פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1659

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ה בתמוז תשפ"א, 5.7.2021

הגיליון הבא יופיע לא לפני יום שישי, 9.7.2021

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: // אסתר רַאב: שִׁירִים עֲשֵׁנִים. // אורי הייטנר: 1. ריבלין איש ההדר. 2. צרור הערות 4.7.21.  // עקיבא נוף: גילגלוצ. //  יצחק גנוז: פְּגִּישָה עִם חָבֶר מְהַגַּחַ"ל. // גיא משיח:  יריעה ברוח. על שירי דינה קטן בן ציון. // רוֹן גֵּרָא: כְּזַעֲקָתִי. // נעמן כהן: עמל כפיים בין בורוכוב לגורדון. // אסתר רַאבּ: תחת האוקליפטוס בחילואן. // עדי בן-עזר: אפרודיטה 25. פרק חמישי: לא הבנתי מה קרה לקסם בזמן האחרון. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק תשיעי: יֵינע קוס-אוּחתו הוא יינע טאך, ושימל בנו משוֹלוּקְטָה הכובסת. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ
(שירים 1981-1972)

זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם

שִׁירִים עֲשֵׁנִים

לזאב וילנאי

א.

לֹעוֹת כְּבוּיִים

שֶׁל הָרֵי-שְׂרֵפָה  –

עֲדַיִן עֲשֵׁנִים;

בַּלֵּילוֹת

מִתַּמֵּר עֲשָׁנָם  – 

וּבְסִיסָם

עֲדַיִן אָדֹם:

מִדֵּי פַּעַם  –

נוֹשֵׁף וְעָשֵׁן,

פּוֹלֵט לְפֶתַע

לְשׁוֹן-אֵשׁ

אֲדֻמָּה  –

גּוֹנֵחַ, וְנִרְדָּם שׁוּב  –

וְרֹאשׁוֹ עַל חָזֵהוּ;

הַלֹּעוֹת הַכְּבוּיִים

הָרַבִּים סְבִיבִי  –

צוֹפִים בִּי  –  –  –   

ב.

הָרַיִךְ

יְעָרוֹת צְעִירִים

עֲשֵׁנִים בַּלֵּילוֹת  –

וּבַיָּמִים:

מִשְׂרָפוֹת חֲדָשׁוֹת

וּבִקְעוֹתַיִךְ מְסַפְּרוֹת

עַל שְׂרֵפוֹת יְשָׁנוֹת:

בַּבְּקָעוֹת מִשְׂרְפוֹת-חֻרְבָּן:

בָּתֵּי-כְּנֶסֶת קְדוֹשִׁים  –

קָמִים מֵאֶפְרָם:

הָדָר קָדוּם

קָם וְשָׁר  –

חָרוּךְ וָשָׁר:

אֲרוֹנוֹת-קֹדֶשׁ  –

בַּבְּקָעוֹת  –

מִתְרוֹנְנִים בְּקוֹל:

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"

בִּפְסֵיפָס שֶׁל זָהָב

עוֹד נָשׁוּב אֵלַיִךְ  –

יָצָאנוּ רַק לְרֶגַע;

וְחוֹתְמִים

בִּזְהַב פַּרְוַיִם:

שֶׁל מְאֹהָבִים

"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"

מְאוֹתְתוֹת

רְצָפוֹת קְדוֹשׁוֹת;

נָעִים הַלּוּלָבִים,

וְתוֹקְעִים הַשּׁוֹפָרוֹת,

וּמִשְׁתַּחֲווֹת

כַּפּוֹת-הַתְּמָרִים

וְאֶתְרוֹגִים מִתְגּוֹלְלִים  –

כְּפִצְצוֹת-זָהָב

מִתְנוֹצְצִים  –

כִּי גְּדוֹלִים הַגַּעְגּוּעִים

וּפְשׁוּטִים מְאֹד  –

כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים  –  –  – 

ג.

עִם בֹּקֶר

אֲנִי  –

יָשָׁר

לְ"מַסָּדָה"

לִשְׁטֹף מֵעָלַי

אֶת הַחֻלִּין

יַחַד עִם בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

הַכְּשֵׁרוֹת

אֵלֵךְ לִטְבֹּל  –

הַמִּדְבָּרָה

בַּבְּרֵכָה;

לְיָדִי בָּבְתָא  –

תַּרְמִילָהּ עַל שִׁכְמָהּ  –

כִּי גְּדוֹלָה הַטָּהֳרָה

כָּאן  –

וְאָנוּ הֲדוֹם

לְרַגְלֵי גִּבּוֹרֵנוּ

וּלְאַחַר זֶה

נִשָּׂא תְּפִלָּה:

הָאֵל!

הִנֵּה גֵּוֵנוּ הַצָּעִיר

טָהוֹר  –

שָׂא קָרְבָּנֵנוּ  –

וּבָבְתָא רִאשׁוֹנָה

דַּקָּה שְׁחוּמָה:

קוֹפֶצֶת

לְמֵי-הֶהָרִים הַקָּרִים

וְנֶעְלֶמֶת:

וּמַשְׁאִירָה אַחֲרֶיהָ

אֶת תִּיקָהּ

הַמָּלֵא הַבְלֵי-עוֹלָם:

וְנִשְׁמָתָהּ מִתְנַשֵּׂאת

כְּכוֹכַב-שָׁבִיט

מוּל שְׁמֵי-הַשַּׁחַר  –

הַמַּפְצִיעַ   –  –  – 

1979

ד.

וּבַנְּקִיקִים

נוֹטְפִים עוֹד

שִׂיחֵי דַּם-הַמַּכַּבִּים

וְשׁוֹטְפִים לַמּוֹרָדוֹת

כְּצֶבַע-דָּם:

אַרְגָּמָן וְכַחְלִיל  – 

הוֹלְכִים יָמָּה

הוֹלְכִים יָמָּה  –  –  –

[הבית האחרון מתוך העיזבון]

* אסתר ראב (1894-1981). השירים מצויים בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (1988). המהדיר: אהוד בן עזר.

ב-2021 תימלאנה 40 שנה למותה של אסתר ראב

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

שני נאשמים ברצח בעכו נעצרו

אך טרם נשפטו

וטרם נגזר עליהם מאסר עולם!

ואולי המשטרה, שעסוקה ללא הפסק גם באופן תקשורתי בחקירת הג'קוזי שלא קיים בביתו של נתניהו בקיסריה – תתפנה להאיץ את קצב המעצרים וההעמדה למשפט כדי להביא למאסר עולם את רוצחיו הנתעבים של אבי הר אבן! לא חבל?

* * *

אורי הייטנר

1. ריבלין איש ההדר

אורח הכבוד בעצרת היובל להתיישבות בגולן, לפני ארבע שנים, היה נשיא המדינה רובי ריבלין. כאשר ריבלין הגיע, נעמד הקהל על רגליו ובמשך דקות ארוכות קידם אותו בתשואות רמות והרעיף עליו אהבה.

קבלת הפנים החמה לא היתה "לפי הספר", היא היתה הרבה מעבר לזה. לא היו אלה ימים קלים לריבלין. היה זה באחד משיאי מסעות ההסתה, השנאה והשיימינג נגדו. והקהל כולו, חילונים ודתיים, קצרינאים, מושבניקים וקיבוצניקים, כולם חיבקו אותו באהבה, ויותר מבכל מקרה אחר שאני זוכר, חשתי בפער העצום בין החיים עצמם לבין ההשתקפות שלהם ברשתות החברתיות ובטוקבקים.

ראובן רובי ריבלין, הנשיא העשירי, היה אחד מגדולי הנשיאים של מדינת ישראל. ניתן להציב אותו בשורה אחת עם הנשיא השני יצחק בן-צבי והנשיא החמישי יצחק נבון.

יש בו שילוב נדיר של ממלכתיות והדר עם עממיות וסחבקיות אותנטית. שילוב של רצינות תהומית מהולה ביראת קודש כאשר הוא מדבר על מדינת ישראל, על ארץ ישראל, על ירושלים עם הומור חם, בעיקר הומור עצמי.

הוא נכנס לתפקיד לאחר שלושה נשיאים שלמיטב הכרתי לא הוסיפו כבוד למוסד הנשיאות. הנשיאים ויצמן ופרס היו נשיאים פוליטיים מאוד, מדיניים מאוד, שניצלו את מעמדם הרם לקידום עמדותיהם הפוליטיות ולעתים מתוך התנגשות עם הממשלה הנבחרת ועם דרכה. על הנשיא האנס מוטב שלא נכביר מילים.

ריבלין היה נשיא אחר. ריבלין הוא פוליטיקאי, שגדל אל הפוליטיקה והקדיש לה את חייו, אך כבר כיו"ר הכנסת הוכיח שפוליטיקאי יכול להיות ממלכתי ולהתעלות מעל העסקנות הכיתתית ולייצג בתוקף תפקידו את הדמוקרטיה על כל גווניה, את "הממלכה" על כל מגזריה. אם כך כיו"ר הכנסת, שעומד בראש המוסד הפוליטי ביותר במדינה – קל וחומר כנשיא המדינה.

לא בכדי, ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מי שהתנגד בתוקף להסכם חברון של נתניהו, להסכם וואי של נתניהו, לנאום בר-אילן של נתניהו ובעיקר להתנתקות של אריק שרון, אליו היה מקורב ביותר, שהוחלט עליה בתמיכת נתניהו – ידע להתחבב גם על השמאל הישראלי שעמדותיו רחוקות משלו ת"ק פרסה ואף על ערביי ישראל. זאת, כיוון שהוא לא נכנס לתפקידו כדי לקדם אג'נדה פוליטית כיתתית, אלא כדי לגלם ולסמל את אחדות ישראל ואהבת ישראל, את היחד, את המשותף לנו מעל המחלוקות, את ערכי היסוד, את ערכי המוסר, את ערכי הממלכתיות, שמעל למחלוקות הללו.

אז איך קרה שדווקא חלקים מקרב המחנה הפוליטי שלו יצאו נגדו, הסיתו נגדו, שנאו אותו, מאסו בו? איך זה שדווקא בקרב אנשים מן הבית הפוליטי שלו, השם ריבלין עורר אמוציות של שנאה וביטויים כמו "מוקיון... מטומטם... טיפש... אידיוט... סססמולני... מלקק לתקשורת... מתחנף לסמול... הוא לא הנשיא שלי... הנשיא של הערבים... אפס... נוכל ורמאי... קטנוני... נקמן... אדם מיותר בתפקיד מיותר... מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון..." ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה? (הכול ציטוטים אוטנטיים רק מתגובות למאמר אחד שלי בשנת 2017, שאגב מתחתי בו ביקורת על נאום מסוים של ריבלין).

השנאה לריבלין בקרב חלקים בימין נובעת בראש ובראשונה משנאה אישית כלפיו של אדם אחד, שהפעיל תעשיה של שקרים והסתה במלחמה אישית נגדו.

הכול החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים ולשטיקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד או נער שליחויות של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא אחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכול כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר, ולא בכדי, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, שנאתו לריבלין ורגש הנקם שלו העבירו אותו על דעתו; וכך הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית המונים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

אך הנימוק האישי הוא רק הסבר אחד של העניין. יש לכך גם הסבר רעיוני, פוליטי-אידיאולוגי. איזו התנגדות פוליטית אידיאולוגית יכול לעורר מי שמעמיד את עצמו מעל הפוליטיקה ומגלם את הממלכתיות, את המשותף לנו? זה בדיוק העניין. כאשר ראש הממשלה מוביל אידיאולוגיה אנטי-ממלכתית, מי שמגלם את הממלכתיות הוא אויבו הפוליטי.

המחלוקת הרעיונית בין ריבלין לנתניהו, היא המחלוקת בין הימין הממלכתי לימין הפופוליסטי, בין הימין הז'בוטינסקאי לימין הביביסטי. כי ניתן לומר על ריבלין שהוא הז'בוטינסקאי האחרון בצמרת המדינה.

הימין הז'בוטינסקאי הוא ימין שמשלב דבקות בחזון ארץ ישראל השלמה, תקיפות ביטחונית ("קיר הברזל"), עם גישה ליברלית, הומניסטית, דוגלת בזכויות האדם והאזרח ונאבקת עליהם, דוגלת בזכויות המיעוט ונלחמת עליהם, מכבדת את מוסדות המדינה, מכבדת את מערכת המשפט, דוגלת במדינת חוק ובשוויון בפני החוק, מעריכה את השירות הציבורי, מגלמת את ההדר.

הליכוד של בגין היה ימין ממלכתי (אף שהיו לו פרצי ימין פופוליסטי שסתרו את הדרך הליברלית והממלכתית שאפיינה אותו בדרך כלל). הליכוד של שמיר היה ימין ממלכתי. לא בכדי, הליכוד של שמיר העביר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך למשיסה בפי הימין הביביסטי. ריבלין הוא ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. התהום האידיאולוגית בין נתניהו לריבלין, היא התהום בין נתניהו לבין מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר.

המוקד המרכזי של ההסתה והשנאה כלפי ריבלין הוא, כמובן: "הוא אמר שעמי בחר בטרור."

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי. עם כל הכבוד, איני מסכים איתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שהוא מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו במו אוזניהם את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור? את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אחראי: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת." וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך. הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשש השנים האחרונות על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד היה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא אותם בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות. אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."

כל מי שמצליח להשתחרר משש שנים של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא. זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו."

מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

ריבלין מסיים שבע שנים מאתגרות ולא קלות, שבהן ייצג את מדינת ישראל בכבוד, גילם את ערכיה היפים של מדינת ישראל, של הישראליות, של היהדות. שבהם נאלץ להתמודד עם הסתה ושנאה שבאו מצד ראש ממשלת ישראל. אני בטוח שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל, מכל רחבי הקשת הפוליטית, מוקירים את הנשיא ריבלין ומכירים לו תודה. מגיע לו.

[אהוד: מתי כבר תשתחרר מהאובססיה האנטי-ביבית שלך ותפסיק את דבריך החוזרים על עצמם לעייפה ומאשימים בכל דבר רע את נתניהו, זאת אחרי ששיבחת בכל דרך אפשרית את יעלון שעבורו קראת להצביע בבחירות הקודמות, וכיום אתה משבח את סער שעבורו קראת להצביע בבחירות האחרונות! – אינך חש שבעיני קוראים רבים אתה כבר ממש מגוחך?

ואגב, חלק מההדר הז'בוטינסקאי של הנשיא ראובן ריבלין הנערץ עליך – קשור לכך שגם הוא כנשיא היה שותף להשכחתם של שלושה חיילי צה"ל שהרג אצ"ל במרד אלטלנה – להשכחתם מהזיכרון הלאומי של המאורע באזכרה הנערכת מדי שנה רק להרוגי אצ"ל, שחלקם ערקו מצה"ל ולקחו חלק במרד].

2. צרור הערות 4.7.21

* דרוש: המורד הראשון – ההצבעה הצפויה על הוראת השעה להאריך את חוק האזרחות, היא מבחן אישי של כל אחד ואחד מח"כי הליכוד – האם הנאמנות שלו היא למדינת ישראל או לנתניהו. ובמקרה הזה – יש סתירה מוחלטת בין השנים. האינטרס של נתניהו מנוגד לאינטרס הלאומי. ההצבעה הזאת מעמידה כל אחד ואחד מהם בפני הכרעה מצפונית – האם להיות נאמן לציונות או לניהיליזם הביביסטי. ההצבעה הזאת היא מבחן לכל ח"כ מהליכוד, האם הוא נאמן למצפונו או לחליל של השרלטן שמוליך את חבריו ואותו כמו עדר כבשים.

דרוש – המורד הראשון. האמיץ הראשון שיודיע לנתניהו שהוא מצפצף על הוראתו הבלתי ציונית בעליל והוא יצביע בעד האינטרס הלאומי והביטחוני. אני מאמין שברגע שיקום האמיץ המצפונאי הראשון, רבים ילכו אחריו והמזימה של נתניהו לחבור לבל"ד ולפגוע בדם קר במדינת ישראל תתפורר בתוך שעות.

* ענייניות באופוזיציה – שלי יחימוביץ' היא אחת הפרלמנטריות הטובות ביותר בתולדות הכנסת. על כך, יש הסכמה כללית משמאל ומימין, של ח"כים ששירתו אתה ועיתונאים שסיקרו אותה. מה היתה גדולתה? קודם כל, העובדה שהשכילה והצליחה להשפיע על השיח הציבורי ולקדם את סדר היום החברתי-כלכלי שבו האמינה. שנית, העובדה שהצליחה להעביר חוקים רבים וחשובים. כל זאת, כח"כית מהשורה באופוזיציה (עוד בטרם היתה יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה).

איך ח"כית באופוזיציה מצליחה לגבש רוב לחוקים שהיא מקדמת? באמצעות בריתות ושיתופי פעולה עם גורמים בקואליציה; בראש ובראשונה במפלגות החרדיות אך גם בליכוד. רק באמצעות שיתופי פעולה כאלה ניתן להצליח. בלעדיהם, ניתן לצעוק, אך לא להשפיע. הדרך היחידה להשפיע מהאופוזיציה, היא לא להיות אופוזיציה אוטומטית, שמתנגדת אוטומטית לכל מה ששייך לקואליציה; או כפי שנהגנו להזכיר לעצמנו במאבק על הגולן, כאשר ריסנו את הזעם שהיה אצור בתוכנו – שהמטרה שלנו אינה לריב עם השומר אלא לאכול את הענבים. אופוזיציה עקרה שעוסקת אך ורק בריב עם השומר, מבוקר על הבוקר שלמחרת, היא אופוזיציה עקרה. גם אם היא מרגישה נהדר מכך שהיא "אופוזיציה לוחמת", אין לה כל השפעה.

ההצבעה הצפויה של האופוזיציה הביביסטית נגד הוראת השעה בחוק האזרחות היא בעייתית קודם כל בהיותה הצבעה אנטי ציונית, מנוגדת לאינטרס הלאומי ופוגעת בביטחון המדינה. אבל היא אבסורדית גם מן הסיבה שזו הצבעה של מפלגות האופוזיציה נגד חוק שהן הניחו על שולחן הכנסת בשבוע האחרון של ממשלתם. הרי הצבעה אבסורדית כזאת, מעבירה לציבור מסר של חוסר רצינות. אם אתם הגשתם את החוק, איך אתם מצביעים נגדו.

מרבית החוקים שעולים היום לכנסת, הם עדיין חוקים שהממשלה הקודמת הניחה על שולחנה, והאופוזיציה עושה פיליבסטרים ולוחמת בשצף קצף בחוקיה שלה. הרי זה ממש מגוחך.

אופוזיציה אפקטיבית, היא אופוזיציה עניינית. אופוזיציה שנאבקת נגד הממשלה, שמציגה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ופרסונלית, אך גם תומכת במה שראוי לתמוך. האם תנועת החירות העלתה על דעתה להצביע נגד חוק השבות, נגד ירושלים כבירת ישראל או נגד מלחמת סיני, כיוון שהיא אופוזיציה? האם הליכוד הצביע נגד הממשלה בישיבה החגיגית לאחר מבצע אנטבה? האם הרוב המוחלט של המערך לא תמך בהסכם השלום עם מצרים למרות היותו באופוזיציה? (ואלה מהמערך שהתנגדו, לא עשו זאת כיוון שהם באופוזיציה אלא כיוון שהתנגדו עקרונית לעקירת היישובים). האם תנועת התחיה שבאופוזיציה העלתה על דעתה להתנגד לחוק הגולן, כיוון שבגין, שבאותם ימים היא נלחמה נגדו בשל הנסיגה מסיני, הוא שהציג את החוק לכנסת? האם מרצ הצביעה נגד ההתנתקות, כיוון שהיא באופוזיציה?

איזה ליקוי מאורות יכול לגרום לליכוד ולמפלגות הימין להצביע נגד חוק האזרחות אך ורק כיוון שהם אופוזיציה? הרי אם הממשלה תציג חוק יסוד ההגירה, על פי אותו היגיון הם יצביעו נגדו, גם אם יתמכו בתוכנו.

וכאשר האופוזיציה היא אוטומטית, נגד הכול, ללא שיקול דעת ובלי להפעיל את השכל הישר, קל וחומר שחבריה לא ישתפו פעולה עם הקואליציה או עם ח"כים מהקואליציה בשום נושא. וכך, השפעתם תהיה אפסית. אז אני מבין שיש בבייס מי שמוחאים כפיים על הלוחמנות חסרת הפשרות, אבל אני משוכנע שרוב האזרחים מצפים מנבחריהם לענייניות.

* תנועת מחאה או נשיאה באחריות – על מרצ להחליט האם היא עדין תנועת מחאה, האם היא עדין אופוזיציה עקרה, או היא בשלה לאחריות לאומית. כפי שמרצ ידעה לתמוך בגירוש 400 פעילי חמאס ובמבצע "דין וחשבון" בממשלת רבין כי כחברה בממשלה היא נשאה באחריות לביטחון המדינה, כך עליה לנהוג גם עתה, בהצבעה על חוק האזרחות.

ממשלת האחדות הרחבה מורכבת ממפלגות בעלות אידיאולוגיה מנוגדת, מתוך הבנה שהאינטרס הלאומי והחברתי העליון מחייב זאת. ברור היה לכל הצדדים שהשותפות הזאת מחייבת פשרות. ברור לימינה ולתקווה חדשה שהממשלה הזאת לא תוכל להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. ברור למרצ שהממשלה הזאת לא תעקור יישובים ולא תקדם מדינה פלשתינאית. יש נושאים שימתינו בארבע השנים הללו. יש די נושאי פנים וחברה, נושאים של שיקום החברה הישראלית, שהממשלה צריכה להתמקד בהם. פירוש הדבר הוא דבקות בסטטוס קוו בנושאים האלה. פתיחת שערי מדינת ישראל לפלשתינאים, תוך שינוי דרמטי של המדיניות של כל ממשלות ישראל מאז 2003, כולל הממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, ממשלתו של אולמרט, היא הפרת הסטטוס קוו. אם מרצ חוברת לנתניהו הנקמן, שמתכוון בעליל לפגוע במדינת ישראל בהצבעה הזאת, כי מי צריך את מדינת ישראל אם אני לא שולט בה, וכנראה שמפלגות גוש ביבי הולכות אחריו כמו עדר, אז מה הטעם בקואליציה הזאת?

* דברים שרואים מכאן – יש למרצ אחריות על הבריאות, אחד התחומים החברתיים הגדולים והחשובים, שבשנה האחרונה ראינו עד כמה הוא מהותי לחוסן הלאומי של ישראל. יש למרצ אחריות על איכות הסביבה – נושא שבכל העולם הוא בראש סדר היום ואצלנו הוא כמעט בתחתית ויש לה הזדמנות להעלות אותו על ראש שמחתנו כראוי. יש למרצ אחריות על שיתוף הפעולה האזורי; אמנם בעיניי זה משרד מיותר וצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אבל זה תחום חשוב מאוד ליחסי החוץ של ישראל והעצמת מעמדה במזרח התיכון והעמקת השלום. יש להם אחריות גדולה. אבל יש לזה גם מחיר. הם לא יכולים לשבת בממשלה ולברוח מאחריות כדי לקרוץ לבייס. שיגלו מנהיגות ויאמרו לבייס את האמת – שדברים שרואים מכאן, כשהאחריות עלינו, לא רואים משם כשהאחריות היא רק להפגין ולמחות.

* השוואה נואלת – בשבועות האחרונים השוקניה מצויה באמוק של מאבק אובססיבי נגד חוק האזרחות. בימים האחרונים, אולי מתוך הנחה שנתניהו ועושי דברו יוציאו להם הפעם את הערמונים האנטי ציוניות מהאש, הם התפנו לנושא חדש – החוק הפולני והחזרת הרכוש היהודי. שני פשקווילים התפרסמו השבוע, של שני כותבים אנטי-ציוניים מדופלמים, דניאל בלטמן ו-ב. מיכאל, שגינו את ישראל על צביעותה, בכך שהיא דורשת את הרכוש הגזול של יהודי פולין בעוד היא עצמה שדדה את רכושם של הפלשתינאים שהיא גירשה בנכבה. כל עולמם האפל מוכוון מטרה – להציג את הפלשתינאים כבני דמותם של היהודים בשואה, ומכאן שאנחנו בני דמותם של הנאצים (במקרה הזה ההשוואה הפופולרית היא חלקית, כי כאן מדובר בסכסוך "רק" עם הפולנים, כך שהם נאלצים להסתפק בהשוואתנו לפולנים).

כדאי לזכור – היהודים מעולם לא נלחמו בפולנים. הם מעולם לא איימו על פולין. פולין מעולם לא נאלצה להילחם על קיומה מול היהודים שניסו להשמידה. הפולנים לא איבדו אחוז מאוכלוסייתם במלחמת מגן מול היהודים שקמו עליהם להורגם. הרי כלל לא היה סכסוך בין העמים. ולכן, כל ההשוואה הזאת היא עיוות אינטלקטואלי ובעיקר מוסרי מוחלט. ב. מיכאל כמובן שירבב בפשקוויל שלו גם את חוק האזרחות, כי הרי אסור לאפשר לאובססיה הזאת לדעוך. הפעם כל חציו האנטי ישראליים מכוונים לשר החוץ לפיד, אותו הוא מכנה "ראש הממשלה הרזרבי". וזה טבעי ששר החוץ של המדינה השנואה עליו והנתעבת בעיניו יהיה על המוקד של אש השנאה החולנית שלו. שנאת ישראל היוקדת, המפעפעת מכל נקבוביות עורו.

* זה טבעו – אני לא מבין את הכעס על נתניהו שבדה מליבו את השקר כאילו ישראל ויתרה על חופש הפעולה הצבאי שלה. וכי מה ציפיתם משקרן? שיאמר אמת?

* שחיתות פוליטית – הצבעה כפולה היא גניבת הצבעה – מעשה של שחיתות פוליטית מובהקת. ח"כ קארה טוען שעשה זאת בשוגג, אך זה נשמע תמוה. אילו הצביע פעם אחת במקום ח"כ סילמן בלבד, ניתן היה לקבל את הטענה. אך כיוון שהצביע פעמיים – גם בשם עצמו וגם בשמה, קשה לקבל את טענתו. הליכוד דורש לבדוק את הצבעותיו הקודמות, לראות אם הוא לא עשה זאת בעבר, וזו דרישה מוצדקת. נקווה מאוד שיתברר שהיה זה מקרה חד-פעמי. על סמך תקדים יחיאל חזן (2003), מדובר בעבירה פלילית ולכן על היועמ"ש לפתוח בחקירה פלילית. אך אני מודה שהשאלה הפלילית פחות מעניינת אותי מהעבירה הציבורית, המוסרית והאתית. ללא קשר להחלטה זו או אחרת של היועמ"ש, על ועדת האתיקה של הכנסת לנקוט נגדו באמצעים על פי סמכותה. מן הראוי שראש הממשלה, שהוא יו"ר מפלגתו ויו"ר הכנסת יגנו את המעשה.

המהפך השלטוני והחיבור הקואליציוני בין מפלגות בעלות עמדות מדיניות מנוגדות נועד להתאחד למען ניקוי החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית מן המעשים הללו, ולכן מתבקש שהשלטון החדש יוקיע באופן נחרץ את המעשה.

* ראש ממשלת ישראל בבירת ישראל – לא יעלה על הדעת שנשיא ארה"ב לא יתגורר בבית הלבן בוושינגטון, שראש ממשלת בריטניה לא יישב ברחוב דאונינג 10 בלונדון ושמנהיגי צרפת, בריטניה ורוסיה לא יתגוררו בבירותיהם פאריס, ברלין ומוסקבה. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל, שנאבקת בהכרת העולם בירושלים כבירתה ופועלת להעברת שגרירויות אליה. לא יתכן שראש ממשלת ישראל יתגורר ברעננה ולא בירושלים.

יתר על כן, המדינה מעמידה מעון רשמי לרשותו, ואם הוא יתגורר בביתו ברעננה, המדינה תתחזק את המעון, ובוודאי גם ייעשה בו שימוש לפגישות רשמיות וגם את ביתו הפרטי של בנט ברעננה. בעיניי, יש לשנות את החוק כך שהמדינה תממן את מעונו הרשמי של רוה"מ ולא תממן ולו באגורה אחת את ביתו הפרטי (למעט הוצאות אבטחה). אילו היינו באמצע שנת הלימודים, ובנט היה מבקש להישאר בביתו ברעננה עד סוף שנת הלימודים כדי שילדיו לא יעברו באמצע השנה, ניתן היה לאפשר זאת. אבל אנו בחופש הגדול, וזה העיתוי המתאים ביותר למעבר משפחת בנט לבלפור.

עם טיעון נוסף שעשוי להצדיק את הדרישה למעבר לבלפור – הסבל של שכני משפחת בנט ברעננה בשל ההפגנות, איני מסכים. גם לבית בבלפור יש שכנים, וגם הם יסבלו אם תמשכנה ההפגנות. יתר על כן, אחרי שנתיים של סבל מגיעה להם קצת מנוחה. אך, כאמור, בעיניי רצונו של בנט להמשיך להתגורר ברעננה אינו קביל.

* הפיסקה שנשמטה – אמיר אוחנה התראיין בשש עם אמנון לוי בערוץ 13 וציטט מתוך מאמר שלי ב"ידיעות אחרונות", שבו הבעתי תמיכה בפיצול תפקיד היועמ"ש והתובע הכללי. חבל שהוא לא ציטט מתוך אותו המאמר את המשפטים הבאים: "אוחנה התנהל במשרד המשפטים כסוס טרויאני וכפרוייקטור למסע נקם של רוה"מ במערכת המשפט. הוא נכנס למשרד המשפטים חדור אמביציה להרוס; המציא והפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות על המשרד שבראשו הוא עמד, כמו אגדת ה'פרקליטות בתוך פרקליטות', סכסך, השפיל, פגע, חיבל, זרע מדנים ויצר אווירת חשדנות ופחד במשרד ובמערכת המשפטית."

* נגד מרים נאור – אני מתנגד למינויה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית על אסון מירון. למה? מה יש לי נגד נאור? שום דבר. נהפוך הוא – יש לי אליה כבוד רב והערכה רבה. קראתי ברשת הפצת טענות על "ניגוד עניינים" כביכול של נאור, ולמיטב שיפוטי אלה קשקושים. אין שום ניגוד עניינים. אז למה אני מתנגד למינויה?  אני מתנגד לה כיוון שהיא זאת שמונתה לעמוד בראש הוועדה. הייתי מתנגד באותה מידה לכל מינוי אחר. פשוט, כי איני מאמין בוועדות חקירה שיפוטיות. חוק ועדות החקירה הממלכתיות קובע שנשיא בית המשפט העליון ממנה את ועדת החקירה, ובראשה יעמוד שופט בית המשפט העליון, או שופט בית המשפט המחוזי או שופט בדימוס. ועדת חקירה פועלת כבית משפט, עם עדים שעדותם כמוה כעדות בבית משפט. כל מושאי החקירה רואים עצמם והכל רואים בהם נאשמים במשפט והם מיוצגים בידי עורכי דין. והמשמעות של ועדת החקירה היא מציאת האשם.

יופי, אז מצאנו את האשם. איך זה ימנע את האסון הבא? לא ימנע. מה שאנו זקוקים לו אינו ועדת חקירה למציאת האשם לאסון הקודם, אלא ועדת תחקיר להפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא. ועדה כזו צריכה להיות מורכבת מאנשי מקצוע ומומחים. אחד מהם, ולא היו"ר, צריך להיות משפטן, כדי להביא לידי ביטוי את ההיבטים המשפטיים. מרים נאור היא שופטת, ועל כך היא ראויה לכבוד ויקר, אך היא לא רלוונטית לחקירה הזאת.

* התפוז המכני – צפיתי בזעזוע בתכנית "זמן אמת" בכאן 11, שהוקדשה לתחקיר על תוכנית לנערים פגועי ראש שהוביל פרופ' עמוס רולידר בקנדה לפני כשלושים שנה. בזעזוע, אך אני מודה שלא נפלתי מהכיסא מתדהמה. מאז ומתמיד רולידר נתפס בעיניי כאדם מסוכן. לא יכולתי לפספס אף פעם את זיק הטירוף בעיניו, במבטו, בצורת הדיבור שלו ובצחוק המרושע שלו. ולכן, אף פעם לא יכולתי להבין איך רואים בו גורו של הורות. אמנם לא תיארתי לעצמי שהוא הפעיל מכונת אילוף סדיסטית כזו, אך כשנחשפתי לעדויות ולצילומים, הם די אוששו את הרושם האינסטינקטיבי שלי ממנו.

שתי תובנות הציפו אותי מהרגע הראשון של התחקיר, ולא הופתעתי שהם עלו אח"כ בפי דוברים אחרים. האחד הוא התפוז המכני. כאשר הוצגה מהות הטיפול – יצירת מיאוס בקרב ה"מטופל" מההתנהגות הבעייתית שלו, שבעטיה הוא הגיע לטיפול, או בעצם לאילוף, נזכרתי מיד בסרט "התפוז המכני". צפיתי בסרט הזה כנער בכיתה ט', לפני למעלה מ-43 שנים. ואף על פי כן אני זוכר היטב סצנות מזעזעות מהסרט ובעיקר את התפיסה של גמילה מאלימות, באופן שעיקר את האישיות של ה"מטופלים". והרי זה בדיוק מה שעשה רולידר.

התובנה השנייה היא "בלתי חוקי בעליל." לא יכולתי לקבל את ההצגה של המטפלים שהיו כפופים לרולידר כקורבנותיו. מדובר באנשים בוגרים, אנשים העוסקים בטיפול, ואסור היה להם לשתף פעולה איתו ועם הוראותיו. ברגע שהם נהגו כך, הם אשמים במעשים נוראים ואינם יכולים להתחבא מאחורי הפקודה שקיבלו מהבוס, כי זו פקודה בלתי חוקית בעליל. בעליל – כלומר כזו שמצופה מכל אדם נורמטיבי להבין שאסור לו לבצע אותה. אחת העדויות המזעזעות והמצולמות, היתה הטיפול בילד שהתקשה לשלוט ביצר שלו לשלוח יד לאוכל. בכל פעם שהתאפק מלשלוח יד קיבל סוכריה לפיו, וכששלח את היד כופפו לו בכוח את הידיים אל מאחורי הכיסא. זעקות הכאב שלו ממש שוברות את הלב. הרי כך בדיוק מאלפים בעלי חיים. ואני בספק אם היום מותר לנהוג כך גם בחיות.

* ביד הלשון: קץ הימין – בגיליון החדש של כתב העת המשובח "האומה" מופיע מאמר של ניצה פרילוק על "חרוזים לעת מצוא" – ברכות מחורזות לאירועים, הקדשות וכד', ובהם של גדולי המשוררים והסופרים כמו ביאליק, יל"ג, ז'בוטינסקי, ש"י עגנון ואחרים. בין השאר מובא שיר שכתבה כלה יהודייה איטלקייה, רחל לוצאטו מורפורגו, ליום חתונתהּ בשנת 1824. בשיר מופיע הביטוי "קץ הימין" ומבארת מחברת המאמר: "המילה 'ימין' מובנָהּ בשיר 'ימים' (כמו נישואין בסיומת האות נון) אך גם 'אלוהים' ('ימין ה' עשה חיל')". איני מכיר פירוש ש"ימין" הוא אלוהים. בפסוק מתהילים "יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל" יש מעין האנשה של האלוהים באמירה שיד ימינו עושה חיל.

קץ הימין פירושו קץ הימים (הנו"ן במקום המ"ם הוא מן הארמית). מהו קץ הימים? אחרית הימים, הגאולה השלמה, ביאת המשיח. קץ הוא יקיצה; יקיצה מהסיוט של הגלות הארוכה וכו'.

כתבה לוצאטו מורפורגו בשירהּ: "ברך יום שמחתנו, הגיה את חשכנו; חיש נא קץ הימין." ביום חתונתה היא פונה לאלוהים שיברך את יום שמחתה ובהזדמנות חגיגית זו היא מבקשת להחיש את קץ הימין, כלומר לקצר פז"ם ולזרז את הגאולה השלמה.

בתפילת "אל מלא רחמים" לחללי צה"ל אנו מתפללים שהחללים "יעמדו לגורלם לקץ הימין" כלומר בתחיית המתים. הפסוק הזה אינו מופיע בתפילת "אל מלא רחמים" לאדם פרטי. הביטוי לקוח מספר דניאל, שמסתיים במילים: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין." אומר לדניאל האיש (המלאך?) שבעצם תמה שליחותו, שילך להשלים את חייו. לאחר מכן, אם לא כמו פולנייה טובה אז לפחות כמו בבלי טוב, שינוח בקבר, עד יום תחיית המתים. ואז, בתחיית המתים, הוא יקום וישמע מה הגורל הצפוי לו בסיבוב הבא. זהו המקום היחיד בתנ"ך שמדובר בו על תחיית המתים!

נעמי שמר השתמשה בביטוי, הפעם בסיומת המקובלת בעברית – ימים, בשירה "כמו חצב":

אִמְרוּ מָתַי קֵץ הָיָּמִים

הֲלֹא מִדְבָּרִיּוֹת שְׁלֵמִים

יֵשׁ לַעֲבֹר בְּמְחִי כַּנָף

שֶׁבֵּין הַקָיִץ וְהַסְּתָו.

אורי הייטנר

* * *

עם התגברות והתמסדות התופעה של גביית דמי חסות, מורשת שנות השלטון המושחת של יאיר, שרה ובנימין נתניהו ואוזלת ידה של המשטרה – אנחנו דורשים להחשיב את תשלומי דמי החסות כהוצאה מוכרת בדו"חות השנתיים של בעלי העסקים לשלטונות מס הכנסה!

ארגון משלמי דמי החסות בישראל

משלמים כדי שלא יישרפו עסקים!

* * *

עקיבא נוף

גילגלוצ

האמת הפשוטה היא, שֶׁמעֶבֶר לכל האמירות הנמלצות והדיבור המתייפייף על חינוך ועל ערכים, היתה תחנת השידור "גלי צה"ל", מיום הקמתה, שופר תעמולתי לשירות מטרותיו הפוליטיות של דוד בן-גוריון, המייסד, אחר-כך – כלי  תומך לשלטון מפא"י ובהמשך – הצינור הבוטה ביותר לתעמולה שמאלנית. לצורך כך לא נמנעה ה"אליטה", שרוממות הדמוקרטיה בפיה, מלמלא את הכלי, האמור להיות חלק מובנה בצבא של כל העם, במהדורות של חדשות אקטואליה פוליטית, ובתוכניות פרשניות פוליטיות , מפיהם של בעלי השקפה מסויימת ואך ורק מפיהם. כל זה בתחנת שידור צבאית האמורה להימנע מכל הקשר פוליטי, ובכמות שעליה ניתן לחשוב רק במשטרים של חונטות צבאיות. כל עוד זה היה צביונה, לא ראו, אלה המרבים להג על רוממות הדמוקרטיה, את האבסורד הנורא והמסוכן הכרוך בניצולה של תחנה צבאית, למעורבות עד צוואר בעיסה הפוליטית, לא קבלו על השימוש בחיילים בשירות הסדיר ובגנרלים בצבא הקבע, בהשפעה על פוליטיקאים ועל הליכים פוליטיים, מפלגתיים.

את המפגע האנטי דמוקרטי הזה יש לפרק, ולאלתר. זה שהרהורים בכיוון זה עולים בממשלה החדשה, דווקא עכשיו, כשהמונוליטיות הפוליטית שהתקיימה בתחנה, החלה להיסדק ע"י שדרים ועורכים בעלי השקפה אחרת, ימנית – מעיד פעם נוספת על הצביעות ודו הערכיות של פוליטיקאים "נאורים" מסויימים, אך עדיין אין הצביעות הזו צריכה לעכב את עשיית הנכון והדרוש – סגירתה של תחנת שידור כזו או לפחות טיהורה מכל תכנים המתקרבים לפוליטיקה.

עקיבא נוף

* * *

יצחק גנוז

פְּגִּישָה עִם חָבֶר מְהַגַּחַ"ל

הִנֵּה הֵם כֻּלָּם, צְנֵפַת נְעָרִים שֶׁהִגִּיעוּ מִכָּאן וּמִשָּׁם

בְּעִיר חֲרֵבָה מְלַקֶּקֶת פְּצָעֵיהָ.

אֲנִי מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בִּשְׁמָם וְכֵן בִּשְׁמוֹתַי

שֶׁנִּמְחֲקוּ – כִּי רוּחַ עָבְרָה עַל פְּנֵי אֲדָמָה

וְהָפְכָה בִּרְגָבֵיהָ.

לְכָל אָדָם שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

חֲבֵרָיו לְבֵית סֵפֶר שֶׁקָּרְאוּ לוֹ בִּשְׁמוֹ,

לוֹחֲמִים בְּמַחֲנֶה פַּרְטִיזָנִים בַּיַּעַר,

מַלִּינָה* בַּגֶּטוֹ שֶׁשִּׁמְשָׁה לוֹ מַחֲבוֹא.

עֲמִיתָיו בַּבְּלוֹק שֶׁל מַחֲנֶה הָרִכּוּז,

בּוֹנֵי מְסִלָּה בְּעַרְבוֹת קַזַכְסְטַן,

שֵׁם שֶׁקָּבְעוּ לוֹ עִם גְּנֵבַת הַגְּבוּלוֹת

וּתְעוּדַת חוֹזֵר בַּעֲלוֹתוֹ עַל הַיָּם.

שֵׁם שֶׁרָשַׁם עַל קִיר בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם

בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ הוּא חֶרֶט פֶּחָם,

לְאוֹת וּלְעֵד כִּי לֹא הָיָה צֵל

כִּי עִם גּוּף וְנֶפֶשׁ בְּרָאוֹ הָאֵל.

לְמַעַן יֵדְעוּ כֻּלָּם.

בִּסְפִינַת הַגֵּרוּשׁ אָחַז בַּסּוֹרֵג וּפָנָיו אֶל הַיָּם

בְּמִקְבָּץ אֶצְבָּעוֹת לוֹפֵת אֶת הַתַּיִל.

שַׁיָּרוֹת אֲרֻכּוֹת, עַרְפִלִּים וְעָשָׁן

אוּלַי בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו יֵאָחֵז הָאַיָּל.

בַּקֶּלֶט אָגַר סַבּוֹנִים וְלֶחֶם – "שֶׁמָּא יֶחְסַר

וְלֹא יִהְיֶה מָחָר" –

בְּטֶרֶם יָצָא לַשָּׂדֶה עִם רוֹבֶה וְכִידוֹן

בְּעַרְבוֹת הַדָּרוֹם, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.

לַיְלָה סְתָוִי תָּכֹל וְקַר

נִפְרַס עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר,

כּוֹכָבִים צָצִים וְכָבִים.

חֲטִיבָה שְׁמוֹנֶה גְּדוּד שְׁמוֹנִים וָתֵשַׁע,

חֵיל רַגְלִים.

תִּקְתּוּק יָשָׁר וּמְרֻסַּק פּוֹלֵחַ אֵשׁ

גִּבְעוֹת אֲפֵלָה מַצִּיתִים אֳפָקִים.

קוֹל טִחְטוּחַ אִתִּים. מִלְחֶמֶת קָדֵשׁ

בְּתוֹךְ טִרְשֵׁי אֲדָמָה מִתְחַפְּרִים.

חוֹל וְאֵין רוּחַ, לַיְלָה עֵר וְאָפֵל,

שׁוּחוֹת אֲרֻכּוֹת לְאֹרֶךְ הַתֵּל.

"אַתָּה הַחַיָּל אֵי שָׂם בַּשׁוּחָה"

רַחַשׁ קוֹל עוֹלֶה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה –

נִדְמֶה שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ כְּבָר פַּעַם.

רַעַשׁ מְטוֹסִים פּוֹלֵחַ שָׁמַיִם

אֵי שָׁם בֵּינוֹת כּוֹכָבִים,

וְכָאן לְמַטָּה בְּטֶרֶם קְרָב

שְׁנֵי חַיָּלִים מִתְחַבְּקִים.

אָמַר הָאֶחָד: אַתָּה גָחַלֶץ

הַזּוֹכֵר אֵיךְ עָבַרְנוּ אֶת פִּי הַבּוֹרוֹת?

אָמַר הַשֵּׁנִי: אַתָּה מוֹלוֹדְיֶץ^**

הַזּוֹכֵר אֶת הַיָם וּבֹהַק אוֹרוֹת

מֵהַחוֹף הָרָחוֹק...?

בְּמַחֲשַׁכִּים כּוֹכָב צָלַל,

בְּרִפְיוֹן קוֹל אֶחָד שָׁאַל:

"הַזּוֹכֵר אֶת כֹּל אַלָּה שֶׁהָיוּ וְאֵינָם

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ אִתָּם?"

"נִזְכֹּר" – הוּא עָנָה – "לֹא נִשְׁכָּח,

וּמִכָּאן אָחִי, לֹא נִבְרַח."

וְעָצַר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וְשָׁקַע בְּמַשָּׂא דּוּמִיָּה,

כִּי בְּאַלְפֵי אִישׁוֹנִים הִיא צוֹפָה

הַדְּמָמָה.

* מִלִינָה – מקום מחבוא, מיסתור מפני הנאצים.

** מוֹלוֹדְיֶץ – חֶבְרֶמַן (רוסית)

(מתוך ספר השירים – "מעבר לגשרון העץ")

* * *

גיא משיח

יריעה ברוח

על שירי דינה קטן בן ציון

ביום שלישי השבוע (6.7.21) יוענק למשוררת ולמתרגמת דינה קטן בן ציון פרס עקביהו לשירה, מטעם המחלקה לספרות באוניברסיטת בר אילן.

דינה היא בת הדודה של אימי, עלית (ביאנקה) משיח ז"ל. דינה – כמו אימי, נולדה בסרייבו שביוגוסלביה (דאז) בשנת 1937, וכְמותה עברה כילדה קטנה, בת 5 בלבד, את זוועות ואימות השואה הארורה. דינה נכלאה במחנה ריכוז באי ראב שבקרואטיה. רק 20% מיהדות יוגוסלביה שרדו את השואה. דינה ואימי היו בין הילדות הבודדות מיהדות יוגוסלביה ששרדו את מחנות הריכוז וההשמדה.

דינה עלתה לארץ, לבדה, בשנת 1945 במסגרת "עליית הנוער" והתחנכה בקיבוץ מרחביה.  היא בעלת תואר ראשון באנגלית ובספרות עברית ותואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטה תל אביב. בשנת 2011 קיבלה תואר דוקטור בספרות משווה מטעם אוניברסיטת בר אילן, על עבודה שכותרתה: "המסע הנשי בספרות יהודי יוגוסלביה לשעבר."

דינה זכתה בהוקרה ובפרסים רבים וחשובים על תרגום למעלה מ-20 ספרים מסרבו-קרואטית לעברית. בזכות מפעל תרגומיה נפתח צוהר מרתק ליצירות נפלאות של טובי הסופרים מארצות יוגוסלביה. דינה פירסמה שישה ספרי שירה – וכאמור, השבוע תקבל את פרס עקביהו היוקרתי לשירה.

דינה מצטטת בספרה האוטוביוגרפי, "על בית ומילים" את העצה השימושית שהעניק לה אביה: "מצאי בחייך תמיד את הטון הנכון / והיזהרי שלא להפוך בעצמך לגרמופון."

וכך מתארת דינה את דרך כתיבת השירים: "השירים באים אליי; והם לוקחים אותי מכל מצב שאני נמצאת בו. זה מתחיל בפסוק או שניים; ואז חלקו בצורה אינטואיטיבית וחלקו בצורה מושכלת – אני עובדת על השיר. יש שירים שאינם מניחים לי שעות, לפעמים ימים, עד שהם גמורים. יש שירים שאיך שהם יוצאים, הם כבר גמורים. השירים לוקחים אותי למקומות מאוד משמעותיים בחיי. השירים מפרשים לי דברים בחיי."

כמו שמות שיריה, דינה היא "ילדת גולה 1945", שהגיעה לארץ כ"פרח שנקטף"; ואינו יודע "מה צופנות, בעלתה תחוחה, פקעות שורשיו".

שירה הראשון פורסם כבר בהיותה בגיל 9 בלבד, בעיתון "משמר לילדים", והוא מספר על אפרוח נחמד, שידע הרבה תלאות, וכעת רוצה להכיר חברים חדשים.

הרצון להכיר חברים חדשים בעברית, מתנגש עם "תחושת האחרות" של ילדה שהגיעה מארץ רחוקה ודוברת שפת אם אחרת. וכך כותבת דינה בשירה "מקום": "לרצות בכל מאודך להיות כאן ותמיד, מקום אחרות. והמקום ההוא, חלק מכאן, כמו שהרוח חלק משפת העץ."

בתחילה העברית נשמעה לה כ"סינית רהוטה" אבל היא כבר כילדה, משתלטת עליה נפלא, ועושה בה נפלאות, משתמשת במילים העבריות בשיריה כ"אבני בנין רקועות סנוורי געגועים."

דינה נושאת משא כבד איתה, משא של זיכרונות וצורך בהנצחת אהובי משפחתה שנרצחו בשואה: "לכאן הגיעה למלט / מישהו, משהו, איכשהו, באין איש עמה." וכך כותבת דינה בשירה "הערה ביוגרפית": "געגועיי ניסו לברוא את אוהביי, בלבוש מילים... כאילו המילים נופחות בהם מרוחן, להחיותם."

ונסיים בקטע מתוך השיר הנפלא, "רוחך ברוחי, סבתא דונה" (מתוך הספר "מילים מפליגות"):

"הן לא קיימנו עוד שיחה מלב אל לב. איך אדבר עם עפר בוער? כאב הרגעים האחרונים. לאן פנו מחשבותייך? באיזו שפה החזרת את נשמתך לבורא? בלשון גרמנים, או בשפת סרבים, ואולי, 'קרידה מיה', כמילות רומנסה ספרדית. קרוב לוודאי, שהזמן האוזל, תם ונשלם ב'שמע ישראל'."

שיריה הנפלאים של דינה, הם, כמתואר באחד משירה: "נעימות על אהבה, על כיסופים וכאב, על הרף מנוחה לראש נווד, על גבר, אישה, ילד ובית, על צער הפרידה. ציפור השיר כמקסם לכודה."

עו"ד גיא משיח

* * *

רוֹן גֵּרָא

כְּזַעֲקָתִי

אֶת הַיְּלָדִים שֶׁהֵבֵאנוּ

יַחַד

בַּחֲלוֹם וְתִקְוָה

הִשַּׁקְתְּ אוֹתָם דָּמַיִךְ –

הוֹתַרְתְּ בָּם

אֲדָמָה עֲזוּבָה וְקוֹדַחַת

רֶפֶשׁ וּבִצַּת מְרוֹרִים.

אֶת הַבְּגָדִים הַמְּפֹאָרִים

שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵאוֹהֲבַי

בְּפָּרִיס

תָּלִית בַּחֲנוּת יָד שְׁנִיָּה

תְּמוּרַת מָעוֹת בּוֹדְדוֹת.

הִשַּׁלְתְּ עֲלֵי תְּאֵנָתֵךְ עִם

כָּל הוֹלֵךְ בָּא

וְחוֹלֵף.

עֲיָנוֹת חַיֵּי הַמְּתוּקִים

וְהַצְּעִירִים

שֶׁפִּכְפְּכוּ מִמֶּנִּי אֵלַיִךְ

נִשְׁאֲבוּ אֶל

אֹפֶל בִּיצָתֵּךָ רוֹחֶשֶׁת

תַּמְּנוּנִיִם צְמֵאִים

חַסְרֵי מָנוֹחַ.

זַעֲקָתוֹ שֶׁל מוּנֶק

מַרְעִידָה  כָּל תָּא וְתָא

בִּי

יָמַי וְלֵילוֹתַי הַלְּבָנִים.

* * *

באבל על מותו של פרופ' גד שני

חבר גרעין "שדמות"

מסניף "הנוער העובד" בכפר סבא

ממייסדי קיבוץ עין גדי

ממקימי המחלקה להנדסה גרעינית

ומקים המחלקה להנדסה ביו-רפואית

באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תנחומים לנעמי אשתו

ולכל בני משפחתו

הלווייה התקיימה בבית העלמין בעומר

ביום ראשון, 4.7.21 בשעה 16.00

השבעה בבית משפחת שני, רח' תמר 27, עומר

* * *

נעמן כהן

עמל כפיים בין בורוכוב לגורדון

סדרת הכתבות של ארנה פרייער-בן-דרור-גולן. על "עמל כפיים והשכלה בקיבוץ החלוצי. אני והחקלאות הנחשקת והמרתיעה". ("חדשות בן עזר", גיליון 1657) כתובה בכל כך הרבה כישרון ספרותי ומבטאת אמת כל כך גדולה, עד שחשבתי לא להוסיף דבר כי כל המוסיף גורע, אבל בכל זאת ברצוני לתת כמה זיכרונות ותובנות.

מקורות:

החינוך לעמל כפיים בקיבוץ נבע משני מקורות:

1. דֹב בֶּר בּוֹרוֹכוֹב (1881-1917) היה מאבות הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי מפלגת "פועלי ציון". מעולם לא עבד כפועל, אבל הגה את רעיון "הפירמידה ההפוכה". יש להפוך את היהודים לעם של פועלים. (אני בכוונה לא משתמש במילה איכרים ופועלים כי למילה איכרים יש משמעות שלילית של "בועזים" קולאקים שלא חיים מייגע כפיהם, אלא מעסיקים ערבים). הוא טען בצדק: לא תקום מדינה יהודית ללא פועלים יהודים בחקלאות ובתעשייה.

בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית, ומקום שניתן לבנות בו חברה צודקת ושוויונית של פועלים יצרניים מבלי להזדקק למהפכה. רעיון זה "סוציאליזם קונסטרוקטיבי" (סוציאליזם ממלכתי), אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד גרין-בן-גוריון.

2. אהרן דוד אורייביץ גורדון (1856-1922), היה יהודי דתי שעבד עשרים שנה כפקיד אצל הברון גינצבורג. כאשר עלה לארץ ב-1904 בגיל 48 עבד כפועל חקלאי שכיר ופיתח תורת גאולה המורכבת משעטנז בין הגות יהודית לטולסטוי ולניטשה, ולמיזוג עם הטבע.

(חיבורו "האדם והטבע"): https://benyehuda.org/read/4790

גורדון נהפך למעין יהודי רפורמי ("ניו אייג'י" במונחים של ימינו). הוא הפסיק לקיים מצוות עֲשֵׂה. וקיים רק מצוות לא תעשה. תורת המוסר שלו נודעה בשם "דת העבודה" שהשפיעה על "הפועל הצעיר", ועל תנועת הנוער "גורדוניה" שנקראה על שמו.

ההבדל בין שני ההוגים האלו הוא: שהעבודה אצל בורוכוב היא אמצעי לבניית חברה ומדינה יהודית, אצל גורדון עבודת הכפיים היא מטרה. אידיאולוגיה רומנטית. עבודה גואלת.

זיכרונות – "העבודה היא חיינו"

על "עמל כפיים" בזיכרונותיי משנות השישים-שבעים. הרבה לאחר עידן החלוצים.

מאז שליקורגוס האגדי ייסד את ספרטה וקבע לה את חוקתה, ואת "החינוך הספרטני" שיקבלו בניה, לא היה כחינוך אותו קיבלנו ילדי קבוצת "דבורנית" בגבת.

סדר היום קבוע: קימה ב-06:30. תוך חצי שעה חייבים לקום, להתלבש, להתרחץ, לסדר את המיטה, לגלגל את השמיכה, ולשטוף את החדר. ואז באה השאגה של בלה המטפלת: "בפולניה בחמש דקות עלו עשרת אלפים איש לרכבת ואתם לא מסוגלים לעשות את הכול בחצי שעה?" יום יום, אותה שאגה: "בפולניה בחמש דקות..." הילדים דמיינו כבר את הרכבת הארוכה שעליה יעלו אם לא ימהרו בניקיון.

ב-07:00 הולכים לאכול. חייבים לגמור את הארוחה. מי שלא גומר, יקבל את שארית האוכל בצהריים, ואם לא יגמור את הצלחת, יקבל את האוכל בארוחת הערב. שום ילד לא הולך ל"חדר" ההורים ב-16:00 אם לא יגמור את המנה.

ב-08:00 נכנסים לכיתה. לומדים עד 12.00 בצהרים, והולכים לאכול ארוחת צהריים. חובה לגמור את המנה. (מי שלא יגמור יקבל את המרק בארוחת הערב).

הולכים להתרחץ. בלה רוחצת את כל הילדים. משפשפת טוב טוב בכל מקום. פעם בשבוע חופפת ראש עם בנזין. המקלחת משותפת: בנים בנות ביחד (עד כיתה ד') אחרי הרחצה הולכים למנוחת צהריים. קוראים חצי שעה ואז: בלה שואגת: "להניח את הספרים! להסתובב לקיר ולישון! אוי למי שידבר!"

רון עם גבס על היד לא הספיק להניח את הספר ולהסתובב לקיר, באה רבקה המטפלת, הרימה את ידה להרביץ לו. רון הושיט את היד עם הגבס להגן על עצמו. רבקה המטפלת היכתה על היד – ונזקקה גם היא לגבס.

קמים ממנוחת צהריים לארוחת ערב. חובה לגמור את המנה. רק מי שגומר את האוכל יכול ללכת להורים. ליד חדר האוכל עומד שולחן קטן. הילדים האוכלים לאט נידונים לשבת לידו אחרי גמר ארוחת הערב.

ב-08:30 בערב, השכבה. ההורים מביאים את הילדים לבית הילדים. הורה אחד – תורן אחראי על כיבוי האורות.

ב- 09:00 כיבוי אורות – חייבים להיכנס למיטה ולישון. ההורים עוזבים. יש שומר או שומרת לילה שאמורה לבוא בלילה ולראות אם הכול בסדר.

בכיתה ד' נמאס לנו מחובת השינה בצהריים. (איזו טיפשות זו היתה נלמד רק לאחר שנים) קבוצת "דבורנית" כולה יצאה בהפגנה ברחבי המשק עם שלט גדול: "רוצים חופש מנוחה! לא רוצים לישון בצהריים! נמאס!" – ההפגנה לא עזרה. רשויות החינוך שהתכנסו לדון בבעייה החינוכית הקשה, לא נכנעו וחייבו את הילדים במנוחת צהריים.

תוך שנה התביעה נמוגה, בכיתה ה' יצאו בני "דבורנית" לחיי עמל, ושכחו מהתביעה ל"חופש מנוחה..."

הברכה הזו קיבלה את בני "דבורנית" ביום העבודה הראשון שלהם במשק:

רונו העמלים רונו העמלים!

לקבוצת "דבורנית" - כיתה ה'

ברכת כל החברה, המורים והמטפלות

לתחילת העבודה במשק.

כה לחי!

"בני דבורנית" סיכמו את המאורע ביומן (אני לא זוכר מי כתב?): "העבודה היא חיינו!" – כך הרגשנו לאחר ביקורו של צבי, סדרן העבודה, בכיתתנו, והבשורה בפיו: "היום אתם נכנסים בעול העבודה במשק."

מה פירוש עבודה? ידענו שאנו מקבלים על עצמנו חובת אחריות ואנו בעלי חובות, כשם שאנו בעלי זכויות. חיכינו להתחלת העבודה ביום הראשון. עוד במיטות שכבנו לבושים מלאי ציפייה לנסיעה לשדה. התיישבנו מחוסרי נשימה ומלאי התרגשות על הטרקטור שהובילנו לשדה הכותנה. משימתנו היתה לעשב עשבים רעים בעזרת מעדרים קטנים. הולכים אנו בגב כפוף ובליבנו הרגשה שאם לא נעשה את העבודה כפי שצריך לא יהיה בעבודתנו זו כל תועלת. עברה שעת העבודה והנה הגיע הזמן לחזור הביתה – וכלל לא הרגשנו בכך... כשאנו מרגישים הרגשת סיפוק ביודענו שבמשך מספר ימים נסיים את העבודה בחלקת הכותנה. כיתה ה' "קבוצת דבורנית".

יונתן כספי מהכיתה שמעליהם בירך את הפועלים החדשים: "כיתה ה' הצטרפה לשורת העמלים. זה מיספר ימים שכיתה ה' הצטרפה לשורותינו. הם פתחו בעבודה נמרצת וגמרו חלקה בעישוב הכותנה. הם התחילו את עבודתם במרץ וניכר שהם רוצים ומוכנים לעבוד ולעזור למשק. נקווה שימשיכו בקצב זה ולא יתייאשו על אף הקושי."

מאז כל יום שעתיים עבודה לאחר הלימודים. העבודה היתה לא קלה. חום נורא, יתושים. בקצה השורות כד מים. עם המצקת שואבים קצת מים, ושותים ישר לתוך הפה. אחר כך עבדנו במטע, קטפנו אגסים ותפוחים. אחר כך בא החורף, העבודה לא פחות קשה. איסוף גזר. להוציא גזרים מהבוץ. כאן, אסור לשתות ואסור להשתין! מאיר האחראי עמד ונגש בכולם: "רוצים להשתין? תשתינו בכיסים!..."

תלמיד שהפריע בשיעור והיה מסולק החוצה מהכיתה, היה חייב ללכת לעבוד. אבל חייצ'ה המנהלת הקומיסרית הדגישה תמיד שעבודה זה לא עונש, עבודה זה ערך, חובת העבודה באה כדי שלא יתבטלו.

בהמשך היו ילדים יחידי סגולה שזכו לעבוד במקום קבוע ולא סתם בעישוב עם כל הקבוצה. עבודה ברפת או בדיר, או בענפי השרות. ומאוחר יותר בהשחלת טפטפות במפעל "פלסטרו".

יחד עם יוסל בירשטיין הסופר, עבד בדיר יהודי טוב ומסור בשם ליפמן, שכולם קראו לו ליטמן. ליטמן היה מונגולואיד. ראשו הגדול התחיל ישר מכתפיו. הילדים היו תמיד סקרנים אם זה באמת כך, או שרק החולצה מסתירה את הצוואר. ליטמן היה יהודי טוב לב. הוא היה נוהג לשיר לילדים ולגלף עבורם פסלונים מעץ שהעניק להם כשי. לעיתים היו הילדים לועגים לו, אבל הוא היה מחייך אליהם בטוב לב. שנים רבות היה הולך עם הכבשים למרעה. נתלוויתי אליו כילד. היינו יוצאים עם כל העדר וכלבה לשדות.

ליטמן דיבר אל הכבשים כאל בני אדם. לעתים כשהיו מתפזרות בשטח היה גוער בהן: "זונות! נבלות! לאן אתן רצות? לרמת דוד? לעפולה? לחיפה? לאמריקה?"

יום אחד סיפר לי מדוע הוא בא לקיבוץ: "באתי לקיבוץ כי בקיבוץ אני יודע שאם אני חולה אני בסדר והמשפחה והילדים בסדר. אבל עכשיו בוא," הוא הפציר בי, "ובמקום להעיף במקל את הראשים של קוצי הגדילן, בוא בבקשה ותן לי מכה בראש ותעיף אותו..." הייתי במבוכה.

לאחר שנים רבות של עבודה מסורה קרתה תאונה. רְחֵלָה צעירה וחסרת דרך ארץ נמלטה מהחליבה, פרצה אל הרמפה של הדיר, עליה עמד ליטמן, דחפה והפילה אותו. ליטמן נפל מהרמפה ולאחר מיספר ימים נפטר כתוצאה מפגיעות פנימיות.

עבודה עצמית

בניגוד לצביעות של אנשי "גורדוניה" שדיברו על "עבודה עצמית" והעסיקו פועלים מערי הפיתוח, דבר ששנים לאחר מכן הביא את הדמגוג מייצ'לב בגון-מנחם בגין להסית את היהודים-הערבים מערי הפיתוח נגד "הקיבוצניקים המיליונרים ממנרה עם בריכות השחייה" (אם לא היו מעסיקים אותם הוא הרי היה אומר שאין להם לב) – עקרון העבודה העצמית היה עיקרון יסוד ב"קבוצת פינסק". נכון, הוא היה רשום גם בחוקת ההסתדרות, אבל שם זה היה תיאורטי בלבד. בן גוריון נטש את תורת ההסתדרות ותבע מהקיבוצים להעסיק שכירים מהמעברות. לא בגבת! חברי הקבוצה בגבת התנגדו לכל עבודה שכירה. כל עבודה שכירה היא ניצול. כל ניצול אסור שיהיה. אסור להתפרנס מ"עודף הערך" שבא מניצול הפועלים כפי שקבע קרל הלוי-מרקס.

היתר עיסקא היה רק להעסקת פועלים ערבים בענף הבניין. מנהל הענף היה מהקיבוץ, הפועלים ערבים.

תעשייה בקיבוץ

בניגוד לגורדוניה, בקיבוץ גבת היו יזמים, התפתחה תעשייה, והומצאו פטנטים.

חיים סוויטץ'-גבתי (לעתיד שר החקלאות בממשלת גולדה) עבד ללא לאות להרחבת המשק. הוא שיכנע את בני הזוג אליהו ורחל ברמסון מפינסק שהתעשרו בארה"ב, לתרום לגבת מפעל חדיש למיכון חקלאי ולגור בקיבוץ עם בני עירם.

אליהו ברמסון התעשר מאוד באמריקה אבל נהה אחרי הקומוניזם הרוסי ואף ביקר פעמים מיספר בבריה"מ. בקשתם של בני הזוג לשיכון ותיקים בן 25 מ"ר נדחתה בשתי אסיפות. רק בשלישית בלחץ חיים סוויטץ'-גבתי, אישרו להם את הדירה שבתרומתם ניתן היה לבנות עשרות כמוה. ברמסון בנה בגבת בית חרושת מודרני, מבנה בטון – 600 מ"ר, שבתקרה מערכת פסי תליה להובלת פריטים לכל המפעל. מיטב מכונות עיבוד שיצחק קנובוביץ-נבו בחר באמריקה, יצרו מכונות חקלאיות, מעמיסי זבל הידראוליים לטרקטורים פרגוסון, מכסחות ירק מונעות ע"י טרקטור בסוגים בינוניים וכבדים. מכונות לרחיצת ירקות. מלגזות, מכסחות דשא, מכונות, מחלובים לדירי הצאן, וקונסטרוקציות בר. ואז בא הפילוג...

(תמיד מצחיקים אותי הביביפובים המסיתים נגדו האומרים שבגינו מעולם לא היתה החברה הישראלית מפולגת יותר מעכשיו!)

חלוקת בית החרושת היוותה בעייה. הרוח החיה במפעל, בהמצאות, בשיפורים, ובשכלולים בייצור הכלים בבית החרושת שבנה ברמסון לגבת, היה יצחק קנובוביץ-נבו, שנמנה על חברי "האיחוד". בעקבות הפילוג, הוחלט על ביטול השותפות עם ברמסון. המכונות שהוזמנו הגיעו ומצאו בעלי בית מפורדים ומסוכסכים. והנה גם התקבלה הזמנה גדולה לעבודה. אנשי "האיחוד" התנגדו להכנסת המכונות ולהפעלת המפעל. הם תבעו שכל בית החרושת, על כל ציודו, יעבור אליהם בלבד.

העניין הובא לבירור בפני המרכז החקלאי. בינתיים הבניין החדש נשאר ריק, המכונות נשארו בארגזים, והמגע בין הצדדים הוקפא. המרכז החקלאי החליט כי יש להפעיל במשותף את המפעל ועל החלוקה תבוא החלטה מאוחר יותר. מהון להון המפעל נסגר, המכונות נמכרו, והמיבנה שימש ללול תרנגולות. הזוג ברמסון עזבו, ועברו לגור בטבעון.

לאחר מכן אברהם קרמרז'-כנעני, שעמד בראש המחלקה לתעשייה במרכז החקלאי, ועסק גם בפיתוח שטחי השקייה בחקלאות. ידע מניסיונו שכמעט כל סוגי הצינורות שהשתמשו בהם אז להשקיה – הכזיבו. בין שאר המפעלים שהוצעו למכירה לקיבוצים השונים היה גם מפעל "פלסטרו" מאשקלון שפשט את הרגל. והוא המליץ לקנותו.

מעניין שדווקא הצעירים בקיבוץ התנגדו להקמת תעשייה, מחשש להרס האופי הכפרי, ודווקא הוותיקים שהיו על סף הזקנה ראו למרחוק, ושכנעו את האסיפה בהצגת צינורות ה-PVC כבעלי פוטנציאל כלכלי.

ההצעה לרכישת המפעל הובאה לפני האסיפה, ואז התעוררה בעייה. יודקה הלמן, שעבד במוזיאון לוחמי הגטאות, הביע התנגדות נחרצת לרכישת המפעל. "פלסטרו," הוא טען, "הוא מפעל מתוצרת גרמנית!"

כמה חברים נוספים הצטרפו אליו בהתנגדות לשימוש במכונות מתוצרת גרמניה. לעומתם טענו אחרים שהמכונות בעצם מאוסטריה, ולכן הן כשרות. ברוב של 50 נגד 12 הוחלט בחיוב. אחד החברים עירער, והנושא הובא לאסיפה שנייה, שגם היא אישרה את ההחלטה לרכוש את המפעל. 

מאז שנת 1966 בה הוקם מפעל "פלסטרו גבת" לייצור צנרת, מערכות ואביזרי השקייה מפלסטיק, היה המפעל העסק הכלכלי העיקרי של הקיבוץ. גבת עברה את "המהפכה התעשייתית".

החינוך

עוד לפני נפילתו במלחמת ששת הימים תמך גרשון וינר-ישראלי (הבן של המשוררת פניה ברגשטיין) בהליכה של בני גבת לבית הספר האזורי ביפעת. הוא כתב: "הפתרון הרצוי לנו הוא הצטרפות לבית-הספר האזורי ביפעת. שתי טענות מעלים המתנגדים לבית-הספר האזורי, והן: היותו ביפעת, והיותו שייך למשקים החברים ב'איחוד'."

המרחק בין "הקיבוץ המאוחד" ו"האיחוד" הוא כיום אפסי. הוא נוגע יותר לעבר ולניתוחו, מאשר למציאות ימינו. הרי מורי שני הזרמים לומדים באותו בית-אולפנא. הקשה ביותר לחברים בתוכנו היא העובדה שבית-הספר האזורי נמצא ביפעת, אשר חבריה ומוריה התפלגו מאיתנו, ואשר בעיית החינוך היתה אחד הגורמים העיקריים לו. "אני מבין ללב כל אחד אשר הפילוג הוא פצע בליבו, וגם אני בתוכם. אך מידת האחריות שלנו כלפי העתיד מחייבת אותנו. כחברים וכתנועה. למתוח קו על חשבונות העבר. ובהצטרפות מעין זו לתרום להסרת המחיצות הקיימות בין התנועות הקיבוציות."

הדיונים על המעבר לבית הספר האזורי ביפעת המשיכו כמה שנים, והיו קשים ומרים. הפינסקאים בגבת התקשו למסור את בניהם למערכת החינוך של ה"מפא"יניקים" – הפורשים. באחת האסיפות אף הוחלפו מהלומות בין יודקה לניומקה. בסופו של יום התקבלה ההחלטה: עוברים לבית הספר "העמק המערבי" ביפעת. בגבת נקרא ביה"ס: "כיתות המשך", ביפעת זה כבר היה תיכון רגיל.

שמונה עשרה שנים לאחר הפילוג, שבו בני "קבוצת פינסק" ללמוד אצל מאיר הירשלר-איילי מנהל בית הספר – המפא"יניק, שייסד את "חברת הילדים" בגבת.

ההתחלה לא בישרה טובות. דני ביגלמן-אוריין לימד את "תמול שלשום" של עגנון. הוא קרא בפני התלמידים את מאמר הניתוח של קורצוויל – "בלק הכלב הדמוני" – יצחק קומר עלה לארץ, וברח מהחלוציות. כעונש, הכלב – "בלק", נשך אותו והוא מת מכלבת.

כשיצאו התלמידים מהשיעור בדרך הביתה, הגיח פתאום כלב דמוני ואימתני והחל נובח על אירית. היא ברחה אל תוך הכיתה. הכלב נכנס אחריה. לא היה לה לאן לברוח יותר. הכלב נשך אותה וברח.  

והנה שתי הפתעות: הראשונה – לימוד יהדות. מאיר הירשלר-איילי נתן שיעור מרתק בתלמוד, נושא שלא עלה על הדעת ללמדו בגבת. בערב שבועות הוא גם הזמין את התלמידים ל"תיקון ליל שבועות" שנמשך כל הלילה, ודנו בו על הסיפור "תנורו של עכנאי" שלפיו נקבע הכלל ההלכתי "אחרי רבים להטות."

והפתעה יותר גדולה – כל יום ראשון בשיעור הראשון, וכל יום שישי בשיעור האחרון, לימד המורה ישראל ביטמן. ביטמן היה מופיע עם ז'קט ללא רבב שבכיסו עיתון "דבר" מובלט כשכותרת העיתון כלפי חוץ. בגבת קראו את "למרחב" ביטאון "אחדות העבודה", אבל דווקא ביטמן החל ללמד מחשבה סוציאליסטית. מה שלא למדו כלל קודם בקיבוץ הסוציאליסטי יותר.

ביטמן היה יהודי יקר. אב שכול משני בניו. אדם בעל השכלה נרחבה, יוצא תנועת "גורדוניה" שהגיע ליפעת מקבוצת השרון. מובן שחלק גדול מהשיעורים נישאו על משנתו של א. ד. (כך כינה ביטמן את א.ד. גורדון). נושא "דת העבודה" של גורדון לא תמיד היה מונהר לגמרי לתלמידים. (גילוי נאות. עד היום אני לא זוכר מה למדנו, ואיני מבין את תורתו שעד אז לא שמענו עליה דבר) בתמונות הוא נראה תמיד נח. נשען על המעדר.

ביטמן שאל את התלמידים: "למי יש יותר חופש לעשיר או לעני?" תשובתו היתה: "תמיד העני חופשי יותר מהעשיר, מפני שאין הוא עבד לרכושו והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו."

לא כל התלמידים שאמורים היו ללכת לאחר הלימודים ולקטוף אשכוליות בפרדס, (המיכסה היתה מילוי מיכל עץ גדול) השתכנעו מדבריו שכך הוא. העשיר הרי לא צריך ללכת לקטוף אשכוליות ולכן הוא חופשי יותר.

לאחר מלחמת ששת הימים, יפעת, קיבוצו של ביטמן מ"גורדוניה", כבר העסיק גם עובדים שכירים ערבים, למרות שחיים סוויטץ'-גבתי ניסה למנוע זאת בכנסת.

בכל מקרה המחזור שלנו היה האחרון ששר בחג המחזור את המנון האינטרנציונל.

פרולוג

נחזור להתחלה לתורתם של בורוכוב וגורדון. עבר זמנם, בטל קורבננו. מה לעשות ליהודים לא מתאים להיות איכרים ופועלים, זה נגד האופי היהודי. הפירמידה שבה והתהפכה.

למזלנו בחברה מודרנית כל המבנה החברתי השתנה. אין עוד צורך בפירמידה ההפוכה של בורוכוב, ואין עוד יהודי הרוצה לעסוק בחקלאות וביגע כפיים בעבודה עצמית כאידיאולוגיה רומנטית של גאולה מוסרית. (אולי כמעסיק עובדים מאסיה או ערבים). "דת העבודה" של גורדון נשמעת היום כתורה הזויה.

גם השיוויון אינו קיים יותר.

בשנות השלושים, כשהגיעו לקיבוץ לראשונה עולים מגרמניה, נכנס לראשונה הקומקום הפרטי הראשון לקיבוץ. אטל הנדלר, אחת מוותיקות המשק, איימה שאם יכניסו קומקום פרטי לחדר בקיבוץ, היא תעזוב עם בעלה לתל אביב. היא לא עזבה. מאז חולקו קומקומים, מכשירי רדיו, מקררי סיבירצ'יק, מזגנים, עד שכל הקיבוץ הופרט.

נכדתה של אטל הנדלר פתחה חנות משגשגת במתחם באזל בתל אביב. חנות של הוֹט קוּטוּר Haute couture – "תפירה עילית", בשם boudoir – "חדר נשים" בצרפתית. היא ייבאה בגדים של מעצבות עילית לנשות האלפיון העליון. (מאז החנות נסגרה אבל משום מה איני מבין למה היא נוטרת לי עד היום על שכתבתי את זה).

תובנות

ב-1938 – כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין מרדכי בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעיה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פירסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."

המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" – "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי."

לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאיפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרות היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי', דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."

הציונות הצליחה. אין יותר צורך בפירמידה הפוכה ובגאולה ע"י עבודת האדמה. קרל הלוי- מרקס בכל זאת צדק כשקבע: "ההוויה קובעת את התודעה."

ועוד על חניך "גורדוניה"

עדכון - רון אובז'נסקי-חולדאי לא עונה

בתשובה למכתבי לראש עיריית תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, לבטל את הענקת פרס סוקולוב לגדעון לואי (לוי) קיבלתי את התשובה הבאה:

יונית סיני ממונה מינהלה ומשק

פנייתך בנושא פרס סוקולוב.

נעמן שלום רב,

פנייתך מ-17 ביוני 2021 אל לשכת ראש העירייה – פניות הציבור הועברה להתייחסותי. צר לי על הדרך שבא בחרת להתבטא.

בכל אחת מוועדות השיפוט של הפרסים העירוניים, יושבים שופטים מוכרים ובעלי שם בתחומם, שמקבלים את ההחלטה המושכלת ביותר ולאחר מחשבה מעמיקה, בדבר הזוכים.

כך קרה גם השנה, בוועדת פרס סוקולוב לעיתונות כתובה שבה כיהנו נדב איל, בינה לוז, שלום קיטל, נורית קנטי ופרופ' נעמה שפי.

החלטתם, כמו כל החלטות השופטים בשאר הפרסים, קיבלה את אישורו של מר רון חולדאי, ראש העירייה.

לא מצאנו פגם או הצדקה לבטל את ההחלטה.

בכבוד רב,

גיורא יהלום

מנהל אגף התרבות

מינהל קהילה תרבות וספורט

אגף תרבות ואומנויות

הנה מכתב התשובה שלי:

יונית סיני – הממונה על מינהלה ומשק

גיורא יהלום – מנהל אגף התרבות

שלום רב.

אני כותב לשניכם כי איני יודע מי מכם כתב את המכתב בשמו של ראש העיר מר רון חולדאי. בניגוד לדבריכם לא פניתי אל לשכת ראש העירייה, אלא אל ראש העירייה, ועל התשובה לבוא ממנו.

אני סקרן לדעת האם הוא ביקש מכם אישית לענות בשמו? שהרי יש לו דובר.

האם הוא התבייש במתן פרס מטעם העיר העברית הראשונה תל אביב, ע"ש סוקולוב (האיש שנתן לה את שמה) לאדם שהוא אנטי-ציוני מובהק, ולכן לא ענה בשמו?

לא ברור לי על מה צר לכם באופן שבה התבטאתי (אגב מן הראוי לא לכתוב בשגיאות כתיב) האם אתם חולקים על כך שאוסישקין היה ציוני ונתן לעיר תל אביב את שמה?

האם אתם חולקים על העובדה שגדעון לוי הוא אנטי-ציוני הרואה בהכרזת בלפור עוול ובישראל "מדינת רשע" אם כל חטאת? והוא תומך באויביה? על מה בדיוק צר לכם?

איני מכיר את הממונָה על המשק, אבל גיורא יהלום, כבן קבוצת כנרת שאף כתב מחזה על נעמי-ספירוב-שמר, כשתבוא לבקר את הוריך בקיבוץ, סור לבית הקברות, שם ליד קברה של נעמי נמצא קברו של ברל כצנלסון שכתב בעיתון דבר מ-1.5.1936 את מאמרו המפורסם המתייחס לאנשים מסוגו של גדעון לוי: "היש בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש של הערצה והתמכרות?  ...וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו ... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח."

לך גיורא, לקברו של ברל, ונראה אותך אומר לו: "צר לי על הדרך שבה בחרת להתבטא..."

עם כל הכבוד אליכם, אודה לכם אם תעבירו את מכתבי לראש העיר ונשמע את תשובתו שלו מפיו. מן הראוי שייתן דין וחשבון לתושבי עירו תל אביב.

בתודה.

נעמן כהן

פניות ציבור – לשכת ראש העירייה

שלום רב,

קיבלתי את פנייתך מ-30/06/2021 בעניין שבנדון, ולהלן התייחסותי:

היחידה לפניות הציבור בלשכתו של מר רון חולדאי, ראש העירייה, פועלת בכפיפות לראש העירייה ועל פי הנחיותיו.

לבקשתי, השיב לך מר גיורא יהלום, ותשובה זו בעינה עומדת.

לשירותך בנושאים אחרים בהם נוכל להיות לעזר.

בכבוד רב,

שלומית שטיינר

מנהלת יחידת פניות ציבור

שלומית שטיינר מנהלת יחידת פניות ציבור

שלום רב

תודה למכתבך, ברצוני רק לדעת האם העברתם את מכתבי למר רון חולדאי?

האם העברת לפחות את תשובתי לגיורא יהלום?

האם לראש העיר יש כתובת מייל שדרכה ניתן להעביר לו מכתב ישירות ללא צנזורה דרכך, או שזו מדיניותו לא לקבל ולענות על מכתבים?

תודה רבה.

נעמן כהן

וכאן זה נגמר. מסתבר שאם אתה לא טייקון, או סלב, אלא אדם פשוט מן השורה, אין לך גישה לראש העיר חניך "גורדוניה".

הגם אתה פוצ'ו?

בחדשות ערוץ 13 ביום 28.6.21 שודרה כתבת תדמית על רון אובז'נסקי-חולדאי המתכוון לרוץ קדנציה נוספת בגיל 78.

והנה להפתעתי נראה בכתבה ישראל מנחם ויסלר-פוצ'ו, הפלמחניק, רוקד "מה יפית", מפרכס, ומנשק את אובז'נסקי-חולדאי לצלילי המנון הפלמ"ח.

קצת צורם כאשר באותה תוכנית הופיע אובז'נסקי-חולדאי יחד עם מיליקובסקי-נתניהו באזכרה לחללי אלטלנה בלי להזכיר את שלושת חללי צה"ל (בתוכם פלמחניק) כשהוא שנים מסרב להוסיפם לאנדרטה, ולאחר שהעניק את פרס סוקולוב לגדעון לואי (לוי) הרואה באנשי הפלמ"ח פושעי מלחמה.

אז נכון, בלי הפרכוס, וריקוד ה"מה יפית" לא ניתן היה כנראה לקבל ממנו תמיכה לכנס בגימנסיה הרצליה, אבל ניתן היה לפחות לומר לו מילה.

הגם אתה פוצ'ו?

אבוי לעניים מי יזכרכם?

כמדי שנה עסקני ביאליק המתפרנסים מכספו של המשורר הגביר ביאליק ערכו לו יארצייט, ומקבלים כבוד לעצמם מכבודו. וכמדי שנה שוכב ממול אכול קנאה, בודד ועצוב (אפילו לאשתו לא נתנו להיקבר לצידו), שאול טשערניחובסקי. אותו לא יזכירו כי לא היתה לו וילה מרהיבה וכסף שיזכו אותו באזכרות עירוניות. (רק אהוד בן עזר הזכיר אותו בסיפורו הנפלא לאחרונה) אז בכל אזכרה אני מזכיר אותו.

הנה תיהנו משירו הגאוני הייחודי בשירה בעברית, שיר הנטול משפטים ללא פעלים.

הו ארצי מולדתי – ביצוע נעמי שמר, נורית גלרון, אסתר שמיר:

https://www.youtube.com/watch?v=CiImjQmwSIs

ההומור של ביידן והאווילות של ריבלין (1)

בפגישה בין ביידן לריבלין הכריז ביידן: "איראן לא תשיג נשק גרעיני במשמרת שלי!"

חוש הומור ציני להפליא. האוויל ריבלין לא הבין שעל פי ההסכם הישן עם איראן שאליו חותר ביידן לחזור, איראן מקבלת לגיטימציה בינלאומית להפוך למעצמה גרעינית בשנת 2030 וברור שביידן לא יהיה אז נשיא. ביידן הופך את איראן למעצמה גרעינית עשירה לאחר סיום המשמרת שלו.

ומה אומר ריבלין: "מצאתי חבר אמת של ישראל בבית הלבן."

https://rotter.net/forum/scoops1/706038.shtml

אם זה לא היה עצוב זה היה מאד מצחיק.

ההומור של ריבלין והאוויליות של ריבלין (2)

אנגלה מרקל קאנצלרית גרמניה אמרה לריבלין בפגישתם: "למרות ההתנגדות שלכם, אנחנו נלך להסכם הגרעין עם איראן, (המאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית ומבטל את הסנקציות עליה) מה תעשו?"

"אני לא יכול להשיב תשובה ישירה," אמר לה ריבלין. "אבל ברשותך, אספר לך סיפור מהתנ"ך."

מרקל הסתכלה עליו בתמיהה: "מה לתנ"ך ולפצצה האיראנית?"

"מעשה בדוד המלך," אמר ריבלין, "ששכב עם בת שבע, אשתו של אוריה החתי, ושלח את בעלה למות במלחמה. התינוק שנולד לבת שבע נטה למות. דוד צם, התפלש על הארץ, קרע את בגדיו והתפלל שאלוהים יחון את הילד. לאחר שבעה ימים הילד מת. עבדי דוד פחדו לבשר לו את הבשורה המרה. להפתעתם, כשהבין שהילד נפטר, קם מיד, התרחץ ואכל. כל עוד הילד חי, דוד המלך צם והתפלל," אמר ריבלין, "כשמת, הבין שמה שהוחלט הוחלט. עכשיו צריך לחיות עם זה."

"סיפור אדיר," אמרה מרקל. "אני יכולה לספר אותו?"

[נחום בורשטיין-ברנע (ידיעות 2.6.21) בכתבה חנפנית על ריבלין].

"עכשיו צריך לחיות עם זה..." אמר ריבלין. אולי למות מזה?...

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.   

נחמת שוטָה

האקטיביסטית הפרו איסלמית, כתבת "הארץ", עמירה הס מרוצה: כשיבוא יום הכיבוש הערבי, אמרה לה חברתה אחלאם, "נעשה לך פרוטקציה ותישארי בארץ..."

("בין הפרוטקציה של אחלאם לסירה של נידאל", "הארץ" 29.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948841

השוטה הס שוכחת שלפי החמאס כל היהודים הם קופים וחזירים שיש להורגם, כן, כולל אותה. ולא חברתה היא שתחליט את מי להרוג, ואת מי להשאיר בחיים.

היהודים גרועים מהפולנים

בשני מאמרים של האקטיביסטים הפרו-איסלמים, מיכאל בריזון, עיתונאי "הארץ", וחוקר השואה, שופרם של הפולנים, דניאל בלטמן – הם מצדיקים את החוק הפולני המונע מיהודים לקבל את רכושם בחזרה, בנימוק שגם ישראל חוקקה את חוק נכסי נפקדים.

בלטמן כותב: "איזו זכות יש לנכד או לנין של יהודי מז׳שוב או שידלצה לקבל לידיו דירה, שהיתה שייכת לפני מאה שנים לאחד מאבות אבותיו, ולהוציא ממנה זוג פולנים קשישים שגרים בה עשרות שנים. במיוחד כאשר אותו יורש לא חי מעולם במקום וספק אם הוא יודע בכלל לסמנו על המפה. אבירי הצדק הישראלי אינם שואלים את השאלה הזאת, אבל אין להם בעייה לתבוע את סילוקם של פלסטינים מדירותיהם בשייח ג׳ראח – אף שהם, בניגוד ליורש הישראלי של הדירה בז׳שוב, מעולם לא יכלו לתבוע את הדירות או האדמות של אבותיהם במאות היישובים הפלסטיניים שנחרבו או נשדדו על ידי ישראל. אכן, צדק ישראלי פואטי."

 (דניאל בלטמן, "שואה, צדקנות וצביעות", "הארץ", 28.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948155

(מיכאל בריזון, "לפולנים חסר רק חוק נכסי נפקדים יהודים,, "הארץ" 29.6.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9948070

זו כמובן דמגוגיה לשמה. עצם ההשוואה יש בה משום הכחשת השואה או גימודה. פולניה ובצדק אינה מתכוונת להחזיר למיליוני הגרמנים שגורשו ממנה את רכושם. הגרמנים הם שפתחו במלחמה והביאו אסון לא רק על היהודים אלא גם על הפולנים.

לכן כ-16 מיליון הגרמנים שגורשו מפולניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה ורוסיה והבלטיות לא רק שלא זוכים לפיצויים, אלא גרמניה משלמת פיצויים לנפגעים. קל וחומר כשמנהיג ערביי ארץ ישראל, חברו של היטלר, קצין הס.ס. מוחמד אל חוסייני, היה שותף פעיל בשואה.

בפולניה מדובר על רכוש של יהודים שלא לחמו נגדה, אלא היו אזרחים פולנים, ושירתו בצבאה.

בדומה לגרמנים, הערבים נלחמו בישראל במטרה להשמידה, ואובדן רכושם הוא פועל יוצא של מלחמתם ביהודים. הערת אגב, הערבים הפקיעו רכוש יהודי העולה אלף מונים על הרכוש הערבי שהופקע ע"י יהודים, וזאת ללא שהיהודים בארצותיהם לחמו בהם.

יהודים שגורשו ע"י הנאצים או הערבים זכאים לפיצויים, ערבים שגורשו עקב תוקפנותם צריכים לשלם פיצויים.

ההכרזה של שר החוץ יאיר למפל-לפיד נגד פולניה היתה אווילית ושפכה סתם דלק למדורה.

למפל-לפיד: "ראש ממשלת פולין, אמר היום 'כל עוד אני ראש הממשלה, פולין בוודאות לא תשלם על פשעי הגרמנים: לא זלוטי, לא יורו ולא דולר.' כדאי לראש ממשלת פולין לבדוק שוב את העובדות. על אדמת פולין נרצחו מיליוני יהודים ושום חקיקה לא תמחוק את זיכרם."

https://twitter.com/search?q=%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%9F%20%D7%9B%D7%94%D7%9F%20%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%93&src=typed_query

מיד כמובן קפץ הבן מהשילוש הקדוש, יאיר האן-מיליקובסקי-נתניהו וצעק לפולנים את איוולתו באנגלית:

Yair Netanyahu 🇮🇱 (‎@YairNetanyahu

 צייץ ב-6:55 PM on  יום ו׳, יוני 25, 2021:

People of Poland- please know that the current government in Israel is illegitimate and does not represent the people of israel! It is made up of petty politicians who broke all their promises to their voters, and of the party of the Muslim brotherhood.

https://twitter.com/dangoren4/status/1408748961687609346?s=03

יאיר למפל-לפיד, שר החוץ, הוכיח בתגובתו את הנחיצות בהשכלה אקדמית אותה הוא חסר.

החוק הפולני לא בא להכחיש את השואה, אלא רק למנוע את החזרת רכוש היהודים הנרצחים ליורשיהם. הפולנים אינם אחראים לשואה אבל, אחראים לגזל רכוש היהודים שהושמדו. היה עליו להבהיר לראש ממשלת פולין שהכבוד הפולני לא יאפשר להם את הכשרת הגזל.

אשמת המדינה הפולנית והאומה הפולנית

לאור החוק הפולני הקודם והחדש על ממשלת ישראל להבהיר את הדבר הבא:

המדינה הפולנית והעם הפולני אינם אשמים בהשמדת היהודים. אמנם כמאתיים אלף יהודים נרצחו ע"י פולנים (לפני השואה ואחריה), אבל הפולנים הרוצחים פעלו כפרטים, ולא בשם האומה הפולנית והמדינה הפולנית. האחריות הקולקטיבית לשואה מוטלת אך ורק על גרמניה והעם הגרמני. לעומת זאת המדינה הפולנית והאומה הפולנית אשמים בשוד הנרצחים כאשר לא התירו לשרידי השואה לקבל את רכושם שנלקח מהם במהלך המלחמה.

 האומה הפולנית והמדינה הפולנית הריבונית אשמים בכך שלאחר המלחמה, תחת הממשלה הפולנית העצמאית, יהודים רבים שרצו לחזור לביתם נרצחו על ידי פולנים שהשתלטו על בתיהם ורכושם במהלך המלחמה.

אליהו הנביא שאל: "הרצחת וגם ירשת?" ממשלת פולניה הריבונית המייצגת את האומה הפולנית לא רצחה, אבל ירשה את רכוש הנרצחים, ובזה היא נושאת באשמה קולקטיבית. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר לפולנים.

מעבר לא מפוקח בעזה

דומה שכל המשחק שאנחנו משחקים עם עצמנו זה שנים מה עובר לעזה ומה לא עובר, הוא משחק מדומה. הכל עובר לעזה דרך מצרים. כסף, ציוד לבניית מנהרות, חומרי גלם לרקטות, ורקטות מוכנות, וכל כלי הנשק. הנה ראו:

https://twitter.com/INTELLINEWS3/status/1409568168260079621?s=19

המשחק הפוליטי של מצרים ברור, מטרתו להחליש את ישראל עם פיקוח מסוים על החמאס. הגיע הזמן להתנתק מעזה טוטלית ולהתייחס אליה כאל מדינת אויב. תקבל הכול ממצרים. בשום פנים ואופן אסור לעשות עם עזה עסקת שחרור שבויים. יש להתנות כל כניסה של עזתי לישראל מטעמים הומניטאריים בשחרור גופות החיילים והשבויים (שכנראה גם אינם בחיים).

הגזענות הערבית-מוסלמית בשילוב עם הגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים-הערבים: לא ללמוד מהאשכנזים...

לא אחת הבאתי דוגמאות לשילוב בין הגזענות הערבית-מוסלמית לגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים-הערבים והנה קיבלנו דוגמה כזו לאחרונה בכנסת.

חבר הכנסת אריה מכלוף דרעי המתנאה כספרדי (דרעי זה שם של שבט בֶּרְבֶּרִי) מחניף למנצור עבאס הגזען הערבי-מוסלמי, איש "האחים המוסלמים"-החמאס, ואומר לו: "אל תלמדו מהאשכנזים את כל השטויות שלהם והטריקים..."

https://rotter.net/forum/scoops1/706416.shtml

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

תחת האוקליפטוס בחילואן

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

ה"אַזבקיה" היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.

מאוחר יותר עברנו לגור לחילואַן, על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות-גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי-רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי-מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל-אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית האידישית – "איך האב פַלוצ'ס אַפיסמו" (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק-קלפים מפותח ובכסף-כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ "נטולת כל תרבות" – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.

אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו"שלומיאל" גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.

מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.

הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב"שפרדס", מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.

הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי-המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית-רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי-מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחייה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאשה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.

היתה לי חופשה מכל דאגת משק-הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי-שקט ומרד, זה היה זמנו של זַגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות-הטראם ברחובות וצועק: "ייחיַן אל וַטאן!" – זה נגע בי מעט מאוד משום-מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים-ואחת בפתח-תקווה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.

הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונַה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת-הרים סלעית יבשה בראשה – "המוקַטם", היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי-ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי-עץ קטנים, מעון-קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי-מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.

לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן-מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת-ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים-אגדים גדולים בישמו את אוויר בין-הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: "אל אהרם," "אל אהרם," – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).

הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי-הרחוב אחד-אחד כשסימפוניית בין-הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.

בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.

האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.

*

נכתב: 1967-1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922-1925 לערך. נדפס לראשונה: "גן שחרב", 1983, עמ' 192, אחרי מותה של אסתר ראב. על גב כתב-היד מופיעות שתי מילים ראשונות של השיר "גולן, בשן", שנתפרסם ב"הארץ" ב-16.2.1968.

* * *

עדי בן-עזר

אפרודיטה 25

רומאן

בהוצאת "אסטרולוג" 2002

פרק חמישי

לא הבנתי מה קרה לקסם בזמן האחרון

לקח לי כמה שבועות להתגבר על כפיר. וכשכבר פחות או יותר הצלחתי לעמוד בנוכחותו בלי להראות שמזיז לי (למרות שברור שעדיין קצת הזיז לי), נעתרתי להזמנתו ובאתי לביקור נימוסים ב"ארליך-בן-בסט". מכירים את הביקורים האלה, שגברים מבקשים, כדי שיוכלו לסמן איקס גדול על רגשות האשמה שלהם ולכתוב מעליהם את המונח המחוק: "אנחנו בקשר – ידידים".

באותם רגעים קסם נהגה במכוניתה לעבר המשרד של שאול. היינו אמורות להיפגש שם על מנת שאעביר לה חפיפה. שאול היה אמן ראפ מדליק שנהגתי לשווק את הופעותיו לפסטיבלים שונים בחו"ל, וזאת ברבע משרה ובמקביל לעבודות אחרות שעשיתי במשרה מלאה – במשך חמש השנים האחרונות. מעבר להשלמת ההכנסה המצוינת שסיפק לי, נהניתי לעבוד איתו משום שכאשר עמדנו בקשר, דימיתי שרוחו הנדיבה, האופטימית והאמנותית – דבקה גם בי. ובכל זאת שקלתי לוותר על המשרה, שלא הובילה לשום מקום. תרגום פקסים, ניהול משא-ומתן והנפקת חוזים נעשו במשך השנים פחות מהנים ויותר מונוטוניים.

"קסם כל כך מדוכאת בזמן האחרון, אני לא יודעת מה יש לה. אולי תסדרי לה משהו אצל שאול?" ביקשה אימא.

היה לי נוח, אני מודה, שקסם תיקח ממני את העבודה ה"שחורה", ובכך אתפנה להקדיש את כל זמני ל"אולפני זיפ". שיערתי שהעבודה עם שאול החביב תהיה קלה ומהנה יותר עבורה מאשר, למשל, אופציות המלצרוּת. ולכן ביקשתי משאול שקסם תחליף אותי.

לא הבנתי מה קרה לקסם בזמן האחרון. ניסיתי להסביר לה נושאים שקשורים לעבודה, וראיתי שקשה לה. זה לא היה הגיוני ולא התאים לה. בדרך-כלל היא תופסת דברים בשנייה. הרֶגל כאבה לה נורא, וכשישבה איתי, פתאום חלפו בה עוויתות. לא לקחתי אותן ברצינות רבה. פירשתי אותן כהגזמה מסוימת, שייחסתי לחוש הדרמטי המפותח שלה, השחקנית המחוננת מילדות, חוש שמדי פעם גלש מעבר למסגרת התיאטרון והתלווה אליה, להבעות פניה ולגוון קולה, במיוחד במהלך חיקויים הומוריסטיים מרוממי-רוח. משהו מוזר קרה. הבחנתי שלאחרונה איבדה מהביטחון העצמי האיתן שלה, וכי לא יכלה לעמוד פיסית ונפשית בדברים שקודם דילגה מעליהם בקלילות. בקורס מ"כיות בצבא התקשתה להתמודד עם האימונים. היא נלחמה בשיניים להשלים את הקורס, וכשסיימה – ביקשה לעזוב. זה היה בלתי אופייני לה. שיערתי שזו הייתה מעידה חד-פעמית, וכי איתנותה תחזור אליה, וביטחונה העצמי היציב ישוב לזהור. שיהיה ברור, קסם היא הבחורה הכי לא מפונקת ולא נותנת הנחות לעצמה. אחרי הצבא התקבלה לצוות הווי-ובידור באילת, מה שלפחות לי נִראה כתחילת פילוס הדרך להגשמת חלום הכוכבות שלה. היא שקדה כהרגלה ללמוד ולבצע את כל הריקודים והשירים בשלמות, אבל לאחר שבועות אחדים נתקפה חרדה וביקשה לחזור הביתה. לא הבנתי מה עובר עליה. חשבתי שהעבודה באילת הייתה התגשמות החלום שלה. איך יכול להיות שהיא תוותר על הזדמנות כזו? הרחתי את הסופה מתקרבת עוד בטרם זיהיתי אותה מופיעה. ראיתי את העבים מתקבצים ומתקדרים, הבחנתי בסימנים, ולא ידעתי מה אני רואה וכיצד לקרוא אותם. העדפתי לחשוב שהסערה לא תגיע, שהרוח לא תצליף ושהעננים יתפזרו, עניין של זמן עד שהשמש תשוב לזרוח במלוא עוצמתה.

"רוצה לשמוע את הקול של אחותי?" שאלתי את כפיר אותו אחר-צהריים, "היא חמודה."

"בטח."

"טוב אני צריכה להתקשר אליה להגיד לה שאני אאחר לחפיפה אצל שאול."

צליל החיוג חזר על עצמו ללא מענה שלוש דקות רצופות. חייגתי שוב ליתר ביטחון. לא הייתה תשובה.

"מוזר, היא לא עונה, מעניין למה? היא בנהיגה, אולי בגלל זה." אמרתי לעצמי, וחשבתי בפעם המי יודע כמה בתקופה האחרונה שזה לא מתאים לה.

כפיר זיבל את השכל עם רמיזות והתבדחויות פרברטיות. ניסיתי לא לשחרר את נקודת ההתנגדות, לא לשתף איתו פעולה ולא להיגרר לשום דבר שיפגע בי. הנייד שלי צלצל.

"הי יעל," אבא אמר בקול רך כהרגלו, אם כי מעט איטי וזהיר יותר.

"הי, מה קורה?" שמחתי שהתקשר, "יש לך מושג איפה קסם? אני מנסה להשיג אותה ואין תשובה. זה ממש לא מתאים לה."

 "יעל, גילו לקסם גידול."

"גידול?" שמעתי את עצמי שואלת כאילו לא אני מדברת ומה שהוא אומר לא אמיתי והמשמעות של מה שאמר לא קיימת. מצאתי את עצמי דבר ראשון חושבת באופן מעוות על כך שעכשיו לא אצטרך לוותר על העבודה אצל שאול כולל תוספת ההכנסה. בפינת החדר ראיתי את כפיר מסתכל.

"תאמיני לי אני רק בוכה כל היום." אמר.

"אולי זה שפיר?" ניסיתי לא לחשוב על הגרוע מכול ולעודד אותו.

"אולי." הוא אמר.

"תהיה חזק."

"להתראות."

ככה, זה נפל עלינו משום מקום. רעם ביום בהיר, פצצה שהתפוצצה בפרצוף בלי אזהרה. אין מילים אחרות לתאר את המצב. לפעמים הקלישאות הכי נדושות הן הדבר המדויק והנכון ביותר. כל קלישאה מבוססת במקור על סיטואציה אמיתית לפני שעשו בה שימוש ציני.

ואז החלה תקופה שאולי הייתי מעדיפה לשכוח. אבל בעצם אני יודעת כי לעולם לא אוכל לשכוח. לאחר שקסם אושפזה גיליתי עולם בו חיים כמה מאות מטרים מאיתנו, בעיר הסמוכה, אנשים שעוברים גיהינום עלי אדמות. עושים מאמצים על-אנושיים לנסות לבטל את הגזרה האכזרית שמישהו הטיל על הילד שלהם. מתפללים ומקווים שיהיה טוב. שרק הכול יחזור להיות נורמאלי, לא יותר.

במהלך שירותה הצבאי, קסם התלוננה על כאבים. שלחו אותה לבית-חולים ולא אִבחנו כלום. סיפרה לי שבבקו"מ החתים אותה סוכן על טופס מעבר-קופה והבטיח לשלוח לה דיסק במתנה. את הדיסק לא קיבלה אבל במקום זה נתקעה עם רופא סתום מקופה קטנה שלא הכרנו, שאמר לה שיש לה דלקת, רשם אנטיביוטיקה ואחר-כך שלח אותה לראומטיסט. הרגל כאבה לה, הברך הפכה אדמדמה וחמה, באזור בין האגן לרגל נוצרה בלוטה נפוחה. שבועות רבים בלעה את התרופות שלו, התעלמה מהכאבים ונסעה למלצר בהרצליה.

"עזבי, אל תיסעי כל-כך רחוק בשביל גרושים אחדים, בייחוד אם את לא מרגישה טוב," אמרה לה אימא.

אבל קסם התעקשה למרות הכול כי רצתה לעמוד ברשות עצמה ולהרוויח כסף. היא הייתה חוזרת מותשת ומדוכדכת מהעבודה ומספרת שלקוחות, דיפלומטים ואנשי עסקים יפאניים התייחסו אליה ברשעות. אמרתי לה שלא תשים לב, שזוהי בעיה שלהם, שהם אנשים רעים ואידיוטים שמסוגלים להעניש מלצר על התסכולים המטורפים שלהם, להריץ אותו ובסוף לא לתת טיפ.

הכאבים החריפו, נעשו כל-כך בלתי נסבלים שקסם נעשתה מרותקת למיטה. מנהל המשמרת במסעדה התקשר לצעוק עליה שאם לא תגיע, היא תפוטר. היא אמרה לו שהיא חולה, שאם אין ברירה אז שיורידו אותה מרשימת המלצרים. לא הגיע לה, היחס הזה.

"תראי," אמרה לי ערב אחד, בעודה שכובה במיטה, כי לעמוד או ללכת לא יכלה. היא זרקה לעברי פלט צר ודקיק של בדיקת אולטרא סאונד.

התבוננתי ברצועת הנייר המקופלת. מִתאר הגוף התחתון שלה הסתמן בגוונים כהים, ועליו כתם לבן ענקי בצד שמאל.

"ותראי את זה, שצילמו שבועיים אחרֵי," הראתה לי פלט אחר. הכתם הלבן נִראה גדול כמעט פי שניים וכיסה את כל האזור. "בהתחלה הם אמרו שלא רואים כלום, אחר-כך אמרו שאי-אפשר לדעת מהצילום, אני לא יודעת מה זה, אבל זה מ-ת-פ-ש-ט," אמרה בקולה האצילי.

"מה זה, מתוקה, מה זה יכול להיות?" שמרתי על ארשת תמימה למרות שבפנים, למרות שלא רציתי להאמין, הייתה לי ידיעה מבהילה. האפשרות שהכתם הזה משתולל בגוף שלה דמתה לסרט מדע בדיוני חולני יותר מאשר למציאות.

לאחר חודשים אחדים כבר לא יכלה לישון בלילות. אימא אמרה, "עד כאן," והבהילה אותה שוב למיון. כל מה שהיה צריך זה סי-טי אחד מחורבן כדי לראות גידול בגודל אשכולית באגן, שבר פתולוגי וכנראה גם גרורות בריאות. לא מבינה איך רופאים יכולים לחיות עם עצמם בידיעה שהתקמצנו על צילום מזוין שהיה יכול להציל חיים. נאלצנו להסתיר ממנה את חומרת המצב. היא רק ידעה כי ייתכן שיש לה "דלקת" ויש חשש לגידול, ככל הנראה שפיר.

הרגשה מחורבנת. לשבת בחדרה הקטן, על הפוף הכחול, בקן החמים שעיצבה לה, בין קירותיו שאותם צבעה בטפיחות ספוג רך בגוון האפרסק, ציוריה החודרים בעדנה מעטרים אותם, מובַּיילים הצדפים והשחפים הלבנים שתלתה משתלשלים מהתקרה. לדבר איתה כשהיא נאנקת מכאבים ושואלת בתמימות: "מה זה יכול להיות?" להסתכל בעיניה הגדולות, היפות והסובלות, ולהגיד, "לא יודעת," כשאני מסתירה את הדמעות שמאיימות להתפרץ כל רגע.

 אף אחד לא הכין אותנו למה שעמד לקרות. ביופסיה, סיפור העובדות בשלבים כדי שתהיה מסוגלת לקלוט אבל לא להתמוטט תוך כדי שאני רואה את הפגיעוּת, הפחד, הייאוש, את חוסר-האמון וחוסר-האונים משתלטים על עיניה – צהרי נשמתה ופניה הטהורים. טהורים בחושניות עדינה. חרדות, מערכת ולקסיקון חדשים שצריך ללמוד להתמודד איתם, בירוקרטיה מסריחה. לבן, ירוק-כרוב של בית-חולים על כותנות-לילה ומצעים. קירות צבועים בצבע שמן, מגבות סגפניות עם כיתוב של בית-החולים. דייסה מימית, סֵפּטוֹל וָרוד שריחו, ריח ממתק רעיל, ומרכיביו הכימיים התקיפים כמו נאחזים בעורך. רופאים שמדברים באופן מתחמק ולא ברור, או לחילופין – ישיר ומאיים, מיטות ברזל מִתְכוונות, משמרות, ובעיקר, הרבה הלם וסבל של קסם.

אומרים שהטיפול הראשון הוא הקשה ביותר. לה נתנו מינון כאסחיסטי, פי אחד וחצי ממה שנהוג, כדי לתת לגידול הענקי מכה. אחר-כך כבר למדנו לברר מראש מידע על חומרים וטיפולים, ולבדוק בכוחות עצמנו, באמצעות האינטרנט. עשר דקות אחרי שחיברו לה את הטיפול הראשון לאינפוזיה, היא התפתלה במיטה: "אימאלֶ'ה, מה זה הכאב הזה? בחיים שלי לא היה כאב כזה!" צרחה וצרחה, לפתה את זרועי והתענתה.

המחלקה הייתה בנויה כך שצריכים לרדוף אחרי האחיות, לנדנד ולהתחנף אליהן כדי שיבואו להחליף שקית. מאחר שלא הותקנו במחלקה לחצני-מצוקה, תיפקדו הורי הילדים המאושפזים על תקן של לחצני מצוקה אנושיים. זו הייתה משמרת הלילה שלי. חוץ מאשר להחזיק לה את היד, לנסות ללטפה ולקרוא לאחות כאשר שקיות הנוזלים נגמרו והאַיְוַק הקוצב ומווסת נוזלים ותרופות בעירוי צִפצף – לא ידעתי מה לעשות. צרחות העינוי שלה הרעידו את כל המחלקה. האחיות והרופאים לא ידעו איך להתמודד עם כאביה. הסבירו לה שכבר קיבלה את המנה המותרת של "נרקוטיקה" לאותה שעה, ואין ביכולתם לתת לה יותר. כאילו שהתמכרות לסמים הייתה הבעיה שלה בחיים באותו לילה ראשון של טיפולים. הציעו אופטלגין נוזלי לגידול בהיקף עשרים וחמישה סנטימטרים – אם הייתה חתול, כלב או סוס מורעל היו חסים עליה, אומרים שזה צער בעלי-חיים.

נוסף לכול הייתה אלרגית למורפיום. תחילה לא ידענו, רק ראינו שהיא מתגרדת, שגזרתה הנאה מתנפחת, שפניה צוברים נוזלים כמחשבים להתפקע, שיש לה בצקות בכל הגוף וקושי לנשום. היא הייתה עשויה להוסיף למשקלה ארבעה קילו נוזלים בלילה אחד. ואם לא היו שומרים עליה כל רגע כמו שצריך, רבים היו הסיכויים לאבד אותה רק בגלל תופעות הלוואי או סתם פשלה.

והצפיפות. בכל חדר אושפזו לפחות שלושה ילדים, כל אחד עם אימו, אביו, דודותיו, אחיו וחבריו. הרעש המתיש. לכל חולה הייתה טלוויזיה משלו. צ'ופר נחמד בפני עצמו. הבעיה הייתה שקסם, גם לפני המחלה, סבלה מרעשים ומצעקות. ולשמוע עכשיו בפוּל ווֹליום את הדרדסים, ומוסיקה ערבית ורוסית בו-זמנית וללא הפסקה כאשר היא עוברת טיפולים – שיגע לה את השכל. אף אחד לא חשב שם לצייד את כולם באוזניות. החלונות בין החדרים לא היו אטומים. צרחות ובכי ילדים קטנים הגיעו למיטתה ללא הפסקה, "אימא, אימא, לא, הוא מכאיב לי, לא רוצה."

היינו צריכים לנהל מלחמות על השקט. "אתם יכולים להחליש בבקשה?" פנינו לשותפינו לחדר.

"בסדר," היו אומרים, מחלישים בצורה לא משמעותית וממשיכים להפריע אפילו אחרי חצות. כאשר ביקשתי רשות מאבותיהם החרדים של ילדים דתיים להדליק אור, או כל בקשה בסיסית דומה, לא הסכימו לענות לי כי אני אישה.

כל כמה שעות, אפילו באמצע הלילה, נכנסה אחות ואמרה: "אתם עוברים חדר."

"מה עוברים חדר?"

"אין מה לעשות, הגיע ילד עם חום, אין מקום."

כאשר כבר לא נשאר מקום בחדרים, ילדים אושפזו במסדרון או בחדר-הטיפולים, מחוברים לשקיות כימותרפיה, או דם כהה, ילדים עם חום יחד עם ילדים בעלי ספירות אפס, חשופים לכל חיידק.

לעיתים הגיעו קבוצות נערים מזיעים מתנועות-נוער וניסו לשיר סרנאדות על פי בחירת החולה ליד מיטתו. הזיופים היו איומים אך הכוונה הייתה חביבה. סלבריטיז אהבו להגיע בחגים. רובם הבינו כי להצטלם לעיתון עם ילד קרח, סופגניות או אוזני המן מועיל ביותר ליחסי הציבור. ולמי איכפת אם תנועת תחנת-הרכבת הבלתי פוסקת הזו וללא התרעה מראש, מפריעה לילדים לנוח? בודדים הגיעו ללא כיסוי תקשורתי, מתוך רצון אמיתי לעודד ילדים שנקשרו אליהם. הגדיל לעשות המועמד לראשות-הממשלה, שהגיע בחנוכה בלוויית צוותי טלוויזיה לשלוש וחצי דקות במהלך קמפיין הבחירות. האחיות הניחו קערות עם ממתקים על דלפק הצוות הרפואי. המועמד לחץ לתומר הקטן את היד ואמר לו: "אסור לפחד. אנחנו לא מ-פ-ח-ד-י-ם!"

תומר הקט הסתובב בגאווה במסדרונות המחלקה, אבות ביקשו בצעקות מבודחות ללחוץ את ידו ה"מפורסמת". כעבור שנה הלך תומר האמיץ לעולמו, ועם ישראל נפטר מהמנהיג שהסתבך ופרש לביתו בכפר-אליהו.

הייתי חוזרת הביתה מיובשת, והלומת כאב-ראש מצפצופי המכשירים, מהמולת המאושפזים והמבקרים ומרעשים אחרים. לא הבנתי איך מי שעובר טיפול אמור להתאושש בתנאים האלה, אם אני כאדם בריא צריכה לגייס את כל הכוחות רק בשביל לשהות שם שעות אחדות.

חצי מהזמן, הרופאים בביקור רופאים לא ידעו על מה הם מדברים. קסם הייתה מתקנת אותם ומיידעת אותם מה מצבה, איזה טיפול היא מקבלת וכיצד יש לפעול. כבר התמצאה פי עשר מהם. בשלב מסוים הרגשנו שגם אנחנו מעודכנים בחידושים העולמיים יותר מהם. יש לרופאים האלה כזה קטע עם האגו. רובם לא רצו לשתף פעולה עם רופאים או עם מחקרים אחרים, אפילו בבתי-חולים בארץ. אם פנינו להתייעץ במקום אחר, היו מעקמים כלפינו את האף או אפילו רומזים שהדבר יתנקם בנו. הוריי עשו מעל ומעבר. ביררו מי המנתחים הטובים ביותר, מה הן בדיקות הכי יעילות על מנת לגלות, אחרי הביופסיה, איזה חומרים כימותרפיים אינם אפקטיביים במלחמה נגד הגידול בגופה של קסם. ועוד הרבה דברים שאף אחד אחר בארץ לא טרח לברר. אולי מפני שסוג הסרטן שלה היה נדיר יחסית, לא הוקדשו לו משאבים שווים לאלה שהוקצו לסוגים נפוצים יותר. גם חברות התרופות לא שיתפו אחרים במידע המחקרי, רצו לעשות ממנו קופה.

לאחר שחזרנו לארץ מדרום-אפריקה עבדתי בחברת תרופות. נדהמתי לגלות שרופאים רושמים תרופות לאו-דווקא כי הן המתאימות ביותר לחולה, אלא משום שהחברה שייצרה אותן שלחה אותם לכנס רפואי בסופשבוע במלון באילת או בחו"ל או חילקה להם מתנות.

כאשר קסם חלתה התחלתי לחשוב שאילו הכסף שהושקע בכנסים המזויפים האלה, שבהם רוב הרופאים כלל לא טורח ללכת להרצאות אלא רק שורץ תחת קרני השמש בבריכה – אילו היה הולך למחקר משותף לכל החברות, היינו מתקדמים למציאת פתרון למחלה בצעדי ענק. בקצב הזה לא ימצאו למחלה תרופה גם בעוד אלף שנה, אלא אם מישהו יתעורר. אני מתארת לעצמי שהם חשבו שהם עושים כמיטב יכולתם. הרופא של קסם ניסה לעשות כל מה שהיה יכול על פי ניסיונו. באמת, לפעמים אני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה שחייהם של כשלושים ילדים תלויים בהחלטות היום-יומיות שלך.

לאחר הטיפול הראשון הגעתי להחלפת משמרת עם אבא. קסם ניסתה להתרומם מעל מיטתה, מדוכאת, מקיאה. שיערה הארוך החל לנשור על המצעים בקווצות עבות, מותיר אחריו קרחות לבנות. במשמרת הבאה, אבא גילח את שיערה העבה והמבריק. היא הייתה יפה. אך אובדן השיער, נוסף לכל מה שהונחת עליה, היה עבורה כה משפיל והיא לקחה את זה קשה. ניסינו לעודד אותה ואמרנו לה שהיא נראית כמו שינַיִיד אוֹקוֹנוֹר עם העיניים הענקיות שלה. הרופא הראה לה תמונה של מטופלת-לשעבר שלו בתקופה שהייתה גלוחת-ראש, ונראתה מהממת. זה עדיין לא שינה את העובדה שבעיני קסם היתה ההתקרחות עונש נוסף שיש להתמודד איתו.

ניסיתי להפיח בה תקווה. אמרתי לה שהכול אפשרי, שקורים דברים מדהימים. מג'יק ג'ונסון הבריא מאיידס וחי חיים בריאים.

"יופי, אל תספרי לי סיפורים דמיוניים של אחד למיליון," אמרה לי מיואשת. אבל אחרי חודשים אחדים ביקשה שאספר לה יותר פרטים על המקרה של מג'יק.

חדשות טובות בתחום המקצועי, או כך לפחות חשבתי. קיבלתי הצעה לעבוד כמנהלת מחלקת הקדימונים ב"אינקוויירֶר", ערוץ הטבע וההיסטוריה המוערך מאוד, שהגיע להפתעת כולם לארץ. הייתי מאושרת לעזוב את עסקי שיווק תכניות האנימציה ב"אולפני זיפ". לא עוד תחנונים למנהלי רכש מחוסרי עניין שישקלו לקנות לשידור-חוזר עשירי סדרות שכבר ירדו מהמסך לפני חמש שנים. אלא תפקיד יצירתי הרבה יותר. הפעם אני אחליט מה יראו אנשים, אמנם זו רק הכרעה בין תוכנית לתוכנית, אך גם זה אחלה מבחינתי. חשבתי שסוף-סוף קרה לי משהו טוב בחיים. הייתי משוכנעת שהגעתי למקום העבודה שכמוהו תמיד רציתי. הדברים הכי חמים בתחום קרו באולפני "אינקוויירר". האנשים שם צעירים, אנרגטיים, היפ ובסטייל שלי. קרעתי את התחת והשקעתי את הנשמה בהקמת המערך הישראלי של הערוץ. תוך שבועות ספורים הם דפקו אותי. בעל הערוץ, שזוכה להערכה גבוהה מאוד בתחום, חייך בנימוס ואמר כי למרות שהוא נורא מצטער שבטעות נלקחו ממני כל סמכויותיי המקצועיות, הוא אינו מפיק "תוכניות כבקשתך". הדבר מחוץ לשליטתו, אמר, ודרש שאעזוב את אולפניו המפוארים ללא דיחוי. איבדתי את האמון באינטואיציה שלי, ובכך שהחיים ובני-האדם הוגנים ביסודם.

*

גרגירי הטיח בכתלים המחפים על בתי הוותיקים צברו לכלוך והזקינו בעגמומיות. גורמי הטבע ביישו את הבתים הצנועים. המבנים התבלו והתרפטו בכלימה, נקלו בשמש לכדי חום-צהבהב, לחלמון-ביצה. הדרך לשיכון הבנים המיוחל נסללה. קוטג'ים לזוגות יאפיים, שהגיעו מהעיר עם ג'יפים ארבע-על-ארבע חדישים, החלו לצוץ לצידה כפטריות אחרי הגשם. פסי-האטה חבטו ברכבים בזדוניות, הפנו את תשומת לב הנהגים ללובנם הבולט של בתי הלֶגו החדשים, שנבנו על אדמת הסילו של המושב, שנהרס במטרה לפנות עבורם שטח. עצי פיקוס באים בשנים הִשרו ביטחון באוויר הנקי. קרקור תרנגולות רכלניות, צווחות טווסים גאוותנים, ונביחות כלבים מטופחי פרווה – קידמו את פניי. העובד הרומני של חברת ההובלה העביר את חפציי לקרוואן חדש שההורים הקצו לי. סידרתי בין קירות הגבס את ריהוט הפורניר הזול, שאספתי בהזמנות ישירות במשך השנים, מנסה למיין ולהשליט סדר בחיי. תיבת נוח שלי הייתה חשופה. פרדסי התפוזים, שנהגו לכתר את השטח – נעקרו. ערוגות מחופות יריעות פלסטיק של תותים בהשקיה, בטפטוף ובהדברה ביולוגית – צצו תחתיהם כטורי נהרות בוהקים. החצר נתחמה רק בגדר בוגונבילייה צבעונית.

"בוקר טוב, באמת עזבת את העיר?" בירכו אותי בעורמה פרחיה המרהיבים.

"חזרתי לגור בקרוואן בחצר ההורים. זה זמני. לא אתגעגע לצרחות של שכניי המשוגעים ולמוסיקת הקריאוקי מרעידת הקירות, שהדי-גֵ'י שגר מעליי נהג להפציץ בה את הבניין בקביעות! באדיבות ההורים אני גם פטורה מתשלום שכר דירה, בינתיים," חרצתי לעומתם לשון, שרכתי נעלי התעמלות, ויצאתי להליכה של שחרית.

 המושב, כרמי-ציון בשרון. הוותיקים אינם יכולים עוד להתפרנס מחקלאות. שבעי הפסדים העדיפו להשכיר קרוואנים בחצרות המשקים. בבית-העם הפסיקו להתכנס, תחת זאת קיימו חוגי התעמלות לתינוקות מפונדרקים. פטפוטי הפועלים התאילנדיים החליפו את סלסולי המוסיקה הערבית שנהגה לבקוע מטרנזיסטורים בשדות ואת קריאות המואזין הרועשות מהכפר השכן, שחִלחלו דרך סדקי חלונותיי בילדותי. סוללות הלולים של עינוי התרנגולות אצל השכנים – נסגרו וחדלו להפיץ צחנת הפרשות, תערובת של קמח דגים ועצמות טחונות. הסב השכן, שנהג להרכיב אותי על דופן הטרקטור שלו כטרמפ, חלף על פניי. הוא לא זיהה אותי. משב ריח גופו העיד שכבר אינו מקפיד להתקלח. נכנסתי למכולת, ששופצה לא מכבר למינימרקט מודרני. רוב הלקוחות היו זוגות צעירים חדשים או דיירי משנה אצל בעלי המשקים. כילדה הכרתי את פני האנשים ברוב בתי המשפחות במושב. עכשיו כבר לא הכרתי שם איש. הקשיש נכנס אחריי, גורר רגליים רועדות, מבטו מפחיד, משוגע מזִקנה. הוא קנה לחם וגבינה ונִדנד למוכר באומרו שהמלפפונים אינם טריים. למרות הסניליות המתקדמת, קשה לעבוד על חקלאי לשעבר.

יצאתי מטפטפת ללשוני זרזיף מתוק משקית השוקו הקרה. הזקן פנה עם שקיות המצרכים לביתו. צעדתי לאיטי מול הגדר החיה החובקת את הבית. סבך ענפיה הגזום בקפידה, שפע פרחי השלהבת הכתומה, גיצים בוערים, מעוררים שרידי זיכרון. בדרכי חזרה מבית-הספר ומפעולות "הנוער-העובד" נהגתי להתענג על יניקת צוּפם המתוק.

רחש מזמרה הִפנה את פניי לעבר ביתו. בידיים גרומות החל הזקן לגזום את הגדר לכדי מרובע מסודר. צלצולו האלקטרוני המרגיז של פעמון בית-הספר היסודי, שבו למדו בתורם כל ילדי המשפחה, ורחשי עבודות חקלאיות פה ושם – עדיין טרדו את שלוות הכפר העמומה.

מצאתי את עצמי מול ביתה של אורה. קולה היה רך ומפנק, כמעט אימהי. גזרתה עגלגלה, כדמויות של רובנס, וריח תבלינים ותבשילים נודף מבגדיה. מצד אחד אופטימית, מצד שני נוטה למצבי רוח ולהיפוכונדריה קלה, כהרגלה. לכאורה היא תלותית, אך אני יודעת כמה היא פקחית, בעלת תעוזה ושאפתנית.

נמלטת ממחשבותיי המעיקות התמוגגתי מהאירוח המלכותי שהרעיפה עליי, כפי שפינקה כל אורח שהגיע אליה. היא הניחה לפניי עוגיות בריאוּת עשירות-למראה, פשטידת גבינה מוקרמת שאפתה במו-ידיה, וגם חתכה ירקות לסלט טרי. אימה התעניינה בשלומי ובשלום קסם. התקשיתי לתאר את המצב, נשמע מחריד-מדיי כשתיארתי, וכאשר סיפרתי שישנן ככל הנראה גם גרורות בריאות, אמרה לי שהיא מצטערת.

"על מה?" שאלה אורה.

"זה אומר שהמצב רע. תאכלי, את צריכה להתחזק," אמרה האם בקשיחות.

עיסת המזון הייתה לפתע תפלה, סירבה להיבלע בגרוני. הדבר האחרון שהיה לי אותו רגע, זה תיאבון. רק חשבתי איך זה שאחותו של שאול החלימה מסרטן הריאות, ומי היא בכלל אימא של אורה שתקבע לי מה יקרה.

אורה גערה באימה שתעזוב אותי, ועטפה אותי במילים ממותקות בדבש. חזותה החושנית העליזה, רוחניותה, ובקיאותה בתיאוריות העידן החדש – יכולים לתעתע. היא אשת שיווק מהמעלה הראשונה, ואלופת המילים. פחות משנה הפרידו בינינו ב"גנון עידית" ובבית-הספר היסודי הממלכתי האזורי "כרמי-ציון". לא החלפנו מילה, תמיד שִכבה מעליי, רק הבטתי בה בערגה (בטרום עידן גָפי), רוצה להיות היא, הנראית לי בלתי מושגת ביופייה המהפנט, בשיערה החלק ובעיניה החתוליות בעלות הזיקים השובבים.

כשחזרתי לארץ מדרום-אפריקה נוצרה היכרות מחודשת. הייתי מרותקת לשמוע את ניתוחיה לכל מצב בחיינו על פי הסברים פסיכולוגיים אנליטיים. פרשנות החלומות המעמיקה שלה. איך יכלה לקלוט את המתרחש בנפשו של האחר, איך ידעה להבין. בשרה הקופצני ופעמוני צחוקה המתגלגלים האירו את הסלון בו ישבנו, מנסות יחד להבקיע דרך למנהרות הקודרות של רגשותיי. גמענו תה צמחים מהביל. חמלתה הרכה, מִצבּוֹר האמפטיה הזמין שלה, כפלסטר נכרך לנפשי השבירה, המעורערת מתמיד.

דבר לא עוזר. אי אפשר להימלט! אי אפשר לעצום עיניים ולדמיין שהכול רק חלום מרושע וכי קסם אינה חולה. המינוס חזר. שוב חיפשתי עבודה. לא מצאתי מה שרציתי. כל עבודה ששווה משהו תבעה מסגרת שעות נרחבת יותר מתשע עד חמש, וכך מתנגשת עם עזרה להורים עם קסם.

קבעתי שורת ראיונות. הייתי מגיעה ואומרת: "לא תודה," או שבשלב מסוים הייתי כל-כך אפאטית שלא רק לא הגעתי אלא אפילו לא טרחתי להודיע שלא אבוא. בלילות הנְמִיוֹת עדיין טרפו פרגיות ואפרוחים שלא השכילו לטפס על העצים ללינה, וחריקתן הקנטרנית של הפניניות הקשתה עליי להירדם. כמו סיבוב מפתח במתנע משתנק, מקולקל, המסרב להידלק.

"מה יהיה עם קסם? מה קורה בחייך? לאן את הולכת עכשיו עם נעלי הספורט והטרנינג, כשאחותך שוכבת במיטה? את רוצה להוציא לה את העיניים. בכלל לאן את הולכת בחיים האלה שלך?" לגלגו עליי הבוגונביליות וצִקצקו בעליהן, שופעות תפרחת ארגמן.

"לא רוצה לעבוד בשום מקום, בוגונביליות גועליות, בסדר. עזבו אותי."

"לא אמרנו כלום. מצדנו תבזבזי את החיים שלך. לפחות אנחנו מטפסות על גדרות מחלידות, מחפות על כיעורן, משתרגות ומתחזקות עם הזמן ומשמחות את עיני הבריות בפעלולי צבע."

"אם כבר אז לעבוד ב'דאבּליוּ אֵי אִי' – בקיצור: 'וּוִי'," עניתי להן. Wee הוא שתן באנגלית.

"שתן? יש לך מספיק מזה בבית-החולים. העיקר שלא יעלה לך לראש."

"לא שתן, אלא וּוִי, כמו 'כן' בצרפתית. קיצור של ווייר אנטרטיינמנט אינק. חברת שידורים שאני מפנטזת על עבודה בשורותיה כבר הרבה זמן."

"בהצלחה, אם זה מה שאת באמת רוצה."

שאון טרקטור והדהוד רטט מנוע של משאית-דיזל הפר את דומיית הכפר.

עדי בן-עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

[הרומאן הנידח שנשכח והושכח בידי כת ה"פוליטיקלי קורקט" של הספרות העברית למרות שאין וכנראה גם לא יהיה בה לעולם עוד רומאן כדוגמתו – מתפרסם כאן מחדש בהמשכים לאחר גריסתו והיעלמותו של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת "אסטרולוג" והוא עתה פריט יקר ונדיר לאספנים ונשלח חינם בקובץ וורד לכל דורש]

פרק תשיעי

יֵינע קוס-אוּחתו הוא יינע טאך,

ושימל בנו משוֹלוּקְטָה הכובסת

יונה-מאיר קוסוחוב היה איכר גברתן ובעל מימדים אדירים. כתפיים, עורף וזרועות כיצול העגלה. כינו אותו בשם פלייצקע, כלומר – כתפני. כרסו היתה ראוייה אף היא להתכבד בה וצנחה כהמשך לחזהו הרחב.

עם זאת היה בו מעין מום, מין שיתוק בחצי-פה שגרם לו לדבר באופן עקום. בכושר הביטוי לא היה כוחו גדול, ולא רק בגלל המום. לבד מקצת תפילות בעברית, ואידיש וערבית פלחית, לא ידע דבר. לכן, כשהיה נזקק להדגשה דרמטית של דבריו, שנטו להתעקם בפיו, היה תוקע רגליו באדמה כפרד עיקש ומפליט: "טאך!" – והרעש, ממש קנה-רובה יורה!

 טאך היא ירייה בערבית, ולדברי דודי אלכס: "אריה שאג – מי לא יירא! – יינע תוקע, מי לא ישתכנע? ואתם, אם עדינים אתם מדי, במחילה מכבודכם סיתמו את האף!"

ואולם לא פלייצקע ולא יינע-טאך נתקבלו בפי הערבים. אלה ראו הכרח לעצמם להמציא לכל איכר שם משלהם, וכך כינו אותו בשם יינע קוס-אוסחתו ולעיתים יינע-מייער קוס-אוחתו, כי כאשר ניסו לבטא את שם-משפחתו, יצא תמיד קוסוחו –

יינע-מייער קוס-אוחתו חי שנים רבות עם "די פלאחטע", הפלחית, שבאה מהכפר השכן ושמה שולוקטה אל-פחל, שפירושו בערבית: שולוקטה ה"פר".

היא עבדה ככובסת בבתי האיכרות, לפי התור: יום לחודש, יום לחודש וחצי, לכל בית. באותם ימים היו במושבה שתי כובסות מפורסמות. השנייה היתה נאסרה, אשת חאמד ירחם אלוהים עליו, שנהרג לאחר פגיעת הפרד המשוגע של סקנדר גרשוני, שבעט למוות גם בדודתי בת-שבע.

שולוקטה באמת היתה בעלת מימדים של פר, עכוזיה כגלגל עגלה וגובהה כ"עין הג'מל", כגובה הגמל. ביטנה השופעת השתפכה מעל לאבנט הרחב שהקיף את שיפוליה, פניה המקועקעות שפעו כבצק שתפח בעריבה ועלה על גדותיו, ומבין חרכיהם הציצו שתי עיניים, דווקא כחולות.

אמר עליה חג' עבד אל-מצרי, שהיה לץ הכפר, כי יכולה היא לקפל גבר מתחת לבית-שחייה ויותר לא יראוהו, כאילו בלעה אותו חיים.

למרבה הפליאה השיאו בנעוריה את שולוקטה לג'עפר, אחד מבני הטובים ומעשירי הכפר. ג'עפר היה קטן וצמוק כילד בן עשר אך פניו פני זקן, חסרי צבע כלשהו, ועיניו טרוטות. חג' עבד אל-מצרי הדביק לו כינוי: אל-היסהיס, היתוש. ידוע היה בכפר כי אמנם מראהו של ג'עפר דומה ליתוש, אך עוקץ יש לו מן המובחר. חג' עבד אל-מצרי אמר כי שולוקטה מכרסמת את בעלה כמו נקבת גמל-שלמה האוכלת לאחר ההזדווגות את בן-זוגה הזעיר על כרעו ועל קרביו.

כוח הגברא של היתוש היה מדהים, אבל – הוא היה בבחינת צמח בל יעשה קמח, ומכיוון שראה שאשתו מקילה בו ראש, ואפילו ישנה כל ימות השבוע בחצרות היאהוד – מכר חלק מאדמתו והלך לחפש אישה שנייה. "הך אישה באישה, אין אמצעי טוב מזה!" נהג לומר בקולו המאנפף.

באחד הלילות, כאשר הגיע תור הכביסה בבית הוריו של יינע, ישנה שולוקטה באסם שלהם.

יינע, מתוך שהיה עדיין ג'אהל, נבער מדעת ובלתי אחראי למעשיו, זחל בלאט אל האסם, אחז בכנף המאנדיל, מטפחת הראש, של שולוקטה והעיר אותה משנתה הישרה.

כלום ראיתם מימיכם אישה נענית לגבר מבלי להראות סירוב כלשהו? היא קראה: "יא אמא [הוי אמא!], איכס עליכ [גועלי אחד], יא יינעלע... איך לא תיבוש? יא מלעון [מקולל]..."

דווקא ברגע זה היא ניעורה מחלום מתוק: יונק כבן שנתיים מתרפק על כל אחד מדדיה, שניים בבת אחת, ונתאוותה "לכרסם" גבר כלשהו, וכאן לפניה עלם חמודות, בעל מימדים הראויים לה, ונוסף לזה: איזה כבוד, חוואג'ה יאהודי! אף-על-פי-כן סנטה בו שנית: "איחס עליכ יא חוואג'ה!"

יינע-טאך, שאהב את הקיצור, השיב בקולו העבה שבקע מפיו העקום: "אוסקוטי יא מרה [שתקי אישה], מעליש, כול איל חוואג'ת כמאן ביסאוו היק, הוא הוא, כולו וואחד... [שתקי אישה, כל החוואג'ת גם כן עושים כך, הדבר הוא – הוא אותו הדבר...], יאללה, וטאך טאך טאך..." תוך שעה קצרה שלוש פעמים... היא מכרסמת אותו, ומכרסמת, ועדיין כוחו במותניו, אך היה מוכרח להפסיק כיוון שהימים ימי הסליחות והוא פחד שמא יפגוש באיכרים היוצאים מבתיהם להתפלל לפני העבודה.

כעת חיה, כעבור תשעת הירחים, הביאה שולוקטה לאוויר העולם את שימל, שגדל בחצרו ובפרדסו של יינע ונקרא על שם דודו שמעון, שמת בילדותו מסתימת-מעיים לאחר שאכל חצי פח סאברעס. לימים ברח שימל-שמעון עם אחיו הפליטים הערביים במלחמת השחרור.

כך חשבנו, עד שלאחר שנים רבות מתה ספרדיה זקנה כבת תשעים ויותר, פאידה שמה, שחייתה בצריף קטן, מעין מחסן, שנישאר מביתו של דוקטור זכריאס-כהן ליד השוק הגדול של המושבה, ואשר התפרנסה מעבודות ניקיון בבתי האיכרים ובחנויות – וכשבאו לטהר את גופתה ולעטוף אותה בתכריכים התגלה שיש לה זין אך לא אשכים, וקראו לזקני המושבה לזהותה והתברר שלא היתה אישה ולא היתה פאידה וגם לא היתה ממש-יהודיה אלא היא שימל-שמעון קוסוחוב הסריס בן יינע-טאך, הוא יינע-מייער קוס-אוחתו, והכובסת הערביה שולוקטה אל-פאחל – שלבש זהות אישה ונישאר במושבה גם לאחר מלחמת השחרור, והיחידים שידעו על כך היו כניראה סבתו ואביו, שנפטרו שנים לפניו.

פאידה הזקנה הרזה התפרסמה באזור השוק הגדול שלנו בתור פותחת בקפה, מגדת עתידות ומשככת כאבים ברפואות עממיות מן הטבע ובסגולות. היו לה משחות מיוחדות למכת הטחורים. היא רקדה ברגל יחפה על גבותיהם של תפוסי-הגב. היא זכתה להצלחה רבה בקרב האוכלוסיה החדשה שהצטרפה למושבה. היא בירכה את המועמד לראשות-העיר לפני הבחירות, והוא זכה. בישיבות החרדיות שבמושבתנו סיפרו שפאידה גדולה בתורת הקבלה. שהיא מעוננת בנסתר. שהיא כשושנה בין החוחים וכניצוץ קדושה בין הקליפות.

דמותה אף נשתרבבה למחקר חדש שנערך מטעם משרד החינוך והתרבות החרד"לי בנושא הזלזול בכבוד הידעונות ותורת הקמיעות [ו"ו בשורוק] בשנות העלייה ההמונית, מחקר התובע את עלבון הרפואה העממית, שדוכאה עקב יהירות הרופאים האשכנזיים של מפא"י.

פייגה-דובע, אימו של יינע-מייער, נהגה לצעוק עליו: "אוי ויי, יינע, מיין טאיירע זון [יונה בני היקר], איך אתה לא מתבייש לחיות עם שולוקטה, די פאקקטערע רוימערקע? [הכובסת המקועקעת?] וכי חסרות מבררות ועוטפות יהודיות יפות על המחצלת בבית-האריזה בפרדס? יפתחו גם לך רגליים עם פיזדה הפויעלות האלה, החלוצקעס! – חאלאס, שתהיה אפילו הג'ינג'ית החדשה אסתר, מלאך-המוות שווסטער! [אחות!] – נו, שוין, טוב, זה הגורל שלי! – שתהיה אפילו בתיה מיט די הוזין, בריאת הבשר, זאת שאינה בוחלת בשום עבודה, אפילו כתישת פחמי-עץ! היא תיקח אותך, מיין טאיירע זון, אוי וי מיין זונדלה אל-מסכין [בני המסכן] – אוי וי השרמוטה תיקח אותך, אוי וי הפאסקוצווע די פלאחטע תיקח אותך אפילו היתה לך רגל של עץ, שלא להזכיר את שאר מעלותיך! אוי ויי יינע מיין זון, טעות אתה עושה, ואתה יודע שהטעויות של היום הן הדמעות של מחר!" – השתדלה לבכות.

והוא עונה לה בפה עקום ובאידיש: "אבל מאמע, אני אוהב אותה! אם לא היא – אישאר לבד!"

 "אוהב? לבד? א שטיין זול זיין אליין, ניט א מענטש! [אבן שתהיה לבדה, לא בן-אדם!] מה יש לאהוב בה? את עטיניה? לך לפרות! את אחוריה? רכב על סוס, רכב על פרד, על חמור, על גמל – רק לא על העראבערקע! היכן נשמע שבשביל כביסה אדם הורס את חייו? אין לך אמא?"

 "אבל טאיירע מאמע [אמא יקרה]," היה מגמגם בהתרגשות, "מדוע את צועקת עליי? – הלא אצל כולן די לוך אסט די זלבה לוך! – [החור הוא אותו החור!]"

"אזוי? אני אראה לך דיבורים כאלה און דעם עראבישע לוך [על החור הערבי הזה]! דוראק! [טיפש!]" והיתה רצה אחריו להכותו כשהיא מנופפת במגבת שהחזיקה אצלה בימים החמים כדי למחות את הזיעה.

אישה קטנה וצנומה היתה, ויינע הענק, מפני כבוד אם, היה בורח ממנה ולא מניח לה לפגוע בו.

יום אחד אחרי העבודה ישב יינע בחברת איכרים אחדים ונשותיהם על המרפסת הנושקת לחצר כשהוא לבוש מכנסיים קצרים ורחבים ושותה עימם תה עם מרקחת תפוזים ומגמגם חקלאות מתוך בקיאות רבה.

פייגע-דובע, שכל ימיה השתדלה להשגיח עליו, העירה לו בחרדה: "דיר-באלאכ יינע, מיין זון, מזעט דיר ארויס, דעם פייגעל!" – היזהר יינע, בני, יוצאת החוצה הציפור!

"טאיירע מאמע," הרגיע אותה יינע, "וואס האסט מוירע? א פייגאלע זיצט אוף אייער אנטלויפט נישט!" – אמא יקרה, מדוע את מפחדת? ציפור יושבת על ביצים איננה בורחת!

עד יום מותה סירבה פייגה-דובע להכניס לביתה וינטלטור, סירבה להחליף את מקרר-הקרח בפריג'ידר, סירבה להשתמש אפילו במניפה, וכשהפצירו בה, ניגבה את מצחה במגבת ואמרה: "גנוג! [די!] זה הקירור שלי!"

אותה שעה, כאשר סבתו רודפת אחר אביו, היה שימל מגיח מהאורווה או מן הרפת, יחף ולבוש שמלה חומה שנקראת בערבית תוב ובפי סבתו א-שמאטה [סחבה], ומתחנן: "באבע דובע, באבע דובע, בעתיני ביז-ביז מן צוקר-אל-קנדל! [סבתא דובע, תני לי למצוץ חתיכה מחרוט הסוכר!]"

יינע-מייער, שלא התבייש ולא הסתיר את קשריו עם "די פלאחטע", הפלחית, היה רוכב על חמורו ברחובות המושבה כשהוא גורר את רגליו הגדולות מכאן ומכאן, ואחריו נסחבת שולוטקה ה"פר" רחבת-המידות, עם הילד שימל.

באחד הימים עבר על פני בית-הספר העממי "רוטשילד", שדודתי יעל כבר שימשה בו מורה (זה היה לאחר ששבה מבריחתה לאיטליה), עצר ועמד ברחוב, מעבר לגדר, ושאל אותה בפה העקום, שגרם לגימגומו להתאנפף:

"יעלקה, תיקחי את שימל שלי שילמד עם התלמידים הנחצצים שלך?"

 "נו באמת, יינע... מה ילמד? את פרשת הגר וישמעאל?"

 "פאר ווס נישט? [למה לא?] מדוע הם מתגאים עליו? בני אברהם ושרה? מה, הם סיימו איין אננדרע ורסיטט [אוניברסיטה אחרת]? הלא יחד עם שימל שלי רעו את הג'מוסים והפרות בביצה ואת רגליהם היחפות טבלו באותה רצפת החארה של הרפתות!"

דודתי יעל היטיבה לשיר משירי ציון ואריות מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופופלאריים אצלנו בכל חגיגה, ובלילות הקיץ על הגורן, וחלמה בנעוריה להיות זמרת אופרה.

יום אחד נעלמה מהמושבה כאילו האדמה בלעה אותה. חודשים חלפו עד שהגיעו ממנה שתי מעטפות שנשאו חותמת דואר איטלקי. מכתב אחד למשפחתה והשני לארלטי, שגם עזרה לה בחשאי לממן את בריחתה.

למשפחתה בישרה שהצליחה בלימודיה ונתקבלה לשיר במקהלת בית האופרה לה סקאלה וכי גדולי המוסיקאים מאמנים אותה לשיר סולו ומנבאים לה עתיד מזהיר בתור "גראנדה קאנטנטה דלה טרה סאנטה!" – זמרת גדולה מהארץ הקדושה, והיא כבר מדברת איטלקית, ו"מי מאנדי טוטה לה פוסטה אה מיו נום אל פרמו פוסטה, מילאנו," ואת כל המכתבים שילחו לי בדואר שמור, מילאנו, ולא מסרה את כתובתה.

ואילו לארלטי כתבה מה כבד המחיר שעליה לשלם עבור תשומת-ליבם של המוסיקאים האיטלקיים בעלי הידיים הארוכות וחלקלקי הלשון, וכיצד היא בוכה בלילות ושרה בימים, ומתגעגעת לארלטי, וכמה התאכזרה אליה המשפחה בכך שלא הסכימה לתמוך בשאיפתה ללמוד זמרה, שאז לא היה עליה "לרעות בשדות זרים ומוזרים."

שמחה גדולה היתה כשנתקבל אות חיים ראשון מדודתי – אלא שבטעות היא החליפה את המכתבים שבמעטפות, וגם לאחר שנמסר כל מכתב לנמענו המקורי, נשמעו במשפחתנו טענות רבות על ארלטי.

אחרי שנה שבה דודתי באופן פתאומי למושבה עם כתמים שחורים תחת לעיניים ומזוודת קרטון מלאה תווים של אופרות, ודרשה בתוקף שיערכו לה קונצרט. סבא שכר את האולם הגדול במושבה, אולם "בית האיכר", ואולם כאשר עמדה דודתי בשמלה איטלקית שחורה ועמוקת מחשוף במוצאי-שבת על הבמה ושרה את האריה המפורסמת של צרלינה מ"דון ג'יובאני" בליווי פסנתר – שעליו פרטה האישה בעלת השת והדדיים הגדולים משל כל נשות-האיכרים, גברת שושנה מכנס – השמיעה חבורת הפערצערים של המושבה שלנו ליווי לזימרתה מדו-רה-מי עד לה-סי-דו בסגנון הטשולנט הידוע מהתנור של בומביי – שלאחריו נטשה דודתי יעל בזעם ודמעות את הבמה ולא שבה לשיר אלא בפני כיתתה ובמסיבות בית-הספר.

פעם ישב יינע בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה, מול השוק הגדול. על שרפרפי-קש קלועים נהגו לשבת שם, בכיפוף ברכיים ובהטיית כתף, איכרים ובני-איכרים ובהם דודי אלכס יחד עם אורחים ומבקרים ערבים שהזדמנו למושבה. שתו קפה, עישנו סיגריות, "שתו" עשן ריחני מהנרגילות.

לעיתים הזדקר ראשו המסופר קצר ושפמו הזקור של שיח' איסחאק נורדאו שישב אף הוא בקירבם ופומית הנרגילה, המניקה אותו עשן בניחוח תפוחי-עץ, היתה מחליפה את מקטרתו בעת שהפליג בסיפוריו.

עודם יושבים, והנה בא אל יינע בנו הערבי שימל, שניראה קצת משונה, היו לו פני סריס, לבוש בז'קט ישן של אביו ונועל סנדלים גסים שנחתכו מצמיג של מכונית.

כאשר נולד שימל במושבה לאימו הכובסת, היה זה עוד לפני שהעברית נעשתה לשפת יום-ום. עברית דיברו בעיקר בבית-הספר, לא בבית ולא ברחוב. שימל סיגל לעצמו את שפת העגלונים של נערי המושבה, המעורבת יידיש וערבית, וגם מפייגה-דובע סבתו, שאצלה שירת מילדותו, ובחצרה גדל, למד אידיש. וכאשר רצה להתבטא מעומק ליבו היה עושה זאת באידיש גרודנאית, וכל "אוי" שלו היה אח-צליל לאוי יהודי-נקבי של עיירה יהודית בגולה.

את שולוקטה לא יכלה פייגה-דובע לשאת, אבל על הילד, שהזכיר לה את בנה המת שמעון, נכמרו רחמיה. זה היה נכדה היחיד עד שנולדה רותי גרשוני, "בתו" של סנדרל בנה.

"כיף חאלאכ שימל? מיינע קליינע שווארצערל!" – מה שלומך שימל? שחורון קטן שלי? – היתה מקדמת את פניו בחצר, אף כי עורו היה בהיר, בהיר אפילו מעורם השחום והקלוי-בשמש של סבי ושל דודי, דודתי ואבי.

שימל היה עונה: "אל-חאמדיאיללה, באבע! כול שי טייב!" – תודה לאל, סבתא! הכל בטוב!

אז היתה קוראת לו למיטבח, שבו רועש הפרימוס ובוערות בשקט הפתיליות, ומאכילה אותו מעדנים, גפילטע-פיש מיט חריין, יוך מיט קניידאלאך (דגים ממולאים עם חזרת, מרק עוף עם כופתאות), מופלטצ'ינקות טריות ושאריות הטשולנט של שבת. שימל היה מלקק את שפתיו, עיניו דומעות מן החזרת החריפה, והוא מעתיר עליה דברי תודה: "א-מחייה, יא-באבע, א-מחייה! כתאר-חיראכ!" – החיו את נפשי, סבתא, החיו את נפשי! תודה רבה!

פתאום היה בורח לה פוק מבני-מעיה מבלי שתשים לב לכך, ושימל היה מגיב בעליזות:

"טאך! א-פורץ!"

"אוסקוט שייגעצל!" – שתוק שקוץ קטן!

"ליש? ליש? סחתיין יא-באבע! א-גזונטהייט!" – למה? למה? לבריאות סבתא! לבריאות!

פייגה-דובע היתה נעלבת ומכריזה, ודווקא בעברית: "סבתא לא מצליצה!"

עמד אפוא שימל על המידרכה וביקש מאביו, היושב על שרפרף וכרסו הגדולה שואפת אל ברכיו: "חוואג'ה פלייצקע אבויי, חוואג'ה פלייצקע אבויי," שימל נהג לפנות לאביו בכינוי הזה, שהיה שומע מפי פיייגה סבתו, "ג'יבני שילין!" – כלומר, מר אבי רחב הכתפיים, תן לי שילינג!

 "חוט, ילען-אבוכ!" – קח, ארור-אביך! – השיב לו יינע וזרק לו מטבע.

אך לעיתים טוב ליבו של יינע-מייער על שימל בנו, או שהעבודה בשדה ובפרדס רבה, ואז אפשר לראותו ממלא בגופו את קדמת העגלה הנוסעת ברחוב חובבי-ציון – כתפיים, עורף וזרועות לו כיצול של עגלה, (בזכותם כונה חוואג'ה פלייצקע), כרסו המרשימה צונחת, והוא משמיע יריות ב"שנור" של השוט שלו, מצליף וחותך באוויר, ועל כל יריה: "טאך!" – מיתוספת הפלצה.

ושימל דק-הגזרה יושב זקוף כנר בעגלה השנייה, וגם בידו שוט, והוא מחרה-מחזיק אחרי חוואג'ה פלייצקע אביו, וחזיזים ורעמים יוצאים גם משוטו, ועל כל "טאך!" שהוא שומע מצד האב, הוא קורא מאחור, ודווקא באידיש: "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

 "טאך!" –

 "א-קנאק!" –

ופוצח פיו ברינה, ושוב באידיש, ובקצב קולות החיכוך "חו-חו," של אשכי הסוסים המזיעים – "חו-חו," האשכים מעלים קצף – "חו-חו," ופרסות הסוסים נוקשות ומצלצלות – ושימל שר במנגינה של מחזר על הפתחים בחג הפורים:

 "לאך צו די באבע

לאך צו די זיידע

אוי וי דאבע

וי גוט אונז ביידע!"

צחק אל הסבתא,

צחק אל הסבא,

אוי וי דובע,

כמה טוב לשנינו.

 "מה תגידו עליו? א-אידישע קופ!" – ראש יהודי! – מתרכך ליבו של יינע-מייער השומע את בנו שר על סבתו פייגה-דובע, אימו של יינע, ולרגע הוא גאה בו.

 "מיט א גויישע הערץ!" – עם לב של גוי! – עונה לו אחד האיכרים, ירקוני, שבדיוק עבר שם.

שימל, הבן-דוד של רותי, גר באסם שבחצר הבית של משפחת קוסוחוב. בבית עצמו, בעל מרפסת העץ הארוכה גרו פייגה-דובע סבתו ויינע אביו. על עמודי הגדר ניצבו במהופך קדרות החרס שבהן אצרה פייגה-דובע את חלב הפרות וגיבנה את הגבינות.

סיפרו על פייגה-דובע שיצאה לארץ-ישראל באונייה דרך נמל טרייסט עם חמשת ילדיה (שניים מתו בילדותם בארץ) וחמש מזוודותיה הכבדות, ובכל תחנת-רכבת היתה נעצרת לספור אותם, אם לא הלכו לאיבוד מזוודה או ילד מן המניין.

עוד בהיותם בחוץ-לארץ הזהירה אותה דודה שלה מפני החולות והנחשים שארץ-ישראל מלאה בהם. לאחר שהגיעה פייגה-דובע עם ילדיה למושבה ענתה לדודה במכתב:

"צ'וצ'ה היקרה, חולות, נכון, הם מגיעים עד הברכיים... נחשים, לא נורא, רואים אותם אי-פה אי-שם... אבל חביבים עליי חולות המושבה מכל מידרכות וארשה, צ'נסטחובה ולודז'... ואם לעצתי תשמעו – קנו נחלה במושבה ובטחו עצמכם מבעוד מועד בחברת הביטוח ששמה התיישבות בארץ-ישראל!"

לא קלה היתה עלייתם של פייגה-דובע קוסוחוב ומשפחתה בחוף יפו. אונייתם "אלכסנדרה" נתקלה בסלעי הים מול חוף עג'מי ונאחזה בהם ללא מוצא. כל תושבי יפו נהרו לראות במחזה, בפרט אלה שלא ראו מימיהם אונייה טובעת וזה היה בשבילם כמו אחד מפלאי הטבע וגם מרגש כחלום רע.

הים סער מאוד והאונייה השחורה כפחם טולטלה באלכסון על מישברי הגלים. צידה המזרחי, הפונה לעיר העתיקה, התרומם כקיר חומה ענק, מפחיד וזר לנוף; ואילו הצד המערבי, הפונה לים, התנמך, והגלים התרוממו בקצף וגלשו על הסיפון.

פייגה-דובע וילדיה הצטופפו עם שאר הנוסעים למעלה על הסיפון, בצד המתרומם מעל פני הים ופונה אל העיר. רובם היה יהודים שעלו לארץ על מנת להיאחז בה. מרחק האונייה מהחוף היה כמאתיים מטר, והאנשים שנקבצו על החוף עמדו והתבוננו ביהודים הנאחזים בידיהם ובציפורניהם בדפנות האונייה השחורה ובחבליה מפחד הים שהשתובב לו באכזריות נוראה ואיים לגרוף אותם לתהומותיו. הגלים הגבוהים הרטיבו את בגדיהם בריר לבן, והם צעקו וקראו והתפללו לעזרה.

קהל גדול מתושבי יפו עמד כמהופנט על החוף והסתכל באונייה הענקית הנבקעת לאיטה ושאולי עוד מעט תשקע. אנשי-צבא עמדו על המישמר, מוכנים לכל פקודה שתבוא. שוועת הנשים והטף מעל סיפון האונייה עלתה השמיימה. היהודים שעל החוף, רובם בני העדה הספרדית, התרוצצו לבקש עזרה מהקאימקאם של יפו ומהקונסולים הזרים עבור אחיהם היהודים שעל האונייה, אבל השומרים לא ניראו כמי שגורל הנפשות האומללות הללו מעניין אותם. הם קיבלו פקודה מהקאימקאם לשמור מרחוק על האונייה ועל הרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש לאחר הישברה, ובינתיים רק חיכו באפס-מעשה.

הקברניט הקיף בכפות-ידיו על פיו כשופר וצעק גבוה מעל סיפונה של האונייה: "למען השם! הצילו את נפשותינו!"

ענה לו הקאימקאם למטה, מהחוף: "בשם אללה הרחמן והרחום, מוטב לחכות עוד שעות אחדות, אולי ישקוט הים... אולי ישקוט מחר... הלא ממילא מיש מומכן... אי אפשר לגשת לאונייה בסירות כי הים סוער והסירות תתנפצנה אל הסלעים!"

"הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא יישאר איש מבינינו על האונייה חי אם לא תצילו אותנו מיד!" נצרד הקברניט בנסיונו להתגבר בקולו על שאון הגלים.

אותה שעה הופיע ג'וואד מוסתקים הענק, ראש הבחרג'יה, הספנים של יפו. בתנועה אחת העיף את סנדליו מכפות-רגליו הרחבות כמשוטים; תפס בשיניו פקעת של חבל דק, שאת קצהו קשרו לאבן גדולה על החוף; קפץ באומץ למים ושחה במצולה הסוערת בין הסלעים המאיימים והגלים המשמיעים קול יורה רותחת עד שהצליח להתקרב לספינה. מלמעלה זרקו לו סולם-חבלים שבו טיפס ועלה בדופן השחורה עד לסיפון. בעזרת החבל הדק, שאותו גלל בשיניו מהחוף, משכו עתה שני חבלים עבים מהסיפון אל החוף, קשרו כיסא של הצלה לחבלים, הושיבו נוסע בכיסא, גם זקנים, נשים וטף – קשרו ומשכו בחבל את הניצול אל החוף, ואחר-כך משכו חזרה את הכיסא הריק אל הסיפון הגבוה.

כך ירדו בזה אחר זה גם פייגה-דובע וחמשת ילדיה אבל מאותה ירידה נצלעה ללא תקנה רגלו של סנדרל, החבל הסתבך בה, נכרך עליה, פגם בצורתה, ויש אומרים שגם שיפשף ללא תקנה את הביצים.

יהודי יפו הספרדים העמידו על הזיפזיף בין הסלעים אוהל לבן רחב-ידיים והניחו בו מחצלאות, סדינים, כיסאות, כדי-מים, מיחם של תה עם סוכר ועלי נענע, בקבוקי יין וקוניאק, מגש מלא כתיתי-קרח משלג החרמון ועליו צדפות טריות עם פלחי לימון, סלים גדושים בפרי השאמוטי הטרי שפרדסי יפו נתברכו בו בחורף – הכל כדי להשיב נפשם של היורדים מן האונייה שבורים ורצוצים.

כך הצילו את הנוסעים אבל המזוודות והתרכוסים הלכו לאיבוד כי למוחרת נבקעה "אלכסנדרה" על הסלעים  – ומטענם של הנוסעים ומאות חבילות של כותנה, שהועמסו עליה באלכסנדריה – התפזרו לכל עבר בגלים הסוערים ונסחפו בזרמי המים שהקיאום לשפך הירקון. הפלחים של הכפרים הסמוכים סומייל, ג'מוסין ושיח'-מוניס אספו אותם וייבשום ומכרו מהם בזול בשוק של יפו.

את האונייה עצמה כבר לא היה אפשר להציל. לאחר שוך הסערה שברו אותה ומכרו את גופה חלקים-חלקים בתור גרוטאות ברזל. לימים יצקו מאחת הגרוטאות את פעמון המושבה שלנו.

סנדרל גרשוני, שהיה מבוגר מיינע, בנה בית חדש ורפת, הרחק מפייגה-דובע אימם, שאותה לא סבל משום ששנאה את אשתו הצעירה שיינע-פשה צהובת השיער ובעלת החזה הגדול ואמרה שנוזל בעורקיה דם גרמני ולכן היא יורדת לחייו, וכי די לה בשיקסע אחת במשפחה, הכובסת הערביה.

האחות הבכורה באשה-קריינדל כבר גרה בבית משלה עם בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק, שאמנם היה בן-דוד שלה, אך גם אותו לא סבלה פייגה-דובע. היא בזה לו ולמקצועו והיתה מקוננת על בתה יחידתה שנפלה בידי הזבלן, בידי הבלגולע [בעל-העגלה] המסריחן.

כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.

גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.

דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.

בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.

"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]

"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."

 בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.

יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.

השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:

 "וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"

הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!

ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.

שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.

הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."

ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"

 "יא מלעון, ואתה?"

 "אומהו..."

 "מילא, יהא בשניים..."

ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.

מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.

סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.

הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.

אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.

 "חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.

 "סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."

אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."

שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.

הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.

ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.

יוסקה געה.

געה.

קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.

ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."

יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."

אבל שימל דווקא לא הסתלק.

וכך עברה עוד כחצי שעה.

לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."

אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.

בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.

בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"

הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.

ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.

 "תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"

 "ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.

לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.

כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.

וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.

אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."

והוא ניגש... ולא כלום.

 "היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.

יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."

למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.

יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.

 "מי היתה, הנערה?"

"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.

 "ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.

 "ודאי."

 "בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"

הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."

אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.

שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."

והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"

אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:

 "אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.

 "ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.

 "כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."

 "גם הנשים?" שאל מישהו.

 "גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"

הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:

 "באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"

ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:

 "בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]

ואז התעוררתי.

אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.

או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזב! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."

יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.

מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.

הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מעניין שהאנשים חסרי הדעת המטנפים והמאשימים את ראש האופוזיציה נתניהו בכך שאינו עוזר לקואליציה האנדרוגינית בהעברת חוק האזרחות – אינם מעלים על דעתם להאשים בכך את מחמוד עבאס ומפלגתו רע"ם אשר בקולותיהם הודח נתניהו מהשלטון – אך כעת חכ"י רע"ם מסרבים לתת את קולותיהם להצבעה על חוק האזרחות של הקואליציה האנדרוגינית, שלא היתה ממשלה כדוגמתה בתולדות ישראל!

* הייתכן כי התנהגותו הסחטנית של מנהיג חמאס, הפושע יחיא סינוואר, המלוּוה בשריפת שדות וחורשות ישראליים בעוטף עזה  – אינה שונה בהרבה מהתנהגותם הסחטנית של בני-עמו ראשי משפחות הפשע במיגזר הערבי בישראל – המתפרנסים מאיומים בשריפת עסקים כדי לגבות מהם דמי חסות? לא אידיאולוגיה אלא שוד!

* ברכות לבעלים הבידואים הפוליגמיים המולידים עשרות ילדים לכל אב מכמה וכמה נשים, והכול בזכות תשלומי הביטוח הלאומי שלנו ושאר חוקי ישראל. דומֶה כי בשום מקום בעולם אין תופעה של הולדה מסובסדת כזו, שדומָה לה בריבוי הילדים על חשבון משלמי המיסים – מתקיימת גם במיגזר החרדי בישראל.

* לאהוד היקר, סיימתי כעת לקרוא בהנאה גדולה את הספר "אומץ – סיפורו של משה דיין", ואני מוצא עצמי להודות לך.

לטעמי זהו אחד המעולים שבספריך. בכישרון גדול הצלחת לשלב כמויות עצומות של מידע היסטורי וביוגרפי לתוך רומן מרתק – הישג ספרותי אדיר ונדיר.

ניכר גם הדיוק והיושר שבכתיבה, כך שכל קורא מרגיש כי משה דיין המנוח מונצח בצורה מדוייקת ואמינה – על שלל תכונותיו השונות, מבלי כל "אג'נדה" מוכתבת מראש של המחבר.

גם ההשתלבות של חיי משה דיין האיש יחד עם מאורעות מדינת ישראל, נעשית בקלילות ובזרימה אחידה וקולחת.

קראתי בחיי לא מעט על משה דיין המנוח, אבל הספר הזה הוא שכיית חמדה ממש.

היה בריא ושמח!

מרדכי ברגר

* אהוד היקר, אהבתי את האירוניה שלך על לשונה של מרב מיכאלי. תקוה וינשטוק מביאה תמיד מעדנים – הפעם בתחום הבוטניקה. שירי האהבה של מיכל סנונית הם יפיפיים!

רק בשורות טובות,

משה גרנות

* בוקר טוב אהוד. ספרך "המחצבה" היה ספרך הראשון והיה פורץ דרך. כבר אז כשקראתי אותו, הייתי המומה. מהסיפור, מהכתיבה, מכל הסיבות הספרותיות האפשריות.

קורה שהסופר מתחיל ישר "גבוה", ראה מקרה דליה רביקוביץ שספר שיריה הראשון "אהבת תפוח הזהב" היה לדעתי אולי הטוב בספריה, בכל אופן בישר את ההמשך.

שלך,

מיכל סנונית

למיכל היקרה, נדמה לי שההצלחה הרבה של "המחצבה" ("ספריה לעם", "עם עובד", 1963), שמיד עובד לתסכית רדיו וכעבור שנה להצגת תיאטרון "זוטא" [וב-1990 לסרט קולנוע], והיה רב-מכר מראשיתו – עוררה עליי קינאה, מה עוד שהנטוראליזם הנועז של הרומאן עמד בניגוד לאפיגונים של עגנון שהיו אז ועודם כיום מגדולי הספרות העברית של דור המדינה, ועליהם נכתבו הררי תילים של פרשנות וביקורת.

כאשר גרשון שקד הפיק את הסדרה הטלוויזיונית "לשון המראות", וכבר היה בידו הסרט "המחצבה", הוא לא התייחס אליו כלל ולא הזכיר את הספר בפרק על העליות ההמוניות, אלא נתן להמחיז לצורך הסדרה סצינות אחדות מ"המעברה" של שמעון בלס.

ברוך קורצווייל הקדיש בשעתו רק שתי מילים לספר, שספק אם קרא אותו, וכתב עליו ב"הארץ": "רפורטז'ה לשעתה."

ב-2013, כאשר מלאו חמישים ל"המחצבה", איש לא השתין לעבר הספר, וכך יהיה ודאי גם ב-2023 במלאת 60 שנה לספר.

לפחות אנחנו עדיין חיים.

שלך,

אהוד

* שלום סופר נידח, אני עוקב בהתפעלות אחר המאבק שאתה מנהל מזה כמה עשורים, להנצחת פועלה של דודתך, המשוררת העברית (הנידחת...) הראשונה בארץ-ישראל אסתר ראב.

השיר שלה "אני ציונית", אותו פירסמת בגיליונך האחרון, ריגש אותי מאוד! נדמה לי שראוי לצטט מכאן ואילך בפרולוג, שאותו אתה מקדים לכל גיליון חדש דרך קבע, אחד מבתיו  – על פי בחירתך – לצד המשפטים של משה סמילנסקי ודוד בן-גוריון, שכן מעבר לאיכותו הלירית היוצאת מן הכלל, השיר גם מבטא את רוח ה"מכתב העיתי" באופן מופלא.

יישר כוח!

בֶּנְדָה

* לעורך שלום, מבקש להתייחס לפרסום, המצורף בזה, בעיתונך: "כמה זמן תחזיק מעמד ממשלת השנאה לנתניהו?"

ולומר לאהוד בן עזר – "קִנְטוּר לְמִי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת הַזּוּלָת עַל חֵטְא אוֹ עַל שְׁגִיאָה שֶׁשָּׁגָה, כְּאוֹמֵר: לֹא לְךָ לְלַמְּדֵנִי מוּסָר." ממשלה זו היא גם שלך אם תרצה או לא.

קורא העיתון

אהוד: כל מה שמאחד את פלגי הקואליציה האנדרוגינית של הממשלה המוזרה הזו הוא השינאה לנתניהו, וממשלה שקיימת בזכות השינאה, ואשר יש ספק אם ראשהּ יעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות  – היא סכנה למדינה ולהתנהלותה התקינה של הכנסת מול האתגרים הקשים ומול האיומים מבית ומחוץ.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2281 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,078 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-96 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-45 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-64 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-46 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-7 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,246 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל