פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1351

 [שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בסיון תשע"ח, 11.6.2018

עם הצרופות: 1. צפון קוריאה בלילה. 2. העותק המשומש של "אנשי סדום" שיצא לאור לפני 50 שנה, ואותו מצאו וצילמו השבוע שרון ושמוליק בקפה לנדוור בקניון שער הצפון.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

שנת ה-140 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878). // שנת ה-70 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948). // שנת ה-70 לפטירתו של יהודה רַאבּ בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל. // דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: וַּאלְלַהּ, נַסְרַאלְלַהּ... // מיכל סנונית: הם לא קו-ר-אים! עִם שבוע הספר. // יהודה דרורי: נסראללה: "גם אם העולם כולו יתאחד כדי להוציא אותנו מסוריה – לא נצא!" // משה כהן: באשמת מירי. // אורי הייטנר: 1. שעת כושר. 2. צרור הערות 10.6.18. // נורית יובל: הבו לנו ארכיונים! // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא, "בשעה הזרה". // יצחק שויגר: מסע ביוון, מאי 2018. // אברהם כץ עוז: האם סובול אוייב העם? // עקיבא נוף: הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת. // יוסף אורן: "בחזרה מעמק רפאים". תנועת המטוטלת ביצירת חיים באר. // רותי יצחקי ריכטר: פרק מהספר "העיניים של אימא". // תקוה וינשטוק: שולמית ויתקון: אבי, הסופר אליעזר שמאלי. // אסתר ראב פוגשת את אליעזר שמאלי. // נעמן כהן: שישו את ירושלים, גילו בה, גילו בה כל אוייביה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ממעמקים" לאוסקר ויילד. עברית: 1919. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.8.1970, לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה.

* * *

יוסי גמזו

וַּאלְלַהּ, נַסְרַאלְלַהּ...

"וְאַחַר-כָּךְ הוֹרַשְנוּ לָעָם הַמְּעֻנֶּה אֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה,

אֶת מִזְרָחָהּ וּמַעֲרָבָהּ, וְנִתְקַיְּמוּ כָּל הַהַבְטָחוֹת שֶל רִבּוֹנְךָ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

 (הקוראן, הסוּרָה השביעית)

וַּאלְלַהּ, נַסְרַאלְלַהּ, הִצְחַקְתָּ אוֹתָנוּ

בַּנְּאוּם שֶנָּשָּׂאתָ לִכְבוֹד "יוֹם אֶל קוּדְס"

בַּכְּפָר מָרוּן אָ-רָאס לְמוּד הַבּוֹמְבּוֹת, כְּשֶשָּמַעְנוּ

כַּמָּה אַתָּה הִיסְטֶרִי, וּפָגוּעַ, וְלָחוּץ  

מִכָּךְ שֶסָּעוּדִיָּה, לִדְבָרֶיךָ, מְצַדֶּדֶת 

בִּזְכוּת בְּרוּרָה, הִיסְטוֹרִית וּנְחוּשָה שֶל יִשְׂרָאֵל

עַל פָלַסְטִין – וְשֶבְּכָךְ, טָעַנְְתָּ, הִיא בּוֹגֶדֶת

בְּכָל מָה שֶהִטִּיף לוֹ נְבִיא אַלְלַהּ הַגּוֹאֵל

בַּשְּאֵלָה לְמִי סוֹפְסוֹף שַיֶּכֶת פָלַסְטִין

עַל פִּי אוֹתוֹ קּוּרְאָן שֶבּוֹ אַתָּה, אֱוִיל מַשְׂטִין,

הוֹכַחְתָּ עַד כַּמָּה אַתָּה נִבְעָר וְאִיגְנוֹרַנְטִי

בַּמֶּה שֶנֶּאֱמַר בּוֹ בְּשָחוֹר עַל גַּב לָבָן

כִּי שָם הֲרֵי כָּתוּב בְּנֹסַח חַד וְאֵלֵגַנְטִי

שֶפָלַסְטִין שַיֶּכֶת לַיָּאהוּדִים כַּמּוּבָן

וְזֹאת כָּּתַב מוּחַמַד רָסוּל אַלְלָה (שְלִיחַ אַלְלָה)

בְּסֵפֶר הַסְּפָרִים שֶל הָאִיסְלָם, בְּשֵם הָאֵל,

אָז מִי כָּאן בּוּר בְּרוּחַ הַקּוּרְאָן, אָדוֹן נַסְרַאלְלַּה:

אַתָּה אוֹ סָעוּדִיָּה שֶתָּמְכָה בְּיִשְׂרָאֵל?

וְלָמָּה זֶה אָמַרְתִּי שֶהִצְחַקְתָּ כָּאן אוֹתָנוּ?

מִפְּנֵי שֶהַמּוּקְיוֹן הֲכִי מַצְחִיק בַּמִּידְל אִיסְט

אַתָּה הוּא וּבַסְּפִּיץ' בּוֹ פִּיךָ הַגָּדוֹל זִכָּנוּ

נוֹכַחְנוּ כִּי הָפַכְתָּ שָם כִּמְעַט לִסְטֶנְדְּאַפִּיסְט.

אֲנִי אוֹמֵר "כִּמְעַט" כִּי סְטֶנְדַּאפִּיסְט תָּמִיד טוֹרֵחַ

עַל הַצְחָקַת קְהַל מַאֲזִינָיו, אֲבָל אַתָּה

לְרֶגַע לֹא נִסִּיתָ לְהַצְחִיק וּלְבַדֵּחַ

כִּי אִם לְהָצִיפֵנוּ בְּאֵימָה וּבְעָתָה

וּבְכָל זֹאת, עַ'ס בִּין עַנַכּ – אֵיךְ אֶפְשָר זֹאת לְהַדְחִיק? –

בִּמְקוֹם לְהַפְחִידֵנוּ רַק הִצְלַחְתָּ לְהַצְחִיק

אוֹתָנוּ כְּשֶהִכְרַזְתָּ כִּי "תַסְכִּים עוֹד לְהַמְתִּין

לְכָךְ שֶהַיָּאהוּדִים יַחְזְרוּ מִפָלַסְטִין

לְכָל הָאֲרָצוֹת מֵהֶן הִגִּיעוּ הֵם אֵלֶיהָ

וְאִלּוּ לְאוֹתָם שֶרֹאש הַ'חִיזְבַּאלְלָה' קוֹבִעַ

כִּי שַיָּכִים הֵם לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה

תַרְשֶה בְּרֹב טוּבְךָ, נְדִיבוּתְךָ, וְחַסְדְּךָ

לְהְשָּאֵּר בָּהּ בְּשָלוֹם בְּלִי סְטָטוּס מְאֻיָּם

כִּי אֵין אַתָּה זוֹמֵם סוֹפְסוֹף לְהַשְלִיכָם לַיָּם.

אָז יֵש לָנוּ, לִידִיעַתְךָ, מִין צֹרֶךְ לְשַלֵּב

כַּמָּה עֻבְדּוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת, דִּיר בַּלַכּ וְשִׂים לֵב:

עֻבְדָּה מִסְפָּר אַחַת: כָּאן כְּלוּם לְךָ לֹא יַעֲזֹר

כִּי אֵין אָנוּ צְרִיכִים, אָדוֹן נַסְרַאלְלָה, שוּב לַחְזֹר

מֵאֶרֶץ פָלַסְטִין הַזֹּאת לְאֶרֶץ מוֹצָאֵנוּ

שֶכְּבָר לִפְנֵי אַלְפֵי שָנִים יָשְבוּ בָּהּ אֲבוֹתֵינוּ

כִּי אֶרֶץ מוֹצָאֵנוּ, מִקָּצֶה וְעַד קָצֶה,

הִיא זֹאת שֶבָּהּ יוֹשְבִים אָנוּ, תִרְצֶה אוֹ לֹא תִרְצֶה.

עֻבְדָּה שְנִיָה: מִי שֶלּוּא שֵׂכֶל בְּרֹאשוֹ הָיָה

חוֹזֵר הָיָה לְאֶרֶץ מוֹצָאוֹ בְּלִי שְהִיָּה

מִסּוּרְיָה לִלְבָנוֹן לְאוֹר כַּמּוּת הָאֲבֵדוֹת

שֶ"חִזְבַּאלְלַהּ" סָפְגָה שָם, אִם יֵש אֹמֶץ לְהוֹדוֹת.

וְהָאִירָאנִים, לוּא הָיְתָה תְבוּנָה בְּקָדְקוֹדָם

הָיוּ חוֹזְרִים לְטֶהֶרָן בִּמְקוֹם לִשְפֹּךְ עוֹד דָּם

בְּכָל עָרֵי אִירָאן עַל הַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי

וְאוֹי, חַסַן נַסְרַאלְלַהּ, לְִיוֹזְמֵי טֵרוֹר גַּם הַלְאָה

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְלֹא חַסַן, מַר נַסְרַאלְלַהּ...

יוסי גמזו

* * *

מיכל סנונית

הם לא קו-ר-אים!

עִם שבוע הספר

באים אליהם בטענות שהם לא קוראים. אל הילדים שלנו, הנכדים שלנו, וכל מי שבסביבה. אני מביטה בהם, חלקם קטנים, חלקם בני נעורים מתבגרים, וחלקם אפילו בוגרים. אין שיח. אין מבט. ואם כן, משפטים קצרים בני שתיים-שלוש מילים, או אפילו משפט בן מילה אחת (אם אפשר לקרוא לזה משפט), כמו – בסדר, סבבה, בכיף.

באים אליהם בטענות. אבל להם – זה עובר ליד האוזן והם דבקים בשלהם. זוהי שפתם כיום, שפת המאה ה-21. אם נאבה ואם לא, ההתפתחות הדיגיטלית שינתה את פני העולם. הם שולטים במחשב מגיל 3, משחקים ב"נייד" של הוריהם עוד בטרם זוכים באחד משלהם, הטלוויזיה על סרטיה האלימים והמשחקים הרצחניים היא פת הלחם היומית שלהם.

אם תשאלו אותם איזו שאלה, לא תקבלו תשובה, אלא אם כן – במקרה הטוב – תחזרו עליה חמש או שש פעמים. הם פשוט לא שו-מ-עים. לא מפני שחלילה השמיעה שלהם חלשה. הסיבה היא טריוויאלית ופשוטה: הם שקועים  בעולם הסימנים הקצרים שלהם דרך המכשירים החדישים שלהם, מבלי יכולת להינתק.

ואני, אחרי תקופת מעבר של התחלחלויות לא פשוטות, בתהליך קצר יחסית, שיניתי "פאזה". יותר ויותר התחלתי לעקוב אחריהם בלי דאגה. יצאתי מזה כשהפנמתי: הם אחרים, כי העולם בו הם חיים השתנה ללא היכר ואין טעם להילחם במציאות שהתפתחה והשתלטה על הקידמה שכליה זה לא מכבר השתכללו. אנחנו גדלנו על משחקים עם חברים, שיחות נפש בין חברות, עולם ורבאלי ועולם של ספרים – הם גדלו לתוך עולם של מיכשור שמכתיב קיצורי דרך כמו שפת ה"וואו", ה"סתם", ה"כאילו". "מה קורה" החליף את כל מילות ההתרגשות בפגישה מתוכננת או בפגישת אקראי. "מדהים" תפס את מקומן של כל דרגות ביטויי ההתרגשות כמו: ככה-ככה, לא רע, נפלא, נהדר.

כסופרת ומשוררת המילים הכתובות הן חיי. הספרים שאני קוראת הם אושרי ועושרי וממלאים את נשמתי. זהו עולמי ועולמם של רבים מבני דורי, דור הוריי וחלק של דור ילדיי. אך לא עוד. אני, שהמילים הכתובות, ומן הסתם גם הנאמרות, הן המרכיב העיקרי של חיי, אימצתי בהדרגה, לא בבת אחת ולא בקלות, את הגישה שזה בסדר. הם לא  קו-ר-אים, הם לא שו-מ-עים, ובכל זאת הם בני אדם לא פחות טובים.

הם אחרים. כלי הביטוי שלהם שונים, החוויות שלהם עוצמתיות לא פחות – אבל בדרכים שונות, שלנו יש פחות ופחות חלק בהן. למרביתם (מלבד במחברות בית הספר, וגם זה לא יימשך לאורך זמן) כבר אין כתב יד. מה כן יש להם? יש להם יידע עצום בתחומים שלנו אין. הם קולטים שפות מן האוויר, הם מקיימים קשרים עם בני שפות וארצות ותרבויות שונות. הם מבטאים את הרגשות – שיש להם, לא לטעות – בדרך סימנים משלהם.

אולי יוותרו עם הזמן רק הספרים הדיגיטליים שגם להם יש הרבה פחות דורש? אולי הספרים המודפסים יעברו מהעולם? ואולי יישארו עבור מיספר "משוגעים לדבר?" ואולי, אולי עוד תבוא לספרים הכתובים עדנה? אינני יודעת, כי לשוטים כידוע ניתנה הנבואה.

בשבוע הספר – הנמשך על פני חודש שלם – ישנם קונים רבים. מציפים את הכיכרות ואת החנויות, רוכשים בזול ספרים שיקראו או לא והחגיגה גדולה. אני יודעת, מפגישות תכופות עם קוראים – הן במפגשים והן על המדרכות ובדוכנים – שישנם קוראים המתרגשים בכל מאודם מקריאת ספרים. אבל העולם בו הם ואנו חיים השתנה וימשיך להשתנות והחיים ייראו אחרת. כבר לא ייאמר בהתראה ומתוך זעזוע עמוק "הם לא קו-ר-אים." כי זה לא יהיה יותר "אישיו", לא כותרת ולא נושא לביקורת ובעיקר – תיפסק הטפת המוסר המעיקה לכל אלה שלא קוראים.

מיכל סנונית

* * *

יהודה דרורי

נסראללה: "גם אם העולם כולו יתאחד כדי להוציא אותנו מסוריה – לא נצא!"

פורסם YNET:  08.06.18

מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה אמר בנאום לרגל "יום ירושלים" האיראני: "אנחנו נוכחים בסוריה כל עוד ירצו שנהיה שם. כל עוד ההנהגה הסורית זקוקה לנו בשטח."

נסראללה הוסיף: "גם אם העולם כולו יתאחד כדי להוציא אותנו מסוריה – לא נצא ממנה. אנחנו לא נצא עד שההנהגה הסורית תגיד לנו."

 (דניאל סלאמה וליעד אוסמו)

עד היום יצאו מסוריה כ-4870 לוחמי חיזבאללה בארונות מתים ועוד כמה אלפים הועברו באמבולנסים ללבנון. הסורים והאיראנים ילחמו במורדים ובדאע"ש עד החיזבאללתי האחרון... נסראללה מדבר כעבד נרצע ולא כמנהיג!

מכתב המוצע למסירה לנציגי הארצות באו"מ

מכתב בנוסח זה חייב להימסר לכל חברות האו"מ, אשר להם יחסים דיפלומטיים או כלכליים עם ישראל, לקראת ההצבעה הקרובה באו"מ על נושא עזה, שמעלים הפלסטינים ובני בריתם.

א.ג.נ.

הנדון: הצבעתכם באו"מ ביום ... בהצעת החלטה מס' ....

ההצעה הנ"ל מוגשת לכם בהשראה פלסטינית ואיראנית שנועדה להכפיש את מדינת ישראל ולתת לגיטימציה לטרור האיסלאמי המתמשך נגדנו.

רצועת עזה כולה נמצאת כבר שנים רבות בשלטון מקומי דיקטטורי של תנועת הטרור המוכרת בעולם בשם חמאס, והנהנית מתמיכה כספית ומוסרית של רשויות הטרור השולטות באיראן, בקטאר וברשות הפלסטינית.

החמאס מעולם לא דאג לרווחתם של תושבי רצועת עזה, אלא מידי פעם הוא משלח מטחי טילים על אזרחים ישראלים שלווים. הוא חופר מינהרות-רצח לחדור לישראל, אבל מכיוון שישראל מכשילה את הפעילויות הללו נגדה, הוא נוקט לאחרונה בטקטיקה מתועבת השולחת אזרחים תמימים לפרוץ את גדר הגבול ובכך למעשה – מקריבה את אזרחיה למוות.

החמאס ואיראן משלמים לאלפי אזרחי הרצועה כספים רבים שיבואו לגדר הגבול ויפרצו אותה ויצאו להרוס יישובים ישראלים ולהרוג את אזרחיהם. ברור שזכותה של ישראל למנוע זאת בכל מחיר, ואכן צבא ההגנה לישראל עושה זאת ביעילות מירבית, כאשר המילה "מידתיות" הינה צביעות לשמה, באשר היא לא קיימת כשהדבר נוגע לניסיון לרצח המוני ישראלים.

המשבר ההומניטרי ברצועה, עליו מצביעים רבים, מקורו בחמאס המונע סיוע מתושבי עזה ואשר מקדיש את כל כספו להכנות למלחמה בישראל לרכישת טילים ולחפירת מנהרות-רצח.

אין מצור על רצועת עזה! כל יום עוברות עשרות משאיות עם מזון ואספקה בשני מעברים גדולים (אפילו בעת מלחמה). חלק גדול מרצועת עזה גובל במצרים ושם אין מצור! ו"המצור הימי" הינו פיקוח ישראלי למניעת אספקת נשק ותחמושת לחמאס מצד איראן וגורמים אחרים.

לפיכך, יש לדחות את ההצעה הפלסטינית-איראנית המבישה והשקרית.

מצד שני, הצבעתכם במליאת האו"מ בעד ההצעה הפלסטינית-איראנית תתפרש בעיני מדינת ישראל כצעד עויין מצידכם כלפינו, צעד שיהיו לו השלכות רבות על יחסינו בעתיד.

תודה על תשומת הלב,

בנימין נתניהו

ראש הממשלה ושר החוץ בפועל   

ירושלים

* * *

שאיפתם העזה של ערבים לשרוף את שדותיה, את מטעיה, את יערותיה ואת בתיה של ישראל – מבטאת את רצונם להחזיר אותה למצב של ארץ שממה, כפי שהיתה ברובה לפני ייסוד פתח-תקווה לפני 140 שנה, ב-1878!

* * *

משה כהן

באשמת מירי

"האנשים הנאורים" טוענים שנברחת [כך במקור] ברזיל ביטלה את ביקורה בארץ בגלל התנהלותה של שרת התרבות והספורט. 

אבל כדאי להזכיר פרט קטן שלא הובלט בתקשורת.

הידעתם שלמסי יש חוזי פרסומת דשנים בטורקיה ובקטר?

הידעתם שטורקיה וקטר איימו על מסי שיבטלו את חוזי הפרסומת שלו אם יבקר בישראל? 

האם יש למירי רגב קשר לחוזי הפרסומת של ליונל מסי?

תמהני. 

נלחמים בטרור

עפיפוני אש ועפיפוני מטעני נפץ פגיעתם רעה והם טרור לכל דבר. 

ממשלת ישראל נלחמת בטרור, אבל בערבון מוגבל.

למעיפי העפיפונים יש חסינות מפני ירי.

ובנוסף דנה ממשלת ישראל אלו ואלו הטבות והקלות להעניק להם.

אז נוכח התשואה שהוא מביא למה שיפסיקו את הטרור? 

נלחמים בטרור על ידי עידודו?

תמהני.

משה כהן

ירושלים

* * *

מתי מירי רגב תתפטר?

רצוי כמה שיותר מהר!

היא מתאימה לתפקידה

כמו צנון לגלידה!

* * *

אורי הייטנר

1. שעת כושר

ערב אחד, בקיץ 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התקשרו אליי שני חבר'ה צעירים. "אנחנו נמצאים כעת בגולן ונשמח להיפגש איתך."

"בואו," אמרתי להם, ותוך שעה קלה הם ישבו מולי בביתי, באורטל.

הם סיפרו לי ששניהם סטודנטים איכפתניקים, היום בוודאי הם היו מגדירים את עצמם כאקטיביסטים. הם רוצים להקים ארגון סטודנטים נגד נסיגה מהגולן וביקשו את עזרתנו.

הם נשמעו לי רציניים ביותר, מבינים עניין, נחושים. כמובן שהם קיבלו מאיתנו כל עזרה שרצו. אחד מהם כבר היה פעיל מוכר, דובר התאחדות הסטודנטים לשעבר ובאותה עת היה פעיל בליכוד ועבד עם נתניהו.

לאחד קראו אודי ולשני צביקה. פרופ' אודי לבל הוא היום פרופסור בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל בשומרון, שמתמחה ביחסי צבא-חברה, פסיכולוגיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, תרבות פוליטית, שכול וזיכרון, הנצחה וסמלים. עו"ד צבי האוזר הוא אדם רב פעלים ובעל רקורד מרשים בציבוריות הישראלית. מילא תפקידים רבים ובראשם מזכיר הממשלה בשנים 2009-2013.

חיידק הגולן לא מש מראשו של האוזר כל השנים. לפני כשנתיים הוא פרץ ביוזמה חדשה – לפעול להכרה בינלאומית וקודם כל אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא החל לפעול ללא לאות – לכתוב מאמרים, לשאת הרצאות, ליזום ימי עיון. הזמנו אותו להרצות על הנושא בכנס של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנה לחוק הגולן, בדצמבר 2016, והוא פרס בדבריו את חזונו. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לי להערות טיוטה לחוברת שעליה עבד, שעסקה בנושא. והוא ממשיך בכך גם בימים אלה, בכל התנופה.

כשהוא העלה את הדברים לראשונה, האפשרות הזאת נשמעה כפנטזיה. כשאני כתבתי בזכות היוזמה, אנשים שאני מחשיב מאוד את דעתם, הסבירו לי שאין חיה כזו. אולם יוזמתו החלה צוברת תנופה וקורמת עור וגידים.

היום הנושא ניצב בהחלט על סדר היום הציבורי. הנה דוגמאות אחדות מן השבועות האחרונים.

ח"כ יואב קיש מן הליכוד שיגר מכתב לשגריר ארה"ב בירושלים (איזה כיף לכתוב את הצירוף הזה) דייוויד פרידמן, וביקש להעביר דרכו לנשיא טראמפ את הבקשה להכיר בריבונות ישראל בגולן, כצעד משלים לשתי החלטותיו הגדולות – הכרה בירושלים כבירת ישראל והפרישה מהסכם הגרעין האיראני.

שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ דיבר על כך אף הוא, ואף רמז שהנושא נדון ברצינות בבית הלבן. אמנם לא היה כל אישור לדבריו, אך לא היתה גם הכחשה.

ראש "יש עתיד", יאיר לפיד, העלה את היוזמה הזו בסיור שערך בגולן לדיפלומטים זרים ובכנס "העולם עם הגולן" שערך בכנסת.

העובדה שיוזמות כאלו באות הן ממפלגת השלטון הגדולה והן ממפלגת האופוזיציה המרכזית (לא בכנסת, אך על פי הסקרים) חשובה מאוד, כביטוי לקונצנזוס הלאומי על הגולן. ואולי ההתפתחות החשובה ביותר, היא יוזמה של חברים בקונגרס האמריקאי, בראשות הסנטור טד קרוז, לעגן את האחיזה הישראלית בגולן באמצעות תמיכה אמריקאית. במקביל, מקדם יוזמה דומה חבר הקונגרס רון דה סנטיס. יש לציין שהיוזמות האמריקאיות אינן מדברות דווקא על הכרה מלאה בריבונות, אך הן בהחלט בכיוון הנכון.

האם יש סיכוי ליוזמה?

לאורך 35 השנים הראשונות אחרי סיפוח הגולן לריבונות ישראל, ישראל לא יזמה הכרה כזאת. גם אנחנו, הגולן, לא הובלנו יוזמה כזאת ולא קראנו לממשלה להוביל יוזמה כזו. ובצדק. לא היה ליוזמה כזו כל סיכוי, והעלתה עלולה היתה להזיק.

בשנים שבהן ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן וצפצפו על היות הגולן בריבונות ישראל (ומדובר ב-5 ראשי ממשלה – רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט), לא היתה כל משמעות ליוזמה כזו. הרי לא יכולנו לצפות מארה"ב, המתווכת במו"מ, לעמדה פרו ישראלית יותר מעמדת ממשלת ישראל.

אך גם כאשר לא התנהל מו"מ כזה, לא הייתה כל היתכנות ליוזמה כזו. יש לזכור, שלמרבה הצער אף מדינה בעולם לא הכירה בסיפוח הגולן. ארה"ב, תחת נשיאותו של רייגן, ידיד ישראל הרפובליקאי, הגיבה בחריפות רבה על חוק הגולן.

לפני שנתיים נזעקנו כאשר אובמה לא הטיל וטו על החלטה אנטי ישראלית בנושא ההתנחלויות. אחרי חוק הגולן, לא זו בלבד שארה"ב לא הטילה וטו על גינוי ישראל, אלא היא הצביעה בפועל בעד הגינוי, היתה בין יוזמות הגינוי ואף הטילה סנקציות על ישראל.

אגב, זו לא היתה הפעם היחידה שרייגן פעל כך כלפי ישראל – הוא הגיב בחריפות גם על הפצצת הכור העיראקי ועל מבצע "שלום הגליל". העמדה האמריקאית בנושא לא השתנתה, וכל ניסיון להעלות אותה, היה עלול לעורר דובים מרבצם ולפעול כנגדנו. לכן, טוב היה להצניע את הנושא, להמשיך להעמיק את שורשינו בגולן באמצעות התיישבות ופיתוח, ולהמתין לשעת כושר מדינית ליוזמה כזאת.

שעת הכושר הגיעה.

מה נשתנה?

השינוי העיקרי הוא התפוררותה של סוריה במלחמת האזרחים הממושכת, הקשה והעקובה מדם. אלמלא היחלצותו של פוטין לעזרת אסד, יתכן שהיום אפילו פורמלית כבר לא היתה מדינה  שנקראת סוריה. המלחמה הוכיחה שסוריה היא מדינה מלאכותית, מסגרת מדינית לעם מלאכותי. בסיטואציה כזאת, תביעתה לריבונות על שטח שאינו בשליטתה מאבדת את תוקפה ואת הלגיטימיות שלה. במצב כזה, הרעיון של הכרה בריבונות ישראל עשוי להתקבל ביתר הבנה. כעת, יש על מה לדבר.

השינוי השני הוא נשיאותו של טראמפ. טראמפ, לטוב ולרע, אינו חלק מן הממסד הפוליטי של וושינגטון, והוא שובר את הקונבנציות של הממסד הזה. דוגמה לכך מן הזמן האחרון, היא מכסי המגן שהוא הטיל על הייבוא, בניגוד לעקרונות השוק החופשי והגלובליזציה, שהם ליבת האתוס הרפובליקאי.

המרוויחה העיקרית עד כה מהתנהלותו הבלתי קונבנציונלית של טראמפ, היא ישראל, כפי שנוכחנו בהכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לירושלים ובפרישה מהסכם הגרעין. אם טראמפ אינו שבוי בדוגמות של וושינגטון, יתכן שהוא יהיה פתוח גם ליוזמה כזאת.

השילוב בין שני השינויים הללו, הופך את היוזמה לבת סיכוי.

האם המהלך הזה יצליח? כלל לא בטוח. יש לזכור שהנשיא טראמפ לא הכיר בריבונות ישראל על מזרח ירושלים. בנאומו ההיסטורי, שבו הכיר בירושלים כבירת ישראל, הוא הצהיר שגבולותיה של ירושלים יקבעו במו"מ בין ישראל לפלשתינאים. ייתכן שכך הוא יאמר גם על הגולן.

אולם הגולן שונה מירושלים, בכך שירושלים היא נקודה רגישה מאוד בקרב בעלות בריתה הערביות של ארה"ב, ובראשן סעודיה וירדן, בעוד משטרים אלה עוינים מאוד את משטר אסד, ואולי הן אף ישמחו על הכרה כזאת ובכל אופן לא ישברו עליה את הכלים.

איני יודע לאמוד את סיכויי היוזמה להתקבל, אבל אם בעבר הם היו אפסיים, היום נוצרה שעת כושר להצליח ביוזמה זו. את שעת הכושר הזאת יש לנצל בכל דרך, כי אם לא עכשיו – אימתי?

2. צרור הערות 10.6.18

* ניצחון ל-BDS – ביטול משחק הידידות בין ישראל לארגנטינה הוא אולי ההצלחה הגדולה ביותר לסרטן ה-BDS בתולדותיו. ה-BDS הוא אויבה של מדינת ישראל, הנלחם נגד עצם קיומה ומנסה ליצור דה-לגיטימציה לקיומה. ה-BDS הוא התגלמות האנטישמיות במאה ה-21. ניצחון לארגון הזה הוא מכה לישראל.

בסך הכול, ה-BDS ומסע הדה-לגיטימציה לישראל נוחל כישלון אחר כישלון, אך יש לו גם הצלחות, וזו הצלחתו הגדולה ביותר.

אז למה השמחה לאיד כלפי השרה מירי רגב? נכון, התנהלותה סביב המשחק היתה מירי רגבית, כלומר מחפירה, אבל אין קשר בין התנהלות זאת לבין הכניעה הארגנטינאית לטרור האנטישמי. סביר להניח שמי שקיבלו את ההחלטה על הכניעה לא שמעו על מירי רגב.

* אין קשר לירושלים – חיפה היא חלק בלתי נפרד מישראל. אין שום בעייה בקיום משחקים בחיפה, כמו בכל מקום אחר. אבל ברור שאיננו יכולים להשלים עם מצב שבו בירת ישראל תהיה מחוץ לתחום. אך כל הדיון הזה הוא דיון סרק. ברור שטרור ה-BDS אינו נוגע ספציפית לירושלים אלא לישראל כולה, וכך גם הכניעה לו. למרות שקריו של המחבל ג'יבריל רג'וב.

* זו אותה האנטישמיות – למה המפגינים האנטישמים הפגינו עם חולצות של מסי טבולות, כביכול, בדם של ילדים פלשתינאים? כי נגמרו המצות.

* הפשקוויל הזריז – בתחרות בדבוקת שוקן, מי הראשון שיביע שמחה על מה שרע לישראל, לא ניצח גדעון לוי, לא רוגל אלפר, לא עמירה הס. הפעם הפשקוויל הזריז היה של אורי משגב. "בשעת לילה מאוחרת, סמוך לחצות, עלתה אנחת רווחה קולקטיבית מבתיהם של המוני ישראלים הגונים. בהתחשב בנסיבות, אין מנוס מלדמות אותה לשאגת השמחה המוכרת שפורצת מהחלונות כאשר שער מרהיב מבעיטת יעף קורע את הרשת בדקה ה-89... תודה לך מסי!"

הישראלים שמה שטוב לישראל עושה להם רע ומה שרע לישראל עושה להם טוב, הם עלובי נפש.

* בעד הנגד – עוד לא שאלתי את הבנים שלי בעד מי אנחנו במונדיאל, אבל אני כבר יודע נגד מי אני.

* מענה הולם – האם יש מענה הולם ל"עפיפוני התבערה"? כן. כדור בראש. לשם מה אנו מאמנים צלפים? יש לי הרגשה, שמחבל עם "עפיפון תבערה" שיחטוף כדור בראש, לא יצית עוד שדות.

* שקרן בשירות שקרן – בקדנציה הראשונה שלו, ניהל נתניהו באמצעות חברו הטייקון רון לאודר מו"מ עם אסד האב על מסירת הגולן לאוייב הסורי. עובדה זו ידועה, ואת הכתם הזה הוא לא יוכל למחוק לעולם. בכנס שנערך השבוע, פרופ' עוזי ארד, ראש המל"ל לשעבר, סיפר שגם בשנים 2010-2011 חזר נתניהו על המעשה הנואל הזה, הפעם עם אסד הבן. אני שומע על כך לראשונה, אך אין לי סיבה להטיל ספק באמינות הדברים, כי מה מונע ממי שלא היו לו עכבות לנסות זאת בפעם הראשונה, לחזור על מעשהו בפעם השנייה?

עם זאת, אין לפטור את עוזי ארד עצמו מהיותו שותף למהלך. ארד היה שותף להונאה של נתניהו, שסובב את עם ישראל בכחש, ונשא ונתן על מסירת הגולן, אחרי שנבחר על גל "העם עם הגולן."

להלן קטע מתוך ראיון עם יהודה הראל: "עוזי ארד היה איש הקשר של ביבי ללאודר. הוא היה נוסע לקפריסין או יוון ונפגש אתו ומעביר מסרים מביבי, ולאודר היה מעביר לאסד. ובאותו זמן, כל הזמן חשדתי שיש איזשהו קשר לביבי לנושא הנסיגה מהגולן. וחשבתי שיש לי איש קרוב שאפשר להאמין בו, עוזי ארד. שאלתי את עוזי: 'תגיד לי. יש משהו סביב הגולן?' עוזי השיב לי: 'אני אלמד אותך. מתי אתה צריך להתחיל לדאוג? אם מזכירת המדינה אולברייט תגיע, זה סימן שמתפתח משהו עם הסורים.' הוא שיקר לי ביוזמתו. הוא אמר לי ביוזמתו, שאם יהיה משהו הוא יזהיר אותי.

"שרון כל הזמן אמר לאביגדור [קהלני] ולי: 'שימו לב לנושא הסורי, שימו לב לנושא הסורי.' לא האמנו לו. חשבנו שהוא רוצה לסכסך בינינו לבין ביבי. הוא כל הזמן רמז לנו.

"הפרשה התגלתה זמן קצר אחרי שכבר לא הייתי בכנסת, במזנון הכנסת פגשתי את עוזי ארד. שאלתי אותו: 'איך שיקרת לי ככה?' הוא השיב: 'הייתי חייב, כי אם הייתי אומר לכם, הכול היה נופל. הממשלה היתה נופלת'. ואז אמרתי לו: 'כל הזמן שהיינו בקונפליקט עם רבין, הוא לא שיקר לי אפילו פעם אחת. לא פעם הוא אמר לי, 'על זה אני לא אדבר אתך.' הוא לא סיפר לי הכול, אך לא שיקר לי אפילו פעם אחת. מי חייב אותך ללכת ביוזמתך ולומר שאין כלום? למה שיקרת לי באופן אקטיבי, ביוזמתך?' על כך לא היה לו מענה."

* עכברא גנב – אהוד בן עזר: "מרבית ראשי הרשויות נאשמים בפלילים וחלקם מסיים במעשיהו. מרביתם לא אשמים. השיטה דופקת אותם."

אין זה נכון. יש בארץ מאות ראשי רשויות, רובם הגדול אנשים ישרים ושומרי חוק, שלא דבק בהם רבב, לא נאשמו ואף לא נחשדו בפלילים ובשחיתות. והשיטה – אותה שיטה בכל הרשויות. לא צריך לחפש תירוצים להכשרת שחיתות ושוחד. זו תפיסה אזרחית מעוותת.

[אהוד: זו אינה רק דעתי. קרא עוד פעם את דבריו המאלפים של אברהם כץ עוז בנושא, שפורסמו בגיליון 1349. השיטה אכן דופקת את ראשי הרשויות].

* הרעוּת – בשבילה גיבורים עפים – הסדרה הטובה ביותר שראיתי אי פעם. ללא תחרות.

הגיבורה הראשית היא הרעות. אחוות הלוחמים. הערבות ההדדית שהיא תמצית הישראליות.

ואני מאוהב בנינט. כל כך יפה!

ורק שלא יעשו סדרת המשך, כי כל המוסיף גורע.

* ביד הלשון: בני עי"ש – היישוב בני עי"ש, מדרום לגדרה, הוקם ב-1957 בעיקר בידי עולים מתימן, ועוד שנים רבות יוצאי תימן היו המרכיב העיקרי באוכלוסייתו.

השם בני עי"ש נשמע בהחלט תימני, וככזה הוא מתאים לצביון היישוב. אלא שעי"ש, חרף הצליל, הוא דווקא ראשי תיבות של עקיבא יוסף שלזינגר (1837-1922), רב ציוני שעלה מהונגריה לארץ ישראל והיה מבוני הארץ.

אורי הייטנר

אהוד: העי"ש לא היה יכול להיות ציוני כי בזמן עלייתו ארצה טרם היה קיים המושג ציונות. ואולם היה  לו חלק בייסוד פתח-תקווה, שבה קנה נחלה אם כי לא התיישב בה.

 ייתכן כי יש בינינו קרבת משפחה עקיפה, כי נינו הוא הרב אברהם אהרן שינברגר, ואילו סבתי לאה ראב היתה ממשפחת שינברגר בירושלים, בתו של מנחם מוניש שינברגר.

* * *

אהוד: תחזקנה ידי כל אחינו בעוטף עזה

המגינים עלינו מפי הטרור של "זכות השיבה"

של המנוולים המסיתים מְקדְשי המוות

על גבול רצועת עזה!

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים מִתְרוֹנְנִים

[גם ביום שישי בתל-אביב!]

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

"כמות המפגינים היום [שישי, 8.6] היתה קטנה באופן יחסי למאמצים של חמאס להביא בני אדם לגדר. הארגון התאמץ כדי שיהיו כמה שיותר מפגינים: כל משפחה שהגיעה למרחב הגדר קיבלה 500 דולר, במימון איראני, והיו הסעות מאורגנות. לעומת זאת, רמת האלימות והשימוש באמצעים כגון עפיפוני תבערה עלתה ביחס לאירועים הקודמים." ["הארץ" באינטרנט, 8.6].

* * *

נורית יובל

הבו לנו ארכיונים!

הסופרים והַמְּאַיְירִים היוצרים במלאכת הספר וספרות הילדים בשנות המדינה, זו האמנות הנדרשת לכינונו של קוֹרֵא-מְשׂוחֵח-מְסַפֵּר-מִתְבַּטֵא-מַדְעָן המְפַרְסם את מחקריו – ליוו בעֵטיהם, מכחוליהם, מַחְשֵבֶיהם ובעיקר במחשבתָם ובדמיונָם את התהליך והמהפכה. העבודות שלהם מהוות חומר מחקרי ותיעודי מיוחד במינו לאספקטים שונים של הסיפור הישראלי כולו, מִפֶּלא הִתְחדשות לשונו דרך הנושאים שהעסיקו אותו והלאה אל חיינו.

היוצרים האלה הגיעו לגיל שבו הם מְפַנִים את סדנאות היצירה שלהם, ובאין ארכיונים מתאימים אין להם לאן להעביר את "מסמכי התרבות", שהם כַּר בִּלְתי נִדְלֶה לכל העוסקים בתַרְבּוּתו של עַם.

שברון הלב של אמן קשיש שיושב לקרוע ולהשליך לאשפה את יבולו, קְרי: את חייו, או קוֹנֶה הירוּשוֹת שבא לפַנות את ביתו של אמן שתרם ועיצב את ספרות הילדים בארץ, הוא מַרְאֶה שלא ניתן לעמוד בו. 

הבו לנו ארכיונים מקצועיים!!!

אני מבקשת להפנות  את תשומת ליבם של שומרי התרבות והיצירה בארץ:

בהיותי סוֹפרת ומאיֶירת ותיקה בתחום ספרות הילדים בארץ, כאשר מאחריי למעלה מחמישים שנות עבודה ויצירה, פעלתי בתקופה שבה עברה סִפְרוּת הילדים תהליך מרתק של התפתחות ומהפכה, הן קוֹנְסֶפְּטוּאַלית והן טֶכְנולוֹגִית. מִסִפְרוּת לאומית אידיאולוגִית אל מֶרְכַּזִיוּת הילד; מעברית סִפְרוּתית לעברית מְדוּבֶּרֶת ואישור הסלֶנג; ממגמות חינוכיות לנתינת לגיטימציה לִרְצוֹנוֹת ה"אני"; מאיורים בסגנונות של חוְּצלארץ לפיתוח שפה גראפית מקומית ומקורית ועשירה.

גם מקומָם של הספר והקריאה עברו טלטול, מִמֶדְיוּם שֶעִקָרו טקסטואלי הדורש יכולת הַרְכָּבָה של 22 אותיות, לאינסוף מושגים ומיומנות באוצר מילים, להעצמת מְמַדֵי האִיוּר לעומת מקומן של המילים ועד להתבטאות בסמלים גראפיים בלבד.

גם מקומם של מעוֹדְדֵי הקריאה הלך והצטמצם: הלכו והתמעטו מדורי הַמְלָצָה וביקורות  בעיתונים, כמו גם  שְעות הַנְחָיָה במוסדות החינוכיים.

קלוּת ההפקה של דברי דפוס, שאיפשרה לאנשים להוציא לאור חומרי קריאה שלא דרך מו"לים מקצועיים, הביא לרווייה עצומה  בשוק הספרים, רווייה  של חומרים שלא עברו שום בַּקָרָת אֵיכוּת. באין הדרכה לצרכנים, גם מעט הקוראים שנותרו שְרוּיים היום בעולם ספרותי שונה.

ובכלל, יחד עם העולם כולו, הכפר הגלובאלי החדש שָׂם את דגשי התרבות במקום שונה מזה שפתחנו בו. לא אתייחס לחשיבות הנושא, כי אדם שאין לו מילים מתבטא באלימות, וילד קורא עשוי להיות מבוגר קורא, מה שאין כן היפוכו של דבר.

וטרם הזכרתי  את הטכנולוגיה של הדפוס שעברה לעולם אחר לחלוטין בַּתהליכים ובַאפשרויות ובַיֶדע הנדרש מן העוסקים בה. מובן שהאמצעים החדשים  ואפשרויותיהם הוליכו גם את המסרים והדמיונות של היצירה למקומות חדשים.

לסיכום: הסופרים והמאיירים בנו ביצירותיהם את התהליכים, השתתפו בהם, ביטאו אותם ועיצבו אותם. דרושים ארכיונים ואוצרים מקצועיים לשימור ההיבטים השונים של ספרות הילדים  לשם בחינת התהליך המרתק המיוחד לנו, הישראלים, ויכולת מעקב אחר גלגוליו העתידיים.

 נורית יובל

אהוד: אני מניח כי לפחות אותם מאיירים שהם גם סופרים וחברי אגודת הסופרים העברים יכולים וגם רשאים להיעזר בשירותים של מכון "גנזים". לשם כך יש להשתדל ששערי אגודת הסופרים יהיו פתוחים ככל האפשר בפני סופרים לילדים, כולל אלה שגם מאיירים את ספריהם וספרי אחרים. אולי נחוץ לשם כך להרחיב את הגדרתו ואת יכולת קיבולו ומצבת עובדיו של מכון "גנזים" וגם להגדיל בהרבה את התמיכה הציבורית בו, כדי שישמש בית גם למאיירים ישראליים שאינם סופרים.

אני עצמי העברתי ועדיין מעביר ל"גנזים" את הארכיון של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב ואת ארכיוני, כאשר עדיין יש בידי ארכיון שלם לתולדות פתח-תקווה ומשפחת ראב, עם מסמכים העוסקים ביישוב הארץ, של אבי-סבי אליעזר-לאזאר ראב משנת 1867 ואילך, ובינתיים אינני רואה סופר חדש מבני משפחתי שימשיך את המורשת שלי כפי שאני פעלתי לגבי קודמיי.

* * *

באבל על מותו של עדי גיסין

נצר למשפחה מפוארת

מראשוני פתח-תקווה והעלייה הראשונה

נכדו של משה גיסין

בנם של שושנה (לבית יטקובסקי) ואפרים גיסין

אחיו הצעיר של אבשלום גיסין

ואחיינו של אבשלום גיסין

שנהרג בקרב על הגנת המושבה

במאורעות מאי 1921

תנחומים לאורה רעייתו

ולכל בני המשפחה

* * *

ד"ר ארנה גולן

"בשעה הזרה" השירה היא שתעניק כוח להתמודד "ולהצמיח עלווה חדשה"

על ספר שיריו החדש של רון גרא, "בשעה הזרה"

הוצאת צבעונים, 2017, 134 עמ'. ציור העטיפה: ד"ר נורית צדרבוים.

על עטיפתו האחורית של הספר – שלא כנהוג לתת בה ביוגרפיה ספרותית של היוצר, ורון גרא בהחלט עשוי היה להתגאות שם בתשעת ספרי השירה שפירסם ואילו הקורא היה למד על תחנות חשובות בחייו שברקע שירתו – ובכן, שלא כנהוג מופיע שם שיר ללא כותרת והקורא יזהה אותו כשיר "בשעה הזרה" (עמ' 109), שעל שמו קרוי הספר. בצידו אף מונח איור של שתי דמויות, האחת לבנה והשנייה שחורה, והן כמתגוששות, כבאות לבטא באופן גרפי את "האני מאמין" של המשורר.

ואמנם, השיר נותן מבע לשני מצבי הנפש המנוגדים, המובעים בשיר. לקיום השחור והאפל, המגולם בשעה הזרה, המיוסרת ומנוכרת ורוויה בתודעת כישלונות חייו ובכאב ובבדידות, ולעומתו הקיום המואר, החי, הפעיל ומפעיל את חושיו ומתחייה מחדש. שהוא ביטוי  למשאלתו ומאמציו להיאחז בקיום ולמצוא בו משמעות. זו השאיפה להגיע לקיום מואר כדמות הבהירה, על אף היחלשות גופו וכאבי נפשו ב"שעה הזרה", המיוסרת ומנוכרת,  כמובע ברבים משירי הספר.

וכך הוא אומר: "ללמוד להזריח אור / בעלוות גופך / להצמיח רקפות / צוחקות / בעלי כאב. / לשאוף להיות / חבוק ומחובק."

הדברים אף מתבהרים מכוחו של שיר נוסף, שאף הוא חסר כותרת ומופיע בשולי העטיפה הקדמית, הלא הוא השיר שהקורא יזהה כשיר "מסיכה" (125). כאן כבר נותן המשורר מבע למודעותו לחשיפה המלאה והכואבת שללא מסיכה בשיריו, כי אין בכוחו "להתאפר" או "להחליף פנים" על מנת "לחפות על תוגה המשוקעת בעיניי" כדי שאיש לא יוכל ללעוג לו או לרחם עליו.

הוא אף מעז לקוות כי "באביב" יתחייה, ולוּ כלפי חוץ, התחיות המסומלת בלבוש מכופתר. אך מניין ישאב את הכוח להתחיות ולמצוא משמעות? משיריו עולה כי רק בכוח המבע השירי, אם  לכאב הפיסי ואם לנפשי הרודפים אותו, ורק מכוח הטרנספורמציה של הכאב והאימה למבע המילולי מעניק המשמעות. וכך, בהיעדר הכוח לשנות את המציאות, כשכאב הילדות, כישלון הזוגיות ועתים גם האבהות כמו גם זכר המתים והבדידות מאיימים עליו – השירה החושפת ומתמודדת ישירות ללא מסיכות, בגילו לב ובמבע של אמת, היא ההצלה, ההתגברות, ההיאחזות בקיום כיון שהביטוי למצוקה מקבל משמעות.

ואכן כך נאמר בשיר, "אני כותב שירה" (120), הנכלל אף הוא כקודמיו במדור האחרון של הספר הקרוי "מה כבר נותר", שם המרמז לכך שלא נותר בחייו הרבה לבד מן השירה המחייה – ואשר נכללו בו שירים קצרים אך רבי משמעות, וביניהם שירים ארספואטיים, כמו גם שירי הגות והכללות ומסקנות על חיי אדם.

"אני כותב שירה מפחד החיות / השוכנות בי / הלביאים המשתקפים מתוכי," הוא אומר. יותר מזה, "אני כותב / כדי להרגיש את קול הציפור חולף דרכי."

כלומר, מה שדוחף אותו לכתיבת שיר הוא הפחד להתבונן ישירות בייסורי הגוף והנפש השואגים ועל כן הוא מקור שירתו. אך מהו קול הציפור?

זה מתברר בשיר נהדר, החותם את הספר וקרוי "אושר", וכך נאמר בו:

"האושר מתכרבל חבוי / בכל אחד. / יש היודע להתירו / ולהוציאו מתוכו / יש מי שהוא כמו קול ציפור החולף דרכו."

וזהו המשורר, שהאושר אך חולף בו, קצר ומהיר, אך הוא עילאי כקולה של ציפור. כי  לרוב שירים נכתבים אצלו "באותיות, בנקודות, בפסיקים" אך נעשים למשפטים ומתחברים "מחוטי הכישלונות" והם מוצבים "בערוגות בדידותי" עד שאפילו הרוח הקלה נושאת אותם כגשם באביב. שהרי כבר הגיע לתחושת ייאוש, כי –

"מה כבר נותר / מלבד להתבונן בשמש אביבית / להתבונן במשחקי האל / למי הניח ללכת" ולחוש געגועים להולכים. גם לחוש כי הוא עצמו "נר עייף" ומחכה צייתן "לבוא העת" (131).

ואם כך, מה מאפיין את המבע הזה, הרקום מחוטי הכאב? מאלף להיווכח כי תחושת קיומו, הנפשי כמו הפיסי, מועברת בעיקר באמצעות מבע לתחושות הגוף ואיבריו, המגע והריח, הראייה והשמיעה, ואפילו בהקדשת הספר כתוב כי הוא מוקדש "לכל מי שריחו ספוג בבשרי" (ולא, למשל, שחרוט בזיכרוני או בנפשי), כשם שהאידאל הוא "להיות חבוק ומחובק".

אין תימה שתופעה זו, הנעשית אף בסיס להעברתם של רגשות ומחשבות, מלווה בתחום  מטאפורי נוסף הרווח בשירים, באמצעות הטבע הסובב, הצומח והחי, תופעות האקלים ותהליכיו. ומאלף להיווכח כי המטאפורות והדימויים אינם נטולים מן הטבע הנישא ונשגב ורחוק וגדול, או מתהליכים נדירים המתחוללים בו, כמו אסונות או דווקא שפע וטוב,  אלא דווקא מזה היומיומי, המחזורי, הצנוע, החי על ידנו ועימנו, סובב אותנו באירועיו ובתהליכיו.

וכך עולה מן השירים התפיסה כי האדם הוא חלק בטבע הקרוב ובמחזוריותו הרציפה, חלק מהותי ממש, כי אף בו מתרחשים תהליכי צמיחה מכאן ומוות מכאן, אך גם אין הוא יצור נעלה, כי הצניעות מאפיינת את גישת היסוד. "עלוות גופי" הוא יאמר כשירצה לתאר צמיחה עצמית והתחדשות, "להצמיח רקפות / צוחקות / בעלי כאב", הוא יאמר, ויבטא בכך את משאלתו להתחיוּת מאושרת וצנועה.

אפילו פרי נירקב וכמעט נושר מגלם לגביו מעין גבר לפני עירוי אחרון ואז זיקפה אחרונה (103). ואז, לפתע, אתה חש כי מאחורי הכאב, תחושת הכישלון, הסרת המסיכה, כאב האובדנים והבדידות, הכמיהה למגע נשי ולקשר עם הקרובים לו – מצוייה בכל זאת איזו הרמוניה המחזקת אותו, זו המצוייה בינו לבין הטבע שמסביבו וייתכן שגם משם הוא שואב כוח, ולשירים זה משווה אופי ייחודי ומרטיט לב.

זה המקום גם להוסיף כי הטבע קרוב אף לאלוהים, למרות שהאל מהווה כתובת אך לעיתים נדירות, אך מן המעט ניכר כי אכן היה חלק בעולמו בילדותו, אף שבבגרותו נותרו אך זיכרונות מאותם ימים. וכך הפנייה לאלוהים לא רק נכרכת בתופעות טבע אלא גם מבטאת התעוררות של אמונה שנתקיימה בילדותו ועתה לעיתים מחזקת אותו. וכך נאמר, למשל, בשיר "תפילה" (19):

"אתה היודע לרחם / .../ אתה היודע מנוסת כוכבי / ממשבי מים קדומים / עד רוח ים בלילות," אתה האל, שליט הטבע הממשי והמטאפורי, "עשה שאתפלל אליך / בחיוך ובידיים קלות," בלא זעם וטינה על כאביי ומצוקתי.

לא הוא האיש שישאף להטיח, לזעום, לנקום וגישה נאצלת זו מייחדת אותו. ו"בימי סליחות" (123), לקראת יום הכיפורים ובמיוחד במהלכו ובזיקה לאלה שכבר הלכו לעולמם ובייחוד להוריו המתים, הוא מביע באמצעות גילויים מן הטבע את פחדי יום הכיפורים, שבו נקבע "מי למוות ומי לחיים." אף כי "העץ בחלומי / מביט בי ענוגות" – עולה בו השאלה המתייחסת במרומז לעצמו, "מי יתמיד גם בשנה הבאה / לעלות בשבילי ההר?" והקיטוע שבו אנו מביאים מן השיר – אינו יכול להעביר את העדינות ועומק החוויה.

בדומה לכך גם ההשלמה עם מצבו מובעת באמצעות הזיקה לטבע, כמו בשיר החזק והמרשים שכבר הבאנו ממנו, "מה כבר נותר" (131), כשמתברר לו כי נותר לו רק להתחמם בשמש אביב ואז "להתבונן במשחקי האל / למי הניח ללכת" ולהודות בגעגוע העז למתים שהוא מעלה בנפשו כשהוא עצמו  מחכה צייתן "לבוא העת".

הרקע בילדות לתחושת קירבתו לאל מתברר היטב בשיר "בבית הכנסת הגדול בנס ציונה" (56), שם נמסר בפירוש  כמה חשוב היה בית כנסת זה בילדותו, כאשר סבו היה בו חזן.

על רקע זה ועל רקע החשיפה העצמית ללא כל ייפוי "ואיפור", מתבררת יותר ויותר הפואטיקה המונחת בבסיסם של השירים. ברור היטב, כי אין הוא מתכוון לחדש חידושים "מסעירים" וגדולים על מנת שיעוררו תגובות עזות. לא זו דרכו ואף לא זו השירה המוערכת עליו. הצניעות, הפשטות, הכנות, המקוריות במבע השירי והאנושיות, הן סגולותיה של שירה טובה, גדולה. אין פלא ששלוש המשוררות הנערצות עליו, כמובע במפורש השירים, הן רחל, "לאה גולדברג הגדולה" (195) ואף ש. שפרה (116), שלושתן חידשו ללא ספק אך לא הלכו, לפחות במוצהר, במיבנה השירי בגדולות ודווקא כך יצרו, להבנתו, פניני שירה ששורדות מעבר לזמנן.

לאור אידאל זה הוא מבקש ליצור שירים קצרים אך מלוטשים, ליריים ואנושיים וקרובים ללב, בהירים וחושפי אמת, כשיח עם נפשו החותרת להבין בכוח הביטוי השירי את עצמה ואכן, שיריו מפעימים בכנותם ובמיבנם.

ואולי קשורה בכך תופעה נוספת ומעניינת, וכוונתי לכך שמעטות למדי הן הרמיזות בשיריו של רון גרא למקורות קדומים, ובייחוד יהודיים ולא כל שכן לתנ"ך. שהרי הוא גדל בסביבה מסורתית ולאחר מכן היה מורה במשך שנים רבות בתיכון – לספרות, ללשון ולתנ"ך (מה שאינו מופיע, כמובן, על כריכת הספר) ואף היה מנהל בתי ספר, וההימנעות היחסית מרמיזות כסיוע להעמקת המשמעויות ודאי אינה נובעת ממיעוט הידע או ממקומם של המקורות השונים בעולמו הרוחני. ואם כך, מהו הטעם לתופעה זו?

להבנתי, ניתן לשער שכך נהג על מנת שלא לפגוע בצלילות השיר ובמבע האישי והכנה, ועל מנת שלא תהיה בשיריו התיימרות לשליטה באופקים נרחבים ובמרחבים תרבותיים או אפילו  במלאכותיות. למשל, רמיזה נדירה מופיעה בשיר הקצר והמרוכז עד כאב, "מפנים ומחוץ" (100) אך תפקידה הוא לסיוע להעצמת כאב הנפילה הסופית והמוכרחת ללא כל אפשרות להימלט, במבע קצר מאוד ומרוכז עד כדי יצירת מיקצב של נפילה. שהרי  לשם כך הוא קוטע את מבנה הפסוק המקראי ויוצר תחושת נפילה. וכך נאמר בשיר: "כאשר ינוס מפני / ופגעו / וסמך ידו / ונפל."

נכון, ברקע מהדהד פסוקו של הנביא עמוס, פרק ה', י"ט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש." והלא גרא הצהיר על פחדו מן "הלביאים" ושאר "חיות" מאיימות גם כאשר הגוף והנפש מתחזים ליציבים. אלא שלא ניגרר לכאן  אפקט של נבואה אלא של ייאוש וחוסר תקווה.

תפיסה זו עולה בבליטות בשירו הנסמך במפורש על שירה של לאה גולדברג ואפילו מביא שורה ממנו: "איכה תוכל ציפור יחידה / לשאת  את כל השמיים?" וממנו עובר לאדם "שבמלוא אוניו עסק כל חייו בספורט / להבקיע כדור שמש / לראות מן הרקיע / את פני המים" והיה אז, כנרמז, כציפור המגביהה עוף. אך היום "כנפיו רפות" ו"שלמותו שבורה" (105). ודומה, פסוקה של לאה גולדברג בא להעניק נקודת פתיחה נהדרת לחזון אישי הצומח ומפליג ממנה.

 עם זאת, מפתיעה את הקורא ההשלמה המודעת  עם "השעה הזרה", השלמה, שלמען האמת די מזעזעת את הקורא כשהוא מגיע לקריאת ההודייה אפילו על רגעי כאב שקדם להם מעט אושר ואבד: "כאשר האהבה האחרונה שמטה / הרגע בו שמטה / אזכור בתודה"(133). כי כל החיים, כך הוא מסכם לעצמו בייאוש, הם רק "טיקים מיוזעים באמצע" ואין ברירה אלא לקבל את הכאב בשלווה כי אי אפשר לעוזבו (114). שהרי אמרנו, אין הוא מן הזועקים וזועמים. על כן, כמה נהדר הוא רגע נדיר של התחיות ועדנה וקליטת שחוק ילדים (112), התגברות על תחושת היסוד של כאבי הגוף והנפש.

לאור הדברים הללו לא נתפלא לגלות כי המדור הראשון, היפה והרגיש,  מוקדש דווקא לאלה שהלכו ממנו, למתים, מתוך תחושה כי "אני בית עלמין קטן", הנושא את זיכרם של המתים שנגעו בחייו ובנשמתו.

וכמה יפה הוא שירו על הליכת ה"את" (האם, כמדומה), אליה הוא פונה, כי "הכל קרס בבהלה / עם לכתך" כיוון שכל המראות הגדולים, הנופים והטעמים, קולות הציפורים ואפילו האהבות הכול חלף דרכה "כשטיילת בסמטאות החיים." עתה לא נותרה אלא בדידות "ורק הרוח רוחשת / שמך לפעמים."

הטבע כמשמר הזיכרון מופיע גם בשיר "ארבעה אלה נפלאו ממני", שבכותרתו רמיזה לפסוק ממשלי ("שלושה אלה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אנייה בלב ים, ודרך גבר בעלמה"(פרק ל' 18-20). רמיזה זו להמחיש את כאב אובדנם של ארבעת המופלאים, ארבע דמויות מופלאות בייחודן שנגעו בנפשו, ואשר – כמו בפסוק –תכונותיהן ופועלן נתקיימו כביכול בניגוד לחוקי הטבע הגלויים, וכך גם זיכרם, כי לאחר מותם "הילתם בשתיקתם" והם נשמעים לו מתוך הים ההומה ומתוך המחשך והאור, ומכל פרח הם "משוררים באוזניי".

מתיאורן אף עולה הערכתו של גרא לערכי המאבק על האמת, על הבריאות, לחיזוק הרוח ולאצילות הנפש, שכולן כרוכות בצניעות ובנתינה לזולת. אין תימה, שהוא מקונן על זו ש"נשמתי היתה פתוחה בפניה" באמון מלא – וכפי שנראה אין כאב גדול מבגידה באימון מצד מי שהוא נחשף בפניו – ולכן כאשר "כנפיה פרשה / נשמתי תלין למרגלותיה" אבל משהלכה "מצולות חיי עפו / עימה כאדרת תפארת."

אמנם שוב היה עליו לשאתן לבדו אבל עתה הן צנחו ברכות "על מיפתן הים" כשהן רכות ונקיות יותר (15). כך, עם הקריאה, עולה ההבנה לכמיהתו, שהזכרנו לעיל, להתפלל לאל "בחיוך / ובידיים קלות," בלא טרוניות וטענות. ואכן, אין מעין אלו בשיריו. לא זעקה אף לא הטחה וכעס אלא במקרה נדיר.

יש לציין, כי אף שבמדור הבא, "על בהונות", מתרחש מעבר מן המתים אל החיים, כולו מוקדש לשברון החיים בבית ובזוגיות, עד ש"גופי מתפורר כמלט / על ברכי קוהלת." מרבית השירים קצרים, מזוקקים וכואבים, אבל באריכות יחסית הוא מקונן על הכפפת ישותו לבת זוגו מרגע שהפעילה עליו מניפולציה סמלית  הקשורה בקניית סוודר, והוא נכנע ("צווארון גולף", 29).

הוא כותב על מיטת הייסורים ואובדן הדרך ובבדידותו מנסה אפילו להיאחז באלוהים (42), אך "כעת דומה כי רק צילי מפנה ראשו אליי / רץ עימי ומשתרך / לפנים ולאחור" (39), כי "יש מי שמחולל בין  חלונות ומוארים / בין מצילות פעמונים," אבל "יש מי שנשאר עם הדממה (....) בתחושת אימה כותב שירים" (49) ואין ספק, בניגוד לרושם הראשון, יש אומץ רב וכוח פנימי  בהפניית המבט ישירות אל האימה.

בהקשר זה מעניין לבחון את המדור "בחצר ילדותי" (47-74), שעשוי לספק מעין מצע לחוויות בגרותו. לא נוכל להאיר את המדור כולו אך נציין כי המבט השירי מופנה לאימו ולאביו וליחסיו עימם בילדותו, וההתמודדות השירית המעודנת והכנה מכוונת גם לאחיו שחלה ומת, לאופן קיומו שלו בילדותו (כליצן...) ו"ראשי אף תפוח זיכרונות על סבי וסבתי / ושני דודיי שלא היכרתי," כשבתוך כל אלה "אני צולל."

ומעניין מאוד שבתוך מדור זה עצמו חל מעבר חד לזמן ההווה, לנכדיו, לנכדו יואב ולנכדתו רונה, שהוא שופע אהבה להם, ואף לבתו שיחסיהם מורכבים, כמו אוחדו בליבו כל חלקי משפחתו. וכל אלה בעין פקוחה, בחשיפה אמיצה, ובאהבה עמוקה המלווה בחשבון נפש.

גישה פקוחת עין ואמיצה מעין זו מלווה במיוחד  את המדור "בת הצליל שלך " (77-92) שנושאו הזוגיות הסבוכה. בשיר שהעניק את כותרתו למדור כולו נבנה סיפור של התמסרות מוחלטת לבת הזוג, אפילו לבת הצליל של מהותה, לרצונותיה הקלים ביותר, עד ש"זלזליי השתרגו בגעגועים / עד תום." אלא שבהענקה עצמית זו חשף את עצמו לפגיעה אנושה, נותר ללא "שריון" ומשנפגע הוא מתכנס בפנימיותו וזונח אותה והפעם, באופן יוצא מן הכלל, מאחל לה סבל: "עתה על אבן תוכלי / להניח ראשך / ולמרר בבכי," הוא כבר לא יהיה שם.

ולמרות שתמיד מבעו השירי מאופק ומרוסן ומובע בדרכי עקיפין מטאפוריות, הרי שבראש השיר, הנזקק אף הוא למטאפורת הסלע, "על סלעי געש", הוא מטיח גם כאן בכאב בזו ש"היגשתי לך ערגה / טעונה באהבה" אך היא "ש"כיבתה" אותו "בידייך האזוביות", וכמו הניחה אותו על סלע רותח וגועש. האבן צורבת בבשרו, במילותיה אין אמת ולא נותר לו אלא להמתין לגשם המצנן.

מתברר שכאב האכזבה והפגיעה באמון באהבה מביא לשבירת האיפוק. בראש השיר אף מופיע כמוטו הפסוק הידוע משיר השירים, שבו רעייתי היא "כשושנה בין החוחים", והגשם היה וכבר חלף לו כניגוד בוטה לשירי אכזבתו מזו שהיתה נערצת עליו ובגדה באמונו.

יפה ונוגע ללב במיוחד הוא השיר "כמיהה", המבטא כמיהה למראה ולמגע של גוף אישה במיטתו. והוא כמיה לא מתוך סערת תאוות אלא כ"שיחת גוף בגוף" כמגע גופני הנעשה נפשי, ואילו היום, כך נאמר בשיר סמוך, "הגוף בבלואיו / בעלבון ימיו." אכן, פעם "נסערנו תמימים" אך היום נשארת רק "אנקה מעבר לסוף." אכן, שירי אהבה כנים ועמוקים אלא שאכזבה בצידם  וגעגועים ליופי ורגש ולכל שאבד (82). וכמובן, מעניין לגלות כי הערצה לאישה מסתתרת בכל אלה. למשל, הערצה "למראה גופך התמיר" המעורר את גופו הכואב, כאשר על אף מבטה הבורח ממבט ישיר הוא מעריך את העובדה כי "את לא מאפשרת לאיש / לפרוש על חמוקייך / שטר קניין."

דומה, הנשים היום היו רואות בו גבר "פמיניסטי", לדוגמא, כשבדימויים מתחום השיט בים והטבע בכללו – למשל, ששער אישה ימתח את "מפרשיו" (91) – הוא מרמז למגע מיני אך הכול בעדינות מטאפורית ודווקא משום שהוא רואה באישה יישות אוטונומית וחזקה. וכך הוא פונה ל"אישה נבונה" שתפתח את ליבה לאהבה, תתיר את אזיקי נפשה ותיתן "לנוף האהבה" להיכנס "מואר במנורתך" (92). יש אפוא תקווה וחיים ותאווה בצד הכאב, החולשה וזיכרון העבר. והשירה המעודנת והיפה של רון גרא, בעצם החשיפה ובמבע השירי המתומצת, מעבירה גם עולם ערכי שיש בו חמלה על החלש והכאוב, צניעות ואהבה ופשטות, ראיית האדם כחלק בטבע ובתהליכיו, נאמנות למקום שבאת ממנו ויכולת התגברות בכוח השירה המעניקה משמעות.

ד"ר ארנה גולן

* * *

רון גֵּרָא

רֶגַע שֶׁל שִׁיר

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהַנְצִיחַ

אֶלָּא שֶׁכֻּלָּם קוֹרְסִים

בְּרֶגַע

וְאֵינִי מַצְלִיחַ לְהַנְצִיחַ

אֲפִלּוּ שִׁיר אֶחָד

מוּל הָרְגָעִים הַנּוֹדְדִים

בְּלִי הֶרֶף

עַד כִּי עָיְפָה עֵינֵי

מֵהֲכִילָם.

מַגָּפַיִם וְאוֹפְנַיִם

בְּגִיל חָמֵשׁ זָכִיתִי

בְּאוֹפְנַיִם מַרְהִיבִים, בַּעֲלֵי שְׁנֵי

גַּלְגַּלִּים גְּדוֹלִים

וּמַגְּפֵי עוֹר שֶׁהֵבִיא אֲחִי אָבִי

מִגֶּרְמַנְיָה.

אֶת הַמַּגָּפַיִם הִצַּגְתִּי לְרַאֲוָה

בְּגַן הַיְּלָדִים שֶׁל שָׂרָה,

כָּל כָּךְ נֶהֱנֵיתִי לְהַקְשִׁיב לְמַחְמְאוֹתֶיהָ

כְּשֶׁהוֹשַׁטְתִּי אֶת רַגְלִי לְפָנֶיהָ.

הֵם הָיוּ לִי פֶּה לַתְּעוּזָה

לְהַשְׁרָאָה מֵיטִיבָה.

כָּךְ גַּם אֳפָנַי הַיָּפִים, עִמָּם הִרְגַּשְׁתִּי

שָׁט בֵּין כּוֹכָבִים.

חֲבֵרַי בִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי סִיבוּבִים,

לְאֶחָד נָתַתִּי לַשֵּׁנִי

סֵרַבְתִּי.

שַׁבָּת אַחַת הֶחְלַקְתִּי,

אִשָּׁה טוֹבָה הֱבִיאַתְנִי אֶל

בֵּית הוֹרַי

לַחְבֹּשׁ פְּצָעַי.

מַבָּטִי הָיָה שָׁם

בִּשְׁבִילֵי הַגִּבְעָה מְלֵאֵי הֶחָזוֹן,

רַק עַל הָאוֹפְנַיִם לִרְכֹּב

יִלְלָתִי כָּל הַיּוֹם.

שִׁיר סִיּוּם

יָשַׁבְנוּ בְּאַחַת מֵהוֹפָעוֹתֶיהָ הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁל חַוָּה אַלְבֵּרְשְטַיִין.

בְּשִׁיר סִיּוּם שֶׁל נָעֳמִי שֶׁמֶר וּמֵאֲנוּס חַגִ'דַאקִּיס

נָמַס לֶחְיָהּ מִמַּיִם שֶׁהִמְתִּינוּ

מִתַּחְתָּם.

הָיִינוּ צְעִירִים מְאֹד.

הִיא הָיְתָה אֲחֻזַּת כִּלְיֹוֹנות

בְּכִיָּה רָטַט

בְּשֶׁקֶט רַב.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהָבִין אֶת

הַשֶּׁטֶף בְּעִגּוּלוֹ הַמְּפֻזָּר.

עָצוּב הָיִיתִי חֶרֶשׁ

כִּמְעֻלָּף.

עִתִּים עוֹלָה הִיא בֶּחָלוּמִי

כִּבְעֵטָהּ,

אָז הוֹפֵךְ

שֻׁתָּף לְמֶתֶק הַבָּעָתָהּ

בְּעוֹדִי מַבִּיט בָּהּ

מִתּוֹךְ אוֹתָהּ הַבָּטָה.

שֶׁל אָז.

* * *

באבל על מותו של פרופ' ירמיהו (יֶרִי) יוֹבֵל

פילוסוף, מתרגם, חוקר, מורה, חתן פרס ישראל,

איש רדיו אמיץ ומשפיע וגבר מרשים

אומרים שבהשראת דמותו יצר אברהם הפנר את הסרט

"להיכן נעלם דניאל וקס?"

תנחומינו לבני המשפחה

* * *

יצחק שויגר

מסע ביוון, מאי 2018

והנה נסענו ליוון. הפעם עם קבוצה מאורגנת, שחבריה מכירים  זה את זה מטיולים קודמים, עם מדריך ואופרטור ותיק, ששולט בפיקודיו עוד מתקופת היאחזות הנח"ל וממשיך מאז לרעות אותם בשדות זרים.

אשתי ואני הצטרפנו לקבוצה כמלפפונים ירוקים וטריים. ולא החמיצו אותנו. השהות הקצרה ביוון, שלאחר מיספר ימים נראתה לי כנצח, מקרבת אותי לנפלאות ומסתורי המיתולוגיה היוונית וזה תודות לראובן, המדריך המסור  והידען שבגלגול הקודם, היה כנראה טיטאן יווני  וחבר אישי של זאוס. אחרת איני מבין מהיכן הוא מכיר כל כך טוב את קליפסו המסכנה בת האלים,  שנגזר עליה להתחתן פעם במאה שנה ואחרי שראתה פרי בטן אחד, לאחר סטוץ מאיזה אל או מאיזה פרחח יווני מצוי, ונשארה בגפה בהוראת אביה זאוס  והיא התגלגלה בגופה ובנשמתה, של מנהלת מלון, שגרה בתוך כפר עתיק, שנגיש רק למיטיבי לכת, שתקוע אי שם בחורש טבעי וירוק, שם היא נלחמת בשיניה על קיומו האוטנטי של המלון שבנתה, בלב הכפר, אליו גררו אותנו מארגני הטיול הקבוצתי, שאליו הצטרפנו כאמור.

כך התוודעתי לנופיה ההרריים של יוון, שעד כה הכרתי רק בדרך הים, החופים, המרינות והטברנות סביבם. מסתבר שיש יוון אחרת. שצריך להתרגל אליה. כך למשל אחרי ביקור בעיירה ההררית קלווריטה,  ששם נולדה הסיסמא ״חירות או מוות,״ שהמציאו היוונים אחרי הטבח האיום שביצעו הנאצים בתושביה, עליו למדנו מראובן ועמדנו בחזית הקתדרלה, אשר השעון שבראשה משמש עדות ותזכורת  אילמת לטבח, משם ירדנו לעמק ברכבת "שוויצרית," במורד ההר, בנוף קדומים מופלא. לאחר זאת, אין פלא שהעם היווני, למוד המלחמה עם הנאצים וקורבנם, לא נכנע לגחמותיה של הגברת, הקנצלרית הגרמנייה, מרקל, שמנסה לכפות עליהם סטנדרטים גרמניים של עבודה וסדר. היוונים, כך הם מראים להם, שיש להם אופי קשה ועקשנות ואף אחד לא יכריח אותם לעבוד. ואני רק מקווה שלא יפילו עלינו את החשבון הישן שיש להם איתנו, לאחר שאלעזר החשמונאי, הרג להם את הפיל של אנטיוכוס אפיפנס. כי אם אתה לוקח היום אפילו ריבית מינימלית ומוסיף שיערוך, אפילו בדרכמות, של פיל מודל אפס לספירה, זה יוצא קצת יקר.

מאז, לאורך כל הטיול, אני משתדל לא להתווכח יותר מדי על המחירים,  וכאשר קניתי קילו של גבינת קשקבל ריחנית ושילמתי 18 יורו לא התווכחתי, כי זכרתי שבארץ הקודש זה עולה "רק" 250 שקל לקילו. שזה ממש מחיר הוגן, לצרכן הישראלי הדפוק והעשוק. לא סתם המילה עשוק היא תוספת על המילה שוק.

אבל לא נפלנו מיד לשם, אלא  צריך להתחיל מההתחלה. וזאת היתה, לאחר נחיתה באתונה, שלאחריה התחלנו בסיור בזק במקדש פוסידון, נקודה רומנטית בדרום מזרח יוון בדרך בואכה אתונה משדה התעופה, ולאחריו המשכנו לבקר באתונה שכבר ביקרתי בה פעמים מיספר ואחרי שבדקנו שרוחב הירכיים של שומרי משמר האנדרטה לזכר החייל האלמוני ברחבת הכיכר של הפרלמנט הם ברוחב האמתי והנכון, שלדברי ראובן, זה תנאי הקבלה למשמר, ולאחר שנוכחנו שהפקקים וזיהום האוויר באתונה רק החריפו, ואכלנו לשובע, איך לא, בטברנה טיפוסית, יצאנו  לכיוון דרום-מערב, לעבר האי הידרה, אליו מגיעים עם מעבורת. שם נהגנו כמו תיירים רגילים שמתייגעים בחום  על המזח, עד שמתעייפים ואז נכנסים לאיזה מסעדת דגים, שם מתנפלים לך על הארנק ומנסים לישר את כל חובות העבר של המסעדה עם נושיה.

משם נסענו לראות את התיאטרון הראשון שנבנה בעולם. שהוא כמו אצלנו בקיסריה, רק בלי שלמה ארצי. ורק שמואל שר על הפודיום שם, סנטה לוצ'יה, וזריזי הרגליים עלו לראש המיבנה  של התיאטרון כדי לבדוק את האיכויות האקוסטיות. הם שמעו ונפנפו בידיים כדי לציין שהם שומעים טוב. אנחנו, הצילייגרים, שנשארנו למטה, לא שמענו אותם, כי השמיעה שלנו לא משהו. לקראת סוף השיר גורשנו בבושת פנים מן הפודיום על ידי שומר האתר. כנראה הוא לא אוהב לראות יהודים שמחים. זה משהו שנשאר להם מתקופת אנטיוכוס.

למחרת נסענו לחזות בפלא של תעלת קורינטוס, אותה חצבו לפני 150 שנה איזה אלפיים יוונים מורעבים, שמחברת ים עם ים ומאפשרת לספינות קטנות לעבור מצד לצד יותר מהר. העניין לא ברור כל כך, מה כבר יש למהר? ממילא הם הרי לא עושים כלום ורק מחכים לתיירים רעבים, כדי להגיש להם סלט יווני, שזאת נוסחה מנצחת, לכל מי שלא יודע מה להזמין ולמי שלא יודע מה לבשל.

משם יצאנו לעיירה ההררית קלווריטה הנזכרת לעיל. שם שוטטנו, אכלנו חלקי עז צעירה שלפי דברי המלצר בושלה לפי מתכון יווני עתיק, ולאחר שביקרנו בקתדרלה וברחוב המזכרות הטיפוסי המשכנו ברכבת.

הגענו למלון. לנים ונוסעים למקדש דלפי. שם, המדריכה אנג'ליקה מעוררת בסיפוריה הפיקנטיים את התיירים מול השרידים המשמימים של המקדש של דלפי. שוב חוזרים לסיפורי האלים ואפולו בראשם, אשר היוונים של אז בנו לו מקדש והיו באים לשאול בעצתה של כוהנת, מסוממת לפי הסברה, שהיתה עונה לשאלותיהם של השואלים בכל עניני הפוליטיקה המלחמה והבריאות. מין נביאה מולטי-פרפוס. אין ספק שכדאי למנות לנו פה בארץ, מוסד כזה, שיגיד לנו מה לעשות עם החמאס ומה לעשות עם ביבי שבצד הצלחותיו הפוליטיות המוכחות, עולה לכולם  על העצבים בתחמנות בנהנתנות ובטירלול של האלה שרהריטיס שהיא בתו של האל  חמדתון ונכדתו של חזירון הראשון.  

אחרי ששבענו מהאלים של פעם ומאמיניהם, נסענו לראות את כהני הדת והמאמינים של היום, הגרים בצוקי מטאורה. שם בנו הנזירים  מנזרים התלויים על ראשי הצוקים. מקום של טבע מרהיב יחיד במינו. רק אלוהי הגויים יודע למה צריכים בני אדם, שהם יצורים חברתיים מטבעם, לבנות לעצמם מנזר שישמש גם מבצר, בראש צוק, אליו ניתן להגיע רק עם סל. מעבר לחידה, איך עלה לשם הנזיר הראשון וכמה נזירים נפלו למוות עד שגמרו לבנות את המנזרים, שבוודאי עלה על מיספר פועלי הבניין שנופלים בישראל אל מותם, במהלך מגפת בניית המגדלים, ששטפה את ארץ הקודש, זה פשוט פסיכי. נניח שאתה גר שם. אתה קם בבוקר, אכלת ארוחת בוקר, התפללת שחרית, ומה עכשיו? הולך שלושים מטרים, עומד, מתבונן בנוף, מתבונן עוד פעם וחוזר. ומה עכשיו? חידה. כנראה שהמין האנושי עשה להם משהו רע מאוד, שהם רוצים להתרחק ממנו.

מזל שאכלנו ארוחת צהריים טובה לפני כן. שם אחת המלצריות שהציעה לנו מנות אחרונות, שהיתה בנויה לתלפיות ממש כמו צוקי מטאורה. והגברים ואולי גם הנשים, לא זכרו בדיוק מה הציעה, אלא כן התרשמו לפרטי פרטים מהקונסטרוקציה האנושית. חלקם התרשמו יותר מהחזית וחלקם התרפקו על החלק האחורי. והוויכוח הקשה היה, האם היתה לה חזייה ואיזה מודל של חוטיני עירסל את אחוריה. ואולי הנזירים של מטאורה, רצו להתרחק מהבלי העולם בגלל מלצריות שכאלה, וגזרו על עצמם התרחקות ואף בנו מנזר לנשים בלבד. ואולי לא ראינו את הקו הנסתר של הרכבל שמחבר בין מנזר הנשים ומנזר הגברים שבטח משמש את מי מהם בשעת הדחק.

משם נסענו לכפר של רומנים שעשו עליה ליוון. שם מדברים רומנית ויוונית במבטא רומני ומייצרים גבינות ומוכרים לתיירים כל מיני מזכרות מהביקור של הרומנים בסין. קנינו. איך לא? כדור גבינת קצ'קבל וכדור של גבינת פקורינו  עם התחייבות של המוכרת הזריזה ש"זה לא יתקלקל גם ללא קירור," עד שנחזור לארץ,  בעוד שבוע. אחלה אחריות. יתקלקל? נזרוק, מה, נחזור אליהם לגבות את האחריות? ככה זה כשאתה חושב שהרומנים השתנו, עם ההתמזגות ליוונים. אבל המקום חמוד. שווה ביקור.

עכשיו הגענו לחלק האתגרי. מגיעים למלון של קליפסו היפה, בעלת מלון ארקטורוס. המלון ממוקם בלב הכפר, והגישה אליו  קשה ברכב קטן ובלתי אפשרית באוטובוס. כדי להגיע  למלון, קהל התיירים מודרך ללכת בדרך חתחתים ארוכה  שמתאימה למסע כומתה לסיירת צנחנים. עד שהגעתי, חישבו ברכיי להישבר ושאר חברי הקבוצה, כולל אשתי, שכולם זריזים ממני, הגיעו למלון הרבה לפניי. אני נגררתי מאחור.

עייף כואב ומדוכא, הגעתי למלון, שהוא  בית מידות כפרי משופצץ למלון. שמומלץ לאורחים קלי משקל ורגליים. שגם אין בו מעלית ואתה נדרש לעלות לקומה השנייה ולגרור את המזוודה. לא קל, לקשישים. גולת הכותרת היא המקלחת. אחרי הליכה מאומצת וטיפוס לחדר, אני מגיע לרגע המאושר, בו אני עומד עירום ליד המקלחת. רק מוח יווני יכול להמציא מין מתקן כזה. שזה מין  מיכל פלסטיק ענק עמוס בברזים ודושים. שנראה כמו חללית. אתה נכנס. המקום אמנם מתאים לרזים ממני, אבל עם כף נעלים מתאימה גם רגל שמנה נכנסת לכל נעל. הצלחתי! אני בפנים וסוגר את הדלת המסתובבת .לא יכול לזוז, לוח הבקרה צמוד לחזה ואני לא יודע ולא רואה היכן הברז. הכול קרוב וצפוף אבל המשקפיים לא על האף! ריבון העולמים, אני לא רואה מי נגד מי. איך פותחים את הברז? לוח הבקרה של החללית מונח לפניי. ואני קורא בקול:

"יוסטון אני מוכן למקלחת, תשפריצו."

שום דבר לא קורה. כמו משה רבנו שעמד במדבר ודיבר אל הסלע. ״תוציא מים,״ הוא אמר לו. והסלע לא הוציא. ואז הרביץ לו משה כמה מכות והוא הבין והוציא.

אני התחלתי, למוד ניסיון, מהעברים של פעם, ישר עם המכות והסיבובים. אין מים! התחלתי לסובב את כל המקומות האפשריים, כמה בעיטות וקללות ואז, כמו במדבר, התחילו לצאת מים מעשרה חורים. מלמעלה מלמטה ומהצדדים. מים קרים כקרח שטפו אותי, כאילו קפצתי לבאר מים בקוטב הצפוני. מה עושים? בכוחותיי האחרונים הצלחתי לסגור את המים ולברוח מהחללית,  בטרם אקפא למוות. חווייה קשה. ברחתי מהקונכייה המפחידה הזאת והלכתי לישון. בבוקר, לאחר שהפשרתי  במשך הלילה ואחרי שאשתי הסבירה לי איך פותחים את הברז ולאחר שווידאתי שבבוקר הדליקו את הבוילר והוא גם עבד, או אז, הפשרתי את החוויה.

לאחר ארוחת הבוקר הצנועה, נוסעים להמשך החלק האתגרי של הטיול ומתמסרים למחלקת הרפטינג של אזור זגוריה. מרבית הקבוצה מאתגרת עצמה ומפקירים את משפחותיהם שבארץ, ומשתתפים במשט המסוכן הזה, מול איתני הטבע, למעט כמה בנות ואני ביניהם, שנשארנו ללהג בקפה המקומי, כדי לשמר את הגרעין האנושי של הקבוצה, למקרה של טביעה המונית.

האמיצים ההם לובשים חליפות גומי וקסדות, כדי לשמש פיונים בתעשיית הרפטינג של המקום. הנהר הוא  משהו כמו הירדן ההררי אבל ביוונית. אין ספק שאילו היו צעירים יותר, היו מצטרפים לשייטת 13 האגדית. כשהם יחזרו, הם יגידו: ״היה נהדר,״ ״איך הפסדת,״ ״זה לא היה קשה,״ ואשתי תגיד:״ בכלל לא היה מפחיד.״

אבל העיניים שלהם יגלו את האמת. להישאר בבית הקפה הנחמד בו חיכיתי להם, היה יותר שווה. עייפים מהרפטינג הם חזרו כולם.ומאוחר יותר למדתי מפיהם שהחלק היפה והמסעיר באמת לא היה מול איתני הטבע שלא היו מפחידים כלל ועיקר אלא מול איתני הגומי. הדבר המסוכן היחיד היה לבישת החליפות והורדתן, שהיה כנראה מאוד אתגרי ומסעיר וגם פיקנטי.  מטעמי צנעת הפרט לא אפרט את מה ששמעו אוזני, על מה שראו עיניהם ולמי. אולי כדאי להציע למארגני הסיור לחסוך את השייט והנסיעה ולהציע לחברי הקבוצה, פעם נוספת, ללבוש את החליפות ולהסירן. אפשר לעשות את זה בערב רגיל, על איזה קפה. לא צריך נהר וסירות.

עייפים ומאושרים שזה נגמר, חזרנו לקליפסו היפה, שלאחר כישלון ארוחת הערב בערב הראשון,  הצליחה לבשל, כנראה בעזרת אימה הישישה, ולהגיש ארוחת ערב נהדרת, שהיתה סיום משביע וטעים, שזכה למחיאות כפיים של הקבוצה. מדהים איזה שמחה יכולה להדליק ארוחה טובה. כולה כבש בתנור. לו רק היה הכבש יודע!

למחרת המשיך החלק האתגרי. כל חברי הקבוצה למעט אשתי ואני, ירדו במורד קניון הוויקוס. זהו קניון יפה ללא חנויות ולא הבנתי מה יש לחפש שם בבוקר, כאשר כל החנויות סגורות. אבל  הקבוצה סומכת על המדריכים שהובילו אותם בדרך, כמו משה ואהרון בזמנם. האחד מוליך מקדימה והשני מחמר מאחור. וכך במשך שעתיים ארוכות חיפשו את החנויות בקניון ולא מצאו דבר,  זולת נוף קדומים, מים ואבנים, כמו בכל שביל עיזים ראוי לשמו. אשתי ואני לעומתם, בדקנו את איכות הקפה בכפר הסמוך, שגם זה, מה שתיירים עושים. ומצאנו שזה תחליף ראוי.

משם, במעבורת לאי קורפו. ריח של סוף המסע באוויר. הנוף הנשקף מהמלון הוא כבר של יוון המוכרת. ים ושמיים. סיור בעיר העתיקה, כבר דומה לערים אירופאיות עתיקות אחרות. ראובן מסביר, שלאחר שלטון של מאות שנים של שלטון הוונציאנים, הבתים שלהם נראים כמו בוונציה  מאז שהם עזבו, המקום הוא יווני לגמרי, אין תעלות ויש סלט יווני. והוא מסביר מה  יש לראות, אבל הרגליים העייפות עושות רק מה שאפשר.

למחרת, נוסעים לראות קצת מהאי שמשמש מקום גידול למיליוני עצי זית וגם של תפוז סיני שיובא למקום, שאיזה משפחה יוונית יזמית השתלטה על היצור והגידול שלו ומייצרת ריבות ומטעמים אחרים מהתפוז. ובעיקר מייצרת אטרקציה לתיירים שקונים שם מכל טוב, במחירים גבוהים יותר מאשר בסופרמרקט השכונתי, וכך תורמים לתעשיית התיירות הקורפואיקנית, שאולי מנהליה ישכילו גם להתחשב בתיירים הבאים וינקו את האי מהאשפה המצטברת בפינות הרחוב, כתוצאה מ"שביתה איטלקית," איך לא, שהכריזו עובדי שירות התברואה של האי, וכנראה שהסיסמא "חירות או מוות," שכבר הזכרתי, תהיה גם שם. עד שלא ימות מישהו מאיזה חולירע שמקורו באשפה המצטברת המכוערת והמכעיסה, אף יווני לא יזוז. אפילו הקנצלרית מרקל לא תכריח אותם לנקות.

זהו, נגמר. אחלה טיול מעניין ממלא את הנפש.

אנו בדרך הארוכה לארץ. הטיסות לארץ קצרות וההמתנות שביניהן, ארוכות. למשה ואהרון, לקח ארבעים שנה להביא את העם  לארץ המובטחת. לחייק וראובן לקח רק 24 שעות. בכל זאת משהו השתנה.

יצחק שויגר

* * *

אברהם כץ עוז

האם סובול אוייב העם?

התגובות נגד סובול המבין את "נערי האש  בעזה" הן בדיוק הוויכוח הערכי של מדינת ישראל. אלה שהלכו להקים את נחל עוז ב-1953 על גבול רצועת עזה, היו חניכי תנועת הנוער הישראלית. הם  התחנכו כמו רבים אחרים על  ערכים אנושיים כמו חופש,  שיוויון ערך האדם, רעות, אחריות חברתית, וגם  על  ציונות מדינית  ומעשית יוצרת. על התיישבות וביטחון, על עבודת כפיים, על עזרה לזולת וכו'.     

 כשדיברנו אז, ואנו מדברים עד היום על שיוויון ערך האדם, איננו מתכוונים רק ליהודים אלא לשיוויון אמיתי, בין נשים לגברים, בין שחורים ללבנים לחומים לאדומים או לצהובים, בין חכמים לפחות חכמים, בין מוכשרים לפחות מוכשרים, בין חזקים לחלשים, בין יפים למכוערים, בין יהודים למוסלמים, בין ישראלים לערבים, ועוד.

לא אמרנו ולא חשבנו מה שבנט ומרעיו מאמינים ואומרים:  "לך ולזרעך  נתתי את הארץ" כי זה בניגוד לשיוויון ערך האדם, זו האמונה  שהיהודים הם עם נבחר.

מאז 175 לספירה עד הקמת פתח-תקווה ב-1878 התגוררו בארץ הזאת עמים ומושלים רבים. התפללנו, אבל לא היינו כאן, על  האדמה. זה לא מקטין את  זכותנו ומאבקנו למדינה משלנו. אבל זה גם לא מבטל את אמונתנו בשיוויון ערך האדם, גם אם הוא פלשתינאי.

נכון שזה מסובך ולא  תמיד קל להחליט, אבל זה בהחלט מחייב אותנו לחשוב ולהעריך מה ואיך מתנהגים הפלשתינאים, ולעשות כל מה שאפשר לסייע ושאינו מפחית את זכותנו וביטחוננו בארץ הזאת. כך חשבו ראשי הציונות, החל מהרצל, ז'בוטינסקי, ברל, בן גוריון, בגין, אשכול,  רבין ופרס.

גם אני חושב כך.

הביטוי של סובול הוא לא רק הרגשתו שלו אלא של רבים מאוד מאוד, אנשים טובים ונורמליים, כי חובתו של כל ישראלי לחשוב ולהאמין לא רק  ביהדותו אלא גם בערכים אנושיים ובין לאומיים. ונמשיך את המאבק יחד עם הדילמות שבתוכנו בלי לוותר על ערכי אנוש.

[אהוד: אנחנו נאבקים על קיומנו מול אנשים ועמים שאין להם "ערכי אנוש" אלא שאיפה עזה להשמיד אותנו, ולכן דבריו של סובול והדומים לו – הם צביעות ששכרה הוא ליטופם ופינוקם בממסד התרבות והספרות השמאלני ברובו החי באווירה של אידיוטיזם מוסרי].

הרב הראשי לישראל הרב יוסף

היו רבנים ראשיים ספרדים לפניך אדון יוסף, והרבה יותר ראויים ממך. כי אתה הגעת לא  בגלל ידיעותיך או יכולותיך או חוכמתך אלא  בגלל אביך ובגלל הפוליטיקה של  ש"ס.

הרב הראשי ניסים (אביו של משה ניסים) היה  בעל תורה גדול ולא  קיבל את המשרה  בירושה. החוצפה שלך להצעתו של השר לשעבר משה ניסים רק מראה עד כמה אתה איש קטן ועלוב. ישראל צריכה להיות מדינת כל היהודים בעולם, גם חרדים וגם דתיים וגם רפורמים וגם קונסרבטיבים וגם חילונים. הם נרצחו בשואה כיהודים, ומי אתה שתגיד מיהו יהודי? אתה, שבגלל טריקים פוליטיים של  ש"ס נעשית רב ראשי?

[אהוד: אני חוזר ואומר, כפי שסבורים גם אחרים, כי לשאלה – "מיהו יהודי?" יש בעיקר תשובה אחת – כל מי שהיטלר היה רואה בו יהודי!]

גולן וגרעין

נתניהו – אם תצליח גם לקבל את האישור הבין-לאומי לגולן כחלק ממדינת ישראל, תבורך ויירשם הדבר לזכותך בדפי ההיסטוריה*.

יש עוד דבר שתוכל לטפל בו, ואולי יעלה בידך להצליח, ארה"ב לא מאפשרת לישראל להקים את שתי תחנות הגרעין  לייצור חשמל בשיבטה שבנגב. הסיבה היא כי "ישראל איננה מוכנה לחתום על הסכם אי הפצה של הנשק הגרעיני.

נכון. גם הודו יצרה נשק גרעיני, כמו ישראל, בלי רשות בין-לאומית ובניגוד להסכם אי הפצה, והנה לאחרונה ובחשאי, ראה זה פלא, הסכימה  ארה"ב  לאפשר להודו להקים תחנות גרעיניות לייצור חשמל. דבר עם ידידך טראמפ, אולי תצליח להסדיר את הנושא ולפטור את ישראל מהמאבק בשוק הדלק העולמי בעתיד.

* [התקשורת בישראל כבר חרצה דינה שנתניהו ייזכר רק בזכות היותו המושחת ביותר מבין ראשי הממשלה שהיו לנו, ולעזאזל דפי ההיסטוריה. – אב"ע]

העפיפונים

אדוני שר הביטחון, הטאיירות של הערבים מביאות אש לשדותינו.

אינני מבין מדוע  אינך מודיע שאם לא ייפסק העניין –

מחר  אנחנו יורים פגזי תבערה אל  עזה,  ובינתיים לשלוח להבהרה כמה פגזים כאלה.

נראה שאתה מתחיל לקבל את  התכונות  של  "אר יב"  שזו חיית 'אריה  וארנב'  – נוהם כמו אריה, מתנהג כמו ארנב.

צריך –

1. להפריד את עזה מהגדה.

2.  להציע לחמאס ממשלה ומדינה  קטנה  בעזה.

3. לבנות בעזה מכון התפלת מי-ים ותחנה לייצור חשמל.

5. לתת להם זכות לקידוחי גז מול עזה.

6. להציע לאבו מאזן  את  התוכנית  שישראל יכולה לחיות איתה – מדינה  מפורזת מנשק  כבד ומטוסים / בירה פלשתינית בירושלים המזרחית / ריבונות ישראל באזורי ההתישבות הגדולים, כולל בקעת הירדן / החזרת הפליטים  המקוריים לישראל או  תשלום  פיצוי  כספי.

7. הסכמי עבודה וכלכלה.

כל טוב ובריאות, 

ממפא"יניק ותיק

שלא מתבייש להגיד מה  שרבים חושבים ולא אומרים.

* * *

עקיבא נוף

הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת

הם שׂוֹרְפִים יְעָרוֹת,

הם חוזרים לשממה

ואנחנו – קודחים באֵרות  לתקומה;

מבעירי בְּעֵרוֹת

הם שבים למידבר,

ואנחנו – לַפֶּרח, לִבְנוֹת, לַמָּחָר.

הם שורפים יערות

ואנחנו נוטעים;

הם גּוֹדְעִים צַמָּרוֹת

ואנחנו בורְאים.

כיושבי מערות,

שׁוֹדְדֵי הדרכים,

עובדֵי מדורות

בארצי משתלחים,

שולחים אל העץ סכין מְלוּבָּן,

עורפים צמרות בלֵב מְאוּבָּן,

פוצעים את נופָהּ להופכה מְלֵחָה,

וצורבים בגופה – אדמה חרוּכָה,

כמו הַלֹּא-אֵם ההיא,

בִּרְצוֹתָה נקמה,

"גם לַך, גם לי, לא תְּהִי –

תיגָזֵר על הארץ שממה."

הם שורפים יערות, הם סוֹתְרים הבנין,

ואנחנו פותחים ערוּצֵי מַעְיָן;

ובֵין מַיִם חיים לבֵין אֶפֶר חָשׁוּך –

זהו כל הסיכסוך.

עקיבא נוף

* * *

יוסף אורן

"בחזרה מעמק רפאים"

הספר הרדיקאלי ביותר של חיים באר

חלק ג' – תנועת המטוטלת ביצירת חיים באר

כעת, אחרי שהוצגו שתי הקומות שחיים באר קידם ברומאן "בחזרה מעמק רפאים" – קומת סיפור-המעשה המתרכזת בדמותו הבדויה של הסופר אלישע מילגרוים וקומת העלילה העוסקת באפיקורסים ובמומרים שגילף ביצירותיו – עלינו לפנות אל חמש יצירותיו הבֶּלַטְריסטיות של חיים באר (מ"נוצות" ועד "בחזרה מעמק רפאים"), שגם הן דו-שכבתיות וממש מקבילות ל"יצירותיו" של הסופר הבדוי אלישע מילגרוים (מ"מיאוס" ועד "פורץ גדר"). אך נקדים לעיון בספריו של באר אוסף קצר של פרטים ביוגרפיים שהוא זרע בהם בעקביות על עצמו. 

מן המפורסמות היא העובדה שחיים באר הנכיח את עצמו ברוב ספריו הקודמים הן כדמות  תחת שם המשפחה "רכלבסקי" והן בתפקיד "המספר" תחת שם המשפחה "באר" שאימץ לעצמו בהגיעו לבחרות. בעשותו כך העניק היתר לקוראיו למצוא בספריו מידע על התהפוכות שביצע ביחסו אל הדת. החשוב מכולם להכרת גלגוליו הרוחניים בתחום זה הוא ללא ספק הרומאן האוטוביוגרפי "חבלים" (1998), שבו סיפר על חלקם של סבתו, אימו ואביו על עיצוב עולמו ועל הכשרתו להיות סופר בעתיד.

מהספר "חבלים" למדנו שבית הגידול של באר (בהיותו נושא עדיין את השם "רכלבסקי") היה בין דירת הסבתא בבתי אונגרין, מעוזם של "הפורשים" בירושלים, לדירת הוריו בשכונת מקור ברוך ולחנות המכולת "תנובה" של הוריו בבית קוֹמיל ברח' גאולה 12 בירושלים. כְּשֵרים דתית במידה דומה היו גם מוסדות הלימוד בירושלים שבהם התגבשו ערכיו: ביה"ס היסודי של "המזרחי" והתיכון הדתי "מעלה", המוזכרים ברומאן הנוכחי בפי הומינר כשהם מיוחסים לדמותו הבדויה של מילגרוים (161-160).

האחידות של ההשפעה על מושגי הערך שספג באר אז, הופרה בהכוונתו המנוגדת להיות סופר בעתיד על-ידי סבתו ואימו. סבתו החרדית כיוונה אותו "לרשום בעתיד את סדר הדורות" של המשפחה" (עמ' 45 ב"חבלים"), בעוד שאימו פעלה להרחיב את חוג מבטו: "לא די שתצטיין בכישרון של מְסַפֵּר, בדמיון, בידיעת השפה, אלא תהיה חייב להכיר את החיים על כל צדדיהם, גם היפים וגם המכוערים - - - אם תברח מהחיים, אם תצטנף בפינה שלך ותעצום את העיניים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך." (שם, בעמ' 250-249).

ואכן, התברר שמבין שתי ההצעות אימץ באר בעקביות רק את הצעת אימו, ואחרי שחקר את צורות האפיקורסות השונות שהיו בחוגים החרדים בירושלים, במסגרת התעניינותו הכוללת בגילויי המשיכה של יהודים בכל הדורות אל הוויית הנוכרים, סיפר עליהם לא רק ברומאנים שלו, אלא גם דיווח עליהם ברשימות שפירסם בעיתונות וכינס לאחרונה בספרו "קשר לאחד". עיסוקו השקדני בספריו בנושא זה מעיד, שבדומה לגיבורי ספריו גם חיים באר עצמו נע כמו מטוטלת: מתקרב אל היהדות המסורתית וגם מתרחק ממנה לסירוגין.

הרומאן "נוצות"

משהפך באר לסופר, אמנם לא סר לחלוטין מעצת סבתו ושילב בספריו בכל הזדמנות שמות מהגֶנֶאוֹלוגיה של הדורות במשפחתו, אך ללא ספק גילה דבקות שיטתית יותר לעצת אימו. וכבר בבכור ספריו בפרוזה, ברומאן "נוצות" (1979), תיאר "את החיים כהווייתם" בירושלים כפי שנחשף אליהם בהיותו עדיין רך בשנים. בעלילת ספר סאטירי זה הוא מתאר את החבורה המגוחכת והלא קדושה של האוטופיסטים התימהוניים שהתרכזו בירושלים מאחר שביקשו להפוך אותה בסיס לפעולתם לגאולת האנושות מייסוריה.

הבולט מבין מתקני העולם האלה היה מרדכי לדר, שנסע לווינה בעקבות שתי נזירות, ואחרי שאימץ שם את משנתו החברתית האוטופית של פופר לינקאוס, משנה שהבטיחה לגאול את האנושות אחת ולתמיד מחרפת הרעב, שב לירושלים ופעל להקים בה צבא לוחמים בפיקודו שיגשים את החזון הלינקיאני הזה. היחיד שמרדכי לדר הצליח לגייס לצבאו היה הילד חיים רכלבסקי, ואף שהנער מביה"ס של "המזרחי" ראה את מפקדו הגרוטסקי מתרסק בנסותו להמריא בעזרת כנפיים מנוצות של עופות, הוקיר גם בבגרותו את מפקדו, אשר שילהב את דמיונו ופתח בפניו באותן שנים "צוהר אל עולם המחשבה האוטופית" (עמ' 55 ב"נוצות").  

ברומאן "לפני המקום" (2007) חשף באר פרט ביוגרפי נוסף מחייו, המעיד על הימשכותו העזה אל האוטופיות החילונית. ממש לפני גיוסו לצה"ל, כאשר הכיפה היתה עדיין מהודקת היטב לבלוריתו, התגנב בהסתר לפגישה של "הכנענים" לא לפני שהטמין את הכיפה בכיס מכנסיו. הפגישה התקיימה בחדר המערכת של הרבעון "קשת" ברח' ביאליק בת"א, שבו נהג העורך, אהרון אמיר, לכנס כותבי פרוזה צעירים ולהשמיע באוזניהם את חזונו הנועז של רבו, יונתן רטוש, מייסד "הוועד לגיבוש הנוער העברי". חוטא באפיקורסות כלפי בית גידולו, נסחף שם חיים רכלבסקי-באר לדבר סרה "ביהדות העבֵשה, כמו שראוי לו לעשות לצעיר המבקש להימנות עם בניה של האומה העברית החדשה," אך מיד בסיום הפגישה היה נמלט משם, מצמיד מחדש את הכיפה לבלוריתו, מתגנב לבית-המדרש ששכן מול בית ביאליק ומצטרף לתפילת מנחה "במקלט עַם עולמים." (שם, עמ' 142).

מידיעה אישית אני יכול להוסיף, שגם אחרי שסיים את שירותו בצה"ל ברבנות הצבאית, כאשר פגשתיו לראשונה במערכת של "תרבות וספרות", המוסף הספרותי של עיתון "הארץ", היתה הכיפה עדיין צמודה לראשו של באר. ממש כמוני נמנה אז גם באר – כותב צעיר אחרי פירסום ספרו הראשון, ספר השירה "שעשועים יום יום" (1970) – עם כותבים צעירים נוספים (ובכללם דן צלקה ומאיר ויזלטיר) שבנימין תמוז קירב אל המוסף הספרותי בעריכתו. שם, במחיצת עורך שבעצמו היה כבר אז אחרי התקופה הכנענית שלו ובתהליך מואץ להשקפתו הניאו-יהודית, לא היה באר צריך להעלים את הכיפה בכיסו. להיפך: בעידודו של תמוז כתב רשימה שבה התרפק על דירת ילדותו בבית קוֹמיל וזו התפרסמה במוסף ב-21/10/1977, ובחלוף שנים, ואחרי שהורחבה, הוצבה בפתח לקט הרפורטז'ות על בתים ועל אנשים בירושלים, בספרו "קשר לאחד" (2017).

הרומאנים "עת הזמיר" ו"לפני המקום"

תקופת שירותו של באר ברבנות הצבאית בשנים שבהן פיקד עליה ביד רמה הרב שלמה גורן בדרגת אלוף הניבה לנו את הרומאן השני שלו – "עת הזמיר" (1987). ברומאן הסאטירי הזה על הרבנות הצבאית ועל הגחמות של המפקד שלה לצייד את פָּקוּדיו באמצעים צבאיים (ב"ערכות קרב רוחנית" ואף ב"טנק מצוות") כדי להנגיש שירותי דת לחיילים בתקופת שירותם הסדיר, שהוא כידוע שירות חובה, הגשים באר את המלצתה של אימו לימים שבו יגשים את "הגדוּלה" שלה נועד – להיות ממשיכם של גדולי הספרות העברית בעת החדשה: הסאטיריקן מנדלי, בעל הייסורים ברנר, בעל המחשבות ברדיצ'בסקי והגליצאי האירוני עגנון – להפוך בעתיד לסופר "שאינו חייב, לדעתה, לציית לאיש, וודאי שלא לרבנים ולמורי-הלכה, אלא לצו לבו ולו בלבד." (עמ' 294 ב"חבלים").

בהמשך דרכו כבר הציף באר את תופעת האפיקורסות באופן גלוי יותר ביצירותיו. בשתיים מהן ביטא הצפה זו על-ידי תיאור המשיכה הארוטית של גיבוריו אל נשים נוכריות, האסורות עליהם מדאורייתא. ברומאן  "לפני המקום" (2007), המבוסס על מסעותיו בתחילת המאה הזו לגרמניה, מספר באר על ידידות הנרקמת בינו – יהודי ממדינת ישראל, שקיבל בנעוריו את חינוכו במוסדות החינוך של "המזרחי", אך הפסיק בבגרותו, אחרי שבלוריתו התדלדלה עם השנים, לחבוש כיפה על ראשו – לבין קתרינה, "שיקסע" שפירסמה מחקר על שירת אלזה לסקר-שילר, נושא שעסקה בו כדי לספק את התעניינותה בקשר הסבוך בין העם היהודי לעם הגרמני.

ידידות זו התגשמה בהפתעה לגיבור הרומאן ב"הרגל דבר", ודווקא ביוזמתה של קתרינה, אחרי שדחתה את חיזוריו אחריה במשך שנים.

אחרי "לפני המקום" סיפר באר על התעצמות תופעת הכפירה האפיקורסית בנועז בספריו, ברומאן "אל מקום שהרוח הולך" (2010). רומאן מאוחר זה ביצירתו מספר על מסעו המפתיע לטיבט של אדמו"ר חסידות אוֹסְטילה מבני-ברק, שחיפש מענה למצוקתו המשפחתית והרוחנית במיסטיקה של הנוכרים, מסע שבמהלכו נרקמת שם אהבה בינו ובין ד"ר סֶלֶנֶה ברנרד, "שיקסע" שהיא זואולוגית נאה ובעלת ידיעות על היאקים, הפרים המהוללים של טיבט. ולפיכך, מתנסה האדמו"ר לא רק בחוויות המיסטיות של הטיבטים לאור היום אלא גם מגשים את התשוקה הארוטית שהציתה בו סלנה בלילות במיטתה. על אף השוני בתוכן, המשיך הרומאן "אל מקום שהרוח הולך" את הרומאן "עת הזמיר" בחשיפת תופעות פסולות בהוויה הדתית, כגון: מאבקי ירושה בחצרות החסידים, יריבות בין ראשי הפלגים בכל חצר והצביעות ביחסם של פרנסי העדה אל הציבור שלהם, שהן התופעות המזינות את האפיקורסות וגם מצמיחות מדי פעם את המומרים בדורותיו של העם היהודי.

משל הזיקית והזמיר

מאחר שהגיבורים בספריו של באר נעים כמטוטלת בין שני העולמות, בין ההוויה היהודית להוויה הנוכרית, אני בוחר לסיים את העיון ביצירותיו הדו-שכבתיות, בציטוט קטע הבא מתוך ספרו הסאטירי-פארודי והמענג של בנימין תמוז "הזיקית והזמיר" (1989):

"כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה. לעתים הכותב נבהל מפני חשיפת-יתר, והוא נחפז לשים מסכה על פניו כדי שלא יזהו אותו."

לא רק שתמוז העניק במשפטים אלה היתר לחוקרי יצירתו לפרש את גיבורי סיפוריו, ובכללם גם את יעקב ואת אליקום, כמסכות של עצמו, אלא שגם יישם על עצמו את הלקח המעשי המשתמע מהם:

"ודע לך שאתה מצאצאי הגזע, שהוא לפעמים כזיקית ולפעמים כזמיר. והזיקית – למען תחיה – מחליפה צבעיה לפי חליפות הזמנים והנסיבות; והזמיר – למען יחיה – שר שיר יחיד כמשוגע איש הרוח. ומשני מיני הטְבָעים האלה עשויה גם נפשך. וראה שתהיה זיקית בצאתך וזמיר בביתך. אשרי מי שכותלי ביתו איתנים." (שם, עמ' 26).

תמוז חתם בלקח זה צוואה שכתב יהודי משכיל באודסה בשלהי המאה התשעה-עשר, כפי שמשתמע מהשימוש שעשה בסיסמת המשכילים כפי שניסח אותה יל"ג בשירו "הקיצה עמי" משנת 1863: "היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶיך."

לא רק יל"ג חזר בו מהאוטופיה המשכילית הזו, אלא דומה שגם מילגרוים, הגיבור הבדוי של הרומאן "חזרה מעמק רפאים", שהמיר את דתו וכתב "יצירות" שבכולן ביטא מרד נגד "נטל הדורות", החל לפני פטירתו בתהליך חשאי של חזרה בתשובה, גם כתב את המחזה "פורץ גדר", על מומר שניחם על כך שבגד בבני עמו ובדת אבותיו, וגם רכש חלקת קבר לעצמו בהר הזיתים, שבה זכה לבסוף למנוחה נכונה.

ההקבלה הברורה בין "יצירותיו" של אלישע מילגרוים, המשקפות את התפניות הרוחניות שהתרחשו בחייו, לבין רוב יצירותיו הקודמות של חיים באר, שהיו במפורש רומאנים אוטוביוגרפיים, מצדיקה לשאול: האם הצפין חיים באר ברומאן "חזרה מעמק רפאים", המסתיים בשובו של מילגרוים אל חיק היהדות, רמז על המהלך הרוחני הבא של עצמו?

לפי שעה משקפים הגיבורים בספריו הקודמים של באר, שהכפילות שבה התנהלו חייו מאז עמד על דעתו כסופר החצוי בין שתי ההוויות, האֶמוּנית והחילונית, עודנה שרירה וקיימת אצלו. כלומר: ברשות הרבים עדיין מנהל חיים באר את חייו כמו זיקית, כמספר של סיפורי-מעשה המותאמים למחשבות ולערכים המקובלים בזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם שביחסו ליהדות הוא ממוקם בין החילוניות הלאומית לבין הדתיות הלאומית, אך ברשות היחיד שלו הוא פועל כמו זמיר, כאיש רוח הצמוד לשיר היחיד שלו, המגבש בהדרגה מהפכה רעיונית נועזת, ברוח שינוי הערכים בהגותו המקורית והחתרנית של ברדיצ'בסקי, שביקש לשתול בעזרתה באוהלי שֵׁם של העברים מִשְׂכיות החמדה שנאגרו בהיכלים של יֶפֶת.

ולכן – רק ימים יגידו אם רומזת התהפוכה שביצע אלישע מילגרוים הבדוי ברומאן הנוכחי על תהפוכה נוספת שעתיד לבצע חיים באר בחייו. ועד אז הרשות נתונה לנו, בני דורו, לסכם את העיון ביצירתו עד כה במסקנה הבאה:

בהשוואה ליצירות השטוחות של רבים מבין סופרי הדור הנוכחי, "דור ייסוד המדינה", מבליט מדף הספרים הבלטריסטיים של חיים באר את מאמציו לבנות עלילות עומק, הבוחנות את התופעות בחיי העם היהודי כיום מתוך הפרספקטיבה של הדורות בעבר. בכך ממשיך באר בדור הזה את המסורת של הסופרים הגדולים בספרות העברית החדשה (המונה שלוש תקופות: ההשכלה, התחייה והעליות) שהתאמצו לטלטל את התרבות היהודית ולהוציאה משנות הזיקנה הממושכות שלה, שבהן הסתגרה מהתרבות הכללית ככל יכולתה, ולהשיב לה בדרך זו את נעוריה, את הרצון ואת היכולת שלה להתחדש.

* השנה פירסמתי בהוצאת "יחד" את ספרי "חילופי דורות בסיפורת הישראלית", כרך החותם את הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שבה סיכמתי את התפתחות הסיפורת העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה, מתש"ח ועד תשע"ח. במפתח המחברים המופיע בספר זה מפורטים הכרכים שבהם מופיעים הפרקים שכתבתי במשך השנים על כל ספריו הבלטריסטיים הקודמים של חיים באר. פרטים: yoseforen@bezeqint.net

יוסף אורן

אהוד: ראוי לציין כי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" אינה מידרדרת לעסוק בסופרים נידחים, ובייחוד לא באלה שספריהם אינם מתאימים לתיאוריות המחקריות ולמיפויֵי הספרות העברית המדוייקים כל כך שמצייר המחבר, שעדיין לא שמע, למשל, על "והארץ תרעד", שלא לדבר על כל ספריו הקודמים של אותו סופר.

* * *

רותי יצחקי ריכטר

פרק מתוך הספר "העיניים של אימא"

"הבאתי לךָ מחברת-יומן," אמר  אבא כשביקרנו את אימא בבית החולים. הוא הגיש לי מחברת גדולה, בעלת כריכה עבה, מנעול ומפתח קטן.

"אני לא רוצה לכתוב יומן! רק בנות כותבות יומן!"

"לא נכון. עכשיו, כשאימא חולה, בוודאי קשה לך מאוד, והכתיבה יכולה לעזור לך," ענה אבא.

רוני ונועה, האחיות הקטנות שלי, מיששו את המחברת המוזרה וניסו לחקור את המנעול הקטן.

"אף פעם לא ראיתי מחברת עם מנעול," אמרה נועה, וניסתה לסובב את המפתח בכוח. המחברת נפתחה, ורוני, שהיא אפילו לא בת ארבע אבל יש לה המון כוח בידיים, חטפה את המחברת,  סובבה את המפתח לכיוון ההפוך, והמחברת ננעלה בחבטה. אחר כך רוני הפסיקה להתעניין במחברת, הביטה באימא וצרחה בקול מלא דמעות:

"אני לא אוהבת להיות פה. אני רוצה שתחזרי הביתה!"

ונועה הוסיפה: "אני שונאת את המקום הזה. אני לא רוצה לבוא הנה יותר."

אוף! איזה נודניקיות! הן מתנהגות כמון תינוקות! למה הן לא מבינות שום דבר?!

"אני יודעת, בנות, גם אני שונאת את המקום הזה, אבל אין לי ברירה. אני מוכרחה להבריא," הסבירה אימא בקול שקט.

 לא היה לי כוח להתווכח עם אבא על היומן ולא רציתי להתרגז. בזמן האחרון, מאז שאימא נפצעה, אנחנו כל הזמן מתווכחים, כי הוא מטיל עליי כל מיני תפקידים ומשימות שתמיד אימא ביצעה, ולא רוצה להבין שיש לי חיים משלי ואני לא יכול לעמוד כל הזמן לרשותו. שמתי את המחברת בתיק והחלטתי שלא אגע בה. מה פתאום אכתוב יומן?! אין לי עכשיו כוח לשטויות כאלה! ולא רק לכתוב או להתווכח אין לי כוח אלא גם לדברים אחרים, ובעיקר אין לי כוח להעמיד פנים ולחייך כשאימא שלי שוכבת בבית חולים עם עין חבושה לאחר תאונה קשה ובקושי רואה אותי. כלומר, היא רואה, אבל המראות מעורפלים ומטושטשים כאילו מסך דק של מים מלוכלכים עומד לפני העיניים שלה. היא מעמידה פנים שהכול יהיה בסדר, אבל אני יודע שהיא מיואשת ודואגת. היא משתדלת להיראות חזקה בעיקר כשבאים לבקר אותה בבית החולים חברים וקרובי משפחה ומביטים בה ברחמים, כי היא שונאת שמרחמים עליה.

אימא פריקית של ספרים, ותמיד יש ליד המיטה שלה ערימה גדולה של עיתונים, שבועונים וספרי קריאה, אבל עכשיו היא לא יכולה לקרוא, כי יש לה עין אחת עצלה והעין הטובה פצועה, והיא כל הזמן מתאוננת שהערפל מול העיניים מעייף, לכן רוב היום היא ישנה או מנמנמת. כשאני מבקר אותה בבית החולים, היא רוצה שאקריא לה קטעים מספר או מעיתון, ואני ממש שונא את זה, כי אני לא אוהב לקרוא. אני אוהב לנגן ואוהב ספורט, אבל אני שונא לקרוא ספרים על דברים שמעולם לא היו ונולדו רק במוח של הסופר.  אני גם שונא כשהמורה שואלת "מה, לדעתכם, חשב המחבר?" נו, באמת! איך אני יכול להיכנס לראש של המחבר ולנחש מה הוא חשב?!

לפעמים נדמה לי שאימא אחרת, זרה, השתכנה בגוף הפצוע ודחקה ממנו את אימי האמיתית, כי בעבר היא היתה מלאה מרץ, מעולם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה. עכשיו, כשהיא חולה, אפילו הטלוויזיה שתלויה מעל המיטה שלה בבית החולים לא מעניינת אותה ולא מצליחה לגרש מאימא את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

אבא ליטף קלות את המצח של אימא כדי להרגיע אותה וניסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים. הבטתי בו והבחנתי שבימים האחרונים הופיעו קמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם כמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם.

איך נעמוד באסון הזה שנפל עלינו פתאום? לאחיות הקטנות שלי יותר קל, כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן.

ויש עוד כמה דברים שמדאיגים אותי. למשל, בשנה הבאה, כשאעלה לכיתה ז', אלמד בבית הספר שאבא מלמד בו, ואני לא אוהב להיות 'הבן של המֹורֶה' כמו שאני עכשיו, כשאני לומד בבית הספר שאימא מלמדת בו, וגם מדאיג אותי שאבא הרבה פעמים עצוב ומאוכזב, כי הוא  חולם להשלים סוף-סוף את הדוקטורט שלו בארכיאולוגיה, אבל נאלץ לדחות את הגשמת החלום כדי לפרנס אותנו, ובמקום להמשיך ללמוד באוניברסיטה הוא מלמד משרה וחצי בחטיבת הביניים בחיפה, ותמיד מתרומם הר של מבחנים ועבודות של תלמידים בסלון, שהוא גם חדר העבודה שלו ושל אימא, כי הדירה שלנו קטנה והסלון הוא גם חדר המחשב.

עכשיו נוספו לאבא גם תפקידים נוספים שהיו מוטלים על אימא, והוא כל הזמן מתאונן ורוטן שהוא לא מספיק לתקן את המבחנים של התלמידים ולהכין את מערכי השיעור.  הוא מסיע אותנו לחוגים, מנקה את הבית, עורך קניות ומבשל, ובגלל זה הוא בזמן האחרון נורא עייף, ונרדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה. אבל בכל זאת, כשהוא לא עייף, הוא מנסה לחייך חיוך טוב ומנחם ולעודד אותנו, גם אני משתדל להתנהג כמוהו אבל לרוב אני לא מצליח.

סבתא שלי עוזרת לאבא בעבודות הבית. היא לא באה איתנו לבית החולים אחרי הצהריים אלא מבקרת את אימא בבוקר, כשאני ונועה בבית הספר ורוני בגן. לפעמים, כשאני מסיים ללמוד מוקדם, אני בא איתה לבית החולים, ושומע איך היא מספרת לאימא מה אכלנו אתמול בצהריים, כי אוכל הוא, כידוע, דבר חשוב מאוד. כשהיא היתה בגטו לא היה לה מה לאכול, והיא ידעה להעריך כל פרוסת לחם, והיום הילדים משאירים חלק מהאוכל בצלחת... איזה מין חינוך הוא זה?! באמת! אסור להתנהג ככה!

אימא מביטה בסבתא בעין שלא נפגעה, ואני יודע שהיא רואה את פניה כמו מבעד למסך חלבי. היא כבר שמעה את הטענות האלה גם אתמול וגם שלשום... כמה אפשר?! וכדי שלא תתפרץ היא מפנה את הפנים לקיר, ואז סבתא מבינה שהגזימה ומדברת על עניינים אחרים.

*

שלום לך אהוד,

אודה לך מאוד אם תפרסם את הפרק מתוך ספרי החדש "העיניים של אימא" שיצא לאור לפני שבוע. הוא מספר על התגברות אמיצה על נכות ראייה קשה. גם מבוגרים וגם בני נוער ימצאו בו עניין רב.

בתודה,

רותי יצחקי ריכטר

* * *

הזמנה

לערב הוקרה לסופר

ד"ר משה גרנות

לכבוד קבלת אות יקיר העיר רמת השרון

יישאו דברים:

צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

אבי גרובר, ראש עיריית רמת השרון

עצמון יניב, סגן ומ"מ יו"ר אגודת הסופרים

הסופר א"ב יהושע בהרצאת אורח "הספרות כמעבדה מוסרית"

שמחה סיאני: הפקה והנחייה

אתנחתא מוסיקלית: גרשון וכטל, פסנתרן

האירוע יתקיים בבית הסופר, רח' אליעזר קפלן 6, תל-אביב

ביום שני, ה' בתמוז תשע"ח, 18.6.2018

התכנסות וכיבוד קל: 19.45. תחילת האירוע 20.15

הכניסה חופשית

* * *

תקוה וינשטוק

שולמית ויתקון: אבי, הסופר אליעזר שמאלי

 עמדנו, חברתי פנינה ואני, בפתח הבית המוגן היכל [פאלאס] ויצמן, בתל אביב, ולקראתנו הופיעה אישה דקת גוף נעימת סבר.

"תכירו," אמרה פנינה, "זו שולמית ויתקון, בתו של הסופר אליעזר שמאלי."

מיד קמו לפניי לתחייה "אנשי בראשית" ו"בני היורה" ו"הרועה הנאמן". בשעתו ראיינתי את אליעזר שמאלי. נראיין כעת את בתו, חשבתי. נשמע את דבריה על  אביה, המורה והמחנך, מהסופרים האהובים ביותר על הנוער בימי היישוב ובעשורים הראשונים למדינה. ספרים ששבו את ליבי. קבענו מועד לראיון ונפגשנו בדירתה בדיור המוגן.

שולמית היא בתו הבכירה של אליעזר שמאלי (את השם עיברת מ"סמוליאר". לא לבלבל עם אליעזר שמואלי, שהיה מנכ"ל משרד החינוך). הוא נולד  בעיירה בפלך ווהלין באוקראינה. למד בבית ספר עברי ובישיבה שייסד הרב אסף. בגיל 11 כבר כתב שירים וסיפורים.

 בן 19, ב-1920, בראשית העלייה השלישית, עלה ארצה כחלוץ. קשיים פיסיים מנעו ממנו לעבוד כפועל. הוא נרשם ל"בית המדרש למורים" בירושלים. שם זכה לחיים מלאי השראה ולדמויות מופת: דוד ילין מקים הסמינר, יהושע אביזוהר שערך לתלמידים טיולים היסטוריים-בוטניים. שמאלי גם התרשם מאד מהמשפחה התימנית שבביתה התגורר. את חייו בירושלים העלה בספרו "זהב בירושלים", ספר שהיה אהוב מאוד עליו וגם על בתו.

הוא נישא לשושנה, בוגרת הגימנסיה העברית בביאליסטוק בוגרת סמינר בעברית שהיה בצפון פולין. בארץ נעשתה מורה, הכירה את שמאלי וב-1925 נישאו.

שולמית נולדה בכפר יחזקאל. כשהיתה בת ארבע עברה עם הוריה לברלין.

"קראתי באינטרנט כי אביך נסע לגרמניה כדי ללמוד שם באוניברסיטה." אני מעירה.

"שגוי!" מגיבה שולמית. "אנו עומדים לתקן את כל השיבושים שנכתבו על אבא."

למעשה נשלח שמאלי עם רעייתו לברלין מטעם ההסתדרות הציונית. יחד עימם נשלחו אליעזר ליבנה ושטנר מעין חרוד. הם פתחו סניף "החלוץ" שעשה נפשות לעלייה לארץ, הקימו חוות הכשרה שבה התארגן קיבוץ הזורע. "תוך כדי כך שמע אבא כמה הרצאות במדעי הטבע באוניברסיטה ואימא לימדה עברית ב"החלוץ".

גרנו בבניין שהתגוררו בו יהודים, ליד הטירגארטן, גן החיות," זוכרת שולמית. "היה שם פארק ענק. הלכתי לגן ילדים יהודי. הנאצים כבר היו בשלטון. עדיין הִרשו התארגנות יהודית אבל היו תהלוכות עם תופים וקריאות: 'שילפו חרבות, שיישפך עליהן דם יהודי' – לא ידעתי גרמנית ולא הבנתי מה קורה."

ב-1936 חזרה המשפחה לארץ, שמאלי עסק זמן מה בטיבוע עופות. הראשון שעשה זאת בארץ. (בשעתו ראיינתי את שמאלי בביתי. בחדר מלא ספרים. מבטו לא ננעץ בהם אלא  בלהקות הציפורים שהתעופפו בשמיים. בין היתר כתב שמאלי את "סיפורים וציפורים" ו"מחזור הצומח והחי בישראל".

הוא התמנה למנהל "כפר ילדים", בית ספר מחוזי לילדי המושבים (כיום סמוך לבית החולים "עפולה". בתי הכפר נותרו, אך הם ריקים מאדם). המשפחה חיתה שם שש שנים. היו ימי המאורעות, כפר ילדים היה מבודד, מוקף נוטרים. שולמית למדה בעפולה אבל הנסיעה נעשתה מסוכנת, ומכיתה ד' עד כיתה י', הכיתה האחרונה בבית הספר, למדה בכפר ילדים. אביה הורה את כל המקצועות, "חוץ מרקמה." הוא לימד לפי נושאים – שיטה שהועתקה להרבה בתי ספר בקיבוצים. ביכר ללמד בטבע, לא בכיתה, התעכב על הצמחים ובעלי החיים.

"הילדים אהבו את אבא ואת ספריו. יצירותיו הופיעו בכל המקראות של בתי הספר. הייתי מאוד גאה בו... הייתי תלמידה טובה מאוד, שקטה. לא יכולתי להרשות לעצמי להפריע. אבל היה לי קשה עם העובדה שאבא הוא המורה והמחנך שלי. נשבעתי שלא אהיה מורה,"

בכפר ילדים נולדה אחותה תמר. תמר בן יוסף, כלכלנית. שם החל שמאלי לכתוב את ספרו הקלסי "אנשי בראשית", על השומר אלכסנדר זייד, ואף  חיבר ביוגרפיה של זייד.

"היה לי אבא מצוין," מעידה הבת. "אדם יוצא מהכלל. במשפחה היו חוקים. צריך לעזור בבית. אבא היה אחד הגברים שאני זוכרת מהדור ההוא שהיה הולך לקניות, שוטף את הכלים בצהריים. איזה גבר נכנס אז למטבח? מגיל צעיר מאוד עזרתי בבית. גם קראתי המון. בזה היה חלק גדול לאימא. איתה יכולתי לדבר על כל ספר שקראת.י"

   שולמית עברה תחנות רבות בחייה. "אבא היה מורה בכפר גלעדי, בכפר יחזקאל. בנשר. ב-1942  התחיל ללמד בכפר  מל"ל. הוא רכש  מגרש צנוע. אבא היה מאד תמים בענייני כספים. והקים  בית ברמתיים, כיום הוד השרון. אני למדתי בכפר מל"ל. לא היו לי חברים, לא תנועת נוער. היו שלהי מלחמת העולם השנייה. מצרכים רבים נעדרו. ליד הבתים היו משקי עזר קטנים ואגרונום בא להדריך מה לטעת. עצי פרי. לא תפוזים. כל חודש הבשיל איזה פרי – רימון ,שזיפים, גויאבות. היתה גם חלקת ירקות קטנה. אבא טיפל בעצים. אימא טיפחה את הגינה ליד הבית. ביום שישי בבוקר יצאה אימא, שושנה, לקטוף פרחים לשבתי ועל השושנה שקטפה ישבה דבורה ועקצה אותה. החצר גבלה בפרדס שעמדו בו כוורות. אימא היתה רגישה לעקיצות, איבדה מיד את ההכרה ונפטרה. בת 64. אבא מכר במהירות את הבית ועבר לתל אביב, שם גרתי עם משפחתי. כל ערב שבת בא אליי לסעודה עם זר פרחים."

בכפר מל"ל והסביבה לא היתה גימנסיה, ושולמית נסעה יומיום לתל אביב ל"תיכון חדש". כשסיימה, התנדבה לשנת שירות בחמדיה ונכנסה לבית הספר לאחיות בבית החולים בילינסון, שם למדה גם הוראה לאחיות (בכל זאת עסקה בהוראה...) היא נישאה לעורך הדין מיכה ויתקון. יש לה בת, פסיכולוגית לילדים ,בלונדון, בן אדריכל בארץ, גם לאחותה שני ילדים.

אולי הנודע ביותר בכתבי שמאלי הנו "בני היורה". בשנות השלושים למאה שעברה היה שמאלי מורה ומחנך בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב, ליד גן מאיר. "אבא היה סוציאליסט. כל ימיו עבד בזרם העובדים." אומרת הבת. מורי בית החינוך לבשו מכנסיים קצרים וסנדלים והילדים קראו להם בשמם הפרטי. יום הלמודים היה ארוך. התלמידים קיבלו ארוחת צהריים, שחלק ממרכיביה הגיע מהגינה הגדולה שעיבדו. שמאלי התגורר ברחוב יונה הנביא ואחרי הלימודים ירד עם תלמידיו לים.

"בני היורה" מספר על כיתה ו' בבית החינוך בשנת 1936, כיתה שלימד וחינך שמאלי ארבע שנים. הדמות הראשית בספר, תמר, קוראת את יומנה של אימה יעל, על חייה בבית החינוך, מעין "הלב" של דה אמיצ'יס נוסח ארץ ישראל. בלילה כתב שמאלי פרק ולמחרת הקריאו בכיתה. כל פרק נקרא גם בפני עצמו. הספר נכתב מתוך פרספקטיבה של קליטת הילדים, שהגיעו מתפוצות הגולה, שיזדהו עם תמר "הצברית". הספר זכה להרבה הדפסות גם אחרי קום המדינה. 

רבים מילדי הכיתה הזו "בני היורה" (כנראה משום שהיורה היה מציף את הצריף בו למדוׂ) קיימו קשר עם שמאלי גם הרבה אחרי שנות הלמודים. כשמלאו לשמאלי 75 שנה ערכו לו חגיגה גדולה בה השתתף גם תלמיד הכיתה, ראש הממשלה יצחק רבין. שמאלי היה מורו ומחנכו של רבין ארבע שנים. שררה ביניהם ידידות שנשמרה עד כלות. "רבין היה מבאי ביתנו," מספרת שולמית. "הוא בא אלינו כשהיה רמטכ"ל. כשמונה לשגריר בארצות הברית הוזמן אבא לסעודת פרידה מרבין וגם אני השתתפתי בה."

בהקדמה למהדורה החמישית של "בני היורה" כתב רב אלוף יצחק רבין :"הבית השני שלי היה דומני, בית החינוך. בעיקר השפיעה עליי דמותו של אליעזר שמאלי, המחנך שלי מכיתה ד' עד ז'  שהצליח להטביע בי את התחושה לטבע, לחיי חקלאות וחיי חברה... לאישיותו המחנכת, לשיעוריו הנפלאים, היתה השפעה עצומה עלי ועל כל חברי"...

   כשקמה מדינת ישראל התמנה שמאלי למפקח על החינוך באזור השרון. תפקיד בו עבד עד לגימלאות. "היו ימי העליות הגדולות ורחל ינאית, רעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי, נטלה על עצמה להקים ספריות בעברית לעולים וגייסה לכך את אבא הגימלאי. כל פעם  שפתחה ספרייה לקחה אותו שיספר על הספרים שכתב. איזה מאורע היה זה במעברה כשלפתע מופיעה מכונית  בית הנשיא!..." 

 שולמית זוכרת "כי במלחמת ההתשה, כשירדן הפציצה קשות את קבוץ גשר ומורים-מתחילים עזבו, פנה אבא מיד לתלמידתו לשעבר חנה גורי – אחות המשורר, חברת  גשר, והודיע שהוא מתנדב להוראה בגשר – ושבוע-שבועיים לימד את ילדי המקום..."

אליעזר שמאלי הלך לעולמו בן 87 ונקבר בבית העלמין של "השומר" בקרית טבעון. הוא היה חתן פרס ביאליק, חתן פרס אקו"ם, ובתשי"ז (1957) חתן פרס ישראל לספרות ילדים. "עשרות שנים הוא מהלך בדרכי הארץ וכל מה שהוא רואה, בעין טובה הוא רואה, עין אמן, וכותב בלשון יפה וברורה, נמלצת מעט ועם זאת נמרצת."

מאז נכתב "בני היורה" חלפו יותר משמונים שנה, דור הלך ודור בא. האם הנוער של ימינו עוד קורא את ספריו הטובים, התמימים, של שמאלי?

בספרייה העירונית "בית אריאלה" נרשמו בשנת 2017 ארבע שאילות בסך הכול של ספרי אליעזר שמאלי!

כך חולפת תהילת העולם. 

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

אסתר ראב פוגשת את אליעזר שמאלי

מתוך "ימים של לענה ודבש"

עם עובד, 1997

בראשית אוקטובר 1974 מזמינה אותה ד"ר נורית גוברין מאוניברסיטת תל-אביב לפגישה עם סמינר תלמידי השנה השלישית בחוג לספרות עברית בנושא: בעיות בתיאור הנוף הארץ-ישראלי. זו הפעם הראשונה, והיחידה בחייה, שאסתר מוזמנת לשאת דבריה בפני האקדמיה, והיא לוקחת ברצינות מרובה את ההזמנה.

אסתר לראובן שהם:

הנה אני שוב בבית-רמז – מתוך הכרח – ולא רצון – כשאין מוצא אחר – מצב בריאותי ירוד – וקשה לשאת את עול החיים, בדאגותיהם היומיומיות והאחרות. אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ"כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף [של] בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ"ך לבחור אותם אחד, אחד ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו. (מתוך מכתב, 18.11.1974).

הפגישה מתקיימת ביום רביעי, ה-27.11.1974. את נוסח ההרצאה: "על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל", מפקידה אסתר בידי בתום ההרצאה, והוא מתפרסם רק לאחר מותה.

על חוויותיה מאותה פגישה היא כותבת לראובן:

הייתי באוניברסיטה בתל-אביב, עצם הביקור היה חווייה בשבילי. הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל-כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין יצחק וישמעאל – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל-כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? "עבדאללה" – הבט עבדאללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו? אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת – האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה – הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו.

היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן, ושתה את דבריי במאור-עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: "אליעזר שמאלי," שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: "גם אני גנבתי אצלך" וזה היה נחמד –

אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב. (מתוך מכתב, 1.12.1974).

המעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך, ובמיוחד מכיוון שאסתר דיברה אליו ערבית בסגנון שבני-האיכרים בפתח-תקוה היו נוקטים בו בדברם אל פועליהם הערבים. למען האמת, אינני חושב שאסתר הירבתה כל-כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא הרחיבה יותר מכפי שהדברים היו במציאות. אם זיכרוני אינו מטעני דומני שבשעת הרצאתה עבר רחש בקהל ונאמר לה שבחדר נוכח סטודנט ערבי. לאחר ההרצאה ניגש אליה הסטודנט ושמע את דבריה אליו כשפניו מביעים אכזבה וצער אך גם כבוד לאישיותה.

כעשרים שנה לאחר מכן אני שואל את פרופ' נורית גוברין לרשמיה מאותה פגישה. לדבריה אסתר כבר לא שמעה היטב באותו הזמן, וקשה היה לנהל איתה דוח-שיח של ממש. היה צורך לצעוק, כדי שתשמע מה שנאמר ותגיב, והיא שמעה רק חלקית או שמעה רק מה שרצתה לשמוע או מה שחשבה ששמעה. כשאמרה אסתר מה שאמרה, בזמן הרצאתה, לא יכלה נורית לרמוז לה שיש סטודנט ערבי, עבדאללה גרה שמו, בין השומעים, וגם לא רצתה לעשות כן משום שלדעתה אסתר צריכה היתה לומר מה שבליבה. עיקר הוויכוח בין אסתר לעבדאללה התנהל לאחר תום הרצאתה, משנתברר לה שהוא ערבי, אבל גם ויכוח זה היה כמעט חד-סטרי, ורוב הזמן היא דיברה.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

שישו את ירושלים, גילו בה, גילו בה כל אוייביה

דומה שמזמן לא היתה צהלה כזו כצהלה שנשמעה כאשר מסי (המשיח) ביטל את ביקורו בירושלים.

לְיוֹנֵל אנדרס "לֵאוֹ" מסי קוצ'יטיני, נולד ברוסריו ברחוב ישראל, אך נכנע לאיומי המוסלמים וביטל את ביקורו בישראל ובירושלים.

"תודה לך מסי (המשיח) צהל כתב "הארץ" אורי משגב (אורי משגב, "תודה לך מסי", "הארץ", 7.6.18) "מישהו צריך להפריע קצת לנורמאליות של הכיבוש" (היהודי של ירושלים).

"כולנו bds," צהל כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, דמיטריוס (חסיד האלה דמטר) שומסקי, האוקראיני ממוצא יהודי.

ציפורה מלכה בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר מיד צהלה והכריזה: "ביטול משחק הכדורגל בין ארגנטינה לישראל נובע מניהול לא נכון של ראש הממשלה נתניהו ושל מירי רגב" ... כמובן אם היא היתה מנהלת (ראשת ממשלה) זה לא היה קורה...

יש לי הרבה ביקורת על דרך ניהולה של מרים סיבוני-רגב, אבל להאשים אותה באיומי הטרור האיסלאמי כל כך מופרך, וכל כך לא נכון, אבל עולה בקנה אחד עם הפרופוגנדה האנטישמית הקבועה לפיה "היהודים אשמים בכל."

מסי (המשיח) לא בא וגם לא יצלצל. בהחלט לא נורא. עברנו הרי את פרעה, נעבור גם את זה.

Amor inimicus

אהבת האוייב (1)

"יצורים יפים"

היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין הכריזה בזמנו שכיהודייה וכאישה לסבית, היא ממליצה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה.

 והנה בדומה לה, בעוד מפגיני החמאס בעזה קוראים למען חיסול ישראל ורצח כל היהודים ("ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה"), ובעוד איסמאיל הנייה מצהיר: "אנחנו אוהבים למות, והיהודים אוהבים לחיות, ולכן אנחנו ננצח".

https://www.youtube.com/watch?v=Qjon9EceZg8

ובעוד הם מאיימים ברצח על הלהט"בים, יהודים כערבים, וגם רוצחים אותם, קורא הפעיל הלהט"בי, היושב בבירת הרייך – ברלין, עמרי בן יהודה, ללהט"בים בישראל לתמוך באלו הקוראים להשמידם, ולכנות אותם "יצורים יפים". (עמרי בן יהודה, "יצורים יפים", "הארץ", 6.6.18).

האין זו הוכחה ברורה לתיאורית "הטאנטוס" – יצר המוות של פרויד?

הנה כי כן, המחלה התגברה. למחלת Amor inimicus אהבת האוייב, נוסף התנטוס – יצר המוות.

מסתבר שבניגוד לקביעתו של "הסוציולוג" איסמעאיל הנייה, שהיהודים אוהבים לחיות, מסתבר שיש מהם שדווקא אוהבים למות.

Amor inimicus

אהבת האוייב (2)

אהבת הפשיזם האיסלמו-נאצי ומנהיגו העליון, בזמן שבאיראן שואגים ברחובות "מוות לישראל ולאמריקה" וסופרים את הימים להשמדת ישראל – הגיע לביקור באיראן האקטיביסט הפרו-איסלמי, האמריקאי, הגזען האנטישמי, מיקו איפלנד-פלד.

https://en.wikipedia.org/wiki/Miko_Peled

מיקו איפלנד-פלד התפרסם לאחרונה בהיותו הפעיל האנטישמי הבולט ביותר בוועידת הלייבור הבריטי. לעומתו קורביין הצטייר כאוהב ציון.

הוא טען בוועידה כי יש לאפשר לאנשים לפקפק בהתרחשות השואה: "זה נוגע לחופש הביטוי, החופש למתוח ביקורת על כל נושא ולדון בכל נושא, בין שמדובר בשאלת 'השואה – כן או לא?' – בין שמדובר בפלסטין, בשחרור, כל קשת הנושאים. לא צריכים להיות גבולות לדיון."

הוא אף השווה את ישראל לנאצים: "אנחנו לא מזמינים את הנאצים ונותנים להם שעה להסביר מדוע הם צודקים; אנחנו לא מזמינים את גזעני האפרטהייד מדרום אפריקה להסביר מדוע האפרטהייד היה טוב לשחורים; וכך עלינו להימנע גם מהזמנת הציונים – זה דבר דומה מאוד."

בניגוד ליאיר, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי, שבגד בתורת הוריו הפך אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני קיצוני המחויב לחיסול ישראל, הבן, מיקו פלד, רק ממשיך את תורת אביו. ככתוב "שמע בני מוסר אביך":

האב, מתתיהו (מתי) איפלנד-פלד (1923-1995), יליד הארץ להורים שעלו מאוקראינה, התחיל את הקריירה כפלמ"חניק, המשיך אותה כאלוף בצה"ל וחבר המטכ"ל בששת הימים, שהאיץ במטכ"ל לצאת למלחמה, וסיים אותה כאנטי-ציוני, חבר "התנועה המתקדמת לשלום".

הבן, מיקו איפלנד-פלד המתגורר בארצות הברית, חיבר ספר  בשם:

The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine

בו הוא תיאר את התהפכות האידיאולוגיה ההדרגתית שלו ושל אביו, נגד הציונות, והפיכתם לאקטיביסטים פרו-איסלמיים, והוא מותח בו ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל.

נכדתו של איפלנד-פלד, סמדר, (בתה של בתו נורית פלד) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה, אבל הרצח הנתעב ע"י האיסלמו-נאצים רק העצים את הזדהותה של אימהּ נורית פלד, הידועה כאקטיביסטית פרו-איסלמית קיצונית, עם הרוצחים ומטרותיהם.

הנה בנים גידלתי ורוממתי וחינכתי לשנאת ישראל.

והנה אותו אקטיביסט פרו-איסלמי, הגזען האנטישמי, מוזמן ע"י המשטר הפשיסטי האיסלמי-נאצי, האיראני מכחיש השואה, להורות את משנתו בפני "משמרות המהפכה".

את הביקור הוא פותח בביקור הזדהות עם משפחות השאהידים האיראנים, שם הוא נזכר בבניו איתן ודורון, ושמח שהם כבר לא בישראל ולא ייהרגו ע"י האיראנים.

לאחר ההזדהות עם השהידים האיראנים הוא נותן הרצאה לחיילי הצבא הפשיסטי האיסלמו-נאצי המכונה חיילי "משמרות המהפכה".

מטרת ביקורו. 

וכך הוא מתאר את ההרצאה:

"נכנסתי להיכל התפילה, מלווה במתורגמן ומספר עיתונאים שליוו אותי במהלך הטיול, קיבלו את פנינו והובלנו למושב עם מיקרופון. כבערך 10 שורות של גברים צעירים יושבים, 20 ישבו על הרצפה עם רגליהם שלובות ובערך מאה אנשים נוספים בלבוש אזרחי אשר ישבו לצד הקירות של ההיכל הגדול. אף על פי שהייתי מצפה מצוערים צעירים באימונים להיות ישנוניים וחסרי מנוחה, הם היו קשובים ומטופחים היטב. בבירור השמנת והסלתה של צעירי איראן, והנה אני, מחזיק בשני זהויות אשר הם עלולים למצוא עצמם נלחמים בהם מלחמה קטלנית. החלטתי בראשי לא להתאפק ולהוציא הכול החוצה:

"'למרות שאני מוצג כאמריקני, ואני אכן מתגורר בארה"ב, אני למעשה לא מארה"ב. אני ישראלי, בנו של גנרל בצבא הישראלי, וגם אני שירתתי בצבא הישראלי.'

"עצרתי לדקה לראות מה יקרה. אחרי הכול, היה זה גוב האריות, ועל פי הממשלות הישראליות והאמריקאיות, הם טרוריסטים. האולם היה שקט כפי שאולם עם מאות אנשים יוכל אי פעם להיות. המשכתי:

"'אני כאן היום בגלל שאני מתנגד לציונות ומדינת ישראל אשר הוקמה על מדינה פלסטינית גנובה, על חשבון חייהם של פלסטינים.'

"זה לא הולך להיות מספיק, לכן הייתי צריך להמשיך, עמוק יותר:

"'שינוי כזה כמו שאני עברתי בדרך כלל מגיע כתוצאה של חוויה טרגית והמקרה שלי אינו שונה. נקודת מבטי ותפיסת העולם שלי השתנתה כאשר שלושה צעירים פלסטינים ביצעו משימת התאבדות בירושלים והרגו את בתה בת ה-13 של אחותי.'

"לאחר שסיימתי את דברי, היה זמן לשאלות ותשובות והשאלה האחרונה היתה בנוגע להערה שאמר המנהיג העליון של איראן, כי בעוד 25 שנים לא תהיה ישראל. הם תהו מה חשבתי על ההערה שלו.

"משם פנינו לבית ספר תיכון מקומי לשיחה נוספת. פעם נוספת נכנסו אל תוך היכל התפילה, הפעם בבית ספר תיכון, וכאן קרוב למאתיים תלמידים ישבו ברגליים שלובות על הרצפה מרוצפת השטיח, כבערך מאה מבוגרים יושבים סביב המתחם, וכסאות ומיקרופון הוקמו בחזית. אמרתי לתלמידים שאני מירושלים, פלסטין. ושאלתי אותם מה הם יודעים לגביה.

"במהלך שלב השאלות והתשובות, אני נשאלתי האם זה נכון כי יהודים הגיעו לפלסטין וקנו שם אדמות ולאחר מכן הפלסטינים הגיעו ולקחו אותם. 'לא,' השבתי שלא כך היה, אני השבתי: 'היו אלה היהודים הציוניים אשר הגיעו ולקחו את האדמה והבתים מן הפלסטיניים.'

(מעניין שבניגוד לאיפלנד-פלד יש בין האיראנים יש הסבורים שהארץ שייכת ליהודים ולא לפלסטינים. נ.כ.)

"'האם נחוץ "היטלר" לשחרור פלסטין?' שאל צעיר גבוה, בעל מראה נאה שנעמד ואמר כי הוא חושב ש'פלסטין תוכל להיות חופשייה רק אם יהיה היטלר נוסף.'

"הזכרתי לנער את ההצהרה שנאמרה על ידי המנהיג העליון, שבעוד רבע מאה מעכשיו ישראל לא תתקיים, ואיתגרתי אותו ואת האחרים לחשוב למה הוא התכוון בכך? האם הוא רוצה שאנשים ימותו? האם הוא רוצה שנשים וילדים יסבלו ויהפכו פליטים חסרי בית? כמובן שלא. מה שדיבר עליו המנהיג העליון הוא סיום המשטר הציוני האכזר והגזעני הקיים בפלסטין כיום ולראות אותו מוחלף במדינה שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים יהיו חופשיים להתפלל יחדיו, בדיוק כפי שעשו בעבר."

http://rotter.net/forum/scoops1/478500.shtml

פשוט לא ייאמן, בשעה שחסידי הדמוקרטיה באיראן יוצאים נגד משמרות המהפכה הפשיסטיים, מיקי איפלנד-פלד תומך בהם, מעריץ את מנהיגם העליון, ומייחל לניצחונם בחיסול מדינת היהודים. האם יש בוגד שפל ונאלח ממנו? ממש זרע השטן.

Amor inimicus

אהבת האוייב (3)

האם מִפנה?

כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-איסלמי והאנטי-ציוני, יצחק לאופר-לאור, היושב בבירת הרייך – ברלין, עוזב את העיתון.

כתבותיו, בלי קשר למושא הכתיבה, היו מלאות בשנאת ישראל והעם היהודי, ובאהבת האוייב הערבי-מוסלמי.

במכתב פרידה אל הקוראים שהוא מפרסם ב"הארץ" ("פרידה מפרק ארוך", מוסף "תרבות וספרות", "הארץ", 8.6.18) הוא אינו נותן הסבר האם הוא פוטר ע"י עמוס שוקן או פשוט יצא לפנסיה, אבל הוא מסיים כך: "היו שלום קוראים, לא הכרתיכם אבל כתבתי לכם מתוך אהבה."

מוזר. לא נראה לי שערבים היוו את קהל הקוראים שלו שקראו את כתבותיו.

---

האם ניתן לברך "ברוך שפטרנו", ועיתון "הארץ" משנה את פניו? או שנקבל מחליף בדמותו?

מחנה ציוני?

"הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) העלתה הצעת חוק לפירוק ההסתדרות הציונית, הסוכנות, קק"ל וקרן היסוד.

מלבדם תמך בהצעה חבר כנסת של מפלגת "המחנה הציוני", הערבי-מוסלמי-סוני זוהיר בהלול.

תאמרו זה אבסורד שחבר מפלגה הנקראת "המחנה הציוני" יצביע נגד המחנה הציוני? מסתבר שלא.

לא מפתיע שמוסלמי כזוהיר בהלול, המסרב לראות בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות, יצביע כך. אבל מפתיע מאוד שיש לו תומך.

יוסף ביילין תומך בזוהיר בהלול בדרישתו לחיסול מוסדות אלו. (יוסף ביילין, "ישראל היום", 8.6.18).

[אהוד: לאחר שיוסי ביילין נבחר לעמוד בראש מר"צ, פרשתי סופית מן התנועה וגם ניבאתי לה ירידה אחר ירידה בקלפי. אני משער שאילו רן כהן היה נבחר אז לעמוד בראשה, התנועה לא היתה מידרדרת עד כדי מצבה היום, עם תמר זנדברג בראשה, מנהיגה שעלולה להביא אותה אל מתחת לאחוז החסימה].

האם לקראת ייסודו של חג חדש?

לא די בכך שבנימין מיליקובסקי-נתניהו, ביחד עם נשיא חצי העם ראובן ריבלין, מבזים את חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה, הרי ביום ראשון תעלה בפני ועדת השרים לחקיקה הצעתו של חבר הכנסת עודד פורר מישראל ביתנו לקבוע יום זיכרון ממלכתי לציון אותו ניסיון פוטש, בו נהרגו חיילי צה"ל, ולא לצורך הנצחתם.

למותר לציין שההצעה צפויה לקבל תמיכה גורפת.

http://rotter.net/forum/scoops1/478024.shtml

חרשנו, אמר הזבוב לשור

 "ארבע המחתרות הן שסללו את הדרך ליציאת הבריטים ולהקמת מדינת ישראל." (יוסף גייסינוביץ'-אחימאיר, "חדשות בן עזר", גיליון 1348)

"חרשנו, אמר הזבוב לשור." (איבן אנדרייביץ קרילוב)

נעמן כהן

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ממעמקים"

לאוסקר ויילד

עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.8.1970

לפני 48 שנים

"ובאחד הימים היה מעשה ונכשל ויילד בדבר עבירה," כך משתדל פרישמן להסביר לקורא העברי את סתומות העבירה של אוסקר ויילד, בהקדמתו הנרגשת וברוכת הטעם, לספר זה. "סתם עבירה, כמובן, הוא מעשה-זימה, וסתם מעשה-זימה, כמובן, הוא זה שנתפשט מאוד אצל אותו העם, האוהב כל-כך לשמור את השבת שלו ולהקפיד על הדת, ואשר עם-כל-זה אינם חפים ממנו רוב האצילים והחורים והסגנים עד הגדול שבגדולים."

עבירת משכב-זכר, המשפטים והמאסר שבאו בעקבותיה, נתנו בידינו את "מעמקים" ("דִי פרופונדיס"); בכלא רידינג נתחברה היצירה בתנאים קשים. "שלשלאות של ברזל היו מקיפות את כפות ידיו בשעת הכתיבה, והן היו מקשקשות עם כל מילה ומילה שיצאה מתחת ידו."

"ממעמקים" הוא סיפור של נפילה ותשובה, כפרה והתחדשות, ואולי גם הודאה באשמה במובן העמוק והקיומי של היות אדם אשם. "בעולם האמנות הנחמד והמדומה," אומר ויילד, "הייתי לפנים מלך, וגם הייתי נשאר שם למלך עד היום הזה, אלמלא נתתי ליצרי למשוך אותי לתוך עולם של תאוות שאינו שלם, ששם אין הטעם הטוב יכול להאריך הרבה, לעמוד על הבחירה ולבקש הרבה, והחשק אינו יודע שום גבול." (עמ' 8). המאסר, שראשיתו ייאוש, מביא במשך הזמן את ויילד להכרה כי "בכל מקום שיש צער, שם לפנינו אדמת קודש." (עמ' 6).

"אני בעצמי במו ידיי כיליתי את עצמי," אומר ויילד. הוא אינו מוכן לברוח לתירוצים, ודורש גם מידידיו הספורים להכיר במעשיו, ולא לחשוב אותו לקורבן דיבה. "יגעתי מהיותי מהלך על גבהי מרומים," הוא אומר, "לכן ירדתי לעמקי השפלה מרצון עצמי, לארוב שם לגירויים חדשים של התאווה. מה שהיה לי הפרדוכס במרחבי המחשבה, זה היה לי התענוג שאינו טבעי במרחבי התאווה." (עמ' 11).

הדת, המוסר, והשכל אינם יכולים לעזור לו. אבל בבית-האסורים חלה בו תמורה פנימית, שהיא נקודת-מוצא להתפתחות חדשה. "הייתי בן טיפוסי כל-כך לזמני, עד שעל-ידי תאוותיי שאינן טבעיות, ובשביל תאוותיי שאינן טבעיות, הפכתי את הטוב שבחיי לרע ואת הרע שבחיי לטוב." (עמ' 16). הפיכת הרע לטוב ראשיתה בימי חטאו ואחריתה במידת ההשתנות וההשתוות שבאה עליו לאחר חודשי סרבנות ארוכים בכלא, ולאחר ההתמודדות נגד כל הסובבים אותו.

"כל מה שבא על אדם יכול לבוא גם עליך" – זה הלקח שמוצא ויילד, במאסרו, בדוגמת חייו של ישו, שהוא בעיניו רומנטיקון, משורר ואמן. כוח הדמיון של כריסטוס הוא שעושה אותו לראש פינה ולמרכז חי של הרומנטיקה, אך ישו, שלא כמשוררים, ברא את עצמו כולו מתוך דמיונו. הוא בנה את מוסרו על החמלה, ומלחמה היתה לו ב"פיליסטרים"; אנשי ירושלים בימיו של כריסטוס היו דומים מאוד לבעל-הבית הבריטי שבימינו," דומים בגאוותנותם, חמרנותם, צדקנותם, אמונתם התפלה והערצתם את ההצלחה."

בטרם נאסר, סבור היה ויילד כי בטרגדיה יש יופי נאצל. "אבל הרעה הנוראה, שאני מוצא בהתנהגותם של האנשים החדשים שלנו, היא, שהם הופכים את הטרגדיה לקומדיה, ועל ידי כך נעשית המציאות הגדולה לחולין, ללצון, לדבר שאין לו סגנון." (עמ' 51).

התמורה הפנימית של ויילד אומרת לו: "תחת המכאוב מסתתר תמיד המכאוב. תחת המכאוב מסתתרת תמיד הנשמה. יום אחד בבית-האסורים בלי דמעות, הוא יום שליבנו נתקשה, ולא יום שליבנו ידע זיק של אושר." מאחורי כל היופי, כל הסבל, בכל "פרח, או בקיפולי איזו קונכייה," מסתתרת נשמה, והיא הסוד שבחיים, באמנות ובטבע, אשר עימו ובו מבקש ויילד להתדבק. ההתדבקות, הכרת החטא והתשובה, ההשתנות, מסומלות לאוסקר ויילד בחייו של ישו:

"החוטא, זה מובן מאליו, צריך לעשות תשובה. אבל מדוע? פשוט משום שבלא כך אי-אפשר יהיה לו להבין מה שעשה. רגע התשובה הוא רגע ההתקדשות שלו, ועוד יותר מזו: הוא האמצעי שעל-פיו משנה אדם את העבר שלו. היוונים חשבו דבר זה לאי-אפשר. בפתגמיהם ובמשליהם השונים הם אומרים וחוזרים ואומרים: 'אפילו האלים אינם יכולים לשנות את העבר.' בא כריסטוס והראה: שאפילו החוטא הגדול ביותר ראוי לזה, ולא עוד. אלא שזה הוא המעשה האחד והיחיד שיש בידו לעשות (...) הבן האובד, אחרי שכילה את ממונו עם הזונות ואחרי שהיה לרועה-חזירים ורעב ללחם ונשא נפשו אל הזגים, שהוציאו החזירים מן החרצנים שאכלו – הבן האובד הזה, באותו רגע שכרע על ברכיו ובכה, מיד נהפכו לו כל המעשים האלה והיו לרגעים יפים וקדושים בחייו." (עמ' 45-46).

סיפור חייו של ויילד הסתיים בחודש נובמבר 1900 במלון-אורחים דל בפאריס, ברובע הלטיני, שנתיים לאחר שהשתחרר ממאסרו. האומנם השתנה כמו רסקולניקוב בחג הפסחא? – דומה כי בשנותיו האחרונות רק שקע יותר בתוך יגונו ותאוותיו, ולא הגשים בחייו את שהבטיח לעצמו בכתיבתו.

* אוסקר ויילד: "ממעמקים". תרגם מאנגלית דוד פרישמאן. עם תמונת המחבר ועם מבוא מאת המתרגם. ורשה תרע"ט. 1919. 60 + 15 עמ'.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

עיריית תל-אביב-יפו

הנכם מוזמנים לטקס הסרת הלוט מלוח הנצחה משותף

לסופר והעיתונאי שלמה שבא

ולרעייתו השחקנית זהרירה חריפאי

במעמד רון חולדאי ראש עיריית תל-אביב-יפו, משפחה וחברים

מעמד הסרת הלוט ייערך ברחוב זכריה 14

לאחריו יימשך הטקס לזיכרו של שלמה שבא בחצר גן הילדים כ"ד שנמצא ממול

בהשתתפות:

פרופ' יעקב שביט

אילן שחורי

אבי קורן

שירה – עדנה גורן, נתן סלור

ליווי מוסיקלי – מיכל סלומון

שחקנית התיאטרון אורנה רוטנברג, קטע קריאה

הרכב הג'ז – הנכד אריאל זוהר שבא, רועי פז בן יצחק, אלעד קצירי

פרקי קריאה – תלמידי כיתה ד' בית הספר "ארן":

הנכד יהלי גרניט שבא, יונתן גולן, אורי מור, נואם מולאים, אורי צ'רני

הטקס ייערך ביום שלישי, 12 ביוני 2018

כ"ט בסיון תשע"ח בשעה 18.00

ברחוב זכריה 14 תל-אביב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הבוקר [7.6] בדיוק לפני שנתיים הלל שלנו נרצחה.

נרצחה בידי הרֶשע.

בת 13.5 בסה"כ. נערה תמימה שרצתה לחיות, לרקוד ולחלום.

מאז הכאב מעמיק והאובדן בלתי אפשרי.

וממקום עמוק זה אני פונה לכל אחד ואחד. התבוננו בילדיכם. במשפחותיכם. חבקו אותם חזק. אהבו ותודו על מה שיש. גם כשלא מושלם. גם כשמורכב.

ואחר כך תנו לעצמכם היום דקה להתבוננות.

לשאול מה אפשר  לעשות עבור העם המקסים שלנו והארץ הנהדרת כדי שנגביר את החיים כאן. נגביר את החוסן הלאומי, החוסן החברתי והחוסן הרוחני.

בואו ננסה לסיים יום זה עם תחושה שהתקדמנו וקידמנו ולו דבר קטן אחד עבור זאת.

ושזה יהיה לעילוי נשמתה של הלל יפה.

הרבה כוח

רינה אריאל

yekev.arielbyehuda@gmail.com

* לאהוד, בוקר טוב! בהקשר להגיגיה של בנדלה בחב"ע 1350, ראה מכתבי לראובן שיפריס, והלוואי ולא אתבדה.

בהערכה,

ברוך תירוש

5.6.18

לראובן שלום,

השדות והגנים בוערים והלב מתפלץ, אבל אנא הירגע וצפה להמשך השבוע. להבנתי, מתוך הניסיון, הניחו לערבים להתפרע בימי ביקורו של נתניהו בברלין, בפריז ובלונדון, שם הוא מראה לכל המעוניינים את הלהבות. כך שעם חזרתו, נקווה שצה"ל יכה במציתים בחומרה ובנחישות, מה גם שסכום הפיצויים לחקלאי עוטף עזה, ינוכה מהסכום המועבר לעזתים מעת לעת, ולתפארת מדינת ישראל. 

בידידות, וברגיעה,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם

* אהוד היקר, אתה צודק: לא כתבתי בסוף הרשימה על "הכלה סגרה את הדלת" של רונית מטלון – אם אני ממליץ. ובכן, אני באמת מתלבט: מצד אחד, הספר כתוב היטב (עיצוב הדמויות והסיטואציות השונות), אבל מצד שני, לא קורה כלום שאינך יכול לשער כבר בשורות הראשונות. לכן לא כתבתי המלצה, אבל צריך להודות שמדובר בכישרון.

שלך,

 משה גרנות

* לאחר התפטרותה של מירי רגב יבוא במקומו אנטון צ'כוב. אמנם הוא כבר לא חי אבל הוא גם כבר לא יכול להזיק.

 * שלום אהוד, את הקטע הזה כתב יובל ברנדשטטר ואני בסך הכול העתקתי את זה מפייסבוק.

אשר תורן

* אשר תורן [במקור: יובל ברנדשטטר]: לכל מי ששואל מדוע ישראל ממשיכה להזין את עזה, שמשיבה לה בטרור ובעפיפוני הצתה, אז הנה התשובה:

ייצוא הסחורות לרשות הפלשתינית עולה בשלושה מיליארד דולר על היבוא ממנה. הפסקת הזרמת הסחורות לעזה משמעותה פגיעה משמעותית בכלכלה הישראלית שכן איש לא יצרוך את מה שעזה לא תצרוך. זול יותר לפצות את עוטף עזה על השריפות והפגיעות מאשר לשלם אבטלה לכל העובדים שייפגעו מהפסקת הסחר עם עזה. זהו ייצוא לכל דבר ועניין, מכיוון שהכסף בא ממקורות חוץ, מה שקרוי המדינות התורמות. כך המדינות התורמות, שחשבו לתמוך ברשות הטרור והרצח החמאס כדי שזו תחסל את ישראל, מוצאות עצמן תורמות מיליארדים לכלכלת ישראל. למעשה זו הג'יזיא שישראל גובה מאירופה על מנת שארבעה מיליון מוסלמים נוספים לא יהגרו אליה.

איך התהפכו היוצרות.

אהוד: לאשר תורן, אני מבקש ממך שלא להטעות אותי ולא לשלוח לי דברים שלא אתה כתבת, ללא ציון בולט של שם המחבר האמיתי.

* בינתיים דונלד טראמפ דופק את כל העולם וגם מצליח.

* ההשתתפות הראשונה של פלסטינים באולימפיאדה, היתה במינכן, בה ניצחו רק את הנבחרת הישראלית. ארגנטינה טועה בביטולה את המשחק בירושלים כי בכך נמנע מהפלסטינים ניצחון שני ובעיקר נמנע פתח לרעיון מקורי של ענף ספורט חדש ומלהיב: "טרור". תתחרינה בו מיטב הכנופיות של דאע"ש, טאליבן, חיזבאללה, משמרות המהפכה, פלסטין, חמאס, סאטמר, האחים המוסלמים ועוד.

 השיפוט יהיה בידי המנהיגות המנוסה ברצח ובדיכוי: אסאד, חמינאי, ארדואן, ג'בריל רג'וב, נסאראללה ועוד רבים וטובים כמותם.

הפרסים? בתולות: מקום ראשון – 72 ילדות, מקום שני –72 מבוגרות, מקום שלישי –72 זקנות.

מרדכי בן חורין

סביון

* "כבר מסוכן להיות אישה – לא רק ביפו אלא בכל המגזר הערבי. הרצח הזה היה מסוגל להיעשות רק בידי חיות אדם," אמרה שכנה של פדיה קדיס.

"היא היתה אישה טובה שעברה טראומה קשה," מספרת שכנה אחרת. "זה סיפור עצוב ומזעזע. אם פעם לא היו מעזים להרים יד על אישה*, היום דמה הוא הפקר. הטענות הן לא רק למשטרה אלא למגזר הערבי – למה יש נשק, למה יש סמים, איפה החינוך? מסכנים הילדים, מקרה מזעזע."

["הארץ." באינטרנט, 8.6].

אהוד: גם בעבר, לא רק בימינו, הם היו לא רק מכים אלא גם רוצחים נשים, ועוד איך!

* * *

אהוד בן עזר

הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה

* מתוך "פרשים על הירקון" (1989)

מיוסד על סיפור אמיתי מתוך "התלם הראשון" (1956, 1988)

בל"ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה ראב, בן העשרים וארבע, על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קִסֶם", החלק ביבול, מן החוכרים הערבים.

הוא יצא בשליחות הזו רכוב על גבי חמור, ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. מה עלובה הארץ, חשב לעצמו. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. [כזכור היתה זו שנת שמיטה, וראשון לציון נוסדה רק בשלהי קיץ תרמ"ב, 1882]. הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לַפַּחוֹת ולמושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמַנוּתם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת השוחד הבקשיש. הכול מבוסס כאן על שחיתות, הפקרות ואזלת-יד. לולא חסות הקאפיטולאציות של הקונסולים, שמגינים עלינו בתור נתינים אירופיים –לא היינו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.

במרחבים, המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סִדְרִיָה אחת סוּפּר כי היא צמחה מיתד אשר צַאלַח-אִ-דִין תקע לקשירת סוסו. היא נמצאת עד היום על אם-הדרך מלוד לרמלה. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים רבים. כל השטח היה מורכב מגבעות חול עלובות או מבּיצות ענקיות. רק פֹּה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים, שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבתָּ לפתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה.

ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין ועד לרגלי גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקהּ הגדול, עדיין משכה אליה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, אלה היו "מלבישים" אותה מחדש לזמן-מה, עד שחלו בקדחת ומתו, ופינו מקומם לאחרים.

אותה שנה, כך התברר ליהודה, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה, שתקפה באורח כֹּה קטלני עד שהכפר מלאבס, אשר תושביו לא פסקו מלהציק לפתח-תקוואים עד לנטישת המושבה, היה ריק עתה לחלוטין. אפילו הכפר פֶגֶּ'ה השכן, ממזרח למושבה, היה ריק-למחצה ותושביו ברחו להתגורר ביהודיה הרחוקה שהאוויר בה טוב יותר, ורק בשעות היום היו מעזים לבוא לעבד את אדמותיהם.

*

רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סַלִים, השומר של הנחלה, פַאטְמֶה אשתו וחַסַן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.

סלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המַזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.

הוא היה עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה שמע קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.

לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-עץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלִי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.

למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.

כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:

"אלוהים היודע..."

*

למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶּ'ה הסמוך והתארח אצל שיח' הכפר, אשר נשאר בביתו ולא ברח ליהודיה מפני הקדחת. השניים החליפו רשמים על אבו-יוסף הזכור לטוב, שהיה שני לילות אורחו של השיח' ובזכותו התוודע לפראנג'ים מפתח-תקווה. על רוע-ליבם של המאְ'מוּרִים שאינם מתחשבים בשנה הרעה, המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, ולוקחים מן היבול כרצונם. לבסוף הצליח יהודה להסב את השיחה לסלים ובני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מן המושבה.

בתו של אחד השיח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת מלאבס, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפייה, שחיתה עם העבד השחור וקול צחוקה היה נשמע בללות כקולה של עוֹפְרִית, בת השטן, המופיעה בחלומותיהם של גברים ומפתה אותם.

לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא והבידואית הצעירה נשארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבּוֹש לו אותה לאישה בהתפארו שהמטֶה הגדול שלו עדיף על זה של הכושי אהובה הנעלם. אלא שעתה, בלילות, נשמע, בין בתיה-החרבים למחצה של נחלת פתח-תקווה, קול בכייה ולא קול צחוקה של הבידואית, המתענה תחת רוצח-אהובה.

לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בידואים מבני-משפחתה של הנערה אל בית סלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבידואית היפהפייה רצה כחץ מקשֶת והפילה עצמה אל הבאר, ביר שוע, ומתה. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי [לא רחוק מבניין עיריית פתח-תקווה כיום, ליד המצבה].

עתה הבין יהודה מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר עוד מאומה.

ביום המחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט, הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החָרֵב, שהפך לקן של פושעים?

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,068 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל