פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1711

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בשבט תשפ"ב, 6.1.22.

עם הצרופות: 1. יאיר פרג'ון. צילום עופר בלנק. 2.  יד לאישה הלוחמת. צילום אבישי טייכר.

 3. הארמון. 4.מרפסת יפה בארמון, עם הריצוף המקורי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: ערב בירושלים. // זיוה שמיר: תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל. משחקי כיסאות. על שירה של לואיז גליק "אוורנו". // אורי הייטנר: 1. הנדבך הראשון של השדרה המזרחית. 2. צרור הערות ‏5.1.22. // מנחם רהט: לא כל לשון הרע היא לשון הרע. //  עמנואל בן סבו: 1. ואז צה"ל תקף וההרתעה שבה. 2. התור בבית התבשיל רק מתארך. // רוֹן גֵּרָא: יְשִׁישָׁה בְּמִרְפְּאַת הָעֵינָיִם. // דוד מלמד: סיפורה של שכונה: צ'לנוב. // עדינה בר-אל: שומר הארמון והדיונות. איש של טבע, סביבה ואהבת ארץ ישראל. // אהוד בן עזר: הפרוזה של אסתר ראב. // אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20. שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך. // עקיבא נוף: מול הר סיני בבוקר שאחרי. // ממקורות הש"י. // נעמן כהן: יגאל קיפניס ומושג "השלום" האורווליאני.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

ערב בירושלים

יְחַבְּקֵךְ בְּרִיסֵי עֵינָיו. וּבַחוּץ

יוֹם סַגְרִיר. אִם יִרְקַע בְּרַגְלָיו

לֹא תִּשְׁמְעִי. עֵת יַעַטְפֵךְ בְּגִמְגּוּם

וּבְרַחַשׁ עָמוּם וְחָרְפִּי

תִּמָּצֶאנָה שְׂפָתָיו מְתוּחוֹת

לִקְרַאת חַלּוֹן קוֹפֵא –

וּבִרְצוֹתוֹ לְדַבֵּר אִתָּךְ

אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים

מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ.

1962

* * *

זיוה שמיר

תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל

משחקי כיסאות

על שירה של לואיז גליק "אוורנו"

את אחד הפתגמים הידועים על הזִקנה טָבע השחקן והזמר מוריס שבלייה שאמר כזכור באירוניה: "הזִקנה אינה גרועה  כל כך בהתחשב באלטרנטיבה."

לואיז גליק, המשוררת היהודייה האמריקנית שזכתה לא מכבר בפרס נובל לספרות, מתארת את חוויותיה כאישה בודדה ההולכת ומזדקנת לעיני צאצאיה – בנה ונכדיה. הם חוששים שאִמם,  שכבר אינה במיטבה ובמלוא כושרה המנטלי, תאבּד את צלילות ומתבוננים בה בחיבה ובאמפתיה, אך  גם מלגלגים בלי שמץ זדון על תופעות  הזִקנה שלהּ.

לואיז גליק. מתוך ויקיפדיה

היא רואה ושומעת אותם מתלחשים על מצבה, ואחד מהם טוען שהזקֵנים אוהבים לדבר במונחים מופשטים, כי  הם שכחו את שמותיהם של האובייקטים הפשוטים ביותר – כיסא, למשל. גם היא משחיזה את נשק האירוניה, ומשלמת לאוהביה, הדואגים לה, כגמולם. לואיז גליק המזדקנת טוענת כנגדם  באירוניה עצמית שבמשך שישים שנה היא ישבה על כיסאות, ומעתה היא אינה זקוקה להם יותר. למותר לציין: "chair"  באנגלית אינו רק הרהיט הקרוי 'כיסא', אלא גם התפקיד שממלאים האנשים הבכירים – יושבי הראש – היושבים עליו:

Averno  

Louise Glück

Averno. Ancient name Avernus. A small crater lake,

ten miles west of Naples, Italy; regarded by the

ancient Romans as the entrance to the underworld.

You die when your spirit dies.

Otherwise, you live.

You may not do a good job of it, but you go on —

something you have no choice about.

When I tell this to my children

they pay no attention.

The old people, they think —

this is what they always do:

talk about things no one can see

to cover up all the brain cells they’re losing.

They wink at each other;

listen to the old one, talking about the spirit

because he can’t remember anymore the word for chair.

It is terrible to be alone.

I don’t mean to live alone —

to be alone, where no one hears you.

I remember the word for chair.

I want to say — I’m just not interested anymore.

I wake up thinking

you have to prepare.

Soon the spirit will give up —

all the chairs in the world won’t help you.

I know what they say when I’m out of the room.

Should I be seeing someone, should I be taking

one of the new drugs for depression.

I can hear them, in whispers, planning how to divide the cost.

And I want to scream out

you’re all of you living in a dream.

Bad enough, they think, to watch me fall apart.

Bad enough without this lecturing they get these days

as though I had any right to this new information.

Well, they have the same right.

They’re living in a dream, and I’m preparing

to be a ghost. I want to shout out

the mist has cleared —

It’s like some new life:

you have no stake in the outcome;

you know the outcome.

Think of it: sixty years sitting in chairs. And now the mortal spirit

seeking so openly, so fearlessly —

To raise the veil.

To see what you’re saying goodbye to.

אַוֶרְנוֹ

לואיז גליק

אוֶרנוֹ שמו העתיק אָוֶרנוּס. אגם מכתש קטן,

עשרה מיל מנאפולי, איטליה; בימי קדם ראו

בו הרומאים את מקום הכניסה לשְׁאוֹל.

אַתָּה נֶחְשָׁב כְּמֵת כְּשֵׁנִּשְׁמָתְךָ מַגִּיעָה אֶל מוֹתָהּ.

עַד אָז אַתָּה בְּעֶצֶם חַי.

אוּלַי אֵינְךָ מְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אֲבָל אַתָּה מַמְשִׁיךְ –

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמִּחוּץ לִשְׁלִיטָתְךָ.

כְֹּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת לִילָדַי

הֵם לֹא שָׂמִים לֵב לִדְבָרַי.

הַזְּקֵנִים, כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים,

וְזֶה מַה שֶּׁהֵם תָּמִיד עוֹשִׂים:

הֵם מְדַבְּרִים רַק עַל דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם

וְזֹאת כְּדֵי לְפַצּוֹת עַל כָּל תָּאֵי הַמֹּחַ שֶׁאוֹבְדִים לָהֶם.

קוֹרְצִים הֵם זֶה לָזֶה,

הַקְשִׁיבוּ לַזְּקֵנָה הַזֹּאת שֶׁמְּדַבֶּרת עַל הַנְּשָׁמָה,

זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁהִיא כְּבָר שָׁכְחָה אֶת הַמִּלָּה כִּסֵּא.

זֶה אָיֹם וְנוֹרָא לִהְיוֹת לְבַד.

וְאֵין לִי כַּוָּנָה לִחְיוֹת לְבַד –

לִהְיוֹת לְבַד כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרֶיךָ,

אֲנִי דַּוְקָא זוֹכֶרֶת אֶת הַנִּדְרָשׁ בִּשְׁבִיל לוֹמַר כִּסֵּא.

אֲבָל רוֹצָה לוֹמַר שֶׁאֵין לִי בּוֹ עִנְיָן.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּמַחְשָׁבָה

עָלַיִךְ לְהִתְכּוֹנֵן

בְּעוֹד זְמַן-מַה הַנְּשָׁמָה תַּתְחִיל כְּבָר לְוַתֵּר –

כָּל הַכִּסְּאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כְּבָר לֹא יוֹעִילוּ.

בָּרוּר לִי מָה אוֹמְרִים עָלַי כְּשֶׁאֲנִי מִחוּץ לַחֶדֶר.

הַאִם עָלַי לִרְאוֹת מִישֶׁהוּ, לָקַחַת אֶת

אַחַת מֵהַתְּרוּפוֹת הַחֲדָשׁוֹת נוֹגְדוֹת הַדִּכָּאוֹן.

אֲני שׁוֹמַעַת אוֹתָם, לוֹחֲשִׁים, אֵיךְ יִתְחַלְּקוּ בַּהוֹצָאוֹת.

וַאֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק:

אַתֶּם כֻּלְּכֶם חַיִּים בְּתוֹךְ חֲלוֹם.

זֶה רַע, כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים. לִרְאות אוֹתִי קוֹרֶסֶת

זֶה רַע גַּם בְּלִי הַהַרְצָאוֹת הַנִּשְׁמָעוֹת לָאַחֲרוֹנָה

כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי זְכוּת לִרְכֹּשׁ מֵידָע חָדָשׁ.

נוּ, טוֹב. הֲרֵי לָהֶם גַּם כֵּן שְׁמוּרָה אוֹתָהּ הַזְּכוּת.

חַיִּים לָהֶם בְּתוֹךְ חֲלוֹם, וַאֲנִי כְּבָר מִתְכּוֹנֶנֶת

לַהֲפֹךְ לְרוּחַ רְפָאִים. אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹג

הָעֲרָפֶל כְּבָר הִתְפַּזֵּר –

כְּמוֹ בָּאוּ חַיִּים חֲדָשִׁים:

הַתּוֹצָאָה אֵינָהּ כְּרוּכָה בְּשׁוּם סִכּוּן שֶׁל הִמּוּרִים;

אַתָּה הֵיטֵב יוֹדֵעַ מַה הָתּוֹצָאָה.

חִשְׁבוּ: שִׁשִֹּים שָׁנָה אָדָם יוֹשֵׁב לוֹ עַל כִּסְּאוֹת. עַכְשָׁו הַנְּשָׁמָה בַּת-הַתְּמוּתָה

יוֹצֵאת לָתוּר בְּמִין פְּתִיחוּת כָּזֹאת וּבְלִי שׁוּם פַּחַד

לְהָסִיר מֵעַל פָּנֶיהָ אֶת הַלּוֹט

וּלְגַלּוֹת מִמִּי אַתֶּם עוֹמְדִים לְהִפָּרֵד.

תרגום: זיוה שמיר

כל הסופרים הגדולים נדרשו לנושא הזִקנה, אך  למען האמת, לא זכור לי שיר עברי כלשהו – מן העבר או מן הספרות העברית המתהווה – העוסק בקשת הנושאים הגריאטריים בכנות כה מעוררת השתאות כשיר שלפנינו וכשירים האחרים פרי-עטה של לואיז גליק, החושפים את עולמה ללא כחל ושרק.

 התבוננות רטרוספקטיבית בפסגותיה של הספרות העברית מגלה מצד אחד סיפורים על זִקנה מופלגת כמו זו של תהילה של עגנון, ומצד שני יש גם תיאורים המוכיחים עד כמה השתנה מושג הזקנה במאה השנים האחרונות. כך, למשל, באידיליה של טשרניחובסקי "ברל'ה חולה" מתוארת האומנת הזקנה יבדוכה. מה גילה לא נאמר, אך בהמשך השיר אפשר לפגוש  את תיאור הכפר וכל בתיו.

שׁוֹקְטִים הֵם וְנִרְאִים לְךָ בַּיִת וּבַיִת עַל גַּגּוֹ

עַל חַלּוֹנוֹתָיו וְעַל אִצְטְבוֹתָיו כְּחַיִּים.

דִּירָה קְטַנָּה הֲרֵי לָךְ: חַלּוֹנוֹתֶיהָ פְּעוּטִים,

כּוֹפֵף עָלֶיהָ זֶה גַּגָּהּ וְסוֹפֵי שִׁפּוּלָיו נִגְרָרִים

אַחַר כְּלוֹנְסוֹת כְּתָלֶיהָ, הַשׁוֹמְרִים מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת.

דָּמְתָה לִזְקֵנָה כְּמוּשָׁה לְאַחַר שִׁשִּׁים, הַיּוֹצֵאת

בְּסוֹפֵי-קַיִץ גַּם הִיא לִתְלֹש לָהּ כַּרְפָּס בַּגִּנָּה,

כְּפוּפָה וַעֲקוּמַת-הַגַּב, וְעֵינֶיהָ טְרוּטוֹת וְדוֹמְעוֹת.

שאול טשרניחובסקי. 1927. מתוך ויקיפדיה.

כך כתב טשרניחובסקי – רופא במקצועו – בתקופה שבה תוחלת חייו של אדם היתה כשבעים שנה. ולי יש כמה ידידות בעשור העשירי של חייהן, שעדיין מתעמלות, הולכות להרצאות, כותבות לי מיילים בקביעות וכל אחת מהן אפילו עומדת להוציא ספר בקרוב! "Brave new world" – היה קורא לזה הסופר אלדוס הקסלי אילו ראה את התמורות שחלו בתוחלת החיים מאז ועד עתה.

זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

1. הנדבך הראשון של השדרה המזרחית

ממשלת ישראל אישרה פה אחד תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ולהכפלה של מיספר התושבים היהודים בו, באמצעות הגדלה דרמטית של קצרין, הקמת שני יישובים חדשים וצמיחה מקסימלית של היישובים הקיימים. זו החלטה דרמטית, היוזמה הציונית החשובה ביותר של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות. משמעותה האסטרטגית – יצירת מסה קריטית של תושבים בגולן שתסכל סופית כל מחשבה על נסיגה מהגולן, חלילה.

העובדה שההחלטה הזו התקבלה פה אחד, כולל תמיכה של מרצ ושל מרב מיכאלי, היתה משמחת במיוחד. הקונצנזוס מקיר אל קיר סביב ההתיישבות בגולן, הוא הישג אדיר של 55 שנות מפעל ההתיישבות הציוני בגולן.

ההחלטה ההיסטורית הזו חשובה מאוד בפני עצמה, אך מן הראוי שתהיה הנדבך הראשון למהלך אסטרטגי לאומי גדול ורחב יותר – בניין השדרה המזרחית של ארץ ישראל. היום מרוכזת מרבית האוכלוסייה הישראלית בשדרה המערבית של הארץ, במישור החוף ובעיקר במרכז מישור החוף. על פי התחזיות הדמוגרפיות, בשנת המאה למדינת ישראל, בעוד 26 שנים, מדינת ישראל תמנה 20 מיליון תושבים. זאת, בלי לקחת בחשבון אפשרות של עלייה גדולה, בין אם בשל עליית האנטישמיות באירופה ובארה"ב ובין אם מסיבות פוזיטיביות של דחף ציוני לארץ ישראל. המשך המגמה של התקבצות והצטופפות עם הגב לים, היא סכנה אקולוגית וביטחונית. מן הראוי להוציא מן הנפטלין את תוכניתו מרחיקת הראות של פרופ' אברהם וכמן מלפני כמעט יובל שנים – תוכנית השדרה הכפולה.

תוכנית השדרה הכפולה היא תוכנית שאפתנית לפיזור האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בשתי שדרות – השדרה המערבית, שבלאו הכי היא מאוכלסת ביהודים, והשדרה המזרחית. הכוונה היא ליצור תוכנית אב, משימה לאומית ראשונה במעלה, לריבונות ישראלית ופיתוח התיישבותי מאסיבי של כל השטח שבין החרמון לאילת. המטרה היתה ליצור מציאות שבה רבע מן הציבור היהודי בישראל חי בשדרה המזרחית. התוכנית הזו נחוצה היום יותר מתמיד. השדרה המזרחית, מהחרמון, דרך הגולן והגליל המזרחי, עמק הירדן ועמק המעיינות, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת ראויה לתנופת פיתוח, ברוח התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן.

בראש סדר העדיפויות ניצבת בקעת הירדן, שלאחר 55 שנות התיישבות, ההתיישבות היהודית בה דלילה ביותר וחלקים ממנה הולכים ונתפסים באופן בלתי חוקי בידי פלשתינאים המשתלטים עליהם. "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג," כפי שהגדיר אותה יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הירצחו, שבו הציג את מורשתו המדינה, היא הערובה לעומק אסטרטגי למדינת ישראל, כך שנהר הירדן יהיה גבולה המזרחי. ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי והתיישבות גדולה במרחביה, תאפשר לישראל פשרה טריטוריאלית שבה האזורים המאוכלסים בצפיפות פלשתינאים יהיו שטח מפורז בריבונות ירדנית-פלשתינאית, ותסיר את האיום הדמוגרפי על הרוב היהודי בישראל.

 לפני שנתיים החמצנו הזדמנות פז להחלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן בתמיכה אמריקאית. אני מאמין בהכרח של ריבונות ישראל על הבקעה, אך לא פחות חשובה מן הריבונות היא ההתיישבות הנותנת תוקף לריבונות. הרי ראינו איך ממשלות ישראליות ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי גם לאחר שהוחלה עליו הריבונות. כעת, לאחר שהממשלה קיבלה את ההחלטה על פיתוח הגולן, ומשרדי הממשלה, המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, החטיבה להתיישבות ושאר הגורמים הרלוונטיים יסתערו על הגשמתה בשטח, מן הראוי שהממשלה תתפנה לתוכנית דומה בבקעת הירדן. יש להפוך את מעלה אפרים לעיר ואם בישראל, להקים יישובים חדשים בבקעה, והלוואי שיהיו בתוכם גם קיבוצים, ולחזק ולהרחיב את היישובים הקיימים.

תכנית לאומית כזו, מחייבת שדרוג מהפכני של התשתיות. מן הראוי להפוך את כביש 90, כביש השדרה המזרחית, לכביש חוצה ישראל המזרחי, המקביל לכביש 6.

2. צרור הערות ‏5.1.22

* ההישג הגדול ביותר – אני שותף לדעתו של עמית סגל, שהגדיר את התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן כהישג הגדול ביותר של ממשלת בנט בחצי השנה הראשונה לכהונתה. עמדתי זו אינה נובעת מהיותי תושב הגולן, אלא היותי תושב הגולן נובעת מהשקפת עולמי ומאמונתי בחשיבות ההתיישבות הציונית בגולן כדי להבטיח שיהיה ישראלי. אני מאמין שההחלטה הזו היא הישג גדול למדינת ישראל כולה.

ההישג השני של הממשלה בחצי השנה הזו, הייתה החלטתו האמיצה של בנט על חיסון הבוסטר בלי להמתין להחלטת ה-FDA.

הכישלון הגדול של הממשלה הוא המיספרים הנמוכים של חיסון הילדים ובפרט מחדל חיסון הילדים בבתי הספר.

* סרבני התפכחות – נגיד בנק ישראל פרופ' ירון הגדיר את אלה שגם במשבר ומגיפה דבקים בסיסמאות השוק החופשי "שעון קוקיה מקולקל". ההגדרה הזו מתאימה גם לאותם סרבני התפכחות במרצ, שדבקים ברעיון הנואל של מסירת הגולן לאויב הסורי, כמו יוסי ביילין ומוסי רז. או שמא המילה "טעיתי" אינה מצויה בלקסיקון שלהם? שמחתי בשבוע שעבר לגלות שניצן הורוביץ ותמר זנדברג התקדמו.

* שנת תעמולה חדשה – איך השיקה השוקניה את שנת התעמולה האנטי ישראלית החדשה (יום אחרי שהפלשתינאים ירו רקטות לעבר גוש דן)? גדעון לוי הגדיר את בני גנץ מחבל ורוצח, טען שרבין היה עם הרבה יותר דם על הידיים (עוד מתש"ח) מאשר ערפאת, ולסיכום 2021 ציין שבשנה זו נהרגו "רק" 11 ישראלים והוסיף: "מיעוט ההרוגים הישראלים בוודאי משמח ישראלים רבים." כלומר 11 ישראלים שנרצחו הם "מעט", ודרכו להביע את צערו על שהמיספר נמוך כל כך, היא לבדל את עצמו מישראלים רבים ששמחים על כך שמיספר ההרוגים מועט כל כך.

* פיגוע התאבדות – שביתת הרעב הממושכת של המחבל הישאם אבו הוואש היא פיגוע התאבדות, שנועד באמצעות הפיכתו לשאהיד להביא להרג המוני של ישראלים (וגם של פלשתינאים, אבל אנו כבר יודעים שזה לא כל כך מעניין את המחבלים). אל לנו לתת לו לבצע את זממו. אילו היה תולה את עצמו, הסוהרים היו מורידים אותו מן החבל ומצילים את חייו. במקרה הזה יש להזין אותו בכפיה. ושצבועי "זכויות האדם" יצווחו ככל שירצו.

* מועד תפוגה לבדיחה – קראתי רשומה ביביסטית שחמאס ירו בגלל ברק ואנחנו לא מגיבים בגלל רע"מ. מי שכתב זאת הזדרז לפרסם מהר מהר מהר, לפני שזה כבר לא יהיה אקטואלי. (אבל פייר? הפעם, לשם שינוי, זה היה מצחיק).

* שיא הצביעות – יריב לוין, לצד נתן אשל, היה איש סודו ויד ימינו של נתניהו ברקימת הברית עם רע"ם. הוא היה המוציא והמביא מטעמו של נתניהו. הוא כיהן כיו"ר הכנסת, מנסור עבאס כיהן כסגנו, הם התקרבו, ויחד רקמו את הדיל. אחרי שלוש מערכות בחירות הבין נתניהו שאיבד את הסיכוי להקמת ממשלה על בסיס מפלגות יהודיות. בגניבת הרוטציה הוא איבד את הסיכוי שמפלגה שאינה שפוטה שלו תחבור אליו לממשלת אחדות. הפתרון היצירתי היה טריפת הקלפים באמצעות ברית עם רע"ם. היתה זו עסקתwin-win  מובהקת. רע"ם תיתן לנתניהו את השלטון, את קואליציית החסינות ואת קולה בעד חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד אותו מעל החוק. בתמורה, נתניהו ייתן לרע"ם מה שהיא תרצה.

היה גם רקע אידיאולוגי – ברית הימין השמרני והדתי במגזר היהודי ובמגזר המוסלמי. אך ליבת הדיל היא חילוצו של נתניהו מאימת הדין באמצעות חקיקה. נתניהו ראה בדמיונו את קואליציית החלומות: נתניהו-עבאס-בן גביר, שתתאחד כדי להעמידו מעל החוק.

נתניהו בנה על אמונתו ש"סמוטריץ' עושה מה שאני אומר", כפי שנהג להתרברב ופעם אחת הוקלט בדברי הרהב האלה. הוא עמד מאחורי הדיל בין סמוטריץ' לכהניסטים ואף עודד את ההצבעה לכהניסטים ועוזריהם (מתוך כבוד עמוק והערכה לציונות הדתית, קשה לי לכנות את מפלגתו של סמוטריץ' בשמה היומרני). מסתבר שהמודיעין שלו היה לקוי. הדיל היה מושלם. גם בנט וימינה הלכו איתו. סמוטריץ' הבריז. לא עזר הלחץ של נתניהו, לא עזרו שיחותיו המרתוניות עם הרבנים, לא עזר המפגש שיצר בין הרב דרוקמן לעבאס, לא עזרה העובדה שהוא שלח לסמוטריץ' לתיקונים את טיוטת נאומו של עבאס, שאמור היה להכשיר אותו בדעת הקהל הימנית. סמוטריץ' הבריז, והדיל כולו נפרם. השאר – היסטוריה.

ביום שישי התראיין השושבין של הברית יריב לוין ל"ישראל היום" ואמר: "להקים ממשלה עם רע"ם זה טירוף מוחלט... דבר מטורף, הפקרות שלמה." כשהוא, דווקא הוא, אומר דברים כאלה, הוא שובר את כל שיאי הצביעות ומאבד את אמינות דבריו בכל נושא אחר.

אגב, לוין היה גם המוציא והמביא מטעם נתניהו ברקיחת ממשלת האחדות עם גנץ. האם הוא היה שותף סוד לכך שמדובר בתרמית המאה, בהונאה לשמה, שנועדה למנוע את הקמת ממשלת גנץ באמצעות הקמת ממשלת רוטציה שלא תכובד והכלי לכך יהיה מניעת תקציב מדינה למדינת ישראל? ייתכן. התחושה שלי, היא שבמקרה הזה נתניהו רימה גם את לוין.

יש לי פינה חמה בלב ליריב לוין, שהיה משושביני חוק יסוד משאל עם. בנושא הזה הוא הלך עם מצפונו ונגד רצונו של נתניהו. מבין אנשי הליכוד הוא ואלקין היו הדוחפים העיקריים לחוק ולבסוף הם תמרנו את נתניהו לתת לו את ידו. אני מעריך אותו על כך, אולם אין בכך כדי לכסות על מעשיו השליליים.

לוין אמר בראיון ש"הנושא הכי חשוב, שבגללו אני נמצא בפוליטיקה, הוא חיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל. זה החזון הגדול, הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות בדורנו." בתור שכזה, ניתן היה לצפות ממנו, בשבוע שבו קיבלה הממשלה את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בעשרות שנים האחרונות לחיזוק האחיזה שלנו בארץ ישראל – התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, לשבח את הממשלה על ההחלטה הזו. כך נהג לעשות בגין במקרים כאלה. הוא היה אומר שחילוקי הדעות בינינו אמיתיים ועמוקים, אבל כולנו מתלכדים סביב הממשלה בהחלטה הזאת. אבל הליכוד של היום איבד את זה.

* קווים לדמותו של השופט הססמולן – כאשר מדברים על הצורך באיזון בית המשפט העליון ובבחירת שופטים שמרניים, הכוונה לשופטים בני דמותו של כבוד השופט דוד מינץ. השופט הוא איש ימין בדעותיו, מתנחל בדולב, דתי. קצין שריון במילואים, שמינויו לשופט מנע את מינויו למג"ד במילואים, אך הוא קיבל אישור מיוחד והמשיך לשרת כקצין מטה בחטיבה. כאשר משרד החינוך בחר כנושא השנתי את השלום במזרח התיכון, מינץ עתר לבג"ץ נגד המשרד, בטענה שזהו נושא שנוי במחלוקת פוליטית. השופט מינץ הוא שמרן ומתנגד לאקטיביזם שיפוטי.

דוד מינץ הוא השופט שהביביריון אמסלם משתלח בו בגסות כבר שבוע, כיוון שדחה עתירה שלו. אגב, העתירה שלו נדחתה, בטענה שאין לאמסלם זכות עמידה בנושא מינוי מנכ"ל לתעשייה האווירית. זו פסיקה שמרנית מובהקת. סביר להניח שאילו דן בעתירה שופט "ליברלי" אקטיביסט, הוא היה קובע שיש לאמסלם זכות עמידה (לא בהכרח היה מקבל את העתירה, אך היה דן בה לגופה).

כיוון שעתירתו של אמסלם נדחתה, הוא החל להתפרע ולהשתולל ולהשתלח בשופט. אמר שהשופט שתה בקבוק ויסקי לפני שפסק. וכאשר יו"ר הכנסת התנצל בשם הכנסת בפני השופט, הוא כינה את היו"ר "סמרטוט רצפה." וכמובן שמינץ הוא ססססססמולן. כי שופט שפוסק לא על פי תכתיבי נתניהו ואנשיו, הוא ססססמולן. והוא הוכחה שבית המשפט הוא סניף של מרצ. מה גם שהוא מונה בידי הססססמולנית הבוגדת איילת שקד.

* ביביריון – העובדה שדודי אמסלם הוא חבר כנסת, היא בושה לכל ישראלי שפוי; בושה לדורות. והוא לא הגרוע מכולם.

* למה אין ועדת אתיקה – הסיבה לכך שנתניהו מסכל את הקמת ועדת האתיקה של הכנסת, היא כדי שנערי השליחויות החוליגנים שלו, ובראשם פרא האדם אמסלם, ימשיכו להתפרע ולהשתולל באין מפריע. החבורה המופקרת הזאת היא איום על הדמוקרטיה הישראלית.

* הפרקטיקיה הביביסטית של השד העדתי – כשאני מותח ביקורת על אמסלם, תמיד יש כמה ביביסטים אוטומטיים שקופצים לראש בטענה שאני תוקף אותו כי הוא "מזרחי". אין דבר שאני סולד ממנו יותר מעדתיות גלותית. מוצאו העדתי של איש זה או אחר, חסר כל משמעות בעיניי. האם כאשר אני מותח ביקורת על נתניהו זה כיוון שהוא "אשכנזי"? וכשאני מבקר את המעי הגס שלו, יאיר נ', זה כיוון שהוא "אשכנזי" בן "אשכנזי"? הפרקטיקה הביביסטית של הוצאת השד הגלותי כדי לסתום פיות ולחסום ביקורת, היא חלק מן ה"הפרד ומשול" והפצת הפלגנות והשנאה בין חלקי החברה הישראלית, שממנה נבנה כוחו הפוליטי.

* דוגמה אישית – עידן רול הפר בגסות את הנחיות הקורונה. ועכשיו הוא נמצא חיובי לקורונה. מן הראוי שייקח אחריות על מעשיו ויתפטר. אגב, זו היתה דעתי גם אלמלא כיהן בתפקיד המיותר של סגן שר.

* דיבוק קונספירטיבי חולני – הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, היה חבר בבית הדין הרבני המיוחד שבחן את פרשת הפגיעות המיניות של חיים ולדר. בית הדין שמע את תלונותיהן המזעזעות של 22 מקורבנות ולדר – מסכת מזעזעת של תקיפות מיניות של נשים, נערות ונערים ואף מקרי אונס. הרב אליהו, מזועזע מן העדויות, אמר מילים קשות ביותר על ולדר, גם אחרי מותו. הרב אליהו הוא אחד הקיצונים שבקיצונים, הפנאטים שבפנאטים, בקרב הזרם החרד"לי, ולא אחת התגלה כגזען. אבל מסתבר שהוא העליל עלילת שווא על ולדר, בשל מאמר שבו מתח ביקורת על השופט אהרון ברק.

מאיפה אני לוקח את זה? אנסח מחדש את השאלה. מאיפה אני לוקח את השטות הזאת? מהרב טאו, אף הוא מרבני החרד"לים, ראש "ישיבות הקו" והמנהיג הרוחני של מפלגת "נעם" בראשות אבי מעוז שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית.

הוא אמנם לא האשים אישית את אליהו, אבל הוא אמר, בלי שום בדיקה, באופן שרירותי לגמרי, שכל הטענות נגד ולדר הן שקר וכזב ותיק שנתפר לו בשל המאמר נגד ברק.

מה מוביל את טאו לאמירה החמורה והמופרכת הזאת? האם מדובר במאבק כוח בין הרבנים טאו ואליהו על הנהגת הציבור החרד"לי? או שזה ביטוי לדיבוק קונספירטיבי חולני שהשתלט על נפשו המסוכסכת של הרב טאו, שמעוותת את כל ראיית העולם שלו, כקונספירציה גדולה לעכב את הגאולה?

הרב טאו טוען שגם משה קצב הוא איש צדיק תמים שטפלו עליו עלילות שווא כיוון שסירב לפגוש משלחת של רבנים רפורמיים. איך זה שהרב טאו, שהוא קיצוני מאוד, מהקיצונים ביותר, בגישתו לענייני "צניעות" והפרדה מגדרית, נותן גיבוי מלא לעברייני מין מפלצתיים?

* רוח גבית לפשיעה – שני פושעים רכובים על קטנוע פתחו באש לעבר מועדון בחיפה בליל שבת. המאבטח של המועדון השיב באש ופצע קשה את אחד הפושעים. חברו נמלט ונתפס לפני שעזב את הארץ. המאבטח ראוי לשבח על תגובתו המהירה, הנחושה והמקצועית. במקום לשבח אותו על כך, הוא עוכב לחקירה והמשטרה דרשה לשלוח אותו למאסר בית של עשרה ימים להמשך החקירה. השופט משה קינות כתב בהחלטתו: "אני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו המיידי של החשוד מן המעצר שבו הוא נתון, וזאת בשים לב שהחשוד אמנם הפעיל את נשקו – אולם הוא עשה זאת כדי להציל חיים."  מילים כדורבנות. אז למה הוא שלח אותו ליומיים מעצר בית? עצם המעצר של המאבטח הוא רוח גבית לפשיעה. על המשטרה להילחם בפושעים ולא באזרח שהגן על חיי אזרחים מפני הפושעים.

* ממובילי מבצע עזרא ונחמיה – הלך לעולמו חתן פרס ישראל על מפעל חיים מרדכי בן פורת. בן פורת היה ראש מועצת אור יהודה, ח"כ ושר, מייסד המרכז למורשת יהדות בבל שבראשה עמד עשרות שנים. גולת הכותרת של חייו היא היותו ממובילי מבצע "עזרא ונחמיה" – העלייה הגדולה מעיראק בשנים 1949-1951. בן-פורת, שכבר היה קצין בצה"ל, חזר אל ארץ הולדתו, ממנה עלה ברגל לארץ ישראל ב-1945, לאחר שלוש שנים שבהן היה ממנהיגי תנועת "החלוץ" שבמחתרת. במשך שנתיים שהה בעיראק, אירגן את העלייה ואף ישב בכלא העיראקי ארבע פעמים. ב-1979 גויס שוב בידי המוסד ופעל לעליית יהודים מאיראן לאחר מהפיכת האייתולות. לפני ארבעים שנה, כשר בממשלה וכחבר כנסת, היה בין התומכים בחוק הגולן, שהחיל על הגולן את ריבונות ישראל. בן פורת נפטר בגיל 98. יהיה זכרו ברוך!

לפני פחות משנה נפטר שלמה הלל, אף הוא ממנהיגי ומובילי העלייה הגדולה מעיראק ששיאה – מבצע "עזרא ונחמיה". דור מנהיגים ציונים וחלוצים, שתרם תרומה אדירה למדינת ישראל, הולך מעימנו.

* ביד הלשון: מג"דית – כותרת ב-ynet: המג"ד הראשונה של גדוד חי"ר.

 המג"ד הראשונה או המג"דית הראשונה? המילה מג"ד היא ראשי תיבות של מפקד גדוד. בשפה העברית, יש צורת נקבה נפרדת לתפקידי הנהגה: מנהיגה, מלכה, נסיכה, קיסרית, רוזנת, נשיאה, נביאה, שופטת, נגידה, שרה, מנהלת, מפקחת, יושבת ראש, שגרירה, קצינה, (להבדיל מ"ראשה" שיובאה לעברית מן הכיעורית). וגם מפקדת. ובמקרה זה – מפקדת גדוד.

ראשי התיבות מג"ד מתאימים הן למפקד גדוד והן למפקדת גדוד. אבל מקובל לתת לראשי התיבות הללו הטיה ללשון נקבה, כאשר אישה מכהנת בתפקידים הללו: מנכ"לית, סמנכ"לית, יו"רית ובצבא: מ"כית, מ"מית, מ"פית. ולכן, אף שזו לא טעות לכתוב מפקדת גדוד – מג"ד, עדיף לכנותה מג"דית. ברכות לאור בן-יהודה לבני, המג"דית הראשונה בצה"ל של גדוד חי"ר.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

לא כל לשון הרע היא לשון הרע

לפעמים עניין לשון הרע חייב להתאיין מול 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'

'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל'

תמונה אחת שווה אלף מלים, אומרת הקלישאה. וזה נכון. הביטו אל התמונה המסוייטת, שהתפרסמה על פני 300 אלף פלאיירים שחולקו בבני ברק. המבט המבועת שבעיני הילדה המותקפת, אך מושתקת בכוח הזרוע ומכוח איסור לשון הרע, מספרת את כל הקטסטרופה של העולם החרדי והדתי: ע"ע חיים ולדר, אליעזר ברלנד, משי זהב, שיינברג, ציפי דינר מאולפנת שעלבים, ועוד רבנים ומורים, שמקצתם כבר נשכחו בבחינת צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות.

לא שבחברה החילונית אין מפלצות. אבל שם מלמדים ילדים מגיל צעיר להבחין בין טוב לרע. בחברה החרדית והדתית מחנכים, לעומת זאת, להתבטלות עצמית מוחלטת מול רבנים, מורים, ומבוגרים בכלל. והם, חלקם לא כולם, מנצלים את התמימות הקדושה לפשעים מתועבים, שכמוהם כרצח ממש ונכות נפשית לקרבן לכל ימי חייו/ה ממש.

על משקל אמירתו החכמה של הפילוסוף הבריטי סמואל ג'ונסון, בן המאה ה-18: "הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל"  – אפשר לקבוע, לנוכח הפסיקה המעוקמת שפירסם רב בבני ברק, האוסרת על מחנכים והורים לעסוק עם הילדים בתופעת ולדר ושות', בטענה שהעיסוק בפרשה מהווה לשון הרע – היא לענייננו מפלטו של הנבל.

אבוי לתמימים. כאילו שהימנעות מעיסוק בסכנות תקיפה מינית, תעלים את התופעה המסלידה. משל לאדם שמעדיף לעטות לעיניו רטייה שחורה, מתוך 'הבנתו' שאם הוא אינו רואה את הסביבה, אין הסביבה רואה אותו. כסיל זה אמנם יתפכח, אבל מאוחר מדי – ברגע שיחטוף מהלומה בראשו מן הקיר שממול. וכי לכך התכוון הפוסק הדגול החפץ חיים כש'המציא מחדש' את איסורי לשון הרע? וכי לכך התכוונה תורה בציוויה "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"? מוריי ורבותיי, הרבנים והמחנכים, טלו קורה מבין עיניכם.

במרוצת הקריירה העיתונאית שלי נשאלתי שוב ושוב, כיצד מסתדר העיסוק התקשורתי עם איסורי לשון הרע, שהרב בעל החפץ חיים כל כך דיקדק והקפיד בהם?

עד מהרה למדתי שכל השאלות הללו באות מפיהם של עמי ארצות, שמעולם לא שנו בספרי החפץ חיים. שהרי הח"ח עצמו פוסק: "וכל זה שדיברנו, הוא בסתם איש ישראל, אבל... אדם רשע שנתפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על האיסורין הידועין לכלל ישראל וכיוצא בזה – על איש כזה מותר לקבל לשון הרע." (הלכות לשון הרע, ז', ה').

מזכיר למישהו את ולדר וכנופיית עברייני המין לסוגיהם?

החפץ חיים ומורי הוראה אחרים, למדו ולימדו שמצווה וחובה להתריע ולהרתיע מפני עושי עוולות למיניהן, ללא חשש לשון הרע, גם מתוך הסמיכות המדהימה בתורה: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ז). ומסבירים, שהתורה אמנם אסרה 'ללכת רכיל', אך בנשימה אחת ממש ביטלה תורה את האיסור אם הוא מהווה פשע של "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ."

משום כך התירו הפוסקים, לגלות למשל למתעניינים בשידוכים, על קיומו של פגם חמור אצל אחד המשודכים, בטרם יעמידו חופה. משום כך מותר בהחלט לחשוף פשעיו הכמוסים של מנהיג ציבור ערב בחירות, ואין בכך לשון הרע. מותר אפילו, כדי להציל חבר מאובדן כספי, לגלות לו על קיומם של ליקויים ברכב שהוא מתעתד לרכוש. לאמור: לפעמים אתה מחוייב 'ללכת רכיל' כדי למנוע עמידה על דם רעך ושימת מכשול לפני עיוור.

ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר, שכל הכופר בכך, ומנפנף בנימוקי לשון הרע בפרשת ולדר, אפשר שיש לראותו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כפי שניסחו לפחות שניים מענקי הדור הקודם זצ"ל: "צדיקים שהם אפיקורסים."

צדיק שהוא אפיקורס הוא מי שכתב למעלה מ-80 ספרי מוסר, ועשה חיל בתחום החינוך, הייעוץ והחסד, אך סופו המכוער מעיד על תחילתו: יצרו הובילו לתהומות שאין הדעת סובלת, ושיש בהם משום עקירה מן התורה של אחת משלוש עבירות חמורות של ייהרג ואל יעבור. האם ייתכן שפשע מחריד זה יידחה מפני לשון הרע, שחיונית להצלת רבים ותמימים מעוון? נו, באמת. אם יש מקרה קלאסי של עקרון 'ביטולה הוא קיומה' – זה המקרה.

מנהיגי ומחנכי החינוך החרדי והדתי אוכלים למרבה הצער את דייסת הטיוח המופקרת שהם בישלו לעצמם. התקשורת שלהם מעולם לא דיווחה על כל אותם פשעי עריות, שעצם הדיווח עליהם עשוי היה למנוע את המכשלה הבאה. הטענה המופרכת של הרחק מן הכיעור, מועדפת אצלם על פני סכנת נפשות ממש (ע"ע ולדר ושפרה הורוביץ). ממש כמו החלמאי עם הרטייה: עוצמים עיניים. אני לא רואה, משמע זה לא קיים. וכך הם הידרדרו בבחינת עבירה גוררת עבירה: תחילה נמנעו מדיווח על החמורות שבעבירות, ואחר עוד רוממו את העבריין, רוצח נפשות, למדרגת צדיק, הרב, זצ"ל – קדוש ייאמר לו! איזו צביעות. איזה דאבל סטנדרט.

איך אמר הדיין הרב ראובן נקר? – "מה לומד הילד החרדי? שהצדיק המעונה, מזכה הרבים, המחנך הדגול שמאחוריו שמונים ספרים, מת מות קדושים, שמע חרפתו ולא השיב. שומו שמיים. הרי זה ההיפך מכל הגדרות התורה."

סוף דבר הכול נשמע. הניסיון להסתיר ערוות דבר, בטענה המופרכת של לשון הרע, הוא אם כל חטאת. ולוואי ויקויים בכולנו הכתוב: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר." 

מנחם רהט

* * *

עמנואל בן סבו

1. ואז צה"ל תקף וההרתעה שבה

השנה האזרחית החדשה נפתחה בזיקוקים מבית היוצר של החמאס, שתי רקטות לחופי תל אביב, זה היה האות והסימן לפתיחת חגיגות הנדמה-לי, ההתלבטות, ההתחבטות, הישיבות הליליות, הפנים הרציניות המצורפות להודעות לתקשורת שהנפיקו הדוברים והיועצים האסטרטגיים שהציפו את הציבור במידע, כי צה"ל יגיב, ראש הממשלה מקיים התייעצות, שר הביטחון והרמטכ"ל מבטיחים תגובה, התגובה תהיה בשעות הקרובות, בחמאס ילמדו שהתחלף כאן השילטון, דין תל אביב כדין שדרות ועוד ועוד הודעות חסרות משמעות, ריקות מתוכן וחלולות להחריד אשר כל מטרתן היתה הצגת מצג שווא שבממשלת הריפוי השינוי העוז והעוצמה יגיבו בשעות הקרובות.

בחמאס חטפו כאב בטן מעוצמת הצחוק והגיחוך, רופאי פה ולסת בכירים גויסו בצו 8 לשחרור הלסתות שנתפסו מהצחוק הבלתי נשלט. הדיונות הריקות נכנסו למגננה החולות הנודדים נדדו בבהלה למנהרה, מחסן הפח זחל למחילה, הפחון העלוב נכנס לכוננות ספיגה.

ואז הגיעה הודעת דובר צה"ל על תקיפת מטוסי קרב ומסוקי קרב וטנקים שפגעו מטרות בעזה. שום ייללת צופרים לא נשמעה בעזה, שום חדר מיון לא הועמד בכוננות, שום צוותי חירום לא  דהרו ברחובות עזה לבתי החולים, ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, מה לך הים כי תנוס, שני רקטות התפוצצו מול חופי תל אביב ותגובה ציונית של ממשלה פטריוטית הולמת. כמו הממשלות שקדמו לממשלה היהודית פלשתינאית הראשונה בתולדות המדינה. 

הכתבים דיקלמו ברצינות תהומית כי מירי הרקטות לחופי תל אביב, לא נגרמו נזקים ולא נפגע איש. עוד אמירה שגרתית, צפויה, חלולה, עצלה.

האמת היא שהיו גם היו נזקים משמעותיים ביותר ונפגעים רבים ביותר, מירי הרקטות לחופי תל אביב. ההרתעה הישראלית אשר ההנהגה הקודמת, סיפרה לנו כי שוקמה במהלך מבצע 'שומר חומות', התבררה כעוד אמירה חסרת כיסוי. ההרתעה שהלכה לאיבוד היא נזק ופגיעה מתמשכת ומחלחלת לתוככי הצבא, לתוככי ההנהגה המדינית, לתוככי הרוח הישראלית. הנזק האסטרטגי הזה הינו נזק מתמשך המשפיע על כל מערכות החיים במדינת ישראל.

אובדן ההרתעה המתמשך משפיע על המציאות, ממשלת השינוי, הריפוי, האיחוי, הבטיחה לפרוץ דרך גם בתחום הבטחוני, לחולל מהפכה, להכריע, להכניע, לרשום פרק חדש בביטחון מדינת ישראל. המציאות הפוכה לחלוטין, מה שהיה הוא שיהיה, הדרג המדיני, גם אם הוא מרכיב משקפי שמש ולובש מעיל יוניקלו מגיב כמו לפני עשור וחצי, כמו לפני עשור, כמו לפני חצי עשור, כמו לפני חצי שנה.

האמת חייבת להיכתב, ההתנהלות הישנה והרעה אשר אינה מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש, אינה נחלת הממשלה הנוכחית, זוהי תוצאה של כל הממשלות בעשורים האחרונים. ההבדל היחיד הוא ברמת ההצהרות והניסיון לייצר מצגת שווא בסיוע הכתבים הידידותיים המעצימים תגובה חסרת תועלת, תגובה חלולה, צפויה וחסרת משמעות.

החמאס ממשיך ללגלג על האינטליגנציה של היהודים ושוב מגייס בחיוך גדול את אשמת הברקים והרעמים, בעבר ההסבר הזה הניח את דעתה של ההנהגה הישראלית.

החמאס מבקש להשביע את הכמיהה הבלתי נשלטת של הצבא החמישי בעולם בעוצמתו, להאמין בחמאס ובגורמי שמיים.

אבל גם בממשלה זו מתעקשים להמשיך לצעוד בנתיב הכשלון הברור מול התנהלות ההתשה של החמאס ופלגיו הנהנים מחסותו.

כמאמר היועץ המשפטי לממשלה, תודה לחסדי שמיים. המציאות הבלתי נסבלת, חסרת היגיון, מעוותת, בה מצבו של שובת רעב, עצור מנהלי, מאיים על מדינה שלימה בחסות ארגון טרור המחזיק בעם שלם כבן ערובה, ברצונו יכניס מיליוני אזרחים לממ"ד, ברצונו יגרור את הצבא לעימות, לחמאס דרכים משלו לאותת להנהגה הישראלית על אי שביעות רצונם מאי מילוי הוראותיהם.

ההנהגה הישראלית רוקדת באופן מסורבל ואיטי לצלילי דרישות ותביעות החמאס הזועם, לטעמו ההנהגה הישראלית לא נתנה עד כה מספיק, לא התקפלה דיו, לא ויתרה כמצופה, לא עמדה בציפיות הארגון וראשיו, לא העבירה בקצב מהיר יותר את מזוודות הכסף, לא איפשרה חופש פעולה ושיקום הרצועה, עשרות המשאיות הנכנסות מידי יום, חלקן מכניסות חומרים אשר נאסרו עד כה, לא עושות על החמאס רושם.

הם, השולטים בהרתעה הישראלית ללא מיצרים, מביטים משתאים בבחירה המודעת של ההנהגה הישראלית שלא להציב את המאבק בטרור על סדר היום ולעסוק בנושאים כמו בתגובה ציונית לא הולמת בהרס הישיבה בחומש בתגובה לרצח תלמיד ישיבה יהודה דימנטמן.

כמו במלחמה חסרת פשרות ב'אלימות המתנחלים', כמו בבלבול הוראות הפתיחה באש, כמו בחקירת לוחמים שביצעו את המצופה מהם בהשתלטות על מחבל באזהרה במח"ש, כמו בהחלטה שלא לאפשר לחיילים במדים להסתובב בלב הארץ, בעיר רמלה.

כמו באיסור הצבא על חייליו וקציניו לצאת לחופשת שבת בבית עם הנשק האישי שמא ייגנב, כמו ההחלטה לשלוח למאסר קצין מוערך אשר ירה לעבר חוליית מחבלים שידו אבנים לעבר אזרחים בצפון השומרון, כמו שלושים וחמישה בקבוקי תבערה לעבר בתי היהודים בשכונת שמעון הצדיק – ואפס תגובה.

כמו ניסיונות היהודים המפרשנים את המרד הערבי ישראלי בימי מבצע 'שומר החומות' ולספר סיפורי אלף לילה ולילה אשר בינם לבין המציאות אין ולא כלום.

כמו ביטול ההחלטה לסגור את התחנה הצבאית היחידה בעולם הדמוקרטית ולמנות מ"מ לניהול התחנה אשר מעשיה המשמעותיים הבולטים הם צמצום שעות תוכנית של מגיש בתחנה אשר אינו כותר כתרים ומניח זרים של חנופה לראש הבוס של התחנה.

בחמאס משפשפים עיניים בתדהמה מול ההנהגה הישראלית ומתכוננים לגשם הקרוב.

[אהוד: קרא בעיתונים וראה בתקשורת את סיכומי השנה הנהדרת הזו! נפטרנו מראש הממשלה הכושל והמושחת ביותר שהיה לנו – ולכן כל המחירים, גם הביטחוניים, היו והינם כדאיים לשם הדחתו, כולל ממשלה התלוייה בקולותיהם של 'האחים המוסלמים'! ולעזאזל החשמל והחוק! תחי הפיראטיות!

והלא אם לא היינו מדיחים את נתניהו – הדמוקרטיה הישראלית היתה ממש נהרסת!!!]

2. התור בבית התבשיל רק מתארך

בשל העלאות המחירים הבלתי פוסקות בתחומי חיים שונים, החל בהעלאת מחירי החשמל, המזון, הטואלטיקה, התחבורה, אני תוהה האם גם בנושא חשוב זה הפוזיציה תנצח.

בעלי מונופולי מזון במדינת ישראל הכריזו כי בכוונתם להעלות את מחירי המזון המיוצר על ידם, אמות הסיפים לא זעו שרת הכלכלה, שר האוצר, ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי משכו כתפיים, הינהנו באי נחת מסוימת וחזרו לענייניהם החשובים באמת – כשהם מפקירים מאות אלפי אזרחים הנאנקים תחת המציאות הכלכלית המורכבת והמאתגרת חסרי אונים.

יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ מיכאל ביטון, ניסה למלא את חלל חוסר העניין וחוסר האחריות שהותירה הממשלה. ח"כ ביטון כאב באמת את המציאות הקשה עם גלי עליית המחירים בתחומי החיים, ח"כ ביטון קרא לאזרחי ישראל למחות, להחרים, לרכוש מותגים אחרים, לא ליפול למרה שחורה, לשלם ולבכות.

הגזרות הכלכליות לצד הטלת המיסים החדשים על ידי הממשלה הנוכחית הם כאבן ריחיים על צווארם של אזרחים הסובלים מקשיי קיום, קשיי פרנסה, הנתמכים על ידי עמותות צדקה וחסד.

אותה ממשלה שלא רעדו ידי שריה אשר הצביעו על הטלת מיסים על הציבור, הם אותם מי שהעלו בסכומי עתק את הפנסיות הצבאיות, לא של החיילים הסדירים חלילה אשר רק תודות ללחץ הציבורי ברשתות החברתיות יזכו מהחודש הקרוב בתוספת מסוימת.

זו אותה ממשלה אשר אינה מביטה בעיני אזרחיה הנאנקים תחת המציאות הקשה וההתמודדות עם מגפת הקורונה והשלכותיה ואשר החליטה באופן שרירותי על גבול דיקטטורי, שלא לסייע לאזרחיה במתן מענקים, בהקלות, בפיצוי הולם.

זו אותה ממשלה שכן קיבלה החלטות טובות להגדלת שכר, באופן מסוים, לניצולי השואה, לנכים ולילדים בעלי צרכים מיוחדים. מעשה ראוי בהחלט, אך תיקון עיוות על ידי יצירת עיוות קשה אחר הינה דבר מעוות במהותו.

המציאות הכלכלית הקשה של מאות אלפי אזרחי ישראל היא גם עניינה של ממשלת ישראל, אשר לצד עמותות הצדקה והחסד הרבות אשר תפסו את מקומן של המדינה, מחויבת לראות את האזרחים, את מצוקתם, את הצוואר הנרמס תחת אבני הריחיים ממיסים דרך העלאות מחירים ועד לאי הבנה שבעת הזו עת מגפת הקורונה, חייבים להירתם ולהיחלץ לתמוך באזרחים.

המציאות הפוליטית המיוחדת והכמעט בלתי אפשרית בממשלת ישראל הנוכחית, מציאות בה השמאל והימין התערבבו וכבר אינם מזוהים אידאולוגית באופן מובהק, יכולה לסייע לשינוי מצבן של מאות אלפי משפחות הזוכות לגילוי ציבורי רק עם הגשת דו"ח העוני השנתי.

רק עם הקדשת עשרים ושלוש דקות וחצי לדיון על מצב העוני בישראל, צקצוק לשון, גלגול עיניים, הבטחה לשינוי ומעבר קליל לנושא החשוב והרה הגורל של הפרידה התורנית של אושיית תקשורת, אי אפשר להביס את העוני.

הממשלה הנוכחית על רבגוניותה חייבת לראות את תורי הענק המתארכים מיום ליום ליד בתי התמחוי, ליד בתי התבשיל, בכוחה לדאוג למציאות בה תור זה יתקצר באופן משמעותי.

אכן לעניים החדשים ולמשפחות הנצרכות בעלות הוותק הרב אין לובי עוצמתי בכנסת ישראל, יש לובי של אמפטיה, חמלה, הבטחות ומנוד ראש ואפס מעשים.

המציאות הנוכחית בה גל העליות הנוסף עומד להטביע משקי בית רבים ולהכניסם לתור בתי התבשיל ובתי התמחוי, אינו שייך לפוליטיקה או לעיקרון שירד מהר סיני עם קול שופר וקול תופים, כן בנימין נתניהו, לא בנימין נתניהו, זהו מאבק על החיים ממש.

ממשלת ישראל והכנסת כולה אמורים לעודד, לחזק במעשים, את הציבור אשר חייב מחד לצאת למחות נגד מונופולי המזון המעלים מחירים ומקבעים את העובדה כי מחירי המזון במדינת ישראל מהגבוהים בעולם, ומאידך להקים לובי רב מפלגתי בכנסת אשר יניף את נס הביטחון התזונתי, לא בהצהרות בלבד כי אם מגובה במעשים בפועל, זה אפשרי.

לפני עשור פרצה מחאת הקוטג' אשר הובילה לשינוי נקודתי בלבד, הפעם, המאבק הוא מול שתי חזיתות, חזית בעלי המונופולים וחזית המתנהגים באטימות בממשלת ישראל.

ובשולי המאבק בחזית השלישית, אני בוש ונכל, עצוב ומדוכא, מיוסר ומתייסר על הנתון הבלתי ניתן להכלה, הנתון המזעזע של מאה שבעים ואחד בני אדם, גלמודים ועריריים אשר נמצאו ללא רוח חיים במצב ריקבון בביתם רק בשנה האחרונה.

מאה שבעים ואחד בני אדם, לבדם במיטתם, על ריצפתם, במקלחתם, במטבחם זעקו לחיים ואיש לא שמע, דמעו דמעות אחרונות ואיש לא ניגב, ביקשו חיים וקיבלו מוות נוראי, מוות של בדידות ורק הריקבון הצילם מלאבד צלם אנוש.

מאה שבעים ואחד בני אדם שאיש לא חש בחסרונם, איש לא חיפש אותם, איש לא בכה עליהם, אלמלא הצחנה והריקבון.

מאה שבעים ואחד חללי מערכות השכחה וקהות החושים שלנו, מאה שבעים ואחד עדים מתים המזכירים לנו עד כמה הערבות ההדדית מתרחקת מאיתנו, עד כמה שכחנו לראות את האחר, לכאוב ולשמוח עם הזולת, עד כמה גס ליבנו באיש או באישה אשר מעבר לדלת הברזל החומה והכבדה. מאה שבעים ואחד חללי מערכות ההתעלמות, חוסר האכפתיות, ארץ אוכלת עריריה וגלמודיה. אל תדליקו להם נר זיכרון, הקישו על הדלת לדרוש בשלומם, אל תזילו עליהם דמעה הזמינו אותם לשבת, אל תקראו עליהם קדיש ספרו להם בדיחה, אל תלוו אותם בדרכם האחרונה שבו לידם חמש דקות, אל תתנו להם למות הם חפצי חיים בדיוק כמונו.

עמנואל בן סבו

* * *

רוֹן גֵּרָא

יְשִׁישָׁה בְּמִרְפְּאַת הָעֵינָיִם

מִינְיָאטוּרִית

עֵינַיִם עֲכוּרוֹת

פֶּה פָּעוּר

סַנְטֵר שְׁמוּט מַסֵּכָה.

מַקֵּל נוֹשָׁן

בְּיָדָהּ

מְבַקֵּשׁ אֲחִיזָתוֹ.

מְהַלֶּכֶת כְּצִפּוֹר

חַסְרַת נוֹצוֹת

בַּמִּסְדְּרוֹן הַפֵּלֹרוֹצְנְטִי

הָאָרֹךְ

בְּמִרְפְּאַת הָעֵינַיִם,

תָּרָה אַחַר

הַמַּעֲלִית.

גֶּבֶר חֲמֻדוֹת

קָרַב אֵלֶיהָ

וְהוֹבִילָהּ אֵל

הַמַּעֲלִית הַגּוֹאֶלֶת.

בַּחֲלוֹף הַשָּׁעוֹת

יְשׁוּבָה בַּפִּנָּה,

פֶּה פָּעוּר

סַנְטֵרָהּ שָׁמוּט מַסֵּכָה

מַבָּט רֵיק

לְשׁוּם מְקוֹם

בִּדְאָגָה.

בִּמְקוֹמוֹת בּוֹ

קְרוֹבוֹת נְשָׁמוֹת

אֱלֹהִים

נִמְצָא.

* * *

דוד מלמד

סיפורה של שכונה: צ'לנוב

סיפורה של תל-אביב קשור לדרומה של העיר שבו נוסדה בשנת 1922, לפני מאה שנים, שכונת צ'לנוב.

השכונה נקראת על שמו של ד"ר יחיאל צ'לנוב שנולד בשנת 1863 באוקראינה ונפטר בשנת 1918. הוא היה רופא במקצועו ומנהיג ציוני ששימש שנים רבות כיושב-ראש הקונגרסים של ציוני רוסיה. בהשפעת פרעות 1881 הפך צ'לנוב לפעיל ב"חיבת ציון", תחילה תמך בהרצל אך התנגד לו בעקבות תוכנית אוגנדה. הוא פעל להקמת הטכניון והשתתף בפעילות להשגת הצהרת בלפור.

יחד עם מנחם אוסישקין הקים חוג ציוני ראשון במוסקבה ואחר-כך יחד עם הרב מזא"ה את "אגודת בני ציון".

בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון, ובשנת 1903 הנהיג את קבוצת הציונים הרוסיים שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. מלבד זה שימש בתפקידים בכירים בתנועה הציונית, ובמלחמת-העולם הראשונה הצטרף לפעילותם המדינית של ויצמן וסוקולוב.

בשנים 1909-1907ביקר בארץ-ישראל ורכש אדמות ליד הכינרת.

עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עבר עם ההנהלה הציונית לקופנהגן ומשם יצא ללונדון. היה שותף לפעילות המדינית של ויצמן וסוקולוב בתמיכת בריטניה, אך התנגד ליוזמת ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים.

באחת משליחויותיו מטעם התנועה הציונית נפטר בלונדון בשנת 1918 מדלקת ריאות עקב סיבוכים של מחלת שפעת ספרדית. בן 54 היה במותו. אשתו ובניה עלו לארץ בשנת 1922.

באותה שנה, 1922, הוקמה שכונת צ'לנוב בדרום תל-אביב, במקום בו נמצא פרדס ערבי שהוזנח במלחמת-העולם הראשונה ונמכר ליהודים לאחר המלחמה. השכונה הוקמה על-ידי חברת "המנחיל" שנוסדה בברלין ותוכננה על-ידי האדריכל הראשי של המשרד לעבודות ציבוריות שקדם לחברת "סולל בונה".

שכונת צ'לנוב הייתה שכונת-פועלים שנבנתה החל משנת 1922 לאורך הרחובות הגדוד העברי ופרץ. השכונה תוכננה על ידי יוסף ברלין, האדריכל הראשי של המשרד לעבודות ציבוריות ובניין, ונקראה על שם יחיאל צ'לנוב. בחלקה המערבי נבנו בתי אבן בני קומה אחת בעוד שחלקה המזרחי היה בנוי כולו צריפים. בשנת 1922 גרו כרבע מתושבי תל-אביב בכ-750 צריפים ואוהלים (בעיקר בשכונות נורדיה, ברנר, צ'לנוב ועל חוף הים). חלק משכונות אלו התחסל וחלק הפכו לשכונות-עוני. מיספר בתים מקוריים השתמרו עד ימינו.

כך מתוארת שכונת צ'לנוב בעיתון "דבר" ב-24.6.1935:

"ברחוב צ'לנוב יתרכזו בעלי המאה, אך מרחוב פרץ ואילך רבה העזובה, תלי תלים של אבק ואשפה, פגרי בהמות, ילדים משתעשעים בשלוליות, כלבים מתרוצצים, אימת השיטפון בחורף, מגפת הזבובים בקיץ, אין מרביצים את הרחובות והסמטאות, פיקוח סניטרי אין, משוועים לכבישים, לקורטוב של ניקיון, לשווא! העירייה מטפלת בעניינים חשובים יותר. 

"כשאתה עובר בסמטאות הצרות, מסתכל לתוך הצריפים, מתבונן להליכות התושבים, להבעת פניהם ועיניהם, אתה מרגיש בהשראה של ערב פוגרום."

במודעות אחרות שהתפרסמו נכתב על נגרייה קואופרטיבית בשם "דרור" שהייתה קשורה לחברת "סולל בונה", והמיספר הטלפוני שלה היה "תלפון 331", "תוצרת חדישה של נגרות לבניינים, רהיטים מודרניים, מכשירים וכלים למשק החקלאי (כוורות, לולים, קנים וכו'), תעשיית רפפות, (נסר-עץ, ד"מ), תריסים מתקפלים (שטורים) משובחים, המתחרים בהצלחה בתוצרת חוץ, המחירים והתנאים נוחים, מקבלים עצים להקצעה, נסירה וכרכוב (עטרה, יציקה במכונות –ד"מ)."

והיו עוד ידיעות כבר בשנים הראשונות של שכונת צ'לנוב.

כך דיווח "הארץ" ב-21 בדצמבר 1922: "שלוש שכונות נוספו כאן השתא: 'מחוסרי דירות', שכונת צ'לנוב', ו'מרכז מסחרי' מחוסרי דירות כרתו עצים, וראו הם התחילו בבנוין דווקא מן הפרדס שבדרך..."

ב-25 במאי 1923 כבר מודיע "הארץ" על: "מרפסות עם כל הנוחיות ברחוב הראשי של שכונת צ'לנוב. ע"א פרטים לפנות אל משרד 'המנחיל'."

מעט יותר מאוחר, ב-8 בינואר 1926, "הארץ" מודיע על "קבוצה משפחתית בת 5 ילדים בגיל מ-4 עד 6 שנים, בבית ליפשיץ, שכונת צ'לנוב 27. התשלום לירה לחודש."

מודעות אחרות נוספו גם בהמשך, כמו ב-5 ביולי 1925: "ד"ר אפטה, מומחה למחלות נשים, יולדות ומחלות פנימיות, התיישב בשכונת צ'לנוב, בית שטיבל מאחורי בית המרקחת של ילין..."

גם אסונות דווחו כבר: "באחת הבריכות של הפרדסים על-יד שכונת צ'לנוב טבע איש. המשטרה באה לשם בלוויית הרופא קפלן" – כך 'הארץ' ב-14 בספטמבר 1924.

ובשנה שלאחר-מכן, ב-6 בפברואר 1925 בישר "הארץ" ש"באתי לארץ והנני דורש בשלום ידידי, כתובתי: שכונת צ'לנוב 30. יעקב בוקשטיין ממוסקבה."

בחלקו המערבי של השטח נבנו בעיקר בתי-אבן בני קומה אחת, בעוד שבחלקה המזרחי הוקמה מאוחר יותר שכונת צ'לנוב שהיתה בנויה כולה מצריפים.

בתחילת רחוב הגדוד העברי הוקם מוסך-אוטובוסים הראשון בעיר, ובחלקה הדרומי של שכונת צ'לנוב נבנו בראשית שנות-העשרים של המאה הקודמת בית-הספר לחקלאות ומשק-בית של ויצ"ו, ובסוף שנות-השלושים נבנה בשטח זה שוק העלייה.

תל-אביב התפתחה על-פי המודל האירופי-מערבי, ובמקביל החלו להתפתח בדרומה שכונות מאוכלסות בבני עדות-המזרח. השכונות הדרומיות היו מאוכלסות ברובן בשכבות עניות ומסיבה זו התקשו להעניק לתושביהן שירותים חיוניים בסיסיים.

זו היתה הסיבה שתושבי השכונה העלו בהתמדה את רצונם להסתפח לתל-אביב, ומתוך כך לקבל סיוע ומעורבות של מועצת העיר תל-אביב. אך מועצה זו סירבה להיענות לתביעת ועדי השכונות. ראש-העיר מאיר דיזנגוף הגדיר את המאבק כהתנגשות בין סדרי ניהול "אירופאים" לבין שכונות יהודיות של "פסיביות מזרחית". תל-אביב לדבריו עומדת על דעתה לכונן "עיר יהודית עם פיזיונומיה (תיאוריה מבוססת על מראה חיצוני היכול להעיד על אופי ואישיות – ד"מ) מוסרית, וכך זה רק בכוח המוסריות."  

אוכלוסיית העיר העברית הראשונה הייתה מורכבת ברובה מבני העליות מאירופה. תל-אביב התפתחה על-פי המודל האירופי-מערבי, ובמקביל להתפתחותה של תל-אביב החלו להתפתח בדרומה שכונות מאוכלסות בבני עדות-המזרח.

גידולן המהיר של שכונות הדרום, מצבן הכלכלי הירוד, ונורמות תושביהן הזרות ליהודי אירופה, יצרו אצל אלה פחד מ"בעיה דמוגרפית" עירונית חדשה. השתלטות התרבות היהודית-מזרחית על המרחב התל-אביבי ניכר כבר בשנות השלושים בבירור בקו ההפרדה הפיזי, העדתי והחברתי-כלכלי, שחצה את תל-אביב בין דרום לצפון. הדרום ששמר על צביונו התרבותי, נחשב לנחשל, והניידות של האוכלוסייה היתה מדרום לצפון. כבר אז כינה העיתון "הפועל הצעיר" את השכונות הדרומיות "שכונות אנוסות". יפו והשכונות הדרומיות הפכו למרחב אחד בתודעה הקולקטיבית, מרחב מפחיד ומרוחק.  

הנוער המקומי פנה לספורט ובשנת 1935 התארגנו תשעה מנערי שכונת צ'לנוב והקימו ארגון נוער, ארגון שעסק בפעילות תרבותית וספורטיבית. במסגרת הפעילות הספורטיבית החליטו להקים קבוצת כדורגל, כשבתחילת דרכה שיחקה הקבוצה ברחובותיה הלא-סלולים של השכונה.

אל הארגון הצטרפו בני-נוער נוספים מהשכונה. השחקנים חסכו כסף, קנו חולצות (על נעליים עוד לא העזו לחלום) והתחרו עם קבוצות משכונות סמוכות. נערי שכונת צ'לנוב כינו את קבוצתם החדשה בשם "תל חי" וממנה צמחה קבוצת הכדורגל של שכונת-התקווה: "בני יהודה". 

דוד מלמד

* * *

עדינה בר-אל

שומר הארמון והדיונות

איש של טבע, סביבה ואהבת ארץ ישראל

יאיר פרג'ון  בן מושב ברכיה, יזם את הקמת בית ספר שדה "שקמים" ועמד בראשו שנים רבות. הוא מספר לעדינה בר-אל על ההיסטוריה של המקום בו התיישבו חברי קיבוץ ניצנים בראשונה, ועל מאמציו הרבים, יחד עם "החברה להגנת הטבע", לשמר את הדיונות בין אשקלון לאשדוד.

נפגשתי עם יאיר פרג'ון ב"ארמון" ליד היישוב "ניצן" של המועצה האזורית חוף אשקלון, מול קיבוץ ניצנים. אכן ה"ארמון" הוא בית מפואר, בן שתי קומות ומרפסות עם עמודים, מרוצף במרצפות מצוירות צבעוניות. הסתבר לי, שאני בין הבודדות מן הסביבה, שביקרתי לראשונה בבית זה. במרוצת השנים בהן שימש הבית כמרכז "בית ספר שדה שקמים", הכירוהו ילדים, בני נוער ומבוגרים רבים, שזכו להשתתף בפעילויות של בית ספר שדה זה.

כדי לדעת מדוע נבחר מקום זה דווקא כמרכז "בית ספר שדה שקמים", יש לחזור אל ההיסטוריה של המקום. ומי שמומחה לאזור ולהיסטוריה שלו הוא יאיר פרג'ון, מדריך ותיק ב"חברה להגנת הטבע", לשעבר ראש המועצה האזורית "חוף אשקלון" וכיום עורך סיורים רבים, הן סיורי יום והן סיורי לילה.

הסיפור מתחיל ב-1942,"  מספר יאיר, "הקרן הקיימת קנתה  את הארמון עם האדמות מסביב, כולל באר מים, שהיו שייכים לאפנדי ערבי בשם סורבג'י. הסיבה למכירה היתה סכסוך של סורבג'י על רקע נקמת-דם עם ערביי 'חממה', יישוב  שהיה באזור לפני מלחמת העצמאות."

אנשי קיבוץ ניצנים ישבו באותו זמן באזור כפר שמריהו. והמוסדות המיישבים הציעו להם קרקע בדרום הארץ. המשלחת מאנשי ניצנים יצאו לראות את המקום מקרוב. בשובם הם סיפרו לחברים כי המקום שהמוסדות מציעים להם דומה לאזור של כפר שמריהו, יש בו הרבה דיונות חול, קרוב אל הים. גם שם יש כפרים ערביים ומשוכות צבר, ובמרחק מן הכביש.

בחג החנוכה בשנת תש"ד, 1943, הקיבוץ עלה על הקרקע. הם התיישבו בבית, שיש בו חדרים מרווחים. בכל חדר התגוררו שתי משפחות יחד. 

"הקיבוץ היה ראש הגשר לקליטת מעפילים." ממשיך יאיר את סיפורו של הקיבוץ. "במרץ 1947 הגיעה לחוף ניצנים ספינת מעפילים מאיטליה שנקראה בעבר 'סוזנה', (בעברית 'שושנה'). ועל סיפונה 838 ניצולי שואה. בלב ים שונה שמה ל'שבתאי לוזינסקי', על שמו של פעיל העלייה שעמל רבות בארגון המעפילים מאיטליה לארץ ישראל. אגב," מוסיף יאיר, "על ספינה זו חיבר חיים חפר את שירו 'שושנה, שושנה'. יש חושבים שהמדובר היה בלוחמת פלמ"ח, אך לא כך הוא הדבר." 

במבצע העפלה מיוחד זה השתתפו פעילים רבים מהארץ ומהדרום. הם קיבלו את פני המעפילים על מנת להקשות על הבריטים לזהות מי מעפיל ומי תושב ארץ ישראל. קיבוץ ניצנים שימש ראש גשר לקבלת המעפילים, ובזכות זאת הצליחו אנשי ההגנה באמצעות אנשי הפלי"ם להבריח אל יישובי הדרום כ-400 מעפילים, בעוד כמה מאות מהם הוגלו לקפריסין."

שושנה, שושנה

יאיר מספר על נסיבות כתיבת השיר: "עם שובו של איש פלי"ם צעיר בשם דן בן אמוץ לתל-אביב, הוא ישב ב'כסית' עם חברו חיים חפר. בעודם לוגמים קפה, סיפר דן לחיים חפר על ליל ההורדה המוצלח שהיה בחוף ניצנים. חפר שהיה 'קל קולמוס' כתב על מפית נייר של בית הקפה מילים ללחן איטלקי, והוא מוכר לכולנו: 'שושנה, שושנה, שושנה / ירח נישא אל ענן, / כמוהו אלייך, שושנה – / בים עוד יפליג קפיטן.'"

במסגרת תכנית החלוקה שהציע האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, היישוב ניצנים היה צריך להיות בשטח המדינה הערבית לכשתקום. אולם, כידוע, הערבים לא קיבלו את תכנית החלוקה, ופורצת מלחמת העצמאות.

יד לאישה הלוחמת

מאחת המרפסות של הארמון, ניתן להשקיף על אנדרטת "יד לאישה הלוחמת". האנדרטה מורכבת מכמה פסלי ברונזה של נשים, פרי עבודתה של הפסלת שוש חפץ. האנדרטה הוקמה ביוזמתו של יצחק פונדק ז"ל (נפטר בגיל 104 בשנת 2017), שהיה מפקד גדוד 53 של גבעתי שלחם באזור ניצנים. [גילוי נאות מרגש: אבי כותבת שורות אלו, שמעון פרנקל ז"ל, היה אחד הלוחמים בחטיבת 'גבעתי' בגדוד 53].

בקרב על הגנת היישוב נפלו 33 מגינים, מתוכם 3 נשים חברות ניצנים. יקצר במצע מלתאר את המתרחש בעת המלחמה בניצנים. יאיר מספר על כך בהרחבה בהרצאותיו ובסיוריו באזור, וניכר שהוא יודע על כך רבות וההיסטוריה של היישוב נוגעת לליבו. להלן סיפורו על סופו של הקרב, ועל האנדרטה לזכר הנשים:

"בעת מלחמת העצמאות קיבוץ ניצנים נפל. הרגעים האחרונים היו דרמטיים," מספר יאיר, וניכר שליבו עם הלוחמים. "הקיבוץ פונה מילדים ונשים, מלבד עשר נשים שבחרו להישאר. הם היו מעטים. המצרים לחמו באמצעות מטוסים וטנקים. לאנשי ניצנים לא נותר נשק, הם היו מנותקים מהמרכז, וכבר היו להם שלושים הרוגים. מפקד המחלקה, אברהם שוורשטיין, לאחר התלבטויות רבות, החליט לבחור בחיים ולהיכנע למצרים. כאשר הוא יוצא מן הבית, הוא נורה ונפצע. אז יוצאת מן הבית האלחוטאית מירה בן-ארי. משעינה את אברהם הפצוע על כתפה, וצועדת איתו לקראת החיילים המצריים. אולם, למרות שהרימו ידיים והיה ברור שהם נכנעים, ירה אחד הקצינים המצריים באברהם הפצוע והרג אותו ממרחק של שלושה מטר. מירה שלפה רובה שהיה לה, ובו כדור אחד, והרגה את הקצין המצרי. ברור שהם ירו בה מיד והרגו גם אותה. בתום קרב דמים קשה המצרים שובים את לוחמי גבעתי ולוחמי קיבוץ ניצנים, מובילים אותם למצרים, ובדרכם הם עורכים תהלוכת ניצחון במג'דל (היום מגדל אשקלון) ובעזה."

באותו קרב, בנוסף לנפילתה של האלחוטאית מירה בן ארי, נפלו עוד שתי חברות ניצנים: שולמית דורצ'ין, שנהרגה בעת שטיפלה בשטח בשני פצועים, והלוחמת דבורה אפשטיין. "יד לאישה הלוחמת" נמצא ליד מקום נפילתן של מירה ושולמית. 

אנשי ניצנים שבו מן השבי לאחר תשעה וחצי חודשים. ואז הסתבר להם שהיישוב בארץ גינה אותם על כניעתם. הסתבר שאבא קובנר, שהיה קצין החינוך של החטיבה, פירסם דף קרבי ובו גינוי ללוחמי ניצנים. בין השאר כתב: "טוב ליפול בחפירות הבית מליפול בשבי האוייב." וכן "כל עוד הכדור במחסנית נושם, חרפה ליפול בשבי האוייב."

שנים סבלו אנשי הקיבוץ מהיחס השלילי אליהם בעניין זה, בלי להתחשב במצבם הבלתי אפשרי בעת המלחמה. אנשי ניצנים דרשו מראש הממשלה ושר הביטחון להקים ועדת חקירה על נסיבות הקרב והנפילה. ובתום 6 חודשים ועדת החקירה ניקתה וזיכתה לחלוטין את ניצנים מהאשמה. בן גוריון שלח מכתב מרגש לאנשי ניצנים, בו כתב בין השאר: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה תוצאות רצויות. בעמידה לבלי-חת של מגינים מחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עוצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים, שנפלו, ולא נפלו לשווא."

בימים אלו מוקרן ברחבי הארץ סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון", ובו שחזור הקרב על ניצנים.

כפר נוער במקום קיבוץ

"עם שובם הוקם הקיבוץ מעבר לכביש 4," מספר יאיר, "ומאמצע 1948 עד סוף 1949 נותר המקום הקודם שלהם נטוש לגמרי. ואז הוקם במקום כפר נוער."

כפר הנוער ניצנים, שהיה בית ספר חקלאי, התבסס במקום והיה קיים מ-1949 עד 1989. עם הקמתו הגיעו אליו ילדים ניצולי שואה ממזרח אירופה, ואחר-כך עולים חדשים מארצות שונות – ארגנטינה, פרס, מרוקו וכן ילידי הארץ. לאחר סגירת כפר הנוער, בנו על שטחו את היישוב "ניצן".

הקמת בית ספר שדה

באותן שנים התפתח כפר הנוער והיה בעצם בית ספר חקלאי, עם ענפי חקלאות שונים. ה"ארמון" עמד שומם וריק. יאיר פרג'ון עבד בשנים אלו ב"חברה להגנת הטבע" באזור באר שבע והדרום. בשנת 1983 הוא הצהיר, שהוא מעוניין להקים במקום בית ספר שדה. בתחילה התנגדה החברה. היה זה שנה לאחר פינוי פתחת רפיח, ונבנו בתי ספר במקומות אחרים. "לשמחתי," אומר יאיר, "האדם היחיד בעד הפרויקט היה יואב שגיא, מנכ"ל החברה להגנת הטבע. עבדתי אז על תקן של מדריך סיורים בדרום, ויואב איפשר לי להתמקם פה. התכוונתי להתמקד בשני תחומים," ממשיך יאיר, " החד – להנחיל את מורשת תש"ח בדרום. להציג את המציאות הקשה שהיתה אז באזור ניצנים, ולהציג את הלוחמים באור חיובי, כי הם בעצם עשו מעשי גבורה. התחום השני היה 'לדאוג' לכל אזור החולות."

למען שמירת הסביבה

"עד שנת 1982," אומר יאיר, "חשבו שיש למדינה חולות דיונות אין סופיים. כשחזרנו לגבולות הצרים של המדינה, לאחר הוויתור על סיני, היה צורך לדעתי להכריז על שמורה של דיונות. כי לאט לאט החל מישור החוף להתכסות ב'שלמת בטון ומלט'. כבר אז  היו תוכניות כלליות לבנייה על השטח בין אשדוד ואשקלון, כי היה לשטחים אלו ערך כלכלי גבוה. ואז החלה החברה להגנת הטבע להוביל מאבק ציבורי למטרה זו, למען שמירה על הסביבה והאקולוגיה."

"היה לי ברור," ממשיך יאיר, "שכדי להכריז על שטח זה ציבורי, יש צורך לשנות את תודעת הציבור הישראלי. עשרים וחמש שנים עבדנו במגמה זו. התחלנו לפעול עם מגוון רחב של גילאים – החל מגני הילדים, תלמידי בית ספר יסודי, תלמידי תיכון שהכינו עבודות על הסביבה, סטודנטים ואחרים. פנינו כמובן גם לפוליטיקאים ועוררנו את העניין שלהם בסביבה זו."

אחת הפעולות המרכזיות היו הסיורים. אלו הותאמו לסביבה ולאקלים. בימי החורף היו הסיורים ביום, ואילו בקיץ החם החלו הסיורים לפנות ערב וגלשו אל תוך הלילה. "בכל שנה הבאנו לאזור כשישים אלף אנשים," מספר יאיר, "ידענו שעלינו להפעיל בהם את החלק החווייתי. ככל שנביא יותר אנשים ונפעילם בהיבט החווייתי, כך תגדל תודעת הציבור לגבי חשיבות שמירת הסביבה."

הדיונות כמו מדבר סהרה

טענות שונות העלו המצדדים בשמורה והמתנגדים לבנייה באזור. אחת מהן היתה: הדיונות אמנם נמצאות במישור החוף, אך הן בעצם קשורות למדבר סיני, ויותר מזה – למדבר סהרה. הן שולי המדבריות. כך יש בדיונות בעלי חיים וצמחים שיש בסהרה. וכך מצטרף אזור זה לרשימת אזורים מעניינים אחרים שיש לנו בארץ, כגון ים המלח הנמוך והשבר הסורי-אפריקני.

"כאמור," ממשיך יאיר, "באמצעות מסעות ההדרכה השונים הטמענו את חשיבות השימור הסביבתי, כי החיים שלנו מורכבים לא רק מכסף, אלא גם מערכים. בשנים הראשונות לא היה עם מי לדבר במוסדות. ואז הקרן הקיימת יחד עם החברה להגנת הטבע נרתמו להכריז על המקום כ'פארק של חולות', וגם להשתתף במימון. היה שיתוף פעולה טוב של הקרן הקיימת וארגוני הסביבה."

עשרים וחמש שנים רצופות הדריך יאיר בבית ספר שדה "שקמים" ועמד בראשו. ובזה היה יתרון גדול שהוא בן האזור וקשור למקום בנימי נפשו. "עסקתי בתחום התכנוני, הסביבתי, הפוליטי. הייתי כיחידת מטה של החברה להגנת הטבע בשטח. הייתי פה. ועליי לציין שהרוח החיה בקידום פרויקט השמורה היה יואב שגיא, הן בהיותו מנכ"ל החברה והן בשנים אחר כך."

בראשיתו של התהליך "רשות שמורות הטבע", שהיא גוף ממלכתי, לא היתה שותפה, אנשיה טענו שאין כל סיכוי. אולם בסופו של דבר התקבל האישור, והשטח הפך ממלכתי יחד עם "רשות  שמורות הטבע". 

התיישבות חדשה באזור

בשנת 2005, עם פינוי גוש קטיף, הועלו תוכניות ליישב את המפונים. אחת מהן היתה ליישב אותם על הדיונות בין אשדוד לאשקלון. אולם אז גם לגורמי התכנון היתה  מודעות לשמירת החוף ולחשיבותן של הדיונות, והם מצאו חלופות. את היישוב "באר גנים" בנו על שטחים שהיו בעבר פרדסי "פרי אור", מחוץ לדיונות. והיישוב ניצן, שנקרא "ניצן הישנה" (ליד יישוב הקרוואנים הזמני של המפונים) גדל מאוד והוא מאכלס עתה 600 משפחות.

יאיר הוא דוגמא לאדם שאוהב את האזור בו הוא חי, דואג לו, משמר אותו, ומפיץ ברבים את חשיבותו. ואם כך ינהגו גם אחרים, נצליח לשמור על הטבע והנוף המיוחדים של ארצנו.

בקרוב נפרסם כתבה נוספת על יאיר פרג'ון האיש, שנפצע אנושות במלחמת יום הכיפורים, וכן היה ראש המועצה האזורית "חוף אשקלון".

עדינה בר-אל

פורסם בעיתון "קו למושב", גיליון 1214, 30.12.2021

* * *

אהוד בן עזר

הפרוזה של אסתר ראב

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

בראיון האחרון שנתנה אסתר ראב, להלית ישורון, ב-9.12.1980, אמרה לבת-שיחה:

"הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה. היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם; ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת, הראשית משתקפת בה."

אסתר ראב, המשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה בשנת 1894בפתח-תקווה, בתו של יהודה ראב, ממייסדי מושבה עברית ראשונה זו בשנת 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

אסתר למדה במושבה, ובשנת 1913 ברחה והצטרפה אל ראשוני דגניה וחיתה איתם, אך עם פרוץ המלחמה העולמית חזרה לבית-הוריה. תקופת זמן, ב-1915, חיתה בנס-ציונה עם עוד שלושה פועלים, בפרדס הברון, חיי "קבוצה", אחר-כך עבדה כפועלת בבן-שמן; ושוב בפתח-תקווה, עד תום המלחמה, וב-1919חזרה כמורה לבן-שמן. ב-1921 היתה עדה להתנפלות-הדמים על פתח-תקווה, ובסוף אותה שנה נסעה למצרים, לבדה, ונישאה שם לבן-דודתה יצחק גרין. כחמש שנים עברו עליה בקאהיר ובאירופה, ואחר-כך שבה להתגורר בתל-אביב, וחווילתה, שנחנכה ב-1930, נעשתה בית-ועד לסופרים ולציירים.

אסתר ראב היתה הראשונה מבין המשוררים העבריים בדור התחייה שנולדה בארץ-ישראל ובעברית גם יחד. אמנם בילדותה דיברו עדיין במושבות הרבה יידיש, וקצת ערבית. אבשלום פיינברג, למשל, כתב בעיקר יידיש, ושירים בצרפתית. אך פתח-תקווה היתה נתונה פחות מזכרון ומראשון להשפעה הצרפתית שהביאה ארצה פקידות הבארון. אסתר צמחה עם צמיחת העברית כשפה חיה, מדוברת, וזאת בעיקר בזכות מוריה באותה תקופה; עברית זו היתה הפריזמה היחידה שלה להבין את עצמה ואת נוף ילדותה, החקלאי.

עיקוב אחר הסדנה היומנית של אסתר ראב, וטיוטות שיריה, המצויות בעיזבונה, מראה שלא עלה בידה להבשיל ולהגיע לצלילות סגנונה העברי ב"קמשונים" – לפני היותה כבת 25-27 לערך, וכמעט שלא יכלה למהול אותו במשהו אחר – לאחר מכן. זוהי שירה ארצישראלית אותנטית, שהקדימה ביותר מדור את דורה, כי הדור הראשון של המשוררים הצעירים ממנה, בני-הארץ, הושפע שנים רבות מקסמי שלונסקי ומאלתרמן – לא פחות משקודמיו הושפעו מביאליק.

שיריה הראשונים של אסתר ראב התפרסמו, בראשית שנות העשרים, ב"הדים" שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ובהוצאת כתב-העת הספרותי הזה הופיע ב-1930 ספר-שיריה הראשון "קמשונים". באותה שנה גם התאלמנה מבעלה בן-דודתה איזאק גרין, שמת לאחר ניתוח התוספתן, ונקבר בירושלים. בתקופת נישואיהם לא הצליחה לשמור את הריונה ממנו.

אסתר המשיכה ופירסמה שירים אחדים, אך השנים 1935-1936 היו כניראה קשות-במיוחד עבורה. בתקופת נישואיה השניים הרתה לבעלה, הצייר אריה אלוואיל, אך לא הצליחה להשלים את הריונה, ונתברר לה סופית שלא תוכל ללדת יותר. נישואיה הגיעו למשבר והיא התגרשה ממנו כשנפשה מצולקת והיא חשה צורך בהסתגרות כחיה פצועה שמלקקת פצעיה. ב-1938 נאלצה למכור את חווילתה היפה בתל-אביב, ששימשה שנים אחדות בית תרבותי פתוח לציירים ולסופרים. מחברת רובם התרחקה עתה, ולאחר שנים אחדות, בשלהי 1944, גם עזבה את תל-אביב והשתקעה בבית כפרי בכפר-סבא.

למרות המשבר שהוכתה בו אסתר עם גירושיה ב-1935, עדיין נותרה למשך שנים אחדות אישה בעלת רכוש ואמצעים, עצמאית מבחינה כלכלית וכמעט שאינה זקוקה למחייתה לעבודה כלשהי, גם לא לעבודה ספרותית מסוג זה או אחר, כמרבית הסופרים בני-דורה. אולי לכן לא רק שלא ידעה פשרות בכתיבתה, גם בשנים מאוחרות של עוני חומרי ובדידות – אלא גם שתיקתה נותרה בטהרתה, צלולה ורועמת, וללא שמץ פשרה.

בשנים 1935-1936, חמש-שש שנים לאחר הופעת ספר שיריה הראשון "קמשונים", כתבה אסתר ראב, בת הארבעים ואחת, באחד משיריה האחרונים: "מזוג היין, – / מלוא הקובעת, / יין-האמת השחור, / רק הוא ימתק לחיכי – " ובשני: "עין הגופרית / לשקר המהבהב בעיניים; / על פני כל קרחה / עשן-התרמית ייתמר פאר – "

היא נשתתקה למשך אחת-עשרה שנים, שבהן נשכחה כמעט כליל, ורק ב-1947 נתחדשה כתיבתה בשיר כגון "כפרג נישא ברוח", הפותח במילים: "אלי בבואך לתלשני / זרה את עליי בכנפי הרוח / ונישארתי כפרג נטול-ראש – "

מאז המשיכה לכתוב ולפרסם שירים וגם פרוזה אוטוביוגראפית, אך רק בשנת 1964הופיע קובץ שיריה השני, "שירי אסתר ראב", הכולל גם את "קמשונים". ב-1972 הופיעו שיריה המאוחרים ב"תפילה אחרונה". כן הופיעו שני מיבחרים משיריה: בחייה – "המיית שורשים" (1976), ולאחר מותה – "ילקוט שירים" (1982), בצירוף מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת ראובן שהם. הקובץ "גן שחרב" (1983), הופיע אף הוא לאחר מותה, ובו 49 סיפורים, שרובם נדפסו בחייה, והם מתארים את שנות ילדותה ובחרותה, ועד ראשית שנות ה-30 לערך.

אחיה הצעיר, בנימין, הוא אבי, כתב בשנת 1930 לערך, מפי אביהם, יהודה ראב, את זיכרונותיו, שיצאו אחר שנים לאור בספר "התלם הראשון" (הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956; מהדורה חדשה בצירוף אחרית-דבר מאת אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988). "התלם הראשון" מאיר אף הוא את נוף ילדותה של אסתר בפתח-תקווה, ולאחדים מסיפוריה יש בו מקבילות.

אסתר ראב מתה בטבעון בה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה.

*

ביוני 1979 כתבה לי אסתר: "אני לא שקטה, ביחס לספר שאתה עומד להוציא, אני מתכוונת לסיפורים שלי – – – אין 'לערוך' אותם, שים לב ששום מערכת איננה עורכת את דבריי: לא בפרוזה ולא בשירה, כמעט שאין שולחים לי הגהות – – – יש לי מוסיקליות שלי גם בפרוזה – וזה אפשר להרוס על-ידי 'עריכה' – תן אותם שלמים כמו שהינם – – – אתה יודע מה יקר אתה לי ובכל זאת יש בינינו שוני רב, – – – את הסבריות שלי אינך מבין – והיא כל היופי שבי – "

ביולי היא כותבת: "בנוגע להוצאת הספר עוד לא החלטתי להוציאו – תחכה – יבוא יום, לעת-עתה אני עדיין בחיים – "

ובאוגוסט: "בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –

"אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעיזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים 'הבטלנים' שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים – "

בתחילת 1979 הציע ישראל הר להוציא את קובץ הפרוזה של אסתר ראב בסדרת "תרמיל" שבעריכתו. לכך ניסיתי אז להשיג את הסכמתה, אך היא לא היתה מאושרת מאכסניה זו, וגם מלאה חששות מפני דיעותיי וסגנון כתיבתי, פן ישפיעו על עריכת סיפוריה. בעיקר יצא קצפה על הרומאן שלי "השקט הנפשי", שיצא לאור באותו קיץ.

לאחר מותה חידש ישראל הר את הצעתו, והיה היחיד שמצא עניין בפרוזה שלה. באגודת הסופרים לא התעניין איש בכתביה. וכך הופיע הקובץ "גן שחרב", בעריכתי, רק בראשית שנת 1983, כשנתיים לאחר מותה.

חרף בקשותיה היה עליי להשקיע עבודת עריכה רבה ב"גן שחרב", אחרת לא היה אפשר להביאו בדפוס, ואולם שימרתי ככל האפשר את סגנונה, וכך נהגתי בכל שאר כתביה. בדרך-כלל כן ערכו ו"גיהצו" את הפרוזה שלה, ואילו אני השתדלתי לא פעם, לפי הטיוטות שנמצאו בעיזבונה, להחזיר את הפיסוק הפרוע, שהוא אותנטי לה וקרוב ברוחו לשיריה.

שנים אחדות לפני מותה, והיא כבר בבית אבות בטבעון, הפקידה אסתר בידי את כל עיזבונה הספרותי. הניירות התגוללו במגירותיה ועל הריצפה, בדירתה המוזנחת ששוב לא גרה בה, ורמשים למיניהם עשו ברובם שמות. במשך שנים שקדתי על פיענוח מאות דפים שנכתבו על פני תקופה של כשבעים שנה; מהם התקנתי את הכרך "אסתר ראב / כל השירים", את כרך הפרוזה, וכן כמה כרכים של חליפת מכתבים וטיוטות נעורים, בהם של שירי "קמשונים", שטרם נשלמה העבודה עליהם.

*

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", מכונסת כמעט כל הפרוזה שכתבה אסתר ראב; אפשר להבחין בה בשלוש תקופות עיקריות:

א. תקופת היומנים מן השנים 1911-1914 לערך, שנישארו גנוזים בעיזבונה עד לאחר מותה, והם בגדר יצירות-נעורים "לא-קאנוניות", בעלות סגנון מיוחד מאוד, שרק מבשר את העתיד לבוא.

ב. תקופת הפרוזה ה"קאנונית" הראשונה שלה, בשנים 1932-1934 לערך, לאחר הופעת ספר שיריה הראשון "קמשונים" (1930). פנייתה לפרוזה ייתכן שנבעה גם מהתחושה ששירתה הגיעה למבוי סתום, לאחר שלא התקבלה. ב-1929 הופיע ספר היובל הראשון לחמישים שנות פתח-תקווה, ובעקבותיו החל ב-1930 אביה, יהודה ראב, להכתיב את זיכרונותיו; אולי גם לאלה היתה השפעה עליה, והחליטה למצוא לעצמה מפלט בפרוזה, המספרת על שנות נעוריה במושבה.

ג. תקופת ההתעוררות המחודשת, שחלה בכתיבתה של אסתר בשלהי שנות ה-40, בשירה וגם בפרוזה, והניבה גם יבול סיפורים רב, שרובם מופיעים בקובץ "גן שחרב". כתיבתה בפרוזה נמשכה עד אמצע שנות ה-70, ובשירה – עד חודשים אחדים לפני מותה. גם מתקופה זו ישנם כתבים "לא-קאנוניים", כ"מחברת ה'גיהינום'", שאותה הפקידה בידי, ופורסמה רק לאחר מותה.

שובה של אסתר לגור בפתח-תקווה  ב-1960, למשך שנים אחדות, לאחר כארבעים שנה שבהן לא גרה במושבה, עורר בה זיכרונות שאת רובם העלתה ב"מחברת הכחולה" משנת 1969 לערך. ממכתביה עולה לא-פעם רצונה לכתוב רומאן משפחה גדול. לימים הותיר בה רושם רב הספר "מאה שנים של בדידות" של מארקס. היא גם חלמה לעשות סרט גדול מספר הזיכרונות של אביה, "התלם הראשון".

סיפורים רבים כתבה ופירסמה אסתר בראשית שנות ה-70, כאשר כבר חיתה בטבעון, והיא כבת שבעים ושבע. בתקופה זו עמדה בקשר הדוק עם ראובן שהם בן השלושים ושלוש, אז, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית, שהחל לכתוב מונוגרפיה על שירתה. חליפת המכתבים והפגישות ביניהם נמשכו כעשר שנים, עד למותה ב-1981. פרשה מופלאה של יחסי ידידות והשראה הדדית, שנוצרו בין המשוררת הקשישה לחוקר הצעיר. חליפת המכתבים ביניהם כונסה על ידי בכרך "כבר פגשתיך פעם", שנמצא במלואו ב"ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור, 2000" ובחלקו ב"ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ומהם עולה כי הגירוי שעורר בה ראובן שהם, להעלות עבורו בכתב את חייה, לצורך עבודתו, השפיע גם על כתיבתה.

*

בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" נכללו סיפורים שנדפסו בחייה בכתבי-עת ובמוספים ספרותיים, ורובם כונס בקובץ סיפוריה "גן שחרב" (1983) שיצא לאור רק לאחר מותה, ועליהם נוספו סיפורים, רשימות, יומנים וקטעי פרוזה רבים, שפוענחו מתוך העיזבון ומופיעים כאן לראשונה. שינויי נוסח והערות שלי הובאו בסוגריים מרובעים.

לסיפורים שהתפרסמו לראשונה בחייה של אסתר ראב יש להתייחס כאל יצירות "קאנוניות" שלה, למעט "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", שנתפרסם בשמה, בחייה, אך לא על דעתה אלא בעריכתי. אל שאר הסיפורים, הקטעים והיומנים, שפוענחו על-ידי מן העיזבון, וחלקם פורסם לראשונה לאחר מותה – יש להתייחס כאל יצירות גנוזות, שחלקן ספק אם בחייה היתה נוטה לפרסם, ורובן היה גנוז אצלה שנים רבות ולא קראה בהן שנית, ואולי גם לא זכרה את קיומן או שלא האמינה בערכן הספרותי. יצירות אלה מתפרסמות על אחריותי כמהדיר, מתוך הרגשה שיש להן חשיבות רבה להשלמת יריעת יצירתה בפרוזה, ולהבנה מעמיקה יותר של חייה ושירתה. הרשיתי לעצמי לכלול פיענוח ראיונות אחדים שנשתמרו בקולה, אך לא כללתי את הראיונות הכתובים הרבים שנערכו עימה בעשורים האחרונים לחייה ונמסרו בגירסת מראייניה ולא ישירות ממנה.

היצירות בכרך הפרוזה הובאו על פי סדר כרונולוגי משוער של ההתרחשויות המתוארות בהן, ולא על פי זמן כתיבתן. נהגתי כך משום שמרבית הפרוזה של אסתר ראב היא אוטוביוגראפית במהותה, ולבד מערכה הייחודי היא משמשת גם רקע מלווה לשירים בכרך "כל השירים" של אסתר ראב, אשר חטיבותיו מסודרות אף הן, ברובן, על פי סדר כרונולוגי.

רוב-רובו של הכרך הזה נערך והוכן לדפוס עוד בטרם כתבתי את הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש", שחלקים רבים ממנה מיוסדים על הפרוזה של אסתר ראב.

מהדורת-מחשב של "כל הפרוזה" יצאה לאור ב-1994, במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב, הופצה במאה ושלושים עותקים ממוספרים ונשלחה גם לביקורת. לכרך הנוכחי נוספו פרקי פרוזה חדשים שנתגלו מאז, וכן "תרגומי משוררים" ו"שירי ילדים" של אסתר ראב.

חוקרי יצירתה של אסתר ראב, וקוראים מעוניינים, יוכלו לרכוש בהוצאת אסטרולוג את הקובץ "כל הפרוזה" של אסתר ראב, בתוספת הקובץ (המתעדכן מדי פעם) "כרוניקה ביבליוגראפית של אסתר ראב", על גבי דיסקטים או תקליטור, במתכונת של קובצי מחשב בעלי מיספור פנימי משלהם. הקבצים יכולים לשמש גם כאינדקס וכביבליוגראפיה לכרך הנדפס, ולהקל על הציטוט לצורכי מחקר. כמו כן ניתן לקבל בהוצאת אסטרולוג מידע על רכישת "ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000", אשר לבד מ"כל הפרוזה" כולל גם את טיוטות השירים המוקדמים של "קמשונים" ואת חליפות המכתבים, שהיו מקורות לכתיבת הביוגראפיה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש". כרך הביוגראפיה הזה כולל בחלקו האחרון גם ביבליוגראפיה מקיפה וממודרת של מרבית ההתייחסויות החשובות ליצירתה של אסתר ראב, כמו למשל רשימת הראיונות שנערכו עימה במהלך חייה ואשר משמשים גם כהמשך לפרוזה שלה.

ציור השער, "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, מתוך תמונת שמן משנת 1927 שליוותה את אסתר ראב במשך כיובל שנים. צילם: י. צפריר. את מתכונת העטיפה עיצב בשעתו דני קרמן לכרך "כל השירים" של אסתר ראב.

*

פרס שר התרבות מתן וילנאי לספרי מופת לשנת תשס"א, 2001, ניתן ל"כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. כתב-היד בעריכתי הוגש לתחרות על-ידי הוצאת אסטרולוג. בטקס, שנערך במשרד התרבות בירושלים ב-18 בדצמבר 2000, התבקשתי לשאת דברים בשם הזוכים, ואמרתי בין השאר:

כרך הפרוזה של אסתר ראב יידפס במלאת עשרים שנה למותה, ולאחר שהשלמתי את הוצאת כרך כל שיריה ואת הביוגראפיה שלה, "ימים של לענה ודבש". אסתר ראב היתה המשוררת הצברית הראשונה. בשירתה, כמו גם בפרוזה שלה, היא הביאה ושימרה לדורות את הארומה הארצישראלית החד-פעמית של הנוף והאדם בתקופת העליות הראשונות.

 כשאני מדבר בירושלים אני במיוחד מתרגש כי לא רחוק מכאן, בהר הזיתים, קבורים אבי-סבה של אסתר, שלמה ראב ואשתו אסתר, שעלו לארץ-ישראל כדי למות בה בשנת 1863. אסתר קרוייה על שמה של אותה אסתר, אם-סבה. בשנת 1875 עלו לירושלים כדי לחיות בארץ-ישראל – סבה של אסתר, אליעזר ראב, ובנו יהודה ראב (בן עזר), אביה של אסתר, שהיה סבי. בתוך שנתיים-שלוש האב ובנו היו במייסדי המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, בשנת 1878.

אסתר ראב מספרת, בראיון בשנת 1969, כי בנעוריה טיילה רבות בארץ עם זאב וילנאי. "פעם הגענו למידבא," היא אומרת, "יש שם רצפת מוזאיקה של בית-כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: 'שלום על ישראל', כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן... ברמת הגלעד, למחרת, בבוקר השכם, ראיתי עדר איילות בתוך מרחב אין-קץ והרגשתי, זה שלי! גם מנשה וגם גלעד. האם לא מכאן באו הגלעדים לקחת את ראשו של שאול?"

לימים הקדישה אסתר ראב לזאב וילנאי את מחזור שיריה "שירים עשנים", שנדפס לראשונה בשנת 1979, בהיותה כבר כבת שמונים וחמש. בטיוטת ההקדשה כתבה: "מוקדש לזאב וילנאי פרופ., הבן הנאמן ביותר, ולנוף הישראלי, מאת המחברת." ובשיר הזכירה את הפסיפס והכתובת שהראה לה: "ארונות-קודש – / בבקעות – / מתרוננים בקול: / 'שלום על ישראל' / בפסיפס של זהב / עוד נשוב אלייך – / יצאנו רק לרגע; / וחותמים / בזהב פרוויים: / של מאוהבים / 'שלום על ישראל' / מאותתות / רצפות קדושות." ("אסתר ראב / כל השירים", עמ' 381).

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20

בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, בשנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך

בספרות העברית, העוסקת בדמות הערבי, מצוי הבדל רב בין בין דמויות של ערבים שמעבר לגבול, בייחוד ביצירות שנכתבו עד שנת 1967, דמויות שעוררו תחושות של אימה, איבה וסיוט, של גבול מאיים וקרוב – לבין דמויות של ערבים ישראליים, שמתוארים באופן אחר לגמרי. זוהי מעין משפחה אחרת של ספרים, ולעיתים, ברבות השנים, יש ואותם סופרים כאילו עוברים מ"משפחת הסיוט" למשפחת ה"דו-קיום", ודמות הערבי אצלם משתנה כליל. למשל, ההבדל בין השומר כרות הלשון ב"מול היערות" לבין נעים ב"המאהב", שניהם ל-א.ב יהושע.

אחד הראשונים לז'אנר של "הערבי החי בקרבך" הוא הרומאן "זר לא יבוא" (1962), מאת חמדה אלון. הוא כתוב בגוף ראשון, ומספרת אותו סטודנטית ירושלמית, ילידת חיפה, החיה בשנות החמישים בירושלים, שעל רקעה מתרחש הרומאן. שם הגיבורה רוני, ולא במקרה היא עוסקת במחקר על תולדות הצלבנים, מוטיב שאנו עתידים לפגוש בעוד כשנה, כאשר יתפרסם ב"קשת" הסיפור "מול היערות" של א.ב. יהושע, (ששייך, כאמור, למשפחה האחרת, של הערבי כסיוט וכאוייב). זאת ועוד – הנימה של מספרת בגוף ראשון, בירושלים, מזכירה ניגון שאנו עתידים לפגוש, בעוד כשש שנים, ב"מיכאל שלי" של עמוס עוז, שוב – ספר שמבטא את הסיוט ולא את הקיום-ביחד.

רוני פוגשת בחור ערבי בשם עלי, שזכה לחינוך אירופאי, היה כשבע שנים באנגליה ולמד באוניברסיטה. הוא חוזר להמשיך את לימודיו בירושלים, ולעסוק בחקר הפולקלור הערבי.

בין השניים מתפתחת פרשה של אהבה, אהבה בלתי אפשרית. הרומאן כתוב קצת בקלישאות. אחיה של רוני הוא קצין בצבא. אהבתם מוסתרת מן האח, ומן ההורים. כאשר נודע הדבר למשפחה – בא האח לירושלים, לוקח את רוני בכוח, מחזיר אותה לבית אביה בחיפה, ושם כולאים אותה! – היחס אליה הוא כנהוג במשפחה פטריארכלית, הייתי כמעט מתפתה לומר – בנוסח שמשפחה ערבית היתה נוהגת כלפי בתה – וזה קצת לא משכנע.

בהמשך הסיפור נעצר עלי, אהובה של רוני, בגלל מחוייבותו המשפחתית כלפי אחיו הצעיר, שאותו היה עליו להעביר אותו את הגבול, להבריח מישראל. אהבתם של עלי ורוני מתבררת כבלתי-אפשרית, ולא רק בגלל התנגדות הוריה, אלא בגלל המעצר ומשמעותו. עלי משתחרר. רוני חוזרת לירושלים. אך היחסים ביניהם מתפוגגים. כותב עלי לרוני:

באנגליה, אם ישחק לי המזל, אשלים את מחקרי ואעשה דוקטוראט, וקרוב לוודאי שאתקשר שם עם אחד הקולג'ים, ואצטרף לשורה הארוכה, האנונימית, של דונים גלמודים וצחיחים, העובדים בערפל ובקור על מחקרים למדניים ששום איש זולתם אינו מתעניין בהם. אני לא אפרח באנגליה. לא אעשה בה חיל. לא אהיה מאושר. כבר נתנסיתי בזה ואין לי אשליות. אלא שאין לי ברירה. זה המצב אפוא. בעוד חמש, שש שנים, אצליח אולי להרוויח את משכורתי הראשונה, ומה אהיה אז? במקרה הטוב ביותר למדן מזקין ומקריח, עב כרס, מר נפש. לא רוני, יותר מדי אני אוהב אותך מכדי שארצה לראותך באיזשהו אופן לעתיד כזה. מוטב לי לזכור אותך תמיד כפי שהנך היום, עליזה, תוססת, אוהבת, שערך מוצף באור ירח, עינייך הירוקות נוצצות, גווך גמיש כגו החתולה, קומתך זקופה. חלילה לי לאלפך, לכלוא אותך בביתו הקודר של הדון הערבי, התמהוני, המתהלך בראש מורכן בקצה תחומה של הפקולטה למדעי המזרח באוניברסיטה מוכת רוח וגשם, שנבנתה בימי הביניים.

עלי הירהר, בשלב מסויים – באפשרות של מעבר למגורים בעיירה בנגב, יחד עם רוני, והשתקעות בחקר הפולקלור הבדווי. רוני מאשימה עצמה שלא הסכימה, שלא האמינה באפשרות הזו. התחושה העולה כאן היא שחייהם-ביחד יהיו אפשריים רק אם יעזבו את הארץ, רק אם שניהם ילכו לגולה, באיזו אוניברסיטה אנגלית עטופת ערפל. אך הפתרון לא נראה לעלי – לעקור עצמו ולעקור גם אותה.

בשנות החמישים היה נהוג עדיין בישראל מימשל צבאי על המיעוט הערבי, והוא שימש גורם חשוב בחיי הערבים הישראלים; בצילו היה ודאי קשה לשניים לקיים יחד חיים נורמאליים בארצם.

בתקופה ההיא נראו הגבולות, והערבי שמעבר להם, במימד של סיוט ושל איום – ואילו דמותו של עלי, (והאיפיון יחזור גם בשאר היצירות שנביא מן התחום הזה, הפנימי יותר, שמתואר בו ערבי-ישראלי) – היא אנושית, מתונה יחסית. הקונפליקט הלאומי אינו מוסתר. הוא מוצג במלוא חריפותו, אך עלי נקלע אליו כאדם, כפרט. בשום מקום הוא אינו מתואר בצורה מאיימת, מסייטת.

מצוי כאן מוטיב, או קו, שנפגוש גם להבא – הרומאן מקבל כיוון מעמדי-חברתי יותר מאשר לאומי. הבעייה הלאומית אינה חדלה להפריע – אך ההישג של הסטודנט הערבי, שזוכה באהבת הסטודנטית יהודיה, מתפתח, במידה מסויימת, על פי תבנית רומאנים שבהם בן המעמד הנמוך, הפחות-נחשב בחברה, עושה דרכו קדימה, למעלה, בריבוד החברתי, כפי שאולי ברומאן של סופר יהודי בתקופה מסויימת בגרמניה, או באמריקה כיום – ("מה מעיק על פורטנוי?" לפיליפ רות) הבחור היהודי מתקדם במעלות החברה הכללית, הלא-יהודית, גם באמצעות יחסיו עם נשים גויות. החיזור, או הנישואים, ללא-יהודיה ממעמד גבוה משלו, וההתבוללות – כל אלה בעיות שקיום קשרים כמו אלה, או אי-אפשרותם – מעמידים בפניו, וכדי להיות מקובל, עליו להתכחש לא פעם לעמו ולמוצאו.

*

ההגנה על האח, כסיבה הגורמת למשבר ביחסים בין בחור ערבי לבחורה יהודיה, חוזרת ברומאן (הנשכח-למדי כיום), "ספל קפה מר", משנת 1962. כתב אותו סופר שלא הירבה לפרסם בשנים האחרונות, יהושע גרנות.

גם כאן מתואר מצב ששרר בישראל לפני יוני 1967. מיכאל אחמד, גיבור הסיפור, שמספרו בגוף ראשון, הוא ערבי-ישראלי החי בתל-אביב, עיתונאי בעיתון שמאלי או שמאלני. מיכאל מתכחש לערביותו, אינו מדגיש אותה. הוא עומד לשאת לאישה בחורה יהודיה בשם אסנת, בתו של עורך העיתון, שבו הוא עובד. לא מאהבה גדולה הוא מתכוון לשאתה. היא ידועה בדרכיה המפוקפקות, אך מהלך העלילה מביא אותו למצב שבו הוא אינו יכול לסרב.

תחילה הסביבה לא כל כך מקבלת את זיווג התערובת. יש צביעות ביחס אביה של אסנת לעלי. כעורך עיתון שמאלני, הוא בעל דיעות מתקדמות-כביכול, אך הוא אינו מרוצה מנישואי בתו לערבי. כל אלה אינם מגיעים לידי סכסוך חריף כי הסביבה הישראלית נוטה, בסופו-של-דבר, לקבל אליה את אחמד-מיכאל (או מיכאל-אחמד), מה עוד שהוא אינו מדגיש את ערביותו, ואת הקונפליקט הלאומי שהוא חש כלפי חבריו היהודים.

אבל, כגורל, הידיעה על כך שהוא עומד להינשא לאסנת מתפרסמת במדור הרכילות באחד העיתונים, וגורמת לסכסוך-דמים בכפרו של אחמד-מיכאל. אחיו, שקם להגן על כבודו, נרצח. קול הדם מתעורר באחמד-מיכאל, הוא עוזב את תל-אביב, נוטש את אסנת, חוזר לכפרו, ועד דמשק אולי יצטרך לגנוב את הגבול, כדי לרדוף אחר רוצח אחיו, ולנקום את הדם, את נקמת המשפחה.

אנו חוזרים כאן לאווירת סיפורי חוואג'ה מוסה, הוא משה סמילנסקי, מחיי הערבים, המתאריםן אהבה בלתי-אפשרית בין בני משפחות יריבות; וכאן – בין בני שני העמים, שנמצאים בסכסוך, ותמיד קול הדם גובר לבסוף על האהבה ועל האושר, שלו ראויים הפרטים, משני הצדדים.

*

בשנת 1966 הופיע הרומאן העברי הראשון שכתב סופר ערבי-ישראלי, עטאללה מנצור, שם הרומאן – "באור חדש".

עטאללה מנצור התחנך פרק-זמן בקיבוץ של השומר הצעיר, שער העמקים. פרטים אלה אף כתובים על הכריכה האחורית. בספרו תיאר את אהבתם של בחור בשם יוסי, ערבי צעיר, שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר. שמה של התנועה אינו נזכר, אבל לפי איפיוניה כתנועה מתקדמת, שדוגלת באחוות עמים, אין ספק בזיהוייה.

בקיבוץ מתאהב יוסי בבחורה יהודיה בשם רבקה, עולה חדשה, שאינה "צברית". תחילה אין יודעים בקיבוץ דבר ברור על מוצאו של יוסי. רבקה רואה בו דמות של בן הארץ, של בחור יהודי, עברי. בהמשך, מתוך הסיפור, שאינו נרקם בצורה משכנעת ביותר, והוא מגמתי, אבל מעניין, נודע לנו כי אביו, הערבי, של יוסי, נהרג כאשר בנו היה ילד, כנראה במלחמת 1948. הילד היתום גודל אצל הורים-מאמצים במושבה עברית, משפחה ממוצא מזרחי, שלימים שלחה אותו לקיבוץ.

הקונפליקט מתעורר כאשר מתגלה דבר מוצאו של יוסי, ורצונו לחיות עם רבקה. הנושא מועלה לשיחת הקיבוץ. האם הם מוכנים לקבל אצלם בחור ערבי, כחבר שווה-זכויות?

הרומאן מסתיים, למרבה הפלא, בסיום אופטימי, בהפי-אנד. לאחר לבטים רבים מחליטים לקבל את יוסי כחבר, אבל מדגישים שהוא מתקבל כאדם, לא כיהודי או כערבי. כלומר שאין בכך תקדים, וגם אין צורך לתת פומבי להחלטה.

יוסי, המספר, אומר בסיום שאכן בעייתו האישית אולי נפתרה, אבל פתאום הכל נראה לו באור חדש. אמנם קיבלו אותו כפרט, אאך אין משלימים עם מוצאו הזר, האחר, עם לאומיותו.

ומעניין, הרומאן "באור חדש" הוא אולי היחיד שמסתיים בנימה אופטימית, מקרב היצירות העוסקות ב"ערבי החי בקרבך". הוא גם הרומאן היחיד, עד כה, עד לספרו של אנטון שמאס, יחיד במשך שנים, שנכתב עברית במקורו על ידי סופר ערבי. אולי משום רצונו של המספר, באותה תקופה, להדגיש שיש יכולת, מוגבלת אמנם – להתערות בקרב כלל החברה הישראלית, העברית, היהודית. הסיום אופטימי, אבל אופטימי לפרט ואין בו שום פתרון לבעיית הסכסוך שבין שני העמים.

*

אחד הרומאנים החשובים והמעניינים ביותר לגבי דמותו של הערבי הישראלי בספרות העברית – הוא "חסות" (1977) של סמי מיכאל.

הביוגראפיה המיוחדת של סמי מיכאל הכשירה אותו, טוב יותר מסופרים עבריים אחרים בישראל, לכתוב את הרומאן הזה. הוא יליד באגדד, החל את כתיבתו הספרותית בערבית, הכיר את חיי הערבים מבפנים – הן בבגדאד עיר-מולדתו, שעליה כתב לימים את ספרו "חופן של ערפל", רומאן מעניין ומרתק על יחסים שבין יהודים לערבים, לא בישראל אלא באחת התפוצות, בגולת בבל, בבאגדד – והן בשנותיו הראשונות בארץ, כאשר המשיך להיות קומוניסט ועבד במערכת העיתון הערבי הקומוניסטי אלאיתחאד בחיפה.

בתקופה זו הכיר מקרוב את ההווי של המפלגה הקומוניסטית-הישראלית, שהיתה משותפת ליהודים ולערבים, את האינטלקטואלים שבה, עיתונאיה, סופריה, וחבריה מן השורה. כך עלה בידו לכתוב "מבפנים" את סיפור העלילה המרתק שהעלה ברומאן "חסות", זאת שעה שעמוס עוז, א.ב. יהושע, אורפז, וסופרים עבריים אחרים, שתיארו בשנים האחרונות דמויות של ערבים – אינם דוברי ערבית, לא חיו בקרב חברה ערבית או ערבית-יהודית משותפת, ודמויותיהם או תדמיותיהם של ערבים ביצירותיהם, לחיוב ולשלילה, נובעות ממשקעי חוויות שונות לגמרי, ובדרך-כלל של ריחוק ושל זרות.

פתחי, גיבורו של סמי מיכאל, הוא משורר-מחאה ערבי-ישראלי, אשר כהגדרתו ברומאן – נתבע להלך כלוליין בין השודדים לבין הנשדדים. וכאשר משפט זה נאמר מן הצד הערבי, השודדים הם כמובן אנחנו, הישראלים, והנשדדים הם הפלסטינאים.

אלא שהמצב אינו כה פשוט וחד-משמעי. הרומאן נפתח בתיאור ביקורו של פתחי, בחברת גיסו-לעתיד, ואספי, בג'נין אשר בגדה המערבית. כלפי חבריו הישראלים, היהודים – מופיע פתחי כמבטא הלאומיות הפלסטינאית, כמייצג שירת המחאה. לג'נין הוא בא לבוש, כהרבה ערבים ישראלים, בבגדי "אתא", (בית-חרושת ותיק וידוע לטכסטיל, שבמשך תקופות רבות, עד שנסגר, היתה תוצרתו כמין תו-היכר, מדים, של הישראלי הממוצע). הסצינה המתוארת כאן מתרחשת זמן-מה לפני מלחמת יום הכיפור, ערב אוקטובר 1973. האווירה היא של השנים הראשונות לאחר יוני 1967, שבהן ההבדלים בין ערביי ישראל לבין ערביי הגדה והרצועה, כמו גם הקו הירוק – טרם החלו מיטשטשים. וכאשר פתחי בא לג'נין לבוש בבגדי "אתא", בבגדים ישראליים, והוא גם בעל גינונים ומנטאליות של חברה ישראלית, חרף ערביותו – הרי בעיני המקומיים הוא נחשב כמעט ליהודי, לזר להם.

וישנה פרשה דומה, שמיוסדת כנראה על מקרה אמיתי שאירע למשורר הערבי–ישראלי, ממוצא דרוזי, סמח אל-קאסם, עם ידידו המשורר מחמוד דרוויש, שעזב בשעתו את ישראל ועקר לביירות.

פתחי חתם, יחד עם סופרים ומשוררים יהודים וערבים – על גילוי-דעת הקורא לגינוי פעולות טירור מצד שני העמים, פעולות רצח של ילדים ונשים. והנה הוא קורא בבית מארחיו, בג'נין, בכתב-עת פלסטיני, דברים שנכתבו על אודותיו בידי חברו הטוב פאכרי, משורר ערבי-ישראלי שעקר לביירות, ופועל שם בשירות אש"ף, או פת"ח, וממשיך לכתוב בלבנון שירת מחאה פלסטינית. פאכרי כותב על פאתחי ומכנה אותו בוגד, משום שצירף קולו לגילוי-דעת משותף עם הישראלים.

המיוחד ב"חסות" הוא אפוא בתארו את גיבורו, פתחי, כלוליין המהלך על חבל וחי בין שתי תרבויות: התרבות הישראלית, העברית – והתרבות הערבית; בין שני עמים – העם היהודי, והעם הערבי; ובין שניים או שלושה קווי-גבול – ישראל מול השטחים המוחזקים, וישראל והשטחים מול לבנון.

חשוב לפתחי מה יגיד עליו חברו בבירות, מה יגידו עליו חבריו וחברותיו בתל-אביב, ומה אומרים עליו בני-עמו בשטחים. פתחי, בחייו האישיים, מבלה וחי עם בחורות יהודיות. הוא בחור נאה, חיי האהבה שלו אמנם חופשיים, מודרניים, אך אף פעם לא עם בחורה ערביה. שם זה אסור. לכן הוא גם חי בין שתי חברות, השונות לחלוטין זו מזו מבחינת המנהגים המיניים והמאטרימוניאליים. הוא אינו מתכוון להתחתן עם בחורה יהודיה, מאלה שהוא מבלה איתן. בבוא העת ישא לעצמו נערה כפרית ערביה, בתולה, לפי כל חוקי הכבוד, ואיתה יקים בית שמרני, כמקובל אצל ערבים, גם קומוניסטים. ישנה תהום בין חייו החופשיים בחברה הישראלית, מבחינה חברתית ומינית, לבין חיי המשפחה השמרנים הללו, שהוא מייעד לעצמו חרף דיעותיו השמאליות, המתקדמות-כביכול.

עם הופעתו של פתחי נשתנתה לגמרי דמות הערבי בספרות העברית – לא עוד דמות הפלאח הפרימיטיבי הראוי לאהדה, לא עוד ההילה הרומאנטית של דמות בן-החיל, הפרש הבידואי, הפושט בגדוד – בכתבי משה סמילנסקי; לא עוד דמות הערבי כשבוי, המהווה בעייה מוסרית ללוחם הישראלי, בספרות דור תש"ח; לא עוד דמות הערבי כחלק מן הסיוט, מן הגבול, מן האימה, נוסח עמוס עוז ב"מיכאל שלי" – אלא דמות מורכבת, דמות בשר-ודם, שהקורא מזדהה איתה בשעת הקריאה, ואינו מתבונן בה כזר, מבחוץ. הקורא את "חסות" אינו מזדהה, כביצירות קודמות, עם בעייתו של הגיבור הישראלי-היהודי כלפי הערבים, אלא עם בעייתו של הערבי-הישראלי כלפי עמו, כלפי עמנו, וכלפי המורכבות של מעגלי המציאות הסובבים אותו.

הרומאן מעניין ומורכב עוד יותר, כי סמי מיכאל מציב לעינינו שלוש מהויות של ערבים בישראל, על פי שלושה הגיבורים המופיעים בספר.

האחד הוא פתחי, שאת הווייתו תיארנו.

השני הוא ואספי, גיסו-לעתיד.

והשלישי הוא פואד. פואד נשוי לאישה יהודיה, יש לו בנים, הוא דמות קומוניסט ערבי ישראלי מתון, שמאמין באפשרות של חיים-ביחד, אבל – כשם שמשפחתו מתפוררת מבחינה רגשית-ואישית, הוא לא חי עוד עם אשתו – כך גם אמונתו מתפוררת. הצעירים ממנו, במפלגה, קיצוניים ממנו בלאומיותם, ולנוכח שאיפותיהם אלה, החלום המעמדי שלו, שמיוסד על שיתוף מארכסיסטי בין שני העמים – מתפורר, יתפורר – ולא יגיע לידי מימוש.

הדמות השנייה, האמצעית, היא כאמור ואספי, ערבי-ישראלי "סתגלן", במרכאות – משום שלמושג סתגלן ישנה משמעות לא-חיובית, אבל לאמיתו-של-דבר ערבי-ישראלי ריאליסט, עומד בשתי רגליו במציאות, ולמרות התחושות הקשות והנבואות השחורות, שמתעוררות בתקופת מלחמת יום כיפור, למרות מה שנראה לעיתים, בעיני פתחי, כתחילת הסוף של ישראל – ואספי תמיד מחזיר אותו למציאות, כמו בדיאלוג הבא:

 "המדינה שלהם הולכת," אומר פתחי ביום השלישי למלחמה.

 "פתחי, תתעורר! אתה חולם. אם היהודים לא יחליטו בעצמם לפרק את המדינה שלהם – אנחנו לא נצליח לעשות זאת."

 "אתה עבד בנשמתך!"

כאשר פורצת מלחמת יום כיפור, חושש פתחי ממעצר-מנע, כפי שנהגו בו בששת הימים. לכן הוא מסתתר בבית ידידו היהודי מרדוך, שגוייס למלחמה. החסות שמוצא לעצמו פתחי אצל אשת הידיד, היא המעניקה לרומאן את שמו.

בימיה הראשונים של המלחמה סבור פתחי שהכל אבוד. אותו איזון עדין שבו חי עד כה, כלוליין-על-חבל – התערער. הוא מתכונן לברוח. לדעתו, מדינת ישראל עומדת להיחרב. ואספי, גיסו-לעתיד, הריאליסט, בעל-המוסך, שרואה את שיירות הצבא זורמות מדי לילה, אומר לפתחי בהומור מריר של הכרת המציאות, שמדינתם של היהודים לא תתפרק אלא אם הם עצמם יפרקוה. הערבים לא יגברו על ישראל. המצב שבו יהודים וערבים חיים בארץ, יימשך גם להבא. וכל אחד ואחד יישאר עם מסלול חייו שלו, במקביל.

שנים אחדות לפני הופעת "חסות" הרציתי, במועדון היהודי-ערבי "אחווה" בחיפה, על דמות הערבי בספרות העברית. בקהל השומעים נכח גם הסופר אמיל חביבי. הוא הגיב על דבריי, בין היתר, במילים האלה:

 "מדוע אתם (הסופרים העבריים) מפגרים תמיד בארבעים שנה בתיאור דמות הערבי ביצירותיכם?!"

דומה שהרומאן "חסות" סגר את הפיגור הזה.

*

גם ב"המאהב" יש סגירה ניכרת של אותו פיגור שבתיאור. קיים הפרש רבבין דמות שומר-היערות הערבי, כרות-הלשון, ב"מול היערות" – לבין הדמות של נעים ב"המאהב" ל-א.ב. יהושע, שהופיע גם הוא ב-1977, במקביל להופעת "חסות".

אבל הגישה שמנחה את א.ב. יהושע ברומאן שלו שונה לחלוטין מזו של "חסות". אם "חסות" מביא אותנו להזדהות עם פתחי, לכך שאנו לומדים להתבונן במציאות מבעד לעיניו – הרי "המאהב" שומר על נקודת-המוצא הישראלית-היהודית, שאותה, מחוץ לנעים, חולקות כל שאר הדמויות שמשתתפות בסיפור ויוצרות אותו.

הנער הערבי מן הגליל, נעים, הוא בעייה שמוצגת למציאות היהודית בישראל. מה אנו רוצים? – חיים-ביחד עם הערבים? – מדינה משותפת? – מדינה שאינה יהודית בלבד?

ואולי אנו רוצים, והדבר גם מתאים לביקורתו הפוליטיות של א.ב. יהושע, שכאילו אומר לנו – אתם רוצים ארץ-ישראל השלימה, לחיות ביחד, או בתוך הערבים? אתם רוצים תרבות אחת לכל הישראלים? – אז הנה לכם נער ערבי צעיר, נעים, המופיע בביתכם, מדבר עברית, מדקלם את ביאליק, מתאהב בבתכם – ועליכם להחליט היכן אתם עומדים – האם אתם מקבלים אותו כחלק מכם? – ובכן דעו לכם שאז אתם אמנם עדיין חברה עברית, ישראלית, אבל לא עוד חברה יהודית בלעדית.

או אולי אתם אומרים לו – הכל טוב ויפה, עד כאן! – אולי אתם, בעצם, מדברים אליו כמו שאנטישמים בגולה דיברו אל היהודי שלהם: עד כאן! לא עם בתי ולא בביתי! במחילה מכבודך, חזור לעיירה שלך, חזור לגיטו, אנא, היבדל מאיתנו או לך-לך לפלשתינה, ואל תיקח חלק בארצי ובבני-ביתי.

ואכן, סופו של נעים שהמספר שולח אותו לכפרו, כאילו אומר לו – אין לך מקום בחברה הישראלית שלנו, בחיפה, חזור לכפרך, והיכבד ושב שם.

*

אין אלה אלא מקצת מן הספרים שעוסקים ביחסי יהודים וערבים בתוך ישראל. נזכיר את "עיר ימים רבים" (1972) לשולמית הר-אבן, שמתוארים בו יחסים בין יהודים לערבים בירושלים, בתקופת המאנדאט. נזכיר את "לאן עפות הציפורים?" (1977) של גדעון תלפז, שמסתיים בפרשת אהבה בין ישראלי לבין בחורה ערביה בירושלים המזרחית. נזכיר את "חדר נעול" (1980) לשמעון בלס, המתאר ערבי ישראלי שחוזר מפאריס אל ידידיו ואל וידידתו היהודים, בתל-אביב, וכיצד הוא מרגיש עצמו זר ואינו נקלט – לא בכפרו ולא בחברה הישראלית בתל-אביב.

*

ולא הזכרנו ספרים שמתארים חיי יהודים בקרב ערבים מחוץ לישראל, כגון "קיץ אלכסנדרוני" ליצחק גורן-גורמזאנו, "מישל עזרא ספרא ובניו" לאמנון שמוש, או ספרים אחרים של שמעון בלס, "בעיר התחתית" שמתאר את נעוריו בבאגדד, או "חורף אחרון", על חיי גולה יהודי ממצרים, בפאריס. כל אלה הם מעין משפחה לעצמה, שמתוארים בה חיי יהודים וערבים לא על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי באופן ישיר, אלא על רקע קהילות ישראל במזרח.

*

עלינו לשאול עצמנו, בפרק זה על "הערבי החי בקרבך" – האם אותה תסמונת של הערבי הישראלי כחלק מן החברה, כמייצג מעמד, הולכת ומתרחבת, בייחוד אחר מלחמת אוקטובר 1973, בייחוד באותה מציאות של מדינה כמעט דו-לאומית, שאנחנו חיים בה כיום?

אולי לא עוד הערבי כסיוט, אלא יותר ויותר דמויות של ערבים כחלק מחברה משותפת?

עלינו לשאול את עצמנו – האם יש דבר-מה אופטימי בכך שדמות הערבי כסיוט, כזר – הולכת ופוחתת? – או שמא עלינו להיות פסימיים מכך שדמויות של הערבים מתרבות יותר ויותר במציאות של מאבק חברתי-מעמדי, שאמנם אין בו דה-הומאניזאציה ואין בו דימוניזאציה של הצד השני – אבל חריפות השאלות בדבר הקיום המשותף, ואי-האפשרות, חוסר האופטימיות הנובע כמעט מכל היצירות שעסקנו בהן – אינן מעוררת תקוות רבות לעתיד.

קריאה מומלצת לשיחה ארבע-עשרה

חמדה אלון: "זר לא יבוא" (1962).

יהושע גרנות: "ספל קפה מר" (1867).

עטאללה מנצור: "באור חדש" (1966).

סמי מיכאל: "חסות" (1977).

א.ב. יהושע: "המאהב" (1977).

שולמית הראבן: "עיר ימים רבים" (1972).

גדעון תלפז: "לאן עפות הציפורים?" (1977).

שמעון בלס: "חדר נעול" (1980).

מאמרי אהוד בן עזר:

הערבי החי בקרבך. עתון 77. מאי-יוני 1987.

כל המאמרים שפורסמו במדורים "קריאה אפשרית" ("משא" ב"למרחב") ו"ספרי דורות קודמים" ("תרבות וספרות" ב"הארץ") – מצויים ונגישים בפרוייקט בן יהודה באינטרנט.

* * *

עקיבא נוף

מול הר סיני בבוקר שאחרי

עלה משה בְּהָר אלוהים

והעם במישוֹר,

שׂוֹנְאים וּפְתָאִים,

רקדו סְבִיב העֶגֶל,

נַטְשוּ אֶמּוּנִים,

הֵניפו הַדֶּגֶּל –

שָחוֹר, וְנוֹטֵף מְדָנִים,

לְהַחְלִיף הַנָּבִיא בִּפְקִידֵי כּוֹהָנים.

ושוב, אבירָם וְדָתָן

מוכרים את נפשם במשָׂא וּבְמַתָּן,

קונים ונותנים עִם שְלִיחַיו של שָׂטָן,

נוֹשְׂאים ראש לשוּב אל אֶרֶץ מצריים,

לא תָּם המַבּוּל – לא קַלּוּ הַמַּיִּם,

וּבֵית יעקב מוטָל על מאזניים.

אך אנחנו נֵדע, עֵדים הַשָמַיִּם,

כי יש בָּכֶם אֵל וְלוּחוֹת וגם בְּרית, 

מָצוֹא נִמְצאֵם ונתחיל מבראשית,

בָּהַר נְטַפֵּס לְהַפִּיל הַמְשׂוֹּכוֹת,

וּבֵין הַבְּתָרים נחבֵּר הלוּחוֹת,

עלֹה נעלֶה, אחַי ורֵעַי,

ושוב נעפיל אֶל גַבְהוּת הר סיני.   

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בגיליון 1710 מביאה זיוה שמיר תרגום שיר של סילביה פּלאת' עם הרחבה בתחום הביוגראפי, שבאמת נחוצה כאשר מדובר במשוררת הזאת. זיוה שמיר מתרגמת שירה, הלוואי שהיתה מתרגמת גם קטעים מהפרוזה שלה – יומניה של סילביה פלאת'.

הסקירה של נעמן כהן על ה-1 בינואר (יאנוס, ברית המילה של ישו, סילבסטר, נובי גוד) ממש במקום: אנשים חוגגים, ואינם יודעים על מה. וכן, אני מסכים עם נעמן כהן כי הפלקטים של משה גרשוני, רפי לביא ודויד ריב אינם אמנות, וריח של אנטישמיות נודף מהם (גרשוני וריב). זה כל כך נכון מה שכתב נעמן כהן, ובאשר לי – אילו למדתי ציור 100 שנים, לא הייתי מצליח לצייר ציור מדהים כמו הנערה עם עגיל הפנינה של ורמייר, אבל להכין פלקט כמו של שלושת הנ"ל – אני מסוגל כבר לבצע כבר היום, ואני אינני מתהדר בתואר "צייר".

דויד ריב היה תלמידי, ובימי התיכון הוא צייר ציורים ממש, השנאה העצמית באה לידי ביטוי גם בדרגת האמנות העכשווית שלו.

אני מודה לשׂישׂי מאיר שמאשׁשׁת את דבריי, כי שני עורכי "מאזנים" האחרונים מזלזלים בפונים אליהם, ומסתפקים במשלוח תשובה אוטומטית, ועל הרוב מבלי לקרוא מה שנשלח אליהם.

שלך,

משה גרנות

* אבשלום וילן: "שטרסלר, החקלאים לא אשמים ביוקר המחייה. ההוצאה על מוצרי מזון, כולל פירות וירקות, היא 17.2%. מחצית מהמזון מיובא מחו"ל ולכן כל פסטיבל מחירי הירקות והפירות הגבוהים, בטל בשישים לעומת כל הסעיפים הכבדים באמת המשפיעים על יוקר המחייה. יתרה מכך, מחירי הפירות והירקות בישראל נמוכים מהממוצע של ה-– OECD גם העלייה במחיריהם, כפי שמציין שטרסלר, היא בסה"כ כאחוז אחד בשנה.

"כך, בעוד שהמזון, שחלקו היחסי זהה בכל הארץ, הרי שרכיב הדיור, לדוגמא, משמעותי יותר באיזור גוש דן. אי לכך, ייתכן שהסיבה ליוקר המחייה בתל אביב אינה באשמת המלפפונים והקוטג'." ["הארץ" באינטרנט. 4.1.22].

* הידעתם? פרופ' דן מירון לא קרא אף לא אחד מספריו של אהוד בן עזר ולכן מימיו גם לא כתב עליו אפילו מילה אחת.

* כל הכבוד לך סופר נידח! על הנחישות, ההתמדה, העבודה הסיזיפית והכישרון שאתה משקיע בהפקת המכתב העיתי שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה מאז 2005 ועד היום, להנאת קוראיך הנאמנים, בלא לדרוש מהם דבר, או לצפות מהם לתמורה, זולת סבלנותם ופתיחותם.

עולם ומלואו היטלטלו בשנתיים האחרונות. קורונה, ועוד קורונה ועתה אומיקרון (שובב גדול, חטפתי אותו בעצמי לפני כמה ימים, למרות שלושה חיסונים ונקיטת כל אמצעי הזהירות), סגר, תו ירוק, שוב סגר, תו סגול, הופס – סופת 'כרמל'... ואתה בשלך. פעמיים בשבוע, בלי רעש וצילצולים מנחית את המכתב העיתי לנמעניו בתיבת הדוא"ל שלהם, שם הוא ימתין בסבלנות עד שימצאו את הפנאי לעיין בו בנחת.

כל מי שעשה מעשה בחייו יודע, שעשייה משמעותית כרוכה בהגבלה עצמית ובהקרבה. שכן, כוח הרצון, ההתמדה והנחישות הנובעים ממנו, אינם רק התרכזות בדבר אחד, אלא דחייתם של כמעט כל הדברים האחרים, שאינם חדלים ממאמציהם להתפרץ ולהטביעם בשטף החולין.

הידד לך על הקרבתך סופר נידח, הידד לזו של היקרים לך, המאפשרים לך להתמיד במלאכה. שא ברכה!

בנדה

* בצהרי יום שני, 3.1 – עברנו שוב על פני המכונה למִחזור מכלי פלסטיק בשופרסל שבפינת הרחובות ארלוזורוב ושלמה המלך בתל-אביב. המקום היה נטוש לגמרי. אף לא כלב משתין בקיר. הייתכן כי המכונה הזו, היחידה באיזור, כלל לא ערוכה לקבלת בקבוקים של ליטר וחצי אלא רק בקבוקי פלסטיק קטנים? הייתכן כי המכונה היחידה למחזור בקבוקי פלסטיק גדולים נמצאת רק במוחותיהם ההזויים של שרוֹת איכות הסביבה לשעבר והיום!

 יחי הטמטום! כן, הטמטום!

והאזרחים שותקים לנוכח האסון האקולוגי הזה – כי אומרים להם שצריך לשמוח שנפטרנו מנתניהו ולכן אסור להגיד מילה רעה על המעשים המזיקים והנואלים של שרות ושרי הממשלה הנוכחית!

* אהוד: לפני חודשים אחדים ניסינו לקרוא כמה וכמה פעמים את ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" ולא הצלחנו. שיעמום כבד וטרחנות מייגעת. אין כישרון ספרותי. עכשיו, שהרומאן זכה בפרס ספיר היוקרתי, הגענו למסקנה שכנראה כבר איננו מבינים דבר וחצי דבר בספרות העברית.

* רון חולדאי: "בתוך 25 שנה שטח מטרופולין תל-אביב יכיל פי 2 יותר נשים ואנשים..." [מתוך: פרסום של עיריית תל-אביב, "ימים של שינוי", ינואר-פברואר 2011].

עכשיו אנחנו יודעים – חולדאי, כנראה בעקבות שרת התחבורה ההזוייה, לא כותב – נשים וגברים, ולא אנשים סתם הכולל גם נשים לפי כל כללי הדקדוק העברי, וגם לא אזרחים או אזרחים ותושבים – אלא כותב אנשים, ולפניהם בפרסום [כך התקינות הפוליטית!] יש עוד מגדר שלא שייך לאנשים – אלא הוא נשים, שלפיכך הן לא אנשים!!!

ככה זה כשהכסילות המרב-מיכאלית חוגגת.

* חוק החשמל הפיראטי אושר בכנסת. תחי מדינת ישראל הפיראטית בעידן שלאחר נתניהו! מעתה חברת חשמל שתבצע את החיבורים הפיראטיים בניגוד לתקני הבטיחות הקיימים – תהיה עבריינית למרות החוק החדש! תחי מדינת ישראל הפיראטית בחסות 'האחים המוסלמים'! וגם אצל החרדים הפיראטיים שאינם צורכים חשמל מחברת החשמל בשבתות ובחגים מחשש לחילול שבת וחג! תחי מדינת ישראל הפיראטית! תחי מדינת ישראל הפיראטית!

* אהוד: הקשבתי לתוכנית של יצחק נוי בשבת בבוקר, ב-1 בינואר 2022, על סאדאת ומלחמת יום כיפור, ובמהלכה אדם אחד בשם קיפניס, המוצג כהיסטוריון, טען כי פני סאדאת היו לשלום  אמיתי, שאותו הציע לגולדה לפני אוקטובר 73' – ואילו גולדה ודיין דחו אותו כי רצו במלחמה!

קיפניס גם התייחס בביטול לתביעתו של סאדאת להסדר הבעייה הפלסטינית לפי התנאים של הפלסטינים – כחלק מהסדר ה"שלום" שאותו הציע לישראל!

יופי של בבל"ת, ואני מתפלא על יצחק נוי. בדרך כלל הוא מזמין אנשים רציניים לתוכניות שלו. אבל הוא דילג גם על מאי 2021, במלאת 100 שנים להתקפה הערבית להשמדת פתח-תקווה בחודש מאי 1921.

אורי הייטנר: בפתח התוכנית שמעתי שקיפניס מתארח והחלטתי לא להקשיב לתוכנית.

* * *

נעמן כהן

יגאל קיפניס ומושג "השלום" האורווליאני

[אהוד, על הקיפניס כבר כתבתי כמה פעמים. הנה כל מה שכתבתי עליו:]

טרם קראתי את ספרו של קיפניס "הדרך למלחמה", אך הפרסומת לספר הינה כבר שקרית מטעמים פוליטיים. קיפניס מחליף פרשנות בעובדות. הנה הפרסום אודות הספר: (הדגשים שלי)

"לא נלך על זה" (ראש הממשלה גולדה מאיר להנרי קיסינג'ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973).

"רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, ששה באוקטובר 1973, עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים).

מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא אמורה היתה להפתיע את הצמרת המדינית.

בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, אחר כל התקדמות של יוזמת השלום החשאית שהניעה מצרים בארצות הברית, ובליבם תקווה אחת בלבד – "שהדבר הזה ייעלם."

הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני, דחק בישראל להיכנס למהלך על פי המתווה שגיבש, אבל שלישיית הבכירים הישראלית החליטה בדעה צלולה להעדיף מלחמה על שיחות שלום, ואף להסתיר מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין את עצם המשא ומתן. בתמורה להסרת הלחץ האמריקני, הם אף התחייבו, לכבול את ידי צה"ל ולמנוע ממנו מתקפת מנע לפני שהמצרים יורים את הירייה הראשונה.

במחקר היסטורי מעמיק ומאלף חושף ד"ר יגאל קיפניס את עומק המחדל המדיני שהביא למלחמה. מחדל חמור פי כמה מעיוורונם של אנשי המודיעין שעד היום הוטלה האשמה על כתפיהם.

תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים מכניסים אותנו לחדרי החדרים בוושינגטון, בקהיר ובירושלים, כעדים אילמים, פעורי עיניים, למצעד האיוולת שעלה לישראל ב-2,650 הרוגים.

2,650 הרוגים שנפלו קורבן לאמונה שהזמן עובד לטובתנו."

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php 

עד כאן הפרסומת לספר והנה העובדות:

קיפניס מדבר על "יוזמת שלום מצרית" שההנהגה הישראלית דחתה. ובכן להד"ם, זה פשוט שקר. מעולם לא היתה יוזמת שלום. היתה יוזמה להסדר מדיני כלשהו, שבמקרה הטוב הוצעו בו מרכיבים דומים להסכם שביתת הנשק מ-1949, ובנוסף המצרים התנו אותו בנסיגה מוחלטת של ישראל משטחי יו"ש לקו הירוק.

ודוק: לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים, וגבול פתוח. למה אם כן משתמש קיפניס במושג האורווליאני "שלום"?

הסיבה פשוטה. קיפניס אינו כותב חיבור היסטורי אלא פמפלט פוליטי הבא לשכנע את הקורא הישראלי (באנאלוגיה שלא מן העניין) שסירוב למסור את רמת הגולן לסוריה, ואת שטחי יו"ש לפלישתינאים בראשות החמאס – יוביל למלחמה בדומה למה שקרה ביום הכיפורים.

שאלה נפרדת היא, האם הסדר כלשהו (שאינו שלום) לנסיגה ישראלית מקו התעלה, היה מונע את המלחמה?

 בהיסטוריה קשה מאוד לנתח מה היה קורה אילו, ועל כך כמובן יש חילוקי דעות. בכל מקרה על ההיסטוריון להציג את העובדות ההיסטוריות ולא פמפלט פוליטי.

הנה דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:

http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00778.php

רון וייס: נעמן כהן לא שמע

נעמן כהן כתב ביקורת על ספרו של יגאל קיפניס: "1973, הדרך למלחמה" (גיליון 775), מבלי שטרח כלל לקרוא את הספר. הוא מסתמך על פרסומים ו"יודע" מה כתוב בספר בלי שטרח לקרוא אותו. המחמאות הגורפות מקיר לקיר של אלה שקראו את הספר מעידות שתגובתו של נעמן כהן מייצגת מיעוט מבוטל. עוד כותב נעמן כהן כי: "לפני מלחמת יום הכיפורים לא הוצע שלום, הכולל הכרה בישראל, יחסים דיפלומטיים וגבול פתוח." כנראה שנעמן כהן לא שמע אף פעם על הצעת השלום שהוצעה לישראל ע"י סאדאת באמצעות המתווך גונאר יארינג.

יהודה דרורי במאמרו "הכישלון האסטרטגי של בן דרור ימיני" ("חדשות בן עזר", גיליון 777) כותב: "ובכלל מר ימיני היקר, עדיין לא הפנמת שהפלסטינים אינם מעוניינים כלל בשלום? עדיין אינך מבין שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים נוגד את אמונתם?"

יהודה דרורי כנראה לא שמע שהפלסטינים הגישו למועצת הביטחון של האו"ם הצעה להכרה במדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הצעת ההחלטה תוגש פעם נוספת לעצרת הכללית של האו"ם אחרי הבחירות בארה"ב.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: איזה יופי! שמעתי שהם גם מוכנים לוותר על זכות השיבה.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00857.php

האיוּם הנורא מפחיד של יגאל קיפניס

[נעמן כהן, המשך]

יגאל קיפניס הטיף שנים רבות למסירת הגולן לדיקטטורת המיעוט העלאווי בסוריה, לדבריו יביא הדבר שלום לישראל, ללבנון, ולעולם כולו. קיפניס פירסם אף ספר תעמולה פסבדו מדעי שעסק בכך "ההר שהיה כמפלצת".

לפני שנה פירסם קיפניס ספר בשם "1973 הדרך למלחמה", בו האשים את ההנהגה הישראלית בעיקר את גולדה מאיר (ולא את המצרים והסורים) באחריות למלחמה. סאדאת לדבריו הציע שלום ואילו היא סירבה. כבר כתבתי על האשמת שווא זו של יגאל קיפניס: "יגאל קיפניס ומושג 'השלום' האורווליאני".

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php

וכן על רצח האופי של גולדה:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00388.php

וגם הבאתי את דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:

http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html

והנה, אחרי 40 שנה נחשף כי גולדה דווקא חתרה לשלום ולא התנגדה לו.

בפרוטוקולים שנחשפו מתגלה כי מצרים דחתה הצעה של ראש הממשלה גולדה מאיר לפתוח בשיחות חשאיות בחודש יולי 73'. ההצעה ניתנה דרך קנצלר גרמניה וילי ברנדט.

 "מעתה גורל הערבים הוא בידי עצמם," אמר אנואר סאדאת לשליח הגרמני לותר לאהן, שהעביר את ההצעה של גולדה. בהצעה אמרה גולדה כי "אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני, או את מרבית סיני. אין אנו מבקשים תחילת מו"מ בפומבי ואנו מוכנים לפתוח מו"מ סודי."

גולדה הבהירה כי "לא תיתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני 67'. הגבול צריך לעבור בין קווי ה-4 ביוני לקווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל מו"מ."

יגאל קיפניס לא ייתן לעובדות לערער את התיזה שלו, והוא כותב שבכך אשמתה של גולדה כבדה עוד יותר, כי היא הסכימה למשא ומתן רק בתנאי מוקדם שסאדאת יוותר על הריבונות המצרית בחלקים נרחבים של סיני. כאילו לא יכול היה סאדאת לבוא למו"מ ללא תנאי מוקדם במקום לצאת למלחמה.

כל ההתקפה על גולדה במאמר שמפרסם קיפניס ("הארץ" 10.7.13) מטרתה לבוא כפתיח לאיום הנורא של קיפניס על נתניהו. בדומה להיטלר שאמר "אני הומניסט," "היהודים אשמים בכול" ואיים: "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה" – קיפניס מאיים על נתניהו שאם הוא לא יקבל את הצעת השלום של הליגה הערבית וכתוצאה מכך תבוא מלחמה אז "אנחנו" (קיפניס כאלוהים או כמלך משתמש בלשון הריבוי של הכבוד – Pluralis majestatis)  "נחזור ונספר במחדלם אם כך ינהגו, תהיה אימתם של כל ראשי ממשלה בישראל..."

פחד אלוהים, "הנביא" קיפניס, פחד אלוהים!

קיפניס מלמד "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. האם כמומחה ביחסים בינלאומיים הוא אינו יודע שאין בנמצא הצעת שלום או יוזמה של הליגה הערבית, כי פשוט אין ליגה ערבית, או יוזמה ערבית, כי אין מדינות ערב.

עם מי חושב קיפניס ניתן לחתום הסכם שלום. עם אבא של מאזן? האם הוא מייצג את הפלישתינאים? הרי הוא שולט ביו"ש (ולא בעזה) רק מכוחו של צה"ל. האם הוא ישרוד שעה אחת אחרי נסיגת צה"ל מיו"ש? האם קיפניס חושב שניתן לחתום הסכם שלום עם סוריה? עם לבנון? עם עיראק? הרי מדינות אלו אינן קיימות יותר. כולן נהפכו למערבולת עדתית-דתית. איך ניתן לחתום הסכם עם צד שאינו קיים?

ולא נותר אלא לחשוב על הסטודנטים שלומדים אצלו "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. רחמנות. לאור זאת לא ברור כלל מדוע בעצם נטפלים לאוניברסיטת באר שבע?

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01683.php

היהודים תמיד אשמים בכול – גם במלחמת יום הכיפורים

כמדי שנה בערב יום הכיפורים, יהודים רבים שהפנימו את התורה האנטישמית ההיסטורית המאשימה את היהודים בכל, ובמיוחד במלחמות, חוזרים ומאשימים את היהודים במלחמת יום הכיפורים.

פרופסור דניאל גוטווין כותב: "ספרו של יגאל קיפניס "1973": הדרך למלחמה". להבנתי, זו הפרשנות הטובה ביותר לגורמי המלחמה: לא כשל מודיעיני אלא בחירה מדינית".

"בערב יוה"כ חובה לחזור ולשנן את לקח מלחמת יוה"כ: לא טעות אלא מדיניות! המלחמה היתה תולדה של עיסקה מדינית שרקחו גולדה ודיין עם קיסינג'ר: הוא לא ילחץ על נסיגה בסיני והם לא יפתחו במלחמת מנע. עיסקה זו שהוסתרה מן הממשלה (מלבד גלילי) וצה"ל, מסבירה את "מחדל" יוה"כ. מה שמחזיר אותנו לכיבוש..."

(https://twitter.com/gutweind/status/1437998658969083906?s=03)

מדהים, זהו הדהוד אנטישמי מובהק ברוחה של האנטישמיות הקלאסית. (היטלר: היהודים אחראים למלחמה):

https://t.co/qjJToyvbCB‎

התפישה שהמלחמה לא היתה תולדה של התקפה על ישראל מצד מצרים, סוריה, עיראק, עבר הירדן ומרוקו, אלא תוצאה של קנוניה אופיינית של "היהדות הבינלאומית" האחראית לכל המלחמות בעולם. הינה תפישה אנטישמית מובהקת שיש לשרשה.

(https://twitter.com/naaman_c/status/1438537475169955845?s=03) 

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00847.php

גולדה מאיר החתירה לשלום ואשמת המלחמה

     מה לא אמרו על גולדה מאיר, שהיא מוגבלת, מרשעת, ובעטייה נהרגו אלפים במלחמת יום הכיפורים. האשימו אותה בהתנגדותה לשלום ובכך שהביאה למלחמה.

     היום [2013], ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים אנו עומדים בפני תחילת פסטיבל ההאשמה הגדולה. כבר כתבתי על האשמת שווא זו של יגאל קיפניס: "יגאל קיפניס ומושג "השלום" האורווליאני"

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php

וכן על רצח האופי של גולדה:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00388.php

    והנה אחרי 40 שנה נחשף כי גולדה דווקא חתרה לשלום ולא התנגדה לו. בפרוטוקולים שנחשפו מתגלה כי מצרים דחתה הצעה של ראש הממשלה גולדה מאיר לפתוח בשיחות חשאיות בחודש יולי 73'. ההצעה ניתנה דרך קנצלר גרמניה וילי ברנדט.

"מעתה גורל הערבים הוא בידי עצמם," אמר אנוואר סאדאת לשליח הגרמני לותר לאהן שהעביר את ההצעה של גולדה. בהצעה אמרה גולדה כי "אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני, או את מרבית סיני. אין אנו מבקשים תחילת מו"מ בפומבי ואנו מוכנים לפתוח מו"מ סודי. גולדה הבהירה כי "לא תתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני 67. הגבול צריך לעבור בין קווי ה-4 ביוני לקווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל מו"מ."

  מסתבר שהכול פוליטי. כל ההיסטוריונים שהתקיפו את גולדה מטרתם היתה אחרת. לא האמת ההיסטורית אלא קמפיין תעמולתי שמטרתו שיכנוע הציבור הישראלי שללא נסיגה לגבולות 67' תבוא מלחמה.

נעמן כהן

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל