| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1770
[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באב תשפ"ב. 4.8.2022.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 3. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. איך לבָעֵר את הרע מקִרבֵּנוּ? מיהם גיבורי שירו של אלתרמן "החנווני והשֵּׁד"? // יוסי אחימאיר: ארבע רגליים רעועות. // יורם אטינגר: מחלקת המדינה האמריקאית לא קולטת את המזרח התיכון. // יצחק הילמן: אשליית המדינה הפלסטינית. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.8.22. // ד"ר רון בריימן: התפקיד גדול עליו. // שמעון גרובר: המשך לרשימתו של יוסי אחימאיר "תעמולת שקרים". // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריו החדש של רון גרא, "אמש והיום". // דוד מלמד: בני כמה היו זקני ציון? // נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות. קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: תשעה באב – איפה הקטסטרופה? // ברוך תירוש: האומנם? בין שמאל לימין, מדינת פלשתין! // אהרון מורג: ממשיך להסתובב, עם נעמי פולני בת 95. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 6. הבית. // נעמן כהן: תחזית השואה של ביאליק. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק י"ט. "ציפורה, למה אַת מתעניינת איפה נמצא משה דויד?" // ממקורות הש"י.
אהוד בן עזר
50 שירי מתבגרים
רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור
תל אביב 1987
ציורים ועטיפה דני קרמן
3.
לְיַקִּיר יֵשׁ אֹפִי מְחֻרְבָּן
אֲבָל אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
גַּם בָּרַגְלַיִם –
אָבִיב חָכָם וְגַם נָדִיב
אֲבָל אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת
וְהַיַּבָּלוֹת –
אוּלַי אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת
אִם בִּשְׁבִיל כַּמָּה אֶצְבָּעוֹת יָפוֹת
לִפְעָמִים גַּם מַסְרִיחוֹת
אֶהֱרֹס לִי אֶת כָּל הַחַיִּים –
מַה לַּעֲשׂוֹת, כָּזֹאת אֲנִי.
* * *
זיוה שמיר
אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש
איך לבָעֵר את הרע מקִרבֵּנוּ?
מיהם גיבורי שירו של אלתרמן "החנווני והשֵּׁד"?
"החנווני והשֵּׁד", שיר י"ח מן המחזור "דברים שבאמצע" (מחזור הממוקם באמצע קובץ שיריו האחרון של אלתרמן "חגיגת קיץ" משנת 1965). הוא שיר על השתלטות כוחות הרוע על מציאוּת חיינו. השיר מתאר את גנֵבַת זהותם של "בני אור" בידי "בני חושך", המתחזים ל"בני אור" כדי לרשת את מקומם ולהשליט את הרוע בעולם.
בספרות העולם יש סיפורים לא מעטים על מִפגשו של האדם עם השטן: על מכירת הנפש לכוחות הרוע, או על גנֵבתה של הנפש בידי נציגיה של מלכוּת הרֶשע. בנושא זה עולות על הדעת יצירות גדולות וחשובות כדוגמת "פאוסט" של גתה (1808), סיפורו של עגנון "והיה העקוב למישור" (1912) או סיפורו של סטיבן וינסטנט בֶּנֶה (Stephen Vincent Benét) "השטן ודניאל וֶ'בּסטר" משנת 1936.
בשלוש היצירות הללו מתואר האדם בעת שהוא נכנע ליצר-הרע התוכף בו, ומוכר את נשמתו לכוחות הרוע. גיבוריהן של יצירות אלה נוהגים בחיפזון ובפחז ונוקטים צעדים אימפולסיביים, רק כדי להשיג את מבוקשם ללא דיחוי. מדובר ביצירות המלמדות את קוראיהן לשים רסן על יצריהם ולפעול בהיגיון ובשׂוּם שכל, אף להימנע מצעדים נואלים שאי אפשר להתחרט עליהם כדי להחזיר את המצב לקדמותו.
ואולם, לסיפור מפגשו של האדם עם כוחות הרוע יש וריאנטים רבים בספרות העולם: לפעמים האדם יוזם בעצמו את המִפגש עם השטן כדי להפיק תועלת כלשהי ממפגש זה, ולפעמים האדם פוגש את היצור הדֶּמוני במקרה, בלי כוונה וללא הכנה, כבשירו הקצר, אך המורכב, של אלתרמן "החנווני והשֵּׁד". שיר זה מתאר חנווני ששֵּׁד תפסוֹ באפלת המרתף בזמן שירד לשָׁם כדי לתת שמן בכדו, וגנב את זהותו. לבש השֵּׁד את צורתו של החנווני, ועלה למעלה כדי לרשת לאור היום את מקומו ולאחֵז את עיני הבריות:
הַחֶנְוָני וְהַשֵּׁד
חֶנְוָנִי אֶחָד לַמַּרְתֵּף יָרַד
שֶׁמֶן לָתֵת בְּכַדּוֹ.
הָיָה שָׁם שֵּׁד אֶחָד
שֶׁתְּפָסוֹ בַחֹשֶׁךְ בְּיָדוֹ
אֶת צוּרַת הַחֶנְוָנִי הַשֵּׁד לָבַש,
עָלָה לְמָעְלָה. מְקוֹמוֹ יָרַשׁ.
יוֹם אֶחָד נִכְנְסָה אֵם הַחֶנְוָנִי,
אָמַר לָהּ הַשֵּׁד: "מַה לָּךְ מְהַלֶּכֶת?
עֵת לָנוּחַ, אִמִּי." אָמְרָה לוֹ: "בְּנִי,
אֲנִי עָפָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ."
אָז חָרַד הַשֵּׁד. כָּפּוֹת־רַגְלָיו אָסַף.
אֲבָל חוֹתַם-טְלָפַיִם הֶעָפָר חָשַׂף.
שירי המחזור "דברים שבאמצע" נראים ונשמעים שירים אוניברסליים, המנותקים לכאורה ממגבלות המקום והזמן (a-chronos; a-topos). ואולם, מִבּין שיטי הטקסט עולים ובוקעים בהם לא פעם עניינים אישיים, שהעסיקו את אלתרמן בעת היכתבם. מתגלים בהם גם הדים עמומים לאירועים שאירעו בדור הראשון של המדינה הצעירה. על אירועים כאלה כתב אלתרמן על-פי-רוב בטוריו – בשירה ובפרוזה – ובמאמרי "החוט המשולש" שפִּרסם ב"מעריב". כאן נתן להם ביטוי ארכיטיפי, נטול סימני זמן ומקום מובהקים (אך, כאמור, יש בהם הדי אקטואליה כגון אִזכּורו של הפילוג שחל בחבורת שלונסקי בימי המלחמה, בשיר ה' של המחזור, שכותרתו "נתפרדה החבילה").
בשיר "החנווני והשֵּׁד" הבנוי על אגדות חז"ל משובצות מילים אחדות מלשון חכמים ('חנווני', 'מרתף', 'טלפים') וכן צירופי לשון מלשון חכמים ("מה לך מהלך," "עפר אני תחת כפות רגליו"). לאמיתו של דבר, כל הקובץ "חגיגת קיץ" הוא בליל גדול של טיפוסים, עדוֹת, אתרים, סוגות, סגנונות ורובדי לשון (ובעלת קפה סטמבול, הגברת קלרה, מתוארת כאן כתערובת ייחודית שאין שנייה לה: "האיטלקיה, היווניה, הטרנסילבנית מבולגריה [...] זו הגבירה מן הבלקן ומן הפמפה והסיירה" (בשיר "ציבא רואה את מרים"). ובל נשכח שבלשון יידיש "סטמבול" ו"בבל" הם שמות נרדפים לבְליל של אנשים וחפצים. אלתרמן לא התפעל מן המינימליזם המִדבּרי החד-גוני של רטוש, אף לא מ"דלוּת החומר" של זך וחבריו.
שירים אלה, שאותם חיבר המשורר לאחר התקפתם של הצעירים נגדו, התקרבו רק לכאורה אל "דלוּת החומר" של זך וחבריו. אלתרמן התנזר בהם לכאורה מכל אותם פעלולי חריזה מרשימים שאִפיינו את שירתו ואת שירת חבריו מ"אסכולת שלונסקי", ונקט סגנון כמו-פשוט, כמו-פשטני וכמו-יום-יומי. לאמיתו של דבר, לפנינו שירים המתחפשים לשירים פשוטים, בעוד שאלה הם שירים אירוניים, עתירי רמזים, גדושים במשמעויות, מרובדים ומורכבים כהלכה.
*
הסיפור המשוקע בשיר "החנווני והשֵּׁד" הוא וריאנט של אגדת "שלמה ואשמדאי" המצויה במקורותינו בשני נוסחים: בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין (ב', הלכה ו') ותלמוד בבלי, מסכת גיטין (ס"ח ע"א). עיבודו של ביאליק לאגדה זו מסתמך על מקורותיה, בתוספת אגדות אחדות ממקור ישראל, כגון האגדה על "יוסף מוקיר שבת". לפי ביאליק, נאלץ שלמה המלך לגייס את ידיעותיו ואת ניסיונו של השטן כדי לִבנות את בית המִקדש (כעין "מִצווה הבָּאה בעבֵרה"), והשטן, שניאות כביכול לעזור למלך, הצליח לגנוב ממנו את טבעת החותם, וכך גנב גם את זהותו: "אַחֲרֵי-כֵן עָלָה אַשְׁמְדַי אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִי, וַיִּלְבַּש מַלְכוּת, וַיַּהֲפֹךְ פָּנָיו כִּפְנֵי שְׁלֹמה, וַיֵּשֶׁב תַּחַת הַמֶּלֶךְ עַל הַכִּסֵּא וַיִּשְׁפֹּט אֶת-הָעָם, וְאִישׁ לֹא יָדַע." נתיני הממלכה חשו אמנם ששלמה המלך שינה את מנהגיו ואת סגנון שיפוטו, אך איש לא ידע שהמלך האמיתי הוגלה מממלכתו, והפך ממֶלך להֵלך.
אך ל"שקר אין רגליים", כמאמר הפתגם העממי, ומִרמת ההתחזות התגלתה יום אחד, כשירד אשמדאי יחף ממיטתו בלילה וטביעת כף-רגלו חשפה את האמת: "וְאַשְׁמְדַי לֹא נִזְהַר בַּלַּיְלָה, כִּי הָיָה חֹשֶׁךְ, וַיֵּרֶד יָחֵף, וַיַּצֵּג כַּפּוֹת רַגְלָיו עַל האֵפֶר. וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַיִּמְצְאוּ הָעֲבָדִים וְהִנֵּה כְעִקְּבוֹת רַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל בְּתוֹךְ הָאֵפֶר, וַיָּרוּצוּ וַיַּגִּידוּ לַזְּקֵנִים."
כידוע, ליצורים הדֶּמוניים במיתולוגיה העולמית והעברית – השֵֹׁד, השטן, או אשמדאי – יש רגלי תרנגול. ליצורים הדֶּמוניים הללו יש גם כנפים המאפשרים להם לטוס מסוף העולם ועד סופו (וראו תיאורו של השטן בספר איוב). ייתכן שכושרו של השטן לעופף הוא שהִקנה לו בדמיון העממי רגלי עוף, וכתיאורו של ביאליק באגדה "שלמה ואשמדאי": "רַגְלָיו כְּרַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל וּזְקָנוֹ כִזְקַן הַתַּיִשׁ וְאֵשׁ תֹּאכַל מִנְּחִירָיו."
באגדה המעוּבּדת של ביאליק "שלמה ואשמדאי", אשמדאי מבין ללא דיחוי כי התרמית נחשפה ושהוא עתיד לתת את הדין על מעשהו. הוא גם רואה ביד שלמה את טבעת החותם שטבעה במעמקי הים ונעלמה, אך הוחזרה לבעליה בדרך נס. עתה, כך מבין אשמדאי, בא הקץ על שלטונו, ומוטב לו לברוח מן המקום: "וַיֶּחֱרַד חֲרָדָה גְדוֹלָה, וַיִּסְפֹּק כָּנָף אֶל כָּנָף וַיֵעָלַם." מלך השדים אינו יצור כול-יכול, כפי שניתן להתרשם בטעות. הוא יכול להפעיל את שלטונו לפרק זמן מוגבל, אך כשכוחו ניטל ממנו הוא בוחר לברוח אל המקום האפל והנידח שממנו הגיע.
*
כאשר חיבר ביאליק את אגדותיו בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הוא ראה מול עיניו את עליית כוחם של המִשטרים הטוטליטריים, מימין ומשמאל, והבין ש"מנהג חדש בא לעולם" (על-משקל אחת מכותרותיו של המשורר בשינוי קל). הוא ידע שכבר אין ביכולתו להתארח בבית הטַבָּח (תרתי-משמע), וכי עליו להימלט משָּׁם בהקדם האפשרי. מעתה ייאלץ להסתפק ב"ארוחת ירק" שכּולהּ שלו בארץ-ישראל ולהתרחק מכל העושר האירופי השמור לבעליו בלבד.
האגדה המעובדת של ביאליק "שלמה ואשמדאי" מגוללת כאמור את גורלו של שלמה המלך, שעה שאשמדאי ירש את כיסאו, לבש בגדי מלכות ועטה על פניו את דמותו של המלך המודח. ביאליק, שידע תקופות של מנהיגות-אמת טהורת לב וכוונות – הן בתחומי הפוליטיקה, הן בתחומי הפואטיקה – חש שעֶמדות ההנהגה נפלו "בשעה זו," אחרי המלחמה והמהפכה, בידיהם הדֶמוניות של מתחזים עזי-מצח, שעומדים להביא על העולם מצבים כאוטיים מסוכנים. אשמדאי, שהתחזה לשלמה המלך, הרי הקפיד שלא לחלוץ את נעליו לפני עבדיו, ורק משנגלו בהיסח הדעת טלפיו, הדומים לרגלי התרנגול, התחילו העבדים להבין כי מלכם הוא שֵד מִשחת שהתחזה למלך בשר ודם. קל להטות את לב ההמונים ולגרום להם להאמין במנהיג, גם אם מנהיג זה אינו אלא אשמדאי שהתחפש למלך, אך "לא לעולם חוסן." מלכותו של אשמדאי תעבור גם היא מן העולם, ולא תימשך לעולם ועד.
רבות מהיצירות שכּתב ביאליק בעשור האחרון של חייו (שיר התוכחה שלו "גם בהתערותו לעיניכם", האגדה המעוּבּדת "שלמה ואשמדאי", ואפילו המחזה השייקספירי "יוליוס קיסר", שאותו בחר ביאליק לתרגם תרגום פרוזאי) – מתארות תהליכי הדחתו של מלך או קיסר מכיסא מלכותו, ואפילו רֶצח מלך (regicide). אין זאת כי ביאליק חווה חוויית הדחה טראומטית שעה שצעירי המשוררים ניסו השכם והערב לגזול ממנו את כיסאו ואת כתרו, אף היה עד לאירועים דומים בחיים הפוליטיים, בארץ ובעולם (הוא ראה גם איך הצליחו הצעירים להדיח את חיים וייצמן מנשיאות הקונגרס הציוני הי"ז).
בשנים שבּין מלחמות העולם נמלט ביאליק פעמיים מאחיזתם של משטרים חדשים, שקמו חלף המשטרים האריסטוקרטיים הישָׁנים. לתיאורו באגדה "שור אבוס וארוחת ירק" על המלך שלמה המוצֵא דרך להימלט מביתו המהביל של "הטבּח", שבּוֹ ממטירים עליו מאכלי פיגולים ועלבונות צורבי לב, היה אפוא בראשית שנות השלושים רקע אקטואלי "בוער", אישי וקולקטיבי כאחד. ביאליק התבונן בסקרנות טבולה בפחד במנהיגים הצעירים שביקשו לגזול את כתריהם של מנהיגי-אמת – בחיי הפוליטיקה כבחיי הרוח – וכינה את דרכם במטבע-הלשון "פֶּדוֹקרטיה": שלטון הילדים.
דברים דומים כתב לימים נתן אלתרמן שעה שראה שיריביו הצעירים מורידים מעל ראשו את כתר השירה, ומנסים לבזותו ולגולל אותו בעפר. בשיר י"ח של המחזור "דברים שבאמצע" שבספר שיריו האחרון "חגיגת קיץ", מסופר כאמור על אותו חנווני, בעליה של חנות, שירד למרתף כדי למזוג לכדו שמן, אך שֵד תפסוֹ בחושך וגזל ממנו את צורתו. השד עלה למעלה, ניהל את החנות ואיש לא ידע בעצם שהוא מתחזה לאדוני המקום, עד שיום אחד הגיעה אִמו של החנווני, ואגב שיחתה עם השֵד המתחזה אמרה לו כי אין היא אלא עפר תחת כפות רגליו. למשמע דבריה, קרה מהפך: "אָז חָרַד הַשֵּׁד. כַּפּוֹת רַגְלָיו אָסַף. / אֲבָל חוֹתַם-טְלָפַיִם הֶעָפָר חָשַׂף."
שני המשוררים הגדולים, בשעה שראו כיצד מנסים שעירים ושֵׁדי שחת לגזול את כתרם ולשבת על כיסאם, נזקקו לאותה אגדה עצמה – אגדת אשמדאי בעל הטלפים הדומים לרגלי התרנגול, שהחליט לעלות מן השְׁאול, לכבוש את הארץ ולהדיח את שליטיה. שני המשוררים הגדולים רמזו כי אשמדאי עשוי להוליך שולל את ההמונים, שאינם יודעים להבחין בין שרביט למקל של מטאטא, אך רק לפרק זמן מוגבל. לא ירחק היום ושלטונו של אשמדאי ימוגר, והערכים היציבים ישובו וישלטו בעולם. המלך האמִיתי, בחיר ה', יחזור ויישב על כיסא מלכותו, ולכשישוב המנהיג האמיתי ויוּשב המצב על כנו, יחזור אשמדאי אל האפלה שממנה בקע והגיח.
האגדה של ביאליק עונה על כל הבעיות והקושיות, אך שירו של אלתרמן, למען האמת, משאיר שתי חידות ללא פתרון:
(א) האם נשאר החנווני באפלת המרתף, בציפייה שיום אחד תוּשב לו עמדתו, או שמא פגע בו השטן והותירו בלי רוח חיים?
(ב) האם הבינה אמו של החנווני שמדובר במתחזה, ולא בבנהּ? במילים אחרות: כשאמרה האֵם את המילים "בְּנִי, אֲנִי עָפָר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ" – האם זיהתה האם שאין זה בנהּ, ו"התחנפה" למתחזה כדי לרכוש את אמונו ולמנוע נזק נוסף, או שהאמינה כמו כולם שהעומד מולה הוא בנהּ, הוא ולא אחר?
אלתרמן בדרך-כלל לא הותיר את החוטים פרומים, ועל-כן יש לחפש את קצותיהם ולעקוב אחר פיתולי העלילה.
"עָפָר אֲנִי תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ/כֶם" הוא ביטוי של ענווה, הנאמר בדרך-כלל לפני השמעת טענה שיש בה כדי לחלוק על דעתו של אדם חשוב ולהשמיע עליו דברי ביקורת: "אמר להם: רבותַיי עָפָר אני תחת כַּפות רגלֵיכֶם אומר לפניכם דבר אחד" (מדרש רבה ויקרא ב'). מכאן אפשר לכאורה להבין שהאֵם דווקא הבינה שמי שעומד מולה ואינו נופל על צווארה אלא שולח אותה לנוח (מנוחה קצרה? מנוחת עולמים?) איננו בנהּ, פרי בטנהּ.
מעניין להיווכח שרגע לאחר שהאֵם מזכירה את המילה "עָפָר", אוסף השֵׁד את כפות רגליו ומשאיר במנוסתו את עקבות טלפיו בעָפָר. מן הראוי להזכיר בהקשר זה כי בפירוש הרמב"ן על התורה מובא כי השֵּׁדים מורכבים רק משניים מתוך ארבעת היסודות המרכיבים את העולם לפי אמונת הקדמונים – אש ורוח – ואין בהם מיסודות המים והעפר.
אפשר שדבריה הרכים של האֵם בשירו של אלתרמן הצילוה מיד השטן ומאחיזתו הרעה. לשון אחר, ייתכן שהאֵם בחרה לִפנות אל העומד מולה בלשון רכה היתה בחירה מושכלת ומוּדעת לעצמה. באגדת חז"ל מסופר שכאשר נתפס אשמדאי והובל על-ידי בניהו אל שלמה המלך, הוא פגע בכל אדם ובכל חפץ שנִקרה בדרכו. הוא הפיל דקל, הפיל בית, ובהתקרבו לביתה של אלמנה אחת, יצאה האישה והתחננה לפניו, ואז "היטה קומתו מצריפה ונשברה לו עצם. אמר, זהו שכתוב 'ולשון רכה תשבר גרם'." ומסקנתו של אלתרמן, שבה אחז גם כשהתעוררו דילמות אחרות של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיִּצרי": מוטב לפעמים לנהל דיאלוג עם השטן, אם אפשר להציל חיים. כידוע, את קדוּשת החיים הציב אלתרמן לפני כל עיקרון אחר.
*
בשני הווריאנטים של הסיפור על נטילת הזהות מבעליה ועל התחזותו של השֵּׁד לאותו אדם שזהותו נגזלה – באגדת "שלמה ואשמדאי" של ביאליק ובשיר "החנווני והשד" של אלתרמן – הדמות השטנית בורחת ונעלמת בסוף מן הזירה. שני המשוררים ניבאו אפוא את סופן של ממשלות הזדון והרוע של המשטרים הטוטליטריים ואת סופו של היטלר במיוחד.
ביאליק ניבא באחד משיריו האחרונים – שיר בפרוזה שכותרתו "איכה יִרָא את האש" – שכך יקרה: "וְהָיָה בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה." לאחר שיִכבו הכבשנים, הוסיף ביאליק וניבא, תהיה "מֶמְשֶׁלֶת הַזָּדוֹן וְהָאִוֶּלֶת לְקַשׁ [...] וְשָׂרִיד לֹא יִהְיֶה לָהּ." משמע, אש הכבשנים שאותה הציתה ממשלת הזדון והאיוולת תאכל גם את היד שהקימה את הכִּבשנים והציתה בהם את בני העָם.
כשם שתיאר ביאליק בשירו זה את נבוכדנצר, שהשליך את היהודים לתוך הכבשן, והפך בסופו של דבר ל"חַיַּת פֶּרֶא הוֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע וּמְלַחֶכֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה," כך גם תיאר בשיחה עם ידידיו את סופו הצפוי של היטלר, יותר מעשור שנים לפני התרחשותו: "הסוף יהיה, שבמקום לנַצח חלילה וחס ולהיות אחד הגדולים שבתולדות הלוחמים-הכובשים, יהיה דחליל, שאפילו הציפורים לא ייחתו מפניו, וסופו שיציגוהו בפַּנוֹפטיקוּם לראוות-צחוק, לחוכא ואִטלולה [...] 'המפלצת הטבטונית', לראשו קרני חרס, שִניו ניבי חזיר, עיניו יוצאות מחוריהן" (וראו על כך בספרו של אביגדור המאירי, "ביאליק על אתר", תל-אביב 1962, עמ' 151).
ואלתרמן, כבר באחד משירי "רגעים" מראשית שנות הארבעים ("יום הולדת: הפירר בן 53", שפורסם בעיתון "הארץ" ביום 24.4.1942) חזה כבר את "יום הוּרֶדֶת" (על משקל "יום הולדת") של הפירר. וכך תיאר שומר ראשו של היטלר, רוכוס מיש, את הפירר ביום התאבדותו: "הדבר הראשון שראיתי היה גופתה הדוממת של אווה בראון. [...] מבטהּ הופנה להיטלר ששכב גם הוא מת, ראשו שמוט ועיניו בוהות בָּרִיק" (כמסופר ברשימה שהתפרסמה על ספרו של שומר-הראש מיש בעיתון "הארץ" מיום 22.3.2017), בדומה לנבואתו של ביאליק (שתיארה את "עיניו יוצאות מחוריהן).
סוף שירו של אלתרמן ("אָז חָרַד הַשֵּׁד") מזכיר את סוף שירו האחרון שנמצא במגירתו אחרי מותו – שיר אפוקליפטי נורא הפותח במילים "אָז אָמַר הַשָּׂטָן" ומסתיים במילים: "כָּך דִּבֵּר הַשָּׂטָן וּכְמו / חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה / בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ / לְבַצֵּע הַמְּזִימָה." על איזה שטן דיבר אלתרמן ומאיזו מזימה חרד בעשור האחרון של חייו? ובכן, כמי שנטל רוב ימיו על עצמו את תפקיד "הצופה לבית ישראל", נחשפה מול עיניו קשת רחבה של מעשי עוולה ואיוולת, בדרגות שונות של חוּמרה, שעליהם התריע וקונן: עוד בסוף שנות החמישים הוא ניצב מול פרשת קסטנר שהואשם על-ידי השופט בנימין הלוי על שמכר כביכול "את נפשו לשטן" (כידוע, בעקבות המשפט נרצח קסטנר במארס 1957 בפתח ביתו בתל אביב). אלתרמן עקב גם אחרי אירועי "עסק הביש", שהוליכו לשורה של משברים פוליטיים המכוּנים בשם "פרשת לבון" ומיררו את נפשו של בן-גוריון. אלתרמן עקב אחר כל האירועים שאירעו בברית-המועצות לאחר מות סטלין, וספרייתו מָלאה בספרים המתארים את המצב שנשתרר בעולם בימי המתח הבין-גושי. גם ניסיונותיה של ברית-המועצות להיכנס לסוריה ולאיים על ישראל מילאו את לִבּוֹ חרדה קיומית. ואף זאת: מצבו הבריאותי הלך והתערער, ומילא את לִבּוֹ דאגה ופחד. המלאך עמד מעליו ללא הרף, ואיים עליו בחרבו השלופה.
ובמיוחד עמד אלתרמן בשנים אלה בתימהון ובסקרנות מול כל אותם צעירים שחָברו עליו להורידו מעל כיסאו ולרשת את מקומו. הוא הבין אמנם שזמנהּ של השירה הרוּסוֹ-עברית של "אסכולת שלונסקי" קצוב, ושהיא עתידה עד מהרה לרדת מן הבמה. הוא ידע שנגזר גם על יצירתו שסגנונה יוחלף באחר, מורשת השירה האנגלו-אמריקנית ששלטה אז בכיפה. עם זאת הוא קרא את שיריהם של יריביו הצעירים, ולא זיהה בהם סימני גדוּלה.
בשנות השישים החלה דעיכתו של אלתרמן – הפיזית והרוחנית. בשנים אלה יצא ספרו של נתן זך "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (1966), וחבריו חָברו אליו במסע הכפשה שמירר את חייו. ייתכן שבבואו לתאר את השֵּׁד הנוטל את זהותו של האדם, תיאר אלתרמן גם את דמותו הדֶּמונית של מי שבא ליטול את זהותו – זהות המשורר – בחר לכלוא אותו במרתף ולהוליך את כולם שולל. אלתרמן לא הִרבּה לדבר על עצמו ביצירותיו, אך ייתכן בהחלט שבשירי "חגיגת קיץ" הוא התכוון גם ליריביו הפואטיים, ולא רק למדינאים שסובבו את בן-גוריון בכחש.
זיוה שמיר
(פרסום ראשון)
* * *
באבל כבד על מותו של יורם כרמון
מדען מוכשר רב-פעלים והישגים
בישראל ומחוצה לה
הלווייתו נערכה ביום רביעי, 3.8
בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה
תנחומים לאורית אשתו (נינתו של יהודה ראב)
לילדיו איילת, עופר ונעמה
ולכל בני משפחותיהם
* * *
ארבע רגליים רעועות
הסקר השבועי שפירסם "מעריב" ביום שישי, העלה נתון שאולי לא ניתנה עליו הדעת במיוחד. המגמה בסקרים ברורה: הליכוד עולה בחמישה-שבעה מנדטים, יש עתיד עולה באותו מספר. שאר המפלגות מתנדנדות בין מנדט או שניים, בין בעלייה או בין בירידה, לעומת הכנסת היוצאת. ובקצה הרשימה, חמש מפלגות שאינן עוברות, או עוברות בקושי, את אחוז החסימה, וביניהן מפלגת העבודה. איני מאמין שאני כותב זאת, אבל מפלגת העבודה, יורשתן של מפא"י והמערך, נמצאת על סף היכחדות, ואני מודאג. אם חשב מישהו שעלי לשמוח לאידה – טעות בידו. זוהי מפלגה שורשית, בעלת היסטוריה ארוכה, מפוארת, שראשיתה ב-1930, עת התאחדו הפועל הצעיר ואחדות העבודה דאז למפלגת פועלי ארץ ישראל. מפלגה ששלטה ללא מיצרים ביישוב ובמדינה עד מהפך 1977. או אז החלה להתגלגל במדרון.
הבה נעשה מעט סדר. השם מפא"י שרד עד 1965, עת הומר למערך. ב-1968 המערך הוחלף בשם העבודה, עם פרק ביניים קצר תחת הכותרת: המחנה הציוני. בימי מפא"י העליזים הגיעה המפלגה ל-47 מנדטים, אבל המותג מפלגת העבודה נסק ב-1968 אף ל-55 מנדטים. האם צריך להזכיר שמותיהם של כמה ממנהיגי העבר שלה? בן גוריון, אשכול, רבין... בעשורים האחרונים בזה אחר זה "הותזו ראשיהם" של ראשי המפלגה, וכך הגענו בינואר 2021 אל היו"ר הנוכחית. מרב מיכאלי ביססה את מעמדה האישי כשחזרה ונבחרה לא מכבר בשנית ליו"ר המפלגה לקראת בחירות 1 בנובמבר, אבל הפכה את העבודה לכמעט אבודה.
השם, האותיות (אמת), הלוגו, עודם נמצאים על המגרש. אבל אבוי, העבודה, מדדה מאוד בסקרים. הסקר של יום שישי שעבר מצביע על צניחה בשלושה מנדטים, מאיגרא רמה של 55 מנדטים לבירא עמיקתא של ארבעה מנדטים... אכן, סיפור פוליטי עצוב למדי, נפילתה של מפלגה רבת זכויות, וגם – יריבה מרה לליכוד, גילגולן מאז 1965 של חרות וגח"ל.
ותיקים בינינו זוכרים היטב, כי בשנים ההן, בטרם קום המדינה ובשנות קיומה הראשונות, המאבק היה חד ברור: בין שמאל בגילומה של מפא"י או המערך או העבודה – לבין חרות, או גוש חרות-ליברלים, או הליכוד. מאבק אידיאולוגי במובהק. לחרות לבדה לא היה סיכוי להפיל את הדינוזאור משמאל. הבין זאת היטב מנחם בגין. רק משנתכונן ביוזמתו איחוד מפלגות מחנה הימין, התאפשר המהפך ההיסטורי.
וזה הדבר שאנו עדים לו באלה הימים: מצד אחד, התחזקות הימין בכללותו, שאילו היה פועל כמחנה מלוכד, היה בשלטון הנשען על 75-70 מנדטים. מצד שני, שמאל שהצטמצם לכדי שתי מפלגות זעירות, העבודה ומר"צ, הנאחזות בציפורניהן ברף החסימה. את החלל שהותירו אחריהן מילאו יש עתיד וכחול לבן. במיוחד זו האחרונה, בראשות בני גנץ, מתיימרת להיות יורשתו המעשי של מחנה מרכז-שמאל (בתיגבור איש ימין מובהק), אך מתגמדת ליד מפלגתו של ראש ממשלת המעבר לפיד.
וכך מוצאת עצמה הליכוד כיום, לכאורה בלי יריבה של ממש כפי שהיה הדבר ערב מהפך 1977. ואף על פי כן, נשלחה לפני שנה ויותר לאופוזיציה, כאשר כל מפלגות המרכז-שמאל, יחד עם מפלגות ימין קטנות, התאחדו למען מטרה אחת: הפלת שלטון נתניהו, העומד בראש הליכוד מאז 1992. זוהי התאגדות סביב עקרון אחד – שנאת נתניהו, וזריקה למזבלה של ההתחייבויות לבוחרים. לעומתן, מפא"י ההיסטורית היתה מפלגה סוציאליסטית צבועה באדום, הגם שלא נעדרו בתוכה שחיתויות שהטילו צל על שלטונה, ומולה תנועת החרות בעלת מצע לאומי חד.
באותם ימים היה זה במובהק מאבק שלטוני-רעיוני בין שמאל לימין. כיום על כסאם של בן-גוריון ואשכול יושבת האישה בשחור, ולכיסא ארבע רגליים רעועות. האם בקדנציה שלה יושם סופית הקץ למחנה העבודה במובנו ההיסטורי? הלב נתון לאחת הנשים הבולטות והאחרונות של אותו מחנה אידאולוגי, תמר אשל ז"ל, שהלכה בימים אלה לעולמה בת 102. אישה חכמה, אצילית, שייצגה נאמנה את תנועתה ועקרונותיה, ובערוב ימיה ראתה אותה במדרון התלול בדרך להתרסקות הסופית.
פוליטיקה בריאה, דמוקרטיה מתפקדת, יציבות שלטונית, ייתכנו בעיקר כאשר שתי מפלגות גדולות נאבקות זו בזו. כך זה בדמוקרטיות הגדולות. האם בעתיד הלא רחוק – תלוי כמובן בתוצאות הבחירות הקרובות – יחל תהליך מפורר גם במפלגה הגדולה בימין, הליכוד? זה יקרה אם לא תזכה יחד עם שותפיה הטבעיים ל-61 מנדטים לפחות ותשוב לשלטון. שלושה מנהיגים חזקים הובילו את הליכוד מאז קום המדינה: בגין, שמיר, נתניהו. ומי יבוא אחרי נתניהו? האם גם הליכוד יונהג בעתיד על-ידי "מרב מיכאלי" משלו, שתוריד אותו לבור תחתיות?
טוב שאחוז החסימה גבוה יחסית. הוא מאלץ מפלגות זעירות להתלכד אם חפצות חיים פוליטיים הן. ועדיין היציבות השלטונית היא מאיתנו והלאה. במפה הפוליטית נדרשת לנו מפלגה גדולה שתירש את מקום השמאל ההיסטורי. או אז אולי נשוב לראות קרב פוליטי נחרץ בסגנון בן-גוריון-בגין, ולא ניגרר למערכת בחירות שישית בתוך שנים בודדות.
יוסי אחימאיר
* * *
יורם אטינגר
מחלקת המדינה האמריקאית
לא קולטת את המזרח התיכון
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 2 באוגוסט 2022
האם המדיניות המזרח תיכונית של מחלקת המדינה האמריקאית מבוססת על תובנות המעוגנות במציאות המזרח תיכונית? האם על מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל לראות בתובנות המקובלות על מחלקת המדינה מקור סמכותי למדיניות ישראל בנושאי המזרח התיכון כגון סוגיית ?האיום הגרעיני והקונבנציונאלי האיראני והסוגייה הפלסטינית?
תובנה מקובלת לעומת המציאות
לפי פרופ' ג'והן קנת גאלבריית' מאוניברסיטת הרווארד: "תובנה מקובלת מבוססת על מידע המקובל על חלק/כל הציבור, הנוטה להיאחז בדעות ורעיונות המתאימים לתפישת עולמו. תובנה מקובלת מהווה מכשול בפני מידע חדש ומחשבה מקורית... תובנה מקובלת מעניקה הגנה נוחה מפני אמיתות בלתי-נוחות ומציאות מורכבת... תובנה מקובלת היא התגלמות השאיפה לשמור על יוקרה היקרה יותר מכל אוצר... תובנות מקובלות אינן נוטות להשתנות... במאבק בין הנכון לבין המקובל, יש יתרון טקטי לתובנה המקובלת... אחת הסיבות לעובדה שאנשים מעדיפים להאזין לדעות מקובלות... היא שהדבר מלטף את האגו, ובמיוחד הידיעה שאישים בכירים שותפים לדעות ולמסקנות... אויויב התובנה המקובלת אינו רעיונות אלא מצעד-עובדות... מכה אנושה לתובנה המקובלת היא חשיפת רעיונות מקובלים בערוותם מול התפתחויות המצביעות על אי-התאמת הרעיונות המקובלים למציאות... סוגיית התובנה המקובלת מחדדת את ההבדל בין אמיתות ממוסדות – המנותקות מהמציאות – לבין רעיונות חדשים..."
פרופ' הארלאן קראמהולץ מאוניברסיטת ייל מוסיף: "המדע מוכיח שמה שנראה כמובן מאליו אינו חייב להיות נכון, ומה שנתפש כתובנה מקובלת יכול להתבסס על הנחות מוטעות."
התובנות המקובלות על מחלקת המדינה האמריקאית, במבחן
מדיניות מחלקת המדינה נמצאת במסלול התנגשות עם מצעד העובדות במזרח התיכון, עקב נחישות מחלקת המדינה להעדיף את תפישת עולמה ותובנותיה המקובלות על פני מציאות בלתי-נוחה, מורכבת, הפכפכה ומתסכלת של המזרח התיכון.
לדוגמה: התובנה המקובלת על מחלקת המדינה היא שאפשר לשכנע את המזרח התיכון הערבי/מוסלמי לבסס מדיניות וסדר עדיפויות על ערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, שדרוג רמת חיים, דמוקרטיה, זכויות אדם, מו"מ אמין וחוק בינלאומי. אבל, מציאות המזרח התיכון אינה מעכלת ערכים וסדרי-עדיפויות מערביים, ודבקה במאפיינים ערבים/מוסלמים בני 1,400 שנים: עליונות הנאמנות השבטית/אתנית על פני הנאמנות הלאומית, פיצול אלים ועמוק מקומי ואזורי, הפכפכות ואי-סובלנות אלימים, טרור מונחה-חזון דתי/רעיוני, משטרים רודניים אלימים, ארעיות משטרים-מדיניות-הסכמים, עוינות דתית, מדינית ותרבותית כלפי המערב.
מחלקת המדינה מעריכה שאפשר לשכנע ישויות אלימות במזרח התיכון (כגון משטר האייתולות האפוקליפטי באיראן) לזנוח חזון פנאטי לטובת שדרוג כלכלי מרחיק-לכת ודו-קיום בשלום, ובכך היא מתעלמת ממרכזיות ערכים ואירועים היסטוריים ודתיים בגיבוש זהות, מערכת חינוך והתנהלות פנים וחוץ של משטרים ערבים/מוסלמים.
בניגוד לתובנה המקובלת על מחלקת המדינה, הטרור הסוני והשיעי אינם מונחי-ייאוש ותסכול, אלא (מאז המאה ה-7) מונחי-חזון דתי, רעיוני ואימפריאליסטי. שלושה מארבעת החליפים שמשלו בעקבות הנביא מוחמד נרצחו בפעולות טרור מוסלמי. כך גם לגבי הטרור הפלסטיני שאינו מונחה-כיבוש (אליבא ד'תובנות מקובלות), אלא מונחה חזון הקודם ל-1967 ול-1948, השולל קיום ישות יהודית ריבונית ב"בית האיסלאם" בכלל ומערבית לנהר הירדן בפרט.
בניגוד לתובנה המקובלת על מחלקת המדינה, המזרח התיכון רואה בכוח הרתעה ובאופציה צבאית – ולא באופציה הדיפלומטית (המעניקה רוח גבית למשטר האייתולות) – את המסד לביטחון לאומי. מציאות המזרח התיכון אינה מגלה סובלנות – ואף נוטה להעניש – גילויי הססנות, ויתורים, נסיגות ופייסנות, הנתפסים על ידי המזרח התיכון כחולשה, המשלהבת ישויות פורעות-חוק.
מחלקת המדינה שואפת לשקם את תדמית ההרתעה האסטרטגית של ארה"ב בעיני בעלות בריתה הערביות, אך במקביל מפגינה להיטות להסכם נוסף עם משטר האייתולות ומאמצת לחיקה את "האחים המוסלמים", למרות שהם מהווים איום קיומי על סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים. שתי מטרות אלו של מחלקת המדינה הן דבר והיפוכו.
בנוסף להשפעה השלילית של 43 שנות האופציה הדיפלומטית (כציר מרכזי של מדיניות ארה"ב כלפי איראן) על תדמית ההרתעה של ארה"ב בעיני בעלות הברית הערביות של ארה"ב, הן גם מודאגות מהחלטת ביידן להוציא את החות'ים – בעלי הברית של האייתולות – מרשימת ארגוני הטרור, שהביאה להקצנת המתקפה החות'ית על מטרות אזרחיות בסעודיה ובאמירויות. כך גם לגבי היעדר תגובה אמריקאית נאותה למתקפה האיראנית על ארה"ב ובעלות בריתה במפרץ הפרסי, תמיכת ארה"ב בהפשרת נכסים איראניים בעיראק, פינוי/בריחת ארה"ב מאפגניסטן, וצמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב במזרח התיכון. הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב תורם להתקרבות סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לסין (שהפכה לשותפה מובילה בסחר עם מדינות המפרץ) ורוסיה, כולל עסקאות נשק והקמת תחנות כוח גרעיניות.
הפער בין התובנות המקובלות על מחלקת המדינה לבין מציאות המזרח התיכון נחשף בקבלת הפנים שהעניקה מחלקת המדינה לצונאמי הערבי – שהתפרץ ב-2010/2011 ומשתולל גם היום ברחוב הערבי – כאילו היה "אביב ערבי", "מהפיכת הצעירים ופייסבוק" ו"צעדה לשלום".
הפער קיבל גם ביטוי בהתנגדות הברוטלית של מחלקת המדינה להקמת המדינה ב-1948 (בטענה שתהיה פרו-סובייטית, לא תעמוד מול מתקפה צבאית ערבית ותסכן את אספקת הנפט לארה"ב); בחיזור חסר-התוחלת אחרי נאצר הפרו-סובייטי בשנות ה-50'; בחיבוק אייתוללה חומייני ב-1978/79; בהתנגדות להפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 (שמנעה עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991); בהתייחסות לצדאם חוסיין כבעל-ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990; בהתייחסות לערפאת כמנהיג מתון הראוי לפרס נובל לשלום (1993-2003); בהתנגדות להפצצת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007 (שמנעה מלחמת אזרחים גרעינית); בדחיפה למתקפה צבאית על קדאפי ב-2011 – שהפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, לבסיס טרור איסלאמי אזורי ועולמי ולזירת מלחמות אזרחים במעורבות רוסיה, טורקיה, איחוד האמירויות, קטאר, מצרים, צרפת, איטליה, סודן וצ'אד; החיזור הנמרץ אחרי "האחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים במצרים ב-2009-2012, במקביל לתקיעת סכין בגבו של מובראק הפרו-אמריקאי, בדומה לתמיכה באייתוללה חומייני האנטי-אמריקאי ותקיעת הסכין בגבו של השאה הפרסי הפרו-אמריקאי; ועוד.
כל יוזמות השלום של מחלקת המדינה – בהקשר הישראלי-ערבי – העמידו את הסוגייה הפלסטינית במרכז הבמה, ולכן התרסקו על צוקי המציאות המזרח תיכונית, הרואה בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, לטרור ולכפיות-תודה בינערביים, מכירה בהתנהלות הטרוריסטית של הפלסטינים כלפי ישראל לפני 1967 ו-1948, אינה רואה בסוגייה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין בינערבית ולא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון – ומכאן חוסר-התלהבות ערבית מ- ואף התנגדות ערבית ל- הקמת מדינה פלסטינית, פן תתדלק את מדורת המזרח התיכון. האם מחלקת המדינה תלמד מהשגיאות הקריטיות שביצעה בעבר ולא תקריב את המציאות הבלתי-נוחה, מורכבת ומתסכלת של המזרח התיכון על מזבח תובנות מקובלות ונוחות?
האם מעצבי-מדיניות בישראל מסיקים את המסקנות המתבקשות מהכישלון הסדרתי של מחלקת המדינה במזרח התיכון, ומעניקים מעמד בכורה למצעד העובדות המזרח תיכוניות (למרות שהן מסובכות ומתסכלות), ולא למצעד התובנות המערביות (למרות שהן קליטות ועונות על הכמיהה למנוחה ולנחלה)?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
* * *
יצחק הילמן
אשליית המדינה הפלסטינית
ב-1947 קיבלו ערביי ארץ ישראל הזדמנות חד פעמית בהיסטוריה, להקים מדינה ערבית בארץ-ישראל המערבית, לצידה של המדינה היהודית. אותה שעה כל השטח ממערב הירדן היה מוגדר כפלשתינה-ארץ-ישראל. השם "ישראל" טרם נקבע. על הבולים הראשונים של המדינה היהודית הודפס השם "דואר עברי" ורק אחר כך הפך הכיתוב ל"ישראל".
הוועד הערבי העליון, מקבילה של הסוכנות היהודית, ומדינות הליגה הערבית שהתאגדו רק שנתיים לפני כן, דחו את ההסדר והכריזו למחרת הכ"ט בנובמבר תש"ז על מלחמה. הם רצו מדינה ערבית על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית. ליתר דיוק, זו גם היתה שאיפתו הגלויה של עבדאללה הראשון מלך עבר הירדן, היא ירדן של היום, שהצליח בחלק מתוכניתו, בכך שכבש וסיפח את יהודה ושומרון לממלכתו. כעבור 19 שנים השטח חזר לידי ישראל, אבל מסיבות שלא ניכנס אליהן במאמר זה, טרם סופח אליה אחרי שנים ארוכות.
מאז תוכנית 1947 חלפו 75 שנים והיו עשרות ניסיונות לפיתדון הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים, עד כדי הסכמה ישראלית לחזרה לגבולות 1967. לפי פרסומים, אולמרט אף הציע, החזרת מיספר קטן של פליטים. הפלסטינים דחו את כל ההצעות. הם ביקשו את חלוקתה של ירושלים, סילוק כל הישובים הישראליים, שמעבר לקו הירוק, חזרה לגבולות 1967 ומעל הכול את "זכות השיבה" של פליטים פלסטיניים לתוך ישראל של 1948. היתה אפילו תקופה שבה הפלסטינים דרשו את חזרתה של ישראל לגבולות 1947.
הסכם אוסלו ב-1993 הביא להקמתה של הרשות הפלסטינית. כולם הבינו שמדובר בשלב ביניים עד שתקום מדינה פלסטינית, בגבולות שייקבעו במשא ומתן בין הצדדים. אלא שעד מהרה התברר, שהטרור איננו נפסק אלא רק מתעצם. ובכך, נכנס התהליך להאטה ונמוג בהדרגה, כשבימינו מתברר, שהקמתה של מדינה פלסטינית היא חסרת היתכנות. למרות כל זאת, ארה"ב של ביידן והאיחוד האירופאי, וגם "ידידתנו" החשאית, ערב הסעודית, מוסיפים להאמין בתוכנית שתי המדינות.
יש בינינו לא מעטים וטובים, שחושבים עד לרגע זה, שישראל צריכה לחתור יותר מכל אחד אחר להקמתה של מדינה פלסטינית, בהנחה שאם זה לא יקרה, תהפוך ישראל ממדינה דמוקרטית למדינת אפרטהייד. לטענתם, מדינה דו-לאומית, עם רוב ערבי, איננה יכולה להגדיר את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. התאוריה הזו, סוללת, כמובן, את הדרך לכניעה ישראלית לדרישות הפלסטיניות, שבמקרה הטוב יביאו להקמת מדינה פלסטינית קטנה ממערב לירדן, ובמקרה הפחות טוב לחלוקת ירושלים ולמדינה פלסטינית בגבולות 1967.
האלטרנטיבה מבחינת אלה שמחייבים מדינה פלסטינית, היא מדינה אחת עם שיוויון מיספרי, פחות או יותר, בין יהודים לערבים או אפילו בעלת רוב ערבי, מצב דומה למה שקדם לתוכנית החלוקה של 1947. מדינה כזאת, לכל בר דעת, תהיה גרועה לעין ערוך מהפרדה לשתי מדינות.
אלא שייתכנו גם פתרונות נוספים. באיחוד האמירויות למשל, שנחשבת אולי למתקדמת מבין מדינות ערב, יש 11 מיליון תושבים אבל רק למיליון וחצי מהם יש אזרחות. השאר הם תושבים בלבד. בבחריין למשל, המצב די דומה. וכך גם בעומאן, תימן, כווית וקטאר. בערב הסעודית, באיחוד האמירויות ובבחריין אין בכלל בחירות. במצרים ובירדן יש בחירות, אבל בית המלוכה בירדן רשאי לפזר את הפרלמנט בהחלטת המלך. במצרים יש כביכול בחירות אבל במקרה שהאחים המוסלמים מנצחים בבחירות, הצבא מפזר את השלטון ומעלה נשיא כלבבו, ראה פרשת א-סיסי.
לכן, בנסיבות הקיימות, גם אם לא יהיה כל הסדר מדיני עם הפלסטינים, או שהם יחיו באוטונומיה, כמו הרשות הפלסטינית, או שיחזרו לכיבוש ישראלי מלא. בהמשך, בהחלט ייתכן שיופעל המודל הירושלמי, כלומר, קבלת תושבות בלי אזרחות. במודל זה, יוכלו הפלסטינים לבחור נציגים לעיריות אבל לא לכנסת.
בטווח הארוך, פתוחה הדרך להשגת אזרחות ישראלית גם לפלסטינים, בגבולות החוק הישראלי. עם זאת, ישראל לא יכולה להיות לעולם מדינת כל תושביה, מפני שהנרטיב עליו היא הוקמה, מדבר על מדינה יהודית, עם דגל כחול לבן, ולא דגל המרד הערבי.
לאלה התמימים בינינו, שסבורים שישראל לא תוכל להתקיים בטווח ארוך כמדינה יהודית אם לא תקום לצידה מדינה פלסטינית, טעות בידם. דווקא הקמתה של מדינה פלסטינית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיומה של ישראל. לראיה, ישראל יצאה מרצועת עזה, תוך שעקרה מבתיהם שבעת אלפים מאזרחיה, וכולם חשבו ששכנינו מדרום יעריכו צעד זה, והוא יתפרש כשלב ביניים להקמתה של מדינה פלסטינית בהמשך. כולם התבדו.
התברר שברצועה, בניגוד לכל השערות המומחים ובראשם אדם עתיר ניסיון כמו אריאל שרון, קמה מדינה פיראטית, השוללת כל הסדר עם ישראל, שכל מטרתה היא חיסולה המהיר של היישות הציונית. לכן, הקמת מדינה פלסטינית שנייה ממערב לישראל, תביא ללא ספק לשכפול המודל העזתי ותוך שבועות, אנו נמצא בין שתי מדינות פלסטיניות, שכל מטרתן תהיה חיסולה המהיר של ישראל.
נוסף לתהליך זה, שהיום הוא גלוי לכול בר דעת, ישנו איום נוסף, שעליו איש איננו מדבר. מדובר באיום הדמוגרפי, שהוא איום שקט, שקשה מאוד להבחין בו. בגלל פערים כלכליים, תהפוך המדינה הפלסטינית, קרוב לוודאי, למוקד הגירה מכל מדינות המזרח התיכון, אסיה המערבית ואפריקה.
התהליך הזה יקרה גם אם המדינה הפלסטינית תוכרז רק על שטחי A ו-B. כלומר על חמשת אלפים קילומטרים רבועים, כשישראל מוסיפה לשלוט על בקעת הירדן. מיד עם הכרזתה, תתחיל הגירה של פליטים פלסטיניים מירדן, סוריה, לבנון ועיראק ומעבר להם גם מיליוני מוסלמים מכל מדינות המזרח התיכון, המאגרב ואפריקה השחורה המוסלמית. זו תהיה הגירה דומה להגירה שמתנהלת בין מדינות צפון אפריקה לאירופה, או זו שבין אמריקה הלטינית לארה"ב.
תוך עשור עד שני עשורים , לכל היותר, תגדל המדינה הפלסטינית משני מיליון איש, זאת ללא עזה, שהיא כבר עצמאית לכל דבר ועניין, לעשרה מיליון תושבים. למי שלא מאמין לתאוריה זו, שיסתכל מה קרה במאה השנים האחרונות אצל שכנתנו ירדן. ירדן של 1922, היתה כפר קטן בשם עמאן עם פזורה של מאתיים אלף תושבים. היום, מאה שנים אחרי, כבר חיים שם למעלה מעשרה מיליון תושבים, וזה לא הסוף.
זה קרה, לא בגלל שירדן היא אירופה או אמריקה, אלא בגלל שהמצב בירדן טוב לעין ערוך מהמצב של שכנותיה: עיראק, סוריה או לבנון. המדינה הפלסטינית תהיה ללא ספק מושכת הגירה. הסיבה לכך היא, שזו תהיה מדינה הרבה יותר עשירה לעומת שכנותיה, בעלת חוקה הרבה יותר ליברלית, ובעיקר בגלל שזו תהיה מדינה צמודה לישראל, מה שיאפשר עבודה גם בישראל.
ישראל שנמצאת ממערב למדינה הפלסטינית, היא כבר היום עם תוצר לנפש, שגבוה פי עשרה מזה של הרשות הפלסטינית ולכן הפיתוי לעבור למדינה הפלסטינית ומשם לישראל הוא גבוה.
לכן, לזחוחי הדעת שבינינו, לא מדובר על פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא יצירת מצב עוד פחות יציב ממה שנראה כיום. זה יהיה מצב הרבה יותר מסוכן לקיומה של ישראל. ישראל לא רק שתהיה בית בודד בג'ונגל, כאימרתו של אהוד ברק, אלא בית זמני בג'ונגל.
במזרח התיכון עדיין אין דמוקרטיה, וכנראה שגם לא תהיה בעשרות השנים הקרובות. המצב של ישראל אמנם לא אידיאלי, אבל מוטב כך מאשר מצב גרוע בהרבה. לשמחתנו המדינה הפלסטינית תשאר בבחינת אשלייה, ואסור לנו בשום אופן לחשוב על מימושה.
יצחק הילמן
* * *
אורי הייטנר
* מתקנים את מה שקלקלת – "מה אנחנו עושים בשטח A?" תמה יוסי ביילין, במאמר ל"ישראל היום". למה חיילינו מבלים שם בלילות, במעצרים ונקלעים לחילופי אש? באמת למה?
הוא מזכיר את הסכם אוסלו ב', 1995, "שבעקבותיו יצאה ישראל מן הערים הפלשתיניות הגדולות. ישראל חילקה את השטחים לשטחי A שבהם האחריות האזרחית והביטחונית בידי הפלשתינאים, לשטחי B שבהם האחריות האזרחית בידי הפלשתינאים ואילו זו הביטחונית בידי ישראל, ולאזור C שמתוכו יועברו לרשות הפלשתינאים שטחים נוספים בשלוש פעימות (למעט סוגיות הקשורות בהסכם הקבע)."
הוא שכח רק דבר אחד. שהיה גם צד פלשתינאי להסכם. ההתחייבות הפלשתינאית היתה לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. במחויבות הזאת הם לא עמדו אפילו יום אחד. גם לא שעה אחת. יתר על כן, הסכם אוסלו ב' נחתם כשנתיים אחרי אוסלו א' שבעקבותיו ישראל נסוגה מעזה ויריחו, תמורת... אותה התחייבות פלשתינאית, להפסקת הטרור והמאבק המזוין.
בראיון ל"מעריב" מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א', הגדיר ביילין את המבחן של ההסכם "מבחן הדם". "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם. המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים."
כזכור, הם לא עמדו בהתחייבותם ולו יום אחד. ובכל זאת ישראל מילאה בדקדקנות את חלקה, וחרף הטרור חתמה אתם על אוסלו ב', והם שוב הפרו אותו מן היום הראשון ובכל זאת ישראל שוב מילאה את חלקה. את כל זה, ביילין לא מזכיר. מבחינתו, אין שום משמעות לכך שהפלשתינאים אינם מקיימים ולו אות אחת מן ההסכם. הטענות ההזויות שלו, הן ש"ישראל מילאה רק חלק ממחויבותה (זוכרים את נתניהו, 'ייתנו – יקבלו'?)" הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וגם אחרי שנתניהו עלה לשלטון הם לא נתנו ובכל זאת קיבלו. וכאשר נתניהו חתם על הסכם וואי בנוגע לפעימות הנסיגה מחלק משטחי C הוא התנה, בצדק, את הנסיגה בכך ש"ייתנו – יקבלו." על כך יש לביילין טענות. על כך שישראל דרשה גם מהצד השני לקיים חלק מן ההסכם. הרי הם לא מילאו פסיק ממנו.
ממשיך ביילין בסקירתו ההיסטורית המוזרה: "במהלך האינתיפאדה השנייה (שרק אלוהים מבין מדוע פתחו בה הפלשתינים) נכנסו כוחות הביטחון שלנו לשטחיA תוך הפרה מוצדקת של ההסכם. הבעייה היא שהם שכחו לצאת משם."
רק אלוהים מבין? כל מי שלא אטם את אוזניו ועצם את עיניו מבין. הם פתחו במתקפת הטרור, כי זו היתה מטרתם. הסכם אוסלו נועד להביא את ערפאת וצבאו ליהודה ושומרון, כדי לשפר עמדות בטרור נגד ישראל. והם לא התחילו בכך רק במתקפת הטרור של 2000, אלא מיד עם הגעתו של ערפאת לעזה. ב-2000 הם הגבירו והעצימו את מתקפת הטרור.
ביילין מודה שהכניסה לשטחי הרש"פ במבצע "חומת מגן" היתה מוצדקת, אך מצר על כך ששכחנו לצאת משם. שכחנו?! לא. זכרנו. יצאנו משם. צה"ל אינו יושב עוד בשטחי הרש"פ. אולם מאז המבצע תיקנו את הקלקול של אוסלו, בכך שהבטחנו את חופש הפעולה של צה"ל, כדי לשים קץ לטבח ההמוני באזרחי ישראל, בעקבות הסכמי אוסלו, שבהם נרצחו למעלה מאלף ישראלים.
לכן, ההשוואה של ביילין ללבנון מופרכת. ביילין מציג את הפעילות של צה"ל בשטחי A כמקבילה לישיבת צה"ל ברצועת הביטחון, שבה "מאות חיילים נהרגו עד שהחלטנו ולסגת מלבנון ויישובי הצפון זכו לשקט שלא היה כמותו כבר שנים רבות."
אין כל דמיון בין שתי הדוגמאות. ברצועת הביטחון צה"ל ישב בתוך השטח, במוצבים נייחים שהפכו את החיילים לפגיעים, כברווזים במטווח. כאן המצב שונה. צה"ל אינו יושב בתוך שטחי A אלא נכנס אליהם לביצוע משימותיו. ובניגוד לדברי ביילין, תושבי הצפון לא זכו לשקט בזכות הנסיגה. ההיפך הוא הנכון. הטרור מלבנון נמשך גם אחרי הנסיגה, ומצב הביטחון הידרדר עד שנאלצנו לצאת למלחמת לבנון השנייה. רק מלחמת לבנון השנייה, 6 שנים אחרי הנסיגה, הביאה שקט ליישובי הצפון.
מה צה"ל עושה בשטחי A? את מה שהוא לא עשה בתקופה שבין אוסלו לחומת מגן – מגיע אל המחבלים למיטתם בלילה, ולא מחכה למחבל שיתפוצץ באוטובוס או מסעדה בבוקר. למעלה מאלף נרצחים לפני המבצע – כמה רבבות עוד היו נרצחים אילו המשכנו "לכבד" באורח חד-צדדי את ההסכם? מישהו מתגעגע לימים שבהם ישראלים חששו להיכנס לבית קפה, לעלות על אוטובוס, הורים לא הרשו לילדיהם לצאת מהבית? מה שעושה את ההבדל, הוא פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בשטחי A, שנגדם יוצא ביילין.
אז מה אנחנו עושים בשטחי A, אתה שואל, מר ביילין? אנחנו מתקנים את מה שקלקלת.
* החרותניק האחרון – הספר "סיפור עצוב", הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חוכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח"כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.
"זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכל, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה." כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.
לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. היתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה-לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה-לגיטימציה לרבין וממשלתו. אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכול. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידיאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם. הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה קבל עם ועדה.
בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל"מ (מיל') יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר"י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה שכל מטרתה לשפר את עמדתו של אש"ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.
בכל ישיבות ועדת החו"ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקידמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. "די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת," הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח"כ בגין.
בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד'. בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בהתנתקות.
בבחירות 1999, לאחר הסכמי חברון וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא "שליח ציבור ללא ציבור," ולכן התפטר.
בני בגין כבש את ליבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין ("מי בעד חיסול הטרור") – התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר, וכינה את השלישיה "קואליציה של אמביציה". אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר "התרגיל המסריח" (אברשה "חזור הביתה" שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום "ככה לא בונים חומה" המזהיר. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף, והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר "זיהום מוסרי."
הכרתי באופן אישי את בגין ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן, וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שייבחר. שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות "מוות לערבים" ו"רבין בוגד". בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.
בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת הדרך השלישית. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית, ואף על פי כן כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידיאולוגיים עימו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.
לאורך השנים שמרתי עימו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אותו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר-און לתפקיד היועמ"ש. בנושא אחד חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.
כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה: את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.
מאמר שפירסם בגין ב"מעריב" למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: "'ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין', שאגו אתמול בוושינגטון מול ערפאת ערבים אמריקנים מעונבים, וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של ניצי הפת"ח והנשרים האדומים מג'נין במעופם לירושלים. 'עיט, עיט על הריך, עיט על הריך עף!'"
כמה שהוא צדק.
* תאוות ה-D9 – כתבתי בצרור ההערות הקודם שלא אתפלא אם ה- D9שיעלה על בית המשפט העליון, יהיה מטעם שוקן. הרי השוקניסטים מגדפים את בית המשפט העליון, תוקפים אותו לאורך שנים רבות באין ספור פשקווילים ובהם פשקווילי מערכת. אין בהם שום כבוד לבית המשפט, אלא רק דרישה ממנו להפוך לסניף שלהם, למכשיר ביצוע של האידיאולוגיה האנטי ציונית; להחריב את המדינה היהודית, שמעצם קיומה היא מדינת אפרטהייד, ולהקים תחתיה מדינה לא יהודית, שבשפתם השקרית והמכובסת נקראת "מדינת כל אזרחיה" (הרי במציאות, ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינתם של כל אזרחיה, כמו בכל מדינת לאום דמוקרטית בעולם).
לא חלף יום, וגדעון לוי פירסם פשקוויל נוסף נגד בית המשפט העליון, שכותרתו: "ואם יעלו ב- D9על בית המשפט?" והפשקוויל כולו הוא ציפיה לרגע המיוחל של הרס בית המשפט העליון.
"...בבית משפט שמתייצב בשיטתיות לצד בריונים ופושעים, שמכשיר פשעי מלחמה ומצפצף על המשפט הבינלאומי, אי אפשר לתמוך. אי אפשר אפילו להתרגש מהאיומים שיעלו עליו ב- D9. ואם בית המשפט ייהרס, מה בדיוק יקרה למדינה זולת הפגיעה בנדל"ן? ישראל תהפוך למדינה שמתעלמת מהחוק הבינלאומי? מדינה שמערכת המשפט שלה מכשירה אפרטהייד? מלבינה פשעי מלחמה? מטפחת עליונות יהודית?"
לוי תוקף במיוחד את השופטים המכונים ליברלים (אגב, גם אני לא אוהב את ההפרדה המלאכותית בין "שמרנים" ל"ליברלים"). "בישראל גם הליברלים אינם ליברלים. ומי תמך בשוד האדמות בכרמים? הנעם סולברגים, כמובן, אבל לצידם התייצבו הליברלים דפנה ארז-ברק ויצחק עמית. גם הם חשבו שליהודים מותר לגנוב מערבים. גם הם חושבים שלמתנחלים מותר הכול כי הם יהודים... ביום פקודה, כשייכתבו דברי הימים הללו ואלו שקדמו להם, תרשום ההיסטוריה את בית המשפט העליון של ישראל בצד החובה והחרפה, כמי שהיה האב המכונן והמכשיר של מדינת האפרטהייד."
הנה, חוק הרדיקלים השלובים בהתגלמותו. לעולם הרדיקלים משני הצדדים יהיו קרובים אלה לאלה יותר משכל אחד מהם יהיה קרוב למיינסטרים הציוני, הדמוקרטי השפוי. כך היה תמיד. אלא שבעבר הימין הרדיקלי היה בשולי המחנה. היום הביביזם הוא רדיקלי; גם הוא מנסה לעקור משורש את הערכים הבסיסיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואת מוסדות המדינה המגלמים אותם. הנה, עוד הסבר למה גדעון לוי מעריץ את נתניהו. הוא רואה בו את מי שעשוי להחריב את בית המשפט העליון ואת שאר מוסדות החוק והמשפט במדינה השנואה עליו כל כך. ולכן, הוא מוכן להלבין את השחיתות שלו. כי בהשוואה לפשעים נגד האנושות שבהם אשם בית המשפט העליון, "פשעי נתניהו ועבירות ביטן ילבינו כשלג לעומתם."
* ביד הלשון: אניות – בראיון לרשת ב', אמרה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס עדנה קפלן הגלר: "לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, בעי"ן ובאל"ף." מה זה לעניות דעתי, בעי"ן? ביטוי מצטנע, לפני הבעת דעה, שהאמירה שלי היא עניה, דלה. בדומה לתפילת שליח ציבור בימים הנוראים: "הנני העני ממעש." ומה זה לַאֲנִיּוּת דַּעְתִּי, באל"ף? ובכן, אין דבר כזה. המילה אֲנִיּוּת, היא מילה נרדפת (ולא מקובל להשתמש בה) לאנוכיות, אגואיזם. ברור שכבוד השופטת לא התכוונה לומר: לדעתי האגואיסטית.
אגב, מנחם בגין הציע להבחין בין אנוכיות לאניות. האנוכיות היא השם העברי המקובל לאגואיזם, דאגה יתרה של הפרט לעצמו, על פני הזולת. הוא הציע את אניות כשם העברי לאגוטיזם – רגישות יתר של אדם לעצמו, הערכה עצמית מופרזת תוך ביטול הזולת.
הנה, התייחסות לנושא בנאום של בגין בכנסת ביוני 1974. הוא התייחס לדברים של אבא אבן, שבתגובה לכך שלא מונה לתפקיד שר בממשלת רבין הראשונה, הגדיר זאת "כאחד הימים הקודרים בחיינו." אמר בגין: "מה קרה? היית שר חוץ ולא תהיה עוד. אם כך, זה אחד הימים הקודרים בחיינו? מר אבן ואני נמנים עם דור אחד. ריבונו דכולי עלמא, מה לא עבר על הדור הזה, איזה סבל, כמה דמעות, כמה נהרי נחלי דם, אילו שאיפות, חלומות, קורבנות בדרך, דאגה מכרסמת ביום ובלילה, ובעיקר לחיי אדם. וזה היום הוא אחד הקודרים ביותר בחייך ובחיינו?
"אדוני היושב-ראש, את המלה 'אגואיזם' תרגמנו לעברית חדשה 'אנוכיות'. איך נתרגם את המלה 'אגוטיזם'? אני מציע להשתמש במלה הפשוטה 'אניות'. איזו אניות? אדם פסק להיות שר חוץ. ובכן, לכל עם ישראל יש תסכול רגשי ורוחני, והתסכול ירד למעמקים, והיום הזה הוא אחד הימים הקודרים ביותר בחיינו? לא כך. ביטוי לפינוק הוא, להרגלים שלטוניים שאין להם מקום בחברה דמוקרטית."
אורי הייטנר
* * *
ד"ר רון בריימן
התפקיד גדול עליו
עוד בטרם חלף חודש מאז הפך יאיר לפיד לראש ממשלת ישראל, וכבר נראה שעיקר כוחו הוא במחנה "רק לא נתניהו", משם הוא שואב את התמיכה מצד אחד ואת הנכונות להתעלם משגיאותיו מצד שני. בימים האחרונים נוספה דוגמא בולטת לכך שהתפקיד גדול על האיש, ושלא כל אחד יכול להיות ראש ממשלה בכלל, ובישראל בפרט.
הכוונה היא ליחס של לפיד כלפי רוסיה, שם נראה שהאיש שכח שאין מדובר בשתי מעצמות, אלא ברוסיה ובישראל. גם אם יש בעולם רק מעצמת-על אחת, ארצות הברית, וגם אם המלחמה באוקראינה אינה מתפתחת כפי שרוסיה היתה רוצה, עדיין ניכרים הבדלים גדולים בין רוסיה לישראל. לישראל יש גם שתי נקודות תורפה, שבהן היא רגישה במיוחד:
* מאות אלפי יהודים החיים ברוסיה, ושלישראל יש צורך חיוני שכמה שיותר מהם – ומיהדות אוקראינה – יעלו ארצה.
* חופש פעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה.
בנסיבות הקיימות ישראל אינה יכולה לנקוט מדיניות פזיזה ומתרברבת, ואין היא יכולה לגבות "תג מחיר" ולהכין "חבילת צעדים" נגד רוסיה. במקום הצהרות קולניות של ראש ממשלה חסר ניסיון יש לעבור למדיניות שקולה, אחראית וחשאית. רמז לכך כבר ראינו כאשר הנשיא הרצוג הופך למעשה ל"חונך" של ראש הממשלה הטירון.
לפיד מדבר על כך שעל ישראל "להיות בצד הנכון של ההיסטוריה", כלומר עם "מעצמות" המערב, אלה שרפיסותן וערוותן התגלו לעין כל במינכן 1938, אלה (הפעם כולל גרמניה) השועטות לעבר הסכם פייסני עם איראן, ואלה שצפויות להתגלות כמשענת קנה רצוץ. "הצד החכם של ההיסטוריה" הוא לתמרן בין הכוחות השונים, במקום להתגרות בהם.
לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל מיוחסת האמירה על מי שהחליף אותו בתפקיד, קלמנט אטלי: "מכונית ריקה עצרה ליד רח' דאונינג 10, וממנה יצא קלמנט אטלי." קשה שלא להיזכר באמירה שנונה זו לנוכח תיפקודו של לפיד.
ד"ר רון בריימן
אהוד: אתה מתעלם מהדוגמא החינוכית והדמוקרטית החשובה שבהצבתם של לפיד, ולפניו בנט – כראשי ממשלה, דוגמא המוכיחה שיש עשרות אנשים בישראל, גם נשים, כמובן יהודים, שגם מופיעים היטב בטלוויזיה, בעיקר באנגלית, והם חברים בסיעה של לפחות ארבעה חברי כנסת – שמתאימים לכהן כראשי ממשלה בישראל, והמדינה תמשיך להתקיים גם תחת הנהגתם ואפילו תתחזק כי היא עשירה וחזקה.
* * *
שמעון גרובר
המשך לרשימתו של יוסי אחימאיר
"תעמולת שקרים"
יוסי אחימאיר מסיים את מאמרו "תעמולת שקרים" [גיליון 1768] במשפטים הבאים: "עד מתי ישראל תדע לא רק להגיב על טרור נקודתי, אלא לשים לו קץ אחת ולתמיד. רק ישראל מאוחדת, ערוכה ונחושה, המתעלמת מתעמולת השקרים של אויביה ומן השקט המדומה והזמני, תוכל להדוף את האיום המתעצם עליה, מקרוב ומרחוק."
צודק יוסי אחימאיר בזעקתו "עד מתי ישראל תדע לא רק להגיב על טרור נקודתי, אלא לשים לו קץ אחת ולתמיד." אז בצוק איתן היתה לנו הזדמנות לשים קץ לטרור החמאסי, כאשר אלפי חיילי גולני, גבעתי, נח"ל, צנחנים, הנדסה קרבית, חיל האוויר וחיל הים – גויסו לקרב הזה, אבל ישראל וממשלתה לא היו מאוחדים ערוכים ונחושים להשמיד את הטרור החמאסי, כי הם פחדו מה יאמרו הגויים? מה תאמר ארצות הברית? מה תאמר מועצת הביטחון של האו"מ? מה יאמר האיחוד האירופי? ונגד מי יוציאו צו הסגרה לבית הדין הבינלאומי בהאג? ולכן כוחות צה"ל שהונהגו על ידי משפטנים, שהורו להם מה מותר ומה אסור (אוי לעיניים שקוראות מילים אלו) נכשלו בחיסול החמאס.
וכדי להוסיף חטא על פשע, במשך כל ימי הלחימה במבצע "צוק איתן" – ישראל סיפקה לחמאס חשמל באמצעות 10 קווי מתח גבוה, כדי שיוכל להמשיך לייצר רקטות באמצעות הפעלת מחרטות, רתכיות ומשחזות, שאיפשרו את המשך הפגזת יישובי ישראל. אם זו לא בגידה, אז צריך להמציא הגדרה חדשה למושג "בגידה".
בסיכום, במבצע "צוק איתן" ישראל לא התנהלה כמדינה עצמאית אלא כצמיתה.
אהוד: אתה מגזים מאוד וגם מאשים-לשווא. אין פתרון אחד וסופי לטרור החמאסי, הרי אינך מציע להשמיד אותם כמו שהנאצים השמידו יהודים? לכן המצב הקיים יימשך, וגם תגובותינו, ואין לכך כל קשר ל"ישראל מאוחדת" או לא. מערכת הביטחון פועלת במיטב יכולתה בכל מצב פוליטי פנימי. וכך זה יימשך גם להבא. ללא "פתרון סופי" וקשקושים על "בגידה"!
* * *
ד"ר ארנה גולן
מה בין אמש להיום?
על ספר שיריו החדש של רון גרא, "אמש והיום" הוצאת צבעונים, 2022, ציור העטיפה נורית צדרבוים, 112 עמ'.
זה עתה הופיע ספר שיריו החדש של רון גרא, "אמש והיום" והוא ספר שיריו ה-14 במיספר והופיע שני לאחר המבחר מ-12 ספרי שיריו הקודמים. המבחר נקרא "הבהוב אחד של חסד" ואכן היה כהבהוב עז של חסד שירי, לשון שירית קסומה ואישית, ושירה המרוכזת באני האישי המיוסר עם רגעי חסד, שאינה מתיימרת לפתור שאלות עולם.
בספר השירים שראה אור לאחריו, "ימים רעולים" (2021), גבר יסוד הקיום הכאוב נפשית ופיסית אף כי השירים עצמם נותרו קסומים ובתבניות השירה הייחודיות, עתה, אך שנה לאחר מכן, מופיע ספר שירה חדש ומסקרן, ומעלה שאלה רבת עניין, מהו שהשתנה בשירה הכלולה כאן? כי השתנה ללא ספק, אף כי נותרו תבניות השירה היסודיות שבנו את שירתו מיסודה. ושאלה נוספת מסקרנת לאור הופעתם הרצופה של סיפרי שירתו, כיצד הפכה השירה בת לווייה כה צמודה לחייו של המשורר וכוח יצירתו גבר. התשובות כמסתבר היו רבות עניין.
התופעה המעניינת ביותר היא זו העולה דווקא מן השאלה השנייה ודומה כי כאן היא מתבהרת. הכיצד? כי כאן מובלט כי שירתו יש בה כנות של אמת לשם התגברות. כי לא רק שהיא נובעת ממציאות חייו האישיים במובן של פגישות עם מציאות חייו בגילוייה הפיסיים, הנפשיים והחברתיים בעבר ובהווה, אלא היא כורח חיים, עיבוד הכרחי וחיוני בלשון השירה של החוויות, כמין התגברות פנימית. וזה יכול להיות אפילו מיפגש עם תופעה אנושית שמשכה את תשומת ליבו ובאופן לא מנוסח משקפת או נוגעת בחייו שלו, או שעלו בו זיכרונות או חוויות מן העבר לטוב או לא לטוב, חוויות או דמויות קרובות. ואז, אתה כקורא חש כי זו אינה שירה רק כאופן של מבע יצירתי, מבע לשם יצירת אמנות או ניסוחה היצירתי של חווייה או אידאה, אלא שאמנות המבע השירי חיונית לקיומו, היא המאפשרת לו להמשיך ולפעול ולעמוד בקשיים, ומכאן היצירתיות הפורצת.
וכיוון שהזכרנו במאמר קודם את שירו על יום הכיפורים, נביא כהדגמה את שירו החדש על נושא זה בשיר שכונס בספר שלפנינו. וזו פתיחתו של השיר "ליל יום הכיפורים":
"חזן עטוף בגדי קטיפה / "כל נדרי ואסרי" / עמוס מחשבות / קם אל עצמי / בוקר בוקר / מדבר עם נפשי / כאל אחת השפחות. / שפחתי החרופה, / היי לי גבירה."
ובהמשך הוא מפרט מה טעם היא מפלל שנפשו תהא גבירה, כי אינו רוצה עוד חיים על טרשים ובצינה אפילה, ואינו יכול עוד לשמוע צרצור של צרצר על ראשו. "רק תפילה / בשנה הבאה להירפא / לא לעורר רגשות שנקברו / לא לחוש בכוח העלבון / לא יהיה עוד קרב בנפשי. / רק נשימה ראשונית חדשה / של חיים."
ובכן, יום הכיפורים נזכר במילים ספורות בלבד של שם התפילה המרכזית ותיאורו מתמקד רק בבגדי החזן המהודרים, ואם כך, מהו הקשר לכל ההתרחשות הנפשית שבהמשך?
מתברר כי בגדי הקטיפה של החזן מציתים בדובר קריאה לנפשו שלו להיות דומה לו בבגדיו, להיות כגבירה הדורה, לקום מחיים אפלים ובודדים, וברקע מהדהדת תפילת הווידוי "על חטא שחטאנו" כמו חוטא הוא בכך ומתוודה ומחליט לשנות. אי לכך הוא פותח בתפילה שיירפא בשנה הבאה בגוף ובעיקר בנפש, שייחלץ מרגשות העלבון והקרב הפנימי ומרגשות כואבים שהם כחטא, ולהתחיל לחיות בנשמה חדשה של חיים. והרי זו תפילה אישית שהיא כתפילת יום הכיפורים, מעין שירת התעוררות, כמיהה לעמידה חדשה בחיים, תגובה לחוויה אדירה שאך בתבניות השירה ניתן להביאה למבע מכונן.
ואכן, מעניין שבספר הזה התמעטו מאוד השירים או אף המבעים החלקיים שנושאם הכאבים הפיסיים, מכאובי הגוף. עיקרם של השירים הפעם הן חוויות הנפש במגען עם העולם, עם ההווה והעבר שלו עצמו, הרהורים על גורלם של סורים שנשכחו, ואפילו חשבון נפש בעקבות חוויה של מיפגש עם דמויות אנונימיות.
אין תימה שהשיר שהעניק את שמו לקובץ כולו: קרוי "אמש והיום" (עמ' 98), והוא כלול בשער האחרון, החמישי , ב"נתיב הזמן", כלומר דברים וחוויות שאירע בהם דבר במהלך הזמן. וכך נפתח השיר:
"אמש עוד צחק. / רקיע תכלת נשק עצי תפוח / וקרן אור זרחה בין הדרכים. // אמש עוד חייך. / עץ ירוק נראה מאוהב בשמש / וציפור קטנה פיזזה / זמירות בשבילי אוהבים."
"גם החלונות צחקו," נאמר בהמשך השיר, ואור חדר אל הבתים. אך מה היום? "היום ענן אפור בכה בשקט / לא יכול עוד לשאת את העצב. / היום עץ בודד בכה / לאחר שהסער / קצר בו את קצירו." והניגוד המושלם נמשך, כי גם החלונות בכו וזלגו טיפות לאורך השמשות כי "העולם מבכה את חלומו / ברעד."
לא יהא זה מופרך לשער שטיפות הגשם החורפיות שהיכו בחלונות חדרו של המשורר וכמו דמעו, העלו בו את זכר העבר שנראה ממרחק הזמן כמושלם ועל כן מוצג במיטאפורות של מראות שמופיעות דווקא בחלק הדמיוני הזה. הרי זה עבר של קיץ חלומי, שלא היתה בו בדידות אלא יחס של מגע אנושי אוהב בין עצי תפוח שהרקיע נשק להם ובין הציפור הקטנה לשבילי האוהבים ולא כל שכן בין העץ המאוהב לשמש.
וכיצד נדע שלא ריאלית היא שלמותו של העבר לעומת ההווה? מרוב השירים, אך כמובן שיש חשיבות גדולה לאיזה עבר הכוונה, ומתי ועם מי. והרי המושג "אמש" משמש היום לרוב במובן של אתמול בערב, או לפחות כעבר קרוב. אבל דומה שלא זו כוונת המחבר, שהרי קיץ וחורף מונגדים בשירו וכוונתו לכל הזמן של "הקיץ" בחייו, כל הזמן שחלם והאמין וציפה וראה עולם שיכול להיות בו טוב אך הכול יבש לפי שירים אחרים, ועתה "חורף" ודמעותיו-טיפותיו מבכות את החלום.
בשירים שלפנינו יש גם זכר לעבר חיובי ומצמיח במשפחת הוריו, אבל עיקרו של העבר לאחר מכן כבר היה פגום וכאוב.
נציץ למשל בשיר המובא על הכריכה האחורית, ואם הובא שם יש להניח שהמשורר ראה בו כמכוון אל לב שירתו. השיר כלול בשער הראשון, "אהבה כמשל", וקרוי "הקיץ", שמתגלה בשיר הזה כשם סמלי להיעדר אהבה וחיוניות. מבחינה פיגורטיבית יש בכך המשך לעולמו של גרא, שהטבע והיקום כולו משמשים לו מאגר מגוון ומפתיע לדימוייו וסמליו, במיוחד שעה שהנושא מתקרב ללב האישי הכאוב. כאן גם ניתן להבחין שהפיגורטיביות נעשית הגותית ויותר ופשטת.
המדור הראשון הוא, כמדומה, האישי ביותר בספר והשיר נפתח בשתי המילים "חרולים יבשים", כמו היה הדובר בלב שדה קוצני יבש בקיץ והוא מפלל : "לו יכולתי להפריחם בזיעתי / להרוות בריאות הפכפכת." ולא רק הבריאות היא כחרולים הללו, גם "אהבה לא היתה / חמקה כדג מתוך רשת / טובל בנחל אכזב ./ השעות נוהרות אל הים / טובעות בו ואין מציל / חרב הזמן מתהפכת."
במקצב פועם, בחריזה בלתי צפוייה של המילים האחרונות בכל בית, ניכר השיר גם בלשון שירית שאך לכאורה היא פשוטה אך מהדהדים בה זיכרי לשון תנ"כית (והים אינו מלא, החרב המתהפכת ועוד) והיא רוויה דימויים שהם מראות בפני עצמם. כך נבנה עירוב מקסים ופשוט של מראה דימוי וסמל, להבעת היעדר האהבה וחיים, וכל זאת מן הסתם נוכח מראה קייצי (במציאות או בדמיון) של נחל יבש מלא קוצים המעורר קינה של חשבון נפש.
ואז, לפתע, מגיע סיום קצר, כביכול לא שייך לעניין, אבל מתגלה שיש קישור נסתר אל מה שקדם לו, ויש בו עדות כי בספר החדש גברה מגמת ההגות המופשטת. ומהי? בצד התמעטות פרטי הצד הפיסי בעולמו השירי הכאוב של המשורר עולה מישקלה של תודעת סיום החיים: וכך נאמר בסיום המפתיע:
"כתבתי שירים
אולי אחד מהם יישאר למזכרת."
ומהו הקשר? הלא זה הקיץ הסימלי. היובש הנקשר במוות, בשעות הטובעות בים, בחרב הזמן המתהפכת. כל אלה מוליכים לשאלה מה יוותר לאחר מותי.
ואכן, השער הראשון פותח במשל עלילתי על האהבה המואנשת כאישה, בדומה לשאר "הדמויות" לבד מן הדייג המציל אותה, את האהבה, בים מטביעה. כך הגאווה והיהירות או הזמן שאך הוא "מסוגל להעריך את גדולת האהבה," וזאת על פי ספר מוסר נודע. וזו ההזדמנות לציין את זיקתו ובקיאותו של גרא במקורות יהודיים, במקרא ובשירה העברית, מהם הוא גם מביא לא פעם את המוטו לשיר והם המעשירים את לשונו במעודן ובצניעות.
עיקרו של השער הראשון חשבונות נפש מסכמים, כמו זניחת אפרודיטה אך כמיהה לעבוד עימה כשחתולים מייבבים בחלונות ייבובי תאווה ואילו אריחי חדרו קרים. או כאב על אהבה אכזרית שהוא, יקירה, הפך לה לעבד ובלא פיוס הוא בודד על יצועו. בשיר "אמת לוחשת" מובעת בלשון שירית עשירה וצנועה כאחת, התמיהה על בגידת הנשים בחייו. זאב ערבה מיילל הופך לסמל מרכזי ואילו בשיר אחר אהבה בת שמונים, שראה אותה בזוג זקן בעל שינים מתפוררות אך מתנשק, מראה של אושר. וכך, אפילו בשער האינטימי ביותר העולם שבחוץ קיים ומוליך להגות.
ואכן, במדור הבא, "בסמטאות הלב", השיר המוקדש ל"ילדה נוסעת במנהרה תחתית" מוקדש לנכדתו אלונה שעל פי השיר "נותרה עזובה במבוכיה", ושיר אחר לילדה על סף חיוורון. להגות על הכבוד לנייר, אפילו שיר על הפיגוע הרצחני ב"אילקה בר" או שיר וגע ללב על "ישישה במרפאת העיניים", וכאביו שלו מובאים בשוליים.
השער השלישי, "שורשים", אשר על פי שמו צפוי שיתמקד בשאלה מנין באתי, כולל למעשה חיפוש אחר שורשים, והחיפוש כיוון שלא מצא מאז עזב את בית הוריו שורשים שיהיו בבחינת אחיזה לקיומו, אך ניסיונו נכשל. ועתה, "בשכונתי", שבה מעורבבות שפות, "איוושת עצים מול בתים נשכחים" וצער, אכזבות ובדידות, והוא פוגש בעיקר בודדים המצויים בשולי הקיום. ואמנם, לכך מכוון השיר שעל שמו קרוי השער כולו. השיר נראה פשוט אך לשונו רבת עומק ובהיותו קצר ומפאת חשיבותו נביא אותו בשלמותו , את הבית הראשון כצורתו ואת ההמשך בשורה אחת:
מאז עזב את בית הוריו
דירות רבות עבר.
קשת חלומות גואה בו
ריח המנגו, הפיטנגו
כשעטף שורש בידיו
ושתלו בעפר תחוח
בתקווה ובשיר.
מאז שורשיו לא נחים / לא מיושב חיים.// קורא אל השמיים מעל / ואל הארץ לדון אותו / על שורשיו הנטושים / לדון אותו לחיים."
אם נסתייע בידע חוץ-שירי הרי השורשים הקשורים בריח הפירות הייחודיים מייצגים את ילדותו של גרא בנס ציונה, שם נולד וגדל, וכשעזב חלומותיו הצבעוניים (קשת חלומות) הביאו אותו לשתול שורש בתקווה שיהא כמו בבית ילדותו. אלא שהשורשים הללו לא נחו, לא נקלטו, והוא נטש אותם וקורא "לשמיים ולארץ" בכל זאת לדון אותו לחיים.
ומעניין, דיבורו על עצמו בגוף שלישי מבטא גם את השיפוט העצמי במבט מבחוץ. ומה היה בבית הוריו? המדור נפתח בשיר מקסים על תהליך ההתגברות שעבר אביו בנישואיו, ונקרא "כציפור בודד על גג" (על פי תהילים). ובמה התגבר? אביו גבר על קנאתו במשפחת אימו והצטיינותה במאפייה המשפחתית, עד "שבא אל חיקה באהבה", השלים והשתלב באהבה, ואז קיבל את הכוח לממש את עצמו בפתיחת חנות ספרים. ו"מאז צייצה חוחית בגיל / בענפי הברושים בכניסה." אביו גם לימדו את "סוד המילה" "אשר מן החזה נקרעת / בלי לחללה."
לשורשיו אלה נקשר גם השיר האחרון במדור, המוקדש בהערצה לדודתו אלה שנפלה במסגרת פעולות האצ"ל בכיבוש רמלה. אך בשירים אחרים, שנוגעים בשנים מאוחרות יותר, נרמזים בלשון שירית יפה ועדינה סודות משפחתיים הקשורים באחיו החולה, במתן הירושה לשם הצלתו או בנישואיו. אבל הלשון שבספר הפכה עשירה ומופשטת יותר, חותרת למשמעות האירועים ולא לפרטיהם הריאליים.
מן "האמש" עולה גם זכר אהבת נעורים "בימים פורחים" ותמימים, עולה עם קבלת תמונות מאהובתו אז, כשם שתעודה נושנה שלו מביאה לתודעתו כי הוא "מבשיל עם הגיל / משיל כסיות חלומות." הוא נזכר בחבריו המתים ועם מות אם חברו הוא תוהה על זהות "הזר" המסתורי שדומה שמביא את המוות ומאיים. ואכן, המוות ממלא, כאמור, מקום נכבד בתודעתו ובשיריו.
לעומת זאת, כלול כאן שיר נהדר על אהבת זוג שמעבר לקיר, אלא שהוא הופך לשיר כאוב על בדידותו שלו המובלטת לאור איחודם בתאווה. ואיך נגלית לו האהבה? במגע המיני הסוער והאוהב. "כמו גלים הם מתנפצים", נקרא השיר. "בלילות נשמעות יבבות אהבה," הלא זו אהבת הזוג שמעבר לקיר, וכשגופותיהם מתאחדים הם כמו גלי ים מתנפצים לחוף, ואז הם כמו "כולאים בדידותי." ואז, "יופיים הפראי מצייר בתנועות גופם / בגניחותיהם בפאתי הקירות" ציורי אהבה.
"הוא חוצה את ארם נהריים
וארם צובה
ואני מכה עצמי בגיא מלח."
דומה, כי "אמש", בעבר הרחוק, בשורשים, היו גם יופי ושלמות, אף כי באופן יחסי, ואילו מאמש והיום בהווה, בדידות מכבידה ו"אני סופק כפיים / לבד."
בשני המדורים האחרונים כלולים שירים מרשימים, שרובם מתמקדים בדמויות שוליות, בודדות, נטושות, חסרות בסיס לקיום, או בתופעות מחיי אדם בכלל, ואילו המבע לחיים האישיים מתמעט או לובש כסות מרחיקה של גוף שלישי. וכיוון שקצר המצע לדיון מפורט נוסף, אביא דווקא שני שירים אישיים, חשופים, מעוטי סמליות והפשטה, שנגעו במיוחד לליבי. האחד מן השער הרביעי, "בוכה ומחפש אדם", והשני – מן השער החמישי, "בנתיב הזמן". והנה השיר הראשון, שנדמה כביכול אין פתוח ממנו, "הבל אדמה":
"הילדים לא באים לבקר. / לא מביאים את הנכדים. / בין גלי מחשבות / במרחב סערות / והלמות לב./ מילא דירתו בעציצים לרוב. / והבל טחב עטף את ליבו / בהילת חלום."
כל הרגשות נעים כאן בין דימויים סותרים – גלים וים וסערות, לב הולם, צמחים ועציצים, אדים של טחב. ולבסוף, כפואנטה, דווקא הטחב, ההבל (אולי בכפל המשמעות של המילה) הוא שהעניק הילה של חולם המפצה על הניתוק מיקירי הנפש.
השיר השני מוכתר בכותרת "בסולמו של הזמן" (ולא יהיה כאן יהיה כאן סולמו של יעקב להצילו!) – משובץ כמעט בסיומו של הספר ומפאת אורכו נקצר מעט.
"כשחליתי בקרוהן / היו שני ילדיי בחיתולם. / שעות התבוססתי בשלכת / בסולמו של הזמן. / אם ילדיי חמקה כדג / למבוכי נפשה ותענוגותיה / אני מושלך עירום / על החוף ופגיון במעיי. / שחליתי בלוקמיה / חברה פרצה בבכי / ושתקה כמו אדמה / ואין איתי. / נהרו השעות – ישימון. / כמפלי חשמלים / השעות מיתמרות על רקיע הזמן / בוכות / ברד רגעיהן להשקות / פרחי כאב צמאים. / השעות מיתמרות / קדם / קדם / עד הררי אובדן." ולבסוף – "אולי / עוד אקיץ בפנים נקיים משברים." (לא מקמטים!).
אכן, ספר שירה חדש וייחודי, המציג שלב נוסף ומעמיק בשירתו של רון גרא, המגיעה מלב ונוגעת בלב.
ארנה גולן
* * *
דוד מלמד
בני כמה היו זקני ציון?
ב-1 באוקטובר מציינים בעולם את "יום הקשיש הבינלאומי". יום זה בא לכבד, להוקיר ולציין את הדאגה לרווחתם של הקשישים ברחבי העולם. תאריך זה נקבע ע"י ועדה של האו"ם לנושא הזיקנה שהוקמה בשנת 1982 כדי לחקור ולטפל בצורכי הקשישים בעולם. החוקרים צופים שבשנת 2050 יהיה אחד מכל חמישה אנשים בעולם בן 60 או יותר.
תוחלת-החיים המתארכת שינתה את ההתייחסות לכינויים "קשיש", "זקן" ו"ישיש", ומי שנקראו בעבר "זקנים" ו"ישישים" שוב אינם מוגדרים כך, לפחות לא בתקשורת הכתובה והאלקטרונית.
בתנ"ך מופיעה המלה "זקן" פעמים רבות. באחת מהן, בספר מלכים א', פסוק א', נאמר: "והמלך דוד זקן בא בימים," ואומר על-כך פירוש "דעת מקרא": "...מסתבר שהיה זה בערוב ימיו, בסוף שנות השישים לחייו." והרד"ק אומר על המילים "והמלך דוד זקן": "בן שבעים שנה היה..." ומוסיף על "בא בימים": "בימי הזקנה חלש ונפל מטה ואף-על-פי שלא היה אלא בן שבעים שנה, מפני המלחמות אשר נלחם תשש כוחו וקפצה עליו הזקנה..."
על חוסר האחידות בכינויים "זקן", "קשיש" ו"ישיש" בדיווחי התקשורת בימינו כבר נכתב רבות. לפעמים מכונה אדם שנדרס: "זקן בן 68", ולפעמים: "קשיש בן 78". אך בדרך-כלל ניתן לראות שהתקשורת החלה להיזהר בהדבקת כינויים אלה.
עם התגברות העיסוק בנושאי הזיקנה, ניתן לראות איך התייחסו במאה הקודמת לגיל הזיקנה על-פי הכינויים שהדביקו לאישים שונים בתולדות הישוב. מובן שקשה לבדוק את הגיל המדוייק שבו החלו לכנות אישים מסויימים בכינוי "הזקן", "הקשיש" או "הישיש", אך מסתבר שהכינוי דבק בהם בשלבים הרבה יותר מוקדמים מאשר בימינו.
כך למשל "הזקנים" המפורסמים ביותר: דוד בן-גוריון, יצחק שדה ופנחס רוטנברג, ואחרים כמו הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), ד"ר מנחם שטיין, א"ד גורדון, ועוד.
בן-גוריון שנולד בשנת 1886 ונפטר בשנת 1973 בגיל 87, הוא הדוגמא הבולטת. מסכת-חייו ידועה לכל: האיש עמד בראש אחדות-העבודה, ההסתדרות הכללית, מפא"י, הסוכנות היהודית ואחר-כך בראש ממשלת ישראל. רעמת-השיער הלבנה ליוותה אותו במשך שנים רבות, מגיל צעיר-יחסית לפי מושגי זמננו. בטקס ההכרזה על הקמת המדינה, בתמונה המפורסמת במוזיאון תל-אביב, היה "הזקן" בן 62, וכידוע כינו אותו "הזקן" שנים רבות לפני-כן.
בבחירות לכנסת בשנת 1959 אף הגדילה לעשות מפלגתו, מפא"י, כשהנפיקה סיסמה מוחצת שנועדה למשוך קולות: "הגידו כן לזקן."
"זקן" אחר, יצחק שדה, נולד בשנת 1890 ונפטר בשנת 1952. הוא היה מראשי ה"הגנה", מפקדו הראשון של הפלמ"ח ואלוף בצה"ל. גם הוא כונה "הזקן".
זקן זה היה בן 62 במותו, ובעת שייסד את הפלמ"ח, בשנת 1941, היה בן 51. ככל הנראה כונה גם הוא בתואר "הזקן" שנים אחדות לפני-כן, על-ידי פקודיו שהיו צעירים ממנו בהרבה.
עוד "זקן" אחד היה פנחס רוטנברג שנודע כ"הזקן מנהריים". הוא נולד בשנת 1879 ונפטר בשנת 1942. איש ססגוני זה היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית הרבולוציונרית ברוסיה, עשה עם ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים במלחמת-העולם הראשונה, היה מראשי ההגנה בתל-אביב במאורעות תרפ"א, עמד זמן קצר בראש הוועד הלאומי, וגולת-הכותרת של חייו הייתה ייסוד חברת החשמל בשנת 1923. באותה שנה היה "הזקן מנהריים" עתיר המעש והעלילות, רק בן 44. עליו כתב והלחין מרדכי זעירא את "שיר הרשת" שנודע כ"הזקן מנהריים". שרו אותו "הבחורים מאפיקים" ועימם גם רבים בישוב העברי. ("הזקן, זקן, הזקן מנהריים / הוא הקים את המפעל / לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים / ועכשיו שם לב חשמל").
את הכינוי "הזקן מנהריים" הדביקו לו עובדיו עוד לפני שכתב זעירא את שירו.
נראה שמאחורי הכינוי "זקן" שהודבק לאישים אלה לא עמדה מחשבה רעה חלילה, אלא זווית-ראייה של מקורביהם ועוזריהם שהיו בגיל צעיר בהרבה, וכך ראו את האדם עימו עבדו.
גם בכתובים נעשה השימוש בכינויים אלה באורח שונה מאשר היום.
דוגמא אחת להתייחסות העיתונאית אל הגיל נמצאת בדיווח על הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים העבריים בשנת 1921 בתל-אביב. לפי הדיווח של עיתון "הארץ" ב-2 במאי 1921 "הפתיחה היתה ע"י הסופר הישיש א.ז. רבינוביץ."
רבינוביץ, הוא אז"ר, נולד בשנת 1854 ונפטר בשנת 1945. האיש שעל שמו נקרא כפר אז"ר, היה סופר, פובליציסט, עורך, מתרגם, וגם ציר בקונגרס הציוני הראשון בבזל. הוא החזיק בפנקס-החבר מס' 1 של ההסתדרות ונשא לאורך שנים את התואר "זקן הסופרים העבריים", וגם "זקן הצמחונים העבריים בארץ-ישראל".
בפתיחת הוועידה הראשונה של אגודת הסופרים היה אז"ר "הישיש" בן 67.
לא פלא שב-30 בינואר 1924 פורסמה מודעה גדולה בעיתון "הארץ": "הסתדרות העובדים העבריים הכללית בארץ-ישראל שולחת ברכתה הנאמנה לזקן חבריה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, לשנת השבעים של חיי עבודה פורייה. תזכה לנוב בשיבה ולאמץ ידי רבבות עובדים צעירים ולראות בתקומתה של חברת העובדים החופשית והצודקת בארץ-ישראל." יחד עם הברכה גדוש העיתון במאמרים רבים על אישיותו של אז"ר ויצירתו.
התואר "זקן" הודבק גם לד"ר מנחם שטיין שכונה "זקן הרופאים העבריים בארץ-ישראל". ד"ר שטיין נולד בשנת 1855 ונפטר בשנת 1916. הוא היה ביל"ויי שעלה ארצה בשנת 1883, ושימש כרופא בירושלים, ביפו ובמושבות הברון. מלבד עבודתו הרפואית היה איש-ציבור רב פעלים. במלחמת-העולם הראשונה, בהיותו כבן 60, גוייס לצבא התורכי ונשלח לבית-חולים למחלות מדבקות, שם נדבק מחוליו ונפטר.
כותב עליו הסופר והעסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן, בספר "מלחמת העמים (יומן)": "שמועה רעה. מת בירושלם ממגפת טיפוס-הבהרות גם הד"ר מנחם שטיין, זקן הרופאים העברים בארץ-ישראל בכלל וביפו בפרט. זקן היה האיש, ולא חס על זקנתו וקראו אותו לפני כחצי-שנה לעבודת הצבא בתור רופא לירושלם ושמה תקפתו המגפה."
זקן הרופאים העבריים "שלא חס על זקנתו" היה בן 61 במותו.
מאז זרמו, או לא זרמו, מים רבים בירדן. ההתייחסות לגיל הזיקנה השתנתה וכינויים כמו "הזקן" כבר אינם מודבקים לאישי-ציבור. בימינו אחדים מראשי הרבנים החרדים נפטרו בסביבות גיל 100, ואנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עדיין פעילים במלוא אונם בעולם העבודה והעסקים או מתמודדים על תפקידים במגרש הפוליטי. איש מהם אינו מכונה בפומבי בתואר "קשיש" או "זקן". ואם אלה יעברו בבוא היום לדיור-מוגן, גם הוא אינו מכונה כמו פעם "מושב זקנים", אלא "בית הורים" או "בית אבות", אף שיש האומרים כי כמעט לא ראו שם אבות, אלא בעיקר – אימהות.
דוד מלמד
* * *
נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות
קינה לתשעה באב
מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני מעדיף – קינות תשעה באב
של יהודים חרדים היודעים כי
המקדש והשכינה ישכנו לנצח
רק בירושלים של מעלה ואילו
בַּדלתתא החורבן הוא לעדי עד ותודָה
לאל ההיכל הגשמי לא ייבנה לעולם –
מאשר את ראשית צמיחת גאולתנו
מבית מדרשם של גוש אמונים
משיחיסטים צביקים ופסיכים
המאמינים שהם ניצוצות הקדושה שיש
להעלותה מן הקליפות שהן אנחנו
בני אדם, ציונים, חופשיים, ולא גלגול
גאולה כוזבת של גשמיות אלילית –
אז כבר יותר טוב זכר החורבן מהול
באוויר הרים צלול כיין וריח אורנים
הכותב לא שומע הרצאות בעלמא
ולא מלמד קבלה לִפתאים וּלְרמאים
נדפס לראשונה בגיליון 163 בתשעה באב, 3.8.06.
* * *
תשעה באב – איפה הקטסטרופה?
מדוע יום הפורענות תשעה באב אינו מעורר בעתה ופלצות בליבו של היהודי הממוצע? וגם: מדוע מוטלת על מתפקדי הליכוד חובה לאומית ומוסרית, להקיא מתוכם את אדריכל ההתנתקות?
1כמעט אלפיים שנה, ליתר דיוק: 1,952 שנה מאז החורבן בשנת 70 לספירה, מבכים בתשעה באב אבלי ציון, בכל תפוצותיהם על פני הגלובוס, את חורבן ירושלים והמקדש, את חורבן האומה ואת גלותה שהתארכה כנצח שאין לו סוף. אבל דומה שעוצמת האבל הולכת ופוחתת. מִתְרגלים, לא עלינו.
אין כל דרך להשוואה אמיתית של אבלם של יהודי הארץ הזו שראו בשנת 70 במו עיניהם ממש, את החורבן הגדול, את שריפת בית הבחירה, משכנו הסמלי של מי ששיכן שמו שם, לאבלם של יהודי הדורות הבאים. ובפרט קשה האבל 1,952 שנה אחרי, כשנדמה ש'הכל בסדר': עם ישראל חזר לארצו ומנהל בה ביד רמה ובניסי ניסים את המדינה היהודית הראשונה מאז מרד בר כוכבא, שמשיגה הישגים אדירים כמעט בכל המישורים.
בעיירה אופקים שבדרום, התגורר עם משפחתו העניפה (12 ילדים) רב יליד ארה"ב שעשה עלייה ונחשב לתלמיד חכם עצום. זהו הרב שמשון פינקוס, שנהג להשמיע דרשות בפני בני קהילתו וציבור אוהביו. באחת מהן, ערב תשעה באב, ניסה לפתור את השאלה, מדוע תשעה באב נראה כפי שהוא נראה, מבלי שאפילו היהודים המתענים בו אינם חשים באמת את צער החורבן: "באמת מה הטעם? הן בפסח, שבועות וסוכות, עדיין ניכרת אצלנו שייכות כלשהי. מדוע, אפוא, דווקא תשעה באב ׳יבש' כל כך?!
"התשובה היא: פעמים כשמבקשים מבחורי ישיבה להגיע לחתונה של בחור מסכן וגלמוד ולשמחו, אין להם שום מניעה לעשות זאת. אדרבה, הם מגיעים ורוקדים בהתלהבות, עד שניתן לחשוב כי מדובר בחתונה של אחיהם, עצמם ובשרם... כי כדי לשמוח עם השני אין צורך להכירו או להיות מחותן שלו. גם אדם זר מסוגל להשתתף בשמחה.
"לעומת זאת, כשרחמנא ליצלן קורה אסון במשפחה שאינה מוכרת לציבור, ובהלוויה אין מי שישתתף, ומזמינים עשרה זרים ללוות את הנפטר ולהזיל דמעות עליו, גם אם יסכימו להשתתף, הם לא יוכלו בשום אופן לבכות על אדם שלא הכירו. צער ניתן להרגיש רק כלפי מי שמכירים וחשים שייכות כלפיו!
"בפסח, בשבועות, בסוכות ובשאר המועדים, כולם שמחים, מאחר ואין שום מניעה מלשמוח, גם כשלא מרגישים את הקשר עם השכינה הקדושה. אבל כשמגיע תשעה באב ואומרים ליהודי שעליו לבכות, הוא אינו תופס על מה: 'וכי הנני מחותן של השכינה הקדושה? וכי צרות הכלל-ישראל, נוגעות אליי כלל? הן לא מדובר בבנִי או אפילו בבן דודי שעל חורבנם הרוחני אני חש תחושת כאב וצער?!'"
ומסכם הרב שמשון פינקוס: "כאן מתגלה מצבו האמיתי של הלב שלנו. תשעה באב הנו ה'ראי' של החורבן, בו משתקפת צורתו הפנימית של ליבנו. לכן ביום זה מסתובבים רבים באפס מעש, כי מאחר ואין אפשרות ללמוד כרגיל, ואת הצער על החורבן אינם חשים בפנימיותם, לא נותר להם מה לעשות במשך היום הארוך. העבודה המוטלת עלינו, אפוא, ביום זה היא להכניס בתוך ליבותינו את היחס, את הקשר והאיכפתיות כלפי הרבש"ע. רק כך נוכל לחוש בצער החורבן ולהתאבל כראוי עליו."
ערב תשעה באב אינו הזמן המתאים לעסוק בסוגיה דלהלן. ואף על פי כן, חובה לאומית ומוסרית ממדרגה ראשונה, לומר בפה מלא את הדברים החשובים הללו, מפני שאם לא ייאמרו עכשיו, יהיו בגדר 'דבר האבד'. מדובר בפריימריז למפלגת הליכוד, הגדולה והמשפיעה במפלגות, שיתקיימו בשבוע הבא, מיד לאחר תענית תשעה באב. בבחירות הללו יתמודד בין היתר האיש שעל שמו רשומה מניית בכורה קודרת, מנייה שהיא חרפה נוראה ובלתי נסלחת, באירוע המבעית ששמו ההתנתקות. זהו גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה בעת הגירוש אריאל שרון.
אין לך אבסורד גדול מזה: גלעד שרון, האיש שהיה מבכירי רוקמי יוזמת הגירוש שהתבשלה ב'פורום החווה', שיוזמת ההתנתקות נהנתה מתמיכתו הנלהבת ועידודו, אולי אפילו ל'אבהותו', מבקש לעצמו היום מושב בספסלי הליכוד בכנסת. היום כבר ברור שהגירוש המתועב של 10,000 מיישבי גוש קטיף וצפון השומרון, יהודים מסורים בלב ונפש לעמם ולארצם, מלח הארץ ממש, נועד אך ורק להציל את שרון האב, המאותרג, מסורגי הכלא – והכול במחיר של עוול מצמרר, חסר כפרה, שעלה לעיתים כדי חיי אדם, ותוך קיפוחן ביד ברזל שרירותית, דורסנית, של זכויותיהם הבסיסיות, האנושיות והיהודיות, של המתיישבים היקרים.
"חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב," אומרת המשנה. לימים, בעוונותינו, נתווספו פורענויות ביום קודר זה: גירוש יהודי אנגליה (1290), גירוש יהודי צרפת (ב-1182 וב-1306), וגירוש יהודי ספרד (1490). לרשימה עגומה זו נוסף גירוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, שהחל ב-ט' באב 2005, בידי שרון ה-1.
עכשיו מבקש שרון ה-2, ודווקא באורח סמלי בשבוע שחל בו ט' באב, את אמון מִתְפקדי הליכוד כדי להיכנס על גבם לכנסת. שרון ג'וניור מעולם לא התנצל ולא חזר בו מתרומתו הנפשעת לגירוש הבלתי אנושי, אבל יש בו עדיין מספיק חוצפה כדי להשתחל לרשימת מפלגת הליכוד, ולהיות בתוכה צלם בהיכל. אם יש במתפקדי הליכוד רגשות לאומיים אמיתיים, עליהם לדחות בשאט נפש את הניסיון המזכיר את פשע 'הרצחת וגם ירשת?'. מקומו של אדריכל ההתנתקות ברשימת מרצ, אולי ברע"ם או במשותפת; בוודאי לא במסגרת לאומית שחובתה המוסרית לא לשכוח ולא לסלוח, וכן להקיא מתוכה מי שפעל בניגוד מוחלט לרוחה ועקרונותיה.
מנחם רהט
אהוד: עלינו לשבח את ראש הממשלה אריאל שרון ולהודות לו על שהוציא אותנו מרצועת עזה רוחשת השנאה. רק זה חסר לנו, שהיינו נישארים שם, בלב מדינת הטרור הצפופה של החמאס! את ההיסטוריה של הטרור נגדנו – הישארותנו ביישובים שם לא היתה משנה, רק מחריפה! לכן זו לא היתה "תרומה נפשעת" של שרון אלא ראייה פוליטית חכמה ואמיצה!
* * *
ברוך תירוש
האומנם? בין שמאל לימין, מדינת פלשתין!
"דעות היום" 20.7.2022.
מכובדי ג'לאל בנא, מה כוונתך בכך? האם גם אתה שכחת וכלל לא למדת מהעבר? האם אינך יודע שעד הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי, ערביי הארץ לא היו ריבוניים ולא שאפו להיות? הם ראו עצמם כנתיני 'סוריה הגדולה', ולכן גם לא הוקצתה להם מדינה, ע"י ועדת סייקס-פיקו, במהלך חיסול שליטת העות'מנים במזרח התיכון. גם אזכיר לך את משנת הסרבנות והאלימות של חג' אמין אל-חוסייני, שהחל להלהיט בה חוגים אלימים בציבור הערבי בעזרת הסיסמה העדכנית: אל אקצה בסכנה! ומיד גרם לטבח מאות, ופגיעה באלפי יהודים תמימים, בצפת וטבריה, יפו ומוצא, ירושלים וחברון.
היישוב היהודי החלוש היה חסר הגנה מול הרוב הערבי, והנהגת הישוב יצאה מדרכה בכדי לפייס ולהרגיע את ההמון הערבי. אך חג' אמין אל-חוסייני הלהיט עוד יותר את חסידיו, והכריז על 'המרד הגדול', בו נהרגו אלפי יהודים וערבים וגם אנגלים, שהתחרטו אז על פרסום 'הצהרת בלפור'. כפיצוי, הם הציעו בשנת 1937 הקמת מדינה ערבית גדולה במרחבי ארץ ישראל המערבית. אילו הסכימו ערביי הארץ, מדינת פלשתין היתה מוקמת כבר אז, והיום לא היית צריך לטרוח ולהטיף להקמתה הבלתי אפשרית.
ואכן, האם קראת והבנת את האמור בדבריך הבוקר ב'דעות היום'? האם הנהגות ישראל לא יצאו מדרכן להרגעת סרבנות הערבים, לשכנעם להסכים איתנו, עם החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, לחלוקת הארץ בין מדינה ערבית ויהודית?
בתשובה לאותה הצעה חיובית, הוביל חג' אמין למערכה תוקפנית ולמלחמת דמים, במגמה להשמיד את היישוב היהודי, שבהקרבת אלפיו, הצליח להביס את תוקפנות כל צבאות ערב, ולהקים את מדינת ישראל על מרחבים גדולים יותר ממה שהוצע ע"י האו"ם.
ולאחרונה, האם לדעתך על ישראל ראוי להיענות ל'הצעות השלום והנורמליזציה הסעודית', כפי שאומצו ע"י הליגה ערבית ?
בשעתו שמעתי את הנרי קיסינג'ר משיב בשידור לשאלת כתב ישראלי, כי גולדה מאיר לא היתה יכולה להיענות לאותה ההצעה, שמגמתה – הרס מדינת ישראל. ואם תטרח לבדוק את ההצעות הללו, תגלה כי כלל לא מדובר בהצעות לשלום, אלא ראשית – על ישראל לחזור לגבולות נובמבר 1947, לשקם את היישובים שנהרסו במהלך ההתגוננות מהתקפות צבאות ערב ב-1948, ולקלוט בהם מיליוני צאצאי פליטי הנכבה. רק אז ניתן יהיה לנהל מו"מ בהקשר לקיום הייישוב היהודי במסגרת היישות שאתה מכנה כ'מדינה דו-לאומית'.
כוונתך גם לא ברורה, האם רק הציבור היהודי בישראל נהנה מפירות הכלכלה ונועם התיירות למדינות מוסלמיות? האם בין מאות האלפים הנוסעים לטורקיה, לא נמנים 'האזרחים הערבים'?
כנראה שלא השתתפת כמוני ביום עיון בנושא, שנוהל ע"י מלומדים ערביים באוניברסיטת תל-אביב. המנחה, ראש חוג נודע באחת האוניברסיטאות, סירב לבקשתי לגנות את ארגון דעא"ש על הרג 200 מוסלמים באותו בוקר במסגדים בסיני ובעיראק. הוא פתח ברצף ארוך ומתיש של תיאור תלאות ערביי ישראל, עד שקם אחד מהקהל, ושאל: "כיצד אינכם מבחינים שאנחנו הקהילה הערבית היחידה במזרח התיכון, שלא נפגעה מזוועות האביב הערבי, ואנחנו חיים ברווח ובביטחה נדירים? ומדוע לא נשמעת כאן מילת גינוי להרג מיליוני ערבים בסוריה ועיראק, בתימן ובלוב, להרס יישוביהם ולהגליית מיליוני השורדים, למדבריות וטביעה בים?"
לכן, מוטב מר ג'לאל בנא, אם תפעל לשכנוע מאות אלפי ערביי ישראל, המשולבים להפליא במרבית מערכות המדינה, להשלים עם המציאות, ולהתנער מסרבנות הנהגתם. כך יהיה ניתן להביא לאיחוד בקרב מעל 70% מתושבי ישראל, בהם מוסלמים נוצרים ודרוזים רבים, ובעזרת הצבעתם, להרכיב ממשלה איתנה. וכך במשילות נאורה שתשקף את האמור בהכרזת העצמאות, יוכלו בני המיעוט המוסלמי הנוצרי והדרוזי, לחיות בשלווה כאזרחי מדינה רצויים, ולתפארת מדינת ישראל.
בשאיפה לרגיעה לקראת שלום עכשיו המיוחל,
ברוך תירוש
הקטן בשבטי ישראל
* * *
ממשיך להסתובב, עם נעמי פולני בת 95
השבוע, ב-4 באוגוסט, נעמי פולני תהיה בת 95. מזלטוב, בריאות טובה ואריכות ימים.
פולני התגייסה לפלמ"ח, והיתה ממייסדי להקת הצ'יזבטרון, שם שרה סולו את "היו זמנים" ועם שייקה אופיר את "היי הג'יפ". בשנות ה-50 עבדה עם להקות צבאיות, כבמאית וככוריאוגרפית, שבעיניה כל פרט קטן וכל ניואנס מרומז בשירה ובתנועה, הם עולם ומלואו. כמה מיוצאי אותן להקות שרצו להמשיך לעבוד איתה, בדרכה האמנותית הייחודית, יזמו את הקמת "התרנגולים", בתחילת שנות ה-60.
התרנגולים התפרקו ב-1963 לאחר שתי תוכניות ושני אלבומים. ארבעה מיוצאי הלהקה הקימו הרכב חדש, "החמציצים", שגם אותו פולני ניהלה אמנותית. ליאור ייני המנוח, אחד מחברי הלהקה, היה גם בן זוגה. לשניים נולדו בן, יותם, ובת, איה.
בינואר 2021 , לאחר מותו, שוחחתי עם נעמי על ליאור.
קישור למעדן ויניל:
כעבור מיספר חודשים, במעדן ויניל, שידרנו תוכנית מיוחדת לרגל 60 שנה לתקליט הבכורה של "התרנגולים". נעמי פולני התראיינה, וגם שייקה לוי, חבר הלהקה, שלאחר שהתפרקה הקים את הגשש החיוור, עם ישראל פוליאקוב המנוח וגברי בנאי, ייבדל לחיים.
קישור לתוכנית:
אהרון מורג
* * *
פֶגֶ'ה
חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.
בחיפושים אחר מסמכים על בניית השיכון שלנו, הכי הפתיעה אותי תשומת הלב הרבה שהוקדשה לאיכות הבנייה. זה היה אחד השיכונים הראשונים שהוקמו בשטחים הנטושים בקרבת עיר גדולה. אין ספק, היה חשוב מאוד לעירייה ששיכון פג'ה עירוני יהיה סיפור הצלחה. במסמכים שמצאתי בארכיון התווכחו על הכול: הגג, המרצפות, גובה החדרים. ראש העיר פנחס רשיש הציע להרחיב את החגורה העליונה של הבֶטון כך שהגובה יהיה 2.90 מ' נטו – גם אם זה יחייב תוספת של כמה לירות. היו ויכוחים אם הבתים יכללו גם מרפסת צמודה למטבח, מחסן, ואם כדאי להוסיף גדר אחידה לבתים. בסופו של דבר אף אחת מן ההצעות האלה לא יצאה לפועל: המרפסות, המחסן, הגדר והשער בחזית – את כל אלה הוסיפו המשתכנים בעצמם כבר לאחר שהשתכנו בבתים.
איכות הבנייה היתה באמת טובה לאותם זמנים. גרנו בבית הזה יותר מ-20 שנים והבעייה היחידה שהיתה לנו, וגם זאת רק לקראת הסוף, היתה דליפה של מים מן התקרה באחת הפינות. גם חלק מן המרצפות שקעו, אך זו היתה אז בעייה של כל הדירות בקומת הקרקע.
תוכנית הבית עצמו היתה נזירית למדי. בחדר השירותים לא היתה אמבטיה – רק מקלחת. לפני שבת היו הקרפיונים שוחים באמבטיַת פח גדולה, אולי האמבטיה בה רחצו אותי בילדותי. לאחר שאימא שלי חלתה, הייתי אז בת 11, חסל סדר הגעפילטע פיש. שלא כמו רבים מבני דורי, שמתרפקים על המאכלים מבית אמא, לגבי זאת לא היתה אבידה גדולה. עד היום אני מתקשה לאכול געפילטע פיש.
המטבח היה קטן. אימא שלי כינתה אותו המטבח-של-גולדה. באותה תקופה כיהנה גולדה מאיר כשרת העבודה והבינוי. היא היתה אחראית למפעל הבינוי ההמוני בו תוך שנים ספורות נבנו שיכונים עבור מאות אלפי העולים. גם השיכון שלנו, שלא יועד לעולים חדשים, תוכנן ונבנה במהלך כהונתה. אימא שלי לא סלחה לה על כך שתחת חסותה תוכנן מטבח כל כך קטן. רוב המטבחים היו קטנים באותה תקופה, אולי משום שרוב הארכיטקטים היו גברים, אבל אימא שלי ציפתה מן הסתם שגולדה מאיר, כאישה, תבין יותר את צרכיהן של הנשים עבורן נבנו המטבחים האלה. חדרון הכניסה, ההול, היה קטן מדי כדי להעמיד בו שולחן, כך שאת כל הארוחות אכלו במטבח. אפילו למקרר הקרח הקטן לא היה מקום במטבח, והוא עמד בהול. כעשור אחרי שנכנסנו לבית הוא הוחלף במקרר חשמלי שקיבלנו במתנה מקרובי משפחה מאמריקה. מלבד אימא של מאירה היה כבר אז מקרר חשמלי לכל השכנים ברחוב שלנו.
היו בבית שני חדרים, כמקובל באותם ימים: החדר הגדול והחדר הקטן. החדר הגדול שימש גם כחדר אורחים ובו ישנו ההורים. היו שכנים שהציבו בסלון שולחן קפה נמוך וספה מודרנית אותה היו הופכים בלילה למיטה. אצלנו, וגם אצל רבים אחרים, היה במרכז שולחן גדול עם כיסאות, שם היו מקבלים אורחים, ומתחת למיטה, המכוסה תמיד בשטיח יפה, היתה מיטה נמוכה יותר שהיו מוציאים בלילה. בחדר הקטן ישנו הילדים. לרוב המשתכנים היו שני ילדים, ולצעירים יותר, לפעמים שלושה. אבל היתה לידנו גם משפחה תימנית עם 10 ילדים. איך הם הסתדרו בלילה אין לי מושג. משום מה הוצבה דלת בין שני החדרים, דלת זכוכית עמומה במסגרת עץ. הרבה דברים שאני יודעת על הוריי לא הייתי כנראה יודעת אילו הפריד בין החדרים קיר של ממש. העובדה שאני מבינה אידיש לא רע נזקפת כנראה לזכותה של הדלת הזאת, כי איתי דיברו ההורים עברית בלבד.
כאמור, הבתים לא כללו בסופו של דבר מרפסות, גם לא מחסן וגם לא גדר. את כל אלה בנה אבי במו ידיו. רוב המשתכנים הוסיפו מרפסת, מחסן או גדר לבית. רובם לא בנו את התוספות האלה במו ידיהם, אלא שכרו עובדים מקצועיים. מבחינה זו הבית הדו-משפחתי שלנו היה יוצא דופן.
אבא של רינה היה בנאי מקצועי. בשנותיו הראשונות בארץ עבד בבניין. מאחור, צמוד למטבח, במקום בו רבים הוסיפו מרפסת, הוא בנה חדר של ממש, חדר עם חלונות זכוכית – מה שהיה אז נדיר בשיכון. האופנה של "חדר שלישי" הגיעה לשיכון שלנו הרבה יותר מאוחר, בעיקר אצל היֶקים, אחרי שקיבלו פיצויים מגרמניה. אני בטוחה שאבא שלי, שאהב כל כך להתבונן בעבודות בנייה של אחרים, עקב אחר עבודתו של אבא של רינה. אבל הוא לא בנה חדר של ממש, אולי זה היה יקר מדי. הוא בנה שתי מרפסות, מחסן, גדר, מדרכה, לולים, בריכה לברווזים ובריכה אחרת לכביסה – הכול במו ידיו. הוא בנה הכול בכלי עבודה פשוטים: משור, פלס-מים, פטיש, צבת, סרגל צהוב מתקפל, כף טייחים וכלים פשוטים אחרים.
את הגדר בנה אבי מבלוקים, שתי שורות זו על גבי זו, ועליהם נמתחה גדר תיל, גדר ללא דוקרנים, עם דוגמא של ריבועים הניצבים על קודקודם. בכניסה היו שני עמודי בטון, ועל אחד מהם נקבעה תיבת דואר ירוקה ממתכת עם מיכסה. הוא השקיע הרבה מחשבה בבניית השער. השער, שהיה עשוי מעץ, הורכב מ-7 פסים דקים מאונכים בצורת קנים של מנורה: הפס האמצעי הכי גבוה, והפסים משני הצדדים נמוכים יותר באופן הדרגתי. הקנים האלה הוצמדו לשני פסים מאוזנים רחבים יותר מלמעלה ומלמטה. על כל זה, כנראה כדי לחזק את השער, היו שני פסי עץ מלוכסנים בצורת X, שהיו צמודים לפסים המאוזנים. השער הזה החזיק מעמד כל השנים שגרנו שם. שתי מדרגות הוליכו אל החצר, ומשם סלל אבי שביל מרוצף שהוביל אל הבית ואל המחסן בירכתי החצר.
אבא שלי בנה גם שתי מרפסות. המרפסת הקדמית היתה פתוחה, ללא גג, והקיר שהקיף אותה היה נמוך ושימש לישיבה. שם היתה גם דלת הכניסה הראשית, אך השתמשו בה רק אורחים או זרים. בקיץ היתה שם מיטה מתקפלת עליה אפשר היה לנוח. אני זוכרת פעם אחת בה התכנסו במרפסת הזאת ילדות השכונה, שישבו על המיטה ועל קיר האבן, ואני סיפרתי להן סיפור ארוך, סיפור שקראתי ואולי אפילו המצאתי, והן האזינו מרותקות.
היינו נכנסים לבית מן הכניסה האחורית שהובילה למטבח. אבא שלי בנה שם מרפסת גדולה עם גג ותקרה. אפשר היה לשבת שם גם בימות החורף. עבור מי שגדל בליטא ובצפון פולין, החורף לא היה קר ביותר, מה עוד שלא פעם בבית היה קר יותר מאשר בחוץ. במרפסת הזאת היו שולחן וכיסאות, ובמרכז היה גם כיסא-נוח עליו ישבה אימא שלי רוב הימים בשעות אחר הצהריים וקראה ספרים – גם ספרי ילדים שאני קראתי. אל המרפסת הזאת נסמכה סוכה גדולה שבקיץ היתה מכוסה כולה בענפי גפנים. צמחו שם ענבים ירוקים גדולים ובשרניים. גם בסוכה היתה מיטה מתקפלת עליה שכבתי רוב ימי הקיץ וקראתי ספרים. לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי לקטוף תוך כדי כך ענבים עסיסיים.
בקצה החצר בנה אבא שלי מחסן, ואפילו התקין באחד הקירות חלון. שם היו כלי העבודה שלו, ושם החזיק את האופניים שלו. שם גם אוחסנו צנצנות השימורים שהכינו הוריי בשנים הראשונות. עם השנים נערמו שם כל מיני גרוטאות, כלים מיותרים, ובגדים שנשלחו מן הקרובים מאמריקה ולא היה להם שימוש. שום דבר כמעט לא נזרק אצלנו לפח. אבא שלי בנה גם את ארונות המטבח, המדפים בחדר האמבטיה, וכמובן המדפים והמגרות במחסן. הוא בנה הכול במו ידיו עם משור פשוט, פלס-מים, מטר מתקפל צהוב, פטיש, צבת ומסמרים.
שלוש השנים הראשונות בשיכון היו שנים לא קלות. אבי נסע פעמיים ביום הלוך וחזור לסנדלריה במרכז העיר, ורוב עבודות הבנייה נעשו בשבתות ובשעות שאחרי העבודה. אבל אלה היו שנים של יצירה, שנים של התחלה חדשה, שנים של הרבה תקוות. אולי השנים הכי טובות שהיו להוריי בארץ.
נסיה שפרן
המשך יבוא
* * *
תחזית השואה של ביאליק
האם משוררים יכולים להיות נביאים? פרופסור זיווה שמיר רואה במשוררים הגדולים כביאליק וכאלתרמן נביאים החוזים את העתיד. ("חדשות בן עזר", 1768): "לא זו בלבד ששיערו את הרעה שעתידה לבוא על עַמם, אלא גם קראו לא אחת לשואה בשמה המפורש, שנים לפני שנשתגר ברבים המוּשֹג 'שואה' כציוּן להשמדתו ההמונית של עַם ישראל בשנות מלחמת העולם השנייה. משורר מרחיק-ראוּת כביאליק ידע אפילו לתאר מה יהא סופהּ ומה יעלה בגורלו של היטלר לאחר ש'יעשן' את היהודים כמו בָּצִילִים'."
אז נכון, ביאליק הזכיר את המילה "שואה", אבל לא במובן של השמדה פיסית של יהודים כפי שהיא נתפסת היום.
ב-17.7.33 הוא כותב כך: "אני מעיז לחשוב, שהסוציאליות בצורתה הטובה והעליונה היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשוויון ולהכרת ערך האדם. 'אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו...' והנה הם עכשיו עורכים מלחמה נגדנו, לא בארצנו, אלא בעולם הגדול, בשעה שהם מוצאים אותנו בפזורנו, והם רוצים 'לעשן' ולהבריח אותנו מתוך כל הסדקים והחורים שנחבאנו שם, הם רוצים להמית אותנו מיתת בצילים ולהוציא אותנו מכל הקנים במזימת כליה גמורה.
"וההיסטוריה, או איזה חוש מוקדם, או איזו רוח נבואה (זו לא פסקה לגמרי מישראל עד היום) הקדימה רפואה למכה, והתחיל פרוצס מהופך. כבר לפני 40-50 שנה היו אנשים שהקדימו להרגיש את המתחולל לבוא עלינו.
"תקראו את דברי פינסקר, תמצאו שם את החזון הגדול ביותר שנכתב על ישראל ברוח הנבואה הקדמונית במשך חמישים השנים האחרונות. השם "אבטואמנסיפציה", שחרור עצמי, אומר הרבה. הוא הקדים כבר לראות את כל העתיד לבוא ולא הוכה בסנוורים כאחינו היהודים הגרמנים, שעוד במבצר האחרון שלהם חיו מתוך ביטחון של קיום נצחי בארץ מגוריהם. הם האמינו, שזכויות האמנסיפציה שניתנו להם אינן עשויות כלל להינטל מהם לעולם. הציונים כבר הציגו את הפרוגנוזה הנבואית הזאת לפני ארבעים שנה. ולצערי איני יודע, אם גם כיום היהודים הגרמנים ויתר חלקי היהדות הנתונים במצב דומה להם ילמדו לקח מן המאורעות. אמנם נזדעזע בליבם משהו. השואה באה לפתע פתאום כל כך! אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש. והיהדות החליטה, שאם יגרשו אותנו מכל מקומות ההשפעה, אם יעקרו את המוח שלנו ואת ההשפעה שלנו מן העולם בפזורנו, אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הפוכה, לשוב מן העולם הגדול לפינה הזאת, לארצנו, ולהתרכז בה."
https://benyehuda.org/read/4648
חיים נחמן ביאליק מדבר על שתי סכנות. סכנת הקומוניזם וסכנת הנאציזם. את המושג שואה הוא מכוון כאן לאובדן האמנציפציה בגרמניה, ולא להשמדה פיסית כללית של היהודים במובנה היום. ביאליק בעצם מהדהד כאן את התורה הציונית הקלאסית, העם היהודי עומד בפני סכנה, ולכן הפתרון הציוני הוא היחיד. השבוע הבאתי את נאומו של אוסישקין על הסכנה ועל הפתרון הציוני. מנחם מנדל אוסישקין: 1938: הגלות בוערת ועם ישראל הולך לשריפה והפתרון היחיד הוא הציונות:
https://www.youtube.com/watch?v=n_XhRFh4GuQ
הוויכוח הציוני שניבא אסון ליהודים היה כמובן עם המתנגדים העיקריים לציונות, בראש ובראשונה המפלגה היהודית הגדולה במזרח אירופה "הבונד" שדיברה על "כאניות", או ביידיש – דאָ כאן, "דויקיזם", חיים כאן באירופה, ובזה היה מאבקם בתנועה הציונית. וכמו כן גם היהודים האורתודוכסים האדוקים שהתנגדו לציונות.
ואם כבר נביא חוזה, לביאליק היה גם ביטוי אחר לנבואת שואה.
ביאליק שחי בארץ רק כעשר שנים מ-1924 עד מותו ב-1934, לא הכיר כלל את האידיאולוגיה האיסלמו-נאצית-ג'יהדיסטית. ספק אם שמע על חסן אל-בנא מייסד תנועת "האחים המוסלמים" ב-1928, שדבריו על חיסול ישראל ורצח היהודים, (לפי דברי מוחמד), מהווים היום את מצע החמאס. הוא גם לא שמע על הג'יהאדיסט הסורי, עז א דין אל קסאם שהחל ברצח יהודים בזמנו, אך שמו נודע רק לאחר מותו.
ביאליק נפטר שנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, אבל לפני הצטרפותו של המופתי מוחמד אמין אל חוסייני אליו בברלין. למרות זאת בחושו המפותח, או באינטואיציה של משורר זיהה את הסכנה האורבת ליישוב היהודי, (אולי גם עקב רצח ברנר ודבריו על הערבים) והוא ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים בארץ.
בנאומו האחרון הוא הזהיר מפני העסקת ערבים. מעשה שעשוי להביא לידי שואה. מעניין כמה אקטואלי המצב הפוליטי לפי ניתוחו של ביאליק אז, למצב הפוליטי היום.
ביאליק דברים אחרונים:
בשבת, י"ט סיון, 1934, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר:
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', 'אשר קרך בדרך' ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים.' כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.
הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה'מיליונים' המרמים התנדפו כעשן.
סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.
ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה...*
והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."
http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html
* תולדות המושג שואה
ביאליק כתב את הדברים כשנה אחרי עלייתו של היטלר לשלטון. המושג המודרני של "שואה" טרם נקבע בתודעה, אבל ביאליק ראה בהעסקת ערבים במשק היהודי סכנת שואה ליהודים.
המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כ"ה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא." בתהילים ל"ה, ח' מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה:" (תהילים ל"ה, ח').
המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד.
המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."
המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.
בטיול שערכתי בירוואן במוזיאון השואה הארמנית בין המוצגים והתצלומים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1914, 1915, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, מובלט ספר:
Turkish atrocities – The young Turks and the truth about the Holocaust at Adana in Asia minor during April 1909
כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".
המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, נטבע ע"י רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.
אי תחזית השואה של ז'בוטינסקי
מעת לעת ממחזר יוסף גייסינוביץ-אחימאיר, את התעמולה הרוויזיוניסטית הישנה והכוזבת שלפיה ולדימיר זאב יבגניביץ' ז'בוטינסקי חזה את השואה, ואני כמובן ממחזר ומתקן את דבריו.
מה שאיפיין את ז'בוטינסקי הוא דווקא העיוורון המדהים (שלא לומר האיוולת) שלו שבניגוד לתעמולת חסידיו המציגים אותו כנביא שניבא את השואה, לא רק שהוא לא ניבא כלל את השואה, אלא מתוך כחש עצמי ראה את המציאות כפי שרצה שתהיה ולא כפי שהיא, ולכן גם לקה בעיוורון מוחלט לסכנתה.
ז'בוטינסקי חזר והדגיש במאמריו שאין שום סיכוי למלחמת עם גרמניה כי גרמניה חלשה ופולניה חזקה. לכן ז'בוטינסקי לא העלה על הדעת שהגרמנים יבצעו שואה ליהודים, במובן של השמדה טוטלית. הלמוט אויסטרמן-(אורי אבנרי) כתב באוטוביוגרפיה שלו שכנער הוא העריץ עד מאד את ז'בוטינסקי כנביא וקרא בשקיקה את מאמריו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה שז'בוטינסקי חזר וניבא שהיא לא יכולה לפרוץ, מאז סר חינו של ז'בוטינסקי כפרשן וכמדינאי בעיניו. (אורי אבנרי, "אופטימי", עמ' 103) הנה מאמר המסכם את העיוורון הפוליטי המדהים של ז'בוטינסקי:
ודוק: דיבורים על סכנת האנטישמיות ליהודי אירופה היו רווחים אצל כל מנהיגי הציונות, אבל רק כמעין חשש עמום על רקע הפוגרומים הקודמים שיבואו מהאנטישמיות של עמי מזרח אירופה. רק הרצל חזה את השואה במובן רצח יהודים שתבוא מגרמניה ואוסטריה והזהיר מפניה. מלבדו אין מנהיג יהודי שחזה כך את השואה, ודאי שלא ולדימיר זאב יבגנביץ' ז'בוטינסקי.
הרצל "הנאום אל הרוטשילדים"
האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות האלה יחד ועוד אחרות. באחת הארצות, קרוב לוודאי בצרפת, תפרוץ המהפכה החברתית, שקורבנותיה הראשונים יהיו בהכרח גדולי הבנקים והיהודים. מי שחי כמוני כמה שנים בארץ זו, כמשקיף בודד מן הצד אינו מטיל כלל ספק בדבר.
ברוסיה יחרימו פשוט מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים מיוחדים, כאשר הקיסר לא יוכל עוד לעבוד עם הרייכסטאג. באוסטריה יירתעו מפני האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים.
נמצא שמן מדינות אלו יגרשונו ובמדינות אחרות אשר אליהן נמלט – ירצחונו, האין הצלה?
יש, רבותיי, יש אחת אשר כבר היתה לפנים. יש לחזור על הצלה ישנה מאוד, מהוללת מאוד, בדוקה ומנוסה מאוד. רק הצורות הן אחרות, חדשות ועדינות יותר. בכל החידושים של ההווה יש להשתמש בשביל התוכנית הפשוטה והמובנת הזאת. העניין הישן והפשוט הוא יציאת מצרים."
http://loyesuman.blogspot.com/2014/05/blog-post.html
וגם הרצל לא חזה במדויק את השואה כפי שהתבצעה בפועל במובן של השמדה טוטלית תעשייתית של היהודים.
תחזית שריפת האנשים של היינריך היינה
ידועה אמירתו הכמו-נבואית של המשורר המומר היינריך היינה במחזהו "אלמנסור" (1821), אשר הִטרימה בכ-110 שנה את שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933 וב-120 שנה את אירועי השואה: "זוהי רק הקדמה; בְּמָקום שבּוֹ שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם." (פרופסור זיווה שמיר ב"חדשות בן עזר", 1768)
האם באמת חיים-הארי-כריסטיאן-יוהאן-היינריך היינה, חזה את העתיד?
בניגוד לקרל הלוי-מרקס, שהשתמד לנצרות הפרוטסטנטית ע"י אביו, היינה התנצר כאדם עצמאי בגיל 28 לאחר שקיבל דוקטורט במשפטים, אך יחד עם זאת, בניגוד למרקס, הוא שמר על רגש יהודי, והמחזה "אלמנסור" שנכתב על ערבים נכתב כהסוואה לגורל היהודים.
המחזה מתרחש בגרנדה בשנת 1492, לאחר נפילת המעוז המוסלמי האחרון בספרד בידי הנוצרים בראשותם של פרננדו ואיזבלה (שחתמו על גירוש יהודי ספרד), ומגולל את סיפור אהבתם הטרגית של צעיר מוסלמי, אלמנסוּר, ואהובתו, סוליימה, שהתנצרה ושמה עתה דונה קלרה. אלמנסור, שברח מגרנדה למרוקו, חוזר לעירו לאחר זמן מה לחפש את אהובתו. הוא נפגש עם שרידי המוסלמים ושומע מהם על מעשי הטבח שביצעו הנוצרים במוסלמים. הניצולים המוסלמים, מספרים לאלמנסור כיצד התנצרו בכפייה כדי להציל את נפשם וכיצד רבים הלכו בעקבותיהם ("השמיים החדשים קרצו לחוטאים רבים"), כולל עלי, ידידו הטוב משכבר הימים. הם מבכים את המפלה וההשפלה, ואז אומר אלמנסור: "שמעתי – ותדבק לשוני לחיכי – כי חימֶנֶס (האינקוויזיטור) השליך את הקוראן למדורה והעלה אותו באש בכיכר העיר."
על כך משיב ידידו חסן: "במקום שבו שורפים ספרים, בסוף ישרפו גם בני אדם."
אבל זו הרי לא נבואה, אין צורך לקפוץ לתקופה הנאצית. זו היתה המציאות אז בספרד ובשאר אירופה. בספרד שרפו ספרים, ובה בעת שרפו העלו על המוקד בני אדם. אנוסים (יהודים שהתנצרו) וגויים באשמת כפירה.
שריפת התלמוד בידי אנשי כמורה נוצריים, לרוב בטקס פומבי תוך שלהוב ההמונים, היה מחזה שכיח באירופה. שרפת התלמוד הגדולה הראשונה אירעה בפריז ב-1242. רבי הלל בן שמואל מוורונה מציין כי מיספר הספרים שנשרפו היה "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה."
באיטליה, בוונציה, נשרפו ספרים ב-1553-1554. ברומא, בכיכר קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים שנאספו מהיהודים באש; תאריך זה נבחר כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. חמשה ימים לפני השרפה הועלה על המוקד באותו מקום גר בשם קורנילייו ממולטאלצינו. שריפות דומות היו בבולוניה באנקונה בפררה רוונה ומנטובה, בכרתים וקורפו.
מיספר שנים אחר כך, בשנת 1559, הצליח האפיפיור פאולוס הרביעי להחיל את גזירת שריפת התלמוד גם בקרמונה, שם נשרפו 12,000 ספרים עבריים.
היינה כתב על העבר. הכנסייה שרפה ספרים ואנשים. הרבה לפני "הנבואה" לעתיד שלו.
מדוע אי אפשר לחזות את העתיד
מדוע אף אחד לא חזה את השואה? מדוע לא ניתן לחזות את העתיד, את ההיסטוריה?
הסיבה פשוטה.
לאורך ההיסטוריה נעשו מאמצים אינטלקטואליים כבירים למצוא חוקיות בהיסטוריה. מאריסטוטלס (אריסטו שם חיבה עברי) ועד קרל הלוי-מרקס (שחשב שמצא ונכשל). אם היו מצליחים למצוא זה היה נפלא. זו היתה יכולה להיות התגלית המדעית הגדולה מכולן, אם היתה חוקיות בהיסטוריה ניתן היה לחזות את העתיד. מה יקרה למשל אם יוצאים למלחמה, או עושים שלום, למרבה הצער כולם נכשלו. אין חוקיות בהיסטוריה.
כבר אריסטו קבע בספרו "הפואטיקה" שההיסטוריה אינה מדע ואין בה חוקיות, ההיסטוריה מספרת רק על המקרים הפרטיים, לכן ההיסטוריון כותב רק על מה שהיה, (הספרות, קבע אריסטו, נעלה מן ההיסטוריה כי היא מדעית ויש בה חוקיות. הספרות לא עוסקת במה שהיה אלא במה שעלול היה להיות מתוך ההסתברות ומתוך ההכרח).
אם אין חוקיות בהיסטוריה לא ניתן לחזות את העתיד.
נביא אינו חוזה
הערה אחרונה. גם אם אומרים כי משורר הוא נביא, יש לזכור כי נביא אינו חוזה-מגיד עתידות.
חולדה הנביאה ניבאה למשל ליאשיהו כי ייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20, כ"ג 29)
ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל באמת הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6)
חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות." (יבמות, נ' ע"א תדע שהרי נביא עומד).
כלומר אין הנביא מתנבא על העתיד, אלא על הראוי להיות בעתיד. גם משורר יותר משצריך לחזות את העתיד עליו לעסוק במה שראוי להיות.
הספרייה באלכסנדריה והגזענות הערבית-מוסלמית
פרופסור אהוד נוימרקט-מנסדורף-קופרפיש-מנור, הביא גאולה לעולם כאשר הביא את דברי הדסה בן-עתו בספרה על הפרוטוקולים של זקני ציון:
"בשנת 2003, נפתחה מחדש לציבור הרחב ספריית אלכסנדריה המפורסמת, ששופצה למהדרין במימון של אונסקו [...] בארון הזכוכית שהוצב במוזיאון [...] והוקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, הוצגו זה ליד זה הקוראן, הברית החדשה וספר תורה. ליד ספר התורה הוצב תרגום המקורי הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, שעל עטיפתו מתנוסס מגן דוד מוקף על ידי נחש. מנהל המוזיאון, ד"ר יוסף זאידן, כשנשאל על כך הסביר שליהודים ולציונים הפרוטוקולים עולים בחשיבותם על ספר התורה, שכן הם מייצגים את החוקה האמיתית שלהם, את דרך חייהם. רק בהתערבות של אונסקו [...] הוסר ספר הפרוטוקולים מארון הזכוכית, מעשה שזכה לביקורת קשה בעיתונות המצרית כמעשה בלתי פטריוטי וככניעה לציונים." ("חדשות בן עזר", 1769).
ראוי לזכור כי בספריה העתיקה באלכסנדריה (המוזיאון) שהקים תלמי הראשון היה בין שאר הספרים ספר התנ"ך תרגום השבעים.
לפי הסיפור שמופיע באיגרת אַרִיסְטֵיאַס (אחד הספרים החיצוניים, ספרים שנכתבו אבל נשארו מחוץ לתנ"ך) אחד מאנשי הספרייה הסב את תשומת לבו של תלמי לכך שבספרייה חסר ספר אחד – התורה של היהודים. המלך פנה לכהן הגדול בירושלים וזה שלח לו 72 זקנים שתירגמו לו את התורה ליוונית. תרגום זה נודע בשם תרגום ה-70 (ביוונית סֵפְטוֹאַגִינְטָה). לפי הסיפור נשלחו מהארץ 6 זקנים מכל שבט, והאגדה מוסיפה ואומרת שכל אחד מ-72 הזקנים תרגם תרגום זהה!
לעומת זאת בספרייה העתיקה באלכסנדריה לא היה אפילו ספר ערבי אחד, מהסיבה הפשוטה שבאותה עת הערבים טרם ידעו קרא וכתוב. הערבים למדו קרא וכתוב רק במאה הרביעית לספירה.
שר התרבות של מצרים אז, הפיליסטיני (חסר תרבות) פארוק חוסני, התנגד להכנסת ספרים עבריים ישראליים לספרייה החדשה של אלכסנדריה, והוא הכריז פומבית כי הוא מוכן לשרוף באופן אישי כל ספר ישראלי שיוכנס לספריות מצרים. גזענות זו היא שמנעה ממנו מאוחר יותר להיבחר למנכ"ל אונסקו, בעקבות הלחץ הכבד שהפעילה ישראל. היום מן הסתם היה נבחר.
והנה תפנית מעניינת. דווקא ד"ר יוסף זידאן, שהביא לתצוגה את הפרוטוקולים, הפתיע כשהכריז מאוחר יותר שמה שהמוסלמים מכנים "מסגד הקצה" אל-אקצה בירושלים, הוא בית המקדש היהודי השייך ליהודים. "בית המקדש זה ביטוי עברי," אמר ד"ר זידאן, "ולכן לדעתי, מסגד אל–אקצא - זה לא זה. אל–קודס, המקדש, היא מילה עברית עתיקה, ומאז החלו המוסלמים להשתמש בה, היהודים מסתכלים עלינו ואומרים – איזה נודניקים". וכאן הוא פנה לאחיו המוסלמים: "אתם מנכסים את העיר, ומנכסים את המילה, ואומרים שהיא קדושה לכם. מהיכן בדיוק? אתה יכול להגיד לַיהודי שירושלים אינה שלו?"
https://www.maariv.co.il/news/world/Article-518569
בנוסף הוא חולל במצרים שערורייה דומה כאשר טען שסאלח א-דין המצביא הכורדי-מוסלמי, שידוע כמי ששחרר את ירושלים מידי הצלבנים, "היה אחת הדמויות הבזויות בהיסטוריה."
https://www.maariv.co.il/news/world/Article-585159
תורות הקונספירציות
במאמר קצר ומבריק הצליח פרופסור אהוד מנור לתת תמונת-על מקיפה לעמידות תורות הקונספירציה תוך השוואה ביניהן, והסבר על הסיבות לאפשרות קיומן: "הפרוטוקולים של זקני ציון", עלילת הדם של עוזי אזולאי על חטיפת ילדי תימן בידי האשכנזים, "שליטת גברים בנשים", "תוכנית ד', הנכבה, וכל מה שבא לפני (טענת 'הנישול' או עצם הנכונות של הצד היהודי לקבל את 'החלוקה' – שהרי זו נועדה על מנת לתת צידוק ל'טיהור האתני') ואחרי ('אקיבוש' של 67')", "הכחשת השואה ואושוויץ", "מזימת היהודים לשלוט בארגנטינה". ("חדשות בן עזר", 1769).
כזכור כל הדיון כאן ב"פרוטוקולים" החל בעקבות שמו המלא שהבאתי של היהודי המשומד (שר"י) שחיבר פרק מהם. מכיוון שאני חסר כל חשיבות היסטורית (וגם כל חשיבות עכשווית) אני מקווה שתורת הקונספירציה על "נתינת השמות המלאים" של "הפרובוקאטור הערמומי נעמן כהן" תיעלם כבר. אין בה כל צורך, לכן גם בניגוד לתורות קונספירציות אחרות היא בטוח תיעלם.
ההבדל בין הטבח בכפר קאסם לטבח אל-מדינה
על האקטיביסט הפרו-איסלמי, אדם רז (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) וארגון "עקבות" "ארכיוני הכיבוש" שמטרתם למצוא כל "עקבה" שתשחיר את ישראל ותעשה לה דה לגיטימציה במטרה להפכה למדינה ערבית-מוסלמית כבר כתבתי:
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01651.php
והנה פסטיבל גדול – הוא הצליח לחשוף פרוטוקולים מהמשפט שמיד הפכו לחגיגה ב"אל-ארצ'", העיתון הערבי בעברית בכותרת הראשית.
(עופר אדרת, "נחשפו פרוטוקולים ממשפט הטבח בכפר קאסם, המפקד אמר שרצוי שיניו מספר הרוגים", "אל-ארצ', 29.7.22)
על מעשה הטבח הנורא שנעשה בכפר קאסם ב-1956 בו נהרגו 50 ערבים, אין כלל מחלוקת בין החוקרים. העובדות ידועות זה כבר. על המעשה יש גם קונצנזוס שהוא פשע מלחמה שלא ייעשה. במשפט המעורבים קבע השופט בנימין הלוי שפקודת הטבח היא "פקודה בלתי חוקית בעליל," שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'"
שלושה מנשיאי ישראל ביקרו בכפר והביעו התנצלות וצער על המעשה הנפשע שעשתה ישראל. בדצמבר 2007 אמר נשיא מדינת ישראל שמעון פרס בעת ביקור בכפר, כי "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאוד." ב-2014 השתתף לראשונה נשיא המדינה, רובי ריבלין, בטקס לציון הטבח בכפר קאסם. ב-29 באוקטובר 2021 השתתף נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בטקס לזכר ההרוגים, במלאת 65 שנים לטבח, וביקש סליחה בשם מדינת ישראל.
לעומת זאת, בכל הפגנה של ערביי ישראל הם מכריזים על רצונם לשחזר את הטבח שעשה מוחמד ביהודי ערב (טבח בו נרצחו כמה מונים יותר מבכפר קאסם) והם צועקים: "חייבר חייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב!" – לקריאה הזו יש קונצנזוס נרחב ברחוב הערבי. למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען שרואה בדברי מוחמד המופיעים באמנת החמאס ובדברי המופתי של אש"פ לפיהם יש לרצוח את היהודים הקופים וחזירים גזענות ולא מופת מוסרי:
https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8
(אם אתם מכירים ערבי-מוסלמי כזה אנא הציגוהו).
למרות קביעתו של יועז הנדל (הסוחר) שטיבי לא תומך טרור, אחמד כמאל אחמד א-טיבי היא אחד האחראים לטרור הערבי-מוסלמי מכיוון שהוא (כמו דעא"ש) רואה בדברי מוחמד שיש לרצוח את היהודים הקופים וחזירים מופת מוסרי ולא גזענות, ומזדהה עם אמנת החמאס לחיסול ישראל ולרצח היהודים:
https://www.youtube.com/watch?v=tF8G-kl143E
ובנאום מסית הוא משלהב את ההמונים במסגד "הקצה" נגד היהודים והקהל המוסת עונה לו: "חייבר חייבר יא יהוד – צבא מוחמד עוד ישוב!":
https://www.youtube.com/watch?v=1I4ktRkOuA4
הנה ההבדל בין יחס היהודים לטבח בכפר קאסם, לעומת יחס הערבים לטבח אל-מדינה וחייבר.
קצבאות למחבלים
ב- 31 ביולי, 2002, נשמע פיצוץ בקפיטריית ''פרנק סינטרה'' בקמפוס הר הצופים. מטען חבלה שטמנה חוליית מחבלים התפוצץ בשעת ארוחת הצהריים, בעת שסעדו במקום עשרות סטודנטים, מרצים, סגל מנהלי ואורחים. תשעה אנשים נרצחו בפיגוע.
והנה לרגל 20 שנה לטבח, "הרשות "הפלסטינית" הגדילה את התשלומים החודשיים שלה למחבלים האחראים לפיגוע הקטלני באוניברסיטה העברית ב-2002.
העלייה של 14.29% בשכרם של ארבעה מחבלים חלה במקביל לציון 20 שנה לפיגוע שאירע ביום ראשון. במהלך 20 השנים האחרונות שילמה הרשות למחבלים וואל קאסם, ואסים עבאסי, אלא אלדין עבאסי ומוחמד עודה מעל 8 מיליון שקל (מעל 2.5 מיליון דולר). התשלומים החודשיים שלהם אמורים לעלות מ-7,000 שקל (2,251 דולר) לחודש ל-8,000 שקל (2,572 דולר); הם גם מקבלים תוספת של 300 שקל (96 דולר) מדי חודש בגלל היותם תושבי ירושלים.
ארבעה מחבלים נוספים שהורשעו בהשתתפות בפיגוע מקבלים שכר גם כן מהרשות.
https://rotter.net/forum/scoops1/754181.shtml
ואיך מימן אבא של מאזן את התשלום למחבלים? התשלום ממומן מהלוואה שנתן לו שר הביטחון בנימין גנץ. איפה ברברה טוכמן שתכתוב על זה?
השותף של מרב קסטנר-מיכאלי וגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון בעד הפוליגמיה
ח''כ מנסור עבאס מ"אחים המוסלמים", השותף הפוליטי של שתי הפמיניסטיות העומדות בראש העבודה ומר"צ, תובע הכשר לפוליגמיה: "המדינה, הוא אומר, 'לא צריכה לאכוף את החוק האוסר על ריבוי נשים לגבר אחד (פוליגמיה)'."
https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=754154&forum=scoops1
ועכשיו נשאלה השאלה – האם משנאת נתניהו ומרצון לשלטון, הנשים הצדקניות האלה תתמוכנה בו?
מי יביא יותר קולות ציוני, או לא ציונית?
סגן שרת הכלכלה, יאיר גולדנר-גולן, הנאבק על משרת יו"ר מרצ, יצא נגד המתחרה שלו גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, באשמה שהיא מסרבת להגדיר את מרצ כמפלגה ציונית וע"כ גורמת לניכור מול רוב מוחלט של הציבור בישראל.
https://rotter.net/forum/scoops1/753886.shtml
הסקרים מראים שהלא ציונית מושכת יותר קולות.
מי יקים מחדש את "אחדות העבודה פועלי ציון"?
בראיון עם אלוף במילואים גרשון הכהן-וינגרטן, הוא מספר שבבית הוריו, הרב ידעיה הכהן-וינגרטן, מייסד ישיבת הר עציון, ודינה הכהן, שהיתה ראשת מדרשת אמונה לבנות. נוסד "גוש אמונים". בינתיים הוא הספיק להוריד את הכיפה, היה פעיל ב"שלום עכשיו", ועכשיו הוא נמנה עם נאמני בית המקדש בשאיפה להקימו.
עם חזון המקדש הוא מצהיר שהחזון הפוליטי שלו זה מפא"י, ליתר דיוק "אחדות העבודה": "פעם אמרתי בטלוויזיה שהייתי רוצה להקים מחדש את אחדות העבודה. למחרת היה מפגש של אלופים זקנים עם הרמטכ"ל. ניגשו אליי שלושה פלמ"חניקים, אמרו לי, שמענו אותך אתמול בטלוויזיה, רק שיש לך בעייה, לך תבדוק – רק אנחנו מבינים על מה דיברת. שאלתי סרן צעירה אם היא יודעת מה זה 'אחדות העבודה', היא אמרה לי לא. שאלתי אם היא יודעת מה זה מפא"י, היא אמרה, זה שייך לעבר, לא מעניין אותי."
(שני ליטמן, "לגרשון הכהן יש בשורות לא פשוטות עבור כל מי שרוצה פשוט לחיות כאן בשקט", "אל-ארצ'" 21.7.22)
ובאמת למדינת ישראל יש צורך גדול בהקמתה מחדש של "אחדות העבודה פועלי ציון". האם מישהו ייקח לעצמו את האתגר להקימה מחדש?
נעמן כהן
* * *
אהוד בן עזר
60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"
נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25
מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963
"ציפורה, למה אַת מתעניינת איפה נמצא משה דויד?"
"אתה היית אצלה?"
"אַת לא ישנה, ציפורה?"
כאשר חזר נכנס לרגע לחדרם לראות מה שלומה. בדרך-כלל ישֵן היה לבדו עם הילדים בחדר השני.
"מה היא אמרה לך? מה עשית לה?"
"אני לא רציתי לדבר איתה. חיכיתי למשה דויד שיבוא. אחר-כך התחילה לעשות לי צעקות, והתנפלה עליי עם הבן שלה, והתאספו השכנים. אבל לא נגמרו החשבונות שלי איתם, עוד תִראי."
"והוא לא בא? אתה לא רבת איתו?"
"הוא עוד יִראה ממני מחר. חוצפה – עוזב את האישה והילדים והולך לו לדרכו, ואחר-כך הם באים ועושים ממני צחוק, בלי שאוכל להחזיר להם על מה שגרמו לך."
"חיכית לו?"
"כן. כל הערב, עד שהתחילה לצעוק, והסתלקתי."
"טוב עשית שלא דיברת אליה. היא בן-אדם איום. עוד עכשיו אני מפחדת מפני הידיים שלה שתפסו בי וחנקו אותי. מוטב שהוא ידבר איתה ויסביר לה שלא תתנהג כמו חיה."
"הוא! הוא! אַת יכולה לסמוך עליו? אדם שעוזב כל ערב את אישתו והילדים והולך לשבת אצל מנטלו ולשתות עד שהדֵעה שלו משתגעת – "
"היא אמרה לך שהיה אצל מנטלו?"
"מה חשוב לך איפה היה?"
זיק של חשד החל מכרסם בליבו. "מה אמרה חליפה? – 'לך תשאל את האישה שלך איפה הוא!' – ועכשיו היא חוקרת על-אודותיו. מה מתרחש מסביבו? האם הם יודעים משהו ואינם מספּרים? כלום קשרו עליו קשר ולועגים לו ומבקשים להפילו בפח? – שטויות. לוּ היתה יודעת איפה נמצא משה דויד לא היתה שואלת אותו. ואולי היא מרמה? מנסה להטעותו? אי-אפשר לתת אמון באיש. האם הם נפגשים אצל מנטלו כפי שחליפה רמזה? אולי היתה שם היום, והוא לא בא? ואולי להיפך? אלוהים, רק החשדות בלבד מספיקים כדי לרצות לרצוח מישהו. הלוואי שיהיה לי כוח להתאפק, שלא יֵצא שאני בעצמי מקלקל את הכול. אסור להראות שאני חושד, שאני יודע משהו. היא לא תסלח לי אם שוב אפגע בה."
"הוטב לך, ציפורה?"
רצתה לומר: "אני בריאה, ניסים. מעולם לא הייתי בריאה כל-כך. חליפה ואתה, והאנשים שבאוטובוס, כולכם ריפאתם אותי ממחלתי ועשיתם אותי חזקה כפליים. הוֹ, ניסים כל השנים חשבתי שאני החלשה ואתה חזק, ולכן ניסיתי להיות עליונה עליך ולהיאבק עימך, ולא הצלחתי. כל פעם אתה היית מפתה אותי מחדש ומוליד לי ילד ועושה אותי שפחה שלך, ואילו אני הייתי מחזירה לך בכל כוחי המועט, ומתעללת בך, וזקוקה לך כאחד, כדי שיהיה תמיד מישהו על-ידי שאפשר להזיק לו ולהישען עליו. אבל עכשיו אתה נשרת ממני, כאילו מעולם לא חיינו יחד, והבית והמשפחה והילדים הם רק חלום שחלמה מישהי אחרת. אולי רק היום, באוטובוס, נוכחתי כמה אינני שייכת לא לך ולא לכפר ולא לאיש מכם. ולכן נעשיתי כה בריאה וחזקה עד שאני לא צריכה אפילו להילחם בך. אתה מבין, ניסים? אתה יכול לעשות בי הערב מה שתִרצה – כי בליבי כבר עזבתי אותך. וגם אם יתחילו בתוכי חיים חדשים ממה שהכרחת אותי – הפעם הזאת כבר לא איכנע לך, ואעשה כל מה שצריך כדי להיפטר ממך ומן הזיכרון שלך לגמרי. הו, לוּ היית יודע, ניסים, כמה אתה רחוק ממני."
"ציפורה, הוטב לך?"
"לא, ניסים. אני לא יודעת מה קרה לי, כל הגוף שלי כואב, והפנים בוערות. אני חושבת שאסע מחר לרופא."
"אולי לא? אַת כל-כך חלשה. הרי ראית מה קרה לך היום מהנסיעה."
"אין דבר, אנוח. אני מוכרחה להיות אצלו."
"אַל תיסעי, ציפורה. אני אזמין אותו לכאן."
"לא, זה אי-אפשר. בעצמך אמרת לי שאסע היום לעיר."
"אבל, הנה חזרת ונהיית חולה שוב."
"לא חשוב, ניסים. אשתדל להבריא."
"את משתדלת להבריא בשביל לנסוע לרופא? מה אַת מדברת, אישה? איפה ההיגיון שלך?"
"אַל תרגיז אותי, אני עייפה כל-כך וחלשה. יותר טוב תנסה לעזור."
"אני מצטער. אולי תיקחי מחר טֶכּסִי לעיר? אני לא רוצה שתיסעי עוד פעם באוטובוס עם כל האנשים האלה."
"כבר לא איכפת לי, ניסים. באמת, שלא איכפת."
"אזמין לך את הטכּסי."
"טוב, תודה לך. אני חושבת שאף פעם לא אוּכל להחזיר לך כל מה שניסית להיות טוב אליי, אף כי לא היתה בינינו מעולם... רק נדלקתי ממך – "
"ציפורה? מה אַת מדברת? מה קרה לך? אולי יש לך חום? מאיפה המילים האלה שלך? לא, לא, אַל תמשיכי. יותר טוב תישני ובפעם אחרת נדבר."
"לילה טוב, ניסים."
"לילה טוב."
ניסים יצא על בהונות רגליו וסגר בשקט את הדלת. נכנס לחדר-הילדים וגישש דרכו בחשכה עד שמצא את מיטת-הברזל הצרה והשׂתרע עליה. ניסה להירדם, אלא ששעות רבות התגלגל, שמע את נשימת הילדים בשנתם והירהר במה שעליו לעשות. "אני צריך לדאוג לה," הירהר, "היא בסכנה, היא בסכנה! וכל-כך חלשה. טוב שלפחות אני חזק, חזק ובטוח. אוּכל לעזור לה. אבל מה עליי לעשות?"
המשך יבוא
"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.
מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.
הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* מדוע משוגע מי שהולך להיות מורֶה או מורִָה בישראל? "מחברי הדו"ח מתמקדים בצורך לשפר את תנאי ההעסקה של המורים המתחילים, ששכרם ההתחלתי מסתכם בכ-5,500 שקל בחודש (להיקף משרה ממוצע של 65% בשנה הראשונה לתפקיד), בעוד שהשכר ההתחלתי למשרה מלאה מסתכם בכ-6,900 שקל. לעומתם, השכר הממוצע למורה וגננת מסתכם בכ-12.3 אלף שקל ברוטו (למשרה מלאה), ואילו השכר בשיא הוותק מגיע לכ-22 אלף שקל בממוצע (כולל תוספות שכר על תפקידים נוספים). ["דה מארקר", "הארץ", 1.8.22].
בערים מרכזיות בישראל, הסובלות ממחסור במורים – המשכורת הזו אינה מכסה אפילו דמי שכירות חודשיים לדירת מגורים. אז אולי כדאי שהתלמידים יביאו סנדוויצ'ים למורים הצעירים כדי שאלה לא ירעבו?
* שלום לאדוני העורך, תשובה לאהוד בן עזר: ברצוני להעיר על אמריך שלולא מעשהו (המבורך) של בן גוריון שהביא לעליית יהודי עיראק לישראל, היו עולי בבל שוכבים היום על רצפת הפרלמנט העיראקי ונהנים מזיווה של השכינה הבגדאדית...
ולא היא.
אנו שישבנו מאות שנים על נהרות בבל ובכינו בזכרנו את ציון, לא אהבנו פוליטיקה לא אז ולא היום. וראה מי בעסקונה הישראלית בפוליטיקה ובראשי ועדי העובדים בעלי הכוח. בכל זה אין לנו עניין. השארנו זאת לבני דודנו פליטי המג'רב. ענייננו רק ב"פְלוּס" (כסף). "רואי חשבנות", "עורכים דינים", כלכלה מסחר מניות וכל אשר בזה.
נכון שגם כאן יש אשר נתגעגע לבבל על מטעמיה ונופיה, אפופים בזיכרונות ילדותנו מאז. וגם נלין על שבהגיענו לארץ הקודש נטלו מאיתנו, ללא רשות, בעזרת הדי די טי, את החיות הקטנות והחמודות שעל עורנו, איתן חיינו בשלום במשך שנים והיו רכושנו הבלעדי.
בבבל לא השתטחנו על רצפת שום פרלמנט. כן עשינו זאת על הגג הבגדאדי המפורסם, עליו ישנו בערבי הקיץ, שם האזנו לקריאת המואזין עם שחר, ובערב התענגנו על הרוח הקרירה שבאה מן המדבר, אחרי שוך כעסו בשעות היום בהן שילח בנו את חומו התופתי... ומדי פעם גם קולות ה"חאפלות" שנערכו אי שם בשכונות הרחוקות.
גגות בתיה של בגדאד מופרדים על ידי מחיצות של קירות לא עבים, ומי שאוזניו כרויות ישמע מעברם מעלילותיהם של אלף לילה ולילה...
מעשה בתלמיד חרוץ בבית ספרנו, סמי מַשְעַל, שנכשל בבחינת הגאוגרפיה של סוף השנה. לפליאתנו השיב שזה רק באשמתה של דייזי. הוא אירגן תאורה על הגג שלו, שתעזור לו לשבת ולשנן את החומר באוויר הקריר. אלא שמעבר לקיר המחיצה, על גגם של השכנים, היתה מוצבת מיטה זוגית ומסביב לה כילה לבנה שהתנפנפה ברוח. משם בקע קולו של הבעל, עזרא יחזקאל, מדי עשרים דקות בערך, "דייזי עיניים שלי תסתובבי בבקשה..." – וזה מה ששיבש את מחשבותיו של סמי הרחק מהגאוגרפיה.
בברכה,
י"ז
רמת גן, עיר הפיז'אמות
* ג'וחא: לא ברור לי מדוע בכלל חיילות ישראליות בשירות חובה צריכות לשרת בבתי-סוהר לאסירים ביטחוניים? האם צריך לשלוח לשם רק חיילות מכוערות כדי שלא יגרו את האסירים? או לשלוח אותן ערומות-למחצה כדי שייקל לאסירים המורעבים-לסקס לאונן עליהן?
לו אני הייתי אסיר ומולי צצה חיילת-סוהרת, הייתי אחר-כך עוצם את העיניים ומשפשף עליה כשאני מעלה בדמיוני את אבריה ומזיין אותה כאילו אני כבר שוחררתי.
אהוד: אולי בתי-סוהר לגברים אינם מקום לסוהרות-נשים – ובוודאי שלא לחיילות חובה! זו התעללות בהן – וגם באסירים המורעבים מינית!
* נוהל חיל אוויר בשב"ס: בחיל האוויר ובחברות התעופה קיים נוהל שאם מתגלית תקלה במטוס מיד מושבתים מטוסים מאותו דגם. אני מציע לאמץ את הנוהל הזה לשב"ס ולהוציא לחופשה כפויה בתשלום את כל חיילות החובה המשרתות בשב"ס עד שיימצאו האשמים, האחראים, מעלימי לעיניים והשותפים לזוועה שנתגלתה בשב"ס. לאחר מכן לקיים חשיבה מחדש על התאמתן של חיילות חובה לשרת בשב"ס.
שמואל אייל
מעלה אדומים
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),
שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
בספטמבר 2021 קיים עידכון עד גיליון 1634.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר] לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח
ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.
קובץ: זרח ברנט1
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי
*
דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-2, תשפ"א, 2022.
עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל