הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1466

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באב תשע"ט, 5.8.2019

   עם הצרופה: קליינמן, משה [קורא ותיק].  ביבליוגרפיה: אסתר ראב, "קמשונים".  העולם, שנה 18, גל' מ"ו (כ' בחשון תרצ"א, 11 בנובמבר 1930), עמ' 924.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַעֲשְֶׂה בְּטַלִּית. // אורי הייטנר: 1. חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית. 2. האתגר של כחול לבן. 3. צרור הערות 4.8.19. // מוטי הרכבי: שאלה. // יהודה דרורי: מנדלבליט החלש. // פוצ'ו: בחיי [6]. י"ח. גם גיזי רוצה שיעור ביוונית. // רוֹן גֵּרָא: עֻלּוֹ שֶׁל הַזְּמַן. יוֹמָנִי. // ד"ר משה גרנות: יתרונות השינון. // אהוד בן עזר: מתוך פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד" 1997. האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"? // אסתר ראב: אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת. // יורם אטינגר: אהלן וסהלן לחברות הקונגרס עומאר וטלאייב. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר', אוגוסט 2019. // יוסף דלומי: אומץ. // תקוה וינשטוק: ימי השרב – והיצירה. // נעמן כהן: התעמולה האנטישמית של ניר בְּרֶם. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "בשל האושר" לסטניסלב פשיבישבסקי. עברית: 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.2.1972. לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: בעקבות יהודי המידבר. פרק עשרים ואחד. עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשְֶׂה בְּטַלִּית

 

בֵּין אֵינְסְפוֹר סִפּוּרֶיהָ רַבֵּי הָעִנְיָן

שֶׁל הָאָרֶץ הַזֹּאת הַפּוֹרְצִים כָּאן כָּל סֶכֶר

שֶׁל שִׁגְרָה בִּזְמַנִּים שֶׁל קְרָבוֹת וּבִנְיָן

יֵשׁ אֶחָד שֶׁרַבִּים יִנְצְרוּהוּ לְזֵכֶר.

 

מְדֻבָּר בְּלּוֹחֵם מִקְּרָבוֹת גּוּשׁ עֶצְיוֹן

שֶׁרָאוּי לְחַנֵּךְ לְאוֹרוֹ אֶת הַנֹּעַר

כִּי דְּבֵקוּת כְּמוֹ שֶׁלּוֹ בְּמוֹרֶשֶׁת צִיּוֹן

בֵּין גּוֹלָה לִגְאֻלָּה יֵשׁ לִלְמֹד וְלִשְׁמֹעַ.

 

שֵׁם הָאִישׁ הַמֻּפְלָא הוּא דָּוִד בֶּן דָּוִד

וּבִימֵי הַשּׁוֹאָה, בְּעוֹדֶנוּ רַק עֶלֶם

וּבֵית-כְּנֶסֶת עִירוֹ אָז הֻצַּת כְּלַפִּיד

בִּידֵי נָאצִים בַּרְבָּרִים לִבּוֹ נִתְקַף הֶלֶם

 

אַךְ פִּתְאֹם, כְּמוֹ עַל פִּי הַשְׁגָּחָה עֶלְיוֹנָה

בֵּין סִפְרֵי הַתּוֹרָה הַשְּׂרוּפִים בְּלִי תּוֹחֶלֶת

נָשְׂאָה רוּחַ אֵלָיו, כִּמְעוּפָהּ שֶׁל יוֹנָה

מִין טַלִּית שֶׁנִּצְּלָה מִן הָאֵש הָאוֹכֶלֶת

 

וְדָוִד חֲטָפָהּ וְנִמְלַט, כִּי חָרַד

לְחַיָּיו שֶׁל עַצְמוֹ אֲבָל גַּם לְחַיֶּיהָ

וּּשְׁנָתַיִם אַחַר מִכֵּן, עֵת שֶׁשָּׂרַד

מַחֲנֵה-הַשְׁמָדָה חָשׁ עַד מַה הוּא כָּמֵהַּ

 

לְהַגִּיעַ לְאֶרֶץ-הַקֹּדֶשׁ וְעֵת

שֶׁעָצְרוּ הָאַנְגְּלִים מוּל חוֹפָהּ שֶׁל חֵיפָה

אֶת סְפִינַת הַפְּלִיטִים בָּהּ יָשַׁב מִתְלַבֵּט

כְּשֶגְּזֵרַת הַגֵרוּשׁ עֲלֵיהֶם רִחֲפָה

 

הוּא וְעוֹד מַעְפִּיל חִישׁ זִנְּקוּ אֶל הַמַּיִם

וְהִגִּיעוּ לַחוֹף הַנִּכְסָף בִּשְׂחִיָּה

וּבְכָךְ הֵם נִצְּלוּ כְּמוֹ בְּנֵס מִשָּׁמַיִם

מֵאֲסוֹן הַפִּצּוּץ בַּסְּפִינָה "פַּאטְרִיָּה"

 

שֶׁאֵלֶיהָ רֻכְּזוּ הַפְּלִיטִים כַּדָּרוּשׁ

בִּמְּזִימַת הָאַנְגְּלִים לַעֲרֹךְ בָּם גֵּרוּשׁ

וּכְנֵס שֶׁנּוֹסַף שָׁם לְנֵס שְׂרִידוּתוֹ

שֶׁל דָּוִד בֶּן דָּוִד כְּשֶׁמָּשׁוּ הָאַנְגְּלִים

חֲפָצִים מִן הַיָּם, הֻחְזְרָה לִרְשׁוּתוֹ

הַטַּלִּית שֶׁטָּבְעָה בִּמְצוּלוֹת הַגַּלִּים.

 

אַךְ דָּוִד הַנִּמְרָץ הִסְתַּתֵּר מִן הַבְּריטִים

בַּחֲלַל מְעַרְבֵּל שֶׁל בֵּטוֹן וְאַחַר

הִתְחַזָּה כִּמְטֹרָף וּבָרֶגַע הַקְּרִיטִי

שֶׁנִּתַּן לוֹ הַצַּ'אנְס לְכָךְ אָץ וּבָחַר

 

בְּגִיּוּס לַבְּרִיגָדָה, לָחַם וְסִיֵּעַ

לְאַלְפֵי נִצּוֹלִים לַעֲלוֹת לְצִיּוֹן

וְחָזַר לְאַרְצֵנוּ וּבָהּ הִשְׁתַּקֵּעַ

בְּעִקְּשׁוּת וּנְחִישׁוּת כְּמֻכְתַּר כְּפַר עֶצְיוֹן

 

שֶׁרַבִּים מִיּוֹשְׁבָיו נִרְצְחוּ בְּאֵש תֹּפֶת

אוֹ נָפְלוּ שָׁם כָּמוֹהוּ בִּשְׁבִי צְבָא יַרְדֵּן

וְּכְשֶׁהוּא וְרַב גֹּרֶן חָזְרוּ מֵשָּׁם, דֹּפֶק

דְּבֵקוּתוֹ שֶׁל דָּוִד הִמְרִיצוֹ לְקַדֵּם

 

אֶת יִסּוּד הַמּוֹשָׁב נִיר עֶצְיוֹן בּוֹ גִּדֵּל הוּא

דּוֹר-הֶמְשֵׁךְ מְפֹאָר לְאוֹתָהּ הַתַּכְלִית

בָּהּ הוּקַם גּוּשׁ עֶצְיוֹן בּוֹ הָיָה מִתְפַּלֵּל הוּא

כְּמוֹ בִּימֵי גּוּשׁ עֶצְיוֹן בְּאוֹתָהּ הַטַּלִּית.

 

וּכְשֶׁהוּא, שֶׁבָּנִים, נְכָדִים וְנִינִים לוֹ

שָם נִקְבַּר מְעֻטָף בְּטַלִּית זוֹ עַצְמָהּ

נִזְכְּרוּ הָרַבִּים הַשּׁוֹמְרִים אֱמוּנִים לוֹ

אֵיךְ חָזַר כָּל חַיָּיו עַל מִשְׁפָּט רַב עָצְמָה

 

שֶׁהִוָּה לְאַלְפֵי מוֹקִירָיו תְּרוּפַת-מֶנַע

לְכִבּוּשׁ כָּל יֵאוּשׁ, חֻלְשַׁת-דַעַת וּבְכִי

שֶׁ"לִּהְיוֹת יְהוּדִי מִימֵי קֶדֶם עַד הֵנָּה

זֶה תָּמִיד מַאֲבָק מְמֻשָּׁךְ וְנִצְחִי."

יוסי גמזו

 

* * *

אורי הייטנר

1. חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית

הפעם האחרונה שבה ישראל הציגה באופן רשמי הצעה מדינית, היתה הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן. היתה זו הצעה למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "תיקוני גבול" הדדיים קלים) ובירתה – מזרח ירושלים, וכן קליטת מספר "סמלי" של "פליטים", כלומר תחילת לגיטימציה ישראלית לטענת "זכות" ה"שיבה".

הדבר הטוב היחיד בהצעה, היה העובדה שהיא נדחתה. היתה זו הצעה הרפתקנית, מסוכנת, המסכנת את ישראל ואת האינטרסים האסטרטגיים שלה.

על אף הזמן הרב שחלף מאז, וחרף העובדה שהפלשתינאים דחו את ההצעה – מעצם העובדה שמאז לא הוצגה אף עמדה ישראלית אחרת, זוהי העמדה הישראלית האחרונה, שנתפסת כנקודת המוצא למו"מ בין ישראל לפלשתינאים אם יתחדש בעתיד.

את ההצעה הזאת יש למחוק. למחוק, כלומר לא רק להסתמך על כך שהפלשתינאים דחו אותה וניתן להטיל עליהם את אשמת הסרבנות, אלא לגבש עמדה ישראלית רשמית חדשה. העמדה הזאת צריכה להיות שונה לחלוטין מרוח הצעותיהם של אהוד ברק ואהוד אולמרט, ומעמדות נתניהו-לבני במו"מ על תוכנית קרי.

מן הראוי שישראל תגבש מחדש תפיסה מדינית, המבוססת על מה שהיה הקונצנזוס הלאומי עד אהוד ברק. מי שהיטיב לבטא אותו היה רבין, בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את מורשתו המדינית שכותרתה "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67" ותוכנה היה הקווים האדומים במו"מ על הסכם הקבע, ובהם ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן במובן הרחב של המושג (כלומר כולל המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית) תהיה ישראלית, ויחוזקו גושי היישובים הישראליים ביהודה ושומרון. יש לציין, שכאשר פירט רבין את האזורים שעליהם נעמוד במו"מ, הוא הוסיף שתי מילים נוספות, "לא כולם", כלומר יש אזורים נוספים שעליהם היה בכוונתו לעמוד.

העקרונות הללו הם בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, שאותה ריסק אהוד ברק בלכתו לקמפ-דיוויד בשנת 2000, כשהפך כל "לאו" של רבין ל"הן". כיוון שהן הצעתו של ברק, הן הצעת אולמרט, הן מתווה קלינטון והן תוכנית קרי נדחו בידי הפלשתינאים, הגיעה השעה לחזור לבסיס הקונצנזוס הלאומי. אולם הפעם בדרך שתעגן אותו באופן מהותי ומשמעותי, באמצעות סיפוח לריבונות ישראלית, כלומר החלת החוק והמשפט הישראלי על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות.

מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה חשובה הריבונות על שטח שבעבר הוגדר כ"מוחזק". חוק הגולן (1981) הפך את הגולן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל לכל דבר ועניין, ואותנו לאזרחים שווי זכויות במדינתנו. מן הראוי שכך יהיה גם בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן.

למעלה מ-37 שנים חלפו בין חוק הגולן לבין ההכרה האמריקאית בו. לאורך כל השנים, הכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן, נראתה כחלום בלתי מציאותי.

רבים הסיכויים, שהממשל שהכיר בריבונותנו על הגולן, יכיר גם בריבונות שנחיל על בקעת הירדן רבתי ועל גושי היישובים, הפעם בלי שנמתין 37 שנים. מדינאות אמיתית, היא היכולת לנצל שעות כושר לקידום מצבה המדיני של ישראל. ממשל טראמפ מהווה חלון הזדמנויות ליוזמה מדינית ציונית, של סיפוח בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות לריבונות ישראל. מן הראוי שלא נחמיץ את ההזדמנות.

כאשר אני מדבר על גושי היישובים, אני משתמש במושג אמורפי. תחת הכותרת הכללית הזאת, יש מנעד רחב של אפשרויות, החל בגישה המצמצמת, שהופיעה גם בהצעות ברק ואולמרט (אך תמורתה הוצע פיצוי לפלשתינאים בדמות שטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", במסגרת "חילופי שטחים") ועד גישה מרחיבה הרבה יותר. אני דוגל בהגדרה המרחיבה. אם נלך למהלך של סיפוח, ראוי להגיע להסכמה רחבה על הגדרת גושי ההתיישבות.

סיפוח חלק משטחי יו"ש – אינו רק הצהרה על השטחים שנספח, אלא גם על השטחים שלא נספח. יש בכך אמירה, ששטחים אלה פתוחים למו"מ על גבול השלום, ברגע שיהיה פרטנר ירדני-פלשתינאי לשלום אמת המבוסס על פשרה.

ומה באשר ליישובים המבודדים שמחוץ לגושים? כל עוד אין שלום, אין כמובן מקום לדיון על קיומם ויש לאפשר בהם את החיים הנורמליים. אם וכאשר נדון בשלום אמת, ברור שעקירת יישובים יהודים או ערבים סותרת את עצם המושג שלום. אם יהיה הסכם שלום, יוכלו אותם יישובים לבחור בין מעבר לגוש ההתיישבות הקרוב שיסופח לישראל, או להישאר על מכונם תחת ריבונות זרה.

אני מאמין, שסיפוח בקעת הירדן וגושי ההתיישבות הוא צעד שיחזק את מדינת ישראל, את ריבונותה, את ביטחונה ויחדש את ההסכמה הלאומית הרחבה. צעד כזה עשוי להיות הבסיס המדיני לממשלת אחדות לאומית שבמרכזה כחול-לבן והליכוד.

 

2. האתגר של כחול לבן

בבחירות אפריל זכתה כחול לבן בהישג אדיר – מפלגה שזה עתה קמה וטרם הספיקה להתארגן, זכתה ב-35 מנדטים. כחול לבן הוכיחה שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אבל לא היה די בהישג זה כדי לנצח בבחירות ולהקים את הממשלה החדשה. לא בכדי, הטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על נתניהו ואף העניק לו הארכה. אלו היו תוצאות הבחירות ותוצאות סבב השיחות של הנשיא עם נציגי הסיעות בכנסת. אמנם, אחרי כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, על פי החוק והמסורת הממלכתית והדמוקרטית, היה על נתניהו להודיע לנשיא על כישלונו והנשיא היה מטיל את המשימה על גנץ. הדבר נמנע עקב מחטף הבחירות של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" והשלטון רשום על שמו בטאבו, אך יש להודות שסיכוייו של גנץ להקים ממשלה לא היו טובים.

בחירות ספטמבר הן ההזדמנות של כחול לבן להגביר את כוחה ולנצח. נכון לעכשיו, על פי הסקרים, עומדת כחול לבן על 29-30 מנדטים. מצד אחד, הדבר מעיד על כך שיש לכחול לבן ציבור מצביעים גדול, יציב, ושגם כעת היא האלטרנטיבה היחידה. אבל מצד שני, במקום להגביר את כוחה, בינתיים היא מאבדת מכוחה 5-6 מנדטים. נכון לעכשיו, אם יש סיכוי שכחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה, הדבר הוא פחות בזכותה, אלא בזכות ליברמן, וזה לבטח לא המצב הרצוי לכחול לבן.

האתגר של כחול לבן, הוא להגביר את כוחה ולהוסיף לפחות 5 מנדטים מעבר לתוצאות הבחירות הקודמות. כדי להשיג זאת, עליה לרכוש את אמונו של ציבור מתוך האלקטורט של הליכוד והציונות הדתית. כחול לבן היא הכתובת למצביעי כולנו, שבחרו במי שבידל עצמו ממחנה הימין בהגדרתו כ"ימין שפוי", והוכיח את עצמו ככזה בכנסת הקודמת בסיכול יוזמות רדיקליות שחתרו תחת מדינת החוק כמו החוקים שנועדו להעמיד את נתניהו מעל החוק. כעת, כאשר כחלון וחבריו התבוללו בליכוד, על כחול לבן למשוך את מצביעי כולנו לתמוך בהם.

יעד אלקטורלי נוסף הוא הזרם הליברלי בציונות הדתית, שהצביע לימין החדש בבחירות אפריל והעניק להם יותר מ-3.5 מנדטים, שלא היה די בהם כדי לעבור את אחוז החסימה אך הם כוח משמעותי. החיבור של שקד ובנט עם החרד"לים הוא הזדמנות לכחול לבן למשוך קולות מן הציונות הדתית הפתוחה והמתונה. כאלה הם גם מצביעים מסורתיים לליכוד שמאסו בהשחתה הציבורית שמוביל נתניהו.

בבחירות אפריל נכשלה כחול לבן בניסיונה למשוך את קולות הציבור הזה. בחירות ספטמבר העניקו לה הזדמנות שנייה. רק משיכת קולות ממאגר מצביעי הימין יחולל את המהפך. אם ברצונה להצליח בהזדמנות השנייה, על כחול לבן למצב את עצמה אחרת מכפי שהצטיירה במועד א'. כיוון שכחול לבן החליטה להשאיר את רשימתה ללא שינוי, כולל הרוטציה שלבטח עלתה לכחול לבן ב-3-4 מנדטים, השינוי לא יהיה פרסונלי. יש לחולל שינוי אחר.

השינוי הרצוי הוא ניתוק הקשר הגורדי המכונה "שמאל-מרכז" ומיצובה של כחול לבן כגוש המרכז, הנפרד הן מגוש השמאל והן מגוש הימין. בבחירות אפריל הצליח נתניהו להנחיל בקרב הציבור את האגדה שכחול לבן היא "שמאל חלש", ולכן אנשי הימין המתון והציונות הדתית המתונה לא בחרו בכחול לבן ודבקו במפלגות "הגוש". אך אין זו רק הצלחת הנראטיב של נתניהו, אלא כישלון הנראטיב של כחול לבן. כחול לבן לא הצליחה לייצר נראטיב חלופי שימשוך את קולות הימין המתון, הממלכתי. זה האתגר של כחול לבן בבחירות ספטמבר.

על כחול לבן להתנער מהדימוי של "חלק מגוש מרכז-שמאל". לא רק נתניהו הצליח למצב את כחול לבן כ"שמאל חלש", אלא גם השמאל שדיבר על כחול לבן כחלק מהגוש, האשים אותה ב"ירי בנגמ"ש" כשהיא ביקרה אותו. גם התקשורת הציגה את כחול לבן כחלק מ"גוש מרכז-שמאל". וגם חלק מכחול לבן, כולל חלק מהנהגתה דיברו בסגנון זה. אם כחול לבן היא חלק מ"גוש מרכז-שמאל", מצביעי הימין הממלכתי והציונות הדתית הממלכתית, לא יתמכו בה.

כדי לעמוד באתגר האלקטורלי ולנצח בבחירות, על כחול לבן למצב את עצמה כמפלגה שתחדש את ההסכמה הלאומית ותיצור מחדש את המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי. שעה שהימין נגרר אחרי הסמוטריצ'ים ונותן לגיטימציה לתועבה הכהניסטית ונלחם במדינת החוק ובמוסדותיה ובשעה שהשמאל דבק בהרפתקנות מדינית מסוכנת למרות שנוסתה וכשלה פעם אחר פעם, מסרב לחשב מסלול מדיני מחדש, נגרר אחרי השמאל הקיצוני ונותן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראליים כמו שוברים שתיקה ולפוסט-ציונות – החברה הישראלית נקרעת למערכת דו-קוטבית, הולכת ומקצינה, הולכת ומסלימה את הסכנה לקרע סופני בעם. האתגר של כחול לבן הוא להוות אלטרנטיבה לקרע הזה.

אנשי הימין הממלכתי הסולדים מן ההקצנה במחנה שלהם ואינם שותפים לפולחן האישיות לנתניהו וללגיטימציה לשחיתות ולהשחתה, יבלעו את הרוק, יסתמו את האף ויצטיידו בשקית נגד בחילה, אך שוב יצביעו למפלגותיהם הוותיקות, אם האלטרנטיבה היחידה תהיה "חזון שתי המדינות בקווי 4.6.67" ומלחמת חורמה נגד חוק הלאום. אם כחול לבן תצטייר כחלק מן המחנה שזה הדגל שלו, הוא לא יהווה חלופה בעבורם.

מצע כחול לבן רחוק מאוד מהחזון המדיני של השמאל הישראלי, אך כמה אנשים קוראים את המצע? על כחול לבן להשמיע ברמה קול מדיני נבדל לחלוטין מזה של מפלגות השמאל. ביקורם של גנץ ויעלון בלוויית ח"כים נוספים מכחול לבן בבקעת הירדן, והצהרותיהם הברורות והחד משמעיות, על כך שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד, הבהרתו של יעלון שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב והמקסימליסטי, קריאתם להתיישבות יהודית רחבה בבקעת הירדן, ביקורתם על מחדלי ממשלת נתניהו בבקעת הירדן והודעתם שיפרסמו בקרוב תוכנית לאומית לחיזוק ההתיישבות בבקעת הירדן – היא צעד ראשון בדרך הנכונה. הביקור הזה זכה לסיקור נרחב. זאת הדרך.

על כחול לבן לזהות את עצמה עם תוכנית מדינית ריאלית, ניצית, שמזוהה עם בקעת הירדן, עם גושי ההתיישבות, עם ירושלים השלמה, עם הגולן. המסר הזה צריך להיות מסר מרכזי בקמפיין שלה.

אל לה, לכחול לבן, לעמעמם מסרים, כפי שעשתה בבחירות אפריל, כדי לא לאבד את קולות "המצביעים האסטרטגיים", אלה שאינם תומכים בהשקפות המרכז, אך תומכים בכחול לבן כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה לשלטון נתניהו. אדרבא, דווקא חידוד מסריה יעצים את היותה אלטרנטיבה לשלטון נתניהו, ולכן רבים מן "המצביעים האסטרטגיים" ימשיכו לתמוך בה גם אז.

כדי למצב את עצמה כמפלגת ההסכמה הלאומית, על כחול לבן ליזום צעד מדיני משמעותי שייצור את מפת ההסכמה. עליה ליזום את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון.

 

3. צרור הערות 4.8.19

* למרות מבחן התוצאה – במבחן התוצאה, הציונות הדתית לא תוכתם בבחירות הקרובות בזוהמה הכהניסטית. סוף טוב. הכול טוב? ממש לא. הכהניסטים לא נכנסו לרשימה בשל מחלוקות כיסאולוגיות, ולא כיוון שהם מצורעים ומוקצים מחמת מיאוס. עובדה זו היא חרפת הציונות הדתית.

האם שקד ובנט תימרנו את המהלך כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ? ייתכן. אני מקווה. אבל מנהיגות אינה נבחנת בכושר תמרון, אלא ביכולת להנהיג בגאון בדרך הנכונה, כלומר באמירה ברורה שכהניסטים מחוץ לתחום. בכך שקד נכשלה.

 

* כתם – העובדה שראש ממשלת ישראל, ממשלת המדינה היהודית, עשה לילות כימים באובססיה חולנית, כדי להבטיח שהתועבה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינה רק כתם על נתניהו, אלא על מדינת ישראל.

איני חושד, חלילה, בנתניהו, שיש לו סימפטיה לחיה הכהניסטית. אני משוכנע שהוא סולד מהכהניסטים לא פחות ממני. אבל הוא רוצה אותם בפנים, כי הוא סומך עליהם ב-100% שיתמכו ללא סייג בכל ניסיון שלו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. והמטרה הזאת מקדשת את כל האמצעים, מטהרת את כל השרצים, מכשירה כל טומאה.

מי שניסה לדחוף את בן גביר החלאה לכנסת, אינו ראוי עוד להנהגה לאומית.

 

* את מי נתניהו מריץ – חודש לפני רצח רבין, נופף הכהניסט הארור איתמר בן גביר בסמל שחבריו הבריונים והוא תלשו מרכבו של רבין בפני מצלמות הטלוויזיה, ואיים שבפעם הבאה הם יגיעו לרבין עצמו. ולאסוננו, אכן הם הגיעו, כעבור חודש, לרבין עצמו. את החלאה הזאת מנסה ראש ממשלת ישראל להכניס לכנסת.

 

* האם הכהניסטים כהניסטים? – איך חסידים שוטים של נתניהו מיישבים את הדיסוננס בין סלידתם מהחיה הכהניסטית לבין החובה הדתית להצדיק כל מה שעושה נתניהו, כולל ניסיונו האובססיבי להכניס את הכהניסטים לכנסת? הם מדקלמים דף מסרים כלשהו על פיו הכהניסטים אינם כהניסטים. כן, כן, הם מדקלמים שבן גביר וחבריו אינם כהניסטים. וח"כ ביטן בלי בושה אפילו חזר על המסר בראיון רדיו.

אז חשוב לזכור, עוצמה כהניסטית (אני מתקשה להדביק את המילה "יהודית" למה שמריח כהניזם) היא הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה, של הגרעין הקשה של החיה הכהניסטית. מנהיגי הכהניזם בימינו, תלמידיהם וממשיכי דרכם של כהנא וגולדשטיין, הם ראשי "עוצמה ..." – בן גביר, בן ארי, ברוך מרזל ומנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין.

אגב, בין המדקלמים את השקר, יש כאלה שכבר מאמינים לו.

 

* בלוק טכני – הרב דרוקמן התראיין ל"קול ישראל" והביע תמיכה בהצטרפות עוצמה כהניסטית לרשימת הימין המאוחד. שאלה אותו המראיינת אם נראה לו הגיוני ששקד ובנט יישבו באותה מפלגה עם הכהניסטים. השיב הרב דרוקמן, שהם לא באותה מפלגה. "זה רק בלוק טכני. רק עד הבחירות. אח"כ הם יהיו באותה כנסת. כפי שאנו באותה כנסת עם מרצ ועם הרשימה המשותפת."

ואללה. על פי אותו עיקרון יכול הימין המאוחד להקים "בלוק טכני" עם חנין זועבי.

אגב, ראוי לציין שכאשר אבי אבות הטומאה הכהניסטית היה ח"כ, סיעת "מורשה" בהנהגת הרב דרוקמן הצביעה בעד החוק הפוסל את השתתפותם בבחירות וכאשר "הרב" עלה לנבוח מהדוכן, הוא קם ועזב את המליאה יחד עם שאר 119 הח"כים.

 

* סממן של אחריות – לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער כיצד סמוטריץ' היה משתלח בהחלטת הקבינט לאשר בניית מאות יח"ד לפלשתינאים בשטח C, אלמלא היה בעצמו חבר בקבינט, שהצביע בעד ההחלטה. אני דווקא שמח לגלות בו לפתע סממנים של אחריות.

 

* סקסיזם דוחה – פוסט המופץ ברשתות החברתיות, עליו חתום גלעד סושרד (איני יודע מי הנ"ל), מציג את התמונה המשותפת של איילת שקד, הרב רפי פרץ, סמוטריץ' ובנט, והכיתוב: "עוד פעם שלושה בחורים עם כיפות על בחורה אחת. לא לומדים כלום מאיה נאפה."

ה"דחקה" הזאת היא התגלמות המיזוגיניות. זהו סקסיזם דוחה; התייחסות מגעילה כלפי אישה מנהיגה. הרי אישה יפה צריכה להיות פוסטר בלוח מודעות במוסך. לא מנהיגה פוליטית.

 

* משילות – כאשר נתניהו וליברמן רקחו, לפני שנים אחדות, את העלאת אחוז החסימה, הם תירצו זאת בפֶּטִיש ה"משילות". ומרוב משילות, נגררנו למערכת בחירות חוזרות, ואנו עוד עלולים להיגרר למערכה שלישית.

 

* למה אורלי לוי נמנעה? – בראיון לרדיו אמר עמיר פרץ שבהצבעה על חוק הלאום בני בגין ואורלי לוי אבוקסיס הם היחידים מן הקואליציה שנמנעו. בניגוד לטענתו, אורלי לוי אבוקסיס לא היתה ח"כית בקואליציה אלא באופוזיציה. הוא רצה לשדר ל"בייס" שאורלי לוי התנגדה לחוק בחריפות, עד כדי הפרת המשמעת הקואליציונית. כלומר, ההימנעות היא בעצם הצבעה נגד. אבל הפירוש האמתי של הצבעתה הפוך – בהצבעה שהתפרשה והוצגה כמבחן כוח של הקואליציה, היא לא התנגדה אלא נמנעה, חרף שיבתה באופוזיציה. מכאן אני מסיק שהיא תמכה בחוק, אבל כיוון שהיא באופוזיציה היא נמנעה.

 

* יוצרים מחדש את ההסכמה הלאומית – בפסגת קמפ-דיוויד (2000) שבר אהוד ברק את בסיס ההסכמה הלאומית הישראלית, בקבלו את עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים"), בהציעו לחלק את ירושלים ובהצעתו לסגת מבקעת הירדן. מאז, המאפיין הרעיוני של ה"שמאל" המדיני בישראל, מ"קדימה" לשעבר והיום ממפלגת העבודה ומטה, הוא דבקות ברעיון הזה, למרות שהפלשתינאים דחו אותו ולמרות קציר הדמים שהדרך הזאת המיטה עלינו.

הצהרת הנאמנות של כחול לבן לבקעת הירדן, בביקורם בבקעה של גנץ ויעלון, חשובה מאוד והיא נדבך מרכזי בקימומה ושיקומה של ההסכמה הלאומית בישראל, שבעיניי היא אחד האתגרים הלאומיים החשובים ביותר של כחול לבן כמפלגת מרכז.

דבריהם של מנהיגי כחול לבן חשובים ביותר. הם דיברו על חידוש ההתיישבות הרחבה בבקעת הירדן, הם דיברו על תיקון מחדלי הממשלה שמזניחה את הבקעה, יעלון הביע מחויבות להגדרתו של רבין על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג" (כלומר כולל המעלות המזרחיים של הרי יהודה ושומרון, עד קו האוכלוסייה הפלשתינאית הצפופה).

זו אמירה חשובה מאוד. אני הייתי מוסיף עליה התחייבות להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן.

 

* שלום שלום – שר הדתות הירדני החליט לסגור את מתחם קבר אהרון הכהן, בשל אירוע חמור במיוחד שקרה בו, המסכן את שלום הממלכה. יהודים התפללו בו, רחמנא ליצלן.

חופש הדת, מסתבר, אינו חל על יהודים, במדינה עימה אנו חתומים על הסכם שלום, ואנו משקים אותה בכמויות מים כפולות מאלו שאנו נדרשים בהסכם השלום. שלום עאלק.

 

* המטרידן הבריון – עוכר הדין ברק כהן הוא בריון, פרחח, אלים; הנושא את שם ה"אקטיביזם החברתי" לשווא, כהגדרה מכובסת לתאוות הפרסום והביריונות שלו. ההטרדות החוזרות ונשנות של הגורמים שהוא מסמן כאויבים (שרובם, אגב, לא בדיוק אהודים עליי) הן בלתי נסבלות, שמדינת חוק אינה יכולה להשלים איתם.

הפעם הוא הגדיש את הסאה, בהטרדת בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו. אבנר נתניהו הוא אדם פרטי, השומר על פרטיותו, ולכן בניגוד לאחיו, אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לכל התקפה עליו, ובוודאי לא להטרדה. הטרדות אינן לגיטימיות גם כאשר מדובר באישי ציבור, ובוודאי כאשר מדובר באדם פרטי שכל "חטאו" הוא העובדה שהוא בנם של הוריו.

על החברה להוקיע את המטרידן הביריון.

 

* מה לזה ולהדתה? – ככותב ותיק, אני מודע לכלל, שכאשר אני כותב משהו באירוניה, עליי לקחת בחשבון שיש קוראים שלא יבינו את האירוניה. כך קרה עם אביבה קם בדברים שכתבתי על ה"הדתה". אבהיר את כוונתי.

כל סיפור ה"הדתה" בחינוך הוא המצאה. אין הדתה ואין שמדתה. מאיימים עלינו בדחליל. להיפך, יש במערכת החינוך התרחקות מן המסורת. כך שללא האירוניה, ברור שתשובתי לשאלתה של קם "מה לזה ולהדתה", היא שבין הסיפור שסיפרתי לבין הדתה אין ולא כלום.

 

* הרכלן – ירון דקל ואריה גולן (להלן – הרכלן) יושבים באולפן "כאן ב'", ופתאום שואל הרכלן את דקל, בשידור, מול מיקרופון פתוח: "אתה יודע שאשתו של הרב פרץ היא גיורת הולנדית?"

דקל הופתע, "לא, לא שמעתי על זה."

אחרי דקות ספורות התברר שלא גיורת, לא הולנדית, סתם מישהו אמר משהו למישהו, אולי בכלל הרכלן שמע משהו על מישהו אחר, ורץ לספר לחבר'ה בשידור חי. ואחרי שהתברר שאין לכך שחר, הרכלן אמר שזאת היתה טעות והמשיך הלאה, כאילו נפנף איזה זבוב טורדני. איזה חוסר מקצועיות.

(אגב, ואם היא אכן גיורת הולנדית – אז מה? יש בכך איזו בעייה? בוודאי שלא בעיניי, ואני משוכנע שגם לא בעיני הרכלן. אבל הוא שמע רכילות, ולא ירכל?)

 

* על ירידת הדורות ואוטו-אנטישמיות – לפני כ-25 שנים למדתי בתוכנית ללימודי השואה במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית. המרצה הראשי בתוכנית היה ראש המכון, חוקר השואה הדגול, פרופסור יהודה באואר, בכיר חוקרי השואה בעולם, לימים חתן פרס ישראל. באואר הוא חוקר דגול, מרצה מחונן, למדתי ממנו המון.

עמדותיו הפוליטיות של באואר רחוקות מאוד מעמדותיי. הוא איש מפ"ם (המ"ם של מרצ), בעל עמדות מדיניות יוניות מובהקות. וכשהוא כותב מאמרים פוליטיים, איני מסכים עם אף מילה. אך זו מחלוקת בתוך המשפחה; משפחת הציונות. באואר הוא ציוני בלב ובנפש. והוא בין הראשונים שהגדירו את "האנטישמיות החדשה", המוסווה כאנטי ציונות או אנטי ישראליות, והוא נלחם נגד "היפוך השואה", הצגת קורבנות השואה, העם היהודי, כמחוללי שואה. בנושא זה הוא התעמת קשות עם פרופ' ליבוביץ' שכינה את צה"ל "צבא יודו-נאצי" ואת מי שעד היום נוקטים בדרך זו.

בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי "הארץ" קרב קשה ביותר בין פרופ' באואר לבין מי שיושב היום על כיסאו כראש המכון ליהדות בת זמננו – דניאל בלטמן. זה לא שנעליו של פרופ' באואר גדולות על בלטמן. בלטמן אינו ראוי ללקק את סוליות נעליו של פרופ' באואר. מאמר חז"ל "אם ראשונים בני מלאכים – אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים" – כאילו נכתב על הסיטואציה שבה בלטמן הוא יורשו של פרופ' באואר. בלטמן הוא פוסט-היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי, אלוף בהיפוך השואה; מפעל חייו האנטי-אינטלקטואלי הוא הצגת ישראל כנאצית. הוא לוחם בכל מאודו נגד הגדרת האנטישמיות של אייר"א, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה, שכללה את האנטישמיות המוסווית, המופנית נגד מדינת היהודים, שכביכול אינה אנטישמיות. והוא לוחם בכל כוחו נגד החלטת הבונדסטג להגדיר את BDS כארגון אנטישמי. הוא פועל בעיקר בגרמניה נגד ההכרזה הזאת.

פרופ' יהודה באואר בן ה-93, יצא לקרב נגד המנוול הזה. פרופ' באואר, אחד המומחים הגדולים לחקר האנטישמיות, הגדיר את בלטמן בפירוש, ללא כחל ושרק, כמי שמציג עמדות אנטישמיות. בלטמן פירסם ביום שישי ב"הארץ" פשקוויל נגד פרופ' באואר. לכאורה הוא שומר על כבודו, אך למעשה משתלח בו בארסיות. הוא הגדיר את דבריו של באואר כ"לקוחים מעולמם האפל של טוקבקיסטים של הימין הקיצוני," וכמובן האשים את גישתו לחקר השואה בשמות הגנאי המקובלים על הפוסט-היסטוריונים האנטי ישראליים, כמו "פרספקטיבה יודוצנטרית." הרי איך אפשר להתייחס לשואה מנקודת מבט יהודית? מה הקשר בין השואה ליהודים?

בלטמן, לכאורה, שומר על כבודו של באואר, לכן במקום לכתוב את הגידופים ישירות, הוא אומר שמפאת כבודו הוא לא יכתוב עליו כך וכך. הנה דוגמה, לא יחידה: "קשה לי, רגשית, להסכין עם הרעיון כי זיקנתו של באואר מביישת את בחרותו" (מתאים לאנטישמי להתבטא בגילנות). ולמעשה הוא מאשים את באואר שהוא פשוט מקנא בו (ומנסח זאת "בעדינות" שהוא "מצר על כי נשכח מבאואר הכלל 'בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו'.")

לא. באואר לא מקנא בתלמידו. באואר מתבייש בכך שאת הכיסא שעליו הוא ישב בעבר מאייש היום אוטו-אנטישמי.

כך מגדיר בלטמן את הפיכת המכון ליהדות בת זמננו, למכון לאינדוקטרינציה אנטי ישראלית ואוטו-אנטישמית: "אנחנו מלמדים את ההיסטוריה של השואה במשולב עם תולדות הג'נוסייד, את ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל במשולב עם התייחסות לנכבה ולגישות ביקורתיות כלפי הרעיון הציוני, ואת תולדות האנטישמיות במשולב עם תולדות הגזענות לצורותיה."

אתרגם את הג'יבריש המכובס הזה לשפת בני אדם: "השואה היא בסך הכול פשע נוסף בשרשרת פשעים שאחד מהם הוא ה'נכבה', שעשו הציונים, והציונות היא גזענות וכמוה כאנטישמיות."

עם הרעל הזה שוטפים את מוחם של סטודנטים במדינת ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, במכון ליהדות בת זמננו, שבה זכיתי ללמוד ממורה דגול כפרופ' באואר, והיום היא נשלטת בידי נמושה אינטלקטואלית, תועמלן אנטי ישראלי נחות, השרלטן מכחיש השואה בלטמן.

 

* רקב אנטי אינטלקטואלי – בפשקוויל שפרסם דניאל בלטמן לפני שבועות אחדים, הוא תקף בחריפות את גרמניה, על החלטתה לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את BDS תנועה אנטישמית. הכותרת והתוכן היו המסר ש"מסתבר שאין גרמניה אחרת."

כלומר, העובדה שגרמניה נלחמת באנטישמיות, מעידה שזו אותה גרמניה הנאצית.

זה מחריד. אבל מה שמחריד יותר, הוא שבפשקוויל האחרון שלו, שכוון נגד פרופ' יהודה באואר, בלטמן הבהיר בפירוש שזו לא רק דעה שהוא כותב כפובליציסט, אלא שזה התוכן והמסר הנלמד במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית, שהוא עומד בראשה. וזה כבר רקב אנטי אינטלקטואלי. מכון ללימודי שקר ועלילת דם אנטישמית, במוסד שבטקס הפתיחה שלו הגדיר אותו ביאליק: "היתד הראשונה לבניין ירושלים של מעלה."

 

* שבעה – קמתי מהשבעה על מות אבי. כדי לא להטריח את חבריי הצפוניים, ביום שובי הביתה ולמחרת, בשעות אחה"צ והערב, קיבלנו מנחמים בחצר ביתי. ואכן, באו רבים מאורטל, מן הגולן, הגליל והעמקים.

השבעה היא חוויה מיוחדת במינה. קודם כל, השהות המשותפת במשך שבוע שלם עם האחים, לאחר שנים רבות כל כך. ושנית, ההוויה הזאת של ישיבה בצוותא עם המנחמים שהבית המה מהם מבוקר על לילה. סביב האלבומים, הזיכרונות, הטקסטים של ההספדים ושל ראיון מקיף שערכתי עם אבי על סיפור חייו. מדברים, מספרים, נזכרים, שומעים עוד ועוד בשבחו. וגם גולשים לשיחות חולין, לצחוקים. נפגשים עם אנשים מתחנות החיים השונות – חברי ילדות, חברי הגרעין, חניכים, חברים מן המילואים, חברים ושותפים מן הפעילות הציבורית לאורך השנים. השבעה היא חוויה עצומה ומעצימה, שכעת אני רק מתחיל לעבד אותה.

השבעה משדרת לאבלים שהם אינם לבד. הם חלק ממשפחה גדולה, מחברים, מקהילה. הם חלק מקולקטיב גדול. האורחים אינם רק מנחמים, אלא משתתפים בצער. הם שותפים. וקל יותר לשאת את הצער, בידיעה של היות חלק מציבור רחב שהוא שותף.

חשבתי על דברי הניחומים המסורתיים "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד."

מה הקשר לשאר האבלים? הרי אנו נושאים אבל כל כך פרטי. אבל הראיה הרחבה הזאת, שאנו חלק מעם, שכל אחד חווה ויחווה בו אבל וצער, אך הוא קיים וממשיך להתקיים וימשיך להתקיים נותנת משמעות וכוח. ומעשיו הטובים של הנפטר, ותרומתו לכלל, ופעולתו למען הזולת, אינם מתים איתו, אלא נשארים איתנו, נשארים בעולם, נשארים באומה, והם חלק מבניינה. והם נשארים אתנו ומדריכים אותנו ומחייבים אותנו לבנות עולם טוב ומתוקן יותר.

 

* שתדעו שמחה – "שלא תדעו עוד צער," מאחלים לאבל. ולי יש קושי עם האיחול הזה. כי יש בחיים צער ומכאוב, קשיים ואבל. לא לחוות אותם, פירושו לא לחיות. לא בכדי, כשאנו מדברים על "עולם שכולו טוב," הכוונה היא למוות. כי החיים אינם רק טוב. במקום "שלא תדעו עוד צער," אני מעדיף לאחל "שתדעו שמחה."

 

* בבניין הגולן – בתא של אבא שלי בבית הכנסת שבו התפלל, מצאנו ערימה ענקית, מסודרת מאוד, של קבלות, מאמצע שנות השבעים ואילך, על תרומות (רבות מאוד) לבית הכנסת, לצדקה, לקופות גמ"ח, לקמחא דפסחא וכד'. מצאנו גם קבלה על הקידוש בבר המצווה של אחי (1979). וקבלה אחת קרובה לליבי במיוחד – קבלה על תרומה בסך 50 ל"י לישיבת הגולן, מכ"ח בשבט תשל"ו, 30.1.76. הנה, שמונה שנים בטרם עליתי לגולן, ארבע שנים בטרם הצטרפתי לגרעין להתיישבות בגולן, אבי הקדים ותרם לחיזוק ההתיישבות בגולן. בבניין הגולן ננוחם!

 

* כאוויר לנשימה – שואלים אותי חברים, איך זה שגם בזמן שישבתי שבעה המשכתי לכתוב, להגיב...

ואני תמה על השאלה. בזמן השבעה אכלתי? נשמתי? קל וחומר שכתבתי.

 

* ביד הלשון: אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר – העיתונאית נרי לבנה אמרה בשידור ברדיו שעל פי התורה מותר לחיילים לאנוס את נשות האוייב והזכירה את שם הקוד "אשת יפת-תואר." המראיינים ירון דקל ואריה גולן לא התייחסו לאמירה, ודומה שאינם מכירים את הביטוי והתייחסו לפרשנותה כאל "אחת שיודעת" – אולם היא ממש לא מדייקת.

כך נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ."

מקומם. התייחסות לאישה כאל שלל. "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ" בלי לבחון אפילו את האפשרות האם היא חפצה בך. נורא ואיום.

יחד עם זאת, אני מציע לא לקרוא זאת קריאה אנכרוניסטית, אלא על רקע הנורמות של התקופה. כן, באותה תקופה האישה נחשבה, בכל העולם, רכוש של הגבר. ו"בימים ההם" (ויש חברות שגם בזמן הזה), במלחמה, אונס נשות האוייב היה נורמה מקובלת, מובנת מאליה, חוק טבע. ואישה שנאנסה – אסורה לכל חייה. חוק הטבע הזה הוא נקודת המוצא של המצווה האמורה. למעשה, באה התורה להטיל מגבלות חמורות על חוק הטבע הזה.

היא אינה מתירה אונס, אלא נשיאת האישה היפה לאישה. כבר המגבלה הזאת, תצמצם מאוד את מקרי האונס, למינימום. ובאשר לאותה אישה – הלוחם החושק בה מצווה לאפשר לה להתאבל במשך חודש, בטרם יורשה לקיים אתה יחסי מין. יש בכך מסר של התחשבות בה וברגשותיה כאדם וכאישה. זאת, בתקווה שבמשך הזמן, לאחר שוך הקרבות, לאחר שחזר לביתו, לאשתו, למשפחתו ולשגרה, יחזור בו מרצונו ומכוונתו. ואם אכן יחזור בו, בניגוד מוחלט ל"חוק הטבע" של עידן העבדות, אסור לו למכור אותה לשפחה או לזנות, אלא עליו לשחרר אותה. בנורמות של התקופה, זהו חוק הומאני מאוד.

בנורמות של ימינו, זה חוק מזעזע, נורא ואיום. דבקות פונדמנטליסטית בחוק הזה היא אפשרות בלתי נסבלת. רוח החוק הזה, היא התביעה מעצמנו להיות תמיד יותר אנושיים, יותר מוסריים, ביחס שלנו לאוייב, מן הנורמות של הסביבה ושל התקופה. (ואנו אכן כאלה, למרות שיש כאלה שמנסים להתאים את עצמנו לנורמות הסביבה).

אורי הייטנר

 

* * *

מוטי הרכבי

שאלה

בריאיון לערוץ הלבנוני "אל-ת'קליין" ב-24.4, אמרה מרים אבו מוסא, פעילה בצעדות השיבה בעזה, כי הפלסטינים יזרקו בקרוב את היהודים "הבלתי אנושיים" לבורות של היטלר. היא גם שלחה מסר לנשיא טראמפ, בו נאמר: "סופך יגיע בידי נער פלסטיני, ואינשאללה בקרוב נרגום אותך בנעליים."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?64_1

ואני שואל שאלה – אם חלילה הערבים, שהשמאל המציא להם את השם פלסטינאים, יצליחו לזרוק את היהודים לבורות של היטלר כמו שהערבייה רוצה! – האם ברק יבקש מהם סליחה על שהיהודים התנגדו?

מוטי הרכבי

 

* * *

יהודה דרורי

מנדלבליט החלש

לא אוהבים את היועץ המשפטי מנדלבליט. ברור שלא אלו שהוא חוקר וגם לא הציבור שממתין עד אין קץ לכתב אישום. כיום אין ספק שיש פה גרירת רגלים מכוונת! במשך יותר מ-3 שנים, מנדלבליט "בונה את תיקי נתניהו..." את תיק 1000 הוא גמר כבר לפני שנה וחצי והיה יכול להגיש כתב אישום – אבל החלטתו להעמיד את נתניהו למשפט על כל האשמות ביחד היה תרגיל השהייה מבריק של מנדלבליט להשהות את הנושא.

היועץ המשפטי ועמיתיו יכולים לספר לנו 1001 סיפורי לילה ולילה – אנחנו לא מאמינים! וכולנו נראה בחודשים הבאים עוד ועוד דחיות בהגשת האישומים בתירוצים שונים ומשונים. אני למשל לא שכחתי את מיספר הפעמים שנתניהו אמר בעבר שמנדלבליט חבר קרוב מאוד שלו וכנראה (זו לדעתי גם הסיבה שמונה ליועץ המשפטי) – וכל הפיינשמקרס הטוענים ליושרו של היועץ לא יצליחו לעולם להסביר גרירת רגלים 3 שנים ואת עיסקת הטיעון המצחיקה שלו עם שרה נתניהו...

מבקר המדינה היוצא העביר למנדלבליט חומר מאוד חשוב (לדבריו) על נתניהו בנושא עסקת מניות. מנדלבליט החליט לא לחקור... למה? (חברים או לא חברים?) עכשיו מנדלבליט החליט להתנגד להכנסת מצלמות לקלפיות ולמה? כי ישנם במדינה שני מגזרים שבדרך כלל מזייפים בחירות ומנדלבליט לא מרגיש כנראה חזק מספיק להתמודד איתם כשיגיעו סרטי המצלמות אחר הבחירות...

אז זה יועץ משפטי זה... אני מתנצל פה לפני אלו המפגינים תכופות ליד ביתו. אתם בסדר... הוא לא!

יהודה דרורי 

רמת השרון

 

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

י"ז. הצדדים הטובים של היצר הרע

       פוצ'ו – למרות שהתחייבתי לכלול ב"בחיי" את כל האמת כולה (חוץ מהקטעים המשעממים) אני נאלץ לצערי לדלג על פרק י"ז,  כי יש בו סיפורי בגידה שעלולים  לתת תקווה למישהו שאולי יוכל להתעשר אם יגיש נגדי תביעה על הוצאת דיבה, ובהזדמנות זו גם נגד העורך של חב"ע. אי לזאת אני עובר ישר לפרק י"ח, שאמנם גם הוא לא כל כך סטרילי, אבל שם מי שירצה לתבוע אותי, יצטרך לחכות עד שאגיע אליו לשמיים.

 

י"ח. גם גיזי רוצה שיעור ביוונית

אני לא יכול שלא להסביר שבפרק י"ז (שעליו נאלצתי לדלג) אני מספר איך עליזה לוין, שקורות חייה ריתקו אותי ערבים שלמים, התחתנה עם בן הקצב המאוס עליה והגיעה עימו מגרמניה לארץ ישראל. כאן, אחרי כמה הרפתקאות במושבה רחובות ובעיר תל אביב, הגיעה עם בעלה ובנה הקטן לשכונת שיח' ג'ראח ושם השכירה חלק מדירתה לדייר מישנה, שעבר לגור בה עם אשתו ובתו דיצה שאחרי עשרים שנה הפכה להיות אשתי.

 

וזה מה שעליזה המשיכה לספר לי:

"...בתקופה שגרתי בירושלים ברחוב החבשים, היכרתי קצין יווני יפה תואר, שכבש את ליבי וידע להקל על בדידותי באותה תקופה. בחודשים הבאים, כשעברנו לגור בבית רחב מידות בשכונת שייח' ג'ראח הערבית, היה הקצין מגיע אליי מדי פעם על גבי  אופנוע צמוד סירה כשנהגו ממתין לו ברחוב ליד הבית, עד שיגמור את הביקור אצלי. כשגיזי ראתה את הקצין במדים בפעם הראשונה, נבהלה מאוד, כי פחדה מחיילים במדים. הסברתי לה שהקצין הזה, ניקוס שמו, הוא ידיד טוב ואוהב יהודים. היא נרגעה מעט, אך לא הבינה מדוע אנחנו נסגרים בחדרי כל פעם שהוא בא. עד אז הספקתי להכיר אותה ולהבין שהתמימות היא חלק בלתי נפרד מאישיותה, ולכן, כדי לא להביך אותה, סיפרתי לה שהוא נותן לי שיעורים ביוונית. הדבר מצא מאד חן בעיניה ואולי גם הקצין עצמו, שיופיו שבה לב כל אישה.

יום אחד, כשהזמנתי אותה להצטרף לכוס תה שלפני תחילת 'השיעור', אזרה עוז ושאלה אותו אם הוא מוכן לתת גם לה שיעורים ביוונית, כי היא למדה לטינית ותמיד רצתה לדעת גם יוונית.

הוא לא הבין למה החליטה שהוא מורה ליוונית והסתכל עליי במבט שואל.

לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

היא נעלבה עד עומק נשמתה ואמרה לי בגרמנית, שהיא יכולה בשיעור אחד לקלוט את היוונית שאני קולטת בעשרה שיעורים.

הוא לא הבין למה אני צוחקת וביקש תרגום. גיזי חטפה ממני את זכות הדיבור ואמרה לו שהיא רוצה ללמוד אצלו בדיוק כמו שאני לומדת, ושאלה כמה הוא לוקח לשעה.

עכשיו גם הוא פרץ בצחוק.

את זאת היא לא יכלה לסבול, אמרה 'תתביישו לכם!' ויצאה מהמטבח.      

 

אני חושבת שאת מהות השיעורים שקיבלתי מהקצין, הבינה רק אחרי שבועיים. כנראה הציצה דרך חור המנעול, או ששכחתי לסגור את הדלת, כי באותו יום, אחרי שהקצין עלה על האופנוע שחיכה לו, היא העיפה בי מבט צונן ואמרה: 'שיעורים ביוונית את קוראת לזה! גועל נפש! אישה נשואה עם ילד שתעשה דברים כאלה. זה אסור!'

אמרתי לה: 'ולבעל מותר לבגוד באישה?'

אמרה: 'לא! לאף אחד אסור לבגוד.'

אמרתי: 'אז למה לבעלי מותר לבגוד בי?'

אמרה: 'גבר זה דבר אחר.'

אמרתי לה: 'ואם בעלך היה בוגד בך, היית גם כן אומרת שזה דבר אחר?'

אמרה לי: 'פוי, איך שאת מדברת!'

אחרי הדו-שיח הזה כמעט שלא דיברנו, ורק כשנפרדנו, לפני שעברה עם בוא החורף לגור במלון גרינבלט, באה לחדרי להגיד לי שלום ואפילו אמרה לי, בעוקצנות, או בתום לב, למסור ד"ש למורה שלי ליוונית.

הבטחתי שאמסור, אך לא מסרתי, כי לי עצמי לא היה הסבר לסיבה שיום אחד, ביום הביקור הקבוע שלו, הרגשתי שאני לא רוצה אותו יותר. הוא חייך אליי את החיוך המקסים שלו וכששלח את ידיו לחבקני כהרגלו, הרגשתי דחייה אליו וביקשתי שיחדל. הוא לא הבין מה קרה, ניסה לגפף אותי ולהדליק אותי בידיו המחשמלות, אך הפעם ללא הצלחה. כשהמשכתי להרחיקו בלי הרף, נפגע ושאל מה קרה?

אמרתי: 'אני לא יודעת. אבל אני לא מסוגלת יותר.'

אמר: 'אולי מחר?'

אמרתי: 'לא מחר ולא מחרתיים.'

הוא נעלב, הפנה אלי גבו וכשהגיע לדלת, הטיח בי: 'ותדעי שיותר לא תראי אותי לעולם!'

כשאמרתי 'בסדר' פתח את הבריח והמנעול, אך לפני שיצא סובב אלי ראשו ואמר: 'אבל לפני שנסיים, אני רוצה שניכנס למיטה רק עוד פעם אחת ודי.'

אמרתי: 'אבל אני לא רוצה!' ונזהרתי שלא אתקרב אליו יותר מדי, כי ידעתי שמרוב רחמים אני יכולה להשבר.

למחרת בשעות הבוקר שמעתי את קול האופנוע שלו. לא האמנתי שאחרי ההבטחות של אתמול שלא אזכה לראותו יותר, ישפיל את עצמו ויבוא שוב. כששמעתי נקישות על הדלת, קרבתי אליה וצעקתי לו שילך, כי לא אתן לו להיכנס.

' אבל זה לא ניקוס. זה אני. '

'מי אתה?'

'אני אמיל.'

פתחתי את הדלת בלי לשחרר את השרשרת והבחנתי בנהג האופנוע שהיה גברתן מלא שרירים, עם פרצוף של תינוק. שאלתי אם הוא לבד וכשאישר, פתחתי את הדלת. חכיתי לשמוע את סיבת בואו, כשאני בטוחה שיש לו איזה מכתב למסור לי מהבוס. כשראיתי שהוא מתקשה לדבר, שאלתי אם הוא רוצה כוס תה. הוא רצה. הכנסתי אותו למטבח. הוא לגם לאט ועדיין התקשה להסביר למה בא.

בסוף, רק אחרי כמה גמגומים נבוכים הצליח להגיד לי ששמע שאני כבר לא רוצה את ניקוס, אז אולי אני רוצה אותו.

לא האמנתי לשמע אוזניי ושאלתי ברורות: ' אתה רוצה להגיד שבאת לשכב איתי?'

הוא הניד ראשו בהתלהבות וברק עלה בעיניו. בדרך כלל אני לא סוטרת לגברים שרוצים לשכב איתי. בעיני זו משאלה טבעית, אבל כאן לא יכולתי להתאפק ונתתי לו סטירה כל כך מצלצלת, עד שיונתן התעורר והתחיל לבכות.

'אבל למה? – אמר כשהוא ממשש את לחיו – כולם אמרו שאת אוהבת את זה.' 

על כך נתתי לו סטירה נוספת, וסילקתי אותו מהבית בדחיפות ובבעיטות, כשאני עצמי לא יודעת מאיפה יש לי כוחות פיזיים, להדוף את הענק השמן הזה. כשנעלתי את הדלת הבחנתי בבכיו של יונתן. מיהרתי לקחתו בידי וצנחתי לעבר ספת הסלון, כדי שנשב ונבכה ביחד.

   

     כשאני מציץ עכשיו למחברת וקורא את מה שכתבתי מפיה של עליזה בת השבעים,  הדמיון שלי מתעורר לחיים ואני לא מצליח להבין, איך נשארתי שווה נפש והמשכתי לכתוב בקור רוח את כל מה שהיא מספרת לי בגילוי לב חסר מעצורים. איך יכולתי לעשות את מלאכת הכתיבה נטו, בלי לרצות לבקש ממנה טעימה קטנה, הרי גם אני בן אדם, לא? אמנם מי שמכיר אותי מקרוב, יודע שהביישנות היא חלק לא מבוטל מאישיותי, אבל בכל זאת אין לשכוח שאת חלקם הגדול של אותם עלילות נעורים שחוותה, כתבתי בתקופת ההתנזרות שנכפתה עליי מכל הצדדים. האומנם יכול להיות שלצד המוסרי של חיי, יש גם כן מה להגיד? אני לא חושב, עובדה שכאשר הייתי יוצא ממנה בלילה, במקום לחזור ישר הביתה, הייתי עושה איגוף ונוסע דרך כיכר המדינה, כדי לצפות בנערות הרחוב המקשטות את פינותיו.

פוצ'ו

המשך יבוא

 

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

עֻלּוֹ שֶׁל הַזְּמַן

 

אֵין מָקוֹם טוֹב

אֵין מָקוֹם רַע.

חֲשׁוּבָה זָוִית הָרְאִיָּה.

 

בְּכָל מָקוֹם נוֹלָדִים

חַיִּים.

נוֹשְׂאִים אֶת עֻלּוֹ שֶׁל הַזְּמַן.

 

אֲהָבוֹת, שְׂנָאוֹת,

חוּצוֹת רְחוֹבוֹת.

מֵתִים נֶעֱלָמִים 

כְּלָבִים הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹתָם.

 

אִצְטְרֻבָּלִים נוֹשְׁרִים

צָהֳלַת יְלָדִים.

אֱלֹהֵי יַלְדוּתֵנוּ

מֵגֵן אוֹ:

לֹא מֵגֵן?

 

הֵרַע הֶבֶל

הַטּוֹב הֶבֶל

וְכָל הַדְּבָרִים יְגֵעִים.

 

 

יוֹמָנִי

 

רוֹשֵׁם בְּיוֹמָנִי

זִכְרוֹנוֹת פְּגוּמִים,

שְׁבוּיִים בִּפְנִימִיּוֹתַי.

עַל הוֹרַי שֶׁנִּפְטְרוּ צְעִירִים

וּבַחֲלוֹם מוֹשִׁיטִים אֵלַי

יָדָם.

עַל אֲחִי הִאֶפִּלֶפְּטִי,

 

צְחוֹקִים אֲטוּמִים שֶׁדָּעֲכוּ.

הַמּוּדָעוֹת לַבְּרִיאוּת

לְהַכְנִיס לַתּוֹדָעָה

שֶׁלֹּא חַיָּבִים לָמוּת.

 

עַל נְעוּרִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ

לַחֲתִיכוֹת

עַל יָדַיִם שֶׁהִגַּשְׁתִּי אֶל

הָאֵל

וְהִתְמַקַּחְתִּי.

עַל שְׁבוּעוֹת.

עַל קוֹלִי שֶׁהִשְׁתַּנֵּק,

עַל אֲהָבוֹת שֶׁהִשְׁאִירוּ

מִשְׁקָעָן

עַל בְּגִידָתָן.

 

עַל הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ

עַל הַמִּשְׁקָע שֶׁבְּלִיעָתוֹ

קָשָׁה.

עַל יְלָדַי

אֲלֵיהֶם שׁוֹלֵחַ חִיּוּךְ

בָּהִיר

מָלֵא תִּקְוָה.

 

רון גרא

 

* * *

ד"ר משה גרנות

יתרונות השינון*

אני מבקש להגיב ברשימה זאת על דבריו של מנשה בן-מאיר במאמרו "לא לשינון" ("קשר עין", ביטאון ארגון המורים, גיליון 289, מאי 2019) – באמת התלמידים, וגם המורים, לא רוו נחת בשיטת ההוראה הקלאסית, בה נדרשו התלמידים ללמוד בעל-פה שירים שלמים, פרקי תנ"ך שלמים, נוסחאות במתמטיקה, חוקים בפיזיקה, תאריכים ושמות אישים בהיסטוריה. נכון ויציב, אבל ביטול השינון בכלל איננו רצוי, ולדעתי, הוא ממש בלתי אפשרי.

התיאורטיקנים מהאקדמיה המעדיפים "חשיבה במקום שינון," הם עצמם, כשמבקשים לקבל מועמדים ללימודים אקדמיים, בוחנים אותם בחינות פסיכומטריות, הבנויות ברובן על ידע שנרכש בזיכרון לאורך שנים בבית הספר ובלימוד העצמי, ורק חלק קטן מהבחינות האלו בנוי על מה שמוגדר כ"חשיבה". הדוגלים בחשיבה במקום בשינון מתכוונים לחשיבה יישומית, לדוגמה: המורה לימד את התלמיד כיצד לנתח שיר, ובידע הזה, ובכלים האלה התלמיד ייגש לשירים אחרים ויוכל לנתח אותם באופן עצמאי – מניסיוני כאיש חינוך, אני סבור שמדובר בחלומות באספמיה – רק בודדים, יחידי סגולה, ינסו להתבשם בעולם היפה של אמנות השירה – הרוב יחמיץ אותו לחלוטין.

ולא רק זאת, נניח שהמורה מלמד איך לנתח שיר, ומדגים על פי "אל מלא רחמים" של עמיחי – אין הרי שום סיכוי שהתלמיד יוכל ליישם את הכלים שקיבל בשיר של עמיחי כדי לנתח שיר של יונה וולך או של דויד אבידן. הרעיון ללמד חשיבה הוא יפה רק בתיאוריה, המציאות הרבה יותר מורכבת. מוטב שהתלמיד ילמד עם המורה מלבד עמיחי – גם יונה וולך ודוד אבידן, כשמובהר לו שהיפה בשירה הוא שכל משורר בורא שפה ותבניות פיגורטיביות חדשות, שעל הרוב לא ניתן לחזותן מראש.

ועוד דבר: המורה איננו אמור, וגם איננו מסוגל, ללמד את התלמיד שיהיה בעל חשיבה עצמאית כמו ישעיהו הנביא, כמו סוקרטס, כמו אוקלידס, כמו פיתגורס, כמו שקספיר, כמו דוסטוייבסקי, או כמו עגנון שלנו. אלה אינם זקוקים למורים כדי להיות מי שהם. אדרבה, מורים, למרות רצונם הטוב וכישרונם הפדגוגי, עלולים אפילו להפריע לבעלי החשיבה העצמאית.

אבל המורים יכולים לעשות למען התלמידים דבר גדול: לתת להם מושג מי היו ישעיהו, סוקרטס, אוקלידס וכו', מה היה חידושם, ובמה הועילו לקידום תרבות האדם. המורה מסוגל וחייב, לדעתי, להציג בפני התלמידים פיסות מתרבות העבר, מבלי להתיימר ללמד אותם לחשוב. זאת משימה שהיא גדולה מדי לא רק על המורה, אלא גם על גאון חשיבה כמו סוקרטס שבדיעבד לא הצליח בה, ועל "חטאו" זה גזרה עליו אתונה מוות בשתיית רעל.

 לא רק המורה איננו מסוגל להקנות חשיבה יישומית, גם גדולי המומחים בתחומיהם אינם מסוגלים לעשות כן, כי הכלים לחשיבה מן הסוג הזה הם תמיד כלים מיושנים, כלים של אתמול, שאינם מסוגלים לחזות את המחר. גאוני הביטחון שלנו חשבו על מלחמת העתיד על פי הניסיון של מלחמת העבר, כלומר, התיימרו לחזות את העתיד (מלחמת יום הכיפורים) על פי נתונים של מלחמת  העבר (מלחמת ששת הימים). אירועים דומים קורים גם בכלכלה – מומחים גדולים בכלכלה אינם מסוגלים לחזות משברים פיננסיים עתידיים, למרות שכביכול למדו באקדמיה לחשוב.

אם נתבונן סביבנו, ניווכח שכמעט אין מקצוע שניתן לשרוד בו בלי שינון: לא יעלה על הדעת שמכונאי יאמר ללקוח שעליו לעיין בחוברת ההדרכה כדי לדעת איך לתקן את המכונית. הוא חייב לדעת בעל-פה את כל חלקי המנוע, ואת דרכי הטיפול והתיקון. זמרים ונגנים משננים אינספור פעמים את מה שהם עומדים לבצע מול קהל. רופא חייב לדעת בעל-פה את כל אברי הגוף, את כל המחלות ואת דרכי ריפויין. לא יעלה על הדעת שהוא יבקש מהפציינט להמתין מעט עד שיתעדכן באינטרנט. כנ"ל רוקח – הוא רואה את מרשם הרופא, ומיד ניגש למגירה המתאימה, ומוציא את התרופה המבוקשת. לא יעלה על הדעת שעורך דין יבקש מהשופט להמתין עד שהוא ימצא בגוגל את פסק הדין התקדימי הנוגע לדיון. השופט יסלק אותו מהאולם בבושת פנים. עורך הדין משנן היטב את כל החוקים ופסקי הדין הנוגעים למקרה הנדון בבית המשפט.

ואיך קרה שכל בעלי המקצועות הנ"ל שיננו בעל-פה טונות של חומר שניתן למצוא אותו בספרים ובאינטרנט? פשוט מאוד: הם רצו בכך, הם בחרו במקצוע שהם חפצו בו, למרות הצורך בשינון. כשהנושא קרוב ללב – מסתבר שהשינון הוא כורח ובחירה כאחד.

מה המסקנה? המסקנה היא שהשינון הוא מאבני הבסיס של התרבות, בלעדיו אנחנו מחנכים בורים ועמי ארצות שאין להם מושג מה כתבו סופוקלס, שקספיר, דוסטוייבסקי, מה חידשו אוקלידס ופיתגורס, מה חידשו ניוטון ואיינשטיין, מה הגו אפלטון וקנט, וכן מה תרמו אושיות תרבות שלנו – מקרא, משנה, תלמוד, רש"י, רמב"ם שפינוזה, בובר.

אם המורה יצליח לגרום לכך שהתלמיד יאהב את החומר שהוא מלמד – הפסוקים, בתי השיר, הנוסחאות והתאריכים – ייקלטו מאליהם בליבם ובמוחם של התלמידים, וייתכן שאפילו לא יהיה צורך להפקיד שיעורי בית ללמוד בעל-פה. יש מורים כאלה – אני מעיד על כך מניסיוני רב השנים בשדה החינוך. דוגמה לעניין ארשה לי להביא מקורות חייה של נעמי ספיר (לימים – נעמי שמר): הכיתה שלה העריצה את המורה עמינדב, שלימד אותם את האידיליה של דוד שמעוני (אז קראו לו עדיין שמעונוביץ') "ביער בחדרה", וכל הכיתה ראתה איך המורה האהוב מתרגש מהטקסט, וכשאמר שיעשו לו נחת רוח אם ילמדו בעל-פה 10 שורות מהאידיליה – נעמי וחברתה זאבה רצו בהחלט לעשות לו נחת רוח, ולמדו בעל-פה את כל האידיליה (11 עמודים!)**. ברור שנעמי שמר יש רק אחת, אבל מורות ומורים אהובים כמו עמינדב יש המון, ואין לי ספק שהשינון בשיעוריהם לא ייחשב לטרחה מאוסה.

 

*) על נושא השינון כתבתי ב"קשר עין" גיליון 85, פברואר 1999; שם המאמר "על שינון ועל חשיבה". הנושא מופיע גם  בספרי "עם הפנים אל המורה – אסופת מאמרים בנושאי חינוך והוראה", הוצאת ירון גולן 2002, עמ' 22-17.

**) ראו ספרי לבני הנעורים "הנערה מכנרת – סיפורה של נעמי שמר", הוצאת דני ספרים 2002, עמ' 19-18.

 

 

* * *

אהוד בן עזר: ה'אני מאמין' שלי

איך להגיע להקלטת דבריי בווידאו:

היכנסו ל-YouTube

היכנסו ל-Search

כִּתבו: אהוד בן עזר

תקבלו בראש הרשימה: סוציאליזציה תרבותית – הסופר אהוד בן עזר

[הרצאה בכנס באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005]

[אין קשר בין הכותרת, שאינה שלי – לבין תוכן דבריי. וכדאי לציין שמעולם לא הוזמנתי לומר את הדברים האלה ברשתות הטלוויזיה הרגילות]

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מתוך פרק מתוך "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

בהוצאת "עם עובד" 1997

האומנם אכזבה מהתקבלות "קמשונים"?

חרף קבלת-הפנים הנלהבת שעורכים לה אשר ברש ויעקב רבינוביץ ב"הדים" מראשית כתיבתה, חרף הופעת "קמשונים" בהוצאת "הדים" (כניראה במימונה של אסתר), וחרף המעמד המרכזי שיש לאסתר מבחינה חברתית בקרב ידידיה בקהיליית הסופרים והציירים בתל-אביב – איש מהם (למעט אולי ליכטנבוים) אינו כותב על ספרה. אפילו האסון שנחת עליה עם מות בעלה חודשים ספורים לפני צאת הספר לאור – אין לו שום ביטוי נדפס של השתתפות חברית או התייחסות לספרה החדש; אולי גם משום שעם צאת הספר היא שוהה בפאריס. ובכלל, הז'אנר של כתבות וראיונות, שכמו נוצר כדי להציג עתה את שירתה ואת סיפור-חייה – אינו מקובל באותה תקופה.

חמש רשימות-ביקורת מתפרסמות על "קמשונים" לאחר הופעתו – מאת ב. פרי ("בוסתנאי", יולי, 1930), י. ליכטנבוים ("מאזניים", אב, תר"ץ, 1930), ש. באס ("הדאר", אלול תר"ץ, 1930), מ. קליינמאן ("העולם", נובמבר 1930), ועוד רשימה מאת שמעון גינצבורג ב"דאר היום" (טבת תרצ"ד, 1934. וכאשר זו מתפרסמת בספרו "במסכת הספרות", ניו-יורק, תש"ה, מצויין שנכתבה ב"ירושלים, תרצ"ב", 1932).

הרשימות מתנודדות בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת – לבין ביטול ולעג (קליינמאן). השבחים מתייחסים בעיקר ל"שירי מולדת" ולא לשיריה האישיים, שכמעט אינם מובנים. ומכאן ולהבא, לבד מרשימתו של בן-ציון ידידיה ב"עולם האשה" ב-1941 – לא מתפרסם דבר על שירתה (למעט ראיונות שעורכות עימה רבקה כצנלסון ב-1961 ואסתר הגר ב-1963) – עד שמופיע בנובמבר 1963 ספרה השני "שירי אסתר ראב" הכולל גם את "קמשונים" – ומיד מתפרסמים עליו, במהלך 1964, פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה.

אך עדיין אנחנו בביקורות של שנת 1930:

 

כותב ב. פרי בביטאון התאחדות האיכרים:

נפל בגורלה של אחת מבנות פתח-תקוה ליתן ביטוי לארצנו "כמו שהיא", בלי כחל ובלי פירכוס של רעיונות ושאיפות-לוואי נאצלים, השאולים ברובם מחיי גולה וניכר. אין רוך בשירים אלה: ארצנו אינה יודעת רוך. אין בהם מליצות פרחים: ארצנו מרובים בה הקמשונים מן הפרחים.

יש ואסתר ראב רוצה לפרוץ את גדרות-השיטה של מושבתה, לשיר "כמו שמשוררים" בעולם אחר: על מוקדי אישה הלוחמת בגבר, על אפסותם של "יתושי-אדם", על המנגן הוברמן – וכוחה בל עימה, כוחה וליחה איתה באדמת בתולה זו, שנבקעה ראשונה בידי אביה, אחיה, לברכת אחיות באוהל... בשירים אלה דווקא היא מתגלית במלוא שיעור קומתה, כמשוררת למולדת.

 

יוסף ליכטנבוים כותב בבטאון אגודת הסופרים:

שירים קטנים שקופי ניב, יפים כקונכיות ורודות, כטרפי גפן כהים מול שמי ערביים, מזכירים בפתגמיות שלהם את פרחי-הדובדבנים של הליריקה היפנית, ובתואם חרוזיהם הקצובים – את ניצני פטר הילה ואלזה לסקר-שילר. וכמו אלה גם הם כאילו נכתבו בשביל חוג מיודעים צר, בלי שהם מזויינים ככל הדרוש לכבוש להם בעצמם דרך להבנה. אבל אסתר ראב היא משוררת, משוררת עברית. ואם יש אשר ייסחפו אחריה טונים זרים, תמונות שאולות – הנה מרבית חרוזיה אוצרים בקירבם, לפחות, שורה, תנועה, או רמז, המיוחדים לה, ואך לה בלבד.

 

שמעון באס כותב בעיתונם של דוברי העברית בארצות-הברית:

הפייטנית הראשונה ילידת-הארץ, הראשונה אשר גדלה עם ריח סמדר ופרדסים פורחים. בת-איכרים ארץ-ישראלית! כבר מן הטורים הראשונים, הגבישיים, המבהיקים כגרגרי-החול מול שמש ארץ-ישראל, עלתה חירות. גאוות-עיניים של בת-ציון שזופה, המזנקת כמתוך סוגר, המרהיבה למצות עד תום מכוס צבעי-המולדת.

בגנזיה של אסתר מעטים אבני-היקר. מעטים הם גם במולדת. אך היא נותנת את אשר קיבלה. לה סממנים פשוטים, אך חמימים מאוד, סממני ארץ שכולה סף בין מידבר וים. כל מילה ותיאור נעוצים בטור כרגבים דשנים. אנו המבקשים את הצבע האחד של עצמיות עברית, ארץ-ישראליות, בהווייתנו החדשה, צריכים לברך על כל גילוי, גדול או קטן, הנושא בו משהו מהיסוד שאותו אנו מבקשים ועליו נאמר לבנות את בניין-חיינו. השירים הכנים והחזקים בפשטותם של אסתר ראב נושאים גילוי זה.

 

ואילו משה קליינמאן, בעיתונה של ההסתדרות הציונית העולמית, כותב:

הספר הוצא בשחצנות רבה (מעבר האחד מכל דף, צעצועים ציוריים) כאילו רצה לומר לנו, שניתן לנו איזה דבר הראוי לתשומת לב מיוחדת. אך שווא יעמלו מפארים אם אין במה להתפאר. בעצם הספר אין אנו מוצאים אלא מליצות רגילות על יפי המולדת ועל קצת עניינים אחרים, בחרוזים חופשיים נעדרי כל משמעת, משקל וקצב. הכל בינוניות. מקצת עניין מעוררים אולי שירים המתארים את תסיסת הדם בבחורות הצעירות, הצמאות ל"חיים" ואינן יודעות איך להשקיט צמאונן, ולפיכך הן מפזרות "שבע מחלפותיהן" לרוח ונכונות לאחוז בראשן המלא קטורת ולהכותו בקיר. (כניראה יש להן מזונות מוכנים בבית אבותיהן...) אך זה בלבד אינו מספיק ואינו מצדיק את הגנדרנות בצורת ההוצאה.

 

לימים, בנובמבר 1971, עתידה אסתר לכתוב, בתשובה לראובן שהם:

באחד הגיליונות של "העולם" כתב קליינמן ביקורת קטלנית על השירים הראשונים שלי, הוא אמר שאני חצפנית כמו כל בני-הארץ הזאת, אבל הודה שאני "יודעת עברית". שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ-לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.

 

*

ראו את הצרופה המעניינת ששלח לנו יוסף גלרון-גולדשלגר ובה צילום הביקורת המקורית של קליינמן:

קליינמן, משה [קורא ותיק].  ביבליוגרפיה: אסתר ראב, "קמשונים".  העולם, שנה 18, גל' מ"ו (כ' בחשון תרצ"א, 11 בנובמבר 1930), עמ' 924.

 

 

* * *

אסתר ראב

*

אֲיֻמָּה! שֶׁבַע מַחֲלָפוֹת  –

לָרוּחַ.

הַחֲזֵק בְּצִפָּרְנֵי-נֶשֶׁר

בְּזֶה הָרֹאשׁ

וְהַךְ בַּקִּיר.

נִתְבַּקַּע הַפֶּרִי

וּמִתּוֹכוֹ יִמָּשְׁכוּ חוּטֵי עֲשַׁן-קְטֹרֶת

דַּקִּים אֶל עָל,

יְלַחֲכוּ שְׁמֵי-נְחֹשֶׁת,

יְזַמְּרוּ בַּלָּאט: מֹחַ, דְּמָעוֹת

וְתִירוֹשׁ-דָּם.

זָנוֹק, נָפוֹל, קוּם,

וְזָנוֹק... סֹב בְּעִגּוּל

וָהָס  –

כָּלְתָה הַקְּטֹרֶת

בָּרֹאשׁ.

 

1929

 

מתוך "קמשונים", 1930.

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

אהלן וסהלן לחברות הקונגרס עומאר וטלאייב

"ישראל היום", 4 באוגוסט 2019

השגריר רון דרמר צודק בהמלצה להימנע מסערת רגשות ולפתוח את השערים בפני חברות בית הנבחרים הדמוקרטיות אילהאן עומאר (מינסוטה) וראשידה טלאייב (מישיגן) – שתי חברות קונגרס המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב – למרות קריאתן להטיל חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי על ישראל. עמדתן מנוגדת לעמדת רוב צירי בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון ובבתי המחוקקים במדינות השונות בארה"ב. ולראייה: ב-23 ליולי אישר בית הנבחרים, ברוב מוחץ של 17:398, את החלטה 246 המתנגדת לתנועת החרם נגד ישראל.

ישראל מפגינה קור רוח, פתיחות לעמדות ביקורתיות, והערכה לרשות המחוקקת בארה"ב, המהווה מקור תמיכה שיטתית ויעילה בישראל – לעיתים בניגוד למדיניות נשיאי ארה"ב – וזאת שנים רבות לפני הקמת המדינה והופעת השדולה הפרו-ישראלית (איפ"ק). כך היה ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, כאשר מנהיגי הקונגרס הצטרפו לשופטי בית המשפט העליון, מושלים, ראשי ערים, נשיאי אוניברסיטאות, עורכי עיתונים ואנשי עסקים שחתמו על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ישראל גם ערה לעובדה שלפי חוקת ארה"ב הרשות המחוקקת היא שקולת-עוצמה לרשות המבצעת, ויכולה לכפות את רצונה על הנשיא, כפי שפעלה לסיום המעורבות הצבאית בווייטנאם, אנגולה וניקרגואה, פתיחת שערי ברה"מ להגירה חופשית, וחיסול משטר ה"אפרטהייד" בדרום אפריקה.

פתיחות לביקורת איננה מקרינה חולשה, אלא נכונות לדון בחילוקי-דעות ומינוף הזדמנות להעברת מסרים חיוניים. כך נהגה ישראל כאשר אירחה מחוקקים ביקורתיים. לדוגמא, הסנטור הדמוקרטי, ויליאם פולברייט (1975-1945), שהיה יו"ר ועדת החוץ (משקל כבד לעומת משקל נוצה של שתי חברות הקונגרס הנ"ל) – למרות התבטאויותיו על "שליטת היהודים וישראל בסנאט" המונעת, לכאורה, הפעלת לחץ מדיני וכלכלי לנסיגת ישראל לקווי 1967.

הסנטור הרפובליקני, צ'ארלס פרסי (1985-1967), שהיה יו"ר וועדת החוץ, תמך ב"הערכה מחדש" (שלילית) של מדיניות הנשיא פורד כלפי ישראל, פעל לצמצום סיוע החוץ לישראל, ראה בערפאת "מנהיג מתון" (בשנות ה-80'), גינה את ישראל כמדינה שאינה נכונה להתפשר, וטען שקשר הדוק עם ישראל פוגע באינטרס ארה"ב במזרח התיכון.

הסנטור הדמוקרטי מדרום דקוטה, ג'יימס אבורזק (1979-1971) קרא להשתמש במקל סיוע החוץ כדי להסיג את ישראל לקווי 1967, הזהיר מטיפוח קשרים עם ישראל מכיוון שפוגעים – לדעתו – במעמד ארה"ב במזרח התיכון, וטען שתמיכת מחוקקים בישראל אינה נובעת מאינטרס אמריקאי, אלא ממורא השדולה הפרו-ישראלית, איפ"ק.

אולם במקביל, מחוקקים בכירים המסתייגים ממדיניות ישראל אינם מונעים ביקורים של נציגי ישראל בלשכותיהם לליבון חילוקי הדעות. לדוגמא, מנהיג הרפובליקנים בסנאט, בוב דול ממדינת קנזס (1997-1961), שפתח את דלת משרדו בפני ראשי ממשלה, שרי חוץ ושגרירים ישראליים, חרף הזדהותו עם לחץ מזכיר המדינה ג'ים בייקר על ישראל, קריאתו לקיצוץ סיוע החוץ לישראל, תמיכתו הנלהבת בצדאם חוסיין עד יום הפלישה לכווית, האשמתו את ישראל באחריות חלקית לרצח איש ה-CIA היגינס, בלבנון ב-1989, ומעורבותו בגירסת 1995 של "חוק השגרירות בירושלים" שאיפשרה לנשיא לדחות את היישום כל חצי שנה (עד מימוש החקיקה ב-2019).

כמובן שהתייחסות נאותה לציבור המחוקקים והבוחרים בארה"ב מחייבת דיווח ישראלי מתועד למשעי על זהות ברי-השיח הפלסטינים של שתי חברות הקונגרס: מחנכים לשנאה ומסיתים במסגדים, המעורבים בחתרנות וטרור נגד משטרים ערביים, מקורבים לגורמים אנטי-אמריקאים ומהווים איום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי.

יורם אטינגר

 

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

אוגוסט 2019

 

בן משפחה מתאבל על המשורר

כָּתְבוּ עַל הַמּוֹטוֹ בְּשִׁירָיו,

אָז כָּתְבוּ, חָשַׁב;

מָה כְּבָר חָשׁוּב הַמּוֹטוֹ

אַחֲרֵי מוֹתוֹ?

וְאִם הַמּוֹטוֹ הוּא כָּזֶה אוֹ כָּזֶה

הַאִם תִּשְׁתַּנֶה עֻבְדַּת מוֹתוֹ?

 

ללא נחמה

(לזכרו של גִ'ינְג'וּן, חתולי האהוב

שהלך לבלי שוב)

כָּרִיתִי לוֹ קֶבֶר

כָּרִיתִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ

אִם הוּא מַשְׁמִיעַ קוֹל

כָּלְשֶׁהוּ,

סִימַן חַיִּים...

סִימָן שֶׁכָּל הָעִנְיָן

בְּטָעוּת יְסוֹדוֹ

וְשֶׁאֵין יְסוֹד לַמַּעֲשֶׂה

שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה.

 

אי השלמה

חָבֵר שֶׁיָּדַע לִחְיוֹת,

שֶׁאָהַב לִחְיוֹת

מוּבָל לִשְׁכַּב

עִם אֲבוֹתָיו.

...וְאֵיזֶה חוּשׁ הוּמוֹר הָיָה לוֹ!

בְּשָׁלָב מְסֻיָּם דִּמִּיתִי

שֶׁיִּקְפֹּץ מִן הַבּוֹר

וְיַגִּיד 'סִדַּרְתִּי אֶתְכֶם'

וְיִפְרוֹץ בִּצְחוֹק.

 

הגנן

שָׁנִים טִפַּח וְטִפֵּל

גַּנַּן בֵּית הַקְּבָרוֹת

אֶת הַגַּן

שֶׁמִּתּוֹךְ הַכָּרַת תּוֹדָה

גָּמַל לוֹ,

כִּי בּוֹ נִטְמַן.

 

הזקֵן

גּוֹרֵר עַצְמוֹ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה

כּוֹשֵׁל וְהוֹלֵךְ,

מְסָרֵב לָלֶכֶת

 

*

לִפְנֵי שֶׁהוּא הָלַךְ

הִשְׁתַּמֵּשׁ בַּהֲלִיכוֹן

לְיַצֵּב אֶת הַמַּצָּב

שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה יַצִּיב.

 

רֶמֶז

בְּלֹא אֹמֶר וּדְבָרִים

הִצִּיעַ הָאִישׁ אֶת

הַמִּטָּה לְזוּגָתוֹ.

 

הנאהבים

כְּמוֹ אֵין אָדָם סְבִיבָם

הֵם בְּשֶׁלָּהֶם.

 

על הַבַּאר

הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַדֶּלְפֵּק

וְשׁוֹתָה עִם אֵיזֶה שְׁמֶק –

עִם מִישֶׁהוּ שֶׁלֹּא אוֹמֵר לָהּ מַשֶּׁהוּ,

פָּשׁוּט רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ.

 

*

אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת בְּדִירָה מְאֻלְתֶּרֶת

מְחַפֶּשֶׂת אֶתְגָּר וְתוֹהָה

מִי לְיָדָהּ יִתְקַע

שֶׁמִּישֶׁהוּ לָהּ יִתְקַע...

 

חתולתי

יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה עָלַי:

מְקַבֶּלֶת מִמֶּנִּי אֹכֶל

עַד בְּלִי דַּי,

"אַתָּה שֶׁלִּי, וְדַי!"

 

אילן בושם

 

* * *

יוסף דלומי

אומץ

"אין סיכוי. את מהמרת על חייך," אמרה נעימה בנחרצות לאחותה הצעירה.

"למה? כבר עברנו את תקופת הג'אהְליָיה, לא?" התריסה אמינה כלפיה.

"את מחפשת היגיון במסורת? אני אחותך הגדולה, בשר מבשרך. האם את מדמיינת את תגובת ההורים? קבלי את העצה שלי ותסלקי את הרעיון לפני שתאבדי את השליטה על מעשייך. מהר!"

נעימה ואמינה היו בנותיו של רופא ערבי, ד"ר אחמד שיבי. הוא עזב את כפר הולדתו במשולש והשתכן עם משפחתו בבית מרווח באזור מעורב בירושלים, שבה למד בזמנו רפואה. מרפאתו משכה מטופלים יהודים רבים תודות לעיסוקו הממושך בפוליטיקה בעבר. הוא נודע בחריפות לשונו ובעמדותיו הבוטות שהפכו אותו לחביב התקשורת ולפוליטיקאי מפורסם. לפני חמש שנים, עקב בעיות בריאות, הוא פרש מן הפוליטיקה התובענית והחל לעשות לביתו.

הוא ראה עצמו סמל לערבי מודרני גאה. החינוך שארבעת ילדיו קיבלו בעיר היה ליברלי, ולו רק בגלל זה היה כדאי לנטוש את שושלת שיבי בכפר.

אמינה בת העשרים למדה רוקחות באוניברסיטה העברית. פניה נאים במידה, עיניה חומות ושערה השחור הגלוי גלש על מצחה הגבוה. עורה השחום הזכיר את שושלתה הכפרית וקומתה הבינונית הוסיפה למראה המאופק שלה. הילוכה היה איטי וקולה דק, סמל לצעירה עדינה מאוד.

אביה רצה שתבחר במקצוע הקרוב לליבו, אך לא האמין ביכולתה לצלוח את לימודי הרפואה התובעניים בישראל. מצד שני, חשש לבחור באוניברסיטה במזרח אירופה, שם היא תצא מטווח השליטה שלו. גם העבודה העמוסה של המקצוע תרחיק אותה משידוך בגיל הנכון ומדאגה לבעלה ולילדיה לאחר מכן. משום כך בחר בעבורה את מקצוע הרוקחות וקישט את המלצתו במחסור ברוקחים בישראל, בעוד שהרופאים שעלו מברית המועצות מילאו את התקנים. היא סמכה על בקיאותו בשוק העבודה וקיבלה את המלצתו ברצון ובהוקרה.

בבית הספר לרוקחות למדו סטודנטים ערביים, יהודיים וגם כאלו שהגיעו מארצות חוץ. הגיוון התרבותי יצר סקרנות שהביאה לפעילויות משותפות. עם הזמן נסוגו המחיצות האתניות והמגדריות, והלבבות התקרבו. אמינה עצמה לקחה חלק בערבי תרבות וטיולים, אף כי הקפידה לא להפריז בכך על מנת למנוע חששות מבני משפחתה.

בין הסטודנטים הזרים בלטה קבוצה קולנית מאמריקה הלטינית. הספרדית המתנגנת שלהם שידרה עצלות עליזה. "כלום לא בוער, הכול יסתדר," אימצו חרוז שמשקף את קצב החיים בארצות חמות.

בין אלו נחבא אל הכלים אנריקה, סטודנט יהודי ממכסיקו, לבוש בקפידה, מהורהר עם חיוך קלוש. עיניו הירוקות בלטו על רקע פניו השחומים, האופייניים למוצאו. צבע עיניו הזכיר לה צעיר בן הכפר שלה שע"פ השמועה דם של קצין אינגליזי זרם בעורקי אבותיו. כילדה היא הביטה בו בהערצה שנשכחה עם הזמן. אנריקה מצא חן בעיניה של אמינה. במראהו ובתנועותיו היתה  אצילות, או לפחות כך רצתה להאמין. האיפוק שלו מיתן את פחדיה אך לא את מוראו של הצעד הראשון שעליה ליזום. זיכרון העיניים הכחולות של הצעיר מהכפר סיפק תירוץ למהלך הפתיחה.

היא מצאה הזדמנות לספר לאנריקה בבדיחות הדעת את ההסבר המשונה לעיניו הכחולות של בן הכפר.

"אצלי הכול כשר," הוא ענה בחיוך. "שושלתו של אבי בשם קסוטו היא ממגורשי ספרד, ואילו אימי היא דור שלישי של מהגרים רוסים בשם בלובשטיין, שפירושו אבן כחולה..."

הם התאהבו.

הוא סיפר על משפחתו האמידה, שתורמת למדינת ישראל ברוחב לב. אע"פ כן, אימו התנגדה לגיוסו כחייל בודד, וכפיצוי הוא הגיע ללמוד בישראל. האם יישאר כאן? היא תהתה בינה לבינה. אך למה לרתום את העגלה לפני הסוסים? איזה סוסים ואיזו עגלה? צמרמורת ואימה אחזו בה והיא גידרה את עצמה מן העיסוק במחר ובמחרתיים. "אללה כָּרים," היה הביטוי שהרגיע אותה.

נדיבותו של אללה לא יכלה לתשוקה שהלכה וגברה. היא בטחה ביושרתו ובאהבתו אליה. המים הגנובים הלכו ומתקו לחיכה.

אזהרתה של אחותה העמידה אותה מול המציאות בכל אכזריותה. אם כך נעימה חושבת, מה תאמר אימה? והמפחיד מכול, אביה. ציירה בדמיונה שיחה איתו. האם תיתכן שיחה? תחילה הוא יעמיד פני אב קשוב, יהנהן בראשו, ישאף מן הנרגילה, ויתמרן אותה בדברי נועם וסחבת. "המהירות מן השטן, תני לי לישון על זה."

אך ככל שהלימודים קרבו לסיומם, אנריקה פיקפק ביכולתה ללכת כנגד הוריה.

  בשיחה האחרונה עם אביה היא איבדה את סבלנותה. היא התריסה בפניו שהוא תוקף ללא הרף את היהודים הגזעניים, ועתה מתברר שהוא פוסל במומו. היא טענה שהחינוך הליברלי שהקנה לילדיו הוא רק למראית עין. איזה מין רופא הוא אם אינו מסוגל להאזין לרחשי ליבה של בתו?

"עד "כאן," סיכם ד"ר שיבי את עמדתו, ועשה בראשו תנועה שסימנה לבתו לעזוב את החדר.

היא אזרה כוח ויצאה בלי להזיל דמעה. למחרת היא סיפרה לאנריקה, שהודיע לה על מועד נסיעתו.

"איך אתה מסוגל לעשות לי את זה?"

"אין כל תקווה למסע הזה כאן... בישראל." הוא השיב בהטעמה.

"למה אתה רומז?"

"אם את מאמינה בנו, בואי איתי למכסיקו. הוריי יקבלו אותך, ואם תסכימי להתגייר, מה טוב."

 

"להוריי ובני משפחתי היקרים לי. בחרתי ללכת אחרי ליבי, כי כך חינכתם אותי. מבקשת את סליחתכם. אני בדרכי למכסיקו, ואין לכם מה לדאוג."

 

נעימה קיבלה את המייל שנשלח משדה התעופה לקראת המראתם של אמינה ואנריקה למכסיקו.

ד"ר שיבי לא איבד את עשתונותיו. הדבר יישמר בסוד, זה בטוח. בנוגע לכל השאר "אללה כרים."

יוסף דלומי

 

* * *

תקוה וינשטוק

ימי השרב – והיצירה

הופיע בעיתון "מעריב"  בקיץ 1955

 האם ימי השרב והחמסינים משפיעים על כוח היצירה שלך?

את השאלה הזו הפניתי למניין סופרים, משוררים ואמנים מהשורה הראשונה. זה היה בקיץ 1955, החמסינים היו  בשפע – ומזגנים טרם נודעו.

ממרום שנותיי כיום נראה לי השאלון קליל מאוד, מעין שעשוע של עיתונאית צעירה. מפתיע אותי שמרבית הנשאלים, מהאריות שבחבורת העט והמכחול, ענו על שאלון הבזק במלוא הרצינות. סיפרו איך תוקף אותם החום ואיך הם תוקפים ונלחמים בו: נמלטים לאזור קריר יותר, מסתגרים בחדר עב קירות. רק שניים מהנשאלים התחמקו באלגנטיות.

 מפתיעה אותי גם העובדה שכללתי בשאלון יוצרים גברים. היתה רק נשאלת אחת. אכן הנשים טרם שברו אז את מחסום תקרת הזכוכית ורק מעט סופרות ומשוררות נודעו בציבור.

 השארתי את השאלון כפי שהיה, רק סידרתי את הנשאלים בסדר הא"ב, שלא לפגוע בכבודו של אף אחד. כל הנשאלים כבר זיכרם לברכה.

ואלה תשובות הנשאלים:

הסופר יהודה בורלא, חתן פרס ישראל:

החום והחמסין קשים עליי, כמובן, כמו לכל אדם. אבל אין הם מכריעים אותי עד כדי לבטלני מעבודתי. מבחינה זו הקור הגדול קשה עלי יותר מהחום הגדול. בימי הבחרות וגם בשנות העמידה הייתי מסוגל לכתוב כשטיפות הזיעה נפלו על הנייר.

עכשיו בגילי הרחוק מדי מתקופת הבחרות, פעמיים גבר עלי כוח החום והפריע את מהלך העבודה. אבל מהשמיים ריחמו עליי וראש עיריית חיפה הוציא את רחמי השמיים לפועל. בשיכון הסופרים ב"רמת הכרמל" אין מרגישים כמעט כלל את השרב – והעבודה נמשכת בסדר מתוך נחת רוח.

הסופר יהושע בר יוסף חתן פרס ביאליק:

גופו של יוצר דומה לכינור, שאם אדם אינו מכוונו כל צורכו אינו מסוגל לנגן. בחום קשה ובחמסין חושב היוצר על טרדות הגוף ולא על היצירה. אני למשל, מרגיש בימות החום בתל-אביב כאלו נמס מוחי. הוא מתנועע בקודקודי ככריש בידיו של רוכב אופנוע. למזלי אני יושב בימות החום בצפת וכאן אין החום מטרידני. אפילו ביום חמסין מגינים עלי הכתלים העבים הקרירים של החורבה שלי.

הצייר והסופר נחום גוטמן, חתן פרס ישראל:

החום מתיש את כוחי אך מוסיף לתחושות. הוא נותן לי השראה, מעורר מערבולת של רצונות, מחשבות ועשייה. ושמא זה לחץ  הדם?... לעולם אין החום עושני אפאטי. ביום חם הנני בית קיבול לתופעות שאחר כך אני מנסה לבטאן. בחום יש ריח של אדמה יבשה, ריח צמחים, קציר ובציר. אז הכול אדום, לא לבן כמקובל. רואים גושים כהים, צלליות. שפע האור מפזר הכול לטונאליות של שחור ולבן.

המשוררת לאה גולדברג, כלת פרס ישראל:

לצערי הנושא אקטואלי ביותר. בחו"ל מזג האוויר הוא שיחת נימוסין. בארץ זו השקפת עולם. אותי החום והלחות הורגים. ואני בורחת לירושלים. שם אני עובדת פי חמישה מאשר בתל-אביב. הכוונה לתרגום ופרוזה. בשיר – לעולם אין לדעת. הוא נולד גם בהמתנה לרופא שיניים. בחום הגדול ובעצם הקור. כשמציק משהו, יוצר האדם בכל מצב.

הסופר אהרון מגד, חתן פרס ישראל:

ההשפעה היחידה של החום – זו עצלות נפש מסוימת. לדעתי מושפעים יותר האנשים מהיחסים בינם לבין עצמם מאשר מהאקלים. "מתחמים" מצפייה בתור ארוך בחורף יותר מבחכותם בתור דליל שיחסיו הוגנים. בקיץ אמנם בחמסין כבד יש ואני יושב שלוש שעות בלילה על משפט אחד עד הירדמי, אבל בלילות קור קשה לי להתרכז עוד יותר. בחום אני מתרענן מבדים עם צפרים נוכח החלון, מההרגשה הטובה של בעלי חי קטנים, מהברז המטפטף. אם החש בראשו יעסוק בתורה – החש בחמסין יעסוק ביצירה.

הצייר ראובן, חתן פרס ישראל:

אני מוחל על החורף והקור. החום אהוב עליי, מורשת מדורי דורות... ציירי אירופה הרגילים לאור מטושטש יותר, יאמרו שהאור פה "אוכל" את הצבעים. בארץ יש להמציא צבעים, יש לגלותם. בארבעים שנות עבודתי יצרתי יותר בקיץ. בחורף אני מטייל בחוץ ואוגר בעיקר חומר לציור. באירופה להיפך: הציירים מטיילים בקיץ. צר רק שהים כה רחוק ומזוהם. כשתל-אביב היתה קטנה הלכתי בבגד רחצה מהסטודיו לים.

המשורר ש. שלום, חתן פרס ישראל:

ימי החמסין היו לי מיום בואי לארץ לפני 33 שנה (התאריך של שנת המשאל. – ת"ו) ימים של התעוררות ליצירה. בימי ראשיתי ב"עמק" כתבתי רוב שיריי בשמש הלוהטת או בלילות שרב. וכשהצטרף אל החום מבחוץ גם יסוד הקדחת של הטרופיקה והטרציאנה שחליתי בהן, היה אושר היצירה רב עוד יותר. התעוררות זו בימי שרב נשארה מנת חלקי עד היום. אלא שהלב שוב אינו משלים עם המאמץ והוא מתנקם בי לפעמים על ההנאה האסורה שבשירה בלהט החמסין.

הסופר משה שמיר, חתן פרס ישראל:

על כוח היצירה משפיעים בבת אחת אלף גורמים לפחות. ביניהם אולי גם קור, חום וכאב בטן... החום כדרבן לסופרים? מה היו עושים אילו חיו באלסקה?

נמנעו מהמשאל המשורר נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל: "אני נגד כל משאל. למה? זה כבר נושא למשאל שני."

המשורר אברהם שלונסקי, אף הוא בעל פרס ישראל: "אני ממש ערב יציאה לוועידה בהלסינקי, בירת פינלנד, ואיני פנוי למשאל."

 

עמותת הגימלאים: הסגירה

עמותת הגימלאים שנסגרה לאחרונה בסקנדל גדול, שכנה בראשית רחוב דיזנגוף, סמוך לביתי. סרתי לשם בקביעות, בעיקר לרכישת תווי קנייה למרכול בהנחה. אמנם הנחה זעומה, 50 שקל על כל אלף שקל, אבל אם מגיע לך, קחי.

לעיתים יצאתי לטיולים בארץ שאירגנה האגודה, פעם גם לטיול נאה לחו"ל. קניתי באגודה כרטיסי תיאטרון בהנחה ניכרת. ב"שבוע הגימלאי" – כרטיסי קולנוע. הוצעו גם כרטיסים מוזלים לאופרה, לקונצרטים. למופעים למיניהם. העמותה קיימה הרצאות לגימלאים וכמה שנים אף הוציאה קובצי זיכרונות של ותיקי תל-אביב. לא אירועים יוצאים מהכלל אבל היתה הרגשה שהגימלאים הם פקטור משמעותי בעיר, שיש דואג לציבור הזה.

אמנם תמיד תהיתי על גודלו של משרד העמותה. היא שכנה בדירה מרווחת מאוד. אולם רחב ידיים, חדרים רבים, חדר לרואה חשבונות, אגף לראש העמותה למען הגימלאי, נתן וולוך. במקום נראו הרבה פקידות, כאילו היה זה מפעל תעשייתי גדול. כל עיסוק של העמותה זכה לפקידה שעסקה רק בו: היתה פקידה למכירת תווי הנחה. היתה ממונה על הטיולים בארץ. ואחרת טיפלה בטיולים בחו"ל. היתה עובדת שכל תפקידה מכירת כרטיסים להצגות. עוד שתיים, שמעולם לא נזקקתי להן, אולי הפיקו את עלון הפעילויות. וישבה באולם סגנית היו"ר שעסקה בענייני העמותה.

בחודשים האחרונים הצטמצם מאוד מיספר הפקידות. פעולות אוחדו. הממונה על הנסיעות לחו"ל, למשל, החלה למכור גם את תווי הקניות למרכולים. (קרוב לוודאי שהטיולים כבר נפסקו אז. לא התעניינתי בהם). הפעילות הצטמצמה מאוד ומאידך פחת מאוד מספר הפונים לעמותה. לא פעם ראיתי שמיספר העובדים עולה על מספר הפונים.

והנה התפוצצה הממלכה. העמותה נאשמת באי סדרים, רישומים כוזבים, מעילות, גניבות, מכירת תלושים גם ללא גימלאים. וחוב של שניים וחצי מיליון שקל. היו"ר מיהר להתפטר. רשם העמותות פירק את העמותה. הגעתי למקום – סגור. נעול.

ברור שניהול ענייני האגודה יתברר במשפט. אבל לא ברור מה יהיה גורל הגימלאים. להם לא היה מושג מה מתרחש מאחרי הקלעים. הם זכו באגודת הגימלאים למיספר הטבות והנחות, וגם לתחושה שאינם שקופים. יש מתעניין בהם. עתה, כשהעמותה נסגרה, פסקו כל ההנחות וההטבות. הן היו זעומות למדי אבל היו. למרכול כבר אין לי שום הנחה. גם לא הנחה ניכרת להצגות.

תל-אביב אינה רק עיר הצעירים. קיימת בה אוכלוסייה גדולה של קשישים. עכשיו נותרו שבעים אלף גימלאים מגיל שישים ומעלה ללא כתובת דואגת. יש לקוות שעיריית תל-אביב, הנודעת ביוזמותיה, תיקח תחת חסותה את העם הרב הזה ותדאג לזכויות המיוחדות ולכבוד של ה"סניורים" שלה, כמו בכל הערים המתוקנות בעולם.

תקוה וינשטוק

 

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

התעמולה האנטישמית של ניר בְּרֶם-ברעם

ניר בְּרֶם (ביידיש ע היא אמת קריאה), טוען, בפוסט שפירסם, שישראל הרגה "מאות ואלפי ילדים פלסטינים הרוגים... צה"ל הורג ילדים פלסטינים, שלא קשורים לשום טרור ושום דבר, כל הזמן. אין אף חודש בלי זה, לדעתי אין שבוע בלי זה. אנחנו פשוט לא יודעים על הכל."

כמובן שאין כל קשר בין זה לאמת.

בן דרור ימיני ערך חישוב שמאז האינתיפדה השנייה נהרגו סה"כ 15 ילדים. כולם באשמת הערבים, כאשר ישמעאל הנייה הכריז בהתפארות שהערבים אוהבים את המוות ומקריבים בכוונה ילדים.

ניר בְּרֶם הוא לדבריו: "אידיוט שימושי":

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5561930,00.html

לא נכון. ניר בְּרֶם אינו אידיוט שימושי, ניר ברם הוא אוטו-אנטישמי, תופעה שלמרבה הצער פושה בקרב יהודים רבים המאמצים את התעמולה האנטישמית הישנה שהיהודים הורגים ילדים.

דווקא הערפלישתים אינם מסתירים בזמן האחרון את הזדהותם עם הנאציזם (כאילו שלאיסלם חסרה אנטישמיות) והם חוזרים ומפגינים עם צלבי קרס.

צלב הקרס כסמל האיסלמו-נאציזם:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5562513,00.html

בריאיון לערוץ הלבנוני אל-ת'קליין ב-24.4, אמרה מרים אבו מוסא, פעילה בצעדות השיבה בעזה, כי הפלסטינים יזרקו בקרוב את היהודים "הבלתי אנושיים" לבורות של היטלר. היא גם שלחה מסר לנשיא טראמפ, בו נאמר: "סופך יגיע בידי נער פלסטיני, ואנשאללה בקרוב נרגום אותך בנעליים":

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?64_1

ניר בְּרֶם-ברעם לוקה במחלה ישנה. סינדרום וינינגר.

 

סִינְדְרוֹם וַינִינְגֶר

 

וִינָה, 4 אוֹקְטוֹבֶּר, 1903 

אוֹטוֹ שְׁלֹמֹה וַינִינְגֶר

ד"ר לְפִילוֹסוֹפְיָה, בֵּן 24,

יוֹרֶה בְּאֶקְדָחוֹ יָשָׁר אֶל הֶחָזֶה.

 

שׂוֹנֵא נָשִׁים וִיהוּדִים

(הַיַּהֲדוּת הִיא דָּת נָשִׁית), 

הוּא מִתְנַצֵר לָפּרוֹטֶסְטָנְט.

הַמַּטָּרָה שִׁיחְרוּר עַצְמוֹ 

מִיַּהֲדוּת וְנָשִׁיּוּת.

כְּשְׁהַשִּחְרוּר לֹא בָּא

שִׁחְרֵר אוֹתָם מִמְנוֹ.

 

הִיטְלָר בִּשְׁעַת סְעֻדַּת צָהֳרַים,

אוֹמֵר כִּי וָיְנִינְגֶר הוּא הַיְּהוּדִי 

הַיחִידִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת קִיּוּם.

בְּרֹב אָצִילוּתוֹ הֵבִין כִּי 

מֵחוֹבָתוֹ לְשַׁחְרֵר אֶת הַגֶּזַע הָאֲרִי 

מְנוּכֵחוּתוֹ הַמַטָמֵאת.

 

סִינְדְרוֹם וָינִינְגֶר הוּא מְאֵרָה

בָּהּ נוֹפְלִים רַבִּים וְגַם טוֹבִים.

 

האנטישמיות של דניאל בלטמן

חוקר השואה האנטישמי, דניאל בלטמן תוקף את חוקר השואה יהודה באואר על כך שהוא מגדיר אנטישמיות את החרם הערבי שמטרתו חיסול המדינה היהודית:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7612406https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7612406

כאן יהודה באואר צודק. מי שאינו מכיר מקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה יהודית – הוא אנטישמי. מי שתומך במכחישי העם היהודי ובזכותו למדינה הוא אנטישמי. דניאל בלטמן הוא אנטישמי.

 

יצחק לאופר-לאור סאטירה או אידיאולוגיה?

יצחק לאופר-לאור, שהקדים את ניר בְּרֶם בכך שהאשים את היהודים בהרג ילדים ערבים דרך אחוזי התמותה הגבוהים שלהם (למרות שאלו ירדו דווקא תחת שלטון ישראל) כתב מאמר מלא ביקורת על מר"צ החדשה ומוסריותה וקורא להצביע למען המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)

(יצחק לאור, הרמץ של מרצ, "הארץ" 31.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7605815

במבט ראשון נראה מאמרו של יצחק לאופר-לאור "הרמץ של מרצ", כסאטירה טובה.

יצחק לאופר-לאור תומך במפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), שהיא מפלגת ימין ערבית גזענית וקלריקלית, מפלגה אנטישמית שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה יהודית, מפלגה קלריקלית המייצגת את "האחים המוסלמים" התובעים את רצח היהודים ע"פ מוחמד, התומכת בפוליגמיה ומתנגדת לזכויות הלהט"בים, ולמפלגה כזו קורא לאופר-לאור "שמאל".

במחשבה שנייה זו לא סאטירה, אלא מפלגה המשקפת את דעותיו האמיתיות של הכותב, שהתפרסם ברבים ביחסו לנשים ככלי יש חפץ בו. זו לא סאטירה אלא זהות אידיאולוגית.

 

מאליעזר לבנה ליצחק הרצוג – מפלגת העבודה לאן?

בשנת 1953 בנה חבר הכנסת מטעם מפא"י אליעזר ליבנשטיין-לבנה, וילה בירושלים. הבית בן שתי קומות על שטח של 240 מ"ר נחשב אז למנקר עיניים.

מזכירות המוסד לביקורת של מפא"י החליטה לאסור על ליבנה להיכנס לגור בבית. ומנעה ממנו עקב זאת להופיע בפני חברי המפלגה. ליבנה לא הסכים וזה הביא לפרישתו מהמפלגה.

לאחרונה התברר שאחד מטייקוני הנדל"ן, שבגינם נסגר שדה התעופה, שדה דב בתל אביב – הוא לאחר מאשר יו"ר מפלגת העבודה לשעבר יצחק (בוז'י) הרצוג.

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=566395&forum=scoops1&viewmode=all&keywords=%F9%E3%E4%20%E3%E1

איפה מפלגת העבודה של לבנה? ואיפה זו של הרצוג וגבאי?

 

פרופסור דניאל גוטוויין

פרופסור דניאל גוטוויין תובע להחזיר לעבודה את האלמנט הסוציאליסטי שאבד לה, וכותב:

"החיבור עבודה-גשר מציע לשמאל הישראלי דרך לפריצת ההסתגרות המעמדית שהלכה וניוונה אותו בעשורים האחרונים. פריצת גבול המעמדות המבוססים – ע"י מדיניות חלוקתית רדיקלית – תגדיר מחדש את השמאל, תאפשר לו לחזור לעמדת השפעה פוליטית ולממש את חזונו בתחומי הכלכלה והחברה, שוויון אזרחי ושתי המדינות. החיבור עבודה-גשר מציע לשמאל הישראלי דרך לפריצת ההסתגרות המעמדית שהלכה וניוונה אותו בעשורים האחרונים. פריצת גבול המעמדות המבוססים – ע"י מדיניות חלוקתית רדיקלית – תגדיר מחדש את השמאל, תאפשר לו לחזור לעמדת השפעה פוליטית ולממש את חזונו בתחומי הכלכלה והחברה, שוויון אזרחי ושתי המדינות.

"שינוי האופק המעמדי וסדר היום הסוציאליסטי שמוביל פרץ הם הסיכוי של השמאל להתחדש ולחולל מהפך שלטוני להחלפת הימין."

https://twitter.com/gutweind/status/1157508490790936577

https://twitter.com/gutweind/status/1156803652000112640

טעות היסטורית.

פרופסור גוטווין טועה. הדרך היחידה לפרוץ אל מעמד הביניים הנמוך הוא רק בחזרת מפלגת "העבודה" לחזון הציוני. זה היה כוחה הגדולה כמפלגה שיסדה את המדינה. קודם כל ציונות ואחר כך סוציאליזם.

נטישת העבודה את "תוכנית אלון ורבין", שלילתה את חוק הלאום, והפיכתה לפ.ק.פ. – יריבתה ההיסטורית, תוליך אותה חלילה רק לפח האשפה של ההיסטוריה.

 

שלמה זנד שרלטן גדול יותר

אהוד בן עזר מביא את פרופסור שלמה זנד כתנא דמסייע לכך שיובל נוח הררי הוא שרלטן ("חדשות בן עזר" גיליון 1464).

הבעייה היא שההיסטוריון מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, הוא שרלטן גדול בהרבה מהררי. אבל נכון הוא שכשם ששעון מקולקל אומר את השעה הנכונה פעמיים ביום, גם שרלטן יכול לומר גם אמת.

 

[אהוד: אתה צודק. גם אני הייתי מודע לכך כאשר ציטטתי את זנד על הררי. כנראה ששרלטנים מזהים בקלות זה את זה].

 

הפיליפינים והמוסר היהודי

חוקרת השואה מאיה גז כותבת על יהודים שניצלו מהשואה וקיבלו מקלט בפיליפינים, וקובעת שעקב כך – אי מתן אזרחות לעובדים פיליפינים הוא חטא היסטורי.

(מאיה גז: גירוש הפיליפינים הוא חטא היסטורי. "הארץ" 26.5.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7573530

מאיה גז היא לא חוקרת שואה, אלא מכחישת שואה.

עצם ההשוואה בין השואה לבין החזרת האזרחים הפיליפינים לארצם היא בגדר הכחשת שואה. הלוואי והגרמנים היו שולחים את היהודים לארצם הריבונית במקום להשמדה.

אם מאיה גז רוצה להפגין סולידריות עם ענייי הפיליפינים עליה ללכת לפי המוסר היהודי ולתת להם מעשר מהכנסתה. עליה לחתום על הוראת קבע לפיליפינים למען יוכלו לחיות בארצם ברווחה ובעושר. אבל היא כמובן לא תעשה כן כי קל יותר להכחיש שואה ולזייף הומניזם ולקבל עובדים זרים בזול, מאשר לתרום להם משהו מהכיס.

מאיה גז מכחישת השואה היא הומניסטית מזויפת וצבועה הפועלת רק לפרסום שמה בעולם כהומניסטית אמיתית במטרה לגרוף כבוד ועושר.

 

אוטם שריר הלב של יהודה אטלס

גם יהודה אטלס מציג לנו הצגה הומניסטית. כשהוא מטיף: "ממשלת רֶשע! ממשלה של אוטם שריר הלב! ממשלה שדמעות ילדים לא מעוררות בה שמץ נקיפת מצפון. מה עשו לכם הילדים הפיליפינים ואימותיהם, שאתם כה מתעקשים לעקור אותם מהחברים, מהלימודים, משפת הצברים שבפיהם, ולשלֵח אותם בחזרה לארץ מוצאם!? וכל זאת אחרי שהנשים הפיליפיניות נכנסו לכאן כחוק כדי לטפל בזקנים סיעודיים, בנכים, ביניהם הורינו וסבינו, שבהם אנחנו, המפונקים, לא רצינו לטפל. אחרי שניקו במשך שנים את אסלות בתי השימוש שלנו, שטפו דונמים של רצפות בקניונים ובבתי חולים והעניקו טיפול צמוד, לא נעים, למטופליהן. במקום לומר להן תודה אתם משלחים בהם את כלבי הציד, לגרור אותם ממחבואיהם ו'להעיף' אותם מחיינו, כמו הפסולת היומית שמטילים לפח האשפה. הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת.

"גירוש הילדים הפיליפינים ואימותיהם, כמו גם כל גירוש של פליטים או מהגרי עבודה, מטביע רטרואקטיבית חותם של חוקיות על כל הִתאנוּת ליהודים, על כל הגלייה וגירוש של יהודים שנעשו אי פעם בעולם. את מה שהיה שנוא עלינו אנחנו עושים לאחרים. האם בארץ המולדת שלנו, אחרי אלפיים שנות גלות, קיבלנו את תסמונת התליין?"

(יהודה אטלס, אוטם שריר הלב, "הארץ" 26.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7575007https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7575007

ממש מרגש.

הדאגה של יהודה אטלס לעניי הפיליפינים היתה יכולה להיות מרגשת אלמלא צביעותו.

הפיליפינים באו לעבודה לתקופה קצובה, ועצם עוניים לא נותן להם זכות התאזרחות. יכול היה יהודה אטלס לנקוט בדרך היהודית ולתת מעשר מהכנסותיו לטובת עניי הפיליפינים שיחזרו לארצם ויוכלו שם לחיות ברווחה ובעושר, אבל הוא כמובן לא יעשה זאת, כי קל להתחזות במילים להומניסט אם זה לא עולה בדבר, ואם זה על חשבון אחרים.

כי הרי מה אכפת לו לאטלס מעניי ישראל ומתושבי דרום תל אביב בשעה שהוא מעוניין רק בעבודה זולה של פיליפינים, ועוד לזכות בתדמית של הומניסט.

יהודה אטלס לוקה באוטם שריר הלב המוסרי כלפי עניי ישראל.

קל וחומר שעל עמוס שוקן לחתום על הוראת קבע כמעשר מהכנסתו למען עניי הפיליפינים אם הוא באמת הומניסט אמיתי.

 

לסלק את עומר שאקר כבר אתמול

עומר שאקר הוא ערבי-מוסלמי גזען אנטישמי, אזרח ארה"ב, הנמצא בארץ כנציג הארגון הפרו-איסלמי, והפסבדו הומניסטי Human Rights Watch.

כאקטיביסט מוסלמי עומר שאקר תומך בחרם הערבי נגד ישראל ומזדהה עם מטרות החרם כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל, חיסול מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית. וכיבוש ערבי-מוסלמי.

בהנחיית המשרד לעניינים אסטרטגיים שבראשו השר גלעד ארדן, ביטל שר הפנים, אריה דרעי, את האשרה של שאקר בשל מה שהגדיר "פעילותו נגד ישראל". בתיק נגד שאקר, שהכינו החוקרים של ארדן, נכתב, שהוא "מרבה לצייץ מחדש ולשתף תכנים בנושא ה־BDS נגד ישראל."

שאקר עירער ומאז מנהלים הערבים-המוסלמים והאקטיביסטים הפרו-איסלמיים מאבק לטובתו.

 מולי מלאקר, נציגת אמנסטי אינטרנשיונל בישראל, מספרת שאבא שלה היה ילד כאשר מהטמה גנדי פתח בחרם מסחרי על טקסטיל בריטי, ובכך היא מצדיקה את פעיל החרם הערבי עומר שאקר, וקובעת שהתביעה לסלקו מהארץ עקב כך היא "פעולת השתקה". (מולי מלאקר: תביעת השתקה של מדינת ישראל.  "הארץ", 23.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7565899

גברת מולי מלאקר, נציגת הארגון הגזעני אמנסטי, התומך בחרם הערבי על ישראל, שכחה לספר כי "הנפש הגדולה", מהטמה גנדי, היה גזען אנטישמי שלמרות שהיה לו מאהב יהודי-ציוני, ד"ר חיים הרמן קלנבאך קלמנוביץ – הוא לא הכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה יהודית, ולכן גם הצביע באו"ם נגד הקמת המדינה.

ברוב חוצפתו (ואווילותו) הוא המליץ במכתב לבובר שעל היהודים לא להתנגד להיטלר ואז הגרמנים לא יפגעו בהם. (רוב היהודים עשו אגב את דבריו והלכו כצאן לטבח).

הגזען המוסלמי-אנטישמי שאקיר, התומך בתנועת החרם הערבי, אינו מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים הכבושים ע"י הערבים, ונאבק לכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי על כל המדינה במטרה להפכה לערבית-מוסלמית.

את שאקיר הגזען הערבי-מוסלמי האנטישמי צריך היה לסלק כבר אתמול.

 

עיתון "הארץ" מזדהה עם צפון קוריאה וסודן

גם עיתון "הארץ" במאמר מערכת יוצא להגנתו של עומר שאקר, ובמאמר מערכת ומשווה את ישראל לצפון קוריאה ולסודן.

(צפון קוריאה סודן וישראל. מאמר מערכת "הארץ" 25.7.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.7570651

כמה עצוב לראות עיתון בן מאה שנה שנוסד כיהודי-ציוני – הופך לכלי תעמולה המזדהה עם צפון קוריאה וסודן הנאבקות למען החרם הערבי (הקיים מ-1945) שמטרתו חיסול מדינת היהודים.

את הגזען הערבי-מוסלמי האנטישמי עומר שאקיר, שאינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכותו להתקיים, ובזכותו למדינה יהודית, ונאבק למען חיסולה של המדינה היהודית ולכיבוש ערבי-מוסלמי – צריך היה לגרש מהארץ אתמול.

הזדהות "הארץ" עם צפון קוריאה וסודן ושאר תומכי החרם הערבי בכלל, ועומר שאקיר בפרט, היא חרפה לעיתון.

 

אשרי האיש

דבריו היפים של אורי הייטנר על קברו של אבא, האב הציוני, המחנך בחייו ("חדשות בן עזר", 1464) נגעו אל הלב. אי אפשר שלא לומר אשרי האיש שזה אביו, ואשרי האיש שזה בנו.

 

מפסטלוצי לנרי לבנה

נרי לבנה, בת של מחנכת ומורה להנחלת הלשון, מתנאה מתפארת ומתנשאת על החינוך הטוב שהיא נתנה לבניה לעומת החינוך הקלוקל שנתנו ההורים של שאר הנערים הישראלים על רקע פרשת איה נאפה, ובארשת הומניסטית היא בזה לאותו נער שאומר שהוא לא שוכב עם גויות.

(נרי לבנה: אולי גם אני צריכה לשבח את ילדיי שלא אנסו אף אחת? במחשבה שניה אקח את הקרדיט לעצמי. "הארץ" מוסף סוף שבוע 2.8.9)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.7605276https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.7605276

האמת כבר קשה לדעת מי נותן חינוך טוב יותר, לבניו, הוריו, או היא?

לבנה מתנשאת בחינוך שנתנה לבניה, חינוך שבעקבותיו מתוך שנאת ישראל שהורישה להם – הם ירדו לגרמניה והפכו לפולקיסטים גרמנים.

בנה הבכור בן ה-38, נעמן, (שהיא מתגאה בחינוכו הטוב) הכריז מברלין בירת הרייך שהוא כפולקיסט גרמני מרגיש שחרור, חירות מהעם היהודי.

הצעתי לו בזמנו שכפולקיסט גרמני כדאי לו להחליף את שמו העברי נעמן בשם פולקיסטי גרמני מובהק, היינריך, היידריך או אדולף, וכדי שנכדיה לא ירגישו זרים בבירת הרייך הצעתי לנרי לבנה להחליף את שמה לשם פולקיסטי גרמני מובהק – קלרה פלצל לבל יחושו בניה ונכדיה זרים בברלין.

בטוחני שנרי לבנה, שכתבה לאחרונה במלוא הארס על המשטרה הישראלית הגזענית, דואגת גם לחינוך הטוב של נכדיה הפולקיסטים הגרמניים בברלין, והיא שרה להם ודאי את שיר הילדים הגרמני-הפולקיסטי המפורסם:

Eins, zwei, Polizei, drei, vier, Offizier

נרי לבנה הרי מחנכת דגולה. ממש פסטלוצי החדשה.

 

הפשיסטים האמיתיים של ימינו

מאז מצא יאיר גולן, שותפו של אהוד ברוג-ברק (שותפו של אפשטיין), סימנים של פאשיזציה בישראל, עוסק עיתון "הארץ" בגילוי סימני פ,שיזציה בכל מקום בארץ. למשל הבושם בסרטון הבחירות של אילת בן-שאול-שקד. וההתנגדות ל"קרן לישראל חדשה".

הנה הנה, הם מכריזים, הפאשיזם משנות השלושים חוזר.

במאמר ארוך מנסה דן תמיר להראות שבעצם הפאשיזם היה כאן תמיד עוד משנות השלושים, והוא סוקר אנשים מהמחנה הרוויזיוניסטי שהביעו הזדהות עם הפשיזם. וראו את ז'בוטינסקי כדמות "המנהיג" ברוח הדוצ'ה.

בכינוס הרוויזיוניסטים בווינה בקיץ 1932 הציע חבר התנועה, וולפגנג פון ויזל, להכריז על ז'בוטינסקי כמנהיג-על בעל סמכות בלתי-מוגבלת.

ז'בוטינסקי דחה את ההצעה.

האישים העיקריים אותם הוא סוקר הם:

איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה ועורכו של העיתון "דואר היום", הביע חיבה ואף הערצה למוסוליני ולפועלו ("איש יוצא מן הכלל," תיאר בן-אב"י את מוסוליני שנה אחרי עלייתו לשלטון, "נפש שרק אחת למאה שנה, אם לא יותר, תתגלה לעולם.")

המשורר אורי צבי גרינברג.

הרופא והמסאי יהושע השל ייבין.

אבא שאול גיסינוביץ-אחימאיר, שהחל כפובליציסט ב"הפועל הצעיר" ועבר ל"דואר היום", שם התפרסם בטורו בשם "מפנקסו של פשיסטן". והקים את "ברית הבריונים".

אברהם יאיר שטרן, מייסד הלח"י, שפירסם ב"עיקרי התחיה" את המודלים הפאשיסטיים של אותה תקופה.

(דן תמיר: הפאשיסטים הראשונים של ארץ ישראל. מוסף "הארץ" 19.7.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-MAGAZINE-1.7534357

                                            

פשוט מרתק איך מאמר כאילו מדעי הוא בעצם פרופגנדה מוטה.

כל העובדות נכונות אבל כתעמלן דן תמיר אינו מציג בכוונת מכוון את כל העובדות. הוא סוקר את כל התנועות הפאשיסטיות האירופאיות אבל כאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי (לא מסתפק ב-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים ע"י הערבים) – מתעלם דן תמיר לחלוטין מהדיקטטורות הפאשיסטיות הערביות. אצלו הן לא קיימות. פאשיזם ערבי יוק.

השוואה למשל בין הדיקטטור האיטלקי הפאשיסט מוסוליני לבין הדיקטטור הסורי הפאשיסט אסד, תראה שאסד רצח כמה מונים יותר מבני עמו משרצח מוסוליני.

העלמת העובדות על הפאשיזם האיסלמו-נאצי ושימת הדגש על רק על הפאשיזם היהודי, היא חלק ממלחמת התעמולה של הפאשיזם האיסלמו-נאצי לעשיית דה-הומניזציה של היהודים במטרה לחסל את מדינת היהודים ולרצח את היהודים כמצוות מוחמד, מצווה המפורשת במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"ף:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

בדבריו דן תמיר הוא כלי שרת פסבדו-מדעי בשירות הפאשיזם האיסלמו-נאצי.

וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר את מורה הדרך שלו, חוקר הפשיזם המפורסם שהפך לתומך הפשיזם האיסלמו-נאצי, פרופ' זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל – ששימש יועץ לענייני טרור של עראפת כאשר יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

לאחרונה הוא ריכך את עמדתו והוא רק בעד טרנספר ליהודים והפיכת יו"ש ל"יודן-ריין".

 

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בשל האושר"

לסטניסלב פשיבישבסקי

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.2.1972

לפני 47 שנים

 

סטניסלב פשיבישבסקי (1868-1927) היה סופר פולני אשר כתב תחילה גם בגרמנית וישב זמן-מה בגרמניה. הוא נולד בפולין הגרמנית ולמד בטורן, בירת פומרניה, בגימנסיה שהיתה כמעט כולה גרמנית. בשנים 1895-1889 היה סטודנט בברלין, הימים היו ימי עלייתם של סטרינדברג, האופרות של ואגנר והפילוסופיה של ניטשה. כל אלה השפיעו על פשיבישבסקי ועיצבו את השקפת עולמו.

ב"ילדי השטן" (1897) ובשאר חיבוריו בגרמנית הוא מוריד את ערך התבונה ומרומם את האינטואיציה. בהערות עליו מצאתי כתוב, כי הוא היה בא-כוחה הטיפוסי של התקופה הדקאדנטית בספרות הפולנית. הוא הפיץ את תורת האמנות-לשם-אמנות, בספריו יש ביטוי ל"ארוטומאניה החולנית" וניסיון לחדור לסודות הנפש בדרך הפסיכואנאליטית הפרוידיאנית.

בשנים 1898-1900 ישב פשיבישבסקי בקראקוב, הסמוכה לווינה ולערי גרמניה. בימים ההם החריפה שם ביותר האנטישמיות. פשיבישבסקי בנה שם היכל השטן, כדי לעורר עניין בעצמו. בהשפעת ניטשה הגיע לאינדיווידואליזם קיצוני ושלל כל תפקיד ציבורי, חברתי או מוסרי של האמנות. אין תפקידה אלא תיאור "הנפש במערומיה". בשיריו-בפרוזה יש געגועים מטאפיזיים לארוטיות מסתורית, בסיפוריו הוא מתאר אנשים קרועי-נפש, ובמחזותיו, בהם "מחול האהבה והמוות" (1901), את המאבק הפנימי הנורא שבינו לבינה, בנוסח סטרינדברג.

הנוער היהודי המתבולל מחוגי האינטליגנציה בפולין נמשך אחריו, מאחר שמצא בו את המשורר המבטא את ה"אדם" בלבד, בלי להבליט את מוצאו הגזעי. ואולם עמדתו כלפי ההידות לא היתה סובלנית ביותר. במאמר ראשי בעיתונו של קארל קראוס "The Fackel", כותב פשיבישבסקי: "היהדות סירסה את האהבה והתירה לה לחיות רק במערות הפרושים, בסיוטי נזירות חולנית, בגמגום של נזירים נטולי-שיניים בתור אהבה לישו ולמריה. היהדות הרעילה את הנפש הטהורה ברעל, המכלה עד היום את האנושות. אבל כבר סוער מרחוק הגל החוזר, כבר מכה פה-ושם בחוף."

בשנות-חייו האחרונות כתב פשיבישבסקי גם ספר של מסות על התורות השטניות והכישוף.

לעברית תורגמו רק שתי יצירות שלו: המחזה "בשל האושר" ופואימה-בפרוזה "בגיא הדמעות", ושתיהן הופיעו לפני יותר מארבעים שנה בספרון דק של הוצאת שטיבל במהדורה עממית. התרגום הוא תרגום רע מאוד, וגם מיושן, והוא בוודאי עושה עוול למחזה, כי המחזה הוא יצירה בעלת עוצמה סטרינדברגית במהותה, ובתרגום מודרני היא בהחלט ראוי גם כיום להיות מוצג על בימותינו. מה עוד שהמחזה מאוד קאמרי, לארבעה שחקנים בלבד, ובתפאורה מינימאלית.

המחזה הוא סיפורם של ארבעה גברים ושתי נשים. מליצקי, סופר וכותב בעיתון, עומד לעזוב את פילגשו, הילינה, מפני אהבה חדשה שכבשה את ליבו, אהבתו לאולגה. מליצקי היה הגבר הראשון בחייה של הילינה, ולמענו עזבה את בית הוריה והקריבה את שמה ואת כל עתידה. ואילו אולגה היא אישה שידעה גברים לפניו והתעללה באהבתם. אחד מנפגעיה, אשר אהב אותה פעם ועתה הוא רוחש לה רגשי נקם, הוא זדז'רסקי, ידידו של מליצקי. זדז'רסקי הוא הדמות השטנית שבמחזה. ואילו מליצקי הוא אדם בעל תאוות עזות ואופי רך. מליצקי מתנודד בין הילינה ובין אולגה. נדמה לו שהוא אדם חופשי ומשוחרר אבל לאמיתו של דבר הוא שבוי בדיעותיו הקדומות. וזדז'רסקי מנצל את חולשתו זו ומרעיל את אהבתו של מליצקי לאולגה בספרו לו את כל הרכילות הידועה לו עליה ובפנותו לרגש הכבוד הגברי הקמאי של מליצקי:

"להלכה ברור הדבר היטב! ברור כשמש! באמת, במה חטאה היא (אולגה) אם הקדימך איש אחר, אם נתנה נפשה לאחר, ולא ידעה שמתקיים איזה מליצקי? במה, לעזאזל,  אשמה היא, אם אותו האיש דרש ממנו ראיות מוכיחות על אהבתה אליו – זאת אומרת, חה, חה, הן יודע אתה מה שדורשים מאת נערה. ולסוף, במה חטאה היא, אם התמכרה? צריכה היתה להתמכר – באשר אהבה עזה מן השכל הקר. מלבד זאת, הן מעיד הדבר על רצון כביר, על אומץ-לב, על רעיון נעלה שבאישה, אם היא אינה מחכה לצו ממרומים – חה, חה, לאותות מוכיחות את אהבתה. ובאמת, האם אפשר למצוא ראיה יותר יפה, יותר ברורה מזו? ובכן, איני שם לב לשום דבר: אני נושא אותה לי לאישה. בראשונה מעוררת תאוות גברים, זו התאווה המצויה אצל האדם הפשוט, וכן אצל האדם בעל הנפש האצילית, כמו למשל אתה. הגיע ליל-חשקך הראשון, מרגיש אתה, כי כל מה שהאישה נותנת בפעם הראשונה, כי כל אלה הרגשות שבאישה, הכמוסים ומלאים סודות נפלאים, פרכוסי רעב וחמדה, כל אלה – נו, בלב אשתך, למשל – כבר קמלו ונבלו, כבר אינה שיכורת תאווה, כמו שהיתה בשעה שהתמכרה בפעם הראשונה: חה, חה... כבר התרגלה, ואפשר גם מורגשת איזו קרירות... באשר ברגעים ההם מתעורר אצל הנשים הרגילות חוש ההסתכלות, וידוע לך, כי אנחנו הגברים, מגוחכים אנחנו ברגעים ההם, עד מאוד  – חה, חה. אפשר, לא נעים לך, שאני נוגע בדבר זה?" (עמ' 13-14).

המערכה השלישית של המחזה מתרחשת לאחר שמליצקי עבר לגור עם אולגה. אופיו הרך, פסיחתו על שתי הסעיפים, מתנקם בחייו החדשים. מוסת על-ידי דימיונותיו הקודחים, שהתעוררו אחרי שמיעת סיפוריו של זדז'רסקי, הוא אינו יכול ליהנות מחייו עם אולגה, והוא רדוף פחדים פן תאבד הילינה את עצמה לדעת מפני שעזב אותה.

אולגה אומרת לו: "אם עזבת דבר-מה, אל תביט אחורנית... דבר זה נבצר מבינתי לגמרי. אמרת, כי עד עתה לא אהבת שום אישה. אוהב אתה אותי ויודע אתה עד כמה אני אוהבת אותך, צריך היית להיות מאושר, צריך היית לשכוח את הכול. --- שמעני, סטיפן! עוד הברירה בידך! אם מרגיש אתה כי לא תהיה מאושר איתי, אזיי לך לך. אי-אשר לשבת עם איש, שהנהו מלא תמיד מחשבות-ייאוש, שמא פילגשו הקודמת תאבד את עצמה לדעת. אינני רוצה! אינני רוצה להשתתף עם עוד אישה אחרת, אינני רוצה שמי שהוא יקים חיץ בינך וביני." (ע' 47-48).

זדז'רסקי מופיע, מלגלג על מליצקי, ולוקח נקמתו מאולגה שדחתה אותו והשפילה אותו. הוא יודע שהילינה טיבעה עצמה בנהר. הוא-הוא שהסית אותה לכך, שהגביר בה את ייאושה. ולא עוד אלא שבבית-המתים השאיר את כתובתו החדשה של מליצקי. נשמעות דפיקות בדלת. נושאי הארון באו. מליצקי יוצא מדעתו, וזדז'רסקי, בצאתו, אומר לאולגה: "עוד לא גמרנו את החשבון!"

גיהינום מרובע זה, שאין בו פשרות, שכל משתתפיו רדופים בידי הדֵמונים שבתוכם, דומה שלא איבד את חיוניותו גם כיום. אולי טעמי בתיאטרון הוא טעם מיושן מאוד. אינני אוהב מקהלות, ריתמיקה, צבעוניות-לשמה והמצאות-בימוי שמסרסות את משמעות הטקסט בנסותן לחדש אותו כביכול. אינני מוצא תחליף לתיאטרון שבו שניים-שלושה שחקנים המערטלים את נפשם ואת יחסיהם ההדדיים על הבימה, יוצרים בי הרגשה מכושפת של השתתפות בדיאלוג, כאילו ביני לבינם נאמרים הדברים, ללא כל השתתפות של במאי, ואולי גם מתוך שיכחה גמורה של המחזאי.  

 

* סטניסלב פשיבישבסקי: "בשל האושר", דרמה בשלוש מערכות. "בגיא הדמעות", פואמה. תרגם א.ד. יאבלונסקי. לקורא. ספרייה כללית, ב. ספריית שטיבל בארץ ישראל. הוצאת ספרים. תל-אביב. תרפ"ט, 1929. 111 עמ'.

 

* * *

אהוד בן עזר

בעקבות יהודי המידבר

הוצאת שוקן ירושלים ותל-אביב, 1983, 191 עמודים

 

פרק עשרים ואחד

עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן.

 

הבוקר החל בסימן רע.

סופת החול התחזקה והלכה. שעה שנִמנם לפנות-בוקר, לאחר שסיים את משמרת-הלילה, נעקץ אבבטן, בשנתו, על ידי רמש ארסי, לא עקרב, ולחיו האחת התנפחה וגדלה כדלעת, נוסף על הדלעת אשר לה היה דומה ראשו.

משבי החול הצליפו בפנים, חדרו לעיניים, לפה ולאף, היקשו על הראיה ועל הנשימה. בקושי רב פירקו את האוהל, ארזו את הציוד, עלו על גבי הגמלים והפליגו לדרכם.

אפילו הגמלים התנהלו בכבדות, למרות צקצוקיו של עמשי שניסה לזרזם בלשונו והפציר בהם: "צַק, צַק, צַק, צַק – " כדרך הַגַּמָּלִים הבידואים. למזלם הבחין מדי פעם בכתם השמש העמום, וכך הצליח לשמור על הכיוון, מזרחה, אך מדי רגע קשתה עליהם ההתקדמות, השיניים גרסו חול, העיניים דמעו ובערו, האף נסתם, ועקצוצי-החול היכו בכל מקום בגוף שלא כוסה היטב בעבאיה ובכאפיה, עד כדי השאר רק סדק צר לעיניים.

"אינני יכול יותר!" חרק אבבטן מעל גבי הגמל השלישי, לאחר שעה קצרה בה ניסו לעשות דרכם בסופת החול ובענני האבק שהחשיכו את היום והסתירו כמעט כליל את עין השמש במזרח. "קפיטן יוקי, קח אותנו מכאן לאיזה זמן אחר, אפיל יום אתמול או מחר, ובלבד שלא ניחנק – "

"אני מנסה –  " אמר קפיטן יוקי, "אך יש לי הפרעות. זה בגלל האבק, אני חושב – "

רגילים היו לסמוך על קפיטן יוקי ועל כן איש מהם לא היה מודאג. ובכל זאת הציע עמשי שיעצרו בצלע איזו גבעה, יבריכו את הגמלים, יטו אוהל ויסגרוהו היטב ויֵשבו בו עד שתחדל הסערה המעיפה גלים עצומים של חול ומשנה כהרף-עין את פני המידבר, כמו ים רוגש שפניו משתנים מדי רגע.

ואכן, כך עשו. ובקושי רב.

בשבתם באוהל גם הניחו רטייה לחה על לחיו התפוחה של אבבטן, אשר צמותיו הבידואיות הלבינו באבק, כמין ישיש שמן שפניו לבקניים ומקומחים באבק, וכך ניראו גם היתר.

"גלידה," מילמל אבבטן, "רק קצת גלידה אני רוצה – "

"מה מבקש החבר שלך?" לחש עמשי לרני, "וכי מה צריך להגליד אצלו? הלא עקיצה אינה פצע – "

"גלידה," המשיך אבבטן, "וניל עם פתיתי-שוקולד. אפילו וניל בלבד, לא איכפת לי. אתן את העיתון שלי 'העצלן הצעיר' תמורת מנה אחת של גלידה!"

כך מילמל, בעוד הסופה משתוללת בחוץ ועורמת קילוחי-חול על דפנות האוהל. ולבסוף, מאפס-מעשה, ואולי גם עייפים ממשמרת הלילה, נרדמו אחד-אחד, על אף שהיתה זו שעת לפני-צהריים, ולבד מכמה פיתות יבשות מאתמול, ותמרים, וגבינה, והכול מקומח באבק, שאכלו לארוחת-הבוקר – לא בא דבר אל פיהם.

טלטלה עזה העירה אותם מתרדמתם הכבדה והפילה את האוהל עליהם. הגמלים בחוץ התפרעו, ואלמלא היו קשורים היטב – היו בוודאי נמלטים. רגעים אחדים רעדה הארץ. ואז השתתק כל היקום. גם הרוח פסקה. ולאט-לאט שקעו ענני החול והאבק, ונגלה, לעיני היוצאים ממהפכת יריעות האוהל – המידבר כולו, שקט וריק באור בין-הערביים, ופניו, לבד מרכסי ההרים הרחוקים, אינם דומים למה שהיו קודם, לפני הסערה.

עמשי מיהר להרגיע את הגמלים, אבבטן ורני ניערו היטב את בגדיהם ואת יריעות האוהל, ומתוך שהיו עסוקים כל כך, בתוך הדממה שנפלה על המידבר, לא הבחינו מיד בדבר המוזר מכול –

קפיטן יוֹקי נעלם!

כאילו בלעה אותו האדמה, כמו שאומרים.

חיפשו בין יריעות האוהל, קראו בקול רם, אפילו חפרו בחול, מסביב, שמא נקבר בסופה –

והוא איננו.

בדקו היטב בחפצים, בכרֵי הגמלים ובמשאם, אפילו בשיניהם הצהובות – שמא הקטין עצמו ונשאר תקוע באחד החפצים –

שום דבר.

עמשי לא מיד הבין את חומרת המצב. אולם רני ואבבטן זכרו היטב את ההרגשה המפחידה שהיתה להם כאשר עזב אותם לשעה קלה בתא-הדואר 22135 של הסופר אהוד בן עזר, בתל-אביב, וכיצד חששו פן יישארו זערוריים כל ימיהם, כאצבעוני או כנילס הולגרסן, במקרה שקפיטן יוקי לא יחזור.

עתה נראה המצב חמור כפליים. אמנם אינם זערורים, כפי שהיו במסעם לגלות את אוצר הבאר הראשונה, אך תקועים הם בלב מידבר חיג'אז בשנת 1875, וגם אם יינצלו ויחזרו לארץ-ישראל, יהא עליהם לחכות לא שבעים שנה, כחוני המעגל, אלא יותר ממאה שנים – עד אשר ייוולדו הם-עצמם, והוריהם (ובמקרה של רני, גם הורי-הוריו) – ויתאימו לתקופתם. ומה יהא על עמשי, ששייך בכלל לתקופה אחרת? ועם מי בכלל ימצְאו שפה משותפת בשנת 1875, בארץ-ישראל? הלא אפילו יהושע שְׁטָמְפְּפֶר, שכבר עלה ברגל ארצה וחי בירושלים, חייב להסתיר לעת-עתה את תוכניותיו לייסד מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, וזאת מפחד הקנאים הדתיים. ומי יאמין להם שבכוונתם לחכות עד שתקום מדינת ישראל ותימלאנה לה כך וכך שנים!

מוטב כבר להיתקע זערורי, בתל-אביב, היום, מאשר בלב מידבר חיג'אז, יותר ממאה שנים לאחור, ובגודל טבעי!

 

*

דמעות זלגו על פניו של אבבטן, אשר ישב על יריעת-האוהל המקופלת, והיתוו חריצים במסיכת האבק המקומחת שדבקה לעורו.

"אתה זוכר?" אמר לרני, "את הסיפור על דב טרנופולסקי, ממציא מדחס-החלל, שנעלם לילה אחד בגלל הפרעות קוסמיות – "

"מבית-הכלא של משטרת וינה, בחודש יולי, שנת 1941?" חזר רני על דברי קפיטן יוקי הזכורים לו, כמו כדי להיאחז בעובדות בטוחות כלשהן בתוך הבלבול הנורא הזה, אשר השקט במידבר רק הגביר את עוצמתו.

"כן, ועכשיו, רעידת-האדמה, והסופה – "

"אולי זה רק האבק במכשיר – " החזיק רני בידו של אבבטן וליטף אותה, לנחמו, ואולי לשאוב ממנו עידוד?

"מה קרה לכם?" שאל עמשי דק-הגזרה וכחול-העיניים, אשר דומה כי מאומה לא הבהילו. "מה אתם מודאגים כל כך? לחזור להדיֶה אין טעם. בוודאי כבר הרגישו שם כי נתתי להם מטבעות מזוייפות – "

"מזוייפות?"

"כן. בלי כוונה. אתם מבינים – השולטן עבד-אלחמיד עתיד לעלות על כס-השלטון של האימפריה התורכית רק בעוד שנה, ב-1876, ובין המטבעות אשר בהן שילמתי עבור הגמלים – רבות היו הנושאות את שמו ואת חתימתו, ואלה לא נוצקו ולא באו עדיין לאוויר-העולם!"

"מנ נעשה, אפוא?" יילל אבבטן. "מי יערוך ומי ידפיס את החוברות הבאות של 'העצלן הצעיר'?"

ניסו להתקשר עם חברם במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, ולא העלו דבר, גם לא במכשיר-הקשר הקטן של רני.

"דרך אחת לפנינו," אמר עמשי. "נמשיך ללכת מזרחה, בלילה, אל חייבר, אל אחינו, יהודי המידבר, ושם נמצא מקלט ונראה מה לעשות. אולי הם יעזרו לנו בחיפושים אחר חברכם המוזר אבו-טנק, המכוסה שריון כמו איזה אביר מימי-הביניים, ואשר הלך כנראה לאיבוד בסופת-החול."

"ואולי פשוט יצא לפנינו, לסייר בדרך, למצוא את הנתיב?" הציע רני.

"אולי," אמר עמשי, "זה הגיוני מאוד."

דברי ההיגיון הללו עודדו מעט את אבבטן, ועד מהרה רחצו השלושה את פניהם וידיהם, הכינו ארוחה חפוזה, אכלו ועלו שוב על הגמלים, מפליגים בדרכם מזרחה, מושכים מאחוריהם את הגמל הריק של קפיטן יוקי, ושמש אדומה כדם שוקעת ברכס ההרים הגבוה שמגבם, וקר.

 

*

לא הרחיקו נדוד, עדיין לא החשיך לגמרי, והנה דמות עטופה באדרת כהה ניצבת נטועה לפניהם בלי-נוע בלב המידבר. תחילה התעודדו, וקיוו שזהו קפיטן יוקי. אך כשהתקרבו התברר כי בידואי זקן הוא, שמחלפות-שיער אפורות יורדות על פניו המצומקים, ועיניו מתבוננות בהם, חודרות, כאילו רק להם חיכה.

"אִ-סַלַאם עַלֵיכֻּם!" שלום עליכם, הקדים הצ'רקסי ואמר.

"עַלֵיכֻּם אִ-סַלַאם!" עליכם השלום, השיב הבידואי.

"מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר!" ערבכם בטוב.

"מִאֶית מַסַא!" מאה פעמים ערב, בטוב!

"כֵּיף חַאלַכְּ?" מה שלומך?

"אִלְחַמְד לאלְלָה, טַייבּ!" תודה לאל, טוב.

וכן הלאה, הרעיפו השניים ברכות ושאלות, כמגששים לדעת ותוהים זה על קנקנו של זה. הלנו אתה או לאויבינו?

"שמעו," לחש עמשי בעברית, בפנותו לאחור, אל השניים, "הבידואי הזה לא מוצא חן בעיניי. נדמה לי שכבר פגשתי בו פעם."

"שאל אותו על הדרך לחייבר," הציע אבו-בטאטה.

הצ'רקסי שאל אותו, והלה פרץ בשטף דיבורים כשהוא מצביע מזרחה, ועל גמלו הריק של אבו-טנק.

"הוא מכיר את המקום ומוכן להיות לנו מורה-דרך אם נשלם לו ונעמיד לרשותו את הגמל הריק של אבו-טנק."

"הוא מיהודי חייבר?" שאל אבו-בטאטה, "אִנְתֶ מִן יַהוּד-אִל-חַייבָּר?" גייס את מקצת הערבית שידע, או שכבר למד.

הבידואי נבהל ורקק, "לַא, לַא, אָעוּז בִּלְלָה!" – כלומר, לא, לא, אחסה באלוהים מפניהם. ומיד הסתובב אל הישימון הריק, כמתכוון להסתלק מעל פני השלושה, וכאילו אוהלו מצוי במרחק צעדים אחדים בלבד.

נכונותו זו של הבידואי הזקן להסתלק – שיכנעה את הצ'רקסי שאין הוא חפץ ברעתם, והוא קרא לו לעלות על גמלו של אבו-טנק ולעבור עימו לראש השיירה. הזקן עשה זאת מיד, ובזריזות מפליאה – מבלי להבריך את הגמל קפץ קפיצה אחת ונתלה ברגל על צווארו, ומן הצוואר אל הכר והדבשת כאילו מכיר הוא את הגמל מימים-ימימה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* תגובה למאמרו של ד"ר משה גרנות ב"חדשות בן עזר 1464". קראתי את מאמרו של ד"ר משה גרנות על "גבורות למאזניים" בעריכתו. אכן, הייתי אז יושב ראש האגודה, וראיתי בגרנות האדם המתאים ביותר לערוך את "גבורות למאזניים". אבל,  פסקה אחת במאמרו צרמה מאוד.

כתוב שם: "בעטייה של עקשנות חסרת שחר של אחד מקובעי המדיניות באגודה (יורשה לי לא להזכיר שם), לא נכללו בספר הזה 'קוטלי קנים' כמו הלל ברזל (שהיה, כאמור, יו"ר הוועדה המייעצת!), דן מירון, וכן סופרים כמו א"ב יהושע, ס' יזהר, א' מגד, משה שמיר, חיים גורי, נתן יונתן, נתן שחם, סמי מיכאל, עמליה כהנא-כרמון."

מכיוון שלא נכתב שמו של האדם שצינזר את "גבורות למאזניים", זה מעורר ספקות ותמיהות. עליי להבהיר כאן בצורה חד משמעית: אני שימשתי אז היו"ר של האגודה, לא עסקתי בשום צנזורה, ולא התערבתי בעבודתו של ד"ר משה גרנות על "גבורות למאזניים". לא ברור לי למי כוונתו, אך הייתי חייב להבהיר את ההבהרה הזאת.

בברכה,

בלפור חקק

יו"ר אגודת הסופרים העברים (2011-2005).

[פרסום חוזר]

 

משה גרנות: הכוונה היא למשה מיטלמן שהיה מנכ"ל אגודת הסופרים באותם ימים. הוא התעקש שהוא יהיה עורך-על, אחרת הכרך "גבורות למאזניים" לא יראה אור. הוא פיטר אותי, ושם במקומי את אביב עקרוני ואת מנחם פאלק. כעבור מיספר חודשים הוא חזר אליי, וביקש שאמשיך לערוך, ואילו את דן מירון, הלל ברזל, חיים גורי, א"ב יהושע – הציע שאשבץ בכרך ב'. בינתיים הוא התפטר (פוטר?) – והכרך השני נדחה לעוד 3 שנים (אותו ערכתי ללא תשלום!)

בלפור איננו זוכר את הפרשה, אבל כיוון ששאל, אני מבקש לציין, שלמרות שהיה יו"ר האגודה, ומיטלמן היה מתחתיו – הוא לא מצא לנכון לסייע לי כנגד הדורסנות של מיטלמן.

 

* חרף הסקרים המחמיאים, אנחנו צופים התרסקות לרשימתו של ליברמן "ישראל כולנו" עד קרוב לאחוז החסימה בבחירות הקרובות. השתן עולה לו כנראה לראש – אבל יש לקוות שהציבור לא יסלח לו על כי למרות שהצהיר שהוא מפלגה ימנית ותומך בנתניהו, גרר את המדינה למערכת בחירות מיותרת שבה הוא שוב מאיים שלא יאפשר לנתניהו להקים קואליציה.

אגב, עד עכשיו אף אחד מהעדים על פשעיו הנוראים של נתניהו לא נעלם... גם לא נמצאו חשבונות של מיליוני דולרים שהועברו לאשתו, לבתו או לבניו של נתניהו.

אבל זיכרונו של חלק מן הציבור קצר, ועכשיו בעיניו ליברמן הוא ה"צדיק" – וכל זאת בזכות השינאה העיוורת שחלק הזה בציבור הישראלי רוחש כלפי נתניהו, שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים והמוצלחים שהיו לנו עד כה – ויכול לשים את גנץ ולפיד גם יחד בכיס הקטן.

 

* בבחירות הקרובות אני מצביע עבור נתניהו ומקווה שיוכל להקים קואליציה חזקה, בייחוד אם יקבל תמיכה מהמנהיגים הצבועים של כחול לבן והעבודה, שהם האשמים העיקריים בסחטנות הדתית והחרדית בגלל שינאתם האווילית לנתניהו.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2219 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל