פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1496

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בחשון תש"ף, 25.11.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: גֶּזַע הַמּוֹחַ וּמוֹחַ הַגֶּזַע. // ישראל בר-ניר: סיפורו של תיק. // אהוד בן עזר: חגיגה בעולם הפשע הישראלי. // יצחק הילמן: ובכל זאת רק ביבי! // אמיר לוי: 1. כל כשלי המשטרה והפרקליטות בחקירות נתניהו. 2. חסינות, פרישה או משפט? התרחישים האפשריים של נתניהו מול כתב האישום. // גדי טאוב: "עיתונאים ופוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיני האליטה המשפטנית ייהפכו לטרף קל." // יורם אטינגר: מלחמה בטרור אסלאמי – מציאות לעומת תקינות-פוליטית. // יעקב חסדאי: המשטרה והפרקליטות במדינת ישראל. // פוצ'ו: בחיי [6]. ל"ט.  צער בעלי בתים. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.11.19. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [142]. // אשר מעוז: ברוך הבא כב' האדמו"ר מסאטמר! // ד"ר משה גרנות: הגוי במשנתו של ישעיהו ליבוביץ. // ד"ר חיים משגב: הטרור המשפטי יכה בכולם: מסע הציד שנפתח לפני שנים הגיע לסיומו. // נעמן כהן: בכייה לדורות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "נפילים בארץ" לאולי אדורד רלווג. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1972, לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: והארץ תרעד. פרק עשרים ושניים. הנישואים עם לאה. // ממקורות הש"י.

הודעה חשובה לכותבים ולקוראים

גיליון 1497 יופיע אור ליום 28.11.19

גיליון 1498 יופיע אור ליום 2.12.19

גיליון 1499 יופיע אור ליום 19.12.19

גיליון 1500 יופיע אור ליום 23.12.19

* * *

יוסי גמזו

גֶּזַע הַמּוֹחַ וּמוֹחַ הַגֶּזַע

לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים נִתְבַּשֵּׁר כָּל אֶזְרָח הַסָּבוּר כִּי עָלֵינוּ

לֹא רַק לִשְׁקֹד עַל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת אֶלָּא גַּם עַל קִדּוּם מִזּוּגָן

שֶׁל עֲדוֹת יִשְׂרֵָאֵל הַשּׁוֹנוֹת זוֹ עִם זוֹ בִּקְלִיטָה מֵיטָבִית בְּאַרְצֵנוּ –

שֶׁהוֹרִים בִּמְבַשֶּׁרֶת צִיּוֹן הִתְנַגְּדוּ כִּי בְּנֵיהֶם יַחְלְקוּ אוֹתוֹ גַּן

עִם בְּנֵיהֶם שֶׁל עוֹלִים יְהוּדִים מֵאֶתְיוֹפְּיָה וְכָךְ גַּם לִפְנֵי כִּשְׁבוּעַיִם

פֻּרְסַּם בְּרִאשׁוֹן לְצִיּוֹן בְּפַרְהֶסְיָה מִין סֶקֶר שְׁכוּנוֹת גִּזְעָנִי

שֶׁבּוֹ רְשׁוּמִים בָּתֵּי-אָב שֶׁל עוֹלִים מֵאֶתְיוֹפְּיָה כְּאוֹת מִשָּׁמַיִם

לְכָךְ שֶׁעֶרְכָּן שֶׁל שְׁכוּנוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה יָרוּד בְּאַסְפֶּקְט נַדְלָ"נִי.

וּכְשֶזֶּה מִתְלַוֶה לָעֻבְדָּה שֶׁשּׁוֹטְרִים שֶׁקַּלָּה אֶצְבָּעָם עַל הַהֶדֶק

וְגָרְמָה לְמוֹתָם הַמַּזְוִיעַ שֶׁל שְׁנֵי נְעָרִים מֵאוֹתָהּ הָעֵדָה

מַרְגִּישׁ הָאֶזְרָח הָרָגִישׁ כִּי מִלְּבַד נְעָרִים גַּם נִרְצַח כָּאן הַצֶּדֶק

וְגַל גִּזְעָנוּת הַנּוֹגֵד צִיּוֹנוּת מְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ חֲרָדָה.

נָכוֹן שֶׁאַלִּימוּת פְּרוּעָה בְּהַפְגָּנוֹת הַזַּעַם

אֵינָה מֻצְדֶּקֶת כְּלָל גַּם אִם הַזַּעַם הוּא מֻצְדָּק

אַךְ גַּל הַגִּזְעָנוּת הַזֶּה הַמִּתְגַּלֶּה כָּל פַּעַם

בְּיַחַס לְעֵדָה זוֹ כָּל אֵימַת שֶׁהוּא נִבְדָק

 מוֹכִיחַ שֶׁאִם עַם הוּבַל לַטֶּבַח עַל סְמַךְ תֵּזָה

שֶׁ"דּוֹיְטְשְׁלַנְד אִיבֶּר אַלֶס" וְהַ"יּוּדֶה" הוּא נָחוּת

וְאִם בְּאוֹתוֹ עַם יֵשׁ גִּלּוּיִּים שֶׁל תּוֹרַת גֶּזַע

הֵם אוֹת-קָלוֹן לְדוֹבְרֵיהֶם וְאֵין לָהֶם שׁוּם זְכוּת-

קִיּוּם בְּשׁוּם צִבּוּר יִשְׂרְאֵלִי וְאִם נֵשֵׁבָה

לִבְדֹּק זֹאת נְגַלֶּה מִיָּד בֵּין יֶתֶר תַּגְלִיּוֹת

שֶׁאֹטֶם בָּעוֹרְקִים הַמְּסַפְּקִים בְּדֶרֶךְ קֶבַע

דָּם הַמַּגִּיעַ אֶל גֶּזַע הַמּוֹחַ גּוֹרֵם תִּסְמוֹנוֹת קְלִינִיּוֹת

וְאִם נִפְגָּע מֶרְכָּז גֶּזַע הַמּוֹחַ אָז הַטֶּבַע

מַרְאֶה גַּם פְּגִיעָה בִּתְנוּעַת הָעֵינַיִם וְגַם בַּלָּשׁוֹן, וְהֱיוֹת

שֶׁכָּל גִּזְעָן שֶׁבְּעֵינָיו נֶחְשָׁב אָדָם שְׁחוּם-צֶבַע

נָחוּת, וּבִלְשׁוֹנוֹ מַשְׁפִּיל הוּא אֶת אוֹתוֹ אָדָם –

הוּא, דַּוְקָא הוּא נָחוּת מִשְּׁחוּם-הָעוֹר הַזֶּה פִּי שֶׁבַע

וּבְנֵי תַּרְבּוּת בִּקְהַל גִּזְעָן זֶה אַל יֵחַד כְּבוֹדָם,

כִּי לְעֵדָה זוֹ שֶׁאַלְפֵי שָׁנִים חָלְמָה חֲלוֹם

עַל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיהָ זוֹ עַד הַגִּיעָהּ הֲלוֹם

וּבָהּ קִוְּתָה כִּי בְּבֵיתָהּ תִּחְיֶה כְּעַם חָפְשִׁי

מַגִּיעַ יַחַס קְצָת יוֹתֵר הוֹגֵן וֶאֱנוֹשִׁי.

יוסי גמזו

* * *

ישראל בר-ניר

סיפורו של תיק

פרק ראשון. מבוא

לפני עשר שנים, בשנת 2009, עו"ד וסופר בשם יחיאל גוטמן, פירסם ספר בשם "תיק תפור".  כפי שגוטמן מתאר זאת, עלילת הספר היא "סיפור שלא היה ולא נברא," המתרחש ב"מדינה שלא קיימת."

קביעתו של גוטמן "סיפור שלא היה ולא נברא" היתה מוקדמת ומוגזמת, כפי שאנו למדים מהופעתו המבישה היום (21 בנובמבר, 2019) של היועמ"ש, בה הוא הצדיק את הגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה.

פרק שני. יומה הגדול של כנופיית שלטון החוק

התואר כנופיית שלטון החוק הוא שמה של מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל (המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש) בפיו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין. את החוויה העוברת בימים אלה על נתניהו, הוא חווה על בשרו כאשר הועלתה מועמדותו לכהן כשר המשפטים. לפניו זכו ל"טיפול" דומה יעקב נאמן וחיים רמון – שגם הם היו מועמדים למשרת שר המשפטים. שלושת המינויים טורפדו ע"י הכנופייה (כפי שריבלין מכנה אותה) שחששה מכניסתו של מי שהוא "לא משלנו" לתפקיד. אנשי ציבור נוספים שזכו לכבוד המפוקפק שתפרו להם תיק היו הרמטכ"ל לשעבר רפול ז"ל, וגיבור ישראל אביגדור קהלני. הרשימה ארוכה, אבל אלה יספיקו להבהיר את המגמה.

במסדרונות הפרקליטות צהלה ושמחה ובהרמת כוס "לחיים" הם יכולים לשיר, בהשאלה משיר ילדים ידוע:

שמחה רבה שמחה רבה,

הנה הגיע היום ובא,

תפרנו, תפרנו לו תיק עם כיסים,

מילאנו, מילאנו את כיסיו בפלילים,

מפכ"ל המשטרה לשעבר, רוני אלשיך, יכול לטפוח לעצמו על השכם בסיפוק.  הוא טען תמיד, אי הגשת כתב אישום נגד נתניהו תפגע באמינות המשטרה.  הכנופייה (בלשונו של ריבלין), לא הכזיבה, ו"אמינות" המשטרה נשמרה...

פרק שלישי. סופו של מסע (Journey’s End )

מנסים ליצור בציבור את הרושם שהחקירה נגד נתניהו מתנהלת כבר שלוש שנים. זה לא מדוייק (אני משתמש בלשון המעטה). תיקו של נתניהו היה יכול לככב בסרט "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".  המרדף החקירתי אחר נתניהו מתנהל כבר יותר מעשרים שנה. ניסו לתפור תיק לנתניהו מיד למחרת היום בו הוא נבחר לראשות הממשלה ב-29 במאי 1996. החקירה אז הסתיימה בלא כלום, אבל החוקרים לא אמרו נואש. אחרי שהם לא מצאו הוכחות הם ניסו ל"גבש" ראיות (אני מצטט מהזיכרון את מה שעיתון "הארץ" כתב אז על החקירה), וגם הניסיון הזה נכשל.  בסופו של דבר, הפרשה הסתיימה בקול דממה דקה.  אבל, כמו שהתגלה לאחרונה, תיק שנפתח אף פעם לא נסגר. הוא נשמר על המדף וממתין עד שיגיע יומו. 

הופעתו של היועמ"ש היום [21.11] וההחלטה להגיש את כתב האישום נגד נתניהו היא סוף הדרך (זמני?) –  אחרי מסע ארוך ומייגע שנמשך למעלה מעשרים שנה, הכנופייה (בפיו של ריבלין) הצליחה סו"ס להפיח רוח חיים בתיק שהעלה עובש במרתפי המשטרה, ולהביא להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. משמעות ניצחון הכנופייה היא שנכון לעכשיו, המשטר במדינת ישראל הפך מדמוקרטיה לפרקליטוקרטיה.

לסיום. אינני אדם דתי, אבל יש לי כבוד למסורת ישראל.  מאדם דתי (חובש כיפה) אני מצפה למידה מינימלית של יושר ונאמנות לאמת. כשאני רואה אדם דתי עומד על במה ציבורית ומשקר במצח נחושה ובידיעה ברורה שאף אחד לא מאמין לו, אני מקבל בחילה. 

אינני יודע איך בדיוק החוק מגדיר את העבירה המכונה "הפרת אמונים", אבל אם מישהו צריך לתת את הדין על העבירה הזאת אלה היועמ"ש עצמו ועוזרו, שי ניצן. הם מונו לתפקידיהם בציפייה שהם ימלאו אותם ביושר.  שניהם הפרו את האמון שהציבור נתן בהם.  

ישראל בר-ניר  

* * *

אהוד בן עזר: חגיגה בעולם הפשע הישראלי: בשבע השנים הבאות תמשכנה הפרקליטות והמשטרה לעסוק בהפללת בנימין נתניהו ולא יישארו להן כוח אדם ומשאבים כספיים לטפל בפשיעה האמיתית – שלא כל כך מעניינת חלקים רבים בתקשורת הישראלית המזוהמים בעיסוק בשנאת נתניהו!

גם הגרועים שבאויבינו לא זכו אי-פעם למנה כזו של שינאה, לגלוג, זיהום, ביוש, לכלוך, טינוף ותקוות-חיסול – כפי שזוכה לה כעת נתניהו מעל דפי עיתון "הארץ" – שגוייס כמעט כולו כנגדו – כאילו לא האיראנים הם הסכנה לישראל אלא הוא!

* * *

יצחק הילמן

ובכל זאת רק ביבי!

הקשבתי היום בקשב רב לדבריו של היוהמ"ש מנדלבליט. הקשבתי גם לדבריו של רוה"מ נתניהו. ניכר בנתניהו, שהוא לא ישן בלילה. האיש דיבר מהלב. להערכתי, עד מהרה יתברר שהציבור, למרות כתב האישום, מוסיף לתמוך בו.

ייתכן שכתב האישום אמיתי וראוי, אבל ברור לכל מי שעיניו בראשו, שכל מטרתו לא היתה עשיית הצדק, או מלחמה בשחיתות, כפי שזה נראה לכאורה. מדובר לאמיתו של דבר, בשיטה מתוחכמת של חילופי שלטון, שלא דרך הקלפי. להערכתי, נתניהו, הוא ראש הממשלה המנוסה והמוצלח ביותר שהיה אי פעם במדינת ישראל. הוא הביא את המדינה להישגים אדירים. לדעתי, עם כל הכבוד, הוא היה טוב ומקובל יותר מבן גוריון או מנחם בגין.  גם אם לא כולם יסכימו איתי, איש לא יכול לטעון, שיהיה זה צודק וחכם להחליף אותו שלא דרך הקלפי.

אילו לא היה מדובר בנתניהו, איש לא היה מוציא שלוש שנים ועשרות מיליוני שקלים על חקירה הזויה ומיותרת זו. מעולם בתולדות מדינת ישראל לא גייסו מסה כזו של חוקרים ופרקליטים כדי לחסל אישיות פוליטית ובוודאי לא ראש ממשלה.

יבוא מי שיטען, שאותו הדבר קרה לאהוד אולמרט או למשה קצב. אך קצב לא היה ראש ממשלה. אולמרט כן היה, אבל העבירות שעבר היו בתקופת כהונתו כשר ולא כראש ממשלה. בתור ראש ממשלה הוא היה מוצלח למדי, ולא שפטו אותו על מה שעשה בתקופת כהונתו כראש ממשלה. אלמלא טעויות שעשה כשהיה שר אוצר או שר מסחר ותעשיה, או ראש העיר ירושלים,  הוא לא היה מגיע למשפט.

אילו לא היה מדובר בראש ממשלה, המשפט של נתניהו לא היה מוזכר כלל בתקשורת ואיש לא היה נותן עליו את דעתו. ישראל היא אמנם מדינה נהדרת, אבל יש בה גם לא מעט עבריינים. לשמחתנו, לא מדובר בראשי ממשלה עבריינים. לכן במקרה של נתניהו היתה כאן אכיפה בררנית. 

יריביו של ביבי מוכנים לעשות הכול כדי לסלקו מתפקידו. הדרך המשפטית היא אחת מהדרכים היעילות לכך. יש מספיק חוגים במשטרה ובפרקליטות,  שהיו מוכנים לחפור במרץ ולבנות לו תיקים והתוצאה לא איחרה לבוא. 

לכן, הבעייה האמיתית איננה המשפט והצדק, אלא הדרך של איך משתמשים בכלים אלה.  במקרה שלנו, הקרב האמיתי איננו העבירות-כביכול שביבי הואשם בהם, אלא עתידה של המדינה. כולם יודעים שנתניהו עשה עבודה מצויינת ואם ימשיך בתפקידו, הוא ימשיך להצטיין. אם יהיו עוד משברים בדרך, טוב שאדם ברמתו של ביבי, יעמוד בראש הממשלה.

לפני שישה שבועות כתבתי, שהולכים לבחירות מועד גימ"ל. לא היה קשה לחזות זאת. זה היה ברור כמעט לגמרי. כעת, אחרי פירסום כתב האישום, כחול לבן לא תסכים בשום אופן לשבת בממשלה עם ביבי, בין אם ביבי הוא ראש הממשלה ובין שבני גנץ יהיה בתפקיד זה, וביבי יהיה ממלא מקומו, ולכן אין אפשרות להקים כאן ממשלת אחדות רחבה.

באופן עקום, כתב האישום נגד ביבי שווה במשקלו להחלטת הבוחר, למרות שהשופטים הם רק שלושה ולא מיליוני בוחרים. יש כאן עיוות חמור בדמוקרטיה וסכנה לעתידה של המדינה.

מצד שני, עדיין אין משפט והוא לא יהיה לפני פירסום תוצאות הבחירות הצפויות במרץ 2020. בבחירות אלה, יש סיכויים טובים מאוד, שנתניהו, עם או בלי פריימריס, יעמוד שוב בראש הליכוד וגם בראש הממשלה הבאה. במקרה כזה, תורכב ועדת כנסת, שתעניק לנתניהו חסינות פרלמנטרית, ומשפטו יידחה ל-2024. בעוד ארבע שנים, נתניהו יהיה כבר בן 74. ייתכן שעד אז, יצמח על ידו מישהו מנוסה מספיק, שיוכל לשאת באחריות. בינתיים אין אף אחד כזה.

בתוך ארבע השנים עד 2024, ישראל כבר תספח את בקעת הירדן וייתכן גם שתספח את יהודה ושומרון. יש סיכויים טובים שעד אז, יוסר מעלינו גם האיום האיראני וישראל תהיה בתקופה הרבה יותר רגועה ועם כלכלה הרבה יותר חזקה. אבל בתקופה הנוכחית אי אפשר להמר ומוכרחים מנהיג מנוסה, ברמתו של נתניהו. ייתכן וזאת התקופה הכי קריטית שהיתה למדינת ישראל מיום היווסדה.

לכן, סילוקו של נתניהו, על ידי העמדתו לדין כיום, רק תחליש את מדינת ישראל. התקופה שלנו איננה דומה לשנות השישים. זה לא כמו המעבר שהיה מבן גוריון לאשכול. מצבה של ישראל כיום והסכנות הביטחוניות האורבות לה, חמורות לאין ערוך מאלה שהיו כאן בשנות השישים של המאה הקודמת. 

לכן, צריך לעשות הכול על מנת שחילופי שלטון במדינת ישראל לא יהיו בבית המשפט אלא אך ורק בקלפי. נתניהו, ייתכן שמעד, אבל גם אחרים מעדו, ואיש לא נהג בהם באותה קשיחות. לנתניהו עשו ממש סיכול ממוקד.

יצחק הילמן

* * *

אמיר לוי

כל כשלי המשטרה והפרקליטות בחקירות נתניהו

מתוך "מידה", 22/11/2019

הדרמה המשפטית מאמש היתה שיאו של תהליך חקירה שערוריתי שהדליק לאורך הדרך שלל נורות אדומות לגבי התנהלות מערכת האכיפה, וגם לגבי האישומים עצמם

הרוחות עדיין סוערות לאחר הודעתו אמש (חמישי, 21.11) של היועמ"ש מנדלבליט על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה נתניהו בעבירות הפרת אמונים ושוחד, ונאום התגובה של ראש הממשלה מיד לאחר מכן בו טען כי מדובר ב"הפיכה שלטונית" וקרא "לחקור את החוקרים."

הפלונטר הפוליטי והמשפטי צפוי להמשך עוד חודשים ארוכים, אך כדי להבין איך הגענו עד הלום יש לחזור לכמה נקודות מפתח בתהליך החקירות, תהליך שלו חלק גדול במשבר בו המדינה כולה נמצאת והיה מלא בכשלים ובהתנהלות בעייתית של גורמי החקירה והאכיפה.

פרשת ריטמן

אחת הפרשות החמורות והסבוכות שהתחוללו בצמרת המשטרה בשנים האחרונות, שהחלה בשנת 2015 עם תלונות שהוגשו נגד מפקד יחידת להב 433 דאז ניצב רוני ריטמן על אי-סדרים בהתנהלותו ועל אירוע בו על פי החשד הטריד מינית קצינה ששירתה תחתיו, ובעצמה הפכה יעד לחקירת מח"ש תמוהה, ביחד עם מפקדה תנ"צ גיא ניר, שלמעשה שיבשה את חקירת ריטמן. החקירה נגדו נסגרה בסופו של דבר והמפכ"ל רוני אלשיך העניק לו גיבוי מלא, אך בעקבות הוראת בג"ץ נאלץ ריטמן לפרוש לבסוף.

במהלך הפרשה העלה ריטמן טענה לפיה גורמים בסביבת ראש הממשלה שלחו חוקרים פרטיים כדי לעקוב אחריו, בשל תפקידו המרכזי בחקירות ראש הממשלה. גם טענה זו הופרכה לאחר חקירה בה קבע ראש חטיבת המודיעין של המשטרה, תת-ניצב קובי זריהן, כי אין קשר בין החוקרים הפרטיים להתחקות לכאורה אחר חוקרי נתניהו.

בנוגע לטענות לקשרים שהשמיע אלשיך על הקשר בין מעצר החוקרים הפרטיים לבין ניסיונות לעקוב אחרי חוקרי ראש הממשלה, הדגיש תנ"צ זריהן כי "למעשה בין המידע שאליו התייחס מפכ”ל המשטרה לבין החקירה המתוארת אין כל קשר: אירוע אחר, ממועד אחר."

פרשות אלשיך

מי שעמד בראש משטרת ישראל לאורך תקופת חקירות נתניהו היה כאמור רוני אלשיך, שעל מעלליו באותה העת כתבנו כאן בהרחבה מספר רב של פעמים. אחת התופעות הבולטות בכהונת אלשיך הייתה קשריו המפוקפקים עם עיתונאים, שבאופן פלאי דיווחו על פרטים מחקירות ראש הממשלה מיד לאחר שנפגשו עם אלשיך. כפי שחשף גלעד צוויק ב"מידה" לפני כשנתיים, לאחר פגישה בין המפכ"ל לשעבר לאיש ערוץ 10 דורון הרמן בחודש יוני 2016, פירסם האחרון בתוך מיספר ימים שלוש כתבות שעסקו בפרשת ההטרדה המינית בה היה חשוד ניצב רוני ריטמן ובהן ציטט גורמים במשטרה הטוענים כי מדובר ב"ניסיון לטרפד את החקירה."

בנוסף חשפנו כי אלשיך נפגש במהלך כהונתו לא פחות משבע פעמים עם אילנה דיין, כהכנה לראיון ששודר בחודש פברואר 2018 בתוכנית "עובדה" ובשיאה של הסערה הציבורית סביב תיפקוד המשטרה בחקירות. בעקבות הריאיון התקיים דיון מיוחד בוועדת הפנים של הכנסת, שביקשה לבדוק האם המפכ"ל הדליף לתקשורת מידע חסוי מחקירות ראש הממשלה, ובמהלכו עזב אלשיך את החדר לכמה דקות, בדיוק בזמן שהתפרסמה ההדלפה על מעצר אלי קמיר וניר חפץ.

עיתונאי אחר שהפך עורו לאחר פגישה עם אלשיך היה אמנון אברמוביץ'. ובעקבות פגישה שנערכה בין השניים ב-31 באוגוסט 2017, חל מהפך דרמטי בגישתו של אברמוביץ' כלפי המפכ"ל שהפך לפתע לשומר הסף החשוב ביותר של שלטון החוק. יממה לאחר הפגישה, אותו אברמוביץ', שעד אז ביקר בחריפות את אלשיך, חלק לפתע שבחים על פועלו של המפכ"ל, ובעיקר על חלקו המרכזי בחקירות ראש הממשלה שם לדבריו "רוני אלשיך עשה עבודה מעולה"

במקרה אחר, אישרה משטרת ישראל לבקשת "מידה" כי אלשיך נפגש במהלך שנת 2018 עם העיתונאים רביב דרוקר וברוך קרא, מי שעמדו מאחורי פרסום תחקיר מקיף בנושא "תיק 4000". הפגישה בין אלשיך לדרוקר נערכה ב-15 בנובמבר, כעשרה ימים לפני שידור תכנית "המקור", וכשבועיים לפני פרסום המלצות המשטרה בתיק 4000.

הדלפות מגמתיות

כמעט לאורך כל תקופת חקירות נתניהו, ליוותה את פעולות המשטרה והפרקליטות מכת הדלפות בלתי-נגמרת, כאשר כמעט בכל יום מהדורת החדשות נפתחה בציטוט מפי "מקור בכיר המקורב לחקירה" או "פרסום ראשון" מגורמים עלומים.

על פי סעיף 117א' של חוק העונשין, דינו של עובד ציבור שמסר ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו לאדם שאינו מוסמך לקבלה הוא מאסר בן שלוש שנים. דו"ח מבקר המדינה לשנת 2018 התריע על ליקויים חמורים בפרסום של פרטים אסורים בתקשורת, פגיעה בחקירות ובצנעת הפרט, וקבע כי רבות מן ההדלפות המתפרסמות בכלי התקשורת הגיעו בפירוש מתוך המשטרה והפרקליטות.

אך למרות כל זאת היועמ"ש מנדלבליט דחה כל בקשה לבדיקת ההדלפות ואף קבע כי הדלפות הן "מעקרונות הבסיס לקיומו של משטר דמוקרטי," ואיתור המדליפים אף "עלול לפגוע בחקירה." אלא אם כמובן מדובר בהדלפה שעשויה לסייע לראש הממשלה, אז כמובן מיהרו במשרד המשפטים לבקש צו שיאסור את הפרסום. גם הצעתו של שר המשפטים אמיר אוחנה לבצע בדיקות פוליגרף לאנשי הפרקליטות בעניין ההדלפות – נדחו על הסף על ידי האנשים שאין להם מה להסתיר.

פרשות ליאת בן ארי

אם כבר מדברים על הפרקליטות, חייבים להזכיר את ליאת בן ארי, הפרקליטה שליוותה את חקירות נתניהו והחליטה שבמקום לנכוח בשימוע שעליו היא אחראית החליטה שלא לוותר על חופש באפריקה עם משפחתה. מדובר היה בשיאו של הפרויקט אותו הובילה במשך כמה שנים, אך דווקא אז היא הפגינה זלזול תהומי בזכויותיו של ראש הממשלה להשמיע את הגנתו בפניה, ולמעשה חיזקה את טענתו למשחק מכור.

שמה של ליאת בן ארי נקשר גם לכמה פרשות אחרות, ובראשה פרשת המכרז התפור שהתפוצצה ברעש גדול בחודש יוני האחרון, אז הוקפא המכרז לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה בעקבות מכתב אנונימי שנשלח לנציבות שירות המדינה. במכתב נטען שהוועדה בנציבות, שהתכנסה כדי לבחור את המועמד לתפקיד, היא "מחטף לקידום ליאת בן ארי." לדברי הכותבים בן ארי היא "המועמדת המועדפת על פרקליט המדינה שי ניצן" (שהיה חלק מוועדת המכרז) בשל "הקו התקיף שנקטה בתיקי ראש הממשלה."

לפני כחודשיים, בזמן שוועדת המינויים דנה בתוצאות המכרז, פנתה מנכ"לית משרד המשפטים סיגל יעקבי לנציבות שירות המדינה והודיעה כי המשרד מבקש לדחות את המכרז עד לבחינתו המעמיקה. שי ניצן, המשמש כאמור גם אחד החברים בוועדה, התנגד למהלך והדיון חודש לאחר התערבות היועמ"ש ואיומי שביתה מצד בכירים במשרד, ובסופו בן ארי מונתה לתפקיד הבכיר. בתגובה כתבה מנכ"לית המשרד מכתב חריף לפרקליט המדינה ובו טענה כי החלטת נציבות שירות המדינה לאשר את קיום המכרז "אינה עונה על כל השאלות שעורר התהליך" אשר "חלקן לא נידונו באופן מספק"

פרשת המייל של שי ניצן

בשבוע שעבר חשף קלמן ליבסקינד ב"מעריב" הודעת דואר אלקטרוני ששלח פרקליט המדינה שי ניצן לבכירים במערכת המשפט, ובה עידכן אותם על סוגיות בהן נמצאת הפרקליטות תחת ביקורת בתקופה האחרונה, בעיקר בהקשר של תיקי ראש הממשלה, וביקש מהם להתגייס לטובת הפרקליטות ואנשיה בראיונות בתקשורת. ניצן אף צירף מסמכים וקישורים לחומרים משפטיים שעשויים לדעתו סייע להם בכך.

בין המכותבים היו שופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן וכן כמה שופטים בבית המשפט המחוזי, בהם גם מי שעשויים לעסוק בהמשך בתיקי ראש הממשלה אם יוגש נגדו כתב אישום. מכותבת נוספת היתה נשיאת העליון לשעבר דורית בייניש, שיום לאחר קבלת המכתב תקפה במילים קשות את שר המשפטים אמיר אוחנה בעקבות ביקורתו על התנהלות הפרקליטות.

במסמך המדובר כתב שי ניצן על פגישה שקיים ביום ראשון "עם כמה מנהלים לשעבר", ובה התייעץ עימם "בנושא המתקפות התקשורתיות על הפרקליטות, שרבו לצערנו לאחרונה, תוך שביקשתי מכל מי שמוכן להסכים לכך להופיע בתקשורת כאשר עולה הנושא"." עוד הוסיף ניצן כי "בהמשך להצעות שעלו בישיבה, בכוונתנו להעביר אליכם מידע רלוונטי בזמן אמת, הרלוונטי לדיון הציבורי על הפרקליטות. עשינו זאת בעבר מעת לעת, אך בכוונתנו לעשות זאת בתדירות גבוהה יותר." למכתב צורפו כמה מסמכים, בהם החלטת היועמ"ש בעניין רות דוד ומכתב מאת היועמ"ש הדוחה את בקשת פרקליטי נתניהו לפתוח בחקירת ההדלפות מתיקי החקירה.

בעקבות הסערה שהתעוררה, פנתה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות לניצן וביקשה ממנו ש"לא לפנות לשופטים מכהנים בנוגע למאבק במתקפות על הפרקליטות." בהודעה שפירסמה דוברות הרשות השופטת נכתב כי ניצן טען כי "מדובר בתקלה והשופטים המכהנים יוסרו מרשימת התפוצה."

פרשת חקירות עדי המדינה

בחודשים האחרונים נחשפו מיספר דיווחים על מעשים פסולים לכאורה שעשו חוקרי המשטרה במאמצם להרשיע את ראש הממשלה נתניהו. כך למשל דיווח עמית סגל בחודש ספטמבר ציטוטים מתוך חקירתו של שאול אלוביץ' בתיק 4000 מהם עולה כי המשטרה ניסתה להשתמש בבנו כדי ללחוץ עליו להחליף עורך דין, וכמו כן השתילה מכשירי האזנה בחדר שאמור לשמש להתייעצות בין פרקליטים ללקוחות.

בנוסף, בציטוטים מחקירתו של ארי הרו נשמע החוקר כורש ברנור מנסה לשכנע את הרו למסור הודאה, למרות שלטענתו הוא לא יודע דבר. כך למשל אומר החוקר כי  "אתה צריך לתת משהו כדי שנחתום איתך הסכם," וארו משיב לו: "אז תגיד מה אתה רוצה שאני אגיד ואני אגיד." בהמשיך מסביר החוקר: "יש לך משהו להגיד נגד אחרים? תגיד לי עכשיו רשימה. אני צריך ממך רשימה של דברים. סחורה, זה כמו שוק. אתה נותן – אני מחזיר," והרו משיב: "אני באמת לא יודע."

לפני כשבועיים חשף שוב סגל תמלילים מחקירת ניר חפץ שהעלו שוב שאלות קשות לגבי אמינות גרסתו של חפץ וכמו כן לגבי ההתנהלות הבעייתית של גורמי החקירה והאכיפה. על פי הפרסום, המשטרה הפעילה "לחצים מיוחדים" על מנת לגרום לחפץ לחתום על הסכם עד המדינה, וכחלק מהמאמצים זימנה לחקירה "אדם נוסף שאינו קשור כלל לתיק." במהלך חקירתו נשאל אותו אדם "שאלות לא רלוונטיות" במטרה ללחוץ על חפץ להפוך לעד מדינה. צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה צומצם רק שלשום, אז הותר לחשוף כי העדה "נשאלה שאלות חודרניות ביחס לטיב הקרבה והיחסים בינה לבין חפץ."

פרשת מני נפתלי

עוד פרשה סבוכה שכוללת בתוכה התנהלות בעייתית של גורמי החקירה והאכיפה, סביב עד מרכזי נגד נתניהו ומשפחתו. בקצרה נסכם כי אב-הבית לשעבר בבית ראש-הממשלה היה עד מרכזי בתיק נגד שרה נתניהו, בו נבדק החשד – האם הזמינה שלא כדין מזון מספקים חיצוניים במאות אלפי שקלים. בספטמבר 2017 הודיעה פרקליטות מחוז ירושלים כי נפתלי נהנה מחסינות מפני הפללה עצמית בתיק המעונות, החלטה שהתקבלה בהליך בזק של שבועיים ימים – ערב הבחירות לכנסת ולאחר השתהות ארוכה בטיפול בנושא.

לאחר מכן הגיש נפתלי תביעת דיבה נגד אישים בסביבת נתניהו, שהסתבכה גם היא לאחר שבדצמבר 2017 הגיש היועמ"ש מנדלבליט בקשה דחופה לעיכוב הליכים כי בתיק הדיבה נחשפים מסמכים שונים והדבר עלול לפגוע בחקירה המתנהלת נגד אחד הנתבעים, עזרא סיידוף, ונגד שרה נתניהו, סביב עדויות סותרות לכאורה שמסר נפתלי עצמו, ולאחר שבמשך שנים דיבר חופשי בתקשורת אך לפתע היה חשוב ליועמ"ש לשמור על ניקיון החקירה.

שמו של נפתלי עלה שוב לכותרות לאחרונה לאחר פרסום עדותה של סבטלנה גורודצקי שהתלוננה על הטרדה מינית מצד נפתלי, ובחקירתה הופעל עליה לחץ לחזור בה מהגשת התלונה ובין השאר אמר לה אחד החוקרים כי "נתניהו לא יהיה יותר ראש ממשלה, ולכן אין לך מה לדאוג."

בעבר טענה פרקליטתה של גורודצקי בראיון ל"מידה" כי "המשטרה זיהמה את החקירה נגד מני נפתלי כדי להצליח בתיק שרה נתניהו."

פרשת הטלפון של יועצי רה"מ

עוד פרשה שצצה בשבועות האחרונים, סביב הדיווחים על חקירות יועצי ראש הממשלה והחרמת הטלפונים שלהם במסגרת חקירת הטרדת עד המדינה שלמה פילבר, ובעקבות תלונה שהגיש יונתן אוריך ליועמ"ש בבקשה לבדוק את התנהלות החוקרים.

לאחר דיון מרתוני בבית משפט השלום בתל-אביב בבקשת המשטרה לעיין בחומרים אשר נמצאים בטלפונים, הצביע השופט עלאא מסארווה על רשימה ארוכה של פגמים, ביניהם "חיפוש ותפיסה של מכשירי הטלפון מבלי שקדמה לכך בקשה לבית המשפט להוצאת צו שיפוטי," הזמן הרב שחלף בין המועד שבו עלה שמם של החשודים כמעורבים לבין מועד חקירתם, הדרישה מאחד החשודים שהתייצב לחקירתו ללא טלפון, לחזור על עקבותיו בליווי שוטר, העובדה שלא הוסבר לנחקרים כי זכותם להתנגד לחיפוש ואופן החיפוש שנעשה בטלפונים. כל העובדות האלה מלמדות, כך כתב השופט, כי למשטרה היתה "תוכנית חקירה שכוונה מראש לחדירה למכשיר הטלפון מבלי צו שיפוטי."

למרות מסכת הפגמים הזו, השופט אישר לבסוף את השימוש בחומרים, כפי שנקבע שוב השבוע בערעור בבית המשפט המחוזי, החלטה שמדגישה את המצב האבסורדי בו מתנהלת משטרת ישראל, אשר מצד אחד מחזיקה בסמכויות כמעט בלתי-מוגבלות אך מצד שני מתנהלת ללא פיקוח או מגבלה.

אכיפה בררנית ותיקים תקדימיים

בכתבה של חדשות 12 מראשית השנה, רגע לפני ההחלטה על פירסום כתב החשדות נגד נתניהו, תואר תהליך קבלת ההחלטות של מנדלבליט בחקירות ראש הממשלה. בכתבה צוטט היועמ"ש כמי שאמר למקורביו כי כאשר נכנס לתפקידו בפברואר 2016, "זרקו עלינו מבקר המדינה והמשטרה בליל של נושאים, שאריות של ביבי טורס ופרשת המעונות, כל מיני קצוות של זוטות כאלה, דברים שנראים על גבול הרכילות." לדברי מנדלבליט אז, "אם לא היה מדובר בראש הממשלה לא היו עושים כלום," אך בכל זאת הוא החליט שצריך לבדוק.

זו נקודה שחשוב להדגיש מפני שהיא מהווה הן את הבסיס לפתיחת מחול השדים המשפטי שמתרחש פה במשך כמה שנים, ודוגמה לדפוס ההתנהלות הפסול של "שומרי הסף" למיניהם באכיפה בררנית מובהקת וכאשר שלל חשדות חמורים לא פחות נגד אישים אחרים כלל לא נחקר או נבדק. על פי הודאתו של היועמ"ש עצמו, החקירה התנהלה במשך קרוב לשנה על סמך שמועות ורכילויות בלבד, והגיעה למבוי סתם ללא שום מידע מבוסס. בכל הזמן הזה המשטרה למעשה לא חקרה שום עבירה אלא רק חיפשה רמזים לעבירות וירתה לכל הכיוונים בתקווה שמשהו ייפגע, תוך השקעת משאבים אדירים,  גיוס התקשורת ופגיעה במוניטין המקצועי והאישי של החשודים. שי ניצן אף הודה בכך כאשר סיפר בראיון ל"מקור ראשון" כי הקביעה לפיה סיקור חיובי יכול להיחשב כשוחד היא "תקדים משפטי".

כאשר מחברים את רצף הפרשות והשערוריות האלה, הקשורות כולן לחקירות הרגישות ביותר שלהן השלכות הרות-גורל, אין מנוס מלחוש כי לא רק שהחקירות עצמן נוהלו בדרכים לא כשרות לכאורה, אלא שהמטרה כבר סומנה מתחילתן ולכן כל האמצעים היו כשרים להשגתה. כאשר מערכת המשפט, שאמונה על שמירת החוק, דורסת בגסות ערכי יסוד דמוקרטיים כמו הזכות להליך הוגן, שוויון בפני החוק וחזקת החפות, ועושה זאת ממניעים אישיים ופוליטיים מובהקים, כל אזרח במדינה צריך להיות מוטרד ללא קשר לעמדתו האישית.

כתבי האישום נגד ראש הממשלה נתניהו צפויים עוד להתברר במערכה משפטית ארוכה, אך כבר עתה ברור כי הדרך אליהם היתה רצופה כשלים וחשדות להתנהלות בעייתית מאוד מצד החוקרים והפרקליטים, שמתבטאת גם באמון הקורס של הציבור במוסדות אכיפת החוק. אותם "שומרי סף", שדורשים התנהלות ללא רבב מנבחרי הציבור, לא עמדו בה בעצמם ולעיתים הפרו אותה ברגל גסה, עובדה שמטילה צל כבד על כתב האישום ועל ההליך המשפטי כולו, ומחזקת עוד יותר הקריאה "לחקור את החוקרים."

אמיר לוי

* * *

עכשיו, שמנדלבליט הפך לקטיגור של ראש הממשלה

הגיע הזמן שיתפטר,

וימונה יועץ משפטי חדש

שאינו קשור לתיקים ההזויים נגד נתניהו!

* * *

אמיר לוי

חסינות, פרישה או משפט? התרחישים האפשריים של נתניהו מול כתב האישום

מתוך "מידה", 22/11/2019

עו"ד שמחה רוטמן על השאלות סביב המשך כהונת רה"מ: "לא יתכן מצב שיועמ"ש יקבע תקדים בניגוד להליך החוקי." ד"ר חיים משגב: "נתניהו יתקשה לזכות במשפט הוגן."

"כתבי האישום נגד נתניהו הם שיא של תהליך הפליליזציה של הפוליטיקה אותו אנחנו רואים במקומות אחרים בעולם וגם בישראל, ופלישת מערכת המשפט לכל תחומי החיים הציבוריים." כך אומר עו"ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה, בשיחה עם "מידה", בעקבות הודעתו הדרמטית אמש של היועמ"ש מנדלבליט על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה בחשד לשוחד בתיק 4000 והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000.

"כאשר מדברים על שוחד צריך שיהיה מרכיב של מתת מצד נותן השוחד וצריך שתהיה תמורה מצד מי שמקבל את השוחד. 'סיקור אוהד' אינו יכול להיות מתת ולכן מה שמתואר בכתב אישום ברמה העקרונית זה לא שוחד, ולדעתי תיק 4000 הוא בכלל לא תיק שהיה צריך להיפתח," הוא אומר ומסביר: "בכתב האישום מוזכרות למשל כתבות נגד יריבים של נתניהו שהיו אמורות להעביר מסרים שליליים. מה האינטרס האישי של נתניהו בפרסום כזה? הרי אם נפתלי בנט למשל לא היה יריב פוליטי ברור שלא אכפת לנתניהו מה מתפרסם עליו. כלומר, הפרסום עצמו לא מהווה עבורו טובת הנאה אישית אלא חלק מהתפקיד שלו כפוליטיקאי."

אפשר בכל זאת לטעון שהיתה איבה אישית בין השניים.

"אולי, אבל עדיין לא מדובר פה בטובת הנאה שפוגעת במדינה כמו למשל כסף או ארוחות. בתפיסתו של נתניהו ישראל מרוויחה מכך שהוא מכהן כראש הממשלה, וכאשר הוא פועל למען סיקור אוהד הוא מנסה לבצע את תפקידו בצורה טובה יותר. ככה עובדת הפוליטיקה, ואם נתחיל להגדיר כל פעולה כזו כמתת – ייווצר כאן עיוות חמור מאוד של המערכת הפוליטית ופגיעה בתקשורת החופשית. אם סיקור אוהד הוא שוחד צריך להכניס לכלא את כל הפוליטיקאים, העיתונאים והפקידים במדינה. מי שחיבר את כתב האישום הזה לא מבין מהי פוליטיקה ומהם יחסיה עם התקשורת, או שהוא מבין היטב אבל מבקש להכפיף את נבחרי הציבור למרותו. זו תזה מופרכת כשלעצמה, ולהחיל אותה באופן תקדימי ובררני זה דבר לא הוגן."

מה לגבי תיקי 1000 ו-2000?

"אם העובדות בתיק 1000 אכן נכונות, יכול להיות שנחצה בו הקו שבין מתנות חבריות להפרת אמונים. במקרה הזה, ובניגוד לשני התיקים המופרכים האחרים, מדובר בעניין לשיקול דעתו של היועמ"ש בנוגע לשאלות משפטיות. בנוגע לתיק 2000, גם כאן אני סבור שאין שום שוחד ובכלל לא היה צריך לפתוח תיק כזה. להגיד שאדם שנסחט על ידי מו"ל של עיתון ומקליט את השיחה מבצע הפרת אמונים? זה מגוחך!"

כבר אתמול בערב, עם פרסום כתבי האישום, החלו לצוץ בתקשורת דיווחים על כך שמנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן בוחנים את שאלת המשך כהונתו של נתניהו תחת כתב אישום, למרות שקיים חוק יסוד מפורש בעניין הקובע כי ראש ממשלה יכול להמשיך בתפקיד עד למתן פסק דין חלוט בעניינו.

בסוגייה זו עו"ד רוטמן אומר כי "החוק ברור וחד ומסביר לפרטי פרטים איך מנהלים הליך פלילי נגד ראש ממשלה מכהן. לא ייתכן לעולם מצב שבו יבוא יועמ"ש או בית משפט ויגיד שאי אפשר שראש ממשלה יכהן במצב כזה. בדיוק בשביל זה קבעו את החוק וזו חוצפה שבמשרד המשפטים בכלל דנים בשאלות כאלה. גם הטענה שמנדלבליט יכול להגדיר לנשיא המדינה למי לתת את המנדט להרכבת הממשלה מנוגדת לכל חוק."

האם לא קיים ניגוד עניינים במצב בו הסוגייה הזו אכן תגיע לבית משפט?

"ברור שיש פה ניגוד עניינים מובהק. הרי אלה אותם אנשים שעמדתם היא שנתניהו אשם ולכן הם הגישו נגדו כתב אישום, ומן הסתם הם מוטים בשאלה האם הוא יכול להמשיך לכהן. מה שמדהים הוא שאותם פרקליטים ויועצים ירדו לכל פרט קטן בניגודי העניינים שבין נתניהו לבין אלוביץי, למשל, אבל כשהם עצמם עומדים בניגוד עניינים מובהק זה כנראה עובר להם מעל הראש. מדובר פה בשרלטנות משפטית שמתאימה יותר לרפובליקת בננות."

מה דעתך על הטענה לפיה נתניהו לא עשה מספיק בשנות שלטונו כדי לקדם רפורמה במערכת המשפט?

"אני לא יכול אלא להסכים. במשך שנים רבות נתניהו לא עשה דבר כדי לטפל במערכת המשפט ואף התייצב תמיד להגנתה. הוא היה המשיב בעתירות שהגשנו נגד המינוי של שי ניצן לפרקליט המדינה, והוא התעלם מהבקשות לפצל את תפקיד היועמ"ש או להגביל את סמכויות בג"ץ. באיזשהו מקום האירוע הזה מגיע לו, אבל לא מגיע לנו שהדמוקרטיה הישראלית תיהרס בגלל הכשלים בפרקליטות ובמשטרה ובגלל שמערכת המשפט יצאה משליטה. למרות הכישלון של נתניהו בעניין, אני באופן אישי אעמוד במאבק לצד כל מי שתומך בו, כי לאזרחי ישראל מגיעה מערכת משפטית נורמלית ותקינה."

המלכוד של נתניהו

מומחה המשפט הפלילי והחוקתי ד"ר חיים משגב אומר בשיחה עם "מידה" כי כתבי האישום מאמש הם הוכחה ל"ניצחון האוליגרכיה המשפטית". על פי ד"ר משגב, "אהרן ברק יסד את האוליגרכיה לפני כ-25 שנים, עם חוק יסוד כבוד האדם שאיפשר לו למעשה להתערב במעשי חקיקה והפך את החוקים להמלצה בלבד. שלוחותיה של האוליגרכיה הזו נמצאות בכל מקום במשטרה, בפרקליטות, בלשכת היועמ"ש ובבתי המשפט וקשה מאוד להתמודד איתה."

ראש הממשלה ביקר אתמול את הפרקליטות אבל אמר שהוא מאמין וסומך על השופטים.

"אם מישהו חושב שיש לראש הממשלה סיכוי לזכות בהליך הוגן אז הוא טועה. מדובר פה בקרב מאסף של האוליגרכיה על המשך שלטונה והיא מנצחת בו. אין שום פיקוח ציבורי על הדרך שבה נפתחות חקירות ומוגשים כתבי אישום, ולמעשה אין שום דרך למנוע הגשת כתב אישום. נכון שהיה כביכול שימוע אבל ראינו אתמול שבעצם לא שמעו שם שום דבר. אנחנו גם יודעים שמנדלבליט לא קרא את כל החומרים בעצמו אלא רק קיבל דיווחים תמציתיים שהושמטו מהם דברים חשובים, ואין שום דרך להספיק לקרוא לבד את הכול. היו פה הרבה בורות משפטיים בדרך ולצערי היועמ"ש נפל בכולם."

לדברי ד"ר משגב, המצב הזה מעלה שוב את הצורך לפצל את תפקידי היועמ"ש, אשר משמש כיום למעשה גם כתובע שאחראי על התהליך הפלילי וגם כיועץ משפטי לממשלה ולראש הממשלה בעניינים שוטפים.

"ברור שבמצב בו מנדלבליט מחזיק בסמכות לפתוח בחקירה ולהגיש כתב אישום נגד נתניהו, אז גם יחסי העבודה ביניהם כאשר הוא מייעץ לראש הממשלה כיצד לנהוג הם בעייתיים. כל עוד הסמכויות שלו לא מוגדרות בחוק, היועמ"ש למעשה הופך לשליט יחיד, וההפקרות חוגגת."

שמענו כבר אתמול דיווחים על האפשרות שנתניהו לא יוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה.

"אני הייתי זה שהגשתי בזמנו את העתירה בעניין רפאל פנחסי, והרכב של חמישה שופטים בראשות אהרן קבע אז את ההלכה לפיה שר שהוגש נגדו כתב אישום חייב לסיים את תפקידו גם אם ניתנה לו חסינות מהכנסת. בעניין ראש הממשלה המצב שונה כי יש כאן חוק ברור לחלוטין שאומר שהוא מסיים את תפקידו רק לאחר פסק דין חלוט. כל ההצעות האחרות שאנחנו שומעים עכשיו לא רלוונטיות כל עוד נתניהו הוא ראש ממשלה, ואי אפשר לסלק אותו מהתפקיד עד שלא תתכנס כנסת חדשה. השאלה אם הנשיא יכול או לא יכול להטיל עליו להקים ממשלה תחת כתב אישום היא עוד חזון למועד, אבל הבעייה הגדולה היא שבסופו של דבר העניין יגיע לבג"ץ, שהוא מקור הכוח העיקרי של האוליגרכיה המשפטית, והוא עלול עוד לקבוע ללא שום סמכות שהיועמ"ש רשאי לפרש את החוק כרצונו."

האם ממשלות הימין כשלו בהסדרת היחסים בין הרשויות?

"לצערי נתניהו וממשלותיו לא נתנו את דעתם לכך באופן מספק. היו כמה הזדמנויות שבהן היה צריך להגביל את כוחו של בג"ץ ולקבוע את סמכותו, אבל היום אנחנו במצב שבית המשפט העליון פורס את חסותו על כל המערכת ורק מכוחו היא פועלת. זו בעצם הפיכה של כל המערכת הפוליטית על פיה וזה מה שהוביל אותנו למשבר הנוכחי. ברור שאלמלא החקירות וכתב החשדות המופרך – נתניהו היה יכול לעמוד בראש ממשלה יציבה ועם הרבה יותר מושבים בכנסת."

איך היית מייעץ לראש הממשלה להתנהל בהליך המשפטי כעת?

"עניין החסינות הוא מורכב, כי החוק קובע עילות מוגבלות כמו האם כתב האישום הוגש שלא בתום לב או מתוך אפלייה. הענקת חסינות תלויה בוועדת הכנסת ובמליאת הכנסת, שם אין לנתניהו כרגע רוב. בכל מקרה כרגע אין מי שיוכל לדון בשאלה וגם אין לדעת איך תיראה הכנסת הבאה, ובוודאי יוגשו גם שלל עתירות לבג"ץ בעניין והוא בוודאי ידון בהן.

"מצד שני, אני חושב שגם במשפט אין לנתניהו הרבה סיכוי ולכן הוא נמצא במילכוד. המשפט במחוזי יכול להימשך שנים, ויהיה מלווה בהרבה הדלפות וספינים תקשורתיים. אני כבר רואה איך אהרן ברק ודורית בינייש מתבטאים בזכות הרשעה כמו שהתבטאו בזכות הגשת כתב האישום, וייתכן שחלק מהשופטים יושפע – מרצונם להגיע בהמשך לעליון. אולי ירככו את כתב האישום ויזכו אותו בחלק מהתיקים אבל אני לא רואה כאן זיכוי מוחלט, לא בגלל חומר הראיות אלא מסיבות אחרות."

האם יש תקנה למצב הנוכחי ולכוחה המוגזם של מערכת המשפט?

"לצערי נראה שמאוחר מדי. הקרב אבוד והפסדנו במלחמה. היו עשר שנים שבהן היה אפשר לקבוע את סמכויות בג"ץ או לחוקק פסקת התגברות אבל לא נעשה דבר. שר האוצר משה כחלון, שבעבר היה תלמיד שלי בלימודי משפטים, החליט שהוא מגן על הדמוקרטיה ומונע שינויים בחוק, וכעסתי מאוד על כך. גם הכנסת הבאה כבר לא תעשה דבר ולא משנה בידי מי תישלט, ולמעשה אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. אתמול בלילה הם ניצחו."

אמיר לוי

* * *

"הבעייה לא תהיה שכל סיקור עיתונאי יהפוך מעכשיו טרף להתערבות אלימה של החוק הפלילי – אלא שעבירת הסיקור כשוחד היא כה עמומה, שהיא תפתח עוד פתח לאכיפה בררנית ותגביר עוד את טשטוש הגבולות בין הפלילי לפוליטי. מן הסתם עבירה מעורפלת זו גם תוסיף לגורמי האכיפה עוד שכבה של הגנה מפני ביקורת, מוצדקת ושאינה מוצדקת כאחת. שהרי לא צריך מגדת עתידות כדי לנחש מה עתיד לקרות כאן: את העבירה החדשה לא יחפשו אצל הכתבים שנהפכו למשרתים נאמנים של גורמי האכיפה, למרות שגם את שירותי הדוברות שהם מספקים למי שהם אמורים לסקר אפשר לתאר במונחי שוחד, לא פחות משאפשר לעשות זאת לגבי סיקור אוהד הניתן לפוליטיקאים. אבל איש הרי לא חושב שדבר כזה יקרה. מה שיקרה הוא שעיתונאים ופוליטיקאים שאינם מוצאים חן בעיני האליטה המשפטנית יהפכו לטרף קל."

[גדי טאוב. "הארץ". 22.11.19].

* * *

אהוד: אני מקווה מאוד שמערכת המשפט שלנו לא תצליח להכניס למעשיהו את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו, איזו בושה זו תהיה! – אבל מה, זה עלול לקרות רק בעוד שבע שנים כאשר ראש הממשלה נתניהו יהיה כבר בן 77!

* * *

יורם אטינגר

מלחמה בטרור אסלאמי –

מציאות לעומת תקינות-פוליטית

"חדשות מחלקה ראשונה", 21 בנובמבר 2019

האייתולות, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי מייצגים את הטרור האסלאמי המזעזע את המזרח התיכון מאז המאה ה-7. שלושה מארבעת הח'ליפים לאחר הנביא מוחמד נרצחו: עמר בן אלחטב, עות'מאן אבן עפאן ועלי אבן אבו טאליב. משטרים מוסלמים במזרח התיכון תופסים ומאבדים שלטון באמצעות טרור, כפי שמתרחש ב"צונאמי הערבי" המשתולל מאז 2010 ובמלחמות האזרחים בלוב, תימן, עיראק וסוריה.

הטרור האסלאמי מסתער על אירופה, אסיה, אפריקה, דרום, מרכז וצפון אמריקה, ורואה בארה"ב – מאז היווסדה ב-1776 – יעד מרכזי, כפי שתיעדו מנהיגי ארה"ב שהיו מונחי-מציאות ולא שבויי ה"תקינות-פוליטית".

ב-1786 דיווחו ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון – לימים נשיאי ארה"ב – לקונגרס האמריקאי על הסיבה לטרור המוסלמי האנטי-אמריקאי מצפון אפריקה: "[האסלאם] מבוסס על חוקי הנביא כפי שנכתבו בקוראן. אומות המתכחשות לעליונות האסלאם הן כופרות. [למוסלמים] הזכות להילחם בהן ולשעבדן לעבדים. מוסלמי הנהרג במלחמה מבטיח מקומו בגן עדן. הטבות פיננסיות [מארה"ב] לשלטון מוסלמי יביאו להפסקה זמנית [במלחמה)...." עם כניסתו לבית הלבן פתח הנשיא ג'פרסון במלחמה, הכניע את הטרור המוסלמי בצפון אפריקה, ושיחרר את השבויים האמריקאיים.

ב-1830 כתב הנשיא ג'והן קווינסי אדאמס על מהדורה מוקדמת של "מלחמת התרבויות": "כלל-יסוד בקוראן הוא מלחמה מתמדת במתכחשים לנביא מוחמד... המצווה להשליט את האסלאם באמצעות החרב היא מחייבת... את מצוות הנביא אפשר ליישם על ידי אלימות ו/או הונאה..."

ב-1916 כתב הנשיא רוזבלט: "הנצרות נעלמה בכל מקום בו היתה יד המוסלמים על העליונה... אילו אירופה לא היתה מגלה עליונות צבאית על הפולשים המוסלמים ["קרב פואטייה" ב-732, גרנדה ב-1492, "קרב וינה" ב-1683] – אירופה היתה מאוסלמת והנצרות מושמדת..."

ב-2019 רואים האייתולות בארה"ב את "השטן הגדול" והמכשול המרכזי להגשמת חזונם להשתלטות על המפרץ הפרסי, המזרח התיכון והעולם כולו, וזאת למרות שהנשיא קארטר בגד בשאח הפרסי והעניק רוח גבית להשתלטותם על איראן ב-1979. הם ראו בכך ביטוי לרפיון ופתחו במסע טרור אנטי-אמריקאי הנמשך עד עתה.

ויתורים ומחוות למשטרים פורעי-חוק מלבים טרור, כפי שהתרחש עקב "הסכם אוסלו" וה"התנתקות" – ויתורים חסרי תקדים לטרור הפלסטיני שהציתו טרור חסר תקדים.

אמנם רוב המוסלמים אינם טרוריסטים (במזרח התיכון הרוב נרמס על ידי מיעוט אלים), אך רוב הטרוריסטים הם מוסלמים. הם אינם מונחים על ידי שידרוג רמת החיים, אלא על ידי ערכים מגלומנים בני 1,400 שנים (המככבים בספרי הלימוד באיראן וברש"פ) כגון:

האסלאם נועד לשלוט בעולם.

"הכופר" חייב להשתעבד לאסלאם מרצון או מכוח החרב.

הצטרפות לג'יהאד מעניקה ללוחם 70 בתולות בגן עדן.

טרור נועד לקעקע את ביטחון "הכופר".

הסכם עם "כופר" הוא זמני ומחייב הפרה עם שידרוג יכולות הלחימה.

כפל-לשון והטעייה ראויים במאבק ב"כופר".

הגירה לא נועדה להשתלב אלא להשתלט.

במאבק בטרור האסלאמי ראוי לבחון את ההערכות מונחות-המציאות של ג'פרסון, אדאמס ורוזבלט, שלא עמדו במבחן התקינות-הפוליטית, אך הבינו שנמר אינו משנה חברבורות, רק טקטיקות.

יורם אטינגר

 * * *

יעקב חסדאי

המשטרה והפרקליטות במדינת ישראל

ככל שמתמשכת חקירת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ההמתנה להכרעת היועמ"ש בתיקים השונים שכבר הסתיימו וכל זאת על רקע המשבר הפוליטי ואי היכולת להרכיב ממשלה יציבה בישראל, מתרבות האשמות של ראש הממשלה ומקורביו כנגד גורמי אכיפת החוק בטענה של רדיפה אישית ופוליטית נגדו.

זו טענה כבדה אשר מתחדדת לאור העובדה כי לאחרונה החלו גם לחקור את האנשים מסביבתו הקרובה בטענה של הטרדת עד המדינה (בתיק 4000) שלמה פילבר. טענתם של בכירים בסביבתו של נתניהו, כולל השר לביטחון פנים – גלעד ארדן, היא שגם האשמות אלו (הפגנות כולל הפעלת רמקולים ליד ביתו של פילבר) הם מחאה פומבית ולגיטימית והעיסוק בהם הינו רק כדי לנסות ולפגוע בסביבתו של ראש הממשלה.

טענה נוספת המועלית על ידי ראש הממשלה ומקורביו כנגד המשטרה והפרקליטות זהו נושא ההדלפות. לטענתם, מן המשטרה או הפרקליטות, או ממקום לא ידוע אחר אשר קשור אליהם – יש הדלפות שמטרתן ליצור דעת קהל עויינת כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו.

טענות אלו ראויות לבדיקה יסודית ולשם כך יש צורך לענות על שתי שאלות עיקריות:

השאלה האחת היא איזו פרקליטות ומשטרה אנחנו רוצים? האם אנו רוצים "כלבי שעשועים" המקבלים את האוכל מבעליהם ומקשקשים בזנב או שאנו רוצים "כלבי ציד" אשר מחפשים דם ומריחים כל מקום בו הם רואים שמץ של חשש לעבירה?

לשם המחשה, האם אנו רוצים את השר אמיר אוחנה כיועץ משפטי לממשלה?

השאלה השנייה – האם צריך להקדיש תשומת לב לאלו שבצמרת או דווקא לאלו שנמצאים למטה יותר? האם לעקוב בקפדנות דווקא אחרי האנשים הבכירים או דווקא אחרי אלו שאינם כה בכירים אבל, בלי ספק, גם הם עושים עבירות?

לשאלה הראשונה, נראה לי שאנחנו צריכים פרקליטות ומשטרה שהם כלבי ציד. אלו אשר מחפשים בנרות עבירות ובמקום בו הם מריחים עבירה הם חוקרים ובולשים ורודפים עד שהם מוציאים את האמת לאור.

לשאלה השנייה, במקום בו יש יותר כוח – יש גם סכנה גדולה יותר לשחיתות. לכן טבעי ומובן מאליו שהפרקליטות והמשטרה ממקדים את תשומת ליבם דווקא באנשים הבכירים.

בעניין זה צריך לומר כי הניסיון להאשים את הפרקליטות והמשטרה בשמאלנות אין לו כל בסיס. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, גדל בבית של אנשי "חרות". הוא שירת את בנימין נתניהו כמזכיר ממשלתו במשך 3 שנים. מפכ"ל המשטרה היוצא, רוני אלשיך, היה גם הוא מינוי של ראש הממשלה. לכן קשה לחשוד בהם כי יש להם משהו אישי נגד ראש הממשלה או אפילו נגד תנועתו.בזהירות רבה אומר כי גם צוות החוקרים והשוטרים אינו מגיע משכבות אשר שונאות את ראש הממשלה ולכן הניסיון לקרא להם "שמאלנים" הוא ניסיון מגוחך. הם עושים את עבודתם.

בנושא ההדלפות מחדרי החקירות מתגוננים הפרקליטות והמשטרה כנגד האשמות אלו וטוענים כי אינם אחראים לכך. אולם יש לומר כי בשיטת ההתגוננות שלהם יש פגם אחד. הם אינם מצביעים על מקור אחר ואינם מקיימים חקירות בנושא זה. זוהי שאלה קשה והיא עלולה לתת  סיבה כדי לפקפק באמינותם גם בנושאים אחרים.

נראה לי שזהו משגה משמעותי של הפרקליטות והמשטרה. הם היו צרכים להביא בפנינו מקרה אחד, או מיספר מקרים בו הם חקרו ובדקו ומצאו מי המדליף. אני מבין כי הדבר אינו קל. יש חסינות עיתונאית וקשה לחקור עיתונאים. קשה, כפי שמתברר, וגם אסור לחדור למכשירים הניידים שלהם. אולם למשטרה ולפרקליטות יש כלים אשר כדאי שישתמשו בהם כי זה חיוני להגדיל את אמינותם בציבור. עליהם למצוא ולהוכיח כי יש מקור להדלפות והוא אינו מתוך שורות המשטרה והפרקליטות.

כדי להמחיש מדוע יש צורך של גורמי אכיפת החוק לעסוק דווקא באנשים הנמצאים בצמרת אזכיר פרשה שהסתיימה לפני זמן לא רב – פרשת נוחי דנקנר, אחד הטייקונים הגדולים בתולדות מדינת ישראל. כאשר התחילו החשדות נגדו הוא הכריז שהוא "נקי לחלוטין". המשטרה היתה צריכה להיעזר בהאזנות סתר גם של עוזריו ויועציו ולגייס באמצעים שונים עדי מדינה. בסופו של דבר, מתוך ה"לא כלום" נדון נוחי דנקנר ל-3 שנות מאסר.

מדוע הגעתי לקשור בין פרשת דנקנר לנתניהו?

 קראתי באחד העיתונים כי בערב הרצת המניות, שזהו הנושא עליו נשפט דנקנר ל-3 שנים בכלא, הוא בילה במעונו של ראש הממשלה. כלומר, העובדה שהמשטרה והפרקליטות פוקחים עין על צמרת המדינה, ועל אנשים שיש להם כוח ושררה, הוא עובדה שכולנו צריכים לתמוך בה ולחזק את כוחם של גורמי אכיפת החוק.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור"       והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר: www.laor.org.il 

* * *

ברכות לסבתא לאה היקרה

במלאת לך 75 שנה!

אוהבייך מאחלים לך הרבה בריאות –

ונחת ממשפחתך – ובייחוד מנכדייך!

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

ל"ט. צער בעלי בתים

הדבר הטוב שקרה לנו אחרי מלחמת המפרץ, ואחרי שחזרנו לתל אביב מכרמי יוסף, היה שעדנה ילדה במזל טוב את נכדתי הראשונה, מיכל, ואני הפכתי להיות בעלה של סבתא. בניגוד לילדים שלנו, שנולדו כשבבית יש מטפלת צמודה לפחות בחדשים הראשונים, הרי עדנה רצתה שמיכל, כל כולה, תהיה באחריותה. היא לקחה חופשה של שנה מבית הספר והניקה אותה כמעט עד גיל שנתיים.

אפי, שחשב להיות אבא במשרה מלאה, מצא את עצמו חסר עבודה, כי עדנה לא ויתרה על חלקה ובלילות היתה היא זו היא שקמה לראות למה הקטנה בוכה, או למה היא שותקת.

  מדי פעם היה מוצא עבודה מזדמנת, שבמקרה הטוב החזיקה מעמד אולי חודש. מדי פעם היה גם מגלה פסיכולוג חדש שהיה בטוח שממנו תבוא לו הישועה. כשנגמרו לו כל הפסיכולוגים שבארץ, עבר לעולם הרחב וגילה שבשוויץ ישנה פסיכולוגית גרמנייה שחוללה נפלאות והצליחה להעמיד על הרגליים הרבה חולי נפש. הוא יצר איתה קשר, אחר כך יצר גם  איתי, ויחד הלכנו לבנק לצייד אותו ב"צידה"  לדרך. בקסמו האישי הוא הצליח לשכנע את הפסיכולוגית המפורסמת לקבל אותו ללא המתנה של חצי שנה. אחר כך, במיספר פגישות שנערכו אחת לכמה ימים, ריתק אותה בסיפורים עליו ועל כל הפסיכולוגים שלו ואבחנותיהם. בסופו של דבר שיכנע אותה שכולם טעו כשהגדירו אותו כבורדרליין (גבולי) עד שהיא הגיעה למסקנה שהוא נמצא לא על הגבול ולא מעבר לגבול, ומה שיש לו זו מאניה-דפרסיה וצריך לטפל בו בתור שכזה. היא הכינה מכתב המופנה לפסיכולוג התורן שלו בארץ, ובו המלצה לטיפול תרופתי. לאפי אמרה שהטיפול יכול אמנם להמשך כמה חודשים, אבל אם יהיה חזק וייקח מה שצריך, יש סיכוי שבסופו של דבר יצליח אולי לייצב את מצבו.

 בשיחות שהיו לי עימו, הוא שיכנע אותי שבעיותיו בעבודה נבעו מכך שעבד אצל אחרים ואם ימצא ענף שיהיה בבעלותו, אין לו ספק שהוא יצא מכל הבעיות שלו. כששאלתי אותו מהו הענף המושך אותו? אמר שחלום חייו  הוא לפתוח מסעדה שתהיה שלו. כששאלתי מי יבשל? אמר: "אני."

אביו הפרופסור הוא אמנם חיה רעה, אבל הוא אמן בישול ואין בעולם קולינר טוב ממנו. כששאלתי אם אביו יבוא לעזור לו במסעדה, אמר: "מה פתאום? מה שהוא יודע גם אני יודע. תשאל את עדנה איזה ארוחות אני מכין לה."

 לא הייתי צריך לשאול את עדנה, כי היא, שרצתה תמיד לסנגר עליו, היתה מוצאת אצלו גם מעלה  אחת – הבישול. אי לזאת,  לא היה לי ספק שבמסעדנות הוא יכול להצליח וצריך לעזור לו. כשדיברתי על כך עם דיצה, היא הסכימה איתי שאנחנו לוקחים סיכון, אבל הסכימה גם שאם זה יחסוך לנו את התשלומים לפסיכולוגים, אולי עוד נצא ברווח.

בימים הבאים בעוד כל המשפחה עוסקת בקריאת מודעות על מסעדות העומדות להשכרה, צץ בראשי רעיון שיכול לפתור את כל הבעייה.

 כשאבי השכיר את קומת הקרקע לסוכנות הרכב של נפתלי שטיין, הוא נתן לו רשות להשתמש בחצר הגדולה לחנייה, אך התנה זאת בכך שאם יקבל רישיון בנייה בשטח, החניון יפונה. כשלוש שנים לאחר מכן, כשעסקיו של שטיין שיגשגו והוא קיבל גם זיכיון למכוניות אאודי, ביקש אבי להעלות את שכר הדירה. התחילו ויכוחים שהתפתחו לברוגז והביאו את אבי להחלטה לבנות בית נוסף על המגרש הפנוי. מר שטיין לא האמין שאבי הצליח לקבל רישיון בנייה, ושלח את עורך הדין שלו, אמנון חלד, במקרה חבר טוב שלי, שיבדוק אם לא היתה כאן שחיתות. אמנון חלד הפך כל נייר אפשרי בעירייה, ניצל קשרים שלו כדי למשוך חזרה את הרישיון, אך ללא הצלחה. הכול היה חוקי, ומר שטיין לא ידע איך להתגבר על חרפתו, כשנאלץ לפנות את המגרש.

בסופו של דבר אבי בנה בית קומתיים קטן, ומי הזמין אותי לשיחה אם לא מר שטיין עצמו? מסתבר שמשרד התחבורה הוציא חוק המחייב את כל יבואני הרכב לדאוג לחלקי חילוף, והמקום הכי נוח ומתאים היה אותו בניין קטן שאבי בנה. לשטיין כמובן לא היה נאה לפנות לאבי, אז הוא שלח את הפקיד שלו, ישראל, שידבר איתי.

עד מהרה העיסקה נחתמה, והבניין הושכר למר שטיין שלא ידע איך להודות לי.  שלוש  שנים חלפו כשהעסקים זורמים על מי מנוחות, עד שאבינו שבשמיים החליט שהגיע הזמן להביא על מר שטיין התקפת לב. כנראה שההתקף גרם לאיש להבין  שהחיים קצרים, וחבל להקדיש אותם לעסקים הגורמים למתח נפשי. עם הסיפור הזה בא אלי ישראל, הפקיד של שטיין, והציע לי שנחזיר לשטיין את דמי המפתח, והוא, עם הפקיד השני, ישכרו את האולם בשכירות חודשית וימשיכו בעסקי המכוניות. כששאלתי מה בקשר לבניין הקטן? אמרו שאותו הם יפנו וימשיכו להפעיל רק את אולם התצוגה.

כנראה שאותו אבינו שבשמיים, חש מוסר כליות, על שבגלל רצונו  לכבד מישהו בהתקף לב, פגע בפרנסתו של מישהו אחר והשאיר אותו עם בית קומתיים ריק מכל דייר. אי לכך הפגיש אותי ברחוב עם אמנון בירב עורך "מעריב לנוער", וזה סיפר לי על הצלחתו הכלכלית של השבועון שצר לו המקום בבית "מעריב". מיד סיפרתי לו על השטח המתפנה בבית אבי, ועוד באותו חודש עברה מערכת "מעריב לנוער" לקומה השנייה. בהזדמנות זאת עברה גם הוצאת הספרים של "מעריב" אלינו, שכרה את האולם הקטן בקומת הקרקע והפכה אותו לחנות ספרים.

כשהתחלנו לחפש מקום מתאים למסעדה, פתחתי את חוזי השכירות של הבניין ומצאתי שבעוד ארבעה חודשים נגמרת שנת השכירות השלישית של חנות הספרים, ואם השוכר ירצה להמשיך בשנה נוספת, עליו להודיע על כך חודשיים לפני תום השכירות. כשסיפרתי על כך לאפי, הוא זרח מאושר, אמר שמקום מתאים יותר לא יכול להיות, והודיע לי שהוא כבר מתחיל לחפש שותף. 

ההתלהבות של אפי הדאיגה אותי, כי מה אעשה אם אנשי "מעריב" יבואו להגיד שהם מיישמים את האופציה ומאריכים את השכירות בשנה נוספת?

למזלי ב"מעריב" שכחו לבקש זאת ואני יכולתי לדרוש  מהם לפנות את המקום בסוף החודש.

כשראיתי את פניו הנפולות של האיש הממונה על החנות, נשבר ליבי בקרבי וניסיתי לנחם אותו בהבטחה שהוא יוזמן לארוחה החגיגית שתערך עם פתיחת המסעדה. לפי עיניו הכבויות, הבנתי שאין שום סיכוי שיהיה לו תאבון באותה חגיגה, ועד היום גם לי לפעמים אובד התיאבון כשאני נזכר בכל הפרשה שהתפתחה לאחר אותה עיסקה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

האייטולות בטהראן מוחים על כך שהיועץ המשפטי של מדינת ישראל, אביחי מנדבליט, הסיר מעל נתניהו את האישום בשחיתות עקב רכישת שלוש צוללות נוספות שתאיימנה על איראן במפרץ הפרסי!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.11.19

* בין שתי דרכים – שני נאומים, אחד של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט והשני של ראש הממשלה נתניהו, מעמידים זה מול זה שתי דרכים שביניהם מיטלטלת החברה הישראלית ועליה לבחור ביניהן: דרך של יושר, צדק ומשפט או דרך של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אזרח אינו יכול להרשות לעצמו לא לנקוט עמדה ולבחור בין הדרכים.

ודוק – אין כל קשר בין הבחירה הזאת לבין סוגיות של ימין ושמאל. מנדלבליט אינו פחות ימין מנתניהו.

* נאום לאומה – "אזרחיות ואזרחים יקרים! היום הזה הוא יום עצוב בעבורי. צר לי על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגדי. אני סבור שהיועץ שגה בהחלטתו. אני מאמין בצדקתי ובחפותי ובכוונתי להיאבק עליה.

בעקבות החלטת היועץ, מוטלת עננה כבדה על ראשי, הפוגעת באמון הציבור בי; אמון שהוא הכרחי ליכולתי להנהיג את מדינת ישראל. אני מכיר את מורכבות תפקיד ראש הממשלה, וברור לי, שלא אוכל לנהל את מאבקי על שמי הטוב ולהנהיג במקביל את ממשלת ישראל. ניסיון למלא את שתי המשימות יחדיו, יהיה מעשה בלתי אחראי.

לכן, אזרחיות ואזרחים יקרים, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה ולקחת פסק זמן מן החיים הפוליטיים. בשנים הקרובות אקדיש את כל זמני, מרצי ויכולותיי להגנה על שמי הטוב.

מחר בבוקר אצא לחופשה, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ויבחר ראש ממשלה חדש. הטלתי הערב על השר X למלא את מקומי בתקופת הביניים.

אין זו החלטה קלה, אך האחריות הלאומית מחייבת אותי לקבל אותה."

זה הנאום שהיה נושא ביום חמישי ראש ממשלה המכבד את עצמו, את תפקידו ובעיקר את אזרחי ישראל, אילו היה במצבו של נתניהו. אבל ראש הממשלה הוא נתניהו, ולכן לא שמענו את הנאום הזה.

* בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל – כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד, כבדים מאוד, קשים מאוד. עם זאת, יש לזכור שעומדת לו חזקת החפות, ורק בית המשפט יכריע.

אולם דבר אחד חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום – נאום ההסתה, ההמרדה והתרת הדם שהוא נשא. עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ומשקר ומשקר ומשקר. כאשר הוא מכנה את תוצאות עבודה יסודית ומקצועית ביותר של המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות והיועמ"ש "הפיכה", הוא למעשה מסית את מעריציו וחסידיו לצאת לרחוב כדי להגן עליו מפני "הקושרים".

כל יום שהאיש הזה, הנאשם הזה, הוא ראש ממשלת ישראל, זו תעודת עניות למדינת ישראל וכתם על ההיסטוריה שלה.

כותרת נאום ההסתה וההמרדה של הנאשם: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* נזק למעמדה של ישראל – נתניהו נחשב ל"מר הסברה" ולאיש היודע היטב לייצג את ישראל בעולם, להציג לעולם את הישגיה ולהביא גאווה לעם ישראל. והוא נחשב כך בצדק. אין ספק בתרומתו הגדולה בתחום זה (וגם בתחומים אחרים).

והנה, את כל כושרו הרטורי וכל יכולת ההסברה שלו, הוא מפנה היום נגד מדינת ישראל. בכל העולם רואים, דרך נאומיו, את ישראל כמדינת משטרה, כמדינת עולם שלישית מושחתת שמערכת החוק והמשפט שלה, שהיא מקור לגאווה של ישראל, תופרת תיקים כדי להפיל ממשלות. עשר שנות שקרים ועלילות נגד ישראל של הגרסה האנגלית של "הארץ" לא יכולות להזיק כמו נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו נגד מדינת ישראל. והוא הרי יודע שהוא משקר. הוא עושה זאת רק כיוון שהוא מעמיד את טובתו מעל טובת מדינת ישראל. וכדי להיחלץ מאימת הדין, הוא מוכן לשרוף את המועדון. הנזק התדמיתי שהוא גורם למדינת ישראל בדרך זו, מתגמד בחומרתו לעומת הנזק הפנימי, המרדת הציבור נגד מוסדות המדינה, רוח גבית לעולם הפשע והעבריינות כתוצאה מפגיעתו המתמשכת במערכת החוק ועוד. האיש מסוכן.

* אסור להקל ראש – אחרי נאום ההסתה שלוח הרסן של הנאשם, אני מקווה מאוד שמנדלבליט ושי ניצן יקבלו אבטחה ברמה הגבוהה ביותר.

* פירומן – הנאום של הנאשם מתחיל לעשות את שלו. כבר קראתי רשומה של מוסת מן האספסוף של נתניהו, הקורא להעמיד לדין את מנדלבליט ושי ניצן על בגידה ולשרוף את הפרקליטות.

ועוד ציטוט, של מוסת אחר: "הפרקליטות ושלטון היועמ"שים יחד עם בג"ץ, המנטרלים את רצון הבוחר, הפכו לאוייב העם!"

ועוד ציטוט, של עוד מוסת: "אני בשל למלחמה אזרחית, שבוערת בעצמותיי יותר ממלחמה עם האוייב."

זה מסוכן. אין לנתניהו גבולות. הוא יודע בדיוק לאן ההסתה שלו עלולה להגיע, אבל אין לו עכבות. האיש הזה הוא פירומן מסוכן. מחרחר מלחמת אחים כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין.

* אויבי הציבור החדשים – את אויב הציבור רוני אלשייך כבר שכחנו. או-טו-טו גם שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט כבר פאסה. בקרוב על מסכינו – אויבים חדשים: השופטים. למה מי הם בכלל? פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם. מי הם שישפטו את מי שמבטא את "רצון העם"? חבורה ססמולנית של "מדינת עומק" שתופרת תיקים.

* השגיאה של נתניהו – השגיאה הגדולה של נתניהו היתה במינויים. מה הוא חשב? הוא לא הבין שאם ימנה סססמולנים וערבים לתפקידים הבכירים, הם יעשו את מה שעושים סססמולנים וערבים – יתפרו תיקים לרוה"מ כדי להפיל אותו ולמנות תחתיו ממשלה של הססססמול והערבים?

בפעם הבאה כדאי שימנה מתנחל משופם, דתי ימני, בעל כיפה סרוגה, לתפקיד מפכ"ל המשטרה. ושימנה דתי ימני, בן ללוחמי אצ"ל, ומקורב אליו מאוד, שכיהן בתפקיד אמון כמו מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. רק כך הוא יבטיח שלא תבוצע נגדו הפיכה.

* האם יבקשו מחילה? – האם אהוד ברק, אלדד יניב והאספסוף שנהה אחריהם בהפגנות, השמצות ועלילות נגד מנדלבליט, יכרעו ברך, יבקשו סליחה ומחילה? הם עוד עלולים לזקוף לזכותם את ההחלטה, ולהיות שוב האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* ביקורתיות בררנית – חתן פרס ישראל למשפט ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מאשים את הפרקליטות והיועמ"ש באכיפה בררנית. לטענתו, מנדלבליט הוא היועץ הנוח ביותר שנתניהו יכול היה לחלום עליו, שפסק בעניינו לקולא. דניאל פרידמן סבור, והביע את דעתו במאמרים וראיונות רבים בחודשים האחרונים וגם לאחר הגשת כתבי האישום, שצריך היה להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולפתוח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000.

יש היגיון בדבריו של פרידמן ויתכן שיועמ"ש אחר היה מגיע למסקנות ברוח דבריו. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. כלומר, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה מקצועית זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ובאשר לפרידמן, אדם שאני מעריך ותמכתי בחלק גדול מהרפורמות שהוא ניסה להוביל באשר לבית המשפט ולהפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי – למרבה הצער הוא מפגין ביקורתיות בררנית. בעוד הוא מגלה נחרצות כזו נגד השחיתות כאשר מדובר בנתניהו הוא תמך בעבריין המושחת אולמרט.

אגב, למה אני מגדיר את אולמרט עבריין ונמנע מלהגדיר כך את נתניהו? כי אולמרט הורשע בדין ואילו נתניהו נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע.

* שתיקת הכבשים – הדבר המביש ביותר בערב העצוב של הגשת כתבי האיום ונאום ההסתה וההמרדה, הוא מנזר השתקנים של סיעת הליכוד. אף אחד לא קם. (גם לא גדעון סער, שמצדיק את קריאת התיגר שלו על נתניהו בכך שאין לנתניהו סיכוי להקים ממשלה, ואינו אומר מילה בעניין הערכי, המוסרי).

הם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* חמש דקות – אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, בתוך חמש דקות תקום ממשלת אחדות לאומית מצוינת.

* נאמנות – כאשר דודי אמסלם ומירי רגב תוקפים את גדעון סער על חוסר נאמנות, הם אינם מתכוונים שהוא אינו נאמן למדינה, לליכוד, לאידיאולוגיה, לתורת ז'בוטינסקי, לא"י השלמה, או לכל מיני זוטות מן הסוג הזה. ממש לא.

* מחוקי פנים – תופעה בימים אלה בספר הפנים (פייסבוק) – רבים מחליפים את דיוקנותיהם בתמונת הפרופיל שלהם בתמונתו של נתניהו.

וזה כל כך סמלי. הרי לא רק את פניהם הם מוחקים, כי אם את נשמתם, את אישיותם, את מצפונם ואת יכולת המחשבה העצמית שלהם. כך נראית עבודת אלילים של פולחן אישיות.

* יתביישו – יש לי מילה אחת טובה על חסידיו העיוורים של נתניהו, שמתעלמים מהכול וממשיכים לדבוק בו. אני משוכנע שרבים מהם, אולי רובם, יתפכחו, יתחרטו ויתביישו.

* אבי אבות השחיתות – הקשר הון-שלטון-עיתון הוא אבי אבות השחיתות. כתבי האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ומוזס ממחישים זאת היטב.

* הזניית העיתונות – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לכתבי האישום נגד נתניהו, אך יש לזכור את שני הנאשמים האחרים בשוחד, נוני מוזס ואלוביץ'. טייקונים ששולטים בכלי תקשורת ומזנים אותם; מוכנים להפר כל אתיקה מקצועית ועיתונאית ולהכפיף אותם בצורה מושחתת לתאוות הבצע שלהם. גם עולם התקשורת הישראלי מחויב בחשבון נפש (ולא שכחנו את פרשיות נמרודי ונוחי דנקנר).

* על נוני מוזס להתפטר – שני המאמרים הראשיים ב"ידיעות אחרונות" היו של נחום ברנע וסימה קדמון. נחום ברנע קרא לנוני מוזס, מו"ל העיתון, "להדיר עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות', ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון." סימה קדמון היתה יותר חריפה, יותר מדויקת ויותר צודקת. היא קראה לנוני מוזס להתפטר. בעיניי, זה מובן מאליו.

אני מצפה מיולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן (שהוזז מתפקידו כשר התקשורת כדי לא להפריע למושחתים לבצע את זממם), ישראל כץ, ניר ברקת, יובל שטייניץ, דיכטר ואחרים בצמרת הליכוד, לנהוג כלפי נתניהו כפי שנהגה באומץ סימה קדמון כלפי המו"ל שלה – לקרוא לו להתפטר לאלתר, קודם כל למען האינטרס הלאומי וההיגיינה הציבורית ואח"כ למען האינטרס של הליכוד.

* הסיבוב השישי – נתניהו אינו יכול להקים ממשלה. גם אם יהיה סיבוב שלישי הוא לא יוכל להקים ממשלה. וסביר להניח שגם הוא יודע זאת. אז למה הוא נאחז בקרנות השלטון? אולי מטרתו היא לגרור את המדינה לסיבוב שלישי, רביעי, חמישי ושישי, להישאר במשך שנים ראש ממשלת מעבר, שבכל אותן כנסות לא תהיה ועדת כנסת שתוכל לדון בחסינותו ולכן כל ההליך המשפטי ידחה וידחה וידחה, ובינתיים הוא ימשיך להסית נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וליצור להן דה-לגיטימציה.

נכון, מדובר בממשלות שאינן יכולות למשול, בהמשך השיתוק, באסון כלכלי, בפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, אבל כדי להציל את נתניהו מאימת הדין הכל מותר.

צריך לשים לזה קץ. והראשונים שצריכים לקחת אחריות ולעצור את הטירוף הזה אלה הליכודניקים. הם שצריכים להודיע לנתניהו שזמנו עבר.

* הרגע שבו נולד מנהיג – במשך שנים היה גדעון סער חלק משתיקת הקרנפים בהנהגת הליכוד. לא עוד. קריאתו האמיצה לבחירות מקדימות מיידיות בליכוד והודעתו על התמודדותו נגד נתניהו, היא הרגע שבו נולד מנהיג.

אם מישהו היה זקוק להבהרה מדוע כה חשוב להחליף את נתניהו ולהחזיר את הליכוד לימיו היפים כתנועה לאומית ממלכתית, היה עליו לצפות בתוכנית שבה התראיין סער מראשיתה; לראות את מופעי האימים של שני נערי השליחויות של נתניהו – דודי אמסלם ושמעון ריקלין.

הביריון דודי אמסלם התפרע באולפן כאיש כנופיית פשע.

אחרי שציפיתי בדברי ההסתה של שני פראי האדם האלה, אני באמת מקווה שהשמירה על שי ניצן הדוקה.

* נבצרות – ביום שבו הציע ריבלין את מתווה הנבצרות, קראתי לכחול לבן לקבל אותו כבסיס למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אולם אמרתי שיש לעמוד על שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו יתחייב לא לבקש חסינות. ב. הנבצרות תהיה מוחלטת, כלומר רמת המעורבות של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של שרון בתקופת נבצרותו. ג. היציאה לנבצרות תהיה ביום שבו היועמ"ש יחליט על הגשת כתב אישום נגדו.

גם היום אני תומך במתווה הנשיא בתנאים הללו.

* שתי חלופות – הצהרת ליברמן, הורידה מהפרק שתי חלופות גרועות ומסוכנות: ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וקואליציית החסינות שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

כעת נותרנו עם שתי חלופות – ממשלת אחדות או סיבוב שלישי.

סיבוב שלישי פירושו המשך שיתוק הממשלה והמדינה ועלות תקציבית מטורפת, כאשר לא מן הנמנע שבסופה נעמוד בפני אותה דילמה – ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

אולם כל עוד הנאשם נאחז בקרנות השלטון, וחבורת הפחדנים בליכוד אינה מסלקת אותו, כנראה שאין מנוס מסיבוב בחירות נוסף.

* הראוי ביותר – ב-21 הימים שבהן המנדט נמצא בידי הכנסת, ניתנת הזדמנות למנוע את הבחירות המיותרות באמצעות התכנסות של 61 ח"כים לתמיכה במועמדות של אחד הח"כים לראשות הממשלה.

יש ח"כ אחד שיכול ליהנות מתמיכה של כל המרכז, רוב הימין, רוב השמאל והחרדים. הוא גם המנהיג המתאים והראוי ביותר בישראל לראשות הממשלה, מבחינת כישוריו, ניסיונו, יושרתו וערכיו. משה בוגי יעלון.

(לא, לא בלעתי כלום. אני יודע שהרעיון הזה טוב מכדי שיהיה לו סיכוי).

* פנטזיה הזויה – בכל ארבעת השבועות האחרונים, לא חשבתי לרגע שתקום ממשלת מיעוט שנסמכת על הרשימה המשותפת. חשבתי שהסיכוי לכך אפסי. אם כך, מדוע השקעתי כל כך הרבה בכתיבה והסברה נגד הרעיון, והפעלתי לחץ כבד, על סף ההטרדה, על ראשי תל"ם בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר? כי לקחתי בחשבון שאולי ההערכה שלי שגויה, ולא הייתי סולח לעצמי אילו זה היה קורה ולא הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לנסות, בכוחותיי הדלים, להשפיע שזה לא יקרה.

התנגדות שלי הייתה כפולה – הן לעצם הרעיון של ממשלת מיעוט, שמשמעותה אפס משילות ומו"מ קואליציוני יומיומי על כל הצבעה בכנסת והתנהלות תמידית תחת אקדח סחטני על הרקה. ועל אחת כמה וכמה, כשממשלת המיעוט הזאת תלויה ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה.

הראשון שצריך לשמוח על כך שלא קמה ממשלה כזאת הוא בני גנץ, שניצל מכישלון בטוח ומהתרסקות מהירה. גנץ צריך לברך ברכת הגומל על שהסיוט הזה נמנע ממנו.

לא האמנתי שגנץ יקים ממשלה כזאת, אבל לצערי היו בכחול לבן מי שבאמת ניסו לקדם את הרעיון – לפיד, עופר שלח וחבריהם ליש עתיד.

גם הם יודעים שזה רעיון נפל ושממשלה כזאת לא תוכל להתקיים ולתפקד. הרי מי אם לא לפיד תבע את המושג "זועביז", כפסולי חיתון קואליציוני, והרי כשמדובר בעופר כסיפים – קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אז למה הם דחפו את הרעיון? כי היתה להם פנטזיה. הם האמינו שאם תקום ממשלה כזאת, ונתניהו יעזוב את בלפור, הכול יסתדר פתאום. הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלת אחדות בראשות גנץ וכל הבלוק יתפורר והמפלגות השונות יזחלו לממשלה. זאת פנטזיה הזויה, אפילו ילדותית. זו פנטזיה ברמה של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כאן." רק נתניהו ייצא מבלפור וכל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שעופר שלח משבץ אותם. הרי ההיפך הוא הנכון. אין דבר שהיה מלכד את הליכוד ואת כל הימין סביב נתניהו יותר מאשר ממשלת מיעוט התלויה ברצונם הרע של העופר כסיפים. הממשלה היתה מתרסקת ונופלת במהרה, ובבחירות שהיו מתקיימות, כל מי שנתן לה יד היה נענש.

כצפוי, לא קמה הממשלה הזאת, אך נגרם נזק. ראשית, החודש הזה נתן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית ולרעיון העוועים שרשימה שאלו עמדותיה יכולה לשאת באחריות ממשלתית.

שנית, נוצרה בקרב חלק גדול מהציבור דה-לגיטימציה לעצם ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת, בטענת ההבל השקרית שמדובר בהתנגדות אתנית, גזענית, לרשימה, בשל היותה ערבית ברובה, ולא בשל עמדותיה.

שלישית, נגרם נזק לכחול לבן ולסיכויים למהפך שלטוני. הדרך של כחול לבן לנצח בבחירות היא בהעברת ליכודניקים שמאסו בנתניהו ואנשי ימין מתונים שסולדים מן ההקצנה, לתמיכה בכחול לבן. המהלך הזה הרחיק אותם.

אני מקווה שכחול לבן תעשה חשבון נפש ותפיק את הלקח.

* רכשתי מנייה – בשתי מערכות הבחירות האחרונות בחרתי בכחול לבן ואני חבר פעיל בתל"ם. ועם זאת, בחודשים האחרונים מתחתי פעמים רבות ביקורת על כחול לבן. הנושאים העיקריים שאותם ביקרתי היו הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד, הדיבור על "ממשלת אחדות חילונית" והאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת הרשימה המשותפת. בנוסף לכך, ביקרתי מדי פעם אמירות ומעשים אלה או אחרים מצד בכירי כחול לבן.

יש המרימים על כך גבה. מצד אחד טוענים נגדי שאני "יורה בנגמ"ש" ומן הצד השני סונטים בי – "אתה רואה? הרי אתה תמכת בהם, אז על מה אתה מלין."

אני רואה לנכון להסביר את גישתי. מפלגה היא דבר חשוב ביותר, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות. אולם מפלגה היא כלי שנועד לשרת רעיונות ולשרת את החברה והמדינה. כאשר פעולה של מפלגה שאני תומך בה אינה משרתת את הרעיונות שבהם אני דוגל ואינה מקדמת את מה שאני רואה כטובת המדינה, אני נאמן לדרכי ולא אומר אמן על צעדי המפלגה.

יתר על כן, אני ביקורתי יותר ומצד שני גם מפרגן ומשבח יותר, כאשר מדובר במפלגה שנתתי לה את קולי. אני רואה בעצם הקול שנתתי לה מניית יסוד, שמעניקה יתר תוקף לביקורת עליה, שכן כל מעשה ופעולה שלה נעשים בשמי. 

* המקבילה למשותפת – מי שמגדירים את המפלגות החרדיות כמקבילות לרשימה המשותפת, עושים שקר בנפשם.

נכון, המפלגות החרדיות הן יריבות אידיאולוגיות, הן אינן מאמצות את האידיאולוגיה הציונית ומעודדות את ההשתמטות מצה"ל. אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה.

המקבילה החרדית לרשימה המשותפת, היא הזרם החרדי האנטי ציוני, שמנהיגו הוא האדמו"ר מסאטמר וכולל חוגים כמו ישיבת "תולדות אהרון", נטורי קרתא, העדה החרדית ועוד. הנ"ל מחרימים את הבחירות הציוניות ואינם נוגעים בכסף ציוני. אם הם יחליטו לרוץ לבחירות, הם יהיו מחוץ לתחום לכל קואליציה.

* חיתולים צואים על עוכר ישראל – חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר הוא התגלמות ההדר הבית"רי. הוא סמל של נועם הליכות, נימוס, עדינות; הוא השידור הממלכתי בהתגלמותו.

ואם יעקב אחימאיר אמר שהיה רוצה ליידות חיתולים צואים בקדילק של האדמו"ר מסאטמר, מי אני שאשבור לו את המילה?

* ספסל היהודים – לפני שבועות אחדים תקפתי בחריפות את דברי ההבל של רון חולדאי, לפיהם ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. אבל רק היום קראתי את המשפט המלא, והלוגיקה שלו ממש הזויה. "אין דבר כזה מדינה יהודית," אמר האיש הרדוד הזה, "כפי שאין דבר כזה ספסל יהודי."

אם ללכת הלאה בלוגיקה המוזרה הזאת, אין דבר כזה מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינה סוציאליסטית, מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית או מדינה איסלאמית, כפי שאין דבר כזה ספסל דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, קומוניסטי, פשיסטי או איסלאמי. 

* מגה קוקו – המגה-קוקו ממשיך במסע ההסתה נגד הנשיא, שאותו מנהל אביו כבר שנים רבות. והפעם, המעי הגס של בלופר העלה תמונה של טראמפ וכתב שהוא הנשיא שלו. איני נוהג לעודד ירידה מהארץ, אבל במקרה הזה, יהיה טוב מאוד אם הגידול הזה ירד לארץ שבה יזכה לנשיאותו של טראמפ ויעזוב אותנו במנוחה.

* אי שוויון – עשרה קבין של נורמטיביות ירדו על בני נתניהו. עשרה קיבל אבנר ואת כל השאר קיבל יאיר.

* הצגת ספרים – אני קורא כעת בהנאה רבה את ספרו החדש של חיים באר, הסופר האהוב עליי ביותר, "מסע דילוגים". זה ספר על ספרים ועל אהבת ספרים ועל ביבליופובים וביבליומנים, ממקור ראשון – הביבליומן האולטימטיבי. הספר כולל כמאה ממוארים קצרים, אותן מכנה באר וינייטות (ההסבר – בספר) מלאי טוב לב והומור, אף שלעתים ההומור יודע להיות מרושע. זהו ספר שכל אוהב ספרים אמיתי ישאב ממנו הנאה רבה.

ב"הארץ ספרים" התפרסם מאמר ביקורת על הספר מאת גלעד מלצר. מלצר קוטל את הספר ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא לא בוחל במילים בניסיונו להציג את הספר כערימת אנקדוטות מיושנות ומשעממות, או כפי שהוא מסכם אותו בשורה התחתונה: "יין שהתיישן רע והחמיץ."

סיפור אחד, "הצגת ספרים", הוא קטל באופן מיוחד. "ואני שואל, איפה העורך הנכבד של האסופה, ד"ר גדעון טיקוצקי, שיקצץ במניין הווינייטות ויימנע ממחברן, ומאתנו הקוראים, רגעים מביכים שכאלה של הומור גיחי גיחי, שאינו מכבד סופר כבאר."

ומכל הסיפורים שכבר הספקתי לקרוא בספר, אהבתי במיוחד את "הצגת ספרים". קראתי וצחקתי בקול ושבתי וקראתי והתפקעתי מצחוק ומיד נתתי לאשתי שתקרא ואף היא צחקה צחוק גדול.

ובכן, אני ממליץ לאנשים בעלי הומור ירוד כשלי, שאוהבים בדיחות גיחי גיחי, להתעלם מן הביקורת של מלצר, ולקרוא את הספר היפה והמהנה.

כן, אני נהנה גם מהשפה הגבוהה, שמלצר לועג לה ומציג אותה כ"פומפוזיות". ההנאה לאוהבי העברית מובטחת. 

* ניצוצות מעולמו הרוחני – במלאת שלוש שנים לפטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, נערך יום עיון לזכרו במדרשה ב"אורנים", שבו הושק ספרו האחרון: "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני." את כתב היד סיים יריב בן אהרון בבית החולים, כששכב על ערש דווי, ימים ספורים טרם הסתלקותו. זה האחרון במסכתותיו של יריב, הפעם מסכת מקורות ופירושים על כתביו של ברל. ערך את הספר תלמידו המובהק של יריב תום נבון, שאף כתב את המבוא ודיבר פעמיים ביום העיון – בדברי הספד ליריב וכאחרון המרצים על הספר.

יריב העמיד דורות של תלמידים, ובשנותיו האחרונות הקיפו אותו צעירים ממנו בשישים שנה, שינקו בצמא את תורתו. הדור הראשון של תלמידיו, ובראשם מוטי זעירא ושי זרחי, הקימו את "המדרשה" לפני שלושים שנה בדיוק. לא בכדי, בספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", המתאר את הרנסנס של היהדות בחברה הישראלית, הוא נוקב ב-1989 – שנת ההקמה של "המדרשה", כנקודת המוצא של הרנסנס. אך טבעי שהאירוע לכבודו של יריב נערך במדרשה, שבה יצר את המסכתות הראשונות שלו.

אחרי שלושים שנה סיים מנהל המדרשה מוטי זעירא את תפקידו. החליף אותו אבישי בן אהרון, בנו של יריב. סגירת מעגל, בחינת דור לדור יביע אומר.

קניתי את הספר, שיצטרף למדף המסכתות של יריב, אך הפעם, לדאבוני, ללא ההקדשה בכתב ידו הרועד.

* מנהיג שסירב לקבל מתנות – פרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ."

אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר."

 עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ."

אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה."

עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק, ושילם על המקום.

* ביד הלשון: איש לנפשו – אביגדור ליברמן הציב אולטימטום והודיע שמיום רביעי ב-12:00 בצהרים – איש לנפשו.

גם הנשיא ריבלין השתמש בביטוי, הפעם בהכפלה – איש איש לנפשו, בנאום העברת המנדט על הרכבת הממשלה לכנסת, בתארו את שלושת השבועות שבהן המנדט יהיה בידי הכנסת.

הביטוי לקוח מיחזקאל: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל ל"ב, י'). רש"י ביאר את איש לנפשו – כל אחד על עצמו. כלומר, ביום המפלה, תישבר הלכידות החברתית וכל אחד ידאג לעצמו.

אורי הייטנר

אהוד: השנאה וההסתה שלך נגד נתניהו חמורות הרבה יותר מכל ההסתות-כביכול שבהן אתה מאשים אותו ואת התומכים בו, הכוללים כמובן גם אותי! – חרף צדקנותך הבלתי-נלאית וחוסר יכולתך לקבל ביקורת על דבריך  – כדאי לך לקרוא לפעמים מאמרים של כותבים רציניים אחרים במכתב העיתי, שרמתם אינה נופלת משלך ואולי אף עולה עליה, אבל הם סבורים כמוני שנעשה לנתניהו עוול!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [142]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אשם  –  או זכאי?

האם הוא אשם, או זכאי, ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, שהפרקליטות מצאה אותו אשם בכל שלושת התיקים, שבהם הוא נאשם?

לא אנחנו, מול הטלוויזיה, לא התומכים שלו בהפגנות-תמיכה, ולא יריביו הפוליטיים, התקשורת "העויינת", לא המשטרה ולא הפרקליטות [ש"תפרו לו חליפה"] – כל אלה לא יכריעו בדינו. הוא חף מפשע, עד שיוכח אחרת.    

אין לנו אלא להתאזר [בסלנג אומרים מילה אחרת] בסבלנות ולחכות 5-4-3 שנים או יותר, [כידוע, טחנות הצדק  טוחנות לאט], עד שבית-המשפט יכריע בדינו, באופן חלוט [לפי לשון המשפטנים].

נחכה ונראה.

נקמה

בשם אללה הרחום והרחמן.

ימים קשים עברו עלינו עם רציחתו, של השאהיד הקדוש בהאא סלים אבו אלעטא, שנרצח במיטתו יחד עם אשתו, על-ידי האוייב הציוני, רצח שפל, שהם קוראים לזה סיכול ממוקד.

השאהיד אבו אלעטא היה לנו מנהיג דגול, מפקד צבאי, שעשה צרות רבות לאוייב היהודי-הציוני בפלסטין הכבושה.   

כמובן שלא יכולנו לעבור בשתיקה על פשע מחריד זה של הציונים-הכובשים, והנקמה באה מיד. שיגרנו יותר מ-450 רקטות אל אזור הדרום שלהם, ועד תל-אביב עצמה כמעט הגענו.

במשך יומיים-שלושה שיתקנו את מחצית המדינה הציונית, כשהם מסתתרים כמו שפנים בממ"דים שלהם.

אמנם מרבית הרקטות שלנו נפלו בשטחים פתוחים, אחרות יורטו על-ידי טילי "כיפת-ברזל" שלהם, אך בכל-זאת כמה רקטות פגעו ישירות בבתים ובחצרות ובכבישים, וזרעו פחד ופאניקה בין היהודים-הכובשים, במה שהם קוראים "עוטף עזה", וכן במרחקים גדולים יותר של עשרות ק"מ עמוק בשטחם.

אמנם הטילים שלנו לא פגעו ביהודים בגופם ולא הרגו אף אחד מהם, ורק כמה מהם נפצעו. אך זה לא משנה. הנקמה הקדושה בוצעה, לפי הנדרש ולפי המסורת שלנו, מדורי-דורות.

נקמה זו עלתה לנו ב-25 שאהידים, ועוד עשרות רבות של פצועים, אך מה כל אלה לעומת ההרגשה העילאית של ביצוע נקמה ביהודים-הרוצחים האלה. יש בעמנו די גיבורים, שמוכנים להקריב את חייהם למען עמנו ולמען האדמה הקדושה שלנו, ולהפוך לשאהידים מאושרים.

רק מי שאיננו ערבי-מוסלמי, שנולד, גדל וחי לפי המסורת עתיקת-הימים של האיסלאם –  נוצרים, יהודים, אמריקאים, אנגלים  ואחרים – איננו יכול להבין את הצו הזה של נקמה, ושל גאולת-דם, אפילו אחרי 40 שנה.

ובסיכום: האם זה היה כדאי לנו?

ודאי שכן!

מוניר אבו-חאסן

לוחם  הג'יהאד האיסלאמי

עזה

יהודים – לפלסטינה!

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר הנאציזם הגרמני החל להתפשט באירופה, יצאו האנטישמים בקריאה: יהודים – לפלסטינה!

היהודים ראו בכך עלבון וקריאה לגירוש. רק מעטים, חכמים יותר, קיבלו את "העצה" וברחו-היגרו-עלו לפלסטינה, היא ארץ-ישראל, והם ניצלו מהשמדה בשואה.

בימינו אלה, כאשר האנטישמיות חוזרת ומרימה ראש – במיוחד בארצות אירופה, וגם באמריקה, צריכה לצאת קריאה דומה  –  הפעם מפי הציונים: יהודים לפלסטינה, כלומר למדינת ישראל, מדינת היהודים!

בשנה שעברה, 2018, עלו לארץ 30,381 יהודים  –  מצרפת, ארה"ב, אוקראינה, רוסיה ועוד. כן ירבו! רצוי שירבו.

הרב פירר  – זכות ההדרה

כותב שורות אלה רואה את עצמו כליברל, בעל ראש פתוח, דוגל בשוויון ובזכויות אזרח לכל אדם, איש ואישה במדינת ישראל.

כותב שורות אלה מתנגד בכל כוחו להדרת נשים מכל אירוע ציבורי כללי, הנערך ע"י גוף ציבורי, במימון ציבורי ובשטח מוניציפלי מוגדר, בתחומי מדינת ישראל.

אך באותה מידה אני רואה גם את זכותם האזרחית של אנשים פרטיים לערוך כל אירוע פומבי, ביוזמתם, במימונם ובשטח פרטי, שאין לאיש זכות ויכולת להתנגד לעריכתו וקיומו, לפי התנאים שהיוזם מוצא לנחוץ.

יוזמתו של הרב פירר, איש בעל זכויות רבות-מספור בעזרה לאלפי חולים, שהתכוון לערוך מופע-התרמה לעמותת "עזרה למרפא", שהוא עומד בראשה, תוך מחווה לשלמה ארצי וכמה זמרים נלווים, אך ללא נשים על הבמה, עוררה תגובות שליליות מצד הציבור הלא-דתי, הליברלי, שסולד ומתנגד להדרת נשים, ובצדק.

אך באותה מידה, האדם הליברלי צריך וחייב לכבד את זכותו והתנהגותו של רב ירא-שמים, שדָבֵק בהלכה האוסרת עליו לשתף נשים באירועים ציבוריים, דתיים או אזרחיים. נכון שזה לא מוצא חן בעינינו, אך אין לנו כל זכות להתערב ולהשפיע על אירוע פרטי זה. כפי שאדם מזמין אורחים לביתו ואין לאיש כל זכות להתערב ולקבוע את מי הוא מזמין, ואת מי לא, וכפי שמשפחה דתית-חרדית חוגגת חתונה עם ריקודים נפרדים  –  זכרים לחוד ונקבות לחוד, כך גם אדם ליברלי, פתוח ודוגל בשוויון, חייב לכבד [בעל כורחו] את בחירתו של הרב פירר.

מי שחשב/חשבה להחרים את האירוע הזה [שבסופו בוטל] ולא לקחת בו חלק – זו כמובן זכותו/זכותה. אבל אנחנו, כציבור חילוני-ליברלי איננו יכולים להכתיב ליוזם את יוזמתו, בחירתו ותנאיו.

שוויון לכול, אף לאלה שלא דוגלים בשוויון.

בחירות שלישיות, מי אשם?

ברור: אנחנו, העם, אשמים. הענקנו מיספר מנדטים שווה [כמעט] לשני הגושים ולשני ראשי המפלגות. עד עתה, שני המועמדים לא הצליחו להקים ממשלה. מה נשאר עוד? 21 ימים לח"כ נוסף, אחרת אין ברירה אלא ללכת שוב בחירות. ומי ערב לנו שגם בהן לא ייצא שוויון בין הגושים? מה עושים?

נשאר עוד פיתרון אחד: הטלת מטבע, כמו בתחילת משחק כדורגל. הנשיא יעמיד לפניו את שני המתמודדים ויטיל מטבע. ומי שיזכה, הוא יקים את הממשלה הבאה.

יהודה גור-אריה

   * * *

ברכות לכל היזמים והאחראים לתחבורה הציבורית החינמית החל מהשבת 23.11 בתל-אביב, אליה וממנה – אמנם באיחור של 110 שנים!

וכמה טוב שאין כיום ביכולתה של הממשלה לטרפד את התחבורה הציבורית בשבת!

"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה." שופטים כ"א, כ"ה.

* * *

אשר מעוז

ברוך הבא כב' האדמו"ר מסאטמר!

בקהילת סאטמר בישראל שמחה וצהלה. הרבי מסאטמר הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, המכונה זלמן לייב, הגיע לאחד מביקוריו הנדירים בארץ הקודש. למען הדיוק שורה השמחה במעוז הירושלמי של חסידות סאטמר, בעוד רובו של הפלג הבני-ברקי נוהה אחרי אחיו, הרב אהרן טייטלבוים, אף הוא האדמו"ר מסאטמר. המאבק בין האחים ניצת בעקבות פטירתו של אביהם, הידוע בשם "ברך משה". האב השאיר ככל הנראה שתי צוואות כשבראשונה הוא ממנה את אהרן ליורשו ובשנייה את זלמן. המלחמה בין האחים לא היתה מביישת גלדיאטורים. האחים אף גררו את המאבק ביניהם לבית משפט אמריקאי תוך התעלמות מהאיסור לפנות לערכאות של עכו"ם – כשחסידיו של אהרן אף טוענים שכשקבע האב את זלמן כיורשו הוא לקה באלצהיימר ולא ידע מה הוא עושה.

ביקורו של זלמן לא נועד לחונן את אדמת הקודש. עילת ביקורו פרוזאית יותר. הוא הגיע כדי לחלק כספים למוסדות חרדיים שנמנעים מלקבל כספים מהמדינה הציונית. חסידיו הוסיפו שהוא מגיע כדי להילחם בעמלק – הם הציונים. ונא לא לשכוח את הציווי שציוונו הקב"ה למחות את זכר עמלק מתחת השמיים. אחיו אהרן לא נותר חייב אף הוא ומחה על הכרתו של הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל שהרי, כפי שמבהירים חסידיהם של השניים, ארץ ישראל כולה שייכת לפלסטינאים.

במקרה זה לא נפלו התפוחים רחוק מן העץ. הדוד של אביהם, הוא הרב יואל ("יואליש")  טייטלבוים, מייסדה של חסידות סאטמר, קבע שמדינת ישראל היא השורש של אבי אבות הטומאה שבכל העולם כולו. הוא גם לא חשך תפילות להכחדתה. בספרו "ויואל משה" הוא הבהיר שהשואה באה כעונש משמיים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו, מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל.

העובדה שהתנגדותו, שלו, כמו גם של אדמו"רים חרדים אחרים,  לציונות ולעלייה המאורגנת לארץ-ישראל – גרמה לכך שחסידיו נותרו באירופה והושמדו בשואה, לא הובילה לשינוי בעמדתו. עם זאת, התנגדותו לציונות לא מנעה בעדו מלעלות הוא עצמו לרכבת ההצלה, שאורגנה בידי ועדת העזרה וההצלה הציונית, ולהציל את נפשו תוך שהוא נוטש את חסידיו.

עימו עלו לרכבת המיוחסים ארבעים מאנשיו שנבחרו אישית על ידיו. חסידיו הרבים שנותרו מאחור הובלו למשרפות אושוויץ..משהגיע לשוויץ עלה רב יואליש לארץ-ישראל. מכאן המשיך לעיר הקודש ניו-יורק שבארה"ב והתיישב ברובע ויליאמסבורג. בשנת 1953 מונה לרבה של העדה החרדית בירושלים, שהונהגה בידי נטורי קרתא, תוך שהוא ממשיך להתגורר בברוקלין.

על אישיותו של יואליש ועל הכרת הטובה שלו ניתן ללמוד מאפיזודה הקשורה בד"ר ישראל קסטנר, מי שעמד בראש וועדת ההצלה, ואשר שלו חב הרב את חייו.

בשנת 1954 היה קסטנר מעורב בתביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד. היה זה בעקבות פרסום בו הואשם קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדתה של  יהדות הונגריה. בין היתר נטען כנגדו, כי בתמורה ל"רכבת המיוחסים", הסתיר קסטנר מיהודי הונגריה מידע על יעדם של משלוחי המוות, ובכך הקל על השמדתם. עם תחילת ההליכים המשפטיים פנה אל הרבי מסאטמר דוד הרמן, מי שהופקד על שלומו של הרב במסעה של הרכבת, בבקשה שייתן עדות לטובתו של קסטנר. רב יואל סירב. מספרים שעוד קודם לכן נשאל האדמו"ר האם הוא חפץ להיפגש עם קסטנר ולהודות לו על הצלתו. תשובתו היתה: "אין מביטים בפניו של רשע," כשכוונתו – כך מבהירים יודעי דבר – שבהיות קסטנר ציוני הריהו רשע.

כזה היה הרבי מסאטמר. כאלה הם יורשיו.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבור של האגודה הבינלאומית לחופש דת

המאמר התפרסם ב-YNET

* * *

ד"ר משה גרנות

הגוי במשנתו של ישעיהו ליבוביץ

מי שמצוי בכתביו של ישעיהו ליבוביץ מתרשם מסלידתו העמוקה מכל נטייה לאומנית המתבססת על מקורות האמונה היהודית. הוא היה בין הראשונים אשר הטיפו להסתלקות מיידית מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ולהכרה בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה לצד מדינת ישראל. דברים אלה יוצרים אשלייה שליבוביץ הוא אדם בעל אוריינטציה הומניסטית (לזכותו ייאמר שהוא הכחיש זאת תדיר, ובתוקף!) – הסולד מן ההתנשאות היהודית הקלאסית בנוסח "אתה בחרתנו."

מודל המאמין שעמד לנגד עיניו של ליבוביץ הוא הרמב"ם, וממנו למד שהיחסים בין אדם לאדם, כשלעצמם, חשובים כקליפת השום. לדידו של המאמין הליבוביצי יש צו אלוהי, ומעצם הגדרתו צו זה איננו מוסרי.

ליבוביץ חילק באופן סכמטי את עולם הערכים של האדם לשלוש קטגוריות נעולות הרמטית בתוך עצמן:

האדם יכול לבחור בקטגוריה הערכית הדתית, לפיה הוא עובד את אלוהיו.

הוא יכול לבחור בקטגוריה הערכית ההומניסטית, לפיה הוא מחויב  לאדם.

או בקטגוריה הערכית הפוליטית, לפיה הוא מחויב כלפי המדינה.

איור לטיעון זה הביא ליבוביץ מדבריהם של שלושה אישים, אשר דגלו כל אחד בערך אחר מתוך השלושה:

אלינור רוזוולט הכריזה ב-1944 כי הערך העליון, למענו כדאית המלחמה הקשה, הוא לספק כוס חלב בכל מקום בעולם לכל ילד, בלי הבדל דת, גזע, לאום או מעמד. באותו הזמן ממש הצהיר הגנרל טוג'ו, שליטה בפועל של יפן במלחמת העולם השנייה, כי הערך העליון הוא למות למען הקיסר ולמען הכבוד. ואילו ליבוביץ עצמו נזכר שבילדותו למד את מזמור ע"ג בתהילים, ושם מכריז בעל המזמור: "אני קרבת אלוהים לי טוב," כלומר, "הטוב" – הערך העליון, הוא הקרבה של האדם לאל.

לכאורה, השוואה זאת אמורה לחשוף את שלילתה של האוריינטציה "האנושית" (הלאומנית וההומניסטית גם יחד), ואת העדיפות של האוריינטציה הדתית – סוף סוף, במאה העשרים נהרגו ונרצחו עשרות מיליונים בידי אומות "נאורות" למען ערכים "אנושיים", כמו הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם. אך השוואה זאת היא חסרת שחר שכן הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם היו רוויים בסממנים דתיים מיסטיים, ולא היה להם שום נגיעה להומניזם. בעיקרון, תוצאת הצו להרוג היא אחת אם היא באה, כביכול, מאלוהים עצמו, או אם היא באה מאדם המוחזק בעיני נשלטיו כאלוהים (היטלר, סטאלין). אין רבותא בצו "לא תחיה כל נשמה" על פני הצו להשמיד את "אויבי המשטר" או את "אויבי המדינה". בשם האל ניתן לבצע את הפשעים הנוראים ביותר ובפרוטרוט המבהיל ביותר, והטרור האיסלאמי הוא רק דוגמה מני רבות.

ההשוואה מופרכת הנ"ל של ליבוביץ איננה העיקר בדיוננו זה. יש לתת את הדעת לבחירה שלו בנושאי דברם של שלושת הערכים. נציגיה של האוריינטציה האנושית הם גנרל אטום לב, שידיו מגואלות מדם, ולידו הומניסטית תמימה המצדיקה מלחמה למען אידיאל פשטני לחלוטין. שניהם הם נציגיה של המאה העשרים, המאה הברברית ביותר בהיסטוריה. לאמור, זהו שיאה של "התרבות", אליה מסוגל להגיע האדם! אבל צריך לתת את הדעת ששניהם גויים, ואילו הנציג המועדף בעיני ליבוביץ, בעל האוריינטציה הדתית, חי לפני קרוב לשלושת אלפים שנה, והיה יהודי.

וכי קשה היה לליבוביץ להציע נציגים יהודים לפאשיזם ולהומניזם? או לחלופין, קשה היה לו להציע נציג גוי המסור כולו לערכים דתיים? אלא שההקפדה על בחירת הנציגים והתקופות בהן הם חיו, חושפת את הכוונה הנסתרת מאחורי הדברים: לא רק שהגויים לא השתוו מעולם אל היהודים בערכיהם, אלא שלאחר שלושת אלפים שנה הם נסוגו נסיגה אדירה בתחום הערכי אל הברבריות – מזה, ואל הטמטום ההומניסטי – מזה.

ודוגמה נוספת: ברצות ליבוביץ לתאר את הפער שבין יראת ה' לשמה ובין יראת ה' שלא לשמה, הוא מזכיר את אברהם אבינו שלא חשך אפילו את בנו יחידו מאלוהים (בראשית כ"ב, 12), והוא משווה אותו למלך גרר, "הגוי המגושם והשקוע בזימה, שאברהם אבינו מדבר בלשונו" ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", ע' 321, ובמקומות אחרים). אברהם ירא יראת אלוהים לשמה, ואילו ציפייתו של מלך גרר היא כי האל יהיה "הז'נדרם של העולם" – וזו עבודת אלוהים שלא לשמה. אליבא דליבוביץ, "הגוי המגושם" אינו מסוגל לקלוט אמונה נעלה יותר, ואברהם נאלץ לדבר בשפתו ולרדת לרמתו.

כדרכו, מתרכז ליבוביץ רק במה שנוח לו. דבריו של אברהם, "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אישתי" (שם, כ' 11) משרטטים את אמונתו של אברהם עצמו – יראת אלוהים, לפי השקפתו של אברהם, היתה אמורה להגן עליו שלא יהרגוהו על דבר אישתו. מסתבר שהוא אמנם מאמין כי לאל יש פונקציה כלפיו וכלפי העולם, כפי שמסתבר גם מהדו-שיח שבינו ובין אלוהים בפרשת סדום (בראשית, י"ח 23-33). התנהגותו של אברהם בפרשת גרר בוודאי שאיננה עדיפה על זו של מארחו: הוא מוותר על אישתו מראש, כפי שעשה אצל פרעה במצרים (שם, י"ב 10-20), וכפי שעשה גם יצחק בארץ גרר (שם, כ"ו 1-11). בשלושת המקרים "הגויים המגושמים" מזועזעים מכך  שאורחיהם העלו בדעתם להכשילם בלקיחת אשת איש, ובשלושת המקרים יוצאים "המאמינים לשמה" נשכרים מאוד מהוויתור הזמני על נשיהם.

מי שקורא לתומו את הכתובים, מתרשם שדווקא אברהם ויצחק הם בעלי מוסר פרימיטיווי שנקלעו למקום תרבות. והרי קשה לסווג את אברהם כ"צמחוני" בהשוואה ל"גוי המגושם" בכל הנוגע לנשים: הוא לוקח לעצמו פילגשים, ואחר כך משלח אותן ומפקיר אותן ואת ילדיהן (שם, כ"א 14-19, כ"ה 1-6).

מבלי להיכנס כאן לעצם הזוועה שבסיפור העקידה, הרי שאין כאן, ולא בשום מקום אחר במקרא – אמונה לשמה. גם אברהם וגם איוב, שהם סמל למאמינים לשמה בעיני ליבוביץ, זכו לשכר על הניסיונות הקשים שעברו, וליבוביץ נמנע באדיקות מלצטט את הפסוקים האומרים זאת במפורש (שם, כ"ב 16-18; איוב מ"ב 12-17), כי הם אינם מסתדרים עם תשתית התיאוריה שלו.

אמונתו של ישראל בכל רבדיה ההיסטוריים מכירה בכשרותה של האמונה שלא[?] לשמה, והיא כשרה אף בעיניו של ליבוביץ עצמו. מדוע, אם כן, מלך גרר, שציפה כי האל ישליט את יראתו בעולם, נחשב בעיניו ל"גוי מגושם"? אלא שההסתייגות מן הגויים וההתנכרות לעולמם טבועה עמוק בליבו של כל מי שאמון על תורה ומצוות, וליבוביץ, למרות הצהרותיו האנטי לאומניות – איננו יוצא מכלל זה. תהום רובצת בין אמונתו האטאוויסטית של עגנון (ראו מאמרי ב"חדשות בן-עזר", גיליון 140) לבין אמונתו התובענית מאוד של ליבוביץ, אך שניהם ספגו מאותם מקורות, ולשניהם אותה משטמה ואותו הבוז לעולם הגויים.

משה גרנות

הערה: פירוט ומראי מקום ימצא הקורא המעוניין בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן, 1993.

* * *

ד"ר חיים משגב

הטרור המשפטי יכה בכולם:

מסע הציד שנפתח לפני שנים הגיע לסיומו

מתוך "מעריב", 24/11/2019

זרועות התמנון של מערכות המשפט כבר לא יניחו למערכת הנבחרת לשלוט. המגבלות שיוטלו עליה יהיו בלתי נסבלות. כמעט ולא יהיה טעם בקיומן של בחירות.

ימים עצובים. ההודעה של היועץ המשפטי לממשלה פילחה את ליבי. ידעתי שהיום הזה צפוי להגיע – אבל אף פעם לא איבדתי את התקווה. האמנתי שבסופו של יום תהיה התעשתות, התפכחות. שראשיה של מערכת אכיפת החוק, הפועלת מזה שנים ללא כל פיקוח ציבורי אפקטיבי, לא יילכו עד הסוף עם המהלך השגוי שנפתח, למיטב שיפוטי, בחטא.

בתמימותי חשבתי שעוד לא פסה מהעולם ההגינות. אבל זה לא קרה. מסע הציד שנפתח לפני שנים הגיע לסיומו. "השועל" ניצוד – והציידים עולזים. יש, כמובן, רבים השמחים על ההודעה על הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה, ואין לי כל דרך לדעת אם הם רבים או מעטים. אבל בדבר אחד אני בטוח: יגיע יום וגם בקרב אלה המקדשים היום, כביכול, את שלטון החוק תחול רגרסיה. החרב שנשלפה מהנדן לא תעצור. הטרור המשפטי יכה בכולם.

לכן, גם במחנה העולז צריכים היום לדעת שנפל דבר בישראל. האוליגרכיה המשפטית שאהרן ברק ייסד לפני כרבע מאה, כשהחליט, ללא כל סמכות בדין, שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא החוקה של מדינת ישראל, תוך התעלמות מהקולות שהזהירו כבר אז שמערכת המשפט עלתה על מסלול של התנגדות עם המערכת הנבחרת – השלימה את התגברותה על שאר זרועות השלטון. מקבילית הכוחות שוב אינה קיימת. עקרון הפרדת הרשויות נעלם. האיזון בין מרכיבי השלטון השונים שצריך להיות בכל חברה דמוקרטית התאדה.

מה שמכונה במדינות המתוקנות CHECKS AND BALANCES כבר לא קיים במחוזותינו. פרקליטות המדינה הצליחה להעלים אותו. ראשיה השלימו מהלך המכונה בעולם המסחר השתלטות עוינת. נבחרי הציבור נפלו שדודים. זרועות התמנון של מערכות המשפט כבר לא יניחו למערכת הנבחרת לשלוט. המגבלות שיוטלו עליה יהיו בלתי נסבלות. כמעט ולא יהיה טעם בקיומן של בחירות. כל החלטה שלטונית תצטרך לעבור את המסננת של יועצים משפטיים. עקרון הסבירות ישלוט. פקידות בלתי נבחרת תקבע כיצד היא תיראה. בית המשפט העליון יהיה רשאי להעביר תחת שבט ביקורתו כל החלטה של נבחרי הציבור. המידתיות, בעיניו של השופט, היא שתקבע מה ראוי לעשות – וכיצד ראוי לנהוג. שלטונה של התת-מדינה, הלא נבחרת, המכונה בארצות הברית DEEP STATE יהיה מוחלט.

בזמנו, כאשר משה קצב הועמד למשפט, טענתי ללא הרף שמשפטו יהפוך למשפח – וכך היה. לא היה לו כל סיכוי מול מערכת משפט שאכלה במשך שנים הדלפות זדוניות ומגמתיות, לרבות הערכות משפטיות מפי בכיריה לשעבר. שופטים הם רק בני אדם. הם קוראים עיתונים. הם נחשפים לשיחות סלון. אין כל אפשרות להבטיח לבנימין נתניהו משפט הוגן. ספק אם שופטים שטופים במידע כוזב יוכלו לצלול לתוך הבעיות העובדתיות והמשפטיות שבכתב האישום שעליו הכריז אביחי מנדלבליט.

עם זאת, לא הייתי מציע לנתניהו לומר נואש. יש מאחוריו ציבור ענק המאמין בחפותו; שיודע שנעשה לו עוול משפטי. אסור להניח לכוחות העולים מתוך בורות של זוהמה משפטית להשתלט על המשטר הדמוקרטי. הדברים נחשפו לאורך כל הדרך: התקלות, החוקרים שעשו כעולה על רוחם בהסכמת הפרקליטים המלווים, המדליפים שביקשו לגנוב את דעתו של הציבור. את כל אלה יהיה צורך לחשוף, כנראה, בעזרתה של ועדת בדיקה ממשלתית. יהיו עתירות לבג"ץ – אבל אסור להתיירא מפניהן. הבחירות הבאות כבר בפתח – וצריך להאמין שגם משם יכולה לבוא הישועה. מאחורי הפרגוד, בעמדת הקלפי, לכל אחד תהיה האפשרות לעשות חשבון נפש.

ד"ר חיים משגב

* * *

נעמן כהן

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

בכייה לדורות

ב-26 בספטמבר 1948, הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן-גוריון בפני הממשלה תוכנית לכיבוש השטח שבין רמאללה לחברון, בתגובה להפרת ההפוגה מצד ירדן באזור לטרון. התוכנית נדחתה ברוב של שבעה מול שישה.

בן־גוריון כינה לימים את דחיית תוכניתו "בכייה לדורות".

ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם אי כיבוש יו"ש במלחמת השחרור (או שחרור מהכיבוש העבר-ירדני) היה "בכייה לדורות", או החלטה מכוונת?

http://in.bgu.ac.il/bgi/israelis/DocLib/Pages/2012/%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%93.pdf

התברר ש"הבכייה לדורות" נמשכה דור אחד בלבד. במלחמת ששת הימים השתלט צה"ל על כל יהודה ושומרון.

הכרזת מזכיר המדינה האמריקאי מייקל ריצ'רד פומפיאו כי הוא שולל את אי החוקיות של היישובים היהודים ביו"ש פותחת פתח הזדמנויות צר לאפשרות סיפוח בקעת הירדן למדינת ישראל ע"פ "תוכנית אלון" (ורבין).

למרבה האסון המצב הפוליטי בישראל אינו מאפשר זאת כעת. הנה הצורך הדחוף בהקמת ממשלת אחדות לאומית שתפעל לנצל את פתח האפשרויות הצר הזה.

במידה ותקום ממשלה שזה יהיה מצעה והיא תקום במטרה להגשמתו, אני סבור שנתניהו יסכים להיות שני ברוטציה למען עתיד ישראל.

אני סבור שנתניהו אינו מושחת (ודוק: ע"פ מקיאבלי פוליטיקאי אינו יכול להיות טוב לב, ישר, ונאמן, אבל הכול יחסי) והוא גם אינו רואה רק את טובתו האישית כפי שמלעיזים עליו אויביו. אם היה רואה רק את טובתו האישית לנגד עיניו היה מתפטר ומיד היה נפטר מכל ההאשמות נגדו, ועושה לביתו הון רב. (ודאי רב מזה שעשה אהוד ברוג-ברק שותפו של אפשטיין).

בנימין נתניהו אינו עושה זאת דווקא משום דאגתו לעתיד ישראל. אבל במידה ובנימין גנץ, גבריאל אשכנזי, יאיר למפל-לפיד, ומשה סמולינסקי-יעלון – דואגים לעתיד המדינה כמוהו עליהם, להקים ממשלת אחדות לאומית שמטרתה הראשונית היא ניצול פתח ההזדמנות להפוך את בקעה הירדן לגבולות הקבע של מדינת ישראל.

יש למהר כי פתח ההזדמנות הזה עומד להיסגר.

הדיל שכמעט הביא את בנימין גנץ לבלפור.

ח"כ יועז הנדל, פנה מטעם בנימין גנץ לאיילת שקד, והציע כי בקווי היסוד של ממשלת כחול לבן, שתקום עם מספר עריקים מ'ימינה', יחוקקו חוק לסיפוח בקעת הירדן.

ב"ימין החדש" שקלו את הדברים – ואז הגיעה הצעת נתניהו שהביאה את נפתלי בנט לקריה.

https://rotter.net/forum/scoops1/587257.shtml

מציונות סוציאליסטית לאנטי ציונות של הפ.ק.פ.

מפלגת האם של מפלגת "העבודה" – מפלגת "פועלי ציון" (ביטאו את השם במלעיל), מפלגתם של דב בר בורוכוב, דוד יוסף גרין-בן גוריון, ויצחק שימשילביץ-בן צבי, היתה מפלגה שלמרות היותה מרקסיסטית וחילונית, היתה בעלת "נפש יהודי", וביטאה זאת בהמנונה "השבועה" שם נשבעו חברי המפלגה אמונים ל"ביי ציון, איהר פאהן, ביי איהר הייליגער ערד," (לציוֹן "ארץ הקודש").

"השבועה":

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=103

ארגון "השומר" שהקימה התנועה לקח את המוטו שלו "בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום" משיר הבריונים של יעקב כהן (שיר שאומץ מאוחר יותר ע"י בית"ר ואצ"ל).

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2849

הפלמ"ח שר בהמנונו נאמנות לארץ ישראל משתי גדות הירדן:

"מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב, מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר"

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=129

תנועת העבודה – הציונות הסוציאליסטית, ניהלה מאבק איתנים על הציונות עם התנועה הקומוניסטית העולמית ששללה נחרצות את הציונות.

המאבק התנהל לא רק בחו"ל, אלא גם עם שלוחת התנועה הקומוניסטית בארץ, מפלגת הפ.ק.פ (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטַײ) שפרשה ב-1919 מ"פועלי ציון" ושיתפה פעולה עם הערבים אויבי הציונות.

בחירת שפת היידיש לשם המפלגה נבעה משלילת הציונות, שתחיית השפה העברית היתה מעיקריה.

ב-1923 אימצה המפלגה החלטה שגינתה את הציונות כ"תנועת בורגנים יהודים המשרתים את האימפריאליסטים הבריטים," והביעה תמיכה בתנועה הלאומית האימפריאליסטית הערבית.

מפלגת "פועלי ציון", לימים מפא"י ומפלגת העבודה, ראתה את ההתיישבות בארץ ישראל כעיקר הגשמת חזונה, ונתנה לה את השם: "ההתיישבות העובדת".

 הנה דברי בן גוריון ב- 1918 על "ההתיישבות העובדת" בארץ ישראל.

https://benyehuda.org/read/6754

תנועת העבודה המשיכה את פעולת ההתיישבות בארץ ביתר שאת עם הקמת המדינה, ולא פסקה גם לאחר מלחמת ששת הימים עם שחרור יו"ש מהכיבוש העבר-ירדני.

אברהם הרצפלד, אבי "ההתיישבות העובדת" שהיה מלווה כל הקמת יישוב בשירת "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה".

https://www.youtube.com/watch?v=2Qg3aON4IRs

 אמר מיד עם סיום מלחמת ששת הימים: "תכלית המאבק והניצחון היא, כי תוסר חרב-הדמים המתהפכת עלינו מאז קום המדינה, ותינתן לנו האפשרות להתנחל בכל אזורי הארץ. נוספו לנו שטחים עצומים שהיו מקום מחסה למרצחים ולזורעי-מוות בדרכים. כל שממה וכל שטח-הפקר, אינם אלא מרחב-מחייה למתנקש וסם-מוות לנו. וכל יישוב מוקם – תריס הוא בפניו. אמת זאת, אותה למדנו מניסיוננו בארץ , בעינה עומדת, כאז כן היום, וכוחה עתה ככוחה בימי חומה ומגדל ימי תל-עמל וחניתה. ההבדל הוא רק בכך כי אז מצווים היינו לעשות את הדבר מאחורי גבם של השליטים הזרים, בחשכת הלילה – ואילו היום השליטה בידינו היא, ואני חוזר ואומר כי על-אף הסייגים המדיניים, חייבים אנחנו לשוב ולעשות. כל אפס מעשה, לאחר ימים אלה, כישלון איום הוא, וכל מעשה של התנחלות חדשה, כמוהו כהמשך טבעי לשלל הגילויים המופלאים אותם הזכרתי לעיל. הברזל עודו מלובן, חייבים אנחנו לנַגדו ואוי לנו אם נחמיץ את השעה הגדולה."

(אברהם הרצפלד, "שורו הביטו וראו, הרצפלד מספר", ת"א, תשכ"ט, עמ' 287).

יצחק טבנקין מנהיג מפלגת "אחדות העבודה" ו"הקיבוץ המאוחד", קרא מיד להתיישב בכל השטחים המשוחררים.

יגאל פייקוביץ-אלון הסתייג מהתנחלות בכל השטחים. הוא פחד משליטה על המוני ערבים. הוא הציג תוכנית מדינית שונה מטבנקין. לפי תוכניתו של אלון – ישראל תוותר על רוב השטחים המיושבים ביהודה ושומרון ותשאיר ברשותה את בקעת הירדן שאליה תחובר גם חברון. בגלל תודעתו היהודית תמך אלון, ועזר, בהקמת קריית ארבע.

ודוק: אלון לא שלל את הזכות היהודית להתיישב, אלא רק רצה להימנע מלהתיישב בכל השטח בגלל בעיית השליטה על הערבים.

ב- 1981 הוציא חיים סוויטץ-גבתי, שר החקלאות מטעם מפא"י לשעבר, את הספר "מאה שנות התיישבות", בו הוא סקר את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל. בכהנו כשר חקלאות לאחר מלחמת ששת הימים פעל גבתי להמשך ההתיישבות בבקעת הירדן ובגולן, ואף הגה הקמת שכונה יהודית בעזה.

ממשלת "הציונות הסוציאליסטית" – תנועת העבודה, הקימה את הישובים היהודים בקריית ארבע, בגוש עציון, בקעת הירדן, רמת הגולן, וכן, גם את "התנחלות" ירושלים המזרחית.

ארמנד-עמיר פרץ, יליד מרוקו, היהודי המסורתי, יו"ר מפלגת העבודה היושב לכאורה על כסאו של בן גוריון, יצא נגד ההצהרה של פומפיאו על חוקיות ההתיישבות היהודית ביו"ש.

לדידו של ארמנד עמיר פרץ "ההתיישבות העובדת" ותנועותיה המיישבות: "הקיבוץ המאוחד", "איחוד הקבוצות והקיבוצים", ו"תנועת המושבים" – הן תנועות עברייניות, לא לגיטימיות, וראשי "ההתיישבות העובדת", לוי שקולניק-אשכול, יגאל פייקוביץ-אלון, וכל הבאים אחריהם, שהקימו את ההתיישבות ביו"ש, הם עבריינים לא לגיטימיים.

ודוק: "ההתנחלות היהודית הבלתי חוקית" לפי באראכ-חוסיין אובמה, ו"האיחוד האירופי" כוללת גם את "ההתנחלות היהודית" בבית המקדש" (הר הבית) בירושלים.

התנחלות בית המקדש (הר הבית) גם היא לפי ארמנד-עמיר פרץ, היהודי המסורתי ממרוקו, "התנחלות יהודית בלתי חוקית."

ודוק: ארמנד-עמיר פרץ יכול היה לומר שיש זכות יהודית להתיישבות, אך אין לממש אותה מפאת המצב ומהצורך להגיע לשלום, אך הוא בחר לומר שאינן חוקיות.

בפאראפראזה על אימרה בנוסחים שונים המיוחסת לג'ורג' קלמסו, וברנרד שאו: "מי שאינו סוציאליסט בצעירותו סימן שאין לו לב ומי שנשאר סוציאליסט בבגרותו סימן שאין לו שכל," נאמר על ארמנד-עמיר פרץ (ומפלגת העבודה): מי שלא היה ציוני בצעירותו סימן שאין לו לב, ומי שלא נשאר ציוני בבגרותו, סימן שאין לו לב וגם אין לו שכל כאחד.

ברגע שתנועת העבודה הציונית המפוארת, שהקימה את היישוב, ואת המדינה, זנחה את דרכה המדינית ההיסטורית, ומחקה את הכתוב בהימנון "פועלי ציון" "השבועה" המדבר על "הייליגער ערד", והיא רואה את ההתיישבות ביו"ש כלא לגיטימית, ואפילו נטשה את דרך יגאל אלון ויצחק רבין המדברת רק על פשרה טריטוריאלית, וריבונות רק בבקעת הירדן, וירושלים – ואימצה את דרך הפ.ק.פ, ורק"ח (היום חד"ש) – היא בהכרח בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה.

הדבר האחרון שתנועת העבודה זקוקה לה עתה היא ללכת פוליטית עם הערבים השוללים את קיומו של העם היהודי, את זכות קיומו ואת זכותו למדינה יהודית.

הדרך היחידה ל"עבודה" לשוב להגמוניה ולשלטון, ולהחזיר עטרה ליושנה, היא לא הזדהות עם הגזענות הערבית, התובעת "יודן ריין" ביו"ש, אלא לחזור ולהיות בעלי "נפש יהודי".

זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל

על-פי המשפט הבינלאומי

https://www.news1.co.il/Archive/003-D-2711-00.html

פרדוקס הכיבוש

מכיוון שהערבים הצליחו לכבוש 13 מיליון קמ"ר (בעבר היו יותר) ויש 57 מדינות מוסלמיות – ניתן להאשים את היהודים בכיבוש.

לו הצליחו היהודים (העלובים בכיבוש יש לומר) לכבוש 13 מיליון קמ"ר, והיו בעולם 57 מדינות יהודיות ורק מדינה ערבית-מוסלמית אחת. אף אחד בעולם לא היה קובע שהכיבוש היהודי הוא בלתי חוקי.

דין איתמר כדין התנחלות תל אביב

כתב "הארץ", האקטיביסט הפרו-איסלמי, שאול אריאלי, התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו נאצי-ג'יהאדיסטי, ולכן מרבה להפיץ במאמריו שקרים על עמדות הערבים, קבע במאמרו כי הערבים מכירים בישראל בגבולות הקו הירוק ולדידם "אין דין איתמר כדין שיח' מוניס." (שאול אריאלי, "אין דין איתמר כדין שיח' מוניס", "הארץ", 15.11.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8126984https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8126984

בשעה שהוא קבע זאת, הכריז ב-13.11.19 מטה החמ"ל המשותף של הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי: "ההתנגדות ממשיכה זה היום השני להגיב על התוקפנות והפשע הציוני, ומכה ביעדים של היישות ובהתנחלויות שלו. אנו שוברים את היהירות של הנהגת האוייב הכושלת שמנסה לשקם את המורל שלה באמצעות פגיעה בעמנו ובהתנגדות שלנו. לפיכך אנו מבהירים את הנקודות הבאות: ההתנגדות תשלים את התגובה לתוקפנות ואת נקמת השהידים ותלמד את האויב שיעור שהוא לא ישכח."

מטה החמ"ל המשותף של החמאס והג'יהאד האיסלמי התכוון לכל "ההתנחלויות היהודיות" ובהן כמובן "התנחלות" תל אביב.

בניגוד לשאול אריאלי – לדידם דין איתמר כדין תל אביב.

הלאה הכיבוש היהודי של עבר-הירדן!

בעקבות החזרת המובלעות צופר ונהריים לעבר-הירדן קראה רנה חמוז, מגישת טלוויזיה עבר-ירדנית, במונולוג בערוץ אל-אורדון אל-יום (ירדן) לבטל את הסכמי הגז המים והשלום עם ישראל ואמרה: "אחרי החזרת באקורה (נהריים) אנו רוצים לעקור את עיני הציונים ותומכיהם."

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?125_5

ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת (בשנאת ישראל) בירך את עבר-הירדן בעקבות החזרת המובלעות בערבה ובבקעת הירדן: "נפגשתי ביום חמישי במשרד ראש הממשלה העבר-ירדני עם השר סאמי דאוד, ובירכתי את עבר-ירדן על החזרת מובלעות נהריים וצופר לשליטתה."

https://rotter.net/forum/scoops1/587714.shtml

האם יוסף ג'ברין הוא שותף לגיטימי?

ויקו למשפט והנה משפח

"נתניהו אשם מעצם מהותו"

אין דוגמה טובה למשפח שנעשה לנתניהו מאשר דברי הפרשן המשפטי של "הארץ", מרדכי קרמניצר, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו- נאצי. קרמניצר "הבכיין" (בכה כשנתקבל חוק הלאום) אינו זקוק כלל למערכת משפטית ולכללים משפטיים. הוא קובע כי מלכתחילה גם ללא משפט, נתניהו אשם, ואין לו בכלל חזקת החפות.

(מרדכי קרמניצר, "חזקת החפות אינה עומדת", "הארץ" 22.11.19)

(משום מה המאמר נמצא רק בעיתון המודפס)

הנה לפנינו הדוגמה הברורה ביותר לסכנה הגדולה לדמוקרטיה הישראלית ולמערכת המשפט שלה. ביטול חזקת החפות והטלת אשמה ללא משפט. (רק על מי שאינו תומך בכיבוש ערבי).

נכון, חזקת חפות אינה קיימת בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים שאליהם מייחל מרדכי קרמניצר. והרי בעצם רק עקב זאת מתנהל כל המאמץ המשפטי להפללת נתניהו.

ואללה

מישהו מקוראי העיתון ראה פעם חדשות באתר וואלה?

בטוחני שלא.

[אהוד: אני בכלל לא יודע מה זה האתר הזה!]

ציפורה בזו'ז'וביץ-לבני-שפיצר, איתן כבל, יאיר למפל-לפיד – קיבלו שוחד בצורת סיקור אוהד תמורת הירתמות למען האינטרסים של מוזס. וכמובן אין בפרקליטות אחד החושב אפילו להעמידם לדין.

נתניהו, ששחרר את החברה הישראלית מהשחיתות של מוזס, דווקא ראוי לקבל על כך אות הוקרה.

על היופי

החוקר, ההיסטוריון והסופר האיטלקי אומברטו אקו, (מחבר רב המכר "שם הורד") חיבר ספר מרתק בשם "תולדות היופי".

http://www.text.org.il/index.php?book=1113021

ספר זה אינו עוסק רק בתולדות האמנות, אף שמוצגות בו מאות יצירות מופת מכל הזמנים המשמשות כאמצעי לשחזור התפישות השונות על אודות היופי כפי שהתבטאו ונדונו מימי יוון העתיקה ועד ימינו. הוא סוקר את הטקסטים של הפילוסופים הסופרים המיסטיקנים על היופי.

חבל רק שאומברטו אקו פספס דוגמה אחת של יופי בדיונו התיאורטי בנושא יופי האדם, הוא פספס את הדוגמן, סמל היופי, מנחם נפתלי.

 מנחם נפתלי הגיב על האשמתו בהטרדה מינית: "אני אגע בבחורה בת חמישים? אני, שאני נראה טוב, יותר במציאות מאשר בתמונות. אני לא צריך להטריד בחורה מינית עם כל הכבוד."

https://www.youtube.com/watch?v=tY3J1x_mjU4

באמת פספוס של אומברטו אקו.

בלונדון

תקרית אנטישמית בלונדון. מוסלמי שחור מתקיף משפחה יהודית ברכבת בתחתית:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5630225,00.html#autoplay

בתל אביב

בדרום תל אביב יש 23 כיתות א' של ילדים אריתראיים לעומת שתי כיתות בלבד של יהודים:

https://rotter.net/forum/scoops1/587304.shtml

בקרוב הרכבת הקלה תראה כמו התחתית של לונדון.

פכים קטנים

משה גרנות כותב: "העם היחיד שהציל יהודים בשואה היו הבולגרים". ("חדשות בן עזר" 1494).

לא נכון.

ב-1943 חתמה בולגריה הסכם עם גרמניה על גירוש יהודי מקדוניה. ע"פ ההסכם בולגריה תישא בכל ההוצאות ותשלם לגרמניה תשלום על כל יהודי שימומן ממכירת רכוש המגורשים. שוטרים בולגרים ביצעו את איסוף היהודים ושליחתם להשמדה בטרבלינקה.

https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%206674.pdf

לרשימת המקורות של משה גרנות "דיכוי האישה במקורותינו" ("חדשות בן עזר" 1495) יש להוסיף:

(רמב"ם הלכות אישות פרק כ"א הלכה י'): "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט."

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נפילים בארץ"

לאולי אדורד רלווג

תורגם לעברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 14.4.1972

לפני 47 שנים

רלווג היה סופר נורווגי, שנולד ב-1876 למשפחת דייגים באי קטן בירכתי צפון-נורווגיה. הוא גדל בעוני, היה בעצמו דייג, ולאחר סופה קשה בים, שממנה ניצל בנס, החליט לנסוע לאמריקה. באמריקה היה עובד-אדמה, ורק בגיל עשרים ושלוש החל ללמוד, השלים את השכלתו והיה מורה לספרות נורווגית באמריקה עד יום מותו, לפני כארבעים שנה. אף-על-פי שרכש לו השכלה אמריקאית, כתב רלווג את ספריו בשפה הנורווגית.

"נפילים בארץ" (שהופיע באותה תקופה שבה הופיע הספר הדומה לו בנושא, "המהגרים" של יוהאן בוייר, שתורגם לעברית בידי ד. קמחי, 1930 – [ר' רשימה שלי על ספרו "הרעב הגדול", עברית: 1928, שפורסמה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ביום 27.4.1973]) – מספר על התיישבותם של איכרים נורווגיים במדינות המערב של ארה"ב בשנת 1873. במרכזה של סאגת הערבה הזאת עומדים פר הנסן, מלא החדווה והגבורה, המעוף וכובד-המעשה, ואשתו ברט, נושאת הרגשת חטא בחובה, מלאת הגעגועים למולדת העתיקה, וחדורת החרדה מפני הערבה הזרה, שאין בה פינה להיסתר בה, שאין בה גבעה ועץ לחסות בצילם.

הסיפור מתחיל בצורה אפית: המסע בשיירת העגלות מערבה, ההתנחלות, החריש הראשון, בניין בית-חומר, יחסי-שכנים עם האינדיאנים ועם מהגרים אחרים הנאבקים על אותה כברת קרקע. וכן רקמת היחסים המורכבת בתוך היישוב הקטן, שכל-כולו כמה משפחות נורווגיות. בכל אלו מתבלטת דמותו של פר הנסן, הגבר מלא החיים והתושייה, האדם המתאים לעמוד בכל המסות הללו. אך ככל שמתמקד סיפורו של רלווג בפרשת היחסים שבין פר לאשתו, כן מצטמק חלקה של הסאגה. שוב אין זה רק תיאור מאבקו של האדם בטבע ובסביבה עויינת, אלא מאבק אפל, מלא עוצמה, בין גבר לאשתו. לברט יש הרגשה כי כל מעשיה, כל חייה, בחטא הם. פר נשא אותה לאישה בחטא, קרע אותה מעל מולדתה ומבית-הוריה ולקחה עימו אל העולם החדש. היא אוהבת אותו, גם יולדת לו את ילדיו, אך משהו עמוק בקירבה מתקומם כנגדו, כנגד ההליכה מערבה.

את הסביבה העויינת, האינדיאנית, הבדידות, הילדים הגדלים פרא – היא תופסת מתוך אימה פנימית עמוקה, רדופת חטא, מתוך חשש שיום אחד יהיה עליה לשלם בעד חיי השקר והחטא הללו.

ככל שפר הנסן מצליח יותר בכיבוש אדמתו, בהתמודדות עם סביבתו, בהשתרשות מלאה במולדת החדשה – כן מתעצמת תחושתו שהוא הולך ומפסיד את ברט, הנעשית אישה הרסנית, עויינת, ופעם אף חפצה לקום ולברוח בריחה סהרורית לעבר החוף המזרחי, שממנו באו, בחזרה אל ביתה בנורווגיה.

ברט היא אישה בעלת תחושה רליגיוזית עמוקה. העובדה שהרתה בראשונה לפר בחטא ורק לאחר-מכן נישאה לו, רודפת אותה כחטא קדמון ומעמיקה בה את הרגשת האשמה. היא שונאת את הצלחתו להקים בית ונחלה בערבה השוממת, כי היא מרגישה שהצלחתו פירושה שיעבודה שלה לארץ זרה, ונדמה לה כי הפראות הדמונית אשר מסביב עתידה להתגלות בגידולם הפרוע של ילדיה. היא נושאת עימה את העבר, את המולדת הישנה, רדופת האיסורים, את המסגרות המשפחתיות והדתיות – ואילו את החופש של הארץ החדשה היא רואה כמין התפרצות, וגם עונש, של ממלכת השטן.

בתקופה שבה מתרחש הסיפור, נמצאת ברט שוב בהריון, והריונה מרחיק אותה עוד יותר מבעלה ומילדיה. "בשבתם באחד הימים אל השולחן אמר לה (פר) כי אין לה להעמיד פנים כאילו אורחת היא בבית. הוא דיבר קשות ומוחלטות, תואיל נא בטובה להתעורר כמו שיאה לאדם מבוגר." (עמ' 177).

 "ועתה הרגיש כי מרבה היא לשכב בלילות נטולת-שינה. הוא הקדים תמיד להירדם לפניה, ובבוקר היא ערה כבר בשעה שהוא רק הקיץ, אף כי הוא היה ממשכימי קום. בהתעוררו בלילה יכול היה להיות בטוח מיד, כי ימצאנה ערה. באחד הלילות העירתהו. היא ישבה זקופה על מושבה, ודאי בכתה קודם – קולה הוא שגילה לו זאת. באותו לילה תקפתו אימה גדולה, כי בשובו לשכב, פרצה בבכי של ייאוש. במעט שהצליח להיוודע ממנה לא מצא כל טעם לבכייה. מאז ירא היה להיטיב לה פניו, בהיווכחו כי דווקא אז גדל בכייה, וזה לא היה סימן טוב. הוא התבונן באשתו במשך כל היום, ודאגתו לה רבתה ורבתה. היא, שהיתה נקייה כל-כך וידעה להאציל מראה נאה  לכל מה שלבשה, התהלכה עתה מרושלת ולא יכלה להשגיח על עצמה – כן, עתה ראה גם זאת. היא היתה רוחצת פניה רק לעיתים רחוקות. ושערה, זה השיער היפה אשר הוליך את ליבו שולל ואשר אהב לשחק בו, בשעה שליבה היה טוב עליה, זה היה תלוי עתה על ראשה קווצות פרועות וסבוכות." (עמ' 177-178).

"הנה יושבה ברט במרחק ארבעה צעדים, וכאילו רחוקה היא ממנו מהלך פרסאות. הוא דיבר עימה, כיוון את דבריו ישר אליה ורק אליה, ולא עצר כוח להביאה לידי כך שתצא מעיגול-הקסם אשר הקיפה. ובגלותו זאת – נכון היה לצעוק מרוב כאב." (עמ' 179).

"יש אשר תקפהו החשק להושיב את ברט, את ברט הנהדרה שלו, על ברכיו כהושיב ילדה שובבה – כן, בדיוק כך! – וללמדה בינה, כי אינה הולכת בדרך הישר, אמנם לא קל לה עתה, אך הן כל זה עבור יעבור." (עמ' 181).

ברט שוקעת בתוך דיכאון הריונה. היא מפנה את ארגז החפצים הישן שהביאה עימה מבית-אביה שבמולדת הרחוקה, ומכינה את הארגז למענה כארון-קבורה.

סיום הסאגה במאבק איתנים בין ברט, היולדת בהרגשה שהיא הולכת למות – ובין פר הנלחם על הצלת נפשה ונפש ילדו. דומה שכל איתני הטבע אשר סביב ליישוב הקטן – החורף, הסערה,  השלג – משתתפים במאבק הנפילים זה. פר משתולל. ברט נאבקת על נפשה בהרגשת אובדן גמור. ואולם בסאגה, וכפי הנראה שלא כמו בחיים, באה התשועה בדמות לידת הילד והצלת האם, שמתגבהים לכדי מחזה בעל משמעות רליגיוזית נוצרית עמוקה.

* אולי אדורד רלווג: "נפילים בארץ". סאגת הערבה. תרגום יעקב רבינוביץ'. הוצאת ספרים מצפה בע"מ, תל-אביב, תרצ"ג, 1933. 208 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

פרק עשרים ושניים

הנישואים עם לאה

יום אחד התאספה חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בביתו של ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו ניסיונותיהם לקנות קרקעות – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן [אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. – ממני, המלביה"ד]. אבל לאחרונה באה תקווה חדשה בלב החברים. הגיע מכתב מאת אַמְזַלֶג, יהודי שהגיע ליפו מהמושבה הבריטית גיברלטר, נשאר נתין בריטי, משמש כסגן הקונסול הבריטי ביפו והוא מגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לר' דוד וליואל משה כי עומדת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי מְלַאבֶּס, השוכן ליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני-החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי-נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופורייה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטַיַּאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סָלִים קַסָּאר, את הרבע הנותר.

לאסיפה בא גם יהודה, שהיה הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם ר' דוד, יואל משה ויהושע – יושבים ודנים בכובד-ראש בתשובה שישיבו לאמזלג, ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – משך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, ששמע מן החדר הסמוך:

"ביער העבות, בדשא הירוק,

תשכון ציפור מרהבת עין,

ירוקות רגליה וכנפיה  – שני,

לי תצפה שם,

נא חכי, ציפורי, ואבוא..."

המנגינה והמילים היו מוכרות ליהודה, שיר יהודי עתיק, שאביו היה שר לו בילדותו ובהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם עתה ממקומו ויצא לחדר השני ובדרכו צירף קולו לנערה, עד לסיום:

"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"

הנערה נשתתקה רגע בפתיעה, ואחר פרצה בצחוק חנוק; מי זה המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע כי השורה האחרונה מושרת בעברית?

קולה היה ערב, כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה נעצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג אז, בירושלים, שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור. זאת על-פי דין. קול באישה – ערווה. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה במצאה חן בעיניך – היתה להשתדך לה ולזכות בהסכמת הוריה.

את פני הנערה ששרה לא ראה יהודה הפעם, אך זכר וידע היטב מיהי. זו היתה לאה בת השש-עשרה, בתו הבכורה של בעל-הבית, ר' מנחם-מאניש. היא הנערה שלפני שנתיים בערך חילצוה לאזאר ויהודה מן השבּאבּ הערביים שנטפלו אליה בסימטה, ובשל כך אף נאסרו למשך יומיים אצל הקונסול האוסטרי, גראף קאבוגה.

חבל שלאה לא היתה אז מבוגרת יותר, אמר לעצמו יהודה בחזרו לחדר. הוא נזכר בצחוקה החנוק, שאולי העיד כי אין היא אדישה כלפיו. אילו יכולתי לשאת אותה בראשונה, היה נחסך ממני צער רב, וחיי היו מקבלים תפנית חדשה, חיובית וטהורה.

*

לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ-ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת הטיפוס בהונגריה ושניהם חלו בה. אז נדרו נדר שכאשר יחלימו מן המחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.

לא עברו ימים רבים וקרובת-משפחה של יהודה, דודה גיטל, שהיתה בידידות עם משפחת שיינברגר, באה לבקר אצל לאזאר. בעת שתיית התה העלתה רעיון – הלא אפשר להשיא את בנו יהודה עם לאה בת ר' מנחם מאניש!

משדיבר על כך לאזאר עם יהודה – לא התנגד הבחור הצעיר. הוא הרגיש שההצעה לא נולדה בחלל הריק. מישהי רמזה לדודה גיטל לעסוק בשידוך הזה...

הפעם לא היו נישואיו של יהודה תוצאה של שידוך בלבד. שני הצעירים בחרו זה בזה, כנראה, עוד בטרם בואה של דודה גיטל. היתה בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא היה ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו. אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, ובהם אביה של לאה – היו מעלותיו כבן-איכרים חסון-גוף ועז-נפש שקולות כנגד "מגרעותיו" – סירובו הנמשך והולך לראות עצמו כבן-ישיבה שמתפרנס מהחלוקה ועוסק רק בתורה.

למזלו של יהודה איש גם לא ידע על המקרה שהיה לו עם אפרת לוין, שהיתה מופיעה אצלו בחלומות עם הקמיע שלה ומבקשת למשוך אותו אליה, אל בית התורפה שלה ומקור חרפתה. מאז רעידת האדמה שהזדווגה ממש לבריחתו ממנה, לא היה לו שום קשר עימה, וגם נזהר בזה כי כאמור גם כך היה לו שם מפוקפק למדי. והיה עליו גם להתגבר על רגש הרחמים, כי חשש שאולי נידונו השתיים לחרפת רעב, ואין הסיוע של האח-הדוד,  החייט ר' יחזקאל לוין, מספיק להן.

*

את החופה של לאה בת השש-עשרה ויהודה בן העשרים העמידו בחודש שבט בשנת תרל"ח, 1878, בביתו של הגביר ר' דוד [מאיר גוטמן], שהיו חשוכי ילדים. ר' דוד התייחס אל יהודה כאל בנו ואף היה הראשון, מבין שני העדים, שחתם באותו מעמד על הכתובה שנתן יהודה ללאה.

[לאחר ימים, כאשר יהודה ולאה כבר לא בחים, הגיעה לצאצאי משפחתם בפתח-תקווה כתובתה של לאה, שנשמרה אצל משפחתה ב"מאה שערים", ולמרבה הפלא לא נכתב בה על לאה בת השש-עשרה בתולתא אלא מטרכתא, גרושה, כאילו כבר היתה נשואה פעם. הייתכן שהיתה מאורסת למישהו אחר? או ששמו בה במיוחד פסול מסויים כדי שיהיה אפשר לתרץ את נישואיה ליהודה ה"מופקר"? איש במשפחה לא דיבר על כך בשעתו וכנראה  גם לא ידעו. – ממני, המלביה"ד].

היה יום קר, אחרי תקופה של גשמים. תנור בער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, שהיו שותפים לחלום הקמת המושבה – ישבו סביב לשולחן והיטיבו ליבם ביין ובעוגות. הם שמחו על נישואי בנו של לאזאר עם בתו של מנחם מאניש, חבריהם – שמחה כפולה. הנה מקימים השניים בית בישראל, אך זהו בית זמני – עוד מעט, אם ירצה השם, כאשר יעלו על אדמתם, עתידים לאה ויהודה להיות צעירי המתיישבים במושבה החדשה, ובדרכם ילכו שאר הבנים והבנות.

יהודה ואשתו השנייה, לאה, שכרו דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרו בה במשך חודשי הקיץ של אותה שנה. לאה קישטה את הדירה בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אהבה ירק ופרחים ושאפה, כמוה כיהודה, לצאת אל המרחב. היא לא אהבה את היובש, האבק והאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו. היא גם לא אהבה את האווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים-לדיעה, וחשה, כיהודה – כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדים שייוולדו להם – חיים בריאים וחופשיים. בינתיים, בקוצר-רוחה, היתה מטיילת מדי פעם עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – בשביל עציציה.

"אביך ואבי, והעי"ש, שמחים על היציאה מירושלים למושבה החדשה, אבל אני כבר בעל-ניסיון, וקצת רואה-שחורות," אמר יהודה ללאה באחד מטיוליהם, כשעלו מסילואן לרובע היהודי. "החיים בכפר, בארץ-ישראל, אינם כחיי האיכרים בהונגריה. הדרכים מלאות סכנה. אוויר הביצות בשפלה מפיץ קדחת. האדמה היתה נטושה ברובה משך אלפי שנים. החקלאות של הפלחים – מפגרת. נכון שהחיים בירושלים מחניקים, שהיהודים עניים ויש מהם שרעבים ללחם, אבל גם במושבה החדשה צפויות לנו שנים קשות מאוד."

"מדוע אתה מספר לי זאת?" שאלה לאה.

"אשתי הראשונה, הדסה, לא הסכימה ללכת איתי לכפר, אף-על-פי שהיא אשת-חיל, בעלת טחנה וסוסים, מבינה בחיטה ובקמח, וחשבתי שתשמח על האפשרות לגדל תבואה בשדה שכולו שלנו. ואת לאה, צעירה ממנה וחסרת ניסיון, אפילו סוסים אין לך – ואת אינך מתחרטת על שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, שלא למד תורה ולעולם לא יהיה רב!"

"מה, רק רב לא תהיה?" ענתה לאה, "יודה, אני חוששת שגם בתור סוחר לא תצליח. אתה כמו אבא שלך – עקשן בדיעות שלך ואומר תמיד את האמת. נכון שאתה בחור חרוץ ואמיץ אבל אתה ישר כמו איזה בארון הונגרי טיפש שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יודה, יודה, שמע, לא הרבה זמן אני מכירה אותך מקרוב ואני כבר יודעת שבפנים, הלב שלך – רך; ושאלוהים יעניש אותי אם אני לא צודקת שזה האופי של הגברים במשפחה שלך; אבל תדע לך שאני, אף שצעירה ופחות משכילה ממך – קורצתי, תודה לאל, מחומר חזק. כשאבא ואימא כמעט נפטרו במגפת הטיפוס – אני, כך מספרים, לא חליתי, לא בכיתי, ולא איבדתי את התיאבון שלי..."

"אם אני כזה," הפסיקהּ יהודה, "אז בשביל מה שלחתם את דודה גיטל להשתדך איתי?"

"אנחנו שלחנו? הלא היא באה והשתדלה והתחננה אצל אבא שייקח אותך בתוך חתן למרות השם הנורא שיצא לך בירושלים! ואני רוצה להגיד לך שכנראה מצב החתנים בירושלים הוא באמת קשה מאוד – אם הוא הסכים לתת אותי לאחד כמוך!"

ושניהם פרצו בצחוק ומיהרו במעלה הסימטה אל דירתם.

[כאשר ביקרתי לפני שנים רבות את ר' ישעי' שיינברגר, "שר החוץ" של "נטורי קרתא", בדירתו הקטנה בקומה שנייה בבתי אונגרן בירושלים – הוא היה אחיינה של סבתי לאה ראב, אמר לי ר' ישעי' בעברית בהומור הונגרי: "כאשר נתָנו את ליאה לסבא שלך, היה מחסור בגברים בירושלים!" – ממני, המלביה"ד].

*

יהודה עבד, לפרנסתם, בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית עבור מוסדות ואנשים שונים בעיר. זו לא היתה עבודה נעימה ביותר, כי רוב המכתבים עסקו בבקשה לתרומות ולנדבות מאחינו בני ישראל שבגולה, דבר שהיה מנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה ידע שהעבודה זמנית בלבד. שני נושאים אחרים היו לו עתה החשובים ביותר בחייו: אשתו החדשה שעודנה נערה, ולעיתים היא מתגעגעת לשחק עם חברותיה ואחיה הקטנים. בנישואים אלה, הוא זה שמוטל עליו להדריך את בת-זוגו בחיים המשותפים, לשעשע אותה ולהיות לה כמורה וכמחנך, ולא להתנפל עליה בסערה כאילו כבר אישה מנוסה היא בחיי אישות.

ודבר שני, התפקיד שהוטל עליו – להשתתף בחוליית החלוץ של המתיישבים אשר תצא ראשונה, אחרי החגים [של שנת תרמ"ט, עדיין 1878. – ממני, המלביה"ד], להקים אוהל ולחפור את הבאר באדמת מלאבס, ובזכות המים שיתגלו – יתאפשר בואם של שאר בני החבורה.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

אמציה פורת: אהוד, תבורך על מאמריך במדור "ספרי דורות קודמים". את ספר הסיפורים של ריכנשטין לא קראתי, אבל אני זוכר איזה רושם עז עשה עליי ספרו "ראשית" (תש"ג). אני הייתי מתחיל בו את הספרות העברית בישראל. בשעתו עשה העיתון "הארץ" משאל על ספרות מדינת ישראל, והגביל אותו לשנת 1948 ואילך, ולפי המשאל הוחל "ב"פרקי אליק" של משה שמיר. לי נראה שאי אפשר לספרות המדינה בלי "הוא הלך בשדות" של שמיר, ו"אפורים כשק" של יגאל מוסינזון, שיצאו לאור לפני קום  המדינה, וכאמור הייתי מצרף אליהם גם את "ראשית" של ריכנשטין. אמנם קראתי אותו לפני שנים רבות-רבות אבל הרושם שעשה עליי עומד בכל עוזו.

אהוד: מאות המאמרים במדורי "ספרי דורות קודמים" התפרסמו מדי שבוע לפני קרוב לחמישים שנה ואף יותר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" עד שקמו לו עורכים שהחליטו שהמדור שלי לא נחוץ, וכיום אפילו ספריי שלי אינם נסקרים במוסף כי אני נחשב שם "פרסונה נון גרטה".

כל המאמרים המודפסים האלה מצויים אצלי בקלסר אחד ואותם התחלתי להקליד וגם לפרסם, כל שבוע אחד מהם, במכתב העיתי. כאשר אסיים את מלאכת ההקלדה הממושכת – יהיה בידי "לקסיקון ספרי דורות קודמים" שיעמוד באינטרנט לרשות כל מתעניין, באמצעות האתר של אוהיו סטייט יוניברסיטי ובזכות הספרן העברי החרוץ והיעיל של האוניברסיטה הזו, יוסי גלרון-גולדשלגר. הוא גם העלה לאתר באוניברסיטה את כל הגיליונות של "חדשות בן עזר" החל משנת 2005 וממשיך גם כיום לעדכן באתר כל גיליון חדש עם התפרסמו. קובץ מחצית המאמרים של "ספרי דורות קודמים" כבר נשלח אליו וקיים באתר המוקדש למדור, ואני מקווה בקרוב לסיים את הקלדת מאות מאמרי המחצית השנייה של המדור ולשלוח לו אותם כדי להשלים את האתר.

אף שעברו עשרות שנים מאז כתיבתם, אינני מוצא שום צורך לשפץ או לשנות את המאמרים והם מובאים כנתינתם. סגנון הכתיבה הפשוט והברור שלי לא השתנה במשך יותר מחמישים השנים האחרונות, ואתה, אמציה, יודע זאת – כי בשעתו אמרת לי שלא היתה לך עבודה רבה בעריכת הרומאן שלי "אנשי סדום" (1968) מטעם "הספרייה לעם" של "עם עובד".

אגב, זה כבר עשרות שנים שאת ספריי אני עצמי עורך, מתקין ומביא לדפוס ללא שום התערבות של עורך – ואילו במקביל אני-עצמי, לפרנסתי, ערכתי יותר ממאה כותרים של סופרים עבריים שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות.

* "האלימות היא מרכיב מובנה בחברה הערבית!" – מכובדי עמוס גלבוע, דבריך בתקשורת בכללה, ובמיוחד היום בעיתונו של אהוד בן עזר, מקובלים עליי בהיותם משב שפוי של הבנת המציאות.      

באשר לכותרת לעיל, לפני למעלה משנה השתתפתי בכנס בנושא במרכז הבינתחומי, וההרצאות בהקשר לתוקפנות הערבים – היו רדודות לטעמי. את הכנס סיכם פרופסור אחד בקביעה שסרבנות הערבים ואלימותם נובעות באשמתנו, מכיוון שאיננו מבינים את התכונה הבסיסית של הערבים – למתינות ולשלום.   

מול המחאות באולם שהיה מלא בוותיקים ואנשי צה"ל, הוא הוסיף: "העולם הערבי לא ישלים עם קיומנו בארץ, כל עוד לא נפנים ונשתלב בתרבותו. ולא נעניק להם פתרונות נאותים, התואמים את שאיפותיהם."

האולם געש, אך אני הקטן הצלחתי מירכתי האולם לשאול בקול: "אם כך, מה היה הפתרון הנאות שהוצע ושיכנע את העולם הערבי לעזוב את ספרד, אחרי ששלטו בה שנים? ומה היה הפתרון הנאות ששיכנע את בני גרמניה ויפן המרושעים, להפסיק את את הלחימה, ולהפוך לטובים מבין שוחרי השלום בתבל?"

לא אצטט את הקריאות מהאולם, אך הפרופסור חייך במבוכה, קיפל את ניירותיו, ועזב את האולם.

בהערכה מיוחדת,

ברוך תירוש

בוטרוס בפלי"ם, בהעפלה וברכש

* אהוד היקר, עמוס גלבוע כתב על האלימות בחברה הערבית – המקור לאלימות זו מצוי בקוראן הדורש מהמאמין להשמיד כופרים ולחרף את הנפש למען האיסלם. עובדה היא שכל כנופיות הטרור בעולם הן היום אך ורק מוסלמיות.

תן דעתך, מהדברים שציטטת ממני – עלול להשתמע כי אני שולל את הרומאן של תקוה וינשטוק, ולא היא: אני הסכמתי איתך שאידה צורית כשלה ברומן הביוגרפי שכתבה על דמות בדויה המזוהה עם נתן אלתרמן. על תקוה וינשטוק כתבתי – שטעתה בקובעה שיהודי יוגוסלביה  ניצלו בשואה.

שוב תודה,

משה גרנות

אהוד: תקוה וינשטוק לא פירסמה אצלנו רומאן אלא רשימה על סרט קולנוע, וזה היה ברור מאוד במכתב העיתי.

* אהוד וד"ר משה גרנות היקרים, "לא כך כותבים רומאן ביוגרפי" כתבתם לי. אני בהחלט מסכימה שאכן לא כך. אבל איזה "רומאן" כתבתי? וביוגרפיה של מי? של יהודי אלבניה? של מוסלמיה? ואולי של חאג' אמין אל חוסייני?

תודה ששידרגתם ל"רומאן" את הרשימה הקצרה!

ואשר ליהודי יוגוסלביה כבר הכיתי על חטא בגיליון קודם –כתבתי שיהודי יוגוסלביה ניצלו בעוד שהיה עליי לפרט "יהודי יוגוסלביה שנמלטו לאלבניה ניצלו."

בברכה

תקוה וינשטוק

אהוד: אכן טעית אבל גם  צדקת. ראי ההבהרה לעיל.

* לעורך המכתב העיתי. תגובה למאמר של משה גרנות על אכזריות ויופי במיתוסים היווניים. בהחלט אני מבינה את כעסו של משה  גרנות על אלוהים, אבל למה לגמד את התנ"ך על כל יופיו ועדינותו לעומת אכזריותה של המיתולוגיה היוונית? – רק משום שבתנ"ך נוכח אלוהים כדמות על שמשעבדת את עם ישראל לעשרת הדברות, להתנהגות מוסרית ולהתהוות האומה העברית.

ההשוואה בין המיתולוגיה היוונית לתנ"ך איננה במקומה. חבל שמשה גרנות, שהוא איש חכם, וכותב ביופי ובחוכמה, מועד בשטחיות רק משום שהוא מסונוור בשנאת אלוהים. האם הדשא של השכן ירוק יותר?...

חוה ליבוביץ

רמת גן

 * למר אהוד בן עזר, ברצוני להביע את הערכתי העמוקה ולומר כל הכבוד וישר כוח למנכ"ל מגן דוד אדום בישראל רב-מגן אלי בין וליו"ר דירקטוריון מפעל הפיס רו"ח אל"מ (מיל.) אביגדור יצחקי, בכך שבימים אלה מוביל מפעל הפיס באמצעות מד"א מיזם לאומי, שבמסגרתו הוא רוכש כ-600 מכשירי החייאה (דפיברילטורים), אשר יוצבו בעוד כשלושה חודשים מחוץ לעמדות מפעל הפיס ברחבי הארץ, כדי שיהיו נגישות לציבור, ויהיו בעלי תקשורת אלחוטית למוקד 101 של מד"א, במטרה לאפשר מענה רפואי מהיר, אשר יכול לקצר את הזמן עד לקבלת שוק חשמלי באירועי דום לב, בסביבה העירונית, ובכך להציל חיי אדם.

לפי דעתי זהו מיזם מבורך, גאוני, מעולה וחשוב מאוד! שיתוף הפעולה בין מד"א לבין מפעל הפיס יכול בהחלט לשפר את אחוזי ההחייאות המוצלחות. בכך מגן דוד אדום בישראל מקיים את סיסמת הארגון: "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא." (סנהדרין פרק ד' משנה ה').

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

* אהוד היקר! סיפרת שלמדת באותה כיתה של תיכון חדש עם מרית ליפשיץ ה"שמוצניקית"... אני מבקש לציין שמרית ואני היינו חברים בגרעין "גדיש". מרית ואני ערכנו יחדיו את עיתון הגרעין. זכור לי שמרית אהבה את הרעיון שלי לקרוא לעיתון "דוור המערכת".

זאת ועוד, אני מבקש להודות בהכנעה לכל מי שהחמיאו ושיבחו את איכות התרגום שלי... יש הנוהגים להמשיל את מלאכת התרגום לאישה, לאמור: או שהיא יפה, או שהיא נאמנה; אני – מה לעשות – אוהב אותן יפות ונאמנות.

הרבה בריאות,

יואל נץ

* לאהוד בן עזר. לעיתים, וזו הרגשה לא נעימה, אני מתמלא בושה עבור התנהגות והתבטאות של אחר. ההידרדרות שלך – אהוד בן עזר, הינה אחת מאלה. הערצה עיוורת כלפי מנהיג מושחת ומשחית, השתלחות פוגעת, חסרת-רסן ובושה, כלפי כל אלו שרואים את ההתרחשויות נכוחה.

פעם, לפני שנים רבות, אהבתי והערכתי את כתיבתך.

צר לי, זקנותך אינה מכבדת אותך, לבטח לא את צעירותך. השתנית ולא לטובה, התחרפנת, התבלבלה והשתבשה עליך דעתך: לשבח ולברך את המושחת והמשחית, להלל את הריסתו של דור שלם והקניית ערכים עברייניים לכל העם. והאיש עצמו, מושא הערצתך, שמתמיד היה מושחת ונהנתן על-חשבון אחרים, איבד את הבלמים, הבין שכל רמאות, שקר, עבירה ופשע שיעשה – יתקבלו בהערצה ע"י עדת אוהביו האווילים, הכול מותר ואתה איתו ואיתם. ירדת מהפסים, שקעת, טבעת – אני בטוח שאתה יודע זאת אך מסרב להודות, דבק בדעותיך בשמרנות, שמא יאמרו שאינך שקול ויציב. וכמקובל במצב זה, הלכת והקצנת, הפכת בוטה, גס ומגעיל.

בהתבטאויות מטופשות, אתה מנסה להציל את המנהיג שעבר זמנו – להציל את עצמך – להצדיק את דעותיך המאובקות. מנצל את עיתונך ואת קהל הקוראים שלו, שרובם לא כרוכים אחרי שירי ההלל שלך למנהיג ולמשפחתו.

היועץ המשפטי, הססמולן והאוויל שירד מהפסים, אינו מבין מאומה ומעמיד אותו לדין. הפרקליטות כולה – חסרת דעת והבנה. המשטרה וחוקריה – מוסתים פוליטית. כל מתנגד – אוייב שאינו מבין מה מתרחש כאן.

בדריכות ובפחד אני מצפה עתה, מה יעולל המושחת. האם יביא לפריצת מלחמת שלום ביבי, או יוסיף ויקרא למלחמת אזרחים. העיקר שידחה את מועד יציאתו מהתפקיד ותחילת משפטו. לעזאזל האזרחים והמדינה. ואתה תמשיך לתמוך ולקרקר סביבו, להלל את דבריו ומעשיו.

זה הזמן שתגיב בבוז, בזלזול ובציניות ושתשלח אותי לשוקוניה – עיתון "הארץ".

יהודה לבנוני

23.11.19

אהוד: סגנון מכתבך ורמתו מבהירים, בין שאר הסיבות – מדוע אני תומך בנתניהו ומצדיק את מלחמתו על חפותו, ומדוע אני אסיר תודה לו על תרומתו האדירה למדינת ישראל – זו שמשטרתה, פרקליטותה ותקשורתה מבקשות לגמול לו באמצעות הפללתו ושליחתו לכלא מעשיהו!

* חביב בורגיבה, נשיא טוניסיה לשעבר, אמר בזמנו לחבריו בליגה הערבית: "אל תילחמו נגד ישראל כדי להרוס אותה מבחוץ מפני שהיהודים יהרסו את עצמם בעצמם במריבות בתוכם!"

מה שמתחולל בתוכנו מדאיג ומפחיד!

מתי דוד

רמת אפעל

אזרח מודאג 

אהוד: אל תדאג. אני לא מודאג. מדינת ישראל אינה נהרסת ולא תיהרס אלא היא ממשיכה להתנהל בדיוק כפי שהתנהלה גם בתקופות קשות באמת – ולא כהשתקפותה בהיסטריה שטווה סביבה כיום התקשורת מתוך שנאת נתניהו. נתניהו גם ימשיך להיות ראש ממשלה – כל זמן שלחבר-כנסת אחר לא יהיה רוב בכנסת להרכיב ממשלה, ושום טריקים ופלפולים משפטיים לא יצליחו להדיח את נתניהו.

הלא אין כמעט עיתונאי בארץ שלצורך עבודתו לא חטא ב"שוחד" של קח-ותן עם פוליטיקאי ישראלי – "שוחד" שבו מואשם נתניהו בתיק 4000 המופרך, אשר נתפר בפרקליטות כתקדים רק כדי להפליל אותו!

* הפילוסוף הצעיר החכם רמי לבני: "מי שמאמין ברציונליות וסבור שהיא מפתח הכרחי לפוליטיקה אינו יכול לסלוח לנתניהו. נתניהו הוא אויב הגניוס היהודי. יידרשו שנים לתקן את נזקיו." ["הארץ" באינטרנט. 24.11].

* אצל מי אפשר להתלונן על הצדיק אביגדור ליברמן המחזיק את מדינת ישראל בביצים?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל