| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1507
[שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בטבת תש"ף, 20.1.2020
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: לאה גולדברג – 1. חמישים שנים למותה של המשוררת, החיה מאוד עד היום. 2. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. // אמיר לוי: אחמד טיבי חשף את הפנים האמיתיות של 'כחול לבן'. // תמר מחלין: הרהורים בהרי שוויץ. // אהוד בן עזר: אסתר ראבּ ולאה גולדברג. קטעים מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. // אסתר ראב: לְלֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג. // יוסף אורן: אהבה מנקודת מבט נשית. עיון בשיר "באת אליי" של לאה גולדברג. // קח את ליבי. מילים: חיים חפר. לחן: נעמי פולני. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.1.20. // פוצ'ו: בחיי [6]. נ"ז. עם מרבד הקסמים מטורקיה. // חגי קמרט: מילים על "עד שתשרוף אותי האהבה". ספר שירים חדש של הסופרת והמשוררת שושנה ויג. // נעמן כהן: עוז לתמורה בטרם פורענות, מי יקים מחדש את "פועלי ציון"? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "מפי ראשונים" לליובה שניאורסון, 1963. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.2.1971, לפני 49 שנים. // אבשלום פיינברג: גם בעברית אפשר... // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שמיני. הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה. // ממקורות הש"י.
* * *
יוסי גמזו
חמישים שנים למותה של המשוררת
החיה מאוד עד היום
"מהו סימן החיים?
האם היותו של אדם אוכל, שותה, מתנועע?
לא ולא! כמה מהלכים בינינו עלי אדמות –
ישנים בלילות וקמים בבקרים –
והם מתים ואין הם יודעים שמתו?"
(לאה גולדברג: מתוך המחזה "בעלת הארמון")
אֵלֶּה שֶׁהִמְעִיטוּ בְּעֶרְכָּה הַסִּפְרוּתִי
אָמְרוּ שֶׁהִיא בְּעֶצֶם מְשׁוֹרֶרֶת
שֶׁל עִנְיָנִים קְטַנִּים שֶׁהָאִישִׁי וְהַפְּרָטִי
וַדַּאי אֵינָם עוֹמְדִים בָּהּ עַל מִשְׁמֶרֶת
נוֹשְׂאֶיהָ שֶׁל תֵּמָטִיקָה הִיסְטוֹרִית מַקִּיפָה
הַמִּתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתּוֹת לִבֵּנוּ
יוֹם-יוֹם בְּאֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּמוּצִים שֶׁל הַתְּקוּפָה
הַשָּׁבָה בְּלִי הֶפְסֵק לְהַזְכִּירֵנוּ
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים גְּדוֹלִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַהוּת
הַ"וֶלְד שְׁמֶרְץ" שֶׁל בְּדִידוּת-יָחִיד וְצַעַר
הָאַהֲבוֹת הַנִּכְזָבוֹת, תְּשׁוּקַת הָאִמָּהוּת
הַלֹּא מֻשֶּׂגֶת אַךְ חַדָּה כְּתַעַר
וּשְׁאַר נוֹשְׂאֵי הָאִינְוֶנְטָר הָאִינְדִּיבִידוּאָלִי
כְּגוֹן אוֹתוֹ מִפְרָשׂ לָבָן בּוֹדֵד שֶׁל הָאִשָּׁה
מוּל אֹפֶל הָאָהוּב הַלֹּא אוֹהֵב הַדָּן פָטָלִית
אֶת כְּמִיהָתָהּ לִטְבֹּעַ בִּכְאֵבוֹ שֶׁל יֵאוּשָׁהּ.
עַד שֶׁהַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שֶׁל הַזְּמַן שֶׁכַּיָּדוּעַ
הוּא הוּא הַמְּבַקֵּר הַסִּפרוּתִי הֲכִי נֶחְרָץ
מַרְאָה וּמוֹכִיחָה לָנוּ שֶׁמָּה שֶׁבּוֹ גִּנּוּהָ
עַל הִתְמַקְּדּוּת בְּעִנְיָנִים קְטַנִּים פִּתְאֹם נִפְרָץ
וְאַהֲבָה וְצַעַר וּבְדִידוּת וְלֵב קָרוּעַ
בֵּין שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת אֵינָם דְּבָרִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ
וְדַוְקָא הֵם מַקְנִים בְּאֵיזֶה הִגָּיוֹן פָּרוּעַ
אֶת עֲמִידוּת הַשִּׁיר וְאֶת כּוֹחוֹ הַלֹּא נִשְׁכָּח
מוּל כָּל חֻקֵּי הַהִתְיַשְּׁנוּת וְכָל מַכְאוֹב וּפֶצַע
שֶׁל מִי שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה אַךְ שִׁירֶיהָ הָעוֹסְקִים
בְּעִנְיָנִים קְטַנִּים כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם קְצָת נֵצַח
שֶׁבּוֹ כַּמָּה דּוֹרוֹת לֶאֱהֹבָם אֵינָם פּוֹסְקִים.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..."
(בּראשית כ"ט, י"ז)
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה
כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת
אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן
הָעֶרְגָּה שֶׁנִּדּוֹנָה עַד בּוֹשׁ לְחַכּוֹת
בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן
עִם הַ"דּוֹדָה שֶׁל שׁוּםאִישׁ" פְּצוּעַת הַשְּׁתִיקוֹת
מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן
אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת
שֶ(הֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כּוֹחַ
הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,
אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.
וְהַכֹּחַ הַזֶּה, שֶלָּאַט
בִּלְחִישָה אֶת עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ
עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט
אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.
וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא
בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת
בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה
הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.
רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה
וּפְגוּעֶיהָ – מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.
כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,
אַךְ שִירַיִךְ
תָּמִיד
דּוּדָאִים הֵם…
יוסי גמזו
* * *
אמיר לוי
אחמד טיבי חשף את הפנים האמיתיות
של 'כחול לבן'
מתוך "מידה", 14.1.2020
ללא טיבי ועודה אין לגנץ ולפיד ממשלה, ומצביעי ימין שילכו שולל אחרי עלי תאנה כמו הנדל – יתעוררו שוב לאחר הבחירות עם טיבי כשליט האמיתי בכנסת
"יועז, תמשיך אתה וכחול לבן לדבר על סיפוח ואם תעזו להתקדם בכיוון הזה – גנץ יישאר יושב ראש האופוזיציה."
כך, במשפט אחד קצר וקולע, חבר הכנסת אחמד טיבי חשף אתמול במדויק את מערומיה של 'כחול לבן' ופגע בנקודה הכואבת אותה היא מנסה להסתיר מבוחריה ומהציבור הישראלי כולו: בנסיבות הקיימות, גנץ ולפיד לא יכולים להקים ממשלה מתפקדת (ובוודאי לא לקדם מהלך משמעותי כלשהו) ללא תמיכת הרשימה המשותפת, אשר מחזיקה בידה את המפתח לכל קואליציית שמאל אפשרית שתהיה מסונדלת תמידית על ידי טיבי וחבריו.
אחמד טיבי, שחש אתמול בכנסת כוח שכנראה לא היה לו מעולם, מנוסה מספיק בנבכי הפוליטיקה כדי להבין זאת היטב וכמובן ינצל את המצב לטובתו כמו כל פוליטיקאי טוב.
מנגד, שתיקתו של "איש הימין" יועז הנדל מול דברי התוכחה של טיבי הבהירה היטב את התמונה. הנדל ואחרים במפלגתו אמנם התבטאו בעבר בחריפות נגד ישיבה עם המפלגות הערביות "שבבסיסן שוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית," אך גם לו המצב הפוליטי ברור. גם הוא ראה למשל סקרים כמו זה של גלי צה"ל שהתפרסם לפני חודשיים והעלה כי 44 אחוזים ממצביעי 'כחול לבן' מתנגדים להקמת ממשלת מיעוט עם הרשימה המשותפת (בציבור הרחב רק 34 אחוזים תומכים באפשרות כזו), אך הוא יודע שזו כנראה הדרך היחידה שממשלה כזו אכן תקום.
נחזור לרגע לחודש נובמבר, אז לקראת תום המועד שהוקצב לבני גנץ כדי למצוא רוב מספיק להקמת קואליציה, התרבו הדיווחים בתקשורת על האפשרות של הקמת ממשלת מיעוט בראשות 'כחול לבן', ובתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. רמזים לגבי האפשרות הזו פוזרו במשך תקופה ארוכה על ידי כל הצדדים, בעיקר מפיו של ח"כ עפר שלח וגם מפי חברי הכנסת הערבים, אם כי יחד עם הדגשה כי "גנץ ולפיד יצטרכו להזיע" כדי לקבל את תמיכתם.
בפגישה שנערכה אז בין אחמד טיבי ואיימן עודה לבני גנץ, הדגישו ב'כחול לבן' את ה"אווירה הטובה והעניינית" שבה נידונו "סוגיות חשובות לחברה הערבית," למרות שמדובר באותו טיבי, שאמר עוד לפני הבחירות באפריל כי "יש לו בעיה עם גנץ ולפיד," ובספטמבר הכריז בראיון טלוויזיוני כי הרשימה המשותפת תפיל את ממשלת גנץ במקרה בו תצא למבצע צבאי בעזה.
אז איך הגענו למצב בו שלושה רמטכ"לים מהוללים שוקלים ברצינות ישיבה עם רשימות קיצוניות כבל"ד וחד"ש, שחבריהן מסרבים לגנות פיגועים נגד חיילי צה"ל והתקפות נגד אזרחים – ועושים זאת בניגוד לרצונם ולדעתם של חלק גדול מהמצביעים שלהם ובעוד הם פוסלים ממשלה עם מפלגות יהודיות ולאומיות?
התשובה הארוכה היא חלק מתהליכי עומק שסחפו את השמאל הישראלי הרחק שמאלה – עד לעמדה בה שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות נחשב לא רק כלגיטימי, אלא אף הכרחי כדי לחזור לשלטון.
בטווח הקצר יותר התשובה היא כמובן אסטרטגיית ה"רק-לא-ביבי" של 'כחול לבן' וראשיה, שהגיעה לשיא בסרבנות לכל ממשלת איחוד בראשות הליכוד והחרפת המשבר הפוליטי הנוכחי, מה שדווקא מסתדר היטב עם הכרזתו של איימן עודה לפיה הפלת נתניהו היא "מטרה לאומית."
באופן סמלי למדי, המונולוג המדובר התרחש בדיוני הוועדה המסדרת בנושא בקשת החסינות של ראש הממשלה, רגע השיא הפרלמנטרי של 'כחול לבן', המזקק לתוכו את כל מהות הרשימה המלאכותית שהורכבה לה יחדיו למען מטרה אחת בלבד, אשר בשמה כל האמצעים כשרים.
לכן למי שעוד השתעשע עד באשליות על ממשלה "לאומית וליברלית" וקנה את סיסמאות "ישראל מעל הכול" – דבריו של טיבי הם בוחן-מציאות מהדהד: ללא טיבי ועודה אין לגנץ ולפיד ממשלה, ומצביעי ימין שיילכו שולל אחרי עלי תאנה כמו הנדל והאוזר עלולים להתעורר לאחר הבחירות ולגלות שוב את אחמד טיבי כבעל הכוח האמיתי בכנסת.
אמיר לוי
אהוד: עוד לא היתה סכנה קיומית לישראל כמו המשך שלטונו של החשוד בשוחד בנימין נתניהו לכן מותר וגם רצוי לכרות ברית אפילו עם השטן – ובלבד שיתגשמו ימות המשיח של רק לא ביבי ושל גנץ החכם והמנוסה בראשות ממשלת ישראל!
* * *
אהוד בן עזר: אני ממליץ, ממש חובה, לצפות בתוכנית הראיונות של מארק לוין כשהוא מראיין את עורך-הדין האמריקאי ארתור פרג'רסון – ונראה אם מישהו עוד ימשיך אחרי כן להאמין לתיקי האישום המופרכים נגד נתניהו!
https://www.youtube.com/watch?v=SFVhdZcT0XM
[ללחוץ קונטרול ועכבר שמאל]
* * *
הרהורים בהרי שווייץ
בעלי יבלה את היום מסוגר בתוך אולם הרצאות, חשבתי, ואני החלטתי לעלות לעבר הפסגות המושלגות. קלת רגליים הגעתי לתחנת הרכבת של מונטריי, בחנתי את לוח הזמנים ובחרתי את המסלול. אסע לקרחון ששמו בעברית 'השדונים'. מעטים היו הנוסעים שעלו על שני הקרונות שנראו לי שייכים לרכבת צעצוע, ואני צחקקתי משועשעת, כילדה היוצאת להרפתקה מלהיבה.
לאחר שחלפנו על פני עיירה קרובה, החלה הרכבת לטפס לאט, מתנשמת ומתנשפת, עוברת בזהירות מעקומה חדה ימינה לעקומה חדה שמאלה. ואני? נפשי כמו מרחפת בתוך חלום, מביטה מעלה אל הפסגות הגבוהים, מביטה מטה אל העמקים המוריקים, שבהם פרות רועות, אחדות לועסות בניחותא, אחרות רובצות בלי נוע. קרני השמש מלטפות בנעימות, לא צורבות כמו במקומותינו, חשבתי.
זיכרוני קפץ אחורנית, לעבר הרחוק, לסיפור 'היידי בת ההרים' שהדליק את דמיוני, דמיון הילדה שגדלה במישורים האינסופיים עד האופק שבדרום אמריקה. חייכתי לעצמי וגם חשבתי על הספר שהשארתי בחדרי במלון, עדיין באמצע קריאתו, מבוסס על דו-שיח חריף שהתנהל בין אפרים קישון לבין ירון לונדון, ורגש של קינאה דקר בי לרגע, באיזו אווירה שלווה בחר קישון להתגורר בשנותיו האחרונות!
מדי פעם השמיעה הרכבת צפירה, שמא אדם או חיה יופיע לפתע מתוך היער ויחליט לחצות בפזיזות את המסילה. בכפר שאת שמו לא הכרתי התבקשנו לעבור לאוטובוס, אליו עלתה להקה עליזה של תלמידים שמילאו את החלל בפטפוטים וצחוקים. הטיפוס נמשך. נאלצתי ללבוש את מעילי.
אחר כך עליתי על כיסא תלוי מכבל עבה, ריחפתי באוויר, מתנדנדת בין שמיים כחולים לבין בתי הכפר שהלכו ורחקו, ואני, כולי רועדת, חרדה מכווצת את גופי, בעוד קול פנימי מלגלג עליי, פחדנית שכמותך! לאחר מכן נכנסתי לקרון מרווח צבוע באדום שטיפס אל מחוז חפצי, הקרחון ששמו 'השדונים'.
פסעתי בזהירות על פני השטח החלק, המסנוור בלובנו הזוהר. פסגות לבנות סביבי, רוח קרה סחטה דמעות מעיניי, אוויר צח הלהיב את ריאותיי, ודממה עטפה אותי, כאילו העולם חדל לפעום. עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי, עליי לנצור רגע זה של שלווה מזוקקת.
שבתי מחויכת למלון, אף בעלי שב, עייף מיום שלם של האזנה מאומצת. הוא נשכב על המיטה ואני לצידו, ובקול פעמונים סיפרתי לו בהתלהבות על המסע שלי אל הפסגות הקפואות של האלפים. אף שיתפתי אותו בהרהורי החטא שלי, "אילו ניתנה לי האפשרות לחיות חיים נוספים," לחשתי, "הייתי בוחרת כנראה להתגורר בתוך היופי השליו הזה."
הוא עיכל את דבריי, הרים את ידו והצביע לכיוון החלון הפנוראמי דרכו נשקף אגם ז'נב.
"את רואה את הגדה שמנגד?" שאל.
קו כהה ואורות מנצנצים נראו במרחקים.
"שם נמצא הגבול בין שווייץ לבין צרפת."
"כן? כל כך קרוב?" תמהתי ושאלתי את עצמי למה הוא חותר.
"את הגבול הזה ניסו יהודים לעבור, בניסיון נואש להימלט מהנאצים." הוא שתק לרגע קט, והוסיף, "וממנו הוחזרו היהודים לצרפת, אל גורלם."
תמר מחלין
* * *
אהוד בן עזר
אסתר ראבּ ולאה גולדברג
קטעים מתוך הספר הנידח
"ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997, 599 עמ'
על קשריה עם המשורר נח שטרן היא מספרת לראובן שהם:
עם נח שטרן נפגשתי פעמים אחדות, מקובל היה בחברה שהוא אוניקום, אסור לבוא יותר מדי במחיצתו – היתה לי מכרה שהיתה ידידתו ועל ידה נודע לי שהוא חי חיים מחוסרי-סדר ושהייאוש הוא לחם-חוקו. למסיבה אחת בביתי בתל-אביב הזמנתיו והוא בא – באותה מסיבה היתה גם גיסתו של צ'ציק המו"ל – עלמה ידועה ביופייה – והיא עם נח שטרן היוו את הזוג היפה ביותר באותו ערב, הוא גדול אבל מגושם, עיניים כחולות, דלוחות במקצת, כמו מחוסר-שינה מתנודד כבחלום, והיא ברונטית רושפת – לבסוף נעלמו מן המסיבה – ולמחרת באה העלמה לשאול אם לא מצאתי את אחד מעגיליה הארוכים – לא מצאתי – אבל אחרי זמן קצר אמרו לי שצריך לעזור לנח שטרן – העברתי משהו על-ידי המכרה שלי אליו – (לאחר זה מצאו אותו לאחר ששברו את הדלת) מת – הוא איבד את עצמו לדעת – מעודי לא הרשימו אותי השירים המעטים שפירסם וכן לא אישיותו.
ועם זאת, ביתה של אסתר ראב אינו משאיר את רישומו בקורות "תל-אביב הקטנה" ובחיי הבוהמה והמודרנה של שלהי שנות ה-20 ושנות ה-30. אסתר אינה טיפוס בוהמי מהסוג של "חבר'ה טראסק"; בחצייה בת-איכרים מפתח-תקווה ובחצייה גברת שמושפעת מהתרבות האירופית, והיא סולדת משטחיות, מוולגאריות ומחוסר-רצינות. בתל-אביב היא אינה יושבת בבתי-קפה, ושמה אינו נקשר לאף אחד ממעוזי הבוהמה הללו. באי-ביתה רובם סופרים וציירים, ובקהלם לא נזכר אף שחקן. אין לה קשר לתיאטרון ולחיי הבידור. כמעט שלא ניזכרים שמותיהם של אישי ציבור, אף לא אחד ממנהיגי תנועת העבודה. אסתר אינה מוותרת על הפרטיות שלה. לבית אופי בורגני מסויים, אולי ארצישראלי-פאריסאי. כשיוצאים – זה רק לשפת-הים, סביבת חוף פרישמן כיום. אורחיה אינם קבוצה ספרותית, לא מחוגו של ביאליק, ולא של שלונסקי ואלתרמן. לימים היא מספרת לחוקרי מכון כץ הבאים לראיין אותה:
ביתו של ביאליק היה מרכז לכל המשכילים וכל הגלותיים. גם אני נתקבלתי פעם בביתו אבל לא ידעתי מה לומר לו. הייתי תמיד אילמת כלפיו. עם כל ההערצה וכל מה שהיה שגור בפי, עם כל השירים שלמדתי בבית-הספר – לא היה מגע. הרגשתי את הגלות ואני לא אוהבת גלות. ביאליק הוא ענק ו"המתמיד" ו"הבריכה" הם יסודות גדולים, ובכל זאת בחיי יומיום בפגישה ממש אישית לא היה לי מגע. אך יצירותיו של ביאליק השפיעו עליי.
בבית שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו. זה התהווה מעצמו. התווכחו ודיברו. אני הייתי מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה אז. שנברג [שנהר] היה מספר על זיכרונותיו מרוסיה, ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו, וכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות ומלאות. כולנו היינו צעירים, ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית.
אלתרמן לא היה עימנו. הוא היה בוהמיין. אני הייתי בוהמית עשוייה, לא אותנטית. הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה"אין לי כלום" כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השתמשתי בו יפה, הערכתי אותו. ישבו אצלי תמיד חמישה-עשר איש לשולחן. הייתי עשירה וטוב היה לי עם אנשים אלה. שמחתי לצאת מחוג המסחר של בעלי. הייתי כדג במים. בעלי סחר עם ה-אי.ג'י פארבן הגרמניים והם שלחו לנו מיינות הריינוס. אני שתיתי מעט, אך אורחיי, אלה שהיו אקספרטים, טענו תמיד כי היין נפלא. השקיתי והאכלתי את כולם ושמחנו.
הערכתי מאוד את שלונסקי והבינותי אותו מאוד. אהבתי את הסער והפרץ שלו. אהבתי את יצירותיו של שנברג ואני מעריצה אותו. אני חושבת אותו למספר גדול. "ימים ידברו" – ספר שאין רבים כמותו בספרות העברית מבחינת עומק ועדנת הנפש והתרבות. כל מה ששנברג עשה היה יפה, והוא עצמו היה יפה בנפשו ובחיצוניותו.
ואחר-כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי, אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. היכרתיו בפאריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד, היכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.
*
מִדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.
כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה [יצחק] חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.
נשתמר ב"גנזים" (1/86627) רק מכתב אחד של אסתר לשנברג, שנכתב בתל-אביב ב-16.5.1938, ופותח במילים: "שנברג יקר! אני מרגישה שהנני במזל של אי-חן אצלךen disgrace בלע"ז, ובמצב זה עלי להמליץ על מישהו," בהמשך היא מציעה שיתקשר אל ידידה משה סטבסקי, כדי להוציא לאור את ספריו, ומסיימת בנימה רשמית: "וכן עשיתי את שליחותי והלוואי והצלחתי – ורוב שלום לך וכל טוב. א. ראב."
בשירי אסתר אין זכר לשנברג אלא פעם אחת, ובעקיפין. בשעתו היא מספרת לי כי לאה גולדברג התאהבה בצעירותה, בתקופתה הראשונה בארץ, ביצחק שנברג, והוא לא החזיר לה אהבה. אסתר מעלה בזיכרונה כנס או אירוע ציבורי בתל-אביב, כאשר לאה גולדברג, בשמלה לבנה ובפנים מיוסרות, חולפת באולם כשהיא מחזרת לשווא אחרי שנברג. אינני מוצא אישור לסברתה של אסתר ממקור אחר. ייתכן שדבריה נובעים מהרגשה סובייקטיבית: לאה גולדברג בת העשרים וארבע, הצעירה ממנה בשבע-עשרה שנה, כאילו תופסת, עם עלותה ארצה ב-1935, את מקומה של אסתר בחוג הסופרים הצעירים. לדברי אסתר, לאה גולדברג לא היתה אף פעם מבאי-ביתה. מכל מקום, ב-1932 לאה גולדברג טרם הגיעה ארצה.
מספרת הילה שפירא-רוכל: "יכול להיות שלאה גולדברג היתה גם כן מאוהבת בדוד ציניה. נשים רבות אהבו אותו. אבל לא היה לו שום רומאן עם לאה גולדברג. היא לא היתה הטיפוס שלו."
אסתר מאריכה ימים אחרי לאה גולדברג, ולאחר מותה היא מפרסמת ב"דבר" (21.5.1971) שיר לזיכרה:
לְלֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג
הֱיוֹת אִשָּׁה בּוֹדְדָה,
עִם שִׁירָה בְּקִרְבֵּך;
שְׂאֵת נַפְשׁוֹת-יְלָדִים –
בְּרַחֲמִים,
וֶאֱסֹף זְרוֹעַ רֵיקָה –
אֶל חָזֵךְ;
אֱהֹב אֶת יְפֵה-הָעֵינַיִם
כְּשֶׁעֵינַיִךְ דּוֹמְעוֹת-דָּם
הַעֲמֵס עַל הַגַּב הַדַּל –
צְלָב-סְלִיחָה כָּבֵד,
לְכָל צוֹלֵף
לְכָל חוֹבֵט –
וְשָׁתוֹק;
וְתוֹכֵךְ דָּלוּק –
הוֹמֶה לְאוֹר,
גּוֹעֵשׁ לְחַיִּים –
וְהוּא סוֹפֵר גַּרְגְּרֵי חוֹל יָבֵשׁ
נִגָּרִים אַט
בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת –
עַד סוֹפֵךְ, עַד סוֹפֵךְ –
1971
בין אסתר ללאה גולדברג אין קשרים, אף לא מכתב אחד. אך מתוך השיר עולות תחושות, מצד אסתר, כמובן – של זהות-גורל: שתיהן נשים בודדות עם שירה בלב; לשתיהן אין ילדים. שתיהן אוהבות, פרק-זמן בחייהן, את יפה-העיניים, ושתיהן נכזבות ונידחות על ידו.
*
[אהוד:] אסתר סיפרה לי כי עזבה את חוג הסופרים והאמנים התל-אביבי כאשר לאה גולדברג הגיעה וכמו תפסה את מקומה. מאז נישארה מיודדת, כפי שסופר לעיל, רק עם מתי-מעט מבאי-ביתה הקודמים: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג'ר ויעקב רבינוביץ. להלית ישורון היא מגלה: "הרגשתי טוב רק עם סופרים, אבל לא היתה הזדהות. משוררים הם אגואיסטים גדולים. כשאלתרמן בא יצאתי מהחבורה. לאה גולדברג נכנסה. היא התאימה להם יותר. אלתרמן הכניס צרפתית-רוסית. ז'ורנאליסטי מאוד. לא אוהבת את הז'ורנאליזם."
מירון מתאר בספרו את בואה של לאה גולדברג הצעירה ארצה ב-1935, ואת הופעתו באותה שנה של ספרה "טבעות עשן", המתקבל בביקורות אוהדות הן מצד קבוצת שלונסקי והן מצד סופרי "מאזניים" הוותיקים. זאת לעומת ההתעלמות הכמעט מוחלטת, ואפילו מידה של אטימות ולעג, שבהן נתקבל חמש שנים קודם לכן "קמשונים" [של אסתר ראב].
בקוראי זאת ניגשתי למדף והוצאתי שני ספרונים שלקחתי פעם מספרייתה של אסתר: "באלה הימים" של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: "לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי", ו"טבעות עשן", ספר מהוה, ישן, ללא הקדשה.
אסתר אינה נוטרת טינה ללאה גולדברג. הלא ב-1971 היא כותבת לזכרה שיר שבו היא מזדהה עימה בהיותן חשוכות ילדים, ובאהבתן הנכזבת, אמנם לא באותה תקופה – ל"יפה העיניים" יצחק שנברג-שנהר.
אהוד בן עזר
* * *
אהבה מנקודת מבט נשית
עיון בשיר "באת אליי" של לאה גולדברג
בקובץ שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין" (1940) כללה לאה גולדברג שני שירים תחת הכותרת "סליחות". במסה זו נעיין בראשון מבין השניים, בשיר "באת אליי", שהולחן [בידי עודד לרר] ומושמע לעיתים תכופות בביצוע מצוין מפי הזמרת יהודית רביץ.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
בשיר הזה נפרשת מערכת יחסים מייסרת ומענה בין הדוברת הנשית לאהוב-ליבה. אף-על-פי-כן נוטה הקורא להבין את הכותרת "סליחות" כמוסבת אל הדוברת הנשית, כמי שאמורה לבקש סליחה מהאהוב שלה, המשמש נמען לדבריה. ייתכן שנטייה זו מושפעת ממסורת סוגת השיר "סליחה" בשירה הדתית שלנו, המייחסת לדובר, נושא התפילה, את בקשת הסליחה מהנמען לתפילתו – אלוהים. אלא שהכותרת "סליחות" – כך יתברר בהמשך – היא אירונית. מהמסופר על יחסיהם משתמע, שעקב יחסו ההפכפך והבוגדני של האהוב אליה הפכה אהבתה אליו למסכת עינויים עבורה, ולכן עליו לבקש סליחה ממנה.
למסקנה הזו יגיע הקורא רק אחרי שישלים את קריאת הבית השלישי. קודם לכן, בקריאה לאורך השיר, בית אחר בית, תתגבש אצלו, מקריאת שני הבתים הראשונים, ציפייה הפוכה, לפיה תהיה זו הדוברת שתצטרך לבקש סליחה מאהובה. ציפייה מוטעית זו התגבשה אצל הקורא בהשפעת הנאמר בשני בתיו הראשונים של השיר, שבהם מפרטת הדוברת את תרומתו החשובה של האהוב לחייה. הוא פקח את עיניה והעניק לה "מבט" (תובנה חדשה על החיים), "חלון" (פתיחות אל העולם) ו"ראי" (הסתכלות אחרת על עצמה).
פירוט תרומתו לשיפור הראייה שלה (במובן המטפורי, שהרי מדובר בהתפתחות אינטלקטואלית) נמשל בשני הטורים האחרונים של הבית הראשון למקרה האוח. כדי לגלות את כושר הראייה המיוחד שלו, חייב האוח להתנסות בראייה לילית. באמצעות המשלתה לאוח רומזת הדוברת, שקודם לבואו של האהוב אליה, היא דמתה לציפור-לילה שטרם התנסתה בחוויה לילית כזו. ורק אחרי שבחברתו מימשה לראשונה את נשיותה, נפקחו עיניה לראות באופן חד ושלם יותר את עצמה ואת הסובב אותה.
הדברים החדשים שלמדה בעזרת האהוב מפורטים בבית השני של השיר. בסיטואציה חשופת-הבשר, המתרחשת בין גבר ואישה בעת מעשה-האהבה, מפיק הגוף עונג באמצעות כל תא שלו. אפילו תאי-גוף "מתים", שאינם קשורים למערכת העצבים ואינם מעבירים תחושות, כגון: ריסים, ציפורניים ושערות, הופכים לפעילים בעת ההתעלסות ומעצימים את העונג המיני. מי שהתנסה בתרומתם זו לעונג המיני, לא יוסיף לדבר עליהם בהכללה, כפי שנהג לעשות בעבר, כי כל ריס, כל ציפורן וכל שערה תורמים במהלך ההתעלסות עונג המובחן מתרומת היתר. והיא למדה לזהות את התרומה של כל אחד מאלה באמצעות מתן שם פרטי לו.
יתר על כן: כשם שהכירה בעת ההתעלסות עם האהוב את עושרו של העונג המיני אצלה, כך למדה לזהות את העונג המיני בגופו. כדי להגדיר את ריח מעשה האהבה, היא נעזרת בריח המוכר לה מילדות – גזע האורן מפריש נוזל דביק שריחו המתקתק דומה לריח הזרע שנפלט מגוף הגבר בשיא העונג.
רמזי תרעומת
מסיפור-המעשה בשני הבתים הראשונים משתמעת אסירוּת התודה של האישה הדוברת בשיר על תרומתו של אהובה, אשר סייע לה לגלות חושים אשר היו רדומים אצלה קודם לכן. סדר התעוררות החושים הוא מדורג: תחילה חוש הראייה ("להראות בחושך"), אחר-כך חוש המישוש ("בבשר החשוף") ולבסוף חוש הריח ("ריח דבק ואורן"). משני הבתים הראשונים משתמע, שקודם לבואו של האהוב אליה הייתה במצב בְתוּלי-בוֹסְרי, כי נשיותה טרם מומשה, אלא היתה במצב לטנטי, רדום וחבוי בגופה. ולכן היא אסירת-תודה לו על כך שבבואו איפשר לה להגשים לראשונה את נשיותה.
עד כה דיבר השיר בשבחו של האהוב וגם פירט את החוב הגדול שהדוברת חבה לו על כך שבזכותו גילתה את מיניותה ומימשה אותה. לפיכך, אין הקורא יכול להעלות על הדעת אלא פירוש אחד לכותרת "סליחות", שאם מישהו משניהם יצטרך לבקש סליחה מזולתו, תהיה היא החייבת לעשות זאת. האם פירשנו נכון את הבתים שמתוכנם הגענו למסקנה זו?
מתברר, שבהשפעת ציור ההתעלסות והודאתה של הדוברת שבזכותו היתה לה זו חווייה חיובית, מחכימה ופוקחת עיניים, נסחפנו מהר מדי למסקנה מוטעית. אילו קראנו בזהירות רבה יותר את צירופי המילים, היינו מבחינים, שבשבחים המיוחסים לאהוב הוצפנה התרעומת שבליבה עליו.
ראשית – הוא בא "לפקוח" ו"להראות", כך נאמר בבית הראשון של השיר, ולכן מצבם בעת ההתעלסות לא היה שוויוני. הוא היה גבר מנוסה, שבא לפקוח את עיניה ולהראות לה דברים שטרם התנסתה בהם, ולכן התייחס אליה כפי שמתייחס חונך לחניכה שהיא חסרת-ניסיון בתחום המיני. באופן שונה לחלוטין היה ניתן לצייר את היחסים ביניהם לוא השתמשה הדוברת בלשון עבר: באת אליי ו"פקחת" ו"הראית", במקום בשם הפעולה "לפקוח" ו"להראות".
שנית – הוא בא אליה כמו "לילה", להראות לה "בחושך" את כל הדברים ולגלות לה את ניחוח "לילו" של הגוף. רמזים אלה מדגישים, שמראש הגביל הגבר את הקשר איתה להגעה חשאית הנעשית באפלה כדי להסתיר מעיני אחרים את הקשר שלו איתה.
ושלישית – משתי האבחנות הקודמות משתמע, שרק בגופם התחברו זה לזה, כי מראש הגביל הגבר את נכונותו רק לכך. דבר זה מובלט בשורה השנייה של הבית הראשון (ו"גופך לי") ובפירוט העונג בבית השני ("לילו של הגוף").
עינויי ההתפכחות
הקריאה החתרנית יותר אכן חושפת את התרעומת שבליבה עליו: הוא הגביל את הקירבה אליה רק לעונג המיני ומנע ממנה את השלמת הקשר הגופני בקשר נפשי, ההופך את ההתעלסות מאירוע מזדמן וחולף לאהבה שלמה, עמוקה ויציבה בין גבר לאישה.
הרמזים המסווים האלה בשני הבתים הראשונים, על טיבם המוגבל של היחסים שהיו ביניהם, מוטחים בקורא באופן ישיר ומפורש בבית השלישי. המילה "עינויים" מגדירה באופן התמציתי ביותר את העובדה, שהיא סבלה בקשר שהוגבל רק לביאה המינית, כי עד מהרה הבינה, שהעונג המיני דרכו לחלוף ולהתפוגג כעבור זמן קצר, ואילו העינוי, המכאוב של נפש שאינה מסופקת, הוא מתמשך.
הגדרת התוצאה של יחסים המוגבלים רק לחוויית המין הלילית כעינויים עבורה טעונה הסבר. ההסבר ניתן בעזרת ציור המתאר סירת-מפרש המחפשת חוף, אך נאלצת להמשיך ולהפליג בים משום שהחוף חומק ממנה. הציור הזה מבאר באופן מעמיק יותר את הרמזים שהוצפנו בשני הבתים הראשונים על היחסים ביניהם.
בקשר שהיה לה עם האהוב הזה, דמתה היא לסירת-מפרש שפרשה את מפרשה כדי להפליג אליו. המפרש שלה צבעו לבן, כי נכונותה לקשר אהבה מלא ויציב היתה ברורה וטהורת-כוונות. הניגודים בין לובן המפרש שלה לאופל שהסתיר את חופו – מסביר מדוע היו יחסיהם עבורה "עינויים". בעוד שהיא היתה מוכנה להתמסרות טוטלית, בגוף ובנפש, היה הוא לה נסיך החושך והלילה, כי רק ליחסי "אופל" הגביל את כוונותיו כלפיה. ומאחר שהיה מוכן לתרום ליחסיהם רק את גופו ורק ב"חושך", בהסתר, הפכה ההפלגה אליו למתישה ולמשפילה.
לכן היא מבקשת בסיומו של השיר, שירפה ממנה וייתן לה ללכת. החזרה הרטורית פעמיים על הבקשה הזו באותו טור: "תנני ללכת, תנני ללכת" מלמדת, ש"העינויים" כה החלישו אותה, אחרי המאמצים הנפשיים שהשקיעה בהפלגה אל חופו, עד שלא נותרו לה כוחות להתנתק ממנו בעצמה. מחמת החולשה תכרע על חוף אחר, שאליו תשיט את סירתה צחורת המפרש, עד שתפיג שם את כעסה עליו, כי רק אחרי שתרגיש שהשלימה את הפרידה ממנו – סלחה לו וגם אגרה מחדש כוחות – תצא משם להפלגת האהבה הבאה שלה.
הבקשה בסיום השיר מאפשרת גם פירוש אחר להתעכבותה בחוף ההוא: באפס כוח תכרע על "חוף הסליחה" עד שיגיע הוא לשם כדי לבקש את סליחתה על העינויים שהסב לה באהבתו הפגומה וכדי להציע לה לחדש את הקשר ביניהם באופן שונה.
תוכן נועז בלבוש שמרני
בקריאה לאורך השיר בולט תהליך ההתבגרות של הדוברת. בשני הבתים הראשונים הציגה את עצמה כתמימה וחסרת-ניסיון עם גברים. חסרונות אלה מסבירים את הפאסיביות שלה ואת היסחפותה ללא זהירות וללא שיתוף המחשבה להתעלסות שהציע לה הגבר, המשמש נמען לדבריה בשיר הזה. בבית השלישי מתבלטת שליטתה העצמית ויכולתה לשקול בעזרת התבונה את יחסיהם. ואף שהיא מותשת מהעינויים שהסב לה, היא זו המחליטה על פרידה ממנו והיא זו הקובעת, שמבין שניהם עליו לבקש סליחה ממנה, סליחה על כך שמול נכונותה להתמסר בשלמות לאהבתו, הסתפק הוא בהעמדת גופו רק ליחסי מין "ליליים", מזדמנים וחשאיים, איתה.
הרגע הקונקרטי שהשיר נולד ממנו הוא רגע ההתפכחות מקסמי אהבה כוזבת, אהבה שהתבססה רק על העונג המיני. גם במושגי השקפת העולם החילונית של התקופה שבה נכתב, זהו שיר נועז ביותר משום שהוא מדבר ישירות על "הדברים". אך גם במושגי כל תקופה אחרת יישאר השיר נועז למדי, משום שהמחברת לא נרתעה בו מחשיפת עצמה בנושא שכותבות רבות היו בוחרות להצניע.
עם זאת, הדיבור המפורש על ההתעלסות המינית באמצעות צורות שונות של הלשון הפיגורטיבית מונעים מהתיאור המפורט למדי של ההתעלסות להפוך לתיאור פורנוגרפי או וולגרי. גם העמדה הערכית שממנה בוחנת לאה גולדברג את מעשה ההתעלסות עצמו תורם במידה רבה לעידון התיאור.
והערה אחרונה: ההעזה בתוכן מתבלטת דווקא בגלל שמרנותו הצורנית של השיר. השיר כתוב בבתים מרובעים ובחריזה סיומית תוך הקפדה על סדירות המשקל (ארבעה אנפסטים בכל שורה). ובכך מוכיח השיר, שאם השיר הוא "חזק", אין הוא צריך להידור צורני ולשום אמצעי צעקני אחר כדי להשיג את תכליתו.
יוסף אורן
פרק מספרו החדש של המחבר בהוצאת "יחד" – "מוקדים חדשים בשירה העברית".
* * *
קח את ליבי
מילים: חיים חפר
לחן: נעמי פולני
קח את ליבי
הוא לא נחוץ לי יותר
אחרי שבי בגדת
עליו אוותר
ולך לעזאזל
כשאני לבדי
אז אני עצובה
תעלה אל חדרי
תעשה לי טובה
קח את ליבי...
כשאני לבדי
אז מעוצבנת
כשאתה לא איתי
אז אני מעשנת
קח את ליבי...
הוי הגשם דולף
ואוזנינו תשמענה
לב דופק אל מול לב
אל תלך אל שושנה
קח את ליבי...
אני לא יפה
ואולי מכוערת
אך כשאהבת אותי
אז דיברת אחרת
קח את ליבי...
אני גלמודה
וגם מאוכזבת
אני כמו כלב עזוב
בתחנת הרכבת
קח את ליבי...
אתמול אהבתני
ונשקתני
ונשאתני
וחיבקתני
קח את ליבי...
היום לי עצוב
ואני מעוצבנת
אני כמו כלב עזוב
בתחנת הרכבת
קח את ליבי...
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 19.1.20
* שיקום החברה – גם אחרי שנתניהו יוחלף, יידרש זמן רב לשיקום החברה הישראלית מן הביביזם. איני מתכוון רק להחזרת האמון של אזרחי ישראל במדינת ישראל ובמוסדותיה; החזרת האמון בחוק, במשפט. אני מדבר על משהו עמוק הרבה יותר - על החזרת האבחנה בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין מותר ואסור.
* אינו ראוי – מי שהשקיע את כל מרצו, כולל איום בפיטורי שר הביטחון, כדי שהטומאה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינו ראוי להיות ראש ממשלה במדינה יהודית. קל וחומר, כאשר הוא עושה זאת אך ורק בשל האינטרס הפרטי של הימלטות ממשפט בכל מחיר.
* הפיגול בחוץ – עוד מוקדם לדעת מה תהיינה ההשלכות של החיבור בין הבית היהודי והימין החדש. אבל על דבר אחד אפשר לברך – הטומאה הכהניסטית תישאר בחוץ. בן גביר לא יצטרך להעביר את תמונת המחבל רוצח ההמונים מהסלון לחדר השינה. אולי הוא ירוץ יחד עם אשת הרוצח יגאל עמיר?
* תחת אשר – כאשר בן גביר רוצה לדגמן מצג שווא של אדם נורמטיבי, הוא מספר שתמונת המחבל רוצח ההמונים אינה תלויה אצלו בשל הטבח ב-29 אנשים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים, אלא כי הוא רופא שהציל יהודים. אבל על התמונה מופיעה הכתובת: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." הפסוק נאמר על פנחס בן אהרון הכהן שעל פי הכתוב הרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעה שקיימו יחסי מין בפומבי לעיני כל, כחלק מפולחן בעל פעור, ובמעשה זה הוא עצר את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא, של האנשים שזנו אחר בנות מואב. בזכות עובדה זו – זכה לכהונת עולם.
חז"ל ודורות של חכמים דרשו את הסיפור והפסוקים בכל דרך שתהפוך את המעשה לחד פעמי ולא מודל לחיקוי. אולם פנחס היה למודל לחיקוי לקנאות דתית יהודית. המודל – אדם שאינו צריך לבקש אישור מאיש (כפי שפנחס לא ביקש אישור ממשה ואהרון), אלא קם, לוקח אחריות ועושה על דעת עצמו את המעשה הקנאי ובכך גואל את עם ישראל. זה המודל של הרוצח יגאל עמיר (ולכן הסיפור שהוא היה זקוק לאישור רבני מבטא אי הבנה של מהות המעשה הקנאי) וזה המודל של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. מעריציו של גולדשטיין מעלים על נס את הטבח שביצע, כמעשה פנחס. כאשר בן גביר תולה את תמונת המחבל, הכתובת עליו אינה, למשל, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי," כלומר נחש הנחושת שהיה לסמל הרפואה, אלא את הפסוק על פנחס, שבקנאותו גאל את עם ישראל. הכהניסטים למיניהם מאמינים שהמעשים של גולדשטיין ועמיר, הם ביטוי להקרבה עצמית קנאית, במעשה אחד הרואי גדול, שישנה את ההיסטוריה של עם ישראל.
המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י היה תלמידו המובהק של "הרב" כהנא שר"י – אבי אבות הטומאה, והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. במעשהו, הוא הגשים את התורה הכהניסטית. ולכן, רק בשל הטבח הנפשע, תמונתו תלויה בסלון ביתו של בן גביר, לצד תמונת כהנא. הם דמויות המופת שלו. המחבל הרוצח הוא המודל שלו לחיקוי. הטבח הוא בעיניו המעשה הגדול. ואת האיש הרע הזה נתניהו ניסה כמעט בכל מחיר להכניס לכנסת, כי הוא סומך עליו שיצביע "נכון" בכל ניסיון שלו להעמיד עצמו מעל החוק.
* כל הכבוד לנפתלי בנט – נפתלי בנט גילה מנהיגות, נחישות ומוסריות, כאשר עמד בלחץ האדיר שהפעילו עליו נתניהו ורבים במחנה הימין, להסכים לריצה משותפת עם התועבה הכהניסטית. הוא לא נרתע גם מאיומי הפיטורין מתפקיד שר הביטחון. מן הראוי לצטט כמה מן הדברים החשובים שהוא כתב בנדון:
"כיושב ראש מפלגת הימין החדש שמתמודדת לכנסת וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל, לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע. זה כל-כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל. לא אכפת לי כמה ילחצו עליי, זה בכלל לא עולה על דעתי. זה לא יקרה וזו החלטתי הסופית... ישנם שאוחזים קו אידיאולוגי הפוך. במקום לבנות, שוברים. במקום לתקן, מתפרעים. זו תפיסה של בוז עמוק למדינת ישראל ולמוסדותיה. זלזול במפקדי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. לתפיסתם, אלימות זה בסדר. להעביר סדנאות לפורעי חוק כיצד להתל בחוקרים זו ברכה. חברים, זה איום ונורא. לא שבנו מהגלות לארץ ישראל בשביל לחיות כמו מיליציות פרועות שעושות דין לעצמן. זה לא ימין. זו אנרכיה... אין הבדל בין עברייני תג מחיר שתוקפים חיילים לעברייני השמאל האנרכיסטי שזורק אבנים על חיילי צה"ל בגדר."
לא אחת ביקרתי את בנט ולבטח עוד אעשה זאת הרבה. אבל היום אני מסיר בפניו את הכובע. כל הכבוד!
נכון, גם סמוטריץ', שותפו של בנט לרשימה, הוא איש ימין רדיקלי, על הרצף הכהניסטי, אבל עדין גדול המרחק בינו לבין הרע המוחלט.
* חובה להפר – הרב יובל שרלו ביקר בחריפות את רפי פרץ על הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית. אי אפשר לחשוד ברב שרלו שהוא תומך בהסכם הזה, אך הוא טוען שאתית והלכתית, חובה לכבד הסכמים.
אני מעריך מאוד את הרב שרלו וברור שגם בעיניי יש לכבד הסכמים. אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. משהו רע עובר על הציונות הדתית.
אני מקווה שיותר ויותר ציונים דתיים יתפכחו, ויתמכו ברשימתם של יועז הנדל, מיכאל ביטון, חילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ', מיכל טופלר ותהילה פרידמן.
* חוק המיזנטרופים השלובים – "איתמר בן גביר הוא פרצופה של המדינה" – זו כותרת הפשקוויל של רוגל אלפר, ואי אפשר היה שלא לראות את האיש מרייר מאושר, כשמצא את ההגדרה התורנית למדינה שהוא כה מתעב. והוא מוסיף: "בנט הוא בן גביר. אין הבדל. יתרה מזאת, נתניהו הוא בן גביר... בקיצור, הימין הוא בן גביר... הימין כולו אנטי-דמוקרטי. רוב היהודים בישראל, כולל חלק ממצביעי כחול לבן, ימנים. בן-גביר הוא פרצופה של המדינה."
זה לא אמור להפתיע. טיבם של פנאטים רדיקליים לראות את כל מי שאינם הם, כעיסה אחת. והעיסה נצבעת בצבע הקיצוני ביותר, שאינו אלא תמונת הראי שלהם. והרי תמונת הראי של רוגל אלפר הוא איתמר בן גביר.
ב-22.12.15 התראיין בן גביר אצל רינה מצליח בערוץ 22. זה היה עוד בטרם בן גביר היה בן בית באולפני הטלוויזיה, ועוד לפני שניסה להתנחמד ולנסות להצטייר כנורמטיבי. זה היה בן גביר כפי שהוא.
רוגל אלפר ראה, וכמעט התעלף. הוא ראה לנגד עיניו את מי שהוא משתוקק להיות. ולמחרת הוא נשפך בפשקוויל חרמני על הדמות שהסעירה את דמיונו. אחרי פתיחה ארוטית בה התפעל מצחקוקיו, ממבטו הלעגני, מ"המבט הפרוע בעיניים," מ"השיער הסתור קמעה" ומלבושו המרושל, כתב: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההווייה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכול, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה."
מצא מין את מינו. שני אנשים עם מטרה אחת – מהפכה, להרוס הכול, להרוס את הסדר הקיים, את מדינת ישראל השנואה עליהם. שני פנאטים, רדיקלים, מיזנטרופים.
* בן גביר צדק – בתגובתו ללחצו של נתניהו על בן גביר לפרוש מהמרוץ לכנסת, אמר בן גביר: "אם ראש הממשלה היה פורש, היתה ממשלה."
הוא צודק. כך היה בכנסת היוצאת וכך יהיה, מן הסתם, גם בכנסת הבאה. כל אחד אחר, במצבו של נתניהו, היה מגלה אחריות ופורש. אבל כל אחד אחר לא היה מגיע למצבו של נתניהו.
* פרצופו האמיתי – הכרתי את גדי יברקן במסגרת פעילותנו המשותפת בתל"ם, חודשים אחדים לפני בחירות אפריל. אני מודה שהוא שבה את ליבי. שמחתי מאוד על בחירתו לכנסת.
גדי סיפר לנו על מסכת ההשפלות של העדה האתיופית בליכוד. ידענו על מסכת הפיתויים שהליכוד מרעיף עליו כדי שיערוק אליו. האמנתי בחוסנו ובכך שלא יתפתה. ולכן, התייחסתי לשמועות כאל ספין. מסתבר שאין לו עמוד שדרה. זו אכזבה עצומה.
מאכזב מאוד לגלות את גדי יברקן כבן דמותו של אלכס גולדפרב.
כעת, משהתגלה פרצופו האמתי של גדי יברקן, אני שמח שזה קרה לפני הבחירות ולא אחריהן...
וגם עתה, אחרי מה שקרה, אני אמשיך להיות תמים, ולהאמין בכל אדם, כל עוד לא מעל באמוני.
* לא קונים בכסף – כך אמר גדי יברקן לפני שבועות ספורים: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנה. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין – את ה'אתיופים' לא קונים בכסף."
* בין טוב ורע – כותב חיים שיין ב"ישראל היום": "בוגי יעלון הדיח מרשימת כחול לבן את ח"כ גדי יברקן מכיוון שניהל משא ומתן על הצטרפות לליכוד, ובכך הוכיח שהוא פגום ערכית. יעלון רק שכח שהוא עצמו חייב את הקריירה הפוליטית שלו לליכוד, ובפגימה ערכית עבר לכחול לבן."
המשפט הצבוע מגלם את ההרס שמותיר אחריו הביביזם לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי – חוסר האבחנה בין טוב ורע. הרי להשוות את הפרישה של יעלון לעריקה של יברקן, זה כמו להשוות את הפרישה של גאולה כהן מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד, לעריקה של גונן שגב ואלכס גולדפרב מצומת בעבור חופן מיצובישי.
קצת מביך להסביר את ההבדל בין מעשהו של יעלון לזה של יברקן, אבל בשיח השקר שחולל הביביזם, כנראה שיש בך צורך. ליעלון הוצע תיק החוץ והוא היה במעמד של היורש הכמעט ודאי של נתניהו אילו נשאר בליכוד. אבל הוא לא היה יכול עוד לשאת את הרקב, הסיאוב והשחיתות שפשה בליכוד ובממשלה, התפטר מן הממשלה ומן הכנסת, פרש מהליכוד ויצא אל המדבר הפוליטי כדי לבנות מאפס כוח פוליטי חדש.
יברקן, להבדיל, ח"כ מתל"ם שבכחול לבן, הצמיד אקדח אל רקתו של בוגי: מיקי זוהר, נער השליחויות לדבר עבירה של נתניהו, הבטיח לו את המקום החמישי בליכוד ותפקיד שר בממשלה. עם ההבטחה הזו הוא דרש שידרוג וקפיצת מדרגה בכחול לבן. יעלון לא התבלבל והדיח אותו מיד. מרגע שיברקן כבר לא היה בכחול לבן, המקום החמישי בליכוד שונמך למקום ה-20, ואת ההבטחה לתפקיד שר הוא יכול להוסיף לטאפטים של ההבטחות המופרות של נתניהו. אולי הוא הבטיח את כיסאו בכנסת הבאה, אך גם שם רע שילווה אותו עד אחרון ימיו. כמו אלכס גולדפרב.
* ברכות למיכל – ברכות למיכל קוטלר, נציגת תל"ם ברשימת כחול-לבן, ששודרגה למקום ה-36 ברשימה. מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתייה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. אני מאמין שמיכל תיכנס לכנסת הבאה. בהצלחה!
* הִנֵּה הַסְּתָו עָבַר. [הכוונה לסתיו שפיר].
* הלאומנית – בפשקוויל הספד לקריירה הפוליטית החלולה של סתיו שפיר, מכנה אותה רוגל אלפר "לאומנית". כל מי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואינו תומך בלאומנות הפלשתינאית הטרוריסטית, הוא בעיניו "לאומן".
* מפלגת שמאל חילוני – ביולי 68' נחטף מטוס אל-על לאלג'יר. כעבור 5 חודשים הותקף מטוס אל-על באתונה. באוגוסט 69' הותקף ברימונים מטוס אל-על בציריך. בספטמבר 70' נחטפו במקביל ארבעה מטוסים. במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג) בו נרצחו 24 אזרחים ונפצעו – 71. ב-73' בוצע ניסיון התנקשות באיש העסקים היהודי אדוארד זיו, בעלי רשת מרקס אנד ספנסר. ב-71' נורו טילים לעבר מטוס אל-על בפאריס. בשנת 2000 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בקרני שומרון. ב-2001 נרצח שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי). ב-2003 נרצחו 4 ישראלים בפיגוע התאבדות בצומת גהה. ב-2004 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל. באותה שנה סוכל ניסיון התנקשות בחייו של הרב עובדיה יוסף.
כל אלה רק חלק מקציר הדמים של פעולות הטרור שבוצעו בידי החזית העממית לשחרור פלשתין. הארגון, שאותו הקים ג'ורג' חבש, פרש מאש"ף ב-1974, לאחר שקיבל את תוכנית השלבים, על פיה ניתן לשחרר את כל פלשתין בשלבים, כאשר המאבק המזוין הוא האמצעי העיקרי אך לא היחיד, ואפשר להקים רשות לאומית פלשתינאית על שטח שישוחרר בכוח או שישראל תיסוג ממנה, כחלק מתהליך שחרורה של פלשתין כולה, כלומר השמדת ישראל. החזית העממית ראתה בכך כפירה בעיקר, פרשה והקימה את "חזית הסירוב". היא חזרה לאש"ף בסוף שנות ה-80 אך פרשה שוב בעקבות הסכם אוסלו. וחזרה שוב, כשהיה ברור שהסכם אוסלו היה רק אמצעי להמשך המאבק המזוין והטרור.
ואיך מגדיר גדעון לוי את הארגון הרצחני הזה? "מפלגת שמאל חילונית". ואיך הוא מכנה את המחבלים מארגון זה, היושבים בכלא הישראלי? "אסירים פוליטיים". והוא תוקף את ארגוני הנשים ואת קמפיין Metoo על כך שהן מזדעקות על כל איזו לטיפה לאישה ושותקות על כך שמחבלות, כלומר "אסירות פוליטיות" כמו חלדה ג'ראר, ממנהיגות הארגון, יושבות בכלא הישראלי.
המאמרים הללו מיוצאים כחלון הראווה של ישראל במהדורות באנגלית ובערבית. הקוראים הזרים אינם יודעים שמדובר בארגון טרור, ואף פיגוע לא הוזכר אפילו ברמז. הם קוראים שישראל כולאת אסירים פוליטיים ואסירות פוליטיות ובהן חברת פרלמנט. וזה מחלחל ומכרסם. כל הפשקווילים הללו נועדו לרצף את דרכה של ישראל לבית הדין הצבוע בהאג.
* הקמבק של הבלונים – בימים האחרונים חודשה מתקפת בלוני הנפץ לעבר הנגב המערבי. מתקפה זו, ערב הסדרה אפשרית, נועדה לאתגר את ישראל ולבחון את נחישותה.
כדאי ללכת שנים אחדות קדימה, אל קיצור תולדות העפיפונים והבלונים. מבצע צוק איתן היכה בחמאס מכה קשה, חסרת תקדים. המבצע שם קץ ל-13 שנות ירי רקטות לעבר יישובינו; 13 שנות פשע יומיומי נגד האנושות בצורת ירי מכוון אל עבר אוכלוסייה אזרחית. פשע, שהתעצם וגבר לאחר עקירת גוש קטיף והחזרה לגבול הישן.
במשך למעלה משלוש שנים וחצי, שרר שקט כמעט מוחלט בגבול. אין לי ספק שהשקט הזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. אלא שבעקבות "צעדות השיבה" ליד הגדר, חלה התחממות שבאה לידי ביטוי בשיגור עפיפוני תבערה לעבר שדותינו. אחרי העפיפון הראשון, היה על ישראל להבהיר שדין הצתה כדין רקטה, ולהגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטות. אך ישראל בחרה להבליג ולאפשר לאוייב להצית את שדותינו, ללא תגובה. היתה זו הבלגה מופקרת. ההבלגה הזו שידרה חולשה ורפיסות שגרמה לגזרה להתחמם יותר ויותר. החלו סבבים של ירי רקטות. והסבבים הללו הסתיימו ב"הפסקות אש" שערורייתיות, שמשמעותן הייתה שהאוייב מפסיק לירות רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? הן נמשכו. הן היו מחוץ להפסקת האש. ובכך ישראל שידרה, שמותר להתנקש בריבונותה ולהצית את שדותיה. וכך היה גם כאשר עפיפוני התבערה היו לבלוני נפץ.
אני בעד הסדרה עם חמאס, בתנאי שהיא תהיה מוחלטת, כלומר שיהיה ברור שאין כל הבדל בין רקטה להצתה, שהצתה היא הפרת ההסכם שתביא לתגובה קשה לא פחות ממטח רקטות. לקראת ההסדרה האפשרית, האוייב בוחן אותנו. רוצה לראות איך נגיב. רוצה לבחון האם הוא יכול לחזור למשוואה, שהצתות מותרות. לכן, על ישראל להגיב בעוצמה רבה על מתקפת הבלונים החדשה. דווקא כיוון שההסדרה מתדפקת על דלתנו. אם ישראל לא תעשה זאת כעת, היא הופכת מראש כל הסדרה לאישור להצית אש.
* הוויכוח על מתווה הגז – החלה שאיבת הגז ממאגר לווייתן. החל ייצוא הגז לירדן ולמצרים. אלו בשורות טובות מאוד לכלכלה הישראלית ולמעמדה המדיני של ישראל. ראש הממשלה גאה בהישג, ובצדק. הוא רותם את ההישג למסע הבחירות שלו, וגם זה בצדק. כל ראש ממשלה מציג את הישגיו. אבל לצד ההשתבחות בהישג, הוא מעוות ביודעין את מהות המחלוקת סביב מתווה הגז.
נתניהו טוען ש"הם" (כלומר אלה שאינם חושבים שכל מערכת המשפט והחוק בישראל היא מאפיה קרימינלית שכל עניינה תפירת תיקים לנתניהו) "רצו שהגז יישאר באדמה." מי רצה שהגז יישאר באדמה? פה ושם, בשולי המאבק, נשמעו אמירות כאלו. אבל גם המתנגדים למתווה תמכו בפיתוח המאגרים ובשאיבת הגז. המחלוקת היתה בסוגיה – מי צריך ליהנות ממשאבי הטבע של ארץ ישראל – עם ישראל או טייקון בודד? היתה התנגדות למתווה, היתה התנגדות למס הנמוך, הנמוך ביותר בעולם, על משאבי טבע, וקריאה להעלות אותו לרמה שבה מירב הרווחים יהיו לטובת מדינת ישראל כולה. היתה התנגדות לכך שמרבית הגז ילך לייצוא, ולא לצרכים הישראלים המקומיים (טיעון שאני מתנגד לו). לא זו בלבד שלא היה מאבק להשארת הגז באדמה – טענת המתנגדים היתה שבמתווה הזה הגז יישאר באדמה. הטענה הזו הופרכה לאחרונה, כאשר החלה השאיבה משדה לוויתן. עם זאת, טענת המתנגדים היתה שניתן היה להתחיל בשאיבה הרבה קודם לכן. את הטענה הזאת אי אפשר להוכיח וגם לא להפריך. אבל הטענה שההתנגדות למתווה היתה התנגדות למיזם היא שקר.
יש לציין, שנושא מרכזי אחד, שעליו הרביתי לכתוב בשעתו, תוקן במידה רבה בוועדת ששינסקי, והוא מתווה המיסוי, שבזכותו חלק גדול הרבה יותר מרווחי הגז יגיעו למדינה ולרווחת אזרחי ישראל. יש לציין שהיתה התנגדות חריפה בימין לוועדת ששינסקי, אך שר האוצר יובל שטייניץ נתן גיבוי מוחלט לוועדה, חרף איומי חיסול בפריימריז והצגתו כ"קומוניסט בולשביק" (אלא מה?) – ואף הביא את הממשלה לאמץ את המסקנות. בהמשך הדרך, כשר האנרגיה, הוא הוביל למתווה הסופי.
קצרה היריעה להציג את המחלוקות והעמדות השונות לחלקים שונים במתווה, אבל מכל מקום, הטענה שהוויכוח לא היה על המתווה, אלא על עצם פיתוח המאגרים היא שקר.
* נמיכות קומה לאומית – השבוע חל יום השפה העברית. וביום זה נכון להציג עובדה מבישה – משרד המדע דורש שהצעות המחקר המוגשות לו, תוגשנה באנגלית (איני יודע אם בכל התוכניות, אבל לפחות ברובן). איזו נמיכות קומה לאומית, איזו התבטלות רוחנית ותרבותית.
* כבד פה או כבד לב – בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "שמות", אנו עוקבים אחרי צמיחתו של גדול המנהיגים בתולדות עמנו – משה. משה מגדיר את עצמו "כבד פה וכבד לשון" ומוסיף – "לא איש דברים אנוכי."
יש כאן אמירה משמעותית הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו עלולים להיות גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מועדוני מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.
הדמות המרכזית בפרשת השבוע שקראנו אתמול היא משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.
* ביד הלשון: אורנים גדול – ח"כ תמר זנדברג התראיינה בגל"צ בעקבות האיחוד עם מפלגת העבודה. היא סיפרה שזו היתה כוונתה כבר בסיבוב הקודם, אך בשל הסירוב של העבודה, מרצ הסתפקה באיחוד הקטן יותר עם קבוצתו של ברק. את האיחוד המלא היא הגדירה "אורנים גדול" ואת האיחוד החלקי – "אורנים קטן".
על איזה אורנים היא דיברה?
נחזור 38 שנים אחורה, לשנת 1982, למבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. תוכנית "אורנים" היתה הקוד שניתן למבצע. התוכנית הראשונה שהוצגה לממשלה בידי שרון היתה "אורנים גדול" שכללה עשיית סדר חדש בלבנון: כיבוש ביירות, חבירה לפלנגות והעלאת באשיר ג'מאייל לשלטון, גירוש הצבא הסורי מבקעת הלבנון, גירוש אש"ף לירדן (בתקווה שיקים שם את המדינה הפלשתינאית), שלום עם לבנון. הממשלה דחתה את התוכנית. במקום זאת הוצגה לה תוכנית "אורנים קטן" שאושרה: הרחקת אש"ף והארטילריה שלו מיישובי הצפון אל מעבר לנהר האוואלי – מרחק 40 ק"מ מן הגבול. התוכנית שאושרה היתה "אורנים קטן". התוכנית שהתבצעה (אך השתבשה) – "אורנים גדול".
אורי הייטנר
* * *
333 עדים
בפורים יש לתלות אותו!
קפקא פרנץ
* * *
בחיי [6]
נ"ז. עם מרבד הקסמים מטורקיה
הפגישה השנייה עם עמליה לא היתה בבית הורי אשתי, אלא בדירה חדשה ברחוב הרב גרפצלה, ליד אותה פינת רחוב שבה נפגשנו בפעם הראשונה. מסתבר שבאותו בניין פינתי חדש, היתה לעמליה דירה פרטית שקיבלה מבעלה כמתנה ליום ההולדת. היא חשבה להביא אותי אליה כבר במפגש הראשון, אבל אחרי שהצעתי לה את בית ההורים של דיצה, שינתה את דעתה, בלי לספר לי שיש לה מקום יותר קרוב.
הפעם נפגשנו בשעת הצהריים, שהיתה שעה נוחה לשנינו, כי לא היינו צריכים לספר בבית לאן אנחנו הולכים. חיכיתי לה בפז'ו ואפילו לא כיביתי את המנוע, הייתי בטוח שתכף תגיע וניסע. היא באמת הגיעה בזמן, אבל במקום להיכנס למכונית אמרה לי לכבות את המנוע ולצאת.
כחייל ממושמע מילאתי את הפקודה, כשאני אומר לעצמי שרק לא תבקש שניכנס לאכול ארוחת צהריים במסעדה היוונית ממול. אני באתי לפגישה ישר מהסטודיו, ובדיוק באותו יום הגיע ישראל אהרוני עם סלים מלאים כל טוב, כדי שנלי שפר, הצלם השכן שלי, יצלם עבור 'ידיעות אחרונות' את ארוחת המלכים שהוא מכין. כנהוג אחרי הצילומים, אני מוזמן להשתתף בסעודת החיסול שממלאת אותי עד סוף השבוע.
למזלי גם עמליה כנראה לא הייתה רעבה, כי במקום למסעדה, אמרה לי לבוא עימה לבית החדש ממול. הלכתי בעקבותיה כצאן המובל לטבח ואפילו במעלית, כשעמדנו פנים מול פנים, לא שאלתי אותה לאן היא גוררת אותי. בקומה השלישית המעלית נעצרה ליד דלת הנושאת את הסיפרה 7. עמליה פתחה את הדלת ואני נכנסתי אחריה לחדר ענק שלא היה בו כלום, חוץ מרצפת עץ חום ווילונות כבדים מבד קטיפה שכיסו את החלונות. ניגשתי אל אחד החלונות שווילונו היה מוסט וראיתי למטה את המכונית שלי. עכשיו הבנתי איך ידעה שהגעתי.
הסתכלתי מסביב למצוא כסאות שעליהם נוכל לשבת, אך לא ראיתי אפילו ארגז. עקבתי אחרי עמליה וראיתי אותה ליד הקיר הרחוק, כשהיא לוחצת על כפתור נסתר. עד מהרה שמעתי קול של 'קליק' ואחריו הבחנתי שמתוך קיר העץ הסמוך לעמליה, נעתק מרובע מלבני והופך למיטה זוגית המכוסה בסדין לבן המהודק למזרונה. בפתח שנפער בקיר נגלו שתי כריות לבנות ושמיכת צמר דקה. עמליה פרשה את השמיכה על הסדין והניחה עליו גם את שתי הכריות.
"בוא תשב!" – אמרה לי כשהיא מתיישבת על שפת המיטה ומשאירה לי מקום, "מה נתקעת שם?"
"תני לי להירגע – אמרתי לה כשאני מתיישב לצדה – לא הכנת אותי. מה זה צריך להיות?"
"זאת מתנה שקיבלתי מבעלי, ליום הולדת השבעים."
"ואני חלק מהמתנה?"
היא צחקה ואמרה שאת החלק הזה היא היתה צריכה להשיג לבד.
אחר כך, כשנשארנו לשכב במיטה כשהבגדים זרוקים על רצפת העץ, היא סיפרה לי על ילדותה בדרום תל אביב ועל חלומה להיות רקדנית וללכת לחוג בלט. לאביה, שהיה פקיד בעירייה, היו חמישה ילדים, אך לא די כסף כדי לשלוח אותם לחוגים. היא נאלצה להסתפק בהליכה לנוער העובד, ושם הצטיינה כרקדנית של מחולות-עם והשתתפה בכל להקה אפשרית.
נזכרתי שבהכשרה שלנו היא ניסתה ליזום הופעות מחול למסיבות חג, אך התקשתה בכך, כי לרוב הבנים שלנו (כולל אותי) היו רגליים שמאליות. במסיבות ליל שישי, בעת מחול ההורה או ריקודי מעגל אחרים, היו הספסלים מתרוקנים, אך כשעברנו לריקודי זוגות, הם היו מתמלאים מחדש והבנות רובן נאלצו לרקוד בת עם בת.
את בעלה הכירה בשפת הים, כאשר כיסא-הנוח שעליו הוא ישב, היה סמוך למשטח החולי שעליו שכבה כדי להשתזף. יש להניח שהגוף הספורטיבי שלה הניח את דעתו, ובתור מי שהיה סגן-אלוף בצבא הקבע, נתן לה פקודה לצאת איתו בערב לראות את הסרט "גילדה". היא קיבלה את הפקודה כחיילת ממושמעת בפלמח, יצאה איתו לקולנוע ולא סיפרה לו שכבר ראתה את הסרט.
ליום הנשואים, שחל כמה חודשים לאחר אותה הליכה, הגיע מארה"ב הדוד המיליונר של בעלה שהיה ציוני נלהב, ובכל נסיעה שלו לארץ היה קונה מגרש בתל אביב. אהוד, בעלה של עמליה, רכש את לבו של הדוד כשצורף למשלחת קניות עבור חיל האוויר, וכמעט שנה שלמה גר בווילה שלו בניו-ג'רסי. הדוד, שהיה גרוש, ערירי, ללא ילדים או משפחה בארצות הברית, נפטר כחמש שנים לאחר חתונתה של עמליה, ואת כל רכושו הוריש לבעלה.
אהוד, שהשתחרר מהצבא, הוכיח את עצמו כאיש עסקים, כאשר פתח סוכנות לייבוא רכב אמריקני והגדיל את רכושו משנה לשנה. מתנת יום ההולדת שעמליה קיבלה מבעלה, איפשרה לה להפוך את הדירה לסטודיו למחול ולהעניק לילדי תל אביב, ובעיקר לילדי עולים שהגיעו אז מרוסיה, את היכולת ללמוד בלט ללא תשלום.
ביקורי הפסקות הצהריים בסטודיו לבלט נמשכו כמה חודשים. הם נפלו עליי בזמן נוח, כאשר לילי נסעה לביקורי משפחה בארה"ב, ושם הצטרפה להפלגה ביאכטה שהפליגה למסע טיולים לדרום אמריקה. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיך להיפגש עם עמליה גם כשלילי חזרה, אבל עמליה היתה זו שהחליטה שאני כבר לא יכול לחדש לה הרבה. לאט-לאט, תוך דחיית מפגשים משבוע לשבוע, נתנה לי להבין, שעיסוקיה התרבותיים במועצת העיריה חשובים לה יותר ואני לא ניסיתי לעורר את רחמיה.
הביקור הבא שלי בביתה של עמליה חל כעבור כמה שנים, כאשר כל העיתונים התמלאו במודעות אבל על מותו הפתאומי של בעלה. יענקלה חי היה זה שהסב את תשומת לבי למודעה, ושנינו החלטנו ללכת יחד לניחום אבלים. מיספר הבאים לנחם היה כה רב, עד שיותר מלהגיד "משתתפים בצערך" לא יצא לנו להביע דבר נוסף. קיוויתי לשמוע מפיה את המילים "תבואו לבקר," אך היא היתה כל כך מבולבלת, וכל כך מוקפת בעוד מנחמים, עד שנאלצה להסתפק בפעמיים "תודה".
בשנים הבאות לא יצא לי להיפגש עימה. היא לא צלצלה אליי ואני לא רציתי להטריד אותה ולהפריע לה במעשיה לטובת הציבור. מי יודע אם הייתי זוכה לפנייה ממנה, אלמלא פתחה את הטלוויזיה באחד הערבים וראתה אותי מתראיין בעקבות ספר ילדים חדש שהוצאתי. היה זה הספר "על הא ועל דא" שיצא בהוצאת מודן עם איוריו המקסימים של בני אורי. ['מקסימים' לא אני אמרתי. אין הנחתום מעיד על עיסתו. אמרה את זאת דיצה אשתי שכל מה שאורי צייר היה מקסים בעיניה).
בראיון השתתפה גם ציקי, בתו של שמעון פרס, שדיברה על הערך המוסף של הספר כמורה דרך ללימוד הא"ב. כנראה שהראיון לא חולל מהומות, כי בעקבותיו לא היתה שום התנפלות על חנויות הספרים. התגובה היחידה היתה צלצול מעמליה אליי, למחרת בבוקר, לסטודיו ושאלתה: "לאן נעלמת?"
כדי שתהיה משוכנעת שאני עדיין חי וקיים, קבענו להיפגש למחרת. שאלתי אם היא רוצה שאבוא אליה לאולפן המחולות, אמרה שאין צורך, עכשיו אני יכול לבוא ישר לביתה.
אחר כך, כששכבנו בחדר השינה שלה והתבוננו בתקרה, סיפרה לי שהיא טסה בעוד שבועיים לטורקיה ויש לה שני כרטיסים וחדר במלון קאמפינסקי באינסטנבול ומה דעתי להצטרף.
כמובן שלא יכולתי להתנגד להצעה כל כך נדיבה. השאלה היתה אם גם אשתי לא תתנגד. את השאלה הזו פתרתי בעזרתו של שי לביא, ושלא בידיעתו. סיפרתי בבית על ראש הקהילה היהודית באיסטנבול שבא לארץ לביקור (עד כאן הכול נכון), והוא פנה אל הבמאי שי לביא שיביים מופע סיום הלימודים של תלמידי התיכון. סיפרתי את זה בבית בשעת ארוחת הערב, והוספתי ששי הוזמן על חשבון הקהילה לשלושה ימים באיסטנבול, והוא יכול להשיג כרטיסים גם בשבילי, אבל אני מתלבט, כי מה אני צריך לטוס לטורקיה לשלושה ימים, ואחר כך אם נקבל את העבודה, אצטרך להיות שם חודש שלם.
"מצויין! – קראה דיצה בהתלהבות שהפתיעה אותי – תיקח את העבודה ואחר כך אנחנו נבוא לביקור. בטורקיה עוד לא הייתי!"
נו, אם אשתי כל כך רוצה שאסע לאסיה הקטנה כדי לבלות שלושה ימים עם אלמנה תוססת, מי אני שאתנגד? כל מה שהייתי צריך לעשות לפני הנסיעה, זה לפנות לשי לביא ולבקש ממנו שאם במקרה יפגוש את אשתי באותם שלושת ימים, שיגיד לה שהיא התבלבלה והוא לא שי לביא, אלא אברהם גוטליב.
גם עמליה וגם אני היינו אז בני 73, גיל מבוגר לכל הדיעות, ואם מישהו היה אומר לי שגם בגיל כזה יש כאלה שמעדיפים לא לצאת מהמיטה במשך שלושה ימים, הייתי מסתכל עליו כעל מתעתע. למען האמת אני צריך לציין שזה לא כל כך מדוייק. היה יום אחד שבו היא לקחה אותי לראות את השוק הגדול של איסטנבול כדי לקנות ראחת-לאקום בשבילי, ואחר כך לשוק השטיחים, כדי לקנות שני שטיחים בשבילה.
שטיח אחד היה גדול ויפה והמוכר רצה עבורו סכום שהיה אפשר לקנות תמורתו דירת חדר בחדרה. עמליה לא התרגשה מהמחיר והציעה להשתוות על חצי הסכום. המוכר נשבע לה באבי אביו שהמחיר שהציע לה הוא כבר מחצית המחיר האמיתי, והוא לא יכול להוריד אפילו דולר אחד. אחרי חצי שעה, כשהמוכר כבר התעייף והסכים להוריד רבע מהמחיר, לחשתי לעמליה שתסגור איתו לפני שתהפוך אותו לשונא ישראל. עמליה השתיקה אותי ואמרה לי שהיא תחליט מתי לסגור את העיסקה. אחרי עוד רבע שעה של התמקחות נשברתי ואמרתי שאני יוצא לרחוב לשתות תה בבית הקפה ממול. כשחזרתי אחרי שעה הם עדיין התווכחו. הוויכוח היה על אלף דולר שהפרידו בין מה שהיא היתה מוכנה לשלם ובין מה שהמוכר דרש. לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי לעמליה שתרחם על המוכר ותציע פשרה על חמש מאות דולר. המוכר, שלא הבין עברית, אבל ניחש כנראה מה שהצעתי, אמר: "או קי נתפשר על חמש מאות." עמליה אמרה שזה לא בא בחשבון וביקשה ממני לחזור לבית הקפה.
בסופו של דבר עמליה קנתה את השטיח בחצי המחיר כפי שנדרש בהתחלה, אבל הוסיפה למוכר עוד מאה דולר מפני שהוא נחמד.
המיקוח על השטיח השני שעמליה קנתה, היה יותר קצר, כי למוכר כבר לא היה כוח להתווכח והסכים להסתפק בחצי המחיר כבר אחרי רבע שעה.
עם תום הקנייה עמליה הוציאה את כרטיס הוויזה שלה, מסרה למוכר את פרטי הבנק וזה הלך לברר טלפונית אם יהיה כיסוי לסכום כזה גדול. האישור ניתן ועמליה ביקשה שאת השטיח היקר הם ישלחו בדואר חבילות לביתה בתל אביב, ולגבי השטיח היותר קטן, ביקשה שיקנו בחנות הסמוכה מזוודת גלגלים ואליה יכניסו את השטיח כשהוא מקופל במקצועיות ונכנס בדיוק לתוך המזוודה.
למחרת, כשטסנו חזרה לארץ, ביקשה עמליה שאני אהיה אחראי על השטיח, כי התיק שלי הרבה יותר קל וקטן מזה שלה.
לא התווכחתי עימה ונשאתי את מזוודת המרבד אל המטוס באיסטנבול ומן המטוס כשנחת בבן גוריון. במכס, כשהמוכס שאל אותי אם יש לי על מה להצהיר, הצהרתי על הראחת-לקום והוא לא שאל יותר.
בשבועות הבאים עוד המשכתי להיפגש לעיתים עם עמליה, עד ששוב היא התחילה לדחות את הפגישות מדי פעם. בסופו של דבר ירד לי האסימון ואני הבנתי שההזמנה למלון קאמפינסקי היוקרתי לא היתה דווקא בזכות נפלאות המיטה שלי, אלא בגלל יכולתי הפיזית לסחוב מזוודה כבדה ולהעמיד פרצוף תמים מול פקיד המכס.
פוצ'ו
המשך יבוא
* * *
בימים אלה חוגגים אחרוני הפלמחניקים
את יום הולדתם ה-90
אחד מהם הוא הסופר פוצ'ו
ביום שישי 31.1.20 תיערך בבית הפלמ"ח, רח' חיים לבנון 10 תל-אביב,
השקת שני ספריו האוטוביוגרפים: בחיי [4] ובחיי [5]
התכנסות ב-10.30 תחילת האירוע 11.00
בתוכנית:
יו"ר עמותת הפלמ"ח האלוף שייקה גביש (שכבר שכח מתי חגג 90)
הסופר אהוד בן עזר, שבעיתונו ("חדשות בן עזר") ראו הספרים אור לראשונה
יורם טהר לב – על הקיבוץ שמארח את הפלמ"ח
אליהו הכהן – שירי הצבא האדום שהפלמ"ח ניכס לעצמו
עדנה – התנצלות בשם המשפחה
בהמשך:
'מקהלת הצבע האדום' בניצוח אורה מורג. שירים רוסיים מסביב למדורה
סיפורים מתוך הספרים בנוסח "סליחה על השאלה"
נירה הראל, רחל ודניאל חנוך, ומיכל סנונית –
יחשפו לראשונה איך קשורה חתונתם לתולדות מחבר "בחיי"
קטעי וידיאו נדירים, המאמתים את העובדה שהמחבר היה פעם צעיר
ובסוף: אולי יבוא קוסם
הכניסה מותנית בהרשמה מוקדמת בטל': 03-5459800
או במייל: palmach_museum@mod.gov.il
* * *
מילים על "עד שתשרוף אותי האהבה"
ספר שירים חדש
של הסופרת והמשוררת שושנה ויג
הספר כשמו כן הוא, מדבר על עוצמתה של האהבה. אהבה היא כמו אלוהים, אפשר להרגיש אותה אך אי אפשר להגדיר אותה היא בבחינת "שקופה למשתמש" אך בעזרת הרגש הפועם בנו ואוצר מילות השפה העברית, אפשר לנסות לתאר אותה, כפי שמוצאת את ביטוייה במצבים שונים.
בספר "עד שתשרוף אותי האהבה" מנסה שושנה להיכנס לעובייה הרוחני וגם הפיסי של האהבה בגווניה ובמצביה השונים, ברמות עוצמה מדורגות בין השירים השונים, ולשתף את הקורא ברגשותיה וחוויותיה. היתרון הוא שהיא מדברת אל הקורא בגובה העיניים ומשתפת אותו כפרטנר רצוי ומקובל מבלי להסתיר ממנו דבר. הכול גלוי, הכול פתוח.
מן הראוי לציין שלדעתי השירים כאן מתהדרים באיכות ובטיב. ניכרת פשטות המילה, ושפה המובנת לכול. התיאורים רציניים, אינטימיים מאוד, ויש הירגעות מאהבת החומר הלוהטת, ולעומתה העלאה על נס של האהבה הרוחנית שבלב.
גם קובץ שירים אלו (כמו הקודם "הרואין") מתאפיין בחלק מהשירים בתחושת הקורא שאלו "שירי בטן" היינו שיר שיוצא ממבוכי הרגש הנסתרים מעלה אל המרחב החופשי, כאשר הרציו משמש יותר כמעין נווט דרך.
ככלל, השירה היא מאוד אישית, חווייתית, רצינית מאוד, כאשר הכנות, הפתיחות לקורא והיושרה מאפיינים אותה. אך בהחלט ניתן למצוא בה דגשים מסוימים החוזרים בשירים.
פשטות השפה של שושנה פשוטה, לא גבוהה, מובנת בפשטות הדברים, לכל קורא וקורא. מיעוט של מילים לועזיות, עד כמה שאפשר. שפה מדוברת פשוטה, כמו בשיר דו שיח: "את מקור החיים שלי / את הלחם / את המעיין / את האור / אינך יודעת עד כמה אני מתגעגע" וכו' –דיבור בגובה העיניים, פשוט קצר ולעניין.
בספרה זה של שושנה אפשר לראות את ההשפעה של אוצר המקרא על השירים הנה מיספר דוגמאות:
למשל, בשיר "הופעה" היא משתמשת בדימוי סיפורי יוסף כשהיא כותבת: "אני השמש / אני הירח / אני הכוכבים" – בראשית ל"ז 9: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי."
ולקראת סוף השיר "סיפור גן עדן": "ולא נטעם מעץ הדעת / ולא נדע טוב או רע." – בראשית ב' פסוק י"ז: "וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע – לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּו – מוֹת תָּמוּת."
בשיר "ממך ואליך" היא כותבת: "ממך ואליך / אובדת / ומוצאת / שאהבה נפשי." – מזכיר את שיר השירים פרק ג', פסוק ג': "מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם."
בשיר "דו שיח" – "אני חולמת אותך יום וליל/ והנה כשאתה כאן / ליבי ער / ואני ישנה" – שיר השירים פרק ה' פסוק ב': "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי – שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה."
בשיר "גירוש": "כעת את הגר / יוצאת ללא ישמעאל" וכו' – אסוציאציה תנ"כית לסיפור הגר
וישמעאל.
שני שירים העומדים בספר זה מול זה השיר "פרידה" (עמ' 74) הוא תיאור מצב טעון רגשות. "כמו שבאנו / נפרדנו / ריקים מעצמנו / חלולים / בלא דעת אמת" – שימו לב שהמילה ריקים עד כמה שהיא ריקה היא טעונה רגשות היינו, יכולה להכיל לתוכה אכזבות ייאוש אפסות וכו'. בלא דעת אמת מוסיפה מכאוב על מכאוב.
לעומתו השיר שמנגד "תפילה" (עמ' 75) הוא שיר שבו ההיגיון שולט ברגש. יש תיאור זמן: "מהיום אתפלל אליך" – חשיבה המעלה סבירות שהוא לא יענה לה. וסבירות שגעגועיה יענו אותה ויגרמו לה לכאב קל, והפואנטה היא שלמרות הכול הוא יהיה אבן השתייה של חייה, כלומר – אם חשבתם שזה שהוא לא יענה לה, זה שהוא מענה את נפשה, יגרום להרחקתו – טעיתם! להפך, הוא יהיה מעיין מים חיים לנפשה.
בשיר "פליאה"( עמ' 50) היא מזכירה ומדמה עצמה לעליסה בארץ הפלאות, שרצה אחרי הארנב ונופלת אל תהום הנשייה שם מתלקחת בבערה. שיר יפה מאוד רב דמיון ועם מפץ בסופו המרעיד מיתרי לב.
מצאנו שההתרחשויות בינו לבינה או בינה לבין דמיונה יכולות להתרחש במקומות שונים: כמו על אי ציפורים או בארץ לעולם לא. בברכת המרורים ( בשיר "יקיצה") אפילו על ענף של עץ "כצפור שתלויה על ענף", בשיר "צמד" (עמ׳ 61) מול אופק הים של נתניה. בשיר "שיבה" התרחשויות בנקודה מסוימת על ציר הזמן, כמו למשל בשיר "יום המחר" – הזמן הלא רצוי הוא יום המחר, מעין פחד מהאי-ודאות העתידית, קרי הפרידה. הזמן הרצוי הוא ההווה, העכשיו. האהבה יכולה גם להיות "במרתף האין מוצא."
אפשר להצביע על היבטים פילוסופיים הנובעים בגלוי משירתה של שושנה. למשל בשיר הראשון: "הפער" – ציון העובדה שלדעת המשוררת בכל שפה קיים חלל בין האידאה לבין המילה ואל הפער הזה אנו נדחסים. מה שמסגיר את תחושותיו הוא מבט העיניים (אותו מבט עיניים שותק בלא מילים שאותו נמצא אחר כך בכמה מן השירים).
טענה אחרת היא שכדי להבין את מהות קיומנו עלינו לחזור הרבה אחורה בזמן. כדימוי למעין שבט קדום. לא ננתח כאן את השיר אך אפשר לומר שיש בו מעין ערך אמביוולנטי, התייחסות למשורר הכותב את שיריו. ומאידך התייחסות לאדם הפשוט או לקבוצת אנשים שגם אצלם קיים פער רב בין הרעיון לביצוע, בין האידאל לכתיבתו הלכה למעשה, וזה נכון לומר שישנם לפעמים רעיונות יפים לאדם אך כאשר הם באים לכדי ביצוע מתחילות הבעיות. מופיע כביכול החלל הריק.
שושנה ויג היא מו"לית. יסדה את הוצאת ספרים "פיוטית 2009" שמתמחה בספרי שירה. היא משוררת, סופרת ומחנכת (מורה לספרות). מנהלת את קבוצת "שיח כותבים" בעירהּ נתניה. פירסמה עד כה 15 ספרים, והוציאה בהוצאת הספרים שלה מעל מאה ספרים של כותבים ותיקים וחדשים.
חגי קמרט
* * *
האם ייתכן שהרוב שיושג בכנסת לדחיית בקשת החסינות של נתניהו – יושג רק בזכות הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל? זה נראה לך בסדר, בני גנץ? אתה לא מתבייש?
* * *
נעמן כהן
עוז לתמורה בטרם פורענות
מי יקים מחדש את "פועלי ציון"?
ב- 11 בינואר 1963 פרסם יצחק נוסבוים-בן אהרון, חבר קיבוץ גבעת חיים "הקיבוץ המאוחד", שר התחבורה ומזכיר ההסתדרות מטעם מפלגת "אחדות העבודה פועלי ציון", בכל עיתוני מפלגות הפועלים – למרחב", "על המשמר" ו"דבר" מאמר בשם: ""עוז לתמורה בטרם פורענות".
במאמר קרא נוסבוים-בן אהרון לאיחוד תנועות הפועלים, שאם לא כן תתפרק תנועת הפועלים לגורמים ותיעלם מן המפה הפוליטית. מאמר זה היה גורם מרכזי ביצירת "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" איחוד בין אחדות העבודה ומפא"י, (שנודע בשם "המערך"), ולימים עם האיחוד עם מפ"ם הפך ל"מפלגת העבודה הישראלית".
למרות האיחוד ההיסטורי של אז, הנה בכל זאת, גם אם באיחור התגשמה נבואתו של בן אהרון.
השבוע התקיים איחוד נוסף בין מפלגת העבודה-גשר, לבין מר"צ, והאיחוד הזה מסמל את קבורת החמור של "מפלגת העבודה". "הציונות-הסוציאליסטית" ההיסטורית, שהקימה את היישוב והמדינה אינה קיימת עוד. תהליך הניוון של מפלגת העבודה לא התרחש ביום אחד, הוא היה ארוך וממושך.
מציונות סוציאליסטית לאנטי ציונות של הפ.ק.פ.
מפלגת האם של מפלגת "העבודה" - מפלגת "פועלי ציון" (בטאו את השם במלעיל), מפלגתם של דב בר בורוכוב, דוד יוסף גרין-בן גוריון, ויצחק שימשלביץ-בן צבי, היתה מפלגה שלמרות היותה מרקסיסטית וחילונית, היתה בעלת "נפש יהודי", וביטאה זאת בהמנונה "השבועה" שם נשבעו חברי המפלגה אמונים ל"ביי ציון, איהר פאהן, ביי איהר הייליגער ערד," (לציוֹן "ארץ הקודש").
"השבועה":
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=103
ארגון "השומר", שהקימה התנועה, לקח את המוטו שלו "בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום" משיר הבריונים של יעקב כהן (שיר שאומץ מאוחר יותר ע"י בית"ר ואצ"ל).
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2849
הפלמ"ח שר בהימנונו נאמנות לארץ ישראל משתי גדות הירדן:
"מִמְּטוּלָה עַד הַנֶּגֶב, מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר" –
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=129
תנועת העבודה – הציונות הסוציאליסטית, ניהלה מאבק איתנים על הציונות עם התנועה הקומוניסטית העולמית ששללה נחרצות את הציונות. המאבק התנהל לא רק בחו"ל, אלא גם עם שלוחת התנועה הקומוניסטית בארץ, מפלגת הפ.ק.פ (פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײ) שפרשה ב-1919 מ"פועלי ציון", ושיתפה פעולה עם הערבים אויבי הציונות.
בחירת שפת היידיש לשם המפלגה נבעה משלילת הציונות, שתחיית השפה העברית היתה מעיקריה.
ב- 1923 אימצה המפלגה החלטה שגינתה את הציונות כ"תנועת בורגנים יהודים המשרתים את האימפריאליסטים הבריטים," והביעה תמיכה בתנועה הלאומית האימפריאליסטית הערבית.
מפלגת "פועלי ציון" לימים מפא"י ומפלגת העבודה, ראתה את ההתיישבות בארץ ישראל כעיקר הגשמת חזונה, ונתנה לה את השם: "ההתיישבות העובדת".
הנה דברי בן גוריון ב-1918 על "ההתיישבות העובדת" בארץ ישראל.
https://benyehuda.org/read/6754
תנועת העבודה המשיכה את פעולת ההתיישבות בארץ ביתר שאת עם הקמת המדינה, ולא פסקה גם לאחר מלחמת ששת הימים עם שחרור יו"ש מהכיבוש העבר-ירדני.
אברהם הרצפלד, אבי "ההתיישבות העובדת" שהיה מלווה כל הקמת יישוב בשירת "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה":
https://www.youtube.com/watch?v=2Qg3aON4IRs
אמר, מיד עם סיום מלחמת ששת הימים: "תכלית המאבק והניצחון היא, כי תוסר חרב-הדמים המתהפכת עלינו מאז קום המדינה, ותינתן לנו האפשרות להתנחל בכל אזורי הארץ. נוספו לנו שטחים עצומים שהיו מקום מחסה למרצחים ולזורעי-מוות בדרכים. כל שממה וכל שטח-הפקר, אינם אלא מרחב-מחייה למתנקש וסם-מוות לנו. וכל יישוב מוקם – תריס הוא בפניו. אמת זאת, אותה למדנו מניסיוננו בארץ, בעינה עומדת, כאז כן היום, וכוחה עתה ככוחה בימי חומה ומגדל ימי תל-עמל וחניתה. ההבדל הוא רק בכך כי אז מצווים היינו לעשות את הדבר מאחורי גבם של השליטים הזרים, בחשכת הלילה – ואילו היום השליטה בידינו היא, ואני חוזר ואומר כי על-אף הסייגים המדיניים, חייבים אנחנו לשוב ולעשות. כל אפס מעשה, לאחר ימים אלה, כישלון איום הוא, וכל מעשה של התנחלות חדשה, כמוהו כהמשך טבעי לשלל הגילויים המופלאים אותם הזכרתי לעיל. הברזל עודו מלובן, חייבים אנחנו לנַגדו ואוי לנו אם נחמיץ את השעה הגדולה."
(אברהם הרצפלד, "שורו הביטו וראו", הרצפלד מספר, ת"א, תשכ"ט, עמ' 287)
יצחק טבנקין, מנהיג מפלגת ל"אחדות העבודה", ו"הקיבוץ המאוחד", קרא מיד להתיישב בכל השטחים המשוחררים.
יגאל פייקוביץ-אלון הסתייג מהתנחלות בכל השטחים. הוא פחד משליטה על המוני ערבים. הוא הציג תוכנית מדינית שונה מטבנקין. לפי תוכניתו של אלון – ישראל תוותר על רוב השטחים המיושבים ביהודה ושומרון ותשאיר ברשותה את בקעת הירדן שאליה תחובר גם חברון. בגלל תודעתו היהודית תמך אלון, ועזר בהקמת קריית ארבע. ודוק: אלון לא שלל את הזכות היהודית להתיישב, אלא רק רצה להימנע מלהתיישב בכל השטח בגלל בעיית השליטה על הערבים.
ב-1981 הוציא חיים סוויטץ-גבתי, שר החקלאות מטעם מפא"י-לשעבר, את הספר "מאה שנות התיישבות", בו הוא סקר את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל. בכהנו כשר חקלאות לאחר מלחמת ששת הימים פעל גבתי להמשך ההתיישבות בבקעת הירדן ובגולן, ואף הגה הקמת שכונה יהודית בעזה. ממשלת "הציונות הסוציאליסטית" – תנועת העבודה, הקימה את היישובים היהודים בקריית ארבע, בגוש עציון, בקעת הירדן, רמת הגולן, וכן, גם את "התנחלות" ירושלים המזרחית.
ארמנד-עמיר פרץ, יליד מרוקו, היהודי המסורתי, יו"ר מפלגת העבודה, היושב לכאורה על כסאו של בן גוריון, יצא נגד ההצהרה של פומפיאו על חוקיות ההתיישבות היהודית ביו"ש.
לדידו של ארמנד-עמיר פרץ – "ההתיישבות העובדת" ותנועותיה המיישבות: "הקיבוץ המאוחד", "איחוד הקבוצות והקיבוצים", ו"תנועת המושבים" – הן תנועות עברייניות, לא לגיטימיות, וראשי "ההתיישבות העובדת", לוי שקולניק-אשכול, יגאל פייקוביץ-אלון, וכל הבאים אחריהם שהקימו את ההתיישבות ביו"ש – הם עבריינים לא לגיטימיים.
ודוק: "ההתנחלות היהודית הבלתי חוקית" לפי באראכ-חוסיין אובמה, ו"האיחוד האירופי" – כוללת גם את "ההתנחלות היהודית" בבית המקדש" (הר הבית) בירושלים.
התנחלות בית המקדש (הר הבית) גם היא לפי ארמנד-עמיר פרץ, היהודי המסורתי ממרוקו, "התנחלות יהודית בלתי חוקית".
ודוק: ארמנד-עמיר פרץ יכול היה לומר שיש זכות יהודית להתיישבות, אך אין לממש אותה מפאת המצב מהצורך להגיע לשלום, אך הוא בחר לומר שהיא אינה חוקית.
בפאראפראזה על אימרה בנוסחים שונים המיוחסת לג'ורג' קלמסו, וברנרד שאו: "מי שאינו סוציאליסט בצעירותו סימן שאין לו לב ומי שנשאר סוציאליסט בבגרותו סימן שאין לו שכל" – נאמר על ארמנד-עמיר פרץ (ומפלגת העבודה): מי שלא היה ציוני בצעירותו סימן שאין לו לב, ומי שלא נשאר ציוני בבגרותו, סימן שאין לו לב, וגם אין לו שכל כאחד.
ברגע שתנועת העבודה הציונית המפוארת שהקימה את היישוב, ואת המדינה, זנחה את דרכה המדינית ההיסטורית, ומחקה את הכתוב בהמנון "פועלי ציון" "השבועה" המדבר על "הייליגער ערד" – והיא רואה את ההתיישבות ביו"ש כלא לגיטימית, ואפילו נטשה את דרך יגאל אלון ויצחק רבין המדברת רק על פשרה טריטוריאלית, וריבונות רק בבקעת הירדן, וירושלים – ואימצה את דרך הפ.ק.פ, ורק"ח (היום חד"ש) – היא בהכרח בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה.
הדבר האחרון שתנועת העבודה הציונית זקוקה לו עתה הוא ללכת פוליטית עם הערבים השוללים את קיומו של העם היהודי, זכות, קיומו, וזכותו למדינה יהודית.
הדרך היחידה ל"עבודה" לשוב להגמוניה ולשלטון, ולהחזיר עטרה ליושנה, היא לא הזדהות עם הגזענות הערבית, התובעת "יודן ריין" ביו"ש, אלא לחזור ולהיות בעלי "נפש יהודי".
עתה, עם קבורת החמור של מפלגת "העבודה" והשלכתה לפח האשפה של ההיסטוריה, מי יעלה ויקים מחדש את מפלגת "פועלי ציון". מי יחזיר עטרה ליושנה?
על "שמאל" ו"הומניזם"
ניצן הורוביץ ראש מפלגת מר"צ, המתנאה תמיד ב"שמאליותו" ב"הומניותו" וב"להט"ביותו" – והמתנגד (ובצדק) לאיתמר בן גביר, הכריז השבוע את ההכרזה הבאה:
"במאזן הכללי, 50 שנה למותו, צ׳ה גווארה בחייו הקצרים (בן 39!) הביא לעולם הרבה יותר טוב מרע."
https://mobile.twitter.com/ricmuly/status/1218174066630197248
ארנסטו (צ'ה) גווארה היה רוצח המונים, סדיסט, ששימש כשופט ותליין. לאחר המהפכה בקובה, מינה פידל אלחנדרו קסטרו רוס, את גווארה לתפקיד מפקד המשטרה של כלא "לה קבאנה", אליו הובלו אנשים שכיהנו תחת משטר פולחניו בטיסטה די סאלדיבר, עיתונאים אנשי עסקים סוחרים וכו', גווארה היה השופט המענה והתליין ושידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה.
לאחר שקסטרו השתלט על קובה ב-1959, מונה צ'ה גווארה למפקד המשטרה של 'לה-קאבאנה', מצודה שהפכה לכלא. ולשופט הראשי של "בית דין המהפכה". בין האסירים שהובאו למצודת המאסר היו אנשים שכיהנו תחת בטיסטה בצבא ובמשטרה, עיתונאים, אנשי עסקים וסוחרים. גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. מימצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע."
בנאום התנאה בהוצאות להורג: "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות."
ב-1960 העתיק מבריה"מ את שיטת מחנות הכפייה אליהם נשלחו אנשים בגין "התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית, שתיית אלכוהול, שוטטות, זלזול ברשויות השלטון, עצלות, השמעת מוסיקה מערבית, והומוסקסואלים (מחנה אליו היה נשלח גם ניצן הורוביץ עצמו).
זה ה"טוב" שהביא גווארה לדידו של הורוביץ, שלמזלו לא נקלע לשלטונו.
לאור "שמאליותו", "הומניותו" ו"להט"ביותו של ניצן – אין תימה אפוא שהוא תומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ושמפלגתו מר"צ היתה המפלגה היהודית היחידה שהצביעה בכנסת בעד מימון למחבלים רוצחי יהודים. העיקר הטייטל.
גבלס היה גאה
במסגרת מסע ההסתה נגד נתניהו פרסם יונתן בן ארצי-פילוסוף (הנכד של יצחק רוביצוב-רבין) את הפשקוויל הזה:
"לפני 27 חדר לחיינו השרלטן הזה (נתניהו) והמציא סיפור בגידה באשתו כדי להיתפס מנהיג אמריקאי מזן חדש. אין באמת פלא שיש כאלו שחושדים שהוא גם שלח את נעמה יששכר לכלא כדי שיוכל לשחרר אותה כגיבור מושיע. התרגילים אותם תרגילים. האזרחים פחות פרייארים כי הנתניהו כבר דהוי. במרץ חייבים להשתחרר ממנו."
https://mobile.twitter.com/jbapkingdom/status/1218039283761721344
הבנתם? נתניהו המציא בגידה, ושלח את נעמה יששכר לכלא ברוסיה בקנוניה עם פוטין, והכל כדי לזכות בשלטון.
אין ספק גבלס היה מתגאה בתלמידו הנאמן יונתן בן ארצי-פילוסוף.
על השחיתות
במונולוג הפתיחה המפורסם של המחזה "בית התה של ירח אוגוסט" נאמר ש"פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה."
מסתבר ששחיתות גם היא עניין של גיאוגרפיה.
כל זמן שמשה סמולינסקי-יעלון שימש כשר ביטחון בטעם הליכוד בממשלת נתניהו, הוא בירך עילה, שיבח, וקילס את נתניהו. מרגע שפוטר מתפקיד שר הביטחון (וסירב לתפקיד שר החוץ שהוצע לו) הוא החל במסע נגד "השחיתות" של מיליקובסקי-נתניהו, שחיתות שהחלה הפלא ופלא, לפתע פתאום מיום פיטוריו.
בכל מפלגות ה"פיהרר פרינציפ": "חוסן לישראל", "יש עתיד", ו"תל"ם" (תנועה לאומית ממלכתית), חויבו הפעילים, קל וחומר חברי תל"ם, מפלגתו של סמולינסקי-יעלון לדבר ללא הרף ע"פ דף המסרים של המפלגה – על השחיתות של נתניהו.
לכן יש להעריך את אורי הייטנר שעל אף היותו עסקן מפלגתי של תל"ם השואף לקבל ממנהיגו סמולינסקי-יעלון ג'וב פוליטי – יצא לראשונה גם נגד השחיתות של מפלגתו, כאשר קרא להתפטרותו של גבריאל אשכנזי. ("חדשות בן עזר" 1506)
בכל זאת, אם הייטנר באמת מאמין לדבריו: "מפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני" – עליו לתבוע גם את פיטורי בנימין גנץ בגין שחיתות "המימד החמישי", ואת פיטורי יאיר למפל-לפיד בגין קשריו עם מילצ'ן ומוזס.
הדילמה: מצד אחד פיטורי כל המושחתים יעלו את סיכוייו של הייטנר לקבל מועמדות לכנסת מטעמו של סמולינסקי-יעלון, אבל מצד שני פיטוריהם יביאו אולי לחיסול המפלגה כולה.
דיקטטורה מאפיוזית במשטר מפלגות ה"פיהרר פרינציפ"
יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, חושף את דרך שיבוץ המועמדים במפלגת כחול לבן. מה שהוא קורא: "הדיקטטורה המאפיונרית של כחל"ב," והצורה היא "כמו שמדובר בארגונים מאפיוזיים."
לדבריו "נמסרה לו הודעה מבנימין גנץ: 'או שאתה זז למקום 45 או שאתה עף מהמפלגה!'" – "מפלגה שהמנהיג שלה (גנץ) והסביבה הקרובה שלה, בוחרת להתנהג ביוהרה, בביריונות בדיקטטורה האמת השחורה מתגלה מדי יום! ואנשים מבינים ומתפכחים."
הנה ראו את דבריו:
https://mobile.twitter.com/Mot_Tal/status/1217864902548893697
מכתיר המלכים Kingmaker
המושג "מכתיר מלכים", או באנגלית Kingmaker, ידוע מההיסטוריה. הכוונה לאדם בעל השפעה פוליטית גדולה היכול לקבוע מי יהיה המלך במדינה.
הנה דוגמאות מההיסטוריה:
https://en.wikipedia.org/wiki/Kingmaker
מסתבר שגם בארץ קם "מכתיר מלכים" חדש, אדם בעל השפעה הקובע מי יהיה ראש ממשלת ישראל.
ומיהו "מכתיר המלכים"? אחמד כמאל אחמד א-טיבי הוא "מכתיר המלכים" החדש.
הנה אחמד כמאל אחמד א-טיבי מאיים על בנימין גנץ שהוא לא יהיה ראש ממשלה בלי אישורו, וכמובן הוא גם לא יעשה דבר כולל סיפוח בקעת הירדן בלי אישורו.
https://rotter.net/forum/scoops1/598040.shtml
ובהקשר לסיפוח בקעת הירדן קובע א-טיבי כי "עמק הירדן הוא שטח פלסטיני שנכבש ב-1967. בכנסת אנחנו עושים מה שעולה בקנה אחד עם הרשימה המשותפת והציבור שלה. קיבלנו הבהרה מכחול לבן שהם נגד סיפוח הבקעה."
ודוק: אליבא ד-א-טיבי, בקעת הירדן היתה "שטח פלסטיני", ולא שטח "עבר ירדני" ולכן הוא נכבש ממדינת פלסטין ולא ממדינת עבר הירדן...
https://mobile.twitter.com/kann_news/status/1216973849402707973
אוי לבנימין גנץ אם יוכתר ע"י אחמד כמאל אחמד א-טיבי, ואוי לנו אם יקרה כך לכולנו.
בראש מחנה השמאל איימן עודה
מזה זמן יש נטייה בקרב מה שקרוי בארץ חוגי ה"שמאל" (אני מכנה אותם אקטיביסטים פרו-איסלמיים) לתמוך ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) כמייצגת אותם.
כתבת "הארץ" איריס פרומרמן-לעאל, פירסמה מאמר בשם: "בראש מחנה השמאל איימן עודה" – והיא מתבשמת מאישיותו.
איימן עודה, היא מתפעלת, לקח אפילו פסק זמן וציטט שיר מלאה גולדברג לרגל פטירתה לפני חמישים שנה. לא יאומן היא מוסיפה, הוא קיבל 200 לייקים, יותר מכל איש מר"צ. "כל אחד ממנהיגי השמאל היה יכול רק לחלום עליהם, הצליח לו לעודה, ובגדול."
ואו.
"אם רק לפני שנתיים נראה שהיתה בידי מרצ האפשרות לעשות את השינוי המתבקש ולהיות למפלגה יהודית -ערבית, עכשיו כבר ברור שעודה הוא שיחולל את המפץ הגדול בשמאל. "המצע של הרשימה המשותפת הוא השמאל האמיתי במדינה." מצטטת אותו פרומרמן-לעאל.
"אבל לא רק את לאה גולדברג עודה אוהב לצטט," ממשיכה פרומרמן-לעאל, "אלא גם את מחמוד דרוויש, המספר כיצד הוא מתבונן בעולים הבאים לנמל חיפה וחולצים את נעליהם כדי לחוש את אדמת הקודש תחת כפות רגליהם – והוא לעומתם אינו צריך לחלוץ את נעליו, כי הקשר שלו לאדמה אינו מוטל אצלו בספק. כשעודה חוזר על דברי המשורר הפלסטיני הגדול, הוא מתכוון לדבר על זהות שאין בה ספק. וזה בדיוק הדבר שאבד בשמאל הציוני. לכן איימן עודה הוא שיעמוד בראש המחנה בעוד כמה שנים, וזה יהיה דבר טוב. דבר טוב מאוד."
(איריס לעאל, "בראש מחנה השמאל, איימן עודה", "הארץ" 17.1.19)
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8407965
הפיליסטינית הזעיר בורגנית, גברת פרומרמן-לעאל, קובעת שעודה עומד בראש מחנה ה"שמאל" בשעה שמפלגתו, "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" היא דווקא מפלגת ימין לאומני קלריקלי גזעני. המייצגת את הלאומנות הערבית-מוסלמית.
עודה תומך בקצב מדמשק ובמשטרו. מפלגתו אינה מכירה בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו ובזכותו למדינה, ופועלת להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית. מפלגתו מייצגת את הגזענות המוסלמית של "התנועה האיסלאמית" "האחים המוסלמים"-"החמאס" התובעת לרצוח לפי דברי מוחמד את כל היהודים הקופים והחזירים.
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
וכן, עודה אכן אוהב לצטט את המשורר הקניבל, מכחיש העם הפלשתינאי, הגזען האנטישמי, מחמוד דרוויש שכתב:
"תִּרְשוֹם! אֲני עֲרָבִי. (ודוק: ערבי לא פלישתינאי) מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף. אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש (היהודי) יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל. הִזָהֵר... מְהַרָעָב שֶלִי מְהַזָעָם שֶלִי!
"לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכול. וטלו עימכם את מתיכם..."
ולסיכום מי שתומך במפלגה גזענית אנטישמית כמו "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" ראוי לתואר גזען. וזו ההגדרה שניתן לתומכי המפלגה היהודיים המתנאים בתמיכתם, כמו למשל פרומרמן-לעאל, ירון לונדון, יהונתן גפן, ורבים אחרים. כולם גזענים.
מגזענות אנטי-אשכנזית לגזענות אנטישמית אנטי-ציונית
אם מישהו חשב שרק אשכנזים הם אקטיביסטים פרו-איסלמיים, טעות גדולה בידיו. קיימים ביניהם גם לא מעט יהודים-ערבים, או אלו המעדיפים להגדיר עצמם ערבים-יהודים.
כתבתי כבר בעבר לא מעט על הגזענים האנטי-אשכנזים המזהים את הציונות עם האשכנזיות, ונהפכים עקב כך לאנטי-ציונים-אנטישמים.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר כפי שעבר הבאתי בעבר הוא הגזען האנטי-אשכנזי רון מוסא-כחלילי.
הנה רון מוסא-כחלילי מעיד על עצמו שהוא "מצביע לערבים מפני שהוא תומך בחיסולה של מדינת היהודים והקמתה של מדינה ערבי-מוסלמית במקומה.
"בטח!!! בטח שאני מצביע לערבים!!!
"לתמוך ב'התנגדות' זה לא לתמוך בטרור. התנגדות קוראים לזה."
https://mobile.twitter.com/EyalZivIL/status/1217191490629271554
השקר של עמית סגל
לא מובן למה, אבל עמית סגל ומפלגת בל"ד הגיעו לפשרה לפיה עמית סגל יבהיר בטוויטר כי בל"ד (ברית ערבית-לאומית דמוקרטית) אינה ארגון טרור.
בל"ד הגישה תביעה נגד סגל, לאחר שכינה אותה בתוכנית "פגוש את העיתונות" "ארגון טרור עם מימון מפלגות". בעקבות הפשרה התביעה נגד סגל תידחה והוא לא יחויב בהוצאות משפט.
על פי ההסכם, סגל יכתוב בחשבון הטוויטר שלו את ההודעה הבאה:
"לפני כשנה אמרתי שבל"ד היא ארגון טרור. המפלגה נפגעה מההתבטאות ואף הגישה תביעה. ובכן, בל"ד איננה ארגון טרור או תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית, וכך קבע בית המשפט העליון."
בנוסף סגל יקריא את הנוסח ללא תוספת במסגרת אחת מתוכניות אחר הצהריים של חדשות 12.
כאשר הוגשה התביעה, מסר יו"ר בל"ד ד"ר מטאנס שחאדה כי "המדיניות של בל"ד היתה לא להגיש תביעות נגד המסיתים, כדי לא להפוך את הוויכוח הפוליטי לוויכוח משפטי יבש. אך סגל, הידוע בהשתייכותו לימין הקיצוני, עבר את הגבול והשתמש במעמדו על מנת לפגוע במפלגה בתקופת בחירות. לא ניתן שיפגעו בלגיטימציה של בל"ד, המייצגת את הזרם הלאומי בחברה הערבית והדוגלת במצע הכי דמוקרטי – 'מדינת כל אזרחיה.' (בכיבוסית מדינה ערבית-מוסלמית)
בכתב ההגנה שהגיש במסגרת ההליך המשפטי כתב סגל, המיוצג על ידי עורכי הדין ד"ר ישגב נקדימון, ליאת ברגמן וטלי ליבליך, כי "אין מקום לספק כי רשימת בל"ד חותרת בגלוי תחת היותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותומכת בריש-גלי במאבק מזוין של ארגון טרור נגד מדינת ישראל."
http://www.ice.co.il/media/news/article/775068
https://rotter.net/forum/scoops1/597497.shtml
לא מובן למה נאלץ עמית סגל לשקר?
האם מפלגת בל"ד איננה תומכת טרור?
הנה "ספר הפנים" הרשמי של בל"ד. מפלגת בל"ד מציינת את יום מותה של השאהידה דלאל מוגרבי, המחבלת הפלסטינית שהובילה חוליית מחבלים מלבנון. ואנשיה פוצצו אוטובוס על יושביו ורצחו 35 ישראלים, ביניהם 12 ילדים.
https://rotter.net/forum/scoops1/597497.shtml
אם זו לא תמיכה בטרור מהי תמיכה?
בזה שעמית סגל התכחש לכך שבל"ד היא מפלגה תומכת טרור הוא נמצא שקרן.
לא תמו רקדני ה"מה יפית" בפולניה
הקהילה היהודית של פולניה תומכת בהחלטתו של נשיא פולין, אנדז'יי דודא, לבטל את השתתפותו באירוע מרכזי לזכר השואה שייערך בירושלים ומביעה תמיכה בטענתו כי הפולנים לא היו מעורבים בפשעים נגד יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
ארתור הופמן, יו"ר ההתאחדות החברתית והתרבותית של יהודי פולין – הארגון היהודי הגדול במדינה – אמר בריאיון כי "הקהילה היהודית בפולין וכל הארגונים היהודיים" תומכים בהחלטתו של דודא.
דודא הודיע בשבוע שעבר שלא ייטול חלק בפורום השואה החמישי, שיפתח ב-23 בינואר בירושלים. דודא ביקש לנאום באירוע, כמו פוטין, אולם המארגנים לא כללו אותו ברשימת הדוברים בטקס.
במקום זאת, צפוי הנשיא הפולני לנאום ב-27 בינואר במוזיאון אושוויץ במהלך טקס לציון יום שחרור המחנה.
"אלה נשיאנו וממשלתנו. אנחנו תומכים בהם במאת האחוזים. אם הזיכרון הפולני נמצא תחת מתקפה, אנחנו נגן עליו. הטקס הגדול ביותר בעולם לציון מלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ ייערך בפולין," אמר הופמן.
בריאיון טען הופמן שהישראלים יודעים שהפולנים לא היו שותפים לשואה וכינה את הניסיון הרוסי להאשים את הפולנים בשיתוף פעולה עם היטלר – "פרובוקציה."
"רוב רובם של הישראלים מכירים את ההיסטוריה ויודעים מה היתה המציאות במלחמת העולם השנייה," הוא מסביר, "ייתכן שלמהגרים הרוסים אין ידע היסטורי והישראלים ערים לכך," אמר הופמן.
https://rotter.net/forum/scoops1/597431.shtml
מוטב לו לארתור הופמן רקדן ה"מה יפית" לפריץ הפולני, שלא לדבר בשם הישראלים. הישראלים ושאר יהודי העולם, יודעים היטב שפולניה כמדינה לא השתתפה ברצח יהודים בשואה, אבל פולנים רבים שיתפו פעולה עם היטלר ברצח יהודים. שום ניסיון לא יצליח למחוק את האמת ההיסטורית הזו.
ודוק: נכון הוא שהמדינה הפולנית לא ביצעה את השואה, אבל עליה מוטלת האחריות לשוד רכושם של הנרצחים.
הנה הסתיו עבר
סתיו שפיר (מישהו יודע את שם משפחתה המקורי?) אשר הודיעה על אי התמודדותה לכנסת ה-23, לאחר שבע שנים בכנסת, תקבל סכום עתק של 270 אלף ש״ח, לרגל סיום עבודתה כחברת כנסת, כמענק פרישה.
רווח לא רע בתמורה ל"מחאה חברתית".
בנוסף חשף אתר ׳כלכליסט׳, כי המפלגה בראשה עומדת שפיר, "המפלגה הירוקה", חייבת לכנסת מעל 4 מיליון ש״ח.
https://rotter.net/forum/scoops1/598136.shtml
שפיר כזכור, עמדה בראש הוועדה לשקיפות בכנסת בתקופה האחרונה, והיתה מהמבקרות הבולטות כנגד הוצאות כספי ציבור שלא לצורך.
מעניין אם שותפהּ (וגם השותף של אפשטיין), אהוד ברוג-ברק, יתרום משהו מרווחי הקנאביס שלו כדי לכסות את חוב המפלגה?
נעמן כהן
* * *
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"מפי ראשונים"
לליובה שניאורסון
1963
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.2.1971
לפני 49 שנים
"אם לא דיברתי אלייך כל אותם הימים, הרי זה מפני שלא יכולתי לדבר אלייך... ייסוריי הנוראים – המה לא נתנו לי לדבר. וגם לא צריך הייתי... אך הפעם אני חושב עלייך ואני אסיר-תודה לך על כך. אני חילקתיך לשניים: חלק אחד שייך לך: אלה הם חייך היום-יומיים, הפשוטים, עם כל זעזועיהם. והחלק השני – הוא עולמך הרוחני עם היופי שבך. עם גודל-נפשך ורחבות-נפשך. את החלק השני נטלתי לי לעצמי. מה לי ולמה שתעשי היום או מחר – אני ביקשתי ומצאתי את הטוב שבך ושום דבר אחר אינו מעניין אותי. הייתי בשבילי, שרה, סמל נשגב – וכי אוכל להלביש כל זאת בבגדי פשטות, 'אושר', 'תאווה'? לא, לעולם לא! לכי, שרה שלי, בדרך שאת הולכת בה, אה! הבי לי עוד הרבה ייסורים חדשים והיי לי מה שבראתי ממך! היי קדושה, חוטאת, פושעת, והיי סמל-השירה שלי... הרבה ייסורים את זורעת בדרכך – תני לי להשלים מכוחך ומיסורי מה שבראתי. תני לי לחבר את חטא-חייך עם מכאובי-רוחי ולשיר את שירת-האהבה החדשה זאת... תני לי רק את זה – דבר אחר איני דורש ממך! שוב אני משורר... שוב מאיר את ליבי זיק חדש, אפשר, שהוא חולני, אי-נורמאלי, אך אני מתפעל, שרה החשובה..." (י. יערי-פולסקין, נילי, ספר רביעי, שרה. הוצאת "מסדה", ת"א, 1940. עמ' 77-78).
את וידוי האהבה היפה הזה, שרק חלקו הבאתי, כתב ליובה שניאורסון ביום שישי, ה-26 במאי 1917, בלרנקה שבקפריסין, שעה שהיה נע חליפות בין קאהיר, סיפון האונייה הבריטית "מאנגאם" וקפריסין, בעבודתו המודיעינית כאחד מאנשי ניל"י. באותם ימים נתלוותה גם שרה אהרנסון, על-כורחה, לנסיעות הללו, באשר הים הסוער לא איפשר את שובה לתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, מביקורה במצרים אצל אחיה אהרון.
ללמדך, שבאותה חבורת-צעירים לא רק אבשלום פיינברג אהב, התלהב – והחזיק בעט סופרים ומשוררים. מעניינת העדות הספרותית הנרחבת אשר השאירה אותה חבורה: ביומנים, בשירים ובמכתבים. אותו חוש דרמאטי, רומאנטי – להיסטוריה, יחד עם פרץ רגשות אישיים. יומניו של אהרון אהרונסון מגלים לנו מעט מאוד על חייו הפרטיים ועל אהבתו. כתיבתו של ליובה שניאורסון, שהיה מזכירו של אהרון, רווייה באותה השתפכות נפש וידויית-רוסית, פרי הספרות שעל ברכיה נתחנך, תוצאת גילו הצעיר באותה תקופה, וחייו האינטנסיביים, העומדים בסכנה יום-יום, על סיפון אוניית-המודיעין הבריטית.
שנים רבות חלפו מאז. ליובה שניאורסון כבר איננו עלם אוהב ומתייסר, ועתה הוא יושב בחדרה מושבתו, אחד מאחרוני אותה חבורה, וכפי ששמעתי, מערה נפשו בשירים שהוא כותב גם כיום, בשפה הרוסית. אותה התפרצות רגשות ראשונית של תקופת הנעורים – אין למוצאה אמנם בספרו "מפי ראשונים", וזאת מפני אופיו של הספר, שבא לשמר סיפורי-ראשונים מהווי המושבה חדרה, שנוסדה לפני שמונים שנה. שניאורסון נטל על עצמו מלאכת מאזין ורושם, ורק בסוף הספר הביא פרקים אחדים על עצמו ומשפחתו, ואף כאן נסב חלק רב מן הסיפור על אודות רעו-מנוער, ותושב מושבתו, אבשלום פינברג.
חינם של סיפורי הראשונים, בהיותם נדבכים למיתוס ארץ-ישראלי, שעתיד לפרנס ודאי לא מעט סופרים, ולהנות כל קורא, שעדויות על אותה תקופה קרובות לליבו.
כך ימי חדרה הראשונים: מצד אחד קשיי החיים בחדריו המעופשים של החאן, התקפות הקדחת [המלריה] המכלות משפחות שלמות, אנשים שזכר לא נשאר להם – באו, ומתו בתוך שנה אחת, וילדיהם נפוצו לכל עבר, חזרו לרוסיה. התקפות של שכנים ערביים, עלילות דברים, יחסי חסות ושכנות עם תקיפים, גובי-מס ופקידים תורכיים אוהבי שוחד ושלמונים. ובתוך כל אלה – חפץ-החיים, המוצא לו ביטוי בהומור, בהיווצרותו של פולקלור מושבתי, העובר מדור לדור, בראשונה באידיש בלולה בערבית, ובה מילים צרפתיות, משל פקידי הברון, ואחר כך גם בעברית, כדבר שירו של אבשלום "גם בעברית אפשר", שהוקדש לליובה שניאורסון.
מספר זלמן אשבל: "פעם ביקשני הוועד להעמיד שומר יומי יהודי לשדה תפוחי-האדמה והנה עומד לפניי צ'רקסי, לבוש לפי מיטב המסורת צ'רקסית, שאברייה בתוך חגורתו וכדורים מתנוצצים על חזהו, ובידו נבוט הגון, אך במקום הפאפאכה – קאסקט מעוך על ראשו. עוד אני עומד ותוהה על קנקנו של הלה, והנה הוא פונה אלי בייידיש עסיסית: 'מה אתה מסתכל בי ככה?' – 'אתה השומר שנשלחת לשמירה על תפוחי-האדמה?' – 'נו, כן, אני. אז מה?' – 'אז למה התלבשת כמו דחליל צ'רקסי?" – 'רואה אתה, אדוני,' השיב הלה ברצינות גמורה, 'שמירה צריכה להיות לפי כל החוקים. צריכים להבהיל את הקהל כדי שיירא מפניך, שייכנס פחד לליבו, ובכלל, צריך לעשות רושם! אתה מבין?' – הבינותי." (מפי ראשונים. עמ' 23).
ו"משל האתון" (שם, עמ' 65) של אהרון סמסונוב: פעם נסע ברכבת מחיפה לחדרה וממולו ישב ערבי זקן, הדור ונשוא-פנים. התחילו לשוחח, וסמסונוב משתדל להוכיח לערבי כי רק טובה תצמח לערבים מנוכחות היהודים בארץ. לשווא יפחדו מהיהודים. אנחנו והם יכולים לפתח יחד את הארץ הענייה הזאת.
אומר הערבי: "שמע, יא חוואג'ה, אספר לך סיפור קטן שקרה פעם אצלנו ושסיפר לי זקני. פעם חזר סוחר-בדים אחד מהעיר לכפרו אחרי שמכר את סחורתו והרוויח סכום כסף הגון. היתה לו אתון לבנה ויפה, מקושטת באוכף וח'ורג' (שקיים) מעשי ידי אמני דמשק. לב הסוחר היה טוב עליו והוא נתן קולו בשיר. הוא בדרך והנה לפניו ערבי זקן הגורר רגליו בכבדות וכפעם-בפעם הוא מוחה זיעתו מעל פניו. התמלא לב הסוחר רחמים על הזקן ואמר לו: 'בוא, בן-אדם, שב מאחוריי על אתוני ונרכב יחד.'
"שמח הזקן שמחה רבה ואמר: 'יברכך אלוהים ונדבת הנביא אל תעזבך לעולמים!'
"עלה על האתון, נאחז באבנטו של הסוחר, וכך רכבו שניהם כברת-דרך. כעבור זמן אמר הזקן: 'אתונך טובה וחזקה!' – 'כן,' הסכים הסוחר. 'אמנם טובה וחזקה היא אתוני.'
"שתקו. עברו עוד מרחק-מה. שוב פנה הזקן לסוחר ואמר לו: 'רואה אני לפי כושר הילוכה של האתון שלנו, יא מיטיבי, שנוכל להגיע לכפר הסמוך בעוד שעה קלה.' – 'איך אמרת? האתון שלנו? הואל בטובך, זקני ונכבדי, לרדת מעל האתון. האתון אתוני ואלוהים לא שלחך להיות שותף לי.'
"הזקן נאלץ לרדת ולהמשיך דרכו ברגל. הבינות, יא חוואג'ה?"
הבינותי... מסיים אהרון סמסונוב את סיפורו. ואכן, להוותנו, על אותה אתון, שנתגלגלה כנראה מסוסו של הרון אל-ראשד בסיפור הידוע עם הקבצן – נחלקים אנו עד היום. זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי.
ל. י. שניאורסון: "מפי ראשונים", הם סיפרו – ואני רשמתי". הוצאת "עם הספר" בע"מ תל-אביב. תשכ"ד, 1963. 208 עמ'.
* * *
אבשלום פיינברג
גם בעברית אפשר.....
ללוי [ליובה] שניאורסון
לוא שבע שמשות במרום תליתי
נפשי סובאת האור לא יכולת רוית
ח.נ. ביליק
לוא עשר בחורות לי נתת
נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת
לוא מאה לבבות בחזי שמת
תאותי ברגשות עוד לא ספקת.
לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת
תאוות אור ואהבה, עוד לא השתקת
וליבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים
להעלות ולהבקיע עד לב השמיים
שמיימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו
והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו
ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור
ומתו בארץ לנצח שנאה חורף וקר
ולא גם תיתן ליבנו טרף לעיט ולעורב
השחור המקונן בהר חורב
ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב
כי מלא תמלא הארץ זוהר אביב
לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעיים
אבל לנו הן יהיו, שמיים! שמיים!
ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו
ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב
אבשלום פינברג
השיר נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל.
בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ליובה שניאורסון, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי.
אב"ע
* * *
הספרייה המרכזית
בית יד לבנים
רח' המחתרת פינת ההגנה
רמת השרון
מעמד האישה במקרא
הרצאה שישית בסדרה לשנת תש"ף
המרצה – ד"ר משה גרנות
מעמד האישה בעשרת הדיברות ובחוקת המלך. מעמד האישה בפולחן הדתי. האישה נקנית. זכות הקנאה רק לבעל. החברה הפוליגאמית. העדפת הזכר בדיני הירושה. נשים פורצות דרך למרות המגבלות בנוהג ובחוק.
טקסטים יחולקו למשתתפים.
ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת
ביום א', 2.2.2020 בשעה 17.30
בבית יד לבנים
הכניסה חופשית
* * *
אהוד בן עזר
מסעותיי עם נשים
רומאן
בהוצאת אסטרולוג, 2014
פרק שמיני
הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה
חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית "אחדות" בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר-משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.
את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל-אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך-נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – "והצנע לכת".
עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית "אחדות" שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות-בוקר.
וחוץ מזה...
מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג'ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין-גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר-משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר-משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה...
"הי פִּינְצ'וּק!" שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!
סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת-שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, "האופה מעין-גדי," (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ'וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה "והצנע לכת" על שדיהן המתפרצים, "שסיפרתי לכן עליו! – "
(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני-אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד-מיניים).
ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין-גדי ש"סיפרתי לכן עליו," כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.
"טוב פינצ'וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית-הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!"
ושוב גיגלינג של שתי החברות.
"באתי לאפות!" המצאתי בו-במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, "תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה... תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?..."
ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. "לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!"
"והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?" הביטה בי מלנכולי, משועשעת.
"אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן..." גמגמתי.
"ואיפה תישן?"
"אני עוד לא יודע."
"ואיפה המאפייה?"
"אני לא יודע," הושטתי לה פתק עם הכתובת.
כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.
"בנות," נשמע קולה הצלול של מלנכולי, "שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ'וק למאפיית 'אחדות'."
הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. "רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!" איחלו לה.
"בוא איתי," אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.
אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.
"איך במשק?" שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית-הספר הריאלי.
"ככה-ככה."
"יש לך כבר חברה?"
"ככה-ככה, ולך?"
"גם כן."
"מה?"
"ככה-ככה."
צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: "תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!"
ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: "מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה..."
"ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?" שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה"לבניות" הגדולות של בתי-הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג'ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה "לבניות" גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.
"כמעט שלא מכיר."
"אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!"
"כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות-ערב כמו בלונים בצבע כסף-מתכתי מעל למפרץ," וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, "זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל-עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ-ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות-הצבא, שלימים עברו לרשות צה"ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ"י, השק"ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה"ל, והעכברושים חגגו."
"תגיד לי, פינצ'וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר'ה."
היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל-פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו"אחותי" באוטובוס לא תרגיש בה.
"צינור-הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית-שאן ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע לבתי-הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי-הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים."
כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.
מלנכולי התעקשה: "אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור... ואחר-כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו... אפילו הצטלמנו כאן..."
"בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין-גדי?"
"הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה..."
"...את לא תאמיני," רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, "אחר-כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה..."
"...אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?"
המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: "הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ."
עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: "מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו".
"אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך."
"לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה."
באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות-ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – "נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר."
"ומדוע התאבדה?"
"סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור."
"תשמע אחי," אמרה, "באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!"
המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין-גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, "אבל אתם, בעין-גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה'נוער העובד' מעין-גדי," ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.
"אז גם אתה מפא"יניק, פינצ'וק?" שאלה מלנכולי בדרך חזרה.
"לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל"ף."
"טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני-כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?"
"יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה'נוער העובד' וימצאו לי שם כבר פינה."
"לא. אתה תהיה האורח שלי."
"הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב..."
"דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי"ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו."
"סיפרת עליי, אחותי."
"מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ."
"את בטוחה שזה בסדר?"
"אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!"
"למדתם כבר על יום-טוב ליפמן צונץ?"
"על מה אתה מדבר?"
"על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ... לִמְפּוֹן ציץ... וגם גייגר... ושטיינשניידר..."
"אחי, מה איתך?"
מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.
"תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן-צִיץ אותי?"
"מה פתאום?"
"מה פתאום, פינצ'וּק? מה פתאומְץ?" חיקתה אותי, "אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים... תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה..." ציחקקה.
בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת-הערב.
המשך יבוא
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלום רב. ב"חדשות בן עזר 1506" הציע יואל נץ שנפסיק לשלב פה ושם בדיבורנו את הביטוי (המנדטורי?!) – "לפספס", שמקביל למובן של "להחמיץ הזדמנות."
ומשהו רכושני, ואולי סתם נוסטלגי, דוחק בי לשאול מדוע בעצם יש לוותר על אוצר קטן זה, בדמותו של פועל מרובע, אבל ארצישראלי?! אכן יש למשל דמיון בין "ביס" ל"שבב" – אבל למה זה נאסור על עצמנו, לפחות – ללא סיבה משכנעת, להתכבד ב"ביס" קטן של גלידה שיש בה שבבים של... אגוזים?! שכן – "לכל עת ולכל חפץ..."
עדה הרצברג
* לעורך אהוד בן עזר שלום. אינני חושבת שבנימין נתניהו מאמין לעלילת חטיפת ילדי תימן. הוא גם אינו אומר את זה. וגם חכם מספיק לדעת שזו עלילה. מה שהוא אומר בנאומו הוא שהמדינה תיפתח את הארכיון שלה בפני כל החפצים במידע בנושא.
ביבי בחושיו הפוליטיים הבין שעליו לרצות את בוחריו ולהזים קנוניות ושמועות. מאחר שנוצר לחץ מלמטה של פעילים אד-הוק בנושא, וגם מצד ח"כים ושר לעתיד בממשלתו [אמיר אוחנה] לפתוח את התיקים. ולשים את הפרשה, שעברה מזמן משלב השמועות הספוראדיות אל מעוז התקשורת וממנה אל סדר היום הציבורי. לא היתה לו אם כן ברירה. אלא להכריז על פתיחת ארכיון המידע ולהציג את זה כעשיית צדק היסטורי. גם אילת שקד, אז שרת המשפטים, תמכה בכך.
פרשת חטיפת ילדי תימן [העלילה] הפכה להיות, בעיקר באמצעות הפעילים החברתיים – לעניין פוליטי. ולכלי ניגוח סמוי להשחרת מפא"י ההיסטורית. רואים על פניו ביבי שהוא מכריז על כך כמי שכפאו שד.
זאת ועוד, למקרא תשפוכת המלל הארטילרית של אורי הייטנר נגד ביבי, אני תוהה אם אהובתו ארץ ישראל לא נחנקת, כדסדמונה בשעתה, מעוצמת קנאתו-שנאתו היוקדת לעומד בראשה. לדידו – פושע שגוזל את האהובה לעצמו. ישמור אותנו האל מאהבה חונקת שכזאת.
תודה לעורך על המכתב העיתי המעניין. אהבתי את המכתבים של דודתך המשוררת אסתר ראב.
חוה ליבוביץ
אוהבת ישראל
רמת גן
אהוד: אורי הייטנר הוא חבר תנועת תל"ם של משה בוגי יעלון (שאותו הוא מעריך מאוד) ואף היה מועמד מטעם תל"ם לכנסת במסגרת חבורת כחול לבן, אמנם במקום לא ריאלי. ייתכן כי דיעותיו של הייטנר, כמו גם שנאתו לנתניהו ולמשפחתו, המלווה לעיתים בחירופים ובגידופים – מושפעות גם מאינטרסים פוליטיים-מפלגתיים ולא רק מאהבת ארץ-ישראל, שעליה הוא מצהיר בנאמנות שוב ושוב – וכמובן שבעיניו-שלו, אורי הייטנר אינו רואה שום סתירה בין העמדות האלה: לטנף את נתניהו ולאהוב את ארץ-ישראל.
* אהוד היקר, אהבתי מאוד את הניתוח של ארנה גולן לשיר "סליחות" של לאה גולדברג, שבימים אלה מלאו 50 שנים לפטירתה.
בן ציון יהושע דן בשירתו של נביל נאסר אלדין, ובאמונה הדרוזית בגלגול נשמות. הוא מזכיר סיפור של רפאל יהושע רז (אם אינני טועה, הוא אביו של בן-ציון), על גמול דורות, שיש בו רמז לגלגול נשמות.
מחשבה דומה מצויה אצל עגנון בסיפור "תהילה", כביכול רק מי שחי 104 שנים יכול להבין את גמול הדורות. מאמינים חייבים להמציא סיפורים מן המין הזה כדי לתרץ את אי ההלימה שבין ההבטחות של כתבי הקודש לבין המציאות. פרויד כבר לימד אותנו כי הדת מתכחשת למציאות.
שלך
משה גרנות
* אהוד היקר, איחרתי לברך, מסיבות שלא תלויות בי, את צאת 1500 גיליונות. זה משהו. ציון דרך ענק. אני מעריצה את ההתמדה שלך והדייקנות, פעמיים בשבוע, יש תמיד דברים מעניינים יותר מהחדשות ברדיו או בטלוויזיה. למרות שכבר קנית את עולמך, המשך בדרכך זו ותבוא על הברכה.
הצטערתי לקרוא על מותו של עמוס גנור-גרינגר מעין גדי. במושב מרחביה היו לו סבא, סבתא, ודודים, כך שהוא מוכר גם כאן ואהוב. זיכרו לברכה.
המשך בריאות טובה ופעילות ברוכה לך וליהודית.
חסיה שוורצמן
אהוד: חסיה שוורצמן ממושב מרחביה היא נינה של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה הרשלר בירושלים.
* לא ברור לנו מדוע סתיו שפיר אינה חוברת לדפני ליף ויחדיו השתיים מקימות מפלגת מחאה מחודשת, שתעבור בקלות את אחוז החסימה ותאפשר לסתיו שפיר לכהן שוב כחברת כנסת! הלא לפי התקשורת, בשנת 2011 – הן עמדו בראש הפגנת המיליון!
הייתכן שהתקשורת בילפה אז , ובגדול – וכי מעולם לא היו להן מיליון תומכים אלא רק בכותרות שניזונו מהשנאה לממשלת ישראל – שנאה אשר יש חשש שגם לובתה ונתמכה בידי גורמים עוינים?!
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2226 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה ארבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,075 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,076 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-95 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,240 נמעני המכתב העיתי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל