הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1777

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' באלול תשפ"ב. 29.8.2022.

עם צרופת גיליון 4 של העיתון לילדים "פינת הנכד", אלול תשפ"ב, ספטמבר 2022

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 10. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. המִפגש בין צעירי ארץ-ישראל לבין ניצולי השואה – בשירו של אלתרמן "חוּפּת ימים". 75 שנה לאניית המעפילים "אקסודוס". // אורי הייטנר: צרור הערות ‏28.8.22. // משה גרנות: חזונו של א"ב יהושע. // מיכאל רייך: אֶרֶץ בָּהּ הַדְּמָמָה יוֹקֶדֶת. // ארנה גולן: על היחס בקיבוץ ל"שונה": איך אירע שדווקא בקיבוץ, אצלנו, בחינוך המשותף, המסוגר וכביכול גם מתנשא, קיבלנו את "השונה" בתוכנו אבל גם סביבנו? חלק ראשון. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים  [165]. הגיגים קלים על נושאים כבדים. לא מהפכה. // ברוך תירוש: פרשנות מוטעית ועויינת בתקשורת. // אהוד בן עזר: אלכס זהבי וספרִי "אומץ" על משה דיין. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 11. תיכון בְּרֶנֶר [המשך]. // אהוד בן עזר: יַעַסֵר. // אורית דשא: שיר סתיו. // נעמן כהן: המשרת הערבי של היינריך שטרנבך. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ה. מנטלו.  // ממקורות הש"י. // גיליון 4 של העיתון לילדים "פינת הנכד", אלול תשפ"ב, ספטמבר 2022.

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

10.

 

אִם תִּגְמְרוּ אֶת הַבַּגְרוּת וְאֶת הַטִּירוֹנוּת

וְאֶת הַסָּדִיר וְגַם בַּמִּלּוּאִים לֹא תֵּהָרְגוּ –

וּתְסַיְּמוּ אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה וְתִבְנוּ בָּתִּים

וְתִקְנוּ מְכוֹנִית וְתִשְּׂאוּ נָשִׁים וְתוֹלִידוּ צֶאֱצָאִים

וְתַעַבְרוּ עוֹד שְׁתַּיִם-שָׁלֹש מִלְחָמוֹת

וְתַצְלִיחוּ בַּחַיִּים וְגַם תְּשַׂחֲקוּ טֶנִיס –

אָז תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

אֲנִי חֲבֶרְכֶם יוֹסֵף,

שֶׁתָּלָה אֶת עַצְמוֹ בַּחֶבֶל –

מִפְּנֵי שֶׁהִתְעַיֵּף בַּהַתְחָלָה.

 

 

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

המִפגש בין צעירי ארץ-ישראל לבין ניצולי השואה – בשירו של אלתרמן "חוּפּת ימים"

75 שנה לאניית המעפילים "אקסודוס"

פרסום ראשון

 

דרמה חסרת-תקדים התחוללה כידוע על סיפונה של אניית המעפילים "אקסודוס",  שנוסעיה –  ניצולי שואה שהובאו אליה ממחנות העקורים בגרמניה והועלו על סיפונה בצרפת – הוחזרו על-ידי הבריטים אל המחנות הגדורים שהקימו בעלות הברית בעבור שארית הפּלֵטה. יש המאמינים שסיפורה של האונייה "אקסודוס" השפיע על החלטת האו"ם לסיים את המנדט בארץ-ישראל, שכּן תמונותיהם של החיילים הבריטיים הגוררים את שלדי האדם מסיפון האנייה בחזרה אל המחנות – זיעזעו את כל רואיהן (לימים עובּד כידוע סיפורה של האונייה לספר ולסרט והתפרסם בכל העולם). סיפורה של האונייה "אקסודוס" התרחש במשך חודשים אחדים בקיץ תש"ז [1947], לפני שבעים וחמש שנים בדיוק, וזוהי הזדמנות להזכירו, והפעם דרך נקודת התצפית של נתן אלתרמן.

נפתח ונזכיר אחדים מפרטי הפָּרשה, שתחילתה ברכישתה של אניית-מסע אמריקנית שתוכננה לנסיעתם הנינוחה של  כחמש מאות איש בלבד – כדי להכשירהּ לנשיאתם של אלפי פליטים. היתה זו ספינה שלא תוכננה מלכתחילה לשוט באוקיינוס ובים הפתוח, אלא נועדה לשֵׁיט נהרות ואגמים. במשך שלושת החודשים שקדמו להפלגתה ארצה נבנתה האונייה מחדש כדי שתוכל לשאת על סיפונה את אלפי הפליטים שחיכו לחילוצם מן המחנות. במקביל, הוציא המוסד לעלייה ב' אלפי ניצולים מן המחנות, העביר אותם לצרפת כדי להביאם ארצה בחיפזון, חרף תנאי הצפיפות הנוראים ששררו בה. בעקבות שמועות שנפוצו על כוונת פקידי המִמשל הצרפתיים להפר את הסכמתם ליציאת המסע הימי מנמל צרפתי, הוחלט במוסדות היישוב להוציא את האונייה לדרכה מוקדם מהמתוכנן, ללא היתר.

 ביום 11 ביולי 1947 בשעת שחר מוקדמת הפליגה האונייה בחשאי לעבר חופי הארץ. על סיפונה הועמסו 4,500 מעפילים ויותר, שסבלו לא רק מן הצפיפות והמחסור, אלא גם מתנאי התברואה הקשים ששררו באונייה, וכן מהחום הלוהט של שלהי הקיץ. כל זמן המסע עקבו אחרי "אקסודוס" כלי שיט ומטוסים בריטיים, ובהגיעה לתחומי המים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל כיוונו  אותה המשחתות הבריטיות לעֵבר נמל חיפה. קרב שפרץ על סיפון האונייה בין המעפילים שלא הותרה העלאתם על החוף – לבין הקצינים הבריטיים, הסתיים במותם של שלושה מן הפליטים ובפציעתם של רבים אחרים. הבריטים החליטו שלא לשלוח את הפליטים לקפריסין, כמקובל באותם ימים,  אלא החזירום לאירופה, ומאחר שצרפת סגרה את נמליה בפניהם, נשלחו הפליטים בחזרה למחנות העקורים בגרמניה.

מעניין ומפליא להיווכח כי במהלך שלושת החודשים שבהם ניטלטלו הפליטים בין המחנות  לארץ ישראל ובחזרה למחנות העקורים, לא עסקו טוריו של אלתרמן בגורלה של האונייה "אקסודוס", והוא לא כתב כלל על גורל הפליטים, הגם שבעיתונים התנוססו מדי יום כותרות שעקבו אחרי האירוע. יתר על כך, דווקא בשבועות הקריטיים ביותר של הפָּרשה, נפקד לגמרי מקומו של מדור "הטור השביעי" מעיתוני "דבר". התמדתו של המשורר בפרסום טוריו האקטואליסטיים היתה לשם דבר, והנה דווקא בשבועות כה גורליים, כשעתידם של יותר מ-4,500 פליטים הונח על כפות המאזניים, שָׁבַת קולמוסו של אלתרמן וקולו נדם. שלא כמנהגו לא גילה אפוא אלתרמן את דעתו בנושא מעפילי "אקסודוס", ועוּבדה זו אומרת "דָּרשני!"

מה פשר שתיקתו של אלתרמן באותם שבועות קריטיים שבהם היטלטלו המעפילים בין תקווה לייאוש? ייתכן שאלתרמן לא ידע אם עליו לצרף את קולו למקהלה שנשמעה אז באסֵפות ההנהלה הציונית ולחילוקי הדעות שניטשו בהן בין המפלגות. חיים ויצמן, למשל, כבר פרש אז אמנם מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, אך השמיע את דעתו בזכות הורדת הפליטים על אדמת צרפת, בעוד שבן-גוריון התנגד לכל פשרה שתחבל באסטרטגיה של המאבק הציוני. ואולם, מאחר שלא היה זה ממנהגו של אלתרמן להסתיר את דעתו או לבטלה לפני גדולים ממנו. יש להניח שהוא השתתק באותם ימים קריטיים  לא משום שלא היתה לו דעה בנושא, אלא משום שידע שכאשר מדובר בגורלם של אלפי יהודים המיטלטלים בין חיים למוות, כל דיבור מיותר עלול לחבּל במאמץ להביאם ארצה בשלום.

 

*

מאחר שחטיבת שירי "עיר היונה" (שבפתח הספר עיר היונה, 1957) הוצגה  בטעות על-ידי מקטרגיו של אלתרמן כצרור של מסות מחורזות, ותוּ לא, בדרך-כלל נדונה חטיבה זו בביקורת   en bloc,  ורק מעטים מהשירים זכו לניתוח טקסטואלי מעמיק.

השיר "חופת ימים", למשל, זכה לניתוח שהוי ומפורט אך ורק בספרו של ד"ר שמואל טרטנר "מכל העמים: עיונים בשירה הלאומית של ביאליק ואלתרמן" (2010). לא מכבר עסק בשיר זה גם אורי נֹגה ברשימתו "על כורחנו שלובים זה בזה" (מקור ראשון, 15.8.2022), רשימה המזהה את המסופר בשיר "חופת ימים" עם סיפורה של "אקסודוס". זיהוי זה נקבע בעיקר לנוכח המרד המתואר בשיר, המתאים לתיאור המאבק שפרץ על סיפונה של "אקסודוס", כמסופר בשורות המובאות מפי הפליטים: "עַל הַסִּפּוּן פָּרַץ הַמֶּרֶד. נִבְעָתִים / דָּרַשְׁנוּ לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ /  לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוֹס אוֹ כְרֵתִים / וְלוּ גַּם יִגָּרַע כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת /… אֲזַי חֻלְיַת-מַטֵּה סְדוּרָה וּמְאֻמָּנָהּ / נוֹשֵׂאת אַלּוֹת, יָצְאָה אֶל מוּל קוֹשְׁרֵי הַקֶּשֶׁר / וְהַמְּפַקֵּד, מוֹלִיךְ סְפִינַת הַהֲגָנָה / נִגַּשׁ, פִּיו מָעֻוָּת, אֶל מַעֲקֵה הַגֶּשֶׁר /… אֵיבָה לְמוּל אֵיבָה נִצְּבוּ. בַּחֲשֵׁכָה / קֹרְעוּ מֵעַל פָּנִים מַסְוֶה וּמַסֵּכָה / וְעַל הַגֶּשֶׁר אִישׁ כְּמוֹ בֵּן עַם נֵכָר."

משמע, קובלנותיהם של הפליטים הנואשים ותחושת הזרוּת שלהם מופנות בשירו של אלתרמן גם כלפי בני הארץ שפיקדו על המסע, ולא רק כלפי האוייב הבריטי. נזכיר כי את הספינה הובילו 8 אנשי פלי"ם ועוד 42 מלחים, רובם מתנדבים יהודים מארצות-הברית. שעל סיפונה הצטופפו 4,554 מעפילים, שארית הפלֵטה של המחנות, ובתוכם גם כ-50 מעפילים מצפון אפריקה שהיו במחנה הכשרה בצרפת לקראת קליטתם בקיבוץ בארץ-ישראל. השיר מבטא אל-נכון את יחסם האמביוולנטי של ניצולי השואה כלפי הצעיר הארץ-ישראלי, הבָּריא בגופו וברוחו, שבא להדריכם ונתן להם פקודות בעת  המסע.

ויש עדות נוספת שמדובר כאן באונייה "אקסודוס", והיא עולה מן השורות שבסוף הסטרופה השנייה של השיר "חופת ימים":  "וְלֹא פְּנֵי אִישׁ לָנוּ אוֹ צֶלֶם הָאִשָּׁה, / כִּי זֶה לָנוּ בַּדֶּרֶךְ יְרָחִים שִׁשָּׁה." מעפילי "אקסודוס" אכן התגלגלו בדרך שישה חודשים תמימים: בשלושת חודשי הכשרתה של  האונייה לתפקידה, מאפריל עד יוני 1947, כבר הוצאו הפליטים ממחנות העקורים והובאו מגרמניה לצרפת בהמתנה למסע. שלושה חודשים נוספים עברו עליהם מיום ההפלגה ועד להחזרתם בספטמבר 1947 למחנות בגרמניה. בסך-הכול התגלגלו הפליטים בדרך שישה חודשים – בים וביבשה.

ואף זאת: השם "אקסודוס" (שמה של יציאת מצרים) נרמז כאן בדרכים רבות, כפי שהראה ד"ר שמואל טרטנר בדוגמאות רבות. כך, למשל,  חולשת הדעת שתוקפת את  הפליטים, המוכנים "לְהַטּוֹת אֶת הַסְּפִינָה מִדֶּרֶךְ, / לִקְרֹא עֶזְרַת רוֹדֵף מֵרוֹדוּס אוֹ כְרֵתִים" מזכירה את בני ישראל שהעלו בייאושם את התביעה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד, ד'). גם הכינוי "אספסוף" שבסטרופה הרביעית של שיר זה קשור ליציאת מצרים ("וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים [...] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ." במדבר י"א, א'-ד'). גם תיאור הים בסוף הסטרופה הרביעית "וּכְמוֹ קִיר נִצָּב" מרמז לקריעת ים סוף ("וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד." שמות ט"ו, ח'). ואין אלה הרמיזות היחידות שאיתר  שמואל טרטנר בין שורות שירו של אלתרמן לסיפור יציאת מצרים. גם הרמיזות הרבות לסיפור "יציאת מצרים" (הקרויה כידוע Exodus בלשונות המערב) תומכות בקישורו של השיר "חופת ימים" לסיפורה של האונייה "אקסודוס".

 השיר כולו הוא מונולוג דרמטי, הנישא כבמקהלה בלשון "אנחנו" מפי המעפילים. הללו חשים רגשי נחיתות ביחס ל"מלַווים" (כך כונו אנשי הפלי"ם שנשלחו לסייע בהכנת ספינות המעפילים, בארגון המעפילים להפלגה ובליווי הספינה במהלך ההפלגה). השיר פותח במילים "בְּתַחְתִּיּוֹת סְפִינָה רָבַצְנוּ לִכְלִמָּה," ובתיאור תנוחות השינה הלא טבעיות – בכפיפה ובעמידה –  שעברו על הפליטים הצפופים במהלך המסע.  האם ה"מלווים" רואים בנוסעי האנייה "אספסוף"? האם הפליטים  מתבוננים בדיוקנם העלוב, ומכנים את עצמם "אספסוף"?

 פליטי השואה נפגשים עם אחיהם מישראל, בני עמם, הנראים ונשמעים כבני עם זר, שבאו למלטם ובעצם שבו אותם באזיקיהם. המפקד המוליך את ספינת ההגנה עומד על גשר הפיקוד כמו היה בן עם נֵכר: "כְּבֶן עֲדַת נָכְרִים דְּרָכֶיהָ בַּל נֵדַע / וְהִיא הַמּוֹלִיכָה אוֹתָנוּ עַל הַמַּיִם/  אֶל גֹּב שֶׁלָּהּ, לִהְיוֹת לָהּ בֶּצֶר לִסְדָנָהּ / אֲשֶׁר גַּם לָהּ עַצְמָהּ מִפְלָט מִמֶּנּוּ אָיִן. / בְּעַל כָּרְחֵנוּ אָנוּ זֶה בָּזֶה שְׁלוּבִים / וְלֹא לַשָּׁוְא הַלַּיְלָה זֶה בָּזֶה שֻׁלַּחְנוּ. / הִיא לְמַלְּטֵנוּ קָמָה מִכַּבְלֵי שׁוֹבִים, / אַךְ כְּבָר בַּאֲזִקֶּיהָ חֲבוּשִׁים אֲנַחְנוּ. / אִתָּה עַל הַסִּפּוּן, לָעַד וּלְאֵין מָנוֹס / עָמַדְנוּ חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ,/  כְּתַחַת הַחֻפָּה בְּהִשָׁבֵר הַכּוֹס."

חוּפּת השמיים הנפרשת מעל סיפון האוונייה כחופת כלולות חופפת מעל ראשיהם של שני פלגי העם – פליטי השואה ובני היישוב – אך לא כצמד אוהבים אלא כמי שנישאים זה לזה בעל כורחם, מתוך אילוצים שהזמן גרמם. הצעירים מהפלי"ם יצאו מארץ-ישראל לאירופה לשליחות כפויה, והניצולים מתאוננים כי הם "חבושים" באזיקים  (על משקל תלונתו של יונה במעי הדגה: "אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ [...]  סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי." יונה ב', ו').  לא אהבה שוררת כאן בין שני המחנות המנוגדים, אלא חשדנות ואפילו איבת-מה, ואף על פי כן הם עומדים בסוף השיר "חֲבוּרִים לְאֵבֶל וּלְמָשׂוֹשׂ" כמו צמד העומד מתחת לחופה. ודוק, הם אינם  חבוקים, אלא "חבורים" (על משקל "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם." הושע ד', י"ז): צמודים זה לזה ודבֵקים זה בזה מסיבות שהזמן גרמן. 

 ד"ר שמואל טרטנר מסכם את תמונת הנישואים הזאת כך: "עם כל החשד והאיבה שבין שני הצדדים, הם מבינים שאין הברירה בידם, שכּן הם 'באותה הסירה' (או באותה הספינה), והבנה הדדית זו מוכיחה ששניהם 'הגיעו לפִרקם', שניהם הגיעו לדרגת הבגרות הדרושה על מנת 'להינשא' זה לזה, ושני הצדדים, שהגורל היהודי הפריד ביניהם, ישובו ויתאחדו בכור המצרף של מלחמת העצמאות ושל החיים המשותפים במולדת."

 

*

אלתרמן, שלא כתב את סיפורהּ של אניית המעפילים "אקסודוס" בעת התרחשותו, תיקן אפוא את המעוות ב-1957, במלאת עשור לפרשה, בשירו "חופת ימים". כאן, ב"אקורד המסיים" של השיר, תיאר את רגע המפגש בין הפליטים הגלותיים לבין בני היישוב שליוו אותם במסע עד להגיעם בפעם השנייה אל חופי הארץ. אלתרמן לא תיאר אפוא את המפגש המחודש בין האחים הרחוקים (שהופרדו במשך דורות עד שנפגשו שוב) בהפרזה סנטימנטלית ובצבעים ורודים. שירו אינו שוגה בחלומות אוּטוֹפּיים, ואינו מתאר אח הנופל על צוואר אחיו שהופרד ממנו. להפך, אלתרמן תיאר תמונה רֵאליסטית של  חשדנות כלפי ה"זָר" והאחֵר" שאינו אלא בן-עמך.

 הוא גם לא הפריז לכיווּן ההפוך, ושגוי הוא תיאור המפגש בין שני הפלגים בספרה של עדית זרטל  זהבם של היהודים – ההגירה היהודית המחתרתית לארץ-ישראל (1948-1945), תל-אביב 1996.  לפי זרטל, המִפגש בין בני היישוב לבין שארית הפלֵטה הנישאת על גבם היה מפגש שאין בו "אהבה לקורבן […] מתוך חמלת אמת, אלא מלחמה 'סמויה וקנאית' בין השניים, בין הגרעין (ארץ-ישראל) לבין אבן הריחיים (הגולה שלאחר השואה)." (שם, עמ' 497). 

לטענתה, אלתרמן מזדהה בשירו "דף של מיכאל" עם עמדתם של בני היישוב שראו במעפילים (שהיא מקפידה לקרוא להם "מהגרים בלתי לגאליים" לבל תזדקק למונחיה של ההיסטוריוגרפיה הציונית ה"מיושנת") – נֵטל מעיק, וחשב כי התהום הפעורה בין בני הארץ לבין אנשי הגולה "אינה ניתנת לגישור אלא באמצעות השלטת ההגמוניה הציונית. על הגולה להשתנות עד היסוד ובאופן חד צדדי במפגש זה; עליה למלא תפקיד בתסריט הציוני ושוב לא להיות מה שהיא."

ההיסטוריונית לא היטיבה לדעתי להתמודד עם  אמירותיו הפיוטיות העמומות של אלתרמן בשירי חטיבת "עיר היונה" (שאינן אמירות מסאיות מחורזות, כפי שהציגו אותן מקטרגיו, בשוגג או בזדון, אלא אמירות נפתלות שצריך לדעת לפענחן). דומה שהיא בילבלה בין עמדתו הקיצונית של רטוש, שאותה גינה אלתרמן מכל וכול, לבין עמדתו של אלתרמן, שלא העלים את קשיי הקליטה, אך גם צפה את תוצאותיה המבורכות.

הצירוף "חופת ימים" נשמע כמו צירוף עברי קלסי, כאילו  הולחמו כאן שתיים מכותרותיו של עגנון: "חופת דודים" ו"בלבב ימים", אך יש להניח שאלתרמן התכתב באמצעותה עם הצירוף "חופה שחורה" של רטוש והציב לה תגובת-נגד. בין שירי "עיר היונה", הנקיים  לכאורה ממגמה פוליטית מפורשת, ניתן להבחין לא פעם  ברעיונות אנטי-"כנעניים", הגם שהדברים מצועפים באמירות פואטיות ורחוקים מן הפלקטיות החד-משמעית.

עיקר מניינם של שירי חטיבת "עיר היונה" עוסק בבעיות קליטת העלייה ובעיצובם של  הזהות החדשה והאֶתוס החדש המתגבשים בארץ. לפיכך, רוב חִציהם מופנים כנגד גישתם של ה"כנענים" כלפי העולים שזה מקרוב באו ארצה. כזכור כינה רטוש את העולים החדשים במנשרים הסוציו-פוליטיים שלו ("כתב אל הנוער העברי" מ-1943 ו"משא הפתיחה" מ-1944) בשם "כת פליטים" ו"אספסוף של מהגרים", ותיארם כמי שמסַכנים את ההוויה העברית ה"ילידית" שנוצרה לפני בואם.

לעומתו כתב אלתרמן ב"דף של מיכאל", שיר המפתח של הקובץ עיר היונה, שעוד יתחולל מאבק ארוך, שיחרוץ "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין / אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם," כלומר, אין לדעת לפי שעה אם "כור ההיתוך" יבלע את היסודות הזרים שמביאים עִמם העולים החדשים ויבליע אותם בהוויה שנוצרה קודם בואם, או שמא ישתלטו היסודות הזרים על הגרעין הארץ-ישראלי ויתבעו את הבכורה לעצמם. לפי אלתרמן, אין לקבוע מסמרות בנושא זה, כי הסינתזה תיעשה מעצמה ותארך ימים רבים ("הָעָם יִרְבֶּה, יִשְׁטֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשֹוֹא יוֹמוֹ, […] וְרוּחַ יָם וּמֶלַח-צוּק-מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ"). 

בניגוד לקסֶנופוביה של רטוש ולסלידתו המוצהרת מן הפליטים ה"עלובים", שפלשו לתוך ההוויה הילידית ה"טהורה" שביצרו לעצמם הוא וחבריו – התרחק אלתרמן מכל עמדה כזו. הוא תיאר את התופעה מזוויות ראייה שונות ומתגוונות, לרבות זוויות הראייה ונקודות המוצא של הנקלטים, מתוך הבנה כלשהי ללִבּם של שוללי הגלות, אך גם מתוך עִרעור על "שינוי הערכים" המהיר מבית מדרשם של בִּן-גָריון (מ"י ברדיצ'בסקי) ודוד בן-גוריון, שוללי הגולה וערכיה. ב"דף של מיכאל" נאמר במפורש, כי "לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר," כלומר, אין לדעת איזו תרבות –  בת הגלות או בת הארץ – עדיפה על רעותה ולאיזו מהן הבכורה (בהשתמשו במילים מתוך הפיוט "נתנה תוקף" –  "מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר / מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם" – רמז אלתרמן שמדובר בעניינים  הרי-גורל וסמויים מן העין, שהם בבחינת "במופלא ממך אל תדרוש").

 כאן ובמקומות אחרים טען אלתרמן כי אין לדעת מה יהיו תוצאות מלחמת התרבות, שתתחולל בארץ בין היסוד ה"ילידי" ליסודות הגלותיים ה"זרים", אף הִמליץ שלא להתערב התערבות מִמסדית כלשהי במלחמת תרבות סמויה זו (וזאת בניגוד לרטוש שביקש לכַוון את התוצאות, וביקש שלא לתת לעתיד לקבוע את פני העתיד). ואין לשכוח שאלתרמן האיש היה במציאוּת החוץ ספרותית כעין איש ביניים, שנחשב בעיני העולים החדשים כישראלי הקרוב לעילית השלטת, ושנחשב בעיני ה"כנענים" כטיפוס גלותי, שאינו ממיר את שמו הלועזי בשם עברי ואינו מתנזר מהשפעות רוסיות בשיריו.

פרשנותה של עדית זרטל בספרה  זהבם של היהודים, שכותרתו רומזת לאחד משירי  עיר היונה,  חוטאת אפוא לרוח דבריו של אלתרמן ומחטיאה אותה, בכך שהיא מפשטת את עמדתו המורכבת של המשורר ומטשטשת שלא כדין את הגבולות שבין לבטיו האמביוולנטיים לעמדתם החד-משמעית של ה"כנענים", שוללי הגלות המוצהרים.

על המפגש שבין הלוחמים הארץ-ישראליים לבין אחיהם הרצוצים שהגיעו ממחנות העקורים, כתב כאן אלתרמן מפי צעירים כדוגמת מיכאל, גיבור שירו "דף של מיכאל": "צוּר מַחְצֶבֶת / הִיא לָנוּ הַגּוֹלָה הַזֹּאת לְדוֹרוֹתֶיהָ, אַךְ הִנֵּה קָרְבוּ פָּנֶיהָ וַנִּרְאֵם כִּרְאוֹת גּוּרֵי כְּלָבִים אֶת פְּנֵי הָעֲרָבָה, כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אֲרִי נוֹהֵם […] לֹא עֵת לָבוֹא חֶשְׁבּוֹן מִי הֶעֱנִי אוֹ הֶעֱשִׁיר, / אַךְ הַתְּמוּרָה נָפְלָה וַתְּהִי לְפֶלֶא. […] אֲבָל מִלְחֶמֶת שְׁנַיִם / סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרִים, / לַחֲרֹץ אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין / אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם. / […] אָפֵל הַזְּמָן וְלֹא אַנְשֵׁי סוֹדוֹ אֲנַחְנוּ. / נַעֲלָמִים חֻקָּיו, חָזְקוּ פָּנָיו מִצּוֹר. / וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן / וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ."

מה לשורות מורכבות כאלה, שהחמלה והתמיהה ניבטות מהן מכל עבר, ולאמירה כה שטוחה ומרדדת כמו זו שבאה לידי ביטוי בספר זהבם של היהודים? גם אם לא ייפה אלתרמן את המציאוּת, וגם אם הציגה  בכיעורה ומבלי להעלים את קרעיה, אין בשיר – אף לא באורח סמוי – זכר לטענה כאילו על הגולה להשתנות באופן חד-צדדי במִפגש עם בני היישוב ולמלא תפקיד מוכתב מראש בתסריט הציוני. ההפך הוא הנכון: מדובר בשיר על "חוקיו הנעלמים" של העתיד; על כך שאי-אפשר לכַוון בתכתיבים כלשהם את מאזן הכוחות שבין הגרעין הארץ-ישראלי לבין מִטענן של כלל העדות והגלויות, שהוטל על כתפיו הרפות, ואף אין לנסות לעשות כן, כי הדברים ייעשו מעצמם בתהליך שיארך דורות.

 בסגנונו רב הפרדוקסים תיאר כאן אלתרמן את התבוננותם של בני הארץ, אותם לוחמים "זקופי קומה", שלמעשה אינם אלא נערים שלוּקחו מספסל הלימודים, בגולה הדוּויה המקרבת את פניה אליהם, כהתבוננות של גורים רפים בהוויה אדירה וכואבת ("כִּרְאוֹת הַחֲתוּלִים לְלֵב אֲרִי נוֹהֵם"). ודוק, הגולה מדומה כאן לאריה פצוע, הנוהם נהמת כאב, ולא לאריה שואג המשחר לטרף, אות להיותה בשעה זו תופעה מפוארת ואדירת ממדים ("ארי נוהם" הוא גם שמו של ספר רבני חשוב שחולל מלחמת תרבות בשעתו), אך מוכה וחבולה עד דכָּא. באמצעות דימוי זה, בני היישוב מוצגים במרומז כתופעה צעירה, רכה, חסרת ייחוס, שמוצאה ממשפחה עתיקה, רמת יחס וידועת סבל. אמנם גם החתולים מוצאם מסִדרת הטורפים, אך מה סיכוייהם להתקרב פיזית ומנטלית אל המתחולל בלִבּוֹ של אריה נוהם?!

אכן, יש כאן פחד עמום ותהייה גדולה מפני תוצאות המִפגש בין שתי הוויות: מצד אחד, הגולה – הוויה גדולה, פצועה וכואבת, שנקרעה משורשי חייה, המביאה עימה מִטען כבד וגדול, שחיוב ושלילה משמשים בו בערבוביה; מן הצד האחר, היישוב – הוויה רכה, דרדקית ודלת מטען, שאך זה החלה להכות שורש באדמת הארץ מתוך מרד בגורל היהודי שכפה על בניו חיי תלישות ונדודים. ודווקא על החתולים הרפים מוטלת המשימה להבין ללב הארי הנוהם מעָצמת כאביו, אף לשאת עִמו בעול הסתגלותו למציאוּת החדשה שנכפתה עליו בצוֹק העִתים.

יש כאן אפוא תיאור מורכב ורב-אנפין, ובו תערובת של גאווה וענווה, של תעוזה וחשש – חשש מפני תוצאות המִפגש רב הניגודים הזה, שבו ה"זר" וה"מוזר" הוא בן עמך, ושבו היסוד הקולט – החזק והבריא – הוא מועט וחלש במובנים רבים מן היסוד הנקלט, הרצוץ והדווּי. השיר אכן מבטא את הפחד מן ההיבטים השליליים של ההוויה הגלותית (החשדנות וחוסר האימון, ההתחכמות והפלפול, הפחדנות והסתגרנות וכו'), הנִגלים לעיני מי שביקשו להתנער ממנה, אך לא מבני הגולה, מאנשים בשר ודם, המבקשים למלט את נפשם בנשימה חרדה ובגוף נאנק, דך וניגף.

ספרה של  זרטל, בחתירתו ל"אובייקטיביוּת", מדבר כאמור על "ההגירה הבלתי-לגלית" כדי לעקוף את המונח הציוני "העפלה", ואגב החתירה לנייטרליות, נוקט ספר זה למרבה האובייקטיביות את זווית הראייה של הבריטים.

מגדיל לעשות ממנה יצחק לאור בספרו אנו כותבים אותך מולדת (תל-אביב 1995), החוזר ומדביק לאלתרמן את תווית "משורר החצר", שכבר הופרכה על-ידי רוב רובם של חוקרי אלתרמן, ואף משמיע כלפיו את ההאשמה התמוהה: "את שירי מכות מצרים לא כתב אחד מן החפים מחטא […] את השיר הזה כתב בעל 'אָמרה חרב הנצורים', ה'שמע ישראל' של משה דיין, אביהן של כמה מן המלחמות הפחות צודקות" (שם, עמ' 202).

הרי לנו טיעון "לוגי" למהדרין ובנוי לתלפיות: אלתרמן אשם גם בדרך שבּה עתיד היה משה דיין להבין את שיריו ולפרשם שנים לאחר שנכתבו. וגם אם התכוון לאור לרמוז למיליטנטיוּת האלתרמנית, היפוכה של אהבת השלום של יצחק לאור, הרי שדבריו מסלפים את אלתרמן וקוראים אותו קריאה שגויה (misreading), האופיינית לאנשים המשימים עצמם פלורליסטים ולמעשה אינם אלא בעלי תפיסת עולם אוניפורמית וקשת-עורף, ועל כן הם כופים את דעתם גם במקום   שבו היא אינה רלוונטית.

את "אמרה חרב הנצורים" כתב משורר מיואש, באחד מרגעיו הקשים של העם, בשעה שברור היה לאלתרמן ולבני דורו שהמעטים היושבים בארץ לא יעמדו מול גדודיו של רומל. זהו מונולוג שמשמיעה החרב ביד נושאה בעת שברור לה כי "מֵרֹאשׁ בְּיַד מָוֶת הֻשַּׂגְנוּ," ובכל זאת היא מתנחמת במחשבה כי לפחות נלחמנו על נפשנו בטרם "אֶל קְרָב אֵין תִּקְוָה חָרַגְנוּ." ילמדנו נא לאור מה פסול מצא בעמדה מוסרית זו של אלתרמן בזמן שטפל בו את אמירותיו הבוטות.

 כשתיאר אלתרמן ב"דף של מיכאל" את קשיי העמסתם על שכם של העולים החדשים "הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה" ואת התחושה של המחיר הכבד שעוד ישולם בהצפת הארץ בפליטים ("חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגַּף / אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נִסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ") – הוא תיאר את חששותיהם של הלוחמים הארץ-ישראליים,  שעדיין לא ידעו "אִם יִטְחֲנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם." הוא לא ביטא כאן את עמדתו, עמדת "הצופה לבית ישראל", המסוגל להרחיק ראות ולהבין את הצורך הקיומי ואת הברכה שבעלייה, עם כל קשייה.

נושא עלייתם של יהודים לארץ הטריד אותו כל ימיו. ביצירתו המאוחרת  חגיגת קיץ (1965) כתב אלתרמן: "הָאִישׁ הַנִּרְדָּף וָנָס / תַּכְלִיתוֹ לְזַנֵּק עַד מַחֲסֶה / וְלִבּוֹ הַצּוֹעֵק חָמָס / אֶת כָּל הַסָּפֵק מְהַסֶּה." (שם, עמ' 181). משמע, המצוקה של היהודים בארצות מוצאם והזדקקותם של פליטים יהודים לבית לאומי די בהן כדי להסות את כל הרהורי הספק באשר לצִדקת המפעל הציוֹני. וכשראה בסוף ימיו שגם לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים אין יהודי העולם באים לארץ בהמוניהם, הוא התייאש וכתב את הפארסה המצחיקה והמזעזעת גם יחד – "המסכה האחרונה" (1970).

במרכזה של יצירתו האחרונה  עומדת תחבולה "מחוכמת" של שני פקידים ממשלתיים עבשים, המחכים לבואו של  העולה המאה-אלף ממדינות הרווחה לצורך טקס ממלכתי שהם עורכים קֳבל עם ועולם. כדי שלא לחבּל בטקס  שהוכן על-ידי יחצ"נים ופרסומאים הם תופסים עולה ותיק  נִקלה – פושט רגל נמלט הנמצא במקרה על סיפון אניית העולים שמגיעה לנמל – ומעניקים  לו זהות מזויפת כדי שיעמיד פני "עולה חדש", ויציל אותם מן המבוכה.

אלתרמן ידע היטב את חשיבותה המכרעת של העלייה לעתידו של המפעל הציוני, ולנוכח אי-היענותה של יהדות העולם לעשות מעשה ולעלות ארצה – תקפו אותו ייאוש ואכזבה הניכרים ב"המסכה האחרונה" מכל סדק ומכל חרך.

ומן הצד האחר, בפארסה האלתרמנית "המסכה האחרונה" מתכוננים כולם לקראת טקס מיוחד, שייערך לכבוד העולה המאה אלף שיגיע ממדינות הרווחה. העוּבדה שקרתה לפקידים טעות מצערת והעולה איננו, מלמדת  כמדומה שלפנינו טקס הזוי שקיומו הוא בבחינת אבּסוּרד גמור. אדם כה מפוכח וכה בקי בתולדות העם כאלתרמן, הן ידע היטב שיהודים אינם עולים לארץ (ממדינות הרווחה או מכל מקום אחר) – אלא אם כן ספגו מכה קשה שאילצה אותם לעזוב הכול בִּן-לילה. רק מצבים קריטיים כמו אלה שגרמו ליהודי גרמניה לעלות ארצה בשנות השלושים של המאה הקודמת או ליהודי ברית-המועצות לעלות ארצה בעשור האחרון של המאה העשרים – יכולים היו לגרום ליהודי לעזוב את מקום הולדתו. על כן שילב אלתרמן בפתח יצירתו "המסכה האחרונה" את השורה הביאליקאית בשיר הזעם והתוכחה שלו "אכן חציר העם": "הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט" (אלתרמן ציטט את השורה הביאליקאית הזו, ככתבה וכלשונה), ללמדנו שלפנינו פארסה על עתיד המפעל הציוני שנכתבה בציניוּת ולא בשיא הרצינות.

זיוה שמיר

 

אהוד: אם איני טועה, מחנות העקורים בגרמניה לא ניבנו במיוחד על-ידי הבריטים אלא היו מחנות צבא גרמניים-לשעבר ששימשו לקליטת גלי הפליטים היהודיים.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏28.8.22

* מרצ אחרת – בספקטרום הפוליטי הישראלי, מרצ ממוקמת בין מפלגת העבודה לחד"ש. ניצן הורוביץ ויאיר גולן הם הקרובים למפלגת העבודה. הורוביץ נדחק למקום השביעי, הבלתי ריאלי. יאיר גולן נבחר למקום החמישי, הספק-ריאלי. מוסי רז הוא הקרוב ביותר לחד"ש. הוא נבחר למקום השני. המנהיגה הנבחרת, זהבה גלאון, גם היא קרובה יותר לחד"ש מאשר למפלגת העבודה. זו מרצ אחרת ממרצ הפרגמטית של הממשלה הנוכחית. זו לא מרצ של הורוביץ, זנדברג ופרייג'. עם מרצ כזאת, לא תוכל לפעול כאן ממשלה כמו ממשלת השינוי. לא בגלל רע"ם. בגלל מרצ.

תוצאות הבחירות למרצ הן בשורה רעה מאוד לחברה הישראלית – זו בשורה של הקצנה, של ניצחון לכוחות הצנטריפוגליים המפרקים את החברה הישראלית, מעמיקים את השסע, מרחיבים את הקרע. במקום להתכנס לקונצנזוס ציוני ממלכתי, אנו מתמודדים עם הקצנה בימין ובשמאל.

במציאות הזאת, ממשלת אחדות לאומית היא הרע במיעוטו.

 

* הרוח הציונית של אמתי פורת – אני שמח מאוד על הצטרפותו של אמתי פורת לחיים הפוליטיים ולצמרת הרוח הציונית. אמתי הוא חבר קיבוץ כפר עציון שבגוש עציון, ראשון היישובים ביהודה ושומרון, שהוקם בידי בני המקום שחזרו ליישוב שנפל בתש"ח, בהנהגת חנן פורת, אביו של אמתי. אמתי הוא חבר קיבוץ ותנועה נאמן, שמילא את כל התפקידים החברתיים, החינוכיים והקהילתיים בקיבוצו ובתנועת הקיבוץ הדתי, ואף שירת כמזכ"ל התנועה. פורת הוא לוחם וחולם, מחנך ומגשים. הוא מגלם את הטוב והיפה בציונות הדתית (לא במפלגה שביצעה השתלטות עוינת על המותג) – התיישבות, חינוך וביטחון. הוא מגלם את מהותה של תנועת הקיבוץ הדתי, כאליטה משרתת הרתומה להגשמת המטרות הלאומיות, בעליה, בהתיישבות, בחינוך, בחברה ובביטחון. הקיבוץ הדתי הוא אי של מתינות וסובלנות, החותר לאמנה חברתית בין חלקי העם, בין חילונים לדתיים, לגיבוש חיים משותפים ולעיצוב פרהסיה יהודית מוסכמת ומקובלת, במדינה היהודית. הקיבוץ הדתי מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אמתי פורת מגלם את ערכי הקיבוץ הדתי.

אמתי מבטא מסר חברתי-כלכלי פרגמטי, המשלב שוק חופשי עם מדינת רווחה; כלכלה ציונית, המשרתת את צרכי העם והמדינה. הוא ממובילי המאבק למען החקלאות בישראל ולבטח יעשה זאת גם כחבר כנסת.

הצטרפותו להנהגת הרוח הציונית מקלה עליי מאוד את תמיכתי בה בבחירות. ההצטרפות שלו והפרישה של אביר קארה, המייצג קו מיליטנטי של ימין כלכלי (ובלשון המעטה, איני מחבב את התנהלותו הפוליטית) ממצבת את הרוח הציונית במקום טוב יותר והולם יותר את הרוח הציונית האמיתית. 

 

* הטרגדיה הכפולה של יוסף בורג – בנו של ד"ר יוסף בורג, אברום בורג, יצא לשמד. הוא נטש את הציונות והפך לאחד התועמלנים האנטי ציוניים, האנטי ישראליים והאוטואנטישמיים הארסיים ביותר. הציונות הדתית, שאותה הנהיג בורג עשרות שנים, סטתה מהדרך, אימצה קו לאומני קיצוני המנוגד לרוחהּ, ונגררת אחרי התועבה הכהניסטית בהנהגת בן גביר הפשיסט הגזען.

מי יגלה עפר מעיניך, יוסף בורג.

 

* סקרים בערבון מוגבל – איך אתה תומך במפלגה שעל פי כל הסקרים לא עוברת את אחוז החסימה? שואלים אותי. אינך מפחד לבזבז את קולך, לזרוק אותו לזבל?

בעיניי, השאלה אם לבזבז את הקול על מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה, היא שיקול לגיטימי בהחלטה בעד מי להצביע בבחירות, אבל היא רלוונטית רק ברגע הבחירה בקלפי, אולי יום קודם לכן. חודשיים וחצי לפני הבחירות, אין לה שום משמעות. בבחירות הקודמות תמכתי בתקווה חדשה. שבועות אחדים לפני הבחירות היו לה מעל 20 מנדטים בסקרים ולבסוף היא קיבלה 6 מנדטים. על פי הסקרים, בזמן הזה לפני הבחירות הקודמות, כחול לבן לא עברה את אחוז החסימה. בעיתונים התפרסם קול קורא של קצינים בכירים בדימוס הפונים לגנץ לגלות אחריות ולפרוש, כדי לא להביא לבזבוז קולות, הרי אין לו שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה. לבסוף כחול לבן קיבלה 8 מנדטים. ומפלגת העבודה שהיתה על סף אחוז החסימה קיבלה 7 מנדטים. וב-2019 פייגלין היה הפתעת הבחירות, בסקרים הוא כבר הגיע ל-7 מנדטים והמספר הלך וטפח מסקר לסקר, ולבסוף הוא לא עבר את אחוז החסימה.

הסקרים הם בעייתיים, כי הם אינם רק משקפים מציאות, אלא גם יוצרים מציאות. איני שולל את מהימנות הסקרים, אך הם מבטאים את דעת הקהל ביום הסקר ודעת הקהל עשויה להשתנות. אני יכול להבין שאדם מחליט לא להצביע למפלגה שמבטאת את עמדתו אם יחשוש שלא תעבור. אבל לקבל החלטה כזו על פי סקרים חודשיים וחצי לפני הבחירות, זה בלתי רציונלי.

 

* פשיסט פשיסט – כאשר מציינים את העובדה שבן גביר הוא פשיסט, מיד קופצים כאלה שמזכירים שגם על בגין אמרו שהוא פשיסט, וגם על שרון ועל רפול ועל נתניהו. ובאמת אמרו זאת עליהם. אגב, גם על בן גוריון. כמובן שזאת הייתה אמירה מופרכת.

הנה, אנו רואים בעליל את תסמונת ה"זאב זאב". כאשר אנשים בחוסר אחריות הדביקו פשיזם ליריבים סתם כגידוף ריק, בשל היותם יריבים פוליטיים, הם הרגילו אותנו שפשיסט זה לא כל כך נורא. וכאשר מגיע פשיסט אמיתי, פשיסט וגזען צמא דם, בן גביר – הציבור קהה חושים ואדיש לנוכח הסכנה.

 

* רוקחים קונספירציה – ארבעה ימים אחרי רצח רבין, ביקש מישהו להיפגש איתי. הוא הציג לי דף נייר ועליו שורה של שאלות. השאלות הללו היו תמצית תאוריית הקונספירציה המטורללת על פיה השב"כ רצח את רבין. כן, ארבעה ימים בלבד! קראתי כלא מאמין ושאלתי את בן שיחי: "אתה מאמין בזה?" והוא היתמם: "אני רק שואל שאלות." כך רוקחים תאוריות קונספירציה. קודם מציבים סימני שאלה, ובהדרגה הם מחלחלים והופכים לסימני קריאה.

השבוע חשף ערוץ "כאן 11" התארגנות טרור של קבוצה חרדית. עקיבא וייס ראיין ארוכות את א', מחבל חרדי, נין כפול של הרב קנייבסקי ושל הרב שטיינמן. אגב, שלא תהיה אי הבנה – יש סתירה מוחלטת בין דרכם של הרבנים הנ"ל לדרך הטרור.

וכבר קראתי "שאלות" קונספירטיביות שמבטאות "מחשבה ביקורתית" והנה נבנית לה תיאוריית קונספירציה חדשה.

אגב, עם כל תיעובי לדרכו של המחבל הנ"ל, הוא הרשים אותי. בחור ישיבה גאון, שלא למד מעולם לימודי ליבה, אך כאוטודידקט למד מספרים פיזיקה וכימיה, הבין, הפנים, זכר וידע לתרגם את הידע הזה להכנת אמל"ח. איזה בזבוז של אינטלקט.

מיותר לציין שהגיבור הזה לבטח ישתמט מצה"ל. הכנת אמל"ח לפיגועי טרור אינם ביטול תורה, מן הסתם.

 

* מפת ישראל האמיתית – כשלמדתי בבית הספר היסודי, המערך היה בשלטון. שרי החינוך היו יגאל אלון ואהרון ידלין, שניהם מטעם המערך.

בין הקישוטים בכיתה היתה מפת ישראל. בשיעורי גיאוגרפיה נפרשה על הלוח מפה גדולה. ישראל במפה הזאת היתה הרבה יותר גדולה מישראל של היום, כי היא כללה את סיני, הגדולה הרבה יותר מגודלה של מדינת ישראל. מה פתאום סיני במפת ישראל? הרי היא לא סופחה לישראל, היא לא היתה בריבונות ישראל, היא היתה שטח מוחזק. נכון. אבל סיני היתה בשלטון ישראל, וכפי שההגנה על הגבולות היתה ליד התעלה, כך ברור היה שלימוד גבולותיה של ישראל התייחס לתעלת סואץ כגבול עם מצרים. כי הוא, אכן, היה הגבול עם מצרים.

"מחיקת הקו הירוק היא בשורה מתנחלית" – כותבת קרולינה לנדסמן ב"הארץ", בנוגע לשערורייה התורנית שעורר חולדאי, שהורה לתלות בבתי הספר בתל-אביב, לא את מפת ישראל, אלא את המפה הפוליטית המשקפת את עמדתו הפוליטית באשר לגבולה הרצוי של ישראל. ובכן, הבשורה המתנחלית היתה של ממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים.

כאשר ישראל נסוגה מסיני, נכון היה להחליף את המפות ולתלות בבתי הספר את המפה ללא סיני. נכון הדבר הן למצדדים בנסיגה והן למתנגדים לה. הדעות הפוליטיות השונות לגיטימיות, אולם המפה התלויה בכיתות אינה צריכה לשקף השקפה פוליטית אלא את המציאות, נכון לזמנה.

באטלסים שמהם למדנו, היו גם מפות שהציגו את שינויי הגבולות. היה בהן קו מקווקו שהציג את "הקו הירוק" לשעבר והיה קו שהציג את גבולות החלוקה, כיוון שהקווים הללו משמעותיים להכרת ההיסטוריה של מדינת ישראל.

מה שהיה נכון אז, נכון לאין ערוך היום, כאשר חצי מיליון אזרחים ישראלים חיים מחוץ ל"קו הירוק". להציג את מפת מדינת ישראל כך שאותם מאות אלפים הם אוויר, כי כך חולדאי (ובעבר גם שרת החינוך יולי תמיר) רואה אותם – זו גישה אנטי חינוכית, כי היא מבוססת על שקר.

איני מכיר את המפות התלויות היום, אך אם הן כוללות, למשל, את רצועת עזה בשטח ישראל, הן פסולות, כי ישראל נסוגה מרצועת עזה. גם גבול הרש"פ צריך להיות מסומן בהן. התעלמות מהשינויים האלה, מבטאת עמדה פוליטית השוללת את הנסיגות שהיו, אך אינה מציגה את המציאות. בדיוק כפי שהצגת הקו הירוק כגבולה של ישראל, משקפת פנטזיה פוליטית, אך לא את המציאות.

ובאשר לחולדאי – הצעד האנטי חינוכי שלו אינו מפתיע. הוא הולם את המגלומניה שלו. גישתו היא "תל-אביב זה אני", ולכן עמדתו הפוליטית היא, כביכול עמדתה של תל-אביב. כך, הוא חילק כשי לבוגרי י"ב את ספרו הפוליטי של עמוס עוז "שלום לקנאים" (אגב, ספר רדוד מאוד), כדי ללמד אותם איך תל-אביבי צריך לחשוב ומה צריכה להיות דעתו הפוליטית. אבל הפעם הוא הגדיש את הסאה, כאשר מינה את עצמו קומיסר-על לענייני חינוך בתל-אביב. משרד החינוך של ישראל קובע שיש להציג את מפת ישראל האמיתית בכיתות, במדינת תל-אביב המפה שתוצג בכיתות היא מפת חזונו הפוליטי של מי שקובע מה צריכים לדעת ילדים תל-אביביים.

זו תוצאה ישירה של כהונה ארוכה מדי. אחרי 24 שנות שלטון, מפלס השתן כבר הציף את המוח. די, זה הרבה יותר מדי. הגיע הזמן לקצוב את מספר הקדנציות של ראש רשות מקומית. אין סיבה שראש רשות יכהן יותר מעשר שנים.

 

* ללא תחפושת – מטרת הדמות של השוקניה בסוף השבוע היא אביב גפן, שהופיע בפני מתנחלים ביהודה ושומרון. "מתקרנף," "פופוליסט," "נסחף לאן הרוח נושבת," "הסמל של נוער הנרות שעבר לנוער הגבעות" וכו' וכו' וכו'.

אני מעריך מאוד את המסע שעשה גפן, מהיות וקטור של שנאה ופלגנות ופסילת חלק ניכר מבני עמו, להיותו אדם של קרוב לבבות וחיבור בין אחים. טענת הפופוליזם מתעלמת מכך שהדבר הקל ביותר הוא להיסחף בזרם של המיליה שלך. הנכונות של אביב לספוג את מטחי העלבונות, הבוז והשנאה מצד המיליה התרבותי שלו, הן ההיפך מפופוליזם.

מה שלא אהבתי בהופעתו של גפן, הוא חבישת הכיפה הסרוגה בשעת ההופעה. לא שיש לי משהו נגד הכיפה, חלילה. אבל אני רואה באקט הזה חנופה והתבטלות. אני רואה בכך ניגוד למסר הפיוס שגפן נושא. הרי הוא לא הופיע בבית כנסת או באירוע דתי. כפי שזמר דתי לא יסיר את הכיפה כשהוא מופיע בפני קהל חילוני, אין סיבה שזמר חילוני יחבוש כיפה כשהוא מופיע בפני קהל דתי. המסר של קבלה הדדית מתבטא ביכולת של אמן להופיע באופן אותנטי, כפי שהוא, בפני אחיו, שדרך חייהם שונה משלו, והם יקבלו אותו כפי שהוא. ללא תחפושת.

 

* איתן ניצח – במהלך מבצע "צוק איתן" העליתי פוסט ובו שאלה: איזה שם יהיה נפוץ יותר בשנה הקרובה – צוק או איתן?

בכתבה גדולה ב-ynet על שמות נפוצים ונדירים קראתי שבשנת 2015, השנה שאחרי המבצע, אחד מכל חמישים ילדים יהודים שנולדו קיבל את השם איתן!

בין השמות הנדירים, הוזכר השם עשורה. בשנת 1958, שנת העשור למדינת ישראל, חמש בנות קיבלו את השם עשורה. אחת מהן היתה המדריכה שלי בצופים בכיתה ד'.

השם הנפוץ ביותר לבנות בשש השנים האחרונות הוא תמר. מסתבר שתמר שלנו הקדימה את זמנה בעשר שנים.

התופעה שהפתיעה אותי בכתבה היא חזרתו של השם דוד. לאחר עשרות שנים, מאז הדורות שהשמות הנפוצים בהם היו יוסף, משה ודוד, בשנה האחרונה השם הנפוץ ביותר ליהודים שנולדו בישראל הוא דוד.

 

     * ביד הלשון: יהוד – יהוד היא עיר במזרח בקעת אונו. היא הוקמה על חורבות הכפר הערבי יהודיה, ששימר את שמו של היישוב היהודי יהוד, שהיה במקום בתקופת המקרא. שמה של יהוד המקורית מופיע בתיאור נחלת שבט דן בספר יהושע: "וִיהֻד וּבְנֵי בְרַק וְגַת רִמּוֹן." השם אל-יהודיה, משמעותו – היהודי.

הניסיון הראשון ליישב את יהוד נעשה כבר בשנות השמונים של המאה ה-19. ב-1881, שלוש שנים לאחר ייסוד פתח-תקווה, נאלצו חלוצי המושבה לעזוב את המקום, בשל הקדחת שהיכתה בהם והתעמרות השלטון התורכי. ב-1884 הם שבו לאזור בכוחות מחודשים. התיישבו ביהודיה והקימו את המושבה יהוד וחזרו לעבד את אדמותיהם בפתח-תקווה. יהוד רחוקה יותר מהירקון, ולכן לא היתה בה מכת הקדחת. שנתיים מאוחר הם חזרו לפתח-תקווה.

הכפר יהודיה, ששלט על הדרך שהובילה מיפו ללוד, היה כפר פורעים אלים. כבר ב-30 בנובמבר, יום לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בא"י, תקפו תושבי יהודיה אוטובוס יהודי. הכפר היה מוקד קרבות במלחמת השחרור. ב-4 במאי 1948 כבש אצ"ל את הכפר וכעבור יומיים הדף התקפה ערבית לכיבושו מחדש. אצ"ל שלט בכפר חמישה שבועות. ב-11 ביוני הותקף הכפר בידי כוחות שריון וחי"ר של הלגיון הערבי. לאחר קרב קשה, שבו איבד אצ"ל 14 מלוחמיו, ובהם שתי לוחמות, נכבש הכפר בידי האוייב. במבצע "דני", ב-10 ביולי 1948, שחרר צה"ל את הכפר. תושביו הערבים נטשו ומרבית בתיהם נהרסו.

באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, עלו לקרקע ראשוני יהוד, חלוצים שעלו מטורקיה. השפה השלטת ביישוב היתה לדינו. ב-1950 הוכרזה יהוד – מועצה מקומית. הצטרפו אליה עולים מתימן. מאוחר יותר סופח ליהוד היישוב הסמוך ביאליסטוק, שהוקם בידי חלוצים, שורדי שואה מביאליסטוק שבפולין. יהוד התפתחה וגדלה לאורך השנים וב-1995 הוכרזה כעיר. ב-2003 אוחדה עם היישוב הקהילתי נווה-מונוסון ושמה שונה ליהוד-מונוסון.  

אורי הייטנר

 

* * *

אהוד בן עזר: לשרה מרב מיכאלי, במקום להשפיע על שינוי שם "אגודת הסופרים העברים" ל"אגודת הסופרות והסופרים העבריות והעברים" –

יותר טוב שתשתמשי בסמכותך להפעיל את הרכבת הקלה גם בימי שבת וחג – אחרת יזכרו אותך רק בגלל הטמטום הלשוני שלך!

 

* * *

משה גרנות

חזונו של א"ב יהושע

בראיון עם א"ב יהושע במוסף של "ידיעות אחרונות" (21.4.2022) הציע יהושע שבמקום "שתי מדינות לשני עמים", שכבר חלף מן העולם בעקבות ההתנחלות המאסיבית ביהודה ושומרון, הוא מציע איחוד בין יהודים לפלסטינים במדינה אחת.

כתבתי לו שהחזון הזה הזוי, כי הרי עצם קיומנו איננו לגיטימי בעיני הפלסטינאים, כי נקוט בידם שכל מקום אליו הגיעה חרב האסלאם  הופך להקדש שאין לשום אומה, ושום אמונה אחרת, כל זכות, וכוונתם בארצות מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. עצם קיומם של היהודים מטמא את האדמה השייכת לאסלם. ראש ממשלת ירדן, שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, הזכיר לנו לאחרונה בעקבות המאורעות בהר הבית – בנאום בפרלמנט – עד כמה אנחנו טמאים.

בעקבות דבריי אלה יהושע התקשר אליי ושטף אותי בכעס שכביכול אני שונא ערבים, טען שאנחנו גזלנו את אדמתם, ולכן הם נוקמים בנו. הערבים לדעתו הם טובים מהאירופים שהשמידו אותנו. לדעתו היהודים חיו בשלום בארצות ערביות, ולכן יש סיכוי טוב לחיים בצוותא.

הזכרתי לו שלא גזלנו אדמות, אלא קנינו בכסף מלא פעם, פעמיים ושלוש, את אותה פיסת קרקע, ורק כאשר חמש מדינות ערביות פלשו לארץ-ישראל, וחברו למעשי האיבה של ערביי המקום – רק אז נכבשו אדמות. עובדה שבמדינת ישראל יש שני מיליון ערבים שחיים בשוויון זכויות (ואפילו בזכויות יתר: פוליגמיה, בנייה ללא היתר חוקי, פלישה אל אדמות מדינה), ואילו בארצות ערב אין בכלל יהודים בשל הגיהינום שיועד להם שם.

ואיך אפשר להסכין עם הרצחנות המבהילה של המוסלמים שהתפרצה בארץ ובעולם (דאע"ש, בוקו חראם, חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד איסלאמי ועוד ועוד קבוצות טרור מזוויעות הפרושות בארץ ישראל ובעולם)?

ובאשר לאידיליה שהיתה כביכול בארצות ערב בין עברים ליהודים – שטחתי בפניו סקירה חלקית של נתיב הדם והדמעות שחוו היהודים בארצות אלו:

ביוני 1941 נערכו פרעות בעיראק המכונים בשם "פרהוד". נרצחו 179 יהודים, מעל 2000 נפצעו, ורכוש של כ-50000 יהודים נבזז. עם התעוררות התנועה הציונית, ולאחר מלחמת השחרור בארץ ישראל גברו רדיפות היהודים בעיראק, נערכו מאסרים המוניים, נמנע חופש תנועה של יהודים, רכוש יהודי הוחרם, נאשמים בציונות נאסרו, וחלק נתלו. אחרי מלחמת ששת הימים נרצחו בהתפרעויות שונות כ-50 יהודים.

בשנים 1269-1146 שלטו במרוקו אל-מוואחידון שאיסלמו את היהודים בכפייה. 150 יהודים שסירבו להתאסלם מתו על קידוש השם.

ב-1033 נערך טבח ביהודי פס, שבו נהרגו 6000 יהודים

ב-1437 וב-1465 נערכו פרעות בעיר פס, וכמעט כל הקהילה היהודית הושמדה.

בפקודת הסולטן יזיד בסוף המאה ה- 18 נדונו יהודים לעינויים, נבזז רכושם, ואנסו את הנשים, ולבסוף גירשו את כל היהודים מפס. בוצעו פרעות במקנס, רבאט, איפרגן. 50 יהודים שלא היו מוכנים להתאסלם נשרפו חיים.

ב-1844 נערך פוגרום במוגדור – 50 יהודים נרצחו, ו-4000 נשארו ללא קורת גג. בתטואן נרצחו 400 יהודים. המלאחים בערים פס, מרקש ומקנס הותקפו, והיהודים נפוצו לכל רוח במרוקו.

ב-1903 נהרגו 40 יהודים בפרעות. ב-1907 אירע הפוגרום בקזבלנקה שבו נהרגו 30 יהודים. בפס נהרגו בשנה זאת 40 יהודים. בסטאת – 50 יהודים. ב-1912 נערך פוגרום (במרוקאית – "תריתל"), פלשו המורדים בשלטון הצרפתי לתוך המלאח, רצחו 51 יהודים, ו-12,000 נמלטו על נפשם ונותרו ללא קורת גג. במקנס נרצחו 150 יהודים בשנת 1913. בנובמבר 1942 נערך שוב פוגרום בקזבלנקה, ב-1948 (בעת מלחמת השחרור בארץ ישראל, נערכו פרעות באוג'דה וג'ראדה בהן נהרגו עשרות יהודים. באוגוסט 1953 נערכו שוב פרעות בעיר אוג'דה, וב-1955 – בעיר מזאגאן.

גם באלג'יר הגיעו המוואחידון במאה ה-12 וכפו על היהודים להתאסלם, והמסרבים נהרגו או גורשו.

במחצית השנייה של המאה ה-15 חוסלו קהילות יהודיות בדרום אלג'יר. רציחות יהודים התרחשו גם בסוף המאה ה-17.

בשנת 1805 פלשו היניצ'רים לרבעים היהודיים רצחו מאות יהודים ובזזו רכוש. בשנים  1885-1881 נערכו פרעות בערים שונות באלג'יר.

ב-1934 נערכו פרעות בעיר קונסטנטין – עשרות נהרגו, בתי היהודי וחנויותיהם הועלו באש.

ב-1897 נערכו פרעות במחוז מוסטאגנס.

בתוניס העמידו המוואחידון ברירה בפני היהודים – התאסלמות או מוות.

ב-1752 בזזו חיילי עלי ביי בתי יהודים.

לאחר שאלג'יר כובשת את תוניס נטבחים אלפי יהודים, נהרסות קהילות, נשים נאנסות.

ב-1808, 1811 שוב מהומות נגד יהודים.

ב-1855, 1864 בימי מוחמד ביי שוב פרעות ביהודים.

בנובמבר 1945 נערכו בלוב פרעות, בהן נהרגו 142 יהודים, נבזז רכוש, ונהרסו בתי כנסת.

ביוני 1948 נהרגו 14 יהודים ומאות בתים נהרסו.

לאחר מלחמת ששת הימים שוב נערכו פרעות ביהודי לוב.

הסולטאן הממלוכי ביברס (1277-1260) ששלט על מצרים וסוריה שרף יהודים חיים, ונעתר להפסיק את הזוועה תמורת כופר נפש.

ב-1301 נערכו פרעות במצרים נגד יהודים  ונוצרים.

ב-1735 בוצע טבח ביהודי קהיר. פרעות נגד היהודים נערכו גם ב-1938 ו-1945.

בעקבות החלטת האו"ם בנובמבר 1947 נשלחו היהודים למחנות ריכוז, ורכושם הוחרם. במשך מלחמת העצמאות נשללה האזרחות המצרית מהיהודים, רכושם הופקע, ונרצחו מאות יהודים. פרעות ביהודים נערכו במצרים גם ב-1956 ו-1967.

בימיו של עבאס, שאה ששלט באיראן בתחילת המאה ה-17, בוצע רצח המוני של יהודים שנפסק רק לאחר הבטחת כופר. היהודים נחשבו לטמאים (עד שנת 1925!) – ובשנים 1662-1613 נכפה על היהודים להתאסלם, ובו בזמן שרפו את בתי הכנסת שלהם. בשנת 1839 אנסו את יהודי משהד להתאסלם תוך פרעות ורציחות. האנוסים שמרו על יהדותם בסתר, ורק בשנת 1930 יכלו לחזור ליהדותם בגלוי.

ולא כללתי ברשימה זאת את הזוועות שערכו ערביי ישראל במעט היהודים שחיו בארץ לפני קום המדינה – בתרפ"א, תרפ"ט תרצ"ו-תרצ"ט.

לבטח לא שיכנעתי.

בינתיים הלך בולי לעולמו, בוודאי נמשיך להתווכח בבוא היום גם שם.

משה גרנות

* המאמר פורסם לראשונה בשינויים קלים ב"האומה" גיליון 227 (אוגוסט 2022), בעריכת יוסי אחימאיר.

 

אהוד: המנוח פירסם גם הרבה שטויות אבל בזכות מעמדו החשוב בספרות העברית התייחסו אליהן ברצינות. אולי מוצאו ה"ספרדי"-ה"מזרחי" גרם לו להתעלם מהרדיפות ומהרציחות שביצעו מוסלמים ביהודים במרוצת הדורות, גם בארץ ישראל, ומצד שני גרם לו להאשים את היהודים (ה"אשכנזים" כמובן) בכך שקודם שיגעו את הגרמנים ואחר כך את הערבים!

 

* * *

מיכאל רייך

אֶרֶץ בָּהּ הַדְּמָמָה יוֹקֶדֶת

 

נוֹלַדְתִּי אֶל אֶרֶץ צִיָּה בָּהּ הַדְּמָמָה יוֹקֶדֶת

מוֹלֶדֶת בָּהּ הַשָּׁרָב מֵצִיף גְּדוֹתָיו

וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ כְּפֶרַח לֹא מוּגָן

בְּגַן נָתוּן שְׁלַל קוֹצֵי אֱנוֹשׁ - - -

מַה הִתְאַוֵּיתִּי אָז

לַאֲוִיר שֶׁכָּל כֻּלּוֹ חֵרוּת וְאֵין חֲשָׁד בּוֹ וְאֵין חֶשְׁבּוֹן,

לְרֵיחַ אֲדָמָה שׁוֹקְקָה, שְׁטוּפַת זִימָה מַרְוָה שֶׁל גֶּשֶׁם

וַחֲשָׁקֵי רוּחוֹת וְסַעַר מִתְאַבְּכִים

וַאַיִן.

בַּצַר לִי הִפְקַעְתִּי רַעֲיוֹנוֹתַי אוֹדוֹת עוֹלָם חָדָשׁ, אָדָם חָדָשׁ

כְּשָׁרְשֵׁי אֲוִיר לְהֶאָחֵז בַּם –

עַל פִּסְגַּת הַגִּבְעָה הַהִיא בִּקַּשְׁתִּי:

"רַק לֹא לִשְׁמֹט אֱמוּנָתִי

בַּיֹּפִי, בַּמֶּרְחָב, בַּנִּשְׂגָּב הַבִּלְתִּי נִרְאֶה."

 

* * *

ארנה גולן

על היחס בקיבוץ ל"שונה":

איך אירע שדווקא בקיבוץ, אצלנו, בחינוך המשותף, המסוגר וכביכול גם מתנשא, קיבלנו את  "השונה" בתוכנו אבל גם סביבנו?

חלק ראשון

א. מבוא

לאור  הוויכוחים והטיעונים הנשמעים  עתה בתכיפות על קיפוח על רקע  המוצא, הרקע  העדתי, חברתי או מעמדי ובמיוחד בתקופות של קליטת עלייה, החלטתי להביא את נקודת ראייתי בנושא כבת קיבוץ מסדה שבעמק הירדן. לשם כך אני מביאה עיבוד קל של  מה שכתבתי בספרי "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012) עם מבוא חדש ונקודת תצפית  חדשה.

אבל נפתח בעניין שונה כביכול, כי הוא שגרם לי להעלות עתה את הנושא ולהבינו טוב יותר. לפני ימים אחדים קיבלתי ווטסאפ  מטוביה, הלא הוא הבן הבכור של קיבוץ מסדה ואחד ממייסדי ומוותיקי קיבוץ יוטבתה, ובו בקשה מפתיעה. בדרך כלל הוא משמש לנו מאגר של יידע על תקופת ילדותנו ונערותנו בהיותו גם מעט מבוגר מאיתנו ובעיקר משום היותו בעל זיכרון מופלא ודברים רבים שלא ידענו מתגלים לנו בזכותו.

הפעם היתה בפיו שאלה. פנה אליו  בן קיבוץ מסדה, צעיר בשנים ספורות מאיתנו, אנחנו ילדי "קבוצת השחר" שהיינו הילדים הראשונים של הקיבוץ – בשנים אחדות. גם בינינו, בקבוצה הקטנה, היה רווח של 3-4 שנים בין  הבכור טוביה לצעירה עודדה. ולכן לא תמיד הזיכרון שלנו זהה או אפילו דומה.

בן הקיבוץ, שכבר עזב לפני שנים, צילצל אליו וכולו תדהמה. זה עתה נודע לו שכאשר היתה קבוצת מסדה עדיין בחדרה וציפתה  שנים לעלות לקרקע  (ואגב, כאשר  הציעו לחברים להתיישב  באיזור שפיים, הם, כחלוצים נועזים, סירבו והעדיפו את הגבול בעמק הירדן) –  או אז נולד לו אח ושמו היה אורי, אך הוא נפטר ממחלה בהיותו כבן שנה וכמה חודשים ונקבר בחדרה. איך הוא לא ידע על כך, תמה מזועזע,  איך לא סיפרו לו הוריו, ומה טוביה יודע על כך.

 טוביה ידע  כמובן (ואיך לא?) אך לא היתה לו כל הוכחה, כגון תמונה. הוא גם ידע שנפטרו עוד 3 תינוקות מן הילדים הראשונים, וזה לא  היה נדיר, שהרי ילדים רבים חלו בתנאים הקשים של אז  ולא היו תרופות ובוודאי לא אנטיביוטיקה. לכן  שאל אותי טוביה  אם ידוע לי על כך ואם יש לי הוכחה שהיה אח.

כמובן שיש לי, עניתי, אך מעולם לא דיברתי על כך עם איש. ואיך יש לי? כי מצאתי את התמונה שבה אימא שלו מחזיקה את אורי בידיה כאילו הוא אחד מאיתנו, כאשר חזרנו מחיפה במלחמת השחרור, שם שהינו כפליטים  עם  כל הילדים  מאז שהקיבוץ נכבש במאי 1948, חזרנו לקיבוץ ונדהמנו לגלות  שהקיבוץ נהרס ונשרף על ידי הסורים במשך שלושה הימים ששהו בו עד ששוחרר. וכך,  כשחזרנו, "הגדולים", אחרי חצי שנה – לפנות את ההריסות, זו היתה לנו  מעין טראומה, אבל ברוח התקופה ההיא התגברנו מהר. אני בחרתי לפנות את ההריסות  בחדר הוריי ההרוס והשרוף. שם מצאתי תמונות שרובן היו חצי שרופות.  אני גם זוכרת היטב , אמרתי לטוביה, את התמונה שבה עומדת אימא של אותו בן קיבוץ  עם אורי בזרועותיה, יחד עם כל האימהות של  בני גילנו וילדיהן התינוקות בידיהן, כולל אימי ואני,  והיו עוד שתי אימהות עם תינוקות לא מוכרים לי. כך הבנתי  שהיה  ילד שקדם  לאותו בן קיבוץ, ואולי עוד תינוקות שמתו, אבל  ההורים שלי מעולם לא  סיפרו לי דבר ולא דיברו איתי על דברים מסוג זה. אני הבנתי  אך לא אמרתי ולא שאלתי דבר. זה היה  אז  כמו טאבו.

עתה, עם בקשתו של טוביה, פתחתי בחיפושים  אחרי האלבום המיוחד הזה – שהרי הצטברו אצלנו  במשך השנים אין סוף תמונות (כי טלפונים ניידים לא היו, אולי למזלנו) – אבל בסופו של דבר מצאתי, צילמתי ושלחתי. ההוכחה הגיעה. בנוסף מצאה גם דליה,  גם היא בת הקבוצה שלנו, תמונה נוספת עם אימהות ותינוקות גם  ממחזורים נוספים. התעלומה נפתרה.

אבל הפרשה הזאת העלתה בי שאלות רבות, שרק על חלקן כתבתי בספר "ילדה של קיבוץ" (עקד, 2012 ). ובראש וראשונה על הורינו, ששתקו ולא סיפרו לנו ולא דיברו בנוכחותנו בכלל על אירועים קשים ובוודאי לא על מוות.

אמנם עם השנים אבא, שעבד בתל אביב  במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים, היה לוקח אותי איתו כבת הבכורה ומגלה לי "סודות משפחתיים", גם קשים. אבל תמיד התפעלתי איך למרות הכול הוא שמר על קשרים טובים עם כל משפחתו, שהגיעה  ארצה רק אחרי השואה.

לעומת זאת, הוא לא שיתף אותי "בסודות" של חברי הקיבוץ, לא דיבר על מיקרי גירושין, מחלות, עזיבות או מוגבלויות, ואפילו לא על סיכסוכים חברתיים, וכך גם אימא שלפעמים הירשתה לעצמה לספר יותר.

ייתכן שזה נבע מתפיסות חינוכיות וללא ספק תרם לכך גם  סדר היום שלנו, שבאנו לחדר ההורים לשעות ספורות אחר הצהריים והם ביקשו להנעים אז את זמננו. עם זאת, לדעתי, היתה סיבה נוספת ותוצאה נוספת.

להבנתי היום, ההימנעות מדיבור על אירועים קשים במיוחד, כמו מות תינוקות, מוות של חבר, גירושין ואפילו עזיבות של הקיבוץ, שלא לדבר על אירועי השואה שכאשר קלטנו בכל זאת, לפעמים  בהאזנה מעבר לקירות חדר האוכל, השפיעו עלינו קשות – לדעתי התנהגותם של הורינו היתה  בעיקר דרך של התגברות על מצוקות הקיום שלהם. לא מדברים ואז כביכול האירוע התרחק, נמצא ברקע ואינו משפיע או גורם לטראומה. להבנתי, הם היו אנשים חזקים וקשוחים, בהשפעת  תנאי  ההתיישבות הקשים. והם  פעלו בתנאים קשוחים. הכרח היה לא להיכנע, לא להישבר, לבכות יחד אך לא בנוכחות ילדים, וגם לא לעזוב את הקיבוץ. ובמאוחר יותר, לא להיכנע  לחולשה ולא לשוב ולהעלות זיכרון אירוע כואב ובוודאי לא עם ילדים, וגם כשבגרו. לשם מה?  הם היו נחושים  לקבור את כאבי הגוף, מצוקות הנפש והמחלות הקשות שנגרמו ממימוש הציונות (בלי מרכאות!). והרי אבא שלי הגיע בכלל כנציג של טשרנוביץ' למכביה הראשונה ואז ברח לקיבוץ.

אבל היתה  לכך בין השאר  גם תוצאה חיובית מעניינת לדעתי. בנוסף לחינוך הערכי שקיבלנו, היתה לכך השפעה לא צפוייה על היחס לשונה ולזר. נכון  שהמצב לא היה אידיאלי, ואפילו בין ילדי הקיבוצים השונים בבית החינוך המשותף היו מעשי איבה ותחרות. אפילו ילדי שער הגולן, הקיבוץ השכן לנו  שהשתייך ל"השומר הצעיר", לא העלו אותנו, "המסדניקים", לאוטו שלהם בדרך הארוכה והחמה מכביש העמק לקיבוצים שלנו השכנים. אבל הרקע  לריב היה אז  פוליטי (תמיד מוצאים תירוץ לשינאה, כמובן, אם לא בולמים אותה).

היתה למשל תחרות ואפילו ריחוק בין ילדי הקיבוצים השונים בעמק, ואנחנו ילדי מסדה הופלינו לרעה על ידי ילדי אפיקים, למשל, שהיה קיבוץ וותיק ועשיר ומסדה היה קיבוץ צעיר ועני. גם בתוכנו, היו ילדים שחשו את עצמם דחויים ונאבקו על מקומם או השלימו עימו בכאב. ובכל זאת...

 להבנתי קיבלנו באופן עקרוני את השונה בתוכנו כמו את המצטרף אלינו ואפילו את אלה שבסביבתנו ודווקא משום שלא ידענו הרבה על שונותם. כך, למשל, בשנת 1950, כשירדו גשמי זלעפות והטביעו במים את אוהלי המעברה בצמח, לא שאלו החברים דבר ואף הוציאו אותנו, הילדים, ממיטותינו בלילה לסייע לפנות את העולים ההמומים ואת חפציהם מן המים הגואים, וכל הלילה ולמחרת היינו עימם, יחד עם חברי וילדי קיבוצים נוספים. ואיש לא שאל על ארץ מוצאם של העולים.

 ראייה בולטת נוספת היא שאנחנו, שלוש מן הבנות הראשונות, שהתחתנו בחתונה משותפת ומפוארת כי היתה ראשונה לילדי הקיבוץ – שלושתנו נישאנו לניצולי  שואה שכל  אחת מאיתנו הכירה בנסיבות שונות.

אני היכרתי את שמאי בגיל 15 בקורס למדריכי תנועת הנוער העובד. דליה הכירה את אברהם גוטמן (גת) בצבא ומאירה הכירה את דן הברקורן (דגן) בנח"ל במסדה. לאחר מכן גם בנות צעירות מעט יותר מאיתנו נישאו לניצולי שואה, כמו נועה לשלמה קורז'אק ועוד. ומדוע? ללא ספק גם כיוון שידענו אך מעט על שונותם, והם בהחלט הצניעו אותה, וגם משום שאותנו מעט השונות שכן הבחנו בה דווקא סיקרנה על רקע אנשי העמק. גם הורינו לא אמרו מילה על כך  וקיבלו אותם בכבוד,  ואנחנו קיבלנו אותם  כבני  אנוש שווים לנו. והרי הורינו בעצמם היו כמעט עולים חדשים.

 גם שמאי סיפר תמיד איך התקבל הוא וחברו פנחס. ניצולי השואה, ברמת הכובש – כשווים בין שווים, והידידות שלהם נמשכה כל השנים עם בני רמת הכובש כמו היו בני הקיבוץ גם הם. וזאת למרות שעזבו את הקיבוץ ראשונים. ובנוסף, כנראה שבאמת חברי הקיבוצים לא היו "גזעניים"... תחרותיים ופוליטיים הם היו והיו.

להבנתי, מידור הילדים באופן חלקי מאינפורמציה שמחוץ לחיי יומם, ואפילו על בני גילם,  מתוך הנחה שאין זה חשוב ומשמעותי להם, או עלול להזיק להם בהיותו מעבר להשגתם, הביא לכך שראינו בכל ילד את האנושי והייחודי שבו על פי תכונות אופיו. שלא לדבר על החינוך הערכי, שאותנו חינכו כמו לנהוג  בכבוד גם בפועלים השכירים שהגיעו מטבריה, לא כל שכן שהחברים בכלל התנגדו לעבודה שכירה ודגלו בעבודה עצמית ולכן התנגדו להקמת תעשייה, למשל, ונשארו קיבוץ עני, ורק נכנעו לתביעות הממשלה למען קליטת עולים חדשים, שבאמת לא היה להם נגדם דבר.

לכאורה, ניתן היה לצפות שאנו כילדי קיבוץ הגדלים בחינוך משותף, כלומר במסגרת של בית ילדים ומטפלת ולא בבית משפחה עם ההורים ומגיעים אל ההורים אך לשעות ספורות אחרי הצהריים – נהיה כולנו  בעלי קווי יסוד דומים, כי לא תהיה חשיבות-יתר למשפחה וגם יקשה עלינו לקבל את השונה.

למעשה, רובנו היינו "שונים", לא מבחינת האופי אלא בנסיבות החיים. מתברר  שכמעט כולם בתוכנו היו "שונים" מבחינה כלשהי, והכוונה לא לשונות באופי, שהרי זה ברור, אלא מבחינה משפחתית, למשל – ולמשפחה היה ערך רב למרות החיים בבתי ילדים! השוני לגופו לא גרר יחס שונה או מפלה גם כלפי ילדים עולים בני גילנו מרומניה ומסוריה, שהצטרפו אלינו סמוך למלחמת השחרור. הם סיקרנו אותנו והכניסו עניין חדש בחיינו. קיבלנו אותם כשווים.

והיום, כאמור, לאור הדיונים הסוערים על היחס לשונים בחברה הישראלית בהווה ובעבר, ועל הקיפוח והקניית תחושת נחיתות – ולא אכנס לדוגמאות שינחיתו אותי לפוליטיקה – החלטתי להאיר מנקודת תצפיתי כבת קיבוץ שגם התבגרה בו ואפילו נישאה וילדה את נכדת הקיבוץ הראשונה, להאיר את התקופה הרחוקה ההיא של ההתיישבות החלוצית שתוארה כמתנשאת – ואני מקווה שהקוראים יסכימו לנקודת תצפיתי גם אם "השונים" אולי יחשבו קצת אחרת. ונביא דוגמאות.

 

ב. "אנחנו" והילד "השונה" בתוכנו

1. אנחנו "קבוצת השחר" וכמעט כולנו "שונים"

כילדי קיבוץ בני מחזור אחד, לא כל שכן הראשון במחזורים, היינו אמורים להיות כולנו, בני "קבוצת השחר", קבוצה הומוגנית של "בני המשק", כפי שכינו אותנו אז. היינו אמורים להיות כולנו – ותחילה אכן היינו – ילדים לאבא-אימא, שהם ממייסדי הקיבוץ, צעירים שעלו בראשית שנות ה-30 מבוקובינה ומבסרביה, שני חבלי ארץ שהשתייכו אז לרומניה, אם כי אלה מבסרביה באו מתרבות ולשון רוסית ואלה  מטשרנוביץ – מגרמנית, אבל כולם במסגרת תנועת "גורדוניה".

תוך שנים ספורות אמור היה להיות לכל אחד מאיתנו אח או אחות בקבוצות גיל צעירות יותר, ולעתים נדירות ביותר גם סבא או סבתא, אלמנים לרוב, שעלו לארץ בעקבות בניהם וחיו בקיבוץ כנידחים וזקנים אף שהיו בני 50 או 60, אך בדרך כלל לא היה עימם קשר של שפה ומנטליות.

בנוסף, היו לרובנו דודים בודדים ובני דודים אחדים או קרובים רחוקים בודדים שהיו חשובים להורינו שמשפחותיהם נרצחו בשואה, אחדים חיו בקיבוצים אחרים ואחרים בעיר, ורק במקרים נדירים זכה מי מאיתנו לדודים בקיבוץ, כשם שזכיתי אני וזכתה דליה. הקשר עם הדודים שבחוץ  לא היה הדוק, בעיקר בשל המרחק וקשיי התחבורה באותה תקופה, והתקיים לרוב בחגים או בחופשים, כשהם היו באים להתארח אצלנו כנהוג אז, שהרי "בקיבוץ האירוח אינו עולה כסף."

 הורינו גם חשו שמחה וגאווה על יכולתם לארח את בני משפחתם בחברה החדשה שהקימו ונצמדו לקרוביהם המעטים בהיעדר משפחה רחבה. אנחנו מיעטנו להתארח אצלם, כיוון שרובם חיו בתנאים קשים ובדירות קטנות וצפופות, אבל זו היתה לנו תמיד הזדמנות נדירה להכיר את העולם ש"בחוץ". כנגד, שמחנו כשהיו בני הדודים נשארים אצלנו לזמן ארוך יותר, בחופשות הקיץ ופסח בעיקר או גם לשם "הבראה", כיוָן שהוענקה לנו תחושת משפחה.

זו אכן היתה לרוב התבנית המשפחתית. לכאורה, היתה לה חשיבות מועטה, שהרי חיינו התנהלו בעיקר במסגרת החברתית של בני גילנו ובבית-הילדים, והמשפחה הפרטית נדחקה לרקע. ובכל זאת מתברר, כי בעוד שהמשפחה המורחבת לא מילאה תפקיד משמעותי במיוחד בחיינו, למרות חשיבותה להורינו, חֶסֶר כלשהו במשפחה המצומצמת היה רב משמעות וגם המהומה החברתית לא עשויה היתה לפצות על כך, אף שהיתה בה מֵעֵין נחמה.

אנחנו, אלה מאיתנו שלא ידעו חסך, לא נתַנוּ את דעתנו בחדות על כך שבת אחת בתוכנו התייתמה מאביה בעודה בת שש ושתיים אחרות היו בנות להורים שהתגרשו בעודן כבנות שנתיים ואביהן עזב את הקיבוץ וקיים איתן קשר רופף. היו בינינו ילדים שאביהם נעדר, לזמן קצר או ארוך, משום שהתגייס לשליחויות או לבריגדה. אב אחד היה דתי. ובנוסף הצטרפו לקבוצתנו במהלך לימודינו בבית הספר היסודי חמישה "ילדי חוץ", שמסיבה זו או אחרת נמסרו לחינוך בקיבוץ, אם על ידי הוריהם ואם על ידי המוסדות הלאומיים, ואפילו שעה שנקבעה להם "משפחה אומנת", לא תמיד הם עצמם נענו ל"אימוץ". וכך אירע, שכאשר מנתה "קבוצת השחר" בשיאה 17 ילדים, כמחצית מאיתנו  לפחות לא תאמו את התבנית השלמה והצפויה.

אי לכך הועמדנו, מבלי שידענו, במבחן היחס אל מי ש"שונה" ממך, ולא רק בכך שקיים חוסר במשפחתו, אלא גם באלה שבאו אלינו מעולם שונה, מן העיר או גם מארצות ומתרבות ושפה שונה. איך נהגנו, אפוא, כלפיהם אז? האם גילינו רגישות והבנה למצוקותיהם ולקשיי הסתגלותם, או שמא גרמנו להם לחוש בשונותם, עד שתיתפס על ידם כנחיתות? והאם באמת עימעמה ההימצאות המתמדת במסגרת החברתית את תחושותיהם כיוצאי דופן וכשונים, או שמא הִגְבירה אותן? אמנם, ספק אם עדותי שלי עשויה להיות אובייקטיבית, שהרי השתייכתי לקבוצת ה"אנחנו". על כן ניסיתי ככל יכולתי לאזן אותה בעדויותיהם של אחדים מן "השונים".

ב"קבוצת השחר" היינו עד מלחמת השחרור 12 בני משק, כאשר רווח של שלוש שנים לערך מפריד בין הבכור שבינינו לצעירה: טוביה נאור, עמוס זינגר, איתן הררי, גלילה זאבי, מאירה גבעוני, דליה, עדנה קמיל, אמנון סירקיס, אנוכי, רותי שן, אריאלה, ועודדה כהן. שמשון גולדברג, שהיה הילד השני ולימים בעלה של עדנה, עזב כילדון עם הוריו סמוך להתיישבות במסדה והקשר עימו לא היה רציף. במלחמה השחרור, כשהיינו פליטים בחיפה, נשארו שם גלילה ועדנה עם הוריהן שעזבו את הקיבוץ.

קודם לכן, במהלך שנות ה-40, הצטרפו אלינו חמישה "ילדי חוץ": יעקב ס. הגיע אלינו מתל-אביב לאחר גירושי הוריו, ואביו, שהיה אחיה של  חברת המשק, החליט – כמו רבים אז – להעביר אותו לקיבוץ. אלי הירשהורן ויעקב יעקובסון הצטרפו אלינו בראשית שנות  ה-40 לאחר שהגיעו כפליטים מרומניה, משם נמלטו בדרך לא דרך. מאוחר יותר הצטרפו אלינו שושנה פרץ ואורה אינדיגו, שהגיעו עם הוריהן מסוריה ברגל דרך הרי הגולן. הוריהן האמידים נמלטו חסרי כל מדמשק, ולכן כאשר התמקמו בחיפה, לא היה בידם לכלכלן והן נשלחו על ידי המוסדות הלאומיים למסדה.

ארנה גולן

 

המשך יבוא

 

אהוד: האם היו בכיתה שלך בקיבוץ צאצאים של שבטי הברברים ממרוקו שהתייהדו ועד היום הם מתיימרים שהם צאצאי היהודים שגורשו מספרד וטוענים שעדיין הם סובלים בישראל מאפלייה ומקיפוח דור אחרי דור? – אצלנו בפתח-תקווה לא היו. ואילו הנערים בני-גילנו שבאו מן הגולה – נקלטו אצלנו בבית הספר ובתנועת הנוער ובנח"ל ובקיבוץ ללא שום בעייה כי הם רצו להיות, בדיוק כמו שאנחנו רצינו להיות – ישראלים!

 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [165]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

לא מהפכה

לאחרונה התפרסמה ברבים הידיעה המעניינת והמרנינה: שתי נשים, עובדות ותיקות ומוערכות במוסד, קודמו ומונו לתפקידי-מפתח  בכירים, בראש המוסד, בפורום העליון של הגוף הזה.

באחד העיתונים התפרסמה הידיעה תחת הכותרת: "המהפכה הנשית במוסד". לא ידוע לי אם כותרת מרשימה זו ניתנה על-ידי הכותב עצמו, או על-ידי העורך, אבל בעיניי כותרת זו לא נכונה כלל, לא משקפת נכון את התוכן, לא את המציאות, ואינה מתארת נכון את הנושא.

המילה "מהפכה" מוגדרת במילון כ"אירוע היסטורי [אלים], המשנה את פני החברה." ולפי הגדרתו המלומדת של פרופסור אמריקני, סמיואל הנטיגטון: "שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי."

לכן מה שמתרחש במוסד במשך שנים רבות, אינו מהפכה, אלא התפתחות טבעית, אורגנית, הדרגתית, מושכלת, של פעילוּת מוצלחת של נשים [40% מכלל העובדים באירגון הזה] – יחד עם גברים, ומשום-כך זה רק טבעי שנשים מגיעות לראש הפירמידה. על כך יש לברך את הנשים הללו, את ראש המוסד שמינה אותן, ואת המוסד כולו, שכך הוא מתנהל, ותוצאות פעילותו [החשאית] עולות על כל דמיון. כל הכבוד!

 

הדרכה מקצועית

בעיתונות העולמית מתפרסמות ידיעות על "טיהור" בקרב ראשי המודיעין באיראן, לאור הכישלונות האחרונים שלהם בפגיעה בישראלים בטורקיה ובקפריסין. זה-מקרוב הודח ראש אירגון המודיעין של משמרות המהפכה, חוסיין טאיב, אחריו הגנרל ג'וואד ע'פארי, מפקד יחידת 1500 [העוסקת בריגול], וכן סגן-ראש היחידה, רוח' אללה בזקנדי, וודאי גם אחרים, זוטרים מהם.

בחוגי קונספירציה שונים מודלף בסודי-סודות, שהמפקדים החדשים של גוף המודיעין האיראני פנו בחשאי ובעילום-שם למוסד הישראלי, לקבל ממנו הדרכה מקצועית מהימנה, כיצד לפעול בתחום הזה...

 

ללא רחמים

מערכת הבחירות מתנהלת כעת במלוא עוזה ולהטה. אנשים שרוצים להיבחר לכנסת רצים בכל כוחם, עם הלשון בחוץ, כמו בריצת מרתון, תוך אימוץ כל הכוחות הגופניים, הרוחניים והמנטאליים, כדי להגיע לראש הרשימה של המועמדים, תוך סיכוי להתברג במקום בטוח בצמרת המפלגה שלהם – אם תעבור את אחוז החסימה.

     "ריצה" זו כוללת גם "דילים" והסכמים חשאיים, והפעלת פעילים, ואיסוף ארגזי מתפַּקדים [שלא כולם יצביעו למפלגה], וכן "רשימות חיסול" וכמובן השמצות והכפשות בין זה לזה, כמקובל. מאבק מתיש מאוד.

אבל אני הח"מ, שאיני רץ לשום מקום, אין בי כל רגש של רחמנות על הרצים-המתמודדים הללו. אני מתייחס אליהם בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". אין זה אומר שאני אדיש לעצם תוצאות הבחירות. אני מוטרד ומודאג מכך איזה ממשלה תקום לנו, וכיצד היא תוכל למשול ולנהל את מדינת ישראל, עם כל בעיותיה הקשות, בכל התחומים. לעומת זאת יש לי יחס של הערכה למפלגות שעורכות "פריימריס" [מה רע בביטוי העברי-המקורי  בחירות מוקדמות?] – זו הוכחה מובהקת להתנהלות דמוקרטית כמו שצריכה להיות במדינה דמוקרטית [היחידה במזרח התיכון...]

 

גבינה שווייצרית

כאשר אני רואה בעיני-רוחי את מפת ישראל, אני רואה בה חורים רבים, בגליל, במרכז ובנגב, ואלה ריקים מאזרחים יהודים. אך בעוד שֶחורים בגבינה השווייצרית מעידים על איכות המוצר, מוצאו וטעמו, כאן אצלנו, החורים הגדולים מעידים על העדר משילות ושליטה של מדינת ישראל בשטחה הריבוני.

וזה לא רק עניין דמוגרפי גרידא, ודאי לא אפרטהייד ולא אפלייה לאומנית של מגזר אזרחים, המהווה 20% מאוכלוסיית ישראל. אני רואה בזה בעייה ביטחונית חמורה ביותר, הן במצב-חירום, הן בעת מלחמה ממש. מנהיגי-ציבור ואנשי-הדת במסגדים, ויחידים לא-מעטים, מכריזים על כך ברבים, בגלוי, ללא כחל וסרק. ואני נזכר במה שאמר פרעה מלך מצרים על בני ישראל, שלא סמך על נאמנותם בעת מלחמה: והיה אם תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו [שמות א', י'].

ברור שלא כל האזרחים הערבים חשודים בכך. לא ערכתי שום סטטיסטיקה בנושא. יש כמובן אזרחים ערבים רבים שמכירים בעצמאותה ובקיומה של  מדינת ישראל,  ומעורבים בחיי המדינה בכל התחומים. לא עליהם מדובר כאן. כל אחד מבין.

הו! מי יתנני גבינה שווייצרית, וגם מדינה שווייצרית...

 

שור נכנס לבנק

השור שנכנס לבנק בלוד, לא היה זועם ולא מאיים, ולא מסוכן. אולי הוא היה בכלל פר. לא נבדוק באשכיו. על כל פנים השור האמור נכנס לבנק לברר את מצב האוברדראפט שלו, וכן האפשרות לקבל הלוואה למימון ריצתו לכנסת.

יהודה גור-אריה

 

* * *

ברוך תירוש

פרשנות מוטעית ועויינת בתקשורת

בעוונותינו, התקשורת בכללה ממעטת בדיווח אמין אודות המתרחש במחיצתנו, ומרבה בפרשנות מהרהורי הלב של 'כותבים בפרוטה', שהתנכרותם לאורח קיום המדינה, ומשטמתם הפלצנית לנתניהו – מעבירה אותם על דעתם.  בתיאור נתניהו כמפלצת שהשתלטה על ישראל, הם מתעלמים ומעלימים את הישגיו הכלכליים והמדיניים בעשור שעבר, שהעמידו את מדינת ישראל ברמת המדינות המתקדמות בתבל.   

הפרשנים הללו, מעודם לא דייקו בתחזיותיהם, ולא חזו את ההתפתחויות המפתיעות שהתרחשו במחיצתנו, וכך הם נצמדים למהלכי הכשל בעבר, ומתעלמים מהאפשרות של הבנות ומו"מ חיובי בין הרשימות הבכירות בבחירות.

הפרשנים, רובם מתנכרים לאורח קיום המדינה, ולו ניתן לדומיהם פתחון פה בשנות ה-30, ההגנה וההתיישבות, לא היו מתחזקות, ולא היו ממאפשרים פיתוח כלכלי של הישוב.  הם לא היו מניחים להרחבת מרחב 'המדינה בדרך' ע"י הקמה נועזת של יישובי 'חומה ומגדל', לפתח ולהעצים חקלאות ותעשייה, מדע חינוך והשכלה, בריאות ומינהל מתקדם ליישוב, ולהקים את הפלמ"ח ככוח המגוייס, ולהפעלת ההעפלה האדירה.

ואכן, הנהגת הישוב המאורגן, השכילה להגביר את עוצמת 'המדינה בדרך', למרות הלבטים בציבור היהודי, וחולשתו מול 'הפתרון הסופי של הנאצים, עוינות העולם הערבי, והתנערות בריטניה מהאמור בהצהרת בלפור. ההנהגה השכילה להתגבר על חולשתה בגיוס רבבות צעירים וצעירות למאמץ המלחמתי נגד גרמניה, ובדיעבד, הם היו בין הראשונים שהגיעו וחילצו את ניצולי השואה מהמחנות, והחזירו אותם לחיים ולשאיפתם להעפיל ארצה. והעיקר, הם השתלבו בהפעלת ההעפלה ומאבק המעפילים, שגיבשו את הישוב היהודי ליישות בונה ומתגוננת, שבהישגיה המדיניים קידמה את תמיכת המדינות הנאורות בהקמת מדינת ישראל, ובאורח התגוננותה גם על מרחבים שלא היו כלולים בהחלטת החלוקה של האו"ם.

והיום, לאחר 75 שנות עצמאות מרשימה, מתעורר לדאבוננו החשש להיעדר משילות ציונית ראויה, כאשר בתקשורת, בכללה – ניתן פתחון פה לעשרות הפרשנים בפרוטה, שבמשטמתם האישית, הם מערערים את האפשרות המתגבשת להקמת ממשלה איתנה לאחר הבחירות. ואכן, להבנתי, עקב המבולקה במערכת החברתית, ייתכן בקרוב שידוד מערכות ואפילו איחוד רשימות לאחר הבחירות, להקמת ממשלה איתנה.

סקרי דעת הציבור הנוכחים, מראים כי מעל 22% מתושבי המדינה, בהם קיצוני החרדים, הבדואים וערבים, ושורדי השמאל הקומוניסטי – מתנכרים בחומרה לאורח קיומה. כלומר, החשש הוא שבבחירות יבחרו מעל 26 ח"כ עוינים. 

אולם, אותם סקרים מראים שרשימות הליכוד ויש עתיד, הממלכתית, ישראל ביתנו ושורדי ימינה והמפד"ל – ישיגו קרוב ל-80 ח"כים. כלומר, יתגבש מערך, ממנו, במו"מ נועז ובשידוד מערכות חברתי, אולי תיתכן הקמת ממשלה על בסיס של מעל 65 ח"כ. להקלת המו"מ, יובטח לרשימות מיעוט של חרדים ודתיים, שמאל וערבים – כי לאחר הקמת הממשלה האיתנה, הם יוכלו להצטרף אליה מבלי לסכן את קיומה.

הממשלה האיתנה תפעיל משילות ראויה, וברגיעה החברתית שתושג – ניתן יהיה לבצע תיקונים חברתיים וגם שיפור נהלי הבחירות, וקידום השתלבות חיובית של ערביי ישראל ומיעוטיה, כאזרחים רצויים במדינה. גם ניתן יהיה לחלום על התקדמות לעבר עיצוב חוקה ישראלית נאורה, ולתפארת מדינת ישראל.

ברוך תירוש

 

* * *

אהוד בן עזר

אלכס זהבי וספרִי "אומץ" על משה דיין

את אלכס זהבי הִכרתי כאשר למדנו באותה תקופה בראשית שנות ה-60 באוניברסיטה העברית בירושלים, בקמפוס גבעת רם. היה בן-גילי. למד בחוג לספרות עברית אצל פרופ' שמעון הלקין. כף רגלי לא דרכה בחוג הזה כי רציתי להיות סופר עברי.

 

מתוך היומן, 22.11.1996. יום שישי: בדואר מגיע אליי מכתב מאת נירה הראל מהוצאת "עם עובד" עם חוות דעת [...] של אלכס זהבי על כתב-היד של ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין". אני מחליט עם עצמי שבסופו של דבר אולי יותר טוב שהספר ייצא בהוצאה אחרת, אולי של משרד הביטחון. אני מכין לנירה מכתב תשובה:

 

לנירה שלום רב,

היום קיבלתי את מכתבך מה-19.11.96, יחד עם חוות הדעת של אלכס זהבי על ספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין".

חוות הדעת אינה מקובלת עליי. מסמך מתנשא, מצחיק ומטופש שכזה מזמן לא קראתי. תשאלי בהזדמנות את אלכס אם רק הטרנזיסטור הפריע לו מכל האנאכרוניזמים שהכנסתי בספר, במכוון.

אם חוות-הדעת ניראית לך רצינית, ומקובל עלייך שאלכס זהבי ילמד אותי "לכתוב מחדש חלקים מכתב-היד על-פי הנחייתו ולתת לו יד חופשית למחיקה..." כדברייך במכתב, ואם זו גם דעת ההוצאה ["עם עובד"], אזיי ניראה לי שאין מנוס מביטול החוזה להוצאת הספר, כהצעתך, ואני מניח שנמצא את הדרך הרשמית לכך.

הספר ייצא כניראה לאור בהוצאה אחרת, בשלמותו, זאת כמובן לאחר בדיקה מדעית-היסטורית ועריכה ספרותית, כפי שעשו נאמנה מוטקה נאור וחיים באר בספרי "ג'דע". אני מניח ש"אומץ" יזכה לתפוצה נאותה וישמש במשך שנים רבות ספר יסוד לתלמידים ולנוער על משה דיין ועל תולדות ישראל.

בברכת ידידות,

אהוד

 

[לימים, לאחר שיצאה הביוגראפיה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" (1998), כתב עליה אלכס זהבי ביקורת באחד העיתונים – שזו למעשה אינה ביוגראפיה אלא טיוטה לביוגראפיה שהיתה אמורה להיכתב].

 

ואכן, הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין", הופיע ככתבו ובשלמותו בשנת 1997 בהוצאה לאור של משרד הביטחון, בבדיקתו המדעית-ההיסטורית של ד"ר מרדכי נאור, וביוזמתו של העורך ישי קורדובה מטעם ההוצאה.

בכתב-היד המקורי הכנסתי בכוונה 8 אנאכרוניזמים בדויים כדי לבחון את מי שעתיד לבדוק את המהימנות ההיסטורית של כתב-היד. כמובן שהם אינם מופיעים בספר הנדפס, וכמובן שמרדכי נאור עלה על כולם, ואפילו תפס שגיאה עובדתית אחת שאני לא שמתי לב אליה.

רחל דיין, שקראה גם היא את כתב-היד, מצאה רק אנאכרוניזם אחד! – יתר הקוראים לא מצאו כלום וכנראה התייחסו לאנאכרוניזמים ששתלתי כאל עובדות היסטוריות או שלא קראו בתשומת לב את כתב-היד כולו.

 

בקטע הבא, בכתב-היד המקורי, "שתלתי" בחורה ערבייה שבאה ושוכבת על האדמה לצד דיין בלילה בשנת 1948. רק רחל דיין הרגישה במוזרות של הקטע ושאלה אם הוא לא מוגזם:

 

לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג'יפ, דרך פתח-תקוה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמיימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.

חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שיריון קל, "לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה."

 

בתקופת המרד הערבי בשנות ה-30 משתתף דיין במארבים יחד עם החיילים הבריטיים לשם הגנה על קו צינור הנפט מעיראק לחיפה. כך בספרי:

 

בסופו של דבר יוצאים למארב, ואולם החיילים מרעישים ומעשנים. נראה שאין להם שום עניין להסתכן בקרב יריות עם המחבלים. אחר שעתיים הם נעשים רעבים, פותחים קופסת בוליביף – בשר בקר משומר, ומעבירים מאחד לאחד, והאחרון משליך את הפחית הריקה בקול צלצול לעבר חלוקי-הנחל שבוואדי.

 

לקטע הזה הוספתי בטיוטה הראשונה – שבהיותם שוכבים במארב הם מאזינים בטרנזיסטור [בשנות ה-30!] לשידור החדשות של הבי.בי.סי. מלונדון. זה הטרנזיסטור שהפריע לאלכס זהבי, שלא חש בבדיחה – אלא הציע לערוך מחדש את הספר כולו ללא התערבותי!

אהוד בן עזר

 

 

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

 

פרק 11. תיכון בְּרֶנֶר [המשך]

אציין כאן כמה מורים שהתפרסמו לימים.

בכיתה ט' היתה לי מורה לאמנות שהיתה משכמה ומעלה. שמה היה גילה בלס-כהן. לימים נודעה כמבקרת אמנות חשובה, כפרופסור בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת ת"א, ולזכותה נזקפת הקמת ארכיון "בית ציפר" לתיעוד האמנות הישראלית. היא הגיעה אלינו מת"א ולימדה אותנו שנה אחת בלבד. זכינו בה לפני הנסיקה הגדולה שלה, ולמיטב זיכרוני שום מורה לאמנות אחר לא הצטרף לסגל המורים לאחר עזיבתה. הודות לה רכשתי מושגי יסוד בתולדות האמנות, וזכורים לי בעיקר השיעורים שעסקו באמנות יוון העתיקה.

ישראל לאו, לימים הרב הראשי של מדינת ישראל, הגיע אלינו גם הוא לפני ההמראה הגדולה שלו. הוא לימד אותי תלמוד בכיתה י"ב. המורה שקדם לו היה יהודי מבוגר, גלותי למראה, שהתייחסנו אליו בלגלוג. הרב לאו היה צעיר מאוד,  ובעל יכולת דיבור כובשת. האמת היא שלא היה לי עניין מיוחד בתלמוד, וזה גם לא היה מקצוע מרכזי, אם כי היה כלול אז בבחינות הבגרות. אבל הרב לאו הסביר את סוגיות התלמוד בצורה כה ברורה ובהירה, שהתלמידים הקשיבו לו גם אם לא היה להם עניין מיוחד בנושא. בחינת הבגרות נערכה בע"פ, ומאחר שהייתי הנבחנת האחרונה, התברר שהייתי היחידה בכיתה שקיבלה ציון 10. על ההישג הזה העיבה רק הערתו של הבוחן, יהודי דתי מבוגר: חבל שאת לא בֵּן...

מורתי לספרות בשתי הכיתות העליונות של התיכון היתה מי שנודעה לימים כסופרת הילדים האהובה אסתר שטרייט-וורצל. אסתר נולדה בפ"ת למשפחה מיוחסת. אביה, שלום שטרייט, היה סופר ומבקר נחשב. הוא נפטר כשהיתה בת 14 בלבד. בילדותה חלתה בשיתוק ילדים, וכשהגיעה אלינו, אישה צעירה על סף שנות ה-30 שלה, צליעתה היתה ניכרת.

כזכור, חברתו של אורי, אחד מספריה האהובים ביותר, היתה נערה נכה בשם דליה. פגם כזה עלול להצמיח בדיחות וחיקויים מצד תלמידים, אך איני זוכרת שמישהו ניסה אי פעם לחקות את הליכתה. לא אחת נאמר על סופרי ילדים שבאיזשהו מקום הם נשארו ילדים בנשמתם. במבט לאחור נראה לי שזה היה נכון לגבי אסתר, ורק כך אני יכולה להסביר כמה אירועים מאותה תקופה.

כאשר הציגה עצמה לראשונה היא אמרה לנו מיד שתפקידה ללמד אותנו ספרות ולשון. לגבי הוראת לשון, היא הבהירה, היא מבטיחה ללמד אותנו את כל מה שנדרש כדי לעבור את בחינת הבגרות – אבל לא יותר מזה. אין לה עניין מיוחד בנושא הזה והיא בפירוש אינה אוהבת ללמד לשון. כמי שהיתה מורה בתיכון בעצמה, זו נראית לי כיום הצהרה מדהימה מפי מורה. הרבה מורים לא אוהבים ללמד נושא כזה או אחר, אבל לא יעלו על דעתם לומר זאת לתלמידים בגלוי. המפליא הוא שקיבלנו את זה. אולי מפני שהיינו דור צייתני כל כך, ואולי משום האישיות המיוחדת שלה.

היתה עוד אפיזודה קצת מוזרה בתקופה בה לימדה אותנו. יום אחד היא באה לכיתה והתחילה לדבר במבטא גרוני: האות חי"ת והאות עי"ן. היא הסבירה לנו שזהו המבטא הנכון של העברית, והיא החליטה לאמץ אותו ככל יכולתה. ניסיון כזה עלול היה לעורר לגלוג וחיקויים מצד התלמידים, אבל זה לא קרה. קיבלנו אותה לגמרי כפי שהיא, באופן שאולי לא היינו מקבלים מורים אחרים. בשלב מסוים היא זנחה את ניסיונותיה לדבר במבטא הנכון.

היא היתה מורה-בסדר-גמור, הכינה אותנו כנדרש לבחינות הבגרות בספרות ובלשון, אבל לא הרגשתי שנפתחים בפניי עולמות חדשים. יתכן שחשה בעצמה שההוראה איננה הערוץ המתאים ביותר לכישרונותיה. לימים פרשה מן ההוראה והקדישה עצמה לכתיבת ספרי ילדים. ספריה זכו להצלחה גדולה. היא התחברה אל עולמם של הילדים באופן העמוק ביותר, אולי כי בה עצמה נותר עדיין משהו מן הילדה – ילדה נכה שאיבדה את אביה בגיל צעיר. לא שמרתי על קשר עם אסתר. לא שלחתי לה אף פעם דברים שפירסמתי בצעירותי. משום כך הופתעתי כאשר יום אחד, כחצי יובל לאחר סיום התיכון, היא שלחה לי באמצעות חברה שלי שפגשה במקרה את אחד מספריה המצליחים ביותר, "אורי", שזכה גם לעיבוד בטלוויזיה. התרגשתי מאוד מן ההקדשה שנפתחה במילים: "לנסיה היקרה, אני זוכרת אותך בהמון ידידות..." – עד היום איני יודעת מדוע זכיתי למתנה כזאת ממורתי. אבל כזאת היתה אסתר.

 

השנה בה סיימתי את התיכון נחתמה בסיפור עצוב. אחת התלמידות הבולטות במחזור שלנו היתה אבישג רייכר, שכולם קראו לה שָגי. למדתי איתה ארבע שנים בתיכון, ובשנה האחרונה היא ישבה מושב אחד לפניי. שגי בלטה קודם כל ביופייה. עם שיער בלונדיני ועור פנים צח היתה שגי אהובת הבנים, אך גם חביבה מאוד על הבנות. היא  היתה בת יחידה להוריה, שגרו בשיכון מעונות עובדים. אביה היה איש ידוע בפ"ת, הוא ניהל את "בית נֶטַע", מרכז לתולדות כיבוש העבודה העברית, תיעוד ההתיישבות העובדת, והתארגנות תנועת הפועלים. הוא פירסם גם כמה ספרים על תולדות פתח תקווה. כשהיינו בכיתה י"ב חלתה שגי במחלה קשה שלא שמעתי עליה עד אז: סרטן הדם. המחלה לא פגעה ביופייה וגם לא במזגה הטוב. זו היתה שנה מתוחה, השנה של בחינות הבגרות. ידעתי שאכשל במתמטיקה, אך לא ידעתי אם אשיג ציונים גבוהים די הצורך במקצועות האחרים. שגי היתה מעודדת אותי ומנסה לפזר את דאגותיי. במקום שאני אנסה לחזק אותה – היא היתה זו שניסתה לחזק אותי. שגי השיגה את תעודת הבגרות ואפילו הספיקה להירשם ללימודים באוניברסיטה. היא מתה עוד לפני ששנת הלימודים נפתחה. זה היה המוות השני שחוויתי מקרוב. הילד רפאל, שלמד איתי בביה"ס היסודי, היה ילד חולני כל השנים, כך שמותו היה צפוי יותר. שגי היתה בעיניי הכי נסיכית מכל הבנות שהיכרתי עד אז: יפה, עליזה, נעימה, תלמידה טובה, בת טיפוחים למשפחה נכבדה, היה לה כבר חבר אז – היה לה הכול.

ההורים השכולים תרמו את הדירה בה גדלה בתם היחידה לעיריית פ"ת. לימים הוקם שם "בית תלמיד", ספריית עיון קטנה אליה הגיעו תלמידים מן הסביבה כדי לעיין בספרי עזר. בדיוק הספרייה שהיתה חסרה לי כל כך בשנים בהן גדלתי.

נסיה שפרן

 

* * *

אהוד בן עזר

יַעֲסֵר

יעסר, מהכפר הסמוך מיסקי, עבד אצלנו בתור עוזר-בית בקלמניה, בשנים 1946-1947. קלמניה היתה אחוזה חקלאית פרטית של יהודי עשיר, משה גרידינגר, שקרא לה על שם אביו קלמן. האחוזה רחבת הידיים, ליד צופית כיום, שעל אדמותיה הוקם בית ברל – תוכננה ונבנתה על-ידי דודי ברוך בן עזר ראב, ואבי בנימין  נקרא ב-1944 לנהל אותה. אלה היו שנות ילדותי היפות ביותר. על יעסר כתבתי ב"ספר הגעגועים" (2009):

 

עד מהרה חדל רפיק לעבוד אצלנו. אביו אמר לאבא כי הילד מתעייף בזמן האחרון וכי בקרוב גם צריכים לערוך לו ברית-מילה ויהיה חולה שבועות אחדים ועל כן מוטב שינוח עתה ויעלה מעט בשר על עצמותיו.

ואז הופיע לעבוד במקומו יַעֲסֵר, אף הוא מן הכפר השכן, אך טיפוס אחר לגמרי. נמוך מעט מרפיק ובעל מִבנה-גוף איתן ומרובע. גלוי ראש ולו שערות שחורות, עזות ומתולתלות, לא כשערות המשי הדקות-חומות של רפיק. ועיניו, עיניו של יעסר היו שחורות ומבריקות בהתרוצצות אישונים שכולה אמרה שמחת-חיים ותיאבון כביר ומזג טוב. שפתיו היו עבות וחושניות ולא דקות כשפתי רפיק, הנשיות-כמעט. כל זמן שהיתה עינה של אימא פקוחה עליו – היתה חריצותו מדהימה. תופס כל צלחת בכיור כאילו היא חמור סרבן, והיה צורך לצנן את התלהבותו הפראית ולבקש ממנו לנהוג בצלחות ביתר עדינות, "שׁווֹיֶה, שׁווֹיֶה," פן תישברנה.

אך רק יצאה אימא מן המִטבח או הלכה לנמנם, כמנהגה בשעות אחר-הצהריים, מיד היתה עבודתו של יעסר נעשית מרושלת ואיטית מאוד כמו סרט בהילוך-איטי. לעיתים היה יוצא בשעות אלה לחצר הצפונית, ושם, בצל קיר-המִטבח וסוכת-העצים הקרובה, ליד הברז, היה שוטף דלי, קערת-פח וכד לחלב. עבודתו מעולפת, כחולם, והוא שר בלחש, כמזמזם אל עצמו, בעצימת עפעפיים, שירים של ערגה בניגון חדגוני, מזרחי, כמשוחח עם איזו אהובה נעלמת ומפציר בה ומבקש שתופיע מתוך חלומו כאן, עכשיו.

לא פעם, כאשר הייתי עומד ומסתכל במלאכתו, חומק מהכנת השיעורים שתמיד שנאתי לעשותה ובייחוד בשעה חמה זו של היום, לא פעם, כאשר ידע לבטח כי שנינו מצויים לבד לגמרי ושום עין זרה אינה מסתכלת בנו – היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפניי. מתגאה עליי בגודלו. תחתונים לא לבש מעודו, וגם בהיותו לבוש חולצה ומכנסיים לא-חדשים, היה ניראה תמיד כאילו הוא הולך ערום. עד מה קינאתי בימים ההם בגברותו הגואה. שעות ארוכות הייתי בוחן אחר-כך את עצמי בסתר, וגם מול הראי – ונוכח, למרבה הצער, כמה דל ולבנבן אני לעומתו, חלשלוש כזה.

לפעמים היה מרשה לי לגעת.

"שלך כְּבִּיר מאוד," הייתי אומר לו בערבית בלולה עברית, ככה דיברנו בינינו, "כמו של בַּחֲרִי, כמו של קוּנְדַרְרְגִ'י," כמו של מלח, של סנדלר, "שלי עוד זְרֵיר, קטן. פעם יהיה גם לי אַכְּבַּר כמו שלך."

בשרו היה חום כצבע האדמה. נרגש למגע ידי. לא הבנתי עדיין מה פשר השינוי שחל בו למגעי. חשבתי לתומי כי כך הם תמיד ממדי הענק המסתתר בחביון מכנסיו, אולי גם משום שאף-פעם לא התיז ולא צָמק בנוכחותי. עיניו יקדו כלפיי במבט אהבה מלטף. אחרי שנים הרהרתי שאולי לא בי חשק אלא ראה בי, ובעורי החלק הבהיר (אולי פִנטז גם על פי-הטבעת שלי) – את בן-דמותה של אימי צחת-העור. אני חושב שגם הוא, כרפיק, היה מאוהב בה וּוַדאי עוררה את דימיונו. וכך שאף בזהירות לקִרבתי, חושש פן יתגלה דבר משחקיו עימי.

היה לי שׁכל לא לספר על כך דבר לאבא ולאימא.

לאחר שסיים להתגלות בפניי לקח את הנֶצֶ'ה, זה שיח יבש של סירה קוצנית שמלופף היטב בחוטי-ברזל סביב מקל של מטאטא, והחל לגרד בה במרץ את אדמת החצר כמשפשף עליה את שארית תאוותו ומותיר אחריו חלקה נקייה ומקוּוקוֶת כמו במגרפה.

 בימים ההם גם דימיתי בנפשי שאני יודע ערבית על בורייה. מעט המילים שהייתי צריך להן לשם השיחות בינינו – הספיקו כדי להביע בשלֵמות כל מה שרציתי לומר. ודיברנו הרבה.

כמה קינאתי ביעסר. חשבתי כי לעולם לא אתבגר ולא אגיע למעלת גברותו.

כאשר היתה נערכת חתונה בכפרו היה בא וכפות-ידיו צבועות בחִינָה אדמדמת-חומה. שיניו הבריקו בצחוקו. עומד שעות ארוכות ליד הכיור, שוטף כלים ומבריק ומצחצח את הקירות והשיש, ומזמר בלחש, כמו אל תוך שיניו, את השירים החדגוניים שלו, שזורי הכמיהה והגעגועים. אסרו עליו לשיר בקול רם כי זמרתו לא ערבה לאוזני אימי.

יעסר, יעסר, לאחר חודשים לא רבים, בהעיב צל המלחמה על יחסי המושבה עם כפרך, סיפרת לתומך כי אצלכם נערכה אסיפה חשובה בכפר, ובא איש כְּבִּיר, חשוב, מיפו, והבטיח כי אתם סופכם לרשת את כל בתי היהודים במושבה, לחלק את רכושנו ביניכם ולשבת בנחלותינו, וגם את הנשים כבר חילקתם אלא שלא תמיד הגעתם לעמק השווה. אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כּוּס-אֶמָכּ. אתה יודע מה היה עולה בגורלי אילו נפלתי בידיכם? הייתי משתלב במזרח-התיכון בתור גווייה.

יותר מכל מאכלי ביתנו אהבתי פיתת בצק לחה, אפויה-למחצה וממולאה באורז ומלוחה, שהיית מביא עמך מביתך ובוֹצע למעני פת ממנה. גם זה היה נעשה בינינו בהסתר, לבל תגלינה עיניה שוחרות-הניקיון של אימא את המזון הערבי.

מהיותי הבכור בבית הייתי מסתכל אליך כאל אחי הבוגר. מעולם לא העזת להרים יד עליי ואף אני לא הכיתי אותך, למרות שאולי יכולתי, ולך היה אסור להחזיר לי. היית מסתכל במחברות שלי בהערצה. מבקש ממני עיפרון כדי לשרטט את תווי האותיות של שמך, בערבית. יותר מכך לא ידעת. (ובי הבאת אז הרגשה, שחוזרת ומלווה אותי מאז במצבים דומים בחיי – שתמיד בהימצאי בחברת אנשים שהשכלתם פחותה משלי, פשוטי-עם, אני מעורר כלפיי איזו יראת-כבוד מהולה באהדה מסויגת ועימה מנוד-ראש כלשהו על "בטלנותי" – אך לא רגשי איבה, כאילו מוּנה לי איזה מעמד אכסטריטוריאלי ביניהם. אבל יש גם הסבר פשוט יותר והוא שהייתי ילד קולוניאלי).

במִסתרים היית מביא לי גושי חמאה צהובה שחוּבּצה ביד, חמאה מלוחה ושמנה מאוד, שערות-צאן שחורות בה, היא מדיפה ריח עשן וצמר-כבשים ועטופה במטלית כהה ולא נקייה ביותר. כל ימי המלחמה העולמית וגם לאחריה לא ידענו טעמה של חמאה, ובפי היא נמסה כמעדן מלכים, מגולגלת בפיתה טרייה ממאפה-ביתך.

יעסֵר, יעסֵר, כמעט בן-גילי היית, ומי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך – רפיק טרוט העיניים, ועלי מן הכרם, ונוֹוַאר שומר השער של האחוזה, וכל היתר, אשר השפיעו כה רבות על הילדוּת השקטה, החולמנית והמפונקת שלי –

מה שבטוח שאתה לא יעסר ערפאת, היית הרבה יותר יפה וגברי ממנו.

 

לאחר שנים רבות קראתי סיפור נהדר – "תחרות שחייה" מאת בנימין תמוז, והרגשתי כאילו הוא מספר גם עליך ועל התחרות הסמויה שהיתה שוררת בינינו אז, אתה בגברותך ואני בשרטוטי האותיות שלי –

אהוד בן עזר

 

 

* * *

אורית דשא

שיר סתיו

מת אב,

נולד אלול...

עדיין מורגש חומם!

השדות מצהיבים, מאפירים

וכן אנחנו לצידם...

כולנו בייחול וציפייה

לברכת הסתו –

עם החצב

והקרירות הנעימה

של רוח, ענן

והפרח הזקוף והלבן,

המבטיחים  לנו כאן

ברכת המשך צמיחה 

התחדשות ונביטה

וירקות רעננה...

 

* * *

נעמן כהן

המשרת הערבי של היינריך שטרנבך

 "יום שישי, ה-22.3.73, נסעתי לפני-הצהריים לירושלים. בצהריים הגעתי לביתו של הינריך שטרנבך בדרך יריחו 2, מול כנסיית גת שמנים, יד אבשלום והחלק המזרחי-דרומי של חומת העיר העתיקה. ביליתי אצלו מאחת וחצי עד חמש. אכלנו צהריים באולם גדול כשמשרת ערבי, מוסה מחמוד עוביידאללה, מגיש לנו ועומד עלינו לשמשנו. עד היום תמוה בעיני מפני מה הזמין אותי." ("חדשות בן עזר", 1776)

זהו התחלה מרתקת של סיפור שעשוי להתפתח לסיפור מתח. חבל שהמחבר החסיר פרטים. איך הגיע לדרך יריחו 2 במונית, בפרייבט, בתחבורה ציבורית? גם חצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים צריך היה להיות בעל תעוזה רבה לא רק לגור שם, אלא גם לבקר שם. היום זה בכלל אינו אפשרי. מה בדיוק הגיש לארוחה המשרת הערבי? אילו מנות? האם בעלת הבית האמריקאית העשירה בת' דרקסלר הסוכנת הספרותית מחברת הספר על הפסטה האיטלקית השתתפה בשיחה? והבת הקטנה היחידה של הזוג שנקראה דנאי ע"ש אימו של פרסאוס במיתולוגיה, שלה הביא האורח במתנה את ספרו "לילה בגינת הירקות הנרדמים", היתה גם היא בארוחה?

("לבתו הבאתי את הספר 'לילה בגינת הירקות הנרדמים'."):

https://yaelisrael.wordpress.com/2007/05/01/%D7%A1%D7%9C%D7%98-%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%9D/

היינריך שטרנבך יליד וינה 1926 עלה לארץ ב-1933. בגיל 18 שינה שמו לעמוס אילון. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ", כיֶקֶה היה בן טיפוחיו של בעל העיתון גוסטב-גרשום שוקן, הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, ללא שום אקזוטיקה וללא שום חמלה. שטרנבך-אילון כתב תיאורים דוחים על חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה." הכתבות עוררו סערה בישראל, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה.

לאחר שאשתו האמריקאית העשירה, בת' דרקסלר הסוכנת הספרותית, קנתה לה וילה מפוארת בטוסקנה הוא החליט לרדת מהארץ, וכמובן כדי לשאת חן בעיני האיטלקים (הרי לעולם לא יהיה איטלקי) הוא תירץ זאת כרבים אחרים הדומים לו בצדקנות במונחים של מוסר ולא של כסף ורווחה כלכלית.

"הייתי 'קול קורא במדבר', הסביר 'הצדיק'," וישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים," (כיֶקֶה בעל תפיסה הגזענית א-לה חנה ארנדט על הקהל במשפט אייכמן) הוא הוסיף: "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה..." ובכלל הוא בעד התבוללות והיעלמות העם היהודי.

(ארי שביט, "געגועים לגן העדן היקה", "אל-ארצ'י", 22.12.2004)

https://www.haaretz.co.il/misc/2004-12-22/ty-article/0000017f-f956-d2d5-a9ff-f9de0f720000

הבת דנאי (הקרויה ע"ש אימו של פרסאוס), לא ירדה עם הוריה לאיטליה, אלא ירדה לארה"ב. למזלנו עם אובדן הפרנסה בגין ירידת בעלי הבית, ירד יחד עימה לאמריקה גם המשרת הערבי מוסה חחמוד עובידאללה עם חמשת בניו. דנאי ניסתה להתפרסם בעשיית סרט העוקב אחרי חייו של המשרת הערבי של משפחתה, יליד אחד הכפרים סביב ירושלים ששירתה כל השנים כילדה ובעת היותה בצבא אף גיהץ את מדיה, שירד לארה"ב. והנה הסתבר לה שהוא וכל בני משפחתו, ילדי המשרת, הסתדרו היטב בניו ג'רסי כבעלי בית מרקחת.

https://www.habama.co.il/Pages/Event.aspx?Subj=4&Area=1&EventId=8259

ניסיון לפרסום נוסף עשתה דנאי עם בעלה הצרפתי ביצירת הסרט "פה ולא שם".

היינריך שטרנבך-עמוס אילון, אביהּ הניא אותה כל השנים מלחזור לארץ, וכדי לא להכאיב לו היא שמעה בקולו. שנה לאחר מותו ב-2010 הגיעה דנאי עם בעלה הצרפתי ושני ילדיהם כאילו בניסיון לגור בירושלים, ולמעשה כפי שהיה ברור וצפוי מראש כדי להוכיח את גזענות היהודים ולעשות מזה כסף ופרסום בעולם. בסרט שעשתה הציגה דנאי את יחסה לירושלים ולישראל.

היא כמובן השתתפה בהפגנות פרו-איסלמיות, ושלחה את בניה לבית הספר הדו-לשוני יהודי-ערבי כדי להצילם מיהדות.

כאישה "מוסרנית" צדקנית קבעה דנאי "שאלה של מוסר": "אני חושבת שאי אפשר להיות בעת ובעונה אחת גם מוסרי וגם ישראלי," קבעה "הצדקת" ה"מוסרית" דנאי. "המדינה שהיתה אמורה לתת מענה לרדיפה ולחוסר האונים של העם היהודי הפכה בעצמה לגורם של רדיפת האחר, ובכך נוצר מעגל שחוזר על עצמו." (היהודים כמובן חייבים לדעתה להיות מוסריים ולמות, לה הרי יש דרכון המריקאי).

בן זוגה הצרפתי נאלץ להתמודד בנוסף לכל אלה גם עם תחושת זרות ועם קושי למצוא עבודה, וילדיה שהתרגלו לחיים נינוחים בניו יורק מוצאים עצמם פתאום בעיר שבה המטען ההיסטורי, הלאומי והצבאי אופף אותם מכל עבר.

כצפוי, לאחר איסוף החומרים לסרט, החליטו דנאי שטרנבך-אילון ובן זוגה הצרפתי לעזוב את העיר "המקוללת" ירושלים ולהגר למונטריאל קנדה שם היא ערכה את סרטהּ, ושם יהפכו ילדיה ללאומנים קוויבקים נאמנים. בקנדה הרי אין קונפליקט לאומי...

"אבי (היינריך שטרנבך) אמר לי פעם," מספרת דנאי, 'אנחנו מהמקום הזה ואנחנו מקוללים', ואני התחלתי לחשוב אם אני רוצה שגם ילדי יהיו כאלה, האם אני רוצה להעביר את התחושה הזאת הלאה, אליהם," היא אומרת, אז דנאי הצילה את עצמה ואת ילדיה. הם כבר לא יהיו יהודים מקוללים, הם ניצלו מהיהדות ומהישראליות המקוללות, הם יהיו קנדים קוויבקים מבורכים.

(דנאי אילון, "אנחנו מהמקום הזה ואנחנו מקוללים" דנאי אילון חזרה לירושלים והבינה שהיא לא יכולה לחיות בה, "אל-ארצ'י", 7.6.2015)

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/2015-06-07/ty-article/.premium/0000017f-ef5c-d0f7-a9ff-efdd5f9e0000

P.S. Jerusalem – A film by Danae Elon – Official Trailer

https://www.youtube.com/watch?v=LfgWCkPdlCc

 

הווינאים

גם הסופר הווינאי רודלוף-ראובן קריץ, יליד 1928 ירד בערוב ימיו לדויטשלנד, אבל בכל זאת החינוך שקיבל בקיבוץ מזרע לא הפך אותו שם לשונא ישראל.

הווינאי שנשאר בארץ עד סוף ימיו הוא גרהרד מנדל-גרשון שקד יליד 1926 שנפטר ב-2006.

 

הקשקוש הלא ברור של בן גוריון

והבגידה ביהדות של קורצוויל

בנדיקט-ברוך קורצוויל לא היה אמנם וינאי, אבל גם הוא (יליד מוראביה 1907, היום צ'כיה) בא מארצו של הקיר"ה ויֶקֶה דובר גרמנית היה. קורצוויל למד לרבנות בפרקנפורט בישיבה של הרב שלמה ברויאר ובניו, ביניהם יצחק ברויאר. במקביל עשה דוקטורט על פאוסט.

(במאמר מוסגר גם המורה שלי לתלמוד, אויגן הירשלר-מאיר איילי, יליד 1913 אייזנשטדט למד בפרנקפורט בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ." ולמד באוניברסיטה שם. ובלימודים תמיד נע בין היהדות לפאוסט).

 

"השבוע מלאו חמישים שנה למותו של סבי ברוך קורצווייל," כותב נכדו של קורצוויל ברי דנינו. "קורצווייל, שהקים בשנת 1956 את המחלקה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת בר אילן ועמד בראשה עד מותו, כתב מאמרים, מסות וספרי מחקר וביקורת על הספרות העברית והכללית, ובנוסף עסק בהגות יהודית בדורות האחרונים, קיים חליפת מכתבים בינו לבין דוד בן גוריון שפורסמה לאחר מותו של קורצווייל, בשנת 1976, כנספח בספר 'לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו', שכינס מאמרים בתחום ההגות היהודית, עיונים בשאלות חינוך ותרבות וניתוח המצב הרוחני של היהדות בדורו, בעריכת משה שוורץ, בהוצאת בר אילן. חליפת המכתבים החלה לאחר דברים שנשא קורצווייל בשנת 1961 בקונגרס היהודי העולמי בירושלים תחת הכותרת 'הלאומיות היהודית בזמננו'.

"ראש הממשלה, דוד יוסף גרין-בן גוריון, פנה אליו וכתב לו: 'תתפלא אולי על פנייתי אליך ועל תוכן פנייתי. וזה הדבר. אחד המשתתפים בסימפוזיון על 'הלאומיות היהודית בזמננו' המציא לי בימים אלה החוברת שבה נתפרסמו דברי המתווכים, ובתוכם דבריך. ומכיוון שאין אני גורס 'לאומיות' יהודית — אלא יהדות, ואין אני ציוני ואיני לאומי, אלא יהודי, ואך ורק יהודי (ומובן מאליו בן־אדם, כי יהודי הוא בן-אדם) — הריני שולל רוב דברי המרצים והמתווכים. כיהודי אני יודע גם שאין בעברית בנמצא כלל המושג מדינה במובן של state, אלא עם, גוי, או אומה (וזה הבדל גדול מהותי ואופייני)... והריני רוצה להבין את תפיסתך אתה על יהדות או על היות האדם יהודי, באשר אני שותף לשלילותיך, ואיני בטוח אם אני משותף לחיוביך. ואומר תחילה במה איני מסכים לדבריך. איני מקבל את דבריו של פרנץ רוזנצווייג שהיהדות היא מטה-היסטורית או מטה-זמנית. כל חגינו הם היסטוריים, ואין בעולם עם שיש לו זיכרון היסטורי כעם היהודי, ואנו חוגגים למעלה משלושת אלפים שנה חג הפסח, חג חירותנו, חג יציאת מצרים. גם אינני מבין את משמעות ההגדרה של 'מעל הזמן'. ייחודו ההיסטורי של העם היהודי הוא בכך, לדעתי, שאינו נכנע לכוח פיסי ולאונס מן החוץ, אם כוח ואונס זה מתנגד להכרתו האמונתית.

"אמרתי שאיני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחשבתו; ואברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ורבי יהודה הלוי, לא היו 'לאומיים' ולא היו 'ציוניים', המילים האלה היו זרות להם, לא אמרו להם כלום, ואינן אומרות כלום גם לי. ואין לי צורך בהן. המושג יהודי אומר לי הכול; הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו, ועם כל הדורות שיבואו (ואני מקווה שיהיו יהודים גם בעתיד, ויהיו המשטרים והיחסים בעולם מה שיהיו)...

"אתה אומר: הסובסטנאץ של היהדות הוא דתי לפי מהותו במובן היהודי הספציפי. והייתי אסיר תודה אילו היית מפרש לי מובן דבריך אלה, כשאתה אומר דתי אתה כנראה משתמש במילה זו לא במשמעותה המקורית; דת אינה אלא חוק ('דתי המלך אינם עושים'), ולא אמונה. אתה כך אני מניח מתכוון במילה דת לרליגיה, לאמונה היהודית.

"ואתה מוסיף: אם אני משתמש בביטוי זה ('סובסטנץ דתי') אין אני מתכוון לאיזו דתיות של מוסד זה או אחר או של מפלגה — דת כזו אינה מעניינת אותי. אותי מעניינת אך ורק התביעה הדתית ההיסטורית בחינת המהות הרוחנית וממילא גם המוסרית של היהדות.

"המושג יהודי אומר לי הכול; הוא מקשר אותי עם כל הדורות שקדמו, ועם כל הדורות שיבואו, ומכיוון שגם אני הייתי יכול כמעט להשתמש בהגדרה זו. מהי המהות הרוחנית וגם המוסרית של היהדות לפי הבנתך? מדבריך הקודמים ('דת כזו אינה מעניינת אותי') אפשר להבין שהיהדות אינה דווקא תרי"ג מצוות, זאת אומרת אינה יהדות ההלכה, כפי שנקבעה בשולחן ערוך; אין ספק שאתה מתכוון קודם כל לאמונה באלוהים. ובזאת אני מסכים איתך. אבל גם המוסלמים מאמינים באלוהים, ובאל אחד ויחיד, בורא שמיים וארץ. מהי אפוא 'המהות הרוחנית וממילא גם המוסרית של היהדות'?

"מהי ההכרעה הטהורה, הרעיונית והמוסרית שאתה תובע? אין בשאלתי הכוונה לשלילת 'הכרעה רעיונית ומוסרית' (גם אני רואה ביהדות 'ייעוד רעיוני ומוסרי' — ויותר מזה), אבל אם 'ההכרעה' אין פירושה תרי"ג מצוות ושלטון רבני (ואם איני טועה – אין אתה מתכוון לכך) – מה תוכנה של 'ההכרעה הרעיונית והמוסרית' שאתה דורש? וזהי לא קושיה – אלא שאלה, ושאלה של יהודי שאינו מסכים לכל מה שאתה כותב — אבל מעריך ומוקיר אותך, ורוצה לדעת מה תפיסתך היהודית.

"בכבוד רב,

"דוד בן גוריון"

 

בחלוף כשלושה חודשים השיב קורצווייל לבן גוריון:

"באותו סימפוזיון ניסיתי להתריס בעיקר נגד הניסיון לגרוס 'לאומיות יהודית' חילונית לחלוטין, שבסופו של דבר מטשטשת את האופי הספציפי של עמנו ודרכו בהיסטוריה. סבורני – ומאוד משמח אותי לשמוע מכב' שגם דעתו דומה – שאנו, עם ישראל, לא נוכל להעלות בחינת ערך עליון ואחרון את המדינה במובן המילה 'סטייט'. הרי אנו עדים לאן הובילה ההחלטה הזו של המדינה. היהדות ומהותה אינן זהות עם האינטרפרטציה הפשטנית של הלאומיות החילונית המודרנית, שנהפכה לדאבוני, לנשמתה של הציונות הוולגרית... המשמעות של: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך': הציווי האלוהי הוא הכופה על אבי האומה את השוני, את 'הבלתי טבעי' — העקירה המשולשת מההקשרים הטבעיים (מארצך, ממולדתך, ומבית אביך) ואותו ציווי הופך את השוני 'והבלתי טבעי' לנתונים המכריעים של ההיסטוריה היהודית. – הרי זו היא המשמעות של סיפורי האבות, של יציאת מצרים וכו'. כאילו שוב ושוב באו כתבי הקודש להבליט את השוני 'והבלתי טבעי' בחינת המימד ההיסטורי הבלעדי של העם הנבחר.

"ברור: ראות זו של ההיסטוריה היא דתית סקראלית. אפשר לקבלה ואפשר לדחותה, ברם דבר אחד לא ייתכן: אי אפשר לקרוא טקסטים סקראליים רציונליסטית חילונית מבלי לשנות את משמעותן המקורית מהקצה אל הקצה. כבודו צודק 'כל חגינו הם היסטוריים' אבל למילה 'היסטוריים' משמעויות שונות. החגים הם היסטוריים במובן ההיסטוריה הסקראלית. משום שלא יעלה על דעת מחברי כתבי הקודש שהיסטוריה יהודית יכולה להיות מה שהוא אחר מהיסטוריה אלוהית, היסטוריה של הישע. בתוך מעגל היסטוריה כזה אין מקום לאדם אוטונומי ואין אדם בו אדון להיסטוריה. 'הכרתו האמונתית' של האדם מניחה האמונה באלוהי ישראל, שהוא אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אלוהי ישראל – הוא בלבד העליון המעיין והמכוון של ההיסטוריה. בין תפיסה זו של ההיסטוריה להבין היסטוריוסופיות מודרניות למיניהן מפרידה תהום...

"יכול להיות שההבדל בין גישתי לבין זו של כבודו טמון בעובדה שאין אני רואה שום אפשרות לגרוס את השוני ואת המיוחד של ההיסטוריה היהודית מחוץ לספירה האמונתית דתית.

"יכול להיות שההבדל בין גישתי לבין זו של כבודו טמון בעובדה שאין אני רואה שום אפשרות לגרוס את השוני ואת המיוחד של ההיסטוריה היהודית מחוץ לספירה האמונתית דתית. ברגע שאמונה זו חדלה להתקיים אין מקום לדיבורים על ייחודו של עם ישראל, על בחירתו וכו', משום שעם אובדן האמונה הדתית הופכת ההיסטוריוסופיה היהודית העתיקה למיתוס שאבד עליו הכלח. ובאין אמונה מסוכן ביותר הוא להתמסר לנהיה לא תמימה אחרי חלום מיתי. וכמו שלא ייתכן להכריח בני אדם לאמונה דתית לא ייתכן גם להתמסר למיתוסים ללא אמונה בריאליות האלוהית והמוחלטת שלהם.

"אם אני מדבר על דת אני מתכוון באמת לרליגיה, לאמונה היהודית באלוהים. אין אני מתכוון לדת במובן מפלגתי ואין אני גם רשאי לדרוש מכל יהודי דתי שישמור כל המצוות. משום שברור לי שבמצבנו היום קשה ובלתי מעשי הוא לתבוע דבר כזה מכל יהודי. מאידך בשום אופן אין אני יכול לזהות כל פירוש אישי שרירותי, אקטואלי של היהדות, עם תביעותיה המוחלטות. אין אני יכול לראות בכל תביעות של המדינה החילונית את ההגשמה של הציוויים הדתיים. במילים פשוטות: אין המדינה יכולה להיות הערך והמוחלט, אלא האל בלבד.

"אבל אני יודע גם כן מה קשה הוא הדבר להגשים ולחיות, ולא רק בחלקו, את הצווי המוחלט הזה בתוך המסגרת של מדינה חילונית שאינה יכולה להיות תיאוקרטית. זו היא הנקודה הכאובה ביותר ומשום כך יש ונדמה לי שאין למציאותנו פתרון הגון אחר אלא ההפרדה העקרונית בין תביעות המדינה החילונית לבין תביעות הדת.

"לצערי אין לאל ידי להציע איזה שהוא פתרון קל. כולנו נבוכים ורחוק ממני להתיימר להיות מורה נבוכים. הדבר היחיד שאני רוצה שתהיה הבחנה והפרדה ברורה בין התחומים של הסקראלי והחילוני ושלא ישתמשו במושגי קדושה כדי לקשט את החילוני."

(ברי דנינו, "ברוך קורצוויל ומלחמתו נגד הפיכת היהדות לקישוט ישראלי", "אל-ארצ'י" 24.8.2022)

https://www.haaretz.co.il/literature/2022-08-24/ty-article/.premium/00000182-cee6-dfe5-adbb-dfe725af0000

הדיון בין בן גוריון לקורצוויל מזכיר מאד דיון דומה שהיה בין ישעיהו ליבוביץ (אמנם "אוסט יודה" שלהם לעגו ארנדט ושטרנבך-אילון) לבין בן גוריון. רק שליבוביץ היה לו את הבהירות הרעיונית לתת את ההגדרות המדויקות והברורות לשיח.

מוזרה מאד קביעתו של בן גוריון: "איני לאומי ואיני ציוני – כי יהדותי מקורה בתולדות העם היהודי, במורשתו ובמקור מחשבתו; ואברהם אבינו ומשה רבנו והושע ומיכה וישעיהו וירמיהו והלל ורבי עקיבא ורבי יהודה הלוי, לא היו 'לאומיים' ולא היו 'ציוניים', ומכיוון שאין אני גורס 'לאומיות' יהודית – אלא יהדות, ואין אני ציוני ואיני לאומי, אלא יהודי, כיהודי אני יודע גם שאין בעברית בנמצא כלל המושג מדינה במובן של state, אלא עם, גוי, או אומה (וזה הבדל גדול מהותי ואופייני)..."

מוזר וקשה להסבר. האם בן גוריון אינו מבדיל בין יהודי לציוני? הרי הוא עצמו מזכיר את רוזנצוויג כיהודי שהוא אנטי-ציוני. ואחרי הרצל שקבע "עם אחד היינו עם אחד נהיה," וייסד את הציונות כתנועת שחרור לאומית של העם היהודי משלטון הגויים, איזו משמעות יש לדבריו: "איני לאומי ואיני ציוני," האם בן גוריון מתנגד למדינה היהודית?

ישעינו ליבוביץ הבחין והסביר היטב את המושגים עם, ארץ, מדינה:

http://leibowitz.co.il/bookdetails.asp?id=4

בניגוד לקורצוויל ולבן גוריון, ליבוביץ ראה במדינה רק אינסטרומנט, אמצעי, ללא ערך דתי (רק בפשיזם המדינה היא ערך עליון) לכן גם ראה במוסדות הדת "פרוסטיטוציה של המדינה," ונאבק להפרדת הדת מהמדינה כדי להשליט את הדת, כי לתפיסתו כל עוד בן גוריון שולט בממסד הדתי הוא ישרת אותו ואת המדינה החילונית.

דווקא בנדיקט-ברוך קורצוויל, שהתנאה בהיותו דתי-אורתודוכסי וכמבקר ספרות ראה בנטישת האמונה והמסורת היהודית את השאלה הרוחנית המרכזית של סופרי דורו, ולאורה בחן את הישגיהם הספרותיים, ובהתאם לכך לעג ובז לספרות העברית המודרנית המנותקת מהבנת הבעייתיות האמיתית של העם היהודי בדורנו, לכן גם יצירה ספרותית מעולה, אם אינה עוסקת בבעיית היהדות, היתה בשבילו רפורטז'ה, כפי שכתב על ספרו של אהוד בן עזר – דווקא הוא הוכיח במותו כי היהדות אינה ערך בשבילו. בניגוד ליהדות הוא התאבד.

לפני 50 שנה ב-1.8.72 בגיל 65 מת מבקר הספרות בנדיקט-ברוך קורצוויל. העיתונים לא סיפרו את האמת על מותו, מלבד הלמוט אויסטרמן-אורי אבנרי, שהביא ב"העולם הזה" את הפרטים המדוייקים.

בנדיקט-ברוך קורצוויל התאבד בתלייה בדירתו בשיכון הפרופסורים באוניברסיטת בר אילן ערב חתונתה של בתו היחידה רות. לפי "העולם הזה" נישואיה ליהושע דנינו היתה אחת הסיבות להתאבדותו, ובעקבות ההתאבדות נדחתה החתונה. (לפי ויקיפדיה הסיבה להתאבדות היא דווקא הכישלון החרוץ שנחל עם פרסום קובץ סיפורים משלו "הנסיעה וסיפורים אחרים").

למרות התאבדותו לא נקבר קורצוויל בבית הקברות קריית שאול מחוץ לגדר כנהוג ע"פ היהדות בגלל הפסיקה שראתה בהתאבדותו מחלה.

("העולם הזה")

https://olam.eu-central-1.linodeobjects.com/pages/1826/f-19.png

 

בנדטה (המבורכת) גולדה זלטה

‏מוחמד אל מדני, יו"ר האינטראקציה עם החברה הישראלית של אש"פ, שלח מכתב ברכה ליו"ר מרצ, זהבה גלאון, על היבחרה ליו"ר מרצ: "לכבוד החברה היקרה גברת זהבה גלאון בשמי ובשם ההנהגה הפלסטינית אני שולח לך את ברכותינו הלבביות להצלחתכם בבחירות. ריגשת את כולנו בנאום הניצחון."

אותו אל מדני העניק אות הוקרה ל"אום חמיד" סמל לאם הפלסטינית. 6 מילדיה הפכו למחבלים כבדים. רצחו ישראלים, פיגועי התאבדות, רצחו חיילים ישראלים, הלינץ' ברמאללה ועוד. יופי של אינטראקציה.

https://twitter.com/IshayFridman/status/1562683595197906946?t=lu0C-uZJuB5o6G86gFk3vQ&s=03)

בנדטה (המבורכת) גולדה זלטה נמצאת בחברה טובה.

אם היו המברכים נוצרים היתה הבנדטה המבורכת הופכת לקדושה. לרוע מזלה של שניפיצקי-גלאון הם מוסלמים.

 

בזכות מפת הקו הירוק

ראש העיר תל אביב, רון אובז'נסקי-חולדאי, הדפיס ע"ח העירייה, וחילק לבתי הספר בתל אביב את מפת ישראל המסומנת בקו הירוק, קו הגבול עם ממלכת ירדן לפני 1967. (הקו הירוק של הרכבת הקלה יהיה מוכן רק לאחר זמנו) והדבר עורר מחלוקת פוליטית.

אז ככה. נאמר יישר כוח לרון אובז'נסקי חולדאי. על תלמידי ישראל להכיר את הקו הירוק כדי להבין את הסכנה הקיומית בחזרה אליו, מה שאבא אבן המנוח כינה "גבולות אושוויץ" קו שנסיגה אליו תהפוך את כל ערי ישראל לעוטף עזה. על תלמידי ישראל להכיר את הקו הירוק היכן הוא עובר ואת הסכנה הטמונה בחזרה אליו.

(מפת הקו הירוק:)

https://twitter.com/a51LetvgkZzmWCw/status/1562103373393960963?t=VUCavmkjOSfBrV607_FXZg&s=03)

 

מחבל מפקד כלא?

אני מודה ומתוודה, מעולם לא הייתי בכלא. כל הידע שלי על כלא מבוסס על סרטים. לכן לא ברור לי לחלוטין הסיפור על אונס סוהרות בכלא.

(החשוד באונס סוהרת בכלא גלבוע היה "מפקד הכלא בפועל")

https://www.haaretz.co.il/news/law/2022-08-23/ty-article/.premium/00000182-8649-d5f9-a5e2-f6cd4a6f0000

איך בכלל הדבר ייתכן? הרי המחבל העצור שפוט למאסר עולם האם הוא אינו מהווה סכנה לתפיסת סוהר או סוהרת כבני ערובה (כמו בסרטים) כדי לתבוע שחרור שלו או של מחבלים אחרים? ונניח שהוא משת"פ המוסר מידע על האסירים האחרים, האם אין סכנה שייתפס על ידם וייאולץ לחטוף סוהר או סוהרת כדי שיזוכה ע"י האסירים? הרי היו דברים מעולם. כל הסיפור מאד מוזר בעיני, אבל כאמור אין לי ידע מעולם לא ראיתי כלא במציאות, אלא רק בסרטים.

 

ערבים – נהרו לקלפיות!

שר הביטחון בנימין גנץ פנה בקריאה לערבים: הערבים צריכים לנהור לקלפיות, אשמח שהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) תמליץ עליי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=757338&forum=scoops1

ינהרו לקלפיות כדי להמליץ עליו להעמדה לדין בהאג על פשעי מלחמה?

 

שותפות

ראש הממשלה יאיר למפל-לפיד אמר בישיבת הסיעה: לא נשב עם נתניהו. המשותפת לא תהיה בממשלה כי היא לא רוצה להיות בממשלה.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=757548&forum=scoops1

כלומר אם הם כן ירצו נשב איתם...

ראש הממשלה יאיר למפל-לפיד לח"כים ביש עתיד: "אם יהיה צורך בכך נישען על הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=757599&forum=scoops1

 

מלך מרוקו וישראל

מלך מרוקו מוחמד השישי, מאשים את ישראל באי הכרה בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית. פנייתו של המלך לירושלים אינה זוכה להתייחסות המקווה.

‏בנאום לאומה שאותו נשא מוחמד השישי והפנה אותו לשתי ידידות של מרוקו, בלי לנקוב בשמן. "המסורתית" וה"חדשה". לכל ברור למי התכוון: המסורתית היא ‎צרפת, החדשה ישראל. הוא אמר: "אלה מדינות שאימצו עמדות בלתי ברורות בנוגע לריבונות מרוקו על ‎סהרה המערבית. אנו מצפים מהן להבהיר את עמדותיהן ולשקול מחדש את תוכן דבריהן, באופן שאינו משתמע לשתי פנים."

כמעט שנתיים מאז חידוש היחסים, מרוקו עדיין לא העלתה את דרג היחסים הרשמי עם ישראל לשגרירויות. נציגה בארץ, עבד אלרחמן ביוד, מכונה "ראש משרד הקישור", אף שהוא אישיות בכירה בדרג שגריר ומעלה. כמו כן, מתעלם המלך מציפייה ישראלית לבקר בירושלים. את הסיבה לכל זה אמר בנאומו השבוע. שרת הפנים אילת בן שאול-שקד אמנם הביעה תמיכה מפורשת בכיבוש המרוקאי של סהרה המערבית, בביקורה שם לפני חודשיים; גם סגן ראש הממשלה גדעון משה זריצ'נסקי-סער ‎בביקורו שם לפני חודש, תמך בעמדת הארמון – אבל המרוקאים מצפים להכרזה רשמית וברורה מן הדרג הגבוה ביותר בירושלים, וזו טרם התקבלה.

ישראל אמנם מכירה בכיבוש הערבי של מרוקו (מיעוט ערבי שולט על הרוב הבֶּרְבֶּרִי הכבוש), אבל נמנעת מהכרזה ברורה על הכרה בכיבוש סהרה המערבית, וזאת למרות שארה"ב כבר הכירה בכיבוש הזה בתקופת טראמפ, הכרה שאמורה היתה להביא להקמת יחסים דיפלומטיים עם מרוקו. גורמים מדיניים הצביעו על התבטאות עקיפה בנדון של רה"מ יאיר למפל-לפיד ‎מחודש מרץ השנה, כאשר כיהן כשר החוץ. ספרד הביעה אז תמיכה רשמית בעמדת מרוקו, ולפיד אמר על הצהרת מדריד: "זו התפתחות חיובית." לכך התכוון המלך באמרו "עמדות בלתי ברורות."

https://rotter.net/forum/scoops1/757203.shtml

בינתיים מלך, מוחמד החמישי, מעורר סערה בעולם הערבי כאשר הוא מהלך שיכור בפריס:

https://rotter.net/forum/scoops1/757481.shtml

בכל מקרה יש גם בארץ ילידי מרוקו המעריצים את המלך האבסולוטי של מרוקו:

 

סמי שלום שטרית – תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

 

מפלגת גימלאים חדשה

אברהם מנדל שקד, "המיליונר הסוציאליסט" שהתמודד ללא הצלחה מול מרב קסטנר-מיכאלי, הקים מפלגה חדשה למען ותיקי ישראל שתרוץ בבחירות הבאות. בין המטרות הגדלת קצבת הזיקנה ל-10,000 שקל לחודש, פטור מתשלום על תרופות לגילאי 67 ומעלה, והכללת מלוא הטיפולים הסיעודיים בסל התרופות. שקד, הגר בסביון ובעל חברת ההימורים 888 מתעתד להיות שר האוצר כנציג מפלגת הגימלאים החדשה. ("מעריב סוף שבוע", 26.8.22)

אופציה לכל הגימלאים שלא יודעים במי לבחור. האם יזכה אברהם מנדל-שקד בהישג העבר של רפאל הנטמן-איתן?

נעמן כהן

 

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

 

פרק כ"ה

מנטלו

 

"שלום, ציפורה, חיכינו לך." מנטלו פתח את הדלת ולחץ את ידה בשמחה. "היכנסי, היכנסי, בבקשה."

"הוא פה?"

"לא, עדיין לא בא. שלח לי הודעה שהלך לדבּר עם המזכיר. הוא יודע שאַת צריכה לבוא לכאן היום?"

"לא."

"היכנסי, היכנסי, ובינתיים תחכי לו."

ציפורה עלתה אחריו במדרגות לקומה השנייה. נכנסו לחדר שבו היא ישבה עם משה דויד בפעם הראשונה. השולחן הקטן ריק, רק צנצנת-פרחים עליו.

ישבה.

"שאביא לך משהו לשתות? לאכול? מדוע אני שואל? מיד אביא. אפילו תסרבי – היום אַת אורחת שלי."

"הרי כמעט שאתה לא מכיר אותי," חייכה.

"אין דבר. אנחנו אנשים קרובים הרבה יותר ממה שאַת מתארת לעצמך."

מנטלו לבוש היה חלוק-בית רחב כהה, ארוג פסים חומים ושחורים ואדמדמים, ולמותניו אבנט צבעוני אף הוא ששני כדורים קטנים לו עם ציציות מיטלטלות בשעת הילוכו. לראשו חבוש היה כובע סרוג הדומה לכיפה, אך שוליו היו רחבים יותר ויצרוּ פס רחב סביב.

"נעים אצלך, מנטלו, ובטוח כל-כך."

"כן," חייך, "מזמן אמרתי למשה דויד שיעזוב את המחצבה ויבוא לכאן. הוא בחור מוכשר. חבל שיתבזבז שם."

"כן."

"בחור מוכשר, אך רגזן. והשנים הטובות שלו עוברות בלי שיהיה לו עתיד מהעבודה. אבל עכשיו, אם תחליטו, ישתנה הכול."

"אולי."

אולי ישתנה הכול. אפילו הרופא צודק בחשדותיו, מה ערך לחשדות בביתו של מנטלו? "אַת לא מוכרחה לחזור לכפר, אם תחליטו, ומנטלו יעזור למשה דויד להסתדר בעיר. מה יגיד ניסים? יהיו צרות, ודאי. אבל מוטב כך מלהמשיך לגור שם וללדת ילדים לניסים לוי."

חזר והביא לה על מגש מנה של בשר ואורז חם ועליו מפוזרת שעועית ברוטב-עגבניות ומלפפונים חמוצים, קטנטנים, צבעם בין חאקי כהה לירוק, וריח חריף של שמיר עולה מהם. ועוד הביא לה כוס תה, ובתוך המשקה החום-אדמדם צפים עלי-נַענה ירוקים.

"כמה שאתה יודע לשכּר בריחות שלך, מנטלו…"

הודה בהטיית-ראש קלה על המחמאה וערך בתשומת-לב את הארוחה לפניה.

"תשימי הרבה סוכר בתה," אמר לה, "הוא טוב כשהוא מתוק."

לקחה את הכוס בשתי ידיה וגילגלה אותה מעט, ואחר-כך גמעה. משהגיעה למחציתה נוכחה לדעת כמה צמאה היתה, ועייפה, ורעבה. מן הבוקר לא טעמה כלום, חוץ מאותה כוס מיץ-אשכוליות מריר ששתתה בבית-הקפה של אבּוּ-סנין. תפסה במזלג ובסכין והחלה אוכלת בתיאבון.

"איך במאפייה שלך?"

מנטלו משך תחת לשולחן כיסא ללא משענת והיה יושב לצידה ומתבונן בה.

"טוב," ענה, "עוד מעט אולי אחליף."

"במה?"

"לא יודע. אומרים, כדאי עכשיו לקנות פרדסים."

"קנית כבר?"

"דברים כאלה לא באים ביום אחד."

"ומה עוד?"

"אולי יהלומים, אולי חנות של בשר ונקניקים תוצרת-חוץ במרכז העיר. כך אפשר להרבות את הכסף. לא רע."

"לא עושים לך צרות? ממס-הכנסה?"

"בשבילם יש לי רק מאפייה, ועל המאפייה אני תמיד מפסיד. מבינה?"

"כן. ומה עוד?"

"אולי מניות בבית-חרושת של ים-המלח. אומרים שקיבלו הלוואה גדולה בזמן האחרון, וגם אצלם יש סיכוי חזק להכפיל את הכסף."

"אני רואה כי יש לך ברכה במעשים שלך."

"כן, תודה לאל. רק צריך לחיות בשקט. אַת חושבת שאני לא שמעתי מה מתרחש במחצבה? ולא מכיר את האנשים שנמצאים שם? לא רק ממשה דויד שמעתי. יש עוד דברים שאני אפילו לא מסַפּר לו, כדי שלא יתרגז יותר מדיי ואחר-כך יתפרץ ויביא צרות על עצמו. הייתי יכול לסַפּר לך שעות על שעות מה מתרחש שם. דברים שגם הבעל שלך לא יודע עליהם. חשבת שאותו לא מרמים? אבל מוטב שאשתוק. ברוך השם, יש לי כוח להסתדר בעצמי. הלוואי כבר משה דויד היה עוזב את המחצבה ומקבל את ההצעות שלי. תסבירי לו. אני לא מבקש ממנו לעבוד איתי, אני אסדר לו מקום לבד, והוא יהיה אדון לעצמו.

"ולמה אני לא מספּר לו מה שאני יודע על המחצבה? כי הוא רואה רק את העניינים שלו, ובגלל הריב שלו עם בעלך אין הוא שׂם לב לדברים אחרים, ולכן שובר את הראש על שעות גנובות, ושניהם נהנים מן הצעקות שהם עושים אחד לשני, והמלחמה שאינה נפסקת ביניהם. אַת חושבת שאם היה רוצה באמת לא היה יכול להתחרות עם ניסים לוי על משׂרת מנהל-העבודה עצמו? הוא מסוגל לזה, והפועלים במחצבה אוהבים אותו ומעריכים אותו, וההשׂכּלה שלו מרובה משלהם.

"הוא סיפר לי שעוד הספיק ללמוד אצל אבא שלך. רק מה? מרוב הצרות שלו שקע כל השנים האלה והתחיל לשתות ושונא את אשתו, עד שהתחיל להאמין בגורלו הרע ומתנהג כמו הפועלים הפשוטים והמִסכנים במחצבה, ולא רוצה ללכת ולהיות מנהיג שלהם, וטוב לו במריבות שלו, ולכן הם עוד מציקים לו כדי למצוא חן בעיני ניסים כל זמן שזה שולט במחצבה. ומה פלא שניסים לוי מתעלל בו? מה יש לו לפחד? אַת מבינה? אבל לוּ רק ידע שמשה דויד מתחרה איתו ממש על התפקיד, כבר היה מתחשב בו ומכבד אותו יותר ואולי גם עושה אותו שותף כדי להיות בטוח בו. מדוע יחשוש כאשר משה דויד רק רוטן כל היום, ומקים צעקות על השטויות האלה של חשבונות העבודה? מי יעריך אותו ומי ילך אחריו? אם הייתי יודע שאפשר לסמוך עליו, הייתי אומר לו – הישאר במחצבה, ואני אעזור לך בכסף ובדעת-קהל, ויחד נארגן את הפועלים ונכבוש את ההנהלה במחצבה. לא בשביל התועלת הפרטית של ניסים לוי, ולא מתוך חסדי הידידים שלו, אלא למען ההבנה והחריצות של על האנשים בכפר.

"תאכלי בתיאבון, ציפורה. אַל תשימי לב שאני מדבר אלייך היום כל-כך הרבה. רציתי שלא תשתעממי בארוחה, ובינתיים תשמעי קצת דברים ממה שמתרחש בעולם. משה דויד סיפר לי שאַת קוראת עיתונים ומשׂכּילה, ממה שאבא שלך הספיק ללמד אותך בחוץ-לארץ. ואם כבר החלטת לצאת מן הכפר, אַת צריכה לפקוח את העיניים שלך ולראות מה מתרחש מסביב. איפה הפסקתי? כיצד הייתי מציע למשה דויד להיות מנהל-עבודה. אַת חושבת שאיכפת לי מן הדמוקרטיה והבחירות? אותי מעניין הלחם והבריאות של האנשים הטובים האלה שהלכו והשחיתו את נשמותיהם במין שחיתות חדשה, מודרנית, שכלל אינה דומה לאותה דרך-חיים, שלה היינו רגילים בינינו לבין עצמנו לפני בואנו לארץ. עכשיו אין הם מוצאים את ידיהם ורגליהם בכל הפטפוטים של אלה המוכרים להם דמוקרטיה, עד שלמדו לבסוף לזלזל בכל מילה ובכל משפט שאינם מבטיחים אחריהם תשלום. אַת רואה? אני לא הייתי מבטיח להם הבטחות-השווא. ולא אוֹמֵר – מגיע לכם או לא מגיע לכם, ולא הייתי מבלבל להם את המוח בבחירות כל זמן שפוחדים לפתוח את הפה. למה? כדי שבעוד כמה שנים, כאשר יחדלו להיות תלויים כל-כך באחרים למען פרנסתם, אולי יֵדעו שבחירות אינן רמאות. אבל זה לא איכפת לי. מה איכפת לי? העסקים שלי בסדר. ובכל-זאת קצת איכפת לי, ואולי המחשבות שלי לא מסודרות כל-כך.

"תסלחי לי, ציפורה, שהיום המילים אינן נגמרות אצלי. כאשר הייתי רואה את משה דויד יושב כאן ושותה ומשתכר מתוך הצער שלו עלייך ומתוך הצרות שלו במחצבה, רציתי לעזור לו. לבסוף חשבתי שאם אני אתן בו רעיונות כאלה להתנהג בעבודה, הוא ייכנס לצרות עוד יותר גדולות וסופו יהיה רע, כי כולם ידפקו אותו. והוא, מרוב כעסו ורגזנותו, ומרוב שהוא צודק, לא יֵדע כיצד להתגונן מפניהם ולנַצחם. ולכן אמרתי לו: 'ברח משם, ברח כל זמן שאתה יכול, מפני שכאן לא המקום שלך ושלי, רק של אנשים כמו ניסים לוי וחבריו, ודנינו שמוכר בעיר את כלי-העבודה של המחצבה, וספראי שמגן על כולם.'

"ולא שמע לי ונישאר כל השנים להילחם את המלחמה שלו. רק עכשיו, כשאַת חזרת, אולי הוא יפסיק לשתות ולהחריב את עצמו, ואולי גם יוכל פעם לחזור ולנַצח את ניסים לוי. אַת חושבת שהלב שלי לא כואב לראות שבסוף ניסים לוי גרם שכולנו נלך משם? רבינוביץ, אני, ועכשיו משה דויד, ומי יודע מה הלאה. אַת רואה, שום דבר מן המחצבה לא שייך לי, אבל ראיתי היטב, בארץ שממנה באנו לכאן, מה קורה כאשר מתחילים לעבוד בצורה כזאת."

ציפורה כבר סיימה את ארוחתה והיתה יושבת ומסתכלת במנטלו המדבר אליה. משהו בדיבורו הזכיר לה את אביה המנוח שהיה דורש לפני התלמידים בשעה שבבית לא היה די כסף לצורכי השבת. "כמה טוב שאתה עשיר, מנטלו," הירהרה, "כך קל יותר להאמין לדברים שלך. כולם חשבו שאבא שלי היה טיפש ובטלן."

"תודה לך, מנטלו. באמת, תודה על כל מה שאתה חושב עליו."

"זה הכול בא מן הידידות שלי שאינה תלוייה במה שחבר ספראי יגיד במחצבה ובמה שניסים לוי יחליט בעבודה, ואפילו לא במה שאנשי הכפר יחשבו על משה דויד אם יקום ויברח ויעזוב את אישתו. הלוואי שכּל הפועלים במחצבה היו מבינים אחד את השני ומאמינים אחד בשני כמוהו וכמוני."

"אולי," אמרה, ולפתע נזכרה שהיא הרה.

"אני שומע שמישהו בא."

"אולי זה הוא?" חשבה.

מַנטֵלוֹ ירד לפתוח את הדלת.

המשך יבוא

 

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, את זיכרונותיו של ב"צ יהושע מימי תלמוד תורה קראתי מזמן, אבל חזרתי וקראתי, כי יש בסיפור הזה המון אמפתיה והומור, למרות שהוא מתאר ילדות באמת קשה.

נעמן כהן מספר על ילדים אשכנזים שנעלמו באנדרלמוסיה ששררה בשנות החמישים בארץ. השאלה אם יש לו ראיות לטענותיו.

שלך,

משה גרנות

 

* חגית רוזנבאום: לא סופרות אף אחד. ביאליק מתהפך בקברו: חברות באגודת הסופרים העברים מבקשות לעוות את שם האגודה בנוסח מרב מיכאלי.

[מתוך: ערוץ 7, "בשבע", העיתון במהדורה דיגיטלית. 25.8.2022.]

...למחאה הצטרפו גם צמד המשוררים הרצל ובלפור חקק, חברי האגודה, וגם הסופר אהוד בן עזר, אשר בגיליון החדשות המקוון שהוא מפרסם הביע שאט נפש וגיחוך מהשינוי המוצע: "האם אין גבול לטמטום? האם הטיפשות של שרת התחבורה הבּוּרה מרבה מיכאלה עילגת הלשון העברית פולשת גם לאגודת הסופרים העברים?" תהה בחריפות, והציע: "למה לא 'אגודת הסופרים העבריות בישראל'? סליחה, ביאליק, שהטמטום משתלט על האגודה שיסדת! אנחנו, בכל מה שנכתוב, לעולם לא נשנה את השם המקורי, הנכון גם דקדוקית".

 

* אהוד: החל מה-31 באוגוסט 2022, ייתכן שנשים לא תיכללנה יותר במסגרת המילה העברית עתיקת היומין, המכובדת והנכונה מבחינה דקדוקית – סופרים (שכללה עד כה גם סופרות), אלא הן תהיינה מעתה קאסטה לעצמן, כמו בהודו, קאסטה נבדלת שתיקרא בשם – "סופרות", כלומר, נשים בלבד, שמעתה הן אינן תחת ההגדרה הכללית של "סופרים" (שלשיטתן השטויה תכלול מעתה רק גברים) – אלא הן תהיינה מוגדרות כמו חברות וויצ"ו ונעמת. הן תהיינה ללא גברים בקאסטה שלהן, ואולי הן תצבנה את הסופרת מרב מיכאלי בראש האגודה שלהן!

המילה סופרים כוללת גם סופרות. המילה סופרות אינה כוללת סופרים!

 

* ליברמן יהרוס את מערכת החינוך, כאשר הוא מתכוון לפסוע בה כמו פיל בחנות חרסינה: "זה מהות הוויכוח." אמר ליברמן, "אנחנו חושבים שצריך לתת דגש על עידוד מצוינות, לתת למנהלים את האפשרות לתת גמולים בלי קשר לוותק". ["הארץ" באינטרנט. 28.8].

ככה כל מערכת השכר תתערער! תארו לעצמכם איזו שחיתות תתחיל במערכת החינוך, ואלו לחצים מאפיוזיים – כאשר כל מורה יצטרך לדאוג לרישום הצטיינות אצל המנהל כדי לקבל תוספות שכר, ולא לפי הוותק שלו! – וירצה גם לדעת איזו הצטיינות ושכר קיבל חברו-למקצוע, כדי להשוות!

 

­* הנה הבית הראשון בפואמה הצימרמנית המקורית הארוכה של המשורר החדש רמי לבני "זמן זה לא כסף" ["הארץ" באינטרנט מיום 28.8.22]:

אני בהחלט מחבב כסף

יש לי סימפטיה רבה גם לזמן

אבל זמן, חברים, זה לא כסף

מה, זה לא ברור ומובן?

 

* האם כאשר בנימין נתניהו יחזור להיות ראש ממשלת ישראל אחרי הבחירות הקרובות, והאם כאשר למרבה האכזבה של פחות ממחצית העם, ושל התקשורת ושל מערכת המשפט – הוא לא יישלח לשבת בכלא מעשיהו – תחזורנה גם ההפגנות הפרועות בבלפור נגד הדיקטטורה שלו ונגד הרס הדמוקרטיה הישראלית?

 

 

המשיכו לקרוא את "פינת הנכד" 4

 

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-49 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

 

 

 

המשיכו לקרוא את "פינת הנכד" 4 –

 

 

 


 

 

פינת הנכד

עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות

ביוזמת יהודה אטלס, דורית אורגד, נעמי בן-גור, אהוד בן עזר,

דוד בן-קיקי, עדינה בר-אל, עופרה גלברט-אבני, משה גרנות,

ישראל ויסלר (פוצ'ו), נורית יובל ומיכל סנונית.

גיליון מס' 4, אלול תשפ"א, ספטמבר 2022.

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו גם את קובץ הווֹרד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט).

 

 

התוכן:

 

לאה נאור: חִבּוּקִים.

עֲדִינָה בַּר-אֵל וְעֲדִי פְרֶמְדֶר: הַגַּנָּבִים בְּחוֹר הַלְּטָאָה.

עָפְרָה גֶלְבָּרְט-אַבְנִי: אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן.

נורית יוּבַל: אלפון החרקים ג': 1. גְּמַל שְׁלֹמֹה. 2. בֵּיצָה, זַחַל, גֹלֶם, פַּרְפָּר.

                  3. גֻּלְגֹּלֶת הַמֵּת.

פוצ'ו: אוצר מסתורי בחוף הירקון.

שֹישֹי מאיר: 1. קָטָן אוֹ גָּדוֹל? 2. קֵנְגורו קָטָן.

משה גרנות: דָרִיק חושש להעיר את אחותו גִּיל.

אהוד בן עזר: רק סיפור מסֵפר.


 

 

לאה נאור

חיבוקים

בַּיָּדַיִם שֶׁלִּי

מְחַכִּים חִבּוּקִים,

חִבּוּקִים חַלָּשִׁים,

חִבּוּקִים חֲזָקִים.

 

בִּשְׁבִיל סַבָּא וְסַבְתָּא שֶׁלִּי

יֵשׁ לִי חִבּוּקִים בֵּינוֹנִים

אֲנִי נִזְהָר מְאד

כִּי סַבָּא וְסַבְתָא זְקֵנִים.

 

בִּשְׁבִיל דּוֹדִים וְדוֹדוֹת

שֶׁבָּאִים לִפְעָמִים לְבַקֵּר

יֵש לִי חִבּוּקִים חַלָּשִׁים

כִּי הֵם לא צְרִיכִים יוֹתֵר.

 

בִּשְׁבִיל אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלִּי

יֵש חִבּוּק חָזָק, אֲמִתִּי,

כָּזֶה שֶׁאֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָם

וְהֵם מְחַבְּקִים אוֹתִי.

 

רַק כְּשֶׁבָּא בֶּן דּוֹדִי, אַלּוֹן,

אוֹתוֹ לא צָרִיך לְחַבֵּק.

כִּי הוּא חָבֵר שֶׁלִּי

וְאִתּוֹ אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק.

לאה נאור

 

מתוך הספר "אבא, בן כמה היית כשהיית ילד".

 

 

עֲדִינָה בַּר-אֵל וְעֲדִי פְרֶמְדֶר

הַגַּנָּבִים בְּחוֹר הַלְּטָאָה

 

שָׁלוֹם יְלָדִים, אֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר שֶׁקָּרָה לִי. בְּכָל בֹּקֶר אֲנִי יוֹצֵאת מֻקְדָּם, לִפְנֵי הַחֹם הַגָּדוֹל, לִצְעֹד בַּשָּׂדֶה. וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשׁ, הִבַּטְתִּי לְמַטָּה, וְרָאִיתִי זָנָב שֶׁל לְטָאָה בְּחוֹר בָּאֲדָמָה, הֵבַנְתִּי שֶׁהַלְּטָאָה בָּרְחָה מִמֶּנִּי אֶל הַחוֹר שֶׁלָּהּ.

לְמָחֳרָת הָיָה אוֹתוֹ דָּבָר. בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשׁ, הִבַּטְתִּי לְמַטָּה וְרָאִיתִי אֶת הַזָּנָב שֶׁלָּהּ נֶעֱלַם בַּחוֹר. כָּכָה הָיָה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה יָמִים.

"הוֹי," חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, "הַלְּטָאָה בְּוַדַּאי פּוֹחֶדֶת מִמֶּנִּי. וְזֶה חֲבָל. כִּי אֲנִי לֹא אֶפְגַּע אַף פַּעַם בְּחַיַּי בַּלְּטָאָה. לְהֵפֶךְ, רָצִיתִי לִהְיוֹת חֶבְרָה שֶׁלָּהּ, לִשְׁמֹעַ מִמֶּנָּה עַל הַחַיִּים שֶׁלָּהּ."

לָכֵן בַּיָּמִים הַבָּאִים עָבַרְתִּי לְאַט לְאַט וּבְשֶׁקֶט לְיַד הַחוֹר שֶׁלָּהּ. וּבֶאֱמֶת הִיא כַּנִּרְאֶה הִתְחִילָה לְהִתְרַגֵּל אֵלַי וְלִפְחֹד פָּחוֹת. כִּי בְּכָל יוֹם הִיא חָמְקָה אֶל הַחוֹר יוֹתֵר לְאַט, וַאֲנִי הִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת בְּכָל יוֹם חֵלֶק יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהַגּוּף שֶׁלָּהּ.

עַד אֲשֶׁר יוֹם אֶחָד, לְהַפְתָּעָתִי הָרַבָּה, הַלְּטָאָה עָמְדָה לְיַד הַחוֹר בְּלִי לָזוּז, וְלֹא בָּרְחָה לְתוֹכוֹ. נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיהָ לְאַט וְהִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר בְּלַחַשׁ:

"שָׁלוֹם, לְטָאָה. מָה שְׁלוֹמְךָ וּמָה שִׁמְךָ?"

וְהִנֵּה הִיא עָנְתָה לִי בַּשָּׂפָה שֶׁלָּהּ. לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא אֲנִי הֵבַנְתִּי אוֹתָהּ: "שְׁלוֹמִי טוֹב. וּשְׁמִי לִילִי הַלְּטָאָה."

"נָעִים מְאֹד, לִילִי הַלְּטָאָה. אֲנִי סוֹפִי הַסּוֹפֶרֶת. וַאֲנִי סַקְרָנִית לָדַעַת מָה יֵשׁ שָׁם בְּתוֹךְ הַחוֹר שֶׁלְּךָ."

לִילִי קְצָת נֶעֶלְבָה וְאָמְרָה לִי: "מָה זֹאת אוֹמֶרֶת 'חוֹר'? זֶה הַבַּיִת שֶׁלִּי." וְהִיא הִתְכּוֹנְנָה לְהִכָּנֵס אֶל הַחוֹר.

"אוֹי, סְלִיחָה, סְלִיחָה, לִילִי הַיְּקָרָה. לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַעֲלִיב אוֹתְךָ. פָּשׁוּט אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיפֹה וְאֵיךְ חַיּוֹת לְטָאוֹת."

"בְּסֵדֶר. אֲנִי סוֹלַחַת." אָמְרָה לִילִי, "וַאֲנִי מוּכָנָה לְהַזְמִין אוֹתְךָ אֶל הַבַּיִת שֶׁלִּי."

כִּמְעַט פָּרַצְתִּי בִּצְחוֹק, אֲבָל חָשַׁשְׁתִּי שְׁלִילִי שׁוּב תֵּעָלֵב. לָכֵן אָמַרְתִּי בְּקוֹל רְצִינִי: "יֵשׁ לִי בְּעָיָה. אֲנִי קְצָת גְּדוֹלָה מִדַּי וְלֹא אַצְלִיחַ לְהִכָּנֵס כָּמוֹךָ אֶל הַבַּיִת שֶׁלְּךָ. אוּלַי אַתְּ מוּכָנָה לְתָאֵר לִי אוֹתוֹ?"

"בְּוַדַּאי. אֲנִי אֶשְׂמַח לַעֲשׂוֹת," אָמְרָה לִילִי. "אֲבָל יֵשׁ לִי תְּנַאי."

"מַהוּ הַתְּנַאי?" שָׁאַלְתִּי.

וְהִיא עָנְתָה: "כֵּיוָן שֶׁאַתְּ סוֹפֶרֶת, אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ לִכְתֹּב סִפּוּר עַל מָה שֶׁקָּרָה לִי בַּבַּיִת."

"בְּסֵדֶר גָּמוּר." הִסְכַּמְתִּי. "אֲבָל קֹדֶם כֹּל צָרִיךְ רֶקַע, צָרִיך לְתָאֵר אֶת הַבַּיִת וּמִי גָּר שָׁם."

וְלִילִי הִתְחִילָה לְתָאֵר: "אֲנִי גָּרָה בַּבַּיִת עִם הַבַּעַל שֶׁלִּי לוֹטוֹ הַלֶּטֶא וּשְׁלֹשֶׁת יְלָדֵינוּ הַקְּטַנִּים. יֵשׁ לָנוּ סָלוֹן, מִטְבָּח, שֵׁרוּתִים וְאַרְבָּעָה חַדְרֵי שֵׁנָה."

"הוֹ" אָמַרְתִּי. "אֵיזֶה בַּיִת גָּדוֹל. מִבַּחוּץ לֹא מַבְחִינִים בְּזֶה בִּכְלָל."

"נָכוֹן" אָמְרָה לִילִי הַלְּטָאָה. "זֶה בְּכַוָּנָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אֵלֵינוּ גַּנָּבִים."

"גַּנָּבִים. מִי רוֹצֶה לְהִכָּנֵס וְלִגְנֹב אֶצְלְכֶם?"

"זֶה בְּדִיּוּק הַסִּפּוּר שֶׁלִּי. אַתְּ רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ לִכְתֹּב אוֹתוֹ?"

מוּבָן שֶׁהִסְכַּמְתִּי. הֲרֵי אֲנִי סוֹפִי הַסּוֹפֶרֶת.

וְלִילִי הִתְחִילָה לְסַפֵּר: "פַּעַם אַחַת נִכְנַס אֶל הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ עַכָּבִישׁ. וְהוּא הָיָה מְעַצְבֵּן נוֹרָא. כִּי אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לִשְׁמֹר עַל בַּיִת נָקִי, וְהִנֵּה הוּא טוֹוֶה אֶת הַקּוּרִים שֶׁלּוֹ בְּכָל פַּעַם בְּפִנָּה אַחֶרֶת."

"וּמָה עֲשִׂיתֶם?" שָׁאַלְתִּי.

"פָּשׁוּט מְאוֹד. כָּל פַּעַם שֶׁהוּא הָיָה טוֹוֶה קוֹרִים בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, עַל הַתִּקְרָה, לְמָשָׁל, הָיָה בַּעֲלֵי לוֹטוֹ הַלֶּטֶא לוֹקֵחַ סֻלָּם, עוֹלֶה עָלָיו וְקוֹרֵעַ אֶת כָּל הַקּוּרִים עִם מַקֵּל אָרֹךְ. וְאִם הָעַכָּבִישׁ הָיָה טוֹוֶה קוֹרִים לְמַטָּה, בְּמָקוֹם נָמוּךְ, הָיוּ הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ קוֹרְעִים אוֹתָם בְּקַלֵּי קַלּוּת עִם מַקְלוֹת קְצָרִים. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִמְאַס לָעַכָּבִישׁ וְהוּא עָזַב אֶת בֵּיתֵנוּ."

"אֲבָל," הִמְשִׁיכָה לִילִי הַלְּטָאָה לְסַפֵּר "הִגִּיעַ אֵלֵינוּ גַּנָּב יוֹתֵר מְסֻכָּן וְיוֹתֵר מְעַצְבֵּן. זֶה הָיָה עַכְבָּר."

"אוֹי, אֵיךְ הִתְפַּטַּרְתֶּם מִמֶּנּוּ?" שָׁאַלְתִּי אֶת לִילִי. "הֲרֵי הוּא זָרִיז, חוֹמֵק לְכָל פִּנָּה, וְקָשֶׁה לִתְפֹּס אוֹתוֹ."

"נִסִּינוּ כָּל מִינֵי דְּבָרִים וְלֹא הִצְלַחְנוּ. יוֹם אֶחָד הָיָה לִי רַעֲיוֹן. הֲרֵי עַכְבָּרִים אוֹהֲבִים לֶאֱכֹל, וְיוֹתֵר מֵהַכֹּל הֵם אוֹהֲבִים גְּבִינָה. אָז הֵכַנּוּ לוֹ מַלְכֹּדֶת. לָקַחְנוּ קֻפְסָא קְטַנָּה, מֵרַחְנוּ בְּתוֹכָהּ דְּבַשׁ, וְשַׂמְנוּ בָּהּ חֲתִיכַת גְּבִינָה. בַּלַּיְלָה הוּא נִכְנַס לְקֻפְסָא כְּדֵי לֶאֱכֹל אֶת הַגְּבִינָה שֶׁאָהַב, וְאָז הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ נִדְבְּקוּ בִּדְבַשׁ, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לִבְרֹחַ."

"הִגַּעְנוּ בַּבֹּקֶר," הִמְשִׁיכָה לִילִי לְסַפֵּר. "רָאִינוּ שֶׁהוּא מְאוֹד מְאוֹד פּוֹחֵד שֶׁנַּעֲנִישׁ אוֹתוֹ, וְהוּא אָמַר: 'בְּבַקָּשָׁה, בְּבַקָּשָׁה, תִּסְלְחוּ לִי.' וְאָז הֶחְלַטְנוּ לִסְלֹחַ לוֹ וְאָמַרְנוּ לוֹ: 'אִם אַתָּה מַבְטִיחַ לֹא לַחְזֹר לְפֹה לְעוֹלָם, נִסְלַח לְךָ.' 'אֲנִי מַבְטִיחַ, אֲנִי מַבְטִיחַ' אָמַר בְּקוֹל רוֹעֵד. לָכֵן אָמַרְנוּ לוֹ: 'הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים אוֹתְךָ. בִּתְנַאי שֶׁתָּעוּף מֵהָאֵזוֹר שֶׁלָּנוּ וְלֹא נִרְאֶה אוֹתְךָ יוֹתֵר לְעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה, סַפֵּר לְחֲבֵרֶיךָ הָעַכְבָּרִים מָה קָרָה לְךָ, כְּדֵי שֶׁהֵם לֹא יָעֵזּוּ לְהַגִּיעַ הֵנָּה'."

 

 

"יָפֶה מְאוֹד שֶׁשִּׁחְרַרְתֶּם אוֹתוֹ." אָמַרְתִּי לְלִילִי הַלְּטָאָה. "וְזֶה עָזַר?" שָׁאַלְתִּי.

"בְּוַדַּאי," עָנְתָה לִילִי. "מֵאָז הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ מְשֻׁחְרָר מִגַּנָּבִים כְּמוֹ עַכְבָּרִים אוֹ עַכְּבִישִׁים."

וְזֶה הַסּוֹף, יְלָדִים. מֵאָז בְּכָל בֹּקֶר, כְּשֶׁאֲנִי צוֹעֶדֶת בַּשָּׂדֶה, הַלְּטָאָה מוֹצִיאָה אֶת רֹאשָׁהּ מִבֵּיתָהּ וְאוֹמֶרֶת לִי: 'בֹּקֶר טוֹב, סוֹפִי הַסּוֹפֶרֶת.' וְיוֹם אֶחָד הִיא הוֹסִיפָה וְאָמְרָה: 'אַגַּב, מָה עִם הַסִּפּוּר שֶׁלִּי? מָתַי תִּכְתְּבִי אוֹתוֹ?"

אָז הַיּוֹם הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב אוֹתוֹ יַחַד עִם עֲדִי הַנֶּכֶד שֶׁלִּי, בּוֹגֵר כִּתָּה א', וְהִנֵּה הַסִּפּוּר לִפְנֵיכֶם.

עֲדִינָה בַּר-אֵל וְעֲדִי פְרֶמְדֶר

 

* עדינה: עדי פְרֶמְדֶר הוא בנה של הדס בתי, שכתבה בילדותה את הסיפור "הכפתור המופלא" ("פינת הנכד" 2).

 

 

 

 

עָפְרָה גֶלְבָּרְט-אַבְנִי

אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן

 

אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן

אֵיךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים.

אֲנִי אוֹהֵב לְנַחֵשׁ

אֵיךְ נִרְאֶה מַה שֶּׁלֹא רוֹאִים.

 

אִם לְמָשָׁל אֲנִי רוֹאֶה

זָנָב וַחֲצִי גּוּף,

אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן לִי

אֵיךְ נִרְאֶה הַפַּרְצוּף.

 

אִם אֲנִי שׁוֹמֵעַ כֶּלֶב נוֹבֵחַ

עִם קוֹל צַוְחָנִי וְרָזֶה,

אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן לִי

אֵיזֶה מִין כֶּלֶב הוּא זֶה.

 

אִם חָבֵר אוֹמֵר לִי: "כָּל עוּגָה שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלִי

מַמָּשׁ מְהַמֶּמֶת!"

אֲנִי מְנַסֶּה לְדַמְיֵן לִי

אֵיךְ נִרְאֵית הַסַּבְתָּא הַזֹּאת, הַקּוֹסֶמֶת.

 

אִם מְכוֹנִית צוֹפֶרֶת בַּחוּץ

וְאַחַר-כָּך צוֹפֶרֶת שֵׁנִית,

אֲנִי מְנַסֶּה לְדַמְיֵן לִי בָּרֹאשׁ

מֵאֵיזֶה דֶּגֶם הַמְּכוֹנִית.

 

אִם אֲנִי מְקַבֵּל מַתָּנָה

אֲרוּזָה בִּקְפִידָה, כְּמוֹ אוֹצָר,

אֲנִי מְמַשֵּׁשׁ וּמְנַסֶּה לְנַחֵשׁ

מַה יֵּשׁ שָׁם, בְּתֹוךְ הַנְּיָר.

 

אֵם אֲנִי שׁוֹמֵעַ אִמָּא שֶׁל יֶלֶד

צוֹעֶֶקֶת עָלָיו בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת,

אֲנִי אוֹהֵב לְדַמְיֵן לי אֵיךְ נִרְאֶה

יֶלֶד שֶׁעוֹשֶׂה כָּאֵלֶה צָרוֹת.

עָפְרָה גֶלְבָּרְט-אַבְנִי

 

 

איור: נורית צרפתי

 

 

 

נורית יוּבַל

אלפון החרקים ג'

גְּמַל שְׁלֹמֹה

גְּמַלֵּי שְׁלֹמֹה הֵם חֲזָקִים

טוֹרְפִים אֶת שְׁאָר הַחֲרָקִים.

יוֹתֵר מִזֶּה: הָאַהֲבָה

דַּי מַרְעִיבָה אֶת הַנְּקֵבָה

וְאִם כִּבּוּד אַחֵר אֵין לָהּ

אָז הִיא תִּבְלַע אֶת בַּעֲלָהּ!

 

בֵּיצָה, זַחַל, גֹלֶם, פַּרְפָּר

הַחֲרָקִים,  בְּחַיֵיהֶם

אֵינָם יוֹדְעִים בְּדִיּוּק מִי הֵם.

מִן הַבֵּיצִים בּוֹקְעִים זְחָלִים

שֶׁזּוֹחֲלִים וְזוֹלְלִים

וְאָז פִּתְאוֹם הֵם נַעֲשִׂים

גְּלָמִים שְׁמֵנִים וַאֲבוּסִים.

בִּקְלִיפָּתָם הָעֲכוּרָה

אָז מִתְרַחֵשׁ שִׁנּוּי צוּרָה

וּמֵעֲדַת  גְּלָמִים גְּמוּרִים

יוֹצְאִים פִּתְאוֹם הַפַּרְפָּרים.

וְעַד שֶׁהֵם מְהַרְהֵרִים

אִם הֵם גְּלָמִים אוֹ פַּרְפָּרִים,

אִם זֶה רִפְרוּף אוֹ אִם זְחִילָה

הַכֹּל חוֹזֵר שׁוּב חֲלִילָה!

הֵם רוֹחֲפִים בֵּין הָעֵצִים,

הֵם מַטִּילִים אֶת הַבֵּיצִים,

מִן הַבֵּיצִים יוֹצְאִים זְחָלִים

שֶׁזוֹחֲלִים...   וְ...

 

 

גֻּלְגֹּלֶת הַמֵּת

עַל הַחֻלְצוֹת הַיּוֹם עוֹשִׂים

צוּרוֹת, דְּגָמִים וְהֶדְפֵּסִים.

הָרַעְיוֹן הַמְּיֻחָד

לָקוּח מִפַּרְפָּר אֶחָד

שֶׁעַל גַּבּוֹ, כֵּן, בֶּאֶמֶת,

טְבוּעָה צוּרַת גֻּלְגֹּלֶת מֵת.

אָפְנָה? לא! לֹא! הֶכְרַחַ קִיּוּם

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֶסֶר וְאִיּוּם:

אִם תִּתְנַפְּלוּ, תֵּדְעוּ לָכֶם

שֶׁכַּךְ בְּדִיּוּק יִהְיֶה סוֹפְכֶם!

לְמִי יִהְיֶה הִרְהוּר זָדוֹן

כְּשֶׁמַּבְטִיחִים לוֹ אֲבַדּוֹן?

נורית יוּבַל

 

פוצ'ו

אוצר מסתורי בחוף הירקון

יום אחד כשהמורה שמילקיהו היה ילד, לקח אותו אביו בחופש הגדול לשוט בסירה על הירקון. המורה היה אז ילד בן שש עם רגליים שמנמנות וטוסיק רחב של ילדים שאוהבים לשבת. החבר הכי טוב שלו היה יחיאל, שגר בבית ממול והיה תמיד מנצח אותו במשחקים.

לפני שיצאו לדרך, עוד כשישבו בבית וחיכו ליחיאל שהוזמן להצטרף, גילה המורה שמילקיהו (שכבר אז קראו לו שמיליק) לאביו, שהוא שונא את יחיאל (שנקרא חיליק) בגלל שהוא תמיד מצליח לסדר אותו וגם הוא רוצה פעם לנצח.

אבא של שמיליק, שהיה חנווני מוסמך וחכם מאוד, טפח על ראשו העגלגל של בנו, שאז עוד היה מלא שערות, ואמר לו: "בסדר אל תדאג, אנחנו נסדר את חיליק."

שמיליק שמח מאד ורץ אל המרפסת לראות מתי חיליק המפגר הזה יגיע כבר. אחר כך חיליק הגיע והשלושה נסעו לחוף הירקון, שם שכרו סירת משוטים והחלו לחתור לעבר חורשת האקליפטוסים בשבע טחנות.

באמצע הדרך, כשעצרו לנוח אחרי נחל איילון, קרא אבא של שמיליק: "הי תראו! בקבוק עם מכתב שט על המים!"

חיליק הזריז שלח את ידו ותפס את הבקבוק שהיה סגור בפקק שעם גדול. "אני רציתי לתפוס ראשון!" – יבב המורה שמילקיהו.

"אז מה." אמר חיליק, "אף אחד לא מוכרח לחכות עד שאתה תזיז את התחת שלך."

"לא יפה לדבר ככה." נזף אבא ושלף בשיניו את הפקק, "מעניין מה יש במכתב."

המכתב היה מגולגל כמגילה, כשפרשו אותה ראו ששפתיה חרוכות כיאה למגילה עתיקה. בהתרגשות עצומה הסתכלו על הדף שנשא את הכותרת: מפת האוצר הסודי בשבע טחנות. מתחתיה נראה ציור נחל עם עצים שעל אחד מהם רשום המיספר 3 ומתחתיו חץ המכוון לאבן שטוחה המונחת על הקרקע.

"בלי שותף ובלי חטף." קרא חיליק, "מי שמצא את הבקבוק הוא מקבל את האוצר."

"לא נכון לא נכון." בכה המורה שמילקיהו, "אבא שלי ראה אותו ראשון."

"אני מציע." הציע אביו של שמיליק, שהיה אם אתם זוכרים, אדם חכם מאוד, "שמי שימצא את האוצר ראשון, הוא יהיה זה שיזכה בו."

"אבל חיליק תמיד מוצא קודם!" – התנגד המורה בבכי.

"תסמוך עליי." לחש לו אביו וקרץ לו קריצה רבת משמעות.

שמיליק שקלט את הקריצה נרגע מעט, אך כילד חשדן מטבעו, החליט לעמוד על המשמר ולקוות לטוב. כשהגיעו לשבע טחנות, העלה אבא את הסירה על החוף ואמר לילדים להישאר לשמור עליה, עד שהוא ילך לבדוק אם יש עץ שכתוב עליו 3.

בעיניים כלות הסתכלו הילדים על האב שנעלם בין העצים ולא שמו לב לנוף היפה ולמפלי המים מעלי הקצף שרחשו סביבם. עד מהרה חזר אבא מתוך סבך העצים וקרא בשמחה: "מצאתי!"

חיליק לא חיכה שנייה אחת ומיהר לרוץ לחורשה. גם שמיליק רצה לרוץ, אבל אביו החזיק אותו ולחש לו: "תן לחיליק למצוא ראשון. אל תדאג! זה יהיה בסדר."

אבל שמיליק כן דאג, כי ידע שחיליק אוהב מאד אוצרות והוא לא היה מוכן להפסיד הפעם. גם חיליק לא אהב להפסיד והיה אחוז תשוקה עצומה למצוא את האוצר ולקנות לו ארטיק. לכן רץ מעץ לעץ והרים כל אבן שמצא. מרוב שהיה עסוק בלהרים אבנים לא הסתכל על העצים ודווקא שמיליק קצר הרואי, ראה ראשון את העץ שעליו היה נעוץ דף נייר עם הסיפרה 3.

"הנה הוא!" קרא בהתרגשות, ולפני שחיליק הספיק להגיע, הרים מרצפת אבן אפורה ומצא תחתיה מעטפה ירוקה שעליה היה כתוב באותיות דפוס "האוצר – מס רכוש".

בידוים נרגשות פתח שמיליק את המעטפה שהייתה סגורה בנייר דבק ושלף מתוכה דף המקופל לשישה קפלים. הוא ישר את הקפלים פרש את הנייר וקרא בקול רם משפט הכתוב בעט לורד אדום באותיות מאירות עיניים: "מי שפתח ראשון את המעטפה הוא טמבל גמור!"

בדמעות שזרמו מעיניו של המורה שמילקיהו אחר כך, היה אפשר למלא אמבטיה מלאה. לשווא ניסה אביו בארוחת הערב להצטדק ולהזכיר לו איך ביקש ממנו לתת לחיליק למצוא את האוצר ראשון. שמיליק לא אבה להתנחם ולא חדל מלהגיד שטוף דמעות: "לא רוצה! לא רוצה! גם לי מותר פעם אחת להיות ראשון..."

אבא הסתכל על אימא, אימא הסתכלה על אבא וזה הרים את ידיו בתנועת ייאוש, הניד ראשו ואמר ספק לעצמו, ספק לאף אחד: "מה שמעניין אותי זה מה ייצא ממנו כשהוא יהיה גדול, זה מה שהייתי רוצה לדעת..."

"לי לא איכפת מה תהיה כשתהיה גדול," אמרה אמא וניגבה את הדמעות שזלגו מעיניו של המורה שמילקיהו. "בשבילי אתה תהיה תמיד האוצר שלי."

פוצ'ו

 

 

שׂישׂי מאיר

קָטָן אוֹ גָּדוֹל?

 

אִמָּא אָמְרָה שֶׁאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

אֲבָל בֶּנִי אָמַר לִי בַּגַּן

שֶׁאֲנִי נוֹרָא קָטָן.

 

אַבָּא הִסְבִּיר שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת

קָטָן מִבֶּנִי,

אֲבָל גָּדוֹל, לְמָשָׁל

מִדָּנִי.

וְחוּץ מִזֶּה –

אֲנִי נָמוּךְ מֵאָסְנַת

אֲבָל גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מֵעֲנָת.

 

אָז עַכְשָׁו בִּכְלָל

אֲנִי מְבֻלְבָּל

וְשׁוּב לְהָבִין אֵינֶנִּי יָכוֹל

אִם קָטָן אֲנִי אוֹ

גָּדוֹל???

 

מתוך הספר: "ג'וני מלך הגן".

 

קֵנְגורו קָטָן

 

אֵיזוֹ חַיָּה מִבֵּין הַחַיּוֹת

הֲיִיתֶם רוֹצִים לִהְיוֹת?

אֲנִי חָשַׁבְתִּי לֹא מִזְּמַן

שֶׁכֵּיף לִהְיוֹת קֶנְגּוּרוּ קָטָן.

כָּל פַּעַם שֶׁמִּישֶׁהוּ הָיָה אוֹתִי

מַפְחִיד אוֹ מַכְעִיס

הָיִיתִי קוֹפֵץ יָשָׁר לַכִּיס

וְשָׁם מִתּוֹךְ הַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁהָיִיתִי מַחְבִּיא,

הָיִיתִי נוֹגֵס בִּיס וְעוֹד בִּיס

וּמְאֻחָר יוֹתֵר (וְרַק כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה)

הָיִיתִי יוֹצֵא.

שישי מאיר

 

 

 

משה גרנות

דָרִיק חושש להעיר את אחותו גִּיל

 

בֶאֱמֶת עָיְפוּ כֻּלָּם,

כָּל אֶחָד עַל כַּר נִרְדַּם,

וְרַק דַּר עֲדַיִן עֵר,

מַבִּיט אֶל עֵבֶר הֶחָצֵר.

אִלּוּ רַק סַבְתָּא נִשְּקָה לוֹ,

"לַיְלָה טוֹב" אִלּוּ אִחְלָה לוֹ –

מְאֻשָּר הָיָה נִרְדָּם,

לְמַגַּע יָדָהּ הַחַם.

 

אֲבָל דַּר חָשַש מְאֹד

פֶּן יָעִיר אֶת גִּיל, וְעוֹד

זֶה חָסֵר לוֹ בֶּאֱמֶת

שֶתַּתְחִיל זֹאת לְפַטְפֵּט –

כַּמָּה דַּר תִּינוֹק בַּכְיָן,

"לִהְיוֹת אִתּוֹ זֶה לֹא עִנְיָן."

 

אַבָּא, אִמָּא לְעוֹלָם

יְקַבְּלוּהוּ בְּלֵב חַם,

כְּשֶבַּלַּיְלָה מִתְעוֹרֵר

וּבְבֶכִי מְמָרֵר,

יְלַטּפוּ לוֹ אֶת הָרֹאש,

וְלִבְכּוֹת הוּא לֹא יֵבוֹש.

רַק מִגִּיל דָרִיק נִזְהָר,

וּבוֹכֶה אֶל תּוֹךְ הַכַּר,

בְּלִי לְהַשְמִיעַ אַף קַמְצוּץ

אֲנָחָה, אַף לֹא צִיּוּץ.

 

כָּךְ הִרְהֵר, חָשַב לוֹ דַּר,

רֹאש הִנִּיחַ עַל הַכַּר,

הַדְּמָעוֹת יָבְשוּ עַל לֶחִי

נִשְאַר זֶכֶר קָט לַבֶכִי,

עַפְעַפָּיו לְאַט כָּבְדוּ,

זֶה לְזֶה הֵם נִצְמְדוּ,

וּלְאַט לְאַט אָמְנָם

דָרִיק הַקָּטָן נִרְדַּם.

משה גרנות

 

 

 

אהוד בן עזר

רק סיפור מסֵפר

 

כָּל לַיְלָה

לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִישֹׁן

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיְּסַפְּרוּ לִי סִפּוּר

אֲבָל לֹא סְתָם סִפּוּר בְּעַל-פֶּה

אֶלָּא סִפּוּר מִסֵּפֶר.

סִפּוּר בְּעַל-פֶּה לֹא שָׁוֶה כְּלוּם,

מָה אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ

כָּל מִינֵי הַמְצָאוֹת שֶׁל אַבָּא וְאִמָּא

אֵיךְ שֶׁהֵם הָיוּ קְטַנִּים, וּמָה

הֵם עָשׂוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וְהַכֹּל תָּמִיד

בְּקִצּוּר, בְּקִצּוּר, כְּאִלּוּ הֵם רוֹצִים כְּבָר

לִבְרֹחַ, וְשֶׁרַק אֵרָדֵם לָהֶם –

לֹא. רַק סִפּוּר מִסֵּפֶר

שֶׁיּוֹשְׁבִים וּמַקְרִיאִים, וְשֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ לִי

עַל אַף מִלָּה. אָז אֲנִי בָּטוּחַ

שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי אֶת הָאֱמֶת

וְשֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מַסְפִּיק זְמַן

כְּדֵי שֶׁאֵרָדֵם לִי לִפְנֵי שֶׁהַסִּפּוּר נִגְמָר.

אהוד בן עזר

 

 

סוף

בינתיים...

 

אפשר להדפיס את הצרופה ולקרוא מהנייר.

מומלץ גם למורים ולגננות להיעזר בשיר ובסיפור

ולהקריא או לחלק אותו מודפס לתלמידים במערך של שיעור –

והכול חינם!

שימרו והפיצו לחברים-ההורים!

שירים וסיפורים לגיליון 5 יתקבלו בשמחה.