פעמיים בשבוע

מאחל שנה טובה שקטה ומשעממת!

גיליון מס' 1785

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בתשרי תשפ"ג. 26.9.2022

עם הצרופות: 1. נורית הירש בת שמונים, 2022. (צילם רפי דלויה). 2. נורית חיילת (אלבום פרטי). 3. נורית מלחינה במושב (אלבום פרטי). 4. תלמידים ממחיזים את סלאח שבתי שהלחינה נורית, משמאל – נורית. (צילם מושיק לינדן).

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 18. // זיוה שמיר: על "חתימה טובה", שירו של אלתרמן לראש השנה תרצ"ה. // אורי הייטנר: צרור הערות 25.9.22. // עקיבא נוף:  ברכות לשנה החדשה, תשפ"ג. // עדינה בר-אל: נורית הירש בת 80. // דן (דני) יערי: במלאות שנה לפטירתו של יהודה (ג'אד) נאמן. // אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר. //  יהודה גור-אריה: שעשועי הכס. // אילן בושם: 11 שירים לחדשות בן עזר // אודי מנור: לא 'מחדל', לא 'קונספציה', לא 'אופוריה'... // אהוד בן עזר: קטעים על "האופציה הגרעינית" מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין". // יונתן גורל: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה." // אברהם מורדוך: שלושה שירי אבל. // דליס: על "צ'פינה", שירים מאת נגה אולמרט. // משה גרנות: האם התנ"ך באמת מונותיאיסטי? // נעמן כהן: צוותא לתרבות מתקדמת. // נסיה שפרן: פֶגֶ'ה. פרק 14. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948 [המשך]. עמידר א' עמידר ב'. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

18.

גָּנַבְתִּי אֶת הַגִּיר

שֶׁבּוֹ צִיַּרְתְּ קֹדֶם עַל הַלּוּחַ –

וְנָגַעְתִּי בּוֹ בְּהֵחָבֵא בִּשְׂפָתַי

שֶׁמָּלְאוּ טַעַם אַבְקַת סִיד

לְבָנָה –

כְּאִלּוּ נָשַׁקְתִּי לָאֶצְבַּע

שֶׁבָּהּ צִיַּרְתְּ עַל הַלּוּחַ

בְּכַוָּנָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי

שֶׁיָּצָא הֲכִי שָׁמֵן וּמְחֻצְ'קָן בַּכִָּתה

וְנָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ –

וְהִתְמַלֵּא לִי בַּפֶּה טַעַם שֶׁל גִּיר מַגְעִיל

כְּאִלּוּ אַתְּ כְּבָר מֵתָה

וְאֵלֶּה הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת שֶׁלָּךְ –

מְכַשֵּׁפָה!

* * *

זיוה שמיר

אלתרמן – במבט חדש ובמבט מחודש

בית השעשועים התל-אביבי

 שהפך לבית תפילה

על "חתימה טובה"

שירו של אלתרמן לראש השנה תרצ"ה

פרסום ראשון

בשנת 1934, במלֹאת חצי יובל שנים להקמתה, קיבלה המועצה העירונית תל-אביב  מעמד של עיר, ורק בשלב זה הפכה "העיר העברית הראשונה" ליֵשות מוּניציפלית עצמאית האחראית לרווחת תושביה. 

בקיץ 1934, זמן קצר לפני נסיעתו לניתוח בווינה, כתב ביאליק לבקשת ראש העירייה את הִמנון תל-אביב  (שירו "על שילשים"). בכתב-היד של שיר זה נכלל בית אחד שנמחק מן הנוסח שנדפס על גלויה וחוּלק במתנה לתושבי העיר. הבית המחוק הכיל דברי נזיפה ותוכחה על חוסר התחשבותם של תושבי תל-אביב לנוכח מצבם המר של הפליטים האומללים שהגיעו אז מגרמניה לארץ בהמוניהם בעקבות עליית היטלר לשלטון ("העלייה החמישית"). בעלי-הבתים בתל-אביב לא התחשבו כלל במצוקתם של "העולים החדשים", ומחירי הדירות המושכרות בתל-אביב  הרקיעו שחקים.

 העיר הצעירה גדלה בתוך שנים אחדות מעל ומעֵבר לכל התחזיות, הן מן הבחינה הדמוגרפית הן מבחינת הבנייה הפרטית והציבורית. בקיץ 1934 כבר היו בתל-אביב כמאה אלף תושבים, והתברר כי בית-הכנסת הגדול של תל-אביב, שבנייתו הסתיימה ב-1925, צר מלהכיל את  ציבור המתפללים שגדל לאין-שיעור מהמצוּפּה. התושבים החדשים הגישו קובלנה לעירייה, וזו החליטה לשכור את בית הקולנוע "מוגרבי" ולהָפכוֹ בין כֵּסֶה לעשור לאתר תפילה רב-משתתפים.

בעשור הארץ-ישראלי של ביאליק (1924-1934) הלכה תל-אביב ונעשתה מרכז תוסס של חיי תרבות ואמנות. אלתרמן השתייך אז לחבורת "יחדיו" של שלונסקי, ואת פרנסתו מצא מִכּתיבת פזמונים לבמה הקלה ומעבודתו במערכות העיתונים. 

בעקבות הידיעה העיתונאית על שינוי היעוּד הזמני של בית-הקולנוע התל-אביבי כתב המשורר הצעיר, שכבר סיים אז את מסכת לימודיו בטכניון של ננסי וחזר לעירו, את שירו הז'ורנליסטי "חתימה טובה".¹ שיר זה, השייך לסִדרה "סקיצות תל אביביות", התפרסם  בעיתון דבר בין ראש השנה ליום הכיפורים תרצ"ה, בחתימת "אלוף נון". כאן נכתב בציניוּת וברצינוּת כאחת על בית הקולנוע התל-אביבי שהפך בצוֹק העִתים למקום תפילה. השיר מדמה את הבית לשתדלן המנסה לשכנע את העוברים והשבים לעזוב את השעשועים הקלים ולחזור בתשובה:

חתימה טובה

בֶּן-אָדָם פּוֹשֵׁעַ, מִדְּרָכֶיךָ שׁוּב נָא,

כָּל הָעִיר חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה כָּעֵת.

מוּגְרַבִּי אַף הוּא שָׁכַח אֶת אוֹרְדוּנוּבְנָה²...

עַל חָזֵהוּ הַבֶּטּוֹנֵי אֶגְרוֹפָיו מַכִּים "עַל חֵטְא".

בְּטַלִּית שֶׁל אוֹר וּתְכֵלֶת מִתְיַפֵּחַ כָּל הַבַּיִת:

הָהּ, רִבּוֹן הַ"כֹּכָבִים", עַד שֶׁתִּסְלַח לִי לֹא אָזוּז...

אֶת לִבִּי הַקוֹנְרַדְוֵיטִי,³ אֶת נַפְשִׁי הַמִּיאַ-מַיִ'ית⁴

אָנֹכִי שׁוֹפֵךְ הַפַּעַם ב-100%...

תְּפִלָתִי, אֶת אֹזֶן הַשָּׁמַיִם צוּדִי!

עוֹד שָׁנָה כִּלָּה הַנֶּצַח בְּחַרְבּוֹ.

עוֹד שָׁנָה. קָשָׁה מִסֶרֶט הוֹלִיבוּדִי

עִם בַּלְהוֹת אֵימִים בְּנֹסַח אֶדְגַּר פּוֹ.⁵

בַּלָּשִׁים וְדָם. אַל-חוֹף וְאַל-מַרְגּוֹעַ,

צַיָּדֵי אָדָם וּבְכִי שָׁבֵי גּוֹלָה...

מַה מְּאֹד נִפְלֵאתָ, רֶגִ'יסוֹר גָּבוֹהַּ!

הֵן אָמְנָם הָיְתָה זוֹ הַצָּגָה גְּדוֹלָה!

הֵן אָמְנָם הָיְתָה. הִנֵּה כְּתוּבָה בְּדֶמַע

עַל אַלְפֵי דַּפִּים מִ"טַּיְימְס" וְעַד "מאָמֶענְט"...

אֱלֹהִים טוֹבִים. נַסֵּה, נַסֵּה נָא, שֶׁמָּא

עוֹד אֶפְשָׁר לַחְתֹּם אוֹתָהּ בְּ"הֶפִּי אֶנְד"?...

כדרכו – הן בשירתו הקלה הן בזו ה"קנונית" – הֶאֱניש אלתרמן את בית-הקולנוע על עמודיו וכתליו העשויים בֶּטוֹן ואבן, והעניק להם נפש ונשמה של בן-אֱנוֹש (ובה בעת שכח לכאורה את   בני-האדם, באי הבית, שבקושי נזכרים בשיר). בשיר "חתימה טובה" לא האדם אלא הבית – כלומר, בית הקולנוע "מוגרבי" –  הוא העוטה טלית שכּוּלה אור ותכלת;  הבית ולא האדם הוא המתייפח בבכי תמרורים; הבית הוא המכֶּה באגרופיו  בתפילת "על חֵטא" והוא השופך את לִבּוֹ בתחנונים לפני בורא עולם.

בדברי התפילה שמשמיע הבית מיטשטשים הגבולות בין קודש לחול, בין כוכבי השמַיים לבין "כוכבי" הקולנוע, בין ההוויה המסויטת שהשתררה בעולם לבין סרטי האימה  שלכאורה ניבאוּהָ. גם בסרטים וגם במציאוּת מצויים "בַּלְהוֹת אֵימִים", "בַּלָּשִׁים וְדָם" ו"צַיָּדֵי אָדָם", ואין לדעת אם המציאוּת היא שהזינה את דמיונם של כותבי התסריטים או שהקולנוע השפיע על צופיו והדמיון האנושי של אנשי הקולנוע הוא שהוליד את אירועי המציאוּת המסויטים ותִגבֵּר אותם.

אלתרמן שׂם בפי בית-הקולנוע את המונולוג המבטא את הדברים  שהוא עצמו ביקש כנראה לשאת, בסכּמו "עוֹד שָׁנָה. קָשָׁה מִסֶרֶט הוֹלִיבוּדִי."  אגב סיכום אירועי השנה החולפת, הוא  שולח מחמאה מפוקפקת למדיי ליושב במרומים ("מַה מְּאֹד נִפְלֵאתָ, רֶגִ'יסוֹר גָּבוֹהַּ! / הֵן אָמְנָם הָיְתָה זוֹ הַצָּגָה גְּדוֹלָה!")

השיר מסכם שנה של אירועים קשים מנשוא – בארץ ובעולם. ביישובי הארץ ובדרכיה  המשיכו להשתולל מאורעות הדמים, וגם אל חופי הים כבר אי אפשר לצאת לאחר רדת החשכה, כי  נתבצעו בהם תכופות מעשי שוד, אונס ורצח. יהודי העולם עמדו מול מנהיגותו ההולכת ומתעצמת של היטלר, מול התחזקות המשטר הפאשיסטי באיטליה, מול  הפְּרעות שנתחוללו באלג'יר ובתוניס שבהם נרצחו עשרות יהודים ומאות בתים וחנויות נבזזו ונשרפו. אכן, שנת תרצ"ד היתה גדושה באירועי בַּלהה ובמראות ביעותים שאינם נופלים בטיבם האכזרי מאלה שבסרטי האימה הנזכרים בשיר. 

כינויו של האֵל שבמרומים  בכינוי   régisseur  )"מנהל במה"  או "במאי קולנוע") יש בו כמובן משום חילול השם, אך בל נשכח שגם "המשורר הלאומי" שהלך לעולמו כחודשיים לפני שכּתב אלתרמן את שירו "חתימה טובה", תיאר את האֵל בשירו הגדול על טבח קישינב – "בעיר ההרגה" –  כמין "בעל-בית" קטן, שזה אך ירד מכל נכסיו ועתה הוא נאלץ לשלוח את כל עובדיו לגורלם, בלי שכר עבודה  ובלי יכולת לפרוע את חובותיו.

בית הקולנוע, שהוא הדובר בשיר, מציג את אלוהים כאיש  קולנוע פעלתני,  בעל חזון יצירתי,  העומד כביכול באתר הצילומים,  מכַוון את הסצנות ושולט בנפשות הפועלות.

*

המושג "חתימה הטובה", שהוא מושג דתי הספוג בקדוּשה וביראת שמַיים,  מקבל כאן twist חילוני והופך לסיומו של מופע אימים לסיומו הטוב והמרגיע,  ל-"happy ending" פשוט המגיע בדקות האחרונות של הסרט לרווחת הצופים היושבים באולם בעצבים מרוטים.

 בעולם ההלכה ה"כתיבה" הטובה של ראש השנה מקבלת "חתימה" סופית ביום הכיפורים בפנקסו הפתוח של היושב במרומים (כנאמר בפיוט "נתנה תוקף": "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיּוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן"). כאן, לעומת זאת, אין מדובר בחתימה שתיכתב באצבע אלוהים, אלא בחתימה  בהוראת "סוף דבר".  נרמזת כאן המשאלה שהשנה החולפת תתפוגג ותיעלם מן האופק,  לרבות כל קללותיה ועיווּתיה, ותתחיל תקופה חדשה ומבורכת (אך למען האמת ניכּר שהדובר אינו מאמין באמת ובתמים שהמצב עתיד להשתנות לטובה).

בערב ראש השנה תרצ"ה פונה  אפוא שירו של אלתרמן לאלוהים ומבקש ממנו שישַׁנה את "סוף הסרט" לטובה. לכל בר-דעת ברור שדבר לא ישתנה במהירות כזו;  שגם אם יתחולל נס לא יהא בכוחו לשַׁנות את מצב העולם בִּן-לילה. על כן, הפּנייה של קולנוע "מוגרבי" לאלוהים שיסיים את השנה ב-"happy ending" היא למִצער בקשה תמימה ואבּסוּרדית, שאין לה סיכוי  של ממש להתממש.

מעניין הוא נוסח הפּנייה "אֱלֹהִים טוֹבִים"  (בנוסח "אֱלֹהִים אַדִּירִים"), שיכול להתפרש בשתי דרכים לכל הפחות: אפשר לראות בפנייה זו לשון הפלגה (כבביטוי "פחד אלוהים", או בביטוי "Goodness gracious" שמקובל באנגלית), אך ייתכן שיש כאן שימוש בצורת הריבוי של המילה "אֱלוֹהַּ" כשריד של התקופה הפּוֹלִיתֵאיסטית שבָּהּ האמינו בהימצאותם של אֵלים רבים. ואף זאת: ייתכן שלפנינו פנייה אל אלוהי כל הדתות והתרבויות להתערב במציאוּת הגלוֹבָּלית ולשַׁנות לטובה את מצבה העגום. מכל מקום, אחרי הפנייה בלשון רבים ("אֱלֹהִים טוֹבִים") באה פנייה כפולה לאלוהים בלשון יחיד ("נַסֵּה, נַסֵּה נָא").

המילה "נַסֵּה" היא לשון-נופל-על-לשון המעלה בתודעה את מילת-ההפצרה החורזת "עֲ‍שֵׂה" האופיינית לתפילות ולפיוטים, כגון במזמורי תהילים  שבהם הדובר מתחנן: "וְאַתָּה ה' אֲדֹנָי עֲ‍שֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי" (תהלים ק"ט, כ"א), או "עֲשֵׁה-עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׁנְאַי וְיֵבֹשוּ" (שם פ"ו, י"ז). ואולם במילת ההפצרה "נַסֵּה" אין אותה אמונה  בכוחו הכול-יכול  של  האֵל כבמילה "עֲ‍שֵׂה". 

ניכּר שאלתרמן הראליסטן בעל המזג ההיסטוריוסופי חשש כי העולם ימשיך להתנהל באותה מידה של חוסר אחריות שבָּהּ התנהל בשנת תרצ"ד, וכי המציאוּת בארץ ובעולם תמשיך להתחרות בסרטי האימה המוקרנים בבתי הקולנוע. העובדה שהשיר מדבר על המצב היהודי ועל המצב האוניברסלי נרמז משמות העיתונים הנזכרים בשיר – "אַלְפֵי דַּפִּים מִ'טַּיְימְס' וְעַד 'מאָמֶענְט'..." – עיתונים המייצגים את עולמם של אזרחי העולם, מחד גיסא,  ואת עולמם היידישאי של יהודי הגולה, מאידך גיסא.

*

איך מצליח שירו של אלתרמן "חתימה טובה" ללכד למהות אחת את בית השעשועים ה"יווני", שכּוּלוֹ פריצוּת והתפרצות יצרים, ואת בית הכנסת  היהודי של "הימים הנוראים", שכולו קדוּשה ויקר?

במאמרו  המוקדם "העשירי למניין" כתב אלתרמן על הקולנוע:

זה הקולנוע, אב השעשועים וילד הטומאה של העיר. פְּריץ-המכוֹנה וציפור-הנפש נזדווגו בצירוף מדהים – ויהרוהו. השחץ רוגן בתא-המנועים, חושף שינים בפסי המזרקור, זומם רע באישון האולם... העוף ניבט מעין הבד הגדולה, מניע כנפי התמונות המתחלפות, מרקיע וצולל עם התזמורת... תשע המוזות זקפו עפעפי תימהון [...] אבל "הממזר" הפרוע הוסיף לטפס על הפַּרנאס. והיה לעשירי.⁶

לפי אלתרמן הקולנוע הוא פְּריץ-חיות היבּרידי האופייני לג'ונגל הממוכן של "זמנים מודרניים". אמנות הקולנוע  לפי מאמרו היא המוזה העשירית של הפרנסוס ההֶלֶניסטי  שלכאורה אין לה דבר וחצי דבר עם בית התפילה היהודי. ואולם, כאן וכאן יש קהל המצַפה ל"מופע".

כמו בשירו הגנוז "בעת שופר – לאם"⁷ אלתרמן חזר בדמיונו אל הימים הקמאיים, שבהם אנשים התכנסו באוהל מועד או במקדש כדי לִזכֹות בחוויה מרוממת נפש. תחושה דומה אָצַל אלתרמן גם על נהייתו של האדם המודרני לשבת שעה קלה בתוך קהל גדול בבית קולנוע תחת כישוף מהפנט, המשכיח ממנו את מצוקותיו והופך את יומו האפרורי לחג.

אלתרמן התבונן בתופעת הפיכתו של בית קולנוע לבית כנסת בלִגלוּג מסוים, אך לא מתוך פסילת הרעיון (כשם שפסל לימים את רעיון הקמתו של גן פסלים בירושלים מתוך שראה בו הכנסַת צֶלם להיכל).⁸ הוא זכר ככל הנראה את מימרת חז"ל: "אלו תאטריות וקִרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללַמד בהן תורה ברבים" (מגילה ו' ע"א). ואם  קרקסאות ובתי תאטרון יכולים להיות  מקום שבּוֹ קונים דעת, השכלה וחינוך, מדוע לא ישמש בית קולנוע "הֶלניסטי" כבית תפילה בשעת הצורך?!

שירו של אלתרמן המרבה במילים ובצירופי מילים  מן השדה הסמנטי שעניינו מלחמה וציד ("צוּדִי! עוֹד שָׁנָה כִּלָּה הַנֶּצַח בְּחַרְבּוֹ. [...] צַיָּדֵי אָדָם") מותח במשתמע קו של אנלוגיה בין שופר המלחמה והציִד לבין שופרם של הימים הנוראים. ובל נשכח, שיר זה נכתב בסוף שנת 1934, כשהעולם נתון היה בעיצומם של אירועי אלימות ואיבד את הרסן מבלי להבין  לאן יובילו אירועים אלה את האנושות בשנים של העשור הבא שעתידות היו להתגלות כשנותיה הקשות ביותר עלי אדמות.

*

השיר הקל "חתימה טובה" הוא גירסה מוקדמת ובוסרית של אחדים משירי  כוכבים בחוץ. במאמרו הנ"ל על  אמנות הקולנוע ("העשירי למניין") תיאר אלתרמן כאמור את הקולנוע כיצור הִיבּרידי – אב השעשועים וילד הטומאה של העיר – אף תיאר את תשע המוזות הזוקפות עפעפי תימהון למראהו. בתארו בשירו הקל את סרטי האימה של הקולנוע המוצגים בבית הקולנוע בעל חזה האבן, עולות וצפות שורות מכוכבים בחוץ, כגון:

וּבְעוֹד בְּאִישׁוֹנֶיךָ תִּמְהוֹנוֹת בּוֹהִים

וְהַיִּרְאָה בִּקְצוֹת הַפֶּה כּוֹאֶבֶת,

הוּאַרְתָּ עַד אֵימָה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים,

בְּצֶלֶם עוֹלְמוֹתָיו חִוְּרֵי הָאֶבֶן.

("שיר על דבר פניך").

במבוא לספר תמו יום קרב וערבו (2017),⁹ הסביר ד"ר שמואל טרטנר את דרכי התמודדותו של המשורר המודרני עם הקרע ההולך וגדֵל בין האדם לבין הטבע. אלתרמן, למשל, לא ניסה לאַחות את הקרע באמצעות בריחה אל חיק הטבע, כמו המשוררים הרומנטיים, אלא הכניס את הטבע אל העיר, לעִתים באמצעות הסערה ולעִתים באופן מתון ומבוית יותר. אולם לעִתים תיאר אלתרמן עולם שבּוֹ הקרע בין האדם לטבע אינו ניתן לאיחוי, כמו בשורות שצוטטו לעיל מתוך "שיר על דבר פניך" וכמו בשיר "הלילה הזה" שבסופו מתואר עולם קפוא העוטה את מסכַת המוות לאחר שהתרוקן מכל סימן של חיים:

אָז יָרֵחַ מַלְבִּישׁ מַסֵּכוֹת שַׁעֲוָה

עַל חַלּוֹן, עַל עֵינַיִם קָרוֹת, עַל נוֹפִים,

עַל הַשּׁוּק הָעוֹמֵד מְאֻבָּן בַּשָּׁבָץ,

בִּידֵי גֹּלֶם שְׁלוּחוֹת שֶׁל קְרוֹנוֹת וּמְנוֹפִים.

תמונות הבַּלהה והאֵימה הקולנועיות  מן השיר הז'ורנליסטי ה"קל" "חתימה טובה" (1934) ניתרגמו אפוא בשירי כוכבים בחוץ (1938) לתמונות אקספרסיוניסטיות של קירות וקרונות קרירים, של מראות אבניים המזכירים לאדם שחייו כצל עובר וכי המוות כבר אורב לו מאחורי הכותל.

*

לסיום, כדאי להזכיר שאלתרמן חיבר שירים לא מעטים על ראש השנה – הן על החג היהודי  הן על התחלת השנה האזרחית.¹⁰  כדרכו, הוא כרך תמיד את ההתחלה ואת הסוף באופן מעגלי כנחש הנושך את זנבו, ורבים משיריו מצליחים לדבּר בהעלם אחד על שתי התופעות המנוגדות – על ההתחלה ועל הסוף.

כך, למשל, הערשׂ בשיריו יכולה להיות גם ערשֹו של התינוק שזה אך נולד וגם יצועו של הזקן בשָׁכבו גוֹוע על ערש דוויי. הצחוק הוא צחוקו של עולל שזה אך הִנביט את שִׁניו וצחוקו המבעית של שלד חושף שִׁניים. הסכין היא גם הכלי החותך את חבל הטבור, משחרר מן היִּילוֹד את הצעקה הראשונה ובכך הוא מעניק לו חיים, והוא גם הכלי הנוטל חיים וגורם למותו של אדם. האדמה היא גם באר החיים, וגם בור רקב וקבר.

המחזור "שירי מכות מצרים", למשל, נפתח בכאבי הגניחה של העיר הגוססת, בעוד צירי השער שלה נתלשים ממקומם, וביללות של צירי היולֵדה  ("נֹא-אָמוֹן מִבַּרְזֶל צִירַיִךְ / שְׁעָרִים נִתְלְשׁוּ בִּילֵל [...] נוֹלֶדֶת הִיא בְּלֵיל צִירִים וַחֲבָלִים"). צירי השער המחלידים וצירי הלֵדה – הסוף וההתחלה  – קשורים אצלו זה בזה. מותה של תופעה נושנה והוּלדתה של תופעה חדשה דרות אצלו בכפיפה אחת.  

ההתחלה והסוף כרוכים אצלו זה בזה כבמעגל נצחי גם בזכות הכשרתו האקדמית: אלתרמן היה כידוע אגרונום שהכיר את מעגל הזרע שבטבע, וידע שרחמהּ של האדמה מצמיח חיים חדשים, אך הוא גם בור רקב וקבר. לכן, כשכָּתב עוד לפני אלכסנדר פֶּן בשירו "אל הפילים" את המילים "אדמה רחומה", הוא התכוון לא רק לאדמה אהובה או חומלת, כי אם גם לאימא-אדמה שיש לה רֶחֶם, ועל כן הוסיף גם את התואר "עטינית". המעגליוּת הזאת של יצירת אלתרמן מתבטאת בכל המישורים למִן  המיקרו-טקסט ועד למִבנה הכולל של הקובץ.

אלתרמן הצעיר – הן כאגרונום הן כאינטלקטואל בעל מזג היסטוריוסופי – ביסס את שירתו המוקדמת על התופעת המעגליוֹת של הטבע ושל ההיסטוריה האנושית: זריחה ושקיעה, יום ולילה, קיץ וחורף, לידה ומוות, ילדוּת וזִקנה, לִבלוּב וכמישה, נפילה ותקומה. במעגליוּתן של התופעות הוא  זיהה את ההבטחה שהעולם לא ייהרס והאנושות לא תיכּחד. הוא עמד מולן כמו אל מול אותה קשת  מסיפור המבול שסימלה את ההבטחה האלוהית שהעולם והאנושות ימשיכו להתקיים לנצח נצחים. אסונות מידי שמַיים ומידי אדם, שאיימו בזמן פרסום הספר  כוכבים בחוץ  לשבּש את חוקי הנצח הללו, לא יאריכו ימים, ויֵרדו עד מהרה מעל במת ההיסטוריה.

גם השיר הז'ורנליסטי הקל "חתימה טובה" כורך את הסוף (החתימה) ואת תחילתה של שנה חדשה ופתיחתו של לוח-שנה חדש. לכאורה ייחל אלתרמן בשיר זה למין happy ending כבסרט הוליוודי, אך ניכּר שידע שנִסים כאלה של "דאוס אקס מכינה" אינם קורים במציאוּת.

ממכלול יצירתו עולה שהעולם עוד יֵדע תבוסות ותקומות, אך הניגון יישאר גם לאחר מות מחברו. שיר הפתיחה של הקובץ כוכבים בחוץ מלמד על גלגל חוזר בעולם – על  התרעננותו של היקום אחרי הגשם והסערה. שיר הסיום של קובץ  זה ("הם לבדם") מלמד שאחרי האפוקליפסה יש לחזור ולקורא את שיר-הפתיחה, והעולם לקדמותו חוזר ועל צירו סובב, כמו השנה הקלנדרית וכמו  תיבת-הנגינה על מנגנון הגליל שלה.

הערות:

1. "חתימה טובה", תוספת הערב של עיתון דבר מיום ד' בתשרי תרצ"ה (13.9.1934), עמ' 8.

2. בהערות לקובץ שירי רגעים, כרך א', עמ' 304 כתב העורך מנחם דורמן שבמארס 1934 נערך בתל-אביב קונצרט של הזמרת הפולנייה הנקה אורדונובנה.  הזמרת שביצעה את שיריה באנגלית, בפולנית, בעברית ובצרפתית נזכרת במכתב שכתב אברהם שטרן לארוסתו ביום 16.8.1934, וראו: https://benyehuda.org/read/3533

3. הכוונה לשחקן הגרמני קונרד ויידט (Veidt) ששיחק בסרט האימה האילם "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919) ובסרט האימה והמתח "האיש הצוחק" (1928). ויידט נמלט ב-1933 מגרמניה לבריטניה ומשם לארצות-הברית ביחד עם אשתו היהודייה. ויידט  תרם רבות לפעולות נגד הנאצים, אף הציג עצמו כיהודי אף-על-פי שלא היה יהודי.

4. מיה מיי (Mia May)  הוא שמה הבימתי של השחקנית האוסטרית המינורית  הרמינה פלגר (1884-1980) שנודעה גם בשם הרמה אנגלוט. מיה מיי  הופיעה בעשרות סרטי מלודרמה שנסבו סביב סיפורים של פיתויים ותשוקות. גם היא ובני משפחתה, כמו השחקן קונרד ויידט ומשפחתו, נמלטו למערב ב-1933  מפחד המשטר הנאצי.

5. שני סרטי אימה שיצאו אל המסכים בשנת 1934 התבססו על יצירות אדגר אלן פו: "החתול השחור" בבימויו של אדגר אולמר ו"מניאק" בבימויו של דוויין אספר. בשירי כוכבים בחוץ יש מוטיבים  שכמו נלקחו מיצירת א"א פו, כגון  בשורות "נוֹשֵׁב עֶרֶב אָפֹר וְעוֹרְבִים עַל תְּרָנָיו. / מָה אָדֹם הַפַּנָּס בִּנְתִיבַת הָעוֹפֶרֶת" ("הרוח עם כל אחיותיה"), או  בשורות "רַק בְּפַנָּס שֶׁל כִּיס כְּחַלְחַל מֵאִיר הָעֶרֶב / סִמְטָה, חַלּוֹן, עוֹרֵב עַל הַגָּדֵר" ("תמצית הערב").

6. "העשירי למניין" – כתובים, י"ב אדר א' תרצ"ב (17.2.32).

7. "בעת שופר – לאם", כתובים, ה', גיל' ל"ה (רכ"ה), כ"ב באב תרצ"א (6.8.1931), עמ' 1.

8. ראו: "גַּן הַפּֽסָלִים", דבר, כ"ו באדר תש"ך (25.3.1960), עמ' 2 (בחתימת "נתן א."). הטור השביעי, כרך  ב', עמ' 245.

9. ראו באלבום הזיכרון:  תמו יום קרב וערבו – אבי טרטנר, בעריכת חגי שגב ואחרים, ירושלים 2017, עמ' 10-11.

10. ראו מאמרו של מרדכי נאור "שישה רגעים של שנה חדשה מאת נתן אלתרמן", הארץ מיום 4.9.2013.

זיוה שמיר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות ‏25.9.22

* נזק אסטרטגי לטווח ארוך – מבחינה רטורית, נאומו של לפיד בעצרת האו"ם היה מצוין. מבחינת התכנים – רוב התכנים היו יפים ונכונים; כך דבריו בסוגיה האיראנית, כך דבריו על השקרים הפלשתינאיים, כך דבריו על מה שהפלשתינאים עשו בעקבות הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף ועוד. אך דבריו בנוגע לפתרון שתי המדינות היו מיותרים ואומללים. לכאורה, מה הבעייה? כולנו יודעים שאין פרטנר לפתרון הזה ובוודאי שלא בתנאים שלפיד הציב. אז למה שלא נשחק את המשחק, לא נצטייר כסרבנים, ניתן להם לסרב? נקרא לזה – טקטיקת בר-אילן.

אז קודם כל, ראינו עד היום שזה לא עובד. זה לא עבד אחרי נאום בר-אילן; מי שהציגו את ישראל כסרבנית לפני הנאום, המשיכו להציג אותה כסרבנית גם אחרי הנאום. אפילו כאשר ערפאת דחה את הצעותיו מרחיקות הלכת, לטעמי – המופקרות, של אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, אפילו בישראל ואפילו במפלגתו היו שהאשימו אותו ואת ישראל בסרבנות.

אבל הבעייה העיקרית, היא שטקטיקה אינה תחליף למדיניות. וכאשר בשם הטקטיקה מציגים פתרון רע, לא משיגים דבר. הנזק בהצהרות הללו, הוא שישראל מסייעת להנציח את התודעה שזה הפתרון הנכון והפתרון היחיד האפשרי. וכיוון שזה פתרון מסוכן מאוד, שמסכן את מדינת ישראל ואת אזרחיה ולבטח לא יקדם את השלום – הנצחתו היא נזק אסטרטגי לטווח רחוק.

* דיבורים בעלמא – מאז הסכם אוסלו היה רק ראש ממשלה אחד שהתנגד למדינה פלשתינאית והביע את התנגדותו בגלוי – נפתלי בנט. כעת לפיד חוזר למדיניות של ראשי הממשלה שקדמו לבנט. הוא יודע היטב שאלה דיבורים בעלמא ושאין שום פרטנר פלשתינאי לפתרון הזה.

* מחטף – אולי לפיד מאמין במדינה פלשתינאית, אך העמדה הזו מנוגדת לקווי היסוד של הממשלה. זו ממשלה פריטטית שהתבססה על הסכמה שהנושא הפלשתינאי הוא במחלוקת בין מרכיבי הממשלה ולכן אין עוסקים בו. כאשר בנט נאם בעצרת האו"ם, הוא לא הזכיר במילה את הסוגייה הפלשתינאית ולא ביטא בנאומו את התנגדותו להקמתה ואת תמיכתו בהחלת ריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות, כיוון שהוא לא ייצג את עצמו אלא את הממשלה כולה. מן הראוי שכך ינהג גם לפיד. וכאשר הוא אומר דברים המנוגדים לעמדת הממשלה ואף אינו מעלה זאת לדיון בממשלה או לפחות בקבינט, זה מחטף.

* כורת את הענף – ממשלת השינוי קמה בזכות חיבור בין יריבים אידיאולוגיים, שחברו יחד לגשר על הפערים כדי ליצור הגנה על מדינת ישראל מפני שלטון השחיתות, תרבות השקר ופולחן האישיות ולהגנה על מדינת החוק. ההסדר המכונן שאיפשר את החיבור הזה, הוא הסכמה שבסוגיה הפלשתינאית, שהיא לב המחלוקת, מסכימים לא להסכים. אין מו"מ, אין מדינה פלשתינאית, אין נסיגה ואין החלת ריבונות. יש הקפאת מצב לארבע שנים. בנט כיבד את ההסכמה, כאשר בנאומו באו"ם התעלם מהסוגייה הפלשתינאית, לא דיבר נגד מדינת פלשתינאית ולא בעד החלת הריבונות. כך צריך לנהוג גם לפיד. אם הוא מפר את האיזון הזה, הוא מפרק את הברית. בכך, לא זו בלבד שהוא כורת את הענף שעליו יושב שלטונו – הוא כורת את הענף של החברה הישראלית כולה, כי הוא עלול להעלות, חלילה, לשלטון את נתניהו.

* חוסר מודעות עצמית – כשביביסטים תוקפים את לפיד על שבנאומו באו"ם הזכיר את המדינה הפלשתינאית, אני בעיקר מגחך על חוסר המודעות העצמית שלהם.

* לא שכנע את הבייס של רחוב שוקן – איני יודע לאיזה בייס כיוון לפיד את דבריו בזכות "חזון שתי המדינות", אבל דבר אחד ברור – את הבייס של רחוב שוקן בתל-אביב הוא לא שכנע.

בימים הקרובים נקרא שם מאמרים רבים נגד לפיד. גדעון לוי, למשל, עוד לא כתב. אבל כבר בגיליון שלמחרת הנאום, החלה המתקפה. את הטון נתן פשקוויל המערכת, שכותרתו: "הבשורה: אין בשורה." המערכת הזכירה שגם נתניהו אמר בנאומיו דברים דומים, כך שאין בהם ממש. היא תוקפת את לפיד שלא הושיט בדבריו יד בשלום לאבו-מאזן, נשיא הרשות הפלשתינאית. המאמר תקף את לפיד על הדרישות שהציב בפני הפלשתינאים כתנאי להקמת מדינה, כמו דרישותיו להניח את כלי הנשק ולשחרר את השבויים. ובהזדמנות זו המאמר תקף את דבריו של לפיד בנושא הגרעין האיראני.

עמירה הס פירסמה מאמר על פני עמוד שלום, שבו פירקה את הנאום והביאה 11 נימוקים נגדו, או כלשונה "תיקונים לדבריו". שלוש דוגמאות: א. ה"תיקון" לדבריו של לפיד על רצועת עזה שאותה מסרנו לפלשתינאים והם הפכו אותו בסיס לירי רקטות על ישראל, הוא חזרה על שקרי אקיבוש שנמשך בעזה, הדיכוי והמצור והחניקה הכלכלית וההרעבה בלה בלה בלה. אגב, חשוב מאוד לקרוא את הנראטיב האנטי ישראלי הזה, כדי להבין איך השוקניזם ועוכרי ישראל בעולם יצדיקו את המשך הטרור מיהודה ושומרון אם ישראל תיסוג חלילה מאזורים אלה ותעקור את יישוביה כפי שעשתה ברצועת עזה. ב. ה"תיקון" לקריאתו של לפיד לפלשתינאים להניח את הנשק (כלומר להפסיק את הטרור) היה תזכורת שישראל היא "מדינה שחוזקה הכלכלי והדיפלומטי נשען על תעשיית הנשק והריגול שלה, שפותחה במעבדה הכי זמינה ויעילה בעולם: השטח הפלשתינאי הכבוש, שבו יש לדכא בנשק, מעצרים וחקירות, אוכלוסייה שמתנגדת לשלטון הזר". ג. על האיזכור של לפיד שישראל פירקה את מחנות הצבא שלה ברצועת עזה, היא מגיבה בהצדקת הטרור וירי הרקטות בתגובה למעשיה של ישראל ב"גדה המערבית", כפי שישראל מפציצה את עזה כאשר יורים על הנגב המערבי, למרות שראשי המדינה חיים בתל-אביב ובקיסריה. וכן הלאה וכן הלאה, 11 סעיפים, שלידם נאומו של אבו מאזן נראה כנאום מתון ופייסני.

רוגל אלפר מציג את "חזונו המת של לפיד" (כותרת הפשקוויל) כמזימה שנועדה להסתיר מהעולם את העובדה שישראל הפכה את "חזון שתי המדינות" לבלתי ישים. לטענתו, לפיד מייצג את המחנה "הכולל את כל המפלגות היהודיות, ללא יוצא מן הכלל. ממרצ ועד הציונות הדתית," המכחיש שישראל היא מדינה דו-לאומית, מחשש שהעולם יכפה עליה לתת לפלשתינאים זכות הצבעה. לכן, הנאום אינו אלא תרמית, ששותפים לה גם ידידותיה של ישראל – ארה"ב, גרמניה, צרפת ובריטניה, שמשחקות בכאילו ונמנעות מלהתייחס לישראל ול"עמדות הלאומניות והגזעניות" של הציבור הישראלי, כמו לרוסיה של פוטין. 

* כבוד לאומי – כאשר סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון נאם בשם ישראל בעצרת האו"ם, הוא נשא את נאומו בעברית. אלון היה בוגר אוקספורד שסיים את לימודיו בהצטיינות, כך שאין לחשוד ברמת האנגלית שלו, אך הוא לא ראה לנכון להתהדר בה. ברור שאת מגעיו הדיפלומטיים ואת פגישותיו עם מנהיגי חוץ הוא קיים באנגלית. אך כמנהיג האמון על הכבוד הלאומי, הוא ראה לנכון, שהנאום הרשמי של מדינת ישראל בעצרת האו"ם יהיה בעברית, שפת המקור של חזון אחרית הימים החקוק על קיר בניין האו"ם. חבל מאוד, שכל ראשי הממשלות ושרי החוץ שנאמו מאז בשם ישראל בעצרת, לא נהגו כמותו.

* המפה של אבו-מאזן – בנאומו התוקפני בעצרת האו"ם קרא אבו-מאזן לאו"ם ליישם את תוכנית החלוקה. למי שאינם בקיאים – מדובר בתוכנית שבה ירושלים אינה חלק ממדינת ישראל, וגם לא לוד ורמלה, יפו, הגליל המערבי, חלקים מהנגב ועוד. לתשומת לבם של המפנטזים על הסכם של חלוקת הארץ בקווי 4 ביוני 1967. יתר על כן, בכל מקרה הפלשתינאים דורשים את "זכות" השיבה, כלומר להטביע את כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדאי להזכיר לאבו-מאזן, שאילו הם קיבלו את תוכנית החלוקה, לא היתה פורצת מלחמת השחרור, לא היו פורצות כל המלחמות, כל שפיכות הדמים היתה נמנעת. אולם למחרת ההחלטה, הם תקפו את היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה. אחרי שנכשלו בניסיונם לסכל את הקמת המדינה, הם דחו את ידינו המושטת לשלום בהכרזת העצמאות, וגייסו את מדינות ערב לפלוש למדינת ישראל בת יומה על מנת להטביעהּ בדם. גם במלחמה הזאת ניצחנו והרחבנו את גבולות המדינה. אילו השלימו עם קיומה של ישראל ועשו עימה שלום, גבולותיה של ישראל היו גבולות שביתת הנשק. אך הם בחרו להמשיך במלחמה ובמלחמת ששת הימים איחדנו את חלקי ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים. ואחרי שבהסכם אוסלו ישראל נסוגה משטחי הרש"פ ביהודה ושומרון ומהעיר עזה ובנותיה, הם הפכו את השטח שקיבלו לבסיס טרור רצחני חסר תקדים. ואחרי שישראל עקרה את גוש קטיף ונסוגה לקווי שביתת הנשק בגבול עזה, הם הפכו אותה לבסיס פשע המלחמה של ירי עשרות אלפי רקטות על אזרחי ישראל, כפי שהיטיב לפיד לספר בנאומו בעצרת האו"ם. נאומו של אבו-מאזן הוכיח שהם לא למדו דבר, ממשיכים להתבכיין וכך ימשיכו להמיט על עצמם אסון אחר אסון.

* עם שאלה גיבוריו – מי שרוצח באכזריות זקנה בת 84, צלף הסוחט בקור רוח את ההדק ופוגע במצחה של תינוקת בת חצי שנה, מי שמשתלטים על בית תינוקות בקיבוץ וחוטפים אותם כבני ערובה, מי שטובחים בעשרות תלמידי בית ספר – אלה גיבורי התנועה הלאומית הפלשתינאית. עם שאלה גיבוריו – לא תהיה לו תקומה.

* חשדהו וחשדהו – ארדואן שמארח את הנשיא הרצוג ונפגש עם ראש הממשלה לפיד, הוא אותו רודן אנטישמי ואנטי ישראלי שהיה. במצוקתו, הוא הבין שהאינטרס שלו הוא להתקרב לישראל. לכן הביקור של הרצוג היה ביקור של מנצח, וכך גם פגישת לפיד איתו. אבל הוא עלול בכל רגע להתהפך עלינו. אין לדחות את ידו המושטת. חימום היחסים עם טורקיה הוא גם אינטרס ישראלי. אך יש לבחון את כוונותיו בעיניים פקוחות, כלומר בחשדהו וחשדהו. בפעם שעברה שבה הוא דיבר על פיוס, הוא חתר להשפיל את ישראל. ראש הממשלה נתניהו נדרש להתנצל בפני טורקיה על הפיגוע הטורקי נגד ישראל – המשט, וישראל נדרשה לשלם פיצויים למשפחות המחבלים. ישראל השפילה את עצמה – אך פיוס לא היה. הפעם ארדואן זחל לעברנו.

* יהיה מקום לכולם – דורון אלמוג הוא דמות מופת בעבורי. סיפור חייו, דרך חייו, עשייתו הברוכה, האין סופית ללא לאות, בביטחון, בחברה ובחינוך, הם השראה גדולה בעבורי. שמחתי מאוד כאשר נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. בכנס הרצל למנהיגות בבזל, שהשתתפתי בו בחודש שעבר, נשא דורון את נאומו הראשון. יצאתי מן הנאום ברגשות מעורבים. מצד אחד, דורון סיפר את סיפורו מעורר ההשראה ואת התובנות שלו לחיים, שבעטיים אני רואה בו דמות מופת. בנוסף לכך, הוא דיבר על הידוק הקשר בין ישראל לתפוצות הגולה, ברמה של חיבור אישי בין הישראלים ליהודים בגולה והציג, כדרכו, תוכנית מעשית. היה זה נאום מרומם נפש. אך מצד שני, חסר בו המסר המרכזי שאני מצפה לו מיו"ר הסוכנות היהודית – עלייה; קריאה לעליהי ופעולה מעשית לעידוד העלייה וקליטתה. בדברים שכתבתי לסיכום הכנס, הבעתי את רגשותיי המעורבים בעקבות הנאום.

לכן, התרגשתי מאוד כשקראתי ראיון איתו ב"ידיעות אחרונות", ערב שבת. לצד כל אותם המסרים החשובים שהציג בנאום, הפעם הוא דיבר על העלייה, כפי שכבר שנים לא דיבר אף מנהיג. קריאת הדברים היתה בעבורי כמו מים זכים וצוננים לנפש צמאה. "יו"ר הסוכנות הוא כמו ראש ממשלת העם היהודי. מתוך 15 מיליון יהודים ברחבי העולם יש כשמונה מיליון מחוץ לישראל, ואנחנו נעשה הכול כדי להביא אותם לכאן. מחודש לחודש גובר הביקוש לעלייה, ואל תדאגי, יהיה מקום לכולם."

"אבל אין לנו מה להציע למיליוני העולים שיחפשו כאן בית," הקשתה המראיינת, סמדר הירש.

השיב דורון אלמוג: "בוודאי שיש. ואם אין אז נמציא. לכל צעיר וצעירה אנחנו בונים תוכנית של שנה, שגם מאפשרת להם להכיר את ישראל וגם משלבת אותם במקצועם." בניגוד מוחלט ללהג חסר ההשראה והמעוף ברוח אגף התקציבים באוצר, מדבר אלמוג על הירתמות המדינה היום, בהשקעות ובפיתוח, כדי להבטיח את העתיד. "בעוד 50 שנה נהיה כאן 20 מיליון נפשות."

 "מדובר בתקציבי עתק."

"אז מה? גם לכפר הזה נדרשו תקציבים." כוונתו לכפר הטיפולי לילדים ונוער עם צרכים מיוחדים שהקים לבנו ערן, ולאחר מותו – לזכרו. מפעל חייו, שעליו אף זכה בפרס ישראל, ושאת הסכמתו לכהן כיו"ר הסוכנות התנה בכך שיוכל להמשיך בתפקידו כיו"ר הכפר. "מה היה כאן? חול וחול. שממה. אדמה צהובה. לא מעט אנשים חשבו שאני שיכור או שאיבדתי איזה בורג."

"ואיפה יגורו מיליוני העולים בישראל, שבה זוגות צעירים לא מצליחים לקנות דירה?"

"נביא אותם לנגב. שרובו שומם. כשבן-גוריון עבר לשדה בוקר ואמר 'אחריי', לא באו יותר מדי. החזון הזה לא יתגשם רק בזכות משאבים; צריך רצון ונחישות והעזה והתמדה. צריך לייצר תעסוקה, מגורים איכותיים במחירים נגישים יותר, עשיה קהילתית משמעותית. כל מה שקורה ב'עדי נגב' הוא דוגמה לכך, כולל היישוב החדש שיוקם [הכוונה ליישוב חדש בסמוך לכפר הטיפולי, שבו יתגוררו מאות משפחות של עובדים ומתנדבים בכפר. א.ה.]. אני לא מפסיק לחשוב קדימה. בעוד 20 שנה יהיו בנגב עוד מיליון אנשים וצריך להכפיל את הכול." דורון אלמוג הוא התגלמות המנהיגות הלאומית שחסרה לנו כל כך. אני מקווה שהוא גם יצליח לשנות את התדמית השלילית של המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית, קק"ל וקרן היסוד, שקיים פער תהומי בין העשייה והתרומה האדירות שלהן, לתדמית העסקנית שלהן.

* גל עליה בפתח – החלטתו של פוטין על גיוס לצבא רוסיה, היא פתח לגל עלייה גדול לישראל. חובתנו להיות ערוכים לכך. זו מהותה של מדינת ישראל.

* אסטרטגיית-על גרעינית – האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני "טקטי", משמעותו – איום בנשק גרעיני אסטרטגי. כל שימוש בנשק גרעיני הוא החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת, אסטרטגיית-על. השימוש המכובס בביטוי נשק גרעיני "טקטי" נועד להלבין שימוש בנשק כזה.

* ראש בקיר – היועמ"שית גלי בהרב מיארה לא הפגינה חוכמה יתרה, אם לנקוט לשון המעטה, בהתנהלותה בבג"ץ מזוז. כבר בדיונים הראשונים בעתירה, ניתן היה להבין לאן נושבת הרוח ומה כיוון ההחלטה של השופטים. הם הציעו לה סולם – למנות את מזוז מינוי זמני לדיון על מועמדות הרצי הלוי לרמטכ"ל. במקום לקחת את הסולם בשתי ידיים, היא העדיפה ללכת עם ראש בקיר ולהתבזות. איני טוען שבכל מקרה יש לפעול על פי הערכת הפסיקה הצפויה של בג"ץ. לעיתים נכון ללכת בראש זקוף גם להפסד בבג"ץ, כאשר מאמינים בצדקת ההחלטה. אבל צריך שכל ישר כדי לבחור על איזה נושא "להתאבד". ודאי שזה לא הנושא. באשר להחלטת בג"ץ – בעיניי ההחלטה שגויה. כמי ששולל את האקטיביזם השיפוטי, אני מתנגד לפסילת החלטת הממשלה בנדון, שאינה סותרת את החוק. בג"ץ צריך לפסוק על פי חוק ולא על פי השקפת השופטים. כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, אין כל מקום להתערבות בעתירה נגד החלטה שאינה מנוגדת לחוק. ומינוי מזוז לשמונה שנים אינו מנוגד לחוק.

אבל בעיניי התנהלות הממשלה בפרשה הזאת היתה שגויה מלכתחילה. נכון, גם בזמן בחירות הממשלה מוסמכת למנות רמטכ"ל, אך הדבר אינו ראוי. לא כל מה שחוקי ראוי, והציפיה מהממשלה אינה מסתכמת בכך שלא תעבור על החוק, אלא גם שתקבל את ההחלטות הנכונות וההוגנות. אין זה ראוי למנות רמטכ"ל ערב בחירות. מן הראוי היה, כפי שכתבתי פעמים רבות, להאריך את כהונתו של רא"ל כוכבי ולהשאיר לממשלה הבאה את בחירת הרמטכ"ל. כאשר מקבלים החלטה רעה, היא גוררת עוד החלטות רעות, כמו המינוי של מזוז לשמונה שנים ודחיית הצעת השופטים להפוך את המינוי לזמני. הרבה שכל ישר לא ראינו בהתנהלות הממשלה בסוגיית מינוי הרמטכ"ל, לאורך כל התהליך.

* על אקטיביזם ואג'נדה – החלטת בית המשפט העליון לקבל את העתירה נגד מינוי מזוז, מבטאת אקטיביזם משפטי. והנה, רבים מן המחרפים והמגדפים את בית המשפט, כביכול בשל התנגדותם לאקטיביזם, שמחים וצוהלים על ההחלטה, כיוון שהיא ביטלה החלטה של הממשלה הנוכחית, השנואה עליהם. ללמדך, עד כמה עמדות עקרוניות הן, לא אחת, עמדות אג'נדאיות.

טיעון מעניין ששמעתי, היה שכיוון שבית המשפט פסל מינויים ערב בחירות בממשלות נתניהו, הם תומכים בהחלטה, שמנעה איפה ואיפה. אכן, יש מידה של צדק והיגיון בטיעון הזה. אבל אני מתעקש להקשות. פסיקות בית המשפט מתבססות על תקדימים, אך לא אחת יוצרות תקדים חדש. בעניין הזה, יש תקדימים לכאן ולכאן. מעולם לא נדון בבית המשפט מינוי של יו"ר הוועדה לבחינת מינויי בכירים, כך שהתקדימים מתייחסים למינויים אחרים, וכאן יש תקדימים שניתן היה לבסס עליהן החלטה לדחות את העתירה או לקבלה. אבל אני רוצה ללכת דווקא עם מי שמתנגדים לאקטיביזם (כמוני, אגב) וברכו על ההחלטה כיוון שהחלטות כאלו התקבלו כנגד ממשלות נתניהו. אני מציע להשתעשע במבחן הבא. נניח שאני משפטן שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי ומבקר אותו, ומוניתי לתפקיד שופט בבית המשפט העליון. וכעת עליי לפסוק בעתירה הזאת. האם עליי לנצל את ההזדמנות לפסוק על פי מצפוני נגד התערבות בית המשפט, או לקבל את העתירה כדי להוכיח שבית המשפט אינו מוטה פוליטית? נדמה לי, שהייתי מחליט על פי מצפוני. להערכתי, דניאל פרידמן היה מחליט לדחות את העתירה ולכבד את החלטת הממשלה. אני מעריך שגם רות גביזון הייתה מחליטה כך.

* גבהות לב – את סירובו של מני מזוז לכהן כיו"ר זמני של הוועדה, אלא רק כמינוי לשמונה שנים, אגדיר במילה אחת – היבריס. בשתי מילים – גבהות לב. את התנדבותו של אליקים רובינשטיין למשימה ("שירות מילואים", כהגדרתו) אגדיר במילה אחת – ענווה. בשתי מילים – הצנע לכת.

* מחיר הדחיינות – ב-12 במרץ הלך לעולמו השופט אליעזר גולדברג, שעמד בראש הוועדה למינוי בכירים. מיד אחרי מותו, ראוי היה לבחור לו מחליף. אולם דבר לא נעשה, עד הרגע האחרון, שבו נדרש להקים ועדה לבחינת מועמדותו של הרצי הלוי לתפקיד הרמטכ"ל. אילו מונה יו"ר בזמן, כל הסאגה המשפטית סביב מינוי מזוז הייתה נמנעת. זה מחיר הדחיינות.

* האורות והצללים בבג"ץ חוק הלאום – פעמים רבות העליתי על נס את פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום ברוב של 10:1 (האחד הוא ג'ורג' קרא. אני מאמין שכמו חבריו גם הוא יודע שלא היתה כל אמת בעתירות, אבל לנוכח האלימות בחברה הערבית, אני יכול להבין את החלטתו, כנובעת מפחד מוחשי לחייו ולחיי משפחתו). פסק הדין פירק אחת לאחת את כל הטענות נגד החוק, ולא הותיר מהן אפילו אבק. פסק הדין הוכיח שהטענות נגד החוק היו טענות שווא, חסרות כל בסיס ולמעשה, שהמתנגדים לחוק לא הכירו אותו, לא קראו אותו ונלחמו נגד דחליל שהם המציאו, שאין כל קשר בינו לבין החוק.

אבל יש גם צד שלילי בפסיקה הזאת. עצם העובדה שהעתירות לא נפסלו על הסף בטענה שבית המשפט אינו מוסמך לדון בחוקי יסוד (אלא במקרים קיצוניים ביותר, כמו למשל אם יחוקק חוק יסוד לפיו יש לשלול את זכות הבחירה מן החרדים, הערבים או המתנחלים או הצעות שפוגעות בעליל באופן קיצוני בזכויות האדם והאזרח) – היא הפעולה האקטיביסטית ביותר של בית המשפט העליון אי פעם. יותר משהאקטיביזם הזה בא לידי ביטוי בעצם הדיון והפסיקה, הוא בא לידי ביטוי בנימוקים לדחיית העתירות. בית המשפט לא קבע, שהוא החליט לדחות את העתירה כי אינו רוצה להתערב בחקיקת יסוד של הכנסת, ואפילו לא אמר שהוא דוחה את העתירות כי לא מצא עילה קיצונית דיה לפסול חוק יסוד. בית המשפט העליון דן בחוק הלאום כאילו הוא הכנסת. כלומר הוא ראה עצמו כערכאה עליונה לדיון על תוכן החוק. נכון שהדיון בבית המשפט היה עמוק ויסודי לאין ערוך יותר מזה שנערך בכנסת ובציבור, והיה נקי מסיסמאות השווא הדמגוגיות של המתנגדים לחוק. אך בדיון הזה ובהחלטה הזו הוא העמיד את עצמו מעל הכנסת כפוסק-על, וזו פגיעה משמעותית בהפרדת הרשויות, שהיא עיקרון יסוד של הדמוקרטיה. נכון, במחלוקת על חוק הלאום, אני מתבסס בשמחה על פסיקת בג"ץ, שהפריכה את טיעוני המתנגדים. אני שמח על ההחלטה, כי למתנגדים קשה יותר להתמודד עם האמירה הברורה של בג"ץ, מאשר עם אמירות זהות של פוליטיקאים, פובליציסטים ואזרחים מן היישוב. בדיעבד, משבית המשפט העליון החליט לדון בחוק, אני שמח שזו היתה החלטתו ואלה היו נימוקיו. אולם מלכתחילה, עצם הדיון הוא פסול ומסוכן ואף תקדים חמור.

* מנהיגות של דג מת – אף שהייתי חלוק על עמדותיה בנושאים שונים, תמיד הערכתי את איילת שקד כמנהיגה וכאשת ביצוע. אני עדין רואה בה אשת ביצוע מעולה, אבל מתברר שמנהיגה – היא לא. התנצלותה המתרפסת בפני רודפיה ושונאיה הייתה היפוכה של מנהיגות. הרי איילת שקד יודעת שהקמת ממשלת השינוי היתה המעשה הלאומי הנכון ושהצטרפותה אליה היתה הצעד הפטריוטי הנכון. היא יודעת שממשלת השינוי היתה ניצית יותר, ביטחוניסטית יותר ומיישבת יותר מקודמותיה. אם שקד טעתה בהצטרפותה לממשלה, היתה זו אולי טעות פוליטית, פגיעה במעמדה בבייס שלה, אבל המעשה הלאומי הנכון. תפקידו של מנהיג להוביל ולא להיגרר; להיות מצפן ולא שבשבת. ואם צריך – עליו ללכת ולהוביל נגד הזרם. דגים מתים נסחפים עם הזרם. איילת שקד גילתה מנהיגות של דג מת, כשנסחפה בזרם העכור. יש המאבד עולמו בשעה אחת.

* פני הביביזם – רמי בן יהודה הוא הפנים של הביביזם.

* אני מתבייש – "החיה הכהניסטית", כתבתי, ונשאלתי: "אתה לא מתבייש?" – כן. אני מתבייש. מתבייש, מתחרט ומתנצל. אני מתנצל בפני החיות על ההשוואה.

* שני פתקים – חנוך דאום מוביל קמפיין להחרמת הבחירות, כמחאה על הבחירות החוזרות ונשנות בתקופה כה קצרה. מבחינתי, לא להצביע זה כמו להטיל שני פתקים לקלפי – אחד לבן גביר והשני לבל"ד. אני מעדיף למות מאשר לשים אחד מהפתקים האלה, ובטח את שניהם. לכן, תמיד אצביע. ואם אין לי מפלגה שאני רואה בה הטוב במֵרבו, תמיד אמצא את הרע במיעוטו.

* הערבי שהציונים רוצים – אם למישהו יש ספק בכך שהרשימה האנטי ישראלית המשותפת היא פסולת חיתון, ובשום אופן אין להקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע, אני ממליץ לו לקרוא ראיון עם איימן עודה ב"הארץ". לאורך כל הריאיון הוא מתגולל בציונות וב"פשעיה" וחותר תחת עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית, תוך שימוש בטרנד השוקניסטי "עליונות יהודית". ומעניין איך הוא מנתח את תופעת רע"ם ומנסור עבאס. השנאה שלו לעבאס אינה רק פוליטית, נגד יריב שנאבק על אותו מאגר קולות. השנאה היא בראש ובראשונה אידיאולוגית. מנסור עבאס מגלם את הרעיון השנוא ביותר על עודה. "הנזק הוא מהותי. בתנועה הציונית משמאל ועד לימין תמיד רצו לראות את הערבי שמקבל את שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ושמוכן לחיות תחתיה עם זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. בשנת 1901 הרצל ביקר את הסולטן עבדול חמיד, אמר לו קח כסף ותסכים להקמת מדינה יהודית בפלסטינה. הסולטן אמר לו לא. ב-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור דיברה על בית לאומי ליהודים שהיו 7%, ול-93%, שהוגדרו בו 'הקבוצות הלא-יהודיות', נתנו זכויות דתיות ואזרחיות בלבד. כלומר כל הרעיון מאז ועד לשלום הכלכלי, עד הסכמי אברהם, בנוי על עליונות יהודית. מנסור עבאס זה הערבי שרצו כל הזמן. במשך עשרות שנים. הם לא אומרים שהם רוצים לגרש ערבים. הם רוצים ערבי שיכיר במדינת היהודים." הדברים ברורים. בעיני עודה, קיומה של מדינת ישראל אינו לגיטימי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, ומי ששולל את קיומה כמדינה יהודית, שולל את קיומה. החזון של איימן עודה הוא חיסולה של ישראל. הוא רואה בקיומה של המדינה היהודית עוול. הוא חוזר אל ראשית הציונות ומציג את חזונה – מדינה יהודית בא"י כעוול. עוול שהחל בו הרצל והמשיך אותו ויצמן וגיבתה אותו בריטניה בהצהרת בלפור. הרשימה המשותפת רואה בקיומה של ישראל עוול. שנאתו של עודה לעבאס, שבעטיה הוא רואה בו בוגד, היא על כך שעבאס הכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל ורוצה להשתלב בה ולא לרשת אותה. החזון הציוני של מדינה יהודית דמוקרטית, הוא חזון של מדינת לאום יהודית, שמבטיחה שוויון אזרחי לכל, ללא הבדל דת גזע ומין. החזון הזה הוא הסיוט של עודה. הוא אינו מוכן להסתפק בשוויון אזרחי, אלא דורש שוויון לאומי, כלומר שעל חורבותיה של מדינת ישראל תקום כאן מדינה דו-לאומית, ולצידה מדינה פלשתינאית "נקיה" מיהודים. אין דבר השנוא עליו יותר מערבי שמקבל את החזון הציוני, מקבל את ההסדר המכונן, שבו הערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת לאום יהודית. לשיטתו, כאנטי ישראלי, הוא צודק. וכיוון שהוא צודק, לשיטתו – לשיטתנו, הציונים, תופעת מנסור עבאס היא ניצחון הציונות. חזונו האמיץ ומרחיק הראות של מנסור עבאס, ראוי להערכה ולתמיכה של כל ציוני. לשבחו של נתניהו ייאמר שהוא הראשון שזיהה את הכיוון החדש שעבאס מוביל. לגנותי אומר שלא האמנתי בכך בראשית הדרך, ולכן התנגדתי להקמת הקואליציה איתו, אבל התנהלותו לאורך השנה הזאת שכנעה אותי שהוא רציני בחזונו. אלה בתוכנו, שדוחים את מנסור עבאס, הם המשת"פים של איימן עודה במלחמתו בציונות.

אורי הייטנר

המשך ההערות יבוא בגיליון הבא

* * *

עקיבא נוף

ברכות לשנה החדשה, תשפ"ג

תהא השנה שֶבַּשַׁעַר

מְשׂוֹשׂ כל שנותינו עד כאן,

יִימוֹגוּ יגון וכל צער,

נטבול בִּשְׂמָחוֹת עד עומקן.

בה שחר חדש, שוב, יַפְצִיעַ,

מאיר אלוּמוֹת של תִקוָוה

וְרוּח אדיר בהּ יניע –

אוקיאנוס גלֵי אהבה.

נמריא אל חופת הרקיע

פורשים, שוב, כנפיים לעוּף,

נחוֹג כי יבוא ויגיע

מרפא לנשמה ולגוף.

רָעָב לַיַּחִדָּיו אז נשׂביע

נמוֹץ ונירְוֶוה אֶת הַצּוּף,

נחוּש במגע המרגיע

בְּבוֹא עֵת אחדוּת גוּף עִם גוּף.

תספוג התשפ"ג ותשפיעַ

רוב אושר על כל בְּנֵי האוֹר,

בה צדק וחסד יַבקיע

ויהי העקוב למישור.

תהא התשפ"ג שנת פיוס,

תהא התשפ"ג שנת פריחה,

דוחה כל גסות וחיספוס,

לְרוֹך ולחסד – פתוחה.

הארץ תניב פירותיה.

בניה יֵשְבוּ בְּבטּחָה,

שלום לה בכל אורחותיה,

צדקה ומשפט נכוחה.

תהא נא שנה זו נוטַעֲת

אחוות ידידות עד שיכְרוֹן

ובה הסליחה והדעת

לְרוב מכאובינו פִַּתְרוֹן.

תרחיב השנה ותַגְבִּיהָ

שיפְעַת עדנים לְאֵין סְפוֹר,

סליחה ורוב טוהר תגיהַ,

יהיו בה ימֵינו – מזמור.

תהא השנה שֶבַּשַעַר

המשך לִיְמֵי אהבה

ובה יימשך עוד הסער,

שאֵין בו כניעה לְשֵׂיבָה.

ואף אם תהיינה בדרך

עקות וּתְחוּשוֹת של ריפְיון,

תמיד נתבונן אל העֶרֶךְ

לכך כי בסוף השירטון –

תמשיך ותִבְער השלהבת

בינינו, מכאן עד עולם,

כאבן הזו השואבת,

ויֵש בה מקום לכולם.

שנה בה אנחנו ניזכורה

לתת יד לַדָּך, לסובֵל,

לחיות בלי ללכת אחורה,

דוגמא לעולם, ישראל.

את זאת השנה – נאחל וּנְסַמֵּן

מטרה להגיע – אָמֵן וְאָמֵן.

עקיבא נוף

* * *

ברגשות פליאה והערכה

המכתב העיתי מברך

את הסופר הנידח ואת רעייתו המסתורית

שב-24 בספטמבר 2022

מלאו 48 שנים לנישואיהם!

* * *

עדינה בר-אל

נורית הירש בת 80: "אני מלחינה עממית"

נורית הירש, המוסיקאית והמלחינה כלת "פרס ישראל בזמר העברי", תרמה לתרבות הישראלית רבבות שירים ומוסיקה לסרטים ומחזות. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חייה ויצירתה, על תקופת היותה מושבניקית ב"גני עם" ועל ההשראה שהיתה לה שם.

איך מרגישה אישה שכתבה יותר מ-1600 שירים? איך מרגיש אדם שתרם ותורם לתרבות שלנו כל כך הרבה, מהשירים לפעוטים ב"דיג דיג דוג" ועד "עושה שלום במרומיו", ששרים אותו כולם, בכל העולם? כאשר נורית הירש, כלת "פרס ישראל", נשאלה שאלות אלו בתחילת הריאיון, היא ענתה: "איך אני מרגישה? אני מרגישה רגיל, לא משהו מיוחד. אני לא עפה על עצמי. אני מרוצה ממה שהיה וממה שאני עושה בהווה. אני מתמקדת במה שעכשיו וקצת במה שיהיה אחר כך. אני לא מתרפקת על מה שעשיתי ולא מתנצלת ולא מרגישה החמצה על שום דבר שעשיתי. אני פשוט חיה את היום יום באופן הרגיל ביותר כמו כל אישה בישראל. אני מתעוררת בבוקר, מנגנת על הפסנתר או צועדת על שפת הים. רוב הזמן אני בבית. אני אוהבת להיות בבית. מאז ימי הילדות שלי הייתי צריכה את הספייס, את המרחב הנפשי שלי, להיות עם עצמי הרבה שעות."

סיפור אהבה עם הפסנתר

אבל את הלבד הזה ממלא הפסנתר. ואיך הגיעה נורית לפסנתר? "הייתי ילדה טובה, סגורה, ביישנית, תלמידה טובה מאוד, בקיצור, ילדה 'חננה', כמו שאומרים היום." היא מעידה על עצמה. בכיתה ב' המורה לזמרה שהיה מוסיקאי מאוד מפורסם, שלמה קפלן, קרא להורים שלי לשיחה. הוא אמר להם שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, ולכן אני חייבת ללמוד לנגן בפסנתר. להוריי לא היו אז אמצעים לקנות פסנתר. לשכנים שהתגוררו מעלינו היה פסנתר מאירופה. לבקשת הוריי הם הרשו לי לבוא ולהתאמן אצלם. הייתי עולה אליהם בכל יום ומתאמנת. מאז היה סיפור אהבה ביני לבין הפסנתר והוא הפך לכל עולמי." היא ממשיכה. "לא היה לי עניין לשחק עם חברים וחברות או לצאת לטיולים. רציתי רק לנגן. יותר מזה, דרשתי מאימא שלי המסכנה לשבת לידי במשך כל האימונים ולהקשיב. הייתי 'טרוריסטית' במובן הזה. (היום אני חושבת שלא לא הייתי עושה זאת למען ילדיי). אימי הקשיבה בלית ברירה לכל הסולמות עליהם התאמנתי. אותי זה לא שיעמם. אגב, עד היום אני אוהבת להתאמן בסולמות."

אימא של נורית דאגה לילדה שכל היום יושבת בבית ומנגנת. "אימא ביקשה ממני לצאת, לנשום אוויר צח, לספוג אור שמש, לראות חברות. אבל רק לנגן עניין אותי. נמשכתי אחרי הנגינה בפסנתר."

משפחת המוצא

מתיאור בית ילדותה  ניתן להבין מאין אהבתה לתרבות בכלל ולסגנונות שונים במוסיקה בפרט. היא מספרת על הוריה: "אימא שלי לאה (בפולין נקראה הלינה) הגיעה ארצה בגיל 16 מפולין, מהעיר לודז'. אז כבר ידעה עברית על בוריה, כי למדה בגימנסיה עברית בפולין. אימא תמיד סיפרה שטשרניחובסקי בא לבקר בבית ספרה והיא קראה בפניו שיר. ותגובתו של טשרניחובסקי היתה: 'אין כמו הלינה ליופיה ולחינה'."

"לאחר עלותה ארצה," ממשיכה נורית, "אימי הגיעה לכפר יהושע ועבדה את האדמה עם מקוש. יש צילומים שלה עם מקוש. לימים היא פגשה את אבא שלי שהגיע מצ'כוסלובקיה. הוא היה כחול עיניים ויפה תואר," מתארת נורית, "ואימי התאהבה בו. כיוון שהוא דיבר גרמנית, היא הלכה למכון 'גתה' כדי ללמוד שפה זו. למענו היא למדה גרמנית. זה היה סיפור אהבה. מכיוון שהוא לא נראה יהודי, סבא שלי שלח בלש לבדוק אם הוא יהודי. סבא וסבתא הוריה של אימי היו יהודים דתיים, חסידים מחצרו של  הרב מללוב."

אביה של נורית התמחה בצ'כוסלובקיה בתיקון עטים נובעים בבית ספר מיוחד. מזה הוא התפרנס גם בארץ. בצ'כוסלובקיה הוא היה טנור לירי ושר תפקידי אופרה כתחביב. כמו כן ניגן בכינור בכישרון רב.  "אני לא יודעת אם הוא הופיע בפני קהל. לצערי, כנראה בהשפעת הנאצים והשמדת משפחתו, הוא לא סיפר על ילדותו ונעוריו. אני יודעת רק שמכל משפחתו נותרה לו אחות אחת, שנשארה לגור בצ'כוסלובקיה והיתה באה לבקר אותנו בארץ מעת לעת."

 בילדותה המוקדמת נורית והוריה התגוררו בבית סבא וסבתא שהיו, כאמור, מאוד דתיים. "סבא שלי הנחיל לי את אהבת החזנות.  בכל שבת וחג היו לוקחים אותי לבית-הכנסת או לפנסיון 'וגשל' בבני ברק. שם ספגתי את האהבה למוסיקה הדתית." עוד היא מספרת על בני משפחת אימה, שהם ניהלו מפעל לאריגת בדים מחוטים שהביאו מלודז', עיר שהיתה ידועה במפעלי הטקסטיל שלה.

הוריה של נורית העשירו אותה מאוד מבחינה תרבותית. הרגילו אותה לכל מיני סגנונות, ולא פלא שהלחנים שלה מאופיינים בסגנונות שונים זה מזה. "אימא שלי היתה שוחרת בלט. מגיל חמש היא לקחה אותי למופעי בלט. כמו כן ביקרתי איתה בכל שבת בבוקר במוזיאון. ואילו אבא שלי, שהיה מוזיקאי,  היה לוקח אותי בכל שבת לפנות ערב לשמוע קונצרט של מוסיקה קלאסית. שם הערצתי את פנינה זלצמן."

את הרוח הצעירה נורית ירשה, כנראה, מאימה. להשלמת התמונה היא מספרת: "אימא שלי היתה ספורטאית, נסעה באוטובוסים, רקדה ושרה והיתה שמחה. בסוף ימיה היא כבר לא זיהתה אנשים ושכחה שמות. אבל בגיל 80 היא צנחה צניחה חופשית ממטוס עם בני דני, ובגיל 90 עדיין שיחקה מטקות על שפת הים."

לימודי נגינה ולהקה צבאית

נורית למדה בבית הספר התיכון "עירוני א'" בתל-אביב, ותוך כדי לימודי התיכון היא סיימה ללמוד באקדמיה למוסיקה ע"ש "רובין" בתל-אביב.

"רציתי להגיע לצבא ולהתקבל לתזמורת צה"ל. לכן למדתי בשנים אלו גם לנגן על קלרינט," ואכן, היא התקבלה לתזמורת צה"ל, אבל לפתע שינתה את דעתה. "שיניתי את קו המחשבה שלי." היא מספרת. "החלטתי לצאת לדרך חדשה, לא להתאמן כל היום.  כי מי שרוצה להיות מוסיקאי צריך לנגן מארבע ואפילו עד שבע שעות בכל יום. באותה תקופה  רציתי לצאת מהמסגרת הזאת."

לכן היא ניסתה להתקבל ללהקה צבאית. חיים טופול בחן אותה בתור נגנית קלרינט ואקורדיון, וקיבל אותה ללהקת 'גייסות השריון'. "זה שינה את חיי. פתאום הייתי בחברת אמנים שונים: זמרים, שחקנים ואחרים. תוך כדי השירות הצבאי בלהקה פרסמתי את שיריי הראשונים. אמנם מנגינות ראשונות חיברתי עוד לפני הצבא, אבל אז לא הִכרתי כותבי מילים. והנה בתקופת השירות הזדמן לי לחבר לחנים לשירים עבור להקות אחרות, כי אין נביא בעירו, מסתבר."

במרוצת השנים למדה נורית אצל מורים מעולים וניגנה במסגרות שונות, כפי שמתפרסם באתר הבית שלה:

"למדה פסנתר אצל אלכסנדר בוך, קומפוזיציה אצל מרדכי סתר, יחזקאל בראון ויצחק סדאי, תזמור אצל נעם שריף וניצוח אצל לסלו רוט. ניגנה מוסיקה קאמרית בכיתתו של עדן פרטוש ולמדה קלרינט אצל יעקב ברנע מהפילהרמונית. מגיל צעיר התפרנסה מלווי זמרי האופרה הישראלית, נגינת פסנתר בסטודיו לבלט ושיעורים פרטיים בתיאוריה וסולפאז'. היתה הפסנתרנית של תיאטרון 'החמאם' ביפו, פסנתרנית  הבית של תיאטרון 'הבימה' ופסנתרנית מלווה של רביעיית מועדון התיאטרון".

כותבי שירים

רבים מכותבי המילים שנורית מלחינה הם בשורשיהם מההתיישבות העובדת, עליהם היא אומרת: "פשוט הם האנשים הכי מוכשרים במדינה." לא פחות. "קיבלתי מהם באהבה את המילים שלהם שהיו מצוינות." בין כותבי המילים היו יורם טהר לב ז"ל ואהוד מנור ז"ל מבנימינה. "הקרבה הנפשית שלי היתה במיוחד עם אהוד מנור." היא מציינת. "זה היה קשר בלתי רגיל. חברוּת אמיצה גם עם המשפחה שלו." היא קרובה גם לרחל שפירא, שחיה בקיבוץ שפיים. "רחל שפירא כותבת בצורה אוניברסלית, שמתאימה לכל בן אדם." היא אומרת. "אבל יש לה קשר חזק לטבע, כמו לכל אנשי ההתיישבות העובדת. אני  מתאימה את עצמי לכתיבתם עם המוסיקה שלי."

החיים במושב

בעלה הראשון של נורית היה יורם רוזנפלד ז"ל, שלמד גם הוא בעירוני א'. "יורם, בנו של העיתונאי שלום רוזנפלד, היה בחור מבריק ומחונן." היא מעידה עליו. "נישאנו והתגוררנו ברמת גן ונולדו לנו שני ילדים – דני ורותי. יום אחד הציע יורם שנעבור לגור במושב, כי הוא רצה להיות קרוב לטבע." נורית הסכימה. המשפחה עברה ועדת קבלה במושב 'גני עם' והתקבלה.

על התחושות הראשונות של התל-אביבית שהגיעה למושב היא מספרת: "במקום דירה קטנה בעיר של בטון ואספלט, נכנסתי לבית מרווח, שצמוד למטע בן שישה דונם של עצי פקאן. הייתי צריכה לחוות עולם חדש –  של טפטפות, של נקרים שניקרו בטפטפות ועוד. אחרי הלילה הראשון התעוררתי בבוקר ונשמתי לרווחה. השקט הזה, המרחבים. התחלנו להיות מושבניקים. אגב, כל מכריי ומוקיריי הזהירו אותי שאני אהיה בודדה. אבל בניגוד לכל הציפיות הרגשתי אושר. זה היה נהדר."

אבל היו כמה דברים שהפריעו לה. "היה שם תרנגול שבכל יום בארבע או חמש בבוקר הוא קרא בקול, צרח וקרקר  והעיר את כל המושב. רק לאחר כשנה הוא נעלם פתאום מן המושב." זאת ועוד. "מעבר לחלון היה עץ ברוש. היתה עליו תנשמת שהפחידה אותי בחושך. אבל במשך הזמן הכול נהיה טבעי. פשוט היתה תקופה נהדרת במושב." היא מסכמת.

נורית מודה שבגלל חוסר הניסיון שלה בעבודת גינון וחקלאות היא הרסה את הגן היפה שהיה סביב ביתם. "הבית הזה היה בעבר הבית של הילל עומר, ע. הלל המשורר. הוא היה ארכיטקט גנים במקצועו ועיצב גינה מדהימה. אבל אני הייתי כל כך עירונית. לא הקפדתי להשקות את הגינה, והיא נהרסה לגמרי."  אבל חלק מהעצים נשארו ומטע הפקנים נשאר. שיפצתי מבנה ישן של רפת והפכתי אותו לחדר העבודה שלי, שלידו צמח עץ תאנה. בחדר זה כתבתי את כל שירי "דיג דיג דוג". [ולמי שבמקרה במקרה אינו יודע, חייבים לספר שאלו מחרוזות של שירים נפלאים שהולחנו על ידי נורית למילים של מיכל חזון. הם היו פופולריים אצל הקטנטנים והוריהם במידה עצומה. בכל בית כמעט היו קלטות וידאו עם ביצועים של דליק ווליניץ, מיכל חזון, ולעתים בהשתתפות נורית עצמה בצילומים. רבים מהשירים קשורים לטבע. כגון: "בואו ניסע עכשיו אל המושב", "אדון פוּז" התפוז ועוד ועוד. (ניתן למצוא אותם ביוטיוב).]

"אני רואה ב'דיג דיג דוג' את אחד ממפעלי חיי," מציינת נורית. " האהבה שלי לילדים היא אין סופית. יש לי קשר נהדר עם ילדים, גם עם תינוקות. אני אף פעם לא מדברת אתם ב'פוצי מוצי קוצי' אלא פונה אליהם כמו לגדולים."

גם את מחרוזות השירים של "פִּים, פַּם פּוֹם", שבוצעו על ידי טוביה צפיר וסופי צדקה, כתבה נורית בחדר העבודה שלה במושב. "הכול היה בהשראת המושב. הייתי שם מאוד פורייה." היא אומרת. "כותבי המילים היו מגיעים אלי למושב, וכולם נהנו שם מאוד.

"חיינו במושב בשנות השבעים של המאה העשרים למעלה מעשר שנים. הילדים למדו בבית הספר האזורי והיו שותפים לפעילויות ביישוב, רחצה בברכה וכדומה. אני השתלבתי עם השכנים באירועים שהיו במושב. המרחבים הפתוחים הועילו גם לשני הכלבים שגידלהי מאז היו גורים – בובי הדלמטי ובלנקו הדוּברמן שקראנו לו פּודֶלמן כי הוא היה בעל אופי של פודל." 

באמריקה וחזרה

בתקופת מגוריהם במושב קיבל בעלה של נורית הצעה להיות קונסול כלכלי בלוס אנג'לס. המשפחה נסעה לשם. נורית ניצלה את התקופה הזו להתפתח לכיוון מוסיקלי חדש: "למדתי שם מוסיקה אלקטרונית אצל הקומפוזיטוור אֵרל הֵייגֵן. מאוד הוקסמתי מהמחשב הענק שהיה אצל המורה שלי. וכך הזדמן לי ללמוד מוסיקה לסרטים באופן יסודי. בהוליווד עיר הסרטים  רכשתי עוד מקצוע."

לימים כתבה נורית את המוסיקה של הסרט "השוטר אזולאי", ממנו זכור בעיקר השיר הנפלא "בלדה לשוטר" בפיו של אושיק לוי על רקע דמותו הנוגעת ללב של שייקה אופיר כשוטר: "כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שוב הוא לבדו..."

המשפחה חזרה ארצה אחרי כארבע שנים, "והכלבים שלי התעלמו ממני." מספרת נורית. "הם חשו שהזנחתי אותם ותקופת מה הם כעסו עליי."

כעשר שנים לאחר השהייה בלוס אנג'לס קיבל בעלה של נורית הצעה לנהל חברה פיננסית בניו-יורק. המשפחה נסעה לשם למשך שלוש שנים. גם בעיר זו התעשרה המשפחה מבחינה תרבותית. "היתה תקופה של התפתחות תרבותית לנו ולילדים. הילדים למדו בבית ספר ציבורי, זכו להכיר אנשים מכל העמים, למדו אצל מורים נהדרים  וכמובן שיפרו את השפה האנגלית. אני לקחתי אותם בכל הזדמנות לכל המקומות שאפשר: לכל תיאטרון ומחזמר ומוזיאון."

נורית עצמה ניצלה את שהותה הניו-יורק. הפעם ללימודי קומפוזיציה אצל גסטין דלוגויו.

יורם אבי המשפחה נפטר ממחלת הסרטן בגיל 53.

מעודכנת ופתוחה לחידושים ולאמנים צעירים

לכאורה המוסיקה האלקטרונית שלמדה בלוס אנג'לס כל כך שונה מהפסנתר שנורית  אוהבת. לשאלה אם המוסיקה האלקטרונית לא נוגדת את הנגינה בפסנתר, שהיא רכה ואישית , עונה נורית:

"אין קשר. אני מתעניינת בדברים כל כך שונים: במוסיקת עולם, במוסיקה ערבית. אין אצלי שום ניגודים. אני אוהבת הכול."

 נראה שהחינוך התרבותי שקיבלה מהוריה, סבה וסבתה, הרגילו אותה להיות תמיד עם ערוצים פתוחים לכל הכיוונים. גם עתה, כשהיא בת שמונים, היא אומרת: "האוזן שלי רגילה ופתוחה לכל סוגי המוסיקה. רבים שואלים אותי מה דעתי על המוסיקה של היום. עלי לציין שאני מעודכנת עד המילה האחרונה של הפופ העכשווי. אני פשוט סקרנית. (אגב, אני קוראת את 'הארי פוטר' כמו בת שתים-עשרה. 'הארי פוטר' הדליק לי את הדמיון. קראתי שלוש פעמים כל ספר. פשוט משוגעת על 'הארי פוטר'). הנכדה שלי שולחת לי עדכונים אחרונים במוסיקת פופ ואני מאזינה להם. כי הכול מעניין אותי. אמנם  אני מקשיבה בנוסטלגיה ובמחנק בגרון לשירים הישנים של ארץ ישראל ומתרגשת. אבל המחשבה שלי היא תמיד עכשיו וקדימה. אני מאוד אוהבת חידושים ושינויים, ואני שומעת אפילו את נועה קירל  ואת 'נוּנוּ'. שמעתי את נכדתי בת השנתיים וחצי ממלמלת: 'פֹּה לא? פֹּה לא? פֹּה? פֹה'. מיד התעניינתי, חיפשתי את המקור, והתוודעתי לשיר Cute Boy.

"כרקע להתעמלות הבוקר שלי אני שומעת מוסיקה שמחה של פופ אמריקאי. אני אוהבת את השירים המודרניים העכשוויים, כי יש בהם קצב של ריקוד." ויחד עם זה היא אוהבת גם את סגנון הפיוטים ותפילות. "אני אוהבת את הלחנים של חנן בן ארי. הוא מלחין בחסד ויש לו כריזמה." היא אומרת. "היום פורחת מוסיקה אמוּנית, ויש שירים חדשים יפים בתחום זה. אני הרי גדלתי על מוסיקה אמונית, ואני מחוברת למסורת ולתפילות. יש לי השראה מבית סבא." וברור מה הם השורשים של "עושה שלום במרומיו" ו"ומרדכי יצא מלפני המלך" ואחרים.

אגב, רבים מתפלאים לגלות שנורית הירש חיברה את הלחנים הללו ואחרים. הם ממש נחשבים שירי עם. ואפרופו שירי עם, "המון שירים שלי נחשבים שירי עם וגם המון שירים שלי הפכו לריקודי עם. אני קוראת לעצמי 'מלחינה עממית' היא אומרת. "וזה האושר שלי. ככה אני רואה את עצמי."

הופעות ברחבי הארץ

לשמע המחמאה שהיא נראית ונשמעת צעירה, עונה נורית: "אני נשארת צעירה כי אני עובדת עם מוסיקאים צעירים. אני מופיעה עם יוצאי להקת חיל החינוך, שאני קוראת להם 'החבר'ה הטובים'.

"באחד המופעים בצוותא, בערב הוקרה לנעמי שמר," היא ממשיכה לספר, "ישבתי ליד ראש ענף תרבות בצה"ל בשם מושיק אביב. הוא פנה אליי ואמר לי: 'צץ לי רעיון. אני רוצה להקים להקה, להקת הייצוג של חיל חינוך בצה"ל רק עם השירים שלך, ואת תופיעי איתם."

וזה קרם עור וגידים. אנחנו מופיעים כבר אחת עשרה שנים. חברי שני מחזורים של הלהקה השתחררו כבר מצה"ל והיו מעוניינים להמשיך. אחת המשתתפות – תום כהן – הפכה לזמרת אופרה, ואני מופיעה איתה במופעים רבי משתתפים."

נורית מופיעה ברחבי הארץ בעשרות מופעים בשנה. מנהלה האישי והכוח המניע הוא מוישיק לינדן, בעלה השני. מוישיק, קיבוצניק בעברו, הוא איש תרבות וגם בעל כישרון לבצע דברים וליישם תוכניות.

"מפעל חיי הוא מפגשים עם תלמידים," אומרת נורית. "מוישיק מגשים לי חלומות. החלום הכי גדול שלי היה: שילדי ישראל ילמדו את שיריי, להנציח את שיריי שקשורים לארץ ישראל. לפיכך הגינו רעיון יחד עם משרד החינוך, כאשר לימור לבנת היתה שרה. היא אימצה יחד עם פרופסור מרדכי קרמניצר תוכנית לימודים בשם 'מורשת ציונית ודמוקרטיה'. יש שם סעיפים שונים, ביניהם 'אהבת הארץ' ומנהגים שונים. מסתבר שיש לי שיר מתאים לכל אירוע שחל בעולם היהודי ובארץ ישראל. התאמתי את השירים האלה ויצרנו תוכנית שלמה. במשך חצי שנה לומדים התלמידים את השירים שלי בבית הספר, ואחר-כך אני מגיעה למופע משותף.

"יש שני סוגי מופעים עם תלמידים. האחד – כל בית ספר בנפרד. כל בית ספר יוצר פעם בשנה אירוע גדול, בו משתתפים גם הורים, סבים וסבתות. לכל בית ספר יש רפרטואר שמתאים לו ומאפיין אותו. אם זה תזמורת, הצגה של חוג דרמטי, מקהלה. ובבתי ספר דתיים האופי יותר מסורתי. התלמידים שרים, מנגנים, רוקדים וממחיזים את השירים שלי. אני מנחה את המופע ואני משתלבת עם הנגינה, השירים והסיפורים שלי. במפגשים עם בני המשפחה יש לעתים ארבעה דורות ששרים יחד שירים שכתבתי לפני ארבעים שנה ויותר. וזה מאוד מרגש ומשמח אותי." היא מציינת.

סוג שני הוא פרויקט עירוני או אזורי. האירוע מתקיים באולם ענק כגון היכל תרבות. שם זה ללא נוכחות בני משפחה, כי הקהל מונה אלפי תלמידים. לדוגמא, בבאר שבע אני מופיעה כבר למעלה מעשר שנים. בכל שנה נוכחים תלמידים מארבעים ושלושה בתי ספר. במשך שלושה ימים או ארבעה הם מגיעים באוטובוסים. לעתים יש בכל יום  שתי הופעות, זו אחרי זו. כך גם היה בשוהם, בכפר סבא, בכרמיאל ובמחוזות נוספים."

אסתרית בלצן, הפסנתרנית והמרצה, ערכה עשר מחוות לנורית ובהשתתפותה. אסתרית מגדירה את שיריה של נורית כ"קלאסיקה" ומסבירה את הסיבות לכך, שהשירים הללו מדברים אל כולם, ובעצם נצחיים.

תוכניות לעתיד

 נורית הירש בת השמונים, שנראית צעירה בהרבה מכפי גילה, מלאה תוכניות כרימון. מלבד ההופעות עם ה"חבר'ה הטובים" ואסתרית בלצן, היא מופיעה עתה עם זמר בשם צחי סיטון, אשר שר שירים בעברית בנוסח ברודווֵי. המופע נקרא "פרס ישראל" והוא מופע מחווה לכלות ולחתני פרס ישראל בזמר העברי. ביניהם: ארגוב, נעמי שמר, וילנסקי, חיים חפר ואהוד מנור. רוב השירים הם של נורית. היא שרה, מנגנת על הפסנתר ומספרת את הסיפורים מאחורי השירים. באחד המופעים האחרונים, שהתקיים ברחבת כיכר האופרה הישראלית בתל-אביב, נכחו 2200 איש. אחריו זרמו אליהם הזמנות רבות מרחבי הארץ.

"אני שמחה שלעת זקנה היתה לי עדנה," מציינת נורית. אבל  לאור התוכניות של מעל ארבעים מופעים בשנה ברחבי הארץ, לא מורגשת אצלה כל זִקנה. והעדנה נמשכת והולכת מאז ילדותה ועד היום.

נאחל לה בריאות טובה, המשך פעילות ענפה ותרומה חשובה כל כך לחינוך ולתרבות בישראל; וכן ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות..."

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1240, 8 בספטמבר 2022.

* * *

דן (דני) יערי

במלאות שנה לפטירתו של יהודה (ג'אד) נאמן

בימים אלה מלאה שנה לפרידתו מאיתנו של יהודה (ג'אד) נאמן. היכרתי את יהודה ניימן (כשם משפחתו דאז) כשהתחלנו, לפני כשמונים שנים, את לימודינו בכתה א', בבית הספר "גימנסיה אחד העם" בפתח תקווה. בית ספר זה הכיל אז את שתי המגמות: עממי – כך קראו אז לבית הספר היסודי כפי שהוא נקרא היום, ותיכון.

לאחר התאקלמות של לימודים משותפים בכיתה ב' או ג', הגם שהיינו ילדים, גיליתי חבר אמיתי. נפשי נקשרה בנפשו. גיליתי ילד חכם, נבון, רציני ומלומד ולא פעם נעזרתי בו במהלך לימודינו.כילדים, כמובן, לקחנו חלק בכל משובות הילדות דאז, כולל, אפילו, התאהבות באותה ילדה, יפה להפליא, שהיתה מלכת הכיתה. הדבר גרם לשנינו "מלחמה" על ליבה ולצערי הרב, הוא ניצח.

בכיתה ה', רוב הכיתה הצטרף לשבט "הדר" בתנועת "הצופים" בפתח תקווה. חוויותינו המשותפות גדלו לאין שיעור מאלה שחווינו בגימנסיה – פעולות, מסעות, טיולים, ימי שדה, שירה, ריקודים, מסיבות, הצגות ,אירועים שונים ועוד ועוד – היו לנו אבן יסוד בהמשך דרכנו.

זכינו במדריכים, מלח הארץ דאז. עלה על כולם נער, שהיה מבוגר מגילנו בשנתיים (ואולי פחות), שהיווה לנו מודל לרצינות, לאהבת הארץ ולאמונה באדם. שמו היה משה רפאלי, שאף נתן לחלק מאיתנו "כינויים" כאלה ואחרים. את שמו של יהודה הוא הפך ל"ג'אד" ומאז דבק בו הכינוי הזה והיה לחלק בלתי נפרד משמו. באותם ימים, למיטב זיכרוני, יהודה אף החליף את שם משפחתו מניימן ל"נאמן" (אני עצמי נשארתי נאמן לשמו המקורי – יהודה).

ב"צופים", יהודה ואני הפכנו לחברים "הכי טובים". היינו כותבים ביחד מחזות למסיבות (שלא תמיד צלחו), מדברים הרבה בינינו, משתתפים ביחד בכל הפעילויות וכן, אפילו חלמנו שיהיה לנו "פנס קסם" (כך נקראה אז מכונת הקולנוע הביתית). אולי החלום הזה פתח ליהודה את שער הקולנוע שבגינו קיבל, לימים, את "פרס ישראל" בתחום אמנות הקולנוע.

לאחר שנסתיימה תקופתנו המשותפת ב"צופים" (היינו בני 16 או 17), כל איש מאיתנו הלך לדרכו ובמהלך הזמן, כששמו של יהודה הלך לפניו, הן כאיש קולנוע מובהק והן כרופא, לרבות קבלתו את "אות המופת" ואת "פרס ישראל" – ליבי גאה מגאווה על שהיכרתיו.

ביולי 2002, ביוזמת שתי חברות ושלי, החלטנו לחגוג למדריכנו משכבר הימים, משה רפאלי, יום הולדת לרגל הגיעו לגיל 70.הזמנו לביתו/חצרו של משה את כל חברינו וחברותינו לשכבה ב"צופים" ("עלומים" קראנו לה) ואכן – לאחר למעלה מ- 50 שנה (!) נפגשנו, רוב חברי וחברות השכבה, לפגישה מרגשת מאין כמותה. יהודה היה ביניהם, ומאוד שמחתי לראותו. ישבנו יחד, צמודים איש לרעהו, ובדמעות ממש העלינו את זיכרונותינו ואת הקורות איתנו בשנים שחלפו. התרגשותי לפוגשו גאתה לשחקים.

לפני קצת למעלה משש שנים חגגתי את יום הולדתי ה- 80. הזמנתי לאירוע החגיגי, בין היתר, מבחר מחבריי לספסל הלימודים ול"צופים". כמובן שיהודה היה ביניהם. שמחתי מאוד שהוא נענה להזמנתי והגיע.

הזמנתי למיקרופון חלק מאורחיי כדי לברכני (לא, זה לא היה בכפייה). יהודה שמח על ההזמנה. חיכיתי בקוצר רוח למוצא פיו. ואז הוא שלף את "ספר דני", סיפרה של מרים ילן- שטקליס, שהורינו קראו לנו משיריה בילדותנו המוקדמת, בטרם הלכנו לישון.

יהודה קרא לי את השיר הראשון שבספר:

בן שנתיים דני,

דני כבר גדול,

דן הכול יודע,

דן מבין הכול.

וכך המשיך יהודה וקרא את יתר ארבעת הבתים שבשיר הנפלא הזה. בסוף קריאתו, יהודה העניק לי את הספר (הישן והבלוי) שיצא לאור בשנת 1949 (!) – אותו אני שומר מאז מכל משמר.

(אגב, גם אהוד בן עזר, חברנו לשכבת ה"צופים" בפתח תקווה, העורך של המכתב העיתי, השתתף בחגיגת יום הולדתי וקרא מפרי עטו המבורך).

בסיום חגיגת יום הולדתי, החלטנו – יהודה ואני, להיפגש מדי פעם ואכן, כך עשינו. פגישותיי עימו(בבית קפה שליד ביתו), היו מלאות עניין. העלינו זיכרונות, החלפנו חוויות, דיברנו על נושאים שונים, גם פוליטיים ועוד ועוד. באחת הפגישות, יהודה הציע לי לכתוב ספר שיכלול חלק מזיכרונותיי "בהיותך ידוע עוד מאז ימי ה"צופים" ככותב מעולה." כך אמר לי. ואכן, נעניתי לאתגר וישבתי על המדוכה במשך שתי שנות הקורונה וכתבתי "תמונות מאלבום חיי".

כמובן ששלחתי ליהודה את הספר, בו הוא מוזכר ב"תמונות" מבית הספר ומה"צופים". יהודה קיבל את הספר וקרא בו בהנאה צרופה. תגובתו אליי לנכתב, הן בעל פה והן בכתב, חיממו מאוד את לבי.

ב"תמורה", יהודה שלח לי את ספר שיריו האחרון "מנוחת רועה הגמלים", שירים אותם קראתי בשקיקה מרובה.

מאז ששלחתי ליהודה את סיפרי, התנהלה בינינו תכתובת במיילים, ממנה למדתי לדעת אודות מחלתו. ליבי ואני היינו איתו.

בערב ראש השנה שעברה שלחתי לו את איחוליי לשנה החדשה ולצערי הרב, שאין למעלה ממנו, לא קיבלתי את תשובתו. הבנתי בעומק ליבי את המשמעות מכך.

בבית הספר העממי, בסוף כל שנה, היינו כותבים, תלמיד לרעהו, "זיכרונות", בספר שנקנה במיוחד למטרה זו. בסוף כיתה ו', בהיותנו בני 11 (!) יהודה כתב לי: "החיים הם מלחמה, האדם הוא החייל, דע להילחם בהם." ואכן, הוא נלחם במחלתו ולצערנו הרב, בניגוד לדברים הנפלאים שכתב לי בספר זיכרונותיי, נוצח.

תמיד נזכור את ג'אד ואת ספריו, סרטיו וגבורתו בשדה הקרב כרופא.

דן (דני) יערי

         * * *

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.

גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה

אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה

עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע

בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ

סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.

מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.

אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ

אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת

הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –

לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ

לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ

עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר

מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.

בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.

לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.

פברואר 1973

אהוד: אלמלא הלכה לעולמה בטרם מלאו לה שבעים, היתה הנמענת של השיר, בת-כיתתי בתיכון חדש תל אביב, בת שמונים ושש מחר, 27.9.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים  [166]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

שעשועי הכס

כס המלוכה הבריטי סיפק בימים אלה לעמו, עיסוק מיוחד: האֵבל על המלכה אליזבת, שמתה בשיבה טובה, בגיל 96. טקסים מרשימים עתיקים, מנהגים מסורתיים, חיילים במדים צבעוניים, 96 יריות-תותח, זרי-פרחים בכל פינת-רחוב, תורים אינסופיים של אזרחים שרוצים לעבור על-פני הארון, ועוד אותות-אבל כהנה וכהנה למכביר. והשיא היה הלוויה בטקס מרשים שאין כמוהו, כפי שרק האנגלים יודעים לערוך. כאלפיים ראשי-מדינות – מלכים, נסיכים, נשיאים, ראשי-ממשלה ונכבדים אחרים השתתפו בטקס בקתדרלת וסטמינסטר, וזאת לעיני העולם כולו, 4 מיליארד צופים [מישהו טרח וסָפַר...] 

לו הייתי טיפוס ציני, הייתי אומר שאלה היו שעשועי-האבל של העם האנגלי בימינו.

כס-המלוכה הבריטי ידע מאז ומתמיד לספק לעמו "לחם ושעשועים" [לחם – לא תמיד]. מימים קדומים, החל במלוכה של מלכים שליטים טוטליטריים-אבסולוטיים, ובהמשך, מאז 1707 ועד ימינו, מונרכיה קונסטיטוציונית, מלוכה חוקתית, שלטון מלכותי-טקסי להלכה, מעל [או בצד] המשילות המעשית של הממשלה והפרלמנט, באישורו של המלך, [שתמיד חייב לענות אמן על החלטת הממשלה והפרלמנט].

ומאז ומתמיד, במשך כל ההיסטוריה הארוכה של אנגליה, העם קיבל ידיעות מלהיבות, חלקן רכילותיות ממש, על מה שנעשה בין חומות הארמונות המלכותיים: מהלכיו של מלך פלוני, [ראה התנהגותו של הנרי השמיני], שערוריות בתוך המשפחה [זה קורה במשפחות הכי טובות], מריבות בין המלך למלכה, בין הנסיכים והנסיכות, בגידות בין בני-זוג,  ועוד פרשיות עסיסיות כהנה וכהנה ואין צורך לפרט יותר. כל זה נעשה אמנם בסתר, בחשאי כאילו, אך ברור שאין בעצם כל אפשרות להסתיר את הנעשה שם, מאחורי החלונות הגבוהים והמסורגים. העם שמע [לא ראה], קרא – וליקק את אצבעותיו מהבידור תוצרת בית-המלוכה.

לא תמיד סיפק המלך או המלכה לחם להמונים, כאמור, אך שעשועים  – המון. טקס ההלוויה של המלכה בקתדרלה וסטמינסטר בהשתתפות כל מנהיגי העולם, היה שיא השעשוע של העם הבריטי, ואחריו – של כל באי עולם.

ועדיין אין זה הסוף לדרמה [אולי אפילו מלודרמה] המתרחשת [יש אומרים: משתוללת] באי הבריטי. עכשיו מצפה לנו טקס ההשבעה-ההמלכה של יורש-העצר [הוותיק] המלך צ'ארלס השלישי, ה"נהנה" כידוע מחוסר אהדה של הנתינים. נראה איך הוא ייצב את ישיבתו על הכס העתיק [מבלי שזה יתנדנד תחתיו...].

אנו מאחלים למלך המבוגר אריכות-ימים, אך ברור לכל שיורש-העצר שלו, הנסיך ויליאם [האהוד על העם] לא יצטרך לחכות 73 שנים ארוכות כדי לרשת אותו.

GOD SAVE THE KING!

חמש פרות אדומות

חמש פרות אדומות ירדו מן השמיים, כלומר מכבש המטוס, ועוררו התרגשות רבה עד דמעות בליבם של הרבנים שבדקו אותן. אכן, כל אחת מהן אדומת-שיער, ללא שערה אחת לבנה, תמימה ללא כל מום גופני, ושלא עלה כל עול על צווארה. ממש נס. 3,300 שנה מאז יצאה מצוות פרה אדומה מפי הגבורה, [במדבר י"ט] לא נראה כדבר הזה בעם ישראל.

מחשבי קיצין בדקו ומצאו שפרות אדומות אלה, שבאו אלינו לפני ראש-השנה, הן רמז ברור לביאת המשיח ובניית בית-המקדש השלישי, שם יעלו בקדושה ובטהרה על המזבח, הכוהנים ישחטו אותן ביראת-קודש, ישרפו אותן באש-התמיד, ואפרן הקדוש ישמש לטיהור אנשים מבני ישראל, שטומאו בטומאת המת. אשרי מי שיראה זאת. ומי שלא לא מאמין, אינו אלא בהמה.

ועדת פיל

כפי שהובא בתקשורת העולמית, שלושה פילים נכנסו לבית-חולים בבנגל והסתובבו במחלקות השונות. כאשר נשאלו למעשיהם, הם הסבירו שהם ועדה ממשלתית בשם "ועדת פיל", שבאה לבדוק איך מתַפקדים הרופאים המתמחים לאחר 26 שעות תורנות, שלוש-ארבע תורנויות בשבוע.

ועדת פיל הראשונה הייתה ועדה שהוקמה על-ידי ממשלת-המנדט הבריטית בשנת 1936 כדי לבדוק את הסיבות למתיחות ומעשי האיבה בפלסטיין בין יהודים לערבים. במסקנותיה, הוועדה שירטטה מפה של שתי מדינות לשני עמים. מפה זו ופתרון זה לא התקבלו על-ידי שני הצדדים הנלחמים זה בזה, וממשיכים להילחם זה בזה, עד ימינו אלה.

חזיר בא לבדוק

חזיר-בר פרץ לבית בחיפה ושוטט בחדרים. כאשר נשאל למעשיו, הוא הסביר שבא לבדוק את הדירה, שהוא מתכוון לשכור אותה בדמי-שכירות לשנה-שנתיים. כמו כל זוג צעיר, אין לו די כסף לרכוש דירה פרטית [ולאבא שלו אין די פנסיה כדי לקנות לו דירה].

נעליים גבוהות

הרמטכ"ל [במיל'] גדי אייזנקוט החליט להיות פוליטיקאי, לקפוץ למים הקרים ולרוץ לכנסת במסגרת הרשימה של גנץ וסער – "המחנה הממלכתי".

בצד איחולי הצלחה [ומזל טוב] המליצו לו ידידים להחליף את בגדיו היום-יומיים, הנוחים, שבהם הוא רגיל להלך, למקטורן/ז'אקט/בלייזר ועניבה תואמת, כאשר הוא יוצא להיפגש עם ציבור הבוחרים הפוטנציאליים, ולקושש קולות לטובתו-הוא, ומנדטים לרשימתו.           ואילו ידידו הוותיק, הרמטכ"ל [מיל'] משה בוגי יעלון הציע לו לנעול נעליים גבוהות, כאשר הוא מתהלך בשדה הקוצים של הפוליטיקה הישראלית, שבו שורצים כידוע לא מעט נחשים.

צפרדעים מרים

     לפעמים אדם נאלץ לבלוע תרופה מרה, כדי להחלים ממחלה ו/או לשמור על בריאותו. ויש אדם [פוליטיקאי] שבולע צפרדעים, בדרכו להשיג את מטרתו הפוליטית. ואילו מדינת ישראל נאלצת לבלוע גלולות מרות כאלה ואחרות, וכן גם צפרדעים מקרקרים, שמתחזים לפוליטיקאים. לבריאות!

למה רגשו?

ראש-הממשלה יאיר לפיד נשא נאום מכובד מעל במת עצרת האומות. הוא הכריז קבל עמים ואומות, כי הוא [כלומר מדינת ישראל] מציע לפלשתינים "שתי מדינות לשני עמים" – ומיד רגשו גויים לשמע ההצעה הנדיבה. והעם בישראל הגיב, כצפוי, בעד ונגד כמימים ימימה.

 אנו יכולים להרגיע את כולם. לפיד נשא בכיסו את הלוגו של עיתון זה: למדינה פלסטינית מפורזת לעולם לא יסכימו הפלסטינים. למדינה פלסטינית מזויינת לעולם לא תסכים ישראל. 

שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.  

יהודה גור אריה

* * *

אילן בושם

11 שירים לחדשות בן עזר

סוף ספטמבר 2022

בבית קפה

[א]

אֶחָד יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב

וְשָׂם לֵב אִם מִישֶׁהוּ

שָׂם לֵב;

זֶה דָּבָר אִינְטִימִי וְעָדִין:

הוּא מַרְגִּישׁ קְצָת לֹא נָעִים

כְּאִלּוּ רָאוּ אוֹתוֹ מַשְׁתִּין.

[ב] גז החלום

שָׁם יָשְׁבוּ לָקוֹחוֹת

בְּנַחַת עַל הַתַּחַת

מִתַּחַת לָעֵצִים

כְּמוֹ בְּמִינִי גַּן-עֵדֶן,

פִּטְפְּטוּ וּפְלִירְטְטוּ,

קִשְׁקְשׁוּ וְהִתְקַשְׁקְשׁוּ.

הַכֹּל הָפַךְ לְנַחֲלַת הֶעָבָר

אַחֲרֵי שֶׁבֵּית הַקָּפֶה הַזֶּה נִסְגַּר.

[ג]

לָקוֹחַ וָתִיק

הִסְתַּכֵּל סָבִיב

וּמָצָא בְּגַאֲוָה כִּי

'אַף אֶחָד כָּאן

לֹא מֻכָּר –

כֻּלָּם מִזְדַּמְּנִים..."

תחרות

יָשִׁישׁ וִישִׁישָׁה

בְּמִלְחֶמֶת הַתָּשָׁה

מִי שֶׁהוֹלֵךְ רִאשׁוֹן

הוּא הַמַּפְסִיד.

*

עַל פִּתְחָהּ שֶׁל חֲנוּת

הָיָה שֶׁלֶט "תֵּכֶף אָשׁוּב".

אָמְנָם הַחֶנְוָנִי

לֹא הָיָה אָדָם חָשׁוּב

אֲבָל הַקּוֹנִים

חִכּוּ לוֹ.

הדירה

[א]

הַדִּירָה נִמְכְּרָה

וְעוֹשִׂים בָּהּ שִׁפּוּצִים,

הַחֲדָשִׁים מוֹחֲקִים כָּל זֵכֶר

לַדַּיָּרִים הַקּוֹדְמִים

וְחוֹזֵר חֲלִילָה.

[ב]

לְרוֹקֵן דִּירָה אַחֲרֵי מוֹת

זֶה כְּמוֹ לְהִתְרוֹקֵן

מִכָּל סִימָן וָאוֹת

סִימָן לַבָּאוֹת

לֹא עוֹד, לֹא עוֹד...

הַגּ'וּק

הָיָה לוֹ מַזָּל

שֶׁבִּי הוּא נִתְקַל

לֹא קִלַלְתִּי 'אִינְעַל'

וְלֹא הִשְׁלַכְתִּי נַעַל;

עַד מְהֵרָה

מִפָּנַי הוּא חָמַק,

זֶה הַמַּקָּק.

הָרוֹאֶה לְמֵרָחוֹק

עוֹד מְעַט הוּא

יָמוּת בֶּאֱמֶת

עַל אֱמֶת;

הוּא לֹא 'יָמוּת עָלֶיהָ'

וְלֹא עַל אֹכֶל –

עוֹד מְעַט קָט

(CUT)

חתול הבית

"אֲנִי מַכִּיר

אֶת הַבַּיִת הֵיטֵב"

חָשַׁב חֲתוּלִי,

"וְטוֹב לִי בּוֹ, אֱמֶת,

אֲבָל לִפְעָמִים

בָּא לִי קְצָת לָצֵאת..."

הַמָּכוּר

הוּא מְפַשְׁפֵּשׁ וּמְפַשְׁפֵּשׁ

בְּחֹסֶר רֹגַע בְּכִיסָיו

וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַמַּצִּית

אֶת הַסִּיגַרְיָה לְהַצִּית,

לִשְׁאֹף וְלִנְשֹׁף

עַד אֵין סוֹף...

אילן בושם

* * *

אודי מנור

לא 'מחדל', לא 'קונספציה', לא 'אופוריה' – מבט היסטורי על ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים

[המאמר ניתן כאן כפי שנשלח אלינו, ללא שום עריכה מצידנו,

וזאת לאחר שבקשתנו לקצר את המאמר לא נענתה]

"בכל שנה בסתיו גיורא" מספרת שורה נוגה בשיר ידוע. ואכן, מאז 1973, בכל שנה בסתיו, חוזרת הציבוריות הישראלית לאותו יום כיפור מר ונמהר, אותו 'קו שבר', 'קו פרשת המים', 'שנת האפס' של ישראל. אלא ש'שנות אפס' כאלו יש כמה וכמה כידוע, ועצם קיומן המקביל מעיד פחות על טיבה של ההיסטוריה ויותר על הכמיהה האנושית לסדר ברור. ומה יותר ברור ממושגים של 'עד כאן' ו'מכאן'. אם מצרפים מושגים דרמטיים כמו 'מחדל', 'קונספציה' ו'אופוריה', מתקבל סיפור פשוט וחשוב מכך: טראגי, המאפשר 'בכל שנה בסתיו' התפלשות קולקטיבית בביצה של הטחת האשמות (ב'מחדל' וב'קונספציה') ושל התכונה היהודית המתמידה והנעימה ביותר: הלקאה עצמית' (על 'האופוריה').

מנקודת המבט הזו, כל נסיון לדון באופן היסטורי ב-6 באוקטובר 1973 נועד לכשלון. יהיה מאמר זה כשלון נוסף, אבל מי יודע, אולי כשלון למופת, או לפחות כשלון שיספק למיעוט זעיר של קוראים מעט חומר נוסף למחשבה. מה הוא דיון היסטורי? קודם כל דיון הדוחה על הסף כל נסיון לסמן 'קוי פרשת מים' דרמטיים. מבחינה זו, ההיסטוריה, כמו תל אביב או הפוליטיקה, היא עולם ללא הפסקה, ללא נקודות, עולם שיש בו רק פסיקים. כל פסיק חשוב כשלעצמו, אבל כל פסיק הוא רק פסיק. מבחינה זו, את ה-6 באוקטובר 1973 יש להבין כעוד פסיק על רצף שמבחינות מסויימות ראשיתו ב-1920 (כלומר עוד פסיק על רצף הסכסוך היהודי-ערבי, ודוק: לא ישראלי-ערבי כי אם יהודי-ערבי!), ומבחינות אחרות, חשובות פי כמה כפי שיוסבר להלן, ראשיתו ב-1956, ליתר דיוק ב-23 באוקטובר 1956, היום בו חתמו נציגי ממשלת ישראל מטעם עצמם (ראש הממשלה בן גוריון, יד ימינו שמעון פרס והרמטכ"ל משה דיין), כלומר ללא שום דיון במסגרת כלשהיא של ממשלת ישראל (הריבון במדינה דמוקרטית), על הסכם חשאי עם ממשלת צרפת שהתחייבה לסייע לישראל לפתח יכולת גרעינית-צבאית.

נלך לקראת הקורא המפקפק ונגיד כבר כאן, שעל פי העובדות הידועות, שרוב ההיסטוריונים, בוודאי עיתונאים ובוודאי ובוודאי מחנכים ואנשי ציבור, מתעלמים מהן באופן שיטתי, דיון במלחמת יום הכיפורים ללא התייחסות ישירה למימד הגרעיני שלה, הוא בדיוק כמו לדון בתולדות החקלאות הישראלית תוך התעלמות מאתגרי המים במזרח התיכון. ובאופן ישיר יותר: 'כידוע' (תפקיד המרכאות כאן הוא להעלות את התהיה האמנם מדובר בידיעה רווחת במובן שהיא נלקחת בחשבון), ביום השני למלחמה הציע שר הבטחון משה דיין לבצע איתות גרעיני, כדי למנוע את ''חורבן הבית השלישי''. ההצעה של דיין הועלתה לפני כינוסה הרשמי של ישיבת הממשלה, ונדחתה על הסף על ידי ראש הממשלה והשר גלילי.

ההסבר הרווח לעובדה 'הידועה' הזו היא שדיין איבד את עשתונותיו לחושך המצב בחזיתות, ופרשנות זו מקובלת על מעריצי דיין כמו אלו שפחות מתלהבים מהאיש על "האומץ" המהולל שלו (אומץ כידוע הוא לא תוכן אלא אופן. הרי גם קלגסיו של טיטוס ורבים מלוחמי ה-SS וכמובן כמעט כל לוחמי חיזבאללה ניחנים ב"אומץ", והשאלה שיש תמיד לשאול היא מה התוכן שביחס אליו מגוייס האומץ, ולא, אין כוונת הדברים לרמוז שדיין הוא בדרגתם של חיילי ה-SS והחיזבאללה, אלא רק לומר שהכתרתו כ"אמיץ" אין לה שום חשיבות מבחינה היסטורית).

הסבר פסיכולוגיסטי זה כיכב וממשיך לככב  גם בסוגייה חשובה לא פחות שתידון להלן – סוגיית הכרעותיו של ראש אמ"ן בכלל ובפרט התנהלותו בנושא 'האמצעים המיוחדים' - סוגיה שבדרך כלל נידונה במנותק מסוגיית 'אובדן העשתונות' כביכול של דיין איש "האומץ", אך קודם כל יש לשוב לציר הזמן ההיסטורי, ולהזכיר עוד כמה פסיקים שהופיעו בין ה-23 באוקטובר 1956 לבין ה-8 באוקטובר 1973.

פסיק 'ידוע' נוסף (שוב: המרכאות נועדו לציין שלמרות שמדובר בעובדות מוכרות, אין הן זוכות לשום התייחסות כמעט, להוציא פה ושם בכתיבתם הדון קישוטית של היסטוריונים נידחים כמו כותב שורות אלו), הופיע על ציר הזמן ב-1 ביוני 1967, היום בו מונה משה דיין לשר הבטחון בממשלת ישראל, מהלך שהתאפשר כפי שהגדיר זאת היטב דיין עצמו במלים אלו: "נדרשו 80 אלף חיילים מצרים כדי להכניס אותי לממשלה". השר הנזכר גלילי, בבואו להסביר את המהלך, הסתפק בארבע אותיות: "פוטש".  בפיסקה הבאה נשוב ונתאר את ההקשר לפסיק של ה-1 ביוני, לא לפני שנזכיר את העובדה 'הידועה' הבאה: עם כניסת משה דיין לתפקיד שר הבטחון, הציע חבר הכנסת שמעון פרס לבצע פיצוץ גרעיני בדרום על מנת לחסל את ההמתנה ולהביא לקיצו את המשבר שהחל שבועיים קודם, עת נאצר הזרים לסיני את "80 אלף החיילים המצרים" שהזכיר דיין.

ספויילר חשוב: בדיוק כשם שהצעתו של דיין ב-8 באוקטובר 1973 נדחתה על הסף, כך גם הצעתו 'המהפכנית' של פרס מה-1 ביוני 1967. הסבר חיוני למי שלא מבין דבר מתוך דבר, בין אם מקוצר רוח ועבודה קשה ובין אם מתוך כניעה לנטיית ההתפלשות, ההלקאה העצמית וכל יתר מרכיבי הפולקלור הישראלי המתבקשים ב"כל שנה בסתיו": פיצוץ גרעיני כפי שהוצע ב-1 ביוני 1967 או איתות גרעיני כפי שהוצע ב-8 באוקטובר 1973 היו מבטלים מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שחתמו עליו ממשלות ישראל וארה"ב ב-10 במרץ 1965, לפיו ישראל "לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור הישראלי-ערבי". 'מזכר הבנות' זה היה ועודנו הבסיס למדיניות 'העמימות' המשרתת את ישראל מאז ועד ימינו.

שמעון פרס ומשה דיין התנגדו למדיניות הזו. שמעון פרס ומשה דיין סברו שעל ישראל להפוך למדינת גרעין גלוייה. הואיל ובניגוד ל99.99% מפרשניהם, פרס ודיין (כמו יריביהם תומכי 'העמימות', אשכול, גולדה, גלילי, אלון ואחרים), מבינים היטב שפוליטיקה איננה נמדדת בדרמות וקתרזיס ו"אומץ" ו'שעות נעילה' ו'קו פרשת המים' ושאר צירופי  מלים המשמשים את מה שמשום מה מוכר כאן בארץ כ'יוצרים' ו'דוקומנטריסטים' (אבל אפילו כמה וכמה וכמה היסטוריונים ומדעני מדינה!), אלא פוליטיקה היא תמיד, בכל מקרה ולנצח, ממלכה של פסיקים, ושאם אתה לא שם אתה לא קיים, ובכן דיין ופרס, בעקבות החתימה של אשכול על 'מזכר ההבנות' באביב 1965, פרשו ממפא"י, הקימו את רפ"י, וקיוו באמצעות סיסמאות כמו 'חדשנות מדעית' (ננו טכנולוגיה עוד לא היתה בנמצא באותם ימים אבל חדשנות מדעית בהחלט כן) ו'אורייטציה על עצמנו' ו'גשר על פני הים התיכון' (כלומר בין דימונה לפריז), להשיג מספיק תמיכה בקלפי שתאפשר להם לבטל או לנטרל את 'מזכר ההבנות' דרך ישיבה בממשלת ישראל.

תוצאות הבחירות ב-2 במאי 1965 שלחו את רפ"י, כלומר את דיין ופרס, כלומר את תומכי מדיניות הגרעין הצבאי הגלוי, לאופוזיציה. כל מה שיכלו לעשות שם הוא מה שרוויזיוניסטים תמיד ידעו לעשות: להכפיש את העושים במלאכה (ממשלת ישראל בראשות אשכול ובשיתוף 'אחדות העבודה') ולהציגם כ"בוגדים" (ללמדנו ש'המחנה הלאומי' בן ימינו לא המציא שום דבר). הפסיק הבא כבר הוזכר לעיל: 80 אלף חיילים מצריים (בתיווכה של התקשורת הישראלית שכבר אז חלקים מרכזיים בה ניבנו בעיקר על היסטריה, פאניקה וחצאי אמיתות הגרועות משקרים) ביטלו את תוצאות הבחירות וכך תומכי הגרעין הצבאי הגלוי הושיבו את איש "האומץ" שלהם במשרד הביטחון.

סיכום ביניים: את הכרעות ממשלת ישראל בתחום המדיני-בטחוני אמרו דיין ופרס לבטל באמצעות ניצול משבר. הם ניסו לעשות זאת פעמיים. ב-1 ביוני 1967 וב-8 באוקטובר 1973. וכמובן לפני כן, בין החתימה על ההסכם החשאי עם ממשלת צרפת באוקטובר 1956, ובין ישיבה 'מפורסמת' של ממשלת ישראל ביולי 1962, בה הוחלט להעדיף טנקים בריטיים על פני השקעה גורפת בפרוייקט דימונה, זאת לנוכח רדיפה שיטתית של הנשיא האמריקני קנדי אחר תשובות ברורות מממשלת ישראל בנושא הפרוייקט בדימונה.

אבל את ההיסטוריה הזו (שסוכמה היטב על ידי היסטוריונים כמו אדם רז ואחרים) נניח בצד. כי הגיע הזמן לשוב את סתיו 1973, ולהציע לו פרשנות הנסמכת על עובדות 'ידועות' (שוב, עובדות המופיעות במקורות שונים אך הזוכות למשיכת כתף במקרה הטוב, להתעלמות אלגנטית במקרה השכיח, ולהתייחסות מבטלת ולא מנומקת במקרים נדירים). נתחיל בשורה התחתונה: באוקטובר 1973 לא היה 'מחדל', לא היתה 'קונספציה' ול'אופוריה' אם בכלל היתה לא היה לה שום השלכה על פעולתה השיטתית של מערכת הביטחון, מרמת המטכ"ל ועד לרמה החשובה ביותר: ממשלת ישראל.

נתחיל מהסוף: מי שרוצה להמשיך ולדון בהיסטוריה המדינית של ישראל דרך המשקפיים המעוותות והחולניות של חנוך לוין, מוזמן לעשות זאת. הואיל וישראל היא מדינה דמוקרטית שמורה זכותו של כל אדם להביט על המציאות כאוות נפשו. אבל מי שעוסק בהיסטוריה מדינית אמור לעשות שימוש במשקפיים הנכונים, כמו למשל המשקפיים מהם ניתן לעקוב אחר פעילותה הסדירה של ממשלת ישראל. ומה לעשות וממשלות ישראל, בוודאי אז ויש לשער שגם היום, מתנהלות לא על פי האופן בו הן נתפסות במצלמה של 'ארץ נהדרת' או בחושים המהוללים של 'נביאים' מסוגו של חנוך לוין, אלא על פי עקרונות ישנים ובדוקים הכוללים הערכות מצב מבוססות מודיעין, עקרונות מדיניים מבוססי הקשר קרוב (מזרח תיכון) ורחוק (מלחמה קרה), וכמובן יחסי כוחות פוליטיים הנגזרים מהסכמים קואליציוניים ומשיקולי בחירות (כמו אלו שעמדו על הפרק בסוף אוקטובר 1973).

בשורה התחתונה: מי שעוקב במקום אחר יצירותיו המופלאות של חנוך לוין אחר הפרוטוקולים של ממשלת ישראל בקיץ ובסתיו של 1973, מגלה ששום 'אופוריה' לא איפיינה אותה, שום 'קונספציה' ושום דבר אחר ממחלקת הפסיכולוגיה או הדרמה, אלא עבודה קשה ולא-קצרת רוח אלא סבלנית ומדוייקת. ממשלת ישראל שהיתה אמונה אז כפי שהיא אמונה היום בין השאר על בטחון המדינה, ידעה שבמקרה חירום כוחו של צה"ל נשען על המילואים. אלא שמילואים אי אפשר לגייס כלאחר יד, אלא רק על בסיס שיקול דעת המבוסס על הבנה שאין ברירה. כי גיוס מילואים כללי או כמעט כללי (כפי שהתבקש לפחות מאז ה-4 באוקטובר 1973), משמעותו היא לא 'רק' פגיעה חברתית וכלכלית, אלא הוא קודם כל צעד מדיני חריף, אפילו אם בסופו של יום לא תיירה יריה אחת.

רגישותה של ממשלת ישראל בעניין גיוס המילואים היה כפול ומכופל לנוכח מעמדה המדיני הבעייתי של ישראל. לערבים מותר היה לאיים בכל בוקר על קיומה של ישראל, לשלול את עצם זכותה לקיים יחסי מסחר עם העולם, ואפילו לא לקרוא לה בשמה המפורש. ישראל לעומת זאת חייבת היתה להסביר כל תקלה בגבול, ולעמוד בפני משפט מוסרי של ''העיתונות הליברלית' במערב (המרכאות הפעם לצורך הלעג והביטול). על יסוד הבנה זו, מתבהרת עוד יותר התלות של ממשלת ישראל במודיעין אמין. כי עם כל הכבוד לעורך של הניו יורק טיימס ולכמה פסיבדו-אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית בסורבון או ב-LSE, בטחון ישראל עומד מעל לשיקולים כאלו. ובטחון ישראל פירושו כאמור במקרה הקיצוני גיוס מילואים כללי, והכרעה דרמטית כזו יש לקבל רק על בסיס מודיעין חד משמעי שאין להרהר אחריו.

זה היה הרקע להמצאת 'אמצעי הגילוי המיוחדים'. מטרתם היתה לספק את אותו מידע קריטי שיאפשר קבלת הכרעה דרמטית: גיוס מילואים כללי. בממשלת ישראל כינו את האמצעים המיוחדים בשם 'פוליסת הביטוח' של ישראל. הפרוטוקולים של ועדת אגרנט כמו גם עדויות אחרות מלמדות חד משמעית שבממשלת ישראל הניחו – על סמך מידע שחבריה קיבלו מהרמטכ"ל, על סמך מידע שהוא קיבל מראש אמ"ן – שהאמצעים המיוחדים מופעלים, ושהואיל ואין אינדיקציה חד משמעית למשבר צבאי סמוך, אין צורך לגייס מילואים, זאת למרות כל הסימנים הנסיבתיים המפורסמים (פינוי המשפחות, פריסת הכוחות וכן הלאה).

אולי גם הפיסקה הקודמת לא מספיק ברורה, לא כי היא לא כתובה בעברית תקנית אלא כי כי הקונספציה אודות 'הקונספציה', 'המחדל' ו'האופוריה' אוטמות את השכל בפני מה שכתוב שם. אז הנה זה באופן ישיר ובהיר: ראש אמ"ן שיקר לרמטכ"ל והטעה אותו לחשוב שהאמצעים המיוחדים פועלים, כשלמעשה הם לא פעלו. זו עובדה והיא מקבלת אישוש חוזר ונשנה למשל מראיונות עומק שאבירם ברקאי ערך עם אלי זעירא.

מדוע אלי זעירא לא הפעיל את האמצעים המיוחדים? הסבר אחד הוא הסבר פסיכולוגיסטי וחתום עליו מלומד ישראלי ידוע, הנחשב לאחד מגדולי מדעני המדינה בימינו. גדול או לא, מלומד ללא ספק, אבל ככל הנראה חזקה עליו שלא לצלול אל תוך מלכודת הפרשנות הפוליטית-מדינית (ולעזאזל קלאוזביץ!) ולכן הוא העדיף להציע פרשנות לפיה אלי זעירא שהיה כה מחוייב ל'קונספציה' (שסוריה לא תתקוף ללא מצרים ושהמצרים לא מוכנים מבחינת חיל האויר שלהם או משהו בסגנון), עד ש'הקונספציה' יצרה אצלו 'דיסוננס קוגנטיבי' שאחת מהשלכותיו היה להחליט שלא להפעיל את האמצעים המיוחדים. שעל זה סבתא עליה השלום היתה מפטירה ביידיש גליציאנית עסיסית: 'נו, שוין'.

ההסבר הזה ללא ספק תורם להמשך בטוח של הקריירה האקדמית, אבל תרומתו להבנת ההיסטוריה קלושה בלשון המעטה. בראיון ארוך שנתן אלי זעירא לאבירם ברקאי (הופיע תחת הכותרת 'משק כנפי הטעות'), הסביר זעירא לעומק עומקי המעמקים את תפיסתו המדינית-אסטרטגית שהיתה למעשה תפיסתו המדינית-בטחונית של האיש שהציב אותו בתפקידו כראש אמ"ן, האיש שנכנס למשרד הבטחון על כידוניהם של 80 אלף חיילים מצרים ועטיהם האלרמיסטים של עורכי עיתונים ידועים לאנשים חושבים, האיש שביכה את מפלתו של ערפאת בספטמבר השחור ב-1970, האיש שהציע ב-8 באוקטובר לבצע איתות גרעיני, האיש שגם כשישב בספסלים האחוריים כחבר כנסת מן השורה אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט המשיך לעשות כל מאמץ כדי לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל (מהבחינה הזו הוא נתן מטרייה אווירית לשר הבטחון שהחליף אותו, שמעון פרס שמו, שפעולותיו נגד ממשלת ישראל, כשר בכיר בממשלת ישראל, זיכו אותו מצד ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין שמו, כבר בשיבתו כח"כ באופוזיציה ב-1979, בכינוי 'חתרן בלתי נלאה').

באחת ובקיצור, אלי זעירא היטיב להסביר לאבירם ברקאי את סיבות העומק להחלטתו לתרום למשבר של אוקטובר 1973, משבר שיהיה מספיק חמור גם כדי לממש את תפיסתו האסטרטגית (להזיז את צה"ל מהתעלה) וגם כדי לאפשר לשר הבטחון להציג ב-8 באוקטובר את המציאות כלומר את "המציאות" באופן כזה, שממשלת ישראל תשתכנע שיש לבצע איתות גרעיני, שמשמעותו המיידית היא הקפאת המצב בחזיתות (הצבא הסורי משקיף על טבריה והצבא המצרי בצד המזרחי של התעלה), ומשמעותו המדינית היא ביטול העמימות הגרעינית של ישראל.

לא 'מחדל' אלא כוונת מכוון. לא 'היסטריה' אלא היסטוריה. לא 'קונספציה' אלא מדינאות. לא 'אופוריה' אלא מימוש של העקרון העליון האמור לשמש כל מי שרוצה לדון בעבר המדיני והבטחוני של כל מדינה, מזימבבווה דרך ניו זילנד, מיפן ועד ישראל: המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כל מיני אמצעים, גרעיניים, קונוונציונליים, מיוחדים, שגרתיים. ובחזרה לכללי הטקס: בכל שנה בסתיו גיורא.

אודי מנור

* * *

אהוד בן עזר

קטעים על "האופציה הגרעינית"

מתוך "אומץ, סיפורו של משה דיין"

הקטעים האלה פורסמו בספרי "אומץ, סיפורו של משה דיין", שיצא לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון בשנת 1997, וזאת לאחר שחלק נרחב יותר מכתב-היד שעסק בנושא "האופציה הגרעינית" נפסל על ידי הצנזורה.

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

---

המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:

 "הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי 'מחדל', אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.

 "מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה 'מחדל'. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז'ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.

 "2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.

 "עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות."

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר. השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

אהוד בן עזר

* * *

יונתן גורל

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"

האומנם? פירוש השנה החדשה מעורר, תקוה חדשה, שהנה בני האדם מקבלים תנופה להתקדם, לשנות, לעשות אחרת – ויצר לב האדם מה איתו, האם אפשר לשנותו?

האם הזיכוך וההכרה בנטיות ובפגיעות מביאים ליחסים בין אנשים ממעמדות, מגילים, ממגדרים שונים להתנהגות אחרת? ואולי, המטרה היא דתית – בין אדם לאלוהים ולא בין אדם לחברו, שהרי אלה "ימי תשובה" ומה אלוהים דורש מהאדם, מצוות שבין אדם לחברו, בין אדם לחברתו?

אחד הפסוקים בתפילה אומר – "קראתי בכל לב ענני ה' חוקה אצורה." יש בו קריאה להתקדשות, לשינוי לטובה ו"בגדי הלבן" שנוהגים ללבוש מסמלים את השינוי, הנה  השתנות, אבל, בפועל – הפוגה בדרך המקובלת, כך ששינוי של ממש לא נעשה.

חשוב להרגיש טהור, להתנקות מזיהומים רגשיים, עיוותים, פגיעות, אבל זה מחזיק זמן קצר והשגרה חוזרת... "היהפוך כושי עורו?"

"עשרת ימי התשובה" בין "ראש השנה" ל"יום הכיפורים" מלאים באפשרויות שרובן מפוספסות, ואין לזלזל בהן, אבל, אולי, צריך לחזק יסודות פסיכו-סוציאליים "בין אדם לחברו", כך שההשפעה תהיה חברתית-אישית, בצד ויותר מהמשמעות הפסיכולוגית-אישית, הנוטה להשתנות בהתאם לצרכים היום-יומיים ונטיות הלב האישיות בחינת "מצות אנשים מלומדה."

הסמליות ב"מצוות תשליך" – מנטרה בדרך באותו תהליך – "ותשליך במצולות ים כל חטאותם" – ואז בא המומנט היהודי הפרטיקולארי – "תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם." מאוד אישי-לאומי!

והאוניברסלי?

"אם כבנים, אם כעבדים עינינו אליך נשואות" – עד שתכפר, תנקה, ויש בכך צבירת כוח ואולי, רק אולי, תקווה שהמעמד, התקווה והכוונה – יחזיקו מעמד ויתפרשו, כפי שהכוונה המקורית אומרת – על פני כל השנה...

במיוחד חזקה הסמליות ב"קול השופר" המזעזעת "כליות ולב", "חוקך אצורה" והחוקים ידועים לכל אדם, איש איש ומנהגיו, תרבותו, עדתו ואידך זיל ואמור...

שנזכה לשנה טובה, שנת בריאות, עשייה ברוכה והתקדמות אל "האנושי והחברתי" בכל אתר ואתר ו"חדשות בן עזר" בכללם, אמן...

יונתן גורל

* * *

אברהם מורדוך

שלושה שירי אבל

אֵתִי זֶה רַק שֶׁלִּי

כְּשֶׁהִיא נוֹלְדָה הִיא הָיְתָה שֶׁל אָבִיהָ וְאִמָּהּ

טִפְלוּ בָּהּ וְדָאֲגוּ וּמִכַּבְלֵיהֶם בְּקֹשִׁי הִשְׁתַּחְרְרָה

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִיא נִשְּׂאָה הִיא הָיְתָה שֶׁל יְלָדֶיהָ

וְרַק כְּשֶׁהִיא בָּגְרָה הִיא הָפְכָה לְשֶׁלִּי, אַהֲבָתָהּ רַק לִי

אֵתִי זֶה רַק שֶׁלִּי – הִיא, כֻּלָּהּ, מַהוּתָהּ, זִכְרָהּ וְזִכְרוֹנוֹתֶיהָ

נוֹתַרְתִּי אִתָּהּ, שֶׁלָּהּ וּבִלְעָדֶיהָ.

כששואלים אותי

כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי "אֵיךְ אַתָּה אַבְרָהָם?"

אֵין לִי מָה לַעֲנוֹת, זֶה אֲפִלּוּ נִרְאֶה לִי קְצָת טִפְּשִׁי

מָה אַגִּיד שֶׁאֲנִי מִסְתַּדֵּר כִּי אֲנִי אוֹכֵל שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּיּוֹם וְהַבַּיִת דַּי בְּסֵדֶר

הַכְּבִיסָה נְקִיָּה וְיֵשׁ לִי חֻלְצוֹת מִגּוֹהֲצוֹת בָּאָרוֹן?

כֵּן, יֵשׁ לִי עוֹזֶרֶת שֶׁגַּם אוֹתָהּ אֲנִי לֹא סוֹבֵל וְאֵין לָהּ כִּמְעַט מָה לְנַקּוֹת

קָם, עוֹבֵד, מְלַמֵּד, קְצָת כּוֹתֵב וּקְצָת קוֹרֵא, קְצָת כּוֹאֵב (לִפְעָמִים הַרְבֵּה),

הוֹלֵךְ לַפְּגִישׁוֹת וְרוֹאֶה אֶת הַנְּכָדוֹת

"אֲבָל אֵיךְ אַתָּה אַבְרָהָם?"

אֲנִי מִסְתַּדֵּר. כֵּן, תּוֹדָה, אֲנִי מִסְתַּדֵּר

אֲבָל אֲנִי לֹא יָכוֹל לִחְיוֹת בִּלְעָדֶיהָ.

מָה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר וְלֹא הִסְפַּקְתִּי

מָה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר לָךְ כְּשֶׁעָמַדְתִּי שָׂם מְשֻׁתַּק, כְּשֶׁרְאִיתִיו,

אֶת סַמָּאֵל הַמַּלְאָךְ, הַטּוֹב וְהָרַע כְּאֶחָד.

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם לְבַקְּשׁוֹ שֶׁכְּבָר יִקָּחֵךְ

אוֹ שֶׁיִּסְתַּלֵּק לוֹ מִמֵּךְ וְיַשְׁאִיר לִי אוֹתָךְ?

מָה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר וְלֹא הִסְפַּקְתִּי

שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ? נָדוֹשׁ!

שֶׁתִּהְיִי חָסְרָה לִי? זֶה בָּרוּר. אֶת הָרֵי יוֹדַעַת

רָצִיתִי לוֹמַר לָךְ שֶׁאֶתְגַּעֲגֵעַ? אֲבָל לְמִי לְהִתְגַּעֲגֵעַ?

לְמִי שֶׁהָיִיתְ כְּשֶׁהִכַּרְנוּ?

לְאֵם יְלָדֵינוּ? לְמִי שֶׁהָיִיתְ כְּשֶׁבָּגַרְנוּ?

לְמִי שֶׁהָיִינוּ כְּשֶׁחָלִית כְּשֶׁאָחַזְנוּ אַתְּ בִּי וַאֲנִי בְּךָ?

אֲנִי לֹא מַאֲמִין בְּנִסִּים אֲבָל אִם רַק הָיָה נִתַּן לְהַחְזִירֵךְ,

לְרֶגַע,

לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר לָךְ דָּבָר

רַק אוֹחֵז בְּךָ בְּיֵאוּשׁ וּמְבַקְּשׁוֹ שֶׁיִּקַּח אוֹתִי אִתְּךָ.

*

שלום אהוד היקר,

מעולם לא כתבתי שירים, סיפורים או ספרים. לפני חמישה חודשים נפטרה אשתי, אתי, אחרי מאבק אכזרי ומתיש של 19 שנה במחלה ארורה ועקשנית. ועכשיו פתאום התחילו לצאת ממני שירים. כלומר לא המון – בשלב זה רק שלושה וכולם בז'אנר הזה של שירי אבל (אם אתה רוצה אז שירי דכאון). היות ואין לי כוונה לכתוב למגירה ואני לא מאלה שחוששים מחשיפה או ביקורת, אשמח באם "חדשות בן עזר" יהיה הבמה להם. ואם אתה רוצה אשלח אליך את כל השלושה ואני אמשיך לנסות ולכתוב עוד. לא קל הדבר אבל משחרר.

בתודה מראש ובהערכה רבה,

וכמובן גם בברכת שנה טובה,

אברהם

* * *

דליס

על "צ'פינה"

שירים מאת נגה אולמרט

הוצאת ארגמן מיטב, 106 עמ'

עורך יחזקאל רחמים

ספר שירה זה נוגע בקורא באופן מיידי. המשוררת פורקת את נפשה בכנות, לעיתים בציוריות ולעיתים בדיוק של פרטים, ללא התייפייפות וללא אמצעים ספרותיים קישוטיים. זהו חשבון נפש עם החיים, עם הטוב שהם נתנו ועם הקושי והחולי שנוספו בדרך.

עולה מן בכתיבה תשוקה גדולה, לחיים, למרכיבי היומיום, ואובדן איכות החיים מתוארת כך שהקורא מזדהה, והוא מקבל על עצמו את הטרוניה שהמשוררת מביאה: "לכי חולי / חלאה / חלולה / את אין בך / חמלה / .../ שטו. את שטן / .../ .../ לא השארת לי / דבר, / תראי, גופי- / עיסה / מרוחה. / את הרסת את / ימיי." פואמה עמ' 91.

ויש גם זיכרונות של מסעות ושירי משפחה ושירי אהבה. השיר בעמ' 9 – '50 קצאל ללילה' הוא שיר מסע: "ציפורים עפות מעל / סנטה קטלינה. הרחובות / מרוצפי אבן בזלתית, / שלושה הרי געש רוטטים, / הבתים–  צבעי פסטל / כאילו צבעי גואש ילדים. / כבר מרגישה בבית."

השיר 'פרועה', עמ' 14, מתאר את אותה הבחורה שהיתה המשוררת, מלאת עוצמה, חוצפה, נועזות:

"על אדן חלון / בקומה הרביעית / בחדרו של בחור, / צעירה, / פרועה,/ מאוהבת, // לא פחדתי / מכלום."

זהו ספרה ראשון של נגה אולמרט והוא מגובש, מהודק, ערוך היטב, כל מילה נוגעת ומדוייקת.

דליס

* * *

משה גרנות

האם התנ"ך באמת מונותיאיסטי?

הגדרת המונותיאיזם המקובלת היא זאת המופיעה בארבעת העיקרים הראשונים מתוך שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, אותם פירט בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק, והמופיעים בקיצור בסידור התפילה לאחר תפילת שחרית:

1. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.

2. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים, והוא לבדו אלוהינו, היה, הווה ויהיה.

3. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו שום דמיון כלל.

4. אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא ראשון, והוא אחרון.

ובכן, יש כאן הצהרה על יחידותו של האל, נצחיותו, שלטונו הבלעדי בעולם ובברואים, ועל אי יכולתם של הברואים לשער את דמותו ומהותו (מכאן נובע האיסור על פסל ותמונה).

הבה נבדוק אם התורה בפרט, והמקרא בכלל, מסכימים עם הקביעות הנחרצות של הרמב"ם, שהרי יהודי שאיננו מסכים שלושה-עשר העיקרים נחשב לכופר.

נבדוק קודם את הקביעה של הרמב"ם ליחידותו של האל: כבר בפרשת הבריאה יש ניסוח של ריבוי: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א' 26). אין בסיס לטענה שכביכול מדבר האל בריבוי מלכותי, כי ההיפך הוא הנכון: המלכים לקחו דוגמה מהפסוק הזה, ובעקבותיו דיברו על עצמם בריבוי של כבוד. לשון הריבוי הזאת מופיעה גם בפרשת מגדל בבל: "הבה נרדה ונבלה את שפתם" (שם, י"א 7).

בהיגדים מכריעים של האמונה בה' משתמע קיומם ותוקפם של אלוהים אחרים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" (שמות כ' 3) – משתמע מכאן שהאלוהים האחרים אסורים, אבל לא שהם אינם קיימים. "שמע ישראל, ה' אלוהינו – ה' אחד" (דברים ו' 4) – שוב, משתמע  שרק האל שלנו הוא אחד, באשר לעמים אחרים – אין הגבלה כזאת. "מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקודש" (שמות ט"ו 11), כמו ה' אין, אבל שונה ממנו – אולי יש. "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב 12) – אל נכר לא סייע בהנחיית עם ישראל, אבל הפסוק איננו שולל את קיומו. "ובאלוהיהם (של מצרים) עשה ה' שפטים" (במדבר ל"ג 4; ראו גם שמות י"ב 12). אם אלוהי מצרים אינם קיימים – מה טעם לעשות בהם שפטים?

דברים דומים אפשר לומר על "מי אל בשמיים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" (דברים ג' 24), ובעוד עשרות (!) פסוקים בתורה, בנביאים ובכתובים. תאמר בעקבות ר' ישמעאל, "דיברה תורה כלשון בני אדם", הרי יש מקום לתהייה, כי הכתובים מתיימרים לצטט את ה' למילותיו ולאותיותיו ("אנוכי ה' אלוהיך", "כה אמר ה'"), אז כיצד נפלו בציטוטים כשלים  אמוניים כאלה?!

הנביאים הושע, ירמיהו ויחזקאל ממשילים את היחסים הבוגדניים של ישראל עם אלוהיו ליחסים של בעל (אלים!) כלפי אשתו (נשותיו!) הבוגדנית/ניות (ירמיה ב' 24-23), יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע ב' 12). הכעס הנורא של האל (הבעל הנבגד) כלפי בוגדנותה של האישה (עם ישראל), איננו שולל את מציאותם של המאהבים (האלים האחרים). הנביא מיכה אפילו מעניק לגיטימיות של עבודת האלים לעמים האחרים: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד" (מיכה ד' 5).

קדם למיכה בתובנה הזאת יפתח, שאמר למלך מואב: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך, אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלוהינו מפנינו – אותו נירש" (שופטים י"א 24), וכך סבר גם דויד המלך כשפנה בטרוניה לשאול שרדף אותו: "...אם ה' הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם, ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור, לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כ"ו 19). ברור מכאן, לא רק שאת כעס האל ניתן לשכך בריח הקורבן, אלא גם שה' אינו שולט מחוץ לנחלת ישראל, שם שולטים אלים אחרים.

חיזוק לדעה המקובלת במקרא שמחוץ לנחלת ישראל שולטים אלים אחרים נמצא בפרשת המלחמה שפתח יורם מלך ישראל, בליווי יהושפט מלך יהודה, ומלך אדום כנגד מואב, ש"פשע" בישראל. המצב של מואב היה נואש, ואז לוקח מישע, מלך מואב, את בנו ומעלה אותו לעולה על החומה, ובעקבות כך "ויהי קצף גדול על ישראל, וייסעו מעליו וישובו לארץ" (מלכים ב' ג' 27). ברור שכותב הדברים מכיר בעוצמתו של האליל.

את קביעתו של הרמב"ם בדבר יחידותו של האל ניתן לתקוף גם מכיוון אחר: במקומות רבים במקרא מתואר האל כמלך הנזקק לעצות מפמליה של יועצים ומלאכים, וגם נזקק למלאכים שיבצעו את ציווייו. בפמליה שלו מצוי גם הרוח, או השטן, שמקבל עצמאות מצד האל להעניש חוטאים, ולהזיק אפילו לצדיקים כדי לנסותם.

התמונה המפורסמת ביותר מצויה בסיפור המסגרת של ספר איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה', ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן 'מאין תבוא..." (איוב א' 6 ואילך, ב' 6-1). המשך השיחה עם השטן הוא הסכמת האל שהשטן ימיט על איוב, ילדיו, ביתו ונכסיו אסון וחורבן.

תמונה דומה של האל המתייעץ עם צבא השמיים מצויה בדבריו של מיכיהו בן ימלה: אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה מחליטים לצאת למלחמה נגד ארם שהשתלט על רמות גלעד. הם מבקשים לשמוע עצות מנביאים אם תצלח דרכם, וכמו שהתרחש בחצר המלך, כך מסתבר מתרחש בספירה העליונה – גם האל מתייעץ עם פמלייתו, אלא שהפעם האל לא "מוותר" לשטן, כמו בספר איוב, אלא יוזם קטסטרופה בקרבות האלה: "ויאמר (הנביא מיכיהו בן ימלה)... ראיתי את ה' יושב על כיסאו, וכל צבא השמיים עומד מימינו ומשמאלו, ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמת גלעד?... וייצא הרוח ויעמוד לפני ה', ויאמר אני אפתנו... ויאמר (ה') תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן" (מלכים א' כ"ב 22-19).

השטן כבעל עצמאות יופיע גם בסיפור המפקד שערך דויד (דברי הימים א' כ"א 15-1), ובספר זכריה מסופר שהשטן עומד לימינו של יהושע בן יהוצדק, אבל הפעם ה' גוער בו (זכריה ג' 1 ואילך). בתהילים פ"ב 1 מתואר אלוהים כ"ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט."

האל, הנזקק לאינספור משמשים, מופיע בחזונות של דניאל: "חזה הווית עד די כרסוון רמיו, ועתיק יומין יתב, לבושה כתלג חיוור, ושער ראשה כעמר נקא, כרסיה שביבין די נור, וגלגילוהי נור דלק... אלף אלפים ישמשונה, וריבו רבבן קדמוהי יקומון..." (ראיתי, איך כיסאות התרוממו והקדמון ישב, לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר נקי, כיסאו שביבי אש, וגלגיליו אש דולקת... אלף אלפים שימשו אותו, וריבוא רבבות יקומו לפניו) (דניאל ז' 9 ואילך). אנו מוצאים בתמונה הזאת לא רק את שמשיו של האל, אלא גם את דיוקנו המפורט שלו.

מראה האל בניגוד למה שנקבע על ידי הרמב"ם, מופיע בכתובים רבים: בהקדשתו של ישעיהו לנבואה מופיע תיאור האל ופמלייתו: "בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדוני יושב על כיסא רם ונישא, ושוליו מלאים את ההיכל, שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים, שש כנפיים לאחד... וקרא זה אל זה ואמר 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו' ... ואומר, אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנוכי... כי את המלך ה' צבאות ראו עיניי" (ישעיה ו' 5-1).

ההקדשה של הנביא יחזקאל יותר מפורטת, בעיקר מפורטת מרכבתו של האל הבנויה מחיות ומאופנים מסתוריים, ובסוף התיאור הזה מופיעה דמות האל: "וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר, דמות כיסא, ועל דמות הכיסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וארא כעין החשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מותניו ולמעלה, וממראה מותניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב... הוא מראה דמות כבוד ה', ואראה ואפול על פניי, ואשמע קול מדבר..." (יחזקאל א' 28-26; וראו התגלות האל גם לעמוס, פרק ט' 1).

הבסיס לדמיון בין אדם לאלוהיו מצוי כבר בפרשת הבריאה וגן העדן: "ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." (בראשית א' 26); "ואמר ה' אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם." (שם, ג' 22), מלבד השוואת דיוקן האל לזה של האדם, הרי בפסוק זה בולטת חולשתו של האל במיתוס זה: האל חושש מסגולותיו של עץ החיים, ומסתבר שהוא איננו מסוגל ולהתגבר על כוחות הקסמים של עץ זה.

מלאכים, כרובים ו"אישים" בשליחות האל מופיעים במקרא אינספור פעמים. אביא כאן מיספר דוגמאות, מהן ניתן ללמוד שמנסחי הכתובים ראו באל דמות של מלך על, שנזקק לסיוע בהשגחתו על ברואיו ובהתערבותו בקורות העיתים: מלאך ה' מדבר אל הגר (בראשית ט"ז 12-7; ראו גם כ"א 17). שלושה "אנשים" באים להתארח אצל אברהם כדי להודיע על הולדת יצחק (שם, י"ח 3-2). שני מלאכים באים לסדום כדי להתרשם מחטאיה וכדי להציל את לוט (שם י"ט 22-1). מלאך ה' מונע מאברהם לשחוט את בנו (שם כ"ב 11 ואילך). יעקב רואה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם (שם, כ"ח 12). יעקב פוגש את מלאכי האלוהים, נאבק עם "איש" שמברך אותו, ויעקב מבין שראה אלוהים (שם ל"ב 2, 33-25). מלאך ה' נראה למשה מתוך הסנה (שמות ג' 2). האל שולח את המלאך לשמור על עם ישראל בדרך (שם, כ"ג 20, 23 ואילך). שר צבא ה' נגלה ליהושע (יהושע ה' 15-13). מלאך ה' נגלה לגדעון (שופטים 24-11). מלאך ה' נראה לאשת מנוח (שם י"ג 3 ואילך). מלאך ה' מבקש להשחית את ירושלים, אבל ה' ניחם על הרעה (שמואל ב' כ"ד 16). מלאך מביא אוכל לאליהו (מלכים א' י"ט 7-5). מלאך ה' מכה במחנה אשור (מלכים ב' י"ט 35 // ישעיה ל"ז 36). מלאכים מדברים ומדריכים את זכריה (זכריה א' 9, ב' 9-2, ד' 1). מלאכים, כמשרתיו של אלוהים, מופיעים רבות במזמורי תהילים (ל"ה 6-5; צ"א 11; ק"ג 20; ק"ד 4; קמ"ג 2 ועוד). האל שולח את מלאכו כדי לסגור את פי האריות ולא יטרפו את דניאל (דניאל ו' 23). את אחד המלאכים מכנה ספר דניאל בשם גבריאל (שם, ח' 16 ואילך; ט' 21 ואילך; י' 5 ואילך).

הבאתי כאן רק רשימה חלקית של דמויות אלוהיות שמתערבות בהוויה, אבל מסתבר שהמקרא מכיר גם בקשרי זיווג בין בני האלוהים ובין בני אדם: "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... והנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו' 4-2). לכתוב זה דמיון רב לסיפורי הזיווגים בין אלים וחצאי אלים עם בני אדם במיתולוגיה היוונית.

האם יש לרמב"ם בסיס על ההיגד שהאל "אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ואין לו כל דמיון כלל"?

יש אינספור כתובים המתארים את האל רואה בעיניו (בראשית י"ח 21, ל"ח 7, שמות ב' 25, י"ב 13 ועוד עשרות מקומות נוספים). לאל יש אוזניים והוא שומע (שמות ב' 24-23; במדבר י"א 1, דברים א' 34 ועוד רבים). מסתבר שהאל מריח, ונהנה מריח הקורבנות: "וירח ה' את ריח הניחוח (של העולות שהעלה נוח), ויאמר ה' אל ליבו, 'לא אוסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם..." (בראשית ח' 21).

ריח הניחוח שנועד לאלוהים מופיע פעמים רבות בעיקר בספר ויקרא; לאלוהים יש, כמובן, פה, והוא מדבר (שמות ל"ב 11-9, דברים ד' 12 ועוד רבים). לאלוהים יש פנים ואחור (שמות ל"ג 11, 20, 23). לאל יש ידיים, כפות ידיים, רגליים וכפות רגליים (שמות ט' 3, י"ג 9, ט"ו 6, י"ז 16, דברים ב' 15, ישעיה נ"ט 18-16 ועוד רבים). האל יורד, הולך, פוסח, מתייצב (בראשית ג' 8, י"ח 20, 33, שמות י"ב 13 ועוד רבים).

האל מתואר כאיש מלחמה: "ה' איש מלחמה, ה' שמו" (שמות ט"ו 3). "וייקץ כישן ה' כגיבור מתרונן מיין, ויך צריו אחור..." (תהילים ע"ח 65). "ה'  כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע, אף יצריח, על אויביו יתגבר" (ישעיה מ"ב 13 ועוד).

לאלוהים יש חולשות אנושיות: הוא חושש מהאדם, כפי שתואר לעיל (בראשית ג' 24-22; י"א 8-5). חושש ליוקרתו (דברים ל"ב 28-26; ראו גם שמות ט' 16-14; יהושע ז' 9-7; שופטים ז' 2; מלכים א' כ' 28; יחזקאל ל"ו 23-19 ועוד רבים).

מסתבר שהאל אינו יודע מה בליבו של אדם – רק אחרי שאברהם היה מוכן להקריב את יצחק – האל נוכח לדעת כי אברהם מאמין באמת: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בראשית כ"ב 12), משתמע שקודם לניסיון המזוויע הזה, האל לא ידע; ובמקומות אחרים מסופר איך האל מענה ומנסה כדי לדעת מה בלבב מאמינו (דברים ח' 2, 16; שופטים ב' 22, ג' 1, 4).

שני מקומות בתורה יכולים להסכים עם העיקרים של הרמב"ם שאת האל לא ניתן לראות: "לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20). "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול..." "ונשמרתם לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' בחורב מתוך האש..." (דברים ד' 12, 16 ואילך).

אבל ראינו לעיל שהנביאים ישעיהו, יחזקאל, עמוס, וגם דניאל ראו את אלוהים, וידעו לתארו. וגם יעקב, מנוח ואשתו חששו שהסתכנו בכך שראו אלוהים. על משה נאמר : "פה אל פה אדבר בו, ומראה, ולא בחידות, ותמונת ה' יביט..." (במדבר י"ב 8); בשמות ל"ג 11 ו-ל"ד 10 מתואר שיח פנים אל פנים בין משה לאלוהים. מסתבר שאל העם כולו דיבר האל פנים אל פנים (דברים ה' 4, 21). בני ישראל נשבעים שכל אשר דיבר ה' "נעשה ונשמע", ובעקבות כך – "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ויראו את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמיים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, ויחזו את אלוהים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד 11-9).

מסקירה הנ"ל ניתן להבין שיש מרחק ענק בין המשתמע משלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם באשר למידות האל, ובין המשתמע מהכתובים עצמם. מסתבר שעל פי קנה המידה של הרמב"ם המקרא כולו איננו מונותיאיסטי, ורק אולי פסוקים בודדים עשויים להתיישב עם הקביעות שלו, הלא הם דבריו של הנביא האלמוני המכונה "ישעיהו השני", שניבא בימי שיבת ציון: "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדיי אין אלוהים" (ישעיה מ"ד 5); "אני ה' ואין עוד, זולתי אין אלוהים... למען יידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדיי, אני ה', ואין עוד" (שם מ"ה 6-5; ראו גם פ' 18, 21, 22); "זכרו ראשונות מעולם כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים, ואפס כמוני" (שם, מ"ו 9). לכך אפשר לצרף רסיס פסוק מדברים ד' 35: "... ה' הוא האלוהים, אין עוד מלבדו." רק פסוקים אלה יכולים לשמש בסיס למונותיאיזם המקראי, רוב מוחלט של הכתובים במקרא רחוקים מלהתאים להיגדים של הרמב"ם בנדון.

משה גרנות

אהוד: לפחות דבר אחד הרווחנו והרוויחה היהדות מחורבן בית המקדש – שאין מקריבים יותר קורבנות של בשר-בהמה ולא עושים על מזבח בהר הבית מנגל עם ריח של בשר חרוך.

* * *

נעמן כהן

צוותא לתרבות מתקדמת

רשידה טאליב, חברת הקונגרס הפלישתית מטעם המפלגה הדמוקרטית, הכריזה: "אתה לא יכול להיות פרוגרסיבי אם אתה תומך בישראל."

https://twitter.com/Israellycool/status/1572975835539460096?cxt=HBwWgMDS2YfMqtQrAAAA&cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

הבנתם? כלומר אם אתה פרוגרסיבי אתה חייב לתמוך באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית של אל קעאדה, דעא"ש, חמאס, והג'יהאד האיסלמי. למרבה הצער בארה"ב אחוז המוסלמים עולה ואיתו עולה הכוח הפוליטי שלהם, ואילו ואחוז היהודים יורד, יחד עם עלייה באחוז היהודים "הפרוגרסיבים" בנוסח ראשידה טאליב.

שנה טובה

לראשונה מזה שנים אחוז היהודים במדינה עולה באחוז אחד.

בישראל ערב ראש השנה תשפ"ג יש 7.069 מיליון יהודים – 74 אחוז מהאוכלוסייה, עלייה באחוז משנה שעברה. 2.026 מיליון ערבים – 21 אחוז, ו-498 אלף אחרים – 5 אחוז.

https://news.walla.co.il/item/3531391

עליה באחוז היא קטנה אבל מבשרת טובות לעתיד.

נגד תרבות הביטול

"בזמנו היה מישהו בשם משה אידל שניסה לגמד ולערער את מפעלו המחקרי של גרשם שלום. איפה הוא אידל היום ואיפה העניין הבלתי פוסק שמעוררים ספריו ומחקריו של גרשם שלום גם כיום?" ("חדשות בן עזר", 1784). לא זכיתי ללמוד קבלה אצל גרהארד גרשם שולם, אבל למדתי קורס של ד"ר משה אידל, אמנם לא על קבלה, אלא על רס"ג – רב סעדיה בן יוסף אל פיומי גאון. (בעקבותיו גם ביקרתי בפיום במצרים). עומדת לו זכותו של גרהארד גרשם שולם כמייסד תחום המחקר המדעי של הקבלה, אבל אין זה מוריד מההערכה לפרופסור משה אידל שהוא חוקר מוערך בקבלה. ולהמתעניין איפה הוא היום ועל מחקריו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91_%D7%A1%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F

אל לנו לאמץ את תרבות הביטול האמריקאית.

[אהוד: אמור זאת למורה שלך – שניסה לבטל את מפעלו האדיר של גרשם שלום!]

שאלה תיאולוגית מדינית

אהוד בן עזר שואל: האם צעיר פלסטיני שרוצח זקנה יהודייה ומתאבד זכאי להיחשב "שאהיד" ולזכות בחמישים הבתולות הממוחזרות בגן העדן המוסלמי? ("חדשות בן עזר", 1784)

אכן, זו שאלה תיאולוגית מעניינת, אבל לא פחות מעניינת השאלה האם משפחתו של הרוצח תזכה מעתה לתגמולים חודשיים מאבא של מאזן במימון ההלוואה שנתן לו בנימין גנץ?

פתרון שתי המדינות – איזו שתי מדינות?

מדברים רבות על "פתרון שתי המדינות". אפילו יאיר למפל-לפיד בנאומו באו"ם קרא לפתרון שתי מדינות לשני עמים ולהקמת מדינה ערבית-פלישתית בתנאי שהם יניחו את נשקם. (ודוק: לא יוותרו עליו. כלומר בניגוד לרבין ונתניהו לא מדינה מפורזת). בנאומו אמר למפל-לפיד כי רוב העם תומך במדינה פלישתית. מסתבר שלא. במשאל הביעו רוב של 49 אחוז התנגדות לפתרון שתי המדינות והקמת מדינה ערבית-פלישתית, רק 28 אחוז תמכו בה.

https://twitter.com/GadiTaub1/status/1573196949079326721?t=N5_bRG0qNbm2SUxjNEOeJg&s=03

אבל גם המשאל הזה של ערוץ 12 הוא פייק מוחלט מפני שלא מגדירים בשאלה למה בדיוק מתכוונים בפתרון שתי מדינות לשני עמים, ומהי בדיוק הגדרת המדינה הערבית-פלישתית שתוקם. מבחינה אמפירית קיימות כרגע שתי מדינות ערביות-פלישתיות עצמאיות.

1. מדינת עבר הירדן. 2. מדינת עזה בשלטון החמאס.

כלומר אלו המדברים על הקמת מדינה ערבית-פלישתית מתכוונים להקמת מדינה ערבית-פלישתית נוספת (שלישית במספר) בשטחי יו"ש בהנהגת אש"פ.

ודוק: אפילו גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון אינה תובעת שצה"ל יכבוש את עזה וימסור אותה לשלטון אבא של מאזן. (ממילא שברגע שצה"ל יצא מעזה ישתלט עליה בחזרה החמאס).

אבא של מאזן העומד בראש הרשות הפלישתית רק מכוחו של צה"ל. (ודוק: ללא צה"ל מזמן היה נרצח ע"י החמאס והג'יהאד האיסלמי) מדבר אמנם גם הוא על בפתרון שתי המדינות, אבל לא לשני עמים. אבא של מאזן הצהיר שלעולם לא יכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, כי לפי תפיסתו הגזענית הוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי, בזכות קיומו, ובזכותו למדינה עצמאית. בנאומו באו"ם אמר בתשובה ללמפל-לפיד שקרא להקים מדינה ערבית-פלישתית, שיש לחזור ולהקים אותה בגבולות תוכנית החלוקה מ-1947 (אותה דחו אז הערבים)

https://www.ynet.co.il/news/article/bkkk11vs11j#autoplay

אז השאלה העומדת היום על הפרק היא שאלה שאותה יש להגדיר ברורות. למה מתכוונים במושג "מדינה פלישתית". בנימין מיליקובסקי-נתניהו העומד עתה בראש גוש השינוי והריפוי, (ודוק: יאיר למפל-לפיד ושותפיו לממשלה מתנגדים לשינוי) מתכוון למדינה מפורזת (נתניהו פחות ממדינה) שהיא לכל היותר בשטחי A כלומר מדינה פלישתית שלישית ברוח תכונית אלון-רבין-טראמפ. פתרון שלמרבה הצער שוללים מפלגת יאיר למפל-לפיד, מפלגת בנימין גנץ, העבודה בראשות מרב קסטנר מיכאלי (הרואה עצמה יורשת רבין אך בוגדת במורשתו), גולדה מרצ בראשות זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, וכל המפלגות הערביות.

בטוחני שאם תוצג במשאל דעת קהל מדינה כזו המכילה גבולות בטחון עם מינימום ערבים-פלישתים היא ללא ספק תזכה ברוב מוחלט של הנשאלים. גם של הרלבי"ם.

מיכל שירשטאק-שיר-סגמן

הסגידה למנהיג מפלגת "הפיהרר-פרינציפ" – יאיר למפל-לפיד

מיכל שירשטאק-שיר-סגמן, עברה מהליכוד ל"תקווה חדשה" של גדעון משה זריצ'נסקי-סער, וממנו פרשה למפלגת "יש עתיד" של יאיר למפל-לפיד. מובן שבחנופה הנדרשת (וההכרחית) מכל חבר מפלגה היא מיד הכריזה לאחר נאומו  באו"ם: "נאום חכם, מרגש וישיר של ראש הממשלה יאיר לפיד! גאווה לאומית." הליצנית הזו היתה ועודנה חברה בשדולת ארץ ישראל שעל דגלה מלחמה ברעיון המדינה הפלסטינית. אלכס גולדפרב בגירסה הפארודית. (עמית סגל):

https://twitter.com/amit_segal/status/1573033619886866432?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

בעצם היא מזכירה יותר את נפתלי בנט. "איתם לא נשב." זה מה שמיכל שיר חשבה בעבר הלא רחוק על לפיד שאליו עברה מתקווה חדשה:

https://www.israelhayom.co.il/news/politics/article/12587394

מזמן כבר הבנו שאין כבר כל ערך למילים.

רדיפת הבצע של נפתלי בנט

ארגונים יהודיים בעולם הופתעו לגלות שהזמנה שלהם ללשכת ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט, לבקשה להרצאות, הועברו לסוכן אמריקאי שהחל לשלוח הצעות מחיר מטעמו, בעוד הוא עדיין מוגדר בתפקיד רשמי . המחיר להרצאה? 100,000 דולר.

https://twitter.com/ZvikaKlein/status/1573039392633020420?t=Wvtr0d3RC-Vja_XA3NgeBQ&s=03)

מדהים כמה האינפלציה הרימה ראש במשך השנים. בחשבון הפרטי של לאה שלוסברג-רבין היו כעשרים אלף דולר אותם הרוויח בזמנו רבין מהרצאות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99%D7%9D

האם בנימין מיליקובסקי-נתניהו

שוב מעדיף את טובתו האישית על טובת המדינה?

לראשונה לא הוגשה השנה ע"י הליכוד בקשה לפסילת בל"ד. המטרה כמובן בזבוז קולות שלמצביעים ערבים עבור מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה – התורם לליכוד במרוץ לחזור לשלטון. הריטואל הבלתי פוסק של בקשות פסילה ואישור בית המשפט העליון את הריצה של בל"ד הביא לחוסר אמון הולך וגובר כלפי בית המשפט העליון, מפני שהוכיח פעם אחר פעם כי החוק אינו עומד בראש מעייניו של בית המשפט העליון.

בחוק יסוד: הכנסת נאמר: רשימה או מועמד לא ישתתפו בבחירות, אם יש במעשיהם או במטרותיהם משום "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." אפשר להתווכח על סוגיות הנוגעות לבל"ד, אך על דבר אחד קשה להתווכח ברצינות: העובדה שהמפלגה שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אצל אנשי בל"ד, ייאמר לזכותם, אין כפל לשון או תשובות מעומעמות. הם לא נחמדים. כל האמת נאמרת בפרצוף, או בלשונו של אבו-שחאדה: "אנחנו מציגים את המצע בראש מורם." כשהמצע תורגם ב–2018 להצעת חוק שכללה את ביטול חוק השבות והחלפת סמלי המדינה, גם נשיאת העליון, אסתר חיות, פסקה, שההצעה "מבטאת שלילה של המאפיינים הגרעיניים ולו המינימליים של ישראל כמדינה יהודית." את המאפיינים האלה הגדיר בזמנו אהרן ברק: הזכות של כל יהודי לעלות ארצה, העברית כשפה המרכזית, סמלים יהודיים, ועוד. ברק כתב, שרשימה או מועמד ייפסלו, אם יוכח שפעלו נמרצות לביטול המאפיינים הללו. באותה נשימה פסק, שלא הוכח שעזמי בשארה, מנהיג בל"ד אז, עשה זאת, וקבע שמעשיו אף "עולים בקנה אחד עם ההגדרה הגרעינית... של ישראל כמדינה יהודית." קשה שלא לדמיין את בשארה מתגלגל מצחוק.

לחיות היו נימוקים יצירתיים אחרים נגד פסילה: בל"ד לא רצה עצמאית, ומגישי הצעת החוק לא הוצבו במקומות ריאליים. הנימוקים, שהיו חלשים כבר אז, חסרי תוקף כיום: בל"ד רצה עצמאית, וראש הרשימה תומך ברעיונות שהועלו בהצעת החוק. מדינה יהודית ודמוקרטית היא לשיטתו "פיקציה" ו"אוקסימורון", ומטרות מפלגתו לבטל את חוק השבות, את הדגל, את ההמנון ואף את השם "ישראל". נותר רק להמר כיצד היו שופטי העליון מתפתלים בנסותם להסביר מדוע גם במטרות אלה אין משום "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

יש לשים סוף לישראבלוף הזה. לא בדרך המסוכנת והמדירה שמציע הימין – פסילת המפלגות הערביות – אלא בשינוי חוק יסוד: הכנסת. החוק הוא בפועל דרישה מהערבים להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית, כתנאי למימוש זכותם להיבחר לכנסת. זה מטופש כמו הציפיות שישירו בדבקות את "התקווה". הטענה, שמדינה אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית היא לגיטימית, ואינה אמורה למנוע את הזכות הבסיסית להיבחר.

המטרה המקורית והמוצדקת של פגיעה בזכות זו היתה לגונן על הדמוקרטיה במקרי קיצון מפני הפועלים לחסלה. אנשי בל"ד אינם עושים זאת. הם כן מבקשים לחולל שינוי רדיקלי, מהפכני למעשה, באופי ובהגדרת המדינה. רוב הציבור אינו רוצה בכך, ויש לו סיבות טובות, אך החוק צריך לאפשר להם את הזכות לנסות לשכנע אותו.

 (איתי רום, "טוב שבל"ד תרוץ בבחירות", "אל-ארצ'י", 22.2.9.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2022-09-22/ty-article-opinion/.premium/00000183-5f66-d722-abd7-5f7f07b30000

הפוך גוטה בדיוק הפוך. אנשי בל"ד נאבקים בריש גלי לחיסול הדמוקרטיה הישראלית ולהקמת מדינה ערבית דיקטטורית כשאר המדינות הערביות למשל כגון זו של בשאר אל אסאד.

אין שום ציפייה מהערבים שישירו בדבקות את התקווה, אבל יש ציפייה מהם שיכירו בהתקווה היהודית של המדינה היהודית. שינוי החוק כך שיתיר למפלגות ערביות המכריזות על חיסול ישראל, וממילא על חיסול הדמוקרטיה הישראלית לרוץ לכנסת, ונתינת לגיטימציה להן, רק תביא לערעור הדמוקרטיה הישראלית, ולעלייה חלילה של כוחות פשיסטיים יהודיים בתגובה. ועוד לא אמרנו מילה על משילות. שום מדינה דמוקרטית בעולם לא היתה נותנת לגיטימציה למפלגות החותרות לחסלה. האנגלים למשל הכניסו את אוסוולד מוסלי לכלא, ומפלגתו "האיחוד של הפשיסטים הבריטים" פורקה, וחברי מפלגה נשלחו למחנות מעצר.  בנוסף, המשך הזלזול של בית המשפט העליון בחוק הישראלי הוא מתכון בטוח לערעור סמכות בית המשפט העליון. אשר על כן הוויתור הציני של בנימין מיליקובסקי-נתניהו על בקשת פסילת בל"ד פוגעת אנושות בעתיד מדינת היהודים, וגם בלגיטימיות הציבורית שהיא מקור כוחו של בית המשפט העליון.

רק בישראל

בעקבות הפיצול במשותפת, מועמד חד''ש, גאלב סייף, תומך בשאר אסד, התקדם למקום השביעי. מחאסן קייס תומך טרור בבל''ד. הנה ראו בעצמכם את כל תומכי הטרור:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=760298&forum=scoops1

נרי לבנה והזהות הגרמנית

"אחד הדברים שקורים לי בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל (ברוב המקרים בשנים האחרונות חו"ל משמעותו ברלין) הוא בירור מחדש של תחושת הזהות שלי," מכריזה על עצמה כתבת "אל-ארצ'י", נרי לבנה. (נרי לבנה, "כשאני בחו"ל אני הופכת לאדם אחר", "אל-ארצ'י", 23.9.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2022-09-22/ty-article/.highlight/00000183-646a-d5cd-afb3-7cfad5b50000

מוזר מאוד שעדיין נרי לבנה, המתנאה בבניה שירדו לברלין בירת הרייך, ונעשו לדבריהם פולקיסטים גרמניים תוך שהם מברכים על כך שהשתחררו מהיהדות והישראליות – טרם החליפה את שמה לשם גרמני ארי מובהק למשל קלרה פלצל כדי שהנכדים הפולקיסטים הגרמנים שלה בברלין לא יתביישו בשמה העברי-יהודי, ולפחות להם לא תהיה כבר בעיית זהות.

סליחות

בשנים האחרונות מקובל מאוד לצאת בלילה למופע של סליחות בימים הנוראים. במופעים משתתפים זמרים בעלי שם, אבל דומה שמופע הסליחות הטוב ביותר בשוק השנה היה מופע הסליחות של איילת בן שאול-שקד.

https://www.ynet.co.il/news/election2022/article/syeht00dbo#autoplay

ועכשיו רק נותר לראות אם מופע הסליחות שלה יועיל לה יותר מאשר הועיל בזמנו מופע הסליחות המגוחך של אהוד ברוג-ברק (אז מטעם מפלגת העבודה) שבו ביקש סליחה מיהודי ארצות ערב על שהאשכנזים הקימו ישוב ומדינה וקלטו אותם.

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=112390

סרטנית פלישתית מחיפה – על חוסר יושר וצביעות

הסרטנית מהא חאג' יצרה סרט בשם "קדחת ים תיכונית". על אף שעלילת הסרט מתרחשת בחיפה, והסרט צולם והופק בעיר, היא בחרה בו כמייצג הרשות הפלישתית באוסקר.

הדבר מתאפשר לה חוקית מכיוון שהוא הופק ללא מימון של כספי ציבור ישראלים, ומומן על ידי גרמניה, צרפת, וקפריסין. "החלטתי לא לקחת כסף מקרן הקולנוע הישראלית על אף שזו זכותי," אמרה חאג' בריאיון לתקשורת הזרה במאי. "רציתי לעשות סרט ללא כסף ישראלי משום ששאפתי להציגו לעולם כסרט פלסטיני." את הקרנת הבכורה בקאן השנה, היא הקדישה לעיתונאית שירין אבו-עקלה: "עיתונאית נהדרת ובת אהובה של פלסטין נרצחה. היא נורתה בראשה בגלל שפשוט עשתה את עבודתה במחנה הפליטים בג'נין בסיקור של עוד סיפור נורא של הכיבוש." המתיחות הביטחונית, עוולות הכיבוש (של חיפה) אומנם נוכחים כל הזמן – בספרי הגיאוגרפיה של בנו ובטפסים שיש למלא במרפאה – אבל הנטיות האובדניות של וואליד (עמר חלחל) נובעות מבפנים. הוא נפתח מהחלון של השכן החדש שלו ג'לאל (אשרף פראח), גבר פוטנטי שחי את החיים על ספת ביתו עם כוס ערק או במיטת המאהבת. החשדנות בין השניים הופכת לקרבה ידידותית, לא כנה במיוחד, כשהם מגבשים עסקת חבילה נואשת.

מופיעים בסרט: יוסף אבו ורדה, שאדן קנבורה, סאמר קופטי, סמיר אליאס, ענת חדיד, סלאם חוסארי וסינתיה סאלים. בהודעת משרד התרבות הפילסטיני נכתב כי הבחירה נעשתה על ידי צוות של קולנוענים מקומיים. "הסרט עוסק בסיטואציות והאכזבות של אדם פלסטיני בתוך המציאות של הכיבוש בשטחי 48' וספציפית בחיפה, המשקף ישירות ובאופן בלתי ישיר על הלך הרוח של המקום והאישיות שלו."

בהודעה מזכירים כי זהו הסרט ה-15 שהרשות הפלסטינית שולחת לאוסקר הזר. שני סרטיו של הבמאי האני אבו-אסעד "גן עדן עכשיו" ו"עומאר" אף נמנו על חמשת המועמדים הסופיים לפסלון ב-2006 ו-2013. בשנה שעברה הנציג הפלסטיני לאוסקר היה הדרמה "הזר" של הבמאי יליד מג'דל שאמס אמיר פאחר אל-דין, שעלילתו מתרחשת בקהילה דרוזית ברמת הגולן.

https://www.ynet.co.il/entertainment/article/rkminbwwo#autoplay

אנחנו קוראים לסרטנית מהא חאג' להראות את יושרה, ולהפסיק את צביעותה. זכותה כמובן להגדיר עצמה כרצונה פלישתית או יבוסית, אבל אם היא ישרה שתלך מחר למשרד הפנים בחיפה, ותבקש לוותר על אזרחותה הישראלית, ראוי לה שתלך בדרכי דמויות המופת שקדמו לה מחמוד דרוויש, ועזמי בשארה. גם לשאת אזרחות ישראלית וגם לייצג מדינה פלישתית היא צביעות שאין שנייה לה.

נעמן כהן

* * *

נסיה שפרן

פֶגֶ'ה

חלק מן השמות בקובץ הזיכרונות הם שמות בדויים.

15. שמיכת טלאים ושמה פג'ה: אחרי 1948 [המשך]

עמידר א' עמידר ב'

שיכון עמידר א', כמו השיכון שלנו, היה סמוך לכביש לוד, מצידו המערבי של הכביש. הוא נבנה על אדמות הכפר הערבי פג'ה, ושוכנו בו עולים חדשים בשנות ה-50. אבי היה מדווש לשם כל שבת על אופניו ואיתו צרור עיתונים. באותן שנים פירסמה המפלגה הקומוניסטית, שרוב אוהדיה הגיעו לארץ בעלייה ההמונית, עיתונים בשפות רבות: אידיש, בולגרית, רומנית, הונגרית, ואולי גם שפות אחרות. העיתונים האלה היו חשובים עבור אותם אוהדים שלא קראו עברית, ועל אף המצוקה הכלכלית הם שילמו בשמחה את הכמה גרושים עבור עיתון בשפה שלהם.

אבי התיידד עם כמה מקוני העיתונים אותם פגש כל שבת, ואחד מהם הפך לימים לידיד קרוב. ראובן הגיע לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר נדודים ברחבי רוסיה האסיאתית. אחד מילדיו למד בבי"ס גורדון בו גם אני למדתי. ראובן היה השַמָש של ביה"ס שלנו. הוא היה זה שניקה את חדרי הלימוד כל יום אחרי הלימודים. בנו, שלמד מחזור אחד מתחתיי, עזר לו בעבודה. סיפרו שאחרי שעות הלימודים הבן הסתתר, ולאחר שכל התלמידים התפזרו הוא ניגש לעזור לאביו. לא היתה לי אז שום היכרות אישית עם ראובן, לא ידעתי שהוא היה אחד הקונים הקבועים של עיתוני המפלגה, שאבי היה מוכר בשבתות בשיכוני עמידר. היכרתי אותו הרבה שנים אחר כך, לאחר שהוא ואשתו קנו דירה במרכז העיר. הם אירחו תמיד את אבי בלבביות ובנדיבות. הבן, שכבר מילדות הצטיין בלימודים, נעשה לימים פרופסור לכלכלה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בארה"ב.

אני כמובן לא נלוויתי אף פעם אל אבי בחלוקת העיתונים השבועית שלו. אבל הגעתי לעיתים די קרובות לשיכון עמידר א' כדי לבקר חברה. המרחק בין הבית שלי לבית שלה היה כרבע שעה הליכה. רבקה השתתפה גם היא בפעולות של "ילדי עמל", תנועת הילדים של המפלגה. היא היתה בת יחידה, הוריה תמיד חששו לה, ומעולם לא הרשו לה לצאת לטיולים או למחנות עבודה. הוריה דיברו בולגרית בלבד, אך קיבלו אותי תמיד במאור פנים, ואהבתי לבקר שם. הדירה שלהם היתה קטנטנה. לא היתה להם חצר גדולה כמו בשיכון שלנו, וגם לא היו מרפסות ומחסן. אבל לא היתה לי אף פעם הרגשה שאני מבקרת בבית עני. היה להם כל מה שצריך: מטבח וחדר אמבטיה מסודר. ההבדל בין דירה בשיכון עולים לבין בית צמוד קרקע כמו בשיכון שלנו לא נראה לי כל כך גדול: כולם בישלו אז על פתיליות וקנו כל יום בלוק קרח למקרר. בעיניים של ילדה לא ייחסתי חשיבות גדולה לחצי הדונם שהיה לנו. חצי הדונם הזה לא רק שאיפשר את שתי המרפסות הגדולות, את המחסן ואת הלולים, אלא איפשר גם הרחבה של הבתים במרוצת הזמן.

רבקה המשיכה לבקר בפעולות שלנו בתנועה גם כשעברנו למועדון החדש במרכז העיר. אבל לאחר סיום כיתה ח' היא הפסיקה לבוא. אולי איבדה עניין, ואולי חשה שהחברות שלה בתנועת נוער קומוניסטית מעכבת את ההתערות שלה בחברה הישראלית. שמרנו על קשר רופף, והיא אפילו הזמינה אותי לחתונה שלה. היא התחתנה בגיל 17, החתונה הראשונה של חברה בת גילי. ככל הידוע לי המשיכו הוריה לגור בשיכון עמידר.

בערך מול שיכון עמידר א', אך ממזרח לכביש לוד, הוקם באותן שנים שיכון עמידר ב'. עמידר ב', כמו עמידר א', היו שניים מן הטלאים הפחות מוצלחים בשמיכת הטלאים הגדולה שנקראה פג'ה, אלה היו טלאים של כותנה באיכות נמוכה, אבל לא טלאים של סמרטוטי ריצפה. גר שם ילד בשם מרקו, שהגיע גם הוא לפעולות שלנו במסגרת "ילדי עמל". אביו היה פעיל מאוד במפלגה. איש קטן קומה, תזזיתי ונמרץ, שתמיד התרוצץ במועדון המפלגה ותמיד עשה משהו. ככל הזכור לי הייתי בביתם פעמיים בלבד, כנראה בשתי הפעמים לרגל מסיבה כלשהי, אולי מסיבה לכבוד הבר מצווה. אני זוכרת שהשמיעו שם תקליטים, לאנשים מעטים מאוד שהיכרתי היה אז פטיפון בבית. משפחתו של מרקו הגיעה מבולגריה. גם האב וגם הבן נשאו את השם מרקו, כפי שמקובל היה אצל הספרדים. רבים מעולי בולגריה אהדו את המפלגה הקומוניסטית בשנים הראשונות שלהם בארץ, אך רבים מהם התרחקו בהדרגה. גם אבא של מרקו, שהיה פעיל בולט בימי ילדותי, כבר לא נראה במפלגה בימי נעוריי. מרקו הבן עזב גם הוא את התנועה עם סיום ביה"ס היסודי. מעולם לא שמעתי מה עלה בגורל המשפחה.

בעקבות "השיבה המאוחרת" שלי אל מחוזות ילדותי, גיליתי שישנו באזור שהיה פעם עמידר ב' (וכיום הוא חלק מקריית דדו), מרכז קהילתי שנקרא ע"ש מרקו לוי. התברר שמרקו האב, שנולד ב-1915 בבולגריה ומת ב-1988 בישראל, היה פעיל מאוד במבצע שיקום השכונות של שנות ה-80, שהתבצע עם עליית הליכוד לשלטון. הוא פעל לקידומה ולחיזוקה של השכונה שהיתה פעם עמידר ב', ואף היה במשך שנים רבות יושב ראש ועד השכונה. את המרץ הרב שהיה אצור בו ואת כישרון הפעילות שלו, שהשקיע בשנותיו הראשונות בארץ בפעילות במפלגה הקומוניסטית, הוא השקיע בשנים מאוחרות יותר בשכונה בה גר, ואף זכה לכך שהמרכז הקהילתי ייקרא על שמו: בית מרקו.

נסיה שפרן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יוסף אתר: " בספר משלי כתוב: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים..." – ואני יש לי רק שאלה אחת, מתי אורי הייטנר מספיק לכתוב את הגיגיו הארוכים והמייגעים – מה, הוא לא עובד? אין לו חיי חברה? משפחה? ולמה הוא חושב שזה מעניין אותנו! איך אמר הגשש" רק החזקתי בספר 'תרדמת השבויים' – וטרחח נרדמתי..."

* אביבה קם: למאמרה של עדינה בר-אל על בעיית "ריח הזבל... (ניחוח חציר)" במושבים. לפני שנים, בזמן ביקוריי בכפרי, הערתי לגיסתי על הריחות החריפים בכניסה לכפר, היא ענתה לי שזו בעייה פסיכולוגית שלי... (שאני מריחה את זה).

זאת ועוד, התפלאתי לקרוא את דבריו של אורי הייטנר בתיאור הלוויית המלכה האנגלית כ-"קיטש פאתטי". נזכרתי שכישראלית צעירה ביקרתי בקתדרלה וסטמינסטר, וכשצפיתי בכל הדגלים המוצגים לתפארת ההיסטוריה האנגלית עלו דמעות בעיניי מתוך קנאה בהמשכיות ההיסטוריה שלהם בניגוד להיסטוריה המופרעת שלנו (היהודים).

* נאומו באנגלית של ראש הממשלה יאיר לפיד בעצרת האו"ם בניו יורק היה רהוט, מרשים, ציוני, ודוגמה מצויינת להצגת הטיעונים הישראליים בעולם. אלא מה, לא היה בו שמץ של היתכנות ריאלית. שתי מדינות לשני עמים במצב של שלום אמיתי? כולנו יודעים שזה לא ייתכן. חמאס ישתלט על מדינת פלסטין בגדה ויאיים על לב הארץ כמו שהוא מאיים על יישובי עוטף עזה ומעבר להם! כדאי להקשיב להסבריו ולתחזיותיו של המזרחן מרדכי קידר.

וכאשר אבו מאזן בנאומו באו"ם מדבר על שתי מדינות – אך לא לשני עמים. הכוונה ברורה:

1. מדינת פלסטין.

2. מדינת כל אזרחיה שברבות הימים תיהפך אף היא לפלסטין. אין כאן שום הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

על השטויות האלה דיבר בפאתוס רב ובאנגלית מצויינת יאיר לפיד – (אף כי דומה שאין לו תעודת בגרות עם ציון באנגלית) – ואיש מכל המגיבים בתקשורת על שני הנאומים, למעט מרדכי קידר, לא שם לב להבדל שבין "שתי מדינות" לבין "שתי מדינות לשני עמים"!

* מה נותר מהצבא האדום המפואר, המקיים מצעדים אדירים בכיכר האדומה במוסקבה? נותר צבא אכזר המתעלל ורוצח באויביו, גם באזרחים – אך למעשה הוא צבא מוכה וחסר מוטיבציה, צבא שאלפים מחייליו נהרגו במלחמה באוקראינה, צבא שמגייס פושעים ומגייס אזרחים שלא הצליחו להימלט מאימת הגיוס! זה צבא? לא! זה אוסף אנשים שעשויים להיכנע בהקדם האפשרי לאוקראינים כדי להיפטר מן השירות הצבאי ו/או מן המאסר הפלילי גם יחד!

* אהוד: בגיליון 1783 מיום 19.9 כתבתי: כלת פרס ישראל לחקר הספרות, ניצה בן דב, פירסמה ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 16.9.22 מאמר על הספר שערך אילן אזרחי בעקבות מציאת שני צרורות מכתבים של דודו ודודתו, יהודה ופפיטה האזרחי – "כאב תהומי ועונג עילאי".

אין במאמר שכתבה כלת פרס ישראל אפילו רמז קל למפעלה הפילוסופי הגדול של פפיטה האזרחי, לספריהָ באנגלית ובעברית ולחלקו הגדול של בעלה הסופר יהודה האזרחי בעריכת ספריה העבריים. לפי המאמר פפיטה היא סתם אישה תימהונית, תלושה וחולנית, גיבורה של עצב תהומי.

אבל לכותבת המאמר, שזכתה בפרס ישראל, שבו לא זכו כמה מגדולי החוקרים של הספרות העברית בדורנו (חוקרים ששמים אותה בכיס הקטן)  – מותר כנראה לכתוב ברשלנות כזו!

דבר תמוה נוסף – במאמרה של ניצה בן דב כתוב כי "בסוף קיץ 1946 נפתח פרק חיים חדש בחיי הזוג מחוץ לארץ ישראל, פפיטה התקבלה ללימודים לתואר דוקטור בפילוסופיה... בבריטניה. הפרק שנתמשך למעלה מחמש-עשרה שנים ניתק אותם ממה שהתרחש בארץ..." וכותבת הדברים האלה תולה על כך תילי תילים של פרשנויות על מהלך חיי פפיטה ויהודה האזרחי.

והנה, לפי החשבון של ניצה בן דב הם שבו ארצה רק בשנת 1961 – אבל בשנה האקדמית 1959-1960 אני כבר למדתי אצל פפיטה האזרחי באוניברסיטה העברית בירושלים, והדירה שלה ושל יהודה, בקומה השנייה ברחוב רחל אימנו בירושלים, נראתה כדירה שכבר גרו בה שנים רבות!

ולא רק זאת, בגוגל נכתב על אודותיה: "היתה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג', ומשנת 1954 היתה מורה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, האישה היחידה שכיהנה בשנת 1960 כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. בסוף שנת 1954 מסרה בקול ישראל סדרת הרצאות תחת הכותרת: 'על היפה'."

כיצד כל זה מסתדר עם הדברים המוזרים שכתבה עליה ועל יהודה האזרחי כלת פרס ישראל לחקר הספרות ניצה בן דב בסוף מאמרה?

עד כאן מה שכתבתי. כמובן שלא עלה בדעתי לשלוח את תגובתי למערכת "תרבות וספרות", כי שם היו עלולים לסלף את דבריי, מה עוד שגם עורך המוסף עצמו אחראי לפשלה.

 אבל להפתעתי במוסף "תרבות וספרות" האחרון מיום 23.9 אין שום תגובה למאמר המרושל והמטעה של ניצה בן דב, לא תגובה שלה, אף לא של אילן אזרחי, וגם למכתב העיתי לא הגיעה תגובה על דבריה המופרכים האלה.

האם מעמדה של ניצה בן דב בחקר הספרות העברית הוא כה חזק ומפחיד – שלא רק שזכתה בפרס ישראל, שבו לא זכו ולא יזכו חוקרים ראויים פי כמה ממנה – אלא שכנראה אף אחד לא מעז למתוח עליה ביקורת שמא הדבר יזיק לו בעתיד בדברים שהיא תפרסם או לא תפרסם עליו או בענייניים ספרותיים שעליהם יש לה השפעה?

האם עד כדי כך מלאה הזירה הספרותית שלנו במוגי-לב שעורכים כל אחד רק את חישוב תועלתו הפרטית?

* שוקי בן עמי: גיליון "פינת הנכד" מה-23 בספטמבר הוא הכי יפה ומעניין שיצא בשנים האחרונות... לא פוליטיקה... לא התפלספויות של פרופסורים... אפילו לא גסויות של חיימקה שפינוזה...

אהבתי ואולי אפילו אקרא ממנו סיפור בתוכניתי 'הפרלמנט' ברדיו ירושלים...

שנה טובה לך אודי, חן חן על מפעלך הנפלא.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2192 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-100 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-66 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-5, תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2270 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל