פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1581

[שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י״ז בתשרי תשפ״א, 5.10.2020

עם צרופת הכתבה ב״גלריה״ של ״הארץ״ על מוטי בן חורין, ביום 1.10.2020.

 לאה, אימו של מוטי, היתה בתו של משה-שמואל ראב ולא נכדתו, ככתוב בטעות בכתבה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: ״אם חקלאות כאן, מולדת כאן!״

דוד בן גוריון: ״ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה.״

אהוד בן עזר:  ״למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!״

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

״חדשות בן עזר״ איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ״השימוש בְּ'נַרַטיב' [״פֵייק ניוּז]״ הוא מקלטו של השקרן!״

עוד בגיליון: אסתר ראב: שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי חֹרֶף: עִיר זָרָה. סוֹבֵב תַּחֲנַת-הַהֲזָיָה. גּוֹלָן, בָּשָׁן. // ברכות לאדריכל מרדכי (מוטי) בן חורין במלאת לו 90 שנה. // מתי דוד: כישלון מדיני ופוליטי של הפלסטינים ושל השמאל הישראלי. // אורי הייטנר: 1. על ספרו של אריה אלדד: ״העצים והשבבים – הפרק האחרון של לח״י״. 2. צרור הערות 4.10.20. // יואל בן-נון: יודעי ספר בישראל בימי המקרא. // סם ש. רקובר: ״אחה״צ של ערב יום כיפור״. // יצחק גנוז: הַסְּפָרִים. // נסיה שפרן: מסע שורשים בליטא. וילנה. ספטמבר 2018. // איליה בר-זאב: שני שירים. // פוצ'ו: בחיי [7]. ו. אין צדק יותר. // משה גרנות: על אסופת שיריה של דינה קטן בן-ציון ״פנים וכוכב״. // תקוה וינשטוק: צמח חודש תשרי: חצב גלוני. // יונתן גורל: קוהלת, הנחלים והים. // אהוד בן עזר: לעבור דירה. // רוֹן גֵּרָא: טִיּוּל בְּאַשְׁמֹרֶת בֹּקֶר. // יוסי אחימאיר: יוהרת המיעוט. // עו״ד גיא משיח: נקמת הקורונה. // אסתר ראב: שני מחזרים. מגרש טלושקה (העקרב). // ממקורות הש״י.

* * *

אסתר רַאבּ

שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי חֹרֶף

עִיר זָרָה

בַּיִת שָׁמֵן, סָגוּר,

מֵאַחֲרָיו  –

אֶחָד לָבָן מְחַיֵּךְ:

גָּבוֹהַּ וְרָזֶה,

וּבְרוֹשׁ צָעִיר דָּבֵק בּוֹ;

רְחוֹב תָּלוּל

וּבָתִּים,

נִיחוֹחַ-גֶּשֶׁם וּרְקַב-עָלִים.

וְעַל גַּגּוֹת

מַזְלְגוֹת-אַנְטֶנוֹת  –

בּוֹחֲשִׁים עֲנָנִים קְרוּעִים.

שְׁלֹשָׁה יְלָדִים הוֹלְכִים לְפָנַי

כִּתְפֵיהֶם הָרָזוֹת, נוֹשְׂאוֹת-הֶעָתִיד  –

עָתִיד מִלְחָמוֹת וּזְוָעוֹת.

1968

*

סוֹבֵב תַּחֲנַת-הַהֲזָיָה

בַּפַּעַם הַמֵּאָה  –

לְלֹא גַּרְגִּיר שֶׁל חַיֵּי-מַמָּשׁ  –

בּוֹדֵד וְקָסוּם,

בַּגֶּשֶׁם, בָּרוּחַ.

1968

*

גּוֹלָן, בָּשָׁן,

חֶרְמוֹן וְכִנְּרוֹת

כָּל הַמּוֹרֶשֶׁת

חָבוֹק בְּמַבָּט:

הוֹד-הָרִים וַחֲלוֹם-יָם

וֵאלֹהֵי-אָבוֹת

בְּאֵלּוּ הַשָּׁמַיִם  –

אָחִיל וְאֶרְעַד...

1968

* אסתר ראב (1894-1981). מתוך ״תְפִלָּה אַחֲרוֹנָה״ (1971-1964). השירים מצויים גם בכרך ״אסתר ראב / כל השירים״ (1988).

* * *

ברכות לאדריכל מרדכי (מוטי) בן חורין

במלאת לו 90 שנה

בנייניך יְשמרו את כישרונך הגדול לדורות!

בתמונה למעלה: מוטי בן 5 על החמור בשנת 1935

עם סבו משה-שמואל ראב בן עזר בפתח תקווה

[משה-שמואל ראב בן עזר היה אחיו הצעיר

של יהודה ראב בן עזר, סבו של אהוד בן עזר]

משה שמואל ראב בן עזר, סבו של מוטי בן חורין

* * *

מתי דוד

כישלון מדיני ופוליטי של הפלסטינים

ושל השמאל הישראלי

שניהם היו כלים שלובים של תלות הדדית שגרמה להם לבסוף לכישלון הדדי. השמאל האמין שתמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית תביא לשלום ולניצחון בקלפי. הפלסטינים האמינו שבעזרת השמאל הישראלי ישיגו את מטרתם – הקמת מדינת פלסטין. שניהם חיו באשליות שגרמו להם לכישלון הדדי.

הסכמי השלום בין ישראל לאמירויות, לבחריין, לירדן ולמצרים, ללא התחשבות וללא פתרון הבעייה הפלסטינית מצד אחד – והכישלון האלקטורלי של השמאל בכל הבחירות, הם ההוכחה לכישלון המדיני והפוליטי של שניהם. 

הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות ולבחריין, זכה כמצופה לתגובה ביקורתית מצד הפלסטינים שכינו אותו ״בגידה״, ״ספטמבר השחור״, ״נכבה שנייה״. אפילו הליגה הערבית סירבה לגנות את ההסכם בהודעה פומבית תקשורתית. ואילו בחלק מהשמאל הישראלי, הושמעו תגובות חמוצות ומסתייגות שניסו לגמד את ההישג המדיני ההיסטורי של ישראל וההישג הפוליטי האישי של נתניהו.

ההסכם עם האמירויות, המדינה הערבית העשירה והחשובה, הוא מהפך מדיני מחשבתי ופוליטי אצל הערבים כלפי ישראל. מהפך ערבי שביטל את החלטות החרם של חרטום, את החלטות הליגה הערבית, את תוכנית השלום הסעודית ואת הווטו הפלסטיני. הסכם שביטל את כל החזון המדיני של השמאל שהיה מבוסס על הקמת מדינה פלסטינית כתנאי לשלום ולקשירת הסכמים עם מדינות ערב.

ההסכם הושג ללא תיווך של האירופאים, ללא כל המתווכים והדיפלומטים של ״תעשיית השלום״, ללא כל ארגוני השלום והזכויות, ללא שלום עכשיו וללא יוזמת ג'נבה.

האכזבה של השמאל מהכישלון מובנת על רקע שנים רבות של השקעה לטובת השלום עם הפלסטינים, בהסברה, בהפגנות, בסמינרים ובכנסים בארץ ובעולם, במימון אירופאי. השלום חלף מעל מחנה השלום, לאחר שנתניהו הצליח לסדוק את האיבה הערבית הסונית ששינתה כיוון ודרך עם ישראל.

משק המהפך ההיסטורי של הסכם הנורמליזציה עם המפרציות חלף מעל מחנה השלום. השמאל עוד לא הפנים שישראל מסוגלת לחתום שלום אמיתי עם  מדינות ערב, בניגוד להסכם אוסלו שהתברר שהיה אשלייה וכישלון. 

הטרגדיה של הפלסטינים היא בכך שבכל תולדותיהם סירבו תמיד להיענות לכל הצעה ופשרה. התנועה הלאומית הפלסטינית מצויה בתהליך גובר של שקיעה, לאחר שאיבדה את תמיכת העולם הערבי המפוצל ומפורק, ולאחר שלא קלטה את התמורות הרבות שחלו במזרח התיכון בעשור האחרון. תמורות מאז ״מהפכת תחריר״, התפרקותן של סוריה, ועיראק ולבנון. עלייתו ונפילתו של דאע״ש, והסכנה האיראנית. כמו כן עליית חשיבותה של העוצמה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל מול איראן.

מדיניות ״תורת השלבים״ של ערפאת, ומדיניות הסירוב של אבו מאזן לכל פשרה – הובילו אותם לאובדן כל תקווה אפשרית. תלותם הפוליטית, הביטחונית והכלכלית של הפלסטינים בישראל, הפכה למציאות שתאלץ אותם לטובתם לחפש מסלול חדש ביחסים עם ישראל, או לחלופין להתפייס עם החמאס ולהתחבר לציר האיראני-טורקי האנטי ישראלי.

סביר להעריך שהאירופאים ימשיכו לממן ולתדלק את התקוות של הרשות הפלסטינית כל עוד אבו מאזן חי ומתפקד.

סביר להעריך שאבו מאזן ימשיך בלית ברירה לנהל מערכה נגד ישראל באו״מ ובהאג. הפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא בתהליך התפוררות ארגונית מדינית ומנהיגותית. ישראל וגם הרשות הפלסטינית יצטרכו כנראה לחשוב על פתרון חדש לבעייה הפלסטינית.

 מתי דוד

אהוד: אבל אתה שוכח שכל זמן שחלק ניכר מהקרדיט על מהלכים אלה שייך לנתניהו – אזיי הישראלים, בייחוד אלה היוצאים מדעתם מרוב שנאה אליו, לא יסלחו לו על השלום שהביא – וימשיכו לרדוף אותו בעזרת התקשורת המסיתה והמוסתת, ההפגנות, המערכת המשפטית והאופוזיציה, כולל זו של כחול לבן בתוך הממשלה!

* * *

אורי הייטנר

1. העצים והשבבים

אריה אלדד: ״העצים והשבבים –

הפרק האחרון של לח״י״

הוצאת כינרת זמורה, 2020. 367 עמ'

״כשחוטבים עצים ניתזים שבבים״ – משפט זה שטבע לנין, מנהיג המהפכה הבולשביקית ומנהיגה הראשון של בריה״מ, אופייני לכל תנועה מהפכנית. המסר הוא שבמעשה הגדול של הגשמת המהפכה, יש גם קורבנות שווא, קורבנות של שגיאות וטעויות. אין תנועה מהפכנית שלא תאמץ את המושג (ואולי מסיבה זאת אני סולד משימוש במושג ״מהפכה״ כאשר מדובר במאבק במדינה דמוקרטית, כמו בכרזות הגדולות בהפגנות הבלפוריאדה).

לח״י – ארגון המחתרת לוחמי חירות ישראל, היה התנועה המהפכנית ביותר שפעלה בארץ ישראל בשנות הסער של המאה ה-20. וגם מהעצים שהיא חטבה ניתזו שבבים.

פרופ' אריה אלדד, חבר הכנסת לשעבר ובנו של ישראל אלדד, חבר מרכז לח״י, הכתיר את ספרו על לח״י בשם ״העצים והשבבים״. הספר שעוסק בפרק האחרון של לח״י, הוא סיפור שמכיל בתוכו סיפור. הסיפור הגדול, חטיבת העצים, הוא המלחמה בבריטים והאקורד האחרון של הארגון, ההתנקשות בחיי המתווך השבדי ברנדוט במלחמת השחרור. הסיפור הקטן, השבב, הוא סיפור של הוצאה להורג של אחד מחברי המחתרת, במשפט שדה, על לא עוול בכפו, בהחלטה של איש אחד, ״גרא״, הלה הוא חבר מרכז לח״י נתן ילין-מור.

הספר הוא רומן היסטורי, המשלב אמת ובדייה, אך הסיפורים הבידיוניים הם מרכיב משמעותי באמת הגדולה, כמאמר המכתם ״מיטב השיר – כזבו״. וכפי שהגדיר זאת אלדד בהקדמה לספר, ״כדי למסור את סיפור המחתרת והתקופה בדיתי פה ושם גם דמויות שלא היו ותיארתי שיחות שאולי לא התקיימו. ולעתים הקדמתי את המאוחר, ובכל זאת, המאורעות כולם, בין שהיו ובין שלאו, יכלו להתרחש, ודומים להם התרחשו. ומה שאמרו הדמויות הפועלות בספר ומה ששוחחו ביניהן ומה שחשבו ומה שחלמו – היה ממש, או ממש היה יכול להיות.״

יש לציין שאלדד בחר לספר על המחתרת דווקא בתקופה הבעייתית שלה, ועל כך הוא ראוי לשבח על אומץ ויושרה. ואין בספר כל ניסיון ליפות את המציאות. התקופה המתוארת בספר היא זו שלאחר החלטת עצרת האו״ם על תוכנית החלוקה והודעת הבריטים על סיום המנדט (ולמעשה מעט לפני אותה החלטה). המחתרת הקטנה והמהודקת, שהיתה נחושה לנהל מלחמת חורמה בשלטון הבריטי הזר, מצאה את עצמה לפתע ללא האוייב, ללא התכלית, לא רלוונטית והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. לח״י ליכדה בתוכה אנשי ימין קיצוני ושמאל קיצוני, אנשים שדגלו במלכות ישראל מהנילוס עד הפרת והקמת בית המקדש השלישי וקומוניסטים שראו עצמם חיל חלוץ במלחמה באימפריאליזם הבריטי וראו עצמם נחשוני המהפכה הקומוניסטית בארץ. היו בה חרדים והיו בה כנענים שכפרו בהיותם יהודים. וכל אלה פעלו יחד במטרה המשותפת של מלחמה בבריטים. וכשלפתע האוייב המשותף הפך לבלתי רלוונטי, לא היה עוד דבק וכל פלג משך לכיוון אחר, וכל אחד מחברי המרכז הוביל לכיוון אחר והמחתרת לא הפכה לתנועה אלא התפוררה.

כמי שקרא הרבה על לח״י ומכיר את הספרות שלה, זיהיתי חלק מן הדמויות בספר, על פי הכינויים המחתרתיים שלהם. חלקם לא הכרתי ואיני יודע מי מהם בדויים ומי אמיתיים. הספר – מצוין. כתוב היטב, מרתק ומותח. סיפור ההתנקשות בברנדוט מסופר כספר מתח קלסי. גם רומנטיקה מצויה בספר. והומור דק משובץ בו.

אי אפשר להתעלם מכך שאחד מגיבורי הספר הוא אביו של הסופר ומורו הרעיוני. וראוי לציין שגם אותו הוא אינו מציג בצורה פלקטית, ואינו מכסה על חולשותיו. הוא כותב בהומור על הלא-יוצלחיות שלו, על חוסר המעשיות שלו, על נטייתו להתיש בנאומים ארכניים, לא תמיד בטקט והבנת הרגע והסביבה. אך ניכרת האהבה הרבה שלו לאביו, כשחולשותיו אלה מתוארות בהומור וחמלה.

כך למשל בפסקה הבאה: ״אבל מאיר [יהושע זטלר, מפקד לח״י בירושלים במלחמת השחרור] היה עסוק ראשו ורובו בכל ענייני המחתרת בירושלים ולא תמיד מצא זמן לשיחות ארוכות ואלדד אהב להאריך. כדי להגיע לבן גוריון, היה מתחיל ביהושע בן נון ועובר בדרך אצל בר כוכבא.״

באחד הפרקים מתוארת שיחה לילית של שלושת חברי המרכז, על דרכם האישית לאחר שיצאו מן המחתרת. אלדד לועג לגרא על כוונתו להקים מפלגה שתתמודד על השלטון.

״'אולי תהיה ראש ממשלה.'

״'איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה,' פסק מיכאל. 'איננו בנויים לתככים שזה דורש. יש לי חלום אחד שלא הגשמתי – זה להביא ארצה עולים. לעשות את מה שלא הספקנו לפני המלחמה. להביא את היהודים שנותרו. בלי מיליוני יהודים לא נוכל אפילו לדבר על שלמות המולדת'.״

מיכאל הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל. מי שהיה ראש ממשלה, ללא התככים, שאכן, אינו בנוי להם. וכראש הממשלה עיקר מעייניו, הישגיו הגדולים ומה שהפך אותו בעיניי לאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו כאן – היה העלאתם וקליטתם של יהודי חבר המדינות ואתיופיה.

אני  ממליץ בחום על הספר.

2. צרור הערות 4.10.20

* הברירה האכזרית - אושפיזין או אישפוזין.

* המשת״פ של הקורונה – חברת קיבוץ אורטל, ששני הוריה לקו בקורונה ואביה מונשם ומורדם ונלחם על חייו, פרסמה בקבוצת הפייסבוק הקיבוצית רשומה מטלטלת, בה תיארה לנו את סבלו של אביה, והפצירה בנו להתייחס לקורונה ברצינות, להישמר לנפשנו, להקפיד למלא אחרי כל הנחיות הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, ההימנעות מהתקהלות.

במלחמה בקורונה, יש בתוכנו גיס חמישי; המשת״פ של הקורונה. זוהי מחלת הרקע הידועה בשם ״לי זה לא יקרה.״ ובעקבות הרשומה חשבתי, שאולי טוב תעשה התקשורת אם תתגייס למלחמה, בשיתוף עם משרד הבריאות, ופשוט תצלם ותשדר ״אכן, תמונות קשות״ ממחלקות הקורונה. כן, אני יודע שזה רעיון מזעזע. אני מתקשה להאמין שאני מציע זאת.

אבל... פיקוח נפש.

למרבה הצער, אתמול נפטר האב.

* היישוב הרביעי – בכתבה בוויינט דווח שרק בשלושה יישובים בארץ לא היה עד כה אף חולה מאומת: ביר הדאג', שבט אבו ג'ווייעד ושבט אבו קרינאת. כיוון שבאורטל לא היה אף חולה מאומת, אז יש לפחות ארבעה יישובים כאלה. אני בטוח שיש הרבה יותר.

* יותר משבוע – המועצה האזורית גולן היא הרשות הראשונה שהוסמכה לבצע חקירה אפידמיולוגית. הוקם צוות, עבר הכשרה במשרד הבריאות, והוא עובד 24/7 כבר שבועות אחדים. הצוות פועל ביעילות, והתוצאות של כל חקירה כזאת מגיעות בתוך שעה! המועצה גם פעלה להקמת מתחם בדיקות בצנובר. בשבוע שעבר הוא פעל ביום חמישי ושוב השבוע, ביום רביעי. אבל... חלף לפחות שבוע (!) מאז הבדיקות [רשומה זו נכתבה ביום חמישי בבוקר] וטרם הגיעו תוצאות. שבוע! זאת שערורייה. אם כך זה ימשך, שום סגר לא יעזור.

* השתכנעתי – תגובה שכתבה לי מכחישת קורונה: ״אם יש מגפה, איך זה שאני לא מכירה אף חולה מאומת?״

נו, מול הוכחה כזו לא נותר לי אלא לבלוע את הלשון.

* לא הותירו ברירה – איני אוהב את החקיקה להגבלת ההפגנות בתקופת הסגר. טוב היה אלמלא באה לעולם. אך התנהגותה המופקרת וחסרת האחריות של הבלפוריאדה לא הותירה ברירה.

ולמען הפרופורציות – בתקופת ההתנתקות, המשטרה עצרה את האוטובוסים עם המפגינים בנקודות היציאה שלהם, כדי למנוע את הגעתם להפגנות בירושלים ובכפר מימון. אז לא היתה מגיפה, לא היתה כל סכנה, לא היה לכך אפילו כל תירוץ. סתם, לא כל כך התחשק לאריק שרון שיפגינו נגדו.

* עסקנות או ממלכתיות – ״אנחנו גוף פוליטי,״ אמר אסף זמיר בישיבת סיעת כחול לבן, ימים אחדים טרם התפטרותו מן הממשלה. ״אנו חייבים לעשות פוליטיקה כדי שיישארו לנו מצביעים. כי אם לא יהיו לנו מצביעים, לא יהיה לנו מקום בחיים הציבוריים. חייב להיות גבול לממלכתיות שלנו. אנחנו לא אימא תרזה של הפוליטיקה הישראלית.״

יכול להיות שהוא צודק. ייתכן מאוד שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס הפוליטי המפלגתי של כחול לבן. אבל הוא עצמו היטיב לתאר את מהות הדילמה – האינטרס הפוליטי האלקטורלי העסקני של המפלגה, או האינטרס הלאומי הממלכתי. וייתכן שתרומתו העיקרית של גנץ לפוליטיקה הישראלית, היא בהצגת המודל הנשכח של ממלכתיות, לאחר עשור וחצי של שלטון האיש המגלם בעצם הווייתו, סגנון שלטונו וערכיו את האנטי-ממלכתיות הקיצונית ביותר.

ייתכן מאוד שניסיון השותפות בממשלת אחדות לאומית יתפרק ואולי אפילו בקרוב. ייתכן ששותפות בין איש אמת לשקרן בלתי אפשרית, כי השקרן מרמה כל הזמן את איש האמת. אבל עצם הניסיון ההירואי, בשעת המשבר הפוליטי החמור ביותר בתולדות המדינה, שהתלוו אליו המשבר הרפואי והכלכלי החמורים כל כך, לא לנצל את המשבר לפעולה, בגישה שככל שיהיה רע יותר (למדינה) יהיה טוב יותר (למפלגה) – ולהיגררות אחרי התעלולים והפנטזיות מבית מדרשו של עופר שלח, אלא בניסיון הרואי להיכנס תחת האלונקה ולהיות שותפים להתמודדות עם המשבר, גם אם זה פוגע בשיקול האלקטורלי, הוא המופת שמציג גנץ.

התמיכה של כחול לבן בהגבלת ההפגנות היתה מוצדקת. האובססיה של נתניהו כלפי ההפגנות וההסתה שלו נגדן, אינה הופכת את ההגבלה לבלתי מוצדקת. יש לומר שהבלפוריאדה אינה התשובה לביביזם אלא היא השתקפות שלו – הכפפת האינטרס הלאומי הממלכתי לאינטרסים כיתתיים זרים והעמקת שיח השנאה, הקרע, השסע, המחנאות, השבטיות והפלגנות, שהוא שיח הרסני לחברה הישראלית. ובסך הכול הביביזם והבלפוריאדה רק מחזקים זה את זה ומעצימים זה את זה, במודע או שלא במודע.

אבל כחול לבן, וכך גם דרך ארץ ומפלגת העבודה, שקלו את השיקול הממלכתי, והבינו שהמשך ההתכנסויות ההמוניות בתקופת הסגר ובשיא הקורונה, הן פגיעה קשה באינטרס הלאומי שמעמיד בראש מעייניו את המלחמה בקורונה. ואין מנוס מחקיקה כדי להגביל את מה שצריך היה להיפסק מעצמו בשעה זו מתוך אזרחות טובה, ממלכתיות, אחריות לאומית וסולידריות חברתית.

אני קורא את המארבים היויומיים של הטרולים הבלפוריסטים לכל רשומה או ציוץ של חבריי יועז הנדל וצביקה האוזר. על כל נושא שהם כותבים, בנושאי קורונה או בכל נושא, אפילו פוסטים משפחתיים, הם סופגים התנפלות אוטומטית במטח כבד של עלבונות, הסתה ושיימינג, כאשר המילה המובילה היא השרש ב.ג.ד., שאחרי רצח רבין ראוי היה שתמחק מן הלקסיקון. ברור לי שכלפי אנשי כחול לבן המארבים הללו קשים שבעתיים, ובמיוחד אצל אסף זמיר, שהבייס שלו הוא בלפוריסטי. צריך חוסן נפשי וכושר עמידה בלתי רגילים כדי לעמוד בלחץ הזה. כנראה שזמיר לא ניחן בחוסן הזה. החוסן הזה הוא תנאי למנהיגות.   

* השתמטותם אומנותם – ההתנהלות של חלקים רבים מן הציבור החרדי, היא ייבוא של הגישה הגלותית שהמדינה היא ״הם״, היא לא שלנו. היא לא אנחנו. אבל את ה״דינא דמלכותא דינא״ הם שכחו בגולה. ואת ״ובחרת בחיים״, ״וחי בהם״ ו״פיקוח נפש דוחה שבת״ הם בכלל הדירו מעולמם. מי שמשתמטים ממלחמת מצווה להגנת המולדת משתמטים גם מהמלחמה בקורונה. השתמטותם – אומנותם.

* קהל בלי מסכה – אז מה היה לנו שם? תפילות, הפגנות, חתונות. אז הנה עוד משהו: הקהל ב״זמר במסכה״. הקהל יושב צפוף, בלי מסכות, צועק ושר ומרסס את סביבתו בהבל פה. 

* לחיזוק הלכידות – בצרור ההערות הקודם ציטטתי מנאום של ראש האופוזיציה מנחם בגין במלחמת יום הכיפורים, כמופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית. ויש גם צד שני למטבע. לאורך כל המלחמה, מיום כיפור עצמו ואילך, קיבל בגין עדכונים שוטפים ומפעם בפעם הוא הוזמן להתייעצויות. וכך היה גם במשברים לאומיים אחרים.

במסמך בן 7 נקודות שפירסם שר התקשורת יועז הנדל, בהן התווה אסטרטגיה ליציאה מן הסגר, הוא הציע, בין השאר: ״יו״ר האופוזיציה ויו״ר ועדת הקורונה יוזמנו לעדכון בקבינט הקורונה אחת לשבוע. בעדכון זה ימסרו להם הנתונים המלאים והצעדים המתוכננים.״

צעד כזה חיוני ביותר להגברת אמון הציבור במקבלי ההחלטות ולחיזוק הלכידות הלאומית בשעת חירום ומשבר. למרבה הצער, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, הצעתו של יועז – אי של שפיות ואחריות לאומית במערכת הפוליטית הישראלית, לא תיושם. נתניהו לא יזמין את לפיד, ואם הוא יזמין – לפיד ידחה את ההזמנה.

* שיטת יאיר נתניהו – מרצ העלתה את מודעת ההסתה נגד דרעי וליצמן. ואחרי שכולם ראו והפיצו – הסירה אותה.

* הבהרה – כאשר נער השליחויות של נתניהו מיקי זוהר מכונה מיקי מאוס, יש לקרוא את מאוס במילרע, ולא לבייש את העכבר החביב שלנו.

* נער השליחויות – נער השליחויות, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו״ר הכנסת, יושב על דוכן היו״ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו״ר ציונים כמו: ״זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת״ וכד', מסלק מן המשכן בביריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: ״גמזו הביתה.״ השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח״כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי.

* תועמלן של תעשיית השקרים – כתב אהוד בן עזר (״חדשות בן עזר״ 1.10.20): ״זה זמן רב לא קראתי שטויות כמו הציטוטים מדברי ד״ר בן חיים״. את המשך המשפט לא אצטט כי הוא גזעני ומכליל על עדתו של בן חיים.

אז עוד כמה דברים שאהוד לא ידע על בן חיים. בן חיים אינו אלא תועמלן של תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו, מושא הערצתו של אהוד. הוצאת השד העדתי מן הבקבוק היא מעשה שעשה בן חיים בשליחותה של תעשיית השקרים. כל הסיפור שלו על ״ישראל הראשונה״ ו״ישראל השנייה״, הוא חלק מתאוריית קונספירציה מבית המדרש של נתניהו, על פיה ״ישראל הראשונה״ ששלטה כאן עד 1977 ואיבדה את השלטון, ממשיכה להיאחז בשליטתה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, והיא נלחמת על מעמדה ועל הנצחת ההגמוניה שלה באמצעות הפיכה שלטונית נגד מי שמאיים עליה, היחיד שמסכן אותה, נתניהו. ולכן היא ״תופרת תיקים״ נגדו ובלה בלה בלה. כל דברי הבלע והשקר וההסתה העדתיים של בן חיים מכוונים אך ורק למטרה זו – תמיכה בנתניהו ופעולה למענו.

נתניהו נבנה מהקרע, מהפלגנות, מהעמקת השסעים ומהשנאה בחברה הישראלית, ובן חיים הוא אחד מתועמלניו. ולא בכדי בנו יאיר, כמו גם תועמלנים כיעקב ברדוגו, ריקלין וארז תדמור מהדהדים שוב ושוב את בן חיים ומדקלמים את ה״תיאוריה״ שלו.

אני מאחל לאהוד שיתפכח מסגידתו לנתניהו, שיפקח את עיניו ויראה איך מושא הערצתו הורס את החברה הישראלית, בין השאר באמצעות התועמלן שלו אבישי בן חיים ושלהוב היצרים העדתיים כדי להיבנות מהם.

וכן, אני נגד הבלפוריאדה ונגד נתניהו בעת ובעונה אחת, גם אם אהוד אינו מסוגל להבין זאת. מה לעשות, איני שייך לאף כת אוטומטית. לא לחסידיו השוטים של נתניהו ולא לתמונת הראי שלהם מן הבלפוריאדה.

* שיחדש פוסט ציוני – פרופסור ישראל ברטל, אחד ההיסטוריונים החשובים בישראל, שבדרך כלל מתמודד עם השיחדש של הפוסט ציונים מן השמאל הרדיקלי, כתב ב״הארץ״ תגובה ציונית הולמת נגד השיחדש של הפוסט ציונים מן הסוג של אבישי בן חיים ושאר תועמלני תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. כותרת המאמר החשוב: ״הבדייה על ישראל הראשונה והשנייה״. מאמר חשוב ומומלץ ביותר.

* בשורה ציונית גדולה – בכל עיתוני החג, כתבה אחת גרמה לי לתחושה של התרוממות רוח ושמחת חג – ראיון עם יו״ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג ב״ישראל היום״, שהביא עמו בשורה ציונית גדולה.

להלן מספר ציטוטים מן הראיון: ״מגפת הקורונה הציבה את העלייה כאתגר הדחוף ביותר. נתוני העלייה של אוגוסט מספרים את הסיפור כולו: בצפון אמריקה חלה עליה של 238% בפתיחת תיקי עליה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, בבריטניה 165%, בדרום אפריקה פי שניים ובכלל – פי שניים יותר תיקי עיליה שנפתחו ממדינות המערב... זה רק קצה הקרחון. לאלו יש להוסיף 100 אלף פניות כלליות מתחילת השנה לבקשת מידע על עלייה, גידול של פי שניים בפתיחת תיקי עלייה ממדינות דוברות אנגלית ושל יותר מ־150% ממדינות דוברות צרפתית. במדינות אחרות מצב היהודים לא בהכרח טוב יותר. אנשים חוששים לעתיד חייהם בתפוצות ומעוניינים לממש את חלום העלייה. דווקא על הרקע הזה צריך להעריך במיוחד את העובדה שעלו 9,000 עולים מ־70 מדינות במהלך משבר הקורונה, אלו אנשים שצריכים להיכנס לבידוד בארץ חדשה עם שפה זרה, לעיתים עם ילדים קטנים והכול – וכל זה כדי להגשים את החלום הציוני. חרף כל ההגבלות, בשבוע שלפני ראש השנה עלו 450 איש, ובהם גם עולים חדשים ממדינות שהשתיקה יפה להן.

צריך להסתכל על ההזדמנות הנדירה שלפנינו בפרספקטיבה היסטורית. על ממשלת ישראל להיענות לאתגר ולאשר בהקדם תכנית לאומית לקליטת עלייה. הדבש שבתוך העוקץ של הנגיף הוא גל עליה גדול ובלתי נמנע שבדרך אלינו ועלינו לאמצו בחום. זה לא פשוט אבל הכרחי.

קלטנו כמיליון עולים בתחילת שנות ה-90 והם חוללו שינוי אדיר. כל החברה הישראלית נהנתה מפירות העלייה. כמובן שזה מצריך שיתופי פעולה תכליתיים של משרדי ממשלה – ובכלל זה עיסוק בסוגיות של דיור ותמריצים לאזורי פריפריה, נגב וגליל.

מבין 14 אלף העולים שהגיעו השנה, רבים מהם חרף המגבלות שמכתיבה המגיפה, כ־40% הם צעירים בני 35-18, רבים עם תארים אקדמיים. לפי כל הפרמטרים שברשותנו, יש בגל העלייה הזה, שזוהי רק תחילתו, איכויות נדירות. כבר עכשיו יש אצלנו דרישה לאולפני צעירים בהיקפים כפולים מהקיים. אנחנו צריכים לעודד יזמות, תעסוקה והשתלבות בתעשייה. אבל לשם כך אני צריך את הממשלה כשותף אמיתי. אין זמן אחר, בואו ננצל את ההזדמנות הזו כחלק מתהליך השיקום הנדרש מהשלכות המגיפה.״

האם תשכיל מדינת ישראל להרים את הכפפה ולא להחמיץ את ההזדמנות. בימים כאלה אנו זקוקים לראש ממשלה מן הסוג של יצחק שמיר – מנהיג שידע להעמיד את השיקול הציוני ובפרט את העלייה על ראש שמחתו, התייחס לאתגר העלייה והקליטה כאל המשימה העליונה של ממשלתו ושל החברה הישראלית וכעמוד התווך של הביטחון הלאומי, והוביל למהלך הציוני החשוב ביותר מאז שנות החמישים, שהביא ברכה עצומה שעד היום אנו נהנים מפירותיה. התדע ממשלת האחדות להבין את גודל השעה ואת גודל המשימה ולנהוג בדרכו של שמיר?

* סוס על אביר לבן – עשרים שנה מלאו למתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות המדינה (״האינתיפאדה השנייה״ בכיבוסית). מתקפה זו היתה התשובה של ערפאת להצעות המופקרות שקיבל מאהוד ברק, שריסקו את הקונצנזוס הלאומי ובמקום שלום הביאו טרור נורא. היה זה כישלונו החרוץ של אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות המדינה.

ברק התארח אצל אופירה וברקו, והם לא שאלו אותה שאלה אחת על כישלונו הגדול. ה״ראיון״ היה ניסיון שלהם לשכנע אותו להתמודד על ראשות הממשלה. בסוף הם אפילו הצליחו לחלץ ממנו אמירה שאם הוא יבין שזאת הדרך היחידה להחליף את נתניהו הוא ישקול להיענות להפצרותיהם.

מילא, כישלונו כראש הממשלה. אבל רק לפני שנה הוא ניסה לחזור לפוליטיקה עם תוכנית סדורה ופנטזיונרית כיצד יגיע לראשות הממשלה. זה נגמר במקום העשירי במרצ שהתנדנדה על סף אחוז החסימה. וגם את המקום הזה הוא השיג באמצעות סחיטה – שהוא ירוץ לבחירות וכך גם הם וגם הוא לא יעברו את אחוז החסימה. אז באמת, הוא הסוס על האביר הלבן שיכבוש את בלפור?

בדבריו הוא הזכיר שאיכשהו בקושי בקושי בית המשפט איפשר לנתניהו להישאר ראש הממשלה. הוא שכח שהבקושי הזה היה ברוב של 11:0. היתה זו תוצאה ברורה מראש (אני, למשל, כתבתי שאין לי ספק שהעתירה תידחה פה אחד) של עתירה שלא היה לה כל סיכוי, כי למרות כל ההשמצות בג״ץ, פועל על פי חוק והחוק בנושא הזה שגוי, אך ברור.

* עשרים שנה לאירועי אוקטובר – עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר במגזר הערבי. יומיים קודם לפרוץ האירועים, פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים, שיש המכנים אותה בשם המכובס ״האינתיפאדה השנייה״, והמהדרין יכנו אותו בשם החיבה ״אינתיפאדת אל-אקצא״. מתקפת הטרור פרצה לאחר שברק הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת ביותר, בעיניי – מופקרת, שבה החריב את הקונצנזוס הלאומי לחלוטין, שבר את כל הקווים האדומים של מורשת רבין כשאת כל ה'לאווים' שלו הפך ל'הנים' – הציע מדינה בקווי 4.6.67 (עם ״חילופי שטחים״ סמליים) שבירתה ירושלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן. אבל בתמורה דרש הסכם שלום. ועל כך הם הגיבו במתקפת טרור איומה.

וכאשר הם פתחו במתקפת הטרור, כעבור יומיים, פרץ מרד אלים של ערביי ישראל בהזדהות עם מתקפת הטרור. הצירים המרכזיים של המדינה נחסמו באלימות. יהודים הותקפו. יישובים יהודיים הותקפו. ובדיכוי המרד נהרגו 13 אזרחים ערבים. הם נהרגו כי המשטרה לא היתה ערוכה למרד כזה ושוטרים מעטים עמדו מול המון אלים, מוסת וסוער ונאלצו להשתמש באש חיה כדי להגן על חייהם.

ועד היום האירוע הזה מוצג כאירוע של הרג אזרחים ערבים. כאילו באה משטרת קלגסים והחלה לירות באזרחים. ומול תרבות השקר צריך לשוב ולהזכיר את האמת. ודווקא מי שמייחל ופועל להשתלבות אמיתית של ערביי ישראל במדינת ישראל, צריך לומר את האמת ולא לטייח אותה. כי טיפוח השקר רק מחזק את הכוחות הלאומניים מן הסוג של הרשימה המשותפת, שהם המכשול בפני השתלבות ערביי ישראל במדינה.

* זהירות, תהליכים – דומני שאף פעם לא כתבתי משהו חיובי על יאיר ״תהליכים״ גולן. למחרת נאום התהליכים האומלל קראתי להדיח אותו מתפקיד סגן הרמטכ״ל. כשהוא התמודד על תפקיד הרמטכ״ל ציינתי שמבין ארבעת המועמדים – שלושה לא השוו את ישראל לגרמניה הנאצית ולכן כל אחד מהם ראוי לתפקיד. וגם היום, כפוליטיקאי, הוא משכנע אותי שוב ושוב שאני צודק בעמדתי השלילית כלפיו. כך גם בימים אלה, שבהם הוא מקשקש את המנטרה שהסגר הוא דיקטטורה וכו'.

אבל כאשר מגיעה לו מחמאה – אני שמח להחמיא לו. במיוחד כאשר הוא מפתיע אותי. יאיר גולן קרא לאסור על הקרנת סרט עלילת הדם האנטישמית ״ג'נין ג'נין״. אמנם רבים וטובים הביעו עמדה דומה, אך אני מעריך אנשים כאשר הם מבטאים עמדה שלא תהיה מקובלת על הבייס שלהם. ובבייס של גולן, עמדה זו היא בגדר ״תהליכים״.

* נחמת טיפשים – אלמלא צרת רבים היתה נחמת טיפשים, אולי היתה חצי נחמה בצפייה בעימות המבחיל בין המועמדים לנשיאות ארה״ב. הינה, לא רק אצלנו השיח מידרדר לתהומות. אבל אין בכך נחמה. להיפך, רק תסכול לראות את קרב הבוץ הנמוך בין שני המועמדים לתפקיד הרם ביותר בעולם.

ועוד תובנה מן העימות – במשך חודשים אני קורא אצל גיא בכור שביידן סנילי, דימנטי, ולכן הדמוקרטים מסתירים אותו ״במרתף״ מעין הציבור. צפיתי בעימות – הוא לא דימנטי ולא סנילי.

* ביד הלשון: פתקא טבא – חגי תשרי מבורכים בברכות רבות – שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, חתימה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון ועוד. בין הברכות, ברכה אחת כמעט שאינה מוכרת בקרב הציבור החילוני: ״פתקא טבא״ בארמית, שמשמעותה בעברית – פתק טוב. ביידיש – ״א גוט קוויטל״. הברכה הזו מקובלת בין יום הכיפורים להושענא רבה (היום השביעי והאחרון של סוכות, שהוא גם ערב שמחת תורה). על פי המסורת, ביום זה הקב״ה מוסר ביד שליחיו את הפתקים עם גזר דינו של כל אדם. עד הושענא רבה, ניתן עדין להשפיע על גזר הדין ולשנותו לטובה.

אורי הייטנר

* * *

ב״ה

יואל בן-נון

יודעי ספר בישראל בימי המקרא

סוף סוף הגיעו חוקרי תל-אביב, וביניהם ידידי משכבר הימים פרופ' ישראל פינקלשטיין, למסקנה מרעישה: מניתוח דקדקני של התעודות מתל ערד, מצודה צבאית יהודאית מימי בית ראשון, מתברר כי כותבים רבים כתבו אותן, והנה התגלה שבממלכת יהודה רבים ידעו קרוא וכתוב! היה צורך בשיתוף חוקרת פלילית במשטרת ישראל כדי לוודא שלפחות 12 אנשים (כנראה מתוך 18) במצודה הצבאית הרחוקה, השתתפו בכתיבת התעודות המפורסמות מתל ערד –  

בוקר טוב ישראל –

 לפני כחמישים שנה למדתי (מדי פעם) אצל פרופ' יהודה אליצור ז״ל, והוא קרא לנו פסוק בספר שופטים (ח', י״ד), והוכיח ממנו, שנער פשוט ידע לכתוב שמות רבים כבר אז, בימי השופטים (ברזל 1), כ-600 שנה לפני 600 לפנה״ס (ברזל 3) בתל ערד.

הפסוק מספּר לפי תומו על גדעון במרדף אחרי המדיָנים, שברחו מעמק יזרעאל: ״וַיִלכּד נער מאנשי סֻכּות וישאלהו, וַיִכתּב אליו את שרי סֻכּות ואת זקניה, שבעים ושבעה איש.״ 

עוד לפני כן, כבר הסבירו גדולי המלומדים של אז (כמו פרופ' נ״ה טור-סיני ואחרים), ששיטת הכתב בא'-ב' הומצאה כדי לאפשר לאנשים פשוטים לכתוב ולקרוא! כתב התמונות המצרי כמו כתב היתדות המסופוטמי, בהם כל סימן ביטא הברה, הכילו מאות סימנים (בכתב היתדות היו כ-120 סימני יסוד וכ-600 סימנים משניים), ולכן רק סופרים מקצוענים יכלו לכתוב ולקרוא – בערך כמו עורך דין בימינו בשפת המשפטנים המסובכת. לכן (כך הסבירו אז, בצעירותי), אנו מוצאים את ההופעות הראשונות של כתב א'-ב' (22 עד 32 סימנים) באזורים נידחים בסיני, ובמקומות כפריים פשוטים.

את ישראל פינקלשטיין פגשתי לראשונה כאשר חפר כפר קטן (מתקופת ברזל 1) בראש העין (בעיזבֶּת צַרטה) מול תל אֲפֵק, העיר החשובה, שבצידה הצפוני נובע המעיין הגדול של הירקון – בתל אפק נמצאו כצפוי תעודות כתובות בכתב יתדות בארמונות הכנעניים. בכפר הקטן, שאז קראו לו כולם 'כפר התנחלות ישראלי', נחפר בית 4 מרחבים, המאפיין המובהק של ההתיישבות הישראלית, מימי ההתנחלות ועד סוף ימי בית ראשון (לאורך כל תקופת הברזל). מסביב לבית 4 המרחבים נמצאו עשרות ממגורות לאיסוף תבואה, ובאחת מהן – לגודל ההפתעה – נמצא לוח חרס כתוב ועליו אותיות א'-ב' בצורת הכתב הקדומה ביותר. האותיות נכתבו משמאל לימין! בשורה האחרונה נכתב א'-ב' כמעט מלא (עם שני חילופי סדר, ח-ז, פ-צ, וכנראה ק כפולה במקום ר) – כנראה תרגיל כתיבה.

כאשר נמצא החרס הכתוב רעש העולם האקדמי כולו, ובצדק! לראשונה נמצא לוח כתוב בא'-ב' קדום, בכפר התנחלות ישראלי נידח מתקופת השופטים, ואני אמרתי, הנה הוכחה לצדקת דבריו של פרופ' אליצור, כי הלוח הכתוב מעיזבֶּת צַרטה הוא בן זמנו של הפסוק על גדעון בספר שופטים. בזה הוכחה גם צדקת החוקרים שראו בא'-ב' כתב עממי פשוט, שפתח את שערי הכתיבה לנער מ״סֻכּות״ המקראית בעבר הירדן, וכנראה לנער מכפר התנחלות ישראלי מול אֲפֵק.

משלחת שהגיעה מאנגליה לתל אֲפֵק, צילמה סרט שלם על הכפר הישראלי, וללא היסוס הצמידה לו את השם המקראי ״אבן העֶזֶר״ לפי הפסוק בתחילת ספר שמואל (ד', א): ״ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על האבן העֶזֶר, ופלשתים חנו באֲפֵק״ – המלחמה ההיא נסתיימה בתבוסה ישראלית, שהובילה לחורבן שילֹה, אבל החפירה הפכה להישג יוצא דופן במפגש בין המקרא לבין הממצא. 

פגשתי את ישראל פינקלשטיין גם שם, ואחר כך גם כשחפר בתל שילֹה (חפירה חשובה ביותר), ואז עדיין היה ברור לשנינו שאלה הם אתרים ישראליים מרשימים מתקופת ההתנחלות והשופטים – אכן שמעתי ממנו גם ספקות ביחס לסיפור המקראי – כשביקשתי דוגמה, אמר לי: ״יואל, אין L.B. (כנענית מאוחרת) בבקעת באר שבע / ערד.״

הבנתי מיד, שהוא מתכוון לפסוק בספר במדבר (כ״א, א') על המלחמה של בני ישראל נגד ״הכנעני מלך ערד יֹשב הנגב״ – בזכות הספק של ישראל פינקלשטיין הבנתי כבר אז את הדגשת הכתוב ״יֹשב הנגב״, לפיה הכנעני מלך ערד לא ישב בעיר בצורה, אלא היה מלך של שבטי נוודים בבקעת ערד (ואין זו אותה מלחמה המתוארת בתחילת ספר שופטים).

בשנים האחרונות, בעקבות מחקריו של פרופ' ארז בן יוסף בתמנע, כבר מלמדים גם באוניברסיטת תל-אביב ('ממלכתו' של פינקלשטיין), ששבטי נוודים (בלי עקבות קרמיים בשטח) יכלו להקים ממלכות חשובות (כמו אדום), ולנהל כריית נחושת בהיקף ממלכתי.

אולם, בכפר הקטן (עיזבֶּת צַרטה) בראש העין מוצב שלט אקדמי המגדיר את הכפר כיישוב 'קדם ישראלי', מפני, שספקותיו של ישראל פינקלשטיין גברו על הממצאים הברורים מאותו הכפר ומתל שילֹה. כעת הוא מספר לציבור – כגילוי מרעיש – שאנשים פשוטים ביהודה ידעו קרוא וכתוב בשנת 600 לפנה״ס, כאשר הוא עצמו אחז ראשון בחרס הא'-ב' הקדום ביותר, כ-600 שנה לפני מכתבי ערד, בכפר התנחלות ישראלי – לא 'קדם ישראלי', כי מעולם לא היה דבר כזה! לא צריך חוקרת ממשטרת ישראל כדי להבין את משמעות הלוח הכתוב מימי השופטים, בממגורה מול אֲפֵק.

מדוע זה כל כך חשוב?

כפי שישראל פינקלשטיין אומר בעצמו, יש לגילויים האלה השלכה חשובה על השאלה הגדולה ביותר בין האמונה לבין המחקר – מתי נכתבו ספרי המקרא?! מאמינים יוצאים מתוך עדות המקרא על עצמו, בעוד חוקרים אינם מאמינים לעדות המקראית, ומחפשים 'תיאוריות ביקורתיות' מאחרות ככל האפשר.

פעם אחר פעם טופחים ממצאים ארכיאולוגיים על פני התיאוריות ההן, אבל המתח והפער בין ישראל הארכיאולוג, שחפר בממגורות מול אֲפֵק ובתל שילֹה, לבין ישראל החוקר מאוניברסיטת תל-אביב, מדהים אותי כל פעם מחדש.

אנשים פשוטים בעם ישראל ידעו לכתוב ולקרוא כבר בראשית ימי ההתנחלות והשופטים, ממש כפי שבנו בתי 4 מרחבים, ומי הירקון זורמים עד היום מתל אֲפֵק עד אוניברסיטת תל-אביב, ואגן הניקוז מתחיל ממזרח, בנחל קָנָה ובנחל שילֹה – בוקר טוב ישראל!

יואל בן נון

אהוד: לא מקובלות עליי התיאוריות של ישראל פינקלשטיין. הלא ככל שירושלים וארץ יהודה היו כביכול קטנות יותר ונידחות יותר – כן מדהים יותר הפלא של ספרי התנ״ך שנכתבו בהן!

אולי גם קשה יהיה לפינקלשטיין, שמשפחתו היפה היתה נטועה בפתח-תקווה מזה דורות – להבין למשל את שירת אסתר ראב, שצמחה מתוך המושבה הקטנה מאוד, שמרבית מייסדיה דיברו עדיין אידיש, וגרעין העברית בה, שנסמך על מורי בית הספר יק״א, היה דל! וכל זה התחיל להיכתב כבר לפני יותר ממאה שנה!

* * *

סם ש. רקובר

״אחה״צ של ערב יום כיפור״

טיפה אחרי הצהריים של ערב יום כיפור יצאתי מביתי לנסוע לאוניברסיטה. עד הכניסה של כבודו בשעה ארבע או חמש לפנות ערב יש לי מספיק שעות לעבודה. אחרי שהייתי שי-שבת בבית ביקשתי להחליף כלא בכלא – להתאוורר קצת בין כתלי האוניברסיטה הריקה.

אביבה הכינה לי שני כריכים, לקחתי איתי עיתון לקרוא כשאני אוכל, כשבמשרד מחכות לי שתי פחיות קפה קר ממכונה אוטומטית. אמרתי גם בליבי שאעבור אצל בית-המרקחת לקחת תרופות שהולכות ואוזלות, ואז אעבור במסדרונות הריקים והמאובקים של האוניברסיטה, מפחד הקורונה, ואתחיל במלאכת הכתיבה והעריכה המחכה לי שם. בלי שום קשקושים, אני אוהב את המלאכה הזו למרות שיצאתי לפנסיה לפני שנים רבות.

המכונית שלי הקטנה פיקנטו עומדת בתחתית הרחוב, כי רחוב הרופא בחיפה ההררית, כשמו כן הוא, דואג לבריאות הגרים סביבו, עליהם ללכת וללכת למכוניתם כי אין חנייה. אז הלכתי והלכתי לתחתית הרחוב, כי חיפה כאמור היא עיר של מורדות ועליות, והגעתי למכוניתי והינה היא חסומה! מישהו החנה את מכוניתו הדפוקה והארורה וחסם אותי. והפיקנטו היתה אפופה בכתלי בית-סוהר העשויים מלבנים של מכוניות, עומדת מבוישת מאחרי סורג ובריח. מסכנונת, עלובונת. רצתה לצאת ונחנקה שם.

חטפתי התקפת עצבים, זעם ושלחתי לחופשי עשרות קללות בערבית וברוסית. פתאום שמתי לב שאין קללות עסיסיות בעברית. איזו מין שפה היא זו? השארתי פתק מלא זעם מתחת למגב של החוסמת שהתחיל במילה 'חוצפן' (קללה נוראה בעברית! אין לי לב לכתוב למשל, כלב בן כלב, כי ההשוואה עם כלבים היא דווקא לטובת האדם.)

נגררתי במעלה ההר בחזרה הביתה מזיע מהשמש הקופחת בחוץ ומהכעס המפעפע בפנים. לאביבה, אשתי, אמרתי תני לי את המפתח למכונית שלך, תוך כדי שאני מוחה זעה מהמצח והקרחת (זה בעצם מצח נורא גדול), מתנשף והפעם מקלל גם בצרפתית.

אביבה בעודה מדברת בטלפון הושיטה לי את המפתח. ירדתי רותח כל הדרך בחזרה למכונית שלה, שחנתה אמנם קצת קרוב יותר לדירה שלנו. התיישבתי באנחה, ריווחתי את המושב, תקעתי את המפתח ואז התברר לי ששכחתי לשאול אותה מהו הקוד למכונית שלה. ובלי קוד, המכונית לא רוצה להידלק.

שלחתי סדרה של קללות בערבית, ברוסית, צרפתית וגם הוספתי שתיים שלוש באנגלית. ובסוף הוספתי גם קללה נוראה לכיוון שלי: מטומטם, אם היית כמו כולם והיה לך סלולארי, היית יכול להתקשר אליה מכאן, אבל אתה ממש אידיוט, ולכן אין לך בררה ועליך ללכת כל הדרך חזרה!

מזועזע מהקללות הנוראות שהטחתי בעצמי, נגררתי כל הדרך חזרה (כאמור, הפעם טיפה קרוב יותר) ושוב דפקתי על הדלת, נוטף פלגי זיעה ומתנשף. אביבה עדיין מדברת ומתקשקשת בטלפון (נו, ואם היה לך סלולארי מה זה היה עוזר? הרי היא תסיים לקשקש רק בעוד יובל). היא שאלה: ״מה שוב קרה?״ – ״הקוד, הקוד,״ השבתי כמעט בצעקה והוספתי ברוסית, ״קיבינימט.״

היא אמרה לי את הקוד. ואני אמרתי, ״טוב, כבר אין לי כוח לכל זה. אני יושב רגע לפני שאני זז על הכורסא שלי להירגע ולנוח קצת. עצמתי את העיניים והתעוררתי כעבור שלוש שעות לפנות ערב כשהכול עטוי כיפורים.

סם ש. רקובר

* * *

יצחק גנוז

הַסְּפָרִים

בְּחַדְרִי הַקָּטָן בֵּינוֹת הַסְּפָרִים

אֵינֶנִּי לְבָד.

אַט אַט מִתְחַוְּרִים הַדְּמֻיּוֹת, הַקְּרָעִים,

הַשִּׁיר כָּאן נוֹלָד.

בֵּין עִמְעוּם וּבֵין תְּכֵלֶת בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ

עֵת יָרֵחַ מַחֲוִיר לִקְרַאת יוֹם,

שָׁנִים וּזְמַנִּים מִתְנַגְּנִים בָּרוּחַ

מִתְדַּפְּקִים מִנִּבְכֵי זִכָּרוֹן.

סִמְטָה שָׁם הָיְתָה בֵּין הַנָּהָר לָאַגָּדָה

וְאֶבֶן גְּדוֹלָה עַל הַיַּרְקוּת שֶׁבֵּינֵיהֶם.

״פֹּה נֵשֵׁב יְלָדִים,״ הוֹרָה אַבָּא בַּיָּד

״וּנְסַפֵּר מַה שֶּׁקָּרָה לִשְׁנֵיהֶם.״

לָאֶבֶן הַזֹּאת מַנְגִּינָה וּפִזְמוֹן

וְסִפּוּרֵי יְלָדִים הַכְּתוּבִים גַּם בַּסֵּפֶר,

לְיָדָהּ דּוֹבְבוּ כְּרוּחַ צַמֶּרֶת

סִמְטְאוֹת הַנָּהָר הָפְכוּ אֵפֶר.

צִפּוֹר תְּזַמֵּר עִם הָנֵץ הַחַמָּה

צִיּוּצֵי סִלְסוּל חֲלִילִים בַּנּוֹף שֶׁבְּכָאן.

עָשָׁן הִתְאַבֵּךְ מִגַּגּוֹת הַבָּתִּים

אֶל שְׁמֵי קַיִץ קְרוּעִים שֶׁל שָׁם.

צִנַּת בֹּקֶר חָרְפִּית וְקֶרַח בַּלַּיְלָה

מֶרְחֲבֵי עַרְבוֹת סִיבִּיר מֻשְׁלָגִים,

שָׁם יָדֶיהָ שֶׁל אִמָּא אָחֲזוּ בַּמַּכּוֹשׁ,

כָּאן – סִדּוּר תְּפִלָּה צְהֹב גְּוִילִים.

לֹא נִשְׁאַרְתִּי בּוֹדֵד בֵּין קִירוֹת הַבַּיִת

מְהַלֵּךְ בֵּין כְּנִיסָה לַטְּרַקְלִין,

עִמִּי שֶׁטֶף זְמַנִּים וּקְלַסְתֵּר אֲנָשִׁים

בַּהֲדַר לִבְלוּבָם, הִלּוּכָם וּמוֹתָם.

סְפָרִים שֶׁעִמִּי וּסְפָרִים שֶׁבִּי דּוֹבְבִים

כְּהֶמְיָה חֲרִישִׁית, כְּרוּחַ קַלָּה,

עַל לֶחֶם וָמֶלַח, עַל נֵרוֹת הַחֵלֶב

עַל קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

* * *

נסיה שפרן

מסע שורשים בליטא, ספטמבר 2018

מסע ״חיפוש השורשים״ הזה נערך בספטמבר 2018. המסע הווירטואלי התחיל הרבה קודם לכן ועדיין לא הסתיים. אם מישהו מן הקוראים ערך מסע כזה, ממשי או וירטואלי (ארכיונים וכד'), אשמח לקבל עצות להמשך הדרך. כתובתי: nessiashafran@icloud.com

וילנה   Vilnius

הגענו לווילנה לאחר יממה של טיסות. שלוש המראות ושלוש נחיתות. זו היתה למעשה נסיעה בתוך נסיעה. נסיעה לחוצה מעט מתוך מטרה להקדים את החורף הבלטי הממשמש ובא. משדה התעופה של וילנה נסענו במונית לרחוב סטֶפּוֹנוֹ 8, שם שכרנו דירה לשבוע. גברת בלונדית כבת חמישים פתחה לנו את השער. נכנסנו לחצר גדולה עם מצבור של דירות מסביב, חלקן בתהליך בנייה. הייתי תשושה לאחר הטיסה הארוכה ולא ממש בחנתי את ערבוביית הדירות בחצר הגדולה. לפתע הגברת נעצרה, הצביעה לעבר בניין נטוש ואמרה: סינָגוֹגָה. התעוררתי. פתאום תפסתי שאנחנו בחצר גדולה, דוגמת החצרות בהן התגוררו רוב היהודים בווילנה, והדירה שלנו היא מול בית כנסת גדול, עזוב ונטוש, אך עדיין עומד על תילו. שבוע שלם נראה מבעד לחלון הדירה שלנו את בית הכנסת בו התפללו היהודים אשר גרו ללא ספק בחצר הזאת.

וכך כבר בערב הראשון, כשעה לאחר הנחיתה בשדה התעופה של וילנה, התגבשה בי התמונה של ליטא כיום, תמונה שלא תשתנה בהרבה גם לאחר כמעט חודש של נסיעות בארץ הזאת: עבר יהודי בכל מקום, שלא תמיד אפשר לזהותו; תנופת בנייה אדירה, לפחות בערים הגדולות, בהן משפצים בניינים עזובים והופכים אותם לדירות לתיירים; ולצד הזנחה איומה של בתי כנסת (ובתי קברות) גם ניסיונות לא מעטים לשקם את שרידי העבר היהודי, שמעורבים בהם גם לא יהודים.

למחרת בבוקר יצאנו לבחון מקרוב את בית הכנסת ״שלנו״. התברר שהקירות, שנראו מרחוק שחורים לחלוטין, עשויים למעשה מלבֵנים בצבע צהבהב אשר השחירו עם השנים. יתר על כן, מדובר במבנה הרבה יותר גדול ממה שניתן לראות מן החצר שלנו. מן הרחוב הסמוך, רחוב גֶליוּ,  היתה כנראה הכניסה המרכזית. אך השער הכבד היה נעול ואי אפשר היה להיכנס. סימן טוב. החלונות הגדולים המעוגלים היו מכוסים בניילונים. גם זה סימן טוב: הבניין אינו נטוש לחלוטין.

במרכז המידע לתרבות יהודית ידעה רימה, מנהלת המרכז איתה התכתבתי עוד לפני הנסיעה, במה מדובר. התברר שלא גיליתי שום בית כנסת חדש. היא הפנתה אותי לשני כרכים של ספר הנקרא Synagogues in Lithuania, למעשה קטלוג של בתי הכנסת שנותרו בליטא, שהתפרסם ב-2012 ע״י האקדמיה של וילנה לאומנויות. התברר שאפשטיין קלויז הוקם ב-1858 ע״י משפחת אפשטיין, אך הבניין הנוכחי הוקם ב-1915 ע״י צאצא המשפחה מרדכי אפשטיין. באותה שנה הגיעו לשם 50 מתפללים קבועים. בתקופה הסובייטית היה שם בית מלאכה, ומזה שנים הבניין עומד נטוש. מה יהיה גורלו של בית הכנסת הנטוש רימה לא ידעה. גם בקטלוג בתי הכנסת, שני כרכים מלאים וגדושים במידע, אי אפשר היה למצוא מידע מן הסוג הזה...

   אני משערת שקיומו של בית הכנסת הזה מובטח. השאלה היא מה יעשו בו. הקהילה הקטנה של וילנה בוודאי אינה זקוקה לבית כנסת נוסף. גם לא למוזיאון נוסף, יש כבר שני מוזיאונים ויש גם מרכז קהילתי. הניחוש שלי – ניחוש פרוע אולי – הוא שיהפכו את בניין בית הכנסת למלון בוטיק. האזור בו הוא נמצא קרוב מאוד למרכז התיירותי. רחוב סטפנו נראה כמו אתר בנייה. כמעט בכל חצר בונים או משפצים דירות השכרה לתיירים. הם אינם הורסים את הקירות שהשחירו עם השנים, הם מבינים שזה מה שהתיירים מחפשים, הם משאירים את הקירות השחורים כתפאורה, ובצמוד להם בונים דירות קטנות. בחצר שלנו, התברר, יש 21 דירות. מה קורה לדיירים המתגוררים בחצרות האלה, בדירות שפעם התגוררו בהן ללא ספק יהודים, איני יודעת. בחצר שלנו ראינו מפעם לפעם כמה ילדים קטנים משחקים בחוץ.

לחצרות מן הסוג הזה אי אפשר להיכנס ככה סתם. השער תמיד נעול. אבל ברחובות שרחוקים יותר מן המרכז אין שערים נעולים ואפשר להיכנס אליהן בקלות. אלה הן החצרות המתוארות בספריו של הסופר חיים גְראדֶה שגדל בווילנה, ובספריהם של סופרים יהודים אחרים. פעם התגוררו בהן יהודים, וכיום ליטאים עניים. בנייני דירות, רובם בני שתיים או שלוש קומות, עם חבלי כביסה מתוחים בין שני בניינים, צלחות טלוויזיה על רקע הכביסה המתנופפת ברוח, קירות אפרפרים או צהבהבים מתקלפים. אבל גם ברחובות האלה כבר רואים פה ושם התחלות של שיפוצים בחלק מהחצרות.

לאחר 10 ימים בווילנה דווקא החצרות האלה, כמובן אלה שעדיין לא נערכו בהן שיפוצים, היו בעיני המראה הכי אותנטי ששרד מן העידן היהודי. יותר מן הגטו עם כל המסעדות ובתי הקפה ברחובותיו, יותר מגיא ההריגה פונאר עם הדשא הירוק הגזום בקפידה, וגם יותר מתפילת ראש השנה בבית הכנסת הכוראלי עם הדרשה של הרב ברוסית – מקומות אליהם אגיע בהמשך.

אוז'ופיס

אל רובע אוּז'וּפּיס הגענו כבר ביום הראשון שלנו בווילנה באמצעות סיור מטעם חברת Freewalkingtours, חברה שפועלת בערים רבות באירופה. הסיור הוא בחינם, מגיעים למקום המפגש, ובסופו של הסיור משאירים למדריך תשר – אם רוצים. כנראה שרוצים, החברה הזאת כבר קיימת כמה וכמה שנים. זה היה סיור מצוין למי שערב קודם לכן הגיע לעיר לראשונה בחייו. הסיור כיסה שטח גדול מאוד, הלכנו לפחות 5 ק״מ, מן הקתדרלה (הלא מרשימה) אל אוניברסיטת וילנה (המרשימה), אל ארמון הנשיאות, ודרך מרכז העיר אל שרידי החומה העתיקה שהקיפה בעבר את העיר וביצוריה המשוחזרים.

במהלך הסיור הגענו גם לרחוב Literati, רחוב קטן אשר על קירותיו מונצחים סופרים ומשוררים שכתבו על וילנה. זוהי מעין תערוכה קבועה המורכבת מרישומים והדפסים, וגם קישוטים עשויים עץ, זכוכית וחומרים אחרים. רעיון מלבב לאוהבי ספרות. התערוכה כוללת כמובן את צ'סלב מילוש, המשורר הפולני שגדל בווילנה וזכה לימים בפרס נובל. גם הסופר הידוע רומן גארי, שתיעד את ילדותו בווילנה ברומן הנודע ״הבטחה עם שחר״, מופיע שם. אלה סופרים שאין שום ספקות לגבי שייכותם לווילנה. אך הגלריה הזאת כוללת גם את סימון דה בובואר, שמעולם לא כתבה שום דבר על וילנה, אך... התלוותה לבן זוגה פול סארטר בביקור שערך בווילנה.

איכשהו לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. אמרתי למדריכה שממש ברגע זה, בלי שום הכנה מוקדמת, אני יכולה למנות 10 סופרים ומשוררים שכתבו על וילנה באידיש ובעברית. היא הביטה בי כאילו נפלתי מהירח. למשל חיים גראדה, אמרתי, הוא כתב על וילנה בכל ספריו, ועוד מעט נגיע אפילו לאזור בו גדל. היא לא התעצלה ומיד שלפה את הטלפון הנייד ועזרתי לה לאיית את שמו. הוא לא תורגם לליטאית, היא קבעה באכזבה. אמרתי לה שהוא תורגם לאנגלית, אך בליבי הרהרתי שהאנגלית שלה אמנם טובה למדי, אבל ספק אם תוכל לצלוח ספרים שאינם קלים לקריאה למי שאינו מכיר את התרבות היהודית – ועוד בשפה זרה. המחסור בתרגומים של ספרים יהודיים שנכתבו בליטא הוא מחסום גדול בפני ליטאים צעירים שמתעניינים בהיסטוריה של היהודים בארצם. אבל זאת כנראה לא הבעייה שלנו.

עד מהרה ירדנו אל אוז'ופיס הנמצאת מעבר לנהר. קידם את פנינו שלט בכמה שפות, ביניהן אידיש: ״רעפובליק פון זארעטשע״ – זה היה שמה של השכונה היהודית לפני המלחמה. במשך השנים שלאחר המלחמה לא קרה הרבה בשכונה הזאת, שרבים מבתיה נותרו עזובים. בעשור האחרון של המאה ה-20, לאחר שליטא זכתה בעצמאות, עברו לגור בה אמנים שפתחו שם גלריות. הם הכריזו על אוז'ופיס כעל רפובליקה עצמאית עם המנון משלה וגם חוקה המוצגת בכניסה לעיר. כל סעיף בחוקה ההומוריסטית הזאת, המוצגת גם באידיש, נפתח במילה ״יעדער״ – כל אחד: לכל אחד זכות למות, אבל זאת לא חובה; לכל אחד יש זכות לא לעשות שום דבר; לכל אחד יש זכות להיות יוצא דופן; לכל אחד יש זכות להיות אומלל, ועוד כהנה וכהנה כ-40 סעיפים מן הסוג הזה. כיום זהו הרובע הבוהמי של העיר, וליד הנהר מוצגים פסלים בנוסף לגלריות.

הסיור לא כלל את העבר היהודי של השכונה. המדריכה החביבה התרכזה בכאן-ועכשיו. כדי לגלות משהו מן העבר הזה חזרתי לשם בהמשך השבוע. לא שגיליתי שם עבר יהודי כלשהו. מלבד סעיפי החוקה באידיש. התייר שמעולם לא שמע על השכונה הזאת לא ימצא שם שום דבר. צריך לבוא עם ידע מוקדם כלשהו. הרחוב הראשי, רחוב אוּז'וּפיו, נקרא בעבר זארעטשע, וסמוך לו נמצא רחוב פּוֹלוֹצקוֹ, בעבר פולוצקה. הרחובות האלה נזכרים שוב ושוב בספריו של הסופר חיים גראדה, שגדל כאן.

   אל ספריו של חיים גראדה – ״צמח אטלס״, ״העגונה״, ״שבתותיה של אימא״ – הגעתי רק בעשור האחרון למרות שתורגמו לעברית מזמן. לדעת רבים פרס נובל שניתן לאייזיק באשוויס-זינגר הגיע בעצם לו, אלא שלא היו אז תרגומים רבים לספריו והוא לא היה מוכר מחוץ לעולם היהודי. הוא גדל בשכונה הזאת בבית אימו האלמנה, שמכרה פירות בשוק. בנעוריו היה תלמיד ישיבה, אחר כך החל לכתוב שירה והצטרף לחבורת ״יונגע וילנה״ שכללה גם את אברהם סוצקבר, משה קולבאק ומשוררי אידיש אחרים. עם פרוץ המלחמה הצליח להימלט לרוסיה האסיאתית, וכאשר חזר לעיר, אימו ואשתו הצעירה כבר לא היו בחיים. הוא הגיע בסופו של דבר לארצות הברית ושם כתב את האוטוביוגרפיה שלו ״שבתותיה של אימא״, בה הוא מתאר את התבגרותו בשכונת זארעטשע, את נדודיו ברוסיה, וחזרתו לווילנה ההרוסה. חיים גראדה הקים בספריו לתחייה את וילנה היהודית מלפני המלחמה. שום סופר לא תיאר באופן מפורט כל כך את חיי היהודים בווילנה.   

   הרחוב הראשי נראה כאילו לא נהרס, לפחות לא לחלוטין, ואני מניחה שאפשר עדיין לאתר את המקומות עליהם הוא כותב. ניסיתי לברר אם יש בווילנה מדריך המכיר את ספריו שיוכל להדריך אותי שם, אך לא מצאתי מדריך כזה. אולי לא התאמצתי מספיק. ידעתי שבמספר 13 התגורר החזון-איש, שחיים גראדה היה תלמידו ועוזרו במשך 7 שנים ואף התגורר בביתו. שער הברזל בחצר מס' 13 היה נעול ואפשר היה רק להציץ מבעד לסורגים ולנסות לנחש באיזה מן הבתים שם התגורר החזון-איש. הוא גר בווילנה 13 שנים לפני שעלה לא״י ב-1933. בארץ הפך לסמכות הדתית העליונה. הוא התיישב בבני ברק ולא בירושלים כצפוי, ולא מעט בזכותו הפכה העיר למעוז היהדות החרדית. שנה לפני מותו נפגש עם ראש הממשלה בן גוריון והמשיל לו את המשל הידוע על העגלה המלאה והעגלה הריקה – משל שהפך לסמל ביחסים בין חילונים לחרדים.

לא יכולתי לזהות את בתי הכנסת עליהם כותב גראדה בספריו, כמו בית הכנסת של הרב הפולוצקר, שהיה בוודאי ברחוב פולוצקו. הרב שחילץ את פערל מעגינותה ועורר עליו את התנגדותם של כל הרבנים האחרים בווילנה ברומן שנקרא ״העגונה״. ככל שהתרחקנו מן המרכז נראו הבתים מוזנחים יותר. בקצה הרחוב ראינו שורה של בתי עץ הרוסים למחצה. ניסינו להיכנס לאחת החצרות כדי לצלם את הגזוזטרה היפה מן הצד, אך מישהו הגיח מאחור עם בקבוק משקה בידו, כנראה חסר בית שהתנחל במבנה העזוב, ואנחנו נרתענו בבהלה. רק לאחר שעזבנו את האזור עלה בדעתי שאולי בניין העץ עם הגזוזטרה היפה היה בית כנסת בעבר.

ידעתי שבמרחק לא רב נמצא בית הקברות של זארעטשע שנהרס אחרי המלחמה ע״י הרוסים. עצרתי נערה שבדיוק עברה ברחוב, שהיה ריק מאדם, ושאלתי אותה אם היא יודעת מה המרחק לבית הקברות היהודי. האנגלית שלה היתה בסיסית מאוד. אמרתי: ז'ידוּ קָפּינֶס. את המילים ז'ידו קפינס – בית קברות יהודי – שיננתי היטב עוד לפני הנסיעה. ידעתי שאלה יהיו המילים הכי חשובות בהן אשתמש במהלך הנסיעה – וכך אמנם היה. כשהבינה שאני יהודייה היא הצביעה על שערה השחור המקורזל ועל אפה הגבנוני ואמרה: הרבה אנשים חושבים שאני יהודייה. אחר כך הוסיפה שלא ידוע לה על יהודים במשפחתה וכעת היא בעצם בדרכה לכנסייה. מהסבריה הבנתי שבית הקברות הוא די מרוחק והחלטתי לוותר עליו. ידעתי שלא נותרו שם קברים בכלל, וכל מה שאראה יהיה לוח זיכרון בלבד.

חזרנו למרכז השכונה, כבר היתה שעת צוהריים ונכנסנו למסעדה הסמוכה לכיכר המרכזית. פעם היה שם השוק בו אימו של חיים גראדה מכרה פירות. כעת ניצבה אנדרטה במרכז הכיכר, עמוד גבוה לבן ובראשו פסל של מלאך מוזהב עם כנפיים פרושות וכלי נגינה ארוך בין שפתיו. היה יום יפה להפליא וישבנו בחוץ. הזמנתי הרינג עם בצל וסלק – ההרינג הטוב ביותר שאכלתי אי פעם. המלצר הסביר לי שזהו הרינג מן הים הבלטי, שהוא ההרינג המשובח ביותר שיש. אינני מומחית גדולה להרינג, למרות שאבי היה אוהב הרינג מושבע, בכל אופן כשניסיתי בימים הבאים למצוא הרינג בלטי, נעניתי תמיד שיש להם הרינג אטלנטי בלבד.

מאוז'ופיס הלכנו ברגל מרחק די גדול אל ״הבניינים הזולים״, שגם עליהם נודע לי לראשונה מקריאה בספרו של חיים גראדה ״העגונה״. אחותה של גיבורת הרומן ״העגונה״ התגוררה בבתים האלה, שם התגוררו עניי וילנה. בשנת 1897 עלה הנהר על גדותיו, והיהודים שהתגוררו סמוך לנהר נותרו חסרי כל. הנדבן הידוע הברון הירש הקים על גבעה סמוכה שני בנייני דירות גדולים כדי לשכן בהם את היהודים שאיבדו את בתיהם. הבניינים האלה, אולי משום ריחוקם ממרכז העיר, נותרו שלמים ונראים במצב מצוין. אלה בניינים ארוכים מאוד, מעין בתי רכבת, וכל בניין הוא בן חמש קומות. בין שני הבניינים יש מצבת זיכרון גדולה. ב-1941 פינו הגרמנים את הבניינים האלה ורוב הדיירים נשלחו לפונאר. שני הבניינים הפכו למחנה עבודה ושיכנו בהם כ-2500 עובדים יהודים שהועסקו בחברה לציוד כבד. גם יהודים אלה מצאו את מותם בפונאר לאחר שלא היה כבר צורך בהם. את 400 היהודים האחרונים לא טרחו לשלוח לפונאר. הם נורו לתוך בור גדול שנכרה בין שני הבניינים. הוקמה שם מצבת זיכרון ב-1993, במלאת 50 שנה לחיסול גטו וילנה. כמה שלטים מספרים את סיפורו הטראגי של המקום בכמה שפות, כולל עברית ואידיש.

כיום הבניינים האלה מאוכלסים; אולי לא בעשירי העיר, אך כנראה גם לא בעניים מרודים. מכוניות חנו ליד הבתים והאנשים שראינו היו לבושים היטב. האם הדיירים העכשוויים מכירים את ההיסטוריה של מקום מגוריהם? האם קראו אי פעם את לוח ההנצחה הסמוך לבתיהם?

גטו וילנה

הדירה שלנו היתה במרחק של כמה דקות הליכה מאזור הגטו, כך שעברנו שם הרבה פעמים. אבל סיורים של ממש באותו אזור ערכתי פעמיים.

 הסיור הראשון היה עם חברת Freewalkingtours. בסיור הזה הם לא סומכים על טיפים בלבד, ובצדק. אם בסיור הכללי השתתפו עשרות אנשים, הרי בסיור היהודי היו רק 8 משתתפים. שילמנו למדריכה 10 יורו בנקודת הפגישה ליד בית העירייה. הסיור החל ברחוב אנטוקולסקי, שבעבר נקרא רחוב הקצבים, וכעת נקרא על שם הפסל היהודי המפורסם. תולדות הפיסול היהודי מתחילות למעשה עם מארק אנטוקולסקי, יליד 1843. בתחילת דרכו התמסר לנושאים יהודיים, ומאוחר יותר פיסל פסלים מונומנטליים מההיסטוריה הרוסית. בוריס שץ, מייסד ״בצלאל״, היה תלמידו. ב-2003, במלאת 100 שנה למותו, התקינו לוח זיכרון סמוך לבית בו גדל.

  זה היה אחד משלושת הרחובות של הרובע היהודי הישן, רחוב הומה של איטליזים כשרים, סמל לווילנה היהודית. רק חלק מכל זה נותר כיום. הקשת היפה, שנמתחה בין שני בניינים גבוהים, איננה הקשת המקורית, והבניינים המקוריים כבר אינה קיימים. פירטתי כאן לא רק מפני שהמדריכה המסורה, שהצטיידה בתצלומים של וילנה הישנה, הסבירה את כל זה, אלא כדי להבהיר עד כמה סיור אמיתי בווילנה היהודית הוא למעשה בלתי אפשרי. כפי שכתב בן העיר אבא קובנר, משורר ופרטיזן, למעלה מארבעים שנה לאחר החורבן: ״אני יודע כי באותו מקום עדיין היא עומדת על תילה, אולי יפה משהיתה אפילו, כי וילנה הבנויה בנויה מחדש, וירושלים בליטא איננה ולא תהיה עוד.״

המשכנו לרחוב היהודים והגענו לאנדרטה לזכר הגאון מווילנה, שהוקמה סמוך לבית בו התגורר במשך כעשור. דמות הגאון פוסלה ע״י פסל ליטאי עוד בתקופה הסובייטית, אך הוצבה כאן רק לאחר קבלת עצמאותה של ליטא. בתמונות הפסל נראה גדול מאוד, ולכן יהיו שיתאכזבו כשיגלו פסל קטן למדי (מחצית הגוף) מוצב בין שני בניינים.

במרחק לא רב נמצאת רחבת השולהויף, שם עמד בית הכנסת המרכזי של וילנה. היו מבנים נוספים במתחם הזה: 12 בתי כנסת קטנים כמניין שבטי ישראל, ספריית שטראסוּן הנודעת, ומבנים אחרים. חלק מזה נהרס בהפצצות מלחמת העולם השנייה, ומה שנותר נהרס מאוחר יותר ע״י הסובייטים, שבנו שם גן ילדים. בשנים האחרונות נערכו שם חפירות ארכיאולוגיות בחודשי הקיץ בהן השתתפו גם ישראלים. שתי אחיות נמרצות, שנוסעות לשם מדי קיץ, סיפרו לי על חוויותיהן. היתה שם התרגשות גדולה כשהתגלה מבנה המקווה. בספטמבר כבר הכול היה מכוסה ואי אפשר היה אפילו לנחש שנערכו שם חפירות בקיץ. את גן הילדים הבנוי מלבנים צהובות, מבנה מכוער להפליא, עומדים להרוס. המדריכה שלנו לא ידעה מה ייבנה שם בעתיד. כל מה שנותר מן המתחם הענק הזה הוא לוח זיכרון עם תמונות חומות מטושטשות ולצידן סיפור המקום.

הרחובות ז'ידוּ, אנטוקולסקי, גָאוֹנוֹ וסטיקליוּ (בעבר רחוב הזגגים) היוו למעשה את אזור הגטו הקטן שהוקם בספטמבר 1941. רוכזו בו 11,000 יהודים ובאוקטובר 1941 כולם נרצחו. באזור הזה יש כיום לא מעט מסעדות ובתי קפה. זהו אזור שכל תייר מגיע אליו, לב-ליבה של העיר העתיקה. לאחר ימים אחדים, כשהפנמתי את גבולות הגטו, נעשה קשה לאכול שם. בעיקר ברחובות ז'ידו וגאונו בעלי השמות היהודיים המובהקים. ההיגיון כמובן אמר שאין שום הבדל בין קפה ומאפה בגבולות הגטו, או ברחוב סמוך שלא נכלל בתחומי הגטו, אך מצאתי עצמי מנסה לשרטט בדמיוני את גבולות הגטו הקטן כדי להימנע לאכול שם.

קשה יותר היה לזכור את גבולותיו של הגטו הגדול. רחוב גדול עם שדרה באמצע, שנקרא כיום ווקיצ'יוּ ובעבר דייטשע גאס (רחוב הגרמנים), הפריד בין שני הגטאות. דווקא ברחוב הזה, שהיה קרוב לדירה שלנו, אכלנו בימים הראשונים הרבה פעמים, כולל במסעדת ״זעתר״ המזרחית. חצינו את הרחוב הזה וכבר היינו בגטו הגדול. הגענו אל כיכר קטנה ולא מרשימה הנקראת ״כיכר קורבנות הגטו״. היא נבנתה אחרי המלחמה לאחר שהבניינים שהיו באזור נהרסו. ב-2007 הציבו שם את הפסל ה״יהודי״ המוצלח ביותר שראיתי בווילנה: אנדרטת זיכרון לד״ר צמח שאבד העומד ומשוחח עם ילדה קטנה המחזיקה חתול קטן. צמח שאבד היה רופא במקצועו ועסקן ציבורי פעיל בתחומים שונים. הוא זכור בעיקר כמי שדאג לילדי וילנה העניים: הוא הקים עבורם סנטוריום ומחנות קיץ, ובימי הרעב של מלחמת העולם הראשונה הקים מטבח לילדים. הוא היה ידוע גם באהבתו לבעלי חיים, ודמותו שימשה השראה לסופר הילדים הרוסי הנודע קורניי צ'וקובסקי בספרו ״לימפופו״, מעין ״דוקטור דוליטל״ רוסי. הוא נפטר ב-1935 וביום בו נערכה ההלוויה נסגרו החנויות ובתי הספר. האנדרטה החביבה אינה מציינת שאשתו נרצחה בפונאר.

במרחק לא רב מוצבת אבן זיכרון גדולה לזכר הלוחמים והמעונים בגטו וילנה. מצבה זו עשויה (כנראה) מאבן שיש אדומה והכיתוב עליה כמעט בלתי קריא. למרבה הצער השתמשו באבן זו גם להקמת מצבות זיכרון אחרות, ורבות מהן אגלה בבית הקברות היהודי החדש אליו אגיע ביום האחרון שלי בליטא.

בקרבת מקום נמצא מרכז התרבות והמידע היהודי בו ביקרתי כבר בבוקר הראשון שלי בעיר. רוב המבנים ברחוב מֶסיניוּ, שם נמצא המרכז, נהרסו, אך הבניין הזה שוקם ויש סברה שד״ר צמח שאבד נולד שם. רחוב מסיניו היה לפני המלחמה חלק מרחוב הקצבים שכבר הוזכר. כיום הוא רחוב נפרד לחלוטין, מה שכמובן מקשה עוד יותר להבין כיצד נראתה וילנה לפני המלחמה.

הגטו הגדול הוקם באותו זמן בו הוקם הגטו הקטן, אך נהרס כשנתיים אחריו. בגטו חיו כ-30,000 יהודים ורובם נרצחו בפונאר. יום הריסת הגטו, 23 בספטמבר, הוכרז רשמית כיום הזיכרון לרצח העם היהודי בליטא.

השרידים שנותרו בגטו הם לא רבים. ברחוב שנקרא פעם סטראשון נותרה ספריית ״מפיצי השכלה״. זוהי לא ספריית סטראשון הנודעת ע״ש אספן הספרים מתתיהו סטראשון אשר אוסף ספריו היווה בסיס לספריית היהדות הגדולה באירופה; ספריית סטראשון נהרסה עם כל הבניינים האחרים בחצר בית הכנסת הגדול. זוהי הספרייה שפעלה בגטו בהנהלתו של הרמן קרוּק. היומנים שכתב, שהוטמנו מתחת לאדמה, מהווים מקור ראשוני להבנת מה שקרה בגטו וילנה. עם חיסול הגטו נשלח קרוק למחנה ריכוז באסטוניה שם המשיך בכתיבת היומן. הוא הטמין אותו בבור שנחפר בנוכחות אסירים אחרים. למחרת היום הוא נרצח, אך כמה מן האסירים שנותרו בחיים זכרו היכן הוטמן היומן.

בניין ספריית ״מפיצי השכלה״ עדיין עומד ריק ונטוש. בחלונות מוצבות תמונות מוגדלות של וילנה שהיתה. יש להניח שהבניין לא ייהרס. שלא כמו בתקופה הסובייטית, בה נהרסו מבנים ללא הבחנה, כמו בית הכנסת הגדול ושני בתי הקברות העתיקים, כיום יש מודעות לערכם של המבנים היהודיים ההיסטוריים. קשה להניח שהבניין יישאר נטוש לאורך זמן באזור כה תיירותי. מה יהיה תוכנו של הבניין הזה אם ישוקם? האם יהפכו אותו שוב לספרייה?

באותו רחוב, בבית מס' 12, ישנו לוח הנצחה לקרב הנואש שניהל יחיאל שיינבוים, שלא שמעתי עליו קודם לכן, נגד הגרמנים. זה היה בחודש האחרון לקיומו של הגטו, כאשר הגרמנים ניסו לגייס 5000 יהודים כדי לשלוח אותם למחנה ריכוז באסטוניה. קבוצתו של שיינבוים פתחה באש לעברם, ובתגובה פוצצו הגרמנים את הבית ממנו נורו היריות ואת הבתים הסמוכים אליו.

יש המון לוחות הנצחה בשני הגטאות: מפות הגטו, שערי הכניסה אליהם, מקום מושבו של היודנראט, ולוחות הנצחה אחרים. יש לוח הנצחה לזכרו של מתתיהו שטראסון, אם כי הרחוב שנשא את שמו קודם לכן נקרא כיום רחוב ז'מַייטיוֹס – שם שרק הליטאים מסוגלים לבטא. קשה לומר שאזור הגטו היהודי הוא מוזיאון חי. מי שלא יודע שום דבר על  גטו וילנה לא ימצא שם הרבה מלבד לוחות זיכרון והנצחה. גם תיירים יהודיים, אפילו ישראליים, לא ימצאו שם הרבה ללא הדרכה מתאימה או הכנה מראש.

וכמובן, גם הסיור המעולה והמדוקדק ביותר לא יוביל אל העיר שמתחת לאדמה, אל מערכת הביוב בה הסתתרו אנשים ודרכה הצליחו בודדים להימלט אל הפרטיזנים ביערות. גם את המלינות אי אפשר לראות. מַלינֶה, מושג שלא הכרתי לפני שהתחלתי לקרוא על הגטאות בליטא, הוא מקום מחבוא. בעליית גג או במרתף, בבור נסתר, בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת. הגרמנים גילו חלק ממקומות המחבוא האלה וידעו שיש מקומות מחבוא נוספים, ומשום כך שרפו את הגטו לאחר פינויו כדי ששום יהודי לא יישאר בחיים.

מאחר שלא סיירתי בווילנה במסגרת קבוצה ישראלית, איני יודעת אם המדריכים מספרים על המחתרת שהתארגנה בגטו, ועל הגרסאות השונות לגבי המרד שלא היה. האם הגירסה הנכונה היא של זו של איש ״השומר הצעיר״ אבא קובנר, שהפך לראש ארגון המחתרת לאחר שאיציק ויטנברג הקומוניסט הסגיר עצמו לידי הגרמנים? האם הגירסה הנכונה היא זו של חיים לזר-ליטאי איש בית״ר? אני משערת שזהו עיסוק ישראלי לחלוטין. המדריכה הליטאית שלנו, עם תואר שני בלימודי הדתות מאוניברסיטת וילנה, לא הזכירה את העניין הזה ואני בספק אם בכלל שמעה על כך – ואולי מוטב שכך.

כאן המקום לציין שלפני שהגעתי לליטא הייתי בקשר עם כמה אנשים הקשורים לקהילה היהודית. יצאתי תמיד מתוך הנחה שמדובר ביהודים. התברר שטעיתי. המדריכה הצעירה שמתמחה ביהדות באוניברסיטת וילנה אינה יהודייה. להפתעתי התברר לי שמנהלת מרכז התרבות והמידע, איתה הייתי בקשר לפני הנסיעה, גם כן אינה יהודייה. זה איננו יוצא דופן. ישנה בליטא קבוצה של אנשים, אני מניחה שרובם צעירים, שמתעניינת מאוד בעבר היהודי. הקהילה היהודית בליטא קטנה מאוד, היא מונה כמה אלפי אנשים בלבד, וספק אם הם לבדם היו יכולים למלא את תפקיד ״סוכני הזיכרון״ של העבר היהודי. עתידה של התרבות שהותירו אחריהם היהודים בליטא, בין אם מדובר בתרבות חומרית, בתי כנסת ובתי קברות בעיקר, ובין אם מדובר במחקר שדורש ידע של השפה וההיסטוריה של ליטא, נתון במידה רבה בידיהם של ״סוכני הזיכרון״ הליטאים. מורי הדרך והמדריכים הם חלק מ״סוכני הזיכרון״ האלה.

התחנה האחרונה בסיור היהודי היתה בבית הכנסת ״טהרת קודש״, בית הכנסת היחיד ששרד בשלמותו מתוך כמאתיים בתי כנסת ובתי תפילה שהיו בווילנה לפני המלחמה. רחוב פּילימוֹ (בעבר: זָוָלנָה), רחוב מרכזי ארוך שהיווה למעשה את גבולו הדרום מערבי של הגטו הגדול אך היה מחוץ לגטו, הוא רחוב בו היו כמה מוסדות יהודיים, וביניהם גימנסיה ״תרבות״ בה נערכו הלימודים בעברית. בניין הגימנסיה הוא היום מרכז הקהילה היהודית.

בית הכנסת ״טהרת קודש״ הוקם ב-1903. זה היה בית כנסת ליברלי בו התפללו ה״משכילים״, היתה שם גם מקהלה, ומשום כך הוא מוגדר כבית כנסת כוראלי. הוא בנוי בסגנון מוּרי, יש בו חלונות צבעוניים, סממנים מזרחיים, ועזרת נשים גדולה יחסית בה השתמרה מכונה לאפיית מצות מראשית המאה ה-20. אגיע אל בית הכנסת שוב באותו ערב, ערב ראש השנה.

בית הכנסת

בית  הכנסת היה מלא וגדוש. מאוחר יותר נודע לי שהיו בו כ-350 מתפללים. הגעתי מוקדם וגיליתי בעזרת הנשים כמה נשים ישראליות. הן לא הפסיקו לפטפט כל הערב והניסיונות  להשתיקן לא הועילו. רוב הנשים, התרשמתי, היו רוסיות. גם הן הרבו לפטפט רוב הזמן בינן לבין עצמן. האמת, קשה להאשים אותן. עזרת נשים מטבעה יוצרת לול של תרנגולות, ואם היו מושיבים במכלאה כזאת את הגברים, היה נוצר לול של תרנגולים. יושבות להן נשים למעלה, רחוק ממרכז העניינים, נברשת ענקית שיורדת מן התקרה מסנוורת אותן וחוסמת את שדה הראייה, קשה לעקוב אחר התפילות גם אם יודעים עברית היטב, קל וחומר כשמדובר בנשים שרובן לא צעירות שגדלו בתקופה בה הוראת העברית היתה אסורה.

האיש המרכזי בערב החג היה רב חב״ד שלום בער קרינסקי. צחוק הגורל, רב חסידי בבית כנסת ליטוואקי, מתנגדי, ולא זו בלבד, אלא בית כנסת משכילי, שבזמן אמת כף רגלו של רב חרדי לא היתה דורכת בו. אבל זהו בית הכנסת היחידי ששרד בווילנה, הנמצא עדיין בשימוש, בית כנסת היסטורי, בית כנסת שחייבים לתת לו כבוד. משיטוטים במרשתת הבנתי שהיחסים בין הרב לבין הקהילה המקומית לא היו תמיד טובים, והרב גורש בעבר מבית הכנסת הזה. הקהילה המקומית לא אהבה את הרב האמריקאי, שהגיע לווילנה לאחר קבלת עצמאותה, וקבע עובדות בשטח. אבל הרב התעקש וכנראה כבש לו מעמד נכבד. כאשר הרב נשא את דבריו – ברוסית – כולם האזינו לדבריו, גם הנשים שפטפטו קודם לכן בינן לבין עצמן.

כאמור, הרב דיבר ברוסית ולא בליטאית. ביום הראשון שלי בווילנה, כשביקרתי במרכז המידע היהודי, ישבה שם קבוצה של נערים ונערות יהודים והם דיברו ביניהם ברוסית. כשהבעתי את תמיהתי הסבירה לי רימה, מנהלת המרכז, שהרוסים והליטאים – יהודים כגויים – מהווים בליטא שתי קהילות נפרדות לחלוטין. לדוברי רוסית יש בתי ספר משלהם במימון ממשלתי. שלא כמו בארצות כמו צרפת או ארה״ב, בהן החינוך הציבורי ניתן רק בשפת המדינה, הרי בליטא מערכת החינוך דומה לזו הקיימת בישראל, בה המיעוט הערבי לומד בשפתו שלו במימון המדינה. הילדים שלומדים בבתי הספר הרוסיים מדברים בבית רוסית וכל חבריהם דוברים רוסית.

מאוחר יותר למדתי שהשפות השונות גורמות למרחק גם בין היהודים עצמם: בערים כמו קובנה או שאוולי רוב היהודים הם ליטוואקים במוצאם ושפתם העיקרית היא ליטאית, ובבית גם אידיש לפעמים. לא תמיד הם מרגישים בנוח במפגשים עם הקהילה היהודית של וילנה (וגם של קלייפדה, אליה לא הגעתי), המורכבת ברובה מיהודים-רוסיים.

במוצאי החג היתה לי פגישה מקרית עם רב קרינסקי ברחוב הראשי של וילנה. מאז ערב החג לא חזרתי לבית הכנסת. בערב החג עצמו לא היתה כל אפשרות שהרב יראה אותי. ישבתי עם כל הנשים האחרות הרחק למעלה, בעזרת הנשים הצפופה. לאחר התפילה הוצבו שולחנות גדולים עם משקאות וחטיפים – אחד באולם המרכזי לגברים, והשני במבוא הצר בעזרת הנשים. הצפיפות מסביב לשולחן הנשים היתה כמעט בלתי נסבלת. בקושי הצלחתי להשיג צלחת נייר ולהניח עליה פרוסת עוגה וכמה ענבים. עזבתי את בית הכנסת מיד אחר כך. מאחר שהיתה הפרדה מלאה בין נשים לגברים, והצפיפות בשני המקומות היתה כה רבה, לא היה סיכוי כלשהו שהרב יראה אותי שם. משום כך הופתעתי מאוד כאשר הרב נעצר לידי ברחוב.

אני כמובן זיהיתי אותו מיד. לא הרבה אנשים בבגדי חב״ד מסתובבים ברחובות וילנה. שני ילדים קטנים נלוו אליו. הוא עצר לידי וספק שאל ספק קבע (באנגלית): ״את יהודייה, נכון?״

הודיתי באשמה ואז הבחנתי לראשונה שהוא מחזיק בידו שופר. הוא שאל אם אני מוכנה לומר את ברכת התקיעה בשופר. האמת, לא זכרתי שקיימת ברכה כזאת בכלל, אבל הסכמתי כמובן. בשלב זה הוא כבר הבין שאני קוראת עברית, ומתוך הסידור שלו קראתי את הברכה. לאחר תקיעת השופר שאלתי אותו כיצד זיהה שאני יהודייה. הוא הסביר שהוא חי בווילנה כבר הרבה שנים ובמשך הזמן פיתח מין חוש שישי שמאפשר לו לזהות יהודים – כמעט אף פעם אינו טועה.

הרהרתי במפגש המקרי הזה לא פעם לאורך הנסיעה בליטא. בשנים הרבות שהסתובבתי מחוץ לישראל לא קרה מעולם שמישהו זיהה אותי כיהודייה, אלא אם כן זיהה את המבטא הישראלי שלי. אין לי מראה שמי מובהק – שיער שחור, עיניים כהות, או אף ״יהודי״. אבל בחלק זה של העולם, במזרח אירופה, לא הסתובבתי הרבה. שאלתי פעם ידידה שגדלה באוקראינה אם היו מזהים אותי כיהודייה אילו חייתי שם בזמן המלחמה. היא סקרה אותי מכף רגל עד ראש  ואמרה: מיד. מה היה מסגיר אותי? השיער. יש לי שיער מתולתל.

אבל כנראה לא רק השיער. שבוע לאחר מכן היתה לנו נסיעה ארוכה עם נהג מונית. דיברנו איתו באנגלית ויצאתי מנקודת הנחה שהוא ליטאי. התברר שלא. הוא טורקי שנשוי לאישה ליטאית. הוא היה בעל גוון עור בהיר, בכל אופן לא יותר כהה משלי. שאלתי אותו אם המקומיים מזהים שאינו ליטאי ע״פ מראהו. התברר שהם מזהים מיד, עוד לפני שהוא מוציא הגה מפיו. הליטאים הם מאוד מאוד לבנים, הוא הסביר. העור שלהם לבן, הוא הדגיש, לבן כמו שלג ממש.

לאחר שתי הפגישות האלה התחלתי להתבונן באנשים ברחוב בתשומת לב רבה יותר. בשיער הבהיר, הדק והחלק, בעור הבהיר, לפעמים שקוף כמעט. השיער שלי בוודאי שונה משלהם, ואילו העור, שבמזרח התיכון או בארה״ב רבת הגזעים נחשב ללבן, איננו לבן כמו העור שלהם. כמה קל היה לזהות יהודים בליטא בתקופה בה לא היו שם כמעט זרים אחרים. 95 אחוזים מיהודי ליטא נרצחו תוך זמן קצר. לא היה שום קושי לזהות אותם.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

איליה בר-זאב

שני שירים

רַצֵּי הגלים

מִפְרָשׂ מַלְבִּין בְּקַו הַשָּׁמַיִם, אֵינוֹ מֵעִיד עַל מִי

שֶׁהוֹלֵךְ וְקָרֵב אוֹ עַל מִי שֶׁמִּתְרַחֵק.

יֵשׁ לְהַמְתִּין –

לְהַחְלִיט אִם הַלָּבָן לָבָן וְלֹא רִצּוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ בֵּין

רַצֵּי הַגַּלִּים.

לִבְדֹק אִם הַמָּשׁוֹט מָשׁוֹט וּתְנוּעָתוֹ אֶל הַחוֹף

וְלֹא אֶל מְעַרְבּוֹלוֹת

נִפְתָּלוֹת.

לְהִשָּׁטֵף עֵרוֹם מִסַּעֲרַת הַיָּם.

הָכִינִי צִפָּרְנַיִךְ,

בִּרְצוּעַת הַחוֹף לְחָשִׁים וּקְרִיאוֹת צִפֳרֵי הַטֶּרֶף –

הָסִירִי מַחְסוֹמֵי שְׂפָתַיִם, הָסִיטִי שְׂעָרֵךְ

לִקְרַאת הָעֶרֶב...

חַכְלִילַת עֵינַיֵם... מִי אַתְּ?

מוֹנָה

                       מונה ליזה של הגליל, גן לאומי ציפורי, ״שביל הבשורה״

אֲנִי נָבוֹךְ, כֻּלָּם מְאֹהָבִים בָּךְ –

חַיּוֹת בְּרֵאשִׁית, צְמָחִים, עוֹבְרֵי אֹרַח.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהֵעָלֵם בְּאַבְנֵי הַפְּסֵיפָס הַצִּבְעוֹנִי

כְּקַבְּצָן מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים.

אֵינֵךְ כָּאן ״אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,״* אֵינִי בֵּין הַבָּאִים

אֶל בֵּית הַפְּגִישׁוֹת בְּכִרְכְּרוֹת פְּאֵר,

לֹא חוֹרֵט חֲרִיצֵי בַּרְזֶל בִּשְׂרִידֵי הַקַּרְדּוֹ

בַּחֲגִיגוֹת דְּיוֹנִיסוֹס.

אִשָּׁה יָפָה –

עֵינַיִךְ שׁוֹאֲלוֹת וּבָאתִי אֵלַיִךְ בַּאֲפֵלַת הַיּוֹם

מִתַּחַת פְּנֵי הֶעָבָר,

מִבַּעַד לָאֲדָמָה הַשְּׁבוּרָה.

אִישׁ מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי עָפָר אָנֹכִי,

מְחַפֵּשׂ בְּשׂוֹרַת חַיִּים

בִּשְׁבִילֵי יְעָרוֹת רְווּיֵי אַשְׁפָּה וּדְמָעוֹת,

חֻרְבָּן וּפִרְחֵי בָּר.

* לאה גולדברג, ״סליחות״.

* * *

פוצ'ו

בחיי [7]

ו. אין צדק יותר

יום אחד צילצל אליי הבמאי דוד אופק עם רעיון גאוני לצלם אותי מבקר את המורה בבית החולים. כשאמרתי לו שהוא 'צמח' ולא מכיר אף אחד, אמר לי שזה כל היופי וביקש שאזמין גם את אשתו למפגש. הגברת צדק התרגשה מאוד, ולקראת הצילומים  קנתה שמלה חדשה וגם הלכה למספרה להשחיר מחדש את שערותיה הדהויות. כשהגיע מועד הצילום וכולנו התכנסנו בבית החולים, ביקש אופק מהאלמנה העתידית, לבוא אליי כשהיא מובילה את המורה על כיסא גלגלים. 

הגברת צדק מילאה את ההוראה כשחקנית מלידה והוסיפה לתפקיד גם טקסט שכתבה בעצמה: ״תראה משה, תביט, תראה מי בא לבקר אותך!״

גם אני לא ישבתי בטל, קמתי לכבודו, אמרתי למורה שלום חביב והבנתי לפי מבטו הקפוא שהוא שואל את עצמו מיהו הטמבל עם השפם שקם מולו. האישה שרצתה להציל את המצב המביך, הוסיפה לטקסט שלה עוד משפט ואמרה: ״משה תביט, זה פוצ'ו התלמיד האהוב שלך. הוא בא לבקר אותך!״

שום זיע לא נראה על פניו וכשרכנתי ואמרתי לו שאני בא מגימנסיה הרצליה וכל הכיתה דורשת בשלומו. הוא הסתכל עליי כמו על אחד שנפל מהירח ובטח חשב שיש לו עסק עם חולה אלדסהיימר שלא יודע מה הוא מדבר. הגברת צדק לא התייאשה ואמרה לנו שאם נחכה עוד קצת הוא יתעורר ויזהה אותי, אבל הבמאי אמר שלא צריך, כבר יש לו את זה וביקש מאשת המורה להיפרד ממנו בנשיקה. 

היתה זו הפעם היחידה שהמורה הראה אות חיים, כשהניע ראשו הצידה וניסה להתחמק משפתיה הדקות. 

מי שגם הראתה סימני חיים היתה ״עמותת מלווי צדק״ שלא חדלה ממאמציה לאסוף תלמידים להלוויה שמועדה לא נראה באופק. גילה רקוץ, שנרתמה לעזרתי ללא לאות, הציעה לערוך פגישת תלמידים בביתה ובה לדון על הגדלת חברי העמותה. הדבר שימח מאוד את דוד אופק, כי ניתנה לו אפשרות להכניס עוד קטע לסרט שלו. בסרט רואים איך חברי העמותה יושבים סביב שולחן המלא כל טוב, זוללים בכל פה ומתחרים מי יצחיק יותר בסיפורי עלילה על המורה.

אני סיפרתי סיפור דווקא לא מצחיק, שסיפר לי המנהל כרמי כשבאתי לספר לו על הקמת העמותה. סיפר לי שבשנה האחרונה של צדק כמורה, הוא כבר לא יכול היה להשתלט על התלמידים. היה מצליח ללמד רק אחרי שהוציא חצי כיתה החוצה. כשהתחילה שנת לימודים חדשה, הציע לו כרמי שיגמור ללמד והוא ידאג לכך שהפנסיה שלו לא תיפגע. צדק נעלב ובשום אופן לא הסכים להיות אוכל לחם חסד. בדלית ברירה דאג המנהל לסדר לו כיתות של תלמידים חדשים שלא ידעו עליו כלום. חודשיים החזיק צדק מעמד, אולי בזכות החגים, אבל בחודש השלישי, מצב הלימודים החמיר משיעור לשיעור וכרמי חיכה עד שצדק יבוא אליו בעצמו וישאל אם ההצעה עדיין תקפה. דבר שאכן קרה.

כשמיה, כלתו של צדק, הגיעה לארץ ושמעה על ״עמותת מלווי צדק״, יצרה קשר חם וטוב איתי ועם דיצה אשתי. היא באה לביתנו ואני דיווחתי לה על שלום המחותן ואמרתי לה שתגיד לנחמיה שלא ידאג, כי צדק כנראה יקבור את כולנו. כשניסיתי לברר עם מיה מה מקור השנאה בינה לבין הורי בעלה, סיפרה את אותו סיפור שסיפרה לי הגברת צדק, אבל מנקודת המבט שלה. ידעה לספר איך הוריו של נחמיה חנקו אותו מרוב אהבתם אליו, איך לא הניחו לו על כל צעד ושעל ואיך הוא ברח מהארץ, פשוט משום שלא יכול היה לשאת יותר את דבקותם. 

 מרים צדק נשארה נאמנה להחלטתה ולא רצתה לראות ולשמוע את כלתה, כשזו הגיעה לארץ. היא ראתה בה את מקור הניתוק של בנה מהם ומארץ ישראל אשר כל כך אהב. מיה, במצוות בעלה, הלכה לבקר את צדק בבית החולים, בשעות שחמותה לא היתה שם ויכלה למסור לנחמיה שאין לו צורך להתאמץ ולבוא, כי אביו לא מזהה איש.  בקלסר הנושא את השם ״המורה צדק״  יש לי שלוש קסטות , אשר בהן הקלטתי את סיפורה של מיה על מה שעבר עליהם עם הוריו של נחמיה, ואם הזמן לא השחית אותם, אנסה להביא ל״בחיי״ גם הסיפור שלה.

השנה השלישית של המורה בתל השומר היתה שנה רבת מתח, שבה ציפיתי כל יום  לבשורה הגואלת שהאיש מת בשעה טובה. הדבר לא קרה כל כך מהר ו״עמותת מלווי צדק״ ניצלה את הזמן לאסוף עוד ועוד תלמידים שהודיעו כי ישמחו לבוא להלוויה. כדי להזכיר לחברי העמותה שתפקידם עדיין לא תם, הייתי מוצא לנכון לדווח להם מדי פעם, בעזרת דואר ישראל, על מצבו של המורה הממתין לפגישתם האחרונה עימו. אחד המכתבים האלה מונח עתה לפניי:

8.8.97             

ל... שלום,

 זה מכתב תזכורת הבא להזכיר שעמותת מלווי צדק עדיין חיה וקיימת וכמוה המורה שלנו אינג' משה צדק, הממשיך לאכלס את ביתו החדש בתל השומר, כשהאלצסהיימריותו מגינה עליו מעוגמת הנפש, לנוכח מה שקורה לארצו האהובה, רגב אחרי רגב. בשיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי עם הגב' ד״ר מרים צדק (אתמול ב-06.40 בבוקר) היא סיפרה לי שבעלה עבר ניתוח בבטן והצליח לצאת ממנו בשלום. מה שמדאיג אותה היום  זה רק פצע לחץ הנמצא במקום שאי אפשר לראותו כשהבן אדם יושב. בשנתיים האחרונות עוברים עליו הימים בשתיקה, בלי להראות סימנים אם הבן-אדם מבין מה שאומרים לו. בכל זאת לפני כמה שבועות, כאשר המטפל משך אותו בגסות יתר, הוא פלט לעברו: ״לך לעזאזל!״ וכל האחיות באו בריצה נלהבת לראות את הנס. ״ורק אני – סיפרה לי הגברת צדק – הצטערתי קצת על הגערה הבלתי חינוכית וביקשתי ממשה שיבקש סליחה ממוחמד, אך הוא סירב...״   

השבוע עברתי בתל השומר ונכנסתי לראותו. הוא ישב על כיסא בתור לגילוח, אחרי שני זקנים וקשישה אחת. הוא ראה אותי, אך לא החזיר לי שלום. גוציותו הידועה קצת הצטמקה. אך שערותיו הלבנות עדיין במקומן, בעוד שפמו הקצוץ פרץ לצדדים כרוצה להתחרות בזה של סטלין.  אשר לנו חברי העמותה, מיספרנו היום קרוב ל-50 ואם תצליחו להביא לידיעתי את כתובתם של תלמידים נוספים המעונינים להצטרף לעמותה – תבורכו.

בברכה שלכם היו״ר  (הזמני)

פוצ'ו  

צלצול הטלפון המיוחל הגיע אליי באחד הבקרים האחרונים של חודש אוגוסט 1997. האלמנה עצמה צילצלה להודיע לי על קבלת הפנים המכובדת שהמלאכים ערכו לבעלה בשמיים. אמרתי לה בקול ספוג כאב תיאטרלי, שלא תדע עוד צער ולעצמי מילמלתי ״ברוך השם״.  כששאלתי מתי ההלוויה כדי להודיע לבמאי, אמרה שיש  בעיות כי החברה קדישא השתגעה. הם רוצים לקבור אותו בבית קברות 'ירקון', אבל היא לא תיתן ולא תניח להם, עד שיקברו אותו בנחלת יצחק או לפחות בקריית שאול. שום תחלופה אחרת לא תבוא בחשבון.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

משה גרנות

התבוננות במצבו של האדם

על אסופת שיריה של דינה קטן בן-ציון

 ״פנים וכוכב״

כרמל 2019, 209 עמ'

לאחר שהתבשמתי מספר שיריה של דינה קטן בן-ציון ״זמנים בתוכנו״(הקיבוץ המאוחד, 1993), ניגשתי לקרוא את אסופת השירים ״פנים וכוכב״, בה ניתן למצוא מבחר מתוך ששת ספרי השירה הקודמים שלה, וביניהם – גם מ״זמנים בתוכנו״. וכפי שאני נוהג תמיד, גם הפעם חיפשתי את שמות האישים המשתבצים בתוך השירים, ועל הרוב מרמזים על נתיבים נעלמים אליהם חותר היוצר.

אנו פוגשים באסופה זאת את שארל בודלר ו״פרח הרוע״ שלו (עמ' 43), את מחול אניטרה מאת אדוארד גריג למחזה של אנריק איבסן ״פר גינט״ (עמ' 45), את ניקולאי גוגול (עמ' 84, 86), את החלילן האירי המפורסם ג'יימס גאלווי (עמ' 174), את אשכול נבו (עמ' 60), הסופר שמביע סימפטיה לפליט הפלסטיני, ולעג לשוטר העברי (״ארבעה בתים וגעגוע״), ושרוב גיבוריו חותרים לנטוש את המולדת ולבחור בגלות (״נוילנד״), את איוואן, איוו אנדריץ' (עמ' 155), הסופר היוגוסלבי, זוכה פרס נובל בשנת 1961, שהמשוררת שלנו תירגמה מספריו, את נלי זק״ש, המשוררת היהודייה-הגרמנייה, זוכת פרס נובל של שנת 1966 (יחד עם ש״י עגנון). מוזכרים גם ביאליק (עמ' 175) וזלדה (עמ' 119), ומהמיתולוגיה היוונית שלוש דמויות: אריאדנה (עמ' 79), סיזיפוס (עמ' 123) ופרומתאוס (עמ' 178). נסתפק בזה.

מבט סינאופטי על תחנות התרבות הנ״ל מצביע בראש ובראשונה על רוחב השכלתה של המשוררת שלנו שהיא גם חוקרת ספרות ומתרגמת מוערכת מסרבו-קרואטית ומאנגלית, אבל הפעם באמת קשה לדלות רמזים למכמניה של שירתה, כי לדוגמה – למרות שהמחיר הכבד של החירות בא לידי ביטוי בשירתה של המשוררת שלנו (שכול של הורים על בנים שנפלו) הרי שהמבט הלאומי הפסימי של אשכול נבו, כפי שהוא מתבטא ב״נוילנד״, הוא נעדר מספר שירים זה. וכך ניתן לסקור גם את שאר יצירותיהם של האישים המוזכרים בשיריה. בלית ברירה אצטרך לצלול אל מכמני השירה המשובחת הזאת ללא סיוע של רמזים מטרימים, להוציא עיון בקורות חייה (מה שעלול להרגיז את חסידי ״מדע הספרות״ משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שהיוו אנטיתיזה לגישה הביוגרפית של יוסף קלויזנר).

המשוררת שלנו נולדה בסרייבו בשנת 1937. ב-1941, בשיא זוועות ״הפתרון הסופי״ של הנאצים, היא בורחת עם אימה לדוברובניק, משם לעיר ספליט, והן מגורשות לאי בראץ שבקרואטיה, ומשם למחנה ריכוז שבאי ראב. ב-1945 היא עולה ארצה במסגרת עליית הנוער, חוזרת לסרייבו, ועולה ארצה עם הוריה ב-1948. ביטוי לתקופה האפלה הזאת נמצא בשיר ״אבן זיכרון לזיכרונות ילדות ״ (עמ' 21):

... עליי להכיר בך, ילדה, שנותרה לתעות מבוהלת

לבדך בדרכי יערות רחוקים

גירוש ורעב ונדודים ופרידות בימי הילדות, דברים מצמיתים,

השיר ״הן כחותם״ (עמ' 29-28) נכתב לזכרם של נספי מחנה המוות יאסנוביץ. והשירים ״חיית בי חיים משונים, סבתי״ (עמ' 16-15) ו״חוכמת העץ״ (עמ' 18-17) מתארים את הקשר האמיץ שבין הדוברת לבין סבתה, שהייתה אזרחית אוסטרו-הונגרית, שידעה את שפת הצוררים, ונספתה באושוויץ.

הגלות היתה עבור עם ישראל כישלון קולוסאלי, ששיאו היתה השואה, והינה, כשהצלחנו למרוד ב״שב ואל תעשה״ שכפתה עלינו האמונה, וכבשנו לנו פיסת קרקע במולדתנו ההיסטורית בדם ואש ותמרות עשן, הינה, אנו מחויבים להקריב את מיטב בנינו על מזבח עצמאותנו. המשוררת מתארת במילים כואבות את ימי האבל של אם הקוברת את בנה שנפל:

בבוקר היום השביעי נטלה מן הצרור

וכיבדה אבני שכניו.

מן המקום ההוא צררה את גופה השח

להיעזב עמה,

אליו.

״אימא שלו״ (עמ' 87)

ראו גם ״להכיל״, עמ' 91-90, ״חדשות״, עמ' 151, ו״מלאי״, עמ' 192-191.

שירים מכמירי לב מופיעים בקובץ לזכרם של האם שנדדה עם הדוברת, בהיותה פעוטה, בנתיבי הייסורים בימי מלחמת העולם השנייה (המחזור ״לאימי״, עמ' 140-129), ומספד לאב, ניצול השואה, שלמרות עוניו, מימן את לימודיה בגימנסיה, לימודים שבשנות החמישים עלו ממון רב (״דברים בתוכנו״, ״ידו״, עמ' 126-124).

מה שמייאש את האדם המביט אל האירועים ההיסטוריים הרצופים מעשי טירוף, הוא שלא רק שאיננו לומדים לקח מן העבר, אלא אדרבה, נדמה שהאדם מאוהב בזוועות:

הו, הו, עיני המלך בראשו

ודמנו בראשנו

...

אושרנו דרכים

שבהן מאוהבים לאיבוד נלך.

״שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה״ (עמ' 180)

מסתבר שהאסון הוא תבניתי בעולמו של האדם, במה שמכונה בז'רגון חוקרי השירה – ״מצבו של האשם״, וכל הזוועות שהוא מביא על עצמו הן תולדה של הרצח הראשון שבו קין הרג את אחיו, הבל:

די, קין, די,

ביאפרה, רואנדה, בוסניה, קוסובו

ראה איזו כנסיית בלהות הקמת!

״הסב אותה למלאכת בציעת הלחם״ (עמ' 74)

הסיפור

הוא על קין והבל, הכול כנראה

נגזר מן המנחה, ממה שקורה

כשאין שועים לה, ולמה עזבתני אלי.

״המנחה״ (עמ' 73)

ראו גם ״מגדל יקר״, עמ' 197.

שלוש המילים האחרונות מצטטות את תהילים כ״ב 2, אותן שאלה הברית החדשה בתיאור ייסוריו של ישו על הצלב (״אלי אלי למה שבקתני?״ מתי כ״ז 26).

לא ניתן לרדת לעומק מחשבת הבורא בסוד היצירה, ולכן גם לא נדע לעולם את סודו על כך שהוא –

מקים לתחייה מדי יום את קין

על הבל אחיו להורגו.

״תרגום שם המשחק״  (עמ' 75)

כשהמשוררת מזכירה סצינות מקראיות, היא מתרכזת בעיקר בדמויות נשיות, כמו העקידה מנקודת הראות של שרה, והעקרות של שרה, רבקה, רחל, חנה (עמ' 70-68).

המשוררת שלנו מתכתבת עם השירה העברית הקלאסית. למשל, בשיר ״כמה גוונים של ירוק״ מופיעה השורה: ״היה יום ואיננו עוד״ (עמ' 56), שורה המתכתבת עם שורה משירו של ביאליק ״אחרי מותי״: ״היה איש – וראו: איננו עוד״; השורה ״בן לו היה לה״ בשיר ״עקרה״ (עמ' 68) מצטטת את השורה משירה של רחל  ״עקרה״: ״בן לו היה לי! ילד קטן.״ בשירה הנ״ל של המשוררת שלנו מופיעות המילים החזקות המבטאות את כאב העקרות:

בן לו היה לה. היא נושאת כחותם מלובן

ברחמה, ברחומיותה

את עולל האין.

כמו ברוב השירה המודרנית, אין בקובץ הזה חרוז (אולי חרוז אקראי – עשת / יבשת, עמ' 31), וגם לא משקל, אבל הלשון הפיגורטיבית של הקובץ מאוד עשירה. הרי קצת דוגמאות:

״בוגנוויליה מתפרעת בסגול״ (עמ' 47), ״בגעגועי כפור הבוקר״ (עמ' 50), ״הרקת חשמל הזרם הלשוני״ (עמ' 75), ״תאונת ילדותנו״ (עמ' 83), ״תשובות רכות לספיקות קשים״ (עמ' 104), ״עצב ירוק ממושך״ (עמ' 106 – סינאסתזיה), ״כנפיים של פחד גבוה״ (עמ' 117), ״למדתי לנעוץ את מסמרי / ההבלגה בבשר רגשותיי״ (עמ' 139), ״עמקות ורודה״ (עמ' 148, סינאסתזיה), ״אני הבדייה של חיי״ (עמ' 153), ״שקט הפריחה״ (עמ' 158, סיאסתזיה), הקירות עטורי מילים מטפסות״ (עמ' 166).

מעטים הם הפזמונים בקובץ (ראו ״ואת אינך״ בשיר ״המיית החומר״ עמ' 118), אבל יש כאן שימוש ב״בת דוד״ של הפזמון – האנאפורה – בשירים ״דיוקן״ (עמ' 77 – שפה, שפה, שפה), ״עבודת חרס״ (עמ' 163 – ציפור, ציפור, ציפור), ״שיעור בהיסטוריה באוניברסיטה״ (עמ' 180 – הו, הו, הו).

שניים מהשירים בקובץ הם ארס-פואטיים מובהקים״ ״כתיבה״ ו״כתיבת שירים״ (עמ' 145-144), אך רמזים ארס-פואטיים ניתן למצוא גם בשירים אחרים (עמ' 89, 97). וכן, מרובות בקובץ שורות חזקות הנחרטות בזיכרון. אביא שתי דוגמאות:

חייה הקצרים וחיינו, שזכו להמשך

משבצת בפזל משותף,

אות בכתב חידה,

חלק מן השותפות

בתעלומת מלאכת החיים

״משבצת״ (עמ' 81)

כל הימים,

בקור, בחום

להשכים לצידך, להגיד זה לזה

בוקר טוב שפוי, לברך לשלום

מתוך יישוב הדעת, בחיבה

כראוי לאנשים נחושים בדעתם

לנצור שלהבת נר

במקום חשוך.

״כל הימים״ (עמ' 169)

ברשימה זאת הבאתי רק מעט מהשפע שהקובץ הזה משפיע על הקורא. דברים כמוסים וגלויים נוספים ימצא הקורא אוהב השירה בעצמו, ויהוו כר נרחב עבור חוקר השירה.

משה גרנות

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש תשרי: חצב גלוני

בעקבות המאמר של ד״ר שרה'לה אורן

וד״ר חן שרמן יועצת בוטנית

מכל מלמדי השכלתי (תהילים קי״ט) לו רק התבוננתי

זה כעשור שהבוטנאית ד״ר שרה'לה אורון  מ״נאות קדומים״ מפרסמת את ״לוח צמחי הארץ״ – כל חודש מחודשי ישראל והצמח שלו. הלוח נכתב ברוח הרעיון של ״נאות קדומים״, פארק הצמחים התנ״כי שיסד נוגה הראובני ביער בן שמן. ״כל חודש, עונתו ומידע בוטאני קצר עליו והמסר שיש בו. המטרה היא לשלב ערכים אנושיים, יהודיים וישראלים על רקע של נופים וטבע בישראל,״ אומרת ד״ר אורן. צמח החודש משתנה מדי שנה. ״כבר נעשה קשה למצוא צמחים המוכרים לקהל,״ היא מודה, וממשיכה לגלות צמחי חודש מתאימים שטרם כתבה עליהם. הדברים מתפרסמים באתר נאות קדומים ובפייסבוק. 

צמח חודש תשרי של השנה הנוכחית, תשפ״א, הינו החצב.

״'החצב פורח, הקיץ בורח, והסתיו אורח' – המשפט הידוע שעליו גדלנו,״ פותחת שרה'לה אורן את מאמרה. כולנו, לרבות אלה שהידע שלהם בצמחי הארץ מזערי, מכירים את החצב, אם כי אינם יודעים ששמו המלא הנו ״החצב המצוי״. מכירים אותו עוד מימי בית הספר, כי הוא מעין תאריך חי לפתיחת רביע חדש ביומן השנה – תמרור לבוא הסתיו. ״הוא כאלו מכריז על דבריו של רבי אליעזר הגדול: 'מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה״ (תלמוד בבלי, תענית) כותבת ד״ר אורן הנוהגת להביא מדברי חכמים. רבי  אליעזר בן הורקנוס המכונה ״הגדול״ היה מגדולי התנאים בתקופת בית שני, תלמידו של רבן גמליאל.

אבל אורן אינה עוסקת הפעם בחצב המצוי אלא בבן משפחתו הידוע הרבה פחות: החצב הגלוני. חצב זה גדל באזורים המדבריים של הארץ, בנגב, בבקעת ים המלח ובערבה. שני מיני החצב מופיעים בעת ובעונה אחת ושניהם פורחים בסתיו. גם החצב הגלוני הוא צמח גיאופיט (צמח בצל). הוא פורח ללא עלים, והפרחים הזעירים שעל עמוד התפרחת שלו נפתחים בקבוצות מדי יום, בזה אחר זה, במשך כמה ימים. לכל קבוצה יש יום חיים אחד בלבד. פרחיהם נפתחים עם שחר וגוועים עם ערב. ובאה קבוצה חדשה.

חצב גלוני לפי ויקיפדיה

שלא כחצב המצוי המיתמר לגובה של עד שני מטר, החצב הגלוני קטן קומה – גובהו מגיע עד לכשלושים ס״מ בלבד. לפרחיו שישה עלי עטיף (עלי כותרת עם עלי גביע) בהירים. גוונם חום-ורוד והולך ונעשה כהה לקראת מרכזו של עלה העטיף. הפרחים מאובקים על ידי חרקים בעלי חדק קצר. אלה ניזונים מהצוף המתנקז בשולי השחלה הבולטת שבפרח. את השם ״גלוני״ קיבל החצב בשל עליו המופיעים בחורף – עלים ארוכים וצרים המלופפים כמין גלים בסרט מתנה קישוטי. מכאן שמו ״חצב גלוני״.

ד״ר שרה'לה אורן רואה את החצב״ ״כמין מורה המלמד אותנו חוכמת חיים. מסביר לנו בדרכו הייחודית כיצד לחלק את כוחותינו בצורה המיטבית, שיעמדו לנו לקראת משימת חיינו. מעין שיעור איכותי המעניק 'עצות זהב'. בפתח של שנה חדשה. והעצות מה הן?

 ״אל תשקיע את כוחותיך ויכולותיך בבת אחת! חלק אותם לתקופות שונות, כך תמיד תרגיש חזק.

״אגור מזון בעזרת העלים בחורף השופע מים ואת הפרחים והבשלת הזרעים להמשכיות דחה לסתיו, מועד שאין בו תחרות רבה על ההאבקה ואז תזכה למירב המאביקים. גם רוחות הסתיו יסייעו בהפצת הזרעים שלך.

״דאג תמיד למלאי בצל הטמון באדמה. אף אחד לא צריך לדעת על קיומו! ההרגשה הטובה והבטוחה שייכת לך!

״את פרחיך פתח קמעה קמעה, בכל יום קבוצה אחרת. כך תוכל לטפח אותם כהלכה ולא להסתכן ביום לא מוצלח, שרב כבד או הרעה  אחרת, כשהמאביקים אינם מתפקדים. אל תשים את כל הביצים בסל אחד!

״וגם: אל תפחד מהמדבר! נצל את היתרונות הייחודיים שלך!״

ניתן להניח כי זו אכן ״הצוואה״ שמשאיר החצב הגלוני לצאצאיו לדורי דורות. זה גם ״הטוויסט״ הקיים בכל מאמריה של ד״ר אורן – המעבר מנתוני הצמח לחיי בני האדם בארץ. לו רק התבוננו בטבע יכולנו גם אנו ללמוד ממנו ״חוכמת חיים״.

״ועם בואה של שנה חדשה נברך את עצמנו שנדע להתבונן בטבע וללמוד ממנו חוכמת חיים נפלאה,״ אומרת ד״ר אורן, ומביאה את  שירה של המשוררת לאה גולדברג ״למדני אלוהיי״:

״למדני אלוהיי ברך והתפלל

על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,

על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום.

לדעת ,לייחל, להיכשל.״

תקוה וינשטוק

* * *

יונתן גורל

קוהלת, הנחלים והים

כל הנחלים הולכים אל הים

נבלעים

מטשטשים

מי יבחין

במהלכם

בייחודם

בים הגדול

עד אין סוף

לכל תיכלה ראיתי קץ

גם לחיי אדם

יילוד אישה

קצר ימים

רב רוגז

מי יותיר ציון

מלבד קבר

שגם הוא נסחף

בלבב ימים

כמו הולך לים

הולך

ואינו שב

בסוכות נוהגים לקרוא בקוהלת, אחת מחמש מגילות

* * *

אהוד בן עזר

לעבור דירה

[מתוך קובץ הסיפורים ״הפרי האסור״, הוצאת אחיאסף, 1977]

קניתי סרט מדידה מתקפל באורך שלושה מטר. אני מוציא את סרט-המתכת הלבן, מודד את אורך השולחן שלי – מאה וחמישים סנטימטר, מכניס את הסרט חזרה לקופסת המתכת, ועכשיו אני יודע היכן בדיוק לשים את השולחן בדירה החדשה. מדדתי כבר את גובה התקרה. את רוחב המדפים ועובי הספרים. מצאתי מקום לכורסה. אך יש לי ספקות בקשר לרוחב המיטה. אתה חושב שכדאי לקנות מיטה זוגית ברוחב מטר ותשעים? או מיטה ליחיד ברוחב מטר, או אולי אעשה פשרה – מיטה שרוחבה מטר ועשרים? מיטה כזו אפשר להשיג רק בהזמנה מיוחדת, ויתרונה שיש בה שפע מקום לאדם אחד, ואם אישן בה עם זולתי לא תראה עצמה הזולת נשואה לי אחרי הבוקר הראשון. תאר לעצמך איזה תענוג יהיה להכין לה, לזולת, ארוחת-בוקר קטנה. אני כבר חושב על הסלטים שאכין לאורחים בדירה החדשה. אבל סלט לא מתאים לארוחת-בוקר. מתאים לחם קלוי (לחמנייה טרייה? – לשם כך עליי לרדת לחנות שבפינה, ואני טרם בדקתי איזו היא החנות הקרובה ביותר לדירתי החדשה). ומה עוד? חמאה, קפה וגבינה. אגב, בקשר לגבינות, צריך לדאוג שתמיד יהיה מבחר של גבינות במקרר. ואת גבינת האמנטל להניח ליבוש. טעמה נעשה חריף יותר ומושך כשהיא מתייבשת ונעשית קשה כאבן. אפשר לכרסם אותה ואפשר לטגן אותה פרוסות במחבת עם חביתה. ארוחת צהריים אוכל לבדי, או במסעדה. אבל ארוחת-ערב תעמוד במרכז של היום. אליה אזמין את ידידיי, כמו נוח לתיבתו – שניים-שניים בבת-אחת (ומוטב אחת). רק לא את כולם יחד, שאז החכמים נעשים טיפשים ורק הטיפשים מחכימים כביכול. ובקשר לסלט – אפשר להכין סלט ירקות עם לימון (במקרה עכשיו קשה להשיג לימונים) או חומץ, ולהניח את העגבניות להאדים על אדן החלון. על אדן החלון, בשמש, כדאי גם להחמיץ מלפפונים. טעמם משובח ביותר מיד לאחר היום הראשון. ואפשר להכין סלט חצילים עם טחינה, או מיונז, או בחומץ ושום (אני מרבה לאכול שום בזמן האחרון, תרופה נגד סחרחורת); לטחון פרוסות חצילים מטוגנות עם ביצה קשה ובצל מטוגן; לטגנן בשמן זית מזוקק; או לאפות אותן בתנור עם ציפוי פריך של גבינה צהובה וחלמון ביצה. צריך לקנות תנור. אני מתאר לעצמי שהעוזרת תמשיך לבוא גם לדירה החדשה. נכון שתהיה לה פחות עבודה. היא תוכל לבוא אליי לאחר שתעבוד באותו יום במקום אחר. אם תבוא מוקדם בבוקר ותעיר אותי היא תקלקל לי כל שבוע יום שלם. ואם תמצא אותי ישן? או שתתחיל לנקות את המטבח או את החדר הגדול. שאלה חשובה: לשים את המיטה בחדר הקטן ואת שולחן-הכתיבה בחדר הגדול, או להיפך? יש טעמים לכאן ולכאן. למה לי לשבת כל היום ולכתוב דווקא בחדר הקטן שבדירה? מצד שני, אם תימצא המיטה בתור ספה בחדר הגדול, יהיה לי מקום להושיב אורחים. אם לא – אצטרך למלא את החדר בכיסאות, או לקנות ספה, בנוסף על המיטה; ואם תיקח בחשבון את שולחן-הכתיבה וארונות הספרים – לא יהיה שם, אצלי, הרבה מקום לזוז. והלא אני רגיל לצעוד הלוך ושוב בחדר כאשר אני חושב, ואינני סובל שרגליי ניגפות ברהיטים. וחוץ מזה, למה אסתיר את שולחן-הכתיבה בחדר הקטן? הכתיבה היא עבודתי ואינני מתבייש בה. שיתביישו אחרים, שאינם כותבים. ירגישו מיד שהם נכנסים לחדרו של סופר ולא של נערת-טלפון (חה, חה!). אפשר להכין כמה בדיחות על הנושא כדי לשעשע בהן את האורחים. אתה חושב שנושאים לשיחה חסרים לי? מקום להשכיב את האורחות אני צריך. אחרת, יכולתי להושיב מולי עיתון. אגב, עיתונים – לא לשכוח להודיע למחלקת ההפצה כאשר אעבור לדירה החדשה, אצטרך, גם שם, לרדת כל בוקר למטה כדי לקחת את העיתון. אם אמשיך ללכת לים בבקרים אחסוך לעצמי טיפוס אחד ביום במדרגות עד לקומה השלישית. את הזמן שבין שחייה לשחייה אנצל כדי לגמור את קריאת העיתון. בבית אני מסוגל לשקוע בעיתון עד הצהריים ולקרוא את כל המודעות הקטנות. קצת לא נעים לי שבית-הכיסא הוא יחד עם חדר האמבטיה. אני לא רגיל לזה. אגב, משפחתי באה מלודז'. יהודי פולין מסתכלים בעולם כאילו היו בו רק שני גזעים: פולנים, וחיות אחרות. לא. זה לא קשור לעניין של בית-הכיסא. אני מקווה כי המקרר לא יהיה גבוה מדי. חברת הגז בוודאי לא תעשה בעיות בקשר להעברת הבעלות על המכלים. אמצא נגר טוב אשר יתקין לי את ארון-הספרים כפי שאני רוצה. העברת הספרים מעיקה עלי. הלוואי וכבר היתה מאחוריי. כשאני חושב על כך שאצטרך לארוז מאות ספרים בארגזים ובחבילות. לשכור משאית וסבלים. להשגיח עליהם כשהם מטפסים עם הארגזים הכבדים לקומה השלישית. לפרק את כל החבילות, למיין את הספרים, לנקות אותם מאבק, למצוא להם מקום על המדפים – כשאני חושב על כל אלה בא בי לעיתים פקפוק אם כדאי היה בכלל לעזוב את דירתי הישנה. בדירתי הישנה עומדים הספרים כל אחד במקומו בשקט ובמנוחה. איזו רוח רעה הביאה את אשתי לרצות לטלטל אותם ממקומם. את הקיר של ארון-הספרים אין צורך לצבוע. אבל את הקירות האחרים אולי אצבע בעצמי. הנאה מאין-כמוה היא לצבוע במו ידיך את דירתך החדשה. בעבודות הבית הקטנות אשקיע שעות רבות. מילא. גם כך מתבזבזות אצלי שעות ארוכות באפס-מעשה. אתה יודע, הבעייה הכי חשובה היא הטלפון. האם יעבירו לי אותו מיד או שאצטרך לחכות כמה חודשים? הטלפון הוא מכשיר חיוני, בייחוד לאדם בודד. חיי החברה שלי מתנהלים באמצעות הטלפון. אני מסוגל לדבר שעה-שעתיים ביום, לפחות. בטלפון קל לי יותר להתבטא בתקיפות ולהגיד לזולת מה אני חושב עליו (עליה). אם אישאר תקופה ארוכה בלי טלפון – אשתגע. יהיה עלי להצטייד באסימונים ולרוץ אל הטלפון הציבורי הקרוב. כמו אסופי. ואנשים יעמדו מאחורי בתור, מחכים לשיחתם. אני ממש מתבייש לעמוד ולטלפן מן הרחוב. אנשים יחשבו שאין לי בית. אם לא יהיה לי טלפון אחכה כל היום שמישהו יבוא אליי, ידפוק בדלת, יצלצל בפעמון. ואף פעם לא אדע מתי ומי. הציפייה המתמדת הזאת תשגע אותי. איך אדע אם מישהו בא אליי או לא בא. וכך יעבור הזמן רגע אחר רגע, שעות וימים. ומה אעשה עם אשתי תביא לי דבר-דואר שנתקבל בדירתי הישנה, לאחר גירושינו (אמנם לא אשכח להודיע לדואר על שינוי  כתובת) – ואצלי תהיה מישהי, ואצטרך לפתוח את הדלת, עטוף בסדין (כן, דווקא בסדין. כך נוהגים במקרים כאלה) – ולהתנצל. ואם אסמיק? אני יודע שאסמיק. ההפתעות מביכות אותי, תמיד. והמשפטים הטובים ביותר שיהיו לי להגיד לה יעלו בדעתי רק לאחר שאסגור את הדלת על פניה. אתה שואל אותי מה מרגישים אנשים שמתגרשים? אז אם כבר מתגרשים זה מה שמרגישים.

* בשעתו סירב עורך סדרת ספרי סיפורים קצרים ב״עם עובד״ לכלול את כתב-היד של ספרי ״הפרי האסור״ בסדרה בטענה שספק אם זו בכלל ספרות.

הסיפור הוקלד לקובץ-מחשב בידי אחותי לאה שורצמן לבית בן עזר ראב, נכדתו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

[סיפורי הספר נכתבו לפני תקופת המחשב הביתי].

אהוד בן עזר

* * *

רוֹן גֵּרָא

טִיּוּל בְּאַשְׁמֹרֶת בֹּקֶר

יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בָּאֹכֶל שֶׁפֻּזַּר

לַחֲתוּלִים.

תַּרְנְגֹלֶת אֲפֹרָה עִם

כַּרְבֹּלֶת אֲדֻמָּה

מְהַלֶּכֶת בַּלִּכְלוּךְ שֶׁהֻשְׁאַר

בַּגִּנָּה אֶמֶשׁ.

מְנַקֶּרֶת בִּקְלִפּוֹת גַּרְעִינִים

מִסָּבִיב לַסַּפְסָלִים.

אֲנִי בְּמַסֵּכָה,

מְחֻפָּשׂ

טוֹרֵחַ לְיָמִים אֲחֵרִים,

הֲלִיכוֹן מְהַלֵּךְ בְּעִקְּשׁוּת,

בֵּין טִיּוּלֵי הַכְּלָבִים.

הַכֹּל מְבַקְּשִׁים

לְהֵרָגַע מֵעָתִיד

מֻסְתָּר.

מֵעָלַי מְרַחֶפֶת

אֲפֵלָה.

* * *

יוסי אחימאיר

יוהרת המיעוט

מדי יום שישי, לקראת היומן של שמונה, נהפך ערוץ 12 למפגן של הסתה. לרשות אופירה וברקו עומדות שעתיים שלימות לפטפט בהן כטוב בעיניהם. הם מנצלים אותן עד תום כדי להכפיש את ראש הממשלה. זה קורה עם המרואיינים שהשניים מזמנים לאולפנם, אבל בעיקר בשאלות הארכניות והמגמתיות שהם שואלים. כמעט כל שאלה לפוליטיקאי היא מעין מניפסט של ניאוץ ראש הממשלה. וכשהם מואילים לראיין מישהו מהימין, ביום שישי היה זה שוב איש הכ״פים, בקושי מאפשרים לו לסיים משפט, תשובותיו המקוטעות אינן מעניינות את הכדורגלן לשעבר ומי שהיתה פרשנית ספורט. תוכניתם היא שערוריה עיתונאית-טלוויזיונית!

ביום שישי שוב הפציע אצלם אהוד ברק. לא רק שלא הפריעו לו להשמיע את מסריו למען הפלת נתניהו, אלא שהרימו לו שאלות להנחתה, החמיאו לו בלי סוף, וכמעט הוציאו מפיו הכרזה, שהוא-הוא המושיע והמשיח, שבבוא העת יהיה מוכן להחליף את השלטון. ״אתה עם הניסיון שלך יכול ללכת נגד ביבי ולבוא במקומו״ – מחניפה אופירה לברק. והוא אינו שולל: ״באתי להעיר את הצופים בבית לפעול כדי להוריד את נתניהו,״ כמו היה זה תשדיר בחירות של השמאל.

האם הניסיון שעליו מדברת אופירה הוא שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה, שהביאה עלינו שורת כישלונות מחפירים? כידוע, רשימת ״הישגיו״ של ברק אינה קצרה: אינתיפאדה שנייה, פרעות של ערביי ישראל, לינץ' ברמאללה, מוות בקבר יוסף, בריחה מלבנון (היום מוצבים בה 150 אלף רקטות מכוונות לכל שטח ישראל), נכונות לנסיגה של 90 אחוז מיו״ש וממזרח ירושלים, ועמותות מפוקפקות. כל אלה רשומים על שמו של האיש שהודח לאחר שנה וחצי, שמקבל פתחון פה בלי סוף, שיורה מן הכורסא עצות בגרוש, שסבור ברוב יומרה שהוא יודע יותר טוב מכל אחד אחר מה צריך לעשות באלה הימים, שנותן רוח גבית (וכספית?) למפגינים. זה האיש שכל נבואות הזעם שלו התבדו. כישלון פוליטי מובהק.

בליל שבת יש לנו את אופירה וברקו, ברק ולפיד, ליברמן ויעלון, ואיזה ״עלה תאנה״ ליכודי, ראיונות שמסתיימים בהקראת תגובה קוצפת מהליכוד, ובמוצאי השבת – יש לנו את בלפור והבימה הגועשות. אותם אלפים אשר מתקבצים עם השלטים, המיצגים, הזמבורות. בנוסף יש לנו דיווחים רצופים מכל הפגנה, מכל התרסה, מכל דבוקה, מכל סעודת רחוב. לרוב אלה אותם אנשים, אותם שלטים, אותה ״תרבות״ של התרסה. בליינים בבלפור, בקיסריה ועל הגשרים, שאינם מהססים להניף סיסמאות קיצוניות כמו ״אנחנו העם״, ״מהפכה״, ״דיקטטורה״ ואפילו – ״המדינה שלנו״. יש בהם המתגדרים בעברם הצבאי המפואר. מזמן לא גילה מיעוט בעם יוהרה כזאת, בתמיכה מאסיבית מהתקשורת, תוך זילזול בהנחיות למניעת תפוצת המגפה העולמית והתגרות בשוטרים.

מה שפחות ידוע הוא, כי בערבים נערכת עוד מעין-הפגנה. לא שומעים עליה בתקשורת הרגילה, אבל משתתפים בה רבבות. היא נמשכת שעות, בשקט, מתקיימת לא מחוץ לבלפור כי אם בתוך בלפור. מבית ראש הממשלה מקיים בנימין נתניהו שיח בדף הפייסבוק שלו עם המוני אזרחים, ששואלים, מייעצים, מברכים, אפילו מבקרים – והוא בסבלנות רבה, בנינוחות, עונה על כל שאלה, מסביר את שיקוליו.

מי שניזון מתקשורת אלקטרונית ומודפסת בלבד, אינו יודע שהמוקד עבר מזמן לרשתות החברתיות. ראש הממשלה יודע זאת היטב, ולא כל-כך מתרגש ממה שנראה על המסכים, או ממה שכותבים נגדו מדי שבוע אולמרט וכספית. מסריו הישירים מגיעים לרבים באמצעות הפייסבוק יותר מאשר הטלוויזיה.

שם, בפייסבוק, נערך שיח חי עם ראש הממשלה, שלא תשמעו עליו בערוצי הטלוויזיה ולא תקראו אודותיו בעיתונות המודפסת. התקשורת הרגילה, יחד עם רשתות מפיצי שנאת ביבי, עסוקים בעיקר במפגיני הכיכרות והגשרים, שמקבלים רוח גבית מאישים חסרי מעצורים בהתבטאויותיהם,  וביניהם ה״כוכב״ הבוטה אלי אבידר. דמוקרטיה שגובלת באנארכיה. ״רק לא ביבי״ – וייקוב דין הרחוב את ההר. כמובן, אם וכאשר יפרוש נתניהו, יהיה זה לא בגלל קריאות להתפטרותו.

המפגינים בשטח והאופוזיציונרים באולפנים אינם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית האמיתית, הצבעת העם בשלוש מערכות הבחירות. ספק אם יקבלו את תוצאות הבחירות הבלתי נמנעות, הצפויות באופק הקרוב. לא רק את נתניהו – את שלטון הימין הם רוצים להפיל.

הפגנותיהם המתוקשרות מפיצות השנאה אינן משקפות את הרוב השקט שאינו יוצא לכיכרות, אבל יוצא בהמוניו לקלפיות. אלה שמניפים סיסמאות כגון ״דיקטטורה״ ו״רצח הדמוקרטיה״, שפורצים גדרות – הם-הם שמזעזעים את סוכת הדמוקרטיה הישראלית, כמיעוט שיוצר כאוס, שרוצה באופן אלים ולא דמוקרטי להחליף את השלטון הלגיטימי. נעלם מהם דבר אחד: ככל שימרידו וישתוללו – כן יתחזק גוש הימין.

יוסי אחימאיר

* * *

עו״ד גיא משיח

נקמת הקורונה

יש לא מעט אירוניה וציניות בכך, שדווקא טראמפ, שזילזל כל העת בקורונה, נדבק בה. טראמפ הדחיק, זילזל ב״נגיף הסיני״, גימד והכחיש את סכנת הקורונה (ובכך גרם למותם המיותר של עשרות אלפי אמריקאים) – וחטף אותה בגדול.

טראמפ לעג ליריבו ביידן על שהוא עוטה מסכה; השפיל עיתונאים שעטו מסיכה; נפגש עם אנשים רבים במפגשים מרובי משתתפים, גם בחדרים סגורים ללא מסיכה; התרברב ביהירות וב״מאצ'ואיזם ילדותי״; והמליץ לבוחריו לצפצף על המסכות ועל חובת הריחוק. והקורונה נקמה בו, ובגדול.

אמנם, עקרונית, ההידבקות בקורונה יכולה להביא לטראמפ את ״תמונת הניצחון״, ולהוציא מתוק מעז. אם אכן יחלים ויקום בתוך שבוע-עשרה ימים ממיטת חוליו, הוא יוכל להציג את עצמו כ״גיבור-על״ כל יכול, כזה שנלחם בגבורה וניצח את הנגיף; וגל הסימפטיה האדיר יבוא לביטוי בקלפיות.

אלא שנגיף הקורונה הוא יריב אכזר וקשה הרבה יותר מג'ו ביידן; ועשרה הימים הקרובים הם קריטיים ממש לבריאותו של מנהיג העולם החופשי, שטרם יצא מכלל סכנה. 

טראמפ בן 74, הוא סובל ממשקל יתר וממחלות רקע ולכן מצוי ב״קבוצת סיכון״. טראמפ יקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר בעולם  (להבדיל מיותר מ- 200 אלף האמריקאים שמתו מקורונה); ומרבית הסיכויים (למעלה מ-95%) שהוא לא ימות מהקורונה.

אלא שטראמפ נזקק לטיפול בחמצן; והפינוי המבוהל שלו במסוק לבית החולים, כמו גם הטיפול הרפואי הניסיוני שקיבל בנוגדנים, טיפול שטרם קיבל את כל האישורים הקליניים לשימוש בו – מעוררים חשש ממשי שמצבו הרפואי של טראמפ הוא הרבה פחות טוב, מהתמונה הוורודה, שהרופא האישי שלו מנסה לשדר באופטימיות מחוייכת לאומה האמריקאית.

ידוע גם, שמאז ומתמיד בארה״ב (וגם בישראל) מצבם הרפואי של מנהיגי האומה לא דווח לציבור במועד, באופן מלא ושתמיד לווה באבחנות אופטימיות מידי (ע״ע: מנחם בגין ואריאל שרון).

השאלה הגדולה כעת היא, איך טראמפ ייצא מהקורונה? כשהחשש הגדול הוא, שטראמפ (בשל גילו ומשקלו העודף) עלול לסבול מנזקים בריאותיים חמורים, כגון נזק כרוני לריאות.

הקמפיין הפוליטי של טראמפ בנוי רק עליו. ספק רב, אם יוכל להשתתף בשני העימותים הטלוויזיוניים שעוד נותרו. וכך, בלי ההופעות שלו בעצרות ההמוניות במדינות המתנדנדות, שנקבעו ערב ערב לחודש הקרוב, וכעת צפויות להתבטל, סיכויי הניצחון שלו במאבק מול ביידן על המשרה המנהיגותית החשובה בעולם קטנו עד מאוד.

טראמפ עלול להפסיד את הבחירות, בגלל שיותר ויותר מצביעים עלולים לחשוש כעת ממנהיג, שהוכיח שהוא אינו יודע לנהל סיכונים. אפילו לא את סיכוני ההידבקות של עצמו. ההיגיון אומר, שיותר ויותר מצביעים עשויים כעת לסלוד ממנהיג, שהוכיח שהוא מתנהג ביהירות, בפזיזות, בבורות ובטיפשות, בניגוד לכל עצות הרופאים והמדענים. ולחשוש מראש מדינה שאירגן ״מסיבות הדבקה״ המוניות לכל יועציו וצמרת הממשל שלו. טראמפ הפך, בשל התנהלותו חסרת האחריות ל״נער הפוסטר״ של הקורונה – במובן השלילי של המונח.

טראמפ טוב לישראל: במדיניות הקשוחה שלו מול איראן (לרבות בביטול הסכם הגרעין), בהסכמי השלום שהביא בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, בהכרה בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כשטח ישראלי ועוד. כולנו מתפללים לבריאותו.

הידבקותו גם מעבירה מסר חשוב מאוד, שיש לקוות שייקלט גם בישראל: אף אחד אינו חסין בפני הקורונה, ומי שמזלזל בסכנת ההידבקות, ואינו מקפיד על עטיית מסכה ושמירת מרחק, יידבק בסופו של דבר, אפילו אם הוא האיש החזק ביותר בעולם. 

עו״ד גיא משיח

* * *

אהוד: כנראה שאין גבול לשנאה

טראמפ מואשם שזילזל במגיפת הקורונה

נתניהו מואשם שהחמיר בסכנת המגיפה

כדי לעצור את ההפגנות נגדו!

* * *

אסתר ראב

שני מחזרים

מתוך הכרך ״אסתר ראב כל הפרוזה״, 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

כשהייתי בת שלוש – היו לי שני מחזרים. האחד – פרנק סמואל, בן משפחת המהגרים הלונדונים, והשני איציקל קופלמן, אחיו הצעיר של מנדל קופלמן, בחור עגלגל שחרחר, שהיה נטפל אליי ונושק לי וקרא לי ״מיידל'ה״, ואני קראתי לו ״שטערעדיקע בערדלע״, ביידיש – ״זקנקן דוקר״. כפי הנראה שדקירות זקנו נעמו לי – אבל זה כל מה שאני זוכרת ממנו. הוא היגר לאמריקה.

פרנק היה הבן השני למשפחת סמואל הלונדונית, אלוהים יודע מה הביא את אלה לראשית פתח-תקווה, בעצם היתה עוד טבועה בהם פולניה; האב, יהודי גלותי צנום, שר זמירות, ו[הם] שומרי מסורת, קנו להם פרדס וכפי הנראה היו עשירים.

הבכור בבנים כבר היה באוסטרליה. השני, בעל שפם ומשקפיים, צנום – היה דוחה אותי במראהו, אבל הוא משך בשבט כינור להפליא, ואני אהבתי צלילים, ותיכף הרגיש בזה; היה מביט עליי ולאחר זה אל קופסת הכינור השחורה, ומחייך תוך שפמו, אחר בא טקס התה, האנגלי לכל דבר – עם כלי כסף ובדולח מצלצלים – ושבו את עיניי – ואבקר.

אחרי שפרנק סיבך את ליבי בנגינותיו היה מושכני על ברכיו וביד אחת היה מפטם אותי בשקדים מסוכרים ובפלחי ״קייק״ ענקיים הנמוגים בפה, וביד שנייה היה מטייל מתחת לשמלתי הקצרה המעומלנת – הדבר לא נעם לי כלל – אבל מתוקף כבודי לנגינתו המקסימה לא זזתי עד גמר טקס התה, וכולם קמו ועברו למרפסת.

*

נכתב: 1978לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897 לערך. בכתב-היד נכללו שלושה סיפורים-ציורים קצרים: ״השוורים״ וה״כרמ'ל״ – ״לפרסום״, ועוד דף אחד, ״לא לפרסום״, שקראתי לו בשם: ״שני מחזרים״.

מגרש טלושקה (העקרב)

״טלושקה״ – פירוש המלה לא ידענו, אבל כך נקראו שכנינו שמצד צפון לביתנו – היה להם בית-עץ מוארך בנוסח זר, ומגרש-ענק שהשתרע על גבעה של אדמת-בור. חלק מן המגרש היה זרוע תמיד, ללא שינוי – תפוחי-אדמה ענקיים שכמותם לא ראינו כאן; ונוסח עבודתם היה שונה משלנו: עובדים היו באת, כשהם דורכים עליו ברגל – ואילו אנו עבדנו במעדרים.

אב זקן ובתו האלמנה, עם בן ובת קטנה, בגילי. היו אלה אנשי-כפר רוסיים ושפתם היתה מין בליל של יידיש ורוסית, ויותר משיכולנו לדבר איתם – אותתנו להם בתנועות ידיים ופנים.

״טלושקה, טלושקה!״ היה הזקן הומה מתוך זקנו הסבוך – כך היה נוהג לקרוא לבתו. את פירוש המלה לא ידענו אבל קבענו אותה כשם משפחה מאחר ששמם לא היה ידוע לנו.

״הגבעה של טלושקה״ – כך נקרא המשק שלהם בפי כל תושבי המושבה. הגבעה היתה נפלאה – והרבה דברים נתרחשו עליה. דבר ראשון, היתה כמעט סוגרת על האופק, בצד צפון; ודבר שני, את העשבייה שלה לא אשכח לעולם – מין אוסף של כל מיני בצליים ובעלי פקעות, החל בחצב וכלה בשלוויות רכות-צבע, חמציץ שפרח בזנבותיו האדומים, וצבעון-ענק שכמותו לא ראינו בכל הסביבה. בכל אביב היה חלק מן הגבעה הופך סגול, רך מתורמוסים נודפי ניחוח-דק, ועל ראש הגבעה התנוסס רותם אחד לבן, גדול מעודן ומזכיר כלות עצובות.

היה זה גן-עדן. בין שיחי דם-המכבים היו תלוליות קטנות של חפרפרות – והאדמה היתה אדמדמת סביבן. שכבה עבה של סביונים כיסתה את הקרקע, וביניהם הייתי מוצאת מעין קן קורי-עכביש מכוסי-טל שהייתי מקפלת אותם. ומתחתם רחש קן שלם של תולעים יפהפיות מכוסות פרווה חומה זרועה נקודות-זהב, וכל נקודה מגדלת מעין שפם קטן של שיער שחור. קינאתי מאוד בפרוותם הנאה. ומעין ניחוש של אלגנטיות נשיית שלעתיד-לבוא התעורר בי למראיהן.

על גבעה זו היינו קופצים ״בוקה״, חבר נערים בני שבע-שמונה – ואני לא ראיתי כל סיבה – לא להשתתף במשחק זה. הקפיצות שלי היו אמנם בינוניות, אך לא נופלות משל אחרים, רק השמלה התעופפה וניגלו תחתוניי בעלי-התחרה – והנערים היו מגחכים קצת אך לא העזו להוציא אותי מן המשחק.

הייתי מין גידול-פרא בתוך ראשית זו. הכל היה טעון סודות – אדמה, צמחים ובעלי-חיים – יותר מאשר בני-אדם.

שכנינו בדרום-מזרח, ומעבר לרחוב, היו משפחה רוסית, עם נקיון רוסי קפדני, עם סאמובאר מתנוצץ ופולחן-התה – שלא ידעתי עליו בביתנו (אנו שתינו קפה) – אשה בלונדינית מוצקה ורודה רעשנית וצחקנית היתה מולכת על שעת-התה. ניחוח של סבון ריחני נדף ממנה (אנו השתמשנו בסבון-כביסה גם לרחצת-הגוף – מין סטואיות של אבא!) – והיא כולה מבריקה בין הכוסות השקופות-להפליא וקערות של עוגיות ריחניות – על התה ויתרתי אבל עוגיות בלעתי בלי סוף.

ועל-ידי הבן, חברי, בן-גילי, נער שזוף בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואני רזה – ירקרקת ממלריה, עם צמות ארוכות – מובן שהיינו זוג לא רק בעינינו אלא גם בעיני ההורים, שהיו בידידות רבה – בספק צחוק ספק רצינות היו קוראים לנו ״חתן-כלה״.

לפי המושגים של ימינו אלה הוא היה נער ספורטיבי, רזה, קפצן מצויין ומתעמל – וכמובן חרה לו על שאני ברגליי הארוכות מנסה להתחרות עימו בקפיצה – ולא פעם הרביץ לי – סתם ככה, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב התפייסנו מיד. ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, היו ההורים מתערבים ומשלימים בינינו – וכך היינו חברים לתיור הסביבה ולכל מיני משחקים.

יום אחד הביאה לי דודה ירושלמית שמשיה קטנה אדומה – אני יצאתי מכליי – היתה זו כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שעוררה את דמיוני. הייתי אוספת את קפלי שמלתי הקטנה – בידי האחת, כפי שראיתי מ״האנגלנדרקה״ (משפחה לונדונית שבאה להתגורר על ידנו) – מעשה-דַמה, ובשנייה החזקתי את השמשיה האדומה שהטילה אור-אדום על שערותיי הפזורות – ובן-זוגי משרך דרכו אחריי – הרגשתי אז עצמי במרומי האושר, ממש כזוג מאושר ומבוגר של הימים ההם.

בנינו לנו סוכה מענפי-אוקליפטוס וכיסינו אותה בשבטים רכים ריחניים, היינו יושבים בה וקולטים את הריח החריף, לאחר זה היה קם והולך בחשיבות רבה ״לעבודה״ בכרם (זו היתה ״תקופת הכרם״ במושבה), ואני הייתי מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אוקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אוקליפטוס ארוכים ויבשים היו דגים, שאותם הייתי ״מטגנת״ בקערית-פח קטנה שסחבתי מן המיטבח. גן-ילדים עוד טרם היה אזיי – וכך בילינו יחדיו שנים אחדות.

פעם, ביום-חורף בהיר – כשהחצר החולית שלנו היתה כולה שטופה אחרי הגשם, ועשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה, וריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן כשתלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – התחלנו לבנות מעפר כל מיני בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג'אמע ערבי מחודד שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראינו בכפרים הערביים וביפו העיר – ומתוך כך הגענו לאיזה חור שטוח בראש גבשושית, שעורר את דמיוננו משום שהיה דומה לטאבון ערבי. החלטנו שעלינו לפתוח בו פתח מלמעלה – להכניס עלי-אוקליפטוס יבשים, להדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אני ניגשתי לעניין בהיסוס-מה. אמרתי לו: ״אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה.״ אני עמדתי קרוב לחור והוא מאחוריי. פתאום התחיל ללגלג עליי: ״פחדנית, ילדה קטנה.״ מיד, כתמיד, התעורר בי הרצון לנצח. תחבתי את האצבע לחור והוצאתי עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש החלו לזרום מן האצבע ליד. טילטלתי אותה והעקרב נפל. מין ענק שחור שכמותו לא ראיתי מעודי. צעקותיי היו מוזרות לאוזניי – מעודי לא צעקתי, ונידמה לי שמעט מאוד בכיתי בילדותי.

מיד הרגשתי בזרועותיו הריחניות של אבא סביב גופי כשהוא לוחצני בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב לא פג. חברי הסתלק מיד – כאשר יעשו תמיד הגברים שגרמו איזו תקלה – אבל מרחוק שמעתי שהוא מקבל מנה של מלקות.

השכנים התאספו: ״לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה.״ בין כולם הבקיע לו דרך – ״האנגלנדר״, כשבידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – היה זה, כמובן, אמוניאק, התרופה הידועה נגד עקיצות – ואז נרגעתי ונרדמתי בזרועות אבא, שלא זז ממני כל אותו היום. וכך הפך היום חג – חג עצוב וכאוב ובכל-זאת – להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת.

*

נכתב: 1967-1969. תקופת התרחשות הסיפור: 1901-1902. נוסח ראשון: ״העקרב״, קטיף ד'-ה', תשכ״ז, 1967. נוסח שני, בתוך: ״זיכרון ראשון״ – פרק ב', ״מגרש טלושקה״, ״קשת״, חוב' ע״ב, קיץ תשל״ו, אוגוסט 1976, והוא שנכלל בקובץ ״גן שחרב״, עמ' 10. הנוסח המובא כאן נערך מחדש בשילוב כתב-היד של הנוסח הראשון: ״העקרב (קטע מספר)״, משנת 1966 לערך. טלושקה – פירושה פרה צעירה, מבכירה. הנער המתואר כאן הוא כניראה בן-ציון גינזבורג, שבית משפחתו נמצא בקטע הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, פינת ברון הירש, (מאחורי מצבת הברון כיום). הבית של משפחת אסתר, שניבנה בשנים 1900-1901 לערך, נמצא ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש״י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי ״חדשות בן עזר״:

* יורם גולן: עלתה בי שאלה שאיני מצליח למצא לה תשובה. אולי בעזרתך ובעזרת הכותבים בעיתונך תימצא תשובה. השאלה היא: היכן הם כל מארגני ההפגנות (התפרעויות כפי שאני מכנה אותן)? מי הם? מדוע אין הם עומדים בראש? מדוע אין התקשורת מדווחת עליהם? האם הם כל כך שקופים שאיש אינו מדווח עליהם? אולי יֵצא עיתונאי אמיץ ויפנה את הזרקורים לעבר אותם מארגנים? אז נוכל לשאול אותם כמה שאלות והראשונה שבהן. ״מי מממן את הפעילות שלכם?״

האם אין הציבור הבלפורי זכאי לדעת? או שמא אין זה מעניין אותו. אם כך אבוי לנו ואבוי להם. 

אהוד: יש לי תחושה שחלק משאלותיך עליך להפנות ל״קרן לישראל חדשה״, שלדברי נעמן כהן מממנת חלק מן ההפגנות האלה.

* דודו שליטא: אהוד היקר – אתה הוא האנרכיסט! ראש ממשלתנו מואשם בפלילים על ידי הגופים המוסמכים לכך על פי חוקי מדינת ישראל, וזאת אחרי חקירה מדוקדקת במשך שנים. כמו כל נאשם יהיה על נתניהו לעמוד למשפט. אתה אינך מקבל את חקירתם, את טוהר כוונותיהם ואת חוקיות כתבי האישום, וגם מכין את הרקע לאי קבלת פסק הדין בעתיד, בטענתך שנתניהו לא יזכה לדין צדק. אתה הוא, אם כך, האנרכיסט פורע החוק, ומה לך כי תלין על אלפי המפגינים, ביניהם בחירי בניה ומיטב מוחותיה של מדינתנו. אתה משתלח בהם ללא הרף, בלשון בוטה ומעליבה. יש, כנראה משהו במפגינים כנגד השלטון שמעביר אותך על דעתך. אני עוד זוכר לך את ההשתלחויות הגסות והמבזות גם במפגיני רוטשילד של 2011. אולי יש לכך הסבר, אני איני מבין זאת.

אין לי בעייה עם אהדתך ונאמנותך לראש הממשלה. אך צר לי מאוד שאתה הופך את מפעל חייך המפואר והייחודי, לפמפלט תעמולתי מהסוג הנחות ביותר. בסגנונך המתלהם, אתה מהדהד את הטענות המטומטמות שממציאים הזויי לשכת ראש הממשלה: על איומים כביכול, על חייו, עד כדי רצח פוליטי, רחמנא ליצלן, ואינך מבין בנאמנותך העיוורת שאתה מסייע ביד נתניהו ליצור משוואה צינית בינו לבין רבין הי״ד שדמו צועק אליו מן האדמה, כשם שניסה ליצור משוואה בינו לבין יעקוב אבו אל חיראן המסכן שנרצח על ידי השוטרים, או המשוואה של אשתו עם אישה מוכה ומוטרדת מינית,  ועוד כהנה הבלים על האוטובוסים המסיעים את המפגינים, הקרן החדשה המממנת אותם  וכיו״ב. את הביטוי ,״אידיוטים שימושיים״ למדתי מעיתונך.

אני קורא לך להגן בחירוף נפש על העיתון שלך, ועל המקום הנדיר שלו בתרבותנו, ומפציר בך, אל תזהם אותו בקלישאות ירודות מתוך דף המסרים של בלפור, כשהן חוזרות על עצמן באופן כפייתי. אני מעריך ומכבד את יכולת הקבלה שלך כל הבעת דעה מעל דפי עיתונך, גם אם היא גורמת לפלצות, לך או לקוראיך, אך למרות זאת  היה לדעתי,  מקום לפסול  מאמר של הגאון המופלג שטרח להוכיח באותות ובמופתים שהשמאל לדורותיו הוציא מתוכו רוצחים הרבה לאין שיעור לעומת הימין. חבל שהכותב עוקר ההרים, לא הזכיר את יוזף סטלין, הרוצח האולטימטיבי, שהיה, שמאלן מבטן, עובדה שהיתה סותמת את הפה לכל מי שהיה מעז לומר משהו על הימין בהקשר של רצח פוליטי. ואתה, לא מעיר לו במילה  או עדיף מכך – מונע מקוראיך את הזוועה הזאת. 

בקשה לי אליך אהוד, לסיכום. אנא חזור לרוח המקורית של המכתב העיתי הלילי המופלא שלך, וחסוך מאתנו את ההערות הלא רציניות האלה. אני מניח שהן פוגעות ברבים, אבל בטוח שהן פוגעות בתחושותיי, אוהד וותיק שלך, כסופר, כאיש רוח וכחלוץ. ואם תחליט בכל זאת שאינך מסוגל להפסיק לכתוב אותן, אנא גרע אותי מרשימת נמעניך. כמו שאומרת הבדיחה הסובייטית הידועה: ״אתה תישאר כאן, ואני אלך קיבינימאט.״

חגים ומועדים לששון.

דודו שליטא

אהוד: דודו היקר, מאחר שאינני חוזר בי מאף מילה שכתבתי בנושאים שהעלית במכתבך – אני מכבד את בקשתך וגורע אותך מרשימת הנמענים של המכתב העיתי.

בניגוד להתלהמות שלך כלפיי – אין לי שום קשר, ישיר או עקיף, לנתניהו או לבני חוגו ומשפחתו.

ומילים אחדות לסיום: ברור שאילו מינו את המנהיגה דפני ליף בשנת 2011 לראש ממשלת ישראל, ואת המנהיגה סתיו שפיר לשר הביטחון – לא היינו נמצאים כיום בעיצומם של הסֶגר ומגיפת הקורונה – שכל העולם כבר נחלץ ממנה, כי השתיים היו יודעות טוב יותר לנהל את המדינה מאשר הנאשם בפלילים נתניהו – ממש כמו שהן התהדרו אז בשקר של ״הפגנת המיליון״, הפגנה שמעולם לא הגיעה למיספר המשתתפים הזה – אלא בפירסומים באותה תקופה באותה תקשורת תומכת השקרים ששיתפה עימן פעולה – ממש כפי שהתקשורת היום משתפת פעולה בתמיכה בלתי פוסקת בהפגנות המתקיימות נגד נתניהו השנוא עליה, ובחשיפתן המוטה תמיד נגדו, מעבר לכל פרופורציה, – הפגנות מטורפות שמקיפות אחוז מבוטל בעם ובדעת הקהל.

לפי התקשורת יש בהפגנות הללו רק ״אלימות״ מצד המשטרה ותומכי נתניהו – ואילו האספסוף הנאור-הנבער הפורע חוק והמערים על התקנות בימי מגיפת הקורונה – אספסוף זה אינו זוכה כמעט לשום מילת ביקורת מצד התקשורת המלטפת אותו ותומכת בו ומשדרת בלי סוף ״הפגנות״ של כל עשרה מפגינים על גשר עם דגל שחור!

* אהוד היקר, ישראל בר-ניר ויעקב וימן מקבלים את דעתך שמפגיני בלפור הם אספסוף נבער של שונאי ישראל. בר-ניר משווה אותם לאוהדיו של מוסוליני (נושאים דגלים שחורים כמו החולצות השחורות של אוהדי הפשיסט; רק שבר-ניר לא שם לב שהשוטרים לובשים מדים שחורים!) – כשכל כוונתם לעקוף את הבחירות שקבעו שנתניהו הוא ראש ממשלה, ולהדיח אותו בדרך נכלולית של הפגנות והפללה.

ובכן, שתי עובדות: נתניהו לא ניצח בבחירות, ולולא הכניעה של גנץ ואשכנזי, היתה סכנה לבחירות רביעיות. ושנית, המפגינים אינם נאבקים נגד תוצאות הבחירות – מצידם שהליכוד ימשיך לשלוט, רק מי שחשוד בפלילים אינו ראוי לשלוט, וזה לגיטימי לחלוטין – הרי נתניהו טען בצדק שאולמרט אינו יכול להמשיך להיות ראש ממשלה לאחר שהוא חשוד בפלילים. מדוע הדין חייב להיות שונה לגבי נתניהו? נכון שנספחים בין המפגינים כמה עשבים שוטים (עירום, בלונים בצורת אברי מין), אבל המפגינים ככלל הם ישראלים מעולים שאיכפת להם מהמדינה, ביניהם מיטב הסופרים, האמנים, אלופי מיל' – אנשים שתרמו למדינה יותר מיאיר נתניהו שמאחל להם ולכל הקיבוצים ״השמאלנים״ את כל הקללות והגידופים האפשריים. ההפגנות היום נגד נתניהו דומות להפגנות של 1974 נגד גולדה מאיר – האם הלוחמים שחזרו מזוועות המלחמה ונתקלו בתוצאות המחדל הנורא – היו שונאי ישראל?!

ד״ר אבישי בן חיים הוא אנטי אשכנזי אדוק, ונעמן כהן חושף את הטמטום בנימוקים שלו נגד ״ישראל הראשונה״. הכי מגוחכת היא הטענה של בן-חיים שכתב אישום נגד נתניהו הוא כתב אישום נגד ״ישראל השנייה״. ישעיהו ליבוביץ' אמר פעם שטמטום ורשעות באים בדרך כלל יחד, וזה מה שמאפיין את שונא ישראל זה.

מועדים לשמחה,

משה גרנות

אהוד: ישראל בר-ניר ויעקב וימן, כמו עוד רבים אחרים – הם לא אנשים ש״מקבלים את דעתי״ – כאילו יש לי השפעה עליהם, אלא הם אנשים שיש להם דעה משלהם ואותה הם מביעים, ותאמין לי שזו גם דעתה של מרבית האוכלוסייה השפוייה בישראל – שנקעה נפשה מהשתוללותם ומהשמצותיהם של המפגינים שונאי ישראל – גם אם אלה סופרים, אמנים ואלופים במיל'!

איתך לא אתווכח כי כנראה גם אתה סבור שיש להדיח ראש ממשלה נבחר ומכהן אם רק הוגשו נגדו כתבי אישום, אפילו יתברר, במרוצת חמש השנים הקרובות – שהם מופרכים!

אגב, הגוש של נתניהו כן ניצח בבחירות, 58 מנדטים של ח״כים יהודיים! קואליציה שהיה אפשר להפיל אותה רק בברית אופוזיציונית יחד עם הרשימה המשותפת בשנאת ישראל! – ולפי סקרי דעת הקהל יש כיום לגוש הימין שלו רוב ברור בקרב הסיעות היהודיות בכנסת וגם בכלל! – ואילו ל״ראש הממשלה החלופי״ בני גנץ, שעד לא מכבר, חרף מגיפת הקורונה, תמך בהפגנות נגד הממשלה – מעניקים הסקרים 9 מנדטים!

* קוראה נאמנה:  אהוד יקר, העיתון [1580] גדוש ועמוס ומלא וסוער במיוחד. קשה לי להבין מניין אתה לוקח כל כך הרבה כוח... ומה אגיד? כל הערותיך לכותבים מבטאות אותי ממש, למרות שאת דברי הכותבים עצמם רק קראתי ברפרוף, כי הם עיצבנו אותי. ולא רק הייטנר הפעם, גם רהט, כמדומני, על ליבסקינד (שאני באמת לא מבינה מה קרה לו...) ועוד ועוד.

אהוד: אני מותקף על תמיכתי בנתניהו, ויש שגם מבטלים את קבלת המכתב העיתי בשל הדברים שלי. זה מדהים כיצד אנשים משכילים הופכים לאספסוף של לא-חכמים ומוכנים להרשיע את ראש הממשלה עוד בטרם החל משפטו להתנהל.

להערכתי יימשך המשפט כחמש שנים! – ובמהלכן הציבור יאבד עניין במשפט בגלל אוקיינוס של פרטים שלא יחדלו להתפרסם כאילו הם הדבר החשוב ביותר בעולם, עד שיימאס הקרקס הזה.

רק בגלל ההדלפות נגדו – היה כבר מזמן צריך לבטל את האישומים נגד נתניהו.

* קוראה נאמנה:  אבל אם אתה מדבר על ההדלפות, הרי היום יש להם חג, כי מנדלבליט קבע שאפילו לחקור אותן לא ניתן!!!

מה אגיד? הולך כאן משהו נורא, לדעתי. אני לא מצליחה להבין את השנאה ואת השיפוט הזה...

אבל אני הרי יודעת שההתקפות עליך הרי לא יעצרו אותך, וזה העיקר. ואולי באמת כדאי לשלוח פעם את העיתון ללשכת נתניהו!

זה דווקא יהיה מעניין!

אהוד: בשום אופן לא אצור קשר. עליי לשמור על העצמאות שלי ושל המכתב העיתי.

* מוטי הרכבי: אזהרה חמורה! שני חברים שלי ישבו בתל אביב בחוץ. ניגשו אליהם שתי צעירות מהמפגינות והסבירו להם ברצינות גמורה שלא יישבו בחוץ, בגלל שביבי מרסס (לא אמרו במה) את ישראל ממטוסים!

במחשבה נוספת אני די חושב שהגברות צודקות. איך אפשר אחרת להסביר את הטמטום של מפגיני השמאל. לדעתי אכן נדפק להם הראש בגלל הריסוס שנתניהו מרסס. אבל לא ממטוסים אלא מצוללות שהוא מטיס באוויר.

ואם בקורונה מדובר אז ערוצי הפייק 11, 12, ו-13 – כבר יודעים בדיוק איפה טרמפ נדבק בקורונה. הם מצביעים על טכס ההודעה הרשמית של המועמדת לבית המשפט העליון שהתקיים על מדשאת הבית הלבן. אני מניח שבגלל הריסוס הם שכחו שיום קודם הם טענו בלהט [בקשר להפגנות נגד ביבי] – שלא נדבקים בקורונה באוויר החופשי!

* בואו נאמר שמדינת ישראל היא הידרה. למי שלא יודע זו מפלצת בעלת כמה ראשים דמויי נחש. כעת נדמיין שכל ראש זה אחד ממנהיגינו הדגולים שמאל, ימין, מרכז, חרדי, דתי לאומי, ערבים או כל נציג אחר. גוף ההידרה נשלט על ידי הראשים שמפעילים אותו וכל ראש אחראי על חלק בגוף. אחת הבעיות של ההידרה שלנו שכדי לחיות עליה לנוע קדימה ואם היא נעצרת יתפוס אותה הרקולס שמייצג את המלכה הבלתי מעורערת של השנה שהיא וירוס הקורונה למי שתהה.

כעת ראשי ההידרה, שזו דוגמה מצויינת לנבחרי הציבור נאבקים בינם לבין עצמם ומנסים להוריד אחד לשני את הראש. ההידרה, במקום להתקדם, נעצרת והגוף נלחם בעצמו ומטבע הדברים אנו מקבלים דלקת אוטואימונית חריפה שאפילו פרופסור ליס יזעק גוועלד. כדבריו של ז'וז'ו חלסטרה (למי שמכיר מהקומדי סטור) ״ותחשבו על זה טוב.״

ינון ראב

אהוד: ינון ראב הוא נכדו של הסופר יצחק ראב, שהיה נכדו של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה לבית הרשלר בירושלים. את יצחק ראב נעים ההליכות היכרתי היטב וערכתי והוצאתי לאור את הרומאן שלו ״עלה ברוח״ ב״ספריית פועלים״, בימיו של נתן יונתן עורך מדור הפרוזה של ההוצאה, וכן הבאתי לפרסום מחודש של קובץ סיפוריו של יצחק ראב ״בהימוט חומות״ בספריית תרמיל של קצין חינוך ראשי בעריכת ישראל הר.

* קרולינה לנדסמן: ״כדי שבחורה בישראל תוכל ללכת במכנסיים קצרים, דרוש נשק להשמדה המונית.״ [״הפשיזם מת, תחי הדיקטטורה״, ״הארץ״, 2.10].

זו כיום הרמה של הכותבים הסהרוריים ב״הארץ״ – בהתאם לקו של מערכת העיתון.

* שאלה: האם גנץ חכם?

* ציטוט: הפרוגרסיבים רוקדים על דמו של הנשיא טרמאפ, ומאחלים את מותו. אלה רוצים לשלוט בחודש הבא בארה״ב.

שביעות רצון עצומה ב״תקשורת״ האמריקנית ממחלתו של הנישא, אם כי הם מסווים את זה ב״דאגה״. אלה דמעות תנין של רשת הרוע CNN. אבל הפרוגרסיבים והאסלאמיסטים במפלגה ״הדמוקרטית״ לא מסתירים את שמחתם. ובאנטיפה רקדו הלילה ברחובות (יש סרטונים). זה הארגון שביידן אמר שהוא ״רעיון״.

אחד מהם, הבמאי הכושל והפאשיסט מייקל מור [תמונה], זה שעשה סרט על הנשיא טרמאפ בו תיאר אותו כנאצי, כתב בטוויטר שהוא מזדהה עם הנגיף, לא עם טראמפ: ״הנגיף המסכן הזה נמצץ לגוף שלו (של הנשיא), ונתקע שם. איך יצליח לברוח? טראמפ רוצה להשתמש בו כמשענת: 'רואים את השפעת הסינית? ניצחתי אותה, כפי שניצחתי את ביידן. שניהם המצאה.' – [מור:] מחשבותיי ותפילותיי נמצאות עם הנגיף.״

אותו מייקל מור כתב ב-2018 מכתב פתוח לח'מינאי, בו ביקש ממנו סליחה בשם העם האמריקני על הסנקציות שהטיל הנשיא על המשטר באיראן: ״אני קרוב ומאמין באיראן יותר מאשר אני קרוב ומאמין בו (בטראמפ),״ כתב שם.

יועצת-לשעבר של הילרי קלינטון, מוסלמית פקיסטנית בשם זארה רחים, כתבה: ״זה נגד הזהות המוסרית שלי לציין זאת בארבע השנים האחרונות, אבל אני מקווה שהוא ימות.״

שני הציוצים האלה הוסרו בידי טוויטר בנימוק שאין לפרסם איחולי מות לאיש, ״אבל זה לא ישנה את החשבון.״ לא דאגנו מכך, חס וחלילה, למטורפים של כת ה-PC הרי מותר הכול, בארה״ב ובישראל, כמו הפאשיסטים שמתרוצצים ברחובות ישראל עם חולצות שחורות בזמן מגיפה, ומסכנים את כולנו. למזלנו, אצלנו מדובר במיעוט שולי וחסר חשיבות, וככלל אני בכלל לא טורח להתייחס אליו. אך ארה״ב במצב כגרוע מאוד, ומי שיכול, שיחזור ארצה בזמן.

זאת המפלגה המסוכנת, שבעוד חודש רוצָה לשלוט בארה״ב ובעולם החופשי. הפרוגרסיבים והאסלאמיסטים יודעים שביידן זקן, סנילי וחלש, והם ישלטו בו. האיש הזה, דונלד טראמפ, הוא המחסום היחיד בינם לבין שליטה על העולם. God save America.

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 3.10.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: הדולר בשוק השחור של איראן ממשיך לזנק, כאשר כבר עבר את קו ה-300,000 ריאל לדולר, והמכה הכלכלית הופכת קשה מנשוא. בכך הפך המטבע של איראן לחסר ערך, לערימות של ניירות.

בראשית השנה החדשה, כלומר ב-20 במרץ, היה השער 160,000 ריאל, ולכן זו הידרדרות קשה. בסוף יולי עמד על 250,000. לשם השוואה: בשנת 2015 היה השער 30,000, ובשנת 1979, כאשר האסלאמיסטים חטפו את המדינה, היה השער 70 ריאל לדולר אחד. הריאל הוא הכלי הטוב ביותר לאמוד את הצלחת המהפכה השיעית הדתית באיראן.

השבועות האחרונים היכו את המשטר בטהראן במכות קשות, עם צלילה של המטבע ועוד צרות, אך זה מוסתר בידי המשטר ובידי ״התקשורת״. כמה מיליארדים איבדה כבר המדינה הזו, וכמה נרצחו בגל התקוממות האחרון? מה עושה לאיראן הסכם השלום שלנו, מה המיספר האמיתי של מתי הקורונה?

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 2.10.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

* ציטוט: המצרים מבהירים למומצאים [״הפלסטינים״]: מי שיתקרב לגבולנו – ״יקוצץ״. הם מדברים בשפה שהמומצאים מבינים. פה זה לא ישראל.

לאחר שספינת ״דייגים״ נכנסה לתחום המים המצריים מרצועת עזה, חיל הים המצרי ירה בלי שום חשבון לעבר הספינה, הרג שני דייגים, ולקח את השלישי.

לאחר מכן התפרסמה אתמול [28.9] האזהרה הרשמית והמפורשת הזו, מפי איש תקשורת המקורב לשלטון, אחמד מוסא, בטלוויזיה המצרית [סרטון]:

״אני מזהיר אתכם: מי שיתקרב לגבול שלנו – יקוצץ (כלומר יחוסל. ג.ב.). אין זמן לקשקושים. הגבול שלנו הוא קו אדום לכולם. ושאף אחד לא יחשוב אפילו לנסות אותנו. אתה יכול להתקרב אל הגבול המצרי, אבל תדע שלא תחזור. ההחלטה להתקרב אל גבולנו היא שלך, אבל החלטה לחזור כבר לא שלך, כי לא תחזור, וחמאס מבין את דבריי טוב מאוד. אני אומר להם, שיבינו טוב: אתם רוצים לכרות ברית עם ארדואן? אגיד להם שיילכו, שלום (שתיקה רבת משמעות) אבל, אחזור על זה פעם נוספת, והם יודעים (החמאס) שאני מדבר אליהם: מי שייכנס לתוך הגבול אפילו עשרה ס״מ – לא יחזור.״

פה זה לא ישראל הרחומה, עם הבלונים, התיזוזים, ה״כתבים״ ה״צבאיים״ הפחדנים וה״חששות״ של מערכת הביטחון. פה זה המרחב הערבי האכזרי, פה ״מקצצים״, והמצרי מדבר בשפה שהמומצאים מבינים היטב [סרטון].

המומצאים איבדו את מדינות ערב (חוץ מהבוגדנית קטר) והם הולכים עם ארדואן ואיראן. המצרים לא סולחים. ויחד עם זאת, הם שוב פתחו את מעבר רפיח (אם כי לא באופן קבוע, בשל הקורונה), וההמונים בורחים מרצועת עזה, כרגיל. מי רוצה להישאר שם? אף אחד. מי רוצה להישאר אצל מחבלי רמאללה? אף אחד. מוסלמים נמלטים מארץ ישראל,  היהודים חוזרים אליה.

התמונה מהיום: הם מובלים באוטובוסים סגורים מרפיח ישירות לשדה התעופה בקהיר, ושם מגורשים לאיסטנבול. מטורקיה הם מתפזרים לאירופה, או לכל מקום אחר: [סרטון].

ד״ר גיא בכור באתר שלו, 29.9.2020

[אפשר למצוא את הציטוטים, עם הסרטונים, באמצעות כניסה ליו-טיוב].

ואנחנו שואלים: מדוע אֶת מרבית הידיעות החשובות שמביא גיא בכוֹר – לא ניתן כמעט למצוא בעיתונות המשודרת והמודפסת שלנו?

אולי מפני שהיא עסוקה בעיקר בקקה של המפגינים נגד נתניהו?

* * *

״עכשיו זה ברור

נתניהו אשם במגיפת הקורונה

רק ניפטר ממנו בזכות ההפגנות הצודקות

והמגיפה תיעלם!״

ממני, ג'וחא, ישירות מבית המשוגעים

* * *

הרמב״ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ״ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה ״אשר יצר״

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

״חדשות בן עזר״ נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2260 נמעניו בישראל ובחו״ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה חמש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד״ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב״ויקיפדיה״ (״אהוד בן עזר״ – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב״גוגול״) ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב ״ארכיון חדשות בן עזר״ או רק ״חדשות בן עזר״. לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון ״ידיעות תל-אביב״ (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: ״אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו.״

* * *

בן כספית: ״אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה.״ (״מעריב״, 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז״ל: ״למחרת הגיע אליי בדוא״ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע.״ (״מעריב״, ״סופהשבוע״, 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: ״הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

״הצינור גנוב! הצינור גנוב!״

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף.״

(״מעריב״, 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: ״'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות.״

* * *

ויקיפדיה: ״בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: ״חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח.״ סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים.״

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,077 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת ״קיצור תולדות פתח-תקווה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,079 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת ״הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה״.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,689 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה״צברית״ הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של ״חדשות בן עזר״ מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך ״ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב״, ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת ״רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,451 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'״, מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-93 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״האבטיח״ מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,633 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל״י״

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת ״תל-אביב בראשיתה בראי הספרות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר ״צל הפרדסים והר הגעש״, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ״ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב״ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ״כובע טמבל״ לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״המחצבה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן ״אנשי סדום״!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לא לגיבורים המלחמה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר ״פרשים על הירקון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה״

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר ״בין חולות וכחול שמיים״! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״אוצר הבאר הראשונה״!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״בעקבות יהודי המדבר״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״לשוט בקליפת אבטיח״

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״השקט הנפשי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן ״הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח״!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״הנאהבים והנעימים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי ״שלוש אהבות״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים ״המציאה״!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים ״יצ'ופר הנוער״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע ״50 שירי מתבגרים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי ״המושבה שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע ״חנות הבשר שלי״!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע ״בארץ עצלתיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה ״והארץ תרעד״! עם מאמרה של

ד״ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב״והארץ תרעד״,

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים ״יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר״ עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-63 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין ״אומץ״!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה ״להסביר לדגים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״ברנר והערבים״, 2001, עם הסיפור ״עצבִים״ של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״שרגא נצר סיפור חיים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר ״התלם הראשון״ מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון ״ספרי דורות קודמים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת ״חשבון נפש יהודי חילוני״, שיחה בערב יום כיפור תשנ״א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר ״בעתיד הניראה לעין״, נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת ״רקוויאם לרבין״ [מאמרים ו״רקוויאם״, 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים ״יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון״ אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר״צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם ״אין שאננים בציון״!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה ״נגד ההזנייה באוניברסיטאות״, דברי אהוד בן עזר ב״יו-טיוב״ ובתעתיק המלא, ״אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל״, מתוך הכנס ״רק על הסכסוך לדבר ידעתי״, מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר ״ספר הגעגועים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ״מסעותיי עם נשים״!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: ״שירי החשק של חיימקה שפינוזה״!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת ״תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908״ בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: ״תחנת הרכבת״.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה ״ספרי אהוד בן עזר״ עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת ״חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה״ דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י״ז באב תשע״א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר ״סדנת הפרוזה״).

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו״ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת״ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של ״לילי מרלֵן״!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,231 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי ״חדשות בן עזר״

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות ״קמשונים״, כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל הפרוזה״ בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך ״אסתר ראב / כל השירים״ במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,244 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב״מ – אזל!

*

ישראל זמיר: ״לכבות את השמש״, הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש״ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. ״לא כולי אמות״. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: ״שופט בשר ודם״. רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל״חדשות בן עזר״ וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

״מכתבים לחבריי במזרחי״ מאת מלכיאל גרינוולד – אזל