פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1417

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באדר א' תשע"ט, 7.2.2019

עם הצרופה "נחיתת דיוויזיית 'הכומתות האדומות' בגשר פגסוס".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]. // עמוס גלבוע: מחקר על הטרור הפלסטיני בשנת 2018. // אורי הייטנר: 1. האם יש פתרון לסכסוך? (חלק ב'). 2. צרור הערות 6.2.19. // אברהם כץ עוז: מי מייצג את הציבור? מה זו דמוקרטיה? // מנחם רהט: טבריה כמשל. // פוצ'ו  –  בחיי [5], מ"א. שני גיסים בשנה אחת. // משה כהן: ללכת לוויתורים? // אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים [המשך]. // יוסי אחימאיר: יוסף חריף – העמוד המיתולוגי של פרשננו המדיני. // משה גרנות: על ספרו של עמוס עוז "חרוזי החיים והמוות". // יעקב זמיר: יהודה איש קריות – הגיגים עליו. // גיא משיח: ה"פוטש" שהצליח. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק חמישה-עשר: כוֹס חלב לילד. // מיכאיל זושצ'נקו: החבית. // אהוד בן עזר: "פרקי יומן מזרח-תיכוני" לריצ'רד מיינרצהאגן. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 26.4.1974 לפני 45 שנים. // בת שבע אריאלי: שני סיפורים מתוך "כמה ירוק היה פרדסנו". // ממקורות הש"י.  

* * *

יוסי גמזו

צְעִירָה בַּת שִׁבְעִים [המשך]

סִפּוּרָהּ הַבִּלְעָדִי שֶׁל יִשְׂרָאֵלָה יִשְׂרָאֵלִי –

חֲתִיכוֹנֶת מְשַׁגַּעַת, בְּקָלִיבֶּר רְצִינִי,

שֶרַק הִיא מִבֵּין כֻּלָּנוּ עוֹד מֻתָּר לָהּ (כָּךְ נִדְמֶה לִי)

לְהַצִּיג עַצְמָהּ בְּנַחַת: "הַמְּדִינָה – נוּ, זֶה אֲנִי!..."

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר סִפַּרְנוּ עַל כַּמָּה אִישִׁים

הַבְּטוּחִים תָּמִיד כִּי אֵין וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם תַּחְלִיף

וְלָכֵן הֵם מִסְתַּבְּכִים בְּכָל מִינֵי עִסְקֵי בִּישִׁים

כְּשֶׁפִּתְאֹם בְּשׁוֹט אִירוֹנִי הַגּוֹרָל בָּהֶם מַצְלִיף.

וְעַל אוֹתָהּ טָעוּת שֶנֶּהֶפְכָה כְּבָר לְרוּטִינָה

שֶבָּהּ רַבִּים נוֹפְלִים פֹּה בַּמַּלְכֹּדֶת שֶׁל עַצְמָם

סַפֵּר סִפְּרָה לְיִשְׂרָאֵלָה סָבְתָא פָּלֶשְׂתִּינָה

סִפּוּר אוֹתֶנְטִי בּוֹ שִׁנְּתָה לַגִּבּוֹרִים אֶת שְׁמָם

כְּפִי שֶׁאֶת פְּנֵי שַׂחְקָן בַּתֵּאַטְרוֹן מַסְוֶה אִפּוּר

וְזֶה מָה שֶׁסִּפְּרָה לָהּ סָבְתָא בְּאוֹתוֹ סִפּוּר:

"מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וְאֵינֶנּוּ בְּדָיָה אֶלָּא דְרָמָה קְטַנָּה וְרֵאָלִית * שֶׁסּוֹדָהּ נִתְגַּלָּה פֹּה בָּאָרֶץ כֻּלָּהּ מִפִּי בְּרַאנְזָ'ה סְגוּרָה, תֵאטְרָלִית, * אַךְ כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מַר וִּילְיָאם שֵׁקְסְפִּיר אָמַר שֶׁגַּם כָּל עוֹלָמֵנוּ בָּמָה הוּא

*  מִן הַסְּתָם זֶה גַם חָל עַל יוֹשְׁבֵי הַהֵיכָל הַפּוֹלִיטִי שֶׁלָּנוּ – כִּי מַהוּ * הַמִּשְׂחָק הַמְּדִינִי? רַק show

 businessזְמַנִּי הַמַּחְלִיף בְּלִי הֶפְסֵק אַפְּלִיקַצְיָה * בָּהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּעֲלֵי תַּפְקִידִים בִּדְרַגְנֹעַ נִצְחִי שֶׁל רוֹטַצְיָה. * כִּי הִנֵּה כָּאן חָבְרָה בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה הָאֱמֶת שֶׁגַּם צְחוֹק בָּהּ גַם דֶּמַע * (כִּי כָּל דְּמוּת בְּסוֹפָהּ יֵשׁ לָהּ תַג-הַחְלָפָה) לְסִפּוּר מֵחַיֵּי הַבּוֹהֵמָה * אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁגְעוֹן הַגַּדְלוּת שֶׁהוּא פְּגָם *

שֶׁל רַבִּים כָּאן, מַגִּיעַ לַשִּׂיא עוֹד * לֹא בִּתְחוּם  הַ-show business בִּלְבַד אֶלָּא גַם  * כָּל אֵימַת 

שֶׁ"אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" * מִתְגַּלֶּה כְּתַסְמִין שֶׁרַבִּים בּוֹ לוֹקִים * גַּם בִּשְׁאַר הַתְּחוּמִים בְּחַיֵּינוּ  *  כְּמוֹ                     

צָבָא, כְּמוֹ פּוֹלִיטִיקָה, כְּמוֹ עֲסָקִים * שֶׁבָּהֶם כָּל גְּדוֹלֵי שַׁחְצָנֵינוּ * נִזְרָקִים אֶל רִצְפַּת הַמְּצִיאוּת מִמְּרוֹמָהּ * שִֶׁל הַמֵּגָלוֹמַנְיָה, שֶׁבָּהּ מִתְנַפֶּצֶת * בְּדָיַת גַּדְלוּתָם שֶׁכֻּלָּהּ מְדֻמָּה * וְכָל כֻּלָּהּ אֵינוֹ אֶּלָּא

פְּרִי חַארְטָה מְפוֹצֶצֶת * שֶׁל בְּלוֹף שֶׁמִּיָּד מִתְרַסֵּק לִרְסִיסִים * כְּשֶׁהוּא מְעֻמָּת בְּלִי חֶמְלָה מְרֻבָּה פֹּה

*  מוּל פְּנֵי הָאֱמֶת בָּהּ נֶחְשָׂף בְּלִי מֵשִׂים * לִקְחוֹ הַנֶּחְרָץ שֶׁל הַקֶּטַע הַבָּא פֹּה * שֶׁבּוֹ מִשְׁתַּמֵּעַ בְּלִי שׁוּם טָעֻיּוֹת * שֶׁלֹּא עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה הַגְּלוּיִים *  עוֹלוֹת כָּל הַדְרָמוֹת הֲכִי מַפְתִּיעוֹת * כִּי אִם בִּסְתְרֵי  אֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.  *       

 הָיֹה הָיָה בַּבַָּלָגָן הַכְּלָל וּכְלָל לֹא מְאֻרְגָּן * שֶׁל הֲפָקוֹת הַתֵּאַטְרוֹן הַמִּסְחָרִי * מֵפִיק מֻחְמָא וּמְפֻרְגָּן שֶׁהִתְבַּלֵּט כַּאֲמַרְגָּן * וְשֶׁחֶלְקוֹ בּוֹ הָיָה חֵלֶק הָאֲרִי * כָּךְ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ בְּלִי לַחְדֹּל * אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הַגָּדוֹל

*  וְאַף כִּי אֵין בַּשַּׂחְקוּנָה טִפַּת שִׁוְיוֹן * הוּא לִשְׁלֵימַזְל דֵּי בִּישִׁי * נָתַן פִּתְאֹם תַּפְקִיד רָאשִׁי *

בְּרֹחַב-לֵב שֶׁל "מֵאַשְׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן". * כִּי זֹאת לִזְכֹּר: אוֹתוֹ אַרְטִיסְט * לֻהַק שָׁנִים רַק כִּסְטָטִיסְט

* וּמֶחֱוַת אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' עֲבוּרוֹ * הִוְּתָה כְּחֶסֶד מְפַצֶּה * מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה *  הֶבְדֵּל עֲנָק בֵּין עֲתִידוֹ לַעֲבָרוֹ. *  אַךְ מָה עוֹשֶׂה מַר supr star * אִם בְּלִבּוֹ מִין שֵׁד נִסְתַּר * (בִּמְקוֹם רֹב אֹשֶׁר עַל מַזָּל כָּל-כָּךְ נִסִּי * וְרֶגֶשׁ אֲסִירוּת-תּוֹדָה * עַל הִזְדַּמְּנוּת כֹּה נִכְבָּדָה * שֶׁהֶעֱלְתָה אוֹתוֹ מִשֵּׁפֶל אֶל הַשִּׂיא), *

שִֵׁד שֶׁמִַּזְכִּיר כְּבָר אֶת כִּשְׁלֵי * בֻּלְמוֹס הַבֶּצַע הַנִּרְהָב * מִפֶּרֶק ל' בְּ"מִשְׁלֵי" * בּוֹ עֲלוּקוֹת קוֹרְאוֹת: "הַב הַב" * כִּי לֹא תִשְׂבַּעְנָה – וּבְטֶרֶם פְּתִיחָתוֹ * שֶׁל הַמָּסָךְ עַל הַצָּגַת "כַּנָּר עַל גַּג" * הוּא מְתַרְגֵּל תַּכְסִיס-סְחִיטָה בְּחֻצְפָּתוֹ *  לַאֲמַרְגָּן שֶׁהַצְלָחָה רַבָּה חָגַג * בַּהֲפָקָה זוֹ –  וּבְנֹעַם קָנִיבָּלִי * נוֹהֵם לוֹ: "סְלַח נָא, בּוֹס, אֲבָל מַמָּש לֹא בָּא לִי * כָּאן לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה כְּשֶׁהַקָּהָל *  מוֹחֵא כַּפַּיִם כָּאן בְּווֹלְיוּם מְבֹהָל * וְלֹא מֵבִין מֵרֹֹֹֹֹֹֹֹב חֵמָה וּדְאָגָה * מָה מְעַכֵּב פֹּה אֶת תְּחִלַּת הַהַצָּגָה * וְעוֹד מְעַט הוּא כְּבָר יִשְׁאַג בְּאַזְהָרָה: * 'אֲמַרְגָּנוֹבִיץ', אֶת הַכֶּסֶף חֲזָרָה!!!' * אַךְ אִם תִּתֵּן לִי תְּרוּמַת-ּחֶסֶד מַמָּשִׁית * נוֹסָף לְגֹבַהּ הַמַּשְׂכֹּרֶת הַחָדְשִׁית * שֶׁלֹּא אִכְפַּת לִי לְהָעִיד כָּאן בִּשְׁבוּעָה * שֶׁהִיא יָפָה מְאֹד וּבְהֶחְלֵט גְּבוֹהָה * הֲרֵי בָּרֶגַע שֶׁתּוֹשִׁיט לִי אֶת הַצֶּ'ק * כְּבָר לְהַתְחִיל בַּהַצָּגָה לִי יִתְחַצֵּ'ק..." *

וְהַנִּסְחָט, אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הָאֻמְלָל, * בְּלֵית בְּרֵרָה, כְּשֶׁהוּא נֶחְנָק בְּזַעֲמוֹ * מוֹשִׁיט לְ-supr star זֶה הַמְחָאַת-שָׁלָל * וְהַמִּשְׂחָק חוֹזֵר כָּל עֶרֶב עַל עַצְמוֹ. * עַד שֶׁבְּבֹקֶר יוֹם בָּהִיר אֶחָד כְּשֶׁקָּם * אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' שֶׁנִּמְאַס לוֹ כָּל הַמֶּקַח * בְּקָדְקָדוֹ פִּתְאֹם נִרְקַם פִּתְרוֹן-נָקָם * שֶׁבּוֹ הַסּוּפֶּר סַחְטָנוֹבְסְקִי יִלְמַד לֶקַח: *

הוּא וּבַמַּאי-הַהַצָּגָה פּוֹגְשִׁים בַּסֵּתֶר * אֶת מַר has-been שֶׁמֵּעֵינֵי זוֹכְרָיו נִסְתָּר * כִּי כְּשַׂחְקָן מִזְּמַן אִבֵּד הוּא אֶת הַכֶּתֶר * וְנֶעבֶּעךְ, חָשׁ עַצְמוֹ נִשְׁכַּח וּמְיֻתָּר * וְהֵם נוֹתְנִים לוֹ צַ'אנְס מַדְהִים אַךְ גַּם רֵאָלִי * שֶׁל הַצְלָחָה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ פִּתְאֹם תֻּמְטַר * בְּמִין תְּחִיַּת מֵתִים שֶׁל פֶּלֶא תֵאַטְרָלִי * שֶׁבּוֹ יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּמוֹ פַּעַם  supr star* וּמַתְאִימִים לוֹ גַם תִּלְבֹּשֶׁת וְגַם כּוֹבַע * שֶׁל רַבִּי טֶבְיֶה מִ"כַּנָּר עַל גַּג" בָּהֵם * יוּכַל has-been זֶה לַעֲמֹֹֹֹֹד שׁוּב עַל הַגֹּבַהּ * כְּשֶׁלַּבָּמָה יַחְזֹר בְּ-come-back  מְהַמֵּם * שֶׁבּוֹ יוּכַח כִּי חֲלוֹמוֹ הוּא בַּר-מִמּוּשׁ * וְהוּא עֲדַיִן לֹא יָצָא מִכְּלַל שִׁמּוּשׁ.

* וְכָךְ שְׁלָשְׁתָּם, הָאֲמַרְגָּן וְהַבַּמַּאי * וְהַ- has-beenשֶׁמִּכְּמוֹ מֵת הָפַךְ לְחַי * עָרְכוּ בְּ"שׁוּשׁוּ" חֲשָאִי וְרַב עִנְיָן * (כְּשֶׁהַקָּהָל עָזַב מִזְּמַן אֶת הַבִּנְיָן) * עַל פְּנֵי בָּמַת הַתֵּאַטְרוֹן אֲבָל בַּלָּאט * שְׁלַל חֲזָרוֹת עִם טֵיפְּרֵקוֹרְדֵּר בּוֹ הֻקְלָט * הַמַּחֲזֶמָר כָּל-כֻּלּוֹ, כִִּמְעַט שְׁבוּעַיִם * עַד שֶׁאוֹתוֹ has-been שָׂחָה כְּדַג בַּמַּיִם * בְּכָל בְּדַל רֶפְּלִיקָה מֵהַתְחָלָה עַד גֶּמֶר * וְכָל אוֹקְטָבָה שֶׁל שִׁירֵי הַמַּחֲזֶמֶר * עַד שֶׁסּוֹפְסוֹף אֲמַרְגָּנוֹבִיץ' הַפַּטְרוֹן * הֵכִין לוֹ חֶדֶר בְּבִנְיַן הַתֵּאַטְרוֹן * עִם טֶלֶפוֹן וְעִם תִּלְבֹּשֶׁת הַתַּפְקִיד *

וְעִם זָקָן מֻדְבָּק וְכוֹבַע שֶׁהִפְקִיד * הָאֲמַרְגָּן בִּידֵי has-been זֶה, שֶׁאָכֵן * הִמְתִּין לַ- come back בְּעֶמְדַּת מַצַּב הָכֵן. * וְאָז, עֶשְׂרִים דַּקּוֹת לִפְנֵי שֶׁהַמָּסָךְ * עוֹמֵד לְהִפָּתַח וּמַר סַחְטָנְסְקִי סָח *

לַבּוֹס שֶׁלּוֹ בְּאוֹתוֹ נֹעַם קָנִיבָּלִי: * "סְלִיחָה, אָדוֹן אֲמַרְגָּנוֹבִיץ', שׁוּב לֹא בָּא לִי * בְּזֶה הָרֶגַע לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה * אַךְ אִם תִּתֵּן לִי אֵיזֶה בּוֹנוּס-הַשְׁלָמָה * כְּפִי שֶׁאַתָּה מוֹסִיף תָּמִיד לְמַשְׂכֻּרְתִּי * אָז יֵשׁ מַצָּב שֶׁאֲשַׁנֶּה אֶת דַּעֲתִי" – 

* מַנְחִית הַבּוֹס עָלָיו מִין הֶלֶם-תַּדְהֵמָה * כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל חֵמָה: * "אַתָּה יוֹדֵעַ מָה, רֵעִי הַקְּרִימִינָלִי? * יֵשׁ לִי הַפַּעַם חֲדָשׁוֹת כָּאן בִּשְבִילְךָ, * לְשֵׁׁם חִלּוּף בַּתַּפְקִידִים כָּעֵת לֹא בָּא לִי, * כְּלוֹמַר הַפַּעַם לִי לֹא בָּא, בִּמְקוֹם לְךָ, ָ* לְהִכָּנַע לִסְחִיטַתְךָ וְאַדְרַבָּה * כְּלָל לֹא אִכְפַּת לִי אִם פִּתְאֹם לְךָ לֹא בָּא * חִישׁ לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה, כִּי לְגַבַּי * אָמְנָם מִזְּמַן עָלִיתָ כְּבָר עַל עֲצַבַּי * אַךְ בְּחַסְדֵּי שָׁמַיִם וְרַחֲמֵיהֶם * שׁוּב לֹא תוּכַל כְּבָר לַעֲלוֹת לִי עַל שְׁנֵיהֶם, * לֹא עַל הַנֶּרְוִים וְגַם לֹא עַל הַבָּמָה * שֶׁכֵּן קוֹמֶדְיָה זוֹ הָעֶרֶב נִסְתַּיְּמָה..." *

"אֵיךְ נִסְתַּיְּמָה?" נֶחְפַּז לַחְקֹר וְגַם לִדְרֹשׁ *  הַ-supr star שֶׁלִּסְחִיטוֹת קַלּוֹת רָגִיל * בְּעוֹד הַשֶּׁתֶן שֶׁעָלָה לוֹ כָּאן לָרֹאשׁ * מַסְתִּיר מִמֶּנּוּ שֶהוּכַן לוֹ פֹּה תַרְגִּיל. * "הֵן בִּלְעֲדַי," הוּא מִתְרַבְרֵב וּמְאַיֵּם *

בְּבִטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז שֶׁאֵין בּוֹ סֶדֶק, * "אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁהַצָּגָה זוֹ תִתְקַיֵּם. * אֱמֹר לִי, בּוֹס שֶׁלִּי: כְּלוּם לֹא עִמִּי הַצֶּדֶק?" *

"לֹא רַק הַצֶּדֶק לֹא עִמְךָ," אוֹמֵר הַבּוֹס * כַּהֲרָמָה לְהַנְחָתַת מַכַּת הַ"שּׁוֹס", * "אֶלָּא אֲפִלּוּ אֱלֹהִים, בַּמַּאי-הָעָל * שֶׁל עוֹלָמֵנוּ, כְּבָר מִזְּמַן מִמְּךָ נִגְעַל."

* "אָז תִּתְפַּלֵּל לוֹ," כָּךְ בְּלַעֲגוֹ מַצְלִיף * הַ-super star , "שֶׁהוּא יִמְצָא לִי כָּאן מַחְלִיף."

* "כֵּן, לָמָּה לֹא? אֲנִי וַדַּאי לֹא אֶתְעַצֵּל," * מֵשִׁיב הַבּוֹס, "בְּטֶלֶפוֹן זֶה לְצַלְצֵל * אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר, שֶׁיַּאֲפִיל * עַל סְחִיטוֹתֶיךָ וְיִשְׁלַח לִי פֹּה כָּפִיל."

* "מֵאֵימָתַי אֶת עַצְמְךָ אַתָּה מַכְשִׁיר * לַעֲשִׂיַּת נִסִּים?" צוֹֹֹחֵק הַ-supr star.

* "מֵאָז שֶׁיֵּשׁ לִי, מַר סַחְטָנְסְקִי, קַו יָשִׁיר * אֶל כֵּס כְּבוֹדוֹ הַמְּרֹמָם וְהַנִּסְתָּר."

* "אַ נוּ נִשְׁמַע אֶת תְּפִלַּתְךָ," אוֹמֵר סַרְקַסְטִית * הַ-supr star הַמְּשֻׁכְנָע בְּנִצְחוֹנוֹ * שֶׁיֵּהָפֵךְ תּוֹךְ רֶגַע בִּמְהִירוּת פַנְטַסְטִית * לְנִצְחוֹן פִּירוּס דֵּי מַחְפִּירוּס בִּקְלוֹנוֹ. *

"אַתָּה מֻזְמָן בְּחֵפֶץ-לֵב לְהַאֲזִין," * מֵשִׁיב הַבּוֹס לִפְנֵי שֶׁאֶת פָּנָיו יַלְבִּין, * "וּבִדְבָרַי אֶת שְׁתֵּי אָזְנֶיךָ לְהָזִין" * וּמְחַיֵּג בַּטֶּלֶפוֹן אֶל הַ-has-been * "רִבּוֹן עוֹלָם, בְּרֹב חַסְדֶּךָ אִם אֶפְשָׁר * שְׁלַח לִי רֶבּ טֶבְיֶה חֲלוּפִי, אֲבָל יָשָׁר * שֶׁיַּעֲלֶה עַל הַבָּמָה וְכָךְ יַצְלִיף * בַּמִּתְיַמֵּר לַחְשֹׁב שֶׁאֵין לוֹ כָּל תַּחְלִיף." * כָּךְ הוּא אוֹמֵר וְתוֹךְ שְׁנִיָּה, בְּלִי חַת אוֹ בֹּשֶׁת * נִפְתַּחַת דֶּלֶת וְהַבּוֹס כְּבָר מִתְחַבֵּק * עִם טֶבְיֶה ב': אוֹתוֹ זָקָן, אוֹתָהּ תִלְבֹּשֶׁת, * אוֹתוֹ קַסְקֵט – אַךְ מוֹטִיבַצְיָה שֶׁל come-back.

* וּמַר סַחְטָנְסְקִי, מוּל אוֹתוֹ תְאוֹם בְּצֶלֶם- * דְּמוּתוֹ מֵמִיר אֶת סִגְנוֹנוֹ הַשַּחְצָנִי *  כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו, מֻכֶּה בְּהֶלֶם * וּמִתְחַנֵּן בִּפְנֵי הַבּוֹס: "אִם כָּךְ אֲנִי * עוֹלֶה מִיָּד עַל הַבָּמָה." אוּלָם הַבּוֹס

* בְּלִי לְבַזְבֵּז אַף לֹא דַקָּה וּבְלִי לִכְעֹס * אַךְ לֹא בְּלִי כֵּיף עַל הִזְדַּמְּנוּת נָאָה לִנְקֹם

* מֵשִׁיב: "אֵינְךָ עוֹלֶה יוֹתֵר לְשׁוּם מָקוֹם * וּבְּוַדַּאי לֹא לְעֶמְדַּת הַ-super star  * שֶׁכֵּן מֵרֶגַע זֶה

אַתָּה כְּבָר מְפֻטָּר..."

וְהֶמְשֵׁךְ סִפּוּרֵנוּ יֻגַּשׁ – אַדְרַבָּה –

כְּבָר בְּיוֹם חֲמִשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ הַַבָּא.

יוסי גמזו

* * *

ברכות חמות ליום ההולדת של המסתורית

החל מחרתיים

היא נכנסת במצב טוב לעשור חדש בחייה

ואנחנו מאחלים לה את כל מה שתרצה

כי מה היינו עושים בלעדיה?

* * *

עמוס גלבוע

מחקר על הטרור הפלסטיני בשנת 2018

מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית הוציא את המחקר הזה. התופעה הבולטת: חלה ירידה בטרור העממי ביוה"ש, המטופח ע"י הרשות הפלסטינית: מ-82 פיגועים קשים בשנת 2017  ו-18 הרוגים, ל-55 פיגועים כאלו, ו-12 הרוגים בשנת 2018. ההמונים לא יצאו לרחובות, למרות "צעדות השיבה" ברצועה והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים.

בימים אלה הוציא "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית" מחקר על "הטרור הפלסטיני נגד ישראל בשנת 2018: נתונים, מאפיינים ומגמות." זהו מחקר ייחודי  שרצוי מאוד  שכל הפוליטיקאים שלנו, וכל נציגינו בחו"ל, יעיינו בנתונים האמינים ובתובנות המקצועיות המצויות בו. זאת, מול התופעה הרווחת בעיקר בתקשורת האלקטרונית שלנו לתת במה חופשית לתעמולת החמאס, ומקום של כבוד לשלל דובריה, דווקא בערוץ הציבורי!

לא רק זאת, הציבור הישראלי כבר הורגל לראות את מהומות הגדר ברצועת עזה דרך הצילומים של החמאס. בצילומים אלו תמיד יראו נפגעים על גבי אלונקות, נשים, ילדים, ולעולם לא את זורקי הרימונים, למשל. היכן, לעזאזל, הצילומים מהזווית שלנו על המהומות, על מנת שהתמונה לא תהיה כל כך חד-צדדית?

אז מה היא התמונה הגדולה של הטרור הפלסטיני בשנה שחלפה?

ברצועת עזה חלה עליה חדה ברמת האלימות והטרור, לאחר כשלוש שנים של שקט יחסי מאז מבצע "צוק איתן". 

שני הביטויים המרכזיים לכך:

האחד, "צעדות השיבה" מאז 30 מרץ. צעדות אלו הן המחוללות של כל האלימות, כאשר פעילי החמאס הם אלו המבצעים את מרבית מעשי האלימות ליד הגדר, ומרבית ההרוגים והפצועים מאש כוחותינו באים מקירבם (ידוע שמית שם של כל פעיל ופעיל ). לכן,  דעתי היא שכל "הסדרה" עם החמאס (למשל, העברת הכסף) שלא כוללת את הפסקת הצעדות, היא זמנית לחלוטין ומשאירה את הכול למזל ולגורל.

השני, ירי רקטות ומרגמות. הוא שבר את כל שיאי העבר בשנתיים, בעשור האחרון (למעט "צוק איתן") והגיע למספר שיא של 1119 נפילות בשטח ישראל. בעבר הרחוק היקף כזה של נפילות היה סיבה סבירה ל"מכה הגונה" של צה"ל. לא כך בשנה האחרונה.

התופעה הבולטת של האלימות היא שהיוזמה היתה בידי החמאס, ואילו ישראל רק הגיבה ולא יזמה. לא רק זאת, דומה שהחמאס ויסת את האלימות בהתאם להיענות ישראל  ללחציו ואיומיו.

הצפי לשנת הנוכחית: החמאס ימשיך במדיניות האלימות המבוקרת שלו, היוצרת פוטנציאל להידרדרות לעימות צבאי נרחב, גם אם אין לו עכשיו עניין בכך.

ביוה"ש, נמשכה מגמת הירידה בטרור העממי (דקירות, דריסה, ירי): 55 פיגועים משמעותיים (לא כולל זריקות אבנים) לעומת 82 כאלו בשנת 2017. מיספר ההרוגים מפיגועים אלו היה 12 לעומת 18 ב-2017. השיא של פיגועי טרור עממי, 171, היה ב-2015, ומאז אנו עדים לירידה. זהו טרור הזוכה לתמיכה מוצהרת של הרשות הפלסטינית  ובראשה אבו מאזן, המטפחת את תרבות ה"שאהידים" בדרכים רבות, מעבר לסיוע הכספי הנדיב למשפחות מבצעי הפיגועים.

כמה הדגשות:

ראשית, החמאס נכשל במאמציו לייצא טרור צבאי ליוה"ש. בראש ובראשונה בגלל עבודת השב"כ וכוחות הביטחון שסיכלו למעלה מ-480 ניסיונות פיגוע קשים. להסיר הכובע בפניו!

שנית, הציבור הפלסטיני לא יצא בהמוניו להפגין ברחובות גם לנוכח "צעדות השיבה" וגם לאחר העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. התחזיות ל"אינתיפאדה" של רואי השחורות אצלנו  התבדו גם הפעם, כמו בשנים עברו.

ומה באשר לשנת 2019?

סוף שנת 2018 עמד בסימן עלייה בהיקף הטרור העממי. האם זה מסמן שמגמת הירידה הרב שנתית בטרור הזה עומדת להיבלם, והוא עומד לשוב ולהתעצם, זאת בעיקר מול "מאבקי ירושה"  ברשות  הפלסטינית?

מה שברור הוא שהחמאס ושאר ארגוני הטרור ימשיכו במאמציהם להקים התארגנויות טרור ולהפעילן נגד ישראל.

עמוס גלבוע

* * *

לאוֹרי היקר

ברכות ליום הולדתך החל היום

הרבה בריאות ואריכות ימים

וחיים טובים עם רעייתך

אתה ואני הננו כיום הזוכרים המבוגרים ביותר במשפחה

* * *

אוּרי הייטנר

[בשל התמודדותי לכנסת, מטעם מפלגת תל"ם ברשימה המחוברת עם "חוסן לישראל", יוצא הטור "דברים שרציתי לומר" המתפרסם גם ב"שישי בגולן" – לחופשה עד אחרי הבחירות].

1. האם יש פתרון לסכסוך? (חלק ב')

בחלקו הראשון של המאמר, הוכחתי שאין לישראל היום ובעתיד הנראה לעין פרטנר פלשתינאי לשלום ולסיום הסכסוך. לקראת הבחירות אפשר להגדיר זאת כך: המשותף לתוכניות המדיניות של בצלאל סמוטריץ' ושל תמר זנדברג ולכל מה שביניהן, הוא שבדיוק באותה מידה אין להן פרטנר. מן הראוי שנכיר במציאות הזאת.

אף שאין פרטנר בעתיד הנראה לעין, אין זה פוטר אותנו מהאחריות לגבש פתרונות, שאולי בעתיד ניתן יהיה ליישם אותם, ועד אז ניתן לקדם אותם.

במשך שנים מפמפמים לנו שיש רק פתרון אחד, ואין בלתו – שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 4.6.67, אולי עם חילופי שטחים קלים. זה הפתרון שבקופסה. ותומכיו מספרים לנו את האגדה שבפתרון כזה הפלשתינאים יוותרו על תביעת "זכות" השיבה.

הפתרון הזה הוא מתכון לאסון. מזלנו שערפאת ואבו מאזן דחו את הצעות ברק ואולמרט ברוח זו. אילו קיבלו אותן, חלילה, ישראל הייתה מתמודדת עם סכנות חמורות.

מדינה פלשתינאית בשטחי יהודה ושומרון היא מדינה קטנה, חלשה, ענייה וחסרת יכולת קיום. ניסיון לקיים מדינה כזאת, יהפוך את הישות הזאת לסיר לחץ חברתי וכלכלי. הלחץ הזה יתועל לאפיקים לאומניים. מהר מאוד נראה מצעדי שיבה, כמו בגבול עזה, על גבול נתניה, כפר סבא ופתח תקווה – 15 ק"מ מת"א. הסכם שלום כזה לא יחזיק מעמד וידרדר אותנו במהירות למלחמה. מלחמה כזאת תתפוס אותנו ללא גבולות בני הגנה, בפאתי גוש דן, עם רצף ערבי ואסלאמי מכביש 6 ועד איראן. הפתרון הזה טומן בחובו סכנה למלחמה קשה ועקובה מדם. לכן, כל אדם שוחר שלום ידחה אותו.

הפתרון חייב להיות שונה. אלו העקרונות שעליהם להנחות אותנו בגיבוש הפתרון:

א. נקודת המוצא היא זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ. זה המסד הערכי, המוסרי, לכל פתרון. איננו כובשים במולדתנו. יש לנו זכות על כל שעל ברחבי ארץ ישראל – זכות להתיישבות ולריבונות. היכן וכיצד לממש את הזכות – על כך יש להפעיל שיקול דעת על פי האינטרסים הלאומיים השונים שלנו.

ב. זכותה של ישראל לביטחון לאומי אינה מוטלת בספק. כל הסכם שלום חייב להבטיח את הביטחון. מרכיבי הביטחון העיקריים הם חוסנה של החברה הישראלית ואחדותה, עוצמתו של צה"ל, יכולת הרתעה בלתי קונבנציונלית וגבולות בני הגנה. ישראל אינה יכולה בשום מחיר לוותר על גבולות בני הגנה, ואין גבולות בני הגנה ללא בקעת הירדן רבתי בידינו.

ג. על ישראל להבטיח את היותה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול וחד משמעי לדורות.

את סעיף א' – מימוש זכותנו על הארץ, עלינו ליישם באופן שלא יסכן את סעיפים ב' ו-ג', כלומר יבטיח גבולות בני הגנה ויבטיח ששטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים לא יהיו בשליטתנו.

על עקרונות אלו ניסח יגאל אלון את תוכניתו המדינית, התוכנית המדויקת כל כך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על עקרונות אלה הוצעה בשנות ה-70 תוכנית "השדרה הכפולה", ובשנות ה-90 תכנית "הדרך השלישית". ועל בסיס עקרונות אלו ביסס רבין את מורשתו המדינית, בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, שבו הציב את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע:

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

הטענה העיקרית כלפי העקרונות הללו, היא שאין להם סיכוי כי אין להן פרטנר. אך כבר ראינו שאין פרטנר גם לפתרון הקופסה. במקום להתעקש על תוכנית גרועה שאין לה פרטנר, מוטב שנעצב תוכנית טובה, בתקווה שבעתיד יהיה לה פרטנר.

נאומו של רבין היה בדיון על הסכם אוסלו ב', ומן הראוי שנבחן את מאזן אוסלו. כפי שהצגתי בחלקו הראשון של המאמר, ב"מבחן הדם" הסכמי אוסלו היו כישלון חרוץ – הם לא קירבו אותנו כהוא זה לשלום, כי שותפינו כלל לא התכוונו להתקדמות כזו. ההסכמים הביאו למרחץ דמים – כ-1,500 הרוגים ישראלים.

אולם אי אפשר להתעלם מהתוצאה החיובית של ההסכם – השתחררנו מהשליטה על מרביתם של הפלשתינאים. אחרי אוסלו, הרש"פ היתה כמעט מדינה לכל דבר, אולם מרחץ הדמים חייב אותנו לצאת למבצע "חומת מגן" שבו מיגרנו את הטרור, ובעקבותיו החזרנו לידינו את האחריות הביטחונית על כל השטח, מבלי לחזור ולשלוט על האוכלוסייה. הרש"פ היא יישות עצמאית, פחות ממדינה – יש לה נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, משטרה, שב"כ, בתי סוהר, בתי משפט ושגרירויות רבות בעולם. אין לנו כל אינטרס לחזור ולשלוט שם.

כל עוד אין בידינו להתקדם לפתרון, עלינו לנהל את הסכסוך בתבונה, תוך קיומה הרש"פ העצמאית-למחצה ושל מדינת עזה העצמאית כמעט לחלוטין, להבטיח ללא פשרות את הביטחון ולסייע בכל הקשור לצדדים האזרחיים והכלכליים.

במקביל לניהול הסכסוך, עלינו לחשוב לטווח הרחוק, על הפתרון הרצוי. הפתרון הזה לא יוכל להיות בתוך הקופסה שבין הירדן והים. הקופסה הזאת אינה יכולה להכיל שתי מדינות לאום ריבוניות החיות בשלום זו לצד זו. הפתרון חייב לכלול את ירדן. הפרטנר שלנו יהיה פדרציה ירדנית פלשתינאית זו או אחרת. מול פדרציה כזו, הסכסוך לא יהיה על עצם הקיום, אלא סכסוך גבולות. ובסכסוך כזה ניתן יהיה להגיע לפשרה טריטוריאלית סבירה, שבה בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות יהיו בריבונות ישראל, ירושלים השלמה תהיה בירת ישראל ורבת עמון השלמה בירת ירדן/פלשתין, ישראל לא תשלוט על הפלשתינאים כי שטחי הרש"פ יהיו חלק מן המדינה הירדנית-פלשתינאית. בפתרון הזה לא יגורש אף אדם מאדמתו – לא יהודי ולא ערבי.

נכון, אין לנו היום שותפים לפתרון הזה, אך גם לא לאף פתרון אחר. אולם זה הפתרון היחיד שיכול להביא לשלום, ולכן ראוי לטפח אותו, כדי שאם וכאשר יהיה לו פרטנר, ניישם אותו.

אל לנו לוותר על השאיפה לשלום ועל גיבוש הדרך לשלום. אל לנו לוותר על התקווה. אך השלום חייב להיות שלום אמת, שלא יסכן את ישראל.

הגשמת הציונות מעולם לא הייתה תלויה בנכונות הפלשתינאים לקבל אותנו. לא ביקשנו רשות לחזור לארצנו, לבנות אותה, להקים ולקיים מדינה וגם לא קיבלנו רשות כזו. כך יהיה גם בעתיד.

כפי שהיה מאז ראשית הציונות, קודם כל עלינו לבנות ולקיים מדינה יהודית עצמאית, דמוקרטית, משגשגת, צודקת, חזקה, קולטת עליה, חברת מופת. חובתנו להגן על המפעל ועל המשך שגשוגו. ומתוך העוצמה הזו לחתור לפתרון של שלום, ברוח הרעיונות שהצגתי. 

2. צרור הערות 6.2.19

* דף המסרים – על פי דף המסרים, המדוקלם לעייפה, מבצע "צוק איתן" היה ניצחון מזהיר והיסטורי בזכותו של ראש הממשלה נתניהו וכישלון מחפיר ותבוסה היסטורית באשמתם של שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ.

* מזהה תהליכים – אין לי כלים לשפוט את ביקורתו של אלוף יאיר גולן על ההתנהלות ב"צוק איתן", אולם בפעם האחרונה שהוא "זיהה תהליכים" הוא הפגין חוסר יושרה וחוסר הבנה כל כך קיצוניים, שכל דבר שהוא יאמר הוא מבחינתי חסר יושרה וחסר הבנה, כל עוד לא הוכח אחרת.

* השוואה – נמשכת המתקפה של דבוקת שוקן על בני גנץ. והפעם – תורה של עמירה הס. היא מגדירה אותו פושע מלחמה. היא ממריצה אותו להתייצב למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג. היא מציינת שהוא בעצם פושע מלידה, כי הוא גדל במושב כפר אחים שהוקם על אדמות "נכבה" וכו' וכו'. ומיטב המסורת של הדבוקה – השוואת ישראל לנאצים.

ומה תוצאות ההשוואה? כמובן, שישראל גרועה יותר מגרמניה הנאצית. היא לועגת לגנץ שמרבה להזכיר את אימו, ניצולת מחנה ברגן בלזן, ומשווה: "המחנה הנאצי פורק אחרי כארבע שנות קיום. מחנה הריכוז שהוא עזה קיים בתנאים מחמירים והולכים כמעט שלושה עשורים."

אין ל"הארץ" קווים אדומים? אין תועבה שלא תעבור שם את הסף?

* שותף לדרך – ערב אחד, בקיץ 1994, בעיצומו של המאבק על הגולן, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, התקשרו אליי שני חבר'ה צעירים. "אנחנו נמצאים כעת בגולן ונשמח להיפגש איתך."

"בואו," אמרתי להם ותוך שעה קלה הם ישבו מולי בביתי, באורטל.

הם סיפרו לי ששניהם סטודנטים אכפתניקים, היום בוודאי הם היו מגדירים את עצמם כאקטיביסטים. הם רוצים להקים ארגון סטודנטים נגד נסיגה מהגולן וביקשו את עזרתנו.

הם נשמעו לי רציניים ביותר, מבינים עניין, נחושים. כמובן שהם קיבלו מאיתנו כל עזרה שרצו. אחד מהם כבר היה פעיל מוכר, דובר התאחדות הסטודנטים לשעבר ובאותה עת היה פעיל בליכוד ועבד עם נתניהו.

לאחד קראו אודי ולשני צביקה. פרופ' אודי לבל הוא היום פרופסור בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת השומרון באריאל, שמתמחה ביחסי צבא-חברה, פסיכולוגיה פוליטית, סוציולוגיה פוליטית, תרבות פוליטית, שכול וזיכרון, הנצחה וסמלים. עו"ד צבי האוזר הוא אדם רב פעלים ובעל רקורד מרשים בציבוריות הישראלית. מילא תפקידים רבים ובראשם מזכיר הממשלה בשנים 2009-2013.

חיידק הגולן לא מש מראשו של האוזר כל השנים. לפני כשלוש שנים הוא פרץ ביוזמה חדשה – לפעול להכרה בינלאומית וקודם כל אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. הוא החל לפעול ללא לאות – לכתוב מאמרים, לשאת הרצאות, ליזום ימי עיון. לפני שנתיים הופענו יחד בכנס של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנה לחוק הגולן, והוא פרס בדבריו את חזונו. זמן קצר לאחר מכן הוא שלח לי להערות טיוטה לחוברת שעליה עבד, שעסקה בנושא. והוא ממשיך בכך גם בימים אלה, בכל התנופה, כיו"ר היחדה למען הגולן.

כשהוא העלה את הדברים לראשונה, האפשרות הזאת נשמעה כפנטזיה. כשאני כתבתי בזכות היוזמה, אנשים שאני מחשיב מאוד את דעתם, הסבירו לי שאין חיה כזו. אולם יוזמתו החלה צוברת תנופה וקורמת עור וגידים. בוגי יעלון ויאיר לפיד פירסמו בעיתונות האמריקאית מאמר משותף הקורא להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן. ולאחרונה אף נתניהו הצטרף ליוזמה והציג אותה רשמית בפני היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב בולטון, בביקורו בישראל. חברי קונגרס רפובליקאים ודמוקרטים בכירים תומכים ביוזמה. לראשונה יש לה סיכוי. ואם היא תעלה יפה, זכות הראשונים היא של צביקה האוזר.

בהיותו מזכיר הממשלה חשף יחד עם יועז הנדל תרבות של הטרדות מיניות שהשליט בלשכה מקורבו של נתניהו ואיש סודו נתן אשל, מה שחייב את פיטוריו של אשל. בעקבות זאת סומן צביקה בידי "המשפחה" כאויב הציבור. האוזר דבק בממלכתיות, בטוהר המידות ובהגנה על הנשים שעבדו במשרד ראש הממשלה והיה מוכן לשלם על כך מחיר.

השילוב של עמדותיו הניציות לאומיות, שבאו לידי ביטוי בין השאר במעורבותו בקידום חוק הלאום, עם הממלכתיות והדוגמה האישית, הופכת אותו להיות התגלמות דרכה של תנועת תל"ם בהנהגת משה יעלון.

שמחתי מאוד על הצטרפותו להנהגת התנועה. אשמח מאוד לראותו בכנסת הבאה ואני מייחל לכך שיכהן גם כשר בממשלה.

* המחסל – כיריב פוליטי וחבר ברשימה מתחרה, האינטרס שלי הוא שמזימתו השפלה של נתניהו לחסל את סער תצלח. אבל כאזרח המדינה אני רוצה להאמין שחברי הליכוד אינם המון של עובדי אלילים, נטולי יכולת חשיבה, שקונים כל תאוריית קונספירציה חולנית וכל עלילת בדים שנתניהו מאכיל אותם. וכשלעצמי, אני מעדיף להיות חבר במפלגה שראשה חיסל את אבו ג'יהאד ולא במפלגה שראשה מנסה לחסל את גדעון סער.

* אתנחתא קומית – במסע הבחירות יש פסקי זמן הומוריסטיים. למשל, כאשר טוקבקיסטים מעריצי נתניהו (!) תוקפים את יעלון (!) בנושא... אמינות ויושרה... זה בערך כמו שטל ברודי יֵרד על העילגות והעברית הקלוקלת בפיו של אבשלום קור.

* מחנה האופורטוניסטים – כשצחי הנגבי היה ב"קדימה", ודיברר ברהיטות המאפיינת אותו את דרכה המדינית, הוא נהג לדבר בגוף ראשון רבים על "המחנה", בהקשר של "מחנה השמאל-מרכז". כאילו לא היה כהרף עין קודם לכן עצם מעצמותיו של "המחנה הלאומי". וכש"קדימה" נמוגה – הופ! מיהר הנגבי לנחות בחיקו של הליכוד, ומיד, בלי להניד עפעף, הוא מדבר בגוף ראשון רבים על "אנחנו הימין". ומי שלא "במחנה שלנו" הוא שמאל.

אולם למען האמת, הנגבי משתייך למחנה האופורטוניסטים.

* מנהיג ראוי – הבית היהודי בחר מנהיג ראוי בהחלט לעמוד בראשו – הרב רפי פרץ. פרץ הוא טייס, מפקד, רב אך מעל הכול מחנך – מייסד המכינה הקדם צבאית עצמונה ולאחר הפסקה בעת שירותו כרב הצבאי הראשי, הוא שוב עומד בראשה. רפי פרץ הוא ציוני דתי ממלכתי. הוא עמד במבחן הממלכתיות הקשה ביותר – כאשר הממלכה הניפה עליו גרזן, בעקירת גוש קטיף, והוא וחניכי המכינה שלו, נשכו שפתיים וכיבדו את הממלכה.

אני מקווה מאוד שמי שיעמוד בראש הרשימה של הבית הלאומי והאיחוד הלאומי יהיה פרץ, ולא חלילה סמוטריץ'.

התביישתי לשמוע שנתניהו קרא לבית היהודי לרוץ יחד עם "עוצמה יהודית", כדי לא לאבד קולות לימין. ראש ממשלת ישראל (!) מטיף לחבור לחיה הכהניסטית; לבן גביר וחבר מרעיו... חרפה לאומית. אני מקווה מאוד שפרץ הממלכתי לא ייתן ידו למהלך נואל כזה, של לגיטימציה למפלגת "מוות לערבים".

* שורה משיר – בפינתי "ביד הלשון" האחרונה, הצגתי כותרת מאמר של יועז הנדל: "הרווח שבין הגבר והקסדה," המתכתבת עם השורה "הרווח שבין הגבר והחולצה," מתוך השיר "הרווח שבין."

בשבועות שקדמו לפינה זו, הקדשתי עוד פעמיים את הפינה להתכתבות של כותרות בעיתונים עם שורות משירים, בשני המקרים – משירים של שלום חנוך: "נצח שנמשך שבועיים" (מתוך "ככה וככה") ו"סתם לא שולחים משטרה" ("מחכים למשיח").

המגמה הזו רווחת מאוד בשבועות האחרונים, ובעיתוני סוף השבוע האחרון היא ממש פרחה. כיוון שאני אוהב את השיח הזה שבין העיתונות והזמר העברי, אני שמח להציג זאת.

הכותרת לשתי כתבות שונות בשני עיתונים שונים על אפקט נאומו של בני גנץ – כתבתו של יוסי ורטר ב"הארץ" ושל סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", היא אותה כותרת: "בני בום".

"בני בום" היא אופרת רוק משנת 1978, פרי עטו של אהוד מנור. הלהיט המוכר מתוכה הוא "ילד רע".

גם כותרת כתבתו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" מתכתבת עם שיר של אהוד מנור. כיוון ששני המועמדים המובילים לראשות הממשלה נושאים את השם בנימין, הכותרת הייתה "ימי בנימינים". כותרת זו מתכתבת עם שירו של מנור "ימי בנימינה", שאותו שרה חוה אלברשטיין. אגב, בבנימינה גדל ראש ממשלה אחר, אולמרט, אחד משני האהודים שכיהנו בתפקיד הרם.

ועוד ב"ידיעות" – כותרת הטור של עמית סגל היא "מהן המילים אם לא שחיקה," המתכתבת עם שירו של שלמה ארצי "מה הן המילים," שנפתח בשורה "מה הן המילים אם לא שתיקה."

מאמר ב"הארץ"-ספרים על הוצאה מחודשת של שלוש נובלות מראשית שנות ה-60 של הסופרת רינה בן מנחם, שבשעתו פירסמה אותם תחת הפסבדונים ש.ר.ב, היא – "שלל ש.ר.ב" – כשם שירו של מאיר אריאל, בביצוע גידי גוב, הנפתח בשורה "תם השרב הגדול".

ובאותו גיליון, כותרת אחד משלושה מאמרים על תרגום לעברית של כתבי מרטין היידגר היא "אם בשער יש אורח" – השורה הפותחת את שירה של נעמי שמר "האורח", בביצוע להקת "הכול עובר חביבי".

ובראיון עם גל הירש ב"7 ימים" הוא התייחס לכוח שלו לעמוד במשברים: "שאלו אותי: 'גל רודף גל ונשבר – גם אתה לפעמים?'" – ציטוט שורת הפתיחה של שירם של מיכה שטרית וארקדי דוכין "לפעמים", המוכר בעיקר בביצוע רון שובל.

* הדשא של השכן – "יד טבנקין" ערך יום עיון לרגל התערוכה "קיבוץ – פני אדם", בנושא: "אמן וקיבוץ". המושב המסכם של יום העיון הוקדש לזכרו של מאיר אריאל, במלאת עשרים שנה לפטירתו. מושב יפה ומרגש, שכלל הופעה של חברו הקרוב – מנוער ועד יומו האחרון, חנן יובל, דברים של בתו שירז אריאל והרצאה של חברו מוקי צור.

מוקי סיפר סיפורים אישיים מחברותם רבת השנים, אך העניק להם גם את הפרספקטיבה הספרותית וההיסטורית. ואנקדוטה יפה ומרגשת – הוא סיפר מה המקור לסיפורו המקסים של מאיר, "הדשא של השכן."

הסיפור הוא על עצמו, חבר קיבוץ שהחליט לשמור על כלל אחד ככתבו וכלשונו: "הדשא של השכן ירוק יותר." הוא הזניח את הדשא בגינת ביתו, כנגד המוסכמה הקיבוצית, הכעיס את שכנו, "חבר מסור מן השורה" שלא יכול היה לשאת את הדשא שהצהיב, הצהיר: "מה אני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!" ולבסוף הגיע לאישפוז פסיכיאטרי...

מסתבר שיש שורשים אמיתיים לסיפור, אך הם לא בקיבוץ אלא דווקא באמריקה הרחוקה. בראשית שנות השבעים, מאיר אריאל היה שליח עליה של תנועת "הבונים" בדטרויט, ומוקי היה השליח המרכזי בצפון אמריקה. בשכונה שבה התגורר מאיר, היו תקנות עזר עירוניות שחייבו את כל הדיירים לטפח את הגינה שבחזית הבית, על פי כללים מסוימים.

מאיר אריאל הודיע שהוא לא עובד את האדמה בגולה, לא מכסח את הדשא... כלום. והגינה שלו העלתה עשבים שוטים, שהחלו להתפשט לעבר גינות השכנים הזועמים, והוא בשלו. הוגשו נגדו תלונות, ולא היתה לו ברירה. מה עשה? קנה דשא מלאכותי וכיסה בו את כל הגינה. אך הקפיד על העיקרון שקבע – הוא לא עובד את האדמה בגולה.

* ביד הלשון: שניצל א' – כאבא לחיילים (בסדיר ובמילואים) אני מתעדכן בסלנג הצה"לי המשתנה, ומשלים את החוסרים מאז שחרורי ממילואים.

השבוע למדתי את המילים שניצל א' ושניצל ב'. שניצל א' הוא שניצל אמיתי, כמו בבית, מלאכת יד. שניצל ב' הוא שניצל תעשייתי.

אורי הייטנר

* * *

אברהם כץ עוז

מי מייצג את הציבור? מה זו דמוקרטיה?

האם ישראל היא דמוקרטיה?

מי מבין  120 חברי הכנסת שיהיו בכנסת הבאה, שמכנים  אותם "נציגי הציבור", וכך הם גם מתייחסים לעצמם ואומרים "אנחנו נציגי הציבור" – קשקוש.

בכנסת הבאה, מתוך  120 ח"כים, רק כ-50-53 יהיו נציגי ציבור. כל השאר הם ממונים שאף אחד לא הכיר אותם  קודם ואינם מיצגים שום ציבור.

הנה החישוב של נציגי הציבור  בכנסת הבאה: 

30 ליכוד. 6  מרץ. 6  עבודה. הבית היהודי 6.  כ-10 ערבים. ס"ה 59.

והנה אלה שאינם מיצגים  אף אחד חוץ מזה שממנה אותם, והם:

לפיד  12. גנץ  24. כחלון 6. ש"ס  6. אגודה 6. אורלי 4. ליברמן 5.  ציפי  3.  ס"ה  61  ח"כים.

המשמעות האמיתית היא שהכנסת הפסיקה להיות מייצגת הציבור. ויש  10 מנהלי מפלגות, ו"משרתיהם" שממונים כח"כים.

התופעה התחילה בבחירות של שנת 1977 כששלטון מפא"י הוחלף על ידי הליכוד, אבל בעצם על ידי גנרל-לשעבר, שהעביר את  השלטון ממפא"י לליכוד, עם חבורת ח"כים  ממונים משלו.

נראה לי שזו הולכת להיות התופעה גם הפעם.

אז מה קורה לדמוקרטיה שלנו? יש או אין?

בכלל לא חשוב אם הממונים הם טובים או  לא – הם פשוט לא מייצגים שום  ציבור. אני לא מומחה לדיני משפט או כללי ניהול  דמוקרטיה. אבל אני מבין בפשטות שלאחר פשיטת הרגל של רוב המפלגות הוותיקות (עושה רושם שגם הבחירות בליכוד הן לא  בחירה אמיתית אלא מין שיטה של הסכמים ודילים.)

 לדעתי יש צורך דחוף לקיים דיון על ידי גורמים אובייקטיביים. שהרי הכנסת לא תדון בזה, כי רוב הח"כים ממונים, שרק יעמיקו את הנזק לדמוקרטיה וגם ש"לא נותנים לחתול  לשמור על השמנת."

אז מה כן?

1. יש אפשרות לחוקק  "חוק  בחירות פנימיות לכנסת", שנציגים לכנסת יוגשו רק בבחירות פנימיות  של המפלגות, ולא  רשימות של אנשים הממונים על ידי אדם אחד. אולי חובת מינימום היא ועדה מסדרת של 7 איש לפחות, ובדיקת המועמדים על ידי  רשויות החוק.

2. אפשר להטיל את  הנושא לפיתחו של בית המשפט העליון, שלדעתי מספיק אובייקטיבי לחזק את השלטון הדמוקרטי בישראל.

3. אולי רצוי להקים "בית משפט לחוקה" כמו בארצות אחדות, שתפקידו להקפיד על  כללי הדמוקרטיה.

4. הנזק נעשה מזה זמן ברשויות המקומיות. שם נבחר ראש הרשות בנפרד מרשימות הסיעות, אבל הרשימות אינן של נבחרי מפלגות, אלא של איש אחד שרץ לראשות הרשימה . זה אותו  הקלקול כמו  בכנסת.

הסיבה נובעת ממשבר במפלגות השונות, כי במפלגה אמיתית יש חברים משלמי מס, יש מוסדות  בוחרים, יש  הנהלה, יש מצע , יש דרך מוצהרת. יש סניפים ברחבי המדינה.

הסניפים קובעים את הנבחרים למוסדות מקומיים  ביישוב, כי סניף המפלגה  היה  גם מעין מועדון  חברים  נחוץ.

כשהתמוטטה המסגרת המפלגתית בישראל, לא הוקמה שום מסגרת אחרת. (בגרמניה, צרפת, אנגליה, ספרד, קנדה, ארה"ב – קיימות מפלגות מסודרות שקובעות את הייצוג הציבורי).

יש מכון לדמוקרטיה. מתי הם דנו  בתשתית הזאת של הדמוקרטיה? ומה הם חושבים? ואיך מתמודדים עם השחיתות שפשתה במערכת הדמוקרטית שלנו? לדעתי אסור להמשיך  בדרך  זו, מצבנו  הנוכחי בקלות יהפוך לשלטון רודני של שליט יחיד, במוקדם או במאוחר. ומי יציל את הדמוקרטיה?

הרוצחים הקטנים והרוצחים הגדולים

הנה  הולך להיות משפט של הרוצח הטיפש הקטן  שרצח  אישה – אם פלשתינאית, על ידי אבן. הפרקליטות החליטה להאשים אותו בהריגה, כנראה מסיבות פוליטיות. כי הרי אין כל  ספק  בכוונתו מראש  של  "הילד" להרוג. והריגה עם כוונה מראש  היא  רצח.

הסיבה היחידה שאפשר לזקוף לזכותו של הטיפש היא שלא הוא המציא את הרצח אלא  הרב  שלו בישיבה. לדאבוני לא ראיתי שהרב הואשם במשהו. והוא אפילו ממשיך לקבל  משכורת  ממשרד החינוך בישיבה.

הרציחות יימשכו ומיספר הרוצחים הקטנים יגדל. יש  צורך לאומי והכרח שבית המשפט ישים סוף לרוצחים הגדולים – הרבנים שמחנכים לרצח, ויכניס אותם  לבית  סוהר. לא נעים אבל זה  המצב האמיתי.

אביגדור המאירי – סופר נישכח

היכרתי את אביגדור המאירי הסופר, המשורר, המתרגם, אצלנו  בבית אימא בתל אביב. הוא היה חלק מהמילייה התרבותי של תל אביב  בהתהוותה.

אבל  לא ידעתי שיש כמה שירים ידועים ומושרים גם כיום, שהוא כתב אותם,  כמו – "הי הי הי נעליים", "כנרת כנרת", "מעל פיסגת הר הצופים", "שועל טיפש חמור חכם", "מכתבים מן הגולה" ועוד שירים.

הוא  כתב את רוב הטקסטים לתיאטרון "הקומקום". הוא יסד את תיאטרון "המטאטא". הוא כתב מיספר ספרים שקראתי: "השיגעון הגדול", "בגיהינום של מטה". "תנובה", "המשיח הלבן", "חוכמת הבהמות" ועוד.

הוא היה המסגנן הראשון של דברי הכנסת במשך עשר שנים. היה  המוציא  של "הבלש הקטן". עשרות  חוברות  קטנות. הוא תרגם את קישון מהונגרית.

הוא היה שייך לקבוצה אקספרסיוניסטית בספרות, שכללה גם את אורי צבי גרינברג ואת  טשרניחובסקי. היה  רביזיוניסט  בצעירותו וסוציאליסט קיצוני  בסוף ימיו.

לדעתי ספריו שווים הדפסה חדשה. (אם עוד יש מי שקורא  בארץ). נזכרתי בו כי אני מחדש את האתר של אימי  ציונה תגר, שציירה אותו כפי שציירה סופרים רבים אחרים, אבל התמונה הלכה לאיבוד, נשאר רק הצילום בשחור לבן.

 אם מישהו ראה את התמונה  בצבע, אנא, שיודיע לי. [אפשר דרך המכתב העיתי].

בברכה

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

אהוד: שני ספריו הראשונים שאותם הזכרת יצאו בשעתו במהדורה מחודשת בהוצאת זב"מ.

* * *

מנחם רהט

טבריה כמשל

פיצולים בימין יובילו למהדורה חדשה של בחירות 1992, שהמיטו עלינו את אסון אוסלו * גם בטבריה התפצלו המתמודדים עד שקיבלו ראש עיר הכי אקסטרווגנטי שרק אפשר

סכנת הפיצול המאיימת על סיכויי המחנה הלאומי להרכיב את הממשלה הבאה, ומגבירה את סיכויי השמאל לשלוח את נציגו לכורסת ראש הממשלה ולמגורים ברחוב בלפור, היא המבער האחורי היחיד המפיח תקוות בשמאל לנצח בבחירות הקרובות, באמצעות הקמת גוש חוסם ימין, עם 61 ח"כים: חלקם שמאל קיצוני, חלקם ערבים ובהם תומכי אש"ף, וחלקם שסיבת הצטרפותם לגוש החוסם היא מטריית 'רק לא ביבי' (שאותה רכש הזוג המלכותי ביושר רב).

סקרי השבוע האחרון מנבאים סיכוי לגוש חוסם של השמאל/מתנגדי נתניהו, ובו לפחות 61 ח"כים. זהו כמובן נתון גמיש, שעשוי להתהפך כל רגע (שכן די באובדן כמה מאות קולות לרשימה מסויימת כדי לשרוף 8-4 מנדטים מן הימין לטובת השמאל, ע"ע אלי ישי ו'יחד' בבחירות 2015). 

ועוד משהו: אל תמנו לי בבקשה את גנץ כאופציה להצטרפות להמלצה בפני הנשיא להטיל את הקמת הממשלה הבאה על נציג הימין. גנץ, נא לא לשכוח, רץ בבחירות לא כדי לחמם כיסא נידח במליאה ולשתות תה במזנון הכנסת. הוא מכוון הרבה יותר גבוה, ואם לא יגיע לבלפור, הוא לפחות יחסום בפני נציג הימין את הדרך לבלפור.

שלא תטעו: בשום פנים ואופן לא ייתכן שהפיצול בימין לא ינגוס בכוחו לטובת השמאל. אין מצב. ואז, חלילה, ניקלע לסיטואציות הרסניות מן הסוג שביטאה למשל פעילת השמאל הקיצוני וחברת מערכת 'הארץ' אילנה המרמן, רק בימים אלה: על כל אוהבי המדינה לאלץ את ממשלת ישראל "לפנות את אזרחיה מהשטחים שנכבשו ב-1967". השמאל אינו מרשה לעצמו לחשוב על היום שאחרי: תפיסת שטחי יו"ש ע"י כנופיות דאע"ש, משמרות המהפכה, בוקו חראם ושאר מרעין בישין, שבעטיים עוד נתגעגע לסצינה העזתית שהסתפקה בקיץ האחרון 'רק' בבלוני תבערה, רקטות ופצמ"רים.

מי שמשוכנע שמשנת העיוועים של המרמן מהווה איום על עצם קיומו של החלום הציוני, חייב לסכל עכשיו מהדורה חוזרת של קטסטרופת בחירות 1992. אז התמודדו שש מפלגות על קולות הימין הקשיח: רפול, יובל נאמן, גנדי זאבי, הרב לוינגר, אליעזר מזרחי והמפד"ל. חמש הראשונות סברו שיו"ר הליכוד וראש הממשלה יצחק שמיר, אינו מספיק ימני עבורם. אבל המציאות היתה מרה ומדממת: שלוש מהמפלגות הקיקיוניות לא צלחו את אחוז החסימה, והעבירו במו איוולתן קולות מימין לשמאל – והתוצאה המסוייטת היתה שהשמאל בראשות רבין המיט עלינו את אסון אוסלו והבאת ערפאת וגדודי מרצחיו ארצה, בהשראת פרס, ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד, ו'נביא השלום' עמוס עוז.

יהיו שיגידו שסיפור 1992 מרוחק מאיתנו שנות אור. ומה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. אז למענם הנה אירוע בן זמננו, גירסת נובמבר 2018.

בעיר הכינרת טבריה, שהציבור המסורתי, הדתי והחרדי מהווה בה רוב מניין ובניין, התמודדו על 22,200 המצביעים שישה מועמדים, ובהם ראש העיר היוצא. אף אחד לא הסכים לאחד כוחות וליצור מנופי כוח מול מועמדותו של המועמד ההזוי ביותר בארץ רון קובי, שצץ משום מקום, רץ ללא גיבוי של מפלגה, ולא הביא עימו שום רקורד מרשים.

קובי, יליד טבריה, צאצא למשפחות מושרשות ושומרות מצוות (אבות אבותיו היו דיינים, מפעילי הקדש הכנסת האורחים במירון ועוד), ניהל מערכת בחירות אחרת: במקום כרזות וכנסים, הוא התבסס על שידורים פרובוקטיביים במדיה החברתית, נוסח טראמפ. פיצול הכוחות, לצד המאיסה בהנהגה המסורתית וחיפוש משהו חדש, הוביל מצביעים דתיים ומסורתיים לחיקו של המועמד שנחשב לבדיחת המרוץ, אך צחק כל הדרך ללשכת ראש העיר.

אפשר להבין את תיסכולם של המצביעים המסורתיים/דתיים בטבריה לנוכח מעללי ראש העיר החדש, ואפשר לשמוח על מאבקו של ראש העיר בתכתיבים של הדתיים, אבל מוכרחים להסכים, שאילו הצליחו המסורתיים והדתיים שבקרב המצביעים לשכנע את המתמודדים לאחד כוחות ולשלוח פחות מתמודדים מול קובי, אפשר היה לסכל את ניצחונו ולהעניק לו את הזכות להמשיך ולהיות בדיחה פוליטית מקומית.

אבל מה שקרה בפועל הוא, שמאז הבחירות פועל קובי לחילונה של עירו: תחבורה ציבורית ופתיחת עסקים בשבת, למורת רוחם של התושבים הדתיים והמסורתיים. מבחינתם זוהי בכייה לדורות, לפחות לחמש השנים הבאות.

סיפורה של טבריה עלול להתרחש גם ברמה הארצית. אם זה יקרה חלילה, זו תהיה בכיה לטווח ארוך הרבה יותר מאשר במשל הטברייני. ע"ע בחירות 1992.

מנחם רהט

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [5]

מ"א. שני גיסים בשנה אחת

הגיע הזמן לספר איך זכיתי להחליף את מכונית הלארק שלי, שהתחילה להתיישן, במכונית פז'ו 504 חדשה שהפכה במשך הזמן להיות לי לחדר שינה, ששימש אותי בעיקר בשעות הצהריים.

את התודה על המכונית החדשה אני חייב לריצ'רד קורנהאוזר, גיסי הנשוי לוורדה, אחותה הצעירה של דיצה אשתי. אחד הזיכרונות הראשונים שלי עם ורדה קשור לשיחת טלפון, שניהלה בלי לדעת שבחדר הסמוך יושב מי שעתיד להיות גיסה בקרוב.

היה זה כחודש אחרי שהיכרתי את דיצה. ישבתי בסלון ביתה וחיכיתי עד שתגמור להחליט איזו שמלה ללבוש. ורדה  דיברה במסדרון עם מישהו, שכנראה דיבר יותר ממנה. מתוך סקרנות הטיתי אוזן והבנתי שהיא מזמינה את האיש (אחר כך נודע לי שזה היה המשורר דוד אבידן),  שיבוא אליהם לכיתה לדבר על השירים שלו.  סיפרה לו שהיא לומדת בגימנסיה הרצליה בכיתה י"ב של המגמה הספרותית, וקיבלה על עצמה להזמין אותו לפגישה עם הכיתה,  תמורת תשלום כמובן.

כנראה שהתשלום שדרש היה קצת גבוה, כי היא אמרה שהיא מקווה שהמורה תאשר אותו. אחר כך לא דיברה הרבה , ובעיקר הקשיבה, כשהיא משמיעה ציחקוקי מבוכה מדי פעם.

כשהניחה לבסוף את השפופרת נאנחה אנחת רווחה ואמרה:

"איזה מטומטם, הזמין אותי שאבוא אליו הביתה בערב. בטח חושב מי יודע איזו יפיפייה אני."  

ורדה קנתה את ליבי כשדיצה עשתה לי הכרה איתה והיא אמרה לי בגילוי לב – הלוואי שתתחתן כבר עם אחותי ואני לא אצטרך לרוץ לקנות לה סיגריות ולעשות לה את כל השליחויות.

חשבתי בהתחלה שהיא מתלוצצת, עד שהגיע ערב אחד, כשבועיים  אחרי החתונה, ברגע שבו התכוננתי להיכנס למיטה אחרי המקלחת, שמעתי את דיצה אומרת לי: 

"עצור! נגמרו לי הסיגריות!"

לא עזרו לי כל נימוקי ההסבר על הניקוטין שמזיק לבריאות, הייתי צריך ללבוש בחזרה את בגדיי ולצאת החוצה לחפש קיוסק פתוח. מאז למדתי לקח ותמיד דאגתי שתהיה לי קופסת סיגריות אסקוט במקום מוסתר, על כל צרה שלא תבוא.

ורדה התחתנה כשנתיים אחריי עם סטודנט חתיך שעשה עבודת גמר לתואר רופא פסיכיאטור. באותה שנה חלה שמחה משפחתית נוספת, כאשר אחותי אביבה התחתנה עם דוד אריאלי, שהכיר אותה בזכות צ'ומבה, החתול הסיאמי שלו. צ'ומבה היה אביהם של אותם שלושה גורים סיאמים, שדיצה, לפי בקשתי,  הביאה לחדרי באחת השבתות. נשמע מסובך? נדמה לי שלא כל כך.

דוד אריאלי היה גבר חסון, גבוה ורחב כתפיים. ברגע הראשון הוא נראה מפחיד , אך מהר מאוד מתברר שהוא בעצם רך לבב, מאלה האוהבים חתולים ומפזרים להם אוכל ברחוב. הוא גר בדירה יחד עם אומו האלמנה, עם רמי אחיו הצעיר, וגם עם – איך לא – חתול סיאמי ענק, אימת כל העכברים והג'וקים.

הוא הכיר את דיצה באחת המסיבות, ועד מהרה נוצר ביניהם קשר, כשהוא מספר על החתול  שלו והיא על החתולה הסיאמית שלה. כמי שיותר מאוחר ידעה לשדך אותי, כן עכשיו ידעה לשדך בין שני הסיאמים הגזעיים ועד מהרה החתולה שלה המליטה שלושה גורים שובבים, שאותם השאילה לי זמנית באחת השבתות.

בתקופת ההיכרות שלי עם דיצה, הגעתי אליה ערב אחד עם כרטיסים  לסרט, ומצאתי שם את הענק הזה, שבא לבקר את גורי החתולים של צ'ומבה, ובהזדמנות זאת לשאול את דיצה מה היא עושה הערב. כשראה אותי, הבין כבר בעצמו מה היא עושה הערב, והתכונן להגיד שלום וללכת.

סיפרתי לדיצה שיש לי כרטיסים לקולנוע, אך היא אמרה שבדיוק התכוננה לטלפן אליי ולספר לי שאביה נתן לה כרטיסים ל"מלך ליר" ב"הבימה".

כשהצעתי לדוד את הכרטיסים שלי, אמר שאין לו עם מי ללכת. מיד הצעתי לו את אחותי ונתתי לו את מיספר הטלפון שלה. הגיבור הזה הודה שהוא מתבייש לטלפן וביקש שאתקשר בשמו. קצת הופתעתי, כי האיש החסון הזה, הקרין אומץ לב מעורר הערצה. טילפנתי לאביבה, הסברתי לה שיש לי בשבילה כרטיסים לסרט, וגם יש לי מי שמוכן להביא לה אותם. אביבה בלי בעיות אמרה לי "תן לי אותו!"

הושטתי לדוד את השפופרת והוא נטל אותה ביד רועדת.

החתונה היתה אחרי פחות משנה, ואני זכיתי בגיס מיוחד במינו. גבר שבגברים שהפך ברבות השנים לשופט אהוב בבית משפט השלום בבאר שבע, וכל הפושעים והרוצחים התפללו תמיד שהוא יהיה זה שישפוט אותם.

לעומת דוד רך הלבב היה ריצ'רד, גיסי השני,  פליי-בויי ידוע. בחור גבוה ונאה שהיה על סף גמר לימודיו באוניברסיטה העברית. כשבע שנים קודם לכן עלה מפולניה וחי בארץ ללא משפחה קרובה. מאחר שהיה תלמיד מוכשר ובעל תושייה, מצא תמיד עבודות מזדמנות שבעזרתן הצליח להגיע לשנת הלימודים האחרונה. בחורות ומחזרות לא חסרו לו, אבל הוא הכריז קבל עם שהוא יתחתן רק עם מיליונרית.

חנה מוסינזון, חברתה הטובה של דיצה, סיפרה לו על ורדה, והוא התעניין לדעת מה הייחוס שלה. כששמע שהיא בתם של האחים מאיר מכלבו  שלום, לא עניין אותו יותר שום דבר.

ורדה, בניגוד לאחותה, היתה בחורה מעשית מאוד. כשאביה בנימין רצה להגדיר אותה, אמר לי שיש לו שתי בנות השונות זו מזו בתכלית השינוי. האחת משולה לאגדה והשנייה להלכה.

אני חטפתי את האגדה ואילו ריצ'רד זכה בהלכה. ורדה היתה  בחורה ששתי רגליה על האדמה וראשה מחושב ויודע מה שהוא רוצה. כשחנה סיפרה לה על ריצ'רד היפה ואמרה לה שהוא מחפש כלה שיש לה כסף, קפצה ואמרה בחצי הומור: 

"הוא מחפש אותי! לאבא שלי יש כסף כמה שהוא רוצה."

 ובלי בעיות הסכימה להצעה של חנה להיפגש איתו.

עברו כשלושה חדשים עד שהתבשרתי שריצ'רד הולך להיות גיסי. בנימין, שבעבר עיקם את אפו מול כל הבחורים שחיזרו אחרי ורדה, לא גילה הפעם  התנגדות ונתן לוורדה יד חופשית, למרות שידע כמו כולם, שמדובר בחתן שמאוהב באפשרויות הכלכליות של הכלה. אני חיבבתי את גיסי החדש ואפילו הערצתי אותו, על שיש לו אומץ להודות שלא האהבה היא ששברה את ליבו וכי חלום חייו הוא וילה בסביון ומכונית-מרוץ אמריקנית.

הרווח שלי מהשידוך היה שבשנים הבאות בימי שבת, במקום  לקחת את שני ילדיי, עדנה ואורי, אל הירקון או לחוף הים הדחוס, יכולתי לקחת אותם אל הווילה של ורדה וריצ'רד בסביון ושם לתת להם להשתעשע עם מירי ורועי, שני הילדים שוורדה מיהרה להביא לעולם. הרגעים הטובים של סבא בנימין היו, כשהיה מגיע גם הוא לסביון, מושיב את ארבעת נכדיו על ברכיו ומספרלהם סיפורו הקבוע על החתול ציף-ציף והכלב האו-האו. היה זה סיפור נחמד שהוא המציא והיה מספר אותו בתוספת ציוצים ונביחות.

רווח נוסף בו זכיתי בזכות גיסי הכל-יכול, היה מכונית פז'ו 504 שנחשבה ליוקרתית ביותר. עוד לפני החתונה הודיע ריצ'רד שהרכב המשפחתי שלו יהיה מוסטאנג.

בנימין  הסביר לו שאם הוא ירצה שאחזקת הרכב תהיה על חשבון המפעל, זה לא יכול להיות רכב מרוצים.

ריצ'רד נכנע והסתפק בפז'ו. בימי שישי, כשהיינו מתכנסים בצוותא לארוחת ערב, הייתי עד לכוח השכנוע שלו כשהיה חוזר ואומר לבנימין שאם  שני האחים שלו מרשים לעצמם מכוניות אמריקניות מפוארות עם נהג פרטי, למה שלא ירשה לעצמו מכונית טיולים כמו  מוסטאנג שהיא אפילו יותר זולה.

בסוף הוא הצליח לשכנע את בנימין שרק יבוא עימו לחנות התצוגה לראות כמה הרכב קומפקטי ונוח. לא לקנות, רק לראות. הלא יאומן קרה, בנימין נשבר ותוך שבוע, הובאה מכונית מרוצים אדומה אל ביתו של בנימין בסימטת לטריס. עברו שבועיים-שלושה עד שבנימין הבין את הטעות שעשה והוא התגעגע לשברולט הישן והנוח שלו. ריצ'רד טוב הלבב הסכים לשחרר אותו מהנטל ונשארה לו רק בעייה:  מה יעשה עם הפז'ו החדשה? כך קרה שהוא הגיע אליי ושיכנע אותי שהגיע הזמן להחליף את  הלארק שלי. מי שזכתה בלארק, שהיה עוד במצב מכני מצויין, היתה דיצה אשתי, שאותו זמן התחילה ללמוד במדרשה לציור בהרצליה  והיתה זקוקה לרכב כדי להגיע לשם.

מי שאהבה מאוד את הפז'ו החדשה, היתה אנבל, שזכרה את כל הפירסומים שעשו בצרפת למכונית  הזאת, ולא האמינה שיגיע יום שבו תזכה לחגוג  ברכב כל כך יוקרתי.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה כהן

ללכת לוויתורים?

אחד הנימוקים החזקים המועלים על ידי האנשים "הנאורים", הקוראים לנסיגה מהשטחים, הוא שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר באזור ומשום כך לא נשקף לנו איום ביטחוני מנסיגה מהשטחים.

והנה דווח כעת בתקשורת שמפקדים בכירים במטכ"ל מתריעים שזרוע היבשה של צה"ל אינה מוכנה למלחמה ומשום כך אין לנו מענה לאלפי הטילים המדויקים של החיזבאללה.  

צה"ל נסמך על חיל האוויר, אך לדעת מפקדים אלה אין לחיל האוויר מענה לטילים. 

אסור לפגוע "בחפים מפשע" – זוכרים? 

לדבריהם, מלחמת יום הכיפורים תהיה טיול לעומת המלחמה עם חיזבאללה ועם החמאס בתמיכת איראן.

זה מצבנו עם הצבא החזק ביותר באזור ועוד לפני נסיגה מהשטחים.

אולי קריאתם של "האנשים הנאורים" לנסיגה מהשטחים אינה תואמת את האמת? 

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים [המשך]

41.

לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה

וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי

הוּא מוֹעֵד –

יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה

אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –

יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי

וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.

תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג'וּקִים!

נְבֵלוֹת –

42.

כְּבָר אֵין לִי כִּנִּים בָּרֹאשׁ

צוֹמֵחַ לִי שָׂפָם

מִפֹּה וְגַם מִשָּׁם –

שִׁפַּרְתִּי אֶת הַקְּלִיעוֹת

בְּכַדּוּרְסַל –

וְיֵש לִי לֵילוֹת

שֶׁגִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת נִרְאֶה בָּהֶם

רָחוֹק

כָּל כָּךְ –

וְכָל כָּךְ הָיִיתִי רוֹצֶה לָדַעַת

אִם אֶהְיֶה עַד אָז –

43.

כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם

אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –

אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.

שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי

הֲכִי מְכֹעֶרֶת

בַּכִּתָּה –

מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי

וְיָרְקוּ –

עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.

44.

אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת

דֵּמוֹקְרַטְיָה

אֲבָל אֲנִי

תָּמִיד בְּמִעוּט –

אֶלָּא מָה,

טוֹב שֶׁשְּׁתֵּי הַמִּפְלָגוֹת הַגְּדוֹלוֹת

רָבוֹת לִפְעָמִים –

כִּי אָז אֲנִי, עַל מִשְׁפַּחְתִּי,

פּוֹעֵל מַמָּשׁ כְּמוֹ הַלּוֹבִּי הַדָּתִי.

אהוד: שמענו שיש בעיות בלימוד ספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים כי השפה גבוהה מדי והתכנים משעממים ולא מובנים. אנחנו מציעים כאן לַמורות את "50 שירי מתבגרים".

הספר המקורי, עם 50 איוריו של דני קרמן, יצא לאור בהוצאת "רכגולד ושות' חברה בע"מ, עירית שגיב מוציאים לאור" בשנת 1987, ואזל, אבל כל מורָה הפונה אלינו יכולה לקבל חינם במייל את הקובץ המנוקד של "50 שירי מתבגרים", אמנם בלי האיורים הנחמדים של דני קרמן, ולהעבירו לכל תלמידיה.

בעקבות השירים אפשר לקיים תחרות של כתיבת שירים בכיתה, והשירים המוצלחים יפורסמו בעלון-קיר או בעלון בית הספר ויהיה אפשר גם לשלוח אותם אלינו לפרסום.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

יוסף חריף: העמוד המיתולוגי של פרשננו המדיני

בימים אלה ראה אור הספר "עט בכל עת" על "יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשויות", בעריכת בנו ד"ר חגי חריף. חברו למערכת "מעריב", יוסי אחימאיר, פירסם בקובץ דברים לזכרו.

"מעריב" של יום שישי – שנות השישים, השבעים והשמונים – היה מופיע תמיד במתכונת די קבועה. מעבר לעמודי החדשות, שבראשם התנוסס ה"סלוגן" – "העיתון הנפוץ ביותר", קיבל הקורא (מנויים טרם היו אז לעיתון-הערב הגדול) מוסף פוליטי רב תוכן, שכלל מאמרי דעה, פרשנות וראיונות.

והדעה בעמוד השער של המוסף היוקרתי היתה כמובן דעת גדולי המערכת, מדור המייסדים, וביניהם: שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, אריה דיסנצ'יק, דוד גלעדי, משה ז"ק, דוד לאזר, ולצידם – דוש בקריקטורה האופיינית עם "שרוליק" המותגי.

אבל דומני שהקורא, ובמיוחד זה שיד וחלק לו בשלטון, זה שיושב בממשלה או בכנסת, דיפדף דבר ראשון אל העמוד הבא באותו מוסף של שבת, שעליו השתרע מאמר ענקי חתום בידי כתבנו המדיני, הלא הוא יוסף חריף.

מי שביקש להתעדכן, לספק את סקרנותו כדי לדעת מה באמת התחדש בתחום המדיני-פוליטי. מה חושב ראש הממשלה, מה ראש האופוזיציה, ומה דוברים בכירים אחרים, לא החמיץ את יוסף חריף. מיעוטם של המקורות שלו צוטטו בשמותיהם המפורשים, רובם כ"חוגים יודעי דבר" וכיו"ב תארים והגדרות.

אכן, גם המקורות עצמם, ואם תרצו המדליפים, שהכירו כל אחד אך זווית צרה מההתרחשות המדינית, קיבלו תמונה רחבה מקריאת המאמר מאת יוסף חריף. הקורא ידע שהמידע המוגש לו – מהימן ומוסמך, מבוסס על מלאכת תחקיר סיזיפית ואין-ספור שיחות ובדיקות, שקיים המדווח החתום על המאמר. כך השם חריף נהפך לשם-נרדף לדיווח מדיני רב מידע וחידושים.

מה היה מקור המהימנות של פרשננו המדיני? חריף הצליח להיות בן-בית ב"חלונות הגבוהים", בעורמתו, בהומור שלו, באישיותו הכובשת. הוא לא היה עיתונאי רגיל, מן השורה. בעצם נוכחותו, שאלותיו, עצותיו, הוא נהפך לחלק מהעשייה המדינית השוטפת. בני שיחו – והוא ידע היטב ליצור קשר ולדובב אותם – ידעו שאפשר לסמוך עליו, שיפרסם מה שמוסכם בין המקור לעיתונאי, באופן מדוייק ומהימן.

הוא מצידו קיבל לציקלונו הערכות, ידיעות בלעדיות, סקופים, ששירתו אותו כעיתונאי ושירתו את בני שיחו בפעילותם הפוליטית. בכך – יש להודות – שני הצדדים יצאו נשכרים. המפרסם והמתפרסם.

החל מיום ראשון בבוקר, יום ישיבת הממשלה, והמשך בששת ימי הכנסת – יכולת לראות את חריף מסתודד עם בני שיחו, מרחרח בלשכות, עובד על מאמרו ליום השישי הבא. לו היה חשוב לאגור מידע בעבור קוראי "מעריב", להם היה חשוב שהציבור ידע מה הם חושבים, במה הם מטפלים, איזה מסר כזה או אחר קיבלו מעבר לים, וכיו"ב.

ובל תהא טעות: עליו, העיתונאי החכם והשנון, לא היה אפשר לעשות מניפולציות. אי אפשר היה להפילו בפח.

צריך לזכור: לא היו באותם ימים אינטרנט, רשתות חברתיות, פייסבוק, וכיו"ב צינורות וירטואליים. המלה הכתובה, העיתון המודפס – זה מה שהיה חשוב יותר מכול, ובוודאי כאשר המלה הכתובה היא ב"עיתון הנפוץ ביותר" וכאשר אחד מבכירי כתביו הוא חריף.

במלאכת מחשבת עיתונאית הוא אגר מידע ממקורות שונים וצולבים, והגיש לקורא תמונת מצב פנורמית מרתקת, בסגנונו המיוחד, שהשכילה לא רק את הקוראים "מן השורה", אלא קודם כל את קובעי המדיניות, ממשלה ואופוזיציה, ו...הקולגים המתחרים.

שמו כמעט לא הופיע בעיתון היומי. את רוב המידע שליקט, שמר לאותו מאמר גדול של יום שישי, בידיעה כמעט ודאית, שאיש לא יגנוב לו סקופ לפני שהוא עצמו יפרסם אותו במסגרת העמוד שלו ביום שישי.

הוא ידע תמיד הרבה יותר ממה שפירסם, בהיותו איש של יושרה ומחוייב למקורותיו. יצירת אמון הדדי – זה סוד הצלחתו. מאמריו היכו גלים מיד צאת העיתון, וצוטטו בהרחבה. יש שהם קבעו את סדר היום המדיני של הימים הבאים. כל סוף השבוע דיברו על תכנם, התווכחו, הפנימו, ולעתים גרמו לשינוי קו ודרך פעולה אצל המנהיגים.

הכרתי את חריף כמי שהיה חברו למערכת, מאז התקבלתי לעבודה ב"מעריב" ב-1969, והוא אז אחד מבכיריו, בסניף הירושלמי, ועד שעברתי ב-1984ממערכת העיתון למערכת השלטון, כדוברו הפוליטי ואחר-כך מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר. לפתע התחלתי לקבל טלפונים מהעיתונאי יוסף חריף. הפעם אני הייתי צריך לשמש לו מקור ומענה לשאלותיו. כמובן, לא על כולן יכולתי להשיב או רציתי להשיב.

השיחה עימו היתה מתחילה בצמד המלים "מה חדש?" – אולי באיזו אנקדוטה שהיה מספר, ועוברת לבקשה לקבל תשובה על שאלה מסויימת, או לוודא מידע שהגיע אליו מ"צינור" אחר.

ידעתי את יחסו המיוחד ואהדתו לבגין ולשמיר. ידעו זאת גם שני ראשי הממשלות מן המחנה הלאומי. "מה רוצה חריף עכשיו?" – היה שואל אותי שמיר, במשיכת כתף, כשהעברתי לו שאלה ממנו. לא שלא יכול היה לטלפן אליו ישירות, לביתו, וכך עשה לפחות פעם בשבוע.

לדידו של ראש הממשלה שמיר, מעיתונאי צריך "להיזהר". גם עיתונאי-ידיד עלול להזיק, לחשוף מידע רגיש, בגלל "תאוות הפירסום והסקופים," אבל חריף נחשב בעיניו, ובצדק, לאמין אולי יותר מכל כתב אחר.

יוסף חריף ייצג עיתונאות מהזן ההולך ונכחד. עיתונאות בעידן של מאמרים ארוכים, עיתים מייגעים, המשתרעים על פני עמודות רבות, עיתונאי של עבודת-שטח, חרוץ, אמין, שמקבץ מידע למידע, ידיעה לידיעה, סיפור לסיפור, מכתת רגליים מלשכה ללשכה ומקיים אין-ספור שיחות טלפון, בודק ומצליב. את הכול היה תופר, לאחר סינון ועריכה עצמיים, לכדי מאמר ואם תרצו לכדי תמונה פנורמית מרתקת של המצב המדיני הנכונה לעת הפירסום.

כעיתונאי בן התקופה – השליש האחרון של המאה העשרים – היה חריף בשיאו גם מסקר ופרשן משכמו ומעלה – ובכך מילא בצורה מיטבית של שליחותו העיתונאית – וגם שותף בעקיפין למהלכים המדיניים של המדינה שאותה כה אהב ואת הדאגה לקיומה החשיב מעל לכל.

יוסי אחימאיר

ויקיפדיה: יוסף חריף נולד בשנת 1929 באוקראינה למשפחה דתית ציונית. בשנת 1936 עלה לארץ ישראל עם משפחתו, והמשפחה התיישבה בתל אביב. אביו, הרב בן ציון פנדלר-חריף, בן לשושלת רבנית, מונה לכהן כרב בית הכנסת "רמה" ברחוב בן יהודה בתל אביב ושימש בתפקיד זה שנים רבות.

חריף לא בחר בדרך הרבנות כמצופה מנצר לשושלת רבנים, ובחר לעסוק בעיתונאות. את דרכו העיתונאית החל בתחילת שנות ה-50 ככתב בעיתון "הבוקר", עיתון מפלגת הציונים הכלליים. בתחילת שנות ה-60 הוזמן על ידי עורך "מעריב", אריה דיסנצ'יק, להצטרף לצוות הכותבים בעיתונו. תחילה שימש ככתב בכנסת, ולאחר מכן התמנה לפרשן מדיני של "מעריב".

חריף נחשב כבר-סמכא בנושאים מדיניים וכעיתונאי בעל ניתוחים מעמיקים ובעל מקורות מידע מעולים בהיותו מקורב לראשי המדינה והמערכת הפוליטית והמדינית. הדבר אִפשר לו לחשוף גילויים רבים ראשוניים ואמינים על המתרחש מאחורי הקלעים במערכת הפוליטית והמדינית. בצד ידיעות וכתבות יומיומיות על הנעשה בשדה הפוליטי והמדיני בארץ, פרסם חריף מאמר קבוע ב"מעריב" שפורסם בדף של יום שישי ובו סיכם וניתח את השבוע שחלף בנושאים המדיניים הפוליטיים. בשנות ה-80 היה חריף ממקימי היחידה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן, הוא אף לימד בה. אחר כך מונה למנהל סניף "מעריב" בירושלים. במהלך שנות ה-90 פרש ממערכת "מעריב" אך המשיך לכתוב במסגרתו עד שנת 2008 טור דעות שבועי. יוסף חריף נפטר ב-18 באפריל 2013, בגיל 84, ונקבר בבית העלמין גבעת שאול בירושלים.

* * *

משה גרנות

חובה לכתוב גם כשאין על מה

על ספרו של עמוס עוז "חרוזי החיים והמוות"

כתר, 2007, 102 עמ'

על הכריכה האחורית של הספר הדק הנ"ל כותב המהדיר "עמוס עוז... מגיש כאן ספר אמיץ, חושפני ושובה לב, העוסק בשבחי ההתכוננות כתנאי למלאכת הכתיבה."

אני מסופק אם עמוס עוז זקוק לאומץ כדי לפרסם את כתב היד המופרך ביותר, כי כל אשר יכתוב, יזכה מיידית לפרסום ולתפוצה אדירה, בדומה לפיקאסו, אשר לאחר שנעשה פיקאסו, הרשה לעצמו לסדר את עיניה של המודל שלו ליד הישבן, וכל העולם לא חדל להתפעל.

אני גם רחוק מלהאמין למהדיר שהספר הזה חושפני – אדרבה, הוא מכביר מילים המכסות באלף כיסויים את האמת שמאחורי בריאתה של היצירה הספרותית.

במרכז הסיפור נמצא מחבר – אין לו שם, והוא גם לא אמור להיות עמוס עוז עצמו (אפרופו – חשיפה!), כי הוא אמור להיות בן של דיפלומט זוטר ששירת בבוגוטה. הוא בשנות הארבעים לחייו, רואה חשבון, גרוש פעמיים, מחפש בלילה פלירט מזדמן. המחבר הזה ממציא את עצמו, ותוך כדי התנהלותו בערב ספרותי לכבודו באיזה מועדון שכונתי בעיירה נידחת, ושיטוטיו בעיירה עצמה עד השעות הקטנות של הלילה, הוא מדמיין דמויות, מעניק להן שמות ו"תופר" להן תולדות. לעיתים הוא איננו מרוצה מהתולדות שהוא העלה בדמיונו, והוא רוקם להן עלילות אחרות, קווי אופי אחרים, ושוב חוזר בו אל העיצוב הראשון בתוספות קלות וחוזר חלילה.

השאלה החוזרת ונשנית בספר היא מדוע לכתוב על דברים שישנם? זה הרי כאילו לנגן את שוברט לנוכח שוברט עצמו. הוא שואל את עצמו אם כל מה שהוא רואה ראוי להיכתב – מדוע לכתוב על מה שקיים גם בלעדי המחבר? הוא גם מזכיר את הצורך של היוצר לגעת ולהינגע (עמ' 78-80. נושא שכתב עליו בווירטואוזיות נתן אלתרמן ב"כוכבים בחוץ" וב"פונדק הרוחות").

המחבר מרבה לצטט את צפניה בית-הלחמי, שוב, פרי הדמיון, כמו כל שאר הדמויות בספר, שכתב, כביכול, את הספר "חרוזי החיים והמוות", ואשר שורות המחץ שלו הן "אין כלה בלי חתן, ואין משא בלי מתן." לקראת סוף הספר המחבר חושב שאותו משורר נשכח טעה בחריצת הדין הזאת.

כל הדמויות המופיעות בספר, שכאמור, המחבר תופר להן בין-רגע תולדות, קווי אופי וכד', מוזכרות שוב  בסוף הספר, תוך ציון איפיון קצר וטיפה הומוריסטי. היחיד שאיננו מקבל איפיון הוא המחבר עצמו.

הדמות המשנית, לה מקדיש המחבר תשומת לב מיוחדת, היא רוחלה רזניק, הקריינית האמנותית שקראה קטעים מהספר האחרון של המחבר בערב הספרותי. רוחלה היא רווקה כבת שלושים וחמש, כמעט יפה, אבל לא מושכת (אולי משום חזה הבלתי מפותח, על תיאורו חוזר המחבר מספר פעמים). המחבר מטייל עימה, מספר לה סיפורים, נוגע בה קלות, מבקש ללוות אותה הביתה, למרות שדירתה היא בעליית גג ממש מעבר לרחוב, כן נכנס, לא נכנס לדירתה, כן מתעלס עימה, אבל נכשל כגבר. היא גם ביישנית גדולה, אבל גם עושה באברו מניפולציות, האבר הזה מתפקד או לא, וייתכן שבכלל לא היה בינו ובין רוחלה דבר וכו' וכו'. באיזה שהוא שלב מגלה המחבר לקורא כי כל הדמויות הבדויות (קרוב לארבעים!) הן בעצם המחבר עצמו (עמ' 75).

לאה גולדברג לימדה אותנו בספרה "אמנות הסיפור" כי קבצן במציאות עלול לגרום לנו לרתיעה ואף לסלידה, ואילו לקבצן בספרות נדבקת איזו חגיגיות, המושכת אליו את הקורא. בספר הזה עמוס עוז איננו מקבל את הקו המנחה הזה ומתאר את הדברים המסלידים כהווייתם – כך מתואר עובדיה חזאם שהיה הולל גדול ועכשיו הוא חולה סופני שהאחות שכחה להחליף לו את שקית הקטטר, והוא מתפלש בשתן ובדם, וכך מתוארים ארנולד ברטוק ואימו אופליה, המשותקת, שהוא מכניס לה סיר מתחת לבשרה הרופס על המזרון המרופש והמיוזע. (עמ' 13, 27-28, 39, 45, 56, 73, 96).

אומץ? חשיפה? לאו דווקא. לדעתי, הספר הדק הזה, המכיל עשרות דמויות (!) שמחליפות קורות ואופי כמעט כל חצי עמוד – פשוט מעייף, ואני משוכנע שיימצאו מבקרים (כמו המבקר המוזכר בספר עצמו) שיחשפו בו תילי  תילים של חוכמה ויופי. מובן מאליו שאשמח ללמוד. לא נראה לי שמו"ל החס על כספו היה מוציא לאור את הספרון הזה לולא היה זה עמוס עוז. אני אינני אומר זאת בשמחה לאיד – צר לי שסופר גאון כמוהו, שכל העולם מהלל ומשבח את פירות רוחו, הוציא מתחת ידו את הספר חסר השחר הזה.

משה גרנות

אהוד: בשעתו שמעתי שבקרב מעריציו המושבעים של עמוס עוז קינן חשש גדול: מה יקרה אם יום אחד הוא יאמר שמחר השמש לא תזרח? הלא נהיה כולנו נידונים לחשכה עולמית!

כנראה שהסכנה הזו חלפה.

* * *

יעקב זמיר

יהודה איש קריות – הגיגים עליו

7.12.2017

אחד מעוונותיי הרבים מסיפור זה שרק עתה הגעתי לסִפרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה", ר"ל יהודה איש קריות.

תאמרו לי ומה לך עם היהודה הזה. והלא חייתי  בקריות כמה שנים, שם עמלתי, שם עבדתי, התאמצתי, נאבקתי, והכרתי את כל הקריות מקרוב בתורי אחרי בדל עבודה להתפרנס בה. אבל  יהודה אחד לא פגשתי.

עגנון הולך לשלוח מכתב לדואר ומספר לנו על כך כמה עמודים בספרו וזה מעניין.

ייבדל לחיים ארוכים עמוס  עוז אף הוא כותב מעניין ולא משנה מהו  אומר. נהנים מן השפה מהסגנון ומהחידושים  בצירופי מלים תיאורים מקוריים ועוד.

אחרת מה לי להוציא את איש הקריות מקברו בן אלפיים שנה. יקברו המתים את מתיהם כפי שאמר ישוע רבו שלו.

עוז נתברך ביד אמן בתיאוריו השונים. הנה הוא מספר לנו על אותה אישה אלמנה ומיוחדת בהתנהגותה ובמנהגיה, כגון לשכור מדי פעם את שירותם של בחורים צעירים ירושלמיים הזקוקים לפרוטה ולקורת גג תמורת טיפול והשגחה על חמיה הנכה. היא מבוצרת בחדרה הסגור תמיד והקורא סקרן לדעת מה מראיה. לפעמים נדלקת ולפעמים נכבית. לבסוף הוא מיטיב עימנו  ומתחיל בתיאור גזרתה בשמלתה ההדוקה ופורש לפנינו קצת מקווי מתאר גופה, וכאשר מתחיל דמיונו של הקורא לשוטט סביב דמותה ומלבושיה ההדוקים, פתאום הוא מנחית את המכה. אצבעותיה המגוידות!!! וטראח!! הלך הדמיון ונמוג באכזבה.

הוא לא הסתפק בזה והוסיף בהזדמנות הראשונה את החריץ העמוק שיורד מאפה לשפתה  העליונה. קוץ ודרדר!! והלא עשרים וחמישה סנטימטרים דרומה  משם מתחיל  אצלן חריץ אחר שמככב חזק בדמיונם של הקוראים בכל הדורות, למה דילג עליו? האם היה כאן חוסר פרגון, או שמא התכוון הסופר לכתוב לנו תוספת ל"שולחן ערוך"?

משל למה הדבר דומה, לזה שהיתה בבית החולים בו התמחיתי בזמנו, קבוצת נשים מבוגרות ("דודות") מתנדבות  שאירגנו להן שם שירות יע"ל, כלומר יד עזר לחולים. דחפו מין עגלה קטנה עליה הושמו כמה ספרים, מעין ספרייה זוטא להשאלה, וכן כמה ז'ורנאלים מצויירים בצרפתית ובאנגלית שתמונות השער בהם היתה תמיד של יפהפייה צעירה עם ביקיני וכל שנלווה אליו. ועל מנת שהחוברות יוחזרו אליהן לדודות הנכבדות, הן דאגו לסמן אותן בחותמת עגולה וגדולה שתקעו אותה כמובן במרכז החזה השופע של אותה דוגמנית מצולמת. וזה למען יהיה מיסוך בדמיונו של החולה האומלל שלא יפליג וירחיק יתר על המידה.

ראש וראשון לספרים שבעגלה היה שם  אחד עבה "בשליחות העובד" מאת אהרן בקר,  מזכיר  הסתדרות העובדים דאז, ועוד כרך שמן שהכיל דו"ח מפורט על דיוני האינטרנאציונל  הסוציאליסטי בווינה בשנת 1955, וכל כיוצא בזה דברי דפוס.

ראשית חוכמה לסופר עוז שדאג שהעלילה תתרחש ברחוב אלבז (אמנם סמטה אבל יותר טוב מכלום...) ונזהר שלא יהיה השם  כנהוג שם כגון הרב קוק או קפלינסקי,  שוורצבורד או רוזנסקי  ודומיהם. כדי שלא יבואו אליו המקטרגים בטענות לאמור וכי רק בשמות של אשכנזים ייקראו רחובות בעיר הקודש? לא מספיק שאתם מדירים אותנו כמעט תמיד מפרסי ישראל ודוחקים אותנו רק להדלקת הלפידים ושוכחים דמויותינו על שטרות הכסף ועל בולי הדואר?

כך הוא  לא חזר  על מעשיהם של פרנסי בני ברק המזוקנים יוצאי  ליטא וגליציה, שכאשר הוקמה בעירם שכונת פרדס כץ (תיבנה מחדש בימינו אמן)  הם אצו לחלק בה שמות רחובות כגון האדמו"ר מקוצק וכן רבי איציק פון ברדישהף ועוד. אז קמה זעקת התושבים החדשים, שרובם ככולם היו מיוצאי עיראק ומאראקש, לאמור מה לנו עם ברדישהף ומי זה הקוצק הזה? והיכן שמות קדושינו שלנו עליהם השלום?

אז נמלכו בדעתם הפרנסים שלעיל ונזכרו שאלה הזועקים היום אולי יהיו בוחריהם מחר והזדרזו לשנות  שמות הרחובות   לדנגור, אבו חצירה ואבן עזרא ורבי מאיר ועוד.

כך יצא הסופר החכם שלנו מהעניין בזהירות ובכבוד.

ובתוך היובש הקמצנות והדלות של ירושלים בשנים בהן מתרחשת העלילה נאבק לו הרווק המבויש הסטודנט הדלפון על קיומו, ובתוך אותה עליית גג שהוקצתה לו הולכת "המחסנית" שלו ותופחת עד כדי להתפקע כאשר הוא מתחקה בדמיונו אחרי מעשיה של האלמנה מאחורי דלתה המוגפת. והיא שיודעת מה בראשו הביא אותה הסופר לבסוף שתיעתר למעשה.. ושוב פססססט!  נגמר המעשה בבושה ובמבוכה. נקמה קטנה של עוז בקוראים שהמתינו עם ברק בעיניים וליקוק שפתיים למה שעתיד  להתרחש.

או אולי לא! 

והיא, שכאילו היתה ידענית בשטח זה... נראה כחושבת את עצמה עליונה על הבחורים הדיירים מדי פעם כאילו היו כטרף להתעלל בו ולנקום. כן, נראה שהיו בה רגשות נקם נגד הגברים הצעירים האומללים האלה שנפלו ברשת המודעה וברשתה שלה כאלמנה מרירה וסדיסטית למרות הכול. הסופר הנכבד תיאר זאת היטב במעלליה לאחר מכן, מעשה "השאיבה" ואחר כך שוב הכישלון השערורייתי באקט המיני ש"העניקה"... בדומה למה שאמרו רבותינו על דלילה בהציקה לשמשון, "בשעת גמר ביאה נשמטת תחתיו..." אם זו לא נקמה מכוונת אז מהי?

הערה – הרשיתי לעצמי לצחוק על כל הסיפור הזה בהסתמכי על איזכור מספרו הקודם של עוז שציין את אמירת אימו זיכרונה לברכה: "כן, על כל דבר אפשר לצחוק."

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

*

שלום רב אדוני העורך הנחמד,

בעקבות  הרשימה (בעיתון 1416) על ספרו "יהודה איש קריות" של עמוס עוז, אני נזכר שכתבתי לפני מיספר חדשים כמה מילים על הספר כדרכי שלי (ואף שלחתי את זה לעוז...)

מקווה שתמצא עניין בזה.

בברכה וד"ש חמה,

י"ז

* * *

גיא משיח

ה"פוטש" שהצליח

ל"סיכול הממוקד" (שלא לומר מסע ה"ג'יהאד") שניסה נתניהו לעשות לגדעון סער ביומיים האחרונים של הפריימריז – היה ללא ספק משקל אדיר ומכריע בהצלחתו המדהימה של סער להתברג למקום השלישי והכה יוקרתי ב"חמישייה" הפותחת.

נתניהו, שנכנס בכל כובד משקלו – כראש הממשלה וכיו"ר התנועה, "ראש בראש" בגדעון סער – למעשה סימן, "במו ידיו" את סער, שידרג וקידם אותו לתואר ה"יורש" שלו.

כך הפך פוליטיקאי אפרורי ויבש, שעשה קאמבק לאחר שפרש למשך 4 שנים ארוכות מהליכוד – למועמד "שווה כוחות" במאבק הירושה מול "המלך הבלתי מנוצח".

 המקום השלישי אליו הגיע סער – שהוכיח התנהלות של "מבוגר אחראי" למול המתקפות החוזרות ונשנות של נתניהו – גם יחייב את נתניהו לכבד כעת את רצון חברי הליכוד ולהעניק לסער תפקיד של שר בממשלתו. שנאמר: "הכורה בור, בו ייפול."  ["בור כרה ויחפרהו." תהילים ז' ט"ז].

גם יולי אדלשטיין – שלא סומן ב"רשימת המומלצים" של נתניהו, לאחר הריב איתו על הנאום בטקס הדלקת המשואות – הפתיע בתוצאה מדהימה במקום הראשון ברשימה. מסתבר שכוחו של נתניהו והשפעתו בקרב מתפקדי הליכוד הולכת ופוחתת השאלה אם גם כוחו בציבור הכללי פוחת – תיבחן בעוד פחות מחודשיים בבחירות.

צל"ש של ממש מגיע לחברי הליכוד, שהוכיחו שהם אינם "עדר כבשים" ולא "חיילים" צייתנים של אף אחד. למרות "קבלני קולות" ו"רשימות החיסול" – חברי הליכוד הוכיחו שהם בעלי רצון חופשי.

חברי הליכוד הוכיחו בגרות בכך, שלא קנו את תיאוריית ה"קנוניה" המטורללת של נתניהו על סער; וגם בכך שהעיפו למקומות לא ריאליים ברשימה את כל "ליצני החצר": נאווה בוקר (אפילו אייל גולן לא עזר לה), איוב קרא, ירון מזוז ובראש ובראשונה: את אורן חזן.

חברי הליכוד העבירו לנבחרי העם מסר ברור וחד: די נמאס ממופעי הלעג והביזוי הגסים והילדותיים וכל הגימיקים ו"הצחוקים" – אין מקומם בכנסת ישראל – והם גם לא ישתלמו, בסופו של יום, לפוליטיקאים ש"יעשו צחוק" מהעבודה. 

רק דבר אחד מצער, שצמרת הליכוד מצטיירת כ"גברית ולבנה": כמעט ללא מזרחיים, עם מעט מאוד נשים, וללא ייצוג כלל לדרוזים ולערבים.

עו"ד גיא משיח

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

הוצאת "אסטרולוג" 2000

פרק חמישה-עשר

כוֹס חלב לילד

הלימודים בבית-הספר התנהלו במשמרת שנייה. הצבא הבריטי בנה מחנות רבים בארץ-ישראל כדי לרכז חיילים וציוד שיעצרו את הגרמנים, שהתקרבו מרוסיה שבצפון-מזרח, ומן המידבר המערבי, על גבול מצרים. לא היה חסר הרבה שאנחנו, יחד עם שארית הצבא הבריטי – נהיה כמו האגוז בתנועת מלקחיים. פועלים, מכוניות-משא ומלט (שהיה אז יקר-המציאות) – הכל הושקע במאמץ הצבאי. לכן לא היה אפשר לבנות כיתות חדשות, והיה צורך ללמוד בשתי משמרות. חמש שנים לא ראיתי בית חדש ניבנה במושבה, וגם לא כיכר לחם לבן. אבל ראיתי את שדה התעופה לוד, שהיה אז קטן יותר – מלא שורות-שורות במטוסי-קרב בריטיים אפורים מסוג ספיטפייר, וחרטומיהם מזדקרים באלכסון.

כשהייתי יוצא מבית-הספר, בחורף, כבר היה חושך בחוץ. אמא נהגה להכין לי נר תקוע בתוך קליפה שלימה של שאמוטי. היתה מוציאה מהקליפה את הפלחים, ומשאירה למעלה חלונות חתוכים, כמו סלסילה. על פנס התפוז הייתי סוכך בכף-ידי הקטנה מפני הרוח. לבסוף הצליחו הוריי למצוא עבורי באטרי, כך קראו לפנס-כיס. הייתי חוזר בשעות הערב הביתה ובידי הבאטרי המפיצה אור חלש, וגם על הפנס הזה הייתי סוכך בכף-ידי, כדי שמטוסי האוייב לא יראו משמיים את האור הבוקע ממנו.

המצב הכלכלי היה קשה. במשפחות רבות לא היתה לאב עבודה. חלק מהאבות התגייס לצבא הבריטי. היו ילדים יתומים שאבותיהם נהרגו כחיילים במלחמה. היו כאלה שאביהם נפל בשבי הגרמנים. משפחות גרו בצריפים דקים, מצופים נייר-זפת, ליד השוק הגדול. בית-השימוש בחצר, וכאשר היה צורך לרחוץ ילד או ילדה הניחו גיגית גדולה באמצע הצריף, העמידו בה את הנרחץ כשהוא ערום ושפכו עליו מים שאותם חיממו בפתיליית-נפט או על גבי פרימוס, שראשו הבוער מרעיש את הקירות הרופפים.

בגלל המצב הקשה הזה החליט ועד החינוך של המוסדות הלאומיים של היישוב העברי על מפעל "כוס חלב לילד".

בהפסקה הגדולה, לאור נורת חשמל חלשה, כאשר הגשם מכה על גג הפח של צריף הכיתה, היינו יושבים מול כוסות אלומיניום מלאות חלב. הנוזל הלבן נוצק מקומקומי אלומיניום כרסתניים שאותם היו התורנים מביאים לכיתות.

שנאתי חלב. עד היום אני לא מסוגל לשתות חלב טרי, רק כשהוא בקפה או בתה או בצורת משקה אחר ובלבד שלא יורגש החלב עצמו.

הייתי מקרב לשפתיי את כוס האלומיניום. לשוליה היה טעם נורא של חיכוך מתכת בשיניים, טעם חמוץ ומגעיל שעד היום גורם לי עור אווז כשאני נזכר בו. כך קורה לי כשאני רואה בחורה נחמדה עם עגיל בקורקבן, בגבת-העין או בפיטמה.

אחר-צהריים אחד ניסיתי, ניסיתי, הכרחתי את עצמי, והיקאתי הכל על הרצפה. מישהו הוביל אותי לברזייה, בין גזעי האקליפטוס העבים, חרוטי האהבות, שאשטוף את פניי ואשפשף אחר-כך את ידיי בעלי אקליפטוס ריחניים. הברזייה היתה כמיזרקה, פיות הברזים העשויים נחושת הזדקרו כלפי מעלה, מדי פעם היה איזה תלמיד שובב פותח ברז עד הסוף ומתיז קילוח מים לבן עד לאמצע החצר.

המורה אפרת התייעצה עם אימי: "מה לעשות כדי שהילד [זה אני] ישתה את החלב בלי להקיא?"

אמא ציידה אותי בכפית ובשקית-נייר קטנה שהכילה תערובת: כפית אחת אבקת קקאו ושתי כפיות סוכר. אני זוכר את המורה אפרת, בעלת השיער האסוף לאחור בקוקו, עומדת בכיתה מעליי, במעבר שבין השורות, ומפצירה בי לשתות את הקקאו החיוור, ואני מביט בכוס האלומיניום המגעילה, בוחש ומערבב את אבקת הקקאו והסוכר עם החלב, אבל הטעם אינו משתפר. ריח החלב נישאר, ועימו טעם אבקת הקקאו שמסרבת להימס בו.

המורה אפרת נהגה לשבת על השולחן ולא תמיד הקפידה בהצמדת שוקיה. חברי דודו מזרחי היה לוחש לי: "הנה החור השחור שאדון מסייה קלדם מבקר כל לילה!"

 ולא רק את כוס החלב היינו מוכרחים לשתות. בבית-הספר היתה משמעת קפדנית. בחדרו בקומה הראשונה ישב המנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי, וכאשר היה מתרגז על אחד המורים או התלמידים, היה קולו מהדהד בכל הסביבה, והשמשות רועדות. היינו שומעים את קולו עד לביתנו שבקצה הרחוב.

אחר-צהריים אחד צעק על המורה יהודית קורדובה, שבאה אלינו מירושלים. היא היתה יפהפיה שחורת שיער וכהת עור. לאחר שנתן לה מנה כדרכו – יצאה מעל פניו בקול בכי. ראינו אותה הולכת ומתייפחת בחצר בית-הספר, ליד האקליפטוסים עזי הריח והברזייה.

המראה השאיר עליי רושם כה עז, שהתאהבתי בה. היא היתה אהבתי הראשונה. חלמתי שאני גר איתה לבד באוהל במידבר או בסוכה על מקווה-מים, אולי בהשפעת סיפורי המקרא. השיר "גינה לי, גינה לי, גינה לי חביבה, כל פרח בה פורח," שלימדה אותנו, מתנגן אצלי עד היום, קשור בה ומחמם את הלב, ואני נוגע בציצים היחפים שלה.

כדי לקבל מושג על יופייה המהמם של יהודית קורדובה צריך לקחת בחשבון שאני זוכר חלום שחלמתי עליה לפני יותר מיובל שנים.

מוזר, הלילה, לאחר שכתבתי עליה, היא הופיעה אצלי בחלום, יחפה, בחולצה שקופה, בלי חזייה, בדמות מרצה צעירה לספרות באוניברסיטה, ואמרה לי:

 "באיזו רשות כללת אותי בנאראטיב של המושבה? – דיר-באלאכ, [וכאן הפתיעה אותי כאשר קראה בשמי]! – דע לך שסקס שגברים כותבים נחשב היום מגעיל ודוחה בגלל השימוש באישה כאובייקט, רק סקס שאישה כותבת מתקבלת עכשיו פוליטיקלי קורקט ומגרה [רי"ש בקמץ] מפני שבתקופה שלנו בעיקר נשים כותבות וקוראות רומאנים והן אוהבות אותן מעיזות וחזקות, הגיבורות וגם הסופרות, רק לנו מותר כי הספרות היפה עוברת תהליכי פמיניזאציה ולסביסאציה אינסטרומנטאלית מואצת, עכשיו זה ידוע שגם הסופרים הגברים הקלאסיים היו נשים, הומואים, מוצצים, תקרא מחקרות חדשות! – מרבית הרומאנים רבי-המכר נכתבות כיום בידי נשים על נשים לנשים, ואתה, אתה איחרת את זמנך אפילו שבהתחלה היה נידמה לך שהקדמת אותו."

מתקבלת, מחקרות, חדשות, רבות – דיברה בלשון נקבה! – כך ממש, בחלום, ופיטמותיה הארגמניות, שהיו מקושטות בפאייטים נוצצים, רטטו.

 "סליחה," כרעתי ברך, נשקתי לשוקיה, לכפות-רגליה, לאצבעות, לציפורניים, לחתימת האד הלח בהבל שטרם נמוג על הבלטה שעליה עמדה, ליקקתי, אמרתי: "סליחה. התפלשתי. התמניאקתי. אני בטעות בספרות. כבר שנים ככה. חיים שלמים. מה לעשות. טעות. נישארתי בן-כפר עלוב, משחק בקקה. מי הגיבורים שלי? איליביסקי, יוסקה-דרעק, שימל קוסוחוב, מאדאם אום אל-טאך ובנותיה. סבא וסבתא מזדיינים בעשב על גדת הירקון. זאת היסטוריה? זאת ספרות? – לא. בפירוש לא. המורה צודקת. את מי זה מעניין? אני שייך לעבר הלא-חשוב, אני פוסט-פמיניסטי, מלחין הפלצות של איכרים שדיברו ערבית ואידיש במושבות לפני מאה שנה. אני זבלן של מילים. סופר מהתחת. אני הפרא-אדם של הספרות העברית. היסטוריון של גרפצים. מצחיק רק את עצמי. חשבתי, אולי כמו חיים ברנר. אבל לא, מקסימום יקצו לי מקום של כבוד בבית-שימוש של החיבת-ציון."

רק לאחר שנים, כשבגרתי, הבנתי שאלה היו הימים הקודרים של אל-עלמיין, כאשר רומל התקדם בראש הארמיה המשוריינת שלו במידבר המערבי לעבר אלכסנדריה, ובקושי, ובמחיר קורבנות רבים, הצליח לעצור אותו הגנרל הבריטי מונטגומרי, שחייליו קראו לו בשם החיבה מונטי.

אני חשתי באוויר את פחד המבוגרים מפני הגרמנים המתקרבים. בלילות הייתי חולם שהגרמנים כובשים אותנו, אבל לא היה לי צל של מושג על כך שבזמן שבו אני התעניתי בשתיית כוסות הקקאו הקר, כאילו זה הדבר הכי נורא בעולם – נהרגו באירופה עשרות מיליונים של בני-אדם במלחמה, ברעב ובמחלות, ומיליוני יהודים, ובהם מאות אלפי ילדים בני גילי, הושמדו באותם ימים במחנות הריכוז ובמישרפות של הגרמנים.

כאשר החלו המטוסים המצריים להפציץ אותנו במלחמת השחרור שב אבא וחפר את המקלט אך סבא כבר לא ירד אליו. הוא אמר שחי מספיק שנים ואין טעם שיטלטל את עצמותיו הזקנות לתוך החפירה. הוא נפטר בגיל תשעים כשהוא יושב זקוף על מיטתו בביתו, היחיד מכל מייסדי המושבה שזכה לחיות שבועות אחדים במדינת ישראל.

לסבא כבר לא היה פרדס. הוא הפסיד אותו בחוב הכבד שהצטבר בגלל השנים הרעות של מלחמת העולם הראשונה, כאשר התורכים ניתקו את הארץ ולא היה אפשר לשלוח באוניות לאירופה את תפוחי-הזהב והאשכוליות, ובינתיים היתה מכת הארבה שאכל גם את עלי העצים.

לאחר המלחמה דרש בנק אפ"ק להחזיר בלירות אנגליות ובריבית-דריבית את הלירות-נייר התורכיות חסרות הערך, שסבא קיבל סיוע בזמן המלחמה. איכרים במושבה כבר העמידו למכירה פרדסים שלהם, בגלל המצוקה.

יום אחד בא שוטר לביתו של סבא לחפש אותו. סבתא אמר שסבא "נישטו!" – איננו, והשוטר עזב בידיעה שסבא לא בבית.

בן-דודי אבנר שאל את סבתא: "הלא סבא בבית! למה ענית כך לשוטר?"

סבתא היסתה אותו ואמרה: "זה הכל בגלל המויסר, ימח-שמו!"

מתברר שהשוטר בא לעצור את סבא, שהסתבך אף הוא בחובות. אחד האיכרים, רנצשף שמו, אשר בו או באביו הצליף סבא בשוטו בשנת השמיטה השנייה למושבה, שימש עתה כמלשין, והיה מוסר ללבונטין ואולי גם להופיין, מנהלי אנגלו-פלשתינה בנק בתל-אביב, מי מהאיכרים במושבה כבר יש לו קצת כסף ואפשר לשלוח שוטר כדי לעוצרו עד שישלם את חובותיו. לאחר שהסתלק השוטר נשמע סבא צועק בתוך הבית:

 "אני לא אתן שיתלו מטפחת שחורה על פתח הבית שלי! חירוק-שיניים! אפשוט נבלות בשוק ובלבד שלא אצטרך לעזרת הבריות!"

אצל הבידואים היה נהוג שאם מישהו התחייב לשלם ולא עמד בהתחייבותו, היה הנושה שלו פורש אוהל על אם-הדרך, לפני הכניסה למקום מגוריו של החייב, ובראש האוהל תוקע מטפחת שחורה שמתנוססת למרחוק כדגל שחור מבשר רעות. העוברים ליד האוהל היו שואלים: "על מי מכריזים שחור?" – וכאשר היה נודע על פלוני שלא שילם חובו במועד, תיכף היו מתאספים מכריו וידידיו ופודים אותו מעת צרה.

 "שתדע לך," סיים אבנר בן-דודי את סיפורו, "שבכל אחד מבני-המשפחה שלנו יש איזה עיוות מסויים. פגם נפשי. משהו לא בסדר."

מכל נחלתו נישארו לסבא בחצרו רק עצים אחדים של אשכולית, תפוח-זהב, דובדבן סיני, חרוב, דקל, ברוש, ושדרת טויות שבסתרן טוו עכבישים רשתות ענקיות של קורים לבנים.

באולרו, שבו הרכיב בפרדס מאות רכבים של שאמוטי וואלנסיה על כנות חושחש ולימון מתוק, היה קולף את התפוז מקודקודו בתנועה היקפית אחת, מפשיל אותו מקליפתו בלי לפצוע את ציפת הפרי; המעטפת השלמה עולה ויורדת כקפיץ עם תנועת האולר. את התפוז המופשל סבא פורס לעיגולים מקוטב אל קוטב, תופש כל עיגול עסיסי בקצה הלהב ומגיש אותו אל פיו או לאורח. אצבעותיו השחומות נותרות יבשות, ואם ניתזה עליהן טיפה, הוא מנגב אותה בלובן הפנימי, הרך, של הקליפה הכתומה.

והנה מגיעים שלהי הסתיו, ראשית החורף, סבא קורא לי, נותן בידי כּוֹפָה, סל ערבי קלוע-נצרים ומרופד שק כדי שהפרי לא ייפגע, ומצוייד גם הוא בכופה ובמקטפה, אנחנו הולכים מהמחסן שבקצה החצר הגדולה אל עצי האשכולית שבקצה האחר, הפונה לרחוב.

כאשר אנחנו מגיעים לעץ האשכוליות, גרייפ-פרוט בלשונו של סבא, הוא מניח תחת העץ כופה מרופדת, לוקח את המקטפה ומתחיל להסיר את האשכוליות מהענפים הנמוכים, המתכופפים ארצה מכובד הפרי. אני לוקח אותן מידיו ושם בכופה.

לאחר שהוא מסיים לקטוף את האשכוליות הנמוכות, נותן לי סבא את המקטפה ושואל אם אני מוכן לטפס על העץ כדי לקטוף את הגבוהות.

אני ניגש קרוב לגזע, מביט כלפי מעלה. הייתי ילד מאוד זהיר. אינני זוכר אם ניסיתי לשים רגל במזלג הגזע, המחוספס בפטריות עובש צהבהבות. אני זוכר אותי חוזר צעדים אחדים אל סבא, שניצב מחוץ לחופת הענפים, ואומר:

 "זיידע, אני לא יכול לטפס."

סבא מביט בי, ואני מתאר לעצמי שהוא חושש אותו רגע שאינני עתיד להיות גיבור גדול, וגם לא ללכת בדרכיו. סבא היה משומריה הראשונים של המושבה, חבר של דאוד אבו-יוסף, היהודי הבידואי מסביבות בגדד שהכיר את דרכי הערבים והמזרח, ובא לעזור למתיישבים הראשונים בשמירה. בהתחלה לא האמין אבו-יוסף שאנשי המושבה הם יהודים, כי לא ראה מימיו יהודים אשכנזיים, אירופיים. סבא עמד בנסיונות קשים, התנפלויות, שטפונות, עבודה חקלאית מפרכת וגם ההתפוצצות בבית-המנוע של הבאר בפרדס, שגרמה לו כוויות קשות וכמעט שהרגה אותו.

 "אתה באמת עוד קטן וחס ושלום אם יקרה משהו, מה אגיד לאימא שלך. אני אטפס על העץ," וחיוך שובב מתפשט על פניו, כאילו איפשרתי לו בזה משהו שאליו השתוקק מאוד קודם שהציע לי לטפס. סבא בן השמונים עולה ומתיישב במיסעף הגזע, בין הענפים. אני רואה את זקנו הלבן מתנפנף בצל העלים מעליי כשהוא שולח יד וקוטף את האשכוליות הצהובות במרומים ומעבירן אליי אחת-אחת כדי שאניח אותן בכופה. אשכוליות כרסתניות וקרירות, אשכוליות המושבה שלנו, הגדולות בארץ, קוטרן עולה על כף-היד המחזיקה בהן ושמען יצא בכל רחבי אירופה.

סבא במרומי העץ, קרעי תכלת השמיים נשקפים מבעד לירוק השחור של העלים המוצלים, הסוככים בחופת העץ למעלה, ואני הקטן למטה, על הקרקע המוצקה, נושם את ריח האשכוליות שסבא מוריד עבורי מן השמיים.

המשך יבוא

הערה מאוחרת: לימים סיפרה לי בת-דודי מרים גיסין לבית בן עזר, שהיתה גם היא באותה תקופה מורה [גם מורה שלי] בבית הספר פיק"א – שהמורה יהודית, שעליה אני מספר, היתה קרובת-משפחה של המנהל דוד חיון, היא באה מירושלים ושמה היה יהודית טריגודה.

היא היתה יפה, שחורת שיער וכהת עור. הבכי שלה, וחלום שחלמתי על אודותיה בעודי ילד – אני חושב שהיה היתה דמות האישה הראשונה שאהבתי. הייתי אז בכיתה ב' לערך, ומעניין מאיפה היה לי שכל לכך.

כאשר ערכתי את ספר זיכרונותיו של שלמה שלוש הנלבב, סיפר לי שיהודית טריגודה היא קרובת-משפחה של משפחת שלוש.

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

החבית

הנה, אחים שלי, גם האביב הגיע. ומכאן, ראו שכהרף עין גם הקיץ יבוא. כמה טוב, חברים, בקיץ! השמש צורבת. להט. ואתה מתהלך לך, ככה, כמו שד משחת בלי וַלֶנְקִי*, במכנסיים בלבד, ואתה נושם. איפשהו בקרבת מקום כאן פורחות הציפורים, החרקים ממהרים לאיזה מקום. התולעים מצייצות. נהדר, אחים שלי, בקיץ.

נהדר, כמובן, בקיץ, אבל לא לגמרי.

לפני כשנתיים עבדנו בקואופרציה. זרם שכזה פקד אז את חיינו. נאלצנו לעמוד ליד הדלפק. היה זה בשנת עשרים ושתיים.

בשביל הקואופרציה, יודעים אתם חברים, אין דבר גרוע מזה, שעה שתוקף החום. המוצר הלוא מתקלקל. המוצר מסריח, כן או לא? מנוי וגמור עימו, שיסריח. ואם הוא מסריח, האם נגרמים בשל כך הפסדים לקואופרציה? נגרמים גם נגרמים.

והנה, בנוסף לכל אלה פרחה כאן הסיסמה – משטר של חיסכון. נו, אז כיצד נשלב ביניהם, הרשו נא לי לשאול?

אזרחים, הרי אי-אפשר לגשת באנוכיות מוחלטת שכזאת אל תופעות הטבע ולשמוח ולרקוד, שעה שמגיע החום. מן הראוי הרי, אזרחים, לדאוג גם לטובת הכלל.

ואני זוכר שהתקלקל אצלנו בקואופרטיב כרוב והסריח, סלחו לי על השוואה לא יפה כל-כך.

ואם לא די בכך שנגרם לקואופרציה הפסד ישיר, עוד כרוכה בזה הוצאה נוספת. מסתבר שצריך להסיע מכאן את המוצר המקולקל. זאת אומרת, אצלך התקלקל, אתה גם תוציא על זה מכספך. מרגיז!

והחבית שהסריחה אצלנו היתה אדירת ממדים. מין חתיכת חבית שכזאת של אולי שמונה פּוּדים [פוד = 16 ק"ג]. ואם לפי קילוגרמים, אז החשבון הוא בכלל מעבר להרים. מין חבית שכזאת!

כזה מין ריח גרוע עלה ממנה – כמו מקבר.

המנהל שלנו, איבן פיוֹדוֹרוֹבִיץ', איבד בגלל הריח הזה את טעם החיים. הולך ומריח.

"דומה," הוא אומר, "אחים, שזה מטרד?"

"איבן פיוֹדוֹרוֹבִיץ'," אנחנו אומרים, "לא זו בלבד שזה מטרד, אלא ממש מדיף ריח."

והריח, אכן, חייבים לומר, היה חריף. בן אדם עובר ושב ברחוב נזהר אפילו מלהלך בצד שלנו. משום שזה מפיל מן הרגליים.

וצריך היה להסיע במהירות האפשרית את החביונת הזאת לאנשהו לכל השדים והרוחות, אבל המנהל, איבן פיוֹדוֹרוֹבִיץ', נלחץ. חבל לו בכל זאת על הכסף. עגלה צריך להשיג וגם עוד כהנה וכהנה. ולהסיע לכל הרוחות והשדים אל מחוץ לעיר. בכל זאת המנהל אומר:

"גם אם," הוא אומר, "חבל על הכסף, אחים, והאחוזים," הוא אומר, "אצלנו ייחלשו מזה, חייבים בלית ברירה, להסיע את החביונת."

הריח כבד עד מאוד.

היה אצלנו זבן אחד, וַסְקָה ווֹריוֹבְקִין והוא אומר:

"בשביל איזה כולרות, חברים, נסיע מפה את החביונת, נבזבז בכך את כספי העם ונחליש לעצמנו את האחוזים? בואו נגלגל את החבית לחצר, נחכה לבוקר, ונראה מה יקרה.

דחפנו את החבית לחצר.

אנחנו מתייצבים בבוקר – החבית נקייה. גנבו במשך הלילה את הכרוב.

אנחנו, עובדי הקואופרציה, עלזנו מאוד בשל כך. העבודה פשוט בערה לנו בידיים – התרוממות רוח שכזאת פקדה אותנו. המנהל שלנו, יונה תמה, איבן פיוֹדוֹרוֹבִיץ', מהלך לו וחוכך את ידיו.

"יפה," הוא אומר, "עכשיו שכל הסחורה שלנו תסריח, תמיד ננהג ככה."

תוך זמן קצר הסריחה לנו חבית נוספת. וגם המכל עם המלפפונים.

שמחנו. גלגלנו את הסחורה לחצר, ופתחנו טיפ-טיפה את הפשפש. שייראה, כלומר, היטב מן הרחוב. וקדימה האזרחים!

אלא שהפעם נענשנו. סחבו לנו, שדים שכמותם, לא רק את הכרוב, כי אם גם את החבית גלגלו לנו. וגם את המכל הרימו.

נו, אז בפעמים הבאות שפכנו את המוצר המקולקל על גבי שטיחונים. וכך, עם השטיחון הוצאנו החוצה.

* מגפיים עשויים לֶבֶד

1926

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

"פרקי יומן מזרח-תיכוני"

לריצ'רד מיינרצהאגן

עברית: 1973

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 26.4.1974

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 45 שנים

רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ – סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס-טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.

ה"יומן מזרח-תיכוני" שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש-עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים בעיקר עם הד"ר חיים ויצמן.

הקולונל מיינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב-17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. "אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה." (עמ' 10) – העיד על עצמו.

בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ-ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרונסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב-1910*, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.

לאחר המלחמה ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז.

מ-1919 עד 1920 הוא משמש קצין-מדיני-ראשי בארץ-ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים. לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית, כנגד חבלותיהם של קציבי הצבא בארץ-ישראל, הנוקטים עמדה דו-פרצופית, ומסיתים את הערבים נגד היהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ-ישראל אינה אפשרית.

עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על-ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה בתוקף תפקידו הצבאי גם על ארץ-ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

מ-1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת במפורש ליהודים ולציונות.

מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר-ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על "ציפורי מצרים" ו"ציפורי ערב". כאנשי-מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעית עניפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם, באותה מידה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ-ישראל, לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד-במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר-שבע).

פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.

בשלישית אנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של הקרבות בין יהודים לערבים על העיר והנמל, ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לבין צלפים ערביים, להריק את כל 300 הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!

ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן-גוריון.

*

כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב-28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! –  "היתה לי שעת כושר די והותר להרוג את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל כבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטוח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה מלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת-כושר להרוג את שניהם." (עמ' 116).

כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דמיון-מה בין מיינרצהאגן ולורנס איש ערב. מיינרצהאגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון ("תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה-סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו." – עמ' 39), ומאוחר יותר טוען שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים בליבו.

יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: "זכור לי מעשה שהיה במלון 'מאז'סטיק' בפאריז, כשחטף אלת-גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה כלל להתנגד ואחר-כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק." (עמ' 47).

זרויות וסתירות-שבהערכה הם חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.

*

עיקר יומניו של מיינרצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיותיו הפוליטיות והצבאיות, אשר אם לסמוך על המחבר (כלומר שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת) – התאמתו כמעט ב-95 אחוז מהמקרים.

למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת "המרד במדבר" ורואה בה רק את השפעת הזהב האנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני של לורנס – "הצגה צדדית" (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה).

הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק את מועד הקמתה של ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה וקשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.

בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועדת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רבים לכך שארץ-ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור – תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מערבה למסילת הברזל החיג'אזית, הנמצאת ממזרח לו, מקיף את כל ים-המלח, לאורך הערבה, אילת ועד לשארם-א-שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.

מיינרצהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה, שהבריטים יפקיעו את כל חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם, יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ במקום בקפריסין, העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.

הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה. וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב-1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיוורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלת כנגד האינטרס שלהן עצמן.

*

המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד"ר הכט ב"אחרית דבר" שלו) ראו בפירסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא-דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ שראל השלימה. ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם, גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים, עירערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה הזו.

* קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן: "פרקי יומן מזרח-תיכוני, 1917-1956". עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973. 206 עמ'. בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.

* ויקיפדיה: ב-‏1910, בדיוק ביום הולדתו השלושים ושניים, ביקר מיינרצהאגן באודסה ושם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל – אף שהדבר היה כשבע שנים לפני הצהרת בלפור. את שעבר עליו שם אפשר לקרוא כאן:

"נזדעזעתי במידה שלא תאומן. מעולם לא הייתי כה נזעם ועם זאת כה חסר-אונים כמו היום. מעולם לא הייתי מאמין שיכולת התנהגותם של בני-אדם יכולה להיות גרועה מזו של החיות הפראיות והאכזריות ביותר; גרועה יותר, מפני שהתנהגותם נתכוונה להיות אכזרית וגסה ומה שעשו נעשה בתאוות-נפש; עד הייתי לפוגרום בחוצותיה של אודסה. כאשר החל הפוגרום סועד הייתי את ליבי עם הקונסול הכללי שלנו, סמית. היו קצת ריצות וצעקות ברחובות. סמית ואני יצאנו אלת דלת הכניסה של הקונסוליה וראינו אנשים רצים בהתרגשות לכל עבר ושמענו הרבה צעקות היסטוריות. סמית אמר: 'אני חושש שזה פוגרום, היה לנו כאן אחד כזה לפני שנים אחדות; עלינו להוקיר את רגלינו מן הרחובות, כי הרוסים נעשים חסרי אחריות לגמרי והשוטרים אינם נוקפים אצבע; עכשיו תחזה באחד הצדדים הנתעבים ביותר באופי הרוסי.'

"הסתכלנו. הרחובות היו מוארים היטב ויכולנו לראות היטב בשני הכיוונים; היתה גם רחבה קטנה לפני הבית. רוסים, רבים מהם מחזיקי אלות או סכינים או גרזינים, היו מתרוצצים בכל מקום, פורצים דלתות חסומות ומבריחים את היהודים האומללים אל הרחובות ושם היו משיגים אותם, מכים אותם ולעתים קרובות הורגים אותם. זקן אחד נמחץ במהלומת גרזן על ראשו על ידינו ממש. נכסף הייתי להתערב ולהרביץ באחדות מחיות-הפרא הרוסיות הללו, אבל סמית עצר בי – לטוב-המזל. אישה צעירה שרוסי אחד רדף אחריה פרצה כאחוזת-תזזית לתוך הקונסוליה ונפלה מתעלפת על שטיח-הסף; מרדפה עצר כשראה אותנו. חירפתי וגידפתי אותו באנגלית; סמית אמר: 'למען השם, אל תתגרה בהם; הם משוגעים''. עוד צעיר יהודי נרדף, הוכה והוטל לתוך הביב, בעטו בו בזדון-לב, שדדו אותו והניחוהו מוטל בלי הכרה. לעת הזאת היו הרחובות כמרחקה, הרעש היה גדול, אך אף שוטר לא נראה לעין. חלון גדול של חנות נופץ והפורעים נכנסו לחנות, בזזו והשליכו את ביזתם החוצה. השיא הגיע כשעבר רוסי אחד על פני הקונסוליה כשהוא גורר נערה יהודיה כבת 12 שנה בשערותיה לאורך תעלת השפכים; היא היתה צורחת והאיש צעק. אין לי ספק שהיה מתעלל בה ורוצח אותה אחרי כן. לא יכולתי למשול ברוחי, שמעתי את קולו של היילז הזקן (צ'. ת. היילז היה מנהל בית הספר הפרטי בו למד מיינרצהאגן, אדם חסכני בדיבור שדגל בפעולה מהירה; מיינרצהאגן החשיב אותו, יחד עם הפילוסוף הרברט ספנסר, כאחת משתי הדמויות שהשפיעו ביותר על עיצוב אישיותו) – לוחש: 'עשה משהו.'

"ובכן פרצתי החוצה, בעטתי ברוסי בכרסו בחמת-זעם במגפי הרוסיים הכבדים והרבצתי בו מהלומה הגונה בלסת; הוא נפל כבול-עץ ואני נשאתי את הילדה והכנסתיה לקונסוליה. סמית אמר: 'זה יכניס אותנו בצרות.' צא וחשוב צרות מהן, בהשוואה לגורלה של קטנה זו. הערב אינני יודע את נפשי מרוב כעס וחמלה.

"סמית נמצא באודסה זה עשר שנים. הוא מספר לי שלפני שנים אחדות, כשהיתה המהפכה הרוסית במלוא תנופתה, נתקבלה החלטה לערוך פוגרום באודסה. יהודים רבים הוזהרו מפני הסכנה הנשקפת להם והצליחו לשחד את מנהיגי המהפכנים שלא יפגעו בהם לרעה, אך כ-‏400 יהודים נהרגו בכל זאת. הפוגרום נמשך שלושה ימים ואורגן על ידי שר הפנים כדי להוכיח לצאר שעדיין אין העם כשר לשלטון עצמי. ביום הראשון לפוגרום הוצאו כל השוטרים מאודסה ושלושה ימים נשארו מחוצה לה. כתום שלושת הימים יצאה פקודה שהצבא חייב להפסיק את השחיטות; הדבר בוצע תוך שעות ספורות. אחדים מן הפורעים, לאחר שירו בהם ברחובות, התלוננו מרה שלא ניתנו להם שלושת הימים המלאים שהבטיחו להם השלטונות. סמית הבטיחני כי הדברים הנ"ל מדויקים בתכלית וכי בזמנו נשלח דו"ח מלא עם הוכחות למשרד החוץ שלנו.

"אני נרעש עד עמקי ליבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין הלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת."

ויקיפדיה: בתום שירותו במזרח התיכון התמקד באורניתולוגיה. הוא פגש בברון וולטר רוטשילד, מגדולי הזואולוגים ואוספי הציפורים בבריטניה, והחל לעבוד על אוסף הציפורים שלו בטרינג (כיום חלק מן המוזיאון לטבע הבריטי). שם פגש את אן קונסטנס ג'קסון, אורניתולוגית צעירה ממשפחה עשירה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, והם יצאו יחד למסעות מחקר. אחד המסעות היה לסיקים ולאדאק שבצפון הודו. הם פירסמו יחד מאמר בכתב העת החשוב "איביס". מאוחר יותר פירסם מיינרצהאגן לבדו מאמר גדול נוסף, ובו מפורטים לא פחות מ-14 מיני ציפורים לא מוכרים למדע. אחר כך חלה התקררות ביחסים בין השניים. אן שינתה את צוואתה והורישה את רוב הרכוש לילדיה. היא הותירה לו הכנסה שנתית, כל עוד לא יינשא שוב. ב-1928 נסע לפגוש את אשתו אן וילדיו בבית מבודד בסקוטלנד, Swordale. זמן קצר אחר כך אירעה תאונת ירי. חוקר מקרי המוות המקומי קבע כי אן פלטה כדור שחדר אל ראשה והרג אותה. לא היו עדים לאירוע מלבד מיינרצהגן.

בני משפחתה של אן האמינו שמיינרצהגן רצח את אן, או דחף אותה להתאבדות. ההשערה הזאת היתה מקובלת על רבים ממכריו, אלא שלא היתה דרך להוכיח אותה.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

בת שבע אריאלי

שני סיפורים מתוך ספרה

"כמה ירוק היה פרדסנו"

על תקופת מלחמת העולם הראשונה בפתח תקווה לפני 100 שנים

בהוצאת אסטרולוג, 2002

ההקדשה של בת שבע אריאלי:

 "לזכרם בגעגועים של הוריי דבורה ודניאל ליכטנשטיין ושל אחיי ואחיותיי גרשון ליכטנשטיין, הלל ליכטנשטיין, שושנה מכנס, ראובן בנאור מלכה אניספלד ויהודה בנאור, ותיבדל לחיים אחותי רבקה ליבוביץ."

אימא חולה

זה כמה ימים אימא שוכבת בחדרה. אני רוצה לראותה, אך אסור להיכנס אליה. אני אורבת ליד הדלת, מחכה שתיפתח, להציץ, אך אינני מצליחה לראותה. הסדינים, השמיכות והכרים הגדולים מסתירים את פניה. גם את קולה אינני שומעת. אני רוצה לשאול הרבה שאלות, ולפחות שאלה אחת ויחידה: "מתי אימא תקום מהמיטה?" – ואינני שואלת. כולם עסוקים, מודאגים ושותקים.

אני מחכה לשעות אחר-הצהריים, אתנתק ממצב-רוח עצוב זה, אלך למושבה להביא תרופות וחלב לאימא.

לעיתים תכופות הלכתי בשליחות זו, מפעם לפעם הפכתי להיות אמיצה יותר. התחרות ביני ובין החשכה פסקה: מי יבוא ראשון הביתה? אני או הלילה? גם יללת התנים וכל שאר קולות הלילה כבר לא הפחידו אותי.

עם התקרבי הביתה קיוויתי שהפעם ירשו לי להיכנס אל אימא. אתן לה את התרופות במו ידי... לשווא – טרם פתחתי הדלת, הרחיקו אותי כמו בפעמים הקודמות. נמלאתי בכעס אצור זה ימים רבים – ופרצתי בבכי חם ועמוק.

כמה רציתי לראות את אימא, לשמוע את קולה... מה תאמר לי כשתראה אותי באה בחשכה כזו? ידעתי שאף ילדה מבנות המושבה המפונקות אינה הולכת מרחקים כאלה בלילה, בין פרדסים. קיוויתי שאימא תחייך אליי, תניח את ידה החמה על ראשי ותאמר מילות חיבה ושבח על התרופות שהבאתי.

בכיי כמעט לא פסק באותו לילה. הוא חזר וגבר כשחלמתי חלום שבו אני צמודה לאימא, מחזיקה בידה בכל כוחי וממאנת לעזוב אותה.

למחרת, השכם בבוקר, טיפות הטל עדיין נצצו על העשב מסביב, כולנו הלכנו לתוך הפרדס, הרחק מהחצר, מהבית, עד לשורה האחרונה הגענו. שם ישבנו והתחלנו לשתוק...

חשתי שדבר נורא קרה. מהו הדבר? לא ידעתי.

כשנאמר: "אימא מתה!" – הבנתי ששוב לא אוכל לראותה, כי מתים קוברים באדמה. משם אימא לא תוכל לצאת.

לא בכיתי באותו בוקר. כל דמעותיי שפכתי בליל אמש, ליל מותה – בו לא נתנו לי להיפרד ממנה...

הלילה השחור – הבוקר הלבן

סוף ימי מלחמת העולם הראשונה. אימא זה מקרוב נפטרה, אבא נעדר מאז נחטף כפראר. אנו ממשיכים להתגורר בפרדס שלנו. מבודדים ורחוקים מהמושבה. פרדסנו גובל עם הפרדס השכן, שבחצרו בניין המיועד לשומר והאחראי על הפרדס, הוא הבויארג'י.

בפרוץ המלחמה החרימו התורכים את החצר ושיכנו בה סגל קצינים, שהפכו עם הזמן לשכנים רצויים.

חיילים תורכיים מובסים, ערב כניעתם לאחר ארבע שנות מלחמה, נעים בדרכים ללא יעד. יחפים, רעבים ופצועים – הם חומסים מכל הבא ליד. בחסות החשכה ביצעו שוד בבתי תושבים חסרי מגן. בעיקר חיפשו החיילים לחם, הוא "אק-מק" בשפתם – לשבור את רעבונם המתמשך.

זכור לי מקרה שממנו הבנתי לראשונה מהו רעב: חייל נודד מצא בחצרנו חבית הפוכה ובה שיירי דורה מהזמנים שבהם היו לנו תרנגולות. הזירעונים העלו עובש בקש הרקוב, יחד הפכו לדייסה סמיכה שהעלתה ריח באושים. החייל מילא מן הזירעונים בחופניו וזלל מן ה"בוץ" הזה בלהיטות. את השארית אסף לתוך כלי שקשור היה לחגורתו. כל החיילים נשאו בחגורותיהם סירים וכל כלי קיבול אחרים, שהקישו על אחוריהם.

באחד הימים, קרוב מאוד ליום פטירתה של אימא, כדי המים והמיטה שעליה רחצו את אימא לפני קבורתה עדיין עמדו בחצר, נשים "צדקניות" באו ופרשו יריעת בד שחור על המראה הגדולה ועל כל רהיט אחר, כדי להמחיש ולעורר בנו את גודל הכאב שכאבנו על פטירתה של אימא שלנו...

ביום שלפני אותו לילה, שעליו אני רוצה לספר – אפתה אחותי שושנה כמה כיכרות לחם משארית הקמח שנשמר במחבוא. בתוך המרפסת היה בנוי תנור, לכן היה אפשר להסתיר את האפייה מעיני סקרנים וחורשי רעה... לאחר שהתקררו הכיכרות, נפרמו חורים בציפות הכסתות והכרים, ולתוכם זרקנו את הלחם – מחבוא בטוח מכל חייל פורץ.

עם גמר המלאכה הגיע הלילה. כל אחד מאיתנו לקח את כלי מיטתו ופרש אותם על מחצלת, שנפרשה בצל הבד השחור.

כולנו רצינו להיות ביחד, לישון ביחד, לדבר ולפחד ביחד.

עם התגבר החשכה, נחירה נשמעת מכאן, סוף שיחה שקטה משם, עד – עד שגם אני עוצמת עיניים, מוגנת מסביב באחים ובאחיות אוהבים.

לפתע אני מתעוררת מפוחדת לקול רחש ומהומה שקטה: אחותי רבקה קופצת לפתח החלון הגבוה, ונעלמת ממנו כהרף עין. מהחדר הקטן נשמע קולו של יהודה הקטנטן. הוא בוכה וממלמל משהו. גופו הזעיר שעון על חזהו של אחי הלל, השוכב על הרצפה בפיסוק רגליים, למראשותיו כורע תורכי, בידו מאכלת והוא מניף אותה מול צווארו של אחי. יהודה מתאמץ להגיע אל ידו של החייל האוחזת במאכלת – ועוד אני מביטה בחרדה ובפחד משתק, נכנסים לחדר שני חיילים נוספים, מחליפים ביניהם מילים אחדות, ושלושתם כאחד תופשים כרים וכסתות, קורעים את הציפות, שופכים את הנוצות על האדמה, למצוא את הלחם החבוי בתוכן.

לפתע תנועה מהירה מסביב. לא הבחנתי – מה קורה?

לאחר שהכול שקט, דומיית הלילה חזרה, ראיתי את אחותי רבקה בכתונת לבנה עומדת ליד שער החצר עם שלשה קצינים, מלווים בחיילים חמושים. לאחר חקירה קצרה נעלמו הקצינים, ושני חיילים עם רובים נשארו לשמור עלינו.

לאט-לאט התכנסנו חזרה לחדר, יישובים על המחצלות, נרגשים מאירועי הלילה. מפרקים את המתח בדיבור ההולך ומתגבר: רבקה לא חדלה לספר כיצד קפצה מהחלון לחצר, מהחצר לפרדס, מהפרדס לחצר השכנה, שם דפקה על דלת חדר הקצינים, שמיהרו ובאו לעזרתנו. הוסיפו לספר כיצד ניצל הלל מהמאכלת בזכותו של יהודה הקטן. הוא שמנע מהחיל לשחוט את אחיו. ועוד הוסיפו לשבח את רבקה על הצלחתה וזריזותה להגיע אל הקצינים.

קשובה ישבתי ושמעתי כל מה שדובר וסופר – מכאן הבנתי מה אירע באותו לילה מחריד. משוחררת מכל פחד צחקתי יחד עם כולם כשנכנס אחי הגדול ובידיו כיכרות הלחם, שהחיילים לא הצליחו למוצאם.

הלילה עבר מהר. השמש כבר זרחה מזמן, קרניה חודרות מבעד החלונות ישר לתוך עיני השוכבים לאורך הקיר ממול.

אחד אחר השני מתעוררים: זה מפהק, השני עומד מעל משכבו ובוהה, האחר אוסף את המצעים שעליהם ישן.

אני יוצאת לחצר... מה רואות עיניי?! חצר לבנה, עצים לבנים, אדמה לבנה, הכול לבן. בתדהמה אני חוזרת הביתה ומזעיקה את כולם: "בואו! בואו תראו מה קרה!"

המתעוררים והערים פרצו לחצר, נדהמים עמדו, איש לא פצה פה. מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה – להבחין בעצמים שמתחת ללבן הצחור.

"זה בדיוק כמו שלג!" מכריז ראובן, בזוכרו לפתע את מראה השלג בפולניה.

מה זה שלג? – לא ידעתי. אך מהו הלבן הפרוש בחצר ידעתי מיד. אלה הנוצות הדקיקות שנשפכו מהכסתות בחיפוש אחר הלחם שנאפה ביום אתמול. למזלנו לא הצליחו למצאו.

אהוד: בת-שבע ליכטנשטיין-ורדימון-אריאלי היתה בת-דוד של אימי דבורה. אביה דניאל וסבתי שרה-גאולה היו אח ואחות לבית ליכטנשטיין. את הסיפורים האלה כתבה בת שבע בהיותה כבר עיוורת-למחצה, בגיל שמעל תשעים, בחדרה בבית האבות ויצ"ו בתל-אביב. אני הקלדתי וערכתי אותם והבאתי לדפוס בהוצאת "אסטרולוג", 2002.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד היקר, תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרו של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה". באשר להערה שלך לגבי יצירתו – אתה לא יכול להכחיש שפירסם יצירות חשובות, כמו "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך". נכון שהוא כתב גם די הרבה בירבורים, וגם על כך כתבתי רשימות בלי משוא פנים.

שלך,

משה גרנות

* הי אהוד, ציטוט: "אהוד: המאבק הוא מפני שמשעה שמגישים בישראל תביעה נגד אדם בבית המשפט, גם אם היא קנטרנית וראוייה להימחק על הסף, והנתבע זכאי לחלוטין – הרי עד שתוכר חפותו, יכולים לדרוס ולמעוך אותו. וכמעט אין אדם בישראל שאי-אפשר לגרור אותו בתואנת-שווא לבית-משפט ולמרר את חייו ולהשית עליו הוצאות כספיות כבדות הנחוצות להגנתו."

אתה צודק במאה אחוז. עד שאדם לא הורשע, הוא בחזקת זכאי. אבל...

כל איש ציבור צריך לקחת בחשבון כאשר הוא הולך למשרה ציבורית שהוא יהיה תחת זכוכית מגדלת, והוא יהיה צפוי גם למעיכה ודריסה אם יהיה אפילו רק חשוד. זאת משום שהוא איש שנושא במשרה ציבורית. ככל שהמשרה גבוהה יותר – ימררו יותר את חייו. זאת עובדה. הוא לא יכול לבכות אחר כך ולהגיד ששופכים את דמו, כי זה קשור לבחירתו להיות איש ציבור. אולי במדינה אידיאלית זה לא מתקיים. אבל איפה יש בעולם מדינה אידאלית?

דבר נוסף: האם אין תפקידה של התקשורת למסור מידע לציבור? ברגע שיש מסמכים שיוצאים החוצה מחקירות של עיתונאים עצמאיים האם אתה חושב שצריך לחסום את זה? (הרי חלק גדול מן האסמכתות יצא מפי עיתונאים כמו רביב דרוקר שחקר את זה באופן עצמאי). אי אפשר במדינה חופשית לחסום חקירה של התקשורת. לכן, אם העובדות  שיוצאות לאור הן מכשילות – זו תהיה מנת חלקו.

ושאלה נוספת לעניין נתניהו. כולם צועקים שאין זה ראוי להוציא את מסקנות היועמ"ש לאור ולהגיש כתב אישום טרם הבחירות כי לנתניהו לא יהיה זמן להגיב כראוי. החקירה של נתניהו נמשכת כל כך הרבה זמן, ואני חושבת שכל ההיבטים של הפרשות נסקרו. אני חושבת שבחקירותיו, נתניהו בוודאי השיב על כל מה שהוטח נגדו, והתשובות שלו נלקחו בחשבון בשקלול אם להגיש כתב אישום או לא. אז זה לא מדויק להגיד שלא היה לו "שימוע".

האם נראה לך שאזרחי ישראל ילכו לבחירות ואולי יבחרו בנתניהו לראש ממשלה, מבלי לדעת באיזו אישיות, מוסרית או לא, הם בוחרים, ומה מצא היועמ"ש בחקירותיו? ואל תגיד לי שכולם יודעים. לא הכול ידוע, ולא הכול פורסם. אני חושבת שאזרחים רבים, שאינם רוצים לראות ראש ממשלה נהנתן ומושחת, מחכים לראות מה היועמ"ש יגיד, כדי לקבוע את דעתם בבחירות.

בנדלה

אהוד: אינני חוזר בי מהדברים שאמרתי בציטוט, ואצביע נתניהו כדי שלא מערכת המשפט הדורסנית, שמי שנכנס אליה נטחן בה – תקבע מי יהיה ראש הממשלה בישראל, ותקבע איזו אישיות היא מוסרית או לא מוסרית בישראל –על פי המבחן של הגשת כתבי אשמה נגד האישיות, ורדיפה נוטפת ריר אחריה מצד כלבי הציד של התקשורת.

* יערה לוי ויגאל בורוכבסקי: "ואם לא די בכך, האינפלציה במיספר עורכי הדין הפעילים בישראל הובילה בשנים האחרונות לכינונה של 'משפטיזציה' בישראל. נבחרים פוליטיים מתלוננים ש'הכול שפיט', שהמבחן המשפטי הוא העיקר, וששירות המדינה מוצף בעורכי דין הרואים במשפט את חזות הכול." ["הארץ" באינטרנט. 5.2.10].

* רשימתו של יואל נץ היא עלבון לאינטליגנציה ולשפיות הדעת. אפשר לחשוב כך או אחרת, אבל להשוות את המקווים לשינוי ומפללים לו לעכברושים, ואת בני גנץ לחלילן מהמלין – זה כבר חוצה את גבולות הטעם הטוב ונשמע כמו בדיחה צהובה וזולה. ומיהו העוילם גוילם זאת כבר תחליטו בעצמכם, בלי קשר למחנה אליו אתם משתייכים.

מיכל סנונית

(אם כבר עכברושית, אז עכברושית גאה)

* שלום לאהוד. היום רפרפתי, כרגיל, על עיתונך האחרון, ונתקלתי בקטע המזכיר את הכפר הערבי מיסקי, והחלטתי לפנות ולבקש את עזרתך. היום כשאני מחפש ב"גוגל" את מיסקי, אני מופנה ל"מיסכה" ומסופר שזה היה כפר ערבי ממערב לרמת הכובש. אבל אני זוכר שהיה כפר ערבי ששמו מיסקי בין קלמניה לבין רמת הכובש. אני זוכר גם שהכביש שנמשך ביניהן עבר ממש בתוך מיסקי.

כיוון שאתה היית בימים הרחוקים ההם תושב קלמניה, תוכל אולי לעזור לי ולאשר שזיכרוני אינו מטעה אותי?

תודה.

עמי (רייכמן) עתיר

אהוד: אתה צודק. מדובר באותו כפר  ערבי רק שמשום מה מאייתים בגוגול את שמו בצורה אחרת. למיטב זיכרוני הוא היה נמצא לא בדיוק ממערב לרמת הכובש – אלא מדרום-מערב לרמת הכובש, על הכביש הצר שחיבר את רמת הכובש לכפר-סבא ועבר דרך קלמניה, שדה-ורבורג, צופית, גן-חיים ושכונת אליעזר, שבה אתה גרת.

* דאונים במלחמת העולם השנייה: הדאונים שיחקו תפקיד מרכזי בפעולות החשובות ביותר. בנחיתת בעלות הברית בחופי נורמנדי בשנת 1944, נחתה הדיוויזיה ה-6 "הכומתות האדומות" ליד גשר פגסוס בצרפת. הם נחתו במאות דאונים ממש כפי שכתבת בעיתונך. מצורפות מיספר תמונות מאזור הנחיתה בגשר פגסוס. צילומי האוויר בוצעו ביום 6-6-1944 בבוקר אחרי שהנחיתה בוצעה בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1944.

מצורפת גם תמונה של דאון הורסה שהוביל כמחלקת לוחמים על ציודם. שלא כמו בפתח תקווה, בה הלך לאיבוד העבר, הם הקימו מוזיאון יפה ליד גשר פגסוס בנורמנדי. רבים מבקרים במקום. הדיוויזיה ה-6 היא דיוויזית "הכלניות" שהועברה אחרי המלחמה לפלסטינה והרגישה היטב את נחת זרועם של הלח"י והאצ"ל.

מאיר שרגאי

אהוד: ראו את הצרופה "נחיתת דיוויזיית 'הכומתות האדומות' בגשר פגסוס" ששלח לנו מאיר שרגאי.

* אהוד היקר, הייתי בטוחה שהיכרת את דבור'קה. אבל לא ידעתי שאתם קרובים.

איזה ייסורי איוב עברה!

תקוה וינשטוק

אהוד: אמנם היינו בני-דודים בדרגה שנייה אך לא היה בינינו קשר מיוחד. אחותי לאה היתה יותר מקורבת אליה, וכמסופר, שניים מבניה של דבורקה ביקרו בגנון של רחל פרידמן שהתקיים בחדר שכור בביתנו ברחוב פיק"א בפתח תקווה. אימי היתה אז העוזרת שלה, ולימים אימי פתחה גן עצמאי משלה, גן דורה, כבר ברחוב שוודיה.

השם דבורה ניתן לכמה וכמה מצאצאי משפחת ליכטנשטיין.

אימי דורה-דבורה.

בת-דוד שלה דורקה-דבורה כהן לבית ליכטנשטיין, שאביה אברהם היא אח של דניאל ליכטנשטיין ושל סבתי שרה-גאולה ליפסקי.

דורה, בתו של ראובן ליכטנשטיין, בנו של דניאל. לבנו קרא ראובן דניאל-דני בן אור ליכטנשטיין.

וכמובן דבורה בן דרור שאימה היתה שושנה מכנס לבית ליכטנשטיין.

נראה שהסיבה לכך היא שאימם של האחים והאחיות ליכטנשטיין בפתח תקווה, אשתו של דניאל – שמה היה דבורה, בת יחיאל מאיר זיגלר, והיא נפטרה כבר ב-1919 והותירה את ילדיה יתומים מאב ואם. אמנם, אימי ודורקה כהן נולדו עוד לפני מותה של דבורה ליכטנשטיין.

בזמנו ערכתי שני ספרים שכתבה דודתה של דבורה, בת-שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין, על ילדותה בפתח-תקווה ועל המשפחה שנותרה ללא אב ואם. בנה היחיד של בת שבע קרוי דניאל ורדימון.

כמעט כל המשפחות הוותיקות בפתח תקווה קשורות ביניהן בקשרי חיתון. אזכיר כמה מהן: ליכטנשטיין בן-אור, ליפסקי, מכנס, איכילוב, ראב בן עזר, בן דרור, בראז, ינובסקי, ספיר, סימקין, וולפברג, בוך, ויסוקר, גולומב, שפירא, פנחסביץ, סווטיצקי, פייס, מאירי, שטמפפר, רוצ'קין-כרמלי, גיסין, ירקוני, דינוביץ, חיון, יטקובסקי, סלור, דנקנר, כהן, יגנס, נוביק, פרידמן, שטרייט, פשצנר, ועוד ועוד.

* שתי בשורות מהבחירות בליכוד לרשימה לכנסת. אחת רעה ואחת טובה. הרעה היא שסרת התרבות נמצאת במקום החמישי ומי יודע מה עוד תעולל לנו בממשלה הבאה.

והבשורה הטובה היא שח"כ אורן חזן לא "יכהן" בכנסת הבאה. זריקתו החוצה עשוייה להביא קולות מהססים להצביע עבור הליכוד. אם היו מי שהיססו בגלל כלילתה של רגב ברשימה, הנה השמטתו של חזן מהרשימה תקל עליהם את ההחלטה להצביע בכל זאת ליכוד.

אישים כיואב גלנט שהצטרף לרשימה קורצו מהחומר שממנו באים ראשי ממשלה.

* מי שזוכר את ימי מלחמת העולם השנייה בארץ, כאשר לא ראינו לחם לבן ולחמניות, ומי שזוכר את ימי הצנע והקיצוב, כאשר המנה העיקרית היתה דג פילה חסר-טעם ולא היו "תוספות" בארוחות אלא כל אחד קיבל את מנתו הקצובה לו בארוחה, ולא פעם חסכו אימהות מפיהן למען ילדיהן – מי שזוכר את כל אלה נדהם מחדש למראה השפע והאיכות של שוק המזון בארץ כיום, שפע ומיגוון שלא היו כאן מעולם, והחלק הארי של המצרכים הוא תוצרת הארץ! – ו"אכול כפי תיאבונך!" – אלא אם כן אתה דוגמנית.

 בעיני הדורות הקודמים השפע של היום היה נראה כימות משיח.

ומדובר כיום באוכלוסייה גדולה פי שישה-עשר לערך מזו שהיתה כאן עם קום המדינה בשנת 1948.

אבל המילקי בברלין זול יותר!

אנחנו מאחלים לכל מטומטם שחושב כך – שיישאר לגור שם.

* אוריה באר: תיתי לו לאורי הייטנר, על דבריו הקולעים ברשימתו "האם יש פתרון לסכסוך". אכן אורי צודק. כל הניסיונות לבוא לידי הסדר במאה שנות הסכסוך עימם עלו  בתוהו. וככל שמוותרים להם רק עולות דרישותיהם, ורק  גוברת חוצפתם. המנהיגים הערביים במאה האחרונה, רואים אותנו כנטע זר כאן ולא כאלה שאבות אבותיהם חיו ויצרו כאן כבר לפני כארבעת אלפים שנה. אין כל סיכוי בוותורים, ולו גם כאלה של  אהוד ברק.

והפתרון? איני יודע מה יכתוב אורי הייטנר. אך לדעתי, הפתרון היחידי הוא לבנות כאן וליצור להקים צבא חזק, כלכלה חזקה איתנה ומצטיינת, ולהוכיח למנהיגים של בני דודנו, כי לעולם לא יצליחו להתגבר עלינו. 

ועוד הערה. בפגישה שנערכה בין וייצמן והמלך פייסל ב-1919, הוסכם שליהודים יינתנו רק חמישה אחוזים משטח פלשתין. בהמשך, גם לכך מנהיגי הערבים לא הסכימו. אורי שכח נקודה זו המלמדת יותר מכל עם מי יש לנו עסק...

* ממקורות הש"י נמסר לנו כי חוג לשירה בציבור בעמק ניסה לשיר בצוותא את שני השירים האחרונים של נטע ברזילי, ולא הצליחו – גם כאשר הזעיקו לעזרה להקה של צפרדעים מקרקרות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2247 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל