פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1705

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בטבת תשפ"ב, 13.12.2021

עם צרופת ההודעה על ספרו יעקב ניר, וכן צרופות התמונות לכתבתה של עדינה בר-אל: 1. גינת וזיתים בניר בנים. צילום איריס שגב משה. 2. מגשימים ומגשימות חלומות. 3. פריחת אפרסקים. צילום גינת רוגל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ולפסוע מלוגלג ותמים. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. הניצנים הראשונים של שירת הנשים האנגלו-אמריקנית. על שירה של אן ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב". // יורם אטינגר: התמנון האיראני – איום אזורי ובינלאומי. // אורי הייטנר: 1. מחוק הגולן עד חוק משאל עם. 2. צרור הערות ‏12.12.21. // יוסף עוזר: אני מזרחי. הדלק. // דינה קטן בן-ציון: הינקו גוטליב וד"ר צבי רותם. // [עמנואל בן סבו]: אהרון וייס חושף לראשונה, לאחר 81 שנות שתיקה, את הסיבה ל'קדיש' המיוחד ביום עשרה בטבת. // ספרו החדש של יעקב ניר. // יונתן גורל: זקנים ועובדים זרים. // עדינה בר-אל: גינת רוגל מודה על הקיים ומגשימה חלומות. // ד. בציר: פרוס לי ואפרוס לך? // איתמר פרת: גאווה. // נעמן כהן: על העיוורון. // אסתר רַאבּ: הגיגים על יצירתו של ברש. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה תשיעית: עגנון, הזאבים והכבשים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

ולפסוע מלוגלג ותמים

אָשֵׁם אַתָּה שֶׁמְּקַוֶּה

חַי, עִוֵּר וּמָלֵא.

חָפֵץ לִקְרֹא בְּגָלוּי –

מוּכָן לְהוֹדוֹת

בְּמַעֲשֶׂיךָ.

וְלִפְסֹעַ, מְלֻגְלָג

וְתָמִים, בֵּינוֹת

לְפִקְּחִים חַסְרֵי-עֵינַיִם.

1961

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

הניצנים הראשונים של שירת הנשים

האנגלו-אמריקנית

על שירה של אן ברדסטריט

"לבעלי היקר והאוהב"

בגיליון 1704 של "חדשות בן עזר" מיום 9.12.2021 העליתי קווים לדמותה של  מארי דה פראנס, המשוררת הראשונה באנגליה –  צרפתייה שהגיעה  במאה השתים-עשרה לאי הבריטי מנורמנדיה, ארצו של ויליאם הכובש.  מארי דה פראנס  (1160-1215) התקבלה במאור פנים בבית המלוכה האנגלי, והיתה בו ל"משוררת החצר". היא כתבה משָׁלים המעידים  לדעת רוב חוקריה על השפעה שספגה מן המתרגם והסופר היהודי הידוע ברכיה הנקדן, אף הוא  איש נורמנדיה, שעבר לאנגליה מִסיבות שהזמן גרמן. במקביל כתבה גם פואמות ארוכות ובהן סיפורי אהבה בכלל, ואהבה אסורה בפרט, שהיו חביבים על  בני חצר המלכות.

המשוררת הראשונה באנגליה שהוציאה ספר שירים היתה אמיליה בסאנו-לאנייה (1569-1645), שהעזה להוציא את ספרה בשמה, ולא בעילום שם. היא בחרה שלא להסתתר מאחורי שם בדוי, אף-על-פי שבאנגליה האליזבתנית הסופרים והמחזאים היו תחת עין הבולשת, אשר חיפשה ואיתרה רעיונות של כפירה בכל אתר ואתר. אביה של אמיליה, המוזיקאי היהודי-המומר בטיסטה בסאנו, ממגורשי ספרד, התיישב בוונציה וניגן בחצר הדוצ'ה, אך נעתר להצעת הנרי השמיני להגיע לאלביון ולשמש "נגן החצר" בארמונו. הבת היפה והמוכשרת אמיליה –   בת לאם בריטית –  גדלה והתחנכה בילדותה ובנעוריה בין בנות האצולה, אך הוריה מתו בטרם עת, וכדי שלא תיזרק לרחוב בחוסר-כול היא נאלצה להיעתר לחיזוריו של לורד מבוגר, בן-דודה של המלכה אליזבת הראשונה, והיתה לפילגשו.

ספר שיריה "הודו לאלוהים, מלך היהודים" ("Salve Deus Rex Judaeorum") משנת    1611 מעיד על השכלה רחבה, על כשרון פיוטי ועל תעוזה רבה (אחדים מחוקרי שייקספיר משערים שהמשוררת היהודייה-למחצה היא "הגברת השחורה" בסונטות של שייקספיר, ומניחים שהיא זו שכּתבה את הסונטות השייקספיריות המופנות לנמען גבר). בספרי "ורד לאמיליה: שייקספיר וידידתו היהודייה" (2018) סיפרתי את סיפור חייה וניסיתי לחשוף את עקבותיה ביצירת שייקספיר לסוגֶיהָ.

המשוררת האנגלייה השנייה ששמה מתנוסס על  ספר שירים היתה אן ברדסטריט 1612-1672), שאחיה הוא שהוציא בשמה בשנת 1650 את ספר שיריה "המוזה העשירית עלתה ובקעה באמריקה", לבל יאשימו אישה ביומרה או ביוהרה.

אן ברדסטריט  (Anne Bradstreet)   נולדה באנגליה, בניו-המפטון, למשפחה פּוּריטנית עשירה. בגיל שש-עשרה השיאוה הוריה לגבר כלבבם. ביחד עם בעלה עברה הצעירה הנועזת את האוקיאנוס, והיתה בין חלוצי המושבה הפּוּריטנית  מסצ'וסטס. בני הזוג ברדסטריט  התיישבו בעיירה סאלם, ששמה נודע לימים בעקבות "צֵיד המכשפות" שנערך בה. אבי המשפחה היה למושל מסצ'וסטס, ואשתו הנאמנה גידלה את שמונת ילדיהם ששרדו את המחלות והמגפות, וכתבה את השיר "לבעלי היקר והאוהב", המאיר אותו – את הגבר של חייה – באור יקרות.

אן ברדסטון השכילה "להלך בין הטיפות", ולִזכות בברכּת המִמסד, הכמורה והציבור הפּוּריטני. היא ידעה היטב ששנים אחדות לפני פרסום ספרה הוגלתה האינטלקטואלית אן האצ'ינסון  ממסצ'וסטס רק משום שהעזה ליזום חוג ללימוד תנ"ך לנשים משכילות. לפיכך, היא כתבה את שיריה בהרכנת ראש, בענווה ובנימה אַפּוֹלוגטית, וכך זכתה לכבוד ולאהדה. כאמור, אחיה הוא שהוציא את שיריה באנגליה, ופירסם את שמה ברבים, ולא היא עצמה ששמרה על צניעות וענווה. לפעמים נוהגים למתוח קו של אנלוגיה בין שירה של ברדסטריט "לבעלי היקר והאוהב" לבין הסונט השייקספירי ה-18 ("Shall I compare thee to a summer’s day"(, שגם  בו מודה המשורר בקשייו לאמוד את מידת האהבה שבקִירבו, אך מה רבים הם  הבדלי הרמה בין שני השירים! כל השוואה תעיד כאלף עדים עד כמה רפים היו ניצני שירת הנשים האנגלית ומה מִצערה היתה דמות-תבניתם:

To My Dear and Loving Husband

By Anne Bradstreet

If ever two were one, then surely we.
If ever man were loved by wife, then thee.
If ever wife was happy in a man,
Compare with me, ye women, if you can.
I prize thy love more than whole mines of gold,
Or all the riches that the East doth hold.
My love is such that rivers cannot quench,
Nor ought but love from thee give recompense.
Thy love is such I can no way repay;
The heavens reward thee manifold, I pray.
Then while we live, in love let’s so persever,
That when we live no more, we may live ever.

תיאור המאה התשע עשרה של אן ברדסטריט מאת אדמונד ה'גארט. אין דיוקן שנעשה במהלך חייה. מתוך ויקיפדיה.

לבעלי היקר והאוהב

אן ברדסטריט

אִם שְׁנַיִם הֵם אֶחָד, הֲרֵי זֶה אָנוּ.

עַל צֶמֶד אוֹהֲבִים דֻּבַּר? דֻּבַּר רַק בָּנוּ.

אִם יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁבַּעֲלָהּ גּוֹרֵם לָהּ אֹשֶר

תֵּצֵא אִתִּי לְתַחֲרוּת אִם יֵשׁ לָהּ כֹּשֶר.

אַהֲבָתְךָ יְקָרָה לִי מִמִּכְרוֹת זָהָב

מִכֹּל אוֹצְרוֹת מִזְרָח וּמַעֲרָב

מֵי  נְהָרוֹת אוֹתָהּ כְּלָל לֹא יַרְווּ

אַהֲבָתְךָ רַק הִיא בַּעֲבוּרִי עַרְבוּת.

אֵין דֶּרֶךְ בָּהּ אוּכַל לִגְמֹל גְּמוּלָהּ

לוּ מִמְּרוֹמִים יָבוֹא שְׂכָרָהּ. אֶשָּׂא תְּפִלָּה.

אִם לְעוֹלָם בְּאַהֲבָה כָּזֹאת נַתְמִיד

סְגֻלּוֹת  הַנֶּצַח מִיָּדֵינוּ לֹא נַשְׁמִיט.

מאנגלית: זיוה שמיר  

שירי רגש נאיביים כאלה, הנראים כמו חרוזים-לעת-מצוא שנכתבים לרגל אירועים משפחתיים, חובּרו בספרות העברית על-ידי המשוררת העברייה הראשונה רחל מורפורגו   (1790 -1871); אך גם חרוזיה  של רחל מורפורגו – שצללו זה מכבר לתהום הנשייה –  לא היו כל כך פשטניים ונאיביים כשירה של אן ברדסטריט.

לעומת זאת, סונט מס' 18 של שייקספיר "Shall I compare thee to a summer’s day", הוא בין השירים היפים בשירת העולם –  tour de force  של מחברו – מפגן מרהיב של יכולת שירית נדירה:  

Shall I compare thee to a summer’s day?

Thou art more lovely and more temperate:

Rough winds do shake the darling buds of May,

And summer’s lease hath all too short a date;

Sometime too hot the eye of heaven shines,

And often is his gold complexion dimm'd;

And every fair from fair sometime declines,

By chance or nature’s changing course untrimm'd;

But thy eternal summer shall not fade,

Nor lose possession of that fair thou ow’st;

Nor shall death brag thou wander’st in his shade,

When in eternal lines to time thou grow’st:

   So long as men can breathe or eyes can see,

   So long lives this, and this gives life to thee.

אילוצי המשקל והחריזה הם שגרמו לי שאגייס את הלוח העברי, שהרי שייקספיר נטל לעצמו חֵרויות רבות, אך לא ויתר על חמשת הימבּים – לא בסונטות ולא במונולוגים הנעלים של מחזותיו:

הַאֲדַמֶּה דְּמוּתְךָ לְיוֹם בְּאָב?

אַתָּה נָאֶה וְאַף נָעִים יוֹתֵר;

צִיצֵי סִיוָן תַּחְמֹס סוּפָה בִּיעָף,

וְקַיִץ אַךְ הוּא בָא, וּכְבָר  עוֹבֵר.

יֵשׁ שֶׁתִּבְעַר עֵין הַחַמָּה, תִּיקַד,

יֵשׁ  שֶׁיִּכְהֶה עֵין זְהָבָהּ, יוּעַם,

אַף יֵשׁ שֶׁהַיָּפֶה יָפְיוֹ יֹאבַד,

בְּיַד מִקְרֶה אוֹ חֲלִיפוֹת עוֹלָם.

אַךְ אֶת זִיוְךָ  הַזְמַן לֹא יְכַלֶּה

אוֹצְרוֹת חִנְּךָ לֹא יִשָּׁמְטוּ מִיָּד,

הַמָּוֶת לֹא יָהִין לְהִתְהַלֵּל,

כִּי בְּשִׁירַי תָּנֵץ דְּמוּתְךָ לָעַד.

כָּל עוֹד נִהְיֶה וְעַיִן לֹא תִּכְהֶה,

יִחְיֶה שִׁירִי וּבוֹ דְּמוּתְךָ תִּחְיֶה.                          

מאנגלית: זיוה שמיר

מהצבת השירים זה בצד זה ניתן ללמוד ולהבין שלא הכֵּנות ועָצמת הרגשות הם הקובעים את איכותו של שיר אישי – שיר אהבה, שיר פרֵדה או שיר קינה. אין שירים כנים ואישיים יותר מאלה הנחרתים על-גבי מצבות בבתי-העלמין, ואף-על-פי-כן כלולים בהם על-פי-רוב חרוזים רפים וצולעים, ואין הם שירים העומדים במבחן הזמן. העובדה שסונט מס' 18 של שייקספיר נזכר משום-מה בביקורת הפמיניסטית בנשימה אחת עם חרוזיה של אן ברדסטריט, ההופכים לפעמים את הפיוטי לפתטי, מצביעה על האוריינטציה הפוליטית הברורה של  תחום השׂיח הזה, שבדרך-כלל אינו מתחשב באמות-מידה פנים-ספרותיות, ואינו מגלה יכולת של ממש בקריאה שהויה.

למרבה הצער, השׂיח הפמיניסטי (וכמוה גם תחומי שׂיח אחרים שיש להם אג'נדה פוליטית ברורה ומובהקת, כמו "שיח מיעוטים", "queer studies", "ביקורת פוסט-קולוניאליסטית" וכו') – אינו מבחין בדקויותיו של טקסט ספרותי ואינו יודע לאֱמוֹד את ערכו האמנותי-האסתטי. הוא בוחר ביצירות ספרות על-פי טיב המסרים שהן משדרות, ולא לא על-פי איכותן הפְּנים-טקסטואלית.

בדרך-כלל תחומי השׂיח הללו, שירשו את מקומו של חקר הספרות האקדמי, אינם רואה את  הטקסט הספרותי אלא כקולב שעליו הם תולים את סיסמאותיהם הפוליטיות. לעניות דעתי, רק הצדדים ההיסטוריים של תחום זה, שאינם נועצים מראש את החץ ואחר-כך מסמנים את עיגולי המטרה, הם בעלי ערך אקדמי-מחקרי. המחקר, כל מחקר, דורש מן החוקר שיציב סימני שאלה, ואילו אותם תחומים המשרתים מטרה פוליטית חד-ערכית, מציבים שורה של סימני קריאה קולניים כמקלות המתופף בתהלוכה צבאית.

זיוה שמיר

* * *

יורם אטינגר

התמנון האיראני – איום אזורי ובינלאומי

מתוך "מידה", 9 בדצמבר 2021.

מאז עלייתו לשלטון באיראן ב-1978/79, משטר האייתולות דבק ביעד-על של שלטון שיעי עולמי, המחייב פיתוח יכולות-על (גרעין, טרור, כלי טיס בלתי מאויישים וטילים בליסטים בפרט וטכנולוגיות ביטחוניות בכלל) והתגברות על מכשול-על (ארה"ב).

ב-1970-1962 מצרים – שהיתה בעלת-ברית של ברה"מ – השתתפה באופן פעיל במלחמת האזרחים בתימן כמקפצה להפלת המשטרים הפרו-אמריקאיים בסעודיה ובשאר מדינות חצי האי ערב, שהוא אזור קריטי לסחר, אספקת נפט, מלחמה בטרור האסלאמי ויציבות העולם.

מאז 2011 משתתף משטר האייתולות האנטי-אמריקאי במלחמת האזרחים בתימן (בנוסף למלחמות האזרחים בעיראק, סוריה ולבנון), ומסייע לחות'ים השיעים ("חיילי אללה") האנטי-אמריקאים – באמצעות כוח אדם איראני וחיזבאללה – אמצעי לחימה, הדרכה ומודיעין – כמקפצה להפלת המשטרים הסוניים הפרו-אמריקאים בסעודיה ובשאר מדינות חצי האי ערב.

בפברואר 2021 הוציאה ארה"ב את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור במסגרת החיזור אחר האייתולות באיראן, הפסיקה את הסיוע למלחמת סעודיה והאמירויות הפרו-אמריקאיות בחות'ים האנטי-אמריקאיים, והפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם. אבל, בנובמבר 2021 השתלטו החות'ים על שגרירות ארה"ב בצנעא, לקחו מיספר עובדים מקומיים כבני-ערובה, והבהירו – שוב – שהטרור האסלמי/ערבי מכה במסייעים לו.

חשיבותה הגאו-אסטרטגית של תימן

זרועות התמנון האיראני מגיעות מהמפרץ הפרסי ומרכז אסיה – למזה"ת, אירופה, אפריקה, ועד אמריקה הלטינית וארה"ב, כולל תימן, שם איראן עוקפת את המפרץ הפרסי, הים הערבי, האוקיינוס ההודי ומפרץ עדן, ומוסיפה שמן רותח למדורת מלחמת האזרחים בתימן, המשמשת כמאכלת המכוונת לגרונו של בית המלוכה הסעודי.

משטר האייתולות ער לחשיבותה הגיאו-אסטרטגית של תימן – אזורית ועולמית – והשפעתה על הביטחון הלאומי, ביטחון הפנים והכלכלה של ארה"ב ("השטן הגדול") שהיא המשוכה הגבוהה ביותר בדרך להגשמת חזון-העל המגלומני של האייתולות.

למרות שתימן ענייה, מפוצלת ועתירת מלחמות אזרחים, יש לה תפקיד מרכזי  בביצור/ערעור יציבות השלטון הסעודי החשוף לזעזועי פנים וחוץ, כמו גם לביצור/ערעור יציבות איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ואפילו מצרים הפרו-אמריקאיות.

לתימן גבולות באורך 1,458 ק"מ ו-288 ק"מ עם ערב הסעודית ועומאן, והיא יכולה להעניק בסיסי קרקע, ים ואוויר יקרי-ערך למשטר האייתולות ו/או ליריביו. תימן מהווה מרכז-הפצה של טרור אסלאמי אזורי ועולמי וזירת עימותים בני 1,400 שנים בין הסונים לשיעים, בין הסונים לבין עצמם ועימותים ערביים בין-שבטיים.

לתימן גבול ימי משותף עם אריתריאה, ג'יבוטי, סומלילנד וסומליה הבלתי-יציבות, בלתי-צפויות ובלתי-דמוקרטיות – בקרן אפריקה. תימן וקרן אפריקה שולטות על מיצר באב-אל מנדב, המחבר בין ים סוף לבין מפרץ עדן והאוקיינוס ההודי, ומהווה חולייה קריטית בסחר בין אירופה לאסיה. באב אל מנדב הוא נתיב ימי האחראי ליציבות אספקת הנפט לאירופה, לתפקוד נמל ג'דה הסעודי ותעלת סואץ, וליציבות הכלכלית של מצרים.

על חיוניות תימן בזירה הימית, והאפשרות שתהווה בסיס ימי ומודיעיני של איחוד האמירויות, או סעודיה, איראן, או רוסיה, אפשר ללמוד גם מרצועת החוף שאורכה 1,900 ק"מ, נמלי הים האסטרטגים בעדן, מוקאלה, מוח'א ואל-חודיידה, והאיים סוקוטרה (ארכיפלג בים הערבי), פרים (מיצר באב אל-מנדב), חאניש (ארכיפלג בדרום ים סוף) וקמראן (דרום ים סוף).

אמנם ארה"ב היא מפיקת הנפט והגז הטבעי הגדולה בעולם, והיא קרובה לעצמאות בתחום האנרגיה, אך שוק ומחירי הנפט/דלק תלויים במידה רבה במזה"ת המפיק 27% מהנפט העולמי, ומכאן חשיבות מיצר באב אל-מנדב ליציבות שוק האנרגיה העולמי.

מעורבות צבאית של איראן במלחמת האזרחים תימן

משטר האייתולות מעורב במלחמת האזרחים בתימן לצד המיעוט החות'י-שיעי, אנטי-סעודי ואנטי-אמריקאי, ונגד הרוב הסוני המפוצל הנתמך על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות. מעורבות האייתולות מתעצמת מ-2011 עם התפרצות הצונאמי הערבי (הנקרא בטעות – "אביב ערבי") הממשיך לזעזע את המזרח התיכון.

על משקל מעורבות האייתולות (בסיוע חיזבאללה) אפשר ללמוד מהצלחת המיעוט החות'י בשדה הקרב, שידרוג השתלטותו על עיר הבירה צנעא, השלמת שליטתו בצפון ומערב תימן, והתקדמותו – לפי שעה – בקרב על אזור מאריב, שהוא אזור הנפט והגז הטבעי המוביל בתימן.

הישגי החות'ים התאפשרו בעזרת סיוע האייתולות הכולל מימון, כח אדם, אימונים, מודיעין, ואספקת רקטות, טילים-מונחים קרקע-אוויר, מטולי-רימונים, תחמושת, חומרי נפץ, וכלי טיס בלתי-מאוישים (כטב"מ). קבלת הכטב"מ והטילים-המונחים מאפשרים לחות'ים לשדרג את הפגיעות בריאד, ערים נוספות, מתקני נפט, נמלי תעופה ומטרות אזרחיות נוספות בסעודיה.

השורה התחתונה

מעורבות האייתולות במלחמת האזרחים בתימן מלמדת על חזונם ומדיניותם אשר – בניגוד להערכת ממסד החוץ והביטחון במערב – אינם מונְחי-ייאוש או הפלייה, אינם ממוקדים בסכסוכי-גבול נקודתיים, אינם ניתנים לפשרה ולקיום הסכמים עם "כופרים", אינם שותפים פוטנציאלים לדו-קיום בשלום עם השכנות הערביות הסוניות, אינם מאמצים דמוקרטיה וזכויות אדם, ואינם מגבילים את שאפתנותם למפרץ הפרסי והמזה"ת – אלא חותרים להגמוניה עולמית, כולל יבשת אמריקה.

משטר האייתולות – כמו "האחים המוסלמים" ועוד יריבים ואויבים של ארה"ב – מקבלים רוח גבית מנחישות הנשיא ביידן ויועציו לדחוק לקרן זווית את האופציה הצבאית לטובת דיפלומטיה, להוריד מסדר היום את האופציה של חילופי-ממשל בטהרן, ולהעדיף מחוות ופייסנות על פני נחישות והדברה (כלפי טהרן).

הסיכוי לשנות את תפישת העולם והמדיניות של מזכיר המדינה טוני בלינקן (שהוא המעצב המוביל את מדיניות הנשיא ביידן), היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה-CIA ויליאם ברנס, השליח המיוחד לסוגייה האיראנית רוב מאלי וחבריהם – שואף לאפס. היה להם תפקיד מרכזי בעיצוב הסכם הגרעין מ-2015, המבטא את התנהלותם בעשרות השנים האחרונות, הם נחושים להתמיד בדרכם, ולמחוק את מורשתו של הנשיא טראמפ.

לכן, בר-השיח המוביל בניסיון להביא לשינוי מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות הוא הקונגרס – על שני בתיו – שהוא בעל עוצמה שקולה לרשות המבצעת בנושאי פנים וחוץ, ונוטה להעניק משקל רב-יותר לעמדות הבוחרים (ב-435 אזורי הבחירה וב-50 המדינות) מאשר לעמדת מנהיגי המפלגות, כולל הנשיא (במיוחד בתקופת השפל הנוכחית בפופולריות של ביידן).

הימנעות הצמרת הישראלית מדו-שיח שיטתי ומעמיק בסוגייה האיראנית – עם הנהגות בית הנבחרים והסנאט, ומחוקקים מרכזיים בוועדות ההקצבות והכוחות המזוינים בשני בתי המחוקקים – מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, הפגנת חולשה מול לחץ של נשיא ארה"ב (המזמינה לחץ נוסף), ופגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל*.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* אהוד: ביבי הבין זאת אבל לרוע מזלה של ישראל, הודח, הישגיו מוכחשים – וכעת גורלו נתון בידי "עד מדינה" סחיט כמו ניר חפץ. ואילו מדיחיו של ביבי אינם מצליחים לדבר כמוהו אל הקונגרס האמריקאי ולשכנע שם בצדקת עמדותיה של ישראל!

* * *

אורי הייטנר

1. מחוק הגולן עד חוק משאל עם

"החלטת הכנסת ב-14 בדצמבר 1981 הפכה את הגולן באופן רשמי וחוקי לחלק מארץ ישראל ומדינת ישראל. מותר לנו, לתושבי הגולן, לחוש היום גאווה – עשינו מעשה היסטורי, שייזכר לדורי דורות. בעבודה ובמאמץ של 14 שנה הגשנו לעם ישראל חבל ארץ חדש וחשוב. העמדנו אגף מזרחי חיוני לגליל, חשפנו את עברו של הגולן ואת נופיו, הבטחנו את המים של ישראל. ב-14 שנה הצלחנו להפוך את 'הרמה הסורית' לגולן הישראלי.

"התברר שאין משימה שלא ניתן להגשים בעזרת עבודה, סבלנות, אומץ, דמיון ושיתוף. היתה תוצאה לעבודה העצומה שהושקעה במשך אלפי ימים ארוכים בעשרות ישובים. היה שכר לישיבה במקלטים, לקורבנות ולימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים וההתשה. לפתע רואים את המאמץ האפור והיומיומי, המושקע בכל יישוב, בכל ענף, בכל חברה – בפרופורציה של מעשה היסטורי גדול, אשר שינה את מפת המזרח התיכון. היום יכול כל אחד מאתנו לעצור רגע, להביט אחורה בסיפוק – וקדימה בגאווה."

במילים אלה נפתח מאמר המערכת של הגיליון החגיגי של העיתון "ארץ הגולן" בינואר 1982, מיד לאחר שהכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.

נוסח החוק לקוני ומשפטי. אין בו הוד והדר, הוא אינו אומר שירה. "1. המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן כמתואר בתוספת. 2. תחילתו של חוק זה ביום קבלתו בכנסת. 3. שר הפנים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי, בהתייעצות עם שר המשפטים, להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו ולקבוע בתקנות הוראות מעבר והוראות בדבר המשך תקפם של תקנות, צווים, הוראות מנהל וזכויות וחובות, אשר היו בתוקף ברמת הגולן ערב תחילתו של חוק זה". חתומים על החוק: נשיא המדינה יצחק נבון, ראש הממשלה מנחם בגין ושר הפנים יוסף בורג.

ארבעים שנה בדיוק חלפו מאז היום שבו התקבל החוק.

14 וחצי שנים קודם לכן, עלו ראשוני המתיישבים לעליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. הם עלו לגולן 5 שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים, והחלו את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, שבשבוע הבא יעלה כיתה, עם קבלת החלטת הממשלה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן.

האש שבערה בקרב חלוצי ההתיישבות, היתה הציונות המעשית. היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה הגבול. שאלות של ריבונות לא עניינו אותם. הם האמינו בעובדות בשטח. אנו נתיישב ובכך נבטיח שהגולן יהיה ישראלי.

הראשון שדיבר על ריבונות ישראלית היה יגאל אלון, שהציע זאת לראשונה שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים. כאשר קראתי לצורך מחקר את הפרוטוקולים של מוסדות הקיבוץ הארצי, הופתעתי לגלות שגם מנהיג מפ"ם יעקב חזן דיבר כבר ב-1967 על סיפוח. ב-1968 אלון הציע באופן רשמי לראש הממשלה להעלות לדיון בממשלה את החלת הריבונות על הגולן. אשכול סירב לאפשר העלאת הנושא לדיון, כדי לא לעורר עלינו את האמריקאים והעולם, שעה שבשקט, מתחת לרדאר, אנו מיישבים את הגולן. הוא האמין שהסיפוח ייעשה בפועל, בשטח, לא בהצהרות (בניגוד למזרח ירושלים, שהוא הוביל את החלת ריבונותנו עליה).

בכל החומרים שקראתי על השנים הראשונות להתיישבות בגולן, כמעט לא מצאתי אזכור של דרישת ריבונות בקרב תושבי הגולן. אחרי מלחמת יום הכיפורים הדיבור על הצורך בהחלת ריבונות היה שכיח מעט יותר. אך האירוע שהוביל את תושבי הגולן לדרישה להחיל את הריבונות ולמאבק על הדרישה הזאת, היה הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל עקרה את יישוביה בסיני. לפתע התברר לתושבי הגולן, שקיום ההתיישבות לא מנע נסיגה. או אז הם נזכרו, שלאורך כל שנות הציונות, צעדו זו לצד זו הציונות המעשית והציונות המדינית. הם הבינו, שכפי שהציונות המדינית אינה יכולה להצליח ללא הציונות המעשית, גם לציונות המעשית אין תוחלת ללא הציונות המדינית. הם הבינו שלצד המשך ההתיישבות ופיתוח הגולן, יש להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן. השילוב של שני הצעדים הללו יבטיח את הישראליות של הגולן.

ב-1979 יצא ועד יישובי הגולן למאבק ציבורי כלל ארצי, תחת הכותרת: "אסור לאבד את הצפון – הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." את המאבק הובילו יהודה הראל ושמעון שבס. עיקר המאבק היה החתמת מאות אלפי ישראלים על עצומה הקוראת לחוקק את חוק הגולן. לא היתה זו עצומה בפייסבוק, כמובן, אלא כיתות רגליים מבית לבית, בכיכרות הערים ובחופי הים, בסיוע תנועות הנוער החלוציות בכל רחבי הארץ. המאבק הביא את ראש הממשלה מנחם בגין להחלטה על חוק הגולן.

ב-14 בדצמבר 1981, יצא בגין מאשפוז בבית החולים. הוא כינס ישיבת ממשלה דחופה בביתו, שבה העביר פה אחד את ההחלטה. השר היחיד שהתנגד, יצחק ברמן, נענה לבקשתו של בגין ולא השתתף בהצבעה. בגין, ישוב בכיסא גלגלים ורגלו בגבס, הפתיע את הכנסת בהודעתו. "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן הייתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל." בגין העביר בכנסת את החוק במהלך בזק, בשלוש קריאות בו ביום. ומיום זה ואילך, הגולן הוא חלק ממדינת ישראל לכל דבר, בדיוק כמו גוש דן, הכרמל והשרון.

אם האמנו שחוק הגולן יסיר את האיום על עתיד הגולן, התבדינו. עשור לאחר חקיקתו, נפתח מו"מ על נסיגה מהגולן, חרף היותו שטח ריבוני של ישראל. במאבקנו נגד הנסיגה הצגנו דרישה נחרצת – כל נסיגה תותנה במשאל עם. ראש הממשלה רבין קיבל את הדרישה והתחייב לערוך משאל עם. הוא הסביר את החלטתו בהתחייבותו ערב הבחירות לשמור על הגולן בידי ישראל. זה המנדט שביקש וקיבל, ולכן אם ההסכם יהיה מנוגד לו, מן הראוי להביאו להכרעת העם.

בעצם החלטתו של רבין ראינו ניצחון גדול שלנו, אך אנו דרשנו לעגן את חובת משאל העם בחוק. לא ראינו בו פתרון נקודתי למצב שראש ממשלה פועל בניגוד להתחייבותו, אלא עוגן נוסף לאחיזתנו בגולן. העיקרון שעליו השתתנו את דרישתנו היה העובדה שהגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני הגישה הצעת חוק ברוח זו, שכונתה "שריון חוק הגולן". שביתת הרעב בגמלא היתה על רקע החוק הזה. סיימנו אותה אחרי 19 יום, עם הנחת החוק על שולחן הכנסת. החוק קבע שנסיגה משטח שעליו חלה ריבונות ישראל מחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם. כשהחוק הגיע להצבעה, התוצאה היתה 59:59. החוק לא עבר, אבל המסר לעולם כולו היה שאין רוב בכנסת לנסיגה מהגולן.

ב-1996 נבחרה לכנסת מפלגת הדרך השלישית, שקמה מתוך המאבק על הגולן. ביום האחרון לפני פיזורה (המוקדם) של הכנסת, הצליח יהודה הראל, אז ח"כ מטעם הדרך השלישית, להעביר בקריאה שנייה ושלישית את החוק. היה זה הישג גדול, אולם על פי חוות הדעת השל היועצים המשפטיים, נאמר שהסעיף הדורש משאל עם ייכנס לתוקף רק כאשר יחוקק חוק מיוחד המסדיר את משאל העם. הדרך השלישית לא נכנסה שוב לכנסת ולא היה גורם שהמשיך להניע את החוק. לאורך שנים רבות הפעלנו לחץ חיצוני, ולאחר הרבה מאוד תהפוכות, בפעולה משותפת עם ח"כים ומפלגות, כמו הבית היהודי בראשות בנט, בשנת 2014 נחקק חוק יסוד משאל עם, על פיו נסיגה משטח שחלה עליו ריבונות ישראל מחייב רוב של 61 ח"כים לפחות ולאחר מכן משאל עם. חוק זה הוא עוגן מדיני וחוקי נוסף של אחיזתנו בגולן.

הישג מדיני חשוב נוסף היה ב-2018, בהצהרת הנשיא טראמפ על הכרת ארה"ב בריבונות ישראל על הגולן. בניגוד לחששות, גם ממשל ביידן מכבד את ההצהרה. עם זאת, יש לפעול לכך ששני בתי הקונגרס יעגנו זאת בחוק, כיוון שצו נשיאותי ניתן לבטל בצו מנוגד של נשיא אחר.

חוק הגולן, חוק יסוד משאל עם וההכרה האמריקאית בריבונות על הגולן הם שלושה עוגנים מדיניים חשובים להבטחת אחיזתנו בגולן. העוגנים הללו חשובים מאוד. טעו ראשוני המתיישבים בגולן, שזלזלו בחשיבות הציונות המדינית. ועדיין אני מאמין שהציונות המעשית היא העיקר; היא המפתח הראשי להבטחת עתידנו. התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שתאושר בשבוע הבא בישיבת ממשלה מיוחדת בגולן, היא אבן דרך היסטורית במימוש חזון ההתיישבות והריבונות הישראלית בגולן.

2. צרור הערות ‏12.12.21

* האמינו במדע – מדי יום מתפרסמים בארץ ובעולם עוד מחקרים ועוד עובדות אמפיריות בנוגע ליעילות החיסונים נגד קורונה, והם מעל ומעבר לכל דמיון. אשרינו שזכינו לחיות בעידן שבו המדע והרפואה, ובעיקר הרפואה המונעת, הגיעו להישגים מרחיקי לכת כאלה. מחקר שנעשה בישראל בקרב 840,000 איש הוכיח שיש ירידה של 90% בתמותה מקורונה בקרב בני 50 ומעלה. איך זה ש-900,000 ישראלים עוד לא התחסנו אפילו בפעם הראשונה?

האמינו במדע, ברפואה, במחקר, בעובדות. אל תשעו לפייק ניוז של עוכרי מדע, רופאי אליל, איצטגנינים ושרלטנים שמפיצים תאוריות קונספירציה מטורללות.

* כשל חיסוני – הדבר המשמעותי ביותר בחדשות השבוע, הוא מה שלא קרה. ילדי ישראל חזרו מחופשת חנוכה, ולא צפינו בשידורים ממבצע החיסונים הגדול בכל בתי הספר בארץ. נכון היה לבצע את המבצע לפני חנוכה, אך אם זה לא נעשה, צריך היה לנצל את שמונת ימי החג כדי להיערך למבצע רבתי. אם בעבר היתה התנגדות (תמוהה) של שרת החינוך לחיסון בבתי הספר, בינתיים היא הסירה את התנגדותה. גם כשהיא התנגדה, זה לא צריך היה להיות בסמכותה, ואכן קבינט הקורונה קיבל את ההחלטה. אבל היום, כשגם אין התנגדות, משרדי הבריאות והחינוך היו צריכים לשלב ידיים ולהוביל יחד את המבצע הזה. אין זה אלא כשל.

* דיון חשוב – אין, לדעתי, צורך בישראל בחובת חיסונים, לא בסגר על לא-מחוסנים ולא בהגבלות על לא-מחוסנים מעבר לתו הירוק ההכרחי. אני מאמין שבעבודה יעילה וטובה יותר ניתן להגיע לרוב מוחלט מבין אלה שלא התחסנו ולהביא אותם להתחסן – באמצעות הסברה וחינוך, הגעה פיזית לאנשים באזורים המוחלשים, בציבור הערבי ובציבור החרדי (שאינם סרבני חיסונים ולכן הם יתחסנו כשיגיעו אליהם ישירות), פניה אישית של רופאי המשפחה ורופאי הילדים למטופלים שלהם שלא התחסנו ובמבצע חיסונים בבתי הספר. אולם יש חשיבות לעצם הדיון על חובת חיסונים ועל הגבלות על לא מחוסנים. הדה-לגיטימציה לעצם השיח הזה אינה מוצדקת. דיון מקצועי וציבורי על הנושא (ואף צעדים מעשיים) מתקיים בארה"ב, באירופה, באוסטרליה, בדרא"פ, בכל העולם הדמוקרטי. זה דיון חשוב ומן הראוי שהוא יתקיים גם אצלנו.

* לסגור את השמיים – אני בעד סגירת נתב"ג לפחות לשבועיים הקרובים. ככל שנסגור יותר את שערי הכניסה והיציאה, כך נוכל לשמור על המדינה, מבפנים – פתוחה. כמובן שיש לפצות ביד רחבה את ענפי התיירות והתעופה על הפגיעה בהם.

* החדשות הטובות – בימים האחרונים יש עלייה במספר הנדבקים היומי בקורונה ומקדם ההדבקה עלה ל-1.1. אבל החדשות הטובות הן, שלראשונה מאז יולי מספר החולים קשה ירד למספר דו-ספרתי.

* תפקיד שצריך לחלוף מן העולם – סגן שר הוא תפקיד מיותר שצריך לחלוף מן העולם. הדרך הנאותה לניהול משרד ממשלתי, היא נבחר ציבור – השר, עומד בראשו, ותחתיו מנכ"ל המנהל את מערך עובדי הציבור. ברור שלסגן שר יהיה מה לעשות בתפקיד. אדם שרוצה לפעול ולעשות – תמיד יהיה לו מה לעשות. גם אם נבחר עשרה סגני שר במשרד מסוים, יהיה להם מה לעשות. השאלה אם זו הדרך הנכונה לניהול הממשלה. אני משוכנע שלא. כאשר הממשלה גם כך מנופחת כל כך, ודאי שאין מקום לסגן שר נוסף. מינוי סגן לשרת החינוך מבטא אטימות לביקורת הציבורית המוצדקת, גם של רבים מאוד מתומכי הממשלה.

* היסוס אווילי – פיתוח מטוסו של ראש הממשלה היה שנוי במחלוקת. מצד אחד, המטוס מאפשר לראש הממשלה לנהל את המדינה בזמן אמת בכל נקודה בשמי העולם, בתנאי עבודה טובים ובתקשורת מעולה. מצד שני, העלות של הקמתו מטורפת – כ-800,000,000 שקל. המחלוקת הזאת כבר אינה רלוונטית, כיוון שהסכום הושקע והמטוס קיים. את הסכום שהושקע אי אפשר להחזיר. כעת מן הראוי לממש את ההשקעה הגדולה וליהנות מהיתרונות של המטוס.

ההיסוס בממשלה האם להשתמש במטוס תמוה בעיניי, ואולי מדויק יותר לכנותו אווילי. מדברים על "נראות". האם הנראות של השארה במחסן של מטוס שהושקעו בו 800 אלף שקל טובה יותר מהנראות של שימוש בו? אז אני יודע, תמתח ביקורת על ראש הממשלה כאשר הוא ישתמש במטוס. מי יבקרו אותו? אלה שיוצאים נגדו "עם פילטר או בלי פילטר" ו"עם כובע או בלי כובע" וטהרנים למיניהם. אז שיבקרו. איך בגין נהג לומר? "הם מעקמים את האף? אז יהיה להם אף עקום."

* התובענות המטורפת של טראמפ – דונלד טראמפ, אם להתבטא בעדינות, הוא אישיות גבולית. הנזק שהוא גרם לחברה האמריקאית גדול מאוד. אבל מעולם לא היה לישראל בבית הלבן ידיד כה גדול כמו טראמפ. ולכן, כישראלי, קיוויתי מאוד שטראמפ יזכה בבחירות והתאכזבתי מהתוצאות (אף שאילו הייתי אמריקאי, אני מאמין שהייתי בוחר כמו רוב אזרחי ארה"ב).

בנימין נתניהו הכיר לטראמפ תודה. כך ראוי לנהוג כלפי ידיד גדול. עם זאת, נתניהו הפריז בהתייצבותו הפומבית החד-צדדית לצידו של טראמפ, ובכך פגע באינטרס הישראלי לשמר את הנכס האסטרטגי הגדול של התמיכה הדו-מפלגתית בישראל וביחסי ישראל עם יהדות ארה"ב התומכת באופן מסורתי בדמוקרטים.

כאשר טראמפ הפסיד בבחירות לביידן, עשה נתניהו את המובן מאליו, באחריותו כראש ממשלת ישראל, וברך את המנצח. הוא עשה זאת אחרי שמרבית מנהיגי העולם קדמו לו. על כך הוא קיבל תשפוכת של גידופים מטראמפ. "Fuck him" – הוא הפטיר כלפיו בראיון לספרו החדש של העיתונאי ברק רביד והוסיף שמאז אינו מדבר עם נתניהו.

למה הוא ציפה? שראש ממשלת ישראל, שצריך לשמור על מערכת יחסים טובה וידידותית, יפעל נגד האינטרס המדיני והביטחוני המובהק של ישראל, ידקלם את תאוריית הקונספירציה המטורללת שלו על "גניבת הבחירות" ויחרים את הנשיא הנבחר של ארה"ב? הציפיה הזאת פשוט מטורפת. טראמפ מפגין כאן גישה ילדותית, על פיה מערכת יחסים בין מדינות היא נטו מערכת יחסים אישית בין המנהיגים. את צעדו החשוב למען מדינת ישראל, ההכרה בריבונותה על הגולן, הוא מציג כמחווה אישית לנתניהו לקראת הבחירות. והוא ציפה שנתניהו יודה לו בכך שיבודד את ישראל בעולם בהחרמת הנשיא הנבחר של ידידתה הקרובה. במגלומניה חולנית מספר טראמפ שבלעדיו ישראל היתה מושמדת. נו, על הבל כזה אין טעם להכביר מילים. ומה יקרה אם טראמפ ינצח בבחירות הבאות? הוא יתנקם בישראל? נקווה שנזכה לנשיאים ידידותיים כמו טראמפ, אבל נורמטיביים. איפה את, ניקי היילי?

* הקונספירציה הנתעבת של האופוזיציה למדינה – תעשיית השקרים וההסתה נערכת לאפשרות שממשלת בנט תפעל להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, וכאופוזיציה למדינה היא כבר עושה דה-לגיטימציה לפעולה כזו. השופר המרכזי של התעשיה בתקשורת, התועמלן בריון-המיקרופון ברדוגו, פרסם ב"ישראל היום" פשקוויל הסתה ארסי ונוטף שנאה, שנקרא "מלחמת שלום התרגיל". התועמלן "מסביר" שבנט אובססיבי להשאיר חותם, אבל הוא הרי כלומניק וחסר הישגים ולכן מה שיישאר לו הוא לשלוח את חיילי צה"ל ל"מהלך אסטרטגי רב היקף... משהו נועז וגרנדיוזי יותר מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק." כמובן, למטרות אישיות. התועמלן מסית מראש את חיילי צה"ל שישלחו אותם להיהרג למען אינטרס פוליטי מגלמוני של בנט. השופר מסית מראש הורים שכולים שבנם ייפול למען שלום התרגיל הפוליטי הציני של בנט. טענות מסוג זה הופנו בעבר נגד נתניהו, אבל זה היה מצד השמאל הרדיקלי. והנה, תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו אינה מהססת לאמץ את התאוריות של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי. לא אתפלא אם הם יתחילו להסית לסרבנות ועריקה מ"המלחמה של בנט".

תעשיית השקרים ההסתה והקונספירציות, המשמשת היום אופוזיציה למדינה, מכשירה את השטח למאבק נגד הממשלה אם תפעל נגד איראן, או אולי נגד חיזבאללה או חמאס. אולי הם מקווים שבמקרה כזה יצליחו, יחד עם טיבי, רע"ם ומוסי רז להפיל סוף סוף את הממשלה, שאינה לגיטימית בעיניהם, כי ממשלה שלא נתניהו עומד בראשה אינה לגיטימית. 

* חקירה פלילית או הצגה פוליטית – בוקר חדש, ודקלמני דפי המסרים הרעילים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מדקלמים דף מסרים חדש ש"ממשלת השמאל האנטישמית" הצביעה נגד חקירת "סירסור האסירות" לידי המחבלים. וזה ברור, הרי זו ממשלה שתומכת במחבלים בלה בלה בלה. ובכן, קודם כל, הפרשה קרתה בזמן שלטון נתניהו, שהקדיש את עיקר מרצו להרס וחורבן של כל מערכות האכיפה ומדינת החוק, כדי לחלץ את עצמו מאימת הדין ולהעמיד את עצמו מעל החוק. אם לאמץ זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים, אפשר לומר שנתניהו סירסר סוהרות למחבל אסיר עולם. אבל אני לא אאמץ, חלילה, זרזיף מהדמגוגיה של תעשיית השקרים וההסתה. הקואליציה לא הצביעה נגד חקירת הפרשה, אלא נגד ועדת חקירה פרלמנטרית. זאת, כיוון שמדובר בפרשה פלילית ואותה יש לחקור במשטרה ולא בידי הכנסת. למה? כי חקירת משטרה היא אפקטיבית וחקירה של הכנסת היא הצגה פוליטית.

* מהלך מתוכנן – מתחילת משפטו של נתניהו ובעצם מתחילת חקירתו, אני מקפיד שלא להביע דעה באשר לאישומים נגדו ובאשר לצד הפלילי בשחיתות שלו. אני מקווה מאוד שאעמוד בכלל הזה עד סוף המשפט. לעיתים תכופות אני נשאל שאלות כמו: "מה תעשה אם נתניהו יזוכה? האם תתנצל? האם תאשים את השופטים בשחיתות?" וכו' וכו' וכו'.

להלן תשובה שהשבתי לשאלה כזו שנשאלתי השבוע: יש שופטים בירושלים. אני סומך על פסיקתם. מעולם לא הבעתי דעה על המשפט ועל הצד הפלילי בשחיתות של נתניהו. באלה יפסוק בית המשפט. נתניהו, כמו כל נאשם, נהנה מחזקת החפות. כדי להרשיעו – חובת ההוכחה על התביעה. גם אם נתניהו ייצא אשם בכל האישומים – עדין אני חושב שהשחיתות הציבורית, המוסרית, חמורה לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום. גם אם ייצא זכאי לחלוטין מכל הסעיפים – אין לי ספק שלא נתפר לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, ואם נאשם יוצא זכאי בדין, אין זה אומר שתפרו לו תיקים (אלא אם כן בית המשפט יקבע ויוכיח שהיתה כאן תפירת תיקים). אם הוא יזוכה מכל הסעיפים, פירוש הדבר שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק את אשמת הנאשם או שההגנה הצליחה להטיל ספק בלב השופטים. וגם כאשר נאשם מזוכה מחוסר אשמה (ולא מחוסר ראיות או מחמת הספק) אין פירוש הדבר שתפרו לו תיק.

איני יודע אם נתניהו יורשע בשוחד, אבל אין ספק ששוחד אינו בהכרח רק בכסף ויכול להיות שוחד בדמות סיקור אוהד. איני יודע אם נתניהו יורשע בתיק המתנות, אבל אין לי ספק שחמדנות המתנות היא שחיתות ציבורית ממדרגה ראשונה, בלי קשר לצד הפלילי, אם כי הופתעתי שבתיק הזה נתניהו לא עמד לדין על שוחד.

כאמור, עד כה לא הבעתי דעה באשר למשפט ואשתדל לעמוד בכך גם בהמשך המשפט. אבל אני מודאג מהאופן השקרי שבו תעשיית השקרים מוכרת לביביסטים את המשפט. איך היא מעוותת כל מילה שנאמרת בו. איך היא מפרשת כל שאלה קשה של השופטים או כל ניד עפעף שלהם. היא מספרת להם סיפור על תיקים שקורסים. אינה מכינה אותם לאפשרות של הרשעה. הם מאמינים לכל הסיפורים, ואם תהיה הרשעה – מפח הנפש שלהם יהיה אדיר. מדובר במהלך מתוכנן שנועד ליצור ציפייה לזיכוי מוחלט, כדי שאם תהיה הרשעה, אחרי ש"הוכח בעליל שנתפרו תיקים," יהיה ברור שהשופטים הם חלק מהקונספירציה. הכוונה היא להוציא את "העם" לרחובות למרד נגד מדינת החוק.

* למה סמוטריץ' משקר – עמית סגל בטורו: "סמוטריץ', שגמגם על גבול אחוז החסימה כל הבחירות, מתחיל עכשיו משישה, אפילו שבעה מנדטים. הוא יכול היה להרוויח יותר לו חשף את הלחצים שהופעלו עליו מהליכוד לתמוך בברית עם רע"מ, אבל הוא מעדיף לוותר על מנדט-שניים כדי לשמר את הברית הזו."

ונשאלת השאלה - למה סמוטריץ' שותף להפצת השקרים של נתניהו – להכחשת הברית של נתניהו עם רע"ם, להתחייבות של נתניהו לרע"ם לבטל את חוק קמיניץ? מה האינטרס של נתניהו לשקר (לבד מטבעו השקרני) – זה ברור. אבל מה האינטרס של סמוטריץ'?

סמוטריץ' יודע שאמירת האמת – משמעותה הודאה בכך שהוא ורק הוא הסיבה לכך שנתניהו אינו ראש הממשלה. שבניגוד לבנט, שהיה חלק מקואליציית נתניהו-רע"ם, מי שבאמת אשם בטרפוד המשך שלטון נתניהו הוא סמוטריץ'. הוא יודע שלנוכח הדה-לגיטימציה לבנט, הודאה כזאת תפגע בו. ולכן הוא מצטרף לנתניהו בהפצת השקרים.

* הגדר של הגטו – סדר פסח בקיבוץ בנגב המערבי, בקרבת גבול עזה. מאות חברי וילדי הקיבוץ ואורחיהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, יושבים סביב שולחנות ערוכים ומכוסים מפות לבנות, קוראים בהגדה של פסח, שרים את שירי החג. או-טו-טו "שולחן עורך" עם המטעמים שעליהם עמל צוות המטבח לאורך השבוע. ולפתע – נפתחת רצפת חדר האוכל, ומתוך האדמה מגיחים בזה אחר זה שלושים מחבלי חמאס חמושים. הם משליכים רימונים לכל עבר ולאחר מכן רצים לכל אורכו ורוחבו של חדר האוכל ויורים בטירוף לעבר הילדים והאזרחים. עשרות רבות של הרוגים ופצועים בטבח הזה. לאחר דקות ארוכות של מסע הרצח, נלקחים כעשרים נשים וילדים שנותרו בחיים אל תוך המנהרה ונחטפים לתוך עזה. בעת ובעונה אחת, מתרחש טבח דומה בעוד שלושה קיבוצים. דגל גדול של חמאס נתלה על גג כל אחד מחדרי האוכל. זהו אירוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה. ה-11 בספטמבר שלנו. מדינה בהלם ובאבל. ישראל עומדת לצאת בתגובה קשה, אבל חמאס מודיע שמאה הישראלים שבידיו משמשים מגן אנושי של בסיסיו ומנהרותיו.

תרחיש אימה כזה הוא היעד האסטרטגי של מפעל מנהרות הטרור של חמאס. המכשול סביב עזה נועד לסכל אותו ובכלל את האפשרות של מחבלים לחדור לישראל. כידוע, כאשר ישראל מגיבה בתוך עזה, זו "התוקפנות של אקיבוש" בלה בלה בלה. אבל המכשול הוא צעד הגנתי מובהק. האם ניתן לבקר גם אותו?

נעבור לרח' שוקן, ולהלן ציטוט לדוגמה מתוך הפשקוויל של גדעון לוי: "שמחה וששון: לגטו עזה יש גדר": "כך נראית גדר של גטו, של כלא, של מחנה ריכוז. רק בישראל חוגגים הקמת מחנה ריכוז." כלומר, קן הטרור שממנו נורו כבר עשרות אלפי רקטות לעבר ישראל ושממנו נחפרות המנהרות הוא גטו. שם יושבים "היהודים" ואילו אנחנו הנאצים שעושים להם שואה. אבל בהשוואה שגדעון האו האו עורך בינינו לבין הנאצים, ברור מי מרושע ואכזרי יותר. "לא היה עוד מחנה ריכוז כזה."

כותב האו האו: "שני מיליון בני אדם כלואים במשך 15 שנה ברציפות – לא היה עוד מחנה ריכוז כזה. הגדר שנחנכה שלשום חורצת: זה יישאר לעד. לעולם לא תשתחררו, עזתים. הרי לא זורקים מיליארד דולר לפח." כזכור, לפני 15 שנה (למען הדיוק – 16) ישראל הגשימה את חלומו הרטוב של לוי ונסוגה מרצועת עזה. היא נסוגה על גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה והחריבה אותם עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל תושביה עד היהודי האחרון, ועל פי חזונו של המשורר הנערץ על גדעון לוי – מחמוד "קחו את מתיכם" דרוויש, היא לקחה גם את מתיה, עד המת היהודי האחרון. תם אקיבוש. תחי רצועת עזה החופשית!

כל העולם וישראל בראשו עמדו בתור לשפוך על רצועת עזה אוקיינוסים של כסף, כדי להפכה ל"סינגפור של המזרח התיכון" כפי שהתפייט שמעון פרס. אין לי ספק, שאילו הרש"פ ששלטה עדיין ברצועת עזה היתה פועלת לאיזרוח המקום ולפיתוחה הכלכלי של הרצועה, וגבול עזה היה גבול של שלום, רוב אזרחי ישראל היו תומכים ב"התנתקות" דומה מיהודה ושומרון.

אבל הפלשתינאים בחרו להפוך את הרצועה לבסיס טרור ופשעים נגד האנושות. כבר הנסיגה היתה תחת אש, ומיד אחריה כל מטר מרובע שישראל מסרה לפלשתינאים הפך לבסיס טרור נגדה. בשנתיים הראשונות הרש"פ הוביל את המהלך. אחרי שנתיים חמאס השתלט על הרצועה והמשיך ואף הגביר את הטרור. וכבר בשבוע שבו ישראל נסוגה מעזה, גדעון לוי מיהר לכנות את רצועת עזה "הכלא הגדול ביותר בעולם." ככל שהטרור מעזה גבר, כך דוברו בישראל, גדעון לוי, החריף את הטון, כדי להצדיק את הטרור, והכלא הפך לגטו ולמחנה ריכוז.

אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון וגוש דן יהפוך ל"עוטף יו"ש", עם כל הרקטות והמנהרות הכרוכות בכך, גדעון לוי יצדיק את המשך הטרור בטענה שהמדינה הפלשתינאית היא "גטו הגדה המערבית". ולכן "אקיבוש" נמשך.

הטרור מרצועת עזה כאשר אין אקיבוש ברצועה, נובע מהחתירה ל"שיבה". הם אינם משקמים את עזה אלא שולחים את אזרחיה לצעדות "שיבה". ה"שיבה" – פירושה הטבעתה של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מיותר לציין שלוי תומך בהתלהבות ב"זכות" ה"שיבה".

המכשול בגבול עזה חיוני ביותר לביטחון ישראל, ובנוסף ל"כיפת ברזל" הוא מעניק הגנה לישראל, אולם ראוי שנזכור, כפי שהרמטכ"ל הזכיר בטקס סיום בניית המכשול, שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. ומן הראוי להזכיר, שההחלטה על הגדר ורוב שלבי הביצוע, הם של ממשלות נתניהו, ועל כך הוא ראוי לשבח, כמו על שאר הדברים החיוביים שהוא עשה. וכפי שאין להשכיח ולטייח את הדברים הרעים ואת הנזק שהוא חולל, מן הראוי לזכור ולהזכיר גם את הדברים הטובים שעשה.

* חינוך לשנאה – שבועיים לאחר שמורה במזרח ירושלים ביצע פיגוע קטלני, תלמידה במזרח ירושלים ביצעה פיגוע דקירה. אלה התוצאות של חינוך לשנאה.

* אנחנו אשמים – כשפלשתינאית בת 14 דוקרת שכנה יהודייה בסכין מטבח, היא תזכה לתמיכה ב"הארץ". ניר חסון פרסם מאמר ("כשפלשתינאית בת 14 דוקרת יהודייה בסכין מטבח, צריך לשאול למה") שמסביר שאנחנו אשמים כי היא משיח' ג'ראח ומשפחתה משהו עם נכבה בחיפה. וסייענית השב"חים אילנה המרמן הצדיקה את כל גל הפיגועים בפשקוויל שבו טענה שהאלימות בירושלים היא יהודית, "משטר אפרטהייד אלים." לא זו בלבד שהמנוולים הללו תומכים בטרור, הם עוד מאשימים אותנו בטרור נגדנו.

* עצם החקירה היא שערורייה – כצפוי, תיקם של הלוחמת והלוחם שחיסלו מחבל בפיגוע בירושלים נסגר מחוסר אשמה. אולם עצם החקירה היא שערורייה, היא השפלה של הלוחמים, של מג"ב ושל משטרת ישראל. יש לבטל לאלתר את הנוהל ההזוי של חקירת שוטרים בכל מקרה שאדם נהרג בידי שוטר. יש מקום לחקירה רק כאשר יש חשד לפלילים, וכמובן שבפרשה הזו לא היה חשד כזה. הלוחמים פעלו בדיוק כפי שנדרש מהם והצילו חיי אדם.

* השכל הישר ניצח – הפרקליטות לא תערער על "קולת" עונשו של אריה שיף. לא אופתע אם תוגשנה עתירות לבג"ץ נגד החלטת הפרקליטות.

* לשפר את מיומנות הקליעה – אחד השינויים הראשונים והחשובים שנעשו לאחרונה, במאמץ להחזרת הריבונות, הוא שינוי הוראות הפתיחה באש כלפי בוזזי נשק ואמל"ח מבסיסי צה"ל. עד כה, מותר היה לחיילים לכל היותר לומר למחבלים "הא לך אויב אכזר" ואולי גם לבקש מהם בנימוס להשאיר משהו. כעת ההוראה היא לנהל נוהל מעצר חשוד, כולל ירי על מנת להרוג.

ביום שישי נהג כך חייל צה"ל, שירה לעבר בוזזי נשק שניסו לחדור לבסיס צה"ל בגולן. הוא ראוי על כך לכל ההערכה, אולם עליו לשפר את מיומנות הקליעה שלו ולוודא שהנשק שלו מאופס.

* נס פוסט חנוכה – אם התפוצצות מחסן התחמושת של חמאס בצור אכן אירע כתוצאה מתאונה, ואין לנו יד בדבר, זו הוכחה שניסים יכולים לקרות גם אחרי חנוכה.

* חבלה – שר החוץ הרוסי לברוב ביטל ביקור בישראל שאמור היה להתקיים ביום ראשון. בהודעת משרד החוץ הרוסי נאמר שהביקור בוטל מסיבות אישיות. ועד עובדי משרד החוץ הישראלי הוציא הודעת ניצחון, שבה התרברב שהביקור בוטל בשל העיצומים שהם נוקטים בהם, שכללו הימנעות מטיפול בביקור. הודעת הוועד מבחילה הן אם זו, כפי שאני מקווה, התרברבות שווא, ועל אחת כמה וכמה אם הם אכן הצליחו לחבל באינטרס מדיני וביטחוני של ישראל. חלק מהפרטת הממלכתיות היא המחשבה שמותר לפגוע בטובת המדינה בשל אינטרס, צודק ככל שיהיה, של קבוצה כלשהי.

* יש עוד בונדיזם? – הבונד היתה תנועת פועלים יהודית סוציאליסטית חילונית, שקמה באותה שנה שבה קמה ההסתדרות הציונית, והיא דגלה בסוג של לאומיות יהודית המבוססת על חיים בגולה והשתלבות במדינות הגולה ובמעמד הפועלים שבתוכן ועל תרבות היידיש החילונית כתרבות יהודית. עד השואה הייתה זו תנועה גדולה מאוד במזרח אירופה, שהתמודדה על הבכורה בעם היהודי עם יריבתה הקשה – התנועה הציונית, ובעיקר עם יריבתה המרה ביותר – תנועת העבודה הציונית.

השואה הוכיחה את מופרכות האמונה בלאומיות יהודית שאינה בארץ ישראל, אינה סביב ארץ ישראל ומדינת ישראל, אינה סביב השפה העברית והתרבות העברית. לכן, בניגוד לציונות שהקימה מאפר את העם היהודי אל הגאולה הלאומית בארץ ישראל, במדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית, לבונד לא נשאר דבר להציע ולא היתה לו תקומה. לא יכולה היתה להיות לו תקומה. נשארו עוד סניפים אנכרוניסטיים של המפלגה, שהדבר היחיד שהיה לה להציע היה עבר מפואר. היא היתה מנותקת לחלוטין מן המציאות. האופציות האמתיות ליהודים נותרו עלייה לישראל, קהילה ציונית בגולה שעיקר זהותה הוא הזדהות עם ישראל, קהילה יהודית דתית בגולה באחד משלושת הזרמים הדתיים ביהדות, והתבוללות וטמיעה בסביבה. לסחורה הבונדיסטית לא היו עוד קונים ולא היה בה עוד צורך.

ובכל זאת, יש פה ושם קני ניאו-בונדאות. אברום בורג, המחפש בנרות קיום של יהודיות לא ציונית, עדיף אנטי ציונית, ולא דתית פרסם ב"גלריה" ראיון עם בחורה יהודייה צעירה מווינה, איזבל פריי, אקטיביסטית, פעילה פוליטית וזמרת בת 27, שמגדירה את עצמה ניאו-בונדיסטית, העובדת כבר על תקליטה השני ביידיש, ומדקלמת ביידיש את כל הסיסמאות והקלישאות של מה שקרוי היום, משום מה, "פרוגרסיביות", על כל המרחב של אנטי ישראליות, אנטי ציונות, רדיקליות קומוניסטית, רדיקליות אקולוגית ורדיקליות פמיניסטית. אין שום דבר מקורי ויצירתי בסיסמאות העבשות לעייפה שהיא מדקלמת, זולת העובדה שהיא שרה אותן ביידיש. יש משהו פאתטי בניסיון לבטא את מה שנתפס בעיניה כקדמה וחדשנות בשפה ארכאית. בעצם, בשם הפוסט ציונות, היא מנסה לחזור לפרֶה-ציונות, להחיות תרבות שתמה וחלפה לה כי לא היו לה מעולם שורשי אמת. ולמרות הסלידה שלי, יש גם משהו שובה לב בפאתטיות הזאת; בכך שמי שבאופן טבעי היתה אמורה להיות הראשונה להתבולל ולהתנתק מיהדותה, מחפשת דרך, גם אם הזויה וחולנית, להיאחז בזיקה ליהדות. עצם החיפוש הזה הוא יהודי מאוד. בניגוד למתבוללים גמורים, ביהודים כאלה אני רואה פרטנר לשיח יהודי ולעימות אידיאולוגי. אני מאמין שישראל והתנועה הציונית צריכים לדעת להגיע אל יהודים מסוגה, המחפשים לקיים את הזיק היהודי, הניצוץ היהודי שבתוכם, גם אם בצורה מעוותת; להגיע אליהם, לגעת בהם ולהצית בהם זיקה יהודית וציונית אמיתית.

ובאשר לתרבות היידיש – היום, אחרי שהעברית ניצחה ובגדול, אני רואה חשיבות רבה בשימור של כל שכיות החמדה והאוצר היצירתי של העם היהודי בכל תולדותיו ובכל גלויותיו, כולל השפות היהודיות (יידיש, לדינו, מרוקאית-יהודית, תימנית-יהודית), היצירה היהודית והפולקלור היהודי שבכל הגלויות. כל אלה צריכים להיות חלק מן התרבות היהודית הישראלית שעדיין נבנית ועוד שנים רבות תלך ותיבָּנֶה, ועליה לשאוב מן המקורות הללו.

* אין לי ארץ אחרת – אחד המסרים המרכזיים של הבונדיזם היה "היכן שאנו חיים, שם נמצאת המדינה שלנו." סיסמה אנטישמית שהיתה נפוצה באותם ימים הייתה "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו." המסר הציוני היה ונותר: איפה שמולדתנו – שם טוב לנו!

* אז אקיבוש השחית? – מלחמת השחרור היא הצודקת במלחמות; מלחמה ששמה קץ לעוול הנורא של עם יהודי מפוזר ונרדף והביאה לפתרון הצודק של מדינת לאום יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, מולדתו של העם היהודי. המלחמה נבעה מתוקפנות – תחילה של ערביי ארץ ישראל שדחו את הצעת החלוקה כמו כל פשרה שהוצעה להם והתנפלו על היישוב היהודי כדי להשמידו ולמחרת הקמת המדינה של כל מדינות ערב שפלשו אליה כדי להשמידה ולהשמיד את הישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.  

במלחמת השחרור הצודקת הזו, נעשו בידי צה"ל פשעי מלחמה ובהם פשעים מחרידים. מוסף "הארץ" הקדיש לכך כתבת שער בת ששה עמודים ובהם פרוטוקולים מישיבות ממשלה שדנו בפשעי המלחמה הללו. איננו צריכים להסתיר או להכחיש את הדברים. אני מאמין בדרכו של נתן אלתרמן; אותו נתן אלתרמן שיותר מכל אחד אחר ביטא את צדקת הציונות, צדקת מלחמת השחרור וצדקתה של מדינת ישראל, יצא בחריפות נגד פשעי המלחמה, בשירו "על זאת" ובשירים אחרים. בן-גוריון ציווה להדפיס את השיר ולפרסמו בכל יחידות צה"ל.

בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע. מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה (המוזכר בכתבה ב"הארץ"), במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"… וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המירכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה." את הטענה שמדובר בסך הכול במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק."

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

ההבדל בין קריאתו-זעקתו של אלתרמן לעיסוק האובססיבי של אדם רז ו"הארץ", הוא שאלתרמן לא ניתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת השחרור בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים…

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות; הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי "הטור השביעי", ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת"…

הִיא אֵינָהּפַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

סדרת הכתבות של אדם רז מתעלמת מן הקונטקסט ומעוותת את המציאות, כי היא מציגה מציאות של מדינה שקמה על בסיס פשעי מלחמה ולכן היא מדינה פושעת. הוא מביא את פרוטוקולי הממשלה כדי להוכיח שהיו פשעי מלחמה. אבל הפרוטוקולים מוכיחים בעיקר איזה זעזוע עוררו אותם פשעים בממשלה. אדם רז כותב שאז "נטמעה בצבא תרבות ארגונית שמקלה בהרג פלשתינאים בנסיבות מבצעיות." באמת? הרי מקרה אלאור אזריה, שהוא ללא ספק הרבה פחות חמור מהמקרים שמתוארים בכתבה, מוכיח את ההיפך. וכאשר רז מספר על שמואל להיס, חייל שביצע פשעי מלחמה ואף נשפט והורשע, הוא מזכיר שכעבור שלושים שנה הוא נבחר למנכ"ל הסוכנות היהודית ו"הגה את יום ירושלים, שמצוין מאז מדי שנה." מה הקשר? הקשר הוא דמגוגי, הרצון לקשר את יום ירושלים עם פשעי מלחמה.

אני מציע נקודת מבט אחרת. צה"ל הוקם כצבא יחפנים לא מאורגן ולא מסודר תוך כדי המלחמה. עוד לא היו בו הנורמות והמשמעת של צבא, שהתבססו בהדרגה. האם היום ייתכנו פשעים כאלה? ודאי שלא. מה שמעמיד באור מגוחך את הסיסמה "אקיבוש משכיט". לא זו בלבד שצה"ל היום מוסרי לאין ערוך יותר מצה"ל של מלחמת השחרור, הוא הרבה יותר מוסרי גם מצה"ל של מלחמת ששת הימים. באותם שנים שאקיבוש אמור היה להשחית, נורמות מוסר הלחימה וטוהר הנשק התחדדו מאוד.

פשעי המלחמה שהיו בתש"ח החרידו את הנהגת המדינה. ביטא זאת בזעזוע יו"ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק: "הננו ככל הגויים." הוא טעה. צה"ל התבסס ונבנה על נורמות ייחודיות. צה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם, המקפיד יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של המלחמות על ערכי מוסר לחימה.

* השורשים היהודיים על ראש שמחתנו – במוסף הארץ התפרסם מאמר יפה וממצה של דן הנדל על עין קשתות – שימור בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטיר ומרכז המבקרים, תחת הכותרת "האם מרכז המבקרים החדש מאפיל על בית הכנסת העתיק ששוחזר בגולן?"

הנדל מיטיב להציג את המחלוקת עם המשמרים המחמירים שאינם אוהבים את מרכז המבקרים, אך אני מסכים עם המסקנה שלו, שמרכז המבקרים שמשתלב היטב בנוף כלל אינו מאפיל על השימור אלא אף משרת אותו.

משפט אחד במאמר הפריע לי: "הכול עטוף בסיפור הנוכחות היהודית ההמשכית של אלפי השנים ברמה, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית הגדולה של התקופה הביזנטית נעלמת באורח פלא מהסיפור, מה שחושף ככל הנראה טפח מהפוליטיקה שהובילה את משרד ראש הממשלה לתמוך כלכלית בפרויקט."

האם מרכז מבקרים של בית כנסת עתיק ששוקם ושל כפר יהודי עתיק, שבדין שם את הדגש על אלפי שנות התיישבות יהודית בגולן, "מעלים באורח פלא את האוכלוסייה הנוצרית"? הוא אינו מעלים כלום. הוא פשוט מספר את הסיפור היהודי. אך טבעי שכאשר אנו מחדשים את ההתיישבות היהודית בגולן נרצה להבליט את החיבור שלנו לאבותינו שישבו כאן וקדמו לנו, ואת העובדה שאנו מחיים אזור עמוס בהיסטוריה יהודית; שאנו יושבים היכן שישבו אבותינו, מתהלכים בדרכים שבהן הם הלכו ומדברים בשפתם. כך בקצרין העתיקה, כך בגמלא, כך בדיר-עזיז ובאתרים נוספים וכך גם בעין קשתות. אף אחד לא מתכחש להיסטוריה הנוצרית שהיתה אף היא במקום. האם לא מחיים ומשחזרים כבר לאורך שנים רבות את העיר סוסיתא, שעיקר ההיסטוריה שלה נוצרית ועיקר הממצאים בה הם נוצריים, אם כי גם בה היו פרקים יהודיים? האם לא טופח אתר גלגל רפאים – רוג'ום אל-הירי, שהוא אתר פגני, שקדם ליהדות ולנצרות? האם שביל הגולן אינו עובר בו? האם אין שחזור שלו במוזיאון עתיקות הגולן? יחד עם זאת, בראש ובראשונה אנו מעלים על ראש שמחתנו את השורשים שלנו, את המורשת שלנו, המורשת היהודית של הגולן.

שוק הבשר – אירוח תחרות "מיס יוניברס" באילת, אינו מעורר בי שמץ של גאווה פטריוטית. להיפך. זהו שוק בשר שמשפיל לא רק את המשתתפות בו אלא את הנשים כולן. התחרויות הללו הן הטרדה מינית רבתי. אולי היה לכך מקום בנורמות של לפני 50 ו-60 שנה, וגם על כך אפשר לחלוק. אולם התקדמנו מאז, מקומה של האישה היום הוא הרבה מעבר לשוק הבשר הזה, והגיע הזמן להשליך את התחרויות הללו לפח האשפה של ההיסטוריה. מצדדי התחרות מצדיקים אותה בהזדמנות להחיות את התיירות לאילת, שספגה מכה קשה כל כך בקורונה. איני מזלזל בטיעון הזה. אני יכול להבין טיעון שכיוון שהתחרות בלאו הכי מתקיימת, עדיף שנרוויח מקיומה בכך שנארח אותה ונמנף אותה לקידום התיירות לישראל בכלל ולאילת בפרט. ואף על פי כן, אני מתנגד, כי זו תחרות לא מוסרית. לא זו הדרך שבה עלינו לשווק את מדינת ישראל ואת התיירות בה.

* השר שולמית – שולמית אלוני כיהנה כשרה בלי תיק בממשלתו הראשונה של רבין. היא כיהנה תקופה קצרה בת ארבעה חודשים, מיוני עד אוקטובר 1974. היא התפטרה באוקטובר בשל התנגדותה לצירוף המפד"ל לקואליציה. בקדנציה הקצרה הזאת אלוני התעקשה להיקרא "שר"  ולא "שרה", מטעמים פמיניסטיים. היא טענה שהיא שר בדיוק כמו כל שר אחר בממשלה. זו טענה מוזרה, כי העברית מעניקה צורות נקבה לתפקידים השונים: מלכה, נשיאה, נביאה, שופטת, קצינה, יושבת-ראש וכך גם שרה. דווקא הדרישה להיקרא שר נראית לי כמבטאת פחיתות של האישה, כאילו שר הוא תפקיד של גברים וכשאישה מכהנת בממשלה (היא היתה השרה היחידה) היא שר ממין נקבה. כאשר חזרה אלוני לממשלה, ב-1992, היא נקראה שרה ומן ההתעקשות 18 שנה קודם לא נותרה אלא אנקדוטה.

בניגוד למלכה, נשיאה וכו' הביטוי "ראשת הממשלה" זר לעברית, מנוגד להגיונהּ והוא צורם ומכוער. אין שום דבר פמיניסטי בהרס השפה העברית. המילה "ראש" היא זכר כמו לב, עורף, גב ועכוז ובניגוד לעין, אוזן, יד, רגל, בטן, ברך וכתף שהן בנקבה. אין דבר כזה "ראשה". ראש הממשלה הוא העומד או היא העומדת בראש הממשלה. גולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל. שום דבר לא נגרע מכבודה ומסמכותה בכך שלא קראו לה "ראשה". חבל שהאקדמיה ללשון עברית נתנה ידה לעיוות הזה.

* השֵׁבנה – במשרד החינוך ובאוניברסיטאות הוחלט להפנות את השאלות בבחינות בלשון רבים, כדי שלא תהיה הטייה מגדרית. כלומר, במקום "השב" ייכתב "השיבו" וכו'. בעיניי זה בסדר גמור. כל עוד אין את כל העיוותים של אתם.ן או "אתם ואתן", אין בכך כל בעייה, ואם זה יהיה נוח ונעים לנבחנות, הרי זה מבורך. רק שלא תחל דרישה ל"השיבו והשבנה".

* ביד הלשון: קיר הברזל – בטקס לציון השלמת המכשול הקרקעי ברצועת עזה אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שהמכשול הוא חלק מקיר הברזל של ישראל. "קיר הברזל" הוא תפיסה מדינית ביטחונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, שאותה הציג ב-1925 במאמר בעיתון הציוני ברוסית "ראזסווייט", שכותרתו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמר זה הכיר ז'בוטינסקי בתנועה הלאומית הערבית והתייחס אליה בכבוד, ומתוך הכבוד הזה אמר שאין סיכוי שבעתיד הנראה לעין היא תשלים עם השאיפה הציונית להשגת רוב יהודי בארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לכן, אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להסכם כלשהו אתם. הסכם שלום עתידי מותנה בכך שהערבים יבינו שאין כל דרך לנצח אותנו באלימות ובמלחמות. לשם כך, יש לבצר קיר ברזל שיגן על המפעל הציוני מפני המתנכלים לו ולבצר ולחזק אותו, עד שהערבים יתייאשו מהסיכוי לגבור עלינו. במסה על קיר הברזל, שכתב אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן רפאל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, הוא הוכיח שבן-גוריון אימץ את תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי והשתית עליה את תורת הביטחון של מדינת ישראל. אני נוטה להסכים אתו.

אורי הייטנר

* * *

יוסף עוזר

אני מזרחי

וְאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ

שָׁרָה בְּתֵל אָבִיב בְּגֶרְמָנִית

עַל תִּינֹקֶת קְטַנָּה

וְהָאוּלָם בּוֹכֶה.

וְיֵשׁ לִי צְמַרְמֹרֶת כְּשֶׁאֲנִי

שׁוֹמֵעַ אֶת הָאוּלָם בּוֹכֶה.

וּמִקְוֶה עֵינַיִם שֶׁנּוֹבֵעַ עוֹד מֵעֵינֵי אָבִי

עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מִבַּגְדָּד, לֹא מֵהַמַּגְרֶבּ.

אֲבָל כֵּן, אֲנִי מִזְרָחִי. הָיִיתִי צָרִיךְ

לְהַרְאוֹת שֶׁאֲנִי בָּז לְדִמְעוֹתֵיהֶם בָּאוּלָם,

וּלְמָה שֶׁחָקוּק לָהֶם בַּיָּדַיִם.

אֲבָל אֵין לִי יָד לְהַכּוֹת.

גַּם דַּרְבּוּקָה אֵינֶנִּי מַכֶּה.

אֵינֶנִּי שׂוֹרֵף גַּם אֶת סֵפֶר הַשִּׁירִים שֶׁל

הָארִי זַיְטֶלְבָּךְ. אֵיזֶה מִזְרָחִי אֲנִי?

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה?

יֶלֶד בּוֹכֶה? לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה?

שָׁם? בַּלַּיְלָה? לָמָּה? הַיֶּלֶד? בּוֹכֶה?

9.12.21

הדלק

אִבְּן רוּשְׁד-רוֹפֵא וּפִילוֹסוֹף,

בְּשִׁמְךָ הַמָּלֵא –

אָבּוּ אָל-וָ'אָלִיד מוּחָמָד אִבְּן אָחְמָד

אִבְּן מוּחָמָד אִבְּן אָחְמָד אִבְּן אָחְמָד אִבְּן רוּשְִׁד,

אֵי שָׁם מֵהַמֵּאָה הַ-13,

מִי קוֹרֵא אֶת סְפָרֶיךָ הָאַדִּירִים?

בְּלַנְדְרוֹבֵרִים אָמֶרִיקָאִים עֲלֵיהֶם מֻתְקָנִים

כְּלֵי נֶשֶׁק מִכָּל הַסּוּגִים

פּוֹתְרִים בַּמִּזְרָח

אֶת הַסְּתִירוֹת הַפִילוֹסוֹפִיּוֹת.

טָס הַמַּעֲרָב

אֶל חִקְרֵי אֵין חֵקֶר, קוֹדֵחַ סֶלַע בַּמַּאֲדִים.

דֶּלֶק שָׁחֹר, מִתַּחַת לְאַדְמוֹת הַסַּהַר הַפּוֹרֶה,

יָכֹל הָיָה לְהָנִיעַ אֶת הָרָעָב לַדַּעַת,

אַךְ הוּא סוֹפֵג דָּם אַלְלָּה מִזְרָחִי, וְלֹא מַסְמִיק.

בְּעִבְרִית זֶה מְתֻרְגָּם כָּךְ:

אַשְׁכְּנָּאצִים. 

6.10.21

* * *

דינה קטן בן-ציון

הינקו גוטליב וד"ר צבי רותם

לאהוד היקר, תודה  ענקית על היענותך!

כל כך שמחתי לראות את הפרק של פינצי מתפרסם בחב"ע,לצד רשימתו של משה גרנות על ספרו של ירגוביץ', אבל התרגשתי באופן מיוחד מצירוף שני המאמרים שלך על הינקו גוטליב – שאת שמו אתה מזכיר לא פעם, הסופר הענק, שהפגישה שלי עם כתביו, סמוך למותו של צבי רותם – שבמותו הותיר את ההגהות של כל כתבי גוטליב על השולחן – היתה אירוע מכונן בחיי. יצירתו של גוטליב, גורלו הטרגי כאדם וסופר, התלכדו בנפשי לכעין סמל לגורלה של  קהילת יוצאי יוגוסלביה – בעושר מרכיביה, בכישרונה ויצירתיותה, ובגודל אובדנה. 

את דרכי התחלתי בכתיבת רצנזיה על כל כתביו. בספרי "נוכחות והיעלמות, יהודים ויהדות ביוגוסלביה לשעבר בראי הספרות" (מאגנס, 2002) – הקדשתי פרק ליוצר ענק זה, ומצאתי קווי דמיון בינו לבין דנילו קיש, הגם שדנילו קיש קרוב לוודאי שלא קרא את גוטליב, שהרי כסופר הינקו גוטליב קיים רק בתרגום לעברית... בסרבית/קרואטית אין ספר מפרי עטו, ואין הוא נזכר בלקסיקון הסופרים בשפתם, אף שכמה מיצירותיו פורסמו בכתבי עת בין שתי מלחמות העולם. רומן שהיה בכתובים על יהדות זגרב (הנזכר ברשימה שלך) אבד לאחר שנותר בדירה שממנה גורש, אבדו גם כתבים אחרים, ומה שהצליח להביא עימו וכמה סיפורים שהספיק לכתוב במשך שלוש וחצי השנים שלו בארץ, עד למותו ב-1948, כלול  בשני הכרכים של כל כתבי הינקו גוטליב בתרגום עמיתו ורעו ד"ר צבי רותם, שתירגם היישר מכתב היד. 

בהוקרה ובתודה,

דינה

ד"ר צבי רותם. מתוך ויקיפדיה

* * *

אהרון וייס חושף, לאחר 81 שנות שתיקה, את הסיבה ל'קדיש' המיוחד ביום עשרה בטבת

בן אחת עשרה היה אהרון וייס, אנדור, מעפולה, כאשר עם עוד ארבעה ילדים הונגריים, ראה צעירה יהודייה כורעת ללדת, שמע את זעקתה, ראה את התינוק או התינוקת שיצאו לאוויר העולם ואז הגיעו החיילים הגרמנים ו... "אני לא מפסיק לראות את הפנים של הצעירה, את השמלה שלבשה, את הזעקה כשילדה, את היריות בה ואת הטחת התינוק בן חמש הדקות על הזכוכיות," אומר אהרון ודמעות שוטפות את פניו. "בכל עשרה בטבת אני אומר קדיש על יהודים רבים אבל השנה, כבר למעלה מעשרה לילות, הצעירה מופיעה כל לילה בחלומות ואני כמעט ולא מצליח לנשום."

לפני כשנה חשף לראשונה אהרון וייס, שורד השואה מעפולה, את סיפור חייו בימי הסופה והסער בפני הסופר, המחנך והפובליציסט, עמנואל בן סבו. וייס, כיום בן 92, תיאר לראשונה את הימים האפלים כילד צעיר אשר אביו גזר את פאותיו, העניק לו את השם ההונגרי , אנדור,  והחליף את זהותו מיהודי להונגרי. אהרון סיפר על הרגע בו ירו למוות חיילים גרמניים באביו, על היתמות, הדלות והתושייה של הילד הקטן, רק בן עשר, אנדור שבכל לילה יצא מהמרתף להביא אוכל לעשר משפחות יהודים שהסתתרו במרתף. אהרון בחר לספר ולשתף אך במעט מהזוועות ומההתמודדויות אותן חווה כילד, בימי החושך הנורא. את המעט מן המעט מסיפורו העלה הסופר עמנואל בן סבו על הכתב בספר ילדים "אנדור", אשר יצא בהוצאת "עכשיו אפשר".

ביום שלישי, יום הקדיש הכללי, תפילת הקדיש על מי שמקום קבורתם לא נודע ולא זכו להגיע לקבר ישראל. בכל שנה ביום זה מתעטף אהרון בשתיקה ובכאב אינסופי, אהרון קורא את הקדיש ורעד בקולו, כולם עוברים לפניו ביום הזה. במוצאי השבת האחרונה החליט אהרון לפתוח עוד מנעול במגירות ליבו. "אהרון הזמין אותי למקומו הקבוע בבית הכנסת המרכזי בעפולה, 'בית שלום' ע"ש המרא דאתרא לשעבר, הגאון הרב פרץ ציוני זצ"ל," משתף עמנואל בן סבו בהתרגשות רבה, "לאחר מילות הנימוסים הרגילות סיפר לי אהרון על החלומות הפוקדים אותו שוב לקראת עשרה בטבת יום הקדיש הכללי." וכך סיפר אהרון: "רציתי לנצור את הסיפור הזה עד יומי האחרון כמו עוד סיפורים שיירדו עימי לקבר, אבל אני מרגיש צורך לשתף אותך בו, כדי שאתן לצעירה ולתינוקה יד ושם לזיכרון עולם . כבר עשרה ימים שאני לא מצליח להירדם, היא באה אלי בכל לילה בחלומות, אני רואה אותה, את שמלתה, את פניה, את הזעקה, את האימה, אני רואה אותה כורעת בצידי הבניין, יולדת את התינוק או התינוקת", אהרון נרעד בכל גופו, הדמעות שוטפות את פניו. "הייתי עם עוד ארבעה נערים הונגריים, בן אחת עשרה בלבד, הם כמובן הכירו אותי כ-אנדור, ילד הונגרי, חיפשנו ביחד מקומות מהם ניתן להשיג אוכל והם גם ידעו מהיכן ניתן לגנוב בלי להיתפס. נכנסנו לחצר של הבלוק במחנה בעיר טורדה, בו הכניסו את כל היהודים, פתאום ראינו בחורה צעירה יורדת במהירות מהקומה העליונה וכורעת ליד קיר הבניין, פתאום היא צעקה אחת גדולה והתינוק או התינוקת יצאו לאוויר העולם. אני זוכר איך עמדתי שם קופא על מקומי, פתאום נעצר רכב ובו חיילים גרמנים, אחד מהם רץ לעברה של היולדת לקח את התינוק וניפץ אותו לעבר חלון הזכוכית שהיה שם, אחר כך ירה בצעירה האומללה והלך. ארבעת הילדים ההונגרים שהיו איתי מחאו כפיים בהתלהבות לחייל הגרמני על שחיסל עוד יהודייה. נפרדתי מהם ומאותו הרגע ניתקתי איתם כל קשר." אהרון מתייפח ואומר כי בכל שנה הוא מתפלל ב'עשרה בטבת' וקורא 'קדיש' על יהודים רבים שנטבחו ונרצחו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. "בכל שנה אני קורא 'קדיש' גם על האם הצעירה והתינוק או התינוקת שלא אדע לעולם את שמם אך מראם מלווה אותי כבר 81 שנים. כעת ממרום גילי, 92, אני רוצה שייזכרו את הצעירה והתינוקת או התינוק גם אחרי שאחזיר נשמתי לבוראי." אהרון וייס, אנדור, אומר כי הצעירה היולדת והתינוק או התינוקת, אותם פגש לפני 81 שנים והוא רק ילד בן 11 אינם מרפים ממנו בשבועות האחרונים ופוקדים אותו בחלומות בלילות מלאי בעתה. "ביום שלישי, עשרה בטבת, שוב אומר 'קדיש' לעילוי נשמתם בתפילה שינוחו בשלום על משכבם ולא יופיעו שוב בלילות הקשים," אומר אהרון ומוחה עוד דמעות השוטפות את פניו.

בתמונה: אהרון עם הספר שנכתב אודות סיפורו, "אנדור". צילום: טליה בן סבו.

ניתן לראיין את אהרון , רהוט וצלול ובעיקר מאוד מרגש:  050-9122118.

* * *

ספרו החדש של יעקב ניר

לפני שבועות אחדים יצא ספרי בקיימברידג' ונושאו העלייה לא"י בתקופת המנדט מנקודת מבט בריטית.

אשמח באם תוכל לכלול מכתבי זה באחד מהגיליונות הקרובים, כולל הצרופה.

יותר פרטים אודות הספר ניתן למצוא:

Yaacov Nir. Immigration to Palestine

Google Books.

אם מי מקוראיך ירצה לשמוע פרטים נוספים אשמח 'לשמוע' במייל:

Yankalenir1933@gmail.com

או בטלפון: 054-2190504.

בתודה מראש,

יעקב ניר

* * *

יונתן גורל

זקנים ועובדים זרים

במסיבת פרידה מעובדה זרה לקראת חזרה למולדתה אחרי אחת עשרה שנות עבודה בארץ, עלתה שאלת הערך המוסף של עבודתם. כל הנוכחות (היו גם נוכחים) הסכימו שהמניע לבואן הוא התנאים הכספיים-חומריים שישראל מאפשרת, בהעדר מוטיבציה לישראלים, בגלל התנאים,  לעבוד בסיעוד, ומכך לומדים שהמדינה שוקלת שיקולים כספיים ותועלתיים וכך מונעת מישראלים להשתלב בעבודה זו.

אחת העובדות סיפרה שהיא כרגע אצל המעבידה החמישית שלה. ארבע הראשונות מתו. עלה מהדברים "ריח של מחלה ומות." ודוברת אחת הצטדקה – זה הגיל, זו העבודה, והילדים של הזקנים מרוצים, הם יכולים להתפנות לענייניהם ולבקר את הוריהם כשנוח להם.

וכאן עלתה שאלת העלות. אם המשפחה והזקן נשארים בבית ולא מתפנים ל"בית אבות", העלות הממוצעת היא למעלה מעשרת אלפים שקלים בחודש, כשממוצע התמיכה החוקית של הביטוח הלאומי הוא כארבעת אלפים שקל בחודש, והמשפחה עומדת בפני קושי כלכלי שהיא מתקשה לעמוד בו. לא מעט משפחות מעבירות את הזקן ל"בית אבות", שם התנאים הם לאין ערוך שונים ולא לטובה.

אחת העובדות שילבה בדבריה את היחס לזקנים במולדתה בדרום-מזרח אסיה. שם, היא אומרת, המשפחה מחזיקה את הזקן בבית ודואגת לו במלוא המובנים, רק כשהוא חולה מאוד, היא אמרה, מעבירים אותו לבית חולים. היא הוסיפה: "לא יהיה אצלנו אפשר לתת את הזקן בידי זרים."

בין היתר עלתה שאלת הכדאיות, לבוא לארץ רחוקה אלפי קילומטרים מהבית, לפעמים להשאיר ילדים, תינוקות, בידי סבתא או בידי קרוב אחר, ושאלה זו מנומקת בכדאיות כלכלית בעיקר. מה שהיא משתכרת כאן בחודש, שם במולדתה, היא תשתכר במשך כמה שנים.

והזקנים מה יהיה איתם? אם העובדים הזרים יתייחסו אליהם כמו להוריהם, יכבדו את צרכיהם, לא יתעמרו בהם, לא ינצלו אותם?

והאם המדינה, באמצעות "הביטוח הלאומי" – תמשיך "לשחק במחבואים" כאלו זו לא חובתה המוסרית-החוקית לדאוג ל"זקנים הסעודיים" ול"סעודיים" באשר הם, באופן שגם למקומיים תהיה מוטיבציה לעבוד איתם ולשם כך גם יעברו הכשרה מתאימה, כך שיעשו את עבודתם באופן המיטבי האפשרי?!

יונתן גורל

אהוד: כאשר "המקומיים" יתחילו לעבוד בבניין ["יש לנו עניין עם פועלי בניין!"] ובחקלאות, אז אולי יש סיכוי שגם יחליפו את העובדים הפיליפיניים, נשים וגברים, בסיעוד. אבל זה לא יקרה.

* * *

עדינה בר-אל

גינת רוגל מודה על הקיים ומגשימה חלומות

גינת רוגל, ילידת קיבוץ משאבי שדה. תושבת מושב ניר-בנים בעשור האחרון. במהלך השנים היא חוותה מסע ארוך של טיפולי פוריות מאתגרים, בדרך להגשמת חלומה להיות אימא, אבל דווקא ברגע של שפל היא מצאה כוח בעצמה להתרומם ולראות את חצי הכוס המלאה בחייה.
בראיון לעדינה בר-אל היא מספרת על התהליך שעברה, על החלטתה לעזור לאחרים להתמלא באופטימיות, לגלות את העוצמות בתוכם, להכיר תודה על הקיים בחייהם ולהגשים חלומות הלכה למעשה.

גינת רוגל נולדה בקיבוץ משאבי שדה בשנת 1974 למשפחה בת חמישה ילדים וחוותה את הלינה המשותפת, שהיתה נהוגה אז בקיבוצים. אימה, עדי (תמר) בבאי, הגיעה לקיבוץ משאבי שדה מירושלים במסגרת גרעין נח"ל. גינת מספרת על אימה: "אימי היתה פורצת דרך, מילאה תפקידים שונים בקיבוץ ועבדה בשילוב האזורי, שקידם את מעמד האישה. היא מהנשים הראשונות שיצאו לעבוד מחוץ לקיבוץ עם רכב צמוד. נבחרה כעובדת מצטיינת ב'נעמת' מטעם העיתון ידיעות אחרונות."

אביה של גינת, יוסי בבאי ז"ל, עלה לארץ מעיראק. גם הוא הגיע לקיבוץ משאבי שדה עם גרעין נח"ל. יוסי היה ממקימי בית הספר היסודי האזורי "משאבים" (המשותף ליישובי מועצה אזורית רמת הנגב), ומנהלו הראשון. בהמשך היה גזבר הקיבוץ, גזבר ארגון "משקי הנגב". החשב של "המכון למורשת בן גוריון". ולימים גזבר של ארגון "ארגמן", גימלאי העיר מודיעין.
"אבי חלה במחלה קשה, הוא נפטר לפני שנה וחצי, בדיוק בתחילת הקורונה, חודש בלבד לאחר אבחון המחלה." מספרת גינת.

גינת למדה בבית הספר היסודי "משאבים"  ובבית הספר התיכון "אשל הנשיא". בצבא היא היתה  מש"קית ת"ש (תנאי שירות), קצינת ת"ש, ועוזרת קצינת ת"ש פיקודית. "אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ למשך שנה, כנדרש מבני קיבוצים לאחר השירות," מספרת גינת. "ואחרי אותה שנה  עברתי להתגורר בתל-אביב. התקבלתי ללימודים במכללת 'ויטל' היוקרתית ללימודי עיצוב. ארבע שנים למדתי 'עיצוב תקשורת חזותית'. אחרי הלימודים פתחתי סטודיו לעיצוב תקשורת חזותית. ובמקביל עבדתי במחלקת המנויים של תיאטרון 'הבימה'."

בשנת 2005  היא נישאה לאמוץ רוגל. אחרי הנישואין עברו השניים לקיבוץ כפר עזה, בו גרו שלוש וחצי שנים. "זו היתה תקופה מאוד מאתגרת ניסינו להיכנס להריון ועברנו טיפולי פוריות. המצב ברצועה ובקיבוץ כפר עזה החמיר והיה קשה. השיא היה כשסוף סוף הצלחנו להיכנס להריון, פצמ"רים וקסאמים נשלחו מעזה. כשהייתי בחודש השביעי להריוני, במאי 2008 – קרתה טרגדיה נוראית, חבר יקר שלנו ושל המשפחה, ג'ימי קדושים ז"ל, נהרג מפצמ"ר בקיבוץ. כתוצאה מהאירוע עזבנו במהירות את המקום ועברנו לגור בחדרה, עיר הולדתו של בן זוגי. חודשיים לאחר מכן נולדה בתנו הדר."

עיצוב ועולם ההתפתחות האישית

"כבר בקיבוץ כפר עזה," מספרת גינת, "חלה נקודת מיפנה בחיי. היכרתי  שם זוג אחים, אופיר ודורון ליבשטיין, (היום אופיר הוא ראש המועצה האזורית 'שער הנגב'). השניים הקימו חברה לאימון אישי להמונים. הצטרפתי אליהם בתחילה כמעצבת הבית ובהמשך בתפקידי ניהול שונים. בזכותם נפתח בפני עולם חדש, עולם ההתפתחות האישית. הם הביאו ארצה את שיטת האימון האישי באון-ליין, באמצעות סקייפ ואימייל, עוד לפני שזה היה נפוץ. הדבר אִיפשר לא רק למנכ"לים להנות משיטה זו, אלא להמונים בכל מקום ובכל זמן. חשתי שהם פותחים בפניי צוהר לעולם חדש, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מרחב של התפתחות וצמיחה, תוך כדי חיבור למשאבים פנימיים."

במקביל, לעבודתה בחברה החדשה, שימשה גינת כמנהלת הכספים של "אגודת המעצבים הגרפים". היתה בוועד המנהל ואחראית על כספי האגודה. כמו כן זכתה בשלושה פרסים מטעם "אגודת המעצבים" על עיצוב לוחות שנה ועיצוב המגזין האינטרנטי לאימון אישי, קואצ'לטר, של קהילת המאמנים בישראל.

משבר אישי והיציאה ממנו

לאחר הגשמת חלומה הגדול, לידת בתם הדר, החלה גינת תשע שנים מאתגרות נוספות של טיפולי פוריות, במטרה להיכנס להריון ולהרחיב את המשפחה. היא עברה הפריות חוץ-גופיות חוזרות ונשנות  (טיפולי IVF ) ועדיין לא התייאשה. "בכל פעם שהטיפול נכשל, הסתערתי מחדש לקראת ההפרייה הבאה, כדי להצליח. היתה לי מוטיבציה להמשיך מיד בטיפול נוסף."

ואכן באחת הפעמים היתה סוף סוף הצלחה, גינת הרתה וההיריון התקדם. "אבל אז הגיעה הבשורה הקשה כי אין דופק לעובר ונאלצנו להפסיק את ההיריון. ברגע זה, היה לי משבר מאוד גדול. מצאתי את עצמי נוסעת ברכב, בוכה ומתקשה להתאושש." לפתע קרה משהו בתוכה. "פתאום, ברגע אחד, היתה לי הארה. הרגשתי שיושבת לידי במכונית 'גינת נוספת', והיא אומרת לי: 'אסור לך להישבר. את אמיצה והולכת בדרך שלך שנים רבות. וראי, חלומות מתגשמים! הגשמתם את החלום הגדול ביותר שלכם להיות הורים להדר. את צריכה להודות על מה שיש לך.'" מספרת גינת בהתרגשות, "הדמעות של האובדן הפכו לדמעות של הכרת תודה. פתאום חשבתי לעצמי, שאני צריכה לזכור את הרגע המעצים הזה. משהו, שיזכיר לי שצריך בכל יום להודות על מה שיש, שאני אמיצה וצריכה להמשיך ללכת עם החלומות שלי, כי חלומות מתגשמים."

"My Moment" לטובת כולם

האירוע הזה במכוניתה הוביל את גינת לבנות את התוכנית: My Moment"– ללכת עם החלומות שלך" – "באותו רגע נולדה בי התובנה העמוקה," מספרת גינת "שיש לקחת את רגע ההווה כדי להודות על הקיים בחיינו, ויחד עם זה להמשיך לרצות להגשים את החלומות שלנו, להשיג דברים שעושים לנו טוב. כי כשאנחנו נהיה מאושרים זה ייצור אדווה בעולם שלנו." היא גייסה את הכלים שלמדה בעולם ההתפתחות והצמיחה, העמיקה בלימודי אימון אישי באוניברסיטת בר-אילן והחליטה לעזור לאנשים נוספים להגיע לתובנות האלו.

"עיצבתי מחזיקי חלומות מיוחדים, שאנשים יוכלו לקחת את הרגע הזה לעצמם, להכיר תודה על הקיים בחייהם, לכתוב את החלומות שלהם על גבי פתקיות מעוצבות ולגלגלם פנימה למחזיקי המפתחות." מסבירה גינת. "התחלתי להעביר סדנאות והרצאות לקהל הרחב ולארגונים. במפגשים אלו אני משתפת בסיפור המסע האישי שלי ובאתגרים בהם עמדתי. השיתוף הזה גורם לאנשים להתבונן בחייהם. רבים מהם גילו שבצד האתגרים יש להם גם רגעים טובים. הם מקבלים מוטיבציה להתחיל להניע את החלומות שלהם קדימה, כי עכשיו זה המומנט שלהם! התחלתי לקבל מהארץ ומהעולם צילומים של הפתקים מאנשים שהגשימו את חלומותיהם בעקבות מה שכתבו בסדנאות שלי. "

הגשמת חלומות הלכה למעשה

גינת מביאה דוגמאות לאנשים שהגשימו חלומות בזכות סדנאותיה: אחת הנשים בשנות השישים המאוחרות לחייה, רצתה להכיר בן זוג צלם, כיוון שהצילום הוא תחביב שלה. ואכן היא הכירה אדם מתאים לה, והשניים עתה בני זוג, יוצאים לטיולים בארץ ובעולם ומצלמים.

דוגמא נוספת: אחד האנשים חלם להקים עמותה לסטודנטים מעוטי יכולת על שם אביו. והוא הצליח לעשות זאת באמצעות אגודת הידידים של אחת האוניברסיטאות המובילות בארץ. העמותה תומכת כספית בסטודנטים. וכך מסתבר שחלום אישי, הנצחת שם האב, יכול גם לתרום לקהילה, ולהגשים חלומות של סטודנטים מיעוטי יכולת לרכוש השכלה ולהתקדם בחיים. 

אחת הנשים, אם לארבעה ילדים קטנים, שבעלה עובד שעות רבות מחוץ לבית, חלמה לחזור לרכב על סוסים כמו בצעירותה. היא היתה בטוחה שלא תוכל להגשים זאת בשל אורח חייהם העמוס. אולם תוך שלושה חודשים מיום שכתבה את חלומה על פתק, היא יצאה לטיול חוצה גולן, רכיבה על סוס, למשך שלושה ימים.

"אני עוזרת לאנשים להגשים את החלומות שלהם. ברגע שאנחנו מסמנים את המטרה ומבינים מה ה'למה שלנו'," אומרת גינת "הכול מתחיל להתכנס לכיוון אותה המטרה שאנחנו רוצים וחשובה ביותר גם הדרך להשיגה, להתרגש מהמסע. בסדנאות, כאשר מישהו מעז לספר בקול רם את החלום שלו, פתאום אנשים נחלצים לעזרתו, נזכרים בקשרים שיש להם ויכולים להועיל בהגשמת החלום. גם בעידן הרשתות החברתיות," מוסיפה גינת, "אנשים שמחים לעזור זה לזה."

"תודה על הקיים בחיי"

גינת עצמה השתמשה ברשת חברתית כדי להגשים חלום אישי שלה נוסף שלה – להוציא ספר לאור. היא השתמשה בשיטת מימון המונים לגייס כסף למטרה זו. "בשבועות הקרובים עומד להתפרסם ספר הביכורים שלי שכתבתי, 'תודה על הקיים בחיי'." בספר יש הרבה סיפורים קצרים שכתבה גינת. הוא מעין מסע להכרת תודה ובסוף כל סיפור יש מקום בו הקורא יכול לכתוב תודה על מה שקיים בחיים שלו. הספר מלווה בצילומים מרהיבים של גינת מהליכותיה בשדות.

"כשהגעתי לניר בנים, התחלתי לצעוד בכל בוקר ולצלם בטלפון הנייד את פריחת הארטישוקים, פריחת האפרסקים, מסיק הזיתים, רימונים על העצים ושדות של התושבים. העיניים שלי נפקחו אל הטבע. במקביל כתבתי תודה על כל חוויה כזו. וככל שהבעתי יותר תודה, חשתי שהשפע מגיע אלי הביתה. בנוסף, זה עזר לי להתמודד עם כל אתגרי טיפולי הפוריות. גם כשהגיעה תשובה שלילית לבדיקת ההיריון שכל כך חיכינו לה, מצאתי עצמי מודה למשפחתי, לפרופסור שמלווה אותי, למרחבי הטבע הקסומים, ליושב במרומים ועוד. זה אחד הכלים הכי מדהימים שנכנסו אל חיי וזו גם הסיבה שאני רוצה לתת את המתנה הזו הלאה." 

ברור שהדפסת ספר כזה היא יקרה מאוד. כאמור, היא פתחה פרוייקט של גיוס המונים, מאנשים שרכשו מראש את הספר, והצליחה לגייס עשרות אלפי שקלים. הספר ייצא לאור בהוצאת ספרים "סגול".

בנוסף לסיפורים שלה, נכללים בספר שישה סיפורים מעוררי השראה של אורחים. סיפורים אישיים מאוד מרגשים, המלמדים כיצד אנשים שונים הפכו את סיפורם המאתגר לשליחות של חייהם וכיצד ניתן בכל רגע להודות על הקיים, על אף המשוכות שבדרך.

הבחירה בידינו, זאת למדתי עוד מילדות

"כשהייתי ילדה סבלתי מעקמת בגב," היא מספרת. הרכיבו לי מכשיר עשוי ברזלים ופלסטיק, שהיה צמוד לגופי במשך ארבע שנים. הלכתי איתו 24 שעות ביממה למעט מקלחת. ביום בו הרכיבו עליי את המכשיר, יצאנו מהרופא, ואז אמרה לי אימא: 'יש לך עכשיו שתי אפשרויות: אחת היא לרחם על עצמך, ואז יתייחסו אליך ברחמים, כמסכנה, כנכה. אפשרות שנייה היא לחזור בגו זקוף הביתה, להתנהג כמו כולם. לעשות הכול ולא לתת למגבלה זו לעצור אותך.' מדבריה למדתי שזה תלוי בנו עצמנו. כפי שאנחנו נסתכל על החיים, כך הם יתנהלו. למדתי ממנה את עניין הבחירה. אמנם יש מצבים שאי אפשר לשנות, אבל בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור איך אנחנו רוצים להתנהל בתוך אותה סיטואציה. אם אנחנו נבחר באופטימיות ולהאיר את החיים שלנו בדברים טובים, חיינו יוארו. כי מה שמתמקדים בו הולך וגדל. וכך היה, חזרתי הביתה ובחרתי לעשות הכול כמו כולם: חוגי ספורט, מחנות קיץ ואפילו לימים התגייסתי לצבא ויצאתי לקורס קצינות."

החיים במושב והמיזם הקהילתי

בתקופת הקורונה, במהלך השנה האחרונה, מצאה גינת דרך לתרום לאחרים בסביבתה וברחבי הארץ. "בעקבות כל המצב בארץ ובעולם, אנשים רבים חוו בדידות, הסגרים היו חיצוניים ופנימיים," היא אומרת. "כדי להתגבר על בדידות של אנשים הקמתי מיזם קהילתי למשך 21 יום, שבו חיברתי אנשים ממקומות שונים, שלא הכירו אחד את השני, כדי לתמוך זה בזה ולהגביר את הכרת התודה בחייהם. ערכתי רשימות. יצרתי זוגות לשיחות טלפוניות בכל רחבי הארץ. כל אחד התבקש להתקשר למישהו שנקבע לו לשיחה יומית. הפעולה היומית הקטנה הזו נועדה לעודד את רוחם של אנשים שחוו בדידות ועזרה להם לחוש אופטימיות ולהרגיש משמעותיים לזולת. זה היה מרגש מאוד, אנשים סיפרו שזה מאוד תרם להם."

על החיים במושב היא מספרת: "כשהגעתי לניר בנים הרגשתי שהגעתי לגן עדן. היתרונות של המרחבים והטבע, קהילה מדהימה שתומכת ומחבקת. יש ערבות הדדית גם במקרים של שמחות וגם של אובדן, הן בחיי היום יום והן בחגים המשותפים."

מסכמת גינת: "היום אני מתגוררת בניר-בנים, נהנית מיופיו של הטבע, מלווה אנשים בהגשמת חלומותיהם ומודה בכל יום על הקיים בחיי."

עדינה בר-אל

נדפס לראשונה ב"קו למושב" גיליון 1210, 2.12.2021

* * *

ד. בציר

פרוס לי ואפרוס לך?

במאי 2022 תצא מהארץ משלחת שתיפגש עם מלך מרוקו מוחמד השישי. בין חברי המשלחת יהיו צמד המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק. לקראת בואם למרוקו הם עוטרו בתארים 'שגריר של כבוד' ו'דוקטור של כבוד'. לא רק זאת גם זאת, בטקס רב רושם הוענק להם לאחרונה 'פרס מפעל חיים' מטעם אח"י – אגודה לעידוד מחקר, ספרות ואמנות שליד מרכז מורשת יהודי בבל. אחרי שנים ארוכות של התעלמות מיצירתם הם זכו השנה גם בפרס השירה של אגף תרבות יהודית, במעמד שר החינוך. הם זוכים השנה במה שלא זכו כל שנות חייהם. נראה ש'נסדקה' ההתעלמות מצמד המשוררים המחוננים האלה.

במבט לאחור אני נזכר בצמד המשוררים שביקשו להצטרף לאגודת הסופרים וענו על הקריטריונים, אבל שערי אגודת הסופרים ננעלו בפניהם, אולי בשל עמדותיהם הפוליטיות ואולי משום שהקימו את 'קבוצת הסופרים הציונים', שיזמה ימי התנדבות של סופרים בביתי-ספר בערי פיתוח בכפרי ילדים שבהם מתחנכים ילדי אומנה. במשך שנים כתבה להם אגודת הסופרים מכתבי דחייה וסירבה לצרף אותם לאגודה. כמחאה על היחס המפלה הם הגישו 17 המלצות. בין הממליצים היה פרופ' שמעון הלקין, שכתב: 'קראתי בעניין רב את ספרי השירים של האחים חקק, ודי שאומר, כי דיוקנו הפיוטי של כל אחד מהם בפני עצמו... בלב נכון וללא היסוס אני ממליץ לפניכם שתקבלו את האחים הרצל ובלפור חקק כחברים באגודת הסופרים העברים."

לממליצים הצטרפו סופרים, משוררים וחוקרי ספרות: א"ב יהושע, פרופ' דב סדן, יהושע בר- יוסף, משה שמיר, פרופ' יוסף דן, אמנון שמוש, אוריאל אופק, מנפרד וינקלר, אבא קובנר, סמי מיכאל, פרופ' דב נוי ועוד. חרף ההמלצות האגודה עמדה בסירובה.

האחים, שנפגעו מהיחס המפלה, הגישו עתירה לבג"ץ. הדיון התקיים בראשותו של השופט העליון יצחק כהן שכתב: "גם אם בג"ץ אינו יכול להתערב בשיקולי עמותה הוא ממליץ לעותרים לפנות לבית המשפט המחוזי." בשלב זה ראשי האגודה התקפלו והאחים התקבלו כחברים באגודה. עד מהרה הם השתלבו בוועדות האגודה וכל אחד, בזמנו, התמנה ליושב ראש אגודת הסופרים העברים בישראל. כך במשך 12 שנים.

חרף יצירתם האיכותית, נפקד מקומם של האחים חקק מהסופרים הזוכים להצלחה מסחררת, להכרה בינלאומית ולעשרות פרסים יוקרתיים. לצד יצירתם הספרותית הם פעילים חברתית במועצה הציונית ובמיזמים שונים: ביוזמתם יצאו סופרים ליישובי עוטף עזה שדרות ונתיבות, סופרים ומשוררים יהודים נפגשו עם סופרים ומשוררים דרוזים. הם הפיקו את לקסיקון הסופרים בהווה ואת לקסיקון הסופרים ההיסטורי, יזמו תחרויות כתיבה של ילדים ובני נוער, מדי שנה ארגנו במוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים את כנס 'עברייה' המוקדש ללשון העברית ועוד.

הרצל ובלפור נולדו סמוך להכרזת העצמאות בתש"ח (1948). בהיותם בני שנתיים אביהם נעצר בעוון פעילות ציונית. בעיצומו של ליל הסדר, כשהאב היה בחופשה מהכלא, המשפחה ברחה מעיראק לאיראן ומשם עלתה ארצה למעברה. עד מהרה התיישבו בירושלים, שבה הם חיים כל השנים. בנעוריהם היו כתבים צעירים בעיתוני נוער. בגיל 17 הוכתרו כחתני התנ"ך העולמי לנוער. את לימודיהם באוניברסיטה העברית סיימו בהצטיינות.

האחים פרסמו ספרי שירה, ספרי ילדים, ספרי מחקר, לקסיקון לענייני לשון וביאור לפיוטי התפילה ועוד ידם על המקלדת. במשך שנים ארוכות הוסתר מהם סיפור משפחתי: אימם סעידה שכלה שניים מאחיה שנרצחו ב'פרהוד' בבגדאד בשבועות תש"א (1941). כעבור שבע שנים באו לעולם התאומים. חכמי בבל אמרו להורי הנרצחים: 'קיבלתם שניים תמורת שניים. זהו צידוק הדין.' מאז שהתגלה הסיפור המשפחתי הטראגי חל מפנה בכתיבתם של האחים חקק והם מרבים לכתוב שירי משפחה ובעיקר את סיפור ה'פרהוד'.

האם התעלמות הממסד הספרותי מסופרים ומשוררים איכותיים שאינם שייכים לקליקות ספרותיות והעדפה של אנשי שלומנו (חבר מביא חבר) מצביעה על פוליטיזציה של הספרות העברית? – מה שברור: קינאת סופרים לא בהכרח מרבה חוכמה.  מייחסים לשלונסקי את הביטוי: 'פרוס לי ואפרוס לך.' הוא אף התבטא בחריפות מזה למרות שזכה בפרסים רבים, כולל פרס ישראל. במקרה של האחים חקק ראוי לצטט: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָּה  (תהלים קי"ח, כ"ב).

ד. בציר

* * *

איתמר פרת

גאווה

דבריו של יהודה גור-אריה בגיליון 1703 ('שכן קרוב מדי') עוררו בי זיכרון מימי לימודיי בתיכון בית הכרם, כיתה ד'. [אולי רביעית, כלומר ח', לפני חמישית של גימנסיה?]

המורה לספרות היה ד"ר יומטוב הלמן. איש דקיק, קמוט פנים, זקן מכפי גילו. איש לא ידע למה הוא דוקטור. ד"ר הלמן אהב את ההוראה אבל לא אהב את תלמידיו. הוא היה פוגע בהם באמירות סרקסטיות ("הילד הבלונדי המפהק, התואיל להפנות אלי את עיניך היפות?")

באותם הימים רצינו בהערכה ממורינו, יתר מחברינו.

ד"ר הלמן הבחין כי אין לפניי ספר השירים של ביאליק, וכי אני מתבונן באלכסון בספר של שכני לספסל.

"מדוע אין לנכבדי ספר לפניו? וכי לא מוטב לקרוא את שירי ביאיליק במבט ישיר? או שאין לאדוני ממון לרכישת ספרות?"

הסמקתי והסברתי כי בארון של אבא עומדים ארבעת ספרי היובל של ביאליק מכורכים לתפארת, מאויירים בתחריטיו של האמן יוסף בודקו. אבא היה ביבליופיל ונהג כבוד, אולי מוגזם, בספריו. אבא לא ייתן לי לקחת כרך כזה גדול ומהודר לבית הספר, פן חלילה יבולע לו.

"ספרי היובל עם תחריטי בודקו?" שאל ד"ר הלמן בכבוד מעושה. "ואני במקרה גם מחזיק אחד מאלה." היא נגש לקטדרה והרים משם כרך מרופט ומתפרק של שירי ביאליק, שלשל אותו משרוך הסימון המקושר בו והניע אותו כלולב הנה והנה.

"ספר נא לרב המכובד אבי-איתמר כי אף מורך הקטון יש לו את מהדורת היובל של ביאליק תחת ידו. כך הוא נראה, ואני גאה כי כך הוא נראה."

סיפרתי לאבא.

קיבלתי את הספר.

בשיעור לספרות רָאָני ד"ר הלמן מחזיק לפני את הספר הגדול וההדור. הוא חייך את חיוכו הסרקסטי.

אולי עם קורטוב של גאוה.

איתמר פרת

אהוד: גם ברשותי נמצאים ארבעת הכרכים הללו של ביאליק, בכריכה ירוקה, שהצלתי מספרייתו של סבי אבי-אימי חנוך יששכר ליפסקי בפתח תקווה, בטרם נמכרה כולה אחרי מותו, במאה לירות, ליהודה רובינזון, הבעלים של החנות הגדולה בנחלת בנימין בתל-אביב.

בזכות המהדורה הזו ביליתי את ילדותי עם התרגום הנהדר של ביאליק לדון קישוט, אחד הספרים שהשפיעו עליי ביותר בימי חיי הצעירים.

סבי הציוני, המשכיל, האתאיסט – עלה עם משפחתו מלודז' בשנת 1921 ועימו ספרייתו העשירה, שהמשיכה לצמוח גם בשנותיו בפתח תקווה. סבתי שרה-גאולה לבית ליכטנשטיין, גם כן מלודז', לא שבעה נחת מכך שסבי היה מבזבז את כספם על קניית ספרים, לכן כשהיה קונה ספר חדש נהג להחביא אותו בגזע עץ התות בחצר, ודודתי הצעירה רחלה היה מגניבה אותו אחר כך אל תוך הבית. ואולם סבתי היתה מזהה את הכרכים המוגנבים לפי כך שאין עליהם אבק!

* * *

נעמן כהן

על העיוורון

מיכל לרנר-סנונית ממשיכה (כנראה מציפור נפשה האמיתית) "להשפיך" עליי (מילה שלה) את דברי הבלע שלה, והפעם היא אפילו מחזיקה מעצמה פסיכולוגית (MA ?BA?) וכותבת:

"ומכאן, לדברי אחד שהתחרפן לגמרי, ודבריו דברי אי שפיות ובלע. לכתוב על אמנון אברמוביץ 'המשחית והמושחת'? מה קרה לנעמן כהן? אבד לו השכל? אמנון אברמוביץ', שגם בעיתות קשות הגן על נתניהו כשחשב שמן הראוי לעשות זאת, ותוקף כל עניין לגופו ולא לגוף בעליו – נו באמת." ("חדשות בן עזר" 1704).

מכיוון שבדומה לבורבונים שעליהם אמר שארל מוריס דה טאלירן-פריגור שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר, כך גם מיכל לרנר-סנונית, אז הנה פעם שנייה מה שכבר כתבתי לה בעבר בתגובה על דברי הבלע שלה אז בדיוק באותו נושא ("חדשות בן עזר" 1488. משום מה הגיליון הזה אינו מופיע באינטרנט):

אברמוביץ מוּטֶה מושחת ומשחית

קביעתה של מיכל לרנר-סנונית המתנאה בעצמה כ"שמאלנית"* שכל המבקר את אמנון אברמוביץ ("משפיך מילות גנאי" בלשונה הציורית) הוא "אוויל משריש"  ("חדשות בן עזר" 1487), מלמדת על התנשאות טיפוסית, מאידך קביעתה שהוא "עיתונאי ופרשן בלתי מוטה" מלמדת על חוש ההומור המוצלח שלה.

אמנון אברמוביץ' אינו עיתונאי כלל, הוא פובליציסט. אצלו יש רק מאמרי דעות, וכולן מוטות.

אברמוביץ הוא חוטא ומחטיא ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על השחיתות בחברה הישראלית ע"י "איתרוגו" של כל פוליטיקאי מושחת, ובלבד שיתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי

כך נהג אברמוביץ החל מאריאל שיינרמן-שרון, ועד איש השמאל הקיצוני, העבריין אהוד אולמרט.

"איתרוג", מושג המפתח שהמציא אברמוביץ ממשיך להשחית את המדינה.

לפי אברמוביץ', כמו שבסוכות שומרים על האתרוג, כך על התקשורת להגן על שחיתויות כל פוליטיקאי ובלבד שהוא מגשים את מטרותיו הפוליטיות של אברמוביץ.

מושגים נגזרים: "איתרוג" ("אתרוגיזציה").

https://www.youtube.com/watch?v=HsNUN1YWFLw

מובן שמטעמים פוליטיים בנימין נתניהו אינו זוכה ל"איתרוג" דומה ע"י אברמוביץ, והוא מואשם על ידיו בשחיתות איומה.

ביחס לניסיונות להעמיד לדין את נתניהו אמר אברמוביץ: "אם נתניהו היה הולך על ממשלת אחדות עם הרצוג ״אתרוג היה לימון לעומתו."

http://rotter.net/forum/scoops1/530994.shtml

כלומר ה"אימפרטיב הקטגורי", הכלל המוסרי הגדול שטבע קאנט: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" – מוחלף בעיקרון מוסרי חדש של אברמוביץ:  המוסר תלוי אם אתה בעד כיבוש ערבי, או מתנגד לו.

אברמוביץ מכשיר כל שחיתות ובלבד שתביא לכיבוש ערבי-מוסלמי של יהודה ושומרון. אצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

עיתונאי חייב לראות את האמת כנר לרגליו. פוליטיקאי (בניגוד לעיתונאי, כפי שהסברתי על העסקן הפוליטי [------]), אינו יכול ע"פ מקיאבלי להיות איש מוסר. הוא חייב להיות שקרן ורמאי. עיתונאי שהוא בעצם פוליטיקאי כאברמוביץ', שהוא מושחת ומשחית מן הדין שיסולק מהזירה הציבורית. (דווקא ה"ביביסטים" מעריכים את אברמוביץ, וטוענים שהוא נכס לליכוד מפני שב"ביביפוביה" שלו, ובשנאתו הפתולוגית לנתניהו, הוא מביא לו מנדטים בגלל האנטגוניזם שהוא יוצר).

הנה, ראו, בניגוד לקביעתה של לרנר-סנונית ש"אברמוביץ אינו מוטה". אברמוביץ בעצמו מסביר שהוא תמיד מוטה בהתאם למטרתו הפוליטית:

https://www.youtube.com/watch?v=rkgIoyVECTw

אין ספק מיכל לרנר-סנונית הינה בעלת חוש הומור מצוין.

(אבוי, היא בלשונה "תשפיך" עליי עכשיו מילות גנאי, ובגלל ביקורתי על אברמוביץ תגדיר אותי "אוויל משריש").

*יעקב חזן הגדיר בזמנו מה ההבדל בין "שמאלי" ל"שמאלני": "שמאלני" – אדם שאומר "שמאל אני". ( 28.10.2019 "חדשות בן עזר" 1488)

מסתבר שניבאתי אז נכון, זה רק לקח קצת זמן. שנתיים. אז אני אשאל אותה בשימוש במילותיה שלה. (מעולם איני כותב בסגנון מכוער כזה של לרנר-סנונית, ובשפה כזו, אבל אינני משורר):

 האם אבד לה השכל, ללרנר-סנונית עד שהתחרפנה לגמרי וכתבה דברי אי שפיות ובלע אלו, והיא משפיכה דברי גנאי כאווילה משרישה מפני שאינה מבינה מהי שחיתות?

חבל שלרנר-סנונית שכחה את הדיברה העשירית של "השומר הצעיר", (הגירסא דינקותא שעליה התחנכה): "השומר טהור במחשבותיו ובדבריו".

מדיזנהוף להיטלר ולהרפס

במשפט שכתבתי: "אי אפשר לעבור במרחב הציבורי בעולם, מכיכר דיזנהוף בתל אביב לשער ברנדבורג בברלין בירת הרייך, מבלי להיתקל בחנוכיות המכוערות של חב"ד העשויות כאות V" – (גיליון 1703) שם לי העורך סימן שאלה לאחר המילה "דיזנהוף". אני מודה לו שלא תיקן את המילה כשגיאת כתיב, אבל סימן השאלה שלו מחייב אותי להסביר.

אז ככה. על שמו של מאיר דיזנהוף (1861 מולדובה – 1936 תל אביב) ראש העיר הראשון של תל אביב (העיר היקרה בעולם) קרוי רחוב, וכיכר ע"ש אשתו צינה חיה ברנר-דיזנהוף.

בגלל ההשפעה הרבה של העלייה הרוסית שובש שמו של דיזנהוף. ברוסית כידוע הוגים את האות ה' כאות ג'. לדוגמה תיאטרון גבימה, אדולף גיטלר, מחלת הגרפס, וכד'. כך בדיוק שובש שמו של דיזנהוף לדיזנגוף. במוזיאון הכרזת המדינה שהוכרזה בביתו של דיזנגוף שנתרם למוזיאון היתה לפני השיפוץ האחרון ויטרינה שם הוצגה תעודת הזהות שלו וניתן היה לראות את שמו מאיר דיזנהוף. חבל שהיום היא איננה מוצגת עוד.

הנה ראו סופרים ואנשי רוח מתקופתו הראשונה של מאיר דיזנהוף שעדיין קוראים לו בשמו האמיתי לפני השיבוש הרוסי.

https://benyehuda.org/search/results/?q=%D7%93%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%94%D7%95%D7%A3

חבל על דאבדין ולא משתכחין

"צ'יינה קורט ברחוב שלום עליכם 14. מסעדה סינית נהדרת שעד היום לא מצאתי לה תחליף. מנה של דאק פקין מצויין שכמוהו לא טעמתי אפילו בבייג'ין. נסגרה עוד לפני הקורונה". ("חדשות בן עזר" 1703).

גם אני מאד חיבבתי את המסעדה. ושמחתי מאד שהיא הצליחה לשרוד בקורונה בגל הראשון. כשהגעתי אליה לאחר הסגר הראשון אמרה לי בעלת המסעדה באופטימיות שלאכול תמיד צריך, ותמיד אנשים יבואו, אבל הסגר השני ובייחוד היעדר התיירות הביאו לסגירתה של המסעדה. וחבל. במקומה נפתחה מסעדה גיאורגית.

"רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק

לפני שנים רבות קראתי בעניין רב את הספר המעניין "התנ"ך כף החובה", אבל איני מסכים לטענת מחברו (שלבקשתו אני לא מזכיר את שמו) הטוען ש"התנ"ך, על כל הזכויות שלו, הביא לעולם הרבה סבל". ("חדשות בן עזר" 1704). בהחלט צודק המחבר ש"היגדים רבים שלו הם פרימיטיביים ואפילו ברבריים," אבל ספר ככל שיהיה לא יכול להביא סבל. רק בני אדם יכולים להביא סבל לבני אדם אחרים. התנ"ך יכול להביא לאושר ולמוסר, ויכול להביא לסבל. השאלה מה בני אדם בוחרים לקחת ממנו. אם לקחת את  "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", או את "שְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת." אם האדם טוב הוא ייקח את הדברים הטובים, ואם רע הוא ייקח את הרעים. "רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק." כלומר, למד ממנו רק את הדברים הטובים. כך יש ללכת.

הטענה ש"התנ"ך מביא לעולם סבל" אינה יכולה שלא להזכיר את הטענות על הסבל שמביא "הטרור החקלאי" ו"הטרור הכלכלי" בדרום הארץ (גם בצפון ובמרכז). לא החקלאות ולא הכלכלה יכולים להביא סבל. רק טרוריסטים ערבים המטילים טרור על חקלאים יהודים ע"י שריפה, גניבה ושוד, או בסחיטת דמי חסות יכולים להביא סבל.

"יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס"

הסופר והמשורר אהוד בן עזר מכחיש את השפעתו הספרותית של ארתור רמבו, אינני חוקר ספרות, אבל דומני שהשיר היפה "יש לי מחלה קוראים לה זוביטיס" ("חדשות בן עזר" 1704) מראה שבכל זאת קיימת השפעה מסוימת.

[אהוד: בנעוריי הושפעתי, כמו כמעט כל כותבי השירה בני-דורי, משירתו של אלתרמן, שהיה גאון השירה העברית, בייחוד בספרו "כוכבים בחוץ". אבל הצלחתי להשתחרר מהשפעתו, ומרבית השירים שכתבתי אינם מושפעים גם משום משורר אחר. אולי לכן אין מונים אותי ברשימת המשוררים העבריים. כמוני גם חיימקה שפינוזה, שכתב את השיר על הזוביטיס – ואולם את שירו של רמבו על חור התחת – הוא, חיימקה, מעודו לא הכיר].

כבוד לאנטי-ציוני ולגנב

רון אובז'נסקי-חולדאי ממשיך לבזות את תושבי תל אביב

שר האוצר לשעבר, הגנב, והאסיר המשוחרר, אברהם הירשזון, חגג יום הולדת 80 בסינמטק בתל אביב. אבי אנג'ל, שבתו נשואה לאלרואי, הבן הצעיר של הירשזון, הפיק לכבוד האירוע סרט מיוחד. אורח הכבוד היה רון אובז'נסקי-חולדאי, שהוזמן על טיקט החבר שלא נטש את הירשזון בימים הקשים שבהם הורשע וריצה עונש מאסר.

https://tmi.maariv.co.il/celebs-news/Article-881479

גדעון לואי (לוי), ואברהם הירשנזון הם האנשים שאובז'נסקי-חולדאי מכבד, ובכך הוא מבזה את כל תושבי העיר.

פרעות תשפא "נגד הערבים"

האיחוד האירופי בתמיכת רון אובז'נסקי-חולדאי ועיריית תל אביב מממנים הסתה אנטישמית של הצגת עלילת דם לפיה "בעקבות דיכוי חופש הביטוי וסיקור המוטה והמסית של התקשורת העברית אספה קבוצת פעילים ופעילות עדויות של תושבים ערבים מותקפים ביפו ובלוד. בתום ההקרנה (בסינמטק) שיחה בהשתתפות הקהל".

https://twitter.com/AmichaiChikli/status/1469270225250099202?t=7c5lribnW02dtu7GFJchOg&s=03

הצגת הערבים מתוקפים למותקפים. במימון עיריית תל אביב.

הציונות החדשה ע"פ דוד אווט

שחקן העבר בכדורגל, דוד אווט, המתנאה במרוקניותו ובגזענותו האנטי-אשכנזית, שירד עם משפחתו לספרד, נתן הגדרה חדשה לציונות: "הילדים שלי ציונים לכל דבר, הם רק לא גרים בישראל והעתיד שאני רואה להם הוא לא בישראל."

https://twitter.com/dblech/status/1467490629118795776

המעניין הוא שכ"ציונים" הם לא רואים את עתידם במרוקו.

תהילה למנהיגי הציונות

כבלעם יצא אדם רז לקלל ונמצא מהלל

על האקטיביסט הפרו-איסלמי, אדם רז, (מישהו יודע את שמו המקורי?) שהתפרנס מקרן כצנלסון, ומימש את דבריו של ברל מ-1936: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח" – והצטרף לארגון "עקבות" "ארכיוני הכיבוש". ארגון אנטי-ציוני ופרו-איסלמי שמטרתו לסרוק את ארכיוני ישראל ולפרסם הפרות של זכויות אדם של ערבים במטרה לעשות דה הומניזציה של הציונות וישראל על מנת לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית. כבר כתבתי:

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01651.php

והנה הוא מנסה להכות בישראל בשנית תוך מיחזור האשמות שפורסמו כבר בעבר באצטלה של גילוי חדש.

בעיצומה של מלחמת השחרור העקובה מדם, שלוש שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה הגרמניים, כשידידו ורעו של היטלר, מנהיג ערביי ארץ ישראל – המופתי הירושלמי – מוחמד אמין אל-חוסייני עורר את כל הערבים להשמיד את שארית הפליטה. הגרמנים, חשב המופתי בסיפוק, כמעט והגשימו את חלומי. הוא חישב בדקדקנות: הגרמנים איבדו רק 8-10 אחוז והיהודים 30 אחוז, הגיע הזמן להשלים את המלאכה!

והנה, לפי אדם רז:

על שולחן הממשלה היהודית הלכו והצטברו עדויות על מעשי טבח שביצעו חיילי צה"ל בערבים בגברים לא חמושים, בזקנים, בנשים ובילדים. וחברי הממשלה דנו בכך.

בכפר ריינה נרצחו 14 גברים ביניהם אישה. בכפר אל בורג' (היום מודיעין) נרצחו שלושה זקנים, לפי עדות מיקוניס (ללא סימוכין נוספים) נרצחו במירון 35 ערבים בהם ילדים ששיחקו ברימונים. בכפר חולא נרצחו ביום הראשון 18 ערבים ובשני 15 ערבים. מפקד הפלוגה להיס היה הלוחם היחיד שהועמד לדין על מעשי רצח במבצע חירם. הוא זוכה מחמת הספק מהאירוע הראשון, אך הורשע בגין הטבח השני, שביצע בעצמו. נגזרו עליו שבע שנות מאסר, שהומתקו בערעור לשנת מאסר אחת. את עונשו הוא ריצה בתנאים נוחים למדי במחנה צבאי בצפון.

פרופסור בני מוריס (כותב רז), מנה בעבר 24 מעשי טבח לאורך המלחמה. כיום (אומר רז) ניתן לומר שהמיספר גבוה יותר, ועולה כדי כמה עשרות מקרים.

בין מעשי הטבח הבולטים בימי מבצע יואב ומבצע חירם ניתן למנות את האירועים בכפרים צלחה, צפצאף ודווימה. בכפר צלחה, ששכן בסמוך לגבול לבנון (היום הקיבוץ יראון), הוציאה חטיבה 7 להורג בין 60 ל-80 תושבים.

בכפר צפצאף שליד צפת (היום המושב ספסופה) טבחו חיילי חטיבה 7 בעשרות תושבים. הם "תפסו 52 גברים, קשרו אותם אחד לשני, חפרו בור וירו בהם. 10 עוד פרפרו. באו נשים, ביקשו רחמים. מצאו גוויות 6 זקנים. היו 61 גוויות. 3 מקרי אונס."

בכפר דווימה שבחבל לכיש (היום המושב אמציה) טבחו חיילי חטיבה 8 הרגו כ-80 עד 100 ערבים, נשים וטף. את הטף הרגו תוך כדי ריצוץ גולגולותיהם במקלות. לא היה בית שאין בו הרוגים". לפי קצין מודיעין שהוצב בכפר יומיים לאחר מכן, מספר ההרוגים הגיע ל–120.

בדיון בממשלה, מביעים חברי הממשלה היהודים ציונים את הזדעזעותם ממעשי הטבח הללו.

שר העלייה והבריאות (הפועל המזרחי) משה חיים שפירא: "המצב הוא בבחינת מגפה. היום שמעה הוועדה עד אחד, ואני כבשתי פניי בקרקע, בושתי ונכלמתי. אם כזה המצב, איני יודע מצד מי צפויה סכנה למדינה — מצד הערבים או מצד עצמנו. אם לא יחול המפנה, הרי מערערים אנו בידינו את הבסיס המוסרי של הממשלה."

שר העבודה מרדכי בנטוב (מפ"ם): "האנשים שעשו זאת טענו שקיבלו פקודות ברוח זו. כמדומני, לא היינו חסרי אונים בשום עניין כמו לכאורה בעניין זה. לדעתי אין זו שאלה ערבית, אלא שאלה יהודית. השאלה היא אילו יהודים יישארו במדינה אחרי המלחמה. איני רואה דרך אלא לבער את הרע ביד חזקה. היות ולא ראינו את היד החזקה במטה או במשרד הביטחון, אני תומך בהצעת מר שפירא שתיבחר ועדה, שהממשלה תיתן לה סמכות לחקור כל איש שנראה לה. צריך לחקור מה היתה השתלשלות הפקודות, מי קיבל פקודות ממי, כיצד נעשים הדברים בלי פקודות בכתב. הדברים נעשים על פי שיטה מסוימת. מסתבר שפקודה לחוד ונוהג לחוד."

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון (מפא"י): "אם הם בורחים — לא צריך לרוץ אחריהם. אולם עניין אחר הוא ביחס לתושבים הנשארים במקומותיהם וצבאותינו מבריחים אותם. אפשר למנוע את הדבר הזה. אין הכרח להבריחם. בלוד וברמלה ניתנו הוראות מפורשות לא להבריח את התושבים ונתברר שהבריחו אותם. רציתי לנסוע ללוד בימים הראשונים לאחר הכיבוש ואמרו לי כמה אמתלות, שאינני צריך לנסוע. פעם ראשונה קיבלתי את הדברים בתמימות. עניין קשה יותר זה עניין השוד. המצב בשטח זה איום."

בסיכומה של הישיבה מ-7 בנובמבר הוחלט למנות ועדה של שלושה שרים לבדיקת העדויות למעשי טבח. בוועדה היו חברים שפירא, בנטוב ושר המשפטים פנחס רוזנבליט (רוזן) מהמפלגה הפרוגרסיבית. ואולם כעבור שבוע הם הודיעו לממשלה שמאחר שאין להם סמכויות לחקור אנשי צבא, הם אינם יכולים להגיע לחקר האמת. שלושה ימים נוספים חלפו, והממשלה התכנסה שוב לדון בחקירת הפשעים.

שר החקלאות אהרון ציזלינג (מפ"ם): "עליי לומר לכם שידעתי את המצב בשטח זה אצלנו, ולא פעם אחת העליתי את הדברים על שולחן זה. לאחר שקראתי את המסופר במכתב שקיבלתי לא יכולתי לישון כל אותו הלילה. הרגשתי שנעשה דבר הפוגע בנשמתי, בנשמת ביתי ובנשמת כולנו כאן. לא יכולתי לתאר לי מאין באנו ולאן אנו הולכים. יודעני שאין זה מקרה, אלא דבר הקובע את רמות החיים של האומה. יודעני שדבר זה עשוי להביא תוצאותיו בכל שטח חיינו. עבירה גוררת עבירה ועניין זה נעשה טבע שני של האדם."

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (ספרדים ועדות המזרח): "עוד בימיה הראשונים של מינהלת העם תבעתי להחמיר בעניין ולא שמעתם לי. אתם מתרגשים על מעשיהם חמורים. הצעתי כמה הצעות בעניין, ועד היום לא נתקבלה אחת מהן."

שר התחבורה דוד רמז (מפא"י): "התגלגלנו למדרון איום, אמנם לא כל הצבא, אבל אם יש מעשים כאלה והם חוזרים ונשנים בכמה וכמה מקומות – הריהם בלי ספק איומים עד לייאוש."

בסוף הדיון התקבלה ההחלטה הבאה: "הממשלה מטילה על ראש הממשלה לחקור את כל הטענות על התנהגות הצבא בערבים בגליל ובדרום."

יומיים לאחר הישיבה, ב-19 בנובמבר 1948, מינה בן-גוריון את היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא, לחקור את האירועים. בלשון כתב המינוי כתב ראש הממשלה ליועץ שהוא "מתבקש בזאת לקחת על עצמו לבדוק ולחקור אם היו פגיעות על ידי החיילים והצבא בחיי תושבים ערבים בגליל ובדרום, שלא בהתאם לחוקי המלחמה המקובלים."

דוד רמז (מפא"י): "מעשים אלו מוציאים אותנו מגדר של יהודים ומגדר של בני אדם בכלל. דווקא בעניינים חמורים אלו שתקנו עד היום. עלינו למצוא את הדרך כיצד להפסיק מעשים אלו, אבל אין להשתיק את המצפון בהטלת כל חומרת האשמה על בחורים שנגררו על ידי מעשים שנעשו קודם לכן."

בפברואר 1949 ניתנה חנינה כללית רטרואקטיבית לפשעים שאירעו בזמן המערכה. כאן המקום לציין שמעשי הטבח התרחשו בימים שבהם התהוותה מערכת השיפוט הצה"לית. אולי מסיבה זו נטמעה בצבא תרבות ארגונית שמקלה בהרג פלסטינים בנסיבות מבצעיות.

חצי שנה לאחר החנינה הכללית הופיע יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק (מפא"י), בפני ועדת החוץ והביטחון. בוועדה הזכירו שתי ידיעות שהופיעו באותו היום בעיתון, שסימלו את היחס למעשי הרצח במלחמה. ידיעה אחת דיווחה על קצין שבעת הקרבות נתן פקודה לרצוח ארבעה פצועים. הידיעה השנייה דיווחה על אדם שמכר ציוד צבאי גנוב. הראשון קיבל שישה חודשי מאסר, בעוד השני קיבל שלוש שנות מאסר. לשפרינצק, בכל אופן, לא היו אשליות. "אנחנו רחוקים מהומניזם," אמר לחברי הוועדה. "הננו ככל הגויים."

 (אדם רז, "דיר יאסין ממש לא היה הטבח היחיד. חשיפת הפרוטוקולים החסויים ב-48, "אל- ארצ'י, 9.12.21)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10450478

אז שפרינצק לא צדק, הננו לא ככל הגויים. כבלעם בשעתו רצה אדם רז לקלל ולהכפיש את מאבק השחרור של העם היהודי במלחמת השחרור כדי לעשות דה הומניזציה לציונות וישראל על מנת לחסל את מדינת היהודים ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית. אבל בעצם הוא כתב שיר תהילה למנהיגי הציונות. היש עוד מנהיגים אחרים בין אומות העולם שתוך כדי מלחמת שמד נגד מדינתם ועמם מנהלים דיון כזה על הומניזם ושמירה על טוהר הנשק?

שייתן דוגמה אחת כזו מההיסטוריה של המין האנושי. ובייחוד מממשלות ערב שלחמו לחיסול ישראל. זה בולט בייחוד על רקע העובדה שרק לאחרונה נרצחו חצי מיליון ערבים ע"י ערבים.

גרמניה האחרת

ממשלת הֶר שולץ ממשיכה במדיניות הניאו-נאצית

גרמניה יצאה לדרך חדשה, כשמנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית אולָף שולץ הושבע לתפקיד הקנצלר, והקנצלרית היוצאת אנגלה מרקל פינתה את כיסאה אחרי 16 שנה שבהן הנהיגה את גרמניה ואירופה ביד רמה.

הֶר שולץ בן ה-63, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) הקים קואליציה יחד עם מפלגת הירוקים, ומפלגת "הדמוקרטים החופשיים" הליברלית, קואליציה המכונה "קואליציית ג'מייקה" על שם צבעי שלוש המפלגות, צהוב, ירוק ושחור, שמהם מורכב דגל המדינה הקריבית.

קצת מוזר שהסכם קואליציוני של ממשלה עוסק בענייני מדינה אחרת אבל הבעייה היהודית   Judenfrage –

https://de.wikipedia.org/wiki/Judenfrage

– כנראה לא יכולה שלא להיות בעייה בדויטשלנד, גם אם היא נקראת "האחרת". במסגרת ההסכם הקואליציוני החדש ממשיכה ממשלת דויטשלנד החדשה את המדיניות הניאו נאצית של קודמתה ומכריזה על כך שכל אזורי יהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית והר הבית, ורמת הגולן חייבים להישאר "יודןריין" – נקיים מיהודים. קיום היהודים בהם אינו לגיטימי ויש לטהרם משם.

https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/europe/article/5882626

נכון, ממשלת דויטשלנד מצהירה גם במצעה שהיא בעד בטחון ישראל (במצע הנוכחי היא מחקה את ההערה כמדינת היהודים) אבל ביטחון של גבולות אושוויץ. וד"ל.

אברהם בורג – מאזרח צרפתי לבונד

אברהם בורג, האזרח הצרפתי האנטישמי, איש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) המייחל לחיסול מדינת היהודים, שתבע למחוק את הגדרתו כיהודי ממשרד הפנים:

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9395786

למרות שהוא חי מגימלה נדיבה הכוללת ג'יפ מהסוכנות, מצא לעצמו גורם אנטי ציוני נוסף להזדהות איתו. מפלגת "הבונד" הלא ציונית.

הגיבורה שלו היא איזבל פריי 27 – בת לאב יהודי ואם אוסטרית שהתחנכה בשומר הצעיר בווינה ועלתה לארץ יחד עם חבריה לתנועה, לקיבוץ של השוה"צ, ומשם ירדה מהארץ עם שנאה יוקדת לישראל ועם אידיאולוגיה אנטי-ציונית. היא חברה במפלגה אוסטרית הקוראת לעצמה "שמאל" והוציאה תקליט שירים באידיש. (הבונד כותב יידיש).

פראוליין או קומרד פריי מגדירה עצמה כ"ניאו-בונדיסטית", כלומר: "הרעיון האידיאולוגי שבין הקומוניזם המתבולל והאוניברסלי ובין הציונות הלאומית המתבדלת בפלסטין והדוברת עברית. ניאו בונדיזם היום הוא תחיית הרעיון של זהות יהודית לא לאומית, דיאספורית."

היא גם יוצאת נגד היהודים הגלותיים בווינה הנאבקים נגד האנטישמיות ונגד המוסלמים בשעה שלדעתה יש להזדהות עם המוסלמים האנטישמיים.

(אברהם בורג, "היא פוסט ציונית, מיליניאלית, שרה ביידיש ומחפשת זהות יהודית חדשה", "אל-ארצ'י, 9.12.21)

https://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-MAGAZINE-1.10447405

התפיסה של פראוליין-קומרד פריי האוסטרית "הניאו-בונדיזם", משותפת לעוד יהודים בעולם הרוצים לשאת חן בעיני שונאי ישראל ע"י הצגת אידיאולוגיה אנטי-ציונית, תוך תמיכה בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי. תופעה המזכירה קצת את "התאחדות הגרמנים היהודים תומכי היטלר" של מקס נאומן שחשבו שאנטי-ציונות תביא להם אהדה מצידו.

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Association_of_German_National_Jews

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Max_Naumann

תנועת "הבונד" נוסדה באותה שנה של התנועה הציונית 1887 כמפלגה אנטי-ציונית שרואה את עתיד היהודים בגולה תחת שלטון עמים זרים, במשטר סוציאליסטי תוך שמירה על תרבות יהודית חילונית, ושמירה על שפת היידיש. התנועה גרמה נזק היסטורי עצום לעם היהודי בכך שבהתנגדותה לציונות מנעה מהמוני יהודים לעלות לארץ ולהינצל מהשואה ומתלאות סטלין, שחיסל את כל מנהיגיה. גם הנציג הפוליטי האחרון שלה, ניצול השואה ולוחם גטו ורשה, מארק אדלמן, היה אנטי-ציוני ותמך בחיסול מדינת היהודים. בתו היחידה עזבה את פולניה, ועם מותו תמה מפלגת הבונד שם.

התיאורטיקן המרקסיסטי-קומוניסטי, גיאורגי פלכנוב, לעג ל"בונד" ואמר ש"הבונדיסט הוא ציוני המפחד ממחלת ים..." היום אפשר לומר שהבונדיסט הוא אנטישמי פרו-איסלמי הרוצה לחסל את מדינת היהודים, ולמצא חן בעיני הגויים בכך. הנה למה האזרח הצרפתי האנטישמי, אברהם בורג מתחבר אליו.

שועים ושועות בלי מסכות

זו השנה העשרים ואחת שבנק הפועלים (נוסד ע"י ברל כצנלסון ב-1921) עורך תערוכת אמנות שהכנסותיה לידי הקהילה. בין התאריכים 10-14 דצמבר 2021. השנה הכנסות המכירה בתערוכה מוקדשות לעמותות ומיזמים העוסקים בטיפול באלימות נגד נשים על כל סוגיה ובכל המגזרים בחברה הישראלית.      

https://www.artpoalim.co.il/

כמדי שנה שולח הבנק הזמנה מיוחדת ללקוחות הבנק הגדולים השועים והשועות, לבוא יום קודם, כדי שיוכלו לקנות את התמונות השוות.

ראובן קרופיק, יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים, דב קוטלר מנכ"ל בנק הפועלים, ניסים סרוסי מנהל קשרי לקוחות בנקאות פלטינום, מזמינים אותם לבוא ביום שישי 10 דצמבר 2021 לבניין הבנק, רחוב יהודה הלוי 63 ת"א, בין השעות 09:00-14:30.

אז הגעתי. (אני לא שוע, אמנם לקוח הבנק, אבל לא קיבלתי את ההזמנה המיוחדת של השועים, אלא בדרך עקיפה).

בכניסה בודקים רק תו ירוק ולא תעודת שוע, או חשבון בנק. חמש קומות של תמונות. למטה בלובי מינגלינג של השועים והשועות. ראשי המשק, חברי כנסת ועוד. אבוי, אין מקפידים על מסיכות. רבים ללא מסכות כלל, ואחרים בשיטה הישראלית המתחכמת של מסיכה רק על הפה.

אני מנסה להעיר לכמה שועות המתעניינות באמנות, "למה בלי מסיכה?" אני לא זוכה אפילו לתגובה. הן אצות רצות לנסות למצוא תמונה. והנה עוד הפתעה פרופסור מכובד שמפאת כבודו לא אזכיר את שמו, המשמש פרזנטור של הקורונה ומטיף מדי יום בטלוויזיה, מדבר עם קבוצת מעריצים ללא מסיכה. הגם אתה?...

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?

נ.ב. אם אינכם שועים אלא מעמך, ובכל זאת חפצה נפשכם לקנות אמנות בערב המכירה לציבור הרחב, זה קל מאוד. ברגע שמתפרסמת המודעה על התצוגה במוצאי שבת, בואו ביום שישי בבוקר. אין בודקים בכניסה חשבונות בנק.

נעמן כהן

* * *

אסתר רַאבּ

הגיגים על יצירתו של ברש

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

א

כוחות אדירים מפעפעים בתוך סיפוריו של ברש: זוהי טירה ישנה אך יפהפייה ושובה-לב – הוא מרים משאותיו בקלות של וירטואוז בזירה, מפתחם, מביאם לקליימקס ככל שירצה – פעמים אחדות, אפילו, בזו אחר זו, הפגנת-כוח זו מזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר: מלבבים, פשוטים, הם ציורי-הנוף, ומוטלים לפניך בגודש ובהנאות-מכחול אדירות, המדהימות לפעמים, אבל אמת בהן, ריאליות חצובה – ואין לבקש עוד דבר – יותר משהוא נותן.

יהודים וגויים: כוח מול כוח, יסודות נלחמים ביסודות – התנגשותם – היא דרמה גדולה בידי ברש, ומתוארת באפיות רבה. למרות שעל היהדות חופפת מין קדושה, והמיית-נפשות ענקית, שנידמה לי שכזו ניתנה רק לפעמים לביאליק, ביחס לעם, המייה זו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים, די לעקוב אחרי מנל'ה שלו.

בתמונות הזמן: שאול, תמונת החורבן, הינו סרט אדיר ומזעזע: ידע חדירה ודמיון אדיר, לצלול בתמונות אלה כמו באוקיינוס גדול, ולשכוח את כל השלוליות והנחלים המודרניים!

יש לו לברש גם קפריזות של גאון, המזכירות את רמבראנדט, נטפל הוא לפיגורה ומצייר אותה מכל צדדיה ובכל מצביה עד שהיא נעשית אדם חי – כמו אשתו המטורפת של מנקה, המחפשת את הילד האבוד.

ילדים בסיפוריו יש להם גוון חזק ומיוחד: רזים, חוצפנים, לבביים וחולמים, וחיוניותם היהודית המתפרצת –

ו"משרפה" זאת שהיא אפופאה פרימיטיבית של תיעוש, אכזרית ופשוטה, עם כל החיים הסובבים אותה, תמונות, תמונות של אנוש, מכונות פרימיטיביות ונוף טלול ועשיר – לפעמים נדמה שהוא גודש מדי, אבל לבסוף אתה בולע ובולע ורוצה עוד.

יהודים שתלטנים, קטנים וחזקים, והפוריות הזאת, דווקא מנל'ה החלש הרוחני נתברך בעדר צאצאים, וכיצד רוח התורה נושאת אותו ממקום למקום עד שהוא מתהפך למצפונו הרגיש של אביו – ובכוח זה הוא מגרש את הכוהן הגוי החזק והאקסטרווגנטי מנחלתו ובמקום הצלב והמטביל נכנס ארון-קודש קטן עם מטפחת של אשה יהודייה צנועה, עם צעקות יהודיות ומריבות וחוכמות יהודיות – המעבר הוא נפלא, ובאיזה פשטות וקלות והומור עושה זאת ברש – אבל רוח הקודש אינה סרה ממנו על-ידי כך.

כיצד הוא מתאר את הטיפוסים הדתיים של שני העמים, שחיים זה על יד זה – כי בעצם האמונה האלוהים אחת היא אצל בני אדם – נדמה לי שהעם הפולני יוצא נשכר מטיפולו העדין והאובייקטיבי של ברש, וגם זה מוסיף גוון קלאסי לכתיבתו.

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", אוגוסט 1994, אחרי מות אסתר ראב. הרשימה נשלחה אליי בפברואר 1978. לכתב-היד צורף מכתב:

אהוד שלום!

אני שולחת לך רשימה[ת] הגיגים שנתעוררו בי עם קריאת סיפוריו של ברש – אני מתפלאה שהזנחתי אותו כמעט עד לידי שיכחה – מספר גדול – המודרנה ודאי שוללת אותו אבל הוא קלסיקון –

האם כדאי להדפיס זאת באיזה מקום או לשלוח אולי להופר[ט] – אחרי שתתקתק על המכונה – עבור שידור, רק לא ל"עיתון" [77] –

אני ירודה מאוד (אתה רואה את הכתב), הכוחות הולכים וכלים ואין כל מוצא מן המצב –

היו לי שלום וברכה

מתי תבואו?

כלתה נפשי לכך.

במכתב לראובן שהם, כניראה מט"ו בשבט תשל"ח, מרס 1978, כותבת אסתר, בין השאר: "בינתיים הוזמנתי על-ידי רשות השידור לראיון על אשר ברש, וכעת אני עוברת על משנתו והיא מעניינת גם לאחר שנים."

ב

כוחות אדירים מפכים בתוך סיפוריו של ברש – הוא מרים משאות בקלות של וירטואוז מפתחם מביאם לקלימקס בלי כל עייפות ואנו עומדים בפה פעור בפני הפגנת כוח זו שמזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר

מלבבים ופשוטים הם ציורי הנוף שלו, כל-כך פשוטים וחזקים ומשכנעים – אין הוא שם לב לפרטים, יש שהוא מרבה בהם גודש צבעים על גבי צבעים בהכאות מכחול אדירות המדהימות אותנו אבל האמת וגם הריאליות כל-כך חזקה שאין לבקש דבר יותר מזה שהוא נותן

יהודים וגויים כוח מול כוח יסודות נלחמים ביסודות התנגשותם היא דרמה גדולה בידי ברש ומתוארת באפיקה גדולה ועל היהדות חופפת מין קדושה והמיית נפשות ענקית שנידמה לי שזו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים החוזר "המינלה" אולי רק לביאליק היתה גישה כזאת

תמונות הזמן שאול –

תמונת החורבן היא סרט אדיר ומזעזע ותומכים אותן ידע, חדירה ודמיון אדיר משכנע

טוב לצלול בתמונות אלה כמו במי אוקיינוס גדול ולשכוח מי השלוליות והנחלים וגם הביבים המודרניים

יש לו קפריזות לברש של צייר גדול – הוא מתאהב בטיפוס של, למשל באשתו המטורפת של מינלה ומרבה לצייר אותה בכל מיני פוזות עצובה או שמחה רוגשת או נינוחה והיא אינה משעממת היא הולכת ומתחזקת ומקבל צורה של [פסל] סמל בעינינו

הוא מזכיר את רמבראנדט

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. טיוטה לרשימתה של אסתר ראב על אשר ברש. מצוייה על צידו השני של דף בבלוק בעל כריכה כחולה, שזמנו כניראה קיץ 1977, זאת לפי טיוטת מכתב מתאריך 28.8.1977, המצוי בהמשכו.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה תשיעית: עגנון, הזאבים והכבשים

עגנון עסק בשאלה הערבית באינטנסיביות פחותה מאשר סופרים אחרים. אין דמות גיבור ערבי ביצירותיו. עם זאת יש התייחסות לנושא, בחלק מהן, בייחוד בשני הרומאנים הארצישראליים הגדולים שלו, "תמול שלשום" ו"שירה", ואנו נשתדל לעקוב אחר גישתו.

נתחיל מתחילה. עגנון עלה לארץ-ישראל פעמיים, וכל אחת מתקופותיו בארץ הותירה חותם בסיפוריו ובגישתו, או גם בחוסר-התייחסותו, לשאלה הערבית.

פעם ראשונה עגנון עלה לארץ ב-1907. הוא היה אז עלם צעיר, מיוצאי גליציה, בן תשע-עשרה שנה, וישב בארץ-ישראל עד 1913, תחילה ביפו ואחר-כך בשכונת נווה-צדק, ובירושלים. הסיפורים שכתב באותה תקופה, ושתיארו את החיים ביפו בראשית המאה, כגון – "גבעת החול", "לילות", "אחות" ו"שבועת אמונים" – אין בהם נגיעה לשאלה הערבית. כולם מתרחשים בנוף שחלקו בדוי, דימיוני, וחלקו אמיתי, בעצם כולו מציאותי, עם הילה מאוד רומאנטית שמקשטת סיפורי אהבה ראשוניים המתרחשים ביישוב הקטן, היהודי, שליד יפו, בנווה-צדק, והם כמנותקים מהסביבה המזרחית, הכבדה, הרוחשת צבעוניות אך אולי גם איום על מהותו של האדם היהודי, ועל קיומו. אופייני הדבר שבסיפורים שכתב בראשית המאה, הנושא הערבי אינו בולט כלל וכלל.

לימים חזר עגנון לתקופה הזו ברומאן הגדול "תמול שלשום", שחלקים ממנו החלו מופיעים מ-1931, וכולו התפרסם בספר ב-1945. כאן כבר ישנה התייחסות יותר ברורה, אם כי מאוד-מאוד לא מרכזית, לנושא הערבי.

עגנון נסע לגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה, נשאר שם, וב-1924 חזר לארץ-ישראל. ב-1927 התיישב בשכונת תלפיות שבדרום-ירושלים, ובמאורעות 1929 נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו, ירד לטימיון.

ב-1931 חזר עגנון לגור בתלפיות. הסיפורים היותר מאוחרים, כמו "תחת העץ" ו"מאויב לאוהב", וכן הרומאן "שירה", שנדון בהם בחלקה השני של השיחה – מתייחסים לתקופת עלייתו השנייה של עגנון לארץ-ישראל, ובעיקר לאותו מאורע טראומאטי של שדידת ביתו, שריפת כתביו, או שדידתם, מאורע שפיכח אותו ביחסו אל השאלה הערבית, וכנראה גם קבע עמדתו את בוויכוח, ויכוח די מר ונוקב, שהיה לו אז עם ידידיו ורעיו מאנשי "ברית שלום".

יצחק קומר, גיבור הרומאן "תמול שלשום", הוא, כעגנון, בחור צעיר מגליציה, שעולה לארץ-ישראל בעשור הראשון של המאה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו תקופת העלייה השנייה. יצחק קומר מתנודד באהבתו בין סוניה היפואית, שהיא גננת וגם קצת חופשית בהליכותיה, לבין שפרה הירושלמית. בשפרה הוא פוגש כאשר הוא חוזר לאורח-חיים דתי ומשתקע בקרב היישוב הישן, בירושלים. שם הוא נישא לשפרה, בת ר' פייש, ובהמשך גם בא עליו שם, על יצחק קומר, סופו הטראגי.

על פי שורש-נפשו יצחק הוא בחור הססן, ביישן ופאסיבי, כמו הירשל, גיבורו של עגנון ב"סיפור פשוט", וכמו לימים – מנפרד הרבסט, גיבור הרומאן "שירה". אבל, כמו גיבורים פאסיביים אחרים של עגנון, נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול להיות אקטיבי, שהוא יכול לשלוט, לעשות דברים שבעצם מתברר שהוא אינו יכול לעשותם.

לאחר שיצחק יוצא מחדרה של סוניה, שם הניחה לו לו לנשקה ולמשמש בחולצתה, (וזה הכי הרבה ביחסי מין חופשיים, שהיה מותר או נהוג באותה תקופה) – נדמה לו, ליצחק, שהוא יכול לשלוט בעולם וכי כוחו עימו והוא אדם אקטיבי, גברי. כאן בא קטע מעניין, מאוד סמלי, שקושר את היחס לאישה, לכלבים ולערבים – עם הפאסיביות של הגיבור העגנוני.

חוזר לו יצחק מאצל סוניה שמח וטוב-לב. והואיל והוא שמח, שמח הוא עם כל אדם. שומר-לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד, שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עימו. מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו. אמר השומר: 'מה אתה אומר, אחי? כלב זה נאה? כלב שנגנב ממני, נאה היה. עורו היה חום כעיני איילה.'

אמר יצחק: 'עור חום אתה מבקש? מחר יהיה לך כלב חום.'

אמר השומר: 'יש לך כזה?'

אמר יצחק: 'מבקש אתה אדום – מחר אתה מוצא אדמוני.'

אמר השומר: 'דיר של כלבים יש לך, אחי?'

אמר יצחק: 'אפילו זנב של כלב אין לי.'

אמר השומר: 'בכשפים אתה מעלה אותם?'

אמר יצחק: 'סממנים שונים יש לי, ואם אתה רוצה – הריני צובע את כלבך חום או אדום או צהוב או ירוק.'

אמר השומר: 'מימיי לא ראיתי כלב ירוק.'

אמר יצחק: 'ואני יכול לעשות לך כלב ירוק.'

צחק השומר וצחקו שניהם.

אמר יצחק: 'אני ראיתי כלב שאוחז מקל בפיו ואינו מניחו אפילו שעה קלה.'

אמר השומר: 'של צוקר הוא?'

אמר יצחק: 'לא, של משי.'

אמר השומר: 'כלב כזה אינו נושך ומקל כזה אינו חובט.'

אמר יצחק: 'מי יודע?'

הפשיל השומר את שפתיו וצחק.

אמר יצחק: 'אי אתה מאמין?'

אמר השומר: 'אני הייתי מוציא את המקל מתוך שיניו של הכלב ומכה בו את הכלב.'

אמר יצחק: 'מי ידמה לכם, הלא אפילו את נשיכם אתם מכים.'

אמר השומר: 'מי ששווה את המקל – לוקה.'

צחק יצחק, וצחק השומר.

שכחנו לציין, אך מי שקרא את "תמול שלשום" יודע, שיצחק היה צבע במקצועו. לכן סבר שבאמצעות המכחול הוא יכול לצבוע את הכלב, כחפצו של השומר הערבי. המקל שעליו הוא מדבר כאן, הוא מקל שנתון בפי כלב צהוב, שמרוקם על שמיכה צבעונית, שכיסתה את מיטתה של סוניה.

דומה כי ברובד הסמלי העמוק-יותר של הסיפור קיים קשר בין הכלב, האישה, החטא והבגידה. ליצחק נדמה לשעה קלה שהוא נמצא על צד הגברים שיודעים לשלוט בנשותיהם, לשלוט בדימונים שמתפרצים לצאת מתוך נפשן, לשלוט בהקשר האירוטי, שנתפס כאן כמסוכן. הוא רואה בשומר הערבי סמל ליכולת לשלוט ברובד הדימוני, לשלוט באישה, ולהיות גיבור אקטיבי – שלא כמוהו בעיני עצמו עד כה – גבר שניכר בהססנותו, בביישנותו, ובתחושות החטא שלו לנוכח המכלול של החיים האירוטיים, שבעיניו הם החלק הנמוך, האפל יותר – של הקיום.

לימים מביא המכחול על יצחק את אסונו. לאחר שהוא עובר לירושלים, הוא ממשיך במלאכתו כצבע, וצובע את האותיות: "בלק" על גבו של כלב-רחוב, כלב-חוצות, ומוסיף עליו את המילים – "כלב משוגע". בצורה סמלית, עצם כתיבת המילים הופכת את הכלב לכלב שוטה. לא עובר זמן והוא נושך את יצחק, וזה מוצא מותו לאחר שנכשל בניסיון להתגבר על אותה מהות אפלה, דימונית, של החיים, שמסומלת בכלב.

כאן צריך לציין כי יפו של עגנון, בייחוד ב"תמול שלשום", מתוארת במידת-מה כגן-עדן עלי-אדמות כי היא יפה, "יפו יפת ימים", כך נופה, ופרדסיה – ואילו ירושלים, לעומתה, מתוארת בצורה מאוד קשה, עיר מלאה אבק, לכלוך ותככים בין בני הדתות והעדות השונות – עיר מאוד לא סימפאטית, אם כי דווקא בה היה נדמה ליצחק שימצא את מנוחתו, בבורחו מן החיים החילוניים, החדשים, הציוניים, של העלייה השנייה. אך בכל אלה אין קשר לערביות. יפו יפה, למרות שכמעט כולה יישוב ערבי, והדבר אינו מפריע לגיבורי עגנון, ואילו ירושלים, שרובה יהודים, היא עיר קשה, ולא בגלל שחלק מתושביה הם ערבים עוינים, או משהו בדומה לזה.

בסוף ימיו של יצחק בירושלים, כאשר המהות הדימונית, הכלבית, מכריעה אותו, גם אז אין לכך שום קשר לאותה פגישה עם השומר הערבי, לשיחה על אודות המקל, והיכולת להכות את האישה או את הכלב. עגנון אינו מתפתה לתאר את השתגעותו של יצחק, ואת קשיחותו של הנוף הירושלמי, בייחוד האנושי, מתוך קשר כלשהו לשאלה הערבית.

אם לסכם תקופה זו ביצירת עגנון – הן בסיפורי יפו הראשונים, שהערבי אינו נזכר בהם, והן ב"תמול שלשום" – הגיבור העגנוני, ואחד מהם יצחק קומר – מטייל בארץ-ישראל כשם שטייל לפני כמה דורות זקנו של יצחק, ר' יודל חסיד בגליציה, תוך התעלמות כמעט גמורה מהסביבה הלא-יהודית. אולי יש בכך שמץ מהמשך הווייתה של הגלות, אותה גלות שברנר ראה אותה כנמשכת בארץ-ישראל, והצטער עליה. עגנון מתאר את תקופת הראשית ההיא רק בתוך סביבתה היהודית. וברוב המקרים דומה שהסביבה הערבית אינה קיימת כלל.

*

נעבור לשני סיפורים קצרים, המצויים בקובץ "אלו ואלו", שהופיע בשנת 1941. הם נכתבו ודאי שנים אחדות קודם לכן, ועומדים בצל מאורעות 1929, שבהם, כפי שהזכרנו, נשדד ביתו של עגנון, והיה עליו לגלות מביתו לשנים אחדות, עד שחידשו.

בסיפור הראשון, "תחת העץ", מתחיל המספר ואומר – "פעם הייתי מהלך להביא שתילים לדגניה." אדם שהולך להביא שתילים לדגניה אינו דווקא אדם דתי. הוא שייך אולי לאנשי העלייה השנייה, או לעלייה השלישית. והנה פוגש המספר, על דרכו, שר ישמעאלי, כלומר – ערבי, בשם איברהים בי, שמשבח את חריצותם של היהודים בהפרחת שממות הארץ. ומתנהל ויכוח בין איברהים בי לבין המספר, והשר הערבי אומר לו:

 "אם כל כך חכם אתה, אמור לי, ארץ זו, למי היא מיועדת? ומי עתיד לתפוס בה את המלכות?"

המספר, שהוא יהודי, מתלבט איזו תשובה ישיב לשר, ולבסוף אומר לו:

 "אדוני יודע למי נתן הקדוש-ברוך-הוא את ארץ-ישראל, ולמי הבטיח להחזירה."

מדובר כאן בעצם בוויכוח בין שתי דמויות מייצגות, יהודי וערבי, בנושא – למי ניתנה על הזכות על הארץ. יש לי חשש שהתשובה של עגנון לא ניתנה מתוך אמונה דתית דווקא. אני לא רוצה להטיל ספק באמונתו של עגנון עצמו, אלא חש שישנה כאן מעין התחכמות גליצאית בכך שהוא מחייב את השר הערבי, שמאמין באללה, לקבל דברי אלוהים שהארץ שייכת ליהודים, כאילו זו אינה הכרעה חופשית של האדם היהודי, אלא מכוח-תורתו הוא אינו רשאי להתכחש לה.

התחכמות – כי איך הדברים הללו מסתדרים עם ההתיישבות, החילונית-ברובה, עם המפעל הציוני? הלא אי אפשר לומר שקיים קשר חד-משמעי בין קיום מצוות הדת (כביכול) מצד הציונות, שהיא תנועה לא-דתית מתחילתה, לבין התשובה של עגנון ששייכת לאופרה אחרת – והיא הוויכוח בבעייה הלאומית בינינו לבין הערבים.

עגנון נוקט גישה הדומה לזו של הרב קוק, שנתן בשעתו הסבר דתי לציונות הכללית, באומרו שניצוצות הקדושה נמצאים במעשה החילוני בארץ-ישראל, ועגנון בסיפורו אומר כי "ישיבת ארץ-ישראל גדולה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה."

עד כמה מסוכנת הדרך של מתן צידוק תיאולוגי לציונות, כדי לחזקה-כביכול בסכסוכה הלאומי עם הערבים, תעיד התופעה שבקרב החוגים של גוש אמונים, הרואים עצמם תלמידי הרב קוק, קיבלה גישתו מימד של חילול-שמיים בכך שהם רואים את מצוות ההתנחלות בארץ-ישראל כחשובה ביותר במצוות היהדות, ובשמה הם מעניקים לדת היהודית מימד חדש, לא-אנושי, מפלצתי ומפחיד.

הסיפור הבא, "מאוייב לאוהב", נדפס אף הוא בקובץ "אלו ואלו", שהופיע לראשונה בשנת 1941. צירוף המילים – מאוייב לאוהב, מאפיין את גישתו של עגנון השם כאילו אומר כבר הכל, ואפשר לצטטו. הסיפור עומד בסימן שדידת ביתו של עגנון במאורעות 1929, בפרבר, או שכונת תלפיות, שבירושלים, והוא מסופר כאגדה:

עד שלא נבנתה תלפיות, היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו, רוחות עזים וקשים, יושבים שם בהר ובעמק, בגבעה ובגיא, ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה ארץ.

פעם אחת הזדמן המספר לתלפיות. המקום מצא חן בעיניו לגור בו. אבל הרוח זרקה כובעו, פיזרה בגדיו והפילה אותו. חזר המספר לעירו, לירושלים. לאחר זמן שוב משכו אותו רגליו לתלפיות, הפעם הוא הקים שם אוהל. בא הרוח בלילה והפיל את האוהל. המעשה הזה חזר בצריף, שהרוח הסיע אותו, ואפילו בבית קטן, שבנה המספר, ובא הרוח והפיל את קירותיו ואת גגו.

לבסוף הגיע המספר למסקנה שרק בית גדול וחזק יעמוד נגד הרוח. הוא שכר פועלים טובים, העמיק את היסודות, ובנה בית איתן. (זו היתה, כנראה, התקופה שבה בנה עגנון, בשנות השלושים, את ביתו, שעומד עד היום בתלפיות). ואז בא הרוח כמנהגו, הציג עצמו כשכן, ניסה לפרוץ דרך החלון, דרך הדלת הנעולה, ולא הצליח. גם לא עלה בידיו לשבור את העצים שהמספר נטע סביב ביתו.רק אז הרוח, שהוא כסמל לשכנים הערבים, בא לידי השלמה עם המספר, ומדוע? מסיבה אחת ויחידה – מעתה המספר חזק דיו לעמוד נגדו. זהו המהפך מאוייב לאוהב, כנאמר בסיומו של הסיפור:

מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח, ובא בדרך-ארץ. והואיל שהוא נוהג עימי בדרך-ארץ, נוהג אף אני עימו בדרך-ארץ. כשהוא בא – יוצא אני לקראתו, ומבקש ממנו לישב עימי על ספסל שבגן, שבין האילנות, והוא בא ויושב, וכשהוא בא – מביא עימו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים, ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל-תשובה גמור, איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת, שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

עדיין יש בדברים האלה עקבות גישה רומאנטית, אפילו הרצליאנית, אופטימית. האם עגנון היה כה תמים לחשוב שהערבים יאהבו את היהודים על שום כוחם של האחרונים.

*

בשנת 1930 נדפס בירחון "מאזניים" "מדרש זוטא" של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש", ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

יש קשר ברור בין שני הפרקים הללו לרומאן "שירה", ומיד נסביר. אמרנו – תקופת כתיבתם היא לאחר מאורעות 1929, שבמהלכם גם נשדד ביתו של עגנון, והנה הרבסט, גיבורו של עגנון ב"שירה", היה חבר ב"ברית שלום", וגם בו ובמשפחתו אירע מעשה דומה. משפחת הרבסט גרה בבקעה, שכונה סמוכה לתלפיות, (עגנון הסיט קצת את מקום העלילה), ובמאורעות 1929, ביתה ניטש, והיחסים הטובים שהיו להם קודם לכן עם שכניהם הערבים – התערערו, ומשעת הנטישה של הבית, ושדידתו, גם תחילת ערעורו ותהייתו של הרבסט – האם חבריו הפאציפיסטים, מאנשי "ברית שלום", אכן צודקים?

 "מדרש זוטא" של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג "ברית שלום". את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים, ולכן הוא גם שם הפרק שאנו עוסקים בו.

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי "ברית שלום". בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של "וגר זאב עם כבש" אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב "אין משיחין בשעת הסעודה", הוא אינו להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש.

בחלקו השני של המדרש מתוארת התכנסות כת קטנה של כבשים:

נתכנסה כת קטנה של כבשים, ואמרו: "כל צרות רעות שמתרגשות עלינו, לא באו אלא בשכר פעייה אחת שפעה ישעיהו בספרו. כל זמן שלא נתמחקה אותה נבואה של 'וגר זאב עם כבש' – אין לנו תקומה, חס ושלום, מפני הזאבים."

אמירה זו מקבילה להתרחשות המתוארת ברומאן "שירה", בקטע אירוני, (וכמעט כל מה שנאמר כאן בשאלה הערבית, נאמר באירוניה מרירה); חברי "ברית שלום" מתכנסים בביתו של אחד מהם, בשכונת רחביה בירושלים, לדאוג ולטכס עצה, שלא יקפחו חלילה יהודים את הערבים. כותב עגנון:

פעם אחת הלך הרבסט אצל אחד מחבריו, לברכו לחנוכת ביתו, שבית בנה לו ברחביה. עם שהם אוכלים ושותים ומשיחים, הרגיש הרבסט בחברו שהוא עצב. אמר לו: "אירע אותך דבר?"

אמר לו: "אותו הדבר אירע אותך ואותי ואת כל יהודי הדר בארץ-ישראל, שכל יהודי הדר בארץ-ישראל – דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו."

המשל של עגנון על הזאבים והכבשים קשור קשר בל-ייפרד לרומאן "שירה". הבעייה של הכבשים אינה הזאבים בלבד אלא גם, כך בחלקו השני של המדרש, "כבשים בני שנה תמימים", אלה הכבשים שמועלים לקורבן בבית-המקדש; עגנון טוען, באירוניה, שלא רק הזאבים טורפים את הכבשים, אלא גם המנהיגים של הכבשים, גם אלה שמשתמשים בהם, למרות שעל רווחתם הופקדו – מקריבים את הכבשים ואוכלים אותם.

הלך מחשבה זה מגיע לביטוי מעניין בסופה של אותה יצירה נפלאה, "שירה", אבל מן הראוי לגעת קודם בנושא אחר, שחיוני להבנת עולמו של הרבסט. הרבסט בוגד באשתו, הנרייטה, עם האחות שירה. הוא כאילו רוצה לממש איזו מהות אקטיבית, חדשה – ופה אנו חוזרים למקרה יצחק קומר – הרבסט חושב שמעתה הוא נימנה על סוג הגברים, שיכולים לעשות שהם רוצים, למשול בנשים, וכי הוא מסוגל להתגבר על המהות הפאסיבית, הפאציפיסטית עדיין, שנותרה בו מתקופתו הקודמת, לפני ההתפכחות.

לילה אחד, כאשר הרבסט חוזר מבילוי אצל האחות שירה, בליוויית מומר בשם שכרסון, ניצלים השניים בנס מכדור אקדח של מרצח ערבי, שארב להם בדרך. הם איחרו, כנראה, את האוטובוס, ולכן הלכו ברגל, וכך אירעה ההתנקשות בחיי הרבסט.

קודם לכן, באותו לילה, סיפרה שירה להרבסט, בטרם שנפרד ממנה, על מהנדס שהיכה אותה פעם אחת בשוטו, ובכך גרם לה ריגוש מיני עז. סיפור המעשה הזה – כיצד היכו את שירה, ואז באה לידי פורקנה, מושך את הרבסט להתייחד איתה, ונדמה לו שגם הוא שייך לאותם אלה שמסוגלים לשלוט באישה באמצעות השוט והמקל.

והנה, שעה קלה לאחר מכן, הרבסט כמעט נהרג באקדח, זה כלי-הנשק שבגלל השקפת עולמו הקודמת סירב ללמוד להשתמש בו, להגנתו. פעולת האקדח נגד הרבסט דומה לפעולת המכחול של יצחק קומר נגד עצמו. נדמה היה לו, ליצחק, שהמכחול הוא כמקל, ואפשר לשלוט באמצעותו בכלבים, אך בסופו-של-דבר לא ידע להשתמש בו כהלכה, ורק עורר באמצעותו את הדימונים, שהביאו עליו את סופו, במחלת כלבת הנוראה.

סופו של הרבסט שהוא חפץ להשתקע, יחד עם שירה, בבית המצורעים בירושלים, שבו היא מאושפזת. מכל מאהביה משתייר רק הוא עימה. הסיום הופיע בפרק האחרון של "שירה", שהתפרסם בעיתון "הארץ" שנים אחדות לאחר צאת לאור של הספר עצמו. הקץ הזה דומה להשתקעותו של עדיאל עמזה בבית המצורעים, בסיפור "עד עולם", של עגנון, וכמובן – לפרשת השתגעותו ומותו של יצחק קומר.

לקיום הערבי יש שתי פנים סמליות ב"שירה". הוא סמל לכוח השלטון הפאלי, הפרימיטיבי, אך הוא גם ביטוי להתהפכותו הדימונית לכדי כוח שמאיים על החיים, זאת משום שהרבסט בורח מייעודו כגבר, כאמן, כאיש אמונה, כאיש מדע וכאיש הגנה – והוא מתפורר.

כדאי להזכיר שישנה עוד נקודת השקפה מעניינת ב"שירה", והיא עמדתה של תמרה, בתו של הרבסט. היא אינה מקבלת, וכמוה גם אשתו של הרבסט, הנרייטה, אבל בייחוד בתו – אינה מקבלת את תלישותו הפאציפיסטית. היא עצמה חברה בארגון אקטיביסטי קיצוני, באחת המחתרות. בסופו של הרומאן ישנו ויכוח בין תמרה לאביה, ומסתבר שלמרות השקפותיו הפאציפיסיטיות, שהן כאמור בשלב של התפכחות, לאחר שדידת ביתו, הוא כנראה גאה בכך שבתו אינה הולכת בדרכיו.

ב"שירה" מופיעה גם דמות חברה של תמרה, בשם אורזולה כץ, צעירה יהודיה, ילידת וינה, שבאה להתגורר בבית משפחת הרבסט. אורזולה עובדת כפקידה במשרד, אצל ערבי עשיר מאוד, מוסטפה אפנדי. למרות שמסדרים לה עבודה דומה במוסדות הלאומיים – היא חוזרת לעבוד אצלו, ובקטע מסויים, עגנון כותב שאינו רוצה להמשיך לספר מה עלה בגורלה של אותה אורזולה. לקורא יש הרגשה ברורה שהלכה בעקבות הערבי. ואגב, מקרה דומה אירע בשעתו בקרובת-משפחה של עגנון, ולפני שנים אחדות, ולפני שנים אחדות היתה על כך כתבה באחד העיתונים.

סיכום את יחסו של עגנון לשאלה הערבית מראה שעמדתו אינה שונה בהרבה מזו הדורשת כוח, האקטיביסטית, של ברנר – אבל יונקת מתחושות אחרות. ברנר, מיד בראשיתו בארץ, חש בכורח הזה, היה מאוד פסימי, ולכן אמר – כוח, כוח נחוץ. ואילו עגנון התייפיף באגדות, חי כאילו במנותק מן המציאות, וניסה להתעלם מכך שהיא אינה, וגם לא היתה, של יהודים בלבד. רק לאחר שדידת ביתו ב1929-, והקרע שחל בינו לבין אנשי "ברית שלום", שמאוד כעסו עליו אחר שליגלג עליהם בפרסום "מדרש זוטא" – רק אז הולכת ומחלחלת בו יותר ויותר עמדה לאומית, די קונבנציונאלית – האומרת שהכוח וההשתקעות בארץ, ולא החלומות הפאציפיסטיים – הם שיביאו להכרת הערבים בנו.

עם זאת, מתוך אותה אירוניה, אומר עגנון, כמסתכל צעד אחד קדימה, כי בשעה שהכבשים נעשים אכזריים – הם גרועים מבעלי-חיים אכזריים שנולדו באכזריותם, ועתידים הכבשים לסבול לא רק מן הזאבים אלא גם מן הרועים, ומן הכבשים שמושלים בכבשים.

קריאה מומלצת לשיחה תשיעית

ש"י עגנון: "תמול שלשום" (1945-1931), "תחת העץ" (1941), "מאוייב לאוהב" (1941), "מדרש זוטא" (1930), "שירה" (1971-1949).

מאמרי אהוד בן עזר:

הזאבים והכבשים. (ש"י עגנון). מאזניים. פברואר 1973.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, נהניתי מהגיליון כרגיל. 

אשלח חיבוק תודה לזיוה שמיר על הרשימה לזיכרו של זיסי סתוי שאכן היה עורך ואיש ספרות מיוחד במינו. זיוה הזכירה את המוספים הספרותיים המפוארים של אותה תקופה וחשתי צביטת געגועים בלב. 

תודה לה ולך כמובן. 

שלך 

אלי עמיר

* ג'וחא: אפילו שאני קצת אהבל – אני לא מצליח למצוא הבדל בין בנימין נתניהו לבין בנט לפיד גנץ – בהיערכות ובפעילוּת של ישראל נגד סכנת הגרעין האיראני!

* אהוד יקר, היה לי הכבוד והעונג לעבוד עם זיסי סתוי כקולגה במשך 23 שנה ב"ידיעות אחרונות" (1972-1995). היה אחד מהעורכים הרציניים, אדם, ידען, רחב אופקים, קפדן מאוד בעבודה, ועם זאת, צנוע, לא מתנשא, אדם שמדורי הספרות היו משוש חייו (נוסף לדבורה רעייתו ולשני ילדיו, שזכיתי להיות בבר-מצווה שלהם). לא פעם הוא החמיא לי, "איילה, כשאת עוברת על טקסט, הוא ערוך מצוין." מותו גרם לי עצב רב, אף שידעתי כבר מזמן שמצבו הבריאותי קשה.

יהי זכרו ברוך,

איילה זמרוני      

אהוד: גם אני אסיר תודה לזיסי סתוי על שנים ארוכות שבהן כתבתי מדי יום שישי במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכתו, וגם השתתפתי בעוד מפעלים ספרותיים, בשידורים ובאנתולוגיות, שערך.

בחג היובל של המדינה הוא יזם ב"ידיעות אחרונות" פרסום רשימה של 50 הספרים הבולטים שבכל שנה ושנה, עם צילום כריכותיהם, ונתן את "המחצבה" כספר המייצג את שנת 1963. על כך יצא עליו קצפם של נטורי הספרות העברית, הפעם זו ה"מזרחית" – ובראשם ניסים קלדרון, והם דרשו למחוק את שמי מהרשימה. ואכן, לאחר כשבוע נוסף הופיעה ב"ידיעות אחרונות" רשימה מתוקנת של 50 הספרים – ללא "המחצבה".

מתוך היומן שלי מיום 20.6.1999: "כאשר כלל זיסי סתוי לפני שנה את 'המחצבה' ברשימת 50 הספרים של המדינה, יצא [ניסים קלדרון] נגד הספר מעל דפי המוסף, וכתוצאה פורסמה רשימה מתוקנת ובה 'המעברה' של בלס במקום 'המחצבה'."

* שלום אודי. מאחר שאתה חוזר שוב ושוב על כך שכדאי לשתות מיצים ממותקים דיאט במקום מים, ואתה מתלונן על כך שממסים אותם סתם, אז לידיעתך: במרבית המיצים הממותקים דיאט (90%) יש חומר ממתיק שנקרא אספרטיים. החומר הזה מזיק מאוד. ככל שתשתה יותר ממנו – יותר נזק תכניס לגוף. את זה אני יודעת מן הבת שלי, מהנדסת כימית שעסקה בזמנו ביבוא האספרטיים לתעשייה בארץ. יצרני המשקאות הקלים מתעלמים מזה כי זה נוח להם. אז כדאי שלפני שאתה יוצא בהצהרות על כך שסתם ממסים את המשקאות הקלים – תבדוק היטב מה הסיבה לכך.

בנדלה

אודי: אני סומך על קביעותיו של סא"ל פרופ' עזרה זהר ז"ל, שוודאי ידע על הממתיקים המלאכותיים – כאשר המליץ בתוקף רב לשתות גם משקאות ממותקים כי שתיית מים בלבד אינה מְספקת בדרך כלל את מלוא הצורך של הגוף בנוזלים, בייחוד בקיץ הישראלי, ולכן אי שתייה מַסְפקת היא יותר מסוכנת מצריכת המשקאות הממותקים למיניהם.

ולא אמרתי בשום מקום, ולא אמר בשום מקום גם עזרה זהר – שיש לשתות מיצים ממותקים במקום מים – אלא בתוספת למים רגילים, וזאת כדי לעודד את השתייה ולהגביר את כמות הנוזלים שמקבל הגוף, כי לדבריו אנחנו לא שותים מספיק מים, בייחוד בקיץ.

* שלום מר בן עזר, קראתי אחדים מספריך, ואני מלא הערכה על המפעל העצום שיצרת, ואתה ממשיך לתחזק ולקיים (שזה הרבה יותר קשה ממה שנדמה). כמובן שמוצא אנוכי עניין בחלק מהדברים שמופיעים במכתב העיתי.

כאתאיסט ומראשוני הליגה למניעת כפייה דתית והתנועה לזכויות האזרח (רצ) התפעלתי למקרא חשבון נפש יהודי חילוני. שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק. זאת, כי הצגת תמונה מקיפה ומפורטת שלפי ראייתי משקפת מציאות ו[דברים ש]משכנעים (אולי לא רק את המשוכנעים/ות).

השירים של אסתר ראב מרטיטים גם היום. לפחות אותי.

בברכה,

רון הוז

אהוד: תודה.  את ההרצאה שלי היה אפשר ללמד בבתי הספר התיכוניים. אבל מה לעשות, אני סופר נידח שאפילו לא המציא מחדש את הגלגל – כפי שהמציאו ועדיין ממציאים אותו חדשות לבקרים – סופרים, פרופסורים והוגי-דעות עבריים חשובים, בני דורי.

* עלות החלב  בישראל. הפרות  המקומיות  שהיו בארץ ישראל, היו פרות ערביות דלות בשר ודלות חלב, וכך גם הפרות הדמשקאיות שהיו קצת יותר טובות מהערביות. ייצור חלב מודרני מצריך זני בקר מעולים שופעי חלב. לשם כך הובאו לארץ פרות הולנדיות וזנים הולשטיין פריזיים מאירופה. מגוון זני החלב שהובאו מאירופה, הותאם ופותח גנטית בישראל, זאת לפי ספר העדר של הבקר הישראלי – ובמשך  עשרות שנים.

ההזנה היסודית של הבקר באירופה היא מרעה ברוב השנה, וצמחייה ירוקה או חציר, שהוא עשב מיובש. בישראל ניתן לגדל את החצירים ללא השקייה רק בחורף.

לפרה יש 4 קיבות, על מנת שהיא תוכל לעכל חומר עשבי – תאית (צלולוזה) – וזאת כדי  ליצור חלב . בארץ, המזון  העיקרי שאנו מאכילים בו את הפרות הוא תערובת  של סובין – שאריות חיטה, כוסבה סויה – שאריות ייצור שמן, תירס  גרוס שהוא ייבוא  מארה"ב, וכן גרעיני כותנה, תחמיצים למיניהם (שמגדלים  בקיץ עם השקאה). כל אלה עולים הרבה יותר מהמרעה באירופה.

בנוסף לאלה קימת בישראל הוצאה על כשרות – בכל שלב של ייצור החלב ומוצריו. הוצאה לכשרות שמעלה ישירות את עלות ייצור החלב בכ-6-8%. וכן יש בישראל מיסוי על כל התשומות והכלים הדרושים לייצור החלב.

מהצד השני – באירופה, יש מדיניות כלל-אירופאית של תמיכה בחקלאות ובייצור החלב.  הממשלות מסבסדות את גידול הבקר, את  החקלאים ואת המחלבות וגם את ייצור הבשר מרפת החלב. 

והתוצאה כמובן, כאשר בישראל אין סיוע לחקלאות – החלב ומוצריו, שיגיעו  מאירופה, יהיו יותר זולים לקונה מהחלב מהייצור המקומי. ובעצם אנו מקבלים – בייבוא  חלב ומוצריו לארץ,  בעקיפין את הסיבסוד האירופאי.

 לדעתי זו הדרך הבטוחה לחיסול משק החלב והחקלאות בישראל. וכל זה בניגוד לערכי הציונות שהחליטה על הצורך שהעם היהודי יחזור לעבודת אדמה ולייצור חקלאי.

בברכה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

* ההתבטאויות המטופשות של טראמפ על בנימין נתניהו ["ידיעות אחרונות", 10.12] מראות שסיכוייו של טראמפ לחזור ולהיות נשיא ארה"ב פחותים בהרבה מסיכוייו של נתניהו לחזור ולעמוד בראש ממשלת ישראל.

* האם בביקורו באבו-דאבי, בנט יזכיר את נתניהו, אשר בלעדיו הוא מעולם לא היה מגיע לביקור הזה, וגם לא היה מצליח להשיג את השלום עם אבו-דאבי!

* זה בסדר גמור שהורידו את האבטחה לבני משפחת נתניהו במלאת חצי שנה להדחתו, וכך,  גם בעזרת החוקים שימנעו ממנו להיבחר כראש ממשלה, תושלם מלאכתם של מפגיני בלפור שעכשיו יוכלו לפגוע בנקל במשפחת נתניהו. איזו ממשלה חכמה ונפלאה יש לנו! איזו הכרת תודה! תכינו, תכינו את החרא לזרוק על משפחת נתניהו! – כי מעכשיו, אחרי חצי שנה של אבטחה – דמם הפקר!

מה שלא ברור הוא אם רק מבני-משפחתו של נתניהו הוסרה האבטחה או גם ממנו עצמו? נדמה לנו שהוא עצמו ימשיך להיות מאובטח, גם כשהוא נמצא בביתו בקיסריה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל