לְמַאנְיָה

אִשְׁתּוֹ, בַּת־זוּגוֹ, רַעֲיָתוֹ

שֶׁל בְּיַאלִיק,

שֶׁבְּחִסְפּוּסוֹ עִדְּנַתּוּ לְמִשְׁעִי

וּבְרַכּוּתוֹ גִבְּרַתּוּ בְאֶדֶר.

לפי־האמת מיותרת רשימה זו כל הקדמה. שכן אם לדייק, צריכה כותרתה להיות “ביאליק בלי הקדמות”. כלומר, שיחות בדרך־אגב, שלא במתכוון, כמעט שלא־מדעת, ובכן, לא על עמוד־הדרשה, על הדוכן, אלא לאלתר.

– כל מלה מעליותה – היה הוא עצמו אומר - באה אכספרומפט. אני למשל, מתכונן לכל אכספרומפט שבוע ימים. (צוחק) לבסוף אני שוכח אותו, ובמקומו בא אחר, שגם לו התכוננתי כמה ימים…

וכעבור צעדים אחדים:

– אתה יודע? אני חושב, שאבן־עזרא, הראב“ע כתב את הכל לאלתר, בדרך־הליכה, כי מתי היתה לו שהות לשבת ולכתוב? הלא כל ימי חייו היה נודד. נודד והוגה, נודד ורושם, נודד ופותר פסוקים ובעיות פילוסופיות וחידות. לי ברור, שהיה משחק עם עצמו שחמט, ותמיד היה מנצח את עצמו לתבוסה! ולמרבה הקינדוס היה בא לידי תיקו! – וכך היה נע ונד מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובינתיים היה יושב בדרך לנוח, מוציא מילקוטו את כלי־הכתיבה, הקולמוס והדיו והקנקנתום, ואת התנ”ך, ומחבר את פירושו הגאוני… מתי הספיקה לו השעה לכל זה יחד עם מחקריו המדעיים ושיריו והגותיו ומכתמיו וחידותיו הכל־אשר־לכל? וברגעי השעמום המריא פתאום על כנפי־דמיונו אל מערכת הכוכבים וגילה שם נצורות לתימהונם של האסטרונומים והאסטרולוגים ושאר יודעי־ח"ן…

ביאליק המצחיק והצוחק.

מי שלא ראה את ביאליק הצוחק, אין לו מושג שלם על אישיותו, על אופיו, על מיהותו ומהותו בכלל. ביאליק הצוחק היה ילד־שבילדים. כמבן שבע, עד בן ארבע־עשרה. וביאליק המצחיק היה נער קונדס, ערמומי־תמים, מטיל רגל־פוקה בוויכוח, להפיל את מתווכחו בכוֹ סתר־פתר, ואם הוא עצמו נפל בפח, היה צוחק עם כולם בהנאה.

ויש, שבדיחה טובה היתה נזכרת לו פתאום כעבור זמן, ושוב היה צוחק כבשעת שמיעתו ראשונה. –

לביאליק זה אני מתכוון, שהמאלתר והצוחק היו מיסודות אופיו.

המותר לנו להסיק ולקבוע, שאדם כזה הוא אדם טוב בטבעו?

בהחלט. אף כי היו לביאליק רגעים של חולשה מוסרית: של כעין קנאת־סופרים, שנדירים היו היוצרים הנקיים ממנה (אני לא הכרתי אלא אחד יחיד ומיוחד: יוסף פאטאי), ושדווקא “הארז אשר בלבנון” היה לקוי בה – טולסטוי, ואולי לא פחות ממנו “לויתן הלויתנים” גיתה, אלא שגיתה הודה בליקויו זה והתעלה עד כדי מדרגת האהבה למקונא: “כנגד יתרונותיו הגדולים של אחר אין סגולת־הצלה, אלא האהבה”, אומר גיתה. –

ומה שאין אנו מוצאים אצל טולסטוי, מוצאים אנו לעיתים אצל ביאליק. בבאות עוד נעמוד על שנאתו של ביאליק לבן־יהודה, ויש לו ידים מוכיחות לכך, שיד הקנאה היתה בדבר. ולבסוף – עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט־פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם־הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים־שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי־מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן־חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי־אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!

לא ביאליק ולא בן־יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת־המלון גמר בן־יהודה במלה “נפש”.

מסרתי לבן־יהודה את דברי ביאליק עליו.

– בביתי אל ישמע מלה ז’ארגונית – אמר בן־יהודה – אחרת – – –

הוא לא הספיק לגמור – ונכנסה אשתו חמדה.

– את שומעת את הבשורה? ביאליק יבוא בצל־קורתנו.

– יבא גד! – אומרת חמדה בן־יהודה בסגנון בית־בן־יהודה – בכבוד רב!

דבריו של ביאליק שאני מביא בקונטרס זה, נאמרו קודם־לכן רובם באידיש ומעוטם בעברית. ואחרי־כן רובם בעברית ומקצתם באידיש ואפילו ברוסית.

הרבה מהם רשמתי לי בשעתם ורבים רק סימנתי לי במלה אחת או שתים. מאלה שכחתי אחר־כך את משמעותם, כנהוג.

לביאליק זה אני מתכוון בספרירי זה, לביאליק המאלתר אפילו תוך כדי הרצאה, שמחשבה היתה גוררת בה רעיון, ורעיון שרשרת ארוכה של אלתריות – עד שקשה היה לו לגמור – – –

איך היה אומר הוא עצמו?

– ‘כל ההתחלות קשות’, אך קשה עוד יותר לגמור!

 

א: אוֹדֵיסָה    🔗

1: אַכְזָבָתוֹ    🔗

פגישתי הראשונה עם ביאליק היתה בשנת 1913 בקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה.

שמו נודע לי מאוחר למדי, בשנת 1911, מפיו ומעטו של יוסף פאטאי, שתרגם את שירי־ביאליק להונגרית. אך תוך שנתיים התגבשה בו דמותו הספרותית על בוריה. וכיוון שבשנת 1912 הופיע ספר־שירי, ועוד לפני־כן הופיעו אחדים משירי בשבועון “המצפה” בקראקוב וגם בירחון “השילוח” באודיסה, קיוויתי ושיערתי שביאליק יידע את שמי. –

הקונגרס שטף במיטב הדיונים המרתקים ותוך קשב חגיגי, אך במסדרון “דביר־בטהובן” עמדה חבורת סופרים צעירים וחיכו לביאליק.

הוא הופיע בלוויית רעייתו, עמד וחייך; התקרב צעד ואמר לה:

– קונדסים, הדור החדש! (צוחק)

נראה שכרגע הבחין, מה ומי אנחנו. רגע ארוך התבונן בנו, ופתאום הראה עלי:

– שא, שא, איך כתוב? “ותשאלו בחפזי, מי אני – מאומה. זיק ענן מתנשא על רוח, על נפשו הרתומה”. שמע, הלא אתה רצית בוודאי לומר “לא כלום”, ו“מאומה” הלא פירושו “כלום, דבר־מה”…. אך אמור נא לי בבקשה, אתה למדת גמרא? כלומר, דרך־פלפול, עם הניגון, כלומר, לא גויית, אלא פשוט, כנתינתה מסיני?

רציתי לענות קודם על שאלה ה“מאומה”, אך הוא הפסיקני:

– שטויות, אפשר להבין גם ככה, שרצית לומר “דבר־מה” כלומר, “אני בעצמי אינני יודע מה אני, אלא זיק־ענן המתנשא על רוח: על נפשו הרתומה”. יפה מאוד, יפה באמת.

ועל השאלה השניה, אם למדתי תלמוד, עניתי, כן, בחדר ובישיבה וגם…

– רע מאד, רע מאוד! – אמר כמי שנתאכזב ודעתו חלשה עליו – אז כל הענין פגום, לא יצלח! –

לא הבינותי. ועל זה ביאר לי:

– אתה מבין? כל המשוררים העברים שעד הנה תלמידי־חכמים הם, בלי יוצא מן הכלל. ובכן, כדאי לדעת, אם יכול להיות מישהו משורר עברי שלא למד בחדר ובישיבה? – והוסיף: – אמנם יש לנו משוררים שלמדו גמרא ופוסקים ואף־על־פי־כן אינם משוררים, כלומר: הם עברים, אך לא משוררים. הם חורזים עברית, אך לא פנינים, אלא זכוכיות. אתה יודע? אלה הם שרידי בני אותה התקופה העתיקה, שבה נכתב ‘לא יערכנה זהב וזכוכית’, זאת אומרת, כשהזכוכית היתה לה עדיין ערך של זהב! (צחוק). –

בעיה זו היתה מטרידה אותו גם כעבור שנים, כשנפגשתי אתו כאן בארץ, וביחוד כשהופיע שלונסקי בשמי ספרותנו. אך על זה עוד נעמוד להלן.

הבעיה השניה שנגע בה בשיחת־חטף ההיא היתה בעיית האמנות בשירה. ביאליק קבע שלוש מדרגות בשירה וזו למעלה מזו, או בייתר דיוק: זו למטה מזו. מדרגה ראשונה: השירה השלמה – בה מזוגות ההשראה והטכניקה, כלומר, רוח־הקודש והאמנות, עד שאין להבחין ביניהן. למדרגה זו הגיעו רק הנביאים. מדרגה שניה: השירה האמנותית – גם בה עולות בקנה אחד ההשראה והטכניקה כתאומים שלובים זה בזה מעשה־חושב, אך לפעמים גם מתרוצצות בקרב המשורר בעד השלטון. בחצי־מדרגה למטה מזה היא השירה היוונית. שהאמנות עולה בה על ההשראה, ממש שולטת בה, ולפעמים עד כדי עריצות: כופה את הזרם הסואן ומטה אותו אל אפיקי ההכסאמטר וגדותיו, בעל כרחו!…

– והשירה העברית בימי־הביניים? – שאלתי בזהירות.

ביאליק לגם מלא־לוגמו מן הבירה, ואחרי הרהור קט אמר:

– הקול קול־יעקב והידיים ידי־ישמעאל… בתקופת היוונים עדיין לא היתה חלה עלינו “המצוה” ככל הגויים בית ישראל, אך הקונצים הערביים כפתו את ידי משוררינו בכבלי ההברות ו“הדלת והסוגר”, ונוסף על כך הושמו עלינו גם אזיקי החרוז, שלא… שלא… השתחררנו ממנו עד היום הזה – מפני שלא רצינו להשתחרר ממנו, מפני שקוסם הוא לנו ב… ב… השד יודע במה!… אבל קוסם, גם לעינינו וגם לאזנינו…

ושוב לגם – והמשיך בחלוקת השירה למדרגותיה:

והמדרגה השלישית היא לפי דעתו: השירה הכבייכולית – שאין בה אלא טכניקה בלבד, בה מאנס “המשורר” את בת־שירתו, את המוזה, שלא־כדרכה! (צוחק). ול“שלא־כדרכה” זה שייך גם פולחן הלשון, המליצה, שגם מפניה עלינו להיזהר כמפני דמות־אשה עשויה שעווה, הלבושה הדורות ועמוסה תכשיטים יקרים, אך בשר ודם אין בה.

משהופיע יוסף פאטאי בחבורתנו, שבאותו זמן כבר כבש את לב הקורא ההונגארי בתרגומיו המפוארים מן השירה העברית וביאליק קיבל אותו בזרועות פתוחות, מסרתי לו את דברי ביאליק על השירה. אך לא הספקתי לגמור, כשביאליק חזר אלינו כמי שעט על המציאה:

– שמעו־נא מאדיארים, הלא אתם מכירים בוודאי את פרופסור יחיאל מיכל גוטמן, מי הוא איש זה ומה הוא איש זה ומה הוא ואיך הוא ומה טיבו ואורחו ורבעו? מאין לה למאדיאריה אוצר בלום כזה?!

גם פאטאי וגם אני, ששנינו היינו מתלמידיו של גוטמן, השתדלנו לתאר לו את דמותו הרוחנית של בעל־תריסין זה ועל שיטת תלמודו ועבודתו על האנציקלופדיה שלו “מפתח התלמוד” (שבאותו זמן ישב על ראשיתה) וכשסיפרתי לו, שגוטמן הנהיג בבית־המדרש לרבנים בבודאפשט את לימוד התלמוד בשפה ההונגרית – פקח ביאליק את עיניו לרווחה, אחר־כך נתפשרו פניו בחיוך ילדותי־רך:

– יצר־הרע מיוחד במינו! ודאי יש בזה טעם מיוחד לדבר עם ברוריה אשת רבי מאיר ועם ילתא אשת רבי נחמן בשפה הונגארית!… שא, שא! ואיך הוא מתרגם למשל “מאי קא משמע לן?” או “מהיכי תיתי”?

– שום לומד תלמוד אינו מתרגם ניבים אלה והדומה להם – אמר פאטאי – כשם שאין איש מתרגם את הביטויים “טמא”, “טהור”, “אסור” ו“מותר”…

– סליחה, בשיעורים הראשונים מתרגם פרופסור גוטמן ומבאר כל ביטוי וביטוי, ורק אחרי־כן משתמש בביטויים הסטריאוטיפיים השגורים, כלשונם.

ועוד הרבה והרבה היה עלי לספר לביאליק על פרופסור גוטמן, ולא רק על תלמודו, אלא גם “איך הוא מתיר את שרוך נעליו”. ולבסוף אמר:

– כשתחזור הביתה, אמור לו: “אסקופה הנדרסת אומרת לו שלום וקוראת לו ‘מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל’!”

כשחזרתי לבודאפשט, מסרתי לגוטמן את דברי ביאליק. קם גוטמן, ניגש אל ארון־הספרים שלו, הוציא ספר־שירים קטן (הוצאת “תושיה” בעריכת בן־אביגדור) ואמר: “אני יודע את ביאליק”. דיפדף בספריו, הראה על אחד השירים, “אל המלך” ואמר: “שיר זה הוא ‘שבשתא לפום חורפא’ של משורר גדול”. והוסיף: “כל השירים שלו שיצאו עד הנה ישנם לי. זה משורר של תנופה רבתי. ומשום כך רוצה אני לייעץ לו, שבמהדורה החדשה אל ידפיס את השיר הזה. ברגע זה אין לי פנאי, סלח לי, אך בהזדמנות הבאה אבאר לך את הדבר. תזכיר לי בבקשה”.

אך ההזדמנות לא באה. הוא חלה בינתיים ואני נסעתי לברלין. שם סיפרתי לד"ר שמריהו לווין את דבר עצתו של פרופסור גוטמן, להשמיט את השיר “אל המלך” – אך גם הוא תמה על העצה. וגם יוסף פאטאי תהה על כך.

ובינתיים באה המלחמה העולמית.

2: חֲלוֹם בְּגֵּיהִנֹּם    🔗

בין חלומות־הגאולה שבגיהינום־השבי בסיביר – הגעגועים, הכמיהות, התקוות והיאוש המנוול, העליתי על ראש מאוויי את כיסופי הרחוקים לאודיסה: ירושלים דאוקראינה. מרכז הסופרים העברים והספרות העברית. ומובן מאליו – את פגישתי עם ביאליק.

ובתוך ההמיה האילמת שבנפשי, הרצוצה מתקוה ויאוש עד כדי גסיסה של מיתה משונה, אי־שם באחד המחנות שבערבות־הטאיגא הקפואות, עלה ופרח בלבי פרח־זכרון מגן־העדן האבוד: בודאפשט שנת 1911.

יוסף פאטאי קיבל טפסים אחדים של חוברת: שירו של ח.נ. ביאליק “מתי מדבר”. היינו אז בבירת־הונגאריה ארבעה “הבראיסטים”: יוסף פאטאי, משה בראון (בעל־דקדוק מופלא), יוסף הולדר (משורר עברי מתחיל) ואני. החוברת היתה מאורע בחיינו. השם ביאליק לא היה ידוע לנו, רק פאטאי, שכבר אז היה עוסק בתרגום שיריו להונגרית, ביאר לנו את חשיבותו של מחבר השיר הגדול. מניה־וביה התחלנו לגמוע את השורות –

ופתאום הציע אחד מבינינו הצעה קונדסית, שאחרי שקראנו ירשום כל אחד לעצמו את האופייני שבשיר, אבל רק במלה אחת.

למחרת שוב נפגשנו ובידי כל אחד פיסת־נייר עם המלה.

והנה קרה דבר מוזר: יצא, ששלשתינו (פאטאי נעדר) רשמנו את המלה " כח"! –

כשסיפרנו את הדבר לפאטאי, אמר:

– כדאי לבדוק, כמה פעמים מצוייה בשיר המלה “כח”?

חיפשנו ולא מצאנו. – ויהי הדבר לנס. –

– זה אופייני לשיר אמיתי – ביאר לנו פאטאי – שבמקום להכריז על מהותו, לפרוש בשמו, מתאר הוא אותו־עצמו. שמעתי בפראג בדיחה מעין זו: צייר־אשפר צייר כומר פרוטסטאנטי בעל זקן הדוּר ותחת התמונה רשם “זה כומר פרוטסטאנטי, ולא רב יהודי”.

כעבור שבועות מצא המשורר הצעיר יוסף הולדר בשיר את המלה “כח”: “ארי נאדרי בכח”. – מאותה שעה קראתי ושניתי את השיר, ובבדיקת כל שורה ושורה. ותוך כדי קריאה עמדתי על סודה של קריאה אמיתית, רצינית ויסודית:

א. שדרכה של הנאה משיר היא חילופה הגמור מדרכה של הנאה מאשה (אף־על־פי שהנאת שניהם אירוטית היא כידוע): אוהב אתה אשה, אל תבדוק אותה חלילה בדקדוקיה – ואילו השיר, כל־מה שאתה בודק אותו באהבתך אותו, הרי הנאתך הולכת וגדלה;

ב. כשאתה קורא יצירה האהובה עליך, ואתה ממילא נמשך אחריה, הפסק נא וקרא את השורה שנית ושלישית… משל לאגם במרומי־הטאטרא, כשאתה דוהר על מימיו בסירת־מפרש – עצור והבט אל עומקו הבהיר והשקוּף… ותהיה נדהם מתהומו ומקרקעיתו…

בשיר “מתי מדבר” מתוארות שלוש התקפות של שלושה פריצי־חיות על הענקים מתי־המדבר המתים הכבירים: נשר, נחש ואריה. כל אחד אומד את נפשו, כונן את נשקו הטבעי (חרטום, שן־פתן ומלתעה) לתקוע בבשר־הענק – אך נרתע בבהלה ונסוג…

ואת זה מביע ביאליק בשורה חוזרת:

(בהירתע הנשר)

נִחַת מִפְּנֵי הַשַּׁלְוָה וְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם –

(ושוב, בהרתע הנחש)

נָחַת מִפְּנֵי הוֹד הַשַּׁלְוָה וְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם –

(ובהירתע האריה)

וְעַמַד הָאַרְיֵה מִשְׁתָּאֶה לְתִפְאֶרֶת הָעֹז הַמִּתְנַמְנֵם –

כשאתה קורא וחוזר וקורא שורה זו – בעצמך ניחת אתה מפני הודה של השירה, ששני היסודות מתנגדים בה: ההשראה והטכניקה. – ואף סימן קל שבקלים למליצה תנ"כית אין כאן.

שם… במחנה־השבויים שבערבות סיביר שכבתי על המתבן־המזוהם וראיתי חלום באודיסה – מעבר לאלפי קילומטרים…

– שם במחנה־השבויים שבערבות סיביר – אמרתי לביאליק – שיננתי לי את השורה הזאת. – וסיפרתי לו את דבר המלה “כח” ואת הגדרתו של פאטאי בלוויית המשל באותו צייר עם הכומר והרב.

…אצלנו ישנה גירסא אחרת – אמר ביאליק – הצייר צייר אריה ורשם תחת התמונה “זה אריה ולא כלב!”.

שאלתיו, כמה מחק ותיקן ושקל עד שהחליט על נוסחה הסופי של שורה זו?

– זה דומה – ענה – לתינוק הכותב את האות א, מכופף את ראשו עד כדי נגיעת אפו בעפרון (מחקה את תנועות התינוק), מוציא את לשונו ומלווה בה את קו תנועת העפרון… ומשגִמר את ה א , נשען אל הכסא ומתבונן ביצירתו וקורא: אמא, הביטי! הנה אלף!… כל ההתאמצות הזאת היא לדייק כדי חוט השערה… עד שסוף־סוף מצליח להיות מרוצה מיצירתו… וכשהוא מרוצה, מראה הוא לאמו. ולהראות לאמו, או לאבא, או למישהו אחר, מוכרח הוא! אך לא חלילה וחס כדי שההוא יעיר לו על חסרון, אלא שישבח! כי אוי ואבוי לו אם ימצא חסרון ב“אלף” שלנו (צוחק).

3: הַפְּנִינָה הַזָּרָה    🔗

עוד בימי היפגשנו בקונגרס בווינה עלתה בי השאלה, מה מידת תרבותו של ביאליק, כלומר, רמתו האסתיטית, השכלתו, ידיעותיו בשטח הספרות והאמנות בכלל?

באותם הימים הכרתי גם את דויד פרישמן, שאחד מסוגי־ההומור, הסאטירה, היה לו לטבע שני. פאטאי מצא, שפרישמן, יותר משהלעגנות היתה טבועה בו מלידה, היתה זו לו מכשיר לשחק בו מישחק־עליונות על זולתו: כעין יוהרא של שליט בכיפת הספרות. –ואילו ביאליק: ההומור היה מבצבץ מתוכו שלא־מדעת, ודרך אגב, עד שהוא עצמו היה צוחק בשעת מעשה. וכשנפגשו שניהם, מיד ראיתי, איך שני “תלמידי־חכמים מחבלים זה לזה” בדברי־חידודין ומשיאין את סכיניהם זו על גב זו, להקניט זה את זה. – אני, שניגשתי אליהם בדחילו ורחימו כמו כל פרחי־כהונה אל רבותיהם במשך דורות, (בסוגריים: ולא כמו פרחחי־הכהונה שבימינו, אשלי זוטי, המהלכין כמשקוף העליון, זקופי־חוטם על קביים לדרוך על יבלת רבותיהם בלי לבקש סליחה), העזתי את פני לשאול, אם שניהם למדו בישיבה אחת? – פרישמן, שהיה גדול בהרבה שנים מביאליק, ענה:

– לא. אני לא למדתי בישיבה, אלא בעמידה על רגל אחת, מחשש שמא אקבל את המחלה היהודית המסורתית, העפולים בלשון נקיה, ואילו הוא זכה וכתב את השיר על המעפילים, “מתי מדבר” שיר יפה, באמת יפה, ורק חסרון אחד יש לו (הוסיף פרישמן בנעימה האבהית שלו, הרגילה למקל־חובלים, או להסכמה סלחנית), רואים בו שהיה טוחר הרבה תוך כדי כתיבה.

ביאליק צחק ואמר:

– רבכם – כלומר: פרישמן – הוא “חכם לכשירצה”, אך משאחזו קרדייקוס, מיד הופך למלמד ומכה ברצועתו על ימין ועל שמאל; בשעה כזו אפילו אמר “כתבו גט לאשתי”, אין שומעין לו, לפי שאין דעתו… מה אתה רושם פה? (בזה פנה אלי) אתה רוצה בוודאי לדעת, מה זה קרדייקוס, או קורדייקוס? רש“י אומר, שזוהי איזו שׁדה, כלומר, “מוזה” בלע”ז, המשפיעה על אדם ומשיאה אותו לתת גט…

לא גמר את דבריו, כי בינתיים חלה הפסקה בישיבת הקונגרס.

אני רשמתי את דבריהם של שני “בעלי־התריסין” שבספרות העברית, ומובן מאליו עשיתי זאת בצינעה, אחורי גבו של אחד הסופרים הצעירים, שהתאספו סביב שני עמודי־התווך לשמוע בצמא את דבריהם. אלא שמתוך שיחת־קינטור זו לא היצלתי את התשובה על מה שרציתי: מהו ביאליק כאסתיט, כקורא מנתח ובודק ובונה את דעתו על מה שקרא ולמד?

ועכשיו, באודיסה, נזדמן לי לעמוד על כמה מתכונותיו וממידותיו בשטח הספרות והאמנות בכלל. ראשית כול ראיתי, שבקי הוא בספרות הרוסית על בוריה; ובעזרת התרגומים לרוסית עשיר הוא בידיעת הספרות העולמית.

שנית הבחנתי בו, שאין הוא בקי בפילוסופיה – לעומת בקיאותו הרבה בספרות הגרמנית והסקנדינאבית, אך פחות מזה בספרות הצרפתית.

פרט חשוב בעבודתו הספרותית הוא תרגומו באותו פרק־זמן את המחזה “וילהלם טאֶל” של שילר. עם בואי לאודיסה אמר לי מיד בפגישתנו השניה:

– רצוני לנצל אותך בהשתלמותי בשפה הגרמנית לצורך תרגום.

עניתי לו, שאהיה מאושר…

– אל תמהר להיות מאושר כל־כך! עליך לדעת, שיש בי כעין “בלם” בשטח זה: השפה האידית. המימרה הרווחת “איזה יהודי אינו יודע גרמנית?!” היא בעוכרי. בתחילה גם אני חשבתי, שהשפה האידית תעזור לי לדעת את השפה הגרמנית, אך מיד ראיתי, שלהיפך. האידית מטעה אותי, מלבד זה שישנן מלים שמובנן האידי הוא ההיפך מן הגרמני. באידית “אוכל החתן א גילדענע יויך” (צוחק) ובגרמנית – אוי ואבוי! “יאאוכע” בגרמנית זה “מרק־זבל”! – אמנם גם זה מרק, אך לאו־דווקא תאבוני, להיפך, תעבוני!

עם “השיעור” הראשון הראה לי את התרגום הרוסי של “וילהלם טאל” ואמר:

– זהו מה שאינני רוצה! תרגום מתרגום. די לי בקלקולי שלי, למה לי לצרף גם את קלקולו של אחר?

תמהתי לראות את חריפות תפיסתו של ביאליק בשפה הגרמנית. לפני שעזרתי לו היה משתמש כמובן במלון, מעכשיו ואילך היה קורא את המקור ושואל ורושם לו את התשובות, ואחרי כן היה יושב ומתרגם את העמודים שגמרנו. ומה שקלט, נקלט לו כחתום. – פעם אחת, תוך כדי ביאור אחת האידיומות מצאתי במקרה בעברית את האידיומה המתאימה – הוא הביט, ומשהסכים התכעס:

– לזה לא ביקשתיך!…

ואחרי שנרגע:

– זוהי פנינה תנכית, אך מי שולה פה פנינים מים התנך והתלמוד, אני או אתה?….

ראיתי בפרוש, שהוא מצטער על שהכנסתי לו חומר שאינו יצירתו. ועיקר הדבר, שסיפר זאת לידידיו, בעוד שאני גנזתי את האפיזודה וביטלתיה כלא־היתה. וגם: כדי לטשטש את הענין בקשתי ממנו כבדרך־אגב לא פעם עזרה בעבודות תרגומי שלי, הבעות או ביטויים ואידיומות עבריות מתאימות.

4: הַמְבַקֵּר    🔗

כמה קרא ביאליק בשפה הרוסית בשטח הביקורת הספרותית, אינני יודע, אך על חושו הביקורתי הטבעי העמידני במפתיע בשיחתנו הבאה:

בין השאלות הראשונות שלו על חיי בגיהינום־השבי היתה התעניינותו הערה, אם כתבתי דבר־מה מאז יציאת ספר־השירים שלי, ביחוד אם כתבתי פרוזה, כלומר סיפורים. –

עוד באותו יום הבאתי לו שני סיפורים. למחרתיים שוב באתי. מצאתי אותו מוכן לצאת מביתו.

בדרך אמר:

– קראתי את שני הסיפורים. ההבדל שביניהם הוא גדול למדי: האחד הוא מצויין, ואילו השני – לצור על פי־צלוחית. האחד הוא אבסורד במציאות ואמת אמנותית, והשני הוא מציאות כנה וישרה, ממש דוקומנטארית, אך למי היא נחוצה? – – – ועכשיו שב נא רגעים אחדים פה בגן־העיר, הרופא יעקור לי שן, ואני אופיע כאדם חדש, בלי שיניים, לא כמבקר המפיג את רשעותו בנימוקים אסתיטיים ושופך את חמתו על משוררים חסרי־ישע… אולי יודע אתה, מי זה גזר…

כנראה שהשן הממארת הציקה לו מאוד: הוא מיהר וכחץ מקשת נעלם בשער אחד הבתים בככר־רישליה.

התיישבתי בגן־הכיכר ורשמתי לי את הדברים.

– רואים בך שאתה מחכה את ביאליק! – שומע אני מאחורי את קולו של סמיאטיצקי. – כן־כן, “את” ביאליק, ולאו דווקא “ל”ביאליק! צדקת בוויכוחך עם גליקסון, “ואהבת ל־רעך כמוך” ראיה חותכת היא, כפי שאמרת, שה“את” וה“למד” שניהם משמשים במידה אחת יחס־הפעוּל גם בתנך וגם בתלמוד!

– נעים מאוד, שהיית “יהודה ועוד לקרא” בוויכוחי, אך מאין אתה יודע, שאני מחכה לביאליק?

– אני כבר חיכיתי לו פה לא פעם.

סמיאטיצקי – יהודי פיקח לא־רגיל, ועוד יותר לא־רגיל כיודע עברית היה שנים רבות עורכה של הוצאת “אמנות” לשושנה פרסיץ, אוצר בלום לשלושה דברים, לשפה העברית; ל“יוצאים מן הכלל וליוצאים של היוצאים מן הכלל”. הוא היה ידידו האינטימי ביותר של ביאליק.

– כשאתה מחכה לביאליק, אל תשכח במה הפסיק את שיחתו, תזכיר לו וימשיך. הראיתי לו, שאני רושם את דבריו, כמובן במצניע. ושהדיבור המסיים היה "מי זה גזר – – – ".

– ובכן איפה הפסקנו? – קרא ביאליק אחרי שחזר מן הרופא והתקרב אלינו; ומשראה את סמיאטיצקי, צחק: – נו, מצאת עוד איזו חטטית בשיריו של… (פורש בשמו של משורר אודיסאי)? – (אלי) יהודי זה מפלה את כליהם הלשוניים של המשוררים. אין לומר, שזוהי מלאכה מעוררת תיאבון… ובפרט כשהם עצמם אינם רוצים בכך, הם אינם מתגרדים כלל. –

– סלח לי – אומר סמיאטיצקי – הן תודה, שזוהי הביקורת האובייקטיבית היחידה לכל הדעות. הם אינם מתגרדים, אך אני מתגרד עם קריאתי אותם. אדרבה, ישיבו על דברי!

– קבלה היא בידינו: אין משיבין על – – – ש־ש-ש! (אלי) כמדומני, שבזה הפסקנו!

– כן, דיברת על המבקרים, המפיגים את רשעותם בנימוקים אסתיטיים, ושאלת: אולי אני יודע, מי זה גזר… והפסקת מחמת כאב שניים.

– זהו! באמת, מי זה גזר בעצם, שאין משיבין על דברי ביקורת? הלכה למעשה מסיני?! (אל סמיאטיצקי) מדובר בשני סיפורים לו! (כלומר: שלי א. ה.): אחד מופלא, “ורוב עצמותי הפחיד” ממש. בשעת קריאה ידעתי שהכול פאנטאזמאגוריה – ויחד עם זה האמנתי! ואיך האמנתי! שכף־ידו הקטועה של אדם (כנר וירטואוזי צעיר) חונקת את בעליה באצבעותיה כעכביש… ולמרבה הזוועה: הבדיקה קובעת, שהכף היא של היד השמאלית, שאצבעותיה נטבעו אחת־אחת בצוואר… זוהי האשליה שבאמנות! כלומר: זוהי האמנות. – והסיפור השני הוא “מעשה בתשעה אחים”. ומהו המעשה? לגמרי לא חשוב. חשוב, שזה סיפור של אמת, ממש דוקומנטארי, אין בו שום דבר שקשה להאמין – מציאות־שבמציאות – אלא מי זה רוצה מציאות בספרות? – רוצה אתה מציאות? קרא את הכרוניקה בעתון! – ומעניין, שדווקא האמת המופלגת שבסיפור זה, המיספר שבעה: שבעת אחים, שהצורר “מהריג” מהם – כביטויך המדויק – ששה, אחד־אחד, ושהשביעי נמלט בנס, דווקא עובדה זו, שאין איש מטיל ספק באמיתותה, מפריעה לאמת הספרותית! שבעה אחים… “מעשה האשה ושבעת בניה” אשר בספר המכבים… “שבעה הוא שקר” אומר המשל הקדמוני… כתוב שלושה אחים ויאמינו לך! – באחת: סיפור זה ילך לטמיון! או שתתקן אותו אם הוא חביב עליך.

מאותה שיחה ואילך, בכל תקופת פגישותי אתו שוכנעתי יותר ויותר, שביאליק הוא המבקר היחידי בעולמנו הספרותי, ולא על יסוד השכלתו בשטח זה, אלא אך ורק על פי חושו הטבעי, הקולע אל השערה ולא יחטיא. ורק בדרך שיחתו האלתרית – שכן ברגע שחושו זה, הביקורתי, נרתם לרשות עטו, הרי הוא נפגם על־ידי חשבונות זרים, סימפאתיות לחסד, או אנטיפאתיות לשבט. – זה היה הכתם הראשון שהבחנתי בשמשו של ביאליק.

5 : הַסּוּסִים וְהָאוֹטוֹ    🔗

עוד בשבי־סיביר קיבלתי ספר מספרי שיריו של אנדרה אדי, ובתקופת־אודיסה (1921־1920) תרגמתי כמה מן השירים לעברית. ובאחד הטיולים על שפת־הים, אחרי הקדמה על מהותה ואיכותה של שירת־אדי, מסרתי לביאליק אחדים מן התרגומים הללו. שירי־אדי ריתקו אותו עד תמצית נשמתו, וימים על ימים היו אצלו לשיחת־היום. מצע רשימתי זאת קצר מכדי למסור את השיחות הללו על רוחבן ועומקן, ששוב נתגלה לי לא “כמבקר”, אלא כחוקר ממש. וכל הזמן תוך כדי נסיון להשוות את שירת־אדי לשירתם של משוררים רוסים של תקופתנו – אך לא מצא דמיון כזה. –

כשהגיע הזמן ללכת הביתה, ואני כמובן ליוויתיו, ביקשני להיכנס אתו יחד לביתו של רבניצקי. כשנכנסנו, פתח במלמול כמו לעצמו:

– סוס זקן, סוס מיותר, סוס לפנסיה, סוס לא יצלח…

– מי הוא סוס זה? – שאלו רבניצקי הפיקח.

– אני, אני…

– “מודה ועוזב ירוחם” כתוב, אמר רבניצקי.

– בלכתי ברחוב ראיתי שני סוסים עומדים בשמש פנויים מעבודה ופניהם זה מול זה…. אתה מכיר את סוסי־המשא הכבדים־הרחבים, כאלה, המסיעים חביות־בירה גרמניות… עומדים בשמש ושותקים. פתאום סוערת־עוברת מכונית ובין־רגע נעלמת ואיננה! – הרימו שני הסוסים את ראשם כמשתאים, אחר־כך אומר אחד לשני באזנו: ראית? יכולים אנו ללכת לעזאזל… מי זקוק לנו?…

– ואתה שמעת כמובן, שהסוס אמר זאת, בלשון סוסית כמובן. – אמר רבניצקי.

– הא לך! – אמר ביאליק ומסור לו את תרגומי־אדי. – קרא ותראה שירים…

“קנאת סופרים תרבה חכמה” – חבל, שר' דימי מנהרדעא לא הוסיף: “אך שנאת סופרים מעוורת פיקחים”. ומה, אם הקנאה עוברת לשנאה?

אילו היה כל סופר משים אל לבו את העובדה, שאדם אינו מתקנא במי שנראה לו פחוּת־ערך מעצמו, אלא במי שלפי דעתו עולה עליו, הרי היה נזהר לכל־הפחות לא לגלות את קנאתו, וכל שכן לא את שנאתו.

אינני זוכר, במה התחילה השיחה שבין ביאליק ובין ש. צמח, וגם לא את שמו של אותו משורר, שבו היה מדובר, אך זוכר אני שביאליק פרץ כמעט בחימה:

– מהו הלהט, מה החיפזון, רוצה הוא לכבוש דווקא את כנסת־ישראל?!

אני לא הבינותי את הענין של “כנסת ישראל” – וכשיצאנו מביתו של ביאליק, שאלתי את צמח לכוונתו של כיבוש כנסת־ישראל. צמח, כחסידו של ביאליק, היה חוכך לבאר לי דבר שיש בו מגנותו, אך אל אחד מבינינו אמר:

– כמעט שאמר “לכבוש את המלכה עמי בבית”…

פניתי אחר־כך אל סמיאטיצקי, והוא ביאר לי, שביאליק, שמנהגו דווקא לעודד משוררים צעירים ולתמוך בהם, חולשה יש בו לגבי שירים לאומיים. שירים סתם, שירי־טבע, שירי־פרחים, שירי־אהבה וכדומה, לא איכפת לו, אך שירה, ש“לבכות ענותנו היא תנים ולחלום את שיבתנו היא כנור”, זה נגע כנראה בצפור־נפשו. זה היה בחינת “לכבוש את כנסת־ישראל (עמו בבית)”.

ובאחת השיחות נתגלגל הדיבור גם אל ספר־השירים שלי. ראיתי שביחס למשוררים צעירים סמיאטיצקי צודק: יחס אבהי חם, “כרחם אב”, מצד אחד, ומצד שני “מוסר אב”, והכל מתובל הומור ושנינה, פעם סלחני ופעם חרב־פיפיות. ולאט־לאט הבחנתי, שבוחר הוא את השירים של “צער־עולם”, מדפדף ומצטט, דולג וחוזר (זה היה אצלו בבית, והספר מונח לפניו) ומנתח ועומד דרך־אגב גם על חידושי המלים וגם על החידושים שבשימושי “המטבעות השחוקות”, כלשונו. ולא פעם היה מבטל ניב זה וזה בלי חמלה: “חספא בעלמא!” וכדומה, או: “שלא כדרכה!” –

ופתאום שאל:

– כן… אלהים שלך… שירי־אלוהים… הלא אתה אפיקורס, אתה אוכל לא נרות של חלב, אלא של סטיאורין! אדם מנוער מן המצוות כמוך…

– סליחה, אמרתי, זה לאו דווקא. אמת, אינני מניח תפילין דרבנו־תם, אך בדברים שבין אדם לחברו… והלא אלו הם העיקר…

– טוב־טוב, ידוע, אך אתה הלא מתפלל בשיריך!… אמנם בתור חידוש, זה לא רע… ואני בטוח, שיהיו לך מחקים…

אמרתי, ש“בתור חידוש” זה באמת “חספא בעלמא” – והתחלתי לבאר לו, שאני הולך ומפתח את התיאוריה שלי על אלוהים…

– בכתב?

– כן, בכתב.

– אלוהים שאפשר להתפלל אליו?

– בהחלט…

– זה מעניין אותי! אולי תמסור לי את התמצית?

ביארתי לו, שזה לא כל כך קל, שאני מתקשה לא מעט בהבעת הדברים, בביטוי, בסגנוּן.

– טוב, אמר, אני באמת מחכה, אך מה שנוגע לשירי־התוכחה שלך, הייתי מייעץ לך… (פה דפדף בספר) הייתי מייעץ לך…

( – לא לכבוש את כנסת־ישראל! –) רציתי לפלוט מפי – למזלי נכנס יהודה קרני והביא קובץ ספרותי חדש בשם “ארץ” בעריכת ש. צמח וא. שטיינמן.

– אאאה! – קרא ביאליק – זהו! המאניפסט של הספרות העברית החדשה! “הך הכפתור וירעשו הספים”! (קורא) “מאסף לספרות יפה ולבקורת, ארץ, הוצאת “ארץ” באודיסה, תרע”ט".

במאסף זה היה חידוש אחד מיוחד במינו: סופרים־משוררים צעירים מגישים שירי שבח והודיה למשוררים וסופרים, גם לכאלה שכבר מתו, וגם לחיים אתנו כיום: לאברהם מאפו (צמח ושטיינמן), למיכ"ל (יהודה קרני), לדויד פרישמן (א. שטיינמן), למ.י. ברדיצ’בסקי (אביגדור פאירשטיין), לשופמן (ש. צמח), לאורי ניסן גנסין (א. שטיינמן), לי. ח. ברנר (ש. צמח). וכל אלה בלשון נוכח, דרך כבוד־שבכבוד.

ביאליק קרא תוך כדי דפדוף את השמות “המקודשים” ואת שמות “המקדשים” (או המקדישים) בקול רם, אחד־אחד, אך בינתיים נשתתק והמשיך בשתיקה…

אני ראיתי בפירוש, שבא במבוכה. מילא המתים – מנוחתם כבוד ויקר, אך החיים… הא תינח הזקנים ברדיצ’בסקי ופרישמן, אבל ברנר ושופמן?…

ביאליק צחק ואמר:

– אתם כבר זימנתם להם בחיים שרפרף־זהב לרגלי כסא־הכבוד?…

אך השאלה היתה מרפרפת באוויר: וביאליק? כלום אפילו אחד מאלה היה חביב ומיוקר עליהם יותר ממנו? וביחוד המשורר יהודה קרני, שהיה ממש מתאבק בעפרו כל ימיו?

כעבור ימים אחדים שאלני:

– מהי בעצם זיקתך אל ברדיצ’בסקי, הסיפורים, או המאמרים שלו?

הבינותי, ששאלתו באה בעקב השיר־בפרוזה שלי לברדיצ’בסקי במאסף “ארץ”. עוד לפני שבע שנים, בפגישתנו בקונגרס סיפרתי לו, שהסופר העברי הראשון, אחרי תקופת י.ל. גורדון, שקראתי בבית־סבא, היה ברדיצ’בסקי, שסיפוריו קסמו לי בסגנונו הסיפורי המיוחד במינו, שלא ידעתי דומה לו גם בספרות הלועזית, ולא ידוע לי עד היום. ושגם ההומור שלו אין לו דוגמה (“מבית ומחוץ”). ועכשיו הוספתי, שלפני תשע שנים תרגמתי להונגרית את סיפורו “מעבר לנהר”.

תוך כדי שיחה נטפל אלינו סמיאטיצקי, וביאליק מסר לו את תוכן שיחתנו על ברדיצ’בסקי.

– טוב, טוב, – אמר סמיאטיצקי – ובלבד שניטצ’יאני זה יקפיד קצת יותר על העברית שלו. ניטצ’ה ידע גרמנית טובה.

– מאין אתה יודע? – שאלתי – העד כדי כך אתה יודע גרמנית?

– מאין? מתרגומיו של פרישמן. תיכנס אלי ואראה לך את הגרמניזמים שבתרגום!

– אם כן הרי אתה בכל זאת מומחה לגרמנית.

– אני? לאו דווקא, אלא כל ניב בתרגום שאינו עברי, מכלל שהוא גרמני!

ביאליק צחק:

– מזלך שאינך כותב ביקורת, פרישמן היה משלח בך קטב מרירי… אילו רק ידעתי, מה זה קטב מרירי!

– אין דבר – אמר סמיאטצקי – אחת ממעלות שפתנו היא, שבספרות אפשר להשתמש במלים ובניבים שאין איש מבין אותם…

– אל תרחיק את עדותך, – אומר ביאליק תוך צחוק – הרי לך ברדיצ’בסקי: “עד תאוות גבעות עולם” כותב הוא בסיפורו, ושאל אותו בחרם, מה זה… אלא שבעצם הדבר אתה צודק – חזר בו ביאליק – כלום אני אינני משתמש במלים ושברי־פסוקים, שהם לנו בבחינת “א שיינר ווארט צ’ימודאן”? (מלה יפה “צ’ימודאן”). הללו דומים לפרחי־נוי, חטובים בשיש בשרידי בנין עתיק, שהבנאי משבץ בהם בנין חדש, ואם בנאי זה חסר־טעם הוא, הרי מדביק הוא תימורה מצרית של עמוד־פאר מתקופת רעמסס אל ארמון־רוקוקו… אף על פי שאליבא דאמת, אם זה עמוד מפיתום־ורעמסס, הרי אנחנו בנינו אותו (צוחק)! ושוב זכותנו היא נשתמש בו… ובלבד שלא נקשט בקישוטי בנות־ציון שבישעיהו כגון “הנטיפות והשרוֹת ובתי־הנפש והלחשים ונזמי־האף” את סבתנו הישישה ולא נלבישנה “פתיגיל” חלילה, שלא תהא לחוכא ואיטלולא “בשער בת־רבים”!… ואין צורך לומר, אם נעטפנה חלילה “מעשה מקשה”, הרי במקום שתהיה “יופי” תהיה לא עלינו “כי”!… (“כי תחת יופי”).

בינתיים הגענו אל ביתו של ביאליק – ועדיין צחקנו.

– אחלי, אחשדרפנים, שוע וקוע! בי, להיכנס ולהסתופף בצל קורתי ולהתענג מזיו־ניחוחו של מזרק עסיס־תה! – אמר ביאליק, שסגנון המליצה קסם לו אגב שיחתנו. – רעיתי מיטיבה להכין את מטעמי השקוי הלזה ולהנעימו לקרואינו ברקח ענבי השדה מעשה מרחשת לתפארת! (ועלי) אקוה, כי גם בן־הגר זה נפשו לא תבחל בכוס רויה נעים לחיך.

– אפוּנה! – אמרתי לתפארת המליצה.

רק בעזרתו של סמיאטיצקי יכולתי אחר־כך לשחזר ולרשום את “ארשת המליצה” של ביאליק. וכשחזרתי על דבריו באזניו, צחק כמי שמסתכל בקאריקאטורה של עצמו.

אגב, צחוקו היה בו משהו ילדותי; תמימות יחד עם חילחול פנימי, המידבק בכל השומע אותו. –

ומסוגל היה לשמוע בדיחה שנית וגם שלישית, ושוב לצחוק.

ולא פעם קרה, שפתאום נזכר מאליו באיזו בדיחה, ופרץ בצחוק מקרב־לב.

6: פֶּטוּשׁוֹק (תרנגולוֹן)    🔗

אחת מתכונותיו החיוביות והאהודות היתה סקרנותו לשמוע דברי־ביקורת על עצמו, כלומר, על יצירותיו. אך מובן: ביקורת מנומקת כראוי. והיה דורש לנמק לא רק דברי־שלילה, אלא גם דברי־שבח.

אינני יודע, איך היה מגיב בכלל על ביקורת שבכתב, אך ביחס אלי, כלומר, אל דברי, היתה לו סיבה מיוחדת לשמוע בסקרנות את דעתי, וזה נודע לי מפי סמיאטיצקי:

– הסיבה היא, שאתה חוּנכת חינוך ספרותי ואסתיטי באירופה; והוא תאב לדעת את דעתו של אדם זר, שאינו ממכבדיו ואפילו ממעריציו הסובבים אותו. והעיקר: אתה אינך מתלמידיו. לפני כמה שנים, משיצא ספר־השירים שלך כתב לחובר ב“הצפירה” מאמר בקורת על הספר והתחיל בכך, ש“מובן מאליו” שהמשורר הצעיר שרוי תחת השפעתו של ביאליק. קרא זאת ביאליק ואמר: “מובן מאליו, שלחובר שרוי תחת השיגרה, אשגרת־דעה כאילו כל משורר צעיר מן ההכרח הוא, שיהא מושפע מביאליק! – אם כבר מופיע מישהו לא מקרבנו, אלא מאקלים אחר, הרי במקום לשמוח לכך, שהרוח העברי מתרענן קצת, רוצים לטשטש אותו באשגרת־לשון באנאלית! אנו מקווים, שבקרוב תתרענן היצירה העברית גם בכשרונות ספרדיים ותימניים ופאלאשיים ומבני־משה שמעבר לסמבטיון!” – ובכן, זוהי הסיבה שביאליק רוצה לשמוע את דעתך על עצמו.

ובשיחה הבאה ניתנה לי הזדמנות, שלא־במתכוון כמובן, להכיר את ביאליק מבחינת קורת־רוח ומורת־רוח לביקורת על עצמו.

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית־הספר אחת מקריאות־החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי־ים, בגלינה, שדוֹק של שמן־זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר־כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר־הנפש ובחקר־הטבע ובמכמני־הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל “ברכת עם”… “מכתב קטן לי כתבה”… “העינים הרעבות”… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא־לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם־הארץ “שקורא לאהבה איבה, כגון ‘ואהבת־ואייבת’”, או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על “מגילת־האש”…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על “מגילת האש”?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל “מגילת האש”, שתהא בפי־כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: “או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…”. ושנית: “אין הקב”ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו־דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: “יש לך אף יפה!” – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ“מגילת האש”. ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את “הסוד”: חזן ראוי לשמו מזלג־קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל־פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש־גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו “פטושוק”: היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול־קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם־הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית־הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

סיפרתי את השיחה הזאת לדרויאנוב, אחד ממעריציו הנאמנים ביותר של ביאליק. – דרויאנוב, טבע הר־געש מבפנים, וגבעה פורחת עליזה מבחוץ, ושמדבר בדגש־חזק, אמר:

– היזהר. איש אינו אוהב שמישהו יכה לו על־חטא על חזהו: חטאת, עווית, פשעת. הוא עצמו כעשיר מופלג יכול להרשות לעצמו להתענות ולומר: “עני ואביון אני”, שכן בלבו יודע הוא “כי יחיד ועני אני”, אבל זולתו אל יאמר לו זאת חלילה וחס, הוא יקפח את שוקו. רבניצקי סיפר לי – הוסיף דרויאנוב – שפעם אחת נכנס לביתו ומצא אותו צועק ורועש וגועש ומשבר כלים והומה: (ברוסית) “פארשיווי נארוד! פודלייצי! (עם מנוול! נבלים!) הרי לך עם! ולעם שכזה תן שירה, תן תרבות!” קרע עתונים וירק ופיו העלה קצף, ואי־אפשר היה להשקיטו, להרגיעו משך שעות. – מה קרה? לרגל איזה סכסוך שהיה לו עם האידישיסטים, הבונדאים, כתב עליו אחד העתונים האידישים ביקורת שלילית. עצם הביקורת ההיא? עליה לא כדאי לאבד אפילו רגע כמימרא. חבר בוגדים, המעגבים על השפחה (השפה האידית) ומבכרים אותה על־פני גבירתה (השפה העברית). הנה, רואה אתה (כמעט בלחש) כעת, משנכנסו לטרקלין המלכות (הסובייטים), הפכו לדילטורים, למלשינים גלויים וחורקים שן על התיאטרון העברי “הבימה”, שדווקא הגוים נטלו אותה תחת חסותם ומגינים עליה מפני המלשינים הללו, החותרים אפילו תחת חייו של ביאליק ושל כולנו!

אני – “רוח בטני הציקתני”; שאלתי את דרויאנוב, אם מותר לי לדבר על כך עם ביאליק, על התפרצותו.

דרויאנוב, שביאליק אמר עליו: “אדם הנושא את לבו על מצחו”, ענה:

– מותר וצריך. שאל יכלול את עם־ישראל, עם בזויי־אדם בנשימה אחת.

ניגשתי אל שיחה זאת בזהירות, בעקיפין ובדרך־אגב כבייכול. שאלתיו, אם נכתבה עליו פעם ביקורת שלילית ואיך קיבל אותה. –

הוא הסתכל בי – ומיד ראיתי, שנכשלתי בהיתממותי.

– “לולא חרשתם בעגלתי, לא מצאתם את חידתי”! – אמר – והעגלה היא לאו דווקא יפהפיה, אלא רבניצקי. הוא סיפר לך, הוא “תפס אותי בקלקלתי”. אתה יודע… הרהרתי בדבר… טבע הוא באדם… כשהוא מגדף את מישהו, הריהו מגזים, וכשהוא מגזים, נוקט הוא לשון רבים ומכליל את עמו בלי כל כוונה לעמו. הגוי הליבראלי ביותר, אפילו מחסידי אומות העולם, הרוחש אהדה ליהודים, כשיהודי מעיר את חמתו הריהו מגדף אותו בלשון רבים “פארשיביאי ז’ידי!” (יהודים מנוולים). כמדומני שאתה סיפרת לי… לא־לא… פאטאי סיפר לי על הסופר ההונגארי הגדול, שהיה גם עורך־דין גאוני… מה שמו… (אני עוזר לו: קארוי אטווש) כן־כן, אטווש, זה שהגן על היהודים במשפט עלילת־הדם וקידש את שמנו בעולם, – כששאל אותו אחד מידידיו: “אם כן, איך עלי לגדף יהודי המרגיז אותי, אם לא להזכיר את השם יהודי?”, ענה לו: “תגדף כמה שאתה רוצה, אך בלשון יחיד ולא בלשון רבים! לגדף יהודי, זוהי מעדנת, אך לגדף יהודים, זוהי חזירות!” (צוחק).

– אם כן, אספר לך גם אני על אטווש. פעם שאלו אותו, מה זאת אנטישמיות? ענה: “אנטישמיות היא, לגעול את היהודי יותר מכפי הצורך”.

על זה צחק מקרב־לב, אחר־כך חזר אל הענין:

– החירוף והגידוף הוא בעצם צורך נפשי. כשם שהכעס והחרון הוא צורך חיוני ממש. ואם אין לו לאדם סיבה לכך, הריהו מחפש אותה שלא־מדעת. והוא הדין לצחוק, ואפילו לצער, ולא עוד, אלא לאבל ולדמעות. מכאן הימים הנועדים לכל אלה אצל כל השבטים והעמים מימי קדם־קדמתא, מיני חגים, השונים באופיים ובתכליתם. ואל תשאל על המוקדם והמאוחר שבדבר: גם השבטים הפרימיטיביים יש להם ימי שמחה ואבל ובלי המן הרשע וטיטוס, להזדמנות לחירוף וגידוף ולקללות ועלבונות. יום־השבת שלנו? זוהי גאוניותו של השבט העברי. “השבת מוספת קדושה על ישראל”. זוהי המצוה היחידה הקשורה במעשיו של אלוהי־הבריאה: “כי ששת ימים עשה את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש” – משמע, זאת היתה המצוה הראשונה גם בזמן, שקדמותה לא תשוער! ושלא נכונה הדעה, ששעבוד מצרים הוא שגרם לה, כלומר: תשוקת העם המשוחרר ליום־מנוחה אחד בשבוע. והשבת היא גם סמל לכך, שהעם הוא אדון לעצמו וחירותו ניתנה לו מאת אלוהיו שהוא אלוהי העולם!

– של מי היא הדעה הזאת? – שאלתי.

ביאליק צחק.

– שלי… רציתי להערים על עצמי, כאילו עלי להתווכח עם מישהו!…

צחוק זה, הצחוק על עצמו, שהיה לו אופייני ביותר, עשה אותו לסחחן נעים לאין דוגמא. עונג מיוחד היה לשוחח אתו שעות: חד, שנון, מלא הומור, פעם על זולתו ופעם על עצמו, ואינני מכיר אדם היודע לצחוק צחוק רחב, פנימי ומקרב־לב־ונפש כמוהו, ובאמצע הרחוב, בפומבי. – והעיקר, שתוך כדי שיחה דרך אגב העלה רעיונות חדשים, ולא פעם מפתיעים, המצריכים התעמקות ושיקול־דעת – ומאחר שלא היתה לו השכלה אירופית, הרי קלע לפעמים אל מחשבות ורעיונות זרים, ממש אכסיומות־יסוד של פילוסופים, שמעולם לא עיין בהם. –

ומעלה מיוחדת במינה היתה לו – אם מישהו הפריך לו איזה רעיון, ובפרט אם מישהו העמיד אותו על טעותו, היה מתחרט מיד ומודה, וגם מוסיף ראיה־לסתור. – וביחוד משראה, שאני אינני בא לשאול על מנת להתווכח, אלא כרוצה לקבל תשובה, היה מבאר את תשובותיו ומנמקן עד היסוד.

הבחנתי בו, שאינו נוטה להגדרות וניסוחן, במקום זה אוהב הוא משלים לתופעות. על שאלתי על מהות החגים אמר:

– כל חג הוא בחינת הר־בזמן: סימן, שפה אירעה קאטאקליזמה, דוגמת ההרים שבטבע. איך כתוב? “אות היא”, אות, זה סימן. הרים כאלה מכריזים, שפעם היתה פה התגעשות, מהפכה, כגון יציאת־מצרים, מתן־תורה, חנוכה, פורים, וכדומה…

שלא במתכוון שאלתי, מהו ראש השנה ויום־הכיפורים וסוכות?

– זהו ה“וכדומה”, ענה וצחק, כל “וכדומה” אינו בא אלא לשם טישטוש דבר־מה שאינו דומה למדובר… זה טוב במיוחד בהרצאה, שהקהל המקשיב אין לו שהות להרהר ולהקשות קושיות…

7: אוֹפֶה הַכַּעֲכִיּוֹת    🔗

ביאליק שהה זמן רב במוסקבה – וחזר ובפיו בשורה משיחית: רשיון הממשלה הסובייטית לעליה לארץ־ישראל, בשביל שתים־עשרה משפחות סופרים עברים.

התאספנו בביתו של ביאליק. הוא היה מרוגש למדי, אך ההומור לא מש ממנו אף לרגע.

– עכשיו נלך להצטלם! מלתא זוטרתא: “עולי בבל!” הגיעו בעצמכם: בין עולי בבל מנוי אחד בשם פרעוש. רבי פרעוש! גם עזרא וגם נחמיה רשמו אותו והוא נזכר כמה פעמים!… וכמה בנים היו לו! וכולם פרעושים!… אל נהא פחותים בעיני עצמנו מפרעושים!

וכל הדרך אל הצלם הפך בפרשת הפרעושים וצחק. והדביק את כולנו בצחוקו.

ואל הצלם אמר:

– תמונה יפה! תמונת־פאר, אדוני, צלם דמות תבניתם של הפרעושים!

אנו צחקנו, והצלם חייך אך לא הבין כלום. באה חבורת לצים וצוחקים כל הזמן!

אלא שמול המצלמה מוכרחים סוף־סוף להעמיד פנים הגונים – ובכן התאמצנו להיות רציניים… ממש התנפחנו… והצלם מכוון, מכין ומתכונן… פותח את העדשה ואומר: “אבקש לחייך…”

– לחייך, פרעושים! – אומר ביאליק… והסבלנות התפוצצה! רעם־צחוק פרץ באין מעצור!

מסופקני, אם נשמע צחוק כזה בכל המדינה הדוויה והרוויה דם ואנקת יסורי־גיהינום מזה שנים אחדות. – כן, לצלם צריך לתת מיפרעה, והוא שואל, מי מבינינו המזמין.

– אני, אומר ביאליק וחותם. הצלם קורא את החתימה ואומר: אוה, אני מכיר את אדון ביאליק, אשתי רק אצלו קונה בייגעלעך (כעכים)!

לא צחקנו, הבטנו זה בזה בכעין מבוכה… סמיאטיצקי אומר לצלם: אוה, האדון ביאליק עושה בייגעלעך ווי די פייגעלעך! (כעכים כמו צפרים).

כשהיינו ברחוב אמר ביאליק:

– אנו צוחקים? אבוי לצחוקנו!… שמחת גאולים, אתה אומר? אל תקרי גאולים, אלא מגואלים! אנו שוכחים, שהננו משאירים פה רבבות נמקים בשאול־תחתיה… אוי ואבוי לנו… אולי נישאר?…

ושותקים הלכנו הביתה. –

ב: בַּדֶּרֶךְ    🔗

1: דַּעַת הַקָּהָל    🔗

בשיחה הבאה השתתף גם הסופר א.מ. בורוכוב (במאוחר: ברוכיהו) הוגה־דעת נאות, שקול־דעת ונעים־הליכות, שביאליק היה מתחשב בדעתו ודעותיו.

משנכנס בורוכוב שאלו ביאליק, אם שמע את נאומו של הקומיסאר הצבאי פוריקין ממוסקבה.

– שמעתי – ענה בורוכוב – וכדאי היה. זה טריבון בחסד הרמס. באמת, מרצה לא רגיל. ורק בדבר אחד מדשדש הוא בעקבות כולם: מחמאות־הערצה לעם, להמון. ההמון, ההמון, העם, העם! ולא העם ככוח־הכוחות הכול־יכול במיספרו ובאונו הטבעי וכו', אלא גם כפאקטור רוחני־תרבותי עליון. אותה המחמאה הרווחת בזמן האחרון על משקל “כי לעולם חסדו!”.

– זהו המרקוף שלך – אומר אלי וויסלאבסקי – העם כבר־סמכא פסול לענייני תרבות ורוח.

– לא חדש, כמובן – אומר ליטאי־רבינוביץ – סלע מחלוקת עתיק־ימים בין הפילוסופים ובין הדימוגוגים החל מתקופת יוון ואילך במהפכה הצרפתית ועד ימינו.

– אם כן, פוריקין, אני במקרה מכירו, - אומר ביאליק – הוא מזיגתם של פילוסוף ודימגוג כאחד. בשעת שלום הוא פילוסוף ובמהפכה דימגוג. והנה, מה שעושה את ההמון לכוח־הכוחות הוא בדיוק: סגולה בדוקה ומנוסה זו ששמה הערצת־העם את ההכרה העצמית הגובלת אל הגאווה העצמית, וזה ודאי אינו הופכו לבר־סמכא בעניני תרבות ורוח! דברי משה רבנו “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” לא נאמרו בכוונה לנטוע גאווה לאומית טיפשית בלב העם היהודי, אלא לעורר בלבו אחריות מוסרית, שלא יהא “עם נבל ולא־חכם” - - דוק בניגוד שבין “נבל” ובין “חכם”! – אתה מתכוון בוודאי למאמר בעתון “ברקאי”, מוסיף ביאליק, אם כן, לא קראתי אותו, אינני קורא את הלייב־ז’ורנאל של קלוזנר. – על הכנוי “לייב־ז’ורנאל” העירותי, שהשם “ברקאי” אינו אלא ראשי תיבות יוסף קלוזנר בן רב אריה…

– הבט־הבט! – אומר ביאליק – ווט חיטרוסט'! (הנה ערמה!) איך אמר פליכאנוב?: לזה יש שכל, ולעלות על מיגדל־אייפל ולקפוץ סאלטה מורטאלה לא! – ובכן, קרא, קרא! מובן, לא את הכול, אלא רק את השייך לעניין.

וויסלאבסקי קורא:

זה שנים רבות אני מחנך את עצמי להתחסן מפני שלושה אסונות: א. מפני פחד־המוות, ב. מפני שנאת־חינם, ג. מפני דעת־הקהל.

פחד־המוות – ולא בהלה מפני הסכין או האקדוח, שאין עצה נגדה.

שנאת־חנם – ולא מפני שנאה לרשע, גם כשרשעתו אינה פוגעת בי אישית.

ודעת־הקהל – בלי כל תנאי. זוהי פורענות ממארת, מכה מהלכת, מגפה מטמטמת, המרקנת את האדם מנפשו, מעצמו, מן האישיות שבו. –

דעת־הקהל – במלה אחרת: דעת־ההמון. כלומר, אמונת ההמון והאמונה בהמון, שבעצם התחילה בתחילת מאתנו, המאה העשרים, בייתר דיוק: באמנות החדשה, אמנות הקולנוע, שכל הצלחתה החומרית והרוחנית, האמנותית, תלויה בהמון: בהמון בני־אדם וממילא בהמון הכסף. וברור, שההמון הוא המכריע בטעם, ברוח, ברמה התרבותית – בכל.

את כל המגילה הזאת הוכרחתי לגלגל בגלל “שמעתא” אחת של מר ביאליק שאמר:

– אזניו של המשורר קשובות כל הזמן כאפרכסת כלפי הקהל לכל הגה פיו, לדעת את דעתו. –

אני הבעתי את התנגדותי לכך ואמרתי, שלא ידוע לי אף משורר או סופר עולמי גדול אחד, שאין לו יחס של ביטול, ואפילו יחס של בוז לגבי ההמון מבחינה תרבותית, כלומר, כבר־סמכא בשטח הספרות. –

– אם כן, אמר ביאליק, הרי הכל בסדר! אם השליטה לא בידי ההמון “הבזוי והנקלה”, אלא בידי הרקלאמה, הרי יחידים אלה שהרקלאמה היא בידם, יכולים לכוון וללמד ולחנך את ההמון כחפצם, כחפץ בעלי־התרבות, אנשי־הרוח, אנשי אמת, שונאי בצע כולי, וכולי, וכולי!

הסכמתי, שהם באמת יכולים גם יכולים להטות את ההמונים כחפצם לכל אשר ירצו, אלא שהם בדיוק ההפך מאנשי אמת ושונאי בצע, הם אנשי שקר ורודפי בצע – וכאן בא “החוזר־חלילה”: אילי־הכסף משקיעים הון־תועפות במשחקים, באמני הבימוי, בציירים, בסופרים ובמוזיקאים, וכמובן ברקלאמה, וההמון הנתפס לכל המטעמים הנהדרים הללו, נוהר אל השוקת הטעים – ומחזיר לאילי־ההון בפרוטותיו האחרונות את המיליונים שהשקיעו ושהכניסו להם מיליונים נוספים, וחוזר־חלילה. –

אלא מה? אילי ההון והרקלאמה נזהרים כל הזמן, לא ללכת נגד הזרם חלילה, אלא מתבוננים ואורבים לטעמו הזול והנקלה של “העם הפשוט”, ולא להאכילו חס ושלום שום דבר שאינו לפי יצרו הקלוקל, ולא רק קלוקל, אלא גם יצרו הרע בפירוש, כגון תזנות ומעשי רצח. ולאט־לאט הולך ומתפתח פולחן גוף האשה ההופך לעיקר במקום הכשרון. ואין ספק, שהואיל ומחצית ההמון הוא המין הנשי, הרי גם גופו של הגבר יעלה בקרוב למדרגת פולחן.

ודין זה יהיה גם בספרות: למעלה, על כסא־הכבוד תשב “ההשגחה העליונה” ובידה שרביט הרקלאמה, כלומר, המבקר, והוא יטה את הקורא, כלומר, את דעת־הקהל, לכל אשר ירצה.

והשאר יבוא מאליו: תבא האופנה הכל־יכולה.

תשאלו: ובאיזה כוח תכריח האופנה את הקורא, את דעת הקהל? – אמנם על האופנה אין מקשים, כוחה המניע של האופנה הוא הסנוביזם, אך הואיל ובספרות אנו עסקינן הרי קשה לקבל את הכלל, שלמשל יהודה־ליב גורדון יחס ההערצה אליו באה בכוח הסנוביזם. אותם הקוראים הוותיקים שעם הופעתם של שירי יל"ג בעתון ביום שישי ערב־שבת שמו את השיר הצדה עד אחרי הסעודה, ואחרי הסעודה התאספו וקראו יחד בדחילו ורחימו “שניים מקרא ואחד תרגום” כאילו השיר ניתן מסיני - - -

אלא, שלא בעבר אנו מדברים, ואפילו לא בהווה. בעבר, במשך דורות היתה המלה העברית בחינת קדושה, שאפילו בקטע קרוע מעתון עברי לא השתמשו שימוש כלשהו של חול. – אם איני טועה, ראובן בריינין היה שאמר: הלוואי והיינו זוכים כבר, שישתמשו בעתון עברי לצורך בית־כבוד!

– אדרבא! יתחיל הוא עצמו, אך בנייר ספריו שלו עצמו! – אמר ביאליק וצחק, ומיד התחרט והוסיף – לא יעלה על דעתי לפגוע בבריינין חלילה, אני רק למען “מלה מעליותא” אמרתי זאת!

– ובכן, האופנה, הסנוביזם המטומטם, שאין לפניו לא ערך, לא תוכן ולא צורה, אלא אך ורק השם, שמו של “הרבי”, שחסידיו רוקדים סביבו, מובן, בלי קדושה, בלי אכסטאזה, בלי לב ובלי נפש – בקיצור: פולחן הקולנוע עם הסטאר שלו ועם “דעת־הקהל” שלו, שלגמרי לא יהיה חשוב, מה הוא כותב ואיך הוא כותב –

– מין גריטה גארבו ספרותי – אומר סמיאטיצקי. –

– בהחלט! בהוליבוד יש לי ידיד נעורים, צייר־דיקוראציות וקאריקאטוריסט, האררי מאיור, הוא כותב לי: גריטה גארבו כבר הוציאה יותר מחצי מיליון דולר על רקלאמה, האומרת עליה, כמה שהיא שונאת את הרקלאמה! – והיא מצליחה. – הרי לכם סך־הכול “דעת־הקהל” במאה העשרים כמות שהיא היום וכפי שהיא הולכת ומתפתחת עד לידי כך, שההמון יהיה לשופט עליון בכל שטחי הספרות והאמנות והרוח בכלל. והאם לא בימינו לעינינו נוצר המושג “בסט־סלר” שהוא הקובע את ערכו האסתיטי של הספר? והאם מקרה הוא, שכל היוצרים הספרותיים בלי יוצא מן הכלל בזים בתכלית לשני דברים: לדעת ההמונים ולמבקרים, החל מגיתה ולמטה? –

– יש פתגם עולמי – אומר ביאליק “קול המון כקול שדי”… שא־שא! זה לא מן התנך? איך כתוב שם? איפה זה כתוב?

– זה לא כתוב בשום מקום! – אומר סמיאטיצקי – פעם כתוב “כקול שדי” ופעם כתוב “כקול אל־שדי”, אך אין לזה שום שייכות להמון, ופעם כתוב “וקול דבריו כקול המון”, אך כנגדו אין לזה שום שייכות לשדי! ומסילוף זה יצא העגל “קול המון כקול שדי”!

– אם תזכה פעם לטעם את טעם הערצת הקהל בעליל, במפורש – אמר אחד המשוחחים, איני זוכר מי – אולי תנעם לך בכל־זאת “דעת הקהל”.

ביאליק אמר בערמימות:

– אדרבא, כשהקהל יפרוץ במחיאות־כפיים לשיריך, תקום־נא ותצעק: אידיוטים, מטומטמים, עמי־ארצים! אני לא משורר, אלא חרזן קלוקל!

ומיד:

– אמנם… אליבא דאמת מסתתרת בכל ההלכה שלך איזו אמת… אך איך להפריך את דבריך? הלא אני ברור לי שהצדק אתי, אבל איך להוכיח לך זאת…. אולי תעזור לי להוכיח לך שאינך צודק?

2: הַבּוֹרְחִים וְהַנִּשְׁאָרִים    🔗

שנת 1921 חודש יולי. אנו, הסופרים העברים, חיים בסימן הגאולה: מתהלכים כסהרוריים – מתכוננים לנסוע לארץ־ישראל. בוררים את החפצים, וביחוד את הספרים, ואורזים, ברעד, בקדחת, בפחד־מוות. שכן האידישיסטים, שהוכנסו אל השלטון בכינוי ייבס"ק (ייברייסקאיה סקציה) מזעזעים מוסדות־עולם, שלא לתת לנו לצאת מן הארץ. אלא מה? “להעמידנו אל הקיר!”, כדברי ביאליק: “בני־שת מקרקרים קיר!” – ובכל רגע מוכנים אנו לקבל את הפקודה להישאר… אלא ששם למעלה, במוסקבה, יש לנו פרקליטים, חסידי אומות העולם: מאכסים גורקי, שאליאפין, שר־התרבות לונאטשארסקי ועוד. מכל־מקום היתה סיבה לפחד.

ביאליק התהלך בינינו וניחם אותנו והרגיענו, בייתר דיוק: מרגיע אותנו כדי להרגיע את עצמו. ובינתיים חולה וכואב וחס על “עמך” הנשארים כאן בגיהינום בעמק־הבכא… ופתאום אומר:

– שמע… אולי זה מגיע לנו… שמשתינים־בקיר הללו יעמידונו אל הקיר?… אנו פשוט בורחים כגנבים בעצם היום!

וכשבאו אליו להיפרד, התעצבן עד כדי רוגזה, שהלא יחד עם זה עליו להעמיד סבר פנים יפות, ומה גם שידידים הם, חביבים עליו ביותר. וכל הזמן מוטל עליו לחייך…

– כתוב בפירוש: ויהי פיך פתוח לרווחה!… איך אמר הצלם? אבקש לחייך!…

וכדי להסיח את דעתו ואת דעתנו מן הפחד, היה מעלה שאלות ובעיות שונות, קרובות ורחוקות וגם מתווכח עליהן, ממש כהאי גברא שרצה להקניט את הילל ושאל אותו: מפני מה עיניהם של תרמודיים תרוטות?

– אולי יודע אתה, מדוע נסוג יהודי אחורנית בשעת “עושה שלום במרומיו”? – או: מדוע זה “ירחי כלה”, ולא ירחי חתן? – או: מדוע אין בתורה מצוות־עשה “והאמנת בה' אלוהיך”?

ברור, שהוא עצמו יודע את התשובות על השאלות הללו, והא ראיה, שגם לא חיכה לתשובות. ותוך כדי אריזה, שעזרתי לו בה, שאל פתאום:

– שמע, אתה עשית לך העתקים משיריך להפקידם בידי מישהו, הלא בדרך יכול לקרות חלילה… יכול לקרות נס… נס “יציאת מצריים”, והנס יהיה, שאתה בעצמך תינצל מפיהם ורק השירים ילכו לאיבוד?

עניתי לו, שמכיר אני נער, בחורון נחמד, “יפה־עיניים וטוב־רואי”, והעיקר כשרון אמיתי לשירה, בר־אוריין ובר־אבהן, שמו עמנואל נובוגרבלסקי, בידו הפקדתי את כתב־היד.

– כן, כן, סיפרת לי עליו…

ושוב חזר אל אותה הבעיה, שהיתה מנקרת כנראה במוחו כל הזמן:

– ופרחח־שירה זה למד תלמוד?

עניתי לו, שכן, אמנם לאו דווקא על פי השיטה המסורתית העתיקה, אלא “בחדר המתוקן”, ולימוד הגמרא עם הזמירתא נהירין לו כשבילי דאודיסה. –

(היום הוא המשורר עמנואל הרוסי).

זה הניח את דעתו, שהלא הוא היה אחד ממייסדי “החדר המתוקן”.

– אתה הצעת לו לבחור, שיהא “שומר חינם” לכתביך, או הוא עצמו התנדב?

– הוא ביקש…

– אם כן רואים בו, ששיננא צורבא מרבנן הוא הקונדס, היודע ששליחי מצוה אינן ניזוקין…

ותוך שאנו אורזים ומתכוננים לאתחלתא דגאולה, אין מבשרי בשורות־איוב פוסקים לבא אל ביתו של ביאליק: שמעתי ש… יש אומרים ש… באה שמועה ש…". עד שבא אחד שטיא מובהק, פורץ אל הדלת, וכבר פתח את פיו, אך נתקע בפתח, רואה את ביאליק – והדיבור קפא לו על לשונו. –

– דבר נא, דבר, יהודי, אין לך שמועת־הבל בעולם שלא שמענוה עדיין.

והיהודי מתיר סוף־סוף את לשונו ואומר ברצינות גמורה:

– כן, יש… מר ביאליק עדיין חי?…

זה היה כבר יותר מדי. ביאליק קם ממקומו ובידיים מאוגרפות עשה צעד כלפי היהודי ואמר בחירוק שיניים:

– החוצה, חמור בן חמור!…

היהודי ברח כחץ מקשת. ביאליק פרץ בצחוק רם:

– סוף סוף שאלת הגיונית! אם אני חי עדיין?! איך אמר אותו הפלדפיבל בחזית לפצוע, שצעק שהוא חי? “בלום פיך אידיוט! אצלי רשום שאתה מת ונגמר!” הביטו נא החוצה, הקברנים מן החברא קדישא אינם באים עדיין?… (והוא פונה לגברת ביאליק העסוקה במטבח) מאניה, לחברא קדישא אל תתני להיכנס. הם אינם יודעים חכמות!

3: וַהֲקֵאוֹתָ אֶת הָאָרֶץ    🔗

סוף־כל־סוף ירדנו לאניה!

אניה? קליפת־ביצה, או מוטב: קליפת־אגוז יוונית, מעשה־ידיו להתפאר של הקונדס חכם־החרשים הביאליקי “קטינא כל־בו”. מידת זעיר־אנפין של אניה ושגיא־אנפין של טלטול וחרדת־מוות.- ביאליק מתבונן בכלי־השיט, נד בראשו ביאוש ואומר:

– זוהי אניה? זוהי תאניה ואניה! הביטו בהגה – הגה והי! הביטו בחבלים – חבלי־מוות! המלחים – מלחי־חבלה, ורב־החובלים – ראש מלחי־החבלה!

– והמצפן? – שאל סמיאטיצקי.

– המצפן הוא מצפון רע! זוהי אותה הספינה שבמחזה “התקוה” של הייארמאנס! שבעליה שילח אותה על פני המים במצפון רע!

אך הפורענות העיקרית באה עלינו עם הנסיעה: התחילה ההקאה. ביאליק, שלפי שעה לא נכנע לגזירת הגורל, התחיל למנות את מיספר “חללי־השובע” כדבריו, ובסיגנון מוזיאקלי:

– סולו!… דואו!… טריו!… קבארטט!…. קווינטט!… סקסטט!… הוהו, מקהלה שלמה!…

עד שלא נפל גם הוא קרבן. שם עמד נשען אל מעקה סיפון האניה, ובינתיים, בין הפרשה והפרשה, מלמל: “ותשליך במצולות־ים… ותשליך במצולות־ים!…” ומשהוקל לו קצת:

– במקום התוכחה “והארץ תקיא את יושביה”, מצוות־עשה “והקאות את הארץ מקרבך!” אדרבא, אולי תגיד לי, השורש “קיא” מהו הפיעל שלו? וההופעל וההתפעל?… הנה אפילו בעל־דקדוק מובהק ביותר יפקפק ויהסס רגע, וגם יותר, לענות על שאלת בנינים מסוימים בכמה שרשים מסוימים. ואילו אנשי התנך והתלמוד, להם היו הדברים פשוטים ושגירים “כמו אשרי”, גם בלי לעיין קודם בספר “מסיבות השם ומסיבות הפועל”!

אנחנו, שאר הנוסעים האומללים, היינו עסוקים בקיבוסת, ולא פנוים לדקדוק. אלא שביאליק נלחם בעוז באיתני הטבע שבקיבתו ובהסחת־דעת רוצה לנצח את הגזירה:

– כן, פונה הוא אלי, אשתי סיפרה לי, שרבעום, כשהייתם אסורים כולכם יחד עם הקהל בבית־הסוהר כל הלילה, אתה בידרת את הקהל בדיקלום השיר שלי “בין נהר־פרת ונהר־חידקל”. עלי להודות, שיש לך זיכרון טוב. הלא שיר ארוך למדי. אולי תבאר לי, מה הניעך לדקלם דווקא את שירי ולא את שירך־שלך? ומדוע דווקא את השיר הזה?

– על ראשון ראשון – עניתי לו בתקוה שאספיק לגמור את דברי – בנוגע לכוח־זכרוני, הרי דווקא בשטח השירים אני לקוי למדי. מן השירה הלועזית, כלומר, מן הגרמנית, יודע אני שני שירים קצרים, אחד של גיתה (שמונה שורות), אחד של היינה (ארבע שורות), מן השירה ההונגרית שניים, אחד פטיפי (שמונה שורות) ואחד של אדי (תשע שורות). משלי… מן השירים שלי… (פה פקעה סבלנותה של הגזירה, וטוב שהייתי על־יד המעקה!)

– ביקורת עצמית חריפה על שיריך! – אמר ביאליק בצחוק לבבי, והגיש לי את כוס־המים המוכנה לשיכשוך ולשתיה. ואני המשכתי:

– משירי שלי עצמי אינני יודע בעל־פה אף בית אחד בעל ארבע שורות! אולי זה משום שאינני אוהב להקריא משירי עצמי. – ולעומת זה יודע אני בעל־פה מכל השירה העברית את השיר “בין נהר־פרת ונהר־חידקל”. ואותו הקראתי בלילה ההוא רבעום. ואת האמת אגיד לך: אני משנן את השיר מאז שנת 1913, אחרי שאתה “דקלמת” את שירי “מאין לאן” ובאזני הסופרים הצעירים… ואני חושב ששירך זה הוא שיאה של השירה העברית מן התקופה שאחרי התנ“ך ועד היום הזה! גוזמא? בהחלט לא… לנמק לך? בבקשה. דעתי היא, שהשיר הזה הוא מפעל. משהו דומה למפעלו של רבי עקיבא, שהעלה את שירת־האהבה הנשגבה, את “שיר־השירים”, למדרגת שירת־אהבה נשגבה עוד יותר: דו־שיח אהבה בין הקב”ה ובין כנסת־ישראל. – “אלגוריה”, מובן שזוהי אלגוריה, אך יראה־נא לי מישהו אלגוריה דומה לזו, לכל הפחות כעין אסוציאציה לכך, בספרות העולם כולה! זהו מה שדחף אותי והניעני ללמוד את השיר – בן שישים שורה! – בעל־פה.

4: תְּקוּפוֹת בְּלִי שִׁירָה בְּיִשְׂרָאֵל    🔗

לשיחה זו היו כמה עדים באניה: דרויאנוב, סמיאטיצקי, א. רבינוביץ (א. ליטאי, עורך “הארץ”), צבי וובלאבסקי, מ. קליינמן (עורך “העולם”), ד"ר ולינסקי (המאתימאטיקן). כולם שמעו את דברי על השיר – וכולם ראו בעין, שביאליק בא במבוכה ולא רק שתק, אלא נראה היה, שנוח לו לולא היה שם. ושתיקתם עוד הגדילו את מבוכתו. –

בין הנוסעים היה גם בן־ציון דינאבורג (במאוחר: פרופסור דינור). הוא היה המשכיל, המלומד שבכולם, וגם הנאור שבהם. פרוטוטיפוס של מתמיד שקדן ושתקן, רק לעיתים רחוקות מחווה דעה, אך דעתו שקולה, זהירה, ומשום כך חשובה מאוד בעיני ביאליק. ובמיוחד על שלא היה כותב דברי ספרות יפה, אלא היה איש־מדע, ויותר משהיה כותב, היה חוקר.

וגם אשתו משכילה, כפי בחינתי היתה האשה המלומדת היחידה בין הנשים שנסעו אתנו יחד. – ובאותה שעה היו שניהם שרויים במחלת־הים למטה.

אני הצטערתי שדינאבורג לא שמע את דברי על שירו זה של ביאליק – אך ראיתי, שגם הוא היה רוצה שדינאבורג יהא בין השומעים, וברגעי המבוכה שלו פנה אילך ואילך ואמר:

– צריך לבקר את החולה! –

ומיד גם מיהר למטה. זה שימש לו גם מוצא מן המבוכה.

באותם הימים צמחה בי שאלה, שהטרידתני יותר ויותר, אך לא רציתי לפנות בה לא אל ביאליק ולא אל שום אחר, וביחוד לא אל דינאבורג, לפני שביררתי את השאלה קודם־כל לעצמי: מה היא הסיבה, שבתקופת התלמוד לא היה אף משורר עברי אחד לא בארץ־ישראל ולא בבבל? והלא התקופה היתה ארוכה למדי, החל מאנשי כנסת הגדולה ועד תקופת הגאונים! – האחרון שבאנשי השירה היה בן־סירה, אמנם גם הוא היה יותר איש־ההיגיון, אך היגיון זה, מסוגו של “משלי”, ואפילו של “קוהלת”, הרבה מן השירה יש בו. והלא גם המלך דויד מדבר על “היגיון” (אילו רק ידענו מה זה “היגיון סלה”?! כלי־זמר, כמו “עשור” ו“נבל?” ואולי דווקא זהו שרבי אליעזר הזהיר מפניו את תלמידיו: “מנעו בניכם מן ההיגיון”?! ורש“י מבארו “לא תרגילום במקרא יותר מדי, משום דמשכא”. ואולי מכאן הסתייגותן של “הישיבות” מן התנ”ך? – בכל אופן הקושיא הדרא לדוכתא: מדוע ולמה נפסקה פתאום השירה התנכית הנשגבה עם כל צורותיה וסוגיה? באותו זמן עצמו שברומא התפרחה השירה לשיאה! – ואולי דווקא משום כך? תרבות הרומאים, החזירים בכל אורחם ורבעם, שאין להם בעולמם אלא מלחמות של כיבושים וסאדיזמים וזוללנות וסבאנות, סעודות חזירי־אדם בלוויית נאפופים־בגלוי – מכל זה הסתייג וסייג אחרים ה“תלמיד־חכם” הארץ־ישראלי, ואתו יחד העם. מכאן ה“ארור הלומד חכמה יוונית” (ולא “חכמה רומית”, שהלא מן היוונים סחבה רומא את הכל בלי בושה, את אליליה ופולחניה ואמנותה וכל תרבותה ורוחה, אימצה אותם, ורק את שמותיהם שינתה – ורק “חכמה” אחת פיתחה ושכללה עד לכדי שיא: את ערמת המלחמה ואכזריותה, יחד עם הפוליטיקה החוסה בצילה של המלחמה). על כל אלה היה בוסר ומתבחל מהם העם היהודי, שהעלה לכדי שיא את תרבות המוסר והאסתטיקה (קרי: “דרך ארץ”) לאין דוגמה בעולם. מסכת “דרך־ארץ רבה”, “דרך־ארץ זוטא” ו“פרקי־אבות”, ומאות מקומות בכל התלמוד. –

לשאלה זו, שאלת חוסר השירה בכל תקופתו הארוכה של התלמוד, התכוננתי זמן רב, ועכשיו, באניה, רציתי לפנות בה אל ביאליק, ויחד אתו אל דינאבורג – והנה קפץ עלי רוגזו של ים!

שמשו של חודש יולי, שעלתה ממעל לים השחור שנח מזעפו, הקימה גם את ביאליק העייף מחלי־הקיבוסת ונסכה בו קצת קורת־רוח:

– אתה יודע? כל סבל לא ניתן לו לאדם אלא למען ההנאה שבהפסקת הסבל. נדמה לי, שמישהו כבר אמר זאת, לא? זה ממש אסון, שאת הכל כבר אמר מישהו פעם! אמור לכל הפחות, שאיש לא אמר זאת עדיין! – צחק.

– כלום זה חשוב, שמישהו אמר או לא אמר? חשוב, שאתה… איך אתה אומר בשירך?: “כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי”, לא כן?

הוא צחק:

– הנה, גם את זה כבר אמר מישהו!

– מובן, אתה! “כי מסלעי וצורי…” וכולי. אלא שכל עצם השאלה: אמר מישהו או לא אמר, אינה חשובה אלא לגבי הקופירייט, כלומר, שאחרים יידעו, שאתה אמרת, ואילו לגבי עצמך די אם אתה יודע, שהמימרה שלך היא.

– אם כן, יש שני מינים של פלאגיאטורים: אחד, החושב, או מאמין, שהרעיון הוא שלו, ומשגילו לו שאינו שלו, מצטער הוא ומוחק ומודה, והשני, היודע לכתחילה שזה לא שלו, ומקווה שלא יגלו, ומשגילו אינו מוחק ולא איכפת לו ומסתפק בכך, שרוב הקהל אינו יודע, וזה די לו! – מנוול שכמותו!…

ראיתי, ששעת־רצון הוא לו והזדמנות טובה לשאול. ריכזתי את השאלה וצמצמתיה במשפט אחד קצר: איך זה, שבכל תקופת התלמוד, לא נוצר אצלנו אף שיר אחד?

השאלה הפתיעה אותו. הוא הרחיב אותה לפרטיה, הזכיר את כנסת הגדולה, את בן־סירה, אחר־כך את השורות האחדות של בר־קיפוק (צוחק) בר־קיפוק! הוא עצמו היה קיפוק, או בנו של קיפוק? הרי לכם שם משורר: קיפוק!… ובכן: “אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר?” – ותיכף אחריו, אינני זוכר מי: “בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה”. ואיזה ספדן הספיד: “ארץ שנער הרה וילדה, ארץ בצי גדלה שעשועיה – אוי נא לה אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה”.

ולפתע־פתאום, כאילו קצרה רוחו:

– הנח לזה, זה לא עסקך, זה ענין למבינים בהיסטוריה! – אמר בקוצר־רוח, ושוב תקפתו קיבוסת. הגשתי לו כוס מים.

נעימת דיבורו הזכירה לי את קוצר־רוחו, כשמנה לנו, לא רק לי, אלא גם לצמח, שאומרים אנו " לכבוש את כנסת ישראל"! וכן נזכרתי, שפעם נכנסתי לביתו ומצאתי שם חבורה של סופרים, שביאליק ביאר להם איזה ביטוי, שגילה בתלמוד. אני עמדתי בצד והקשבתי. וכששמעתי את הביטוי אמרתי בשפה רפה, שניב זה ידוע לי ממקום זה וזה. הוא הסתכל בי רגע ואמר במורת־רוח:

– הלא אתה יודע את הכל, כל רז לא אניס לך!….

שתקתי כמנוזף – ורק לסמיאטיצקי אמרתי אחרי־כן, שבאמת אין אני אשם בדבר, אך מה עלי לעשות ואני בכל זאת יודע את הניב מזמן.

אחד מכתמי־השמש של ביאליק.

5: הָאשֶׁר – לֹא לְהִוָּלֵד    🔗

“אחד מכתמי־השמש של ביאליק” – בכך סיימתי את הפרשה הקודמת. –

יש בזה קורטוב התנצלות: אולי לא מן המידה הוא להרהר אחרי מידותיה של אישיות דגולה, שאנו קושרים כתרים לראשה כבר בעצם העובדה ששנים על שנים הלכנו בעקבותיה עקב מצד אגודל וגם רשמנו פה־ושם מדיבוריו, מתנועותיו, ממעשיו ומתנועותיו בכמה וכמה מצבים שונים, כגון צחוק, כעס, ויתור על מידותיו, עקשנות, טוב־לב וקשיחות וכדומה וכדומה. –

אולי. אולי מן המידה הוא, לנהוג לפנים משורת הדין ובאמת לא לראות ולא לבדוק את הפגמים שבאתרוג, אלא לגמור עליו את ההלל בשם ומלכות?

אפשר. –

אלא שאני לא באתי ואין אני בא לעשות מעשה צייר רנסאנסי, המכניס את המוזה של עצמו היפהפיה, הקדושה והטהורה, לתוך דיוקנה של כל אשה ואשה שהוא מצייר.

(אגב, באחת השיחות עורר מישהו את התמיהה, איך־זה, שבכל הרנסאנסה לא ציירו אף אשה מכוערת אחת יחידה? –

– אמני הרנסאנסה בכלל לא ראו את הנשים המכוערות, לא שמו אליהן לב, כדאמרי חכמינו ז"ל “הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו” – אמר ביאליק.)

ואני גם לא צלם שאומנותו בכך, המייפה וממתיק את תצלומיו במיץ־שושית (מי־לאקריץ בלע"ז) וברטוּש.

אני, כפי שכבר הקדמתי, רוצה בזה להראותו מצדו הבדוח, את הקונדס העליז שבו, המופיע פה־ושם גם בשיריו (“קטינא כל־בו”, “מי יודע עיר לישטינא?”, “פלוני שי לו”, “תאמר אהיה רב” ועוד. ואפילו השיר הכאוב “והיה כי יארכו הימים”, שאינו בעצם אלא מחאה חריפה נגד ה“אני מאמין בביאת המשיח”, ובסוף השיר רואה הקורא עין־בעין את החיוך הקונדסי על פניו של המשורר).

בספרות הביוגראפית רווחת שיגרה מקובלת, כותבים למשל “יהודה לייב גורדון המשורר והאדם”. אדרבה, נסך־נא למצא בביוגראפיה כזו את האדם! האדם פירושו: ארחו ורבעו, דאגות פרנסתו, מעלותיו וחסרונותיו המוסריות, קמצנותו או פזרנותו, היחסים שבינו לבינה, עסקי־הנשים שלו, חטאיו הנסתרים, טוב־לבו ורשעיותיו וכולי, וכולי, וכולי. – שזה אי־אפשר בלי וידויו האינטימי שלו, דוגמת הנוצרי החרד לפני הכומר? ברור! וברור, שביוגראפיה כזאת היא חטיבה ספרותית חשובה: יצירה ממדרגה ראשונה. –

וכשאני מציין פה־ושם את חסרונותיו של ביאליק כ“כתמי־שמש” הרי זה ודאי שלא על יסוד וידויו, אלא על־פי דבריו שלו־עצמו או על־פי התנהגותו הגלויה.

כן ברור, שאין מודדים את אור־השמש על־פי כתמיו, וכלל זה חל גם על הערכתו האסתיטית של היוצר: אין מודדים אותו על־פי יצירותיו הגרועות, וגם לא על תכונותיו המוסריות; וגם אם תכונות אלה בבחינת פשע הן, צריך להיזהר בדיננו אותו.

ואחטא לאמת אם לא אדגיש, שבנסיבות כאלה, באניה מטולטלת, בין קיא לקיא, אסור לקבוע דעה על תכונותיו של אדם. רק אמש אמר ביאליק עצמו על אחד הנוסעים שהרעיש עולמות על אחד מעובדי האניה שהתיז קצת מים על המיכנס שלו תוך כדי טאטוא הסיפון, והגברת א. רבינוביץ (ליטאי) התפלאה על המתכעס, הידוע לה כאיש נועם־הליכות – עליו אמר ביאליק:

– אין מודדים אדם בשעת הקאתו, כשם שאין בודקים את הוויזוב בשעת געשו! –

ודווקא בשעת “געשו” ממין זה ניתן לי “לבדוק” אותו.

הוא שמע שדיברתי עם דרויאנוב על טולסטוי ועל מידת הקינאה שלו לגבי ליאוניד אנדרייב וצ’יחוב. מימרתו זו של טולסטוי כפי שכבר הזכרתי היא: “ליאוניד אנדרייב מבהיל אותי, ואני אינני נבהל, וצ’יחוב מרגיעני ואני מפחד מפניו”. הביטויים “מבהיל”, ו“מפחד” אינם מעידים כלל וכלל על בטחון עצמי מובהק ביותר. וחוסר בטחון עצמי, משמעותי קינאה. – ומה פלא? אם גיתה (אפילו גיתה!), היה מקנא בשילר.

– “אם לוייתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי־הרקק?” – אומר וויסלאסקי – אלא מה? רב־הלוייתנים, גיתה, קרע את החכה ויצא בשלום. גיתה כותב: “נגד יתרונותיו הגדולים של אחר אין הצלה מלבד האהבה”. –

קמה דממת־הרהור ארוכה.

– גדלות שכזאת! – השתומם ליטאי בחשאי.

– גדלות ועמקות! – אומר דינאבורג.

– והעזה שכזאת! – אומר סמיאטיצקי – והוא גם הלכה־למעשה קיים את תורתו זאת?

– בהחלט – אומר בורוכוב – כעבור זמן ישב עם שילר, וביחד חיברו את הפתגמים והמכתמים, במזיגת־רוח ממש. דומני, שאין דוגמה לכך בתולדות היצירה בעולם.

– הקנאה היא אימפונדרביליה כבדה (חסר־משקל כבד) מאוד – אמר דרויאנוב, הרגיל לדבר בפארא דוכסים – אדם שאינו מתקנא, יצר היצירה חסר לו ומוטב לו שלא נולד משנולד.

– בכלל מוטב לו לאדם שלא נולד – אומר סמיאטיצקי – לא להיוולד, זה מזל נדיר ביותר, אחד מני אלף שיש לו מזל כזה!

לשמע הצחוק יצא אלינו גם ביאליק.

– מה זה, מה זה? – שאל, כיוון שלא שמע אלא סוף דבריו של סמיאטיצקי – איזה מזל?

– לא להיוולד – עונה אני.

ביאליק הרהר קצת ואמר:

– ומי יש לו מזל כזה?

– זה שלא נולד!

– ומי הוא המאושר הזה?

– אדם אומלל, שאינו מתקנא בשום אחר בעולם, וביחוד סופר שאינו מתקנא בסופר גדול ממנו – אומר דרויאנוב.

– אין סופר כזה בעולם! – אומר ביאליק – שכן אין סופר, החושב סופר אחר לגדול מעצמו!

את זה אמר בכעין צחוק – ואילו אחרי־כן פניו הרצינו:

– הקנאה… הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"… בכל אופן, זה תלוי… במי הכתוב מדבר…

– מדובר בטולסטוי ובגיתה – אמר צבי וויסלאבסקי, שהתעודד בינתיים מן “המעצבה” שהיה שכוב בה מן הרגע הראשון שירד באניה, ושמע את דברי השיחה מתחילתה.

ביאליק הגביה את ראשו ונעימת קולו השתנתה לחלוטין:

– מי דיבר על טולסטוי ועל גיתה? – שאל, והפנה משום־מה את מבטו אלי.

משראיתי, שאין איש עונה במקומי, אמרתי:

– אני… הזכרתי את קנאתו של גיתה לשילר… כידוע…

– אל תכניס את ראשך במקום גדולים! – אמר ממש כבמחאה חריפה – זה לא עסק… זה לא ענין של רכילות! “כידוע”, “כידוע”! ובמי התקנא טולסטוי?! אולי בך?!… תו לי אש!… “כידוע”!…

הדלקתי לו גפרור ואת הסיגאריה שלו.

החבריה הביטו אלה באלה. אם הדבר הפתיע אותם, הרי עלי זה ירד כפצצה מן ענני־שמיא, דווקא מן העננים ולא משמיים בהירים, שכן לפני רגע מכל־מקום נזכרתי בשניים־שלושה מיקרים, שתכונתו זאת הופיעה הפירוש, בלי כל הסוואה, ואפילו ביחס לשניאור, שעליו אמר לא מזמן: “והנה שניאור, שמשון צעיר, שגדלו לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו, גור אריה שיש בו מסימני משפחת ‘דבי עילאי’”. אפילו “שמשון” שלו. כל הצעירים “לא זכו בעיניו”, ובלשון “אתם”, תחת טלית אחת: “יבא זמן ולא יישאר מכם שריד ופליט, וחופרי עתיקות ישמחו כעל כל הון למצוא מכם שבר־חרס כלשהו…”.

אז, באותה שעה, תמהתי, אך לא ערב בי לבי להתריס אף במלה אחת. וגם כעת, באניה, לא מצאתי את השעה לענות. אך שמרתי את הדבר לעת־מצוא. אמנם לא ידעתי בעצם איך להגיב, אך חיכיתי להזדמנות. וכמובן, לא בשעות “געשותיו של וויזוב”.

אלא שהדבר בא דווקא באניה, ושלא־במתכוון.

אך אני הצטערתי בעיקר, על שביאליק נעדר בשעת שיחתנו על קנאת גיתה לשילר, ולא שמענו את תגובתו. שכן, הנה, מה שאין אנו מוצאים בטולסטוי, כלומר, הקההת שיני־הקנאה, אלא אך ורק בגיתה, אנו מוצאים בביאליק ביחס לבן־יהודה כפי שציינו לעיל. ואת זה רציתי להגיד לו כעת - - כדי להסמיק לו את פניו… אחת התכונות המרהיבות ביותר שלו: מבוכתו הילדותית לדברי־שבחיו בפניו, אך לא ברב־עם, אלא…

6: אַמַּת־מִדָּה עוֹלָמִית    🔗

את השאלה העלה צבי וויסלאבסקי (בן־גילי), שיממה וחצי היה טרוד “במחלת־המשיח” כפי דבריו של ביאליק:

"לקראת קבלת פני המשיח צריך אדם להיטהר טהרת־חוץ וטהרת־פנים; טהרת־חוץ כיצד? מוטל אדם על הסיפון, בא נחשול של ים, שוטף את הספינה כולה, לרבות האדם, ונמצא טבול מן המהדרין. טהרת־פנים כיצד? עומד אדם על־יד מעקה הספינה ורוצה ליהנות ולומר מה נאה נחשול זה, מה נאה ענן זה, מיד תתקפו עווית־קורדייקוס ומטהרתו טהרת־פנים –

וויסלאבסקי, שדרך אגב נסע לגרמניה ללמוד ולהיכתר שם בתואר דוקטור, כאדם המתמחה בפילוסופיה היה אוהב להעלות שאלות ובעיות בספרות ואמנות והשייך להן, ולשמוע דעות וללמוד מהן. וכיוון שבני גיל אחד היינו, הקשבנו בדרך־ארץ לדברי הגדולים ממנו בזיקנה ובחכמה – אך בינינו לבין עצמנו חיווינו את דעתנו “לבלי־חת”. וכך הביע לפני את מורת־רוחו על “סיגנונו” של ביאליק: “אל תכניס את ראשך במקום גדולים”, וביחוד על הפיסקא: “זה לא עסק…” ורצה לומר “זה לא עסקך” ובינתיים נמלך בדעתו ושינה ואמר: “זה לא ענין של רכילות!” –

וויסלאבסקי לא היה נוטה לוויכוחים בכלל, וכל־שכן לא לווכחנות, ולא היה מקשה עצמו כנגד הגל, ויותר משהתמרמר על חריפותו של דברי ביאליק, הצטער על כך, שראינו אותו “בקלקלתו”.

– ומה אם ניגע חס וחלילה בשיריו, - אמר – והלא אפילו למשה אמר יתרו – “לא טוב הדבר אשר אתה עושה”…

אמרתי לו, שבנידון זה אין ביאליק קפדן כל־כך, להיפך, הוא ביקש את דעתי למשל, על “מגילת האש” וכולי, וכולי. ושהיה לי אפילו חשק לנגוע בערכם הבין־לאומי העולמי של שיריו, אך לעת־עתה דחיתי את הדבר לעת־מצוא.

– בערכם העולמי? – אמר וויסלאבסקי – אדרבא. לא מזמן קראתי מאמר ביקורת בעתון גרמני בעל־משקל, על ביאליק, ודווקא על הפואמה האדירה שלו “בעיר ההרגה”, ובעל המאמר קובע, שהשיר אינו אלא מאמר ראשי של פרופגאנדה בחרוזים. ומבקר אחר מעלה את שירתו של ריינר מאריה רילקה כאמת־מידה לרמת הליריקה העולמית. – אמנם אין הדבר פשוט כל־כך, ואף־על־פי שאיני “מורה הוראה” בסיגנון הגרמני, מכל־מקום ברור לי, שרייניר מאריה רילקה לחוד וביאליק לחוד, כשם שהגרמניות לחוד והיהדות לחוד. – ודווקא מטעם זה כדאי לשמוע את דעתו של ביאליק בנדון זה. ובפרט שאתה מצאת אותו למתון בשאלה זו.

אם כן – הוא לא היה מתון ביותר.

הדבר התחיל בכך, שביאליק ידע על אותו מאמר גרמני, וכשהזכרנוהו לו, הגיב בבת־תנועה עצבנית ואמר:

– “מאמר ראשי”… “פרופגאנדה”… אתם כנראה מחפשים לכם לא גלולה נגד הבחילה, אלא להיפך, קיא־צואה!… מובן, הגוי רוצה פרופגאנדה לפורעים ולא נגדם! תן להם את דיליטש הבן ואת טראיטשקה!… אחד רוצה שאהיה דומה לרילקה, השני, שאהיה קיפלינג, השלישי, שאהיה רוסטאנד ואחד אמריקאני, שאהיה… אני יודע מי…. ומה אתם רוצים?

– אנו רוצים דווקא, שביאליק יהי ביאליק, אך מה שעורר את תשומת לבנו באותו מאמר, הוא המושג “אַמת־מידה עולמית”, ובזה מעניינת אותנו דעתך…

– דעתי? דעתי היא, שאמת־מידה כזו היא שטות! כי מי הוא הקובע את המידה העולמית? כל האקדימיות שבעולם מתאספות ומצביעות בקלפי ובוחרות את היצירות ומכריזות בשופר גדול: סופרים אלה ואלה הם בעלי ערך עולמי!… אה, כן! פרס נובל! שכחתי!… בעלי־התריסין לפרס־נובל מכריזין ואומרין פה־אחד: פלוני ופלוני הוא בעל ערך עולמי! – שאלו־נא בחרם, אם יש בהם אחד היודע צורת אלף עברית? שמריה לווין התענין: מובן שלא! ובנגאלית? ואיך הבינו את רבינדרנאט טאגור? – ואיך־זה שופטים יצירה ספרותית, וביחוד שירית, בלי להבין את לשונה? האין השפה עצם מעצמה ובשר מבשרה ודם מדמה של היצירה? – ומה על המוזיקה שבשיר? ואפילו בפרוזה! ישפוט נא מישהו את הפרוזה של טורגנייב בלי המוזיקה שבה! – “פרופגאנדה”!… ואתם חוזרים על קיא־צואה זה… אתם… אתם ש…

מישהו קרא לו במפגיע הגברת ביאליק חולה. – מזלנו, שהפסיק. מי יודע, מה היה יוצא מן “אתם… אתם…” זה! גל של עצמות!…

הוא צודק, בינינו לבין עצמנו, אבל רק למחצה. אלא שלא רצינו להוסיף לו מורת־רוח על מצב־רוחו הרע. האמת היא, שישנה רמה בין־לאומית, עולמית. אמנם השפה, ולא רק השפה, אלא גם רוחו של העם וטבעו המיוחד של האקלים ושל מסורת־האומה הספונה בלשון, רובו של כל זה – (והרוב הזה עולה לפעמים עד לחמישים אחוזים!) – אינו נמסר לבן אומה אחרת בתרגום, או רק במידה קטנה, אפילו בתרגום הטוב ביותר – אלא שהיצַירה השירית הגדולה בכל אופן נשארת גדולה גם בחמישים האחוזים אחרי ניכוי היחוד הלאומי שבה. משורר יאפאני לאומי גדול אינו משורר גדול, אם אינו בא בחשבונה של רמה עולמית, אך מובן שבעיני הקורא היאפאני, הנהנה משירת משוררו, במאת האחוזים, הוא גדול יותר לאין־ערוך.

בחשבון זה “השתווינו” יחד עם וויסלאבסקי, שביאליק צודק בהרבה, אך עם ביאליק לא הוספנו עוד לשוחח על זה. הצטערנו אפילו על מה שדיברנו אתו בנושא זה בנסיבות שאנו שרוים בהן, וביחוד: שהוא שרוי בהן. הצטערנו מאחר שהבחנו, שהנעימה ההומוריסטית שלו היתה נעדרת בתגובתו זאת. – אך בינתיים ראינו פתאום, שרב־החובל מאותת לנו מגשר־הקברניט שלו, ו“במעוננו” פרצה השמחה: צללי עיר־קושטא רמזו לנו מן האופק.

ביאליק עלה מתוך הגיהינום, שיש בו אחד משישים של שאול־תחתית, ופניו אורו:

– חבריא, מי שלא “טוהר” עדיין כהלכה, יש לו שהות של גילגולי־מחילות אחדים! “גילגול־מחילות” – צחק מקרב לב על מישחק־המלים שנזדמן לו שלא־מדעת… מחילות… במחילה מכם!… באידיש יש לזה טעם מיוחד! טעם מחילה!…

והצחוק לא פסק עד החוף.

 

ג: חַיִּים חֲדָשִים    🔗

1: בֵּין הַחַלוּצִים    🔗

בקושטא היה שלטון הצרפתים מטעם בעלי־הברית. רוסיה הצארית לא היתה מנוצחת, אך רוסיה הקומוניסטית היתה שרויה תוך הסגר אנגליה וצרפת, ולכן אנו, שבאנו מרוסיה ודווקא לא כבורחים־פליטים, מובן שהיינו חשודים: סופרים עברים, שיצאו ברשיונו המיוחד של לנין, מן הדין שיהו פסולים. וכך נשארנו ימים אחדים באניה. באותה “אניה־תאניה” עצמה, אך (גם מלבד המנוחה ממחלת הקיבוסת) בתנאים אחרים לגמרי. הג’וינט ברוך־הלב התחיל במשא־ומתן עם השלטון הצרפתי לשחרר את שנים־עשר הסופרים העברים, יחד עם משפחותיהם סך־הכל שלושים וארבע נפשות, ולתת להם לעלות לפאלסטינה. – אך קודם־כל ומני־וביה קיבלנו אוכל! באניה הופיעו מלצרים צחורים כסיד־ההיכל, ערכו שולחן ארוך־ערוך עם כל אבזרייהו, לרבות קיסמי־שיניים… מילתא זוטרא?! “הכריתי והפליתי”!…

והכריתי והפליתי עומדים סביב השולחן ומביטים ואינם מאמינים למראה עיניהם… ושותקים…

דרויאנוב מפסיק את קסם־השתיקה ואומר כשהוא מראה על קיסמי־השיניים:

– כדאי לדעת, כיצד למשל אוכלים את זה?

אומר סמיאטיצקי:

– את זה אין אוכלין, זה עשוי לנוי.

אומר וויסלאבסקי:

– לא כי, זוהי סגולה כנגד המזיקין.

– האי מאי? – שואל דינאבורג, המתנגד לאמונות תפלות.

– זה סוד – עונה וויסלאבסקי – עיין תיקוני־הזוהר עם פירוש הראב“ע ז”ל.

– סוד הנה, סוד שמה! – אומר ביאליק – הייתי רוצה לראות, מי יעז לשבת אל השולחן הלזה ולנגוע במאכל בכלל?… אולי זה אינו אלא חלום?

– חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית!

– טבא הוא וטבא להווי!

המלצר הראשי משתחווה ואומר בנימוס:

– בתיאבון, רבותי!

מלצר שני מגיש קערה ונטלא, שלישי מגיש כד־מים.

נוטלים ורוחצים ידים ויושבים לסעוד.

– חבריא, ליצנות הצדה! – אומר ביאליק – עלינו להיזהר באכילה, קיבתנו התרגלה למאכלי לודים ופתרוסים, וכסלוחים ופרסו“פ ויצ’ק”ש וקוּקמוּ"ק (ראשי־תיבות רוסיות: מרק־גריסים, דייסת־שעורים, קמח־תירס) ועלולה להידבק בבורדם ובפעולים ובטחורים ממאכלי־הפינוקים האלה, כגון פת נקיה וצלי־פרגיות ורוטב־מורסייא ומעשי־מרקחת וצפיחית בדבש…

סוף־כל־סוף העלו אותנו העירה, הושיבונו במרכבות־סוסים והסיעונו למלון. – ביאליק תר בעיניו את המלון סביב ואומר:

– תתחדשו ונתחדש! מלכות תורגמה כבר שייכת למזרח, וארץ־ישראל עברה אלינו בתוקף פרשגן הנשתוון של השר אַרתוּרששתא בלפורשאצר - - -

– כתוב בפירוש: כה אמר ה' למשיחי לג’ורש החמישי! – לא עצרתי ברוחי כשהפסוק תקפני פתאום.

ביאליק צחק:

– ג’ורש החמישי! טוב מאוד, טוב מאוד! הלא אנו בוודאי נמשיך בכתיבת התנ"ך בארץ־ישראל, ואם מן השם צירוס עשו כורש, הרי מדוע לא יהא מג’ורג' ג’ורש?!

את ענין המשכת התנ“ך לא גמר לצערי הרב (מי יודע, לא היה כוח־דמיונו הפורה ומפרה מגיע בנושא זה, החבוי בלבו ומשגשג שם כל ימי חייו?), מפני שבאה “משלחת” חלוצים והזמינתו לבקר ב”בית־החלוצים" של הסוכנות.

למחרת היום ביקרנו ב“בית־החלוצים”. – להרצות שם לא רצה, ודאי לא משום שלא היה מוכן להרצאה, “בארה־של־מרים זו”, אמר עליו פעם שמריהו לווין, “המלאה תמיד עד חולייתה, אינה זקוקה לתפילת־גשמים”. – אלא שאני ראיתי, שהוא מרוגש מאוד בקרב החלוצים, המתכוננים לעלות לארץ־ישראל, וגם הצלחתי להוציא ממנו מלים אחדות על כך:

– מה אגיד להם? – אמר והתהלך אילך ואילך – אפסוק להם פסוקים מן התנ"ך “שמן מישחת־קודש” על מיצוות בנין־הארץ, או אבטיח להם… מה אבטיח להם?…

החלטתי – וניגשתי אל אחד החלוצים, שראיתי בו בחור שפניו מאירים תבונה, ויעצתי לו, שאחדים מהם ישאלו שאלות, טוב מכל בשטח הספרות העברית, מובן, בקיצור נמרץ, והוא יענה. – ואני ידעתי, שדי בשאלה אחת, וביאליק, אם יפתח בדיבור, שוב לא יחסוך את מעיינו המתגבר – ותצא הרצאה כנהוג אצלו.

והצלחתי. קהל הנוער החלוצי ישבו ועמדו כמוקסמים…

מובן, שהנושא המרכזי היה: עליית־בבל של עזרא ונחמיה כהקבלה לעליית תקופתנו… וכסיום לדבריו: על החיים החדשים, שכל חלוץ מוכן לקבל על עצמו את עוּלם, עול זה הוא בחינת עול האשה, שהיא גם ריחיים על צוואר בעלה וגם עֵזר כנגדו, “טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו”… (צוחק) בנעוריו… כי רק בנעוריו זה עוֹל בשבילו, ומאחר שהזדקן, הוא כבר רגיל בה…

משגמר: אמר לנו:

– בעצם לא ידעתי מה להגיד להם, אך כשמצאתי את הפסוק “נחלץ חושים”, אמרתי בלבי עם חלוצים תחלץ! מה? אין פסוק כזה?

– מה פירוש, אין פסוק כזה? אני מכיר את הפסוק! – אומר סמיאטיצקי.

– מאין? – מתפלא ביאליק.

– מפיך! זה עתה!

– זה יכנס לתוך המשכו של התנ"ך שאתה זומם לכתוב! – אומר וויסלאבסקי.

– את התנ"ך הכתוב כבר, אין אנו יודעים, ועוד נוסיף עליו?! – אומר ביאליק – עכשיו נזכרתי: את כל הספרים שלי ארזתי ולא השארתי לי אפילו “לטריס קטן”! חרפה ובושה!

2: הַחֲכַם־בַּאשִׁי מִתְפַּלֵּא    🔗

ביקורנו היחידי בקושטא היה אצל רבה של קושטא החכם־באשי רבי חיים נחום. הרב ידע את ביאליק ובקבלת הפנים פסק לו אחד מפסוקיו:

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוֹ תוֹלַעַת

עוֹד יָשׁוֹר וְיוּכַל עֲנָקִים.

ביאליק נהנה בקורת־רוח רבה מידיעתו של החכם־באשי את שיריו עד כדי בקיאות ממש:

– רוח ישראל־סבא אין גלות חלה עליו, - אמר ביאליק – רק הגוף שרוי בגלות. ישנה טעות רווחת בינינו, שהשפה האידית היא הקשר היחידי בין הגלויות בעולם. זוהי טעות שהיא שקר מוסכם. השפה העברית היא הקשר היחידי הקיים בין כל שבטי ישראל בכל הגלויות! בכל שבטי ישראל שבמזרח הקרוב והרחוק אין יהודי שומע אידיש, ואילו עברית, אין שם יהודי שאינו מבין קצת!-

וברור, שנושא זה גרר את ביאליק אל “מקום־חיותו” – השירה העברית הספרדית כאן. וכיוון שטעם לגימה ממטעמיו שלו־עצמו בחקירה, בגילויי־הטעויות, בתיקוניו, ובחידושיו בשטח השירה הספרדית, השפיע על החכם־באשי עד כדי כך, שהרב הזקן קם, פרש את כפיו על ראש ביאליק וברך אותו בשם ומלכות: " - - - שחלק מחכמתו לבשר ודם"!

ומשביאליק קם אחר־כך להסתכל קצת בספריית הרב, אמר לנו החכם־באשי:

– הפלא ופלא! אדם צעיר כמוהו מניין לו תהום ידיעות כאלה! התינח, חוש, רוח הקודש! משורר הוא, ואבנתא דליבא אתמסר ליה מלעילא, ואילו ידיעות אינן באות לו לאדם ברוח הקודש גרידא… אדם צעיר, אדם צעיר… (ביאליק היה אז בן 48).

ביאליק לא קימץ בשבחים כשהציג אותנו לפני החכם־באשי (ואחרי כן לפני קהל החלוצים). על כל אחד ואחד מבינינו היתה לו מלה טובה, ואפילו “שמינה”… אך יחד עם זה הבחנו, וגם ראינו ברורות, שלמורת־רוחו הוא להתחלק אתנו בכבוד הסופרים, אפילו לא בדיספרופורציה, פחות בהרבה מן היחס המגיע לנו. שכן הקהל, אף־על־פי שכיבד את ביאליק בהערצה, ובכן לאין־ערוך יותר מאשר אותנו, בכל זאת רצה לשמוע גם מפינו לכל הפחות מלים אחדות. וכשנשמעה דרישה כזאת, הוציא את שעונו, ולא בלי השמת־לב, ולחש כבייכול, שחבל, אין לנו עוד שהות להמשיך, כי הלא עלינו להיות גם שם ושם – ומיד קם ללכת…

עוד לפני שהלכנו אל החכם־באשי, בדרך, ראה שאני נושא אתי את ספר־השירים שלי. על שאלתו, איזה ספר הוא זה, הראיתי לו, והוספתי, שהרב הלא אינו מכיר אפילו את שמי ומן הנימוס וההגיון הוא שאציג את עצמי. הוא קרא את הקדשתי לרב, שם את הספר תחת בית־שחיו ואמר:

– אני אציג אותך, תוכל לסמוך עלי!

ולא החזיר לי את הספר. – בבית הרב החזיק את הספר בידו וכך הציג אותנו אחד־אחד, וכפי שכבר הזכרתי, הרבה בשבח כל אחד, ובהומור עדין, בשנינות מבריקה, המבהיקה בן־רגע את אופיו הקולע. את שנינו למשל, את וויסלאבסקי ואותי, הציג בבת־אחת:

– וזוהי הפירמה וויסלאבסקי את פויירשטיין, סַפקני־החצר של העם היהודי, האחד (מראה עלי) משורר־בחסד, והשני (מראה על וויסלאבסקי) מבקר־בלי־חסד־ורחמים!

ועל סמיאטיצקי אמר:

– מר סמיאטיצקי, עורך, שאין ערוֹך אליו! לומד בעל־פה את התורה שבכתב, מחשש, שמא ימצא בה שגיאת־לשון חלילה!

החכם־באשי התמוגג מצחוק.

ואת הספר לא החזיר לי אלא בדרך הביתה. לחינם ביקשתיו, שהקדשתיו לרב! – קודם שתק, ולבסוף אמר במורת־רוח:

– איש מבינינו לא הביא את ספר־היחש שלו! לא צריך דווקא להפגין! (הגם לכבוש…?)

החכם־באשי צדק: ביאליק היה אז צעיר מופלג!

אך צחוק אחד שלו מסוגל להפוך כל מידת־דין למידת־חובה: בהליכתנו הביתה נטפל אלינו מכירו מאודיסה, יהודי טרדן־קבסתן, המדבר במהירות נחפזת־מזורזת ומענין לענין, משמיטה להר־סיני. פתאום מושך אותו ביאליק הצדה ולוחש לו באוזנו… היהודי פוזל אלינו רגע – ואץ־רוץ מפזר את הרגל ואיננו! – ביאליק פורץ בצחוק־נקמה כנער שהצליח במעשה־קונדס שלו, ומחולחל בצחוקו אומר:

– לחשתי לו עליך (על סמיאטיצקי) שאתה… אתה בלש… ה… המחפש יהודי… ה… שפשט את הרגל! פפפה, פה בקושטא… כמה רגליים יש לו ליהודי כזה!! באודיסה פשט כבר כעשר…!

ועוד הוא צוחק – והנה עוברת משפחת פליטים מובהקת עם חצי תריסר פעוטות, סחופים וקרועים ובלויים לחמלה. ביאליק נעמד… מביט… פתאום מחפש בכיסו, מוציא כסף וחלק לתינוקות ובינתיים אומר לנו:

– נו, נו, יהודים! מהר, מהר! ביד נדיבה!… מהר!…

מילאנו את הכפיים הפעוטות ואת הכיסים… (הג’וינט ברוך יהי). – וביאליק לוחש:

– מוישעלעך ושלוימעלעך… מוישעלעך ושלוימעלעך…

עוזב אותנו ורץ הביתה.

אני בטוח, שמיהר להסתלך מעינינו לפי שעיניו נתמלאו־דמעות.

3: הַאלַאנְדְזָ’ה    🔗

ביאליק התכונן לנסוע לעת־עתה לגרמניה להוציא את שיריו במהדורה חדשה. את עבודת התיקונים החדשים עשה בעזרת סמיאטיצקי. תיקונים הללו כללו גם שגיאות דפוס, גם שגיאות דקדוק וגם טעויות־סופר, ולא עוד, אלא גם גירסאות חדשות, שהמחבר מצא לטוב להכניסן. וכך החליט לתקן בשיר “בין נהר פרת ונהר חדקל” את השורה “לחש־נחש כוס של ברכה, הדוכיפת ככה שחה”, ובמקומה יהא “ריפת, דיפת ומוריפת, ככה שחה הדוכיפת”. וזה למה? כדי “שבמקום לדבר על הוודקה, לשתות את הוודקה עצמה!” במקום לכתוב “לחש נחש” לתת את מילות־הלחש עצמן: “ריפת, דיפת ומוריפת”. בכוונה לא שאלנו, איזה לחש־קסם הוא זה, ומה פירוש המלים “ריפת, דיפת ומוריפת”? החלטנו להיכנס אל הרב (ידענו, שבכל קושטא אין ספריה עברית עירונית). נכנסנו אל החכם־באשי, שהשמחה היתה שוב במעונו לבואנו. את הלחש לא מצאנו אפילו ב“ספר רפואות וסגולות”, ריפת ודיפת ידענו שזה שם איש בתנ"ך, שפעם הוא דיפת ופעם הוא ריפת. ואילו “מוריפת” לא ידענו האי מאי?

– אדון ביאליק כל רז לא אניס ליה, ומה אני כי אבוא בסודו? (אגב, בינתיים ראינו שרב ספרדי זה הוא צנא מלא ספרא!)

החלטנו, לשאול את ביאליק, אף־על־פי שסמיאטיצקי הרגיע אותנו, שזוהי המצאת־קונדס ביאליקית ומזלנו, שבמקום זה לא כתב “ירד, פרד וספטרת”!

שאלנו את ביאליק.

– זה – ענה – זה לחש־סגולה נגד פולא דחרגגתא, אשוליינא בלע"ז..

– אה, נכון! – אמר סמיאטיצקי – מוריפת זה שם המלאך הממונה על הפכתייכא!

ביאליק צחק:

– הלא זה מודרני, להכניס שורה סתומה בלי כל מובן והיגיון. איך אותו השיר שהשארת לי על שולחני? חכו…

מוציא ממפת־הכתיבה שלו פיסת־נייר וקורא:

מַה דַּלּוּ הַטִּים בְּמַנְפֶרֶת,

וּכְבָר הִתְפַדִּירוּ בְזֶגֶן,

הַשְׁדִיטוּ לָהֶם אִשְׁתַּנֶּרֶת,

הָרִימוּ בְּפַעַד הַגֶּנֶן!…

מוסר לסמיאטיצקי ואומר:

– קרא, קרא באשתנרת ובפעד הגגן!

– שמע ישראל! הלא כך אפשר לעשות שפה שלמה! – קורא סמיאטיצקי.

– שא, שא! – אומר ביאליק – אל תגלה לבן־יהודה! הוא תיכף יקים לו בית־חרושת ללשון וילביש את כל המלים הלועזיות, ואת כל המושגים בעולם, במלים “עבריות” כאלה! חסר לו המושג “ספורט”? בבקשה אדוני הבארון: צלודה! רומפרימיטירן? לדנע? רעאגירן? זגן! וכן הלאה.

(היחסים בין שני יוצרי התקופה ומעבר לתקופה, היו כל ימי חייהם יחסי זרזירים ממש. ועוד תהיה לנו הזדמנות לדבר על כך בשיחות הבאות).

– כדאי לתת לזה שם.

– יש לזה שם, בבודאפשט היינו קוראים לזה “האלאנדז’ה”. לא מלה הונגארית. גם השם עצמו הוא האלאנדשאית – אין לה שום מובן.

– טוב, לא איכפת, אך נחוץ גם פעל. ברוסית יהיה “האלאנדז’אט'”, בגרמנית יהיה “האלאנישרן”, הלא זוהי הצרה הידועה: איך ל“פעל” את המלים הזרות בעברית?

– אני מציע כינוי עברי חדש, להוסיף “עין” בסוף: אני יודע להאלאנדשע!

ההצעה נתקבלה פה־אחד.

– שמע בחור, - אומר ביאליק – אני חושש, שהכינוי הזה עלול להתקבל בכלל בשביל המלים הלועזיות! הבה ננסה! קומפרומיטירן – לקומפרימיטע, רעאגירן – לריאגע, ואיך יהיה בעבר? אני קומפרימ… פריטי… פוי, גועל נפש! אך אפשר: בעבר – האלאנדשעתי. בינוני – אני מהאלאנדשע, עתיד – אהאלאנדשע! בראבו, בסדר!

בקשר עם תיקוני השירים למהדורה החדשה העליתי את שאלת המיבטא הספרדי. הלא אנו הולכים וקרבים לידי אחדות רוחנית עברית־עולמית, שמרכזה תהיה ארץ־ישראל העברית – והיום כבר אין חולק על כך, שהמבטא העברי יהא ספרדי, ולא יהא מפולג לכמה וכמה מבטאים וכולי וכולי.

הבעיה חדלה מזמן להיות בעיה עקרונית, ואצל ביאליק עברה לרשות־היחיד שלו הפרטית: מה יהא גורל שיריו בפי הדור החדש, שכבר ישנו וכבר מדבר עברית־ספרדית וכבר קורא את שירי־הילדים שלו – והגננת נאלצת לוותר על המוזיקה שבריתמוס האשכנזי שבשיריו? מוכרחה לטשטש ולקלקל את הקצב השירי, שבשירי ילדים הוא לפעמים חשוב לא פחות מן התוכן, ולפעמים גם יותר.

הבעיה “האישית” הזאת גרמה לו דאגה לא מבוטלת לשבת ולעבד את השירים על כל המלעילים ומלרעים שלהם?! –

ועוד באותו ערב ישבתי עם סמיאטיצקי, ותוך שיחתנו על כך בדקנו את שיריו של ביאליק: כמה מהם טעונים עיבוד לספרדית, כלומר, כמה מהם כתובים במשקל הטוני וכמה במשקל חופשי. ומצאנו לשמחתנו, שהשירים הגדולים אינם טעונים שום שינוי, או רק מעט, פה ושם שינוי חרוזים, ממלרע למליעיל, או להיפך, כגון “פנימה – נעימה”, דממה שמה", וכדומה. מובן, חוץ משירי־הילדים ושירי־העם, שאי־אפשר “לתקנם” בלי לקלקלם. – ושירי־העם שלו, הם יצירות “כפתורים ופרחים”, ששום עם בעולם אינו יכול להתהדר בכמותם. –

– אמרת לו זאת? – שאל במיאטיצקי.

– כן ולא. דברתי אתו על “בין נהר פרת ונהר חדקל”, כידוע לך. אך בהזדמנות זו שוב אדבר אתו על השיר הז.

ולמחרת היום אמרתי לביאליק, שיש לי החשק לנסות את כוחי ולעבד את השיר “בין נהר פרת”.

– אדרבא, אדרבא! – אמר הוא – תספרד אותו על־פי חוקי קרבן “עולה־ויורד”. – המיבטא הספרדי בכלל סמל לאחדות השירה בעברית, לקשר הדורות בין הנבואה ובין המשכה בלשון, שאנו האירופאים ניתקנו אותו בז’ארגוניזאציה של כניעה והתרפסות למיבטאים האירופיים, הרוסי והגרמני, איך אתם אומרים בהונגריה? “אדואוני” ו“העאולם” ו“בדבוראו”, ואתם מוסיפים עוד מלאפום חדש, שינוי התנועה ו, שהגליצאיים שינו אותה לחיריק, במקום “ברוך” “בריך” אתה גורסים U כמו FUR, מניין לכם זה, אינני יודע!

לפי דעתי, זה מיוונית, זה האיפסילון היווני, שהוא U ובעברית כותבים אותו במלאפום וּ, שיהודי מזרח אירופה אומרים אותו U, והגאליציאיים חיריק, ויהודי הונגאריה ביוונית U, והצדק אתנו, הלא גם חז"ל כתבו את ה- Y ב־וּ: “סוריא” (ולא “סיריה”), ובדניאל “סומפוניה” (ולא (סימפוניה), ובתלמוד בכל מקום שביוונית כתוב " Y ". אגב, זהו השבט היהודי היחידי, יהודי הונגאריה, המבטא כך את המלאפום. ומעניין, שגם ביידיש שלנו מבטאים אנו את מלת־הקריאה (והשאלה) נוּ! – NU!…

– זהו, שמיספר שבטיך מיספר מיבטאיך ישראל! – ואם בארץ ישראל גופה יווצרו במשך הזמן מיבטאים שונים, לא איכפת לי, כשם שלא איכפת לי, שמיבטאי הספרדים והתימנים שונים במשהו זה מזה. העיקר, שהמרכז הרוחני בארץ ישראל יהא הנגיד ומצווה!… אה, כן! הלא אתה בעל־דבביה של… של אח… של המרכז הרוחני, אתה חסידו המושבע של ברדיצ’בסקי.

גדרתי עצמי מן המלה “בעל־דבביה”, ובעיקר, שהלא ביאליק כתב אליו, (דוק: לא רק הקדיש לו שיר, אלא דיבר בו אליו) בלשון הערצה “אתה… המורה…” – אך קשה היה עלי לא להשתמש בהזדמנות ולומר מה שרוחי הציקתני זה מזמן:

– אתה תסלח לי, מרי ביאליק, אך עלי לומר לך, ששירך “לאחד העם”, מילא… הוא כ“אחד השירים”, ואילו שירך המוקדש “לשם אחד העם”, השיר “על־כף ים־מות זה”, הוא לא אחד השירים שלך, כי־אם גולת־הכותרת של שיריך! יהלום, שכל “אחד העם” אינו שווה את אבק־הפסולת שלו! תפוח־אדמה במשכיות־פז…

ביאליק הביט בי ואמר:

– טפו! כל חלומותי על כל חלומותיך! לך לכל השדים!

4: הַמִּבְטָא הַסְּפָרַדִּי    🔗

בקושטא הראו לו לביאליק מאמר עליו, בייתר דיוק: על שתיקתו הארוכה. זה לא היה הדיון וההתחכמות והפטפוט הראשון בנושא זה. ביחוד הרגיז הדבר את סמיאטיצקי.

– דורשים כמין חומר את מה שלא כתבת! – אמר – ומדוע לא גם את מה שלא אמרת ולא קראת ולא שנית ולא הדפסת? וביחוד מתפלא אני, שלא עלה על דעתם לדרוש את השירים שלא כתבת – איזה נושא נהדר! תארו לעצמכם: השיר “יגונה של אם־אדם־הראשון” שלא נדפס בקובץ “נייר חלק”!

ביאליק צחק:

– כלום אדם כותב ביקורת מחמת שמישהו יצר דבר־מה? אדם כותב ביקורת מפני שיש לו חשק לכתוב והוא לוחץ על מוחו עד שמוצא נושא. ולא יהא מבקר כמשורר, שגם הוא יש לו חשק לכתוב והוא לוחץ על מוחו עד שמוצא משורר שותק! -

– אחד משורר גרמני – אומר דרויאנוב “בכתב השמן” שלו – כתב שירון על השתיקה, על פסגות ההרים וצמרות העצים והצפרים השותקים, ויצא לו שיר דווקא לא רע. שם השיר “משל”.

– -אותו הגיתה הידוע! הנח לו! – אומר וויסלאבסקי – הוא עשה לו שם בשתיקותיו, הלא הוא עצמו אומר: “לא בזה היא האמנות מה שאדם כותב, אלא במה שהוא מוחק!” בחיי!

– למחוק אוהב אדם רק שיריו של אחר, או חלקים מהם! – אומר ביאליק. – אך אם ברצינות, אני באמת יש לי חשק להשמיט כמה משירי. נשמע, מה הייתם מציעים לי להשמיט?

איש לא ענה…

– אם כן – אומר ביאליק – אני פונה אל כל אחד מכם לחוד. ואתחיל דווקא בצעיר. מי משניכם צעיר יותר – פנה אל וויסלאבסקי ואלי. – שא, שא! נזכרתי בדבר־מה מעניין! יש לך שני “ידידים” במרכאות, שחשבו שאתה (אלי) מצעיר עצמך בכמה שנים.

– אני יודע מי הם…

– אם כן אתה יודע גם זאת מה עשו…

– לא, אינני יודע.

– ובכן, מה עשו? בערמה, כמשׂיחים לפי תומם הוציאו ממך את שני תאריכי הלידה שלך, את היהודי ואת הנוצרי. הלכו אל שמש בית־הכנסת המומחה לחיבור לוחות, שיחשב להם, באיזו שנה משנות השמונים שבמאה שעברה חלים שני התאריכים זה בזה? חישב להם השמש ומצא, שבשנת 1890. –וכך נסתתמו טענותיהם ולעזם!

– דאגות שיש להם ליהודים! – אומר דרויאנוב – הייתי מציע להם דאגה אחרת, רצינית יותר: שאותו שמש יצא ויחשוב להם את השנה, בה חלים שני התאריכים שלהם, יום הולדתם ויום מותם, זה בזה! “קנאת סופרים תרבה חכמה”. הם מקווים, שמתוך קנאה יחכימו יותר! אל תשים לב, זכותם היא.

– סליחה, קנאת סופרים כתוב, ולא שנאת סופרים!

– שמעו חבריה! אתם לא תצליחו להסיח את דעתי מן הענין – אמר ביאליק – ובכן, מהו התאריך שלך? – פנה אל וויסלאבסקי.

– בדיוק של פוירשטיין, רק שאני בשלושה חדשים גדול ממנו.

– בסדר! אם כן, אתה (אלי) הצוציק שבחבורה. אמור אפוא, בלי־חת: מה היית מייעץ לי למחוק משירי?

– בלי־חת: את שירי־האהבה שלך… מצד אחד – הם פרובינציאליים, מקרא בשביל שוליות־תופרות בנות שש־עשרה, שבע־עשרה, ומצד שני הם גסים, בפשטות.

קמה דממה. (לאו דווקא “דקה”). – ביאליק הרהר קצת. אחר־כך אמר:

– זה מתקבל על הדעת. כמובן (צוחק) על דעתך! אמרתי לכם: למחוק אוהב אדם רק את שיריו של אחר! ומכיוון שאתה משורר יחידי, הרי אולי רוצה גם אתה לדעת, מה הייתי מציע אני למחוק מספר השירים שלך?

– זה יחייב אותי לדבר־מה?

– בדיוק כשם שעצתך מחייבת אותי! – ובכן, אתה יודע לא מהיום, שאני אוהב את שיריך. ודווקא משום כך הייתי מייעץ לך, שבמהדורה החדשה תשמיט את השירים “הלאומיים” במרכאות שלך… וביחוד אחרי שקראתי עכשיו את שירי־המלחמה והשבי שלך. חבל לאכסן את הבר עם התבן…

לא עניתי… היה מאוחר בלילה. סמיאטיצקי, כשראה את מבוכתי, הציע שנשאיר את המשך השיחה “המעניינת” למחרת.

למחרת־היום לא אני פתחתי את השיחה, אלא דווקא וויסלאבסקי, שאמש הצטער על עצתו של ביאליק: למה לייעץ דבר, שהנועץ בין כך ובין כך לא יקיים – אמר במורת־רוח.

(פה עלי להקדים את המאוחר בדרך אגב: בשנת 1936 הכריע וויסלאבסקי בסוכנות, בדיון בפרס־ביאליק, את הכף לזכותי).

ובכן, למחרת המשיך ביאליק בשיחתנו מאמש ושאל תוך צחוק, אולי בדעתי לוותר על התשובה?… ראיתי, שהתחרט על דבריו והחלטתי לא לוותר! – ראשית, בנוגע לתבן ובר ישנן שתי דעות, הנביא אומר “מה לתבן את הבר?”, ואילו רבי בר־בר חנא אומר “כשם שאי־אפשר לבר בלא תבן, כך אי־אפשר…” אפשר לגמור, “כך אי־אפשר בספר־שירים לצאת ידי הכל”. אגב, בנוגע ליציאת ידי הכל – אמרתי – יש לי מוסר־השכל אחר מן המקובל למשל עתיק זה. המוסר־השכל הוא: את כולם מבקרים, ורק לא את החמור! – ושנית, אתה אמרת “השירים הלאומיים” “במרכאות”, וכוונתך היתה בוודאי לשירי התוכחה, וזה לגמרי לא היינו־הך. או אולי טעיתי בכוונתך?"

– אמרתי “הלאומיים”, מפני שאתה פונה בהם אל האומה, ואמרתי “במרכאות”, לפי שהם “במקום־שירים”, בקיצור, לא טובים. הלאה!

– ודאי ידוע לך, שישנם המשיגים עליך, על שאתה נוהג גנוני־נביא, וכותרת־המישנה של אחד משיריך היא בפירוש “מחזיונות הנביאים האחרונים” (דווקא שיר נהדר! להכעיס!).

– פרישמן יש לו מאמר מיוחד על זה – אומר וויסלאבסקי.

– לא קראתיו לדאבוני, ואינני יודע את נימוקיו של פרישמן – אמרתי – אך אני, לפי עניות דעתי סבור, שאחת מתכונותיו של הנביא היא: שמוכן הוא לא רק למות בעד האמת שלו, אלא גם לשאת ענויי־מוות ולא לוותר ולא להתפשר אף רגע. ומכיוון שאני אינני בטוח בי־בעצמי בגבורה מעין זו – אין אדם יכול להיות בטוח במידת גבורתו בכלל עד שלא עמד בה! – הרי לא עלה, ולא יעלה על דעתי לעשות מעשי־נביא בשירי. אלא, שאם כבר מדובר בזה, הרי עלי לקבוע עובדה ביחס לשירי־התוכחה שלך: תוכחתו של הנביא היא מקל־חובלים ליחיד ולעם על פשעיו המוסריים, שהם בעיקר עבירות שבין אדם לחברו – ובשירי־ביאליק אין זכר לשירים ממין זה. מלבד העובדה, שהנביאים הם נושאי הדגל לאידיאלים האנושיים הנצחיים. – ועם כל זה כלום יעלה על לבי למצוא שלילה כלשהי בשירים הללו?

– ותוכחתו של “הארי שבחבורה” יל"ג? – שאל וויסלאבסקי.

אמרתי, שהייתי מאושר, אילו ביאליק היה מגיב בנוגע ליל"ג.

– לא־לא! – אמר ביאליק – אתה הוא (אלי) התובע הכללי, המומחה בשולחן־ערוך המוסר…

קמה דממה. מורת־הרוח שבדברי ביאליק הביאה במבוכה לא רק אותי… ביאליק ראה זאת ומיד רצה לתקן את מצב־הרוח:

– אני כבר מכיר את התיאוריה שלך על שירי־התוכחה שלי! (צוחק)

– מאימתי? אני מעולם לא דיברתי אתך על כך.

– נזכרתי בבדיחה בקשר עם התובע הכללי. נאשם אחד נחקר בפגיעה בסכין. התובע הכללי מראה לו את הקורפוס דליקטי, איך יהיה זה בעברית?

– אני מציע: “גרם־הפשע”, “גרם” פירושו גם “גוף”, קורפוס, וגם “הגורם”…

– טוב, ובכן, התובע הכללי מראה לו את הסכין: “המכיר אתה את הסכין הזה?” “לא”, עונה הלה. “אם כן, חזרה אל התא! עד שלא תודה!” למחרת שוב שואל אותו התובע הכללי: “אתה מכיר את הסכין הזה?” “כן!” עונה הלה בוודאות גמורה. “בראבו!” קורא התובע הכללי, “רואה אני, שאפשר לדבר אתך בהגיון! ומנין ומאימתי אתה מכיר אותו?” “מפה, מאתמול!”

כולנו צחקנו.

– כל הוויכוח הזה היה כדאי לי! – אמר דרויאנוב ורשם לו. – טוב יהיה בשביל הפרק “פושעים ערומים” בספר הבדיחות שלי.

ביאליק הצליח: הבדיחה פישרה את העקמומיות שבלב.

בדרך הביתה אמר לי סמיאטיצקי:

– איך אומרים חז"ל? חוצפה אפילו כלפי ביאליק מהני! אין דבר, לא יזיק לו למפונק שלנו סנוקרת על חטמו.

 

ד: יוֹבֵל הַחֲמִשִּׁים    🔗

1: בְּיַאלִיק גִּלָּה אֶת כִּשְׁרוֹן־עַצְמוֹ    🔗

איך קיבל ביאליק את חגיגת היובל שלו, שהוחגה בכל תפוצות הגולה, זה נודע לנו פה בארץ על־ידי תגובתו בשיר “שחה לעפר נפשי”. את השיר כתב בגרמניה, בהאמבורג, שם תקעה לה יתד בעלת הוצאת “אמנות” שושנה פרסיץ, שהצליחה לברוח מרוסיה, והמשיכה שם בהוצאה, שסמיאטיצקי היה העורך שלה.

השיר באשר הוא שיר היה נמוך בהרבה מרמת שירי ביאליק. לזה הסכים גם דרויאנוב, שכל מלת ביאליק היתה בעיניו “הלכה למשה מסיני”. אלא שהוא היה מלמד עליו זכות: אין אדם נתפס על שמחת יובלו, אמר, והוסיף: אלא מה? חתן, השתיקה נאה לו.

– ומה דעתך על “אסתרא בלגינתכם”? – שאלתי. – זאת אומרת, שהוא פרוטתו היחידה של עם־ישראל בלגינתו. איזו ענוותנות כבייכול!

אך חסידו “בלי כל תנאים” השתיקני:

– המהרהר אחרי רבו מתחייב בנפשו! – אמר כדרכו כהלכה פסוקה.

– איפה זה כתוב? – שאלתי.

– אם לא כתוב, הרי לא אני אשם בדבר!

עם עלותו של סמיאטיצקי לארץ סיפר לנו על מצב־רוחו של ביאליק בימי חגיגת יובלו: באותם הימים היה לו עוד חג אחד, שעלה אצלו על חג־יובלו: מהדורה גדולה של כתביו בארבעה כרכים הדורים, מצויירים. במהדורה זו היה משתעשע ממש כילד, מדפדף ומלטף כל עמוד ועמוד ומבאר את האילוסטראציות (מעשי ידי בודקו) אחת־אחת בפרוטרוט:

– אתה יודע? – היה מסביר לפי דבריו של סמיאטיצקי, שאבה לחקות את נעימת דיבורו ותנועותיו ואת קולו הצרוד במקצת – אתה יודע? הקורא היהודי אוהב בספר מענטשעלעך (בני־אדם זעירי־אנפין), הם מחיים את הספר (אגב, את זה שמעתי פעם גם מפי אברהם כהנא. מי קדם למי, אינני יודע, ואולי שניהם כיוונו זה לזה, הלא זה ניב אידי עממי. א.ה.). הצייר האילוסטראטור הוא בעצם יוצר לא פחות מהסופר, אחד מתרגם את המושג לשפה, ואחד מתרגמו לתמונה. שהצייר מקבל את המושג מן הסופר מוכן? וכלום הסופר אינו מקבל את המושג מוכן בידי החיים, בידי ההווי והמציאות? שניהם זוכים בנושאים מן המוכן, זה מלביש אותם לבוש־לשון וסיגנון־מלים־וניבים, וזה מלבישם לבוש־ציור וסיגנון־קווים־וצבעים.

וסמיאטיצקי סיפר, איך ביאליק היה יושב עם בודקו ימים על ימים על מדוכת־תיאומם של תאומי־האמנות, הבעת־העט והבעת־המיכחול, עד ששניהם היו מרוצים (סמיאטיצקי ציחקק בערמתו הפיקחית): ביאליק משיריו ובודקו מציוריו, ונהנים בקורת־רוח (אולי מוטב: בחמימות־רוח!) מיצירותיהם…

שאלתי את סמיאטיצקי, מה דעתו, מדוע לא כתב ביאליק שיר ראוי לשמו, כלומר, לשם־ביאליק, לרגל חג־יובלו, ששגא לממדים עולמיים? – וסמיאטיצקי הסביר את הדבר, שביאליק אמנם לא במבוכה, כפי שטבע הדברים היה נותן, מכל־מקום השלווה השקטה היתה רחוקה ממנו. אלא שהיה טרוד למעלה־ראש בכמה עבודות: א. בעבודת הכינוס הידוע, ב. בשיכלול תרגומי “וילהלם טל” ו“דון קישוט”, ג. בשיכלול ספר־האגדות ושירי־הילדים שלו, ד. בפעולות הוצאת “דביר”, שבעצם משמשת לו מקור־מחיה (יש לו למשורר עוד חובה: לחיות!). ואם נוסיף גם זאת, שבינתיים הלא עלול (או עשוי, או מסוגל) המשורר גם ליצור דבר־מה, הרי החשבון מתמצה, ועוד מראה יתרה הגונה לטובת “הייצור”, וגרעון פוער בזמן!

על שאלתי, אם ביאליק קרא את מה שכתבו פה בארץ לרגל יובלו, וביחוד את השירים?

– הלא אתה מעוניין לדעת בעיקר – אמר סמיאטיצקי בחיוך הערמומי שלו – אם קרא את השיר שלך אליו? ובכן, קרא. ואחר־כך אמר:

– שירו של הבחור ההגרי הזה נגע “בעקב־אכילס”… “אחי תובל קין”… לא רע…

אני לא הבינותי את “עקב־אכילס”. והוא גם לא הסביר לי, אף כי שאלתי.

ואת כוונתי הסברתי לסמיאטיצקי: ביאליק יש לו תסביך: כל ימיו חושש הוא מפני מצוקה חמרית וביחוד, מה יהא עליו לעת־זיקנתו. גורל משורר עברי… שיהיה למעמסה על הורי אשתו (אשתו: מזג טוב לאין דוגמא, לא צילו של בעלה, אלא שמשו). אני סיבבתי אותו בערמה, כמשיח לפי תומי, על גורל המשוררים בכלל, לא רק משוררים עברים, אלא גם באומות העולם, שגם הם נחלתם לא שפרה עליהם ביותר… עד שהודה לי, שדאגה זו הניעה אותו לעשות לו בית־דפוס וגם מולו"ת. ובינתיים אמר:

– להיות אן איידעם אוף קעסט? (חתן הסמוך על שולחן חותנו?).

זהו “עקב־אכילס” שלו.

– אך לא אמנע ממך דבר שישמח אותך – הוסיף סמיאטיצקי – הוא קרא ב“התקופה” את “חלומות של יתום” שלך, ויהא־נא די לך אם אגלה, שהתפעל מן השירים. וכן נהנה הנאה גדולה מן הספר “חזון האדם”, בתרגומך. "יצירה שכזאת – אמר – אינה נוצרת באומה אלא אם יש ביסודה קרקע־רקבובית דשנה, אדמה, שסבל־דורות ריווה אותה דם־תבוסות־ונצחונות למכביר. – ובינתיים נזכר בוויכוח שלכם על שירי־התוכחה, ובקרוב, משיעלה לארץ, ימשיך בוויכוח.

– אני לא התווכחתי אתו, אני רק עניתי על שאלתו. וכיוון שאני בטוח, שהוא לא השמיט את שירי־האהבה שלו, כך מן הדין הוא, שגם אני לא אשמיט את שירי־התוכחה שלי, לא כן?

בהביאי את שיחתי זאת בראשית הפרק “יובל החמישים”, הקדמתי את המאוחר. שכך חגיגת היובל חלה בשנת 1923, ועם ביאליק עצמו לא דיברתי אלא בשנת 1924, ולא תיכף עם עלותו לארץ, אלא מאוחר יותר, אחרי ההפתעה הגדולה, שממש נדהמתי ממנה: בשובי מסידרת הרצאות בכמה קיבוצים, ראיתי מודעה המבשרת, שביאליק מרצה היום בבית־המורה על הפואימה שלו “מגילת האש”. –

חשבוני היה כזה: ביאליק לא ירצה על שירו, שהוא עצמו חושבו לאי־מוצלח, ל“פטוּשוֹק” (גיקסר בלע"ז), עד כדי כך, שהייתי בטוח, שהשמיט אותו מתוך המהדורה החדשה. ומעשה־שטן: לא ראיתי את המהדורה החדשה, והרצאה שלילית על השיר ודאי ובוודאי לא ירצה…

– אם כן, זאת היהת הרצאה לא רק חיובית־סתם, אלה ממש באוּר והסברה, באוּר ומקומות סתומים, והסברה בנימוקים אסתיטיים, פסיכולוגיים ואפילו היסטוריים.

ההרצאה היתה יפה – אחת ההרצאות היפות ביותר של ביאליק. כנראה… לא כנראה, אלא ודאי הוא, שההשתדלות, ואפילו ההתאמצות למשר את העקוב, היא שעמדה לה להרצאה, שתצא מתוקנת כל־כך.

גם אני לחצתי לו יד חמה. הוא ציחקק ואמר:

– אני יודע, שאתה בעל־כורחך עונה אמן, אך אני בטוח, שאתה מסכים לכך, שהכנסתי את השיר למהדורה החדשה.

– אני הייתי מסכים להכניס את הרצאתך במקום השיר.

ועל זה צחק מכל לבו:

– מאז, מלפני ארבע שנים, גיליתי בי כשרון חדש: ביקורת עצמית לחיוב!

סמיאטיצקי התמוגג בהנאת־צחוקו:

– פסוק שירי בצורה פרוזאית!

– הראב"ע יש לו פסוק פרוזאי בצורה שירית: “מיטב השיר כזבו!”

– ימח שמך! – קרא ביאליק ומיהר הביתה.

2: בְּרִית כְּרוּתָה    🔗

סבי ז"ל היה אומר: את המלאך ואת השטן ברא האדם, כדי שיצדיק את שניהם בנפשו־הוא.

לא אדם־מלאך ולא אדם־שטן אינו מסוגל ליצירה. וכשם שהאדם כדמות ספרותית אינו אדם אמיתי, אלא אם יש בו משניים אלא יחד, כך היוצר עצמו אינו יוצר אמיתי, אלא אם כן ממוזג הוא משניים אלה יחד. וההבדל שבין יוצר ליוצר, בין יוצר טוב־לב, רחמן, אוהב־בריות־וטבע וישר־לב, ובין יוצר רע־לב, אכזרי, שונא־בריות־וטבע וניקלה, אינו אלא ב“שחיקת־הסממנין” בכמויות שבמזיגה זו, שפרופורציה שלה.

אין בדעתי לתת פה מחקר פסיכולוגי על מידת הטוב והרע שבנפש ביאליק. וזה גם לא קל כל כך. במידה שאיזו אישיות מסובכת יותר, הניתוח הנפשי שלה רב־גווני יותר, ונפשו של יוצר מדוגמת ביאליק: משורר ממדרגה גבוהה, זה מבוך מסובך, שבלי חוט־אריאדנה אין מוצא ממנו. קל לשפוט: זה מעשה טוב וזה מעשה רע, זוהי מידה יפה וזו מגונה. ואני אין בכוונתי ליפות, ואין צורך לומר ללמד חובה.

אך מעבר למידות הטובות והרעות היה לביאליק אטריבוט, שרק שני אנשים מבין אלה שעמדו בחזית־חיינו “לראוה”, ניחנו בו, ובמידה כזו – ביאליק ודיזנגוף, וזה: החן האישי. הפסלת הגדולה שלנו חנה אורלוב אמרה לי פעם עליו: “הבט, לא יפי־גבר, לא אלגאנץ ולא גנוני־נימוס – ואיזה שארם! אולי הצחוק הלבבי שלו, צחוק קונדס תמים!” –

ולא רק אשה (אמנם אשה, שמקצועה הוא ההבנה העמוקה בתופעות הנפש ותכונותיה דרך תנועות־הפנים־והגוף), אלא גם גברים ראו בו את החן המאהד הזה.

ודווקא אדם לא תמיק וקל־תנועה, אלא להיפך, גוף בעל משקל ומסורבל במידה מסויימת.

באחת מהרצאותי פרץ יהודי אחד בשערוריה. זה היה בעקרון. הרצאתי על הנושא “מולדת מהי?”. ותוך ההרצאה עמדתי על כך, שרק יהודים שהתבוללו לגמרי טעמו את טעם המולדת, כגון באיטאליה, בהונגאריה, באנגליה (דוק: לא על יהדות דיברתי, אלא על יחידים, החיים באשליית התבוללותם). וכדוגמה הבאתי את ביאליק, שאני חושבו לפרוטוטיפוס של עמו, שאתה מוצא בו את כל התודעה היהודית על כל החיוב והשלילה שבה, וכך גם הוא אין לו מושג ברור על מהותה של המולדת. (ביהדותו המזרח־אירופית הכתוב מדבר). במאמרו “הלכה ואגדה” שהדגשתי אותו כאחד המאמרים המזהירים ביותר בפובליציסטיקה העברית מאז דורות, אומר ביאליק: “קוראים בשם לאמיות, תחיה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו התלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית?”. – ועל זה אמרתי, שאילו היה יודע מבשרו, מה זאת מולדת, היתה תודעתו קובעת, שחיבת־ארץ וחיבת־שפה, שתיים אלה הם־הם המולדת. חיבת־ארץ היא סמל המולדת החמרית וחיבת־שפה היא המולדת הרוחנית וכל השאר ספון באלה השניים. –

ופתאום נשמע כרעם משמיים: “שתוק! בלום פיך! מי אתה המעז פנים כנגד ביאליק!?”

באולם קמה דממה לרגע, ומצד שני קורא מישהו: אולי תואיל אתה לכווץ את זנבך מפני המשורר אביגדור פוירשטיין, שאתה אינך מבין את שיחת־החולין שלו?! אתה שואל, מי הוא? מוטב שתפנה אל ביאליק ותשאל אותו, מי הוא המשורר שכתב את השיר “תפילה בקרב”? (במהדורות החדשות שם השיר הוא: “תפילת חשמונאי”. א. ה.)

(בעל “הקול מן הקהל” הראשון היה מורה עברי, והשני אכר עקרוני, שעלה מהונגאריה, ד"ר דויטש, רב בן רב, שמשהחליט לעלות לארץ, למד את תורת־האכרות, ומשגמר נמנה ליועץ במיניסטריון לחקלאות, ואחר־כך עלה ופיתח לו משק לדוגמא בעקרון, ובתערוכה בפאריס קיבל מדאליה.)

אני גרתי אותו זמן בירושלים. ניגש אלי ידידי שמואל טשרנוביץ, (אביו של שגריר ישראל בפאריס בימינו יעקב צור ואביה של הסופרת ימימה טשרנוביץ) ומספר לי בצער רב ובמורת רוח, שביאליק כועס עלי, ולגמרי לא כעס עצור: הוא מתרעם בפני ידידיו, שאמרתי עליו בהרצאה בריש־גלי, שהוא ספסר־רמאי ועוד ועוד, דברים שאין האוזן סובלתם.

– מצאתי לי לחובה למסור לך זאת, כי, ראשית: ביאליק לא ביקש מאתנו להסתיר זאת, ושנית: אם הוא מספר את הדבר, סימן, שהוא מאמין ברכילות זאת, ואני הלא יודע, שרכילות מנוולת היא! אם כן, כתוב לו תיכף ומיד, או מוטב שתסע לתל־אביב ופנים אל פנים תיישר את העקמומיות שבלבו. – (גם זו היתה תופעה נדירה: ישרנות יקרת־המציאות, שרק טשרנוביץ היה מוסגל לה).

ישבתי וכתבתי לביאליק מכתב וסיפרתי לו, מה אמרתי שם בהרצאה, ואגב חיוויתי לו ממש הערצה על מאמרו “הלכה ואגדה”, שהוא אחד ממאמריו המניחים את היסוד להכרה (היום אומרים: “תודעה” א.ה.) הישראלית ההיסטורית, ושבדרך־אגב מנסה בו ליישב את התמיהה על העדר השירה בתקופת־התלמוד הארוכה (מובן, שלא הזכרתי לו את הנזיפה שלו באחת משיחותינו הקודמות, באניה: “הנח לזה, זה לא עסקך”, וכו'), ומסרתי את מה שאמרתי בנוגע למושג “מולדת”, ולא כאילו אני מתנגד להנחות שלו, אלא שלא דייק בשני הסמלים “השפה והארץ”. ושבקרוב אבקר אצלו וכו' וכו'.

ועל זה קיבלתי תשובה ובה משפט הבא:

“זהו ההבדל שביני וביניכם, אני יודע לסלוח וללמד זכות ואתם לא”.

מגחלתו זו נכוויתי עד הבשר. שהוא יודע לסלוח… משמע, שהוא בכל זאת מאמין בלעז הרכילות המנוולת! אלא שהוא סולח לי… ונוסף לכך שמתי לב גם לסיגנון “ביני וביניכם” “אני ואתם”… זאת אומרת הוא ו“כל הנערים!”…

עניתי לו בקיצור נמרץ: “ההבדל שביניך וביני, שאתה מעולם לא קיבלת ביקורת שלילית לא בכתב ולא בעל־פה, ואיך אפוא תוכל לדעת, מה זאת לסלוח, ואני מעולם לא קיבלתי ביקורת חיובית, וגם יודע את טעמה של לשון־הרע. אמנם “ברית כרותה ללשון הרע, שמתקבלת על הלב”, אך אתה, לא לפי כבודך הוא שתהא מציית ל”ברית" זו"…

ומכיוון שלא הזמין אותי אל ביתו אף במלה, מנעתי את עצמי מביקור אצלו.

ופה הופיע מלאך־השלום בצורת אישיות לא רגילה: “הדודה בארשי”.

משפחת־בארשי, שמוצאה מהונגאריה, היא אזרח רענן בישראל. בעלה, רופא־ילדים, הד"ר דויד בארשי היה אלילן של האימהות בבודאפשט, וביחוד בכפרים שבאזור עיר־הבירה (לא רופא־אליל אלא אליל־רופא!), שהכפריות היו מביאות אליו את ילדיהן לא לבקש ממנו רפואות, אלא רק שיגע בפעוטות בידו נגיעה קלה… ממש אישיות אגדתית היה בעיניהן. –

אשתו “הדודה בארשי” מוצאה מווינה, שעם גמרה את בית־הספר התיכוני מינו אותה לעורכת ז’ורנאל הנשים (לא יהודי, אלא כללי). אחרי־כן היה ביתה בית־ועד ממש לסופרי־וינה המפורסמים, כגון ארתור שניצלר, הרמן באהר. פטר אלטנברג, האחים לותאר ועוד.

על־שם בנה שנפל במלחמת־השחרור הוקם “מחנה־עמנואל”.

אשה אצילת־רוח זו, משנודע לה ענין רוגזו של ביאליק מפי האיכר העקרוני ד"ר דויטש, הבינה מיד, שתמימותו של ביאליק קלקלה את השורה. כתבה מכתב נהדר לביאליק, בלי ידיעתי, והצליחה לשכנע אותו, שהוא העולב ולא הנעלב. –

אני נבוכותי כשהופיע אצלי ביאליק ובחן שבסבר־פנים בדוחות אמר בעודו בפתח:

– נכנס אצי פרא־אדם, אדמוני ורע־רואי, ובלי לומר שלום, ובלי לסגור אחריו את הדלת, מדבר ואומר, מדבר ואומר: “אני שלחתי לך קונטרס שירים אני שר בשפות רבות כגון צרפתית גרמנית אנגלית אידיש רוסית ז’ארגונית איטאלקית ועוד ועוד ואני מצפה…”

– חכה, חכה, חכה רגע, אתה ממהר ומדבר בלי פסיקים ובלי נקודות, - אומר אני ומוציא משולחני מחברת ומעיין בה ומיד נזכר בשירים, אני נזכר והוא מדבר, אני מעיין והוא מדבר, אני נדחק לצחוק, והוא מדבר, אני שומע ואיני שומע והוא מדבר, אני אינני מבין כלום, לא את דבורו ולא את שיריו והוא מדבר ואני קורא, ועוד מעט ואני פורץ בצחוק – פתאום הוא פוסק מלדבר, מתקרב אלי, ובעיניים ממורטות כחניתות כלפי, אומר: "אתה לא רצית להושיט לי יד! ואתה השארת את ידי באוויר! אתה העלבת אותי בקהל! כן! עכשיו אני מבין את המשורר שאמר בהרצאתו בעקרון, שאתה סוחר ספקולאנט רמאי בזרודני ציגאן! תן לי את השירים שלי!! אתה מבין, או לא??!! – אני יושב נדהם – והוא חוטף מפני את מחברתו ובפתח הפתוח – בורח!

– אכן נודע הדבר! – מוסיף ביאליק – והנה, מעניין… ראיתי שיש לי עסק בהיסט יריק מטורף, ובכל זאת הרהרתי בדבריו עליך, כלומר, מה שאמר בשמך עלי. איך אומרים? “אין אדם מוצץ מן האצבע!” – וכשהופיעו אצלי טשרנוביץ וקאבאק, מסרתי להם את דברי אותו המטורף בשמך. ושוב מעניין: לא תיארתי להם אותו כאדם לא נורמאלי, אלא רק את דבריך עלי מסרתי להם. – קאבאק לא הגיב בכלל, ואילו טשרנוביץ אמר: “תמהני עליך, שאתה מאמין כזאת על פויארשטיין! אני במקומך הייתי תובע ממנו את עלבוני! הן מן הדין הוא, שישמיע את טענותיו, זכותו היא, כך דומני”. – סיפרתי את הענין לדרויאנוב וגם לבורוכוב. דרויאנוב אמר: “לא – דובים – ולא – סובים!” – בורוכוב אמר: “לי ברור, שאותו בחור רצה לקנטר אותך, וכדי לחזק את דבריו, תלה עצמו באילן כמו פויארשטיין”. – ועל זה שוב אמר דרויאנוב: “אותו בחור מוטב שיתלה עצמו באילן סרק!”. – ועוד אנחנו מדברים. מופיע האיכר מעקרון ומספר את השערוריה שבשעת ההרצאה. האיכר – ד“ר רב, מה שמו?… ד”ר דויטש… טיפוס יהודי הונגארי מסוג שאינו מוכר לי. לא ד“ר פאטאי ולא אתה ולא יהודי “אוברלאנדר”, תלמיד־חכם, מדבר עברית מדוקדקת ומצטט מדברי־חז”ל ואפילו מן הזוהר, ומגדל ירקות למופת, פאפריקא ירוקה גמלונית ועגבניות כדי ארוחה שלמה על אחת, מוקיר רבנן וסופרים עד כדי “אובילנא מאניה לבי מבותא” (הציטאטה היא שלו)- - והנה, גם בכל אלה לא הצליח למחוק מלבי את דבריו של אותו אדמוני, עד שקיבלתי את מכתבה של… כן, הגברת ד"ר בארשי ועד ששיכנעה אותי אישית, בעל־פה. אתה מביא במכתבך את המימרא “ברית כרותה ללשון הרע, שמתקבלת על הלב”, כלומר, גזירה מן השמים. כולי האי!

וכאן הרחיב את הדיבור על ענין לשון־הרע, ולבסוף צחק:

– הרכילות היא דבר מאוס, אבל נעים!…

כשסיפרתי את כל השיחה ל“הדודה בארשי”, אמרה נגועה עד הלב:

– הנה גדלות… גדלותו של משורר… אל תשכח, שאתה צעיר ממנו בהרבה. זה שקול כנגד יצירה שירית גדולה. זוהי פואימה ביאליקית נהדרת! –

ובגדלותה שלה עצמה לא הבחינה כלל.

וצא וראה, מה כוחה של רכילות, של לעז – ואגב, שוב – מה ערכה של דעת־הקהל. מפי סמיאטיצקי נזרקה במימרה ההתולית על הפראנקים וערבים, ולא כפי שהיא נפוצה בפי הבריות: “אני שונא את הערבים על שהם דומים לפראנקים”, אלא: “איך אפשר לשנא את הערבים, הלא הם דומים לפראנקים!” – מובן, שבנוער הערבי העירוני, כלומר, הלבנטיני מדבר הכתוב. והנה, דווקא ביאליק, שלא פסק מלדבר על תחיתה הקרובה של רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן־גבירול, אבן־עזרא והרמב"ם, דוקא הוא נפל קרבן ללעז־העלילה, שבתור מהתלה אינה (גם בנוּסחה הראשון) אלא מהתלה, ואילו כשמישהו מרצין אותה, עלולה להרגיז.

3: הִמְנוֹן לָעִשּׁוּן    🔗

אחת ממימרותיו של ביאליק, שהיה חוזר עליה כמה פעמים היתה, שבמדינת ישראל נמחה את בתי־הזנות מתחת שמינו. אני, שנזהרתי מלהתווכח אתו, נכשלתי פתאום ואמרתי, שעל עקרון זה לא כדאי להקריב אפילו כדי כרוז אחד, ושמוטב יהיה לאזר את כל הכשרון במלחמה בעניות המנוולת, בריבית קצוצה, ביחס אכזרי לאלמנות ויתומים, בקיצור: בעד המצוות שבין אדם לחברו - - -

הפסקתי, כי הרגשתי, שנושא זה הוא סלע־מחלוקת על יסוד קביעתו של פרישמן, שביאליק אינו נביא כפי פטפוטם של בטלנים בישראל. אמנם גם ביאליק כבר העיר על כך פעם, שהוא אינו לא שוטה ולא ילד שיהא נביא אחרי חורבן בית־המקדש – אך אינו דומה כשהוא עצמו דוחה זאת בבדיחות־דעת לכשזולתו קובע זאת ברצינות.

סמיאטיצקי הציל את המצב:

– איך אמר מי שאמר? שלמה המלך בנעוריו היה שר: “העפרים העורגים האלה הקוראים תפשנו”, ובזקנתו אמר “מחה אמחה את בתי־הזנות מתחת שמינו”. מובן, לא חלילה מתחת השמים בכלל, לקיים מה שנאמר: “אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ” - - -

– ומי אמר זאת?! רבי אלעא הזקן! – ממלא אחריו ביאליק וצוחק מטוב־לב.

– לא עליך חלה המימרא – אומר ברכיהו – אולי תסע להונולולו, שם אולי לא מכירים אותך. ושימו לב: “מה שלבו חפץ”! מילתא זוטרתא!

– הזקן מתכון ליצר עבודה־זרה – אומר ביאליק – שכידוע חזק הוא מכל היצרים שבעולם!

– האי מאי? – מתפלא סמיאטיצקי – לחטאיו של היצר הזה אני צדיק גמור, וחושבני שלא רק אני, אלא כולנו. שא שא! דומני, שאצלך קראתי מעין זה באחד הסיפורים שלך – פונה אלי.

– הוא?! – אומר ביאליק עלי – הוא מסוגל להיות שטוף אפילו ביצר־הטוב, ובלבד שיהא יצר! אך נשמע, נשמע, אדרבא!

אמרתי, שאני מבאר זאת בצמאון לאלוהים של האדם הפרימיטיבי, הרחוק עדיין מאבסטראקציה ושהשבט העברי היה הראשון בעולם שהגיע אליו, צמאון זה, שהמלך דויד מביעו בפשטות שבהעזה קונקריטית “צמאה נפשי לאלהים לאל חי”, וביחוד כשהסביבה מונה לו על פניו "איה אלהיך?! " צמאון מדומדם זה שאינו פוסק, מוצא לו סיפוק בצורה גשמית, באליל, ובהערצה ומסירות־נפש כזו, שכשהיום רק איש־הג’ונגל מסוגל לו עוד. – וכך, באמת צדקת מר ביאליק, זה באמת יצר טוב, שרק הגשמתו הגסה מטמאת אותו, משום שהיא שקר.

ביאליק פיהק ארוכות וקצרות. כבר ידעתי, שזה אצלו סימן רע – רע למדבר: אין לו אצלו אוזן קשבת – והא ראיה, אילו היה מקשיב בענין, לא היה נותן לי לגמור, אלא היה מפסיקני ומפתח משנה שלימה ועמוקה כדרכו תמיד. או שהיה מפריך את כל הענין ומבטלו כעפרא דארעה. – בינתיים היה מעשן.

ביאליק היה מעשן ותיק, ורק סיגריות.

– לעשן אי־אפשר בלי שותפות – היה אומר –

ודרויאנוב ממלא אחריו:

– בשלושה דברים משתף אדם את חברו: בעישון, בכוס ובהרחת־טאבאק. אפילו נאפוליון היה מושיט את קופסת־הטאבאק לאיש־שיחו, ולא פעם בטעות: לנחות דרגה שאינו ראוי לכך.

– ואילו היה נאפוליון מעשן, - המשיך ביאליק – היה יודע שבעישון אין נחות דרגא. עצם העישון מעלה את האדם למדרגת אדם. בעלי־החיים אינם מעשנים. אדם שאינו מעשן, אל תשוחח אתו מטוב ועד רע. קראתי באיזה מקום, שגאון־גאוני המוזיקה כתב הימנון לעישון עם המלים יחד, זה היה באך.

– גם הליריקן ההונגארי הגאוני פטיפי כותב בשירו “כאב עינים” הערותי אני:

אֵל אֱלֹהִים! הֵן הַכֵּה לֹא תַכֶּה

אֶת עֵינַי בְּעַוֶּרֶת –

מַה יְהֵא עָלַי, אִם לֹא אֵרְאֶה עוֹד

פְּנֵי הַנַּעֲרָה וְעֲשַׁן הַמִּקְטֶרֶת?

ובשיר אחר “גרמני זה מה הוא סח”:

בְּנֶשֶׁק לֹא נְכַבֵּדְכֶם,

כְּמוֹ כְלָבִים נְחַבֶּטְכֶם,

כָּךְ נוֹרִישְׁכֶם מֵעָלֵינוּ

שֶׁלֹּא תִכְבֶּה גַם מִקְטַרְתֵּנוּ!

– כבר אמרתי לך לא פעם, שב ותרגם את פרא־אדם זה! שגם פרישמן הציע לך זאת? אין דבר, פרישמן הציע לך אותה שעה עצמה בווינה 1913 לתרגם גם את “חזון האדם”, ובכל־זאת תרגמת!

– זה לי כעין קל־וחומר של חושך – אומר סמיאטיצקי.

– כשהיינו בווינה בקונגרס הציוני ה־11, - אמר ביאליק – אמר לי ידידנו הד"ר יוסף פאטאי שהבחור־הפיטן דנן (מראה עלי) הוא עתוד דווקני כזה, הסולד מהתערבותו של מישהו בעניני הכתיבה שלו, ואם פרישמן יעץ לו לתרגם את “חזון האדם”, הרי ודאי שיימנע מכך. – אך נשוב נא לענין העישון. אני כמעט שאין לי ידידים שאינם מעשנים, ואם ישנם, הרי הם רשעים, פשוט, אנשים רעים. אל נא תנחשו בבקשה!

במיאטיצקי לחש לו שמו של סופר.

– החזיר בטלית ותפילין? הוא אינו מעשן, שמא חס וחלילה יבקש ממנו מישהו סיגאריה! ורשעתו – רק לגזירה־שוה אתו קראו הרומאים לטיטוס הרשע “ששון האנושות”.

– וזה הקרוי אצלך “הדוקטור־מבטן”?

– המלומד בסברות הבטן? הוא, אילו היה מעשן, היה מגבב לכם פסוקים ומראה־מקומות וראיות וסמוכין ואסמכתות מדאורייתא ומדרבנן שמיצווה היא לעשן, ועכשיו שאינו מעשן, יש לו הוכחות כמה שתצה, מובן מאליו “מדעיות”, שאסור לעשן!

– מזלנו – אומר שוב סמיאטיצקי – שבימי משה רבנו לא היו עדיין סיגאריות, אחרת אסור היה לנו לעשן בשבת! –

– וזוהי מידה טובה – חוזר ביאליק אל דברי פאטאי. מנע אזנך משמוע עצות בעניני יצירה. רק אלהים יכל להרשות לעצמו להמלך במלאכי־השרת בבריאת העולם, וגם זה רק בבריאת האדם: “נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו”. אין שיר נכתב בשותפות, כשם שאין ילד נעשה בשותפות. – וכשם שילד אינו נעשה בסגנון שאול מאת אחרים, כך דבר־ספרות אינו נכתב בסגנון העשוי בידי אחרים. בזה כשלונה של ספרות־המליצה בדור הקודם. כל ספרות כזו מליצה היא, בין שהיא שאולה מן התנך ובין שמחקה את התלמוד והמדרש, או מספרות ימי־הביניים או בדומה לכך. אתם יודעים. יש שאשה יולדת ילד־מפלצת שיש בו הרבה מן העגל או הכלב וכדומה, אחרי ש…ש…נו, איך אומרים “זיך פארקוקן”?

סמיאטיצקי הציע “טביעת־עין”, האשה טבעה עיניה בעגל.

היתה שתיקה של הרהור.

– לגמרי לא רע – אמר ביאליק –

– הבחור הפיטן העתוד הדווקני – אמר דרויאנוב עלי – אמר לי לא מזמן דבר לא רע. הביטוי בערמת יעקוב עם לבן “ליחמנה” הוא מיסוד “חם” הארמי, שפירושו “לראות” כמו “ייתי ולא אחמיניה” (יבוא ולא אראנו). אם כן, האשה התייחמה בעגל – די אידנע האט זיך פארקוקט אין א קלאב. וכן גם “חמותי ראיתי אור”: הבטתי ראיתי אש. ובאמת, “ליחמנה במקלות” מובנו ודאי לא חימום היצר על־ידי המקלות, אלא גירוי העינים, המבט במקלות המפוצלחים “פצלות לבנות מחשוף הלבן”, כלומר, מנומרים, שהכבשים יביטו בהן וילדו “עקודים נקודים וטלואים”.

– שימו לב! – אומר ביאליק – “איש תם יושב־אוהלים”, בטלן זה באיזו ערמה הערים על חותנו לבן הארמי חלף המרמה שההוא רימהו והגניב לו את לאה חולת־העינים אל המיטה במקום רחל היפה! איפה למד זאת חובש בית־המדרש הלזה? – כנראה, שהיה בקי בענייני הצאן יותר מבענייני הנשים! – ואשר לניב “ליחמנה”, זיך פארקוקן, (פונה אלי) גם לי כבר אמרת זאת, אך מה תעשה, אם הקונדס פרופסור טורצ’ינר ימצא פתאום, שבאשורית או באכדית פירוש הדבר, נניח, לרקוד?

– מה משמע הוא ימצא? – שאל וויסלאבסקי – ואיך יתאים את הפירוש הזה אל כל הפרשה כולה?

– הוא יגלה פנים חדשות לכל פרשת לבן ויעקב מתחילתה ועד סופה! כנראה, שאתה אינך מכיר את האברך הזה. הוא יודע ובקי בלשונות המזרח ויחד עם זה גם בלשונות אירופה כשמואל ירחינאי בשבילי דרקיע.

– וגם פתרוסית וגם כסלוחית? – שאל סמיאטיצקי.

– ואולי יבאר לנו, מדוע העמונים קראו לארץ־הרפאים בשם “זמזומים”? – שאל דרויאנוב.

– נו, והרפאים הסכימו לכך? – שאל ברכיהו – סתם ככה, בלי ערעור כלשהו? ודוקא "זמזומים?!

– הליצנות כבודה במקומה – אמר ביאליק – אך בנוגע לפרופסור טורצ’ינר, אמנם לא כל המצאה פילולוגית שלו ניתנת לבלוע, אבל תורה היא ולימוד היא צריכה. ולא כל קוטל־קנים יוכל להתווכח אתו.

– וכל־שכן קוטל־כינים כמו אותו רב־מטעם ומבקר מחוסר־טעם. –

– כל לשונות המזרח? – אומר סמיאטיצקי – ועברית הוא יודע?

ביאליק פרץ בצחוק:

– -באמת כדאי יהיה פעם להשליח את שניכם זה בזה לקרב־ביניים עברי.

– אני אינני יודע זמזומית – אמר סמיאטיצקי, אך בשפת התלמוד והמדרש נוכל להתחרות ולהוכיח זה לזה את בורותו המובהקת. כי מהי התחרות ומלחמה בכלל, אם לא להוכיח אחד לשני חוסר־יכלתו?

– ובלבד שלא יהא סופכם של שני ילדים, המתחרים בעישון, ששניהם מקיאים – אומר רבן־הבדיחה דרויאנוב – חכמת הפילולוגיה משולה לדבש, מה שהדבש הוא פרי עמל אחרים, הדבורים, והאדם חומסו וזוללו, כך גם חכמת־הלשון, שהלשון הוא פרי עמל דורות של העם, והבלשנים מתלקקים בו ומקיאים אותו בצורת השערות של־חושך שאין להן שחר ומסלפים את פשוטו של מקרא. עליהם אמר הכתוב “דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאותו”.

– אין הנמשל דומה למשל – אומר ביאליק – מילא משל הדבש והלשון, ניחא, אך ילדים המתחרים בעישון לא דבש הם בולעים, לא לקק, שריבויו מזיק לקיבה ומעורר קבס, אלא עשן־סיגאריה, ההופכם לגברים בעלי אופי, הוגי־דעות; מובן, את אלה הנוטים והמוכשרים למחשבה. צא וראה, מה בין המעשן ובין שאינו מעשן: נוסע־תתרן כזה, שאינו מעשן ברכבת, כשרואה אדם מעשן, מיד מוחה כנגדו – וכלום ראית מעשן שימחה וידרוש שמישהו יעשן כמוהו? התתרן הוא קודם־כל אגואיסט בלי בושה. מתעצבן הוא הפינוקיו־המפונק ופותח את החלונות במורת־רוח, אך כלום ראית מעשן שיסגור את החלונות כדי שהעשן לא ייצא חלילה?! ויש גם תתרנים המתחצפים בעתונות ועושים תעמולה לתתרנות ודואגים כביכול לבריאותם של הבריות! ומגיעים עד רשותה של המשטרה! – ואילו המעשן הענוותן יושב לו כצדיק בגן־עדן כפוף עלי ספר, או מעכל את מה שקרא, אפוף עשן־הניחוח ועטור הילת־מיסתורין של זיו שכינת, שכינת, שכינת…

פה נתקע וצחק על עצמו.

את הטיראדה הזאת על העישון רשמתי בצנעה בראשי עניניה, ומאחר שמישהו בא והפריע (כעין עסק) פניתי אל דרויאנוב – שבפעם הראשונה נודע לו, שאני רושם פה ושם את דברי ביאליק, ושיבחני על כך, - והוא עזר לי. ומשהלך אותו מפריע, חזר ביאליק מני־ובי אל הענין.

– כן, איפה הפסקנו?

– “והר סיני עשן כולו” – אמר סמיאטיצקי.

– אה, כן. – צחק ביאליק – זהו! אמנם הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, אך יחד עם זה הנעים עליהם את “הגיגית” בעשן.

– במדינת־ישראל – הוסיף ביאליק – נילחם בעד ביטול המס על העישון. להיפך: נטיל מס על בעלי־המום התתרנים שאינם מעשנים, שיכסו את מיכסת הטבק של המעשנים! הלאה: הזמרנים והזמרנות יטופלו בידי רופאי הגרון, שילמדו אותם לזמר באולמי־הקונצרטים הספוגים קטורת עשן ניחוח, המעלה את ההנאה האמנותית למדרגת עונג עילאי רוחני־ריחני של בית־תפילה, והצדיקים לעתיד־לבא יזכו לשבת בגן־עדן ומקטרותיהם וסיגריותיהם בפיהם, לקיים מה שנאמר “ישימו קטורה באפך כליל על מזבחך!” –

– אמן ואמן! – אמר סמיאטיצקי.

התוותק המנהג, שבלילי־שבת התאספו ידידי ביאליק וסתם חובבי ספרות בביתו של ביאליק. באותה תקופה עדיין לא מלאה הספרות העברית פרחי־מבקרים, השורצים כצפיעי־פוליפים הנוקמים ונוטרים במוכשרים מהם, ושומרים לשומרים להם – סך־הכול היו אז כשלושה־ארבעה מבקרים־בכיפה, שגם הם לא היו מורי־הוראה אשלי־רברבי וכשהם עצמם כתבו שירים או פרוזה היו יצירותיהם משמשות דוגמה שלילית־קלאסית: כזה ראה וקדש ורחץ ידיו וטהר! –

פעם הופיע ליהודה קרני ספר־שירים ו“הביקורת” שתקה עליו.

– סימן טוב לו לקרני. סימן, שהמבקרים מוצאים בו חיוב רב – אמר ברכיהו. ובאותו רגע נכנס יעקב פיכמן. מיד פנה אליו ברכיהו ושאלו על כך.

– קראתי את השירים. – אמר פיכמן – יש בהם מצויינים שבמצויינים. הוא כמעט היחידי (גם הוא היה מאנשי ה“כמעט” הזהירים) שארץ־ישראל חידשה את נעוריו (בינתיים שכח, שכלפני חודש חיוויתי אני את הדעה הזאת על קרני והוא ביטל אותה תכלית ביטול) – וכיון שהתחיל בתהילה, שוב לא פסק והעתיר עליו שבחים למכביר. שאל אותו דרויאנוב, מדוע אינו כותב את כל זה?

פיכמן, שהיה מתייהר בענוותנותו כאותו צדיק: “אני הנני ברוך השם עניו גדול!”, ענה:

– האם לא די בזה, שאני אומר את דעתי עליו בפומבי ודווקא בביתו של ביאליק?

– צ’ק לא אומרים, צ’ק כותבים! – אומר ביאליק – ואפילו לא מיליונר כמוך! -

4: מַס־בִּנְיָן    🔗

לפתיחת האוניברסיטה התכונן ביאליק בהתרגשות רבה.

– לאלתירזאציה זו עלי באמת להתכונן זמן רב! – אמר. – כמה וכמה נושאים מריבים זה עם זה במוחי, זה אומר, אני משעמם יותר, וזה אומר, אני שדוף יותר, השלישי אומר, עלי כבר דיברת, והרביעי אומר, זקני כבר יורד על־פי מידותיו.

הצעתי לו לעשות מטעמים חדשים מן המאמר “הלכה ואגדה”. הוא צחק:

– כל נושא הוא בעצם בחינת גומי, ברצותי אאריכו וברותי אקצרנו, אלא שיש חשש שמא אאריכו יותר מכפי טבעו – ואם זה רצועה, ינתק, ואם שלפוחית, יתפקע, אולם, שהשלפוחית אם היא מתפקעת, מתפוצצת ברעש, ואילו ההרצאה כשהיא ניתקת – תקום דממה באולם… ואוי לו לנואם שדממה כזאת שורה עליו! – ואני יש לי חשק לדבר על המיוחד שבתולדות רוחה של האומה היהודית: על הנביאים והנבואה. – הסיסמה: לפי דברי הרמבם יקומו גם לעתיד־לבוא נביאים בתוכנו.

– בשבילך נושא עדין במקצת… אינני יודע, אם ידוע לך, שבקשר עם זה אתה הנך נושא תדיר למדי בחוגים ספרותיים, משמע: גם בין קוראים. וברור, שלא פעם מזכירים כמובן את מאמרו של פרישמן, המפריך בחריפות את אלה המייחסים לך את הנבואה.

ביאליק שתק. מובן, שהוא עצמו כנושא – זה לא נעים לו. ולפיכך המשכתי:

– אם להביא בחשבון את אחד הסימנים המובהקים – ובעיני הוא התנאי העיקרי – למהותו ולאיכותו של הנביא: שמוכיח בשער על עוונות וחטאים ופשעים שבין אדם לחברו, הרי מאז הנביאים לא היתה אישיות כזאת בין המשוררים, ולוא גם נוותר על התנאי של מוכיח “בשער”. – אפשר לומר, שנפשו של הנביא הקדמוני נפרטה לכמה מטבעות אחד: אהבת־ישראל ונבואת־הגאולה, שסמלו הוא יהודה הלוי, שני: אהבת־ישראל ותוכחה מנהיגי־הדת ושליטי־העם, שסמלו הוא יל"ג, ושלישי: אהבת־ישראל ותוכחת־העם על חוסר חוש־הגאולה ואזלת־יד לתחיה, שסמלו הוא חיים נחמן ביאליק…

ביאליק פרץ בצחוק רם:

– בתקופתנו, תקופת ההפראה המלאכותית, אפשר יהיה בקרוב להזמין ילד־נביא כזה, שיהא מושלם בכל המעלות הללו יחד! והחירורג תהיה אתה!… זה באת ענין: הרי לך הרצאה למופת בשביל פתיחת האוניברסיטה העברית! איך כתבת לסמיאטיצקי, שמצאת שם עברי בשביל יהודי טיפש? “מלך־צביים”! ובכן, יקירי, אל תהא מלך־צביים! (צוחק מקרב־לב) בעד זה בלבד אציע אותך לדוקטור באוניברסיטה שלנו?

והסוף היה, שהפעם נכשל ביאליק במשא שלו בפתיחת האוניברסיטה כשלון חרוץ. – שני אשלי רברבי, ביאליק והרב קוק כאילו התחלפו בתפקידם: המשורר נשא נאום על הדת, והרב קוק על השירה. ומלבד זה: שניהם האריכו בנאומיהם “כאורך הגלות”.

ביאליק עצמו ידע זאת וגם הכיר בדבר.

– הארכתי למעניתי – אמר – לוא רק ידעתי, מה פירוש המלה “למעניתם”! רק אל תבוא בחכמת האטימולוגיה שלך! את זה הנח לטורטשינר! גם הוא מטפס על קירות זקופים, אך הוא לכל־הפחות טפסן אלפיני מובהק בהררי המזרח העתיקים המסוכנים. אני התכוננתי בכמה שאלות וקושיות אליו, למשל: מהו המשותף בין השפה העברית ובין השפה הזמזומית? או למשל: “תבא בכלח אלי קבר”, מהו היחוס להיקבר בעיר כלח?… אמנם אתה הצלחת בפירושו של השם “מכבי”, זאת אומרת “מצביא”, שכן זה היה תארו של יהודה – “המצביא”, אך זה רק כדי להפריך את אברהם כהנא בפירושו המחוכם: “המקבים”, כלומר הפטישים, הרי לך פירוש כפטיש יפוצץ סלע!

גם היחסים שבין ביאליק ובין הפרשן המופלא של האפוקריפים אברהם כהנא, לא היו “כפתור ופרח”: פה “טורא בטורא פגע”. (כמו עם בן־יהודה).

אחד מ“כתמי־השמש” שלו היה, שלא היה אוהב לשמוע חידושים לא בשטח השפה העברית ולא בשטח מדע־היהדות: “זה לא עסקך, הנח את זה ל…”, היה אומר לא רק לי, אך ביחוד לכמוני, שהם למטה מגילו־שלו. מובן, שיוצאים מכלל זה היו אנשים, שזה באמת “עסקם”, וגם כשהם למטה מגילו. אני התחלתי בטיפול באטימולוגיה העברית עוד בשבי־רוסיה (“העברי הקדמון” יצא בצורת ספר אחרי פטירתו של ביאליק, ואת האמת להגיד: הייתי חושש וחוכך להוציאו בחייו…) וכל פעם שנגעתי בנושא זה, היה ממש נוזף בי, ולכתחילה.

– הלא אתה עם־הארץ מופלג בשפות השמיות! אילו ידעת לכל הפחות כסלוחית על בוריה! (“זמזומית” ו“כסלוחית” וגם “גרגשית” היו שגורות בפיו בדברו על השפות השמיות, וגם לשונותיהם של שאר העמים שבמזרח הקרוב, ואם אלה לא הספיקו לו, היה מוסיף עליהם עוד, כגון “עלנית”, “פיצצית” ו“אלתקונית” וכדומה). אך בה במידה היה נוהג דרך־ארץ רבה באנשי־מדע שאומנותם בכך.

על אברהם כהנא היה מדבר בבדיחות־דעת, אך על עבודתו המדעית היה לו יחס של כבוד רציני ביותר. וקרה פעם, שאחד מאורחיו, השגירים בביתו בלילות־שבת, חזר על דבריו של ביאליק, בדיחה על אברהם כהנא, נזף בו ביאליק בחריפות, ובין השאר אמר:

– חסיד אחד אמר לחברו: “על הרבי שלי יכול אנוכי להתלוצץ כחפצי, אך אתה בלום פיך!”…

אגב, כל אותן הבדיחות מפי ביאליק על סופרים ואנשי־מדע מכריו, הרווחות בקהל עד היום הזה, מזויפות ומסולפות על־פי רוב. הקהל (דעת־הקהל!) נהנה – במתכוון או שלא במתכוון – רק מן העוקץ שבהן, שבלי צחוקו של ביאליק ובלי הערותיו החיוביות אינן אלא עלבון פוגע, ולפעמים גם גס למדי. למשל: על הרומן של א. שטיינמן “סחור־סחור” אמר: טחור, טחור! יהודי הצואה ברב כוחו! – ומיד הוסיף: בחור זה יש בו הרבה ארס, אך גם הרבה דבש, וקיימא לן, שהדבורה אינה מפרישה את ארסה אלא כשמישהו פוגע בה או בדבשה.

והנה, מכל הבדיחה הזאת על שטינמן לא נקלט בקהל אלא הרישא, “טחור, טחור וכו'”, שבלי הסיפא אינה אלא פגיעה גסה למדי.

דוגמה שניה: על צ’רניחובסקי אמר: טרזן־גנדרן זה מסלסל לא רק בשפמו, אלא גם בשער חזהו ובית־השחי שלו, ומזל שאינו מתחרץ לגמרי ערום! – ואחר־כך הוסיף: אך גנדרנותו בשיריו דווקא היא עיקר החן בשירתו!

כמעט שלא היה בזמנו איש־רוח מידידיו־מכריו שלא היה לו־לביאליק עליו איזה עוקצא דבדיחותא, אך אינני זוכר אף אחד שיהא מחלחל בו ארס שברוע־לב.

בזה אינני רוצה לומר, שלא היה בו מרוע־הלב, ולא רק תכונת הרע מתוך תועלת, המותנית במלחמת־הקיום, אלא גם בלי תועלת. לא. ביאליק לא היה “מלאך י”י צבאות", ביאליק היה משורר מובהק שבמובהקים, שהרע והטוב מופיעים בו חליפות. אלא, שהרע שלו – בדברים ובמעשים – היה חסר כל הומור ובדיחות־דעת, שהלא תערובת שניים אלה יחד מהווים אלמנט פסול לגמרי: ציניזם. ומציניזם היה נזהר תמיד. אני אומר: נזהר – שכן לא פעם עמד להיכשל בו, ובחכמה רבה פטר מפניו בהצלחה.

זה היה בשובו פעם מווינה ודיבר בהתפעלות על התיאטרון שם. הוא שילב בזרועי ואמר דרך לחישה באזני:

–…תיאטרון… תיאטרון… ראיתי את השחקנית קיתה דוֹרש… איזו עמקות עדינה מתובלת בחן נשי!… אינה דומה אשה כדיוקן מעשה ידי צייר, ה“מונה ליזה” למשל שאין איש מסתכל בה דרך שפופרתו של היצר הגברי, לאשה המופיעה על הבמה כשהיא חיה, זו נדרשת שתהא חננית… לא ראיתי לדאבוני את אליאנורה דוּזה, אומרים שהיא לא יפה, ואפילו מכוערת. אלא שבשעת מישחקה הולכת היא והופכת ליפהפיה, המעבירה את האדם על דעתו! – זה הוא הקסם שבאמנות!… ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא: “כי קרן אור פניו” להבדיל, “הקרין” לא כתוב, אלא “קרן”, כלומר, קרני־אור, ולא כמו “משה” של מיכאל אנג’לו שעשה לו קרני־עגל… אלא מאי? כלום היתה לו ברירה? אילו היה מצייר אותו היה נאמן לאמת ומתארו בקרני־אור. ולענין… קיתה דורש… להבדיל… אשה זו מסוגלת במתיקותה להפוך סריס לבעל־עבירה… והפרימדונה שלנו בארץ?… לה יש יעוד מוסרי: היא עלולה לעשות לבעל־תשובה אפילו את דון־ז’ואן! (צוחק) הסוד שבדבר, שהיא דילטאנטית נצחית, על משקל הניב “סטודנט נצחי”. הכרתי במוסקבה את השחקנית שושנה אביבית, שהיתה אז חברה ב“הבימה”, שמעתי אותה מקריאה מן התנך. דווקא היא עזבה את “הבימה”. אביה החי פה בארץ אומר, שמישהי מחברות התיאטרון אכלה את פניה עד שטרקה את הדלת ויצאה. – היא האמנית העברית הראשונה אשר “לפני מלכים תתייצב”. היא יודעת גם “להתייצב” לפני הקהל. כשהיא מופיעה ביחידות, בקריאה מן הספרות, הרי זוהי פואימה בן־סיראית על הכהן… על הכהנת הגדולה בבית־המקדש. – ובסופו של דבר התחתנה, עכשיו חיה היא בפאריס עם בעלה וילדה וחולמת על בימה ועל קהל של רבבות. הפרימדונה שלנו… אין דבר, היא גם לה יש לה חן משלה. ודוקא באופי הדילטנטי שלה, דווקא בחוסר הגושפנקה המקצועית שלה. היא עושה רושם של תלמידת־גימנאסיה בהצגת חובבים. לפי־שעה היא חובבת, ובסופו של דבר יחבבו אותה. –

העירותי, שהפרימדונה שלנו יש לה טענות־לב לצעירות.

– אני יודע – אמר ביאליק – היא התנפחה כשאתה יעדת את תפקיד “תנובה” במחזה שלך לא לה, אלא לנחמה ויניאר. נחמה ויניאר היא מזיק! טמפראמנט דם־ואש! – אגב, אני אמרתי לך, שעם כל התלהבותו של ברטונוב למחזה, הם לא יציגו אותו. ויעצתי לך להשלימו ולעגלו לרומאן. איזו אמתלה היתה להם? דע לך, לא אשה התובעת בפה ולא אשה המסרבת לא נחוצה לה אמתלה. כבר אמרתי לך: אתה אינך מן המשפחה! אתה מול… מולד… מולד־חוץ! ניב מוזר: “מולדת חוץ”. אם כן, לא רק הארץ היא מולדת, אלא גם האשה, הבת. ואולי צריך להיות הניקוד מוּלדת, במלואפום? דומני, שמישהו כבר עמד על כך. בכלל, על הכול כבר עמד מישהו.

בכמה סוגי מצב־רוח ראיתי את ביאליק בין בשמחה ובין בעצבות – אך בכעס לא ראיתיו אלא הפעם הראשונה.

זה היה יומיים אחרי גמרו את בנין ביתו.

הלכתי אליו בשעות היום לרגל איזו שאלה. והנה שמעתי קולות וברקים, שאמות סיפי־ביתו רועשות. וכל־מה שאני נגש יותר, השאון הולך וגובר… והקול הוא קולו שלו, ביחידות ולא דו־שיח, לא דו־ריב… ברגע הראשון נרתעתי מלהכנס, אף כי מאודיסה ועד הנה ידעתי כבר, ששלום־הבית אצלו למופת הוא. בכל־זאת החלטתי ונכנסתי.

הוא נגש לקראתי כולו להט ומנפנף בידו נייר רשמי ונשימתו קצרה:

– הבט! הבט!…נבלים!… נבלה!… שודדים!…

אני מעיין רגע במיסמך… מעיריית תל־אביב…

וביאליק מבאר לי: לפי כל הדעות עליו לשלם מס־בניין כך וכך, זה מאכסימום שבמאכסימום… והעיריה מחייבת אותו לשלם… בכל אופן הרבה יותר מן המגיע…

אני השתוממתי. לא מחמת הסכום, אלא על עצם העובדה, שביאליק חוייב בכלל לשלם מס־בניין על ביתו… בציבור היה מקובל, “שהמשורר הלאומי הגדול זכה והעיר העברית הראשונה הקימה לו בית למופת…”, “מי אינו יודע זאת?”… (עוד כעבור שנים, בשנת 1930, הוכרחתי לדאבוני להכחיש את השמועה, שלא רק ביאליק, אלא גם אחד־העם קיבל בית, “מתנת־העם” בתל־אביב, ובין עסקני הקרנות הלאומיות ומתנדביהן היו שהתפלאו מאוד, על העובדה, שלא הקימו בתים “לשני צנתרות הזהב”, לביאליק, ולמורו אחד־העם).

ניסיתי להרגיעו, שנלך יחד אל דיזנגוף!

הגברת ביאליק, שהיתה בכלל “המרגיעה” שלו, שידלה אותו ללכת תיכף ומיד, דיזנגוף מוכרח לדעת זאת… ומה? “להראות תאנה בכיס”?!

דיזנגוף נעדר אותה שעה מן העיריה. אך הלא מזכיר העיר פה! נדיבי! הוא אולי עוד יותר טוב!

נדיבי, ה“ארביטר אלאגנציארום” של העיר העברית הראשונה, אדם “בעל־שורה ובעל־צורה” (צבר – עם נימוסי־לורד), עיין במיסמך “המוזר” וחייך.

– אני אשלח את כתב־הנשתוון הזה – אמר ביאליק, וכבר בהומור – למערכת העתון האידישי “פארוועטס” בניו־יורק!… הם שם יודעים להכין מטעמים מ… מנשתונים כאלה!…

רק זה היה חסר לנו! מטעמים לחיכם של המון שונאי־ציון שבין קוראי העתון!

נדיבי שקל ותפס בין־רגע את הסכנה שבדבר – ומיד הזיז את הבירוקראציה שבעיריה. נתברר, שטעות היתה בעניין.

– מעניין מאוד – אמר ביאליק – שטועים תמיד לרעת האדם ולא לטובתו! עכשיו אני מבקש לטעות לטובתי הפעם!

– אל תפתח פה לשטן, מר ביאליק. – אמר נדיבי – אם חושד אתה בפקידים שלנו, שטועים הם לטובת העיריה, הרי אתה חושד בכשרים. הם טועים, פשוט משום שזה טבעם, דרכם לטעות.

בדרכנו הביתה אמר ביאליק:

– כמה זה טוב, שיש בתנ"ך מלים מוזרות כגון “נשתוון”! רק טורטשינר יודע את פירושן של מלים כאלה!

– כשתהיה בירושלים תפנה אליו.

– מי? אני? למה לי לדעת? ברגע שיוודע לי, סר חינה של המלה הגרגשית!

5: אַלְמַן הַמּוּזָה    🔗

בינתיים הופיעו שני רומאנים של יהודה בורלא, “אשתו השנואה”. ו“בלי כוכב”.

ביאליק דופק אצלי במקלו בדלת – ואומר:

– בוא קצת החוצה, מי זה יושב בבית באוירא דארץ־ישראל שכזה! אם “אוירא דארץ־ישראל מחכים” או לא, אינני יודע, אך רבי זירא צודק כנראה: באוירא דארץ־ישראל חוזר בו אדם מכמה סברות שהחזיק בהן עד הנה. קראתי שני סיפורים מאת יהודה בורלא, שניים בזה אחרי זה, כלומר, שני רומאנים. שמע, הבחור הזה יודע את הקונץ! שמעתי, שנולד בירושלים. ושהוא ספרדי, כלומר, פראנק. סמיאטיצקי אומר, איך אפשר לשנא את הערבים, הלא הם דומים לפראנקים! הלץ הזה עלול להעליל על עצמו דברי־שטויות ובלבד שיצליח בליצנותו! דרך־אגב, זה דרכו של היינה, להבדיל בין משורר לבעל־דקדוק! – איך אתה אומר? דיקדוקן? או דיקדוקאי? איך שתרצה!… בוויכוח שבין הרב והכומר מרים הוא את הרב בחכמה ובאצילות־רוח למעלה בשבעה רקיעים ממעל לכומר, ולבסוף, כדי לסיים את השיר הנהדר בסיפא ליצנית, גומר הוא:

מִי צוֹדֵק פֹּה, לֹא נֵדַע –

אֶפֶס נדְמֹה נִדְמֶה לָנוּ,

כִּי גַם הָרַב וְגַם הַכֹּמֶר

שְׁנֵיהֶם יַחַד יִצְטֶחָנוּ.

(את התרגום הזה עשיתי כעבור זמן רב אחרי שיחה זו. א.ה.)

– ובכן, בורלא זה הוא ספרדי… הלא תיכף עם תחילת הקריאה הייתי צריך לקבוע זאת. אתה מרגיש פה את ריח הניחוח של המסורת הספרדית העתיקה, ולא רק בשפה ובסגנון, אלא גם בקטעי השירה, שהוא מתבל בהם את הפרוזה שלו. אמנם, משוררי ספרד לא כתבו רומאנים, אך אילו כתבו, היו כותבים ככה (צוחק), איך אמר… כמדומני ברנארד שאו: אני אינני כותב שירים, אך אילו כתבתי, הייתי כותב שירים טובים בהרבה מוויליאם בלייק. – ובכן, שני הרומאנים של בורלא הם נכס חדש לא רק בספרדיותו, שכן אין לשכוח, שסופר מודרני הוא, כלומר, הוא משתלב בספרות הרומאניסטית של ימינו. הם נכס חדש בעיקר כיצירות מעולות וגם מרתקות. בן כמה הוא? בוודאי כמוך. איך קיבלו אותו המבקרים שלנו?

– המבקרים?… המבקרים שלנו… מבשלים כולם בקדירה אחת… ובכן לא קרירים ולא חמימים…

– אתה יודע?… סופר ספרדי… בעל מסורת יהודי־ספרד… וביחוד תלמיד־חכם… אחד מסימני תחית־הרוח. – מקובלנו מפי האסתטיקה, שלא ה“מה” חשוב ביצירה, אלא ה“איך”, והנה, הרומן “אשתו השנואה” חשוב גם מבחינת ה“מה”, מבחינת הנושא, הלא התנ"ך אינו מגלה לנו מכל פרשת ההווי הזה, הזר לנו כל־כך, אלא כדי לאו אחד, שאסור לבכר את האשה האהובה על האשה השנואה, אבל כמה מן “האנושי הנצחי” יכול להיות גלום בביכור זה! לא עצם האיסור־מן־התורה מוכיח, ומרמז על אפשריות הטוב והרע שביחסי הבעל עם שתי נשותיו!… ומה על יחס שתי הנשים זו לזו! (לסמיאטיצקי) קרא, קרא את הרומן הזה, אם עדיין לא קראת אותו!

– לא קראתי? ועוד איך קראתי! הלא כל עיקר קריאתי לא היתה אלא בגין היחסים “שבינו לבינן”!… – צוחק סמיאטיצקי – אתם יודעים - -

– יודעים, יודעים! – אומר ביאליק להשתיק אותו – אך… ש… ש… הלא ההווי הזה אינו רווח עוד לא בחיי התימנים ולא בין הספרדים! אגב, התימנים. מה־שחשוב לאין־ערוך בתהליך ההיסטורי של שיבת־ציון וקיבוץ־גלויות היא שיבת השבט התימני, ומהרבה והרבה בחינות. קודם־כל אמונתם המוחלטת והמעשית במשיח. אפילו בעלי־הקבלה שלהם אינם עושים אבסטרקציה מאישיותו של המשיח. ולגמרי לא מקרה הוא, שהרמבם שלח להם את “איגרת־תימן” לחזק את אמונתם ולעודדם ולאוששם בסבל הגלות. אמונתם של יהודי־תימן היא כנראה השריד היחידי של התורה שבכתב ושבעל־פה הנאמנה ביותר למקורה. איני יודע, אם מצוי ספר על ענין זה, אך אם לא, הרי באמת כדאי ליתן את הדעת על כך. לשם זה צריך לשתפם בעבודה. תקנות רבנו גרשון מאור הגולה אינן חלות עליהם, יהודי צרפת זה¹ לא היה חוכך אף רגע כנראה לבטל איסור מדאוריתא, שגם לאו וגם מצוות־עשה כלולים בו: “לא יוכל לבכר את בן־האהובה על בן־השנואה”, ו“את הבכור בן־השנואה יכיר (כלומר, יבכר)”. ואגב, נא לדייק: “לא יוכל!”. אם איני טועה, הרי זה סגנון יחידי במינו בחוקי התורה: החוק פונה בזה אל אנושיותו של האדם, כאומר: הן לא תוכל להיות חזיר שכזה! – והיהודי התימני, החי שם רחוק באווירה המקורי של התורה, לא יוותר על מיצוה מן התורה לבטל אותה מפני רצונו של אחד אחרון, ויהא אפילו גאון הדור. – וכוונתו של הרמבם לחיזוק האמונה אינה לאכסן את השריד הזה כמימצא עתיק יבש לראווה כמין חרס, אלא לנטוע אותו באדמת האבות המטוייבת ולהפריחו מחדש כקדם. – ואשר לסבל הגלות, הרי כבר ידוע לנו, שאין גלות מנוולת כגלות בארץ תימן המרושעת, שרק בכוח־יחוסם העתיק הקדמון של אחינו שם, שנפשם לבשה שריון־בוז למעניהם, מסוגלים הם לשאת את יסורי התעללות החוקים הכתובים ושאינם כתובים, בנפשם ובגופם מדור־דור. מעשים הגובלים אל אגדות שטניות ממש.

– אותו יהודי ארץ־ישראלי, שנהרג לפני כמה חדשים באודיסה ביריות הרחוב, ידע לספר על יסודי יהדות־תימן, - אומר סמיאטיצקי – ובחור אחד, חלוץ לפי מקצועו, גם רשם מפיו כמה דברים ראוים לחומר על תולדות שבט־התימנים.

– חומר מהימן בשטח זה – אומר בן־ציון דינאבורג – אסף יהודי תושב ארץ־ישראלי, מעסקני הפועלים בארץ, יבניאלי שמו, שנסע לארץ ההיא בכוונה מיוחדת, להעלות משם את היהודים התימניים וליישבם בארץ. וגם הצליח. יהודי־תימן קיבלוהו כשליח־הגאולה ממש.

– כן, זה ידוע לי. – אומר ביאליק – הוא סיפר להם על הרצל, ואחד מרבני־תימן התקין להכניסו לתוך התפילה. הם אינם יודעים “חכמות”. הם לא בדקו את ציציותיו של ד"ר הרצל ואת נוסח־התפילה שלו, אם הוא נוסח־אשכנז או נוסח־ספרד, והם הלא יש להם בוודאי נוסח שלהם.

– ואף גם בדיחות שלהם – אומר דרויאנוב רב־אמן הבדיחות, אך אל־נא תפצירו בי בבקשה מכם, לבזבז מחומר יקר־מפז זה אפילו פחות מחומש, ומה־גם שהחומר הוא כבר לא שייך לי, אלא לבעל־הבית, שושנה פרסיץ, איך אתה מכנה אותה (פונה אלי)? “שושנה רבה”, “אין גומרים את ההלל בשושנה רבה!” –

– אך נחזור לענייננו. התימנים. ליהודים שם אסור ללכת במדרכה, אלא רק בין מדרכה למדרכה. כן אסור להם לרכב על סוס או על חמור. ואם אחד מבני המיוחסים שלהם חשקה נפשו בבת־ישראל, ואפילו כשהיא נשואה, מרמזים לאביה או לבעלה, שיסור מן הדרך וייעלם במחילת כבודו, אחרת יבולע לו. –

– ועל מידת הצדק של שופטיהם מספרים דברים מבחילים המסמרים את השיער. סדום ממש. – אומר ליטאי־רבינוביץ.

– ומה יודעים על הספרות שלהם? – שואל אחד מאורחי ביאליק וידידיו זה שנים רבות: ר' שלום לאבונסקי, יהודי בעל נפש רחבה ובעל צורה, בר־אוריין ומוקיר רבנן. – אני רק על ר' שלום שבזי יודע.

– מי שיודע יותר מזה, ירים את ידו! – אומר ביאליק וצוחק – שהלא גם ר' שלום שבזי אינו כפי ששמעתי, אלא אגדה. יהודי תימני שחיבר הרבה שירים בעברית וערבית, ולפעמים במזיגת תערובת של עברית־ערבית, אך פה־ושם נוצצים מתוכם ניצוצות של שירה אמיתית!

– ואני יודע סך־הכול, שמחליף הוא סגול בפתח ופתח בסגול – אומר סמיאטיצקי. –

– הנה! – אומר ביאליק – גם זה אחד הדברים, שכדאי לעמוד על יסודם ונימוקם. הן ברור, שלא מתוך עם־הארצות עשה זאת. אך דבר אחד ראיתי בו ותמוה היה לי: שיריו מלאים דביקות דתית ואהבת ירושלים וגעגועי משיח וגאולה – ואף לא שיר אחד בכייני המתאונן על יסורי שבט־אפם של הגוים והתעללותם. – אמנם לי אסור לקבוע מסמרות בנדון זה, מאחר שמעט הוא מה שקראתי מיצירותיו הרבות. אך עצם העובדה, שחיבר שירים גם בערבית, מעידה על שני דברים, א‘: על יצר האמן שבו, ללוש גם את החומר הלשוני הערבי, לעצבו ולנצח ולהשתלט עליו כרצונו; ב’: על אהבתו את שפת־האם שלו בלי שים לב ועין אל הערבים הגוים שמסביבו, יתר־על־כן: הוא בז לאויביו תכלית ביטול־היש, שגם כחומר אינם קיימים בשבילו. –

אל נושא זה, יהודי־תימן, היה חוזר לא פעם. עברנו פעם בפינת־רחוב. ישבה שם קבוצת סבלים על רצפת המדרכה. משעברנו פסיעות אחדות, נזכר ביאליק:

– ראיתי אתמול סַבל תימני כזה נושא על גבו פסנתר. פסנתר שלם. על גבו. לא האמנתי למראה עיני. מאחורו לא ראיתי אלא את רגליו. רגליים דקות ויבשות. שוב עברתי לצדו והתבוננתי בפניו. שוב נשארתי לאחוריו. והלכתי אחריו. זה היה ברחוב אלנבי. אחר־כך שרך דרכו לרחוב מונטיפיורי ושוב לרחוב יבנה. לבסוף נכנס לחצר. שם הניח את הפסנתר. – ניגשתי אליו ושאלתיו, כמה ילדים שיחיו יש לך. “ששה ברוך השם”. – בנים, בנות? – “ארבעה בנים ושתי בנות ברוך השם”, ברוך השם". התבוננתי בו. מנין הכוח הזה בחררה זו? – וחרר זה מוליד ילדים, וחרר זה מפרנס משפחה, ששה ילדים כן ירבו, והם בוודאי כן ירבו. – וכמה וכמה שאלות עמדו להתבצבץ מקרבי – אלא שיצאה בעלת־הפסנתר בפתחון־פה כזה, כאילו רוצה לבלוע חיים את התימני עם הפסנתר יחד: “ווס שטייסטו וי אגלוים און א שם המפוירש?!” (מה אתה עומד כגולם בלי השם המפורש). – “ניש ברויגז, גברת, ניש ברויגז, דיר גזוֹנט קומן דריי הלפן ארויף. ניש ברויגז גברת” (אל־נא באפך גברת, אל־נא באפך, אמרתי לך, יבואו שלושה אנשים לעזור להעלות למעלה. אל־נא באפך גברת). וכרגע גם באו שלושה תימנים לעזור־לו להעלות את הפסנתר. בלכתי שיננתי בלבי את הפנינה האידישית “כגולם בלי שם המפורש”, שלא שמעתי אותה מעולם. אתם שמעתם. – אך מה דעתכם על התימני המדבר אידיש. – ומעניין לדעת, אם הגיעה אל יהודי תימן האגדה על הגולם מפראג? – ובכלל הגיע הזמן ללמוד את פרשת השבט המופלא הזה על אורחו ורבעו - - - נושא על גבו פסנתר - - - כפרתו הם כל האיבאנים והגאברילים המגושמים והגסים, שהם… איך אמרה האשה? “גולמים בלי שם המפורש”, ואילו הוא כל הבל־פיו הוא שם המפורש! –

בתיאטרון הסאטירי שלי, “הקומקום” הופיעה תימניה קטנה: ברכה צפירה, לפי שעה רק כמשחקת ובדרך־אגב גם כזמרת קופלטים. לביאליק היתה הופעתה על הבמה בחינת חג. וכשנתתי לה תפקיד של נערה “ביתרית” ב“מארש־הביתרים” והיא בצעה אותו בחן מיוחד, נזכר ביאליק פתאום, שראה אותה בכפר־הנוער “שפיה”, שהלא כתב שיר “לבנות שפיה”! וברכה הקטנה היתה התימניה החיננית המובהקת שנטבעה לו בזכרונו לתמיד.

(היום, עם כתבי את השורות הללו, מופיעה לפני הפליאדה התימנית בשמי ארצנו, המגיהה בהילה: ברכה צפירה, שבכשרון מאוחד עם נחום נרדי, כתלמידתו במוזיקה, פתחו כבמטה־משה מעיין־בדולח זך לזמרה התימנית רבת־הקדם, ואחריה שושנה דמארי, וכשחקן – סעדיה דמארי, ולהקת הרקדניות של רינה ניקובה, ולהקת “ענבל”, ולבסוף: הזמרת הפינומנאלית חנה אהרוני! – ובחיים הפוליטיים: ישראל ישעיהו, שכציר־הכנסת ראויה העברית שלו שתשמש מופת לכל צירי־הכנסת בלי יוצא מן הכלל. – כל אלה היו טמונים אז עדיין בחיק העתיד.)

ובהזדמנות הבאה שוב נזכר בשבט התימנים:

– הבעיה היא, איך לשמור על מקוריותו הקמאית של השבט הזה, אחרי שייתפס, שהלא ייתפס סוף־סוף לתהליך החיים החדשים פה בארץ? כאן דרוש דבר והיפוכו, בחינת “טבעת־זהב עשויה ברזל”, או “טבעת־ברזל עשויה זהב”. מחד גיסא: עתידה ארץ־ישראל, ובמהרה בימינו כפי המקוּוה, שתהיה חטיבה לאומית אחת־אחידה, שכל המחיצות השבטיות תמחקנה ממנה בלי שיור כלשהו, ומאידך גיסא: חבל על האספקלריה מרובת־הגוונים, שתאבד את ססגוניותה ותהא חד־גונית במשך הזמן. קיבוץ־גלויות יהא סינתיזה הממזגת את כל הטוב והיפה שקיבלנו מסיני והתחשל בנו בגולה יחד עם מה שלמדנו מחסידי אומות־העולם, שצלמם צלם אלוהים. סליחה, צלב־אלהים! – (צוחק) – והלא אפילו בשטחה הצר של הספרות העברית ישנו תהליך מעין זה: כל השפעה טובה מתפוצות־הגולה השונות רצויות לנו, ובלבד שהמושפעים יעכלו את המזון הזר בדמם העברי, ולא ייתקע בגרונם כחיקוים…

ופתאום נזכר:

– אה, כן. שני משוררים חדשים, אורי צבי גרינברג ושלונסקי! גרינברג… כתב ספר־שירים שרחבו כמעט גדול מארכו. יש ראי עקום כזה בפאנאופטיקום, כשאדם מביט בו, רואה עצמו רחבו גדול מארכו… שם הספר “אימה… אימה גדולה…”

– “אימה גדולה וירח”.

– כן,כן, “אימה גדולה וירח”… עדיין קשה לעמוד על טיבו וטובו… וטבע הוא באדם, כשאינך מבין איזו יצירה, מתחיל אתה בצד השלילי שבה. אדם זה מדבר כל־כך הרבה, ובזרם שוטף כזה, ש… תאר לעצמך, אתה נסחף בשטפון של יין טוב ואינך מספיק לטעום ממנו מכיוון שהזרם סוחב וסוחף אותך הלאה!… ומשנפלטת ממנו, אינך יודע מה טעמו… ואינך יודע, אם זה בכלל יין… מובן מאליו שזה, לפי שעה, רק צד שלילי… והעיקר, הדיבור המרובה, שעה שעיקר הליריקה הוא בקיצור התמציתי…

– ושלונסקי?

– באורי צבי גרינברג אני רואה, שהוא תלמיד־חכם, לא כן שלונסקי… לעת־עתה רואה אני, שהוא מתכונן להיות וירטוּאוז… אתה יודע?… הווירטואוזים חשודים עלי… רק הגאונים שבהם הם יוצרים, ושאינם גאונים אינם אלא קונצנמאכרס… מובן, שאין אני מבטל גם את הקונצים בשפה, וביחוד בשפה העברית, הנמצאת בדרך התפתחות חדשה וכל המחדש בה ואפילו רק קונצים בלבד, הרי זה משובח. ובלבד שלא יאנס את… השפה, כלומר, את המוזה בת־השמים!

– כדי לאנס דרוש כוח־גברא… ואם הוא מאנס, כפי שאתה אומר, סימן שיש לו.

ביאליק שתק, ואחר־כך אמר:

– אך העיקר הוא, שהוא אינו תלמיד־חכם… אני קיוויתי שיופיע פעם משורר עברי שלא חונך על ברכי התורה והוא משורר!

– ואם דווקא שלונסקי הוא כזה?

הוא שתק ונשם עמוקות מן הסיגאריה שלו, ואחר־כך אמר:

בעצם אין לי עדיין דעה על שלונסקי… אני רק מרגיש בו דבר־מה שלילי, כלומר, חסר, שלפי־שעה אינו ברור לי כל־צרכו…

תוך כדי טיול על שפת־הים נטפל אלינו יהודה קרני.

ביאליק היתה לו דעה שלילית על קרני. הוא היה סבור, שחסרונו העיקרי של קרני הוא… או אולי מוטב, שאביא את דבריו כאמירתם לפני כמה ימים:

–…הצרה היא, שקרני שרוי תחת השפעת שירי עד כדי איבוד עצמאותו. הוא כבר ישאר משורר “צעיר” כל ימי חייו. אולי משום שרווק הוא… רווק אלמן, שהמוזה שלו מתה בדמי ימיה…

– טעות. לפי דעתי, הוא היחידי בינינו, שעלייתו לארץ חוללה בו שינוי גדול, הוא ממש מצא את עצמו! קראת את שיריו החדשים?

– מצא את עצמו… מציאה גדולה מצא!… אתם עדיין ביחסי חתול־כלב?

– סליחה, אני לא. כשנפגשתי אתו פה בתל־אביב, נגשתי אליו ואמרתי, שלפי דעתי התבגרנו בינתיים שנינו עד כדי שכחת ילדותנו הגלותית, ולחצתי לו יד חמה. – הוא מלמל דבר־מה, לא לגמרי הבינותי מה, ואמר: “בוא, נשב קצת על שפת הים. קראתי את שירך “ארצי־הורתי”… אינני מאמין לך. אולי אני אשם בדבר…”. ישבנו כחצי שעה בהמיית הים. ופתאום קם, נגש קרוב אל המים, התבונן קצת בגלים, אחר־כך צעד ימינה, לאט־לאט… ועלה והסתלק. – למה אני מספר לך את אלה? לא משעמם לך?

– לא – לא! להיפך! מעניין מאוד. הלא אני מכיר אותו שנים על שנים, דברתי עם דרויאנוב על יחסכם…

דרויאנוב שאל אותי עוד באודיסה: “אמור נא בבקשה, מדוע הוא שונא אותך כל־כך?” – עניתי לו, שאין לי כל מושג, אך אתה תראה שסופו שיאהב אותי… אמר דרויאנוב: “לא כ־דאי!”

– זה כחמש־עשרה שנה שהוא סמוך על שולחנו של בית־דרויאנוב – אמר ביאליק – הלאה, הלאה…

– ממש לא נעים לי לספר. מכיוון שאתה דווקא רוצה, וכיוון שזה קרה בשייכות אליך, אספר.

ביאליק פקח עיניו לרווחה – ואני המשכתי:

– עם חג־יובלך מסרתי רשימה למערכת “הארץ”. הוא, כחבר המערכת… אך הבה, אספר כשורה. למחרתיים אני קורא את רשימתי – וחולשת־דעת פגעה בלבי: שגיאת־דפוס מצחיקה… “אנו עומדים לפניך קצוצי־ראש”, במקום “קדודי־ראש”. התרגזתי מאוד, אך לא מיהרתי אל המערכת. למה? טבע רע מאוד הוא לי, שאינני מגיב על דברים כאלה לא בכתב ולא בעל־פה. לידידי אני מספר על הפגיעה, אך אינני פונה אל הפוגע עצמו. והנה, כעבור ימים אני קורא רשימה מאת קרני…

– רגע אחד, רגע אחד! – מפסיקני ביאליק – קראתי את רשימתך ביחד עם סמיאטיצקי וגם צחקנו על שגיאת־הדפוס המתעללת (צוחק) “קצוצי־ראש”! זוועה! אתה מתאר לך את התמונה? עומדים אנשים לבושים חגיגית ומשתחווים ערופי־ראש, ורק עניבותיהם ענודות לצווארם (צוחק מקרב לב)… וסמיאטיצקי מחקה בידיו את דיבורם בידיים, כי הלא אין להם פה לדבר…

לא רציתי להפסיק את צחוקו. חיכיתי עד שגמר והמשכתי:

– אתה צוחק לך, קל לצחוק, אך רואה אני בך שלא קראת את רשימתו של קרני על “שגיאת־הדפוס”! רשימת־לעג על “הגורל”, שחמד לו לצון… וכו'. ועוד אני יושב ומדבר על כך עם ידידי הנאמן המורה והמרצה המצויין בן־ציון ידידיה, שלגמרי לא צחק על הענין, והנה מופיע אצלי אחד ממסדרי־האותיות של מערכת “הארץ” ומספר בהתמרמרות, שהמגיה תיקן את השגיאה, אלא שמיד אחרי־כן בא קרני “ותיקן” את התיקון בצחוק: “הניחו, הניחו! הלא זה ממש שלום־עליכמי!”… “את קילקולו של קרני – סיים מסדר־האותיות – לא ראה המגיה, ועכשיו מתהלך הוא בפחד־מוות מפניך שתסדר אותו באבי־אביו עד כל הדורות!”

ביאליק כבר לא צחק. הרהר קצת ואמר:

– כבר דיברנו פעם על קנאת־סופרים המרבה חכמה. אתה אמרת: קנאה, אך לא שנאה, אבל מי יציב גבול בין הקנאה ובין השנאה? אם הקנאה עלולה לשבש את האדם עד כדי גניבת כתב־יד, כגון במקרה של סאליירי־מוצארט, שפושקין הקדיש לו יצירה שירית־דרמאטית, הרי כמה היא הדרך מכאן עד ל… השד יודע עד מה! אתה אומר, שעם עלייתו לארץ חל בו שינוי? הלוואי. עדיין לא הספקתי לתהות על קנקנו המחודש. נראה… אבל ענין “שגיאת־הדפוס” בסוגריים, זה עסק ביש…

ועוד זמן רב לא שכח את הענין. אני רק ביקשתיו, שלא ידבר עליו עם קרני. והוא הבטיח לי.

6: כִּנּוּס וְהַכְנָסָה    🔗

מישהו כתב מאמר על ביאליק ובו הציע, להכניס את שירתו אל תוך התנ“ך (לדאבוני אינני יודע, מי הוא המציע, הדבר רשום אצלי, אך השם מחוק, החלטתי כנראה, שאם אכתוב פעם על ענין זה, לא אפרוש בשמו). ההצעה עוררה ויכוח, והתגובות היו שונות והרוב היה נגד; היו כאלה, שדחו את ההצעה בשאט־נפש: חילול הקודש! וכאלה, שהתלוצצו: אחר־כך יבואו בעלי ביקורת־המקרא ויתווכחו, מתי נכתב ספר “חיים נחמניהו”! סמיאטיצקי טען, שהמציע הוא בור גמור, שאינו מכיר את התנ”ך ועוד פחות מזה, אם אפשר עוד פחות מזה, את שירי ביאליק.

דרויאנוב אמר (“בדפוס שמן”):

– ביאליק יגרש את־אותו היהודי לעזאזל המדברה: “טפו, שתהיו כולכם! לכו החדרה חריינים!” את זה יגיד ביאליק.

בורוכוב (אח"כ ברכיהו) אמר:

– ביאליק ישקול יפה מה לומר על הצעה זו לפני שיפצה פיו. ואפשר שבמקום לענות, ילוצץ בדיחה.

ושוב סמיאטיצקי:

– אל דאגה. הוא, או שכבר התרגל לתהלות ותשבחות כמו “יופיטר על האולימפוס”, או שיתרגל לאט־לאט, אם ירצה השם.

– כמו לפני הרצאתו על “מגילת האש”.

וחיכינו להזדמנות.

זה היה באחד מלילות־השבת, אחרי שביתו החדש היה לבית־ועד לסופרים, היה ביאליק שרוי תמיד במצב־רוח עליז. היתה לו קורת־רוח מרובה מן הבית שלו, שנבנה על־פי טעמו־שלו. שתי קומות, ובעליונה חדר־העבודה שלו, שעל ארונו הנמוך עמד “שעון־התקוה”, שהיה מצלצל את ההימנון. (השעון היה מעשה־ידו להתפאר של שען יהודי שוויצי במיוחד במתנה לביאליק, ובכן יחידי בעולם.) בחדר שלמטה ציורי־צבעונין של שנים־עשר סמלי השבטים בליבני־אמאיל. ובמיוחד היה נהנה מן העובדה, שאת ביתו הקים לו הוא עצמו בלי כל עזרת־חסד ממישהו. הוא עצמו הביע לנו את קורת־רוחו על כך. (על “עזרת” העיריה כבר סיפרנו, אך כידוע, לא דיזנגוף ולא נדיבי לא היו אשמים בכך) בכמה דם עלה לו ששון ילדותי – רק הוא ובת־זוגו ידעו. ומובן גם הבאנק…

משעלה סמיאטיצקי לארץ, “נעשה שמח” בבית ביאליק: אדם זה, אוצר בלום של בדיחות עממיות, וגם “מתוצרת־עצמו”, לא היה “שומר פיו” מהומור “מלוח” מכל המינים, ו“הקהל הטוב” שלו היה בעיקר ביאליק, שלא פעם היה מלווה אותו בפירוש “רח”ן" כיד מצב־הרוח הטוב עליו.

בלילות־שבת כאלו היו עולות לא פעם בעיות מכל הסוגים, ומובן, שמן הנמנע היה שלא תעלה גם שאלת הצעתו של אותו יהודי: להכניס את ביאליק לתוך התנ"ך.

כשנכנסתי אני, כבר דיברו על הענין והשוקל אותה היה יעקב פיכמן. שיקולו של פיכמן היה כהרגלו: זהיר, מתון, ונוטה לכאן ולכאן, גם מחמת כבודו של ביאליק, ובעיקר משום שלא היתה לו דעה ברורה – ויצא, שלא יצא כלום.

אינני זוכר מי עוד חיווה את דעתו – ומכיוון שאינני זוכר, ברור לי, שאין מה לזכור, כי אילו הובעה איזו דעה, אם חיובית, ואם שלילית, לא הייתי שוכח אותה, שכן שום דעה, לא חיובית ולא שלילית לא היתה מובנת מאליה.

מבין ארבעתנו שכבר שוחחנו על אותה הצעה, דרויאנוב, ברכיהו, סמיאטיצקי ואני, הייתי רק אני נוכח באותו מעמד.

ביאליק ישב כל הזמן ולא הגיב אף בניד־עפעף.

בינתיים נכנס סמיאטיצקי, התיישב, קיבל כוס־תה והקשיב. מתוך השיחה הבין במה מדובר. המדבר היה ד“ר י.ל. ברוך, משורר, בן־גילו של ביאליק, שמימי נעוריו נשאר עמוס “סבל ירושה” מוזר: פעם הצליח וכתב שיר טוב, שהביקורת גמרה עליו את ההלל, ולא עוד, אלא מישהוא פלט מעטו איזה שבח, המעלה אותו למדרגת משורר הדור החדש בשני ה' הידיעה – ומאז ועד יום מותו היה מתהלך נטוי־גרון בתודעה, שהוא עולה על ביאליק ורק לעת זיקנתו התפשר עם פחיתות ערך־עצמו, שהוא במדרגה אחת עם ביאליק. (אגב: יהודי בר־אוריין, מתרגם שירים קלסיים, ובתור “מתרגם קלסי” היה נוטר שנאה חשוכת־מרפא לשלונסקי). י.ל. ברוך העלה את הנושא בצורת שאלה ריתורית: “ביאליק לתוך התנ”ך?! ומה עוד?!” –

מובן, שסגנון זה פגע בביאליק בעקיצת־צירעה, אך הבליג ושתק. – וי.ל. ברוך המשיך ונגע בנושא “כינוס”, שהיה נושאו החביב של ביאליק. ועל זה כאילו התנער ביאליק והתחיל לדבר על רעיון הכינוס, שכבר לא היה זר לשומעים במעמד זה. וכיוון שהתחיל, הלך מעיינו והתגבר והיה להרצאה מרתקת, וביחוד משעבר לספרי האפוקריפים ולבסוף למשוררי־ספרד, אחרי־כן אמר:

– מובן מאליו, שעבודת הכינוס אינה בחינת “משחיל ביניתא מחלבא”, זה מחייב אחריות לא רגילה, וביחוד כשידובר ביצירותיו של אדם חי…

– שיחיה לאורך ימים ושנים! – אמר סמיאטיצקי בחיוך והביט בפני י.ל. ברוך…

ביאליק נרתע לרגע קט מחשש עלבונו של י.ל. ברוך ואחר אמר בצחוק:

– אמן כן יהי רצון! (והביט גם הוא בי.ל. ברוך).

עכשיו כולם צחקו וכך הצליח ביאליק להעביר את החשד על י.ל. ברוך, שאילו היה בנימה אחת פיקח יותר, היה גם הוא צוחק עם כולם. אלא שהוא ממש הסמיק כולו וכך הוברר לעיני כולם, ש“המשורר־הגאון־בכוח” חושב, שבו מדובר! וזה הקל על ביאליק להמשיך ולדבר על “הכינוס” שבימינו בחופש אובייקטיבי כבייכול ולומר:

– אף־על־פי שגם באותו “הכינוס” הראשון, הקלאסי, של תקופת התלמוד, היו אנשים חיים, ועובדה זו לא גרמה כנראה שום אי־הבנות ושום חשדות וסכסוכים. איש מבינינו אינו חושב על “כניסה לתנ”ך" כפי שהציע אותו “מלך צביים” (הוא צחק ואתו האורחים, יהודי פיקח ותלמיד־חכם ובעל־הומור (לא סופר) תפס פתאום את הדבר וכמעט שגילה את השם בצעקה… אך שם את ידו לפיו והבליג – ופרץ גם הוא בצחוק… וביאליק המשיך) כשם שמכנסי התורה־שבכתב והתורה־שבעל־פה לא התכוונו לערבוביה של יצירות שונות שבתקופות שונות זו בזו, או אלה באלה. כלום חשב מישהו “להכניס את המישנה אל התנ”ך"? ובכלל, מי מדבר פה על “להכניס את… אל תוך”? מדובר על כינוס ולא על הכנסה…

– באמת כדאי יהיה לא להוציא מתוך החשבון את ההכנסה! – מעיר סמיאטיצקי.

ביאליק צחק:

– אני מכיר סופר כזה, ודווקא משורר! שבשעת־כתיבה עצמה אינו שוכח את חשבון ההכנסה שהשיר יכניס לו!…

לימים אמר דרויאנוב:

– מה אמרתי? ביאליק לא גרש אותו – איך אתה אומר? מלך צביים – משום שלא בא אל ביתו ולא ראהו כלל.

 

ה: אֹהֶל־שֵׁם    🔗

1: פְלַגַיאַט    🔗

ביאליק חזר מאמריקה. הוא נסע לשם בליוויית ד"ר שמריהו לוין, הרוח החיה של תנועת התחיה וארץ־ישראל. מרצה ונואם, שמעטים דוגמתו עד היום הזה. “מוח־פלדה” קראו לו באירופה התיכונה. אך לגבינו חשוב, שהוא היה “האפוסטל” של ביאליק (חבל שאינני זוכר את דבריו בקונגרס הציוני, בהציגו את ביאליק לפני הקונגרס. אגב, אופייני לו לד"ר שמריהו לווין: משסיפרו לו, שאני הוא שקראתי לו בשם “שנוריהו לווין”, תפסני בגרוני, ניענע אותי ואמר: “איך העזת לסחוב ממני את זה, אני הייתי צריך לומר זאת!!” – ) עכשו עם שובו מאמריקה, הופיע שירו החדש של ביאליק על המון הכרך בשם “ינסר לו כלבבו”. שיר ביאליקי רגיל (ובזה כבר אמור: שיר יפה, חזק, בנוי באַמת־הבנין של ביאליק, אך לא באֶמת־הבנין שלו: העיקר חסר לו – הלב. מובן שלא חככתי לומר לו זאת בפשטות, ולפי הגדרתו־הוא על שירים כאלה: “זה רק ספרות”. הוא הסתכל בי, הרהר קצת ואמר: – אולי יש לך דוגמה לכך אצל משורר אחר כדי לסבר את אזני. – אצל משורר עברי? זה לא! אני לא אקיש אותך למשורר עברי אחר. רוצה אתה אצביע לך על משורר עברי אחד, שכל־כולו אינו אלא “ספרות” בלבד: אף שורה אחת אין לו, שרטט־סמרמורת תעבור בך לקריאתה. מי הוא? הלאטיני אומר “השמות שנואים הם”. – אך אם רוצה אתה משורר לועזי, בבקשה, ואני מקווה, שלא תיפגע מן ההיקש: גיתה… הוא פקח עיניו. סימן, שלא רק שלא נפגע, אלא להיפך.

– והרי לך השיר, הוא מתורגם אצלי – אמרתי והוצאתי מכיסי את השיר בתרגום עברי. – אתה התכוננת לכבדני בפאנצ’ר זה, אפילו תרגמת את השיר!… טוב. הבה נשמע!

מִיַּעֲרוֹת נוֹרְבֵגִיָּה

אֶעֱקוֹר אֶת הַגָּבֹהַּ בָּאַלוֹנִים

וְטָבוֹל אֶטְבְּלֵהוּ.

בְּלוֹעַ הָאֶתְּנָה הַמְגַחֵל, וּבְעֵט־עֲנָק

רְווּי־אֵשׁ אֲשֶׁר כָּזֶה

אֶכְתֹּב עַל כִּפַּת־הָרָקִיעַ הָאֲפֵלָה

“אַגְנֵס, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!”

כָּכָה יִלְהַט לַיְלָה־לַיְלָה

שָׁם לְמַעְלָה כְּתַב־הָאֵשׁ לָנֶצַח,

וְכָּל דּוֹרוֹת־הַנִּינִים הַבָּאִים

יִקְרְאוּ בְּצָהֳלָה אֶת דְּבַר הַשָּׁמַיִם:

“אַגְנֵס, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ!”

ביאליק חזר וקרא את השיר – אחר־כך הביט ושתק. וכיוון ששתק, הוספתי: “שירים כאלה של מחשבות בעלות אמת־למחצה, העולות בהדרגה בפיקחות ובתקיפות המליצה היפה, ודאי עשויות לעורר בנו פליאה, לגרות אותנו ולרתקנו, אך אין הן מתמזגות עם עומק קרבנו פנימה, אין הן הופכות ליסודות־נפשנו הפעילים, לזקק את מהותנו־אנו, או לאשרה ולחזקה”. – שירך “ינסר לו כלבבו” הוא מסוג זה. – ומטעם זה יש לו לשיר זה עוד חסרון, אמנם חסרון שכל משורר עלול להכשל בו, אלא שאתה רגיש במיוחד לגביהו: אתה מפחד מפני “פנינה זרה” חלילה, ולפחד זה הלא הקדשת שיר מיוחד: “לא זכיתי באור מן ההפקר”… הוא השתומם: – מה? גם פלאגיאט!? – בעיניך. אך לא בעיני. גם אני נזהר מפלאגיאט כמו עיוור מגחלת, אך לגבי אחרים אני נוטה להבנה… – אדרבה, נשמע! – אתה זוכר איך טולסטוי פותח את אחד הרומנים שלו? אני רק את התוכן זוכר ואת המלה הראשונה, הפותחת את הרומאן: “לחינם אתם – – – " ותכנה של פתיחה זו הוא, שלחינם אתם מרצפים את הרחובות באבנים – – - האביב על אפכם ועל חמתכם מבצבץ ופורץ מבין חרכי־הרצפות – – – וכן הלאה. רעיון יפה מאד, ואם תרצה, לא צריך להיות לא טולסטוי ולא ביאליק, שרעיון זה ייזרק מעטו של סופר ממדרגה עליונה דווקא. – כל שאלת “התלמיד” “והמחקה” “והפלאגיאטור” שאלה לא כל־כך פשוטה היא. יש השפעה שלא־מדעת וישנם רעיונות החיים באדם בלי־משים וישנם רגשות משותפים בבני־אדם, העמוקים ורחוקים מתחת לסף ההכרה… ומה בדבר הפרק המיוחד שלנו: ספרות־המליצה שבתקופת המאספים והלאה, ואינני חושש לומר, שהיא מלווה אותנו עד היום הזה בכוחה האדיר של השפה העברית. ומה בדבר הנביאים ישעיהו ומיכה וכדומה? – – פלאגיאט גלוי, זאת אומרת גניבה ספרותית, שאפשר למששה בידים, זה ענין של… לא של חוסר כשרון ספרותי, אלא של טיפשות, כלומר, של חוסר שכל! דומני, ששופט יווני אחד היה אומר לגנב: “אני מענישך לא משום שגנבת, אלא משום שנתפסת!” אגב, דוגמה ומופת ל”שופטי־הצדק" של יוון בהעתיקה! ומה תימה, ששופטים כאלה השקו רעל את הפילוסוף הזקן סוקראטס בן השבעים?!

2: שִׁיבַת־צִיּוֹן    🔗

אימתי שב ביאליק “שיבת ציון” גמורה? לא כשעלה לארץ, ולא משבנה לו בית וחנכו לשבת בו סוף־כל־סוף ישיבת קבע, אלא משיסד את המוסד “אוהל־שם” ובתוכו את צפור־נפשו: המתיבתא שלו “עונג שבת”, בו ישב בכל שבת לפני הערב־שמש וסביבו, על יד שולחן ארוך כרחבו של האולם, חסידיו־מוקיריו ומוקירי־רבנן בכלל, כולם כגילו, מבני חמישים ומעלה, תלמידי־חכמים פחות־או־יותר, ןאחריהם קהל המאזינים מכל המינים, אזרחים “בעלי־בתים”, חלוצים, פועלים, בני־נוער, נשים זקינות וצעירות וגם ילדים וילדות מן המפותחים שבהם, ולא פעם גם חרדים ואפילו חסידים מלבר ומלגו – ועיני כולם נשואות אל ביאליק. – בעונג־שבת דקביעא וקיימא זו היה מרצה אורח, סופר, איש־מדע, מורה ולעתים רחוקות גם מדינאי, אך לא הרצאה פוליטית־גרידא, ואין צורך לומר מפלגתית, אלא הרצאת דברים שיש בהם מן החכמה המדינית, העשויה ללמוד ממנה. וזה סדר “עונג שבת”: תוך כדי התאספות הקהל (הכניסה היא חופשית כמובן) מזמרים “זקני־העם” זמירות־שבת, שהחשובה שבהן היתה זמירתו של ביאליק, החביבה עליו ביותר (שיר בלי מלים), והקהל מזמזם אחריהם. באמצע השולחן עומד הדוכן להרצאה מורם מן הכסאות, לשמאלו היה יושב ביאליק בכסאו הקבוע (אחרי מותו נשאר כסאו ריק, ומאז אין איש יושב בו). לפני הרצאתו של האורח “מציג” אותו אחד הסופרים במלים אחדות, כלומר, מקדים להרצאתו הקדמה קצרה־בתכלית, כדי שלא יסיג את גבול המרצה לא בנושא ולא בזמן. זאת היתה אחת “התקנות” של ביאליק, שכבר ידע את הרגלם של “המקדימים”, שנעשה להם טבע, להראות את בקיאותם בנושא וגם את קבסתנותם (נודניקותם בלע"ז), שהיא – כדברי ביאליק – אחד הדברים שאין להם שעור! – זמן ההרצאה היה משעה עד שעה ורבע, ולפעמים עד שעה וחצי.

אחרי ההרצאה היה ביאליק רגיל להגיב קצרות. כל הגבה כזו היתה חציה רצינית וחציה בדוחה. יוצא מן הכלל היה כשההרצאה היתה מדעית ועל נושא שביאליק לא היה מומחה לו. במקרה כזה היה ביאליק מודה למרצה בשנים־שלושה פסוקים – תמיד שנונים וקולעים.

אחרי־כן הופיע על במת האולם (במה להצגות או להרצאות שלא ב“עונג־שבת”) חזן־בית־הכנסת ראביץ' עם משורריו ומנצח על שיר עממי ידוע. עם גמר השיר עמד אחד הילדים המשוררים הקטנים “לפני התיבה” וכחזן “זקן ורגיל” התפלל תפילת מעריב והקהל אחריו. על פי רוב היה זה הקטן שבילדים.

אחרי התפילה באה “ההבדלה”. המבדיל היה אחד “הזקנים”, שנשא את “מישרתו” עד פטירתו.

במסיבות “עונג־שבת” היה ביאליק “לוויתן ביאוֹרו”, מקום־חיותו היה זה. לא רק תגובותיו על דברי המרצים היו על־אתר, אלא גם הרצאותיו השלמות במסיבות הללו באו לו ממש שלא־מדעת. – פעם נפגשתי אתו על רציף “אוהל־שם” רגע לפני הכניסה. שאלתיו כלאחר־יד, אם יגע בהרצאתו בענין שמירת־שבת במלחמה, ואגב זה במה שידוע בשם בית־דין החשמונאים?

הוא הביט בי בתמיהה:

– מי, אני? וכי אני מרצה היום? מנין לך זה?

– מן המודעות.

– טפוּ, כל חלומותי!…

מובן, שלא נזף במנהל “אוהל־שם”, אלא הלך ועלה ישר על הדוכן ובלי לחכות למקדים, פתח:

–… אני מבקש סליחה מאת המציג אותי… מכירים, מכירים אותי כאסימון נושן… (אל המקדים, שאם אינני טועה, היה זה ברוך קרופניק – כיום: קרוּא, המומחה- הוותיק לחיבור מילונים), הלא אתה בלשן, מילוֹנר… קרי: מיליונר מפורסם, בעל אקדמות מילין, אין עניות במקום עשירות, תוותר הפעם על פסוקים אחדים…

ברוך קרוא היה דווקא בין המקצרים בהקדמותיו ותמיד מחדש אריזה רעיון בדבריו, אלא שביאליק רצה הפעם לבטל בכלל את ההקדמות, בכל אופן לפני ההרצאות שלו־עצמו, ועשה מעשה־קונדס – ובאמת ביטל את טכס “ההצגה”, שאם היה לו איזה הגיון לגבי מרצים אחרים, הרי לגבי ביאליק ודאי שהיו מיותרים, בבחינת “יהודה ועוד לקרא”. (אחרי ההרצאה אמר לי קרוא: “קרי – יהודה ועוד לקרוּא?!”).

הרצאותיו של ביאליק, ולא עוד, אלא גם “אלתראותיו”, היו על־פי רוב בבחינת “מעות על קרן־הצבי”, שכן איש לא רשם אותן – זה גם אי־אפשר היה: ב“עונג־שבת” לא יתכן לחלל את השבת בסטנוגרפיה. –

היה עוד מקום אחד, שביאליק היה מחבבו להרצות בו – בית־העם בתל־אביב, מיסודו של הד“ר יעקוב בלובשטיין. ד”ר בלובשטיין היה אדם מיוחד־במינו. סופר פילוסופי בעל השכלה־עולמית רחבה, לב גדול מלא אהבה לכל חי ואפילו לאדם, נפש־פיוטית עמוקה (אגב – סליחה, לא אגב, אלא בהשגחתו של הטבע הטובע, אחיה של המשוררת רחל), מחברן של כמה מסות על פילוסופיה ופילוסופים, וגם אחד המרצים המעולים – ויחד עם זה תמים כילד. בעזרת אחדים מעשירי תל־אביב, בעלי חוש תרבותי־עברי יסד את “בית־העם” בתל־אביב (ואחרי זה גם בירושלים), בשטח רחב־ידים, שבמידותיו בראשונות הכיל יותר משלושת אלפים איש! –

המנהל התרבותי של“בית־העם” היה ד"ר בלובשטיין (במאוחר סלע), שהרצאותיו העממיות (עד היום לא קם מרצה עממי כדוגמתו) הצטיינו בשתי מעלות: בידיעה עמוקה ובסגנון עממי קל ומסבר־אזניים, ועל הכל נסוך הומור לבבי וטוב־מזג מאין כמוהו.

ביאליק אהב את במת “בית העם” על־שום מידותיו המרהיבות לב ונפש:

– איפה ראינו המון־קהל עברי עצום כזה, המגיב בעירנות שכזאת על המלה העברית החיה גם בהקשבה של “דממה דקה” שבהבנת־הלב, וגם בתרועת־צחוק לכל מישחק־מלים, לשון־נופל־על־לשון – כאן נוכחנו סוף־כל־סוף, שהשפה העברית היתה בבת־אחת משפת־העין לשפת־האוזן!

המקדים להרצאות והמציג את המרצה לפני הקהל היה פה הד“ר בלובשטיין עצמו, שבמוקיר־רבנן מאין כמוהו ידע להנעים את דברי ההקדמה שלו ולתבלו בהומור שלו, וביחוד כשהיה מדובר במשורר היה מביא תמיד ציטאטות קולעות משיריו, ותמיד נחל תשואות־חן וצחוק רם. ו”הקהל" הטוב ביותר שלו היה ביאליק.

3: מַתְּנַת הָאֻמָּה לִמְשׁוֹרְרָה    🔗

פחדו של ביאליק מפני מצוקה חומרית לעת־זקנתו, כפי שכבר ציינתי, הפך בנפשו לתסביך. ומתוך כך היתה לתסביך גם שנאתו לנדבת־חסד. יוסף פטאי סיפר לו, שאני פתחתי “את הקאריירה הספרותית שלי” בבדיחה, שנדפסה בשבועון “המיצפה” בקראקוב: " א. אומר ל ב.: אני איני מקבל מתנה משום איש, ‘ושונא מתנות יחיה’, כך מקובלני מבית אבא! – אומר ב. ואני, קח מקובלני מבית אבא!" זמן רב למדי אחרי שובו של ביאליק מאמריקה פרחה שמועה, שבהיותו שם בשליחות קרן־היסוד ניצל את ההזדמנות לאסוף כסף לטובת המו“לות שלו “דביר”. מובן, “שערוריה!” – אני, שהתבוננתי במעגל חייו וראיתי את הערצת עמו למשוררו, ואיך הוא מתרוצץ מזמן לזמן להשיג “גמילות־חסד” ולחתום שטרות – קדרה עלי נפשי. – איך אמר ר' יוחנן? “כל הנביאים עשירים היו”! נזכרתי בבדיחה אחת ביחס אל מאמר חז”ל: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן לינק ולא היה לו שכר מניקה, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי־אשה והניק את בנו. – מקשין העולם: למה הנס? היה הקב“ה נותן לו־לאותו צדיק אלף דינרי־זהב והיה הלה שוכר לו מינקת?! והתירוץ הוא: נסים ונפלאות וכל מה שאתם רוצים – ורק לא כסף!… והנמשל הוא משורר האומה: הכל בעולם, כבוד ותהילה ואהבה והערצה וכל יקר, וכל מה שאתה רוצה – ורק לא כסף! – זה לא! – הבדיחה האכזרית מעלה את מידתם של ישראל למידת קונם: “מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם!”… באמת, שאל מישהו, הערצה שכזו! כיבודים שכאלה! אך האם נתן עם ישראל לביאליק צ’ק של חמש לא”י פעם בחייו?! במקום זה הוציא “עמך” לעז, שבנו לו בית במתנה! (והאמת? שאפילו ממס־בנין לא פטרו אותו!). ואחרי ביקורו באמריקה – שערוריה נעשה בישראל: שומו שמים! הוא אסף כסף לטובת “דביר”! – ובכן, כל גדולתו וכל גדולתו של ביאליק, וכל עבודתו הקשה והמפרכת, שכל הון לא ישוה לה, ושרק זכות בית־הדפוס של “דביר” אפשרה לו – תרגומם ותיקונם והגהתם ועריכתם של ספרי אגדות התלמוד והמדרשים – כל זה היה פתאום לקליפת־השום?! – נסה נא ושאל את השאלה הזאת מאת “עמך” – אמר סמיאטיצקי – ותשמע מה שיאמרו לך: “וכל ענין עולם־הבא אפס הוא בעיניך?! כל שבע הספירות שאחרי המוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, כל זה לא נחשב לכלום?! – “… והבוכהאלטר הזה – הוסיף סמיאטיצקי – שכח רק מספר אחד בכל החשבון: את עצמו, כלומר, מה־שהוא מקבל מאת ביאליק, ובחינם, או במחירו של הספר שהוא קונה. (דרך־אגב, “בוכהאלטר” זה שסמיאטיצקי דיבר עליו היה מנהל־בנק בתל־אביב, שהיה מנהל כל מיני מגביות, ושכיסו־שלו היה סגור ומסוגר מפני כל מגבית בעולם, ושביאליק אמר לו בפניו ובפני כל ועד־המגבית: - עכשו הוחוור לי, מדוע קם ליה למגדל חזירים “בארור” – “ארור שיגדל חזירים!” ועזב את ישיבת הוועד ויצא. ואיך הגיב ביאליק על “השערוריה”?: – “דביר” הוא מוסד לאומי ספרותי־תרבותי לחינוך העם ובמיוחד לנוער. אני עובד במוסד זה עבודת־פרך ממש. ולא תהא עבודתי כעבודת פקיד מומחה אחר? – מוסד שכזה העם חייב בתמיכתו כשם שמוסדות העם חייבים בתמיכת בתי־הספר. ברוסיה עשתה זאת משפחה אחת, משפחת זלאטופולסקי־פרסיץ. במדינה העברית לא יהיה מקום־לנדבות בידי יחידים לידי יחידים. ואם מדי יחידים, הרי־לידי הממשלה. היהודים שבאמריקה, העשירים שבהם, אינם יודעים מה לעשות בכספם. מה שהם יודעים, הרי זה לתת נדבות, מי ביד רחבה ומי ביד צרה, אך אוהבים לתת. “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות”, כדי שאם יתעשרו, יהא להם במה לעזור לארץ־ישראל, כל פרוטה שהם משקיעים בארץ־ישראל, נכסי צאן־ברזל הם בתנאי, שגם הם עצמם יבואו לארץ־ישראל או שבניהם יבואו הנה… ואל יבואו הנה מתים. מת הבא לארץ־ישראל מטמא את הארץ! אותו זמן קראתי מאמר מאת ד”ר קלוזנר על טשרניחובסקי בשם “שמש ספרותנו”. אם אינני טועה, הרי זה המאמר הטיפשי ביותר על ספרות שקראתי בחיי. ולמען האמת עלי לציין, שמאז שקראתי את ספרו של קלוזנר על ישו הנוצרי, נשתנתה דעתי עליו בהרבה לטובה. אמנם דעתו של מורי ורבי הפרופ' יחיאל מיכל גוטמן לא היתה טובה על ספר זה, “אני מבין שאתה אוהב לקרוא את הספר, שכן כספרות יפה נוח הוא לקריאה, אך מה לעשות ודווקא תכונתו זאת היא בעוכריו של הספר. מעטים הם בעולם אנשי־מדע, בעלי כשרון ספרותי, המצליחים לעצב את הנושא המדעי לסיפור מרתק, ובלי לאבד או לסלף את האמת המדעית שבו. וספרו של קלוזנר אין לו ערך מדעי”. והנה, מאמרו “שמש ספרותנו” לא נכתב בדרישות לערך מדעי (ואולי כן? קלוזנר מסוגל גם לכך!), אבל הקורא יש לו דרישות למחבר, שלא יהא טיפש והמאמר אל יהי טיפשי! – אך תוך כדי התבוננות במאמר עמדתי על “הסוד”, מהי סיבת שנאתו של ביאליק לקלוזנר – וכששוחחתי על כך עם דרויאנוב. הסכים אתי. – מיד עם תחילת השיחה, כשציינתי את ההסכם “החשאי־הגלוי” הכללי על “טיפשותו” של קלוזנר, אמר דרויאנוב ב“כתב השמן” שלו: – הוא אינו טיפש, הוא רשע! – פסק־דין שריר וקיים, שאין להרהר אחריו. אך מכיון שאני אינני תלמיד “חכמי אודסה” לא קבלתי עלי את פסק־הדין והרהרתי אחריו. על מקורה הראשון של השנאה לא הצלחתי לעמוד ובתקופת־אודיסה שלי כבר היתה לוהטת בכל תקפה. בכל אופן, המאמר “שמש ספרותנו” היה כבר המשך למעשי־הקינטור, ולא עוד, אלא כבר שיאם. לא צריך להיות לא פסיכיאטור, ואין צורך לומר פסיכואנאליזי כדי לראות ולקבוע, שכל עצם פולחנו של טשרניחובסקי אצל קלוזנר יסודו לא ב“אהבת־מרדכי”, אלא ב“שנאת־המן”. אני כשאני לעצמי, בכלל לא הבינותי מעולם, מי זיווג את הזוג “ביאליק־טשרניחובסקי” כדוגמת “גיתה־שילר” וכדומה? אם להקבלה, הרי זוג זה, העברי, היה מתאים יותר, בהרבה יותר, אילו היו מזווגים את גיתה עם קרנר, K ö rner או אילו היו הרוסים מתאמים לא את התאומים “פושקין־לרמונטוב” (אף כי גם זה צולע!), אלא את “פושקין־קולצוב!” – ועניות דעתי זו לא נשתנתה עד היום הזה. – ופתאום אני שומע מישהם אומרים, שטשרניחובסקי עולה על ביאליק!… זאת אומרת: קלוזנר הצליח! –מפיו של ביאליק מעולם לא שמעתי אף מלה על כך. לעומת זה שמעתי מפי טשרניחובסקי לא פעם: “אני משורר לאומי, וביאליק משורר עממי!”… ולפעמים בהא־הידיעה: “אני המשורר הלאומי וביאליק המשורר העממי!” אך אם כבר להקבלה, הרי קשה לא לקבוע, שביאליק היה חכם־שבחכמים, ממש חכם־חרשים, ואילו טשרניחובסקי לא.

4: שְׁנֵי תִקּוּנִים    🔗

בתגובתו על אחת ההרצאות ב“עונג־שבת” נגע ביאליק בנושא, שכנראה היה רגיש מאד לגביו: העורך הספרותי של כתב־עת, המטפל בשירים, עורך אותם ומתקנם. כעבור יום־יומיים הראיתי לו שיר שהופיע ב“השילוח” בירושלים בעריכתו של ד“ר קלוזנר. העתקתי את השיר במכונת כתיבה ובשני נוסחים, אחד בנוסח המקורי לפני שנדפס ב”השילוח“, ואחד בנוסח בתיקונו־של קלוזנר שנדפס ב”השילוח". קודם הראיתי לביאליק את הנוסח המתוקן, בלי להגיד לו איפה נדפס, ושנדפס בכלל,. השיר הוא ארוך למדי (ביחס לשירי), ולכן השארתיו אצלו, שלא יקרא אותו בחטיפה. למחרתיים שוב הייתי אצלו. ראיתי שקרא את השיר בשים־לב, ולפי בקשתי העיר כמה הערות, שמיד הסכמתי להן. אך אחת מהן היתה חריפה מאד: (השיר הוא “מושל המחר”. והקטע שבו מדובר הוא:)

רוֹאֶה אֲנִי אוֹתוֹ בְעֵינַיִם אֲחוּזוֹת דִּמְעָה.

אֶת יוֹרְשִׁי הַצּוֹהֵל הַהוֹלֵךְ וּבָא,

הַנּוֹטֵל בְּבַת־אַחַת מֶה שֶׁאָצַרְתִּי קִמְעָה־קִמְעָה,

וְאֶת לִבּוֹ כְּפוּי הַטּוֹבָה,

וְאֶת עֵינָיו הַיָּפוֹת הַמַּבִּיטוֹת רַק לְהַבָּא.

מה עשה קלוזנר? תיקן את השורה: “ואת עיניו היפות המבטלות את ההווה”.

כאמור, נתתי לביאליק את נוסח קלוזנר. למחרתיים נגשתי אל ביתו של ביאליק. ופה קרה דבר, שפי נפער לי בוודאי בשעת מעשה:

– שורה זו פה היא… מפריעה. ולא רק מפני שהוא פרוזה־שבפרוזה אלא בעיקר מפני שאין זו תמונה… המבטלות את ההווה… זה כעין פרוש…המבטלות את ההווה!… ובכן, יצלח לעזאזל!… מחוק את זה!

וכבר לוקח את עטו ומוחק! ואומר:

– מוקצה מחמת מיאוס!

ניסיתי בעורמה להגן על “המוקצה”:

– כולי האי – אמרתי, אך התחרטתי והראיתי לו את הנוסח הראשון שלי.

הוא קרא…

– מי תיקן את זה? – שאל.

– קלוזנר.

הוא פרץ בחמת־זעם:

– איזו שארלטאנות! איך הוא מעיז?! – צעק ממש – המבטלות את ההווה!… אם רצה לתת ביאור לסבר את אזנם של מטומטמים כמוהו, היה צריך לציין את השורה בכוכב ולתת את פירושו החלמאי בעמוד למטה תחת קו: *) “פירוש העורך: המבטלות את ההווה”. דרויאנוב צודק: צריך לפנות לאו"ם, שיאחדו את שתי הערים, סדום וצבויים, ולהכתיר את שניהם בכתר אחד משותף, ברשע והוא!… ואם לסדום, הרי זה באמת “מיטת־סדום”, בצורה חדשה: מקטעים רגל אחת ובמקומה מדביקים רגל־תותבת! – בחיי, קידוש השם!

– אם זה חילול־השם, הרי לך תיקון שיר של חילול־השם – אמרתי וסיפרתי לו על דוגמה של תיקון אחר, גם כן של עורך: של עורך “המצפה”. העורך, שמעון מנחם לאזאר היה יהודי דתי וכששלחתי לו שיר "שומר, מה מלילה?? קבלתי ממנו מכתב, אם אני מרשה לו לתקן את השורה “השמים פתוחים, אין חסד, אין אל”? ומה היה התיקון? “השמים פתוחים, אי חסד, אי אל?” – מובן שהודיתי לו מקרב־לב. הלא השאלה הריתורית היא הצורה הפיוטית ביותר!

ביאליק הוציא מן הכוננית את ספר־שירי ועין בו. ולבסוף אמר:

– לאזאר הוא “גאליציה של מעלה”, והלה הוא “אודיסה של מטה”.

עם השיחה על תיקוני־שירים נזכרתי בו־עצמו כמתקן שירים. דיברתי פעם אם חיים ברודי ז"ל, שעסק כל ימי־חייו בהוצאת שיריהם של משוררי ספרד ותיקוניהם ומילוי החסר שבהם ושיבושי הדפוסים השונים. בזה נעזר ברודי בביאליק.

– זוהי חוויה מיוחדת במינה – אמר לי ברודי – לראות איך ביאליק תופס תפיסת־בזק את החסר ואת המשובש ומה שצריך לבא במקומם! זוהי מלאכת רופא רב־אמן בניתוח חולה, ועל־פי רוב חולה מסוכן ממש. והחולים הם בעלי מזג וטבע שונים: אינו דומה שירו של יהודה הלוי לשירו של אלחריזי או אבן־גבירול או ישראל נאג’ארה. איזמל־ניתוחו של ביאליק הוא חד וחלק להפליא, ומעניין לראות, כמה הוא שוקל ושוקל עד שמחליט “וחותך”, ולא פעם נרתע ואומר: “לא! זאת תהיה תותבת!” – אך משהחליט, הרי זו הלכה למשה מסיני!

פעם הרצה ב“עונג־שבת” הרצאה פוליטית: על האנגלים ועל וייצמן, וכמובן שנגע גם בז’בוטנסקי.

דרויאנוב, שלא היה רביזיוניסט, אך היה מכבד מאוד את ז’בוטינסקי, הביע את מורת־רוחו על ההרצאה:

– ביאליק – אמר לו – הנח־נא לפוליטיקה, ואל תכריע, מי היה צודק בסופו של דבר: רבי עקיבא או בר־כוכבא. לכל היותר יכול אתה לומר: אלו ואלו דברי אלוהיים חיים! אך לפני רגעים אחדים אמר המאדיארי הזה בשם סבא שלו, שהיה כנראה קונדס גדול שפיטן פוליטיקאי הוא סנדביץ' עם דג מלוח ודבש! –

– הוא והסבא שלו! – אומר ביאליק – אני חושב, שבכלל אין ולא היה לו סבא! מישהו אמר פעם: כשאני רוצה לקרא דבר־מה מעניין, אני כותב לי אותו!

– אם תרשה לי, אני אמרתי זאת…

– הנה! וכשאתה רוצה לגנוב פלאגיאט, אתה בודה לך סבא וגונב ממנו! –

 

5: זוטו של עולם    🔗

באותו הזמן עלה לארץ טיפוס חדש של עיתונאי, כלומר: חדש אצלנו, שכן בעולם הגדול מצוי הוא לדאבון המין האנושי. זה ילוד־אשה שנולד בעל־מום, בלי כליות, לב־זכוכית, מוח־פתלתול, ובתור עיתונאי – סחטן.

בר־נש זה היה עורך שבועון (עלי להודות בבושה, שאני עזרתי לו בכך; מי יוכל לבחון כליות שאינן ולב־זכוכית?) וכל הזמן מרחרח ומחפש קרבנות לסחיטה. כלומר, שאפשר לאיים עליהם בהלשנה, בגלוי סודותיהם, בהבאשת ריחם בעיני הבריות. חיפש ומצא. ודווקא שניים, ודווקא שני ארזים: ביאליק ודיזנגוף! – הוא לא יסתפק בציד עכברים או שפנים, לו נחוצים אריות ונמרים. ושני האריות סיפרו זה לזה על הפגע הרע שפגש בהם. דיזנגוף אמר: – תאר לך, בא איזה פרא־מאדיאר ושואלני, אם לא איכפת לי, אם הוא יגלה את עסקי הנשים שלי? – מובן, שתיכף הבינותי את הענין. שאלתי אותו, מהו הסכום שאני יכול לעזור לו בו? – לא הרבה – ענה הנבזה – בעשרים־שלושים לא“י איעזר. – אמרתי לו: חכה־נא, רגע אחד – וצלצלתי לשמש־העיריה, בחור קורדי משכמו ומעלה, בעל שרירי־פלדה. – הקורדי נכנס. אמרתי לו: סלים, ממזר זה רוצה עשרים או שלושים, תן לו בבקשה עשרים בימינך ושלושים בשמאלך. – הסוף היה, שחדל־אישים זה מוטל ב”הדסה“, והרופא ד”ר שטיין הבטיח לו, שביום עזבו את בית – החולים יתן לו “צער, רפוי, שבת ובושת” – בצורת ארבע סטירות־לחי! – אם כן, קודם היה אצלי הקוזק ההונגרי – אמר ביאליק – שכן אילו היה אצלך קודם, לא היה לי המזל להכירו אחרי מכות־מצריים כאלו! עלי איים חדל־אישים זה, “לגלות את עסקי־הריבית” שלי, תוך הבנה עמוקה “למצבו של משורר עברי, שמלאכת־האמנות שלו אינה מפרנסת את בעליה”. אני לא הספקתי להתעניין בסכום שהוא רוצה לסחוט ממני – לקחתי את מקלי זה, שאינו חלק מסיקוסים – אך עד שפניתי אליו, והילד איננו! – מתברר, שחלאת־אדם־ואלהים זו לא הפעם הראשונה “נתן את גוו למכים ולחייו למורטים” ואיננו חושך בוודאי “פניו מכלימה ורוק”. סיפרתי גם לביאליק וגם לדיזנגוף, שהוא מתאונן ואומר: “אומרים עלי שאני חי ממאמרים שאינני כותב. שם בחוץ־לארץ הייתי ניגש אל פלוני אלמוני: שמע יהודי, יש לך בת יפהפיה, אתה רוצה שאכתוב עליה, שהיא פרוצה נהדרת? אם כן – 500 קרונים במזומנים! – שילם היהודי ככתוב והענין סודר ושלום על ישראל. וכאן, מה אפשר לעשות ביהודים שאינם מפחדים!?” – מספרים, שעובד הוא יד־אחת עם הבולשת האנגלית לתפוס עולים בלתי לגאליים, ובמחיר שתי לא“י הנפש משליח אותם חזרה לחוץ־לארץ! – ביאליק קימט את מצחו ואמר: – מכה אשר לא כתובה בתורה, כלומר, אינני מוצא בתורה חטא או פשע שענשו חל על פושע ממין זה: סחיטה. ואפילו לא על גרימה לשילוח יהודי מן הארץ. ומשום כך… – ומשום כך ברור – אמר דרויאנוב – שקנאין פוגעין בו! לשבור לו את העצמות! אמרתי, שאת חברו הבלש האנגלי סילקו הנוער בחנק. והוא, הוא ספג כבר פעמיים מכות מרדות, אך לא על הגרשת עולים, אלא על איום פרטי וגם על הוצאת דיבת־לעז באשה, בלי איום. שניהם במאמרים בעתונו. – ומה יחס העתונים אליו? – יחס שונה. אך עורכו של העתון האנגלי “פאלסטיין פוסט”, כש”אגודת העתונאים" קיבלה־פנים את באי־כוח העתונאים הלועזים מחוץ־לארץ והצטלמו יחד וביניהם עורך “פאלסטיין פוסט” גרשון אגרונסקי (אגרון), יצא אגרונסקי מן השורה בהפגנה והודיע, שהוא לא יצטלם עם הסחטן יחד! ועל זה הכריחו אותו לעזוב את המקום. – – יותר מדי אתם מדברים בזוטו־של־עולם זה, צריך לשלשל עליו את המים! – אמר סמיאטיצקי. (בשעת־כתיבה זו מעיר לי ידידי, הקורא את כתב היד: הנה, זוטו־של־עולם זה זכה אצלך לפרשה מיוחדת, ימח שמו! דומני שיש דוגמה לכך בתנ"ך… מובן שיש: הנבל עכן בן כרמי, שמעל בחרם וסקלוהו באבנים! אגב, לפני ימים שאלו מישהו, מדוע אינו כותב מאמר על חג־היובל שלי? ועל זה ענה, שאחרי השלושים שלי יכתוב! – אכן, לא כל נוכל־ערום הוא גם חכם).

 

ו: טֵרוּף, טֵרוּף, טֵרוּף!    🔗

1: צַדִּיקִים בְּגַן הָעֵדֶן    🔗

ב“אוהל־שם”, במסגרת “עונג־שבת” הרצאתי הרצאה. עלי למסור בזה בקיצור את תוכן ההרצאה, כי בלי זה אי־אפשר להביא את תגובתו של ביאליק עליה.

עמדתי על העובדה, שניגודי־הדעות והמחלוקות שבין גדולי־ישראל בכל הדורות מתמזגים כעבור כמה דורות ומשלימים זה את זה והיו לחטיבה לאומית אחת בנפש שכינת־האומה, המעכלת דוגמת קיבה בריאה את כל מה שלטובתה ודוחה כל המזיק לבריאותה. הללו מחמירים והללו מקילים. הללו מזכים והללו מחייבים, הללו אוסרים והללו מתירים – אך לעתיד לבא יהיו כולם צודקים וכ“ו וכ”ו וכ"ו.

– זהו! – אמר ביאליק בתגובתו אחרי ההרצאה – ביצה שנולדה ביום־טוב, בית־שמאי אומרים תאכל ובית־הלל אומרים לא תאכל – מה יעשו לעתיד־לבא? יערבבו שתי ביצים מגולגלות, יעשו מהן חביתה ויאכלו! וכן גם הרמב“ם והראב”ד, ר' יונתן אייבשיץ ור' יעקב עמדן, הגאון מוילנא והבעש"ט ומנדלזון והרצל ואחד- העם, וברדיצ’בסקי, ויבדלו לחיים וייצמן וז’בוטינסקי…

קונדס אחד קרא בינתים: וביאליק וקלוזנר!!

ביאליק הרהר רגע ואמר:

– את המאכל הזה אפילו קיבתה של האומה לא תעכל! (צחוק־רעם באולם) אך נא לתאר לעצמכם את ערבוביית־הבליל הזאת, את האנדרלמוסיה של המאכלים הללו של כשר וטריפה, וטהור וטמא וכן הלאה והלאה… גם קיבת האומה עלולה חס וחלילה להתקלקל ולקבל בורדס או קורדייקס… (ומשפסק הצחוק) אבל, ברצינות… אל תשים לב למילתא דבדיחותא, מה שאמרת ראוי לתשומת־לב מרובה. הלא זוהי הסינתיזה בהשקפת־העולם, שהניגודים מתפשרים ומתמזגים בה… כמה זמן עבר סך־הכל מתקופת הגאון מווילנא־הבעש"ט־מנדלזון? ואנחנו כבר חיים מפי תורתם: הלכה וחסידות והשכלה כאילו מבור אחד נוקרו ומסלע אחד חוצבו… אנו מודים לך יקירי על ההרצאה, המביאה אותנו לידי הרהורים ושיקולי־דעת בנושא זה, ואולי ידרבן נושא זה עוד אחד, או אחדים מן המרצים המועדים שלנו, שיחדשו לנו בשטח זה חידושי־תורה… איך אתה אומר בשירך? “כל דפק לב־חוזה, כל חפץ יהודי, הלכה למשה מסיני!” –

ובלכתנו הביתה:

– שמע יקירי, אולי תכתוב על נושא זה קומדיה בשביל “הקומקום” שלך? בשם “צדיקים בגן־עדן”, כלומר, הצדיקים הפוליטיים־המפלגתיים, כעבור מאה ועשרים שנה נפגשים לעתיד־לבא: וייצמן, סוקולוב, ז’בוטינסקי, אוסישקין, ומבין הסוציאליסטים: ברל כצנלזון, וכמה נשים צדקניות: שושנה פרסיץ, עדה פישמן, ואחת חיננית ביותר: הדסה גראזובסקי־סמואל… מילא בין הצדיקים אפשר לבא לידי פשרה של סינתזה בקיבת־האומה, אך בין הצדקניות קצת קשה יהיה – וזה הפילפל שבמחזה!

כאן לקח סיגאריה, חילק אותה לשניים ותחב חצי אחד לתוך הפיה. מישהו שאלו למה הוא חוצה אותה, האם כדי לקמץ?

הוא הדליק, נשם ונשף וענה:

– איזה קימוץ, מה קימוץ? כשאדם מעשן שני קצוות, נשארים לו שני זנבות! שכחת את הכלל המאתימאתי, גם חצי מקל שני קצוות יש לו. ולמה אני חוצה? לעשן סיגאריה שלימה זה לי יותר מדי, הסובא האמיתי אינו רק מריק את כל הכוס בבת־אחת, אלא מטעמם (מלה טובה: מטעמם, מה? כמו “משעמם”. גם הקבסתן, הנודניק. האני חידשתי את השימוש הזה: קבסתן לנודניק?) ובכן, גם הקבסתן מוציא את נשמתו של אדם קימעה־קימעה בשיעמומו, ואם הוא בנוסף לכך גם מגמגם, הרי השם ירחם עלינו! יש לי קבסתן כזה, כעין סופר כביכול, או מוטב: כבלאיכול! אם אינני טועה, הרי אתה אמרת עליו, שהוא חצי־הכשרון המושלם ביותר.

– לא עליו אמרתי זאת, הוא שמינית־שבשמינית כשרון ולא מושלם ביותר.

– אם כן, יש לי האסון שהוא דבוק בי על כל שעל ושעל כצל, או מוטב כעשן לעינים… השמתם לב לכך, שהעשן, לאן שלא תפיחהו, הוא חוזר תמיד אל העינים! ממש מעשה שטן!

– יש לי עצה – אומר סמיאטיצקי – תחוב אותו כפקיד לאיזה מוסד… ותתפטר ממנו.

– זה רעיון!… יש! אני אתחוב אותו לעיריה! יש לי חשבונות עם העיריה, מיסים!

כעבור ימים אחדים אומר לי סמיאטיצקי:

– אם חושב אתה, שביאליק לא קיים את דבריו, הרי אתה טועה: הוא סידר את ידידך בעיריה!

– “ידידי”?! ידיד השטן הוא ולא ידידי!

כששוב היינו אצל ביאליק, קיבל את פנינו בקורת־רוח:

– הגמגמן שלנו עשה קאריירה: דיזנגוף התנקם בי, הוא העניק לי את התואר “אידיוט העיריה”, כלומר, מינהו לעורך “ידיעות העיריה”! כששאלתי את דיזנגוף, התפלא: “מי מינה אותו, אני!” – לבסוף התברר, שאין איש נוטל עליו את האחריות למינויו! אחדים צוחקים, כאילו מישהו לועג להם, אחרים מתכעסים וכן הלאה, ואחר הביט בי ואמר: “אל תתבייש, הלא ידוע, שאתה הצעת אותו!”… הרי לכם! אתם יודעים, שברגיל אין אני פרוטקציה טובה. לא פעם ניסיתי, והעליתי חרס הנשבר! והנה, דווקא בו הצלחתי, כלומר, לא הצלחתי! אתם יודעים, הפסיכיאטר הידוע תלמידו ומתנגדו של פרויד, אדלר, יש לו הגדרה קולעת למיתה בהתאבדות: “מיתה בהתאבדות זה נסיון להתאבדות שלא הצליח”… כזהו הנסיון שלי בעיריה: נסיון שלא הצליח – הוא קיבל את המישרה! – ואגב נזכרתי בעורך־שבועון אחד, הממוּמם בשני מומים: אינו מדפיס שירים, ז“א ערל־אוזן, סריס לשירה; ומטיף בתמידות נגד העישון, ז”א תותרן, סריס לקטורת. ויש לו עוד ריעותא אחת: כשהוא מטיף נגד העישון, אינו שוכח גם את מצוות שמירת־שבת, ובכלל מתמוגג ל“רומאנטיקה שבדתיות”, כשם שמתיימר להיות מבין גדול בשיר. ואם נוסיף לכך, שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין ואוכל סרטנים במיץ־נמלים בולע חלזונות ברוטב־זבובים ומתלקק בכרעי־צפרדעים א־לה־בחילה…

– מנין אתה יודע את כל אלה? – שאל דרויאנוב.

– מפי ליכטנשטיין סוכן מכוניות־סיטרויין, שהתרגז על הרומאנטיקן הדתי הזה שראה אותו בפאריס במסעדת־נבלות נהנה מעולם־הזה. לכגון אלה מצוה לומר: “הן עץ יבש אתה!” תוך כדי הלקאה על עץ- הקלון ברצועת־דרדקי ולשנן לו: צעק קמץ אלף א! האוכל שרצים ורמשים אל יתמם וישאל: איך מעשרים את המלח הקארלסבאדי!

כשקמנו ללכת פרץ בצחוק לבבי:

– ראיתי את המודעה של התכנית החדשה של “הקומקום”, איך כתוב שם? “ישיבת הרבנס לתקונס הממזרס ביסרואל”. (ישיבת הרבנות לתקנת הממזרות בישראל). במה ידובר שם?

– על החלוצים והחלוצות, שאינם מחמירים בצניעות בערבים על חולות שפת־הים. –

הזהר, אל תרחיב צעדך מדי, ולא ימעדו קרסוליך לנבל פי – – – –… כי פה יש מקום לפרוץ את הגדר…

בהצגת המחזית “ישיבת הרבנס” צחק עד כדי השתעלות, שקשה היה לגמור את ההצגה.

2: אַתָּה מִתְלוֹצֵץ    🔗

כעבור שנים, משהסתלק, כתבתי בשירי “הי”:

וְשִׁבְעָתַיִם אַלְלַי לִי,

כִּי אֶת שִׁיר־נִהְיִי זֶה הָאֻמְלָל מְאֹד

אֵין לְמִי לְמִי לְהַרְאוֹת.

שכן רק אחרי מותו עמדתי על כך, שבאמת אין למי לתת את כתב־יד שירי לקרוא לשם… לשם מה? בעצמי לא ידעתי. לוא רק לשמוע את “דעתו” הקצרה: “פאסקודסטבו!”, שאחריה היתה באה על־פי רוב הבעת ההיסוס: “ואולי לא?”… אליבא דאמת, לא פסק־הדין החריף ולא ה“שודא דדייני” לא היה מכריע בי את הכף לכאן או לכאן, יותר מדי הייתי רחוק מהשפעתה של אסכולת־אודיסה הספרותית, אך אחד־מי מוכרח היה להיות, שאוכל להראות לו לפעמים את שישי החדש. ואחד זה היה קודם־לכן יוסף פטאי, ואחריו ביאליק. ולא רק ביחס לשירי שלי. מפעם לפעם היה זה אחד המשוררים החדשים, או אחד השירים שלהם, שהרגשתי צורך לשמוע את דעתו עליו. – אותו זמן הופיעה בשירתנו איזו רוח־מצויה מוזרה – אני מדגיש: רוח מצויה, ובכן לא רוח סערה, אלא שקטה דוקא, יותר מזה: לא קרירה ולא חמימה, אך כאילו מרגיזה, מעצבנת, בקיצור: הרגשה לא טובה נודפת ממנה – מוזרה, מפני שפשוט אין להבינה. אתה קורא וחוזר וקורא, ולא חלילה מפני שהשיר מגרה אותך, הלא הגרוי הוא התכונה הראשונה של השירים הסימבוליסטים, שבתחילה אינך מבין אותם, אלא שהם כופים אותך לחזור ולקרוא אותם, עד שלבסוף מתבהרים לפניך ואתה מזדהה אתם ושוב אינם מרפים ממך, בייתר דיוק: אתה אינך מרפה מהם. – לא כך השירים הללו. השאלה הראשונה שאתה שואל, וכבר בעצבנות: מה הוא רוצה?… טוב, תמונה… ושוב תמונה… ועוד תמונה… טוב, זה קרוי בשם “אימאז’ים”, כלומר, תמונות. אך ראשית: התמונות אינן ברורות, לגמרי לא ברורות, שנית: מה הוא רוצה בתמונות הללו?!… ושלישית… די! אני מזדרז אל ביאליק.

המשורר: דויד פוגל. שם השיר: שלושה כוכבים בצורת סגול. נדפס ב“הדים”, בעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש. ביאליק קורא קודם בשתיקה. אחר־כך חוזר, וקורא בקול:

"רַגְלַי בְּקַרְקַע־הַיּוֹם תִּטְבַּעְנָה

וְנוֹפִי נוֹטֶה

אֶל הַלַּיְלָה"

רגליו טובעות בקרקע־היום. כלומר בקרקע של היום. ניחא, מדוע לא? הלאה:

"הָרִים סָבִיב לִי,

כּוֹכָבִים עַל רֹאשִׁי נוֹשְׁרִים,

נִתָּזִים מֵעַל פְּנֵי כַדּוּר קוֹדַר".

כוכבים נושרים על ראשו. לא כל־כך בסדר. זה יכול להיות תמונה כבירה… לולא עבר עליה בשתיקה, כלאחר־יד. מלתא זוטרתא: כוכבים נושרים על ראשו! וזה סתם־כך, כאילו זה שלג! – והכוכבים ניתזים מעל פני כדור… אם כן, לא שפורצים מתוך הכדור, נגיד, מתוך השמש, אלא מעל פני הכדור… והכדור הוא קודר. (הוא מרים את שתי כתפיו עד אוזניו כמי שאינו תופש) ננסה הלאה:

"עַתָּה נִסְחוּ גַם אֲבוֹתַי –

אֲנִי רֵאשִׁית".

גם אבותיו ניסחו… “גם”… ומי עוד?!… הלא אי־אפשר לירוק את המלה “גם”, סתם בלי קשר עם מישהו או משהו!… ופתאום “אני ראשית”! (בצעקה) מה פרוש “ראשית”, “ראשית”!!! הלא אבותיו לא מתו, לא נעלמו, לא נדפו כעשן, כל אבותיו מאדם הראשון ועד מוטל או גצל פוגל!!!

ברגע זה נכנס פסח גינזבורג (משורר וסופר בעל מזג חייכני וטוב־לב, שאיש לא ראה אותו מעולם רוגז או קודר) ושומע את ביאליק צועק. רגע נרתע, אך משראה אותי צוחק, נרגע מיד. וכרגע גם קשר את הדברים: עוד בהיותו על יד הדלת שמע את המלים “מוטל או גצל פוגל!!!”…

– לא מוטל ולא גצל, אלא דויד פוגל. – אמר גינזבורג בצחוק.

– בוא, בוא! – אמר לו ביאליק – אתה יודע שפות! (פסח ידע את כל השפות האנגלוסכסיות עד כדי תרגום אמנותי מהן) הא לך, קרא את השיר הזה, אולי זה פשוט תרגום רע?

– קראתי – אמר גינזבורג – יש לי ספר שלם ממנו. אתה מתפלא שאינך מבין את השיר. אגלה לך את הסוד: פה אין מה להבין. אני מכיר את פוגל, דיברתי אתו, ולא פעם. הוא אומר שאת השירים לא צריך להבין. "די להבין את המלים, הלא כל מלה היא עצמה סמל, והאם לא די לך במחרוזת של סמלים, זאת אומרת, של יהלומים, שנפש האדם יצרה אותם בלחץ של־דורות על דורות מפחם של צמחי־ענק שרופים עד שהפכו לאבנים יקרות – לעדי־עדיים על גוף־האשה, שהיא שוב סמלו של שיא התשוקה: “האהבה!?” –

פה הוציא מכיסו פיסת נייר ומסרה לביאליק – הנה רשמתי את דבריו מלה במלה.

ביאליק קרא, תחילת המשפט העקלתון בלחש ואת סופו בקול־רם:

– “לעדי־עדיים על גוף־האשה, שהיא שוב סמלו של שיא התשוקה: האהבה” והאהבה היא שוב סמלה של סעודת הבקנים בברק הקרח בצנוקל הסיטוק תלנגר קפיח הדוסלת!"

את קשקוש סוף הפסוק קינדם ביאליק כאילו מתוך הנייר…

– אני דיברתי עם אשר ברש המדפיס את שירי פוגל – אמר גינזבורג – ברש ענה, שזה עכשיו אופנה לכתוב שירים כאלה… הלא אתה מכיר את ברש, יהודי פיקח ואסתיט משכיל, אלא שאוהב הוא להתבדח. אך אם להגיד את האמת, האופנה הזאת הולכת ורווחת עכשיו בכל העולם וגם באמריקה, ולא עוד, – אלא אפילו באנגליה… לפעמים יש לי הרושם, שכאילו איזו מגיפה של רוח־תזזית אחזה את העולם, והוא הדין בציור, שקוראים לו “אבסטראקטי”. ואני אומר לכם: מכיון שזה התחיל, שוב לא יחדל השד יודע עד כמה זמן! תראו!…

ביאליק שקע בהרהור רציני.

– הרי לך חומר ל“כינוס”! – אמרתי.

– אתה מתלוצץ? – אמר ביאליק ושוב עיין בשיר שלפניו – אדם יושב שבעה נקיים על כל אות ועל כל תג בשיר, שהמלה תהא כשרה לזיווג עם בן־זוגה ותלד בטהרה… כיון שאין יצירה אלא בזיווג שתי מלים… “כל מלה היא סמל”?! עם הארץ שכמותו! בור ריקא, שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו, נחשי־ארס ועקרבי־רעל, צריך לשים לו עקרב של פרומביא לתוך פיו ולרסן אותו, שלא ירעיל את הבריות בלהגו… “את השיר לא צריך להבין”? (מעיין בשיר) “אני ראשית”. הוא ראשית, הוא לא שנית ולא שלישית, אלא ראשית! הוא ראשית שאבותיו ניסחו… יכנס הרוח באבות־אבותיו שניסחו!… (זורק את הספר) טפו, שקץ תשקצנו! אני אדבר עם ברש!…

איני יודע אם דיבר עם ברש בענין זה. עוד באותו לילה כתבתי מחזית קצרה בשביל “הקומקום”: עורך כתב־עתי מודרני בשם “תהודה” בא הביתה ומוצא על שולחנו כתב־יד כתוב במכונה, הוא קורא:

פם ארקף לחי קרא אטוּן,

צצץצ צמנחיב לךםסת…

מדטרלה אאאבבב גגג ררררר

ההה תזזזז פסן וט דגבעי

תרוּ תרוּ תרוּ פוֹן!

מה? מה? מה?

מיל א א"י = + % מיל מיל מיל,

ש + ש + ב=!!!

העורך קורא וחוזר ואינו מבין אף מלה, וביחוד אינן נהירות לו האותיות הסופיות באמצע המלים! – פתאום אורות עיניו: רק עכשיו קורא הוא את הכותרת של נייר־המכתב: “אחים גצליהו את פוגלמילך”… אאאה! הלא זה שיר מאת המשורר המודרני פוגל! – ובשמחתו קורא הוא לאשתו: אינוואלידיה! אינוואלידיה! המשורר פוגלמילך היה פה, הוא לא אמר לך כלום בנוגע לשירו ששלח לי? – – – איזה משורר? איזה שיר? היה פה הסוכן למכונות כתיבה והשאיר דוגמה לאותיות!

העורך שוב מעיין בכתב־יד, אחר־כך אומר: “מה את מבינה בשירה המודרנית!… זוהי השירה של המאה העשרים ואחת!”… משפשף את ידיו בקורת־רוח וקם וממהר לבית־הדפוס. – זה תוכן המחזית.

ביאליק ישב ב“קומקום” וצחק בהנאה למחזית הקצרה. – בדרך הביתה אמר לי:

– בקש נא את פסח גינזבורג, שישאיל לי את ספר השירים של אותו פוגל. כדאי לראות, איך אפשר למלא ספר שלם באוּשכי־בוּשכי כזה!

3: שִׁירַת אוּשְׁכִּי־בוּשְׁכִּי    🔗

ג’ורג' בראנדס פגם מצא בביאליק: הומוֹר חסר לו. שגיאתו של המבקר הדאני הגדול שני יסודות לה: ראשית, לפניו עמדה דמותו של היינה, ולעגו של היינה היה חסר לו בשירתו של ביאליק. ובכן מה? והליריקנים הגדולים של המאה התשע־עשרה, שבראנדס בנה עליהם את מחקרו האסתיטי הגדול, מי מהם חונן בלעגו של היינה מלבדו? בנדון זה היה היינה פינומין יחידי בעולם, ושנית: בראנדס לא ידע עברית ואת מחזור השירים “מזמורים ופזמונות” (“מעין שירי־עם”), לא תרגמו ללועזית – והנה, השירים הללו, “מי יודע עיר לישטינא”, “לא ידע איש מי היא”, “פלוני יש־לו”, “אחת, שתים”, ועוד, חן של חיוך בדוח שפוך עליהם, כעין רצפית־בתולים של פירות מעוּרים בעץ, זה לא הומור מעורר צחוק, אלא בת־צחוק, בסימה, על עולם ביש־גדא, שאתה מחייך עליו חיוך, המיוחד ליהודי על עצמו ואין לזר חלק בו, בחינת “ובשחוקו לא יתערב זר”. – אך אילו היה רושם מישהו את שיחותיו שכלאחר־יד, שיחות־החולין שלו, על צחוקו יחד, היה העולם מכיר ביאליק שני, אחר לגמרי, ההיפך ממש ממשורר־הזעם, או ממשורר־הישיבה, זה שחטב בסלע־שיש את “המתמיד”. – המשורר ההונגארי אדי אנדרה אמר לי פעם: “אין אדם כותב שיר אלא לשני אנשים בלבד, ואחד מהם אשה”. את “הקומקום” יסדתי לשני אנשים, שהאיש שביניהם היה ביאליק. שלושתנו הינו המייסדים: ל. דונאת (קונפראנסיי), הגרפיקאי פ. עירשי, ואני. לא שמסרתי לידו את התכנית לביקורת קודמת (“רוצה אני ליהנות מן ההצגה!”), אלא התייעצתי בו בכל פעם שהרגשתי צורך בעצה. והיו נושאים שהוא הציעם לי. – עובדה מוזרה, אך עובדה היא, שיהודי זה, שמאז בעל מגילת־איכה איש לא עורר בלב עמו קינת־נהי כמוהו, ההומור והצחוק מיסודות נפשו היו. רבים מן הקהל שבגיל־העמידה זוכרים עדיין את צחוקו של ביאליק ב“קומקום”: צחוק רם עד כדי “גילגול־בטן”… ומכאן גם כשרונו המצוין, לחקות טיפוסים בטלניים בתנועות־גופם ובדיבורם הביש־גדאיים. (לא בעלי־מום, לזה היה מתנגד בתוקף, והיה מייעץ לי להיזהר מקאריקאטורות ממין זה, אף כי זה אחד האמצעים המובהקים ביותר להצחקת הקהל, כידוע). ואם נזכר באיזו בדיחה, היה צוחק שנית, ואפילו שלישית. – ספר השירים של דוד פוגל “לפני השער האפל” הרגיז אותו עד היסוד: – אני רואה, שזה ענין רציני יותר משחשבתי. אני חשבתי, שיש לנו עסק באידיוט, לא. זה שארלאטאן מסוכן. פסח גינזבורג אומר, שיש מין מהלך כזה בעולם, שירים שאין בהם כל הגיון… הוא תיכף יבוא ונלך קצת החוצה… הנה… יש לו גם מו“ל…– מכל מקום כדאי לדבר עם ברש – אמרתי אני. – שמע, ברש הוא קונדס, אני מכיר אותו, אוהב הוא פאראדוכסים, עושה אקספרימנט… למה לא? – אתה מנבא אריכות ימים לקישקוש זה עד המאה העשרים ואחד? אל תגזים, על הספרות בכלל עברו כמה תמורות מאז שלושת אלפים שנה, לא בתוכן הספרות חלו התמורות, התוכן היה תמיד אחד: האנוש הנצחי, אלא במידת ההתחרות שבין שני כוחות הרוח שבאדם: הרגש וההגיון, פעם התגבר הרגש על ההגיון ופעם ההגיון על הרגש, אך אף פעם לא עד כדי שלטון־יחיד. ועד היום הזה קיימת ביניהם ההתחרות על איזור־ההשפעה שבנפש האדם. ומעולם לא ויתר אף אחד מהם על עצמו ויתור גמור. ולא עוד, אלא שגם על השני לא ויתר אף אחד מהם ויתור גמור. היצירה הדרמאטית, שעיקרה הוא הבנין ההגיוני עד כדי חשבון קר כבייכול, אי־אפשר לה בלא לב, בלא רגש, בלא ליריקה. כשם שהיצירה הלירית, שעיקרה הוא השתפכות הלב עד כדי התמוגגות־תמס כבייכול, אי אפשר לה בלא מוח, בלא שכל, בלא הגיון כלשהו. שיר־העלילה, כל השיר כולו הוא אפי, אך כל בית ובית לירי הוא. – “תמונות”?… ובאיזו ליריקה אין תמונות?… אך רק תמונות? ובלי כל קשר ביניהן?… והתמונות עצמן… ככשוב בא גינזבורג, שאל: – ובכן, מצאתם תרוץ למסכת־אימאז’ים? – בוא, בוא, אני רוצה לדעת מה יש. נצא קצת לאויר הים! בדרך אמר ביאליק: – תמונות… או כפי שאתה אומר: אימאז’ים. קודם כל הגד נא: יש לזה איזו שייכות למוזיקה? – קודם־כל ואחרי־הכל: זה יש לו שייכות לכל בעולם, אפילו לאקונומיקה… אל תצחקו, אני מדבר ברצינות גמורה. – אי־שם באירופה, ויכול להיות שבאסיה ואולי באפריקה, ומי יודע, אולי פה אצלנו – חי משורר אמריקני ששמו עזרא פאונד… –יהודי? – שואל ביאליק. – לא. ינקי. בר־נש זה יודע המון שפות, ולאו־דווקא על־בוריין. גם יאפאנית וסינית והודית. ובכולן הוא כותב, גם שירים וגם פרוזה, בעיקר מאמרים. על מה? על מה לא? בשיריו אתה מוצא כל מיני לשונות, ולא רק מלים, אלא שורות שלמות, יווניות ורומיות וסאנסקריטיות. שהוא בעל כשרונות גדולים אין ספק, אדם שנכנס לאוניברסיטה בגיל השש־עשרה ובגיל העשרים ואחד גמר בתואר “מאסטר אוף ארטס”! אך אחד ממוריו אמר עליו ביאוש, שכישרונו ניתן לו לאסונו! ומישהו כתב עליו: “אוצר בלום של כל כשרונות־אדם ביחד, ורק כשכשרונותיו מעורבבים אלה באלה וכשהוא יוצר דבר־מה, יוצא יצור־מפלצת, שהכל יש בו ורק לא יצירה אנושית”. – ומהי שיטתו בשירה? – שאל ביאליק. – שיטתו? ברור שיש לו שיטה, אך מי מבין אותה? – אומר גינזבורג ומוציא מכיסו פיסת־נייר וקורא – השיטה היא, ש “השיר הוא יצור אבטונומי, שדי לו כשהוא לעצמו, ושבו גלומים המחשבות והרגשים, שנקלטו בצורה חד־פעמית, כלומר, פינומין, אבטונומי בהחלט”. אתה מבין את זה?… גם אני לא. ואף לא אחד מן האסתיטים המובהקים ביותר. אך ישנם “אסתיטים חדשים” המבינים אותו כבייכול – אלא שגם הם מטורפים כמוהו. הם קוראים לו בשם “האימאז’יסט האבטונומאי”, ומגלגלים במושג שהוא הניח אותו כיסוד ליצירה הספרותית: “המסכה”. זה זמן רב אני מהפך בחררה זו, ב “מסכה” ובביאוריה ובפירושיה, ואינני מוצא לא בה עצמה ולא בהם את ידי ורגלי. תמציתו של דבר הוא, ש “המסכה היא שפתו של המשורר ושל האמן בכלל, והמסכה והיוצר הם שתי רשויות מובדלות, היוצר האמיתי אינו מעוּרה בתוכן היצירה, הוא קשור אך ורק במסכה, ויחד אתה מרחף על פני התוכן לכל זניו וסוגיו”… התיישבנו על ספסל. ושלא מדעת הרהרנו בדברים. – תן לי את התורה. (גינזבורג מסר לו) הלא הוא מדפיס את מאמריו וספריו… ואנשים בעלי שכל והגיון מוציאים אותם ובוודאי גם מוכרים… לא שאני לא הבינותי… לי כבר ברור בהחלט, שאדם זה הוא, כפי שאמר עליו אותו אסתיט, ערבוביה של כשרונות גדולים ורק דבר אחד חסר לו – עיקר־העיקרים: ** התבונה**. ומכיון שישנם רבים כמוהו בכל העולם, רבים מאוד, אלא שאלה הרבים חסר להם עוד דבר: דייסת־הכשרונות שלו, הרי לאט־לאט נוצר סביבם סוג שלישי של בני־אדם, שלא התבונה חסרה להם ולא ההגיון, אלא חוש -האחריות. והם־הם העורכים והמדפיסים והמו”לים!… – והקונים? – שאל גינזבורג. – הקונים? – עדיין לא הוברר, מי קודם למי, המו“ל, או הקונה. מה שברור הוא, שהמו”ל הכשרוני יש לו חוש־לביקוש, שלפעמים יש לו גם חוש־התקופה: אנחנו חיים בתקופה לא־נורמאלית, שעיקר אופיה הוא “הביקוש”, ביקוש אחרי אלוהים, אחרי מנהיג, אחרי דרך, אחרי תמורה, בעיקר אחרי תמורה – וביקוש כללי כזה, שהוא עצמו כבר מטורף, מן הדין שיופיע גם ה “הצע” המתאים לו, מטורף בעל כשרונות מטורפים, שירים מטורפים ושיטה מטורפת, ודווקא אדם המטיף ל “מסכה”, לפורים, להשתוללות באוצרו היקר ביותר של האדם: ביצירה! – פורים… שאין מבחינים בו בין ארור המן לברוך מרדכי. “רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיא לרבי זירא” (צוחק)… ומובן מאליו: “ככל הגוים בית־ישראל”. פוגל… צריך לדעת: החרזנות הזאת יש לה עוד כוח מושך: שאין דבר קל מזה! אין כאן לא חובת ההגיון, לא חובת בנין־צורה ולא חובת חיפוש המלה התמציתית, היחידה, שאדם בורר אותה מבין כמה וכמה מלים נרדפות – את “השולמית” מבין “בנות ירושלים”. אני חושב, שהחופש האנארכי הזה הוא העיקר, הוא המצודד את טפילי־הספרות אל הרקבון… הראיתי לו את הקאריקאטורה השירית שלי “בהמה גדולה וריח” (על שירו של אורי צבי גרינברג “אימה גדולה וירח”). הוא צחק ושאלני, אם גרינברג קרא זאת, ואיך הגיב? אמרתי לו, שצחק. – אני מהרהר ומחפש כל הזמן, אם היתה פעם תופעה ממין זה בספרות – ממשיך ביאליק – אולי היה דבר מעין זה בספרי המקובלים… שהיו מגבבים דברי־הבאי עם שמות מלאכים ושדים ורוחות לשם קמיעות ולחשים וסתם דיבורים סתומים של חכמת היד והפרצוף… איך אתם קראתם לזה שם… הקונדסים בבודאפשט? האלאנשא… כן… האלכימיקאים בימי הביניים והאצטגנינים “אבראקאדאברא” וכדומה… אבל, שזה יבוא בחשבון ברצינות כספרות?! שחולירע תבוא עליהם!… – ואני אומר לכם – אמר פסח גינזבורג – שזה הולך ופושה ומשגשג בכל העולם, ובסופו של דבר יהיה ל “אסכולה”, שתעמיד תלמידים וחסידים ומעריצים, וזה יהפך לאופנה, וכל מלחמה נגד אופנה, מלחמת דון־קישוט היא! לעת־עתה הם מעטים, אך זה הולך וכובש, כבר יש להם ז’ורנאל ותיאורוטיקים ואסתיטים פה־ושם ופרופסור אחד כבר הרצה באוניברסיטה על עזרא פאוּנד זה… קמה דממה. כך הלכנו בשתיקה הביתה. ביאליק מלמל כמו לעצמו: – דור המבול… דור ההפלגה… איש לא יבין את שפת רעהו… בהיכנסו בשער ביתו שכח לומר לנו שלום. זאת לו הפעם הראשונה, שלא גמר את השיחה בבדיחה ובצחוק.

4: טַעַם לִפְגַם    🔗

יהודה־ליב גולדברג, שידו היתה פתוחה לכל צורך ציבורי, שׁכּל את בנו יחידו במות־קדושים במאורעות־יפו: חדר לעיר כדי להציל שני פועלים מבית־החרושת של אביו, ונפל בגבורה. בנימין גולדברג היה למראית־עין בחור עשיר ככל בני העשירים, עליז ואוהב־חיים, אך יחד עם זה היה לו תחביב רוחני לא רגיל: היה מזמין אותי לטיול במכונית שלו, ירדנו באחת המושבות, שם ישבנו ב“תנובה” או בבית־קפה, ולפי שאלותיו שרשם לו ערכנו “סימפוזיון” על הפילוסופיה: על סוקראטס־אפלטון, על שפינוזה ודיקארט וכדומה. איש מבני המשפחה לא ידע על כך ורק לאמו רחל, אשה אצילה ועדינה, גיליתי את הדבר “בסוד”. אחרי ההלוויה סיפרתי לביאליק את ענין טיולי עם בנימין, ושרוצה אני להקדיש לזכרו את ספר־השירים שלי החדש. – שמע – אמר לי ביאליק – שב וכתוב לגולדברג מכתב כהלכה, שרוצה אתה להציב לבנו מצבה, העולה על כל מצבת־אבן שבעולם. המצבה שהזמין אצל ידידך מלניקוב תעלה לו כפי דבריו בשלוש מאות לירות, והוצאת ספרך לא תעלה לו אפילו בשליש מזה. ועדיין מהי מצבת־אבן לעומת מצבת־ספר! האבן עתידה להתפורר כעבור שנים, ואילו הספר הוא בבחינת נצח־ישראל! שב וכתוב! מיד אחרי קריאת המכתב הסכים גולדברג להוציא את הספר, אלא שרוצה הוא שביאליק יהא עורך את הספר לדפוס. ושאני אבקש אותו לכך. שאלתיו, ומה אם ביאליק לא יסכים? – יסכים־יסכים. לך־לך. אם לא יסכים, אני אבקש אותו, אני אבקש אותו. ביאליק הסכים – וכמעט משך שנה ערך את הספר. תיקן ומחק, ומחק את המחיקה, ושוב תיקן, ותמיד בסימן ספק־ספיקא: “להשמיט!” ואחרי־כן: “לא־לא!”. או: “פאסקודסבו!” – “ואולי לא?”. אמרתי לו, שלא תמיד אציית לו בהוראותיו, מכיוון שהוא עצמו מהסס בהן. ועל כך צחק: – מי זה מציית להוראות מתקנים? גם חכמינו ז“ל לא היו מצייתים לתיקוניו של הגר”א אילו היו חיים, אלא מאי? הגר“א תיקן לא את חכמינו ז”ל, אלא את מתקניהם כלומר, את מקלקליהם השונים! – סמיאטיצקי? סמיאטיצקי מתקן אפילו את “מניחי־הלשון” שלפני התנ“ך! כלומר, מניחי־הדקדוק העד־היסטוריים! ורק בשיר אחד לא ויתרתי בשום אופן, השיר “חנינא בני” מסידרת שירי המלחמה “טעם מיתה”. ודווקא לא מן הקטנים. מסרתי לדפוס את הגליון המתוקן על ידו אחרי שמחקתי את הערתו “להשמיט!”. – משהופיע הספר מסרתי לו אותו (מובן מאליו, שבראש הספר הבעתי לו תודה בשתים־שלוש שורות על העריכה) וכמובן, בלי להזכיר את סירובי להשמיט את השיר. כעבור ימים שוב נפגשתי אתו. הוא דיבר בקורת־רוח על הספר, אחר־כך אמר: – ידוע, שכל משורר יש לו בין שיריו אחד או שניים החביבים עליו ביותר. ואני יודע שהשיר “חנינא בני” הוא… – הייתי נותן במקומו חמישה אחרים. – מילא!… אך טוב עשית שלא השמטת את השיר. ועבר לנושא אחר. לא רציתי לתהות על חקר הסיבה, מה היה לו נגד השיר, כעין טעם מריר הרגשתי מאחורי הדבר. חככתי לפנות אל סמיאטיצקי. הוא הכיר את השיר מתוך העתון. חייך ולבסוף אמר: – אתה לא מזמן כתבת מאמר על העורכים והצעת לאגודת הסופרים ולמו”לים בכלל, שאל ימנו משוררים לעורכי שירים ומספרים לעורכי ספורים ופובליציסטים לעורכי פובליציסטיקה. וצדקת בהחלט. דרך אגב הסקתי מדבריך, שאני כשר להיות עורך לכול, ואילו אתה פסול לכול! – ופתאום אתה מוסר את עריכת ספר־שיריך למשורר!… איך אומרים הצברים שלנו?: “טוב לך, מה?!” באחד מערבי־שבת נכנסתי אל ביתו של ביאליק. בפרוזדור אומרת לי הגברת ביאליק, – חכה נא רגעים, מדברים עליך! אמרתי לה, שלהיפך, אם מדברים עלי טובות, אדרבא, אשמע גם אני, ואם רעות, יפסיקו! התברר, שאחד האורחים מצא בשירי איזה ביטוי, שלא נראה בעיניו: – דבר כזה אין בשפה העברית! – טען האיש. ענה לו ביאליק: - שמע רב יהודי! – מה שיש בשפה העברית, כלומר, בכל הספרות העברית המסורתית וגם החילונית, יש אחד היודע: הרב קוק; אך מה שאין בה, עדין לא נולד אדם שיודע!

5: דִּמְדּוּמֵי־הַמַּטְמוֹעִין    🔗

בִּשְׁנַת 1933, כשחזרתי מאירופה, ראיתי שינוי גדול בנפשו של ביאליק: רוחו הבריאה, העליזה, האופטימית־תמיד, סרה ממנו. מכאובי־גוף, יסורים תקפוהו לסרוגין: אבן בכליות, שהשיבה אותו עד דכא. רק שני מיני מחלות ישנם מבחינת מצב־הרוח: מחלות שאין בהן מן הכאב, ומחלות המלוּות ביסורים. הכרתי חולי־ריאה, שידעו ידיעה ברורה, ששנותיהם, ואפילו ימיהם ספורים, ואף־על־פי־כן לא היו מדוכאי־רוח, וגם צחוק ידעו. ואילו המחלה הממאירה, זו הממררת לא רק את חיי החולה, אלא גם את חיי סביבתם, היא המחלה המענה את החולה בעינויי־גוף. – הוא התחיל לצטט את איוב. התכווצותו בכאבו ופרפוריו, שהתאמץ להסתירם, הפכו לגהינום גם את חיי ידידיו ומכיריו. ויחד עם זה הכריח את מבקריו – מובן, בשעות־החסד, כשהכאב הרפה ממנו – את אלה שחזרו מגרמניה ומאוסטריה, לספר לו את שעיניהם ראו שם. גם בוינה כבר השתוללו הנאצים, ולפי־שעה רק במיצעדי־שיר ופה־ושם בסימטאות נגד היהודים, אך התחילו להחריד גם את הפטריוטים היהודים, היו עלבונות ילדי בית־הספר, שחזרו הביתה מרוגזים־חיוורים, ומהם גם בוכים בדמעות מרות, וביחוד הילדות… בוינה… הלוא לשם התכונן ביאליק לניתוח! בי התרה סמיאטיצקי לא לספר לביאליק כלום. אלא שביאליק הפציר בי: – ספר נא, ספר, בשתיקתך לא תעצור את הפורענות… ובלי לחכות לתשובתי, התחיל לדבר כמו לעצמו בניגון הגמרא: – “דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית־דין… חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין… חיה רעה באה לעולם על שבועת־שוא ועל חילול השם”… טוב, טוב, אך מדוע רק אנחנו? והחיה הרעה עצמה, היא חפה מכל פשע? היא חביבה על הקב“ה?… ופה המשיך בציטאטות ובלי ניגון: – אני אומר לכם, זוהי פורענות חדשה – טירוף. והטירוף הוא מגיפה עולמית… מספרים, שבגרמניה מפקיר החוק את היהודים ברחובות לעשות בהם מה שרוצים! החוק! החוק!… ברוסיה הצארית היתה הממשלה רוחצת את כפיה מאשמת הפרעות ומאשימה את ההמון השיכור… לכל הפחות למראית־עין… אבל, שיוציאו חוק, שהחוק מחייב את האזרחים להתעלל, להכות, לרצוח, לשדוד, ברחוב, בחשמלית, בקפה, בבית… ומה אומר על כך העולם?… שזה “עניינה הפנימי של המדינה”… – עניינה הפנימי… מובן, שכל מדינה תוכל לעשות ביהודיה מה שלבה חפץ!… והיהודים?… מספרים, שהיהודים המוכים מגישים תלונות בבית־המשפט, והשופטים לועגים להם ושואלים ברצינות משפטית: “ואמור נא בבקשה, איך הרביצו בך?”… וד”ר גלנר מספר, שיהודי התאונן בבית המשפט, שהשוטר צעק לו “דוּ שוּפט!” (מנוול). אמר לו השופט: “הלא בעצם עליך לדעת את השפה העברית שלכם, ובעברית זה לא עלבון – שוֹפט – או אולי רוצה אתה לומר, שהתואר שלי “שוֹפט” הוא עלבון?!… אם כן, בעד זה תקבל ממני חודש־ימים מאסר, ושם ילמדו אותך עברית! הסתלק!”… אך עיקר הטראגדיה שבדבר הוא, שהיהודים לא “ילמדו עברית “לא בבית־הסוהר ולא מחוצה לו עד שלא תקויים בהם כל “התוכחה” שבתורה!… והעולם “התרבותי” במרכאות ישתוק… וגם יהנה… וגם ילמד מהם… ורק היהודים לא ילמדו… טירוף, טירוף, טירוף!… וטירוף בכל שטחי החיים, בספרות ובאמנות, בהגיון וברגש… ספרת לי, שפעם שאלת את הצייר ריבאק, איך זה, שבכל האמנות הקלאסית העתיקה, ואחרי־כן בתקופת הריניסאנסה ואחריה באמנות הנידרלאנדית לא ציירו אף אשה אחת מכוערת? ושהיום כל דמויות בני־האדם הן קאריקאטורות, צורות נעוות גם של בני־אדם וגם של בעלי־חיים וגם של תופעות־הטבע בכלל. כן? ומה ענה לך? - הוא ענה לי, שאנו חיים בתקופה של חיפושים בדרכי הציור, אנו מחפשים כל הזמן… הם מחפשים! – אמר ביאליק במרירות – ואת החיפושים שלהם הם מציגים ומוכרים?! להביא לפני הקהל חיפושים יכול להרשות לעצמו רק גאון, כלומר, מי שכבר הוכיח לכל העולם, שגאון הוא, אך לא מגשש באפלה, שכל ימיו נשאר מגשש־באפלה־מנודחת! משל, כאילו פרחח־משורר מדפיס את טיוטות שיריו ודווקא בכריכה מהודרת! הנה, גם זה, פוגל, “מחפש” ויחפש כל ימיו! טירוף, טירוף! מי זה מעוניין בחיפושיהם של – – – השיחה לא נגמרה: היסורים תקפוהו עד לאין נשוא. כשהלכתי מפניו ניצבה לפני דמותו של היינה על ערש־דוי. ב”קבר המזרן” שלו. בדרך אל ביתו נפגשתי עם דויד שמעוני. – איוב… – אמר שמעוני – והיינה… “בן ששים לזיקנה”… ללא המחלה, היה כ “בן שלושים לכוח”… פניו נפולות… הצחוק שלו נדם…

לפני ביתו בא לקראתנו: בואו ותלווני אל הסַפר… אל הגלב… כל הלילה "יסרוני כליותי "… ככתוב. ולכן באמת “שיויתי ה' לנגדי תמיד”… – ולכן באמת שפיל לסיפא דקרא “כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך לראות שחת”! – אמר שמעוני. הגענו אל המספרה. לפני הכניסה שיחקו שלושה ילדים, אחד מהם הכיר בו ואמר: זה ביאליק. אמר השני: לא נכון, ביאליק זה לא אדם, ביאליק זה שיר! אמר השלישי: לא נכון, לא נכון! ביאליק זו אגדה! – ניגש ביאליק אל אחד מהם, החליק לו על ראשו ואמר: – את הכל אתם יודעים, שביאליק זה שיר ושביאליק זה אגדה, אך שביאליק כואב לו פה, פה (מראה על בטנו) אין איש יודע… בדרך אמר לנו:

– היהודים סובלים עינויי־גהינום, מה דווקא אני שאהא פטור מהם?… ואני עדיין צריך להיות מרוצה מהם: אינו דומה יסורים בידי־שמים, ליסורים בידי־אדם… הלא אתה טעמת מהם… “ויאמר דויד אל גד: צר לי מאד, ניפלה נא בידי ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה!”… ישנם הקוראים לסבל בידי־שמים בשם “סבל נעלה”. תודה רבה! אין יסורים נעלים… הפילוסוף לייבניץ אומר: “העולם הזה הוא הטוב שבעולמות האפשריים”. עולם טוב? שיש בו סבל ויסורים?! אולי בהשוואה לעולם שיש בו יסורים מנוולים גם מאלה! ובכלל, מאין יודע הוא איזה עולמות יכולים עוד להיות? – מי מכם יודע? הר פרופסור לייבניץ סבל מאיזו מחלה ממארת? כמו למשל היינה?… את הרע העיקרי בעולם מכנה הוא בשם על־טבעי ורואה את סיבתו באי־בהירות תיאורן של המונאדות… נא להבין: כל יסורי מן האבנים בכליותי בא מתוך כך, שאין אני מתאר לי את המונאדות כמות־שהן!… ואילו אותו שחקן־ריקא בהוליבוד, מה שמו? רודולף ולנטינו למשל, מתאר לו את המונאדות כהלכה, לפיכך שופע עליו כל טוב וכל טוב שבעולם, מיליוני דולארים וכבוד כל־כבוד והערצה ותהילה לאין- גבול ומידה!… אך יזהר נא, ברגע שיפול חלילה איזה פגם כלשהו בתיאורו לעצמו אפילו מונאדה אחת יחידה – אוי ואבוי לו ולכל טובו ואשרו!… פתאום עיווה את פניו והתכווץ מכאב… ישבנו על הספסל בשדרות- רוטשילד. הוא נאנח עמוקות בעווית פנים. עיניו נרטבו. – המונאדות שלי – אמר בקול מעונה־מחייך. התבוננתי בו. איזה כוח־חיים כביר, שהשטן איווה להתעלל בו! אולי כעת, בגיל זה היתה הארץ משרה עליו את שכינתה והיה מתחיל לכתוב עליה. השאלה הגדולה: מדוע לא כתב אף שיר אחד על הארץ מאז שירו הראשון ומלבדו? ולא ידוע לנו, שמישהו פנה אליו פעם בשאלה זו. גננת ותיקה סיפרה לי, שילדה אחת כבת שמונה פגשה בו בגן־הילדים כשבאה ללוות את אחותה הפעוטה הביתה, ושאלה אותו דרך בקשה לתת לה שירו על המולדת; וכשאמר לה שאין לו התפלאה: אתה מעולם לא כתבת שיר הארץ? – ענה לה ביאליק: – את כתבת כבר פעם מכתב־אהבה לאמא שלך? הילדה התהרהרה ושתקה. ביאליק ליטפף אותה בראשה ואמר: – הרהרי נא, הרהרי ילדתי בדבר… והלך. באמת ענין להרהור. עלינו לפנות לתורת־פרויד בנדון זה. – כשתקפו עליו היסורים לא היה מתאונן. ואם זה היה בביתו, היה עוזב את אורחיו ועלה אל חדר־העבודה שלו שבקומה השניה. בשעה כזו היתה רעייתו “מקלט” יסוריו הגדולים. “אם ואחות” היא לו. ומזג־טוב למופת בכלל (“אפילו לבעלה!”). אינני יודע, אם יש מישהו בין באי ביתו של ביאליק, שראה פעם את הגברת ביאליק – בביתה או מחוצה לו – כועסת או זעופת־פנים. פניה תמיד אורים. וגם כשמשהו עוכר את רוחה, הריהי לכל־היותר עצובה, עכורה, נוּגה, אך לא כעוסה, לא זועפת. בימי סבלו של בעלה היתה מתהלכת אכולת־יאוש ופונה אל כל איש ואל כל פינה כמבקשת עצה… בספר משלי־שלמה היה תמיד תמוה לי הפסוק בפרשה האחרונה, המונה בין מעלותיה של האשה אשת־החיל, מעלה אחת השייכת לבעלה: “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני־ארץ”? (דווקא מתאים לביאליק!) – משהכרתי את הגברת ביאליק והתבוננתי בה ארוכות הוחוור לי הפסוק: אשה שבעלה לא רק שאינה מרגיזה אותו, אלא גם יודעת להשקיטו, רק הוא יכול “לשבת עם זקני־ארץ”. – השמועות מגרמניה, לא שהוסיפו לו לביאליק על יסוריו, אלא להיפך: יסוריו הם שהוסיפו לו עינויי־נפש על מכאובי־הגוף שלו.

– אתם יודעים, הטבטוני הלזה הוא בעצם טיפש־הטיפשים בכל תולדות האנושות ומנהיגיה, מטומטם ממש! הלא אדם־מפלצת זה מקלקל לעצמו את הסיכויים לנצחון: רודף את אנשי־המדע היהודים, היכולים לעזור לו בחרושת הנשק מכל המינים! ואנחנו הלא מכירים את יהודי גרמניה, שמצד אחד מצוינים הם ביותר בכל שטחי המדע המעשי הלכה למעשה, ומצד שני פטריוטים לאין דוגמה. ולהכריח על ידי עינוים את המוח לעבוד עבודה מדעית, ודאי שאי־אפשר. הסוף יהיה, שבמקום לנצח חלילה וחס ולהיות אחד הגדולים בתולדות הלוחמים־הכובשים, יהיה דחליל, שאפילו הצפרים לא ייחתו מפניו וסופו שיציגוהו בפאנופטיקום לראוות־צחוק, לחוכא ואטלולא. אנחנו כשלעצמנו נזמין למענו פסל אצל חנה אורלוב שלנו בשם “המפלצת הטבטונית”, לראשו קרני־חרס, ששניו ניבי־חזיר, עיניו יוצאות מחוריהן וכו' וכו' וכו‘… ומי יודע? אולי כל העולם רוצה בו נגדנו? – אך בינתים כואב לי… הוא לא רק רוצח, הוא גם מענה… ומה אתם שותקים? החליטו־נא אתי יחד פה־אחד, שהוא לא ינצח!… – אני חושב, שהוא בחינת מגיפה, דבר שחור. המגיפה מחריבה, רוצחת, ממותתת, אך לא מנצחת. – זהו! אמר ביאליק – אלא שבינתיים הוא מענה… ובינתים כואב לי פה, פה… בינתיים “יסרוני כליותי”, “מוסר כליות”. אם כן עלי לחפש את דרכי, לפשפש במעשי… אם אפשר להביא יסורים לעולם על־ידי תפישה מוטעית את המונאדות, הרי על אחת כמה וכמה שאפשר לרפא את הכליות בהרהורי תשובה… אדרבא, “את מי עשקתי, את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר”… – סלח לי – אמר דרויאנוב – זוהי תשובה של “מצות אנשים מלומדה”, אתה מצטט לך פסוק מן השפה ולחוץ. כמו “על חטא שחטאנו, אשמנו בגדנו גזלנו” ודווקא על־פי אלף־בית! – אם כן, – אומר ביאליק – הא לך בלי פסוק, מן השפה ולפנים! ובלי פסוק אני אומר לכם: אנחנו ננצח אותו, אנחנו, כל העולם, ברצון אחד מאוחד, מי בנשק, מי במדע, מי באלהים, איך אמר אותו היהודי?: “אני אינני סומך על ניסים, אני קודם־כל אומר קאפיטל תילים!” ותוך כדי כאב – צחק… סיפר לי הסַפר, שאמר לו- לביאליק, שהבלורית הכבייכולית שלו הולכת ופוחתת, ודרך־אגב שאלו, מדוע צ’רניחובסקי יש לו בלורית משוררית כזאת? – ענה לו ביאליק: – משברא את הקב"ה את מין־האדם, הכריז המלאך מטטרון: מי מכם רוצה להיות משורר? היו אחדים טיפשים לא עלינו שטענו: אני! שוב שאל המלאך: מי רוצה לוותר על הבלורית? כי הבררה בידכם, משורר, או בלורית! – אך ברצינות: הוא צריך לרחוץ את הראש פעם בשבוע?! למחרת טיילנו על שפת הים. – הביטו – אמר והראה על השקיעה – כמה גדולה היא זכות ירושת אבות: פה, על חוף־ים זה עצמו עמד פעם ישעיהו הנביא והרהר בשלום הנצחי; אחר כך ר’ יוסי איש דורמסקית, שיצאו עיניו מחמת שכעס עליו רבי אליעזר הגדול, ואחר־כך נתרצה לו והתפלל עליו וחזרו עיניו; ולאחר מכן הרב קוק, שהייתי אתו יחד כאן ובמקרה הזכרתי לו את איש־דורמסקית זה והוא הביא את דבריו: “עתידין שערי ירושלים שיגיעו עד דמשק” (כלומר, דורמסקית). אמר הרב קוק: עדיין אין העולם יודע, שכל מה שאמרו חכמינו השונים על התפתחות ירושלים עד מקומות אלו ואלו – דברי כולם עתידין להתקיים, ודברי ר' יוחנן, שעתידה ירושלים לחעשות מטרופולין על הארצות, ודברי ר' ברכיהו,שעתידה ירושלים להתרחב ולעלות ולהיות מגעת עד כסא־הכבוד, ועל כולם מה שאמר רבי־עקיבא: “והנצח זו ירושלים!” – כל אלה עמדו כאן והביטו בזוהר שקיעת־חמה זו עצמה, וינקו מזהרה את הנצח, וכעבור ריבוא שנים שוב יעמדו פה רבי זה ורבי זה ויסתכלו ויהיו נזכרים, שלפני ריבוא שנים עמדו כאן בטלנים מבלי־עולם בהסתכלות זו עצמה, שאחד מהם כתב את השיר “מי יודע עיר לישטינה” (צוחק צחוק ארוך)…

– זהו השיר, שחביב עליך מכולם? – שאל אחד מבינינו. הוא הרהר רגע ארוך ואחרי־כן אמר: – אין דבר כזה… אין שיר אחד חביב מכולם… לכל היותר יש אחד חביב פחות מכולם… וגם זה תלוי במצב־הרוח. כשאני מקבל למשל, אזכרה… דומני, שזוהי המלה המתאימה ביותר במקום “אזהרה” לסלק שטר… הרי אני נזכר בכל השירים הגרועים שלי…

– למשל? – שאל אחד קבסתן מבינינו. – למשל? אלה שלא כתבתי עדיין.

– אתה כבר לא תכתוב שיר גרוע… – הרי לך – אמר ביאליק – הרבה מחמאות טיפשיות כבר בלעתי בחיי וזו עולה על כולנה; בנדון זה אל תאמין עד יום מותך! להיפך כן, דווקא לפני יום מותך יכול פתאום להבליח בך… אגב, מה היה שירו האחרון של היינה? הלא אתה בקי בהלכות־היינה.

– לפי דברי ידידו אלפרד מייסנר, היה זה שירו האחרון ימים אחדים לפני מותו “פיור די מוש”, (שגם בתרגומי שמתיו בסוף הספר). ביאליק זכר את השיר. – אינני יודע, אם זהו שהשיר היפה ביותר שבשיריו, אך דומני, שזהו השיר ההיינאי ביותר שלו. יש בו משלושת היסודות ההיינאים: יסורים, סאטירה ויהדות, מובן ששלושתם היינאים מובהקים. … פתאום, כמתעורר אמר: – בואו, אני מזמין אתכם אלי הביתה, יהודי אחד – אתם מכירים אותו: שלום לבונסקי מוקיר־רבנן ומחבר בשעות־הפנאי שירים, אך השירים שלו פחות חביבים ממנו־גופא, ובכן, הוא הביא לי בהשאלה פאטיפון, ותקליט בשם “מחול המוות”. יצירה מוזיקאלית אקטואלית לעולם… דימדומה של תחושת־הקץ? דימדומי המטמועין. את עפרו הביאו הביתה מווינה באניה. עד היום קשה להסתגל לעובדה: ללכת ברחוב ולא לראותו הולך לקראתנו. –

דֵמוּת עֲנֻגָּה נוּגָה־נוֹגַהַת, שִׁוִּיתִיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד.

– תם–