פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1499

חג חנוכה שמח

הדליקו נרות בזהירות ואל תשרפו את המדינה

[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בכסלו תש"ף, 23.12.2019

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: קוֹרְבִּין, קָרְבַּן הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת הַבְּרִיטִית. // חובב טלפז: פרק ל"ט – כפרי בשל. // יורם אטינגר: שורשי הטרור האסלאמי ("חוזה עומר"). // ג'וני גרין: התפטרות נתניהו תהיה ניצחון הפקידים  על רצון הציבור. // אורי הייטנר: 1. גאולה כהן: משורה שיחרר רק המוות. 2. ייקוב הדין את ההר. 3. איתן רילוב 1935-2019. 4. צרור הערות 22.12.19. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר' // פוצ'ו: בחיי [6]. מ"ט. שומר פתאים ה'. // מנחם רהט: 1. ברוך שפטרנו? – לא בטוח. 2. הקוזאק הנגזל ועילת הסבירות. // חנוכת אגף אסתר ראב בפרויקט בן-יהודה. // חנה סמוכה מושיוב: אם הבנים שמחה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "זכרונות לבית דוד" לדוד שוּבּ, 1937. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.7.1972, לפני 47 שנים. // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין  ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר? // נעמן כהן: הפרי המורעל של "השומר הצעיר". // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

קוֹרְבִּין, קָרְבַּן הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת הַבְּרִיטִית

"האנטישמיות אינה דעה שיש לה הזכות להיות מוּגנת

על ידי חופש הדיבור והדֵעָה. עלינו להילחם באנטישמיות

כי היא מוליכה לרודנות וצריך להסביר שאיננו נִלחמים

למען היהודים, אלא לטובתנו. שום צרפתי לא יהיה איש

חופשי כל עוד שלא יהיו ליהודים זכויות מלאות בכל התחומים."

(ז'אן פול סארטר: "הִרהוּרים על השאלה היהודית", 1944)

קוֹרְבִּין, קָרְבַּן הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת הַבְּרִיטִית 

שֶׁסִּכּוּיָיו נִרְאוּ וְרוּדִים רוֹאֶה הַיּוֹם שְׁחוֹרוֹת

כִּי חֵרֶף יֻמְרוֹתָיו הוּא מִתְבּוֹסֵס בְּבַּאסָה קְרִיטִית

אַחַר שֶׁבּוֹרִיס ג'וֹנְסוֹן גּוֹל תָּקַע לוֹ בַּבְּחִירוֹת

כִּי כְּמַנְהִיג הַ"לֵּיבּוֹר"

הוּא מֻטָּל כְּבָר בְּעֻמְקֵי בּוֹר

הַפְיַאסְקוֹ וְהַפְלוֹפּ וְהַנּוֹק-אַאוּט הַמַּשְׁפִּיל

וּמִפְּרֶטֶנְזְיוֹת הָאַמְבִּיצְיָה

שׁוּב הוּא בַּפּוֹזִיצְיָה

בָּהּ הַר הָאַשְׁלָיוֹת הוֹלִיד עַכְבַּרְצִ'יק בִּמְקוֹם פִּיל.

כָּךְ שֶׁלַּמְרוֹת שָׁנִים שֶׁל לִקּוּקֵי מֵאָה  עַ כּ וּ ז  פֹּה

לְכָל הָאַנְטִישֵׁמִים שֶׁעֲדַיִן נִמְצָאִים 

כְּמוֹ "חִיזְבַּאלְלַהּ" וּכְמוֹ "חָמָאס" בִּבְּרוֹךְ בּוֹ אֵין לָזוּז פֹּה

מִנְּיוּטְרָל בְּפוּל גָּז בּוֹ הֵם זְמַן רָב כְּבָר לֹא רוֹאִים

שׁוּם בְּדַל הֶשֵּׂג צְבָאִַּי – גַּם הוּא, הַלּוּזֶר הַשָּׁבוּ"ז פֹּה

בְּחֶרְבּוֹנוֹת הַ"לֵּיבּוֹר", מְלַקֵּק אֶת הַפְּצָעִים.

זוֹ לֹא רַק הֲקָלָה לְפַחַד יְהוּדֵי בְּרִיטַנְיה

מֵעֲלִיַּת יוֹרְשׁוֹ שֶׁל אֶרְנֶסְט בֵּוִין לַשִּׁלְטוֹן,

זֶה גַּם אִתּוּת בָּרוּר לְכָל הַנְּגוּעִים בְּמַאנְיָה

שֶׁל אַנְטִישֵׁמִיּוּת גּוֹאָה שֶׁבָּהּ נִשְׁפָּךְ קִיתוֹן

שֶׁל רֶשַׁע גִּזְעָנִי וּמֻפְרָעוּת יוּדֵיאוֹפוֹבִּית

נוֹצְרִית אוֹ מֻסְלְמִית בִּסְטַיְל פּוֹלִיטִי אוֹ דָּתִי

הַמִּתְפַּשְּׁטִים בְּכָל אֲתָר כְּמַגֵּפָה מִיקְרוֹבִּית

וְהַחְלָטַת חַבְרֵי הַפַּרְלָמֶנְט הַצָּרְפָתִי

בִּגְנוּת הָאַנְטִי-צִיּוֹנוּת שֶׁהִיא אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת

הָאַנְטִישֵׁמִית בְּשִׁנוּי אַדֶּרֶת שֶׁמַּנְפִּיק

שָׁם הַיָּמִין הַקּיצוֹנִי הִיא הַחְלָטָה מֻבְחֶרֶת

אֲבָל עִם כָּל הָאַהֲדָה זֶה כְּלָל אֵינוֹ מַסְפִּיק

וְכָל שׁוֹפְרוֹת הַהַסְבָּרָה שֶׁלָּנוּ חַיָּבִים כָּאן

לִגְרֹם לוֹ לַמַּצְפּוּן הָעוֹלָמִי לָשֵׂאת קוֹלוֹ

כְּנֶגֶד כָּל הַקּוֹרְבִּינִים, אִירָנִים אוֹ עַרְבִים כָּאן

פֶּן תִּשְׁתַּלֵּט אִינְפֶקְצְיָה זוֹ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

יוסי גמזו

* * *

חובב טלפז

במלחמה לא כמו במלחמה:

פרק ל"ט – כפרי בשל

בפתיחת הפרק האחרון היה לי "גילוי נאות: לא הישגתי מקום בטיסת פנים ואבלה 4 שעות נהיגה לקראת עבודת הייעוץ שלי בשבוע הבא." חשוב להשלימו: ה-4 שעות נהיגה הפכו ל-5! וכל זאת מכיוון שלקראת מחצית הדרך החל גשם... לא כזה שכותבים עליו הביתה. אבל הוא הצליח, ללא מאמץ, לעצור את התנועה על כביש מרכזי (I24), שלפני שנים שנסעתי בו כמו באוטוסטראדה מהירה. הפעם הגעתי לזחילה איטית. למזלי הכפול היבחנתי ב-Waze שבעוד מייל אחד מתווסף מסלול ימני נוסף שייקח אותי לתוך העיר צ'אטאנוגה (טנסי). התפללתי שאף נהג אחר לא משתמש ב-Waze... כך אכן היה. נסעתי לבדי במהירות גדולה לתוך העיר שהיתה ריקה (בגלל הגשם) וחזרתי ל-I24 הרבה מעבר לפקק הענק... חשתי online את עוצמת הפיגור האדיר במימוש פרוייקט התשתיות, פיגור של רבע-מאה לפחות – המביא את אלפי הנהגים לייאוש מנטרל-חיפוש-מוצא, ו"תודה" לננסי פלוסי הספיקר וחבריה שעושים הכל לחסימת הפרוייקט הענק  במשך כמעט 3 שנות נשיאותו של טראמפ הדורש להתחיל בפרוייקט הנכסף מאז נכנס לבית הלבן.

נחזור אליה בהמשך.

זוכרים את שולטהייס (א. קישון) שהתחייב כל יום לבוא "מחר" ולא בא? כנ"ל סין. גם היא לא חתמה בסוף נובמבר כמוסכם. ויש לה סיבה רצינית. מערכת מו"מ הסחר ארה"ב-סין כלל איננה דו-צדדית היא תלת-צדדית חריפה כאשר הצד השלישי – הדמוקרטים בקונגרס – מנהל קרב עוצמתי "בלי לקיחת שבויים" נגד נשיאם הם, ויגיע לשיאו היום או מחר. אז מדוע הסינים מיהרו כבר ביום חמישי הקודם (12 בדצמבר) להודיע לראשי צוות המו"מ האמריקנים שהחליטו בכל זאת לחתום בראשי תיבות על הסכם סיבוב מס' 1 ? וראה זה פלא – הפעם הסינים חתמו!

שלוש סיבות להערכתי הצנועה.

1. הם ציפו בכיליון עיניים להחלטת ועדת המשפט בבית הנציגים בראשותו של ג'ף צ'נדלר להדחת הנשיא (Impeachment). צ'נדלר, לצידם של הספיקר פלוסי ויו"ר ועדת המודיעין – אדם שיף, ציפה שהכרזתו הבומבסטית: "בפעם השלישית בהיסטוריה פוסקת בזאת ועדת המשפט על הדחת נשיא," תביא לרעידת אדמה של 10 בסולם ריכטר. אלא שמחט הסייסמוגרף בשגרירות הסינית בקושי זזה (יום שישי 10 בבוקר, שעון בייג'ין) – כפי שצפה השגריר הסיני בדיווחו הבהול לנשיאו בבייג'ין 10 שעות קודם לכן (דקות אחר חצות, שעון וואשינגטון).

 בו הרגע, בהפתעה רבתי, נטל היו"ר צ'נדלר את המיקרופון והודיע, חד-צדדית ובניגוד חריף למקובל, על דחיית הצבעת הועדה ב-10 שעות! ובהודעה לתקשורת "בכדי שהעם האמריקני שכבר נם את שנת הלילה יוכל לצפות בהצבעה מחר בבוקר." מי שדווקא הבינו את התעלול היו הסינים ומיד המליצו לנשיאם לחתום על ההסכם הנ"ל. בצהרי יום שישי בבייג'ין נותר בידם הזמן להניע את הבירוקרטיה שלהם לקראת החתימה הנ"ל בראשי תיבות. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות הודיע טראמפ בציוץ אופייני על החתימה. מדדי המניות "העתידיות" זינקו מעלה במאות נקודות ונותרו בעלייה מתונה גם אחרי הצבעת הוועדה שהפכה פוליטית לחלוטין – הדמוקרטים (23) בעד הדחה והרפובליקנים (17) נגדה. הסינים שמכירים על בוריים את סעיפי החוקה הנוגעים להדחת נשיא מבינים היטב שאין סיכוי להדחת נשיא עם שתי האשמות עלובות רזות-בשר: א) שימוש מופרז בכוח; ב) שיבוש הליכי קונגרס. הם קראו את המאמר מס' 63 מסידרת ה-Federalist Papers המופלאה – של אחד מאבות המייסדים – אלכסנדר המילטון –  שבו הוא מתריע בחדות מפני הצבעת-הדחה על פי השתייכות מפלגתית גרידא. הצבעה להדחה "חייבת להיות דו-מפלגתית" באופן משמעותי. לא נרחיב כאן בנושא טיעוניו המבריקים (גילוי נאות: הוא ה"גיבור" שלי מבין "האבות המייסדים").

2. כל יום שעובר ללא חתימת החוזה עולה לסינים כסף רב. כל יום שעובר ללא חתימת החוזה מעבר ל-15 בדצמבר 2019 עמד לעלות לסינים כסף רב מאד – כפליים!!! להזכיר – ע"פ דוקטרינת המו"מ של טראמפ מובהר בחדות לצד הטוען מולו כמה הוא מפסיד בכל יום שעובר ללא חתימת החוזה או חוזה הביניים. במקרה דנן, תוספת המכס שעמדה להיכנס לתוקפה בתאריך הנ"ל היתה 15% על נפח של 160 מיליארד דולר (24 מיליארד דולר לשנה, או למעלה מ-65 מיליון דולר ליום). כסף קטן לסינים אם טראמפ יודח בסבירות גבוהה, כסף גדול לסינים אם לאו! התוספת בוטלה מיידית – עם החתימה.

תופעה חדשה החלה להדאיג את הסינים – למסלול שיט המכולות הנע לעבר נמל לונג ביץ' (לוס אנג'לס) הצטרפו לאחרונה ספינות עמוסות מכולות אל עבר אותו נמל נכסף. אלא שדגלן אינו סיני... ניתן למצוא שם דגל יפני, דרום קוריאני, וייטנאמי אינדונזי וכו'. חלקן עושות את השיט הזה בפעם הראשונה וחלקן קצת יותר ותיקות. אם הסינים שאלו את מתחריהן הזרים כמה מכס הם משלמים אז אולי הופתעו לגלות – 0% או קרוב לכך – כולן השלימו זה מכבר את הסכמי הסחר עם מימשל טראמפ !

3. החתימה בראשי תיבות שנחתמה ביום ו' 13 בדצמבר 2019 מחייבת את סין לחתימה סופית על סיבוב מס' 1 עד ל-10 בינואר 2019. במקביל מוגשות בפניהם שתי אופציות: האחת – חתימה על הסכם סופי לפני בחירות 2020. השנייה – להותיר את המצב הנוכחי על כנו ולהיכנס למו"מ סיבוב מס. 2 אחרי הבחירות.

חתיכת דילמה. בשתי האופציות נכנסו לתוקפן הסכמות סיבוב מס' 1 שבהן זכו הסינים בקיצוץ של 7.5% על נפח סחורות של 120 מיליארד דולר בעוד המכס של 25% על נפח של 250 מיליארד נותר על כנו.  הסינים מתחייבים לייבא מארה"ב נפח סחורות של 200 מיליארד דולר לשנה (יותר מהכפלת הנפח). חשיבות מיוחדת נתונה להתחייבות לייבא מארה"ב מוצרי חקלאות בסדר גודל של 55 מיליארד דולר לשנה (לעומת 24 מיליארד ב-2017 ורק 8 מיליארד ב-2018). זוהי תפנית היסטורית עבור הסקטור החקלאי-כפרי האמריקני. במשך 70 שנה נמצאת ארה"ב בעודף ייצור חקלאי, מה שהביא  ל"חוק החוות" שבאמצעותו מקבל החקלאי פיצוי כספי על כל הקטר גידול שחתם על אי-גידולו! חתימה כה מתסכלת זו הגיעה בזאת לסיומה החוקי. יתירה מזו, לחקלאים צץ לפתע אתגר משמח שאינו קל להשגה – להגשים את הגידול הענק הנדרש בייצור החקלאי.

ההישג של טראמפ מרשים ברמה היסטורית. מלחמת הסחר התנהלה במשך שנה וחצי עם תוצאות כלכליות מעולות: אבטלה בשפל היסטורי (3.5%); עליה עיקבית לאורך רבעונים רבים בשכר הממוצע במשק; תוספת חודשית מעבר למצופה של מספר מועסקים; שבירת שיאים היסטורית של שערי המניות על בסיס שבועי ולעיתים פעמיים בשבוע. הדאו ג'ונס השלים עליה של 10,000 נקודות מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן. יש לדעת שמיליוני אמריקנים מושקעים במניות והם יידעו יפה מאוד מי אחראי לזינוק החיובי במאזנם הכספי ויגיבו בהתאם בבחירות ה- 3 בנובמבר 2020. במהלך הקדנציה השנייה טראמפ מתכנן להציב את ארה"ב בעמדת מדינה-עתירת-יצוא-לא-צבאי, מה שיחזיר אותה לימי העשור שלאחר מלחמת העולם השנייה (טרומן, תכנית מרשל, וכיו"ב) שביסס אותה כמעצמה הכלכלית ללא מתחרים וללא עוררין.

מצידם שלהם, גילו הסינים לראשונה זה 30 שנה שיעורי צמיחה מתחת ל-5%, זו רמת הסף המאפשרת להם יצירת 10 מיליון מקומות עבודה חדשים לשנה לקליטת בוגרי בתי הספר והאוניברסיטאות. מתחת לרמת הסף הזו עלולה כיכר טיאנמן לגדוש מפגינים צעירים מחוסרי עבודה וזה מתכון לסיוטי לילה עבור הנהגת המשטר כי הפעם, להבדיל  מאירועי 1989 באותה כיכר, מצויידים המפגינים בסמארטפונים שיעבירו בשידור חי את האירועים ברחבי העולם.

הירידה המתמשכת ברזרבות הדולרים בבנק המרכזי בסין, נטישת חברות זרות מייצור בסין, הטחת ביקורת נוקבת בינלאומית על הפרות חמורות ואכזריות של זכויות אדם (קצירת אברים וכיו"ב), תמיכה גלויה ובוטה במפגינים בהונג קונג – מסמלים יותר מכל את הסדקים שנפערו באושיות המעצמה החדשה שבדרך. בהיעדר חלופות ייצוא לשוק האמריקני, סין מוצאת עצמה מובלת בנתיב-קוראלס (ללא מוצא) ע"י טראמפ לחתימת הסכם למרות שעשתה לילות-כמו-ימים להימנע ממנו. היא גם למדה על בשרה שהדמוקרטים בבית הנציגים – בהם תלו כל יהבם – התגלו כמשענת קנה-רצוץ. הר הדחת הנשיא עליו עמלו הדמוקרטים זה 3 שנים הוליד עכברון שיישטף לאובדנו כאשר יועבר הלילה, בסיכוי גבוה, מקל הדחת הנשיא אל הסנאט ושם כבר ייקבר באיבחה קטלנית מהירה. אפשרות הדחה בהצבעה חד-מפלגתית בבית הנציגים נדונה בוועידת החוקה (ב-1787) במונחי סיוט!

חובב טלפז 

18 בדצמבר,  2019

* * *

יורם אטינגר

שורשי הטרור האסלאמי ("חוזה עומר")

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 16 בדצמבר 2019

המניע לרצח 3 חיילים אמריקאים על ידי טרוריסט סעודי ב-6 לדצמבר – כמו טרור אסלאמי אנטי-אמריקאי קודם – אינו קשור למדיניות ארה"ב.

לדוגמא, גל הטרור האנטי-אמריקאי מבית היוצר של האייתולות, גועש מ-1979 למרות שארה"ב העניקה סיוע קריטי להשתלטותם על איראן ולהדחת השאה הפרסי. גם תמיכת ארדואן בטרור "האחים המוסלמים" נגד כל משטר מזרח תיכוני פרו-אמריקאי, מתרחשת חרף המיליארדים שארה"ב העניקה לתורכיה מאז 1947.

הטרור האסלאמי אינו מונחה-כלכלה, ושורשיו בתפישת עולם בת 1,400 שנים. לפי פרופ' ברנרד לואיס, מומחה-מוביל לאסלאם: "אם הלוחמים למען האסלאם רואים עצמם כלוחמי מלחמת קודש למען האל, הרי שיריביהם לוחמים נגד האל... לפי האסלאם הקלאסי, המושך לאחרונה יותר ויותר מוסלמים, העולם מתחלק ל'בית האסלאם' ו'בית הכופרים', שחובה על המוסלמים להובילו לאסלאם... המוסלמים זיהו תמיד את היריב האמיתי – הדת המתחרה -... הנצרות... המאבק בין שתי מערכות אלו מתנהל זה 1,400 שנים. תחילתו עם הופעת האסלאם במאה ה-7... המאבק כולל ג'יהאד ומסעות-צלב... ארה"ב הפכה לאויבת הגדולה, התגלמות הרוע, אוייבת שטנית של הטוב, אויבת האסלאם..."

התייחסות האסלאם ל"כופר", ובמיוחד ל"כופר" תחת שלטון האסלאם, נובעת מ"חוזה עומר" המבוסס על הקוראן. החוזה מתייחס ל"כופרים" הנמצאים בחסות האסלאם, וגובש על ידי החליף השני, עומר, שהוא אב-טיפוס למנהיגות מוסלמית. החוזה מבטיח מעמד מוגן ונחות ל"כופר", המשלם מס גולגולת, ומתמסר לשלטון האסלאם, הנתפס כדת הלגיטימית היחידה, המיועדת לשלטון עולמי בברכת האל

להלן מיספר סעיפי מגבלות המוטלות על ה"כופר" המוגן:

מיבנה פרטי וציבורי של "כופרים" לא יהיה גבוה ממיבנים מוסלמיים.

לא יוקמו מנזרים, כנסיות ומבנים דתיים חדשים, ולא יתוקנו מבני דת של כופרים באזורים מוסלמים.

לא יוצגו בפרהסיה צלבים, ספרי תנ"ך ו"הברית החדשה" ושאר אביזרי דת.

לא יתקיימו טקסים דתיים בפומבי.

צליל ענבלים בכנסיות יהיה נמוך.

אין לשאת נשק.

יש לחגור זונאר (אבנט רחב) המבדיל את הדהימי מהמוסלמי. לנוצרים אבנט או טורבאן כחול, ליהודי אבנט צהוב (מקור "הטלאי הצהוב").

הכאת מוסלמי תביא לביטול הגנת הדהימי.

הפרת סעיף ב"חוזה עומר" תבטל את מעמדו המוגן של "הכופר" באשמת מרד וחתרנות.

"חוזה עומר" מהווה בסיס להתייחסות עכשווית של המימסד האסלאמי כלפי "כופרים", כפי שמתעד ספרו של השייך המצרי יוסוף קאראדאווי: "ירושלים: עניינו של כל מוסלמי", 2012. קאראדאווי הוא המנהיג הרוחני של טרור "האחים המוסלמים", ונחשב למטיף מוסלמי המוביל בעולם.

באוקטובר 2000 הכריז ערפאת בפסגה הערבית בקהיר: המאבק הפלסטיני מתנהל בהתאם ל'חוזה עומר', שהופר על ידי החלת ריבונות ישראל ברובעים המוסלמי והנוצרי בירושלים.

הנוסח של "חוזה עומר" מוצג על לוח שיש בחצר מסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים, בבתי עסק ערביים, ומתנוסס בהפגנות ביו"ש. אמנם רוב מכריע של המוסלמים אינם טרוריסטים, אך טרור אסלאמי הוא חלק בלתי-נפרד מהזירה הבין-מוסלמית, ומשטרים מוסלמים מדכאים את רצון הרוב, ומשתמשים בטרור לקידום יעדיהם.

האם הגיוני להניח שמשטרי טרור אסלאמיים יפגינו סובלנות כלפי "כופרים" – כאשר אין הם סובלנים כלפי אחיהם "המאמינים"?!

יורם אטינגר

* * *

333 עדים

בפורים יש לתלות אותו!

קפקא פרנץ

* * *

ג'וני גרין

התפטרות נתניהו תהיה ניצחון הפקידים

 על רצון הציבור

מתוך "מידה", 11/12/2019

כניעת ראש ממשלה לתכתיבי משפטנים ופרקליטים תרמוס עקרונות דמוקרטיה בסיסיים, ותהווה מסר לכל מנהיג עתידי לגבי השליטים האמיתיים במדינה

 רבים בשמאל וחלקים בימין מתקשים להבין את התמיכה הרחבה והנמשכת בראש הממשלה נתניהו, לאחר כתבי האישום, לאחר כישלונות חוזרים בבניית קואליציה ולאור המצב אליו נקלעה המערכת הפוליטית כולה. בהיעדר הסבר אחר, אותם תוהים פונים לתיאוריות קשר קלושות או ניתוחים פסיכולוגיים בגרוש, ולכן אנסה לנצל את הבמה ולהסביר מדוע רבים חושבים, כמוני, שדווקא זו העת לתמוך בנתניהו, ומדוע פרישה או התפטרות שלו תהיה טעות. אין המטרה לשכנע איש, אלא להציג את ליבת הטיעונים של תומכי נתניהו בימין, כפי שאני מבין אותם מנקודת מבטי. ההסבר מתקיים בארבעה מישורים הנבנים זה מזה:

במישור הקונקרטי-פלילי

כפי שנכתב ודובר רבות בעבר, ההליך הפלילי נגד נתניהו היה מזוהם מתחילתו, ולכל הפחות נפלה בו שורת פגמים קשים. ביקורת זו מגיעה גם מאנשי שמאל מובהקים. אם היתה נהוגה בישראל דוקטרינת "פרי העץ המורעל" לפיה ראיות שהושגו שלא כדין אינן קבילות וכך גם כל תולדה שלהן בהמשך החקירה, לתיקים המדוברים לא היה סיכוי קלוש. גם אם נניח שנתניהו אשם במשהו (נגיע לזה), התנהלות המשטרה והתביעה שכללה ירי לכל הכיוונים, לחצים פסולים על עדים והדלפות, היתה מובילה במדינה מתוקנת לכך שהאחראים עליה ייתנו דין וחשבון חמור. הניסיון לטייח ולהתנהג כאילו לא אירע דבר מכל זה היא שערורייה בפני עצמה.

במישור הפלילי-עקרוני

מול ראש הממשלה עומדים שני אישומי הפרת אמונים ואישום שוחד תקדימי, שיהיה כנראה קשה מאוד להוכחה מסיבות שכבר נידונו בהרחבה. אציין רק שההיבט התקדימי הוא קריטי, מכיוון שמשמעותו של תקדים היא שספק רב אם הנאשם ידע כלל שמעשיו פסולים או מהווים עבירה בזמן שביצע אותם. לכן יש מקום לזהירות רבה בכל תקדים, קל וחומר כזה שמופנה כלפי נציג ציבור וראש ממשלה מכהן.

גם "הפרת אמונים" היא עבירה עמומה וכללית בישראל שזכתה לביקורת מקיר לקיר. מאחר שהעבירה אינה מוגדרת כלל, כל נבחר ציבור יכול למצוא עצמו אשם בה בדיעבד, וחוק דומה נפסל בארה"ב על ידי בית המשפט העליון בדיוק מסיבות אלו.

אבל הנקודה כאן היא לא המישור המשפטי גרידא, אלא העובדה שאלו בדיוק מסוג העניינים שצריכים להיות מוכרעים בקלפי ולא במסדרונות הפרקליטות או באולמות בית המשפט. טענת האכיפה בררנית לפיה מקרים של עבירות דומות שבוצעו בידי אחרים לא נחקרו כלל אינה רק לצרכי הגנה, אלא גם המחשה לכך שמדובר בסעיפי אישום בעייתיים וגבוליים כשלעצמם. מי שחושב שמעשים כאלו "אינם ראויים" או "פסולים" אולי צודק, והוא מוזמן להביא זאת בחשבון כאשר הוא ניגש להצביע בקלפי. מה שמביא אותנו למישור השלישי.

במישור העקרוני-דמוקרטי

כאשר שורה של פקידים בלתי-נבחרים, ככל שיהיו אובייקטיביים, נייטרליים ובעלי כוונות טובות, הם שחורצים גורלות פוליטיים של נבחרי ציבור, מדובר בבעייה חמורה. עוד לפני שתיק כלשהו מגיע לבית המשפט, שם קיים סדר דין פלילי ברור, המנגנון הקיים בישראל לגבי הגשת כתבי אישום מערב למעשה את מערכת התביעה כולה (שוטרים, פרקליטים ויועצים משפטיים), ויוצר בפועל מערכת תמריצים שיכולה בקלות להיות מושפעת מהטיות אישיות, מלחץ עמיתים או מקמפיין תקשורתי ממוקד.

בכך מערכת המשפט הופכת באופן בלתי-נמנע לחלק מהמשחק הפוליטי, תוך שהיא מרסקת את אמון הציבור בה כפי שאנחנו רואים שמתרחש כיום, ומשמשת יעד להתקפות הן מימין והן משמאל, התלויות בטיב ההחלטה שתקבל. אלו סיבות מצוינות נוספות לכך שברוב המדינות הדמוקרטיות קיימים חוקי חסינות שונים המגבילים את יכולת הפקידות להדיח בפועל נציגי ציבור, בנוסף למנגנון פוליטי המורכב כמובן מבחירות ובמקרים חריגים מתהליך הדחה אותו מובילים נבחרי הציבור עצמם לאחר שקיבלו את הסמכות הריבונית מהעם.

במישור הקונקרטי

השיקול המרכזי לתמיכת הימין בנתניהו הוא גם זה ממנו רבים בשמאל מעדיפים להתעלם. מבחינתי ומבחינת רבים כמוני, מזה שנים מתבצעת בישראל הפיכה שיפוטית ופקידותית בה הכוח מועבר מידי הכנסת ונציגי הציבור, לידי שופטים ופקידים לא נבחרים. זו אינה "הסתה", אלא דברים שאומרים בצורות שונות משפטנים בכירים ומלומדים כמו זוכי פרס ישראל הפרופסורים דניאל פרידמן ורות גביזון, ועוד רבים וטובים אחרים שאינם חשודים באהדה לנתניהו או לימין. מי שטבע את המונח "כנופיית שלטון החוק" היה רובי ריבלין, טומי לפיד אמר דברים חריפים דומים בזמנו, והרשימה נמשכת.

ועל כן הנקודה היא זו: התפטרות של נתניהו בשלב זה תהיה כניעה בלתי-נסלחת לתכתיבי המערכת שיצאה מזמן מכלל שליטה ומתנהלת ללא ביקורת וללא סמכות דמוקרטית; זו תהיה בגידה בציבור הגדול שהצביע עבור נתניהו (תוך הכרה מלאה של כתב החשדות) ורוצה אותו כראש ממשלה; זו תהיה רמיסה סופית של העקרון הכי בסיסי בדמוקרטיה, הזכות לבחור ולהיבחר; וזה יהיה מסר עתידי חד-משמעי לכל מנהיג, בעיקר מימין אך גם משמאל, לגבי השליטים האמיתיים במדינה.

אז מה הלאה?

האתגרים העיקריים העומדים בפני העקרונות שלעיל הם המציאות הפוליטית והצורך בפרגמטיזם. ייתכן שנתניהו לא יצליח להקים ממשלה גם לאחר סבב נוסף של בחירות, ויתכן גם שמבחינתו האישית עדיפה התפטרות כעת. כאן התשובה מתחלקת לשניים:

א) ישנה סיבה טובה לכך שנתניהו מהווה כזו מטרה, והיא שמדובר במנהיג ומדינאי בשיעור קומה אחר מכל אדם שפועל היום בזירה, ובוודאי בהשוואה לחלופות הקיימות משמאל. נתניהו הוא נכס אלקטורלי עצום לימין, ואין שום ביטחון שגדעון סער או כל מועמד אחר יביא לתוצאה טובה יותר. עוצמת הקמפיין נגד נתניהו היא דווקא בגלל הערך העצום שלו עבור מחנה הימין והשפעתו על סיכויי ההצלחה שלו בקלפי, ולכן ויתור עליו כשובר-שוויון פוליטי הוא הימור עצום.

ב) בסופו של דבר, מבחינתי ומבחינת רבים אחרים, עדיפה התבוסה הפוליטית על התבוסה בפני הפקידות. הייתי מעדיף להפסיד בבחירות ולבלות באופוזיציה מאשר שנתניהו יתקפל כעת, ואני מוכן לשאת במחיר ההפסד הפוליטי כדי לא לשאת במחיר הכבד הרבה יותר של כניעה למשטר הפקידות והשפיטה, החותר תחת ערכי הדמוקרטיה ומבקש לקבוע עבורי ועבור אזרחי ישראל מי יכול ומי לא יכול לייצג אותנו.

עו"ד ג'וני גרין הוא מנהל פרויקטים בחברת היי-טק בירושלים, ובעל הסמכה לעריכת דין בישראל ובמדינת ניו-יורק בארה"ב.

* * *

אורי הייטנר

1. גאולה כהן: משורה שיחרר רק המוות

כאשר גאולה כהן פרשה מתנועת החירות ומהליכוד ב-1979, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, יחד עם הקבוצה הרעיונית-פוליטית שהקימה: חוג נאמני תנועת החרות, איש לא דרש ממנה להחזיר את המנדט. לא בליכוד ולא בשמאל. הכול ידעו, שאין שמץ של אופורטוניזם בצעדה זה, אלא ההיפך הוא הנכון – היא הנאמנה שבנאמנים לדרך. היא נאמנה לדרכה ולאמונתה והיא הנאמנה לדרך שעימה הלכה מפלגתה לבחירות. גאולה כהן הייתה ח"כית בולטת מאוד, האישה היחידה בסיעת הליכוד, ואילו דבקה במפלגה ובמנהיג, סביר להניח שבקדנציה הבאה היתה מתמנה לשרה בממשלה. אך היא העדיפה את הנאמנות למצפונה ולדרכה. הכול ידעו שתוכה כברה. ההערכה אליה הייתה מקיר לקיר.

ב-1962 פירסמה גאולה כהן את ספרה "סיפורה של לוחמת". בספר, שאותו קראתי בנעוריי, סיפרה גאולה כהן את סיפורה כלוחמת חרות ישראל, כלוחמת במחתרת לח"י. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שבלשון המעטה לא היה מאוהדי האצ"ל והלח"י – "הפורשים" בלשונו, קרא את הספר, על פי המלצת חברם המשותף של גאולה כהן ושלו, איש הלח"י בעצמו, חבר קיבוץ שדה בוקר ושומרו האישי, יהושע כהן. הוא קרא אותו בשקיקה, בנשימה עצורה, כתיאורו. הוא לא היה  יכול לעזוב את הספר, קרא אותו לאורך לילה שלם. ובסיימו את קריאתו, ב-9:15 בבוקר, מיהר לכתוב לה מכתב ארוך – ארבעה עמודים צפופים. במכתבו הוא התווכח עם השקפת עולמה ולא חזר בו כהוא זה משיפוטו ההיסטורי את הלח"י, ולצד המחלוקת הוא הביע הערכה עמוקה לגאולה כהן עצמה, כפי שהכיר אותה מהספר.

"קראתי ספרך מתוך החלטה פנימית לשכוח בשעת הקריאה כל אשר אני יודע על התקופה ההיא ולהתעלם מהשקפותיי המדיניות בימים ההם (והיום אני מכיר עוד יותר מאז באמיתותן), ולראות הדברים שאת מספרת עליהם בעיניים שלך, ולחיות החוויות שלך כאילו הייתי במקומך את. בקריאת רוב פרקי הספר זה עלה בידי. נעשיתי כאילו אחד מאנשי הלח"י בימים ההם, מסונוור כמוכם על-ידי אהבה גדולה ונאמנה ועל-ידי שנאה עמוקה ומוטעית, ולא בזכותי אני נהפכתי בשעת הקריאה לאחד מכם, אלא בזכות 'הלוחמת' המספרת 'סיפורה' בכוח אדיר, בלהט של אמת פנימית, צורבת, מאירה ומדליקה, הצובטת כל ההווייה כבמלקחיים של פלדה מחושמלת, וחייתי הדברים שאת מספרת כאילו עברו עליי, וכאילו הייתי אחד מחבריה."

רוב המכתב הוקדש לפולמוס עם יריבה אידיאולוגית חריפה, ולצידו דברי שבח כנים, שיצאו מן הלב ונכנסו אל ליבה: "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ, ובכמה פרקים היה נדמה לי כאילו אני שותף למעשים ולעושים. סערת הנפש של המעלים עצמם על העקדה גרפה אותי והרכנתי ראשי ביראת כבוד בפני מות הגיבורים של שני אליהו בקהיר ומשה ברזני ומאיר פיינשטיין ואחרים. והרגשתי היטב מה הייתה בשבילך הפתקה הקטנה שבה רק חמש מילים: 'לגאולה שלום מצינוק המוות – דב'. אי-אפשר לקרוא ספרך – ויהי הקורא מי שיהיה – בלי רטט של קדושה והערצה, וגם אלה שחלקו וחולקים עד היום על תפיסתו המדינית של יאיר ותלמידיו, כמוני, כעל תפיסה מוגבלת, קצרת רואי ומתעלמת מהעיקר – מן ההכרח שיהיו שותפים לרחשי הנפש שהצלחת להביע בכוח אדירים עד כדי אכזריות של מסירות אין קץ לשליחותך."

שם סיפרה – "סיפורה של לוחמת", הולם את כל חייה. כל חייה גאולה כהן לחמה כלביאה על דרכה ועל אמונתה.

בשנות השבעים הקימה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה להנחלת מורשת האצ"ל והלח"י, תורת ז'בוטינסקי, מורשת יאיר (אברהם שטרן, מפקד לח"י) ושירת אורי צבי גרינברג. ב-1973 נבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד, פעלה בעיקר בענייני חינוך, בוועדת החינוך של הכנסת וכדוברת הראשית של הליכוד בנושא זה בדיוני המליאה. לאחר המהפך היא קיוותה להתמנות לשרת החינוך והתרבות (אז היה זה משרד אחד), אולם תיק החינוך נמסר למפד"ל.

לאחר ביקור סאדאת, פרסם בגין את תוכנית השלום שלו, שכללה נסיגה מכל סיני (אך בשלב ראשון תוך השארת היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית) ותוכנית האוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה. גאולה כהן התנגדה בכל כוחה לתוכנית, והפכה לאופוזיציה בתוך מפלגתה ובקואליציה – אופוזיציה לוחמת, נחושה, נחרצת, חסרת פשרות. היא לחמה בהסכם קמפ-דיוויד, שכלל את עקירת יישובי סיני, ובהסכם השלום עם מצרים.

כאשר בגין חזר מקמפ-דיוויד והציג אותו בפני הכנסת, היא שיסעה את דבריו שוב ושוב. "אדוני היושב ראש," פנה בגין ליו"ר הכנסת, "אתה מוכן להגן עליי מפני חברת הכנסת גאולה כהן?" גאולה לא נותרה חייבת: "אני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה."

בסופו של דבר נאלץ יצחק שמיר, יו"ר הכנסת ומפקד הלח"י, מפקדהּ לשעבר של גאולה כהן, להוציאה מן הישיבה. הדבר חזר על עצמו כעבור חודשים אחדים, לקראת חתימת הסכם השלום, בדיון בנוכחותו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. גאולה כהן נזהרה בכבודו של האורח, לא העלתה על דעתה להפריע לו, אך את נאומו של בגין שיסעה בשנית, ושוב – עד שמפקדהּ, יו"ר הכנסת, נאלץ להוציא אותה.

ראש האופוזיציה באותם הימים היה שמעון פרס. אולם האופוזיציה תמכה, ברובה, בהסכמי קמפ דיוויד ובהסכם השלום. ולכן, מי שהיתה ראש האופוזיציה האמיתית, היתה גאולה כהן, עדין חברת הליכוד. וכאשר היא נאמה, כל חברי הכנסת הזדרזו למליאה, להאזין בקשב רב לנאום התוכחה שנשאה.

את נאומה בדיון על הסכם השלום היא פתחה במילים: "החגיגה נמשכת. כבר שנה ומחצה מאז ביקורו של סאדאת, הולכת בארץ הזאת הילולה אחת מביכה ומבישה. קשה לדבר באווירה כזו, כשהחצוצרות מחרישות את האוזניים, כאשר התופים מטמטמים ומשתקים את המוח וכשברק המצלמות מסנוור ומעוור את העיניים.

"רק את הלב אי אפשר לרמות, הלב ממשיך להלום בדאגה וחרדה ובלי חדווה. מחליטים שזו חגיגה, יש כללים, יש טקס, יש עניבות מעונבות, יש מחיאות כף, ורק... אל תפריעו לחתום בחדווה על גירוש יהודים, לחתום בחדווה על זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי, נא לא להפריע..."

והיא סיימה את נאומה במילים: "הנהגה באה והנהגה הולכת. עם ישראל בילה הרבה ממשלות והרבה מפלגות, הוא נשאר. מעיין כוחותיו דלל ואולי גם דלח, אבל לא יבש. זהו מעיין שמתמלא מחולייתו. הוא ישוב ויתמלא. נכון, חבל על הזמן, וזמן כאמור הוא גם מחיר. אבל חבל גם על כל דקה של אנחה. במקומה דרושה אמונה, שאם יש צורך להתחיל הכול מבראשית – נתחיל מבראשית."

לאחר חתימת ההסכם, המתינה גאולה כהן עוד חודשיים וחצי בטרם פרשה מתנועתה. היא המתינה לוועידה ה-14 של תנועת החרות. חשוב היה לה להופיע בנאום בפני המוסד העליון של התנועה, ולהכריז שם על פרישתה. "התפטר, אדוני ראש הממשלה," היא קראה לו מעל דוכן הוועידה, ובאולם המלא מפה לפה בבנייני האומה בירושלים, איש לא שיסע את דבריה, אף לא קריאת בוז אחת, ציפור לא צייצה. צירי הוועידה הקשיבו למשאה נבוכים, כואבים, משפילי עיניים. "מפלגת חרות לשעבר," היא דרשה את ראשי התיבות מח"ל. מפלגה שגדלה על "שתי גדות לירדן," היא אמרה, דוחפת אותנו לשתי גדות הירקון.

גאולה כהן פרשה מחרות ומהליכוד, והקימה את תנועת התחייה, שמטעמה כיהנה כח"כית וכסגנית שר עד 1992. עיקר הישגה היה חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, שנחקק ביוזמתה. כאשר בגין הציג בפני הכנסת את חוק הגולן, ניגשה אליו גאולה כהן, שעימו לא החליפה מילה שנתיים וחצי, ונישקה אותו.

לאחר סיום דרכה הפוליטית, הקימה את בית אצ"ג (המשורר אורי צבי גרינברג) ועמדה בראשו עד סוף ימיה. היא זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים.

בנעוריי, הצטרפתי לנוער התחייה ובבחירות הראשונות בהן הצבעתי – בחרתי בתחייה ופעלתי במסגרתה. לאחר מכן, עמדותיי התמתנו, אך הערכתי למנהיגי התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר, נשארה כשהיתה. בתקופת המאבק על הגולן זכיתי להכיר אותם אישית ולפעול בשיתוף פעולה עמם.

בהמנון לח"י "חיילים אלמונים", אותו כתב יאיר, מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות." שורה – שורת הלוחמים.

גאולה כהן היתה לוחמת כל ימיה. ומהשורה והשירה, שיחרר אותה רק המוות.

יהי זכרה ברוך!

2. ייקוב הדין את ההר

ברעיון שהעלה ליברמן, באשר לנתניהו – חנינה תמורת פרישה, יש היגיון רב. פרישת נתניהו תחלץ את הפוליטיקה הישראלית מן הפלונטר, שהינו תולדת משבר המנהיגות שהוא מחולל. ולכן, צעד שיביא לפרישה מהירה, בהסכמה, הוא צעד חיובי. פרישה כזו תשים קץ למצב הבעייתי שבו נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם אשמת שוחד, שמסית וממריד את הציבור נגד מדינת החוק ומוסדותיה, עומד בראש הממשלה. מצד שני, צעד כזה ימנע את המראה הקשה של ראש ממשלה רב זכויות נכנס לכלא. הוא יחסוך מאיתנו את הקרע הקשה, אולי האלים, אם נתניהו יורשע ויכנס לכלא. הוא גם ימנע את גרירת המדינה למשפט ממושך של נתניהו, שיעלה את הקיטוב והמתח לשיא ויעמיד בצל את סדר היום הלאומי.

ואף על פי כן, זה רעיון רע ומסוכן. הוא יעמיד את נתניהו מעל החוק ויפגע קשות בשוויון בפני החוק. חנינה לפני משפט מנוגדת לעקרונות המשפט הישראלי ולסדר הטוב.

הדוגמה האישית היא ערך מנהיגותי חשוב, ולכן, באכיפת החוק, יש להקפיד ביתר שאת כלפי נבחרי ציבור, וככל שמעמדם רם יותר, יש לדרוש מהם יותר. זכות השתיקה, לדוגמה, פסולה לחלוטין כאשר מדובר בנבחרי ציבור, שחייבים לציבור דין וחשבון על מעשיהם, ואל להם להסתתר מאחוריה. כאשר מדובר באיש ציבור, לא תיתכן סגירת תיק בגין "חוסר עניין לציבור". אני שולל עקרונית עסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כאשר יש חשדות נגד נבחרי ציבור, העניין הציבורי הוא חשיפת האמת עד תומה לאור השמש.

במקרה של נתניהו, עסקה כזאת מסוכנת מאוד, בשל תאוריות הקונספירציה על אודות "תפירת תיקים", כביכול, שכל מטרתה פוליטית – להפיל את נתניהו מהשלטון. ככל שזו טענה אבסורדית וחסרת שחר, המונים מאמינים בה. עובדה זו היא סכנה גדולה, כי היא יוצרת דה-לגיטימציה למערכות החוק והמשפט בישראל, ועלולה לדרדר אותנו לאנרכיה. עסקת חנינה תמורת פרישה, תתפרש כהוכחה הניצחת לתאוריית ה"הפיכה". הנה, זו היתה המטרה – הדחת נתניהו. עובדה, שמרגע שהוא פרש, לפתע כל הפרשיות נעלמו ואין צורך במשפט. עסקה כזו תגרום נזק בלתי הפיך לאמון הציבור במדינת החוק ומוסדותיה.

כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד. הם חייבים להתברר בבית המשפט. אסור לוותר על זכותו של נתניהו להיאבק על חפותו, מצד אחד, ומצד שני – אסור לוותר על בירור אמיתי, נחרץ וחסר פשרות של ההאשמות. בכל הקשור למשפט – ייקוב הדין את ההר.

חנינה היא ביטוי למידת הרחמים. אין היא קשורה למידת הדין. אדרבא, אם נתניהו יורשע, והנשיא יחליט לחון אותו, לא יהיה בכך כל פסול. יהיה זה צעד ראוי, ואני בטוח שיהיה רצוי לרובו הגדול של הציבור הישראלי. אך חנינה ראויה אך ורק אחרי מיצוי ההליך המשפטי עד תום.

פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

3. מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן

איתן רילוב 1935-2019

"אתה מכיר את איתן רילוב?" שאל אותי, לפני שנים אחדות, איתן סט.

"מעולם לא שמעתי את השם," השבתי.

"שמע, זה בחור שאתה צריך להכיר. הוא עבר לאחרונה לעין זיוון, והוא רוצה לפגוש אותך. צור אתו קשר. לא תצטער."

איתן סט, שרילוב היה פקודו בצה"ל, לא הרחיב, אך הרגשתי שכנראה יש כאן באמת משהו מיוחד. כשנפגשתי איתו, לראשונה, בביתו בעין זיוון, הדבר הראשון שלמדתי הוא ש"הבחור" הוא בן יותר משמונים. אדם בן 80 שעולה להתיישבות בגולן, ולא כדי לגור ליד הילדים, זה לא הדבר השגרתי ביותר. הדבר השני שלמדתי, הוא שבן ה-80+ הזה רץ 200 ק"מ (!) בחודש, ריצות שדה, לילה ויום, לבד, בעליות ובמורדות של הרי הגולן. חלק מן הריצות – כשתרמיל עם אבנים על גבו. בקיצור – לא מדובר באדם קונבנציונלי. מיד הבנתי, שמדובר באדם שלוקח דברים עד הקצה.

בשיחותינו, הוא גילה טפח וכיסה טפחיים, אך מן המעט שבמעט נפרשה באוזניי מסכת חיים מרתקת, של יזם בנשמה, הרפתקן, מוח קודח ברעיונות – יזם עסקי וביטחוני, ועסקי-ביטחוני, שהרפתקאותיו העסקיות, הביטחוניות והדיפלומטיות חובקות עולם.

ומה הוא רצה ממני? איתן סיפר לי על הנושא שלמענו סגר את כל עסקיו והוא ובת זוגו, אופיר, מקדישים לו את כל זמנם ומרצם, והוא משקיע בו את כל יזמותו, התלהבותו ויצירתיותו – מלחמה כלכלית בטרור, שמטרתה ייבוש הטרור באמצעות תביעות אישיות גדולות, נגד המפגעים עצמם וכל שרשרת הפיקוד שמעליהם, וכל הסייענים שלהם ושותפיהם.

הוא בנה מודל לייבוש הטרור והקים עמותה – העמותה לייבוש כספי הטרור, שלימים שינתה את שמה ל"מגן נפגעי הטרור". עמותה א-פוליטית, שלא למטרות רווח, היוזמת, מקדמת ומיישמת מודלים וכלים אזרחיים למאבק כלכלי בטרור. בין השאר, העמותה פועלת להקמת מטה ממלכתי שיספק את מלוא המידע והמודיעין לכל נפגע טרור, כדי שיוכל להצליח בתביעתו את הנוגעים בדבר נגד כל מי שפגע בו, מגייסת עו"דים בהתנדבות לייצוג נפגעי הטרור, יזמה וכתבה הצעת חוק חסר-תקדים שיקדם את הרעיון וכן שינויי חקיקה קיימת כדי להסיר חסמים המקשים על הגשמת הרעיון.

איתן ביקש לרתום אותי לפעילות. לא יכולתי להתמסר לפעילות, אך סייעתי לחבר את העמותה לבוגי יעלון ותל"ם, שאכן נרתמו לקידום החקיקה ולאחרונה הגישו את הצעת החוק, ומפעם בפעם פרסמתי בעיתונות מאמרים ברוח הרעיון.

לאחרונה, העתיקו אופיר ואיתן את מגוריהם דרומה, למושב ניר ח"ן, כדי לקדם מקרוב את היוזמה הגדולה הקרובה – גיוס מאות מתושבי עוטף עזה להגשת תביעות נגד הטרוריסטים. איתן לא הספיק ליהנות מביתו החדש. ימים אחדים לפני המעבר, החליק איתן ומעד באתר בנייה בעין זיוון. הוא לא היה מודע לכך שנפגע גם בראשו. לאחר המעבר הידרדר מצבו, הוא נאלץ לעבור ארבעה ניתוחי ראש, ונפטר מפציעתו. בן 84 היה במותו.

איתן נולד בתל-אביב ב-1935. הוריו התגרשו בילדותו, והוא גדל אצל סבו וסבתו בנהלל. אביו, זאב, נהרג במלחמת השחרור. כשסבו וסבתו הזדקנו ולא יכלו להמשיך לגדלו, הוא עבר לקיבוץ שפיים, כילד חוץ.

איתן היה יזם בנשמתו, אמן היצירה של "יש מאין" – בעל ראייה אסטרטגית רחוקת-טווח, אדם שחלם והגשים רבים מחלומותיו. תקצר היריעה מלתאר את יוזמותיו. אזכיר אחדות מהן:

חוות מקורה בכרמל – 1,650 דונם, שבהם גידל בקר ויבא לישראל זנים חדשים של בקר שלא היו עד אז בארץ.

בית הספר הראשון לטיסה בישראל, "כנפי טיס בע"מ". איתן ייבא את מטוס הססנה בעל גלגל חרטום, הראשון לישראל. 

עסקים רבים בסיני, הן במרחב שלמה והן באזור אל-עריש, בתחומי הסעדה, תחנות דלק, מפעל תפירה עבור צה"ל ועוד (עם שלוחות בתל-אביב של חלק מעסקיו).

חברתICTS  – חברת אבטחה בינלאומית, הגדולה ביותר שצמחה מישראל. החברה העסיקה למעלה מ-10,000 עובדים, בכלל זה בכירים בגופי הביטחון, המודיעין והאכיפה בישראל ומחוצה לה; עם 22 חברות-בנות בעולם. החברה סיפקה שירותי אבטחה לחברות התעופה המובילות בארה"ב ובאירופה, ובמסגרתה איתן הוביל חקירות כלכליות חובקות עולם.

מתוך קשריו הענפים ולבקשת המדינה, פעל איתן בהתנדבות לאיתור מידע על שבויים ונעדרים ישראלים.

הוא הוביל יוזמה להקמת מנגנון בינלאומי למזעור זליגת כספים לטרור מן התרומות וכספי-המיסים המועברים לרשות הפלשתינית. פעילות זו הובילה אותו לעיסוק לו הקדיש את השנים האחרונות בחייו, ולהקמת העמותה.

אין בעובדות אלו כדי להמחיש את דמותו הססגונית של איתן. אולי סיפורים ואנקדוטות ייטיבו להציג את האיש.

בתחילת שנות ה-60, איתן קרא ידיעה בעיתון, שבגן החיות בירושלים נולדו גורי אריות והגן מתקשה לגדל אותם. כיוון שהוא גידל בקר והיה בעל שטח גדול, הוא יצר קשר עם מנהל הגן, וזה מסר לו גורה – לביאה, שאיתן כינה בשם קוּפָּה. איתן גידל את קופה חופשייה לגמרי בחווה. כשהיתה קטנה, בילתה זמנה עם חבורה של 2 כלבים, עז וחמור. כאשר התבגרה, נהגה לעלות בבוקר לגבעה בחווה, שם ישנה תחת עץ מסוים במהלך היום ולעת ערב – ירדה בחזרה לאזור הבתים בחווה. בשלב מסוים, הפועלים שעבדו בחווה, פחדו להגיע לעבודה ואיתן חשש שציידים יפגעו בקופה. בצער רב, הוא העביר אותה לגן החיות בתל-אביב. שם, זווגה עם אריה ונולדו להם גורים. איתן נהג לבקר את קופה בגן החיות, קפץ מעל המעקה וקרא לקופה שנענתה לקריאתו, והוא ליטף אותה, את בן זוגה מאן ואת הגורים. איתן הפסיק את הביקורים כשנוכח שהוא הפך להצגה עבור המבקרים.

איתן רצה לגור ב"פיורד" – מפרצון במפרץ שלמה, כ-15 ק"מ מדרום לטאבה, אבל ידע שאף-אחד לא יתיר לו לבנות בית במקום שהוגדר כשמורת-טבע. הוא השיג רישיון להקמת קיוסק במקום, שהפך לאתר עצירה פופולרי לתיירים בדרכם מאילת לנואיבה, דהב ושארם א-שייח'. בקומה השנייה, מעל הקיוסק, הוא בנה לעצמו חדר המשקיף אל ים-סוף. איתן היה האזרח היחיד במדינת ישראל שנשא תעודת-זהות עם הכתובת: "מרחב שלמה, פיורד 1".

סיפוריו של בנו, גיא, בהספד שנשא על קברו, ממחישים את טיפוס האקסטרים שאיתן היה: "טיסה בססנה 152 מחיפה לאן שהוא. אתה עייף. אומר לי לקחת את ההגה. ואני ילד בן 8-9, מטיס את המטוס לאט לאט, מושך עד שצפצפת ההזדקרות מעירה אותך, ואתה מייצב את המטוס... המון זיכרונות מסיני. תחילה באל-עריש במסעדה מול השקם. אנחנו על הווספה, רודפים בלילות אחרי גנבי הנחושת שהיו מנתקים את חוטי החשמל לתחנת דלק ולמסעדה. נסיעה מטורפת בדיונות ליד רפידים שהסתיימה בהתהפכות הג'יפ בקצה דיונה, ואנחנו תקועים במרכז סיני עם ג'יפ שבור והמון בקבוקי בירה חמה בלי מים... הסיפור ההזוי במלחמת יום כיפור, כשקראת לי לפיורד, נתת לי קלצ'ניקוב וכמה רימונים (אני בכיתה ט'), ואמרת לי: אני נוסע לצבא ואתה נשאר עם דיאנה לשמור שהבדואים לא יגנבו את הציוד במקום, והוספת ואמרת שאם הצבא המצרי יגיע לא לברוח לכביש אלא להרים..."

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה.

מילותיו אלה של ביאליק, מוקדשות לרוב לזיכרם של אנשים שהלכו לעולמם באמצע החיים. במקרה של איתן – אף שבימי חלדו הספיק לעשות כמי שחי כמה מחזורי חיים, הוא היה איש ללא גיל, ואף שהיו לו נכדים ונינים, הוא היה סקרן, פעיל והרפתקן כנער.

לאחר מותו, אופיר ממשיכה להוביל את העמותה והיא נחושה לממש את חזונו ומורשתו של איתן. על המצבה של איתן, תחרוט אופיר את המשפט הבא:

"מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן,

הַטֶּבַע – מֶרְחֲבֵי נִשְׁמָתְךָ וְרַגְלֶיךָ,

צוּק אֵיתָן לְאוֹהֲבֶיךָ."

4. צרור הערות 22.12.19

* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה? בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פירסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו היתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא היתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכול כדי להכשיל אותה. מטרתו היתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם.

א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה.

ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו.

ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך).

ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה איתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.

לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.

* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון שקל של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערורייה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.

זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?

* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, היתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.

* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא היתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית: פיון במשחק ציני.

היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהיעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.

אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא היתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.

* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.

במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.

* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.

ישראל לפני הכול!

* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.

* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.

התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.

עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.

מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכול שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.

התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.

* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכול.

* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.

אילו טובת המדינה היתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.

* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.

אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.

שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.

אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.

* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבילעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.

* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במר"צ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.

* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במר"צ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.

* נטל – במר"צ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.

* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.

באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.

נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.

יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.

לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.

* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו," תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האוייב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה יצרו – יצר החמדנות, לצד האובססיה החולנית לתקשורת.

מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.

* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא ... אמיל זולא.

המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים."

כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.

טירוף!

איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.

טירוף מערכות. 

* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".

* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל –על סטרואידים.

* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן... טהרן, לא עלינו.

הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה, מילון עברי-ביביסטי:

טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך  = בּוֹק.

* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם." הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.

גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו. וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.

* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.

אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.

* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.

* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.

דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".

* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.

אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.

[אהוד: אני מקווה שהשנאה החולנית שפורצת מהג'ורה שלך כלפי נתניהו ומשפחתו – דווקא תוסיף לו קולות בבחירות הקרובות – וכך יוכל אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו להמשיך בכהונתו גם בזכות דבריך המחריאים].

* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.

* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?

ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.

יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.

* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12  פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם."

ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום." כי הרי היישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.

והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.

לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.

לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.

* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.

האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.

הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.

התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם."

מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".

* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף היתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא היתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא היתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.

לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, היתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור. 

* גנץ מבקר בגולן –  יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח.

הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזיים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק.

גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.

* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא היתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.

נו, אם כך, לא צריכה להיות בעייה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ היתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה. 

הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן, טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו. 

* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)

איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודיים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.

ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום, הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.

עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה. המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.

אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמיתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.

אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.

* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.

* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם... אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי."

אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחייה. תנועת התחייה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים ,בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחייה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.

והיום?

* מתביישת כיהודייה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחייה, שהיתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.

אולם היא היתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת. בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודייה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.

* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי."

כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.

* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.

מצג השווא על עלייה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפייה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.

כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.

* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.

אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות, מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.

אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.

* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור," אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.

* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל," כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש."

האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא היתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.

ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.

* המר"צניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מר"צ, ומכאן הפתעתי.

יצרתי איתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.

כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפייה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, היתה מפלגה משותפת לחילונים ולדתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה, ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.

החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!

* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי... כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעימן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).

* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, היתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני איתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך."

בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים איתי?"

הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.

* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.

* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.

אגב – בתשובות של "ישראל היום" היתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו היתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.

היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהיתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?

* ביד הלשון: אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאוייב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאוייב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השנייה.

אורי הייטנר

* * *

מומלץ מאוד להאזין: שעה ורבע הרצאה מצוינת של אלוף עמוס גלעד

 על הצפוי בעשר השנים הבאות עלינו במזרח התיכון

https://www.youtube.com/watch?v=DggaHbWejZw

* * *

אילן בושם

11 שירים ל'חדשות בן עזר'

דצמבר 2019

*

פִסַּת הַנְּיָר הַמְּשֻׁרְבֶּטֶת

עָפָה בָּרוּחַ;

כָּל עוֹד רוּחִי בִּי

אֲנִי רָץ אַחֲרֶיהָ

לְהַצִּיל אֶת הַשִּׁיר

שֶׁעָלֶיהָ מָרוּחַ

וַאֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁאִם לֹא אֶתְפְּסֶנָהּ

לֹא אַצְלִיחַ לְשַׁחְזְרוֹ.

*

"יוֹצֵא לִי מַשֶּׁהוּ, יוֹצֵא!"

קָרָא הַמְּשׁוֹרֵר,

אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ

אִם יֵצֵא לִי מַשֶּׁהוּ מִזֶּה.

*

אֲנִי קוֹרֵא עַל (גּוּסְטַב) קוּרְבֶּה

וְהַקּוּרְבֶה שֶׁלּוֹ

וְהַקּוּרְקְבָן שֶׁלָּהּ

וּמָה שֶׁמִּתַּחַת לוֹ

וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם בִּכְלָל

הוּא עָלָה עָלֶיהָ,

רַק שֶׁהוּא הִתְעַלָּה עַל עַצְמוֹ

וַאֲנִי בַּצִּיּוּר מִסְתַּכֵּל

וְלִבִּי מַחְסִיר פְּעִימָה.

*

עוֹד יוֹם עָבַר עָלֵינוּ

לְכַלּוֹתֵנוּ.

*

פַּעַם עָמַד כָּאן בַּיִת,

הָיוּ לוֹ יְסוֹדוֹת

וְהָיָה יְסוֹד לַחְשׁוֹב

שֶׁלַּגָּרִים בּוֹ

הָיוּ סוֹדוֹת...

עַכְשָׁו עָלָה הַכּוֹרֵת עַל הַבַּיִת,

עַל הַסּוֹדוֹת וְהַיְּסוֹדוֹת.

יְצִיאוֹת

(א)

יֵשׁ לוֹ יְצִיאוֹת קָשׁוֹת:

הוּא יוֹשֵׁב בַּשֵּׁרוּתִים

מִתְאַמֵּץ וּמִתְאַמֵּץ

דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת;

גַּם עִם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים

לֹא קַל לוֹ.

(ב)

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים

נִכְנָסִים לַשֵּׁרוּתִים וְיוֹצְאִים

אַחֲרֵי הַיְּצִיאוֹת

כְּאִלּוּ לֹא כְלוּם הוֹרִידוּ לִמְצוּלוֹת...

נִפְטָרִים הֵם יוֹצְאִים זַכִּים וּטְהוֹרִים.

*

עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

גַּן עֵדֶן

הִרְהֵר חֲתוּלִי:

עוֹבְרִים וְשָׁבִים

שָׁבִים וְעוֹבְרִים,

מְשַׂחֲקִים הַנְּעָרִים לְפָנַי...

*

הַכֶּלֶב נִקְשַׁר לְעַמּוּד,

הוּא יִלֵּל וְנִשְׁמַע אָבוּד

כְּמוֹ הָלַךְ לְאִבּוּד.

הַבְּעָלִים נִכְנַס לְבֵית קָפֶה.

מִי מִלֵּל וּמִי פִּלֵּל

כָּעַס הַכֶּלֶב

שֶׁכָּךְ בְּעָלַי

יְעוֹלֵל...

*

– "אֵיזֶה חֲזִיר אַתָּה"

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ

"שָׁכַחְתָּ לְהַחְזִיר לִי אֶת –

אֲנִי אֶתֵּן לְךָ בַּאֲבִי-אָבִיךָ!"

– "אֲבִי מֵת," עָנָה הֶחָבֵר,

מֵת לְהַחְזִיר לוֹ

בַּאֲבִי-אָבִיו.

הַבִּיבְּלִיּוֹפִיל

יְפֵהפִיָּה הָיְתָה לוֹ –

סִימָנִיָּה בַּסֵּפֶר

נייד

הוּא כְּבָר מִסְתַּכֵּל

מָה קָרָה בִּשְׁתֵּי הַדַּקּוֹת

שֶׁהוּא לֹא הִבִּיט בּוֹ;

הוּא כְּבָר שׁוֹלֵף וְתוֹהֶה:

מָה אֵרַע בִּזְמַן

הַשְּׁלָאף-שְׁטוּנְדֶּה שֶׁלּוֹ;

הוּא כְּבָר מֵצִיץ:

מִי צִיֵּץ בַּזְּמַן

שֶׁהוּא לִטֵּף לָהּ אֶת הַצִּיץ?

וַעֲדַיִן לֹא נִרְגַּע מִזֶּה

שֶׁכְּלוּם לֹא קָרָה.

* * *

פוצ'ו

בחיי [6]

מ"ט. שומר פתאים ה'

את בעיית המגורים והטיפולים של גיזי, אימה של אשתי, פתרנו על ידי שהעברנו אותה לגור בביתנו,  בדירה של משפחת קפלן שהתפנתה. דיצה מצאה לה עוזרת פרסייה שבאה שגם הכינה לה אוכל, ואני הייתי יורד אליה כל בוקר להזריק לה את האינסולין. כאשר ורדה בתה ילדה את נכדתה השלישית, כריסטינה, לא יכלה לבוא לבקרה בתל השומר כי אני הייתי במילואים ובמונית פחדה לנסוע אחרי שקראה בעיתון על כמה מקרי אונס של נהגים. ריצ'רד, בעלה של ורדה, הציע לגיזי שיבוא לקחתה, אך היא פחדה מנהיגתו הפראית ואמרה לו שעוד כמה ימים אני חוזר מהמילואים ואז תיסע איתי. כשהבאתי אותה לבסוף אל היולדת, היה זה ביומה האחרון של ורדה בבית החולים, והיא  לא יכלה להסתיר את כעסה על הביקור המאוחר. כאחת האומרת את מה שבליבה, היא סיפרה לגיזי איך  אל כל היולדות ששכבו אתה באותו חדר, באו האימהות לפני ואחרי הלידה, ורק אליה האימא לא באה. היתה זו הפעם האחרונה שהשתיים ראו זו את זו. אני, בתור רודף שלום, הייתי מבקש מגיזי שתטלפן להגיד לה חג שמח, או לברך אותה ביום הולדתה, אבל גיזי העקשנית סירבה. אמרה שבפעם האחרונה היא טילפנה, אז עכשיו התור של ורדה.

בוקר אחד, כשבאתי לתת לגיזי את מנת האינסולין שלה, אמרה לי המטפלת הפרסיה, שהיא עוד ישנה. נכנסתי אליה לחדר וראיתי שהיא אכן עוד במיטה. רציתי לתת לה לישון עוד קצת, אבל משהו בתנוחתה לא מצא חן בעיניי. התקרבתי וראיתי שעיניה פקוחות. ברגע זה ירד לי האסימון ואני הבנתי שעוד צדקת אחת פרשה מהעולם. 

אימי, שהיתה מבוגרת מגיזי, המשיכה לחיות עוד כמה שנים טובות, כשהיא דרה לבד בביתה וחושבת כל בוקר לאיזה מילדיה ונכדיה כדאי לה  לדאוג היום. במלחמת המפרץ אביבה אחותי לקחה אותה אליה לבאר שבע, שם זכתה לשבוע נחת מנועה נכדתה, שהתחתנה עם אנדרי, והביאה לה את טל, נינה חדשה. איה הג'ינג'ית הקדימה את נועה כשהביאה לה קודם את גיא וגליה, שני הנינים הראשונים במשפחה.

כשאימי הגיעה לגיל תשעים וחמש והתקשתה לשחות לבד באמבטיה, נאלצנו להעבירה לבית ויצ"ו מול בית חולים איכילוב. אביגיל ואני היינו באים לבקרה כל יום, ואביבה קופצת מבאר שבע ושוהה עימה יומיים בכל שבוע. מרוב שהיתה שקועה בדאגה לאימה, לא שמה לב שנועה בתה, שהיתה נערה מלאת שמחת חיים, שוקעת בדיכאון שלאחר לידה ויום אחד, כשהיתה לבד בבית עם התינוקת, לקחה אקדח שהיה בבית וירתה כדור בראשה. האסון המם את כל המשפחה, ודוד, בעלה של אביבה ואבא של נועה, התמוטט נפשית, ורק בזכות רגשי האחריות שלו, חזר לעבודתו כשופט והצליח להחזיק מעמד עוד כמה שנים. אביבה המשיכה לבוא כל שבוע לבקר את אימה, כאילו כלום לא קרה. ואימא, עד מותה בגיל 97, לא ידעה על האסון.

יום אחד, כמה חודשים אחרי שאימי נפטרה, רבתי עם דיצה אשתי, אני כבר לא זוכר למה. בדרך כלל אחרי שחיי נכנסו למסלול רגוע בעזרתן הצמודה של לילי ותמי, לא היו לי דרישות או טענות כלפיה. היא המעיטה לצאת מהבית ואם היתה איזו חתונה משפחתית, או פגישה חברתית, היתה שולחת אותי לבד או עם אחד הילדים. פעם בחודש לפחות היתה מוצאת סיבה כדי להוציא עליי את זעמה, כשהילדים מנסים להשלים. אני הייתי מקבל את נזיפותיה בהבנה ומגביר את חמתה, כאשר במקום להשיב לה בצעקות, הייתי מחזיר לה חיוך סלחני.

אחת המריבות הזכורות לי אירעה באחד הבקרים, כאשר גילתה שבננו ימי, שהיה אז תלמיד כתה י"ב בתיכון הסמוך לביתנו, שכח לקחת את הכריך שהכינה לו. עמדתי אז לצאת לעבודה בסטודיו, כאשר היא עצרה בעדי ואמרה לי להביא את הכריך לילד. אמרתי לה שימי כבר גדול ואם יהיה רעב, יקפוץ בהפסקה הגדולה הבייתה, או יקנה משהו בקיוסק של פינת הרחוב.

היא לא היתה מוכנה לשמוע את דברי, ולא נתנה לי לצאת בלי הלחם.

התביישתי להיכנס לכיתה באמצע השיעור ואמרתי שאם זה כל כך חשוב לה, שתלך בעצמה. היא התביישה יותר ממני, אמרה שאני לא גבר, חסמה בגופה האת הדלת וממש בכוח מנעה ממני מלצאת. בסוף נשברתי, ידעתי שהיא יותר עקשנית ממני והלכתי למלא את המשימה.

עד היום אני זוכר את הצחוק של התלמידים, כאשר הסברתי למורה שהילד שלי שכח את הסנדוויץ. ימי לא ידע איפה לקבור את עצמו כשראה אותי בפתח, ולי לקח זמן עד שהבנתי שהתלמיד הזה, שמסתיר  את ראשו מתחת השולחן, הוא הילד שלי. 

ריב אחר שהיה לי עם אשתי הגיע לממדים כאלה שלא יכולתי יותר, וכשהיא פתחה עלי פה ואמרה: "אתה יכול לעזוב את הבית! אתה לא מפחיד אותי!" שמעתי בקולה, לקחתי את תיק המחברות שלי דחסתי אליו לבנים להחלפה, מברשת עם משחת שיניים ויצאתי מהבית.

אותם ימים של הריב התחלתי לכתוב את הספר על האחים מאיר, שרובו היה מבוסס על סיפורים ששמעתי מעליזה לוין, אהובתו של חותני בנימין ז"ל. באגודת הסופרים הציעו לנו בחינם שבוע של כתיבה באחד מבתי המרגוע של ההסתדרות. חשבתי שזאת ההזדמנות לברוח מהבית, לצאת אל החופש ולהתמסר לכתיבת הספר של חיי. המקום שבו בחרתי כמקלט היה בית המרגוע שליד ביתן אהרון, כי חשבתי שיהיה לי נחמד לארח שם את תמי הגרה בנתניה הקרובה. התזמון היה מצויין, כי בעלה של תמי נקרא בדיוק מילואים ואנו יכולנו לבלות בחדרי בערב, אחרי יום שלם של כתיבה. יומיים פעלה התוכנית ללא דופי, אבל בערב השלישי חלה תקלה כאשר אשתי החליטה לבוא ולהחזירני הביתה.

אני חושד באפי חתני,  שידו היתה במזימה. הוא, בעל החושים  החדים, הבין שלא ייתכן שאני, השה התמים, מסתפק באישה אחת, והחליט כנראה שיש להפגיש בין שתי הנשים. אותו לילה שבו אשתי באה לחפש אותי בביתן אהרון, התחיל בביקור של אפי ועדנה בביתנו. עדנה סיפרה לו, שימי סיפר לה, שאני כבר יומיים לא בבית והוא החליט שמחובתם לבוא אל דיצה ולעודד את רוחה.

דיצה דווקא ניסתה לשחק את תפקיד האישה הגיבורה, אמרה שהיא מסתדרת לבד, וחלילה מלחשוב שבלעדיי תלך לאיבוד. השניים ישבו עם אשתי וניסו להבין מה היה הקש ששבר את הזוגיות הרגועה כביכול. אפי, עם ניסיונו הפסיכולוגי, ידע להסביר לדיצה שהצדק איתה, ושאני, עם האדישות הפלגמטית שלי, יכול להוציא כל אדם מגדרו. יחד עם זה אם נערוך חשבון של רווח והפסד, כך אמר לה, אין ספק שכל הנקודות יהיו לטובת השלמות המשפחתית. לכן, אם אני מתעקש שלא לחזור, היא צריכה להיות החכמה, ולהחזיר אותי הביתה. מרוב הדיבורים  והמחמאות שהרעיף עליה, דיצה נשברה והבטיחה לו שמחר תיסע להחזיר אותי.

אפי לא ויתר. תחושת הבטן שלו אמרה לו שאם דיצה לא תיסע הלילה, מחר כבר יהיה מאוחר. בעוד אשתי מתלבטת ולא יודעת מה עוד לטעון, ניגש הוא לטלפון והזמין מונית.  כך קרה שדיצה מצאה איזו בונבוניירה שהיתה אצלנו בבית וירדה למטה עם אפי, שרצה להיות בטוח שהיא תעלה על המונית. כשהרכב הגיע לשער של בית המרגוע, שיחררה דיצה את הנהג ושאלה את שומר הלילה איפה המשרד. השומר אמר לה שכל המשרדים סגורים, והציע לה לעבור מחדר לחדר ולבדוק ולדפוק על אלה שיש בהם עוד אור.

כמובן שאני לא יכולתי לנחש שתגיע אלי אורחת כל כך חשובה באותו לילה, והצעתי לתמי שתישאר לישון אצלי, ואחזיר אותה הביתה מחר בבוקר. היא נטתה להסכים, אבל אחר כך חשבה שמרוב דאגות שבעלה יחזור פתאום, היא לא תצליח להירדם.  

השארנו את המיטה פרועה כמות שהיא, התלבשנו ויצאנו ברכבי לביתה בנתניה.

היתה זו אחת הפעמים מיני רבות, שיכולתי  להגיד בלב שלם: "שומר פתאים אדוני." כשחזרתי קרוב לחצות לבית המרגוע, הבחנתי לאור הירח המלא בדמות של אישה המסתובבת בין הבתים. משום מה הדמות נראתה לי מוכרת וכשנעצרתי לידה הבנתי מאיפה. היא אמרה  שכבר התייאשה והתכוננה לתת לשומר את הבונבוניירה ולבקש ממנו להזמין מונית.

המזל השני שהיה לי באותו לילה, היה שהיא נזכרה שאני כותב מחזמר לנווה חיים הסמוכה לחדרה, ושאלה אם אני חוזר משם עכשיו.

הסבר יותר טוב להיעלמותי לא יכולתי להמציא. אישרתי את הדבר בתנועת ראש וציינתי  שיש שם שחקנים מוכשרים מאוד ואני מנבא למופע הצלחה. אחר כך הלכנו לחדרי שהיו בו שתי מיטות, האחת פרועה והשנייה מסודרת ומכוסה שמיכת צמר חלקה ומגוהצת. הסרתי את המזוודה שלי שהייתה מונחת על המיטה המסודרת והצעתי אותה לדיצה. אני כמובן נכנסתי לישון במיטה השנייה שהיתה עוד חמה.

אחרי שכיביתי את האור, ולפני שנפלה עליי תרדמה, הרגשתי איך מישהי מזדחלת לתוך המיטה שלי ונצמדת אליי. היתה זו הפעם הראשונה אחרי שנים רבות, שהיוזמה היתה כל כולה של דיצה. ואני רק שיתפתי פעולה. 

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

1. ברוך שפטרנו? – לא בטוח

דרושה ועדת חקירה שתבחן את ההתנהלות השערורייתית של פרקליט המדינה שי ניצן, שסיים השבוע קדנציה, שבמהלכה כפה אג'נדה בררנית על המערכת

באחד הימים נתבשר הסופר המחונן מארק טוויין, כי התפרסמו ידיעות על מותו. "השמועות על מותי היו מוגזמות למדי," הגיב ההומוריסטן השנון. 

גם ברכות 'ברוך שפטרנו' לרגל על הסתלקותו של שי ניצן מחיינו, עשויות להיות מוקדמות מדי. לא מן הנמנע, לנוכח הסצנה הפוליטית המתהווה נגד עינינו, שמי שלא רצה אותו בפרקליטות, יקבל אותו בין שופטי העליון, שזה היעד הבא שסימן לעצמו.

זה לבטח יקרה אם ירכיב השמאל-מרכז את הממשלה הבאה, ויפעל מתוך תחושת הכרת תודה, לקידומו של האיש שתרם יותר מכל להכפשת נתניהו. וזה גם יקרה אם נתניהו ינצח בבחירות הבאות. שהרי נתניהו, שהוא האוייב המסוכן ביותר לנתניהו, כבר פסק עם מינויו של אוייבו ניצן לפני 6 שנים: "שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל ומאוזן. ניצן הוא האיש הראוי ביותר להיות פרקליט המדינה." ואם נתניהו אמר, הוא בוודאי יודע.

לא צריך להיות איש ימין קיצוני כמו ברוך מרזל, שצייץ השבוע בשמחה לא מוסתרת בטוויטר: "ברוך  שפטרנו! מהאיש הרשע הפושע העבריין צורר המתיישבים והימין האיש ש-31 שנה רדף כל דבר שבקדושה."

כל מי שעקב אחר מעלליו של ניצן, לרבות אנשי שמאל ו/או מרכז מובהקים, הבין שיש לנו עניין עם אדם יהיר, שחצן, נקמן, "מניפולטור ברמה הכי גבוהה" (כפי שניסחה זאת השבוע אשת התקשורת איילה חסון), שניצל לרעה את סמכותו ועבר לכאורה על הוראות התקשי"ר האוסר בתוקף על עובדי מדינה לנצל לרעה את תפקידם, מעמדם והכלים שהעניקה להם המדינה.

אילו היה לנו שלטון שפוי עם משילות איתנה, היה עליו לכונן ועדת חקירה ו/או ליזום העמדה לדין, של האיש שהיטיב לנצל לרעה את מעמדו ואת הכלים שהעניקה לו המדינה, לשם מימוש מאוויי ליבו, או לצורך קבלת צל"ש מהשמאל. אבל, אל דאגה, מר ניצן. זה לא יקרה. לא נתניהו ולא גנץ יעזו. כמאמרה של עו"ד כנרת בראשי: "כולם פוחדים ממנו." וכולם יודעים למה.

העיתונאית איילה חסון, שאינה חשודה בימניות יתר, פסקה השבוע: "ניצן הוא מניפולטור שלוקח מידע ועושה בו מניפולציה בהתאם לצרכים שמשרתים את האג'נדה שלו באותו קייס." מזכיר לכם את תיקי 2000 ו-4000?

חסון: "ראיתי את זה לנגד עיניי כשהתמודד עם ראיות פורנזיות ועדות מפוברקת של עדה בפרשת מותו של ילד בן 16 (גל בק ז"ל, שנספה בתאונת דרכים), כשעשה בחקירה מניפולציה הכי נבזית שאפשר להעלות על הדעת. אבא של גל אמר לי את המשפט הכי מצמרר ששמעתי: 'אני קם כל בוקר ומקלל את שי ניצן קללות נמרצות על מה שעשה לנו, אבל אני רוצה שיסלק את נתניהו, ולכן אני שותק עכשיו.'"

רק על הדברים המצמררים הללו צריכה לקום ועדת חקירה בלתי תלויה שתבדוק את המניפולטור השיטתי, שלגבי מעלליו כבר אמרה נשיאת המחוזי בדימוס הילה גרסטל: "שי ניתן אינו ראוי לשמש פרקליט המדינה. יש לו קושי עם אמירת האמת." 

ועורכת הדין בראשי סיפרה, שלאחר שנוכחה שניצן משקר בעזות מצח בפני שופטי העליון, שאלה אותו איך העז לשקר בביהמ"ש, ונענתה בציניות: "אבל למי יאמינו? לי או לך?"

בשבוע שעבר הגיע שי ניצן לכנס שערך 'מקור ראשון', כדי לחזור לחיק המשפחה וסיפר עד כמה הוא שייך לה: סרוג (נטול כיפה) גאה, שעמד שנים כצוק איתן במערכה המשפטית כנגד הטרור ולימין מערכת הביטחון. לא חלפו יומיים-שלושה והוא הופיע גם  באוניברסיטת חיפה, עם כרטיס ביקור הפוך: "כל הריסת בית של מחבלים... עולה לי בדמים. המשימה שלי היתה, לו הייתי יכול, לבטל את... תקנה 119 שמתירה הריסת בתי מחבלים."

אכן, מניפולטור לא קטן. רוקד על כל החתונות. והוא עוד יישב לשפוט את העם בעליון. מפחיד. 

לא נלאה במעלליו המזוויעים בעת ההתנתקות, כפי שתועדו בזמן אמת ע"י ד"ר ענת רוט בספרה 'לא בכל מחיר' (ע' 254 ואילך), אודות מסע הדה-לגיטימציה שהפעיל אישית נגד מפגיני גוש קטיף, שמכוחו הוכשר כל מעשה עוול: אלימות משטרתית קשה, מעצר ממושך של מפגינות בנות 14 ואפילו איום להפקיע ילדים מפגינים מרשות הוריהם וכליאתם בבתי חולים לחולי נפש.

נזכיר רק שכאשר 300 אנשי אקדמיה קראו לסרבנות חיילים, הגן עליהם ניצן בטענה שהדברים עומדים בגבולות חופש הביטוי, אך כאשר הניפה קבוצת חיילים כרזה נגד הפינוי מחומש, היה זה ניצן שהגיש כתב אישום נגד אנשי ימין שהעניקו להם תעודת הוקרה – ונזרק ע"י 3 ערכאות מכל המדרגות.

אבל ככלות הכול, למה לבוא בטענות לניצן, אם נתניהו, הוא ולא אחר, היה זה שהעניק לו במו ידיו, את הכלים ליישום האג'נדה הסהרורית שלו?

2. הקוזאק הנגזל ועילת הסבירות

בעוד המשנה ליועהמ"ש דינה זילבר, הציגה בכנס משפטנים בחיפה נאום מתקרבן על 'רדיפת המערכת', קרא שופט העליון נועם סולברג לבטל את אחת הסיבות לאובדן האמון במערכת – עילת הסבירות, הסותרת את עקרון הפרדת הרשויות

הרבה רעש וצילצולים חוללו הופעותיהם של שי ניצן ודינה זילבר, שני בכירי הפרקליטות (הראשון מסיים שירותו בימים אלה, לשמחתם הלא מוסתרת של רבים וטובים), בכנס העמותה למשפט ציבורי בחיפה. שניהם חשפו, בנאומי ההתחסדות שלהם, בנוסח הקוזאק הנגזל, את פניה המכוערות – ויש שיאמרו: הצבועות – של כנופיית שלטון החוק.

כך למשל ביכתה זילבר את ההתקפות נגדה, בנאום מתקרבן בן 2,509 מילים, שבו גינתה את "זרעי הרוע הנישאים ברוח, מעירים תסיסות ומערערים מוסכמות יסוד," ושכחה לציין שהיא פעלה רק כשזה 'השתלם' לה אידיאולוגית. היא, למשל, נעלמה ונאלמה כשמפגיני השמאל הכפישו את מנדלבליט מעל כל במה, משום שלא הזדרז, לטעמם, להגיש כתב אישום נגד נתניהו. זילבר הוכיחה שאין גבול לצביעות, להתבכיינות.

הופעותיהם של הפרקליטים, שרק הם מבינים מה באמת טוב לציבור, אשר בוחר בטעות שוב ושוב הנהגה שאינה ראויה, האפילו על דברים מהפכניים שהשמיע צדיק אחד בסדום, שופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג. הצעתו המהפכנית היתה לבטל את המכשלה המשפטית ששמה 'עילת הסבירות', בטענה שזו מקעקעת את עקרון היסוד של הדמוקרטיה – הפרדת הרשויות.

עילת הסבירות היא עוד רעיון עיוועים מבית מדרשו של האדמו"ר ברק, שייזכר לטוב/לרע (מחק את המיותר) בשל הקילקולים שהטמיע במערכת המשפט, שהפרו את האיזון הקדוש בין שלוש הרשויות, והכפיפו – מבלי שאיש הסמיך אותו לכך – את הרשויות המבצעת והמחוקקת, לעליונות (לכאורה) של הרשות השופטת.

ברק הוא שהוביל את בתי המשפט למעמד של כוח-על שביכולתו לבקר או לבטל את חוקי הכנסת; הפקיד בידיו של היועמ"ש סמכויות ועוצמות שאין להן אח ורע בעולם כולו; ביטל את 'זכות העמידה'; וגם הינחה את בתי המשפט, לפסול מכוחה של המצאה ושמה 'עילת הסבירות', החלטות לגיטימיות שקיבלו נבחרי ציבור, שרים וראשי רשויות, מכוח הסמכות שהפקידה בידיהם הדמוקרטיה. כך הפך הבג"ץ של כל אזרחי ישראל, לסניף של מר"צ ושל הקרן להשמדת ישראל. ברוכים הבאים לממלכת האבסורד, למדינת 'מלוא כל הארץ משפט.'

עילת הסבירות, נוסח אהרון ברק, שאומצה בחום ע"י מערכת המשפט, קובעת שרשאי ביהמ"ש להתערב בשיקול דעתו של נבחר ציבור, ולבטל החלטות 'שאינן סבירות' בעיני ביהמ"ש. אלא שכלל לא ברור, במה גדול כוחו של השופט להכריע מה סביר ומה אינו סביר, מול שליח הציבור? והרי ככלות הכול, השופט איננו נביא ואינו שואב מפי הגבורה את הכרעתו. אז במה עדיפותו על פני נבחר שהציבור נתן בו אמונו? למה יועדף מי שאינו חייב דין וחשבון לאיש, על פני החלטות שמקבל נבחר הציבור?

הסבירות שהמציא ברק, היא לעולם סובייקטיבית. היא אינה ניתנת למדידה בכלים אובייקטיביים. היא פרי הכרעה ערכית אישית. אלא שמה שנתפס בידי פלוני סביר בהחלט (למשל הרס ביתו של טרוריסט, על מנת ליצור הרתעה ולסכל טרור עתידי), עלול להיתפס בידי פלמוני, שהוא במקרה שופט, כמעשה עוול נטול סבירות, בלתי הומאני, שיש לסכלו.

מי אם כן החליט ששיקול הדעת נטו של השופט, 'שווה' יותר מזו של שר הביטחון? למי יצטרך כבודו לתת דין וחשבון, אם בשל החלטתו בשם 'עילת הסבירות', יישחטו עוד כמה יהודים? האם העיקר הוא שהמיליה שלו תטפח על כתפיו ותפטיר בהערכה: 'יצאת צדיק'?

אבל את ההצגה בחיפה 'גנבו' שי ניצן ודינה זילבר. הראשון עיצב במשך שלושים שנה, בתפקידיו השונים בפרקליטות, את המדיניות בתחומים רבים, שכללה אכיפה בררנית וסלקטיבית, ברוח הדברים שנשא בחיפה: "כל הריסת בית של מחבלים, שאני מאשר אישית, עולה לי בדמים" – וכל זאת ללא כל שקיפות, ללא דין וחשבון לציבור, ללא ביקורת. 

ועמיתתו המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שנשאה נאום חריף ותקיף במיוחד נגד הביקורת על מערכת המשפט, וזכתה למבול מחיאות כפיים מעמיתיה, ולשבחים מפליגים ישירות מפי הגבורה – נשיאי העליון לשעבר אהרן ברק ודורית ביניש (איך לא?)

לעומת זאת, נותרו בצל דברי הטעם של השופט ביהמ"ש העליון נועם סולברג, שהציע לבטל את סמכות השופטים לבטל החלטה של נבחרי ציבור בנימוק של חוסר סבירות בעקרון עילת הסבירות. הנה דבריו:

"ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית, על החלטות המשקפות הכרעה ערכית מקצועית של הדרג הפוליטי הנבחר, ופוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות, מפני שנעדרים ממנה שני היסודות של מומחיות והכשר פוליטי."

במילים פשוטות: אין שום הוגנות בהפעלת עילת הסבירות לגבי החלטות הדרג הנבחר. (ודרך אגב, הפעלת שאלת עילת הסבירות לגבי פקידי ציבור, שאינם נבחרים, יש בה מן ההיגיון ובכוחה למנוע עריצות פקידותית).

אם יש תקווה להחזרת האמון במערכת המשפט, היא טמונה בהחזרת השפיות והאיזון למערכת, ולא בהתבייכנות הנלעגת של כנופיית הקוזאקים הנגזלים.

מנחם רהט

* * *

פרויקט בן-יהודה

חנוכת אגף אסתר ראב בפרויקט בן-יהודה

קוראים וקוראות יקרים, אנו נרגשים לבשר כי מעתה תוכלו למצוא בפרויקט בן-יהודה את כל השירה והפרוזה של אסתר ראב.

את כתבי ראב אנו מגישים לכם בזכות רשות הפרסום מיוחדת שקיבל הפרויקט מאחיינה, אהוד בן עזר, אשר גם קיבץ וההדיר את כתביה. אנו שמחים להביא לכם את דבריו לרגל חנוכת האגף:

"אסתר רַאבּ (1894-1981) היתה דודתי אחות-אבי. לא היו לה ילדים משלה, ואת עיזבונה הספרותי ציוותה לי למען אטפל בו ואשלים את פירסומו. בשלב מסוים, עוד בחייה, אספתי את כל ניירותיה מהדירה שלה בטבעון, שבה כבר לא התגוררה כי עברה לבית אבות. טיפלתי בכל החומר הרב הזה, פיענחתי והקלדתי אותו. אז גם התברר לי שיש הרבה שירים בעלי-ערך שאותם לא פירסמה בשנות חייה. וכך, מהעיזבון שלה, השלמתי את השירים שלא נכללו בספריה המודפסים, והוצאתי את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" כשאני נעזר גם בחוקר שירתה המסור ראובן שהם. בעקבות העיזבון הוצאתי גם את הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" שכולל סיפורים נוספים על אלה שפורסמו בספר, וכן כתבתי את הביוגרפיה שלה "ימים של לענה ודבש". לאחר שסיימתי את הטיפול בעיזבונה הספרותי מסרתי אותו למכון "גנזים", לשימושם של חוקרים וקוראים.

לימים אזלו המהדורות של הכרך "כל השירים" של אסתר ראב, ובני-משפחתי נרתמו למבצע של הקלדת כל שירי הכרך – זאת עשתה אחייניתה של אסתר, היא אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, כאשר את העתקת ניקודם של השירים מהכרך המקורי לקובץ, עשה בני בן, הוא בנימין בן עזר.

כך נמצאים עכשיו, בקובץ המנוקד, "כל שירי אסתר ראב" – לכל דורש, ואסירי תודה אנחנו לפרויקט בן-יהודה שהעלה לדפיו את הקובץ החשוב של המשוררת הארץ-ישראלית ה"צברית" הראשונה, ילידת פתח-תקווה, אסתר ראב."

ולפניכם גם מילותיה של מיה קיסרי, מתנדבת בפרויקט בן-יהודה, על סיפוריה של ראב:

"אסתר ראב, המשוררת הצברית הראשונה, מתארת בצבעים עליזים ומלאי תנופה תמונות מילדותה. בין סיפוריה – ביקורו הראשון בארץ ישראל של הברון רוטשילד ואשתו (שהתקיים, אמנם, שבע שנים קודם שנולדה...) מכיוון שאביה היה העגלון בעגלה שהובילה את הזוג רוטשילד מפתח תקווה לזיכרון יעקב, הרי שיש בידה לתאר בפרטי פרטים את הברונית על בגדיה ונעליה, את התפעלותה ממראה נוף הארץ ואת מראהו כובש הלב של אביה, והכול בנימה רומנטית-קסומה. הסיפור מקבל תפנית כשיצול העגלה נשבר בעלייה הקשה לזיכרון יעקב ויש להמשיך בהליכה רגלית. כמו באגדות, העגלון החסון קורע את חולצתו לרצועות כדי לעטוף בהן את נעליה גבוהות העקב של הברונית שאינן מתאימות להליכה בהרים, וכשגם בזה לא די כדי הליכה בדרך לא דרך זו – הוא נושאה על גבו. העגלון גיבור, עדין ונעים הליכות, הברונית קוקטית, והסיפור בא לסופו הטוב.

בהערה לסיפור מביא המהדיר (אהוד בן עזר, שהוא אחיינה של אסתר ראב), את הסיפור כפי שתיארו יהודה ראב, אביה, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון". הסיפור משעשע במידה, אך חסר גינוני אבירות. לא אביה הוא העגלון, אלא אחד מארבעה רוכבים המלווים את הכרכרה; הוא אינו נושא את הברונית על כפיים ואף לא קורע את חולצתו עבורה.

זה אחד מעשרות סיפורים אישיים מראשית ההתיישבות בארץ, עם תחושת הארץ הריקה מאדם ("הריקנות שהיתה מסביב"), עם המלריה, העבודה הקשה, הטורקים, הבריטים, הערבים והיהודים."

אגף אסתר ראב בפרויקט בן-יהודה:

 https://benyehuda.org/author/552

* * *

חנה סמוכה מושיוב

אם הבנים שמחה

בחיי אדם יש עליות ומורדות, שגם עליי לא פסחו. בפעם ראשונה בחיי, אני חשה שלמה. לא פגומה... בדמיוני, אני נושאת את דיוקנה של "המדונה", שציירו אותה גדולי הציירים, שמופיעה בכנסיות ובמוזיאונים, ותמונת אם האלוהים, מחבקת את בנה, תמיד אותי הִיפְּנְטָה, בכול מקום שראיתי אותה. חיכיתי לרגע שאכנס לתמונה במקומה ואחוש כמותה. המתנתי שנים לבשורה, לדעת שאני הרה, וזה קרה...

ההיריון המוצלח הניב את יניב. אני חובקת בן בכור, שרק האל עליו ישמור. ילד מוצלח, יפה וצח, לא בכיין, חברותי וחייכן, את ביתנו האיר ואותנו כל בוקר עם חיוך העיר. ילד כיפי ונוח, מעניק הרבה שמחה ומשפר את מצב הרוח, את הבקבוק לבד הוא לוקח, ולהשיב לי אותו ריק הוא טורח. עולה יפה במשקל וגדל בקצב מטאורי, והיה גם קטע, שבטיפת חלב המליצו לו על דיאטה! אני מחליטה שאני רוצה מאה כמותו. אם אי אפשר אותו לשכפל, אתפלל שיהיה לי בדיוק מאותו המודל.

"הנשמות הטובות" דברו בי דברי סרה, וגם אחרי שנולד לי בני, זה קרה. לא האמינו שאני לא עקרה. וכדי לקנטר שאלו, "מאיפה יצא לך בן ג'ינג'י? הרי את לא כזאת???" וחשבו שקיבלתי אותו בלי כל מאמץ, ורמזו שאולי הוא מאומץ, ולא חשבו שאולי הוא דומה לאביו, שגם הוא ג'ינג'י יפה וחביב. החלטתי לא להגיב. העיקר שיש לי בן מגניב... ואני יודעת שהוא שלי וגם של אביו.

אני זוכה לחוש את נפלאות האימהות, למרות שלא הכל כך פשוט, החשק לעוד ילד גדל. אני רוצה מהר כדי שאת הרכבת לא אאחר. ועל קשיים אני לא רוצה לשמוע, את הרצון הזה ממני אי אפשר למנוע...

בלי הרבה לבטים ובהכרה מלאה, הצבתי לי מטרה. עוד הריון בהחלט בא בחשבון... הלכתי לרופא. שאל, "מה את רוצה כעת?"

"את כל האמת? אני רוצה עוד ילד!!!"

אמר לי, "חכי חצי שנה, כי חשוב, שהגוף לעצמו ישוב, ויוכל לצאת ל'מסע' הזה שוב. בינתיים אני רושם לך 'אמצעי מניעה'."

איזו הפתעה!!! אני בהלם! נפל עליי אלם!!! לא האמנתי שיום יגיע ובאמצעי מניעה אגע!!! זה משוגע!!!  שמעתי בקול הרופא ועשיתי כדברו... בינתיים התינוק שלי גדל והרצון לעוד ילד לרגע לא חדל. נהניתי מהבריאה הנפלאה שהולכת וגדלה ומתפתחת ואת הלב משמחת.

פיריון והריון

שבעה חודשים אחרי הלידה, לא הופיעה נדה. פתאום, מצאתי עצמי בהיריון. לא ייאמן, האם זה חיזיון תעתועים? האם אותי מטעים? האומנם אני שוב נושאת ברחמי עובר? איך זה קרה? הרי אמרו עלי שאני עקרה? זה מטורף!!! האומנם לא אצטרך לעבור שוב את אותו המסלול??? איזה בלבול!!! האם אני בהיריון בלי לעבור את כל הטלטול??? לא אצטרך להמתין שנים??? אני בעננים... הבורא שמע את המשאלה וברא בקרבי עוד נשמה טהורה. אני לא מעכלת. קרה לי את מה שאני לעצמי מאחלת. אני הכי מאושרת בחלד, איזה פלא יהיה לי עוד ילד!!!

בטרם ידעתי שאני מעוברת, תיכננו להשאיר את התינוק המתוק אצל סבתא וסבא, ולנסוע לחו"ל. אך לרגע בלבול... איך אפשר לנסוע לטיול בחו"ל, כשפתאום אני מגלה שאני הרה ותינוק בתוכי נברא??? הלכנו לאותו רופא, שאותו פעם שאלתי: מה הסיכויים שלי להיכנס להיריון? והוא ענה, שהוא לא יודע, אל נכון, כי לאלוהים הפתרון... הוא בדק ושמע דופק ואמר, "זכית ב'הריון ספונטני'"!!! אלוהים חַנָנִי, לא ייאמן!!! מהיום לא אצטרך הרבה להמתין ולעבור את שבעת מדורי הגיהנום, וזה לא יעלה לי הון.

שאלתי את הרופא: "ומה אתה חושב, אפשר בהריון לנסוע לטיול בחו"ל?"

הוא ענה, "אין בכך שום פסול! אם ההיריון יושב טוב, לא יקרה לו כלום!!! סעי לשלום!"

ואני לא קולטת אם זה אמת או חלום...

בפעם הראשונה כשנסענו ביחד לחו"ל, לא היו לנו ילדים וההתלהבות לא ידעה גבול, אך הפעם זה לא נעול, כי יש לי את תינוקי וזו שטות לנסוע לחו"ל לטיול כשאני הרה ובתוכי עובר חדש נברא.

כולם משכנעים אותי, שכשיהיו לי שני ילדים לנסוע פחות מתאים. ואני מתרצה ומקבלת את הדין. ואחרי לחץ מתמיד, אני נכנעת! בלב כבד נוסעת... טוב שאת העובר אני נושאת בתוכי והוא ילך איתי, אך איך אתנתק מתינוקי??? מאותו הרגע אני לא נרגעת, מתגעגעת, לא מפסיקה לבכות ולא חשוב כמה הטיול יפה, מוכנה לתינוקי בכל רגע לשוב. אך אנו בטיול מאורגן, וזה לא ניתן. כל יום שעובר אני בוכה יותר, קשה לי בלי תינוקי וגם דואגת לעובר שבתוכי. יש קושי להיות עם הבית בקשר, לדעת בכל רגע אם הכול בסדר, (עוד לא היו טלפונים ניידים ולקבל קו זה לא קל בכלל). לבעלי היה הרבה יותר קל, הוא לא דאג בכלל, אך אני הקשיתי עליו, והוא בטוח שאני דואגת לשווא. והוא לא מבין מה עובר לי בראש, ומה פשר הדמעות שלא מפסיקות לזרום.

סוף סוף הטיול הגיע לקיצו. אני מפנטזת על הרגע, שבו אראה את בני ואירגע. איך יניב יגיב כשהוא יראה אותי? האם הוא זוכר אותנו? מחכה לרגע שאחבק אותו, ואכסה אותו בנשיקות, אביט בפניו הצחות, ואראה את השן שצמחה ואת השיער שהתארך ואיך הוא לבדו קם ועומד ומושיט ידיים, מחכה לרגע לראות אותו מוחא כפיים ועושה שלום ואראה איך הוא גדל פתאום... 

הוא חיכה לנו עם סבתא וסבא בשדה התעופה. ישב באוטו על כיסא התינוק. כשראה אותנו, לא ריגשנו אותו, וזה לא צחוק... כשאמרתי, בוא לאימא! היה אדיש, כאומר מי את בכלל!!! אותי לא זכר, מצב רוחי נעכר. הגענו הביתה. הוא נשאר איתנו. לא בכה. נזכר בנו. ומאותו הרגע לא רצה לרדת מידיי, למרות שהיה לו טוב אצל סבתא וסבא, וקיבל מהם הרבה חום ואהבה, ופתאום אני באה. בטיול הזה לחו"ל, הרבה געגוע היה כלול, והילד הטוב, אולי לא הבין את שקרה, התנהג לתפארה. ולא קלט, שהייתי חסרה. 

בני יניב המשיך לגדול וללבלב. אני מגלה שמהמלה יניב אפשר להרכיב את המלה בניי, והשם יניב כבר מניב, בעוד כמה חודשים יוָלד אחיו, ורק זמן קצר הוא יישאר בן יחיד.  אני קצת חסה עליו, בעצם על שניהם, שאצטרך לחלק את זמני בין שניהם. הרגשתי שהזמן דוחק ועלי למהר לעשות עוד ילד, לפני שאהיה מבוגרת, עלי למהר להשלים את החסר... והוא מוכרח שיהיה לו אח. כדי שלא יהיה לבד ויהיה לו עם מי לשחק ולריב על תשומת הלב מאימו ומאביו. אני לא חושבת כמה קשה זה יהיה, אני חושבת כמה נפלא, שבעוד ילד אזכה. יודעת שדרושים לי הרבה כוחות, וכמו כל האימהות, אלמד להתגבר ואני מאמינה, שאמצא את הדרך שתאפשר לי להסתדר. שום דבר בחיים לא קל, דרושה הקרבה להגשים את המטרה. חמש שנים חיינו בלי ילדים, ועתה אנו באנרגיות מלאים, ואת הפיגור עלינו להשלים. וכשעוד תינוק ממתין על הסף, רוצים לאסוף כל רגע נכסף, וכול יום חג, אנו שמחים עד הגג, ושלל לא יחסר, ויש גם לחם גם בשר.

העובר ברחמי צומח ומתפתח. אין לי הרבה זמן לשבת על כיסא הנוח ומהכול לשכוח, ולשים יד על הבטן ולנהל אתו שיחות נפש. אני עובדת על עבודה סמינריונית, מדי פעם משאירה את הילד אצל סבתא ויושבת בספרייה, אני עובדת במשרה מלאה בהוראה, מטפלת בענייני הבית, ויש לי בן לתפארת, ואני מאושרת שיהיה לנו עוד ילד, או ילדה, (עדיין אין אולטרא סאונד) מין הילוד עדיין חידה. וכשהוא בועט, אי אפשר להימלט, אני עוצרת ולרגע האלוהי הזה מתמסרת.

הפעם אני פחות מתפנקת. אני עושה הכול ברוגע ושקט. יש לי ילד. אני מתפקדת. אני הרבה יותר קלה. פחות במשקל עולה. ההיריון נמשך לאורך כל חודשי החורף, וזה הרבה יותר קל מההיריון הראשון. הפעם אני מסוגלת לאכול בשר, ומרגישה אחרת בכלל, מה שמפתה אותי לחשוב, שמדובר בהיריון של בת ואני מדברת עם העובר, כאילו הוא בת, מחפשת לה שֶם שאותו אוהב. מאוד שמחה, שאוכל להכניס הביתה את הצבע הוורוד, שאהוב עליי מאוד. אך גם מוכנה באהבה לקבל, את מי שבתוכי גדל ולהודות לאל ולהלל.

אני גם פחות דואגת. מהניסיון אני יודעת, שיש כל מיני מחושים, שבהריון מרגישים, שחלקם הבל, ומהם לא צריך להיבהל. בליבי אני מאמינה, שכל כאב הוא בר חלוף והוא לא מבשר סוף.  ויודעת שהילוד יהיה מתוק, ונרגעת ומאמינה, שלא יהיה שום פספוס, כי כבר יש לי "אב טיפוס".

אני קצת פוחדת מהלידה, שהיא הפעם פחות חידה. הכאב הצפוי אותי לא מרתיע. כמה חיכיתי שאזכה לחוש את הכאב המעניק והמפרה, זכיתי בכאב היוצר והבורא, הכאב המפתה, שאת הנפש מרפא. אני אזכה בו שוב, רק חשוב, שאצליח ללדת בשלום ושמשהו לא יסתבך פתאום. אני משכנעת את עצמי, שאם נשים בעולם השלישי, מצליחות ללדת בתנאים קשים, אין סיבה, שאני לא אצליח לעמוד בכאב העז, כשהוולד תקוע ולא זז, ובבדיקות הלא נעימות כל כמה דקות. מאמינה שאתגבר, לא ישברו אותי המִשְבָּרִים... אני מודעת לכך שהלידה והכאבים נמשכים רק שעות אחדות, שבסופן מקרבי, חיים אביא, אחרי משא ארוך של תשעה ירחים ארוכים וברוכים. אני אופטימית, מאמינה שהכול יעבור בשלום, ושום אופציה אחרת לא באה בחשבון. לא מוכנה לשבש את כל הטוב שנפל בחלקי, בהבלים מבהילים. אני מתפללת שאזכה שוב לעבור את חווית הלידה ותהיה קשה ככול שתהיה, העיקר שאשא בחיקי את הילד, שאני לו מייחלת.

בזמן ההיריון הזה ניגשתי לבחינת הגמר לתואר בגיאוגרפיה חד-חוגי. שלווה, לא נרגשת, יודעת שאני בקרוב עם עוד ילד מתחדשת. ברור שהתואר חשוב, אך חשוב יותר לשמור על קור רוח, והאופציה היא לקחת הכול בפרופורציה. בזמן הבחינה, ניגש אלי מופתע הפרופסור ראש החוג, ושאל, אם אני שוב בהריון? עניתי, כן. הוא איחל לי, שבשנה הבאה עוד היריון ועוד תואר... עניתי, הלוואי!!! התרגשתי שהוא שם לב... הבחינה היתה קלה, העובר בבטני בָּעַט ולָאַט, אימא את מסיימת עוד מעט... ותקבלי תעודה עוד לפני הלידה...  

עברתי את בחינת הגמר בהצלחה יפה, קבלתי שוב 90 כמו אז, כשלמדתי דו-חוגי. כעת אני לתואר ראשון זכאית וגם לתעודת הוראה, שעד היום הסתדרתי בלעדיהם לא רע. היה לי כיף ללמוד כשאני נושאת את ילדיי בתוכי והם למדו ונבחנו איתי, ונחשפו לעולמי. מאמינה שמשהו ממני עבר להם בגֶנים, ובעיקר הסקרנות ללמוד ולדעת ובכל נושא לגעת. 

אני כבר לא רדופה, לא נכה ומהלשונות הרעות לא נשקפת לי סכנה. הנשיות שלי מתפרצת. אני הכי נשית שאני יכולה להיות. מגדלת שני תינוקות, אחד בחיקי ואחד ברחם. "ברכת שדיים ורחם." קומתי לא שחה, ומתוק העול על השכם ומתוקים הרגעים של הרגשת הבריאה וההתהוות, האימהות וההורות. אני נראית הכי יפה שאפשר, ואין לי בעייה שיביטו בי ויראו, שאני פורייה, אם ורעייה. בטני גדלה כהר ובתוכה צומח עובר. איש לא יטען שאני לא אישה, אחרי שכבר עברתי לידה ויש בן מדהים ואני שוב בהיריון, וההיריון השני יפה מתקדם, הבן הבכור מתפתח וגדל. הזמן עובר מהר, וגם אם הוא לפעמים הוא עובר בעצלתיים, הימים יפים כפליים. ההנאה מבננו אדירה, אנו באופוריה, לא מעכלים, שאנו הורים. אנו מאושרים.

הלידה

ההיריון הנפלא הולך ונשלם. שבוע ארבעים. נותרו עוד "כמה רגעים", עד הלידה, ועד שאשמע את הקול שינעים. יום שישי, מעבודה חופשי. חבלי לידה, צירים חלשים בתדירות נמוכה. עדיין אין מה למהר לרוץ לבית החולים. אני נרגשת, ברור לי שהיום אלד. זהו המועד... יהיה לי עוד ילד!!! אני חייבת להיות קרובה לבעלי שיסיע אותי לבית החולים, כשהצירים יתגברו. נסעתי איתו לעבודה במושב והמתנתי עם בני בבית הוריו, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, בינתיים, הוא יוכל לעבוד, עד שיגיע המועד, ואימו תוכל לשמור על הנכד. אכלנו ארוחת ערב והצירים נותרו חלשים ועדיין אין טעם לרוץ לבית החולים...

שבנו הביתה, כשאנו יודעים שזה עניין של עוד קצת זמן. זה יקרה... השעה מאוחרת, מציפייה אני מותשת. חוששת... אין לי מנוח, רוצה לצבור קצת כוח... כעבור שעתיים אני מתעוררת, שמתי יד על הבטן, לא חשתי שום תנועה. מה קרה לו? הוא תקוע! לא זז! האם הוא, חלילה, מת??? לא!!! אסור לי לחשוב על זה כעת. מבוהלת, הערתי את בעלי, שיטיס אותי לבית חולים, למרות שהצירים לא חזקים. רציתי שיבדקו מה קרה לוָלָד? מדוע הוא לא זז? האם קרה לו משהו רע!!! בעלי רץ להזעיק את אימו לעזרה, שתבוא לשמור על הילד. טסנו לבית החולים והוא מסר אותי למיילדת, שבדקה והרגיעה, שהכול בסדר, את נשארת! את עוד מעט יולדת!!!

אושפזתי מיד בחדר לידה. התחילו ההכנות, שכבתי בשקט כמה שעות. חדר הלידה באותו זמן המה מזעקתן של כמניין יולדות, שזועקות בקולי קולות. מדי כמה דקות, עברתי בדיקות. כדי לזרז את הלידה, פתחו לי את המים. צירים חזקים!!! הרגשתי שאפפוני חבלי מוות... כאבים מעיקים, לא נפסקים, שיניים חורקת, לא מצייצת... החלטתי אני לא צועקת!!! נשמתי יוצאת, אך אני חזקה, יודעת שהלידה תסתיים תוך דקה ארוכה. לידה טבעית, בלי אפידורל (שלא ידענו עליו כלל). אני לא מצליחה לעמוד בהבטחה! משמיעה זעקה ארוכה, כאב חד מטהר מעניק ומפרה, אותי מפלח. אני יולדת... ופתאום שקט... המיילדת אומרת, זה בן! בקושי נתנה לי רגע בו להתבונן, הוא נשם ובכה... נשמתי לרווחה. המשקל הראה שהוא שוקל שלושה קילוגרם ותשע מאות וחמישים גרם, משקל יפה ורם, שתרם לכאב העז שבלידה נגרם, שבדיעבד, היה שווה כל גרם. לא התאכזבתי שזה לא בת, העיקר שהבן בריא ושלם, ענוג ומתוק. ליבי נמלא ש‍ְֹחו‍ֹק... הייתי כחולמת, איזה פלא, אנו חובקים עוד ילד. אין מאושרת ממני בחלד.

בזמן הלידה, בעלי היה בבית, שמר על הבן. לא היה לו מושג מה איתי ומה עם העולל, למרות שבכל כמה דקות הוא צילצל לאחיות, וניסה מהן לקבל אות. כשקיבל את הבשורה הנפלאה, הוא מיד בא. נפתרה החידה, ילד או ילדה. בעלי הימר או רצה בן, וקיבל! במשפחה של חקלאים, דרושים בנים, וטובים השניים מן האחד... וזה גרם לו לנחת. ואני, ציפיתי לבת, אך ידעתי שיכול להיוולד בן, ואין כל הבדל, אותו באהבה שנינו נקבל. הרגשנו נהדר. הוא מיד לליבנו חדר. "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה: הללו-יה!"

הוא נולד בשבת, בכ"ב באדר, בשנים עשר במרץ, שנת 1977. באותה שנה בוצעה הפריית המבחנה הראשונה. ונשיא מצרים אנואר סאדאת ביקר בירושלים ונאם בכנסת והתחיל תהליך השלום עם אויבתנו מדרום. מהפך פוליטי וכלכלי התרחש, בגין עלה לשלטון, ולראשונה קיבלנו את גביע האליפות בכדורסל... שנה עם מזל. האם בניי לא יצטרכו להתגייס  לצה"ל???

הפעם, האשפוז אחרי הלידה לא היה נורא. ללידה הקודמת לא קניתי לי חלוק, הסתובבתי עם כתונת בית החולים, וזה לא היה נעים. ללידה הזו קניתי חלוק מקסים, וזה היה יותר מרשים. אחרי יומיים שחררו אותי הביתה. רציתי עוד קצת לנוח, כי ידעתי שלא יהיה לי קל עם שני תינוקות "לבד". שבתי לביתי אחרי יומיים, בלי לעבור את הסבל שהיה מנת חלקי בלידה הראשונה ובלי הצהבת וה-G6PD – הכל היה פשוט ומיידי, אך הייתי לבדי. בעלי הביא את הבן הגדול ואותי עם התינוק הביתה והלך לעבודתו. זה היה מבהיל, לא ידעתי מאיפה להתחיל, התמלאתי חיל... אין מי שיגיש לי צלחת מרק והמצב בבית לגמרי לא היה נחשק. ומה שנדרש, הוא לעשות חישוב מסלול מחדש, כי לא הכול דבש... 

על עוד מיטת תינוק, לא רצינו לחשוב. קנינו לבן הגדול "מיטת נוער" והגלינו אותו ממיטת התינוק, שתשמש את אחיו הקטון. הבעיה, שהוא מיד למד לרדת מהמיטה והיה קם באמצע הלילה, מתייצב ליד מיטתנו בשקט, עם המוצץ בפה ועם חיתול הפלנל. לא התעצל, עמד בשקט, לא השמיע קול ולא יילל, עד שהרגשתי אותו לידי וקמתי והשכבתי אותו שוב במיטתו. זה תסריט שהתרחש בכל לילה. ליבי המה עליו. מהילד נלקחה המיטה שהיתה לגמרי שלו, ובמקומה קיבל מיטה גדולה לגילו ובה הוא ילך ויגדל... ולא רק זאת, אלא שהוא נאלץ לרדת מהחיק, שעד היום, רק אותו חיבק, למען אחיו התינוק, שנאחז בי שעות, ובשבילו, זה לגמרי לא צחוק...

עם כל המוכנות, והרצון לקבל הכול באהבה, ולהמתיק את העול, את חוסר השינה, היה קשה לי לסבול. יש דבש ויש עוקץ ויש מר ומתוק. התינוק דרש הרבה תשומת לב ויש גם תינוק גדול בן שנה וארבעה חודשים, שגם הוא זקוק לטיפול. הרגשתי שזה לא הוגן, שעליו לקום ולפנות את מקומו לאחיו הקטן ממנו. איך ארים את שניהם בעת ובעונה אחת, כששניהם מושיטים ידיים, את מי אקח ראשון את הגדול או הקטון??? נקרעתי בין שניהם. בין התינוק שדורש טיפול והזנה וחיתול, לבין אחיו הגדול, שגם הוא עדיין עם חיתול וגם לו דרוש טיפול. זה היה קשה ומבלבל ואותי זה טילטל. ואף פעם לא הייתי בטוחה, שמה שאני עושה, הוא הדבר הנכון, ואף פעם לא חשבתי, שהם לא יבואו איתי חשבון...

בשלב זה, כל מהותי היו הילדים. כל קיומי, היה למענם. מלבדם לא ראיתי דבר. לא היה לי זמן לעצמי, לא ידעתי מתי אוכל לקרוא פעם ספר, מלבד ספרו של ד"ר ספוק: "הטיפול בתינוק ובילד"? מתי אתלבש ואתאפר, ואלך חברים לבקר? מתי אתקלח בשקט, ולא אחשוש שהילד עלול להתעורר? כל היום לבושה בחלוק, חולצת שד לתינוק, השדיים כואבים נוטפים, הרבה כביסות, לא ישנה בלילות. אסורה, כבר אין לי כנפיים. טובעת במים... אימא שלי רחוק גרה ולא עלה על דעתי לבקש ממנה עזרה. גם לה איש לא עזר, ילדה שבעה ילדים וגידלה אותם לבד, בלי תנאים אנושיים ובעולם זר, מנוכר ולא מוכר... הרגשתי אבודה. נכון שאצה לי הדרך והשתוקקתי להגיע לרגע שאלד בשלום עוד ילד ונהיה משפחה יפה ושמחה. האם אני נשברת ברגע השיא? לא ולא, זכיתי להגשים חלום. אני מודה שזו משימה לא קלה, צריכה לבוא הקלה!!!

את התינוק המתוק הרך והחמוד, לא הצלחתי להניק יותר משבעה ימים. הוא בכה וצרח ובלילות לא ישן. רק בחיקי היה נרגע ונרדם. ההנקה לקחה שעות וגרמה לי עינויים. בזמן ההנקה היה מתעייף ונרדם ומפסיק לינוק, ושום מתעורר ועושה ממני צחוק. זמן רב ארכה כל ארוחה, ובגללו הבן הבכור נדחה. לפעמים בכה, רצה גם הוא על היד. הרגשתי מבוכה... ולמרות הברכה, הייתי בוכה. נאלצתי להפסיק להניק, ולעבור לבקבוק, כדי שיהיה לי פנאי גם לאחיו..

היה לי שם לבת, נעמה, אך נולד לי בן, ולא היה לי עבורו שם. ולפתע הברקה, אקרא לו נעם שם נעים ומשמעותי ואת השם הזה הוא יישא בגאון. שמחתי על השם נעם, שבכלל לא עלה לי דעתי קודם. גם בעלי אהב את השם ולא הציע שם אחר. אך מנגד בא אבי ושוב ביקש "קראי לו על שמי!"

"לא אבא, נעם, יהיה השם! לבני לא אקרא על שום שם."

האמנתי שזכותי לקרוא לבני, בשם שיש לו משמעות, ולא אֵאו‍ֹת לקבל שום הצעות. צר לי אם אבי האהוב נעלב... אך לבקש זאת ממני הוא לא שב...  

ערכנו לו ברית ב"אולם הבריתות", לא רחוק מהבית. יום שבת, היום שבו הוא נולד, יכולתי להיות עם האורחים, הקרובים והאחים, שכולם בשמחתנו שמחים. נדמה לי שהפעם אבי היה הסנדק והוא שמח, למרות שאת שמו הוא לא הנציח. אחרי נעם נולד לאחי בן והוא קרא לו על שם אבי, והוא בחייו הרוויח את שמו להנציח. אני בעניין ההנצחה של השמות לא מצאתי שום ברכה. רציתי שמות ישראליים לילדיי הצברים, שנולדו כאן בישראל, שהם במעשיהם יעניקו תוכן לשם.

התחלתי להזין את נעם ב"סימילק", וזה הלך יותר חלק, אך התסכול לא לגמרי נמחק. הבעייה שלי, היתה חוסר שינה. כשאחרי ההאכלה היה נרדם לי בידיים, וכשהייתי אותו בעריסה מניחה, הוא מיד התעורר ובכה. היה לו קשה ממני להתנתק, חיקי לא נשאר לרגע ריק. הוא רצה שאמשיך אותו לחבק. לא פעם הייתי נואשת, לרגע לא היה לי שקט. שוב לקחתי אותו לחיקי, שמתי אותו מעליי, וכך נרדמתי מותשת. הייתי מתעוררת, מבוהלת, לבדוק אם הילד בסדר... הסבל שנבע מחוסר שינה, היה קשה מנשוא, ולא ידעתי אנה אבוא. ולא עלה בדעתי להפקיד אותו ללילה אחד אצל אבא או סבתא, כדי שאצליח לישון ולמלא מצברים, כי אז החיים היו קצת אחרים. הייתי בטוחה שלאף אחד לא תהיה אליו סבלנות כמוני ואיך ייתכן, שתינוק שכל כך התאוויתי אליו, אשָלֵח אותו מעליי. היתה בי המון אהבה והקרבה ובשלות, להמתיק את העול. לא העזתי לומר שאין לי כוחות, כי לא שכחתי את בושת עלומיי, שבהם הרגשתי עצובה ועזובה ומייחלת לשמוע נבואה כמו "רוני עקרה!"

תינוקי, נעם, היה רגיש ולא היה אדיש, נילחם על מקומו ולא ויתר על אף רגע להיות איתי. וכשהוא ישן והייתי נכנסת לחדר על בהונות, אי אפשר אותו להונות. מיד הייתי נתפסת והייתי חייבת לקחת אותו ולהרגיע, וכך אותי הוא שיגע... בעובדה שהוא כל כך רצה אותי, כל כך נתלה בי, לא נתן לי לרגע מנוחה, היתה גם הרבה ברכה, הרגשתי כמה אני חשובה, וכמה החיים החדשים שנבראו בקירבי, מסרבים להתנתק ממני, וגם אחרי שחותכים את חבל הטבור, נשאר החיבור בין האימא לגור.

אחר הצהריים הייתי לבד עם שני הבנים, לרוב פנויה מרוב העניינים, כביסה ותליית חיתולים, (עוד לא היו "מייבשים" ולא "טיטולים"), בישולים, קניות וסידורים ו"טיולים". היה לי פנאי להשקיע בילדים, במשחקים ובסיפורים ובלימודים, וחיכיתי לרגע שאוכל ללמד אותם דברים יותר גדולים. וחיכינו לאבא, שיבוא עם אהבה, וייתן לי מעט חרות לצאת לקניות.

בעלי היה שב עם חיוך עם ערב, אצלו העבודה לעולם לא נגמרת ולמרות שהוא נורא עייף, כשהגיע הביתה, לכולנו היה כיף. הילדים עליו קפצו ועל יום עבודה קשה פיצו. מדי פעם הייתי בוכה ומתמרמרת, שאני לרגע לא יכולה במנוחה לשבת, וכל האחריות עליי נופלת, ואולי כדאי שיושיט לי יד, כי אני מרגישה שאני לבד. הוא השתדל לקלח ולהאכיל, לשחק איתם ולהכיל והתמלא בגיל. הוא לא הבין מדוע אני קובלת, הרי אין כיף מלטפל בילד! הבנתי שהרבה לא ישתנה, כי אצלו העבודה היא הכול ועליי לשאת בעול. יותר ויותר הרגשתי שהילדים הם שלי יותר, ואני היא זו, שבכיתי והתמרמרתי והתפללתי ופיללתי, ואני שפחדתי, שאם לא אלד אותו אאבד... הוא דאג לפרנסה וזה מה שעליו כיסה.

למרות הקושי אחרי הלידה, ולמרות הכאבים וההורמונים, והעבודה שאף פעם לא נגמרת, לרגע לא שכחתי כמה אני בת מזל. נוסף לי ילד מתנה, מבלי שאעבור שוב את ייסורי ההמתנה, בלי הפחדים והחששות, ובלי הלשונות הרעות, שסרה מדברות. הנה אנו אבא אימא ושני עוללים חמודים, שזקוקים לנו ואנו עושים עבורם הכי טוב את כל מה שלהם נחוץ. הקושי יחלוף, הם יגדלו, ישנו בלילות, ויחוללו בחיינו נפלאות. יש למען מי לחיות. עלינו להתפלל, שהשם ישמור על האושר, שכמו גשם עלינו נופל, שנדע יפה אותו לקבל, ונדע למצוא את האיזון בין המציאות לחזון...

קינן בי החשש, שהפרש הגילים הקטן בין שני הבנים, שלא היה מפתיע ושהיה מתוכנן, הוא לרעתם! הרגשתי שאני לא יכולה לטפל בנעם, כמו שטיפלתי ביניב, כי נעם נולד לתוך משפחה ויש לו גם אח, ואיני רוצה שאף ילד מהם יקופח. מכאן, שלא רע והכרח, לקבל עזרה. מאחר שבעלי יצא בבוקר השכם וחזר עם רדת הליל, כדי שהוא יוכל לישון ולצאת בבוקר לעבוד, רק אני קמתי לתינוק בלילות, וקיבלתי עלי את כל חובות, ואפילו ראיתי בהן זכות... מאחר שמדובר בשני תינוקות, המשכתי להעסיק את המטפלת של יניב, למרות שאני בחופשת לידה. בשמחה קיבלתי עזרה מידה. יניב המשיך לקבל טיפול מסור מהמטפלת, שהוא הכיר, שהאכילה אותו, לקחה אותו לגינה, בשלה לו מרק, עשתה לו אמבטיה והשכיבה אותו לישון בצהריים, כך שעד אחר הצהריים, הוא לא הפריע לי לטפל באחיו, ולא סבל מהזנחה, בגלל אחיו שתבע אותי ובכה.

מאחר וילדתי במרץ, חופשת הלידה שלי התארכה, חצי שנה, עד ספטמבר, ולא ידעתי אם לעבודה אני חוזרת... התינוק גדל והחיים הפכו ליותר קלים וההנאה הייתה אדירה, והקושי שנראה נורא, כאילו לא היה ולא נברא.

הגדול אהב מאוד את הקטן, לא ממש קינא, רצה שאשכיב אותו לידו. אם הוא היה בוכה, היה בא לקרוא לי, ואומר לי: "עם," – עדיין לא ידע לדבר ולנעם קרא "עם". הוא לא פגע באחיו, רק רצה שאותו לידו אותו אשכיב. הוא היה מאוד עדין, וגם כשהוא קינא, זו לא היתה דרמה. הם גדלו יחד כתאומים, באהבה ובנחת. ואת זה מאיתנו איש לא יוכל לקחת...

כשיניב היה בגן, נעם היה בבית. רוב הזמן היה שקט, נינוח, בלי הרבה מצב רוח. ישב על הכיסא הגבוה, מרוכז בטלוויזיה בזמן שאני עסוקה, לא זז הרבה, צמוד אליי, לא מתרחק, אהב איתי לשחק. כשיניב היה שב מהגן, התחיל הבלגן. יניב רוכב על האופניים ונעם אחריו עם המכונית, מתחרים מי יגיע ראשון לסוף המסדרון, ויש חיים והרבה רעש ושאון, שמחה וששון.

הייתי כמו נמרה. יעילה, לא ישבתי בחוסר מעש. הרגשתי מועילה ולא צברתי כעס. עשיתי הכול בלי לעשות רעש. הלכתי עם ראש מורם, לא נחבאתי אל הכלים. אני אימא לשני בנים מדהימים, שכל יום גדלים ומתפתחים יפה, ומלמדים אותי איך בשמחה למלא את התפקיד החדש, ולהרגיש שאני אימא ממש, עם יכולת לתת את הנשמה ואת הלב, ולחבק אותם כשלהם כואב, ולהעניק להם כל מה שליבם שואל. 

בגיל שנתיים שלחתי את יניב לגנון. וכשמלאה לנעם חצי שנה חזרתי לעבוד רק יום בשבוע. וסבתא התגייסה לטפל בנעם התינוק, שאהב אותה מאוד. לא הייתי חוזרת לעבוד אפילו ליום בשבוע, אלמלא לחצו עליי מבית הספר, שטענו שזה לא בסדר, שלא הודעתי להם בזמן ואין להם מורה יותר ממני מיומן, שיכין את התלמידים לבגרות, אחרת, זאת הפקרות... חייבו אותי לעבודה מיד לשוב... אין רע בלי טוב. מסתבר שזה חשוב, שפעם בשבוע אני בכובע של מורה, יוצאת מהחיתולים, מתלבשת, עם מורים ותלמידים נפגשת ומרגישה שיש לי מה לתת!!!

התינוק גדל, מבין, מחייך, עומד, מדבר הולך, כל הפלא הזה קורה תוך שנה, את חיינו הוא שינה. ובמקביל אחיו מרגיש גדול. כל דבר עושה לפניו. ואין מנוס, מתחילים להשוות, הבנים זה מזה שונים. מי אמר שאחים חייבים להיות שווים??? דווקא השונות מכניסה עניין, ואנו רואים שלא כל האצבעות שוות ולכל אצבע יש תפקיד וזה מקסים.

הבן הבכור מחושב, מתכנן, בונה, יוצר, אמיץ וגיבור, חייכן וצחקן, אוהב ללכת לגן, חברותי וחייכן, ואחיו, עדין רגיש ורגשן, ילד טוב וביישן, חכם ונבון ופחדן. פחד ממכונת כביסה בזמן שהיא סוחטת ועושה סיבובים רבים, משואב אבק עובד ומאלטעזכן שברחוב עובר. לא מוכן ללכת לכל אחד. מוכן עם המוצץ בפה לשבת שעות ליד הטלוויזיה ולצפות בתוכניות בעברית ובאנגלית ולקלוט קצת מילים בכל שפה. כשהוא צפה בטלוויזיה, אכל בלי בעייה. היה מוכשר מאוד גם במיספרים ואהב "לקרוא" ספרים. בגיל שנה דיבר ושר. ילד מאוד מוכשר.

נעם אהב מאוד את אביו. וכשאביו היה שב מהעבודה, הוא היה נתלה עליו, את ראשו מניח על כתפיו ועושה "נומי נומי על אבא."

קראנו לו בשמות חיבה: "נוּמִי", "נוּמָה" ו"נוּם", שורש שמו בלי הע', כי הוא לא אהב לישון ולעצום עין.

יניב היה קשור לשנינו, ואליי יותר, וכל אחד מהם, היה מאוד אהוב וחביב, גם על אימו וגם על אביו, ועל כל מי שמסביב.

קשה להבין איך קרה, שבושתי בעלומיי, ואחרי ערגה של שנים, בזמן קצר, מהפך בחיי, אני אם גאה לשני בנים. היה בזה הרבה שחוק, אפילו שהיה גם כאב בטעם מר מתוק! זכיתי לכאוב!!! זכיתי בכאב המנצח הטוב! וניצלתי את הזמן כדי ללמוד ולהשקיע בעצמי עוד, לפני שאני שוקעת עד צוואר בבניית הקן המשפחתי, שדורש נתינה ללא סוף, וזכיתי לחיות עם בעלי לבד, והיה לנו מאוד נחמד, מלוכדים יחד למלא את המשימה, ללדת בן ועוד בן, ויהיה נחמד ש"עוד מעט", נלד גם בת. זכיתי!!! זכיתי, שיש לי משפחה ברוכה, משפחה שמחה, מוצלחת, גדלה, משגשגת ופורחת. אושר אגדי... רק חקלאי, שחווה בצורת מתמשכת, יכול לשמוח במטר, שמפריח שפלה והר וזה עושה אותו מאושר.

אני רגישה לסיפורים על נשים, שזכו אחרי תקופת עקרות לזכות בפרות... מאמינה שכל אישה יכולה לזכות, רק צריכה סבלנות, אמונה, לא לאבד תקוות. אני התעודדתי מ"סיפורי האימהות" המקראיות, שכולן היו עקרות, וכולן זכו ללדת, כשיד השם נגעה בהן. שרה בכתה וצחקה, לא האמינה, שבגילה זה יקרה לה, רבקה שהיתה עקרה עשרים שנה, התבשרה שתלד שני גויים, רחל היפה, בכתה דרשה ואיימה, "הבא לי בנים – ואם אין מתה אנוכי" וחנה, שגורלי כגורלה, התעצבה, לא אכלה ולא שתתה והתפללה לבן... כמוהן, גם אני בכיתי, התמרמרתי, התפללתי, ציפיתי, ייחלתי, האמנתי... וכמותן, ילדתי בנים ויש בביתי שמחה וצחוק, המר הפך מתוק, ואת העצב אפשר למחוק. ואני מרגישה שעל נאמר: "רוני עקרה... פצחי רינה וצהלי" וראי, "עד עקרה ילדה שבעה."

היום הסיכויים לפתור בעיות פוריות הן רבות. הטכנולוגיה והרפואה השתפרו, החלו בהפריית מבחנה, שפתרה הרבה בעיות, הקפאת ביציות ועוברים, שאיפשרה את הפונדקאות, ויותר ילדים היום נולדים בשיטות הפרייה אחרות וכמעט כל אישה היום יכולה בתינוק לזכות וזה גם מאפשר לשני גברים לזכות לגדל תינוקות ולהיות אבות. והמשפחות היום משתנות...

זכינו, שילדינו הם משנינו.

חנה סמוכה מושיוב

1.12.2019

* * *

לכותבת המסורה והמעניינת שלנו

תקוה וינשטוק

אשר ביום רביעי, ה-11.12 – חגגה את יום הולדתה ה-94

שלוחות ברכות נאמנות להמשך דרכה, בריאותה וכתיבתה

מאת העורך וקוראים של חדשות בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"זכרונות לבית דוד"

לדוד שוּבּ

1937

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.7.1972

לפני 47 שנים

David Shoub, Safed. Komme mit 4 Freunden. Mich erwarten Mitwoch frueh Jaffa, awal hadavar Jehe besod gadol. David Wolfsohn.

זה נוסח הטלגרמה שקיבל דוד שוב באחד מימי סוף חודש אוקטובר 1898, והוא, האיכר מראש-פינה, היה האיש היחיד בארץ-ישראל שקיבל הודעה מוקדמת מווינה על בואם של הרצל ובני-פמלייתו לבקר בארץ. חמש המילים העבריות שבסוף הטלגרמה באו כדי להסתיר מן התורכים כל רמז לבואו של הרצל, למען לא יפריעו.

"יש להעיר," כותב שובּ בספרו, "שבימים ההם התכוננו בארץ-ישראל לבואו של הקיסר הגרמני וילהלם, ושוטרי-חרש לאין מיספר שוטטו בכל פינה ושמו עיניהם בכל עובר, וכל מי שנמצא עליו איזה חשד היו חייו בסכנה, או הושם במאסר, או עמד להיגרש מן הארץ. טלגרמה זו, שנשלח לשלושה מקומות – לצפת, לביירות וליפו – עלולה היתה להביא במאסר אותי ואת כל אלה שהטלגרמה נשלחה על שמם, מפני חשד של ריגול וכיוצא – אילו נתגלה פירוש המילים העבריות 'אבל הדבר יהא בסוד גדול.' ובאמת, עד היום לא אוכל להבין, כיצד לא הושם לב לכך, והעניין עבר בשלום." (עמ' כ"ד).

בשנת 1896 נשלח דוד שוב מטעם פקידות הבארון רוטשילד לברלין, לנהל בה תערוכה ממוצרי המושבות העבריות הראשונות. אחד התצלומים בספר מראה את דוד שוב – גבוה, בעל זקן ולבוש בנוסח מזרחי – ניצב בפתח הכניסה, ומראהו כשל שיח' אציל מארץ-הקדם, עטור מצנפת, עוטה עבאיה צחורה, ומימינו ומשמאלו בני-לווייה חובשי תרבושים, לבושי קומבאזים ועטופים בעבאיות, ובהם ד"ר לאווה, ד"ר הירש הילדסהיימר וד"ר העציוני. על פתח כניסה לבניין התערוכה מתנוססת כתובת בגרמנית ובעברית:

"Erzeugnisse juedischer Doerfer in Palaestina"

"תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה תו"ב"

בברלין של הקייזר עשתה בוודאי תערוכה אכזוטית זו רושם רב. יינות כרמל, תפוזים מפרדס הבארון בפתח-תקווה, ומשי מבית-האריגה בראש-פינה.

בימי שהותו בברלין, כמנהל התערוכה, התיידד שובּ עם דוד וולפסון, יד ימינו של הרצל, וכך אירע שהוא היה האיש שנתכבד בהודעה על בואו של הרצל לארץ.

שובּ שימש להרצל בן-לווייה במשך כל ביקורו בארץ, גם דאג להשגת מרכבות (הרצל עמד על כך שבהזדמנוית חגיגיות תהיינה תמיד שלוש מרכבות לפמלייתו, המונה חמישה אנשים, שניים-שניים בכל מרכבה, ושובּ משלים את הזוג האחרון). הרצל הגיע קודח בליל שבת לירושלים, אך לא רצה לחלל את השבת והלך ברגל למלונו, וביומנו רשם: "התנודדתי כראוי על משענתי ואת זרועי השענתי פעם על וולפסון ופעם על שובּ." שובּ גם נראה בתצלום עם הרצל ומשלחתו לפני הכותל המערבי, כולם ניצבים בכובעי שעם לבנים, לבושים חליפת טרופיות לבנות, לבד משובּ, הלבוש שחורים.

דוד שוב נולד ברומניה בשנת תרי"ד, 1854, ועלה לארץ דרך לבנון בשנת תרמ"ב, 1882. הוא שבחר את אדמת הכפר ג'יאוני וקנה אותה להתיישבות קבוצת יהודים מרומניה, שעלתה אותה שנה באונייה "טיטוס" ויסדה את זיכרון-יעקב וראש-פינה. שובּ יסד גם את המושבה משמר הירדן, והקדיש הרבה מכוחו לביסוס היישוב היהודי בצפת ובמושבות הגליל.

חייו, כפי שהוא מתארם בספרו, היו מגילה של אכזבות וייסורים, ובסוף ימיו (הוא האריך ימים הרבה. נפטר בגיל 84) חי בודד וחולה בחדר במלון "יהודה" שברחוב יפו בירושלים. באותן שנים הוציא את ספר זיכרונותיו, ובהקדמתו כתב:

"למרות שבעים שנות עבודתי על שדה התחייה והיישוב לא קימצתי בשבילי לא בית ושדה, לא כרם ופרדס, לא שור וחמור, ולרש אין כול. ויחד עם איוב אוכל גם אני לומר: 'ערום יצאתי מבטן אימי, וערום אשוב שמה, ד' נתן וד' לקח יהיה שם ד' מבורך מעתה ועד עולם.'" (עמ' ד').

בין כל סיפורי זיכרונותיו של דוד שוב, ישנו סיפור "רומאנטי" אחד מימי פקידות הברון בראש-פינ אשר מלמד על תקופה שלמה. זה היה כאשר האדון אוסובייצקי, מנהל המושבות בגליל העליון, הועבר לעיר ביירות, מקום מושב הוואלי, למען יתעסק שם בעניינים הנוגעים לקניית אדמה ועסקי הרשות.

במקומו נשלח כמנהל צעיר ספרדי מחניכי "כל ישראל חברים", חזן שמו, יליד רומניה, שנשא לאישה אחת הבנות מזיכרון-יעקב אשר נתחנכו בפאריס על חשבון הברון על-פי הצעת האדון שייד, פקיד הברון. הבנות הללו, כידוע, מספר שובּ – "מיוחסות" היו ונקראו בפי כל "נכדות הברון". צעיר שנשא אישה מתוך עדתן, היה מקבל משרה נכבדה ומביט על הכול מגבוה. וחזן זה, שנשלח כמנהל לראש-פינה, היה כאחד מהם. אלא שהצטיין בשרירות-ליבו יותר מכולם. הוא לא התחשב בשום איש: את האיכרים ביטל כעפרא דארעא, אבל גם עם הפקידים אשר בהנהלתו התנהג בגסות, ובגסותו לא ידע מידה. והכול שנאו אותו.

מכל הפקידים היה רק אחד, שאותו קירב עד מאוד והיה שולחו תכופות למקומות שונים בפקודות נכבדות. זה היה מר ב', אשר שימש כאגרונום בעין-זיתים, יחד עם שובּ. אף הוא היה מאלה שנשאו בת אחד האיכרים שנתחנכה בפאריס ונשלחה לראש-פינה כמורה לצרפתית בבית-הספר. שייד הוא ששידך אותה לב' ונתן לו את המישרה בעין-זיתים.

ב' היה נוסע בכל בוקר מראש-פינה לעין-זיתים ושב בערב לביתו. אותו כיבד חזן יתר על כל הפקידים, והשתמש בו בשליחויות שונות. הדבר היה לפלא בעיני כול, יען כי ידוע היה, שאין טבעו לקרב ולכבד את מי שהוא. אנשים התלחשו מפה לאוזן... אך מי ירהיב עוז בנפשו להוציא זאת מן השפה ולחוץ?

והנה במקרה יצא סוד:

"באחד מימי השבתות ישב ב' במשרדו וקרא בספר. פתאום הוא שומע והנה עכבר גורד ושורט במגירת השולחן. השריטה הפריעה לו, ויאמר לנער הערבי משרתו, כי יגרש את העכבר מהמגירה. אחרי רגעים אחדים – העכבר עודנו מפריע. ב' גוער במשרתו: אבל המשרת איננו אשם בדבר, כי העכבר איננו מחכה עד שיבואו לגרשו – הוא בורח בטרם יגש המשרת, ושב למלאכתו. ב' התרגז וניגש בעצמו אל השולחן, הוציא את המגירה – והנה נופל מתוכה גיליון נייר מקופל ומקומט. הוא לוקח את הגיליון, פותח וקורא: מתלאה... מכתב-אהבה בצרפתית נמלצת לאשתו מאת חזן, דברי פיתוי והבטחות לעתיד כו'.

"בקיצור, הדבר נודע במושבה – ותהי כמרקחה. חזן קרא לראשי שתי המשפחות והציע בפניהם שישתיקו את העניין, ובעבור זה ישלם לכל אחת מהן שנים-עשר אלף פרנק זהב. אחרי התייעצות בין ראשי המשפחות ובין ב', הוחלט כי ב' יסע לפאריס להתאונן לפני הברון ולגלות פני הלוט של עוד מעשים כאלה... ולמען יהיו בידי ב' דוקומנטים, הסכימו למראית-עין להצעת חזן וקיבלו ממנו שני צ'קים, כל אחד על סך שנים-עשר אלף פרנקים, וגם מכתב אל הסוכן בחיפה שישלם את הצ'קים. את כל אלה ואת המכתב שמצא ב' במגירה צילמו בשלוש העתקות – אחת למסור להברון, אחת לה' שייד, ואחת לגנן [אגרונום] הראשי הרמנס, אשר ב' עמד תחת פקודתו. ב' נסע לפאריס." (עמ' ק"ס-קס"א).

גם בני המושבה לא יכלו לעבור בשתיקה על העניין הזה והם התאוננו, יחד עם הפקידים, על חזן בפאריס. התלונות לא הביאו כל תועלת. להיפך, לראש-פינה הגיע האדון בן-שמעון, פקיד הברון ומנהל המושבה זיכרון-יעקב, ובפקודת שייד גער ונזף בפקידים ובאיכרים שפגעו בכבודו של חזן.

לאחר שהראו לו את ה"דוקומנטים" –פקח את עיניו בתמיהה ולא ידע איך ומה להשיב. וחזן, כמובן, היה "כאילם לא יפתח פיו, ורק סיפר לבן-שמעון שחייו בסכנה, כי מתנכלים להמיתו." (שם).

"ובאותו הלילה, לאחר שכבו כל המנורות, עזב חזן את המושבה – וחמת תושביה שככה." (שם).

אלא שזה עדיין אינו סופו של הסיפור. מר ב' לא פעל בפאריס מאומה. אמנם פיטרו את חזן ממישרתו, אבל נתנו לו הענקה הגונה. ב' גירש את אשתו, אבל בהיותה אחת החניכות של האדון שייד, קיבלה תמיכה ונסעה לרומניה ארץ-מולדתה.

ב' עזב בעצמו את מישרתו בפקידות של הברון וקיבל מישרה באנאטוליה, בקרבת איזמיר, אצל בעל אחוזה גדולה, מישרה שהחזיק בה לפנים אהרון אהרונסון. ב' נשא אישה ממשפחת אפרים כהן. בימי המלחמה התנפלו עליו שודדים או שונאים – ורצחוהו בביתו.

"המסכן! הוא נפל קורבן בגלל ישרותו ותמימותו, כי לא יכול לסבול את תועבת הפקידות ולעבור עליה בשתיקה, במחיר מישרתו. שלום לעפרו." (עמ' קס"ב) – כך מסיים דוד שוב את סיפור הרכילות הראש-פינאי מימי הברון, וגם טורח לתת לו כותרות-מישנה, הנהוגות בראש כל אחד מפרקי הספר:

"הרומאן של חזן. עכבר מגלה סוד. מכתב אהבה. חזן נותן המחאות על סך 24 אלף פרנק. צילום המכתבים. בן-שמעון. חזן עוזב את המושבה. ב' נוסע לפאריס. עוזב מישרתו. מישרה באנטוליה. נהרג בידי שודדים."

אכן, היו זמנים.

* דוד שובּ: "זכרונות לבית דוד". שבעים שנות עבודה על שדה התחייה והיישוב, עם 27 תמונות. חלק ראשון, ירושלים תרצ"ז [1937]. רמ"ד עמ'.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד" [ בהוצאת אסטרולוג, 2014. פורסם לאחרונה גם בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי], הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן –  שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא  מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

ד"ר ארנה גולן

[המאמר מתפרסם כאן בשנית – לאחר סיום פירסומם בהמשכים של כל פרקי "והארץ תרעד" במכתב העיתי].

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

 [מתוך "חדשות בן עזר" גיליון 913, 30.1.14].

יהודה ראב: "בירושלים שהיתי שנתיים ימים. ימים אפורים של שיממון ואפס-מעשה, אשר השכיחוני כמעט כליל את עברי הנעים במרחבי הכפרים והיערות. נגוזה רוח ההומור שהיתה נסוכה עליי שם, ולא היה שדה פעולה לחריצותי ולשאיפתי לעבוד את האדמה. היה לי כאילו קיעקעוני משדה מבורך אל צחיח סלע, אל מה שלא הרגשתי מימיי בחוץ-לארץ. אל חיי 'גלות' לאמיתה. [---] הוטל עליי לחיות את חיי הסביבה המדכאה הזו, בחומר וברוח, וגם להיכנע לה. שני ימים רצופים נשארתי שכוב במיטתי כאשר גנבו ממני את בגדיי האירופיים למען איאלץ ללבוש את בגדי ירושלים. אך לבסוף נכנעתי ולבשתים." ("התלם הראשון", עמ' 46).

* * *

נעמן כהן

הפרי המורעל של "השומר הצעיר"

(אזהרת קריאה: יש בכתובים הבאים שמות מקוריים)

דומה שתנועת "השומר הצעיר לא יצרה מתוכה פרי מורעל יותר מחניך התנועה, אהוד אדיב, שהפך לסוכן ומרגל למען הפשיזם הסורי. מרגל ובוגד.

אומר מיד. לפני שנאשים במעשה הבגידה הבזוי של הפשיסט אדיב את החינוך שנתנו מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן*, נזכיר שמאותו קיבוץ של "השומר הצעיר", גן שמואל, יצא גם החייל אורי אילן שהקריב את חייו למען ישראל במאבק נגד הפשיזם הסורי, וחרט בדמו את הכתובת: "לא בגדתי."

במאמר בעיתון "הארץ" מבקר אהוד אדיב את זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל ש"מתח ביקורת על "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי" של תנועת העבודה, כשימוש של הסוציאליזם בשירותה של הלאומיות הציונית ("הארץ", 29.11). לפי המאמר, זה החטא הקדמון של "מנהיגות היישוב ובן-גוריון בראשה, שלא הבינה שיש להעמיד לכיבוש אופק סופי," ולעבור מ"בניין האומה" ל"תיקון החברה".

אהוד אדיב מבקר את שטרנהל על כך שהוא נתן ביקורת רק על "המפא"יניקים" ולא הזכיר את מה שהוא מכנה: "ארבעת ארגוני הפועלים הציוניים — מפ"ס, "פועלי ציון שמאל", "גדוד העבודה" ו"השומר הצעיר" — שאכן העדיפו, בראשיתה של התנועה הציונית, את "הפרינציפיון הסוציאליסטי" – ו"העבודה הלאומית" היתה בשבילם רק שלב בתהליך הקמתה של החברה הסוציאליסטית בארץ."

"מלחמת 1967 היתה סופה הטרגי של מפ"ם כמפלגה אידיאליסטית בעלת חזון סוציאליסטי אוניברסלי," כותב אדיב. "אף על פי כן, צריך לומר שהיסוד הטרגי היה גם מעלתה של מפ"ם לעומת מפא"י ואחדות העבודה — אותן מפלגות, שנטשו מלכתחילה את החזון הסוציאליסטי האוניברסלי ופעלו אך ורק למען הקמתה של מדינה ציונית בפלסטין, על אפו ועל חמתו של העם היושב בה."

טענותיו של אדיב הן כמובן שקריות, שהרי מלבד מפ"ס האנטי-ציונית, לשאר המפלגות היתה הציונות הפרימאט הראשון, הן לא נאבקו למען הקמת מדינה ערבית-מוסלמית סוציאליסטית בפלסטין, בה יהיו ליהודים זכויות שוות.

תיקון החברה ולא האומה היה האידיאל של "הבונד" האנטי ציונית בגולה, וכמובן של הקומוניזם האינטרנציונאלי.

אהוד אדיב מסכם: "כאן ועכשיו, צריך לחייב את הניסיון לממש את האידיאל הסוציאליסטי הציוני. אידיאל שיכול לשמש מקור השראה, ושלאורו יהיה אפשר להתעלות מעל ומעבר ללאומיות היהודית האקסקלוסיבית הקיימת."

זו כמובן סתירה. שהרי אין ציונות בלי לאומיות יהודית.

(אודי אדיב, "אחרון המוהיקנים של הסוציאליזם הציוני", "הארץ" 6.12.19)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8226106

אהוד אדיב, סוכן הפשיזם הסורי, (בדרכון הסורי שלו הוא נקרא ג'ורג' חורי) המשרת העלוב והבזוי של הדיקטטורה הפשיסטית הסורית הוא אכן צאצא טרגי של "הקיבוץ הארצי" "השומר הצעיר".

אהוד אדיב, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי, ייזכר לדיראון עולם כפשיסט הבוגד בעמו ובארצו.

(בושה לשוקן, דומונט, ונבזלין שבכלל מפרסמים את דבריו).

יש גם משותף בין המרגל הבוגד, הסוכן הסורי הבזוי, משרת הפשיזם הסורי, אהוד אדיב, לבין שטרנהל. כזכור בעבר, שימש פרופ' זביגנייב אורלובסקי-זאב שטרנהל יועץ לענייני טרור של ערפאת כאשר יעץ לו שמטעמים פוליטיים כדאי לו לרצוח יהודים בהתנחלויות ביו"ש בלבד. ("הארץ" 11.5.2001).

למרות ביקורתו של אדיב על שטרנהל, לא לחינם הלך הזרזיר אצל האוייב. שניהם, אדיב ושטרנהל, המתנאים כהומניסטים, אינם יכולים שלא להזכיר את אמרתו של היטלר שהכריז: "אני הומניסט אדיר" – ( Ich bin so colossal human).

* כשם שלא נאשים את הציונות-הדתית בחינוך הפרי המורעל של תנועתם, האנטישמי האנטי-ציוני, אברהם בורג.

אנטי-ציונות היא אנטישמיות

הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה כי אנטי-ציונות היא צורת ביטוי של אנטישמיות. הצעת החוק הממשלתית שהתקבלה אימצה את גירסת "ברית זיכרון השואה הבינלאומית" לאנטישמיות (IHRA). החוק עבר ברוב של 154 נציגים בעד. בעוד ש-72 חברי פרלמנט אנטישמיים הצביעו נגדו. ראוי לציין שבפרלמנט הצרפתי יש 577 חברים כך שההחלטה לא התקבלה ע"י מרבית הנציגים. הצעת החוק הובלה על ידי חבר הפרלמנט סילביין מאילארד ממפלגת המרכז, שהיא מפלגתו של הנשיא עימנואל מקרון.

"בצרפת של היום הביטוי 'ציוני מלוכלך' אומר למעשה 'יהודי מלוכלך'," אמר מוביל הצעת החוק מאילארד לעיתון הצרפתי "לה קרו".

ההגדרה של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה אומרת כי חלק מצורות השנאה כלפי ישראל הן אנטישמיות, כמו השוואה של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית, הטענה כי הקיום של מדינת ישראל הוא גזעני והשימוש באמירות אנטישמיות קלאסיות.

הצעת החוק של מאילארד עוררה דיונים ציבוריים רבים בצרפת. 39 ארגונים צרפתיים שונים טענו במכתב המתנגד להחלטה כי אנטישמיות לא יכולה להיות מופרדת מסוגים שונים של גזענות, ולא יכולה לדרדר את חופש הביטוי של תומכים בשחרור פלסטיני או מבקרים חריפים של מדיניותה של ישראל.

כמצופה, מיד לאחר קבלת ההחלטה הצרפתית קמו מיד 29 יהודים אוטו-אנטישמים מהארץ ומצרפת, ומחו נגד הצעת החוק. במכתב מחאה ששלחו הם קבעו ששלילת זכות הריבונות רק מהעם היהודי מכל העמים אינה נחשבת גזענות.

בעוד ש"הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל), שאינה מכירה בקיום העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה, הוכרה כמפלגה גזענית אנטישמית ע"י הפרלמנט הצרפתי, יותר מ- 20 בכירים במפלגת מר"צ קראו לחבור עם המשותפת לקראת הבחירות הבאות: 

"ברצוננו להעלות להצבעה בוועידה הצעת החלטה, שעל פיה מר"צ תפנה לרשימה המשותפת בהצעה להקים חזית למאבק דמוקרטי ואלקטוראלי משותף."

לדברי החותמים, מדובר בצעד נדרש "למען עתידנו המשותף, ואל מול ההסתה הפרועה של הימין נגד האזרחים הפלסטינים ובמיוחד נגד נציגיהם בכנסת." על פי החותמים, דרוש שיתוף פעולה יהודי-ערבי כדי להביא לכיבוש ערבי-מוסלמי ולשלום צודק.

(משה מזרחי-רז המתנאה תמיד בכורדיותו, אף תומך בכיבוש ערבי של כורדיסטן)       

בכירים במר"צ להצטרף למשותפת:

https://rotter.net/forum/scoops1/589769.shtml

הנה כי כן. מר"צ, המפלגה שירשה את מפ"ם, הופכת למפלגה ערבית לאומנית אנטי-ציונית בשעה שאין בה אנשים ברמתם של מנהיגי מפ"ם דאז מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן שנאבקו קשות בתומכי משה קלייבוים-סנה דאז שהפכו לאנטי-ציונים, ולצורך זה אף סילקו חברי קיבוץ מקיבוצי השוה"צ. לפחות אז, תומכי קליינבוים-סנה גם בנו משהו בארץ, לא רק הרסו.

הגם אתה משה סמולינסקי-יעלון?

בזמן כתיבת דברים אלו (ביום שבת) לא ברור אם בכל זאת תיכון עד יום רביעי ממשלת אחדות, אבל ברור שלא תקום כבר ממשלת מיעוט עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל).

ממשלה זו עם המפלגה האנטי-ציונית גזענית (ע"פ הפרלמנט הצרפתי) לא קמה רק בזכות איווט לובוביץ ליברמן. וזה הדבר היחיד שיש לומר לזכותו כי משה סמולניסקי-יעלון, המתנאה בהיותו הסמן הימיני של "כחול לבן" תמך בהקמת ממשלה עם המפלגה הנ"ל כשהכריז: "לא אתמוך בממשלת מיעוט (עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) אבל אם ליברמן יצביע בעד גם אני אתמוך."

https://rotter.net/forum/scoops1/586508.shtml

ודוק: משה סמולינסקי-יעלון תומך בהקמת ממשלה מיעוט עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל). למזלו, ולמזל כל המדינה, ליברמן הוא זה שמנע ממנו את הקמתה.

האינקוויזיציה אז והיום

בשלושת ימים בין 19-21 באפריל 1506 הועלו על המוקד בליסבון בירת פורטוגל בין 2,000 ל-4,000 יהודים אנוסים שהואשמו בכפירה על-ידי האינקוויזיציה. 

ב-2006, 500 שנים אחרי הטבח, הוקמה בליסבון אנדרטה בצורת מגן דוד להנצחת היהודים שנרצחו. בביקור באנדרטה לזכר היהודים שעונו ונרצחו, ע"י האינקוויזיציה הפורטוגזית, נשאלה שרה האן-נתניהו: "איזו אינקוויזיציה גרועה יותר – של היהודים, או זו שעושים לך?":

"יש בזה משהו, אני לא שוללת את השאלה. אני שמחה שאתה מבין שזו אינקוויזיציה בשבילנו,, ענתה שרה האן-נתניהו.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5637761,00.html#autoplay"

אין ספק, לו ניתנה בידיהם הרשות, היו רבים שהיו מעלים את שרה האן-נתניהו על המוקד, לא מילולית, אלא מעשית בדיוק כפי שעשתה האינקוויזיציה.

לעולם לא אהיה פורטוגזי

מכיוון שהיום כבר אין אשכנזים וספרדים, כולם פורטוגזים. אני, שאני א.ט. (אשכנזי טהור) נתלוויתי מטעמי סקרנות לזוג ס"ט (ספרדי טהור) (מבוסניה). (לא יהודים ערבים) לפגישה עם עורך דין סלב שסידר כבר דרכון פורטוגזי לסלבים ישראלים רבים. היהודים מבוסניה נשאו שמות משפחה ספרדיים טיפוסיים, ולפי הבטחת עורך הדין בקשת האזרחות שלהם תאושר בקלות.

בהנחה ש-40% אחוז מיהודי הולנד, 30% מיהודי גרמניה, ו-20% מיהודי פולניה היו ספרדים, שאלתי את עורך הדין, מה הסיכוי שלי להשיג דרכון פורטוגזי?

"מה שם משפחתך?" שאל אותי.

"כהן," עניתי.

"זה שם המשפחה הכי גרוע שיכול להיות," הוא הסביר. "יש הרבה שמות משפחה של אשכנזים המראים על מקור ספרדי, למשל חרל"פ (חיא ראש ליהודי פולין) אבל כהן הוא שם משפחה אוניברסאלי שיכול להיות מכל מקום, לכן הוא שם משפחה שלעולם לא יזכה לאזרחות פורטוגזית."

לעולם לא אהיה פורטוגזי.

היתרון הוא שחסכתי 12 אלף שקל דמי הוצאת הדרכון.

יום שישי השחור

כיצר הרווחתי אלפי שקלים ביום שישי השחור?

לא קניתי כלום.

על הדתה וברית מילה

במסגרת המסע שעושה עיתון "הארץ" נגד קיום מדינת היהודים, והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית – הוא עורך קמפיין נגד מה שהוא מכנה "הדתה", כלומר נגד לימוד והשכלה של התרבות היהודית.

במסגרת זו מעלה "הארץ" מדי פעם קמפיין נגד "ברית המילה" (המסמלת ברית בין יהודים) המוצגת בעיתון כטקס פאגאני אכזרי של הטלת מום בילדים שיש להפסיקו.

השבוע מפרסם העיתון כתבה ובה עדויות של יהודים-רוסיים שעלו בעלייה הגדולה ועשו "ברית" עם עלייתם. וכשבעים אחוז מהם מתלוננים על טראומה ואובדן היכולת ליהנות ממין.

העורלה לדבריהם היא בעלת רגישות רבה המהנה יותר ביחסי מין, והסרתה פגעה בהם קשות.

מספר יעקב זיסר בן 62 (שירד חזרה לרוסיה לסן פטרבורג), שהברית שעשה פגעה לו בהנאה. "החוויה המינית נחלשה, נהפכה ללא-נעימה באזור המסוים ההוא, והייתי אומר שאפילו נעשתה מכאיבה. עם השנים הזיקפה שלי הלכה ונחלשה. אני חושב שהפעם האחרונה שקיימתי יחסים עם חדירה היתה בשנת 2000. בכל פעם שאני ניגש ליחסי מין אני חושב איך להתגבר על הקושי הזה. הבעיה היא לא רק באיבר המין. הראש מוסיף פרשנות על הטראומה הפיזית."

(הילו גלזר, "ברית מילה פוגעת מהנאה ביחסי מין, שיחות עם עולים שנימולו בגיל מאוחר", מוסף "הארץ", 6.12.19)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8222506

 בקשר לווידוי של יעקב זיסר בן ה-62, על אובדן הזיקפה, אי אפשר שלא להיזכר בווידוי דומה של יהודי-רוסי אחר באותו נושא.

לייב דוידוביץ ברונשטיין (טרוצקי) בן ה-60 נמלט למקסיקו מידו הארוכה של "שמש העמים" יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי (סטלין). במקסיקו, אליה הגיע בהמלצתו של הצייר הקומוניסט דייגו ריברה, קיים ברונשטיין רומן עם אשתו הציירת פרידה קאלו, שלפי הסברה פיתתה אותו כדי לנקום על בגידות בעלה עם אחותה. ברונשטיין-טרוצקי כתב אז לאשתו נטליה סדובה (אשתו השנייה הלא יהודייה):

"מאז בואי לכאן הזין האומלל שלי לא הזדקר ולו פעם אחת. נדמה כאילו הוא לא קיים כלל... אך למרות זאת אני מוצא את עצמי חושב בערגה וברוך עלייך, כוס יקר שלי, אני רוצה לתקוע, למצוץ אותו, לדחוף את לשוני לתוכו. נטולצק'ה יקרה, אני אזיין אותך בלשוני בכוח גדול פי כמה מאשר בזין שלי."

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1203805

הנה בעייה – זין נימול ובעיית זיקפה

קטונתי מלהתייחס למחקר המדעי, ומטבע הדברים אין לי גם את היכולת לדבר על תחושה אישית שונה בקשר לברית, אבל בסקירת החסרונות והיתרונות של ברית המילה שנעשתה בכתבה בעיתון לא הוזכרה כלל עובדה אחת.

סיפר לי פעם גוי (ערל) מבוגר שהיהודים מאושרים כי אין להם את הבעיה הקשה שיש לנוצרים מבוגרים החייבים לעמול קשות כדי להעלות תמיד את העורלה למטה לפני שהם משתינים...

הנה מסתבר כי ל"ברית" המסמלת את הקשר בין היהודים (נגדה בעצם נלחם "הארץ") יש גם יתרון לא מבוטל.

מה היה לו היה אז וידיאו?

ערוץ עראקיה (עיראק) שידר ריאיון עם אשואק חג'י חמיד, נערה יזידית שהיתה בשבי דאעש בשנת 2014. במהלך הריאיון, התעמתה חג'י חמיד עם מחבל דאע"ש בשם "אבו המאם", שקנה אותה כשפחה ואנס אותה בזמן שבייה, והיא התמוטטה מול המצלמות.

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?136_4http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?136_4

אנשי דעא"ש או יותר נכון "המדינה האיסלמית" הסאלאפיסטים חיקו את מוחמד בכל מעשיו. בין השאר חיקו את מעשיו כאשר רצחו את הגברים היזידים, ומכרו את הנשים היזידיות לשפחות בשוק. הדוגמה שלהם היתה כמובן מעשי מוחמד ביהודים.

כאשר מוחמד ניצח את היהודים בערב הוא הוציא להורג את הגברים, וקבע שכל רכושם של היהודים אדמות, בתים, נשים, שייכים לו (סורה 59).

את הנשים היהודיות השבויות הוא מכר כשפחות בשוק, ועשה מכך הון רב.

כמה נשים יהודיות הוא השאיר ברשותו כשפחות מין. המפורסמות היו צפיה, נערה בת 17 שהוא הרג את אביה ובעלה, ונשא אותה לאישה, ואת ריחנה שלא נישאה לו, ושפחות נוספות.

על נשותיו היהודיות של מוחמד:

https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/BLOG-1.2644675

עכשיו תארו לכם שהיה באותה תקופה וידיאו וניתן היה לראיין את אחת משפחות המין המתעמתת עם מוחמד. מה זה היה עושה להיסטוריה?

האם חמנאי מתנער מהגזענות המוסלמית?

בעוד שלמרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, כלומר ערבי-מוסלמי שאינו רואה בדברי מוחמד (המובאים באמנת החמאס, ובדברי המופתי של אש"פ) לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים והחזירים מופת מוסרי, אלא גזענות.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

 (קוראי "חדשות בן עזר" הוותיקים זוכרים ודאי שדודו אמיתי לא הצליח למצוא אפילו אחד כזה בין "ערביי הדו-קיום" של גבעת חביבה) – – מסתייג כנראה מנהיג איראן מגזענות זו.

המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי אמר: "איננו אנטישמים. באומרנו נמחק את ישראל, כוונתנו היא למשטר הציוני ולא ליהודים":

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?133_0

האם יש בדברי חמינאי מפנה?

אמנם גם מחיקת מדינת היהודים היא גזענות אנטישמית, אבל בדרגה קטנה קצת יותר מרצח כל היהודים הקופים והחזירים, כפי שהכריז נביאו.

האם מסתייג חמאני מדברי נביאו?

נעמן כהן

התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.

(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, המון תודות לך על פרסום המאמר של שמאי עם ההקדמה שלי [גיליון 1498] ועל המקום הנרחב והבולט שנתת לזה כבר בתוכן העיתון! באמת תודה! לא ייאמן, אבל כבר קיבלתי תגובות.

ואשר לעיתון. הערותיך, הרציניות והאירוניות, מבטאות ממש את דעותיי ואת גישתי, החל מנשיא בוליביה ועד לסיקור המוטה של ההפגנות, וממש חייכתי לעניין שלמה ארצי כי זה  כל כך נכון! ורק הייטנר מעצבן אותי, וגם היום [2.12] במה שפירסם בידיעות.

מה נאמר? הכול משתולל פה  וטוב שאתם מתרחקים לזמן מה... שמחתי גם שנתת את מאמרו של אלי ציפורי בנספח ומי שירצה יוכל לעיין בו.

אז איחוליי לכם לנסיעה טובה, נעימה ומבריאה,

ארנה גולן

* לעורך חדשות בן עזר שלום רב, אני נהנה מאוד לקרוא את הסיפורים היפים, הפשוטים והנייטרליים כמו 'התלם העברי הראשון', הקוף טופיפי ו'גן דיצה', כמו את חרזנותו של יוסי גמזו [גיליון 1498], אך למקרא דברי הבלע הפוליטיים, משני צידי המפה הפוליטית, אני חוזר שוב אל אמרת הכנף, שטבעתי כבר מזמן:

האדם הוא תמצית בלוף מפלגתו

אודה לך על פרסום אמירתי הקצרה ונראה אם תהיינה לה תגובות מעניינות.

בברכה,

יחזקאל מסנברג

* סנדרס התייחס בדבריו על מדיניות החוץ גם לישראל, וקרא לאמץ מדיניות פרו-ישראלית ופרו-פלסטינית כאחד. "לישראל יש זכות להתקיים בשלום ובביטחון." הוסיף. לדבריו, "צריך לקחת בחשבון גם את המשבר הנורא בעזה, שם 60 או 70 אחוזים מהצעירים מובטלים." הסנאטור היהודי מוורמונט לא חסך ביקורת מראש הממשלה בנימין נתניהו והזכיר את כתבי האישום נגדו. "צריך להבין שישראל מונהגת כיום בידי אדם המואשם בשוחד, ובעיניי הוא גזען." ["ניו יורק טיימס" ו"הארץ". 20.12].

* "התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג קבעה היום (שישי, 20.12) כי ישנו בסיס לחקירה נגד ישראל בעקבות פעולותיה בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים. לפי התובעת, פאטו בנסודה, ישנו יסוד להאמין כי ישראל ביצעה פשעי מלחמה נגד הפלסטינים." ["הארץ" באינטרנט, 20.12].

וכמובן, פעולות הטרור הפלסטיניות הקטלניות נגד אזרחי ישראל ושילוח מאות רקטות-הנפץ שלהם לעבר יישובי עוטף עזה ועד פאתי תל-אביב – אינם נחשבים בעיני בנסודה החסודה – ל"פשעי מלחמה"! – וזאת אולי כי ביצעו אותם מוסלמים נגד יהודים, ולכן הדבר כשר ומותר לפי הגישה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג!

ויקיפדיה: בנסודה השחורה נולדה ב-1961 בבנג'ול בירת גמביה, למשפחה מוסלמית פוליגמית (לאביה היו שתי נשים), והיא אחת מ-13 ילדי המשפחה.

* תודה לבית הפלילי הבינלאומי בהאג על שפקח את עינינו לראות את אשר יבוא לנו כאשר פלסטין תהיה לא רשות אלא מדינה עצמאית אשר תהיה לה הסמכות, כמדינה, לתבוע כל אחד ואחד מהיהודים בארץ ישראל על פשעי מלחמה בגלל עצם קיומם בפלסטין עליה הם השתלטו באכזריותם הכספית ואחר-כך לחמו עם צבאם נגד מדינות ערב אשר באו לעזרת אחיהם הפלסטינים.

מרדכי בן חורין

סביון (שעל אדמות יהודיה)

* אהוד: גם אם העליון יחליט שנתניהו אינו רשאי להציג את מועמדותו לראשות הממשלה, אני אצביע גם הפעם עבורו ונראה מי יגבר על מי – שלטון השופטים או הדמוקרטיה הישראלית!

* לאהוד שלום וברכה, לצערי לא קיבלתי את גיליון מס 1497 ולא את 1498.

דברי החוכמה והשכל הישר שאני מוצאת בכתב-העת שלך חסרים לי עד מאוד.

אנא שלח נא!

בתודה ובברכת חג האורים הבעל״ט,

אביבה אסטרינסקי

* כפי שהקיסר פרנץ יוזף יר"ה שלח מכונת דפוס במתנה ל-ר' מיכל הכהן בירושלים כך הזמין את העורך [שסבו יהודה ראב היה נתין אוסטרו-הונגרי נאמן, שדאג לנתינים האוסטרו-הונגריים בפתח-תקווה בימי מלחמת העולם הראשונה] ואת המסתורית שלו – לבלות שבועיים בארמון "תרמייה פאלאס" שבעיירת המרפא בשולי הקיסרות שלו, היא העיירה פיישטני, (כיום במדינה הקרוייה סלובקיה). העורך בן ה-83 שחה שם כל יום שעה שלימה בבריכה הפנימית המחוממת, נהנה מהטיפול התרמי המסור של צוות בית המרפא ואגב כך שקע בפעם השלישית בחייו בקריאת "הר הקסמים" של תומאס מאן, ורק הצטער שלא הביא עימו מילון עברי-עברי כדי שיהיה לו קל יותר להבין את התרגום.

אבל – הגם שהקיסר יר"ה שלח מכונת דפוס במתנה, התעכבה למשך שבועיים ויותר הדפסת המכתב העיתי, וייקח קצת זמן עד שכל החומר הראוי שנשלח למכתב העיתי יפורסם.

Thermia Palace Ensana Health Spa Hotel

Piešťany, Slovakia

+421 33/775 61 11

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל