומרת "אמנוני," דבר לא רגיל אצלנו כיוון שאין לפנק את הילד, עצרתי, ובניגוד לכללים ולנימוס, התיישבתי והאזנתי.

"גברת זייגר, מה את אומרת על הבן שלי, צרה צרורה," אמרה אימי לשכנתה.

"מה את אומרת?" ענתה מיד גברת זייגר, "אני מכירה אותו טוב, דווקא לי הוא נראה מצויין."

גילוי נאות – משפחת זייגר ושתיים וחצי משפחותינו, הם שכנים צמודים, רוצה לומה שהן מחלקות ביניהן חדרון שירותים אחד. מי שנכנס למקום החשוב הזה, חייב לסגור שתי דלתות, אחרת... מכיוון שלעיתים קרובות הייתי שוכח לסגור את הדלת השנייה, אפשר לומר שכאשר גברת זינגר אומרת שהיא מכירה אותי טוב, יש לה על מה לסמוך.

פתחה אימי ואמרה: "תשמעי, אספר לך מה קרה השבוע. את יודעת שמצבנו הכלכלי קשה מאוד, הכסף שמביא שמואל בעלי, בקושי מספיק לאוכל, ואמנוני כבר בכיתה גימ"ל ולא מקבל את האוכל המתאים. תראי איזה רזה הוא..."

גברת זייגר מיד מתערבת: "מה את אומרת גברת ורנר, הוא נראה נפלא."

אימי ממשיכה: "תשמעי לי, זה הגיל בו הגוף נבנה, והוא פשוט לא מקבל את כל אבות המזון, שילד זקוק להם כדי לגדול באופן נורמאלי. לכן החלטתי לצאת ולחפש עבודה. כפי שאת יודעת, המצב בארץ קשה, האבטלה גדולה. אז הלכתי להיות... עוזרת בית."

"מה את אומרת, גברת ורנר, לא הייתי מאמינה," פרצה באמצע גברת זייגר.

"תשמעי גברת זייגר," עונה אימי בתקיפות, "כל עבודה מכבדת את בעליה וחוץ מזה, המטרה מקדשת את האמצעים. אין דבר יותר חשוב מאוכל. אבל תשמעי מה שקרה לי. מכיוון שאני לא יכולה להכין לאמנוני את ארוחת הצהריים, לכן הוא מקבל ממני בבוקר כמה גרושים והולך לבדו למסעדת הפועלים, את יודעת, ברחוב ברנר, לא רחוק מכאן, ובית הספר גם הוא ממש קרוב, והוא כבר ילד גדול, לא?!"

גילוי נאות שני – בית הספר הוא "בית החינוך המאוחד – בלי אוכל", ולידו "בית החינוך המאוחד עם אוכל", שניהם ליד גן-מאיר, האחד עבור פרולטרים שכמוני, והשני עבור... המפא"יניקים.

שוב פרצה גברת זייגר וקטעה את דבריה של אימי: "לא! אני לא מכירה את ברנר ואני אף פעם לא אוכלת במסעדה של פועלים."

עוד גילוי נאות – אימי סוציאליסטית, מ"פועלי ציון שמאל", ואילו גברת זייגר – "בורגנית", היא מ"הציונים הכלליים".

"חבל," אמרה לה אימי: "האוכל שם בריא ומזין. בכל ארוחה הם מקפידים להכניס את כל אבות המזון. אבל אולי תקשיבי רגע בלי להפסיק אותי..."

גברת זייגר כנראה נעלבה, ורק אמרה: "טוב, יותר לא אדבר."

ואז אימי המשיכה: "השבוע גברת שטוקהיים, זאת שאני מנקה לה את הבית, דירה נהדרת ברחוב הנביאים, חלתה ולקחו אותה לבית-חולים ולא יכולתי להיכנס לדירה ולעשות ניקיון כמו שצריך. לכן הגעתי מוקדם הביתה, אבל אמנוני עוד לא הגיע. אז החלטתי ללכת למסעדה, לפגוש אותו שם ולבדוק אם באמת הוא מקבל ארוחה כמו שצריך, ושהארוחה באמת כוללת את כל אבות המזון.

"הלכתי, הגעתי, ולא מצאתי אותו. את צריכה לדעת, זאת מסעדה ענקית. המסעדה הזאת עובדת כמו בית חרושת, אי אפשר להכניס שם סיכה. מה עשיתי? הלכתי לקופאית ושאלתי אותה אם היה ראתה את הבן שלי. כזה קטן עם חולצת בית הספר של זרם העובדים ועם תיק בית הספר על הגב. הוא מגיע ישר מבית הספר, הוא מגיע לבד, כל יום לארוחת צהריים.

"הקופאית חשבה רגע ואמרה לי: 'בטח, אני מכירה אותו. זה הילד שאוכל למנה ראשונה פודינג ולמנה שנייה פודינג ולמנה שלישית פודינג. כן, הוא כבר אכל היום.'

"נו, מה את אומרת על זה גברת זייגר?"

לא שמעתי מה ענתה גברת זייגר מכיוון שאני חרש-חרש אבל מהר-מהר ירדתי במדרגות ונמלטתי כל עוד רוחי איפשרה זאת. למרות שלא ידעתי כמה אבות מזון יש בעולם – היה ברור לי שעל כל אב חסר שכזה, אני אחטוף סטירה מצלצלת.

למרות שחטפתי כהוגן באותו ערב, כבר מזמן שכחתי אותן סטירות, אך את טעמו של הפודינג הצהוב של מסעדת ברנר, שהיה מין ג'ילֶה תפוזים מוקפא, לא אשכח לעולם.

* שמו של אמנון ורנר מופיע לעיתים קרובות בזיכרונותיו של יואל נץ, והחלטנו להביא כאן את שני סיפוריו של ורנר, שגם זכו בפרס הראשון בקובץ "סיפורים אישיים על  תל-אביב, מיבחר סיפורים של גימלאים", ככתוב במבוא:

בפרס הראשון זכה סיפורו המשעשע של אמנון ורנר "'ביאליק שטראסה', ילד שלי מסכן", שמתאר בצורה חיה ומלאה הומור את בתי הרחוב מבעד לעיניו של הילד המספר, בן למשפחה "ייקית", שאוכל כל צהריים שלוש מנות פודינג צהוב במסעדת הפועלים עד שאימו, שהשכירה עצמה כעוזרת-בית למען כלכלתו – תופסת אותו בקלקלתו.

הספר יצא לאור בשנת 2012 בהפקת העמותה "כח לגימלאים, תל-אביב-יפו" בראשות נתן וולוך ובעריכתו השתתף גם הסופר המנוח שמאי גולן.

* * *

אהוד בן עזר

"פן"

לקנוט המסון

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 24.1.1969

לפני 49 שנים

 [אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (ו"קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

לפני ימים אחדים הלכתי לראות בקולנוע "גת" את הסרט "הקיץ הוא קצר" בכיכובם של ביבי אנדרסון ("פרסונה") ושל ורל קולה (גיבור "ג'ון יקירי"), ופתאום התברר לי שאני רואה לא פחות ולא יותר מאשר את הגירסה המוסרטת של ספרו הנודע של קנוט המסון "פן". הסרט מעניין וראוי למהר לראותו, משום שתגובות הקהל התל-אביבי היו קולניות וגסות למדי, וכלל לא מעודדות. אולי משום שהסרט כאילו מניח מראש שסיפורו של הלייטננט גלן ידוע כסיפוריהם של המלט ומקבת, ואולי משום שהתרגום לא העביר כמה מדקויות העלילה והדיאלוג, שהם מן המעמדים הקלאסיים של הספרות: מה עוד שחסר בו האפילוג על מותו של גלן בהודו.

למחרת שבתי וקראתי את הספר, ומצאתי שהוא עדיין עולה לאין-שיעור, אפילו בתירגומו העברי, על גירסתו המוסרטת. את המסון "גיליתי" במאוחר [בזכות ידידותי במשך תקופה ארוכה עם פנחס שדה]. "מסתורין", "רעב", "ויקטוריה", "ייעודו של יער", "ברכת האדמה" וקובץ הסיפורים "עבדי האהבה". את "רעב" קראתי בתרגום עתיק וגרוע שנדפס בווארשה לפני כשישים שנה. דפים רבים חסרו בעותק, גם סופו, ועתה שוב לא מצאתיו על מדפי הספרייה העירונית בתל-אביב. אולי לאחר הצגת הסרט "רעב" ריחם עליו מישהו וגנב אותו סופית, כשם שנעלמו במרוצת השנים מעל מדפי הספריות רוב ספריו של המסון, או מרבית דפיהם.

את "פן" חיפשתי שנים ולא מצאתי. שאלתי בספריות, בחנויות לספרים עתיקים ואמרו שאין בכלל ספר כזה בעברית. החילותי חושד שאכן אמת הדבר וכי בני הדור הקודם, שכה הושפעו מן הספר, קראו אותו בגרמנית או ברוסית. אודה על האמת, משך שנים, כל אשר ידעתי על המסון, מתוך קריאה בעיתונים, היה ששיתף פעולה עם הנאצים באחרית ימיו, וכי לאות מורת רוח החזירו לי בדואר כל בני ארצו את ספריו. ובכן, אמרתי לעצמי, מה טוב כבר יכול להיות צפון בו?

והנה יום אחד, לאחר שנואשתי כליל מלמצוא את "פן", אחרון הספרים של המסון שטרם קראתי, בא לידי כרך חום-צהבהב וכמעט חדש לגמרי של ההוצאה המקורית, והוא מתנתו של אדם בשם אברהם מוגלסון לספריית עיון אחת בישראל, אשר מטעמים אגואיסטיים אינני נוקב בשמה. אני אמנם מחזיר לשם את הספר מדי פעם, אחר שאני שואלו, אך על קוראים אחרים אינני סומך, ואני מכיר לפחות שני אנשים שהיו גונבים אותו מיד בלי הנד עפעף. ובעצם אינני מאשים אותם. הרי זו זוועה לחשוב שהאפשרות היחידה לקורא העברי במדינת ישראל כיום לקרוא את "פן" היא השגתו של עותק נידח של ספר שיצא רק פעם אחת לפני חמישים שנה בהוצאה עברית בניו יורק, ואשר אולי אח אחד או שניים לו בספרייה הלאומית בירושלים ובעוד מדף נידח של אחת הספריות העתיקות.

שמא תאמרו, התרגום מיושן? יש לאחל לכל מתרגמינו כיום שיגיעו אל ההישג האמנותי והלשוני של פסח גינצברג שתירגם את "מסתורין" (ועוד מספרי המסון) או להישגו של מרטין [מרדכי] ליפסון בתירגומו ל"פן". מילה אין צורך לשנות בתירגום. הקסם שהוא מהלך על הקורא עדיף בעיניי על הרבה תרגומים בני-זמננו. העברית ודאי שפסעה קדימה, אך יינם המשומר של כמה מתרגמי-מופת – הרברג, גינצבורג וליפסון, עדיין מציב שיא של טעם משכר ואווירה שקשה לתחרות בהם. והרי לדבר על המסון הוא כמעט להיות במצבו של שיכור החושש לדבר על יינו.

הקריאה בהמסון הפכה אותי לגנב. לא שגנבתי את ספריו אלא מהם. עמוד הפתיחה של "אנשי סדום" [1968] שכתבתיו כעשרים פעם, קיבל את צורתו הסופית לאחר שחיקיתי את "הפתיחה הכפולה" של "מסתורין". מאחר שמעטים הרצנזאטים המכירים את הספר, איש מהם לא הבחין ב"גניבה" ולא הסתכנתי הרבה.

גניבה זו קשורה בלקח השני מקריאת המסון והיא – לפתע נוכחתי שסופרים רבים מבינינו, שמחקים את הניגון העגנוני בפרוזה שלהם, אינם מחקים אלא את עקבותיו של המסון ביצירתו של עגנון, ולוּ הכירו טוב יותר את הראשון היה עליהם להיזקק פחות לתיווכו של האחרון.

אמנם, עם קריאה חוזרת ונשנית ב"שדים" וב"אידיוט" נוכחים לדעת כי הניגון ההמסוני, האנטי-פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים והשרירותיות-כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – יונקים הרבה מדוסטוייבסקי, ואולי דווקא מתוך תחרות וקינאה הגיע המסון להישג המדהים. דוסטוייבסקי רק נראה כאילו היה פסיכולוגיסטן, ובדיעבד יש בכתיבתו קפיצות, הפכפכוּת ושרירות-לב שהם מעבר להסבר הפסיכולוגי ויש בהם יסוד סוריאליסטי מובהק.

המסון השתכר כנראה ממוזרויותיו של דוסטוייבסקי, והלך בדרך זו עד לסוף. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות-כביכול. כך הם אדוורדה וגלן ב"פן". המסון כאילו רצה לחזור על ההישג של דוסטוייבסקי תוך החרפה לצד הקצוות, כאילו אמר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה חשובה, אלא חשובים יותר המחוות, הרעיונות והמצבים הקיצוניים המשרתים את מה שביקשתי להביע – אבטל אפוא כמעט לגמרי את האחדות הפנימית של הדמות ואעשה אותה מדהימה כפליים ומוזרה בחוסר כל עקביות של מעשיה ותגובותיה, כדי להשיג בצורה זו את מהותה הפנימית העמוקה של הנפש.

כך גם נאגל ב"מסתורין", שהוא אולי הדמות החזקה ביותר מכל ספריו, כך היתר, וכך תומס גלן (היפוך אותיותיו של נאגל). וכמו שמוזרויותיו של כל גיבור נותנות את דמותו החמקמקת והמסתורית בכל ספר, כך דמויות רוב ספריו מצטרפות לכדי אותם פנים שונים ודומים, אותו מנגנון של חוסר עקיבות נפשית, המאפיין את האני המספר של המסון עצמו, כאילו כתב אוטוביוגראפיה של הנפש במחוזות מציאותיים שאווירתם חלום.

ועדיין לא אמרתי בכל אלה מילה אחת על "פן" עצמו. אך איך אפשר לספר מהו טעמו של יין נושן ונדיר למי שאינו טועם ממנו? איך אפשר לדבר על סיפור אהבה מופלא מבלי להתאהב בממש בספר עצמו ולקרוא אותו בזו אחר זו שתיים-שלוש פעמים כנהנתן המאריך בלגימה למען הרבות את תענוג החך טיפה אחר טיפה?

אביא רק שני קטעים.

האחד, תיאורה של אדוורדה, שהיא אהבתו של גלן החי לבדו בבקתה, צייד ביער:

"פתאום ראיתי לפניי את פניה וצווארה השזופים: את סינורה שילשלה מעט למטה, כדי להאריך את חמוקי-מותניה, לפי המודה. לעונג היה לי להסתכל באגודלה, שהביע תום-בתולים, ושני הקמטים של פרק-הזרוע היו מלאים חן וחיבה. פיה היה גדול ושפתיה לוהטות." (עמ' 17).

אדוורדה היא כבת שש-עשרה, והיחסים שבינה לבין תומס גלן מזכירים להפליא את היחסים המתרקמים בין הנסיך מישקין לבין אגליאה.

והנה כיצד מפתה גלן את הנריטה:

 – שבי – אמרתי לה – ואימרי לי את שמך.

היא ישבה לימיני כשפניה מסמיקים ואמר לי כי שמה הנריטה.

שאלתי אותה:

 – היש לך אוהב, הנריטה? האם כבר חבק אותך?

– הו, –  ענתה וחייכה מתוך מבוכה.

– כמה פעמים?

היא שותקת.

– כמה פעמים? – אני שואל שוב.

– שתי פעמים. – היא עונה בלחש.

לחצתיה אלי ושאלתי:

– כיצד חבק אותך? כך?

– הן. – לחשה וכל גופה רעד.

היתה השעה הרביעית.

(עמ' 28).

ספר, שאתה עוצר וקורא בו כמעט כל עמוד פעם ועוד פעם לא מפני שהוא קשה להבנה אלא יפה כל כך שחבל להמשיך הלאה ויש חשק לטעום שוב ושוב ומיד את אותו הטעם – האומנם לא יימצאו, נאמר למשל, חמישים קוראים, אשר יתארגנו יחד (לפנות להוצאת ספרים? חבל על הזמן) ויוציאו מהדורה מצולמת שלו (אין צורך לשנות בו גם תג אחד) למען יקרה דבר מסעיר מאוד בקריית ספר הישראלית – לאחר כמה עשרות שנים בהן לא תורגם ולא הודפס מחדש, לפי מיטב ידיעתי, שום ספר משל המסון – אפשר יהיה לקרוא אותו בעברית!

* קנוט המסון: "פן", מרשימותיו של הליטננט תומס גלן. תרגום: מ. ליפסון. הוצאת "קדימה", ניו-יורק תרע"ט, 1919. 169 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

"פן"

לקנוט המסון

עברית: 1977

פורסם במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 28.10.1977

תחת הכותרת "מחול מוכתב מראש"

לפני 41 שנים

"פאן" (1894) הינו הרומאן השלישי של הסופר הנורווגי הנודע קנוט המסון (1859-1952), לאחר "רעב" (שהופיע בשנת 1890) ו"מסתורין" (1892). "פאן" הופיע לראשונה בעברית בשנת 1919, בהוצאת "קדימה" בניו יורק, בתרגומו של מרטין [מרדכי] ליפסון, ובמשך שנים רבות היה ספר זה, בכריכתו החומה-צהבהבת,  אחת משכיות החמדה של חובבי הספרים הישנים, בלתי-מצוי כמעט לגמרי בספריות, וזיכרוֹ קיים אך כאגדה בלב הקורא העברי, הקשיש, שקרא אותו בנעוריו.

גם הסרט "הקיץ הוא קצר", בכיכובם של ביבי אנדרסון ("פרסונה") ושל ורל קולה (גיבור "ג'ון יקירי", סרט מוזר ויפהפה שנשכח), שהוצג בארץ בשנת 1969 (בתל-אביב, בקולנוע "גת") – ושלא היה אלא גרסתו המוסרטת של "פאן" – לא הביא להוצאת הרומאן לאור מחדש.

אגב, תגובותיו של הקהל התל-אביבי למראה הסרט היו קולניות וגסות למדי. אולי משום שיוצרי הסרט הניחו, כי סיפורו של לייטננט תומאס גלן מוכר לצופה, לפחות על-פי נושאו וניסיונו, כיצירה קלאסית, ואין באים כאן להראות סרט עירום סקאנדינאווי, ואולי משום שהתרגום העברי בגוף הסרט לא העביר כלל את דקויות העלילה והדיאלוג, שהם בחלקם מן המעמדים היפים שבספרות העולם.

הסרט לא כולל, משום-מה, את האפילוג, המספר על מותו של גלן בהודו, שנים אחדות לאחר התרחשות העלילה הראשית; ואני זוכר, כי לאחר שראיתי את הסרט, שבתי וקראתי את התרגום העברי, והרושם שלי אז היה, שהוא עולה לאין שיעור, אפילו כספר מתורגם ישן, על גירסתו המוסרטת, שלא היתה גרועה כשלעצמה.

יצירותיו של המסון, שהשפיעו השפעה רבה על הספרות העברית ועל הקורא העברי בראשית המאה [ה-20], ואשר רבות מהן תורגמו לעברית בידי מיטב המתרגמים שלנו, אזלו ולא הודפסו מחדש, ועד שלא באה הוצאת "שוקן" והוציאה בתרגום חדש את "רעב", לפני שנה, לא הודפסו במשך כ-30 שנה שום תרגום או הדפסה מחודשים של המסון בעברית. וזאת לאחר שאפילו ברוסיה כבר יצאו לפני שנים אחדות מהדורות ענק של אחדים מספריו הנודעים.

אינני יודע מאיזו שפה תירגם מ. ליפסון את "פאן" בשעתו, קרוב לוודאי שלא מן המקור. אך על-אף יושנו עשה עליי רושם רב בשעת קריאתו, עד שלא יכולתי להפריד את תוכנו מלבושו הלשוני, הארכאי-מעט, אף כי רהוט ובעל קסם של אווירה משלו.

תירגומו החדש של ד"ר בצלאל וכסלר נעשה, ככתוב במפורש בגוף הספר, מגרמנית. הקריאה בו היתה אפוא חווייה של השתחררות והתקשרות-מחדש אל תוכנו של ספר אהוב. עד שספר קלאסי אינו מתורגם מחדש, לעברית בת-ימינו, אין אתה חש לעיתים עד כמה התיישן תרגומו הקודם. מצד שני, בתרגום חדש, ולעיתים בעצם ההדפסה החדשה (המבורכת מצד עצמה) – יש איזה ניכור רגשי כשמדובר בקורא שאותו ספר במתכונתו הקודמת ליווהו שנים רבות. (כך למשל לגבי כל חובבי מהדורתו העברית הראשונה, הקוריוזית, של הספר "שלושה בסירה אחת").

השוויתי בין שני התרגומים של "פאן", ונראה לי, שאף כי תירגומו של וכסלר נראה מדוייק וברור יותר, ומשום כך גם קריא יותר, כפי שצריך להיות תרגום בן-ימינו, הנה חסרה בו איזו הילה של מוזרות ומסתורין, של קאפריזיוּת שבנפש הגיבורים, המתבטאת גם בסגנונם – שהיא כה אופיינית ליצירותיו של המסון. והחשש שלי הוא, שמא בתרגום זה מתגבר ביצירה יסוד החולין, ומורגשת פחות חגיגיותה, שהרי היא כמעט אגדה.

הניגון ההמסוני, האנטי-פסיכולוגיזם שלו, הדיאלוגים המצומצמים, כקצות קרחונים, השרירותיות-כביכול בעיצוב התנהגותן של הדמויות – כל אלה יונקים הרבה מדוסטוייבסקי (ובייחוד מ"שדים" ומ"אידיוט"). המסון כמו השתכר ממוזרות גיבוריו של דוסטוייבסקי, והלך עימם עוד כברת דרך. גיבוריו של המסון הם דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. מושלת בהם חוקיות של סהרוריות, של חלום ושל שרירותיות-כביכול, כאילו רצה לחזור בדרכו-שלו על הישגיו של דוסטוייבסקי, תוך החרפה לצד האקסצנטרי. כאילו ביקש לומר: אם אחדות האישיות ברומאן אינה הדבר החשוב ביותר, אלא חשובים לפחות באותה מידה המחוות, הרעיונות והמצבים, המביעים את תחושת עולמו המיוחדת של הסופר, אפשר אפוא לבטל כמעט לגמרי את האחדות הפנימית המקובלת של הדמות, ולעשותה אימפרסיוניסטית, מדהימה ומוזרה וחסרת כל עקיבות במעשיה ובתגובותיה. וכך, בדרך זו, אפשר לנסות להביע בצורה עמוקה את מהותה הפנימית, הכמוסה, של הנפש; את הדחפים שלעיתים אינם באים לידי ביטוי אלא במעשי-כשל, מעשים המעידים על בעליהם יותר מכל דרך התנהגות סיבתית, מנומסת והגיונית. כך נאגל ב"מסתורין", שהוא אולי הדמות החזקה והמורכבת ביותר בכל ספריו של המסון, וכך, בין יתר הדמויות, גם תומאס גלן (שם שהוא במידה מסויימת היפוך אותיותיו של נאגל).

"פאן", כ"רעב", "מסתורין" ומאוחר יותר "ויקטוריה", הוא סיפור של בדידות ואהבה. דמותו של גיבור אחד, בחור צעיר, גבר, עומדת במרכז כל אחד מן הספרים הללו, ואהבה בלתי מושגת, מוזרה ורצופה מכאובים הדדיים, היא אחד הצירים ולעיתים הציר המרכזי היחיד של העלילה.

הלייטננט הצעיר תומאס גלן שוהה פרק זמן, בשנת 1855, בבקתת ציידים מבודדת ביער. במקום יישוב צפוני לא גדול, סירילונד. הספר נחלק לשניים, בחלק הראשון, שהוא עיקרו, נזכר גלן במה שעבר עליו בסירילונד, לפני שנתיים. החלק השני, והוא "רשימה משנת 1861", מתאר את אחרית ימיו ומותו של גלן בהודו, מפי צייד-עמית, שגלן כמו הכריחו לירות בו ולהורגו.

בלב כל ההתרחשויות הלו עומדת פרשת אהבתם הסבוכה, רבת העיקולים והתפניות שאין מהן דרך חזרה, של גלן ואדוארדה. אדוארדה היא נערה צעירה, מציגה עצמה כבת שש-עשרה, אך יש אומרים שהיא כבר בת עשרים, בתו של אדון מק, הסוחר האמיד ביותר בסירילונד. פרשת היחסים הנרקמת בין גלן לאדוארדה עומדת כולה על אותו עקרון של מעשי-הכשל, המעשים הקאפריזיים, שאדם עושה כאילו נגד רצונו, ולרעתו. מרחיק באמצעותם את מי שהוא חפץ ביותר בקרבתו, ועם זאת מביעים המעשים הללו אמת פנימית עמוקה, משום שהם ממחישים את אי-האפשרות של היסוד האידילי וההרמוני להתקיים במציאות כפשוטו.

לכאורה, זהו תיאור קלאסי של אהבה בגיל ההתבגרות, כאשר מצבי-הרוח, הרמזים, הרגישויות ואי-ההבנות חזקים ביותר, ואילו הקשר האירוטי, שלא לדבר על זה המיני ממש, שרוי עדיין בערפילי ההזייה, ורטט של קדושה מלווה נגיעה באפס קצהו.

ועם זאת אין "פאן" רומאן של אהבה בגיל ההתבגרות, משום שהמרקם העדין כל כך והמתוזמר להפליא שמתואר בו נוגע במשמעויות כמוסות שאינן רק נחלתו של גיל ההתבגרות, אלא הן מעצם מהות חייו הנפשייים של האדם. כל סצינה וסצינה בסיפור מתוארת בצורה ציורית ומוחשית מאוד ועושה דרכה לקראת שיא חדש שהוא אנטי-שיא, לקראת עימות נוסף בין גלן לאדוארדה, שעה שברור לגמרי כי השניים, האוהבים זה את זה, אינם מסוגלים להסתדר זה עם זה, קרבתם מביאה אותם לרצון להתרחק, ריחוקם מביא אותם לתשוקה משפילה להתקרב, וכדי להעניש זה את זה היא נישאת לאדם שאינה אוהבת אותו כלל, והוא, גלן, הורס את חייו במו ידיו, פורש ממשרתו, ומביא על עצמו לבסוף את מותו, כמו מאבד את עצמו לדעת באמצעות הוללות נלוזה, בכפר הודי עלוב.

"פאן" הוא ספר טקסי, כמין ריקוד שבו כל אחת משתי הדמויות המרכזיות עושה את צעדיה על פי נתיב מוכן מראש. ועם זאת, גם כשאתה מכיר וחוזר וקורא בספר פעם ועוד פעם, עדיין אתה מקווה, כמו בכל ספר טוב (שאינו בנוי רק על ההפתעה וההדהמה שבעלילתו) – שאולי הפעם זה ייגמר אחרת, אולי בקריאה הזו אדוארדה וגלן ימצאו סוף-סוף דרך זה אל זה. ההזדהות המוחלטת-כמעט שחש הקורא ב"פאן", כאילו בו עצמו מדובר, דומני שהיא הסימן המובהק ביותר לגדולתה של יצירה זו, שהיא מנכסי צאן-ברזל של ספרות העולם, ולא נותר אלא לרחם על כמה קוראים ומבקרים, שנתייבשה כנראה נפשם ואשר המסון, בקריאה כיום, נראה בעיניהם "אינפנטילי".

* קנוט המסון: "פאן". מגרמנית –  ד"ר בצלאל וכסלר. הוצאת שוקן. 1977. 139 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יש פתגם בערבית: "דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַבַּקַנִי וַאִישְתַקַא" שפירושו: היכני ובכה, השיגני ויתלונן. וכאן מובא הנוסח הנכון, תיקון לנוסח שפורסם בגיליון הקודם.

* אני קורא ותיק מאוד של "חדשות בן עזר". אני חושב שקיומו של העיתון הינו חשוב מבחינה ציבורית בארצנו.

פרופ' מ. אטינגר

* אהוד יקר, שמחתי לראות הבוקר במכתב העיתי את מה שכתבתי על הבלדה שלך, ומאוד מעניין אותי גם מה אתה חושב וגם מה חושבים קוראים שיגיבו. אני , מכל מקום, ממש משוכנעת שהמסקנה שלי נכונה!

ארנה גולן

לארנה היקרה,

כולי התפעלות מהיכולת שלך להעלות בכמה דרגות כל יצירה שלי שאת עוסקת בה ולהופכה למעין משא מוסרי, כמו שהוכחת במאמרך על "והארץ תרעד", ששם הראית כיצד הגלות קיימת גם בארץ-ישראל, גם בצד האירוטי, עד שנוסדת המושבה החדשה, והיא ההתחלה החדשה, המוסרית והנקייה, אחרי כל החיים הגלותיים, המעוותים והאסוניים, גם בארץ-ישראל, שתוארו קודם.

אבל אני מוכרח לומר שבשעת הכתיבה עצמה, של הרומאן וגם של הבלדה, לא חשבתי על "שכר ועונש" ולא על תוכחה מוסרית, אלא היתה לי הרגשה ברורה שביקום ההיסטורי שאני בורא כך צריכים להתנהל הדברים. באופן ההיסטורי-הטבעי ביותר.

אגב, הארבה היה "עונש" נורא לא לג'מאל פאשא אלא בעיקר למושבות העבריות.

בקובץ הסודי הקיים במחשב שלי, "מושבה מַפְתֵח", שייפתח לציבור רק באפריל שנת 2036, נמצאת בין השאר רשימה מלאה של גיבורי הרומאן "המושבה שלי", שכידוע לך אינו שייך לספרות העברית, ומתוך הרשימה, אחרי צנזורה עצמית, אני יכול לצטט רק כי:

"בַּאשָׁה-קרֵיינדֵל גולדשטיק (מקודם קוסוחוב), אוּם-אֶ-שָׁאוַוארִיבּ, אם השפמים, אשתו ובת-דודו של מנחם-מוניש גולדשטיק, אימם של יוסקה ויוכבד. בתה של פייגה-דוּבֵּע. אחותם של סנדרל גרשוני ויונה-מאיר קוסוחוב [כל אלה שמות  ברומאן, באשה קריינדל היא צירוף של] –

גברת ק. (אהוד בן עזר לא הכיר אותה)

+ הגברת הפתח-תקוואית ר. (שגם אותה אהוד בן עזר לא הכיר), אשר הליכת הרכילות הרשעה בפתח-תקווה מפי כת ליצנים מופקרים פורעי שמיים מבני האיכרים במושבה אמרה כי בימי מלחמת העולם הראשונה היה מבקר אצלה המפקד העליון הגנרל התורכי ג'מאל פאשא, ו-ר. היתה מבקשת על נפשות היהודים כאסתר המלכה בשעתה. הגברת ר. היתה אישה יפה מאוד...

+ דימיונו של המחבר."

שלך

אהוד

זה כל היופי ביצירה, אהוד, שהכותב עצמו לא מתכוון להטיף מוסר ולזעוק, אלא שהכול בא מן התחושה שכך צריך להיות. כך זה לדעתי. אצלך, ובזה אני משוכנעת,  רק יש קושי לאנשים לראות את זה כי "הפרובוקציה" המינית כל כך מקפיצה אותם, שזה מה שהם רואים, ולא בשביל מה היא באה. נו, החיים קשים כידוע. האמת היא שגם שמאי היה אומר לא פעם ש..."הפעם הגזמת בתיאורים." אבל זה כי בחרת בתחום מאוד רגיש.

ארנה

* אהוד היקר, בגיליון האחרון הזדהיתי עם דבריהם של יהודה דרורי, אורי הייטנר ויוסי אחימאיר על צדקתו של צה"ל בהדיפת הפולשים החמאסיים. צדק יוסי אחימאיר כשהזכיר את "קיר הברזל" – ממשנתו של ז'בוטינסקי, קיר שבלעדיו אין לנו תקומה. באשר לעמדת עיתון "הארץ", תמר זנדברג, קובי מידן, ועוד "אנשים חושבים", שתמיד מאשימים אותנו מבלי שנותנים דעתם לרצחנות המוצהרת של אויבינו – לא ברור לי – מה? אין להם עיניים בראש? הם חיים בפלנטה אחרת?

קראתי בעיון את רשימתה של ארנה גולן, הבקיאה מאוד ביצירתך. משמח את ליבי שהיא חזרה לכתוב, וזה בוודאי יקהה מעט את הכאב על הסתלקותו של אישהּ, שמאי גולן ז"ל, שכולנו הערכנו ואהבנו.

מועדים לשמחה,

משה גרנות

* שלום לכולכם. הגיליון של היום – 1331, מצא חן בעיניי באופן מיוחד! יישר כוח לכם וחג חרות שמח.

משה פלד

* והיה אם מישהו בונה על כך שהמסתננים האפריקאיים יחליפו את הפועלים התאילנדיים בחקלאות הישראלית:

"למרות הרצון הטוב, עד היום נקלטו מעט מבקשי מקלט בעבודה חקלאית בישראל. כדי שמהלך כזה יצלח, יש צורך להתגבר על לא מעט קשיים. אחד המקומות שבהם נעשה ניסיון לקלוט פליטים לחקלאות לפני כחמש שנים הוא הערבה. אבל מבקשי מקלט מדארפור, שהגיעו לעבוד במושבי האזור, לא שרדו וביקשו לעזוב.

"יש הרבה קשיים שייערמו בפני מי שירצה לשלב את הפליטים בעבודה חקלאית. מבחינת המעסיקים, מוסר העבודה של אותם פליטים אינו משתווה לזה של העובדים התאילנדיים המאיישים את המשרות האלה כיום. הפליטים שונים מהעובדים הזרים בין היתר במוטיבציה, משום שאינם מגיעים לישראל לתקופת עבודה קצובה, שבמהלכה הם ישלחו כסף לארצות המוצא כדי לבסס את משפחתם שנותרה שם.

"הפליטים הם אוכלוסייה שנמלטה ממציאות קשה מתוך מטרה לבנות חיים במקום אחר. החיים שאליהם חלקם שואפים אינם בהכרח עבודה בחממות הדרום בטמפרטורות גבוהות, אלא חיים עירוניים שיש בהם אופק לשינוי."

 [חגי עמית, "דה מארקר", "הארץ" באינטרנט. 4.4.]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל