פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1335

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באייר תשע"ח, 16.4.2018

עם צרופת הסיפור של יוסי גמזו "הָאֶרֶז וְהַסּוּף", עדיין ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות.

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). שנת ה-70 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל.

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מנחם רהט: הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. // דניה מיכלין עמיחי: מטס של שלושה דורות מעל אושוויץ. // שרית חדד תשיר משירי ארץ אהבתה ליטא. // יהודה דרורי: הפחד הרוסי הכי גדול. // אורי הייטנר: 1. ההשוואה היחידה. 2. צרור הערות 15.4.18. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק ל"ד. פיצוצים בדרום קרוליינה. // מתי דוד: תזכורת למנהיגה ציפי לבני. // הדסה מור: טיולים וטיפולים וגם אופרטה, באודסה – מלכת הים השחור. // משה בן ברוך: מי שצועד לגבול שלנו בחסות דגל תועבה. // יעקב זמיר: מסעדות בירושלים לפני שנים רבות. // נעמן כהן: אי הבנת המציאות של אברהם גבאי. // תקוה וינשטוק: אימא לנה מכנסת ילדיה. // לוחם גולני כותב לעם ישראל: סרטון הצלף. // בת-שבע אריאלי: במלאת 100 שנים לשחרור הארץ מידי התורכים. סיפורים מתוך ספרה "מהפרדס למושבה", בהוצאת גוונים, 2006.// אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "פרשה אחרונה" לקנוט האמסון, עברית: 1933. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.10.1974 לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

מנחם רהט

הָיִינוּ כְּחֹלְמִים

שמאלנים קיצוניים וקנאים חרדים, מאוחדים באיבתם למהלך התגשמותו לעינינו של חלום שיבת ציון, שהובטח בפי נביאי האמת והצדק.

"כל הארץ דגלים דגלים" – יום העצמאות הוא גם חג של דגלים. אמנם רק פיסות בד, אבל מדברות אל הרגש, אל הנפש. מיליוני בני אדם ויתרו למענם על חייהם. כפשוטו. ולא משנה כלל אם מישהו אחר חושב שזהו רק "סמרטוט על מוט". יש לסמלים משקל, שלעיתים חשוב לבני אדם יותר מעצם חייהם.

למען דגל פסי התכלת והמגן דוד של מדינת ישראל, שהוא ללא ספק מסמלי התקומה היהודית, מסרו רבים את נפשם. ממש. מצד שני ישנם בקירבנו לא מעטים שאינם מניפים אותו, מטעמים שונים ומשונים. למשל, עוכרי ישראל שבשמאל הרדיקלי, מחוגי הקרן החדשה ועיתון "הארץ", שמעדיפים דגל אחר (והימנון אחר), שלא יבטאו את ריבונותו המחודשת של העם היהודי במולדתו.

פרופ' רחל אליאור, יו"ר האגודה לזכויות האזרח (הערבי, האריתראי, העזתי – אבל לא היהודי), התבטאה השבוע ברוח הזועבי'ס: "אנחנו אבלים... לא נחגוג ולא נניף את הדגל... לזכר מדינת ישראל שהלכה לעולמה בטרם עת."

במקום להיות אופוזיציה לממשלה הם הפכו אופוזיציה למדינה. משרתי האוייב. הם יעשו הכול למיגורה: מתביישים בישראליותם; זועקים 'הדתה' על כל פיפס יהודי; מסייעים לפורעי חוק אריתראיים להיטמע כאן; מעודדים סירוב פקודה; מבטיחים להגר לברלין; תומכים בזכות 'צעדת שיבה' להציף את מדינת ישראל, להניף את דגלי אש"ף ודגלי צלב הקרס הנאצי, החושף את זממם: לזרוק את היהודים (לרבות האליאור'ים למיניהם) למשרפות.

ולהבדיל בין הטמא לטמא, מכפישים ומעפרים בעפר את הדגל גם פרחחים המתחזים לשומרי תורה ומצוות. למשל הקנאים עכורי הנפש, המעלים באש את 'הדגל הציוני', מכנים את יום העצמאות 'חגא', ועוד גידופי הבל שבדו ממוחם החולני, והם מפגינים מתוך הזדהות עם מחבלי החמאס בעזה. משובשי דעת אלה, שמקומם הראוי הוא בבית המשוגעים, לפחות עקביים בטירופם; אינם שותפים להווייה הישראלית: לא מצביעים ל'כנסת המינים', לא מושיטים יד ליטול כספי תמיכות וקצבאות מ'המדינה הטמאה'. אך רובו של הציבור החרדי, נאמן למדינה ומסתייג מהם ומהמונם.  

השבוע נחשפנו לסרטון אשר רץ ברשתות החברתיות, המעיד על היסחפות ריקים ופוחזים גם מן ה'מיין סטרים' החרדי, לטרנד הקנאי. מילא שאינם מניפים את דגל מדינתם. זכותם. זוהי דמוקרטיה. אבל מי התיר לרפי שכל אלה לבזותו? לרמוס ברגל גסה את זכרם של הקדושים שמסרו נפשם בצילו? אתם שמתיימרים (לשווא) לחיות על פי ההלכה, בשם איזו הלכה אתם מחללים שם שמיים?

בסרטון נראים שני נערים, לבושים כבחורי ישיבה (ליטאים, אם שאלתם), שמבטלים זמנם בספורט חדש: הורדת שרשראות דגלוני ישראל שהניפה העירייה בחוצות עיר מגוריהם. השרשראות היו מספיק גבוהות, אבל הם הפעילו תחבולות לקריעתן, להפלתן ארצה ורמיסת הדגלונים בבוז. עם כל ההבדלים, במה הם שונים עקרונית ממניפי דגלי צלב הקרס מול הגדר בעזה? אלה גם אלה מאוחדים באיבתם התהומית למדינה היהודית ולסמליה, ומייחלים להתאיינותה. אלה גם אלה אנשי חמס ואוון, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר. זו נבלה וזו טריפה.

פעם זה לא היה כך. כרוז שהוכן לרגל הבחירות הראשונות לכנסת בשבט תש"ט, שבהן רצו כל המפלגות הדתיות ברשימה אחת, פותח במלים אלו:

"נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של האתחלתא דגאולה, עם הקמתה של מדינת ישראל."

ועל זה חתומים מאות רבנים מכל הזרמים, לרבות חרדיים מובהקים כמו רבי יחזקאל סרנא ראש ישיבת חברון, רבי יעקב חנוך סנקביץ ראש ישיבת שפת אמת, רבי זלמן סורוצקין נשיא ועד הישיבות, רבי ש"ז אויערבך, רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי מראשי ישיבת עץ חיים, רבי אליהו ראם ר"מ בישיבת מאה שערים, רבי יחיאל שלזינגר ר"מ בקול תורה, רבי יעקב לנדאו מבני ברק, הרב שלמה יוסקוביץ חתן האדמו"ר מגור, ועוד ועוד.

גם אדמו"רים וראשי ישיבות הבינו את גודל השעה. האדמו"ר מסדיגורא רבי אברהם יעקב פרידמן זצ"ל, נהג מידי יום העצמאות לפנות בוקר, לטאטא במטאטא את רחבת בית הכנסת הגדול בתל אביב, ובבוקר הגיע לתפילת חג בביהכ"נ הגדול.

מייסד ישיבת פוניבז' רבי יוסף כהנמן זצ"ל, ציווה להניף את דגל המדינה מעל גג הישיבה (נוהג שנשמר עד היום בידי הנהלת הישיבה).

ודאי שהמדינה אינה מושלמת, אבל גם מלכות צאצאי בית חשמונאי לא היתה מושלמת כלל. התנהלות מדינת ישראל כיום היא לעומת ממלכת החשמונאים בבחינת זהב מזוקק. אך על אף מצבה הרוחני העגום של ממלכת צאצאי החשמונאים, אנו חוגגים עד היום את עצם כינונה בהלל שלם ובשמחה, שמונה ימים רצופים.

מדינת ישראל של ימינו עולה מכל בחינה על ממלכת החשמונאים. בראש וראשונה, בהגשמת חזון קיבוץ הגלויות שבפי נביאי האמת וצדק:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם." "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם." "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן." ויש עוד בפי נביאי ישראל, וגם בפי חז"ל: גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ.

מעשה קיבוץ הגלויות בארץ ישראל הגיע בחסדי שמיים לשיאים שלא נודעו כמותם בכל תולדות ישראל. מיספרם של לומדי התורה – רובם על חשבון הציבור – שובר את כל השיאים, מימות עולם. לא היו בארץ ישראל כמיספר העצום הזה של ישיבות ובתי כנסת וכוללים ובתי מדרש ות"תים, כבימי המדינה, אשר עצם קיומה, על רקע חילול השם הנורא בימי השואה, מהווה מעשה מתמשך של קידוש שם שמיים בכל העולמות.

לא סיבה מספקת לומר שירה? 

צדק האדמו"ר השלישי לשושלת גור, רבי יהודה לייב אלתר (1847-1905), שאמנם ציוני הוא לא היה, אבל חזה פני עתיד. בספרו 'שפת אמת', כתב בחנוכה תרמ"א, 1880, בחשכת גלות פולין, שכנגד שלושת הרגלים, מתחדשים חגים היסטוריים:

"חנוכה [הוא] הארה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות, ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד, כמו שכתוב: 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'."

נבואת צדיק שהתממשה.

נסים ונפלאות. "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים."

מנחם רהט 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

מטס של שלושה דורות מעל אושוויץ

הריאיון נערך בשנת 2010

סגן-אלוף אבי לבקוביץ' הוא אחד משלושת הטייסים הישראלים שהטיסו את המטס מעל אושוויץ בשנת 2003. אבי הוא בנו של דב לפקוביץ, ניצול שואה, יליד הונגריה, שאביו, מיכאל לפקוביץ, היה אף הוא טייס.

נפגשתי עם אבי, יליד הארץ, 1960, נשוי ליעל ואב לשלושה, בדירת הוריו בפתח-תקווה. גם הוריו רות ודב נכחו בשיחה.

מה הסיבה שבחרו בך למטס מעל אושוויץ?

חיפשו טייסים בוגרים ומנוסים, שיש להם קשר ישיר לשואה. אבא שלי הוא ניצול שואה, וחלק מבני משפחתו נספו.

כל הרעיון התחיל עם בקשת חיל האוויר הפולני מחיל האוויר שלנו לבוא ולהשתתף בחגיגות 85 שנה להיווסדו. התנאי שלנו להשתתפותנו היה שנחלוף במטוסינו מעל מחנה ההשמדה אושוויץ. החוצפה הישראלית עבדה והאישור ניתן. אבל לאחר מבן החלה התנגדות שהלכה וגברה. הם אמרו שאושוויץ הוא מחנה היסטורי, שהוא מוזיאון, שהוא שמורה, ולכן המטס יפריע. במשך הזמן מצאו עוד ועוד סיבות שונות ומשונות נגד המטס.

כאשר פנו אליך, איך הרגשת?

הייתי גאה מאוד ושמח מאוד. אני לא בטוח שהבנתי בדיוק את משמעות הדבר. השבתי בחיוב, אבל לא לפני שהתייעצתי עם אבא. ידעתי שהנושא רגיש מאוד ולא דובר בו בבית אף פעם בשום צורה שהיא. זה לא היה טאבו, אבל פשוט לא דיברו על זה. אולי מתוך כבוד לאבא, ואולי כי היינו ילדים, לא שאלנו ואבא לא סיפר. הפעם הראשונה בה שמעתי יותר היתה כאשר נסעתי עם אבא להונגריה וטיילתי איתו שם. כשהציעו לי להשתתף במטס, אבא שמח וסמך ידו על הרעיון, ואז החלה תקופת ההכנות.

ספר לי על כך.

אפשר לחלק את ההכנות לשלושה חלקים;

החלק הראשון הוא החלק של המטס עצמו. אנחנו לא רגילים לטוס בנתיבים אזרחיים ולדבר בשפה האנגלית. היה צורך להתאמן על הנתיב ולהכיר אותו, לדאוג היכן לנחות במקרה של תקלות למטוסים בדרך, למי להתקשר, ואיזו תקלה מחייבת חזרה ומה עושים במקרה שעוברים מעל מדינה לא כל כך ידידותית. נוסף על כך, מטוס אף-15 אינו יכול לנחות בכל שדה תעופה. צריך אישורים וזה דורש שיחות עם שגרירים ועם נציגויות לאורך כל הדרך. למדנו את כל שדות התעופה האפשריים לנחיתה במסלול שלנו.

הדבר השני הוא המסלול שהיינו צריכים לנחות בו, שהוא קטן, בערך בין חצי לשליש מאורך המסלול שאנחנו בדרך כלל מתאמנים עליו, לכן טכניקת הנחיתה שונה. זה לא משהו קשה במיוחד, אבל צריך להתאמן.

הדבר השלישי זה הקטע של המעבר עצמו, זו הטיסה עצמה. למטה מתרחש טקס, ואנחנו צריכים לעבור מעליו בדיוק כשמישהו למטה מסיים את המשפט האחרון שלו, גם זה לא נורא.

והיה גם עניין הצילומים. היינו צריכים לצלם כמה צילומים מעל המחנה ונעזרנו לשם כך בצלמי חיל האוויר, שגם השאילו לנו את המצלמות הטובות שלהם. התאמנו הרבה בארץ על צילום אווירי, כשאנו מתאמנים באיזה טווח להיות מעל המחנה כדי לקבל את הפרופורציות המתאימות.

כמה זמן ארכה הטיסה לאושוויץ?

מבסיס ראדום, שבו נחתנו, ועד העיירה אושוויינצ'ים, הנמצאת בדרום-מערב פולין, ממש על הגבול הדרומי שלה, בחלק שקרוב לגרמניה המזרחית, שזה בערך 130 מייל – בערך עשר דקות, רבע שעה. המטס מעל המחנה נמשך שניות מעטות; פסי הרכבת, המסילה בתוך המחנה, כשניים-שלושה קילומטרים.

האם התעוררו בעיות בזמן ההכנות?

שום דבר שלא היה פתיר. כל דבר נפתר בזמן ההכנות, הכי קל לפתור את מה שיודעים. כל הבעייה היא לצפות את מה שאנחנו לא יודעים. זו רוב ההכנה. אנחנו קוראים לזה בחיל האוויר 'מקרים ותגובות'. מנסים למצוא פתרון מראש לכל בעייה שעלולה לצוץ. לשמחתנו הכול היה בסדר.

וכאשר הגעתם לשם?

שם החלו הבעיות. לאחר שהכול תואם במישור הפוליטי, בכל זאת כשהגענו לשם אמרו לנו שאי-אפשר לערוך טיסות אימון בשטח. ואז אמרו לנו שמצרפים אלינו שני מטוסי מיג-29 פולניים. זו עוד רמת סיכון מסוימת, מאחר שלא ידענו איך הם טסים, אבל נתנו את הסכמתנו. לשמחתנו מן השמיים עזרו לנו, כי היה יום גשום, והם אמרו שאינם יכולים לטוס במזג אוויר שכזה.

האם היית קודם לכן באושוויץ?

לא הייתי באושוויץ אף פעם, אבל הייתי חלק מהתוכנית 'עדים במדים'. זה השם שנתנו למשלחות צה"ל לפולין ולארצות אחרות בעקבות השואה. מטרת התוכנית היא ללמוד על השואה, לחזק את הזהות היהודית, את הערכים הלאומיים ואת הקשר לשורשים. להבטיח כי לעולם לא עוד.

אנחנו שילבנו השתתפות במפגן, ביקור במחנות ההשמדה, ולבסוף – המטס האווירי מעל שמי אושוויץ.

ספר לי על המפגן.

אנחנו היינו חלק מההפנינג שהשתתפו בו חילות אוויר מאנגליה, מגרמניה, מצרפת ועוד אחרים. עמדנו ליד המטוסים שלנו, הראינו והסברנו, ומטוס אחד אפילו עשה אקרובטיקה. זו היתה החגיגה הכי צבעונית שאפשר לתאר, ממש הפנינג צבעוני. באו לשם ותיקי מלחמות, ממלחמת העולם השנייה, טייסים פולניים ואנשים סתם. הבאנו איתנו מטוס 'הרקולס'; הוא גם הביא חלקי חילוף למטוסים שלנו וגם השתתף במפגן הקרקעי. הוקרנו בו סרטים, והוא הביא תערוכה של יחידת החילוץ של חיל האוויר. כולם התעניינו בזה מאוד שם.

היה קטע מרגש, כשבא אלינו טייס יהודי אמריקני, שטס בזמן המלחמה והפציץ ליד אושוויץ. האמריקנים אמרו שהם לא יכולים לשלוח לשם מטוסים, אבל הוא אמר שזה קשקוש; עובדה שהם הפציצו ממש ליד. טייס מבצע משימות שנותנים לו, אבל בקלות רבה היה מפציץ את אושוויץ, לו רק היו אומרים לו. זה כל כך מקומם.

בזמן שקיפלו את התערוכה, ביקרנו במחנות ההשמדה – אושוויץ, בירקנאו, מיידנק וטרבלינקה, וכן בוורשה ובגטו ורשה.

בדרך כלל, בטיסות שהיו לך קודם, היית נושא מטען של תחמושת. הפעם הבאת מטען שונה, מטען רגשי ואנושי. איך הרגשת שם?

זה היה מאד מרגש. לדעתי, חובה על כל יהודי לבקר שם. קשה לעכל את זה, קשה לדבר על זה, קשה לראות את זה וקשה להבין את זה. זה כאילו להיכנס לעולם אחר. קטונתי מלהסביר את התחושות, אבל כשטסים למעלה זה דבר אחר לגמרי. לא חושבים על מה שרואים למטה, חושבים על המשימה שעלינו לבצע. אם חושבים על משהו אחר, אפשר לפשל. צריך להתרכז רק בדבר אחד. רק אחר כך, בדרך חזרה, ידענו שביצענו את המשימה, ולאט לאט התחלנו לעכל את מה שראינו, ולאט לאט באה ההתרגשות וכעס נורא. כי בפעם הראשונה שטסנו מעל אושוויץ, ראינו באיזו קלות ניתן היה להפציץ את המחנה. דיברנו על זה אחר כך וקיללנו את כל העולם. לאף אחד לא היה אכפת מאיתנו. ארצות-הברית, אנגליה, מי שאת רוצה, כי בקלות אפשר היה לזהות את המחנות, לראות את המשרפות מהאוויר ולהפציץ אותן. שבעת-אלפים יהודים נשרפו שם כל יום. אפשר היה לעצור את זה, ולא עשו דבר.

חשבת גם על אבא שלך באותו זמן?

חשבתי על המשפחה, אבל אני זוכר יותר את הכעס הנורא. תראי, כשאתה יושב למעלה, אתה חושב איך להפציץ, אבל אתה מוגן, זו עוצמה אדירה, מכונת מלחמה, ולא חושבים על הזוועה, חושבים באיזו קלות אפשר היה להפציץ את המשרפות. אבל כשנמצאים למטה, אנחנו מתחברים למראות שראינו יום קודם ואי-אפשר להתנתק מהרגשות הנוראים. חשבתי לעצמי למה לא הגענו שישים שנה קודם, חשבתי כמה שזה חשוב שיש לנו מדינה, שאנחנו יכולים להגן על עצמנו. אנשים לא כל כך חושבים על זה, עד שלא נמצאים שם. כמה זה חשוב שהיהודים יכולים להיות במקום שבו לא ירדפו אותם ולא יגרשו, לא יתעללו בהם ולא יתאכזרו אליהם. למטה הרגשתי כמה שזה נורא כשלוקחים את הכבוד מבן-אדם. חשבתי על זה שכאשר היטלר ידע שהוא עומד להפסיד במלחמה, הוא גמר את יהדות הונגריה. על הפסים האלה שאנחנו רואים שם הוא הסיע לאושוויץ מאות-אלפי יהודים, ביניהם חלק מבני משפחתו של אבא שלי.

ספר לי על רגעים מיוחדים שם.

לכל אחד מאיתנו היה קשר לשואה. היינו שלושה טייסים, שלושה נווטים וכן גופים תומכים כמו מכונאים, בקרים ופקחים, שעזרו לנו. לכולם היה קשר לשואה; אחד הביא מכתב מסבתא שלו, ניצולת שואה, קבר אותו באדמה ועשה מעין טקס, ואחד הביא ספר תנ"ך, שהמשפחה שומרת מאז.

המטס עצמו היה משהו חד-פעמי. אנחנו הגענו בדיוק בזמן, על השנייה, וכשלמטה גמר אחרון הנואמים את דבריו, אנחנו חלפנו במטס מעל המחנה. בזמן המטס, מפקד הלהק, שישב במטוס לידי, קרא משפט, שנשמע ברמקול בכל רחבי המחנה:

"אנו טייסי חיל האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל."

זה היה מאוד מאוד מרגש.

הייתה לך תחושה של שליחות?

כן, מאוד. אני מרגיש שליחות ומרצה על זה בכל מצב ובכל מקום שמבקשים ממני.

גם שליחות וגם סגירת מעגל, בגלל המשפחה של אבא?

פחות. יותר על סגירת המעגל של עם ישראל. אולי כי לא דיברנו על זה מספיק בבית. אולי כי לא התחברנו לזה מספיק דרך אבא.

איך חזרת משם, אחר?

חזרתי אחר, לא בגלל המעבר האווירי אלא בגלל הכעס על שלא השמידו את המחנה מהאוויר ובגלל המראות הקרקעיים. אני שוב לא אומר 'אני מת מרעב,' אלה דברים שמקבלים משמעות אחרת. אני מברך על זה ששולחים לשם ילדים לפני הגיוס, אבל חבל מאוד שהמדינה לא משתתפת בהוצאות. זה עולה הרבה כסף וזה בהחלט צריך להיות משהו יותר ממלכתי.

דבר נוסף: חבל מאוד שלא נתנו למטס הזה שום סיקור תקשורתי. אלמלא היה הסרט של חיל האוויר, לא היה נשאר כלום מהמאורע החד-פעמי הזה.

אבא של טייס

כדי להשלים את הסיפור המרגש של אבי, רציתי לשאול כמה שאלת את אביו, דב לפקוביץ.

הסיפור שלי לא מעניין, הוא אמר לי, אין בו דבר מיוחד.

אבל אני שאלתי. ספר לי קצת על ילדותך.

נולדתי בבודפשט בשנת 1928. יש לי אחות מבוגרת ממני בארבע שנים. גרנו במרכז העיר ולמדתי בגימנסיה יהודית, כי כבר לא קיבלו אותי לגימנסיה מקומית, עד שסגרו אותה ב-1943.  כילד יהודי היו לי המון קטטות, קראו לי יהודי והרביצו לי. עד 1944 חלק גדול מהחוקים נגד היהודים לא פגעו בנו, כי אבי היה בעל אותות גבורה ממלחמת העולם הראשונה. אבל אחרי שהנאצים תפסו את השלטון זה כבר לא עזר. ענדנו טלאי צהוב, להבדיל אותנו מהאוכלוסייה הנוצרית. גם על הבתים שלנו סומן הטלאי הצהוב. המבוגרים נלקחו לעבודות כפייה, ביניהם אבי ואני. המשפחה נלקחה לגטו. אחותי ואני הצלחנו לברוח ולהתחבא בבתי ראול ולנברג (הדיפלומט השוודי, שעשה רבות להצלת יהודי הונגריה, בין השאר הקים רשת של בתי מחסה כמקום מפלט ליהודים). בגטו שררו תנאים קשים. לאנשים היה תמיד קר והם היו רעבים, כך שרבים מתו והוצאו לרחוב. אבי ואני ועוד כמה גברים העמסנו את המתים על כתפינו והעברנו אותם לחצר בית-הכנסת, שם נערמה ערמה גבוהה של מתים. כשלא היה מה לאכול, הלכתי עם אבי לדירה הישנה שלנו לחפש אוכל, לצורך כך עברנו על הדנובה, שהייתה קפואה. אני הלכתי בנעליים קרועות ואבא חלץ נעליים מגופה של גרמני ונעל לי אותן. כשאמרתי לו לעשות כך גם עבורו, אמר שאינו יכול לנעול נעליים של גרמני.

בשנת 1946 הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני בבודפשט, ובמסגרת זו עליתי ארצה בעלייה ב'. נסענו לבלגיה, אבל האונייה לארץ כבר עזבה ונשארנו שם שמונה חודשים, באיזה מנזר שהג'וינט השתלט עליו. לאחר זמן עברנו למקום אחר ולמדנו שם חקלאות וגידול עצים. מבלגיה עברנו למקום ליד מרסיי, שם חיכתה לנו אניית המשא 'תיאודור הרצל', ועליה אלפיים יהודים בצפיפות איומה. כשהגענו למים הטריטוריאליים של הארץ, תפסו אותנו הבריטים. לחמנו בהם וזרקנו עליהם קופסאות שימורים, אבל הובסנו. שפכו עלינו די-די-טי והעבירו אותנו לאניית קרב, שלקחה אותנו לקפריסין, שם שהינו שמונה חודשים, ככה שהעלייה שלי לארץ ארכה שישה-עשר חודשים.

ספר לי על אבא שלך.

אבא שלי, מיכאל לפקוביץ, נולד בהונגריה בשנת 1889. בצבא שירת בחיל הרגלים, גם בחזית, וקיבל אותות גבורה. הוא היה אמנם טייס, אבל הטיסה במלחמת העולם הראשונה הייתה בעיקר טיסת סיור, לא היו קרבות אוויר. הוא למד מכונאות ועבד בסניף ההונגרי של בית-החרושת 'שטימר' לשוקולד, עד שנפלט משם עקב היותו יהודי.

מה הזיכרון הכי קשה שלך משם?

היו הרבה ימים קשים, שכולם היו בצל המוות, למעשה. יום אחד לקחו את כל האנשים שהסתתרו לידינו אל הדנובה וירו בהם. ידענו שזה מה שמחכה לנו.

האם הרגשת פחד מוות?

תראי, בגיל 16 את לא מרגישה ממש פחד מוות. לא כיוונו עלינו ישירות רובים, ואני לא כל כך פחדן מטבעי. בגיל 16, עד כמה שהמוות קרוב, הוא לא ממשי.

איך הרגשת שבגיל 16 סחבת מתים על הגב?

זה היה הכרח. זו היתה יוזמה של אבא שלי. אנשים מתו כמו זבובים מחולשה, מקור ומרעב, ושכבו ברחוב. לקחנו אותם וסידרנו את הגופות בחצר בית-הכנסת. הם היו קשים, אולי מהמוות, אולי מהקור, אולי גם וגם.

למה לא סיפרת לילדיך על חוויותיך בשואה? רצית לשמור עליהם, או לשמור על עצמך מפני הזיכרונות.

גם זה וגם זה. קודם כל, היו לי המון חוויות קשות מאוד. חוץ מזה, העובדה שהיהודים ניהלו את העניינים בגטו ואירגנו טרנספורטים, כנראה שזה די קומם אותי והתביישתי אפילו לדבר על זה. כשהילדים היו קטנים שמרתי עליהם, כיום ברור לי שצריך לזכור ולא לתת לשכוח, אבל כל העניין סביב זה לא לרוחי. לוקחים את הילדים לפולין, זה עולה הרבה כסף וזה מקומם אותי, כי זה מראה את הפן הלא יפה של היהודים, שמכל דבר עושים ביזנס.

השנאה הגדולה שנשארה בי כלפי עושי הזוועות מופנה יותר להונגרים מאשר לגרמנים. הם לא רק שיתפו פעולה, הם היו משתפי פעולה אכזריים מאוד, הרבה יותר מהגרמנים. הגרמנים הקימו מכונת השמדה, שזה פשוט לא ניתן לתפיסה, אבל ההונגרים היו רודפי יהודים לתיאבון. הם ינקו את השנאה עם חלב אימם.

רצית לשמור על הילדים כשהיו קטנים, ומה היה אחר-כך?

רציתי לדחות את זה כמה שאפשר ולא לחשוף אותם לזוועות בגיל צעיר.

אבל גם כשאבי בנך יצא למטס באושוויץ לא רצית לדבר אתו על זה.

נכון, וגם היום אני לא רוצה.

היית רוצה לשכוח?

לשכוח את זה לגמרי אי-אפשר, להרחיק את זה אפשר. הייתי רוצה לחשוב שזה לא קרה, אבל זה בלתי-אפשרי. בסך-הכול אפשר לומר שאני בין אותם יהודים בני מזל שרוב המשפחה הקרובה שלהם נשארה בחיים. זה הודות לאבא שלי, שהיה בעל תושייה. הוא שמר שלא יתפסו אותנו, לא פתח את שער הבית כשהנאצים דפקו עליו. הוא אירגן שק שלם של לחמניות מחבר הונגרי בעל בית קפה, כדי שלא נגווע ברעב. התקיימנו מן הלחמניות זמן רב, גם כשהן היו מכוסות בעובש. הוא היה באמת אדם לא רגיל. אני זוכר את הסיסמה שלו: "לסגור את הפה ולהמשיך לשרת." זה נשאר לו כנראה מן הצבא.

כאשר אבי בנך הלך לקורס טיס, הרגשת שהוא ממשיך את אבא שלך?

לא הרגשתי בזה המשך משפחתי, אבל הייתי מאד גאה בו, ועד היום אני מאד גאה בו.

וכשנבחר לטוס מעל אושוויץ?

זו היתה סגירת מעגל.

דניה מיכלין-עמיחי

* * *

שרית חדד תשיר משירי ארץ אהבתה ליטא

"משירי ארץ אהבתי" שכתבה לאה גולדברג, ושאותו תבצע שרית חדד בפתיחת אירועי שנת העצמאות השבעים למדינה – כלל לא נכתב על ארץ-ישראל אלא על מכורתה האירופית של לאה גולדברג, ליטא, שבה יש רק "שבעה ימים של אביב בשנה"!

מי הטיפש שבחר בשיר?

* * *

יהודה דרורי

הפחד הרוסי הכי גדול

רוסיה לא מפחדת מכמה פצצות על מתקנים של אסד, היא גם לא חוששת ממלחמה בין איראן לישראל, אבל היא כן מפחדת מהתגובה הבריטית-צרפתית יחד עם ארה"ב לאסד, שמא ההגנה האווירית שהציבה בסוריה תיכשל בניטרול המיתקפה.

הרוסים כבר יודעים (לפי שנמסר ממקורות זרים) שישראל הצליחה בעבר לנטרל את מכ"ם ה-300-S, לפיכך, אם גם ה-400-S ייכשל, פאר תעשיות הנשק הרוסיות, הן יספגו מכה כלכלית קשה, ורוסיה בימים אלו לא מסוגלת יותר לספוג מכות כלכליות. טילי הטומהוק עברו אף הם שידרוג בארה"ב (בדומה לשיפורים בטילים הצרפתיים והבריטיים), אבל , כבר שנים רבות שלא היתה איזו "מלחמה קטנה" שתאפשר למעצמות ניסוי כלים בזמן אמת ובתנאי קרב.

מצד שני, ארה"ב, בריטניה וצרפת יעמדו חפויי ראש אם המיגננה האנטי-טילית הרוסית אכן תצליח במשימת הניטרול של חוד המיתקפה.

אז קיים כרגע המתח המובן לראות מי הם המצליחים ומי יהיו הפשלונרים.

[נכתב לפני ההתקפה של ארה"ב, אנגליה וצרפת בסוריה, אור ליום שבת, 14.4]

מי מפחד מאיראן?

אחד הבלופים הכי מקובלים בעולם כאמת הוא שאיראן היא מדינה יציבה, חזקה, מעצמה מזרח תיכונית. אמונה זו אצל אישים רבים בעולם, כולל מנהיגי מדינות, הינה תוצאה של הונאה איסלאמית מתמשכת המהונדסת ע"י מומחי יחסי ציבור באיראן, שמנסים לנפח את חשיבות שלטון האייתולות ולהאדיר את הצד השיעי באיסלם.

למעשה איראן היא מדינה חלשה השסועה מבחינה חברתית, ממוטטת כלכלית  (על אף הנפט...) ובייחוד  מיושנת צבאית! רק להזכיר פה כי לפני כ-30 שנה איראן לא הצליחה במלחמתה עם עיראק (החלשה כמוה) ואיבדה קרוב לחצי מיליון איש! לאיראן אין חיל אוויר, מלבד כמה מטוסים אמריקאיים מיושנים מאוד. הצי שלה מורכב בסך-הכול ממיספר פריגאטות. וחיל הרגלים הגדול שלהם הוא ברמה מאוד נמוכה.

לפיכך הם מאדירים יחידה צבאית אחת הנקראה "משמרות המהפכה", שיותר משהוכיחה את עצמה בשדה הקרב הצליחה ליצור לעצמה כותרות ענק בתקשורת המזרח תיכונית. מכל מקום, האייטולות החליטו שאיראן תתעצם צבאית בדרך קצרה ומסוכנת, הם החלו בפיתוח טילים בסיוע מומחים צפון קוריאניים, ובעזרת הצפון קוריאניים גם פנו לפיתוח נשק גרעיני. לאחרונה ראינו גם שהקימו אגף למל"טים ולמזל"טים (שחוסל בשבוע שעבר ע"י ישראל). שיתוף הפעולה עם צפון קוריאה בנושאים הנ"ל הביאו לסנקציות חמורות ביותר מצד המערב, מה שפגע קשות בכלכלה האיראנית עד כדי כך, שלאחרונה אזרחים אפילו יצאו בהפגנות ספונטניות לרחובות בערים שונות באיראן  (ושם דוכאו באכזריות ע"י "משמרות המהפכה").

הנשק העיקרי של איראן הינם השיעים בלבנון, שהקימו את כוח הטרור של חיזבאללה, שהאיראנים "אימצו" אותם כחלק מ"משמרות המהפכה" שלהם, ואף העמידו אותם להילחם בקו הראשון בסיוע לאסד במלחמתו בדאע"ש, ואכן אלפים מהם נהרגו ונפצעו. ונאמר שהאיראנים היו מוכנים להילחם "עד החיזבללתי האחרון." לפי מקורות לבנונים אמינים, רמטכ"ל החיזבאללה הודיע לאיראנים שלא ישלח עוד מאנשיו להגן על סוריה, ולכן נורה במשרדו ע"י שומר ראשו במצוות האייתולות...

במסגרת הנקמה המבוקשת כיום ע"י איראן נגד ישראל, בגלל השמדת מרכז המל"טים בסוריה, יש להם 3 אופציות:

הראשונה הפעלת טילי חיזבאללה נגד ישראל והסתכנות בכך שישראל תדרוס אותם הפעם עם כל לבנון ותכה בכוח רב, כמו שהממסד הביטחוני הישראלי הבטיח לא פעם. (ומה עוד שקיים סיכון שהשיעים בלבנון יסרבו לאיראן להסתבך במלחמה עם ישראל משום שלא שיקמו עדיין את ההרס ממלחמת לבנון השנייה).

האפשרות השנייה של האיראנים היא לשגר טילים על מוצבים ישראלים בגבולותינו הצפוניים. מבלי להתייחס למגבלות הטילים ארוכי הטווח שלהם, הם מודעים לכך שיש לנו אמצעי הגנה נגד טילים.

והשלישית, שיפעלו בטרור מוזמן נגד מטרה יהודית בחו"ל (כמו שעשו בעבר למרכז היהודי בבואנוס-איירס), אם כי על פי הערכות שונות אנחנו נקמנו על פיצוץ המרכז היהודי בפצצה רבת עוצמה במסגד המרכזי בעיר קום ושם היו מאות קורבנות...

בסיכומו של דבר, יש לאיראנים בעייה לא קטנה איך להגיב כדי שזה יראה כמשהו רציני ומצד שני שזה לא יהיה רציני מספיק שיחייב מכת נגד ישראלית קשה. אם יש באיראן אנשים חכמים קצת, כדאי להם להבין שהם "לא המבוגר האחראי במזרח התיכון" כמו שאמר עליהם הנשיא הכושל אובמה, וכי ישראל היא "הכוח האמיתי במזרח התיכון" כפי שהכריז הנשיא טראמפ. לכן עליהם להימנע כיום מתגובה, ויותר מכך, להיזהר מאוד בעתיד, בכל ניסיונותיהם להשתלט על שטחים בסוריה, ולא לבנות בסוריה תשתית צבאית מאיימת על ישראל.

להזכיר לכל אחד

כי היום [14.4] הגיבו לתקיפת מתקני נשק הגזים הסורי (ע"י ארה"ב בריטניה וצרפת) גם מפלגות הזבל הערביות (שמשום מה נמצאות בכנסת). היצורים הבוגדניים הללו עומדים 100% לצידו של רוצח ההמונים בשאר אסד, וללא כל בושה, ובהיעדר כל רגש מוסרי והומניטארי (איסלאם כבר אמרנו...) הם מגנים את הפגיעה ב"דמוקרטיה הסורית"...

לא להאמין...

יהודה דרורי

* * *

אורי הייטנר

1. ההשוואה היחידה

מדינת ישראל, מכל בחינה שהיא, אינה רק סיפור הצלחה אדיר, אלא כמעט בגדר "נס" בהתייחס לחוסר ההיתכנות של גודל ההישג. יש להכיר בכך, דווקא כשיש מי שעמלים לדכדך את עצמנו בהתבכיינות עצמית, כמצוות הבון-טון בחוגים מסוימים.

אין ההכרה הזאת סותרת את הצורך שלנו להכיר גם בכשלים ובפגמים שלנו, להילחם בהם ולתקנם. לעולם אל לנו לחדול להשוות את עצמנו לאידיאל של חברת מופת, על מנת שתמיד יהיה לנו עוד למה לשאוף ולמה להתקדם.

ההשוואה היחידה שבה יש לנו נחיתות, היא בינינו לבין אותו אידיאל. כל השוואה בינינו לבין מדינה אחרת, מותירה אותה מדינה הרבה הרבה מאחורינו, מכל בחינה שהיא (אולי חוץ מספורט... ולדעתי גם זה ישתנה). כך במדע, כך ברפואה, כך בתעשייה עתירת הידע. לא בכדי מספר פרסי הנובל פר קפיטה לישראלים הוא הגבוה בעולם. וזאת, חרף עובדת היותנו נתונים מיום הקמתנו במלחמה על עצם קיומנו, מבחן שאין לו אח ורע באף מדינה בעולם.

אין אף מדינה בעולם המקיימת דמוקרטיה ליברלית בתנאי מלחמה נמשכת, כפי שישראל מקיימת. ניקח לדוגמה את היחס למיעוטים. אין עוד מדינה בעולם, שיש בה מיעוט לאומי גדול, שהנו חלק מן האומה שעימה יש למדינה מלחמה מתמשכת על עצם זכות הקיום, רווייה בטרור יומיומי, ולמרות זאת אותו מיעוט נהנה ממלוא זכויות האזרח ומכל הזכויות הפוליטיות, למרות שהוא משתמש בהן למלחמה פנימית נגד המדינה, בידי נבחריו הפוליטיים.

מישהו יכול להעלות על דעתו עוד מדינה שהיתה מאפשרת זאת? כאשר ארה"ב נלחמה ביפן, במרחק אלפי מיל מחופיה, ללא סכנה קיומית כלשהי, כל היפנים שבתוכה – הגם שהם הביעו תמיכה והזדהות עמה במלחמתה, נכלאו במחנות ריכוז בשעת המלחמה. וזאת ארה"ב – הדמוקרטיה הליברלית הגדולה. יש בתוכנו המבקרים את העובדה הזאת. אני סבור שעלינו להתגאות בכך. ויש עוד מקום לשיפור ביחס למיעוט הערבי. אבל עובדה היא עובדה. איפה אנחנו ואיפה ארה"ב? איפה אנחנו ואיפה כל מדינה אחרת בעולם?

כך גם באשר לחופש הביטוי. כשבריטניה היתה במלחמה, בן דמותו של גדעון לוי – הלורד האו האו, הוצא להורג. וזאת בריטניה – הדמוקרטיה הגדולה, ערש הפרלמנטריזם. ואילו אצלנו, הוא ושכמותו הם גיבורי תרבות, כוכבי תקשורת. אני מרבה לבקר אותו ואת שכמותו, אך אם יהיה בכך צורך, אלחם על זכותו להמשיך ולהביע את דעותיו הנואלות והבזויות. לא אלחם על כך, כי לא יהיה צורך בכך. זה ברור לי.

יש בישראל שחיתות. אין מדינה שחפה משחיתות. אבל ישראל אינה מדינה מושחתת, אלא מדינה הנאבקת בשחיתות. כאשר נשיא וראש ממשלה סרחו, הם נשפטו ונענשו כמו כל אזרח אחר. יש היום מתקפה על שלטון החוק וגורמי האכיפה, מתוך ניסיון להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, וסחף של המונים התומכים במגמה זו. זה היום האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל. ולמרות זאת, אני מאמין שגם את הגל העכור זה נעבור בשלום, כיוון שבסיסנו איתן.

בחודשים האחרונים עסקנות עדתית מובילה מסע השמצות על ההישג הגדול ביותר של מדינת ישראל, ההישג הגדול ביותר של הציונות, שאין שני לו בתולדות האנושות – קליטת העלייה הגדולה לאחר הקמת המדינה. יישוב בן 600,000 איש, שאיבד אחוז מתוכו במלחמה עקובה מדם על קיומו ביום הקמתו, בתנאים כלכליים נוראים ובבידוד מדיני, כאשר אזרחיו חיים במשטר צנע, קלט בתוך שנים ספורות מספר כפול של יהודים, שורדי השואה ויוצאי גלות ערב. כולם קיבלו גג, פרנסה, מזון וחינוך. הם יישבו בהמוניהם את הנגב והגליל ובכך הבטיחו שאזורים אלה יהיו חלק ממדינת ישראל. ותחת גאווה גדולה על ההישג הזה, מחרחרי המדון מציגים אותו כהתעללות גזענית של המפלצת הציונית ב"יהודים הערבים" שהיגרו אליה ונשלחו לארץ גזירה. נכון, היו שגיאות ועוולות במפעל הגדול והיפה הזה, אך הם בטלים ב-600 אלף לעומת גודל ההצלחה.

ביום העצמאות השבעים של ישראל, יש לנו כל הסיבות להביט לאחור ולבחון את מצבנו בהווה בגאווה. אין סיבה שניסחף בזרם העכור של ההלקאה העצמית המובנית, שיש מי שכל כך טורחים לטפח אותה. יש מקום לביקורת, ואני מרבה להשמיע אותה. למה? כי ההשוואה שלי היא בין ישראל הקיימת, לבין ישראל של מעלה, אליה עלינו לחתור. אך מתוך הכרת הטוב וגאווה על ההישג העצום. הכרת הטוב, היא הנותנת לנו כוח להאמין ביכולתנו להתקדם הלאה, לעבר האידיאל.

2. צרור הערות 15.4.18

* האומרים לרע  טוב – שלושה מחבלים מאום אל-פחם עלו להר הבית, קיבלו שם נשק שהוברח מראש, באין מגנומטרים, והרגו שני שוטרים בפיגוע רצחני. שלושת המחבלים חוסלו. למחרת כתב גדעון לוי: "5 ישראלים נהרגו אתמול בהר הבית."

חלף שבוע בדיוק. רוצח שפל חדר לבית משפחת סלומון בחלמיש, שישבה לסעודת השבת. המחבל ביצע טבח ורצח שלושה מבני המשפחה. באותו יום נהרגו 4 מתפרעים פלשתינאים במהומות אלימות בירושלים. למחרת כתבו "שוברים שתיקה" באתר הפייסבוק שלהם ששבעה אנשים נהרגו...

זאת הפילוסופיה העומדת מאחורי הפרובוקציה ביום הזיכרון – אותו טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים וקורבנותיהם, עם חללי צה"ל שחירפו נפשם בהגנה על קיומה של המדינה ועל שלום אזרחיה עם הרוגי האויב במלחמתו להחרבת מדינת ישראל.

ועל כך הגיב הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

* חילול יום הזיכרון – החיבור בין חג העצמאות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינו מקרי. הוא נועד להעביר שני מסרים. מסר אחד, הוא ששעה שאנו חוגגים את שמחת עצמאותנו, עלינו לזכור את המחיר הכבד ששילמנו ושאנו נאלצים לשלם עד היום, למען הקמת המדינה, למען קיומה ולמען שלום אזרחי ישראל. המסר השני, הוא שהמחיר הכבד אינו לשווא, אלא למען המטרה הגדולה – קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולמען שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

לפרובוקציה בעיצומו של יום הזיכרון – עיסת זיכרון משותפת עם המחבלים והאויבים, לא יכולה להיות שום הצדקה. אין שום תירוץ שיכול להצדיק את חילול יום הזיכרון הזה. המחבלים לא נפלו על תקומת מדינת ישראל ועל ביטחון אזרחיה, אלא הם נהרגו במלחמה נגד הקמתה, נגד קיומה ולרצח אזרחיה.

הבחירה לעשות את הפרובוקציה המכוערת הזאת דווקא ביום הזיכרון, להכעיס, לפגוע, לחלל את זכר הנופלים, להתגרות בחברה הישראלית, ראויה לגינוי והוקעה.

* קרבנות השנאה – השתכנעתי. בשנה הבאה אארגן ביום השואה טקס התייחדות משותף להרוגים משני הצדדים, שכולם "קורבנות השנאה" בלה בלה בלה.

* גדעון לוי אינו מבין – מתוך פשקוויל של גדעון לוי: "ישראל רוצה שהם [הצלפים] יירו באזרחים חפים מפשע... הוא [הצלף] מוכרח להאמין שמולו מתרוצצים חרקים ועליו להדבירם... ישראל שתקה. היא חיה בשלום עם הטבח" וכו' וכו'.

גדעון לוי אינו מבין. מה, סתם הצלפים רוצחים פלשתינאים תמימים? מה פתאום. אנחנו פשוט זקוקים לדם פלשתינאים לצרכי פולחן, לאפיית המצות לפסח.

* מצעד השנאה – לכבוד יום העצמאות ה-70, העיתונים השונים ערכו מצעדים בנוסח הזָמר האהוב ביותר בכל הזמנים, השיר האהוב ביותר וכו'.

וב"הארץ"? פרויקט מיוחד – השיר השנוא ביותר. רגע, כאן צריך לעצור ולהתפעל: וואו, איזה "מגניבים", איזה "קולים", איזה "יצירתיים", איזה "חתרניים", איזה "לא הולכים בתלם".

האמת היא שמצעד השנאה הזה אופייני לביטאון הנרגנות הישראלית.

העיתון פנה לכותביו בבקשה להכתיר את השיר השנוא עליהם ביותר. ובראש הרשימה, כמובן, חלון הראווה של העיתון, בעיקר בגיליון באנגלית, גדעון לוי. ומהו השיר השנוא עליו ביותר? לא טעיתם. "התקווה". ולמה הוא שנוא עליו? טוב, כל הקלישאות העבשות על "לאומני, דורסני" בלה בלה בלה וכו'.

אבל הסיבה האמיתית היא אחרת. "התקווה" הוא ההמנון של מדינת ישראל. הוא מתעב את ההמנון, כי הוא הסמל של התופעה שאותה הוא מתעב – מדינת ישראל. והרי כותרת ה"פרויקט" היא "את המנגינה הזאת חייבים להפסיק." אז פלא שהוא בחר בהמנונה של מדינת ישראל?

* מה מוזר? – האיחוד האירופי קורא לאיראן לפעול נגד שימוש בנשק כימי בסוריה. מה מוזר בידיעה הזאת? שהיא מ-14 באפריל ולא מ-1 באפריל.

* מי צדק? – אנשים רבים, הזוכרים אותי מימי המאבק על הגולן, יוצרים איתי קשר ואומרים לי: "כמה צדקתם במאבק. איזה מזל שלא נסוגונו מהגולן. היום אסד שטובח בבני עמו או האיראנים היו יושבים על הכינרת. זה היה אסון" וכו' וכו'.

הם צודקים כמובן. צודקים לחלוטין.

אבל האמת היא, שגם אילו סוריה הייתה דמוקרטיה ליברלית שוחרת שלום, התנגדותנו לנסיגה לא היתה שונה כמלוא הנימה ומאבקנו היה נחוש באותה מידה.

בזמן המאבק, הטיעון העיקרי שלנו לא היה הביטחוני, אלא הערכי, הציוני, ההתיישבותי, המוסרי. עצם השמירה על הגולן כחבל ריבוני וכאזור התיישבות ציוני, ללא תנאי, בדיוק כמו השרון או הכרמל – זו הייתה תביעתנו.

הטיעון הביטחוני – הצורך בגולן כגבול בן הגנה וההגנה על מקורות המים של ישראל והכרת משטרו הרצחני של אסד, היו במקום השני בטיעוננו.

ובאשר לטיעונים הביטחוניים, סנטו בנו: מי אתם? למה אתם חושבים שאם אתם גרים בגולן אתם מבינים יותר מטובי המומחים, אנשי הביטחון, המזרחנים? הטענה הביטחונית שלכם מוטית אידיאולוגיה והיא תירוץ נגד הנסיגה.

ואילו אנו טענו שבדיוק ההיפך – הטענה של אותם מומחים מוטית אידיאולוגיה. הם נעולים על קונספציה של נסיגה מהגולן, והקונספציה משבשת את ראייתם וגורמת להם לפרש את המציאות באופן שיתאים לקונספציה. הם אונסים את המפה. ואילו אנחנו רואים את המציאות נכוחה, כי איננו מסתנוורים מסיסמאות ה"שלום".

מי צדק?

* הקיסר – בפאב "לצ'ה" באורטל התארחה בליל שבת למופע בלתי נשכח להקת "יהודה והקיסרים" – הגיטריסט והזמר יהודה קיסר ולהקתו. במשך כשעתיים וחצי הם שרו ונגנו את מיטב הקלסיקה של המוסיקה המזרחית, בעיקר של שנות השבעים והשמונים. כל אחד מארבעת הנגנים הוא זמר נפלא בפני עצמו, ולצערי, איני זוכר את שמות רובם. מי שגנבה את ההצגה היא הקלידנית, מרים אפרת, עולה מקזחסטן, זמרת אדירה, בעלת יכולת קולית בלתי רגילה. היא צעירה מאוד, זו הפעם הראשונה שאני שומע אותה ואני בטוח שהיא עוד תגיע רחוק. היא שרה משירי אהובה עוזרי, מרגול ושיאה של ההופעה, לטעמי, היה הביצוע שלה ל"צל עץ תמר", שבו הפגינה את יכולותיה הקוליות הנדירות.

יהודה קיסר עומד על הבמה, שריר לא זע על פניו מתחת לכובעו הנצחי, סמלו המסחרי; הוא רק נותן לאצבעות ללהטט על הגיטרה החשמלית, כווירטואוז אמתי. הסגנון שלו הוא שילוב של רוק ומוסיקה מזרחית, שילוב מעניין ומרגש. בנוסף לשירים המזרחיים הוא שר גם מספר שירים אחרים כמו "אני ואתה" ו"המגפיים של ברוך". חבריו ללהקה, שהם בערך בין שליש לחצי מגילו, נושאים אליו את עיניהם כאל הסמכות המוסיקלית המעניקה להם את ההשראה. הוא נחמד, רהוט, מספר מעט סיפורים בין השירים. אמן בחסד.

וגם הקהל היה חלק מהמופע. הקהל של אורטל תמיד חם, והאמנים אוהבים להופיע אצלנו. במשך כל ההופעה הקהל כולו עמד על רגליו, רקד ושר; אפילו בני נוער, שכאשר השירים הללו היו להיטים, הם לא העלו על דעתם שאי פעם ייוולדו. הייתה זו חפלה אורטלית של ממש, בעיצומה של שנת הארבעים לקיבוץ.

* ביד הלשון: בן של זונה – "בסרטון הצלף" נשמע חייל מגדף את המחבל שנפגע "בן של זונה". ואני רק שאלה. מה זה הסרבול הלשוני הזה? מה רע ב"בנזונה" הישן והטוב?

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ל"ד. פיצוצים בדרום קרוליינה

היינו שלושה ישראלים: דני, שלמה ואני –

שיצאנו השכם בבוקר מקליפורניה, בראשית נובמבר, 1959, כדי להגיע לניו-יורק ושם להתפזר איש לדרכו.

אחרי שחצינו במשך כשעה את דאלאס, עיר הבירה הענקית של טקסס, הגענו לעיר קטנה ועצרנו בתחנת דלק כדי לתדלק ולבדוק את השמן, שלאחרונה החל להראות סימני גרעון. דני, שנהג ברכב עד כאן, נזכר פתאום שיש לו בעיירה הזאת קרובים רחוקים ושאל אם אכפת לנו לגשת אליהם. לא יכולנו לסרב לו, אבל הצעתי שייגש אליהם לבד, לבל ייבהלו לראות פתאום שלושה אורחים בבת אחת. הצעתי התקבלה, דני אמר שנחכה לו במזנון והוא יחזור תוך חצי שעה.

שלמה הציע לי שנקנה איזה המבורגר, אבל אני, עם המומחיות שלי לראיית הנולד התנגדתי. אמרתי לו שעד כמה שאני מכיר את דני, הוא תכף יחזור ויזמין אותנו אל הקרובים שלו, ושם בטח יתנו לנו סעודת מלכים. כפשרה, שלמה הציע שבינתיים לפחות נשתה משהו, כי לא נעים לשבת במזנון ולא להזמין כלום. לזאת לא התנגדתי והזמנו כוס מיץ גדולה עם שני קשים ושתינו בתורנות.

דני חזר תוך חצי שעה כאשר הבטיח ואני לא יכולתי שלא להגיד לשלמה: "אתה רואה שהיה כדאי להתאפק."  

מסתבר שהמשפט 'אל יתהלל חוגר כמפתח'  מתאים גם לימינו. לא רק שדני לא הזמין אותנו לארוחה, אלא גם בישר לנו שהוא נפרד מאיתנו. הקרובים כל כך ביקשו ממנו להישאר אצלם, עד שהוא לא היה מסוגל להשיב את פניהם ריקם.

מה יכולנו לעשות? רק להגיד 'חבל' ולהסיע אותו  לבית קרוביו. שם עזרנו לו להוריד את המזוודה ואיחלנו לו בילוי נעים. הוא ביקש שניסע לאט ובזהירות  ואנו אכן עשינו זאת, לא כל כך בזכות בקשתו, אלא בגלל  המעצורים, אשר מקילומטר לקילומטר הרגשנו איך שחיקתם גוברת.

יצר ההישרדות אמר לנו שעלינו להיכנס לאיזה מוסך ולתקן את הברקסים, אך מצד שני, כך אמרתי לשלמה, אין טעם להשקיע כסף רב בתיקונם אם ממילא אני מתכונן למכור את הרמבלר כשנגיע לניו-יורק. אז מה שנעשה, המשכתי, נוותר על תוכניתנו להיכנס לפלורידה ולראות את מיאמי. מיאמי לא תברח, במקום זאת נמשיך לנסוע בזהירות ישר עד ניו-יורק.

שלמה קיבל את הצעתי בנפש חפצה, כי שייקה אופיר חיכה לו בניו-יורק והוא רצה להגיע לשם כמה שיותר מהר.

כאן המקום להגיד כמה מילים על שלמה בכר שהגיע אליי, או אני אליו, כמלאך מהשמיים. פגשתי אותו באחת המסיבות שאיזה סטודנט ערך  בחדרו  בלוס אנג'לס. שלמה היה תל אביבי גאה שאביו התימני היה אב בית (אז עדיין קראו לזה שמש) של בית ספר ידוע. שלמה בכר, בחור תמיר ונאה, הלך שבי אחר עולם המחול והפנטומימה וחשב למצוא בו את עתידו. כאשר שייקה אופיר הקים להקת פנטומימה בצמוד לתיאטרון הקאמרי, לקח אותו להצגת ה"איילות" שבה השתתפו גם מיה זיו וג'וקי ארקין.

בסוף שנות ה-50 נסע  שלמה לנסות את מזלו בארצות הברית. שם חבר לשייקה אופיר שהתכונן לכבוש את אמריקה, ועשה אתו סיבוב בערי השדה. עם תום הסיבוב נסע ללוס אנג'לס לחברתו האמריקנית שחיכתה לו שם, והבטיח לשייקה שיחזור לניו-יורק ברגע שהוא יתחיל בסיבוב חדש של הופעות. הנסיעה שלי בדיוק התאימה לו וגם לנו, ואני בתור הגזבר, פתחתי קופה בה כל אחד משלושתנו הכניס 10 דולר.

עד דרום קרוליינה הרמבלר  עוד איכשהו נסע, כשהוא מתעלם מכל המכוניות האחרות העוקפות אותו. מה שהדאיג אותנו, היה שבתחנת הדלק האחרונה, היינו צריכים למלא שמן כמעט באותה כמות שמילאנו בנזין. שלמה הביע חשש שאם המנוע אוכל יותר מדי שמן, זה סימן שחייו הולכים ומתקצרים. אני כאופטימיסט מושבע הרגעתי אותו ואמרתי לו שהסוחר שמכר לי את הרמבלר, הבטיח לי שהאוטו הזה יביא אותי בשלום לכל אמריקה. צריך רק להקפיד שלא נעבור על מהירות של 50 קילומטר לשעה ולא להתרגש מכלי הרכב החולפים על פנינו תוך צפירה.

מה שבכל זאת הדאיג אותי, היה שהרמבלר התחיל להשמיע קולות גיהוק שלא היו מוכרים לי. גם שלמה אמר לי שעם הפיצוצים האלה לא נגיע רחוק. הורדתי את המהירות  ל-40 קילומטר, אבל ה'גרפצים' לא פסקו והרכב התחיל אפילו לקרטע ולרמוז לנו שסופו קרוב. בכל זאת המשכנו לנסוע עד שהגענו לעיירה כפרית, ולמזלנו ראינו שלט המצביע על מוסך המתקן  את כל סוגי כלי רכב.

לא היינו צריכים לקרוא לבעל המוסך, הוא עצמו הגיע אלינו למשמע הפיצוצים. הסברתי לו שהאוטו דווקא נוסע, אבל הפיצוצים האלה לא מוצאים חן בעיניי.

הוא הרים את המכסה, בדק את השמן שלא היה, ואמר שהמנוע הלך וצריך לקנות מנוע חדש.

שאלתי "כמה יעלה?"

הוא טילפן למי שטלפן ואמר: "מאתיים וחמישים דולר."

שלמה נבהל ואמר שהוא לא משתתף בהוצאה הזאת, אמרתי שגם אני לא ושאלתי את המוסכניק אם הוא מוכן לקנות את האוטו. הוא הסתכל עליו מכל הצדדים ואמר 35 דולר. להפסד כל כך גדול לא היתה לי נכונות נפשית ואמרתי לשלמה שנמשיך לנסוע ככה. שלמה התפלץ ואמר בשום אופן לא. בעיר הקרובה הוא יורד ועובר לאוטובוס.

אמרתי לו: "בסדר, אתה תרד, כי לי אין בעיות לנסוע לאט, אני לא ממהר לשום מקום."

המוסכניק מילא לנו את מיכל השמן, מכר לנו פחית שמן נוספת לרזרבה ואני שילשלתי לידו את שארית הכסף שהיה בקופה המשותפת. תושבי העיירה הקטנה פתחו חלונות לראות מה מקור הפיצוצים העולים מהכביש, פתחו ומיהרו לסגור לבל יספגו את העשן הרב שהאגזוז פלט.

בדרך שלמה שאל אותי אם אוכל להלוות לו כסף לאוטובוס, כי נגמר לו כל הכסף.

שאלתי אז איך התכונן להשתתף בהוצאות הנסיעה אם אין לו כסף.

אמר לי שהיה לוקח הלוואה. 

שאלתי ממי?

אמר: "ממך. אין לי מישהו אחר."

יותר לא שאלתי כלום. המשכנו לנסוע במהירות של 15 קמ"ש ושמחנו לראות שלטים המלמדים שעוד מעט ניכנס לעיר.

בעוד המכונית נוסעת ומקרטעת, הבחנתי במגרש של מכוניות משומשות ובהחלטה של רגע הפניתי את ההגה לכיוון המגרש. למזלנו הכניסה למגרש היתה במורד, וזה איפשר לי להיכנס למגרש בלי ללחוץ על דוושת הגז ועל ידי כך להבליע את קולות הפיצוץ ותימרות העשן. עצרתי אחרי מכונית פליימות ירוקה וחיפשתי אל מי לפנות.

ברגע זה ניגש אלי בעל הפליימות, שבא למצוא מכונית זולה לאשתו ומצא אותי כמוצא שלל רב. שאל כמה?

אמרתי: "מאה דולר."

אמר: "יש לי שבעים וחמישה."

אמרתי: "בסדר, אבל תביא אותנו  לתחנת האוטובוסים."

אמר: "אין בעיות, ממילא אני צריך לנסוע להביא הנה את אשתי."

עשינו עסק.

הוצאנו מהרמבלר את המזוודות ושקי השינה ועברנו לפליימות.

בתחנת האוטובוסים חיכה לנו אוטובוס של חברת גריי האונט שעמד לצאת צפונה בעוד חצי שעה. שלמה ביקש שאלווה לו עשרה דולרים, שהיה מחיר הכרטיס לניו-יורק, ואני, מתוך שמחה פנימית שהצלחתי להרוויח  40 דולר [?] ממכירת הרמבלר, הלוויתי לו 20 כדי שיישאר לו כסף לקנות משהו לאכול ולא יצטרך לבקש ביסים ממני.

בעצם רציתי להגיע עם שלמה עד ניו-יורק, אבל אחרי ששלחתי לרותי בת דודתי גלויה מלוס אנג'לס, ובה סיפרתי  שאכנס אליה כשאעבור בדרך, לא יכולתי שלא למלא את הבטחתי. נפרדתי משלמה בלחיצת יד, הוא הודה לי על ההלוואה, אמר שאם אגיע ל'כסית' בניו-יורק, שאשאל עליו אצל הבעלים והם יגידו לי איפה אוכל למצוא אותו, כדי שיחזיר לי את ההלוואה. 

השאלה הראשונה שרותי שאלה אותי, כשהגעתי לביתה בוואשינגטון, הייתה אם מצאתי חניה.  הרגעתי אותה וסיפרתי לה איך מצאתי חנייה נהדרת בדרום קרוליינה, והיא לא ידעה אם לבכות או לצחוק.  ליתר ביטחון לא שאלה אותי אם יש לי מספיק כסף, אבל הזמינה אותי לארוחת ערב. כששאלתי אותה עם איזה אוטובוס אני יכול לנסוע לחבר שלי יהודה ניני. היא הציעה לי שאשאר לישון אצלם. בהתחלה ניסיתי לסרב, כי זכרתי איך ויתרה על נוכחותי בביקור הקודם, אבל אחרי שגם הרולד בעלה הצטרף לבקשה, הבנתי שיש להם מוסר כליות, על ששלחו אותי מביתם בביקור הראשון וכדי להקל על מצפונם, הסכמתי להישאר, למרות שידעתי שאצל יהודה ואשתו יהיה לי הרבה יותר נחמד.

למחרת החלטתי לנסוע לניו-ג'רזי אל בן דודי איז'ו. רותי ממש הפצירה בי להישאר ולנוח עוד יום יומיים. הרגשתי שהפעם היא מתכוונת לכך בכל הלב, אבל הייתי סקרן לדעת איזה מכתבים מחכים לי אצל איז'ו, והצלחתי לשכנע אותה שאני חייב להגיע לניו-יורק, כי עוד לא הזמנתי מקום באונייה.   

בין המכתבים שמצאתי עכשיו תוך כתיבת "בחיי", מצאתי מכתב מרותי להוריי, שממנו אני יכול להבין את פשר רצונה שאשאר אצלה עוד קצת. וכך היא כותבת בין השאר ביום 23.11.59:

" ...לפתע יסקה הפתיע והופיע בוושינגטון. נורא נהניתי לראות אותו ולהרגיש הרגשה של קירבת משפחה. זה קצת חסר לי. יסקה נראה טוב ומסתדר נפלא. כולם מתפעלים על הכישרון שלו להתמצא בארץ גדולה וזרה לו..."

רותי קצת טעתה, אין לי שום כישרון של התמצאות ועוד בארץ זרה. לעומת זאת יש לי כישרון  להיות תמיד אופטימי  ולחשוב תמיד על החלק החיובי שבכל צרה.

למשל, כשנתקעתי  בקרוליינה עם מכונית שמשמיעה קולות נפץ, ועם חבר שרוצה לעלות על אוטובוס ולהשאיר אותי לבד עם המכונית הדפוקה, אמרתי לעצמי: 

"אל תעשה בעיות, הרי אחרי הכול עוד יום יומיים הכול יהיה מאחוריך, הרי לא תישאר לישון על הכביש, בסוף הכול יסתדר וכשתחזור לארץ תצחק על כל העניין."

ואכן כך היה.  

פוצ'ו

* * *

מתי דוד

תזכורת למנהיגה ציפי לבני

אובמה הוא האחראי הראשי למה שמתחולל עתה בסוריה. ההסכם שהוא עשה עם האיראנים, פתח את הדלת להפצת הטרור האירני השיעי, להתבססות הצבאית הרוסית בסוריה, ולזעזוע בכל המזרח התיכון.

זו ההזדמנות לתבוע ממך להתנצל על הלעג הציני שהשמעת כלפי נתניהו: "איראן. איראן. איראן!" – נתניהו צדק כשהתריע והזהיר את העולם מהסכנה האיראנית!

זו גם ההזדמנות להזכירך את הלעג הציני שהשמעת, כאשר טענת שישראל מבודדת. ישראל היא מדינה מחוזרת, מוערכת, ומחוברת עם רוב מדינות העולם!

אין שום חשיבות לך ולפרשנות שלך על ההפצצה בסוריה, שהשמעת מוושינגטון.

מנהיגה כמוך, שיש לה אספירציות לחזור להנהגת המדינה, ראוי שתתנצל ותודה בכישלונות שלה בעבר.

חופש הביטוי המופקר בעיתון "הארץ" 

"חופש הביטוי" ו"תרבות היצירה" המופקרים בעיתון "הארץ", שפורסמו במוסף "הארץ" האחרון, לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל. 

כתבת השער של המוסף מיום שישי האחרון הוקדשה ל"בחירת השיר השנוא ביותר". כל אחד מכתבי העיתון בחר את השיר השנוא ביותר עליו. בראש רשימת השירים השנואים ביותר על "הוגי הדעות" של עיתונאי הארץ:

ההמנון "התקווה" והשיר "ירושלים של זהב".

זה עיתון "הארץ"!

באותו המוסף פורסם טקסט תחת הכותרת: " היום שבו תלו את בן גוריון." הטקסט מתאר בפרוטרוט את הוצאתם להורג של בן גוריון. יגאל אלון. יצחק שדה. ומנחם בגין. הטקסט מלווה באיור בו נראה מייסד המדינה בן גוריון כשגופתו תלויה על הגרדום!

 דברים מקוממים. מזעזעים. מצמררים. עיתון יהודי ישראלי מפרסם טקסטים של שנאה אנטישמית!

מתי דוד

אהוד: אתה לא מבין. עיתון "הארץ", שמצבו הכלכלי גרוע והוא סובל מבריחת מנויים – נתמך על ידי המוסד, כדי שהאויבים שלנו יחשבו שאנחנו חלשים ועומדים להתמוטט, כמתואר בו כמעט מדי יום, וכך הם לא יתכוננו למכות הנוראות שאנחנו מכינים להם אם וכאשר יחליטו לתקוף אותנו, כמו שהפתענו אותם במלחמת ששת הימים! דבר נוסף, מכיוון שמהדורתו האנגלית מעודדת את האנטישמיות בעולם, עיתון ה"ארץ" תורם להגברת העלייה של יהודים לישראל!

* * *

ראובן שהם

"אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו"

פואטיקה, רטוריקה ותמטיקה בשירי הזמר ההמנוניים של היחידות הלוחמות 2010-1930

"כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, / אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו. / הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת, / פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְרָב!"

ארבע שורות אלה שנכתבו בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, הפכו לקריאת הקרב הציונית מאז ועד היום. שורות ציוניות אלה הן חלק מההמנון שכתב אלתרמן עבור פלוגות השדה הידוע בשם "זמר הפלוגות", שכל ילד ישראלי ינק אותן בשעתו עם חלב אימו.

שירי הזמר ההמנוניים מלווים את הישוב היהודי החל משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד היום הזה. במחקר ראשוני זה נדונים המנוני יחידות המתנדבים של בית"ר, אצ"ל ולח"י, הפלמ"ח, הפרטיזנים היהודיים, הבריגדה היהודית ובהמשך: המנוני הנח"ל וחטיבות השריון, חיל האוויר, הצנחנים, גולני, גבעתי, כפיר, המנוני הסיירות, מטכ"ל, שקד, שייטת 13, מגלן, דובדבן, כמו גם המנוני חיל הים, השלישות ודובר צה"ל – רובם מוכרים ומושרים, גם מחוץ לגדרות המחנות הצבאיים.

אבל מה אנחנו יודעים על הטקסטים האלה באמת? מה הסיפור שהם מספרים לנו על עצמנו לאורך ציר הזמן? איך משתקפת ישראל מבעד לטוריהם? מהו הקונצנזוס הלאומי המשתקף בהם? מה קורה לקונצנזוס הציוני לפני מלחמת העצמאות ואחריה ,לאחר מלחמת סיני, מלחמת ההתשה, ששת הימים, מלחמת יום כיפור וההתנחלות מעבר לקו הירוק?

על שאלות אלה ואחרות מנסה מחקר חלוצי זה לענות באמצעות עיון בהמנונים הפורמליים והלא פורמליים של היחידות הנידונות כאן. טקסטים המבקשים להתוות את דרכו של היישוב היהודי לאורך הדורות. כל אחד מהם מבקש לתפוס מקום טוב על המדף הלאומי והצה"לי  תוך שהוא מבקש, בו זמנית, גם ליחצ"ן את היחידה אותה הוא מהלל ומשבח ולהציגה לראווה בחלון הראווה של העם היושב בציון.

ראובן שהם הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית לחינוך, אורנים. הוא מניח כאן לשיפוטו של הציבור מחקר חלוצי בקורפוס של טקסטים שחקר השירה העברית מיעט לעסוק בו. בכך הוא פותח צוהר לדיוקנה של ישראל כפי שהיתה רוצה לראות את עצמה ואת צבא ההגנה שלה כשהוא מואר דרכם באור יקרות.

[דבר המפרסם]

* * *

הדסה מור

טיולים וטיפולים וגם אופרטה

באודסה – מלכת הים השחור

"פתאום קמתי בוקר אחד והחלטתי לנסוע לאודסה." היתה זו אמירת  אגב  של חברה,  שהפטירה לעברי שהיא נוסעת לשבוע עם קבוצה למלון ספא באודסה, ואז אמרתי לעצמי, למה לא גם אני? 

עד מהרה התברר לי שמדובר בקבוצה של כעשרים איש ובעיקר אישה, שאותה מארגנים שני בני זוג ידועים בארץ לטיפולי בריאות, שניהלו חוות בריאות  גדולה בדרום הארץ בשם מדבריא – חניתה ומשה הרשקוביץ.  בד בבד עם העברת סדנאות בריאות בכל הנוגע למאכלים ומה שקרוי ניקוי רעלים, יוצאים חניתה ומשה  עם הקבוצה שהתאגדה סביבם, צעירים, ומבוגרים בעיקר, מדי  חודשיים-שלושה  לעיר אחרת בעולם, שיש בה מלון ספא, וכך מקבלים חברי הקבוצה, שפתוחה כמובן לכל מי שחפץ להצטרף, גם פינוקים וגם טיולים, למקסימום שלושים איש בקבוצה.  

שמחתי שהזדמנתי לטיול באודסה דווקא, ולא ליעד המתוכנן הבא בהודו ולא לזה שאחריו, לבולגריה. לאודסה יש לנו כישראלים מין זיקה היסטורית ושותפות גורל עם היהודים שהושמדו שם ועם אלה שזכו לעלות לארץ וניצלו.

ואכן, מתוך שבעת ימי השהות, הוקדש טיול אחד לרובע  שבו התגוררו יהודים, שבו פרחה תרבות יהודית ענפה, והתגוררו סופרים כמו אחד העם, יוסף קלוזנר, מנדלה מוכר ספרים וכמובן, חיים נחמן ביאליק, שכתב בעיר חלק ניכר משיריו. נכנסנו דרך שער ברזל למתחם שבו התגוררו עניי היהודים, חצר סגורה עם מבנים נמוכים, כשבמרכז החצר מבנה לסנדלרייה ולנגרייה ולעוד בעלי מלאכה זעירים, מגובבים כמו ערימת אשפה שאיש אינו מפנה אותה מזה עשרות שנים.  כיום מתגוררים שם מקומיים עניים, זקנים עלובי חיים.

בהמשך, באחד הבתים, נכנסנו לדירה שהובילו אליה מדרגות ברזל, שבה התגורר מוסיקאי יהודי ידוע ועכשיו דירתו הפכה למוזיאון, על כל רהיטיה המקוריים, שולחן כתיבה, כלי תזמורת,  שידות יפהפיות ומזנונים בסגנון קלאסי, ואתה מרגיש את האווירה ששררה במקום הזה בעבר.                                                                                       בכל טיוליי בעולם נהרתי לבקר במוזיאונים האישיים של אנשי שם, שמשכנם הפך למוזיאון,  בדומה לבית דוד בן גוריון בתל אביב והצריף שלו בשדה בוקר; כמו בית יוסף באו בתל אביב  ולהבדיל ביתו של  שחקן הקולנוע ויליאם הולדן בפאלם ספרינגס ארה"ב או ביתו של  אלוויס פרסלי  בממפיס, ועוד בתים בהם ביקרתי שמראם זכורים לי אך שמות בעליהם נשכחו, כי  לא אמרו לי דבר.

החידוש בטיול מעין זה שהוא כולל טיפולי חינם יומיומיים, המבוצעים בידי צוות מקצועי, שמעניק לכל אחד ואחד מסאג'ים של גב-צוואר, רגליים, כפות רגליים, שהייה בחדר מלח בריא לנשימה, טיפול במגנטים, וכמובן שחייה בבריכת מים מינרליים ענקית, מחוממת  שמימיה נובעים  מתחת לאדמה, ושעליה הוקם המלון. גם מי השתייה המחולקים בחדרים הם מים מיוחדים  בתרכובת מינרלים חשובה לגוף.

מדיניות האכילה אף היא שונה:  ארוחות בוקר וארוחות ערב עשירות,  ואילו בצהריים  שתיית כוס גדולה של שייק המורכב מירקות עליים בעיקר בתוספת פירות להשבחת הטעם. לא רק בריא וטעים כי אם גם ממש משביע ואפשר בהחלט להחזיק מעמד עד ארוחת הערב.

מיד לאחר שתיית השייק היינו יוצאים לנסיעה באוטובוס הצמוד, כל יום לחלק אחר של העיר, שהסגנונות בה מעורבים ואפילו מגובבים. לצד החלק היפה ואפילו המדהים ביופיו, כמו הטיילת והשדרה המשקיפה אל הים השחור, שפסלו גדול המימדים של הסופר הרוסי פושקין משקיף  ונשקף ממנה למרחקים, ושבביתו ביקרנו במהלך סיור רגלי בעיר – משתרע ערב רב של בתים, החל משכונות וילות סטנדרטיות בדרום העיר, ובהמשך תערובת של בתים ישנים קטנים, לצידם או מאחוריהם מזדקרים בניינים חדישים, ומסביב מתרוממים מנופי הבנייה  מעל שלדי בניינים במהלך בנייתם, ומעידים על התפתחות מרשימה של העיר.

בסך הכול זוהי עיר ענייה. השכר הממוצע במשק של העובדים הינו 150 דולר בחודש.  כן, מאה וחמישים דולר. ובהתאם, כך גם מחירי  הצריכה. בזיל הזול.  גם מה שיקר עבורם, הנו זול עבורנו. כמובן שבקרב קצת למעלה ממיליון תושבי העיר, ישנם גם אנשים עשירים. הדבר ניכר בעיקר במכוניות חדישות שנוסעות בכבישים בשכונות היוקרה, אבל מרבית התושבים נראים מתגודדים בתחנות הרכבת החשמלית הישנה ובקרונותיה המאובקים הצפופים לעייפה.

מרבית המדרכות בעיר אינן מתוחזקות והן הרוסות למדי פה ושם, פרט לשכונות היוקרתיות המהודרות, שבמרכזן ניצב בנין האופרה המרשים ביופיו ובעוצמתו, שפסלים קלסיים בנויים בפתחו ועל הגג. 

ואם כבר אופרה, התנסינו גם בחוויית הצפייה באופרה, שאני מודה שמעולם לא שמעתי את שמעה: "יולנטה"  מאת צ'ייקובסקי.  כמובן שהשירה היתה ברוסית בלי תרגום אבל זה לא היה חשוב. רק להתפעל תחילה מהאולם בעל תקרת הכיפה הענקית המצוירת, כשהאולם מוקף מכל צדדיו בגלריות מוזהבות, תאים-תאים  בחמש קומות. מהרצפה עד התקרה, הכול משי וארגמן וזהב, והתפאורה שעל הבמה מקסימה ובה גינת ארמון המלך, שבתו העיוורת מלידה יושבת בה עם נערותיה והן שרות כסולניות ובמקהלה, ואף אחד אינו יכול לגלות לה שהיא עיוורת, על פי מצוות המלך, כדי שלא תשקע בדיכאון.

ואז מופיע גבר שהמלך רוצה שיישאנה לאישה אולם הוא לא אוהב אותה, ואז מופיע חבר שלו, שברגע שהוא רואה את יולנטה הוא מתאהב בה  ומבטיח למלך שהוא יעשה הכול כדי שבתו תפקח את עיניה ותראה.

המלך מתנה את הסכמתו  באיום שאם  החבר לא יצליח לרפא את בתו מעיוורונה, הוא יוציאו להורג. ואכן, האהבה העזה שהנסיכה השיבה לו והתקיימה ביניהם, ביטלה את העיוורון שלה  והיא החלה לראות וכמובן שבסוף  הטוב נערכת החתונה  בהפי אנד מרשים. את התוכן הזה שמענו מפיה של אחת ממשתתפות הטיול, דוברת רוסית, אותו סיפרה לנו  בדרכנו חזרה למלון.

בסך הכול, היה כיף וגם מעייף. הדגש על הליכה רגלית הוא אחד ממטרות הטיול. לאנשים שרוב ימיהם מוצאים עצמם ישובים במשך שעות ארוכות מול המחשב והטלוויזיה, כמוני, זוהי הזדמנות  נהדרת לחזק את רגליהם, לאמץ את גופם, וזאת תוך כדי התרשמות מהנופים ומהמראות החדשים  הנפרשים לנגד עיניהם.

חניתה ומשה הרשקוביץ, שהקימו את חברת מדבריא, מצאו את הנוסחה המושלמת בטיולים שהם מארגנים: שילוב מירבי של מכלול ההנאות שכל מטייל מצפה להן: מלון טוב ארבעה כוכבים, אוכל טוב ובריא, טיולים באוטובוס צמוד לסביבה הקרובה, מסעדות מקומיות אותנטיות, שווקים, קניון ענק, וטיפולים מפנקים של הגוף, שגם הנפש נהנית מהם.

 או כפי שחניתה, המארגנת למופת, מבטאה זאת במילותיה: הפרויקט של FIT&FUN  שהקמנו, בא להטביע את המילים "דיאטה" ו"ניקוי רעלים", בכמויות אדירות של פינוקים, מראות, צלילים,  ריחות, ריגושים  וחוויות מסעירות. 

שבעה ימים תמימים במקום אחד? היתה זו לי התנסות ראשונה. הרי בשבעה ימים נערכים טיולים מאורגנים שבהם חולפים ביעף בשלוש-ארבע מדינות או לפחות במדינה אחת שבה מבקרים בחמש-שש ערים, כל יום לינה במקום אחר, במלון אחר. לארוז ולפרק ושוב לארוז.  והביקורים באותם מקומות הינם על קצה המזלג. 

נכון, רואים יותר מקומות, אך כשהמקום בו נמצא מלון הקבע ממוקם בעיר מעניינת ובסביבה מרתקת, אולי זה עדיף. לפחות למבוגרים שבינינו. אז כל מי שרוצה גם פיט וגם פאן יכול להיכנס לאתר www.midbary.com   כדי להתנסות במשהו  שונה,  וזול יחסית.

הדסה מור

* * *

משה בן ברוך

מי שצועד לגבול שלנו בחסות דגל תועבה

שלום רב!

חוששני שעיסוק מופרז וחטטני בסוגיות מוסר לחימה בזמן ובאירועים שאין מקום לחיטוט צדקני, לא רק שאינו תורם למוסר, אלא הוא עיוות של כל מידה בריאה של רצון לחיות ולהתמודד מול רוע אינסופי.

ובכן, מה היה לנו? ארגון טרור קנאי, שמצהיר חזור והצהר שמטרתו חיסול מדינת ישראל, סליחה! לא, לא חיסול המדינה בה אינו מכיר אלא ״חיסול היישות הציונית״! הארגון שולח מאות או אלפי אנשים לגדר הגבול, בחסות ״צעדה/הפגנה אזרחית״, תוקע בגדר הגבול מטעני חבלה שלאחרונה קטעו אברי חיילים, ואנחנו נקיים דיון ספרותי פילוסופי האם ניתן להם לעשות זאת, ובאיזה שלב נעצור זאת!

הצעדה הזו לוותה במטרייה של דגל שכבר השמיד שישה מיליון יהודים. מי שצועד לגבול שלנו עם ובחסות דגל תועבה ודמים זה, דמו בראשו!

לפעמים אני שואל עצמי היכן ייעצר מחול הטירוף וההרס שאנו גוזרים על עצמנו.

לא תחקירים חסרים לנו, אלא כמה רופאי נפש נורמליים...

משה בן ברוך

* * *

יעקב זמיר

מסעדות בירושלים לפני שנים רבות

לערן שלום רב,

הזכרת את "מעיין שטוב", אותה חנות שישבה מזה עשרות שנים בפינת הרחובות יפו ושטראוס. אכן זה היה מוסד אמיתי. הנכנס אליה כאילו עבר מאה שנים אחורנית לימיו של דיקנס. הדלפקים והארונות כלם צבועים בפוליטורה בצבע חום. הגברות הזבניות עם פאות נכריות כמתחייב, שכן הרבה מן הלקוחות היו דתיות שלא חסר להן ממון. ובכל זאת ולמרות היותך באותה הפינה המיוחדת במרכז ירושלים, דילגת ביעף על המוסד המכובד והיקר לנו הלא הוא מסעדת "טרבלוס".

בירושלים דאז אפשר היה למות מרעב ביום שבת שכן הכל היה סגור ומסוגר ואין מי שהעז לפתוח מרכולתו. שלא לדבר על כך שיומיים אחרי פורים הס מלשאול במכולת על ריבה או דבר דומה החשוד להיות "חמץ לפסח" כי אז כולם יסתכלו  עליך כעל רוצח.

אלוהים בא לעזרת החלכאים והנדכאים והסטודנטים דלי הממון ושלח למענם את מסעדת "טרבלוס" שישבה בטבורה של  עיר הקודש בפינת הרחובות שטראוס, יפו והמלך גורג'. זו מכרה תלושי מזון בימות השבוע, שאפשר היה תמורתם לאכול שם ביום שבת. שהרי  חס וחלילה מלנגוע במצלצלים ביום הקדוש.

ואף בימי החול זכורה מסעדה זו לטובה ולברכה. בעליה ומייסדה, אדון טרבלוס האב, ישב בחליפתו המגוהצת למשעי בפתח ליד הקופה וניצח על הכול. בניו וצאצאיו שימשו לסרוגין כמארגנים. שכן המסעדה הכשרה והידועה במזונה הטעים ובמחיריה הסבירים המתה מדי פעם במבקרים וסועדים בימי חופש ועלייה לרגל. ליד הקופה ישבה תדיר כלתו שנראתה כמו המאיה הספרדייה: שערה ארוך ושחור כפחם, איפור הולם ועשיר, לבושה הדר עם שמלה ססגונית בדרך כלל, וכולה אומרת סמכות ורצינות.

עימנו הסטודנטים נהגו הטרבלוסים במידת הרחמים. הם מכרו תלושי ארוחות, רגילות ומיוחדות, במחירים מוזלים להסתדרות הסטודנטים, שהפיצה אותם בינינו. המזון היה טעים ומספק, הלחם חופשי, והמנה היתה מורכבת משלושה חלקים. מרק או סלט, ומנה עיקרית כדורי בשר או ממולאים עם תוספות אורז או תפוחי אדמה וירק מבושל, ולבסוף צלוחית ג'לי או קומפוט כלשהו.

כמלצרים שימשו בניו של האדון וגם  צעירים שכירים. בדרך כלל אלה האחרונים לא ידעו מהי מלצרות אבל השתדלו. ולמען היעילות הם הזדרזו להגיש את הג'לי כדבר ראשון, שנאמר "כדי להוריד את העול מן הראש". אגב, הג'לי הזה שימש מדד למצבה הכלכלי של המדינה וגם למצב  יוקר המחייה. עם עליית מחירים כלשהי, כל המסעדות ונותני השירותים האחרים העלו את מחיריהם בהתאם. לא כן מסעדת טרבלוס שהשתדלה לא לעשות כן או עשתה  בדרך עקיפה. כיצד,  על ידי הקטנת מיספר הצימוקים שהיו בצלוחית הג'לי. בדרך כלל התרגלנו לכך ששחו בג'לי ארבעה צימוקים והנה אחרי עליית המחירים ירד מספרם לשלושה. וזה דבר שכולם הרגישו בו מיד אך קיבלו את הגזרה והתנחמו בכך שלא באה עלייה במחיר התלושים.

עדות לדברַי אלה תמצאו בביטאון הסטודנטים מאז הימים "פי האתון"  (את השם לביטאון נתן פרופ' ישעיהו לייבוביץ עליו השלום).

לומר שעיר הקודש היתה עיר מתה תהיה זו  מחמאה גדולה ומוגזמת. היא היתה קפואה כמו הממותה בת מיליוני השנים שנמצאה קפואה עמוק בערבות הקרח של סיביר. ובאמת איני יודע כיצד התפרנסו הירושלמים. אלא שבכל זאת היינו שם אנו הסטודנטים, מהם אפשר היה לחלוב משהו אם בשכר הדירה (שם הליסטום היה גדול במיוחד) או במתן שירותים אחרים כגון הגשת מזון במסעדות.

מסעדת "אוריינט" ששכנה בשכנות לקולנוע "תל אור" ההסתדרותי, ניסתה להתחרות באחרות והציעה "ארוחה שלמה" תמורת תשעים גרושים. שם המלצרים היו כמעט כולם יוצאי בתי כלא שבעל הבית הואיל לקבלם במסגרת שיקום כלשהו. מדי שבוע מצאנו מלצר חדש  שניכר עליו שזה עתה יצא לעולם החופשי. התנהגותם היתה בהתאם. למשל הם ביקשו  לדעת מה נאכל מנה ראשונה, חומוס או מרק איטריות. אמרנו מרק, והנה הגישו לי חומוס אותו לא הזמנתי מעודי. בזהירות בזהירות, הקשיתי לאמור "והלא ביקשתי מרק..." והמשוחרר הטרי ענה לי :""אדוני, ביקשת חומס תאכל חומוס!"

כדור הבשר ומחית תפוחי אדמה, שניתנה בקמצנות, יחד עם כוס נוזל צבוע בחזקת משקה קל, סיימו את הפרשה.

ומפה לאוזן סופר על מסעדה זו ואחרת בפינות שונות של ירושלים שלנו. אחד אומר שבמחנה יהודה ברחוב אגריפס יושבת מסעדת "ראמה" בה אפשר לאכול אורז עם שעועית ופיתה תמורת ארבעים גרושים. זה נכון וגם טעים, אלא שבלי בשר זה לא משביע.

אחר מוסר שגילה מסעדה היא הנקראת היוגוסלאבית על שם בעליה, שהיתה אישה שמנה עם שפם ושכנה ברחוב העמק שהיה סמוך לרחוב ממילא עליו השלום. שם נתנו מנת דג פילה באמת לא ביוקר.

וכמו כן שכנה באותו הרחוב "המסעדה ההונגרית". המקום היה לא רחוק מבית הספר לרפואה שמִשכָּנו היה  בקונוט האוז ליד בניין העירייה הישן. הלכנו אם כן לחפש את המסעדה ההונגרית. והלא לא תצפה למצוא בירושלים שילוט כלשהו המעיד על המקום. החנות החמישית מצד שמאל נראית כבית אוכל קטן וחמוד. אני שואל את  בעל הבית, איש שמן עם פנים עגולות וחייכניות ועם סינר של טבח אופייני, היכן זו המסעדה ההונגרית כאן? והוא עונה לי בחיוך, "תראה אני מרומניה אבל אם אתה רוצה אשתי מהונגריה."

אשתו שסייעה בהגשה בנימוס ובעידון היתה אישה יפה הגם שלא היתה צעירה. השמן הוא שבישל את האוכל וההגשה היתה במין צלחות מחולקות למדורים. מן הסתם הובאו בזמנו מארצו של פרנץ יוזף. האוכל באמת ביתי וטעים מאוד. הוזמנה המנה שתאמה את התקציב הדל.

פעם אחת העוף היה קשה ולא ניתן ללעיסה גם בשיניים של הימים ההם. אמרתי לו בלחש שהעוף קשה. אמר" "כן אדוני, מיד!"  ורץ למטבח והביא לי סכין אחרת.

בסוף הארוחה שאלתי אותו אם יש לו במסעדה טלפון . ענה שלא אבל בבית המרקחת שממול יש כזה. "ובשביל מה אתה צריך טלפון?" ואני עונה "כי אין לי כסף לשלם לך, תטלפן למשטרה." והוא: "אין דבר, אין דבר, רק תרשום השם שלך כאן על מפית הנייר ואני אזכור שאתה חייב לי."

וכך פקדנו את המסעדה ההונגרית הנעימה הזו מדי פעם ושם ראינו את הקהל הקבוע שפקד אותה. עורכי דין שבאו עם תיקיהם ועניבותיהם או אנשי עסקים אחרים עם המזכירות החינניות, והיו שם גם פרסונות שלימים כיכבו בשעריו של "העולם הזה".

לבעלי המקום היו  שתי בנות שבאו למסעדה מדי פעם. האחת, הבוגרת יותר, עם ילד קטן, אישה יפה ונעימה, ואחרת צעירה יפהפיה כמו שחקנית קולנוע, והיה לה חבר טייס צעיר וחתיך, ושניהם נראו  ממש כמו כוכבים מהוליווד. מצלמתי תפסה אותם אז בתמונה כמעט  אומנותית. היה מעניין אותי לדעת  מה ואיך הם נראים היום אחרי כמעט חמישה עשורים.

ביתר המסעדות החמודות מאוד שהיו בירושלים התארחו היפים והמעונגים שהפרוטה היתה מצויה בכיסם. כגון המסעדה הצמחונית שישבה ב"משולש" של מרכז העיר ואת שמה שכחתי. זו הגישה ירקות, לבן, וריסים ועוד תמורת מחירים מפולפלים, אבל נחשבה ל"אִין" אצל האקדמאים ואלה מבנות המין היפה שעלו לירושלים ללמוד מריולוגיה ושאפו להראות את עצמן בחוגי העליתה עם או בלי מרכאות.

גם בתי קפה קלאסיים עם נשמה היו בעיר הקודש. זכור לטובה ולברכה "קפה אלנו" במעלה רחוב בן יהודה. זה היה עם אווירה אוסטרית מן הימים ההם, עם עיתונים מהודקים על מוט ברזל  שישבו בכריכת עור עם מקל, וכן מעמד לשים עליו את הכובעים והמעילים. בעלי הבית הייקים הציעו שירות נעים ואדיב וגם הקפה היה מצוין, וגם העוגות. בבית קפה זה  זכינו לשבת במאורעות חגיגיים כגון עם סיומה בהצלחה של בחינה גדולה וקשה, אז יכולנו כמובן להרשות לעצמנו להזמין רק כוס קפה. כמו כן הוא שימש אתר להתערבות שנאמר "מי שמפסיד מזמין לקפה ועוגה בקפה אלנו."

באין הלפטופים של היום שאיתם בעליהם מתברגים בבתי הקפה למיספר שעות תמורת כוס תה, ישבו אז הנשים שעיתותיהן בידיהן בבית הקפה  עם הסריגה כדבר נלוה למלאכת הריכול. שתיים מהן תפסה אז מצלמתי בקפה אלנו.

מסעדה אחרת, ששכנה בעולם הדמיון שלנו, היתה "גונדולה", ובין היתר סיפרו שהיא הגישה מרק קינים של סנוניות.

ומסעדת "שמש" אף היא יוקרתית, עם התפריט התלוי במסגרת זכוכית על הקיר החיצוני שלה ברחוב בן יהודה. ידענו על קיומה אך גם "בחגיגות" לא יכולנו לפקוד אותה. והאמת שלא זכור לי שמצאתי בה עניין כלשהו, וגם לא בקודמת.

בשיטוטַיי  הרבים בעיר ירושלים הדפוקה למדי בימים ההם, ראיתי גם את "בית התמחוי הגדול" ששכן ברחוב גאולה אשר בשכונת מאה שערים. לא אדע מה היה עולה בגורלי אילו נכנסתי פעם לשם. מן הסתם הייתי נשאל ביידיש עסיסית מאיפה אני ומה אני מבקש ואיפה הכיפה שלי ואם הנחתי תפילין באותו היום וכו'. ויש להניח שלבסוף הייתי זוכה בפינכת מרק כרוב וזנב דג מלוח.

מובן מאליו ש"המסעדה" ששירתה אותנו הרבה ימים וכמעט בכולם, בה אכלנו חביתות, סרדינים, מלפפון פה ושם, גבינה קשה, ריבה, תה או קפה, נכון.. היא היא ארוחת הערב והבוקר שאכלנוה בחצי החדר ששימש אותנו כארמון זמני לסטודנט.

זה בהחלט לא היה נורא ואף נעים להיזכר בזה, אולי בגלל היותנו אז צעירים ורעננים.

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

27.8.2009

אהוד: ואיך שכחת את "טעמי" של אלברט עם החומוס מונטנייה הנהדר שלה, הקיימת עד היום, ואת "פינתי" שהיתה פתוחה גם אחרי חצות הלילה והגישו בה מנת ספגטי טעימה וחמה עם רוטב בשר, ואת "המרתף" של איציק עם חצי מנת חזה-עוף, וחרדל ולחם חינם, ואת "רחמו" במחנה יהודה הקיים עד היום, ואת המנזה של הסטודנטים ברחוב ממילא, ואת "ניצן" של הסטודנטים והבוהמה בבן-יהודה, ו"ענת" התימנית, ו"חרמון" ברחביה [ניהלו אותה קרובי משפחתי פסיה ורודי ברונשטיין, שהיה קרוב-רחוק של ליאון טרוצקי, ולפני כן הם ניהלו את "קוויק-לאנץ'"ברחוב בן יהודה למעלה], ואת "טעמון" מול הכנסת הישנה, ואת "עטרה" ההומה תמיד ברחוב בן-יהודה, ואת "רימון" שהיתה מרכז האינטליגנציה בייחוד בימי שישי בצהריים, ואת מסעדתו של האדון שטארק בבניין המינהלה של האוניברסיטה בגבעת רם, שאפילו הסטודנט משה דיין היה יושב לאכול בחלקה המוגבה, שהיה מוקצה רק לסגל ההוראה, ואת מסעדת הפועלים בבית ההסתדרות, שלארוחות הצהריים בה היה עדיין טעם של "צנע" [כמו שהיו אומרים אז על בחורה לא יפה אבל "נותנת": "יש לה פרצוף 'צנע' וגוף 'לכל'." "לכל" היתה סדרה של מוצרים פשוטים וזולים מתקופת הצנע, רהיטים.

בקיצור, אפשר לכתוב דוקטוראט על המסעדות בירושלים, בעיקר לפני מלחמת ששת הימים, זו ששינתה כליל את אופייה של העיר המסוגרת. ואגב, ב"החיים כמשל" של פנחס שדה יש תיאור יפה ועצוב של מסעדת "טרבלוס".

* * *

לחוקר הסעודי הזה יש מסר חשוב לכל העולם הערבי שחשוב לשתף!

http://www.baba-mail.co.il/video.aspx?emailid=42438

* * *

נעמן כהן

אי הבנת המציאות של אברהם גבאי

אברהם גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, ומועמדה לתפקיד ראש הממשלה, מנסה ליצור לו דימוי של בקי בצבא ובטחון, ולשם כך הוא יוצא מדי פעם בהצהרות בתחומים אלו.

בהתייחסו למתיחות הצבאית בצפון ולאירועים האחרונים בעזה הוא הכריז: "מדינת ישראל חזקה ואין עליה איום קיומי צבאי."

http://rotter.net/forum/scoops1/465194.shtml

אם לאחר האיומים של צבאות איראן, סוריה, חיזבאללה, והחמאס לחסל את מדינת ישראל ולרצוח את כל היהודים, קובע אברהם גבאי שאין איום קיומי על ישראל, הוא דומה לאותו בדואי שהגיע לגן חיות, ראה ג'ירפה ואמר: "אין חיה כזו..."

אברהם גבאי, עליך לדעת, במציאות יש לא רק איום אחד על ישראל, אלא איומים רבים. לכן יש לומר: איומים יש, אבל ישראל חזקה ותעמוד בהם. אבל אווילי לומר שאין איום.

לכל איש יש שם (לחלק יש שם טוב, ולחלק שם רע)

בטקס שנערך בכנסת "לכל איש יש שם", בו מדליקים נר זיכרון לזכר קרוב שנספה בשואה, נעשתה השנה חריגה. חברת הכנסת מירב מיכאלי (קסטנר), חרגה מהמסורת רבת השנים והדליקה נר זיכרון לא לזכר נספה בשואה, אלא לזכר ניצול ממנה, לזכרו של סבהּ, ד"ר ישראל רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר, חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה, שלא נספה בשואה.

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-632662

לפי עדותו של אדולף אייכמן, הוא, אייכמן, הודיע לקסטנר מפורשות על התוכנית למשלוח יהודי הונגריה להשמדה, והגיע איתו לדיל:

"שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות, או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000-20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן, להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים. קסטנר העניק לי את השקט בהונגריה, והביא לכך שלא חוויתי ורשה הונגרית (מרד). הוא עשה לי עבודה שלמה.  הוא נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות. היה לו חופש תנועה מלא. הוא גרם לכך שהס (מפקד אושוויץ) בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי היתה מתן חופש תנועה מלא... נעשינו חברים... זה היה עסק טוב בשבילי, מחיר של 20-15 אלף יהודים תמורת סדר במחנות."

(ראיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן ב-1958 במגזין LIFE)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%9D_%D7%A1%D7%90%D7%A1%D7%9F

ע"פ הדיל אייכמן התיר לקסטנר לארגן רכבת של ניצולים עם 1,684 נפשות.

החל מ-15 במאי 1944 ובמשך כשבעה שבועות נשלחו 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם באושוויץ בשקט, ללא התנגדות, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי, ותוך כדי התקדמות הצבא הסובייטי בפולין.

לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב ובעל פה במשפטי נירנברג לטובת הקצינים הנאצים: קורט בכר, דיטר ויסליצני, הנס יוטנר, והרמן קרומיי.

"לכל איש יש שם". גם לקסטנר יש.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּאַהֲבָה לְמַמֵּשׁ חֲלוֹמָם,

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ אוֹהֲבָיו,

לְהַגְשִׁים בּוֹ אֶת כָּל תִּקְוָתָם.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם הָמָן, עַל כִּי הָגָה הַשְמָדָת יְהוּדִים.                     

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם מֻחַמַּד, עַל כִּי חיסֵל את יְהוּדֵי עֲרָב,

וְדָרַשׁ כִּי תְּנַאי לִגְאֻלָּה הוּא הַשְמָדָתָם כָּלִיל.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם בּוֹגְדָן, עַל כִּי רָצַח רְבָבוֹת, וִּבִקֵּעַ הָרוֹת.

לא אֹהַב אֶת הַשֵּׁם אָדוֹלְף, עַל כִּי תִּכְנֵן הַשְמָדָה וְכִמְעַט גַּם הִצְלִיחַ.

לְכָל אָדָם יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הוֹרָיו,

בְּתְּפִלָּה שֶׁאוֹתָם הוּא יִּרַשׁ,

וְגַם שֵׁם שֶׁקְּנֵה לְעַצְמוֹ בְּחַיָּיו,

עַל כָּל שֶׁעָשָׂה, אוֹ יִמַּ"שׁ.

אירלנד בין היטלר למוחמד אל חוסייני

בגלל העוינות הקשה של האירים הקתולים לאנגלים, עוינות שהתפתחה במהלך מלחמתם לעצמאות, תמכה אירלנד הקתולית בהיטלר במלחמת העולם השנייה.

ב-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר, הגיע ראש ממשלת אירלנד דה-ואלירה לשגרירות הנאצית בדבלין, והביע את תנחומיו לעם הגרמני "על מות אדולף היטלר" המנהיג הנערץ על ידו.

באפריל 2018 הגיע ראש עיריית דבלין, הלורד מישל מק דונצ'ה, לרמאללה, לכנס הזדהות עם כיבוש ערבי-מוסלמי של ירושלים, כנס שעמד בסימן של הזדהות עם אישיותו של המופתי הירושלמי, גנרל הס.ס. חברו של היטלר, מוחמד אל חוסייני.

מוחמד אל חוסייני מיזג באידיאולוגיה שלו את הגזענות המוסלמית עם הגזענות הנאצית.

הלורד האירי, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך באימפריאליזם הערבי-מוסלמי ובכיבוש ערבי-מוסלמי, וכמובן בתנועת החרם נגד ישראל, הוכיח את הפיליסטיניות שלו כאשר אמר ברמאללה ש"שני העמים, האירי והפלסטיני, היו קורבנות של אימפריאליזם.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5226677,00.html

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5227449,00.html

בשעה שהם, הערבים-המוסלמים, היו נושאי האימפריאליזם. (עד היום בידיהם שטחים כבושים של כ-13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה), הזדהותם המוחלטת של האירים עתה עם הגזענות הערבית-מוסלמית הנאבקת לחיסול מדינת היהודים, ורצח כל היהודים, ניתנת לשינוי. יש להילחם נגד הגזענות האירית הרווחת בדעת הקהל האירי, וכמובן שיש לאסור על הגזען האירי, ראש עירית דבלין, להיכנס לשטח ישראל.

בדיחה ישנה עם זקן סיפרה כי השוטרים באים תמיד בשניים, אחד יודע לקרוא, אחד יודע לכתוב. נקווה שבפעם הבאה שוטרי נתב"ג ידעו לקרא את שמו.

משלחת שואה לאלבניה

יבמקביל למשלחות נוער היוצאות לפולניה, ארגן משרד החוץ ומשרד החינוך משלחת מיוחדת של תלמידים יהודים וערבים לאלבניה ולמקדוניה.

למה דווקא משלחת לאלבניה, ולא לבוסניה המוסלמית, שם פעל מוחמד אל חוסייני כגנרל ס.ס. ולקח חלק פעיל בהשמדת היהודים?

הקונספט החינוכי לגבי היהודים הוא "שלימודי השואה לא יעוררו רק תחושה של קורבנות בקרב המתבגרים הישראלים, אלא הבנה עמוקה יותר של גבולות האנושיות, הגבולות הנאלחים והנמוכים ביותר לצד הגבולות ההרואיים, הנאצלים..." "מכיוון שבמדינה 20% מתושביה מוסלמים, ובאלבניה עיקר המצילים היו מוסלמים." לכן יש להראות לתלמידים את הקונטרס בין אלבניה, שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, שבה מיספר היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה גדל פי עשרה מאשר לפני המלחמה.

לפני המלחמה היו באלבניה אך ורק 200 יהודים, במהלך המלחמה ומאורעות השואה, פליטים רבים מיוון, ממקדוניה, מאיטליה ואף מפולין ומאוסטריה התדפקו על דלתות אלבניה.

לאלבנים קוד אתי-תרבותי בעל עוצמה רבה הקרוי "בסה". על פי קוד זה מרגע שאדם התדפק על דלת ביתך ופתחת את הדלת, אתה מחויב לארחו ולשמור עליו אפילו במחיר סיכון חייך שלך. כך כ-2000 יהודים הגיעו לאלבניה וקיבלו מחסה, גם בימים הקשים שאחרי 1943, כאשר הצבא הגרמני החליף את האיטלקים בכיבושה של אלבניה. 53 אלבנים הוכרו כ"חסידי אומות העולם".

לעומת אלבניה, במקדוניה בעלת הרוב הנוצרי, הבולגרים, בעלי בריתם של הגרמנים, כלאו את יהודי מקדוניה ותראקיה, והם נשלחו מהעיר ביטולה ברכבות לאושוויץ, וכמעט אף אחד לא חזר.

תלמיד יהודי יוקיר כמובן תודה למעשי ההצלה של המוסלמים, ובכך יקודם השלום בין העמים.

לא ברור מהו הקונספט החינוכי של משרד החינוך והחוץ לגבי הערבים? מן הסתם אלבניה נבחרה מאותה סיבה, שהרי משלחת משותפת לבוסניה המוסלמית, שם פעל מנהיג ערביי ארץ ישראל, מוחמד אל חוסייני כגנרל ס.ס. ולקח חלק פעיל בהשמדת היהודים, היה משיג אפקט הפוך.

במשלחת השתתפו תלמידים ערבים-בדואים מבית הספר התיכון בטובא-זנגריה, ומתיכון אל כאלם מרהט. עם תלמידים יהודים מהריאלי בחיפה ותיכון באר טוביה.

ראוי לציין כי היסטורית, אנשי טובא-זנגרייה היו בברית עם המדינה עוד במלחמת העצמאות, כאשר מפקד הפלמ"ח, יגאל פייקוביץ'-אלון, שיכנע את שיך אבו יוסוף, מנהיג  השבט הבדואי הייב, ששכן ליד ראש פינה, לכרות ברית עם היהודים, ולהצטרף לפלמ"ח. גם כיום, מרבית הצעירים בכפר מתגייסים לצה"ל, וחלקם ממשיכים בשירות בקבע.

"זהו צעד חינוכי ערכי חברתי חשוב שבכוחו להניע שיחזרו ניצני שלום ובשלום ..." אומר מוסא חילף, מפקח המחוז למגזר הבדואי.

מעניין מה תהיה התוצאה החינוכית של המשלחת. בדרך כלל התוצאות הן שליליות. הערבים- המוסלמים היוצאים למסעות שואה חוזרים עם התובנה שהיהודים היום ביחסם לערבים הם כמו הנאצים של פעם.

מניסיון רב שנים אין טעם "לחנך" את הערבים-המוסלמים במסעות שואה.

הדרך היחידה לשלום היא מסע משותף של יהודים וערבים לגיא ההריגה באל-מדינה, שם נטבחו יהודי ערב ע"י מוחמד, טבח שהוא העומד ביסוד היחס הערבי-מוסלמי ליהודים, ולמדינת היהודים.

על כך כתבתי רבות ולא אלאה יותר את הקוראים.

המתבן של מזרע עולה באש

לא טרור חקלאי, אלא טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודים

בחגים בילדותי היו לעיתים החברים הוותיקים פורצים בעת ריקוד ההורה בקריאה חוזרת: "המתבן של מזרע, עולה באש!"

בשנות הארבעים עלה המתבן של מזרע שלוש פעמים באש, דבר שהפך לפזמון ולריקוד הורה בקריאה הקצובה "המתבן של מזרע עולה באש"*

https://www.youtube.com/watch?v=j_zBDp0-G6M

ב-21 ביולי 2014 הוצתו שלושה מתבני קש וחציר ברפת של קבוץ מזרע. הצתת המתבנים 2014 היתה מיד לאחר סיום הפגנה אנטי-ישראלית בנצרת השכנה, בתגובה למבצע "צוק איתן".

ולפני שבוע נגרם נזק בעשרות אלפי שקלים: צינורות השקייה הוצתו בשדות קיבוץ מזרע. 36 תופים המשמשים לפריסת צינורות וטפטפות נמצאו שרופים בשדות חמניות של הקיבוץ שבעמק יזרעאל. הצינורות היו מיועדים להיפרש על פני 300 דונם לקראת עונת ההנבטה של החמניות.

מזכ"ל התנועה הקיבוצית קרא: "להכריז מלחמת חורמה בטרור החקלאי."

https://news.walla.co.il/item/3148367

הגיע הזמן לשרש את המושג השקרי "טרור חקלאי". אין דבר כזה "טרור חקלאי". החקלאות לא יוצאת בטרור. יש טרור ערבי-מוסלמי נגד חקלאים יהודיים.

הגיע הזמן להפסיק את קשר השתיקה השקרי של הפוליטיקלי קורקט ולהשתמש במינוח הנכון, כי רק כך ניתן יהיה להילחם בטרור הערבי-מוסלמי החותר לחסל את החקלאות היהודית בארץ ישראל.

* על השיר ראו: https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2173

לא "התקווה", אלא "ברלין של זהב ומילקי"

לרגל חג העצמאות ה-70 של מדינת ישראל ערך מוסף השבת של "הארץ" שני משאלים:

האחד דירוג של ראשי הממשלה של ישראל, מהטוב ביותר עד הגרוע ביותר.

כמה לא מפתיע. נתניהו נמצא שם ראש הממשלה הגרוע ביותר.

המשאל השני הוא: מהם השירים הישראלים השנואים שאי אפשר לסבול אותם, בכותרת "את המנגינה הזאת חייבים להפסיק (דחוף)".

כמה לא מפתיע, האקטיביסט הפרו-איסלמי, לורד האו האו הישראלי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי ובחיסול מדינת היהודים, גדעון לואי (לוי)  בוחר להפסיק את שיר ההימנון הלאומי "התקווה", אותו הוא מגדיר: "סמל של נישול ועוול ומכשיר כפייה דורסני ולאומני."

המפתיע הוא שדווקא בת זוגו קתרינה, הגויה-נוצרייה, אוהבת את השיר.

כמה לא מפתיע, כתבת העיתון נרי-וייס-לבנה, שמתנאה תמיד באחיה צביקה, שירד לקנדה ושינה את שמו לסטיב, ומתנאה עוד יותר בבנה נעמן, שהתנתק מהעם היהודי, ירד לבירת הרייך, והצטרף לפולק הגרמני, בוחרת להפסיק שיר אותו היא שונאת מאז ילדותה, "ירושלים של זהב" שהרי לדידה בירת הרייך והפולק הגרמני (של בנה ונכדיה) היא "ברלין של זהב ומילקי."

כדי שנעמן ייקלט טוב בבירת הרייך ובקרב הפולק הגרמני הצעתי לו לשנות את שמו התנכ"י-עברי-יהודי-ציוני, נעמן, לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך", ובכך ייקל לו להשתלב בברלין.

ולנרי, אימו של הפולקיסט הגרמני החדש ("אדולף", "ריינהארד", או "היינריך" הירשפלד), המעריצה בטורהּ את בנה היורד לגרמניה (ואת נכדיה הפולקיסטים הגרמניים החדשים), וטוענת שגם אימא שלה, המורה להנחלת הלשון העברית, אם היתה חיה היום, היתה יורדת מהארץ לאשכנז (למרות שלא היתה אשכנזית), בגלל שמדינת היהודים הפכה לדבריה למדינת רשע – נציע לה להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק שמתאים לה. למשל, תיקח לה את השם: "קלרה פלצל". ואז נכדיה הפולקיסטים-גרמנים לא יצטרכו להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני, וכל המשפחה תשיר בקול גדול: "ברלין של זהב ומילקי."

ולכל שאר עם ישראל, אני מאחל חג עצמאות שמח עם ירושלים של זהב, וכמובן עם המשך של "התקווה".

ערביי ישראל המוסלמיים-סוניים תומכים בנכְּבָּה של אחיהם

 וברודן הסורי בישאר אל אסד

תופעה מרתקת. לאחר חצי מיליון הרוגים, ומיליוני מוסלמים-סונים שגורשו מסוריה והפכו פליטים בעולם ע"י משטר הרצח העלווי, (תופעה שמגמדת את הנכבָּה של ערביי ישראל המוסלמים-סונים), והנה ערביי ישראל, שכולם מוסלמים-סונים, אינם מזדהים כלל עם אחיהם המוסלמים-הסונים בסוריה, והם תומכים דווקא באויבם, במשטר העלווי.

הסיבה לכך היא רק עוצמת השנאה הגזענית שלהם ליהודים. המשטר הסורי נלחם ביהודים וזה לדידם העיקר. מצידם שייפגעו מיליוני מוסלמים-סונים ובלבד שהמלחמה ביהודים תימשך.

מובן שהמפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בראשות הגזען האחמדי איימן עודה, תומכת בשלטון הרצח הסורי.

כן, 446,583 ערבים (המיספר כולל גם מיספר זעום של יהודים פרו-איסלמיים) נהרו לקלפי, והצביעו לרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). כתב "הארץ" שירד לגרמניה, כתב מבירת הרייך השלישי-ברלין: "הנחמה היחידה היא הרשימה המשותפת. היא מציעה דמוקרטיה מתרחבת..." (יצחק לאופר-לאור, "אנחנו המסכנים", "הארץ", 7.2.17).

הנה דגל סוריה מונף בהפגנה לטובת סוריה ברחוב בן גוריון בחיפה, ביום תקיפת המערב את מתקני תעשיית הכימית של סוריה:

https://mobile.twitter.com/samiaah10/status/985213822620315649

פעם חיפה הוגדרה כ"עיר הפועלים", היום חיפה היא עיר הפועלים נגד המדינה.

נעמן כהן

* * *

לוחם גולני כותב לעם ישראל

סרטון הצלף

בימים האחרונים אני שומע את כל הדיבורים על ירי מופרז ומיותר בתהלוכת הטרור, דיבורים שהגיעו לשיאם בהסתייגות הצדקנית מצהלות השמחה של הצלף בסרטון. שומע ונדהם.

 נדהם איך אותם אנשים, שלא ישנתי למענם ימים על גבי ימים, שהזעתי ליטרים שלמים למענם, שניתקתי מגע מהחיים הנורמליים כדי שיחיו ברוגע, מנצלים את אותו רוגע כדי ללכלך עליי ועל חבריי. על הלוחמים שאין להם יום ואין להם לילה, אין חג ואין שבת, אין משפחה וחברים. על הלוחמים שעד לרגע זה סוגרים כבר ארבעים יום בגבול הרצועה. 

כן, גם אני העברתי עשרות שעות על סוללות עפר ובעמדות שונות מול אספסוף ערבי שרוגם אותך ברוגטקות ובקלע דוד, שמקלל וחותר אל הגדר. בעצם, אל מעבר לגדר. גם אני עמדתי מול אותם מפגינים 'תמימים'. 

למי שלא הבין, הם באים לא כדי לומר לנו שלום, הם חותכים את הגדר ופוגעים ביכולותיה המבצעיות. תחביבים נוספים שלהם באזור הגדר הם: זריקת רימוני-יד, הנחת מטענים ואפילו ירי. הכול כמובן במהלך הפרות סדר תמימות או עבודות חקלאיות.

הנה סיפור: עגלון תמים התקרב לגדר והותיר בעקבותיו מטען רצחני שזוהה רק לאחר זמן. כשפוצץ בצורה יזומה הוא ריסק לחלוטין את הגדר וקל היה לנחש מה היה קורה לכוחות אילו הוא הופעל. זה לא אגדות, הייתי שם.

עכשיו אתם בטח מבינים למה יש צורך בהרחקתם בכל מחיר ממרחב הגדר.

חשוב לי שתבינו עוד עניין, אנו נמצאים 24/7 על הגדר עבורכם. פועלים כל העת מול ארגון טרור שמתצפת עלינו כל העת, בוחן אותנו מאיים ומנסה לפגוע בנו בכל דרך. בסיטואציה הזו אנו נמצאים דקה דקה, יום יום במשך תקופה. כדי לעמוד בסיטואציה כזו ולפעול נכון צריך להיות לוחם. להבין שיש פה אוייב שבוחן אותך ולרצות לפגוע בו, להרתיע אותו, להציב לו קווים אדומים ובמילים בוטות 'להוריד לו את הראש'. לוחם כשמו כן הוא – לוחמני וחותר למטרה אחת – עמידה במשימה: הגנה על מדינת ישראל ותושביה. זה הראש שלנו, זו השגרה שלנו.

 כשאנו עומדים במשימה הזו ופוגעים באוייב, סמוי כגלוי, אנו שמחים ומלאי סיפוק. זה לא רק לגיטימי, זה חיוני. 

מצופה ממי שנהנה מעמל כפינו, מזיעת גופנו ונהנה מחיים נוחים על חשבון חירותנו לא להשמיץ אותנו, לא להתייפייף על חשבוננו.

 וליפי-הנפש שמלינים על מוטיבציה נמוכה בגיוס לקרבי מומלץ לעשות חישוב פשוט של אחד ועוד אחד. חברים יקרים שלי, שטוחנים סיור ועוד סיור, עוד משימה ועוד עמדה, שמתגעגעים לבית וקצת נורמליות, שנותנים את הנשמה לעם ישראל:

מצדיע לכם ואוהב אתכם! 

לוחם

* * *

תקוה וינשטוק

אימא לנה מכנסת ילדיה

בעקבות רשימתי ב"מעריב" ב-28.8.1959

באוגוסט 1959 ערכה רחל ינאית, אשת נשיא המדינה יצחק בן צבי, כנס הוקרה בביתה לכבוד הופעת הספר "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר זילברמן.

 "הכנס מיוחד מאוד. 'מאה ילדים שלי' מעביר אותנו לעולם הייסורים, אל חמדת בנינו שאבדה לנו..." אמרה ינאית, בעצמה אם שכולה. "כל אחד חייב לקרוא את ספרה של לנה קיכלר, כמו יהודי אדוק הקורא בתפילה..."

"מאה ילדים שלי" מספר על מאה ילדים יהודים שהצליחו לשרוד את השואה אך עם תום  המלחמה גילו שהם יתומים מאב ומאם, ללא ולמשפחה וללא בית לחזור אליו. גם מחברת הספר, לנה קיכלר חיתה בשנות המלחמה הנוראות בפולין עם תעודת זיהוי מזויפת של גויה פולנייה. גם היא חיפשה לשווא קרובי משפחה. חודשיים אחרי גמר המלחמה הגיעה למשרדי הוועד היהודי בקרקוב ושם, בקומה השנייה,ראתה עשרות ילדים יתומים מגיל 3 עד 16, חלקם פצועים, חלקם נכים, וכולם לבושי קרעים. הם הושיטו ידיים לכל מבוגר והתחננו: "קח אותי לבית שלך! "

המראה לא נתן מנוח לאישה הצעירה. מנעוריה גילתה רגישות רבה לגבי ילדים. עוול שנגרם לילד עורר בה תמיד רצון עז לסייע לו. חובתה, החליטה, לסייע לילדים היתומים. להקים להם בית.

ההחלטה האמיצה הזו לא היתה הזויה ולא מקרית. כבר היה לקיכלר ניסיון רב בחינוך ילדים. היא סיימה תואר שני לפדגוגיה ופסיכולוגיה של ילדים באוניברסיטה היגלונית בקרקוב ועמדה לגמור את הדוקטורט. כבר הורתה בבית ספר, הקימה מחנות נופש לילדים. ותמיד פעמה בה ההרגשה כי נועדה לעשות יותר... ובסוף המלחמה, בהמלצת ידידה פולנית נתמנתה כאומנת לשתי ילדות פולניות והקימה בכפר שלהן בית ספר לילדים ולמבוגרים.

היא השיגה, בעזרת הקהילה היהודית, בית בזקופנה, עיר שנודעה באווירה המבריא. הבית החל לקלוט יתומים שיצאו או הוצאו ממקומות מסתור שונים ומשונים, כולל מלונת כלבים, מבתי פולנים, ממנזרים שם נטבלו לנצרות, מחבורות פרטיזנים וגם ממש מהרחוב.

בית ילדים שיסדה אישה אחת, לא אגודה,לא מפלגה, שסיפק מיטה ואוכל, ולימודים, דאגה משפחתית וטיפול מבין נוסח יאנוש קורצ'ק. לנה היתה אחראית לכל, מצוות העובדים עד הנהלת החשבונות. הג'וינט סיפק לה כספים, גם ממשלת פולין עזרה. אחרי שהנפיקה לילדים הפולניים שמיכות, נעליים וביגוד, והילדים היהודיים לא קיבלו מאומה, דרשה לנה בתוקף ממשרד האספקה שגם ליהודים מגיע, וקבלה את שלה. האישה היפה ידעה לדבר ולשכנע.

העבר הנורא עורר בעיות נוראות. היו ניסיונות של ילדים להתאבד, בריחות, התנגדות עזה להיות יהודים ודבקות בישו. ילדים גדולים קשוחים מאוד, שחיו בין הפרטיזנים, התעללו בקטנים. ילדים קטנים נזקקו להמון אהבה וקראו ללנה "אימא." במיוחד התקשרה אליה מירי, הקטנה שבילדות. היא הזכירה ללנה את בתה היחידה שנפטרה עם הולדתה. התינוקת נולדה במלחמה, כשלנה סבלה מתת תזונה וממחלות. ללנה לא היה ילד משלה אך היו לה מאה ילדים.

לילדים הוקם בית ספר מיוחד. בבית ספר פולני מררו השקוצים האנטישמים את חייהם. "בית הילד" הותקף לא פעם, והממשלה הפולנית הודיעה שאינה אחראית לו. באישון לילה הצליחו הילדים להימלט מפולניה. אחר ויכוח בגבול עברו את צ'כוסלובקיה והגיעו לצרפת. שם, בווילה ישנה, חיו שלוש שנים. המבוגרים שבהם עלו לארץ באוניית מעפילים. הקטנים עלו עם לנה לישראל ב-1949, בתום מלחמת העצמאות.

לנה הכניסה את הילדים לקבוצת שילר, שם אומצו בידי חברים. היא ביקשה שימשיכו להיות בצוותא, ללא הפרדת גיל. מתורם יהודי אמריקאי קיבלה 17 אלף דולר להקמת בית מיוחד לילדים שלה. נדבן אחר תרם להם מגרש ספורט. לנה המשיכו להיות הכתובת של חניכיה, גם לאלה שכבר שירתו בצבא, גם לבנות שכבר היו לאימהות. היא טיפלה בענייני הכספים שהגיעו להם, במציאת עבודה, גם באהבות ובנישואים... אחת לשנה התאספו "הילדים" בדירתה, והחיבוקים והזיכרונות זרמו וגאו...

   עתה, כשהילדים כבר מסודרים, התפנתה לענייניה האישיים. היא נישאה למרדכי זילברמן, והזוג התמקם בגבעתיים. חרף גילה המתקדם, ילדה  בת, תשוקתה כל השנים, ואף זכתה לראות נכדה. האימא למאה הפכה סוף סוף לאימא ביולוגית. לנה קיכלר לימדה בסמינר למורים ואף הקימה בגבעתיים מרכז פדגוגי וניהלה אותו עד שפרשה לגמלאות. היא זכתה לאות "יקירת גבעתיים".

 הפדגוגית והמחנכת הגדולה נתגלתה כסופרת גדולה. עוד בצרפת יצא לאור, בפולנית, הספר שכתבה על מדינת הילדים שהקימה והוא תורגם לאידיש. בארץ תורגם לעברית בידי שמשון מלצר והופיע בהוצאת "יד ושם" כ"מאה ילדים שלי". הספר כתוב בגוף ראשון אך אינו יומן. הוא נכתב  בעט סופרים, נקרא בעניין רב ומעורר רושם אדיר. הילדים שניצלו מהתופת, ההתגברות על מוראות השואה. החזרה לצלם האדם וההפי אנד האמיתי של העלייה למולדת הישנה. האישה הדגולה רבת הרחמים וההבנה, הלוחמת ברשע בדרכה שלה. עומדת בתקיפות מול מכשולים ומכשילים. ספר אופטימיות שתאם מאוד להלך הרוחות בארץ הצעירה. עודד מהדיכאון שעוררו ניצולי השואה, מהמחשבות שאולי לא עשינו מספיק עבורם. הנה גם האודים שניצלו מהאש השתלבו בנו. ספרה של קיכלר פורסם באין ספור מהדורות והפך במהירות לרב מכר עולמי, תורגם ל-14 שפות, ביניהן יפנית. בהוליבוד עשו עליו סרט, וב-בי.בי.סי האנגלי הופיע בהמשכים כסרט דוקומנטרי.

"מאה ילדים שלי" אינו הספר היחיד שחיברה. הוא חלק מטרילוגיה הכוללת את "הבנים לגבולם", סיפור התערותם של "הילדים" בארץ, וכן "אנו מאשימים", עדויות מפי תשעה מילדי הבית (בשמות בדויים) על משפחתם שנספתה ועל גלגוליהם במלחמה. בין הילדים, כאלה שהיו תינוקות כשפרצה המלחמה, לא ידעו מה שמם האמיתי ולעולם גם לא יידעו מי היו  הוריהם והיכן התגוררו. כל ילד והאודיסיאה שלו. 

   קיכלר חיברה גם ספר אוטוביוגרפי, "בית אימא". היא נולדה ב-1910 כלנה פלר בעיירה ביילצ'יק ליד קרקוב, למשפחה של תלמידי חכמים. סבתה התחתנה בגיל 15, ובגיל 23 התאלמנה כשהיא אם לשישה והשביעי בדרך. לנה למדה בגימנסיה עברית, היתה תלמידה מצטיינת ובכוחות עצמה המשיכה באוניברסיטה בקרקוב. פרצה המלחמה, החלו רכבות ההשמדה, והיא ואחותה קפצו מרכבת שנסעה למחנה ההשמדה גלוביץ וניצלו ממוות. האחות נעשתה פרטיזנית, נתפשה והוצאה להורג. לנה התגוררה בווארשה, בחסות תעודת זהות ארית, וצבעה את שערה בכל צבעי הבלונד. מפעם לפעם הסתכנה ונכנסה לגטו והוציאה משם ילדים. הסתכנה ונסעה לאביה הזקן (אימה כבר נפטרה) לעיירת מולדתה. בעיירה כבר כמעט לא נותרו גברים, הם נרצחו או נמלטו. בספר גם סיפור שהקשתה מאד בכתיבתו, על בעלה הראשון, קיכלר, "האיש היפה ביותר שראיתי בחיי." היא נישאה לו מתוך אהבה עזה אך בחששות מאופיו, ואחרי מות התינוקת שלהם, מוות שלא עשה עליו כל רושם, התגרשו. קיכלר התחבר לגרמנייה נוצרייה.

ד"ר  לנה זילברמן נפטרה ב- 987.ממחלה קשה, בת 77. גם אחר מותה נוהגים "הילדים" להתכנס יחד מדי כמה שנים. ב-2010, ביובל המאה להולדתה, נערך כנס לזכרה בבית הפלמ"ח. בשנת 2012, 23 שנים אחר מותה, נקרא רחוב על שמה בתל אביב. חנך את הרחוב ראש העירייה רון חולדאי, שציין כי לנה קיכלר הינה דמות מופלאה החסרה בפנתיאון הלאומי שלנו. בין היתר השתתפה בטכס שירה תורן, בתה של לנה, אמנית וציירת תושבת ארצות הברית. הרחוב, אמנם קטנטן ונעדר בתים, מתחלי בסעדיה גאון 24, מול הגן הציבורי ,

   את הנצחתה ברחוב יזם מר יוסף קומר. הוא שלח לעירייה בקשה בחתימת כל "הילדים" לקרוא רחוב על שם המצילה שלהם. קומר, אגב, היה היחיד מהילדים שהיו לו הורים וכל בני  משפחתו ניצלו. הוריו רצו שיגדל בסביבה יהודית ושלחו אותו  ל"בית הילד". "כוונתם היתה טובה," אומר הבן, "אבל סבלתי שם מאוד. כל הילדים שנאו את הפולנים  ואני זכרתי  28 משפחות פולניות שעזרו למשפחה שלנו."

אילו היתה חמלה יכלו רבים להינצל.

   תקוה וינשטוק

* * *

בת-שבע אריאלי

האנגלים באים

[מתוך ספרה "מהפרדס למושבה", סיפורים. בהוצאת גוונים, 2006]

האירוע שמתואר בסיפורי זה, זכור לי בכל חמשת חושיי: המראה שראיתי, המהומה ששמעתי, הריחות שהרחתי והאוכל שאכלתי באותו מעמד, והרי הוא לפניכם:

לפנות בוקר, 22 בדצמבר 1917, עדיין חושך מסביב, דלת המרתף פתוחה לרווחה, משם בוקעות קרני שמש ראשונות המאירות על ההמון שמסביב. במרתף רעש ומהומה, קריאות שמחה: "האנגלים פה!" "האנגלים באים!" אני שומעת מכל צד את המילה האסורה: "אנגלים!"

במשך כל ימי המלחמה חזרו והזהירו אותנו, הילדים, שלא לבטא את המילה "אנגלים" – שמא ייחשדו ההורים כמרגלים לטובת האנגלים – זה היה סוד שנשמר בינינו. ולפתע פתאום כולם מריעים "אנגלים!" ונדחקים החוצה.

כהרגלי אני מקדימה את האחרים ויוצאת לרחוב. לפניי באמצע הרחוב עומדות השתיים, שושנה גולומב ואסתר ראב, לצידן עומדים שניים. מיד ידעתי, כי חיילים הם: לבושם דמה לזה של הקצינים הגרמנים (בני-בריתם של התורכים) שחנו ליד פרדסנו. בעודם משוחחים שולפות השתיים ממחטות לבנות ומגישות אותן לידי הגברים הנוצצים בכפתורי הזהב שבלבושם. הם קיבלו את הממחטות בקצות אצבעותיהם והניפו אותן מעל ראשם, שמאלה וימינה ושוב ימינה ושמאלה.

אז קרה משהו: הלמות תופים, תקיעות חצוצרות, שריקות צפצפות בקצב אחיד.

ההמון נדחק בשאגות שמחה. אני מתאמצת להיחלץ מבין רגלי האנשים, שלא ידרסוני. סוף סוף נפלטתי ליד גדר אליה נצמדתי בשארית כוחותיי...

זרם של חיילים, סוסים, פרדים ועגלות עמוסות ארגזי תחמושת ומזון – הכול נע לעבר המושבה. במעלה רחוב ביל"ו התפצלה הקבוצה לשניים, ימינה ושמאלה לאורכו של רחוב רוטשילד.

לא עברה שעה קלה עד שכל המחנה העייף רבץ בכל המגרשים והחצרות הפנויים. פה ושם נשמעות פקודת קצין, צהלת סוס, הלמות גרזן הבוקע ארגזים מלאים כל טוב.

תנועה ורעש עמום נשמע מסביב כבכוורת דבורים פעלתנית.

הכנות לקראת ארוחת בוקר. סיר ענק תלוי מעל לשונות אש, ארגזים נפתחים בחריקות בתנופות זריזות, מתוכם מוציאים מוצרי מאכל תאווה לעיניים. גושי גבינה צהובה, קופסאות ריבה מכל הצבעים, עוגות עגולות ארוזות בקופסאות פח, העין לא שבעה מלגלות עוד ועוד מטעמים שטעמם לא ידוע לנו.

אנחנו קבוצת ילדי המרתף רצנו ביחד מחצר אחת לשנייה.

בכל מקום קיבלנו דברי מתיקה – לא ביקשנו דבר, כבני עניים רק עמדנו והבטנו. כנראה שהבעת פנינו ענתה בנו כי רעבים אנחנו. לאחר שבגרתי הבנתי שקל להבחין בילד רעב.

כל עוד הסתובבו חיילים ברחובות, היו ידינו מלאות כל-טוב.

ייזכרו לטובה החיילים האוסטרלים מחלקי חפיסות שוקולד "קֶדְבּוּרִי".

החיילים האנגלים הצטיינו בחלוקת בשר משומר, מכל קופסת בשר היה אפשר להכין ארוחה משביעה לכל בני המשפחה. למחנה האיטלקים לא ניגשנו, שם החיילים תמיד ישבו ושרו, ואלינו לא שמו לב. ההודים זכורים לי בכל פרטי תלבושתם ודיבורם השוטף בשקט, הילוכם האיטי והזקוף ובעיקר ריח תבליני מאכליהם שאותו שאפתי מלוא נחיריי בכל הזדמנות שעברתי על יד המחנה שלהם.

בתמורה לכל זאת, אהבנו לעזור ולמלא את בקשותיהם של החיילים.

אני אהבתי לשמור על סוס שרוכבו נכנס לאחד הבתים להתרועע עם עלמה חמודה. עודני שומרת על "הסוס האנגלי" – נזכרתי בסוס שלנו "פוּקס". הוא היה מסיע אותנו לגן הילדים ולבית-הספר, וחוזר הביתה לאורוותו בפרדס בלא עזרת עגלון, כי הכיר את הדרך בחושיו הערים.

כך צצים ועולים זיכרונות ומראות מהעבר וההווה כאחד.

"כל הדרכים... מובילות לרומא, כל הדרכים... מובילות לפרדס שלנו."

ביקורי הראשון במושבה

נולדתי ילדה סקרנית, ולכן למחרת עזְבֵנו את הפרדס לפתח-תקווה גיליתי את בתיה ורחובותיה של המושבה. רוב דלתות הבתים נעולות במנעולי ברזל כבדים. תריסי הבתים מוגפים, עליהם דפוקים קרשים עבים להגנה מפני פורצים וגנבים. הרחובות במושבה שוממים. סוס וחמור לא נראו משך היום. גם עגלה נוסעת לא ראיתי. אפילו הכלבים נעלמו, הם נדדו עם בעליהם המגורשים מהמושבה.

כאלה היו פני המושבה אחר פקודת "הגרוש" בימי שלטון התורכים, במהלך קיץ וסתיו 1917. כשגדלתי הבנתי את גודל האסון שנחת על תושבי המקום. צו "הגרוש" כלל את התנאים הבאים, פקודות מפורשות:

על התושבים לעזוב את בתיהם עד לתאריך הבא.

כל התושבים הולכים צפונה. היעד: כפר סבא, חדרה, זיכרון יעקב וחיפה (כל משפחה תבחר את המקום המתאים לקליטתה).

בזה ניתן איסור חמור להצטייד בכל צרכי מזון כמו: קמח, חיטה, שקדים, זיתים, שמן זית וכדומה.

כל יבול האיכרים המצוי במרתפים הינו רכוש של הוד רוממותו השולטן התורכי.

כך נראתה המושבה כשנכנסו אליה האנגלים באותו בוקר ה-22 בדצמבר 1917, האחד והמיוחד משאר הבקרים.

כולם, גם אני הקטנה, הבנו שהגירוש שכפו התורכים ניתן לכאורה להגנת התושבים מפני התקפות האנגלים. אך הכוונה האמיתית היתה לספק קצת מזון לחיילים התורכים הרעבים שבחזית. למזלנו, צו הגירוש אז לא חל על משפחתנו, כי התגוררנו בפרדס.

הפינוי לתל-אביב

השנה? – תחילת סוף המלחמה העולמית, בשלהי שנת 1917. התורכים נסוגים, והאנגלים רודפים אחריהם לצפון הארץ במתקפה האחרונה, שהחלה רק בספטמבר 1918.

מחנות האנגלים מסביב למושבה מתמעטים והולכים. אנו הילדים מתרוצצים חופשיים, ללא מרות, ללא בית-ספר, אין אבא לרוב הילדים. גם אחים גדולים אין. כל הגברים נלקחו (נחטפו) כ"פֶרַאר" (עריקים) לעבודת כפייה בשירות הצבא התורכי. בדאגה מחכים לבואם הביתה, אם ישובו...

אבא שלי לא חזר. ערב אחד הכול השתבש...

חזרתי הביתה אל הדירה החדשה במושבה, אליה עברנו להתגורר אחר לילות המרתף. רעש ומהומה, כל אחד רב עם השני.

"מה קרה? מה קרה?" אני שואלת בפחד פתאום.

"אספי את בגדייך ושתקי!" גערה בי רבקה.

יהודה יושב בפינה ובוכה. דמעות נוזלות לו על פניו המלוכלכות – קוץ נכנס לו בכף הרגל ואין מי שיוציאו.

בזריזות הרמתי את רגלו ביד אחת, ובשנייה מיששתי את כף רגלו באצבעותיי הרכות. מיד הבחנתי בקצה הקוץ הבולט, תלשתי אותו לקול צחוקו שהשתחרר מכאב. אחריו פרצתי גם אני בצחוק, כדי לגרש את הפחד שהתעורר בי מרגע כניסתי הביתה.

המילה "גירוש" חוזרת ונשמעת באוזניי עד סוף הערב. לפני לכתי לישון נודע לי הכול. על כל התושבים לעזוב ולעבור ליפו ולתל-אביב. גרשון הרגיע את שושנה "הגדולה" האחראית עלינו: "אל תדאגי, האנגלים אינם כתורכים!"

ראש ועד המושבה, אדון זלמן גיסין הבטיח: "לכל משפחה יימצא בית מתאים בתל-אביב עד יעבור זעם. בינתיים החזית קרובה למושבה (התורכים עדיין ישבו על גדתו הצפונית של הירקון) ויש לדאוג לשלום התושבים. ככל שנרחק מהחזית כן ייטב לנו."

מניין ימצאו הבתים? כזכור, באותם ימים עדיין נמשכה המלחמה בצפון הארץ, מגורשי תל-אביב בזמנו – נדדו לחדרה, לחיפה, שם עדיין נמשכה המלחמה. התל-אביביים, שגורשו צפונה בפסח 1917, עדיין לא חזרו לבתיהם. כל העיר היתה ריקה מתושביה. ברור שלמפוני פתח-תקווה ימצאו בתים להתגורר בהם.

כל אותו לילה לא ישנו. המצעים והבגדים נארזו לחבילות. בבוקר הגיעה ה"עגלה בלי הסוסים" (כך קראנו לאוטו הצלב האדום), אליה נכנסנו אנו ומשפחת אביבי.

במהירות מפתיעה התקדמנו בדרך העולה לתל-אביב. זו לי הפעם הראשונה שנסעתי במכונית. ההתרגשות לא פסקה משך כל זמן הנסיעה. ה"עגלה" נעצרה ליד פסי-הרכבת שברחוב הרצל (על יד בית סוסקין הצלם) משם הלכנו ברגל אל הבית המיועד לנו ולמשפחת אביבי.

רחוק היה הבית, לא ראיתי אותו. גבעות חול מסביבו. אנו עולים על גבעה אחת, יורדים ממנה, שוב גבעה. אין סוף לחול הצהוב בכפות הרגליים היחפות. סוף-סוף הגענו לבית גדול, בודד. חצר מרוצפת אריחים צבעוניים. הדלת מימין נפתחה לדירתנו, הדלת משמאל למשפחת אביבי. טרם הספקתי לראות את כל הקישוטים שבאריחי החצר, נכנסתי לדירתנו החדשה כעליסה בארץ הפלאות, הסתובבתי בין החדרים. בחדר האוכל ניצב שולחן ענק. מסביב לו עומדים כיסאות (לא ספסלים כמו בביתנו) הכיסאות מרופדים בבד אדום חלק.

לאורך הקיר עומד ארון שחלונותיו זכוכית. כל מערכת כלי האוכל נראית ערוכה על מדפיו. ספלים, צלחות, קערות, קעריות, כוסות מכל הגדלים והצבעים. ומכל הזוויות – חגיגה לעיניים.

שמחה ועייפה ישבתי לנוח. אז הבחנתי בעוד דלת זכוכית צדדית קטנה, בסקרנות מחודשת פתחתי אותה, לפניי חדר קטן, כד גדול לבן צמוד לקיר. בצד הכד משתלשלת שרשרת ברזל.

בהיסח-דעת משכתי בשרשרת ואז... פֶּרץ מים זרם ברעש לתוך הדבר הלבן. בבהלה ברחתי מהחדר להזעיק עזרה... ואוי לאותה בושה! לשמע דברי המבוהלים על התפרצות המים, פרצו כולם בצחוק. הגדולים במשפחה היו בתל-אביב, הם הכירו את "בתי-הכיסא" התל-אביביים. לכן הצחקתי אותם.

בזה תמו מאורעות היום הראשון בתל-אביב. מאז שונה השם מ"בית-כיסא" ל"בית-שימוש" ולבסוף ל"שירותים".

אני מגלה את תל-אביב

הפינוי לתל-אביב כבר מאחורינו. את ביתנו החדש כבר בדקתי מכל צדדיו. גבעות החול מסביב לו, את כלי הבית שבתוכו, גם את החדר הסגור והנעול בדקתי, מבעד לזכוכית החלון, הסגור גם הוא.

שוב אין חדש מסביבי. האחים הגדולים – גרשון, הלל וראובן, נשארו במושבה לעבד את הפרדס המוזנח ולמצוא פרנסה לכלכלת המשפחה. האחיות – שושנה, רבקה ומלכה טרודות מבוקר עד ערב. מכבסות, מנקות, מבשלות, מתקנות ותופרות. רק אני ויהודה הקטן מסתובבים ללא מעש.

הבית בודד, אין ילדים, אין עוד בתים מסביב, כל היום לבד.

"איפה תל-אביב?" חזרתי ושאלתי.

התשובה לשאלתי: "שם," – בהנפת יד לעבר גבעות החול.

יום אחד, נתגלה לי הסוד, מצאתי את תל-אביב.

באותו יום ראיתי מרחוק קבוצת ילדים מחליקים על גבעת חול. תרועות השמחה נשמעו מרחוק, קרבתי אליהם.

הילדים המשיכו להשתובב, שאלו לשמי. אחד מהם זרה חופן חול על שמלתי, לקול צחוקם של האחרים.

מיד חפנתי חול בשני אגרופיי וזריתי אותו לתוך פני הילד שהעז לקבל ככה את פניי.

עוד באותו היום הפכתי להיות אחת מחבורת הילדים.

ילדים יחפים ושובבים היינו. שמיים גבוהים מעלינו, גבעות חול מתחתינו. לפנינו ים כחול הבולע את חום גופינו ונעורינו, כל היום התרוצצנו, עד לרחוב נחלת בנימין הגענו, משם מיהרנו לפגוש את הרכבת החוצה את רחוב הרצל בדרכה ליפו העיר. כך גיליתי את תל-אביב, מביתנו הבודד והרחוק, בין גבעות חול מסביב. בית זה נבנה לראשונה לשכונה חדשה שתיקרא "חברה חדשה", בינתיים פרצה מלחמת העולם, השכונה לא קמה ושמה נשכח. במקום זה נבנו הרבה בתים ונסלל כביש ארוך – עד הים הגיע, זהו רחוב אלנבי בימינו. ביתנו הבודד עמד אז, באמצע רחוב אלנבי, פינת רחוב בלפור, כיום.

לאור הלוקס בתל-אביב

במשך כל שנת שהותנו בתל-אביב, האחים הגדולים נשארו בפרדס, רק ביום שישי היו מצטרפים אלינו לתל-אביב.

בערב בואם שררו שמחה וליצנות. בעניין רב ישבנו כולנו סביב השולחן הארוך – לשמוע חדשות מהמושבה, מה"פרדס" ובכלל...

שושנה לא הפסיקה לשבח את קופסאות השימורים שהביאו האחים. אל הארוחה הטעימה נילוו צחוק והערות עוקצניות: על שמלתה החדשה הפרחונית של שושנה, על הסרט הרחב בראשה של רבקה. את מלכה השקדנית שואל ראובן: "תגידי! את 'שירת הים' את כבר למדת בעל פה? והציפור של ביאליק הגיעה לחלונך?"

יהודה הקטן מקבל מחמאה: לרוץ הוא יודע כמו גדול. רק אותי לא מזכירים, כולם יודעים כמה כואב לי הגב מהתאונה שקרתה לי לא מזמן.

עם גמר הארוחה באה ההכרזה המפתיעה: כולם הולכים לשדרות רוטשילד לראות את מנורת הלוקס המאירה את כל הסביבה.

עוד מרחוק ראינו את השטח המואר באור כחלחל, כשמסביבו אפלת לילה. האור זירז את צעדינו בחול העמוק.

ככל שקרבנו לרחוב הרצל כן גברו קולות השרים והרוקדים מסביב לצינור הארוך שבקצהו תלוי הלוקס, זה הלוקס שקיבץ את כל תושבי תל-אביב בלילות שישי ושבת. זה האור שליווה את האוהבים בלילות החשוכים, זה המקום שבו התאספו כל "המתנדבים בעם" שהתנדבו ל"גדוד העברי".

בזכות הלוקס נבנו בתים מפוארים סביבו: בית ראש העיר דאז האדון דיזנגוף, בתי משפחת שלוש הענפה, ועוד בתים שאינם עוד, וחבל.

חבל על פינת חמד זו המעוררת נשכחות בלב רבים.

בתים רבי קומות נבנו, עצים נעקרו, ספסלים שבורים וזוהמה מסביב. קבוצת אנשים מתגודדים, מוכרים וקונים דולרים.

אני רוצה לשוב ולראות את הספסלים הירוקים, ערוגות הפרחים, מרפסות פתוחות על יושביהן – שיזכירו לי את הריבוע הראשון של שדרות רוטשילד אותו האיר הלוקס בלילות שישי-שבת.

הביתה

שנת שהותנו בתל-אביב דמתה ל"חופש הגדול" בבתי-הספר. חופש ללא מרות מורים והורים, ללא חובות "עשה" ו"אל תעשה", כל העולה על רוחנו עשינו.

למרות זאת השמועה כי חוזרים הביתה בקרוב – שימחה את כולנו. לכל אחד מאיתנו יש "הביתה" משלו. זה הבית הנושא געגועים, זיכרונות וחוויות בלתי נשכחות. ההכנות לקראת החזרה למושבה אינן רבות, כי הדירות אליהן נכנסו תושבי פתח-תקווה כללו רהיטים, וכל השאר הדרוש למשק בית. כאמור, הודות למגורשי תל-אביב ויפו מימי התורכים, קיבלו תושבי פתח-תקווה בתים פנויים עם כל הנוחיות.

לקראת החזרה הביתה פסקה השוטטות שלנו ברחובות, כל אחד יושב בביתו ומחכה. גם אני יושבת מחכה. קטנה הייתי אז, והתמורה הפתאומית בשגרת היום בילבלה אותי ואת זיכרונותיי: לאיזה בית חוזרים? לזה שבפרדס? ואולי אל המושבה? אל הדודה הטובה? לילות הלינה במרתף השתרבבו לזכר הבתים ההם.

לא ידעתי אם לשמוח או להצטער שחוזרים הביתה.

לפתע קמתי בהרגשה ברורה של צער עמוק שחנק את גרוני. הלכתי להיפרד מהבובה הכי יפה בעולם, זו הבובה שישבה על כיסא ב"חדר הסגור", אותה ראיתי לראשונה דרך זגוגית החלון של "החדר הסגור".

התקרבתי לחלון כשעיניי זולגות דמעות, הדמעות הסתירו לי את פניה הוורודים ועיניה הצחקניות, רק עמדתי לפניה מאחורי "החלון הסגור".

סיפרתי לה הכול. גם על התקפי הכאב בגבי שמהם סבלתי באותו זמן.

לקול גערתה של אחותי: "את שוב עומדת פה?! בואי! מחכים לך!" – הלכתי אחריה, את דמעותיי מחיתי, ועליתי על העגלה שלנו, עמוסת ילדים וחבילות, נהוגה בידי הלל. אחי הלל הפך פתאום מנער רזה לבחור גבוה ובריא. כולנו ישובים בעגלה רק הוא עומד מחזיק במושכות שבידו, לקול צליפת השוט זזה העגלה.

כולם מריעים משמחה וצועקים: "הביתה! הביתה!"

רק אני עצובה, כי בובתי נשארה לבד. גם הגב כואב לי מתנודות העגלה. הנסיעה מתנהלת לאט בחול העמוק. למראה הבהמות המתאמצות למשוך את העגלה – קופצים ילדים אחדים מהעגלה לתוך החול החם, זאת כדי להקל על כובד המשא.

הצחוקים והדיבורים אינם פוסקים. האחד נכנס לדברי השני, כל אחד רוצה לספר מי ומה מחכה לו בבית בפתח-תקווה. רק אני יושבת ושותקת. לא בגלל הבובה, ולא בגלל כאבי גבי – משהו מציק לי. אינני יודעת מה הוא ומי הוא הדבר. אני רוצה לבכות אך מתאפקת. שלא יאמרו: "התינוקת שוב בוכה!" – הרי אני באמת כבר גדולה, אולי בת שבע. חבל שאינני יודעת בת כמה אני. כל הילדים יודעים מתי יום הולדתם. בין אחיי הגדולים שושנה וגרשון חלוקות הדעות: האחד אומר: שנולדתי כששלג כבד נראה בחוץ (בפולניה), והאחת אומרת: שנולדתי ביום קיץ חם.

לפתע פרצו הילדים בשמחה בראותם את צמרות הברושים שבפרדס קְרוֹל. שדרה זו סימנה את הגבול בין הפרדסים למושבה.

הגענו עד צל הברושים, הלל אחי, הטוב שבעגלונים, משך במושכות ובקריאות עידוד משונות ציווה על הפרדים העייפים לעמוד ולנוח. כאילו ניתנה גם לנו פקודה: לשתוק.

קמתי ממקומי והבטתי מסביב, הכול כה מוכר וכה ידוע. לפתע פתאום זכרתי את כל מה ששכחתי בתל-אביב. נזכרתי בבית קטן בו התגוררנו אחר לילות המרתף. זכרתי את המושבה העזובה והעצובה אחרי ימי הגירוש התורכי. זכרתי את המוני הצבא האנגלי הפולש למושבה, זכרתי הכול, ולפני כול – רחוב יפו [ז'בוטינסקי כיום]. זה הרחוב ממנו נכנסים למושבה ויוצאים ממנה, מצד מערב.

כל בית וגינה ברחוב זה מוכרים וזכורים לי היטב. הנה הפרחים בחלון שמצד שמאל, הפשפש הצהוב מצד ימין, ובית מלון גיסין המפואר, פינת חמד – מי ישכחנה? העגלה נעצרה לפני הבית הגדול שבאגפו השמאלי מדרגות עץ המוליכות למרפסת ענקית השרויה בצל עצי האיקליפטוס שמסביבה.

עם כניסתנו לבית החלה עבודת הניקיון, דליים מלאים מים נשפכו על רצפות החדרים והמרפסת.

כשיבשה הרצפה החלו להעלות את החבילות מהעגלה. בראותי אותן נערמות בחדרים – ידעתי כי אנחנו נשארים פה. בבית הזה, שאינו ביתי. כל הילדים שנסעו איתנו חזרו הביתה, לבית שלהם. רק אנחנו נשארים פה. רציתי הביתה שלנו.

באותו לילה בכיתי ושוב בכיתי כמו גדולה. לא אל הבית הזה התגעגעתי.

רציתי "הביתה אל הפרדס."

בת-שבע אריאלי

[הסיפורים מובאים כאן במלאת כ-100 שנים לשחרור הארץ מידי התורכים. בת-שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין היתה בתו של הפרדסן הפתח-תקוואי דניאל ליכטנשטיין, שאחותו שרה-גאולה ליפסקי היתה סבתי, אם-אימי דורה-דבורה. בעלה היה סבי מצד אימי חנוך יששכר ליפסקי. כולם ציונים מהעיר לודז'. אני עצמי רבע ראב ורבע שיינברגר ה"הונגריים" מצד אבי, ורבע ליפסקי ורבע ליכטנשטיין ה"פולניים" מצד אימי.

המלביה"ד: אהוד בן עזר].

* * *

מכתב שנשלח לפירסום

[ולא פורסם עד היום בגלל טיפשות כרונית שקיימת בפתח-תקווה]

לכבוד

מדור מכתבים למערכת

"מלאבס פתח תקווה"

18 במרץ 2018

א.נ.,

יהודה ראב צִייר את הסקיצה לבול פתח תקוה

בגיליונכם מיום שישי, 16.3.18, התפרסמה כתבתה של יעל שהם על בול פתח תקוה ובסיומה היא שואלת:

"לצערנו לא טרחו הראשונים לציין את שמו של צייר הבול המקסים. אם כתבה זו תאפשר גילוי שמו של הצייר, דיינו."

ובכן, לפי הידוע לנו, שני נכדיו האחרונים של יהודה ראב בן עזר, שהיה אחד ממייסדי          פתח תקוה וחורש התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878, היה זה הוא שצייר את הסקיצה הראשונית של בול פתח תקוה, ולפיה נעשה העיבוד הצבעוני של הבול כנראה בחו"ל, כי ספק אם היו אז בארץ האמצעים הטכניים לכך.

יהודה ראב צייר גם את המפה הראשונה של פתח תקוה השמורה בארכיון ע"ש עודד ירקוני, וכן צייר מהזיכרון את דיוקנו של השומר האגדי דאוד אבו-יוסף.

בברכה,

לאה שורצמן בן עזר 

אהוד בן עזר

בול פתח-תקוה מקורי משנת 1909

כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"פרשה אחרונה"

לקנוט האמסון

עברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.10.1974

לפני 44 שנים

שמונה מספריו של קנוט המסון תורגמו לעברית: "רעב", "ויקטוריה", "ברכת האדמה", "פן", "עבדי האהבה", "בעלי חלומות", "פרשה אחרונה" ו"מסתורין" – אף אחד מהם לא הופיע במהדורה חדשה או בתרגום חדש לעברית מזה כמה עשרות שנים, ואין להשיגם בשום חנות ספרים. והתוצאה – כשני דורות של קוראים בארץ לא שמעו כלל את שמו של הסופר הנורווגי המופלא הזה. למרבית הוצאות הספרים בארץ אין מדיניות תרגום עצמאית, והן הולכות אחרי האופנה במערב (וגם זאת בפיגור רב ובהשמטת ספרים חשובים). לדוגמה – הרמן הסה.

הקורא העברי חזר וגילה ספר כ"נרקיס וגולדמונד" – אשר תורגם והופיע בעברית כבר לפני עשרות שנים. אבל, כל עוד לא נעשה הרמן הסה אופנתי במערב, לא טרח איש להדפיסו מחדש אצלנו. אילו תרבות חיקוי זו היתה מביאה לפחות להדפסתם מחדש של ספרי המסון, לאחר שהתעורר בו מחדש העניין במערב! אבל לא. ישנם אצלנו מומחים מדופלמים לתרגום מנורווגית, אשר מצאו לנחוץ לתרגם מחדש את "פר גינט" (לאחר שתורגם כבר ביופי שירי נדיר בידי לאה גולדברג) אך משום-מה טרם גילו את המסון.

הילת המחלה

"פרשה אחרונה" שייכת ל"משפחת" הרומנים אשר רקע התרחשותם בבתי מרפא בהרים, רובם לשחפנים כדוגמת "הר הקסמים" לתומס מאן ו"בבית המרפא" לדוד פוגל. קסמם של בתי המרפא האלה כפול: מצד אחד, ההווי האירוטי-החולני הנוצר בהם, על גבול ההיסטריה, תמיד במעלת חום אחת או שתיים יותר מהנורמאלי. ומצד שני – האפשרות לשקף עולם שלם ותקופה, על רבדיהם החברתיים וגווניהם הפילוסופיים, על-ידי מיקרוסמוס של בני-אדם המתנהגים, בתנאים של בידוד-למחצה, באורח קצת גרוטסקי ופאתטי, והם מביעים במוגזם את המחלות הכמוסות אצל רוב בני-דורם.

האם היו המחלות עצמן, מנקודות-מבט של הסופרים עליהן – אציליות יותר? את העונג החולני, הדקאדנטי, אשר בשלוש היצירות הללו אין למצוא, למשל, ב"אגף הסרטן" של סולז'ניצין. כלום זה רק ההבדל שבין הסרטן לשחפת? סולז'ניצין, שנולד לאחר מלחמת העולם הראשונה, אינו מסוגל ואינו רוצה לראות בדעיכה במחלה סוג של יופי ענוג ועצוב. ואולי דורנו מתייחס למחלות מסויימות כאל משהו מפלצתי, דמוני, ואינו רוצה לחיות במחיצתן, אפילו במחשבה, כקורא על ייסורי אחרים, מתוך הזדהות של חמלה, רחמים וקדושה.

אכן, סולז'ניצין השתמש במחלת הסרטן, אותה ידע מבשרו – כאמצעי מפחיד – להעמיד את הקורא בסיטואציה דתית-קיומית. ואילו במאה הקודמת [ה-19] נילווה אפילו לעגבת רטט של מסתורין רומאנטי, ולשחפת היה זוהר טראגי של התלקחות אחרונה בטרם דעיכה.

"פרשה אחרונה" מעמתת דמויות של שני טיפוסים הלוקחים חלק ביצירתו של המסון מראשיתה. האחת – דמות הנווד הרעב, האומלל באהבתו, העני מילדותו, התימהוני, הנכשל באהבה, והמתאבד. דמות שקירבתה הביוגראפית להמסון רבה. דמות זו מופיע ב"רעב", "מסתורין", "פן", "ויקטוריה", והמשכה בדמות אוליבר מגנוֹס "המתאבד" שב"פרשה אחרונה".

והדמות השנייה היא זו של האיכר השורשי, ההררי, הכורת ברית קשה עם האדמה, איתני הטבע ויצרי החיים, ואלה מביאים אותו עד לידי פשע. דמות זו מאפיינת את התקופה השנייה ביצירתו של המסון, הניסיון להגיע לחיוב החיים, להשתרשות. זו דמותו של יצחק ב"ברכת האדמה", הרומאן אשר עליו קיבל המסון את פרס נובל בשנת 1920. ומקבילה לו ב"פרשה אחרונה" דמותו של דניאל. החי בהר, מעל הכפר טוראס, מקום בו עומד לקום בית-המרפא, שם מסתופפים הטיפוסים המנודים, החולניים, כאוליבר מגנוס ה"מתאבד", אנטון מוס המצורע, העלמה יוליה ד'אספר ומאהבה הנוכל העדין מר פלמינג.

הזוג הפאתטי

החברה המתאספת בבית-המרפא היא צירוף קרתני-קוסמופוליטי של חולים, מאחזי-עיניים, מיואשים, תאוותניים וחומדי ממון, המתקיימים במידה רבה זה על חשבון זה, בין אם מדובר באמצעים חומריים או בפאראזיטיות נפשית ובבדידות עמוקה המוצאת לה עוגן זמני בנפש הזולת.

הזוג הפאתטי ביותר ברומן, אשר זיכרו מלווה את הקורא שנים לאחר הקריאה, הם המתאבד וחברו המצורע. הראשון שלם בגופו, אך נפשו שקועה בייאוש עמוק, עקב בגידת אשתו, דבר שאותו הוא שומר בסוד כמוס. והשני – פצע שאינו מתרפא לו באצבעו החבושה תמיד, פניו נמקות ועיניו מתעוורות והולכות, ועדיין הוא בבית-המרפא מפני שטרם נתגלה כי מחלתו היא הצרעת, וסבורים שהוא לוקה בחולי-עור כלשהו. השניים תלויים זה בזה, מכאיבים זה לזה בתופסם את גווני-הגוונים הדקים והאכזריים ביותר אשר לחולשותיו ולפגמיו של כל אחד מהם.

הסצנה אשר בה מתגלה למתאבד דבר עזיבתו של חברו מוס את המוסד, מפני שעליו להיכנס לבית המצורעים, היא מן החזקות ביותר בספר. כדי לחפות על מצבם הנורא, ולא לגלוש לסנטימנטאליות, הם מחרפים ומעליבים איש את רעהו.

אך שונה תגובתו של מוס כאשר עליו לגלות את העובדה המרה לידידתם המשותפת, העלמה ד'אספר, החפצה לגמול לו על עזרתו לה ולהעניק לו מתנת כסף לקראת נסיעתו:

תודה, אומר הוא, איני זקוק לכסף.

הרי זה לעת מצוא. הביטה, אין זה סכום גדול –

אך אני לא אוכל להשתמש בו, העלמה ד'אספר!

אינני מבינה, אומרת היא בפחי נפש.

מוס בקול עמום: הנני מאלה הנתונים לחסות הציבור, מקום יוקצה לי מטעם הממשלה.

כך? שואלת היא בתמימות. איזה מקום? מישרה?

כן. מישרה קלה. כל חובתי היא לשוטט עם פעמון ביד ולצעוק טמא – טמא!

העלמה תולה בו את עיניה בחלחלה ולוחשת: האם אתה? – היא משתתקת. (עמ' 199).

וכך, רק פה, באמצע הרומן – מתוודע הקורא אל מלוא האימה שבמצבו של מוס, וכל פרשת יחסיו הקודמים עם סביבתו מוארת לפתע באור חדש.

הזרימה הפנימית של החיים

השינויים הפתאומיים, התמוהים, המעמידים בבת-אחת את מצב גיבוריו באור חדש נוסח נאגל, גיבור "מסתורין" – הם בין הקווים האופייניים ביותר לסגנון כתיבתו של המסון, לא מעט בהשפעת דוסטוייבסקי. בהמשך "פרשה אחרונה" מתברר כי לא צרעת היתה מחלתו של מוס, והוא משתחרר מבית המצורעים.

מגנוס, המתאבד, סבור כי ההתאבדות שפלה היא מן הרצח, ולפיכך חייב הוא לברור לעצמו מיתה משונה ומיוחדת במינה, בעלת רמה גבוהה. רמה שתעלה את ההתאבדות למעלת הרצח. (עמ' 55). ובמקום אחר הוא אומר: "בואה, מוות, בואה ותבוא הפרשה האחרונה!" (עמ' 229). הפרשה האחרונה היא אפוא המוות. אבל, לא מותו שלו, אלא מות אשתו האהובה, הבאה אליו לבסוף לבית-המרפא בבקשת מחילה, ונשרפת סגורה בחדרה בלילה, והמפתח בידו. כל בית המרפא עולה באש שהחלה באופן מקרי, בחדרם של משחקי קלפים עד לשעה מאוחרת בלילה. ומגנוס, בעקיפין, אשם במות אשתו.

ובמקביל, העלמה ד'אספר נעזבת על ידי הנוכל העדין, האצילי והחולני, מר פלמינג, והיא בראשית הריונה. לאחר שלא נותר שום מועמד אחר לנישואים, היא עוברת לחיות עם דניאל, ומסבבת אותו בכחש למען יחשוב כי הילד שלו. בעימות בלתי-נמנע בין מר פלמינג, החוזר לפתע, ודניאל רדוף השמועות על ספק-אבהותו – הורג דניאל את פלמינג. מות אהובה, אבי-בנה, גורם לעלמה ד'אספר להבריא משאפתנותה החולנית, הרומנטית ורודפת-הבצע כאחד. דניאל מסגיר את  עצמו, ונשפט למאסר לא-ארוך.

הרומן מסתיים בפגישה לעת בוקר בין המתאבד, שאיבד את אשתו בשריפה, לבין העלמה ד'אספר, המחכה בנאמנות לתום שבע שנות מאסרו של דניאל. ובינתיים: "היא חוזרת ונפנית לעבודתה – בזריזות רבה עושה היא במלאכה, גם בטוב וגם ברע, – פעלתנות קרקעית, כך אנו קוראים לזה – " (עמ' 436. סוף הרומן).

כתיבתו של המסון אינה ניתנת בנקל להכללות ולפירוש סמלים ומוטיבים. היא מפתיעה, חמקמקת ורבת-תהפוכות, ומותירה את הקורא נדהם לנוכח גורלות אנוש, ממש כאילו היה מדובר באנשים קרובים אליו. כאילו מנסה המסון לחקות את הזרימה הפנימית של החיים עצמם.

* קנוט המסון: "פרשה אחרונה". תרגום יצחק שנברג [שנהר]. כרך א'-ב' 436 עמ'. ספריית שטיבל. הוצאת ספרים. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל-אביב. 1933.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח, שלום! טובה כפולה ומכופלת, אף כי בעבר הבאת את סיפור ההתנפלות הערבית על המושבה פתח תקווה באביב 1921, הגדלת עשות בפעם זו והבאת הרחבות מעניינות ביותר!

זאת גם זאת, הוספת עשות בהביאך את המאמר המרתק על האהרונסונים, פרי עטה של גלי אדר.

ועל כל אלה, תבורך!

משה בן ברוך

Http://www.israel-tour-guides.com/

* שלום אדוני העורך. ברצוני לברך את משה גרנות על כל אשר הוא מגיש לנו מעל דפי עיתונך. סקירותיו והערותיו על הספרים השונים שיוצאים לאור מאירות עיניים ומעניינות מאוד. כל הכבוד להתמדתו ולכישרונו לגוון לנו את הקילומטרים הרבועים בענייני פוליטיקה המציפים את העיתון.

כה לחי ועד מאה ועשרים.

בברכה

י"ז

* אהוד היקר, היה לי יום עמוס, לכן התפניתי לקרוא את הגיליון האחרון רק לקראת ערב. תודה על פרסום הרשימה שלי על "בחיי (2)" של פוצ'ו, ולא הקפדת איתי שאני כל כך מאוחר מתעורר לכתוב על פוצ'ו האהוב שלנו.

השיר של יוסי גמזו "אל תסלח להם, אבי" מרטיט את הלב, ויש בו כתב אשמה לא רק לגרמנים, אלא גם לאל (אם יש בכלל), ואל העמים שבהתלהבות חברו לנאצים להשמידנו. האוקראינים, הפולנים, הרומנים, ההונגרים, הקרואטים, ואפילו במערב אירופה (צרפתים, הולנדים) עשו מעשי זוועה בהתלהבות. אסור לשכוח את זה, בעיקר לעדיני הנפש, שטוענים שאנחנו איננו נוהגים בצורה נאותה בפלסטינאים "הצדיקים והנפלאים".

על אירועי תרפ"א בפתח תקווה קראתי באחד הגיליונות הקודמים. ביפו וסביבתה נרצחו בימים ההם 47 יהודים, 43 מתוכם קבורים בבית קברות טרומפלדור בתל-אביב. כל יום זיכרון מגיעה לשם משפחתי לחלוק כבוד לעולים החדשים שנלחמו על חייהם, אבל הפורעים בסיוע השוטרים הכריעו אותם.

מתי דוד צודק: בן-דרור ימיני הוא עיתונאי הגון, חכם וידען בכל הנוגע לסכסוך הדמים בינינו לבין "הצדיקים" הערבים.

 אני מצטרף ליעל מדיני על שבחיה ל"ילדה של קיבוץ" של ארנה גולן, וכן, גם אני הייתי עולה חדש, וזכיתי לקיתונות של לעג על מוצאי ועל מבטאי, וזה לא מונע ממני להיות אסיר תודה לאלה שלחמו במלחמת השחרור כדי שתהיה לי מולדת.

שלך,

משה גרנות

אהוד: בשעתו הייתי יושב בבית-קפה מדי כמה שבועות עם חברי הסופר שמאי גולן והוא היה קורא בפניי, מתוך דפים בכתב-ידו, הערות על הגיליונות האחרונים. זה היה ה"פיד בק", ההיזון החוזר, למעני כעורך. בזכותו גם הנהגתי שיש לחזור על שם הכותב בסוף כל רשימה, כדי להתמצא מי כתב מה.

עכשיו, ששמאי איננו, ההערות שלך, משה, ממלאות אצלי במקצת את החסר.

* מוטי הרכבי: לפני כשנתיים וחצי הסתער מחבל ערבי על יהודייה בצומת גוש עציון. תוך צעקת "אללה הוא אכבר!" נעץ סכין בגבה. אתמול [12.4] ניתן פסק הדין בבית הדין הצבאי בו נשפט המחבל. הרכב ה"שופטים" זיכה את המחבל מ"ניסיון לרצח" והרשיעו בחבלה חמורה.

קראו ותאמינו. אלה הם שופטיך:

https://tinyurl.com/ya69bcc7

מפתיע שבית המשפט לא מצא את היהודייה אשמה: בגלל גבה נשבר הסכין ובגלל עקשנות שלה לא הצליח המחבל לעשות עוד משהו למען אללה. יש לכלוא אותה בתא סמוך לאלאור אזריה.

* כאשר קוראים את מאמר השיטנה של יו"ר מר"צ לשעבר זהבה גלאון, ב"הארץ" ביום שישי האחרון, 13.4 – ומשווים אותו להתבטאויות של היו"ר החדש של מר"צ, תמר זנדברג, אזיי ההבדל בין דברי שתיהן נראה כמו בין דֶבר לחולירע.

* לאחר שסורבה בקשתו של הסופר  דויד גרוסמן לשאת את הנאום בשם הזוכים בפרס ישראל במוצאי יום העצמאות, התמעטו סיכוייו לזכות בפרס נובל לספרות על פעילותו למען השלום!

* הארס של "עיתון הארץ" הרעיל כנראה גם את העיתונאי המוכשר נחמיה שטרסלר שלדבריו הוא קרוב כבר להקיא:

"עובדה שפרשנים ופוליטיקאים רבים לא התרשמו כלל מהירי החי על המפגינים, וגם לא ממיספר ההרוגים והפצועים הרב. הם אמרו שהעזתים 'שלחו את הילדים שלהם לבצע פעולות טרור, אז טוב שבלמנו אותם.' הם הוסיפו ש'יצאנו מעזה ולכן אנחנו לא אשמים בכלום.' הם הגדירו את ההפגנה כ'פלישה טרוריסטית שכוונתה להשמיד את ישראל' ו'שכל הכבוד לצה"ל שבלם את הפלישה בלי נפגעים מצדנו.' ומה עם נפגעים אזרחים לא חמושים מהצד השני? זה מותר. ראה 'תורת המלך'.

"בושה להיות ישראלי בימים אלה. בושה שמלווה בהרגשת קבס כבדה."

["הארץ", 13.4].

הקאה נעימה לך, נחמיה שטרסלר.

* קלוד פרץ: יוסי גמזו, ענק!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל