הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

מאחל שנה טובה שקטה ומשעממת!

גיליון מס' 1784

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו באלול תשפ"ב. 22.9.2022

עם הצרופות: 1. רן כהן בבית האריזה לרימונים (אלבום פרטי). 2. זוג רימונים (צילמה הדר אפשטיין). 3. מטע רימונים (צילמה הדר אפשטיין).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 17. // זיוה שמיר: אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש. לפתרונהּ של חידת שירו המוקדם של נתן אלתרמן "אִתךְ – בלעדיִך". // יוסי אחימאיר: ביבי בארבעה עמודים. // אורי הייטנר: צרור הערות ‏21.9.22. // אהוד בן עזר: משה דיין. // ד"ר ארנה גולן: על "המסדרון" – לזיכרו של פרופ' הלל ברזל. // שמאי גולן: מכתב להרצל חקק, 11.2.2010. // דניה מיכלין עמיחי: ארז ביטון. // ד"ר עדינה בר-אל: עץ הרימון נתן פריו. // יצחק הילמן: מאמרך המצויין על צ'רצ'יל. // נעמן כהן: כיסוי ראש. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948. פג'ה ותיקים – נווה כיבוש – קריית אלון. // תשע מלגות ע"ש אל"מ רות מושכל ז"ל. // אהוד בן עזר: 60 שנה לספרי הראשון "המחצבה". פרק כ"ט. "ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר כדי להיפטר מן הממזרים שלנו?" // ממקורות הש"י.

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

17.

 

לִפְעָמִים אַבָּא שֶׁלִּי מְבַקֵּר אוֹתִי בַּחֲלוֹם

וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה מֻשְׁפֶּלֶת –

אֲנִי לֹא רוֹצָה, אֲנִי לֹא רוֹצָה

לִזְכֹּר –

אֶת הַחֲלוֹמוֹת הָרְטֻבִּים הָאֵלֶּה

וַאֲנִי אֶחֱנֹק אֶת הַבַּת שֶׁלִּי

אִם הִיא תְּסַפֵּר לִי פַּעַם

שְׁטֻיּוֹת כָּאֵלֶּה –

לָכֵן אֲנִי שׁוֹתֶקֶת,

וְשׁוֹתֶקֶת –

וְשׁוֹתֶקֶת.

גָּמַרְתִּי.

 

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

לפתרונהּ של חידת שירו המוקדם

של נתן אלתרמן "אִתך – בלעדיִך"

פרסום ראשון

 

מחקר הוא כידוע תהליך ארוך  ורב-שלבּים שבמהלכו מנסה החוקר (או צוות החוקרים) להגיע ככל הניתן לחקר האמת באמצעות מיטב כלי המחקר הדיסציפלינריים העומדים לרשותו/ם. מחקר איננו תחקיר שהוא עניין ממוקד מטרה וקצר-מועד שלפעמים אינו דורש אפילו התמחות דיסציפלינרית מוקדמת.  אמנם יש שתגלית זו או אחרת נופלת לידיו של חוקר  בהיסח הדעת, כמָן היורד מן השמַים, אך זוהי תופעה נדירה למדיי. בדרך-כלל נאלץ כל חוקר להקדיש עבודה ממושכת ומאומצת  כדי להגיע למטרתו (ובסיומה הוא עלול לגַלות לפעמים, להוותוֹ, שהוא העלה חרס בידו וכי שנות עבודה לא מעטות התבזבזו לשווא וירדו לטמיון).

כך גם בחקר הספרות. לא תמיד מצליח החוקר להכתיר את מאמציו בהצלחה, ולפעמים גם לאחר מאמצים של שנים הוא עלול לעמוד מול שוקת שבורה. תגליות מפתיעות אינן עניין שבשגרה. כך, למשל,  גילויו של טקסט לא ידוע של סופר מן השורה הראשונה הוא עניין נדיר הקורה בדרך-כלל במקרה, ולא כאשר מחליטים לצאת  באופן יזום ומתוכנן "לחפש אתונות". ואף זאת, כאשר מדובר בכתב-יד פרגמנטרי או בטקסט לא חתום, לעִתים פעולת שיוכו למחַבּרוֹ  (שאלת ה"אַטריבּוּציה" של הטקסט)  עלולה לארוך זמן רב, לפעמים אפילו שנים. פעולה כזו מגיעה לסיומה רק לאחר שעולה בידי החוקר להוכיח את תקֵפות מִמצאיו הן לעמיתיו הן למתנגדיו הניצבים כנגדו וחולקים עליו.

הנה, בשנת 1987 התפרסמה ידיעה בעיתון ידיעות אחרונות בדבר שיר שחיבר כביכול אשר-צבי גינצברג ("אחד-העם"). התקשיתי להאמין שאחד-העם, הרציני והקפדן, אך חסר הלחלוחית (שלא פִּרסם בכתב-העת שלו השִּׁלֹחַ יותר  משיר אחד בחוברת, כי חשב ש"בשעה זו" אין העם זקוק לשירים לשֵׁם "הכשרת הלבבות"),  היה מסוגל לשלוח ידו במסתרים בחיבור  שירים. הידיעה המוזרה הזאת  נראתה בעיניי דמיונית לחלוטין. אילוּ נתקלתי, דרך משל,  בידיעה אבּסוּרדית בדבר גילויים של שירים גנוזים שחיבר הרצל בעברית (קרי, בשפה שבָּהּ לא שלט כלל), הפתעתי לא היתה  פחותה בהרבה...

אף-על-פי-כן הסקרנות המחקרית גברה על הנטייה הטבעית לבטל את הידיעה מכל וכול. יצאתי אפוא  לבדוק את הנתונים שהתפרסמו ולהיווכח במו-עיניי אם יש להם בסיס.  את שירו של אחד-העם לא מצאתי, כמובן, אך התגלגל לידי שיר לא-חתום בשם  "איגרת" – פואמה סָטירית ובה יותר ממאתיים שורות, שכל אחת מהן טבועה בחותמו הסגנוני המובהק של ביאליק.

ערכתי לטקסט העלוּם הזה "בדיקת רקמות" מדוקדקת, שממנה עלה בוודאות שרק ביאליק יכול היה לחבּרוֹ, הוא ולא משורר אחר. ואולם לא בנקל ולא במהרה הצלחתי לשכנע את שותפיי לפרויקט המהדורה האקדמית של שירי ביאליק ששיר נסתר זה הוא אכן פרי-קולמוסו של "המשורר הלאומי". עמיתי  ושותפי לעריכה, פרופ'  עוזי שביט, למשל, השתכנע ששיוכו של שיר זה לביאליק הוא שיוך ודאי ללא-עוררין, רק לאחר שמצא מצא בשיר סממנים פרוזודיים ספציפיים האופייניים לביאליק, ולא למשורר אחד זולתו (סימנים כאלה כמוהם כטביעת אצבע). כיום הפואמה  הזאת, שהסתתרה כל השנים בין דפי "לוח אחיאסף", כלולה כמובן במהדורה האקדמית של כל שירי ביאליק,  ועל כך כתבתי במפורט בספרי ח"ן הנסתר: תעלומות מארכיון ביאליק (2016).

מה ערכּהּ של פואמה סָטירית זו, שנמצאה לי בהיסח הדעת, בעת שחיפשתי כאמור מִמצא אחר? הגם שמדובר ביצירה קומית וקריקטורית, ולא בפואמה לירית מופלאה כמו "הברֵכה", למשל, יש  לה לדעתי חשיבות רב-ערכית וכלל לא מבוטלת. בכוחה להאיר ולהבהיר את אחד הצמתים החשובים במהלך יצירתו של ביאליק הצעיר. היא מציגה מזוויות רבות ומגוּונות את כתיבתו הכמו-עממית המוקדמת ואת השקפתו הפוליטית האמבִּיוולנטית בשנות מִפנה המאה העשרים – בעת כינוסם של הקונגרסים הציוניים הראשונים.

מדובר במונולוג  ארוך הנישא בפיו של איש זקֵן, שכבר לא ייתן מִחֵילו למפעל התחייה הציוני. את דמותו של איש זקֵן זה, בן גילם של "חובבי ציון" מן הנוסח הישָׁן, ואת דבריו המגוחכים, מלאי השיבושים, העלה כאן ביאליק בחרט אמן ובאירוניה חדה כתער, בסגנון המזכיר את  סיפוריו ההוּמוֹריסטיים של שלום עליכם, אך במתכונת של מונולוג דרמטי שקול ומחורז. עליבותו של הזקֵן נועדה לשכנע את קהל הקוראים ש"לא זה הדרך!" – כמאמר אחד-העם. נרמז שזקֵן זה ובני משפחתו יישארו כנראה בגולה  ו"יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם," כמתואר בשירו  של ביאליק "מֵתי מִדבּר האחרונים".  למעשה, פואמה סָטירית זו, שכותרתה "איגרת", היא יצירה חתרנית-פוליטית, שנועדה להצדיק את  דברי אחד-העם ולסייע לו לנצח את מתחרהו במרוץ על הנהגת התנועה הציונית.

מאז ועד היום נמצאו לי כמה וכמה טקסטים נסתרים ועלומים, ובעניין זה עליי להודות ולהתוודות: לא פעם – כשנתגלגלה לידיי יצירה לא ידועה של ביאליק או של אלתרמן, שהסתתרה בגיליון ישן של כתב-עת נידח, או אפילו פרגמנט של יצירה שנחבא בין דפי הארכיון, הרגשתי תחושת סיפוק כאילו נטלתי חלק ב"פדיון שבויים" –  כאילו החזרתי בן אובד לבית אבא-אימא. לא פחות.

 

*

באחד הגיליונות האחרונים של חדשות בן עזר (אגב עיסוק בשירה של קדיה מולודובסקה בתרגומו של אלתרמן) סיפרתי על גילוי מסוג אחר שנתגלגל לידיי במקרה. הוא נולד אמנם ברגע אחד, בהבזק של רעיון, אך אישושו ו"התקבלותו" ארכו שנים אחדות. היום רבים "מגלגלים בו כבעדשים", ובדרך-כלל שוכחים לתת את המִזכֶּה (credit) על הגילוי.

במה דברים אמורים? בשנת 2002 העליתי את ההשערה שתרצה אתר תרגמה של שירהּ של סילביה פלאת' "Poppies in October"  ("פרגים באוקטובר"), ואגב מלאכת התרגום החליטה שלא להשלימו והתחילה לכתוב שיר מִשלה – את שירה האחרון "בלדה לאישה".

את הרעיון האינטואיטיבי הזה פרסמתי כהשערה במאמר שהתפרסם במאזנים.1 והנה, בשנת 2008, כשש שנים לאחר פרסומו של מאמר זה, מצאה הגב' נֹגה אלבלך, שהייתה אחראית על  ארכיון תרצה אתר במרכז קיפּ לחקר הספרות, טיוטה לא גמורה בכתב-ידה של תרצה אתר ובה תרגום חלקִי של השיר "פרגים באוקטובר" מאת סילביה פלאת', שבּוֹ תיארה המשוררת הבריטית הנודעת את אחד מניסיונות ההתאבדות שלה. דבר הגילוי המפתיע  שנמצא בארכיונה של תרצה אתר התפרסם בעמוד השער של עיתון  הארץ!2

התברר כי תרצה אתר אכן באמת התחילה לתרגם את שיר ההתאבדות הזה, כהשערתי, ואגב מלאכת התרגום אכן התחילה לחבּר את שירה האחרון "בלדה לאישה". הניחוש שהיה "ירייה באפלה", פגע אפוא  למטרה, וקיבל מקץ שש שנים את אישושו המלא באמצעות מִמצאי הארכיון. ייתכן שטמון בממצאים שנתגלו  גם קצה-חוט לפתרונה של תעלומה המרחפת מעל סופהּ הטרָגי של המשוררת הצעירה והמוכשרת. אפשר שהמילים "הִיא לֹא בְּסֵדֶר / הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב" לא היו מילים בעלמא.  

 

*

גילויים לא מעטים, כאלה וכגון אלה, נתגלגלו לידיי בחמישים (ויותר) שנות עיסוקי בחקר הספרות, והם בעיניי ה"זכיות" המתַגמלות  אדם השולח ידו במחקר ומאירות את ימיו. בדרך כלל  העיסוק המחקרי השגרתי כרוך  בעבודת פרך רבה ואנטי-הֶרואית שרק את "קְצה הקרחון" שלהּ ניתן לגַלות במאמר או בספר הנכתב בסיומה. דומני שמי שאינו מסתפק בהפרחת השְׁערות בעלמא,  ואינו מתעצל לגשת מפעם לפעם אל אוספים של כתבי-העת שהעלו אבק או אל הארכיון ולשלוח ידו באיתור ראָיות להנחותיו המחקריות עשוי לפגוש ברבות הימים בנתונים חדשים שיפתרו חידות ישָׁנות.

וכדאי לדעת: המחקר, כל מחקר, אף-על-פי שיש בו צד תובעני ואפור למראה, הוא לאמִתו של דבר עיסוק מרתק ומאתגר מאין כמוהו. חקר הספרות גורם לבוחרים בו כבדרך-חיים סיפוק רב. ממצאיו מאירים את חייו,  הגם שיש בו למען האמת רגעים בלתי נמנעים  של תִּסכול ואכזבה.

מיתרון הפרספקטיבה של יובל שנות מחקר, יש בי הכרת תודה על ההזדמנות שניתנה לי.  באמצעות המחקר היתה לי הזכות להתוודע אל כמה מהאנשים החכמים ביותר שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים (יל"ג, ביאליק, אלתרמן ועוד). השתדלתי להכיר את האישים האלה מזוויות רבות – פנים-ספרותיות וחוץ-ספרותיות כאחת, ושמחתי על כל פיסת ידע שנגלתה לי עליהם, ובמיוחד על יצירתם. הגם שהארכיונים הם  מקומות  סגורים ומאובקים, לא אחת מילאתי בהם את ריאותיי באוויר פסגות רענן, מה גם  שכיום, חלק מהאוספים כבר  ממוחשב...

 

*

להלן אביא לפניכם פתרון אפשרי לחידה שהעסיקה אותי במשך שנים לא מעטות, ובאופן מיוחד היא הטרידה אותי בשנתיים האחרונות, מאז הועמדה במרכזו של דיון מתוקשר. מדובר בשיר מוקדם של אלתרמן בשם "אִתך – בלעדיך" – שיר עלומים משנת תרצ"ד (1934), שהתפרסם בכתב-העת   גזית שבעריכת גבריאל טלפיר.3 נביא כאן תחילה את השיר בנוסחו המוּכּר והידוע:

 

אתךְ בלעדיִך

עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ

טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת

הַשָּׁעוֹן גִּמְגֵּם דְּבַר מָה אֲנִי יוֹדֵעַ

הוּא רָצָה לוֹמַר:

אַחַת אַחַר חֲצוֹת.

 

קָדְקֳדִי עָטוּר בְּתַלְתַּלֵּי הַלַּיִל

וּבָהֵם לִבְנַת יָדַיִךְ נֶאֶרְגָה,

צֶמֶד אִישׁוֹנַי כִּשְׁתֵּי קַרְנֵי הָאַיִל,

נֶאֱחָז בִּסְבַךְ מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה.

 

פֹּה אָדְמָה מִקֶּדֶם מַחֲרֵשַׁת עַרְבַּיִם

וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא.

תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם

אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה.

 

תְּנִינִי גַּם אֲנִי לְהִתְקַטֵּן בַּגֹּבַהּ,

תְּנִינִי גַּם אֲנִי רִיסַיִם לְהָגִיף

וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ... וְלָשֵׂאת אֶת שֹׁבֶל

זִכְרוֹנֵךְ הַשָּׁט מִלַּיְלָה אֶל אָבִיב.

 

מַה אִכְפַּת אִם גַּם סַכִּין "שָׁלוֹם" שׁוֹכֵחַ

כְּבָר בַּגַּב תָּקַעְנוּ פַּעַם זֶה לָזֶה,

עַל אֲשֶׁר עֵינִי זָנְתָה וַתִּתְפַּקֵּחַ,

וּצְעִיפְךָ הַדַּק נִדְרַס וַיִּתְבַּזֶּה?

 

הֵן כָּעֵת אַתְּ פֹּה וְלָנוּ טוֹב בְּיַחַד,

אִם לֹא תַּאֲמִינִי, בּוֹאִי וְרָאִית:

אֵין שְׁנִיָּה עִמִּי, רַק אַתְּ, רַק אַתְּ, וְאַךְ אַתְּ,

הַשָּׁעוֹן מַרְאֶה:

         – אַחַת וְאֵין שֵׁנִית.

 

*

על סגנונו הווירטואוזי של שיר זה, שנאסף ביחד עם שירי הבוסר של המשורר, כתבתי בקצרה עוד בספרי הראשון על אלתרמן עוד חוזר הניגון (1989).

חזרתי ועסקתי בו ביתר פירוט בשני מאמרים על שיריו המוקדמים של אלתרמן שהתפרסמו בכתב-העת  עלי שיח בין השנים 1991-2001 ואחר-כך נכללו בשניים מספריי.4  היו אלה, אם אינני טועה, הדיונים הראשונים בשיר  "אִתך – בלעדַיִך"  שעלו בחקר אלתרמן.

במאמריי על שיר זה תיארתי, בין השאר, את סצנת העקֵדה הכלולה בו, את הרמזים לפרשת שמשון ודלילה, את טיבם האוקסימורוני של השורשים המנוגדים שבצירוף "מַרְגּוֹעַ וְעֶרְגָּה" עם שִׂיכּוּל האותיות שלהם. הארתי את טיבו של הצעיף כסמל הבתולין (כבמחזהו של שייקספיר "אותלו"), והצבעתי על כפל הלשון המחוכם של המילים "אחת" ו"שנייה".

עוד טענתי שהבית הראשון של שיר זה יוצר את הרושם כאילו האני-הדובר מתערסל על גופה של האהובה. אמנם נאמר בשיר "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", אולם במקביל  עשוי לעלות באופן אֶבוֹקטיבי המשפט הבלתי הגוי "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ", משפט שרק תבניתו מצויה בטקסט במוחש.

ואולם  כשהעליתי לפני כשנות דור  ויותר  את הדברים הללו כלל לא שיערתי לאיזו "תסבוכת" הם יובילו אותי...

 

*

עברו כעשרים שנה מיום שהעליתי על הכתב את השערתי בדבר שורת הפתיחה של שיר זה, והנה בפוֹרוּם של אתר אלתרמן שבניהולו של דוד גוטרזון (איש הייטק  ואלתרמניסט מושבע,  שיזם את האתר, הקימוֹ  ודואג לקיומו), התפתח ויכוח רב-משתתפים  על השיר "אִתך – בלעדיך". דיון זה שנפתח ביום 10.4.2020,  נסב סביב השינוי שחל בשורת הפתיחה של השיר במעבר מנוסח גזית לנוסח שפִּרסם מנחם דורמן במחברות אלתרמן (שהוא הנוסח שעמד לנגד עיניה של נורית הירש כשהלחינה את השיר ומסרה אותו לביצועו של יהורם גאון).

 אחד הכותבים, עידו ששון שמו, שלח לפוֹרוּם את התגובה הבאה: "ברשותי עותק הגיליון המקורי של "גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר משנת 1934, אשר בו התפרסם לראשונה (!) השיר 'אִתך – בלעדיך'. מעניין לראות, כי המילה השנייה בשיר, מודפסת 'ערסל' כלומר 'על ערסל גופך', ולא כפי שמופיע בכל המקומות האחרים, כולל המולחנים 'עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ'."5

דוד גוטרזון הודה אמנם בתשובתו ש"היחידה שהתייחסה למילה 'ערסל' היא פרופ' זיוה שמיר", אך החליט לִפנות לשניים ממיודעיו שאותם הִכּיר הֶכֵּרות אישית מוקדמת – דן מירון ודן לאור – כדי שיחַווּ את דעתם על הסיבות והנסיבות של חילופי הנוסח. גם אני קיבלתי מדוד גוטרזן שאילתה בנושא, אך לא לפני שנתקבלו בפוֹרוּם מכתבי קוראים שביקשוהו לִפנות אליי, אף האיצו בו לעשות כן.6

שני הנשאלים, מירון ולאור, מחבּריהן של ספרי ביוגרפיה על נתן אלתרמן, טענו כאיש אחד שהם מעדיפים את נוסח  גזית, ושניהם – כנראה מבלי שנועצו איש ברעהו – בחרו להטיל על   דורמן את מלאכת תיקונו של הנוסח המקורי – תיקון ששינה לחלוטין את טיבו של השיר.

מירון טען בתשובתו שנוסח גזית תוקן במאוחר בשל אי-הבנת הסיטואציה המתוארת בשיר (ברור שאת האשמה בדבר תיקונו היזום של הטקסט תלה בדורמן, הגם שלא הזכיר את שמו במפורש, שהרי דורמן היה  היחיד שאסף את השירים המוקדמים הללו והביאם לדפוס).

מתברר שדן מירון, הנוקט בדרך-כלל עֶמדה של "עַד שַׁקַּמְתִּי", התקשה לומר את המילה "טעיתי" בגוף ראשון יחיד, ובחר לומר "כולנו שגינו" (בדומה לנשיא אפרים קציר שאמר כזכור "כולנו טעינו" כדי להגן על  חבריו המדינאים אחרי מלחמת יום הכיפורים). מעניין לדעת את מי בדיוק כָּלל מירון במילה "כולנו"? שמא דיבר על עצמו, אך נקט לשון  pluralis majestatis, בסגנון המונרכי שהיה מקובל  לפני המהפכה הצרפתית?

ודן לאור, שמעולם לא גילה נטייה לעסוק בניתוחם של טקסטים ספרותיים, סטה לפתע מן הדרך הסלולה שבָּהּ בחר ללכת לבטַח כל השנים (דרך המבוססת בעיקרהּ על איסוף נתונים ביוגרפיים ועל סידורם הכרונולוגי), וצִיין בלשון בוטחת שנוסח  גזית "הוא הנכון גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה תוכנית." כן טען לאור שמנחם דורמן שינה כנראה את הנוסח מתוך פּוּריטניוּת (או שנוסח כתב-העת  גזית נראה לו שגוי).

קראתי את דבריהם של השניים, ונדהמתי מן הביטחון המוחלט שבו נוסחו תשובותיהם חסרות-השחר. ידעתי בוודאות שטעות גמורה בידם – כי דורמן הדייקן וההגון מעולם לא היה מתקן שורה (או אפילו מילה אחת) בטקסט של אלתרמן. דורמן השתייך לאסכולה אחרת בתחומי הטקסטולוגיה מזו שהִנחתה את עורכי העיזבון של יעקב שבתאי, למשל, בעת שתיקנו את דברי הסופר והשלימו את כתבי-היד הלא גמורים שלו לפי טעמם  האישי ולפי הבנתם.

דורמן, בניגוד לעורכים האוהבים להטביע את חותמם על דבריו של סופר גדול בתקווה שכך יגיע אליהם ויגיהּ עליהם שמץ מאור גדוּלתו,  נהג בשירי אלתרמן בזהירות ובענווה, כבטקסטים "קנוניים" שאסור לעורכם להטיל בהם אפילו שינוי קל שבקלים. גם במקומות שבהם זיהה לפעמים טעות, הוא נהג לכתוב בשולי השיר ש"כך במקור" (ראו, למשל,  בשיר המוקדם "יתד" שנדפס בכרך השני של מחברות אלתרמן).

כל בר-דעת יבין שאדם כמוהו, שהקפיד בכל פסיק ובכל יתד, לא היה משַׁנה ביודעין שורה שלמה של אלתרמן, ולא היה מטיל בה על דעת עצמו שני שינויים כה משמעותיים המרחיקים את השיר לגמרי מן הגירסה הראשונה שלה. גם לוּ השתכנע דורמן שראוי לתקן מילה זו או אחרת ברור שהוא לא היה עושה כן מבלי שיצהיר על כך גלויות ומפורשות בהערת שוליים.

 

*

בינתיים קיבלו קוראי "אתר נתן אלתרמן" את הרושם הכוזב שדורמן תיקן כביכול את אלתרמן, ושאני לא עניתי על המשאל של דוד גוטרזון ולא הגבתי על השאילתה ששיגר אליי. וכך, במקום שאקבל מחמאות על ששמעתי ב"אוזן השלישית" שלי את הטקסט המקורי שנמחק )"האוזן השלישית" הוא מושג שטבע הפסיכו-אנליסט תאודור רייק, מתלמידיו הראשונים של פרויד,   לתיאור שמיעתם של דברים שלכאורה לא נאמרו בפועַל), קיבלתי ביחד עם מנחם דורמן, צרור של האשמות חסרות של צידוק.

דורמן הואשם כאמור בהכנסת שינויים משלו בשירו של אלתרמן מתוך אי-הבנה או מתוך פּוּריטניוּת. עליי נאמר שלמעשה ראיתי את נוסח  גזית אך שכחתי שראיתיו, כשם שנעמי שמר שמעה את המנגינה של "ירושלים של זהב", אך שכחה  לגמרי את המקור הבַּסקי שאותו שמעה בעבר, בזמן מן הזמנים.

היחיד ששיבח את השערתי האינטואיטיבית היה חוקר יצירת אלתרמן פרופ' אברהם בלבן, שהקדיש לנושא את אחת הפינות בטור הקבוע שלו בעיתון  הארץ – "רשימות תל-אביביות". ביום 30 באפריל 2020 כתב בלבן בפינה זו מאמר קצר בשם "על ערסל גופך גופי מתגעגע", ובו העיר: "הבוקר לא מפסיק לספק לי הפתעות. אני בודק מה כתבה על 'אתך בלעדייך' זיוה שמיר בספרה 'הֵלך ומלך' [...]  ומוצא כי שמיר חשה שהשורה 'עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ' מעלה באופן סוגסטיבי את השורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ' (עמ' 237), שרק עכשיו [...]  מתבררת כשורתו המקורית של השיר. זאת בהחלט הזדמנות לתת מחמאה לקולגה."

 

*

לא הלכתי  לבדוק את השיר בכתב-העת גזית כי  מנחם דורמן ידוע היה לכולם בתורת עורך קפדן ואחראי שאין שני לו. כולם ידעו שאת יצירות אלתרמן שהביא לדפוס (ולא רק את השירים המוקדמים שהדפיס בכרך ב' של מחברות אלתרמן) פִּרסם העורך-החוקר כדיוּקָן. בעבודתו הוא התחשב בכל תג ותו, וניסה בכל מאודו להביא את יצירת אלתרמן ככתבהּ, ללא רבב. כיום יש חטיבות יצירה שלמות של יצירת אלתרמן, כגון שני הכרכים של פזמוניו ושירי הזֶמר שלו, המוּכּרות לנו ברובָּן רק באמצעות האלתרמניה שהפיק דורמן בעריכתו.

 ידעתי, כמו אחדים מעמיתיי וידידיי העוסקים בחקר אלתרמן, ששני הביוגרפים הנ"ל "קראו ליום לילה". שניהם הן שאבו את עיקר החומרים לפרקי הביוגרפיה שלהם על ראשיתו של אלתרמן היישֵׁר מן הנתונים שאסף דורמן בדי-עמל למען ספרו אל לב הזֶמר (שנתפרסם גם במהדורה נרחבת בשם פרקי ביוגרפיה בהשתתפותה של הפרופ' דבורה גילולה). שניהם הכירו היטב ומקרוב את טיב עבודתו האחראית והמדוקדקת של דורמן, שעליה הסתמכו בלי סוף. בהאשמתו בתיקון הניסוח האלתרמני הם הציגו שלא כדין את דמותו באור מפוקפק, אך דורמן הלך לעולמו בשנת 1993, ומי יריב את ריבו? שמא ביקשו השניים להאדיר את חיבוריהם הביוגרפיים אגב זלזול  בערכו של הביוגרף שחרש את התלם הראשון בשדה הביוגרפיה של אלתרמן, ומעולם לא זכה ביבוליו  מן ההפקר?!

 

*

ניסיתי לחזור שנות דור לאחור ולהבין איך התעורר בי הרעיון  האינטואיטיבי שמאחורי השורה  "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ" – מסתתרת השורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ". עבר זמן רב, אך גם כיום, ממרחק השנים,  עולות בדעתי סיבות אחדות שמעניקות בדיעבד לרעיון הזה הנמקה.

* ראשית, השימוש בצירוף "מתגעגע על" נראֶה לכל הדעות גלותי, עילג ושגוי. הוא אינו מתאים לאלתרמן שבשנת 1934 כבר היה קשור מזה כעשרים שנה להוויה הארץ-ישראלית, התאקלם בה ודיבר בעברית "צברית" (שבָּהּ נהוג להשתמש בצירוף הנכון: "מתגעגע אל", ולחלופין, "להתגעגע ל-"). הצירוף "מתנענע על", לעומת זאת, נשמע צירוף תקני וקָביל המתאים בהחלט לסגנונו של אלתרמן.

* שנית, בהמשך השיר נכתב "וְעַתָּה כָּאן יַעַר אֲפֵלָה נִשָּׂא. / תִּינוֹקוֹת סוּמִים פּוֹרְשִׂים עַכְשָׁו כַּפַּיִם / אֶל פֵּרוֹת נוֹפוֹ מִתּוֹך הָעֲרִיסָה." המילים 'עריסה' ו'ערסל'  (וכן 'ערישה' ו'ערש') הן לאמִתו של דבר אותה מילה עצמה, והבידול בין 'עריסה' ל'ערסל' נקבע במהלך התפתחותה של העברית  המדוברת.  למעשה, המילה הארמית 'ערסל' אינה אלא צורה אחרת לעֶרֶשׂ או לערישׂה (כמו כרמל = כרם + ל'). למעשה, השיר מתאר מתחילתו ועד סופו סצנה המתרחשת כולה במיטה, ולא בנופים המיוערים המשמשים בו מטפורה לסבך של סערת הנפש המתחוללת בלב הדובר.

* ואף זאת, בשיר זה משנת 1934 ניתן לראות את "הסנונית המבשרת" של  שירים שנאספו בקובץ הביכורים של אלתרמן  כוכבים בחוץ (1938) – שירים שבּהם נכללו מוטיבים דומים לאלה שבשיר המוקדם.7 בנקודה זו אני מסכימה עם דברים אחדים שהעלו אקי להב, אחיינו של המשורר, ורופא-העיניים האלתרמניסט ד"ר יוסף גלובינסקי, שהשתתפו בוויכוח שהתפתח בפורום הנ"ל. בכוכבים בחוץ יש שירים אחדים המתארים תנודת נדנדה, ואחד מפירושיה ההיסטוריים של המילה 'ערסל' הוא 'נדנדה'.8

* תמונתו הקונקרטית של ערסל גופה של האהובה, ובעקבותיה ההודעה הסותרת שלפיה נמצא  האוהב לבדו, יוצרת סיטואציה אוקסימורונית האופיינית לאלתרמן (בתמונת הערפל שבפתח השיר בנוּסחו המוּכּר אין סתירה של יסודות מנוגדים כאלה). אמנם התמונה האבּסטרקטית שבשורת הפתיחה –  געגועים לצִלהּ הערפִלי  של האהובה – מעניינת, מסתורית ופיוטית יותר מן התמונה הקונקרטית של הערסל. אף-על-פי-כן,  גם לבת-הקול שלה יש חן אלתרמני בלתי מבוטל. משאלתו של הדובר להתנדנד על אהובתו כעל ערסל אך להיות לבד ("טוֹב לִי וּמוּזָר לִי בִּלְעָדַיִךְ לִהְיוֹת") מתלכדת עם משאלות דומות בשירי כוכבים בחוץ, שבהן מבקש הדובר להישאר לבדו, בלי אהובתו, כגון בשורות: "אַתְּ זָרָה, אַתְּ זָרָה. אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו [...] אַל תָּבוֹאִי עַכְשָׁו. יֶלֶד מֵת בְּחֵיקִי" ("יין של סתו").

 

*

אף-על-פי-כן, נאלצתי להודות ביני לביני כי  החידה הבלתי פתורה לגבי  השינוי שחל בפתיחת השיר נותרה בעינה, ללא  הסבר מניח את הדעת. לחבריי בחקר אלתרמן ולי היה ברור בוודאות שפתרון התעלומה מצוי במקום נסתר כלשהו, שהרי דורמן לא "הִמציא" את הנוסח שפורסם במחברות אלתרמן ולא בדה אותו מלִבּוֹ.

החלטתי לצאת למסע ארכיונים ולנסות לגלות קצה חוט לפתרון התעלומה. לפנינו  עניין שולי כביכול בעיני "זר לא יבין זאת", שהרי מדובר בסך-הכול בשורה אחת המשולבת בשיר עלומים שנגנז (והוצא במקרה מן הגניזה והתפרסם). אף-על-פי-כן טמונים בשורה האחת הזאת עניינים עקרוניים אחדים. לפנינו, למשל, שורה שבָּה מתוארת פעולה שלא אירעה במציאוּת  הרֶפֶרֶנציאלית התלת-ממדית המדוּוחת בלשון מוחשית וקונקרטית, והיא פותחת פתח להבנת שורות רבות ביצירותיו ה"קנוניות" של אלתרמן, שהן מפסגותיה של השירה העברית.

המסע התארך מעל למצופה, והגיע לסמטה ללא-מוצָא. לא יכולתי לדעת אם אגיע יום אחד אל  ראָיה כלשהי שתפזר את הערפל ותפתור את החידה. ביקור במכון "גנזים", למשל, לא הצדיק את המאמצים שהוקדשו לו. אמנם מנהלת המכון, הגב' אדיבה גפן, העמידה לרשותי  באדיבותה את כל התיקים הקשורים בגבריאל טלפיר ובכתב-העת גזית, אך לא נמצא בהם דבר. שעות רבות של עבודה מאומצת הסתיימו בתוצאה מתסכלת ועלו בתוהו.

בינתיים התחילה להשתולל בארץ מגפת הקורונה, חלק מהארכיונים נסגרו, והחיפוש שביקשתי לערוך  בהם הלך והתמהמה, הלך ונשתכח. גם חומו של הוויכוח הלך והצטנן בינתיים.  ואולם, באותה עת התחלתי לפרסם בקביעות בעיתון "חדשות בן עזר" ובאתר האישי שלי https://www.zivashamir.com/  סִדרת מאמרים על פזמוני אלתרמן, וכשהגיע שעתם של מאמרים אלה להישלח לעורך הלשון יצחק רפפורט לשֵׁם האחדה, חזרה ונתגלגלה לפִתחי שאלת שורות הפתיחה של השיר  "אִתך – בלעדיך" (שיר שהפך כידוע תודות ללחן של נורית הירש ולביצועו של יהורם גאון לשיר מושר אהוב ופופולרי).

החלטתי אפוא לנסוע לארכיון דורמן ב"יד טבנקין" שברמת אֶפעל, בתקווה שהפעם יימצא לי קצה חוט לפתרון החידה. בארכיון דורמן לא מצאתי דבר הקשור בשיר "אִתך – בלעדיך"  (לחלופין, מצאתי בו מבחר של הערות הערכה עוקצניות על טיבן של הנפשות הפועלות בחקר אלתרמן). בכל כתביו של דורמן על אלתרמן  ובכל החומרים השמורים בארכיונו אין על עניין השיר "אִתך – בלעדיך" אפילו מילה אחת.

מסע הארכיונים התארך, והנחיל אכזבה על גבי אכזבה. ואולם בסופו של דבר מפירורי מידע שהגיעו אליי, תודות לעצותיהן ועזרתן של הספרנית והעורכת הגב' סוניה רוזנברג, יד ימינה של פרופ' דבורה גילולה, ושל הגב' נגה אלבלך, העומדת כיום בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים  (ותודות לסיועם של חוקרי הספרות ד"ר אילן ברקוביץ וד"ר חן אדלסבורג) –  הגעתי לחומר שאסף החוקר והעורך מנחם דורמן לקראת פרסום הכרך השני של מחברות אלתרמן. בין צילומיהם  של כל השירים המוקדמים, שאת חלקם אסף דורמן בארכיון שלונסקי ואת חלקם בארכיונים אחרים, נמצא גם צילומו של השיר "אִתך – בלעדיך" בנוסח  גזית, ובו טמון המפתח לפתרון החידה.

 

*

פתרון החידה מאכזב במקצת. מכל מקום, אין מדובר  כאן לצערי בפתרון מפתיע או דֶפִיניטיבי, כמקוּוה, שמסיר את כל הערפל מן התמונה. ניתן להתרשם מן הצילום שתייק דורמן בתיקיו שאותיות העופרת של הדפוס שבּוֹ הודפס כתב-העת גזית היו שבורות ואין בהן בידול של ממש בין האותיות נו"ן וגימ"ל. העריכה והניקוד  במערכת  גזית נעשו אף הם  באופן רשלני ביותר. המילה 'מִלַּיְלָה'  נוקדה בטעויות אחדות ('מִלַיְלַּה');  המילה 'בלעדיך' נוקדה 'בִּלְעָדֵךְ' , המילה 'כָּאן' נוקדה בפתח, המילה 'שְׁנִיָּה' נוקדה ללא דגש ביו"ד, וכל סימני הצירה שבניקוד השיר נראים כסימני פתח.

כאמור, אין  בהדפסה בידול ממשי בין האותיות נו"ן וגימ"ל (את המילה "גמגם" אפשר בנקל לקרוא "נמנם", ואת המילה "מגיף" אפשר לקרוא בנקל "מניף").  דורמן בהחלט יכול היה לשער שלפניו מונחת השורה "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", כפי ששיער בטעות. הניקוד הגרוע מעיד שמערכת גזית לא עשתה את מלאכתה כראוי, ושׂמה מכשול בפני עיוור. ייתכן שבצוֹק העִתים לא הצליח העורך גבריאל טלפיר לשלם לאנשי מקצוע ראויים ולהגיע לתוצאה טובה יותר. 

שמא התכוון אלתרמן לכתוב "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ", ודווקא טלפיר הוא שהתקשה לפענח את כתב-היד המקורי של המשורר ושיבּש את נוסחו של המשורר בעת הכנת החוברת? להלכה גם תרחיש כזה אפשרי כמובן, אך במילה "מִתְנַעְנֵעַ" אין זֵכר לדגשים שאמורים להשתלב במילה "מִתְגַּעְגֵּעַ", וגם קשה כאמור לשער שאלתרמן היה משתמש בצירוף המילים "מתגעגע על"  שהוא צירוף עילג ושגוי לפי המקובל בעברית הארץ-ישראלית. יתר על כן, המילה "ערסל" מנוקדת בוודאות בפתח, בעוד שהמילה "ערפל" בצוּרת הסמיכות דורשת תנועת סגול.

 רוב הראָיות מצביעות על אפשרות אחת ויחידה: למרבה הצער דורמן טעה (למעשה, הוטעה) בעת פִּענוחה של השורה הראשונה של השיר עקב הדפסה לקויה, רשלנית   בבית-דפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות.  ברור לגמרי: הוא לא שינה דבר וחצי דבר בכוונה תחילה.

האם שורה שגויה זו, ששיבץ מנחם דורמן בטעות בנוסח המוּכּר של השיר,  נחותה מן הבחינה המוזיקלית מהשורה "עַל עַרְסַל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְנַעְנֵעַ" כהשערתו של דן לאור? לאו דווקא.  בשורה השגויה –  "עַל עַרְפֶל גּוּפֵךְ גּוּפִי מִתְגַּעְגֵּעַ" –  נוצר מצלול ממקד (sound cluster)  מרשים שבּוֹ הצליל [F] מופיע שלוש פעמים ברציפות (במילים 'ערפל', 'גופך', 'גופי'). הצליל [F] מופיע גם פעמים רבות לאורך השיר, וביחד עם הצליל האָלוֹפוֹני  שלו [V] מתארגנת בשיר מֶלוֹדיה נעימה ו"רשת" צלילים עשירה (והַשווּ למילות הגֶמינציוֹ שבצירוף "גּוּפָתִי, גּוּפָתִי" שבשיר "סתו עתיק", משירי כוכבים בחוץ).

כך או אחרת, השורה הראשונה של השיר, המשובצת בביצועו הווֹקלי והמתוזמר של יהורם גאון, בנויה למרבה האכזבה על פִּענוח שגוי, ואי אפשר לראות בה שורה אלתרמנית מקורית ואותנטית, אלא אם כן יתגלה יום אחד כתב-יד של אלתרמן שיוכיח אחרת. דומה שלא במקרה קיבל אלתרמן מכתב נזיפה משלונסקי על ששלח משיריו ל"אכסניות מפוקפקות".9 שירו של אלתרמן אכן נדפס בגזית ברשלנות ראויה לגינוי, ורשלנות זו של גבריאל טלפיר היא שהכשילה את מנחם דורמן בפענוחה של  השורה הראשונה. למרבה הצער, כך תיחרת שורה זו בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שכּן קשה להניח שהפזמון יוקלט מחדש.

 לסיכום, מותר כמדומה לקבוע שחידת השיר המוקדם "אִתך – בלעדיִך" הגיעה לפי שעה לפתרונה, אלא אם כן יימצא כתב-יד המצביע על אפשרות אחרת. סביר להניח שכתב-יד כזה לא יימצא, כי אלתרמן לא שמר על כתבי-היד שלו אלא השליכם לפח המערכת לאחר שנדפסו. היה זה מנחם דורמן, רעהו של המשורר ונוצֵר מורשתו, שהצליח להציל כתבי-יד אחדים ששרדו במערכת עיתון הארץ או במערכת עיתון  דבר.

החידה הגיעה אפוא לפתרונה, אך אגב גילויה מתברר שהאַשמות שטָפלו במנחם דורמן ובי היו אשמות שווא  שמוטב היה להן שלא הועלו בדפוס. ברי, דורמן לא היה משכתב את אלתרמן, והאשמה בטעות שאירעה מוטלת בעיקר על מערכת כתב-העת גזית שביצעה את עבודתה באופן לא מקצועי. ייתכן שמקצת האשמה מוטלת במקרה זה גם על אלתרמן גופא – על הצעיר הביישן והלא-מנוסה, שלא העז ככל הנראה לדרוש מגבריאל טלפיר הדפסה חוזרת של שירו, אף לא דרש  ממנו הודעה של תיקון-טעות (ואף-על-פ-כן המשיך לשלוח לטלפיר שירים, שהרי אחרי "אִתך – בלעדייך" התפרסמו בגזית שבעה שירים נוספים פרי-עטו של אלתרמן).

בעקבות טעותו של דורמן בפענוח שורת הפתיחה של השיר הבנתי שבמחקר אין קיצורי דרך אפילו החוקר עומד לכאורה על קרקע בטוחה. במילים אחרות, אסור היה לי להסתמך על פִּענוח של זולתי, הגם שמדובר בחוקר אחראי שישב שבעה נקיים על כל תג ותו. הייתי צריכה לִפנות לנוסח  גזית ולנסות לפענח את השיר בעצמי, בלי כל תיווּך.

אילו עשיתי כן, ייתכן שכל הוויכוח בפורום סביב שירו של אלתרמן היה נמנע, ואף היו נחסכות כל אותן שעות ארוכות שביליתי לשווא בארכיונים בניסיון לפתור את תעלומת הכפילות של שורת הפתיחה של השיר. איש אינו מחוסן מפני טעויות, אך העתקתה של שגיאה היא עניין מביך, כמובן, וחוקר המכבד את מלאכתו צריך להודות בה ולהתנצל עליה.10 

חרף האכזבה, שמחתי כמובן להיווכח שהשערתי האינטואיטיבית בדבר טיבהּ האמִתי של השורה הראשונה של השיר "אִתך – בלעדיך" קלעה למטרה בדיוק נמרץ. רק  ביום 12.9.22 ראיתי  בעזרתה של ד"ר חן אדלסבורג את גיליון גזית ובו הדפסתו הראשונה של השיר, ויכולתי להיווכח בפעם הראשונה שהניחוש  שנערך לפני שלושים שנה קלע במדויק לאמת הטקסטואלית המקורית בשיר שכָּתב אלתרמן הצעיר  בשנת 1934, כשהיה בן עשרים וארבע. 

אמנם על פגיעה מוצלחת  במטרה אין מקבלים בימינו זר פרחים אפילו. הייתי מסתפקת במכתב התנצלות מפי אלה שהשמיעו בעניין זה את אשמות השווא הנ"ל, אלמלא ידעתי שהאישים הללו לא יואילו לעולם להודות כראוי בטעותם ולהתנצל עליה.

 

הערות:

1. "'אפילו ענני אוקטובר' – שירי פרֵדה מן החיים: תרצה אתר בעקבות סילביה פלאת'" (מאזנים, גיל' 76, 2002, עמ' 35-39).

המאמר במלואו מצוי באתר האישי שלי   https://www.zivashamir.com/   בקטגוריה "אתר, תרצה".

2. ראו: נגה אלבלך, "פרגים וחבצלות להלוויה שלי", הארץ מיום 12.6.2008.

3. התפרסם בכתב-העת  גזית (בעריכת גבריאל טלפיר), כרך ב', חוברת א', תרצ"ד, עמ' 33. נדפס שוב במחברות אלתרמן, בעריכת מנחם דורמן ואחרים,  כרך ב', תשל"ט, עמ'   143-144, ושוב בספר נתן אלתרמן, שירים 1931-1935,  תל-אביב תשמ"ד עמ'  143-144.

4. ראו מאמרי "איתך – בלעדייך" (על שני שירי עלומים גנוזים של נתן אלתרמן), שפורסם בכתב-העת  עלי שיח, גיל' 29-30 (1991)  ומאמרי  "הוא ארמון, הוא אריה, הוא המלך ליר", עלי שיח, גיל' 46 (2001).  ניתוח השיר  נכלל לימים בספרי המיית ים: שירת האהבה האירופית והספרות העברית, תל אביב 2008, עמ'  85-106, וכן בספרי  הלך ומלך: אלתרמן – בוהמיאן ומשורר לאומי, תל-אביב 2010, עמ' 257-280.

http://www.alterman.org.il/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%9D/tabid/61/aff/1/aft/368/afv/topic/Default.aspx

5. מנהל אתר אלתרמן, דוד גוטרזון,  עשה כן במאוחר, לאחר שכָּתב בטעות בפורום שהוא פנה אליי ולא עניתי על פנייתו. במכתב בדוא"ל מיום 15.4.2020 הודה דוד גוטרזון כי התכוון לשלוח אליי את  השאילתה, אך לא עשה כן.

6. כפי שניתן להתרשם מן הקונקורדנציה לשירים משכבר של  נתן  אלתרמן שהתקינו יעקב בן-טולילה ואהרן קומם, אוניברסיטת הנגב, באר-שבע 1998.

7. ראו בספרי  אבני ח"ן: מאוצרות לשונו של ביאליק, תל-אביב 2021, עמ' 57-61.

8. מנחם דורמן, נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה, תל-אביב 1991, עמ' 73.

9. כגון אחד העוסקים באלתרמן שהעתיק ממני טעות  (בלי להזכיר את שמי) לאחר שכּתבתי בספרי הֵלך ומלך (2010) שאלתרמן העניק לבִתו את השם "תרצה" כשמה של ירושלים (בעוד ש"תִּרְצָה" ו"ירוּשָׁלַיִם" הן בירות ישראל ויהוּדָה, כמובן, ולא עיר אחת). האלתרמניסט הזה העתיק גם מחוקרים אחרים שגיאות לא מעטות, ומאחר שלא גילה נדיבות במתן מִזכּים (credits)  ולא חשף את המקורות שמֵהם שאב את נתוניו, הוא גם לא יוכל לעולם להתכחש לטעויותיו ולהאשים בהן את זולתו. כל השגיאות שהעתיק מאחרים הן מעתה חלק בלתי-נפרד מרכושו הפרטי והאחריות עליהן חלה עליו ועל ספרו.

זיוה שמיר

 

אהוד: מורי ורבי פרופ' גרשם שלום נהג לומר שאפשר לחשוף חוקרים שהעתיקו במחקריהם דברים של אחרים מבלי לציין את המקור – על ידי כך שמגלים שהם העתיקו גם את הטעויות שנפלו ברשימות הביבליוגרפיות של המחקרים המקוריים!

 

* * *

יוסי אחימאיר

ביבי בארבעה עמודים

בשנת 1987 יצא לאור באנגליה, בהוצאת ויידנפלד אנד ניקולסון, הספר "היסטוריה של היהודים". מחברו – פול ג'ונסון, כיום בן 96, הוא אחד ההיסטוריונים הבולטים והפוריים בימינו, מחברם של כארבעים ספרי היסטוריה, ששניים מהם תורגמו לעברית: "היסטוריה של הזמן המודרני" ו"אינטלקטואלים". עתה ראה אור בעברית ספרו השלישי – "היסטוריה של היהודים", 35 שנה לאחר צאתו באנגלית. ג'ונסון כותב על הגאוניות והיצירתיות של העם היהודי, ש"שינו את העולם."

טרם קראתי את הספר רב הכמות – כשש-מאות עמודים – לבד מפתח-הדבר ומאחרית-הדבר. "כל התגליות הרעיוניות בזירה האינטלקטואלית," מסכם ג'ונסון, "נראות מובנות מאליהן ובלתי נמנעות אחרי שהתגלו, אך נדרשת גאונות מיוחדת כדי לנסח אותן לראשונה. היהודים ניחנו במתת-האל הזאת. אנו חבים להם את רעיון השיוויון בפני החוק, האלוהי והאנושי גם יחד; את קדושת החיים ואת כבוד האדם וגופו; את מצפונו של היחיד ולפיכך גם את הגאולה האישית; את המצפון הקולקטיבי ולפיכך את האחריות החברתית; את השלום כאידיאל מופשט ואת האהבה כבסיסו של הצדק... ללא היהודים היה העולם הזה מקום ריק בהרבה."

את פתח-הדבר של המחבר, מקדימה הקדמה, שנכתבה במיוחד למהדורה העברית. כתב אותה בנימין נתניהו. ידוע לכול, כי בקרוב, כנראה מיד לאחר הבחירות, תצא לאור, באותה הוצאה פוריה "סלע מאיר", האוטוביוגרפיה של נתניהו – "סיפור חיי". יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, אין ספק כי ספרו של ביבי ייחטף כלחמניות טריות. הכול ירצו לדעת מה חושב הנוגע-בדבר על מהלך חייו ועל התפקיד המרכזי שהוא ממלא בחיינו, ואולי גם על תוכניותיו לעתיד.

עד שיופיע הספר המיוחל, ועד שנוכל לרוץ בין דפיו, מומלץ לקרוא את הקדמת נתניהו לג'ונסון. יש בה פירורים ממחשבתו של מי שרוצה לשוב בקרוב לתפקיד ראש הממשלה, מפתח להבנת מניעיו ואמונתו. במערכת הבחירות שאנו שרויים בעיצומה, זוכה נתניהו למנות גידופים ממחנה "רק לא ביבי", מהם שירדו נמוך ומלמדים יותר מכל על פולטיהם, הלחץ שבו הם שרויים, חששם מפני אחוז החסימה הבוער תחתם ומפני אובדן השלטון.

נתניהו חשוף לעין כול, בוודאי עכשיו כשהוא נע בערי ישראל במשאית עם זכוכית מגן שקופה, עממי, משמיע משפטים קצרים וקליטים, כדי לעורר את המצביעים-אוהדי-הליכוד לא להיות שאננים. קמפיין מקורי ויעיל, אבל הרוצה להכיר את הפן העמוק שבביבי, כלומר ביבי האינטלקטואל, דעותיו, מניעיו, שורשיו, כדאי שיקרא את אותם ארבעת העמודים הפותחים את ספרו של היסטוריון בריטי מהולל. הקדמה של מי שאינו היסטוריון, אך בנו של היסטוריון. הנה שלושה ציטוטים:

* "עמדתי המוצקה היא, שכל שלום שיושג בין מדינת ישראל לעולם הערבי יהיה חייב להתבסס על האמת – על הכרה מצד הערבים בזיקתו הבלתי-מעורערת של עם ישראל לארץ-ישראל, ועל זכותו הטבעית של עמנו לחיות חיי חירות במולדתו בביטחון ובשלום."

* "לתפיסתי, לא בגלל השואה קמה המדינה – אלא למרות השואה. הכוח שהניע את הקמת מדינתנו היא צדקת הציונות. על בסיס הזיקה של כלל הדורות לציון, הרצל ועמיתיו בהנהגת התנועה הציונית הפכו את החלום העתיק לתוכנית פעולה פוליטית."

* "בתוך כמה שנים צפויים רוב יהודי העולם לחיות כאן, וזוהי עוד אבן-דרך היסטורית מתהליך שיבת-ציון. עץ החיים של עמנו יונק בלא הרף מן השורשים שנעוצים בקרקע המולדת – ממורשתנו הרוחנית אשר מגדירה את זהותנו – והוא מניב פירות של קידמה ונאורות המזרזים את בוא המחר."

נתניהו אינו מסכים עם כל מה שכותב ג'ונסון, למשל הגדרת אנשי האצ"ל כ"טרוריסטים", ומציין בצדק כי חלק הארי של פעולות המחתרות כוון נגד יעדים צבאיים או משטרתיים, פעולות שתרמו לעזיבת הבריטים את ארצנו. "טרוריסטים מובהקים היו אנשי הכנופיות הערביות בארץ ישראל שעשו כל שלאל ידם להרוג יהודים בכל מקום ובלא הבחנה."

פעם היתה סיסמת הבחירות היהירה של השליט הבלתי-מעורער, מפא"י בהנהגת בן-גוריון – "בלי חרות ומקי." מפא"י מזמן ירדה מן הבימה, יורשיה בקושי עוברים היום את אחוז החסימה, אבל הם ושותפיהם אינם בוחלים בסיסמה דומה: בלי ביבי ובלי טיבי. בלי טיבי – מובן. אבל בלי ביבי? ולא עוד אלא שפיות מטונפים של יריבים פוליטיים מטיחים בו קללות ונאצות, שכמותן מעולם לא נשמעו במערכות הבחירות הקודמות.

גם היום, עם טעויות שעשה וכתבי אישום שהולכים ומתבררים כעורבא פרח, לא גנץ ולא לפיד מגיעים לשיעור הקומה המנהיגותי והאינטלקטואלי של בנימין נתניהו. ככל שיגדפוהו כן ירבה וכן יוסיף מנדטים לתנועת הליכוד, שיאפשרו לו ולמחנה הימין למשול ביציבות, ולתקן את פגעי הממשלה היוצאת. בנימין נתניהו הוסיף ועוד יוסיף פרקים חשובים בהיסטוריה של היהודים.

יוסי אחימאיר

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏21.9.22

* למה אני תומך בממשלת אחדות לאומית – ממשלת אחדות לאומית אינה הממשלה האידיאלית. המצב האידיאלי בדמוקרטיה פרלמנטרית, הוא ממשלה חזקה ויציבה ומולה אופוזיציה חזקה המציגה אלטרנטיבה לשלטון. במצבים מסוימים, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי. א. בעתות חירום, כמו ממשלת האחדות בבריטניה במלחמת העולם השנייה או ממשלת האחדות הלאומית (או כפי שנקראה אז – ממשלת הליכוד הלאומי) שקמה בישראל ערב מלחמת ששת הימים. ב. כאשר קיים קרע ושסע בעם, המאיים על החברה, נכון להקים ממשלת אחדות שתפעל לאיחוי הקרע והורדת הלהבות. ג. במצב של תיקו פוליטי משתק.

ישראל עונה היום על קריטריונים ב' ו-ג', ולכן נכון להקים ממשלת אחדות. אולם יש בעייה. בנימין נתניהו שמה. נתניהו אינו הפתרון, אלא הבעייה. הוא הגורם לשסע ולקרע והתנהלותו הולכת ומעמיקה ומרחיבה אותו. ממשלת אחדות עם נתניהו אינה מתכון לאיחוי הקרע. והרי ראינו זאת. ולא רק בכך שהוא חתם על הסכם הונאה, שבו תכנן מראש לעקוץ את שותפיו ולגנוב את הרוטציה, באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל, של אי העברת תקציב. גם בהתנהלותו השוטפת. למשל, במופע האימים, מוקף בשריו רעולי הפנים, במסדרון בית המשפט, שבו הניף יד גסה ומרושעת על מדינת החוק ומערכת המשפט בישראל, והילך אימים על שופטיו. האירוע החמור הזה נערך ימים אחדים לאחר הקמת הממשלה, והיה בגדר איתות שפניו אינם לאיחוי הקרע, ההיפך הוא הנכון. סביר להניח שגם אם תקום ממשלת אחדות בעתיד, הוא לא יהיה שותף קואופרטיבי ולא נורמטיבי.

אז מדוע אני תומך בהקמת ממשלת אחדות? כי החלופות האחרות גרועות יותר. חלופה אחת היא 61 מנדטים לגוש נתניהו, שבעקבותיה תקום ממשלה עם הכהניסטים, שתילחם במדינת החוק ותחוקק חוקי מגה-שחיתות ארדואנוקרטיים, שמטרתם להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק. עצם שותפותו של הכהניסט בממשלה, היא כתם בל ימחה על תולדות העם היהודי. הכהניזם הוא הבן הממשיך של תנועות דומות לה באירופה שרדפו את עמנו, את אבותינו ואימהותינו.

אם לא יהיו לנתניהו 61 מנדטים, לא תהיה לגוש השינוי כל אפשרות להקים קואליציה, אלא אם היא תתבסס על רצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. לא ראיתי ולו סקר אחד, הצופה 61 מנדטים למרכיבי גוש השינוי. רחוק מכך. ממשלה שתלויה במשותפת אינה רק פסולה מוסרית, אלא היא גם לא תוכל לשרוד, בשל ניגוד עניינים בליבת מהותה – מטרת הממשלה היא לקדם את מדינת ישראל ואת האינטרסים הלאומיים שלה, בעוד מטרת הרשימה המשותפת היא להחריב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זה לא יכול לעבוד. תמיכה מבחוץ, בלי להיכנס לקואליציה, חמורה ובעייתית יותר מחברות בקואליציה, כי כוח הסחטנות של שותפה כזו גדול יותר, ויחייב מו"מ קואליציוני על כל הצבעה והצבעה, ויש עשרות כאלו, בכנסת ובוועדותיה, מדי שבוע. קשה וכמעט בלתי אפשרי להנהיג מדינה בקואליציה של 61 ח"כים, בוודאי עם שותפים בעייתיים, בלשון המעטה, כמו הכהניסטים והמשותפת.

ואם, נניח, תהיה הפתעה גדולה וגוש השינוי, בניגוד לכל הסקרים, יזכה ב-61 מנדטים – גם אז עדיפה ממשלת אחדות, מן הטעמים הבאים:

יציבות – המקסימום שניתן לצפות להרכב הזה בחלומות הוורדים ביותר, הוא ממשלת 61, וכבר נוכחנו כמה קשה להחזיק קואליציה שברירית כזאת.

רע"ם – התנגדתי להקמת הממשלה עם רע"ם, אך שיניתי את דעתי לנוכח העובדה, שחברותה של רע"ם בקואליציה לא הפריעה לממשלה להגשים דרך ציונית יותר משל קודמותיה וביטחונית ניצית יותר מהן. אבל זה לגמרי לא היה פשוט. למרבה הצער, סיעת רע"ם בכנסת שעברה לא התעלתה לחזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס. רוב הח"כים לא התחברו לחזון. וכך, פעמים רבות במהלך הקדנציה הם תקעו מקלות בגלגלים. במהומות הר הבית הם גם הודיעו על "השעייה". אמנם זו הייתה השעייה בקריצה, רק בתקופת פגרת הפסח, שבה אין הצבעות, ומיד אחרי הפגרה חזרה לשגרת הקואליציה. אך היה זה תמרור אדום באשר לבאות. אשמח לראות את רע"ם בממשלה. חשוב מאוד לעודד את רוח ההשתלבות במדינה שהיא מייצגת. אך עדיף שתצטרף לממשלה שיש לה רוב גם בלעדיה, ולכן היא לא תהיה תלויה בה.

מרצ – מרצ של גלאון ומוסי רז, אינה מרצ של הורוביץ ותמר זנדברג. גלאון ורז אינם פרגמטיים כמו קודמיהם. קשה לי לדמיין אותם מעניקים חופש פעולה דומה לממשלה, כפי שהיה לבנט, שהוביל מדיניות הפוכה למדיניות מרצ. בקדנציה הבאה, עם ההרכב האנושי המסתמן, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

ראש הממשלה – בממשלה היוצאת, ראש הממשלה הראשון היה בנט והיתה זו ממשלה פריטטית שבה הוא עמד בראש גוש ניצי מובהק, שכלל את ימינה ותקווה חדשה, ויש לזכור שגם ישראל ביתנו שישבה על תקן הגוש בראשות לפיד, היא מפלגת ימין מובהקת. מי שהתווה את המדיניות היה בנט, וגם אילו הממשלה היתה ממשיכה לפעול גם אחרי הרוטציה, היה לבנט כוח וטו. בנט וימינה נעלמו מן הנוף. תקווה חדשה היא חלק מהמחנה הממלכתי. לפיד אינו בנט וגם אינו בנט-לפיד.

מכל הסיבות שמניתי לעיל, אני מעדיף ממשלת אחדות לאומית על החלופות האחרות, שהן גרועות יותר.

ממשלת אחדות – כן, אך לא בכל מחיר. היא חייבת להיות רוטציונית. הראשון ברוטציה חייב להיות לפיד (או גנץ אם לפיד לא ירצה להצטרף גם הפעם), כי אם נתניהו יהיה הראשון, לא תהיה רוטציה. הכהניסטים לא יהיו חלק מן הממשלה בשום מקרה. תיקי המשפטים, הבט"פ והתקשורת לא יהיו בידי גוש נתניהו (תמורת זאת, גוש השינוי יוותר על תיקי הביטחון, החוץ והאוצר). לא יחוקקו חוקים הנוגעים למערכת המשפט, אלא בהסכמת שני הצדדים.

לכאורה, קיימת גם אופציה לממשלה בראשות גנץ בהשתתפות החרדים. זו פנטזיה. הם מקובעים היום לגוש נתניהו, כי זה מה שהציבור שלהם רוצה. אם ילכו כנגד הציבור שלהם ויצטרפו לממשלה בראשות גנץ, המחיר שידרשו תמורת הצעד הזה, עלול להיות הרה אסון לעתידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. 

וגם אם נתניהו יזכה ב-61, ראוי יהיה שהמחנה הממלכתי יעשה מאמץ להצטרף, בתנאים מסוימים, לממשלה בראשותו, כדי להשאיר את הכהניסטים בחוץ.

 

* יהודי שאינו אדם – בבחירות בבית הספר "בליך" בר"ג שבו למדתי, זכה הכהניסט הגזען ב-4.6%. מזעזע. איזו חרפה! איזו הידרדרות! 4.6% יותר ממה שהפשיסט הזה ראוי לקבל.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."

 

* תסמונת האישה המוכה – איילת שקד יודעת, יותר מכל אחד אחר, שהממשלה הנוכחית הגשימה את השקפת עולמה יותר מקודמותיה. היא ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ובוודאי מיישבת יותר מקודמותיה. היא גאה בכך, ובצדק. אבל כדי להחניף לקהל שהיא מחפשת, היא מבקשת סליחה ממי שרדפו אחריה, הסיתו נגדה, הפיצו נגדה שקרים וביזו אותה. כמו אישה מוכה שזוחלת חזרה אל הגבר האלים שמתעלל בה.

 

* הוצאו מהימ"חים – לקראת נאומו של לפיד בעצרת האו"ם, תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית הוציאה מהימ"חים את הפשקווילים שהוכנו בעוד מועד לפני נאומו של בנט אשתקד, ולאחר כמה ימי הלעגה אופסנו מנוילנים ומגורזים. אחרי הנאום נקרא את המִחְזוּר על "הנאום-העלוב-המשעמם-הפאתטי-של-הגמד-שאינו-מגיע-לסוליות-נעליו-של.

 

* מקלות בגלגלים – החברה להגנת הטבע עתרה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקים ועדה מיוחדת לתכנון ולבנייה בגולן, כדי לקדם את התוכנית הלאומית לפיתוח הגולן ולהתגבר על מכשולים בירוקרטיים בדרך למימוש המטרה. עיון קל בחוברות "טבע וארץ", הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע, בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, יראה לנו איך החברה חגגה את הרחבת גבולות המדינה ותמכה בהתלהבות בהתיישבות הישראלים בשטחים החדשים שנוספו למדינה. איך התדרדרה החברה למצבה הנוכחי, שבו היא תוקעת מקלות סדרתית בגלגלי ההתיישבות בחלקי א"י השונים, כולל הגליל והנגב?

 

* הולדת יתומים – הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההמשכיות", המתיר להורים שכולים להוליד ילד מן הזרע של בנם שנפל. יוזם החוק הוא חברי צביקה האוזר. אני מעריך מאוד את צביקה, שבעיניי הוא הפרלמנטר מס' 1 בישראל, אבל בנושא הזה איני תומך ביוזמתו. אני רואה בעייתיות רבה בהולדת יתומים, וגידולם בידי סבא וסבתא שכולים, שאין להם בהכרח כוחות הגוף והנפש לגידול ילדים, ובוודאי ילדים שמרגע לידתם דבקה בהם טראומת השכול. החתימה של נער בן 18 שמתגייס לצה"ל על רצונו בכך, אינה מבוססת על תשתית של בגרות וניסיון-חיים הנדרשים לצורך חתימה כזו.

 

* מכבדים את הפרס – ביום שני חולק פרס יצחק שדה לספרות צבאית לפרופ' יואב גלבר על ספר המופת שלו "רהב", הספר הטוב והמקיף ביותר, שנכתב על התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. במחקרו, מפריך גלבר לחלוטין את הנראטיב השקרי על פיו ממשלת גולדה מאיר גרמה למלחמה בכך שהחמיצה את השלום, כאשר דחתה את הצעת השלום המצרית. לא זו בלבד שגולדה לא דחתה הצעת שלום מצרית, גם אילו רצתה לא יכלה לדחות את ההצעה, כי ההצעה לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא הייתה.

המחדל היה במישורים אחרים לגמרי, כמובן הצבאי והמודיעיני, אך גם החברתי והתרבותי. הוא ממוצה בכותרת הספר: "רהב". הוא מתאר את התנהלות החברה הישראלית וצה"ל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; התנהלות שגרמה לחוסר המוכנות שלנו למלחמה. 

הספר "רהב" הוא השלישי בטרילוגיה שכתב גלבר, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. לספר כמו "רהב" אין סיכוי להתחרות ביחסי ציבור עם ספרים שמפיצים את עלילת הדם על "החמצת השלום". אבל כאשר הספר נבחן לא בידי יחצ"נים אלא בידי חבר שיפוט המורכב מהיסטוריונים רציניים ואנשי צבא רציניים בדימוס, בראשות פרופ' דינה פורת, הוא זכה בפרס. יותר משהפרס מכבד את הספר ואת כותבו – הם מכבדים את הפרס.

 

* על פי הפרוטוקול – אמרתי לילדים שלי, שכשאמות אני מבקש בדיוק את התהליך של אליזבט, על פי כל פרטי פרוטוקול "גשר לונדון נפל".

אסף הפטיר לעברי, בתגובה: "קודם שתלבש פעם חליפה," והוציא לי את הרוח מהמפרשים.

 

* קיטש פאתטי – צפיתי במהדורת החדשות בכתבה של דקות אחדות על הלווייתה של מלכת בריטניה, ותהיתי – באמת אנשים צפו לאורך שעות בקיטש הפאתטי המשעמם הזה, עם התחפושות המצחיקות הללו?

 

* אליקים העצני – אליקים העצני החל את פועלו הציבורי כלוחם בשחיתות השלטונית במסגרת "שורת המתנדבים", בשנות החמישים. בראשית שנות השבעים עלה לקריית ארבע ולאורך חמישה עשורים היה מראשי המתיישבים ביש"ע. כיהן כח"כ מטעם תנועת התחיה. בשנותיו הראשונות בחברון, העצני נשא את דגל הדו-קיום עם השכנים הערבים, פעל רבות למענם ואף שירת אותם כעו"ד. עם השנים, לנוכח הבעיות הביטחוניות, חל כרסום בגישתו. העצני היה אידיאולוג ואסטרטג ופובליציסט חריף, מקורי ומעמיק. כאשר הופיע הביטאון המצוין של מועצת יש"ע "נקודה", מאמריו, כמעט בכל גיליון, ריתקו אותי במיוחד ועוררו למחשבה, בין אם הסכמתי להם ובין אם לאו.

הכרתי את העצני אישית ב-1991, כאשר הקמנו מחדש את שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל ממפלגת העבודה, שהעצני היה מחבריה המרכזיים. כעבור שנה הוא לא  נבחר לכנסת, אך כפעיל במועצת יש"ע ובפורומים שונים למען א"י, תמך במאבק על הגולן ונפגשנו לא אחת. תמיד נהניתי להקשיב לניתוחיו המעניינים. הצטערתי לשמוע על מותו, בן 96. יהי זכרו ברוך!

 

* שנתיים למותו של בוג'ה – במלאת שנתיים למותו של מורי, רבי וחברי בנימין יוגב – בוג'ה, חבר בית העמק, המנהל המיתולוגי של מכון "שיטים" ואיש החגים והתרבות היהודית של התנועה הקיבוצית, נערכה אזכרה ולאחריה מפגש של לימוד במועדון לחבר. חלקו הראשון של הלימוד היה של נכדתו שחר ובן זוגה אראל, בנושא הזיכרון. לאחר מכן לימוד של מוקי צור, שהתמקד במחלוקות בין ברנר לגורדון ובדרכו המיוחדת היטיב לשבץ את דמותו של בוג'ה בלימוד, תוך שהוא מספר על ילדותם המשותפת בשכונת רחביה בירושלים, שם למדו באותה כיתה.

היה ערב מרתק, מרגש וברוחו המיוחדת של בוג'ה.

 

* אחרון על החומה – בדברים שנשא בערב לזכר בוג'ה, אמר מוקי צור (ציטוט מן הזיכרון): יריב בן אהרון נפטר. אביבה זמיר נפטרה. בוג'ה נפטר. והשנה גם אשתי נפטרה. יש לי תחושת אחריות של מי שנשאר אחרון, ולכן אני רואה צורך להגביר בזמן שנותר את עבודתי.

אני נפעם מהכוחות הבלתי נדלים של מוקי, בן ה-84, שממשיך להתרוצץ בכל רחבי הארץ, מלמד בפורומים רבים, החל בבני נוער, דרך מכינות קד"צ ותנועות הבוגרים ועד פנסיונרים. מרצה באין ספור אירועים. רק לדוגמה – קראתי את התוכנייה של פסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים. מוקי משתתף בשלושה ערבים שונים, עם כל הכרוך בנסיעה מעין גב לגבעתיים וחזרה. והוא ממשיך לחקור, לכתוב מאמרים וספרים. עובד ללא לאות. פעמים רבות אני מתנדב להסיע את מוקי למרכז או חזרה לצפון. כל דקה אתו היא חוויה של לימוד והעשרה. גם ביום האזכרה של בוג'ה נשאלתי אם אוכל להחזירו, אך מיהרתי לאסיפה באורטל. מוקי הוא איש יחיד ומיוחד.

 

* ביד הלשון: מיספר סתמי – איך אנחנו קוראים את המשפט הבא: 4=2+2?

שניים ועוד שניים שווה ארבעה או שתיים ועוד שתיים שווה ארבע? – כמובן ששתיים ועוד שתיים, בלשון נקבה. למה? מה זו האפלייה הזאת? שפה שמדירה גברים? כמובן שלא. השפה לא שוביניסטית גברית ולא שוביניסטית נשית ואין להלביש עליה מה שאין בה. מיספר סתמי, כלומר מיספר שאינו מונה דבר מה, הוא בלשון נקבה. למה? כי זו העברית. לכן, למרות שהמילה "קו" היא בזכר, כאשר אנו מדברים על מיספר של קו אוטובוס נאמר "קו ארבע". כי איננו מונים קווים, אלא אומרים מיספר. וכשאנו אומרים מיספר – אנו אומרים אותו בלשון נקבה.

 

ובאותה השפה, שבה אין צורה סתמית כללית, שאינה זכר ואינה נקבה, אנו משתמשים בלשון זכר למקרים כמו במשפט הנוכחי: "משתמשים". וגם כאן, אין כל הדרה וכל דחיקה ואין שום סיבה שאני, כפמיניסט מושבע, אצטרף למסע הצלב לכיעור השפה העברית.

כיוון שהצורה הסתמית היא בלשון זכר, כאשר אנו משתמשים בביטוי "אנו משתמשים", הוא כולל הן גברים והן נשים. לעומת זאת, אם משתמשים בביטוי "אנו משתמשות", הוא כולל רק את הנשים. לכן, כאשר שדרנית ברדיו אומרת "אנחנו רוצות", היא מדירה אותי ואת כל הגברים, כי המילה "רוצות" אינה כוללת את הגברים. כאשר היא אומרת "אנחנו רוצים", היא אינה מדירה איש.

ההכפלה נוסח מרב מיכאלי: "כאשר אנו משתמשות ומשתמשים בביטוי אנו 'משתמשות ומשתמשים'," – היא סתם טרחנית, מסרבלת ומכערת את העברית היפה. יש נהגים יפים שנוצרו לאורך השנים כמו הפנייה: "גבירותיי ורבותיי", "חברות וחברים", "ליידיז אנד ג'נטלמן", "ערב טוב למאזינות ולמאזינים", "חיילות וחיילים" וכן הלאה, ולאחר מכן מדברים רגיל, בשפה היפה והרהוטה שלנו, בלי הטרחנות הזאת.

אגב, שמעתי השבוע פתיחה של תוכנית ברדיו חרדי: "בוקר טוב מאזינות ומאזינים, חרדיות וחרדים, חסידות וחסידים, ליטאיות וליטאים, ש"סניקיות וש"סניקים." ואהבתי. ובלבד שלאחר פתיחה כזו, מדברים נורמלי, פשוט ויפה. 

אורי הייטנר

 

* * *

אהוד בן עזר

משה דיין

ראיתי אותו ממש רק שלוש פעמים בחיי. פעם ראשונה היתה כאשר הייתי תלמיד בשמינית ההומאנית-הספרותית בתיכון חדש בתל אביב, ונלקחנו כולנו אחרי יום הלימודים באוטובוסים לבסיס צה"ל בדרום הארץ, ושם ישבנו על הקרקע קבוצות-קבוצות, אולי היו גם תלמידים מבתי ספר אחרים, והנה הופיע לפתע משה דיין ודיבר אלינו, ללא מיקרופון. תיארתי זאת בספרי "אומץ" (1997):

יום אחד, לאחר הלימודים, לוקחים אותנו באוטובוסים דרומה, לבסיס השיריון בג'וליס. עורכים לנו סיור בין הכלים הכבדים, מושיבים אותנו על צלע גבעה, ולפתע עומד מולנו למטה הרמטכ"ל, לבוש ברישול, ללא כובע, בקושי רואים את דרגותיו, ומתחיל לדבר – בשקט, בפשטות, כלאחר-יד. אינני זוכר כל מה שאמר, אבל כוונתו נחרתת בי – צה"ל זקוק לי ולחבריי בכל המקצועות, ובעיקר בחיל השיריון.

כמובן שאנו מתעלמים מדבריו ואיננו משנים את דעתנו – נתגייס לנח"ל, חיל שבו אנו גאים מאוד, בייחוד בזכותה של להקת הנח"ל; נמלא משימה לאומית ו"חלוצית", ובלבד שלא ניטמע בערב-רב של הצבא הכללי, של שנות העלייה ההמונית.

משה מתנגד למתכונת השירות בנח"ל. מאשימים אותו, כי כאיש תנועת המושבים הוא פועל נגד הקיבוצים, שהם הנהנים העיקריים מהנח"ל. אבל לא זו הסיבה. לדעתו, יש נזק בכך ש"מיטב הנוער", ממנו צריכים לבוא טובי הלוחמים והמפקדים, משרת במסגרת צבאית למחצה, חקלאית כביכול, ומוריד את הרמה הממוצעת של שאר יחידות צה"ל. הוא גם יודע, שרוב יוצאי הנח"ל אינם נשארים בהתיישבות, כך שגם המטרה הלאומית, שכה חשובה לבן-גוריון, מושגת בהצלחה של אחוזים ספורים בלבד. לא מקרה הוא, שבתקופתו מוסיפים לנח"ל גם "אימון מתקדם" ממושך הכולל צניחה, משלבים בגרעינים ובהיאחזויות חיילים וחיילות "בודדים", מרקע חברתי שונה, וממשיכים לשלוח להדרכה ולקצונה "אחוזים" מכל גרעין.

לאחר סיום הלימודים אני אכן מתגייס לנח"ל, וזאת לא רק בגלל קריאתו של בן-גוריון אלא קודם כל כדי לעבור את תקופת השירות הצבאי, קשה ככל שתהיה, עם חבריי לגרעין. לאחר תקופת טירונות ממושכת ומשפילה, ששוברת בי הרבה מהנכונות לשרת בצבא, אנו מתיישבים בעין-גדי. אני מוצא בכך סיפוק רב יותר מאשר בשירות צבאי בסדיר ובקבע, תפקיד שבו היה דיין רוצה לראות אותי ואת חבריי. כרבים אחרים אינני מתמיד ב"חלוציות" שלי, ועוזב את הקיבוץ כדי ללמוד באוניברסיטה.

גם את הפעם השנייה הזכרתי ב"אומץ":

במחצית השנייה של חודש מאי [1967] אני יושב וקורא בספר בקפה "אקסודוס", בפינת הרחובות רמז וז'בוטינסקי בתל-אביב. לפתע נכנס משה עם ידיד ומתיישב כמטחווי שמיעה ממני. הוא פורס לפני הידיד את הערכת המצב שלו, כנראה לאחר סיוריו בריכוזי צה"ל ושיחותיו עם מפקדים ואנשי מודיעין. "תהיה מלחמה," אני שומע אותו אומר בקולו הצלול, הגרוני וה"צברי", מתנגן מעט ומגלגל את הרי"שים; והוא מחייך בעינו האחת חיוך קפוא מעט: "ברור שתהיה מלחמה."

המשפט הזה נחרת בי, אבל אני לא מאמין לתוכנו. עד בוקר יום שני, 5 ביוני, איני רוצה להאמין שהמלחמה תפרוץ, ועם זאת אני לא חושש מפני תוצאותיה. בערב 19 במאי לוקחים אותי במונית מתל-אביב להרצאה במצפה-רמון, ולאורך כל הדרך אני רואה שיירה ענקית של כלי-רכב, זחל"מים, תותחים מתנייעים, טנקים, מכוניות קשר ואספקה – וכולם זורמים דרומה. כוח עצום ורב כזה אינו מותיר בי ספק באשר לתוצאות המלחמה, אם תפרוץ. כבר בשעת ההרצאה באים ומוציאים אנשים מהאולם בצווי-קריאה. מתברר שבאותו לילה מתחיל גיוס רב-היקף של כוחות המילואים.

ואכן, זמן לא רב לאחר שובי לתל-אביב אני מקבל קריאה להתייצב ביחידת המילואים שלי, מגייס בלילה את האנשים שברשימת הכתובות שלי, ובבוקר מתייצב בבסיס החטיבה בתור חובש בפח"ח, פלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10, הממוקמת בחורשת אקליפטוסים בצריפין.

 

והפעם השלישית שראיתי אותו חי  היתה כאשר פגשתי יום אחד לפני הצהריים, ברחבה שלפני היכל התרבות בתל אביב, את במאי הקולנוע יגאל בורשטיין ויחד נכנסנו להיכל, שבו התקיימה ועידה של מפא"י ושם על הבמה ראינו את משה דיין עומד ונואם.

 

לימים קיבלתי על עצמי לכתוב עליו את הביוגרפיה "אומץ, סיפורו של משה דיין", שיצאה לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1997. השושבינים  לספר היו זלמן שובל וחיים ישראלי. דיין כבר לא היה אז בחיים, אבל יש לכך הקשר נוסף, שגם עליו אני מספר ב"אומץ":

אסתר ראב [דודתי אחות אבי] הכירה את שמואל דיין [אביו של משה] בהיותו פועל בפתח-תקווה, עוד בטרם הגיעה דבורה [אימו של משה] ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל דיין, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם "דין הגלילי". נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.

אהוד בן עזר

 

* * *

ד"ר ארנה גולן

על "המסדרון"

מסדרון רחב רב אורות וקולות

לזיכרו של פרופ' הלל ברזל

על "המסדרון – כתב עת לשירה ופרוזה, לתרבות ואמנות", גיליון 15, סיון תשפ"ב, יוני 2022,  עורך ראשי ומו"ל יאיר בן חיים, בית הוצאה לאור "חדרים".

זה עתה הופיע גיליון מיוחד של כתב העת "המסדרון", בהוצאתו ובעריכתו של המשורר יאיר בן חיים, וכולו מוקדש לזיכרו של פרופ' הלל ברזל, האדם הנפלא והחוקר החשוב. הגיליון הזה, בהופעתו, בתוכנו, ברמתו ובעיצובו – מהווה אירוע תרבותי  מרשים  הראוי להנציח בקולותיו ובאורותיו את האיש המיוחד הזה שהלך לעולמו לפני כחצי שנה ואשר כולנו כיבדנו ואהבנו כאדם והערכנו כחוקר ספרות ידען ומקורי שאינו מתייגע לעולם.

האירוע התרבותי הזה בנוי משני נושאים עיקריים: הראשון כולל מאמרים מרגשים על מחקריו, על ההיכרות המקצועית והאנושית עימו, על אישיותו המיוחדת ומאירת הפנים ומחקריו הרבים והמסועפים, המחדשים  ורבי הערך ובו נתמקד.

וכך מתאר אותו העורך בפתח הגיליון: "איש יקר ורב פעלים בעולם הספרות והתרבות בישראל. ספרי המחקר  שכתב לאורך השנים מנציחים את ראייתו ופרשנותו הייחודית לשירה ולספרות העברית." הוא אף מרחיב בדבר אישיותו הקורנת. ונוסיף כי לא רק הוא לא זכה אלא לא זכינו כולנו  שיוענק לו פרס ישראל כראוי לו מאין כמוהו, והמאמרים אכן מדגימים זאת היטב. ולמען הגילוי הנאות אציין כבר כאן, שאת אחד המאמרים שכונסו כאן אני כתבתי והוא פורסם בשעתו בעתון הווירטואלי "חדשות בן עזר", הכולל תמיד מדור ספרות וביקורת מקיף.

הנושא השני של הגיליון, אשר המשורר הרצל חקק שותף להעלאתו, הוא שילובם של שירים  הקשורים לנושא ההתגלות, כיוון שהיה זה נושא מוביל במחקריו של פרופ' ברזל, שתמיד הלך במחקריו אל עוד ועוד מקורות יהודיים ואף כלליים. ואכן, משולבים בגיליון שירים מרגשים ורבי הגות של טובי המשוררים ונבנה היבט רב עניין  שאותו נציין  בהמשך. עתה נפנה למאמרים.

הוקרתו של יאיר בן חיים לברזל. "האיש היקר, הרגיש, הכנה והצנוע שהיכרתי, שחיוך היה נסוך תמיד על פניו," פותחת את הגיליון ואת המדור הראשון של המאמרים. זו היא רשימה מופלאה ורגישה על מקומו של ברזל כמעודד את יצירתו השירית של בן חיים וקובע לה ייעוד בעקבות פגישה מקרית וצנועה. הוא אף  מזרזו להוציא את שיריו לאור. השפעתו עליו כמעניק לו אישור ראשוני ליצירתו טבעה חותמה על כל דרכו. "בזכותו נחשפתי לחשיבות פירסום שירתי, הבנתי שעלי לדבוק ביעד שהציב בפניי, את החיבור שלנו הגדיר כ'חברות' ואף בחר להכתיר כך את רשימתו 'חברות – האדם והיצירה', שכתב על ספר השירה הראשון שלי."

ונוסיף אנו,  כי הלל ברזל עודד את בן חיים בכל היקף מפעלו הספרותי התרבותי, אם בייסודו של אתר "חדרים" לשירה וסיפורת ולסקירות ספרותיות, כולל "סקירת אירועי שירה ופרוזה, תרבות ואמנות". במסגרתו הוא עורך ומביים את מדור הדגל של האתר 'דַּבֵּר אֶל הַשִּׁיר' בו מצולמים משוררים ומשוררות הקוראים משירתם ברחבי העיר תל אביב. ובנוסף, כאמור, בהוצאתו לאור באופן עצמאי ובמימון עצמי של כתב העת "המסדרון", היוצא גם באופן וירטואלי אך – וזה המייחד אותו – גם בדפוס ועל נייר משובח ובלוויית ציורים רבי רושם במיוחד, של נורית צדרבוים בגיליון זה, וצילומי פורטרטים של פרופ' ברזל ורעייתו בינה ברזל שצילם בן חיים עצמו והכל כיוזמה עצמית. ורק נעיר, שחבל שאותיות המאמרים אינן מעט גדולות יותר, להאיר את עינינו). 

ואכן, אם נקרא את מאמרו המבריק של הלל ברזל עצמו על ספר שיריו הראשון של יאיר בן חיים "'דורשירה", נפגוש במרכזו את המונח "חברות" גם עם אדם וגם עם יצירה, מה שמדגים את יחסו העמוק של ברזל ליצירתיות. "חברות פירושה יחס ראשוני ויחס חוזר," הוא אומר. זו אינה  פגישה לשם אינטרס כלשהו, אלא כמו באהבה, "בשבילי יש שיר שהוא חבר שלי, שהוא עשה לי משהו, שאני מוכן לחזור אליו"  וכל פעם לחוש בו חידוש. ואת התחושה הזאת הוא חש בפגישתו עם הספר "דורשירה"  שבמצויינותו הוא מוצא את סוד הצמצום ועוד.

יקצר המצע לתאר את המאמר שכולל הבחנות מקוריות נוספות  רק נציין שאפילו צמרמורת עוברת בו למקרא  שורות בשיריו של בן חיים שבהן הוא חש את "החברות" של המשורר  עם רחל המשוררת, למשל, ומוצא בשיריו "שירה שהיא הצפנה לדורות הבאים" כשירת אמת.

שני מאמרים רבי חשיבות הם מאמריו של הרצל חקק. הראשון, "משקפת פלאים לספרות העברית" נושאה הוא הטרילוגיה של ספרי המחקרים המופלאה של ברזל בשם "המאה החצוייה". לדעתו של חקק הכרכים הללו "חוצים לבבות. כי אסופות מחקר מרשימות לפנינו, מלאכת מחשבת שחושפת לפנינו את רוח ההווייה שלנו. פרקי מופת של ניסיון  תיאור והגדרת המימד  הרוחני, הלבטים, חיפשי הדרך." וכל אלה מעניקים מבט על "המתח שבין הווייה של גולה לבין התקופה החדשה."

בהמשך  מפרט הרצל חקק את שיטות המחקר, עומד על חידוש המונחים, כגון מטא-ריאליזם וגילויים בשירה וסיפורת, ומדגיש בי ברזל מתפקד כמו הצופה לבית ישראל, מעמיק בתיאור היצירות ותוכניהן של גדולי השירה, כמו בנושא ההתגלות, ובדרכי העיון.

ואכן, המאמר הזה הוא פיתוח ברמה גבוהה של העיון הקודם רב העניין במאמרו האחר של חקק המכונס בגיליון והוא מוקדש לספרו של פרופ' ברזל, "שירה והתגלות". זהו נושא המרתק את חקק והוא מציין כי בספר הזה, בעיון בהתגלות ברצף הדורות בחלקו האחרון  "צדים את הלב שיריו של יעוז-קסט בשל הקשר המיוחד, ובמיוחד בספרו האחרון, 'האור הלבן' – בין שירה אנושית להתגלות אלוהית. וכך, בעיון ברצף הדורות, החוקר ברזל תוהה ומוקסם, מנסה להבין את שפת השירה ואת שפת החלום. כנווד בדרכי הפלא הוא מנסה למצוא את הקשר שבין החוויה של ההתגלות  הנבואית לחוויה של השליחות השירית."

אהבתי במיוחד את מאמרו של משה גרנות (שפורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר"), "האיש שנולד בלי יצר הרע." איזו הגדרה נפלאה של ברזל! וכל התיאור הנוגע ללב כיצד במשך שבע שנים התחמקו פרופסורים ממשימת הנחייה לדוקטורט, עד שפגש בהלל ברזל ובפתיחות ליבו ונפשו הנחה וקירב והקדיש זמן, ותוך שנתיים הביא אותו לסיום המחקר! וכל זאת, כל יחסו הנהדר לתלמידיו, התקיים בלא לפגוע בהישגיו המחקריים, שגרנות מונה ומתאר אותם בסיכומו:

"הלל ברזל פירסם מעל 40 כרכים שעניינם תיאוריות וזרמים במחקר הספרותי,"  ואותם מפרט גרנות ומדהים את הקורא. הוא אף מזכיר, בדומה לבן חיים, את בינה רעייתו של הלל, העיתונאית המכובדת והמשוררת-בסתר במשך שנים, שרק בשנים האחרונות העזה לכנס ולהוציא לאור את שיריה. וגרנות מסיים: "שני האנשים היקרים האלה הלכו לעולמם. ומי שהכיר – הוקיר ואהב אותם – חש מיותם."

ואכן, גם שמאי ואנוכי היה לנו הכבוד והעונג להיות ידידיו של ברזל, ושמאי נפגש עימו בקביעות. אני גם כתבתי לא רק על מחקריו של ברזל אלא גם מאמר על ספר שיריה של בינה ברזל, שסוף סוף נועזה להוציאו, והוא ספר מובחר ובעל רמה פואטית גבוהה, שאיש לא שיער את קיומו. ולדאבון ליבנו היא הלכה לעולמה זמן לא רב לאחר מכן.

בהקשר זה של מאמרים בעלי גוון אישי המשולב בזה המחקרי, נמצא את מאמרה המרגש והמיוחד במינו של המשוררת והחוקרת ד"ר רחלי אברהם איתן, מייסדת ועורכת כתב העת "שבילים" במודיעין, במסגרת פעולות תרבות ענפות. מאמרה משלב סקירה מדעית של כרכי מחקריו של ברזל עם היבט נרגש ומלא תודה לאישיותו הגדולה  של פרופ' ברזל, שהיא היתה תלמידתו והוא היה המנחה האנושי שלה לדוקטורט. היא אפילו מוצאת סמליות בתאריכי לידתו ופטירתו ומיספר הכרכים שפירסם, כיוון  שכולם הם ט"ו. אז מה הפלא שהמאמר מוכתר בכותרת הנהדרת, "הלל ברזל הוא הפרס לישראל ולספרות עם ישראל", ורמז כאן לעוול שנעשה לברזל כשלא ניתן לו פרס ישראל. ואכן, אף כי בהמשך תומכת אברהם גם במתן הפרס לחוקרת שקיבלה השנה, היא צודקת בטענתה כי ברזל ראוי היה לפרס כבר לפני שנים רבות.

תוך כך עולה הקשר אישי מיוחד שלה כתלמידה וכחוקרת בהנחייתו, היכרותה עם בן חיים באמצעותו לשם פעילויות ספרותיות משותפות וכאבם המשותף עד דמעות עם הידיעה על מותו. נחמה פורתא מהווים רק דברי בתו של ברזל, שרי, המספרת על הוקרתם של הלל ובינה לה ולפעולותיה.

ולבסוף אציין את מאמרי (שאף הוא פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר") על "מהפכים פואטיים בשירה הישראלית לאחר קום המדינה." אלה הם כבר כרכים י"א וי"ב  בסידרת מחקריו של ברזל, "מחיבת ציון עד ימינו". בכרך האחד  מבין הכרכים על המהפכים הפואטיים (אף זה מונח שחידש ברזל) נידונה לפרטיה ותוך הבחנות חדשניות וטביעת מונחים חדשים להגדרת תופעות שיריות, ובמפורט שירתם של יונה וולך  ודוד אבידן, והכרך כולל 763 עמודים כיון שמוצגת פרשנות של שירים רבים עד מאוד בהעזה מחקרית.

בכרך השני נידונה בפירוט מדהים "יצירתו השירית והעיונית של נתן זך" והמחקר כולל כמעט אלף עמודים! אין ספק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים בעריכתו של עוזי שביט ראוייה לכל שבח  על שנתנה מקום נכבד בהוצאתה לחקר כה ענף ומקיף ורב כרכים.

 המאמר המפורט בוחן, כמובן, את שיטת המחקר המיוחדת במינה שפיתח פרופ' ברזל, תוך הבאת דוגמאות מאלפות ופרשנות נועזת שמתגלה בהן על מנת  לתת מושג על "שפע מדהים זה" של חקר וידע. אין תימה, שכבר במאמרי על הכרך השלישי בטרילוגיה "המאה החצויה" בשנת 2015, לאחר הבחנות פואטיות, תבעתי מתן פרס ישראל לחוקר מובחר זה.

וכך כתבתי: "הוא מבחין בפואטיקה של כל סיפור מסיפורי הצעירים, מכנה כל תחבולה ספרותית בשם, כמו 'בינאריות' או 'מיצוב הרגש', ובכוחן של הבחנות אלו הוא דן בפירוט במשמעות. תוך כך הוא מעלה הבחנות חדות כגון, 'תמימות אשר מתחתה גועשות תמורות בחשיבה הנורמטיבית בהתנצחות עם כללי מוסר ואיסורי טאבו, מורשת הדורות.'"

ולסיכום כתבתי: "כל המחקר המסועף המוגש לנו בכרך הזה, מהווה הישג נוסף לחוקר הנודע ועושה אותו שוב, כפי שאמרנו מזמן, ראוי לפרס ישראל. אף יש לציין  כי גם אהוד בן עזר שב והביע תמיכה נמרצת בהענקת פרס ישראל לחוקר רב הישגים זה."

התחום השני רב הקולות וההישגים לזכרו של הלל ברזל  הם שיריהם של מיטב משוררי ישראל היום, שהוצע להם להגיש משיריהם "שירים הקשורים למוטו מוביל במחקריו של פרופ' ברזל בנושא "ההתגלות". אהבתי מאוד את השירים ונושאם ובייחוד משום שכל משורר העניק לו פרשנות משלו לנושא רב הפנים הזה ו"אהבה" משלו. כך שיריהם שאהבתי  עטויי היהדות של הרצל ובלפור חקק. שיריה של מיכל סנונית ומבטה המפתיע והמרגש, שירו העמוק של רפי וייכרט, ושיריהם רבי היופי והעומק הרוחני שלא אוכל לדון לצערי בכל אחד מהם, של רוני סומק, רון גרא, אורה עשהאל, אשר רייך ואלישבע זהר רייך, יוסי אלפי, נורית צדרבוים, וכמובן שיריו של יאיר בן חיים,  שאין תימה ששיריו בייחודם משכו את תשומת ליבו של ברזל. גם שאר השירים שנבחרו כאן  משופעים כאמור לעיל ברגש ועמקות רוחנית , כמו שירים של דליס ושל מיכל דורון, שאף צירפה ניתוח של כתב ידו של ברזל (ואגב, לי כחובבת גרפולוגיה כתב היד נראה יותר סבוך ורב רבדים על אף הניתוח המקצועי). ובנוסף,  שירים יפים כתמיד של ענת זגורסקי-שפרינגמן,  אסתר דגן-קניאל, דוד מנשה, נעמי לבנון-קשת ועמיר תומר.

את הגיליון חותם מדור "חדשים על המדף", אך הוא כבר חורג מענייננו, אף כי מוצגים בו ספרים מעניינים. לכן, נסיים בברכות ליאיר בן חיים על היוזמה ועל הרעיון לכבד ולהנציח את זיכרו של פרופ' הלל ברזל, האיש המיוחד הזה, ואת מפעלו המחקרי העצום, ובדרך כה נאה ומכובדת. תוך כך, אף  זכינו לחוברת רבת עניין ואיכות במאמרים ובשירים רבי יופי. 

שנה טובה!

ד"ר ארנה גולן

 

* * *

שמאי גולן

מכתב להרצל חקק, 11.2.2010

ארנה: מכתב משמאי גולן להרצל חקק  לרגל הופעת קובץ שיריו המעוגן "בלב היהדות", במקורות, בתפילות ובחגים ונקרא "אנא בכוח אנא בשיר" על פי הפיוט לתפילת שחרית וקבלת שבת. המכתב מובא לרגל ראש השנה תשפ"ג ולזיכרם של שמאי גולן ( שנפטר יומיים לפני חג החנוכה תשע"ח)  ושל הלל ברזל (שנפטר השנה בפורים) ואשר שניהם כתבו מילות הערכה על כריכת סיפרו.

להרצל ידידי, שלום רב,

תודה לך עבור ספרך היפה והמעניין "אנא בכוח אנא בשיר", ותודה לך אף על פרסום דבריי  על  גבי עטיפת ספרך, לצידם של דברי פרופ' ברזל ופרופ' שמואל מורה.

אין ספק ששיריך נובעים מעומק ליבה של היהדות, כפי שספגת אותם בילדותך, בנעוריך וכמובן אף בגיל מאוחר יותר. וכל אלה מלב-ליבו של אדם המאמין באלוהי ישראל ובמורשת ההיסטורית והספרותית של קדמונינו: משירת התנ"ך, מן הפיוטים של הפייטנים, ממשוררי "תור הזהב" בספרד, וכמובן מן המשוררים שבדורות המאוחרים, בתוכם מן השירה העברית המודרנית.

אך בכל זאת ההשפעה המירבית, עימה מזדהה המשורר, עיקרה מאותו מקור עברי של פיוט שכולו  ספוג אמונה יהודית, כאמור, מימי ילדותו.

לדוגמא, כבר בשער הראשון, בשיר: "תיאטרון חי, תנור חם" (עמ' 16) ניתן לגלות את היסודות ותשתיות המראות מהם שאב המשורר את עולמו הפיוטי, בבחינת  "תיאטרון חי כהיכל על: תנור שכונתי / מקווה, ולב מתפלל. לא ינוח."

 ובהמשך: "בור המים גדול / ובית המדרש מעל לכולם... / בעמידה, בשכיבה, בכתיבה." 

 והגעגועים לבואו של משיח, הנמצא (כבר? או עדיין?) מעבר לסורגים, אבל הקולות: "זה כל נדרי, שריחו / מי ורדים ודמעה בוכה."

כלומר עצם השמעת הניגון, ה"קול", של תפילת "כל נדרי", מזכיר את הדורות: "רעידת הזמן הזו / לא נשכחה."

ובהמשך, דרך השערים: "דור לדור", ו"מורשת נשגבה" ו"תפילת הדרך" עד "אהבה ופליאה" הקשורות  ל"סוד ההשראה", ולבסוף "אנא בכוח השירה" עד לחלק של הפואמות "תלאות הגאולה", ההיסטוריה של העם במשך ארבעת אלפים שנה, הן של הרבים אך בתוכם גם של הפרט: "ארבעת אלפים שנה אני יושב  וכותב," אותה הזדהות מלאה של הפרט עם הכלל. ובמשך הזמן "מדורי דורות," כלומר ההשתלבות בתוך העם ומורשתו, מבלי שהמשורר יוותר אף על פריטים מן ההווה: "מדורי דורות / אותה ילדות, אותה פיז'מה / של פלנל. משכים. כבר / חורף. תנור "פרידמן". ריח / נפט וחמים."

והקיצור, הרצל ידידי: יישר כוח!

שלך,

שמאי גולן

(וביקשתי להוסיף: אף אני ירושלמי הייתי 30 (!) שנה, וזוכר היטב את תנורי "פרידמן" שלא אחת הצילו אותנו מן הקור המקפיא של החורף הירושלמי...)

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ארז ביטון

וכך אמרו

הלך הלך ולא ישוב,

יבוא עליו חושך וצלמות,

עור חשוב כמת

ילך לגורלו לקץ הימים.

 

אחד המושבים בפסטיבל השירים במטולה, שנערך לפני כשבוע, הוקדש למשורר ארז ביטון, שספרו האחרון תפרים ראה אור השנה. במושב זה השתתפו, מלבד ארז ביטון, משוררים וחוקרים, שגמרו את ההלל על הספר. הגדיל מכולם דן מירון.

כל אוהבי שירתו של ביטון מכירים את הביוגרפיה שלו: הוא נולד למשפחה מרוקאית שעלתה לארץ בשנות החמישים והועברה ללוד שפונתה מתושביה הערבים במלחמת השחרור. עד גיל 11 היה ארז, שנקרא עד אז יעיש, ילד חופשי ושובב, והיה ראש לחבורת הילדים  בני גילו שנודעו במעשי משובה. שעה שחיפשו אוצרות בין הגרוטאות שהעיר מלאה בהן, הרים יעיש, בלא לדעת מהו, רימון יד, שהתפוצץ בידיו והוא איבד את מאור עיניו ואת אחת מידיו, וכפי שהעיד על עצמו הפך להיות עיסת בשר. לאחר ניתוחים ללא ספור חזר לבית הוריו והושכב במיטה צדדית שהוקצתה לו במסדרון הבית, מוזנח לנפשו. חייו החלו להשתקם שעה שהועבר לבית חינוך עיוורים בירושלים, שם השתנו חייו לבלי הכר. שם נפתחו בפניו עולמות של תרבות, מוסיקה ספרות והשכלה כללית, עולמות של קריאה וכתיבה. שם רכש מורים מלאי חסד וחברים, שם החל פרק חדש בחייו.

את ספרו בית הפסנתרים הוא הקדיש לבית חינוך עיוורים, למוריו ולחבריו שעשו אותו למי שהוא (גילוי נאות, סבא שלי ח"מ מיכלין היה אחד ממייסדי המוסד, שקיים עד היום).

 

בשיר "היום הראשון" בבית הפסנתרים הוא מתאר את עברו:

 

נכונו לי  עתידות גדולות

הנה היום הזה

יעבירו אותי מבית הוריי

שבו אני מהלך כמו חפץ

נע ונד בין שני חדרים

חמישה שישה ילדים

להורים נרגנים

לאם בוכיה תמיד

ואב נרגן וזעף...

(עמ' 12 )

 

ואילו בשיר "הפסנתר" הוא מתאר את המעבר:

 

הנה כאן בבית הזה

פסנתר על כל חדר

הנה כאן בחדר הסמוך

הפסנתר הדור וגא

ומצפה

ובלילה הראשון שלי כאן

על בהונות אני בא

אל הפסנתר

ומשמיע לי צליל אחד...

(עמ' 18)

 

הצליל הבודד הזה היא ראשון בצלילי העולם החדש  שחיכה לו.

בספרו האחרון, תפרים, עושה ביטון את מה שרמז עליו בספריו הקודמים, הוא מכניס אותנו ישירות אל תהומות הכאב, הנידוי, ההשפלה והבדידות. בחייו לא אהב להבליט את נכותו, בשירים אלה  היא פורצת גבולות כמו מאליה. כפי שהודה, כתב ביטון את הספר הזה בבת אחת, ללא הפסקה, ואמנם בשירים אין כל סימני פיסוק בין המשפטים, כאילו כל הספר הוא פיסקה אחת ארוכה. כאן הוא כותב לראשונה על בית הוריו, שהמשיך להתנהל כאילו הוא עבר מן העולם, על אחיו שהקיאו אותו מקרבם ועל חבריו שעזבוהו. כאן הוא כותב על עצמו כ"מיותר", שם שנתן לאחד מקטעי הפרוזה, בעמוד האחרון של  תפרים:  "בעצם, הוריי ראו בי מת למרות שנותרתי בחיים. הוריי הודיעו לבני המשפחה באלג'יריה שמתי מהפציעה והמשפחה שם הכריזה עלי כמו מת וישבו עלי שבעה. התחושה שאני מת ליוותה אותי כל חיי, כלומר, הרי חיי הקודמים נעלמו ואינם, נעשיתי ילד אחר, נבוך ומתבייש במה שאני. הוריי הנחילו את התחושה של היותי בעצם מת גם לאחיי ולסביבה, וכך אמרו: 'יעיש  איננו. הוא חי שם בהרי ירושלים. הוא מגיע לדאבון הלב מדי פעם והוא שוכב במיטה הזאת שעל חור הפצצה וכך יאה. אבל חיינו מתרחשים בלעדיו.'" כך, חד וחלק, לראשונה האמת המרה.

בשיר הפותח את הפרק הראשון בספר שנקרא  'יעיש איננו',  בשורות קצרות וחודרות הוא מתאר את ההתחלה, את האסון:

 

ב-19 בנובמבר 1951

ברחוב כ"ט בלוד בחצר

ילד עלה בעשן

ולא היה מי שיתפוס בבגדו

ונפל

וזה הייתי אני

ולא היה אליהו

לתפוס בבגדי

ובחצר ילד עיסת בשר

(עמ' 9).

 

לידו שנקטעה הוא מקדיש את השיר "יד קטנה":

 

יד קטנה

כל כך קטנה

על מה ולמה

משוטטת לבדה

מצאו אותה

רק על פי מסלול הדם

בקצה החצר

בפינה

למה אפשר לחבר

יד קטנה כל כך קטנה

משוטטת בקצה החצר

בפינה מוסתרת

מי מצא אותה

מי הביא אותה

למנוחתה

יד קטנה

ידעה לפתוח מנעולים

ידעה לשרוך מנעלים

היתה אחות נאמנה

ליד האחרת... 

(עמ' 20)

 

ארז ביטון, כיום בן שמונים נשוי ואב לילדים, פירסם עד כה כעשרה ספרים ורכש לו קהל קוראים נאמן. בפסטיבל המשוררים אמר דן מירון כי  ביטון הוא אחד  המשוררים הבולטים שלנו ותפרים הוא ספרו החשוב ביותר, השונה והמנותק מכל מה שכתב עד כה, ספר של תעודת בגרות. לדבריו, ביטון אינו משתמש בשירה כפיצוי, אינו אומר לעצמו לפחות אני כותב שירים  המילים בהן הוא משתמש אינן מצפות להיות יפות,  שפתו אינה מעוצבת, היא אומרת את הדברים בעברית תקנית, לא בשפת רחוב. הספר מלמד אותנו שיעור בעל חשיבות  רבה, לחסוך במילים, במקום לומר נגזור אותך מאיתנו, לא תבוא יותר בקרבנו, הוא אומר את זה עד הסוף: "עור חשוב כמת ילך לגורלו לקץ הימים."

בסיום דבריו פנה מירון אל ביטון ואמר לו, ארז, כתבת ספר נפלא ומזעזע.

אחרון עלה ביטון על הבמה, עמד מול המיקרופון והקריא כמה משיריו, וקולו הלך מקצה האולם עד קצהו, שדממה שררה בו.

 

תפרים

לאחר שנעשיתי תפרים תפרים

ועמדו עליי חבריי לשעבר

מביטים בי כמו בתצוגה סתומה

נהגתי בהם במחילה גדולה

כי לא ראו בי יותר חבר

למשחקים או לדיבורים

ניסו לשווא לחנף אליי

ולתאר אותי

כגדול המהירים ברובע

והיו מהירים ממני

ואני ביקשתי רק

שיסתלקו מעל פני

כי אני היחיד המוזר

והם הממשיכים

לקפוץ ולרוץ

ולטפס ולקטוף

ולקלל ולגדף בחיבה

ואלי לא פנו עוד

(עמ' 45)

 

מה יעשה ילד

הנתון בחדר סגור

בתא

בענן

ומעבר לקירות

המולת שמחה של אלה

המתעתדים לגלי ים

לברכות קרירות

בקיץ הלוהט הזה

קולות משאיות יבואו אליו

נערים ונערות

אחיו ואחיותיו

מכינים גלי ים

יכינו חכות

יכינו צהלות

והוא בחדר סגור

בתא בענן

והוא לוכד את הקולות

והוא לוכד את השמחות

וכך יקום בו איש אחר

חייו יחלפו

בשמחת האחרים

עד כלות

(עמ' 49)

 

כשסיים ארז ביטון להקריא משיריו, פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות, שלא פסקו דקות ארוכות וביטון הודה לקהל ולאשתו רחל שהייתה לצדו לאורך כל הדרך.

 

שני ספריו האחרונים:

בית הפסנתרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015.

תפרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2022. 

 

דניה מיכלין עמיחי

 

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

עץ הרימון נתן פריו

בן כהן ממושב אביגדור מייצג את דור החקלאים הצעיר שממשיך את מפעל ההורים. הוא מגדל רימונים ובעל בית אריזה לפרי זה. בריאיון לעדינה בר-אל הוא מספר על הפרי, על יתרונותיו ועל שיווקו. בנוסף הוא מציג את מצב החקלאות במושב שלו ומסיים באופטימיות: "החקלאות תנצח!"

הוריו של בן, שולה ושמואל (שמוליק) הם רופאים במקצועם. האב רופא עיניים והאם רופאת שיניים בגמלאות. שניהם גדלו בעיר במרכז הארץ, אבל הגיעו לחיות במושב בעקבות שאיפתו של שמואל להיות חקלאי. מספר בן: "זה היה חלום-ילדות של אבי בעקבות סבא-רבא שלו, שהיה כורם ברומניה וגידל ענבים ליין. היה לו חיבור טבעי לאדמה."

שולה ושמואל שירתו בנח"ל והכירו בקיבוץ להב. לאחר נישואיהם הם נסעו ללמוד רפואה ברומניה, ועם שובם הם החליטו להגשים את החלום להיות קרובים לאדמה. לפיכך הם עברו לקיבוץ בית-ניר בשנת 1985, כאשר היו להם כבר שני ילדים, עידו בן השנתיים ובן התינוק.

לאחר מיספר שנים, בשנת 1999, עברה המשפחה למושב תלמי-יחיאל במועצה האזורית באר-טוביה. שם התחילה לטפח משק, וכמובן, בעקבות חלומו של האב, לטעת כרם ענבים. שלושת הילדים – עידו, בן ורועי שנולד בקיבוץ - השתתפו בנטיעת הכרם כפרויקט חינוכי של אביהם. הבן הרביעי, תום, נולד בתלמי יחיאל. לאחר כמה שנים, בשנת 1999 עברה המשפחה למושב אביגדור, גם הוא בתחומי המועצה האזורית באר-טוביה. גם כאן שתלה המשפחה כרמי  ענבים המיועדים ליין.

 

מתחילים לגדל רימונים

בן סיים את לימודיו בתיכון האזורי בבאר-טוביה, ולפני גיוסו עבד במושב שפיר במשק, שהיה מן הראשונים לגידול עצי רימונים. באותו זמן החל טרנד חזק של גידול רימונים. אביו של בן, שמואל, החליט בשנת 2003 לטעת 35 דונם של מטעי רימון. וכך, במקביל לעבודתו כרופא, ובמקביל להמשך העבודה בכרם, השקיע שמואל בטיפוח מטע הרימונים.  

בצבא שירת בן בחיל התותחנים. עם שחרורו החל ללמוד במכללת "ספיר" במגמת כלכלה וניהול. במקביל ללימודיו לקח על עצמו את ניהול המשק המשפחתי. "אני מאוד התחברתי לעניין." מספר בן. "בגמר לימודיי לתואר אני בוחר להכין עבודת גמר על מועדי שיווק אופטימליים של רימון למערב אירופה. המנחה שלי באותה עבודה היה ראש המחלקה, פרופסור אורי רגב ז"ל, עבודת הגמר שלי זכתה להערכה רבה. נגיד בנק ישראל באותה תקופה, סטנלי פישר, הגיע למכללה לטקס בו קיבלתי פרס על עבודתי. זה היה מאוד מרשים ומרגש. היה זה בתקופת ירי טילים על האזור, והישג זה היה אחת מנקודות האור."

 

בית אריזה במושב ושיווק עצמאי

בן החליט להתבסס יותר בתחום ענף הרימונים: "בשנת 2010, לאחר סיום הלימודים שלי,  אנחנו מתחילים להפעיל במשק של ההורים בית אריזה לרימונים, שנותן שירותים גם לפרי שלנו וגם למשקים מהסביבה.

"בשנת 2011 קורה 'מפץ' גדול במדינת ישראל, שהשפיע על המשך דרכי דווקא לטובה." מספר בן. "חברת 'אגרסקו'  – החברה הגדולה לשיווק ולייצוא חקלאי – התפרקה והפסיקה לפעול. נוצר צורך גדול מאוד לשווק תוצרת חקלאית, והיו מעט מאוד גופים שנכנסו לתחום זה. אני נכנסתי לוואקום הזה, והתחלתי לשווק את הרימונים באופן עצמאי."

שנה לאחר מכן רכש בן משק במושב אביגדור. לאחר נישואיו בשנת 2015, הוא ורעייתו שירן עשו שינוי גדול. הם העבירו את בית האריזה לרימונים מהמשק של הוריו אל המשק שלהם, פיתחו את המשק, השקיעו בו רבות, נטעו עוד שטחים נרחבים של רימונים, ולקחו על עצמם עוד ועוד פרויקטים.

 

נתוני הרימונים בארץ

"עץ הרימון מתאים מאוד לתנאים בארץ." אומר בן. " הוא מתאים את עצמו לאזורי גידול שונים במדינת ישראל. יש מטעי רימונים מפִּתְחת ניצנה במדבר ועד יסוד-המעלה ואיילת-השחר בצפון. כמו כן הוא צורך פחות מים יחסית לפירות אחרים. כמות המים תלויה בזן, אבל ניתן לומר שהצריכה היא של 500 עד 600 קוב מים לדונם לשנה. (זו מחצית מהכמות שצורך האבוקדו ופחות מכך שצורכים ההדרים.) יתרון נוסף – ניתן להשקות את הרימונים ללא כל בעייה עם מים שוליים ומים מטוהרים ברמות שונות."

אבל, למרות יתרונות אלו, חלה ירידה בענף. "בתקופת השיא היו במדינה כעשרים אלף עד עשרים וחמישה אלף דונם." מעריך בן. "והיום יש בין שנים עשר אלף לחמישה עשר אלף דונם בהם נטועים עצי הרימון. וזאת כי היו לא מעט עקירות בשנים אחרונות."

הסיבה לעקירות ולצמצום בגידול הרימון קשורה להפחתת כמויות הייצוא, כפי שיוסבר להלן. במושב אביגדור יש עתה מעל 300 דונם ובהם מעל 20 אלף עצי רימון.

 

כמויות הייצוא

לשאלה היכן משווק הפרי, בארץ או בחו"ל, עונה בן: "לאורך כל שנותיו של הענף בארץ, מתחילת שנות האלפיים, היה פלח הייצוא די גדול. בשנים טובות הוא היה כשליש מהתפוקה הארצית. בשנים האחרונות,  בגלל משבר שער החליפין, (ירידת מחיר המטבע הזר יחסית לשקל), הכמויות האלו יורדות. ורוב הפרי משווק בארץ.

"מלבד משבר שערי החליפין, היתה סיבה נוספת להפחתת הייצוא." מוסיף בן. "והיא המצב הפוליטי בעולם. באופן כללי פלח השוק המרכזי של הרימונים בחו"ל היה מערב אירופה. כאשר רוסיה היתה יעד בולט מאוד, ואליה הופנה כארבעים אחוזים מכמויות ייצוא הרימונים של המדינה. כבר בשנת 2014, עם הפלישה של רוסיה לחצי האי קרים  וכן ירידת ערך המטבע הרוסי, הצטמצם הייצוא לרוסיה לכדי עשרה עד חמישה-עשר אחוזים." 

 

שימושים ברימונים

הרימונים נמכרים כפרי מאכל, וכמובן גם למיץ. יש מפעלים, בעיקר בחו"ל, אשר מפרקים את הרימונים לגרגרים ומוכרים אותם בצורה זו. בנוסף לכך יש לרימונים שימושים נוספים – רפואיים ופרה-רפואיים – כגון בתעשיית הקוסמטיקה. מפיקים מהם שמן, ומשתמשים גם בקליפות וגם בגרגרים בתעשיות אלו.

 

מושב קהילתי

בן חי עם משפחתו במושב אביגדור. כאמור, בשנת 2015 הוא נשא לאישה את שירן, בת מושב חצב, גם היא ממשפחת חקלאים. שירן עובדת עם בן. הם הורים לשלושה ילדים: אליה בת שש וחצי, טליה בת חמש וחצי ויהודה בן שלוש.

"אנחנו מאוד מרוצים במושב שלנו." אומר בן. "אני יושב-ראש האגודה החקלאית. אביגדור הוא מושב מאוד חקלאי. מתוך 65 בעלי נחלות, 25 מהם עדיין עוסקים בחקלאות, עשרה מהם בענף החלב."

בנוסף לאופי החקלאי מגדיר בן את מושב אביגדור ב"מושב קהילתי." עתה הם מתכננים את ההרחבה השלישית, ההכנות לכך גוזלות זמן רב מפעילות הוועד. בן רואה יתרון בעובדה שנוספו תושבים שאינם דווקא חקלאים. הם עברו הנה כדי להיות קרובים לאדמה, לטבע ולחיי קהילה תוססים. התושבים "החדשים" – [נקראים כך בכל המושבים במשך שנים רבות, אם אינם ילידי המושב – ע.ב.] – השפיעו רבות על חיי החברה והתרבות במושב. "אנחנו חוגגים יחד את החגים והמועדים." מספר בן, "ותורמים בדרכים שונות." דוגמא לפרויקט קהילתי שנעשה לאחרונה: הפיכת מאגר מים ישן לבית תרבות. "הכול מתרומות התושבים ומעבודת הידיים שלהם."

לשאלה אם אין מתח בין החקלאים הוותיקים לבין התושבים החדשים, עונה בן: "תמיד יש פוטנציאל למתח. מצד אחד התושבים באו ושילמו הרבה כסף כי רצו איכות חיים ומצד שני זה מתנגש עם הריח של הלולים והרפתות, האבק וכן הריסוסים במטעים. גם באביגדור, כמו במושבים אחרים עם הרחבה, יש לפעמים בעיות. אבל אנחנו מנסים לפתור את המחלוקות בבית מיד כשהן מתעוררות. מנסים למצוא פתרונות. ואם עושים זאת ברוח טובה, ומנסים לא להתחכך, ניתן למצוא את שביל הזהב. צריך למצוא את שביל הזהב." הוא קובע.

 

"אין ספק – החקלאות תנצח"

בחג השבועות האחרון סקר בן בגאווה את מצב החקלאות במושב אביגדור. והנה דבריו:

"לאחרונה ביתר שאת, חוזר ועולה המושג 'ביטחון המזון הלאומי', ומדהים לראות עד כמה גדולה בעניין הזה תרומתו של הייצור החקלאי המקומי.

"חקלאי אביגדור מונים כמאה אנשים ונשים, בערך כגודלה של פלוגה צבאית. ומייד אמחיש לכם איך עשרות בודדות של חקלאים ביישוב קטן, מייצרים מזון לרבבות רבות של אנשים בכל רחבי מדינת ישראל. המשימה הזו היא משימה מדהימה, קשה ומורכבת, המשלבת הקרבה עם המון אהבה.

"נתחיל עם 'הכלה בלבן' – ענף החלב של אביגדור – המייצר מידי שנה 15 מיליון ליטר חלב וגם מחלבה אחת שאנחנו גאים בה מאוד.  בנוסף – ענף הבקר לפיטום במושב מונה כ-2000 ראשי בקר, ומספק כ-1500 טון בשר בשנה.

"גם ענפי העופות השונים תורמים את חלקם לצלחת המזון הלאומית. באביגדור מגדלים בכל שנה מעל עשרת אלפים טון עופות והודים. התרנגולות של אביגדור מטילות בכל שנה כ 2.5 מיליון ביצים. על אלה ניתן להוסיף בשמחה גם עדר כבשים וחוות סוסים."

ואם התרשמתם עד עכשיו מהמיספרים... חכו שתשמעו על הדבורים. המכוורת שבסיסה באביגדור, מונה על כל שלוחותיה למעלה מרבע מיליארד דבורים. הדבורים החרוצות מייצרות בכל שנה כ-200 טון דבש, ואם אצל מישהו התעורר החשש מעקיצות – יסיר נא דאגה מליבו. הכוורות מפוזרות בפריסה ארצית רחבה לשם תרומתן העיקרית – הלא היא ההאבקה. הערך הכלכלי של פעילות זו של הדבורים גבוה מערך הדבש פי חמישים!

ובל ייפקד מקומם של הצמחים. באביגדור גידולים רבים ומגוונים.

ענף המטעים הגדול ביותר במושב הוא ענף הרימונים, המשתרע על למעלה מ-300 דונם ומונה כ-20 אלף עצים. הרימונים באביגדור לא מסתפקים רק בסיבוב ההופעות המקומי בחגי תשרי, וכך כל רימון שני שיוצא לעולם מנמלי ישראל – יוצא מאביגדור.

אחרי הרימונים מגיע מקומם של מטעי הנשירים וכרמי הזיתים, ואי אפשר שלא להזכיר את הפרדסים.

ואם תעצמו עיניים לרגע תוכלו כבר לדמיין את טעמם המתוק והמיוחד של הענבים, ויש לנו כאלה באביגדור מכל מיני סוגים, לבנים ואדומים, כאלה שנהדר לאכול או שמשמשים להכנת יינות מצוינים.

גם האבוקדו מוצא את מקומו באביגדור. למרות אתגרי מזג האוויר והקרות בחורף, העצים והחקלאים אינם נרתעים ומוצאים פתרונות. ניתן למצוא במושב גם מטע אבוקדו למאכל וגם מטע אבוקדו לזרעים.

על אלה צריך להוסיף מטעי פקאן, מקדמיה, מורינגה ועוד מספר גידולים הקיימים בהיקפים יותר קטנים. וכמובן שטחי פלחה נרחבים של חיטה ותלתן לשימושים שונים – חלקם מזון לבעלי חיים וחלקם לגרעינים.

וקצת לפני סיום כדאי שנספר גם על היבטים סביבתיים – החקלאות הצמחית באביגדור צורכת כ-500 אלף קוב מים מטוהרים שנעשה בהם שימוש חוזר. תארו לעצמכם מצב שכמות עצומה כזו – 500 מיליון ליטר מי ביוב, שבאין דורש להם היו מוצאים את דרכם אל הנחלים, אל מי התהום ואל חופי הים... ולעומת זאת המראה המופלא והמלבב של הירוק-ירוק הזה שאתם נתקלים בו כשאתם מטיילים בשדות אביגדור.

בנוסף לכך, אביגדור הוא גם מושב ירוק מבחינה אנרגטית. ייצור החשמל באביגדור מאנרגיית השמש הינו בכמות גדולה יותר מצריכת כלל האנרגיה במושב ממקורות מתכלים.

ולבסוף רומז בן לתקנות הרפורמה החדשות בשפה ציורית ואופטימית: "וכמי שמקיימים סינרגיה יומיומית עם השמש וקרניה, אנו יודעים היטב שערפילים מפוזרים סביבנו מעת לעת על ידי מקבלי ההחלטות; לא יוכלו לעמוד לאורך זמן בפני קרני השמש, כמו גם בפני הנחישות, ההתמדה וההמשכיות המאפיינת את החקלאות במושב. ואכן ההמשכיות היא מאפיין מהותי וכניסת הדור הצעיר למשקים ולענף החקלאות במושב לא מותירה מקום לספק – החקלאות תנצח!"

עדינה בר-אל

* נדפס בעיתון "יבול שיא", גיליון ראש השנה, מס' 194, ספטמבר 2022

 

* * *

יצחק הילמן

מאמרך המצויין על צ'רצ'יל

ברוך תירוש היקר שלום רב, נהניתי מקריאת מאמרך המצויין ב"חדשות בן עזר" 1783. לדעתי במאמרך היית עדיו וזהיר מדי.  

צ'רצ'יל אמנם היה מתנגד תקיף של היטלר אבל גם שנא את סטלין. את הציונות הוא חיבב בתקופת מלחמת העולם הראשונה בלבד, משום שיהודים עזרו לו במחוז בחירתו להיבחר לפרלמנט, וגם מפני שהצטרף בשלב מסוים למפלגה השמרנית אחרי שהיה בליברלית והיה מקורב פוליטית ללורד בלפור, שהיה אוהד גדול של הציונות.

קראתי בעיון את ששת הכרכים של זיכרונותיו של צ'רצ'יל ממלחמת העולם השנייה. בזיכרונות האלה אין מילה אחת או רמז על יהודים, ארץ ישראל או על השואה. הנושא הכי קרוב אלינו שמוזכר שם הוא ציון פעילותו, בקיצור רב, של בריגדיר גנרל אורד וינגייט בפעולות גרילה בבורמה. צ'רצ'יל הערץ פעולות קומנדו למיניהן. וינגייט מוכר לנו לטובה, מפעילותו בארץ ישראל שעה שהיה עדיין קפטן. וינגייט נהרג בבורמה בתאונת מטוס.

לדעתי, צ'רצ'יל היה מתומכיה הנלהבים של המדיניות הפרו-ערבית והיה אנטי-ציוני מובהק. די ב"ספר הלבן" של 1939, על סף השואה כשהחליט לסגור את שערי הארץ לעליה.

היו למעשה שני "צ'רצ'ילים: זה של מלחמת העולם הראשונה וזה של מלחמת העולם השנייה. במלחמת העולם הראשונה תמך חזק בציונות וזאת לאור התרשמותו הקשה לרעה ממרד המאהדי בסודן והאכזריות המוסלמית במרד. צ'רצ'יל סיקר את המרד הזה כעיתונאי. צ'רצ'יל השני היה של מלחמת העולם השנייה וכאן, לצערנו, הוא היה אנטי-ציוני מובהק.

למרות הישגיו במלחמה, שלוש פעמים לפחות, כפי שאני זוכר מזיכרונותיו, היתה נגדו הצבעת אי-אמון בפרלמנט (סינגפור, טוברוק – בוודאות). מיד אחרי המלחמה הפסיד בבחירות ובמקומו נבחר בווין ממפלגת העבודה הבריטית.

זכור לי, מזיכרונות משה שרת, שהסוכנות ביקשה כבר ב-1939 לגייס שלוש אוגדות ארץ ישראליות תחת דגל בריטי ודגל כחול לבן. צ'רצ'יל דחה זאת על הסף בטענה שהאוגדות האלה, מיד אחרי המלחמה, יילחמו נגד בריטניה. אילו גויסו האוגדות האלה באותה שעה, האיטלקים היו מובסים במדבר המערבי עוד לפני שרומל והכוחות הגרמניים הגיעו לשם.

האיש היה פרו-ערבי מובהק ולדעתי גם אנטישמי. במהלך כל המלחמה הוא הקפיד שאף מטוס בריטי לא יפציץ את אושוויץ או כל אחד ממחנות הריכוז שהיו בשטח הכיבוש הגרמני. אנשים במחנות המוות ראו הרבה פעמים מטוסים בריטיים וגם אמריקאיים חולפים מעליהם מבלי להטיל ולו פצצה אחת!

גם אחרי המלחמה, כשכיהן שוב כראש ממשלה, לא התקרב לישראל. אמנם לא קראתי את הספר על "צ'רצ'יל והציונים", אבל אני מעריך שכל המידע שציינתי פה, לא מופיע שם.

יצחק הילמן

 

* * *

נעמן כהן

כיסוי ראש (1)

יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ח"כ רם בערק-בן-ברק הגדיר את הציונות הדתית – "מסוכנת ואנטי דמוקרטית," וטען: "עוד מעט הקרייניות בטלוויזיה יהיו עם כיסוי ראש, ונשים לא יוכלו לשרת בצבא, לשם אנחנו הולכים."

https://twitter.com/radio1045fm/status/1571764529616355330?t=EFKf9fAyowt78BvysTbe1A&s=03)

המעניין הוא שאת זה הוא אמר כשלצידו היועצת האיסלמיסטית שלו עם כיסוי הראש.

(הנה ראו בתמונה):

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1571953342632366080?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

רם בערק-בן-ברק מעדיף כיסוי ראש מוסלמי על יהודי, ויש שכבר הציעו לו לשנות את שמו לרם בן-בורקה.

 

כיסוי ראש (2)

הכובע השחור המגוחך עם הרשת השחורה שחבשה לראשה מיכל פינצ'וק-הרצוג בלוויה של המלכה, האפיל לגמרי על הכובע של קמילה. ממש אופנת עילית. (האם נותר עוד כובען בארץ, או שזה ממחסן תחפושות לפורים?)

(מיכל פינצ'וק-הרצוג עם הכובע המלכותי):

https://images.app.goo.gl/VVqLaEVp8X59Pfay8

בעלה, הנשיא יצחק הרצוג, המתנאה תמיד להיות נכדו של הרב הרצוג, הלך בלוויה דווקא בלי כיסוי ראש. ככלל בטקס ההלוויה בוויסמינסטר הנשים חבשו כובע, והגברים לא, אבל הערבים דווקא שמרו על מסורתם וחבשו כאפיות. (המלך עבדאללה, מלך עבר הירדן שאצלו ביקרה המלכה), חבש כאפיה אדומה. הרצוג לא שמר.

 

שאלותיו של צופה טלוויזיה בלווייה המלכותית

1. למעלה משבוע הסתובבה גופת המלכה בדרכים כיצד זה לא הרקיבה והסריחה? האם בגין הדם הכחול שלה (כצאצאית של דרקולה) או שחנטו את גופתה?

2. המונים חיכו 12 שעות בתור ארוך לראות את ארון המלכה. איך הסתדרו כולם בלי שירותים?

(באופן אישי השאלה השנייה מעניינת אותי יותר)

 

הכל בגלל מסמר קטן

הסופר הרוסי, לב ניקולייביץ טולסטוי, פיתח בספרו "מלחמה ושלום", המתאר את פלישת נפוליאון לרוסיה, תפיסה היסטוריוסופית שלפיה התהליך ההיסטורי מתפתח ללא תלות ברצונו של אדם אינדיבידואלי בהשפעת קשרים סיבתיים אובייקטיביים שנוצרים מחוץ לתודעתו,

לטולסטוי היתה השקפה משלו על תפקיד הפרט בהיסטוריה. לכל אדם יש שני חיים: אישיים וספונטניים. טולסטוי אמר שהאדם חי במודע לעצמו, אבל משמש ככלי לא מודע להשיג מטרות אנושיות משותפות. תפקידו של הפרט בהיסטוריה זניח. אפילו האדם המבריק ביותר (כנפוליון) לא יכול לכוון את תנועת ההיסטוריה. ההיסטוריה נוצרת ע"י ההמונים, ולא ע"י אדם בודד.

תורה היסטוריוסופית שונה מדברת על חשיבות תפקיד היחיד בהיסטוריה, והשפעתו הרבה בהכוונת המאורעות. למשל השפעתה המכריעה של עידית סילמן.

בדומה למלחמה של רוסיה עם נפוליון שתוארה ע"י טולסטוי ב"מלחמה ושלום" גם עתה נמצאת רוסיה במלחמה עם אוקראינה, מלחמה קשה. כבדת ימים, כבדת דמים, מלחמה שממשיכה רק בעטייה של אישה אחת המכתיבה את מאורעות ההיסטוריה, עידית סילמן. לולי היא היה כבר נפתלי בנט מביא להסכם שלום בין רוסיה לאוקראינה, ובא הקץ למלחמה.

התורה ההיסטוריוסופית הזו אינה יכולה שלא להזכיר לנו את השיר היפה של נעמי שמר (ממקור אנגלי) הכול בגלל מסמר קטן:

(ביצוע פטר נוימן-שמשון בר נוי)

https://www.youtube.com/watch?v=csK6F0lZS_Y

הצטרפו לשיר היפה רק שבמקום המילים "הכול בגלל מסר קטן" שירו: "הכל בגלל עידית סילמן."

 

אי שרות בצבא כתעמולת בחירות (1)

הצעירה הדר מוכתר, שרצה לבחירות מטעם חסרי הדירות למרות שאביה קנה לה דירה, נימקה את העובדה שהיא אינה הולכת לשרת בצבא: "אין לי זמן לשרת," מצהירה גברת מוכתר, "כי דירה ברמת גן עולה 700 אלף שקל":

https://twitter.com/amit_segal/status/1571556272738123778?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

אפשר להבין אותה. הדירה שקנה לה אבא היא בחיפה ולא ברמת גן:

https://rotter.net/forum/scoops1/760623.shtml

השאלה הרצינית היא לאן הגענו בארץ – שאי שרות בצבא בשביל עשיית כסף נהפכה לתעמולת בחירות אצל יהודים.

 

אי שרות בצבא הציוני כתעמולת בחירות (2)

לעומת גברת מוכתר, לאחמדי, ח"כ איימן עאדל עודה מהרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) יש סיבה אידיאולוגית לאי שירות בצבא בתעמולת הבחירות שלו. בשדולה למען הכיבוש הערבי, אמר עודה: "אני קורא לצעירים הערבים והיהודים לסרב פקודה ולא לשרת בצבא הכיבוש (היהודי). צריך לעשות הכול כדי להפיל את הממשלה ואל תאיימו עלינו עם האלטרנטיבה. הצבענו לכמה אנשים שהרגו פלסטינים רק כדי להחליף את נתניהו."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=747248&forum=scoops1

חוק העונשין הישראלי:

הסתה להשתמטות [ד/19]

109. (א)  מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזוין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.

(תיקון מס' 125) תשע"ו-2016

(ב)  מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים; לעניין זה, "משרת בכוח מזוין" – לרבות מי שמשרת לאחר שהתנדב לצבא הגנה לישראל לפי הוראות סעיף 17 לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986.

(ג)  מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.

(ד)  מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש-עשרה שנים.

(ה)  בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזויין מתוך כוונה שלא לחזור.

הסתה לאי ציות  [ד/20]

110. מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים.

https://www.nevo.co.il/law_html/law01/073_002.htm#Seif121

ההסתה של איימן עאדל עודה לצעירים שלא לשרת בצה"ל הינה רק דוגמה אחת להפרת החוק הישראלי על ידיו, הפרות שכבר לפני שנים היו אמורות למנוע ממנו לשמש חבר כנסת, אבל מערכת המשפט הישראלי כל כך רקובה עד שפעם אחר פעם היא מחלצת את עודה וחבריו מידי החוק. נראה לכם שהפעם זה יהיה אחרת?

[אהוד: לא. המערכת עסוקה כבר שנים בעיקר בהפללתו ובהכנסתו של נתניהו למעשיהו!]

 

טוהר הנשק ע"פ יאיר למפל-לפיד

ברל יעקב כצנלסון הכהן, היה הראשון שטבע את מושג "טוהר הנשק", "איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים", יצחק לנדוברג-שדה אמר: "יהי נא נשקנו טהור". בפלמ"ח עסקו רבות במושג "טוהר הנשק":

https://www.palmach.org.il/history/database/?itemId=5921

והנה יאיר למפל-לפיד עוסק במושג הזה כהיסטוריוסוף:

לפיד: "המתח בין ההישרדות, לבין המוסר, בסוף, זה סגן משנה צעיר שעומד עם החיילים שלו מול גן ילדים בעזה ויורים עליו. אם הוא לא יגיב החיילים שלו ימותו, ואם הוא כן יגיב ימותו ילדים, וצבא של יהודים, צבא של ישראלים לא הורג ילדים. איך מתמודדים עם זה? והתשובה האמיתית היא שאין תשובה":

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1571505547295264769?t=gk5tDfJarkRMeny-ySASBg&s=03)

הבנתם? מה בעצם אומרת התורה המוסרית של הוגה הדעות למפל-לפיד? מה לדעתו יש לעשות? דומה שהנה עוד אמרה נבובה המצטרפת לאין ספור אימרות נבובות וריקות שהוא מנפיק חדשות לבקרים.

 

בין רוסו לבהרב-מיארה

הוגה הדעות השוויצרי-צרפתי, ז'אן-ז'אק רוסו Jean-Jacques Rousseau;‏ (1712-1778) היה תיאורטיקן פוליטי, ותיאורטיקן של החינוך שהשפיע רבות על תקופת הנאורות והמהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל רעיון הלאומיות.

בחיבורו "האמנה החברתית" מ-1762 המתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים," טבע רוסו את המושג "הרצון הכללי".

 ההיסטוריון יעקב טלמון ראה את מושג "הרצון הכללי" כמקור האידיאולוגי למה שהוא כינה "הדמוקרטיה הטוטליטרית" – המשטרים הטוטליטאריים של המאה העשרים, הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם, טענו כל אחד מהם שהם מבוססים על מושג "הרצון הכללי" והשליט הוא שמבטא את מה שלדעתו הוא "הרצון הכללי", בעוד שבמציאות אין "רצון כללי", אלא רק רצון פרטי.

כתיאורטיקן חינוכי עסק רוסו גם בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.

בספרו "אמיל", או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שהוא מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו, הוא תיאר את חינוך הנער אמיל בכפר, מפני שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, לפי רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, (רוסו) היכול להראות לצעיר את הדרך אל החיים הטובים.

בניגוד לתיאוריה החינוכית היפה שהציג בספר, במציאות נהג רוסו על פי ההיפך בדיוק. מיחסיו עם פילגשו תרז לווסר (Levasseur), תופרת חסרת השכלה, נולדו לו חמישה ילדים. מרגע לידתם הוא נטש אותם על מדרגות בית העירייה שיילקחו לבית יתומים.

פרנסואה וולטר כבר עמד על הסתירה הזו בין התיאוריה למעשה.

בהקשר ל"רצון הכללי" של רוסו והיותו אבי הרעיון של "הדמוקרטיה הטוטאליטארית" כדאי לקרא את דבריו של חיים וישניה-רמון, שיש לו אמנם חשבון אישי עם הפרקליטות אבל כאן ביקורתו היא כללית ומנומקת: "אם יש את נפשכם לדעת את ההנמקה האידיאולוגית לדיקטטורה המשפטנית ששולטת במדינת ישראל מאז ההפיכה השיפוטית שחולל אהרן ברק לפני שנות דור," כותב וישניה-רמון, "קראו את דברי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה בנאומה בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין: 'יש משילות ויש משילות מהותית...'

"משילות פורמלית... היא אם עולה בידי הדרג הנבחר לממש את רצון הרוב. משילות מהותית, לעומת זאת, היא משילות ערכית המצויה מעל המשילות הפורמלית, הטכנית, שמתמקדת בזוטות כמו מימוש רצון הרוב. המשילות הערכית נקבעת על ידי הבירוקרטיה המשפטית ולכן גם המשפטנים-המושלים מצויים מעל הדמוקרטיה ורצון הרוב.

"בהרב-מיארה, כמו תומכים אחרים בדיקטטורה המשפטנית, כופרת במהות של הדמוקרטיה הליברלית – מאבק אזרחי בין פלגים שמחזיקים בערכים שונים ושמנסים לשכנע את האזרחים לתמוך בעמדותיהם. על רקע המאבק בין ערכים נערכות הבחירות. אלו שזוכים בבחירות ומקימים קואליציה, מבצעים מדיניות ומחוקקים חוקים על פי עמדותיהם הערכיות והאידיאולוגיות. זו תמצית נשמתה של הדמוקרטיה. וכפי שהבחירות הן מאבק בין ערכים שונים, כך הקואליציה היא תערובת של ערכים. קידומם של חלק מהערכים הופך ליעד קואליציוני ואילו ערכים אחרים נדחקים אחורה בשם הפשרה בין חלקי הקואליציה. גם האופוזיציה מנסה לקדם ערכים, ולעתים היא מצליחה בכך, אם בכוחות עצמה ואם בשיתוף פעולה עם חלקים מהקואליציה, כמו שראינו בשנה האחרונה (כך, למשל, בחקיקת חוק האזרחות).

"אבל בהרב-מיארה בזה לעצם הרעיון של מאבק בין ערכים במסגרת דמוקרטית, לא כל שכן לתפיסה של שלטון העם. היא וחבריה ל-'מפלגת' המשפטנים משליטים את ערכיהם בלי שנבחרו לכך, באמצעות השתלטות על השלטון, ודרך הפעלת כוח שלטוני נטול מגבלות ורסנים. בפשטות, זוהי ההגדרה של דיקטטורה. לצערי הרב, גם לאחר הבחירות הקרובות לא יושם קץ לדיקטטורה המשפטנית על ידי אף אחת מהמפלגות המתמודדות בכנסת."

https://twitter.com/ramonhaim/status/1567034735636922368?t=-CZdZCjzDkPudhDbsATE9A&s=03)

היועמ"שית בהרב-מיארה לעומת זאת הצהירה: "לא באתי לשאת חן – באתי למלא את תפקידי."

https://www.inn.co.il/flashes/886454

הנה השאלה הגדולה מהי תפקידה?

ואנחנו רק נזכיר שאין "רצון כללי", ואין גם שום "ערכים כלליים" המשותפים לכולם, יש רצון פרטי וכל הערכים הם סוביקטיביים ויחסיים, ועל הפוליטיקה והמשפט לממש פשרה של הרצונות הפרטיים, והערכים הפרטיים, ואסור לשום גורם לקבוע שהוא היודע ומממש את הרצון הכללי והערכים הכלליים – כי זו מהות המשטרים הטוטאליטריים.

 

כן יאבדו כל אויביך

ב- 13 לספטמבר הלך לעולמו הסרטן השוויצרי-צרפתי ז'אן לוק גודאר. מעריציו בעולם ובארץ, ובראש וראשונה הסרטן האוטו-אנטישימי נדב לפיד (מישהו יודע את שם משפחתו המקורי?) – גמרו עליו את ההלל מבלי להזכיר במילה את האנטישמיות שלו, מתוך הזהות עימו.

גודאר היה אנטישמי בחייו וביצירתו. "סבי היה אנטישמי ואני אנטי-ציוני" הצהיר גודאר, "ישראל היא סרטן על מפת המזרח התיכון." היו לו גם שלל התבטאויות אנטישמיות על יהודים כיהודים בלבד לא ציונים עד כי פרנסואה טריפו ניתק איתו את הקשרים בגין גזענותו האנטישמית.

ב-2006 גודאר השווה בין המחבלים הערבים המתאבדים ליהודים שנספו בשואה: "היהודים נתנו שיובילו אותם כצאן לטבח בתאי הגזים והקריבו את עצמם כדי שתקום מדינת ישראל."

גם אם אסתכן שיראו בי פיליסטיני זעיר בורגני, אומר כי גם הסרטים המעטים שלו שראיתי היו משעממים ולטעמי חסרי טעם. לכן נאמר עליו:  ברוך שבא לו עפרא לפומיא, שר"י.

נעמן כהן

 

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

 

15. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948

השינויים הגדולים בשמיכת הטלאים שנקראה פג'ה אירעו כמובן אחרי 1948. הוקמו שיכונים מכל הסוגים: שיכוני ותיקים, שיכוני עולים – וגם מעברה. שמיכת הטלאים הזאת הורכבה מכל מיני אריגים: קטיפה ומשי פה ושם, הרבה מאוד כותנה, וגם לא מעט סמרטוטי ריצפה.

 

פג'ה ותיקים – נווה כיבוש – קריית אלון

אם השיכון שלנו, שהיה ממערב לכביש לוד (כיום כביש 40) נקרא אז פג'ה עירוני, הרי השיכון ממול, ממזרח לכביש לוד, נקרא בראשיתו פג'ה ותיקים. השיכון נבנה ע"י חברת "סולל בונה" ביוזמת העירייה והסתדרות העובדים, ונועד לוותיקי ההסתדרות. האוכלוסייה שהשתכנה שם היתה הומוגנית יותר מן האוכלוסייה בשיכון שלנו, שכללה דתיים וחילוניים, חברי הסתדרות ועצמאיים, מפלגות שמאל וימין, וכמובן שלל המפלגות הדתיות שפעלו באותם ימים. מבחינות אחרות שיכון פג'ה ותיקים לא היה שונה מן השיכון שלנו: גם הוא הוקם בתחילת שנות ה-50, והוא כלל כמה מאות משפחות שהשתכנו בבתים דו-משפחתיים, עם חצר גדולה שאיפשרה משק עזר.

מאחר שהשיכון הזה היה מרוחק ממרכז העיר אפילו יותר מן השיכון שלנו, הגעתי לשם רק אם היתה סיבה מיוחדת. המקום הכי מושך היה קולנוע "בית שלמה".  נירה ואני היינו הולכות מפעם לפעם במוצאי שבת לראות שם סרט. רובם היו סרטים הוליוודיים פופולריים, אף אחד מהם לא הותיר בי זיכרון של ממש, אבל שתינו נהנינו מאוד. האזור של "בית שלמה" היה מרכזו של הכפר הערבי פג'ה. שם מצא את מותו שלמה מילר, החלל הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר יחידה של הפלמ"ח בפיקודו הסתערה על בית הקפה בו התרכזו האחראים לרצח שני יהודים. לא היה לי אז שמץ של מושג מה אירע שם לפני הקמת השיכון. ידעתי כנראה ש"בית שלמה" נקרא ע"ש שלמה מילר, שהרי הרחוב הסמוך לבית שלנו נקרא גם הוא על שמו. אבל "בית שלמה" היה בעיקרו של דבר בית קולנוע אליו הולכים לראות סרט במוצ"ש – ותו לא.

בפג'ה ותיקים גר מנהיג המפלגה הקומוניסטית בפתח תקווה, יהושע אירגה, שנקרא בפי כל – שיקֶה. בגיל 10 התחלתי ללכת לבית שלהם מדי שבת אחרי הצהריים. היינו שם כחצי תריסר ילדים, כולל בנו של שיקה, לימים רופא ידוע בתחומו – כולנו ילדים של חברי המפלגה ואוהדיה. המדריכה הראשונה שלנו היתה צעירה שחרחורת ממוצא עיראקי בשם שולה, שהגיעה אלינו ממעברת כפר ענא, בה התגוררו אז רבים מעולי עיראק. אחריה הדריכה אותנו צעירה ממוצא בולגרי בשם אסתר. היא נישאה כעבור כמה שנים לאיתן קלינסקי, לימים עיתונאי ומשורר, שהוריו גרו בשיכון פג'ה ותיקים, לא רחוק מהבית בו נערכו הפעולות שלנו.

המפלגה הקומוניסטית היתה מורכבת אז בעיקר מעולים חדשים, והמדריך הבא שלנו, יענקלה, היה מעולי הונגריה. רק מאוחר יותר "זכינו" במדריך יליד הארץ. בעקבות הפילוג שאירע במפ"ם והצטרפותו של משה סנה למק"י, הרי הצעירים שהלכו בעקבותיו, רובם ילידי הארץ, הפכו במשך הזמן למדריכים בבנק"י – ברית הנוער הקומוניסטי. בינתיים רכשה המפלגה מועדון ברח' שטמפפר במרכז העיר ושם נערכו הפעולות שלנו. יענקלה כבר הדריך אותנו במועדון החדש. אחריו הגיע ביצ'יק, חניך "השומר הצעיר" לפני שהצטרף למפלגה הקומוניסטית. הוא היה זה שהדריך אותנו במשך רוב שנות נעורינו, עד הגיוס לצבא.

גם אל "בית שלמה" הפסקנו ללכת עד מהרה. כשבגרנו מעט העדפנו לראות סרטים בבתי הקולנוע המרכזיים של פ"ת: "היכל" ו"הדר". כנראה גם אחרים נטשו את קולנוע "בית שלמה", שהפך בשלב מסוים למרכז קהילתי. כבר לא היתה שום סיבה להגיע לשיכון פג'ה ותיקים. אז כבר השתרש שמו החדש של השיכון: נווה כיבוש.

שלא כמו השיכון שלנו, פג'ה עירוני, הרי פג'ה ותיקים זכה לשם עברי. מדוע הם זכו ואנחנו לא זכינו איני יודעת, אבל אני יכולה להעלות השערה. שיכון פג'ה עירוני היה פתוח לכולם: דתיים וחילוניים, שכירים ועצמאיים, חברי הסתדרות וכאלה שאינם, בני עדות שונות, אנשי "חירות" כמו שלמה פיינשטיין, שהיה אפילו ראש ועדת המשתכנים, וגם קומוניסטים מוצהרים כמו אבא שלי וההורים של רינה שחלקו איתנו קיר משותף. הכלל הבנגוריוני "בלי חירות ומק"י" לא היה תקף בשיכון שלנו.

פג'ה ותיקים הוקם ביוזמת ראש העיר פנחס רשיש כשיכון לוותיקי ההסתדרות. זו היתה משוכה שלא כולם יכלו לעבור. לא כל אחד יכול היה להתקבל להסתדרות העובדים. אבא שלי, למשל, לא היה חבר הסתדרות. הוא היה בעל עסק. לא היתה כל חשיבות לכך שהפועלים הכי פשוטים בבתי החרושת השתכרו יותר ממנו, ונהנו גם מזכויות סוציאליות, כמו חופשה שנתית, שלא היתה לאבי מעולם. הם היו פועלים שכירים – ואילו אבא שלי היה "קפיטליסט". ייתכן מאוד שרוב המשתכנים בפג'ה ותיקים היו באמת ותיקים יותר בארץ, ידעו יותר עברית, ורבים מביניהם השתייכו לציבור של א"י העובדת. ייתכן שהציבור הזה דרש שם עברי ביֶתר תוקף. מכל מקום, כבר בשלב מוקדם זכה השיכון לשם עברי למהדרין: נווה כיבוש.

אין ספק שהשיכון הזה זכה להצלחה גדולה. זהו אולי השיכון הכי מוצלח שהוקם על שטחו של הכפר הערבי פג'ה לאחר 1948. בשנת 1975 נערך כנס שכונות מטעם שר העבודה בהיכל התרבות. מבין 46 שכונות פועלים ציינה ועדה מיוחדת את נווה כיבוש, שזכתה אז גם בתעודת הצטיינות. שלושה הישגים הודגשו במיוחד: איכות חיים, פעילות חברתית, קליטת עלייה.

זה לא שהשיכון עצמו קלט עולים חדשים – בשכונת יוספטל, שנבנתה סמוך לנוה כיבוש, שוכנו עולים חדשים. גם ליד השיכון שלנו שוכנו עולים חדשים, אבל אנחנו לא היינו "שכונת פועלים".

מחצית היובל של השיכון נחגגה בבניין הקהילתי "בית שלמה", שם ציינו את הציביון הפועלי של השיכון, שמנה 306 משפחות (עלון פ"ת, דצמבר 1975, עורך: זלמן יואלי). לנו לא היה מרכז קהילתי כמו "בית שלמה". לנו היה רק בי"ס ממלכתי-דתי, ששימש חלק מן המשתכנים בלבד. בנווה כיבוש, בה לא היו הרבה דתיים, היה בי"ס יסודי ששירת את מרבית אוכלוסיית המשתכנים. סביר בהחלט להניח שאיכות החיים בנווה כיבוש היתה טובה יותר מאשר בשיכון שלנו. אולי המרחק שלהם ממרכז העיר עודד פעילות חברתית מקומית. ובעיקר: האוכלוסייה שם היתה הומוגנית יותר ולא מגוונת כמו אצלנו. לצירוף "ותיקי ההסתדרות" היתה גם משמעות מעשית.

במשך הזמן התברר שגם בפג'ה ותיקים/נווה כיבוש לא נפתרה בעיית השם. בשמיכת הטלאים שנקראה פג'ה, גם מי שאימץ בשלב מוקדם שם עברי למהדרין, עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה. השם נווה כיבוש נשמע תקין ונכון בשנות ה-50. זה היה סמל לכיבוש העבודה העברית ע"י פועלי פ"ת. המילה  כיבוש התחברה יפה גם לצירופים אחרים: כיבוש השמירה העברית, כיבוש השפה העברית, וכיבושים ציוניים אחרים. לאחר 1967 המילה  כיבוש כבר לא נשמעה כל כך תקינה. וכך, בשלהי המאה ה-20 אימץ השיכון שם חדש: קריית אלון. לאחר מות יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ולימים שר בממשלה, החליטה ועדת השמות להנציחו בקריאת שכונת הפועלים הוותיקה על שמו.

במסגרת "השיבה המאוחרת" אל מחוזות ילדותי הגעתי גם לסיור קצר באזור שהיה פעם פג'ה ותיקים. שכונת וילות יפה ומטופחת עם הרבה צמחייה ירוקה. "בית שלמה", שעומד במקום בו עמד בית הקפה של הכפר הערבי פג'ה, המקום בו נהרג שלמה מילר, החלל הראשון של מלחמת העצמאות – עדיין משמש כמרכז קהילתי. הבניין עבר כל מיני גלגולים: בית קולנוע, ספרייה, אולם אירועים לילדי ביה"ס הסמוך, אולם חזרות של להקת המחולות של פ"ת, וכיום הוא משמש כנראה כמועדון לגימלאים. לזכותם של התושבים: הבניין עדיין עומד על תילו ותמיד מוצאים לו שימוש. במקומות אחרים היו הורסים בניין כזה בלי הרבה לבטים אילו לא נמצא לו שימוש מעשי-מיידי.

אישה שגרה בקירבת "בית שלמה" הצביעה לעבר בית סמוך וסיפרה שזה היה ביתו של דב תבורי, שהיה ראש עיריית פ"ת (1978-1989). דב תבורי היה הדוד של שרה'לה שלמדה איתי בביה"ס היסודי, זו שאביה היה ראש ועדת המשתכנים של שיכון פג'ה עירוני. אני זוכרת במעומעם שבאחת המסיבות שנערכו בבית של שרה'לה, אולי מסיבת בת מצווה, הוא אירגן את המשחקים. ניסיתי למצוא את הבית של שיקֶה, שם נערכו הפעולות הראשונות של "ילדי עמל", תנועת הילדים של המפלגה הקומוניסטית. הכול השתנה לחלוטין מאז, הבתים הורחבו ושונו ללא הכר. נידמה לי שזיהיתי את הרחוב, אבל מאחר שלא זכרתי את שמו, אני לא בטוחה שזה היה אמנם הרחוב, ואת הבית עצמו ממילא לא היה שום סיכוי לזהות.

נסיה שפרן

 

* * *

אהוד בן עזר

60 שנה לספרי הראשון "המחצבה"

נכתב במשך שלושה וחצי שבועות בסתיו 1961 בירושלים בהיותי בן 25

מהדורה ראשונה, ספריה לעם, עם עובד, אפריל 1963

 

פרק כ"ט

"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר כדי להיפטר מן הממזרים שלנו?"

 

ציפורה הביאה ילקוט-בד ומעיל-גשם, ותחת בית-שחייה – חבילת עיתונים מצויירים.

"זה כל מה שהבאת איתך?"

היה לבוש חליפה בצבע חום-בהיר, בגזרה רחבה מאוד, עניבה שחורה לצווארו, ובידו החזיק ילקוט. רק ידיו המגושמות והמיובלות ניראו בלתי-הולמות את חזותו. בפינת החדר עמדה מזוודה גדולה.

ניגשה ונשקה אותו על מצחו. החזיק בה. "מדוע אַת רועדת, ציפורה?"

"כלום. כלום, משה. מה אני צריכה לעשות עכשיו?"

הירהרה: "באותו חדר, ואותה ספה, ובאותה שעה. איפה היינו אתמול? ואיפה היינו לפני הרבה שנים? ואיפה אנחנו היום, משה דויד?"

"אנחנו נוסעים."

"נוסעים."

"כן."

לפתע פרצה בבכי.

הוא חזר וליטף אותה. "תִראי שיהיה טוב. קודם ניסע מכאן לחיפה. שם סידר לנו מנטלו מקום לגור."

"חיפה?" חשבה, "שם הנמל, איפה שהאישה של חדידו מסתובבת."

"אחר-כך נסדר את העניין של האונייה."

"אונייה? לאן?"

"ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר. למנטלו יש כסף בחוץ-לארץ, והוא יעזור לנו."

"ניסע לקפריסין, או לאיזה מקום אחר, בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, מן הממזרים שלי, מן הממזרים שלך. איפה אני אעשה את זה, משה דויד? כבר הגיע הזמן לסַפּר לך," חשבה.

"הם לא יכולים להפריע לנו לחיות לפי מה שאנחנו רוצים."

"נכון, נכון," הירהרה ציפורה, "רק אנחנו יכולים להפריע לעצמנו, איך אתה תקבל את הידיעה?"

"משה!"

"כן."

"אני הייתי אצל הרופא לפני שבאתי לכאן."

"כן?"

הוא אינו מבין, אינו משער.

"חשבתי שאני צריכה לסַפּר לך. אנחנו לא צריכים שתהיינה לנו עד דאגות ישנות. עכשיו, בחיים החדשים שלנו, אתה מבין? זה לא יימשך הרבה זמן, ואיש אינו יודע על כך, חוץ ממני, וממך, והרופא."

"אה – "

פתאום החוויר וזיעה קרה עלתה במצחו וכתמים ניראו בבתי-השחי על אף המעיל הכבד.

"משה!"

"האם אבד כל אומץ-ליבו?" חשבה, "אולי הייתי צריכה לסדר את הכול בלי שיֵדע?"

"מה הם עושים שם?"

"איפה?"

"את יודעת – "

"האם הוא חרד לה? מה הם עושים שם?" הירהר, "שום דבר. באמת, שום דבר. ואני? הנה כולם מדברים. אבל אַת מכירה מישהי שעשתה את זה פעם? לא, רק מסַפּרים כי הבחורות הצעירות בעיר עושות זאת לעיתים קרובות. מה לך, ציפורה? חשבת שאַת שונה משאר הנשים בכפר? ואַת לא מפחדת? תחשבי, תחשבי על כך היטב."

"ציפורה, אַל תלכי. לא כדאי."

"מדוע?"

"אני לא יודע, לא מבין. רק מרגיש שזה רע כל מה שאנו עושים, ולא נוכל אחר-כך להרים את הראש שלנו ולהביט בעיניים של בני-אדם אחרים. כמו גנבים אנחנו, אַת לא מבינה? כמו גנבים."

"ידעתי שכך יהיה הסוף," חשבה, "אבל לכפר לא אחזור, ואם אתה לא תבוא איתי, אלך לבד."

הוא המשיך: "אסור לנו שנעורר עלינו את הכעס של המזל במעשים שלנו."

"טיפש!"

"מה?"

התקרב אליה. "שלא תגידי עליי כך! אַת שומעת?"

"חה-חה-חה."

"תפסיקי!"

"חה-חה-חה."

ראתה כיצד אצבעותיו מתכווצות לאגרופים. האִם יכה אותה?

"חה-חה-חה! כמה אתם דומים, אתה, ניסים, כל אנשי הכפר."

"שלא תזכירי אותו! שלא תשווי אותי איתו!"

"מדוע שלא אשווה? ומי זה מדבר אליי כמו פרימיטיבי, כמו זקן? חשבתי שהמוח שלך קצת יותר פתוח, משה דויד. איפה אתה חי? וזה שאתה בורח איתי מחָליפה ומן הילדים שלך, זה בסדר? וזה שאני עוזבת את הבעל שלי והילדים שלי, ונוסעת איתך, זה בסדר? ואם ניסים לוי אולי עשה לי ולבת של חדידו כמעט באותו זמן ילד, זה בסדר? אתה רוצה שהעולם יהיה מלא ממזרים, ורק אנחנו נישאר בסדר? ממי אתה מפחד? מאלוהים? הוא יעניש אותך? אחרי עשר שנים שאתה שתית קוניאק ועראק כל הימים אתה עוד מפחד ממנו ומאמין בו ולא רוצה שהאישה שאתה אוהב תלך לרופא בשביל שנהיה בטוחים? חשבתי שאיתך יהיה אפשר לברוח מן הכפר האיום הזה ומן האנשים ומן הנשים שלו. ובשביל מה אנחנו ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר, אם לא בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, ילדים שלא מולידים אותם מרצון? כל החיים שלנו התקלקלו מפני שהיינו כמו בהמות ולא היה לנו כוח לצאת ולברוח מכאן. עכשיו נגמר. אפילו אתה תחזור לשם – אני לא. טוב לי למות מאשר לבוא עוד פעם אליהם. אם אתה רצית שנחיה את החיים האמיתיים שלנו – אז אנחנו מוכרחים להיות בעיניהם פושעים וגנבים. חשבת שאפשר לעשות מה שאנחנו רוצים ולחיות בשלום עם כולם? החיים שלך והחיים שלי לא שווים אפילו את המחשבה עליהם. והרי איש בכפר לא עשה עוד מה שאנחנו עושים. רק בעיר, שהם כבר מודרניים והולכים לפי מה שהלב שלהם חפץ, ואינם צריכים להיות עבדים זה לזה – קורים מקרים כאלה. רצית שכך יהיה גם אצלנו? ובכן, אנחנו נצטרך גם ללכת לרופא. רימו אותנו, משה דויד. רק עכשיו נפקחו העיניים שלנו לראות, ועוד החיים לפנינו. יש בעיר אנשים בגיל שלנו שכמעט לא התחילו לחיות. אנחנו צריכים לעשות כמוהם כדי להיות מאושרים. אתה רוצה להיות מאושר? אתה רוצה אותי? הרי הִצעת שניסע לחוץ-לארץ. חשבת שתוכל להחזיק את הכפר אצלך כל הימים גם אחרי שנברח מכאן? לא, עלינו לשכוח ולזרוק את הכול, ואין לנו דרך אחרת. אנחנו האנשים היחידים בכל הכפר שלא נותנים שירמו אותם. לכן אַל תרמה גם את עצמך – "

"אנחנו מוכרחים?"

"כן – אם אתה בטוח. אני לא אתחרט עוד, לעולם, וגם לא אחזור לשם."

"נוכל להתחתן בחוץ-לארץ."

"כן, אומרים שרק נרשמים, וזה הכול."

"גם אני לא מתחרט, ציפורה. עכשיו, כשהסברת לי, נפקחו העיניים שלי לראות. אני באמת לא חשבתי כמוך, מפני שהידיעות שלי לא היו רבות בעניינים האלה, ו – "

"אין דבר, משה. תִראה שננצח אותם, ולא יוכלו להפריע לנו. איך שאני רואה כבר את הפנים שלהם, רק בשביל זה כדאי לחיות."

"אבל מדוע אַת מדברת כך? מה הם עשו לך?"

"מה עשו? – אתה שואל. ומה שהיה באוטובוס לא שמעת? והשינאה שלהם אליי כל השנים – לא ידעת? והשינאה שהיתה לניסים אליי כל השנים, מפני שחשב שאני חכמה ממנו – עד שהתחלתי לתעב אותו בליבי? ואיפה היה לי מקום בכפר? הרי אף אחד לא היה ידיד שלי, רק קינאו בי ושנאו אותי. ואפילו הילדים שלי היו זרים לי כל השנים עד שלא רציתי אותם יותר. ואתה, אתה לא רוצה לנקום בהם על כל הצרות שעשו לך? שהִכו אותך? שרימו אותך? שלעגו לך? ושפיטרו אותך מהעבודה?"

"אני לא יודע, ציפורה. כשאת באה איתי כבר לא איכפת לי מהם וממה שעשו. האמיני לי, אם אני רואה אותך וחושב על החיים שיהיו לנו יחד, מיד אני שוכח כל מה שהיה, וגם אַת תשכחי אחרי שנעשה כל מה שצריך."

נשמע קול דופק על הדלת. נכנס הבן הקטן של מנטלוֹ והביא מגש עם ארוחה קלה ומשקאות.

"אבא שלי שלח," אמר.

ישבו שניהם על הספה. משה דויד קירב כיסא ועזר לילד להניח עליו את המגש.

"אבא אמר שתטעמו מן העוגות של הדבש. אפו אותן במיוחד בשבילכם."

"מדוע אינו מסתלק?" הירהרה, "הרי לאחר שראה אותי שלשום ליד הבית. שלשום, אתמול, והיום. נידמה לי שעברו אלף שנים. למה אתה מלטף אותו, משה דויד?"

בא הילד וישב על ברכיו. "תטעם גם אתה מן העוגה?" פרס והגיש לו.

"ילד נחמד," אמר לה, "תמיד חיבבתי אותו. פיקח כל-כך."

"דוֹד משה, אתה זוכר את ההבטחה שהבטחת לי?"

"אה," אמר, "פעם אחרת," ובינתיים ליטף את ראשו כדי לפייס אותו.

"ולא תיקח אותי לכפר לשחק עם הבן שלך? מתי תיקח אותי לכפר?"

"פעם אחרת."

נִפנה אליה וראה שהיא בוכה. אחר-כך קמה והלכה. הניח את הילד ובא אחריה. היא עמדה ליד החלון, וכאשר הגיע אליה והחזיק בה שמע שהיא מתייפחת. "סַלק אותו מפה," ביקשה, "סַלק אותו לפני שאשתגע."

מיהר אל הילד ולחש לו: "די, די. תלך מפה. היא מרגישה לא טוב."

כאשר הגיעו לדלת התעקש הילד, מתוך סקרנות או אכזבה, וניסה להפוך את ראשו לאחור ולהציץ לעבר ציפורה. משה דויד תפס בו באי-סבלנות ודחף אותו בגסות לעבר הדלת.

"הסתלק, ושלא אראה אותך פה יותר!"

ולחץ את ידו שעה שהוציאוֹ, עד שהילד פרץ בבכי.

משה דויד סגר את הדלת, עצם את עיניו לרגע ולחש לעצמו: "מה עשיתי? אלוהים, מה קרה לי?"

משפקח את עיניו ראה שהיא עומדת, בידה האחד תיק-הבד, ומעיל-הגשם על-גבי ידה השנייה.

"עוד לא הולכים," אמר לה, "האוטובוס יוצא בעוד שעה."

"אני הולכת."

"לא."

"אַל תדבר אליי יותר."

"אני מצטער."

"אַל תצטער. אתה לא אשם. אנחנו שקרנים, כל התוכנית שלנו היתה שקר, שקר. עזוֹב אותי. אני חוזרת לכפר. אני לא מרגישה טוב היום. נעשה את זה בפעם אחרת."

"וכל מה שאמרת, והבטחת – "

"לא חשוב. אני רוצה למות, ואני רוצה לחזור לכפר. אתה יודע? יש הרבה דרכים למות, אבל לחזור לכפר – זו הדרך הקשה ביותר. מה איכפת לך איך שאני אגמור? איפה שאני אקבור את שאר החיים שלי? אתה רואה בעצמך שהפסדנו את המשחק שלנו ואנחנו לא יכולים לברוח."

"אנחנו לא בורחים, אנחנו הולכים – "

"אנחנו בורחים, רק בורחים, וכל מה שלא נעשה – כבר הסוף שלנו יהיה רע."

"אַל תגידי מילים כאלה."

"אני רק חולה קצת, ואני אוהבת אותך, את השקרים שלך, שלי, של כולנו. ולכן אני חוזרת לכפר – כדי שלא נהיה אומללים. תִראה, אם כבר עכשיו אתה שונא אותי, מה יהיה הלאה? היינו קצת משוגעים, ואולי גם חצופים, נכון? אך שום דבר לא מגיע לנו. תודֶה, תודֶה כי אנחנו בעצמנו לא התייחסנו ברצינות למה שאנחנו מתכוונים לעשות. וטוב שראינו את זה בעוד מועד, לפני שהיינו עושים שטויות עוד יותר גדולות."

"אבל עדיין לא התקלקל הכול. אנחנו עוד יכולים לברוח. אַת יודעת, פשוט לא היה לנו מזל היום, ואַת נרגשת, בגלל – "

"לא, אין לנו דרך, ומוטב שנישאר בכפר איפה שאנחנו ממילא קבורים."

"ואַת מסכימה?"

"אני לא יודעת. אולי פעם אחרת, אולי פעם אחרת אחשוב אחרת. עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, רק היום, טוב? הכל מצחיק כל-כך, נכון? היינו טיפשים, לא כן? טיפשים וחצופים, חה-חה-חה!"

"שתקי!"

"חה-חה-חה."

"די, די! עזבי, הפסיקי!"

"לא תלווה אותי?"

"כן."

יצא אחריה מן החדר. ירדו במדרגות ופנו אל תחנת-האוטובוסים. ניסה לקפריסין או לאיזה מקום אחר? ניסע לכפר או לאיזה מקום אחר? ניסע, אבל ניסע. בסוף לא נגיע לשום מקום. ואיפה אנחנו? אשמים, חוטאים, נענשים. הלב חפץ לעשות מה שהוא רוצה. האם הוא באמת חפץ עוד? בורח לעשות את מה שהוא רצה פעם, וכבר איחר.

 

המשך יבוא

 

"המחצבה", רומאן, עם עובד, ספריה לעם, 1963 ואילך. תסכית ב"קול ישראל", 1964. מחזה בתיאטרון "זוטא", 1964. סרט קולנוע, 1990.

מהדורה מחודשת עם אפילוג "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001.

הספר מעולם לא זכה בפרס כלשהו.

 

* * *

תשע מלגות ע"ש אל"מ רות מושכל ז"ל

לשוחרות בפנימייה הצבאית לפיקוד חיפה

רות מושכל נתמנתה למפקדת חיל הנשים וקצינת ח"ן ראשית בצה"ל ביוני 1973 והועלתה לדרגת אל"מ. היא פעלה במסירות רבה בתקופת מלחמת יום הכיפורים וזכתה משך שנים לכינוי "קצינת הח"ן המיתולוגית".

רות נולדה בחיפה ב-1935, שירתה בצה"ל 21 שנים, עד 1976, ונפטרה ב-2015. בעלה, צבי מושכל, פועל במסירות ובאהבה אין קץ להנצחתה בדרכים שונות. בימים אלה יצא לאור ספר מקיף לזכרה, אשר ניתן לראותו בגרסה אלקטרונית מלאה באינטרנט בשם "חיפאית רבת ח"ן".

ביוזמה חשובה אחרת לזכרה הוקמה קרן מלגות לשוחרות-בנות בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה. הקרן העניקה השנה מלגות לשכר לימוד לתשע שוחרות מצטיינות הבאות מבתים בקשיים כלכליים. על כל מלגה מהקרן משלים בית הספר הריאלי מחצית נוספת מטעמו. זו דרך חברתית מועילה המשלבת שתי מטרות – עידוד בנות מצטיינות המתחנכות בפנימייה הצבאית והנצחת זכרה של קצינה בולטת, שתרמה להרחבת מסגרות של שירות חיילות בצה"ל לפני עשרות שנים. אחד החידושים שהובילה רות מושכל ז"ל בתחום זה היה חיב"ה – חיילות בשירות המשטרה.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד ידידי, הייתה לי הזכות להוציא לאור בהוצאת מאגנס (שאותה ניהלתי) את ספרה של פפיטה האזרחי: 'הפעילות המתבוננת: עיונים באסתטיקה', 1965.

 בראשית דרכי, הסופר יהודה האזרחי ידידי העסיק אותי כמתקין לדפוס של כתבי-עת שיצאו בעריכתו. בין השאר ערכתי את המהדורה השנייה של "בניתי בית – מסיפוריו של בעל מלאכה איש העלייה השנייה" (תשל"ה), זיכרונותיו של שמואל אזרחי-בריסקר, אביהם של יהודה האזרחי ואחיו איתן אזרחי שהיה 'הסַפָּר המודרני הראשון' בירושלים).

אהבתו והערצתו של יהודה האזרחי לרעייתו פפיטה היו מרשימים מאוד. לבד מההתכתבות ביניהם, יהודה בא לכל ההרצאות של פפיטה האזרחי באוניברסיטה העברית ונשא אליה עיניים. 

בברכת שנה טובה,

בן-ציון יהושע

 

אהוד: כמי שהכיר את פפיטה ויהודה האזרחי בירושלים, מה דעתך על השטויות שכתבה עליהם כלת פרס ישראל לחקר הספרות ניצה בן ארי במאמרה ב"הארץ" מיום 16.9.22, שכביכול שהו 15 שנים באנגליה, בין 1945 ל-1961 – כשהם מנותקים מן הארץ?

 

* אהוד היקר, אני מצטרף לתמיהה של ד"ר עדינה בר-אל לגבי הנוהג של עורכות "מאזניים" לענות תשובה אוטומטית, ולהבטיח תשובה רק אם יש כוונה לפרסם את כתב היד שנשלח. וכך יכול כותב להמתין חודשים מבלי לדעת אם מותר לו לפנות לאכסנייה אחרת. תרשה לי, אהוד, לטפוח לעצמי על הכתף – כשאני הייתי עורך "מאזניים", כל מי שפנה אליי קיבל תשובה מפורטת על החלטתי, ואם תשובתי היתה שלילית, הוספתי הערה: "אל תתייאש/י, המשך/י לשלוח." והכול משום כבוד לכותבים, וענווה על כך שאני יכול להיות מחליט בעניין שאין בו שום אפשרות מדידה. היום יש מגיהה ומנקדת, וממונה על עיצוב ואיור השער. בזמני כעורך – את כל התפקידים האלה מילאתי אני.

שלך,

משה גרנות

 

אהוד: תזכיר לי, מה זה "מאזניים"?

 

* מזכרת ממשפחת אליזבט מלכת בריטניה – ברומאן "המושבה שלי" (2000) :

"...הנאד של בן-גוריון, שזכה לשמוע בן-דודי, נרשם בקורות המושבה יחד עם הצלחתו של בן-איכרים אחר שלנו, שנסע ללמוד משפטים בלונדון ולילה אחד רקד בנשף עם מרגריט, אחותה של המלכה אליזבט, ומיד כתב על כך הביתה.

"אביו הסתובב במושבה והראה לכל אחד את המכתב, והיתה לנו הרגשה שהנה התקרבנו למלכות גם מעבר לאותם ימי הולדת של קינג ג'ורג' החמישי, אדוארד השביעי וקינג ג'ורג' השישי, שהיינו חוגגים בבתי-הספר לאחר שהפסקנו לחגוג את ימי הולדתם של הסולטן עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז.

"לימים, כשהתגרשה מרגריט והתפרסמו התמונות והסיפורים על הנסיכה-האחות המרבה לחכך את ערוותה ברכיבה על סוסים, שתוייה ומנבלת את הפה, הרגשנו מבוזים, כאילו פגעה בכבוד המושבה."

 

הסיפור מבוסס על מעשה במכתב ששלח מלונדון יצחק ברא"ז לאביו יוסף בפתח תקווה לאחר שרקד שם עם הנסיכה מרגריט. על יצחק ברא"ז, לימים עורך-דין ושופט, שכעורך-דין טיפל במסירות ובנאמנות באסתר ראב בשנותיה האחרונות – נכתב בין השאר בוויקיפדיה:

"נולד בפתח תקווה, בנו של יוסף ברא"ז ונכדו של זאב ברא"ז, ממתיישבי פתח תקווה. היה בוגר תיכון אחד העם בפתח תקווה. היה חבר החי"ש של ההגנה. בשנות ה-40 השלים תואר ראשון במשפטים בבית הספר למשפט וכלכלה בתל אביב. בשנת 1950, לאחר שקיבל רישיון לעריכת דין, נסע ללונדון לשנתיים וחצי להשתלמות באוניברסיטת לונדון."

 

ולחשוב שפעם היינו תחת שלטונם של הבריטים האלה, שאוניות המלחמה של הצי שלהם חסמו בכוח צבאי את ההעפלה לארץ-ישראל של יהודים שניצלו מההשמדה של ששת המיליונים – וזאת כדי ללקק את התחת לערבים!

ומה נותר מהבריטים היום? תיאטרון תלבושות וטקסים מרהיב של הלוויית מלכתם – עד שכבר אי אפשר להבדיל שם בין שחקנים לחיילים!

 

* האם צעיר פלסטיני שרוצח זקנה יהודייה ומתאבד זכאי להיחשב "שאהיד" ולזכות בחמישים הבתולות הממוחזרות בגן העדן המוסלמי?

 

* בזמנו היה מישהו בשם משה אידל שניסה לגמד ולערער את מפעלו המחקרי של גרשם שלום. איפה הוא אידל היום ואיפה העניין הבלתי פוסק שמעוררים ספריו ומחקריו של גרשם שלום גם כיום?

 

* מברל ובן-גוריון ועד מירב ולזימי – מי היה מאמינה שמפא"י, מפלגת העבודה, תיהפך לכזאת בדיחה?

 

ג'וחא: החיים הם כמו פרי, ככל שהוא קרוב לריקבון ככה הוא מתוק יותר!

 

* תפילת מפגיני הבלפוריאדה לקראת השנה החדשה תשפ"ג: "הו מי יתננו ביבי המושחת שוב ראש ממשלתנו ונוכל לחזור כל מוצ"ש להפגנות הפרועות בבלפור ולתת דרור לכל כישרונותינו היצירתיים כמו בלונים של תחת שדוכאו מחוסר מעש בימי ממשלות בנט ולפיד – שהותירו אותנו רק עם חיינו הריקים והנבובים!"

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-3, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל