פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1748

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל"ג בעומר, י"ח באייר תשפ"ב. 19.5.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: חסד אבותיך. // זיוה שמיר: המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן. "אנו אוהבים אותך מולדת" – על הפזמון  המוקדם "שיר בוקר". // יורם אטינגר: משטר האייתולות בחצר האחורית של ארה"ב. // קישור לסיפור "ההיפרדות", סיפור עתידני מאת דוד מלמד. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏18.5.22. // מנחם רהט: האמונה באלוקים והרעיון הציוני – משלימים זה את זה. // שושנה ויג: רשמים ממפגש משוררים וציירים באתונה. // עדינה בר-אל: תמונות משכונת ילדותי. // יוסף עוזר: שלושה שירים. // יונתן גורל: הלווייתה של העיתונאית מאל ג'זירה. // יופיו של הפתרון, על תורת האסתטיקה של פפיטה האזרחי, מתוך הספר "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר. // עקיבא נוף: רוצה אני מאוד. // אהרון מורג: ממשיך להסתובב: גרי אקשטיין. // רוֹן גֵּרָא: מְשׁוֹרְרִים. // יערה בן-דוד: שלושה שירי טיסה. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק ג. "איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה." // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

שירים 1955-1995

בהוצאת אסטרולוג 2005

אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

תהילים מ"ו ו'

שער שלישי: שירים מאוחרים

חסד אבותיך

לְוָאדִי אִל-עָסָל הוּא גֵּיא-הַדְּבַשׁ וּמִשָּׁם

בִּשְׂחִיָּה עַל סוּס דֶּרֶךְ הַמּוּסְרָרָה הַמִּשְׁתַּפֶּכֶת

לְהָבִיא מִיָּפוֹ חִינִין וְשֶׁמֶן קִיק

לְחוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּפֶתַח תִּקְוָה –

וְאַתָּה נוֹלַדְתָּ בְּעִיר שֶׁהֶחֱלִיפָה

פָּנֶיהָ וְנוֹסְדָה עַל פַּרְדֵּסִים

כְּרוּתִים וְשָׂדוֹת שֶׁנִּזְרְעוּ בָּתִּים –

אֲבוֹתֶיךָ מָרְחוּ גּוּפָם בְּרִיר גְּמָלִים

כְּנֶגֶד קוֹצֵי הַצַּבָּר וְהוֹבִילוּ חִטָּה

לְטַחֲנוֹת שֵׁיח' אַבּוּ-רַבָּח –

וּלְךָ מִשְׁפָּחָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת

קֹמֶץ שָׁרָשִׁים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בַּאֲדָמָה אַחֶרֶת וּבְעוֹרְקֶיךָ

יְרֻשַּׁת חַמְסִינִים וְקַדַּחַת –

סַגְ'ר אִל-יַהוּד הוּא עֵץ הָאֶקַלִיפְּטוּס

הֵמָּה נָטְעוּ לְאֹרֶךְ חוֹפֵי הַיַּרְקוֹן

וָאדִי אַבּוּ-לֵיגֶ'ה וּבִצַּת הַגָּ'מוּסִים –

פַּרְסוֹת סוּסֵיהֶם רְשׁוּמוֹת בַּשָּׁמַיִם אִם יֹאהֲבוּךָ

תִּזְדַּקֵּן וּבֵינְתַיִם דָּמְךָ צָעִיר וְהַחוֹל זוֹרֵם

וּבֵין צְרִיחָה רִאשׁוֹנָה לְמִלְחָמָה חַיָּל

תִּהְיֶה גַּם אַתָּה וְאִישׁ מִלּוּאִים

וְהָאָרֶץ לֹא תִּשְׁקֹט אַרְבָּעִים וְלֹא

מֵאָה שָׁנָה – – – – – – – – – –

רַק רְגָעִים שֶׁל חָלָב חַם וּנְשִׁיקוֹת וְחֶסֶד

אָבוֹת לְאִטָּם אוֹזְלִים בִּשְׁעוֹן חַיֶּיךָ, בְּנִי.

דצמבר 1975

היום, ל"ג בעומר, הוא יום האזכרה השנתית ליהודה ראב בן עזר 1858-1948.

* * *

זיוה שמיר

המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן

"אנו אוהבים אותך מולדת"

על הפזמון  המוקדם "שיר בוקר"

שירים "פשוטים" ו"קלים" כדוגמת "שיר בוקר" ניצבים בפתח הקריירה של נתן אלתרמן, שבעת חיבורם של פזמוניו הראשונים עדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנים. את העבודה החקלאית ב"מקווה ישראל", שאותה השיג עם שובו ארצה מצרפת בקיץ 1932, בתום לימודיו האקדמיים באגרונומיה, הוא עזב עד מהרה, ובחר לעבוד בעיתונאות. בין השאר, עבד במערכת "הארץ" בתרגום ידיעות שהגיעו בטֶלֶפּרינטר מסוכנויות הידיעות בעולם, ובין ידיעה לידיעה, נתחברו שיריו הראשונים –  חרוזים בעלי גוון לוֹקָלי,  רוּבּם על  ההוויי התל-אביבי שהלך ונִטווה מול עיניו בראשית שנות השלושים. שירים קלים אלה מענייני דיומא התפרסמו בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "רגעים". לימים הולחנו אחדים מהם, והיו לפזמונים ושירי זֶמר.

הפזמון "שיר בוקר"  (1934-1935) נכתב מלכתחילה לשם ביצוע, כדי שיותאם ללחן שחיבר דניאל סמבורסקי עוד בשנת 1932. הפזמון הוזמן כידוע בעבור הסרט "לחיים חדשים"  (באנגלית נקרא הסרט בשם "הארץ המובטחת" –  "The Land of Promise").  סרט  זה, שהוצג ברחבי העולם היהודי בשנת 1935 ביָזמת קרן היסוד ובמימונהּ, נועד להציג את המציאוּת החדשה המתהווה בארץ, הן לשם גיוס כספים מיהדות העולם, הן לשם עידודו של הדור הצעיר לעלות ארצה. מרגוט קלאוזנר, שהוזמנה להפיק את הסרט, פנתה אל אלתרמן הצעיר בהמלצת שכנהּ, המלחין דניאל סמבּוּרסקי שהופקד על צִדו המוזיקלי של הסרט. סמבּוּרסקי, שנולד בגרמניה להורים ילידי רוסיה ועלה ארצה ערב  עלייתו של היטלר לשלטון, סיפר על הלחן שחיבורו קדם לעלייתו ארצה:

בברלין כתבתי את היצירה הגדולה הראשונה שלי: מוסיקה למחזה תעמולתי ציוני בשם "הפתרון היחידי". את המחזה כתב סלי לוין [...] בחלק השני של המחזה מראים את הפתרון היחידי לשאלת היהודים: ארץ-ישראל. משמיעים שירי מולדת ובניין חדשים, אבל גם אין מסתירים מעיני הצופים את השאלה הערבית. אפילו המופתי מופיע בנאום הסתה. [...] בשני לחנים השתמשתי אחר כך בארץ בעבור שירים אחרים: "בהרים כבר השמש מלהטת" לנתן אלתרמן ו"פנינו אל השמש העולה" ליצחק שנהר. כאמור נכתב והוצג המחזה כבר שנה לפני עליית היטלר, אבל להפתעת כולנו דרשו השלטונות בגרמניה גם בתקופת היטלר להציג את המחזה, כי הוא קרא את היהודים לעזוב את גרמניה.¹

הכנת הסרט   "לחיים חדשים"  – למן הרגע שבּוֹ צץ הרעיון  להפיקוֹ ועד להקרנתו  לפני קהל צופים ברחבי העולם היהודי – ארכה כשש שנים שבמהלכן חיבּר סמבּוּרסקי את  לחניו. אלתרמן צורף לצוות במאוחר, כדי להוסיף  את תמליליו. את המנגינה של "שיר בוקר" חיבר אפוא המלחין עוד ב-1932, ואלתרמן, בניגוד למקובל, כתב את מילותיו למנגינה מן המוכן – מִבצע לא קל לכל הדעות. "שיר בוקר" היה – הן בזכות המילים, הן בזכות הלחן –  לשיר פּוֹפּוּלרי, המושמע תכופות  במופעי הזֶמר העברי מאז ועד היום:

בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת
וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

שיר מאז'ורי זה הוא  שיר מקהלה המוּשׁר בגוף ראשון רבים (בלשון "אנחנו") כמו רבים משירי דור המאבק לעצמאות ישראל, שהושפעו מסגנונם של שירי לכת רוסיים. הוא הוזמן כאמור לסרט תעמולה, והותאם לכאורה למטרה שלשמה נועד. אף-על-פי-כן, חרף הנימה האוֹפּטימית והמתרוננת שלו, אין שירו של אלתרמן מייפה את המציאוּת כלל וכלל, ואין הוא שיר תעמולה טיפוסי ואופייני, המסתיר את הקשיים והדאגות מאחורי תמונות פְּלָקטיות בגוונים ורודים.²  בניגוד למקובל ב"שירי מולדת" מגוייסים שנכתבו באותה עת, נזכרים בו (בשוליו אמנם) גם הפְּרעות שפָּרעו הערביים בבני ה"יישוב" (ובשורה האחרונה אף עולה בו התחזית הקשה בדבר קרב דמים שיתחולל על זכותם של יהודים להתיישב בארץ-ישראל). ואולם, הצהרות פטריוטיות כגון "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת" או "עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת" השכיחו ככל הנראה את צִדו הטרגי של השיר, והוא נתקבל בציבור  כאחד משירי ארץ-ישראל הנלהבים והאוֹפּטימיים.

אכן, הצהרות פטריוטיות כאלה לא נשמעו מעולם בשיר של משורר עברי גדול עד לאלתרמן,  והדברים אומרים "דָּרשני!"

בשירתו ה"קאנונית" ובמאמריו התנצל אלתרמן לא פעם על אי-יכולתו לכתוב את המילה "ארצי", אף ניסה להבהיר את פשר המשׂוּכות  הניצבות מול משורר עברי המנסה את כוחו בכתיבת "שירי מולדת". מה גרם לו לפתע פתאום לפתוח את שירו בהצהרות פטריוטיות כה צלולות וברורות  (בדרך כלל העדיף אלתרמן שירה המערפלת את כוונותיה  כפי שעולה במפורש ממאמרו "על הבלתי מובן בשירה").³

על כך ננסה לענות בסוף הרשימה.

לפי שעה, נתבונן  באחדות מילות השיר, הנראות לכאורה כה פשוטות וישירוֹת, ופשטותן לא אחת מוליכה שולל את קהל קוראיו ומאזיניו. כמעט בכל שיר אלתרמני ניתן למצוא מיתוס ארכיטיפלי כלשהו בעל אופי אוניברסלי. על-פי-רוב מתבטא המיתוס בתיאור מאבק בין ניגודים עזים ובעלי ממדי ענק, כדוגמת היום והלילה, השמש והירח, השמים והארץ, החורף והקיץ, החיים והמוות. לפיכך ניתן למצוא בשירת אלתרמן, על כל צעד ושעל, אותה פיגורת לשון הקרויה מֶריזם (בצרפתית: mérisme) המקיפה את היקום לאגפיו, תוך אִזכּוּרם של הניגודים הבינריים הקיצוניים המתגלים בו,  והסוקרת את האדם  "מכף רגל ועד ראש".

 פיגורה כזאת מצויה  כבר בפסוק הראשון של ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית  בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." "שיר בוקר" פותח  במֶריזם אופייני ומובהק ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת  / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל"), וממשיך במֶריזם רב-עָצמה המקיף את ההרים הנישאים ואת בקעת ים המלח, המקום הנמוך בעולם: "מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח."⁴ השימוש בריבוי של מֶריזמים בפזמון "שיר בוקר" מעיד על רצונו של המשורר להקיף בשירו את הארץ כולה, על חלקיה וחבליה, ואפשר שזוהי תגובתו המרומזת של המשורר הצעיר ל"ספר הלבן" השני של  הלורד פאספילד, שהתפרסם בראשית שנות השלושים והתעלם מהצהרת בלפור שבָּהּ דוּבּר בגלוי ובמפורש על  הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

סוף סוף השיר שלפנינו נועד לסרט תעמולה מטעם "קרן היסוד", והוא אינו נקי ממסרים פוליטיים. אין כאן הכרזה מקסימליסטית בנוסח "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן – / זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן" כגון זו שהכריז זאב ז'בוטינסקי בשירו "שמאל הירדן" (1930), אך אין השיר מקיף כברת ארץ קטנה וצנועה. ניכרת בו שאיפה נרחבת לגבי ממדיה של מפת ישראל, הקוראת תיגר נגד התכתיבים של שלטון המנדאט (ועם זאת, כפי שנראה, השיר חותר לשלום, אף כלולה  בו אזהרה מרומזת נגד התגרות שלא לצורך בבני עֵשָׂו).

שורות הפתיחה של "שיר בוקר" ("בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל") קשורות גם  לרעיון החוזר ברבים משירי אלתרמן, בדבר שקיעתן וזריחתן של תופעות טבע המרמזות על תופעות היסטוריות – פוליטיות ופואטיות – שגם הן צצות ונובלות זו אחר זו. בשיר הגנוז "ערב עירוני", למשל, שהיה לפזמון פופולרי, תיאר אלתרמן תופעה טבעית, יום-יומית וטריוויאלית, שיש לה הנמקה רֵאליסטית ברורה ומובחנת: כשהחשכה נופלת על הארץ, עדיין מוארים גגות הבתים באורהּ הקלוש של השקיעה. ואולם, השקיעה שבשיר זה  איננה רק שיקופהּ של תופעת טבע פשוטה, אלא גם תיאורה של תופעה היסטורית-תרבותית ("שקיעת המערב").  הניגוד שבּין תמונת האספלט השחור שעל הארץ לבין הגגות הגבוהים, שעדיין זוהרים בברק זהוב,  נטען במשמעויות חברתיות ומדיניות מגוּונות.

משמעויות כאלה אפשר לזהות בצורה הברורה ביותר בשיר הילדים האלתרמני "שירי שיחתן של בריות". כאן מסביר אחד הג'ירפים את יתרונותיו של הגובַהּ: ממרום גובהם יכולים הג'ירפים לראות את הנוף מבלי לעלות על הגג, וכאשר משׂתררת חשכה על פני הארץ, הם-הם היצורים האחרונים שהשמש נוגהת עליהם, נוגעת בראשם ועוטרת להם עטרות פז ואודם: "בֵּינָתַים כְּבָר חֹשֶךְ עַל  אֶרֶץ... רַק עוֹד /  אֶת רָאשֵׁינוּ הַשֶּׁמֶשׁ עוֹטְרָה פָּז וָאֹדֶם. / וְאוֹמְרִים אֲנָשִׁים (וְאָזְנֵינוּ שׁוֹמְעוֹת) / הַגִּ'ירָפִים הַלָּלוּ מַמָּש מְלֵאֵי הוֹד הֵם." הג'ירפים מתוארים בשיר הילדים האלתרמני כאילו היו הרים גבוהים, שרִכסיהם מזדהרים באור שקיעה אדמדם, בה בעת שבעמק כבר שׂוררת חשכה גמורה.

כלולות כאן גם תובנות מתחומים רבים אחרים: כשם שהרכסים  מוארים עדיין באור שקיעה אחרון, בעת  שהעמק כבר שרוי בחשכה, כך גם המעמדות הגבוהים שירדו מנכסיהם והתרוששו משַׁמרים את שרידי התפארת האחרונים של הסֵדר הישן, העובר ובטל מן העולם. כזה הוא  גם גורלן אימפריות עשירות ושוקעות, המשַׁמרות שרידים מִתִּפארת העבר גם כאשר מסביב מתגלים סימני שקיעה, ווּלגריזציה, דלדול והסתאבות. כזה הוא גם גורלן של הספרות והאמנות: בעת חילוף משמרות והשתלטותם של נוסחים פשוטים או אפילו ווּלגריים, עדיין משתמרים ביצירות אחדות שרידים מזוהַר העבר ומתפארתו – שרידים מן הפואטיקה הקודמת ההולכת לכאורה לבית עולמה.

 לפיכך, תיאור כדוגמת "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת, / וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל" הוא אמנם בראש וראשונה תיאור נוף, אך לא תיאור נוף בעלמא. מצד אחד, אלתרמן האגרונום תיאר כאן תופעת טבע ידועה, אך, במקביל,  הוא הכניס לתוך התיאור האֶמפּירי הזה  גם את כוונות סמליות מתחומי הפוליטיקה והפואטיקה, מחיי החֶברה ומחיי הפרט. וכך גם כאשר השיר מעפיל עם החלוצים שבעמק אל ראש ההר: "בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ, / אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר. / הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, / אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר." גם ההעפלה אל ראש ההר איננה תיאור כפשוטו בלבד, וכך גם לגבי תיאור הדרך המוליכה מן האתמול אל המחר. "שיר בוקר" הוא שיר טבע פשוט, אך גם שיר אידֵאולוגי סמלי המתאר את מִפעל ההתיישבות במונחים של זריחת השמש והעפלה אל ראש ההר, כבשירם ההימנוני של דניאל סמבורסקי ויצחק שנהר "פָּנֵינו אל השמש העולה", שחוּבּר באותה עת.

המילים  "נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט / וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים," מצמידות  אלה לאלה באופן אוקסימורוני את העיר ואת הכפר – את  תחומי הבינוי האוּרבּניים ואת הנופים החקלאיים שבחיק הטבע. במקביל הן רומזות שגם בוני הערים, הקבלנים והתעשיינים, תורמים את חלקם למאמץ החלוצי, ושאין לזלזל בהם בעת שקושרים כתרים מוצדקים להתיישבות העובדת. ובמקביל, לפנינו כאן גם אמירה אַרְס פואטית מרומזת, שלפיה  גם שירה ארץ-ישראלית עירונית – כמו זו שכּתבו שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג וחבריהם לאסכולה – היא חלק לגיטימי מן השירה על בניין הארץ, ושאין לראות בה שירה דקדנטית המרוחקת מן המפעל הציוני, גם כאשר היא מתרחקת ממילים גבוהות כמו "ארצי" ו"מולדתי".

מהבטחתם של החלוצים לקשט את הארץ וליַפותה ("אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד"), לחרוש את שדותיה ממורדות הלבנון עד ים המלח, להלבישהּ שָׂלמת בטון ולפרוש לה מרבדי גנים, מהדהדים  כמדומה דברי הנביא יחזקאל על האומה המושפלת כאישה זנוחה שאלוהיה – כגבר נדיב ואוהב –  הלבישהּ בבגדי מחלצות ויִיפּה אותה עד למאוד:

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי [...] וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ; וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵךְ.  וָאֶתֵּן נֶזֶם  עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִי עַל-אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּרֹאשֵׁךְ [...]  וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה.  (שם ט"ז, ו'-י"ד).

תיאור זה  של הנביא יחזקאל כלול אמנם בתוך נבואת-זעם, המתארת איך האומה שקושטה ושיָפתה עד מאוד מתחילה לבגוד באלוהיה ולשכוח את כל המתנות הטובות שהעתיר עליה בעת שהֲפכהּ מצעירה זנוחה ומושפלת למלכה יפת-תואר. אלתרמן "תלש" אפוא את התיאור מהֶקשרו, ובחר להביא כאן רק את תיאור קישוטהּ של האומה והכשרתה למלוכה כדי לתאר את העבודה החלוצית הנעשית בארץ, וזאת במנותק מתיאורי הבגידה. אף-על-פי-כן, בהמשך השיר משולבת השורה האומרת: "אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת" (שבָּהּ הצירוף "דרך בוגדת", המשולב גם ב"שירים על רְעוּת הרוח", הוא  צירוף חידתי הפתוח לפירושים רבים).

 מתוך שלל ההבטחות שמבטיחים החלוצים לעתיד לבוא (להפריח את הארץ, את שדותיה ועריהָ, לחצוב דרך במִדבּר ולייבש את הבִּיצות) ניכּר שהם  מוכנים  בשמחה להיות עבדיה של המלכה ולהעניק לה את מבוקשה עד חצי המלכוּת: "מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד  [...]  מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן."  תיאור הנתינה ומגבלותיה מזכיר את דברי משה לעם ישראל לפני כניסתו של העם אל הארץ, דברים הסוקרים את ההיסטוריה הלאומית ומפָרטים את הגבולות שיינתנו לעם (וכן את חלקי הארץ שלא יינתנו לו).

בנאומו עודד משה את העם  ("עֲלֵה רֵשׁ [...] אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת"; דברים א', כ"א), אך גם הִבהיר לעם מה עליו  לעשות כדי לשמור על "מודוס ויוֶונדי" עם בני עֵשָׂו: "אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל.  כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר" (שם ב', ה'), וכן: "וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם: כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה" (שם שם, י"ט). משמע, אלתרמן הרֵאליסטן הצליח להכניס לשיר בעל אופי המנוני, שכולו שופע הצהרות של אהבת המולדת, גם דברי אזהרה מפני הצפוי לחלוצים אם יתעמתו שלא לצורך  עם האוכלוסייה המקומית ויתגרו בה.

חידה הגדולה עולה כאמור מן השימוש במילים הפטריוטיות "אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,"  ועליה ניסיתי לא פעם לתהות  באחדים מספריי ומאמריי.⁵  הצהרות ישירות  כאלה עומדות בניגוד לאמירותיו המוצהרות של המשורר בִּדבר הקושי לחבֵּר שירי מולדת ובדבר הסכנה הכרוכה בשימוש במילה המפורשת "ארצי". ב"שירים על רְעוּת הרוח" כתב אלתרמן את המילים "וְאַשְׁרֵי הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת 'אַרְצִי' / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ," וגם במאמרו  "בסוד המרכאות הכפולות" כתב על הקושי העומד בפני משורר עברי המבקש לכתוב שירי מולדת.

 יש לזכור כי  באסכולת שלונסקי, שאליה השתייך אלתרמן בשלב מוקדם זה של הקריירה הספרותית שלו, שררה כעין הסכמה כללית, שאַל לה לשירה לעוּט על חומרי המציאּוּת ושַאל לה לשמש שופר לפיאורם של התנועה הציונית ומִפעליה, כדי שלא להפוך לשירה "מטעם" – לשירה מגויסת שערכה האמנותי מוטל בספק. ברקע עמדה אזהרתו של יוסף חיים ברנר במאמרו "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזרייהו" לבל תגלוש הספרות הארץ ישראלית לכתיבה  בנַלית, המייפה את המציאוּת,  במקום להגיש לקוראיה "אמת מארץ ישראל".

שלונסקי הביע במאמר משנת 1933 את עמדתו האופוזיציונית לדרישה שהמשורר ישיר "שירי מולדת", ויצרף את קולו בכעין אקט מגויס למעשה החלוצי. עמדתו נבעה אמנם בראש וראשונה מסיבות פואטיות טהורות ששיקפו את ה"אני מאמין" האמנותי של משורר נאו-סימבוליסט כמוהו, שהתנזר מסממני זמן ומקום ספציפיים ומאמירות ליטֶרליות וישירות. אולם, היו לכך גם  סיבות פוליטיות שנבעו מהזדהותו של שלונסקי עם עמדותיה של ברית-המועצות, שלא ראתה בעין יפה את התבססותו המואצת של היישוב היהודי בארץ. גם שלונסקי לא מיהר לקשור כתרים למִפעל הציוני שהלך אז ונתבסס בארץ-ישראל, והפואטיקה הנאו-סימבוליסטית העמומה אִיפשרה לו לצעף את השקפותיו הפוליטיות ולעמעמן. הוא אף לא החמיץ  הזדמנות פז, ושילח במאמרו חץ טבול באירוניה כלפי חבריו המשוררים, שהתחרו אִתו באותה עת על אהדת הציבור:

הנה זה שנים על שנים שהמשורר העברי נתבע למלא אחרי הזמנה לאומית-סוציאלית: שירה לנו משירי ציון! חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפרה הנחלבת בגלבוע. ולהזמנה הזאת מצורפים גם תנאים מסוימים: שירה נא בפשטות, בשם-ומלכות, באיתגליה – ולא ברמזי אמונה תלושה! אין אנו רוצים סמלים והגבהה – רוצים אנו ברחל בתך הקטנה. רק במפורש בתכלית הפירוש והפשטות.⁶

לא קשה להיווכח שבדברי שלונסקי, היוצאים נגד כתיבה מגוייסת, כלולים גם רמזים נגד מתחריו: נגד אורי צבי גרינברג,⁷ ששר בשורות אקספרסיוניסטיות רחבות על "מלכות בית דוד", וכן נגד רחל ושירתה האַקְמאיסטית "הפשוטה", שאיננה זקוקה כביכול לפירושים כלשהם. את הנורמות הנאו-סימבוליסטיות הללו נגד "שירי מולדת" ליטֶרליים ובעד אמנות אוטונומית ("אמנות לשם אמנות") השליט שלונסקי בין בני חוגו, אֶחיו להשקפה, שנרתעו כמוהו מן הפתוס הלאומי, מקלישאות וממליצות שחוקות.

ואלתרמן, שהיה באותה עת תלמיד ב"אסכולת שלונסקי", כתב את מאמרו "בסוד המרכאות הכפולות" שבּוֹ הסביר מדוע אינו יכול לכתוב שירי מולדת:

 לא פעם ראינו בשירים חוורוורים וקלושי דם את השם המפורש מולדת [...]  השירה הכֵּנה, הגֵּאה, אינה מתגרה לעולם. [...]  באמרנו ארץ-ישראל – מייד עולה באוזנינו המולה גדולה של תפילות ונדודי גולה והימנונים וצלצול קופסאות של הקרן הקיימת ומעגלי הורה וגעיית פָּרות במשָׁקים ושאון חוצות בתל-אביב – אנו שומעים הרבה בשם הזה. אנו שומעים בו יותר מדיי, אנו איננו מבחינים בו כל מאומה. לא את הרעש ירֵא השיר – הוא ירֵא את המהומה.⁸

אין ספק שאלתרמן "התכתב" כאן עם דברים שכָּתב שלונסקי, ולא קשה להיווכח שדבריו על "געיית פרות במשָׁקים" רומזים לדברי שלונסקי על "הפָּרה הנחלבת בגלבוע". ובכל זאת, אפילו בספר ה"קנוני" הראשון –  "כוכבים בחוץ" (1938) –  המתנזר מסממני זמן ומקום, כתב אלתרמן  בשיר "תמוז" את המילים המפורשות: "הָהּ, אַרְצִי, מִי עֵינָיו לְהֵישִׁיר בָּךְ יָכוֹל? / אַתְּ שֵׁמוֹת וּדְבָרִים כְּבָרָק מְעַרְטֶלֶת. / לֹא פֻּנַּקְתְּ בְּהִסוּס הַגְּוָנִים וְהַקּוֹל."

משולבת בדברים אלה תפזורת של רסיסים מאותם רעיונות ששילב אלתרמן הצעיר במאמרו "על הבלתי מובן בשירה" (1933) בדבר אי היכולת להיישיר מבט אל השמש בלי זכוכית מפויחת, ובמאמרו "בסוד המרכאות הכפולות" (1938)  בדבר אי יכולתו לכתוב על הארץ בלי אותו "ריחוק אסתטי" (Distanz בגרמנית), הנחוץ כל כך לכתיבה אמנותית ראויה לשמה. בשיר ה"קנוני" "תמוז" תלה כביכול אלתרמן אשם בָּארץ על שאורהּ החשוף, המכה ללא רחֵם, אינו מאפשר ניגודי אור צל הדרושים לו לאמן-היוצר המתקשה ליצור את יצירתו באור התכלת העזה.  בה בעת, הוא מבכה את עירומהּ העלוב של הארץ שעדיין לא כיסוהו בשדות מניבים, בבתים  ובמרבדי גנים די הצורך.

ניתן להבין מדברי אלתרמן כי המילים הטעונות "אַרְצִי" ו"מוֹלַדְתִּי" (ומה גם מילות האהבה הסנטימנטליות "הָהּ, אַרְצִי" מן השיר "תמוז") מאיימות על השירה ועל כותביה. ניתן להבין  מדבריו שבמילים כאלה משתמשים רק אלה מבין המשוררים שאינם מכירים את הארץ, לא "חרשו" את שביליה במסעות התנועה והצבא ואינם ערים לסכנות המרובות האורבות להולכים בשביליה. אלה שנולדו בארץ, או שהובאו אליה בגיל צעיר והתחנכו בה, יודעים היטב שמתחת לאבניה מסתתרים עקרבים ונחשים; שדרכיה רצופות סכנות, סיכונים וסכינים. הם אינם משתמשים במילים "מסוכנות" כמו "ארצי" ו"מולדתי", העלולות להמית את שיריהם בהכשת נחש, או להטביעם בים של דמעות ואנחות. במילים אחרות: רק מי שזה מקרוב באו אליה, כמו רחל המשוררת, יכולים היו לכתוב שירי מולדת, ולשבץ בהם מילים תמימות ורגשניות כמו "ארצי", בלא לחוש בפרובלמטיקה האידֵאולוגית והפואטית הסבוכה הנלווית לכתיבתם הנאיבית.

אך גם להפך: ניתן להבין שאלתרמן מייחל לאותו יום שבּוֹ משורר עברי, באמרו את המילה "ארצי", כבר לא יחוש סכנה ומבוכה, כי מילה זו תהפוך עם הזמן למילה טבעית ומתבקשת מאליה (במקביל ביקש אלתרמן לחלץ את המילה "ציונות" מן המרכאות הכפולות שהקיפוה מחמת נאומיהם הנמלצים של מדינאים ועסקנים). השממה תיכבש, הנוף הפראי ומלא הסכנות יתורבת, ואז ניתן יהיה לשיר שירי מולדת ולומר "ארצי" ללא חשש של זיוף ומליצה. אלתרמן אמר לא פעם שהוא מתקנא באלה שעתידים לראות את כל התהליכים של בניין הארץ לכשיושלם תהליך התהווּתם. כך, למשל, בשירו "מריבת קיץ" תהה אלתרמן איזו דמות תהיה לעם לכשתבשיל המציאוּת החדשה ותישא פרי,  וכך גם בשיר "עוד דף" שבקובץ "עיר היונה". כשם שהביע לא פעם את קנאתו באלה שראו את הארץ בעירום מלא, בטרם יצאו החלוצים הראשונים ליום עבודתם הראשון, כך הביע את קנאתו באלה שיזכו לראות בגמר המלאכה.

המציאוּת הארץ-ישראלית והשירה המשַׁקפת אותה, אמר אלתרמן לא פעם בשירי "עיר היונה", מצויות עדיין בתהליך של התהווּת אִטית שתארך דורות. לכשתהפוך הארץ מארץ מִדבּר לארץ נושבת, ולא יהיו בה שטחי בּוּר מלאי נחשים ועקרבים, יוכלו יושביה לומר "אַרְצִי" מבלי לחשוש פן אורבת להם סכנת מוות. ובמקביל, לכשתבשיל השירה העברית, ותשקף מציאּוּת בשֵׁלה אשר לבשה שלל צבעי רקמתיים, יוכלו משורריה להשתמש במילים גבוהות כמו "אַרְצִי" מבלי שהן תישמענה מילים מופרזות, המקלקלות את השורה. בינתיים, המציאוּת דלה ועירומה. וצריך לשקף אותה כמוֹת שהיא בתהליך התהווּתה – במלוא שלמותה הקרועה ובמלוא כיעורה היפה.

בשלב זה השאיר אלתרמן את המילים "ארצי" ו"מולדתי" לפזמוניו. גם בפזמון "זֶמר הפלוגות", שנכתב כחמש שנים אחרי "שיר בוקר", לא התנזר אלתרמן  ממילים כמו "ארצי" ו"מולדתי", שאותן דרש כביכול לגנאי בשירתם ה"קנונית" של משוררי ארץ-ישראל: "חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ [...] נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל  [...] אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו [...] פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!"

היתה כאן התגוששות בין הפטריוטיזם של אלתרמן, מורשת חינוכו הציוני שמבית לבין התכתיבים של אסכולת שלונסקי. למעשה, אלתרמן לא דרש את שירת רֵעיו המשוררים לגנאי, שהרי לא אמר: "אֲבוֹי לַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת "אַרְצִי" / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ." להפך, הוא נקט לשון "אשרי", ולאו דווקא באירוניה בנוסח "אשרי התמימים שאינם חשים שהם דורכים על נחש וממיתים את שיריהם."

לא ארכו הימים, ועם פרוץ מלחמת העולם בשנים אלה החל אלתרמן להתפכח מן האסתטיציזם המלוטש של "אסכולת שלונסקי", והרגיש אל-נכון כי אין בו עוד מענה ראוי לאירועי הימים הנוראים. הוא עזב את חבורתו של שלונסקי, בהבינו כי הערכים האוניברסליים של בני האסכולה שאליה השתייך, שאינם מזדהים עם צרת העם, מתנפצים במִפגש עם קרקע המציאוּת, ובזמן מאבק איתנים לחיים ולמוות אין המשורר יכול להתגדר במגדל השֵׁן של האמנות הצרופה – להסתפק בכתיבת שירים ססגוניים ובעלי קסם היפנוטי של "אמנות לשם אמנות". שֹוּמה עליו לנטוש לאלתר את ההשתעשעות חסרת המחויבוּת של משורר "גולֶה" המתריס נגד המִמסד והחברה, ללבוש בגדי חאקי חדגוניים ולהשתתף במאבק על עצמאות ישראל.

   בתחילת דרכו ייתכן שאלתרמן הזדהה במקצת עם השקפתו של שלונסקי, שזלזל במשוררים היוצאים בהצהרות פטריוטיות על אתר. ואולם, בשלב שבּוֹ נפרד משלונסקי והצטרף לחבורת "מחברות לספרות", שלמענה כתב את "שירים על רְעות הרוח", הוא גם כן התקנא, באמת ובתמים, במשוררים כדוגמת רחל המסוגלים  להוציא מקולמוסם את המילים "ארצי" ו"מולדתי" מבלי לחשוש ומבלי לחוש שלמילים כאלה עלול  "בשעה זו" להתלווֹת  טעם של מליצה, אף קיווה שכל משורר עברי יוכל יום אחד להוציא את המילים הללו ואת המילה "ציונוּת" מן המרכאות הכפולות המקיפות אותה.

את מלוא אהדתו לשירתה הירוקה-לעד של  רחל ביטא  אלתרמן לימים  בטורו "הֵאיר השחר" (1954), שנכתב במלאת חמישים שנה לעלייה השנייה והוקדש ברובו לרחל – לדמותה וליצירתה. אלתרמן הפיק אפוא מתוכו באמצעות המילים "וְאַשְׁרֵי הַשִּׁירָה הַכּוֹתֶבֶת 'אַרְצִי' / בְּלִי לָחוּשׁ כִּי דָרְכָה עַל נָחָשׁ" – אמירה דינמית ומורכבת מניגודי ניגודים, המעידה על מאבקי נפש ועל התלבטות פואטית מעמיקה, שאינה מגעת למסקנה ברורה וחד-משמעית. על פרשניו להימנע מרידודן של המילים הסבוכות האלה  ומן הניסיון לראות בהן אמירה בהירה ונחרצת.

ולסיום, כדאי להיזכר בשני משפטים שאמר ביאליק, המבהירים  שאם משורר אינו מזכיר את השמות המפורשים "ירושלים", "ציוֹן"  או "ארץ ישראל" בשיריו, אין זה משום זלזול בנושאים האלה או התעלמות מהם. על-פי-רוב,  ההפך הוא הנכון. 

במכתביו הסביר ביאליק איך כל אחד נשאר "מנגד" במפגשו הראשון עם הארץ (והשווּ לדברי רחל המשוררת בשירה "מנגד": "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה"). לרעייתו שנשארה באודסה הסביר במכתב ביִידיש שלא ברור לו מדוע נגע לו מראה הארץ רק במעט. האם "משום שהדברים זרים לי יותר מדיי, או משום שהם קרובים לי יותר מדיי."⁹  במילים אחרות, הוא עדיין לא מצא את ה"דיסטנץ" הנכון לכתיבה על הארץ, כמו רֵעיו המשוררים, ואין לבטיו והיסוסיו נובעים מתוך התעלמות או הקשחת הלב כלפי המראות הנגלים לנגד עיניו. וכשנשאל פעם מדוע לא חיבר שירי מולדת, השיב ביאליק לשואל בשאלה: "האם כתבת כבר פעם מכתב אהבה לאימא שלך?"¹⁰

הערות:

1. ראו:  https://www.zemereshet.co.il/m/artist.asp?id=49

2. את יחסו אל שירי מולדת קיטשיים, שנכתבו אז לעשרות, ביטא אלתרמן במאוחר במחזהו "כינרת, כינרת" (1961), שבּוֹ נאמר על הסטודנט מ"בצלאל" שיצירתו היא מחאה "נֶגֶד הָרוֹמַנְטִיקָה הַצִּיּוֹנִיסְטִית שֶׁל זְרִיחוֹת וְרֻדּוֹת / וְשֶׁל עֲצֵי תְּמָרִים עִם מַחֲרֵשָׁה וָתֶלֶם / וְעִם פּוֹעֵל שֶׁל מַרְמֶלָד עַל תְּעוּדוֹת תְּרוּמָה." ראו: נתן אלתרמן, "מחזות (כִנרת, כִנרת, פונדק הרוחות, אסתר המלכה, משפט פיתגורס]", תל-אביב 1973, עמ' 66.

3.   "על הבלתי מובן בשירה", "טורים", ו' כסלו תרצ"ד (24.11.1933).

4. לימים בחר עמוס עוז – אלתרמניסט מושבע – במילים "ממורדות הלבנון" (1998) כבכותרת לספרו העוסק במלחמת לבנון ובספיחיה, אך עוז תלש כמובן את המילים האלה מהקשרן, והשתמש בהן כביטוי של ביקורת נוקבת על עמדתה הערכית של ישראל וממשלתה.

5. על שירי ארץ ישראל של אלתרמן  ועל יחסו לשירי מולדת כתבתי בפרק "בסוד המרכאות הכפולות: יחסו הדו-ערכי של אלתרמן לשירי ארץ-ישראל", בתוך: ספרי "הֵלך ומֶלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי", תל-אביב 2010, עמ' 44-90 (נדפס לראשונה בספר "ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין",  ערך: אבנר הולצמן, תל-אביב 2005, עמ' 362-381). ראו בהרחבה  בספרי "רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל", תל-אביב  2012 (בפרק הרביעי שכותרתו "אשרי השירה הכותבת 'ארצי"; עמ' 92-24);  ובפרקים השישי, השביעי והשמיני (שם, עמ' 192-281).

6. ראו מאמרו של שלונקי "טענות ומענות", "טורים", שנה א, גיל' י"ג, 3 באוקטובר 1933. כונס בקובץ מאמריו "ילקוט אש"ל", תל-אביב 1960, עמ' 32-38.

7. יש  להניח ששלונסקי ביקש לשלח חץ אירוני גם כלפי שירו של אורי צבי גרינברג "בשער בת רבים", שהתפרסם בשנתו הראשונה של העיתון "דבר", ביחד עם שירי רחל  ועם שיריו שלו, שיר שבּוֹ  עולה הטענה שבארץ-ישראל גם מותה של פרה אחת ברפת כמוה כצער הרבים.

8. "בסוד המרכאות הכפולות", "טורים", כ"ה בתשרי תרצ"ח (19.10.1938). נדפס שוב בספר מסותיו של אלתרמן  "במעגל" (ערך מנחם דורמן), תל-אביב 1975, עמ' 27-31.

9. ח"נ ביאליק, "איגרות אל רעיתו מאניה", תרגם לעברית י"ד ברקוביץ,   מוסד ביאליק ודביר, ירושלים, 1955, עמ' 42.

10. ראו בספרו של אביגדור המאירי, "ביאליק על אתר",

https://benyehuda.org/read/1551.

זיוה שמיר

* * *

מלון "בללה ויסטה" היה בניין תכלת בעל שתי קומות עם גדר עשוייה עמודי-מלט, והיה שייך לגרמני. הוא היה בניין פאר, ובו בית-הקפה המפואר ביותר של יפו. בצילו של המלון, לעבר הים, היו יושבים המתרחצים בים.

לכבוד בואו של ביאליק זימנו בבית הקפה של המלון קהל של נכבדי-היישוב ועשו לו קבלת-פנים. המברכים כה האריכו בנאומיהם, ומורה אחד הקריא ברכה ארוכה כתובה בחרוזים, עד שביאליק הפסיקם ברוגז ואמר שהוא רוצה לראות את הארץ בעיניו שלו, ללא הדרכה. בקהל השתררה תחושת-מבוכה והסבות-עיניים מקצה לקצה.

[על ביקורו של ביאליק בארץ-ישראל ב-1909. מתוך "בין חולות וכחול-שמיים", נחום גוטמן, אהוד בן עזר, 1980].

* * *

יורם אטינגר

משטר האייתולות בחצר האחורית של ארה"ב

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", מאי, 2022.

"...איראן מסייעת לוונצואלה בתחום כלי-טיס-בלתי-מאויישים (כטב"מ) קטלניים... איראן מספקת לוונצואלה טילים מונחים המתאימים לכטב"מים מתקדמים... איראן שוקלת לספק לוונצואלה כטב"מים מתקדמים [העלולים להגיע עד לפלורידה]..."

איראן באמריקה הלטינית – מה היעד?

מאז השתלטותו על איראן בפברואר 1979, משטר האייתולות רואה באמריקה הלטינית – עד לגבול ארה"ב-מכסיקו – את הבטן הרכה של "השטן הגדול האמריקאי". מכאן שיתופי הפעולה ההדוקים (בצוותא עם חיזבאללה וחמאס) עם ברוני הסמים המובילים במכסיקו, קולומביה ובוליביה, ועם ארגוני טרור ומשטרים אנטי-אמריקאיים בדרום ובמרכז אמריקה: וונצואלה, קובה, ניקרגואה, אקוודור בוליביה וצ'ילי. איראן פועלת לשדרוג התאום המודיעיני בין כל המשטרים האנטי-אמריקאים, ומגייסת טרוריסטים המתאמנים באיראן ובאמריקה הלטינית.

* איראן מעמיקה את מעורבותה – בהובלת "משמרות המהפכה" וזרוע "אל קודס" האחראית על הקשר עם ארגוני טרור בינלאומיים – בחצר האחורית של ארה"ב בכל הקשור לפעילות טרור, פשיעה בינלאומית, צבא ומודיעין.

* האייתולות רואים באמריקה הלטינית בסיס יעיל להלבנת-הון (בהיקף של מיליארדי דולרים), עקיפת סנקציות כלכליות, ושדרוג הנגישות לחומרי גלם החיוניים ליצור נשק-השמדה-המונית ונשק גרעיני. לדוגמא, מכרות טאנטאלום בבוליביה, תוריאנייט בגויאנה וסורינאם, ואורניום בוונצואלה, בוליביה ואקוודור.

* משטר האייתולות אינו מסתפק באיום קיומי ומוחשי על כל משטר סוני-ערבי במזרח התיכון, אלא רואים בערעור היציבות באמריקה הלטינית וקעקוע מעמד ארה"ב בדרום ומרכז אמריקה יעד מרכזי באסטרטגיה אנטי-אמריקאית.

* משטר האייתולות פועל למינוף אזורים נטולי-חוק-וסדר (כגון יערות-עד, הגבול המשולש ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל והגבול המשולש צ'ילי-פרו-בוליביה) והלכי-רוח אנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית, כדי להכות שורשים על גבולה של ארה"ב, ולתגבר "תאי טרור רדומים" על אדמת ארה"ב.

* שיתוף הפעולה בין האייתולות לבין משטרים אנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית מוכיח שאפשר להקים חזית יעילה אנטי-אמריקאית בין האיסלאם המהפכני (המשטר השיעי, הדתי, הרדיקלי והעריץ באיראן) לבין הקומוניזם והסוציאליזם הרדיקלי (משטרים חילוניים, עריצים בוונצואלה, קובה ועוד).

* 40 שנות התבססות של האייתולות בדרום ומרכז אמריקה הביאו את הטרור האיראני, יחד עם הפצת-סמים וטכנולוגיות בליסטיות מתקדמות, לפיתחה של ארה"ב.

* מאז השתלטות אייתולה חומייני על איראן ב-1 לפברואר 1979 רואה משטר האייתולות ב"שטן הגדול האמריקאי" את המכשול הגדול ביותר בדרך למימוש החזון המגלומני, החורג מעבר למפרץ הפרסי והמזרח התיכון, ששורשיו ב"קרב כרבלא" משנת 680 לספירה (המצויין מדי שנה בארועים פומביים זבי-דם באיראן ובריכוזים שיעים ברחבי העולם). החזון הפנאטי מתועד למשעי בספרי הלימוד באיראן, בהטפות במסגדים, באירועים המוניים ובחתרנות, טרור והפצה שיטתית של טכנולוגיות בליסטיות ברחבי העולם. היעד האסטרטגי הוא השתלטות על המשטרים הסונים "המשומדים" והכנעת המערב "הכופר", ובראשו ארה"ב.

משטר האייתולות בוונצואלה האנטי-אמריקאית

וונצואלה הייתה בין המדינות הראשונות להכיר בהשתלטות האייתולות על איראן. השתיים משתפות פעולה בהכשרת טרוריסטים, בפיתוח טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות, וממנות את שיתופי הפעולה באמצעות סחר סמים והלבנת-הון. לשתיהן קשר הדוק עם חיזבאללה וחמאס.

"שיתוף הפעולה עם וונצואלה מעצים את איום איראן על ארה"ב... מאז 2006 עוסקים יועצים איראניים באימון צבא וונצואלה, ובמיוחד בכל הקשור ללוחמה א-סימטרית מול כוח עדיף [כגון ארה"ב].

"לפי מסמך של 'מכון קרנגי לשלום בינלאומי' – לוונצואלה מאגרי אורניום [באדמה] בהיקף של 50,000 טון... מפעלים בבעלות איראנית הוקמו במקומות נידחים בוונצואלה... המרחבים חסרי-התשתיות  הם קרקע פורייה לייצור בלתי-חוקי של אמצעי לחימה... ב-2008 עצרה טורקיה ספינה איראנית בדרכה לוונצואלה, ועליה  מטען של ציוד מעבדה שנועד לייצור חומרי נפץ... וונצואלה תומכת בסדר היום הבינלאומי של איראן, כולל פיתוח ויצור יכולות בליסטיות וגרעיניות, וליבוי זעזועים באמריקה הלטינית. שיתוף הפעולה עם וונצואלה מסייע לאיראן למנף את מערכת הבנקים העולמית למימון ולהמשכיות פעילות צבאית אסורה למרות הסנקציות המוטלות עליה... מאז 2007 איראן מספקת לוונצואלה טכנולוגיות של כלי טיס קטלניים בלתי-מאויישים... שר ההגנה של קולומביה אמר שטרוריסטים של חיזבאללה פועלים בוונצואלה ומהווים איום על ביטחון קולומביה...

"מיספר ארגוני טרור קולומביאנים פועלים בוונצואלה... דו"ח מחלקת המדינה מ-2020 דיווח על שיתוף פעולה בין וונצואלה לארגוני טרור... סביר להניח שכטב"מים איראניים יגיעו לידי ארגוני הטרור... לאיראן ולוונצואלה שורה ארוכה של הסכמים לשיתוף פעולה בנושאי ביטחון..."

משטר האייתולות וקובה האנטי-אמריקאית

שיתוף הפעולה איראן-קובה החל עם השתלטות האייתולות על איראן, כאשר פידל קסטרו היה מהראשונים להכיר במשטר האנטי-אמריקאי, שהחליף את שלטון השאח הפרסי שהיה "השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי." שיתוף הפעולה המשולש רוסיה-איראן-קובה נועד לפגוע במעמד ארה"ב באמריקה הלטינית ולצמצם את השלכות הלחץ האמריקאי על קובה.

"...איראן משתתפת בפעילות אלקטרונית אנטי-אמריקאית מבסיסים בקובה... השתיים עושות יד-אחת בזירה הבינלאומית בכלל ובתחום המודיעין בפרט... מסוף שנות ה-90' של המאה הקודמת קיים גם שיתוף פעולה בתחום הביוטכנולוגיה המאפשר יצור אמצעי לחימה ביולוגיים... לאיראן ולקובה עניין משותף בוונצואלה המהווה זירה להעשרת אורניום עבור איראן, ומכאן האיום של שלושתן על ארה"ב והמערב... מיקומה הגיאוגרפי של וונצואלה ואוצרותיה הטבעיים מהווים איום חמור יותר מאיום קובה בשנות ה-60' של המאה הקודמת. שיתוף הפעולה בין איראן, סוריה, וונצואלה, קובה ומדינות אנטי-אמריקאיות נוספות ביבשת אמריקה מהווה איום דומה לזה הטמון בשיתוף הפעולה רוסיה-קובה... כוח אדם איראני וקובני מייעץ ל- ומאמן את כוחות הביטחון בוונצואלה. מיקומה הגיאוגרפי של קובה מאפשר לאיראן לשבש שידורים אמריקאים שנועדו לציבור האיראני. השקעות איראניות בקובה והלוואות נדיבות מאפשרות לקובה לצמצם את הסכנה של קריסה כלכלית..."

שיתוף הפעולה איראן-קובה נועד, בין היתר לצמצם את הזעזועים בוונצואלה. "כוח אל קודס" של "משמרות המהפכה" משתף פעולה עם המודיעין של קובה ושל וונצואלה. מאז 2005 העניקה איראן לקובה הלוואות בסך מיליארד ליש"ט והגבירה משמעותית את פעילותה באי.

השורה התחתונה

* משטר האייתולות מוכיח – מאז בא לאוויר העולם ב-1 לפברואר 1979 – שהוא מתמקד ב"תותחים" ולא ב"חמאה", וזאת בניגוד להערכות CIA ומחלקת המדינה (כפי שהובהר גם לאחר חתימת הסכם הגרעין מ-2015 – בניגוד להערכות הנשיא אובמה, סגנו ביידן, ויועצו לביטחון לאומי של ביידן אנטוני בלינקן, המכהן היום כמזכיר המדינה ומעצב-על של מדיניות ארה"ב).

* לכן, השעיית הסנקציות על איראן תביא להפניית משאבים אדירים לתגבור החתרנות, הטרור והפצת טכנולוגיות צבאיות מתקדמות במפרץ הפרסי, ברחבי המזה"ת, אפריקה ואמריקה הלטינית.

* השעיית הסנקציות תזרים מיליארדי דולרים לשידרוג שיתופי פעולה בין משטר האייתולות לבין משטרים וארגונים אנטי-אמריקאים באמריקה הלטינית, תוך החרפת האיום על ביטחון הפנים בארה"ב.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

קישור לסיפור "ההיפרדות",

סיפור עתידני מאת דוד מלמד:

https://www.yekum.org/2021/01/%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%9C%D7%9E%D7%93/

* * *

איליה בר-זאב

מעל קווי המתח

סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –

חַיִּים נוֹצָרִים,

חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.

וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –

בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים בְּתַּחְתִּיּוֹת.

חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק

מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.

אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –

מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.

רָחָם שְׁחֹר אֲבָרוֹת מְרַחֵף –

טֶרֶף קַל

איליה בר-זאב

31.12.08. פורסם ב"עיתון 77".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏18.5.22

* פיל בחנות חרסינה – ליברמן נוהג כפיל בחנות חרסינה. הניצול הציני של פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר א-דין לסיבוב פופוליסטי דמגוגי על חוק הלאום הוא מעשה מכוער ומגונה. בדבריו הוא הצית מחדש את המחאה הבלתי מוצדקת בעדה הדרוזית, כאילו זה מה שחסר היום למדינה.

בג"ץ שדן בחוק הפריך את כל טענות הסרק השקריות על "אזרחים סוג ב'". חוק הלאום עוסק בזהותה הלאומית של המדינה ואין בו שום נגיעה לזכויות הפרט וזכויות המיעוט. הוא לא מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר בנוגע לזכויות אלו (מלבד שדרוג מעמדה של השפה הערבית שלראשונה הוגדר מעמדה המיוחד בחוק יסוד).

סא"ל א-דין ז"ל התגייס לצבא ההגנה לישראל; צבאה של המדינה היהודית שהוגדרה במגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הוא לחם על ביטחונה של המדינה הזו ונפל על הגנתה. כל החיילים הדרוזים משרתים בצה"ל מתוך ידיעה שזה צבאה של המדינה היהודית. חבל שפוליטיקאים פופוליסטים מבעירים שריפות מיותרות, ללא כל צורך.

ליברמן וישראל ביתנו הצביעו בעד החוק. פתאום ליברמן נגד החוק? מה קרה? החוק השתנה? או שליברמן פשוט מנסה להחליף בייס?

על תקווה חדשה וימינה להבהיר שלא תתנה ידיהן לכל דיון מחודש בחוק הלאום.

אגב, כפי שאני כותב כבר שנים, אני בעד עיגון שוויון הזכויות לפרט בחוק יסוד. אך אין לכך שום קשר לחוק הלאום.

* מה נכתב במגילת העצמאות – אמנון אברמוביץ' אמר בערוץ 12 שבמגילת העצמאות כתוב שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ואילו חוק הלאום מדבר על מדינה יהודית לא דמוקרטית.

מגילת העצמאות לא דיברה על מדינה יהודית ודמוקרטית אלא על מדינה יהודית. "אנו מכריזים בזאת על מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." המילה דמוקרטיה כלל אינה מופיעה במגילה.

ובחוק הלאום אין דבר וחצי דבר שאינו דמוקרטי. חבל שאברמוביץ' ממשיך להפיץ את השקרים, שהופרכו לחלוטין בפסק הדין של בג"ץ, שדחה את העתירות נגד החוק.

* כל ציוני אמור לתמוך בו – היוזמה לחוק הלאום היתה של המכון לאסטרטגיה ציונית בראשות ישראל הראל (באותה תקופה עמדתי בראש תוכנית מנהיגות של המכון, ואף שלא הייתי מעורב בנושא החוק, התעדכנתי בנושא מדי שבוע). בעקבות הקרע בחברה הישראלית סביב אוסלו וההתנתקות, הראל יזם חוק יסוד שבו כל הציונים, משמאל ומימין, יתאחדו סביבו וידגישו את המשותף: גם אם יש בתוכנו מחלוקת על גבולות המדינה, אין לנו מחלוקת על תוכן המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא פנה תחילה לציפי לבני, אז ראש האופוזיציה ויו"ר קדימה, והציע לה להגיש את החוק. היא התלהבה. היו לה אי אלו הערות, אבל תמכה בו בהתלהבות ורצתה להגיש אותו. והחוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהגרסה המסורסת שהתקבלה בסופו של דבר.

ביום בהיר אחד, גברת ציפי לבני הבינה, כנראה, שמדינה יהודית כבר לא כל כך בו-טון בבייס שלה וקיבלה רגליים קרות. מאותו יום, התומכת הנלהבת היתה למתנגדת הראשית. צבועה! במקומה, הגיש את החוק ח"כ דיכטר, אז חבר סיעתה, קדימה. חתמו עליו רבים ממפלגת העבודה. אלמלא נתניהו מיסמס את החוק במשך 8 שנים, הוא היה מתקבל ברוב של 90 ח"כים. זה חוק שכל ציוני צריך לתמוך בו.

* מתנגדי חוק הלאום – קווים לדמותם – חבל ששוב התעורר הוויכוח על חוק הלאום, רק בשל אמירה פופוליסטית דמגוגית של ליברמן, שמנסה לבנות לעצמו בייס חדש. אולם משהתעורר הוויכוח, אנסה לעשות קצת סדר, ולנתח את ההתנגדויות השונות לחוק.

מתנגדי חוק הלאום מתחלקים לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא המתנגדים האידיאולוגיים. אלה שמתנגדים למדינה יהודית. אלה שחושבים שזכות ההגדרה העצמית היא זכות טבעית של כל עם, זולת העם היהודי. בקיצור – אנטי ציונים למיניהם. לשיטתם, הם צודקים. מי שנגד מדינה יהודית, ודאי שיתנגד לעיגון זהותה היהודית של המדינה בחוקה.

הסוג השני הוא המתנגדים הטקטיים. אלה שהסבירו שחיִינו שבעים שנה בלי חוק הלאום, מה דחוף עכשיו ולמה צריך לחוקק את המובן מאליו ובשביל מה צריך לנופף ביהדותה של המדינה כאשר יש מי שבעבורם זו הכנסת אצבע לעין. למה צריך להעיר דובים מרבצם? בין המתנגדים מסיבה זו בלטו משה ארנס ורובי ריבלין. בעיניי, גם המובן מאליו צריך להיות מעוגן בחוק. חוקי היסוד הם חוקת המדינה בהתהוות, וברור שבבסיס החוקה עומדת זהותה ומהותה של ישראל כמדינה יהודית. ככזו היא הוכרזה. מגילת העצמאות מסבירה ומפרטת מדוע היא כזאת. גם החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר דיברה על הקמת מדינה יהודית. אך הוויכוח על חוק הלאום הוכיח שמה שחשבנו שהוא מובן מאליו, כבר לא כל כך מובן מאליו, ולכן הטיעון הזה אינו רלוונטי. ואם היה זה טיעון נגד חקיקת החוק, כדי לא לעורר דובים מרבצם, ברור שהוא אינו תקף היום, כאשר החוק כבר קיים, ומי שעוררו הפעם דובים מרבצם הם מתנגדיו.

הסוג השלישי, שלמיטב הכרתי כולל את הרוב המוחלט של מתנגדי החוק, הם אלה שמתנגדים לחוק בלי להכיר אותו, כיוון שאינם מכירים אותו, ואילו הכירו אותו, לא היו מתנגדים. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בשוויון הזכויות לפרט. אלה שטוענים שהחוק הזה פוגע בזכויות המיעוט. אלה שטוענים שהחוק הופך את האזרחים הלא יהודים לאזרחים סוג ב'. אלה שטוענים שהחוק פוגע במעמד השפה הערבית. כל אלה שתוקפים את החוק מהסיבות הללו, תוקפים חוק שאינו קיים. אילו היה חוק כזה, גם אני הייתי מתנגד לו. חוק הלאום רחוק מכך כרחוק מזרח ומערב. חוק הלאום אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה מהשוויון האזרחי, מהסיבה הפשוטה שהוא כלל אינו עוסק בו. ואכן, כאשר בג"ץ דן בעתירות הללו, הוא דחה אותן ברוב של 10:1, והסביר שכל הטענות הללו מופרכות. בג"ץ לא דחה את העתירות כי אינו רוצה להתערב בחוק יסוד. אחרת היה דוחה אותן על הסף. הוא דן לעומק בטענות כאילו החוק מפלה ופוגע בזכויות והבהיר באופן חד-משמעי שאין שחר לטענות הללו.

ואף על פי כן, ממשיכים לתקוף את הדחליל המדומיין שהם קוראים לו "חוק הלאום", אך הוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

* בעד חוק השוויון – אני מצדד בחקיקת חוק יסוד המעגן את השוויון האזרחי המלא לכל אזרחי ישראל או לחלופין להוסיף סעיף ברוח זו לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם השוויון הזה קיים גם בלי חוק יסוד, אך חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת של ישראל, וגם המובן מאליו צריך להיחקק (כפי שחוק הלאום היה מתבקש, למרות שהוא לא המציא דבר שלא קיים מאז קום המדינה).

הבעיה שלי היא הלינקג' הדמגוגי בין חוק השוויון לחוק הלאום, כאילו הם מנוגדים זה לזה. כך גם הצפתו בידי גנץ פתאום, ביום שבו ליברמן הפיח מחדש את המחלוקת על חוק הלאום, בתכסיס פוליטי ציני ופופוליסטי חסר אחריות.

אין שום סתירה בין חוק הלאום לבין השוויון האזרחי, ולכן אין סתירה בינו לבין חוק יסוד השוויון. הם גם לא משלימים זה את זה, כי אינם קשורים זה לזה. כל אחד מהם חשוב בפני עצמו.

* מעשה בלעם של מוסף "הארץ" – ב-2010 הייתי שותף ליוזמה של עוזי דיין – פורום שמטרתו להחזיר את ערך ההתיישבות למקומו המרכזי בתודעה הציבורית ובשיח הציבורי בישראל. לצערי, היוזמה לא התרוממה. אבל הדבר הטוב שיצא לי מהשתתפותי בה, היא היכרות עם מיספר גורמים העוסקים בתחום ההתיישבות, שאינם שייכים לתנועות ההתיישבות ולא הכרתי אותם עד אז. החשוב בכולם הוא ארגון "השומר החדש" (בעיניי, נכון לקרוא לו תנועת השומר החדש, אך אשתמש במושג המקובל בארגון עצמו).

הפורום יצא לסיור בעקבות כמה יוזמות בצפון (שבשבילי הוא דרום...) גולת הכותרת היתה ביקור בגבעת סנדו. מדובר בגבעה החולשת על מושב ציפורי, ובמרכזה התנוסס דגל ענק, הנצפה מכל הסביבה. פגשנו שם שני חבר'ה צעירים – יואל זילברמן, בן מושב ציפורי, קצין בקומנדו הימי שהשתחרר כשלוש שנים קודם לכן, והקים את המקום, הנושא את שמו של סבא שלו ומתגורר בו, ומשם מפעיל פעילים להגנה על החקלאות מפני המתנכלים לה ופוגעים בה. הוא עשה זאת כאשר אבא שלו עמד לוותר על עדר הבקר ושטחי המרעה שלו, בשל הטרור החקלאי מצד אחד וחוסר האונים של המדינה בהתמודדות עם התופעה, מצד שני.

השני, און ריפמן, בן קיבוץ רביבים, לוחם בסיירת מטכ"ל, בנו של ראש מועצת רמת נגב שמוליק ריפמן ז"ל (שאז עוד היה בין החיים). שם, בגבעת סנדו, החל לפעול ארגון השומר החדש. שמענו את יואל ואון, הסתובבנו מעט במקום ונכנסנו לתוך קראוון שהיה שם, ועל השולחן היתה ערימת ספרים, שניכר בהם שאינם קישוט, אלא ספרים שקוראים ולומדים אותם. ספר "השומר", כתבי גורדון, כתבי יצחק בן צבי, ספר העלייה השנייה וכד'. יואל סיפר שיש להם כבר כמה שינשינים, שמתנדבים בחקלאות ובהגנה ושמירה על שטחים חקלאים ובלימוד כתבי גורדון וחבריו. איך כתבה נעמי שמר? "אני ממש שפשפתי את עיניי."

השילוב הזה, של התיישבות, חקלאות, ביטחון, חינוך, כתבי תנועת העבודה וערכי ההתיישבות העובדת שבה את ליבי. התלהבתי והתאהבתי. ומאז אני עוקב אחרי הארגון ועומד בקשר עם מנהיגיו. אז, לא העליתי על דעתי שהארגון הקטן הזה יהיה למה שהוא היום – ארגון ענק, עם 400 עובדים, עם מיספר המתנדבים הגבוה ביותר של ארגון כלשהו בארץ, עם רשת בתי ספר, תנועת נוער ועוד ועוד יוזמות. התנופה הזו מעידה על רוח יזמות והנהגה חזקה וסוחפת, אך יותר מכך, על צורך אמיתי בחברה הישראלית, שהארגון עונה עליו.

ביום שישי התפרסמה במוסף "הארץ" כתבה גדולה על הארגון. בעיניי, הכתבה הזאת היא מעשה בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. לאורך כל הכתבה שזור ניסיון פאתטי של הכותב, הילו גלזר, לתייג את השומר החדש כארגון ימין ואפילו ימין קיצוני. את העובדה שהארגון מגדיר את עצמו כא-פוליטי אך כמזוהה עם מפא"י ההיסטורית הם מציגים כמסווה. הם מספרים שהארגון מקבל תרומות מגופים התורמים לארגוני ימין אך גם מארגונים המזוהים עם השמאל הציוני. את התרומה מימין הם מציגים כהוכחה שזה ארגון ימין. את התרומה משמאל הם מציגים כאי הבנה של התורמים למי הם תורמים... הם מספרים על שיתוף הפעולה של התנועה הקיבוצית עם הארגון ועל כך שרבים מהחקלאים שנהנים מן הפעילות של הארגון הם "קיבוצניקים ומושבניקים שנטועים בשמאל" ומציינים ש"הם בהחלט מכירים תודה על פעילותם," ומציגים זאת כאנומליה. כאשר מסופר שם על חוות שהם מקימים בכפרים דרוזים ובדואים ועל פעולה להגנה על חקלאים בדואים, הם אומרים שזה מנוגד לפעילות שנועדה להגן על שטחי החקלאות מפני "הערבים" וכו' וכו' וכו'.

אך הניסיון הזה באמת נשמע מגוחך לאור העובדות המוצגות בכתבה. הם ניסו בכל מאודם  לקלל, אך באמת יצאו מברכים. הכתבה, בסופו של דבר, מציגה את הארגון ביופיו ובתרומתו הגדולה לחברה הישראלית. "לזכות הארגון צריך לזקוף עובדה בסיסית אחת: הם הצליחו היכן שהמדינה נכשלה. במהלך השבועות האחרונים שוחח מוסף הארץ עם שורה של חקלאים בצפון ובדרום שסיפרו כי הארגון עשה עבורם נפלאות בהגנה על שטחיהם." והם מדגימים זאת דרך סיפור ההצלה של ענף הבקר ברמות מנשה, קיבוץ של השומר הצעיר, המזוהה עם מרצ.

בכתבה נאמר שהארגון הכניס לשיח את המושג "טרור חקלאי" (במקום "פשיעה חקלאית"). איני יודע אם זה נכון, אך המושג נכון ומדויק. זו לא רק פשיעה פלילית אלא בעיקר פשיעה לאומנית אלימה, שנועדה לנשל את היהודים מאדמותיהם החקלאיות. ומה זה אם לא טרור?

אני גאה בקשר המיוחד של הגולן עם השומר החדש. יואל זילברמן בנה את ביתו במושב נטור שבגולן, וכך גם אנשים נוספים מראשי הארגון. כל היישובים החילונים בגולן מחנכים את ילדיהם ב"תנועה החדשה" הפועלת עם השומר החדש.

אני גאה במיוחד בקשר המיוחד של אורטל עם השומר החדש. באורטל פועל בית ספר חקלאי של השומר החדש, "אדם ואדמה" – שתלמידיו עובדים בחקלאות מהשכם בבוקר עד הצהרים, לאחר מכן לומדים ובערבים מנהלים פעילות חברתית, תרבותית ורעיונית. תנועת הנוער באורטל היא התנועה החדשה, ובתי הצעירה, תמר, מדריכה בה. בוגרי צבא בתוכנית של הארגון, "מאהל ומגדל", פעלו ועבדו בחקלאות באורטל. שלושה מחברי אורטל הם בעלי תפקידים בארגון.

כשיצאו מהמפגש הראשון בנושא הקמת "אדם ואדמה" באורטל, כך סיפרו לי, אמרו אנשי השומר החדש זה לזה: "הם מדברים ממש בשפה שלנו." ואילו רן, מי שהיה אז מזכיר אורטל והוביל את המהלך והיום הוא מנהל "אדם ואדמה" ציין בסיפוק: "הם מדברים אורטלית."

* עצור או שאני יורה – ב"הארץ" ספרים התפרסם מאמר ביקורת של עדי אנגרט על ספרו של מאיר דויטש, מנכ"ל "רגבים" – "בדואיסטן: כך מדינת ישראל מאבדת את הנגב." כיוון שתרמתי במימון המונים להוצאת הספר, נשלח לי עותק ממנו, אך טרם הספיקותי לקרוא אותו. ולכן, לא אכתוב על הספר ולא אתייחס לתוכן המאמר, שבלט לכל אורכו בעוינותו הקיצונית לספר.

אתייחס רק למשפט אחד במאמר, הזוי באופן קיצוני, ומעיד על המאמר כולו. "הפתרון לבעיית הגניבות מצה"ל טמון בכך שחיילים ישתמשו בנשקם לא כדי להתאמן לקראת מלחמה עם האוייב, אלא כנגד אזרחי המדינה שדויטש רואה בהם אוייב: הבדואים." אהה. מה שהם מציעים זה שצה"ל יפסיק להתאמן ויתחיל לירות בבדואים. אולי להיכנס לרהט ולירות לכל עבר... איזו דמגוגיה זולה.

כשהתגייסתי לצה"ל, כבר בשבוע הראשון של הטירונות, עוד לפני המטווח הראשון ולפני הכדור הראשון שיריתי, ידעתי לדקלם על פה את הוראות הפתיחה באש. א. עצור. ב. עצור או שאני יורה. ג. יריה באוויר. ד. יריה לרגליים. ה. ירי על מנת להרוג. לאיזה צורך למדנו את ההוראות הללו? להגנה על הבסיס. הרי זה ברור, יש להגן על הבסיס מפני חדירות. ובוודאי שיש להגן על הנשק והתחמושת. כך יודע, או לפחות אמור לדעת, כל חייל.

אבל המובן מאליו הזה לא מתקיים. ביזת נשק ותחמושת מבסיסי צה"ל ומשטחי האש שלו, ובפרט בבסיס צאלים, היה למכת מדינה. ועל חיילי צה"ל נאסר לעשות דבר כדי להגן על הנשק והתחמושת. ואלה הולכים לארגוני טרור ופשיעה במגזר הערבי. יש לציין שלאחרונה שונתה המדיניות והחיילים נדרשים להגן בנשקם על המחנה ועל התחמושת. כנראה שהספר יצא לפני השינוי הזה. ואת זה המבקר ההזוי מכנה שימוש בנשק נגד האזרחים הבדואים.

* חקירה פלילית – החסינות הפרלמנטרית לא נועדה לאפשר לח"כ לתקוף באלימות קצין משטרה ולהטיח אגרוף בראשו, ולא לאפשר לח"כ להבריח חשוד. יש לפתוח לאלתר בחקירה פלילית נגד אחמד טיבי ועופר כסיף.

* מי החצוף – אמיר אבגי הוריד את אחמד טיבי משידור, אחרי שטיבי צעק עליו "תשתוק" וכינה אותו "חצוף". התנהגותו היהירה, האדנותית והחצופה הזאת של טיבי, היא סדרתית, כמעט בכל ראיון, כבר שנים רבות. טוב עשה אבגי שהציב בפניו גבול.

* יום האסון – ה-15 במאי הוא יום הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים מציינים את יום ה"נכבה", כוונתם היא שקיומה של מדינת ישראל הוא אסון, ואת האסון יש להסיר.

ויש בתוכנו מי שקוראים לנשיא המדינה לשאת נאום ביום העצמאות שבו יביע השתתפות בצערם על ה"נכבה". כן, כן. אני לא ממציא את זה. ביום העצמאות של מדינת ישראל נשיא מדינת ישראל צריך, לטעמם, להביע את צערו על אסון קיומה של מדינת ישראל.

* להחזיר את הגופה – אני בעד החזרת גופת אחיו של זביידי למשפחתו. וגם את החזרת כל הגופות של כל המחבלים שבידינו.

יש לעשות זאת מיד לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול.

* הכול או לא-כלום – לאחר פרסום תוכנית טראמפ, כאשר ממשלת ישראל עמדה להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, מועצת יש"ע יצאה נגד המהלך. מי שעמד בראש ההתנגדות היה יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייאני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן!

למה הם נהגו כך? כי תוכנית טראמפ לא מספיק טובה להם. איני יודע מה חלקה של התנהלות מועצת יש"ע בכך שנתניהו קיבל רגליים קרות ונסוג מהמהלך ההיסטורי, אבל ברור שההתנהלות הזאת לא סייעה למהלך. התוצאה היא בכייה לדורות. מתי יהיה עוד מצב שבו ניתן להחיל את הריבונות על בקעת הירדן, עם רוב בממשלה ובכנסת ובהסכמה עם ארה"ב?

הגישה שהובילה להתנגדות של מועצת יש"ע היתה של "הכול או לא-כלום." אלא שהגישה הזאת מביאה בדרך כלל לוויתור על הכול והסתפקות בלא-כלום. הציונות המגשימה פעלה תמיד בשיטת "עוד דונם ועוד עז" ובניצול הזדמנויות להתקדם. בן גוריון היה קשור לכל חלקי ארץ ישראל לא פחות מיריביו מימין ומשמאל, אך הוא קפץ על תוכנית החלוקה כמוצא שלל רב, בהבינו שזאת הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להקמת מדינה יהודית. הערבים נהגו בגישת "הכול או לא-כלום" ועד היום הם מתאבלים על תוצאות התנהלותם (אבל בלי חשבון נפש והפקת לקחים).

ועכשיו, כאשר מועצת התכנון החליטה על הקמת 4,000 יח"ד ביו"ש, מועצת יש"ע שוב קופצת ורוקעת ברגליים. שוב אותו "הכול או לא-כלום".

* ספר תורה לרמת טראמפ – עוד נדבך חשוב בהקמת היישוב רמת טראמפ, נדבך תרבותי, רוחני. ביום ראשון הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "טל חרמון" שביישוב, המשותף לחילונים ודתיים. את ספר התורה תרם תושב אלוני הבשן טל לוי, ספר תורה של המשפחה, שנכתב לפני 32 שנה לעילוי נשמת אימו של טל.

היה זה אירוע צנוע, אך מרגש ומרומם נפש. הוא החל בבית הכנסת של אלוני הבשן ונמשך ברמ"ט. השתתפו באירוע תושבי רמ"ט, תושבים מאלוני הבשן ואנו, חברי הוועד המנהל של היישוב. נשאו דברים באירוע ראש המועצה חיים רוקח, רב היישוב חספין אהרון איזנטל, הרב של אלוני הבשן שהגיע למקום היישר משירות מילואים, כשהוא לבוש מדי קצין מילואים, ונציגת התושבים.

* בעייה בשריר הלב – בתגובה לפוסט שגינה את חברת הכנסת בן ארי מיש עתיד שאמרה שאינה מצטערת על מותה של שירין אבו-עאקלה כתבתי שאני מצטער על הנזק שנגרם לישראל ממותה, ורק על כך.

וואהו וואהו, איזה תגובות. "בן גביר היה עושה לך לייק ענק." ומישהו כתב שיש לי בעייה בשריר הלב.

בכל שנייה בממוצע מת אדם בעולם. למה שרירי הלב שלי צריכים להתאבל דווקא על תועמלנית אנטי-ישראלית?

* חוק הרדיקלים השלובים – גדעון לוי על עומר בר לב: "אם זהו שר לביטחון פנים וזוהי מפלגתו העבודה, כי אז מוטב לנו איתמר בן-גביר בתפקיד."

* מהלך שגוי – ההתפטרות של מתן כהנא היא מהלך שגוי, בעיניי, ממספר טעמים.

א. כפי שכתבתי פעמים רבות בשנים האחרונות, אני תומך נלהב בחוק הנורווגי וסבור שיש לאמץ אותו כחוק גורף ומחייב. שרים אינם צריכים להיות ח"כים, חשוב שיהיו 120 ח"כים שזה תפקידם וזו משימתם. השרים צריכים להיות מרוכזים כל כולם בתפקידם המיניסטריאלי. איני אוהב את ההתייחסות האינסטרומנטלית לחוק הנורווגי שאותו מקיימים על פי קוניוקטורות פוליטיות אלו או אחרות.

ב. אם הכוונה היתה להדיח את ח"כ כלפון (יש לציין שבנט, כהנא וסיעת ימינה מכחישים זאת), הרי שאין לכך כל הצדקה. כלפון הוא ח"כ רציני, מחויב ונאמן למפלגתו ולקואליציה. הוא לא שידר שום סימני עריקה ולא היתה כל סיבה לחשוד בו.

ג. החשש שכלפון יעשה מעשה עידית סילמן מופרך, כיוון שבניגוד לסילמן, עצם היותו "נורווגי" אינו מאפשר זאת. אם יערוק – יכול שר של ימינה להתפטר, והוא מחוץ לכנסת.

ד. מתן כהנא הוא שר מצוין, שמוביל באומץ ובנחישות רפורמות שנועדו לחזק את זהותה היהודית של ישראל ולשחרר את הזהות היהודית של המדינה משבי החרדים. במצב הרעוע של הקואליציה, ספק אם הכנסת תאשר את חזרתו לתפקיד. איזו סיבה יש לתת לעריקה עידית סילמן את הכוח להכריע אם מתן יהיה שר הדתות?

חבל.

ובשולי הפרשה – נתניהו צייץ ציטוט של סיפור כאילו המהלך נעשה על פי דרישת רע"ם, בשל עלייתו של כלפון להר הבית. נתניהו ידע, כמובן, שזהו שקר מוחלט. הוא המתין קצת, עד שווידא שהמסר עבר והשקר מופץ בתעלות הביבים, תרתי משמע. ואז הוא מחק את הציוץ, כאילו השקר לא קשור אליו. כך עובד השרלטן.

* אופוזיציה למדינה – למה הליכוד יצביע נגד חוק "ממדים ללימודים", שנועד להעניק מלגת לימודים ללוחמים? כי הוא אופוזיציה למדינה.

* ביד הלשון: קידה – רנ"ג נועם רז, לוחם ימ"מ שנפל בקרב עם מחבלים בג'נין, הוא תושב היישוב קידה.

קידה הוא יישוב קהילתי בבנימין, בגוש שילה, שעלה לקרקע ב-2003. ההחלטה על הקמת יישוב במקום התקבלה בידי הממשלה כבר ב-1984. שמו של היישוב נקרא על שם השיח קידה-שעירה, הנפוץ באזור.

אורי הייטנר

אהוד: איך זה שפובליציסט חרוץ כמוך, ישר, ידען וחסר-פניות – אינו מגיב כלל על מה שמתחולל ב"משפט" נתניהו, כאשר מתברר שהחוקרים אכן תפרו לו תיק?

* * *

מנחם רהט

האמונה באלוקים והרעיון הציוני –

משלימים זה את זה

הגאון הגדול רבי אליהו קפלן, מגדולי התורה בדורו, שהשבוע מלאו 98 שנה להסתלקותו, הזדהה עד כלות עם הציונות

"ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות." אמירה מדהימה זו, שיוצרת את המישוואה הפלאית הזו: אמונה תמימה בבורא עולם, משמעותה הזדהות עם הרעיון הציוני – נאמרה לפני 103 שנים. היא נשמעה בשנת 1919 מפיו הלמדני של גאון ישיבות ליטא באותה תקופה, רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל, מגדולי תנועת המוסר בדורו, שזכה לעמוד בקשרי מכתבים תורניים נלבבים עם ענקי דורו: מרן החפץ חיים, רבי מרדכי אפשטיין מסלבודקה, רבי איסר זלמן מלצר מסלוצק, רבי אריה לייב ברוידא מקלם, רבי יחזקאל סרנא מסלבודקה-חברון ואחרים מאריות עולם הישיבות דאז. השבוע, ביום  ט"ו באייר, מלאו 98 שנה להסתלקותו בחטף, והוא רק בן 34 שנה – ממש בגיל בו נקרא לישיבה של מעלה גם אביו רבי אברהם אליהו קפלן זצ"ל (שבנו נקרא על שמו).

רבי א"א קפלן (השני) מייצג קבוצה גדולה של תלמידי חכמים מן הזן החרדי, ענקי הרוח והדעת, שהזדהו לחלוטין עם התנועה הציונית, ועם מייסדה בנימין זאב הרצל, מפני שראו בה חבל הצלה שנשלח משמיים לפרוץ את עידן האתחלתא ולהצלת עם ישראל. רבים מהם ראו בהרצל את דמותו של מלך ישראל בן זמננו. כך למשל רבי שלמה כהן, זקן רבי וילנא, מחבר ההערות לש"ס 'חשק שלמה' המודפסות על הדף, יצא לרחובה של וילנא עם ספר תורה בחיקו, פיזז עימו מול פניו של הרצל ובירך נכחו 'שחלק מכבודו לבשר ודם', ואף הסביר פשר התנהלותו: "הנה לפנינו מלך ישראל!"

כיום השתנה בעולם החרדי היחס כלפי הציונות והרצל, כנראה מתוך תיסכול עמוק על שדווקא היהודי הלא חרדי הזה הביא לעם ישראל את בשורת גאולתו. ועל בסיס התיסכול צומחים גם הבורות ואי הכרת העובדות. את חוזה המדינה הפכו החרדים ל'הוזה המדינה' והפיצו כלפיו גוזמאות ושקרים: "הוא היה מתבולל," "הבן שלו היה כומר," "הוא היה אנטישמי," ועוד המצאות מדומיינות שאין קשר בינן למציאות.

כך למשל מסתובב באחרונה ברשתות החברתיות קליפ שבו 'חושף' אורי זוהר – האיש שהיה ונשאר פרחח ילדותי – ש"הרצל רצה לנצר את העם היהודי." אורי זוהר שכח לספר שאיש לא היה יודע על כך, אלמלא הוא עצמו סיפר על כך ברוב יושרתו ביומנו האישי, והוסיף שזו היתה משובת נעורים שגויה. שנזכיר  אנחנו לאורי זוהר את משובות הנעורים שלו, כאשר  לא הותיר עבירה שלא התנסה בה?

אבל לגדולים של ממש בישראל, היתה דעה אחרת לגמרי על הרצל. למשל רבי אליהו קפלן, העניק לו את התואר המכובד: "מורנו הגדול", והסביר כי הוא היה ראשון שהשמיע קבל עולם מתוך זקיפות קומה יהודית את צמד המלים: 'עברי אנוכי': עד הרצל היינו "לא עם, לא עדה, כי אם עדר כבשים שמובלים לשחיטה... או תולעת שנרמסת לאורך הדורות... עד שקרא הרצל לבני עמנו: 'אסירים, צאו! אשר בחושך, היגלו!'" – דברי הרב קפלן.

ההיסטוריון והאספן משה נחמני אמר השבוע, לרגל יום הולדתו של הרצל, י' באייר, כי כל הנאצות השקריות מושתתות על כפיות טובה ובורות: "כפיות טובה – כי בזכות הרצל ניצלו רבבות יהודים מהשמדה. התנועה הציונית שחולל, הניעה אותם יהודים לעלות ארצה מבעוד מועד. ובזכות הרצל ניצלו רבבות מהתבוללות. למשל, מקס נורדוי, ממנהיגי הציונות, היה אחד מיני רבים שעמדו כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם היהודי, ואילולא החזירה אותם הציונות למחנה ישראל, הם היו אובדים לנצח.

"והבורות היא הן ביחס להרצל, שגדל בצילו של סבא חרדי, ובעצמו גילה זיקה חמה מאוד ליהדות ולמסורת, והן בהכרת ההיסטוריה של יחס הציבור החרדי בארץ כלפיו. בחיי הרצל, החרדים בארץ אהבו והעריצו אותו, ואף ראו בו גואל ומושיע. הם הצטערו, כמובן, על אורח חייו החילוני, אולם הדבר לא פגם בהערצתם אותו. רוב החרדים בארץ, ובהם רבנים חשובים בעדה האשכנזית והספרדית, תלו תקוות מרובות בפעילותו הציונית, וכשנפטר – הספידו אותו ברוב עם בבתי הכנסיות ברחבי הארץ."

הסיבה שאין בידינו הרבה סיפורים על גילויי הערכה של הישוב הישן כלפי הרצל, אומר נחמני, היא בגלל סיבות פוליטיות: פחד מהשלטון התורכי שבצילו ישבו יהודי ירושלים.

נחמני: "כשהרצל הגיע ארצה לביקור, בשנת תרנ"ט (1899), הביקור התקיים בלי שמץ חגיגיות, בגלל פחד מהשלטון שראה בהרצל איום פוליטי. הרצל הלך עם קומץ מלווים לבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה, ושם נפגש עם רבי שמואל סלנט, רבה המיתולוגי של ירושלים, הרב המזוהה ביותר עם הישוב הישן. פגישה מכוננת זו נערכה תחת מעטה כבד של חשאיות, מפחד השלטון.                   ...אבל מחוץ לירושלים – שבין חומותיה שררו פחד מהתורכים ואימה מהקנאים – העזו החרדים בארץ להפגין את אהבתם והערצתם להרצל. וכשהגיעה כשהגיעה הבשורה המרה על פטירתו של הרצל, לאוזני רבי שמואל סלנט, הוא 'בכה בכי רב'. הרב סלנט קרא לאחד מעוזריו והטיל עליו שליחות סודית (כדי שקנאי ירושלים לא יכעסו): לשלוח טלגרמה של תנחומים למשרד הציוני בווינה.

"מחוץ לירושלים לא הסתירו החרדים את אהבתם והערצתם להרצל. ניקח למשל את המושבה פתח תקוה, מושבה חרדית שהוקמה בידי אברכים מהישוב הישן בשיתוף עם עולים מהונגריה. מנהיגי המושבה הצטרפו לתנועה הציונית, והיו מלאי הערצה כלפי המנהיג הציוני. עד כדי כך, שכשהרצל נפטר רצו שכל הילדים שייוולדו באותה שנה, יקראו להם 'הרצל'! בפועל ההחלטה לא התקבלה, אבל אפשר ללמוד ממנה עד כמה דמותו של הרצל היתה יקרה לכולם, ל'חופשים' ולחרדים כאחד."

בימינו, ימי ירידת הדורות, נגררים אפילו סרוגים תועי דרך, אחר התיסכול החרדי, ושוכחים שההיפך הוא הנכון: "ככל שגדלה אמונתי באלוקים – גדלה שייכותי לציונות," כפי שהתבטא הרב אליהו קפלן בהספד על הרצל.

מנחם רהט

אהוד: הדברים על פתח-תקווה הם קשקוש. פתח-תקווה מעולם לא היתה מושבה חרדית, אלא דתית-לאומית מתחילתה, והיא לא נוסדה בידי "אברכים מהיישוב הישן" אלא היא תחילת העלייה הראשונה כי נוסדה בעיקר על ידי עולים דתיים שבאו לארץ להקים מושבה חקלאית, עד שקם במושבה הדור השני למייסדיה ובאו צעירי העלייה השנייה ואופייה השתנה – ואילו "החרדים", אנשי היישוב הישן בירושלים, שהתפרנסו מן החלוקה, אלה התנגדו לפתח-תקווה מראשיתה כי חששו שההתגייסות הכספית בקרב העם היהודי לעזור למושבה חקלאית בארץ-ישראל תבוא על חשבון התרומות וה"שנור" מהעם היהודי שמהם הם התפרנסו בלי לעבוד, ממש כפי שהם חיים היום, אלא שכיום מדינת ישראל היא הפרה החולבת של הפרזיטיות החרדית.

* * *

שושנה ויג

רשמים ממפגש משוררים וציירים באתונה

סוף שבוע 13.5.22- 16.5.22

אהוד היקר, לא יכתבו על המסע המרגש שלי עם חבורת יוצרים מטורקיה באתונה אבל בעיתון שלך אני בטוחה שיהיה לכך מקום. אין לי את הקשרים להפיץ את הידיעות הללו. אני כותבת רגע לפני שאני עוזבת את החדר במלון בפאתי אתונה.

עוד כמה רגעים אהיה על המונית בדרכי לשדה התעופה, שבה מאתונה לישראל, מרוץ החיים יכה בי בעוצמה והזיכרונות והחוויות שנערמו כאן במסע הזה עם חבורת יוצרים מטורקיה יתפוגג במשך השעות והימים הבאים, אני רוצה לינוק עוד קצת מחוויית השהייה כאן. לבד בין זרים לגמרי שלאט לאט הופכים למשפחה, לבד בין יוצרים שהופכים לחברים ודואגים לי לאורך כל המסלול.

 מי היה מאמין ! משוררת ישראלית במשלחת יוצרים לאתונה שיצאה מטורקיה. כאמור לאחר בילוי בן 3 ימים המשכתי למסע באתונה. קבוצה שהורכבה מכמה ציירים וגם כמה משוררים – מסוט סונול, פיליז, לילה ואני, והשאר ציירים שהגיעו לאתונה להציג בגלריה של אונסקו.

אפשר לומר ששיא המסע התרחש ממש כשעה לאחר הנחיתה. כשנסענו לבית השגריר הטורקי ביוון. פיליז סיפרה לי שמסוט סונול השקיע את רוב מרצו לאירוח בגינת המעון הרשמי. הוא דאג שהאירוע יתקיים וזה היה שיאו המרגש של האירוע. המקום היה בית היסטורי מטופח. השגריר וצוות העוזרים שלו, וגם משוררים מיוון, התארחו במזג אוויר שהאיר פניו אלינו באתונה, גינה ירוקה ובריכה קטנה ומסביב כני ציור שעליהם הועלו ציוריהם של היוצרים והם קישטו את הגינה לשעה קלה לצורך טקס קבלת הפנים. תערוכה בגינה העניק הרגשה שהתרבות והעשייה של הציירים מתקבלת בברכה בגינת השרד המכובדת.

הסתובבתי בין חברים שהכרתי רק לפני רגע ומיד התחברנו. מה שחיבר אותנו היה המשפט ״בואי נעשה סלפי״ מיד ראיתי שאסלי הציירת מטורקיה אוהבת להצטלם, שתינו אוהבות להצטלם, בעלה אקל אוהב לצלם אותה, בעלה החל לצלם את שתינו. שנים עבדה בהוראת אנגלית, שפתה עשירה ומיד נוצר חיבור בינינו. שם בגינת השגריר הצגתי את עצמי, נתתי מספרי החדש באנגלית למכובדים וגם קראתי שירים. השגריר הטורקי ביוון מצא מכנה משותף והזכיר בנאומו כשסיפר שהוא ייאלץ לעזוב אותנו לבקר את אימו חולת האלצהיימר כי סיפרתי להם שאבי נפטר לפני 22 ימים וכבר לא זיהה אותי בערוב ימיו והגעתי כשאני עדיין באבל. הוא אמר שהיחסים עם ישראל מסמנים רוח חדשה ושמח שהגעתי למעון שלו.

חברתי אסלי ליוותה אותי לאורך המסע דואגת שאני לא איעלם לה, הרגשנו מיד חיבור עצום של קירבה ונסענו יחד במוניות, בילינו בערב בטברנה, נהנות זו מחברתה של זו, וגם אקל בעלה תמיד מצטרף אלינו ומאפשר לנו את החיבור הזה בנעימים.

בערב הראשון נוכחתי בתערוכת הציורים, הציירים התכבדו בתערוכה על כני ציור או שציוריהם נתלו על קירות באולם גדול, כיבוד קל הוגש לבאים ונישאו ברכות. קיבלנו גם תעודות השתתפות והוקרה וזה היה חווייתי. באתי ליהנות והעיקר היה להיות עם אנשים חדשים במיוחד יוצרים. לא בכל יום מתקיים כזה מפגש.

בערב השני יצאנו לברים בפיראוס ואכלנו בטברנה. חוגגים ושותים אוזו, בשעות היום חם מאוד באתונה לכן בערב הכול נפתח ופורח.

ביום השלישי טיילנו לאקרופוליס מטיילים בין מקדשים ומצטלמים ומקפידים לא לעשות פוזות אסורות כי השומרים משגיחים עלינו שלא נחלל את המקדשים לאלים.

באותו יום, לאחר ביקור במוזיאון, פגשתי את המשוררת אווה מאזור פיראוס וטיילנו ברחובות אתונה, הרגשתי לרגע מקומית, היא לקחה אותי לכנסיה עתיקה, מראה לי את הקבר של הקדוש האחרון של המקום, מציעה לי לבקש משאלות, מספרת לי סיפורים על המקומות שאנו חולפים על פניהם. הירח מאיר מעלינו, ירח מלא, אנחנו מבקרות בחנויות בגדים עד שאני מבקשת ממנה ״זהו תעצרי אותי, אין לי מקום במזוודה.״

בטוח שיש לי עוד מה לכתוב, זה יופיע כנראה אחר כך בסיפורים ובשירים, זה יצוץ אחר כך באופן מפתיע.

ואני מודה שאבא תמיד ליווה אותי, השגיח עליי מלמעלה כי הייתי מלווה באהבתו בשמחת החיים שהשאיר לי.

אני מצרפת כמה שירים שכתבתי לאבא שלי במהלך השבעה. הוא הלך לעולמו בתאריך 21.4.22 ונהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה אמר לי שזהו תאריך מאוד חשוב ביוון שזה יום שבו התחוללה לפני מיספר שנים מהפכה כלשהי בתפיסת העולם של האזרחים. לא כל כך הבנתי אבל הוא הזכיר את צ׳ה גווארה את מהפכת השמאל.

אבא שלי

לְאַבָּא שֶׁלִּי נִשְׁפַּךְ הַזָּהָב מִתּוֹךְ לִבּוֹ

וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִתְמַלְּאוּ

אוּלַי אוֹקְיָנוֹסִים עֲנָקִיִּים

לִבּוֹ הָיָה נָקִי וְחָלָק

אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים הוּא אָהַב

בְּמִדָּה שָׁוָה

מִמֶּנּוּ לָמַדְתִּי לַעֲשׂוֹת חֲסָדִים

אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה זָהָב יָפֶה

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ

תָּמִיד כָּמוֹהוּ

בהשפעת השיר ״אבי / יהודה עמיחי״

וגם בהשראת שם המשפחה שלי מבית אבא  finegold

רִבּוּעִים קְטַנִּים לְאַבָּא

*

בָּאוּ יָמִים סְדוּקִים

בְּחַלּוֹן שֶׁבֶר

אֲמַלֵּא אֶת כָּל הַחֲרִיצִים זָהָב

שֶׁאַבָּא הִטְמִין בְּתוֹכִי

*

אַבָּא רָצָה שֶׁנֹּאכַל

בַּמִּלְחָמָה לֹא הָיָה

הוּא תָּמִיד חִפֵּשׂ לֶחֶם

עַל הַשֻּׁלְחָן

*

אַבָּא רָצָה שֶׁנִּזְכֹּר

הַבַּנְדִּיטִים יְכוֹלִים לַחֲזֹר

הֵם חָזְרוּ

כְּשֶׁכְּבָר שָׁכַח

*

אַבָּא לִמֵּד אוֹתִי אֶת לוּחַ הַכֶּפֶל

וְרָצָה שֶׁאֶהְיֶה מִצְטַיֶּנֶת כָּמוֹהוּ

 בַּכִּתָּה הַיְּחִידָה שֶׁלָּמַד בְּפוֹלִין

אֲנִי לֹא עוֹשָׂה חֶשְׁבּוֹן בַּשִּׁירִים

*

בְּיוֹם הַשּׁוֹאָה

אֶזְכֹּר אֶת אַבָּא

בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן

אָח, אֲנִי פָּשׁוּט שַׁכּוּלָה

*

כְּשֶׁאַבָּא עָלָה לַשָּׁמַיִם

הוּא שָׁכַב עַל הָרִצְפָּה

מַלְאָכִים בְּלָבָן עִסּוּ אֶת הֶחָזֶה

וְהוּא לֹא נִכְנַע לַמַּסָּע הָאַחֲרוֹן וְעָף

שוש ויג

* * *

עדינה בר-אל

תמונות משכונת ילדותי

הגעתי הביתה עייפה ורעבה אחרי שש שעות של הרצאות שהרציתי בסמינר למורים. שמתי את התיק שלי בסלון, ומיד, כמו כל הנשים, חלצתי קודם כל את נעלי העקב שלי והשתחררתי מהחזייה. ניגשתי את מכשיר הטלפון הנייח ולחצתי על המקש לשמיעת ההודעות.

"כאן מדברים ממלבורן אוסטרליה." נשמע קול נשי לא מוכר בוקע מהמכשיר. "אני חברה של הדוד והדודה שלך. לצערי אני צריכה להודיע לך שהדודה שלך נפטרה, והדוד שלך איסר מבקש מאוד שמישהו מהמשפחה יגיע אליו."

עמדתי נדהמת. דוד, דודה, אוסטרליה. איסר הוא עתה הדוד היחיד שלי עלי אדמות. אחיו הבכור של אבי זיכרונו לברכה. הקרוב היחיד שנותר לו אחרי השואה. הוריי הגיעו לארץ מיד אחרי המלחמה, והסוכנות היהודית הודיעה להם שהאח הזה, אחד מתוך שישה שהיו לו, חי ונמצא בארץ. כשהייתי בת תשע, הם היגרו לאוסטרליה. מאז היו חילופי מכתבים ביניהם לבין הוריי. ההורים כתבו להם בפולנית ושלחו להם תמונות שלנו. אמי שלחה להם גם כריות ומפות שרקמתי בכישרוני הרב החל מגיל צעיר מאוד. וכשלמדתי אנגלית בבית הספר, התחלתי גם אני לכתוב להם: Dear aunt and uncle.

התיישבתי על כיסא במטבח, לגמתי כוס מים ונזכרתי. נזכרתי דווקא במשחק שהדוד היה משחק איתי כשהייתי קטנה. הוא היה מכסה בידיו את החלק התחתון של פניו, ואני הייתי צריכה לנחש על פי העיניים שלו, אם הוא מחייך או לא. והוא תמיד חייך. היו לו עיניים כל-כך טובות...

דמעות עלו בעיניי, אבל התעשתּי ומיד התקשרתי לסוכנת הנסיעות. "אני צריכה כרטיס דחוף דחוף לאוסטרליה." אמרתי לה. היא הבטיחה לבדוק ולשוב אליי. אחרי רבע שעה היא צלצלה ואמרה: "יש כרטיס למחר בבוקר, אבל תצטרכי לחכות 10 שעות בשדה התעופה בהונג קונג." מכיוון שזו היתה האפשרות היחידה השבוע, הסכמתי.

התקשרתי למרצה חברה, סיפרתי לה שאני צריכה לנסוע ל"שבעה" באוסטרליה, וביקשתי ממנה להחליף אותי. היא הסכימה ברצון. כדי להקל עליה, הצעתי לה להקרין בפני הסטודנטים את סרטון הווידאו עם המחזה "שם נרדף" שכתבו סביון ליברכט ועליזה אולמרט. אגב, המחזה הזה מאוד נגע לליבי. אני מקרינה אותו מדי שנה במכללה ואנחנו משוחחים עליו רבות. מסופר בו על ניצולת שואה שמשאירה לילדיה סרט וידאו ובו היא מספרת להם מה שלא סיפרה מעולם – אירוע נורא שעבר עליה בשואה. תוך צפייה בסרטון של אימם לאחר מותה, שני בניה ובתה מגוללים את סיפור חייהם כבני "דור שני", ועם זה אני מזדהה. מזדהה לגמרי!!!

בקיצור, למחרת בבוקר עליתי על המטוס להונג קונג. מרוב חיפזון לא הייתי מודעת שאפשר לשכור חדר במלון בנמל התעופה ולנוח בו כמה שעות. אז ישבתי שם בשדה התעופה עשר שעות (!). זה היה סיוט. לא יכולתי לשכב אפילו, כי על ספסל המתכת יצרו הפרדה בין מקומות הישיבה.

ישבתי ונזכרתי איך נפרדתי מדודי ודודתי לפני צאתם לאוסטרליה. הם הגיעו אלינו לשכונה. ואני אפילו לא יכולתי לבכות... ואז עלו בזיכרוני תמונות מהשכונה שלי, השכונה בה נולדתי.

תמונה ראשונה

החצר הפנימית שלנו. בצד ימין, צמוד לגדר אבן גבוהה, נמצאת הדירה שלנו. משמאל, מבנה מאורך בן קומתיים. מדרגות חיצוניות מובילות אל הקומה השנייה. שם מתגוררת שרה הרומנייה עם בניה הבוגרים. מתחת לדירתה, בצד שמאל למטה, יש פתח המוביל לחדר המרתף של הזוג שמחה יחזקאל עם בניהם. בחצר יש ברז. מימיו נשפכים לתוך חבית שקבועה במקום.  ליד הברז עומדת שמחה, אישה צעירה, בהריון. שמלתה מתוחה על גופה ומבליטה את בטנה, לאזניה עגילי זהב ולידה חישוקי צמיגים מזהב. היא מכבסת מתחת לברז הפתוח חיתול של תינוק. אני, חנה'לה, עומדת לידה. אני בת שש, שמנמנה, בהירת שיער ולראשי סרט לבן, שאימא קשרה לי בבוקר בצורפת פרפר. 

"שמחה, תגידי, כמה חיתולים יש לך?" אני שואלת אותה.

"שניים." היא עונה לי, "אחד על הילד ואחד אני מכבסת ומייבשת. למה?"

"וזה מספיק לך?"

"מספיק, מספיק, ברוך השם. השמש מייבשת ככה עשיתי עם כל הילדים."

אחרי הפסקה קצרה אני שואלת אותה: "מה את רוצה עכשיו, בן או בת?"

שמחה מחייכת ומלטפת ראשה ביד אחת. "אוף, הכול את רוצה לדעת, כמו זקנה." ואחר-כך מתרצה ועונה לי ברצינות: "מה אגיד לך? יחזקאל אומר: 'מה שבא ברוך הבא.' אבל אני, אני רוצה בת. מספיק בנים."

"נכון, אני אומרת, "יש לך הרבה בנים," ומתחילה לספור באצבעות שלי: " אברהם ושלמה ויוסי ויצחק  ודוד. חמישה."

שמחה ניגשת לחבל כביסה ותולה את החיתול שסחטה. "למדת לספור. יופי."

"בטח," אני אומרת בגאווה. "אני כבר בכיתה אלף."

פתאום אני שומעת את אימא שלי קוראת מתוך הדירה שלנו: "חנה'לה, בואי לאכול."

"אין לי חשק. אני לא רעבה."  השבתי לה בקול. ולשמחה אמרתי: "את יודעת? גם אמא שלי בהריון."

"כן. נו, הגיע הזמן. שיהיה במזל." אומרת שמחה, "אני כל הזמן בהריון והיא..." והיא מפסיקה לדבר כי אימא שלי התקרבה אלינו, תחבה לידי סנדוויץ' ואמרה: "תאכלי, תאכלי, אל תדברי כל כך הרבה."

"אבל אני לא רעבה." התעקשתי.

"תגידי תודה שיש לך אוכל. אנחנו במחנה..." ואימא שלי עוצרת בעד עצמה ומשתתקת. 

שמחה מביטה על גופה של אמי בסקרנות. "תגידי, גברת שיינמן, איך את עושה את זה שאין לך  כל שנה ילד?"

אימא שלי נראית המומה מהשאלה, מסמיקה, ואחר כך עונה בקול רפה: "ככה זה." והיא מפנה את גבה והולכת, ושמחה נראית כמתביישת בשאלתה. אחר כך היא מתעשתת וקוראת: "יאללה, יש לי עבודה בבית." היא פונה לחדרם. כשהגיעה אל הפתח היא מפנה את ראשה אלי ואומרת:

"חנה'לה, אם את רוצה לבוא, את יכולה." ואני מקבלת את ההזמנה בשמחה ויורדת אחריה לחדר אפלולי בדירת המרתף.

תמונה שנייה

בכניסה לחדר המשפחה יש פינת בישול עם פרימוס. בהמשך המרתף עומדות מיספר מיטות זו ליד זו. ילדים בגילאים שונים, מגיל שנה עד שש, יושבים על המיטות. בין המיטות, באמצע הדרך, יש גיגית מתכת גדולה (פיילה) ובתוכה יושב דוד, ילד כבן חמש. אביו שופך עליו מים מקומקום.

"חם, אבא, חם שורף!" צועק דוד.

"אין דבר." עונה לו אביו יחזקאל. "תתרחץ תהיה נקי, בן-אדם." הוא מקרצף את גבו של הילד בידו האחת, ובשנייה זולף עליו עוד מים מן הקומקום, ואחר כך מזרז אותו: "יאללה, דוד, תצא, תתנגב. איפה אחיך?" הוא פונה לעבר הילדים היושבים על המיטות וקורא בקול: " יצחק! יצחק, בוא הנה!"

יצחק  קם ומתקרב לאביו. "הנה אני." מתפשט ונכנס לאותם מים בגיגית, מתיישב.

שמחה מביאה ליחזקאל סיר מלא במים חמים, שהורידה מן הפרימוס; ולוקחת מידיו את הקומקום הריק.

עכשיו מתרחץ יצחק כמו דוד אחיו, בעזרת האב. אני עומדת ליד פינת הבישול ומביטה. לפתע נזכרת שהסנדוויץ' בידי.

"שמחה, איפה הפח שלכם?" אני שואלת.

יצחק שומע את הקול שלי ומצטווח: "מה, יש כאן בנות? שתלך מפה, שתלך מהר!"

"שֶקט אתה," אומרת שמחה "היא לא רואה לך שום דבר. היא פה איתי." 

פונה אליי ושואלת: "למה פח?" ואני מראה לה את הסנדוויץ'. "טוב, שימי את זה פה, על השולחן, בצד."

הנחתי את הסנדוויץ'. דוד הרחוץ, עתה לבוש במכנסיים ובגופייה, מתקרב אלי ואומר לי: "בואי נשחק."

"במה?" אני שואלת.

"במה שאת רוצה." הוא עונה לי.

"בחנות מכולת?" אני מציעה.

"טוב, בחנות מכולת, בואי."

הוא מושך אותי לעומק המרתף ומתיישב על המיטה הקיצונית. אני פוסעת צעד ועושה עצמי פותחת דלת.

"שלום." אני אומרת "איך וויל א ברויט און א קילו צוקער."

דוד מתרגז עליי: "מה זה? לא מבין."

"אבל ככה אימא שלי אומרת למוכר במכולת." אני אומרת לו.

"אז אל תדברי אלי כמו אימא שלך. תדברי כמו אימא שלי."

"טוב." אני מסכימה וחוזרת על הפעולה של כאילו פתיחת דלת. "שלום, אני רוצה לחם וקילו סוכר."

דוד עושה עצמו מגיש לי וכך המשכנו לשחק. בזווית עיניי אני רואה את יצחק יוצא מן הפיילה, מסתיר את גופו במגבת ומתנגב. יחזקאל לוקח את הפיילה המלאה החוצה.

הזמן בנמל התעופה הונג קונג עובר לאט לאט. כל הגוף כואב לי מהישיבה על ספסל המתכת. אני אבלה על מות דודתי האהובה, וחוששת למצבו של דודי הקשיש. אני משתדלת לנשום רגוע, כמו שלמדתי בשיעורי היוגה, וזה מעט עוזר. תמונה נוספת עולה בזיכרוני.

תמונה שלישית

שעת בוקר. אימי ואני עומדות בכניסה לדירה שלנו. אימא קושרת לי את הסרט הלבן על ראשי.

"שלא תתלכלכי!" היא פוקדת עלי.

"טוב." אני אומרת.

אימא נכנסת הביתה ואני ניגשת לפתח החצר, עומדת ומסתכלת החוצה אל הרחוב. מרחוק, במורד הרחוב הצר, אני רואה איש זקן הולך. הוא מתכופף ומרים קופסת שימורים ריקה. הוא ממשיך ללכת לכיוון שלי ובדרך מרים גרוטאות נוספות. כשהוא מתקרב אליי אני נבהלת ורצה פנימה לתוך החצר. בחצר יושבים הבנים של שמחה.

"דוד!" אני קוראת בהתרגשות. "ראיתי אותו. ראיתי את הזקן, הזקן שאוסף סמרטוטים. הוא קרוב הנה. יא, איזה פחד..."

"ש... שקט," משקיט אותי יצחק, "תשבי פה."

אני מביטה סביבי ואז אני מבחינה שגם יחזקאל, אבא שלהם, יושב עם הילדים, והדלת שלהם סגורה.

"מה זה?" אני שואלת בשקט ככל האפשר. "למה הדלת שלכם סגורה? אף פעם לא ראיתי..."

"אימא שלי בפנים. היא צריכה להוליד." אומר לי דוד. ואני בתדהמה: "עכשיו? כאן?"

"כן. אז מה הזקן הזה, מה איתו?" שואל דוד, "הוא ניסה לחטוף אותך?"

יחזקאל, מתוח, משתיק אותנו: "שקט, ילדים."

מתוך הבית שלהם אני שומעת זעקות של אישה, ואני יודעת שזה קולה של שמחה, אימא שלהם. לפתע נכנסת לחצר אישה זקנה. יחזקאל קם לקראתה, מלווה אותה לפתח חדרם, פותח את הדלת. הזקנה יורדת במדרגות ויחזקאל סוגר שוב את הדלת. הוא מצטרף לילדים. יושב.

אני שואלת בלחש: "מי זאת?"

ויצחק עונה לי: "היא תעזור לאימא שלי להוציא את התינוק. זאת קוראים לה מיילדת."

"שקט אתה, שקט!" חוזר יחזקאל ואומר.

כולנו יושבים שותקים. שמחה נשמעת זועקת וזועקת. יחזקאל נראה סובל והילדים מפוחדים.

לבסוף יוצאת הזקנה, ניגשת לברז בחצר ורוחצת ידיה.  ואז היא פונה ליחזקאל ואומרת: "בת."

יחזקאל ממשיך לשבת כמאובן, כאילו אינו קולט מה שאמרה לו. והזקנה פונה אל היציאה מן החצר, ובדרכה ממלמלת לעברו שוב: "בת, בת," ומסתלקת.

"אז יש לכם אחות?" אני שואלת בלחש. ודוד עונה: "כן. ככה היא אמרה. אבא, מה עם אימא?"

יחזקאל מתעשת, מביט על ילדיו. לפתע הוא מחייך חיוך עייף ונכנס אל הבית. הילדים ואני נשארים בחוץ.

תמונה רביעית

אני ושמחה בחצר. שוב שוטפת שמחה חיתול מתחת לברז. בחצר בצד ימין, על יד הדירה שלנו, יש חבל כביסה ועליו מתייבשים חיתולים.

"את יודעת? נולד לי אח." אני אומרת לשמחה.

"אני יודעת. מזל טוב." היא אומרת לי ומלטפת לי את הלחי ביד רטובה.

ואני ממשיכה לספר לה: "כשהוא היה בבית חולים, בית חולים 'הדסה', ראיתי אותו בחלון. הנה החיתולים שלו. הוא ואימא כבר בבית."

"יופי." אומרת שמחה ותולה את החיתול הבודד שלה על חבל ליד חדרם.

"תגידי, שמחה, למה התינוקת שלך בכתה היום נורא?" אני שואלת אותה.

"סבתא שלי עשתה לה חורים באוזניים." היא עונה לי.

"לא סבתא שלך. אימא שלך." אני מתקנת אותה.

"כן סבתא שלי. אימא של אבא שלי." היא אומרת.

ואני ממש לא מאמינה למשמע אוזניי: "לך? לך יש סבתא?"

"כן. למה לא?"

"לא ידעתי שלאנשים מבוגרים יש סבתות. להורים שלי אין סבא וסבתא. אין להם אימא ואבא אפילו."

"בטח." אומרת שמחה. "זה בגלל היטלר. אימא שלך סיפרה לי פעם. הוא הרג את כולם."

"היטלר? מי זה היטלר?"

"יימח שמו. תשאלי את אימא שלך." אומרת לי שמחה.

"טוב. אני אשאל אותה אחרי שהיא תחזור מהגורְסֶצָ'רְקָה."

"ממה?" היא שואלת.

ואני צוחקת: "לא ממה. ממי? את לא יודעת מי זאת הגורסצ'רקה?"

"אף פעם בחיים לא שמעתי מילה כזאת."

"זאת אישה שתופרת חזיות וחגורות בטן." אני מסבירה לה. "אימא הלכה לקחת חזייה חדשה. שרה שומרת על התינוק."

שמחה צוחקת ואומרת: "את כזאתי ילדה משונה. הכול את יודעת. קטנה עם ראש של זקנה. היית פעם אצל הגוֹרְקֶ...  הזאת?"

"בטח." אני מספרת "בשבוע שעבר הייתי עם אימא למדידה. היא הזמינה אצלה חזייה עם המון שרוכים בגב."

שמחה מסמיקה. "יאללה, יאללה, מספיק לדבר." היא פונה ללכת לחדרם, אבל אני מעכבת בעדה.

"רגע, שמחה, תגידי, בשביל מה סבתא שלך עשתה לתינוקת שלך חורים באוזניים?"

"בשביל עגילים." היא אומרת והבעה חולמנית עולה על פניה. "שתהיה יפה הבת שלי. יפהפייה היא תהיה, הבת שלי."

שמחה נכנסת לביתה. אימא שלי מגיעה מן הרחוב ונכנסת לחצר. היא מחבקת אותי ואומרת לי: "בואי מהר, חנה'לה. עוד מעט מתחיל המדור לחיפוש קרובים, ואת צריכה להקשיב טוב, טוב. את זוכרת את השם?"

"בטח. משפחת בורשטיין."

נכנסנו הביתה. אימא הדליקה את הרדיו, ומתוכו נשמע: "המדור לחיפוש קרובים..."

עדינה בר-אל

המשך יבוא

* * *

יוסף עוזר

שלושה שירים

הקלמנטינה

 אֲנִי קוֹטֵף קְלֶמֶנְטִינָה בפַּרְדֵּס

בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, זְכוּתָהּ תָּגֵן עָלַי.

לוּלֵא אַחַד הָעָם, אַדְמוֹר הַמַּחְשָׁבָה,

לוּלֵא "אֶל הַצִּפּוֹר",

לוּלֵא הַמַּעְדֵּר שֶׁל א.ד. גּוֹרְדּוֹן

וְהַפָּרָה שֶׁל הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר,

לֹא הָיוּ עֲנָפִים נוֹשְׂאִים פְּרִי, 

לֹא הָיָה בַּקְּלֶמֶנְטִינָה קֵץ מְגֻלֶּה,

זֶרַע בֵּרַךְ ה' שֶׁאֶשְׁתֹּל כָּעֵת בַּגִּנָּה.

מים קדושים

בְּלִי רֵיחַ לֶחֶם, בְּלִי אוֹר נֵר,

עִם בַּקְבּוּק מַיִם קְדוֹשִׁים מִבַּבָּא סָאלִי בְּיָדֶיהָ,

נִפְטְרָה אִמָּא שֶׁלִּי,

וּבִיסְקְוִיט מִבַּבָּא אֶלְעָזָר.

רָעֵב הָיָה מַלְאָךְ הַמָּוֶת לַבִּיסְקְוִיט שֶׁל בַּבָּא.

צָמֵא לַמַּיִם.

אָכַל? אָכַל!

שָׁתָה? שָׁתָה!

הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים

אַחֲרֵי שֶׁקִּדַּשְׁנוּ

נִכְנַסְנוּ לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

אֲנִי נִכְנָס לַמְּקוֹמוֹת

הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלָּךְ,

וְאַתְּ נִכְנֶסֶת

לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלִּי.

הִדְלַקְנוּ אֶת הַנֵּרוֹת

שֶׁאֵין אַחֲרוֹנִים מֵהֶם

עַל פְּנֵי תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

וּמְהִירוּת הַחֹשֶׁךְ הִשִּׂיגָה

אֶת מְהִירוּת הָאוֹר,

שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקוֹת בְּתוֹכִי, בְּתוֹכֵךְ,

בֵּין כּוֹכָבִים נוֹלָדִים,

הִקְלִיטוּ לַחְשׁוּשִׁים

רַכֵּי לַיְלָה וְצִנְעָה

וְנוֹלְדוּ וְלָדוֹת,

וּבַבֹּקֶר רָאִינוּ אוֹתָנוּ

בְּמַרְאַת יְהִי חֹשֶׁךְ, יְהִי אוֹר,

וְהַהֶעְדֵּר אָמַר לַיֵּשׁ לָבוֹא:

מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים.

יוסף עוזר

מתוך "הסחה לאדום", יוסף עוזר, שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שיצא לאור לאחרונה.

* * *

יונתן גורל

הלווייתה של העיתונאית מאל ג'זירה

גם אותה קברו בירושלים. הנטייה הזו להיקבר בירושלים להיות הראשונים להיגאל מהמוות ולשוב לחיים – מקובלת בכל הדתות ואני חושב שאבי וסבי ודודי קבורים בהר הזיתים למעלה ממאה שנים ואני צריך ליווי משטרתי כדי לבקר את קבריהם...

מפחיד, גם הכסף הרב שצריך היום כדי להיקבר שם, וגם "המיוחסים, המקורבים" הזוכים להעדפה... וגם היעדר יחס ל"ראשונים". סבתי, הוריי ואני נולדנו בירושלים ואין לי "נקודות זכות". משפחתי הגיעה לירושלים במאה ה-19 וחיה ופועלת בעיר ברציפות כ-160 שנים, במציאות היום יומית אין לכל אלה רלבנטיות, "זרים" היינו, "בשוליים".

עיקר החשיבות היא לילדיי ולנכדיי, הזיכרון, הקשר, הסימון והידיעה. מה גם שכמורה וכמשורר מן השורה אינני "דמות ציבורית" ואין לי "זכויות" של "אנשי ציבור", שהקשר שלהם לירושלים הוא מאולץ ומקרי, אבל הם בעלי "הדיעה וההשפעה."

כל זה בעקבות שירין אבו עקלה והייחוס שלה אל מול מצבי , לפיו, אין לי כל עדיפות , להיפך, יש מרפקנות ודחפנות, בורות והכחשה... זה מה שמצטלב בתודעתי בימים אלה.

יהי זיכרם של סבי, הוריי ובני משפחתי הקבורים ב"הר הזיתים" מוזכר ומוערך ואולי "זכותם" תסייע לי "ביום פקודתי"...

יונתן גורל

* * *

יערה בן-דוד

שלושה שירי טיסה *

משחק אחרון

לזכר הכדורגלן זַכִּי אַנְוָואר שנהרג בניסיון בריחה מקאבול

לוּ הָיִיתִי כָּנָף, הִבְזִיק מֹחוֹ

שֶׁל הָאַפְגָנִי הַצָּעִיר, שֶׁזִנֵּק אֶל הַתֹּהוּ כְּמַבְקִיעַ שַׁעַר, 

נֶאֱחַז בְּגַלְגַּלֵּי מָטוֹס-שׁוֹאֵג-לְהַמְרִיא

מֵאַדְמַת סַיִף מְפֻלַּחַת

עִם הַטּוּנִיקָה הַיְרֻקָּה שֶׁלּוֹ לִפְלֵטָה שֶׁעָרְקָה מִן הַמִּשְׂחָק

בַּנִּבְחֶרֶת הַלְּאוּמִית שֶׁל אַרְצוֹ –

הֵן הָיוּ כְּבָר טָעוּיוֹת לִפְנֵי הַמְרָאוֹת, וְכוֹכָבִים לֹא נָפְלוּ.

רַק אֲנָשִׁים. גַּם הַפַּעַם, בַּבְּחִירָה הַחָפְשִׁית

אִלּוּ נִצַּל, הַאִם הָיָה שׁוֹמֵר עַל אִזּוּן שָׁבִיר בָּאֵלֶם,

אוֹ אוּלַי הָיָה פּוֹשֵׁט צוּרָה, הוֹפֵךְ

לְמִין אַלְבַּטְרוֹס נוֹדֵד, נַשָּׂא שֶׁל גַּעְגוּעַ,

זָר נוֹחֵת וּמִתְרַחֵק –

עַכְשָׁו בָּרַעַד בֵּין כִּמְעַט לִכְבָר-לֹא  

רַק רוּחוֹ אוּד מֻצָּל מִגּוּפוֹ נָסְקָה

אֶהְיֶה לָהּ כּוֹכָב מִבְּרִיאָה חֲדָשָׁה

סוף אוגוסט 2021

לשומקום בטיסה ישירה

"אַל נָא תֵּלֵךְ בְּעֶדְנָה אֶל הַלַּיְלָה הַהוּא הַטּוֹב" – ד. תומאס

כְּשֶׁאֵין טִיסוֹת יוֹצְאוֹת,

חַיִּים מִתְכַּנְּסִים כְּפֶרַח לַיְלָה

כְּשֶׁעוֹלָם נִטְרָף

נִטְרָק שָׂפָה עַל שָׂפָה

הוּא נִפְתָּח חֲשָׁאִית כְּמוֹ

תַּחְתִּית כְּפוּלָה שֶׁל מִזְוָדָה מִתָּא הַמִּטְעָן

לְהַבְרָחוֹת שׁוֹנוֹת, סַמֵּי חַיִּים נְגוּפִים,

כִּיסִים מְלֵאִים שֶׁמֶשׁ לְעֵת מְצוֹא.

לְבַסּוֹף מִדֶּשֶׁן הַתְּנוּמָה יִפְקַח לָשׁוֹן מִכְוַת אוֹר.

הֵן גַּם צִפּוֹרִים נוֹפְלוֹת מְקַבְּלוֹת כְּנָפַיִם

קָרוֹב לִקְצֵה הַצֶּבַע הָעַז

זמן בוֶרטיגוֹ

שְׂרִידֵי מְטוֹסוֹ זֻהוּ בְּוַדָּאוּת רַק עַל סַף הַמֵּאָה הַחֲדָשָׁה,

לֹא הַרְחֵק מִמְּחוֹזוֹת יַלְדוּת, פָּנִים נֶעְלָמִים.

כָּל מָה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לִקְרוֹת קָרָה בְּאֹפֶן הֶכְרֵחִי.

בַּנְּסִיקָה לְמַטָּה הָיוּ סִיעוֹת עֲנָנִים חוֹפְזוֹת לְדַרְכָּן

וְצִפּוֹרִים סְנַפִּירִיּוֹת, שַׁאֲגַת יָם מַפּוּחַ.

צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה שֶׁאוּכַל לְהַחְלִיק בַּחֲזָרָה מִכָּאן

אֶל בֵּין דַּפֵּי סִפְרִי –

אָמַר וְנֶעֱלַם

אוֹחֵז בְּמֶרְחַקָּיו שֶׁל אֱלֹהִים

וַעֲדַיִן הוּא טָס תַּחַת הָרָדָאר שֶׁל הַכַּדּוּר

בְּמוֹשְׁבוֹת הַפַּחַד, מִתְחַלְחֵל

עִם כָּל מַכָּה בַּכָּנָף בְּתֶדֶר אַחֵר לא מֻכָּר

בְּמִשְׂחָק קֻנְדָּסִי אֲנִי מְהַרְהֶרֶת עֲדַיִן אֵיךְ

לְהַחְזִיר אוֹתוֹ אֵלַי כְּמוֹ אוֹר מִשֶּׁבֶר מַרְאָה.

* פורסם ב'עיתון 77' גיליון פברואר-מרץ 2022.

יערה בן-דוד

* * *

אהוד בן עזר

יופיו של הפתרון

[על תורת האסתטיקה של פפיטה האזרחי]

מתוך הספר "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר

בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ

בהוצאת "אסטרולוג" 2000

תוך כדי קריאה חוזרת בספרו של אהרן קציר ז"ל "בכור המהפכה המדעית" נתקלתי בקטע מעניין על תהליך היצירה. קציר מספר כי הסתכלויות ראשונות בתהליכי-היצירה מצויות במחקר שערך על עצמו אנרי פואנקרה, מגדולי המתמטיקאים בדורות האחרונים. פואנקרה ניסה לפתור בעייה מתמטית מסובכת, והדבר לא עלה בידו. הוא החליט לזנוח את הנושא והחל עוסק בבעיות אחרות ושכח את כל העניין. כעבור חודשים אחדים, כאשר יצא מביתו בדרכו לאוניברסיטה והציג רגלו על מדרגת כלי-הרכב, הבזיק במוחו הפתרון המלא לאותה בעייה. כאשר חזר לביתו רשם את תגליתו, שהיא אחת היצירות היפות של המתמטיקה המודרנית, תורת הפונקציות הפוכסיות.

פואנקרה ניסה לעקוב אחר התהליך שבמהלכו הצליח למצוא את הפתרון בלי לעבוד עליו, והגיע למסקנות הבאות:

 "תהליך היצירה הרוחנית מורכב מארבעה שלבים. שלב ראשון – החלטה על נושא-העבודה: בשלב זה אין נפקא מינא אם הנושא מוזמן על-ידי מישהו, או הוא פרי-יוזמתו של היוצר; העיקר הוא, שהבעייה נקלטת בהכרתו; שלב שני – היוצר מנסה לפתור את הבעייה באופן רציונלי, והוא מגייס לשם כך את כל נכסי-ההכרה שלו – המושגים, הידע, החוקים וכיוצא בהם. אם הבעייה ניתנת לפתרון בדרך זו – ניחא. אך אם היא מקורית מדי, ואין אפשרות לפותרה בכלי-המחשבה המקובלים, הבעייה מודחקת אל התת-מודע. ואזיי מתחיל השלב השלישי – שלב היצירה ממש. עתה נתונה הבעייה בכור-ההיתוך של התת-מודע, ושם היא מבקשת, שלא בידיעת היוצר, את המושגים המתאימים לפתרונה. אם המושג הנכון נמצא, מגיע רגע ה'התגלות': הבעייה חוזרת אל ההכרה, ולפתע יודע היוצר את הפתרון. בשלב הרביעי והאחרון מתרגם היוצר את מה שהתגלה לו לסמלים הניתנים לתקשורת, כלומר לסמלים שאפשר להעבירם לאנשים אחרים: אם הוא מתמטיקאי, הוא מתרגם את תגליתו לנוסחאות מתמטיות; אם הוא פיסיקאי, הוא מבצע את הניסוי הדרוש ומסכם תוצאותיו בביטויים מתאימים; אם הוא הוגה-דיעות – הריהו מעלה על הכתב את פרי-הגותו; ואם הוא אמן – הריהו מעצב בצורה משמעותית את חזון-רוחו." (שם, עמ' 104).

על יחס הגומלין המעניין שבין בעייה לפתרונה באמנות עמדה בשעתה פפיטה האזרחי ז"ל בספרה "על הפעילות המתבוננת". היא סבורה כי הנסיון לנסח את היצירה האמנותית במונחים של בעיות ופתרונות עשוי להוות דרך המקרבת אותנו ככל-האפשר אל עיקרה של הפעילות האסתטית. פעילותו של האמן מתוארת כעיצובו של משהו מתוך החומר הנתון לרשותו, מתוך רעיונותיו ורגשותיו, באמצעות יישום המומחיות של הטכניקה בתחום עבודתו.

 "בעייתו של האמן," אומרת פפיטה האזרחי, "היא לבטא במדיום שלו, יהיה אשר יהיה, משהו המוצע לו על-ידי רוחו-שלו או על-ידי הזמנתו של לקוח. הוא פותר את בעייתו על-ידי ציות לכללי אמנותו, כללי ההארמוניה והקונטראפונקט, תורת המשקל ומלאכת המכחול, כפי שלמדם ממוריו או כפי שהמציאם בעצמו למען צרכיו שלו. הפתרון הוא מוצרה-של-מלאכה, בניין כלשהו. זה אשר ניבנה על-ידי האמן הוא בבחינת יצירה אמנותית, בעלת מעלה אסתטית, אם הבעייה שהוצגה על-ידי המדיום, הרעיונות והטכניקה, נפתרה בהצלחה. או, ביתר דיוק, אם הפתרון הוא אלגאנטי. היינו, אם יש בו בפתרון מן ההברקה, מן החסכנות, מן הניראה-כקלות, המכזבות את פני קשיי הבעייה ומעניקות לפתרון זה מעמד בלעדי, שאי-אפשר לייחסו לפתרון אחר, כפתרון נכון, בלתי-נמנע ושלם. תכונתה האסתטית של יצירה אמנותית, יופייה של יצירה אמנותית, ניתן להגדירם כאלגאנטיות של פתרון. ובאשר אין בנמצא שני אמנים המתחבטים באותה בעייה, הרי שאין בנמצא שני פתרונות שהם זהים. ולפיכך יופייה של יצירה אמנותית יהיה לעולם מיוחד-במינו; המשותף לו וליופיין של יצירות אמנותיות אחרות יהיה מצוי אך באותן תכונות, שהן משותפות, למשל, לפתרונות האלגנטיים והמושלמים של שתי בעיות מתימטיות." (שם, עמ' 105-104).

ועוד היא אומרת בפרק זה, העוסק ב"מהי יצירה אמנותית וכיצד היא נשפטת?" – כי סימן ההיכר של יצירה אמנותית דגולה הוא בכך, שהיא השיגה את אשר הציבה לעצמה להשיג. האמן מעוניין בבעיות, ואילו הצופה מעוניין בתשובות, בתוצאות. הצופה מתבונן בפתרונות ונהנה מהם. ואילו האמן עוסק בפתירתן של בעיות ובהמצאת בעיות התובעות פתרון נוסף. האמן חדל להתעניין ביצירתו משעה שהושלמה, והוא מעסיק עצמו בחיפוש אחר מטרות ובעיות חדשות להתמודד עימן באמנותו. אסור גם להסיק מדברי האמן על יצירתו הגמורה, כי ייתכן מאוד שהוא יעיד על בעיות שאמנם העסיקו אותו בשעת יצירתה אך לא באו על ביטויין ביצירה המוגמרת ואין הן בכלל אותן מטרות פנימיות אשר היצירה הציבה לעצמה להשיג. מצד שני ייתכן מאוד כי ישנן בעיות מרכזיות עימן התמודד ואותן פתר האמן ביצירתו, אך במבט-לאחור קשה גם לו עצמו, מסיבות נפשיות, מתוך קשיי-ביטוי או חוסר מודעות עצמית – לספר עליהן; עניינו של המבקר-המנתח הוא לעסוק בבדיקה, בביתור, בהשוואה ובמיון של הפתרונות השונים כדי להתאימם ולשבצם בגוש נרחב יותר של ידיעות, ומצד שני, לנתח ולהעריך פתרונות מסויימים תוך התייחסות לשאלה אם אמנם הם נאותים ומשביעים-רצון. בעוד אשר הצופה, כאמור, עניינו בעיקר בהתבוננות ובהנאה מהפתרונות. (שם, עמ' 107-106).

מעניין כי גם אהרן קציר וגם פפיטה האזרחי עמדו על כך שאין חשיבות אם היצירה מוזמנת או היא פרי יוזמתו של היוצר, וכן על כך שתכונות האלגאנטיות והתאימות דומות בעיקרן בפתרונות המתימטיים והאמנותיים.

דומני כי מרעיונות אלה אפשר להוציא כמה מסקנות והצעות אשר עשויות להועיל למי שמעסיק עצמו בתחומים אלה והדומים להם:

א. ללא בעייה אין יצירה. לכאורה זה משפט מיותר. אך כה רבות הן היצירות המעוררות רושם כי שום בעייה לא העסיקה את יוצרן חוץ מעצם הצורך האמורפי לעשות משהו, עד שכדאי לחזור על המובן מאליו.

ב. בעייה שאינה נפתרת ב"מכה ראשונה" עדיין אינה בעייה שפתרונה בלתי-אפשרי. נהפוך הוא, הפתרון הקל והמהיר-מדי מעורר חשד פן הוא פרי תהליך טכני חיצוני במידת-מה, וזאת מבלי שהבעייה נוצרה, או עברה תהליך של הטמעה ואינקובאציה, דגירה, בנפשו של היוצר.

ג. בעייה שראשיתה בהזמנה לבעייה (יצירה מוזמנת), אם היא רק מוטמעת באמת בנפשו של היוצר, וישנה בקירבו היענות לה, אינה נופלת בערכה מכל בעייה אחרת שהציב לעצמו.

ד. תהליך האינקובאציה, זה אשר קציר מכנה אותו בשם כור-ההיתוך של התת-מודע המניב את רגע ה"התגלות" – הוא תהליך פורה ובעל ריתמוס משלו. המסקנה היא שאל לו לאמן "להכריח" את עצמו ליצור, גם אם מבחינת דחפיו הנפשיים הוא נמצא בתקופה של לחץ שכמו דורשת התפרצות של הבעה אמנותית. כל זמן שלא הצליח האמן להציב בפני עצמו את הבעייה הנכונה, או למצוא את דרך פתרונה ההולם, עתידים התעקשותו ליצור ומאמציו שלא לחדול מיצירה – להגביר את תיסכולו ולהסיט אותו מדרך-המלך של היצירה.

ה. יתר-על-כן, בתהליך האינקובציה וה"התגלות" יש ועולים יסודות, או פתרונות, אשר להם כלל לא נתכוון היוצר מלכתחילה, יסודות אלה כמו מסיטים את עצם הבעייה שהוצגה מכיוונה המקורי לכיוון אחר, מוסיפים יסודות "ממזריים" וכמו-שרירותיים ליצירה, ועם זאת דווקא בהם, ולא במחשבתו ההתחלתית של היוצר, מצוי הביטוי האמיתי לכוחות המעמקים הפורצים ועולים בתהליך היצירה.

ו. תוך כדי תהליך הפתרון או הפתירה יש ומשתנית לא במעט גם הבעייה עצמה. היצירה הגמורה הינה לרוב בגדר פתרון לא לבעייה המקורית שעמדה בפני היוצר, אלא לאותה בעייה אשר הפתרון שנמצא ביצירה הלם אותה. יש בכך משום ציור עיגולי המטרה לאחר הקליעה, אולם הצופה אינו מעוניין בתהליך הירייה אלא באלגאנטיות של ההתאמה בין הכוונה לתוצאה. ואז אין הבדל רב אם פגיעת ה"בול" נעשתה בירייה מרחוק למטרה, או צויירה היטב סביב לנקב של ירייה סתמית.

ז. כמה מן השלבים עשויים להתרחש בזה אחר זה. רגע של הארה הוא אחד מיני רבים המתרחשים בתוך תהליך היצירה כאשר הבעייה שהולידה אותו ותהליך האינקובאציה שלו הם כמעט בו-זמניים להימצאותו בתור פתרון הולם. זה שקוראים – "שעה של חסד".

ח. תהליכי הגימור של היצירה, הכתיבה-מחדש, התיקון, הקיצור, ההוספה, צריכים לעזור ליצירה לעמוד במיבחן ההשגה של המטרה אשר היא הציבה לעצמה להשיג. ככל שהגימור מדגיש את האלגאנטיות, החסכוניות, התואמות הפנימית והיופי של מכלול הפתרונות שהיצירה מבטאת אותם, כן עולה ערכה של היצירה הגמורה. אין זה מבחן קל ליוצר, באשר לא פעם קופצים ובאים עליו שדים שמחוץ לספירה של היצירה הגמורה ומבקשים מקום בה; ואז, אם אין להם הצדקה פנימית עמוקה להימצא בה, הריהם מעמעמים את עיקרה ומושכים אותה לכיוונים שונים, כעגלה הרתומה לכמה סוסים מכיוונים שונים.

לדברים שנאמרו כאן חשוב להוסיף הבחנה, שאותה מביאה פפיטה האזרחי בעיוניה באסתטיקה בספרה "הפעילות המתבוננת". השיפוט שלנו על צליחותה של היצירה האמנותית, בכל תחום שהוא, נקבע אך ורק לפי הביצוע ולא לפי הנושא, וקיימות ארבע אפשרויות לבחינת היחס בין הנושא לביצוע:

1. נושא יפה (+) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי הספרות והאמנות הקלאסית במובנה הרחב. הנושא הוא הרמוני, על פי הכללים המקובלים בכל תחום ותחום, בדרמה, בשירה, בפיסול ובציור, וגם הביצוע מעולה ומושלם.

2. נושא יפה (+) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זוהי אמנות הקיטש הקלאסי. לכאורה הנושא הוא יפה, אבל דרך ביצועו היא חיקוי, העתקה וחוסר מקוריות. למשל, העתקה או תמונת קיטש "מקורית" על נושא פאסטוראלי "יפה" ו"הרמוני".

3. נושא מכוער (-) וביצוע יפה (+) = נותנים ציון חיובי (+)

זוהי האמנות המודרנית ברוב גילוייה, או האמנויות הפרימיטיביות שהתגלו-מחדש. הנושא יכול להיות כל נושא, גם פרוע, גס, מכוער, בראשיתי, דיס-הרמוני. למשל, בתמונות של פאול קליי או וסילי קאנדינסקי דומה שהמסגרת קוטעת את התפרצות של קווי הציור אל מחוצה לה, אך זוהי בדיוק התוצאה לה התכוון האמן. הציור מוקפא לנצח באותה הרמוניה דינאמית.

ההבחנה הזו חשובה מאוד לעבודת הסדנה. היא מעניקה למשתתפים אומץ והעזה לכתוב על כל נושא, גם אישי מאוד, אירוטי או "מגעיל" – לכתוב ללא עכבות ומעצורים ובלי צנזורה פנימית. היא משחררת בהם כוחות גנוזים ומאפשרת להם להתגבר על פחדים של היחשפות או של היחשבות לכותבי "לא-ספרות". היא מראה להם שספרות אמיתית אינה מכירה בגבולות של מותר ואסור בנושא הכתיבה, כל נושא לגיטימי ובלבד שהביצוע יצלח.

4. נושא מכוער (-) וביצוע מכוער (-) = נותנים ציון שלילי (-)

זהו הקיטש המודרני. מאחר ולכאורה כל מתכונת כבר מותרת באמנויות הפלאסטיות, במוסיקה ובספרות, קורה שיוצרים חסרי יכולת מסתתרים מאחורי נושאי יצירתם המכוערים, הדיס-הרמוניים, העמומים, המעורפלים, המשעממים והפטפטניים – בטענה שאלה הם ה"אמנות" וה"ספרות" האמיתיים והחדשניים, וכי הצופה, המאזין או הקורא אינו בקיא דיו כדי להבין אותם. בעצם אין לנו כאן עניין אלא עם מאחזי-עיניים, שספק אם הם עצמם יכולים לחיות בסביבת יצירותיהם או לשמוע ולקרוא אותן יותר מפעם אחת.

את הקיטש המודרני קשה הרבה יותר לגלות מאשר את הקיטש הקלאסי, מאחר שהלגיטימיות הניתנת לכל נושא ולכל מתכונת, לא פעם בעזרת יחסי-ציבור ותקשורת-המונים – מחפים על היעדר הכישרון ועל דלות הביצוע של הצייר, הפסל, המוסיקאי או הסופר.

בעבודת הסדנה קורה לא פעם שהקבוצה נתקלת בסיפורים יומרניים, מבולבלים, בלתי-קריאים וחסרי כל ערך, סיפורים שהכותבים עצמם לא תמיד מבינים מה כתבו בהם או שנידמה להם שאכן הביעו בהם דברים בעלי חשיבות, כך הם באמת חווים ומרגישים – אך כל אלה לא הגיעו כלל בסיפור לכדי ביטוי מילולי הולם.

לעיתים הכותבים עצמם אינם מודעים עד כמה כתיבתם היא דלת-ביצוע, בוסר ואחיזת-עיניים, והם מתעקשים להגן עליה בטענה שכך כותבים סופרים חשובים.

לא קל למנחה לשכנע אותם שהם אינם יכולים להרשות לעצמם את מותרות הכתיבה הגרועה והמשעממת של הסופרים החשובים, וכי אם הסיפור שלהם לא יהיה קריא, מושך ומקורי – יושלך כתב-היד לסל המערכת לאחר קריאת עמוד אחד או שניים בלבד.

מה עוד שלא פעם נכונה לגבי הסופר או הספר "החשוב" אימרתו הידועה של דוקטור סמיואל ג'ונסון: "אין בו דבר אחד חדש שהוא נכון, ולא דבר אחד נכון שהוא חדש."

עוד ראוי להזכיר את ההבחנות שעושה האזרחי בין שלושת סוגי החוויות: הדתית, האסתטית והסנטימטלית.

בחווייה הדתית – הסובייקט, שהוא האדם, נבלע באובייקט, שהוא התפילה, הטקס הדתי, הפולחן. המתפלל לוקח חלק פעיל בטקס ובפולחן ומתמזג בהם תוך איבוד עצמיותו. תהליך ההיבלעות אינו מתרחש בחווייה האסתטית. ככל שנהיה מרותקים למתרחש על הבמה, לא יעלה בדעתנו להתפרץ אליה ולקחת חלק בעלילה, ואם ננהג בפראות ונתפרץ, תיפסק החווייה האסתטית. התיאור הגראפי הוא: סובייקט קטן ואובייקט גדול.

בחווייה האסתטית – האדם, הסובייקט, עומד מול האובייקט – המוסיקה, התמונה, הפסל, התיאטרון, סרט הקולנוע או הספר, בוחר בו ומתכוון אליו תוך כדי הינתקות מכל שאר פעילויותיו, אך לעולם אינו מתמזג עם האובייקט. האזרחי מכנה זאת בשם – הפעילות המתבוננת. בחווייה האסתטית קיים תמיד דיסטאנס, רחק – שאין לעבור אותו. ככל שההתכוונות או הפעילות המתבוננת חזקה יותר וממוקדת רק באובייקט, כן החווייה האסתטית חזקה יותר, אבל תמיד נותר בה אותו שיווי-משקל, אותו גבול שקוף אך בלתי-עביר בין הצופה ליצירה הבידיונית, בין הקורא לסיפור. אי-אפשר להיכנס לתוך הספר או אל סרט הקולנוע, למעט וודי אלן ב"שושנת קהיר הסגולה". מרגע שההתכוונות הממוקדת פסקה, כאשר יש הפרעות חיצוניות או פנימיות כגון רעש, עייפות או שאתה מתנמנם – נפסקת החווייה האסתטית.

מי שסבור שקריאת ספרות בידיונית באינטרנט תחליף את ההשתקעות הרגילה ברומאן הנדפס, כדאי לו לשים לב לכך שכמעט בלתי אפשרי להגיע בקריאה באינטרנט, שרובה דפדוף ואפקטים נילווים, לאותה מידה של ריכוז התודעה באובייקט-בלבד, ושל שיכחת כל היתר – שהם תנאי הכרחי לכל חווייה אסתטית של השתקעות בעלילת הספר. התיאור הגראפי: שיוויון בין הסובייקט לאובייקט.

החווייה הסנטימנטלית, הרגשנית – מתרחשת כאשר הצופה או הקורא אינו מרוכז באובייקט, ביצירה האמנותית או הספרותית, גם אינו נבלע בהן, אלא כל-כולו מלא בעצמו, והיצירה רק משמשת לו גירוי חיצוני לכך. רבים מערבבים בין חווייה אסתטית לחווייה סנטימנטלית ושופטים את היצירה האמנותית או את הספר לא לפי ערכם (כפתרון האלגנטי והצולח ביותר לבעייה או לנושא שהציב לעצמו היוצר) – אלא לפי התגובה הרגשנית שלהם-עצמם, לפי מצב-הרוח או הנוסטלגיה שהיא מעוררת בהם. היצירה שימשה להם רק מעין זרז, טריגר. חווייה רגשנית עשוייה להיות עזה מאוד אבל אין בה התייחסות לאובייקט האמנותי כשלעצמו אלא רק ל"מה הוא עושה לי". גם יצירות אמנות חסרות-ערך, קיטשיות ושטחיות, עשויות לעורר חוויות רגשניות עזות שדבר אין להן עם הערך האמנותי של היצירה. בחווייה הסנטימנטלית אנו שופטים את היצירה לא לעצמה אלא כאילו אנחנו ה"מדחום" שלה. התיאור הגראפי: סובייקט גדול ואובייקט קטן.

ביבליוגרפיה:

אהרן קציר: "בכור המהפכה המדעית", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשל"ב, 1971.

פפיטה האזרחי: "הפעילות המתבוננת. עיונים באסתטיקה", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשכ"ה, 1965.

*

פפיטה האזרחי (1921-1963) נולדה ברומניה ועלתה עם הוריה ארצה בשנת 1934. היא למדה פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קיימברידג' בלונדון, היתה גם למרצה בקימברידג', ובשנת 1957 נישאה לסופר יהודה האזרחי, איש ירושלים, והחלה ללמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית אך במקביל שמרה על קשריה עם קיימברידג', לשם נסעה להרצות מדי פעם וגם הוציאה בחייה את שני ספריה החשובים באנגלית על מחיר המוסריות ועל האסתטיקה.

בת 42 היתה במותה.

אהוד בן עזר

* * *

עקיבא נוף

כָּמֵהַּ אֶל רֵעַ

רוֹצֶה אני מאוד, רוצֶה בְּרֵעַ

אֶל סוף העולמות אהיה איתו נוסֵע,

אליו אני כל כך מתגעגע.

אולי היה, אולי יהיה – את זאת אֵיני יודע.

אדע רק אחת – כי הלֵּב מִתְפָּקֵע

מעוֹצְמַת הַכִּיסוּף, הַמְּדַמֵּם וּפוצֵעַ

בִּשְׂדֵה הקוֹצים, שֶאֲנִי בּו פוֹסֵעַ,

עוֹרֵג אל נָמָל בּוֹ הרוֹגָע נוֹגֵע,

שתהיה בו חֶמְדָה וּמנְוּחָה לַיגֵּעַ,

שיהיה לי הבית, בֵּיתי עם הרֵּעַ.

* * *

אהרון מורג

ממשיך להסתובב: גרי אקשטיין

האורח היחיד של מעדן ויניל שלא הגיע לאולפן אלא אנחנו באנו אליו, לביתו, באוקטובר 2018, היה גרי אקשטיין עליו השלום. לא היתה ברירה, בגלל מחלת הריאות הקשה שלמעשה ריתקה אותו לביתו, ממנו יצא רק לטיפולים רפואיים ודיאליזה. אקשטיין ואשתו התגוררו בדירת קרקע בבניין מגורים ישן בחולון, ואי אפשר היה שלא לחשוב על ההבדל העצום בין מעמדו הכלכלי של מוזיקאי-כוכב בארצות הברית או בריטניה, לעומת מעמדו בישראל. ריח של תרופות עמד באוויר והוסיף לתחושת המועקה והצער על האיש שעשה כל כך הרבה במוזיקה והתרבות הישראלית, שלא ידעה להחזיר ולו במעט בשנות חייו האחרונות.

אבל גרי, האיש, היה נינוח ורהוט ושופע זיכרונות מעשרות שנים של שירה ונגינת גיטרה והפקות תקליטים לעצמו ולאחרים. דיברנו על כל מה שרצה לדבר, גם על הטיפולים שהוא עובר. חזרנו אל ההתחלה, בלהקת הקצב "הכוכבים הכחולים", לניסיון לעשות קריירה באירופה, החזרה ארצה וההצלחה הגדולה של "קפטן ג'ק" ו"אני הולך לבית שאן". גרי סיפר על תהליך היצירה שלו ("אני כותב שירים שלמים בראש", אמר), על תקליט שירי הילדים (גדליה והמיסטוק), ועל החיים בצל המחלה. היה ברור לכולנו שהשיר שיסיים את התוכנית הוא הגרסה העברית שלו ל"שוב מנגן", במקור של הצמד האמריקאי סטילי דן, בתקווה שאכן כך יהיה, והוא יחזור לנגן ולשיר ואפילו להופיע.

גרי אקשטיין הלך לעולמו בספטמבר 2021 , בגיל 73 .

להאזנה:

שעה ראשונה

https://did.li/vyngary1

שעה שנייה

https://did.li/vyngary2

אספני תקליטים מבין הקוראים המעוניינים להשתתף בתוכנית מוזמנים לפנות לכתובת:

lahitoncom@gmail.com

אהרון מורג

* * *

רוֹן גֵּרָא

מְשׁוֹרְרִים

הַשִּׁירָה בּוֹעֶטֶת

שִׁיר רוֹדֵף שִׁיר.

מְשׁוֹרְרִים נִשָּׂאִים

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים.

זוֹכִים בִּשְׁבָחִים.

מִי יִזְכֹּר עַפְעַפַּיִם

שְׁמוּטִים,

רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

נְשִׁימַת כּוֹכָבִים.

אֶת הָעַיִן הַתּוֹעָה

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב?

מִי יִזְכֹּר?

זְרֻבָּבֶל גִּלְעָד

דּוֹרוֹתֵאָה קְרוּק,

אֱלִישֶׁבַע

יְהוֹשֻׁעַ טַן פִּי

אַרְיָאנָה הָרָן

דָוִד רוֹקֵחַ

רָמִי דִּיצַנִי?

רוּחַ הַזְּמַן

כְּאַיָּלָה עַל נַחַל

תְּקַמֵּר צַוַּאר

וְתַשְׁכִּיחַ

אוֹר בַּמַּיִם.

אַתְּ תֹּאמְרִי זוֹכֶרֶת

וְאַתָּה:

שֶׁלֹּא.

עַם מִגָּלוֹ שֶׁל הַסַּהַר

עִם שִׁירַת הֶעָלִים

בַּעֲבוּר בָּם הָרוּחַ

יִבָּלְעוּ.

אהוד: הזירה של הפרוזה והשירה העברית מלאה מאוד באגו-מניאקים, העוסקים בעיקר בעצמם, אז ממי אתה מצפה שיזכור את מי?

כמה קוראים היו זוכרים היום את אסתר ראב אלמלא הקדשתי זמן כה רב לכינוס כל כתביה ולהוצאתם לאור ולכתיבת הביוגרפיה שלה?

בחודש הבא, סיון תשפ"ב, תימלאנה 100 שנים לפרסום שיריה הראשונים!

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק ג

"איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה."

הולך משה דויד הביתה בגמר יום-העבודה ומתרחץ. באה חליפה אישתו ומגישה לו את הארוחה.

"אישה," הוא אומר לה, "האוכל שלך מלא מלח היום."

"זה הראש שלך מלא מלח," היא עונה לו וזורקת את המכנסיים על הילד המתרוצץ בחדר וחצי-גופו התחתון ערום. "תלבש כבר! יַא מרטיב שכמוך!" צועקת עליו.

הילד פורץ בבכי, רץ ומושך את השמיכה מן המיטה ונופלת הכביסה הנקייה על הרצפה שלא נשטפה זה יומיים. מתמלאת חליפה חימה כרוצח ותופסת את הילד בשתי ידיה ומטיחה ראשו אל דופן המיטה. נבהל משה דוד, מוציא בכוח את הילד מידיה ומשלחו החוצה.

"לֵך, לך, לך רחוק! תשחק עם החברים שלך ואל תבלבל את המוח לאימא שלך."

בורח הילד מהבית כל עוד נפשו בו, וחליפה ניצבת מול בעלה, נושמת ונושפת כאילו הפסיקוה באמצע תאוותה.

"חמוֹר!" היא קוראת אליו.

"שיתקי!"

"חמוֹר! אין לי כבר כוח מהממזרים שלך!"

"איך אַת יכולה לדבר כך, אישה? איך אַת יכולה לדבר כך על הילדים שלך, שבאו מעצמך? תתביישי!"

והוא חוזר אל האוכל הצונן שעל השולחן ומנסה להמשיך בארוחה, אך אינו יכול. מזיז הצידה את הצלחת, תוקע מרפקיו בשולחן ותומך ראשו באגרופיו. מביטה חליפה בשתיקה רגעים אחדים ולבסוף אומרת:

"דבּר!"

ומשה דויד שותק.

"דבּר, דבּר אליי! מה יש לך עליי? אני לא יכולה לראות אותך יושב כך. אתה צריך לאכול אחרי יום-העבודה שלך, לא יהיה לך כוח, אתה שומע?"

ומשה דויד שותק.

מפילה חליפה את עצמה על המיטה ומתייפחת בקול רם. טומנת ראשה בכר ורק אחוריה הגדולים בולטים כלפי מעלה. "מה אַלְלַי לי? מה אללי לי? יַא, יא, על חיי. חרפה. יא, יא, על חיי. חרפה. אללי לי. אוּ, אוּ, אוּ – "

הופך משה דויד את ראשו ומביט בה. "היא אישתי?" משיב לעצמו: "היא אישתי, היא אישתי, היא אישתי." חליפה מכה בשני אגרופיה במזרן וראשה משתקע בתוך הכר כמבקשת להיכנס לתוכו. חלוקה המרוט נמשך למטה תוך כדי מאמציה ונחשפוֹת ירכיה השמנות, גבהּ ותחתוניה הבלתי-נקיים. מסתכל משה דויד בבשר המגושם ומהרהר: "אלוהים, האם אני פה? ואלה הרגליים של אישתי? ואיפה הימים שהייתי מלטף את הרגליים הנאות של ציפורה ומעביר ידיי על האחורַיים שלה עד שבא ניסים לוי וחטף אותה ממני? במה אני אשמתי? במה אני בגדתי שכך עלה לי? איך אני מאמין שאוכל לאהוב את הרגליים האלה בעוד שמחשבותיי נושאות אותי רחוק, רחוק? אוֹי, אוי, איך חלפו הימים הטובים שלי עד שאני עכשיו כאילו שקוע בצוֹאה עד צוואר."

מרגישה חליפה שהוא מביט אליה, מפסיקה מבכייה ורוטנת לתוך הכר:

"ממזרים! הכול ממזרים! כל העולם, וגם אנחנו, ובייחוד הילדים שלך!"

"שקט! שקט! אישה!" צועק הוא, "אהרוג אותך אם אשמע עוד פעם שאת מדברת כך!" והוא קם ועומד מולה, ידיו רועדות ועיניו מביטות בה בחמת-רצח.

חליפה מציצה בו מפינת המיטה ומיד מנמיכה קולה עד שהוא נהפך שוב ליבבה ארוכה: "וַי, וַי, וַי לי על החיים המסכנים שלי. וַי לי, וַי לי, איפה החיים שלי – בלי טיפה של אהבה."

מתרכך ליבו של משה דויד והוא יושב על המיטה ומעביר ידו על עורפּה ומלטף ועובר על גבהּ עד שמגיע לשוקיה ומדגדג בהן, והיא – שריריה מתרּים ונוהמת בתוכה מהנאה, תופסת בידו ונצמדת בכל כוחה אליו ונעשית רכה, רכה, כה רכה עד שניתן לשקוע בה. מתעורר עליו יצרו, ממהר וסוגר את הדלת והתריסים, מחשיך בחדר, והוא מהרהר בליבו: "אוֹי ממזרים, אוֹי ממזרים כל העולם, וגם אני, ובייחוד הילדים שלא הייתי צריך אותם ולא רציתי בהם. איפה הילדים שאני הייתי רוצה? צודקת האישה. כולנו ממזרים. ואיך הילדים של ניסים לוי לבושים יפה והילדות דומות לאימא שלהן, והוא יש לו מכונית-משא שעובד בה נהג בקבלנות, נוסף לעבודה הרגילה שלו במחצבה. ואיך הילדים שלי מלוכלכים ברפש, ואני שותה שיכור כל ערב כדי שלא אצטרך להביט בעיניים שלהם. יַא ממזרים, אוֹי ממזרים שלי!"

עוברים כמה רגעים והתינוק שישן בפינת החדר מתחיל לבכות. היא קמה וניגשה אליו להשקיטו.

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא" 1964. סרט קולנוע 1990. מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב עיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם ח"כ עידית סילמן מאוזנת?

* עיתונאית ביומן הערב של "כאן 11" השתמשה, בפנייתה לעורכת-התוכנית המצויינת, מיכל רבינוביץ, במילים: "אנחנו יודעות." הכסילה הזו, שהולכת בעקבות הנבערות הלשונית של שרת התחבורה מרב מיכאלי, אינה יודעת כי כאשר אומרות בעברית תקנית "אנחנו יודעים" הכוונה היא שכולנו, גברים ונשים – יודעים, אבל כאשר אומרות בעברית נבערת מיכאלית "אנחנו יודעות" הפירוש הוא שרק הדוברת ובת-שיחתה, ואולי הנשים בכלל – יודעות, ואילו כל השאר, אנחנו הגברים, הקופים הזכרים – מודרים,  כי אנחנו לא "יודעים", והמשפט המשובש אינו חל עלינו.

על כך היה אבי המנוח אומרת: "כשהטיפשות מושלת."

* שוש ויג: תודה עבור הכתבה הנפלאה שלך על המורה שלך לפילוסופיה פפיטה האזרחי.

אהוד: אולי רק מעטים שמו לב כי ב"אחרית דבר, 2022" לקובץ "פפיטה האזרחי 1963" – ישנם דברים שמסבירים לראשונה תעלומה בת קרוב לשישים שנה.

* אהוד היקר, אהבתי את הזיכרונות של הדסה מור מירושלים הנצורה והמופגזת, סיפור פציעתה, היציאה מירושלים ב"דרך בורמה", צפייה באלטלנה עולה באש, ונאומו של בגין.

זאת לא הפעם הראשונה שאתה (אהוד) כותב בגעגועים על לימודיך אצל מורים מעולים באוניברסיטה העברית, כשסטודנטים של אז היו לאושיות תרבות.

אינני מבין את כעסו של נעמן כהן על אמנון אברמוביץ' רק משם שהתכחש לדבריו בעניין עסקת שליט ששיחררה את סינוואר מחמישה מאסרי עולם. אני מסכים שיש פה כישלון עיתונאי, אבל לכנות אותו בגלל זה – מושחת ומשחית?! נעמן כהן, לא הגזמת?

כמו נעמן כהן גם אני קראתי את הקוראן, ונדהמתי מההטבות המופלגות שמוחמד העניק לעצמו (חלק ענק בשלל, מיספר בלתי מוגבל של נשים וכו'). הרי לא ייתכן שהמוסלמים אינם מבינים עד כמה ההתנהגות הזאת מושחתת. הטיעון שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב, ומה שנכתב בקוראן הוכתב לו מלמעלה – זה ממש נימוק שיכול לספק רק מי שמוכן לקבל את "המוסר" של מוחמד (למשל, הפרת הסכם חודייביה!)

שלך,

משה גרנות

* האם המחסור בלחם וההפגנות במדינות השינאה והדיקטטורה ישנו את פני ההיסטוריה?

* ומה זה עוד אומר? שעל החקלאות הישראלית להתגייס לייצור חיטה בקנה מידה שלא נודע כאן אי-פעם – כמו שגודלה חיטה בארץ-ישראל במשך מרבית שנות ההיסטוריה שלה וגם בתחילת ההתיישבות היהודית בארץ, וממנה אכלו תושביה לחם.

 יש לקוות כי שורפי השדות לא יצליחו במזימותיהם הקיץ – ושאולי עוד יתברר שהחיטה היא המצרך הנחשק והיקר ביותר בעולם וכדאי מאוד להתרכז בגידולו!

* בישראל הולך ונוצר מזה כמה דורות העם העברי החדש-הישן לאחר שהעם הישן התפזר במשך אלפי שנים לשבעים גלויות שונות זו מזו – ואילו כאן הנישואים הבין-עדתיים מכל קצוות השבים-לציון וצאצאיהם – יוצרים מחדש, וייתכן שגם מחזירים את דמות דיוקנם של בני העם העברי העתיק. כך אולי נראינו, בבגדים קצת שונים – לפני כאלפיים שנה.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני כ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

עד היום אין רחוב בתל אביב

על שמה של אסתר ראב

אבל גם כבר אין גשר

על שמה של יהודית מונטיפיורי!

ולכן בִּרחוב כיכר וולך יונה בתל אביב – נתנחם.

* * *

יזכור עם ישראל

את חתן פרס ביטחון ישראל

אַבִּי הר אבן הי"ד

שנרצח בשריפה בידי ערבים ישראליים

בפוגרום במלון "אפנדי" בעכו

שם שהה בתמימותו יחד עם אשתו

בחודש מאי 2021

100 שנה אחרי רציחתו של ברנר בידי ערבים

בפוגרום ביפו בשנת 1921

"פרקליטות מחוז חיפה הגישה כתב אישום

נגד שבעה מעורבים בהצתת מלון האפנדי בעכו,

במהומות שפרצו בעיר במאי האחרון

במהלך מבצע שומר החומות.

עם זאת, איש מהם לא הואשם ברצח

של אורח המלון אבי הר אבן

שנפגע בשריפה ומת לאחר מכן,

ועדיין לא ברור מי גרם למותו!"

["הארץ", 16.8.2021]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2295 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו). לפעמים הוא כותב גם הערות משל עצמו, באות אדומה אופיינית. באחד הגיליונות האחרונים הוא כתב כך:

הבית עולה בלהבות

בעל-הבית עומד בחצר ובידו צינור ומתיז מים

בניסיון לכבות את האש

קופצים שני פּוּשְׁטַקִים מהרחוב וצועקים:

"הצינור גנוב! הצינור גנוב!"

מושכים מידו את הצינור

והבית נשרף."

("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,452 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל