נו של יאיר. המכתבים כולם שמורים באריכון לח"י אשר בבית יאיר.

דוד שטרן

 

1    🔗

המקור: רוסית

רוֹמוֹדָנוֹבוֹ¹, 12.10.18²

אבי היקר! אתמול קיבלנו את מכתבך, ולבקשתך אני כותב היום אליך ואכתוב לך בכל יום-א'. אמא יצאה מרומודנובו לפני שבוע, זאת אומרת שבקרוב היא תהיה בסובאלק.

קודם היו בבית-הספר רק שני שיעורים ביום, אבל עכשיו עולה מספרם יום-יום. התשלום הוא 30 רובּל בשנה. אני לומד עכשיו את השפה העברית אצל מורה, המקבל בעד כל שעור רובל וחצי, ואנו לומדים שלש פעמים בשבוע.

אצלנו, ברוך השם, כולם בריאים. עד עתה אין חדש. איך אתה מרגיש את עצמך? מה נשמע אצלכם בנוגע לשלום? לעתים קרובות כתבנו לך מרומודנובו, אך לא קיבלת את מכתבינו; כנראה מפני שאמא טעתה ברישום הכתובת. שלושה ימים לפני נסיעתה של אמא הצטלמנו, אני ודוֹדיה³, כדי שיהיו צילומינו אצלך. אתה יכול לכתוב לפי כתובת הדוד וגם לביה"ס. במקרה האחרון תכתוב: “העיר סראנסק, ביה”ס הריאלי הסראנסקאי, לתלמיד המחלקה השניה, אברהם שטרן ".

שלח לי את כתובתו של אִיסקה⁴. הייתי רוצה לכתוב לו, אבל אינני יודע כתובתו.

אמא השאירה לי 250 רובל להוצאות, אמור לה כשתגיע שלא תשלח לי עוד כסף, כי זה יספיק ויישאר עוד הרבה.

אני כותב לך לפי הכתיב החדש (אחרי המהפכה ביטלו כמה אותיות). אתה יכול להגיד לאיסקה שלא יעמול קשה על הדקדוק, כי כל הפרסומים החדשים והספרים מודפסים עכשיו בכתיב החדש והמבוגרים משתדלים להיגמל מן הישן.

כאן חוגגים רק את חג-המולד והפסחא וכן את חג-המהפכה.

מנשקך חזק,

מֶמָה 5

 

2    🔗

המקור: רוסית

פטרוגראד⁵, 17.12.20

אבאלה ואמאלה היקרים!

רק אתמול קיבלתי את מכתבכם ואתם יכולים לתאר לעצמכם באיזו שמחה קראתיו ומה שמחתי לשמוע שכולכם חיים ובריאים ושטוב לכם. אני נענה לבקשתכם וכותב על עצמי.

כשאת, אמאלה, נסעת, המשכתי בלימודי ועליתי למחלקה השלישית. והנה, בקיץ 1919 הגיעו לסראנסק באשקירים שברחו מקולצ’אק⁶. הם פיתו את הדודה וֵרה⁷ בסיפורים על החיים הזולים בסיביריה והחלטנו לנסוע לשם. ארזנו את החפצים והגענו לעיירה נידחת בשם סְטֶרליטוֹמאק במחוז אוּפא ובה נשארנו לגור כי החיים שם זולים. בהתחלה היה הכל בסדר, כלומר נכנסתי לבית-ספר ריאלי ואחרי חיפושים ממושכים מצאה הדודה עוזרת-בית. אבל בית-הספר נסגר בגלל מגפה של טיפוס-הבהרות והעוזרת עזבה.

התחלתי לנקות את החדרים, להסיק את התנורים, לטייל עם ויטיָה⁸ וגם לעזור לדודה בהכנת ארוחת-הצהריִם עבר זמן-מה והדודה ילדה בן, ובו ביום חלתה בטיפוס-הבהרות.

הילד נולד חלש וחולני (הוא נולד כנראה קודם זמנו) ותכף-ומיד אמר הדוד שלא יאריך ימים.

הקשיים גברו. על כל התפקידים שמילאתי עד אז נוספו בישול ארוחת-הצהרים, קניית מצרכים בשוק, הכנת ארוחות וכיבוס חיתולים. כמו שאומרים: “דאגות עוד ועוד”⁹. כך זה נמשך למעלה מחודש, כי לאחר שהבריאה הדודה מטיפוס-הבּהרות חלתה בדלקת-ריאות. לבסוף התחילה הדודה להבריא ואני נפלתי מן הפח אל הפחת¹⁰. כל מה שעשיתי היה למורת-רוחה והיא גערה בי בלי הפסק.

בזמן ההוא בא אלינו הדוד אברשה¹¹ מפטרוגראד להחלים אחרי טיפוס הבהרות. הוא ראה את הנעשה והציע לי לנסוע אתו לפטרוגראד. הסכמתי ברצון. בתחילה לא רצתה הדודה ורה להסכים שאסע. היא חששה שהדוד ישראל¹² והדודה נאדיה יאמרו שלא נהגה בי יפה. אך לבסוף שחררה אותי. עובדה היא שאני נמצא בפטרוגראד וגר לא אצל הדוד ישראל, כמו שאמר לכם הדוד סאשה¹³ אלא אצל הדוד אבּרשה.

אני לומד כאן במחלקה הרביעית ונחשב אחד התלמידים הטובים. אני לומד גם לפרוט על פסנתר במכון למוזיקה.

הדוד אברשה גר כסטודנט במלון-זנאמיינסקי לשעבר. יש לו חדר נהדר עם רהיטים מרופדים ושטיח שמכסה את כל הרצפה. הוא מנהל את צרכניית הסטודנטים. אני עובד אצלו ארבע שעות בשבוע ומקבל שלושה וחצי אלף רובלים וגם את המנה שקוצבים לחיילים בצבא האדום, כלומר פונט אחד לחם ליום¹⁴, שני פונטים בערך סוכר לחודש, מיני ירקות, גריסים, דגים מלוחים וכן כמויות, אמנם לא גדולות, של בשר וחמאה. ארוחת-צהרים אנו מקבלים במסעדת-הסטודנטים ואני, כתלמיד, מקבל אותה בבית-הספר.

כמו שאתם רואים, מבחינת המזון מצבנו טוב למדי.

בענין הדודה ורה אני יכול להודיע לכם, ראשית: הדוד ישראל והדודה נדיה¹⁵ מעולם לא ראו את הסקנדלים, לכן, לפי מה שאומר הדוד אברשה, הם חושבים שזו עצבנות מופרזת, אך לפי דעתי רגזנותה היא תוצאה מן המחלה וממותו של הילד.

אמאלה היקרה! כתבי לי אם את רוצה שאסע מכאן מיד או שאחכה לקיץ. הבעיה היא שעד סוף שנת-הלִמודים נשארו 5–4 חדשים, ומכיון שלא אוכל להתקבל מיד לגימנסיה הפולנית, אפסיד שנת-לִמודים, וזה יהיה חבל מאד אולם אם אחכה עד הקיץ, אעלה למחלקה החמישית ובקיץ אוכל להתכונן להמשך לימודי בגימנסיה הפולנית או בגימנסיה העברית, לפי בחירתי.

אמאלה, אני כועס עליכם ומחכה בכליון-עינים למכתבכם המפורט על עניניכם. את כותבת רק שאתם בריאים וחיים ברווחה, וזה לא מספק אותנו.

אשר לחיי הרוחניים, אני יכול להודיעכם שחיינו עליזים. אנו מבקרים לעתים קרובות בתיאטרונים “מארינסקי” ו“אלכסנדרובסקי”. לפטרבורג הגיע שַליאפּין¹⁶, ולפעמים אני מצליח לשמוע גם אותו. בבית-הספר מחלקים כרטיסים גם לתיאטרונים אחרים. נהניתי במיוחד מהצגת “השודדים” של שילר.

אשר לבקשתו של רוזנטל, מסרי לו שלחג-המולד יסע הדוד אבּרשה לסאראטוֹב ושם ישוחח עם ד"ר רוזנטל.

מיליון נשיקות לכולכם, האוהב אתכם בחום,

הבן והאח ממה.

 

3    🔗

המקור: רוסית

אל ההורים¹⁷

ירושלים, 20.1.26

להורי האהובים עלי מאד, לאמאלה היקרה והמסכנה, שעמלה וסבלה כה הרבה כדי שיתאפשר לה לשלוח אותי לארץ-ישראל; שגעגועי אליה כה עזים; שהייתי רוצה לנשקה נשיקות חמות-חמות; שלמעה אעבוד יומם ולילה ולמען אשרה אעשה הכל. מארץ-ישראל הרחוקה והיוקדת אני שולח את תמונתי.

שלה,

מֶמָה

 

4    🔗

המקור: רוסית

ירושלים, 20.1.26¹⁸

לדוד אבּרשה היקר והאהוב בכל חום לבי, שלא אשכחנו לעולם, לעולם, למען יזכרני לטובה.

השׂחקן לעתיד לבוא,¹⁹

מֶמָה

 

5    🔗

המקור: פולנית

אל מאיר קלייף

ירושלים, 26.3.26²⁰

מאיור²¹ אהובי!

אינני מבקש סליחה על שזמן כה רב לא כתבתי, כי לולא הייתי טרוד עד אין קץ לא הייתי מסוגל בכלל להסביר את שתיקתי. מה טעם לפרט את סיבותיה של שתיקה? מוטב לתקן מה שלא נעשה קודם באמצעות מכתב ארוך ומפורט.

רק זאת אגיד לך בטרם אתחיל במכתבי גופו. לא יכולתי לכתוב, מפני שעומס עבודה מנע זאת ממני. אולם אין זאת אומרת כי משמעות שתיקתי היא שכחה או ניתוק גמור. המשך מכתבי יוכיח לך לא רק שלא שכחתי את העבר אלא להפך: מה שחלף יקר לי יותר משהיה כשהעבר היה הווה.

אם כן, שמע-נא –

הגעתי שופע תקוות ובחרדת-קודש נגעתי באדמה הזאת, אֵם העם היהודי, אדמה שעליה אמרתי לבנות חיים חדשים, מלאי זמרה, שמש וגיל. בחרדת-קודש ברכתי את אדמת האבות, האדמה האהובה, שאליה נכסף לבי יחד עם לב כל ישראל. הייתי כמו ילד עוטה אושר תמים וטפשי כשאכלתי ושתיתי את שלנו, כשדרכתי על אדמתנו תחת השמש שלנו. ושמש זו צחקה בשמחה כה רבה, והאדמה כה יפה היתה, עד שנמלאה נשמתי תקוה ואמונה בעתיד טוב יותר.

עגנתי בחיפה, הייתי בתל-אביב, אני בירושלים. ארץ-ישראל כולה. וככל שהוספתי לראות, יותר עלזה בי נפשי.

באתי לגימנסיה. המנהל קיבל אותנו²² יפה מאד. נכנסנו לכיתה. לא קיבלו אותנו בכלל, כאילו לא השגיחו בבואנו.

הדבר צינן אותי קצץ, אך חכּיתי בסבלנות.

[כאן נקטע המכתב]

 

6    🔗

המקור: רוסית

אלכסנדריה, 4.10.29

אל גב' בורשטין

אלכסנדרה לָזָרִבנה²³ הנכבדה,

אתמול הגעתי לאלכסנדריה. הנסיעה היתה מוצלחת מאד ועברה עלי מבלי משים. כל הזמן הבטתי בחלון וכל הזמן ליטפו את אזני שמותיהן של המושבות העבריות: באר-יעקב, רחובות, גן-יבנה. כל הזמן ליטף את העין ירק הפרדסים הבהיר, הצעיר והעליז, ונפשי נתמלאה שמחה ואושר כשראיתי את הים הירוק הזה, את הפריחה הזו, החיים האלה, ובלבי אמרתי שבשמחה הייתי מוסר את נפשי כדי שכל פלשתינה תפרח כמו הפרדסים האלה, כדי שכל ארץ-ישראל תהיה לפרדס אחד ענק, שפירותיו יביאו אושר ועתיד מזהיר לעם ישראל.

מפוארת היא ארצנו, ארץ-ישראל! היא מקסימה את הנפש כמו חלום של אושר. אהבתו הראשונה של העם היהודי ארץ-ישראל היא תהיה גם אהבתו האחרונה. ארץ-ישראל אהובה עלינו יותר מן החיים ומעצמנו, שהרי מוכנים אנו לתת לה את עצמנו ואת החיים.²⁴

לוּ משורר-נביא אני הייתי שר במלים נלהבות על עתיד מולדתי. לוּ עשיר מופלג אני הייתי נותן את כל עשרי לעם. אך אני ביש-מזל עלוב אני ואין לי היום אפילו 150 גרוש כדי להחזיר לכם בתודה. לכן אני שולח לכם רק את תודתי; את הכסף עוד אשלח, ואשתדל לעשות זאת בהקדם.

בינתים כל-טוב! אני מקוה שהייתם ברחובות וביליתם יפה בחגים. אני מקוה, אף-על-פי שהפסימיות, שאינה מרפה ממני, לוחשת לי שלא חגגתם ולא ביליתם, אלא היו אלה סתם יומים בלי עבודה, אגב שיחות נעימות עם נֶמה²⁵. דרישת-שלום לו, ודרישת-שלום מיוחדת ולבבית לטולינקה אוסישקין²⁶ ולחנה²⁷. למרק מטבייץ'²⁸ אכתוב בימים הקרובים.

שלכם,

“רב לייבושעס הויזן אויף דער לינקער זייד”²⁹

 

7    🔗

המקור: פולנית

אל האח דוִד

ירושלים, 19.4.30

אחי אהובי!

אושר רב מסבה לי ההכרה שאח אני לך לא רק בדם אלא גם במחשבה ובשאיפה, שקרובים אנו גם במטרה וגם בחלום. מאחל אני לעצמי ולך שנתמיד לעד על משמר הטוב לעם ולמכורה, ושלכל אורך דרכנו בחיים נצעד יד ביד, שכם אל שכם לקראת החזון האחד: הגשמת חלום העם במולדת.

אני מאחל לעצמי ולך שנמצא בתוכנו פנימה די אומץ רוח, גבורה ואמונה בנצחון, כדי שנוכל להגשים את המטרה הזאת.

אחיך

 

8    🔗

עברית במקור

ירושלים, ספטמבר 1932

לכבוד

ד"ר בן-דוד³⁰

א.נ.מ.,

הנני מתכבד בזה להודיעו שלרגל סבּות טכניות (פנקס-הלמודים שלי נמצא במזכירות לעניני סטודנטים) לא עלה בידי להמציא לד"ר פלאום לשם אשור 5 עובדות כדלקמן:

א) בקרתי את השעורים במקצוע ספרות ימי הבינים בשנת תרצ"א.

ב) השתתפתי (השתתפות פעילה) בסמינריון למקצוע הנ"ל.

ג) הרצאתי על הנושא "שקספיר, משורר הרנסנס ".

ד) השתתפתי בתרגילים לצרפתית עתיקה.

ה) נבחנתי בחמר שנת תר"ץ.

הואיל ועומד אני להבחן בראשית שנת תרצ“ב במקצוע ספרות ימי הבינים בהתמחות, פניתי לד”ר פלאום בבקשה לאשר 5 העובדות הנ"ל.

הנני מקוה שאשור זה יתקבל במשך שבועיִם בערך ושאחוּר זה לא יגרום לנטילת זכות הבחינה ממני.

בכל הכבוד

א. שטרן

 

9    🔗

עברית במקור

פירנצה, כ“ח בשבט תרצ”ד (13.2.34)

אל ח"ש הלוי³¹

חיים-שלום יקירי!

את גלויתך קבלתי לפני ימים מספר, אך לא עניתי לך מיד, כי הדאר נשלח ארצה מכאן ביום רביעי בבקר. אתה כותב כי חובת רבוי הכתיבה מוטלת “לא עלינו, שנשארנו בתנאים רגילים, בסביבה ובמהלך חיים הידוע לך יפה… סו”ס הרי אין ערך ואין חשיבות לאיזו התרגשות פעוטה ולכל תקלה קטנה, בכל אופן אין להן חשיבות עד כדי כתיבה לפירנצה. ואתה הרי יצאת לחיים חדשים, לפעולות חדשות. ובכן כתב נא בפרוטרוט איך מתקדמות עבודותיך, הן הפרטיות והן הצבוריות ".

אינני יכול להסכים להנחה זו. לי ברור, שכל תקלה קטנה בארץ חשובה היא פי כמה וכמה מאותן התקלות המרובות כל כך והגדולות כל כך, שאנו בכלל ואני בפרט – נפגשים בהן בעבודתנו לטובת הרעיון. ואמנם נכון הדבר שגם הסביבה וגם מהלך החיים שלכם “ידוע לי יפה”. אולם דוקא מפני כך אני משתוקק לדעת כל דבר פעוט וחסר-ערך לכאורה ואני אבקשך להבא לכתוב לי בפרוטרוט ולהודיעני תמיד אם יקרה דבר-מה חדש, ויהיה זה גם הפעוט ביותר, במערכתנו. ואני מצדי אתאר לך את הכל בנאמנות, אם כי אין אני מוצא שיש בזה משום ענין רב.

ובכן, עבודותי הצבוריות. כתבתי כבר שאני מארגן מחדש את הצה“ר³² ואתה שואל “בין מי” אני מארגן אותו. לצערי עלי להודיעך שמספר האיטלקים הנמצאים כאן בצה”ר הוא ארבעה. השאר הם יוצאי פולניה ושלושה בני ארץ-ישראל. בכלל, מתוך שיחה שהיתה ביני ובין רביזיוניסט אחד, חבר במפלגה המקומית השחורה³³, מתברר שכאן, בכל המדינה כֻלה, יש בסך הכל 1000 שוקלים, ביניהם כ-200 רביזיוניסטים, אשר הנם הגוש המאורגן ביותר, המלוכד ביותר והמגובש ביותר. תאר לעצמך שבאיטליה יוצא עתון רביזיוניסטי באיטלקית. לשאר שמונה-מאות השוקלים אין צביון פוליטי מיוחד: אלה הם אנשי ה“מזרחי” כביכול, ציונים כלליים כביכול. הבחירות כאן הן: בעד ויצמן ובעד ז’בוטינסקי.

אני ארגנתי את הסניף כאן. כמובן, האפשרויות לפעולה הן מצומצמות למדי. אולי נוכל לעשות כאן דבר מה בשביל ה“קובלנא הלאומית”³⁴, למשוך כמה צעירים לשורותינו, ובעתיד לעזור באופן כזה לכבוש את ההסתדרות הציונית באיטליה. אני מעונין כמובן בעִקר בהשגת כספים בשבילנו. ואולם הסכויים הם קטנים מאד, מאד. אין לך מושג מה גדולה ההתבוללות כאן! אם הקהלה מטילה מסים על חבריה, הם מאימים מיד שיעזבוה. ה“לאומיים” המועטים מפחדים לעשות דבר-מה בשביל הציונות, שלא יאשימו אותם בחוסר נאמנות למדינה-המולדת. כמובן שבתנאים כאלה קשה מאד לעבוד. אני מרצה פעם בשבועים. הרציתי על “המצב הפוליטי בארץ”, “על שמאל וימין בציונות", ובעוד ימים מספר ארצה על “מהות הרביזיוניזם”. אני כותב את ההרצאה עברית פרקים-פרקים (כל פרק 4–3 משפטים) ומרצה לפי פרקים אלה. כל פרק נקרא מתוך תרגום איטלקי שהוכן מראש. ההרצאות עד עכשיו עוררו התענינות ידועה (הפעם אני רוצה להזמין מספר יותר גדול,30–25 איש להרצאה). מפריע מאד חסר דירה, אבל שלשום נבחרתי לועד הסטודנטים כאן ויתכן שאצליח להשיג בשביל ההרצאה את אולם ה- Convenio Ebraico.

אני מקוה שאולי יעלה בידי לענין מספר צעירים, הנמצאים כאן במפלגה השחורה. אבל עדין אינני יודע איטלקית במידה מספיקה. אקוה שבקרוב אתגבר על מכשול זה. אני משתדל להשיג בשבילם ספרות תעמולה של המפלגה באנגלית. לע"ע הסכויים אינם גדולים, אבל נקוה שהכל יסתדר. אמרו לי שרק מספר קטן של יהודים נמצא בשורות המפלגה (הרוב הוא, כמובן, “ליברלי") וגם אלה אינם מבינים את מהותה של התנועה. על יסוד “מכבי” כאן אין מה לדבר. מסור את זאת לוילי³⁵ בהזדמנות.

למודי הם פחות או יותר בסדר. נתקבלתי [(כפי שאתה יודע בודאי מפי רזי³⁶)] לשנה האחרונה ועלי למסור רק שלש בחינות ודיסרטציה לשם קבלת תאר דוקטור. לולא היו הבחינות קשות ביותר באיטלקית וברומית, הייתי אולי יכול לקוות שאשיג את התאר עד סוף אוקטובר שנה זו. אבל אני מסופק מאד אם יעלה בידי לעשות זאת, אם כי בידי נמצאת עבודה שיכולה לשמש יסוד טוב לדיסרטציה שלי. מה שמצער אותי בעקר הוא חסר שעורים. הילדים הנבזים אינם רוצים ללמוד עברית. לך ועשה להם דבר-מה. לע"ע יש לי רק שני שעורים של… חליפין, א)עברית/איטלקית, ב) אנגלית/איטלקית. את הראשון קבלתי רק אתמול. אולי הוא יהיה התחלה טובה.

שמע-נא! אל נא תתרגז יותר מדי, שקט ואיתנות. הלא כלכם כה מאושרים: יש לכם אפשרות לעבוד (גם אם יהיה זה לא כל-כך חשוב) למען רעיוננו. מי ידמה לכם ומי ישוה לכם? כבשו את היצר! אנו מצווים להתאחד עכשיו. אם גם אנו נרגז ונריב, מה יהיה?! אתה יודע למה אני מתכוון. הניחו ליוסף![^ftn37]

כתוב-נא לי מה נשמע עם עתוננו. אם תוכל תציין מי משתתף בו. הנעשה לעתון ארצי? איך מתנהלת העבודה? מה עם ג.?³⁷ מתי יחזור ואיפה נמצא כעת? מה שלום הזקן³⁸ היקר והחביב? מסור-נא לו ד“ש חמה ולבבית. וכמו-כן לכל ה”סוּחבּה“. מה שלום נתנאל ומשפחתו? מתי יכנס שאול שלו לקה”ס? דרוש-נא בשלום איש-שלום³⁹. בקשו נא שימשיך לבוז לי גם בעתיד ושיודיע למי לשלוח את הכסף. ד"ש לבבית לחנה ולהוריה. אם תראה את אור⁴⁰, תגיד שישלח את “ביתר”. חותם אחד כבר מצאתי.

מה עם “חזית העם”? מי יהיה העורך? מי ומי ישתתף בו? אתה יודע, בלי ספק, את הכל. כתב נא לי בבקשה. מה עם פעולת הקובלנא הלאומית בא"י? אני מקבל אמנם גם את “חזית העם”, אבל לא את כל המספרים.

מה שלומו של הקונסול⁴¹ ויצחק הצנוע? ומה נשמע במזרח? האם תבואו הנה בקיץ?

אני מחכה לתשובתך המהירה.

שלך

אברהם

 

10    🔗

המקור: פולנית

אל הינדה⁴²

פירנצה (נדמה לי שה-16 באוגוסט, ובזה אני בטוח,) 1934

פשטתי את המקטורן וחלצתי את הנעליִם, הנחתי על שולחן-הלילה את “פוֹנטָמָרָה” של סילוֹנֶה⁴³ (ספר מאד מענין, בעצם לא כל-כך מענין כמו שהוא כתוב היטב, באמת היטב!) ואת מכתבך במעטפה קטנה ונעימה ורדרדה-סגולה, ושכבתי על המיטה (השעה בדיוק 11 דקות אחרי 12 בצהריִם) כדי לקרוא אותם. תחילה את האִגרת (בפעם השלישית) ואחר-כך את “פונטמרה” (כמובן).

אני אוהב מאד לשכב במיטה (אני אומר זאת בלי מחשבות מגונות, אבל לא לגמרי בלי). בערב, כשאני הולך לישון ושוכב במיטה בשעה שאני לבדי ואינני עיף (הדבר הראשון קורה לעתים קרובות, השני לעתים רחוקות), אני קורא או מהרהר, איני הוזה, זאת לא! (הרי את כבר יודעת כי לחלום איני יודע, ואילו עכשיו חדלתי גם להזות: כל הזיותי, כביכול, כלומר תכניות העתיד החלומיות, לובשות אצלי דמות של תכניות אסטרטגיות: אעשה כך וכך, כדי שהתוצאה תהיה כך וכך).

דוקא מפני שאני ריאליסט אני יודע מה חשוב התפקיד שממלא בחיים המקרה, המקרה המבורך. אבל איני הוזה! אני מחליט, אני חושב, אני עורך תכניות כדי להגשימן, ואני מברך מראש על כל מקרה ומאורע המסבכים תכניות אלו אבל אינם מסכלים אותן, זאת לא! אלחם בהם עד הנצחון.

פחדת קצת מפני ההיכרות עמי? האם מפני שבימים עברו מצאתי חן בעיניך ומפני שאשה היא כה מוזרה (כך אמרת לי על אשה אחרת, עליה⁴⁴ שבּלבּה ובנשמתה קמים לתחיה רגשות שמתו ונקברו מזמן.

דבר זה אינו בלתי-אפשרי אבל אינו מתקבל על הדעת⁴⁵. אולי מפני שחשבת: "עוד מתנגד אחד!” אני יכול לומר לך בכנות ובגילוי-לב (והרי לאחרונה אני עושה זאת לעתים רחוקות מאד) שבטרם אכיר אותך הייתי לצדך ולצדו של דוֹדק⁴⁶. הייתי, ואילו עכשיו אני עוד יותר (האין זו מחמאה?). איני חולק מחמאות למי שאני לועג לו בלבי. הצעירות המכירות אותי מתלוננות על שאני כה ממעט בגינונים של אדיבות.

את שואלת למעשי, ואת מוסיפה: “איני מפקפקת שחייך הרבה יותר מענינים מאשר בסובאלק”. הינדוס יקירתי, אילו ידעת כמה מענינים ויפים חיי. נדמה לי כי השנה הזאת היא השנה היפה ביותר בחיי (עד כה אני מקוה). אני חי ברשמי, ואלה רבים מאד! הייתי בנאפולי, בפומפיאה, ברומא. את הימים המעטים האלה לא אשכח, האמפיתיאטרון העצום בעיר-המתים החיה הזאת, והשמים, והווזוב. המראתי לשחקים. ורומא!

איני כותב לך על כך. אולי איטיב לספר. אחת יכול אני לומר לך: יש רגעים בהם אדם אינו בהמה אוכלת, שותה, מעכּלת ישֵנה, עובדת; לא חיה צדה, טורפת ואונסת – אלא הוא אדם שעיני נשמתו נשואות לעולם אחר ואזניו כרויות למנגינה שמימית על יפי היקום. סלחי לי הינדוס, אבל עלי ללכת לארוחת-הצהרים.

עכשיו חמש אחרי שבע. "ומדוע לא כתבת לפני כן?” שואלת הינדוס. מפני שאכלתי ארוחת-צהרים בצורה בהמית לגמרי, אחר-כך (שוב בצורה בהמית לגמרי) ישנתי טוב, אחר-כך אכלתי ארוחת-ערב, ורק עכשיו אני מרגיש שאני חזק דיי להמשיך במכתב.

ובכן, לאחר שחייתי במשך שלושה שבועות חיי “מתח גבוה” [זה משהו מהתחום של דודק⁴⁷ - לא החיים בעלי המתח הגבוה אלא המונח הטכני], אני נח בפירנצה היפה שלי. המקסימה מקסימה לעתים עד כדי עצירת הנשימה. אני מאוהב בה, מאוהב כמו שרק אני יודע (או ידעתי) לאהוב, בכל נשמתי, בכל לבי, בכל מאודי, עד כדי שגעון, עד כדי טרוף, מאוהב עד כדי הקרבה עצמית.5

"אני אומרת לדודיק בלי הרף: 'אתה ממעיט לכתוב מפני שהכרת וראית איזה אח יש לך’”. שמעי הינדוס, כבר אין לך חוץ מזה על מה לדבר עם דודק?! דרך-אגב, את ודאי יודעת שהן לגביך והן לגבי אין אמת בדבריך. אני אוהב מאד את דודק והוא מוצא מאד חן בעיני. באמת. מובן שמשהו עדין חסר לו, אך את זה עוד אפשר יהיה לתקן באופן חלקי.

נדמה לי שהייתי יכול לכתוב עוד הרבה-הרבה, אבל הגיע הזמן לסיים. ובכן, רק מספר הערות חשובות:

1. את כותבת: “הגעתי למסקנה שאני כותבת בצורה טפשית מאד. אני רצה מנושא לנושא, כך שודאי תצחק לי”. אגיד לך שלדעתי צריך “לרוץ מנושא לנושא” כאשר כותבים מכתב. אני חוזר: מכתב – לא חיבור, הרצאה, נאום או עבודת-מבחן בכיתה. מכתב חייב להיות בבואה של רגשות ומחשבות. וכלום יש משהו יפה ונשגב יותר מאותו מעוף אטי בלתי-פוסק של רגשות, הנעים על שמי החיים והמשתקפים לרגע קט באגם הנשמה (רבונו של עולם, הפולנית הבלה, העלובה שלי, פושטת-יד דלה, הו כמה דלה!).

השזפון שלי: אני גאה בו! עכשיו אני דומה באמת לבן-אדם. צר לי שאינך יכולה לראותני עכשיו. היית מתפוצצת… מקנאה, כמובן.

1. אני מודה לך מקרב-לב על הדין וחשבון “איך זה היה בזמן מסירת המכתב”. אני שמח שהיא היתה נרגשת מאד, ואיני מצטער אפילו שלא ענתה עד כה. איני מצטער לא מפני שהיא אינה מענינת אותי (מענינת אותי מאד, למען הדיוק) אלא משום שבנפשי חיה אמונה זוהרת שהיא תענה לי, כך או אחרת. אם תראי אותה… לא, אין צרוך במסירת-שלום.

ועכשיו: אני מבטיח לך חגיגית שכל עוד לא אתקשה במיוחד בכתיבת מכתבים הביתה אכתוב לעתים יותר קרובות. בינתים מסרי בעצם ידך את האגרת המצורפת לדודק. אם הוא בוורשה, העבירי אותה אליו. אני מודה מאד, מאד.

הקשיבי, את יודעת מה? אולי הייתי ממנה אותך קונסול כללי לסובאלק? את מסכימה? כתבי מיד. אם לא יהיה לך זמן או חשק לכתוב בפרוטרוט, כתבי כן או לא.

ובינתים להתראות

שלך בכנות שלך.

דרישות שלום לבביות לסוניקה-אורדונקה⁴⁸ (שתשמח קצת), לטולה (אל תתפלאי) וללייבוש⁴⁹.

נ"ב: אשר לכתב-ידך, אל תדאגי במיוחד. במשך השנה האחרונה למדתי פפירולוגיה (שאלי את לייבוש מה זה).

 

11    🔗

המקור: פולנית

אל הינדה שטרן

פירנצה, 28.8.34

אני מחייך לנפשי: “מכתבך מענין מאד, אני מבקשת לכתוב אלי כך תמיד”. הינדוס חביבתי, וכי עדין אינך יודעת שהדברים המענינים ביותר חדלים מלהיות מענינים בשעה שהם חוזרים על עצמם?! לכל היותר הם יכולים להיות נעימים… אבל מענינים? זה לא! אבל אל תחשבי שלא אכתוב אליך “כך” כדי להשאר מקורי, אכתוב כמו שאני יודע וכמו שאני רוצה, טוב?

ובכן הקשיבי! ראשית, אל תצטערי שהיית קצת כנה עמי. אחת ממעלותי (לרגע קט היה בדעתי לעשות “פוזה נאה” ולכתוב: “מעלותי המעטות”) היא שאני יודע לכבד סודות ורגשות של הזולת; ומלבד זה, הכנות (אם מישהו כן עמי ונותן בי אמון) מעוררת בנפשי באופן אינסטינקטיבי אותם רגשות (של כנות, והרי גם כנות היא רגש).

אני מבין אותך, אני מבין “במה הענין”, אני מבין את “הגעגועים האיומים התוקפים אותך”, את הצער “שהשנים חולפות”, על שנים שמתבזבזות. הוי נערות, נערות! וכי לראשונה אני שומע מפיכן אותן מלים?! אבל הינדוס, השנים לא התבזבזו, לא התבזבזו כשיודעים שהתבזבזו. ונוסף על כך, הרי החיים אינם לא חגיגה ולא נשף-ריקודים וגם לא טיול! החיים הם חובה, החיים הם מאבק על העתיד, על האושר לעצמך לפחות, ואולי גם לאחרים (קרובים או רחוקים).

צריך להאבק ולחיות, ותוך כדי מאבק להאמין תמיד בנצחון. אני מאמין תמיד מפני שהרבה עבר עלי, קצת סבלתי ועכשיו יותר טוב, לא, עכשיו טוב! עכשיו אני באמת מאושר, ואפילו כאשר יותר רע –

יְהָב בַּשֶּׁמֶש כִּי תַּבְקִיעַ,

גַּם אִם רוּחַ סְתָו נוֹשֵׁב,

יַרְא עֲלֵה-תִּקְוָה נִצְחִי עוֹד

מִתְבַּלֵּעַ וּמְלַבְלֵב.

את, הינדוס, הרי מצבך עכשיו טוב משהיה “לפני שנתיִם”. ובכן?! האמיני לי שיהיה עוד יותר טוב. האושר חייב לבוא! וכלום בימינו אין אהבה נחשבת אושר, אהבה כשלך, שגם לולא היתה הדדית הרי היא כשלעצמה בחזקת אושר.

די בהלצות להיום! נשוחח קצת ברצינות. אני שמח, אני שמח, אני שמח שתהיה לי חולצה בצבעי כחול-כהה (האם את זוכרת עדין את הפראק של צ’יצ’יקוב⁵⁰ בצבע “להבה נאווארינית עם עשן”?). כשאבוא עכשיו לסובאלק אוכל להתחרות בדודק, דבר שהיה בגדר הנמנע בלי החולצה הזאת ואילו עכשיו, אפילו בעזרת “צבעי כחול-כהה”, יהיה קשה מאד. אבל זה טבעי: ככל שיקשה הדבר כך יקסום לי יותר.

למשל: היא לא ענתה! זה מחמיר את מצבה מפני שתיאלץ לענות לי, אם לא בכתב הרי “בעל-פה”, כי אני רוצה בכך. ומכיון שאני בטוח כל כך (אינני יודע מדוע, כרגיל איני יודע כשאין לכך יסודות הגיוניים) אין שתיקתה מענינת אותי ביותר, ורק לעתים רחוקות אני מנסה להסבירה לעצמי. שכחתי לכתוב את כתובתי (אבל נדמה לי שרשמתי אותה), והרי יכלה לשאול גם אותך (מתבישת? איני מאמין). היא חוששת שמא התשובה על מכתבי תוביל אותה רחוק מדי? אינני יודע, ואין זה חשוב. אני יודע רק שאת ה -voglio bene שלה אי-אפשר לתרגם (באופן מילולי, “אני רוצה היטב”, אבל זה הרבה יותר). עכשיו תורי לשאול: האם את מבינה "במה מדובּר?” מכל-מקום איני כותב עוד אליה. נתראה, ואז נשוחח. אין טעם לכתוב כשאין מקבלים תשובה.

בכל אופן, אני מודה לך מאד, הינדוס חביבתי!

להתראות,

שלך המוזר

ברכות לבביות ביותר לראש-השנה לסוניה, לטולה. אל תפלאי, לגניה ולאחרות. לזלאטה "פלאטפוּס ".

נ"ב: התמונה נחמדה מאד ואני מודה עליה מאד.

 

12    🔗

המקור: פולנית

אל הינדה

ורשה, 22.11.34

הינדוס חביבתי!

מכתבך קצת הפתיע אותי. אינכן רוצות בי בסובאלק, לא את ולא אמא. אבל אני אוהב לעשת “להכעיס” בכל ולכל. ובכן, מחר הייתי כבר נמצא בסובאלק לולא המכשולים האחרים: אינני יכול לבוא עד יום ב‘-ג’, ואפשר שעוד כמה שבועות לא יהיה לי פנאי לבוא בכלל, והרי לבוא אני חייב מפני שהתראיתי פה ודבּרתי עם דָנֶק עֶפרוֹן ועם אחרים. ובכן? אשתדל לבוא לסובאלק. את מתחילה להבין קצת את מֶמה המוזר. קורה שאני עצמי אינני מבין את עצמי. אבל אני שמח שיש לי בך ידיד, אני באמת שמח, האם את מאמינה לי, הינדוס? ועוד יותר אשמח אם אוכל להתראות דוקא עם הידיד הזה ולפטפט (אני פטפטן כה להוט ונלהב עד שעצם המחשבה על כך שאוכל לפטפט עם מישהו גורמת לי סחרחורת ובלבול-חושים); וכאן נוספת התקוה לשיחה ממושכת, מתוקה, שמפאנית (עם מי, עם מי? הגד כבר, איש אפור!) עם אשתו לעתיד כמובן, של המרשל שטרן, מפקד הכוחות המזוינים של מחוז סובאלק, מפיליפובה עד ראצ’קי וזאת ברצינות גמורה.

את צוחקת? פגיעה בכבודו של הוד-מלכותו המלך אצבעוני (האם את יודעת משהו על כך? אם לא, תתארך שיחתנו עוד יותר ).

הינדוס חביבתי, את מכתבה⁵¹ קיבלתי. מאד הייתי רוצה לדעת אם היא שלחה לך את המכתב הזה אחרי “שסיפרת לה הכל” (האם תכתבי לי מהו “הכל” הזה?) או לפני כן. ומדוע כתבת בתחילה “נראתה” ואחר-כך מחקת את המלה הזאת ומעליה (כדי לעודד אותי) כתבת “היתה” נרגשת מאד. מנין לך לדעת אם “היתה”, או לפחות מדוע “נראתה” בעיניך, נרגשת מאד? אני על-כל-פנים עוד לא עניתי לה: קצת מפני שחשבתי שבקרוב אהיה בסובאלק, וקצת מפני שבאחד הימים יעצת לי שלא אענה מיד, ובאופן אינסטינקטיבי אני מרגיש שזו עצה טובה.

איני מרוצה מכך שדבֶרקה⁵² היא נושאת המכתבים. הייתי מעדיף אותך. אותך על דברקה!!! את מאמינה? אם אינך [מאמינה,] צדקת, יקירתי. מה כותב שם דודק? ההורים כותבים: “עמד בבחינה קשה, מתחיל בבחינות בכתב לדיפלומה”, אבל אני יודע איזה תוכן לוהט של חרדה מלאים בשבילם ובשבילך (אולי יותר בשבילך מאשר בשבילם) הימים האלה של תקוה וספקות כאחד.

אני מחכה למכתבך, עני מיד. עכשיו, כשדודק איננו, את יכולה “להתרכז” כאות נפשך. בין אם אבוא לסובאלק ביום ג' ובין אם לא אבוא, עד יום-ב' אני רוצה לקבל מכתב ממך. טוב?

האמיני לי שאף רגע לא שכחתי את ההורים. שלחתי שני מכתבים. איני יודע עדיין מדוע טרם קיבלו אותם. אשתדל שלהבא לא יישנה הדבר.

להתראות,

שלך המוזר

 

13    🔗

המקור: רוסית

אל ההורים

ירושלים, 30.1.36

יקירי, הטובים שלי, האהובים, אמאלה ואבאלה!

מחר יום חתונתי, והחלטתי לכתוב לכם היום. ישמש מכתב זה הוכחה שאני חושב עליכם תמיד. מקובלת הדעה כי הנושא אשה מתחיל לבנות את חייו ונכנס ראשו-ורוּבּו לעיסוקים חדשים.

יקירים שלי! מעולם לא הרגשתי כמו שאני מרגיש היום כמה עשיתם והקרבתם למעני. אני זוכר ותמיד אזכור, מה גדול הקרבן שהקרבתם למעני. כבר כתבתי לכם לא פעם שחלומי הגדול הוא להחזיר לכם, ולו חלק, ממה שהענקתם לילדיכם.

חום רגשותינו ואהבתנו… יגמלו לכם על כל דאגותיכם, על כל הקרבנות, על הדמעות שנשפכו והלילות ללא שינה. מי יתן, יקירים שלי, ותגורו יחד אתנו, אפופים עדנה ואהבה, ואנו נאהב ונפנק אתכם כמו שנהגתם בנו.

בכונה לא כתבנו לכם על יום החתונה, כי לא רציתי לגרום לכם הוצאות הרי ידעתי שאתם מאחלים לנו אושר בכל לב וברגע של החתונה תהיו בלב ובנפש אתנו.

לא הזמנתי מכרים לחתונה, אפילו לא את יוּדקה.⁵³ לרוני קרובים רבים ויהיו למעלה מעשרים מוזמנים, וגם זה הרבה.

אנו נישׂאים ברמת-גן, ליד תל-אביב, מפני ששם גרים קרוביה של רוני, שדירתם בגודל מתאים.

מחר נכתוב לכם כולנו מרמת-כן (זו התכנית של רוני).

יקירים שלי! מדוע אינכם כותבים? כבר חודש אני בארץ-ישראל ועד עכשיו לא קיבלתי מכם אפילו שורה אחת.

כתובתי: רוני בורשטין, בית פולשטין, מקור-ברוך, ירושלים, פלשתינה.

כתבתי לדודה מארוּסיה⁵⁴ על חתונתי. היא השיבה לי במכתב חביב מאד. בפברואר היא תבוא לארץ-ישראל.

אני מנשק אתכם חזק, אוהבכם בחום רב.

ממה

 

14    🔗

עברית במקור

אל דוד רזיאל

ורשה, 19.8.38⁵⁵

היום היתה לי עם פּיט⁵⁶ שיחה קשה ומיגעת. עוררתי את שאלת ההגנה כאן. אמרתי: אנו יכולים להזיק להם⁵⁷ בשתי דרכים: (א) בפעולות ישירות נגדם, (ב) ביחסים הרשמיים. תשובתו היתה: להגנה כאן אין מקום, באשר (א) הם נלחמים את מלחמת חייהם. כיום אינם עושים כאן כלום, ומה שיהיה בעוד ששה חדשים, כשאולי יהיה להם כסף, זה כיום לא חשוב להם: את מלחמתם בנו לא יפסיקו. (ב) פעולות אין אנו יכולים לבצע כי אין לנו כוח. בא-כוחו הפוליטי סיפר לו שגם בשעה שצריך היה להתפרץ לחצר הצירות הבריטית ובהזדמנויות שונות אחרות הבית"רים לא רצו ללכת, וגם אחרי שהלכו עשו את מלאכתכם רמיה. מלבד זה, מכות כאן לא תהיה להן השפעה; זאת היא תגובה חלשה מדי. המשרדים שהיו ליריבינו נסגרו בחלקם או הצטמצמו, וכיום “הם עניים ודלים כמונו”. בהגנה חזקה יותר ממכות נוכל להשתמש רק אם הם ישפכו דם בארץ. אז נשפוך את דמם בגולה. עכשיו אנו צריכים להמשיך במה שאנו יכולים ולתת להם לחטוף את אנשינו. בזה נראה לעולם היהודי שכפינו נקיות ואין אנו משתמשים לרעה ומוֹעלים באמון העם. לעומת זאת, השמאל אוסף כסף כאן ומשתמש ברכושו לשם מלחמה בנו. לחטוף כנגד אין אנו יכולים כי לא נמסור את אנשיהם למשטרה.

עניתי: החזית דורשת שהעורף יפעל במידת יכלתו. השמאל עשה נסיונות חדשים לפי שיטה חדשה. אם לא תבוא הגבה מתאימה, ימשיכו ויכניעו אותנו (צטטתי את מכתבך). מה נעשה אם הם לא ישפכו את דמנו אלא ימשיכו במלשינות ובחטיפות? זה יותר נוח להם. חוץ מזה, אם אין יכולת להכות, איך אפשר לעשות יותר מזה?

בתשובה באה מצדו הצעה אחרת: אולי נפסיק? אז תחדלנה החטיפות, המשטרה תרגע, אנחנו נוכל לנוח ואחר-כך נחדש את הפעולות. את הצד הסידורי של הדבר הוא מקבל על עצמו: ישלח מברק מתאים. ברור כי להמשיך קשה: העורף לא יתן לחזית מאומה. “אתם פלוגה שעברה את קו החזית”, והאויב הקיף אותה מכל העברים. אתם מנותקים, מנותקים. האם תוכלו לעמוד במערכה, ואיך תעשו זאת? עניתי: השאלה היא לא אם נוכל לעמוד אלא אם יש פק‘⁵⁸ להמשיך. כשהפלוגה מנותקת משתדלת המ’⁵⁹ א) להציל או ב) נותנת הוראות ללחום עד חרמה. מה נותנת המ'? באשר לכסף, אם לתנועה אין כסף (ולי יש הרושם שהיתה יכולה להשיגו) ישחררו אותנו לפחות מתשלום הרבית לקרן.

אמר: הוראה כזאת לא יתן, כי הבטיח למנהל⁶⁰ לא להתערב בפוליטיקה כספית

הזכרתי את ענין הווינאי⁶¹ המבלבל לך את המוח ו“מרגיע” אותך ואותנו, ואמרתי לו לכתוב באופן ברור שעלינו להמשיך ושלא ינדנדו לנו על הנשמה. לזה לא באה תשובה ישרה, אלא עוד פעם שאלה: האם נוכל להמשיך? הדבר חזר כמה פעמים.

לבסוף (הייתי מדוכא אבל שקט) אמרתי: נניח שהתגובה לא תעזור, אבל אם “החזית שפעלה והקריבה קרבנות” מבקשת עתה לא עזרה כספית אלא תמיכה מוסרית ומאמינה שהתגובה תעזור, האם איננה ראויה לתמיכה כזו? זה שכנע אותו כנראה, הוא קרא לנציב⁶² ושאל אותו אם יוכל לפוצץ את האספה של מרמינסקי,⁶³ שצריכה להתקים ביום-א'. ענה: אשתדל.

 

15    🔗

עברית במקור

אל הלל קוק

תל-אביב, 17.5.40

שלום רב,

זמן רב לא כתבתי לך ואני מצטער באמת שמכתבי הראשון אליך נכתב בזמן כה קשה בשבילך, בשבילי, בשביל כולנו. לפני יומיים נתקבל מברקך השואל למצב הענינים במשפחה. כדי שתבין את המצב עלי לכתוב לך בפרוטרוט עליו. אחרי תאונת האוטו⁶⁴ שבה נפצעתי בשנה שעברה, שכבתי זמן רב בבית-החולים.⁶⁵ לא הייתי הפצוע היחיד. היו עוד כמה אנשים שנפצעו גם הם פצעים אנושים. הריפוי נמשך זמן רב. הרופאים במקום לא עמדו על הגובה. לו אפשר היה לשאול ברופאים בחוץ, הרי יש להניח שהייתי מתרפא יותר מהר. אבל המלחמה הפסיקה את הקשרים ועל כן חזרתי לאיתני רק לפני שבועות מספר.⁶⁶ זהו באשר לבריאות. ועתה לעניני העבודה והפרנסה, אשר גם הם יגעים. אתה יודע שהייתי אחד מארבעת השותפים⁶⁷ במשרד האימפורטרים.⁶⁸ לאחר שהתחילה המלחמה, האימפורט הלך והצטמצם עד שירד לאפס. שקט גמור בכל העסקים. הפקידים והפועלים, שעבדו אתנו, נשארו ללא פרנסה. מוכרחים היינו להקטין את המשכורת, וגם את המשכורת המקוצצת לא שילמנו קרוב לשלושה חדשים. וכאן נתגלו חילוקי-דעות בינינו ובין ה' באכמן.⁶⁹ אנחנו טענו בדרך-כלל כי עלינו להישאר נאמנים למסורת של הפירמה ולעסוק רק בעסקים שמביאים רווח לנו, ואם הקשר בין הארצות, שהיינו קשורים בהן בחוזים, נפסק, יש לחפש מקורות אימפורט חדשים. הק באכמן טען שאם מצב העסקים אינו מרשה לעסוק כרגע באימפורט, יש למצוא מקורות הכנסה חדשים כדי לקיים את המשרד. לדעתו כדאי היה, למשל, לפתוח משרד לפרסום, שיתקשר עם הפירמות האנגליות.⁷⁰ הוא חשב, וחושב, שאנו, בתור סוחרים בשוק א“י, יכולנו להמציא ידיעות מקיפות ומדויקות על כל ענפי התעשיה והמשק ולקבל תמורת האינפורמציה הזאת משכורות טובות וגם הנחות בשרותים ממשלתיים.⁷¹ נוסף לכך, הרי ע”י יצירת קשרים אישיים היינו מצליחים להביא את הקרובים שלנו מליטא ומרומניה. טענתי היתה, וכן גם סברו שני השותפים האחרים, שאמנם יכולים אנו לקבל משכורת תמורת האינפורמציה המסחרית שנמציא, אבל לא נוכל כעת לעסוק באימפורט הסחורה. עתה, בזמן כזה ובשעה שנותקה כמעט כל התחבורה, מן הנמנע הוא להשיג סחורה באנגליה, ואף אי-אפשר להעבירה הנה. ולהפוך לחבורת פקידים סתם ולהיות תלויים בדעת אחרים ולעשות את רצונם, הרי זה מאד לא נוח.⁷² ואם נפרק עתה את הפירמה, נפטר את הפקידים והפועלים, הרי לא נוכל להעסיק את כולם לו גם רצינו, וקשה עלינו ביותר, אם בכלל יהיה הדבר אפשרי, להקים את הפירמה מחדש בתום המלחמה. אמנם ה' באכמן טען שאז תהיינה אפשרויות מסחריות רבות. כרגיל, אחרי תקופת השקט והמשבר באה תקופה של בנין ופרוספריטי, ואולם לדעתנו קופתנו כה דלה, וגם האינוונטר⁷³ הנמצא בידינו הוא כה זעום, שלא נוכל אף בזמן הפרוספריטי לעשות עסקים טובים. בין כה ובין כה אפשר לעסוק בכל מיני עסקים, העלולים להביא הקלה פורתא ולתת ליהודי מעט פרנסה, אבל לא נוכל ואף לא הגיוני לראות בספקולציות זמניות אלו את עוגן-ההצלה. ומלבד זאת: לא הפרנסה בלבד קובעת את הכל. אסור, לדעתי, לאדם להבליג על הפגיעה בכבודו בתור יהודי ועל קיפוח זכויותיו. על כבודו האישי יכול אדם לותר, ולפעמים צריך לעשות זאת. ואולם שו אנגלי לא היה שומע מתוך אדישות על ההתעללות שהתעללו היפנים בעמו בשנחאי, ואילו אצלנו להפך: על כבודו האישי המנהל אינו רוצה לותר, ועל-ידי כך מביא לחילול הכבוד ולחילול שמה הטוב של הפירמה.⁷⁴ עוד לפני ששה חדשים לעשות מעשים שלא ייעשו. הוא סילק פקידים מוכשרים, ביניהם את פקידנו הראשי בחיפה,⁷⁵ ניתק יחסים עם אנשים שעמדו אתנו בקשר במשך שנים, נתן את הגושפנקא שלו לכל מעשי ידידו הד“ר,⁷⁶ וכהנה וכהנה רבות שאין באפשרותי לפרט את כולן. אז ראינו צורך להיפגש אתו, כיון שתקפתנו חרדה למראה ירידת הרמה של הפירמה, ובאותה פגישה הוא הודיע לנו שלנוכח דברי הבקורת שלנו הוא אינו רואה כל אפשרות לעבודה משותפת, והוא התפטר. באותו זמן, כידוע לך, הדבר לא בא בחשון כלל בגלל סיבות טכניות, ולפיכך ניטל עליו להמשיך בינתיים ואולם לעשות כל דבר אחרי דיון אתנו. בכמה דברים הוא אמנם נועץ בנו – אך עשה את ההפך. לאחר יציאתי מבית-החולים הוא מסר דו”ח על מהלך העסקים והודיע שהוא עומד על התפטרותו. קיבלנו אותה. ואולם ידידו הד"ר התערב בענין ותבע את חזרתו לעבודה. הוא תחילה העמיד פנים כאילו לא ניאות. אבל כעבור כמה ימים הודיע לפתע לכל הקליינטים שלנו, מבלי שידבר אתנו על כך תחילה, שהוא ימשיך להיות מנהל הפירמה. נוצר מצב קשה ביותר. הוא מתנהג בצורה כזאת מכיון שהוא מקוה שהמֶנֶגֶ' האמריקני,⁷⁷ המכיר אותו במשך כל הזמן כמנהל, יכיר רק בו. בינתיים שורה שלמה של הולכי-בטל והולכי-רכיל, שציפו ממזמן להזדמנות המתאימה, נתנו לו את ידם ועוזרים על-ידי כל מיני תחבולות ואינטריגות בהגדלת המבוכה. כל מכרינו ולקוחותינו יודעים כבר על הענין. רובם לצדנו, אולם עצם העובדה שבין השותפים שעבדו תמיד מתוך יחסי לויאליוּת וידידוּת הדדיים עד שהיו כאחים, עצם העובדה שביניהם נתגלו חילוקי-דעות כאלה שאינם מאפשרים את עבודתם המשותפת בעתיד, היא המצערת והמרפה ידים. דעתי היא שיש לרפא את הפצע ולחסל את פרוד הלבבות. והדבר היחיד שמסכן כיום את הכל הוא האמון העיוור שרוחש כנראה המנג’ר לבא-כוחו בארץ, שלידיו הוא מסר את הפּקוּח על כל נכסיו. אני מבין שלאור המכתב הזה מצד אחד, ולאור מכתבים אחרים שקיבלת, יקשה עליך לקבוע מיד את עמדתך הפרטית ביחס למתרחש ולהחליט עם מי הצדק. אולם אני תקוה שתעשה דבר אחד לפחות הוא מניעת הכרעה לצד זה או אחר בטרם תקבל ידיעות ברורות מאתנו. לפני ימים אחדים נסע אחד ממכרינו⁷⁸ והוא ימסור לך בעל-פה דרישת-שלום חמה.

שלך,

אברהם

 

16    🔗

המקור: רוסית

אל אמוֹ

[מחנה-המעצר] מזרע, סוף מאי 1941⁷⁹

אמאלה יקירה וטובה!

קשה עד טרוף לכתוב אליך. אין מלים. כל-כך מכאיבה ומפחידה הרגשת היתמות. כל-כך קשה לשאת את האשמה. לו השתדלתי בזמן הנכון אולי אפשר היה למנוע רבות ודברים רבים היו קורים אחרת.

בנפשי תפילה אחת: שאלוהים ישמור אותך ושנוכל שנים רבות-רבות לחיות ביחד, לדאוג לך ולאהוב אותך.

תמורת חששותיך, דאגותיך ומסירות הנפש האוהבת, תמורת הקרבת כל חייך למעננו, גמלנו לך בכפיוּת-טובה אפלה.

נקוה שהרע ביותר מאחורינו. מי יתן ונתראה בקרוב. את ודאי יודעת כבר, אמאלה היקרה, שבקרוב מאד אנו מקוים לקבל בשבילך סרטיפיקט, וזה העקר.

אנו מחכים בכליון-עינים למברקך המודיע את שנת הולדתך ומקומה – ואת שמך המדויק לפי הדרכון.

מסרי דרישת-שלום ותודה לד"ר סגל.⁸⁰ אני כותב אליו לחוד.

אני מנשק אותך חזק חזק אלפי פעמים.

להתראות בקרוב.

 

17    🔗

המקור: רוסית

אל אמוֹ

ירושלים,⁸¹ 12.12.41

אמאלה היקרה והאהובה!

הצטערתי מאד שלא הצלחתי להפרד ממך לפני נסיעתי. כנראה אתעכב כאן לעוד שבועות מספר. ברור שמאד לא נעים שאין באפשרותי להתראות אתך. לעומת זאת, אני מרגיש כאן את עצמי יותר שקט ויותר חפשי. אצלי אין חדש. אני קורא, כותב, אוכל הרבה ומשתזף בשמש. זה הכל.

מה נשמע אצלך, אמי היקרה? איך את מרגישה את עצמך? איך היהלום⁸² שלך?

אנא כתבי על הכל בפרוטרוט.

אני מנשק אותך חזק חזק פעמים רבות

האוהבך מֶמה

 

18    🔗

המקור: רוסית

אל אמוֹ

אמי היקרה והאהובה.

מכאיב לי לאין קץ – כאבך. אבל את הרי מכירה אותי, ואת היודעת, שהדברים שטופלים עלי – בשקר יסודם.

אנשים רעים ומתקנאים, מפלצות-אדם, אשר תענוגם היחידי הוא לנסוך רעל לחיי הזולת – כאלו היו, הווים ויהיו בכל מקום ובכל זמן. דעי שתמיד זוכר אני אותך ואוהב אני אותך. אלהים יתן ונזכה לראות בימים טובים יותר. וה“נחת” אשר נמנע מבנך להעניק לך – תוענק לך מנכדך.

אני מנשק אותך חזק חזק,

תמיד שלך

ממה

 

19⁸³    🔗

המקור: עברית

שלום רב,

אני מאשר בזה את קבלת הרפּוֹרט שלך (בלי תאריך). הידיעה שנמסרה ע"י יש לערך. תודֶה לו בשמי. תשובתי היא כמובן שלילית: אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי משטרה, או עושי רצונה ומשרתיה משמאל ומימין (גם השמאל מוכן לדאוג לשלומי, אם אמסר בידו). דבר זה אינך צריך, כמובן, למסור ל - - -.

באשר לשיתוף פעולה, הרי אם המעשה ברח' דיזנגוף (שאותו הם מתכוננים לנקום) או מעשה עטלית (שעליו הם פרסמו כרוז בלתי מחייב) פקחו את עיניהם וגילו להם מהו פרצופו האמיתי של השלטון הזר, אני מוכן לשמוע את הצעותיהם על פעולות נגדו.

בענין השיחה הפרטית שהיתה לך, הרי אם לדעתך היו בה דברים מענינים, העבר לי את תכנה.

כ“ה שבט, תש”ב