פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1768

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתמוז תשפ"ב. 28.7.2022.

עם הצרופות: 1. צרור הספדים על מידד דורון.

2. העיתון לילדים "פינת הנכד" מס' 3.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 1. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. נתן הנביא, אלתרמן מֵצִיץ ל"מעמקי העתיד". // יוסי אחימאיר: תעמולת שקרים. // יורם אטינגר: ישראל – מנטל לנכס אסטרטגי ייחודי.  // אורי הייטנר: 1. לא לפסול קואליציה עם נתניהו. 2. צרור הערות ‏27.7.22. // משה גרנות: בן דרור ימיני היקר. // דוד מלמד: וולפסון – אבי הדגל והשקל. // עדי אמסטרדם: האלה שמות בני ישראל? – תגובה לנעמן כהן. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 4. שיכון עירוני פג'ה: התחלה. // נעמן כהן: ואלה שמות בני ישראל – נתן אלתרמן. // מנחם רהט: מדינה לא נורמלית. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק י"ז. "אַל תכה את הילדים!"  // ממקורות הש"י. // מוסף: "פינת הנכד" מס' 3.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

1.

הִכְנַסְתִּי שְׁעוּעִית

הִכְנַסְתִּי גֶּזֶר

הִכְנַסְתִּי מְלָפְפוֹן

הִכְנַסְתִּי קִשּׁוּא

הִכְנַסְתִּי חָצִיל

הִכְנַסְתִּי גַם דְּלַעַת

אֲבָל מַהוּ אוֹרְגַזְם

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת –

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

נתן הנביא

אלתרמן מֵצִיץ ל"מעמקי העתיד"

גירסה מחודשת של קטעים מתוך מאמר שנכתב בשנת 2013

אומרים שסופרי ענק, ובמיוחד המשוררים  שבהם, מתברכים לעִתים במערכת של חיישנים  המאפשרת להם לנווט את מחשבותיהם למרחקים ארוכי-טווח ולחזות מבעוד מועד אירועים שעדיין לא התרחשו. תופעה זו, הנקראת לפעמים "clairvoyance",  איננה "חזון נפרץ". להפך, מדובר בתופעה נדירה – נחלתם של אישים מעטים וסְפוּרים – עתירי דמיון   ובעלי חשיבה אנליטית מחודדת – שכישורי-העל שלהם מאפשרים להם להסיר את הלוֹט מעל המציאוּת "הפשוטה", הנגלית בחמשת החושים, לנתח את תקדימי העבר ולהסיק מסקנות אינטואיטיביות לגבי ההוֹוה המתהווה ולגבי העתיד הסמוי מן העין.

ידועה אמירתו הכמו-נבואית של המשורר המומר היינריך היינה במחזהו "אלמנסור" (1821), אשר הִטרימה בכ-110 שנה את שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי  1933 וב-120 שנה את אירועי  השואה: "זוהי רק  הקדמה; בְּמָקום שבּוֹ  שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם." גם בספרות העברית יש משוררים סְפוּרים – ובהם חיים-נחמן ביאליק ונתן אלתרמן – שהפרוגנוזות ותיאורי העתיד שלהם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, התממשו ככתבם וכלשונם.

בעייתית היא טענתו חסרת-הביסוס של המשורר מאיר ויזלטיר בשירו "מילים" (בספרו "קיצור שנות השישים", תל-אביב  1984, עמ' 189), שלפיה איש לא יכול היה לשעֵר שתתחולל שואה, ועל כן גם איש לא ידע לתת לה את שְׁמה עד שהתחוללה התופעה הלכה למעשה. שירו של ויזלטיר נפתח בהרהורים הלינגוויסטיים הבאים: "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן / לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן; שְׁנָתַיִם לִפְנִי הַשּׁוֹאָה / לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.// מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה חֻרְבָּן / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן? / מִלָּה לְתָאֵר דָּבָר לֹא טוֹב / שֶׁהַלְוַאי לֹא יָבוֹא. // מֶה הָיְתָה הַמִּלָּה שׁוֹאָה / שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה? / הִיא הָיְתָה מִלָּה לְרַעַשׁ גָּדוֹל, / מַשֶּׁהוּ עִם הֲמֻלָּה."

במשתמע  נטען כאן שהשואה באה  בחטף, כבפסוק המקראי: "וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיה מ"ז, י"א), ומאחר שאיש לא יכול היה לשעֵר שהיא תתרחש, לא ניתן היה לתת לה שֵׁם עד שאירעה בפועַל. אמירה כזו עולה בקנה אחד עם המימרה המרקסיסטית שלפיה ההוויה קובעת את התודעה.

ואולם, אילו קרא מאיר ויזלטיר בעיון את יצירותיהם של גדולי המשוררים העברים – את יצירותיו המאוחרות של ח"נ ביאליק (לרבות יצירתו "אֵיכה יִירא את האש" שנכתבה  והתפרסמה לאחר שהודפסה מהדורת יובל השישים של כל כתבי ביאליק, ועל כן נפקד מקומה  מן ה"קנון" הביאליקאי המוּכּר), את הבלדות "הגרמניות" של טשרניחובסקי, את שירתו המוקדמת של אורי צבי גרינברג (למן שיריו ביִידיש שחוברו בוורשה בראשית שנות העשרים) ואת ביכורי יצירתו של נתן אלתרמן (למן "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם  המשורר הצעיר  בשנת 1934 בעיתון  "דבר", ושאִתם ניסה כמדומה ויזלטיר "להתכתב"  במחזור שיריו "שֹרטוטים תל-אביביים" משנת 1976) – הוא היה רואה שטעות גדולה בידו. גדולי השירה העברית לא זו בלבד ששיערו את הרעה שעתידה לבוא על עַמם, אלא גם קראו לא אחת לשואה בשמה המפורש, שנים לפני שנשתגר ברבים המוּשֹג "שואה" כציוּן להשמדתו ההמונית של עַם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה. משורר מרחיק-ראוּת כביאליק ידע אפילו לתאר מה יהא סופהּ ומה יעלה בגורלו של היטלר לאחר ש"יעשן" את היהודים כמו "בָּצִילִים".¹

*

בעת חיבורם של  שירי  "כוכבים בחוץ"  עדיין  עבד אלתרמן במערכת  "הארץ" כמתרגמָן של ידיעות  שהגיעו ארצה מסוכנויות הידיעות בעולם, ומפעם לפעם, בעת ההמתנה לצד הטֶלֶפּרינטר חיבר את שירי "רגעים"  – שירים קלים בעלי "צבע לוֹקָלי", המעוגנים בהוֹוה והמתרחשים ברוּבּם ב"תל-אביב הקטנה".

בבתי-הקפה של  אָמָּני המודרנה התל-אביביים כבר התחילו לדון בשאלת מצב השירה בתקופת מלחמה, ויש על כך עדויות רבות במאמרים שנכתבו בעיתונות היומית והעִתית וביומניהם של בני התקופה. מלחמת העולם השנייה פרצה אמנם רק בסתיו 1939, אך כבר בסתיו 1934 כתב אלתרמן בן העשרים וארבע את שירו הז'וּרנליסטי "מלחמה" (מתוך הסִדרה "סקיצות תל-אביביות" שפִּרסם אז ב"תוספת הערב" של עיתון "דבר"), ובו הִזכיר בגלוי את החשש מפני "סָרָיֶבוֹ בּי"ת", כלומר, מפני מלחמת עולם שנייה:

זֶה כְּבָר הִיא אוֹתָנוּ חוֹנֶקֶת / כְּסַעַר תָּלוּי בָּאֲוִיר. / הַשֶּׁמֶשׁ עוֹדֶנָּהּ דּוֹלֶקֶת, / הָאֹפֶק מַשְׁחִיר וּמַשְׁחִיר. // לְרֶגַע חָשַׁבְנוּ: הִנֶּהָ! / לְרֶגַע דִּמִּינוּ: – כָּעֵת! / הִנֵּה בְּחַשְׁרַת עֲנָנֶיהָ / הִבְרִיקָה "סָרָיֶבוֹ בֵּי"ת". // [...] וְאָנוּ יוֹדְעִים בָּנוּ פְּנִימָה / כִּי טַעַם הַפַּחַד אַחֵר – / כִּי אִם הַסּוּפָה לֹא הִקְדִּימָה, / אֶפְשָׁר כִּי גַּם לֹא תְּאַחֵר. // וְאֵין מְעִזּוֹת הָעֵינַיִם / לִפְנוֹת וּלְהַבִּיט לְאָחוֹר, / לִרְאוֹת מַה גָּדַל שָׁם בֵּינָתַיִם / עֲנַן הָאָסוֹן הַשָּׁחוֹר.² 

סופו של שיר זה, הכתוב בלשון גוף ראשון רבים, ומדַווח על עצימת עיניים ועל החשש להביט במציאוּת ובאותותיה, מזכיר עד מאוד הן ברטוריקה והן במטפוריקה שלו את סוף שירו של אלתרמן "כיפה אדומה" (משירי הפתיחה של "כוכבים בחוץ"), העושה שימוש באגדות הילדים הגּוֹתיות והמסתיים בשורות: "וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת / וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ / [...]  / וְעֵינֵינוּ עָצַמְנוּ –  – וּלְפֶתַע נַבִּיט / וְהִנֵּה כְּבָר חָשְׁכָה הַצַּמֶּרֶת."

 כאן וכאן ניכּר הרצון לפענח את האותות, ולנחש מה יביאו אִתן השנים העומדות בפתח. מעניין להיווכח שכבר בשיר הז'ורנליסטי  המוקדם מ-1934 נשמעת הנבואה בדבר חשרת העננים השחורה הפרוּשֹה מעל העולם, שתלך ותגדל ומעליה תתנוסס הכתובת "סרייבו בי"ת". ייתכן שאין עוד סופר או איש-רוח שניבא באמירה כה ודאית, גלויה ומפורשת את התקרבותה של מלחמת העולם השנייה כחמש שנים בטרם ידע איש אם תתרחש  ובטרם הובן שתהא זו המלחמה הגדולה והחשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.

 בפרוץ מלחמת העולם השנייה ביטא אלתרמן את  דעתו  שבפתח ניצבת תקופה שבָּה לא יהיו כמעט בכל רחבי גרמניה  יצורים הראויים לתואר "בן אדם". אלתרמן, במאמרו "עולם והיפוכו",³ העלה את הרעיון שהמשטרים הטוטליטריים בכלל, והמשטר הנאצי בפרט,  יגרמו ליצירתו של  זן חדש של גזע-אנוש-לא-אנושי שעתיד להיאבק עם האדם "הישָׁן" והמוּכּר, עם ההוֹמוֹ סַפּיינס, על השליטה על כדור הארץ. "תְּקוּפַת אֵין-אָדָם" שבאחדות מיצירת אלתרמן משנת 1939 יכולה אפוא לציין הן את ימי בראשית הקמאיים שלפני הכול, הן את העתיד הסמוי מן העין שאחרי ככלות הכול.

אלתרמן האמין כי ש"העולם החדש והמופלא" שהמִשטרים הטוטליטריים מבקשים להנחיל לאנושות כמוהו כחלום בלהות פַנטַסמגורי, שיוליד זן חדש ובלתי אנושי של האדם. דבריו משנת 1939 מזכירים את דברי ההבטחה של החזירים בספרו של אורוול "חוות החיות" (1945), אלא שספרו של אוֹרוֶול, שהתפרסם במהדורות רבות, תורגם לשפות רבות וזכה לגירסה קולנועית, חוּבּר כשש שנים אחרי מאמרו הנידח של אלתרמן:

Soon or late the day is coming,

Tyrant Man shall be o'erthrown,

And the fruitful fields of England

Shall be trode by beasts alone.

("עוֹד מְעַט יָמִים  יָבוֹאוּ / עָרִיצוּת אֱנוֹשׁ תִּדַּם / בִּשְׂדוֹת אַנְגְלִיָּה יָנוּעוּ / בְּנֵי-בָּקָר  בְּלִי בְּנֵי-אָדָם." מאנגלית – ז"ש).  

*

בשיר "לורליי"  (משירי "רגעים"),⁴ שאותו חיבר אלתרמן ב-1942 לפי מקצב שירו הנודע של היינריך היינה,  המיתוס הגרמני מקבל תפנית חדה, בהתאם לאירועי השעה. כאן יושב "הפיהרר" שְׁחור השֵׂער על סלע באמצע הנהר ומסָרק את שְֹערו הזהוב (רמז עבה כקורת בית הבד לאיוולת שבאידֵאל "האדם העליון" ו"החיה הצהובה", שהִפלה בין בני אדם לפי צִבעי שׂערם ועיניהם). "שָׁבוּ, שָׁבוּ יְמֵי נִיבֶּלוּנְגְן," מקונן שירו של אלתרמן; משמע, לעולמנו המודרני הגיעה שוב אותה תקופה טֶבטונית קדומה, אפלה וקודרת, שביססה את המיתוס השבטי שלה על הסיסמה "דם ואדמה" (Blut und Boden).

כשנתיים לאחר פרסום שירו הז'וּרנליסטי "לורליי", בשנת 1944, כתב אלתרמן את טורו "שחרורה של לורליי",⁵ ובו הפך את דמותה  של בת-הים האגדית לורליי לדמות של קלגס גרמני המשליך לאש את "ספר השירים" של היינה ועוקר את מצבתו. בסוף השיר לורליי שוב משנה את דמותהּ, והופכת לכיתת יורים המפּילה את המשורר אל הקיר.

השיר נפתח ביציאתה של לורֶלַיי מבּין דפּיו של ספר שיריו של היינה ("וְלוֹרֶלַיי קָמָה / וּבְצַעַד טוֹפֵף / יָצְאָה מִן הַסֵּפֶר / לְקוֹל הַמְתוֹפֵף") כבשירו של אלתרמן "כיפה אדומה", שבּוֹ יוצאים גיבורי האגדות מבּין דפי הספר ומהַלכים בדרך  הגדולה. השיר מסתיים בחיסולו הפיזי של היינה, אך גם בהכרזה ש"בֶּן-חֲלֹף הַמְשׁוֹרֵר, / אַךְ נִצְחִי הוּא הַשִּׁיר."  זוהי הכרזה אופטימית שמלמדת כי שֹרפת הספרים בגרמניה לא תצליח למגר את כוחן של יצירות האמת, ואף לא יעלה בידה למגר את כוחו של העולם התרבותי ולהָפכו לעיי חורבות. 

בצד המסקנה האופטימית, בתיאור עקירת המצבה ממקומה כלולה כאן גם נבואה מרה בדבר מצבן של מצבתו של  היינה ושל האנדרטאות שהוקמו לזכרו ברחבי העולם.  האנדרטאות שהוקמו בשנות העשרים של המאה העשרים, בהמבורג ובפרנקפורט, הוסרו כידוע בתקופת הרייך השלישי (המתכת שלהן הותכה "למען המאמץ המלחמתי"). המצבה שהוסרה ממקומה נדדה לפריז, ובמקום האנדרטאות שהוסרו בכיכרות בערי אירופה, הוקמה ברובע ברונקס שבניו-יורק "מזרקת לורליי", אך לא היה זה סוף פסוק. מאז הוקמה האנדרטה בניו-יורק, נתבצעו בה פעולות של ונדליזם והרס.  חלקים ממנה נתלשו או רוססו בכתובות גרפיטי, והיא שופצה ונפתחה שוב לקהל רק ב-1999.

ביאליק כתב במסתו "הספר העברי" שהמצבה היא "סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים." דבריו ודברי אלתרמן בטוריו ניבאו את טלטלות הגורל שעתידות לעבור על מצבתו של היהודי המומר, עד שתהפוך האבן המטולטלת לסמלו של היהודי הנצחי, הנודד בנתיבות עולם ללא תִּכלה וללא תוחלת.

*

ברשימתי על "מגש הכסף" ("חדשות בן עזר", גיל' 1764, מיום  14.7.2022 וגיליון 1765 מיום 18.7.2022)   – הדגשתי  שהשיר "מגש הכסף", אף-על-פי שחוּבּר ופורסם כחצי שנה לפני ה' באייר תש"ח, ובטרם החליט דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה, משקיף על ההוֹוה מתוך נבכי העתיד וערפִליו, ורואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. אין השיר מדבר על "המדינה שבדרך", או על "חזון המדינה", כי אם על "מדינת היהודים" כעל יֵשות קיימת, שכבר נמסרה בפועַל לידי האומה.

הבלדה האלתרמנית "מגש הכסף" פותחת בנוסח של נבואה ומסתיימת  ככרוניקה כמו-מקראית, נוסח ספר דברי הימים: "וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת / תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ / עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים. / וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... – / לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס / הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי... [...] יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים. / כָּך יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל, / וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל."

 למעשה הרעיון המונח בבסיס שירו של אלתרמן הוא אותו רעיון שעתיד היה לפרנס את  יצירתו המאוחרת "חגיגת קיץ": המדינה נולדה מהחלומות ומהספרים, וסיפורם של הלוחמים הצעירים הללו, שהעניקו לנו את המדינה, עוד יסוּפּר בדברי ישראל, ויהפוך למיתוס מכונן. האם ידע אלתרמן שגם שירו "מגש הכסף" יהפוך ל"שיר פולחן" ולטקסט מכונן, שייקרא מעל כל במה? אפשר שכּן, כי המילים החותמות את השיר הזה – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּדִבְרֵי יִשְׂרָאֵל" – מזכירות את הפסוק המקראי "וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא" (דברי הימים ב'  ט',  כ"ט).

 אלתרמן (או "נתן הנביא", או "נתן החכם", כפי שכּינו אותו ידידיו) ידע ככל הנראה היטב שרק הוא לבדו מבּין כל אנשי הרוח של דורו עוקב בהתמדה אחרי אירועי הימים ומתעד אותם "בזמן אמת"; וכי טורים אלה ירימו לימים תרומה להיווצרותו של מיתוס לאומי חדש. ייתכן שהבין כי לימים אף ילמדו על אירועי הימים מתוך טוריו. חבריו המשוררים (שלונסקי, לאה גולדברג, אלכסנדר פן) התנזרו משירי מלחמה, ורק הוא לבדו נטל עליו את המשימה: לשקף את צִבעי הזמן גם בעת שרועמים התותחים.

*

בשנות החמישים והשישים ניבא אלתרמן ביצירתו שתי תופעות, שאותן אנו חוֹוים  וחוזים מול עינינו בדור האחרון. בראש וראשונה הוא חזה את החזרה לדת כרֵאקציה לאָתֵאיזם המדיני המוצהר של הקומוניזם. בברית-המועצות שלטה כידוע עֶמדה אנטי-דתית מובהקת שאותתה להמונים להתרחק מן הכנסיות, ולפעמים אף הגיעה עד לכדי איסור פולחן דתי. בתקופת "מָסך הברזל", כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית הצהירו שהם אָתֵאיסטים גמורים, וכל חברי המפלגה נדרשו להיות אָתֵאיסטים מוצהרים.

 אלתרמן חש בחושיו החדים כי המהפכות השקטות של עַם ישראל בדורו (תהליך החילוּן המהיר, כמו גם תהליכי "שלילת הגלות", הכרוכים בחילון ונובעים ממנו) עתידות להוליד לימים רֵאקציה שתתבטא בשלילת "שלילת הגלות" ובשִׁיבתם של חלקים מהעָם אל הדת והמסורת. אין לדעת בוודאות אם האמין אלתרמן באלוהים אם לאו, אך לאור התבטאויותיו בסוגיות של דת, מסורת ואמונה, ניתן לשעֵר שהמשורר לא היה אפיקורס גמור כמו אחדים מחבריו, אמני המודרנה התל-אביבית ובני ההתיישבות העובדת, אָתֵאִיסטים במוצהר ומִדעת, אשר קיבלו כמצוות אנשים מלומדה את ההנחה המרקסיסטית הקובעת כי הדת היא "אוֹפִּיוּם להמונים".⁶ כרציונליסט, שידע לנתח תהליכים חברתיים ותרבותיים, הבין אלתרמן כי הדת לא סיימה את תפקידה בהיסטוריה האנושית.

צִלהּ של גברת סימן-טוב ב"חגיגת קיץ", הממשיך להטריד את מר סימן-טוב גם אחרי מות רעייתו, הוא תיאורה האלגורי של שיבתה של  הדת אל מציאוּת חיינו, וזאת לאחר שבמשך שניים-שלושה דורות שררה בארץ ובמדינה מציאוּת אָתֵאיסטית מוצהרת שראתה בדת – בהשראת ברית-המועצות – כלי בידי המעמדות השולטים לפתות את המעמדות העמלים להאמין שיהיה שכר לסבלם בעולם הבא. כל זמן שהציבור מאמין לדת, טען מרקס ובעקבותיו גם הוגי הדעות של "דת העבודה" בארץ-ישראל, לא ייעשה מאמץ אמיתי להבין את מקור הסבל האמיתי,  הנעוץ לדעת הוגי הדעות הללו בניצולם הכלכלי של העמלים.

 אלתרמן, שידע לִצפּוֹת תהליכים בעודם באִבּם, התבונן בעלייה שומרת המצווֹת שהגיעה בהמוניה מצפון אפריקה בשנות החמישים והשישים, והבין כי חילונה המהיר של המציאוּת הישראלית, פרי האינדוֹקטרינציה של מדיניוּת "כור ההיתוך" הבן-גוריוני, יעורר לימים רֵאקציה, בדמות חזרה אל הדת.

הוא, שלא אהב להתנבא מה דמות תהא לעם ולמדינה בעתיד, חרג ממנהגו וכתב שורות נבואיות שיש בהן, בעת ובעונה אחת, מן המשאלה ומן החשש: "הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ / אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד, / וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא, / יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר / מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ / לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר.// בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֻעָד / יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנָיִם / עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,/ חֶצְיוֹ עָפָר, חֶציוֹ שָׁמַיִם." ("חגיגת קיץ", עמ' 70-69). 

 משמע, הגורל הלאומי עוד יזמן לעם מאבקים לא מעטים, ובשעה שלא יהיו אלה מאבקים עם אויבים שמחוץ, עתידים להתפתח בו מאבקים שמבית על דמותו ועל דיוקנו של העם, עד שתתקבע בו אותה מזיגה שחציהּ עפר וחציהּ שמיים, חציהּ חילונית וחציהּ דתית – חציהּ נטוע בעולם המעשה וחציה בעולם הרוח.

אלתרמן עקב בשירי "עיר היונה" אחר אותה מטמורפוזה מופלאה שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים-מקרקע לחיים ממלכתיים הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים. הוא ניבא כי המטוטלת תוסיף לנוע  עוד ועוד עד שתושג הסינתזה הגמורה בין אדמה לשמיים, שתעצב את דמותו של העם לעתיד לבוא ואת האֶתוס שלו, עד אשר יתייצבו חייו והניגודים המתרוצצים בקִרבּו יתאחו ויהפכו למקשה אחת.

במקביל חזה אלתרמן כבר בסוף שנות החמישים, בתקופת ההפגנות האלימות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליבּ בחיפה, את מלחמת תרבות המתחוללת בימינו. מהומות ואדי סאליבּ היו בעיקרן מרד חברתי נגד קיפוח ואפלייה על רקע עדתי, ואלתרמן שעקב אחרי האירועים  סיים את אחד מטוריו במילות אזהרה למִמסד האשכנזי הדשן  שצפוי לו מאבק לא-קל  אם יבקש לשמֵר את כוחו ("אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית"!).⁷  

הוא הבין שלא לעולם חוסן: ש"בני העניים" המקופחים, העומדים בתחתית הסולם החברתי, יאזרו כוח ויגיעו לעמדות גבוהות בכל תחומי החיים, אף יבקשו לנקום את חרפת קיומם בעיירות-הפיתוח ולקפח את מקפחיהם.

 בסוף דרכו ראה אלתרמן שהתקופה החדשה העוברת על מדינת ישראל שעברה תהליכי אמריקניזציה כבר איננה תקופה אידֵאולוגית. הוא נתן לכך ביטוי במחזהו הלא-גמור "חוף המדוזה",  שבּוֹ אומר זיפּ, בנו ההִיפּי הצעיר של המיליונר המזדקן הֶרש פלַטינה, כי "האידֵאולוגיה היא  ארכיאולוגיה." במחזהו האחרון, שנמצא במגֵירה לאחר מותו ודבורה גילולה ההדירה אותו והכתירה אותו בכותרת  "ימי אוּר האחרונים", שָׂם אלתרמן בפי החַמָּר את האבחנה שהתקופה היא תקופה של מוֹת האלוהים וסוף האידֵאולוגיות הגדולות,  אף הזכיר שהכול מדברים כיום על אודות איזה אל שהכזיב.

ובמאמר מוסגר: "האל שהכזיב" (1950) הוא שמה של אנתולוגיה שאיגדה את וידוייהם של שישה סופרים חשובים (בהם ארתור קסטלר ואנדרה ז'יד)  שסיפרו איך נסחפו לקומוניזם בשנות השלושים, אך נתפכחו מאמונתם זו עקב הטרור הסטליניסטי.

 הסופר עונה לחַמָּר על דבריו במילים: "נָכוֹן, הַנִּסּוּחִים נָמוֹגוּ וַיָּפוּצוּ / וּסְעִיפֵי הַהַשְׁבָּעוֹת רֵיקִים  בִּכְלָל... /  הִתְבַּדּוּ  הַתֶּזוֹת וְהָרֶזוֹלוּצְיוֹת..." – והחַמָּר  ("השוטה" מן הדרמה המתגלה כנביא גלוי עיניים) מוסיף: "זֶהוּ. מִתְעַרְעֵר כִּמְעַט בִּנְיַן הָעָל" (שם, עמ' 95). משורר החצר וראש הלהקה,  קריקטורה-עצמית של אלתרמן, רואה בכך תופעה טבעית וחוזרת, שכבר היו כמותה לאורך ההיסטוריה: "אָמַרְתִּי לוֹ בְּעֶרֶךְ / שֶׁזֶּה גּוֹרַל כָּל מַמְלָכוֹת רַבּוֹת-עֱזוּז / וּבְעוֹד אַחַת יוֹרֶדֶת אַחֶרֶת עוֹלָה הֶרָה..." (שם,  עמ' 102).

אלתרמן חזה אפוא מבעוד מועד את תמוטתן של האידֵאולוגיות הגדולות, ואת תמוטת הקומוניזם במיוחד. הוא היה משוכנע שלאחר תמוטתה של האידֵאולוגיה האנטי-קלריקלית של ברית-המועצות (שהיתה בעיניו סוג של דת מודרנית עם מצווֹת "עֲשֵׂה" ו"לא תעשה"  בעלות אופי פונדמנטליסטי), תעבור על העולם תקופה קונטרה-רֶבוֹלוּציונית שתתבטא בחזרה אל חיקן החם והנוח של ערישֹת  הדת הישָנה והמרגיעה. 

 במחזה "ימי אוּר האחרונים" הכוהנת אומרת: "הַמַּמְלָכָה קוֹרֶסֶת, הָעִיר מִתְפּוֹרֶרֶת, הַחֶבְרָה אֵינָהּ מוֹצֵאת אֶת הַמֶּלֶט / הַמְלַכֵּד אוֹתָהּ  לְגוּף  אֶחָד," והחַמָּר עונה לה:  "נָכוֹן,  מִצַּד אֶחָד  הַכֹּהֲנִים,  אַנְשֵׁי  הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְחַסְּדִים,  / מִצַּד שֵׁנִי אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַסְּדִים, / וּמִצַּד שְׁלִישִׁי –  הַנֹּעַר הַמֻּפְקָר, / פָּשׁוּט קָשֶׁה לְהַכִּיר אֶת אוּר כַּשְׂדִּים."  הכוהנת עונה לו:  "כָּל זֶה מִפְּנֵי שֶׁאָבְדָה הָאֱמוּנָה. / הַשָּׁמַיִם נִתְרוֹקְנוּ מִן הָאֵלִים וּבִמְקוֹמָם / צוֹפֶה הָאַיִן." (שם, עמ' 184).

אלתרמן – כך מעיד עליו רעהו והביוגרף שלו מנחם דורמן – גדל בבית חילוני שלא קיים מצווֹת, אך אביו, המחנך יצחק אלתרמן, רשם אותו לגימנסיה הדתית "מגן דוד" (בעיר קישינב שבה חנתה המשפחה לזמן-מה בדרך נדודיה מרוסיה לארץ-ישראל). הדי החינוך הדתי-הלאומי ניכּרים פה ושם גם בהשקפת עולמו, שמעולם לא בעטה בערכי מורשת ישראל ולא התנכרה אליהם. לא פעם ניכּר שהוא חשש מן הניהיליזם (מן ה"רִיק" וה"אַין") אף יותר מאשר מן הקלריקליזם.

*

אלתרמן היה אחרון המשוררים לפי שעה שנשא בתפקיד "הצופה לבית ישראל": הוא ראה את גורל עַמו בתוך המעגלים האוניברסליים הרחבים, אף ידע לִצפות תהליכים ולהזהיר מפניהם. אחרי מלחמת ששת הימים, כשראה בחזונו את היווצרותה של התופעה הבתר-ציוֹנית, הוא נחרד מהמחשבה שלא עברו אלא שנות דור מאז השואה, וכבר ניכּרים סימנים שהצעירים מתחילים לערעֵר על צִדקת הדרך, הוא כתב את  יצירתו האחרונה והפֶּסימית  "המסכה האחרונה" ואת שירו האפּוֹקליפטי המחריד "אז אמר השטן".

 בשיר זה משנת 1970 ניבא את התהליכים המתרחשים בעצם ימינו אנו, שעה שרוב אנשי הרוח שלנו עסוקים יומם ולילה בהוקעה עצמית. הוא ידע למרחוק כי עם המאבד את החישוקים הרוחניים והמוסריים הנותנים לו את טעם החיים ואת הצידוק למאבקיו, מאבד אט-אט את עצמו לדעת:

"אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה / אֵיךְ אוּכַל לוֹ? / אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה / וּכְלֵי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. // וְאָמַר: לֹא אֶטֹּל כֹּחוֹ / וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וָמֶתֶג / וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ, / וְלֹא יָדָיו אֲרַפֶּה כְּמִקֶּדֶם, / רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".

  ודוק: במילים "וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק" אין הכוונה שרק אִתו הצדק. אלתרמן היה הראשון שנלחם על טוהר הנשק ושהתריע על כל מעשה עוולה המאיים לשבור את הקוד המוסרי המחייב כל הוּמניסט באשר הוא. ברבים מטוריו הוא הגֵן על ערביי ישראל מול מעשים של עוולה ואיוולת.⁸ עם זאת מובלעת כאן גם ההכרה המפוכחת, הדרוויניסטית ביסודה (אין לשכוח שאלתרמן למד אגרונומיה והנדסה חקלאית), שכל אורגניזם המבקש לשרוד ולהתקיים, חייב להיאבק על עצם קיומו; ובמקביל: שכל עם חָפֵץ חיים חייב להכיר ולהאמין בצדקת קיומו ובתשתית המוסרית ערכית של מאבקיו, וָלא – דינו להיכרת מארץ החיים.

 כשמתבוננים בכושר ההתבוננות והניבוי  של גדולי הסופרים העברים בימינו, אפשר להבין למה ומדוע היו זמנים שבהם נשא הציבור עיניים שואלות אל הסופרים, ובמיוחד אל המשוררים, ומדוע אין הציבור מוכן כיום להטות אוזן לדברי סופריו ומשורריו. לא פעם כינו את משוררי העבר בשם "נביאים" בזכות יכולת הראייה שלהם למרחוק, בזכות נכונותם למלא את תפקיד "הצופה לבית ישראל" ובזכות הפרוגנוזות הדקות והמדויקות שלהם.

בימינו רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפּס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאוּת בכל צבעיה ומורכבותה. הם דוחקים את עצמם לפינה צרה, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאוּת הרב-גוֹנית  אלא מזווית ראייה אקסצנטרית ומתוך עיוורון צבעים חלקי.

 בשל דבֵקותם בעֶמדה אַקסיומטית ועקב היעדר גמישות רעיונית, רבים מהסופרים של ימינו נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נתיישנו האמִתות שלהם ושמא מתבקשת בהן רֶוויזיה. ציבור הקוראים הרחב משלם להם כגמולם: הוא אינו נותן בהם אֵמון, ואינו מוכן להטות אוזן לדבריהם.  הסופר אינו  מסוגל לשמש לעַמו "מורה נבוכים", והנתק בינו לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות העברית. לכאורה אשם בכך המצב הישראלי שבּו התבטלה אחרי 1967 כל אפשרות לקונצנזוס לאומי, שהוא תנאי הכרחי להיווצרותה של שירה לאומית. יש לציין כי גם בארצות המערב, ולא רק בישראל, ניכּרת תופעה זו של היחלשות השירה הלאומית, במקביל להתפשטותו של "סתיו העמים" (קרי, להיחלשות מדינת הלאום והתחזקות הגלובליזציה).

ואולם, אצלנו, לנוכח המבוכה הגדולה שבָּהּ שרוי הציבור בשלהי הדור הראשון של האלף השלישי, מורגש ביתר שאת חסרונם של משוררים ואנשי רוח כדוגמת אלתרמן, שידעו בשעת הצורך לפלס קרן אור בתוך החשכה, אך גם ידעו להכות בשבטים את המדינאים כשנדרשו דברי תוכחה. מעניין מה היה כותב "נתן החכם" לוּ קם וראה את השסעים בחברה הישראלית בדורנו –  את משבר החינוך, את משבר הדיור, את משבר הבריאות, את חוסר המנהיגות, את תהליכי השחיתות וההשחתה של קברניטי המדינה...

אלתרמן היה  אחרון המשוררים לפי שעה  שזכה בתואר "משורר לאומי".⁹  ביאליק זכה בתואר זה מתוך קונצנזוס – מתוך הערכה שהורעפה עליו מכל חלקי העם. אלתרמן זכה בתואר זה מידם של חבריו המדינאים והמשוררים מתוך יחס דו-ערכי, הניכּר, למשל, בין שורות שירו של חיים גורי "משורר לאומי".¹⁰ אחרי אלתרמן כבר לא היה אפשר להשתמש במושג "משורר לאומי" אלא כבעיטור-שווא עשוי פח למטרות אירוניות ופָּרודיוֹת. מִשרַבּו נביאי השקר ופסקה נבואה מישראל, קבעו חז"ל את הכלל האומר: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (בבא בתרא י"ב, ב').

ובימינו אנו, מִשרַבּו מאחזי העיניים בקֶרב המשוררים, ירד פלאים מעמדה של השירה, עד כי  כיום גדול מיספרם של כותבי השירה ממספר קוֹראיה. אמנם גם בימינו יש פֹּה ושָׁם משוררים מצוינים, אך אין קשב לדבריהם בגלל הלהג מחריש האוזניים של אלפי החרזנים הקיקיוניים המשוכנעים שהם ראויים לשאת את התואר "משורר". ברי, אין  בהם  אפילו אחד שהציבור מצַפּה לִדברו כשם שציפּו לפני כשלושה דורות לדברי אלתרמן.

לפיכך, גם אם  נעשה בשנים האחרונות, בתוך דברי הספד נמלצים, או בתוך מסע  נמרץ של יחסי-ציבור, שימוש אָנַכרוניסטי בתואר "משורר/ת לאומי/ת" לתיאורם של משוררים "רגילים", מן השורה (חלקם בעלי תובנות בינוניות, הסובבות ברדיוס לא-גדול מסביב לטבורם), איש אינו  מאמין שהתואר הנכבד הזה יכול להינתן כיום למישהו ברצינות נטולת ציניוּת – לא הציבור הרחב, לא המבקר שבחר להשתמש בו, ואף לא המבוקר המופתע שזכה בו מן ההפקר.

הערות:

1. ראו: חיים-נחמן ביאליק, "דברים שבעל-פה", כרך א', תל-אביב תרצ"ה, עמ' רכ"ג-ר"ל. ראו גם בספרי "רוצי, נוצה" (אלתרמן בעקבות אירועי הזמן)), תל-אביב 2013, עמ'  37-39.

2. דבר, מיום  י"א בחשון תרצ"ה (20.10.1934).

3. טורים, י' בניסן תרצ"ט (30.3.1939), נדפס גם בספרו של נתן אלתרמן "במעגל" (מאמרים ורשימות – מהדורה שנייה מורחבת), תל-אביב  תשל"ה, עמ' 32-38. מאמר נבואי זה שתפרסם חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. תוהה על סוד קסמו האסתטי של הפשיזם, כפי שהבחין ותיאר במפורט  עוזי שביט בפרק השני של ספרו "שירה מול טוטליטריות", תל-אביב תשס"ג.

4. "הארץ" מיום ג' באב תש"ב (17.7.1942).

5. "דבר" מיום ה' בתשרי תש"ה (22.9.1944).

6. קרל מרקס כתב בחיבור ביקורת על משנתו של הגל משנת 1843 כי "הדת היא אוֹפִּיוּם להמונים" ("Die Religion […] ist das Opium des Volkes"), ומימרה זו קבעה את אופייהּ האתאיסטי של ברית-המועצות שהתייחסה לדת כאל ספיריטואליזם פרימיטיבי וכאל גורם מַזיק ומנַוון. בתקופת "מָסך הברזל" כשני שלישים מהאוכלוסייה הסובייטית הצהירו שהם אָתאיסטים, וכל חברי המפלגה נדרשו להיות אָתאיסטים, אך עם נפילת המִשטר הקומוניסטי זכתה הדת ברוסיה לתחייה חסרת תקדים.

7. ראו: "עם הקונגרס הספרדי", "דבר", י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954.

8. ראו בספרו של מנחם פינקלשטיין, "'הטור השביעי' וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוס ומשפט", תל-אביב תשע"א.

9. על אלתרמן כמשורר לאומי, ראו בספרו של שמואל טרטנר "מכל העמים: עיונים בשירה הלאומי של ח"נ ביאליק ונתן אלתרמן", תל-אביב 2010.

10. ראו שירו של חיים גורי "משורר לאומי", בקובץ שיריו של גורי "ועוד רוצה אותה", תל-אביב 1987.

זיוה שמיר

אהוד: אחת הסיבות, אם כי לא היחידה, למעמדי כסופר נידח – היא שמעודי לא הסכמתי להצטרף למקהלת הטיפשוּת הפוליטית של א"ב יהושע, עמוס עוז ויבדל"א דוד גרוסמן, שלושתם על תקן של נביאים ומוכיחים בשער.

 זיוה שמיר: "בשל דבֵקותם בעֶמדה אַקסיומטית ועקב היעדר גמישות רעיונית, רבים מהסופרים של ימינו נוברים עד לזרא באותה פיסת מציאוּת צרה שוב ושוב, מבלי להרהר שמא נתיישנו האמִתות שלהם ושמא מתבקשת בהן רֶוויזיה."

* * *

באבל על מותו של

יוסף דן

אחד החוקרים ההגונים המוכשרים הצנועים והישרים ביותר במדעי היהדות

תלמידו של גרשם שלום

* * *

יוסי אחימאיר

תעמולת שקרים

התוקפן, מחרחר המלחמה, אינו נזקק לאמתלה גדולה, אמיתית, ואם תרצו מוצדקת לשיטתו, לתוקפנותו. יתר על כן, אינו נזקק לסיבה כלל וכלל. שנאה סתם, תאוות שלטון וכיבושים, גאוותנות – די בהם כדי להניע אותו לפתוח במלחמה. את עיניו הוא לוטש לשכנים, זה שגבול משותף לו ולהם. כסבור הוא שחזק הוא מהם, שיכול לגרום להם נזק בל ישוער ומוטב להם להיכנע מרצון, או לאחר שפיכות דמים ונזקים נוראים. בטוח הוא בניצחונו, בהשגת מטרתו, בלי לברור באמצעים. יש שהתוקפן חזק ממי שעליו הוא מאיים ואותו הוא תוקף, ויש שאינו עושה את החשבון הנכון. מרים ראש כנגד שכנו החזק ממנו, מתגרה בו, יוזם פרובוקציות, מקווה להרעיד את המותקף, לגרום לו חרדה ומנוסה. אין הוא עושה את חשבונו שלו, את חשבון מחיר הדמים והנזקים שהוא עצמו ישלם בסופו של דבר.

דוגמה למקרה הראשון היא כמובן המלחמה שפתח בה פוטין. המעצמה הרוסית החליטה יום אחד, שאוקראינה היא בעצם "אחותה" ולא ייתכן שתקשור גורלה עם המערב וברית נאט"ו. שהרי בכך – זו התואנה – היא מקרבת את איום המערב על המעצמה שבמזרח. על מנת לסכל "איום" זה, אין לצאר המודרני ברירה אלא לצאת למלחמה ולאותת, שרוסיה רצינית בדאגתה מפני מה שזומם נגדה המערב. וכך החזק, תאב הכיבוש והבכורה, קם יום אחד מרבצו והכריז: מלחמה! אמר ועשה. מזה כחמישה חודשים נמשכת המלחמה, אוקראינה מפסידה מדי יום נתחים משטחה, ערים וכפרים נהרסים, המוני אזרחים נהרגים.

מבחינתו, פוטין עשה חשבון נכון. אמנם, אין צבאו נוחל הצלחות קלות כפי שסבור היה כשנתן לו אור ירוק לשגר טילים, להרוס כפרים ולהפגיז ערים, אבל, לכלל מלחמה בין מזרח למערב, בינו לבין ברית נאט"ו, טרם הגיעו הדברים. התוקפן מלווה את אלימותו בשטח בתעמולה גסה, הן נגד אוקראינה המותקפת והן נגד מדינות שכנות שפעם היו חלק מברית-המועצות. עכשיו העילה היא, הזרמת נשק ומערכות ארטילריה מן המערב לצבא אוקראינה. ובכן, המערב גורם להסלמה, הוא התוקפן, הוא המאיים על גבולות רוסיה. ולכן, "המבצע המיוחד", כפי שהוא מכונה בתעמולה הרוסית, יצטרך להתרחב לעומק אוקראינה ואולי גם למדינות כמו ליטא, לטביה ומולדובה.

מרחץ הדמים שמשיתה רוסיה הדיקטטורית על אוקראינה האומללה מלווה אפוא במרחץ מלים מכובסות ושיקריות, שרק מלמדות על העתיד לקרות בהמשך, אם המערב לא יקום לעשות מעשים מעבר למילות הזדהות יפות, ביקורי מנהיגים בקייב, או אפילו משלוחי כסף ונשק, ויבלום בכוח את הצבא הרוסי. זו מלחמה, שככל שהיא רחוקה מאיתנו, נוגעת גם בנו. האם יקיימו הרוסים את איומם להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית בתחומה? האם שוב ייסגרו השערים ליציאת יהודים? האם שוב "נתיב" ירד למחתרת כמו בתקופת השלטון הסובייטי ומסך הברזל?

המקרה השני נוגע לנו ולגבולנו. במקרה זה המאיים והתוקפן הוא דוקא הצד הנחות, אשר פועל ממניעים אנטישמיים, איסלאמיסטיים ולא רציונאליים במונחי ישראל והמערב. בגבולנו הצפוני זהו אירגון חיזבאללה עם נסראללה בראשו. בגבולנו הדרומי אלה הם החמאס והג'יהאד האיסלאמי. שלושה אירגוני טרור, שברצותם משגרים טילים לעבר ישראל וברצותם שקט יחסי שורר בגבול. בוחנים את גבול סבלנותו של צה"ל ומידת תגובתו. מזהים חולשה ישראלית כביכול ("קורי עכביש"), ומנסים שוב ושוב לגרור אותנו למלחמה ולמבצעים.

התוקפנות השיעית והחמאסית מלווה בתעמולה בזוייה, שבה ישראל היא התוקפן שיש להביא לחיסולו. כך היה זה מיד בתום ביקור נשיא ארה"ב, כאשר מרצועת עזה שוגרו, סתם ככה, ארבעה טילים לעבר ישראל – וחיל האוויר הגיב במהירות ובקשיחות. דוברי החמאס מיהרו להתלהם: נגיב על פשעי ישראל, על תוקפנותה ועל הפגיעה שלה באזרחים חפים מפשע...

אז מה יש לנו כאן? מעצמה ענקית שמתנהגת כביריון עולמי, שעושה כטוב בעיניו, שאין לו שמץ של רחמים והומניות, שמוכן להרוג אלפים ולהרוס מדינה שלמה כדי לספק שאיפות טריטוריאליות, כאילו לא די לה שהיא הגדולה בשטחה על פני הגלובוס. מצד שני, אירגוני טרור בזויים, שלא ישלימו עם קיום המדינה היהודית וינסו בכל הזדמנות לחולל מלחמה גדולה, יהי המחיר שישלמו כבד ככל שיהיה. ושני אלה, הדב הרוסי והטרור הערבי-פלסטיני, מלווים את תוקפנותם בתעמולה שיקרית, מנסים להטיל את האשמה על הצד המותקף. השאלה היא, עד מתי יישב המערב בחיבוק ידיים ועד מתי ישראל תדע לא רק להגיב על טרור נקודתי, אלא לשים לו קץ אחת ולתמיד. רק ישראל מאוחדת, ערוכה ונחושה, המתעלמת מתעמולת השקרים של אויביה ומן השקט המדומה והזמני, תוכל להדוף את האיום המתעצם עליה, מקרוב ומרחוק.

יוסי אחימאיר

* * *

יורם אטינגר

ישראל – מנטל לנכס אסטרטגי ייחודי

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 26 ביולי 2022.

"ישראל לא צברה כוח הרתעה בגלל שיתוף הפעולה עם ארה"ב. שיתוף הפעולה עם ארה"ב בא לעולם בגלל כוח ההרתעה של ישראל." (פרופ' וולטר ראסל מיד, היסטוריון מוביל של מדיניות החוץ האמריקאית).

ב-1948 התנגדו מחלקת המדינה, הפנטגון וסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (יחד עם ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט") להקמת המדינה היהודית בטענה שתהיה למעמסה על ארה"ב, לא תעמוד בפני מתקפה צבאית ערבית כוללת, תפגע ביחסי ארה"ב-ערב, תשבש את אספקת נפט המפרץ הפרסי לארה"ב, ותהייה פרו-סובייטית. אבל, מאז 1967 ישראל הפכה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ובעלת-ברית יעילה, חדשנית, אמינה ודמוקרטית.

לדוגמא: מלחמת-המנע ב-1967 ריסקה את צבאה של מצרים הפרו-סובייטית, שחתרה להנהגה פאן-ערבית ולהפלת המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, בזמן שארה"ב הייתה תלויה ביבוא נפט מהמפרץ. הניצחון הישראלי מנע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושלל מברה"מ הישג גיאו-אסטרטגי משנה-משחק.

25 מומחי-צבא הגיעו לישראל מארה"ב לשלושה חודשים כדי ללמוד את לקחי "מלחמת ששת הימים", ובדקו את מערכות הנשק הסובייטיות שנפלו לידי ישראל. ממצאי הבדיקה תרמו לשדרוג משמעותי של יכולות הכוחות המזויינים והתעשיות הביטחוניות של ארה"ב.

כתוצאה מתרומת ממצאי 1967, הגיעו כ-50 מומחים מארה"ב לשישה חודשים ב-1973 כדי ללמוד את לקחי "מלחמת יום הכיפורים", שתרמו רבות לארה"ב – צבאית ותעשייתית – וקידמו את כושר ההרתעה האמריקאי באירופה מול האיום הסובייטי.

"מבצע תרנגול 53" בדצמבר 1969 שפך אור על היכולות הייחודיות של המודיעין ותורות הלחימה של ישראל, שמרביתן שותפו עם ארה"ב. כוח צה"ל השתלט על תחנת מכ"מ סובייטית מתקדמת (P-12) במפרץ סואץ והעבירה לישראל, וכך איפשר לארה"ב ללמוד את מערכת המכ"מ הסובייטית ולהפיק לקחים שקידמו את תשתיות הביטחון והתעשייה בארה"ב.

לדברי הסנטור דניאל אינוייה, שהיה יו"ר ועדות ההקצבות והמודיעין בסנאט האמריקאי, הערך-המוסף של תחנת המכ"מ הסובייטית לתעשיות הביטחוניות בארה"ב נאמד בשלושה מיליארד דולרים. להערכתו, היקף המודיעין שישראל העבירה לארה"ב – כולל מידע על מערכות נשק סובייטיות/רוסיות – עולה על סך המידע שהתקבל מכל מדינות נאט"ו יחדיו.

ב-1966 ו-1989 הגיעו לישראל מטוסי מיג-21 ומיג-23 באמצעות טייסים שערקו מעיראק ומסוריה. ישראל העניקה לארה"ב גישה למטוסים, ובכך העניקה לארה"ב יתרונות מבצעיים ותעשייתיים. העברת ה-מיג-21 לארה"ב תרמה לשדרוג משמעותי של אספקת מערכות לחימה אמריקאיות לישראל.

ב-1970 הפגינה ישראל את כוח ההרתעה שלה כאשר תיגבור היערכותה הצבאית הביא לנסיגת הפלישה הסורית (הפרו-סובייטית) לירדן (הפרו-אמריקאית), ובכך חסכה מארה"ב את הברירה בין אובדן משטר ערבי פרו-אמריקאי, לבין משלוח כוח צבאי להצלת המשטר ההאשמי, בזמן שארה"ב היתה שקועה בבוץ העמוק של וייאטנאם, לאוס וקמבודיה. הפלת המשטר ההאשמי על ידי סוריה היתה מקצינה את האיום הקיומי על כל המשטרים הפרו-אמריקאים של מדינות-הנפט בחצי האי ערב, בתקופה של תלות ארה"ב בנפט המפרץ הפרסי. כוח ההרתעה הישראלי מנע פגיעה קשה בכלכלת ארה"ב ובמעמדה האסטרטגי באזור קריטי למאזן הכוחות ארה"ב-ברה"מ/רוסיה. לקחי "מבצע יונתן" באנטבה ב-1976 – שחשף את ישראל כאב-טיפוס של מלחמה פרו-אקטיבית, יצירתית ונועזת בטרור – הועברו לארה"ב, וממשיכים להנחות את זרועות המודיעין והלוחמה בטרור של ארה"ב.

השמדת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 – למרות לחץ אלים של ארה"ב על ישראל – מנע סכנה של עימות גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, והציל את העולם החופשי ומדינות ערב הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב ממלתעות גרעיניות של צדאם חוסיין.

"מבצע ערצב 19" ב-1982 הפגין חדשנות פורצת-דרך של שיטות לוחמה אלקטרוניות, שיבוש מערכות הגנה אווירית, תפעול נשק-מונחה ושליטה-טקטית של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד 29 סוללות טילי קרקע-אוויר חדישות מתוצרת ברה"מ, שהוצבו בבקעת הלבנון (וברחבי העולם), ונחשבו על ידי ארה"ב לבלתי-חדירות. זאת היתה הפעם הראשונה שחיל אוויר המצוייד במערכות לחימה מערביות השמיד סוללות קרקע-אוויר סובייטיות. את השמדת הסוללות ליווה הקרב-האווירי הגדול ביותר מאז מלחמת קוריאה (1953-1950). 82 מטוסי מיג הופלו ללא אבידה של מטוס ישראלי. תוצאות המבצע גרמו לכרסום רב בכוח-ההרתעה של ברה"מ, ושיטות הלוחמה הועברו לידיעת חיל האוויר האמריקאי ושידרגו באופן משמעותי את תפקודו.

השמדת הכור הגרעיני הסורי-צפון קוריאני ב-2007 מנעה מרוץ-חימוש גרעיני הרסני במזרח התיכון ומלחמת-אזרחים גרעינית בסוריה.

ב-2022, על רקע פגיעותם של כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, חולשתה הגוברת של אירופה, ההפכפכות השורשית במזה"ת המוסלמי (לדוגמא, התמורות המדיניות בלוב, מצרים, איראן וטורקיה), והאיום הגובר של הטרור השיעי והסוני האנטי-אמריקאי, ישראל בולטת לטובה כ"נושאת-המטוסים האמריקאית" הגדולה בעולם, שאינה זקוקה לכוח אדם אמריקאי, וחוסכת מארה"ב את הצורך להציב בים התיכון ובאוקיינוס ההודי עוד נושאות-מטוסים אמיתיות בנוסף לאוגדות צבא נוספות במזה"ת.

ב-2022 לישראל תפקיד חשוב בשמירה על יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקאיים ובלימת ההסתערות של משטר האייתולות באיראן ו"האחים המוסלמים" – באזור שהוא קריטי לסחר הבינלאומי, למלחמה בטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי ולמאזן הכוחות ארה"ב-רוסיה-סין.

ברוח האבחנה המושחזת של פרופ' ראסל מיד (בתחילת המאמר): כוח ההרתעה של ישראל לא שודרג עקב הסכמי השלום עם מדינות ערב. הסכמי השלום עם מדינות ערב באו לעולם עקב שדרוג כוח ההרתעה של ישראל מאז 1967.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: מדוע לא נחקרה עדיין

אחריותו של ביבי

למכת המדוזות

הפוקדות את חופי הארץ?

* * *

אורי הייטנר

1. לא לפסול קואליציה עם נתניהו

מי שמכיר את דעתי על נתניהו ועל הנזק החמור ששלטונו גורם לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית, למדינת החוק, לטוהר המידות, ויראה את כותרת המאמר, יחשוב, מן הסתם, שאני חומד לצון, או שזו  כותרת פרובוקטיבית שנועדה לצוד את עיני הקורא אך המסר הפוך. אז זהו, שלא. כבר כעת אבהיר, שאני מתכוון לכך ברצינות.

לא שיניתי את דעתי על נתניהו ועל נזקיו. אדרבא, השנה האחרונה, שבה הוא פעל כראש האופוזיציה למדינה, יצר דה-לגיטימציה לממשלה שאדם אחר עומד בראשה, חתר ללא כל רסן תחת הדמוקרטיה, הנהיג אופוזיציה פראית שהשתוללה בכנסת, רק חיזקה את עמדתי. גם לא שכחתי מה קרה בפעם שעברה שכחול לבן הקימה עמו קואליציה, צעד שתמכתי בו, ואיך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. גם לא שיניתי את תמיכתי בחוק האוסר להטיל הקמת ממשלה על מי שהוגש נגדו כתב אישום.

אבל פוליטיקה היא אמנות האפשר והיא צריכה לפעול במסגרת האפשר. ויש להודות, במסגרת האפשר הסיכוי לכונן קואליציה טובה קלוש, וכל עוד הליכוד לא יעמיד בראשו אדם נורמטיבי, זה לא עומד להשתנות. ואם אין סיכוי לכונן קואליציה טובה, יש לבחור בין חלופות רעות את הרע במיעוטו. על פי כל הסקרים וכל ההערכות, יש היתכנות לשתי קואליציות אפשריות.

האחת היא קואליציה עם בן-גביר. בן-גביר מגלם הכהניזם במרעו – פשיזם גזעני טרוריסטי. הצגת ה"התמתנות" שלו, הופכת אותו למסוכן יותר מכל הכהניסטים, בעבר ובהווה, כיוון שהיא מכניסה אותו למיינסטרים, יוצרת לו לגיטימציה ומחזקת בכך את הכהניזם. הלבנת הכהניזם היא הנזק החמור ביותר שנתניהו גרם לחברה הישראלית, אבל אי אפשר להתעלם מהתרומה לכך של שופטי בג"ץ ושל התקשורת. מי שחושב, שמטרתו של בן גביר היא להיות שר בממשלה, אינו אלא טועה. החברות בממשלה היא תחנה שנועדה להגביר את הלגיטימציה לכהניסטים, אך המטרה היא לכבוש את הימין בבוקר שאחרי נתניהו ולהגיע לשלטון. בן גביר מחזק את הפופולריות שלו ואת האחיזה שלו בקרב ציבור ימני רחב ובכוונתו לקצור את פירות השנאה שנתניהו זרע. היום שבו הכהניסט יהיה שר בממשלת ישראל יהיה יום שחור בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. רק המחשבה על כך שבאזכרה השנתית ל"רב" כהנא שר"י (שם רשעים ירקב) ינאם נציג ממשלת ישראל – מצמררת.

האפשרות האחרת אינה טובה יותר – ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. הרשימה הזו שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, תומכת באויבי ישראל בכל עימות, תומכת בטרור נגד ישראל. הסיפורים על "תמיכה מבחוץ" או על "הצבעה אחת" הם הבל ורעות רוח. תמיכה (או הימנעות) מבחוץ גרועה אף יותר מחברות בקואליציה, כי היא מחייבת מו"מ קואליציוני סחטני על כל הצבעה, ובכל שבוע יש עשרות הצבעות בכנסת ובוועדותיה. יש ניגוד עניינים מוחלט בין ממשלה ישראלית, המחויבת לטובתה של ישראל, לבין רשימה שמחויבת לרעתה של ישראל. יתר על כן, אין שום סיכוי להישרדות של ממשלה כזו יותר משבועות ספורים. בניגוד לרע"ם, המכריזה שהיא מניחה בצד את כל הנושאים הלאומיים, נותנת לממשלה חופש פעולה בענייני חוץ וביטחון ומתמקדת בנושאים האזרחיים והכלכליים של ערביי ישראל (וכפי שראינו, לפחות בכנסת הקודמת לא כל הח"כים של רע"ם הפנימו את חזונו של מנסור עבאס, ולא עמדו בכלל הזה) – הרשימה המשותפת מחויבת לנושא הלאומני. ממשלה שתלויה ברשימה המשותפת לא תוכל להפעיל את צה"ל נגד התבססות איראן בסוריה והתחמשות חיזבאללה. היא לא תוכל לשלוח את לוחמי צה"ל לעצור את המחבלים במיטתם לפני שהם יוצאים לפיגועים בישראל. היא לא תוכל להגיב על ירי רקטות על ישראל. ברגע שישראל תפעל, הרשימה המשותפת תצביע נגד הממשלה, ואחרי השנה האחרונה, איננו יכולים להשלות את עצמו שבעניינים הלאומיים ניתן לסמוך על גיבוי של האופוזיציה בראשות נתניהו... ממשלה כזו תיפול מהר מאוד ונלך לבחירות שבהן נתניהו ובן גביר יזכו בניצחון סוחף.

יש להכריז על הרשימה האנטי ישראלית המשותפת ועל רשימת הכהניסטים ועוזריהם כפסולות חיתון, בכל מחיר. זה ייהרג ובל יעבור. וברגע שפסלנו את שתי החלופות הרעות הללו, מה האפשרויות שבידינו? כמובן, סיבוב בחירות שישי. בנוסף לנזק הכלכלי והנזק לדמוקרטיה בסבבי הבחירות החוזרים ונשנים – מה ישתנה לאחר בחירות כאלו? נחזור לאותן דילמות.

בני גנץ מאמין שאם גוש נתניהו לא יקבל 61 מנדטים, החרדים ילכו אתו לקואליציה. אני בספק אם הדבר נכון. הם אינם פוסלים אותו, אך הקהל שלהם דבק בנתניהו ולכל היותר הם ינסו לדחוף לממשלת אחדות של כחול לבן-תקווה חדשה עם הליכוד. ואם הם ינטשו את גוש נתניהו ויצטרפו לממשלת גנץ, המחיר שידרשו בתמורה עלול להיות כבד מנשוא.

לכן, בעוד יש להכריז על המשותפת ובן גביר כפסולי חיתון, אין מנוס מראיית נתניהו כשותף לגיטימי. אני מקווה, שהפעם יש עתיד וכחול לבן ילכו יחד לממשלה כזו, כדי להוות גורם חזק ומשמעותי יותר מכחול לבן לבדה בממשלת האחדות הקודמת. אבל קואליציה עם נתניהו – לא בכל מחיר, אלא בתנאים מסוימים, ואלו הם:

א. ממשלה רוטציונית, שבה גנץ/לפיד יהיה הראשון ונתניהו שני. למה? כי אם נתניהו יהיה הראשון – לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו.

ב. תיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו. כן, לפיד וגנץ יוותרו על דרישה לתפקיד שר הביטחון או החוץ. הליכוד יקבל את תיקי הביטחון, החוץ והאוצר.

ג. כל חקיקה בנושא מערכת המשפט מחייבת את הסכמת הגוש שבהנהגת גנץ/לפיד. ולמען הסר ספק – לא יעלה כלל חוק מגה-שחיתות הצרפתי ולא פסקת התגברות בפחות משבעים ח"כים.

ד. ולפני הכול – זו ממשלה בלי פסולי החיתון.

האם יש סיכוי שהליכוד יסכים לתנאים האלה? איני יודע. אך אלה, בעיניי, קווים אדומים. על בסיסם, ניתן להקים ממשלה עם הליכוד. אני מקווה, שבמהלך השנתיים הראשונות יסתיים משפט נתניהו. אם הוא יזוכה מכל האישומים, הוא יהיה ראש הממשלה אחרי הרוטציה. אם יורשע, יכהן מי שהליכוד יבחר כמנהיגו. וכעת, מטרת-העל היא למנוע 61 מנדטים לגוש בן גביר.

2. צרור הערות ‏27.7.22

* ואם הבעייה משפטית? – הודעות הרגעה מישראל ומרוסיה, מבשרות על כך שאין משבר ביחסים ושני הצדדים מנסים להנמיך את הלהבות. וזה בסדר גמור, אין לנו שום אינטרס בעימות עם רוסיה. הבעייה היא בתוכן ההודעה הזאת. התוכן שנשמע היום הן מצד גורמים מדיניים בישראל והן ברוסיה, הוא שסוגיית פעילות הסוכנות ברוסיה היא משפטית ולא מדינית. נו, ואם הבעייה היא משפטית, מה זה נותן לנו? יכול להיות שזה אף מחריף את הבעייה. אם הבעייה היא מדינית, אפשר לפתור אותה באופן מדיני. אם הבעייה היא משפטית, לכאורה בית המשפט במוסקבה יפסוק. ואם הוא יפסוק שיש להפסיק את פעילות הסוכנות היהודית, מה יעזרו לנו הדיבורים על כך שאין משבר? הפסקת הפעילות – היא-היא המשבר החמור ביותר.

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, באשר הוא. היא קיימת כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה, זו זכות קיומה. אם נפגעת היכולת לחזק את הזהות היהודית של יהדות רוסיה והיכולת לעודד עלייה רוסית לארץ – אין משבר גדול מזה.

בעייה משפטית? ברוסיה? רוסיה אינה מדינת חוק. היא דיקטטורה. על פי פוטין יישק דבר. כאשר דיקטטורים אומרים שהם אינם יכולים להתערב כי זה עניין משפטי – הם משקרים. זה כמו שמובארק נהג להסביר שאינו יכול לפעול נגד ההסתה האנטישמית בתקשורת המצרית, כי זו תקשורת חופשית והוא אינו יכול להתערב בה. כאשר דיקטטור כמו פוטין מסתתר מאחורי עצמאות המשפט, כביכול, זה סימן מבשר רע.

* חגיגה ברח' שוקן – הרוסים החליטו להוציא אל מחוץ לחוק את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה, וסוף סוף חוזר הסומק ללחיי השוקניסטים. סוף סוף יש להם סיבה למסיבה.

החלה בכך קרולינה לנדסמן ביום שישי, והחרה החזיק אחריה ביום ראשון גדעון לוי. כותרת הפשקוויל: "אולי מדינה נורמלית?" – "מדינה נורמלית" היא שם קוד למדינה לא-יהודית. הנורמליזציה של המדינה היא דה-ציוניזציה שלה. "אפשר להתחיל, למשל, במדיניות הגירה נורמלית, כנהוג בכל מדינה נורמלית." הגירה – כלומר לא עליית יהודים לארץ ישראל. מדינה נורמלית, שאנשים מהגרים אליה וממנה. והוא יוצא בפשקוויל חוצץ נגד העלייה לארץ ונגד עידוד עלייה, ונגד הפעילות בגולה לעידוד עלייה שהיא פגיעה בנורמליות של המדינות שבהן אנו פועלים, "כי 'לנו מותר הכול'." הוא מהלל ומשבח את פוטין ש"ביקש לשים קץ להתערבותה של מדינה זרה בעניינים הפנימיים של ארצו." כי איזה עניין יש לישראל ביהודים? הרי היהודים אינם לאום. אנחנו ישראלים והם רוסים ולכן הם עניין פנימי של רוסיה. והוא מיתמם, "לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ניסתה פולין לעודד כאן בגלוי ועל ידי שליח ממסדי את שיבתם של יוצאיה ושל צאצאיהם לארצם. אבל לישראל מותר." וכהרגלו, הוא מוסיף עוד נדבך לפרוטוקולים של זקני ציון: "פוטין בוודאי ייאלץ לוותר על דרישתו, כי הממסד היהודי חזק יותר." הרי ידוע שהממסד היהודי שולט בעולם.

עיקר הפשקוויל הוא התנגדות מוחלטת לעלייה לארץ. "לשם מה ישראל צריכה לבחוש במדינות אחרות בניסיונה לגייס, לשדל, לשחד או לשכנע יהודים, חצי-יהודים ורבע-יהודים להגר לכאן. לשם מה כל הממסד השמן הזה, שנפוץ בכל העולם, לשם מה כל תוכניות ה'תגלית' ו'המסע' הנלעגות, בשעה שברור כי בישראל אין עוד מקום. מדינה עולה על גדותיה ועדיין רוצה עוד ועוד. תאוות האוכלוסייה ובולמוס העלייה אינם יודעים שובע, במדינה שחיים בה 9.5 מיליון אזרחים על פיסת ארץ צרה להחריד... היהודים בטוחים ומשגשגים כמעט בכל העולם – ישראל היא הבטוחה פחות מכל שאר המקומות – ונקראים לבוא הנה ולהציל את נפשותיהם דווקא כאן, בארץ הצפופה והמיוסרת הזאת. אבל הבעייה איננה רק המקום שנגמר, שכן ישראל תמיד יכולה לכבוש עוד אדמות. הבעייה היא גם בהצדקת מדיניות ההגירה: היא נשענת בהכרח על תפישה גזענית."

כמובן. הרי אצל גדעון לוי מדינה יהודית היא גזענות. הוא לא נגד מדינות לאום. הוא בעדן. הוא מתנגד למדינת לאום אחת בלבד – של העם היהודי. כי היא "גזענות". גישתו היא אנטישמית מובהקת. אגב, אם אין מקום בארץ, האם גדעון לוי יקרא לפלשתינאים לוותר על דרישת "זכות" השיבה? חס וחלילה. "וכל ילידי הארץ, להם אין זכויות מולדות? למה לקשישה שנולדה בחיפה לא הותר לשוב אליה בערוב ימיה, כאשר במקום גלותה, סוריה, היתה מלחמת האזרחים בעיצומה? תנו הסבר אחד שמניח את הדעת. ולמה לאחיה, אזרח המדינה, לא עמדה הזכות להציל את אחותו? ג'רמי מניו יורק ולאוניד מקייב כן, סעדייה מירמוכ לא." וכן הלאה וכן הלאה. אם לתמצת את השקפתו – יש לסגור את ארץ ישראל בפני עליית יהודים, כי אין בה מקום, אך יש להציף אותה במיליוני פלשתינאים, כי להם יש מקום. אפשר לקבוע קטיגורית – כל דבר שגדעון לוי כותב בעדו, הוא דבר רע. כל דבר שהוא כותב נגדו, הוא דבר טוב. וכאשר הפוסט ציונים והאנטי ציונים מתלהבים מההחלטה של פוטין, אות הוא, כי מדובר בהחלטה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי לסכלה.

* ברוך שפטרנו – השתתפותם של כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל היא ביטוי נפלא של השוויון האזרחי ומהלך חיובי של השתלבות ערביי ישראל במדינה. ואין לי שום ציפיה מאף ערבי לשיר "נפש יהודי הומייה," אלא רק לכבד בקימה את המנון המדינה. אבל מי שמביע תמיכה באויב, שעה שמדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת רקטות, בין אם הוא ערבי או יהודי, אינו ראוי לייצג את המדינה בנבחרת ישראל. ולכן, תגובתי לפרישתו של דאבור היא: ברוך שפטרנו.

* הביביזם המזוקק – רוצים להיחשף לתמצית המזוקקת של הביביזם? הנה, דברים שאמר הפעיל הביביסטי המובהק מיכאל בן שושן, כשנשאל איך פותרים את הבעייה (של הפרקליטות וכו' ש"רודפים" את נתניהו, שכביכול תופרים תיקים וכל סט השקרים המוכר): "אני יש לי זווית ראיה קצת קיצונית, אבל היא מהירה ופותרת את כל הבעייה. עושים משפט ראווה, מוציאים את האנשים שיש הרבה ראיות לתפוס אותם, אנשים שיש להם כוח היום, שהשתמשו בכוח שלהם להשחית, צובע קיר בצבע לבן, קיר יפה כזה צובע אותו בלבן, מעמיד אותם בשורה, מוציא להורג. וכל מי שבא אחריו, כל מי שיראה את הסצנה הזאת שמוציאים אותם להורג על בגידה במוסדות המדינה ובמדינה, כולם יבואו לזמר על מה שהם עשו. לבנות שלושה בתי כלא חדשים והמדינה שלנו תיראה הרבה יותר טוב ואז הכל יסתדר."

ועכשיו כל המתייפייפים והאידיוטים השימושיים יסבירו לי בכובד ראש מלאכותי למה זאת לא הסתה, הרי הוא לא שלח מישהו לרצוח אותם, רק הביע את דעתו בלה בלה בלה חופש הביטוי וכל החרטא השחוקה. אגב, למה לצבוע את הקיר בלבן? לא חבל על הצבע? לא. אסתטיקה של מוות היא יסוד מרכזי בפשיזם.

* המשוב הטוב ביותר – אמר לי אדם שפגשתי. "הצבעתי בבחירות לבנט, ולכל אורך השנה כעסתי עליו מאוד. עד שקראתי לאחרונה מאמר שלך ב'ישראל היום', שפקח לי את העיניים, ושיניתי את דעתי על הצעד שלו ועל ממשלתו מן הקצה אל הקצה." אין משוב טוב יותר לפובליציסט, מאשר אמירה כזו. כדי להשפיע כך על עמדתו של אדם אחד, כדאי לי לחטוף את כל הגידופים המתלהמים של הביביסטים.

* שערי תשובה – אנשים שמתרשמים מהצגות ה"התמתנות", כביכול, של בן גביר הכהניסט, שואלים אותי האם הוא פסול עד אחרית ימיו בגלל דברים שעשה בעבר? האם לא נכון לתת לו הזדמנות? ותשובתי היא: אדרבא ואדרבא. אני בעד לתת לו הזדמנות, אם רק יחזור בתשובה. שערי תשובה אינם ננעלים. אדרבא, ביום שבו יוקיע את הכהניזם, יוקיע את "הרב" כהנא שר"י, יכה על חטא על דרכו עד כה, ינתק כל קשר עם שותפיו ההדוקים וחבריו להנהגת עוצמה כהניסטית – מרזל, גופשטיין ובן ארי, והם יוקיעו אותו ויכנו אותו בוגד, בן גביר יהיה לגיטימי. ביום שבו הוא יצהיר שהוא מכיר בכך שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ברוח מגילת העצמאות, הוא יהיה פרטנר לגיטימי לקואליציה.

* תמר אשל – כאשר בגין הביא לכנסת, בדצמבר 1981, את חוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן, סיעת המערך החליטה להחרים את ההצבעה. המערך תירץ את החלטתו בנימוקים שונים, אך הסיבה האמיתית היתה המחלוקת הפנימית והרצון להימנע מביזיון של הפרת החלטה בעד או נגד בידי חלק מחברי הכנסת. ההחלטה להחרים לא מנעה את הביזיון, כי הסיעה אכן התפצלה. הרוב נעדרו מן ההצבעה, בהתאם להחלטה, מפ"ם ויוסי שריד הפרו את ההחלטה והצביעו נגד, הח"כים מטעם התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) וכן שלמה הלל, שושנה ארבלי אלמוזלינו ותמר אשל, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד.

תמר אשל הלכה השבוע לעולמה בגיל 102. הצבעתה בעד החוק היתה בעבורה מובנת מאליה, ושום משמעת סיעתית לא הייתה מזיזה אותה ממנה. היא היתה חברה פעילה בשדולת הגולן בכנסת (בלשון התקופה – "לובי הגולן") בראשות אברהם כץ-עוז, אף הוא מהמערך. והיא היתה תמיד מן הניצים במפלגתה.

הכרתי את תמר בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. כשהקמנו את הדרך השלישית, תחילה כתנועה חוץ פרלמנטרית, תמר התייצבה והיתה חלק מן התנועה. כאשר החלטנו להפוך למפלגה, רבים ממייסדי התנועה, אנשי מפלגת העבודה, לא הלכו איתנו ופרשו. תמר, נאמנה לערכיה ולעקרונותיה, נשארה איתנו ופרשה ממפלגת העבודה. היא אף היתה המועמדת ה-50 (מתוך 52, כלומר בין המכובדים, סוגרי הרשימה) ברשימת הדרך השלישית לכנסת.

באותם ימים הקמנו גם את המל"ג, המועצה למען הגולן. תמר הצטרפה גם למועצה הזאת והיתה מהפעילות המרכזיות בה וחברת הנהלתה בכל שנות קיומה. ב-1999, לקראת צאתו של ברק לוועידת קמפ-דיוויד תוך נכונות לסגת מבקעת הירדן, המל"ג הרחיבה את היריעה, והיתה למועצה למען הגולן ובקעת הירדן.

אני זוכר את תמר כאישה דעתנית, בעלת כושר רטורי מעולה, מצטיינת ביכולת ניתוח פוליטי,  בעלת קול סמכותי וצורת דיבור סמכותית – כאשר דיברה, כולם שתקו והאזינו. היא גילמה בעיניי את תנועת העבודה האמיתית. בעלת עמדות סוציאליסטיות מובהקות, כאשת ההסתדרות, מייסדת נעמ"ת והמזכ"לית הראשונה שלו ופמיניסטית לוחמת על זכויות האישה ומנהיגה פמיניסטית ברמה הבינלאומית (עמדה בראש ועדת האו"ם למעמד האישה), ואקטיביסטית ציונית ניצית המאמינה בכל לבה בזכותנו על ארץ ישראל, בחשיבות ההתיישבות והעלייה, בעמדה ביטחונית נוקשה, לצד נכונות לפשרות ברוח תוכנית אלון.

הפעם האחרונה שבה שוחחנו היתה לפני 6 שנים. ארגנתי כנס משותף של מרכז מורשת מנחם בגין ומכון שמיר למחקר לציון 35 שנים לחוק הגולן. לאחר שקיבלה את ההזמנה, תמר, אז בת 96, פנתה אליי בבקשה לאפשר לה לומר כמה דברים מהמקום. כמובן שהסכמתי בשמחה. בסופו של דבר, באותו ערב היא חשה שלא בטוב ולא יכלה להגיע לאירוע. בשנה שעברה, במלאת לה 101, נערך איתה ראיון מקיף. היא היתה מחוברת לחמצן, אך צלולה כבדולח וחדה כתער, סמכותית כתמיד, וממש שמחתי לצפות בראיון עימה.

כל חייה של תמר היו קודש לעם ולמדינה. היא היתה אחייניתו של אבשלום פיינברג איש ניל"י. מאז נעוריה הייתה פעילה ומנהיגה, בתנועת הצופים, בגדוד מגיני השפה העברית, בהגנה (כבר כנערה במאורעות 1936-1939), במלחמה בנאצים, בהעפלה, בשירות החוץ, בהסתדרות, בנעמ"ת, בעיריית ירושלים כסגנית ראש העיר ובכנסת. ולאחר פרישתה, היתה עמוסה בהתנדבות בארגונים רבים, בתחומי פעולתה המגוונים. יהי זכרה ברוך!

* הח' – בטופס הרשמה לכנס של ההסתדרות הציונית העולמית, היה עליי לסמן את ההגדרה שיש להקדים לשמי. האפשרויות היו: פרופ', ד"ר, רב, גברת, אדון. והיתה כוכבית של שדה חובה ולא היתה הגדרה: "אחר" (אגב, במגדר היתה אפשרות: גבר, אישה, אחר).

אבל איני עונה על אף אחת מההגדרות. מה לעשות?

* ביד הלשון: עלה לגנ"ם – מתוך רשומה שכתב הרב אביה הכהן: "מאז שהרב עמיטל עלה לגנ"מ הרבה השתנה פה." מה פירוש עלה לגנ"מ? – עלה לגנזי מרומים. נפטר, הלך לעולמו, בהגדרה השמורה לגדולי תורה. גנזי מרומים – גן עדן.

המשפט של הרב אביה מתכתב עם שירו של אהוד בנאי על מאיר אריאל, "בלוז כנעני", שנפתח במילים "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן."

אורי הייטנר

* * *

משה גרנות

בן דרור ימיני היקר,

כמו רבים-רבים, גם אני קורא קבוע את הכתבות שלך, ומעריץ את המאבק שלך כנגד הדמוניזציה שעושים המוסלמים מזה, והעולם "הנאור" מזה, אבל עם קריאת הכתבה שלך "אגדת העדתיות" (26.7.2022) נחלתי אכזבה גדולה: אתה מזכיר היגדים לא ראויים של דודו טופז, ענת וקסמן, יאיר גרבוז ועודד קוטלר, והרושם מדבריך שהיגדים "גזעניים" הם נחלתם של "הנאורים" (קרי: אשכנזים).

איך זה ששכחת שקרובי השר אבו-חצירא טענו שבורג וזיגל הם נאצים, וכי 3 חודשים בכלא עבור אבו-חצירא הם "שואה ספרדית"?

איך שכחת שסמי שלום שטרית (פרופסור!) כעס שמלמדים יותר מדי על השואה האשכנזית, ובעקבות זאת הוא הקים את בית ספר "קדמה", שמומן על ידי משרד החינוך (אמנון רובינשטיין) ועיריית תל-אביב?

איך זה שכחת ששלום צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא יוצא לרחוב עם רובה ויורה בכל אשכנזי שהוא פוגש?

איך זה שכחת שמוני יקים לוקח "זכות יוצרים" על כינוי הזוועה "אשכנאצים"?

איך שכחת את יוסי סוכרי שמייחל לאובדנה של מדינת ישראל האשכנזית?

איך שכחת שעל קירות "הבימה" ועל בתי כנסת אשכנזים היה מרוח: "אשכנזים לבוכנוואלד"?

איך שכחת שיצחק אבשלום מודיע מעל כל במה לא לבחור במפלגה שמונהגת על ידי אשכנזים גזענים?

איך שכחת שהסופר סמי מיכאל תיאר את הגיבור האשכנזי שלי ב"שווים ושווים יותר" תיאורים שטירמריים ממש?

איך שכחת שתקוה לוי טענה שהאויבים אינם הערבים, אלא האשכנזים?

באמת הבאתי כאן קצה קצה של השנאה היוקדת כלפי האחים מצד עסקני קיפוח מקצועיים, ואתה התעלמת מכל זה, ובחרת לצטט את ארבעת האישים הנ"ל, שלמרות הטיעון שלך אינם שווים משום בחינה לכמות הארס שכוונה, ומכוונת – כלפי האחים האשכנזים. באמת מאכזב!

בברכה,

משה גרנות

* * *

דוד מלמד

וולפסון – אבי הדגל והשקל

בשנת 2014 מלאו מאה שנים למותו של דוד וולפסון, יורשו של הרצל בראשות התנועה הציונית. שמו של וולפסון מקשט רחובות רבים בערי ישראל, אך האיש שנכנס לנעליו של הרצל לאחר מותו נשאר בקרן-זווית בתודעתו של עם ישראל.

מי היה האיש?

וולפסון נולד בעיירה דורביאני שבליטא בשנת 1855 ונפטר בעיר באד הומבורג בגרמניה. הוא היה נצר למשפחת רבנים וקיבל חינוך דתי. כשבגר עסק במיגוון עבודות: מכירת גפרורים, סבלות, סחר חביות ומכירות בשוק. בשנת 1884 הקים בית-כנסת מכספו בעיר-מגוריו פאפנבורג. עם התרחבות עסקיו בתחום העצים עבר להתגורר בקלן.

לאחר שקרא את ספרו של הרצל "מדינת היהודים" יצא לווינה והפך לידידו הקרוב ועוזרו האישי של הרצל. כשחזר לקלן ייסד את "האגודה היהודית הלאומית" שהפכה ברבות הימים להסתדרות הציונית בגרמניה.

וולפסון תפס את מקומו בהיסטוריה הציונית כמעצב דגל ישראל בהשראת הטלית המסורתית וכאיש שהעניק לשקל הציוני את שמו.   

הוא התלווה להרצל במסעו לארץ-ישראל בשנת 1898 וייסד את "אוצר התיישבות היהודים", הבנק ששימש מנוע כלכלי לישוב הארץ.

לאחר מות הרצל הפצירו בו שיירש את מקומו, ואכן בקונגרס הציוני השביעי בבאזל בשנת 1905 נבחר רשמית לסגן יושב-ראש הקונגרס ויושב-ראש הוועד הפועל הציוני. בקונגרס השמיני בהאג בשנת 1907 נבחר לנשיא התנועה וכיהן כיושב-ראש הקונגרס עד להתפטרותו בשנת 1911.

וולפסון נפטר בשנת 1914 בסנטוריום לחולי-לב בהומבורג כשלצידו עומדת טרודה, בתו של הרצל שאהבה מאוד את "הדוד דוד". הוא נקבר בקלן ובשנת 1952 הועלו עצמותיו לארץ. הוא ואשתו נקברו ליד קברו של הרצל בהר-הרצל.

ב-2.9.1913 כתב ש.ט. ב"הצפירה" על "שיחה עם דוד וולפסון" בווינה: "ה' דוד וולפסון לא נשתנה הרבה מאז ראיתיו בקונגרס העשירי. אותה האנרגיה המיוחדת הנראית בכל תנועותיו, אותה הפקחות המיוחדת, הוולפסונית, הנשקפת מתוך העיניים היפות, ואותה ההבטחה הנשמעת מתוך דבריו מעל במת הקונגרס ומחוצה לה."

על הדגל הציוני כתב וולפסון במאמר קצר "הדגל והשקל" המופיע בספר הקונגרס בעריכת ל' יפה (הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ירושלים, תש"י): "בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז היתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר? והאם עמנו עלול להבחין בצבעים, עמנו הנזהר לבלי להזין את עיניו בכל פסל וכל תמונה?

"והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו. וכך בא לעולם דגלנו הלאומי, המתנפנף על אולם הקונגרס. ואיש לא תמה ואיש לא שאל: מאין וכיצד בא. וכך בא לעולם גם השקל. כשדנו המרצים בוועדה על מס הכסף אשר כל ציוני חייב להכניס להסתדרות לא מצאו שם למס הזה. יש שכינוהו בשםBEITRAG , אחרים בשםCONTRIBUTION  , וכו' וכו'.

"למראה הערבוביה הזאת התחלתי לחשוב על השם שישביע את רצון כולם, ומצאתי שאין יותר נאה מן השם 'שקל'. ורק השמעתי את הצעתי, והנה היה השם הזה לקנינו של כל נואם ונואם. וכאשר העמידה הוועדה את הצעת מס ההסתדרות הקונגרס, חדלה המלה 'שקל' מהיות חדשה ובלתי שכיחה ואיש לא הרגיש בזה." 

הרצל כינה את וולפסון ביומנו: "אדם הגון הוא וחביב ומוצא חן רב בעיני." הוא גם הנציח אותו ב"אלטנוילנד" בדמות "דוד ליטוואק".

בירחון "מקלט" מספר ד"ר יעקב קלאצקין בשנת תרפ"א: "בדרך לא"י עשו הרצל ווולפסון ביוון וביקרו בעתיקותיה. על יד חורבה אחת דיקלם הרצל מתוך התרגשות שירי הומרוס ביוונית. וולפסון הפסיק אותו, באומרו: 'חורבות אלה לא לנו הן, ומה לנו ולשיר יוון?'

"הרצל נעלב ולא ענה כלום, רק הצליף עליו מבט של ביטול... וולפסון התנחם בליבו: בא"י אנקום את חרפתי. בבואם לארץ ובהגיעם לכותל המערבי התחיל וולפסון מזמר: 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון.'. הרצל עמד נבוך ושתק, ניגש אל וולפסון ואמר מתוך אנחה חרישית: 'ניצחתני'!'" 

אל פרשת-חייו של וולפסון ואל עניין הדגל מצטרף אדם נוסף: ד"ר איזידור שליט. שליט יליד אוקראינה (1871), שהוריו היגרו לווינה בהיותו בן שישה שבועות, למד רפואת-שיניים ועסק במקצועו בווינה. הוא היה חבר באגודת הסטודנטים היהודיים הלאומיים "קדימה" והפך להיות מזכירו הפרטי של הרצל ומקורבו. הרצל הטיל עליו לעשות את כל ההכנות לקונגרס הציוני הראשון בבאזל יחד עם ברתולד פייבל ואלברט דונרייך. שליט דאג לדגל ציוני ואחרי שהחליט לבחור בצבעי תכלת-לבן (צבעי הטלית), נזכר שזה היה גם רעיונו של וולפסון. בסופו של דבר הסכים גם הרצל לדעתם. בשנת 1938 עלה שליט לארץ והמשיך בעבודתו הציבורית עד מותו בשנת 1954.

ד"ר אלכס ביין כתב עליו ב"דבר" ב-28.2.1939: "הוא זכה להניף בפעם הראשונה את הדגל הציוני מעל הגזוזטרה של הקאזינו בבאזל."

ביום הולדתו ה-75 של שליט כתב ד"ר י' לוי ב"דבר" ב-14.6.1946: "אותו יום קיץ לוהט של אוגוסט 1897 בבאזל. לפני בניין הקאזינו העירוני עמדו מאות אנשים אחדות ותלו עיניהם בהתרגשות ובמתיחות בגזוזטרה הצרה. עמדו שם צעירים אחדים, וביניהם אחד בעל זקן שחור ואף נשר, בעל קומה ובעל צורה, שהעלה תורן של נס, ומשך בחבל ודגל כחול-לבן הועלה בראש התורן והתחיל מתנפנף ברוח. הקהל זז. אחדים התחילו בוכים. זו הפעם הראשונה באלפיים שנות גלות הועלה דגל ישראל ברמה."

השקל היה המטבע הציוני הראשון, מטבע וירטואלי שהומר בכל מדינה למטבע המקומי שהיה נהוג בה. מי שהגיע לגיל 18 ושקל את השקל, כלומר שילם את הסכום השנתי הקבוע לקופה הציונית, נקרא "שוקל" והיה יכול לבחור לקונגרס הציוני. אם מלאו לו 24 שנים היה יכול גם להציע עצמו לבחירה. לפי מיספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהיתה המדינה זכאית לשגר לקונגרס.

מקורו של השם "שקל" הוא בתקופה העתיקה, כשהיווה יחידת-המשקל של כסף או זהב והפכה למטבע בתקופת החשמונאים. כל אדם מישראל היה חייב לתרום כל שנה לבית-המקדש מחצית השקל לשם בדק הבית ולקניית קורבנות ציבור.

בעיתון "דאר היום" כתב פרופ' צבי בלקובסקי ב-26.3.1936 מאמר בשם "דף לתולדות מפעל השקל" ובו סיפר: "כאשר דנו בוועדה... על המס השנתי שנחוץ לקבוע ולהטיל על כל ציוני וציוני, חשבנו לתת לו שם 'תשלום' או 'תרומה'... הרגשנו שהכינוי הזה אין לו הכוח להבליט את ערכו הגדול של מס הלאומי שאנחנו מניחים אותו כיסוד הפיננסי של הסתדרותנו הציונית העולמית. והנה הבהיק רעיון במוחו של דוד וולפסון, שלא היה בכלל חבר בוועדה, והוא הוא הציע, שאין שם נאה יותר מן השם 'שקל' ומאז הזכירו את הפרשה 'כי תשא'... הצעת וולפסון מצאה חן בעיני כל חברי הוועדה ונתקבלה פה אחד... על כל הזכויות הגדולות של הציוני מהעיירה הרוסית דרוביאני... נתוספה הזכות שהוא הוא נתן את השם למפעל המס השנתי הציוני שנוצר בקונגרס הציוני הראשון."

ב"הצופה" (15.8.1947) מובא מאמרו של ד"ר איזידור שליט "הדגל מתנופף" (למלאת חמישים שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ר"ח אלול תרנ"ז), הלקוח מתוך ספר שעמד לצאת-לאור: "עם קם לתחייה". שליט מספר על ההכנות הטכניות לקונגרס שביצע לפי הוראת הרצל: "חסר היה לי דגל ובמהירות האפשרית הוכן לפי הוראתי דגל גדול, כחול-לבן. איך הגעתי לצבעים אלה? מתוך רוב בקיאותי ביהדות? בהחלט לא... לפי האמת חשב הרצל על דגל לבן ועליו שבעה כוכבי-זהב – שבע שעות העבודה במדינת היהודים... לא בחרתי בצבעי 'קדימה' תכלת-אדום, כי אם בתכלת-לבן... איש-הארכיון הד"ר הרליץ, ועוזרו הד"ר ביין המציאו לי את הפתרון. לפי חקירותיהם, נובעת ההצעה לבחור בצבעים תכלת-לבן, צבעי-הטלית מדוד וולפסון... ובחירתי בצבעים תכלת-לבן נבעה מכאן, בלי להיות מושפע מרצונו.

"ב-27 באוגוסט 1897 הנפתי על גזוזטרת בנין הקונגרס את הדגל הלאומי הראשון, את הדגל תכלת-לבן... המעשה שלי משך את תשומת לבם של העוברים ושבים ותוך זמן קצר עמדו מאות אנשים 'במגרש היחפים' והסתכלו בסקרנות אליי למעלה. כאשר משכתי בחבל והדגל התכלת-לבן החל מתנופף ברוח, עמדנו אנו, שלושה אנשים צעירים משך רגעים מספר דמומים ומתוחים, והאנשים למטה הורידו כובעיהם ונתמתחו גם הם. זו הפעם הראשונה, מאז אלפיים שנה, התנוסס הדגל היהודי, כשהוא מברך את העם היהודי, את העם השוויצארי, החופשי ואת עיר הריין העתיקה. זו היתה כל החגיגיות שבהנפה הראשונה של הדגל. לא הרצל ולא שום משתתף אחר בקונגרס לא נכחו במעמד ההוא. לפי האמת, גם לא הזמנתי אף אחד וכל כוונתי לא הודעתי אפילו להרצל. כה מובנת מעצמה וכה פשוטה נראתה לי הנפת הדגל הלאומי הראשון עד שלא ייחסתי לדבר חשיבות מיוחדת."

יוליוס לוי כותב ב"רשימה ביוגרפית" (הוצאת התאחדות עולי אוסטריה, ת"א): "מה הרגשנו אז אנחנו היהודים הצעירים – זאת לא יבין הדור של ימינו. הוא לא יוכל להבין מה הרעיד ליבנו, ומפני מה זלגו עינינו דמעות באותו יום באבגוסט 1897, כששליט גבה-הקומה ודק-הגו, בעל חוטם-הנשר המחוטב, והזקן השחור, הניף על בית הקונגרס את הדגל התכול-לבן, דגל האומה."

על פטירתו של וולפסון ועל הלווייתו השנייה נכתב: "ב-15.9.1914 נדם ליבו... בהתאם לצוואתו לא נישאו הספדים ולא הונחו זרי פרחים, והסתפקו – כבהלוויית הרצל – בהכרזת 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' ובשירת שני הבתים הראשונים של 'התקווה'. לפי צוואתו נקבר בארון, כדי שעצמותיו יועלו בבוא היום לארץ-ישראל וייקברו ליד קברו של הרצל.

"בסיוון תשי"ב, 1952, העלתה ההסתדרות הציונית את עצמותיהם של דוד ופאני וולפסון והביאתן למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים." 

האימרה "אחרי מות – קדושים" לא נשמרה תמיד. בעיתון "האור" כתב אליעזר בן-יהודה, בערב ראש-השנה תרע"ד, הספד יוצא-דופן על וולפסון בראש העמוד הראשון: "הוא היה אדם בינוני. אדם חשוב, אדם הגון, אפילו אדם נאה, יהודי טוב, ציוני נאמן, אבל אדם בינוני (ההדגשות במקור – ד"מ). בינוני בכישרונו, בינוני בהשכלתו, בינוני בהשקפותיו וברעיוניו, בינוני גם במעמדו בחברה.

"ואף-על-פי-כן, היה לו תפקיד חשוב במסדרה הציונית, ועל-ידי זה יתפוס גם מקום בדברי הימים של התחייה הלאומית של עמנו... ובמה באמת זכה דוד וולפסון לגדולה זו להיבחר לנשיא הציוניות אחרי הרצל? באותו דבר שהיה עצם מהותו של וולפסון – בבינוניותו."

כך, לא פחות ולא יותר, פתיחת ההספד על דוד וולפסון.

דוד מלמד

* * *

עדי אמסטרדם

האלה שמות בני ישראל? תגובה לנעמן כהן

ב"חדשות בן עזר" (1765), השיב נעמן כהן לדבריי מהגיליון הקודם. בקצרה – כתבתי שלשיטתי, בחירתו של כהן באזכור השמות המלאים של מושאי כתיבתו אינה אלא פרובוקציה, והצבעתי על כך שבמקרים מסוימים, כשעמדותיו קרובות לאנשים שהוא כותב עליהם, יש לו נטייה לדלג על אזכור השמות המלאים.

כהן השיב שבחירתו נקייה מהטייה פוליטית, אלא נובעת מהעיקרון לפיו שמו של אדם מגלה על עברו, וכהרגלו, הציע לאלה שמנהגו מרגיז אותם לדלג על טורו.

בהמשך דבריו, הוסיף כהן הוכחה על המידע שאפשר ללמוד עליי, הח"מ, מתוך שמי ושם משפחתי. אכן, שם משפחתי מלמד על היותי שייך למשפחה של מגורשים מפורטוגל, ובחירתם של אבותיי בשם העיר כשם משפחתם, מלמדת על מעמד מכובד בקהילת היהודים בעיר. במקרה הזה, הם היו שושלת של רבני העיר, ואחד מהם נשא לאישה את בתו של החכם צבי אשכנזי.

האם אדם מן השורה הקורא מידע זה יכול להבין טוב יותר את מניעיי כיום, או אפילו את המורשת המשפחתית שעיצבה את תפיסת עולמי?

התשובה, כמובן, שלילית. אבותיי, האמסטרדמים הראשונים, עזבו את העיר אמסטרדם עוד בתחילת המאה התשע עשרה, ומכל ארצות העולם, בחרו להגר למזרח אירופה דווקא. זיקתי לפורטוגל שקולה כמו זיקתי למדינות כמו ניקרגואה וגמביה. המורשת המשפחתית שאני מכיר, יהיו אלה מאכלים מסורתיים, מנהגי פסח, לחנים וכו', היא זאת של סביי וסבתותיי שהגיעו מאזור סלובקיה-הונגריה-טרנסילבניה, אך אלה אינם נוכחים בשם המשפחה, והקורא התם לעולם לא יוכל לדעת על כך.

גם שמי הפרטי אינו מלמד יותר מדי. כהן כתב שהבחירה בשמי מעידה שהוריי היו דוברי עברית ילידיים, אך אני מכיר לא מעט נועמים, רונים ונועות שנולדו להורים ששפת אימם אינה עברית. אפילו אילו היה לי שם נוסף, כדוגמת משה, אריה, אברהם וכו', לא ניתן היה להסיק כל מסקנה מועילה לגביי או לגבי משפחתי, מלבד העובדה שהיה לי קרוב משפחה שנשא שם זה. אילו הייתי ממוצא ספרדי, אפשר להניח שבעל השם היה בחיים כשנולדתי, וגם מידע זה חסר ערך לחלוטין. אם כן, בחירת השם מעידה יותר על ההורים מאשר על הילדים והמתעניינים יוכלו לקרוא את מחקריה של ד"ר שלומית לנדמן.

אגב הדברים האלה, נזכרתי כי בעבר כהן נהג "לתקן" את כתיב שמו של הרב פירר על דרך הגרמנית – פיהרר. כשהעיר על כך אחד הקוראים, נימק כהן את בחירתו באומרו שאין שם "פירר" אלא זהו גלגול של השם "פיהרר". חמוש בסקרנות ובכישורי חיפוש מידע באינטרנט ניגשתי לבחון את הסוגייה.

לפי האתר של מוזיאון "אנו", המוזיאון שהוקם במתחם בית התפוצות, אכן השם פירר משמש בשתי משמעויות – מדריך או מוביל (לאו דווקא מנהיג עליון) וכן עגלון. מהבחינה הלשונית אפשר לראות את הקשר בין שתי המילים, שכן העגלון מוביל את הסוסים או הפרדות. כבלשן, אני נוטה להניח שהמשמעות הצרה יותר – עגלון – הולידה בבוא היום את המשמעות הרחבה, היא "מדריך" או "מוביל", אך אינני מומחה בלשונות הגרמאניות ואפשר שאני טועה.

נשוב לעניינו של כבוד הרב: כבוד הרב מקפיד לכתוב את שמו כך: פירר. מוצאו של הרב הוא מחסידות בעלז, כלומר מאזור שבו דובר הניב המזרחי של היידיש, ולא הניב המערבי.

זה המקום לקצת בלשנות: השפה היידית התפצלה מהגרמנית בתקופה קדומה למדי. מה שהחל כדיאלקט ייחודי של היהודים, הפך ברבות הימים לשפה עצמאית, בייחוד לאחר שהיהודים עצמם התפצלו – אלה הלכו למזרח, אלה למערב ואלה נשארו בסביבה. ביידיש המזרחית ישנם כמה שינויים בתנועות, ואחד הבולטים הוא שינוי הצליל U לצליל I: א-גיטע שאבעס במקום המילה הגרמנית גוט (ומקבילתה האנגלית GOOD) – ויש עוד כמה דוגמאות כאלה.

לאור אלה, אפשר להניח שאולי בעבר נהגה שם המשפחה באופן דומה למילה הגרמנית המוכרת לנו, אך אין לנו, לפחות כרגע, תיעוד לכתיב כזה. חשוב מכך – הכתיב פירער הוא צורת הכתיבה הרגילה של שם המשפחה כבר מאות שנים.

אם כן, התעקשותו של כהן לכתוב "הרב פיהרר" אינה מדויקת מבחינה היסטורית, ואני חושש שהיא עלולה להתקבל כלשון הרע, בייחוד לאור ההקשרים השליליים שבהם נזכר הרב (לידיעת העורך). אני מניח שכהן יידרש לחשוב מחדש אם להמשיך בכתיב השגוי או אולי בכל זאת לטעון שאין הבדל בין ההווה לעבר, על כן פעם פיהרר, תמיד פיהרר.

מכאן עולה תהייה כללית: אם כהן יקבל את הכתיב שבו נהגו אבותיו של הרב פירר, מדוע שלא יקבל את שמות המשפחה נתניהו, אחימאיר, בגין, לפיד וכו'? מה ההבדל בין שם משפחה שהנחילו אבות-אבות-אבותיו של אדם לבין שם משפחה שהנחילו אבותיו מדור ראשון או שני? כך או כך, הרב פירר, בנימין נתניהו, יוסי אחימאיר ודומיהם לא בחרו בשם המשפחה שלהם, אלא קיבלו אותו בירושה.    

אסכם את דבריי באותו האופן שבו סיכמתי אותם בפעם הקודמת: אם רצונו של כהן להרחיב את ידיעותיהם של קוראיו, מוטב שיציג סקירות גיניאולוגיות אישיות לכל אחד ממושאי כתיבתו. אזכור השמות המלאים אינו הדרך הטובה וכפי שהראיתי מהמקרה הפרטי שלי, עשוי שלא ללמד דבר ואף לא חצי דבר על קורותיו, על עמדותיו וכו'. מה שכן, בחירתו של כהן מסרבלת את התקשורתיות של כתיבתו, ובמקום שקוראיו יתמקדו במסרים שהוא מבקש להעביר להם, הם מתעכבים בקריאתם בגלל ריבוי המקפים והמילים. זהו ההיבט הבלשני של המצב.

בשולי הדברים האלה אספר סיפור משפחתי קטן, על עיברות שמות: סבי המנוח, אהרן, שירת בצבא כשהיה בשנות ה-20 לחייו, בראשית שנות החמישים. יום אחד הגיע בן גוריון לבסיס שבו שירת, והחיילים עמדו למסדר. בן גוריון פנה באופן אקראי לכמה חיילים, וסבי היה ביניהם. כשנשאל סבי לשמו, הוא השיב "אהרן אמסטרדם." בן גוריון השתומם למשמע השם הלועזי, והציע לעברת את השם ל-אמיתַי. סבי, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, לא קיבל את ההצעה, והנימוק שלו היה שבעברית, העיר ההולנדית קרויה "אמסטרדם".

אלה שמות בני ישראל! – על שמות פרטיים וכינויי חיבה

אי אפשר מבלי להתייחס לשמות החיבה, שגם נגדם יוצא קצפו של כהן. כידוע, שמות חיבה אינם המצאה של גננות בגן הילדים, אלא הם תופעה כלל עולמית. אני חושב שכהן טועה כשהוא כופה דין אחד על כל השמות. שם פרטי הוא קודם כל שמו של האדם, וזכותו של אדם להציג את עצמו בכל דרך שהוא מוצא לנכון. מנחם בגין לא הציג את עצמו בשם "מני", על כן אני מעריך שבסביבתו התקבע ההרגל להשתמש בשמו המלא. אני מניח שמדובר בשריד תרבותי מאירופה, שבה עד היום לא נהוג לפנות לאדם זר (שאנחנו לא בקשר חברי קרוב) בשם החיבה שלו, אלא אם כן הוא בעצמו מבקש זאת.

לעומתו, אריאל שרון גדל בסביבה פלמ"חניקית, שהיתה פחות פורמאלית (אולי כמעין התרסה?) – על כן הכינוי "אריק" היה זה שהתקבע בקרב סובביו, בקרב פקודיו וכן הלאה, עד שהפך להיות שם לגיטימי לחלוטין.

דוגמה נוספת היא הרמטכ"ל לשעבר חלוץ מתעקש להיקרא "דני" ולא "דן" (אני יודע זאת ממקור ראשון). האם הוא ילדותי? כלל וכלל לא. כך הוא בחר. אותו הדין לגבי ציפי לבני – שבקמפיינים השונים הזדהתה בתור "ציפי" ולא בתור "ציפורה". בן גוריון, שכמו בגין, הגיע מהתרבות האירופאית, הקפיד באופן ישיר או עקיף על הרשמיות הזאת, ולכן אין כל תיעוד למישהו מהקהל שקרא לו "דדי" או "דודו".

האם ביבי, בוז'י ובוגי נכנסים לקטגוריה הזאת? התשובה תלויה לפתחם של מר נתניהו, מר הרצוג ומר יעלון. אם הם חשים בנוח שפונים אליהם בכינויי החיבה או לא. אבל כאן חשוב לומר – כינוי החיבה כשמו כן הוא, כינוי המעיד על חיבה. אני מודה שאינני חש בנוח כשמתנגדים משתמשים בכינוי החיבה באופן מלגלג. אם כבר, ההתנהגות הילדותית היא מצד אלה המלגלגים על שמות החיבה.

נוכחות הגלות בחברה הישראלית

אינני מהמתרגזים על בחירתו של כהן. אינני מסכים עימה, כפי שנימקתי, אך הדרך מחוסר הסכמה לרוגז עוד ארוכה. נראה לי שבתקופתנו קל לנו להתרגז על אלה שאיננו מסכימים עם עמדותיהם, והתגובות התוקפניות כלפי כתיבתו של כהן מוכיחות זאת.

אני סבור שהדיון בסוגיית השמות הוא דיון חשוב, כי הוא משקף נושא ששב ועולה פה ושם במכתב העיתי: נוכחות הגלות בחברה הישראלית. לא מזמן כתב אורי הייטנר כמה מילים על תפיסתו של הסופר א.ב. יהושע על הנושא, ודבריו אלה זכו לתגובה מעניינת של פרופ' אודי מנור, שאת דעותיו אני תמיד נהנה לקרוא, גם כשאינני מסכים עימו. אין טעם לחזור על הדברים, אך מי שהחמיץ – אמליץ בחום לעיין בגיליונות הקודמים.

כהן, לשיטתי, מייצג את אחד הצדדים הבלתי מתפשרים בסוגייה הזאת. כפי שהצבעתי בפעם הקודמת, כהן מקפיד להזכיר את שמותיהם הקודמים של אלה שהוא אינו מסכים עימם, ומבחינה רטורית הוא מעביר לקוראיו את המסר הבא: "ראו אותם, הם אינם מכאן. הם באו ממקום אחר, והם מנסים להסוות את מוצאם." במילים אחרות, מול הציונים האמיתיים, שרק בזכותם נוכל לקיים מדינה ריבונית ראויה ומתפקדת, מולם עומדים אלה הקמים עלינו לכלותנו, כל אחד ממניעיו, והמשותף לכולם הוא שהם רחוקים מהאידיאולוגיה הציונית הבלתי מתפשרת. המורשת ההיסטורית משמשת את כהן ככלי ניגוח, והוא אינו הראשון לעשות זאת.  

הד נוסף לדיון הזה עלה בגיליון 1767, בטורה המרתק של זיוה שמיר על נתן אלתרמן ("אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש – אלתרמן או אלחסיד"). בטור כתבה שמיר על הוויכוח של אלתרמן כנגד המגמות הכנעניות, שבן גוריון היה שותף להן. בעוד הכנענים דרשו, ושרידיהם עדיין דורשים, הבחנה מוחלטת בין המורשת הגלותית לבין התקומה הלאומית, אלתרמן העדיף לתת לזמן לעשות את שלו.

הדיון על נוכחות הגולה בחברה הישראלית רחוק מסיומו, ואני בספק אם אי פעם יסתיים. ישנם חוקרים שמצאו שתסמונת דחק פוסט טראומטי PTSD יכולה לעבור מדור לדור, וכידוע, עם ישראל סבל לא מעט אירועים טראומטיים, שהאחרון שבהם היה השואה. כל עוד נמשיך לחוש שקיומנו תלוי על בלימה ושמציאות חיינו עדיין שברירית, נמשיך להתחבט ולהתקוטט על נושאים כגון אלה.

כמה מילים על הפרוטוקולים של זקני ציון

הדעה המקובלת כיום היא שהספר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון" חובר בידי המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית – האוכראנה. דעה זו אותגרה לא מזמן על ידי הפילולוג האיטלקי סיזאר דה מיכאליס.

אך קודם כל הקדמה ממש קצרה: "הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא למעשה תוצר של גילוי עריות טקסטואלי, לאמור, שילוב פלגיאטים שרובם נובעים ממקור אחד. אומברטו אקו הציג סקיצה אפשרית ביותר להשתלשלות העניינים בספרו "בין העלמין של פראג", והקוראים הסקרנים שאינם סבלניים לקרוא רומאן המחזיק כמה מאות עמודים, מוזמנים לעיין בפרק המבוא שהבאתי במהדורה העברית של הספר, הניתנת להורדה חופשית מהאתר.

באותה מהדורה (לצערי לא התפניתי לעדכן את הטקסט שבאתר), הבאתי גם את הצעתו של הפילולוג האיטלקי מיכאליס לגבי מוצא הספר.

חלקים רבים מאוד בחיבור אפשר להקביל לספר "דיאלוגים מהגיהנום בין מקיאבלי ובין מונטסקיה", שחיבר פעיל אופוזיציה צרפתי בשם מוריס ז'ולי, כנגד נפוליאון השלישי. לצידם, ישנם מקומות שלא הועתקו מתוך הספר שכתב ז'ולי ושאינם מצויים בחיבורים אחרים. דה מיכאליס השווה את התוכן העולה מקטעים אלה לתכנים שפרסמו שלושה פובליציסטים אוקראיניים: פאבל קרושבן (1909-1860), גיורגי בוטמי (1917-1856) ומיכאיל מנשיקוב (1918-1859). כל אחד מהשלושה ערך בתקופה מסוימת עיתון, למעשה במה להשמעת עמדות פרו מלוכניות. לא זו בלבד שהקטעים ב"פרוטוקולים" שמקורם אינו ידוע משקפים את משנתם האידיאולוגית של השלושה, בכמה מקרים אפשר למצוא דמיון רב בין הניסוחים.

מסקנתו של דה מיכאליס היא שטיוטה מסוימת של החיבור שלימים יהיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" הגיעה לידיהם של השלושה, ביחד או בנפרד, וכל אחד מהם ערך והוסיף והשמיט כפי ראות עיניו, ובלבד שהמסר הסופי – היהודים אשמים בכול – יהיה ברור. התוצר המוכר לנו הוא מעין שילוב של אבות הטקסטים האלה.

עדי אמסטרדם

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

4. שיכון עירוני פג'ה: התחלה

בראשית שנת 1950 התקבל בעיריית פ"ת מברק ברכה משר הפנים חיים משה שפירא. התקבלו גם ברכות מעיריות הרצליה, חיפה, נתניה ועיריות אחרות. כולן היו ברכות לרגל הקמת השיכון החדש. פג'ה עירוני היה אחד השיכונים הראשונים שהוקמו אחרי מלחמת העצמאות בשטחים החדשים. לפתע נוספו למדינת ישראל, שזה אך נולדה, בבת אחת שטחים עצומים חדשים. ואין מדובר רק באזורים נידחים בנגב ובגליל, אלא גם במרכז הארץ – ואפילו ליד ערים ותיקות. העשור הראשון של מדינת ישראל היה עשור של שיכונים. שיכון, שלא כמו  שכונה, הוא פרוייקט של עירייה / הסתדרות / מפלגה או גוף מאורגן אחר.

מצוקת הדיור בעשור הראשון של המדינה היתה אדירה. במשך 4 שנותיה הראשונות של המדינה הוכפלה האוכלוסייה. העולים שהגיעו מוקדם יחסית הופנו אל הבתים הנטושים שהותירו אחריהם הערבים. בירושלים, חיפה, רמלה, לוד, עכו ומקומות אחרים השתכנו כ-150,000 עולים. אך מצאי הדירות הנטושות אזל עד מהרה. בחודש מאי 1950 נוספה מילה חדשה לשפה העברית: מעברה. מבין 700,000 עולים שהגיעו מאז קום המדינה ועד סוף 1952 שוכנו כמחציתם במעברות. גם בתחומי הכפר הערבי הנטוש פג'ה הוקמה מעברה גדולה: מעברת עמישב.

הקמת שיכוני קבע פיגרה אחרי השיטפון של גלי העלייה. פעילות המוסדות הלאומיים היתה מכוונת בעיקרה להתיישבות חקלאית לפני הקמת המדינה. המוסדות המיישבים לא ראו עצמם אחראים לקליטה במגזר העירוני. אך בשנת 1948 הוקמה חברת "עמידר" ביוזמת הממשלה והסוכנות היהודית. הם ניסו למצוא שטחי קרקע פנויים בקירבת הערים והמושבות הוותיקות, שתפקידן יהיה לספק שירותים ומקומות פרנסה לעולים. אזור פג'ה היה קרוב לפתח תקווה, עיר גדולה יחסית, ואכן הוקמו שם שני שיכונים חדשים המיועדים לעולים: עמידר א' ועמידר ב'. מאוחר יותר הוקם גם שיכון יוספטל. רוב דרי המעברות עברו לשיכוני קבע עד 1960. זה היה אחד המפעלים האדירים של המדינה בראשיתה.

אבל לא רק העולים החדשים נזקקו לדיור. גם הוותיקים ביקשו לשפר את תנאי הדיור שלהם. ותיקים נחשבו אז אלה שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. כלומר, רבים מהם הגיעו לארץ כעשור אחד בלבד קודם לכן, ולא היתה להם דירה משלהם. אזור הכפר הערבי פג'ה, כפר נטוש סמוך לעיר גדולה, היה אזור מתבקש להקמת שיכונים חדשים.

תנאי הדיור של המשפחה שלנו לא היו יוצאי דופן באותן שנים. רבים מבני דורי, וכאמור, אין מדובר בעולים חדשים, גדלו בבתים ללא חשמל, ללא מים חמים, עם מקלחת עראית בחצר ובית כיסא ללא מים זורמים. בארכיון פתח תקווה מצאתי מכתבים קורעי לב בהם תיארו הכותבים את תנאי חייהם האיומים – רבים מהם הרבה יותר גרועים משלנו. כולם מתחננים שיכללו אותם ברשימת המשתכנים. הביקוש היה אדיר, אך היה מכשול אחד מרכזי: לא כולם היו מסוגלים לעמוד בתשלומים. כל משתכן קיבל הלוואה של 500 ל"י בריבית של 5.5% למשך 14 שנים. לא עלה בידי למצוא מה היה התשלום הראשוני, אם היה כזה.

אין לי מושג כיצד העזו הוריי לקחת על עצמם התחייבות כספית כזאת וכיצד עמדו בה. זו היתה ההחלטה הנועזת ביותר בחייהם, מלבד ההחלטה שהחליט כל אחד מהם – לעלות לא"י. הבית בפג'ה היה גם בסופו של דבר ההישג הגדול ביותר של חייהם בארץ.

כל המועמדים לשיכון נדרשו למלא שאלון: שנת העלייה לארץ; שנת בואך לפ"ת; היש לך כסף לשיכון וכמה; היש לך אפשרות לקבל אשראי מאיזה מקום ובאיזה סכום; האם הנך גר בדירה שכורה (בית, צריף) ומהו שכר הדירה.

מאחר שהביקוש היה כה רב צריך היה לוודא שאין לאף אחד מן המשתכנים דירה במקום אחר. מי שהיה לו מגרש התבקש למכור אותו לפני שיקבל דירה. לאדון משולם נאמר כי כל עוד הצריף שלו במחנה יהודה לא הורד מן המגרש הוא לא יוכל להיכנס לדירתו בשיכון העירוני. היו כל מיני תקלות של הרגע האחרון: פניות שהגיעו באיחור, כמו זו של ד"ר צבי סלור; היו כאלה שאושרו בשעתו אך לא היה להם מספיק כסף – וכעת יש; ברגע האחרון הסתדרות פועלי אגודת ישראל ביקשה עבור מישהו דירה; חייל משוחרר שהובטחה לו דירה התלונן שהדירה ניתנה למישהו אחר. והיו כמובן גם מעשי תרמית, שהביאו את ראש העירייה פנחס רשיש לכתוב: "נודע כי כמה משתכנים מעבירים את דירותיהם לאנשים אחרים בלי ידיעת העיריה. אנו מזהירים כי העברה כזו ללא אישור ועדת השיכון העירונית לא תוכר ע"י העיריה. המעביר יפסיד את כספו ותישלל ממנו זכותו לשיכון בכלל."

באסיפה כללית של המשתכנים, שנערכה בנובמבר 1950, נבחרה ועדה בת 9 חברים. ראש הוועדה היה שלמה פיינשטיין, עסקן ידוע של מפלגת "חירות", שהיה אחד המשתכנים. בתו של פיינשטיין למדה איתי בבית הספר היסודי, כך שביקרתי בביתם במרוצת השנים כמה וכמה פעמים. האימא שלה נראתה אז בעיני כצברית לכל דבר, מה שהיה די נדיר אז. במהלך המחקר הזה התברר שנולדה בפולין, וכנראה הגיעה לארץ בגיל צעיר. הסבא של שרה'לה, משה תבורי, היה ממייסדי תחנת מכבי אש הראשונה בפ"ת. בעין גנים יש רחוב שנקרא על שמו. הם היו אנשים אמידים, ובמשך שנים היתה להם המכונית הפרטית היחידה בכל השיכון. מזכיר ועדת השיכון היה מ. בן-גל, שגר בשכנות למשפחת פיינשטיין בבית דו-משפחתי. בתו למדה גם היא בבית ספר גורדון – מחזור מעליי.

מאחר שהבתים היו דו-משפחתיים בחרו המשתכנים בעצמם את שכניהם הישירים. ברוב המקרים נבחרו אנשים מרקע דומה: בבית הדו-משפחתי לידינו גרו שתי משפחות יֶקיות; היו 3 בתים עם משפחות דוברות ספאניולית; שני בתים עם משפחות תימניות. ומאחר שהרוב היו "סתם" אשכנזים, היה בדרך כלל מכנה משותף נוסף: המשפחה של לאה'לה, שאבא שלה היה שוחט, חברה עם המשפחה של הדודה שלה, האחות של האימא, שבעלה היה עסקן בולט במפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י), ולימים רח' יוסף פפר נקרא על שמו. ללאה'לה היה גם דוד שגר ברחוב שלנו. שלושה בני משפחה שגרים סמוך זה לזה: תופעה די נדירה באותם ימים, כאשר כמעט כל מי שהגיע ממזרח אירופה איבד את רוב בני משפחתו.

דתיים כמובן חברו עם דתיים. משפחה חירותניקית באזור שלנו חברה למשפחה אחרת עם רקע דומה. ואילו אנחנו חברנו למשפחה של רינה, שהוריה היו קומוניסטים. כמו אבא שלי, שהיה בוגר תנועת נוער ציונית, שהה כמה שנים בקיבוץ הכשרה בפולין, ודווקא בא"י נעשה קומוניסט, גם הוריה של רינה הגיעו לארץ כציונים. אבא שלה היה אפילו חבר קיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפ"ת בשנותיו הראשונות בארץ. זה היה מסלול לא מקובל. רוב חברי המפלגה הקומוניסטית בדור של אבי דבקו בקומוניזם לפני שהגיעו לארץ. במשך שנים קיבלה מק"י בשיכון שלנו 3 קולות. כולם ידעו במי מדובר: אבא שלי ואבא ואימא של רינה. שנה אחת קיבלה המפלגה במפתיע 4 קולות. החשד נפל על אימא שלי, שלא היתה חברת מפלגה ואפילו לא אוהדת. אימי הכחישה בתוקף שהקול הנוסף הוא שלה. תעלומת הקוּ"ף הרביעי לא נפתרה מעולם.

גבולות השיכון היו ברורים מאוד ממזרח וממערב. עין גנים ממערב, וכביש לוד, כיום כביש 40 – ממזרח. הגבול הדרומי היה הוואדי, שכבר אינו קיים, הסמוך לתיכון ברנר. הגבול הצפוני היה בית הספר נר-עציון, שמעבר לו השתרעו שדות ופרדסים. השיכון נחלק למעשה לשני חלקים: מצפון לרחוב הראשי, רח' גורדון, שחיבר את השיכון למרכז העיר, ומדרום לו. לא השתמשנו אז במונחים צפון/דרום כדי להבדיל בין שני חלקי השיכון. פשוט אמרנו "בצד השני של השיכון," והצד השני היה הצד שלא גרנו בו. אני לא זוכרת שצד אחד נחשב לטוב יותר מן השני בשנים שגרנו שם. במבט לאחור אפשר היה אולי לנחש איזה צד יצליח יותר – הצד שהיו בו פחות שטחים פתוחים. אנחנו גרנו בצד הצפוני של השיכון. מצפון לנו היו שדות ופרדסים. גם יללות התנים הגיעו מן הצפון.

לא היתה שום אפשרות לבחור את מיקום הבית. המיקום נקבע ע"פ הגרלה ללא שום אפשרות ערעור. מכתב קורע לב שמצאתי בארכיון פ"ת הוא מכתבה של אימא של מאירה. מאירה, שהיתה מבוגרת ממני בשנים אחדות, גרה ברחוב שלנו במרחק של שני בתים מהבית שלנו. היא נקראה על שם אביה, שהתגייס לצבא הבריטי, ונהרג 6 שבועות לפני שנולדה, כאשר אונייה בריטית הופצצה ע"י מטוס גרמני סמוך לנמל טוברוק בלוב. אימא של מאירה עבדה במתפרה של קופת חולים במרכז העיר ופירנסה כל השנים את שני ילדיה. היא פנתה אל העירייה בשלב מוקדם, עוד לפני שנערכה ההגרלה. היא ביקשה לקבל בית מחוץ להגרלה – בשורה הראשונה של הבתים, השורה הקרובה ביותר למרכז העיר. היא העלתה 4 סיבות:

    א. היא אלמנת חייל שנהרג בטוברוק.

    ב. בהתאם לנוהג הקיים בעיריית תל אביב לגבי שיכון אלמנות חיילים ממלחמת העולם השנייה – הן מקבלות בלי הגרלה את הדירה בשורה הראשונה של הבתים הקרובה לעיר.

  ג. היא אם לשני ילדים, ועבודתה בקופת חולים של ההסתדרות מתחילה בשעה 4:45 בבוקר, ולכן היא רוצה דירה קרובה יותר לעיר.

 ד. אם לא תקבל את מבוקשה תיאלץ לעזוב את עבודתה מחמת המרחק, ולא תוכל לפרנס את ילדיה וגם לא לשלם עבור הדירה.

בסופו של דבר הדירה שנפלה בחלקה היתה הכי רחוקה מן הרחוב הראשי בשיכון, רח' גורדון, שם עבר אוטובוס מס' 80, שהיה הקו היחיד למרכז העיר. החצר שלהם גבלה בחצר בית הספר נר-עציון, שהיה אז הבניין הכי צפוני בשיכון. מעבר לו השתרעו שדות בור ופרדסים. היא לא עזבה את מקום עבודתה כמובן, לא היתה אז תמיכה באלמנות מלחמה, וכל בוקר, לפני שיצאה לעבודה, הספיקה אפילו לקלוע את שתי הצמות העבותות של מאירה.

   ברחוב הקטן שלנו, שהיו בו רק 7 בתים דו-משפחתיים, לא סללו כביש כל השנים שגרנו שם. זה היה אמנם רחוב קטן, אך הוא הוליך לבית הספר הממלכתי-דתי נר-עציון, אשר שימש גם כבית כנסת במשך שנים רבות. התלמידים, המורים והמתפללים בוססו בחורף בבוץ, עד אשר לאחר שנים רבות נבנתה מדרכה שהובילה ישירות לבית הספר. מאחר שאנחנו גרנו בצד שממול, הייתי הולכת על המדרכה הזאת, וכשהגעתי לבית שלנו הייתי חוצה את הרחוב בזהירות, בחורף היה שם תמיד בוץ, כדי להגיע הביתה בשלום.

תחנת האוטובוס הקרובה אלינו היתה ברח' גורדון הראשי, מול המרכז המסחרי. מהרחוב הקטן שלנו היינו פונים ימינה לרח' שלמה מילר, ומשם שמאלה לרחוב קטן שנקרא היום רח' עמיצור, אך לא זכור לי שהיה לו שם כלשהו בשנים שגרנו שם. זה היה מרחק של 10 דקות הליכה, הייתי צעירה וזה לא היה מרחק שצריך אפילו לחשוב עליו, אלא אם כן נשאתי סלים כבדים. אבל כאשר קראתי אחרי שנים כה רבות את המכתב של אימא של מאירה, שכבר מזמן הלכה לעולמה, לא יכולתי שלא לשחזר בעיני רוחי את הדרך שעשתה כל בוקר, בשעה שרוב האנשים עדיין ישנו במיטותיהם, ואת הדרך בחזרה, נסחבת עם הסלים מהמכולת אחרי יום עבודה ארוך. שני בתים בלבד הפרידו בין הבית שלנו לבין הבית שלהם. זה היה הבית בו ביקרתי יותר מאשר בכל בית אחר בשכונה. ידעתי כמובן שאימא של מאירה עובדת כל היום, הרי בשעות היום היא אף פעם לא היתה בבית. אבל רק עם קריאת המכתב הזה קלטתי לראשונה את הפרטים הקטנים, המעשיים, המכאיבים כל כך, שהרכיבו את היומיום של אימא של מאירה, שגרה כל כך קרוב אלינו.

   השם פג'ה היה למעשה שם משפחה. השמות הפרטיים היו: פג'ה עירוני, פג'ה ותיקים, עמידר א', עמידר ב' – לא שמות של ממש. השיכון שלנו, פג'ה עירוני, לא נבנה כלאחר יד. הושקעה בו הרבה מחשבה: איכות הבנייה, אפשרות של תוספות כמו מחסן, מרפסת, ואפילו גדר – ויותר על כך אכתוב בהמשך. רק על עניין אחד לא נתנה העירייה את דעתה: שמות השיכונים החדשים שהוקמו לאורך כביש לוד לאחר הקמת המדינה. אני מניחה שהעולים החדשים ששוכנו בשיכוני עמידר לא הוטרדו במיוחד. רובם לא ידעו עברית, ואולי גם לא ראו את הדירות שקיבלו כביתם הסופי. משתכני פג'ה ותיקים, שיכון שיועד לוותיקי ההסתדרות, שהוקם ממזרח לשיכון שלנו, בוודאי הוטרדו. הם זכו בשלב מוקדם בשם עברי: נוה כיבוש. השיכון שלנו, לעומת זאת, לא זכה לשם עברי.

המשתכנים היו מודעים לבעייתיות של השם  פג'ה. פחות משנה לאחר איכלוס השיכון (6.2.52) פנתה ועדת המשתכנים אל ראש העיר פנחס רשיש, וציינה שהשיכון עדיין לא נחנך רשמית. השלמת בניין השוק תשמש הזדמנות נאותה לעריכת חגיגת חנוכת השיכון. בהזדמנות זו, הם ביקשו, יוכרז על שם עברי לשיכון  במקום השם פג'ה הנוכרי. הם מבקשים להורות ליו"ר ועדת השמות העירוניים לכנס את ועדת השמות ולקבוע שם מתאים. כעבור 4 חודשים (15.6.52), מבקשת ועדת המשתכנים להחיש את הטיפול בשני העניינים: פתיחת השוק, שכן היעדר שוק גורם סבל רב לעקרות הבית – ושמות לשיכון ולרחובות. פתיחת השוק וקריאת שם לשיכון ישמשו הזדמנות נאותה לחגיגת חנוכת השיכון. השוק נפתח בסופו של דבר. למעשה זה היה מרכז מסחרי קטן, שהיו בו צרכנייה, מכולת, קיוסק, חנות ירקות, איטליז, חנות תערובת, וגם מספרה קטנה לגברים. שם עברי לא ניתן לשיכון שלנו. כל השנים בהן גרנו בפג'ה הכתובת שלנו היתה: רח' נצח ישראל 4 / שיכון עירוני פג'ה / פתח תקווה. מספרי מיקוד עדיין לא היו אז.

האם זה הפריע לי? בילדותי לא. לא היכרתי ילדים שגרו מחוץ לפתח תקווה. שיכון פג'ה עירוני לא היה מקום שהיתה סיבה להתבייש בו. זה היה שיכון קצת נידח, בעיני רבים ממש סוף העולם, אבל בסך הכול זה היה שיכון של המעמד הבינוני, עם בתים בנויים היטב, חצר גדולה והרבה ירק. בגיל מבוגר יותר, כשפגשתי אנשים חדשים, כאלה שלא הכירו את פ"ת, השם  פג'ה התחיל להביך אותי. זה היה שם לא מוכר, שם לא עברי, ולא כולם ידעו אפילו איך לאיית אותו. לצד שמות עבריים יפים ואמיצים כמו נוה עוז, נוה כיבוש, עין גנים, כפר גנים, גת רימון – השם  פג'ה, שהיו שביטאו אותו פֶגָ'ה ואחרים פֶגֶ'ה – בוודאי לא היה שם שיש סיבה להתפאר בו. במהלך המחקר הזה נודע לי שבעצם בערבית השם הוא פָגָ'ה.

בסופו של דבר שטחו של מה שהיה הכפר הערבי פג'ה הפך לשמיכת טלאים שנתפרה בחופזה. אוסף מקרי של שיכונים חסרי שם של ממש. השטחים שנרכשו בראשית המאה היו כבר מבוססים כאשר הוקמו השיכונים האלה: עין גנים, כפר אברהם, כפר סירקין. ואילו לגבי השטחים הנטושים, אלה שהיו עד 1948 חלק מן הכפר הערבי, הסתפקו בשמות כמו עמידר א, עמידר ב, פג'ה עירוני – וממש בהתחלה גם פג'ה ותיקים. דווקא המעברה הגדולה שהוקמה על אדמות הכפר הערבי פג'ה, ובשיאה התגוררו בה יותר מ-8500 תושבים, זכתה בשם עברי למהדרין מן ההתחלה: עמישב.

נסיה שפרן

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות בני ישראל – נתן אלתרמן

כל הטורים של פרופסור זיווה גרבורג-שמיר על אלתרמן מעניינים ומחכימים, השבוע היה לי עניין מכופל כאשר היא סקרה את החשיבות שאלתרמן ייחס לשמות המשפחה המקוריים כנושאי היסטוריה, תרבות, מורשת של העם היהודי.

"באביב 1954, כתב אלתרמן את הטור "עם הקונגרס הספרדי" ("דבר", מיום י"א באייר תשי"ד; 14 במאי 1954), ובו נכלל שקלא וטריא רעיוני בדבר קליטתן של עדות המזרח בארץ שמייסדיה – חוזיה, מדינאיה, סופריה ועסקניה – היו אז בעיקרם אשכנזים. השיר מביע את סיפוקו של אלתרמן מן השמות של האישים שנשמעו באירוע: "פָּשׁוּט נָעִים לִשְׁמֹעַ / אֶת עֶצֶם שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל הַצִּירִים [...] כָּאן מְהַלֵּךְ צִלְצוּל אָצִיל וָשׁוֹעַ./ כָּאן מוֹלְכוֹ,/ טוֹלֵדָנוֹ / בֶּן-בָּסָת / וְאַלְחָסִיד. / שֵׁמוֹת – אֶחָד אֶחָד. בְּהִכָּתְבָם  גַּם יַחַד / דּוֹמֶה לְמִין אַלְהַמְבְּרָה / דַּף הַפְּרוֹטוֹקוֹל." ("חדשות בן עזר", 1767).

בכל זאת מעניין, האם אלתרמן ידע כי בנימין זאב הרצל היה יהודי ספרדי? אביו של תיאודור הרצל, יעקב הרצל היה יליד זמלין (1835), בזמנו עיר נפרדת, היום חלק מבלגרד. הוא היה מצאצאי הרב יוסף טאיטאצאק מסלוניקי שהיה בזמנו ממנהיגי הפזורה היהודית ספרדית ופוסקיה. סבו של הרצל, שמעון לייב הרצל, היה שמש בית הכנסת של הקהילה הספרדית בזמלין בתקופה שכיהן בה הרב יהודה שלמה אלקלעי, ממבשרי הציונות. בניין בית הכנסת עומד עדיין על תילו.

זה מעניין משום שבארץ נחשבים לספרדים רק מתחזים לספרדים כעבדאללה יוסף וכמכלוף דרעי. הרצל לעומתם שהיה ממוצא ספרדי אמיתי ידוע בארץ כאשכנזי.

לגבי הבעיה שעלתה ב-2013 למציאת שמות ספרדיים לשטרות הכסף, לאחר שנבחר אלתרמן, הנה מה שהצעתי בזמנו:

לאור הביקורת על אי הנצחת יהודי-ספרדי על שטרות הכסף, הנה מה שהצעתי בזמנו להנצחת שני יהודים ספרדים הראויים להנצחה:

ברוך שפינוזה (1632-1677)  – הפילוסוף הגדול, שהיה היהודי החילוני הראשון, שממנו שאבו ביאליק, טשרניחוסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ורחל בלובשטיין. על רקע תמונת שפינוזה יש לשים את תמונת בית הכנסת הפורטוגזי היפה של אמסטרדם.

והשני י.ל. פרץ (1851-1915) – הסופר החשוב ביידיש ובעברית. על רקע תמונתו יש לשים את תמונת בית הכנסת הספרדי המפואר בזמושץ, פולניה. הנצחתו תהווה גם מחווה לספרות היידיש. יש לזכור כי מיספר היהודים הספרדיים שהגיעו לגרמניה, הולנד, ופולניה, עולה על אלו שהגיעו למרוקו, ובוודאי לעיראק או לתימן.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00839.php

מלחמת 48 לעצמאות כנען

למרות שמלחמת השחרור, (או העצמאות) החלה ב-30 בנובמבר 1947. בבוקר היום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם, והסתיימה ב-20 ביולי 1949, לא הערבים, אלא דווקא "ההיסטוריוגרף" הכנעני, אהרון ליפֶּץ-אמיר, הוא שטבע למלחמת השחרור או העצמאות, את השם "מלחמת 48", "בטענה שזהו השם האובייקטיבי והמדויק ביותר המגדיר את אותה מלחמה",  טען אהוד בן עזר (גיליון 1767) כ"היסטוריוגרף" כנעני, ליפֶּץ-אמיר וודאי גם קבע כי "בארץ כנען קם העם הכנעני ובה עוצבה דמותו הרוחנית והדתית ובה יצר נכסי תרבות, ובמלחמת 48 הוא הקים מדינה כנענית בכנען והיא תיקרא מדינת כנען..."

מעניין. סרקתי, ובכל מכלול כתביו של אהרון ליפֶּץ-עמיר לא מצאתי את הביטוי מלחמת 48:

https://benyehuda.org/author/513

ודוק: השבוע ראיתי את סרט התעמולה טנטורה (אתייחס עליו בנפרד) דווקא לאור התעמולה הערבית והשתלטות הנאראטיב התעמולתי הערבי, אני סבור שיש חשיבות רבה לקרא למלחמת השחרור או מלחמת העצמאות, בשמה הזה, ולא מלחמת 48.

אותה חשיבות יש גם בקריאת מלחמת ששת הימים בשמה, ולא מלחמת 67, כך גם בקריאת מלחמת יום הכיפורים בשמה ולא מלחמת 73.

הצבא הצרפתי צועד על קיבתו וגם לעיתים מנצח

"אהוד בן עזר: 'הצבא הצרפתי לא נחל שום ניצחון צבאי מאז ימי נפוליאון שכבש את מוסקבה.'"

לא מדויק.  הצבא הצרפתי של נפוליון "הגרנד ארמה" לא ניצח בקרב נגד רוסיה, אלא דווקא הפסיד, אבל לעומת זאת הצבא הצרפתי ניצח וכבש את אלג'יר ב-1830, ניצח וכבש את תוניס ב-1881, ניצח וכבש את הודו-סין ב-1887, ניצח וכבש את מרוקו ב-1912.

במלחמת העולם הראשונה הצבא הצרפתי ניצח את צבא גרמניה בקרב על המארן (הנס על המארן) ומאוחר יותר עצר הצבא הצרפתי בפיקוד המרשל פטן את הגרמנים בוורדן, ומרשל פרדיננד פוש, הגנרליסמו של מעצמות ההסכמה, הוביל את בנות הברית לניצחון הסופי על גרמניה.

נפוטיזם וקומבינות

כיצד מינתה תמר זנדברג את בן זוגה אורי זאכי ליו"ר מרכז הרצל

השרה לאיכות הסביבה ממר"צ, תמר זנדברג, מינתה לתפקיד בכיר במשרדה את מי שהתחייב למנות את בן זוגה אורי צבי זאכי, ליו"ר מרכז הרצל בשכר עתק. (אורי צבי זאכי מתנאה כעסקן מר"צ בטייטל פיקטיבי של ארגון הפיקטיבי "יו"ר החזית להגנת הדמוקרטיה).

לשכתה של זנדברג התערבה כדי לקדם את הבחירה בבן זוגהּ, כשהיא מחזיקה בכוח להדיח מתפקידו את מי שאמור להשלים את המינוי.

(קלמן, ליבסקינד, "כיצד מונה אורי זאכי, בן זוגה של השרה זנדברג לג'וב יוקרתי").

https://news.walla.co.il/item/3519853

(כזכור זנדברג השתטחה בזמנו על קבר ערפאת וחל בה נס ונתעברה מבן זוגה).

הדבר המקומם עוד יותר מהנפוטיזם והקומבינה המושחתת של זנדברג היא העובדה שדווקא מר"צ כמפלגה לא ציונית שהסירה את הציונות ממצעה – היא שבוחרת יו"ר למרכז הרצל.

אי הציונות והגזענות המתנשאת של מר"צ

בתגובה על הביקורת שמר"צ הסירה ממצעה את סעיף הציונות הצהירה המנהיגה הישנה והמיועדת החדשה של מר"צ, גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון: "מר"צ היא מפלגה בלי מבחני נאמנות. היא בית פתוח לציוניות וציונים כמוני, וגם לערבים ישראלים כמו עיסאוי פריג׳ ועלי סלאלחה. ממש כמו בממשלת השינוי. אין בה מקום לטקטיקות שיסוי הסתה מבית היוצר של נתניהו." כלומר מר"צ היא מפלגה יהודית-ערבית.

https://twitter.com/naaman_c/status/1551062036460851201?t=FCmi7vYKim4WSDqEhjJIIw&s=03)

אכן, למר"צ אין מבחן נאמנות לציונות, לכן היא הסירה את הציונות ממצעה. מזל רק שהציונות נתנה לגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון אפשרות לעלות לארץ, ולהתנחל במלבס ע"ח הערבים (לשיטתם). השאלה שנותרה היא, למה מר"צ, בהתנשאות גזענית – שוללת מהערבים את הגדרתם העצמית (ואת ההגדרה שלה את ערביי ישראל) כ"פלסטינים", ולא מגדירה עצמה מפלגה ישראלית-פלסטינית? האם יתכן שמר"צ שוללת מהערבים את פלסטיניותם, בגלל צרכי בחירות?

מה בצע בשלילת אזרחות ממחבלים ערבים אם הם מקבלים רישיון לישיבת קבע וממשיכים ליהנות מכל הזכויות?

"בג"צ קבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים, רשאי, לבקשת שר הפנים, לבטל את אזרחותו הישראלית של מחבל ערבי אם אותו מחבל עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל, ובלבד שעקב ביטול האזרחות הישראלית לא ייוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ואם ייוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=753004&forum=scoops1

בן דרור ימיני קובע שבניגוד לחוק, בג"צ למעשה אישר להעניק למחבלים תושבות קבע עם כל הזכויות כולל קצבאות.

אדם הפוגע במדינתו לא ראוי להיות אזרח אותה מדינה, אבל הדין הבינלאומי אינו מאפשר שלילת אזרחות למי שאין לו אזרחות נוספת, לכן קבעה הכנסת חוק, מעין פשרה ש"לאחר שלילת אזרחות מהמחבל יינתן לו רישוי לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים." הגיונו של החוק הוא שלילת זכויות מהמחבל, ואילו הפסיקה של בג"צ קבעה שישיבת הקבע לא תהיה כפי שקבע שר הפנים (היכול לשלול זכויות מהמחבל) אלא ע"פ קביעת בג"ץ עם כל הזכויות. וקובע כי החוק הוא הצהרתי בלבד ולא הרתעתי בשעה שהרתעה היא שעמדה מאחוריו.

https://twitter.com/BDYemini/status/1550374827416080385?t=oixp7zzDXILZTq-1AmfITg&s=03)

ואני רק שאלה. מה הבעייה בהחזרת המחבל הפלסטיני לאזרחותו הקודמת שהיתה לו לפני קבלתו את האזרחות הישראלית? שהרי 138 מדינות מכירות במדינת פלסטין ול-96 מדינות יש יחסים דיפלומטיים עם מדינת פלסטין-הרשות הפלסטינית. אפשרות נוספת היא שיקבלו את האזרחות הירדנית שהרי לכולם היתה פעם אזרחות ירדנית שלפי אותם נימוקים אסור היה לשלול מהם. יוחזרו המחבלים הערבים-פלסטינים לאזרחותם הקודמת!

מזל טוב לסבא בנימין – מה עם מתנה לנכד?

ב'שול' של ברסלב במאה שערים בירושלים נערכה ברית לנכדו החרדי של סבא בנימין.

בבוקר יום שלישי (פעמיים כי טוב), התקיימה שמחת הברית לבנה החמישי של נועה נתניהו־רוט, בתו החרדית של ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה כיום בנימין מיליקובסקי-נתניהו.

מי ששימש כסנדק וכמוהל היה הגאון הצדיק רבי יעקב מאיר שכטר מברסלב. בברכות כובד הגאון רבי שמעון שפירא, מגדולי משפיעי ברסלב.

ויקרא שמו של התינוק בישראל נתן – על שם רבי נתן מברסלב זצ"ל, שכידוע בני המשפחה משתייכים לחסידות ברסלב (למה לא על שם הרב נתן מיליקובסקי הסבא רבא?)

סבא בנימין, רצה להגיע להשתתף בשמחת הברית אך בשל החשש ממהומות עם קנאי מאה שערים הוא לא הגיע, ומוקדם יותר ביקר את בתו והנכד הטרי בבית החלמה ליולדות ברחוב הנביאים בירושלים.

נועה נתניהו־רוט נשואה לאיש העסקים וההייטק דניאל רוט, השניים משתייכים לחסידות ברסלב ומתגוררים בשכונת מאה שערים בירושלים. ילדיהם מתחנכים בתלמוד תורה של 'הפלג הירושלמי'.

לפני כשבוע, כשנולד התינוק הטרי, ‏נתניהו צייץ בטוויטר וכתב: "מזל טוב לנועה בתי ולדני בעלה לרגל הולדת הבן! שתזכו לגדלו לתורה ולמצוות, אושר ובריאות. מאחלים – שרה וביבי, יאיר ואבנר ❤".

https://rotter.net/forum/scoops1/753531.shtml

ודוק: אפילו שרה איחלה מזל טוב. האם סבא בנימין נתן מתנה לנכדו החדש? אם לחברים מותר לתת מתנות, קל וחומר לנכדים.

סרטון הסתה

מופע סיום לימודים הפך להסתה פרועה בבית ספר בענאתא שבמזרח ירושלים. במופע הסיום התחפשו תלמידים, ליהודים ושוטרים ישראלים. בהם אחד התלמידים שהתחפש ליו"ר עוצמה יהודית ח"כ איתמר חאנן-בן גביר. בהצגה נראו התלמידים המחופשים פוגעים במסגד אל אקצא ואז באים שהידים מחבלים, רוצחים את חאנן-בן גביר והשוטרים לקול צהלת הקהל, בהם ההורים והמורים:

https://rotter.net/forum/scoops1/752758.shtml

סרטון ההסתה הוביל למעצרו של המנהל. הוא מצידו הודה שאכן מדובר בהסתה של ממש, אך לדבריו מדובר ב"ניסיון להראות נירמול של כיבוש." מעצרו הוארך ב-5 ימים, ובהמשך צפויים מעצרים נוספים.

https://rotter.net/forum/scoops1/753458.shtml

אני בטוח שיש גורמים יהודים רבים שדווקא היו שמחים לפרסם את סרטון ההסתה נגד חאנן-בן גביר כתעמולת בחירות. כי איך יסתדרו בלעדיו?

"מוסד יד ושם" ותמונת המופתי מוחמד אל חוסייני

מנחם רהט (מה שמו המקורי?) מיחזר פעם נוספת כתבה שכתב על הסרת תמונתו של מוחמד אל-חוסייני במוזיאון החדש של "יד ושם" ("חדשות בן עזר", 1767).

בפעם הקודמת התיאוריה המופרכת שלו היתה שהיעלמות תמונת המופתי עם היטלר מהתצוגה ב"יד ושם" נעשתה ע"י אימּה של האקטיביסטית הפרו-איסלמית דורית נובק, בעקבות דברי האיוולת של בנימין מיליקובסקי-נתניהו כי המופתי הוא הסיבה לשואה. ("חדשות בן עזר", 1348).

הגבתי אז וכתבתי שתמונת המופתי עם היטלר מעולם לא היתה במוזיאון החדש, אלא רק בישן. צירפתי אז מכתב תלונה שכתבתי אחרי ביקורי במוזיאון החדש ליו"ר "יד ושם" דאז, אבנר שלו, בו שאלתי אותו מדוע הוסרה תמונת המופתי במוזיאון החדש לאחר שהיתה במוזיאון הישן?

אבנר שלו ענה לי במכתב תשובה מיום 5.6.2006, בו כתב בין השאר: "הרשה לי להבטיחך שאין אנו מודרכים ע"י מניעים פוליטיים. במוזיאון לתולדות השואה מצויות תמונותיו של המופתי של ירושלים במיקום שנקבע על פי ההקשר ההיסטורי."

(מכיוון שפרסמתי כבר את מכתבו פעמיים, לא אביא אותו פעם נוספת והנה הקישור):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01349.php

לגופו של עניין, בתצוגה החדשה במוזיאון החדש יש תמונה קטנה של המופתי, אבל לא זו המפורסמת עם היטלר. אין לי מושג מי היה היוזם של הסרת תמונת המופתי עם היטלר, שהיתה בתצוגה הקודמת במוזיאון הישן, (האחריות הכוללת היא ודאי של יו"ר "יד ושם" דאז אבנר שלו) – אבל בימים ההם השתוללה בארץ "אינתיפאדת הקצה" (אל אקצא) לאחר סיום האופוריה של "השלום", וייתכן שזו הסיבה להחלטה של המוסד להסיר מהתצוגה את תמונת המופתי עם היטלר.

אכן אני מסכים עם רהט שיש להשיב את תמונת המופתי עם היטלר לתצוגה.

נעמן כהן

אהוד: מעירים לנו שעיריית תל אביב לא העניקה את פרס אוסישקין לגדעון לוי (דבריך בגיליון 1767) אלא העניקה לו את פרס סוקולוב.

* * *

מנחם רהט

מדינה לא נורמלית

ישראל חייבת היתה לגלות רגישות יתר מול הדב הרוסי, מתוך הבנה שיותר משרוסיה זקוקה לישראל, זקוקה ישראל לרוסיה.

לב מי לא נחמץ לשמע הידיעות המדאיגות על הסנקציות הנקמניות שבהן נוקט נשיא רוסיה פוטין, כנגד ישראל, בשל עצם תמיכתה של המדינה היהודית באוקראינים הנאבקים על עצמאותם.

בתגובה הודיע הדב הרוסי, שנשקלת הטלת איסור גורף על פעילותם של הסוכנות היהודית ואירגונים יהודיים נוספים ברחבי האימפריה. אין ספק כי ייגרם נזק כבד לאינטרסים היהודיים והישראליים: מצד אחד, נעילתם חלילה של שערי העלייה והפעלתו מחדש של מסך הברזל הנודע לשימצה; ומצד שני, פגיעה חמורה בחופש הפעולה (היחסי) של חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה לסיכול פעילותם העויינת של הצוררים מאיראן ומהחיזבאללה על אדמת שכנתנו מצפון. 

לא ניכנס לשאלה אם הסנקציות הללו באו לעולם רק בגלל 'הפה הגדול' של ראש הממשלה הטירון יאיר לפיד, שלא הפסיק לתקוף את הרוסים מעמדה של יהירות זחוחה בשל מלחמתם הלא מוצדקת באוקראינה, או שמא גם מחמת התפתחויות גלובליות אחרות. כך או כך, מסתבר שלפיד טרם עיכל את הכלל החשוב כל כך, שעדיף להיות חכם מלהיות צודק. מי צריך, מר לפיד, את הברברת הזו, שפרט למילים עויינות לא מייצרת שום שינוי בזירת המערכה באוקראינה?

מה שבטוח היא, שאצל ראש הממשלה היוצא בנט, שהשכיל בשום שכל לרקום מסכת קשרים כמעט אינטימיים, בסיוע השר אלקין, עם הנשיא פוטין, זה לא היה קורה. בנט הבין את מה שלא מבין לפיד: יותר משהרוסים זקוקים לישראל, זקוקה ישראל לרוסיה. אבל אצל לפיד, פאשלה רודפת פאשלה. את מי נועדו לשרת הכותרות שמייצר לפיד שלא לתפארת מדינת ישראל: "נשקלת שורה של צעדים מדיניים חריפים נגד רוסיה"? וואו!!! פוטין מן הסתם לא ישן בלילות מול האיום הזה, ודומיו: "ממשלת ישראל הציבה אולטימטום לרוסיה," או "סגירת משרדי הסוכנות תשליך על מערכת היחסים עם רוסיה" או אפילו כותרת תמוהה כמו: "ישראל תשקול החזרת השגריר ממוסקבה." איך באמת יצליח האימפרטור פוטין לנהל את הקיסרות, ללא נוכחות פיזית של הוד מעלתו השגריר הישראלי בבירתו??? לא פלא ששנתו נודדת בלילות.

הלב באמת נחמץ לנוכח העדפתו של ראש ממשלה יהיר-יאיר, להוביל מתוך חוסר ניסיון קו של התגרות בוטה, כמעט ילדותית, בדב הרוסי. לפיד אף הסלים את הסוגייה כשהביאה לישיבת הממשלה ו'איים' בה במרומז ובפומבי על רוסיה. מי צריך את זה? יהודי רוסיה? חיל האוויר הישראלי? תלמד, מר לפיד, תלמד מבנט קודמך, שלא לסכן אינטרסים ישראליים חשובים לטובת מילים ריקות. במשרד החוץ הישראלי קלטו רק השבוע, באיחור מדהים, את גודל הסכנה, והחלו להשמיע צפירות הרגעה: "יש לישראל חבילה מסודרת של אפשרויות לשמור על קשר עם יהודי רוסיה," הגיבו לאנה ברסקי ממעריב. לא הדליפו על המאמץ הנדרש לשיפור מערכת היחסים עם הקרמלין, אלא על עקיפת הסנקציות. ממש כמו בית החולים שבנו החלמאים לצד הגשר. כאילו הרוסים באמת לא מסוגלים לחסום הרמטית את כל המעקפים המתחכמים הללו. איזו תמימות. איזו יוהרה חלולה.

הציבור בישראל אכן מודאג מן הקרע וההתגרות המיותרים מול הדב הרוסי. אפילו היומון הליטאי האנטי ציוני, 'יתד נאמן', שתוקף על בסיס ה'השקופע' המעוותת שלו את המוסדות הציוניים כל אימת שרק אפשר, התייצב לימין המשך הנוכחות הסוכנותית-ציונית ברוסיה: "התביעה הרוסית להפסיק את פעילות הסוכנות ברוסיה, היא ניסיון למנוע מהיהודים הרוצים לעלות לישראל לממש את רצונם," והוסיף בציניות המתבקשת: "גם אם חלק בלתי מבוטל מהעולים הרוסיים אינם יהודים."

מי שבכל זאת חגג את הקרע עם הקרמלין היה השמאל הפוסט ציוני, שמוביל מבלי להתעייף את רעיון מדינת כל אזרחיה. גדעון לוי, איש השמאל הרדיקלי, שתוקף ללא הרף את ה'רשעות הנוראה' שבעצם הנוכחות הישראלית, הצבאית והאזרחית,  ביו"ש (ומאידך, ראה זה פלא, מגדולי סוגדיה של משפחת נתניהו), שש על הסיכוי לסגירת משרדי הסוכנות: "להיות מדינה נורמלית, גם זו אופציה," התפייט. "אפשר להתחיל במדיניות הגירה נורמלית, כבכל מדינה פורמלית," פסק ההומניסט הידוע והביא כדוגמה למצבנו האבסורדי את התמונה הבאה: ממשלת פולין, דרך משל, תממן שליחים פולניים שיפעלו כאן בארץ כדי לשכנע אזרחים ישראליים להגר לפולין. "זה ייחשב צעד תוקפני של ממש," מזהיר לוי.

או עמיתתו לשמאל קרולינה לנדסמן: רוסיה בסך הכול, היא מסבירה, מנסה להציב גבול בריא וחיוני בין אזרחיה היהודים למדינת ישראל. לא סביר בעיניה, למשל, שקצינה בצה"ל, עולה מארה"ב, תסביר לנשיא ביידן בנתב"ג את פעילותן של מערכות הנשק המתקדמות. "הייתכן שאזרח אמריקאי ממוצא גרמני, שהתגייס לצבא גרמניה, יקבל את פני הנשיא האמריקני במדי צבא גרמניה ויערוך לו תצוגת תכלית של מערכות הגנה גרמניות?"

שניהם, כחבריהם בשמאל, לא הפנימו שמדינת ישראל, מעצם הגדרתה כמדינה יהודית, אינה מדינת כל אזרחיה, ואינה 'מדינה נורמלית'. עצם קיומנו כאן, שמאלנים יקרים, הוא בלתי נורמלי. עם ישראל הקים במולדתו העתיקה את מדינתו, על מנת שתשמש בית לאומי בהווה ובעתיד לכל יהודי באשר הוא, וזה באמת 'לא נורמלי', אבל על כך תפארתנו. ישראל היתה והינה חריג במשפחת העמים, ואפילו נשיא רוסיה לא יצליח לנרמל אותה במהלך מדיני נקמני וציני.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

פרק י"ז

"אַל תכה את הילדים!"

"תעני לי!"

חליפה לא ענתה.

"תעני לי!" צעק עליה ניסים, "איפה הבעל שלך? אני רוצה לדבר איתו."

"הלך."

"מה הלך? אני רוצה שתסבירי לי בנוכחותו מה קרה באוטובוס? מה אַת עשית לאישתי?"

"תשאל אותה. מה אתה בא אליי? יותר טוב תשמור עליה."

"אַת בהמה. איפה משה דויד? אני צריך לראות אותו."

"אמרתי לך – הלך. ואַל תלכלך עליי את הפה שלך, מפני שאתה בעצמך לא יודע מה שאתה מדבר."

לאחר שהשכיב את ציפורה במיטתה ורחץ את פניה וניגב בזהירות את השׂרטוֹת וחיטא אותן בכוהל נקי, יצא מן הבית לברר בכפר מה קרה לאישתו באוטובוס. פגש כמה אנשים שנסעו איתה ומפי כל אחד שמע סיפור אחר. מישהו טען כי חליפה האשימה את ציפורה שגנבה ממנה את השמלה, ולכן התנפלה עליה וניסתה לקרוע אותה ממנה ולהפשיטה. אחד הילדים אמר כי חליפה תפסה בשערותיה של ציפורה ושׂרטה אותה לאחר שזו אמרה לה שהיא מלכלכת אותה בתרנגולות שלה. אחרים עירבבו את הריב עם המהומה שהיתה תחילה בין חליפה לבין הפועל שנדחק אליה, וסיפרו כי הגברים הרגיזו את חליפה, ולכן החלה משתוללת ומכה בתרנגולותיה על ימין ועל שמאל ונפגעו הרבה נוסעים וגם ציפורה ביניהם. רק במקום אחד הזכירו כי חליפה העליבה את ציפורה על-ידי שפגעה במשפחתה. אולם איש לא העֵז לחזור לפני ניסים על האשמותיה של חליפה נגדו.

מכל הנאמר הבין כי חליפה נפרעה מאישתו על העלבונות שגרם הוא לבעלה במחצבה. הוא החליט כי לא לפי כבודו הוא לריב עימה ולהענישה על הפגיעה, ולכן בא לתבוע ממשה דויד את עלבונה של ציפורה. לא לפי רוחו הוא הוויכוח עם נשים, ודמעות שאין הוא מבין מאין הן באות, וצעקות, ולשון חריפה. מוטב להסביר למשה דויד שאם לא ירסן את אישתו ויחזיק אותה בבית, ואם לא תבוא זו להתנצל לפני ציפורה על הפגיעה שפגעה בה, עתיד משה דויד לחוש היטב את נחת-ידו של ניסים לוי במחצבה. וסופו מחוסר-עבודה וילדיו רעבים ללחם. תחשוב חליפה בדבר ותתקן את דרכיה.

כשנכנס לביתו של משה דויד, שהכיל בסך-כל חדר אחד ופינת-מיטבח, הדהימוּ אותו הדלות והלכלוך ואי-הסדר. ספה כפולה היתה פתוחה לרוחב החדר, סדיניה כהים ומקומטים ותינוק מתגלגל בהם. המיטה נגעה בשולחן רחב שעליו עמדו סירים, צלחות, קעריות מלאות שיירי קליפות של גרעינים, עצמות-עוף מכורסמות, בקבוק-חלב לתינוק ומַפּה מגולגלת בפינה. מכבר לא סר אל משה דויד, אולי מן הימים הראשונים לבואם למקום. הוא לא שיער כמה מוזנח ועלוב הבית. בתחילה היו רוב בתי הכפר כמוהו – קטנים, צפיפותם רבה, וכל המשפחה חיה בחדר אחד ואין לאיש פינה של פרטיוּת, רֶווח בינו לבין האחרים. אולם במשך השנים הצליחו רוב התושבים להוסיף חדר או שניים ולשפר את תנאי מגוריהם, ואילו בביתו של משה דויד לא נגעה כמדומה יד מטפלת מיום שנכנס לגור בו. התקרה שחורה מן הפתיליות, הרצפה מלוכלכת בשִכבה כהה של שומן ואבק שהתקשה, והמקום דומה יותר לאורווה מאשר למִשכּן בני-אדם. "איך אינו מתבייש?" הירהר ניסים, "מדוע אינו מתאמץ לתקן את הבית, להוסיף עליו, להשקיע בו מעט עבודה? הרי משכורתו אינה נמוכה כל-כך. עובד ותיק הוא. וגם אם נחשֵב את הניכויים השונים – עדיין נשְאר לו די כדי לדאוג לביתו. מה הוא עושה בכסף? הולך ושותה? אולי לא הייתי צריך ללחוץ עליו כל-כך? למרות חוצפתו ועקשנותו אין עליו תלונות בעבודה ולא מגיע לו לחיות בצורה כה עלובה. הייתי צריך להקל עליו מעט, בייחוד עכשיו, שכבר הכוח בידי ואין לי חשש ממנו, ועוד למד לקח ממני במסיבה."

חליפה ניצבה בפינת-המיטבח ומשם דיברה אל ניסים לוי. מחבת היתה על הפתילייה ובה שמן רותח. מפעם לפעם החליקה בידה על הידית. קשה היה לטעות במטרת האיוּם המסותר. סיפורים שונים על חליפה התהלכו בכפר, והדֵעה הכללית היתה שהיא מסוגלת לכל דבר, ולכן מוטב שלא להרגיז אותה. במקרה הגרוע ביותר תטען שהתנפלו עליה, ואין זה תענוג גדול ביותר לקבל מחבת שמן רותח בפרצוף.

ניסים לוי התהלך הנה והנה, בזהירות, במעבר הצר שבין השולחן לדלת, והוסיף לחקור אותה. אולם את כעסו האמיתי שמר לשעה שיופיע משה דויד.

חליפה חשה בהיסוסיו והבינה כי משהו מונע בעדו מלהתנפל עליה ולכלות בה את זעמו על כל פגיעותיה באישתו. הם שתקו כמה רגעים והביטו בבן הצעיר, זה שכבר מבקר בבית-הספר, אשר שיחק בקוביות-עץ על הרצפה.

שאלה חליפה: "מה יש לך, ניסים לוי?"

"איפה הבעל שלך?" חזר בעקשנות, "איפה הוא? אני צריך לדבר איתו."

"מה יש? אני לא בן-אדם? כבר לא נאה לך לשוחח איתי? למה אתה לא שואל אותי עוד מה עשיתי לאישתך? למה אתה שותק? אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה! בבקשה."

"לא אריב איתך. אני לא יכול להכות אותך בחזרה, אַת מבינה? בשבילי אַת לא בן-אדם בכלל. ואין לי עניינים איתך. רק הבעל שלך יִתן את החשבון על המעשים הנאים שעשית בכפר."

"אה, אה," לעגה לו, "כבר אתה גיבור גדול ולמטה מן הכבוד שלך להתעסק איתי? אז בבקשה, תשב, תחכה לו עד שיבוא הביתה."

"איפה הוא?"

"איפה הוא, איפה הוא? מאיִן אני יודעת לאן הלך? אולי יושב אצל מנטלו, שם הוא נמצא כל יום. יותר טוב תשאל אתה את האישה שלך."

ניסים קפץ כנשוך-נחש ועבר מיד בשביל הצר שבין השולחן והקיר, ובינתיים הזיז בלי משׂים כמה מן הקוביות שהילד היה בונה מהן בניינים קטנים, ונעצר ליד חליפה בפינת-המיטבח.

"מה אַת מתכוונת, חליפה?"

"אָה? כבר נהייתי טובה בשבילך לדבר איתי? הרי רצית לחכות למשה דויד, לשמוע ממנו את הכול!"

"מה אַת מתכוונת, חליפה? איתי אַת לא תעשי חוכמות. כאן לא האוטובוס. דבּרי!"

חליפה התבוננה בו ושקלה בדעתה מה תאמר – אם להטיח בפניו את חשדותיה ובדרך זו לגרום לריב בינו לבין ציפורה? האם יאמין לה? וכיצד ישפיע הדבר על יחסו למשה דויד? האם יפטר אותו אחר-כך מן העבודה?

"אני לא אומרת שום דבר, רק מה שאנשים בכפר מדברים. לא, יותר טוב שאני לא אגיד לך מילה. למה שאני אקח דברים כאלה על האחריות שלי?"

ניסים הרים עליה את ידו והיה קרוב להכותה. והיא חייכה אליו בדבּרה. הוא משל ברוחו וחש כמה יימצא מגוחך בחוקרו את חליפה על דברי-הרכילות המסופרים בכפר עליו ועל אישתו. פנה ממנה בשאט-נפש וחזר אל השולחן.

"מה קרה לך, ניסים?" חזרה ושאלה אותו, "איפה הכוח והבריאות שהיו לך? למה אתה עצוב כל-כך?"

ניסים הביט אל הקיר ממול. הירהר מעט. לא פנה אליה וענה: "אני? מה איתך, אישה? זאת רק העייפות מן העבודה והסבלנות שלי שאני לא מתפרץ עלייך וגומר איתך את החשבון. אבל אַל תחשבי לך שתתחמקי ממני וממה שמגיע לך בעד השריטות והמכות שעשית לאישתי."

"למה אתה מענה אותה?"

"אני? את מי?" נִפנה כלפיה בתמיהה.

"למה אתה הולך לבלות אצל הבת של חדידו?"

"מה? זה גם העניין שלך? מה פתאום התחילו כולם עוקבים אחרי המעשים שלי?"

"מה זה העניין שלי? ניסים, יותר טוב שהאישה שלך היתה מאושרת ממך ולא עושה לי צרות."

"תסבירי לי את המילים שלך."

"תחשוב עליהן לבד, ניסים. אני לא צריכה להיות הרופא שפותח לך את העיניים העיוורות שלך. רק תביט בעיניים של האישה שלך," והיא חייכה אליו והביטה בו ברחמים ובאהדה ובלגלוג גם יחד.

"אני אהרוג אותך, חליפה. אם תמשיכי לדבר כך," התרתח ניסים.

"מה איכפת לי? כבר במילא החיים שלי לא שווים פרוטה. למה אתה מרמה את עצמך, ניסים? זאת היא האישה שלך שהרסה לשנינו את החיים. איפה השכל שלך להבין לבד?"

"תפסיקי להזכיר אותה! שקרנית!" קם ושוב התקרב אליה ונופף באגרופו, "אני אלמד אותך לקח על המכות שאַת נתת לה! מנוּולת, מלוכלכת שכמוך, איך אַת מעֵזה?"

חליפה חיכתה כמה רגעים כדי שתישמענה היטב צעקותיו בכל הסביבה ואחר-כך החלה צורחת ומיללת ומכה על סיר בכף גדולה. התעורר הילד הקטן וצרח גם הוא, והשכנים מיהרו מן הבתים הסמוכים אל ביתה, והיא קראה כל הזמן:

"יַא, יַא, הצילו! בא הרוצח הזה להתנקם ממני! בא כמו גנב בזמן שאין הבעל שלי בבית בשביל להתנפל עליי. הצילו – אישה מסכנה!"

והיא מרטה את שׂערה ופרעה אותו ומשכה את חלוקה הקרוע ונופפה בזרועותיה הארוכות. הילד הקטן, ששיחק על הרצפה, קם בפנים חיוורים והסתער על ניסים לוי באגרופיו הדלים:

"שלא תכה את אימא שלי, אתה שומע?"

ניסים נבהל מן המהומה שקמה לפתע, ובייחוד מן התינוק שצרח ללא הפסק כאילו שוחטים אותו, והוא פשט את ידיו וניסה להרחיק מעליו את הילד הקטן.

"עזוֹב, עזוֹב אותי," אמר לו, ומשלא הפסיק, תפס בידיו והחזיקוֹ בכוח. אולם הילד החל נושך אותו ובועט בו ברגליו, וכאשר ניסה להרחיקו מעליו מיהרה חליפה אל החלון וצעקה:

"תבואו! תבוא מהר! משטרה! כבר הלב שלי נקרע, הוא רוצח את הילד שלי! הצילו!"

לעיני האנשים שנכנסו לבית התגלה ניסים כשהוא מחזיק בידיו את הילד הקטן המתפתל כנחש ובועט ונושך בו. לבסוף, כיוון שלא היה יכול לעצור בו, השליך אותו לפינת החדר. שכב שם הילד ויִבּב, ואילו ניסים עמד מרעיד ושפתיו מעלות קצף ועיניו מביטות בזעם ובחרדה על סביבותיו.

ניגש אליו אחד האנשים ואמר: "תירגע, תירגע, ניסים! איפה הלך הכבוד שלך, שאתה כבר לא יכול לחכות עד שיבוא האבא שלהם מן העיר ותדבר איתו על כל מה שיש לך בלב? כך עושים, מתנפלים על האישה והילדים המסכנים כשאין אף אחד בבית?"

ניסים שתק. החדר התמלא אנשים. חליפה מיהרה וחלצה אחד משדיה הגדולים כדי להיניק את התינוק, אף כי גמלה אותו זה מכבר. הכול הביטו אל ניסים בבוז ובשינאה. ואילו הוא תחב את חולצתו לתוך מכנסיו ומחה את הזיעה מעל מצחו, העיף מבט בחליפה היושבת על המיטה והסתלק כאילו לא חש כלל בקהל שהקיף אותו.

"איפה הלך השכל של ניסים לוי?" התלחשו האנשים לאחר שיצא, "מה הוא רצה לעשות לך, חליפה?"

כעבור כמה דקות החלו משוחחים בקול וחוקרים את הילד. תוך שעה התפרסם בכל הכפר כי הלך ניסים לוי והִכה את האישה והילד של משה דויד מפני המריבה שהיתה לה באוטובוס עם אישתו. והכול אמרו: "איפה הכבוד של ניסים לוי שהלך להכות אישה? מה קרה לו שנהיה משוגע כזה?"

המשך יבוא

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, בשנים קודמות נהגתי להגיע לאזכרה לביאליק בבית העלמין טרומפלדור, והאזנתי לדבריו של דן מירון. השנה היה קשה לי, שלא לדבר על כך שנסיעה לתל-אביב היא ויא דולורוזה ממש.

קראתי את דבריו של נעמן כהן על האזכרה השנה: באמת מדובר בחוסר טעם מוחלט להזמין את שלמה חתוכה, שונא האשכנזים ושונא "המדינה האשכנזית", לקרוא שיר באזכרה לביאליק. מסתבר שהקהל שהגיע לאזכרה לא היה מושג מי הוא שלמה חתוכה, ומחא לו כפיים. אבסורד מוחלט!

שלך,

משה גרנות

ראו בהמשך את "פינת הנכד 3"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני 100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ראו בהמשך את "פינת הנכד 3"

פינת הנכד

עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות

ביוזמת יהודה אטלס, דורית אורגד, נעמי בן-גור, אהוד בן עזר,

דוד בן-קיקי, עדינה בר-אל, עופרה גלברט-אבני, משה גרנות,

ישראל ויסלר (פוצ'ו), נורית יובל ומיכל סנונית.

גיליון מס' 3, אב תשפ"א, אוגוסט 2022.

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו גם את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט).

התוכן:

עָפְרָה גֶלְבַּרְט-אַבְנִי: אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם סוּס.

נורית יוּבַל: 1. אַרְבֶּה. 2. אַרְבֶּה בַּר יוֹמָן. 

משה גרנות: הרדוף הנחלים.

עֲדִינָה בַּר-אֵל: יוֹם הֻלֶּדֶת לְאוּרִי.

יעקב זמיר: סיפור שסיפרתי לנכדיי על עליית סבתם לישראל.

שׂישי מאיר: כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶה.

אירית שושני: הריקוד האחרון של דונה.

פוצ'ו: סימני אהבה.

אהוד בן עזר: הגברת שגרה כבר יומיים, בקומה שמתחת לאוזניים.

עָפְרָה גֶלְבַּרְט-אַבְנִי

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם סוּס

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם סוּס

קוֹנִים לוֹ קוּקִיּוֹת מִפְּלַסְטִיק אוֹ שֶֹנְהָב,

שֶׁיוּכַל לְקַשֵּׁט אֶת הַזָּנָב.

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם זֶבְּרָה

קוֹנִים לָהּ מִכְנָסַיִם וְכֻתֹּנֶת וְצָעִיף,

שֶׁתּוּכַל אֶת הַפִּיגָ'מָה לְהַחֲלִיף!

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם נָמֵר

מְבִיאִים לוֹ מִבְרֶשֶׁת, סַבּוֹן וּמַיִם חַמִּים,

שֶׁיּוּכַל סוֹף סוֹף לְהָסִיר אֶת הַכְּתָמִים!

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם גִ'ירָפָה

קוֹנִים לָהּ סֻלָּם גָּבוֹהַּ וְיָפֶה,

שֶׁיּוּכְלוּ כָּל אוֹרְחֶיהָ לַעֲלוֹת לְכוֹס קָפֶה!

אִם רוֹצִים לְהִתְיַדֵּד עִם צָב

פּוֹתְחִים לוֹ אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת,

שֶׁיּוּכַל סוֹף סוֹף לָצֵאת לְבַלּוֹת!

איור: נורית צרפתי

 

נורית יוּבַל

אַרְבֶּה

(מַכַּת מצרים, סַכָּנָה לַחַקְלָאוּת)

אַרְבֶּה עָצוּם וְקַטְלָנִי

כִּמְעַט כְּמוֹ נֶשֶׁק גַּרְעִינִי

לֹא סְתַם הוּא מִמַּכּוֹת מִצְרַיִם!

כְּשֶׁרַק צוֹמְחוֹת לוֹ הַכְּנָפַיִם

הוּא טָס עִם שֶׁבֶט מַזִּיקִים

אֶל הַשְּׁטַחִים הַיְּרֻקִּים.

הֵם שׁוֹעֲטִים, גְדוּדִים גְדוּדִים,

וְנוֹחֲתִים וּמַשְׁמִידִים

אֶת כָּל הָאֶרֶץ מְכַסִּים

וְלוֹעֲסִים, וְלוֹעֲסִים

וּמְכַלִּים וְזוֹלְלִים

פְּרָחִים, קְלָחִים,

פֵּרוֹת, עָלִים

עַד שֶׁנּוֹתֶרֶת אֲדָמָה

קֵרַחַת כְּמוֹ מִדְבַּר שְׁמָמָה.

וְכַאֲשֶׁר הֵם מִתְרַבִּים

שׁוּב יֵשׁ מִלְיוֹנִים שֶׁל אַרְבִּים,

טָסִים-עָפִים עוֹבְרִים כָּל גְּבוּל

וּמַשְׁמִידִים אֶת הַיְּבוּל.

*

נְחִיל  אַרְבִּים בָּא מִמִּצְרַיִם,

כִּסָּה כָּל גַּיְא, גִּבְעָה, מִישׁוֹר.

יָרֹק, אצלם, מוּל הָעֵינַיִם

הוּא כְּמוֹ אָדֹם לִפְנֵי הַשּׁוֹר

וְהֵם עָטִים כְּמוֹ עָנָן

עַל כָּל יָרֹק וְרַעֲנָן.

אַרְבֶּה צָעִיר (קוֹרְאִים לוֹ "יֶלֶק")

רָצָה גַּם הוּא לָקַחַת חֶלֶק

עִם כָּל אֶחָיו הַחֲרָקִים

בַּהִתְנַפְּלוּת עַל הַיְרֻקִּים.

בְּתַאֲוַת הָאֲכִילָה

נָגַס, גָרַס, לָעַס, בָּלַע.

הוּא בֶּאֱמֶת אָכַל הַרְבֵּה –

אַךְ לֹא גָּדַל לִהְיוֹת אַרְבֶּה.

אֵיךְ זֶה הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת?

 – מפני שֶׁהוּא עָשָׂה שְׁטֻיּוֹת:

מִכָּל הַגַּן זָלַל דַּוְקָא

גָּדֵר שֶׁל פְּלַסְטִיק יְרֻקָּה.

הַפְּלַסְטִיק, כָּכָה מְבִינִים

גַּם הַיְּלָדִים הֲכִי קְטַנִּים,

אֵינוֹ מֵזִין, אֵינוֹ מַשְׁמִין,

וְאֵין בּוֹ שֶׁמֶץ וִיטָמִין.

מִלֵּא הַיֶּלֶק אֶת מֵעָיו,

אֲבָל גָּוַע

מֵרֹב רָעָב.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁזּוֹ בְּדָיָה,

מֻזְמָן לִרְאוֹת אֶת הַגְּוִיָּה!

מתוך אלפון החרקים מאת נורית יובל

אַרְבֶּה בַּר יוֹמָן

(לַבּוֹגֵר אֵין פֶּה. בְּעֶצֶם יֵש לוֹ פֶּה אבל גַפֵּי הפֶּה שלו מְנוּוָנִים)

חַיֵּי שָׁעָה לַבַּר-יוֹמָן

וְאֵין לוֹ זְמַן.

הוֹי, אֵין לוֹ זְמַן!

בָּרוּר מִשְּׁמוֹ הַמְּיֻחָד

שֶׁכָּל חַיָיו – רַק יוֹם אֶחָד!

אֶת שְׁעָתוֹ זוֹ הַקַּלָּה

לֹא יְבַזְבֵּז עַל אֲכִילָה,

לָכֵן גַם לֹא בָּרְאוּ לוֹ לֹעַ

בִּשְׁבִיל לִשְׂבַּע וְלִבְלֹעַ.

וְכָךְ, בַּר-יוֹמָנִים בּוֹגְרִים

תָּמִיד מְאֹד מְמַהֲרִים.

הֵם נֶחְפָּזִים לִתְפֹּס כַּלָּה.

הוּא מְבַלֶּה, היא מְבַלָּה,

הֵם מִתְחַתְּנִים, היא מַטִּילָה,

וְאָז הַזּוּג הַמְּאֹהָב

נוֹפֵל וּמֵת מֵרֹב רָעָב.

מתוך אלפון החרקים מאת נורית יובל

משה גרנות

הרדוף הנחלים

ורדרדים תמיד פרחיי,

פירותיי הם בתרמיל,

לגעת בי לא כדאי –

כי הכול אצלי רעיל.

וממש זאת  לא מרוע,

או מכוונה לפגוע,

אלא מתוך רצון כן

על כולי כאן להגן.

הצבי והאיילה

נתקפים בבהלה,

כשמתקרבים אליי,

חוששים מעלעליי.

מימי אבות יודעים

שהרדוף אינו טעים,

וצריך מאוד להפנים

ולשמור על החיים.

רק פרפר אחד ירוק

טועם אותי ולא ניזוק.

יישב עליי וגם יעוף,

כי שמו – "רפרף של ההרדוף".

יש אצלי גם סוד כמוס

מפני תאו וגם ג'מוס:

נדהם מאוד הסיגלון –

כי שם נוסף לי – ורדינון!

עֲדִינָה בַּר-אֵל

יוֹם הֻלֶּדֶת לְאוּרִי

יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לַכִּתָּה יֶלֶד חָדָשׁ.

הַמּוֹרֶה אָמְרָה: "יְלָדִים, זֶהוּ יוּרִי, הוּא הִגִּיעַ אֵלֵינוּ מֵרוּסְיָה."

יוּרִי יָשַׁב בַּכִּתָּה לְיַד עֹמֶר. הוּא לֹא יָדַע עִבְרִית.

בַּהַפְסָקָה הוּא לֹא שִׂחֵק עִם הַיְּלָדִים, וְיָשַׁב בַּצַּד.

עֹמֶר נִגַּשׁ אֵלָיו וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת חָבֵר שֶׁלִּי?"

יוּרִי הֵבִין, חִיֵּךְ וְהֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת 'כֵּן.'

יוּרִי גָּר לְיַד עֹמֶר. בְּכָל בֹּקֶר הֵם הָלְכוּ יַחַד לְבֵית הַסֵּפֶר.

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן לָמַד יוּרִי לְדַבֵּר בְּעִבְרִית.

"עַכְשָׁו הַשֵּׁם שֶׁלִּי הוּא אוּרִי. תִּקְרָא לִי אוּרִי,"

הוּא בִּקֵּשׁ מֵעֹמֶר.

עֹמֶר עָזַר לְאוּרִי בְּשִׁעוּרֵי-בַּיִת בְּעִבְרִית.

וְאוּרִי עָזַר לְעֹמֶר בְּתַרְגִּילֵי חֶשְׁבּוֹן.

אֲבָל רַק עֹמֶר הָיָה חָבֵר שֶׁל אוּרִי,

לֹא הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים אֲחֵרִים.

יוֹם אֶחָד, כַּאֲשֶׁר עֹמֶר בִּקֵּר אֵצֶל אוּרִי,

אָמְרָה אִמָּא שֶׁל אוּרִי:

"בְּעוֹד יוֹמַיִם יֵשׁ לְאוּרִי יוֹם-הֻלֶּדֶת."

"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן," אָמַר עֹמֶר,

"הָבָה נָכִין מְסִבַּת יוֹם הֻלֶּדֶת לְאוּרִי,

וְנַזְמִין חֲבֵרִים מֵהַכִּתָּה."

הֵם הֵכִינוּ הַזְמָנוֹת:

אַבָּא שֶׁל אוּרִי גְּזַר נְיָרוֹת צִבְעוֹנִיִּים.

עֹמֶר כָּתַב בְּעִבְרִית וְאוּרִי קִשֵּׁט בְּצִיּוּרִים.

בְּכָל הַזְמָנָה הָיָה כָּתוּב:

"הִנְּכֶם מֻזְמָנִים לִמְסִבַּת יוֹם-הַהֻלֶּדֶת

שֶׁל אוּרִי,

שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּבֵיתִי בְּיוֹם שִׁשִּׁי אַחַר-הַצָּהֳרַיִם."

לְמָחֳרָת קִבְּלוּ יַלְדֵי הַכִּתָּה, וְגַם הַמּוֹרֶה, אֶת הַהַזְמָנוֹת.

אַחַר-הַצָּהֳרַיִם הָלְכוּ עֹמֶר וְאוּרִי לִקְנוֹת הַפְתָּעוֹת קְטַנּוֹת לַחֲבֵרִים.

בְּיוֹם שִׁשִּׁי הַבַּיִת קֻשַּׁט בְּבָלוֹנִים וּבִפְרָחִים.

הִגִּיעוּ יַלְדֵי הַכִּתָּה וְהַמּוֹרָה.

אוּרִי קִבֵּל מַתָּנוֹת מִכֻּלָּם.

הֵם אָכְלוּ עוּגוֹת וּמַמְתַּקִּים.

אַבָּא שֶׁל אוּרִי נִגֵּן בְּאָקוֹרְדְּיוֹן וְכֻלָּם רָקְדוּ.

כָּל יֶלֶד קִבֵּל הַפְתָּעָה קְטַנָּה.

לְמָחֳרָת נִגְּשׁוּ יְלָדִים אֶל אוּרִי וְאָמְרוּ לוֹ:

"נֶהֱנֵינוּ מְאוֹד בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלְּךָ."

עַכְשָׁו אוּרִי הִכִּיר אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁל כָּל הַיְּלָדִים,

בַּהַפְסָקָה הִזְמִינוּ אוֹתוֹ לְשַׂחֵק בְּכַדּוּרֶגֶל.

אוּרִי שִׂחֵק נִפְלָא, וַאֲפִלּוּ הִכְנִיס שְׁלוֹשָׁה גּוֹלִים.

כְּשֶׁהֵם חָזְרוּ הַבַּיְתָה בַּצָּהֳרַיִם, אָמַר אוּרִי לְעֹמֶר:

"אַתָּה הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי."

וְעֹמֶר אָמַר לְאוּרִי:

"גַּם אַתָּה הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי."

נושאים לשיחה עם הילד בעקבות הסיפור: קבלת האחר, עזרה לזולת, התגברות על קשיים חברתיים (תעזור לעצמך), ידידות.

יעקב זמיר

סיפור שסיפרתי לנכדיי על עליית סבתם לישראל

סבתא וסבא הגיעו לישראל בשנה שבה קמה מדינת ישראל. האונייה שהביאה אותם ארצה עגנה בנמל חיפה, וכאשר ירדו ממנה לאולם הנוסעים אשר בנמל, הם קיבלו עוגות טעימות וגם לפתן, שזה מרק פירות עם שזיפים שחורים, וכולם שמחו על כך.

בזמן ההוא  לא היה בארץ מספיק אוכל ולא היו מקומות לגור בהם והכל היה חסר. אחרי הרבה חיפושים הם מצאו דירה בחיפה בשכונה שנקראת בת גלים, ליד חוף הים. השכונה מאוד יפה ושקטה ולידה גם עברה הרכבת.  סבתא לאה התחילה לעבוד במחנה עולים בתור טבחית במטבח. מחנה עולים זה מקום שבו התאכסנו העולים החדשים שבאו לישראל. הם נשארו שם כמה ימים בצריפים ובאוהלים עד שמצאו מקום בישראל לגור בו. הם קיבלו שם אוכל, וסבתא לאה עבדה במטבח של אותו מחנה עולים.

הנשים שעבדו במטבח של מחנה העולים הזה לא ידעו ממש לבשל, והרבה פעמים האוכל יצא לא טעים. העולים החדשים לא רצו לאכול אותו, וחלק מהם ברחו מן המחנה בגלל זה. חלק אחר רצו לחזור לחוץ לארץ בגלל האוכל. אבל לא היה מקום באוניות לקחת אותם חזרה לחוץ לארץ, וגם לא היה להם מספיק כסף לשלם לאוניות. אז הם החליטו לחזור לארצות שמהם באו מאירופה  בשחייה.

כך הם שחו בים ימים רבים. אבל זה היה מעייף מאוד וכמעט שלא יכלו לשחות יותר. הם גם היו כבר מאוד צמאים כי אי אפשר לשתות את מי הים בגלל המליחות שלהם. היה להם מזל שאונייה ששטה לידם והובילה אבטיחים, התהפכה, וכל האבטיחים נזרקו לים. האנשים שמחו מאד על כך כי האבטיחים  צפים במים והם יכלו להיתלות עליהם ולצוף ולנוח.

היו שם גם אבטיחים ענקיים מאוד והם פתחו אחד מהם עם אולר שהיה בכיס של אחד מהם, אכלו את התוכן העסיסי והמתוק שלו ונשארה הקליפה. היא היתה מאוד  גדולה כמו סירה ענקית והם ישבו בה ושטו עד קפריסין. בקפריסין אף פעם לא ראו קודם לכן סירה מקליפת אבטיח. ושם התפלאו מאוד והרבה אנשים באו לנמל לראות את זה, וגם עזרו לעולים ונתנו להם אוכל ושתייה.

את האונייה מקליפת אבטיח שמרו במוזיאון מיוחד שם, ומי מכם שיגיע פעם לקפריסין שילך לראות את הסירה הזו במוזיאון המיוחד.

אחר כך כאשר העולים האלה חזרו לישראל, כולם התפעלו מהמעשה שעשו ששטו עד קפריסין בקליפה של אבטיח ועשו לכבודם חגיגה וגם קראו על שמם רחוב בתל אביב שנקרא "רחוב קליפת האבטיח" – וכל זה קרה בגלל האוכל שנתנו להם במחנה העולים שהיה להם כל כך לא טעים.

שֹישֹי מאיר

כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶה

כְּשֶׁאֲנִי חוֹלֶה וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה

מְבַקֶּרֶת אוֹתִי כִּמְעַט

כָּל הַכִּתָּה.

אֲפִילּוּ גָּדִי שֶׁלֹּא הָיָה

לְפָחוֹת שָׁנָה,

מְבַקֵּר, מְחַיֵּךְ וּמֵבִיא מַתָּנָה.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל הַמַּתָּנוֹת:

זֶה מַסְטִיקִים,

אוֹמֵר גָּדִי.

וַפְלִים  וְסֻכָּרִיּוֹת,

אוֹמֶרֶת עֲדִי.

וַפְלִים? מַמְתַּקִּים? מוּזָר,

אֵינִי יָכוֹל לְהַכְנִיס לַפֶּה

שׁוּם דָּבָר.

רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֲכִילָה

עוֹשָׂה לִי תֶּכֶף בְּחִילָה.

לוּ רַק בָּאוּ לִפְנֵי יוֹמַיִם...

הָיִיתִי מְחַסֵּל הַכֹּל אַחַת שְׁתַּיִם.

אירית שושני

הריקוד האחרון של דונה

על הקיר בחדרי תלויה תמונה ממוסגרת של כלבתי דונה. אימא צילמה אותה  כשהיא רקדה את הריקוד האחרון שלה. אתם בטח מתפלאים ושואלים ממתי כלבים יודעים לרקוד? אז האמינו לי, כלבתי דונה ידעה.

דונה היתה כלבה נמרצת ושובבה רוב חייה. היא הבינה את שפתנו ושיחקה איתנו במשחקי כדור ותחרויות ריצה. היא היתה זללנית לא קטנה ואהבה כמעט כל מה שאכלנו בבית. כשהשלכתי חתיכת תפוח או מלפפון באוויר היא היתה קופצת לגובה, מסתחררת כמו רקדנית בלט ותופסת את האוצר שלה.

באביב התרוצצנו בגנים ובשדות פתוחים. סביב פרחו חרציות זהובות ועפו פרפרים לבנים. ופעם אחת דונה הייתה גיבורה של ממש. באחד הטיולים בשדה התעופפה מולנו שפירית ירוקה שקופת כנפיים. היא הקיפה אותנו במעגלים ולא הרפתה. הסתכלתי בה מוקסמת ודונה נבחה אליה בחביבות. כאילו אמרה, שפירית, שפירית, את רקדנית נהדרת. 

עמדנו רגעים ארוכים בלי לזוז עד שפתאום עורב שחור הגיח לאוויר וניסה ללכוד את השפירית. דונה לא התלבטה רגע מיותר. היא זינקה לגובה והבריחה את העורב. השפירית הביטה בה בעיניה הגדולות והרכינה את ראשה  בתודה.

כשדונה הזדקנה ונחלשה, התנועות שלה הפכו להיות איטיות והיא איבדה עניין במשחקים. כשהשלכתי לה דבר מאכל באוויר – היא לא התאמצה עוד כדי להשיג אותו. היא התכנסה בעצמה ואפילו הפסיקה לנבוח. לפעמים היתה מסתתרת מאחורי מכונת הכביסה והיינו צריכים לחלץ אותה, כי היא לא הצליחה לצאת משם בכוחות עצמה. היא העציבה אותי מאוד. 

יום אחד נכנסה מן המרפסת אל הסלון שלנו שפירית שקופת כנפיים במעוף איטי ומרתק. היא חגה מעל ראשה של דונה שרבצה על השטיח ומשכה את תשומת ליבה. הכלבה הרימה את עיניה החומות בסקרנות והביטה בה. היא קמה מהשטיח ונעמדה על רגליה. היא אפילו הרימה רגל אחת, כאילו רצתה לגעת בשפירית. ואז פתאום היא קפצה באוויר והסתחררה במחול מרהיב כמו פעם כשהיתה תופסת עינב או מלפפון. מדי פעם היא פלטה נביחה משעשעת.

קראתי לאימא, "בואי, מהר ותביאי מצלמה!" 

היה לנו מזל, כי כשאימא הגיעה עם המצלמה, דונה הסתחררה עוד פעם אחת באוויר והשפירית הקיפה אותה במעופה הקסום.

אימא צילמה ואמרה לי בחיוך, "יערה, תהיה לנו מזכרת מרגשת."

לאחר שבוע דונה הלכה לעולמה. התגעגעתי אליה מאוד וכשהבטתי בתמונה התלויה בחדרי זלגו דמעות מעיניי. 

כשמלאו לי שמונה, אבא הביא לי גור שמנמן. הוא היה ג'ינג'י כמו דונה והיו לו ריסים בצבע חלודה. זאת היתה המתנה היפה ביותר ליום ההולדת. לקחתי אותו בידיי ואמרתי לו, "נקרא לך דון."

הוא היה חצוף מאוד ועשה עליי פיפי.

אמרתי לו שהוא יזדקק לעוד הרבה שיעורי חינוך, אבל לא אשלח אותו לשיעורי בלט.

"תצטרך ללמוד לרקוד לבד, כמו דונה," הוספתי.

פוצ'ו

סימני אהבה

אָמַרְתִּי לְאִמָּא שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵאת אֶת נַחְשׁוֹן

לֹא עָשִׂיתִי לוֹ כְּלוּם, רַק הוֹצֵאתִי לָשׁוֹן

אָז הוּא תָּפַשׂ אוֹתִי בַּמְּעִיל

(אֵיזֶה יֶלֶד מַגְעִיל)

נָתַן לִי בּוֹקְס עַל הַגַּב

וְזֶה נוֹרָא כָּאַב

וּכְשֶׁבָּכִיתִי

לַמְרוֹת שֶׁלֹּא רָצִיתִי

וְהַדְּמָעוֹת זָרְמוּ לִי בְּכַמּוּת

אָמַרְתִּי לוֹ: "הַלְוַאי שֶׁתָּמוּת!

אֲנִי עוֹד אֶעֱשֶׂה מִמְּךָ מְסַנֶּנֶת

וְתֵדַע שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת!"

אָז אִמָּא אָמְרָה לִי:

"טִפְּשֹׁונֶת שֶׁלִּי,

אַתְּ לֹא צְרִיכָה לִבְכּוֹת

כִּי אִם יֶלֶד בָּא וְנוֹתֵן לָךְ מַכּוֹת

זֶה סִימָן בָּרוּר

שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתָךְ

כְּמוֹ אֵשׁ שֶׁאוֹהֶבֶת גַּפְרוּר."

כָּךְ אִמָּא אָמְרָה, נִגְּבָה לִי אֶת הַלְּחָיַיִם

אָמְרָה לִי לָבוֹא לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם

וְהָיָה לִי תֵּאָבוֹן, אָכַלְתִּי וְשָׁתִיתִי

וְיוֹתֵר לֹא בָּכִיתִי

עַד לְמָחֳרָת

– כְּשֶׁרָאִיתִי אֵיךְ נַחְשׁוֹן מַרְבִּיץ לְאֶפְרָת.

                        אהוד בן עזר

הגברת שגרה כבר יומיים

בקומה שמתחת לאוזניים

לִפְנֵי יוֹמַיִם בִּקְּרָה אוֹתִי גְּבֶרֶת

זֶה לֹא סוֹד, קוֹרְאִים לָהּ חַזֶּרֶת

הִתְיַשְּׁבָה אֶצְלִי בַּלְּחָיַיִם

וְנִשְׁאֲרָה שָׁם, בְּשׁוּם-אֹפֶן לֹא חוֹזֶרֶת,

וְגַם בְּחֻצְפָּה-מַמָּשׁ הִיא אוֹמֶרֶת:

"בְּעֵרֶךְ עוֹד שְׁמוֹנָה יָמִים

אֶהְיֶה אֶצְלְךָ אוֹרַחַת בַּפָּנִים!"

נוּ, וּבִגְלָלָהּ אֲנִי מִתַּחַת לָאָזְנַיִם

שָׁמֵן פִּי שְׁנַיִם!

אֲנִי כְּמוֹ חֲזִירוֹן

נָפוּחַ בַּגָּרוֹן!

אַתֶּם רוֹאִים? פָּנִים, מִשְּׁנֵי צְדָדִים

כְּאִלּוּ הִדְבִּיקוּ לִי כַּדִּים –

אוּף!

גַּם קָשֶׁה לִבְלֹעַ

מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּקוּעָה לִי בַּלֹּע

כָּכָה, בְּלִי נוּעַ!

הִשְׁתַּעַלְתִּי כְּדֵי לְהִפָּטֵר –

רַק כָּאַב לִי יוֹתֵר.

אָז יָשַׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט

אֲבָל הִיא מְצִיקָה לִי וּבוֹלֶטֶת,

בּוֹלֶטֶת –

וּמָה שֶׁעוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ, אִמָּא שֶׁלִּי,

שֶׁהִיא אָחוֹת –

דָּקְרָה אוֹתִי בַּיָּד לְהוֹצִיא קְצָת דַּם

שֶׁיִּבְדְּקוּ אִם הַגְּבֶרֶת שֶׁמְּרִימָה לִי

מִבִּפְנִים אֶת הָאָזְנַיִם –

הִיא בֶּאֱמֶת חַזֶּרֶת

אוֹ סְתָם חַרְדָּל אוֹ מְלָפְפוֹנִים

חֲמוּצִים –

וְזֶה כָּאַב מְאוֹד, בָּכִיתִי,

לָמָּה זֶה מַגִּיעַ לִי,

מֶה עָשִׂיתִי?

אֲבָל מָה טוֹב? – הַיּוֹם יָשַׁבְתִּי בָּאַמְבַּטְיָה

עִם אַבָּא. עוֹשִׂים קוּנְצִים.

מְמַלְּאִים מַיִם בִּכְפָפָה שְׁקוּפָה, כְּמוֹ בַּלּוֹנִים,

מְרִימִים מֵעַל לָרֹאשׁ וְאוֹמְרִים:

"חוּשָׁם, חוּשָׁם, תִּסְתַּכֵּל לְמַעְלָה,

הִנֵּה הַצִּיצִים שֶׁל אִמָּא שֶׁלְּךָ – "

וּטְרָאחחח!!! – בְּבַת-אַחַת

אֶת כְּפָפַת-הַמַּיִם הַמְּנֻפַּחַת, עַל הָרֹאשׁ

מַפְצִיצִים –

כָּאֵלֶּה קוּנְצִים, צָחַקְתִּי, כָּל-כָּךְ

עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי אֶת הַחַזֶּרֶת,

אֲבָל מָה, כָּל-כָּךְ צָחַקְתִּי –

עַד שֶׁהִתְחִילָה שׁוּב לְהַכְאִיב לִי

הַדַּיֶּרֶת הַזּוֹ, שֶׁגָּרָה כְּבָר יוֹמַיִם

בַּקּוֹמָה שֶׁמִּתַּחַת לָאָזְנַיִם.

סוף

בינתיים...

אפשר להדפיס את הצרופה ולקרוא מהנייר.

מומלץ גם למורים ולגננות להיעזר בשיר ובסיפור

ולהקריא או לחלק אותו מודפס לתלמידים במערך של שיעור –

והכול חינם!

שימרו והפיצו לחברים-ההורים!

שירים וסיפורים לגיליון 4 יתקבלו בשמחה.