פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1716

[שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בשבט תשפ"ב, 24.1.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: שקיעה. // זיוה שמיר: קובלנת המשורר על קשיי הכתיבה: שייקספיר – בודלר – יל"ג – ביאליק – אלתרמן. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏23.1.22. // מנחם רהט: חורבן הבית היהודי. // פרופ' אליעזר שבייד ז"ל: על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. // עקיבא נוף: 1. אגיע. 2. כָּמֵהַּ לְיָד מְלַטֶּפֶת. // ארנה גולן: עוד ייפתחו השמיים וחושך הקורונה יחלוף. הצצה אל שירי זמרים מימי הקורונה והמגיפה. // יוסף כהן אלרן: על ספר שיריו של ראובן שבת "בקצה האדמה שמיים". // יהודה גור-אריה: עומר אדם ודג-הזהב. // דוד סיטבון: פייר נייראק. // פייר נייראק.  ביוגרפיה. מתוך ויקיפדיה. // נעמן כהן: תמונת ניצחון לא תמונת אמת. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת ראשונה. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער ראשון: שירים מוקדמים

שקיעה

כּוֹבְעֵי שֵׂיבָה

עָטָה הַיָּם

בְּרֶדֶת יוֹם

וְקִצְפּוֹ נָשַׁם

וּפִזְּרוֹ בְּאַדְמוּמִית-עֶרֶב.

אָז לְחוֹפוֹ נִצַּת

אוֹר פָּרִיךְ כָּחֹל

מִשַׂלְמַת גַּל שְׁחוֹרָה

וְעַל רִיסֵי עֵינַיִךְ

לֵב אֵזוֹב דּוֹמֵעַ

אָצוֹת שָׁנִים שָׁטְחוּ

אִוְשָׁה, וּמֶלַח רָטֹב

סָטַר רְסִיסִים בִּשְׂעָרֵךְ.

1962

* * *

זיוה שמיר

קובלנת המשורר על קשיי הכתיבה

שייקספיר – בודלר – יל"ג – ביאליק – אלתרמן

האם נחשבת הכְּתיבה מלאכה קשה ומייגעת? לכאורה מדובר במלאכה קלה ונעימה. הסופר אינו נאלץ לצאת מביתו כדי לצאת אל מקום עבודתו, אין הוא נאלץ להפעיל את שריריו, להגיר זיעה או  לסור למרותו של מעסיק קפדני ורודני. 

להלכה, אין קל מזה. ואם כן הדבר, מִנַיין נובעות קובלנותיהם של סופרים על חיבוטי הכתיבה  המציקים להם ביום ובלילה ומבקשים את פורקנם? מה פשרן של תקופות השתיקה הפוקדות אותם? מדוע הם מתלוננים על העייפות הגדולה המשתלטת עליהם בסיומה של כתיבה מאומצת?

כל אלה הם נושאים נצחיים המוּכּרים לנו מן היצירה העתיקה והחדשה. במצטבר, יש בהם כדי להעיד שהכּתיבה כרוכה לא אחת בחבלי לידה מייסרים, ומכל מקום אין היא מלאכה קלה וספונטנית.

בימי קדם קראו המשוררים למוזות שתסייענה להם לטווֹת את חוטי השיר וביקשו מהן שתברכנה אותם – את העושים במלאכה –  ב"ברכת הדרך". גם במהלך הדורות  פנו המשוררים אל המוזות ב"שיר עוררוּת" (invocation), וביקשו מהם סיוע. הגדולים שבהם שברו את המוסכמות ובמקום להתחנן לפני המוזות שתסייענה להם במלאכת הכתיבה, הם הטיחו בהן דברי אשמה על רפיונן ועל עצלותן. כך, למשל, נהג שייקספיר בסונטה מס' 100, הפותחת באוקטבה (בית שירי בן 8 שורות) הבאה:

Where art thou Muse that thou forget’st so long,
To speak of that which gives thee all thy might?
Spend’st thou thy fury on some worthless song,
Darkening thy power to lend base subjects light?
Return forgetful Muse, and straight redeem,
In gentle numbers time so idly spent;
Sing to the ear that doth thy lays esteem
And gives thy pen both skill and argument.

ובתרגומי:

אַיֵּה אַתְּ מוּזָה, זֶה מִכְּבָר הָעֹז

אָבַד לָךְ,  אֵי מְקוֹר אוֹנֵךְ?

אֶת לַהֲטֵךְ כִּלִּית  עַל שִׁיר  נָלוֹז,

עַל עִנְיָנִים נִקְלִים אֶת כָּל הוֹנֵךְ?

חִזְרִי, בַּת-שִׁיר לֵאָה, חַסְרַת עֵצָה,

גַּאֲלִי הָעֵת  הִשְׁחַתְתְּ בְּרִפְיוֹן;

הַמְּבִינִים יוֹדוּ לָךְ; לַנּוֹצָה

תְּנִי כֹּשֶׁר פְּעוּלָה וְרַעְיוֹן.

אמנם, היו משוררים שהתגאו שהשירה יורדת אליהם כמו מָן מן השמיים. הללו תיארו את נפשם כנבל, או ככינור, שהרוח חולפת בין מיתריו ומפיקה מהם את המילים והצלילים ללא כל מאמץ וללא כוונת מכַוון. לא כך חשבו גדולי המשוררים בדורות האחרונים. הם תיארו בדרך-כלל את חיבוטי הכתיבה של המשורר, את תקופות היובש והאלם שלו, את העבודה המתישה והאין-סופית המושקעת ביצירה עד השלמתה.

בודלר, למשל, פנה בשירו "הלבָנָה העלובה" (“La Lune offensé”), או שמא אל אֵלת הירֵחַ המבוישת ("עלובה" ו"מבוישת" משום שנותרה בקרן זווית – המשורר נטש אותה והיא אותו). שירו של בודלר פונה  אל מי שנחשבת כיֵשות המעניקה למשורר השראה, ושאל אותה מה מתגלה לנגד עיניה ממקום תצפיתה במרומים. הוא מַפנה אליה את השאלות הללו כדי לקבל ממנה רעיונות וכדי לעורר באמצעותה את כוח היצירה שדעך וכָבה:  

Vois-tu les amoureux sur leurs grabats prospères,
De leur bouche en dormant montrer le frais émail ?
Le poëte buter du front sur son travail ?
Ou sous les gazons secs s’accoupler les vipères ?

ובתרגומי:

הַאִם תִּרְאִי אֶת הַנֶּאֱהָבִים עַל מִשְׁכָּבָם

חוֹשְׂפִים אֶת לֹבֶן שִׁנֵּיהֶם בְּתֹם רִגְעֵי הַחֵשֶׁק?

אֶת הַמְּשׁוֹרֵר הַמְּיַבֵּשׁ מֹחוֹ בְּחִבּוּטֵי כְּתִיבָה?

אֶת הַנְּחָשִׁים הַמִּזְדַּוְּגִים בַּלַּיְלָה עַל הַדֶּשֶׁא?

יל"ג. מתוך ויקיפדיה.

יל"ג, גדול המשוררים בשירה העברית בת המאה ה-19,  תיאר גם הוא את קשיי הכתיבה של משורר, שאינו מצליח לתפוס את "המוזה", ומיטלטל ללא הרף בין כתיבה למחיקה. בשירו "השירה מאין תימצא" כתב באירוניה עצמית:

תָּפַשְׂתִּי אֶת קַסְתִּי וּלְשֻׁלְחָנִי יָשַׁבְתִּי

לַעֲנוֹד בַּת-שִׁירִי חֲרוּזִים כַּאֲשֶׁר נִסִּיתִי;

אַךְ הִיא הִתְחַמָּקָה, לַשָּׁוְא נַפְשִׁי עִנִּיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.

קֵבָתִי הָיְתָה רֵקָה, כָּל הַיּוֹם רָעַבְתִּי

אֲכָלַנִי הַקֹּר, לִנְצִיב קֶרַח הָיִיתִי;

עַל כֵּן הֶבֶל יָגַעְתִּי, עֵט שֶׁקֶר עָשִׂיתִי,

כָּתַבְתִּי וּמָחִיתִי וּמְאוּם לֹא כָתַבְתִּי.

אליבא דיל"ג, המשורר זקוק לתנאי-סף כדי ליצור, בחינת "אם אין קמח אין תורה"; ואילו ביאליק הצעיר ענה לו בשיר פָּרוֹדי, שבּוֹ הצהיר שמשורר עברי אינו כותב שירים אלא אם כן כלה המזון במזווה, כבפתגמי-העם הטוענים: "מתי שר יהודי? כשהוא רעב."

הוא עצמו המשיל את כתיבת השירה לחטיבת עצים ביער. "כתיבה" ו"חטיבה" אינם חרוז מוצלח בלבד: שתי העבודות – הרוחנית והפיזית –  מותירות את העוסקים בהן באפיסת כוחות (מתברר שיש סיבות מדעיות בדוקות המסבירות מדוע הפעלת המוח מעייפת לא פחות מהפעלת הגוף). ביאליק, מכל מקום, תיאר את עצמו כ"חוטב עצים" לא רק משום שהוא היה בן למשפחת סוחרי-עצים, ולא רק משום שנהג להציג את עצמו כאיש פשוט (חוטבי העצים ושואבי המים הם מתחתית הסולם החברתי), אלא גם משום שחטיבה וכתיבה דומות זו לזו בצליליהן ושתיהן כרוכות במלאכה יום-יומית מעייפת:

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

ואלתרמן גם הוא תיאר את המשא הכבד שהעמיס על כתפיו בעת שהחליט להקדיש את חייו לכתיבה, ו"נוצתו" לא נחה לרגע, בשל "שירי העת והעיתון" שאותם פרסם מדי שבוע.

בשיר י"ז של המחזור "דברים שבאמצע", מתוך ספר שיריו  חגיגת קיץ, הוא שִׂרטט  דיוקן עצמי אוֹטוֹאירוני את מַהֲלך חייו במלואו כאילו לא היה אלא יום אחד ויחיד, שעבר עליו ביעף בעודו רכון על  מכתבתו:

"שְׁלֹשָה כְּלֵי-זֶמֶר נִגְּנוּ בָּעִיר / עַל כִּנּוֹר, עַל חָלִיל, עַל תֹּף. / עָבַר עַל פְּנֵיהֶם אִישׁ צָעִיר, / אָמְרוּ לוֹ: מִלִּים לַנִּגּוּן הַזֶּה כְּתֹב. // כָּתַב וּמָחַק וְחָזַר / וּמָחַק וְכָתַב וְתִקֵּן / וְלִטֵּשׁ וְשִׁנָּה וְעָבַר / בְּקֻלְמוֹס, הוֹסִיף, גָּרַע, סִגְנֵן, // וּכְשֶׁרָאָה כִּי עֶרֶב כְּבָר, / הֶעֱלָה אוֹר וְהִמְשִׁיךְ לְכַוֵּן / לִבּוֹ לַמְּלָאכָה, וְלִפְנֵי שֶׁגָּמַר, / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / קָם וְיָצָא אֶל הַקּוֹל הַמְנַגֵּן / וְצָחַק בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁן / וְגוּפוֹ גּוֹחֵן, שָׁמֵן, זָקֵן."

משמע, נוצתו של המשורר רצה ללא הרף  בכל תחנות חייו, ותיעדה בהתמדה את אירועי הזמן, הקטנים והגדולים. את כל ימיו הקדיש למלאכתו זו. רק ביום מותו – עם הישמע קולם של נגני "מְחול השחת" המוליכים בנגינתם את הנדונים למוות אל עֶברי פי קבר – מצליח המשורר סוף-סוף ממלאכתו ולהתפנות לחיים החוץ-ספרותיים ה"נורמליים", שכבר לא יהיו מנת-חלקו.  למרבה האירוניה המרה, הוא מתחיל להתבונן בעצמו ולחיות חיים פרטיים, רגילים ונורמליים, רק בהיותו על עֶברי-פי-קבר, וכמה זמן נותר לו ליהנות מהם? אכן, לא קלים הם חייו של משורר, מה גם משורר עברי, אם הוא ממלא את תפקידו באמונה  –  כמו יל"ג, ביאליק או אלתרמן.

מכתב לקוראים

בחמשת החודשים האחרונים התארחתי בצל קורתו של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", ושלחתי לעורכו בקביעות, פעמיים בשבוע, את הפינה "תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל".

זכיתי לעידוד רב מצד אנשי רוח ויצירה שחוות-דעתם נחשבת מאוד בעיניי, וביניהם "הסופר הנידח" והעורך אהוד בן עזר, הסופרת הוותיקה תקוה וינשטוק, הסופר והמסאי משה גרנות, הסופר אלי עמיר, הסופרת ואשת הרוח יעל מדיני, הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן-ציון, המשוררת וסופרת הילדים מיכל סנונית, העיתונאי הוותיק צבי הראל, ועוד רבים וטובים (רשימה שמורה במערכת).

הופתעתי והתרגשתי במיוחד לנוכח המחווה יוצאת הדופן של אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקרו המובהק של הזֶמר העברי, שהגיע עד פתח ביתי עם ספר שירה אנגלי יקר המציאוּת משנת 1864, כרוך בכריכת עור ומעוטר באותיות זהב, עם "אֶקְס לִיבּריס" של ספרייתו הפרטית, ובו הקדשה קצרה האומרת: "לזיוה שמיר / מנחת ספר  / בהוקרה על תרגומייך / שהם זהב פרוויים / אליהו הכהן."

לאליהו הכהן ולרבים מקוראיי ומידידיי, חובבי שירת אלתרמן, תוקדש הפינה החדשה שלי שתתפרסם ב"חדשות בן עזר" החל מהשבוע הבא, ושמה: "על המוזה קלת הכנפיים: עיוּן בפזמוניו של נתן אלתרמן". אשמח לקבל את תגובות הקוראים (הערות, תיקונים, תוספות וכו').

נ.ב.

הקלסיקה של שירת העולם, שהיא באמת זהב פרוויים, עוֹדנה מונחת אצלי על האָבניים, ביחד עם מחקרים לא גמורים על הקלסיקה המודרנית של הספרות העברית. בקרוב בדעתי לצרף לאתר הפרטי שלי – https://www.zivashamir.com  – קובץ תרגומים ובו כל הסונטות  של שארל בודלר, שיוצב לצד קבצים קודמים: תרגומי כל  הסונטות של ויליאם שייקספיר ו-222 תרגומים משירי אמילי דיקינסון.

זיוה שמיר

* * *

אהוד בן עזר: המחשבה על כך שהתוֹדה של עם ישראל ומדינת ישראל לבנימין נתניהו על תקופת כהונתו רבת ההישגים בראש הממשלה – היא לרדוף אותו ולהושיב אותו מאחורי סורג ובריח במעשיהו – היא פשוט מזעזעת! האין גבול לטירוף המשפטי והתקשורתי?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏23.1.22

* שיטה טוטליטרית – השאלה המרכזית בפרשת הריגול המשטרתי, היא האם המשטרה הפעילה את תוכנת NSO לריגול אחרי אזרחים ללא אישור בית המשפט, כטענת התחקיר של תומר גנון ב"כלכליסט" או שהכול נעשה באישור שופט מחוזי, כפי שטוענת המשטרה וכפי שהחוק מחייב.

אם יתברר שהמשטרה דוברת אמת והכל נעשה תחת בקרה שיפוטית, עדין יש לתהות מדוע שופט אישר שימוש בצעדים, שנועדו למלחמה בפשע ובשחיתות, לריגול אחרי מחאה פוליטית. השאלה הזו צריכה להטריד כל אזרח שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו, תהיה דעתו על הבלפוריאדה אשר תהיה. אני התנגדתי לבלפוריאדה בתוקף ולא שיניתי את דעתי על אודותיה, אך זו היתה מחאה לגיטימית במדינה דמוקרטית ואסור היה לפעול נגדה בדרכים שמתאימות למשטר טוטליטרי. מן הראוי לברר האם הדרג המדיני – השר לביטחון פנים ואולי אף ראש הממשלה היו מודעים לצעד הזה.

* סיירת מטכ"ל של היהדות – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן כינתה מעל במת הכנסת את החרדים: "סיירת מטכ"ל של היהדות." העיתונאי ביני אשכנזי ערך בדיקה בחשבון הטוויטר שלו מול בוחרי הליכוד האם הם מסכימים עם הדברים. מאות מצביעי ליכוד חילונים ומסורתיים השיבו בחיוב.

איזו בורות והתבטלות. החרדים לחמו בציונות וראו בה תנועה של כפירה. הם כבלו את עצמם במדרש "שלוש השבועות" לפיו הקב"ה השביע את עם ישראל שלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. לא לעלות בחומה, הכוונה שלא תהיה עלייה קולקטיבית לאומית לארץ ישראל. אישית מותר ליהודי לעלות לארץ, אולי כדי להיקבר בה. אבל לא עלייה לאומית כדי לחונן עפרות הארץ. לא למרוד בגויים – יש לקבל כעובדה את הנתון שאיננו עם חופשי בארצנו, שאנו נשלטים בידי גויים ולהשלים איתה. לא לדחוק את הקץ – קץ במובן של גאולה, של קץ השעבוד. להמתין בסבלנות לבוא המשיח שיגאל אותנו, ולא לנסות לקרב בעצמנו את הגאולה.

החרדים יצאו בשצף קצף נגד התנועה הציונית. הורים ישבו שבעה על ילדיהם שעלו לארץ. ואפשר להבין זאת – הציונות אכן מרדה מרד טוטלי בכל ההוויה החרדית של ציפייה פאסיבית לגאולה נִיסית. הציונות קמה כדי להוביל את העם היהודי לעלות בחומה, למרוד בגויים ולדחוק את הקץ. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא הצלחת המרד בהוויה החרדית. אלמלא המרד הציוני, העם היהודי לא היה שורד את השואה. התפיסה הגלותית של ציפייה פאסיבית למשיח צדקנו שיבוא ויגאל אותנו עלתה לשמיים בארובות אושוויץ וטרבלינקה. אלמלא הציונות, שהציבה חלופה של גאולה לאומית, לא היה היום לאום יהודי. 

בזכות הציונות והקמת מדינת ישראל ובחסות תקציב המדינה, כלומר משלם המיסים הישראלי, החרדים הצליחו להקים את "עולם התורה", בממדים שלא היו כמותם בתולדות עם ישראל. ואף על פי כן, הם לא הפנימו את שגיאתם ההיסטורית. להיפך, הם דבקים בה. נכון, היום החלק האנטי ציוני הוא מיעוט בין החרדים, אך הרוב הגדול אינו ציוני, אלא משלים עם המציאות ומקבל אותה בדיעבד. בעיקר את מה שהוא מרוויח ממנה.

החרדים שעלו לארץ וחיים במדינה, העתיקו לתוכה את הגלות. ההשתמטות מהגנה על המולדת ועל שלומם של אזרחי המדינה והעריקה ממלחמת מצווה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? הרי עיקר העיקרים הוא "כל ישראל ערבין זה בזה." ההשתמטות היא הערבות ההדדית? האידיאל של "חברת הלומדים" לפיו רצוי שרוב הגברים יתבטלו מעבודה ופרנסה וילמדו תורה – זאת סיירת מטכ"ל של היהדות? ומה הערך בתלמוד תורה שאינו מביא לידי מעשה? מה ערך של לימוד תורה, אם הוא מביא לידי השתמטות? התורה היא תורת חיים – מה בצע בתלמוד תורה הפורש מן החיים, שאינו מאתגר את עצמו בשאלות של קיום תורה בחברה מודרנית ובמדינה יהודית בארץ ישראל. סיירת מטכ"ל של היהדות?! זה המחנה ה"לאומי"? מי יגלה עפר מעיניך, זאב ז'בוטינסקי.

* ייהרג ובל יעבור – הדמוקרטיה הישראלית ידעה הפגנות רבות – נגד השילומים מגרמניה, נגד נסיגות, נגד מלחמות, בעד ונגד התנחלויות, נגד שחיתות, נגד יוקר המחייה, נגד אפליה עדתית, בעד שינוי שיטת המשטר.

ועל מה הפגינו בשבוע שעבר אלפים במאה מוקדים ברחבי הארץ? סתם. סרק. נגד כלום. נגד ממשלה שהעומד בראשה אינו נתניהו. זה הכול. מחאה פרסונלית ריקה מתוכן. אנשים שטופי מוח שמכלים את כוחם ומבזבזים את זמנם בהפגנות הבל ורעות רוח.

"בעד מדינה יהודית," הם הגדירו את הפגנת-האונן שלהם. אני יכול לקבוע חד-משמעית, שבין המפגינים אין ולו אחד שרוצה מדינה יהודית יותר ממני. ואני סמוך ובטוח שממשלת ישראל, שנגדה הם הפגינו סתם, נאמנה לזהותה היהודית של המדינה ואף פועלת לקידומה ולחיזוקה יותר מכל ממשלה אחרת.

אם יש היום תופעה המונית המנוגדת ליהדות ולרוחה, זו תופעת פולחן האישיות לנתניהו. פולחן אישיות הוא עבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר ייהרג ובל יעבור.

* לא תעשה לך פסל וכל תמונה – פרשת השבוע שקראנו השבת היתה פרשת "יתרו", שבה אנו קוראים את עשרת הדיברות. פרשת השבוע באקטואליה החדשותית הייתה עסקת הטיעון לנתניהו. בעשרת הדיברות קראנו את הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה." והשבוע נחשפנו לאחד משיאי פולחן האישיות הפגאני לנתניהו: התרומות והמעשרות לקבצן מקיסריה ושלט החוצות הדוחה "אהוב שלנו".

* אתה החזון – שלט חוצות חדש, דוחה במיוחד, אומר: "אהוב שלנו, אתה העוגן, אתה התקווה, אתה החזון, אתה יפה התואר, בכל אשר תלך נלך. אל נא תעניק לקושרים פתח מילוט." הנה, תמצית הביביזם על רגל אחת. "אתה החזון". כלומר אין חזון. אין מדובר במנהיג שתפקידו להציב חזון ולקדם חזון. "החזון זה אני.".ולכן, כל דבר שהוא יעשה, כולל מעשי שחיתות והפרת חוק, הם החזון. אם ינסה להקים ממשלה עם רע"ם – ממשלה עם רע"ם היא החזון. אם ישלח את אנשיו לספר שממשלה עם רע"ם היא סוף המדינה היהודית ומכירת הנגב למחבלים – זה החזון. אם הוא ייצא נגד שחרור מחבלים – זה החזון. אם הוא ישחרר למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים – זה החזון. "בכל אשר תלך" – אנחנו אתך. כלומר, אין דרך שבה אנו מצפים ממך, המנהיג, ללכת, שבה אנו מצפים ממך להוביל. לך לאן שתרצה, לכל כיוון והיפוכו, ואנחנו נלך אתך בכל אשר תלך, אהוב שלנו, יפה התואר.

עבודת אלילים.

[אהוד: לא נמאס לך מהשטויות שאתה כותב נגד נתניהו? דע לך שמרבית הקוראים פשוט מדלגים על הקטעים האלה וחלקם אף מפציר בי שוב ושוב שאפסיק לפרסם את דברי ההבל הארוכים שלך בנושא הזה!]

* הג'יבריש הפוסטי – מעניין איך הביביזם אימץ את השיח הפוסט-מודרני הפוסט-סוציולוגי של השמאל הרדיקלי, עם כל הבלי ה"פריבילגים", "הגמוניה" בלה-בלה-בלה.

* בראש ובראשונה פטריוט – על אף התנגדותי לעסקת טיעון עם נתניהו, איני שותף לעליהום על אהרון ברק, השושבין של העסקה שאולי תקרום עור וגידים, שנענה לפנייתו של נתניהו ונרתם לשכנע את היועמ"ש ולתת גיבוי ציבורי לעסקה. אולי העובדה שמעולם לא הייתי מחסידיו של ברק, גורמת לכך שאין בי אותו שבר כמו של חסידיו החשים נבגדים. אך הסיבה העיקרית לכך היא שאני מאמין בטוהר כוונותיו של ברק. אני מאמין שברק פועל מתוך שכנוע שעסקת טיעון תעצור את הידרדרות הקרע בחברה הישראלית ויהיה בה כדי לאחותו. ברק הוא בראש ובראשונה פטריוט ישראלי, וזו דעתי עליו גם כאשר אני שולל את פעולותיו, פסיקותיו ואמירותיו, ומכאן המוטיבציה שלו לפעול לאיחוי הקרע. מעבר להתנגדותי העקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור ובוודאי עם נתניהו שפועל למיטוט מדינת החוק, גם איני מאמין שעסקה אתו תמתן את הקרע, אלא היא תמותג כחלק מן הקונספירציה של "תפירת התיקים", ואנו שומעים כבר עתה איך תעשיית הקונספירציה כבר מסבירה את העסקה.

אני מתנגד לדרכו המשפטית של ברק, שלטעמי יותר משפגעה בהפרדת הרשויות, פגעה במעמד הרשות השופטת; פגיעה שהכשירה את הקרקע לתאוריות הקונספירציה המסיתות של נתניהו, מרגע שהחלו החקירות נגדו. אני מתנגד לשני יסודות בשיטתו של ברק, שהיו לשיטות המערכת השיפוטית בישראל. האחד הוא האקטיביזם השיפוטי. ברק הוא נושא הדגל של האקטיביזם השיפוטי, ששלושה משפטים שאמר ממצים אותו: "הכול שפיט," "מלוא כל הארץ משפט" ו"גם דילמה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין נתונה לביקורת שיפוטית."

האמת היא שמערכת המשפט לא הרבתה לפסול חוקים, ומבחינה זו היא שמרנית יחסית. אבל היא הרבתה מאוד בדיון על עתירות נגד חוקים ואפילו חוקי יסוד. האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון עליהם, גם אם הם מאושרים בסופו של דבר, כיוון שמשמעות הדבר היא הכפפת החקיקה לאישור בית המשפט. הסמכות לפסול חוקים היתה קיימת תמיד, אך שופטי בית המשפט ידעו שזה נשק יום הדין שיש להשתמש בו רק במקרה של חוק הפוגע בעליל ובאופן קיצוני בזכויות האדם, האזרח או המיעוט. האקטיביזם הוא המחשבה שכל חוק ראוי לביקורת שיפוטית. האקטיביזם מתבטא גם בפסיקות על פי מידת "הסבירות" של "הציבור הנאור" ובזכות העמידה הכמעט בלתי מוגבלת (בנושא הזה המהפכה הייתה דווקא של השופט שמגר, קודמו של ברק כיועמ"ש ואח"כ כשנשיא בית המשפט העליון, אך גם הוא מיוחס בטעות לברק).

היסוד השני הוא שיח הזכויות המשפטי שהפר את האיזון בין זכויות הפרט לטובת הכלל והציבור, בין אם הקולקטיב הוא קהילה ובין אם הוא הלאום. כך בא לעולם פסק דין קעאדן, שפגע הן בשיקול הציוני של התיישבות ציונית אך יותר מכך באוטונומיה של הקהילה לבחור את חבריה. הגישה המגמדת את הקהילה ואת הלאום, מעמידה שתי ישויות – האזרח והמדינה המשרתת את האזרח. העדפת חופש הביטוי על שלום הציבור ועל האינטרס הציבורי, הכשירה הן את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והן את הימין הכהניסטי, ואת הייצוג שלהם בכנסת. אלה גם הגורמים הנהנים מהעדפת זכות ההפגנה על שלום הציבור, ולא אחת שלום הציבור נפגע מכך שבית המשפט כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של השמאלימין הרדיקלי.

בשני היסודות הללו, ברק הוא בראש ובראשונה תלמידו של מנחם בגין, אף שהוא לא הרחיק לכת באקטיביזם השיפוטי כמו הקיצוניות של "עליונות המשפט", על פי משנתו של בגין, שבה הרשות השופטת היא בעליל עליונה על הרשויות האחרות. יש לציין, שהשופט האקטיביסט הרדיקלי ביותר בתולדות בית המשפט העליון היה אדמונד לוי, שאף הוא תלמידו של בגין. הגישה של האקטיביזם השיפוטי היא מבית מדרשו של הימין הישראלי, וניתן לקבוע באופן חד-משמעי שבנושא הזה נושאי הדגל של דרכה ההיסטורית של תנועת החירות הם בני בגין ודן מרידור.

על אף ביקורתי על שיטתו המשפטית של ברק, אני סולד מן הטענות השקריות הנפוצות בימין, המטילות דופי בציוניותו של ברק. ברק הוא ציוני, הוא ביטחוניסט והוא פטריוט גדול. השקפת עולמו הציונית היתה תמיד המצפן שלו. רוב מוחלט של פסיקותיו בנושא הביטחון צידדו בעמדת מערכת הביטחון וכך גם כמעט כל פסיקותיו בנושא ההתנחלויות. ודווקא כיוון שהוא היה אקטיביסט ולא סבר שמערכת המשפט צריכה להיות חותמת גומי של מערכת הביטחון – פסיקותיו אלו מעידות על היותו ביטחוניסט ופטריוט בפני עצמו. ברק גם היה רתום למערכה נגד הדה-לגיטימציה לישראל והניסיונות להעמידה לדין בהאג, ובנושא הזה כל ראשי הממשלה ובהם נתניהו עלו אליו לרגל וראו בו את המנטור שלהם בנושא.

תמיכתו של ברק בעסקת הטיעון עם נתניהו נובעת מפטריוטיות. במקרה זה, מי שהיה סמל למלחמה בשחיתות השלטונית, ואומץ ליבו כיועץ המשפטי לממשלה ואח"כ כשופט בית המשפט העליון, פרץ את הדרך למלחמה בשחיתות השלטונית, הכפיף את עקרון המלחמה בשחיתות למען העיקרון של טובת החברה הישראלית, כפי שהוא רואה אותה. וגם אם אני רואה את הדברים אחרת לגמרי ממנו, אני מעריך אותו על כך.

* צדק חשמלי – החשמל הוא מצרך יסוד. שלילתו היא פגיעה בזכויות יסוד של האדם. זו המשמעות של פסיקה חברתית פורצת דרך של בג"ץ. בית המשפט העליון קבע שחברת החשמל לא תוכל לנתק בעלי חוב שיוכיחו מצב כלכלי או רפואי קשה שמצדיק הימנעות מניתוק. במצב כזה תידרש חברת החשמל לגבות את החובות באמצעי גבייה מתונים יותר, שאינם כרוכים בניתוק החשמל. עוד נקבע כי על רשות החשמל לשמוע את טענותיו של הצרכן ולבחון את נסיבותיו הפרטניות לפני ההחלטה על ניתוק. מן הראוי שהכנסת תזדרז לעגן את הפסיקה הזאת בחוק.

* נציג הטרור החקלאי – קואליציה ואופוזיציה התלכדו לפעולה להגנה על חקלאי ישראל, הסובלים מזה עשור ומעלה מהטרור החקלאי, הגורם להם לנזק חמור ביותר. חברי הכנסת אופיר סופר (הציונות הדתית), יעקב מרגי (ש"ס), רם בן ברק (יש עתיד), מירב בן ארי (יש עתיד) ועמיחי שיקלי (על הנייר – ימינה) הגישו הצעת חוק לחילוט תקבולי עבירה בפשיעה החקלאית. על פי החוק, הורשע נידון בעבירה של פשיעה חקלאית – רשאי בית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על חילוטו של רכוש בשווי תקבולי העבירה שבה הורשע הנידון.

מי שיצא בשצף קצף נגד החוק, הוא נציג הטרור החקלאי בכנסת, עופר כסיף. בנאום מתלהם הוא האשים את מציעי החוק בפשע הנורא, שהחוק נועד לשרת את הציונות. הוא הגדיר את החוק "גזעני". הוא כינה את חקלאי ישראל פושעים, היושבים על אדמות פלשתינאים. וכמובן שהוא דיבר על "המתנחבלים". רק על הביטוי הזה צריך היה להפסיק את נאומו ולהוציאו מן המליאה.

היטיבה מירב בן ארי להגדיר את העובדה שעופר כסיף חבר כנסת במילה אחת: בושה.

העימות בין עופר כסיף לחברי השדולה החקלאית היה שיקוף פרלמנטרי של העימות בשטח בין חקלאי ישראל למפגעי הטרור החקלאי.

ומעבר לחוק הספציפי הזה – כל שיתוף פעולה בין ח"כים מן הקואליציה ומן האופוזיציה מבורך. לצערי, בכנסת הנוכחית הוא נדיר.

* האובססיה של הנינה – יוסף ויץ, "אבי היערות", מראשי קק"ל לאורך עשרות שנים, הוא אדם רב זכויות, שראוי להיות בפנתיאון של גדולי האומה. מעטים תרמו כמוהו לגאולת אדמות ארץ ישראל, ייעור הארץ ויישובה.

נינתו מיכל ויץ סולדת ממפעל חייו הציוני של סבא רבא שלה. מבחינתה הוא "אבי הטרנספר". היא ערכה את סרט התעודה "קופסה כחולה", שנועד לנתץ את דמותו של יוסף, מתוך סלידה ממפעל חייו.

בתור שכזאת היא הפכה "מומחית" לקק"ל, לפחות ב"הארץ". וכאשר קק"ל פועלים לייעור הנגב, על מנת להחזיר את הריבונות הישראלית ולבלום את הפלישה הבדואית לאדמות הלאום – האובססיבית ממהרת לפרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד הייעור ונגד קק"ל. כותרת הפשקוויל היא "עץ בתפקיד חייל." המשמעות היא התנגדות לשימוש בנטיעות לקידום המטרות הלאומית של עם ישראל, מתוך התעלמות מכך שעדיין אנו במאבק על הארץ. כמובן אי אפשר בלי להמשיך בהאשמות נגד סבא רבא שלה ומפעל חייו ונגד בן גוריון שנמנע מלעסוק "בפליטים הערבים וזיקתם לאדמתם," כלומר שלא איפשר הצפת הארץ בפלשתינאים, כדי לערער את תוצאות ניצחוננו במלחמה – קיומה של מדינת ישראל. והיא יוצאת נגד קק"ל שממשיכה את מפעל חייו של סבא רבא שלה, מפעל שלא תם, כפי שהציונות, שהרצל הגדיר אותה "אידיאל אינסופי", לא תמה. היא ממחזרת את השקר שהנטיעות הן ב"קרקע שהבעלות עליה נתונה במחלוקת." הבעלות אינה נתונה במחלוקת. כל תביעות הבעלות של הבדואים, ללא יוצא מן הכלל, נדחו מכל וכל בבתי המשפט בישראל. מדובר בפולשים לאדמות הלאום, והמחלוקת עימם על האדמה, היא כמחלוקת עם גנב שיפרוץ לביתה ויטען לבעלות על התכשיטים שגנב.

שום דבר בפשקוויל לא ראוי לדפוס, וסביר להניח שאלמלא העובדה הצהובה שהכותבת היא נינתו-של, שבחרה לשחוט את זכרו, אפילו "הארץ" לא היה טורח לפרסמו.

* לעקור מן השורש – התמונות המזעזעות של מתקפת הפלנגות של נערי הזוועות, בני עמי שבחרו בטרור, מחייבות שינוי דפוס הפעולה של מדינת ישראל נגד התופעה. כבר שנים שהמדינה מגלה חולשה ונרפות במאבק נגדם. הגיע הזמן לשנות כיוון. זו צריכה להיות החלטה מדינית, של ראש הממשלה, למגר את התופעה הנוראה הזאת, עד שלא ייוותר ממנה זכר. על השב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל, ועל בתי המשפט שלאורך שנים מגלים רפיסות כלפי המחבלים הללו, להבין שהמשימה שלהם היא להכרית לחלוטין את התופעה. כן, דווקא היום כאשר יש להם נציג בכנסת.

מועצת יש"ע גינתה בחריפות את המעשה הברברי וקראה לכוחות הביטחון למצות את הדין עם הפורעים. מועצת יש"ע יודעת שנערי הזוועות הללו הם אויבי מפעל ההתנחלויות. אבל אין די בגינוי. על מועצת יש"ע לקרוא לכל תושבי יהודה ושומרון לגלות אזרחות טובה, למסור לכוחות הביטחון כל פירור מידע על הפורעים ולעשות הכול כדי לסייע למדינה לעקור מן השורש את הגיס החמישי הארור.

* חשדהו וחשדהו – טורקיה מחזרת אחרי ישראל ומנסה להגיע לנורמליזציה ביחסי המדינות.

עקרונית, כל שיפור היחסים בין ישראל לכל מדינה הוא התפתחות חיובית, בוודאי כאשר מדובר במעצמה אזורית במזרח התיכון. אלא שמדובר בארדואן. הניסיון המר שלנו אתו כולל גם כמה מתקפות "פיוס" ואנו יודעים מה הן שוות. הגישה לארדואן צריכה להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו, חשדהו וחשדהו.

אולי ניתן בעתיד לשקם את הברית בין המדינות ואת יחסי הידידות הקרובים בינינו. זה לא יהיה בעידן ארדואן.

* הרפורמה היא אסון – הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ועידו קן, בכירי כלכלני החקלאות בארץ ומהמובילים בתחום בעולם, עומדים בראש מיזם שאפתני שפיתחו ושיכללו במהלך עשר שנים כלכלנים בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית, בשיתוף עם המדען הראשי של משרד החקלאות. המיזם פיתח מודל כלכלי ייחודי, VALUE שמו, שמאפשר לחזות את התנהלות החקלאים ואת מחירי התוצרת החקלאי, על פי מכלול המשתנים בשוק החקלאי. במסגרת המודל הם בחנו את הרפורמה בחקלאות שמובילים ליברמן ופורר, והתוצאות עגומות. הם מנבאים חיסול של ענפים רבים בחקלאות הישראלית, שיסלקו מן השולחן של הישראלים את תפוח העץ הישראלי, את העגבנייה הישראלית, את האפרסקים, הענבים, הקלמנטינות, השזיפים, התפוזים, הלימונים, המלפפונים, הזיתים, השום, השקדים, הבטטה ותפוחי האדמה. את מקומם תחליף סחורה זולה באיכות נחותה מטורקיה, ירדן, מרוקו ומצרים. רווחי החקלאות יקטנו, גם אחרי הפיצויים מהאוצר שהם חלק מן הרפורמה, ב-1.3 מיליארד שקל בשנה. רווחיות חקלאי הגולן תקטן ב-64%, הגליל ב-51% והנגב ב-35%. הצרכנים עשויים לחסוך 60 שקל בחודש ולקבל סחורה נחותה, במקרה שבו ההוזלה תגיע בכלל לצרכן. סביר יותר להניח שהיא לא תגיע לצרכנים וירוויחו ממנה היבואנים, הסיטונאים והקמעונאים. את עיקרי המחקר פרסם סבר פלוצקר במוסף "ממון" האחרון.

הרפורמה הזאת היא אסון – היא עלולה להמיט מכה נוראית על ההתיישבות ועל החקלאות, כביכול מתוך תפיסה צרכנית, אך למעשה גם בפגיעה בצרכן, שיקבל תוצר נחות וישלם אותו המחיר, או לכל היותר יחסוך כמה אגורות בחודש. בינתיים הרפורמה נתקלת בקשיים בקואליציה ואני מקווה שהממשלה תתעשת ותלך על רפורמה אחרת, שתקדם את החקלאות, ותיבנה בשיתוף עם החקלאים ומתוך הידברות עמם.

* צמרת הפזמונאות – חמישיית הצמרת של הפזמונאים העבריים (איני מכליל משוררים כאלתרמן שכתבו גם פזמונים ולא סינגר-סונגרייטרים כמאיר אריאל, אלא מי שבחרו בפזמונאות כליבת יצירתם), על פי הסדר הזה (לטעמי האישי, כמובן): 1. נעמי שמר. 2. חיים חפר. 3. יורם טהרלב. 4. אהוד מנור. 5. יוסי גמזו.

חמישתם הלכו לעולמם.

* מאין נחל יורם טהרלב את אהבת המולדת? – הוא ענה על כך בעצמו:

"אנחנו ילדי הקיבוץ המאוחד, ידענו

כי על שני דברים העולם עומד – עזריה ושמריה

לא היית צריך להוסיף שום תואר מלפנים ומאחור,

עזריה ושמריה – מורי הדור.

ותאמינו לי, מי שעבר את כל הארץ עם שני אלה ביחד

או עם כל אחד לחוד

לעולם לא יוכל לטעות בדרך או ללכת לאיבוד.

וגם עכשיו, אחרי שלמדנו הרבה וגילינו הרבה,

כשאני עושה גם היום את השקלא וטריא

עדיין אני שואל: תגידו לי, איך היתה הארץ שלנו נראית

בלי עזריה ובלי שמריה."

עזריה הוא עזריה אלון. שמריה הוא שמריה גוטמן.

* מגדלור רוחני ותרבותי – בעת שירותי בסדיר, קראתי את ספרו של פרופ' אליעזר שבייד "מולדת וארץ יעודה". כיוון שאלי שבייד היה תמיד אינטלקטואל מעורב, המשמיע את קולו, ידעתי מיהו, שמעתי אותו בכלי התקשורת, קראתי מאמרים פובליציסטיים שלו. אבל היתה זו הפעם הראשונה שקראתי ספר שלו. הספר, שעסק בזיקה הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל לאורך הדורות, שבה אותי בקסמו. חשתי הזדהות עצומה, ואפשר לומר ש"אימצתי" את שבייד, בחינת "עשה לך רב"; לא תמיד הסכמתי עם כל רעיונותיו, אך הקול הציוני, היהודי והחברתי הייחודי שלו, השפיעו עליי וייצגו את מחשבותיי ועמדותיי. ראיתי בו מגדלור רוחני ותרבותי בעבורי.

מאז, קראתי מספריו ומסותיו ושמעתי הרצאות שלו, ותמיד הייתי מרותק לפאתוס שלו והזדהיתי מאוד עם החזון שלו, עם התפיסות שביטא, וגם עם הביקורת החריפה שהציג, כנביא זעם בחברה הישראלית. לצערי, לא זכיתי ללמוד אצלו באופן סדיר, אך שמעתי הרצאות שלו בפורומים של התחדשות יהודית, במושב מיוחד לכבודו בקונגרס העולמי למדעי היהדות, בכנס של המדרשה באורנים, בכנסי "לא בשמיים" בגליל העליון ועוד.

שלוש פעמים זכיתי להיפגש אתו באופן אישי. פעם אחת שנינו ספדנו לאברהם אדרת בקיבוץ איילת השחר, בשלושים למותו. פעם הוא היה המרצה המרכזי בכנס שהנחיתי, של עמותת "שבעים פנים לציונות" שהייתי בין מייסדיה, ולצערי לא האריכה ימים. ופעם הפגשתי אותו עם קבוצה שהנחיתי במסגרת משותפת למרכז "יובלים" שניהלתי בתל-חי והפדרציה של סן פרנציסקו, תוכנית "גוונים בגליל", בסיור שערכנו בירושלים.

חתן פרס ישראל פרופ' אלי שבייד, היה מגדולי הוגי הדעות היהודיים בדורות האחרונות. אדם בעל ידע עצום ומקיף בתחומי פילוסופיה, יהדות, תנ"ך, חינוך, ספרות עברית ותולדות עם ישראל ובעל השקפת עולם מקורית ייחודית, שאותה הציג בעשרות ספרים ומאות מסות.

הוא דגל בהשקפת עולם של מחויבות אדירה לקולקטיב החברתי והלאומי. הוא יצא נגד שיח הזכויות ודגל בשיח של חובות, של מחויבות ואחריות, של ערבות הדדית שבה הפרט מחויב לכלל והכלל מחויב לפרט. הוא שלל את רוחות השוק החופשי, האקדמיזציה של החינוך המחנכת לתחרות ורווחיות, הניאו-ליברליזם, המשפטיזציה, הפוסט מודרניזם, הפוסט ציונות, ההפרטה, הגלובליזציה, הרלטיביזם, האינדיבידואליזם הקיצוני, החילוניות הריקה. את כל אלה הוא כרך בצוותא כאיום ממשי על הציוויליזציה המערבית בכלל ועל החברה הישראלית בפרט.

הוא הציג מולם מופת של מדינת רווחה האחראית לספק לפרט את צרכיו ובהם את הזכות לעבודה, והפרט מחויב לכלל ונותן מעצמו לחברה ולאומה. הוא הציג גישה אחידה של לאום וחברה, עם מחויבות גדולה ליהדות על כל גווניה, זרמיה, מסורותיה וארון הספרים שלה, שהוא היה מגדולי הבקיאים בו והמפרשים שלו. הוא דגל במחויבות עמוקה לתרבות היהודית, להתחדשות יהודית וציונית פלורליסטית, ההופכת את העימות בין הזרמים, לחיבור סינרגטי שלהם. הוא דגל בחינוך הומניסטי ויהודי המחבר את הילד והנער למקורותיו ומחנך אותו למחויבות לכלל; למשפחה, לקהילה ולאומה.

קשה היה למקם אותו במגירות המקובלות של שמאל ימין. הביקורת שלו על המשפטיזציה, על בית המשפט העליון ועל דרכו של אהרון ברק, היתה דומה לעמדות המקובלות בימין הישראלי. ביקורתו החריפה על ההפרטה ותרבות ההפרטה היתה קיצונית משל השמאל הישראלי. אך הוא היה קוהרנטי מאוד, וראה בהפרטה, בגלובליזציה, בחיקוי הזול של תרבות זרה – מגמה אחת, שנגדה הוא יצא. הוא היה מאמין גדול בלאומיות ומבקר חריף של הלאומנות וסבר שהגלובליזציה, שמשמעותה שלטון תאגידים קפיטליסטי וריסוק המדינה והסולידריות הלאומית, תביא לניכור חברתי ובתהליך דיאלקטי תעורר רוחות לאומניות וגזענות. הוא קרא ליצירה חברתית ותרבותית, יהודית ציונית הומניסטית, המתחדשת כל העת ויוצרת כאן חברת מופת.

לפני למעלה מעשור ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב"; קהילה ייחודית בעמק יזרעאל, המשלבת מסורת וחידוש. את המחקר סיימתי בציטוט מכתב שכתב שבייד לחברי הקהילה, אחרי שהשתתף בקבלת שבת שלה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל היתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעוריי. ראיתי בקהילתכם, ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטקס שאינו חוצץ בין הספונטניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם ציבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי. תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

אלי שבייד הלך שבוע לעולמו, בגיל 92. יהי זכרו ברוך!

* תעודת עניות – יש פינה שבועית ב"הארץ", שאהובה עליי מאוד – "אחרי מות". בפינה זו, עופר אדרת מספר בכל שבוע על דמות שהלכה לעולמה; אדם שמותו לא תפס את הכותרות הראשיות, אך הסיפור שלו חשוב ומעניין. אני שמח על הכבוד הניתן לזכרם של אנשי המעגל השלישי והרביעי. השבוע הוקדשה הפינה לחתן פרס ישראל אלי שבייד. עצם העובדה שזה המקום שבו נכתב על ענק רוח כזה, כאילו היה שחקן ספסל, היא תעודת עניות לחברה הישראלית ולתקשורת הישראלית. אני זוכר את המקום התקשורתי שניתן לישעיהו ליבוביץ' במותו. ועם כל הכבוד לליבוביץ', ויש כבוד, אין הוא מתקרב לשיעור קומתו ולעומק מחשבתו ותרומתו להגות היהודית וההומניסטית של שבייד. הגותו של שבייד תילמד דורות רבים אחרי שליבוביץ' יישכח.

* ביד הלשון: סופות בנגב – כותרת ב"ישראל היום" לכתבה על מהומות הבדואים בנגב, הייתה: "סופות בנגב".

סופות בנגב הם כינוי לשורה של פוגרומים ביהודים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. הטריגר לפרעות היה רצח הצאר אלכסנדר השני, והאשמות שווא כאילו היהודים הם הגורמים המהפכניים שהביאו לרצח. הפרעות החלו בפסח תרמ"ב ונמשכו למעלה משנה.

בעקבות הסופות בנגב כתב יהודה לייב פינסקר את החוברת "אוטואמנציפציה", שבה קרא לעם היהודי לשחרר את עצמו באמצעות הקמת תנועה לאומית יהודית. המאורעות חיזקו את תנועת "חיבת ציון" ברוסיה ומזרח אירופה. הם יצרו תנועה גדולה של הגירת יהודים מרוסיה לאמריקה ותנועה קטנה הרבה יותר, אך בפרספקטיבה היסטורית חשובה הרבה יותר, של עלייה לארץ ישראל – העלייה הראשונה.

הפרעות נקראו סופות בנגב, כיוון שהיו בדרום האימפריה. נגב, בשפת התנ"ך, הוא דרום. הביטוי לקוח מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה."

אורי הייטנר

אהוד: מייסדי פתח-תקווה, רובם "עולים חדשים", רובם מהונגריה, הם ראשיתה של העלייה הראשונה – כי הם יסדו את המושבה הראשונה ב-1878, לפני הסופות בנגב של 1882. אבל אצלנו החליטו היסטוריונים שצריך ללמד שהעלייה הראשונה החלה בגלל "הסופות בנגב", כלומר, אלמלא רדפו בעטו והרגו ביהודים, הם היו נשארים עד היום בגולה! איזו טיפשות היסטורית!  לכן גם השמיטו את פתח תקווה "אם המושבות" – מהעלייה הראשונה!

מייסדי פתח תקווה עלו ארצה כי הם רצו להקים בה מושבה חקלאית דתית לאומית יהודית – ולא מפני שמישהו בעט בהם וערך בהם פרעות! – וזו צריכה להיות הגאווה הלאומית של העלייה הראשונה וכך צריך ללמד אותה!

מדינת ישראל היתה צריכה לקום גם אם לא היו שום רדיפה ורצח של יהודים בעולם, וגם אם כל הגויים היו מנשקים לנו את התחת ומתחננים שנישאר לחיות אצלם! עובדה. תראו מה קרה למדינות שאותן היהודים עזבו.

* * *

איזו שחיתות!

ישראל קונה עוד שלוש צוללות מִטִיסֵן גְרוּפּ!

תוקם כבר עכשיו עוד ועדת חקירה

שתעשה גם היא ככל יכולתה

לערער את ביטחון ישראל מול איראן!

* * *

וביום העצמאות הקרוב ידליק משואה הישראלי שלא נתן שוחד ולא קיבל שוחד בעסקאות הנשק בעולם כולו וביבשת אפריקה בפרט!

* * *

מנחם רהט

חורבן הבית היהודי

קריסת מפלגת הבית היהודי הצמיחה על חורבותיה את מפלגות 'ימינה' ו'ציונות דתית', אך לא הניבה מענה למאוויי הציבור הדתי לאומי

ראש הממשלה נפתלי בנט, שהוא גם יו"ר סיעת ימינה, ניסה בזמנו לייסד סטראט-אפ פוליטי חדש, על בסיס מפלגת השלד הבורסאית 'הבית היהודי', ששווי מניותיה הלך ונשחק בבורסה הפוליטית, ממערכת בחירות אחת למשנה. כוונתו, כמאמר הכוזרי, היתה רצויה: להפוך את 'הבית היהודי' המגזרי, יוֹרשה החוקי של המפד"ל ז"ל (המפז"ל, שרכשה לעצמה דימוי עסקני, מזולזל, אפור) – למפלגה רב מגזרית, על מגזרית: מפלגת ימין רחבה, שיש בה מקום לכל שוחרי האידיאולוגיה הימנית, לרבות בעלי הכיפה השקופה – מאיילת שקד עד עמיחי שיקלי, מאביר קארה עד רוני ססובר, ובקיצור, כל אלה שמורשת ישראל וארץ ישראל תופסות מקום של כבוד בנשמתם.

למרבה הצער האסטרטגיה הזו לא צלחה, אף שמאחוריה היתה ההערכה האופטימית, שאיחוד כל מצביעי הימין האמיתי (לא המזוייף שחתום על פשע ההתנקות ועוד פשעים רבים כנגד ההתיישבות והציונות), יניב עשרות מנדטים, שיוכלו לכונן ממשלת ימין אמיתית: כזו שתיישם למשל את החלטת הבג"ץ להסיר את המורסה הפלשתינית החצופה ששמה חאן אל אחמר, או כזו שתפתח את הר הבית ליהודים ותמנע מצב שדווקא הציבור היהודי, שלגביו ההר הוא ממש קודש קדשים, יהיה מופלה בו לרעה. ובקיצור, כזו שתשים קץ למצב שבו הפכה ממשלה מונהגת בידי ימין, לקבלן הביצוע של השמאל.

אותו בנט, שכיום מוגדר בפי סרוגים רבים, מצביעים פוטנציאלים של ימין אמיתי, בתואר 'נוכל' (שמקורו במכונת תעמולה ארסית משומנת, ממוקדת מטרת הכפשה), כותב בספרו 'איך לנצח מגפה' (שהפך למשל ולשנינה אע"פ שתוכנו היה יפה לזמנו), שלעיתים יש צורך לפתור בעיה – ע"י עקיפתה:

"במהלך מלחמת העצמאות הטילו הכוחות הערבים מצור על ירושלים. הרכבים שניסו לעלות בכביש הראשי, נקלעו במקטע שבין באב אל וואד ועד הקסטל למטווח של צלפים ירדנים ששלטו על הגבעות השולטות. כדי לשבור את המצור, נפרצה ונסללה חלקית דרך עוקפת בהרי ירושלים. בחלקים מדרך החתחתים הסודית נדרש טרקטור כדי לדחוף את המשאיות במעלה ההר. אך המטרה הושגה. זוהי דרך בורמה אשר שברה את המצור על ירושלים, זכתה לתהילת עולם והיתה לאבן דרך בתולדות מדינת ישראל."

בנט וחבריו לקואליציה הנוכחית אמנם עקפו, אבל לא השיגו את היעד. הם אמנם שמו קץ למדרון הסלאלום של מערכות בחירות חוזרות ונשנות, שלתוכו הוטלנו כל אימת שנתניהו לא הצליח לכונן ממשלה בראשותו, אבל נכשלו בתחומים לאומיים, ימניים, שהם בבת עינו של מחנה הימין. חאן אל אחמר עומדת עדיין על תילה וממלאת תפקיד של אצבע בעין, הר הבית עדיין לא בידינו, הדרום עודנו מופקר לכנופיות מרצחים בדואיות, וכן הלאה על זו הדרך. מבחינה זו ימינה לא סיפקה לבוחריה את הסחורה. רע"ם דווקא כן. והתוצאה: המחנה הדתי-ציוני איבד את החישוקים שאיחדו אותו והתפורר; שבריו נפוצו לכל עבר.

רק אל תגידו שהמפלגה החדשה, שבתרגיל שיווקי מבריק ניכסה לעצמה את השם 'הציונות הדתית', היא-היא כיום נציגתו האותנטית של הציבור הדתי-ציוני עלי אדמות. שהרי היה זה יו"ר מפלגה זו, שמנע לאחר הבחירות האחרונות הקמת ממשלת ימין של 59 ח"כים שנתמכים בהימנעות מפלגת רע"מ, וזאת בניגוד לדרישות הרבנים אליהו וטאו, שאף מחה קשות על עיקשותו של סמוטריץ: "חסידותו היתרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ', הביאה להקמת ממשלה עם ערבים בפנים, והיהדות בחוץ," וכינה מהלך זה "מלאכה נמבזה" (14.6.21).

אבל מעשה אנטי ציוני דתי לא פחות חמור, נעוץ בהיסחפותה של מפלגת הציונות הדתית, אחר העסקונה החרדית, שכל קשר בינה לבין ציונות וראשית צמיחת גאולתנו הוא פחות ממקרי, ושחלק מח"כיה טוענים עד היום שאנו שרויים 'בגלות בין יהודים'.

נכון שקשה למפלגת אופוזיציה לתמוך במהלכים קואליציוניים, אבל כשמדובר בעניינים עקרוניים ומהותיים, כמו מהלכיו החשובים מאוד של השר כהנא, שכל כולם קידוש שם שמיים וחיבובו על הבריות, מותר לנהוג מחוץ לקופסה. ככלות הכול, מדובר בנושאים שהם כבשונו של עולם היהדות במדינת ישראל: הפסקת ההתעמרות במעוניינים להסתפח לעם ישראל מבלי שיאולצו להתחפש לחרדים, הבראת שירותי הכשרות, שידרוג מערכת בתי הדין שנכבשה בידי החרדים, סילוק העסקונה באותן מועצות דתיות שרק טובת עצמה לנגד עיניה.

במקרים שכאלה צפוי היה שמפלגה הנושאת את שם הציונות הדתית תתייצב לימין הרפורמות החיוניות הללו, ולא מולן ע"י עידוד מחאות של רבנים נגד "שורה של חוקים שמסכנת את מהות המדינה ומשנה את זהותה," ושאר הבלים, ברוח ניסוחיו הקנטרניים של ה'יתד נאמן' הליטאי הקנאי. שהרי כבר נפסק ש"גדול קידוש השם, מחילול השם," ואין קידוש השם גדול יותר מהבראת מערכות שירותי הדת למיניהן כאן ועכשיו, והפסקת המונופול החרדי הבלעדי עליהם. ועדיין לא אמרנו דבר על הרכבה הפרסונלי של מפלגת סמוטריץ' (שהושגו, יש להודות, בלחציו של נתניהו) – הרכב שאיך נאמר, עפעס, בעדינות, אינו בדיוק ציונות דתית קלאסית. בקיצור, הפוליטיקה של הציונות הדתית הקלאסית, שבסיסה הוא עקרון תורה ועבודה, נעלמה מהמפה. התחליפים לא דומים למקור.

ואולי בכלל מצויים אנו בעידן שבו תם לגווע עצם הרעיון של מפלגה מגזרית, כפי שטוענים סרוגים רבים הנטועים עמוק בשורות הליכוד ובמפלגות אחרות; או שמא בכל זאת יש סיכוי דווקא עכשיו למפלגה מגזרית שתניף את דגל הציונות הדתית הקלאסית, על שלל משימותיה – הציוניות והדתיות. בימים אלה פירסם צעיר ושמו גלעד כץ, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב, מאמר שכותרתו: "אין לנו בית". כץ, איש הבית היהודי, נדהם לגלות בשובו משנות שליחותו בארה"ב, כי ביתו הפוליטי חרב בהיעדרו. כץ: "על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים היום בישראל כמיליון ורבע אזרחים שמוגדרים כנשות ואנשי הציונות הדתית. אם נתרגם נתון זה לשפת המנדטים,  הרי שמדובר בלא פחות מ-14 כאלה. ולמרות הנתונים הללו, לציונות הדתית הקלאסית – זו שדוגלת בתורה ועבודה, זו שמאמינה בספרא וסייפא, זו שמזדהה עם ערכי תנועת הנוער בני עקיבא, זו שהקימה ישיבות ואולפנות, מכינות קדם צבאיות ומדרשות, מוסדות השכלה גבוהה וכמובן ישיבות הסדר לצד ישיבות גבוהות – אין בית פוליטי."

אבחנתו מדוייקת: אין בית. זעקתו כנה ומוצדקת. אך ספק אם בעידן זה שבו הציניות חוגגת, יהיה לה המשך של ממש.

מנחם רהט

* * *

חגיגה בחוגי הפשיעה בישראל: שלוש רשתות החדשות של הטלוויזיה 11,12,13* – עסקו בליל שישי האחרון בהרחבה בראש המהדורות – בהתקפות ממוקדות על המשטרה על שהיא משתמשת בהאזנות סתר.

יחי הפשע! יחי הרצח! – ובוז לשוטרים העייפים המופקדים על ביטחוננו יומם וליל!

* בייחוד מעצבנת הופעתה השבועית של גאולה אבן.

* * *

פרופ' אליעזר שבייד ז"ל

על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

החוק הוליד את האקטיביזם השיפוטי וסותר את מגילת העצמאות * תקף מכוח עצמו כחוק טבע ומהווה אמת-מידה לכל חקיקה בעתיד * ממדינת לאום נהפכנו למדינת כל אזרחיה הפרטיים.

פרופ' אליעזר שבייד שהלך בשבוע שעבר לעולמו בן 92, היה חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת 1994, מחברם של עשרות ספרים, וממשתתפיו הקבועים של  רבעון "האומה". את מאמריו האחרונים פירסם ב"האומה" והיה בקשר הדוק עם עורכו, יוסי אחימאיר. המאמר המובא בזה, באדיבות מערכת "האומה",  פורסם בגיליון מספר 222, מאי 2021, והוא ככל הנראה המאמר האחרון מפרי עטו של אליעזר שבייד, אחד מענקי הרוח של עם ישראל בדור זה. הוא הותיר אחריו ספרים רבים ומאות מאמרים. ספרו האחרון היה האוטוביוגרפיה שלו: "הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל", בהוצאת "כרמל". יהי זיכרו ברוך.

מדינת ישראל נוסדה, לפי "מגילת העצמאות" המכוננת אותה, ולפי החלטת אירגון האומות המאוחדות, כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. המדינה המחזירה לעם הגולה זה אלפיים שנה מארצו וממולדתו את זכות ההגדרה העצמית כלאום, שנשללה ממנו בגלות. זאת לא היתה הגדרה יוצאת דופן. כל המדינות החברות באירגון האומות המאוחדות היו באותו זמן מדינות לאום דמוקרטיות. לכל אחת מהן היתה גירסה של משטר דמוקרטי משלה, שנבע מן ההיסטוריה והתרבות המיוחדים לה. ללמדך שהדמוקרטיה איננה צורת משטר אחידה. המכנה המשותף הוא ריבונות העם באמצעות נציגיו ושלוש רשויות שלטון המגבילות זו את זו, מנחות ומפקחות זו על זו לבל יחרגו מסמכותן התפקודית. לא ינצלו את כוחן לפעול לטובת עצמן על-חשבון העם אלא יעשו רק את הטוב לכל אזרחיהן: רשות מחוקקת (כנסת), רשות מושלת (ממשלה) ורשות שופטת. תפקידה להשגיח על קיום החוקים, ואם צריך – לאוכפם.

במגילת העצמאות המילה "דמוקרטיה" אינה נזכרת, אבל נימנים ערכיה: חירות, צדק, שלום, שיוויון לפני החוק ושיוויון חברתי, פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, מחוייבות למגילת זכויות האדם של אירגון האומות המאוחדות, בכלל זה חופש הדת וחופש מדת, ובנספח המעשי למגילה נקבע תהליך המיסוד של מדינה דמוקרטית: הוראה לקיים בחירות ל"כנסת" שתאמץ חוקה, תבחר ממשלה ותמנה מערכת משפטית. מערכת זו תיכון ותפעל על-פי חוקי בריטניה הדמוקרטית, אך חוקי ממשלת המנדט נגד היישוב היהודי-ציוני בארץ יבוטלו.

זהו תהליך דמוקרטי, שהתקבל בהסכמת כל המפלגות שנציגיהן חתמו על מגילת העצמאות: הייחוד של הדמוקרטיה הישראלית  התבטא בסטייה אחת ובתוספת אחת להוראות הנ"ל. הסטייה: הכנסת שנבחרה דחתה את אימוץ החוקה בגלל התנגדות המפלגות הדתיות הרואות בתורה שבכתב ובעל-פה את החוקה האחת, הנצחית, של העם היהודי. התוספת: מעמד הדת במדינה נקבע במסמך מיוחד על-פי הסכם ה"סטטוס קוו" שהתקבל בהסתדרות הציונית בין הרצל למנהיג מפלגת "המזרחי" הציונית-דתית. לפי הסכם זה, נקבעו הסדרים שמאפשרים ליהודים דתיים וחילוניים לתפקד יחד ברשות הרבים של מדינת הלאום היהודית.

גם השיוויון  האזרחי והחברתי שמגילת העצמאות הבטיחה  לערביי ישראל, לא יושם מיד. הערבים, שלא השלימו עם קיומה של המדינה היהודית וסירבו לשרת בצה"ל, הוטלו במשטר צבאי ששלל מהם את זכות הבחירה וההיבחרות.

היתה זו הבהרה, שהשיוויון, שמגילת העצמאות הציעה לכל אזרחי המדינה, היה בזכויות ובחובות המתנות אלו את אלו לפי עקרון הברית: זכות כל יחיד הוא חובת כלל היחידים כלפיו, וחובת כל יחיד היא זכות כלל היחידים ממנו, שהרי רק באופן זה ניתן להבטיח את קיומן של הזכויות לכל אזרחי המדינה מכוחה של אחריות גומלין. זוהי האתיקה הדמוקרטית, המאפשרת את קיומה של מדינת לאום לעם המהווה רוב במדינה ולהבטיח שוויון זכויות וחובות לבני מיעוטים שאינם מקבלים בה את הגדרתם העצמית כלאום, אלא ממלאים את חובתם למדינת הרוב המקבלת אותם כאזרחיה. נציין לבסוף, כי בגלל התנגדות המפלגות הדתיות לאימוץ חוקה, התקבלה מגילת העצמאות כחלופתה.

במקום אחדות – העמקת הפילוג

הגדרת מדינת ישראל על-פי מגילת העצמאות כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית התקבלה על דעת כל המפלגות עד מלחמת יום הכיפורים. תוצאות מלחמה זו, אחרי מלחמת ששת הימים, חוללו מחלוקת קיצונית בסוגיות היחס בין דתיים לחילוניים ובין יהודים לערביי ישראל ולפלשתינים.

על רקע המחלוקות הללו החליטה כנסת ישראל, ביוזמת נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, לחקוק את "חוק כבוד האדם וחרותו" כפרק ראשון של חוקה שתאחד את העם. החוק בא לקבוע את הערך המשתית את חוקת המדינה, המאחדת את העם, לטובת העם וכל יחידיו: החירות והזכויות שהמדינה מבטיחה לכל אזרחיה במידת שיוויון.

אבל התברר, שבמקום אחדות עורר החוק מחלוקת שהעמיקה את הפילוג. היתה זו תפנית מהפכנית, שהיקנתה לרשות השופטת, שיזמה את החוק, סמכות מעל רשויות החקיקה והמימשל: לא רק להשגיח שלא יחרגו מסמכותם אלא להתערב בה ובכך לשנות את הגדרת הדמוקרטיה שלה. השופט אהרון ברק פירש את החוק והעריך את חשיבותו במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ". הוא שיבח אותו כחוק נאור שמעלה את הדמוקרטיה הישראלית לרמתה האידאלית: הדמוקרטיה האמיתית המבטיחה את זכויות כל אזרחיה.

מה חידש, אפוא, חוק כבוד האדם וחרותו בהשוואה למגילת העצמאות? התשובה לשאלה זו נכללת בכותרת החוק:   

א. ישראל הדמוקרטית היא מדינת חוק. פשוטו כמשמעו: מדינה שהחוק, שכל אזרחיה שווים לפניו, שולט בה מתוקף ערכו המשווה את כל בני-האדם ומשווה לכולם ערך מוחלט. משום כך ברור שכל בני האדם, באשר הם יצורים שכליים, רוצים בו. בדוק: מצד אחד הכנסת המייצגת את ריבונות העם מחוקקת אותו, אבל מצד שני הוא תקף מכוח עצמו כחוק טבע, טבעו של האדם כפי שהחוק מפרשו באשר הוא אדם. משמע שאי-אפשר שלא להפריך אותו וכל בעלי השכל הישר מסכימים לו.

המחוקק טוען, אפוא, שהוא תקף מכוח עצמו כאמת מוחלטת ומהווה אמת מידה לכל חקיקה תקפה שהכנסת תחקוק בשם ריבונות העם שאותה היא מייצגת. זוהי כמובן גם הגבלה חיובית: הכנסת שחקקה חוק זה אוסרת על עצמה לחוקק חוקים רעים הסותרים את החוק הזה וסותרים על-ידי כך את הריבונות המחוקקת של העם.

פרופ' אליעזר שבייד. מתוך ויקיפדיה.

ב. הערך העליון שהחוקה מבטיחה לאזרחי המדינה הוא: חירותו הזהה עם עצמיותו כסובייקט חד-פעמי. במובן זה כבוד האדם הוא חירותו לפעול על-פי טבעו בלי תלות בזולתו, וחירותו היא כבודו, שאותו אי-אפשר לשלול ממנו גם אם הוא חוטא, מפני שהוא תלוי רק בהיותו הוא עצמו. חוק כבוד האדם וחירותו הוא, אפוא, חוק מעגלי: כשהכנסת מחוקקת אותו הוא מחוקק את עצמו בתודעת מחוקקיו, ומעניק לעצמו תוקף של חוק טבע הקובע אמת מדעית מוכחת.

הכחשת היישות הקיבוצית של העם

נדגיש בהקשר זה: הזכויות שחוק כבוד האדם וחירותו מקנה לכל אזרחי המדינה הן בלתי מותנות על-ידי חובות. זהו ההבדל העקרוני ביותר בין מגילת העצמאות לבין חוק כבוד האדם וחירותו. לפי מגילת העצמאות, המדינה, באמצעות החברה האזרחית, היא המעניקה את החירות ואת הזכויות המתנות אותה, לבני האדם שנולדים בה לא כבני חורין כי אם על כורחם. הם מקבלים את חירותם עם שכלם על-ידי החינוך המפתח את אישיותם המבדילה אותם מכל בעלי החיים. מבחינה זו הם נולדים לא רק מהגנים של הוריהם, כי אם גם מההוויה הקיבוצית של משפחתם, קהילתם ועמם, והם חבים להם חובות קיומיות הנובעות מן הזכויות והיכולות שקיבלו.

כנגד זאת, חוק כבוד האדם וחירותו מגדיר את עצמו כחוק טבע על יסוד ההנחה, שבני האדם נולדים בני חורין עם זכויותיהם ונותנים לעצמם את זכויותיהם. הם מוגבלים רק מבחינת כוחם להתחרות על המשאבים הנחוצים להם, או המצאי של משאבים אלה, ובחברתם הם מוגבלים על-ידי ההכרח לשתף פעולה עם כל עמיתיהם כדי שיוכלו לממש את זכויותיהם.   

ההשלכות של הבדל זה בין חוק כבוד האדם וחירותו למגילת העצמאות הן מרחיקות לכת: החוק קובע שכל יחיד קיים לעצמו, לפני שהוא נכנס לחברה כדי לממש בה את זכויותיו. היחידים הם, אפוא, הריבוניים הקודמים לעם ובכך מוכחשת הישות הקיבוצית של המשפחה, הקהילה והעם. המדינה הדמוקרטית הופכת על-ידי כך מ"מדינת לאום" ל"מדינת כל אזרחיה הפרטיים".

ההבדל השני נובע מן ההבדל הראשון, בעצם מהקביעה השרירותית, שהאדם נולד חופשי ומקנה לעצמו את זכויותיו. הוא מקנה לחוק כבוד האדם וחירותו מעמד של חוק טבע, למרות העובדה שהוא בעליל חוק שמחוקקת הכנסת על פי עצת בית-המשפט העליון המתמנה כסמכות מדעית. כידוע, חוק טבע אינו טעון אכיפה. הוא הכרחי כשלעצמו, ואילו חוק כבוד האדם וחירותו שהכנסת מגבילה בו את סמכות החקיקה שלה, אינו הכרחי כשלעצמו.

מי ערב, אפוא, לקיומו? התשובה מובנת מאליה: הרשות השופטת, אלא שעל-ידי כך מקבלת רשות זו סמכות יתר של גוף מקצועי שהוסמך על-ידי האקדמיה שמעדיפה אותה הן על סמכות הרשות המחוקקת והן על סמכות הרשות המושלת, היא מגבילה את עצמאותן (חירותן) בתחומי פעולתן בעיקר מנקודת הראות של זכויות הפרטים הריבוניים. הרשות השופטת מתמנה להגן על אזרחים הפרטיים מעריצות הרוב המגבה את חקיקת הכנסת ואת הממשלה המבצעת.

במילים אחרות: חוק כבוד האדם וחירותו מקנה לבית-המשפט העליון את הסמכות לבטל חקיקה של הכנסת, או תוכנית פעולה של הממשלה, אם לדעתו יש בעשייתן פגיעה בזכויות של פרטים. זאת בלי שתהיה לכנסת או לממשלה הסמכות לבקר את בית-המשפט אם יחרוג מסמכותו, כאילו אפשרות זו אינה קיימת, כלומר כאילו סמכות בית-המשפט זהה עם סמכות החוק, באופן ששלטון החוק מזדהה עם שלטון בית-המשפט המפרש ומיישם אותו. כאילו בית-המשפט הוא מעל כל ביקורת.

השלכות החוק: "הכול שפיט"

נוצר, אפוא, מצב מוזר, הרה סתירות. חוק כבוד האדם וחרותו נחקק ביוזמת נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק על-ידי הכנסת שהיא הרשות המחוקקת. היתה זו החלטה שניתן לערער אותה. המציעים אותה ניצלו מצב שבו חלק מחברי-הכנסת המתנגדים לה נעדרו מן ההצבעה והיא התקבלה ברוב קטן. אבל העובדה היא, שהמתנגדים לחוק לא עירערו עליה. ייתכן מפני שלא הבינו את מלוא השלכותיה ויתכן שהיתה זו גם חולשה בפעולת הכנסת.

נוצר בה מצב שבו התגלו קשיים בחקיקה המתייחסת לנושאים חיוניים. חברי-הכנסת העדיפו להטיל את האחריות על בית-המשפט העליון. המחיש זאת נשיא בית המשפט העליון, שניצל את חקיקת החוק והכריז על מדיניות של "אקטיביזם שיפוטי". הנוסחה היתה "הכול שפיט". אבל עד מהרה התעוררה המחלוקת שנבעה מן ההבדלים בין מגילת העצמאות לחוק כבוד האדם וחרותו. המחלוקת התנהלה בשני צירים מקבילים זה לזה: בין מפלגות הימין והשמאל בכנסת, ובין שופטי בית-המשפט העליון לשרי הממשלה.

כאמור, המחלוקת נובעת מן ההבדלים בין מגילת העצמאות לחוק כבוד האדם וחרותו שהם לכאורה בולטים לעין:

א. מגילת העצמאות מגדירה בפרוש את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית, שבה הריבון הוא העם כישות קיבוצית תרבותית-היסטורית. חוק כבוד האדם וחרותו מגדיר אותה כמדינת כל אזרחיה הפרטיים. הגדרה המכחישה קיום של ישות קיבוצית ממשית.

ב. מגילת העצמאות מקנה לכל אזרחיה שיוויון לא רק מבחינת הזכויות המשפטיות אלא גם החברתיות: צדק חברתי, ומתנה אותן בחובות של כל אזרח לשאר האזרחים ושל כל האזרחים למדינה המייצגת את העם כישות קיבוצית.

ג. חוק כבוד האדם וחרותו מעניק לכל האזרחים שיוויון זכויות משפטיות בלי שיוויון חברתי. כי כל האזרחים שווים גם בזכותם החופשית להתחרות זה בזה.

עומק העניין הוא, אפוא, ניגוד בין סוציאליזם לקפיטליזם של כלכלת שוק חופשי. אבל רק בשלב הראשון של המחלוקת היא התנהלה סביב הבדלים אלה, שאינם ניתנים ליישוב ומהווים סכנה שתגלוש  למלחמת אזרחים.

הכחשת הדמוקרטיה הלאומית

כדי למנוע את הסכנה, החליט בית-המשפט העליון לתקן את חוק כבוד האדם וחירותו ולהגדיר את מדינת ישראל כמדינה ייחודית שהיא בו זמנית "יהודית ודמוקרטית". מפלגות הימין הלאומיות מיהרו להסכים. אבל היתה זו הטעייה מובהקת: ניסוח מילולי פורמלי חסר משמעות שהתפרש באורח סותר משני הצדדים:

א. הדמוקרטיה הוגדרה אך ורק כמדינת כל אזרחיה תוך הכחשת הדמוקרטיה הלאומית.

ב. לא הובהר כיצד יכולה ו"ו החיבור לבטל את הסתירה שנוצרה על-ידי כך בין "יהודית" ל"דמוקרטית".

כל מפלגה נהגה לפי דרכה. הימין הדגיש את היהודית בלבד והשמאל את הדמוקרטית בלבד. וכל אחת מהן בהיותה בשלטון פעלה כדרכה. התוצאה: הוויכוח הרעיוני הפך לריב פוליטי כוחני של הטחת האשמות וגינויים. לבסוף פונים לבג"ץ הקדוש, הדורש לעצמו מעמד מעל לכל ביקורת ופותר את הבעייה לשביעות רצונם של תומכי מדינת כל אזרחיה המכחישים את קיום הלאום ומעוררת את זעמם של תומכי הדמוקרטיה הלאומית.

המריבה הפוליטית מסתירה, אפוא, את המחלוקת העניינית. היא ממוקדת סביב הביטוי הפוליטי שלה: התנגשות מתמדת בין רשויות השלטון המתערבות זו בתפקידה של זו בצורה שאינה מאפשרת למדינה לתפקד כראוי, לא כמדינת לאום ולא כמדינת כל אזרחיה. התוצאה היא שהדמוקרטיה האידאלית נראית כמשטר שבו כל איש בעל כסף בחשבון הבנק שלו יכול לנהוג כרצונו ולעשות ככל העולה על רוחו.

הטשטוש של הנושא העיוני נמשך. הפוליטיקה הפכה לריב של סמכויות, הימין הלאומי טוען שבית-המשפט העליון מפר את האיזון בינו לבין הכנסת והממשלה, ואילו שופטי בית-המשפט העליון מכחישים וטוענים שמאז קבלת חוק כבוד האדם וחירותו לא נפלה שום חריגה מסמכותם המוגדרת כחוק.

זהו ויכוח עקר בין חרשים. הבעייה לא תמצא את פתרונה בלי שהוויכוח יחזור אל עניינו הראשון ובלי שתתקבל החלטה ברורה: מדינת ישראל מהי? מדינת לאום יהודית או מדינת כל אזרחיה?

הדמוקרטיה הישראלית מהי? דמוקרטיה לאומית, שבה העם כישות קיבוצית הוא הריבון, או דמוקרטיה שבה בית-המשפט מייצג את ריבונות היחידים שהוא מגן עליהם?

והשיוויון במדינת ישראל מהו – שיוויון בזכויות בלי חובות או שוויון בזכויות ובחובות הנגזרות מהן?

כותב מאמר זה סבור, שרק אם מדינת ישראל תגדיר את עצמה כמדינת הלאום היהודית-דמוקרטית (ישות קיבוצית) על יסוד שיוויון בזכויות ובחובות לכל האזרחים הנאמנים לה כמדינת הלאום היהודית, היא תוכל לתפקד כדמוקרטיה הן מבחינת ריבונות העם והן מבחינת ריבונות החוק שהעם מחוקק על-ידי נציגיו.

אליעזר שבייד

* * *

עקיבא נוף

אגיע

אִם אֵין יותר לאן  ללֶכֶת,

אם נִנְעֲלוּ כל הדלתות,

אם מסביב רק הַשַׁלֶּכֶת,

אֲזַי גם אז – אמשיך לִצְעוֹד;

נושא בַּלֵּב כתובתו של יָעַד,

רואה רחוק, אחרֵי ההָר,

במחשבה, כך – צעד, צעד,

אֶחְצֵה אט, אט את הנהר.

בטוח כי בַּסּוֹף אגיע,

גם אִם הדֶַּרֶך תֶאֶרָך,

וּמפִסְגַת ההָר אַשְׁמיעַ

שלום לַשֶׁמֶּש שֶׁתִּזְרח.

שָם יֶלֶּד, בְּחִיוּך מַרְגִיעַ,

כַּפּוֹת ידָיו אלַי יִשְּלַח,

וּבְמִילְמוּל שפתיו יביע

את מְלוֹא אושְרֵנוּ, רַב וְזַך.

כָּמֵהַּ לְיָד מְלַטֶּפֶת

כָּמֵהַּ ליְדּ מְלַטֶּפֶת,

אשר לי תהא מַעֲטֶפֶת

לְהָכִיל בתוכה את גופי הַנֶּחְשָׂף

לְחוֹם המגע, לחיבור הנִכסָף.

האם יֶאֶרָע שוב הנֵס?

האם יחזור, יִתְכַּנֵּס?

האם שוב אָחוּש את איחוד הנְּשָמוֹת?

ואיך ומתי יִתְמַזְגוּ  עוֹלָמוֹת?

של גוף עם עוד גוף, ההופכים לאחד,

של ברית נשמות אוחֲזות יָד ביד,

פוסעות לאיטן אל פסגת הַשַלְוָוה

בין עמק שיגרה לבין הר אהבה.

עקיבא נוף

* * *

ארנה גולן

עוד ייפתחו השמיים וחושך הקורונה יחלוף

הצצה אל שירי זמרים מימי הקורונה והמגיפה

מבוא: על הייחוד והעניין שבשירי זמרים

לפני זמן לא רב כתבתי על שירי זמרים, כלומר על הטקסטים שלהם שפעם נהגו לכנות אותם "פזמונים" והפחיתו מאוד בערכם לעומת ה"שירה" הלירית. כתבתי על אלה שניבאו את בואה של מגיפה ואשר כוחם היה  במימד הנבואי שבהם.

המאמר כונס באנתולוגיה רבת ההיקף והעניין, שערך והוציא לאור המשורר יאיר בן חיים בהוצאת "חדרים" בשנת 2021 (המאמר התפרסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1672). אבל רובה של האנתולוגיה הוקדש לשירה הלירית השופעת שנכתבה על  הקורונה והשלכותיה,  ואפילו הופתעתי מהיקפה. ואכן, זו היתה שירה לירית  בהגדרתה, זו שנתנה מבע אישי ומקורי ורב גווני וככזו היתה  רבת עניין ומסקרנת.

אלא שלאחר מכן, במשך הזמן, התברר לי כי בצד השירה הלירית צמחה בהיקף נרחב יצירה שירית שונה, כזו שנועדה מראש להלחנה ולביצוע על ידי הזמרים עצמם שכתבוה או עבורם (כלומר – פזמונים...) והיא הלכה ושפעה בצד המבע הלירי בנושאי הקורונה. יותר מזה, התברר כי בשירי הזמרים בולטים במיוחד בני הדורות הצעירים יותר, אלה המושכים קהל רב הנוהר להופעותיהם, קונה מאלבומיהם ומאזין לסינגלים מיד עם יציאתם ליוטיוב.

מהו אפוא יחסם למגיפה הזאת, שאלתי את עצמי. ומדוע בחרו בדרך זו של מבע עצמי? מאיזה  זווית ראייה הם מתבוננים בתופעה המאיימת, הלא מוכרת והלא מובנת הזו, ובאיזה גל שלה הם חשו כורח פנימי. לבטא את עצמם בטקסט הנתמך בלחן?

וכיוון שהתחלתי להתעניין בשירי זמרים קודם לכן. (מאז שכתבתי על שירי נועה קירל שאז עדיין  לא היתה כה מפורסמת והיתה נלעגת בעיני הביקורת בייחוד על שום הטקסטים של שיריה), הרי כאשר כתבתי על שירים שניבאו שתבוא מגיפה, כבר חשתי במאפיינים הבסיסיים של רובם אם לא של כולם.

ייחודם בכך שהם פונים אל כולנו, אל השומעים, מתוך תחושת שיתוף ולמעשה זועקים איזו אמת או איזה פחד עמום (כמו גם רגשות שמחה ואהבה) כיוון שהם חשים צורך פנימי לא רק לבטאם אלא גם לשתף בהם, וכך היה שעה שעוד לא שיערו כלל שתפרוץ הקורונה. ואם כך, כיצד הגיבו כשהאיום הרחוק הפך לממשות?

שאלה זו גברה במיוחד עתה, כאשר למרות כל תקוותינו ואשליותינו, התפרץ לו גל האומיקרון, הגל החמישי חסר הרחמים, שנתיים לאחר מסע הסיוט שקדם לו, אך מתברר שרובם של  השירים נתחברו (או לפחות הועלו לאינטרנט) בגלים הקודמים. עם זאת,  בשירים הללו ברור כי היוצרים שמופיעים בשירה ופונים אל קהל, חשים כי הם נותנים  מבע גם לאחרים, לאנשים  שמעבר ל"אני" הפרטי שלהם ויש בהם גם תחושה שהקהל יבין אותם ויזדהה.

בכך הם שונים כמובן מן המשוררים הליריים כותבי השירה "האישית", שבה המשורר מבטא את נפשו ועולמו בלא שייעד את מבעו לשיתוף עם הקהל ולליווי של לחן תומך ומחזק, וזאת אף כי לא מעטים  השירים הליריים הזוכים להלחנה מאוחר יותר, כשם ששירי זמרים לא פעם קרובים במאפיינים שלהם לשירה הלירית. (ובסוגריים נאמר כי חלקם של שירי זמרים או להקות הם כמובן שירי מחאה המכוונים לעורר את ליבות השומעים והם קרובים לשירה הלאומית או החברתית. אבל לא זה המקרה שלפנינו).

ומאפיין חשוב נוסף שיש לשוב ולהדגיש הוא שכולם מיוסדים על שילוב של טקסט ולחן כיוון שהלחן תומך ומחזק את המסר.

 כאמור, נכתבו שירים רבים מאוד על המגיפה המתפרצת, עשרות לפחות, ורובם על ידי זמרים שמעולם לא שמעתי את שמם (וזה לא מעיד על כלום), וייתכן אף שאת חלקם המגיפה עוררה  ליצור. המאלף הוא, שהיום יש גם תנאים טכנולוגיים נוחים יותר ליצירה מוסיקלית עצמית שאינה תלוייה בחברת תקליטים, כזו שניתן להקליט אותה גם באופן פרטי בביתך, וללא תלות באולפנים מקצועיים. וכך זמרים שונים  הסתייעו באולפנים ביתיים וצנועים שלהם או של חבריהם ומכריהם.

תופעה מעניינת נוספת היא, שאם אינני טועה, רבים מהזמרים הללו הם  דתיים או מסורתיים, ונראה שמטבע הדברים כפתה הקורונה על האדם המאמין להתמודד עם שאלות אמוניות לא פשוטות וכאובות, מכל מקום, אנחנו נעיין בשירים נבחרים ומייצגים בלבד (עד כמה שזיהיתי, שהרי אינני חוקרת זמר...)

א. שלומי שבת – "בוא הביתה": על ערך המשפחה במגיפה

ונפתח דווקא בשירו של זמר ותיק ואהוב, מקובל על הקהלים השונים אצלנו ועל ותיקים וצעירים, ואף כי השיר החל להתחבר קודם למגיפה הוא הושלם עם מחלתו הקשה של יוצרו. כוונתי לשלומי שבת בן ה-67, יליד יהוד, שפעיל כבר למעלה מ-35 שנים בתחומי השירה המזרחית, הפופ והרוק, גם כמלחין וגם כזמר, משמיע גם שירי נשמה ויש לו קהל מעריצים רחב. הוא אהוב ומוערך ואכן נבחר להדליק משואה בשנה שעברה בטקס שבהר הרצל.

ואמנם, בהתאם למגמה האנושית של שיריו, שהוא יוצרם, ייחודו של שיר הקורונה הזה הוא לא בהתייחסותו למחלה הקשה אלא בהעמדת ערך המשפחה כתשתית קיומית גם בחיי היום יום כמו בשעת סכנת חיים (וזו תופעה שרבים חשו בה בעת הקורונה, כידוע). וכאשר  שלומי שבת חלה בשנת 2020 בקורונה ומצבו הלך והחמיר עד שלא היה ברור כלל שיחלים, או אז, התגייסו אחותו הזמרת והמלחינה לאה שבת וילדיו מנור ואביהו, נטלו מילותיו ולחניו של שיר ששבת החל לחבר ופיתחו אותם, וכך נוצר השיר. ומה נאמר בו? כבר שמו רומז לכך ונביא את עיקרו.

בוא הביתה

מלים ולחן: שלומי שבת, לאה שבת, מנור שבת, אביהו שבת ואבי אוחיון

גם אם לפעמים אתה נשבר

רציתי להגיד לך הכול יהיה בסדר

אמן שרק תהיה לי מאושר

כולנו תלמידים

והחיים זה לא בית ספר

ומה בכלל רצית להיות

הלוואי תהיה קרוב אליי

תהיה קרוב אליך

בוא הביתה

זיכרונות מתבשלים על כיריים

בוא תנוח עצום קצת עיניים

תן לעצמך לנשום

תבוא הביתה

נחכה כאן בפתח הדלת

גם אימא עליך שואלת

תן לעצמך לנשום

תתקרב אליי אהוב יקר

מה יותר חשוב עכשיו

תראה כולנו פה

אל תחשוב על המחר

מה יותר חשוב עכשיו

תהיה איתנו פה

גם אם תחפש מקום אחר

אל תשכח שיש מי

שתמיד חושב עליך

כולם עוצרים ורק אתה דוהר

מתי אתה חוזר

נשתה עוד כוס רק לחייך.

בתחילת השיר ומהכינוי "אהוב" עדיין ניתן לחשוב שהדוברת בו בלשון אני היא אהובה, בת זוג. אבל כשמגיעים סמוך לסופו של הבית השני ומדובר בו על אימא, מתברר שהזיכרונות שמתבשלים על כיריים הם בבית המשפחה, והדוברת היא אחותו שמבטאת את רגשות כולם גם בלשון רבים, את כל אלה שחיברו את השיר, ככתוב למעלה.

ומהו עיקר העידוד? שכולם איתו יחד, תומכים בו, מחכים לו, מאחלים שינשום בהקלה, שעוד יהיה מאושר, שהם תמיד דואגים וידאגו לו ,שהרי יש להם שיתוף חווייתי בזיכרונות ובמאכלים המשמשים גם כמיטאפורה, והם מצפים שיהיה עימם בשיתוף ממשי, שיירגע ועוד יהיה טוב. בקיצור – כל הערכים המשפחתיים שבמרכזם הביטחון שהאדם אינו לבד. התמיכה מובטחת לו בכל שיעשה ויפעל  ובכוחה יהיה לו טוב. ובשעת צרה לא כל שכן שהמשפחה היא מוקד התמיכה.

וכך סיפר שבת עצמו בראיון לרן בוקר מיום 18/10/20: "אין משהו שמחזק אותי יותר כמו המוזיקה והתמיכה של המשפחה. גם זו של החברים והקהל שלי. לכן בחרתי לשיר שיר  שהקלטתי עם האנשים הכי קרובים אליי."

יותר מזה, הוא הוציא את ההקלטה  בעודו מאושפז בשל  סיבוכי קורונה מסכני חיים,  ועשה זאת מיד עם השיפור במצבו ודווקא עם אחותו וילדיו. לצערנו נוכל להוסיף, כי זה עתה נודע ששבת חלה בשנית בקורונה! נאחל לו בריאות שלמה.

ב. "כתר מלוכה" מאת ישי ריבו

כיוון שונה לחלוטין, המפנה את המבט מן האדם אל האלוהות, מסמן שירו של הזמר האהוב  והמוערך, ישי ריבו. ריבו בן ה-32, יליד צרפת, מרסיי, בן למשפחה דתית שעלתה לארץ כשהיה בן 8, התחנך בזרם הדתי וגיבש לו כיוון דתי המדבר אל רבים. הוא זמר יוצר ופעיל בתחום ומרבה להופיע מזה כעשר שנים. ייחודו בכך שבמוסיקת הרוק והפופ הוא משלב מוסיקה יהודית, וגם מקורית בנוסח יהודי, ונותן ביטוי לעולם האמוני. עם זאת, הוא אהוד על דתיים וחילונים באותה מידה, שיריו זוכים במקום הראשון בהשמעות ואלבומיו זוכים למעמד של אלבומי זהב ופלאטינה. ולראייה, הוא שיתף פעולה עם זמרים כמו שלמה ארצי מחד ואברהם פריד מאידך. יותר מזה, ב-2017 הוא נבחר לשיר בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

פתיחותו ניכרת גם בכך ששירו "סיבת הסיבות", המבקש מהאל שיפתח לנו שערי אמונה כי אין לנו מלך אלא אתה, היה  השיר המושמע ביותר בשנת 2021 ברדיו, והופעותיו לקהל הכללי היו מלאות עד אפס מקום. ייתכן, כמובן, שלמגיפה יש השפעה על התעוררות הכמיהה לכוח עליון שיחוס עלינו, יתכן שיש בציבור בכלל כמיהה לשורשים, לפיוטים, וזאת  בנוסף לחילוניות המוטעמת בזרמים אחדים,  אבל יתכן גם שיש בו ובשיריו משהו שמעבר.

את כיוונו של השיר הוא מסמן כבר בשמו, "כתר מלוכה". כמובן, אין הוא יכול לכנותו "כתר מלכות", שהרי זה שם ספרו המונומנטלי של אבן גבירול, אבל הוא עצמו כתב את מילותיו ולחנו של השיר והם מביעים כמיהה להעניק לאל את כתר המלכות.

ריבו אף ביצע את השיר ושילבו בתקליטו. החמישי, "סוף חמה לבוא", שכבר שמו מעיד על בסיסו באמונה אופטימית. ייחודו של השיר, כרוב שיריו, שהוא דובר אל שומע מסורתי או לפחות בקי בפרשות השבוע וקריאתן בבית הכנסת, כי על כך השיר נשען. אף על פי כן גם שומע חילוני ושאינו בקי בתורה עשוי להבין את המשמעות הכללית וליהנות. יותר מזה, הלשון הדתית משולבת בלשון הדיבור (המסוגנן) והשיר נעשה משותף  לכל הקהלים.

כבר ראשיתו של השיר, המרמזת לזמן השמעתו הראשונה, נעשית כולה על ידי ציונן של פרשות השבוע, ההולמות בשנת 2020 את  ראשית אפריל ובין פורים לפסח: "בין תרומה למצווה  / יום הולדת קצת משונה / הכול רגיל כאן לכאורה / כמה קהל ואהבה." וכך נמשך השיר, המציין עוד ועוד פרשות, מרמז למשמעות שמן ומצטט מהן עד שלפתע מוארת וכמו משתלבת המגיפה ואירועיה, כמו איסור ההתקהלות. אך אט אט הוא הולך ושוקע בבהלת המגיפה, מה שמוביל אותו לפנייה לאל בתחנונים למתן משמעות כלשהי למתרחש ובבקשת רחמים.

"בין תצווה לכי תישא

אסתר פורים משתה שמחה

מי יחנה ומי ייסע

ומי יישא בתוצאה

בין כי תישאל  לויקהל

עולם מפסיק להתקהל

מגדל בבל שוב מתבלבל."

או אז הוא פונה בזעקה לאל:

"ומה אתה רוצה שנבין מזה

איך מתרחקים ומתקרבים בכאב הזה

רוצה לחיות אותך ולא להיות לבד

ומה אתה רוצה שנלמד מזה

ואיך נדע להתאחד בפירוד הזה

עד שניתן לך כתר מלוכה

כתר מלוכה."

הזעקה לאל נובעת אפוא מן ההכרה שהוא מקור הכוח הרוחני – הרי אפילו להתפלל לא היה אפשר אז בתוך בית הכנסת – ולכן הוא שיעניק כוח ומשמעות לחי הפרט, ואחדות לאנשים שנותרו מבודדים.

וכך נמשך השיר:

"בין פקודי לוויקרא

כולנו באותה סירה

אביב הגיע פסח בא

ואיתו תקווה רבה

שתקרע את רוע הגזירה

לכה דודי לקראת כלה,

כבר אין לנו כוחות יותר

להתמודד להילחם."

כמובן שהוא לא שיער שהקורונה הזאת תוסיף ותשתולל ותתבע מאיתנו עוד כוחות הרבה, אבל הרי אנחנו שרים כולנו "אביב הגיע פסח בא, שמחה רבה שמחה רבה," אי לכך השיר מבטא אמונה שהמגיפה היא גזירה אלוהית. שברי שאין דבר שמתרחש בלא הכוונה אלוהית אבל אין לנו כוחות יותר לעמוד בה  ואנחנו רוצים להעניק לאל את כתר המלוכה בלב שמח, בחגים ולא בשעת מגיפה אף שאיננו שואלים לפישרה.

אין תימה על כן שהשיר מסתיים בקריאת שמע של כל עם ישראל: "שמע ישראל, ה' אחד ושמו אחד, אחד ושמו אחד." ודווקא על רקע זה מן הראוי לציין כי השיר, שהופיע כווידאו קליפ וכשיר נשמה קיצבי, זכה למיליוני צפיות השבות ומעידות כי הזמר הוא אחד האהובים כיום ומדבר לליבם של רבים דווקא בסגנונו זה וללא ספק בתמיכת הלחנים הממזגים מוסיקה יהודית ופופ.

ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

יוסף כהן אלרן

על ספר שיריו של ראובן שבת

"בקצה האדמה שמיים"

הוצאת "מיטב-ארגמן" 2016, 79 עמודים

באופק הדברים, מקום שם יכולים להתרחש דברים, גם יש מפגשים בלתי אפשריים, שם שיריו של ראובן שבת, על טעמם וריחותיהם. אינו אלא כמו שסופו של החושך הוא האור ואולי בסוף הרע יש גם טוב, ובקצה התקווה יש גאולה מסוימת. אלו הן המהויות בספרו של שבת. ואני רוצה לומר, כי שם באופק נראים הדברים כאילו הם אפשריים, אם כי הזויים, אך אולי בקצה המציאות קיים חלום, ושם נולדת לה השירה והקולות השונים, וההד נעשה מיוחד ושונה מרחוק עד שבא ונשפך אל המילים.

"בַּחֲלוֹם נָגַעְתְּ / פַּרְעַת וְסִכְסַכְתָּ כֹּל /  וּבְטֶרֶם נְסִיגָה אָמַרְתְּ רְבִיעִיּוֹת קַלּוֹת / וְגוּפֵךְ נִגֵּן פְּרָחִים וְדָם / בְּמִשְׂחָקִי צוֹעֲנִיָה בְּנָמֵל סְפָרַדִּי / זָנוּחַ שֵׁם" (סרנדה, עמ'28). ואני חש שיש בספר שיריו של שבת מעבר לכתוב. הנה השיר הבא: "מֶלַח פָּנֶיהָ / הָיָה סָפוּג דְּמָעוֹת מְתוּקוֹת / יָנַקְתִּי אוֹתָם /  בִּנְשִׁיכָה קַלָּה / וְאַחַר כָּךְ / בָּכִיתִי גַּם אֲנִי / לְבַד"" (קצרים ללא שם. עמ' 50).

אני נוטה להאמין במה שאמרתי, והוא משוטט והוגה תדיר, על העולם שלנו, ועל אותם מקומות רחוקים שמהדהדים במוחו, אשר אולי ראם ונותרו עימו, ואחר מכן בא ורושם אותם. אלו הכמיהות שבו, כי לאחר הכול מה שמוביל אותו הן רגשותיו העמוקים, הוא תר אחר הרגש שבו ומלקט. כי מה שמוביל אותו זה הרגש העמוק יותר, הכמיהות העמוקות שלו, החושים הערים והמחודדים.

"פָּגַשְׁתִּי אֶת יֵצֶר לֵב הָאֲדָמָה / וְהִיא פְּצוּעָהּ, דְווּיַת כְּאֵב / עֲצֵי תָּמָר יַבְּשׁוּ עָלֶיהָ / בּוֹעַלֶיהָּ נָפְלוּ שִׁכּוֹרִים / בְּמִסְדְּרוֹנוֹת סְלָעֶיהָ / שְׁיָבְּשׁוּ / זֶה מִכְּבָר"" (יצר לב האדמה, עמ' 28). מסתבר שכזהו לב האדמה, לב מדמם וכואב, ואולי זה משל על החיים, משל על עצמנו. ויש כמסתבר למשורר רק גאולה של מילים, מילים בלבד, ואולי זה חלק מן המועקה שבלב המשוררים כולם. כי מילים מושיעות או יכולות להושיע רק לזה שהוא קשוב להן.

הוא פוגש את יצר לב האדמה. אכן, יש למשורר גאולה של מילים בלבד. ויורשה לי לגלוש ולומר, שזהו חלק ממועקתם של המשוררים. כי מילים הן נשק רק מול מי שקשוב אליהן, מי שלא קשוב לא יבין. ויורשה לי עוד, לאחר הכול, להביא לרשימתי הקצרה את שירו המיוחד, שיר תוכחה של מילים שהוא מוציא מתוך עצמו, ללא כחל ולא סרק. שיר שהוא הצהרה מגובשת לנושא שמתגעש בו ומעכיר את ההוויה בה אנו חיים, שמתסיס אותה, ואני חש צורך להביא לכאן את השיר במלואו. שמו "מזרחי לא מכאן" (עמ' 16-17):

   אֲנִי מִזְרָחִי לֹא מִכָּאן / כִּי אָבִי לֹא הָלַךְ לְקַלֵּל / בְּעַרְבִית פָלֶסְטִינָאִית / אוֹ אַחֶרֶת / שֶׁהָיְתָה שְׁפָתוֹ, / כִּי הָיִינוּ רֹב שֶׁל / יְלָדִים עִירָאקִים / בְּתוֹךְ מִעוּט / אַשְׁכְּנַזִּי נִשְׁלָט / וּמְדֻכֶּא / בַּשְּׁכוּנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ / נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה וְנִצּוֹלֵי מֵעְבָּרוֹת / כִּי תָּפַסְנוּ בְּלִי פַּחַד נְחָשִׁים בַּשָּׂדוֹת / בַּפַּרְדֵּסִים / וּבַחֲצֵרוֹת בָּתֵּינוּ / הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ / לֹא הִפְלִיאוּ / בָּנוּ מַכּוֹתֵיהֶם / כִּי הֵם הָלְכוּ לַעֲבֹד / בַּעֲמַל כַּפֵּיהֶם / וַאֲנַחְנוּ לֹא בָּכִינוּ / וַאֲנַחְנוּ לֹא צָחַקְנוּ / אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא וִתַּרְנוּ / וְלֹא הוֹתַרְנוּ / שׁוֹבְלֵי עָשָׁן קִפּוּחַ מֵאֲחוֹרֵינוּ / כִּי הָיָה לָנוּ / אֶגְרוֹפִים וְדָם / וְהֵעָזַת אֱמֶת / וְחָרִיצוּת טוֹבָה / וְלֹא רַצְנוּ לִלְמֹד בְּאוּנִיבֶרְסִיטָה / בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת לָאַשְׁכְּנַזִּים מִי אֲנַחְנוּ, / בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ אֶת אַבְנֵר גָדַסִי וּמוּזִיקָה פְּסִיכֶדֶלִית לֹא / הָיִינוּ צְרִיכִים בִּכְלָל לְהִתְנַצֵּל / אוֹ לְנַצֵּל / מַצָּבִים קִיּוּמִיִים / אֲבָל קִמְטֵי הַשִּׁירָה הַדּוּ פָרְצוּפִית / מֵעֲיָרוֹת הַפִּתוּחַ הַמְּקַפְּחוֹת (לֹא שֶׁלָּנוּ), / רָחֲקוּ רָחֲקוּ מֵאִתָּנוּ / כְּמוֹ כֶּלֶב חוּצוֹת / שׁוֹטֶה הַמְּשׁוֹטֵט תָּדִיר בֵּין שְׁכוּנוֹת עֹנִי לִשְׁכוּנוֹת פְּאֵר / וְאֵלּוּ הֵם חַיָּיו. / וַאֲנִי לֹא כָּתַבְתִּי / מֵעוֹלָם / שִׁירֵי קִפּוּחַ / מִזְרָחִי.

   זה השיר שמהווה את מרכז הספר, מהותו, רוחו, ריחו, טעמו. לעניות דעתי. שיר שצועק. כי הוא מביא כאן את ילדותו, את האווירה והאוויר בהם גדל וצמח, כאשר סבב בשדות ובפרדסים היכן ששרצו הנחשים. והוא צועק את תוכו. היתה בו ובאחרים התעוזה והכוח לקום ולהמשיך, לקום ולגבור על הכול ולהיות איש. ואני שואל האם זה דרוש, האם זה הכרחי, לעבור ילדות שכזו כדי לצמוח להיות משורר.

יוסף כהן אלרן

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [159]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

עומר אדם ודג-הזהב

הזמר עומר אדם סיכם עם מישהו בעיריית פתח-תקווה, שהוא יופיע על הבמה המרכזית בעיר, בליל העצמאות, תמורת סכום צנוע של 300,000 ש"ח, 45 דקות טבין ותקילין על הבמה. שיהיה לו לבריאות. עומר אדם הוא זמר מוכשר, השר בסגנון פופ ים-תיכוני, זאת "הסחורה" שהוא מוכר אותה לכל המרבה במחיר. הוגן, הלא כן?

אך נשאלת השאלה, מיהו אותו פקיד בכיר בעיריית פתח-תקוה, ששולף כל-כך בקלות 300,000 ש"ח של כסף ציבורי, כדי להעניק לתושבי עירו שעה [פחות רבע] של תרבות, של מוזיקה ושירה?

תושבי פתח-תקווה התרעמו על "העיסקה התרבותית" הזו, והעירייה, [או אותו פקיד אלמוני] נאלצה לחזור בה ולבטל את ההזמנה.

כאן עולה בדעתנו הסיפור-משל של פושקין, על דג-הזהב והדייג רודף-הבצע.

הסיפור מספר על דייג עני ומרוד, שהעלה יום אחד בחכתו – דג של זהב. דגים שותקים כידוע מטבע ברייתם, אך דג אגדי זה פתח את פיו והציע לדייג הסכם: אם  הדייג ישחרר אותו חזרה למים, הוא ימלא שלוש משאלות שלו. ואכן, הדייג שיחרר את דג-הזהב למים, והדג מילא את חלקו בהסכם. הוא נענה לתביעותיו של הדייג [ואשתו] לעושר ונכסים כהנה וכהנה. אך כאשר הדייג דרש מהדג להיות המשרת האישי שלו, הדג סרב וגם ביטל את שני המענקים הקודמים שלו, והשאיר את הדייג בלא כלום, כפי שהיה קודם.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין את המשל הזה ולקחו.

מודה במקצת

זכור לכולנו הביטוי מלא הביטחון והרהב של בנימין נתניהו, כאשר התעוררה סערת "התיקים" שלו, שבהם נחשד בהתנהלות לא נאותה [בלשון המעטה] ו"קילקולים" [בלשון מכובסת] בתפקידו כראש-הממשלה. בקול מלא ביטחון [ואף זלזול] הוא הכריז: לא יהיה כלום, כי לא היה כלום!

הסאגה של תיקי נתניהו נמשכת כבר שנים, והמוני עורכי-דין, משפטנים, פרשנים, עיתונאים ויושבי פאנלים השחיתו מיליוני מילים – ברבורים, פטפוטים, הסברים ופרשנויות על הפרשה הזאת, ואגב-כך גם התפרנסו לא רע...

ואני הקטן, לא עו"ד, לא משפטן ולא נעליים, איני מתכוון להכניס את אפי ליורה רותחת זו. אני רק יושב וצופה מן הצד, ורואה וקורא את מה שנכתב ונאמר פה, וקולט כמיטב הבנתי את הטקסטים ואת הסאב-טקסטים, בבחינת "הבנת הנקרא".

בימים [חודשים] אלה פשטו שמועות, או אף ידיעות נכונות, מבוססות כנראה, על כוונתו של הנאשם להגיע ל"עיסקת טיעון", כדי שיזכה בעונש מופחת ולא יורשע בעבירות חמורות יותר. זה טבעי ומובן. אך כפי שאני מבין, הנאשם נתניהו "מודה במקצת" בעבירות שביצע [כנראה]. מכאן משתמע שאכן, נתניהו לא אמר אמת וכל האמת כאשר הכריז "לא היה כלום". אפשר להניח שהיה יותר מ"כלום".

מודה במקצת.

"תתי-אדם"

סגן-שר הכלכלה, ח"כ יאיר גולן, אינו אוהב מתנחלים בכלל ואת הקיצוניים שבהם בפרט, והוא נלחם בהם בשצף-קצף, בפיו השופע קללות ונאצות וגינויים ועלבונות, בחרב הלשון האחוזה בפיו. בהתייחסו לפרשת ההתנחלות הבלתי-חוקית ובלתי-מאושרת שנתנו לה את השם חומש, הוא כינה את המתנחלים המתפרעים הללו  "תתי-אדם".

זהו  ביטוי נאצי מובהק, שבו כינו הגרמנים את היהודים [וגם את הצוענים]. ומחרה-מחזיק אחריו העיתונאי של "הארץ" [השנואה עליו] גדעון לוי, באותה לשון. זהו ביטוי נבזה, מלוכלך, מקומם, ואף יותר מזה. האיש ["אדם עליון"?] יכול היה למצוא בנקל מילים אחרות של גינוי לאותם המתנחלים.

גולן אמנם התנצל על דבריו אלה, ומי שמתנצל וחוזר בו ממה שאמר, זוכה בחצי-סליחה. אבל מה שיצא מפיו הפעם, לא יסולח לו לעולם מידי העם שנתכנה כך וסבל בשל-כך את מעשי הרצח וההשמדה מידי הנאצים. גולן וחברו, שלא הכריזו עד עתה על פרישה מן העם הזה, כלולים בו אם-כן, בתור "תתי-אדם" כאמור.

יש בישראל די והותר אנשים שסולדים מהמתנחלים בכלל ומ"נערי-הגבעות" שלוחי-הרסן בפרט, אך יש בשפה העברית די מילים של גינוי, ואסור להשתמש בכינוי נאלח זה, אפילו לא כלפי קופים.

עבודה לרפתן

לאחרונה אנו קוראים ורואים ושומעים חברי-כנסת מתבטאים איש כלפי יריבו, ובמיוחד יריבתו, בשפה נמוכה, מכוערת, מלוכלכת, שאם תשווה אותה לשפת השוק, תעליב את השוק. אין לצפות שחברי-כנסת "נכבדים" שלנו יתנהגו כמו חברי הפרלמנט האנגלי בן 1000 שנות קיומו, בלשון עשירה, מכובדת, באנדרסטייטמנט, גם כלפי יריב פוליטי. ואילו בפרלמנט הצעיר שלנו נשפכים דברי לכלוך, כמו מהתחת [סליחה על הביטוי הפרלמנטרי – הח"כי הזה] של הפרות ברפת. ואכן היה רצוי שלאחר כל ישיבת ועדה סוערת, או מליאה בכנסת, מלאה ריב ומדון, יבוא רפתן וינקה אחריה את הזבל.

קורונה – סוף

בימים טרופים אלה הודלף לאוזננו סוד כמוס ומרגש: עשרה מקובלים זקנים, העוסקים בקבלה מעשית, עומדים להיוועד על קברו הקדוש של הרשב"י זצ"ל, במירון, למניין של תפילה וזעקה וגערה למיגור הקורונה וצאצאיה [מוטציות], תוך עריכת טקס פולסא-דנורא עם שופרות, נרות, קללות ואיחולי-מוות להקורונה ימח שמה. קורונה –  חִדלי-חדֵלי, לכי לכל הרוחות והשדים! אומיקרון – הרף!  קישטה!

מה שלא יודעים לעשות אלפי רופאים ואחיות ופרופסורים וחוקרים וחברי-ממשלה וקבינט הקורונה, יעשו ויצליחו מניין מקובלים, שתבל כולה, למעלה ולמטה  קשובה לדבריהם ועושה את דברם.

הקץ לקורונה.

נטיעת חו"ל

מעשה בחרדי ירא-שמיים, המקפיד על קלה כעל חמורה, בבחינת מהדרין  במצוות. כל שנה הוא מקיים מצוות וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ. הוא עושה זאת בשמחה וברננה, בהתעלות-רוח ובהנאה. כך הוא נוהג כל שנה ושנה. אך מה עושים בשנת-שמיטה, כאשר רוצים לטעת בכל-זאת, ואסור? הוא מצא פתרון נאה: בט"ו בשבט בשנת שמיטה, הוא נוטל שתיל מהמשתלה של קק"ל ונוסע עימו לחו"ל, שם הוא נוטע את השתיל נטיעת-עראי, וכעבור שנה הוא בא שוב למקום, עוקר את השתיל הארץ-ישראלי הזה, ומחזיר אותו לאדמת המולדת, פה הוא נוטע אותו שוב באדמת הקודש, לשמחת ליבו.

יהודה גור-אריה

* * *

דוד סיטבון

פייר נייראק

צפת 1898 – 1960 Nouzonville

זה היה ב-2019. בעולם שכבר אינו קיים. חיפשתי סופרים ישראלים כותבי צרפתית. בני שיחי, לא כולם, הביטו בי בספקנות משועשעת.  אנשים בורים או  שלא שמעו  נכון את שאלתי חשבו שאני מתעניין בספרות ישראלית מתורגמת לצרפתית.

שיחת טלפון עם בני ציפר, עורך המוסף הספרותי של עיתון "הארץ" ובעצמו דובר צרפתית, הסיטה את אור הזרקורים ואת הכרונולוגיה על ידי פתיחת אופקים בלתי צפויים. מבלי לשכוח את הסופרים הידועים המשתייכים מטבע הדברים לקטגוריה – ספרות בת זמננו (אסתר אורנר, אמי בוגנים, רפאל ירושלמי, מרקו קוסקס, למשל) בני ציפר הזיז את שעון הזמן כמאה שנים אחורה וסיפר לי על מרים הארי, איתמר בן יהודה ופייר נייראק.

 על מרים הארי ואיתמר בן יהודה שמעתי. הארי היתה הראשונה שקיבלה  את פרס  Femina    ועל איתמר בן יהודה – בנו של אליעזר בן יהודה, המחדש האגדי של השפה העברית והילד הראשון שדיבר בשפה העברית המחודשת – ידעתי שהוא מאד התלהב מהשפה הצרפתית, עם זאת, מעולם לא שמעתי על פייר נייראק,  רופא כפרי בארדנים, אזור בצפון צרפת.

  בשנת 1933 נייראק פרסם את "האדישות האבודה" אצל המו״ל הצרפתי המפורסם גלימארד.  מהר מאוד הספר הועמד לפרס גונקור, אך באותה שנה הפרס היוקרתי  הוענק לאנדרה מאלרו על ספרו "חיי האנוש", לצערו של ז'אן פאולהאן, שהציע דווקא את נייראק. הרופא המשיך לכתוב ופירסם שנה לאחר מכן את "מותה של פרידה", שוב אצל גלימארד. שני הרומנים הללו זכו לקבלת פנים נלהבת בקרב החוגים הספרותיים של אז.  הסופר מרסל ארלנד השווה  אותו לפרדינאנד סלין שזכה בפרס גונקור בשנת 1932, עם ספרו Voyage au bout de la nuit. היו  שהושפעו מכותרת הרומן הראשון שלו, ודיברו על פרוסט. אחרים, אחדים בלבד, קראו לו "מטורף" כיוון שהנושאים היו חדשים וסגנון כתיבתו יוצא דופן.

מ-1935 עד 1956 מאומה. נייראק לא פירסם כלום, אף שהיה רופא ביום וכתב בלילות. למעשה, הוא לא  הפסיק לכתוב  פרוזה ושירה, שחלקם פורסמו בכתבי עת, ובמיוחד בכתב עת מקומי "לה גריב"  בארדנים. אבל הנאציזם עלה לשלטון, ונייראק היה יהודי. לאחר המלחמה, שבמהלכה הוא נאלץ לברוח ולמצוא מקלט במרסיי,  התגורר נייראק זמן מה בפריז. שם פגש את אלבר קאמי שהפך לחבר טוב. קאמי המליץ לגלימארד לפרסם את הרומן  "נעורי אליאס" שבמובן מסוים יכול להיחשב כסוף הטרילוגיה הניירקאית. בשנת 1960, בהפרש של כמה חודשים, קאמי נהרג בתאונת דרכים טרגית ונייראק מת מהתקף לב. נייראק היה בן 62. נייראק אינו מופיע בביוגרפיה של אלבר קאמי, שכתב אוליבייה טוד, ושמו גם נשכח באופן בלתי מוצדק הן בצרפת והן בישראל. הוא מעולם לא תורגם לעברית אף שזה היה רצונו העז ביותר.

 כמעט שלא ניתן למצוא בשוק את שלושה ספרי הפרוזה של נייראק. נוסיף עוד שהארכיונים של ההוצאה לאור גלימארד נשרפו כליל. נותר כעת רק טקסט אחד בן תשעה עמודים בצרפתית, אשר מהווה סיכום, שמסכם עבודת גמר אקדמית, על ידי יעל כרוז. טקסט זה נכלל באוסף מאמרים שפירסמו בשנת 1989 דוד מנדלסון ומיכאל אליאל.

באינטרנט מצאתי כמה מודעות אבל שנכתבו בעברית וקיבלתי מאחת מבנותיו של נייראק, תקוה וינשטוק, המתגוררת בישראל, כמה מאמרים בעברית וכן הספד שנכתב בצרפתית על ידי ז'אן רוגיסארט, סופר מאזור הארדנים. תקוה היתה עיתונאית בולטת מוכרת בישראל, ובגיל 95 היא ממשיכה לכתוב. היא גם כתבה רומנים בעברית ואחד מהם  – "בעקבות האב האבוד", ברובו אוטוביוגרפי, הספר הזה מסכם את מערכת היחסים הקשה שניהלה עם אביה שבעצם נטש אותה כשנולדה.

 שמו האמיתי של נייראק היה נפתלי כהן. הוא נולד בצפת בשנת 1898. אביו אליהו היה מרופאים הראשונים שפעלו בגליל בשנות התשעים שלן המאה ה-19 ורכש לעצמו מוניטין רב הן בקרב יהודים, הן בקרב ערבים, בהם טיפל ללא הבדל. אבות אבותיו השתייכו למשפחות נכבדות ביותר: סבו מצד אביו היה ממייסדי כתב העת "הלבנון" (אחד הכינויים של ירושלים), זה היה העיתון הראשון בשפה העברית. הוא גם היה אחד משבעת המייסדים של  "נחלת שבעה".  אימו הייתה מצאצאי רב ליטאי מהולל שהיה מתלמידיו של הגאון מווילנה.

בתום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה גויס כרופא בצבא התורכי, אביו של נפתלי החליט לעזוב את צפת ולהתיישב בפתח תקווה. נפתלי, הבכור מבין 5 הילדים, התחיל ללמוד צרפתית בבית ספר אליאנס בצפת, והוא המשיך לקבל חינוך פרנקופוני בבית הספר "האחים" ביפו. כאן נולדה אהבתו לשפה הצרפתית. הוא קורא כל מה שהוא יכול למצוא בצרפתית והוא גם מתחיל לכתוב. הוא יצא ללמוד רפואה בביירות, שם הוא פוגש את פייר בנואה, סופר צרפתי מפורסם ומחבר בן היתר של "אטלנטיד" ו"הבאר של יעקב". נפתלי נותן לו לקרוא את אחד מכתבי היד שלו ופייר בנואה מעודד אותו להמשיך.

 עם התעודה בידו נפתלי כהן חוזר לפתח תקווה. אביו נפטר זמן קצר לאחר מכן, אך נפתלי לא רצה להמשיך בקליניקה שלו. מכאן חייו משתנים באופן מוחלט. הוא מתחתן ובשנת 1925 עובר לפריז. שם נולדה תקוה, במונטרוז', שנה לאחר מכן. אך בני הזוג לא מסתדרים ולאחר ניסיון חוזר של חיים בפתח תקווה, נפתלי עוזב את אשתו ובתו הקטנה וחוזר לגור בצרפת. ב-1928 הוא היה ללא פרנסה ואז החליט לקבל משרה של רופא באזור הארדנים ופתח מרפאה בגיספונסארט, עיירה קטנה הידועה בספרות כי שם חי כילד  המשורר  ארתור רימבו.

 נפתלי מחליט לאמץ כשם פרטי  פייר  (הומאז' לפייר בנואה). בשנת 1938 הוא נשא לאישה את סימון , בת למשפחת איכרים מהארדנים, ומנישואים אלו  נולדו  ארבע בנות. נייראק נהג לפקוד את אגודת הסופרים של הארדנים והפך לידידו של ז'אן-פול ואילאנט. כשהוא מחליט לפרסם את ספריו, פייר כהן בוחר להיקרא פייר נייראק כמחווה לז'אן ראסין (אנגרמה למעט אות אחת) שאותו למד וחיבב בשנות התיכון שלו. ראסין גילם את הקלאסיקה הצרפתית שאליה חלם להשתייך.

 ניתוחם של שלושת הרומאנים טרם נעשה. התכנים קשים, הנושאים מסתבכים, השפה פיוטית ולעיתים קרובות מעורפלת. הנה למשל מה שכותב ז'אן רוג'יסארט בהספד שלו, בקשר לספר "האדישות האבודה":

"הדימויים הצבעוניים באלימות, הניגודים הבלתי צפויים ביותר של המציאות והדמיון, התעוזה ללא גבולות של אוצר המילים שלו, הכול מתערבב עם ההשמצות נגד מוות ואהבה, ייאוש מטאפיזי, כל זאת הופך את הספר לשיר ארוך. כאן פייר נייראק גינה את הדרמה האינטלקטואלית של האדם ביחס למצבו השברירי, תחושת הגועל מכל חוויה סנטימנטלית, אשלייה מכל ידידות, הפחד העמוק טמון בליבו ומעל הכול, האדישות האלוהית ביחס ליצירה וליצורים החיים."

והנה מה שכתב פייר נייראק על עצמו: "בספרי סיפרתי על ישראל, על האיכרים במושבות ובקיבוצים, על ערבים ואיכרים פועלים ועל צרפת. אני הסופר הצרפתי היחיד יליד ארץ ישראל הכותב על יהודה, ולכן ספריי מיוחדים במינם. תהו עליי גם בעולם הרחוק. שמי נכנס לכריסטומטיה הולנדית בן  עשרת גדולי סופריה של צרפת. רק במולדתי לא נודעתי."

סופרים ועיתונאים ישראלים אחדים  ניסו להוציא את פייר נייראק מהשכחה. אחד ניסה לתרגם אותו לעברית אך ויתר, כי מצא שאי אפשר לתרגם נאמנה את שפתו המיוחדת מאוד, שפה סוריאליסטית.

אחר, דוקטור יעקב הרוזן, שהכיר את נייראק, כתב מאמר שכותרתו ראויה להסבר: "הסופר הצרפתי מצפת". ארבע המילים הללו בצרפתית הן שתיים בעברית "הצפתי הצרפתי". בעצם צריך רק להוסיף אות אחת כדי שהסופר מצפת יהפוך לצרפתי. צירוף מקרים מוזר? או תחושה מוקדמת החבויה באותיות העבריות?

והרוזן מסיים כך את מאמרו: "זה מקרה בודד בספרות העולמית שיהודי כתב בלי שיתחפש לגוי. אדרבה הוא כותב כמו גוי שהתחפש ליהודי."

 דוד סיטבון

תל אביב, דצמבר 2021

* * *

פייר נייראק / ביוגרפיה

מתוך ויקיפדיה

נפתלי כהן נולד בשנת 1893 בצפת, בנם הבכור של שרה לבית ליאון וד"ר אליהו (אליאס) כהן. אביו היה מראשוני הרופאים ילידי ארץ ישראל ביישוב, רופא בצפת והגליל ורופא המושבה פתח תקווה. אבי-אביו, ר' מיכל הכהן, היה מדפיס ועיתונאי בירושלים, ממייסדי העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, "הלבנון", וממייסדי שכונת נחלת שבעה.

לאחר סיום לימודי הרפואה באוניברסיטה הצרפתית בביירות, שב לפתח תקווה. נישא לצלה לבית אטינגון, ילידת רוסיה, בת למשפחה עשירה של חסידי חב"ד (אחותה של הפסנתרנית נדיה אטינגון-רייכרט). לאחר נישואיהם עברו להתגורר בפריז בירת צרפת, שם נולדה בתם תקוה. הנישואים לא עלו יפה. לאחר גירושיהם שבה צלה לפתח תקווה, ואילו כהן השתקע בעיירה נוזונוויל (Nouzonville) שבמחוז ארדן, בצפון-מזרח צרפת, על גבול בלגיה, שם מצא משרה כרופא מחוזי. בנוזונוויל נישא כהן לסימון, צעירה נוצרית מקומית, ולזוג נולדו ארבע בנות. כהן לא שמר על קשר עם בתו הבכורה תקוה.

במקביל לעבודתו כרופא, זכה החל בראשית שנות ה-30 להצלחה כסופר, ונודע בשם העט "פייר נייראק (Pierre Neyrac) אנגרמה של שמו של המחזאי הצרפתי ז'אן רסין (Racine), שאותו העריץ.

לארץ ישראל נודע מקום מרכזי ביצירתו של נייראק. הוא פרסם שלושה ספרים, שלושתם בהוצאת גלימאר. ספרו הראשון, הרומן "האדישות האבודה" (L'Indifférence perdue) או "אני מחפש את האדישות האבודה", שראה אור ב-1933, היה מעין זיכרונות של עריק מהצבא העות'מאני בפלשתינה במלחמת העולם הראשונה. הספר עורר סערה בעולם הספרות בצרפת, וניראק היה מועמד לפרס גונקור. כעבור שנה התפרסם ספרו "מותה של פרִידה" (La Mort de Frieda) – מעין רומן המשך (פרידה היתה אחותו שנפטרה ממחלה בגיל צעיר).

תקוה וינשטוק, 2018. מתוך ויקיפדיה.

עם עליית הנאצים לשלטון חיבר מחזה בשם "היהודי האחרון" – חזון אימים שבו היטלר השמיד את כל העם היהודי פרט למסַפר. במלחמת העולם השנייה הושמד כתב היד. במלחמה נדד עם משפחתו. אחריה שב לארדנים, והחל לכתוב פואמות, שפרסם בכתבי עת ספרותיים. ב-1956 הופיע ספרו האחרון, הרומן "נעורי אליהו" (La Jeunesse d'Élias) המתאר את דמותו של אביו, ד"ר אליהו כהן, ועלילתו מתרחשת אף היא בארץ ישראל.

כהן מת ב-1960 מיתת נשיקה. נקבר בעיר וורדן בצרפת. כהן חי ומת בצרפת. יצירותיו לא תורגמו לעברית, פרט לקטעים ספורים שתרגם ירוחם לוריא, בן זוגה של בתו תקוה וינשטוק. בשנת תשס"ז-2007 פירסמה וינשטוק ספר סמי-אוטוביוגרפי לבני הנעורים בשם "בעקבות האב האבוד", המגולל את סיפור חייה וחיפושה אחר אביה.

* * *

נעמן כהן

תמונת ניצחון לא תמונת אמת

ברצנזיה שכתבתי על הסרט "תמונת ניצחון" בה הזכרתי את מותה של שלומית דורצ'ין ז"ל (אחותו של יוסף דוריאל) שנפלה בקרב בניצנים ולא הוזכרה בסרט, הזכרתי בין השאר את התיאור השלילי של אבא קובנר: "אנשי ניצנים מטילים את האשמה לאי קבלת עזרה מעצם היותם קיבוץ של "העובד הציוני" ולא של השוה"צ, ומי שמונע את הגעת העזרה הוא הפוליטרוק של גבעתי אבא קובנר, שאינו מאמין שנתקבלה בכלל בקשת עזרה. ואחרי הנפילה בשבי הוא גינה את השבויים. אבא קובנר מוצג בסרט בצורה גרוטסקית בגילום הסטנדאפיסט יונתן ברק שגילם אותו בצורה נלעגת עם מבטא כאילו פולני מזויף."

("חדשות בן עזר" גיליון 1694).

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01694.php

בנו של אבא קובנר, מיכאל, מגיב על הסרט ועל האמת על אביו. "הרבה שנים התלבטתי אם להגיב לסיפורים ולטענות בהקשר לדף הקרבי שאבי, אבא קובנר, כתב על נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות," כותב מיכאל, על הטענות שהוטחו באבא ובשמעון אבידן (מפקד חטיבת גבעתי במלחמת השחרור) טענות מכפישות על מעשיהם בהקשר לנפילת ניצנים. חלק ממה שנאמר ממש מרושע ונבזי. וזה מה שגרם לי להחליט להגיב.

"אבי כתב את הדף הקרבי בתמיכת ובאישור הפיקוד. לכולם היתה ברורה רוח המפקד אז: נלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי.

"אין ספק שאנשי ניצנים כמו כל מתיישבי הדרום נלחמו בגבורה כדי לעצור את הצבא המצרי ולמנוע ממנו לכבוש את הארץ ולהכרית את חלום המדינה היהודית.

"לכולם היתה ברורה רוח המפקד באותו הזמן (מדוד בן גוריון, דרך יגאל אלון ועד לשמעון אבידן): נלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי. בנפול ניצנים היתה בפיקוד הרגשה שצריך לחזק את הרוח הזאת. גם גבעה 69 וגזר נפלו בסמוך לנפילת ניצנים, והיתה סכנה שהדרך לתל אביב תיפרץ על ידי המצרים. [רק מייצ'סלב בגון-מנחם בגין עשה בדיוק אותה עת של סכנה ניסיון פוטש בפרשת אלטלנה, ופקד על אנשיו לערוק מצה"ל בעיצומה של המלחמה. נ.כ.]

"הדף הקרבי נועד לחזק את רוחם של מגיני הנגב, ולעקור כל מחשבה על תבוסה והליכה לשבי. המעשה של ניצנים הוקע ועמידתה האיתנה של נגבה זכתה לשבחים. לא נראה שלאיש בפיקוד הדרום היתה התנגדות לגישה זו באותה עת. הדברים שכתבה מירה בן ארי, שנפלה בניצנים, מבטאים את רוח הדברים שכתב אבי בדף הקרבי: אם נגזר למות מוטב למות כאדם חופשי בקרב. מכאן עולה, שאם אחד מאנשי ניצנים היה בפיקוד באותו רגע והיה צריך לנסח את הדף הקרבי של החטיבה, כך הוא היה כותב לנוכח הידיעה על יישוב שנפל ואנשיו נכנעו. היתה הבנה מקיר לקיר שנלחמים עד הכדור האחרון ולא הולכים לשבי.

"אבי לא כתב זאת בניגוד לדעת הפיקוד אלא בתמיכתו במהות וברוח הדברים, ובאישור של אבידן ופיקוד דרום, שקראו את הדף ואישרו אותו לפני שהופץ. על כך לא הוא ולא אף אדם אחר צריך להתנצל. השאלה היא, למה אחרי המלחמה ושנים לאחר מכן הוא לא בא לניצנים כדי לברר זאת אתם?

"אבי רצה להיפגש עם אנשי ניצנים אך העמיד בפניהם תנאי, שיפסיקו את ההשתלחות הנבזית במפקד החטיבה הנערץ, אבידן. לאורך השנים אנשי ניצנים, בעידודו של יצחק פונדק (מג"ד 53, שניצנים היתה תחת אחריותו, והודה בעצמו שנפילת ניצנים היתה כישלון אישי שלו), טענו בכל הזדמנות שאבידן הפקיר את ניצנים כי אנשי היישוב לא השתייכו למפלגה שלו, מפ"ם. האם יש משהו יותר מרושע ורחוק מן האמת מהשחרת שמו של מפקד גבעתי בטענות כאלו?

"אני לא מכיר בהיסטוריה של עם ישראל עוד האשמה כה מרושעת. אנשי ניצנים לא היו מוכנים לחדול מהאשמותיהם אלה, ולכן אבי מעולם לא נפגש עמם. הוא לא יכול היה לסלוח על ההאשמה בהפקרת חיי אדם על רקע מפלגתי, ובצדק."

מיכאל קובנר, פרשת ניצנים, הגרסה של אבא קובנר, "אל-ארצ'", 20.1.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10553406

מיכאל קובנר לא ראה את הסרט, ובאמת הסרט אינו משקף את האמת. אבא קובנר היה פוליטרוק בלבד ולא מפקד החזית. גם אם רצה לא היה מסמכותו לעכב תגבורת. האשמתו בכך היא עיוות המציאות ויש בה משום האשמת שווא.

אבא קובנר מעיר במשפט אייכמן. 1961. מתוך ויקיפדיה.

שבירת המצור רק ע"י בניית יישובים עבריים

שבירת המצור על ירושלים ועל הנקודות בנגב הושגה ב-1948 רק ע"י כיבוש הכפרים הערבים בפרוזדור ירושלים, ובדרך לנגב, והקמת יישובים יהודיים במקומם.

בעוד שבפרוזדור ירושלים נבנו ייישובים רבים השומרים על שליטה ישראלית ברורה בכל האיזור, ועל כל נתיבי התחבורה לירושלים.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%93%D7%95%D7%A8_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D

לאורך כל נתיבי הנגב קמו יישובים ערבים רבים ובדואיות בלתי חוקיות שבעצם מנתקים את התחבורה השוטפת ליישובים היהודים. ממש כמו ב-48.

כל נסיעה היום בשעות הלילה דרומה מבאר שבע נעשית מפחד רק ע"י שיירות. לעתים העיר ערד מנותקת כליל משטח המדינה, ומורים מבאר שבע אינם מגיעים מפחד ללמד בה.

  היום הדרך היחידה לשבור את המצור היא בפינוי הבדואיות הבלתי חוקיות מנתיבי התחבורה והקמת יישובים יהודים לאורכם. יש היום לרכז את כל המשאבים לצורך זאת. (בגולן אין כלל בעיית שליטה).

השאלה אם ממשלה המבוססת על "האחים המוסלמים" מסוגלת לכך, בשעה שאפילו אביר קארה מימינה מפלגת בנט, הצטרף לתפישת רע"ם, וטוען נגד בנייה חדשה כולל בגליל, ותומך רק בחיזוק יישובים קיימים:

https://rotter.net/forum/scoops1/729125.shtml

הנה קראו על המציאות האמיתית בנגב היום:

(קלמן ליבסקינד, "ישראל, מלחמה: הפוליטיקאים והתקשורת מנסים להרדים אותנו מול המאבק של הבדואים", מעריב, 22.1.22)

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=729263&forum=scoops1

"יש עתיד" טרפדה תוכנית קק"ל ליישוב מיליון יהודים בנגב

דני עטר, יו"ר הקק"ל לשעבר, אומר שקק"ל מימנה תפקידים ציבוריים עבור יאיר למפל-לפיד בסך של 200 מיליון שקל. פיצלו תפקידים קיימים והוספו 3-5 מנהלי מחלקות. מנהל מחלקה זה תפקיד מקביל לשר בממשלה.

והחמור מכל, "יש עתיד" טירפדה תוכנית קק"ל להביא מיליון יהודים לנגב ועוד חצי מיליון יהודים לגליל עד 2040. מבקר הקק"ל שופט המחוזי אילון התפטר מתפקידו על רקע האירועים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=729073&forum=scoops1

היהודים מממנים מרצון את רציחתם

ב-2021 שילמה הרשות הפלסטינית למחבלים שפגעו בישראלים מעל 800 מליוני ש"ח.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=729068&forum=scoops1

בעוד שע"פ החוק הישראלי יש לקזז את סכום התמיכה בטרור מכספי הרשות, שר הביטחון בנימין גנץ העביר להם הלוואה בסך של 500 מיליון שקל, כלומר היהודים ממנים את רציחתם ע"י מחבלי הרשות. היהודים מימנו גם את רציחתם בשואה, אבל אז זה נכפה עליהם ע"י הגרמנים, עתה היהודים ממנים מרצונם את רציחתם.

ואלה שמות בני ישראל

קראתי בעניין רב את סיפור חייה של חנה סמוכה מושיוב, והנה היא כותבת: "היום יש מבין העולים כאלה שרוצים לשמור על הזרות ועל הזהות שלהם, ולא מוכנים להמיר את שמם בשם עברי. יבגני, ולדימיר, ליאוניד, אנדרי, סרגיי, בוריס, ולנטין, סופי, אירנה, יאנה, טטינה, אלינה, ילנה, אינה, קטרינה, מריה, ג'ניה, אנה, אנסטסיה – שנראים כל כך ישראלים, ורק השם הרוסי מבדיל אותם מהישראלים ילידי הארץ, ואין מנוס מלהדביק להם תווית של ארץ המוצא שלהם, ולקרוא להם 'רוסים', זו עלייה גאה שלא מתביישת בעצמה ולא רוצה להעלים את זהותה, והיא לא עושה שום מאמץ להיראות כישראלית. אין להם בעייה להיות 'רוסים' בישראל. הם לא מתביישים בשפת אימם, כפי שאנו התביישנו... ועוד איך התביישנו!"  ("לכל איש יש שם", חדשות בן עזר 1715).

שם זה תמיד זהות תרבותית. זה מובן בהחלט שהעולים החדשים מרוסיה (בניגוד לעולי העליות הראשונות) הם בעלי שמות רוסיים, ושומרים על השמות הרוסיים, חלקם הגדול הרי בכלל לא יהודים. (יהודי למשל מעולם לא היה נותן לבתו את השם נטליה (חג מולד), קתרינה, או איוון).

זה טבעי לחלוטין למשל שהשחקנית העולה מרוסיה אניה בוקשטיין, תיתן לבתה שם רוסי סשה. אבל התופעה המוזרה היא שישראלים צברים רבים, לא עולים מרוסיה נוהגים לאחרונה לתת שמות רוסיים, למשל:

מיכל ינאי לפני שירדה ליוון קראה לבתה סשה (אלכסנדר ינאי).

 השחקנית עמית פרקש קראה לבתה אנה (חנה ברוסית).

מיכל ואסף אמדורסקי נתנו את השמות הרוסיים מילה ונינה (אולי ע"ש נינה חרושצ'וב?).

השגריר בוושינגטון אסף זמיר ובת המיליארדר מאיה ורטהיימר קראו לבתם את השם הרוסי אסיה.

טבעי גם שיורדות מהארץ יתנו שמות לא עבריים למשל גל גדות קראה לבתה אלמה, ונינט טייב אמליה.

אבל ישראלים צברים רבים נותנים לבניהם ובנותיהם שמות שאינם עבריים, ואני מעז לומר שרוב הישראלים החילונים בארץ נוהגים כך למשל כמה דוגמאות ממפורסתמים בלבד:

אביב גפן, דילן.

איל ביטון-גולן, ליאם (וילהלם בגאלית), אלין, יאן.

סגן שר החוץ עידן רול, והזמר הראל סקעת קראו לבנם אסילה (אי בספרדית)

הטבח אסף גרניט קרא לבנו ליאו.

הזמר אוהד חיטמן שהביא בנס מנפאל את תאומיו, ברי ואווה (לא חווה).

השחקן אקי אבני קרא לבניו ליאם, אמיליה, וגרייס פיי.

צביקה פיק קרא לבניו הצעירים תים וניל.

הזמר עידן רייכל קרא לבנותיו פיליפה הלנה וסאלומה סזריה.

העיתונאי גיל ריבה קרא לבניו מייפל, מיילו, וג'סי טרטל.

הדוגמנית רותם סלע קראה לבתה אן (ולא חנה)

הזמרת קרן פלס קראה לבתה לונה. (ולא לבנה)

חנה סמוכה מושיוב כותבת שהתביישה בשפה הערבית שפת אימה, ובשמות הערביים, ובאמת לא מצאתי שיהודים ערבים קוראים לבניהם בשמות ערביים. (המשורר רוני (שם ערבי) סומך-סומק, רק רצה לקרוא לבתו בשם הערבי אלג'יר כדי להשפיל את האשכנזים, אבל קרא לה שירלי), אך מצאתי שדווקא אשכנזים ממוצא רומני ופולני נתנו לבניהם שמות ערביים.

השדרן ערד הלבר-ניר קרא לבנו בשם הערבי נור.

הזמר העברי, עברי לידר, קרא לבנו בשם הערבי אלבי.

מה יהיה על העברית? שם עברי זה עניין של זהות.

קוצו של י' (1)

שמה של הפואמה נגזר מהמסופר בעלילה, על רב שפסל גט, אותו השיגה אישה עגונה מבעלה, עקב האות י' שחסרה היתה בשם הבעל.

השיר "קוצו של יו"ד" פותח בהצגת מצבה המקופח והבזוי של אישה יהודייה (בשיר "עברייה"), במקורות היהודיים ובמציאות. ואז עובר המשורר לסיפור העלילה; מעשה בבת-שוע נערה יפהפייה וכלילת מעלות, ששודכה על ידי אביה לבחור ישיבה, לא תואר לו ולא הדר, לא כישרון ולא מקצוע. לאחר שלא הצליח הבעל למצוא פרנסה יצא אל מדינות הים, ותוך זמן קצר נעלמו עקבותיו. בת-שוע נותרה עגונה ופתחה חנות מכולת כדי לפרנס את עצמה ושני ילדיה. ואז הגיע לעיר פאבי המשכיל שהיה גם הוא כליל המעלות, והזוג התאהב. עד מהרה הצליחו לאתר את עקבות הבעל ולהוציא ממנו גט תמורת סכום הגון ששולם על ידי פאבי הנדיב. הזוג המאוהב חיכה בהתרגשות להינשא לאחר אישור הגט על ידי רב העיר, רב ופסי הכוזרי, אלא שזה פסל את הגט בגלל יו"ד אחת קטנה שלא הופיעה בשמו של הבעל, והזוג נאלץ להיפרד.

השיר מסתיים בתיאור מצבה האומלל של בת-שוע שנאלצה להיות רוכלת ענייה בתחנת הרכבת כששני ילדיה היחפים לצידה, וכששאלו אותה מה גרם למצבה, ענתה שקוצו של יו"ד הרג אותה.

הנה השיר המלא: יהודה לייב גורדון, "קוצו של י'":

https://benyehuda.org/read/7532

קוצו של י' (2)

מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם

תודה רבה ליוסף גסינוביץ'-אחימאיר על שטרח ותיקן אותי בהנאה רבה, (קפץ בשמחה על השגיאה. אופס תפסתי אותו...) על טעות ההקלדה שלי באות ע' במקום א' בביטוי "אבד עליו הכלח". ("חדשות בן עזר", 1715), אני מודה בטעות. אכן עשיתי טעות כתיב. Mea culpa.

Errare humanum est לטעות זה אנושי.

חבל רק שהוא לא הגיב ותיקן גם את הטעות של חברו הטוב עליו כתבתי: "דומה שסלי וירז'בולובסקי-מרידור רק מעלה גרה ולועס את התורה העברית הכנענית הישנה שאבד עליה הכלח, שיוצריה הם יוצאי הרוויזיוניזם כמוהו, אבל בניגוד אליו, הם דווקא ראו במונח 'עברים' מונח השובר את הסולידריות היהודית של העם היהודי הוא עם ישראל."

וחבל גם שבניגוד אליי הוא אינו מודה ומתקן את טעותו שלו, כאשר הוא חוזר שוב ושוב על הבדותה שוולדימיר זאב יבגניביץ' ז'בוטינסקי חזה את השואה, בשעה שההיפך הוא הנכון, כפי שכתבתי בהמשך. מן הסתם גם בגין זה הוא טרח בהנאה רבה כל כך ל"תקן" את שגיאת הכתיב שלי.

ובכלל חבל גם שהוא לא הודה ותיקן את טעותו בעבר כאשר בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, הוא טפל עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" – "חדשות בן עזר", 491].

וגם לא את טעותו בהכחשת הרג שלושת חיילי צה"ל ע"י האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה. (אגב יש חידוש במאמץ להנצחתם, מקווה לדווח בהקדם).

הודיתי בטעותי, האם יוסף גסינוביץ'-אחימאיר יודה גם הוא בטעויותיו שלו?

פגסוס מול אל-בורק

תנו להם רובים וגם את פגסוס

בשנת 1934 כתב נתן אלתרמן את שירו "אל תתנו להם רובים". השיר הושפע מחוויות מלחמת העולם הראשונה ובפרט מלוחמת הגז במלחמה. השיר הארוך בן 17 הבתים מסתיים:"אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!"

לימים שינה אלתרמן את טעמו והתייחס לשיר כיצירה בוסרית ואף התנגד למסר הפציפיסטי שבו.

במהלך ההתנגדות להסכמי אוסלו שימש שם השיר "אל תתנו להם רובים" ככותרת לסטיקר שביקש להתריע בפני ההיתר שניתן על ידי ממשלת יצחק רבין לאספקת נשק לרשות הפלסטינית כדי שילחמו לפי הקונספציה של רבין בטרור בלי בג"צ ובצלם, בנימוק שכל נשק שיועבר לפלסטינים ישמש לטרור נגד ישראל.

 ("אל תתנו להם רובים". מילים: נתן אלתרמן, לחן: סטפן וולפה. ביצוע יהורם גאון)

https://www.youtube.com/watch?v=KYHd-w2_Vws

מילות השיר (כמו שאלתרמן הבין מאוחר יותר), הן כמובן מכשלה מוסרית גדולה. הרובה עצמו הוא רק כלי-אמצעי, אי דיפרנטי מבחינה ערכית. המוסר נקבע רק לפי הכוונה או המגמה של השימוש בו. בעזרת רובה ניתן לרצוח, וניתן להגן מפני רציחה. ניתן להשמיד יהודים, ולהגן מפני השמדה, לכבוש, ולהגן מפני כיבוש. בעזרת רובה ניתן להביא למשטר נאצי, פשיסטי, או ג'האדיסטי, ובעזרת רובה ניתן להגן מפני משטרים אלו, ולהקים דמוקרטיה. השאלה למי יש לתת את הרובים?

מסקנה דומה יש להסיק בפולמוס על תוכנת הריגול פגסוס.

פגסוס היא תוכנת ריגול, שפותחה על ידי חברת הסייבר הישראלית טכנולוגיות (NSO Group), שניתן להתקין אותה באופן סמוי על מכשירי טלפונים ניידים. תוכנות הריגול נקראות על שם הסוס המעופף המיתולוגי פגסוס, דבר הרומז לעובדה שהתוכנה מתפקדת כמו סוס טרויאני.

חברת NSO שפיתחה את פגסוס מצהירה כי בעזרת התוכנה היא מספקת ל"ממשלות טכנולוגיה המסייעת להן להילחם בטרור ובפשיעה." מבקריה הרבים (בייחוד אקטיביסטים פרו-איסלמיים ותומכי ה-BDS) מאשימים את החברה שמדינות וגופים רבים מנצלים את התוכנה על מנת לעקוב אחרי עיתונאים, מנהיגי מדינות ופעילים למען זכויות אדם, וכן אחרי יעדי מודיעין משטרתי, חלקם לא חשודים בפשע.

מטעמי תחרות עסקית גם ממשלת ארה"ב פתחה במאבק נגד החברה.

בינואר 2022 הואשמה משטרת ישראל בכך שהשתמשה בתוכנה כדי לפרוץ מרחוק לטלפונים של אזרחים ישראלים, שאינם עבריינים או חשודים, ללא צווי חיפוש או צווי האזנה. בעזרת התוכנה, בוצע מעקב אחרי פעילי מחאה, והשימוש  בתוכנה לא נמצא תחת פיקוח בית משפט, למרות שלפי המשטרה, הכול נמצא ״תחת פיקוח ובקרה באופן רציף, על ידי היועץ המשפטי לממשלה וגורמים משפטיים חוץ ארגוניים נוספים״.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%92%D7%A1%D7%95%D7%A1_(%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%94)

כמובן שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים בחזות של זכויות אדם טוענים שגם אישור שופט יהודי לא יכול להכשיר את השימוש בתוכנה: "גם אם יימצא איזה שופט שחתם על איזה צו באישון ליל, בפיג׳מה, מבלי לדעת על מה בדיוק חתם, או איזה יועץ משפטי שידע משהו. אז מה? זה הופך את השימוש בכלי הדרקוני הזה, שמוקע בכל העולם הליברלי עכשיו, ללגיטימי יותר? כי יש צו? חוקים, שופטים וצווים אינם חזות הכול בדמוקרטיה."

(נעה לנדאו, "ואם שופט אישר?" – הכותרת באינטרנט: פרשת NSO מראה כמה הישראלים רגועים כששופטים משמשים חותמת גומי להפרת זכויות. "אל-ארצ'י", 19.1.22)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.10548261

לסיכום. תוכנת פגסוס חיונית על מנת לעמוד במאבק נגד הטרור הרצחני של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ונגד הפשיעה האזרחית לסוגיה רצח, שוד, אונס, וכדומה.

השאלה היא רק (בדומה לרובה) למי נותנים אותה?

יש להתנות את הפעלתה בעולם רק נגד טרור ופשע, ולא נגד אזרחים שלווים או נגד לוחמים לזכויות אדם (אין מדובר בטרוריסטים המתחזים לפעילי זכויות אדם).

כמובן שיש גם לפקח על שימוש המשטרה בתוכנה כך שאסור שהיא תופנה נגד אזרחים שלווים, אבל אסור בשום פנים ואופן לחשוב אפילו על השבתת התוכנה, שתביא לסוף המאבק בטרור של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ובפשע על כל סוגיו.

כדי להילחם בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, ובפשע, בשוד, אונס, רצח, תנו ללוחמים רובים ואת תוכנת פגסוס. אל תתנו אותם לאויביהם.

 פגסוס, הסוס המעופף היווני חייב להצליח במאבק נגד אל-בוראק, הבהמה המעופפת של מוחמד (שעל שמה קוראים הערבים את הכותל).

מזל שלא שוכבים איתו

בשולי הסיפור המשעשע של פוצ'ו על אברהם הרצפלד, ("חדשות בן עזר", 1715) הנה סיפור אמיתי.

במסיבה שנערכה בגבת לצאת הספר – סיפור חיי אברהם הרצפלד, עלה ניומקה בן צבי לבמה ובמליציות נשגבה הכריז: "זכינו לרגע הגדול ואנו יושבים עם הרצפלד."

אלישע כהן שישב בפינה הגיב בו במקום: "מזל שלא שוכבים איתו..."

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

אמנות הרומאן, כמוה כאמנות

הבישול, מתחילה רק מעבר

לחומרי הגלם. וכידוע, רבים

הם המזונות המשובחים

שבעודם חיים אינם יפים

למאכל. כך יש חוויות שטוב

לקרוא עליהן, ורע להתנסות

בהן. רבים, שנהנים מהן, היו

נחרבים אילו היו חוויות מעין

אלה עוברות עליהם במציאות

ולטר בנימין

התנצלות מאת המלביה"ד

אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.

והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –

ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אותם קוראים ומבקרים, שיטענו על מתירנותי – אם רק יואילו לדבר על אודותיי בלשון רכה – שבהכנסת עוד כתבים, כלומר, מחברות קטועות ובלתי-סדורות כגון אלו, לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו-הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל כדי ללמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, אני רוצה להזכיר כי גם אני טענתי כלפי אותו מכר, בעת שבא אליי בהצעתו, ושאלתי אותו: "למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה?" הצטחק בן-שיחי לדבריי, כמו שצוחקים לתמימותו של ילד, "וכי מה נפסיד? מובן שאיני טיפש כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט. ואולי לא כלום לחלוטין. אבל התוכן... התוכן... מחיי ארץ-ישראל... זאת אומרת: קהל-הקוראים מתעניין עכשיו..."

"מה? חיי-ארץ-ישראל?" לא יכולתי כאן לבלי שסע אותו בצווחה, "מה רצונך לומר בזה? מה כוונתך? כלום מתוארים במחברות האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראים היו רוצים לקרוא בספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, החיילים האמיצים והלוחמים המצויינים, מהטיולים הרבים, ברגל וברכב, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות ציון וירושלים, התמות והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלו החמודות? הן אף לא צל, לא זֶכֶר... לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנך הולך בכתבים הללו – לא תנחל כבוד אלא קלון!"

"אבל אולי אין השד נורא כל-כך?" ענה על זה ידידי המנוסה באומץ-רוח, "ודאי שהיה טוב, אילו היא קם אחד מסופרינו לכתוב... כמו שדרוש... אבל גם זהו פתגם קלאסי: 'באין דגים – גם הסרטן לדג ייחשב'... ודיינו, שבכותרת-המישנה יהיה כתוב: 'רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל'. ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האובייקטיבי והסובייקטיבי – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן פה ושם איזה כישרון ריאלי... זאת אומרת: מְחַבּרְתן אינה מחוסרת כישרון..."

ראיתי שידידי מתעקש. ועם עיקש למה אתעקש אנוכי? האם לא די בזה שלא כיחדתי דבר תחת לשוני, והגדתי הכול מראש? – "

ישפוט המעיין.

תל-אביב, פברואר, 1984

מחברת ראשונה

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

עמדתי על שפת בריכת גורדון בתל-אביב, לפני הצהריים, ביום קיץ חם, והרגשתי שהגברים מסביב, ובייחוד המבוגרים, בולעים אותי בעיניהם. הייתי לבושה בגד-ים שחור אשר בקושי מכסה את החזה, מותיר את השוקיים עד למותניים ערומות לגמרי, ורק מטלית קטנה מלפנים. וקצת רחבה יותר, המשולש על התַחְתוּל, מאחור. גילחתי היטב באותו בוקר את תלתלי פּוֹתְצִ'יק מהצדדים כדי שלא יבלוט מלמטה השפם. חיים תוגתי זיכרונו-לברכה סיפר לי פעם כי כשהוא שוחה בבריכה חמוש במשקפי-צלילה, הוא מגלה לעיתים שפמים כאלה אצל שחייניות שפושקות רגליים במים לפניו.

מה שלא מוצא חן בעיניי הוא שצִיצַאלַאך שלי נפולים, מאז הצניחה הגדולה. מה לא עשיתי – עיסיתי אותם, שיחקתי טניס, שחיתי הרבה, וגם כשהתמזמזתי – אני הייתי מיד מושיטה אותם קדימה, שיעשו בהם מה שרוצים, ובלבד שיחזקו אותם – והכול לשווא, אני פגומה. חשבתי אפילו לתבוע למשפט את הסתדרות המורים התיכוניים. והלא יש לי שניים נחמדים כאלה, עם פטמות כפתוריות כהות, כמו כובעים קטנים, ואני לא שמנה, ואני יודעת שהגוף שלי משגע ובייחוד תוסיק, וכפות הרגליים. אבל עם ציצאלאך לא הצלחתי. הם קצת ארוכים מדי. ולפעמים נדמה לי שהם ריקים. אחרת מדוע, לעזאזל, הם תלויים כמו שני נאדות חלולים!? הלא בגלל הרפיון שלהם רואים לי אותם מהצד, כשאני בבגד-ים, כי אני לא מצליחה להדק את החזייה של בגד-הים לאותו מצב זקוף, בתולי, שהייתי רוצה שיהיה לחזה שלי, כמו לפני הצניחה הגדולה, ושאם היה מתגשם היה לי גוף ממש מושלם שהייתי מתאהבת בו אלמלא זו הייתי אני, ולא היה איכפת לי שאפילו אם הם היו קצת יותר קטנים, אבל –

מוצקיםםם...

על שפת הבריכה, לפעמים, אני מעיפה מבט ורואה ציצאלאך כאלה דווקא אצל גברים מבוגרים, אמנם כמעט בלי פטמות – וזה מרגיז אותי. למה, למה אותי חנן הבורא בשתי שקיות צרות וארוכות, ולגברים השמנים – חזה זקוף של נערה מתבגרת?

למה?

מה לא עבר עליי בניסיונות של לחיזוק ציצאלאך? – ממש כאשר קיבלתי את הדירה, בשכירות עדיין, מאבי החורג אֵפְרֵם גְרִילְפַארְצֵר, המכונה סְנוּפִּי, בא אלי חיים תוגתי ועזר לי לצבוע, להזיז רהיטים ולקבוע תמונות על גבי הקירות. אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת-ערב ראשונה, במיטבח, שהיה הפוך לגמרי, ונעשינו עייפים וגם קצת שיכורים, כי היו לי רק פחיות בירה לבנה לשתייה.

"לילך," אמר לי חיים השמנמן-עדיין, אז, "בואי נתרחץ קצת – "

"איפה? בים?" שאלתי. זה נראה לי, משום מה, מאוד רומאנטי, בערב.

"לא. ננסה את המקלחת, החדשה – "

בקיצור, הוא התקלח ואחר-כך אני התקלחתי, ונתתי גם לו חלוק-מגבת שלי וישבנו שנינו בחדר-השינה, משני הקצוות של המיטה-הזוגית הגדולה, שהשתמשו בה הדיירים הקודמים, וצחקנו כילדים קטנים והשתעשענו עם דוּבִּי וקוֹפָלֶ'ה שלי שהנחתי על המיטה ושמהם לא נפרדתי.

"אני שונא לחשוב שאת חושבת שאת חייבת לי משהו, בגלל שעזרתי לך – " מילמל חיים. ואני ידעתי שמבעד לחלוק הרפוי שלי הוא יכול לראות שאני ערומה, וגם ציצים שלי התנודדו כשצחקתי ולא היה איכפת לי והרגשתי כאילו האוויר מדגדג את גופי שעודנו מלוח קצת מהבריכה, ונתון בחלוק-המגבת המחוספס, והתחשק לי מאוד להרגיש את מגע ידו על עורי ולחוש את לשונו הלחה, המלחכת, מרגיעה את גרגירי הצמרמורת שעברו בי כנקודות-מלח מדגדגות עד לקצות אצבעות-רגליי, ומאוושות בַּצִ'יפְּצִ'ימוֹן.

"אל תהיה טיפש, תוגתי," אמרתי לו, "אני נורא רוצה אותך, ואתה יודע שאני לא מתביישת להגיד –"

מיד מצאנו את עצמנו מתגלגלים בלי-בלי על המיטה החדשה-ישנה, ושרועה על גבי הרגשתי את האצבעות של חיים חודרות ומלטפות אותי, ואחר-כך גם את הלשון שלו, אבל כשמשכתי והעליתי אותי אליי, ורציתי שייכנס כבר לפותצ'יק – מיד נכבה אצלו העניין, והתקפל כמו קונצרטינה קטנה.

וכך, פעמיים. אין-חדוֹר.

"מה העניינים איתך, חיים?" שאלתי אותו. "אני לא מספיק מגרה אותך?"

"את מותק, לילך," אמר ותחינה בקולו, "כשאני מנשק לך ונוגע בך יש לי הרגשה שהצ'יפצ'ימון שלך, כמו שאת קוראת לו, מחזיר לי שלום בלשונו המתנועעת – "

"אז מה הבעייה?"

"את רוצה להיות טובה אליי?"

"ככה? אולי ככה?" התחלתי לחלוב את הבולבול שלו, מה שלא עזר כלל, ורק הפחיד אותו והוא שב והצטמק כליל.

"לא, לא ככה," אמר לי.

והוא נשכב על ארבעתיו, ראשו במיטה ועכוזו אל-על, ומילמל –

"אני מבקש שתגעי לי שם – "

נו, היתה לי ברירה? קמתי על ברכיי, מאחוריו, והתחלתי לפרוט באצבעותיי. זה היה מוזר. נדמה היה לי שאני נוגעת באישה אחרת, שנפתחת לפניי, ואז, בהברקה פתאומית ומוצלחת, כפי שתמיד זה קורה לי – קירבתי אליו את ציצי הימני והתחלתי דוחקת אותו פנימה, בין עגבותיו, כמנסה לבעול אותו, והרגשתי שהוא כאילו מוצץ אותי בעשותו שריר, ומנסה לבלוע את קצה ציצי שלי – ופתאום באה בי הרגשה נפלאה וזרמים חמים, מדגדגים, עברו בחזה שלי כאילו ציצי הוא בולבול ענק שמזדקף, סוף-סוף, ומזדקף, סוף-סוף, וכל מה שלא קרה לי עד כה קרה עכשיו, סוף-סוף, אולי מפני שהייתי מגורה כל-כך, וכשהושטתי ידי למטה הרגשתי שבולבול שלו, שהיה קודם מיבלבל, זאת אומרת – מידלדל, נעשה לי כמו יתד ענקית, סוף-סוף, והתחלתי חולבת אותו מלמטה ודוחפת אותי למעלה, ולפני שהספקתי להפסיק – כי רציתי אותו במצב כזה, בתוכי – התחיל להיאנק פתאום וכּוּזלאך שלו נפתחו כמו אולם, והתיז זרע על המצעים הטריים במיטה, ומיד התיישר בשכיבה על ביטנו, והתחיל להיאנח ולהכות באגרופיו על המזרון, בתוך הרטיבות, והריח.

קפצתי תיכף לאמבטיה, קודם כל לרחוץ את ציצי הימני שהמראה שלו לא היה אסתטי כל-כך עכשיו, והעור גם קצת בער, מן החיכוך, בייחוד אצל כובעונצ'יק. ואחר-כך חזרתי עם מגבת רטובה, והפכתי את תוגתי וניגבתי אותו והזזתי אותי הצידה והחלפתי את המצעים.

"אתה חושב שהזוקף-כפופים יוכל גם הוא לחולל אצלי נס שכזה?" שאלתי אותו כשגמרתי, ואני עומדת מולו ומחזיקה את ציצאלאך-הנפולים-שלי-מחדש בידיי ומנסה להרימם.

"אבל את לא מאמינה בו?!" ענה לי, מהמיטה המחודשת, עודנו ערום.

"לכן הוא צריך להוכיח לי! למי שמאמין בו הוא כבר לא חייב הוכחה, לא?"

"תשמעי לַכְצִ'יק, אנשים קרועים כמונו, שמחפשים ולא מוצאים ולא יודעים אפילו מה מחפשים, והנשמה שלהם בוכה גם כשהדגדגנים צוחקים – הם מה שהיו הדתיים האמיתיים פעם, ואילו האפיקורסים של פעם, שסתם עשו חיים ונהנו כמו חזירים והשתגלו והיו בטוחים בדרכם – דומים להרבה מן הדתיים של היום, שאין להם ספקות וחרטות והכול ברור להם – "

"מה זה קשור לציצאלאך שלי?"

"כלום. מי שאומר לך שהוא מאמין באלוהים אחרי ששת המיליונים – אז או שהוא חושב שמותם היה עונש על חטאותיהם, ואז הוא בדיעה אחת עם היטלר, או שהוא יודע שאין אלוהים, ואז הוא משקר לנפשו באומרו שהוא מאמין, או שהוא לא מהרהר כלל אחר מידותיו של האל, ולא מטריד עצמו בשאלות שכאלה, ואז הוא סתם מטומטם, בהמה, ואלה, אוי ואבוי לנו, הרוב – "

"שמע, אני לא יודעת מה אתה מתפלפל לי במיטה. מצאת לך זמן!"

"לילך," ניגש פוסע על ברכיו על הסדין הטרי, ומשכני אליו והחל מנשק לי את החזה, "את יפה כמו מלאך אלוהים. אני הייתי מנשק לך את אצבעות הרגליים, אם רק הייתי מרשה לי, והנה איכזבתי אותך ואת נשארת לא מסופקת."

"לא חשוב." אמרתי.

"ואפילו לא היתה לך אביונה?!"

"אביונה אחת פחות, אביון אחד יותר," אמרתי, "העיקר שנהנית קודם."

"את רוצה שאני אאונן אותך?"

וכבר היה מוכן לתחוב פניו בפרווה שלי.

"לא תודה. זה אני יכולה לעשות לבד."

וחשבתי, באמת אולי זה מה שאני אעשה, אחרי שיילך? אבל הוא המשיך לנשק את ציצי, שגרם לו הנאה גדולה כל-כך, ואז התחיל הכול מחדש, ואמנם שוב לא עמד לו, גיבור גדול כזה הוא לא היה, אבל הוא הצליח לספק אותו במישמוש צ'יפצ'ימונצ'יק והוא ידע לעורר תחושה דומה גם בפי-התחתול שלי, והרגשתי מדוגדגת כמו שלגייה ששני גמדים גוררים אברי-מין קטנים וקשים בועלים אותה יחד מלפנים ומאחור, הַי טִירִילַיי, הי טיריליי –

נמסתי.

ומדוע נזכרתי? אולי מפני נס הרגע ההוא, שבו היתה לי התקשות הציצי. אילו זה היה כך גם עכשיו, על שפת הבריכה, הייתי יכולה להיות מושלמת.

אני רוצה להיות מושלמת.

המשך יבוא

אהוד: ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא לאור על חשבונו לפני 37 שנים את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

ה"התנצלות מאת המלביה"ד" נכתבה כמובן בעקבות ההתנצלות של י"ח ברנר,

שאהוד בן עזר לא זכה מעולם בפרס על שמו.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-39 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: עברתי ניתוחון קטן בהרדמה מקומית בכף הרגל השמאלית בבית החולים רפאל בקריית עתידים בתל אביב, וכולי התפעלות מן המקום החדש והמשוכלל הזה, המעוצב להפליא, עם שירות מקצועי מוקפד ומעולה, והכול נעשה לרווחת המתאשפז ומלוויו. ממש ישראל של המאה ה-21!

בחדר הניתוח עצמו, בצוות שמנה שבעה גברים ונשים, נשמעה לא מעט רוסית, וחשבתי לעצמי איזה הפסד גדול לרוסיה, ואיזה רווח עצום לישראל, בכך שעלו מיליון יהודים משם לכאן. חלקם באו אלינו כבר בעלי מקצוע והשאר למדו כאן. והלוואי שהיה מגיע משם עוד מיליון יהודים. עולי ברה"מ הם חלק חשוב מעוצמתה ומעושרה של ישראל.

בקשר לשם רפאל. לפני כשמונים וחמש שנים נולדתי בבית החולים רפאל ברמת גן. פרופ' אוריאל בכרך, בנו של ד"ר יעקב יוליוס בכרך, ה"ייקה" בעל הזקנקן, שהיה רופאו של סבי יהודה ראב בפתח תקווה – סיפר לי בשעתו כי הרופאים הייקים שעלו ארצה לא היו מרוצים אז מהטיפול ביולדות והקימו את בית החולים החדש והמשוכלל רפאל ברמת גן. הם היו רופאים דתיים. ואוריאל אמר לי בחיוך שהוא מקווה שלא מפריע לי שהרופאים שיִלדו אותי התפללו שלוש פעמים ביום!

אני מניח שד"ר בכרך הוא שהמליץ אז להוריי שאימי תלד אותי בבית החולים החדש רפאל. ואם איני טועה, באותה תקופה נפתחו בפתח תקווה בית החולים בילינסון לחברי ההסתדרות ובו גם מחלקת יולדות, ובית היולדות רֶמֶן של ד"ר אליעזר רמן ברחוב קרן קיימת, שלימים הפך לבית חולים השרון. לצערי לא מצאתי בוויקפדיה מידע על בית היולדות רמן ועל מייסדו.

הסופר יהושע קנז נולד בבית היולדות רמן.

זאת ועוד, היתה קיימת כבר אז מחלקת יולדות בבית החולים אוורבוך ברמת גן, שלימים שינה את שמו ל"רמת מרפא".

* אהוד היקר, יצחק גנוז הלמדן מפרט את אמרות הכנף שליוו את הליטאים, "הליטבקים". בזמנו שמעתי הברקה על כך שליטאי מובהק רוצה להתחתן עם גויה בריאה שתוכל לפרנס אותו כדי שיוכל להתפנות ללמוד תורה. יצחק גנוז בוודאי יידע מי אביה של הברקה זאת.

השכלתי מרשימתו של דויד מלמד על קורות מפעל הפיס.

אשריה של טוני הלה ז"ל על ההערצה שזכתה לה מתלמידיה.

שלך,

משה גרנות

* שלום אהוד, נהניתי מאוד לקרוא את הטקסט המחכים של יצחק גנוז בגיליון 1715, שבו ניתח בחן את ההומור היהודי שהתפתח במזרח אירופה כלפי כובד הראש, הרצינות, החשיבה ששוקל הכול בפלס ההיגיון הקר, ושאר מידות של רצינות  וכובד ראש שמאפיינים את היהודים הליטאים – הליטוואקעס.

הטקסט של גנוז מכיל ידע רב, מרתק ומחכים, שמאיר היטב את הנושא בחן ובהומור לאורך ולרחוב – 'שתי וערב' (הביטוי המשמש לתיאור צלב בעולם החסידי, כפי שעולה מהטקסט של גנוז).

אך מסתבר שגם בארץ דבקה בליטאים תדמית של אנשים חמורי סבר, רציניים עד אטימה, שבת שחוק אינה עולה על פניהם ואין הם יודעים ליהנות מבדיחה יהודית שנונה. זאת משום שהם מודרכים אך ורק ע"י הגיון יבשושי, שאין בו מקום למילתא דבדיחותא. בחוגי הישיבות בארץ מתהלכת הבדיחה הבאה כלפי הליטאים. אך תחילה הקדמה קצרה: כידוע קוראים את מגילת אסתר בליל פורים ובבוקרו בבתי הכנסת, בנעימה אופיינית ייחודית למגילת אסתר, שמצליחה להשרות אווירה פורימית בקרב השומעים.

ואולם, מנהג רווח הוא לקרוא מעט פסוקים במגילת אסתר, או רק שברי פסוקים, בנעימה עגומה שבה נקראת מגילת איכה, בתשעה באב. אלה הם פסוקים, או יותר נכון שברי פסוקים, שעניינם צער וכאב, כמו למשל:

"אשר הגלה מירושלים," "והעיר שושן נבוכה," "וכלים מכלים שונים" (מפני שעל פי חז"ל היו אלה כלי המקדש שנבזזו), "והמלך והמן ישבו לשתות," "אבל גדול ליהודים," "וכאשר אבדתי אבדתי," "כי איככה אוכל וראיתי" ועוד מעט פסוקים.

וכאן שואלת הבדיחה: מה מקומו של תשעה באב בחג פורים?    

ומשיבים: כדי שגם לליטוואקעס (לליטאים) צריך שיהיו רגעים של נחת בפורים. זה מה שמשמח את היבשושים.

ועדיין שואלים: אם מנגינת איכה עושה להם את זה, למה שלא יקראו את כל מגילת אסתר בנעימה העגומה של מגילת איכה?

ומשיבה הבדיחה: אוהו, זה כבר יהיה יותר מדי. זו כבר תהיה ממש התהוללות...

מנחם רהט

* אהוד היקר, בעבר כתבתי על משה זעירי, איש הבריגדה שהיה באיטליה אחרי המלחמה וניהל שם בית לילדים יהודים ניצולים. (חב"ע 1165, 1.8.2016. ותגובתו של עמוס גורן לכתבה זו – חב"ע 1168, 11.8.2016).

עתה אני ממליצה לקוראיך לצפות בסרט ביוטיוב תחת הכותרת "פרשת ילדי סלבינו". הקישור:

https://www.youtube.com/watch?v=UPuoMtZzn6M

סרט מרגש על מפעל הצלה מופלא.

שבת שלום,

עדינה בראל

* אהוד תודה רבה. אני מורה דרך ומוצא חומרים רבים (בעיקר אודות פ"ת) בכתב העת שלך. ברשותך, אמשיך לבקש מפעם לפעם מ"המציאות" שלך.

שוב, תודה,

גדעון

אהוד: נדמה לי כי הספרים והמחקרים שלי על תולדות פתח-תקווה בראשיתה הם המהימנים והמדוייקים ביותר המצויים כיום בידי הקורא העברי ואפשר להמליץ לו להסתמך עליהם. הם כמובן נשלחים ממני חינם בקובצי וורד עברי.

* קוראת נאמנה: רציתי להביע את התפעלותי ממך, מפועלך בספרות ובעריכה, מההתמדה בהוצאת העיתון כסידרו, כביכול החיים מתנהלים להם כרגיל ואין אלף עניינים וחששות שדוחקים את הפעילות הצידה. אז הנה איחוליי לך לבריאות טובה, לך וכמובן לעיתון העשיר ורב העניין.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה שועלה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2290 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו).

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 380 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,248 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל