נסיון ההתיישבות היהודית בארץ לא רק שגילה את הליקויים והסכנות של החקלאות שכולה קפיטליסטית – אלא גם סימן והתווה דרך חדשה להתיישבות עובדת, שרק בה יש הערובה הבטוחה לאופי הלאומי של היישוב.
לפני 12–10 שנה מתחילה תקופה חדשה בהתיישבותנו בארץ. רוב המושבות שנוסדו מאז בנויות בעיקר על עבודה עברית. התקופה החדשה מצטיינת בהופעת שני גורמים חדשים: ציבור פועלים סוציאליסטי והון לאומי.
בשנות 1905/6 החלה עלייה חלוצית חדשה לארץ. מכל קצוות רוסיה הריבולוציונית נהרו צעירים יהודים לארץ – פועלים ופקידי מסחר, בחורי ישיבה ואכסטרנים, תלמידי גימנסיות ואוניברסיטאות, ואדיר חפצם לבנות את הארץ ביגיע כפיהם. לא כעולים הראשונים אשר שאפו למנוחה ונחלה בארץ האבות – החלוצים החדשים עלו לארץ “לעבדה ולשמרה”. מגמתם – יצירת טיפוס חדש של ישוב עובד, העומד על עבודה עברית ושמירה עברית.
בהתחלה הלכו החלוצים הצעירים לעבוד במושבות הישנות כשכירי-יום. במושבות יהודה, שבהן מרובה המטע – תפוחי-זהב, שקדים, גפנים, זיתים, אתרוגים וכדומה – העבודה היא עונתית, והפועלים עבדו יומית. בגליל, שבו מרובה הפלחה, עבדו הפועלים חדשית או שנתית. העבודה היתה קשה, השכר היה נמוך (½1 -2 פרנקים ליום) ובקושי הספיק לצרכים המינימליים וההכרחיים ביותר. לא תמיד נמצאה עבודה. התחרות הפועל הזול הפריעה קשה. היחס של האכרים, שהורגלו במשך שנים רבות להכנעת-עבדים, לא היה ידידותי כלפי הפועל העברי שהתנהג כבן-חורין ועמד בהכרת ערכו האנושי בפני מעבידו. האופי המהפכני, ההכרה הסוציאליסטית, החופש הדתי, קנאות הרצון הלאומי של הפועל היו למורת-רוחו של האכר, אשר מזמן דעך בלבו חזון-הנעורים של החלוצים הראשונים.
בין האכרים והפועלים פרצו סכסוכים, ולאו דווקא על בסיס כלכלי. ההתנגשויות הראשונות התלקחו לא בגלל מלחמה על שכר גבוה ותנאי עבודה משובחים – אלא מתוך ניגודים חברתיים תרבותיים.
חלוצי עבודה לא מצאו את סיפוקם וחיפשו דרכים חדשות, פה ושם נוצרו איגודי-פועלים קואופרטיביים וקומוניסטיים לעבודה ברשות עצמם: חבורות-עבודה, קבוצות כיבוש, מושבי פועלים.
לעזרת האירגונים האלה באו חובבי-ציון, הקרן הקיימת וקופת-הפועלים הארצישראלית, והקבוצות והחבורות קיבלו הלוואות לכלים, מכשירים, בתים, בארות, הספקה וכו'.
הראשונה והפשוטה בצורות-העבודה החדשות היתה “הקבוצה הקבלנית” שקיבלה עבודה מאכר פרטי, מחברה או מוסד על אחריותה, לעונה מסוימת או לשנה שלמה. חברות קבלניות אלה נסתדרו לא רק במושבות, בעבודת הכרמים והפרדסים, אלא גם בערים, ביחוד בבנין שכונות חדשות (יפו וחיפה), החבורות היו מקבלות עבודת יישור חולות, סלילת כבישים ורחובות, בנין בתים. כלי העבודה הדרושים נרכשו לרוב בכספי הלוואה מאת קפא"י.
בעבודה זו שהתנהלה תחת הפיקוח הקולקטיבי של כל חבר-הפועלים או של וועד נבחר, היה יתרון חמרי וחברתי על פני העבודה הרגילה של שכירים יחידים, אולם גם כאן נשאר העיקר של עבודה שכירה במשק פרטי.
שונה לגמרי היה הטיפוס השני –“מושב הפועלים”. זה היה כפר עובד, שהוקם על יד המושבה הגדולה, כגון פתח-תקוה, ראשון-לציון, המעסיקות מספר רב של פועלים שכירים. מושבים אלה ניבנו בעזרת כספי חובבי-ציון. כוונת המייסדים הראשונים של “מושבי פועלים” היתה ליצור משק-עזר לפועלים אשר פרנסתם העיקרית תהיה על העבודה השכירה במושבות השכנות, ורק בזמנם הפנוי יעבדו במשקם להגדיל את הכנסתם המצומצמת מעבודת חוץ. במטרה זו רכשו חובבי ציון כברות אדמה על יד המושבות הגדולות ובחרו חבר פועלים מנוסים וחרוצים והעמידו ברשותם 20–10 דונם קרקע והלוו להם כסף לבנין בית ולחפירת באר על מנת לסלק את ההלוואה בתשלומין לזמן ארוך. המשק במושבים אלה לא היה קואופרטיבי אלא אינדיבידואלי. כל פועל היה בעל בית לעצמו, אולם חברים חדשים היו מתקבלים רק בהסכם המושב כולו, וכל הכפר היה אחראי באופן משותף לתשלום החובות של כל אחד המתיישבים כלפי המוסד המיישב.
מושב הפועלים הראשון נוסד על יד פתח-תקווה ונקרא בשם “עין-גנים”. במשך הזמן התגלה, שלמושב יש אופי וערך אחר משדימו לכתחילה מייסדיו הראשונים. הוברר שמשפחת פועל חרוצה מסוגלת להתפרנס משטח של 20–15 דונם, מבלי להזקק לעבודת חוץ. המושבה הגדולה, שלפי התכנית המוקדמת היתה צריכה לשמש שוק-עבודה לחברי המושב, נתגלתה כשוק-תצרוכת לממכר פרי עובדי המושב. במקום להביא לפתח-תקווה את שרירי ידיהם, מכניסים אנשי עין-גנים למושבה חלב, עופות, ירקות ושאר תוצרת משקם.
מגמת מושבי הפועלים עכשיו היא לגדל אכר זעיר עומד ברשות עצמו, העובד בידיו ממש, אם כי לפעמים – אמנם רחוקות – הוא משתמש גם בעבודה שכירה. היתרון הראשי של מושבים אלה – ההקפדה על העיקר של עבודה עברית. המשק בנוי על עבודה עצמית, וגם כשזקוקים לעבודה שכירה שומרים על חוקת המושב האומרת שכל עבודה צריכה להיעשות בידים עבריות.
הגם שעין-גנים הצליחה במובן הכלכלי לא ראה ציבור הפועלים בארץ את סיפוקו בתכנית זו. שיטת הרכוש הפרטי והעבודה האידיבידואלית במושבי הפועלים שעד עכשיו – עוררה בקורת חמורה בעתונות הפועלים ובכינוסי “הסתדרות הפועלים החקלאים”.
הליקוי הראשי במושב זה הוא שהאדמה נעשתה לקנינו הפרטי של כל מתיישב. ובאופן כזה קיימת הסכנה שבמשך הזמן תתפתח גם פה ספסרות בקרקע כמו במושבות הקפיטליסטיות. עם התפתחות “המושב” מתייקרת אדמתו, ויתכן שבמשך הזמן ימצאו בעלנים אשר לא יקפידו על עבודה עברית וירכשו במחיר גבוה את נחלות המתיישבים הזעירים, ופרצופו הפועלי של המושב יטושטש וימָחק. אין גם כל ערובה ממשית שהעבודה תשאר עברית. גילגול כזה למשל עבר על ודי-חנין (נס-ציונה). גם מושבה זו נוסדה לכתחילה (1883) כמושב פועלים, ועכשיו אין בינה לבין ראשון ורחובות ולא כלום.
ציבור הפועלים בארץ בא בהדרגה לידי הכרה שלמען הבטיח את האופי הרצוי בהתיישבות החדשה יש לבנותה על יסודות חדשים. העיקרים אשר הונחו בתכנית ההתיישבות העובדת הם בקיצור: קנין הלאום בקרקע, עבודה עצמית, אחריות הדדית, ועד כמה שאפשר משק קואופרטיבי.
בעל הקרקע צריך להיות הכלל, העם היהודי, ולא היחיד. האדמה לא תמכר לצמיתות, אלא תחכר לקבוצת-הפועלים באחריות הדדית של כל חבריה. החכירה היא עולמית ועוברת בירושה. אבל לאיש אין הרשות למכור את זכותו וליהנות מהתייקרות הקרקע שלא באה מתוך עבודתו הוא. כשמישהו מוכרח לרגל איזו סיבה לעזוב את מקומו נמסר חלקו לפועל אחר אך ורק מתוך הסכם הכפר כולו.
בעזרת הקרן הקיימת הצליחו הפועלים לקיים את העיקרים האלה בטיפוסים משוכללים של קבוצות-פועלים, אשר נוסדו בעשר השנים האחרונות בארץ.
ניו-יורק, ב ניסן תרעח [ד.איד. קעמפער 12]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.