פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1734

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח באדר ב' תשפ"ב. 31.3.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר:  לפני ככלות כוחך. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: "להשיב אביב לתל-אביב." על שירו-פזמונו של אלתרמן "דצמבר". // איליה בר-זאב: 3 שירים. // גדי טאוב ומייקל דוראן: להתעמת עם ארה"ב על הגרעין האיראני. // עמנואל בן סבו: ידיו של העם העתיק אוחזות בתקווה ובעוצמה, הודפות את הייאוש. // מנחם רהט: לא לבלוע ולא להקיא. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏30.3.22. // נעמן כהן: קטסטרופה או פורצ-אטק. // אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים. מחברת חמישית. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שני: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

לפני ככלות כוחך

מַכְאוֹבֵךְ לְנֶגְדִּי תָּמִיד. אֵינֵךְ בּוֹכָה? לֹא בִּגְלָלִי.

שָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת

בִּצְחוֹקִים וּפַחַד גְּבוּלוֹתַיִךְ, שָׁנִים מִנֶּגֶד

רָאִיתִי תַּבְנִיתֵךְ כְּתוּבָה בַּחֲלוֹמִי

"רַבָּה סַבְלָנוּתְךָ עִמִּי," אָמַרְתְּ, "חַכֵּה

עוֹד קְצָת, עוֹד בִּקְצוֹת הָעֲצַבִּים

כְּאֵבָר שֶׁנִּגְדַּע, כּוֹאֵב בִּי אָדָם שֶׁהָלַךְ – "

שָׁוְא תְּדַבְּרִי, עֲרִירִית, נְשׂוּאָה לִנְגָעַיִךְ,

הוּא בָּא וְהָלַךְ וּבִי לֹא מָצָאת בַּיִת –

וּבִצְחוֹקִים וּפַחַד גַּם בִּסְתָוֵךְ לֹא נִפְקְחוּ עֵינַיִךְ

עוֹד לא נוֹאַשְׁתְּ מִלֶּכֶת אַחַר תַּעְתּוּעֵי לִבֵּךְ –

עַכְשָׁו, רֶגַע שֶׁל לִפְנֵי כִּכְלוֹת כֹּחֵךְ, דִּבְרֵי

יָדִיד לִקְצוֹת הָעֶצֶב, בְּטֶרֶם סָגַר דַּלְתּוֹ אַחַר לֶכְתֵּךְ.

מרס 1973

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"להשיב אביב לתל-אביב"

על שירו-פזמונו של אלתרמן "דצמבר"

השיר "דצמבר" התפרסם בראשונה בעיתון הארץ מיום 18.12.1934. שיר זה היה לימים אחד הפזמונים המוּשָׁרים הפופולריים ביותר של אלתרמן, אך הוא לא נכתב מלכתחילה להלחנה. זהו אחד משירי "רגעים" שהיו כידוע שירים ז'ורנליסטיים שכּתב אלתרמן הצעיר כלאחר-יד בחתימת "אגב".  אלתרמן עבד בראשית שנות השלושים במערכת הארץ בתרגום מברקי ידיעות שהגיעו בטֶלפּרינטר, ובפרסום שירים לוקליים ואקטואליים שאותם חיבּר בין מִברק למִברק. בעודו ממתין בחדר המערכת לידיעות שתבואנה מסוכנויות הידיעות בעולם, הוא כתב את החרוזים הקלים הללו, שאחדים מהם היו בדיעבד לשירים מושרים. עמיתיו לעבודה סיפרו שהכיסוי שעל שולחנו היה זרוע  נקבים שחורר מכשיר הכתיבה שבידו בזמן שהִקיש את מקצב שורותיו של שיר חדש.

השיר נכתב במלֹאת עשרים וחמש שנה להקמת "אחוזת בית", ובשנה שבָּהּ קיבלה תל-אביב מעמד של עיר. שמה של  העיר נזכר בה במפורש, וזאת בניגוד למקובל בשירי כוכבים בחוץ שבהם התנזר המשורר מסממני זמן ומקום גלויים ומפורשים. גם כאשר ביקש לתאר בשיריו "הקנוניים" את תל-אביב, למשל, ולא יֵשות אוּרבּנית ארכיטיפּית כלשהי המתאימה לכל אתר ואתר, הוא לא נקב גלויות ומפורשות בשמהּ של תל-אביב (הגם שלעִתים היא התגלתה בשירים אלה במרומז ומאחורי שבעה צעיפים).

השיר "דצמבר" מסתיים במילים: "אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב / מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב." האם הביע אלתרמן במילים אלה את  הציפייה לבוא האביב? כן ולא, ומכל מקום לא באופן פשוט או פשטני. בשיר שלפנינו דרש אלתרמן בראש וראשונה בשבחי החורף המחזק את הצמחים שנבלו בימות השׁרב, ומאפשר את נביטתם בימות האביב. בכך הלך המשורר הצעיר לשיטתו של המשורר-הרופא הוותיק שאול טשרניחובסקי, שהבין במדעי החיים והביא לשירה העברית של מִפנה המאה העשרים, שעדיין לא התנתקה לגמרי מעולמו של בית-המדרש הישָׁן,  את הוויטליוּת שחָסרה בה.  הוא  הִרבּה להתבונן במחזור הזרעים שבטבע החקלאי כבמטפורה לחיי האדם ("ראי אדמה"), והזכיר בשיריו עשרות צמחים בשמם הבוטני המדויק.  בשירו "לעשתורת שיר ולבֵּל" תיאר איך החיים פורצים מן האדמה, ואיך "פגרי תמול" מתעוררים בחורף  לחיים חדשים.  

גם אלתרמן, שעשור קודם לכתיבת השיר "דצמבר" חזר ארצה מצרפת ותעודת אגרונום בכיסו, הראה בשיר שלפנינו איך הצמחייה הכּמוּשה, שאיבּדה את לשדָהּ בימי השרב שבה לחיים מחודשים עם בוא הגשמים וימות הקור.

שנת 1934 היא כאמור השנה שבָּהּ קיבלה תל-אביב (שנחשבה עד אז "מועצה עירונית") מעמד של עיר. באותה שנה  הספיק ביאליק, זמן קצר לפני צאתו אל הניתוח שממנו לא שָׁב, לחבּר את הִמנון תל-אביב (שירו "על שילֵשים" שנדפס על-גבי גלויה שחולקה לכל תושבי העיר בקיץ  1934). רק דור אחד עבר אז על תל-אביב מימי "אחוזת בית", ו"המשורר הלאומי" כבר שִׂרטט בהמנון-העיר שושלת בת שלושה דורות, שפניהָ מופנות אל העתיד.

"דצמבר" של אלתרמן נדפס חודשים אחדים אחרי מותו בטרם עת של גדול המשוררים, בכ"א בתמוז תרצ"ד. השיר נדפס בי"ב בטבת תרצ"ה, בסמוך ליום הולדתו של ביאליק, שאותו הנהיגה מערכת החינוך כיום חג, מאז ועד עתה.  ביום זה התפרסמו מאמרים רבים על ביאליק, וכאילו קמו המשורר ויצירתו לתחייה (אולי משום כך פונה השיר אל חודש דצמבר ואומר לו: "אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים"). הנה, גדול המשוררים שמת בעיצומו של התמוז, חזר בחודש דצמבר לחיים חדשים, ויום הולדתו נחוג בכל אתר, מגן-הילדים ועד לאולם בית-העם ולמוספי הספרות של כל העיתונים (לשורה זו יש, כמובן, משמעים נוספים שעליהם נעמוד בהמשך).

כמקובל בשירי אלתרמן (ובניגוד לעֶמדת מורהו שלונסקי שראה בביאליק מחסום שיש לסלקו מן הדרך כדי לאפשר את  עלייתו של דור חדש על במת הספרות) – ניתן למצוא גם בשיר  זה  הד ליצירת ביאליק. כך, למשל, המילים "עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל / עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל"  – "מתכתבות" כמדומה עם הכותרת הביאליקאית "מִשוּט במרחקים" ועם המילים "שׁוּט בָּעוֹלָם, בַּקְּשֶׁנָּה" שבשיר "ואם ישאל המלאך").¹ 

אף ייתכן שפתיחת השיר, המתארת רוח ים המושכת את הלב החוּצה – "מתכתבת" עם שירו של ביאליק "בערוב היום" המתאר את רגשות הכאב והחלום הבאים "וּמֹושְׁכִים אֶת הַלֵּב הַתָּם / אֶל־קַצְוֵי עַד, אֶל־אַחֲרִית יָם?" למן ראשית יצירתו שמר אלתרמן על עצמאותו, ולא קיבל את תכתיביה של "אסכולת שלונסקי" כתורה מסיני.

השיר "דצמבר" זכה במאוחר ללחן נפלא מאת משה וילנסקי,  שחוּבּר בעבור סדרת ערבים שהוקדשו לציוּן שבעים שנה לייסוד תל-אביב. וילנסקי היטיב לעשות כשהטיל במילותיו המקוריות של השיר שינויים קלים כדי להתאימן לביצוע וגם כדי להתאימן לרוח הזמן, שהרי  מי יכול היה להבין בשנת 1980  (וקל וחומר בימינו אנו) את הבית השני שבּוֹ חרז אלתרמן את שמו של אחד הנהרות הארוכים בחצי האי האיבֶּרי עם שמה של חברת האוטובוסים שפעלה שנים בתל-אביב, עד שהייתה לימים לקואופרטיב "דן". להלן השיר בנוסחו המקורי:

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו
וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב
וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ
מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,
לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם
אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.
הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.
בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיר
וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר..."
עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל
עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל –

הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.
כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.
וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה
לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה,
לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ –
הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.

דֶצֶמְבֶּר – חֹדֶשׁ מְקֻטָּר
רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר,
אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים
לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים,
אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב
מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

אחד מפזמוניו היפים ביותר של אלתרמן הולחן אפוא על-ידי משה וילנסקי כעשור לאחר פטירתו של אלתרמן. הטקסט, גם לאחר שהוטלו בו שינויים אחדים, שמר על צביון אלתרמני מובהק, והוא עדיין נשמע מעל גלי האתר לעתים מזומנות.  

מעניין שבשלב כה מוקדם של יציאתו של המשורר הצעיר אל הזירה הציבורית, בעודו כותב שירים ז'ורנליסטיים קלים ו"בני-חלוף", כבר ניתן היה לזהות בשירתו כל אותם צַיָּיני סגנון "אלתרמניים" שאפיינוה בכל תחנות חייו. נזכיר כאן אחדים מהם:

השימוש המחוכם במילים עתיקות מ"ארון הספרים העברי":

השיר פותח בתיאור "רוּחַ סְתָו", והמילים אינן  מתאימות לכאורה לכותרת, שהרי החודש דצמבר חל  בחורף, בעיצומם של ימות הקור.  גם שיר מוקדם  יותר שנגנז – "בגן בדצמבר" (כתובים, 16.4.1931) – נפתח  במילים: "חִטּוּב אוֹפִיר בְּמוֹ עוֹפֶרֶת / סְתָו נָאֶה שֶׁלִּי." לפי המוסכמה השלטת בספרות ובאמנות הצפון-מערביות חודש דצמבר מתואר על רקע נוף מושלג, ואִזכּוּרו של הסתיו בשירי דצמבר של אלתרמן מעלה חידה התובעת את פתרונה.  לכאורה, הנוף האירופי, הקר והמנוּכּר של חודש דצמבר, המתואר בשיר הגנוז, כלל וכלל אינו מתיישב  עם המילה "סתיו", וגם בפזמון התל-אביבי  "דצמבר" הוא נראה חריג ותמוה.

פתרון החידה נעוץ במעמדן חסר היציבות של מילים עבריות לא מעטות ששינו את משמען במהלך הדורות.  אלתרמן השתמש בשני השירים על דצמבר במילה "סתיו" בהתאם להוראתה של המילה היחידאית הזאת  בתנ"ך  (וראו: "כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר. הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"; שיר השירים  ב', י"א-י"ב). מילה זו מציינת בלשון המקרא את העונה הקרויה בזמננו "חורף", שהרי הפסוק משיר השירים  מעיד שאחרי ה"סתיו" מגיע תור האביב. ²

כדי להדגים את מצבה הלָבִּילי והנזיל של שפה עתיקה כמו העברית, שמילותיה עברו גלגולים לא מעטים במרוצת הדורות,  כתב אלתרמן בשירו "מוקדש לרכבת" (הארץ, "רגעים", כ"ז באייר תרצ"ו, 19 במאי 1936) שתי שורות המעלות להלכה אמת כללית  שאינה מתחלפת ואינה מִשתנה אף פעם. הראשונה היא השורה: "כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח," ואחריה באה שורה המציינת אף היא לכאורה אמת כללית: "אַחֲרֵי עֲבֹר סְתָו רוּחַ קַיִץ נוֹשֶׁבֶת." ברי, האמת שבאמירה כזאת תקֵפה רק לפי ההוראה המקראית של המילה "סְתָו", המציינת כאמור את העונה המכוּנה בעברית המודרנית  בשם "חורף". אלתרמן, שהכיר את "ארון הספרים" העברי והיה באישיותו גם צד למדני השתמש לא אחת  במילה או בצירוף-מילים  שהחליפו את הוראותיהן במרוצת הדורות. מעת לעת הוא נהג לבחור בהוראה העתיקה של מילה שנקבעה לה בעברית המודרנית הוראה אחרת. כך, למשל, השיר שלפנינו, המתאר את הכוחות הקפואים, הגנוזים באדמה, מעורר לתחייה את המשמעות העתיקה של המילה "אביב", הקשורה באותם 'אבִּים' רעננים (ביחיד: 'אֵב') הבוקעים מן האדמה בסוף עונת החורף, בחלוף ימי הקור.

השימוש בזֶאוּגמה:

המונח "זֶאוּגמה" – מילה יוונית שממנה נגזרו המילים העבריות "זוג" ו"זיווּג" – מציינת צמד מילים, או סדרת מילים, שרכיביהם אינם מתאימים זה לזה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית או הלוגית. הזאוגמה מעניקה לשירה המודרניסטית את איכותה האבּסוּרדית. כזאת היא, למשל, השורה "קְרוֹנוֹת רַעַשׁ וְאֶבֶן פּוֹרֶקֶת הָעִיר" ("יום השוק"]; או: "אֶל מֶרְחָבָן הַשָּׁר וְהַלָּבָן" ("מזכרת לדרכים"), או: "לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשֹּׁופֶטֶת" ("פגישה לאין קץ"). בכל הדוגמאות הללו הרכיבים,  שאינם מתלכדים זה עם זה מן הבחינה הדקדוקית, הסמנטית והלוגית, מוצבים זה בצד זה באופן  תמוה  ויוצרים חידה הדורשת את פתרונה.

תפקידה של פיגורה זו ביצירת הרושם המודרניסטי אפילו מכריע יותר מתפקידו של האוקסימורון, שכּן הצירוף הזֶאוגמטי  מֵפֵר גם את ההיגיון  של הטקסט, ועל כן הופעתו שתלטנית, בוטה ובולטת יותר לעין. אלתרמן השתמש בספרו כוכבים בחוץ בעשרות רבות של זֶאוּגמות, אם לא למעלה מזה, אך חרף מרכזיותה של הזֶאוּגמה ביצירתו היא לא זוהתה בשמה ולא תוארה בחקר אלתרמן. בספרי הראשון על אלתרמן בחרתי למלא את החסר,³ ומאז ועד עתה נעשה  מונח זה "מַטבּע עובר לסופר" אצל חוקרי אלתרמן, לפעמים תוך הבאת דברים בשם אומרם, ולפעמים תוך התעלמות מחובת ה"מִזכֶּה" (credit).

השיר "דצמבר" נפתח בזֶאוּגמה מרשימה, המזווגת את הריח, הרוח ומיץ התפוזים: "רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו /  וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב." לימים השתמש אלתרמן בזֶאוּגמה דומה בספרו  כוכבים בחוץ: "רוּחַ סַעַר וַעֲנֶנֶת, / רֵיחַ יַעַר וְשָׁנִים" (בשיר "תֵּבת הזִמרה נפרדת"). בצירופים הזֶאוּגמטיים הללו יש גם משום סינסתזה (צירוף חושים), שהרי כל אחד ממרכיביהם – ה"רוח", ה"ריח", מיץ התפוזים –  נתפס בחוש אחר מִבּין חמשת החושים. צירופים אלה, המסמיכים "רוח" ל"ריח",  הם גם משחקי מילים נאים של "לשון נופל על לשון". הצירוף הניחוחי שבבית האחרון – "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר" – אף הוא זֶאוּגמה, המערבת מין בשאינו מינו.

השימוש בפרדוקס:

שירי כוכבים בחוץ מתאפיינים בתמונות של "עולם הפוך" (כשם אחד מפזמוני "המטאטא" שחיבר אלתרמן בעלומיו). שירים אלה עושים את המוּכּר למנוּכּר, אף מהפְּכים את כל הפָּרָמטרים של המציאוּת על פיהם: הסטטי הופך בהם לדינמי, הפסיבי לאקטיבי, הטבעי למלאכותי, הטרגי להיתולי (וגם להפך). כל המטמורפוזות הללו הופכות את הערכים הקבועים ואת כל המוסכמות. ובשיר "דצמבר", במקום שהקורא, או המאזין, מצפה שהחורף ימשוך את האדם הביתה, להתחמם מול האח או התנור, הוא מגלה שההפך הוא הנכון. החורף לפי השיר שלפנינו מושך את האדם לצאת מביתו ("מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ").

 ואף זאת: דווקא דצמבר – החודש החורפי –  הוא שמשיב כאן את האביב לתל-אביב ("מֵשִׁיב" ואולי גם מַשִּׁיב משבים של רוח אביבית). ופרדוקס נוסף: "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר" אופייניים לכפר, השרוי בחיק הטבע, ולא לעיר הלבושה שמלת בֶּטוֹן ומלט. תכופות נמצא שאלתרמן מלביש את הטבע בלבוש אוּרבּני (כגון: "הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל / נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת" שבשירו "בדרך הגדולה"), ואילו את העיר הוא מלביש בלבוש כפרי.

השימוש בסינסתזה:

סינסתזה  (קליטה סימוּלטנית של שני חושים או יותר) אף היא ציין-סגנון נפוץ בשירי כוכבים בחוץ. בספר שיריו הראשון של אלתרמן משולבות עשרות סינסתזות כגון "רֵיחָנִית וּטְלוּלָה הָעֶשֶׁת" ("יין של סתו") הממזגת את חוש הריח ואת חוש המישוש, או "בַּאֲוִירָהּ הַקַּר וְהֶעָרֵב לַחֵךְ" ("איגרת") הממזגת את חוש המישוש ואת חוש הטעם, או השורה "חַי, חַי, הֲמֻלּוֹת נִשְׁפָּכוֹת" ("יום השוק") הממזגת  את חוש השמע ואת חוש המישוש. בדרך כלל הצירופים הסינסתטיים נראים ונשמעים כבְליל מילולי שרירותי, שאין לו הנמקה רֵאליסטית כלשהי.

לפעמים  ניתן למצוא סינסתזה "למדנית" כדוגמת "נָטְפוּ הַמִּשְׁעוֹלִים אוֹר" (בפתח השיר החמישי של המחזור "מערומי האש")  המלכדת בתוכה שליטה ב"ארון הספרים" העברי וידע  אֶמפּירי על העולם החוץ-ספרותי ("אוֹר" פירושו גם מים על-פי על פי הפסוק "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ"; איוב ל"א, י"א), ואלתרמן ערך בתכונה זו של המילה 'אוֹר' שימושים רבים במרחבי יצירתו, כגון בצירוף הזֶאוּגמטי "נוֹגְנֶיךָ [...] יְנַעֲרוּ דְּמָעוֹת וָאוֹר מִן הַמְצִלְתַּיִם" (בשירו "השוק בשמש", כוכבים בחוץ), צירוף המהווה סינסתזה מקורית ומעניינת המערבת את החושים, ובאופן מיוחד את חוש הראייה ("אור") ואת חוש השמע ("מצִלתיים"). בהכירו את המשמעות המקראית של המילה 'אור', פתח אלתרמן בפזמונו "ארץ שלי" במילים: "עַל דַּרְכֵּנוּ אוֹר נִתָּךְ", שבהן צורת הפועַל "נִתָּךְ" מתאימה יותר מכול לתיאורו של גשם.

מתברר שכבר בשיר הז'ורנליסטי המוקדם שלפנינו ניתן למצוא צירופים סינֶסתטיים כגון "סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ" או "אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם," המשלבים את חוש המישוש וחוש הטעם או את חוש המישוש וחוש הראייה. את הטעמים של המשקאות שמכרו בקיוסקים שבשדרות העיר תל-אביב – מיץ תפוזים  שנסחטו מול עיני הלקוח וגזוז תוסס חמוץ-מתוק – העניק כאן אלתרמן ליום הסגריר ולריחם של משבי האוויר.

השימוש במֶרִיזם (mérisme):

המֶריזם הוא צַיָּין סגנון שקיבל את שמו מן היוונית, אך משום-מה הוא מצוי לרוב  אצל חוקרי תרבות צרפת, ולא אצל חוקרי הספרות האנגלית (ואולי משום שרוב חוקרי הספרות העברית אינם שולטים בצרפתית ובחקר תרבות צרפת הם ממעטים להזכירו, הגם שהלשון העברית ותרבותה עשירות במֶריזמים). מדובר בתחבולת לשון המתארת את האובייקט באמצעות שני ניגודיו הקיצוניים (כגון במשפט הפותח את ספר בראשית, שאינו מתאר אלא את הקצוות: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"). בלשון היום-יום אנו משתמשים במֶריזמים רבים כגון "מכף רגל ועד ראש", "מִטּוֹב עד רע", "מן המסד עד הטפחות", ועוד ועוד.

  אלתרמן הִרבּה להשתמש במֶריזמים, כגון בתיאור הכלול בשיר "הרוח עם כל אחיותיה", המתרומם משלוליות הבוץ שעל האדמה עד לגובהי השמיים  ("מִן הַכְּפָר הַטּוֹבֵעַ בִּנְהִי הַפָּרִים / מִבָּרָק הַמַּזְהִיב וּמְסַמֵּא אֶת הָעַיִן"), או בתיאור היורד מן הגובַה אל המקום הנמוך ביותר ("מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח" שבפזמון "שיר בוקר"). גם בשיר הז'ורנליסטי המוקדם  "דצמבר" יש תיאורים המכילים מֶריזמים, כגון תיאור הפנסים המוצבים על המדרכה מול העננים המרחפים בשמיים, או תיאור ההליכה בחוצות העיר מול מראות השקיעה שבאופק. למעשה, תחבולת המֶריזם נעשתה לימים אחד מתחבולות הסגנון הנפוצות ביותר ביצירת  אלתרמן, ואין בה כמעט אתר הפנוי ממנו.

השימוש בתחבולת ההאנשה:

כידוע, ההאנשה (פֶּרסוֹניפיקציה), המעניקה תכונות אֱנוֹש לדומם, לחי ולצומח, היא  תחבולה רטורית נפוצה בעיקר בספרות הילדים, אך גם  ביצירה ה"קנונית". תחבולה זו המכוּנה לפעמים בשם "אנתרופּוֹמוֹרפיזם" משמשת גם בלשון הדיבור, למשל בעת תיאורהּ של התנהגות אנושית  במונחים חייתיים, או להפך. חלק מצירופי הלשון האלה הפכו זה מכבר לשגרה, וכאשר אנו מדברים על אדם "נובח" או על כלב "נאמן"  טיבם הפיגורטיבי של צירופים כאלה כבר נשחק לגמרי, ונדמה לנו שלפנינו צירוף דנוטטיבי, ולא פיגורת לשון שהיתה לצירוף מילים  חבוט מרוב שימוש.

לא פעם הֶאֱניש אלתרמן אובייקטים שונים, ונסך בהם רוח חיים, אך בדרך-כלל נסך בהם את התכונות האוטומטיות, הלא-אנושיות, של חיילים או של אחים (כמרים) במסדר. ההאנשה הלא-אנושית, שהיא ציין סגנון אלתרמני מקורי, מצויה ברבים משיריו. כאן לפנינו שורה של פנסים חיוורים החוששים מפני עיניהם המפחידות של העננים, והפחד לוחץ על החזה ("וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה / לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה, / לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ"). התיאור מזכיר את תיאורם של המלט ואופליה בשירו הגנוז של אלתרמן "אופליה" שנכתב כשנתיים לפני "דצמבר" ("מִי רוֹבֵץ עַל הֶחָזֶה  / מִי רוֹבֵץ וּמִתְכַּוֵּץ [...] מוֹת – אֵיבָה / נִצְטַנֵּף עַל הֶחָזֶה.")

ואם הזכרנו את הרמיזה השייקספירית שמצאה דרכה אל השיר "דצמבר", יש לזכור ולהזכיר שבשיר נוסף  משירי "רגעים" הקלים, השיר "נוף",⁴ תיאר אלתרמן את תל-אביב לעת לילה תוך שימוש ברמיזה שייקספירית כבדה ומכובדת. העיר, כשכל "אבזריה" – הבתים, הפנסים, עצי השקמה –  עומדים בלי נוע  כמוצגים במוזיאון השעווה, ואילו הים מתנפל על החוף בשצף-קצף כאותלו על צווארה של  דסדמונה החיוורת: "וּמִלְּמַטָּה הַיָּם לְדַקְלֵם מִשְׁתַּדֵּל עוֹד / וְנוֹפֵל עַל הַחוֹף בְּבִכְיָה מִתְפּוֹרֶרֶת, / מְאֹהָב, מְגֻחָךְ וְאֻמְלָל כְּאוֹתֶלוֹ / עַל צַוַּאר דֶּזְדֶּמוֹנָה חִוֶּרֶת". חיוורונם של הפנסים בשיר "דצמבר", העומדים מול חשרת העבים הנקשרת מעליהם, הוא מחשש ומִפּחד פן יאונה להם רע כי משהו או מישהו לוחץ להם על החזה ומאיים על חייהם. אלתרמן, שחיבר אז שירים למערכוני "המטאטא" והתחיל לתרגם מחזות, נהג לשלב דווקא בשיריו ה"קלים" רמיזות שייקספיריות למכביר.⁵

השימוש בידע מדעי:

כאן לפנינו שיר עתיר ניחוחות (ובו הצירופים "רֵיחַ יָם", "נִיחוֹחַ דַּק", "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר", "רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר"). אלתרמן, המהנדס החקלאי, שלא שכח את הידע שצבר בשנות לימודיו בטכניון שבצרפת, ידע היטב שריח התפוזים העולה באוויר לעת חורף מקורו בגז האוזון שיש לו ריח מתקתק ונעים כשהוא בריכוזים נמוכים, אך הוא מזיק לדרכי הנשימה. דווקא בקליפותיהם של התפוזים יש חומרים לוכדי אוזון המשפרים את האוויר שאנו נושמים. על כן הלב רוצה כאן להתעטש, שהרי עיטוש הוא פרץ אוויר בלתי נשלט הנגרם בגלל חלקיקים הפולשים אל דרכי הנשימה עקב זיהום אוויר (עשן) או שאיפת חומרים המעוררים תגובה אלרגית (אבקני פרחים).  וכבר הראיתי בספרי בעיר וביער (2017) כי קביעתו של מנחם דורמן שלפיה מצא אלתרמן במדעים המדויקים "מַפתח לפִענוח סודות היקום" היא קביעה מבוססת ותקֵפה הקולעת במדויק לאמת העולה ובוקעת מן השירים.⁶ ניתן לאששהּ באמצעות עשרות רבות של ראָיות הפזורות במרחבי היצירה האלתרמנית – ראָיות  המעידות שאלתרמן מעולם לא שכח את הכשרתו המדעית, אף נתן לה ביטוי הולם בשיריו, במאמריו ובמחזותיו. מי שניסה לערער את קביעתו של דורמן  ולהתכחש לה, טעה והִטעה את קוראיו, אגב התעלמות בלתי-סבירה מִשלל הראָיות הסותרות את קביעתו הנחרצת שלפיה אלתרמן שכח לכאורה את כל החומר המדעי שלמד וסילק אותו לגמרי מן ההוויה הפיוטית שברא.

השימוש ברמיזות למיתולוגיה:

לשירי אלתרמן יש כידוע זיקה עמוקה ל"ארון הספרים העברי" ולמנהגי היהדות, וגם בשיר הקל שלפנינו, שאינו אלא אחד מ"שירי העת והעיתון", זיקה זו ניכּרת היטב.  הקטורת שבצירוף "חֹדֶשׁ מְקֻטָּר" נקשרת למילה "ניחוח" שבשיר ("נִיחוֹחַ דַּק"), בזיקה לפסוק: "וְהִקְטַרְתָּ אֶת-כָּל-הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לה' רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לה' הוּא" (שמות כ"ט, י"ח), ואין לשכוח שאת אחד משיריו המוקדמים שנגנזו הכתיר אלתרמן בכותרת "ניחוח אשָּׁה" (בזיקה ל"נִיחוֹחַ אִשֶּׁה"; ויקרא א', ט').

אך לא דיני הקורבנות בלבד עולים ובוקעים מן השיר שלפנינו, אלא גם הקטרת הקטורת.  לא מקרה הוא שהשיר עתיר הריחות והניחוחות שלפנינו משתמש במונחים הקשורים בהקטרת הקטורת בבית המקדש ולפיטום הקטורת שאחרי חורבן הבית, כגון המונח "נִיחוֹחַ דַּק", שכּן בשעת שחיקת הסממנים היה השוחק חוזר ואומר: "הַדֵּק הֵיטֵב, הֵיטֵב הַדֵּק," ובערב יום הכיפורים כתשו שוב את הקטורת כדי לעשותה "דַּקָּה מִן הַדַּקָּה" –  להקטרתה ביום הכיפורים בקודש הקודשים.

וכבניגוד אוקסימורוני לדינים ולמנהגים מתרבות עם ישראל, לפנינו גם אִזכּוּרים הנטולים מן התרבות המערבית – הזרה והנוכרייה. בשיריו המוקדמים שנגנזו  נהג אלתרמן לאזכֵּר דמויות מן המיתולוגיה היוונית-רומית בשמָן, כבשירה האירופית בכלל, והצרפתית בפרט (אפרודיטה שבשיר הגנוז "ניחוח אישה", לֵדה והבַּרבּוּר שבשיר הגנוז "ארמונות מִקשה", או יוּפּיטר שבשיר הגנוז  "ליל קרנבל", ועוד).  בפזמון "שמש מוף" מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מוזכר בגלוי ובמפורש את אל המוות המצרי אוזיריס. לפעמים הזכיר אלתרמן את הדמות המיתולוגית מבלי לנקוב בשמה המפורש, וכך שירו "למלחמת הקמץ והצירה" (אחד משירי "רגעים")  קובל על כך ש"שַֹר הַיָּם בִּי תּוֹקֵעַ אֶת שְׁלָש-הַקִּלְשׁוֹן" (הכוונה היא, כמובו, לפוסידון, אל הים היווני, אחד מתריסר האלים האולימפיים ושני בחשיבותו לזאוס (במיתולוגיה הרומית נקרא שמו "נפטון").

ביצירה ה"קנונית" הוא מחה בדרך-כלל את האִזכּוּרים המפורשים וכָלל רק אִזכּוּרים מרומזים (כגון אִזכּוּרהּ המרומז של אֵלת הלבָנָה בשיר "לבדה" וכגון אזכורו המרומז של אל הזמן כרונוס בהקשרים שונים). מתוך פנתאון האלים השוּמרי הזכיר אלתרמן בכוכבים בחוץ גם את תמוז, הנזכר בנבואות יחזקאל (שבהן נזכר גם שמה של תל-אביב הקמאית שעל הנהר כבר), שגם הוא וגם אשתו אננה (או "אשתר"), מלכת השמיים, הגיעו לַשְׁאוֹל וחזרו ממנו. ובל נשכח: טשרניחובסקי שהתעניין אף הוא במיתוסים של המזרח הקדום, תיאר באידיליה שלו "כחום היום" את מעגל עונות השנה ואת מחזור הזרעים, ובתוך התיאור האידילי כלול סיפורו הטרגי של  ולוולה – ילד יהודי קטן מערבות אוקראינה –  שמת בשלג, ואביו עולה על קברו עם זר פרחים בעיצומו של התמוז.

גם את  המהפכות שהתחוללו לנגד עיניו בחיי עמו – תחיית העם, תחיית הארץ ותחיית הלשון העברית וספרותה – בחר אלתרמן להעלות בתבנית מעגלית. הוא הציג לפני קוראיו תמונות מימי הקמתה של העיר תל-אביב –  "העיר העברית הראשונה" שהלכה אז ונבנתה. למן שירי "סקיצות תל-אביביות", שנתפרסמו בעיתון  דבר בשנת 1934,  ושירי "רגעים", שנתפרסמו  בעיתון הארץ בין השנים  1934-1943, ועד לשירי חגיגת קיץ (1965) ואף מעֵבר להם. הוא הכתיר את שירי כוכבים בחוץ בכותרת "שירים שֶׁמִכְּבָר", ולא "שירים מִשכבר הימים", כי עלה בידו לִבנות בשירים אלה  גשר  אל ימי קדם – אל עולמם של גולי בבל שישבו באתר הגאוגרפי ששמו "כְּבָר" (יחזקאל ג', ט"ז) שלצִדו ניצבה לפני אלפי שנים תל-אביב הקמאית. ובמקביל, ברחוב תל-אביבי חדש, שעדיין לא נקבע שמו, זיהה אלתרמן את המאפיינים של ערי חוף קדומות מאגן הים התיכון –"זִיק יַלְדוּתָהּ שֶׁל קַרְתְּ-חֲדַשְׁתְּ, / נִצְנוּץ סַחֲרָן שֶׁל צוֹר וְרוֹמִי" (ראו שירו "צרור ציפורנים" מתוך  עיר היונה).⁷   אליבא דאלתרמן, גם ההיסטוריה בנויה במעגל אין-סופי של זריחה ושקיעה, חורף וקיץ, לידה ומוות.

אלתרמן כרך בשירו-פזמונו "דצמבר", כמו בשירים רבים שבשירתו ה"קנונית", את מעגל השנה ואת מעגל ההיסטוריה. לשיטתו – שיטה היסטוריוסופית שהגיעה אליו בדרכי עקיפין מהגותו של ההיסטוריון והפילוסוף האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו (Vico) – גם לתופעות  הנתפסות בחושים מתחומי החי והצומח וגם לתופעות גדולות ועצומות (כמו  ערים וארצות)   יש תקופות של הולדת ושל שקיעה. ביצירת אלתרמן, גם לממלכות ולעמים יש רגע של הולדת, ויש תקופות של זִקנה ודעיכה (ולפעמים גם תחייה הבאה לאחר המוות); וכך גם לאדם. לפי אמונת הקדמונים  בסוף הקיץ מת  האל הצעיר – אדוניס, או התמוז – אשר מותו הפך סמל למותם של צעירים בלא עִתם, אם במלחמה ואם מחמת אהבה נכזבת.

בשיר "דצמבר" אלתרמן מייחל לַחָדָשׁ – הן במעגל האישי, הן במעגלים הלאומיים והאוניברסליים. ובמישור האישי:  בדצמבר 1934, ערב בואה של שנה חדשה אל העולם, דומה  שאלתרמן הצעיר – שזה אך החלים מאהבה נכזבת –  ביקש לגרש מן הלב ומן הגוף את המִשקעים המדכדכים: לגרום ללב להתעטש, לשחרר את הנפש מן  התוגה ומן התעוקה – לפַנות מקום לאותם שינויים מבורכים שתביא אִתה השנה האזרחית החדשה העומדת בשער.

הערות:

1. על משקעים ביאליקאיים בשירי אלתרמן, ראו בספרי עד קצווי העברית: לשון וסגנון בשירת אלתרמן, תל-אביב 2021, עמ' 357-411. פנייתו של המשורר אל דצמבר במילים: "אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים / לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים" הכוונה אינה רק לאבחנה חקלאית – להתחזקותם בעונת הקור של אילנות שנחלשו  בקיץ, בימי השרב, אלא גם  ל"אילנות גבוהים" כדוגמת ביאליק,  שבזמן כתיבת השיר ופרסומו "קם לתחייה" וניתן היה לראות בבירור שלא נס לֵחו. בשירים אחרים הקים אלתרמן לתחייה את אד"ם הכהן, את יל"ג, את מאפו ועוד.  במילים האלה כלול גם רמז לדברי השטן "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ." המשורר החוזר משוּט בעיר ומהסתכל בה מדווח לקוראיו על הנעשה בה לאורכה ולרוחבה ומלמעלה למטה.

2. גם ביאליק השתמש לפעמים במילה 'סתיו' בהוראה המקראית המציינת את ה'חורף' שבאוצר-המילים שבפינו, וכך כתב (בקטע  גנוז הכָּלול באתר ביאליק שבפרויקט בן-יהודה) נכתב:  "בליל סתיו אחד, לעת תפילת ערבית, השגיחו בני חלם לפי תומם מחלונות בית הכנסת – והנה שלג, שלג צח ותמים, שטוח לפניהם על הארץ לכל מלוא העין."

3. בספרי  עוד חוזר הניגון (1989), עמ' 99-104.

4. "נוף",  "רגעים", הארץ, 12.12.1935.

5. ראו על כך בפרק ה-13 של ספרי עד קצווי העברית (הערה 1 לעיל), עמ' 412-444.

6. ראו בספרי  בעיר וביער: טבע ואמנות ביצירת אלתרמן (2017), עמ' 202-236.

7. על מיתוס התמוז ביצירת אלתרמן כתבתי בספרי עוד חוזר הניגון (1989), עמ' 111-121 ובספרי הלך ומלך (2010), עמ' 51-65. ראו גם מאמרו של ד"ר חזי עמיאור: "מיהם אותם הרוגי התמוזים שחודש דצמבר נותן להם כוחות גנוזים", אתר "הספרנים" מיום 18.12.2019.  https://blog.nli.org.il/sipur-december/

זיוה שמיר

* * *

איליה בר-זאב – 3 שירים

שופן-פְּרֶלוּד מס. 11

בסי מז'ור, בשמחת חיים  vivace

עִם בּוֹא הַסְּתָו, עִם נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים, נַבִּיט זֶה בָּזֶה

בְּלֹא חֲשַׁשׁ עִוָּרוֹן.

בָּאוֹר הַמֻּחְזָר, נִגַּע בִּשְׁבִיבֵי הָרוּחַ הַמְּיַבֵּב.

רְסִיסֵי לַיְלָה מַשְׁכִּימִים אֶל הֶדֶק הַמַּקְלְעִים,

אֶל גַּלֵּי הָאֲבָנִים שֶׁאֵינָן מְחַיּוֹת עַצְמָן מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר

מוּל הַשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן צָפוֹנָה.

יִתָּכֵן שֶׁכּוֹכָבִים זָרִים וּבְנֵי אֱנוֹשׁ מְאַיְּמִים עַל

כַּדּוּר הָאָרֶץ.

הַאִם אֵי שָׁם יֵשׁ חַיִּים?

בַּפַּעַם הַבָּאָה יַעַבְרוּ מֵאוֹת שְׁנוֹת חַיִּים

עַד שֶׁנְּחַשֵׁק עַצְמֵנוּ לֶאֱהֹב.

"בעקבות הזמן השרוף" – עיתון 77 – 2019

עִיר לא עִיר

פִּרְחֵי מַיִם, עָלִים מֻכֵּי טֵרוּף,

בִּסְתָו שֶׁל רְחוֹבוֹת אוֹבְדִים.

אֵד אֲדַמְדַּם בַּחַלּוֹנוֹת-

עִיר לֹא עִיר,

מִבַּעַד לַסְּדָקִים מַשִּׁיב הָרוּחַ

קוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם

יִבְבַת גֶ'ז

קוֹלוֹת מִתְרַחֲקִים.                             

נְחִיתוֹת

רָצוּי לְהִתְמַקֵּם לְיַד הַחַלּוֹן,

(מִצַּד שְׂמֹאל, מושָׁב (A.

בְּוִינָה, בְּצִדֵּי שְׂדֵה הַתְּעוּפָה,

שְׂדוֹת חִטָּה מִזְדַּקְּפִים

לְגֹּבַהּ אָחִיד,

מַצְדִיעִים.

אֵין מִילִימֶטֶר מְיֻתָּר.

מֵאוֹתוֹ חַלּוֹן בְּסַרָיֶבוֹ נִשְׁקָפִים

מִשְׁטְחֵי קְבָרִים לְבַנְבַּנִּים.

סֵדֶר מוֹפְתִי.

אֲלָפִים.

בַּדֶּרֶךְ לְצִירִיךְ הַמָּטוֹס מַבְקִיעַ עֲנָנִים

מִתְפַּלֵּל לִנְחִיתָה רַכָּה.

בְּאֶרֶץ נֵיטְרָלִית אֵינְךָ יוֹדֵעַ

כֵּיצַד תִּסְפֹּג אוֹתְךָ

הָאֲדָמָה.                                

"מעל קווי המתח" קשב לשירה, 2010.

איליה בר זאב

* * *

גדי טאוב ומייקל דוראן

להתעמת עם ארה"ב על הגרעין האיראני

[קטעים מהמאמר בעיתון "הארץ" מיום 25.3.2021]

...זו גישה ראויה לשבח. השאלה היא רק האם בנט, שר החוץ יאיר לפיד, והממשלה שהם עומדים בראשה, ערוכים להתמודד עם הקונפליקט שמדיניות זו תעורר בהכרח עם ממשל ביידן. הרי ברור שככל שיחריף העימות בין ישראל לאיראן, האיראנים יעשו כל אשר לאל ידם כדי לגרור את ארה"ב לתוכו. הם יטענו שישראל היא שליחה של ארצות הברית, ויוכלו גם להשתמש בכוחות פרוקסי כדי לתקוף מטרות אמריקאיות כפי שעשו לא מעט פעמים עד היום – הכול כדי לגרור את ארה"ב לתוך העימות. אין צורך להפליג בניחושים כדי להבין מה תהיה המטרה: לשכנע את ממשל ביידן שישראל מאיימת על הסכם הגרעין, היקר כל כך לליבו, ולשכנע את הציבור האמריקאי שישראל גוררת את ארצות הברית למלחמה.

במקרה כזה, האם יש לצפות מממשל ביידן שיצדד בישראל? אם מישהו עדיין מאמין שכך יקרה, הוא כנראה לא עקב אחרי אירועי התקופה האחרונה. האינסטינקט הראשון של ממשל ביידן ושל הצוות שהוריש לו ברק אובמה, יהיה להאשים את ישראל בהסלמה ולדרוש ממנה לרסן את עצמה.

זה הזמן להתחיל להכין תגובה ישראלית לאתגר צפוי זה. והתשובה חייבת להיות התייצבות גלויה נגד המדיניות הרת האסון של ממשל ביידן באזור. עד עכשיו ממשלת בנט-לפיד יצאה מגידרה כדי להימנע מחיכוך פומבי עם הממשל, ומקריאת תיגר מהסוג שהוביל בנימין נתניהו בתקופת אובמה, ב-2015. אמנם מאחורי דלתיים סגורות בכירים ישראלים מחו בתוקף על מדיניות ביידן, והמליצו לחזור למדיניות "הלחץ המרבי" של ממשל טראמפ. אבל בפומבי ישראל אימצה את הנרטיב של הממשל הנוכחי, לפיו היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין היא שגרמה להאצת תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. נרטיב זה הוא כוזב אפילו על פניו: גם אם נניח שאיראן לא הפרה את ההסכם בחשאי – הנחה שידוע לנו שהיא שגויה – הרי שהאצת העשרת האורניום לרמות צבאיות מיד עם יציאת טראמפ מההסכם מעידה שההסכם עצמו הותיר בידי איראן את הכלים לעשות זאת – ובמהירות רבה.

כל עוד בכירים בירושלים מעמידים פנים בפומבי שהם מקבלים את הטענה חסרת השחר הזאת, הם מונעים מעצמם לגייס את ידידי ישראל בארצות הברית נגד ההסכם. שכן, אם היציאה מהסכם הגרעין היתה טעות, איך אפשר לטעון – כפי שישראלים אכן טוענים מאחורי דלתיים סגורות – שאין לחזור אליו?

* * *

עמנואל בן סבו

ידיו של העם העתיק אוחזות בתקווה ובעוצמה, הודפות את הייאוש

באר שבע נדחקה מפני חדרה, חדרה נדחקה מפני בני ברק, בבני ברק, בנוף הגליל, קוברים את מתיהם, באוקראינה הנלחמת על קיומה ביכו את ילדיהם שהגיעו לעבוד בארץ המובטחת, להתפרנס, ואין איש יודע היכן ייטמנו סשה ודימה , בני הארץ המדממת.

 בני ברק מתפללת לא להידחק, המוות עלה בחלונה של מדינת ישראל, דופק שוב, בידו מאכלת, גודע חיים, זורע אימה, מסחרר עם שלם.

זו לא העת לפוליטיקה, לא העת לחשבונאות, לא העת להאשמה, זו העת לחשב מסלול מחדש. לפעול במלא העוצמה והחוכמה למנוע את זירת המוות הבאה.

הייאוש הוא מלאך חבלה פעיל, הייאוש מרפה, לא מרפא, הייאוש הוא מתכון מסוכן לשגרה חדשה, שגרת הטפטופים הזמנית אשר אין סכנה גדולה מההסכמה שבייאוש.

חווינו טפטופים בלבנון ובעזה, בסוריה וביהודה ושומרון, במזרח ירושלים ובמדינת ישראל, בגבולות המדינה הפרוצים.

טפטופים של קסאמים שהפכו לטילים מדויקים, בלוני תבערה, בלוני נפץ, סכינים, גרזינים, אקדחים, רובים, שנאה, הסתה, לאומנות הזוחלת לתוככי ישראל, טפטופים.

לאסוננו הייאוש חינך אותנו שאפשר לחיות עם הטפטופים, להכיל, לספוג, לקבל בהבנה, להבליג.

הייאוש חינך אותנו לקבל בהכנעה את המציאות , לראות בשב"חים דנידין, רואים ואינם נראים, לכבות שרפות גדולות בדליים מחוררים, להגיב באיפוק, איפוק זה כוח, להדק שפתיים, לקפוץ אגרוף, להרכין ראש, לבכות את המתים, להספיד במילים גדולות, לנחם את החיים, לצייץ בזעם. לשרטט תוכניות פעולה, ולהאמין שהגל הזה יעבור כמו קודמיו רק עם הרחבה של בית החיים, בו תוצאות הייאוש נחים בשלום על משכבם.

בל ניפול לייאוש , בה נסכים לטפטוף, בל תיפול רוחנו, בעם בישראל מפעמת רוח גדולה, רוח עתיקת יומין, רוח האמונה והגבורה.

אחריותנו להיאבק בנחישות בייאוש, להניח אותו אחר כבוד במחסן הגרוטאות של הכישלונות, להניע מחדש את הרוח היהודית-הישראלית, רוח התחייה, רוח העוצמה, רוח התקומה, רוח הזכות של העם השב למכורתו אחרי גלות ארוכה, ארוכה מדי.

מלחמת הקוממיות של עם הנצח לא תמה, ידו של העם השב לביתו מושטת לשלום לאזרחי המדינה היהודית הדמוקרטית, כל האזרחים, ובלבד שיהיו נאמנים לערכים המשותפים של חיים בכבוד, קדושת החיים.

אל מול הייאוש המהדהד מורא ואימה, המהדהד התכנסות והרהורים נוגים, המהדהד ריפיון וחולשת הלב והדעת, המהדהד ערעור על זכותנו על הארץ הטובה.

 חייבים לזכור תמיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנ , וכשעמים אחרים, לאומים , גויים רבים , ירדו אל תהומות הנשייה, עם ישראל המשיך כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המבקשים לאבדו ולהשמידו, למחותו מעל פני האדמה, להתקיים, להעמיד את עולם התורה , לבנות בית, לטעת עץ, לתרום לעולם , להוסיף טוב.

זה הזמן להיפטר מהייאוש, להעיר במלא העוז את הרוח היהודית-הישראלית , רוח אשר אין מי שיכול לה.

אחרי הכאב, אחרי הבכי, אחרי הנחמה, העם בישראל נחוש, חדור לחיות בביטחה במדינתו, בארצו אליה שב , ידיו של העם העתיק אוחזות בתקווה ובעוצמה, הודפות את הייאוש, ומפנות מקום לעוד שורה בסיפור היהודי-הישראלי, סיפור שלא ייתם.

ובליל האבל, כשהעם מבכה את אהובי  ,ביקשתי לחזק, בל ניתן יד לייאוש, בל נתרגל לשגרה, בל נכיל הטפטופים.

טִפְטוּפִים

הָאַקְלִים הָעוֹלָמִי מְתַעְתֵּעַ / בִּתְחִלַּת נִיסָן נִתַּךְ גֶּשֶׁם / זַלְעָפוֹת. / בְּסוֹף מֵרְץ / טִפְטוּפִים / יוֹנוֹת לְבָנוֹת כְּבָר לֹא / עָפוֹת.  / טִפְטוּפִים / טִפּוֹת אֲדֻמּוֹת יָפוֹת / עוֹטְפוֹת מַרְבָד / כַּלָּנִיּוֹת, רַקָּפוֹת. / נוֹבְלִים נוֹבְלוֹת / בְּצַעַר הַשְּׁתִיקָה / נֶעֱטָפוֹת / יוֹנוֹת לְבָנוֹת כְּבָר לֹא / עָפוֹת.

טִפְטוּפִים / לוֹרָה, דוֹרִיס, מְנַחֵם, מֹשֶׁה / הַטִּפְטוּף מַחֲוִיר מֵחָשֶׁה / הַךְ טְךָ מַכֶּה שָׁעוֹת / זוֹלְגוֹת מֵאֲלֵיהֶן נַחֲלֵי דְּמָעוֹת.

טִפְטוּפִים / וְהַחַיִּים כָּל כָּךְ יָפִים / חִוְּיַאי הַנְּחָשִׁים אוֹרֵב / שִׁירְאֵל, יַזֵּן, יַעֲקֹב אָמִיר / טִפְטוּף כּוֹאֵב / טִפְטוּף מִמֵּאִיר.

טִפְטוּפִים / סָשָׁה דִּמָּה / אֲבִישַׁי / לֹא דּוֹרוֹן, מִנְחָה וְשַׁי / רַק שְׁתִיקָה וְלֵב שׁוֹתֵת / טִפְטוּף סוֹרֵר רוֹטֵט / הַיָּרֵחַ מִתְמַעֵט.

טִפְטוּפִים / בְּבָלוֹנִים וּבַשָּׂדוֹת / שְׁחֹרִים מְפֻיָּחִים / טִפְטוּף שֶׁל  טַעַם הַחַיִּים / אָדֹם הַצֶּבַע בַּמָּמָ"ד / טִפְטוּף שֶׁל סְקָאד / מַרְגֵּמָה / וּסְתָם קָאסָם / טִפְטוּף כְּמוֹ סַם / זוֹלֵג בְּנַחַת לֹא זוֹעֵף / טִפְטוּף חַיִּים קוֹטֵף.

טִפְטוּפִים / מִשְׁתַּתְּפִים בְּצַעַר / נִחוּמִים חַדִּים כְּתַעַר / זְרוֹעוֹ הָאֲרֻכָּה תַּשִּׂיג / לַהַג מַר שֶׁל שִׂיחַ שִׂיג / אִם רוֹצִים מַמָּשׁ לִהְיוֹת / מֵעֵת לְעֵת עֲרֹךְ קְנִיּוֹת / כְּפָפוֹת יָדַיִם מִטְרִיּוֹת / כִּווּץ הַמֵּצַח וְלִתְהוֹת.

טִפְטוּפִים / הָיָה הָאִישׁ הָיְתָה הַגְּבֶרֶת / מֵהַמִּרְקָע שָׁם מְזַמֶּרֶת / שְׁלֵמוּת מַקְסִימָה וְנֶהְדֶּרֶת / הַטִּפְטוּפִים חָשְׁבוּ אַחֶרֶת / מְיֻתֶּרֶת.

וְעַתָּה לְפִרְסוֹמוֹת / מֶזֶג הָאֲוִיר נָאֶה / הַנּוֹחַ בְּכָל אַרְבַּע עוֹנוֹת / עוֹד דַּקָּה חוֹזְרִים / שׁוּב טִפְטוּפִים / מָה יִהְיֶה רוֹטְנִים / וּלְשָׁמַּיִם פִּתְרוֹנִים.

הַטִּפְטוּף יִהְיֶה לְגֶשֶׁם זַלְעָפוֹת / יוֹנוֹת לִבְנוֹת כְּבָר לֹא / עָפוֹת / לֹא סְתָם טִפָּה סְפוּגָה / שְׁלוּלִית גְּדוֹלָה / קָרְבָּן שְׁלֵמִים אוֹ רַק עוֹלָה.

טִפְטוּפִים / חַמָּה זָרְחָה / שִׁיטָה פָּרְחָה / בִּבְנֵי בָּרָק חֲדֵרָה בִּבְאֵר שֶׁבַע / לְטִפְטוּפִים מָקוֹם שֶׁל קֶבַע / קַר שׁוֹתֵק / זֵרֵי פְּרָחִים / לֹא טִפְטוּפִים / לֹא גֶּשֶׁם סְעָרָה / רַק דַּם הַמַּכַּבִּים שֶׁל הָאַחִים.

טִפְטוּפִים / נוֹפִים עוֹטְפִים / יוֹנוֹת לְבָנוֹת כְּבָר לֹא / עָפוֹת / וּמֵהַנֶּצַח מִתְרוֹמֵם / זָקֵן נָחוּשׁ / מַרְאֵהוּ כָּחוּשׁ / בְּפִיו נוֹשֵׂא צְקוֹן לִבּוֹ / יָדוֹ אֱמוּנָה לֶהָבוֹת אֵשׁ / לֹא יִכְרַע לֹא יִתְיָאֵשׁ / רַק יְמַלְמֵל מִבֵּין שְׁמָשׁוֹת / עֵת עֲשׂוֹת לֹא לַחֲשׁוֹת / יוֹנוֹת לְבָנוֹת כְּבָר לֹא / עָפוֹת / רַגְלַי זָקֵן לֹא מִתְעַיְּפוֹת / הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה אַחַי / עָם הַנֶּצַח לָעַד חַי.

עמנואל בן סבו

* * *

מנחם רהט

לא לבלוע ולא להקיא

יישובי 'המשולש' הערבים בשרון, התקועים כעצם בגרון, וחלקם משמשים בית יוצר לדאע"ש'יסטים רצחניים, עלולים לגזור על עצמם נכבה שנייה שתעקור אותם מצוואר הבקבוק

לפני למעלה משנתיים, עוד לפני שמישהו חלם שבני עוולה ייצאו בשליחות דאע"ש מאום אל פאחם, עם ארסנל שהספיק לפלוגה שלימה, כדי לרצוח ישראלים בחדרה, יזמה אמריקה של הידיד האולטימטיבי טראמפ, תוכנית שלום אזורית ושמה גדוש אופטימיות: 'שלום לשגשוג' (Peace to Prosperity). התוכנית הציעה רעיונות שונים לחיי שלום ושלווה באזורנו, בעיקר בזכות השגשוג הכלכלי שיביא בכנפיו השלום עם הפלשתינים.

התוכנית דיברה – איך לא? הרי באמריקאים עסקינן – על הקמת מדינה פלשתינית על בסיס חזון אובמה-נתניהו: 'שתי מדינות לשני עמים'. אחד מיסודותיה היה עיקרון חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית המדומיינת. הרעיון עצמו אינו מקורי, ובעבר נהגֶה גם במוחם של גורמים נוספים, לרבות בימין דאז, ע"ע איווט ליברמן, אך מעולם לא זכה לתמיכה נרחבת, לא בקרב יהודי ישראל ולא בקרב ערביי ישראל.

בעמוד 17 של חוברת 'שלום לשגשוג', מדברת התוכנית על שירטוט מחדש של גבולות ישראל: "קהילות אזור 'המשולש' (כפר קרע, ערערה, באקה אל-גרביה, אום אל-פחם, קלנסאווה, טייבה, כפר קאסם, טירה, כפר ברא וג'לג'וליה), שברובן המוחץ רואות בעצמן פלשתיניות, יועברו להיות חלק ממדינת פלשתין, וזכויות האזרח של התושבים יהיו תחת מערכת השיפוט הפלשתינית." בתמורה יסופחו לישראל שטחים ביו"ש, בהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית.

התוכנית הפנטזיונרית נתפסה כבלתי ישימה מכל הבחינות, ובראש וראשונה הביטחונית, אך גם התחבורתית (בשל היותו של 'המשולש' ציר תנועה מרכזי וחיוני לצפון), וכמובן לא היה ספק שלא תצלח את מחסומי הבג"ץ.

אולם עיקר ההתנגדות הגורפת באה מקרב ערביי ה'משולש' עצמם, שמסרבים להסתפח לא לרש"פ ולא לשום מדינה פלשתינית. הם מעדיפים לחיות אצל היהודים, להתעלק עליהם, לגזול ולשדוד אותם, ולפעמים גם לרצוח אותם.

ובאמת, מדוע שיוותרו על מנעמי הרווחה והחירות, המודרניזציה והנוחות, שמעטירה מדינת היהודים על כלל אזרחיה? – מענקי לידה וקצבאות ילדים; קצבאות אבטלה, נכות ותאונות, בריאות וזיקנה, לידה וקבורה; חינוך איכותי בחלקו חינם, לרבות העדפה מתקנת באוניברסיטאות (46% מהרופאים החדשים ב-2020 באו מהמגזר הערבי); זכייה מועדפת במשרות ציבוריות ואקדמיות; התארגנות פוליטית חופשית; תקציבי ענק העולים בהיקפם לאין ערוך על כספי המיסים שהם מעלים לקופת המדינה. מישהו מעלה על הדעת, שהמדינה היהודית השנואה עליהם, ה'פראיירית', הכנועה לגחמותיהם, אינה עדיפה בעיניהם על פני מסגרת ערבית כלשהי?

גם הנהגת הערבים בישראל מסרבת להצטייר כמי שמוותרת על הזהות הפלשתינית שהיא שוקדת להטמיע בקרב מצביעיה. ההנהגה לא תוותר על אתוס המאבק בישראל, ועל שימור האוכלוסייה הערבית במצב תודעתי של לוחמה והתנגדות.    וכך תקועים לנו ערביי המשולש כעצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.

הרעיון להפריד את ערביי המשולש מישראל כבר קרם ער וגידים במלחמת השיחרור. כשהסתיימו הקרבות מצאו עצמם כפרי המשולש בתחום ממלכת ירדן. צה"ל הצעיר לא הצליח להדוף את הכוחות העיראקיים שהחזיקו בהם. רק כשהתכנסו ב-1949 נציגי ישראל וירדן במלון השושנים ברודוס לשיחות שביתת הנשק, אזרה ישראל עוז ודרשה בתוקף ותחת איומי חידוש הלחימה, להעביר לשליטתה את כפרי המשולש מעוטי האוכלוסיה (שצמחה כיום לכדי 330 אלף נפש). זאת בטענה, שלאורך ואדי ערה עובר נתיב תחבורה אסטרטגי לצפון המדינה, והעובדה שאום אל פאחם יושבת על פיסגה אסטרטגית שהתצפית ממנה חיונית לביטחון המדינה צרת המתניים באזור זה, שרוחבן הגיע לכדי 12 ק"מ במירווח שבין קלקיליה לבין הים. בתמורה ויתרה ישראל לירדן על שטחים ליד בית שאן ובדאהרייה בדרום הר חברון.

פרט מעניין: בימים ההם, אפילו השמאל הרדיקלי הציוני בישראל תמך בסיפוח המשולש לישראל. מפ"ם, אחת מהמפלגת המרכיבות את מרצ, אף נימקה זאת בכך שללא שליטה במשולש, יאיימו תותחי הלגיון והבריטים על האוכלוסייה היהודית בלב הארץ.

עכשיו מאיימים ערבים מהמשולש על ביטחון היהודים, ומקימים בתוכם כיסי עויינות של דאע"ש, חמאס, ג'יהאד, משמרות המהפכה ושאר מרעין בישין, שרובם רדומים וממתינים ליום פקודה. חובה אפוא על ההנהגה היהודית להתחיל לטפטף רמזים, שערביי המשולש משחקים בחרב פיפיות, שהאלימות שלהם תיענה בסופו של דבר בפעילות נחושה למיגור מפלצת הטרור, ברוח מבצע חומת מגן שהתחולל לפני 20 שנה ונסתיים בניצחון ישראלי חד משמעי, אשר החזיר את הרגיעה לאזור לשנים ארוכות.

הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי כבר החל לרמוז השבוע, לאחר הפיגוע בחדרה, ש"מבצע חומת מגן לא הסתיים." ואם גם הרמזים האלה לא יובנו, עלולים ערביי ישראל למצוא עצמם אפילו במהדורה חדשה של מלחמת 48', שתמיט עליהם נכבה שנייה. אף אחד לא מבטיח שהמערכה לניקוי המשולש מטרוריסטים תתנהל בתנאי דה-לוקס. ככלות הכול, היהודים כבר למדו שעל טעות פטאלית מ-1949, לא חוזרים פעמיים.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏30.3.22

* אומה במבחן – בשעה כזו, אומה חסונה מתלכדת לעמידה איתנה ולמלחמה באוייב. בוז למי שעושים פוליטיקה קטנה ורוקדים על הדם.

* הלנו הם אם לצרינו – ערביי ישראל אינם יכולים לפסוח על שתי הסעיפים. עליהם להחליט – הלנו הם אם לצרינו. אנו מציעים להם השתלבות במדינת ישראל היהודית דמוקרטית. אין הצעה הוגנת מזאת. כעת נדרשת הנהגת ערביי ישראל להירתם בכל כוחה לעצירת מתקפת הטרור של מחבלים אזרחי ישראל. אם הם אינם איתנו במלחמתנו בטרור – משמעות הדבר שהם עם המחבלים בטרור נגדנו.

* גינוי שכזה – חד"ש הוציאה הודעת גינוי לטבח בבאר שבע. גינוי? הבא נקרא את ההודעה במלואה:

"חד"ש מגנה את הפגיעה הרצחנית באזרחים בב"ש. דרך האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי בכלל ובנגב בפרט ואינו חלק ממאבקם הצודק של ערביי ישראל נגד הנישול והדיכוי. אנו כבר שומעים את המסיתים מתכוונים להשתמש בטרגדיה כדי להצית תבערה גזענית ולהוביל לאלימות נגד אזרחים ערבים. אסור לתת להם לנצל רצח של חפים מפשע כדי להוביל לעוד אלימות."

אז מה היה לנו שם. הפתיחה – כסת"ח, חד"ש יצאה ידי חובתה בגינויצ'יק. ואז – מאבק צודק, נישול, דיכוי, גזענות, אלימות נגד ערבים וכו' וכו'. כלומר, ברור מי הצד הרע בסיפור – מי מנשל, מדכא, גזען, אלים. אגב, הנישול והדיכוי אינם בשטחים "אקבושים", כי הרי גם הנגב הוא שטח כבוש. המאבק שבשמו המחבל רצח ארבעה אזרחים צודק. אלא שיש לנהל אותו אחרת. הרי זו ממש התשתית הרעיונית לרצח הבא, שיבוצע בידי עוד מישהו שחושב שהמאבק צודק, אבל חושב שיש לנהל אותו ברצחנות.

האלימות אינה דרכו של הציבור הערבי? האם שכחנו מה קרה כאן במאי האחרון, בפרעות בזמן מבצע "שומר החומות". האם שכחנו שיישובים יהודים בנגב היו במצור וכנופיות הטרור והפשע הבדואיות שלטו בדרכי הנגב ולא איפשרו מעבר של יהודים? ומי אם לא הרשימה המשותפת ובתוכה חד"ש הסיתה לפרעות הללו?

ואם מישהו לא מבין מה לא בסדר ב"גינוי" הזה, שינסה לחשוב על "גינוי" ברוח זו למעשי הטבח של עמי פופר או ברוך גולדשטיין.

* התבטאות אומללה – "דבריי הוצאו  מהקשרם," אמר אלון שוסטר, בהתייחס לדברים שאמר בראיון לאחר הטבח בבאר שבע. כיוון שלא שמעתי את הראיון כולו, איני יודע מה היה ההקשר המלא ומה היו דבריו במלואם. גם בלי לשמוע, ברור לי שמי שטוען שהוא הצדיק את הטבח – שקרן. הרי הוא קרא לתגובה נחרצת נגד האלימות. אבל עצם הדברים שאמר, ובמיוחד בעיתוי שאמר אותם, חמורים מאוד. "אסור לשכוח שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל שגתה קשות באפליה של המגזר הבדואי" – חמור מאוד.

אני מעריך ומוקיר את אלון שוסטר, אף שלמעלה משלושים שנה אנו מצויים במחלוקת אידיאולוגית עמוקה, משני צדי המתרס בתנועה הקיבוצית – הוא מהיונים ואני מהניצים. אני מעריך אותו, כי הלב נמשך אחרי המעשים, ומעשיו הם הגשמת הציונות בהתגלמותה, ולא בדיבורים. שוסטר היה ראש המועצה האזורית שער הנגב ב"עוטף עזה" בשנים 2002-2018, הימים הקשים ביותר של מתקפות הרקטות והטרור על היישובים, כולל בימים הקשים של "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". ובימים האלה הוא הנהיג את תושבי האזור לעמידה איתנה ונחושה, לדבקות באדמתם ואף הוביל לפיתוח ולאיכלוס היישובים גם תחת אש. הוא גילה מנהיגות מופתית במבחן העליון של מנהיגות, וזכה על כך לשבחים מכל חלקי המפה הפוליטית. עוד אזכיר שהוא היה שר חקלאות מצוין. הוא הבין שתפקיד שר החקלאות הוא לקדם ולפתח את החקלאות בישראל ולא להרוג אותה, כפי שמנסה יורשו. הדבר היחיד שבו אני מתגעגע היום לממשלה הקודמת, הוא תפקודו של שר החקלאות.

אין בכל אלה כדי להמעיט בחומרת התבטאותו של שוסטר לאחר הטבח. יש לציין שאין זו ההתבטאות ההזויה הראשונה שלו, היו לו עוד מעידות מסוג זה בעבר, ולפעמים קשה להבין איך לשונו פולטת שטויות כאלו. אך אין בהתבטאויות אלו כדי להמעיט ממעשיו למען ההתיישבות והביטחון.  

* דמגוגים חסרי אחריות – למעלה ממאה וארבעים שנות התיישבות ציונית, הם למעלה ממאה וארבעים שנות מאבק על הארץ, מאבק דמים. גם ההרוגים בטבח בבאר שבע אינם האחרונים. זה מחיר הנחישות שלנו להיאחז בארץ. את האלטרנטיבה אנו מכירים היטב.

זו שעה לחוסן לאומי. וחבל שפוליטיקקים דמגוגים חסרי אחריות סוג ז', פוצחים במחולות סוערים על דם אחינו, כדי להסית נגד הממשלה ולעשות הון פוליטי. והם קוראים לעצמם... "מנהיגים".

עלובי נפש.

[אהוד: ליתר דיוק – 144 שנים, מאז ייסוד פתח תקווה ב-1878].

* הערפד – הכהניזם נבנה על דם. ככל שנשפך יותר דם, טוב יותר לכהניסטים. ולכן, לכל מקום שבו נשפך דם, מגיע במהירות הערפד הכהניסט ופורץ במחולות על הדם.

* איך לעשות זאת אחרת – האזרחים שעצרו את מסע הטבח בבאר שבע, הם אזרחים למופת, גיבורים לאומיים הראויים לצל"ש על מעשיהם. ואכן, הם זכו לשבחים מכל עבר, ובראש ובראשונה מראש הממשלה.

ואז בוצע הנוהל האוטומטי של לקיחת הנשק לבדיקה בליסטית לצרכי החקירה. יתכן שלקיחת הנשק לצרכי חקירה היא הכרח המציאות. אם כן, חשוב מאוד לעשות זאת נכון.

בראש ובראשונה, על המשטרה להודיע ליורים שהם פעלו נכון, שיש להם גיבוי על המעשה ושהמשטרה מוקירה אותם על פעולתם המהירה ומצילת החיים ובקרוב מאוד תמצא את הדרך לבטא זאת בטקס רשמי ופומבי עם צמרת המשטרה. לאחר מכן, יש לומר להם שלצורך החקירה יש צורך בבדיקה בליסטית של הנשק, שתעשה באופן מיידי והנשק יוחזר להם בתוך שעות, מיד בתום הבדיקה. עד אז, הם יכולים לבחור האם להמתין בתחנה או לנסוע לביתם. אם הם חוששים, המשטרה תאבטח אותם בשעות הללו, עד שיקבלו חזרה את הנשק.

במקביל, על המשטרה להוציא הודעה לתקשורת ברוח זו. דומני, שפעולה כזו, תאפשר מצד אחד לקיים את הבדיקה ומצד שני לא לתת לגיבורים תחושה שהם חשודים במשהו, לא ליצור בציבור תחושה שהמשטרה משפילה אותם ולא לתת לדמגוגים ורוקדים על הדם למיניהם תחמושת להסתה (למרות שהם כבר ימצאו במה להיאחז כדי לגזור קופון מהאסון, כדרכם).

* נשק צמוד – בעקבות גל הטרור, צה"ל החליט שכל החיילים יצאו הביתה עם נשק. כשהייתי חייל, בסדיר ובמילואים, היה מובן מאליו שחייל יוצא הביתה עם נשק. הנשק הוא חלק מן החייל הקרבי, ואין דבר כזה שהוא בלעדיו. רק כשבניי היו חיילים, נחשפתי לתופעה המוזרה, ההזויה, של חיילים קרביים שמאפסנים את הנשק בבסיס לפני צאתם הביתה. חיילים צריכים להיות חמושים גם כדי לתת מענה מיידי במקרה של פיגוע וגם כחלק מחינוך החייל למהותו כלוחם. יש לחזור לנוהל הישן והנכון.

ובאותו עניין – לנוכח גל הטרור, על צה"ל להחזיר לאלתר את הנשק לצוותי הכוננות ביישובי הגולן ובאזורים האחרים שבהם הנשק נלקח מן היישובים לפני קרוב לשנתיים. החשש מגניבת הנשק מופרך, כי עיקר ביזת הנשק היא דווקא מבסיסי צה"ל ולא מהנשקיות ביישובים. אם תהיה חדירה ליישוב ולא יהיה מי שייתן מענה מיידי, יהיה טבח. ואז יוחזר הנשק ליישובים. עדיף להחזירו לפני האסון.

ועדת החו"ב של הכנסת דנה בנושא וקראה לצה"ל להחזיר את הנשק לצוותי הכוננות. על צה"ל לעשות זאת מיד. מדובר בפיקוח נפש.

* תגובה ציונית הולמת – כאשר עצרת האו"ם החליטה לגנות את הציונות ולהגדיר אותה גזענות (1975), כינס רבין את ממשלתו והיא החליטה על הקמת מיידית של ארבעה יישובים חדשים בגולן. זה המקור למושג "תגובה ציונית הולמת."

האם צריך היה את ההחלטה האנטישמית באו"ם כדי לקבל את ההחלטה הציונית החשובה הזאת? לא. אדרבא, כבר היו גרעינים לארבעת היישובים וחלקם כבר ישבו באופן זמני ביישובי הגולן. אבל יש משמעות למסר, לאמירה למי שמתנכל לציונות, שהוא ישיג את ההיפך. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

האם צריך היה את הטבח בבאר שבע כדי להחליט על הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב? לא. התוכנית כבר קיימת. אולי גם עיתוי ההחלטה בממשלה על חמישה מבין היישובים האלה נקבע מראש. אבל יש חשיבות רבה למסר. יש חשיבות לכך, שמי שחושב שהוא יקפל אותנו מארצנו באמצעות טרור, ישיג את ההיפך המוחלט.

זה המענה הנכון. לא התלהמות, לא הפגנות פרועות חסרות תכלית, לא ריקודים על הדם, לא הפיכת הלוויות להפגנות פוליטיות ובטח לא הצגות דוחות כמו של הכהניסט בכנסת. כל אלה ביטויים לחולשה, לרפיסות, לבכיינות, להתפרקות החוסן הלאומי. אלו הצגות שמזמינות טרור. המענה הראוי – ציונות של "אף על פי כן." כך נהגנו מראשית הציונות וזו הדרך הנכונה.

* הציונות בהתגלמותה – לאחר ההחלטה על התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הכוללת הקמת יישובים חדשים, ולאחר ההחלטה על הקמת עיר ויישוב כפרי בנגב בשבוע שעבר –  הממשלה החליטה השבוע על הקמת ארבעה יישובים יהודים ויישוב בדואי אחד בנגב. בקרוב תובא לאישור הממשלה ההצעה להקמת עוד 5 יישובים יהודיים. זו הציונות בהתגלמותה. העלייה לארץ ישראל וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הם ייעודה של מדינת ישראל.

זו הממשלה הציונית ביותר שהיתה כאן מאז ממשלת שמיר.

* מתנגדי ההתיישבות בנגב – כאשר גוש אמונים החל את מפעל ההתיישבות ביש"ע, עמדו מולם מפגינים מהקיבוץ הארצי והשומר הצעיר וקראו לעברם: "לכו לגליל ולנגב."

היום מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם – מרצ, מתנגדים להתיישבות בנגב. שרי מרצ הצביעו בממשלה נגד הקמת היישובים החדשים.

* בנגב ייבחן העם בישראל – מן הראוי היה שפסגת שרי החוץ תיערך בירושלים, בירת ישראל. כנראה שמבחינת האורחים, טרם בשלה השעה למהלך כזה. במצב זה, קיום הפסגה בשדה בוקר, קיבוצו של בן-גוריון, מייסד המדינה והאיש המזוהה עם קיומה יותר מכל אדם אחר, הוא הברקה: זה הביטוי הסמלי ביותר להכרה בצדקתה של ישראל.

כאשר רע"ם הצביעה לפני חודשים אחדים בעד החוק להנחלת מורשת בן גוריון, הרשימה המשותפת יצאה נגדה במסע הסתה על כך שהצביעה בעד ה"נכבה". וביום הפסגה כתב "אל-אחבר" הלבנוני: "השרים הערבים צריכים להבין מה הרקע שבגללו בחרה ההנהגה הישראלית במקום הזה: עבור הציונים יש סמליות להתנחלות שדה בוקר – מייסד הישות הישראלית, דוד בן גוריון, חי בה עד יומו האחרון במטרה לעודד את ההתנחלות בנגב, ושם הוא גם נקבר," נכתב. "דבר שני הוא שהמנגנונים הביטחוניים והפוליטיים הגבירו בשלב הזה את ההתנכלות לתושבי הנגב בניסיון להמשיך את הייהוד בו על חשבון תושביו המקוריים."

אכן הם צודקים. ביום שבו ממשלת ישראל החליטה על הקמת יישובים חדשים בנגב התארחו בנגב שרי החוץ של ארבע מדינות ערביות ובהן מצרים שלחמה נגדנו בנגב. וכבר אמר בן גוריון: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו."

* אויב השלום – אחמד טיבי יצא נגד פסגת שרי החוץ בשדה בוקר. זה לא מפתיע מצד מי שהתנגד להסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, כיוון שהוא נגד שלום עם ישראל.

* ריצת אמוק פייסנית – אני מאמין שאחד ההישגים של פסגת שדה בוקר יהיה ביטול ההחלטה להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. זה חשוב מאוד ואין לזלזל בכך כלל וכלל. אך ראוי לזכור – הבעייה הזאת שולית לעומת סכנת הגרעין האיראני. וכאן ארה"ב, במדיניותה הפייסנית, דוהרת להסכם מסוכן. מסוכן לישראל, מסוכן למזה"ת, מסוכן לעולם. ומסוכן גם לארה"ב.

* קשקוש – בנט הוא ראש הממשלה הראשון אחרי אוסלו שמתנגד למדינת פלשתינאית עצמאית והוא ראש הממשלה הראשון מאז ועידת מדריד שאינו מקיים מו"מ עם הפלשתינאים.

ליהודה ושומרון הוא קורא יהודה ושומרון. אז היתה לו איזו מעידונת והוא אמר "הגדה המערבית".

אם לקשקוש הזה הם נטפלים, הם באמת לא מצאו שום עילה לתקוף אותו. והרי ברור שהחטא היחיד שלו, הוא שהוא העז להיות ראש הממשלה ולעבור על האיסור מיספר 1 של דת פולחן האישיות: "על כיסאו לא ישב זר."

* מחדל האוניברסיטה – הנהלת אוניברסיטת ב"ג השאירה באוניברסיטה סטודנטים שהקימו "משמרת צניעות" איסלמיסטית והטילו טרור על סטודנטיות בדואיות שהתלבשו "לא צנוע", עד סיכון חייהן. האוניברסיטה לא דיווחה על הסטודנטים למשטרה. נשיא האוניברסיטה הסביר שהאוניברסיטה טיפלה בפרשה באופן "פנימי".

* מודה ועוזב? – יאיר גולן: "ההליכה למחוזות של השואה היתה טעות."

אה, הוא אמר את זה על נאום זלנסקי.

* מפלגה משיחית – במאמר ב"ישראל היום" לציון שלושים שנה להקמת מרצ (מאיחוד בין מפ"ם, התנועה לזכויות האזרח – רצ ושינוי) היטיב פרופ' אודי לבל להגדיר אותה – תנועה משיחית. "הטרגדיה שלה היא שבניגוד מושלם ל'נאורות' המפלגתית הזו, לתדמית של מפלגה כל כך חילונית ומוסרית, היא תמכה במשיחיות בהסכמי אוסלו. מפלגה שהיתה אמונה על שיח של זכויות אדם וליברליזם, שלום ופמיניזם, תמכה בהבאת רב-מרצחים ללב ליבה של ישראל. אדם שלא רק פעל במודע למניעה מתמדת של סיום הסכסוך, אלא היה הגורם המרכזי להשחתת המרחב הפלשתיני, להרג מתנגדיו, לעינוי משתפי פעולה עם ישראלים, להגליית פלשתינאים מתונים, ולדיכוי כל סיכוי לכך שיהיה סיכוי לפשרה בסוף התהליכים המדיניים... גם אם למפלגה יש תדמית של 'שלום וזכויות אדם', היא עשויה להיות אינפנטילית מספיק כדי לעשות טרגדיות ולחולל קטסטרופות מדיניות בדיוק בתחומים אלו, להוביל לכך שהארץ תהפוך למרחץ דמים, שהשלום יורחק עשרות שנים, שהמיליטריזציה תתגבר, שתומכי הפשרה יתמעטו, שהקיצונים יתגברו ושהמלחמות יחודשו."

במאמר תגובה בטור שלו בעיתון, סינגר יוסי ביילין על המפלגה, שבראשה עמד. יש לציין, שעוד בהיותו במפלגת העבודה, מטעמה כיהן כסגן שר החוץ, הוא היה האדריכל של אוסלו ואח"כ של הקריסה המדינית שבאה לידי ביטוי בהצעות המופקרות של ברק לערפאת בקמפ-דיוויד. אין בו שום ספקות ושום חרטה באשר לדרך, להיפך, הוא טוען שמרצ צדקה בכל הדרך יותר מכל מפלגה אחרת והיא המפלגה שראתה יותר מכל מפלגה אחרת את הנולד.

לקרוא ולשפשף את העיניים ולא להאמין. לא להאמין שאדם כל כך מנותק מן המציאות – מילא תפקיד כל כך מרכזי בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל בשנות ה-90. הנה דוגמית לניתוקו מן המציאות – הוא חוזר על הבדיחה השחוקה, שמי שאשם במתקפת הטרור הקשה והעקובה מדם ביותר בתולדות הסכסוך, שהחלה בספטמבר 2000, היה ראש האופוזיציה אריק שרון שביקר בהר הבית. והרי היום ידוע שכבר חצי שנה לפני פרוץ המתקפה, אמ"ן הציג לראש הממשלה ברק לא רק את המתווה המדויק של מתקפת הטרור, אלא דייק אפילו בעיתוי (ואפשר לקרוא על כך בהרחבה בספרו של בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות של שמעון שיפר עם אלוף מיל' עמוס גלעד "המתריע"). מה שגרם לגלי הטרור הרצחניים היה הכנסת ערפאת וצבאו ליהודה, שומרון ועזה. מה שהוביל למתקפה של שנת 2000, שגבתה יותר מאלף נרצחים ישראלים ומוגרה רק במבצע "חומת מגן", היה פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, ברק התערטל מכל הקווים האדומים של ישראל והפך כל "לאו" של רבין ל"הן". אולם בתמורה הוא דרש הסכם שלום והכרזה על סיום הסכסוך. משמעות הדבר היתה ויתור פלשתינאי על דרישת "זכות" השיבה, שנועדה להטביע את ישראל במיליוני פלשתינאים, פסגת האסטרטגיה האש"פית. ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה של ברק ואת מתווה קלינטון המבוסס עליה והוציא לפועל את המתקפה שכבר היתה ערוכה ומוכנה (והעניק לה את שם החיבה "אינתיפאדת אל-אקצא"). כחלק ממסע הטרור, הפיצה התעמולה האש"פית את השקר שהיא תגובה לביקור שרון בהר הבית. ויוסי ביילין, אדריכל המחדל, מדקלם את השקר הזה.

אגב, נניח שזה היה נכון – אפשר לקבל את הטיעון האנטישמי שרגל יהודית טימאה את הר הבית וזו סיבה המצדיקה רצח של יותר מאלף ישראלים ושליחת עשרות מחבלים לפיגועי התאבדות רצחניים באוטובוסים, מסעדות, קניונים, מלון ודיסקוטק?

אילו יוסי ביילין היה אדם הגון, הוא היה מתנצל בפני הציבור הישראלי על האסון שהמיט עליו, או לכל הפחות מסתגר בביתו מבושה. אך ללא בושה הוא מגדיר את עצמו ואת מפלגתו כמי שראו את הנולד. ראיתם את הנולד?!

בראיית הנולד המוזרה הזאת, אפשר להיווכח בנקל באמצעות הציטוט הזה מראיון של יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26 בספטמבר 1993, פחות משבועיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

* צמא לבמות – ב-2016 נערך כנס הקמתו מחדש של "הזרם המרכזי" במפלגת העבודה, הזרם הניצי, שהיה דומיננטי במפלגה עד הסכם אוסלו. עם הדוברים המרכזיים בכנס נמנה נחמן שי. שי, לצד חברים נוספים במפלגתו, היה בין החותמים על הצעת חוק הלאום, שהיתה מרחיקת לכת יותר מהנוסח הסופי, המרוכך. ב-2018, בראיון ל"מקור ראשון", הוא אמר שאינו שמאל ואינו שמאלן והגדיר את השמאלנות – "כתם". המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה קראה להשעות אותו מכל תפקידיו במפלגה, בשל דברים אלה.

בשבוע שעבר הוא השתתף בכנס של הגוף האנכרוניסטי "יוזמת ז'נבה", תחת הכותרת הנבזית "בין קייב לרמאללה", והיה הדובר המרכזי בכנס. דומה שנחמן שי צמא לבמות. ובאשר לתוכן הבמה – הוא כבר יתאים את עצמו. אגב, לאור עמדותיו, המלצתי לחבריי במפלגת העבודה לתמוך בו בפריימריז. חשבתי שאני מכיר את עמדותיו. כנראה שהוא עצמו אינו מכיר אותן.

* יש יומן חדשות – אני נהנה להאזין ליומן הערב בגל"צ. אחרי ארבע שנים, שוב יש יומן חדשות בגל"צ. ארבע שנים הופקעה שעת היומן לטובת שעת תעמולה זולה, מתלהמת, בריונית ואלימה. ואני שמח לשמוע שוב את ירון וילנסקי כאיש חדשות, ולא כילד כאפות נזוף וכנוע של ברדוגו.

* ראוי לפרס – לפני כעשר שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בקיבוץ שער הגולן, בעקבות מכתב השחקנים שבו הודיעו שלא יופיעו בהתנחלויות. הוויכוח היה סוער, קשה ונוקב, ובמידה רבה היה זה שיח של חרשים. אני ניסיתי למשוך את הדיון למשמעות של החרם ועל כך שאין דבר זר יותר לתרבות ולאנשי תרבות מחרם כזה. הוא ניסה למשוך את הדיון לאקיבוש / נישול וכו'. לא רציתי להיגרר לדיון הפוליטי, כי העמדה שלי היא שגם לשיטתם; גם אם נניח, לצורך הדיון, הם צודקים בעמדותיהם – הצעד שלהם הוא בגידה בתרבות, בתיאטרון, באמנות; בגידה במהותם כאמנים.

השקפותיו הפוליטיות של קוטלר רחוקות ממני כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני סבור שפרס ישראל מגיע לו, כי אי אפשר להתעלם מתרומתו הגדולה לתיאטרון הישראלי זה למעלה משישים שנה. ועל כך ניתן פרס ישראל.

דעותיו הפוליטיות אינן רלוונטיות לפרס. החרמת ההתנחלויות בהחלט מעיבה על הפרס, ואף על פי כן, הוא ראוי לו. ובכלל, הגיעה השעה להפסיק עם הספורט הלאומי של סקנדל מדי שנה סביב הפרס, בשל התבטאות זו או אחרת של חתן זה או אחר. זה מריח מקארתיזם. הבה נכבד את ההחלטות המקצועיות של ועדות הפרס. ובלי הכותרות על "זעם ב..." – די עם הזעם האוטומטי, תרגיעו. שחררו.

אבל כמובן שקריאה כזו תיפול על אוזניים ערלות. אושיית התרבות הדגולה מירי רגב תצווח כהרגלה ככרוכיה, תקבל את דקת השידור המיותרת שלה, היא אינה יכולה בלי זה. ואח"כ תתחיל תחרות הצווחות של חקייניה.

* חוסר מודעות – תגובתו של עודד קוטלר על פרס ישראל שהוענק לו, שהוא קיבל את הפרס למרות שהוא שמאלני, מבטאת לא רק חמוציות והתבכיינות, אלא גם חוסר מודעות עצמית ובעיקר חברתית.

* על המפה – לפגוש גיבור ילדות זה דבר מרגש. אז את ירון זהבי אמנם לא פגשתי, אבל טל ברודי הרצה באורטל במוצ"ש. ואני מודה שהתרגשתי עוד לפני שפתח את הפה.

טל ברודי לא השתחרר כהוא זה מהמבטא האמריקאי הכבד, וגם אחרי 57 שנים בישראל, העברית שלו די עילגת ורצוצה. ואף על פי כן, יש מעט אנשים שאני חש שאנו דוברים אותה שפה כמו טל ברודי – שפת הציונות והפטריוטיות, בלי לגמגם, בלי להצטדק ובלי להתנצל.

* כנס מחקרי גליל – ב-22-24.3 נערך כנס מחקרי גליל ה-24 של המכללה האקדמית תל-חי. אני השתתפתי ביום האחרון במושב בנושא: "התמודדות עם משבר ושינוי בערי הצפון – בין פריפריה לסְפָר". הרציתי על מחקר שערכתי, במסגרת קבוצת מחקר של מכון שמיר למחקר והמכללה האקדמית תל-חי, שעסקה במיתוג ערים ותחושת המקום של תושבי הערים, בנושא המרתק: מיתוג נצרת עלית כנוף הגליל. מבין המושבים שבהם נכחתי נהניתי במיוחד ממושב ארכיאולוגי בנושא: הגליל והגולן – מסע היסטורי ארכיאולוגי בין תקופות.

* נצחונו של הכישלון – אנשים אוהבים לספר על הצלחות וניצחונות. כישלונות, אנו מעדיפים להדחיק. זאת, חרף העובדה שלעתים ניתן ללמוד דווקא מהכישלונות לא פחות מאשר מן ההצלחות. על מבצע אנטבה יצאו סרטים, אינספור ספרים, אני אישית שמעתי לאורך השנים הרצאות רבות מאוד, ומלחמות הקרדיט על המבצע, הן בדרג המדיני והן בדרגים הצבאיים, לא שככו גם כמעט יובל לאחר האירוע. להצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל הכישלון יתום. מי הולך לדבר ולספר על הטבח במעלות והכישלון הנורא והרה האסון של מבצע החילוץ? אך מי יודע אם היינו מגיעים לאנטבה, בלי הפקת הלקחים ממעלות. והרי היה גרף שיפור מפיגוע מיקוח אחד למשנהו בשנתיים שבין שני האירועים, שהיו עתירי פיגועי מיקוח.

המפגש השני בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית הוקדש לפעולות של היחידות המובחרות בצה"ל. איש שייטת 13 אל"מ (מיל') דב בר הרצה על הפשיטה לאי גרין במלחמת ההתשה. הוא פיקד על הכוח של השייטת בפשיטה וקיבל את עיטור המופת על הקרב. הוא תיאר את הקרב ולא חסך מאיתנו את הפחדים והלבטים שליוו אותו לפני הפעולה ובמהלכה. הוא אף אמר בסיום, שאינו בטוח שהמטרה של הפעולה הזו הצדיקה את מחיר הדמים הכבד. הוא סבור שחיל האוויר יכול היה להשיג אותה תוצאה לפחות ללא הפשיטה.

לאחר מכן הרצו אורי צפריר ואמנון פלד, לוחמים ומפקדים ביירת מטכ"ל – אורי על הטבח במעלות ואמנון על מבצע אנטבה. הכותרת של הרצאותיהם הייתה משותפת – "ניצחונו של הכישלון. מאירוע מעלות ועד אנטבה." אורי צפריר דיבר על תחושותיו הקשות לנוכח הכישלון הצורב והאסון הכבד, שאותם הוא תיאר בלי לייפות דבר. הוא סיפר שהוא בן להורים שורדי שואה, כל אחד מהם – היחיד ממשפחתו, ואמר שהליכתו לסיירת מטכ"ל נבעה מהסיפור שלהם ומהתובנה שאסור שנהיה שוב חסרי אונים כמו בשואה. ומראות הטבח במעלות היו בעבורו, מהבחינה הזאת, מכה בפרצוף. במסגרת ההרצאה על מבצע אנטבה, הוקרן סרט אנימציה קצר באנגלית, על אמיר, לוחם בצוות שעליו פיקד אמנון, שהתמה המרכזית בו היתה היותו בן לשורדי שואה והמשמעות של עובדה זו בתפקידו כלוחם במבצע אנטבה.

היה זה ערב מרתק ומרגש.

שלושת המרצים קיבלו כמתנה את ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".

* הצלילים עולים והלב נרעד – מופע של שלום חנוך בצנובר. האולם מלא עד אפס מקום, מבני נוער ועד הסבים שלהם. לצדו של שלום שניים מזקני השבט, מאבות המזון של המוזיקה הישראלית – אלי מגן שניגן על קונטרבס, גיטרה בס ושר, ומשה לוי (שעם השנים דומה יותר ויותר לשלום חנוך) על הקלידים ואקורדיון. לצידם שני נגנים צעירים שטרם פגשתי – המתופף עופרי נחמיה ורפאל כהן על הגיטרה החשמלית.

שלום פתח בשישה שירים חדשים, מתקליטו החדש. צריך הרבה ביטחון עצמי לפתיחה כזו, עם רצף של שירים בלתי מוכרים. "לשירים האלה הקהל מקשיב. לשירים המוכרים אתם כבר לא מקשיבים. אתם שרים." אח"כ הוא עודד את הקהל לשיר את שיריו המוכרים מכל הזמנים.

גדלתי על שלום חנוך, או אולי נכון יותר שגדלתי עם שלום חנוך. וכל שיר זרק אותי לתקופה אחרת בחיי, שבה הייתי בהופעה או קניתי את התקליט. החל ב"אדם בתוך עצמו" ב"צוותא", בשנות השבעים, ליל אהבה בצמח, "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח" בפארק הירקון בשנות השמונים, "יציאה" ביקב הגולן ועוד מופעים רבים; כנראה שהוא הזמר שצפיתי במספר ההופעות הרב ביותר שלו. ובשנים האחרונות – מופע בפארק ראשל"צ שחלקו השני היה מופע האיחוד של להקת "תמוז" והמופע המשותף עם מתי כספי באמפי-שוני. ושירי הסיום במופעים לזכר מאיר אריאל. הלכתי להופעה עם בתי הצעירה שבגילה הלכתי ל"אדם בתוך עצמו" ועם בני האמצעי שבגילו צפיתי ב"מחכים למשיח", וכל כך נהניתי לראות אותם מכירים ושרים את השירים שנולדו שלושים שנה ויותר לפניהם.  

המופע היה מצוין, הנאה גדולה. אושר של ממש. גם הקהל הגולני היה נהדר ושלום חנוך ממש התמוגג. ובתחושה שלי – גם אריק איינשטיין ומאיר אריאל היו שם.

* ביד הלשון: עשהאל - אחד משני האזרחים שחתרו למגע, פעלו בגבורה, חיסלו את המחבל ועצרו את מסע הטבח בבאר שבע, ששמו טרם פורסם (היורה השני, בעל החולצה האדומה) הוא תושב היישוב הקהילתי התורני עשהאל שבמועצה האזורית הר חברון.

עשהאל הוא יישוב בחבל יתיר, הממוקם בדרום יהודה, בין הנגב להר חברון. היישוב נישא לרום של 680 מ' וצופה על יער יתיר, היער הגדול בישראל והגדול בעולם שניטע בידי אדם באזור חצי מדברי. היישוב עלה לקרקע לפני עשרים שנה, ב-2002. שני הגרעינים הראשונים שעלו לנקודה נטשו אותה בשנים הראשונות. הגרעין השלישי שמנה תחילה שתי משפחות עלה לקרקע ב-2012 והפך אותה ליישוב של קבע, המונה 84 משפחות ו-250 ילדים. היישוב קלט בתוכו משפחות רבות מעקורי גוש קטיף.

היישוב נקרא על שמו של עשהאל בן צרויה, מגיבוריו של המלך דוד, אחיהם של יואב, שר צבאו של דוד ואבישי. על פי דברי הימים, צרויה הייתה אחותו של דוד, כלומר עשהאל ואחיו היו אחייניו. עשהאל נרצח בידי אבנר בן נר, שר צבאו של שאול. כנקמה, יואב בן צרויה רצח את אבנר. "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה." (שמ"ב ב', י"ח).

אורי הייטנר

* * *

אהוד: לקראת הפסח ובחול המועד, אל תערכו קניות במרכולים, שהקופות שלהם מנועות מלחשב את מוצרי ה"חמץ" המכוסים במחיצות נייר במדפים. קנו רק במרכולים ובחנויות שאינם נכנעים לכשרות! – ודאגו לצייד כל חייל ובן-משפחה במוצרי מזון פרטיים שימנעו ממנו לרעוב בפסח!

* * *

נעמן כהן

קטסטרופה או פורצ-אטק

במלחמת העולם הראשונה בחזית המערב ישב יהודי בחפירה בקו החזית, ופתאום קפץ וצעק: "התקפת גזים!" – ובאמת היתה. שאלו אותו: "איך בדיוק, דווקא אתה היהודי, ידעת שתהיה התקפת גזים?" – "זה פשוט," הוא ענה, "קיבלתי טלגרמה שכתוב בה: 'קטאסטרוף', ואני רגיל לקרא מימין, לכן קראתי: פורצאטאק..."

"תקע בשופר גדול לחרותנו":

מסתבר שתהליך השחרור הלאומי של עם ישראל ותקומתו בארצו היה מלווה בפורצ-אתק.

הסופר אהוד בן עזר התרשם מאוד מעוצמתו של בן גוריון וכך מתאר את הפגישה ביניהם: "תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!"

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01134.php

רושם הפורצ-אתק היה כה גדול שהקטע גם נכנס לרומן:

אהוד בן עזר, סוליות החשיש החסרות לבן-דודי אבנר, ששמע את בן-גוריון מפליץ:

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01685.php

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01434.php

והנה מסתבר שעוצמת הפורצ-אתק של בן גוריון, הרשימה גם אחרים.

"פעם כשאבי הלך באלנבי הוא היה צריך להשתין," מספר יצחק לבני יליד לודג', "הוא חיפש חצר, אבל לא היה נעים לו. זה היה קרוב לרחוב ברנר, והוא החליט לקפוץ לבית ברנר. כשהשתין שם, הבחין שהאיש שמשתין לידו הוא בן גוריון. תוך ההשתנה נפלט לבן גוריון – ודאי לא בכוונה, אלא ששחרור ההשתנה שיחרר קצת יתר על המידה גם מאחור — פוֹרְץ קצר ואטום, כמו ששומעים דרך הקיר כשעוברים ליד בית שימוש, או ירייה מאקדח עם משתיק-קול בסרט גנגסטרים, טמבלי סגור כזה, קטום כמו תפוח אדמה חתוך באמצע, לא גבוה ומודגש כמו הקול של בן גוריון כשנאם. הורגש שזה יוצא מתחת תקיף וגם קצת קְווֶצִ'י, מושטח כלביבה תפוחה סדוקה לאורכה בַחצי, בתוך המכנסיים חסרי הגיזרה, מרוב ישיבה בישיבות הסוכנות והמפלגה. אבי היה נדהם ונבוך מאוד. הדם כאילו ברח מגופו מרוב מבוכה. הנה הוא באופן אמיתי, בחיים, בסיפור הישן על מלכת אנגליה שלא מפליצה.

"אבי לא העז לפזול אבל ראה כפי שאפשר לראות, גם כשמביטים קדימה, היה נדמה לו שבכל זאת בן גוריון נבוך — לא נעים! ואולי יש גם ריח ומרגישים. זה התבטא בקשיות הכתפיים של בן גוריון בתוך הכותפות המרופדות של הז'קט עם צווארון החולצה הלבנה הפתוח מעליו.

"אך זו היתה ודאי קשיוּת המבוכה של אבי עצמו, שרק נדמתה לו שהיא של בן גוריון. הוא עמד מחזיק בשמעֶקעֶלעֶ ומרוכז במקום שהוא הזרימה שבשמעֶקעֶלעֶ, אך המקום נמצא, מבחינת מבטו, בקיר שמקדימה. היתה בו הרבע-התקרשות של אדם כשהוא עומד ומשתין, שנעשתה, כשבן גוריון הפליץ, להתקרשות מלאה."

(יצחק לבני, "פעם אבי ובן גוריון", הארץ תרבות וספרות, 25.3.22 (הכותרת באינטרנט "הנהו באופן אמיתי בחיים סיפור על מלכת אנגליה שלא מפליצה")

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.10689926

"תקע בשופר גדול לחרותנו"

ב-1951 ערב הפילוג נחוג חג חצי יובל לקיבוץ גבת. המורה למוסיקה תושב גבת אברהם דאוס (אשתו אלזה קנטור איירה את "בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין) חיבר מוסיקה לקנטטה  שעליה קיבל את "פרס אנגל" מטעם עירית תל אביב. מ"מ ראש העיר – לבנון, העניק לו את הפרס: 650 ל"י. בקנטטה בוצע שיר, שהושר מאז מדי שנה בסדר הפסח בגבת. המילים מהמקורות. הלחן אברהם דאוס:

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ

וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ

וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים

וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ

וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה

וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ

בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=938&perf_id=23747

אבות ובנים (1)

אבא קובנר: "אל נלך כצאן לטבח!"

הבן, מיכאל קובנר: "נלך כצאן לטבח." – "אם הייתי מפקד בצבא הייתי הולך למי שמעליי ודורש ממנו שיעדכן את הפוליטיקאים שאם יוצאים לפעולה גם אם ייהרג ילד אחד אני מניח את המפתחות. מבטל את הפעולה."

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.10680735

אבות ובנים (2)

חיים ברלב ברצלובסקי-דיבר לאט.

בנו, עומר ברצלובסקי בר-לב, מדבר שטויות:

1. "נביא את הרוצח (שכבר חוסל) לכלא.

2. לא נשקוט ולא ננוח עד שנביא את המבריחים לכלא: (קריצה) ופיטור הדובר למרות שאישר את הציוץ בגינו פיטר את הדובר בתירוץ של "לא שמתי לב מה אישרתי":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736603&forum=scoops1

3. ״התחלתי לאלתר ובכלל לא שמתי לב למה שאמרתי בקטע של המחבל הנרצח שיובא לדין וכל היתר היסטוריה.״ (כלומר לפי בר-לב האזרחים שחיסלו את המחבל הם רוצחים).

https://www.0404.co.il/?p=806093

ממש מפחידה עוצמת הניתוק מהמציאות, אולי תחילת דמנציה, של השר האמור לדאוג לביטחון הפנים.

ערביי ישראל בדרך לנכבה חדשה?

דומה שהטרור המבוצע ע"י הערבים אזרחי מדינת ישראל נגד היהודים מתחיל להידמות למלחמת האזרחים בתחילת מלחמת השחרור לפני פלישת צבאות ערב, מלחמה שתוצאתה ההכרחית אם לא יושם לה קץ, היא נכבה חדשה.

מיעקוב אבו-אלקיעאן מועמד תל"ם מפלגתו של של משה סמולינסקי-יעלון למוחמד ע'אלב אחמד אבו אלקיעאן, הרוצח מבאר שבע

דומה שבקריירה הפוליטית ההזויה של משה סמוליסקי-יעלון, ושלל האנשים שבחר לעצמו להיות לצידו חברי כנסת (שנטשוהו) לא היה נבחר כאיש העסקים הבדואי, יעקוב אבו-אלקיעאן, שבזמן הפרעות נשבע לשפוך את דמו למען מסגד הקצה, ועתה הואשם במגע עם סוכן חוץ ומסירת ידיעה לאויב האיראני.

https://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.9991903

מסתבר שקביעת רם בערק-בן-ברק שנציגי ציבור ערבים לא ימסרו מידע לאויב הופרכה.

והנה בכאילו פרודיה סטירית על גולדה שנהגה בנאומיה בנושאים שונים לומר: "אני מזועזעת" מיד הצהיר משה סמולינסקי יעלון שהוא "מזועזע."

מאותה חמולה הגיע גם המחבל הרוצח מוחמד ע'אלב אחמד אבו אלקיעאן, אשר היה תומך דאעש וריצה בעבר מאסר בכלא.

סגן שר הביטחון אלון נתן שוסטר מיד רץ להצדיק את רצח ארבעת היהודים בבאר שבע באמרו ש"אסור לשכוח שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל שגתה קשות באפלייה של המגזר הבדואי."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736043&forum=scoops1

אלון נתן שוסטר, הקיבוצניק ממפלסים, למרות "האפליה, החיובית שקיבל," לדבריו, לא יזכה לעולם להיות בעל וילה מפוארת כזו השייכת לרוצח מוחמד ע'אלב אחמד אבו אלקיעאן, קל וחומר לא לווילה מפוארת של אחד מעשירי הארץ יעקוב אבו-אלקיעאן שותפו לשעבר של סמולינסקי-יעלון.

המאבק אינו מאבק מעמדי והרצח אינו בגין מלחמת מעמדות כפי שהאקטיביסטים הפרו-איסלמיים (הקרויים משום מה שמאל) משקרים תמיד, המאבק הוא של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי ההולכים בעקבות דברי  מוחמד שרצח כל היהודים הוא תנאי לגאולה. כן גם של עולים מארגנטינה כאלון נתן שוסטר.

בגנות הניטרול ובזכות החיסול

איני יודע מי המציא את המילה הנואלת "נטרול" שהחלה להתפשט בתקופה האחרונה. אין להשתמש במילה לא ברורה זו. על תקשורת לדווח במילים ברורות אם המחבל חוסל או נפצע, או נכנע. אי אפשר לנחש זאת מהמילה "המחבל נוטרל."

גינוי מן השפה ולחוץ

גינוי המחבל הרוצח מבאר שבע נשמע צבוע ממנצור עבאס וואליד טהא המחבקים את ראאד סאלח המטיף לרצח יהודים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736267&forum=scoops1

אי אפשר לחבק מי שמטיף לרצח יהודים ולגנות מי שרוצח.

אחמד כמאל אחמד א-טיבי המסית לטרור

אחד המסיתים האחראים לטרור הערבי הוא אחמד כמאל אחמד א-טיבי. אחמד טיבי מגדיר את עצמו "הומניסט" וב"הומניזם" שלו לחבק את המחבל שרצח את משה תמם הוא "מעשה הומניסטי":

https://mobile.twitter.com/keslasy/status/1379463207534923786

אחמד טיבי מזדהה עם אמנת החמאס הקוראת לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים בעולם:

https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E

אחמד טיבי מסית נגד היהודים והקהל עונה לו: חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב:

https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4

אחמד טיבי מהלל את השהידים:

https://www.youtube.com/watch?v=07Hvd1Z4_TY

אחמד טיבי מהלל את הרוצח הסדרתי הג'יהאדיסט מרואן ברגותי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" ("כתאאב שוהאדת אל אקצה")

https://www.youtube.com/watch?v=u1A-8VS0Szg

אחד השותפים היהודים שלו להסתה הערבית לטרור הוא שר התקשורת, יועז הנדל (סוחר ביידיש) ממפלגת הוונדטה, שבעבר מנע הקמת ממשלה עם הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) – הפך עורו וכהנדל (סוחר) טוב, מכר את ערכיו תמורת השררה והכבוד. "אחמד טיבי," הצהיר יועז הנדל, "אינו תומך טרור":

https://twitter.com/KalmanLiebskind/status/1407251527996149763

רבי יהושע בן לוי אמר: "כסף מטהר ממזרים" (בבלי קידושין ע"א א'), אצל יועז הנדל "שררה מטהרת מחבלים."

איימן עאדל עודה מצדיק את הטרור

איימן עאדל עודה, האחמדי, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מזדהה עם הטרור המוסלמי-סוני ואומר על העלייה בגל הטרור בחודש הרמדאן: "יש לעם הפלסטיני זכות להתקומם." 

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736858&forum=scoops1

הפרקליטות מטהרת את איימן עאדל עודה מהסתה

בניגוד למנצור עבאס המחבק את ראאד סאלח, יו"ר המפלגה היריבה, "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)" – האחמדי הכופר, איימן עאדל עודה, דווקא מבקר אותו, ולא על ההסתה שלו נגד ישראל, ולא נגד רצח יהודים.

ומה הביקורת? עודה מתח ביקורת על ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (הסונית) שזילזלו במזכ"ל תנועת חיזבאללה, חסן נסראללה (השיעי), על רקע פעילות הארגון בסוריה לצד בשאר אסד (העלאויי). עודה תהה כלפי ראשי הפלג: "האם אתם רואים בו חץ איראני מורעל ותו לא?"

בנוסף, ח"כ עודה גם ביקר אותם על שהשמיטו את תוארי הכבוד של נסראללה – "שייח'" ו"סייד". בדבריו העלה עודה על נס את מנהיג חיזבאללה, ש"הציג מודל התנגדות ייחודי," וכתב כי הוא "ראש התנועה נגד הכיבוש הישראלי ומי שניצח אותו בשנת 2000 והוכיח את עצמו במקצועיות ובהקרבה בשנת 2006." עודה הוסיף במאמר כי נסראללה "הקריב מאות שהידים, ובהם בנו בכורו."

פרקליטות המדינה החליטה כי תמיכה בחיזבאללה במאבקו לחיסול ישראל אינם בגדר הסתה. מתברר כי לפרקליטות המדינה מותר להסית נגד יהודים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736597&forum=scoops1

טעות גדולה

איברהים אגבריה, המחבל הרוצח מאום אל פאחם, יצא ב-2016 מהארץ לטורקיה במטרה להגיע לסוריה ולהצטרף לדע"ש, הוא נעצר והוחזר לישראל. הפרקליטות דרשה להטיל עליו בין שנתיים לשלוש שנות מאסר. השופט אהוד קפלן מהשלום חדרה חשב אחרת: רק 18 חודשים. הנימוקים: גיל צעיר, חרטה ו"היותו בן למשפחה נורמטיבית."

https://rotter.net/forum/scoops1/736735.shtml

טעות. אסור היה להחזירו. צריך היה לכבד את רצונו לחיות בסוריה. מדינות רבות במערב אינן מתירות למתגייסים לדעא"ש לחזור. יש ללמוד מהן.

מפעל הכשרות

לאחרונה מתנהל בארץ מסע הסטה, הסטת הטרור הערבי-מוסלמי אל דעא"ש. דעא"ש אשם, כל השאר כשרים.

אסור לטעות. אין בארץ דעא"ש, יש טרור ערבי-מוסלמי רגיל. ביחס לרצח יהודים אין כל הבדל בין טרוריסט רוצח של החמאס, של הג'יהאד האיסלמי, או של ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה" (כתאאב שוהאדת אל אקצא) מיסודו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, (המחבל הרוצח בבני ברק, דיא חמארשה מיעבד, משתייך לארגון) – לבין מי שאומר שהוא מדעא"ש. כולם זהים לחלוטין. המשותף לכולם שנאת ישראל והיהודים. אם היה שוני היו אנשי דעא"ש אמורים לרצוח ערבים כופרים. למשל את האחמדי הכופר עודה, ולא יהודים, אבל עובדה שהם פנו לרצוח יהודים.

הפתטיים ביותר הם הערבים המשקרים ואומרים כי דעא"ש זה לא איסלם, ואפילו מנוגד לאיסלם, למרות שעובדתית דעא"ש ואל-קעידה לא עשו דבר שמוחמד לא עשה לפניהם או הטיף לו. הם הרי רק מחקים אותו מן היסוד, והולכים בדרכו לפי תורתו.

מפעל הכשרות של בלינקן

ועידת שרי החוץ בשדה בוקר הסתיימה ללא ביקור בביתו או בקברו של בן גוריון, אפילו מזכיר המדינה היהודי בלינקן לא עלה לקברו, המסר היחידי שיצא מהוועידה הוא שמשמרות המהפכה אינו ארגון טרור. אנתוני ג'ון בלינקן, מזכיר המדינה האמריקאי, טען ב"שיחדש" אורוואליאני טיפוסי כי משמרות המהפכה אינו ארגון טרור, אלא "ארגון שיש עליו סנקציות".

https://www.ynet.co.il/news/article/hyqi09pfc

"מלחמה היא שלום; חירות היא עבדות; בערות היא כוח." חבר המפלגה המקיים את עקרונות הסוצאנג אמור להיות מיומן ביותר ב"דוחושב" (doublethink).

זה כמובן מתכתב היטב עם שפתו של נפתלי בנט.

אנטישמיות רוסית בארץ

בהפגנת תמיכה בפלישת פוטין לאוקראינה שנערכה בנתניה צעקו המפגינים: ''זלנסקי, אתה הבושה של העם היהודי, חתיכת אפס":

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736437&forum=scoops1

הדרישה הצודקת היחידה של רוסיה מאוקראינה

הדרישה הצודקת היחידה של רוסיה מאוקראינה היא להוציא אל מחוץ לחוק קבוצות ניאו נאציות באוקראינה ושינוי שמות רחובות על שם משתפי פעולה עם הנאצים (רוצחי יהודים) במלחמה נגד בריה"מ, ובמסגרת זו הם מפרסמים מעשי טבח של האוקראינים ביהודים:

https://rotter.net/forum/scoops1/735872.shtml

הבוּרוּת של אילת בן-שאול שקד

שרת הפנים, איילת בן שאול-שקד, התייחסה לדבריו של זלנסקי בפני הכנסת ואמרה כי "אוקראינה שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי." שר השיכון ולדימיר זאב בוריסוביץ אלקין, טען מולה ובצדק, שזו בורות היסטורית מוחלטת. אכן היו אוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, אבל לא היתה קיימת אז מדינת אוקראינה.

https://www.ynet.co.il/news/article/hkitdwizq

נפתלי בנט צודק

איילת בן שאול-שקד אמרה על דברי נפתלי בנט, שכינה את יהודה ושומרון ''הגדה המערבית" – '"אני מעריכה שזו טעות."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=736598&forum=scoops1

אבל היא טועה, ונפתלי בנט צודק. חיפה, יפו, עכו, תל אביב, יהודה ושומרון, ורצועת עזה, הן באמת בגדה המערבית (של הירדן). דגניה, ורבת עמון הן בגדה המזרחית (של הירדן, השם התנכ"י: "עבר הירדן"). לפי אללה, אלוהי הערבים, ארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת לעם ישראל ולא לערבים ולא לפלישתים או ליבוסים. (קוראן סורה 7 פסוק 137)

היהודים הם הנאצים החדשים

שר הספורט הפלסטיני, ג'יבריל רג'וב, הצהיר במרוץ המרתון של בית לחם כי "יש לאכוף את החוק הבינלאומי על הפרצוף המכוער של הנאציזם כלומר הציונות הם הנאצים החדשים שמנסים לחסל את העם הפלסטיני. הגיעה העת לגרש אותם."

https://rotter.net/forum/scoops1/735982.shtml

לידו עמד נציג האיחוד האירופי שהנהן תוך הסכמה לדבריו.

נשיא מצרים ממשיך להשפיל את ישראל

ושוב פעם (למרות ההתנאות של נפתלי בנט) ממשיך נשיא מצרים עַבְּד אֶל-פַתָּאח סַעִיד חוסיין חַ'לִיל אֶ-סִּיסִי להשפיל את ישראל. את כל ראשי המדינות כולל את אבא של מאזן הוא מקבל בארמון הנשיאות בקהיר ורק את ראש ממשלת ישראל בחצר האחורית שלו בשארם. עד מתי תסכים ישראל לספוג את ההשפלה ולראות בעצם הפגישה הישג גדול.

משה איבגי טרם החזיר חובו לחברה

הצדקנים הצבועים הכאילו מוסרניים התומכים בשובו של משה איבגי לתיאטרון ולקולנוע, מנמקים את טענתם בכך שאיבגי החזיר את חובו לחברה. ולא היא.

מעבר לעובדה שעל עבירות המין שעשה הוא קיבל עונש מגוחך ביותר, החטא של איבגי גדול בהרבה. מבלי לזלזל חלילה בחומרת חטא עבירות המין, איבגי מנע פרנסה קרי עבודה במקצוע מכל אישה שלא נעתרה לו לסיפוק תאוותיו. עד שאיבגי לא יבקש את סליחת כל הנשים בהם פגע (ולא רק אלו המופיעות בכתב התביעה נגדו) ולא יפצה אותן על הסבל שעברו, ועל אובדן ההכנסה שגרם להן, הוא לא השיב את חובו לחברה, ואסור לו להופיע בתיאטרון או בקולנוע.

למי שייכת השואה?

אביהו מדינה: "למה להפסיק לדבר על קיפוח אם זה כואב? השואה עברה כמעט לפני מאה שנה ואתם עדיין מדברים על זה כי זה כאב לכם (ולא לי)."

("סוף שבוע", ידיעות 25.3.22)

(בירור עובדות: תימן לא לחוף הים התיכון ואין בה מוסיקה ים תיכונית, השואה היתה לפני 77 שנה)

פרס ישראל לבהמה?

יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"

"נכון מאוד," השיב לו החמור, "זו באמת חזירות!..."

מוחמד אמר שהיהודים – חמור נושא ספרים, וקופים וחזירים שיש להרוג.

בצלאל סמוטריץ' אמר כי הלהט"בים הם בהמות ואירגן את מצעד הבהמות.

עודד קוטלר אמר שמצביעי הליכוד הם בהמות אוכלות קש וגבב (איפה הפמניסטיות שתצעקנה על "גבב" הזכר במקום "גבבה" בנקבה?)

מי שעושה דה-הומניזציה לבני אדם ומגדיר אדם כבהמה מן הסתם בטוח שהוא אינו כזה כי אחרת לא היה מגדיר אחר ככזה. ההשוואה לא אומרת דבר על המושווים, אלא רק על המשווה.

מה שבטוח הוא שאם עודד קוטלר היה אומר למשל שהערבים הם בהמות – שום הישג תרבותי לא היה מזכה אותו בזכות לפרס ישראל בעיני אלו המחזיקים מעצמם "הומניסטים".

הזיות

ידועה האימרה "זָקֵן משול לילד". הכוונה היא שבגיל מבוגר מתמעטת תבונתו ועצמאותו של אדם. מקור האימרה בלטינית: senex bis puer (זקן הוא ילד כפול שתיים).

יש זקנים שיותר משהם דומים לילדים הם דומים יותר לנערים בגיל ההתבגרות עם יכולת להגיע לסיפוק עצמי מהזיות. אחד מהם הוא עיתונאי "אל-ארצ'י" בדימוס, האקטיביסט הפרו-איסלמי הוותיק, עקיבא אנגלרד-אלדר, בן ה-77 שעדיין כנער מתבגר הוא מלא הזיות המביאות לו סיפוק.

העובדה שישראל לא קיבלה את יוזמת השלום הערבית (נסיגה לגבולות 4 ביוני 67' ומדינה פלשתינאית עצמאית שבירתה ירושלים ופתרון צודק לבעיית הפליטים על פי החלטת עצרת האו"ם 194 שיהיה מוסכם על ישראל) – היא לדעתו "החמצת המאה". ולכן הוא כותב "ההשוואה לפלישה של רוסיה בהנהגת ולדימיר פוטין לאוקראינה היא על אחריותם של הקוראים."

 (עקיבא אלדר, "20 שנה ליוזמת השלום הערבית החמצת המאה (של ישראל)", "הארץ", 25.3.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10696358

לפי עולם ההזיות של אנגלרד-אלדר – סוריה לבנון, איראן, אש"פ, החמאס, מקבלים את היוזמה הערבית, ורק ישראל לא. אז נלך לשיטתו, נניח, רק נניח, (מה שמעולם לא יקרה) שאבא של מאזן ("לעולם לא אכיר בישראל כמדינה יהודית") – חותם על הסכם שלום עם ישראל, איזה ערך יש לחתימה שלו, ולהסכם איתו, בשעה שללא צה"ל אין אבא של מאזן, אלא החמאס. זה הפרדוקס הגדול. עם צה"ל אין שלום, ובלי צה"ל אין שלום. יכול אנגלרד-אלדר לשעשע את עצמו כרצונו בהזיות ולהגיע לסיפוק כנער מתבגר אבל המציאות שונה מההזיה.

קבלת התוכנית ע"י ישראל היתה לא רק "החמצת המאה" אלא אסון המאה. הפתרון היחידי האפשרי הוא פשרה טריטוריאלית ע"פ תוכנית אלון-רבין-טראמפ.

נעמן כהן

* * *

אהוד: ממשלת 'רק לא ביבי'

קיימת בזכות רע"ם

שקיימת בזכות קולות הבדואים בנגב

הידד לבלפוריאדה שהביאה אותה!

ותודה למוסד לביטוח לאומי של מדינת ישראל

שגידל בקצבת ילדים את הרוצח הבדואי בן ה-33

מוסד שיפרנס גם את חמשת יתומיו!

היש עוד מדינה בעולם

שמממנת את גידול אויביה ורוצחי אזרחיה?

[סוף ציטוט, ותגובה:]

ללא התייחסות לצד פוליטי כלשהו –

חברי הכנסת שנבחרו ו/או חבר ממשלה צריכים לשנות את החוק

קרי – אזרח ישראלי שיעסוק בחבלה או ברציחה כמחבל –

הוא יאבד באופן אוטומטי את אזרחותו וזכויותיו

וכל בני-משפחתו מדרגה ראשונה יגורשו מיידית מהמדינה.

ביתו ורכושו יחולט מיידית לצורך פיצוי המדינה והנפגעים.

אנא פרסם.

קורא מסור

נ.ב. גילוי נאות – מחבל ישראלי פצע את בני בפיגוע התאבדות.

* * *

בימת מופעי הספרות

צוותא, אבן גבירול 30 תל אביב

אוקראינה, ארץ חורגת

ימי אוקראינה בספרות עם ישראל

שלום עליכם, טשרניחובסקי, שלונסקי, רחל, יעקב שטיינברג, יעקב אורלנד,

אורי צבי גרינברג, איזק באבל, ז'בוטינסקי, ל. שפירא ויוצרים יהודיים אחרים כתבו באוקראינה ועל אוקראינה. נופי קייב, ז'יטומיר, אודסה ומקומות רבים שהיום בחדשות הם חלק מספרות עם ישראל.

כהזדהות עם הסבל באוקראינה נעלה מופע ספרות שבו נטעם יצירות מופת מן העבר היהודי בגלות אוקראינה.

על הטוב ועל הרע, "תבנית נוף המולדת" כדברי השיר של טשרניחובסקי, לצד תיאורי פרעות בשירת אורלנד ובשירים וסיפורים של יוצרים רבים אחרים.

בהשתתפות: פרופ' אברהם נוברשטרן, ד"ר רוחמה אלבג,

השחקנים: יעקב איילי, אילה זילברמן, יואב יפת ועוד.

שירה: אסתי נסים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו.

צוותא, יום שלישי, ד' בניסן תשפ"ב, 5 באפריל 2022 בשעה 20:00,

באולם צוותא 2.

כרטיסים בקופות צוותא 03-6950156 ובאתר צוותא.

מחיר 69 שקל, למקבלי הודעה זו: 49 שקל בהצגת קוד הנחה: 708

(האולם קטן. מספר המקומות מוגבל).

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים

המתרקמים בארץ-ישראל

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

 ...הדברים האלה נודעו לי מפיו בחדר המבודד, בבית-החולים איכילוב, כשגופו החל בוגד בו ומתערער, וסכנת הידבקות ריחפה על כל הבאים עימו במגע. תוגתי חסר-המזל. כל אותו לילה שוטט בוואדי הגלילי, רגליו ניגפות בסלעים והרובה משתלשל כידית-מתכת הקשורה למותניו. ענפים היכו בפניו ושרטו. דימה לשמוע קריאות של חיות-טרף.

באמצע הלילה נתחלף מזג-האוויר החמסיני-חורפי, המעיק – בגשם שקט, כבד וחם. רטוב מזיעה וטיפות גשם, מצא לו מיסתור במיכלאה עשוייה פחים וקרשים, שבה רבצו, מנומנמות, כתריסר פקעות צמר גדולות, נושמות, הוא נדחק ביניהן, באבק, בריח הזבל ובסירחון האופייני לכבשים, וטוב היה לו במחיצתן, כי עכשיו מותר האדם מן הבהמה, אין.

ואולם לאחר שעה קלה, הרטיבות החלה מצמררת את עורו, ובגדי-העבודה הצבאיים, המטונפים, נראו לו כסד לח, כמין מכשיר-עינויים מתכווץ שנועד לצמק את גופו ולהורגו. אפילו הכבשים לא יכלו להושיעו. הוא נצמד בכל כוחו לכבשה אחת, ורגע חלף בו רעיון – להתייחד עימה ואחר-כך לשלוח כדור בראשו! – אך לפיתתו בצמרה גרמה לה להתחיל לפעות בקול, מה שהביא את תוגתי לקפוץ מיד החוצה ולברוח כל עוד נפשו בו. נדמה היה לו ששמע קולות מן הצריף הסמוך, שנתגלה לו בדמדומי הבוקר.

את הרובה שכח בין הכבשים.

הוא רץ, רץ, צרח, "גלדיס ימח-שמך! בפעם הבאה אני אהרוג אותך גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות! יא ח-ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – אני אהרוג אותך, גלדיס, שיהיה לך סרטן באשכים, כינמת הבושת, קַרְצִינוֹמָה ופְסוֹרְיַאזִיס על הזין! יא ח-לי-לי יא ע-מ-לי! – "

כך בפה פעור, בבולמוס ניבולי-פה, טיראסה אחר טיראסה, מקפץ בין עצי-זית עתיקים, שגזעיהם נראים כצורות מאובנות בנות מאות שנים, והעלים כהים, עוטי טל, שמוטים לבלי-נוע –

שם נפל –

שבר רגל אך טרם ידע זאת, כי התעלף.

שם גילה אותו הרועה הערבי, שישן בצריף הסמוך למיכלאה, ומצא בבוקר את הרובה בין הכבשים והחל מגשש על פי העקבות עד אשר פגש בתוגתי שוכב חסר-הכרה בכרם הזיתים. תחילה נבהל הרועה למראה הרובה, והמדים – סבור היה שאולי תוגתי נשלח להקים מיצפה או מאחז צבאי בין הכבשים או להחרימן ולייהד אותן על ידי הפיכתן לשווארמה תל-אביבית – אך ידיו הרועדות של תוגתי, מצחו השרוט, זיפי זקנו על רקע חיוורון הפנים, רגלו – שלא היה יכול להזיזה, ודמעות הכאב – שיכנעו אותו כי אין נשקפת סכנה מן החייל התמהוני והפצוע. הוא קרא לאחד משכניו, מעבר הוואדי מזה, ועל אלונקה, שישמשה לו כנראה מעין מיטה בצריפו, נשאו השניים את תוגתי הפצוע עד לטנדר שחנה במקום בו מסתעפת מן הכביש הדרך לוואדי, והסיעוהו לפתח המחנה.

כשהורידו את תוגתי, שב והתעלף, והתעורר רק בבית-החולים רמב"ם בחיפה, כשרגלו מגובסת, ולאחר שבדקוהו הרופאים מכף-רגל ועד ראש; שני חוקרי משטרה-צבאית צעירים באו לגבות עדות ממנו בקשר לרועים שהביאוהו. בעיתונים נכתב תחילה שחייל צה"ל נחטף והוכה על-ידי שני ישמעאלים שסיממו אותו וגם עשו בו מעשה סדום, וח"כ גדעון וגינור מיהר להגיש שאילתה על כך, והוסיף שלאור מקרים כאלה ואחרים אפשר גם להבין, אם כי לא להצדיק, פעולתה של מחתרת שנועדה לנקום בישמעאלים היכן שקצרה יד החוק הישראלי להרתיעם ולסרס אותם. תוגתי עמד בפני הכרעה קשה, היציל את מושיעיו, וכך יסגיר עצמו כעריק? או יבדה סיפור-חטיפה כלשהו, ובהפלילו אותם – יציל את נפשו? ברור היה לו שיאמינו לו, ולא לרועים.

"נהגתי כפחדן, לילכצ'יק – " הודה באוזניי. שתקתי. "שתקתי. ואלמלא שני החוקרים הצעירים, שמשכו מפי, בכוח, את סיפור המעשה שלב אחרי שלב, ולא יכולתי לשקר – אך לא הזכרתי את המקרה עם גלדיס, כמובן – הייתי עושה עוול נורא למציליי! – נודע לי מיד כי מיד לאחר עדותי – הם שוחררו ממעצרם. הלוואי שהייתי יודע איך לגמול להם, אולי פעם, בעולם-הבא – "

והתחיל לבכות. "זיינתי לי את החיים, לילכצ'יק – תברחי מכל זה, אנחנו אבודים, גם אם נכונו לי עתידות, בשדה הספרות העברית, הבנים שלך כבר לא יבינו את השירים שלי כי הם ילכו בכיפות ובציציות וידעו רק להתנועע ולהתפלל, ומי שיהיה לו קרי-לילה יילך לטבול במקווה ולהיטהר – "

"מה אתה מדבר שטויות!" לא יכולתי לשתוק עוד. "אני יכולה לספר לך עליהם כמה מעשיות יפות, למשל, על הרב צבי שדל צדקיהו – "

"לילך, אל תספרי לי. אני כבר מעבר לכל זה – אילו הייתי יכול לסובב את גלגל חיי לאחור, הייתי נכנס לישיבה במקום לאוהל עם גלדיס – "

לא רציתי להתווכח איתו. כאילו תענוגות שכאלה אי-אפשר למצוא גם בישיבות! וחוץ מזה, כשחזר מרמב"ם לתל-אביב, צולע, כלל לא דיבר על שינוי באורח-חייו. להיפך, לבש ארשת של מי שנפגע בפעולה צבאית חשובה, ואף נופף בתעודת-נכה כחולה עם סמל החרב, עלה-הזית והפרח האדום, שניתנה לו לאחר הפציעה, ונדמה לי שאפילו השתתף בבחירות לוועידה של ארגון נכי צה"ל, והתייעץ איתי אם יהא מוסרי מצידו להגיש בקשה למילגה מקרן האירגון – לחברים אמנים נכים, וגם השתתף, עם עוד שני תריסרי זקנות, בערב יובל החמישים לסופר אורי בן-עמי שסיפר כי הוא כותב עכשיו סיפור פקפ"מי – רומאן פוליטי סגנון קאריקטורה פורנוגראפית, מנקודת-מבט של מיזאנטרופ – ובו הגיבורה מסמלת את כנסת-ישראל, כנהוג בספרותנו הקלאסית, כפי שכבר הסופר ברנר כתב על כנסת-ישראל שהיא דומה לזונה בבואנוס-איירס!

את גלדיס לא פגש מאז. אבל לילה אחד ירד לרחוב וחזר עם אנדי, שנשאר מאז לגור בדירתו לתקופת-זמן וגם הביא את המחלה אליו, ארוזה בתחת שלו מיונייטד-סטייטס, שאליה חזר בטרם החלה דעיכתו של תוגתי, שפעם אהב אותי וסטר לי על הלחי מרוב קינאה, ואפילו זרק אבן על גג המכונית של חמיאל גילרמן זיכרונו-לברכה גם הוא, שהתחנן אליי שאמצוץ לו, קוויקי, לפני הארוחה הסינית ביום חגנ"ו – חגנ"ו ראשי-תיבות: חמיאל גילרמן נדרס ומת. תהא נשמתו צרורה בצרור הנעבכים והלא-יוצלחים שהבטיחו לי חיים טובים והרבה אהבה. קקה.

בימים שבהם גסס תוגתי לא בא לי לגעת בגבר. והאמת, גם חששתי שאני נגועה, והולכת למות. והיתה לי די אחריות שלא להדפיק, סליחה, להדביק אחרים, לא גברים, ובוודאי שלא את דינה דופברג, שהתעקשה להישאר אצלי לילה אחד לישון יחד במיטה ועוד ביקשה שאלווה לה דולארים אחדים ושלחה אצבעות, עכשיו כבר ללא לכה על הציפורניים. למשמש – לטובתי, לעודד אותי, כך אמרה, ושמה את ידי על פותצ'יק הלח שלה, ולמרות התחמקויותיי התחככה בי מחושמלת כמו פרקינסונית אחת, עד שהדפתי אותה. מגעילה. מאז אנחנו ברוגז כי היא טוענת שהשפלתי אותה, בסירובי.

ואני כלל לא בטוחה שתוגתי חטף את המחלה מאנדי, שקיבל אותה מדייל פַּן-אַם בניו-יורק, שקיבל אותה מכומר אחד, מלומד עד מאוד, שקיבל אותה ישר מן המקור בסן-פרנציסקו – כי אולי קיבל אותה תוגתי עוד מאימא של מוס, גרדה, שקיבלה אותה מן השמר-זין שלה, זה כלבלב-האבר, שקיבל אותה מהכלבה של דייל פַּן-אַם בניו-יורק, שהוא בן-דודתה של מוס, ושקיבל אותה, כאמור, ישר מן המקור בסן-פרציסקו, ומי יודע? אולי תוגתי הדביק את גלדיס ואת אנדי, וחוזר חלילה? אוּיְשׁ, הראש מתפוצץ לי.

וככה הרגשתי לחוצה-מאוד ונרתעת מגברים ונשים גם יחד ולכן כמעט קרעתי את עצמי בלילות. ניסיתי אופנים אחדים. בוחרת מלפפונים לסאלאט – ומסמיקה. שוכבת באמבטיה מלאה מים חמים עם אצבע בפותצ'יק ואצבע בפופצ'יק – חודרת על עצמי משני הכיוונים ועכוזל'ה מפרפר ומפשיר שרירים כמו פה של תינוק חסר-שיניים שרוצה לינוק – וכאשר הרגשתי שאני כמעט נמסה, שוכבת וצורחת להנאתי – "אני רוצה את טרומבי על החַסַקֶה!" – החלקתי על התחת וחטפתי התכווצות-שרירים בצוואר ובכתף ימין וקמתי כפופה וזחלתי רטובה למיטה ואכלתי יומיים מוסקול וְוַאליום וְוֹלטה-רין – וכך נסתיימה תקופת העבודה העצמית שלי שכמעט שיתקה אותי לכל החיים.

וכל אותו זמן היה תוגתי גוסס בבידוד בבית-החולים איכילוב, ואני מטפלת בו יום-יום. לא חוששת להידבק. מגישה לו את האוכל שהובא בצלחות ובספלים עם סכו"ם – חד-פעמיים, מפלסטיק. ואנחנו יושבים, כמו בפיקניק – והוא בוכה: "גם אותי יזרקו אחרי השימוש – למה לא היית טובה אליי כך כשעוד הייתי בריא, לילכצ'יק, הלא אהבתי אותך פעם, לפני שהשתעבדתי לגוף שלי ונעשיתי לו עבד – שרצחתי אותו, אותי, ואת עתידי בשדה הספרות העברית – "

ובימים שהכרתו היתה מתעמעמת, המשיך וצעק: "מה יש לי? מה יש לי? למה לא אומרים לי מה יש לי ולא מרפאים אותי – "

המחלה פגעה בריאותיו. תחילה נראתה כדלקת-ריאות רגילה. הוא השתעל ומדי פעם קצרה עליו נשימתו. לאט-לאט התמכר למסיכת-החמצן, ואימו פסנתריים, כך אני קוראת לה על שום התחת הכפול והרגליים הקצרות, מרעידה את הרצפה בהתקרבה אליו, ושואלת – "אף פעם לא שמעתי שדלקת-ריאות זו מחלה כל כך מדבקת, למה לא מרפאים אותו? עם כל האנטיביוטיקה! – חיימוקי, אולי לא תקעו לך מספיק זריקות?"

"תקעו, תקעו אימא!" כיחכח בדמעות, "לכל החיים תקעו לי – "

אחר-כך החלו דלקות קשות באוזניים. התגברו השיעולים. הופיעה נזלת כרונית. ומה שגרוע לא פחות – שלשולים.

תוגתי הלך וגווע לנגד עיניי. בדרך-כלל הייתי באה אליו על אופניי, לפני-הצהריים, ישר מהבריכה, מטוהרת ורעננה. החורף לא היה קשה כל-כך ורבים היו בו ימי השמש. הייתי שוחה כשעה, רצוף, חמושה במשקפי-שחייה, ובכובע-ים, מבקשת לספוג גם את הבריאות השופעת מכל הגברים והנשים החותרים בידיהם במים המלוחים, הלוך וחזור בשקיפותם, לעומת תוגתי ההולך ונשחת על מיטתו הלבנה, בחדר המבודד.

לעיתים היה טרומבי, המציל מן הים, עולה לביקור, ואולם אני לא התייחסתי אליו, ואל שאר הגברברים שבחבורה, וזאת לא רק משום שבחורף קשה יותר לעמוד ולפטפט על שפת הבריכה, והייתי ממהרת להתנגב, ואם כיסו עננים את השמש – גם להתלבש ולהסתלק – אלא שכבר הרגשתי שמִן החבורה הריקנית הזו, שרק שואפת כל הזמן לחדור לתוכי, לא תתמלא הריקנות שבנפשי.

כי בגסוס תוגתי חשבתי ללכת שוב אל הרב צביק לבקש סליחה על התנהגותי ולהפציר בו שיתפלל על נפשו של תוגתי ושל כולנו – החוטאים, החולים, הנאהבים והנעימים – אבל ידעתי שיראה בי רק את לילית השֵׁדה שבאה לפתותו ליד ארון הספרים היהודי.

העצב ותחושת הריקנות שמילאו אותי השכיחו ממני אפילו את סיבת שחיותיי הממושכות – צרת ציצים הנפולים שהיתה בעיית חיי עד כה. לא. שוב לא שמתי ליבי לכך, גם בבריכה, מה עוד שהרגשתי שאני הולכת ונפרדת מן החיים האלה, וכי בקרוב אטבול אוליי במקום אחר, צר יותר, ומבלי שעין גבר תשזוף את גופי, הכמה לחיים טהורים בדרך הנכונה.

גם בבוקר השבת, האחרונה של תוגתי, הייתי כהרגלי בבריכה, שחיתי ואחר-כך נמשכתי אל המוסיקה שבקעה ממישטח-ההחלקה הסמוך. גוצה אחת, מהמתרחצות הקבועות, בת-בלי-גיל ומוצקה מאוד, הלכה והקיפה את המישטח, פעם אחר פעם, והיא מתנועעת בקצב המנגינה שבקעה מן הרמקולים. היה משהו מהפנט בהליכת-היחיד שלה, שקועה בעצמה ובמוסיקה, מניעה מדי פעם את מרפקיה ועכוזאלאך או מושכת בשולי חולצת הטריקו על ירכיה החשופות, כמותחת שמלונת, מעל בגד-הים, בטקס של תנועות החוזרות על עצמן; היתה בה נמרצות מגרה, מדגדגת בנשמה התחתונה, אם אפשר להתבטא כך –

לבושה, ומקולחת במים החמים, קפצתי למישטח-ההחלקה. הידקתי את הגלגיליות על נעליי ושטתי על רצפת-הבטון המחוספסת, הצבועה ירוק, כשחיכוך הגלגיליות מעלה בי דגדוג שעובר ומצטמרר בתוסיק ובפוסיק עד שהרגשתי שאני כמעט מרטיבה מרוב התרגשות. סביבי חגו ילדים קטנים, נערות, נערים, גם מבוגר אחד החליק בזהירות, כאילו בלע מטאטא ועל נטייה לא נכונה, תמוטטו כליל. על פניי עבר זוג צעיר, מגושמים קצת, לא נאים. הבחור החליק איכשהו בלי ליפול, ואפילו תמך והחזיק ביד חברתו, ואילו היא חגה כשיכורה, וכל חפצה היה להתקרב לגדר ולהחזיק במעקה שנמשך סביב לכל היקף מישטח-ההחלקה.

רוח שטות נכנסה בי, ולמרות שאני שולטת די טוב בגלגיליות, גם בזכות הניסיון הממושך שלי ברכיבה על אופניים – טסתי בסיבוב הבא ישר אליהם ונתקעתי בכל כוחי בבחור, שהיה קצת נמוך ממני, ופניו נמחצו, סליחה, נלחצו לרגע-קט אל שדיי.

ביקשתי סליחה, התרחקתי, אבל חשתי שהבחור זועזע. הוא נטש את אשתו הצעירה – ראיתי טבעות-נישואין על אצבעותיהם – וטס אחריי בגלגיליות, אלא שבדרכו הגמלונית, הכבדה, לא הצליח להשיג אותי, ואולי האט בכוונה כדי להתבונן בקימורי התחתול הנוסע שלי, בהתנועעם.

מדי פעם, כשעברתי על פני הבחורה, נדמה היה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי, וכל ניסיון שלה להפליג בכוחות עצמה מן המעקה – נסתיים בכמעט-נפילה. לבסוף, כאשר עמדתי בתור להחזיר את הגלגיליות, מיהר גם הבחור לבוא אחריי עם שני זוגות הגלגיליות, כשהוא שולח, קצר-רוח, את אשתו הצעירה לחכות לו בחוץ.

מרגע שנשארנו שנינו עומדים בתור, המתמשך, וחשתי את נשימתו על עורפי, הבנתי מה הוא רוצה, ולמרות שידעתי שאני בקרוב נפרדת מעולם המינים והמופרעים האלה, החולים-בנפשם, שאין בהם שמץ של רוחניות אמיתית ואמונה בנצח ישראל, למרות כל אלה זזתי קצת אחורנית, כאילו במקרה, עד שחשתי היטב, שאני נשענת – לא על המעקה אלא על זרגיאל. נשענתי, נשענתי, תוך כדי שהתור מתקדם, ואנחנו יחד, ואיש לא הרגיש – רק אני הרגשתי, לפתע, שהמשענת מתרופפת. אותו רגע פסעתי קדימה והחזרתי את הגלגיליות וצעדתי לי החוצה מבלי להפנות את ראשי לאחור; חלפתי על פני אשתו הצעירה, בעלת פצעי-הבגרות ולחיים שמנות, מטופשות, ומראה מבוגר, וצחקתי לי בליבי כיצד יצא עוד מעט לקראתה הבוחר'ל שלה עם הכתם-ניחוח, מוכן לוותר אפילו עליה תמורת זוג תחתונים יבש!

עליתי על האופניים ודיוושתי, הַיְדֵה, הַיְדֵה, דרך המעלה התלול של הכניסה למרינה, אל רחוב הירקון ומשם המשכתי, לאורך השדרות, עד לבית-החולים.

כשהגעתי לחדרו – היה ריק. לרגע נבהלתי – האם הפר את הוראות-הבידוד ויצא? אך היתה זו ריקנות מוזרה, ללא חפציו האישיים. חדר עירום לגמרי. מיטה ללא סדינים, רק מזרון חשוף, וריח חומר-החיטוי.

"לאן הוא יצא?" שאלתי ברוב טיפשותי את עובדת-הניקיון, שלבשה על ידיה כפפות-גומי ארוכות ולבנבנות, כזוג חמישיות קונדומים.

"יצא מן העולם, גברת – " ענתה לי במנוד-ראש.

"מתי?"

"הבוקר? אני לא יודעת."

חשבתי שאני מתמוטטת.

"לי-לך! – " שמעתי קול רך, מלעילי, מאחוריי, "איזו הפתעה!"

הסבתי אליו פנים שטופות דמע. דוקטור אנדרה חזוק! זָלָם-הווידאו מהסופשבוע בטבריה דֶה לָה קוֹפָלֶה!

"מה אתה עושה פה?" בכיתי.

"מה קרה לך, לי-לך?"

"מת החבר שלי!"

"אוה, אני מצטער לשמוע. מה היתה המחלה שלו?"

המשך יבוא

נדפס לראשונה לפני 37 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים.

ייזכר לטוב המו"ל אשר ביתן שהיה לו האומץ להוציא אז לאור על חשבונו את הרומאן ששום הוצאת ספרים ישראלית לא היתה מעזה להוציאו.

גברת אחת שזכתה בפרס ישראל לחקר הספרות פירסמה מחקר על הארוטיקה בספרות העברית אבל היא מעולם לא שמעה על ספריו של אהוד בן עזר. גם זו דרך לזכות בפרס.

את קובץ הוורד העברי של הרומאן "הנאהבים והנעימים" אפשר לקבל חינם בפנייה במייל למכתב העיתי. עד כה נשלח הקובץ ל-43 נמענים לפי בקשתם.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, תודה שהעלית את דיוקנו של חיים מזון, אביה של ידידתי חיה, ושל אחיה יהושע מזון, שהיה בן כיתתך בבית ספר פיק"א בפתח תקווה.

השתלשלות הסיפור היא כזאת:

קראתי בעניין רב את פרקי הספר "המושבה שלי", שהתפרסמו בהמשכים בחב"ע. פתאום גיליתי במהלך הקריאה את שמו של יהושע מזון ז"ל. משפחת מזון גרה בשכנותנו בשיכון פג'ה עירוני בשנים בהן חיה ואני גדלנו. שלחתי מיד לידידתי חיה את הפרק בו מופיע שמו של אחיה המנוח. חיה התרגשה מאוד. זו היתה הפעם הראשונה בחייה ששמעה על אחיה מבן כיתה שלו.

חיה, שנקראת ע"ש אביה חיים, שהתגייס לצבא הבריטי ונפל בטוברוק (לוב) ב-1941 – זמן קצר לפני שנולדה, התרגשה גם מכך שסיפור נפילתו של אביה עדיין זכור לבן-כיתה של אחיה.

לאחר שיחה ארוכה ביני לבין חיה, נודע לי שהיא ניסתה להעביר את עצמותיו של אביה, שאותו לא הכירה, מלוב לישראל. זה היה בתקופת הנשיא מועמר קדאפי, ששלט אז בלוב. קדאפי הגיע לביקור בצרפת, וחיה פנתה אל הנשיא ניקולא סרקוזי וביקשה שיעלה את בקשתה בפגישתו עם קדאפי. סרקוזי השיב מיד על פנייתה, אך למרבה הצער העברת עצמותיו של אביה לא התאפשרה.

זהו כנראה כוחה של ספרות. הודות לספר "המושבה שלי", אחד הספרים המעניינים ביותר של שלך, שאני רואה אותו כסיפור מיתולוגי על פתח תקווה, עלתה פרשייה היסטורית מתקופת מלחמת העולם השנייה,  הקשורה למשפחה מפתח תקווה.

חיה היתה שמחה לשוחח עם תלמידים אחרים שלמדו בפיק"א באותן שנים וזוכרים את אחיה, יהושע מזון. אם יש כאלה – אנא שילחו את מס' הטלפון שלכם למערכת חב"ע.

תודה,

נסיה שפרן

* נחמיה שטרסלר: "יש הקונה את עולמו בשעה אחת, ויש שמתגלה כאדם בעל מידות בדקה אחת. הוא התקרב למחבל, אבל לא ירה. ורק כשהמחבל ממש התנפל עליו עם הסכין, והיה במרחק מטר ממנו, ירה בו חיימוב. ראיתי את הסרטון כמה פעמים, ולא נרגעתי. צפיתי בו מתראיין והבנתי שמדובר באדם מיוחד, מין שילוב של גיבור קר רוח, עם התנהגות מוסרית לעילא.

"לאחר האירוע הוא הסביר: 'זה בן אדם בסוף, דיברתי איתו, ורק כשהתקרב אליי הייתי חייב לירות... אחרי היריות קראתי לאמבולנס שיעזור לו, כואב לי עליו, זה בן אדם... אבל הוא עשה את זה לעצמו.'

"חיימוב היה בנסיעה שגרתית כשהאוטובוס נתקע בפקק ליד קניון 'ביג' בבאר שבע. הוא חשב שמדובר בתאונה, אבל אז הבחין במחבל עם הסכין, והחליט לעשות מעשה כי 'אין אף אחד.' כך קיים את הפסוק: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.'" ["הארץ", 25.3.22].

* מומלץ: ברדוגו מראיין את בנימין נתניהו:

https://www.youtube.com/watch?v=PaOal52d0F4

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2293 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-65 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל