פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1774

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באב תשפ"ב. 18.8.2022.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 7. // זיוה שמיר: אלתרמן – מבט חדש ובמבט מחודש.   "ושֵׁם השֵּׁנית..." צִלהּ של צילה ביצירת אלתרמן. חלק שני. // אורי הייטנר: 1. מת אב – על צביקה פיק. 2. צרור הערות ‏17.8.22. // יוסי אחימאיר: אהרן ידלין – כספים וכיסופים. // רוֹן גֵּרָא: יַחֲסֵי הוֹרִים וּבָנִים. // יהודה גור-אריה: מחירו של הדונבאס. // ד"ר ארנה גולן: על ספרם של הרצל ובלפור חקק "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים. ושירים על ירושלים". // אדיר כהן: שני סיפורים. 1. עפרוני. 2. איך להגיע. // יונתן גורל: מעט דברים קובעים. // יוסף אורן: המלצות על ספרים אחדים מהמדף העברי. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 10. בתי ספר יסודיים. // נעמן כהן: "האחים המוסלמים" רע"ם לטובת הג'יהאד. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

7.

אִם לִלְמֹד הָיָה חָשׁוּב

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן נוֹבֶלֶת –

וְאִם לִרְקֹד הָיָה מְקוֹר אֶנֶרְגְיָה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן תַּחֲנַת-הַכֹּחַ הַנוֹדֶדֶת –

וְאִם לַעֲבֹד הָיָה מֵבִיא תּוֹעֶלֶת

הָיִיתִי כְּבָר מִזְּמַן פּוֹשֶטֶת רֶגֶל –

וְאִם לְהִתְעַסֵּק עִם בָּנִים הָיָה מֵבִיא בּוּשָׁה

הָיִיתִי כְּבָר מִזְמַן כּוֹכֶבֶת-שַׁעַר בְּעִתּוֹן 'לָאִשָּׁה'!

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

  "ושֵׁם השֵּׁנית..."

צִלהּ של צילה ביצירת אלתרמן

חלק שני

יש שהגבולות בין שתי הנשים – רחל מרכוס וצילה בינדר –  קורסים ונבלעים. לאמיתו של דבר, נכונותה של נעמי הכנועה להיות שפחה חרופה למען חננאל, אהובהּ האמן, מלכדת בתוכה תכונות ההקרבה חסרת-התנאים של רחל מרכוס ושל צילה בינדר גם יחד. הדיכוטומיה הניכרת במחזה בין נעמי לפונדקית מלמדת אמנם על התלבטות קשה, רצופת רגשות אשם, בין שתי נשים, אך כבר בדמותה של נעמי  הנאמנה מצויות בכפיפה אחת דמויותיהן של שתי הנשים שבחייו של אלתרמן. הגיע הדבר לידי כך, שבשיר הראשון מהמחזור "שיר עשרה אחים" ("הבקתה", "עיר היונה" עמ' 291) יש תיאור של הפונדקית כעקרת הבית: "וְיָפֶה שֶׁמָּצָאנוּ אֶת זֹאת הַבִּקְתָה / וְהָאֵשׁ בַּבִּקְתָה מְבֹעֶרֶת / וּבְרוּכָה פֻּנְדָּקִית. לָאוֹרְחִים לֹא חִכְּתָה, / אַךְ הִתְקִינָה שֻׁלְחָן הָעֲקֶרֶת."

אכן, לשתי הנשים בחייו של אלתרמן, חרף ההבדלים, היה מן המשותף:  שתיהן היו אמניות שהתפרנסו מאמנותן, ושתיהן היו נאמנות למשורר ואהבו אותו עד כלות, עד כי בשיר "זקנת החלפן" (השיר השני במחזור "שירי גוזמאות") הצמיד אלתרמן את שתי הנשים – עקרת הבית ובעלת הפונדק –  והֲפכן למהות אוקסימורונית אחת, הקרויה "עקרת הפונדק" (שם, עמ' 244). ראינו שגם ביאליק בשיר הילדים "שתי בנות" (שנכתב בתקופה שבה חיכתה למשורר בבית רעייתו מניה, ואילו הציירת אירה יאן ציפתה שהמשורר יעזוב את ביתו וילך אחריה) – העניק לבנות שמות אנטונימיים (ניגודיים) וסינונימיים (נרדפים) כאחד, כי יש בין השתיים גם מן המשותף.

באחד המונולוגים קורעי הלב שמשמיעה בעלת הפונדק ב"פונדק הרוחות", היא מבקשת מהגבר שלא ישנא אותה. בתמונה הרביעית (עמ' 205-206 בכרך המחזות) חננאל שואל את הפונדקית על טיב יחסיהם  ("לא שאלתי עד עכשיו לא את עצמי ולא אותך מה טיב הקשר שבינינו, או למה את כרוכה אחרי או אני אחריך. אבל אולי הגיע זמן לשאול, לשאול – ")

ניכרת התלבטותו של אלתרמן לגבי הקשר רב-השנים עם אהובתו, ותשובתה של הפונדקית: "חֲנַנְאֵל, הַקְשֵׁב. רְאֵה אוֹתִי [...] / אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת, וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי מֵעוֹדִי, / אֶת כָּל הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בְּךָ. אַךְ גַּם אֶת שִׂנְאָתְךָ / אֵינֶנִּי דּוֹרֶשֶׁת בִּמְלוֹאָהּ. מְעַט מִזֶּה יַסְפִּיק לִי בְּהֶחְלֵט. / שִׂים לֵב שֶׁגַּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי / רַק אֶת הַקַּל: רַק אֶת עוֹרִי, / אֶת שְׂעָרִי וְאֶת עֶינַי וְאֶת שְׂפָתַי – כָּל הַזּוּטוֹת הַלָּלוּ / אֵינָן שָׁווֹת מְחִיר שֶׁל אַהֲבָה אֵין קֵץ, / אֲבָל אֵין זֶה רָאוּי גַּם לְשִׂנְאָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ [...] / שִׂים לֵב, חֲנַנְאֵל, בֵּין כָּל נַפְשׁוֹת הַחִזָיּוֹן / אֲנִי הִיא זוֹ שֶׁיּוֹם מָחָר אֵינוֹ חַיָּב לָהּ כְּלוּם, / אֵינוֹ שׁוֹמֵר לָהּ כְּלוּם וְלֹא יִתֵּן לָהּ כְּלוּם."

דבריה של הפונדקית משקפים בדיוק נמרץ את מצבה של צילה בינדר, שכרוכה היתה כל ימיה אחרי אלתרמן, פינתה לו את כל עִתותיה, ולא ביקשה לעצמה דבר. חננאל אינו יכול לדַמותה  "בִּדְמוּת אִשָּׁה זְקֵנָה. בִּדְמוּת אִשָּׁה שֶׁתִּזְדַּקֵּן לְאַט אִתִּי גַּם יַחַד. שֶׁתַּעֲבֹר אִתִּי אֶת הַשָּׁנִים" (שם, עמ' 206). ואכן, צילה בינדר כתבה לאהובה המשורר מכתבים קורעי לב, שבהם התלוננה על שהוא אינו אוהב אותה, וכפי שכתבה לו באחד ממכתביה הארוכים: "שלום לך אלתרמן שלי, כי אם אפילו לא תהיה שלי אף פעם [...] אתה שלי לתמיד [...] אוי אלתרמן, עצוב לי עד מוות. כי אחרי הכול זה פשוט מאוד. אינך אוהב אותי."¹¹

מובן, המחזה "פונדק הרוחות" ממריא אל גבהים שמעבר לאישי ומעבר ל"כאן" ול"עכשיו". אף-על-פי-כן, יש בו גרעין ביוגרפי עמוק, שעל גביו בנויים הרבדים הנוספים: יחסו של אלתרמן אל שתי נשותיו מקביל למערכת היחסים בין חננאל לבין אשתו והפונדקית. דמותו חסרת הפשרות של הכנר-האמן חננאל, גיבור "פונדק הרוחות", מכילה בתוכה סימני היכר מובהקים של אלתרמן גופא,  שהקדיש את כל כולו לאמנות, בהרימו תרומה ללא בקשת תמורה (אפילו שמו של הגיבור בנוי משמותיו של נתן אלתרמן: "חנן" = "נתן"; "אל" = תחילית השם אלתרמן; רמז להיותו של חננאל אמן בחסד עליון). ניכר ממחזה זה, שהוא אולי היצירה האישית ביותר שכתב אלתרמן מעודו, שאלתרמן מתחרט על העוול שגרם לאשתו כל השנים (אך כי יש ביצירה זו, כמובן, גם ממדים החורגים מן האישי, וחרף קווי דמיון מסוימים אין לזהות בין חננאל לבין אלתרמן).  ניכר גם שהקשר המתמשך עם צילה, הציירת הבודדה,  שנאבקה  בכוחות עצמה ללא הרף על קיומה, החל להכביד עליו, והוא לא מצא עוז בנפשו לנתק את הקשר הזה ולהתנער ממנו. ניכר שחננאל הוא גם אלתרמן וגם האלטר-אגו שלו; שנעמי היא גם רחל וגם צילה.

 דברי נעמי לחלפן בפתח המערכה השנייה, כשהוא רואה אותה נושאת שק על גבה ("כֵֹּן, יֵשׁ בִּי כֹּח") מזכירים את דברי האישה האוהבת בפזמון הידוע של אלתרמן "אם תלכי אחריי" מתוך "צץ וצצה" (שהתפרסם תחת השם "שיר שלוש התשובות"): "הוּא אָמַר: אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי / לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי, / וְיִרְבּוּ הַמְּרוֹרִים עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי. / אָז אָמְרָה הִיא לְאַט: כֹּחַ יֵשׁ לִי." גם בהמשך הפזמון חוזרות פעמיים המילים: "לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ," כמתוך השבעה, ורק בסוף השיר – כשהאישה מעלה בדעתה שהגבר עלול לבקשה לשכוח אותו, היא מתרה בו: "אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל: / אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ. / כִּי אֶת זֹאת, אֲהוּבִי, לֹא אוּכַל, / בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ."

מצד אחד, השתמש  אלתרמן  ב"פונדק הרוחות" – באורח חופשי ובלתי מחייב – באגדה על רחל, בתו של כלבא שבוע ואשת רבי עקיבא, שהפכה סמל ומשל לרעייה המקריבה את עצמה ואת חייה על מזבח קידומו של בעלה וטיפוח מפעל חייו. רחל, אשת ר' עקיבא, הן היתה מוכנה לשלוח את בעלה מיוזמתה לבית-המדרש לתקופה של עשרים וארבע  שנים, תוך ריחוק פיזי ונשיאה בעול הבית, ובלבד שיגשים את משימת חייו, שלמענה נוצר ונועד. נעמי מקבילה אפוא לרחל בת כלבא שבוע (ובמשתמע, לרחל רעייתו הנאמנה של המשורר שנשאה כל השנים בעול הבית והמשפחה וסבלה בשקט את האגוצנטריות של בעלה האמן). ואולם, השיר "אם תלכי אחריי", המגלה זיקה עמוקה ל"פונדק הרוחות", שׂם את המילים "כֹּחַ יֵשׁ לִי" בפי אישה שתיאורה תואם את זה של צילה בינדר לא פחות משהוא תואם את קווי ההיכר של האישה החוקית. אין זאת כי קווי ההיכר של שתי הנשים שבחייו, והגבולות שביניהן נתערבלו ונבלעו.

בדמותה של נעמי יש לא מעט קווים מדמותה של צילה, ולא רק מדמותה של רחל מרכוס, רעייתו של המשורר. כך, למשל, כשנעמי הנאמנה אומרת לחלפן בפתח במערכה הרביעית "אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל גָּדוֹל כָּל כָּךְ / אַל תִּתְהַלֵּךְ. אַתָּה מַפְרִיעַ לְהַקְשִׁיב. עָלַי / לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדָיו בָּאִים,"  אפשר להיזכר בהקשר זה בסיפוריהן של מכרותיה של צילה, שסיפרו שכל ימיה לא אירחה הציירת בביתה את חברותיה, בטענה-תואנה ש"אולי אלתרמן יבוא," רק לאחר מותו התחילה לארח ולהתארח.

על כן, גם פזמון כדוגמת "צריך לצלצל פעמיים" עשוי לשקף את מערכת היחסים ששררה בין המשורר לציירת. היא יושבת רכונה על מלאכתה, ומוכנה לקבל בשמחה את הגבר המודה באוזני אהובתו (מבלי לחוש כמה פוגעות מילותיו) כי נכנס אליה "בֵּינְתַיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב," ואף מפצירה בגבר ומבטיחה לו שאם יחליט להגיע "אֵין צֹרֶךְ בְּבֶכִי וָצַעַר / סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ."

צילה בינדר היטיבה אף היא לתאר את מערכת היחסים הבלתי סימטרית, שלאורה התנהלו חייה, בשירה "לא לסגור": "לא לִסְגֹּר / שֶׁהַכֹּל יִשָּׁאֵר פָּתוּחַ. / וְאִם לֹא תֵּלְכִי לְשׁוּם מָקוֹם, / וְאִם גַּם לֹא תִּפָּתַח שׁוּם דֶּלֶת / וְאִם גַּם לֹא תְּבַקְּשִׁי דָּבָר, / וְאִם גַּם לְדַלְתֵּךְ לֹא יָבוֹא זָר, / לא לִסְגֹּר / שֶׁהַכֹּל יִשָּׁאֵר פָּתוּחַ."

ואלתרמן, כמתוך דו-שיח עם שירה של צילה בינדר, אומר (באמצעות גיבורו חננאל, בפתח התמונה השישית והאחרונה של "פונדק הרוחות"): "הַכֹּל עַל מְקוֹמוֹ. כִּבְעֵת לֶכְתִּי מִפֹּה. / וְהִיא לֹא כָּאן. לֹא נְעוּלָה הַדֶּלֶת. / הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה." מובן שהדלת הפתוחה מרמזת גם לדלתות ליבה של האישה האוהבת, שמשאירה את הכול "פתוח" – ליד המקרה. אולי האמינה צילה שחלון ההזדמנויות יאיר לה יום אחד את פניו, והמשורר יעזוב את ביתו ויקשור את גורלו עם גורלה,  אך היא נשארה לבדה כל ימי חייה (ייזכר בהקשר זה שאת גיבורת שירו "לבדה"  עיצב אלתרמן בדמות הלבנה, שהרי אלות הירח המיתולוגיות תוארו כעלמות שנשארו כל ימיהן בגפן – ללא בעל וללא פרי-בטן).

 ואולם, אלתרמן חש היטב בעוול שהוא גורם לשתי הנשים שבחייו, התייסר על אי יכולתו לכבוש את יצרו, אף ידע שיום הפירעון בוא יבוא. צילה בינדר היתה כרוכה אחר אחריו, וסביב פגישותיה איתו בבתי הקפה "מאור", "קנקן" או "כסית" – סבבו כל חייה. ככל שנקפו השנים, התמעטה הכנסתה והלכה, והיא הפכה מאישה עצמאית לאישה תלותית ונרגנת. 

גם הרעייה החוקית לא חסכה ממנו את שבטה, כנרמז בשיר "האישה" מתוך "חגיגת קיץ": "אָמְרָה הָאִשָּׁה: / בַּעֲלִי אֲהוּבִי, / הִכִּיתָ פָּנַי / וְצָעַק לְבָבִי./ בִּנְךָ בְּתוֹכִי / וֵאלֹהַי סְבִיבִי. / אֱלֹהִים עָלָה / מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. / אָמַר: אִם אֶרְאֶה / בְּעֵינֵךְ דִּמְעָה, / אֶרְדֹּף אֶת מַכֵּךְ / בְּאַף וְחֵמָה. / - - בַּעֲלִי, אַל תִּירָא, / אֵין דִּמְעָה בְּעֵינִי, / וְשִׂנְאָה יְשִׁיבְךָ / בִּנְךָ. נוּמָה, בְּנִי."

כדרכו, אלתרמן נוטע את התמונה  בנופי בראשית ארכיטיפיים, ללמדנו שמערכת היחסים של אהבה-שנאה-קנאה בין גבר לאישה ימיה כימי האנושות. כך נהג גם במחזה "כנרת, כנרת", המתאר "בראשית חדשה" בארץ-ישראל בימי הקמת הקבוצות והקיבוצים, תוך רמיזה לימי בראשית של העם והעולם (ללמדנו כי את הטבע האנושי קשה לשנות, ועל כן יש כאן סיפור על ספק-רצח, על ספק-בגידה, על אישה המנסה לשווא להתכחש ליצר האימהות ועוד). 

בשיר "האישה", הנזכר לעיל, ניכר גם ההקשר הביוגרפי המיידי: הרצון שרחל תמנע עינה מבכי, והחשש פן הנקם על העוול יתבטא בדרך זו או אחרת בדור ההמשך. מעניין כי ב"חגיגת קיץ" הנקם על העוול לובש דמות של כבשה (רחל? רחלה?) עשויה אש, והרי המדרשים על הדמיון בין "אש" ל"אשה" מרובים.

 ואכן, בסוף השיר "רשפי אש" (מתוך המחזור "כחוט השני" הכלול ב"עיר היונה"), נמתחים קווי אנלוגיה מפורשים בין האש לאישה, ואם הכותרת עצמה רומזת לפסוק המשווה את האהבה לרשפי אש ומתרה ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח', ז'), הרי שהאישה כמו האש וכמו נעמי ב"פונדק הרוחות" שורפת את הגבר באהבתה: "כָּמוֹךְ הִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה, / כָּמוֹךְ הִיא מַלְכָּה עֲרוּפָה. / כִּבְעֵת הִבָּרֵא מְאוֹרָהּ / זוֹרֵחַ יָפְיָהּ הַנּוֹרָא, / אַךְ כָּל הַנּוֹשְׁקָה לֹא עַל סֵפֶר / הוֹפֵךְ אֶת שְׂפָתָיו לְאֵפֶר."

הנוגע באהבה ובאישה בשר-ודם, מתרה אלתרמן כבעל-ניסיון, יכווה, יכאב ויגרום לכאב;  ואכן מערכת היחסים בינו לבין הנשים שבחייו הפכה מעיקה ומעוררת חרטה, עד כי הקשר המתמשך עם צילה, הציירת הבודדה, אשר נאבקה ללא הרף עם קשיי פרנסתה, החל להכביד עליו, והוא לא מצא עוז בנפשו לנתק קשר זה ולהתנער ממנו.

בין כתביו האחרונים  נמצא שיר, שממנו ניכר שהמשורר משתוקק להחזיר את הגלגל לאחור ולהתחיל את חייו מחדש, לפי כללים אחרים מאלה שהדריכו אותו בחייו. גם כאן, כמו בשיר "האישה", הִשווה אלתרמן בין המציאות החוץ-ספרותית לזו הכתובה בספרים, וכמו בשיר הסיום של "כוכבים בחוץ" ("הם לבדם") הקרב מסתיים בנפילה: "פַּעַם אַחֶרֶת, בְּגִלְגּוּל אַחֵר / מֵאֵין קֵץ גִּלְגּוּלִים, / אוּלַי אֶחְיֶה בִּזְמַן שֶׁבּוֹ יִהְיֶה / כָּל הַמִּשְׂחָק אַחֵר / וַאֲחֵרִים הַכְּלָלִים. // הַחַיִּים הָעֲשׂוּיִים בָּשָׂר / אֵינָם כִּי אִם דִּמְיוֹן שָֹדוּף / לְמוּל הָאֱמֶת הַכְּתוּבָה עַל נְיָר, / אֲשֶׁר הָאוֹתִיּוֹת לָהּ גּוּף. // –   אֵלֶיהָ בְּעִתּוֹת כָּזָב / הַמֹּחַ מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף / וּבַעֲדָהּ יֵעָרֵךְ הַקְּרָב / עַד יִפֹּל עַל חַרְבּוֹ  עִם עֶרֶב."¹²

אך אילו התחיל אלתרמן את חייו מבראשית, האם היה קושר את גורלו עם רחל או עם צילה? מנחם דורמן, ידידו של אלתרמן ונוצֵר מורשתו, שהיה ידידה הטוב של צילה, ניסה ליצור את הרושם שצילה היתה האישה האמִתית בחייו. ביומנו, כתב דורמן ביום 14.4.1970: "נ.א. [נתן אלתרמן] השאיר אחריו מצב של תרתי-דסתרי, וכתוצאה מכך מתנהל מאבק על הירושה. מי שהיתה אשתו במשך כשלושים שנה איננה יורשתו החוקית ואין בידה שום כוח, ואילו מי שמופיעה כיורשתו החוקית – ובידיה כל הכוח – לא היתה אשתו רחל, אף כי אישה זו ילדה לו בת."¹³

תמונה אחרת עולה מדברי רחל מרכוס, שאמרה לדורמן: "אני רוצה להיפגש עם צילה [...] מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי לעצמי: אהבה איננה פשע. [...] אבל תרצה היא מגזע אחר. היא מאוד קנאית. אסור היה לה לדעת כי אבא עוד נפגש עם צילה. נתן היה משתדל להסתיר את הדבר מפניה. סבלתי הרבה, אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכול היה כדאי. [...] צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון החיים שלי, לטבעיות שלי."¹⁴

במונולוג האחרון שלה אומרת נעמי כי עשתה הכול מתוך אהבה, ועל כן אין כאן חטא ואין צורך בכפרה: "הַאֵין רְשׁוּת לְאִישׁ לָתֵת נַפְשׁוֹ / בְּעַד נֶפֶשׁ זוּלָתוֹ? [...] אֱמֹר לָהֶם כִּי אִם שֻׁלַּם הַחֵטְא / הֲרֵי שֶׁאֵין עוֹד חֵטְא. אַתָּה שׁוֹמֵעַ? / אֵין חֵטְא! אַתָּה נָקִי! [...] אֱמֹר / פָּשׁוּט כִּי אֲהַבְתִּיךָ [...] וְלֹא יִהְיוּ / לֹא חוֹב וְלֹא אָשָׁם." ניכר שאלתרמן מחפש כאן מזור לנפשו הדוויה, ומשכנע את עצמו ששום רעה לא נעשתה כאן, כי הכול בא מתוך אהבה.

  מותר כמדומה להניח ש"כל אדם והאמת שלו", כשם מחזהו של לואיג'י פירנדלו (שאלתרמן תרגם שניים ממחזותיו). מפתח להבנת מערכת היחסים ה"מהבהבת" בין נתן אלתרמן לאישה השנייה שבחייו ניתן למצוא בפזמון בעל השם כפול-הפנים "על הסף",¹⁵  מפזמוניו האחרונים של נתן אלתרמן, שבו האישה האהובה עולה מנבכי הזמן והגבר רואה שוב את פניה, "כְּמוֹ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה".

בניגוד לדברי הרעייה בשיר השירים ("שימני החותם על ליבך [...] כי עזה כמוות אהבה [...] מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שם ח', ו'-ז'),  כאן הגבר אומר לאישה כי, למרבה הפרדוקס, דווקא מערכת היחסים "הקלה" ו"הבלתי מחייבת" ביניהם היא זו שהפכה אותה לנצחית ולעמוקה כל כך: "אוּלַי בָּךְ מֵאָז לֹא הָגִיתִי /  וְלָכֵן אַתְּ עִמִּי כַּחוֹתָם. / אוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הָיִית לִי, / לָכֵן לִי הָיִית לְעוֹלָם. / חוּט  שֶׁחָמַק מִיָּדַיִם /  הוּא חוּט אֲשֶׁר לֹא יִנָּתֵק. / מַה שֶּׁכָּתוּב עַל הַמַּיִם / לֹא יִמָּחֵק. / זֶה בְּלִי מֵשִׂים נִשְׁאַר שָׁכוּחַ, /  לָכֵן זֶה בְּלִי מֵשִׂים חָזַר, / זֶה לֹא הָיָה שָׁמוּר עַל לוּחַ / וּמִשּׁוּם כָּךְ זֶה לֹא הוּפַר. / זוֹ לֹא הָיְתָה אֱמֶת נִצַּחַת, / לָכֵן זֶה לֹא הָיָה כָּזָב. / וְכָךְ בְּלִי טַעַם וּבְלִי שַׁחַר / חִכָּה מָתוּחַ עַל הַסַּף."

דומה שדווקא פזמון "קליל" זה מיטיב לתאר יותר מכל את תעתועי האהבה הארעית-נצחית שבין אלתרמן לציירת צילה בינדר.  היא שמעולם לא שמעה את המילים "ואירשתיך לי לעולם" היתה לו לעולם. דווקא האישה שלא קודשה בטבעת נשארה טבועה על לוח ליבו של אוהבה, והוא נשא אותה כחותם על לבבו כל השנים.

אלתרמן ידע לאתר ולתאר את המהפכות הגדולות של העם והעולם: את הולדת הקיבוץ ("כנרת, כנרת"), את ניצני הפמיניזם ("אסתר המלכה") ואת המהפכה הטכנולוגית של המחשב ("משפט פיתגורס"). במקביל, הוא ידע כי יש ערכים נצחיים, שהיו קיימים בעולם מאז היבראו, ובזכותם העולם גם בימי קטקליזם המאיים עליו להאבידו – ואלה הם: אהבת הורים לילדיהם, קנאת גבר לרעייתו או לאהובתו ורֵעות הלוחמים בשדה הקרב. 

על כן במחזהו האחרון – "ימי אור האחרונים"¹⁶  – וכן במחזהו "אסתר המלכה", חזר והזכיר דמויות מן השושלת שבין קין ללמך. כאן וכאן לפנינו מין מלך-למך העומד בין שתי נשים ומתקשה להכריע ביניהן. אלתרמן התבונן בעצמו באירוניה, וראה במערכת יחסיו עם שתי הנשים בבואה קריקטורית של אחשוורוש, המלך השיכור, המואס באשתו החוקית ולוקח אשת-חיק צעירה ויפה והופכה למלכה על ממלכתו. המלך, כלמך בשעתו, מנסה להתפאר לפני נשותיו, ומוצג ככלי ריק. 

  במחזה "אסתר המלכה" (1965) תיאר אלתרמן את עצמו בנימה אוטו-אירונית כאחשוורוש השיכור ששתי נשים נלחמות עליו, אבל אז כבר ידע – כמו במילים ששם המשורר בפיה של  זמרת המסבאה (שאת דמותה גילמה תרצה אתר) בפתח המערכה השנייה של מחזהו: "מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַכֶּתֶר פּוֹרֵחַ / וְתַחְתָּיו הַכִּסֵּא מְרַקֵּד // אֵין לְנַחֵשׁ / מַה יִּתְרַחֵשׁ / הַלַּיְלָה מְאֹד מָתוּחַ. / מִישֶׁהוּ מִתְלַחֵשׁ / מִישֶׁהוּ מִתְנַקֵּשׁ / יָד זוֹמֶמֶת וְסַיִף שָׁלוּחַ."

אכן, באותה עת אלתרמן ידע כבר שתקופת מלכותו הולכת וקרבה לקצה, וכי מסתובבים סביבו צעירים הזוממים "להתנקש בחייו" ולרשת את כתרו.

לקראת סוף המחזה "ימי אור האחרונים",  מחזהו האחרון של אלתרמן שכתיבתו לא נשלמה, עומד ניגימישו, בן דמותו של המשורר, ומישהו אומר עליו: "עוד יוגד שכאן בעיר עמדה עריסת התרבות, וניגימישו הכין לוחית לכתוב אותה למורשת." ניגימישו, שכל ימיו כתב וכתב, מכתיב את המסמך האחרון ומצווה את צוואתו הטרגי-קומית  לדורות הבאים: "אֵינִי מַשְׁאִיר אַחֲרַי הוֹן וּרְכוּשׁ / וְלֹא נַחְלָאוֹת וָהוֹן, / רַק אַתָּה, הַמִּיגְרֶן, תִּשָּׁאֵר כְּמֵחוּשׁ / לַעֲבֹר אַחֲרַי עַד דּוֹר אַחֲרוֹן." ("ימי אור האחרונים", עמ' 223). ואלתרמן, טרם כניסתו לניתוח, שממנו לא החלים ונפטר אחרי תרדמת של ימים אחדים, הפקיד בידי אשתו בכתב רועד את הצוואה הקובעת: 

 רצוני האחרון

1. בלי הספדים         

2. לקבור אותי בין סתם יהודים.

3. מן "הירושה" שתישאר וההכנסות (אם תהיינה) מן הספרים, יש להפריש חלק רביעי לקיום לצלה בינדר. היא ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?

                                                                                      15.3.70                                                            נתן¹⁷

כמו חננאל, גיבור "פונדק הרוחות", הוא הקדיש את כל ימיו לאמנות, ולא למשפחה. מחזהו של אלתרמן בנוי, מצד אחד, על וריאציה של סיפור הנאמנות של רחל, אשת רבי עקיבא, ושל סולביג, אשת פר גינט. ומצד שני,  על וריאציה של הגירסאות התאטרוניות והאופראיות של סיפור פאוסט-פאוסטוס, העורך עם השטן (מפיסטופלס) חוזה הפוקע בחצות הליל. 

מוצגת כאן גירסה מודרנית של נכונותו של איש הרוח להקריב הכול, אפילו את החיים עצמם, בעד האמנות. הפונדקית המתכתשת עם נעמי אומרת: "אֵין זֶה סִפּוּר שֶׁל שְׁתֵּי נָשִׁים הַמַּחְזִיקוֹת בְּאִישׁ אֶחָד! אֵין זֶה סִפּוּר שֶׁל אֲהָבִים."¹⁸ סיפור חייו של אלתרמן,  כסיפור חייו של חננאל, הוא סיפור על אמן אמת, שהקדיש את כל חייו לאמנות, והחמיץ את כל החיים. לפני צאתו לדרך, חננאל מבטיח לנעמי לשוב, וכמו בצוואה הנזכרת לעיל,  הוא אינו שוכח לחלק את צרור הכסף ולהשאיר לאשתו אמצעים לקיומה. בניגוד לבקשת האוהב מאהובתו בשיר השירים ("שובי, שובי השולמית"), הוא מבטיח לאישה האהובה לשוב אליה, ביודעו ששנותיו במרחקים תחלופנה ללא שוב: "אֲנִי אָשׁוּב אֵלַיִךְ, נָעֳמִי [...] רַק הַשָּׁנִים תַּחֲלֹפְנָה לִבְלִי שׁוּב. רַק הַחַיִּים אוּלַי יֹאבְדוּ [...] אֲבָל אֲנִי אָשׁוּב".

אלתרמן התלבט אמנם כל השנים בין שתי נשים, אך היה קשור קשר אמיץ יותר אל  ה"שלישית" – לאמנות השירה.

הערות:

11. ראו מאמרי "ישמור האל את הגווילים", גג (בעריכת חיים נגיד), 22, תל-אביב 2010, עמ' 13-23 (המכתב שמור בארכיון אלתרמן ונמסר לי באדיבות מרכז קיפ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב).

12. "מחברות אלתרמן", ג', ערך מנחם דורמן, תל-אביב תשמ"א (1981), עמ' 61. בעמ' 129 רשם העורך: "נמסר לדפוס על-ידי תרצה אתר. נדפס ב"הארץ: תרבות וספרות", ט' תשרי תשל"א (9.10.1970), בלוויית הערה: 'קטע מתוך מגילת הרהורים על אדם ועולמו; מגילה אשר לא הגיעה אל סופה." האם זהו השיר שעליו כתב דורמן ביומנו (ראו "נתן אלתרמן: "פרקי ביוגרפיה" [הערה 10 לעיל], עמ'  319: "תרצה הראתה לי שלושה שירים שנמצאו בעיזבונו [...] שיר אחר עושה רושם של מעין פרידה מצילה – פרידה עייפה, פרידה מאהבה שנסתיימה מאליה, נתרדדה והלכה. השיר הזה מאשר, כנראה, רושם שלי על היחסים ביניהם בשבועיים-שלושה שבועות שקדמו להתמוטטותו"?

13.  דורמן (הערה 10 לעיל), עמ' 314.

14. שם, עמ' 308-309.

15. נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, כרך שני, הביאו לדפוס מנחם דורמן ורינה קלינוב, הדפסה שלישית, תל-אביב 1979, עמ' 394-396. הכותרת "על הסף" יכולה לרמוז לנשיאת כלה חבוקה בזרועות בעלה על מפתן הבית, ואף יכול לרמוז לסופה של מערכת היחסים, על קו הקץ.

16. מחזה שכתיבתו לא נשלמה, ויצא לאור בעריכת דבורה גילולה (תל-אביב 1990), שהעניקה לו את שמו, והוסיפה לטקסט מבוא והערות.

17. דורמן (הערה 10 לעיל), עמ' 318-319.

18. ההתכתשות בין נעמי לפונדקית מזכירה את ההתכתשות בין שתי הנשים ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מחזהו של סמי גרונימן, שאלתרמן תרגמו לראשונה בשנת 1943, ובמעבר לנוסח המחודש של 1964 הוסיף לו פזמונים רבים שעיבו את המקור והפכו את המחזה המחודש למחזה מקורי-למחצה.

זיוה שמיר

* * *

אזכרה

במלאת שנתיים לפטירת אימנו וסבתנו היקרה

חסיה שוורצמן ז"ל

נקיים אזכרה ביום ו' כ"ב בחודש אב התשפ"ב

19/08/2022 בשעה 11.00

בבית העלמין במושב מרחביה

לאחר מכן נתכנס בבית העם במושב מרחביה.

המשפחה, הבנים: צביקה וגיל, הכלות רוני וגלי

הנכדים: אסף, ליאור, נועה, רז, אוהד, נעם

והנינים: יהלי ובארי

אהוד: חסיה היתה בתו של שמעון בן-עזר מבלפוריה, שהיה בנו של מנחם-שלמה ראב מירושלים, שהיה בנו של יהודה ראב בן-עזר מפתח-תקווה מאשתו הראשונה הדסה הרשלר בירושלים.

* * *

אורי הייטנר

1.  מת אב – על צביקה פיק

מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עימם. וגם צביקה פיק מת באב.

משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא היתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגנטי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח. קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו. אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים. עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם. אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפירסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק. לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז. אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.  

צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".

השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים. 

שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").

סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה איתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש."

פיק הופיע עם השיר בתוכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.

אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר, שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.

במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהילתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.

"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" - הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.

מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו."

אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם

גם נאסף תשרי ומת עימם

רק נשארה גחלת עמומה

של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית

תצמיד את ירכיה הקרות

אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול...

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב

בין ים ויבשה, בין אב לסתיו

יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול...

חטאי האיש והאישה והנחש

חטאת דוד באוריה, כבשת הרש

ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב

סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו

עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול...

* פורסם לראשונה ב"תבור – יהדות ישראלית"

2. צרור הערות ‏17.8.22

* ממשלת אחדות בתנאים מסוימים – ממשלת אחדות עם נתניהו אינה רצויה, אך היא עדיפה על שתי האלטרנטיבות האחרות: ממשלה צרה צרורה עם בן גביר או ממשלה צרה צרורה עם המשותפת. כאשר אלו האלטרנטיבות, ממשלת אחדות עם נתניהו היא הרע במיעוטו.

אולם ממשלה כזאת מחייבת עמידה על ארבעה תנאים. א. הכהניסטים ועוזריהם מחוץ לתחום. ב. נתניהו יהיה שני ברוטציה. למה? כי אם הוא יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. בסרט הזה כבר היינו. ג. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיה בידי גוש נתניהו. משמעות הדבר, היא שתיקי הביטחון, החוץ והאוצר יהיו בידי גוש נתניהו. ד. זכות וטו לגוש השינוי על כל חקיקה הנוגעת למערכת המשפט.

* כססתי את הציפורניים – כאשר נמסר על מסיבת עיתונאים "חשובה" עם בן גביר, ממש כססתי את הציפורניים. מה הוא יראה לנו הפעם? סמל שנתלש מרכבו של לפיד?

* חוק המורשע – אני תומך, כפי שכתבתי פעמים רבות, ב"חוק הנאשם", על פיו מי שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לכהן כראש הממשלה. בנושא הזה אני בהחלט תומך בעמדתו הצודקת של נתניהו, כפי שהביע אותה והצביע עליה כאשר אולמרט היה רוה"מ. אגב, נתניהו דרש את התפטרותו של אולמרט כשרק החלה החקירה נגדו. אפשר לכנות זאת "חוק החשוד". לצערי, לא היה לחוק הזה רוב בכנסת הקודמת ולכן הוא לא עלה להצבעה. איני יודע אם כך יהיה גם בכנסת הבאה. אך גם אם לא, יש לכל הפחות לתקן אבסורד הזוי בחוק הקיים. על פי החוק הקיים, ראש הממשלה יכול להמשיך לכהן כל עוד לא הורשע הרשעה חלוטה. מה הכוונה? שגם אם הוא הורשע בדין, אך הגיש ערעור, הוא יכול לכהן, כל עוד הערעור לא נדחה.

ההיגיון בהתנגדות לחוק הנאשם (ולמרות תמיכתי בחוק, יש בהחלט, בעיניי, היגיון בעמדה האחרת), מבוסס על חזקת החפות. נאשם הוא בחזקת חף מפשע, כל עוד לא הורשע בדין, ועל כך מבססים המתנגדים את התנגדותם. אולם בערעור, המערער אינו בחזקת חף מפשע, אלא בחזקת אשם, כיוון שהורשע בדין. בעוד במשפט, הנאשם זכאי אלא אם הוכח אחרת, בערעור המערער אשם אלא אם הוכח אחרת. בעוד במשפט, חובת ההוכחה היא על התביעה, בערעור, חובת ההוכחה היא על המערער.

על פי החוק הקיים, ראש ממשלה שהורשע בפלילים והוא בחזקת אשם, יכול להמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרי הערעור, וזה יכול לקחת שנים. אם אי אפשר להסכים על חוק הנאשם, יש למצער לגבש הסכמה לכל הפחות על חוק המורשע.

* בקרוב על מסכנו – בימים הקרובים תעשיית השקרים וההסתה תציף אותנו בחומרי השמצה, שיימינג ופייק ניוז למכביר על איזנקוט. איזה אפס הוא היה בצבא, איזה רמטכ"ל גרוע הוא היה, שהוא בכלל בוגד ומושחת. והתוצרים ידוקלמו בידי ההמון הביביסטי.

* נפרדנו – איזנקוט קרא בנאומו להיפרד מן הפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל לא תהיה מדינה דו-לאומית. הוא צודק. זה עיקרון ציוני מהותי. אבל הוא רק שכח שכבר נפרדנו.

נפרדנו מרצועת עזה. נפרדנו משטחי הרש"פ שבהם חי רוב מוחלט מקרב הפלשתינאים ביו"ש. מעזה נפרדנו כבר ב-1994, אחרי הסכם אוסלו. כעבור 11 שנים, כפרס על התנהגות רעה, נתנו להם גם את אדמות גוש קטיף, שהפרדנו מהם את תושביהם. רצועת עזה היא ישות מדינית בהנהגת חמאס. הרש"פ היא ישות מדינית בהנהגת פת"ח. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, שלטון מקומי, משטרה וכוחות ביטחון, שב"כ, בתי כלא, שגרירויות במדינות רבות בעולם. נכון, צה"ל וכוחות הביטחון פועלים בחופשיות באזורי הרש"פ, אך זה מחוסר ברירה, אחרי למעלה מאלף ישראלים שנרצחו כאשר צה"ל לא פעל שם וכדי לעצור את הטבח ההמוני. נכון, עוד אין הסכם קבע ולא יהיה בעתיד הנראה לעין ומי יודע אם יהיה אי פעם. אבל היפרדות – יש ויש.

* טפילים חסרי מצפון – גדי איזנקוט שירת כל חייו הבוגרים כלוחם ומפקד בצה"ל. הוא שירת כלוחם ומפקד בגולני, עד תפקיד המח"ט, ומפקד בכל שדרות הפיקוד על תפקיד הרמטכ"ל. תמיד בדרג המסתער. פעמים רבות תחת אש. תמיד מתוך נכונות למסירות נפש. וכך מתאר אותו גיבור המקלדת רוגל אלפר: "מוג לב... שרתָּ גם את עצמך, אתה לא איזה אלטרואיסט... לו היה איזנקוט מפגין בקרב התנהגות מוגת לב כמו זו שהוא מפגין בסוגיה הפלשתינאית, הוא היה משתחרר מצה"ל רב"ט אחרי ישיבה בכלא על עריקה... איזנקוט הפחדן... הוא לא אמיץ... עגלה ריקה."

במה זכה איזנקוט שהורעף עליו כל הטוב הזה? בכך ש"אין לו אומץ לב" לומר שישראל היא "מדינת אפרטהייד". ולכן, "לכל סרבנית מצפון יש אומץ לב ציבורי גדול לאין שיעור ממה שיש לאיזנקוט." "סרבנית מצפון" זה שם מכובס לעריקה מצה"ל.

ומן הראוי לשרש מהשיח הישראלי את המונח השקרי "סרבני מצפון". אין שום מצפון בעריקה מצה"ל, אין שום מוּסָר בהשתמטות מהגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל, אין שום ערכים בהשתמטות משירות למען המדינה. להיפך, מדובר בנמושות, בטפילים שחיים על הדם של בנינו. אנשי המצפון הם אלה שנותנים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ושמחרפים את נפשם על הגנתם. הסרבנים הם פרזיטים, שבזכות אחיהם שמגינים על עליהם, הם יכולים לפעול בחופשיות, להשמיץ את המדינה ולהיות משת"פים עלובים של אויביה. 

* הפשקוויל הבא – והרי התחזית: אם מחר רוגל אלפר לא יפרסם פשקוויל של שמחה לאידה של משפחת פיטוסי, שבנה נהרג בתאונת ירי בטול-כרם, הוא יפרסם אותו מחרתיים. ההימור שלי – מחר.

* עוכרי הארכיאולוגיה – יהודה ושומרון הם אזור רווי בארכיאולוגיה, המלמדת על תולדות עם ישראל בארץ ישראל ובכלל על ההיסטוריה של המזרח הקדום. לכן, הוא אזור מבוקש לחפירות ומחקרים ארכיאולוגיים. פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא חוצץ נגד חפירות ארכיאולוגיות ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים, כי הן "פעולה בלתי חוקית בשטח כבוש... אינה לגיטימית... הכחשת הכיבוש" וכו' וכו'. זו עמדה עוכרת מדע, עוכרת מחקר, עוכרת ארכיאולוגיה. זו עמדה חשוכה המנוגדת לערכי הנאורות. זו עמדה הדורשת להכפיף את המחקר המדעי לשיקולי פוליטיקה רדיקלית. מערכת השוקניה תוקפת את האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת אריאל, שהעיתון כמובן מתנגד לעצם קיומה.

האמת היא שהם בעיקר חוששים מן הממצאים של החפירות, המחזקים את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, או בלשונם את "הנרטיב של זכות יהודית על השטח". נרטיב...

* אמי פלנט – שמעתי בצער על פטירתו של אמי פלנט, בעל עיטור העוז, שתחת פיקודו של קהלני היה בין בולמי הפולש הסורי בגולן, בקרב עמק הבכא, במלחמת יום הכיפורים. הכרתי את אמי פלנט בתנועת הדרך השלישית. הוא היה מנכ"ל המפלגה ואח"כ מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, בתקופת כהונתו של קהלני כשר. בשנה שעברה השתתפתי באירוע של יוצאי חטיבה 7 ליום הולדתו ה-77 של קהלני, שנערך באתר עמק הבכא. בלט בהיעדרו אמי פלנט, ושם שמעתי שהוא מתמודד עם מחלת הסרטן. ביום שני הוא נפטר. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: אפעל – השם אפעל הוא ראשי תיבות של אגודת פועלים עברית לאומית. אפעל קם כקיבוץ עירוני, בבקעת אונו. החזון של מייסדיו היה לרכוש קרקע בתוך העיר, ולהיות קיבוץ בתוך עיר, אך בשל העלויות הגבוהות של הקרקע, נגאלה קרקע בבקעת אונו, ליד כפר אז"ר, ושם קם הקיבוץ. הקימו אותו קבוצה של פועלים בהנהגת ד"ר שמעון גלביץ ואליהם הצטרפה קבוצה של כעשרים יוצאי קיבוצים שעבדו בנמל תל-אביב. הקיבוץ עלה לקרקע בתחילת 1947. הקיבוץ גבל בכפרים ערביים רבים והוא היישוב הראשון שהותקף במלחמת השחרור, כבר ב-4 בדצמבר 1947, חמישה ימים בלבד לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. חברי הקיבוץ ותגבורת של ההגנה בלמו את ההתקפה. בחודשים שלאחר מכן היו עוד שתי התקפות על הקיבוץ ואירועי ירי רבים. לאחר המלחמה, קיבל הקיבוץ אדמות של כפרי הפורעים שתקפו אותו ונטשו. וכך, חלק מחבריו החלו לעסוק בחקלאות, בניגוד לחזון המקורי של הקיבוץ העירוני. ב-1949 התקבל הקיבוץ לתנועת הקיבוץ המאוחד. ב-1952 הקיבוץ התפרק, בשל סכסוכים פנימיים, פער בין החקלאים לעובדים בעיר והעדר מנהיגות (ד"ר גלביץ נפטר במפתיע בגיל 47 עוד טרם עלה הקיבוץ לקרקע). על שטח הקיבוץ קמו הסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שהיום הוא הסמינר של התנועה הקיבוצית כולה וכפר הגמלאים "נווה אפעל" של רשת "משען". ב-1969 הקימה חברת "שיכון עובדים" את שכונת הווילות היוקרתית רמת אפעל. השכונה היתה ועד מקומי במסגרת המועצה האזורית אונו, שב-1984 שינתה את שמה למועצה האזורית אפעל. רמת אפעל פעלה כיישוב קהילתי עד 2008, אז סופחה כשכונה לרמת גן.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

אהרן ידלין – כספים וכיסופים

זכות גדולה ניתנה לי במאי אשתקד, לשאת ברכה בשם מוסד ביאליק ליושב-ראש שלו זה כמה עשרות שנים, אהרן ידלין, במלאת לו 95. זכות כפולה ומכופלת: הן החגיגה נערכה בקיבוצו, חצרים, שעלה לקרקע עם 11 הנקודות בנגב ב-1946. והן שכאשר עוד שירתי במילואים, הכרתי היטב את הדרך לקיבוץ, חלפתי לידו בדרכי לבסיס חיל האוויר הסמוך, אבל לקיבוץ עצמו מעולם לא נכנסתי, עד לפני שנה ושלושה חודשים.

הגעתי למועדון החברים שם נערכה החגיגה. היו כאלה שאולי תמהו, מה לזה ולקיבוצנו? מה לו ולידלין שלנו? ואכן, לכאורה מה לי ולקיבוצניק הוותיק, איש הנגב, מי שהיה בנעוריו רכז תנועת הצופים? מה לי ולמפא"יניק השרוף, הבן-גוריוניסט המובהק, שהיה גם חבר-הכנסת, שר החינוך, מזכ"ל התק"ם, מזכ"ל מפלגת העבודה וחתן פרס ישראל? ובכן, אחד מהתפקידים שמילא ידלין עד יומו האחרון היה יו"ר דירקטוריון מוסד ביאליק, ואני, חבר הדירקטוריון, נתבקשתי לברכו בשם ההוצאה.

בנוכחים ובמברכים: מירב מיכאלי שכבר היתה יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג שטרם נכנס לתפקיד הנשיא, ניר מאיר מזכ"ל התנועה הקיבוצית, הנכדה רותם ידלין ראש המועצה האזורית גזר ועוד. ובקהל – ותיקי התנועה הקיבוצית וביניהם אלון שוסטר, היום סגן שר הביטחון, בני המשפחה, חברי הקיבוץ ואורחים מבחוץ.

הבעתי התרגשותי "לעמוד כאן, במגרשך הביתי-הקיבוצי, כי אתה אהרון הינך מן המוהיקנים האחרונים של דור המייסדים, האידיאליסטיים, ותיק הוותיקים, שלא שוקט על שמריו. פעיל, מתנדב, מתרוצץ, ער לכל ההתפתחויות, והעיקר – תורם ומועיל." סיפרתי: "איננו שייכים לאותו מחנה פוליטי, אבל שייכים לאותו מחנה של שוחרי תרבות וספר, ואין לך ספר טוב, לא רק בגלל הנושא, אלא גם בגלל הכלי הנאה, יפי ההוצאה לאור, שעושה לך חשק ליטול ליד ולעיין בו. הוצאת מוסד ביאליק, שאתה אהרון מוביל כבר עשרות שנים, והיא צעירה ממך, מצטיינת בכך."

מאז שנבחרתי לדירקטוריון מוסד ביאליק, חשתי לי לכבוד להסתופף בחברתו של אהרן ידלין, שהיה מקפיד להגיע לכל ישיבה בירושלים מביתו שבנגב. תמיד הדגיש את ממלכתיותו ושליחותו של בית ההוצאה הירושלמי, גאה וטורח להזכיר בכל הזדמנות את שלוש סדרות הספרים המפוארות, כתבי שלושת המשוררים מרובי הכרכים – אבא קובנר, חיים גורי, ואורי צבי גרינברג – מפעלים שרק בית הוצאה כמוסד ביאליק יכול להרים. "מי חושב שירוצו לקנות כרכים אלה?" – היה אהרן שואל ומשיב: "חשוב שיהיו קודם כל בספריות ונגישים למתעניינים. אנחנו נותנים ביטוי לעם היהודי לכל גווניו ולתרבות העולמית."

דווקא בעידן שבו הפרינט, הדפוס, אולי מאבד מחשיבותו, אהרן חזר והדגיש: "צריך לשמור על מוסד ביאליק כמו שהוא, מוסד בעל שליחות לאומית ותרבותית, שאינו פועל למטרות רווח, עם כל השינויים שיש בהוצאות ספרים אחרות ובשוק הספרים."

אם אנחנו מבכים את ירידת הרוח בתוכנו, את העובדה שיוצאים לאור יותר ספרים מאשר יש להם קוראים, היה אהרון מזכיר, כי כבר בעת ייסוד מוסד ביאליק, בעקבות מותו של ביאליק, ביכה נחום סוקולוב את העובדה שהספרות העברית היא בת חורגת להסתדרות הציונית. איך היה משמיע באוזנינו שוב ושוב: "אנחנו עוסקים בדירקטוריון בכספים, אבל יש לנו גם כיסופים. כדי להגשים את הכיסופים – נדרשים כספים."

בישיבות ההנהלה, שדנה במצב הכספי, היה אהרון סוחף אותנו אל מחוזות הרוח: "לנו במוסד ביאליק יש ייחוד, כי אצלנו מחליטים על הוצאת ספר זה או אחר, על פי שיקולי נצח." לא פעם הביע מורת רוח מהרגולציה המופרזת בימינו, מהקשיים לשכנע את הפקידים לתמוך כראוי במוסד ביאליק,  ואף סיפר בהזדמנות אחת: "היו זמנים בכנסת, שישראל גורי ואני היינו סוגרים בינינו את כל מה שצריך לסגור, בלי הרבה ביורוקרטיה."

אהרון ידלין, הפוליטיקאי ואיש החינוך והתרבות, הלך לעולמו בתום שבוע פוליטי עמוס של פריימריז הן במפלגת העבודה והן ביריבתה הגדולה, הליכוד. בבחירות לכנסת היוצאת הוא הוצב במקום של כבוד, האחרון, במפלגתו. אינני יודע אם היתה כוונה לשבצו במקום האחרון גם לקראת הבחירות הקרובות. גם אינני יודע מה היה יחסו למועמדי העבודה כפי שנבחרו זה עתה. גם בעת צניחתה היה נאמן לה עד הסוף, ואולם מסופקני אם בדמות שכזאת רצה לראות את מפלגתם של בן-גוריון ורבין, שלצידם פעל בנאמנות.

אחד מאחרוני דור המנהיגים מהעבר הסתלק מאיתנו. לחבר ההנהלה של מוסד ביאליק שביקש יום אחד לפרוש, אמר: "לא ניתן לך להיפרד, כמו שאני לא נותן לעצמי להיפרד." והנה נפרדנו מן המפא"יניק האחרון, ישר כסרגל ותמים-דרך, איש של שליחות. אין עוד כמותו בפוליטיקה העכשווית. כמה עצוב, כמה סמלי.

יוסי אחימאיר

* * *

רוֹן גֵּרָא

יַחֲסֵי הוֹרִים וּבָנִים

זוֹכֵר

חֲצַר יַלְדוּת

מַנְגּוֹ

פִּיטַנְגּוֹ.

חַלּוֹן בּוֹ

שָׁט אֶל חֲלוֹם

אֶל יָם אַגָּדִי.

אָח חוֹלֶה

אֵם נִסְדֶּקֶת

רַגְלָהּ נִכְרֶתֶת.

אָב נוֹשֵׂא כְּאֵב.

חִשּׁוּקֵי לִבִּי

נִרְתְּמוּ אֵל

מֶרְכַּבְתָּם,

בְּבַגְרוּתִי הָלַכְתִּי

עִמָּם בְּמַסַּע כְּאֵבָם.

גַּעְגּוּעַי מַפְלִיגִים אֶל

אֶל צְחוֹר כְּנָפָם.

אֶל אֲפָרָם.

וִילָדַי

מוֹתִירִים בִּי מִלִּים

שֶׁמּוּבָנָם צַלֶּקֶת.

בַּלֵּילוֹת הַקִּירוֹת

נָעִים לִקְרָאתָם

חוּטֵי עֶרְגָּה נִמְתָּחִים.

עֵדִים שַׁמַּי

עֵדִים יָמַי

בְּקִרְבָתָם חָפַצְתִּי

סִימָנֵי אִמָּם

עַל שִׂפְתֵיהֶם

וּבְלִבָּם.

צַלֶּקֶת.

* * *

ברכות ליום הולדתו ה-96

(נולד ב-15 באוגוסט 1926)

של אחד מגדולי סופרינו

סמי מיכאל

ספריך ילוו אותנו תמיד

והעולם שהעלית בהם לא יישכח

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [164]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אחורה פנה

בשם אללה הרחום והרחמן

אחיי גיבורי הג'יהאד המבורכים והאהובים

ליבי ליבי לכם על כך שהמבצע [המוגבל] שהציונים-הכובשים קראו לו "עלות השחר", נסתיים כפי שנסתיים. כמובן שאפשר לכעוס על החמאס, שלא הצטרף אליכם לקרב, אך אי-אפשר להתעלם מהשיקולים של המנהיגים המכובדים, שלא היה זה הזמן המתאים למערכה זו, שאתם פתחתם בה, בלי להתחשב בשיקולים כבדי-משקל אלה ולשבש שוב את חיי אחינו תושבי עזה המעטירה, עם כל הקשור בכך.

אך אני רוצה להתייחס כאן לעניין אחר לגמרי, אני מתכוון לעובדה המצערת, ש-350 טילים מתוך 1,100 טילים ששלחתם על ראש האוייב  הציוני, חזרו ונפלו בשטח שלנו, ברצועת עזה, ואחד מהם הרג משפחה שלמה עם חמישה ילדים. אללה ירחמם.

אי-אפשר להאשים אתכם, אחי הלוחמים-הגיבורים, שאין אתם יודעים לכוון ולשגר את הטילים הללו על היהודים הארורים, בפלסטין הכבושה. יש כנראה סיבות אחרות לכך שהטילים האלה עשו "אחורה פנה", וחזרו אל שטחנו, כאמור. מה יכולות להיות הסיבות לכך?  

אחת הסיבות הברורות: אלוהים שלהם שלח את ידו אל הטילים האלה במעופם, והוא פקד עליהם להסתובב ולחזור אל מקום שיגורם, תוך הריגת שולחיהם, אללה ירחמם, ואילו אללה שלנו, לצערנו, לא התערב ולא חמל ולא הציל את עבדיו הנאמנים. הוא רצה אותם כנראה, בתור שאהידים אצלו למעלה, לרגליו.

וסיבה נוספת, מדאיגה מאוד, היא ההשערה, שהיהודים-הממזרים האלה שוב המציאו איזה פטנט היי-טק, טכנולוגי-אלקטרוני-סייברי כזה, שהוא פוקד על הטילים העפים אל המולדת הכבושה, לשנות את מסלולם ולחזור אל השולח.

זה צריך להדאיג לא רק אותנו כאן בעזה, אלא גם את אחינו לוחמי החיזבאללה בלבנון, עם 100,000 הטילים שבידיהם. וזה צריך להדאיג במיוחד את ידידתנו הגדולה איראן המבורכה. הרי ידוע איזה שַמות עשו היהודים-הציונים במפעלי האטום שברפובליקה האיסלאמית, ובמיוחד בצנטריפוגות החיוניות, שהחלו פתאום להסתובב אחורה, עד ששותקו כליל. הם מסוגלים לכל, הכובשים-הכופרים הללו. עלינו לתת עכשיו את הדעת איך לפתור את הבעייה המסובכת הזאת.

יהיה אללה הכביר בעזרנו. 

שיח' אחמד עלי אבו-סאלח

עזה

סכינו של השטן

אם היה עוד תמים אחד בעולם, או מיתמם מדעת, שכיבד ואף העריץ את המוסלמים  ואת דתם, והתייצב תמיד לצידם, בניסיונותיהם לכבוש את העולם תחת הדגל הירוק של חצי-הסהר, הנה בא אחד הנציגים שלהם, בכור-שטן עם סכין בידו, ותקע אותו בגופו של הסופר סלמאן רושדי "הכופר", מחבר הספר "פסוקי השטן", ובו תיאורים לא נעימים, של דמותו של מוחמד, והוא, הדוקר, הוכיח מה זה עונש על פגיעה באיסלאם הקדוש ובנביא מוחמד המבורך.

באיראן שמחים כמובן ומברכים את הדוקר. "זה גורלו של כל מי שמעליב את הקדושים. לנשק לו את היד, לדוקר האמיץ." הוא הגשים את הפתווה [פסק-הלכה] הישנה של הקדוש רוחאללה חומייני, המנהיג הגדול של איראן, לאחר המהפכה, שבה הוא הוריד את השאה מכס מלכותו. שוב מתגשמת האימרה העתיקה: דין מוחמד בסיף [או בסכין].

מחירו של הדונבאס

באמצעי התקשורת בעולם מתפרסמים נתונים מחרידים על אבֵדות הרוסים במלחמתם באוקראינה: 80,000 נפגעים, מחציתם הרוגים, היתר פצועים, שבויים, נעדרים. ציוד צבאי רב ביותר: נשק, תחמושת, טנקים, משוריינים, כלי-רכב, מטוסים, ספינות-מלחמה – הושמד או הוצא מכלל שימוש, ועוד אבֵדות כאלה ואחרות.

זה המחיר שרוסיה משלמת על הרצון של פוטין לכבוש את חבל הדונבאס באוקראינה, כאילו חסר לה לארץ עצומה זו, רוסיה הנרחבת, שטחים, שדות, נהרות, אוצרות-טבע מעל לקרקע ובתוכה. רודן-צאר חצי-מטורף זה שולח את חייליו, כדי להשתלט על הדונבאס הזה, שהוא שטח בלתי-נפרד של מדינת אוקראינה. והצבא שלו מוכיח חוסר ניסיון קרבי, ואולי אף יותר מזה: חוסר רצון להילחם מלחמה מיותרת, לא נחוצה ולא חיונית, עקובה מדם, והוא ממיט בושה וכלימה על המעצמה הנוראית הזאת של הדב הרוסי, ובראשה פוטין, הרודן-הצאר, שיש בו כנראה סימנים של אי-יציבות מנטאלית.

ומנגד, האוקראינים נלחמים בחירוף-נפש על הבית שלהם, וגם הם משלמים על כך ביוקר.

וזה עוד לא הכול. עוד מעט מתחיל הסתיו האירופי, עם גשמי-זעף בלתי פוסקים, ההופכים את האדמה לבוץ טובעני, שמשתק כל תנועה של כלי-רכב בדרכי-העפר. בעקבות זאת, יש כנראה סיכוי  שבסופו של דבר, המצביא העליון, "המרשל" פוטין, ייתן פקודה לצבאו המפואר: אחורה פנה! ואז הצבא הרוסי האדיר והנורא יחזור לאימא רוסיה "עם הזנב בין הרגליים".

זהו מחירו של הדונבאס.

יהודה גור אריה

* * *

ד"ר ארנה גולן

"אל כל מקום שאנו הולכים, אנו הולכים לירושלים"

על ספרם של הרצל ובלפור חקק

"ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים. ושירים על ירושלים"

הוצאת שלהבת ירושלם, 2022,  140 עמ'. ציור עטיפה: תפארת חקק.

א. האם שמותיהם הכפולים של האחים התאומים הרצל ובלפור

קבעו באופן כלשהו את שליחותם הספרותית והחברתית?

זה עתה הופיע ספרם המשותף של האחים התאומים הרצל ובלפור חקק, "ירושלים אשר אהבנו". הספר כולל מסה ושירים, והוא ספר יוצא דופן בספרותנו, מופלא במובנים רבים, נדיר בספרות הישראלית. נדירותו נגלית בכך שהוא מתמקד באהבת ירושלים (ולא באהבה אישה או טבע וכיוצא באלה אהבות פרטיות), ולא עוד אלא ש"ירושלים אשר אהבנו" אהובה על עומק ההיסטוריה היהודית הטמונה בה לתקופותיה מאז העת העתיקה, על  הגאולה המסתמלת בה ועל כל העולם היהודי הרוחני התרבותי, כולל המסורת והלשון העברית לדורותיה. כלומר, אהבת ירושלים של המחברים נסוכה על כל המערכת ההיסטורית, האמונית והתרבותית לדורותיה. ובנוסף, ניתן גם מבט אישי יותר ופיוטי על אופייה הייחודי בשנות ילדותם והתבגרותם בה.

 אהבה זו ותחושת השייכות וההתמזגות והתופעה רבת העניין של אחים, שהם תאומים זהים היוצרים יחדיו ולעיתים אפילו יצירות שיריות  משותפות, לא כל שכן מחקריות, משכה את ליבי, סיקרנה אותי והעלתה כמה שאלות רבות עניין. רובן, כמסתבר, נוגעות בשורשיהם המשפחתיים והירושלמיים. ומסתבר כי מן הספר רב ההשראה  עולה תמונה של מציאות משפחתית טעונה  ערכי קודש וציונות כאחת והם מתמזגים בחינוכם ובהווי ילדותם ומתמקדים בעיר הקודש ירושלים.

הם נולדו בבגדד בשנת 1948 סמוך להכרזת העצמאות, שגררה תקופה קשה ליהודי עיראק ובמיוחד בבגדד, תקופה  רצופת פרעות, שעליהן אינם מדברים כאן, ומשפחתם, כולל הסבא והסבתא משתי המשפחות, עלו עימם לארץ. זה אירע  בראשית שנות החמישים בהיותם לערך בני שנתיים וכמה חודשים, ולאחר שהות במעברה הגיעו לירושלים ונאחזו בה. ומאז הם חיים כמו היתה להם ההיסטוריה בת אלפי השנים ריאליה יומיומית, והם נוגעים בקדושתה העתיקה של ירושלים ובחייה השכונתיים, הקהילתיים והמשפחתיים מילדותם ועד היום.

קשה לשער שאחד כמותנו, שגדל בעולם תרבותי חילוני ושונה, היה מגיע לכיוון זה – ומכאן ייחודה של יצירתם. זו כנראה גם הסיבה לכך שבמשך שנים  נדחתה מועמדותם להצטרף לאגודת הסופרים העברים, מן הסתם ראו בהם משוררים "דתיים" שאינם חלק מן השירה הישראלית החדשה. אך משנתקבלו בשנות ה-90 , פעלו על פי ערכיהם, שלפי תפיסתם  הם "ירושלמיים", ערכים  של שליחות למען הכלל והם נבחרו ליושבי ראש של האגודה, כל אחד לשלוש קדנציות מלאות (בשנים 2003-2015 ). ויש בזה הרבה יופי.

 לאור כל זאת, אין תימה שהם זכו כבר כסטודנטים פעמיים בשנות ה-70 בפרס על שם הרי הרשון  מטעם האוניברסיטה העברית, האחד לספר שירה שכתבו במשותף והשני – לעבודת מחקר משותפת, והנימוקים המעניינים לפרסים מובאים בסופו של ספר זה. בנוסף,  בשנת 2021 זכו בפרס שר החינוך על מפעלם הספרותי, זה של כל אחד לחוד כמו על מפעלם המשותף  בספרי ילדים, במחקר ובהגות בקטגוריה של ספרות ושירה יהודית, והנימוקים מעמיקים ואף רואים ביצירתם מעין נס.

 למרות כל זאת יש לכך כמדומה גם מחיר, אף שייתכן שאין הוא כלל מחיר לדעתם, ונדבר בו בהמשך. כאן נציין, כי כבר  בהיותם  בני 17 – הם ילידי 1948 – זכו השניים בשני הפרסים הראשונים בחידון התנ"ך, ובקיאותם במקרא ובלשון המקרא התפתחה במשך השנים ליידע מקיף במקורות היהודיים ובמטענים המסורתיים, כולל אלה של הלשון במקורות היהודיים המגוונים. אי לכך ביצירתם  לסוגיה ולתכניה, מהדהדים מקורות מתקופות שונות, אף כי הם עצמם אומרים שזיקתם גדולה במיוחד ללשון התנכ"ית. והלשון נשמעת טבעית לחלוטין.

כל אלה ועוד פרטי ביוגרפיה העלו בי שאלה מרתקת ורבת משמעות: האם שמותיהם הכפולים של שני האחים "הרצל אלדד" ו"בלפור מידד" – שהם שמות טעוני היסטוריה ציונית מחד ומשמעות מקראית מאידך, לא הטביעו את חותמם על יצירתם ומשמעותה ומטעניה הרוחניים? לא כל שכן שהם  הוענקו להם על ידי הוריהם וסבם, שהיה דמות משפיעה בחייהם, עם הולדתם, ממש סמוך להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ואם כך, האם אין זה סביר שהשמות פעלו עליהם במודע או בלא מודע, גם מתוך חינוכם? ובהיותם תאומים זהים יתכן שכיוונו את שניהם   לשליחות ספרותית וחינוכית קרובה מאד ברוחה  זה לזה או אפילו ליצירה משותפת של שניהם. זו תופעה מקסימה ויוצאת דופן ממש.

ואם כך, מה הם השמות הללו? על השמות הרצל ובלפור אין צורך להרחיב, אבל מדוע הוענקו להם גם השמות אלדד ומידד ומהי משמעותם בהקשר זה? נקרא את הפסוקים במקרא המדברים בהם ובמעשה "המתגרה" שעשו, וזאת לאחר שאלוהים ציווה את משה לבחור ולמנות שבעים איש מזיקני העם להנהיג את העם ולהקל עליו והם היו בין הנבחרים. וכאשר בחר משה את השבעים רוח אלוהים ירדה  עליהם וכולם התנבאו ואז חדלו. אולם  אלדד ומידד לא חדלו! ומה עשה משה? (במדבר פרק י"א):

"כ"ד. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כ"ה. וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. כ"ו. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד  וַתָּנַח  עֲליֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. כ"ז. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כ"ח. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם .כ"ט. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם."

תגובת משה, שלא זעם  על התנבאותם של השניים ולא ראה בכך מרד בסמכותו מסמלת את גדולתו של המנהיג ואת ההבנה והשאיפה שרוח ה' ראוי שתשרה על כל העם: "ומי ייתן והיו כל העם נביאים." הפרשה רחבה יותר  אבל לענייננו  ברור כי יהושע בן נון  ראה בכך מרד בעוד משה בירך על כך. האם ייתכן, שהענקת השם הכפול לאחים התאומים, שהשכנה שונאת היהודים בעיראק ראתה בהולדתם שני ציונים אויבים – ואילו המשפחה ראתה בכך פיצוי על מוות כפול – כפי שהשניים מספרים [רציחתם של שני דודים שלהם בפרעות הפרהוד בבגדאד ביוני 1941, שנים לפני הולדתם. – אב"ע] – האם  אפשר שהשמות הללו העניקו להרצל ובלפור את הכוח הפנימי ואת הדחף "להתנבא" במובן של מימוש שליחותם הפיוטית והחינוכית, הציונית-מסורתית ורוויית רוח הקודש של ירושלים, גם אם אינה בקו המרכזי של היצירה הישראלית? אפשר כמובן שהמשפחה שהעניקה להם את השמות, ובמיוחד הסבא, הם שהטביעו בהם את הכוח הזה אבל השמות העצימו אותו.

עתה יש להודות, כאמור לעיל,  כי לייעוד רוחני זה יש גם מחיר, אף כי וודאי לדעתם אין זה מחיר כלל אלא יתרון וסגולה יצירתית, עיקרון שבתשתית הווייתם. והמחיר הוא שאין זו שירת פרט אישית, שירה הנותנת מבע בכוח האמנות למצוקות היחיד בחייו הפרטים, ולכן גם בלא להתכוון, במבעו הוא נותן ביטוי למצוקות הקיום של רבים אחרים. אי לכך, יתכן שקוראים רבים יעדיפו שירה לירית  על פני שירתם שזיקתם האישית בה היא להוויות קודש וכלל. מן הסתם יש בכך גם הסבר ליחס הראשוני למועמדותם לאגודת הסופרים. להבנתי, יש לברך על כך שזכינו לעושר ייחודי של יצירה, עושר שמשמעו מתן מבע למגמות רוחניות ותרבותיות ייחודיות  ולהעשרת ספרותנו (וכי לא כך  אמר משה במדבר?)

ב. מהי "ירושלים אשר אהבנו"? הצצה בפרטים אחדים בספר

"ירושלים אשר אהבנו" אהובה כאמור לעיל על כל המערכת ההיסטורית, האמונית והתרבותית לדורותיה. ובנוסף, על אופייה הייחודי בשנות ילדותם והתבגרותם בה. אהבה זו ותחושת השייכות וההתמזגות מובאות בספר החדש שלפנינו בשני חלקים נפרדים לכאורה. הראשון – מסה על ירושלים והשני – שירים, של כל אחד בנפרד, על ירושלים. וכך נכתב גם בתוכן הדברים. אולם, מבחינה מהותית הספר עשוי כגוף אחד. בחלקו הראשון מובאת המסה על ירושלים אך היא רצופה שירים של השניים, הנותנים מבע פיוטי לנאמר. בחלק השני – אכן מובאים בתוכן הדברים אך שירים, אבל הם מלווים בטקסט בקטעי מסה ובהגיגים הקשורים לנושאים  שהשירים נותנים להם ביטוי. 

יותר מזה, למעשה השירים נותנים ביטוי אישי ומקורי להיבטים שדובר בהם במסה ובראשם  "שירי מקום". שירים אלה מהווים את  החלק העיקרי במבחר השירים אבל שכונת ילדותם ומקומות הקודש בירושלים מובאים במלוא מראם , קהילתם, רוחניותם, מטענם ההיסטורי ובמבט מקורי של כל אחד מהשניים. מבט מיוחד מאיר את מהלך חייהם וחוויותיהם הרוחניות ובמיוחד את ילדותם של השניים.

 מדור קצר מוקדש ל"ירושלים באשמורת שלישית", כאשר  משמעותה היא תקומה בפעם השלישית, כעין הקמת בית חדש שלישי לעם, והכל מתוך זיקה אישית של הכותב, שירה אישית לחלוטין, מבע נפש עמוק. ובסיום, כמין אנקדוטה שלושה  שירי "משוגעים" בירושלים תוך הארת כאבם האנושי.

להלן נתמקד בנקודות חשובות במסה. נציץ בשירים המלווים אותה ומייצגים את "ירושלים אשר אהבנו". מהי ירושלים זו עבורם? לשם כך נביא תחילה את שירו של בלפור, שמובא גם בפתח הספר וגם בסופו, והוא מייצג את האופן שבו המשמעות  הכללית נעשית אישית  לחלוטין בשירתם של האחים חקק.

א.  הם קראו לה שלם

הם קראו לה יבוס

הם קראו לה קפיטולינה

הם קראו לה אל קודס

ב.  הם עשו חצרות קודשיה

אורוות וגללים ואבוס

כדי למחוק את שמי.

ג.   ואני קורא לה ירושלי

ביום בלילה ובחלומי.

אין צורך להרחיב. ניכר בבירור כי "ההם", הדתות הזרות ששלטו בעיר, נתנו לה שמות זרים וחיללו את קדושתה, והחריזה מבליטה את אחידותם מבחינה זו (יבוס, אל קודס, אבוס). הם רצו למחוק את "שמי", נאמר, עד כדי כך מזדהה המשורר עם העם. אבל אני, המשורר הדובר החי בה, היא עיר קודש שאני חש חלק בה, בתוכה. היא חלק באני שלי (בשמי) והיא גם שלי, כפי שמדגישה הנטייה של סיום בחיריק ובאות י' והשמטת הסיומת ם' (ירושלי, שמי, חלומי). וכי יכולה להיות דרגת הזדהות  עמוקה מזו?

ואכן, לפי המסה והשירים המלווים אותה ירושלים זו עיר "שכולה עומק של זמן" ועל כן מימדיה  מפעימים. על כן אין תימה כי מילדות "ידענו ששליחותנו היא לכתוב. ומה נפלא יותר מלכתוב בירושלים?"

כבר מילדות קינאו בעובדי הדפוס הירושלמי שנראו להם סופרים, ואילו סבא, בעל ההשפעה הרוחנית, אמר להם שקיבוץ הגלויות בירושלים זוהי הגאולה כבר לפי תהילים. אמנם הם למדו באליאנס, אבל ריתק אותם בדרך לבית הספר דווקא שוק מאה שערים שנראה להם כ"שוק העולם". הם גדלו בשכונת בתי סיידוף, "וכמו נביא שגלה וחזר למקום שבו זכה למגע ריצפת האש,  כך אנו שבים בשירים  לאותה שכונה ולאותה ירושלים קדומה וקסומה, מתקדשים מן הרוח המיוחדת, אותה נשמה יתירה." והרי כל התקופות חיות בה כמו במכונת זמן וניתן לחוש בהן.

ולשון שירתם? "אנו נושאים עימנו  בכתיבתנו מראות לשון, זיכרונות רוח, חותם ממה שכתב העם שלנו בכל דורותיו." אי לכך , "ארון הספרים היהודי הוא המסד של זהותנו" אף כי החיבור העז ביותר הוא אל  שפת התנ"ך. וכך, בלשונם הם משלבים "את מימד הזמן עם מימד המקום," עם מראות ירושלים של ילדותם, שהיתה אז רוחנית ופשוטה יותר, נאצלת ואצילית. ילדות של אז בירושלים היתה ילדות של פלאים "עולם שמראותיו נסחפים בקרוסלה למרכבת קודש של חזיונות." ואף יותר מזה, כי אף שהיתה ענייה יותר היתה בה תחושת היחד, הקהילה התומכת והחיים הלכו לאט כנמשכים לעד.

ומיהם הסופרים שהשפיעו עליהם? יותר מהסופרים השפיעו הסבים, שהם האבות של האם והאב. אך מן הסופרים "הדליקו את דמיוננו" אורי צבי גרינברג, יהודה בורלא, עגנון ויוסף חיים ברנר. כמובן שזה לא מקרי. שהרי  כל אלה או שהתגוררו  בעיר הקודש או שחיו בה תקופות זמן, והעיקר – יחסם ללאום ולמורשתו וללשונו, לכלל, וגם לירושלים, ראייתם את מקומו של הפרט בקרב האומה היהודית, כל אלה היו בהם סממנים שקירבו אותם  אל ליבם של האחים חקק, כפי שהם עצמם אומרים: "קרובים לליבנו משוררים ששורותיהם מבטאות לא רק את מצוקות היחיד אלא גם את נפש האומה הקרועה, משוררים שזו האש הבוערת בהם. הם מתווים לנו, מגלים משהו על עצמנו, על אבותינו," הם המשך לביאליק, משוררים "שדמעתם על דף הגמרא הפכה לשיר הנצח."

וכך, כשזכו בפרסים "העבר היה לנו להווה, ושיבת ציון בדורנו היתה לנו שיבת השירה הקדומה." והפואנטה: "אל כל מקום שאנו הולכים, אני הולכים לירושלים."

ונסיים  בשירו של הרצל: "וזכרתי והזכרתי" (עמ' 26) על שכונת ילדותם:

האבנים  היו שם מחכות

כמו התחברו זו לזו, בכאב כמו היו יחד להר,

ואותיות עליהן מאותם ימים,

ספוגות בדם שיבש, בדבש

שעדיין ניגר, ובאתי אליהן, הגעתי עד ליבן, עד לכאן,

לשוני דבקה לחיכן.

ושמעתי את הנגינה הישנה, על הפחים, הברזלים,

בכי הרוחות.

אלה האבנים שלי ואלה המכאובים שלכם

ראיתי את הלוחות

שיר זה שכיוונו מיסטי (נדמה לי שכיוון זה בולט יותר בשירתו של הרצל) כמו שירו של בלפור שהובא לעיל ודברי הפתיחה של הספר, על פיהם "אנו נושאים על כתפינו לא רק את השכבות ההיסטוריות של ירושלים, זה הרבה יותר מזה. אנו חיים וחשים בתוכנו גם את השכבות הרוחניות והספרותיות מכל הדורות"  מצדיקים לחלוטין את דברי מעניקי פרס לשירה וספרות יהודית מטעם שר החינוך. וכך נאמר שם: "הופעתם של היוצרים האחים הרצל ובלפור חקק בשמי היצירה העברית, כולה פלא." ולכן, מוענק להם פרס תרבות יהודית במגמה "להדגיש את איכות יצירתם לאורך השנים ולהודות להם על תרומתם הגדולה לתרבות  העברית."

ואני חותמת על כל מילה. ייחודה של יצירתם  ועצם הנאמנות לדרך גם ביצירה וגם בפעילות החינוכית והציבורית, כמו גם  העוז ליצירה משותפת של אחים תאומים  כל אלה מעוררים הערכה. נאחל להם המשך יצירה פורייה.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אדיר כהן / שני סיפורים

עפרוני

עפרוני קרא לעצמו בחותמו על שירי האהבה שלו. פסח היה השם שנתן לו אביו, הרב טוב העיניים וחכם הלב, עפרוני היה השם שנתנה לו אהבתו שהכתיבה לו נשמתו.

יצא מבית אביו שכתב "הגיוני לב" ו"חיקרי לב" אך לחקר ליבו שלו לא הגיע והגיוני אהבתו לא דיברו אליו. מבטו המייסר והשופט של אבא, שהטיח בו שאלה מאגמים עמוקים של טוב לב, הכאיב לו פי כמה. עזב את אביו ואימו, את אחיו המשורר ואת אחיו המשולח ויצא להתבודד ביער.

שם, בביקתה הנטושה שהקים לפני שנים דוד שלמה, יצרן הקולבים, ומאוחר יותר זנחה, היה עפרוני כותב את שיריו שעלו מתוכו בהמייה רכה, שרק לעתים רחוקות הפכה לקריאת אהבה ארוכה המתחרה בשאון המים הזורמים בנחל הסמוך.

לכאן היתה מגיעה אנה ירוקת העיניים וערמונית השיער, שעיניה השובבות מתרוצצות חסרות מנוחה כדגי הנחל המחוללים בשחייתם. נושקת היתה לו ומפתה אותו לבוא אחריה אל הנחל ושם היתה פושטת בגדיה וקופצת אל המים כבת ים אגדית. משהתבושש לבוא אחריה היתה מתיזה עליו מים ובתנועות שפתי דג אילמות ובשפת גוף מציירת כמיהה לגופו, היתה מצליחה להביאו לפשוט בגדיו ולבוא אליה במים הזורמים כשהם צמודים ומלוטפים על ידי הדגים המחוללים סביבם.

אנה לא דיברה ואמרה יותר מכול, ולאט לאט למד עפרוני את שתיקתה והחל זונח את המילים וככל שעמקה שתיקתו כך נתחדדה שמיעתו ונעשה קשוב לריבואות המראות, פתוח לשיפעת הגוונים ולשיח האילנות והדשאים. עקב אחרי הדגים בנחל המניעים שפתיהם אך קולם לא ישמע ובשתיקתם מגלים סתרי מים וכותבים שירי הנחל.

עפרוני חדל לדבר, חדל גם לכתוב, חש כי המילים מזייפות והשירים רק סובבים את החווייה ולפנימם לא יחדרו. היה יושב שעות על סלע אהבתם ושותק ומאזין לשירה הממלאה את כל היקום. והמנגינה היתה הופכת סוערת יותר ויותר כשהיו גופיהם מחוללים והוא פורט בגופה מנגינות, קשוב לאנחותיה הנעשות עמוקות יותר ומהירות יותר והן מקצבי השיר המופלא ביותר ששמע והוא מחולל אותו בגופו המלטף וחובק, בנשיקותיו המתמשכות עד כלות הנשימה, בידו העושה בה ניגונים הנסערים והולכים וברגעי שיאן מתפרקים בבת קול הדוברת עם השמיים ובמחול שמחוללים כל אבריה הפנימיים המושכים אותו אל תוכה וסוגרים אותו בחיבוק אחרון של רגיעה.

וכשלא היה איתה, אף כי לא היה רגע שלא היה איתה בנשמתו, בכיסופיו הלא נגמרים, היה משוטט ביער שבסביבה, לומד את שפת הצמיחה, קשוב ללחש הלשד העולה בעורקי העצים, קורא את הסודות הנלחשים על ידי מעופפי היער, מתאים נשימתו לקצב נשימות הנחל ונמצא בתוכה של שירה שהיא מעל ומעבר למילים, שהיא שבת שירה של העולם.

עוד הוא מטייל ביער הגיע לבית אבן גדול ומהודר שבשוליו. תמה מה עושה זה בהרמוניה היערית והחליט לנסות לפענח את סודו. דלתו היתה נעולה ורק חלון אחד היה פתוח אל היער. התגנב והציץ דרכו וראה את אהובתו פשוקת רגליים וגבר גוץ שגופו מגדל פרווה צמרית חותר בה בעוז. נעתקה נשימתו. לרגע חשב אולי צמריון זה בא מן היער, אך מכנסיו המגוהצים המונחים בקפידה בצד המיטה ושעונו הנוצץ על הארונית לימדוהו כי כאן שורר זמן אחר.

כשביקש להתרחק מן הבית גילה כי בפיתחו אף שלט, שני שמות ומשפחה אחת, בית אבן לכל דבר. ידע כי היער רחוק מכאן.

משחזר אל היער גילה כי אף הוא סגר שעריו בפניו.

שוב לא שמע קולותיו, אלא רק את הלמות ליבו העומד לפרוץ מחזהו. חזר אל סלע אהבתם, עמד עליו והשמיע קולות קרועים של דוב שכול. ימים אחדים תעה כך ביער, שופך ללא מלים, רק בקול ענות חלושה, את בכיו על עצים ואבנים.

לאחר שבוע מצאו אותו מורעב, מצמיד פניו אל סלע אהבתם ושוב אין האבן נענית לו.

אותו יום הוסגר אל בית נודדי הדעת וכותבי סיפורם בחלל ושוב לא הוציא מלה מפיו עד סוף ימיו.

איך להגיע

ידידי המשורר, שהיה מרצה מבריק, במאי תיאטרון מחונן, מאהב מהולל, חלה במחלה ממארת והיה מאושפז במסעו האחרון בבית חולים. באחד משיריו האחרונים כתב כי הבעייה הקיומית המשמעותית ביותר היא – "איך להגיע לסיר הלילה." ואכן בהיותך בבית הכואבים לומד אתה להכיר בצדקת דבריו.

לבדך עם סיר הלילה הנתחב למיטתך ולא מכיל את השתן הניגר על רגליך ונשפך על המצעים. אתמול משקה משכר, אמברוזיה של האלים והיום בקושי משתין עצמך לדעת. אתמול כנפי מעוף ועושר יצירה, היום מאבק סזיפי למצוא מקום במיטה המיוזעת והמושתנת בו לא יכאב לך. אתמול אהובתך לצידך ועיניה הבטחה, גופה בשורת איחוד הכיסופים, היום – עין נורת חשמל דהוייה, ריקות ללא בשורה, רק פעמון הצלה הנכשל להזעיק עזרה. אתמול מקיש מקצבו של שיר אהבה, היום סופר דופק משתולל של שיר פרידה. אתמול חורז הבטחות אהבה ונדרי קשר שלא יפסק, היום מבין לראשונה תפילת יום כיפורים של "נדרנא לא נדרי," של שבועת לב שאינה שבועה, הכל מבוטל ונשבר ונסלח ונסלח ונסלח. אתמול מעיין שופע של מילים, של גוונים, של צלילים, היום נצטמצמו המלים לאיתותי מלה אחת – "רע", שתי מילים – "רע מאוד", סימן קריאה – "כואב!" – סימן שאלה – "עד מתי?" סימן תקווה – אין.

אדיר כהן

* * *

יונתן גורל

מעט דברים קובעים

בחיי אדם מעט דברים קובעים כמו החלטות על מקצוע ודרך חיים. הייתי עובד מדינה והיו לי חיים  מסודרים ויחסית שקטים ורוטיניים, אבל הניירת והחיים ללא אתגר לא נראו לי והפכתי מורה המכין ל"בחינות בגרות" בספרות, תנ"ך, היסטוריה ועברית. במיוחד מצאה חן בעיניי היכולת ליצור פרספקטיבות חדשות ואחרות על אמונות, דעות והשקפות – דרך הכתובים למיניהם. לדוגמא "ההקדשה לנביא" ו"ההתגלות" כשמו של שיר של שלונסקי. באופן עקבי "התגלות" מופיע בראש מהדורות שיריו של שלונסקי. רעיון הבחירה והשליחות הנבואית כשהנביא, "איש התוכחה" נושא "בשורה", "איש ריב ומדון לכל הארץ" – שהרי "המוסר המקראי" מאוד לא נוח לקבל ולהסכים ל"עבודה זרה" במורכבות של המושג כשההיבט החברתי האישי מגולם ב"עשרת הדברות" וכולל עמידה איתנה ונאבקת נגד שוחד ו"הטיית פנים" בכל המובנים" ומכאן הקונפליקט עם השלטון, "המלך והשרים", "קנוניות חצר המלוכה", "השחיתות המוסרית" ורדיפת הנביא, במיוחד נגע גורלו של ירמיהו שניבא בתקופה קריטית של "חורבן הבית" בימיו של מלך טרגי, צדקיהו, שלא יכול היה לעמוד בזרמים הפנימיים שהביאו למרד בבבל בתמיכת מצרים, וגם אם היתה למלך כוונה להביא ליתר עצמאות ולהורדת התלות, בעיני הנביא, ההעזה הזו נתפסה כמרד באלוהים שקובע סדרי ממלכות ואזורי שליטה.

ירמיהו לא היה איש פוליטי, אם כי תמך ב"מפלגת השלום", ביסודו היה איש מוסר חברתי בין אישי, בין המלך לאזרחים, בין אדם לחברו ובתור שכזה היה לצנינים בעיני השרים והפקידים שמטבע הדברים נטיותיהם לכוח ולהטבות להם ולמקורביהם מטים את ההתנהלות השלטונית, גם אם היא מנוגדת לצרכים של העם והשכבות החלשות.

כללו של דבר מ"בור המהפכת" מגיע ב"גלות" ירמיהו למצרים ושם גם מסיים את חייו וגם קברו נעלם. ונחזור לשירו של שלונסקי "התגלות" כשהנביא שמואל עומד בפני השחיתות של בניו של עלי ו"הקול הדובר" פונה אליו והוא בקונפליקט נאמנות לעלי מחד ומאידך, החזרות "ושוב קורא בשמי, איכה אען הנני."

ירמיהו נרדף, לא נשא אישה ולא הקים משפחה, ניגוד גמור ל"ממסד הדתי" ולהטבות שמקבלים אנשיו, ללמד ש"נבואה" אינה "ממסדית" בכל צורה וגם אם היו "בני נביאים" ו"כתות נביאים" לא היה "ממסד נבואי" וכשהתפתח אחד כזה, הוא היה נגוע בשחיתות.

גורלו של ירמיהו הוא סמל למאבק על "מוסר חברתי ואישי" וגם אם הוא מזוהה עם זמן והיסטוריה הוא עולה מעבר לנתונים הריאליים ובכך כוח משיכתו והקסם המלווה אותו. בוודאי, כ"עובד מדינה" לא ניתנת האפשרות לחיות את הכתובים ולדון בהם כ"דרך לחיים ולאדם" באשר הוא, ולהוסיף עניין ותוכן לחייך ולחיי תלמידיך באשר הם...

יונתן גורל

* * *

יוסף אורן

המלצות על ספרים אחדים מהמדף העברי

בספרייה שלי מצוי עותק נדיר מתרגום שהשלים יוסף חיים ברנר עבור הוצאת אברהם יוסף שטיבל כשנתיים לפני שפורעים מערביי יפו רצחו אותו ב-1921, והוא התרגום לרומאן "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. ברנר לא זכה לראות את תרגומו זה מופיע כספר בהוצאת שטיבל מאחר שכתב-היד של התרגום נשלח לסניף ההוצאה בניו-יורק, חזר משם אל הסניף בת"א והופיע לבסוף בשנת 1923 בסניף ההוצאה בוורשה. מאז הדפסתו היה התרגום הזה של ברנר התרגום השלם היחיד של הרומאן "החטא ועונשו" שהיה זמין לקורא העברי עד שנת 1961, שהיא השנה שבה הופיע התרגום של מנחם וולפובסקי בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המידע הזה על גלגוליו של כתב-היד של החשוב מבין תרגומיו של ברנר, ריכזה ההיסטוריונית אניטה שפירא בביוגרפיה "ברנר – סיפור חיים", ביוגרפיה שהופיעה בהוצאת עם עובד ב-2008, ואשר מומלץ שלא לפסוח על קריאתה לכל קורא המתעניין בחייו וביצירתו של ברנר.

   כאמור, המו"ל שהזמין את ברנר לתרגם את הרומאן "החטא ועונשו", היה אברהם יוסף שטיבל (1946-1885). שטיבל, שעשה את הונו מסחר בסחורות שונות שהיו במחסור במדינות מערב אירופה בסיום שנות מלחמת העולם הראשונה (כגון: עצים, עורות ותבואה), החליט לתמוך בכספו בסופרי-הדור שנפוצו מהמרכזים הגדולים של הספרות העברית באודסה ובוורשה – על-ידי ייסוד הוצאה לאור בעלת סניפים במוסקווה, בוורשה, בברלין בניו-יורק ובת"א. תמיכתו של שטיבל בסופרים התבטאה לא רק בהדפסת כתבי-היד שלהם אלא גם בשכירת רבים מהם כעורכים כמתרגמים וכמפיקים של הספרים שההוצאה הדפיסה. ולא מעטות הן היצירות ששרדו רק משום שנדפסו בכרכי "התקופה" או שעותק מודפס מהן נשמר בספריות הציבוריות בארץ ובעולם. שטיבל ממש הציל את הספרות העברית בשנים שבהם פעלה ההוצאה לאור שלו, ולכן, כל מי שסיפור-חייו של אברהם שטיבל מסקרן אותו, מומלץ לו להגיע לביוגרפיה "אהבת אי"ש – אברהם יוסף שטיבל" של החוקרת דניה עמיחי-מיכלין, אשר הופיעה בשנת 2000 בהוצאת מוסד ביאליק.

להמלצות הקריאה הקודמות אני רוצה לצרף המלצה גם על הרומאן של נתן שחם "חשבון רדום" שהופיע בהוצ' זמורה-ביתן ב-2013. ברומאן הזה מספר נתן שחם על סניף של ההוצאה של המו"ל העברי אהרון צבי מורגנשטרן (בתרגום לעברית: כוכב השחר) בת"א, מו"ל שסיפור חייו מבוסס ללא ספק על חייו של אברהם יוסף שטיבל, המו"ל האגדי של הוצאת "שטיבל". את עלילת הרומאן הזה מספר מנשה שחר, נכדו של מורגנשטרן, צאצא חסר-מעוף שמחזיק בזכויות בית ההוצאה שייסד סבו, אך כלל אינו ממשיך את מורשתו של סבו. הוא אינו תומך בסופרים עבריים ואיננו שוקד כסבו על הדפסת ספריהם. לעומת זאת הוא מחליט לשכור את חברו מילדות, הסופר גד נבו, כדי שיכתוב ביוגרפיה על חייו הסוערים והנסתרים של הסבא שלו, אהרון צבי מורגנשטרן, הן כסוחר והן כמו"ל עברי.

נתן שחם סיפר את עלילת הספר הזה במתכונת שהיתה חביבה ביותר עליו בספריו המאוחרים (כגון: "סדרה" משנת 1993 ו"קרן אקסודוס" משנת 2006), והיא עלילת הבילוש והחקירה, שבעזרתה ביסס את ההשקפה שביטא גם בספריו הקודמים (שהנודע מביניהם הוא "רביעיית רוזנדורף" משנת 1987), זו המוכיחה שהאדם הוא "דמות מורכבת ורבת סתירות שאינן מתיישבות זו עם זו." השקפתו זו של נתן שחם מפענחת גם את הכותרת החידתית והאירונית שבחר לרומאן הזה – "חשבון רדום".

יוסף אורן

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

המאמר אינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש"

יום שני, 2 במאי 2022, סוגר 101 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום חמישי, 5 במאי 2022, סוגר 101 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה – ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 144 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

"דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

"אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

"'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

"למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

"באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

"אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

"זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

אהוד בן עזר

[המאמר פורסם ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. אב"ע].

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

10. בתי ספר יסודיים

שלא כמו בשיכונים אחרים, בהם רוב הילדים למדו באותם מוסדות חינוך, הרי בפג'ה שלנו למדו הילדים בבתי ספר יסודיים שונים: נר-עציון, בית-יעקב, שארית-ישראל, א"ד גורדון. אלה שהגיעו לשיכון כילדים גדולים המשיכו ללמוד בבתי הספר המרכזיים בעיר: מאירה בבי"ס פיק"א, שרה בנצח-בנות, ואילו מֶמֶה מרחוב יציאת-אירופה הסמוך, המשיך ללמוד בבי"ס הֶס בעיר.

נר-עציון

נר-עציון היה בית ספר ממלכתי-דתי, ובנוסח אותם ימים למדו בו בנים ובנות ביחד. רוב הילדים בשכונה המיידית שלנו למדו בבי"ס נר-עציון: חברה שלי אורה, שהיתה כיתה מעליי, אחיה ואחותה הצעירים, ואני מניחה שגם שני הילדים הקטנים שנולדו במשפחה, שאותם כבר לא היכרתי. המשפחה של אורה, כזכור, הגיעה מתימן; גם בלהה, הבת של השכנים היֶקים ברחוב שלנו, למדה שם, וגם שלושת הילדים של השכנים הישירים שלהם, יקים גם כן, למדו שם.

היו גם הורים ששלחו את הילדים לנר-עציון בעל כורחם. לאה'לה, בת השוחט, היתה ממשפחה חרדית. "הייתי ילדה רזה וחולנית, עם פנים ממש ירוקות," היא זכרה לימים. "אימי חששה לשלוח אותי לבית ספר רחוק מחוץ לשיכון." אבל הדסה, גם היא ממשפחה חרדית, נשלחה לבית-יעקב, ואילו אחיה, מבוגר ממני בשנה, למד בשארית-ישראל,  שֶרית בלשוננו אז, גם הוא מחוץ לשיכון.

כאשר בית ספר ממלכתי-דתי לא התאים לאורח החיים של המשפחה עמדו ההורים בפני החלטה קשה. רינה, הבת של השכנים שלנו לבית הדו-משפחתי, הקומוניסטים היחידים בשיכון מחוץ לאבי, נשלחה לנר-עציון. גם הם חששו לשלוח את הילדה לבית הספר החילוני בעין גנים, שהיה רחוק יחסית והיה כרוך בחציית כבישים. רינה למדה 3 שנים בנר-עציון. "ללמוד בבי"ס דתי בילדות המוקדמת, בבית אתאיסטי מובהק, יצר בי קונפליקט פנימי מתמיד," זכרה לימים. "בזכות אבי עם חוש ההומור שלו יצאתי בשלום מהסבך התיאולוגי הזה. הוא אמר שהוא הרב בבית ולכן יש לנהוג לפי המנהגים של הבית – גם אם יש לחם בפסח..."  במבט לאחור הלימודים בנר-עציון זכורים לה כחווייה טובה, וגם סייעו לה להשתלב שילוב מלא עם ילדי השכונה.

בי"ס נר-עציון היה פחות או יותר מול הבית שלנו, וגם אם לא למדתי שם, הגעתי לשם לא אחת. זכורות לי במיוחד מסיבות סוף השנה שלהם, שנערכו בחצר בית הספר, ואליהן הוזמנו גם השכנים שהתגוררו בסביבה. ההזמנה, שהיתה בכתב, הונחה בתיבת הדואר שלנו, ועליה הודפסה תוכנית הערב. ברשימת הנאומים והמופעים הופיע גם משהו שנקרא "ענייני דיומא".  לא היה לי מושג במה מדובר, אך מאחר שקראתי באותה תקופה את "שלושת המוסקֶטֶרים", ספרו של הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא, הנחתי שיקריאו קטעים מן הספר. נידמה לי שרק כעבור שנה, אולי אפילו יותר, גיליתי שהמילה  דיומא היא מילה ארמית, ומדובר בעצם בענייני היום. האנקדוטה הזאת, שנותרה חקוקה בזיכרוני, מעידה כמובן עד כמה הסביבה בה גדלתי היתה זרה לעולם האחר אליו השתייכתי.

הילדים הידועים ביותר שלמדו בנר-עציון הם כנראה ילדי משפחת קָצובֶר, שגרו בצד הדרומי של השיכון: צבי ובֶּני, לימים מראשוני המתנחלים בחברון. לא היה לי שום קשר אישי איתם, אך ראיתי אותם ואת אחותם דבורה לעיתים קרובות בדרכם לבית הכנסת בשבתות ובחגים. את בני קצובר הייתי פוגשת בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים כאשר הובלתי מטיילים לחברון. צעיר נלהב, בעל יופי הרצליאני, שניסה לשכנע את המבקרים בצדקת דרכם של המתנחלים הראשונים. משפחת קצובר היתה אופיינית מאוד לציבור המשתכנים בפג'ה עירוני: דתיים חובשי כיפה סרוגה  שילדיהם למדו בנר-עציון והיו חניכי בני-עקיבא. היו שהורידו את הכיפה לימים, ואחרים נעשו קיצוניים יותר אחרי מלחמת 6 הימים.

בשנת 2011 עמד בית ספר נר-עציון במרכז החדשות. כאשר עלה שמו של נר-עציון לכותרות הראשיות כבר הייתי מרוחקת מפג'ה מרחק שנות אור. האמת היא שאפילו לא הבנתי בהתחלה שמדובר בבית הספר לידו גדלתי. משום מה זכרתי בטעות שבית הספר נקרא  ניר עציון, כשמו של המושב הדתי באזור הכרמל. התברר לי אז שהרבה שינויים חלו באזור מאז עזבנו את פג'ה עשרות שנים קודם לכן. השדות הפתוחים בהם גדלו פרחי בר נעלמו, וגם הפרדסים מצפון לנו, מהם הגיעו מדי לילה יללות התנים – כבר אינם. בכל המקומות האלה הוקמו שיכוני עולים, ובאיזשהו שלב יושבו בהם עולי אתיופיה. ב-2011 למדו בנר-עציון 280 תלמידים, ביניהם רק תלמיד אחד "לבן". ה"לבנים" האחרים שהתגוררו באזור שלחו את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשיכון. הורי התלמידים האתיופים התמרדו. הם התנגדו לכך שילדיהם ילמדו למעשה בגטו אתיופי. העירייה סגרה את בית הספר נר-עציון בספטמבר 2011. את התלמידים האתיופים פיזרו כנראה בין בתי ספר אחרים בעיר.

הגעתי אל בית הספר נר-עציון שנים ספורות לאחר סגירתו. בכניסה היה שלט כחול עליו נכתב באותיות לבנות גדולות:

בית-הספר ממ"ד "נר-עציון"

הוא פעל בשנים תש"י-תשע"א

הנציח בשמו את נופלי גוש עציון.

בית-הספר חינך תלמידים רבים שהגיעו מהשכונות שבסביבתו

לאהבת עם ישראל, התורה והארץ.

היה מהמובילים והמצטיינים בקליטת תלמידים עולים.

לאורך השנים, העמיד בית-הספר אלפי בוגרים,

התורמים בעשייתם בכל תחומי החיים והחברה במדינת-ישראל.

בעיתונות הזמן נכתב שפעילים אתיופים תבעו להוריד את השלט הזה, שלא שיקף לדעתם את המציאות. אך כמי שגדלה ממש מול נר-עציון אני יכולה להעיד שסופו העגום של בית הספר הזה אינו מעיד על תחילתו. נר-עציון נחשב לבית ספר טוב בשעתו. למדו בו תלמידים מכל מגזרי האוכלוסייה של אותם ימים: ותיקים ועולים, אשכנזים ותימנים ומגוון של עדות אחרות.  כיום, לפי מה שסיפרו לי כשעצרתי שם לכמה דקות, המקום הפך לישיבה.

בית ספר א"ד גורדון

כאשר עברנו לפג'ה הייתי באמצע כיתה א' בבית ספר הֶס. עברנו לבית החדש באביב, כלומר נותרו עדיין כמה חודשי לימוד עד סוף השנה. איך הגעתי לבית ספר הֶס אני לא זוכרת. הייתי בת שש וכמה חודשים. המרחק מהבית שלנו לביה"ס היה כשני ק"מ. לא ייתכן שהלכתי ברגל לבד כל יום הלוך וחזור. לא מתקבל על הדעת שאימא שלי נסעה איתי באוטובוס כל בוקר וחזרה בצהריים לקחת אותי. זה היה גוזל ממנה לפחות 3 שעות כל יום. לא נראה לי גם שאבא שלי הרכיב אותי כל יום על האופניים שלו הלוך וחזור. הייתי זוכרת הרפתקה כזאת. אבי מעולם לא הסיע אותי על האופניים הישנים שלו. לא על הרָמָה ובוודאי לא על הסַבָּל. כנראה נסעתי באוטובוס לבד, וכנראה גם לא היה שום דבר מפחיד בנסיעות האלה. אין לי אפילו שביב זיכרון מן הנסיעות האלה, שארכו לפחות חודשיים, החל מסיום חופשת הפסח ועד החופש הגדול.

בכיתה ב' התחלתי ללמוד בבית הספר בעין גנים. במשך שלוש השנים הראשונות לימדה אותנו המורה אהובה, ג'ינג'ית אדומת שיער שגרה ממש מול בית הספר, ובכיתה ה' לימדה אותנו המורה טובה שחורת השיער, שגם היא גרה בקירבת מקום. אין לי כמעט זיכרונות מן השנים האלה, וזה בהחלט סימן טוב – מכיתה א' בבי"ס הֶס יש לי זיכרונות מכאיבים מאוד. כנראה השתלבתי בקלות בביה"ס החדש, ולא היו לי שום חיכוכים עם הילדים או עם המורים. זה היה בפירוש: משנה מקום – משנה מזל.

בכיתה ו' עברנו ללמוד בבית הספר החדש א"ד גורדון ברחוב וולפסון, קרוב יותר למרכז העיר. היינו שם המחזור השני. לפני שפתחו את בי"ס גורדון המשיכו תלמידי עין גנים ללמוד בבי"ס פיק"א בעיר. רוב הילדים הלא-דתיים משיכון פג'ה עירוני למדו בב"ס גורדון. למעשה, לפחות רבע מן התלמידים בכיתה הגיעו מפג'ה עירוני. אף אחד מהם לא נשר במהלך השנים: התלמידים שמופיעים בתמונה של כיתה ב' מופיעים גם בתמונה האחרונה של הכיתה שלנו בסוף כיתה ח'.

מהצד הדרומי של השיכון למדו איתנו חמישה בנים שהיו מן הנחשבים והמרכזיים בכיתה: דודיק, דודו, אליעזר, בני ורן. רן היה הזמר של הכיתה, ובמסיבות השמיע תמיד את שיר השומר: "מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמעעַ מרחקים..." אימו היתה "ישראלית" יותר מרוב האימהות האחרות, אולי אפילו ילידת הארץ. המשפחה של רן עזבה את השיכון לאחר סיום ביה"ס היסודי והתיישבה במושב בגליל המערבי.

בני בירך תמיד על הנרות בחנוכה, ואילו דודו הכיר את כל הלהיטים האמריקאיים שאפשר היה אז לשמוע רק ברדיו רמאללה, להיטים שבתנועה שלנו ייצגו את "האימפריאליזם האמריקאי המנוון". אליעזר היה הצייר של הכיתה, ואילו דודיק היה כנראה הילד הכי מוכשר בכיתה, אך היו לו בעיות משמעת רבות. באותן שנים לא היו מסגרות מתאימות, בוודאי לא בפ"ת, לתלמידים מחוננים.

בצד הדרומי של השיכון גרה גם שרה'לה, שאביה עמד בשעתו בראש ועדת המשתכנים בפג'ה עירוני. המשפחה שלה נחשבה לעשירה ביותר בשיכון שלנו. היתה להם מכונית בתקופה שהמילה  מכונית עדיין לא היתה מושרשת בכל חלקי האוכלוסייה, ורבים קראו למכונית פרטית  טקסי. סבא שלה היה בעבר מפקד תחנת מכבי אש בפ"ת, ולימים הפך דוד שלה, דב תבורי, לראש העיר של פ"ת. שרה'לה היתה ילדה נחמדה ושקטה, שלא הבליטה את המעמד המכובד של בני משפחתה.

ילדה נוספת שגרה בשיכון שלנו היתה תמר, שגרה בשורת הבתים הראשונה של השיכון, ממש על גבול עין גנים, ומשום כך היא לא נחשבה לפֶגָ'אית של ממש. חבורת הפג'אים היתה חוזרת מביה"ס לעיתים קרובות ביחד. לא הלכנו ברחוב הראשי, רחוב וולפסון, אלא בסימטת כרמלי המקבילה. היינו מתיישבים על גדר האבן מול הבית של המורה טובה, שהיתה מורה שלנו בכיתה ה', ודנים באירועי היום עם הרבה בדיחות וצחוקים. אהבתי מאוד להיות בחבורה גדולה ועליזה כזאת.

   רק ילדה אחת מבין בנות הכיתה גרה ממש לידי. נירה ואני היינו הילדות היחידות בסביבה המיידית שלנו שלמדנו בבי"ס גורדון. נירה גרה ברח' שלמה מילר, במרחק שתי דקות הליכה ממני. הייתי עוצרת כל בוקר מול הבית שלהם, ואם עדיין לא היתה מוכנה הייתי מחכה במרפסת. בשלב מסוים, נידמה לי בכיתה ה', היתה לנו כבר שריקה משלנו: קֶה-סֶרָה-סֶרָה – להיט גדול באותם ימים. נירה גם העניקה לי שם-חיבה, שם שרק היא השתמשה בו. לא היה לי אז שום שם חיבה אחר מחוץ לבית.

נירה היתה הילדה היחידה בשכֵנותנו שהיתה קרובה אליי מבחינת רקע המשפחה, תחומי העניין, ואפילו הגיל. היא היתה צעירה ממני בשבועיים, למעשה הילדה הכי צעירה בכיתה. אבל אני הייתי ילדה רזה, ממש ציפּלונית, ילדה שזכתה לכינויים כמו מחט, חוט או סתם מקל – ואילו נירה היתה שמנה וגדולה, ומאחורי הגב כינו אותה דוּבָּה. השם שניתן לה, נירה, שם ישראלי בתכלית, היה יוצא דופן בסביבה שלנו, שם רוב הילדים נקראו ע"ש בני משפחה מן הגולה. ההורים של נירה עלו לארץ בשנות ה-30, כמו הוריי. הם דיברו ביניהם באידיש אך עם הבנות דיברו בעברית – כמו אצלנו. לנירה היתה אחות גדולה, הבדל השנים ביניהן היה רב, וזה לא היה יוצא דופן באותה תקופה – אולי בגלל המלחמה. אחותה כבר לא גרה בבית ונירה גדלה למעשה כבת יחידה. אבא של נירה עבד באחד המפעלים של אזור התעשייה בפ"ת. הוא היה איש שקט, שבמשך כל השנים שהגעתי אליהם הביתה לא החלפתי איתו יותר מכמה מילות נימוס. בערבים הוא קרא את עיתון "דבר", שהגיע אליהם יומיום, או עיין בספר. היו להם הרבה ספרים שאצלנו בבית לא היו: כרכים גדולים של כל-כתבֵי סופרים ידועים, שהיו אז נפוצים ונרכשו במחירים מוזלים באמצעות מקום העבודה של אבא שלה, שהיה חבר הסתדרות כמובן.

אימא של נירה פיקחה בקפדנות על סדר היום שלה. לנירה לא הירשו לצאת לרחוב כדי לשחק עם ילדות השכונה במחבואים או ברָבּי – המונח הפתח תקוואי ל תופסת. משחקים כאלה גם לא עניינו אותה. היא היתה ילדה שמנה וכבדת תנועה ומשחקים כמו  4 מקלות או  חמור ארוך היו קשים לה. משחק כמו  בֶּרָלֶה קָדוישֶה,  כאשר ילדה אחת מתכופפת והילדות האחרות קופצות מעליה – היה לגמרי מעבר ליכולתה. הילדות בשכונה גם לא נראו מתאימות בעיני אימא של נירה: הן היו פשוטות, הן לא קראו ספרים, ומאוחר יותר הן לא חשבו אפילו על תעודת בגרות. נירה הקדישה את כל שעות אחר הצהריים להכנת שיעורי בית. היא היתה תלמידה שקדנית ותמיד באה מוכנה לכיתה – "דָגרָנית" במינוח של התקופה.

הידידות בינינו היתה ממודרת. לא זכור לי שאי פעם הסתובבנו סתם כך ברחוב ללא מטרה. היתה תקופה שהלכנו במוצאי שבת לראות סרטים ב"בית שלמה" בשיכון פג'ה ותיקים. כמעט תמיד נפגשנו בבית שלה. שיחקנו בריכוז, לוטו, דוּקים, והכי הרבה ב"סופרים". זה היה משחק קלפים של השלמת רביעיות. 4 קלפים בעלי שם של סופר אחד היוו רביעייה. מתחת לשמו של כל סופר היו רשומים 4 ספרים שכתב. מי שהצליח להשלים יותר רביעיות היה ה"ספרן" הזוכה. באמצעות המשחק הזה למדתי על סופרים רבים שעד אז אפילו שמם לא היה מוכר לי. רובם סופרים עבריים מתקופת ההשכלה או קצת יותר מאוחר. את רוב הספרים האלה אקרא לימים בחוג לספרות עברית באוניברסיטה, אבל הודות למשחק הרביעיות, שרק עם נירה יכולתי לשחק, שמות הסופרים כבר יהיו מוכרים לי אז.

החל מכיתה ב' ועד כיתה ח', כמעט כל שנות בית הספר היסודי, להוציא חופשות או מחלות, נירה ואני הלכנו לביה"ס ביחד וכמעט תמיד גם חזרנו ביחד.

כל הילדים שהגיעו לכיתה שלנו מפג'ה עירוני היו ממוצא אשכנזי, רובם כנראה ממשפחות של ותיקים. כזכור, ותיקים נחשבו אז אלה שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. אך לבי"ס גורדון הגיעו גם הרבה ילדים מרקע שונה. היתה קבוצה גדולה של ילדים וילדות מרח' רמב"ם. גרו שם באותה תקופה הרבה דוברי ספָאניולית, גם הם ותיקים בארץ. הם העניקו למנהל ביה"ס, שהרכיב משקפיים, את הכינוי "שָשוּטוֹ" – עיוור בספאניולית. משום מה כמעט כולם באיזשהו שלב נשארו כיתה. כנראה היתה איזו דיעה קדומה נגדם, שכן חיים ואברם, שבאו מרקע דומה, אך גרו ברחוב אחר – לא נשארו כיתה. ילד אחד מרח' רמב"ם, רזה וחלוש מאוד, שנעדר מן הלימודים למשך תקופות ארוכות, נפטר זמן קצר לאחר סיום הלימודים. שמו המקורי היה שלום, אך באיזשהו שלב החליפו לו את השם והתחלנו לקרוא לו רפאל. זה היה המוות הראשון שחוויתי מקרוב. ילד שהיכרתי במשך שנים, שנה אחת אפילו חלקנו שולחן – איננו עוד. הלכנו עם המורה ל"שבעה" בביתם. מאחר שקרובי משפחה מבוגרים לא היו לנו, לא הזדמן לי עד אז להיות נוכחת ב"שבעה".

היו כמה תלמידים ממוצא עיראקי, שהגיעו לארץ כילדים קטנים. הייתי מיודדת עם שתיים מהן וגם ביקרתי בבתיהן. אחת מהן נקראה קלארה, אך המורה החליפה את שמה לשם עברי כבר בתחילת כיתה ב'. זה היה מקובל מאוד באותם ימים. חברה אחרת היתה מרים, והיא נחשבה לילדה הענייה ביותר בכיתה. בתמונת סוף השנה של כיתה ד' היא לבושה בבגדים קרועים. לא שמרתי על קשר איתה, אך כמה שנים לאחר סיום היסודי שמו של אביה התנוסס על כמה בניינים בעיר. הוא הפך לקבלן מצליח.

אפרים גר בשכונת חסידוף, לא רחוק ממני, ולאביו היה דוכן ירקות בשוק הגדול. הוא נעדר הרבה מן השיעורים, כנראה עזר לאביו בשוק. הוא היה ילד פיקח מאוד, מבוגר מגילו, ואולי באמת היה מבוגר מכולנו בשנתיים-שלוש. כל המורים שלנו לאנגלית היו ממוצא עיראקי. בדור של הורינו צרפתית וגרמנית נחשבו לשפות התרבות באירופה, ורובם לא ידעו אנגלית.

הילדים שלמדו איתנו הגיעו מרדיוס רחב מאוד: עין גנים כמובן, שיכון מעונות עובדים, האזור ליד מגרש "הפועל", האזור מעבר לוואדי, ואפילו ממרכז העיר. הילדה הבלונדינית נעמי, אהובת הבנים, שדיברה עם הוריה בפולנית, הגיעה מרח' סלנט בעיר. מבין כל ילדי הכיתה רק נירה גרה לידי. הפג'אים האחרים גרו בחלקו הדרומי של השיכון ולא היו כמעט הזדמנויות לפגוש אותם מחוץ לבית הספר.

במשך שלוש השנים האחרונות של ביה"ס היסודי היו לנו שני מורים עיקריים: המורה דויד והמורה שלמה. המורה דויד היה המחנך שלנו, ואילו המורה שלמה, שהיה המחנך של הכיתה מתחתנו, לימד אותנו טבע. הניגוד בין שניהם היה עצום: המורה שלמה היה צעיר מאוד, יליד הארץ, חברה'מן שידע לארגן משחקים, מסיבות וקומזיצים. המורה דויד היה יליד הונגריה, הוא היה ניצול שואה, אך מעולם לא סיפר לנו כיצד ניצל ומה עבר עליו בזמן המלחמה. זה היה שנים ספורות לפני משפט אייכמן, שפרץ את חומת השתיקה של שורדי השואה.

המורה דויד אהב מאוד את הספרות העברית שנכתבה באירופה: מיכ"ל, יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם ואחרים. היו לי הרבה חילוקי דיעות איתו במהלך שלוש השנים שחינך אותנו. הוא היה אוהד מובהק של הימין הפוליטי. בטיול כיתתי לירושלים הוא אירגן לנו מפגש עם פרופ' יוסף קלויזנר, אחד מאנשי הרוח הבולטים אז, שהיה מועמד מטעם תנועת "חירות" לכהונת נשיא המדינה. אך עם זאת הוא היה איש רחב אופקים, הוא השאיל לי פעם ספר שירים של המשורר ההונגרי הלאומי שנדור פֶטֶפי, ואפילו כרך של "הברית החדשה".  אני חייבת לו הרבה תודות על כך שנטע בי אהבה גדולה לספרות העברית, יותר מכל מורה אחר שהיה לי אחריו – גם בתיכון ובאוניברסיטה.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

בנט: טעות גורלית

קשה להבין מדוע 'האיש שרק הקיר מימינו' לא ניצל זכותו לסכל מינויו של השמאלן הקיצוני מזוז לתפקיד כל כך בכיר לשמונה השנים הבאות?

אודה ולא אבוש: מעולם לא נסחפתי אחר תעמולת הכזב הקנטרנית שהופצה כנגד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ע"י רודפיו מן הליכוד, עם שותפיהם מן המחנה הציוני דתי, ונגרריהם מן המחנה החרדי.

מעולם לא קניתי, לדוגמה, את טענת הכזב כי בנט אחראי לשידרוג ביתו ברעננה על חשבון המדינה ב-50 מיליון שקל (הסכום מנופח להחריד, גם אם נכלול בו את הוצאות המיגון פרי יוזמת השב"כ), וכי 'ממשלתו העניקה 55 מיליארד לערבים' (מדובר בהקצאה שמתפרסת על פני 10 שנים, במנות קטנות מאלה שהיקצה להם קודמו). גם הכינוי השקרי 'נוכל' נראה מגוחך להחריד כשהוא בא מפי חסידיו של אדם שהנוכלות הפוליטית הפכה לסמלו המסחרי.

אולם עלו על כולנה בני העסקונה החרדית. רמת התיעוב שהפגינו כלפי בנט הפוליטיקאים החרדים, המתיימרים לייצג את תורת ישראל, עלתה על זו של שני המחנות האחרים. מי שמציץ מדי פעם בעיתוני הפלסתר שלהם, עלול להבין שאין מצווה אחת מן התרי"ג שבנט לא רמס ודרס. רק ברצח ילדים חרדים במרתף ביתו לצורך אפיית מצות לפסח, הם טרם האשימו אותו.

אבל השבוע הגעתי למסקנה שאולי טעיתי ביחסי כלפי בנט. לא מפני שאני סבור שממשלתו היתה גרועה כפי שמציירים אותה בזדון ומתוך תיסכול אופוזיציוני. הטעות שלי היתה בכך, שהאמנתי עד לרגע האחרון באינטגריטי של בנט, ובעמדותיו הנטועות עמוק בימין, שמכוחם הוא יפתיע ויפעיל את זכות הווטו שבידיו לסיכול המינוי ההזוי והכושל של השמאלן הקיצוני מני מזוז (אגב, תוצר של מערכת החינוך הממ"דית, שגילתה כי הילד מנתיבות הוא תלמיד מחונן הראוי לסיועה לשם מיצוי כישוריו), לתפקיד הכל כך חיוני של יו"ר הוועדה למינוי בכירים, ועוד לתקופה של 8 שנים. השתגעת, מר בנט? ואולי עמדתך התמוהה הזו מעידה בעצם על היותך לא כל כך ימין? למנות שמאלן קיצוני לתפקיד כל כך רגיש, ועוד בתמיכתך???

פרשנים פוליטיים טוענים, שתקופת כהונתו האחרונה של נבחר ציבור כלשהו, היא תמיד התקופה שבה נחשפות עמדותיו האמיתיות. בתקופת כהונתו האחרונה כבר לא מרחפת מעליו עננת הבחירות הבאות, ורק אז הוא מרשה לעצמו לפעול ללא מורא הקלפי וללא משוא פני המצביעים.וזה בדיוק מה שהתגלה אצל בנט: דווקא עכשיו, כשחרב הבחירות כבר לא מתהפכת מעל לראשו, הוא יכול להיות ישר עם מצפונו, ולהתנהל דוגרי, על מיטב השפיטה האישית. בנט אמנם נימק הצבעתו בכך שמינוי היו"ר לוועדת המינויים חיוני על רקע סיום תפקידו של הרמטכ"ל והצורך למנות את מחליפו.

ונניח שבט צודק. אז למה למנות ל-8 שנים ארוכות? לא מספיק מינוי זמני של חודש-חודשיים? והאם לא מצאתם מועמדים מקובלים יותר ממר מזוז? והרי מידת הצדק היא, שלא להטיל ערב בחירות משקולות מיותרות על צווארה של הממשלה החדשה, תהא אשר תהא. 

צר לי לומר, שהתאכזבתי. איכזבת, מר בנט. ציפיתי שדווקא הפיאנלה שלך תהיה מרשימה, גאה וימנית: סיכול ממוקד, מכוח הווטו שבידיך, את מינויו של איש השמאל הקיצוני, שאפילו מרצ נחשבת ימין לצידו, לתפקיד הכל כך בכיר העלול לסכל כל מהלך ימני בזירת מינוי הבכירים. הפיאנלה של בנט הפכה משפילה, מאכזבת, מדאיגה וגם מעוררת הירהורים: ואולי בכל זאת טעיתי.

אין חולק שמזוז הוא שמאל קיצוני ביותר. נזכיר כאן, רק על קצה המזלג, שורה של התנגדויות של מזוז, בכהונתו בביהמ"ש העליון, לדרישת מערכת הביטחון להריסה של בתי מחבלים מטעמי הרתעה. באדיבות מתן פלג, יו"ר 'אם תרצו', נביא כאן כמה דוגמיות: ביתו של המחבל שרצח בדקירות סכין ב-10.2015 את הרב נחמיה לביא והחייל אהרון בנט, לא נהרס בפקודת מזוז. בית המחבל שירה ורצח בכניסה להר אדר ב-9.2017, את סמ"ר סולומון גברייה, יוסף עותמן מאבו גוש והמאבטח אור אריש – כנ"ל. מזוז פסק בדעת יחיד שלא להרוס את בית המחבל שהואשם ברצח סמ"ר עמית בן יגאל ב-5.2020.

גם את דרישת גורמי הביטחון להרוס את בית המחבל שרצח את הרב שי אוחיון ב-6.2020, דחה מזוז. הוא הקפיד להפגין מדיניות סלחנית שיטתית. אילו נתון היה הדבר בידו, הוא היה מן הסתם מבטל לגמרי את אמצעי ההרתעה הזה. וזאת על אף עמדה שהחזיק בה אפילו 'רמטכ"ל יונה' כאייזנקוט: "הריסת בתים היא כלי הרתעה אפקטיבי מאוד," עמדה שגם קודמו הרמטכ"ל בני גנץ וראשי השב"כ בעבר אבי דיכטר ויורם כהן, החזיקו בה.

ולא נזכיר שמזוז עצמו סיכל בשיטתיות ובעקביות, בהיותו היועמ"ש, כל ניסיון למינויי בכירים בידי ממשלות מעבר. הייתכן שרק לאפיפיור מותר? והייתכן שאדם המתעקש שלא להחזיר למדינה כ-100 אלף שקל שקיבל בטעות במשך 6 שנות כהונתו כיועמ"ש, יקבל ממנה עכשיו פרס ניחומים? מצער להיווכח שיש באוויר ריח של "משהו רקוב בממלכת דנמרק" כפי שהתבטא שייקספיר.   

מינויו הכושל של מזוז זועק לשמיים בחומרתו מטעם נוסף: היועהמ"שית גלי בהרב-מיארה, שהתירה למנות את מזוז, בניגוד לנהלים ולמקובל, ערב בחירות, היא זו שמזוז היה המשפטן הבכיר שהמליץ על מינויה, בין היתר. יד רוחצת יד. רק מפני מראית עין, צריך היית, אדוני רה"מ החליפי, לסכל את החרפה הזו. איכזבת, מר בנט.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

"האחים המוסלמים" רע"ם לטובת הג'יהאד

במהלך מבצע "עלות השחר" בין ישראל לארגון הג'יהאד האסלאמי בסיוע של ארגוני טרור פלסטיניים אחרים, ובהם החזית העממית. (5-7.8.2022) שיגר הג'יהאד האסלאמי כ-1,100 רקטות לעבר יעדים בישראל, מרביתם המכריעה אזרחיים, וחלקן יורטו בשמי תל אביב ופאתי ירושלים.

מנהיג הג'יהאד האסלאמי זיאד אל-נח'אלה התפאר, כי במטח הרקטות האחרון טווחו בעת ובעונה אחת 58 התנחלויות ישראליות. התנועה האסלאמית – הפלג הדרומי, והרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) המייצגת אותה בכנסת, התייצבו באופן נחרץ לימין הצד הפלסטיני בסבב הלחימה בין ישראל לג'יהאד האסלאמי. בסיום הוועידה הכללית של התנועה האסלאמית (הפלג הדרומי) בעיר טירה פורסמה (7 באוגוסט 2022) ההודעה המסכמת הבאה:

"הצהרת הוועידה הכללית של התנועה האסלאמית מדגישה: התנגדות והוקעת המלחמה בעזה וההסתערות על מסגד אל-אקצא: ההצהרה המסכמת של הוועידה הכללית ה-26 של התנועה האסלאמית והרשימה הערבית המאוחדת שנערכה אמש, ביום שבת, בעיר טירה, הדגישה את התנגדות התנועה האסלאמית והמאוחדת למלחמה התוקפנית נגד רצועת עזה ולפלישות של הקבוצות הקיצוניות למסגד אל-אקצא המבורך.

"ההצהרה המסכמת של הוועידה גינתה גם את הפגיעה בחיי חפים מפשע ברצועת עזה ונפילתם של עשרות חללים, חפים מפשע וחסרי ישע, בהם ילדים ונשים. התנועה האסלאמית והמאוחדת קראו לממשלת ישראל להפסיק את פעולותיה נגד רצועת עזה, וקראו לקהילה הבינלאומית ולמדינות שיש להן תפקיד פעיל באזור, להתערב לאלתר כדי לעצור את המלחמה הבלתי צודקת הזו. חברי הכנסת של רע"מ מיקדו את מאמציהם בשני המישורים הללו, והדגישו כי סיום המצור על רצועת עזה, שימת קץ לכיבוש ופתרון שתי המדינות הוא הפתרון לשקט וביטחון באזור שיאפשר לשני העמים לחיות בשלום ובשכנות.

"כמו כן, גינו התנועה האסלאמית והמאוחדת את מתן האפשרות לקבוצות קיצוניות, בהנהגת חברי כנסת מהימין הקיצוני, להסתער על מסגד אל-אקצא המבורך, והדגישו כי מסגד אל-אקצא המבורך הוא זכות טהורה של המוסלמים בלבד, והזהירו מפני ניסיון לפגוע בסטטוס קוו ובקדושת מסגד אל-אקצא המבורך.

"הוועידה כללה נאומים והתייחסויות של השייח' ספוות פרייג', ראש התנועה האסלאמית, ד"ר מנסור עבאס, ראש הרשימה הערבית המאוחדת , חבר הכנסת וליד טהא, ראש גוש המאוחדת, חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, איברהים חיג'אזי, המנהל הכללי של התנועה האסלאמית, ועורך הדין יחיא דהאמשה, ראש הלשכה המדינית. בנוסף התייחסויות של חברי הוועידה, אשר אישרו כולם את עמדת התנועה האסלאמית והרשימה המאוחדת בנוגע לתוקפנות ואת הצורך להפסיק את המלחמה אשר לא תביא אלא אסונות, כאב וערעור הביטחון והיציבות."

ספוות פרייג', מנהיג התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, הביע סולידריות עם רצועת עזה נוכח "התוקפנות" הישראלית. בראיון לערוץ Hala TV אמר פרייג' (6 באוגוסט 2022):

"חובה עלינו בוועידה הזו להביע את הסולידריות שלנו עם בני עמנו ברצועת עזה. התוקפנות הזו נגד רצועת עזה אינו מוצדקת, אינה במקומה. אנו חיים באווירה של בחירות. אין זה מתקבל על הדעת שחלקי גופות של חפים מפשע ברצועת עזה יהפכו לדלק עבור קמפיין בחירות. כלומר, המרכז שמאל הישראלי לאורך שנות שלטונו במדינה יוזם מלחמות ערב הבחירות מתוך מחשבה שהוא יזכה בקולות נוספים. ההיסטוריה הוכיחה לנו, כי התוצאה היתה הפוכה. לכן, אנו דורשים מהממשלה הישראלית לחדול מיד מההתקפה הזו נגד רצועת עזה."

חבר הכנסת מנסור עבאס, יו"ר הרשימה המאוחדת (רע"מ) וראש הזרוע המדינית של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי כינה אף הוא את פעולת צה"ל ברצועת עזה נגד ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי "תוקפנות". בראיון לרדיו א-נאס (7 באוגוסט 2022) אמר עבאס בתשובה לשאלה בנוגע לעמדת רע"מ בנוגע למבצע הצבאי הישראלי ברצועת עזה: "עמדת רע"מ ברורה כשמש לגבי כל תוקפנות כלפי בני עמנו (הפלסטיני) ונגד בני עמו בגדה (המערבית), בעזה, באל-קודס (ירושלים)."

חבר הכנסת וליד טאהא מרע"מ ויו"ר ועדת הפנים של הכנסת האשים את ישראל ב"תוקפנות" כלפי רצועת עזה ובניהול "מלחמה מטורפת". ב-6 באוגוסט 2022 כתב טאהא בעמוד הפייסבוק שלו: "מדיניות ההתנקשויות, הדיכוי והתוקפנות החוזרת ונשנית שמיישמות כל ממשלות ישראל בזו אחר זו במשך עשרות שנים נגד עזה הנצורה ונגד עמנו הפלסטיני באופן כללי כלל לא הביאו ולא יביאו ביטחון ויציבות לאזור. במקום מדיניות עקובת מדם זו, ממשלות ישראל היו צריכות לפעול לסיום הכיבוש הבלתי צודק, להסיר את המצור מעל עזה ולספק את האמצעים לחיים בטוחים ומכובדים עבור עמי האזור כולו.

"הדם של החפים מפשע מקרב עמנו הפלסטיני בעזה ובכל מקום אינו דלק המשמש את המפלגות בישראל למטרותיהן הפוליטיות, ועל הממשלה הזו להסיר את ידה מעזה ולעצור את המלחמה המטורפת הזו! אנו עומדים לימין עמנו נגד התוקפנות והמלחמה, וקוראים לעצור את המלחמה, לחזור לדרך הרגיעה ולמנוע מהאזור את ייסורי המלחמה."

חברת הכנסת יאסין ח'טיב מרע"מ הביעה סולידריות עם עזה על רקע "המתקפה" הישראלית. לדברי יאסין (6 באוגוסט 2022): "עלינו לזכור את התושבים בעזה, ואנו מתפללים שהם יעמדו איתן ויחזיקו מעמד, וברצונו של אללה ייחלצו מהמצב הקשה הזה והמתקפה הזו בנזק הקל ביותר, ואנו מבקשים מאללה ביטחון ושלווה בהקדם ולא במאוחר."

חבר הכנסת לשעבר מרע"מ, מסעוד גנאים, שכיהן בעבר כיו"ר רע"מ, האשים את ישראל ב"תוקפנות" צבאית נגד עזה מסיבות פוליטיות פנים ישראליות. בהקשר זה אמר גנאים: "ראשית אנו מגנים את התוקפנות הזו נגד בני עמנו בעזה... בכל בחירות למרבה הצער, המועמדים בישראל, ובפרט לראשות הממשלה, סבורים... שהדם של עזה ירומם את שמם בבורסה של הבחירות... אני סבור שלפיד מעוניין לחזק את תדמיתו הביטחונית, רוצה להצטייר כחזק לא פחות מנתניהו... אני סבור שהמסר הראשון אשר חובה שיצא מהוועידה הזו הוא גינוי התוקפנות הזו... אנו חלק מהעם הזה, אנו כואבים את כאבו, הדם של עזה הוא הדם שלנו, ולכן יתפרסם היום קול רם של גינוי התוקפנות הזו."

ישראל הוצגה ע"י הנהגת רע"מ כיוזמת מלחמה "בלתי צודקת" ו"מטורפת" נגד העם הפלסטיני וגורמת במתכוון להרג של חפים מפשע. בדבריה של הנהגת רע"מ נעדרו גינוי למתקפת הרקטות של הג'יהאד האסלאמי לעבר יישובים ישראליים או הסתייגות מאופי פעילותו הטרוריסטי של הארגון ואחריותו הישירה למותם של תושבים פלסטינים בעזה בגין שיגור כושל של רקטות. עמדה זו של הנהגת רע"מ עשויה ללמד לא רק על סולידריות עם תושבי רצועת עזה אלא אף על עמידה לימינו של הג'יהאד האסלאמי במערכה שניהל נגד ישראל.

היא עולה בקנה אחד עם העמדות שהציגו ראשי התנועה האסלאמית ורע"מ בסבבי עימות אחרים בין ישראל לארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה ועם תמיכתם המלאה והבלתי מעורערת בכל האסירים הביטחוניים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=756362&forum=scoops1

עד הנה אין כל חדש. החדש הוא שרבים מהלוקים במחלת הנפש הביביפוביה בוחרים מתוך שנאת נתניהו באהבת האוייב הרוצה להשמידם, ובוחרים בו לשותפות פוליטית.

האווילות של גיל טיטלבוים-תמרי

הכניסה של גיל טיטלבוים-תמרי היהודי למכה התקבלה בעולם הערבי כמו אגרוף בבטן. העולם המוסלמי-סוני זועם על הפגיעה בקודשי האסלאם מחד ומגנה את מלך סעודיה סעיד בן סלמאן המכנה את עצמו "שומר המקומות הקדושים" על שדבר כזה קרה במשמרתו, אמנם סעודיה לא יכולה לתפוס ולשפוט את גיל טיטלבוים-תמרי, אבל את הנהג שהכניס אותו היא כבר עצרה וייתכן שאף יוצא להורג. הדרשן הראשי של מכה שהוא אדם משכיל (דוקטור) וכל דבריו מתואמים בד"כ עם בית המלוכה של סעודיה קרא פסוקי תפילה בגנות היהודים: יש בזה פגיעה אנושה בהסכמי אברהם שישראל וסעודיה רקמו בעדינות במשך שנים.

הבעת התנצלות טרם באה, לא מצד גיל תמרי ולא מצד ערוץ 13.

https://rotter.net/forum/scoops1/756249.shtml

לא רק שטיטלבוים-תמרי פגע במוסלמים והביא לסיכון היחסים עם הסעודים, אלא שגם עשה מעשה שטות מבחינה עיתונאית. יכול היה לנסוע לחייבר ולתעד שם את חורבות מבצרי היהודים שבכל הפגנה של ערבים הם צועקים: "חייבר חייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!" ובכך לתרום יותר מסתם ביקור במכה שמעולם לא היו בה יהודים.

מאורע היסטורי – נוצרה בארץ דת חדשה

לאחר משה רבנו, שאול התרסי, (מייסד הנצרות), מוחמד בן עבדאללה, (מייסד האיסלם), חמזה בן עלי, (מייסד הדת הדרוזית), גורו נאנאק, (מייסד הדת הסיקית), עלי מוחמד, (מייסד הדת הבהאית) – נוצרה בארץ דת חדשה שמייסדה הוא בנימין גנץ שהכריז: "רק הממלכתיות שהיא הדת השנייה שלי תמנע בחירות שישיות".

https://rotter.net/forum/scoops1/756166.shtml

השאלה התיאולוגית היא מהם העקרונות התיאולוגיים של "דת הממלכתיות"? האם היא דת מונותאיסטית או פוליתאיסטית? וכמובן יש את השאלה ההיסטורית – האם מייסד "דת הממלכתיות" הוא בנימין גנץ, או דוד יוסף גרין-בן גוריון?

ג'רוזלם פוסט: טראמפ אישר בכתב לנתניהו

לצאת למהלך הריבונות בינואר 2020

   טראמפ אישר בכתב לנתניהו לצאת למהלך הריבונות בינואר 2020. המכתב בחתימת טראמפ, מפריך את גרסת קושנר כאילו פרידמן ונתניהו 'רקחו' את 'הסיפוח', מאחורי גבו של הנשיא: גורמים ישראלים ואמריקנים אמרו לי אז שקושנר ידע היטב על מהלך הריבונות ואישר אותו מבעוד מועד. ישראל קיבלה אז את ההסבר שמדובר ב"אי הבנה" בתוך הממשל.

כעת מתבררת האמת. קושנר פשוט חזר בו.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=756184&forum=scoops1

בנימין גנץ לא יינקה מהאשמה ההיסטורית של טרפוד קבלת תוכנית אלון-רבין-טראמפ, וערעור מעמד שטח סי היום. הנזק שגרם עד עתה גנץ הוא נזק עצום מבחינה מדינית שספק אם יתוקן.

מדוע הם הורגים?

לפני שנים רבות, עוד לפני שגולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון היגרה מבריה"מ לארץ באופן בלתי חוקי, והתנחלה באופן בלתי חוקי במלבס ע"ח הערבים (לטענתם), בעודי ילד קטן, נסעתי באחד האמשים עם אבא שלי לירושלים המחולקת. הוא לקח אותי לראות את הצריף בתלפיות שם נוסדה הקבוצה שלימים התיישבה בעמק. עודנו במקום והנה "יורים יורים" לא נשכבנו באופן אבטומטי כסוניה גורביץ, אלא הסתתרנו מאחורי בניין.

(סוניה גורביץ': יורים יורים אני נשכבת באופן אבטומטי (דקה 4:29)

https://www.youtube.com/watch?v=5aXBoVbfhKQ

מיד באו חיילים ומשטרה ואמרו שהירדנים ירו, ויש נפגעים והם פינו אותנו ועוד אנשים באוטובוס מהמקום. אז כמובן היורים היו "ירדנים" לא פלישתים ולא ערבים.

נזכרתי בזה כששמעתי את גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון מצדיקה את הפיגוע בירושלים בין השאר בירי על אישה הרה בכך ש"השליטה על הפלסטינים גורמת לייאוש ולמעשים כמו הפיגוע אמש." (בזמנו היא גם טענה שדעא"ש זה בגלל ישראל). "לא נמאס מ-40 שנה או 55 שנה של מציאות?" (סופרת שניפיצקי-גלאון את השנים), "של פיגועים? טרור? חוסר אופק מדיני? אנשים מיואשים. לי נמאס מהדיבורים האלה שאתם רוצים הכול בכוח, ובפועל לא קורה שום דבר. יש אנשים אחראיים במדינה ורוצים לחיות כאן, לכן צריך ללכת להסדר."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=756106&forum=scoops1

כמובן, מאין שהמהגרת שניפיצקי תדע בכלל שפיגועים ביהודים היו בירושלים גם כשהיתה מחולקת לפני "הכיבוש".

ערביי שועפט חוגגים בזיקוקי דינור את הפיגוע בירושלים

https://rotter.net/forum/scoops1/756052.shtml

אבוי לי, אוי לי, אויה לי, היש גורל כגורלי

(מילים שלונסקי לחן דובי זלצר)

אבוי לי, אוי לי, אויה לי

היש גורל כגורלי

אבוי לי, אוי לי, אויה לי

היש גורל כגורלי

מנהיג חמאס ח'אלד עבד א-רחים אסמאעיל עבד אל-קאדר משעל, שניצל מניסיון התנקשות כושל של המוסד, באמצעות רעל ברבת עמון, בסוף שנות ה-90. התראיין לערוץ אל-ג'זירה ובכה על כך שניצל מניסיון החיסול לפני 25 שנה. ‏הוא בכה ואמר כי "נגזל ממני הכבוד להיות שהיד." התקשורת המקומית ציטטה את משעל בעת ביקור בקברי הוריו בירדן, משעל  אמר: "אלוקים העניק לי את הביקור, ואני מתפלל לאלוקים שירחם על נפשם של הוריי ויעלה אותם לרמות הגבוהות ביותר של גן עדן."

https://www.bhol.co.il/news/1426076

דומה שחאלד משעל החל להאמין בתעמולה של עצמו (כפי שהטיף עד היום לאחרים) ששהיד הרוצח יהודים מגיע לגן עדן ומקבל שם אוכל טוב, בתולות שחורות עין, ונערים שמשים. איזה גורל איום הוא לא למות ולא לזכות בכל הטוב הזה.

ואלה שמות בני ישראל

מודה אני למילים היפות בהתנצלות של ד"ר עדי אמסטרדם ("חדשות בן עזר", 1773). בהתנצלות יש גדלות נפש. עדי אמסטרדם בהחלט צודק בביקורתו עליי שהשמות המלאים מכבידים על הקריאה, אך עם זאת אין לי את השכל והערמומיות להשתמש בהם לשום מטרה חיצונית אחרת.

ביקורת מוצדקת דומה העביר עלי פרופסור אהוד מנור שהשמות מכבידים על הקריאה, ניסיתי לשכנע אותו בעומק המידע שהם נותנים, ונכשלתי (זה לא הכישלון הגדול ביותר שלי) מצד שני הוא נכשל בשכנועי, לכן סיכמנו שנמשיך בידידות למרות אי ההסכמה.

לסיום ביקשתי ממנו לספר לי מה בכל זאת עומד מאחורי שלושת השמות שלו, אהוד נוימרקט-מנסדורף-קופרפיש-מנור, דבר נדיר לכל הדעות, והוא אכן שלח לי את הסאגה המשפחתית ההיסטורית שלו, הכל כך יהודית של שלושת השמות. בבוא העת, הוא הבטיח, הוא יכתוב בהרחבה על הסיפור המשפחתי. נחכה לזה, כי כל כך משעמם השם "מנור", וכל כך מרתק הסיפור של נוימרקט-מנסדורף-קופרפיש.

ועוד על נביאים ונביאות

ד"ר עדי אמסטרדם מקבל את הנביא כאדם החוזה עתידות, וכותב "ההיסטוריה, חוזרת על עצמה." אז זהו שלא. למרות "שיר הסזון" שכתב חיים פיינר-חפר, לחן: שמואל פרשקו, ביצוע: יפה אברמוב-גורטין-גוסטין-שצ'ופק-ירקוני:

https://www.dailymotion.com/video/x95x0t

רַבּוֹתַי, הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת

שׁוּם דָּבָר לֹא אָבַד, לֹא נִשְׁכַּח.

עוֹד נִזְכֹּר, תַּחַת גֶּשֶׁם עוֹפֶרֶת

אֵיךְ בְּסוּרְיָה צָעַד הַפַּלְמָ"ח.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=431

ההיסטוריה מעולם אינה חוזרת על עצמה. כי אין בה חוקיות. הפלמ"ח לא יצעד עוד בוודאות בסוריה.

ידועה האימרה של קרל הלוי-מרקס במאמר "שמונה עשר בברימר של לואי בונפרט," שעסק בהשתלטותו של נפוליאון השלישי על צרפת ופיזור האספה הלאומית על ידו ללא כל סמכות, תוך השוואתו לפעולת נפוליאון בונפרטה ב-18 בברימר. כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה." אבל אף פעם היא אינה חוזרת על עצמה, כי כאמור בהיסטוריה אין חוקיות. ולכן גם לא ניתן לחזות אותה. כמובן גם לא אלו שבחזות אקדמית יעני מופיעים כ"עתידנים" החוזים את העתיד. הנה מה שכבר כתבתי בנושא:

בזכות הבזוקה

חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו כי ייאסף אל קברו בשלום, אבל הוא נהרג ע"י פרעה (מ"ב כ"ב 14-20 כ"ג 29). ירמיהו ניבא ליהויקים בן יאשיהו שייקבר קבורת חמור "סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים (ירמיהו כ"ב 13-19) אבל באמת הוא נפטר בשלום ונקבר בכבוד ("שכב עם אבותיו" מ"ב כ"ד 6). חז"ל שלא יכלו להכחיש את העובדות קבעו: "אין הנביא מתנבא אלא במה שראוי להיות" (יבמות, נ' ע"א תדע שהרי נביא עומד).

ערב מלחמת המפרץ ב-1991 ניבא ד"ר חיים יעבץ: "הרשה לי להבטיח לך במאה אחוז ולא ב-99 אחוז... כי לא תהיה פגיעה עיראקית כלשהי בישראל... שום סכנה לא נשקפת לנו משם." עם תחילת משבר הקורונה ניבא פרופ' מייקל לויט: "אני אהיה מאוד מופתע אם בישראל ימותו יותר מעשרה אנשים מהקורונה." דוד פסיג, הפרופסור לעתידנות, מנבא גם הוא את העתיד: "במגיפת הקורונה ימותו 3000 מיליון איש. אפס אחוז שיימצא חיסון לקורונה.".

https://www.zman.co.il/89434/

את העתיד אין לדעת – בקושי את העבר

היות וההיסטוריה איננה מדע כי אין בה חוקיות, לא ניתן לחזות על פיה את העתיד. לכל היותר יכולים ההיסטוריונים לנמק את הצורך בלימוד ההיסטוריה בהבנת המציאות, ואכן לא ניתן להבין את המציאות ללא ידיעת ההיסטוריה, אך גם בהבנת המציאות אין תמיד יכולת לחזות את העתיד.

פרופסור דוד פסיג, "פרופסור לחקר העתיד" מבר אילן, הוא בוגר אוניברסיטת מיניסוטה בארה"ב תואר שלישי בחקר העתיד. כעתידן מדעי חיבר פרופסור פסיג ספר בשם "2048" – בו הוא נותן את תוצאות מחקריו המדעיים. הספר יצא לאור בישראל בשנת 2010. הספר מציג מבוא מקיף למתודולוגיית "הגישה הגיאוגרפית", מתודולוגיה לחיזוי מגמות ביחסים בינלאומיים. העיקרון שעומד בבסיס מתודולוגיית "הגישה הגיאוגרפית" – טוען שמה שמניע סכסוכים בינלאומיים הוא פחד טריטוריאלי. כמו כן מוצגים בספר עשרות תחזיות עתידיות בתחומי היחסים הבינלאומיים, הדמוגרפיה והטכנולוגיה‏.

מהו העתיד לפי הספר: בין שאר העתידות שחזה, קבע פסיג, שהמעצמה העולה ביותר בהתאם לתחזיתו העתידנית היא טורקיה, שתשתלט על כל המזרח התיכון והאזורים המוסלמיים בבלקן. הוא אף הוציא את הספר בגרסה טורקית שיצאה לאור ב-2011 תחת השם "2050" (בטורקית: 2050: IKI BIN ELLI). המעצמה הטורקית תהיה לתחזיתו בת ברית של ארה"ב במלחמתה עם רוסיה, ואחר כך אוייבת שלה. כאשר רוב המדינות הערביות תהיינה תחת השפעת טורקיה, תהיה הזדמנות פז לישראל מפני שישראל תהיה גם בת ברית של טורקיה וגם של ארה"ב. ואז יהיה סיכוי לסיים את הסכסוך הישראלי ערבי. (עמ' 189).

מה אין בספר: אין שום תחזית על האביב הערבי, עליית החליפות-המדינה האיסלאמית והתפוררות מדינות ערב. וכמובן, אין תחזית על קריסת המעצמה הטורקית ואין תחזית על משבר הקורונה... מסקנה: יש להשאיר את העתידנות לעתידנים של מסטיק בזוקה. בכל מקרה שם העתיד נראה טוב יותר.

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01527.php

לגבי מהו נביא ע"פ היהדות, אני ממליץ לקרוא את הסבריו של הרבי מליבוביץ על דמות הנביא והנבואה אצל הרמב"ם:

"נכון הדבר שמדי פעם בפעם הנביא אומר גם משהו על העתיד, אולם אמירה זו היא רק מתוך התייחסות מקרית. על כך שהנביאים אינם חוזי עתידות ניתן ללמוד מן העובדה, שהרבה נבואות עתיד שלהם לא נתקיימו כלל וכלל, ואעפ"כ דבר זה לא ערער את האמונה בקרב המאמינים, וזאת משום שהנבואה לא נתפרשה אצלם מעולם כ'אוראקל' או 'מאגיה', הצופים את העתיד, כמנהגם של היוונים ללכת אל ה'פּיתְיָה' בדֶלְפוי, ולשאול אותה האם לצאת למלחמה או לא לצאת, והאם ינצחו במלחמה או שמא לא ינצחו.

"המאמינים בישראל ידעו תמיד, שאם הנביא מדבר על העתיד, אין הוא מתכוון לומר לנו על מה שעתיד להיות, אלא הוא אומר לנו על מה שראוי וצריך להיות. בסוף מסכת יבמות דף נ' עמוד א', מובא ניסוח נפלא של התוספות, שהם רחוקים מפילוסופיה וגם לא הכירו פילוסופים, וכל עולמם לא היה כי אם עולם התלמוד, וזה מה שהם אומרים: 'אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות' ולא 'מה שעתיד להיות.' ואנו כאן לא נכנס לדיון בשאלה: האם מה ש'ראוי להיות' אמנם יהיה בפועל, שזוהי שאלה בפני עצמה." ממליץ לקרא את הכל.

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=75

בשולי הפרוטוקולים של זקני ציון

ד"ר עדי אמסטרדם, המתרגם והחוקר של "הפרוטוקולים של זקני ציון", כותב: "אני נוהג להתבדח שהלוואי שהמזימה המתוארת ב'פרוטוקולים' היתה אמיתית, ושבאמת היתה לנו, היהודים, שליטה בכלכלה ובאמצעי התקשורת. אילו כך היו הדברים, הייתי יכול לקנות מכונית חדשה יותר." זה מזכיר בדיחה יהודית ישנה: שני יהודים יושבים בבית קפה במינכן של שנות השלושים. הראשון קורא עיתון יהודי, והשני קורא עיתון אנטישמי מובהק.

שואל הראשון את השני: "איך אתה מסוגל לקרוא את התעמולה המזעזעת הזו?" והוא מסביר: "כשאני קורא את העיתון היהודי, אני מתמלא חרדות. פה פוגרומים, שם רציחות, ובכל מקום שונאים אותנו. כשאני קורא את העיתון האנטישמי, נהיה לי טוב בלב. אני מגלה עד כמה אנחנו היהודים מוכשרים, מלומדים, עשירים ומנהלים את כל העולם..."

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם אין גבול לטימטום? האם הטיפשות של שרת התחבורה הבורה מירבה מיכאלה עילגת הלשון העברית פולשת גם לאגודת הסופרים העברים?

הזמנה לאספה כללית שנתית

של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל 

האספה תתקיים ביום ד', 31.08.22 ד' אלול תשפ"ב, בשעה 18:00

באולם טשרניחובסקי בבית הסופר 

רחוב אליעזר קפלן 6 תל-אביב

על סדר היום: 

שינוי שם האגודה, בהתאם לשמות החלופיים המוצעים:

אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

אגודת הסופרות והסופרים בישראל 

אגודת הסופרות והסופרים במדינת ישראל

אהוד: ולמה לא?

אגודת הסופרים העבריות בישראל

סליחה, ביאליק, שהטמטום משתלט על האגודה שיסדת!

אנחנו, בכל מה שנכתוב, לעולם לא נשנה את השם המקורי, הנכון גם דקדוקית.

* אהוד: מוזר שעד כה לא הגיעה אליי, ולא הגיעה גם בעבר, שום תגובה על מאמרי על ספרו האנטישמי של סלמן רושדי "אנחתו האחרונה של המורי". האם הביקורת הספרותית העברית, שחלק ניכר ממנה מוטה בזווית שמאלנית ברורה – מתעלמת בכוונה מהאנטישמיות בספרו וממשיכה ללקק לו את התחת, או שסתם – הבורות חוגגת?

* שלום אדוני העורך, קראתי את הביקורת על הספר "פסוקי השטן" של הסופר רושדי שהופיעה בזמנו בעיתון "הארץ". כמו כן הובא שם פרק מן הספר. כאשר סיימתי לקרוא אותו מתוך סקרנות, סיווגתי אותו כזבל, "אשפה". וכל העסק והמהומה שקמה עם הופעתו אינה אלא גימיק פרסומאי שהצליח לו. כך העלה את עצמו על הבמה של הספרות העולמית.

בברכה

יעקב זמיר

אהוד: אני מציע להאזין ביו-טיוב להרצאתו האחרונה של ד"ר מרדכי קידר על סלמן רושדי ועל משמעות השם של ספרו "פסוקי השטן", ומדוע השם הזה בערבית קומם עליו את עולם הדת המוסלמית. פירושו המקורי של השם הערבי הוא "האותות והמופתים שעושה השטן" (בהשאלה לאותות ולמופתים שמיוחסים באיסלאם רק לאללה!)

* האם זה גזעני לומר שמחמוד עבאס הוא ערבי לא חכם? "עבאס אמר אתמול [16.8] במסיבת עיתונאים שקיים בברלין עם הקנצלר אולף שולץ כי ישראל ביצעה '50 שואות' נגד הפלסטינים במרוצת השנים." ["הארץ", 17.8].

* סערה בכוס עראק. "הדראמה" של היממה האחרונה עקב התבטאותו המקוממת של אבו מאזן הזכיר לי נשכחות. לפני עשור ואולי מעט יותר, התקיימה באוניברסיטת תל אביב סדרת הרצאות מקיפה על נושא השואה. פרופ' דינה פורת הרצתה ב 12 מפגשים בפני קהל רחב אשר גדש את האולם הגדול. בכל אחד מהם היא עסקה בנושא ספציפי. מי מהקהל שרצה לשאול, יכול היה לשלוח מייל למרצה, ובפתח המפגש העוקב היא השיבה לשאלות שהופנו אליה.

בעקבות ההרצאה אשר עסקה בנושא "השואה והעולם הערבי", שאלתי במייל מדוע לא הזכירה  פרופ' פורת בדבריה את עמדתו של אבו מאזן בנושא. הרי היה ידוע שבעבודת המחקר לקבלת תואר דוקטור  הוא מצא שמיספר היהודים אשר נספו בשואה היה מעט מעל שמונה מאות אלף.

(המסקנה המתבקשת מכך היא שהיהודים ניפחו את מספר הקורבנות פי שבע וחצי כדי לסחוט פיצויים מגרמניה וכמוכן, להצדיק את דרישתם להקים מדינה בארץ ישראל).

תשובתה של פרופ' פורת היתה קצרה להפליא: מאחר והתואר הוקנה לאבו מאזן מטעם אוניברסיטה בברית המועצות, אין לייחס לכך משמעות אקדמית רצינית. ניתן לפרש את דבריה בערך כך: האקדמיה הסובייטית רתמה את מחקרו של אבו מאזן לחיזוק עמדתה העוינת של ברית המועצות כלפי היהודים. לפיכך, אם הממצא היה תואם את מיספר הנספים המקובל, לא יכול היה הדוקטוראנט המסכן להעלות אותו על הכתב.

יוסף דלומי

* אהוד: קיבלתי כרך גדול ועבה "קריאת הדורות, ספרות עברית במעגליה", כרך ח', מאת נורית גוברין בהוצאת "צבעונים" 2022, 348 עמ', ובו פרק פותח ארוך: "100 שנה לרצח ברנר" – ומעניין, למרות שניזכרים ומצוטטים בפרק סופרים רבים וחשובים שעסקו בברנר ושהושפעו מברנר, כמו למשל דן בניה-סרי – שמי שלי נפקד כליל מהכרך –

למרות שפירסמתי פרק מקסים על ברנר בספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980) – מזיכרונות נחום גוטמן (והסתמכתי בו בין השאר על ראיון חשוב מאוד שערך בשנת 1971 משה נתן עם גוטמן על ברנר, במלאת 50 שנה להירצחו של ברנר בידי ערבים, וזאת לתוכניתו המרתקת של נתן על ברנר ששודרה אז ב"גלי צה"ל" ולכתבה הארוכה שפורסמה במקביל בעיתון "במחנה").

וכן פירסמתי ספר מחקרִי שלם, "ברנר והערבים" (2001), שפרקיו נדפסו בעיתונות הספרותית החל משנת 1979, ואשר נורית גוברין מעולם לא התייחסה אליו למרות שאם איני טועה עסקה בְּנושאים הכלולים בו.

ולמרות שהרומאן שלי "הנאהבים והנעימים" (1985) – עם כותרת המישנה: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל" פותח ב"התנצלות מאת המלביה"ד" – וכל אלה וגם בהמשך הן פרפרזות על פתיחת הרומאן "מכאן ומכאן" (1911) של ברנר.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ,

שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל