הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1806 בחנוכה תשפ"ג

[שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ח בכסלו תשפ"ג. 22.12.22.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 50 שירי מתבגרים. שיר 38. // זיוה שמיר: האהבה – סוד הקיום. תרגומים של שירי אמילי דיקינסון. // תקוה וינשטוק: אבי, הסופר הצרפתי פייר נייארק. // דניה מיכלין עמיחי: תקוה וינשטוק: בעקבות האב האבוד.  // זיוה שמיר: על תקוה וינשטוק. // אברהם כץ עוז: הנכד והליכוד  – ביטול סעיף הנכד יהיה ניצחון של סטלין בחיסול העם היהודי. // איליה בר-זאב: גוּלאג חָבוּי // אורי הייטנר: 1. אחינו אתם. 2. צרור הערות ‏18.12.22. // יוסי אחימאיר: המגילה התביישה. // דוד מלמד: מעוז צור ישועתי. // מנחם רהט: מתי ולמה התפרץ בן יהודה לחדרו של הרב קוק? // הרצל חקק: קדיש מדַמם – השֵבר והתקוּמה, במלאת חמש שנים לפטירתו של שמאי גולן. // עדנה מיטווך-מלר: סופה של אגדה – לאה צבעוני. // משה גרנות: לחטוף בכל היכולת מהחיים. על הספר "חלון ראווה" מאת לאה צבעוני. // יצחק הילמן: מיתוס הכיבוש. // נעמן כהן: ליבוביץ בהחלט לא צדק. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

50 שירי מתבגרים

רכגולד ושות' חברה בע"מ-עירית שגיב, מוציאים לאור

תל אביב 1987

ציורים ועטיפה דני קרמן

 

38.

 

אֲנִי מְאֹד אוֹפְּטִימִי

הַצִּיּוּנִים שֶׁלִּי פַנְטַסְטִיִּים

מְשַׂחֵק קָבוּעַ טֶנִיס

רֹאשׁ מוֹעֶצֶת תַּלְמִידִים –

בַּכֶּסֶף שֶׁחָסַכְתִּי

קָנִיתִי יְרֻקִּים –

יֵשׁ לִי חֲבֵרָה נִסְבֶּלֶת

וְגַם הוֹרִים נוֹרְמָלִיִּים

חֶדֶר לְעַצְמִי

וַחֲבֵרִים טוֹבִים –

לֹא חָסֵר לִי כְּלוּם

הָאַנְגְּלִית שֶׁלִּי בְּסֵדֶר –

וְגַם הַקְּרוֹבִים בְּחוּ"ל.

 

* * *

זיוה שמיר

האהבה – סוד הקיום

תרגומים של שירי אמילי דיקינסון

 

Houses

 [127]

"Houses" -- so the Wise Men tell me --

"Mansions"! Mansions must be warm!

Mansions cannot let the tears in,

Mansions must exclude the storm!

 

"Many Mansions," by "his Father,"

I don't know him; snugly built!

Could the Children find the way there --

Some, would even trudge tonight!

 

 

בתים

[127]

בָּתִּים, אָמַר לִי אִישׁ חָכָם –

בָּתֵּי מִדּוֹת דּוֹחִים קָרָה!

בַּל יֵרָאוּ בָּהֶם דְּמָעוֹת

וּבַל תִּגַּע בָּם סְעָרָה!

 

בָּתִּים רַבִּים בָּנָה "אָבִיו",

בְּנוּיִים בַּסֵּתֶר בְּנִיחוּתָא,

הַאִם יוּכַל בָּהֶם פָּעוֹט תּוֹעֶה

לִמְצֹא הַלַּיְלָה אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה?

 

 

Bring me the sunset in a cup

 [128]

Bring me the sunset in a cup,

Reckon the morning's flagons up

And say how many Dew,

Tell me how far the morning leaps --

Tell me what time the weaver sleeps

Who spun the breadth of blue!

 

Write me how many notes there be

In the new Robin's ecstasy

Among astonished boughs --

How many trips the Tortoise makes --  

How many cups the Bee partakes,

The Debauchee of Dews!

 

Also, who leads the docile spheres

By withes of supple blue?

Whose fingers string the stalactite --

Who counts the wampum of the night

To see that none is due?

 

Who built this little Alban House

And shut the windows down so close

My spirit cannot see?

Who'll let me out some gala day

With implements to fly away,

Passing Pomposity?

 

 

 

הבא לי את שקיעת היום בכוס

[128]

הָבֵא לִי אֶת שְׁקִיעַת הַיּוֹם בְּכוֹס,

חַשֵּׁב,  בְּקַנְקַנֵּי הַשַּׁחֲרִית אֱחֹז,

אֱמֹר: כַּמָּה טַל לְהָכִיל הַכְּלִי יָכוֹל,

סַפֵּר עַד אָנָה יְדַלֵּג בָּקְרוֹ שֶׁל יוֹם --

סַפֵּר לִי עַד מָתַי צִפּוֹר הַדְּרוֹר תָּנוּם

אֱמֹר לִי מִיהוּ הָאוֹרֵג  אֶת מֶרְחֲבֵי הַתְּכוֹל!

 

כְּתֹב לִי כַּמָּה תָּוִים תִּמְנֶה וּתְזַהֶה

בִּנְגִינָתָם  הַמַּסְעִירָה שֶׁל אֲדֻמֵּי חָזֶה

אֲשֶׁר פּוֹרֶצֶת בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ הַמִּשְׁתָּאִים --

כַּמָּה פְּסִיעוֹת עוֹרֵךְ הַצָּב --

כַּמָּה סְפָלִים דְּבוֹרָה תִּשְׁאַב

בְּנֶשֶׁף הַטְּלָלִים וּבַמִּשְׁתִּים!

 

וְכֵן, אֶת נְצִיבֵי הַקֶּשֶׁת מִי מֵקִים,

וּמִי מַנְהִיג בְּצַיְּתָנוּת אֶת הַשְּׁחָקִים

עִם קְנֵי הַסּוּף בְּגוֹנֵי כָּחֹל-רוֹטֵט?

אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל מִי קוֹשְׁרוֹת אֶת הַנְּטִיפִים --

וּמִי מוֹנֶה אֶת חֲרוּזֵי הַלַּיְלָה הַיָּפִים

לִרְאוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעָה עוֹד הָעֵת.

 

וּמִי  אֶת הַבִּקְתָּה בָּנָה

וְאֶת הַחַלּוֹנוֹת אָטַם בְּכַוָּנָה

עַד שֶׁרוּחִי כְּבָר לֹא תִּרְאֶה דָּבָר?

מִי יַזְמִינֵנִי לְכִנּוּס

יִתֵּן כֵּלִים אִתָּם אוּכַל לָנוּס

הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַפְּאֵר וְלֶהָדָר?

 

 

Besides the Autumn poets sing

[131]

Besides the Autumn poets sing

A few prosaic days

A little this side of the snow

And that side of the Haze --

 

A few incisive Mornings --

A few Ascetic Eves --

Gone -- Mr. Bryant's "Golden Rod" --

And Mr. Thomson's "sheaves."

 

Still, is the bustle in the Brook --

Sealed are the spicy valves --

Mesmeric fingers softly touch

The Eyes of many Elves --

 

Perhaps a squirrel may remain --

My sentiments to share --

Grant me, Oh Lord, a sunny mind --

Thy windy will to bear!

 

 

מלבד הסתיו, לפייטנים

[131]

מִלְּבַד הַסְּתָו, לַפַּיְּטָנִים

יֵשׁ עוֹד יָמִים גּוֹנָם אָפֹר,

וּבָם יֵשׁ צַד שֶׁל עֲרָפֶל

וְצַד אַחֵר שֶׁל יְמֵי כְּפוֹר --

 

יֵשׁ בָּם כַּמָּה בְּקָרִים נוֹקְבִים --

כַּמָּה לֵילוֹת נְזִירִיִּים --

אָבְדוּ "מַטֵּה הַפָּז" שֶׁל בְּרָיאַנְט וְכֵן

סִפְרוֹ שֶׁל תּוֹמְסוֹן "עֳמָרִים".

 

שְׁקֵטָה הֶמְיַת הַפֶּלֶג --

סְגוּרִים הָאֲטָמִים --

יָד חֲלוּמָה תִּגַּע רַכּוֹת

בִּקְהַל הַגַּמָּדִים -- 

 

אוּלַי עוֹד יִשָּׁאֵר סְנָאִי --

לַחֲלֹק עִמִּי אֶת רִגְשׁוֹתָיו --

הַעֲנֵק לִי, אֵל, רֹאשׁ רַעֲנָן --

לָשֵׂאת סַעֲרַת צַוֶּיךָ – תָּו לְתָו! 

 

 

As Children bid the Guest "Good Night"

[133]

 "As Children bid the Guest "Good Night

And then reluctant turn --

My flowers raise their pretty lips --

Then put their nightgowns on.

 

As children caper when they wake

Merry that it is Morn

My flowers from a hundred cribs

Will peep, and prance again

 

 

כמו ילדים  המברכים אורח

[133]

כְּמוֹ יְלָדִים הַמְבָרְכִים אוֹרֵחַ

וְאַחַר-כָּךְ מְסוֹבְבִים גַּבָּם וְאַף שׁוֹלְחִים לָשׁוֹן --

כָּך גַּם פְּרָחַי זוֹקְפִים פִּיּוֹת הַחֶמֶד --

וְאָז לוֹבְשִׁים הֵם כְּתֹנֶת לַיְלָה וְהוֹלְכִים לִישֹׁן.

 

כְּמוֹ יְלָדִים הַמְקַפְּצִים בַּעֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ

שְׂמֵחִים עַל שֶׁהִגִּיעָה עֵת שַׁחֲרִית--

כָּךְ גַּם פְּרָחַי מֵאֶלֶף עֲרִישׂוֹת

יָצִיצוּ שׁוּב וִיפַזְּזוּ שֵׁנִית.

 

 

Perhaps you'd like to buy a flower

 [134]

Perhaps you'd like to buy a flower,

But I could never sell --

If you would like to borrow,

Until the Daffodil

 

Unties her yellow Bonnet

Beneath the village door,

Until the Bees, from Clover rows

Their Hock, and Sherry, draw,

 

Why, I will lend until just then,

But not an hour more!

 

 

אולי תחשוק בפרח

[134]

אוּלַי תַּחְשֹׁק בְּפֶרַח,

אַךְ לֹא אוּכַל לִמְכֹּר –

אוּלַי תִּרְצֶה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ,

עַד הַנַּרְקִיס יֵעוֹר

 

יַתִּיר מִצְנֶפֶת הַזָּהָב

בַּכְּפָר עַל הַמִּפְתָּן,

עַד יְחַסֵּל אֶת מַטְעַמָּיו

נְחִיל מִן הַתִּלְתָּן,

 

אַשְׁאִיל רַק לְמוֹעֵד קָצוּב.

אַרְכָּה כָּאן לֹא תֻּתַּן!

 

תרגמה: זיוה שמיר

 

* * *

תקוה וינשטוק

אבי, הסופר הצרפתי פייר נייארק

האנטישמיות עכשיו הולכת וגוברת. בפרט אחרי מבצע שומר החומות. וכל מחווה כלפי יהודים ויהדות מעוררת בנו תשומת לב רבה ונחת.

קבוצת מרצים בספרות עברית באוניברסיטת ליל, מתלוננת על מיעוט הידע בצרפת על סופרים וספרות יהודים. ראשי המתלוננים, מרצה לספרות עברית, לא יהודי, ומרצה יהודית, החליטו להפיץ ספרות של כותבי צרפתית יהודים ואירגנו הרצאה על הסופרת היהודית הישראלית אסתר רבנר שכתבה שורת ספרים בצרפתית, בסגנון ובצורה מיוחדים.

את כל זאת מספר לנו דויד סינבון, רואה חשבונות מצליח, יהודי מפריז המתעניין בספרות עברית עתיקה ובת זמננו ואף תירגם מעברית לצרפתית את "הנער משה", יומנו של נער יהודי בן 17 שנספה במחנה.

דויד סינבון נטל חלק בכנס והרצה על "אסתר רבנר במסותיה הקטנות, המלאות הסתכלות ומחשבה מזמן המלחמה העולמית השנייה". אסתר הוסתרה בכפר מרוחק בצרפת ועברה את המלחמה בשלום. אחרי המלחמה סירבה לגור בבית אימה והתעקשה לנסוע לארץ ישראל, ובגיל 13 אכן עלתה לארץ בעליית הנוער.

אחרי הכנס קיבל דויד סינבון קול קורא חדש המציע להשתתף בהרצאה כוללת בנושא "להיות יהודי כותב צרפתית בצרפת ובעולם כולו." על מנת להשתתף בכנס חייב כל משתתף לשאת הרצאה. דויד סינבון נועץ בסופר העיתונאי בני ציפר בנושא שיבחר. שמע ממנו על פייר נייראק ועליו ידבר בכנס.

ב-1936 הופיע הספר "אני מחפש את האדישות האבודה". בספר מסופר על בורח הנמלט מהצבא התורכי למדבר יהודה, שם הוא מתדיין עם עצמו וסביבתו  כנגד המלחמה הנוראה. המחבר היה הסופר פייר נייראק. איש לא שמע את השם פייר נייראק, גם לא בחברה הספרותית. ואולם הוא נודע כסופר יהודי כי הספר הופיע בהוצאת NRF גלימאר, בהמלצת הסופר הנודע אלבר קאמי ועורר סקרנות רבה בקהילה הספרותית.

עיתונאים נהרו לעיירה הקטנה נוזוביל בהרי הארדנים הצרפתים. הם מצאו שהוא אחד משני היהודים בעיירה (השני היה הרוקח) והוא נשוי לאישה מקומית שכבר העניקה לו שני ילדים. התברר שפייר נייראק הוא שמו הספרותי, שמו האמיתי הוא נפתלי כהן, יליד צפת, עיר הקודש. סבו מיכל'ה כהן עלה לארץ מליטא והיה ממקימי העיתון העברי הראשון 'האריאל', ואחד ממייסדי השכונה "נחלת שבעה" בירושלים. אביו היה רופא שלמד בהיידלברג והיה מראשוני הרופאים היהודים, יליד ירושלים, שרכב על סוס במרחבי הגליל בין הכפרים וריפא מקדחת.

נפתלי למד בביירות בלבנון, שהיתה אהובה על ילידי הארץ. לפני כל בחינה היה שולח להוריו הודעה "עברתי בהצלחה מרובה." בזמן לימודיו הרצה הסופר הנודע מפריז, פייר לוטי, שספרו "הנכזבות" היה נפוץ מאוד, וסיפר על חבורת הסופרים שהתנהלה בפריז, שהיתה אז בירת הספרות העולמית. מכאן החלה אהבתו הגדולה לספרות צרפת. נודע שנייראק-כהן נישא לבת איכרים בגמר לימודיו ושיכנע את אביה לשלוח אותם לצרפת שם ישתלם חתנו ברפואה. אך למעשה התכוון נייראק להיות בחברת הסופרים.

הזוג הצעיר שנולדה לו בת חי בדוחק רב ברובע הלטיני בפריז, כעבור פחות משנה חזרו לארץ בתקווה לקבל תמיכה כספית חדשה אך היתה זו שנת בצורת, כסף לא נמצא. אבי הכלה לא נתן מאומה ואשתו של נפתלי לא רצתה לעזוב את הארץ. נפתלי החליט לנסוע בגפו לעיר האורות, פריז. חמיו, שחשש כי בתו תישאר עגונה, הקפיץ לאוניה שעמדה להפליג עורך דין שהעמיד לפניו הברירה – או שתחזור לאשתך או שלא תראה אותה לעולם. נפתלי בחר בדרך השנייה. הוא התיישב בצרפת וכתב שלושה ספרים: "אני מחפש את האדישות האבודה", "מות פרידה" ו"נעורי אליאס".

בגיל 24 לא יכלה עוד הבת הישראלית* לעמוד בעמימות ובשמועות אודותיו ונסעה לנוזוביל בצרפת. אל האיש שאהבה יותר מכל אדם, ושנאה מכל אדם. כבר אמר אלבר קמי כי האב האבוד, הבלתי ידוע – קרוב יותר מהאב הקיים, הקבוע. זיכרו של פייר נייראק אבד מהר, הוא לא נבחר כסופר השנה, את פרס גונקור קיבל סופר רופא אחר, פרדיננד ליירון. פייר נייראק נשכח.

עתה עם הכנס החדש יעלה זכרו מחדש. הכנס אמור היה להתקיים ב-2020 אך נדחה בגלל הקורונה ל-2021 ושוב נדחה בגלל הקורונה. נקווה שבשנת 2022 יתבצע סופסוף.

תקוה וינשטוק

 

ויקיפדיה: תקוה וינשטוק נולדה בשנת 1925 בשם תקוה נאדיה כהן, בתם של ד"ר נפתלי כהן  [הוא לימים פייר נייארק] וצלה לבית אטינגון, ילידת רוסיה, בת למשפחה עשירה של חסידי חב"ד. הוריה נישאו בארץ ישראל ולאחר נישואיהם עברו להתגורר בפריז בירת צרפת, שם נולדה בתם. הנישואים לא עלו יפה; לאחר גירושיהם שבה אימה לפתח תקווה, ואילו אביה השתקע בצרפת.

וינשטוק גדלה בפתח תקווה. בשנת 1935 נישאה אימה לד"ר יהודה (צבי אריה) (הירש לייב) וינשטוק. היא התחנכה בבית ספר עממי במושבה ובגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה. לאחר מכן המשיכה ללימודי ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

אהוד: את הרשימה שלחה לנו תקוה וינשטוק בת ה-96 באומרה שזו רשימתה האחרונה כי כבר קשה לה לראות, לקרוא ולכתוב.

אנחנו מאחלים לך, תקוה, בריאות תקינה – ושזו לא תהיה רשימתך האחרונה אלא תוסיפי לכתוב לנו את רשימותייך המרתקות!

[מתוך "המכתב העיתי" 1671 מיום 11.8.2021]

 

* תקוה וינשטוק: בשנת 1950 יצאתי למסע הגדול, עליו חשבתי כל חיי: נסעתי לאבי.

שנה-שנתיים אחרי ששבנו מצרפת התגרשו הוריי. אימי נשארה אתי בפתח-תקווה ואבי השתקע בצרפת והקים משפחה חדשה. הייתי צעירה מכדי לשמר זכר כלשהוא ממנו והסוד – מיהו אבי, מה דמותו, מה אופיו, הדומה אני לו? לא הרפה ממני. באותם ימים רחוקים היו הגירושים נדירים בארץ. הייתי ילדה יחידה בכיתה ללא אבא, ורק מעטים היו כמוני בבית הספר כולו. חשתי מעין יתומה חיה, בלי אב, ללא אחים ואחיות, חיה בבית סבא וסבתא. ידעתי: עד שלא אראה את אבי לפחות פעם אחת, לא יהיו חיי חיים. כבר אמר אלבר קאמי: "האב הנעדר מוחשי יותר מהאב הנוכח." הוא לא בא אליי, אז נסעתי אני אליו. הייתי בת 25, כבר עיתונאית. חסכתי למטרתי סכום כסף, ולמניעת בעיות סיפרתי למשפחה כי אני יוצאת "לראות את העולם הגדול," לנסיעה פרטית נדרש אז אישור – והיתה לי סיבה טובה לקבלו.

נסעתי בספינה  ישראלית – אז היו אוניות נוסעים ישראליות, עם רבי חובלים ישראליים. שטנו לצרפת חמשה ימים, דרך איטליה והר אתנה העשן, דרך תעלת קורינת שביוון, שבקרקעיתה עדיין נחו ספינות שהוטבעו במלחמת העולם השנייה. עגנו במרסיי, המשכתי לפריז ומשם צפונה לארדנים, לעיירה נוזונביל בה התגורר אבי, רופא העיירה, עם רעייתו הצרפתייה ושלוש בנותיהם (לימים נולדה בת נוספת והיינו חמש אחיות למחצה).

את הפגישה תיארתי בדמיוני אין קץ פעמים, חוששת אף לאכזבה, אבל זרועותיו הידקו אותי בחום וכמוהו גם זרועות רעייתו. העברית שבפיו כבר היתה דלה וארכאית ואני לא ידעתי צרפתית: בתיכון בחרתי בערבית דווקא, לא בצרפתית, אולי כהתרסה כלפי האב הכותב צרפתית. אבל מצאנו שפה משותפת. חשתי כי אהבת הכתיבה באה לי ממנו. הוקפתי בהמון חיבה ופינוקים. אבי אפילו הציע לי, לבת הבכורה בה זכה לפתע, להישאר ולחיות בביתו, אולם כבר היה מאוחר מדי ליחסים רגילים של בת-אב ועוד בצרפת. אחרי כשבועיים, מפויסת אך עם פצע שלמעשה לא יגליד לעולם, חציתי את הגבול ללוקסמבורג הקטנה ומשם לבלגיה ולהולנד ארץ הפרחים, וגם לדנמרק השלווה וכמובן לאנגליה – הרי האנגלית והאנגלים היו מודעים לי יותר מכל עם ורציתי לראותם בארצם.

תקוה וינשטוק

[מתוך "המכתב העיתי" מיום 1 בספטמבר 2015].

 

 תקוה וינשטוק

שלח את התמונה בן-דודה דוד (דודי) הכהן

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

תקוה וינשטוק: בעקבות האב האבוד

לפני כשבוע התפרסמה בעיתון זה כתבה של תקוה וינשטוק בשם "אבי, הסופר הצרפתי פייר נייראק", בסופה ציין אהוד כי לדבריה זו כתבה האחרונה, היות שהיא כבר מתקשה בקריאה ובכתיבה.

תקוה, ילידת 1925, היתה ידועה כעיתונאית רבת כישרון, שכתבותיה התפרסמו בעיתוני התקופה, ביניהם "הבוקר", "מעריב", בו שימשה כחברת מערכת, "את", "על המשמר", ו"משמר לילדים". כן פרסמה כמה ספרי ילדים. בשנת 2007 ראה אור ספרה "בעקבות האב האבוד", בו תיארה את חייה בצל האב שאיננו, את געגועיה אליו ואת פגישתם המאוחרת. תקוה היא קרובת משפחה שלי, אביה היה  בן דודו האהוב של אבי ד"ר יעקב מיכלין.

פייר נייראק נולד בשנת 1867  בצפת בשם נפתלי כהן ורק  כשהפך לסופר בצרפת החליף את שמו. הוא נולד למשפחה של אוחזי בעט. סבו מיכל הכהן (שהוא סבא רבא שלי) יליד יאסווין, ליטא, 1834, עלה לארץ ישראל עם משפחתו כילד בשנת 1844. הוא היה ממייסדי ועורכי עיתון  "הלבנון", הוציא לאור את העיתון "אריאל" והיה שותף בעריכת "חבצלת", כולם עיתונים עבריים. הוא היה אחד משבעת המייסדים של שכונת נחלת שבעה ונתן יד לגאולת אדמות ולעידוד עבודה חקלאית. בכתבותיו בעיתונות העברית הפיץ את דעותיו על יישוב ארץ ישראל, השכלה, השפה העברית וחינוך מתקדם, לאורם חינך את ילדיו. מלבד חינוך תורני הקנה להם שפות זרות, שיאפשרו בידם לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד.

את בנו הבכור, אליהו, הוציא מה"חדר" ובצעד חריג ואמיץ שלח אותו ללמוד ב"מקווה ישראל", בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. מאוחר יותר נשלח אליהו לברלין לבית הספר היהודי, ולאחר שסיים את בית המדרש למורים בהצטיינות נרשם ללימודי רפואה בהיידלברג. הוא  היה אחד הרופאים הראשונים מילידי הארץ, בין השאר שימש כרופא מטעם הממשלה בחברון, רופא ראשי ומנהל בית החולים אטלינגר בצפת ומונה על ידי הברון רוטשילד לרופא ראשי למושבות הגליל. בנוסף להיותו רופא עסק גם בענייני רוח והוציא לאור עיתון בלועזית בשם Jerusalem .

בשנת 1897 התפרסמה בעיתון הצבי המודעה הבאה: "מי שבירך אבותינו וכו' הוא יברך את בננו דוקטור א' כהן בצפת ואת רעייתו היא כלתנו מרת שרה לאה עם בנם הנולד להם במזל טוב וכו'... מיכל הכהן, ליבה דבורה כהן."

למודעה הצטרפו גם בני המשפחה המורחבת. איש מהחתומים במודעה לא העלה בדעתו שאותו תינוק, שקיבל את השם נפתלי, יהיה לימים אחד הסופרים המפורסמים בצרפת, ומועמד לפרס גונקור. אהבתו לספרות הצרפתית הנצה כשלמד במוסדות אליאנס והמיסיון הצרפתי בצפת וביפו, שם התאהב בספרות צרפת ובתרבותה, ומאז היותו עול ימים נהג להתבודד ולקרוא את הקלסיקונים הצרפתים. לאחר סיום לימודיו נשלח לביירות ללימודי רפואה באוניברסיטה הצרפתית ושם המשיך לקרוא והחל לכתוב בסתר. לאחר סיום לימודיו התחתן עם צילה אטינגון, בתו של פרדסן מפתח-תקווה, והזוג נסע לצרפת, שם  נולדה בתם תקוה.

לאחר שקראתי את הכתבה של תקוה ובסופה ההודעה כי לא תכתוב עוד, נסעתי לבקרה בדירתה שבתל אביב, והיא סיפרה לי את הדברים הבאים: לאחר שחזרו הוריה מצרפת, הביע אביה את רצונו לחזור לשם ולהשתלם ברפואה, אבל כל רצונו היה להסתופף בחברתם של הסופרים בפריס, שהיתה אז מרכז העולם הספרותי. אביה של תקוה פחד פן בתו תישאר עגונה והזעיק עורך דין, שתפס את נפתלי  כשכבר היה על האונייה והעמיד בפניו את הברירה, או להישאר בארץ או לתת גט לאשתו ולחתום שלא יראה את בתו לעולם. נפתלי בחר באפשרות השנייה. הוא נסע ותקוה נותרה עם אימה, סבה וסבתה.

האם הרגשת בחסרונו של אביך?

"לא ידעתי שצריך אבא, גרנו בביתו המרווח של סבא בפתח תקווה, שסביבו גן גדול, שהיה עבורי גן עדן, עם עצים נושאי פרי, צמחים ופרחים. הייתי 'הקטנה' בבית של מבוגרים, שכולם חיבקו ופינקו אותה. לא חסרתי דבר. אבל יום אחד הכול השתנה. שיחקתי בגן עם חברתי רוחלה שפתאום שאלה אותי מה עושה אבי. השבתי שאין לי ולא היה לי אף פעם אבא. רוחלה אמרה לי שאני מטומטמת ואני רצתי בבכי הביתה. אימא וסבתא ישבו בסלון ותקנו גרביים ואני התפרצתי ושאלתי את אימא: 'נכון שלא נכון הדבר שהיה לי אבא?"

ואז, לראשונה בחיי שמעתי שהיה לי אבא, שהורי נפרדו  ושאבי נמצא רחוק. שאלתי מה מעשיו ואימא אמרה שהוא כותב ושהוא רופא. ואני שנאתי מאז את כל הרופאים, אבל לא יכולתי לשנוא את הסופרים כי מאוד אהבתי לקרוא. אימא אמרה לי שכשאגדל היא תספר לי עליו יותר וסבתא הוסיפה שהוא איש קשה, שאי אפשר היה לחיות איתו. ועוד הוסיפה שמן למדורה ואמרה "איזה מין אדם הוא שאינו מתעניין בבתו."

 

קטע מהספר "בעקבות האב האבוד"

"היא חשה כי כל העולם סביבה השתנה. הסוד האופף את אבא התפוגג קמעה אולם העצב שבצידו רק גדל. פעם היתה ילדה מאושרת בחיק משפחה שחשבה אותה למשפחה טבעית ביותר – אימא, סבתא, סבא וסבא רבא... כל זה חלף."

 

איך את מתארת את הילדות שלך?

הייתה לי ילדות טובה, גרתי עם אימא וסבא וסבתא ועם המשפחה של סבא והייתי כמו הבת שלהם, כי אימא נעדרה הרבה מהבית. גם מבחינה חברתית מצבי היה טוב, אבל מאז שנודע לי על אבי, נפשי היתה כולה סבל.

האם חשבת עליו הרבה?

לא הפסקתי לחשוב עליו. הוא היה הצל של חיי. לאט-לאט נוספו לי ידיעות עליו, פעם עברו ליד הגן שלנו חבורת בחורים ואחד מהם הצביע עליי ואמר 'הנה הבת של נפתלי.' כן נודע לי שהוא בן למשפחה ותיקה מאוד בארץ, והבנתי מדוע סבתי אינה אוהבת אותו. היא מעולם לא התאקלמה במושבה והוא יליד הארץ הזו, שבעיניה היא ארץ חסרת תרבות. 

עוד נודע לי שהוא נישא  בשנית ויש לו שתי בנות. קראתי  בספר ז'אן כריסטוף  על שתי אחיות שהכירו בגיל מבוגר וחשבתי לעצמי שהינה אני הולכת ברחוב ולידי עוברת אחת מאחיותיי ואני לא יודעת מי היא. ידעתי שחיי לא יהיו חיים אם לא אראה את אבי.

ובכל הזמן הזה הוא לא יצר שום קשר?

פעם אחת  קרא לי מנהל בית הספר, הרב אלישקובסקי, איש מכובד, והראה לי מכתב מאבי שנשלח לאימי. במכתב היה כתוב כי החוק בצרפת אומר שפוטרים מגיוס לצבא רק את  מי שיש לו שלושה ילדים, והיות שיש לו שתי בנות בצרפת הוא מבקש שאחתום שאני בתו וכך לא תחול עליו חובת גיוס.

אמרתי למנהל שהוא לא אבא שלי ושאיני מתכוונת לחתום, אבל המנהל, שהיה אדם דתי אמר שאבא הוא אבא, והוא אבא שלי. כל הלילה התהפכתי על משכבי ולא נרדמתי, חשבתי לעצמי שאם לא אחתום לו, הוא יגויס ועלול למות במלחמה ודמו יהיה עליי, ולעולם לא אכירו. חתמתי. זה היה הקשר היחידי בינינו עד שמלאו לי עשרים וארבע שנים.

ומה קרה אז?

כשנעשיתי עיתונאית והתחלתי להשׂתכר, חסכתי כסף והחלטתי לעשות מעשה ולנסוע אליו.

 

מאז בואו לצרפת התיישב נפתלי בעיירה בשם נוזונוויל, בפרובינציה בהרי הארדנים, סמוך לגבול צרפת ובלגיה, במחוז בו נולד המשורר הצרפתי ארתור רמבו. בעיירה התגורר יהודי אחד בלבד, הרוקח המקומי. נפתלי כהן טיפל בתושבי האזור ועד מהרה קנה לו שם של מאבחן בחסד עליון, ורבים מאלה שהציל את חייהם תלו את תמונתו בביתם וכינו אותו "ישו הקטן". במקום הזה החל בכתיבה ספרותית, שעליה חתם בשם פייר נייראק. שליטתו במכמני השפה הצרפתית ובניביה היתה מושלמת וכתיבתו בצרפתית נבעה מתוכו בשפע בלתי נדלה. יצירותיו הראשונות פורסמו בשבועון ספרותי  בשם "לה גריב", שעורכו ז'אן פול באיאן הפך לפטרונו. לאט לאט  השתלב בחוגים הספרותיים בצרפת ועל ידידיו הקרובים נמנו מרסל ארלאן, ז'אן פולאן וחתן פרס נובל אלבר קאמי. ידידים אלה עקבו אחר התפתחותו הספרותית והמליצו עליו בפני גסטון גאלימר, בעל הוצאת הספרים היוקרתית NRF. ואמנם בשנת 1933 ראה אור בהוצאה זו ספרו הראשן "האדישות האבודה" והקנה לו פרסום רב. במאמרי הביקורת עליו נכתב כי הוא בעל סגנון סוריאליסטי וכי יצר אסכולה חדשה בספרותה של צרפת.

באותה שנה, כתב אחד מבני המשפחה בארץ ישראל לגיסו כדברים הבאים: "קראתי בעיתונים, עבריים וצרפתיים, ששם מרוממים מאוד שיא ערכו הספרותי (בצרפתית) של דוקטור נפתלי כהן בן גיסנו דוקטור כהן, אשר דרך ככוכב חדש על שמי התרבות וספרו מתקבל בהאקדמיה של הרפובליקה הצרפתית בתור יצירה תרבותית אומנותית ממדרגה הראשונה, מה שלא זכו לזה סופרים צרפתים ידועים... ספרו של נפתלי כהן הועמד עתה גם לפרס 'גונקו'", הוא פרס צרפתי הקבוע שנה שנה לטובת המעולה שביצירות. על פתח ספרו הצרפתי נדפס באותיות גדולות אשוריות 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'."

נייראק כמעט ולא יצא מביתו: "אני יושב בביתי והעולם כולו בא אלי בספרים ובהגות." כשהחלו פשעי הנאצים כתב נייראק דרמה בשם "היהודי האחרון", וכאשר הגיעו הנאצים לאזור הארדנים נמלט למרסיי ושם הוסתר על-ידי צרפתים, למרות הסכנה שנשקפה לחייהם. הנאצים השמידו את כתב היד ולמרבה הצער לא נותר ממנו אף לא עותק אחד.

בשנות החמישים כתב נייראק את הספר "נעורי אליאס", בו תיאר את פועלו של אביו הרופא. הספר עשיר בתיאורי המאבק לתקומת עם ישראל בארצו, מסכת המפעל הציוני ומאמצי הערבים לקעקע את יסודותיו. הספר נועד לאניני טעם וכדי לזרז את מנהלי הוצאת הספרים לפרסמו כתב אליהם אלבר קאמי "שירתו שירת התוכן ולא שירת הצורה." כשראה הספר אור כתב אלבר קאמי לידידו כי הוא מאושר שתרם לפרסומו של הספר האהוב עליו והוסיף "הדורות הבאים יכירו בגאוניותך." בביקורת על הספר כתב קאמי "הוא נכתב על ידי יהודי שלא הצטרך להתחפש לגוי ולא על ידי גוי שהתחפש ליהודי."

נפתלי הביע לא אחת את משאלתו שספריו יתורגמו לעברית, אבל עד כה הדבר לא נעשה. הוא נפטר בשנת 1960, בשנה בה נפטר ידידו קאמי, ונטמן בחלקה היהודית בבית העלמין שבעיר סדאן בחבל הארדנים.

 

ספרי לי על פגישתך עם אביך.

נסעתי אל העיירה ברכבת לילה ובתחנה ראיתי גבר ואישה ושתי ילדות קטנות, והיה ברור לי מי אלה. ניגשתי וחיבקתי את אבי, השענתי את ראשי על ליבו, הרחתי אותו דרך המעיל וכל הזמן שמעתי קול: "אלי אלי, רכב ישראל ופרשיו." משום מה המשפט הזה נתקע בראשי. אבי ומשפחתו קיבלו אותי בחום. נסענו לביתם וכל הלילה דיברנו. אבי זכר קצת עברית ואני לא ידעתי צרפתית, אבל הסתדרנו. הוא שאל אותי במה אני עוסקת וכשאמרתי לו שאני כותבת בעיתון, אמר: "אבל לא טוב כמוני." כשסיפרתי לו על בקיאותי בהיסטוריה אמר לי שהוא בקי ממני. הבנתי עד כמה הוא מרוכז בעצמו, עד כמה הוא אגוצנטרי, אבל העיקר שיש לי אבא. עם אשתו לא הצלחתי לתקשר בגלל מגבלות השפה ועם בנותיו הייתי משחקת במשחקים שלא דרשו דיבור כמו קפיצה בחבל או משחקי כדור. נשארתי שם עשרה ימים כשאבי ומשפחתו משתדלים  להנעים עליי את זמני. אבי אף הציע לי להישאר איתם אבל זה כמובן היה בלתי אפשרי ומאוחר מדי.

חזרתי הביתה וחשבתי לעצמי שכעת טוב לי כי אני יודעת מי אבי, אבל טוב לגמרי כבר לא יהיה לעולם. אנחנו המשכנו להתכתב, הוא בצרפתית ואני בעברית והקשר עם אשתו ובנותיו נמשך גם לאחר מותו.

"אימי נישאה בשנית לד"ר צבי וינשטוק, שאני נושאת את שמו, לצד שמו של בעלי ירוחם לוריא שהיה משורר ומתרגם, אהב את הספרות הצרפתית כמו אבי, והיה עורך ראשי בהוצאת עם עובד."

ישבתי אצל תקוה שעה ארוכה, ואם כי התקשתה בדיבור, סיפרה לי את סיפור חייה. לאחר שהתעייפה, נפרדתי מהאישה המופלאה הזו, ששפתה רהוטה ככתיבתה, ומאורעות חייה הם ספר מרתק.

דניה מיכלין עמיחי

 

לדניה,

מדהים!

עשית מעשה חשוב לתולדות הספרות הצרפתית, העברית, ותולדות ארץ ישראל.

אהוד

[פורסם לראשונה בגיליון 1674 מיום 26.8.2021]

 

ודניה מוסיפה: בצער רב התבשרתי ע"י בנה, על מותה של תקוה וינשטוק.

מפעם לפעם הייתי מבקרת את האישה היקרה הזו בביתה שברחוב ביל"ו, והיינו משוחחות, בעיקר על בני משפחתנו מהדורות הקודמים.

אהבתי את השיחות האלה בהן חשתי שוב כילדה קטנה בחיק משפחה גדולה. עכשיו גם תקוה הצטרפה אליהם.

יהי זכרה ברוך.

 

* * *

זיוה שמיר

על תקוה וינשטוק

לאהוד היקר,

רק כשהתחדשה הופעת "חדשות בן עזר" נודע לי על פטירתה של תקוה וינשטוק ז"ל, שאותה ואת כתיבתה אהבתי והערכתי מאוד. לתקווה היה סגנון כתיבה צלול ומנופה, וקוראיה ידעו שאפשר לסמוך על דבריה. ניכָּרים דברי אמת.

 לאחרונה, לאחר שקראה את ספרי "לנתיבה הנעלם" (עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק), היא הזמינה אותי ואת אלי בעלי  אליה לשיחת היכרות. תקווה נעזרה אמנם בשירותיה של עוזרת-מטפלת, אך נראתה נפלא, כאילו הייתה צעירה בעשור או יותר מגילה הכרונולוגי. זקיפות קומה הייתה לה ומיתרי קול של אדם צעיר. דירתה העידה על טעמה הטוב ועל רוחב דעתה.

   תקוה הציעה בנדיבותה שתראיין אותי, ואני ביטלתי את דבריה ואמרתי שהיא ראויה שמישהו יראיין אותה ויספר מפיה את סיפור חייה המרתק.

 אביה הביולוגי של תקווה, נפתלי כהן, ניתק את הקשר עם משפחתו הארץ-ישראלית, היגר לצרפת והתפרסם שם בשם-העט פייר נייראק. מצד אימה הייתה תקווה (שנולדה בשם "נדיה כהן") נצר למשפחת אייטינגון, שבין בניה המפורסמים נמנו מקס אייטינגון, ידידו של זיגמונד פרויד ומייסד המכון הפסיכואנליטי בירושלים (מקס טיפל, בין השאר, באסתר עגנון), בן-דודו נחום אייטינגון, בכיר בשירותי המודיעין הסובייטיים וקרובו יולי חריטון, אבי פצצת המימן הסובייטית. עד היום שמור ארכיונו של מקס אייטינגון בגנזך המדינה, חסוי מעין החוקרים. יש אומרים שהוא ריגל לטובת הסובייטים.

 בספרי "חן הנסתר" (2016) סיפרתי סיפור מרתק ומשעשע על כתב-יד של עגנון שנמסר לאייטינגון על-ידי אסתר רעייתו של עגנון, ועל הקדשה של אייטנגון על ספר שנמסר לאשת עגנון –  הקדשה שזוהתה על-ידי הבמאית איטה גליקסברג ולא על-ידי חוקרי עגנון.  הללו זיהו בטעות קטע מתוך הרומן "אורח נטה ללון" כסיפור לא ידוע וכתגלית בלתי צפויה, ואף ביססו על הטעות הזאת סרט בן שני פרקים.

 תקווה חייכה, וסיכמנו שעוד ניפגש ונדבר על משפחתה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

זיוה שמיר

 

* * *

אברהם כץ עוז

הנכד והליכוד  – ביטול סעיף הנכד 

יהיה ניצחון של סטלין בחיסול העם היהודי

 

 כותב לי ידידי בוריס מפציר (שנאסר ב-1970 ע"י  הק.ג.ב, עלה לארץ ב-1971, מפיק  סרטים דוקומנטריים. היה מנהל  אגף התרבות והאמנות במשרד החינוך, היה מנהל כללי של משרד הקליטה, היה ראש משלחת הסוכנות ברוסיה, מנהל פרויקט יד ושם לאיתור שמות. העורך והמפיק  של 10  סרטי תעודה על שואת יהודי ברית המועצות)  – ואלה  דבריו:

תוכנית האב של שליט ברית המועצות סטלין, כללה גם את הניתוק של יהודים  סובייטיים מכל קשר ליהדות ולמדינת ישראל. זו הסיבה לסגירת מערכות חינוך באידיש. לחיסול התרבות  היהודית, ולריסוק כל המסגרות היהודיות בברית המועצות. סטלין התכוון לחסל את העם היהודי אבל בדרך שונה מהיטלר. 

המאבק המוצלח של העלייה לישראל שיבש את התוכניות הסובייטיות.  העלייה של שנות ה-70 ואח"כ של שנות ה-90  – חיברה למעלה ממיליון ורבע יהודים יוצאי ברית המועצות בחזרה לעולם היהודי/הישראלי. כ-25% היו "נכדים" הזכאים לעלות לפי חוק השבות.

מעבר לשיקול מיספרי ואיכותי, יש בהחלטה על ביטול סעיף ה"נכד" – משמעות ערכית, היסטורית וגורלית לעם היהודי.

עבור יהודים הנמצאים עדיין כיום במדינות ברה"מ לשעבר, ייווצר מצב שמשפחות רבות יוותרו על העלייה לישראל, בעיקר מאחר שהדור הצעיר המוביל והמבטיח שלהם לא יוכל לעלות יחד איתם. ברית המועצות כבר לא קיימת, אך עדיין קיימים שם מאות אלפי יהודים זכאי חוק השבות ואנו רוצים  שיעלו לישראל.

אם חלילה יתוקן החוק על פי דרישת  החרדים, הם וכל מעריצי סטלין – יהודים ולא יהודים, יוכלו להניח זר פרחים על קברו של הרוצח  סטלין  בכיכר האדומה במוסקווה – כי  זה יהיה  ניצחון למורשת של סטלין.

האם נשאר עוד קצת שכל ישראלי נורמלי אצל הליכוד? או שפשוט נטרפה דעתם באופן מוחלט ואין  גבול לסחטנות החרדית?

בברכה,

אברהם כץ עוז

מפא"יניק ותיק

 

אהוד: למיטב זיכורני במאוזולאום בכיכר האדומה נותרה רק גווייתו החנוטה של לנין.

 

* * *

איליה בר-זאב

גוּלאג חָבוּי *

 

בָּתֵּי-כְּלִיאָה, אֶמְצָעִים מִתְּחוּם הַפְּסִיכִיאַטְרִיָּה לִשְׁבִירַת רוּחָם שֶׁל אֲסִירִים פּוֹלִיטִיִּים –

פְּסִיכוּשְׁקָה.

 

מַחֲנוֹת לִילָדִים וּלְבַעֲלֵי מוּם וְנָכוּת חַסְרֵי תּוֹעֶלֶת –

מָלוּטְקִי.

 

מַעְבֶּדֶת מֶחְקָר סוֹדִית לְמַדְּעָנִים שֶׁהֻרְשְׁעוּ –

שָׁארָאשְׁקָה.

 

מַחֲנוֹת לְנָשִׁים עִם יְלָדִים,ל"בּוֹגְדוֹת בַּמּוֹלֶדֶת" –

מָאמְקִי.

 

אֲסִירִים בִּכְרִיַּת עַפְרוֹת אוּרַנְיוּם, תְּעָלוֹת וּבְנִיַּת מִתְקְנֵי נִסּוּי –

"זֶקִים".

 

בְּרוּסִית זֶה מְצַלְצֵל אַחֶרֶת, חָמוּד. **

 

 

* "גוּלָאג חָבוּי" בַּמֵּאָה ה-21. צְפוֹן קוֹרֵיאָה. אַלְפֵי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁלֹּא בָּכוּ עִם מוֹת הַמַּנְהִיג נִרְקָבוֹת בְּמַחֲנוֹת כְּלִיאָה וּכְפִיָּה. תאי גז קוֹרֵיאָנִים סוֹבְיֵטִים.

 

** בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת. סְטָאלִין: "הָעָם הַלֹּא מְהֵימָן", מוּבָלִים בִּקְרוֹנוֹת בָּקָר אֶל גוּלָאג עָצוּם –קָזַחְסְטָן. גּוּפוֹת הַמֵּתִים מֻשְׁלָכוֹת מִפִּתְחֵי הָרַכָּבוֹת – גֶּרְמָנִים, יְהוּדִים, צֶ'צֶ'נִים, פּוֹלָנִים וְעוֹד. הַמִּזְבָּלָה שֶׁל כֹּל תְּנוּעָה אֶתְנִית מַטְרִידָה.

האם גם במזרח התיכון עלולה להתפתח מגמה כזו?

כבר במקומות נוספים מתרחשים בפועל דברים דומים בארצות שונות ומשטרים מסוכנים לאדם ולעצם הבריאה.

איליה בר-זאב

 

אהוד: במזרח התיכון קיימת מגמה כזו כבר מימי מוחמד, ועד ימינו – אך לא בישראל, כל עוד אין בכוח הערבים להשמידנו.

 

* * *

אורי הייטנר

1. אחֵינו אתם

סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת-העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל... ונתקלו בממסד דתי עויין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.

אילו היתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמיתית הראויה לשמה, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא היתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם של כל עולי חבר העמים. למצער, היתה עורכת אקט קולקטיבי סמלי של גיור. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמיתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני, הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של הציונות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.

הגיור האורתודוקסי אינו רלוונטי למציאות ימינו, כיוון שהוא מחייב כל מתגייר לאמץ אורח חיים השונה מזה שבו חיים רוב היהודים. מי שעלה לארץ, חי בחברה יהודית, בתרבות יהודית, ילדיו מקבלים חינוך יהודי, שפתו היא עברית – שפת הלאום היהודי, הוא חג את חגי ישראל, הוא רואה עצמו חלק בלתי נפרד מן הקולקטיב היהודי, הוא מסור ונאמן לו, משרת בצה"ל במסירות נפש – ולא זו בלבד שאינו מוכר כיהודי, כדי להיות מוכר כיהודי הוא נדרש לאמץ אורח חיים השונה בתכלית מזה של רוב היהודים שבקירבם הוא חי ואליהם הוא רוצה להשתייך. זה אבסורד. איזו סיבה יש שהוא יסכים לכך? איזו סיבה יש שאנו נסכים לכך? איזו סיבה יש שאני, כיהודי, שאין משמעותי בעבורי יותר מזהותי היהודית  – אסכים לתת לכך את ידי?

אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי אינו מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. מדוע מי שרוצה לחיות כיהודי כמוני פסול ליהדות, אך אם הוא רוצה לחיות כיהודי כמו בן גביר הכהניסט, ראוי להיות חלק מן העם היהודי. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.

לא היה דבר טוב למדינת ישראל בדורות האחרונים יותר מן העלייה הגדולה והמבורכת מחבר המדינות, שהקפיצה את מדינת ישראל קפיצת מדרגה בכל התחומים – בחינוך, במדע, באקדמיה, בתרבות, בכלכלה, בהיי-טק, במוסיקה, בספורט, במה לא? ולא פחות חשוב – בדמוגרפיה, שהיא מרכיב כה חשוב במאבק בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. והנה, מדינת ישראל עומדת שוב בפני אתגר ציוני אדיר – הזדמנות לעלייה גדולה של יהודים מרוסיה ומאוקראינה. במקום להירתם כל כולנו למשימה, כפי שהיה בהנהגת ממשלת שמיר, לא זו בלבד שאיננו עושים זאת, המדינה עומדת להתנכר לעלייה הזאת. ממנים את אבי מעוז הפונדמנטליסט לאחראי על "נתיב", הגוף המקדם את העלייה ואת הפעילות היהודית בחבר המדינות – כדי להבטיח שהשערים יהיו נעולים. וחמור יותר, במקום לפתוח את הדלתות והלבבות, רוצים להתנקש בחוק השבות ולבטל את סעיף הנכד, ובכך למנוע את העלייה הזאת.

יתר על כן, מדינת ישראל, כמדינה ציונית, חייבת לעורר ולעודד עלייה מכל תפוצות ישראל. משברים שונים במדינות רבות בעולם פותחים פתח לעלייה מגלויות כמו ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ועוד. בכל המדינות הללו, החיים המודרניים זימנו נישואי יהודים עם בני המקום שאינם "מבני ברית". האם האינטרס שלנו הוא שאותם יהודים ייצאו מעמנו או שאותם יהודים יישארו בעמנו ובני ובנות זוגם וילדיהם יצטרפו לעמנו? טוב ונכון שהם יצטרפו לעם היהודי ושיעלו למדינה היהודית.

ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת כדי להגשים את הציונות, ואם היא נוהגת אחרת, היא מועלת במהותה ובצדקת קיומה. האינטרס הציוני הוא לעודד עלייה לארץ ישראל. ממשלה שמרחיקה עלייה, שיוצרת נתק בינינו לבית יהודי תפוצות הגולה, מועלת באחריותה הלאומית.

למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעייה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. אך יש להיאבק בכל דרך דמוקרטית נגד ההתנקשות בחוק השבות ונגד פגיעה בעלייה לארץ.

ובאשר למי שכבר עלו, יהדותם אינה מוכרת והם נדרשים לגיור מחמיר ולא רלוונטי, הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר המדינות: אחינו אתם! אתם יהודים! אינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעייה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.

את אחיי אנוכי מבקש

 

2. צרור הערות ‏18.12.22

* הדרך השלישית במשפט – מאז שנות התשעים, עוד לפני שזה היה בון-טון, אני מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ואת המשפטיזציה של המדינה. תמכתי בחלק ניכר מרעיונותיו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן והזדהיתי עם מרבית רעיונותיה של פרופ' רות גביזון ז"ל. ולצד זאת, אני מתנגד בתוקף למתקפות המרושעות על מערכת המשפט ולניסיון לשנות את אופי המשטר באמצעות הכפפת הרשות השופטת לרצון המנהיג, שזאת המשמעות האמיתית של המהפכה שזוממים לוין, רוטמן, אמסלם, סמוטריץ' ושות'. הביקורת שלי על האקטיביזם, מעולם לא נגעה למישור הפלילי. בנושא המלחמה בשחיתות אני קיצוני מאוד, מאמין ב"ייקוב הדין את ההר" וכמובן שאני דוחה מכל וכל את תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק" ש"תופרת תיקים" וכל הבבל"ת הזה.

לצערי, כמעט ואיני נתקל בשותפים לתפיסתי. הדיון הציבורי הוא דיכוטומי – או שאתה בעד מערכת המשפט ואז אתה חייב לראותה כמושלמת ולדחות כל ביקורת עליה ולתמוך באקטיביזם שיפוטי ו"מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט", או שאתה נגדה ואז היא "הדיקטטורה המשפטית של אהרון ברק שתפס את השלטון בכוח ומדינת עומק... תפירת תיקים... בלה בלה בלה."

לכן, שמחתי מאוד למקרא מאמרו המצוין של המשנה ליועמ"ש לשעבר רז נזרי ב"ידיעות אחרונות", ולא רק כיוון שהוא מאמר משובח, בנוי לתלפיות, אלא גם כיוון שהוא מייצג את הדרך השלישית במשפט; הדרך האחראית והמאוזנת, שגם אני דוגל בה. הוא יצא נגד המהלכים הרבולוציוניים שנרקמים כלפי מערכת המשפט, אך הוא בפירוש הביע תמיכה בשינויים אבולוציוניים שייעשו בהידברות והסכמה בין הרשויות. הוא יצא בחריפות נגד ההתקפות המרושעות על מערכת המשפט (ובמיוחד נגד המתקפה הברוטלית והשקרית על ליאת בן ארי ובני משפחתה), אך כתב בפירוש שגם בית המשפט העליון תרם לשחיקה במעמדו הציבורי.

נזרי שותף לביקורת על האקטיביזם השיפוטי ואף השתמש באותן דוגמאות שאני נוהג לתת (ההחלטות נגד חוק טל וההתערבות בחקיקה בנושא השתמטות חרדים והצבעת היחיד האקטיביסטית של אדמונד לוי לביטול ההתנתקות – שני מקרים שבהם אני תומך פוליטית בעמדת השופטים בנושא גיוס חרדים ובהתנגדות להתנתקות, אך מתנגד להתערבות בג"ץ בנושאים אלה). ומצד שני הוא תומך ביכולת של בית המשפט העליון לבטל חוקים ובעיגונה המפורש בחקיקת יסוד של הכנסת. ומצד שלישי, הוא תומך גם בפסקת התגברות ברוב מיוחד.

ההצעות שלו דומות מאוד להצעה שאני מציג כבר שנים רבות, בדבר חקיקת חוק יסוד החקיקה, בהידברות בין הרשויות. מתוך מאמרו: "מערכת היחסים בין הרשות השופטת והרשות המחוקקת בישראל צולעת וזקוקה בדחיפות להסדרה חקיקתית כוללת. חיוני שזה ייעשה באמצעות חוק יסוד: חקיקה, שבצד קביעת המדרג החקיקתי של חוקי יסוד, חוקים רגילים, תקנות וכו', יסדיר הן את סמכות בג"ץ לביקורת שיפוטית על חוקים והן את סמכות הכנסת להתגבר על כך במקרים מתאימים. אין להקל ראש בחשיבות קביעה של הכנסת כי לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים... ראוי שייקבע רוב מיוחד של שופטים כדי לפסול חוקים. במערכת יחסים ראויה בין רשויות לא נכון לפסול חוק שנחקק על ידי נציגי הריבון על חודו של קול. בהצעת חוק שהכנו בשעתו דובר על תשעה שופטים לפחות עם רוב של שני שלישים; באותה מידה, ראוי שיהיה גם רוב מיוחד של ח"כים ככל שמבקשים להתגבר על פסיקה כזו, ורוב מינימלי של 61 שיש בהגדרה לכל קואליציה, לא מספיק לכך. עמדתי בהקשר זה היתה ועודנה כי רוב של 65 לפחות מתאים וריאלי כמשקף הסכמה רחבה יחסית. לדעתי, זהו המהלך החשוב ביותר שיש לעשותו בהקדם תוך שיח מכבד בין הרשויות."

ההבדל בין הצעתו להצעתי, הוא שהצעתי המקורית היתה להתגברות ברוב של 2/3 מהכנסת, קרי 80 ח"כים, במקביל לדרישה ל-2/3 מן השופטים. במהלך השנים השתכנעתי שמדובר ברוב שכמעט בלתי אפשרי להשיגו, ולכן אני תומך היום בפסקת התגברות ברוב של 70 ח"כים. הרוב שנזרי מציע קטן מדי, אם כי עדיף על ההצעות להתגברות אוטומטית של 61 החברים בכל קואליציה.

נקודה חשובה שנזרי התעלם ממנה, היא שהבעייה אינה רק בין הרשות המחוקקת והשופטת אלא בין שלוש הרשויות, גם המבצעת. הכנסת חלשה מאוד, וחולשתה היא בעיקר מול הממשלה השולטת בה, למעשה. היא שלטה בה מאז קום המדינה, אך הדבר החריף בשנות שלטונו של נתניהו. ולכן, יש להתנגד לכל ההצעות שנועדו להכפיף את הרשות השופטת לרשות המחוקקת, כי המשמעות האמיתית היא הכפפתה לממשלה ובעצם לראש הממשלה, וזה איום של ממש על הדמוקרטיה.

נקודה נוספת שנזרי התעלם ממנה היא הפיל שבחדר – שאין כאן מחלוקת לשם שמיים, אלא העוינות נגד מערכת המשפט נובעת במידה רבה מכך שראש הממשלה המיועד הוא נאשם בפלילים. עובדה זו מקשה מאוד על היכולת לשיח ענייני בין הרשויות על האיזונים והבלמים ביניהן. הבעייה החלה עוד בממשלת אולמרט. שר המשפטים פרידמן הציע הצעות חשובות מאוד לרפורמה במערכת המשפטית, אך כיוון שראש הממשלה היה מעורב בפלילים (עדין בגדר חשוד, הוא עוד לא נאשם אז), היכולת לקיים דיון ענייני הפכה לכמעט בלתי אפשרית.

 

* מצביא המלחמה בשחיתות – אחת הרפורמות הרצויות במערכת המשפט היא פיצול תפקיד היועמ"ש והוצאה ממנו את התביעה הכללית. גדעון סער יזם רפורמה כזו, והחתים את כל המועמדים לתפקיד היועמ"ש, כולל בהרב מיארה, על הצהרה שהם מקבלים עליהם מראש את השינוי. למרבה הצער, בשל נפילת הממשלה, המהלך לא הושלם. יש מקום לתובע כללי עצמאי, שאינו מתחכך ביום יום עם ראש הממשלה והשרים, עובדה שכמעט בלתי אנושי שלא תשפיע על שיקול דעתו ותגרום לו לפסוק לקולא. התובע הכללי צריך להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית, וכדי שיהיה עצמאי באמת, יש לנתקו מהחיכוך התמידי עם מוקדי הכוח השלטוניים.

כדי להבטיח את עצמאותו של התובע הכללי, אסור שבחירתו תיעשה בידי הממשלה, אלא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס. שר המשפטים ייצג בה את הממשלה.

חוששני שאת רעיון הפיצול, שנועד להגן על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת, מובילים יריב לוין וחבריו בהפוך על הפוך, במטרה למנות תובע-מטעם, שימונה בידי הממשלה ויהיה תלוי בה. המטרה שלהם היא למנות בובה שתפעל לביטול משפט נתניהו.

 

* קיצור תולדות חוקי הפיצול – עד ראשית שנות התשעים, לא היתה מניעה לח"כ לפרוש מסיעתו. מקובל היה, שח"כ העושה זאת, פועל מסיבות ענייניות ואידיאולוגיות, תוך נכונות לשלם מחיר אישי. כך, למשל, גאולה כהן ומשה שמיר שפרשו מן הליכוד בעקבות ההחלטה על הנסיגה מסיני ועקירת היישובים בחבל ימית ומרחב שלמה ועל האוטונומיה ביש"ע, בהסכם השלום עם מצרים. הכול הבינו שפרישתם נובעת מדבקות באמונתם ובאידיאולוגיה שלהם וכיבדו אותם על כך. כך גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה לאחר הקמת ממשלת האחדות עם הליכוד ב-1984. שריד הבהיר שכיו"ר מטה ההסברה של המערך הוא התחייב שוב ושוב שלא תקום ממשלת אחדות לה הוא התנגד בכל ליבו, ושאין הוא יכול לתת ידו לממשלה החדשה. לא היתה מחלוקת שהפרישה הזאת היא אידיאולוגית. לעומת זאת, פרישתו של משה דיין מהמערך מיד לאחר בחירות המהפך (1977) כדי להתמנות לשר החוץ בממשלת בגין, גונתה והוגדרה בפי רבים "זנות פוליטית". עיקר הביקורת לא היתה על עצם ההצטרפות לממשלת בגין, אלא על כך שהוא לא החזיר את המנדט למפלגתו. הרי יכול היה להתפטר מהכנסת ולכהן בתפקיד. הביקורת הופנתה לדיין ולא לבגין, כי היה מקובל שאין המדובר בלכידת עריקים כדי לשנות את המפה הפוליטית. הניצחון של בגין היה חד-משמעי, והוא באמת רצה אישית את דיין בתפקיד בשל ניסיונו המדיני, מתוך הערכתו לכישוריו ובעיקר כדי להקהות את החששות בעולם מעליית הליכוד לשלטון, באמצעות המינוי של מי שהיה מקובל ואהוד בעולם.

לאחר הניצחון השני של הליכוד והקמת ממשלת בגין השנייה, ב-1981, החל יו"ר האופוזיציה פרס לנהוג בשיטה המגונה של "לכידת עריקים" ממפלגות השלטון, בניסיון להפיל בדרך זו את הממשלה הנבחרת. בדרך זו הוא פיתה את הח"כים אמנון לין ויצחק פרץ מן הליכוד לערוק למערך. הסכר נפרץ בתרגיל המסריח ב-1990. בעוד הוא מכהן כמ"מ ראש הממשלה, ניסה פרס להפיל את הממשלה, בתרגיל מסריח בשיתוף עם ש"ס והמפלגות החרדיות. כחלק מאותו תרגיל, הוא לכד עריקים מן הליכוד. תחילה אברשה שריר ואח"כ יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין ופסח גרופר מהליכוד. בסופו של דבר, המהלך הזה נכשל. בתגובה, הליכוד לכד את אפרים גור מן המערך. איש לא ניסה אפילו להציג את הפרישה (משני הצדדים) כבעלת רקע אידיאולוגי כלשהו. היתה זו לכידה של ח"כים ממורמרים ממפלגותיהם תמורת הבטחת תופינים. התרגיל המסריח עורר מיאוס בציבור הישראלי. בעקבותיו, ב-1991 שונה החוק ונקבע שח"כ הפורש ממפלגתו ואינו מתפטר מן הכנסת לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה ולא יוכל להתמנות לשום תפקיד בכנסת ובממשלה בכנסת הנוכחית. כדי להתפלג מן הסיעה ולהיות מוכרים כסיעה חדשה, יש צורך בפרישה של שליש מן הסיעה. היה זה שינוי שנוי במחלוקת. מצד אחד, היתה תחושה של פגיעה בבחירה החופשית של הח"כים, שעלולה לפגוע דווקא במי שנאמנים למצפונם ולדרך המקורית של מפלגתם, כמו גאולה כהן ויוסי שריד. מצד שני, המיאוס מציד העריקים ומן האפשרות להפלת ממשלה נבחרת באמצעות גירוד ח"כים ממורמרים, פוגעת בדמוקרטיה ומעוותת את רצון הבוחר.

מאז, חלו בחוק מיספר שינויים, כולם פרסונליים, שנועדו לאפשר תרגילים מסריחים נוסח פרס, והם הובאו להצבעת בזק כדי לאפשר מהלכים ספציפיים. הראשון שעשה זאת היה נתניהו, ב-2009, בחוק שכונה "חוק מופז". נתניהו ניסה לפתות את מופז וקבוצה של ח"כים לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלתו. קדימה מנתה אז 28 ח"כים. הקבוצה שסומנה בקדימה מנתה 7 ח"כים. ולכן חוק היסוד שונה בהצבעת בזק לכזה שיאפשר התפלגות של סיעה בפרישה של 7 ח"כים. השינוי הזה הוגדר בידי נתניהו כ"חוק משילות".

כעבור ארבע שנים. כשליברמן חבר לנתניהו לקראת הבחירות, הם העבירו בכנסת שורה של חוקים. אחד מהם היה ביטול "חוק מופז", שבאותו רגע לא התאים פוליטית לנתניהו. החוקים האלה נקראו, איך לא – "חוקי משילות".

השינוי הבא נעשה אשתקד בידי הממשלה היוצאת, ביוזמת שר המשפטים גדעון סער. החוק קבע שמותר לארבעה ח"כים להתפצל מן הסיעה. גם כאן, ברור שהכוונה היתה לעודד פילוג הליכוד, באמצעות פרישת ח"כים ממורמרים. החוק כונה "חוק פיצול הליכוד". וכעת שוב, במסגרת הצבעות הבזק טרם הקמת הממשלה, יבוטל חוק הפיצול. הסיבה היא חששו של נתניהו מפרישה של "קבוצת הארבעה" הממורמרים בסיעת הליכוד.

בעוד השינוי בחוק היסוד ב-1991, לאחר התרגיל המסריח, היה ענייני, מתוך שיקול דעת ובהסכמה רחבה, כל השינויים הבאים היו קוניוקטורליים – שינוי חוקי יסוד מתוך שיקול רגעי של מה טוב למפלגה שלי כעת, ותוך הבנה שאם בעוד שנה האינטרס יהיה הפוך, נוכל שוב להפוך את החוק. זו זילות של חוקי יסוד. העצוב מכל, הוא שכמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין היום, צעד כמו זה של 1991, של דיון ענייני אובייקטיבי בשאלה מה נכון וראוי לדמוקרטיה הישראלית וחקיקה כזאת בהסכמה רחבה.

 

* דרישות לגיטימיות – ברשימת הדרישות של המפלגות החרדיות יש דרישות בלתי נסבלות, המנוגדות בתכלית לאינטרס הלאומי ולחזון הציוני, כמו בנושאי ההשתמטות מגיוס, ההתנקשות בחוק השבות, הפגיעה בגיור, הנצחת הבערות ומימונה בידי משלם המיסים הישראלי ועוד.

אך אין לשלול אפריורי כל דרישה וציפייה שלהם. דווקא מה שנראה כדרישה ההזויה ביותר, היא בעיניי לגיטימית ואף רצויה. כוונתי לנושא החשמל בשבת. רגע, אל תקפצו. ודאי שאסור לפגוע כהוא זה באספקת החשמל בשבת. ולא תהיה כל פגיעה כזאת בממשלה החדשה ולא באף ממשלה. אבל הדרישה של החרדים אחרת – למתן פתרונות טכנולוגיים שיאפשרו צמצום עבודה בשבת באמצעות אספקת החשמל באגירת אנרגיה. איני יודע מה ההיתכנות המעשית והכלכלית של הדרישה הזאת, אך בעיניי היא לא רק לגיטימית אלא אף רצויה. אם ניתן לצמצם עבודה בשבת מבלי לפגוע באספקת החשמל – זה יהיה טוב לכולם.

וכך גם בנושא הקצאת שטח לחופים נפרדים. הרי גם לחרדים זכות לרחוץ בים, באופן שמתאים לאורח חייהם. אין לאפשר הפיכת חופים מוכרזים המשרתים את כלל הציבור לחופים נפרדים. אבל ניתן להכשיר חופי רחצה נוספים, שיהיו חופים בהפרדה. למה לא?

 

* שר החינוך אמיר חצרוני – מינוי בן גביר לשר לביטחון לאומי, סביר כמו מינוי אמיר חצרוני לשר החינוך.

 

* בעל ניסיון – הטענה שבן גביר לא מתאים לתפקידו כי אין לו ניסיון בענייני משטרה אינה נכונה. למעטים יש ניסיון כמו שלו. מנעוריו ועד עתה הוא מתעמת עם המשטרה והוא גם מכיר היטב את האזיקים (מבפנים) ואת תאי המעצר (מבפנים).

 

* הזוג המוזר – לא היו ימים טובים לעוכרי ישראל האנטי ציונים כימים אלה, שבהם לכהניזם היתה עדנה ופרחח כהניסט עומד להיות שר בכיר וחבר בקבינט. הנה, הם חוגגים, תמיד אמרנו שהציונות היא גזענות ועובדה, ישראל מינתה גזען לשר לביטחון לאומי. "בן גביר הוא הציונות," חוגג גדעון לוי בכותרת מאמרו ובמשפט הזה גם נפתח המאמר, ואם מישהו לא הבין את המסר, הוא כותב בהמשך ש"בן גביר הוא הציונות והציונות היא בן גביר." ולאורך המאמר הוא מפרט את "פשעי הציונות", "משחר ימיה של הציונות" כשהציונות חרטה על דגלה את כיבוש העבודה, דרך "הנישול הציוני" בשנות העשרים של המאה שעבר והלאה במלחמת השחרור ועד היום. והמסר שלו – בן גוריון הוא בן גביר, יגאל אלון הוא בן גביר. ואילו אריק שרון הוא ברוך גולדשטיין. וכמובן "נכבה", "טיהור אתני", "אקיבוש", "עליונות יהודית", "אפרטהייד" וכל הלקסיקון שבו התועמלנים האנטי ישראליים נוהגים להגדיר את ישראל ואת הציונות – הנה, הציונות היא כהניסטית. "משחר ימיה הציונות מדברת ובעיקר פועלת – ועוד איך פועלת – בן גבירית."

פותח הכהניסט את העיתון לאנשים חושבים, וקורא שהם חושבים שהוא בן גוריון ויגאל אלון ושתורת הגזע הנתעבת שלו היא הציונות. נו, גדעון לוי עשה לו את היום ואת השבוע. אין לו בעלי ברית טובים יותר מגדעון לוי וחבריו האנטי ישראליים. יושב לו המחבל, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בגיהינום וחוגג – כתוב עליו שהוא אריק שרון. שוב ושוב אנו נוכחים שחוק הרדיקלים השלובים פועל היטב. כציוני וכפטריוט ישראלי, אני רואה בשמאלימין הרדיקלי, בלוי&בן גביר ושות' – איום על הציונות ועל מדינת ישראל. כפי שאני מתעב את בן גביר, כך אני מתעב את גדעון לוי. כפי שאני סולד מגדעון לוי כך אני סולד מבן גביר. אם בן גביר יתפוס חלילה את השלטון, אך טבעי שימנה את גדעון לוי לשר התעמולה. הזוג המוזר. צמד המהרסים והמחריבים.

 

* חוק מושחת ומשחית – המשנה ליועמ"שית: "חוק דרעי פרסונלי, עדיף להחיל מהכנסת הבאה." עדיף לא להחיל אותו אף פעם. חוק מושחת ומשחית.

 

* תורה ועבודה – לאחרונה, מתחתי ביקורת חריפה על הציונות הדתית, בשל בחירותיה הפוליטיות. איני מסוגל להבין את הדבקות שלהם בנתניהו. אני סולד מהיסחפותם למסע ההסתה והשקרים נגד בנט, בשר מבשרם, ראש הממשלה הראשון מן הציונות הדתית, מי שהשלים את המהפכה של מעבר מתפקיד משגיח הכשרות לתפקיד נהג הקטר. בנט עמד בנחישות על העמדות המדיניות והזהותיות של הציונות הדתית, ונרדף על לא עוול בכפו, אך ורק כיוון שהיה ראש הממשלה, תפקיד השמור בטאבו לנתניהו; על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

כך גם הרדיפה המכוערת את רוני אלשייך, מטובי בניה של הציונות הדתית, אך ורק כיוון שכמפכ"ל המשטרה נאמנותו היתה למדינת ישראל, לחוק ולמשטרה ולא למי שמינה אותו, כשלהוותנו היתה סתירה מניה וביה בין שתי הנאמנויות. קשה לי מאוד עם העמדת סמוטריץ' הקנאי הקיצוני בהנהגת הציונות הדתית. והדבר החמור מכל הוא החיבור עם הכהניזם והריצה איתם ברשימה אחת. הרי הציונות הדתית לחמה בכהניזם. הרי כשצעדתי עם חניכיי במצעד תנועות הנוער נגד הכהניזם ב-1985 חניכי בני עקיבא צעדו לצידנו, והנציגים הפוליטיים של המפד"ל ושל מורשה (מפלגתו של הרב דרוקמן) החרימו את "הרב" כהנא שר"י והצביעו בעד החוק נגד גזענות שנועד למנוע את ריצתו.

צר לי וכואב לי על ההיסחפות וההקצנה הללו, אך אלו פצעי אוהב. כן, למרות הכול אני אוהב מאוד את הציונות הדתית, מזדהה אתה ומעריץ את מפעליה. אני חי ועובד כבר עשרות שנים עם אנשי הציונות הדתית ביישובי הגולן ומחוץ לגולן. יד ביד לחמנו על הגולן במאבק של שנות התשעים. הם היו שותפיי בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן. עבודתי הראשונה בגולן היתה במטע של מושב קשת ואח"כ עבדתי עם חבריי הדתיים בבית האריזה פירות גולן, שמנהלו היה חבר רמת מגשימים. ולאורך השנים הייתי מחובר מאוד לאנשי הציונות הדתית במהלכי ההידברות בין חילונים ודתיים ובהתחדשות היהודית, וכמובן במילואים. מפלגת הדרך השלישית, שהייתי ממייסדיה, היתה משותפת לחילונים ודתיים. המפלגה שבה אני חבר היום, דרך ארץ, משותפת לחילונים ודתיים ומנהיגהּ, יועז הנדל, הוא דתי-חילוני. אני יו"ר מדרשת השילוב נטור המשותפת לחילונים ודתיים וחבר במנהלת רמת טראמפ שהיא יישוב משותף של חילונים ודתיים. ועוד ועוד.

אני מזדהה עם דרכה של הציונות הדתית, שהשכילה לשלב תורה ועבודה, תורה וצבא, תורה והתיישבות, תורה וחקלאות, תורה והשכלה, תורה ומדע, ובכל התחומים הללו ידעה להוביל ולהתוות דרך. תרומתה לחברה הישראלית, לתרבות הישראלית ולהתיישבות ברחבי ארץ ישראל לא תסולא בפז. אהבתי את הציונות הדתית לא תגרום לי לחסוך ממנה את ביקורתי, אך ביקורתי עליה לא תגרום לי לשנות את הערכתי העמוקה אליה. אני מאמין שההקצנה שעוברת היום הציונות הדתית היא ליקוי מאורות חולף והיא תחזור לייעודה ההיסטורי להיות המקף שבין הדתי והלאומי. 

 

* בין אבי מעוז לווליד טאהא – כתב חנוך דאום: "גם אם אתם מסכימים עם הטענות של האופוזיציה החדשה נגד ההומופביה של אבי מעוז, אינכם יכולים שלא לומר שיש לפחות קצת אמת בטענה שמווליד טאהא הם פחות נבהלו."

אסביר לדאום את ההבדל. ווליד טאהא לא מונה לעמוד בראש הרשות לזהות היהודית לאומית של ישראל. ווליד טאהא אינו מנסה לזהות את היהדות עם דרכו הקיצונית כמו אבי מעוז, שדאום כתב בצדק שהוא מייצג בדרכו רבע מנדט. ווליד טאהא אינו אחראי על כל תוכניות החוץ של מערכת החינוך, ועל החינוך הערכי של המשרד.

נכון, הומופוב הוא הומופוב ומן הבחינה הזאת אין הבדל בין מעוז לטאהא. אבל כיהודי אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד הפגיעה של מעוז ביהדות. אני רואה חשיבות בהגנה על יהדותה של מדינת ישראל מפני הנזקים שמעוז מחולל. טאהא פוגע בלהט"ב בדיוק כמו מעוז, אך בניגוד למעוז הוא אינו פוגע בזהותה היהודית של ישראל.

 

* שייך לקולקטיב היהודי – נ', צבר ישראלי, מלח הארץ, ששירת 12 שנים במערכת הביטחון, עבר לתקופה מסוימת לאוסטרליה ונישא לבת המקום. הם התגרשו והוא חזר ארצה, לבנות ולהיבנות בה. בנו נשאר עם האם. כשהבן הגיע לגיל 18 והיה עצמאי לבחור בעצמו – הוא החליט לעלות בעקבות אביו לישראל. הוא עלה לארץ, התגייס לצה"ל. שירת בסיירת מגלן. אחרי המסלול ותקופה כלוחם, הוא החליט שזה לא מספיק לו, ויצא לקורס טיס. הוא סיים את הקורס בהצטיינות. הוא משרת בקבע כטייס קרב בדרגת רס"ן. כעת, כשהוא ובת זוגו עומדים להתחתן, הוא אינו יכול להתחתן ברבנות כי הוא "לא יהודי".

אתם מבינים את האבסורד? אדם שבחר להיות חלק מן הקולקטיב היהודי, בעקבות אביו היהודי, והוא בונה את ביתו בארץ ישראל, במדינת ישראל, כחלק מעם ישראל, בתרבות היהודית הישראלית, אשתו יהודייה ישראלית ילדיו יהיו יהודים, יקבלו חינוך יהודי, יחוגו את חגי ישראל, והוא מוסר את נפשו לתקומתה וקיומה של המדינה היהודית ולהגנה עליה - ההתייחסות אליו כאל "לא יהודי" היא אבסורד.

יצחק טבנקין אמר פעם שהתשובה לסוגיית מיהו יהודי, היא: מי שהנכד שלו יהיה יהודי. והוא צודק. ההשתייכות לקולקטיב היהודי, היא הדבר המשמעותי. ההגדרות ההלכתיות אינן רלוונטיות למציאות היהודית של ימינו בארץ ובגולה, ואם לא נתאים אותה למציאות, היא לא תהיה רלוונטית. הרי אותם יהודים שאינם מוכרים על ידי הרבנות, הם אחינו, הם יהיו חלק מן העם היהודי על אפם ועל חמתם. הרי אילו היתה בימינו הנהגה יהודית רוחנית ראויה לשמה, ברור שהיתה מבינה את גודל השעה ומתאימה את ההלכה לשינויי הזמן והמקום, כפי שחז"ל העזו לשנות את חוקי התורה ולהתאים אותם לשינויי הזמן ומקום. אילו לפחות היו משנים את הגיור, ניתן היה לצפות ממנו להתגייר. אבל גיור שדורש ממנו לחיות חיים יהודיים שונים משל הקולקטיב היהודי אליו הוא שייך ואליו הוא מתייחס, הוא אבסורדי. אבסורד שהרבנות החרדית לא תאפשר לו להתגייר אם הוא רוצה להיות יהודי כמוני, אבל תקבל גיור שלו אם יהיה יהודי כמו ברלנד או גרוע יותר, כמו בן גביר. זה טירוף מערכות.

 

* קראים של השולחן ערוך – רשומה שפרסמתי בפייסבוק על אודות נ' (ראו ההערה שמעל) עוררה מאות תגובות. אתייחס כאן לשתיים מהן.

אחד המגיבים כתב שכל מי שניסו ללכת בניגוד להלכה נעלמו ואינם קיימים עוד. בין השאר הוא מונה את הקראים והצדוקים. זו תגובה קצת משעשעת, כיוון שהאורתודוקסים הם הקראים של ימינו. הקראים הם אלה שדבקו באופן פונדמנטליסטי בתורה ושללו כל שינוי וכל רפורמה. בדיוק כפי שנוהגים היום האורתודוקסים בנוגע לשולחן ערוך. ואכן, כיוון שלא השכילו להתאים את עצמם לשינויי הזמן והמקום הם לא שרדו. חז"ל הובילו את הרפורמה הגדולה והמהפכנית ביותר בתולדות עם ישראל ובתולדות היהדות. ודווקא הרפורמה הזאת היא ששרדה. מן הראוי שלא נדבק כמו קראים בהלכה של חז"ל מלפני 1,500 שנה, אלא נאמץ את דרכם של חז"ל, של כזה וראה – וחדש. להיות החז"ל של דורנו.

אותו מגיב מנה כמובן גם את הרפורמים עם "הנעלמים" וציין שהם מובילים להתבוללות. ההיפך הוא הנכון. הרפורמים הם המחסום בפני התבוללות. הם הצילו כמיליון יהודים משמד. מי שדוחף להתבוללות הם דווקא האורתודוקסים הקיצונים, שמנסים לדחוק מתוך הקהילה היהודית ומהעם היהודי את מי שדרכם ביהדות שונה משלהם.

התגובה השנייה, שאותה כתבו רבים, היא שהשירות בצה"ל אינו קשור ליהדות, יש גם טייסים דרוזים בחיל האוויר, אז מה, הם יהודים? זו כמובן תגובה דמגוגית, שאינה קשורה לנושא הדיון. בסיס השותפות בינינו לבין הדרוזים היא האזרחות המשותפת, לא לאומיות משותפת. הם אינם מתגייסים לצה"ל כיהודים אלא כדרוזים. הם אינם רואים עצמם יהודים, הם אינם רוצים להיות יהודים, אין להם כל עניין להיות חלק מן הקולקטיב היהודי. לאותו טייס דרוזי אין אבא יהודי, הוא לא עומד להתחתן עם יהודייה, ילדיו לא יהיו יהודים, הוא לא חי בקהילה יהודית, התרבות היהודית אינה תרבותו, חגי ישראל אינם חגיו. לכן, אין שום קשר בין הדברים.

 

* בור כרה ויחפרהו – מיד לאחר שחרור הגולן, מדינת ישראל הקימה מיספר חוליות סקר, בתחומים שונים; סקר ארכיאולוגי, סקרים בתחומי טבע ונוף וגם סקר קרקע. משרד החקלאות והסוכנות היהודית הקימו את חוליית הסקר, שחבריה היו מראשוני המתיישבים בגולן. במשך שנתיים הם חרשו את הגולן לכל אורכו ורוחבו, מן החרמון והר דב ועד חמת גדר, חפרו בורות וסקרו את סוגי הקרקע בעומקים השונים; איזו קרקע מתאימה לחקלאות ולאיזה סוג של גידולים.

במהלך סיוריהם, הם עברו בתוואי ההטייה, העבודות שביצעו הסורים בשנות השישים להטיית מי הירדן אל הירמוך, כדי לייבש את מדינת ישראל. הם מצאו שם שני טרקטורים גדולים, חדישים ומהטובים בתקופה, ששימשו לעבודות ההטייה. הטרקטורים הועברו לשני יישובים – האחד למרום גולן וטרם גיליתי מה היה היישוב השני.

ולכך בדיוק מכוון הפסוק בתהילים: "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל." איזה צדק פואטי – הטרקטורים שנועדו לייבש את ישראל הקטנה כשהסורים ישבו על הגולן (שכונתה בשם המאיים "הרמה הסורית", ההר שהיה כמפלצת), עברו לשמש את ההתיישבות הישראלית בגולן המשוחרר, כדי לעצב סופית את גבולה של ישראל, הכוללת בתוכה את הגולן.

 

* כוחה של הלאומיות – ארגנטינה נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הפוגע קשות באזרחי המדינה. הזכייה בגביע העולם בכדורגל היא נחמה אדירה. השמחה של הארגנטינאים כל כך אותנטית, מכל הלב, כזו שאי אפשר לזייף. זה לא הכדורגל. זו הלאומיות. זה הכבוד הלאומי. אז מרקסיסטים יכולים ללעוג ל"בניין-העל" של הלאומיות שנועד להסיח את דעתו של הפרולטריון מסבלותיו ועל הכדורגל כאופיום להמונים. קוסמופוליטיים יכולים לבוז. אבל כוחה של הלאומיות חזק יותר מכל האידיאולוגיות הללו. הלאום הוא מוקד ההזדהות החזק ביותר של האדם. כל הניסיונות לייצר מוקדי הזדהות חלופיים נועדו לכישלון.

 

* החידוש של מסי – מסי הוכיח לארגנטינאים שאפשר לזכות בגביע העולם, באמצעות הבקעת גול ברגל.

 

* ביד הלשון: מהר שלל חש בז - אמנון אברמוביץ' כינה ב"אולפן שישי" את בזאר המו"מ הקואליציוני והסחטנות ההולכת וגוברת של השותפים הקואליציוניים "מהר שלל חש בז." דני קושמרו, מגיש "אולפן שישי", תהה: "זה ראשי תיבות?" – "לא," השיב אברמוביץ', והוסיף בקוצר רוח "לא חשוב." הוא הבין שאם קושמרו אינו יודע במה המדובר, כך כנראה גם רוב הצופים בו.

מהר שלל חש בז הוא השם שהנביא ישעיהו נצטווה לקרוא לבנו, "כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר." כלומר, האומלל יישא כל חייו את השם הנורא הזה, רק כדי שבינקותו, בטרם יאמר אבא ואימא, יעביר לעם מסר, באמצעות שמו, על כך שאשור יכבוש את ארם ואת ישראל.

 

* עצת אחיתופל –ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) תקפה את מקורבו של נתניהו צחי ברוורמן וכינתה אותו "יועץ אחיתופל". האם באמת יועץ אחיתופל הוא יועץ רע?

מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל היתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ) בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז, כ"ג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו. עצת אחיתופל המפורסמת, היתה עצתו השנייה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השנייה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו היתה טובה:  "וַיהוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חוכמתו של אחיתופל ואת חוכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל היתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, יְהֹוָה." אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאוייב.

אורי הייטנר

 

* * *

יוסי אחימאיר

המגילה התביישה

מדריך הטיולים נסים סלמה פירסם רשומה בפייסבוק על חוויותיו מהדרכת כיתה של תיכון תל-אביבי ("חילוני לעילא ולעילא") בסיור בעקבות המחתרות. "לא הופתעתי מרמת הידע המאוד ירודה שלהם. גם לא הופתעתי מאי יכולת שלהם להתרכז יותר מדקה וחצי. כן הופתעתי לרעה מהבורות הטוטלית שלהם ומאמירות האנטי-ציוניות שכנראה מגיעות מהבית."

 עוד סיפר סלמה: "שמעו את המבטא הצרפתי שלי ושאלו כבר בתחנה הראשונה, שש פעמים: 'אתה צרפתי?' – שאלה אליה אני תמיד עונה ולכולם: 'אני יהודי מצרפת.' וזה בילבל אותם לחלוטין. כי מבחינתם להיות יהודי זה דת. בחור אחד הגדיל לעשות והסביר לי שרק הדתיים בישראל הם יהודים. ככה הסבירו לו הוריו. הילדים האלו לא מבחינים בין דת, לאום או אזרחות ומבולבלים לחלוטין."

 כמו רבות מקבוצות המטיילים בתל-אביב, גם קבוצה זו סיירה בשדרות רוטשילד וסיימה אל מול בית העצמאות. התלמידים ראו לנגד עיניהם מבנה אטום, שהגישה אליו חסומה. מוזיאון היסטורי בשיפוץ. כאן – בראשיתו ביתו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף – באולם שבקומת הכניסה, התרחש האירוע המכונן של מדינת ישראל. כאן הכריז ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון על הקמת המדינה היהודית ונחתמה מגילת העצמאות, שחתומים עליה נציגי כל המפלגות מימין ומשמאל.

כמעט 75 שנה חלפו מאז, אבל האתר ההיסטורי הזה לא ייפתח למבקרים גם במאי 2023, עת נחוג את יום העצמאות ה-75. ב-2019 נסגר הבית, שהוגדר מבנה לשימור מחמיר, וזאת על מנת לשפצו, לחזקו ולשדרגו. והנה, כעבור שלוש שנים, תהליך קידום הפרוייקט הרגיש הזה מלמד כיצד מתייחסת המדינה למורשתה, איך מתנהלות עבודות תשתית אצלנו. וראו את דוגמת הרכבת הקלה בתל-אביב החפורה. קלה קלה, אבל הפכה את צירי התנועה המרכזיים בא לאתרי בנייה דחוסים, כאשר הסוף אינו נראה באופק.

שיפוץ בית העצמאות אינו באחריות עיריית תל-אביב. זהו פרוייקט לאומי, שהמדינה חייבת לקדם ולא לחסוך עליו בכספים. תקציב השיפוץ כולל חיזוק המבנה כולו, תוך שימור ככל האפשר של חזותו כפי שהיתה ב-1948. כמו כן – שיחזור קומת ההכרזה, קומה להצגת המגילה המקורית וקומה שלישית שמוקדשת לדיזנגוף ולעיר העברית הראשונה. התקציב הוערך בזמנו ב-75 מיליון שקל. הממשלה הקציבה רק 29.5 מיליון שקל – וזאת כמטשינג (השלמה) לתרומה בת 33 מיליון שקל שנידבה משפחה עשירה מדרום אפריקה. מדוע נזקקת המדינה לתרומה פרטית לצורך שיקום הבית הלאומי, בלב תל-אביב? מדוע המדינה לא מצאה לנכון להקציב מיד את מלוא הסכום הנדרש, כדי שהאירוע ההיסטורי המכונן יוצג לציבור במלוא האוטנטיות שלו?

כך או כך, הפרוייקט יצא לדרך, מתקדם טיפין-טיפין. הפריטים המקוריים – המגילה עצמה, הריהוט הנושן, התמונות על הקירות ושאר חפצים היסטוריים – הועברו תחילה למוזיאון חליפי שפעל במגדל שלום. גם הוא נסגר לפני כשנה. כל התכולה נשמרת כיום במוז"א. מוזיאון העצמאות, על אולם ההכרזה והמגילה המקורית, לא יהיה פתוח לקהל בשנת העצמאות הקרובה, ולפי הקצב המקרטע הנוכחי של העבודות ותזרים הכסף, כנראה גם לא לפני 2025.

בתעתיק ענקי של מגילת העצמאות אפשר לחזות בימים אלה כשהוא פרוש לכל אורך קומות בית עירית תל-אביב, בצידו הפונה לאבן גבירול החפור. זוהי יוזמה מקורית של העיריה והעומד בראשה רון חולדאי לא כ"פיצוי" על בית העצמאות החתום, אלא כאקט של התרסה פוליטית מול תוכניות הממשלה הנרקמת ונשלמת, שמא תתנהל בניגוד לנאמר במגילת העצמאות.

אמנם לא בחוק-יסוד המדינה מדובר, אך זוהי המגילה שכוננה אותה וזכתה לקונסנסוס מצד כל הקשת הפוליטית. ראוי על כן שכל אזרח ובוודאי כל תלמיד יקראו אותה, יפנימו את תכניה. היא מיתוספת למורשת הדורות, לספר הספרים ולמפרשיו, לגעגוע במשך אלפיים שנה בגלות למולדת ההיסטורית, כפרק נוסף בתקומת העם היהודי בארץ-ישראל. בינתיים המגילה המקורית מתביישת ומיובשת, ספונה במחסן חשוך.

לו לפחות במערכת החינוך היתה מחוייבות ללמד אותה, להתעמק בה, ולדעת ולו רק על עצם קיומה. אלא שמשרד החינוך המעיט בשנה האחרונה בהקניית תכנים לאומיים-יהודיים תוך מתן העדפה לתכנים אוניברסליים. למרבה הפליאה, משרד החינוך אינו בראש המשרדים הנחשקים על-ידי המפלגות המקימות את הקואליציה החדשה, והרי חשיבותו אינה נופלת מזו של משרד הביטחון ומשרד האוצר. על מערכת החינוך לחזק בתלמידים את התודעה הציונית, את הקשר בין העם היהודי למולדתו ההיסטורית, ואת כל התכנים הכלולים בבהירות במגילת העצמאות. אין זה עניין לדתיות ולהדתה, כי אם לחיזוק הגאווה האזרחית, הכרת השורשים והמורשת הציונית שבייסוד הקמת המדינה, קיומה וצדקתה. וזוהי קריאה לממשלה החדשה: זרזו את השלמת היכל העצמאות המחודש, לתפארת מדינת ישראל.

יוסי אחימאיר

 

* * *

דוד מלמד

מעוז צור ישועתי

"מעוז צור" הפך להיות מעין הימנון של חג החנוכה. מה הקשר לחנוכה? ומי כתב את המנגינה?

באתר "זמרשת" המפרט את מירב השירים העבריים, כתוב עליו: "מילים: לא ידוע. לחן: עממי גרמני."

ככל הנראה הפיוט נכתב בגרמניה בתחילת המאה ה-13 בהשראת מסעי-הצלב. אגב, בתשעת מסעי-הצלב הושמדו במשך מאתיים שנה קהילות יהודיות שלמות. הפיוט התקבל בכל קהילות ישראל, מלבד יהדות תימן. הוא אומץ על-ידי קהילות ספרדיות ומזרחיות בעיקר מאז קום המדינה.

יש המזהים אותו עם הפייטן מרדכי בן יצחק הלוי, רב איטלקי שעבר להתגורר במיינץ שבגרמניה. 

הלחן של מעוז צור הוא של מארש גרמני מהמאה ה-16. הוא מזכיר שירים פרוטסטנטיים מאותה תקופה. כל אחד ממשפטי השיר מופיע גם במזמורי-כנסיה פרוטסטנטיים ובשירים חילוניים מגרמניה שלאחר תקופת הרפורמציה. מחקרים מאוחרים-יותר גורסים שהלחן מוקדם יותר ונכלל בלחנים שקיבץ ועיבד מרטין לותר.

בבתי-הכנסת נוהגים כשמכריזים על ר"ח כסלו ועל ר"ח טבת לומר את הקטע "יחדשהו" במנגינת "מעוז צור" הגרמנית וכך גם ל"לכה דודי", ויש הנוהגים גם לשיר את פרקי ההלל בחנוכה במנגינה הגרמנית.

אם לא די בכך יש גם מיספר בתי-כנסת, וביניהם בית-כנסת של הרב בנימין-שלמה המבורגר בבני-ברק, ששם שרים בחנוכה גם את "אדון עולם" במנגינת "מעוז צור" הגרמנית. עם חדירת הפיוט לסידורי הספרדים החלו גם הם לשיר אותו במנגינה הגרמנית. ללמדנו שהמנגינה לא רק עברה גיור כהלכה אלא גם הותאמה למנגינות הזמר המזרחי.

החזן הידוע לייב גלאנץ כתב ב"דבר", עיתונה של מפא"י, מאמר שכותרתו "על חטא שחטאנו במעוז צור": "דווקא בחג החנוכה המסמן את ניצחון המכבים במלחמתם נגד ההתייוונות, שרים את הפיוט המרכזי של החג 'מעוז צור' בנעימה המורכבת משלושה שירים גרמניים, שניים כנסייתיים מהמאה הט"ו, אחד קוראל של לותר, השני קאנטוראל ממגנצה, והשלישי קטע מהשיר הגרמני ששמו 'שאלמאנליר' מהמאה הט"ז. כזאת היא שירתנו הלאומית של חנוכה."

לכן הציע לייב גלאנץ מנגינה אחרת פרי היצירה שלו שנועדה להיות תחליף למנגינה הזרה. 

מבקר המוזיקה וחוקר המוזיקה היהודית מאיר-שמעון גשורי, ממייסדי הפועל המזרחי, כתב במאמר ב"הצופה" שלדעתו על המשרד לענייני דת להכריז על תחרות לחיבור מנגינה חדשה למעוז צור "שתסיר את חרפת צלילי הלעז מהימנוננו הלאומי לחנוכה."

הפיוט מפרט את הסיבות לרצון היהודי לנקמה. ארבעת בתיו הראשונים מתארים את האימפריות ששיעבדו את עם ישראל בעבר בסדר כרונולוגי: מצרים, בבל, פרס ויוון. ומאחר ואנחנו נוהגים להצמיד לכל חג אסון משלו, ניתן להצמידו גם לפסח ולפורים, אך בגלל שבחגים האלה יש פסוקים המתארים את האסון נשאר השיר הזה פנוי ושודך לחנוכה.

גם כשחיפשו פיוט מתאים לשיר ליד הנרות, מצאו את הפיוט הזה, היחיד שהודפס בסידורים עתיקים, ושבו מוזכרות המלים "חנוכת המזבח", "יוונים נקבצו עלי" ו"אזי בימי חשמנים". 

במאמר ב"מקור ראשון" כתב עקיבא צימרמן: "אנו רואים כי בספרות חז"ל ובספרות ההלכה מודגש הנס האלוהי בחנוכה וכמעט לא מוזכרת גבורת החשמונאים. בתפילת 'על הנסים', התפילה העיקרית והיחידה של ימות החנוכה, מודגש כי 'בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך' לאמור: המרד היה כנגד ניסיון ביטול תורה מצד היוונים ואילו מלחמת המכבים לשחרור חלקים גדולים מארץ-ישראל לא מודגשת."

מי שהפך את הפיוט הזה להימנון חנוכה היו לא אחרות מאשר הגננות האשכנזיות בא"י, משום שהפיוט אינו מופיע בשום מחזור-פיוטים ספרדי. הילדים הביאו את השיר מהגן הביתה וההורים אימצו אותו. היתה רק בעייה אחת: הילדים לא הבינו את המלים הנמלצות של הפיוט, וגם ההורים לא הבינו כל מילה ומילה. לכן יש היום מאמרים בחוברות שונות שבהן מצמידים מילון למילות הפיוט: "מטבח" – טבח, "מנבח" – נובח, וכו', מילים שהמחבר נזקק להם בשל החשיבות שייחס לחרוזים.

הבית השישי בפיוט צונזר ולא הושר במשך מאות שנים. רק לפני 200 שנה חזר הפיוט במפתיע לאמסטרדם ומשם התגלגל הלאה. הבית השישי דורש נקמה באויבינו: "חשוף זרוע קודשך", וכו'.

יש בסידורים מספר טעויות בשיר והן תוקנו בסידור "רינת ישראל". למשל:

"כילה" צ"ל "כלה". "בקושי" צ"ל "בקושי". "כי ארכה לנו הישועה" צ"ל "כי ארכה לנו השעה". בסידורים אחדים כתוב "רועה" וצ"ל "רועים" לפי פסוק בספר מיכה. ואולי גם "חשמנים" נכתב בפיוט בשביל החרוז במקום "חשמונאים".

יש כמובן גם פירושים יפים למספר מילים. אחת הסברות אומרת שהמלה "אדמון" מרמזת או לאדום, או לפרידריך-ברברוסה ששלט באותה תקופה באירופה, היה אדום זקן, הנהיג את הנצרות המערבית הקתולית, ויזם את מסע-הצלב השלישי לירושלים. בדרכו ארצה כבש ברברוסה את העיר "איקונין" שאפשר לתרגם אותה ל"צלמון", או לרמוז שהוא מולך בצל "איקונין" שהוא "צלמון", צלם קטן. יש הסבורים ש"אדמון" מדבר על הנוצרים בכלל משום שבספרות היהודית "אדום" הוא כינוי לנצרות.

בשל חשש מתגובת הנוצרים הושמט הקטע השישי בהוצאות רבות של הפיוט ועד היום נמנעים יוצאי גרמניה, הולנד ואנגליה מלשיר מחרוזת זו.

את המילים "הקם לנו רועה שבעה" יש המפרשים שהכוונה היא לבקשה ששבעה מפקדים מצבאו של סאלח א-דין המוסלמי שכבש את ירושלים, ייצאו למלחמה נגד הצלבנים ויחסלו אותם, כדי לנקום בנוצרים שהם האוייב המשותף לנו ולמוסלמים והם שנואים גם עליהם וגם עלינו.

 במשך השנים מצאו נימות אקטואליות לשיר, ובין היתר כתבה נעמי שמר את השיר "שבחי מעוז" בשנת 1971 בעקבות ביקור במעוז בתעלת-סואץ שבו הדליקו נרות חנוכה בתוך תרמילי פגזים.

היו שאמרו שמוטב היה לסיים את השיר בנימה אופטימית: "נעשה נס לשושנים, בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים."

דוד מלמד

 

* * *

מנחם רהט

מתי ולמה התפרץ בן יהודה לחדרו של הרב קוק?

שבת חנוכה: 100 שנה לפטירת מחיה השפה העברית, שישם את סיסמתו 'עם אחד שפה אחת' בקרב אומה מפוצלת לדוברי 70 לשונות לעז.

ערב שבת של חנוכה, תרפ"ג, בדיוק לפני מאה שנה. לאחר תפילת שחרית חגיגית, התיישב מרן הרב קוק, ללמוד בחברותא, כדרכו בקודש אחת לשבוע בימי שישי, עם הרב נחום אריאלי, מראשי ישיבתו 'מרכז הרב'. נהוג היה שזו השעה היחידה בשבוע, שבה הרב ננעל עם חברו-תלמידו, בחדר הלימוד שלו, בכניסה לאגף הימני בביתו, על מנת לעסוק בלימוד ללא שום הפרעה. הפעם שכחו לנעול את הדלת, ולחדר התפרץ אדם גלוי ראש, זקנקן קטן לסנטרו ומשקפים אובליות לעיניו. היה זה אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית.

יחסי אהבה-שנאה, ואולי שנאה-אהבה, שררו בין הרב הראשי לבן יהודה. הרב הזדהה עם איבת היישוב הירושלמי הישן לבן יהודה, שנחשב בעיניו כופר גמור. מצד שני, הרב הוקיר את האיש שהקדיש את חייו להחייאת השפה העברית, ובעיקר לחידוש מילים עבריות חדשות, שאת רובן מצא במשנה ובגמרא, ובספרי ראשונים (ולעיתים 'גייר' מילים ערביות). בן יהודה בן ה-64, הגיע להתייעץ עם הרב לבירור ספקותיו באשר לשימוש הנכון במילים שאיתר בספרות חז"ל.

לימים סיפר הרב אריאלי, על פי עדותו בספרו של שמחה רז 'מלאכים כבני אדם', שלאחר שהדלת נפתחה בסערה, התנצל בן יהודה: "כבודכם, רק כמה שאלות," והחל להציג את ספקותיו הלשוניים. 

  הרב קוק השיב בסבלנות. לקראת סיום המפגש הלא צפוי, פנה הרב בחיבה אבהית אל בן יהודה: "אדון בן יהודה, אולי הגיעה השעה שתשוב בתשובה?"

 הירהר בן יהודה לרגע, והשיב לשני הרבנים נשואי הפנים: "אולי..."

למחרת, שבת פרשת וישב, נר שני של חנוכה, נלקח בן יהודה לבית עולמו. הרב נחום אריאלי פסק, שה'אולי' של בן יהודה לפני מותו, כמוהו כהירהור תשובה והתיר להטמינו בהר הזיתים, למרות התנגדות עזה של החברה קדישא האשכנזית של הישוב הישן. לעולם לא נדע אם באמת התכוון לחזור בתשובה, אבל את שכרו על הירהור התשובה שלו, הוא כבר קיבל בעולם הזה: הירדנים, שחיללו את בית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים, ב-19 שנות שלטונם בהר, לא העזו לגעת בקברו. מצבתו נותרה שלימה, ללא רבב, גם בשבי האוייב.

בבתיה"ס ובאקדמיה לימדו אותנו שהאבות המייסדים של המדינה היו שניים – ב"ז הרצל שהגה בבאזל ב-1897 את החזון, ודוד בן גוריון שהגשים, כעבור חמישים שנה. שכחו לספר לנו שהיתה צלע שלישית למשולש האבות המייסדים, שאילו נגרעה אחת מהן, ספק אם  היתה קמה המדינה. שותפם של הרצל וב"ג לחזון מלכות ישראל, היה מחיה השפה העברית בן יהודה, שטווה את חלום גאולת ישראל על ידי חידוש השימוש בלשון התנ"ך והמשנה, ועקירת פלגנות שבעים לשונות הלעז מישראל, ברוח סיסמתו: "עם אחד, שפה אחת."

בן יהודה נתקל בחייו באינספור ספקנים קטני אמונה. הבלשן השֶמי תיאודור גלדקה, מגדולי חוקרי שפות צאצאי שם במאה ה-19: "סיכוייו של  חלומם של כמה מן הציונים, להחיות את העברית ללשון עממית חיה בארץ ישראל, קטנים מחלומם להקים מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל." לאמור: קל יותר להקים מדינה יהודית, מאשר להחיות בה את שפת התנ"ך.

וכך גם הציוני הדגול ז'בוטינסקי, שחזה את השואה הקרבה וקרא ליהודי אירופה להימלט מפני התבערה, אך לא האמין כלל בסיכויי העברית. פרופ' בן ציון נתניהו, אשר שימש מזכירו האישי של ז'בוטינסקי, העיד על כך על בסיס יֶדע אישי: "היהודים שיימלטו מאירופה ימשיכו לדבר אידיש," ציטט פרופ' נתניהו את ז'בו, במפגש בתל אביב בו הייתי נוכח, "מפני שעברית היא חזון תעתועים, [וכאן עבר נתניהו לצטט את ז'בו שדיבר אידיש ליטאית] – אַ טוֹיטֶע לָאשון [קרי: לשון מתה]".

 אבל בן יהודה לא נרתע מ'להמציא מילים ממוחו הקודח'. גם הבוז שרחשו למפעלו הציוני רבים מן המנהיגים הציונים הגדולים, (שחלקם, כמו הרצל, כלל לא ידעו עברית), לא צינן את הלהט. הרצל כתב ביומנו בבוז אחר מפגש עם אב"י, כי הוא "יהודי אדום קטן" שמאריך בדיבורו, והסביר בספרו 'מדינת היהודים' את פשר הלעג: "אין לנו שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס רכבת?"

וכך גם ליגלגו עליו ביאליק (שגם הוא חידש מילים רבות וכנראה קינא בהצלחת בן יהודה), אחד העם (שסיכם את ביקורו בארץ: "בתי חרושת לתעשיית הלשון ובראשם זה של בן יהודה") ורבים אחרים.

מן העבר השני ירדו לחייו גם עסקני ורבני היישוב הישן, שמהם דרש להתנזר מן האידיש הגלותית ולהשתלב במפעל התחיה הלאומית: "תלמידי הישיבות, איה הם?" – הכתיר מאמר שפירסם ב'דאר היום'. והם הגיבו בהחרמתו ובניכור מפעלו: לחברת 'שפה ברורה' שהקים, קראו המלעיזים 'שפה ארורה', ואותו עצמו כינו, לשם ביזויו והקטנתו, בן יודקה.

אבל בן יהודה, האמין בדרכו והזהיר כבר ב-1888: "כל הימים אשר בני עמנו יושבי ארץ הקודש ידברו לשונות לעז... אין תקווה כי נהיה פה לעם אחד. אספסוף אנחנו, דור הפלגה. רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת היא העברית."

מאה שנה אחרי מותו אפשר לבשר לו: ניצחת, ובענק.

מנחם רהט

 

* * *

הרצל חקק

שמאי גולן, קדיש מדַמם – השֵבר והתקוּמה

פרסום חוזר במלאת חמש שנים לפטירתו של שמאי גולן

בגיל 84 ב-10 בדצמבר 2017

ספריו וסיפוריו של שמאי גולן שרטטו סיפור של שואה ופצעים  מגלידים, גיבוריו הם העדות לשאלה שלנו, מאין באנו – לאן אנו הולכים.

לפני שנה בכ"ב בכסלו הלך לעולמו הסופר שמאי גולן. שמאי גולן (גולדשטיין) נולד בפולטוסק, הסמוכה לווארשה, פולין בט' בניסן תרצ"ג. שמאי גולן נטמן בחלקת קבר שניצבת בצמוד לאנדרטה לקהילת יהודי פולטוסק, עיירת הולדתו.

מי שהכיר את כלל יצירתו חש, כי צלילה לעומק יצירותיו מוכיחה עד כמה רב האור שנותר לנו. אכן זה היה החותָם שלו כיוצר. לשמאי גולן היה פנס סתרים שבאמצעותו ידע להאיר חוויה של דור, ובעֵטו המוּאר באור יקרות היטיב לשרטט דיוקן של עם. בלב אוהב ורגיש חשף בפנינו שמאי גולן את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה, דמים בדמים נגָעו.

בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין, איפה היינו ולאן אנו הולכים. זו עדותו הנוקבת שאינה מרפה מאתנו: אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות.

 

מעֵבר לָאור ולאהבה ולסֵבל שבקעו מדַפי כתביו, חשנו את הצמרמורת. את תהפוכות הזמן. עם כל רצונו להתקרב בעֶדנה וברעדה לכל המוראות והנוראוֹת, ידיו קרבו גם לגחלים. היטב ידע, שאי אפשר לנתק את הביוגרפיה של העם הזה מן  החושך הנורא.

כקוראים חשנו דרך הֵדי האירועים ושובלי העלילות, כי שמאי גולן בא לבטא את חיינו שלנו, את זהותנו: המאבק, התקוות, הייסורים,  החרדות. חזינו בשֵבר עמנו, ודרך גלריית הגיבורים שלו חשנו ברטט מה עבר עלינו -  חיפושי דרכים, חלומות נשבּרים, ציפייה לגאולה. לרגעים היינו כמקהלה יוונית המלווה את העלילה על הבימה, שרה את מה שמֵעבר, את הצל המרחף מעליהם. בד בבד הלב נצבט: הרי חיינו באו משם, אנו חלק מהם.

 

אורי פלד – זה תמיד חוזר אליו

כדי להבין את יצירתו של שמאי גולן, ראוי לגעת קודם כול ביצירה המרכזית שלו, "מותו של אורי פלד", ("מותו של אורי פלד", רומן, הוצאת עם עובד, הספרייה לעם, 1971).  לאחר צאת הספר לאור, זכה שמאי גולן על יצירה זו בפרס רמת גן לספרות.

זה המשפט שהיטיב לתאר את דמותו המורכבת של אורי פלד: "מה אתם מבינים," גנח ברגר במבטא הפולני שלו, מי שהיה שָם אצל הגרמנים, זֶה  תמיד יחזור אליו." מה שהיה בעבר שלנו, תמיד חוזר.

סרן אורי פלד, לכאורה שֵם שנראה שֵם של "צבּר", ודרגות הקצונה כמו העניקו לו הילה של לוחם ישראלי שורשי.  אבל מֵעבר לקנקן הישראלי הנוצץ, גילינו בגיבורו של שמאי גולן פנימיות שברירית, נפש יהודית רווּיה צללים של גולה דווּיה ושואה. סיוטי הזוועה של התופֶת והמוות מֵעבר לגדרות המחושמלות לא תמו, המשיכו לקנֵן בנפש הישראלית החדשה. המדים אכן שידרו עוצמה, אבל נקודות התורפה הישנות לא חלפו. היטב חשנו: זאת המורכּבות הישראלית האמיתית.

 שמאי גולן בנה דמות שסועה, שהיה בּה יותר מדמות אנושית. נוכחנו מיד: זה סמל נושֵם לחיי עם שלם, עַם שהקים לו מדינה כדי להיות ככל הגויים. היה רצון עז להקים מודל של ישראלי חדש, שיֵדע ללחום על חייו, אבל עמוק בפנים  לא נעלם היהודי הקודם.

סיפור העלילה, שרקם שמאי גולן, סחף אותנו אחר נפשו הרדוּפה של פלד, נתיבי הסיפור טלטלו אותנו כמו בסחרחֶרת אחר  סיוטי נפשו: הניסיונות הנואשים להינתק, רגעי אֵימה של עבר תובעני שהתעקש לחזור, התפתלויות של שיבה, וחוזר חלילה. היה משהו בדמותו של אורי פלד שהפך אותו לסמל קולקטיבי, דיוקן של דור הקלוּע בתָווך.

 

לבטים בין יהדות לישראליות חדשה

ספרות עברית טובה תמיד הלכה לפני המחנה, גיבוריהָ דובבו ביצירות רבּות את סיפורו של הדור, את הגלים והמִשבָּרים. בין דפי ספריו של שמאי גולן למדנו וספגנו לבטים של זהות יהודית, שאלות טורדניות בין אמונה לכפירה. בכתבי שמאי גולן נגענו בעצמנו, נשאבנו לסיפור הציוני-היהודי, לאותם קרעים שהיו יחדיו לדגל זהותנו.

שמאי גולן ידע לבנות ביד מלֵאת חֶמלה את ההימשכות של אורי פלד לחייט החרדי ר' יואל, שייצג עבורו את רגעי החסד של יהדות ערכּית. נותרה אותה עֶרגה לאצילות של החיים שחלפו, לאותם נרות של קידוש, לעֶדנת המנגינות של התפילות שבקעו מבית הכנסת. אלה דברים שנותרו צרובים, פעימות שמתנגנות רצוא ושוב, מסורת של בית-אבא.

הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים ריתקו אותנו, נחשפנו לאותם פצעים נסתרים, משא העבר על צלליו ואורותיו. סיפוריו של גולן האירו פינות אפלות: שמאי גולן השכיל לבנות הכול נדבך על נדבך, לבֵנה לבֵנה. החוטים העדינים היטיבו לשזור לנו גיבור מיטלטל, דמות חיה, מיוסרת, לעתים צל רפאים במציאות מדממת.

גדולתו של שמאי גולן – בַּיכולת לתאר את נפש התקופה, האנשים, רוח הזמן: גם אנו כעולים שבאו מעיראק, חשנו שמֵעבר לצבּריות כביכול של ילדים הגדֵלים במדינה ריבונית, נסתרו רבדים שאינם נראים: יש עבר ויש סיפור שקרה בגולה. התחושות, שתיאר שמאי גולן, היו תחושות של  מועקה וכובד, שאסור ואי אפשר לברוח מהן. אלה חיינו כאן.

 

כרוניקה של מוות ידוע מראש

שמאי הצליח לשרטט  באומץ ובעוצמה נושא  קשה ורגיש, והקריאה חשפה אותנו  למאבקם האמיתי של אנשים החיים בינינו, אנשים מהפלנֶטה ההיא: הדרך להבין אותם באמצעות היצירה היא דרך אמנותית ספרותית, ניסיון לתאר את העובֵר עליהם, ניסיון נואש לבנות גשר בין  התהום הפעורה והאפלה של אותו "שָׁם" לבין ההוויה החדשה של ה"כּאן", גשר על תהומות, על נפשות סוערות, רצון לרקום פֵּשר להבנת חיינו כאן.

גיבורו הישראלי אורי פלד כמו ניסה לבנות מנגנוני הגנה וכלי הסוואה, וכל זאת  כדי לחוש, שהוא חלק מן הישראלי החדש, שהוא שייך לדור של הצבּרים יפי הבלורית. אבל קורותיו לימדו אותנו, שייסורי ההסוואה והניסיון לבנות זהות חדשה לא היו פתרון שלם אלא סוג של  התחפשות אומללה, התחפרות נוראה. גלֵי העבר היו חזקים יותר, אכזריים יותר, הישראלי החדש שבו נותר פתֶטי מוּל חוף המבטחים המדומֶה.

אי היכולת לממֵש את החיים בַּמציאות הישראלית מצד אחד– והתחושה של זרות ונוכריות מצד שני, כל אלה הפכו את אורי פלד לתָלוּש ישראלי, שהחֱליף את התָלוש הגלותי. המסלול הוביל להתרסקות, לכישלון, למוות. לא נותר מוצָא אחֵר. המוות כמו בא לכפֵּר, כפי שאומרת אחת הדמויות, על רצון ההישרדות. אורי "מכפֵּר בדמו  על חטא הישארותו בחיים."

פרשת חייו של פלד נשארת לנו מורשת, מגדלור לחיינו, ראי לַחברה החדשה, חלומה ושִברה:  הניסיון הבלתי אפשרי להרכיב פאזל של זהות חדשה משברֵי זיכרונות וחלומות מרוסָקים. ההתנפצות אל סלעי ההתפכּחות חיכתה בכל פינה: המפגש הטראגי בין עבר להווה, בין רצון למציאות - המפגש המיוחל הזה נגמר בבֶכי.

 

גיבוריו של שמאי גולן – גיבורים נואשים

"מותו של אורי פלד" היה השלישי ברשימת ספריו של גולן. הלחן המיוסר הזה, שבּו נגנזו חוויות היסוד של  זיכרונות העבר, שבּו נסתרה התמוטטות האידיליה המדומָה –כל זאת ראינו גם ביצירותיו הקודמות:  "באשמורת אחרונה" ו"אשמים". אלה היו רק פרקֵי הקדמה. 

שלושת הספרים היו יחד לטרילוגיה אחת, רצף תמונות של סיפור בהמשכים. היינו עדים לתיאור שלבּים שונים בדרך חתחתים של התמודדות, מאבקם של גיבורים, ששרדו את תופת השואה באירופה.

בקובץ הסיפורים "חופּה" משנת 1983 היינו עדים לתיאור נעורים בשואה, ובין השיטין חשנו ניצבים לנוכח החזית החדשה, אימֵי קרב לטרון: האב ביצירה הוא ניצוֹל שואה – והבן יליד הארץ מנסֶה ליצור חוויה מתקנת, להילחם כחייל של מדינה ריבונית. התחושה שניסרה בנו, לאורך הסיפור, שהנה קם הבן מרבצו כדי לסייע לאב בעת מצוקה. וכמה נורא – האב לא יכול היה במקביל להיות לעֵזר לבנו.

תמונות השואה בסיפור זה קשות ומטלטלות: זכורה התמונה הנוראה בסיפור "באשמורת אחרונה", שבה ניצב הילד הזועק מוּל המוות, אופנוען גרמני בפלישה לפולין דורס חתול ברחוב, ומול גופו של החתול המרוסק חיים מתהפכים: מכאן הדרך להתבגרות הפוצעת, ויותר מזה: כך  צפה הילד את הבאות.

 

זהויות במצוקה – שיבה ובריחה

קובץ הסיפורים  "בריחות למרחקים קצרים", (הוצאת אגודת הסופרים העברים, 1975) שיקף דמויות ישראליות באותו מאבק נואש: נחשפנו לגיבורים, שחיו וחשו את ההוויה הישראלית בכללה, אותו שילוב של תחושת עוצמה ישראלית, ולצידה שיברון וחוסר אונים.

סיפוריו של גולן הציגו על אותה בימה מסתובבת דמויות אומללות: המורה המזדקן שהחֶברה דוחה אותו, הנָכה החוזר מן המלחמה ונאבק על מקומו, העולה החדש בייסורי הקליטה,  מייסד הקיבוץ  שתהילת מעשיו החלוציים נשכּחת מכול. בתיאטרון הייסורים הזה נגעו בנו סיפורים אמיתיים של ניסיונות לבנות זהות חדשה בתוך מציאות מורכבת. בתוך ישראליות הֶרואית ומאמינה בנורמאליות שלה, הזָר חש קורבן, חש עקוּד. ניסיונות הבריחה של גיבוריו הופכים אותם לאנושיים, אך בה בָּעת אנו חשים שאנו קוראים משל נורא: גיבוריו סובבים במציאות כנמשָלים של היסטוריה קשה מנשוא. גיבוריו נושמים וסובלים, אך במצבי התנסות אתה חש, שהם אלגוריות, הם קלסתר של דור, דמויות המייצגות חוויות, שבָּנו אותנו כעם בתקופה הרת גורל, בין שואה לתקומה.

בסיפור "הלוויה", היינו עדים לתבוסה של דור, שיברונם של לוחמי מלחמת  השחרור, פצעם של לוחמי השיירות. לא זהות ישראלית ריבונית הולכת ונבנית אלא התפכחות מול עולם חרֵב, ראיית השוקֶת השבורה: ריקנוּת של דור שבָּרח ממקורותיו, מערכָיו, מביתו האמיתי שהיה בּית רוחני, בֵּית סבא.

ראינו בסיפור "הלוויה" גיבורים, שניסו לבנות יחדיו קן משותף  ונותרו  איש בעולמו. גוונים אלו התחזקו בסיפור "ברושים בשלכת" ובסיפורים אחרים שתיארו דמויות, שחיפשו להן שביל בין הבריחות: שמאי גולן שרטט במכחולו דמויות נאבקות ומפרפרות מן האפוס הציוני.שמאי גולן טילטל את גיבורי סיפוריו על חבלים דקים, על קו שביר, על קו הקץ. עד יומו האחרון בּיטא גולן בכתיבתו את הלם התַּרבּות של הדור, את הקושי לחבּר בין מה שהיה לבין מה שחלף מאז, וכמובן, לבין מה שקורה היום: בספרו 'ואם אתה מוכרח לאהוב' ביטא את תחושת העקירה, המבוכה, האובדן, במשפט קשה:

"כעצים כּרוּתי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו." ובהמשך, באותו ספר, כתב על הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה: "ליד שולחן השבת, נַרְאה לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתֶם?"

גולן כתב בדַם לבּו עדוּת של דור שחש יתום: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום."

תמיד זכר את הדור שכמעט נשכח, את חבריו המתים – וכך כתב בתחושת שליחות: "הם מבקשים שאעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספֵּר לכולם, איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו."

שמאי לא שכח אותם, וזה הצו לכולנו, זה חלק מהסיפור שלנו, זה הקדיש שנותר כצו לכולנו.

הרצל חקק

 

* * *

עדנה מיטווך-מלר

סופה של אגדה – לאה צבעוני

בבית העלמין באבן-יהודה נחתם ביום ב', י"א בכסלו (5.12.22), אחד הפרקים המרתקים והייחודיים בתולדות המו"לות הישראלית.

ד"ר לאה צבעוני נטמנה בחלקת קברה במעמד בני משפחה, סופרים, משוררים, ידידים ומכרים. במילים מרגשות שהרטיטו את לב הקהל הרחב במקום הספידו בני המשפחה את האם האהובה והנערצה, שהיתה לאגדה בבית ומחוצה לו.

לאה צבעוני, ילידת תל אביב, ד"ר ללשון עברית מטעם האוניברסיטה העברית, עורכת, סופרת, מו"לית ומתרגמת, מרצה במימסד האקדמי בארץ וחוקרת הלשון העברית. עבדה כ- 25 שנים במערכת ההשכלה הגבוהה; חברה באגודת הסופרים העברים ולאחרונה, ב-2021, זכתה בפרס האור לסופרים, משוררים וחוקרי ספרות (שהאירו ביצירתם לקהל הרחב) בחסות הסופרת שמחה סיאני.

בשנת 2000 יסדה את "צבעונים הוצאה לאור" בה עשתה בחריצות, יעילות ומקצועיות עד ימיה האחרונים.

עד היום ערכה והוציאה לאור כ-600 כותרים, ביניהם – מפרי עטה – 9 ספרים בסוגיות העברית, 4 ספרי ילדים, אנתולוגיה מקיפה "עורי שפת עבר", אלפיים שנות שירה על השפה העברית, מיצירות עמנואל הרוסי, שני ספרי תרגום מאת אלכס גרלנד ומאיר שגיא ועריכה של מאות ספרים ומאמרים בסוגות העיון, ספרות יפה, ספרות ילדים ושירה.

הניחה אחריה שני בנים, שתי בנות ותשעה נכדים, שהיו גאוות יצירתה לדיברתה.

ספרה האחרון "חלון ראוה" (2021) הוא פסיפס אוטוביוגרפי פיוטי, סיפורי ורגשי בדמות הסוגה הספרותית הפרגמנטרית, ביחידות טכסט קצרות לעיתים פרוזאיות, לעיתים שיריות, בם מגוללת צבעוני את חייה (כדברי נועם פרטום בגב הספר). הספר זכה לאהדת הביקורת הספרותית והקוראים כאחד.

לאה צבעוני תכנס בוודאי לפנתיאון המו"לות העברית כתופעה נדירה, יוצאת דופן בהווייתה ובאיכותה במחוזותינו. אגדה ייחודית בפני עצמה.

 

כותבת שורות אלה – המשוררת עדנה מיטווך-מלר – שהיתה גם יד ימינה של צבעוני, כתבה שיר לזכרה המתעד את אישיותה הרבגונית, מיד עם קבלת הבשורה המרה על הסתלקותה מהבלי העולם הזה.

 

ללאה צבעוני

1946-2022

 

כְּשֶׁנִּרְדַּמְתְּ,

נִרְדְּמָה הַשִּׂמְחָה.

נִרְדְּמוּ הַנְּחִישׁוּת, הֶחָזוֹן,

הַשְּׁלִיחוּת,

נִרְדְּמָה הַהַבְטָחָה.

 

עָנָן כָּבֵד אָפֹר

כִּסָּה אֶת הַבֹּקֶר,

בֹּקֶר דֶּצֶמְבֶּר עָכוֹר

כְּמוֹ בָּא לְטַפְטֵף

דִּמְעוֹת צַעַר וּכְאֵב

עַל אֶרֶץ נוֹתְרָה מֵאָחוֹר.

 

רָזֵי הָעִבְרִית וּקְסָמֶיהָ

נָשְׁרוּ כְּעָלִים בַּשַּׁלֶּכֶת

וְנִתְגַּלְגָּלוּ לִתְהוֹם עֲמֻקָּה

"אֵיזוֹ אֲבֵדָה לַשָּׂפָה"

רָטְנוּ פַּטְרוֹנֵי הַלָּשׁוֹן הָעַתִּיקָה

עֵת רָאשֵׁי סַחְלָבִים וְנוּרִיּוֹת

הִרְכִּינוּ רֹאשָׁם בִּזְעָקָה.

 

חַלּוֹן הָרַאֲוָה* הַצִּבְעוֹנִי שֶׁלָּךְ

הוּגַף בְּאַכְזָרִיּוּת שׁוֹתְּקָה

הוֹתִירֵנוּ עִם שְׁלַל אַלְמֻגַּיִךְ

בְּיָם אֵינְסוֹפִי שֶׁל שְׁתִיקָה.

 

נוֹתַרְתִּי עוֹמֶדֶת חֲבוּלָה וּסְדוּקָה

עֵת מָעַדְתִּי בְּחַדְרִי מֵעֹמֶס הַמַּכָּה

מוּל הַבְּאֵר שֶׁהוֹתַרְתְּ בִּי

שְׁקוּפָה וְרֵיקָה,

מִמֶּנָּה נִבָּטִים עַכְשָׁו פָּנַיִךְ

בְּכָּחֹל שֶׁל שַׁלְוָה,

בְּיָרֹק שֶׁל תִּקְוָה,

בְּאָדֹם שֶׁל פְּרִיחָה,

בְּשָׁחוֹר שֶׁל אֵימָה,

בְּלָבָן שֶׁל הַשְׁלָמָה;

בִּצְבָעִים שֶׁלִּוּוּ אֶת חַיַּיִךְ

בִּקְפִידָה מְאֹד מְיֻמָּנָה,

עֵת בִּקַּשְׁתְּ לְהִגָּאֵל מִיִּסּוּרַיִךְ

בְּאוֹתָהּ אֲצִילוּת שְׁנוּנָה

שֶׁהוֹתַרְתְּ בִּנְדִיבוּת לְכֻלָּנוּ

כְּמַתְּנַת פְּרֵדָה אַחֲרוֹנָה.

 

נומי בשלווה עכשיו על משכבך

היי לכולנו אות ומופת,

אנחנו כאן להמשיך את דרכך.

 

יום א', י' בכסלו תשפ"ג, 4.12.2022

עדנה מיטווך-מלר

 

* 'חלון הראווה' – שם ספרה האחרון של לאה צבעוני.

 

* * *

משה גרנות

לחטוף בכל היכולת מהחיים

על הספר "חלון ראווה" מאת לאה צבעוני

צבעונים 2021, 205 עמ'

יש המון מה ללמוד מהספר הזה, אבל לדעתי, אחד המסרים העיקריים שלו הוא דווקא מסר סוציאלי, והוא כי לטענה שמבית הרוס חייבים לצאת לעולם אנשים פגומים מוסרית ושכלית. הספר שלפנינו מוכיח את ההיפך: לאה צבעוני מתארת בית הרוס, שממנו יצאו ארבעה ילדים לתפארת. הסיבה העיקרית שלארבעת הילדים לא היה גב משפחתי שעליו יכלו להישען בצעדיהם הראשונים בנתיבות החיים – היתה כרוכה בחוויות הקשות שעברו ההורים כניצולי שואה, שהשפיעו במיוחד על האב שמתואר כמיזנתרופ: אינו מסוגל לשאת רעש של ילדים, שונא כהי עור, ובורח מהבית כשבתו מביאה הביתה חבר שנולד בארץ מוסלמית. מתנגד בחריפת לנישואי בנו הבכור עם בת מהעדה התימנית. נהג להכות בחגורה את בנו הבכור, יחזקאל (נקרא על שמו של אחיה של האם שנהרג על ידי צלף בעלייה לחניתה במבצע "חומה ומגדל"), לוקח מבנו השני, חולה הפוליו, את משכורתו כלוטש יהלומים, ולא נענה לו כשזה היה במצוקה לקראת חתונתו. הוא מתנגד ללימודי ילדיו, ומצפה מהם להשתכר ולהביא לו את משכורתם. הוא אינו מרשה לבתו במצוקתה הכלכלית לקחת שימורים מהבית. הוא נפרד מהאם, ולפני שהוא מסתלק לארצות הברית הוא מרוקן את חשבון הבנק של שניהם, ומשאיר אותה חסרת כול. ברור שהוא לא נותן לבתו גרוש כשהיא מחליטה לצאת לטיול באירופה, כי בת אינה רשאית לצאת לטיול כזה בגפה.

למרות יחסו המחפיר כלפי ילדיו, בתו מגיעה אל דירתו המוזנחת בחיפה להזמין אותו לחתונתה עם דני הרופא, והוא מסרב. במקומו מלווה את לאה, כותבת הזיכרונות בספר זה, הדוד הנערץ אברימיל. בסוף ימיו, בהיותו סיעודי, האב מתעב אפילו את השכנים הרחמנים המביאים לו אוכל.

האֵם, גם כן ניצולת שואה, שונה ממנו לחלוטין (המחברת מקדישה לה את הספר), היא אוהבת ספרות ואמנות, מתעמקת ברמב"ם, ומעודדת את ילדיה ללמוד: ללאה היא מסדרת מגורים בראשון לציון כדי שתוכל ללמוד ברמה גבוהה בגימנסיה הריאלית. את אלישע היא רושמת ללימודים באוניברסיטה העברית. היא רושמת יומן מהרגע שלאה נולדה, ממנו ניתן להתרשם מנפשה הטהורה, מציוניותה הכנה ומאהבתה הגדולה לילדיה.

הבית ממנו יצאה מחברת הספר הזה היה הרוס ללא תקנה: הילדים מודעים כבר מילדותם הרכה שהוריהם מבקשים להיפרד. מריבות אינסופיות מתרחשות בבית, ולעיתים מוזמנת המשטרה להשקיט את הרוחות. ואף על פי כן, באו לעולם ארבעה ילדים מוצלחים, שלפחות שולשה מהם הגיעו להישגים מרשימים בזכות עצמם: אלישע קימרון הגיע לדרגת פרופסור וזכה בפרס ישראל על מחקרו במגילות הגנוזות (2018). בילי טרובתי, הבת הקטנה, נהיתה סופרת בעלת סגנון מיוחד ("ריף נולד מהים", "מים בוערים באמאזונס", "הפיראט האחרון" ועוד). המחברת שלנו עבדה בעשרות משרות כדי לפרנס את עצמה בלימודיה בתחומים רבים (אנגלית, צרפתית, לשון, עריכה, עיתונאות, יחסי ציבור, מו"לות, בהמשך גם ציור), וזכתה לעבוד גם בשתי משרות נחשקות – רכזת ועדות במועצה להשכלה גבוהה, וכן מזכיר אקדמי של האקדמיה הלאומית למדעים. היא הקימה הוצאת ספרים והשיגה תארים אקדמיים עד תואר דוקטור. את תחילת הלימודים לקראת התואר הראשון היא השיגה תוך השירות הצבאי, ואת שני התארים, מ"א וד"ר היא השיגה תוך כדי עבודה במשרה מלאה וטיפול בארבעת ילדיה. ובכן, מסר חשוב לספר הזה: אפשר לצאת למרחב גם כאשר תנאי הפתיחה גרועים.

נראה לי שאחד מהישגיה המרשימים הוא ייסוד הוצאת הספרים, שנדרש למענה העזה לא פשוטה: היא מצליחה לשכנע את טומי לפיד שניתן להפיק מכתב היד הלא מאורגן שלו – ספר בשם "שיעורים בתקשורת". בעקבות הספר הזה, שהיה לרב מכר, הופקו בהוצאה (מפעל של אישה אחת ללא מזכירות, לקטורים עורכים לשוניים וכד') – 500 ספרים, ביניהם: "רגע של עברית" של רות אלמגור רמון, "עורי שפת עבר", אנתולוגיה, ובה 900 שירים על השפה העברית (עם כל העומס הכרוך באיתור, בקשת זכויות וכד'), כתבים מעיזבונם של עמנואל הרוסי ושל יוסי גמזו.

התרשמתי מאוד מיחסה של הסופרת אל ילדותה בקיבוץ חניתה. מספר סופרות תיארו את הילדות הזאת בקווים לא מחמיאים: הקיצונית מכולן היתה דליה רביקוביץ' שבאחד הראיונות תיארה את הילדות בגבע כמו חיים במחנה ריכוז. תיאור קשה על ילדות בקיבוץ מופיע בספרה של נורית זרחי "ילדת חוץ" [גם היא היתה "ילדת חוץ" בגבע. – אב"ע]. גם יעל נאמן בספרה "היינו העתיד" מתארת בכאב את ההפרדה של הילדים מהוריהם בקיבוץ יחיעם, ואת ההפקרות השוררת במוסד החינוכי בעקבות האדרת "דת העבודה" – הנושא היחיד החשוב שם. גם ארנה גולן בספרה "ילדה של קיבוץ" אינה חוסכת את ביקורתה על ההפרדה בין ילדים להוריהם, ועל חוסר השוויון המגדרי בקיבוץ.

אני למדתי מיספר חודשים בקיבוץ גבע, הקיבוץ של דליה רביקוביץ' ונורית זרחי, ואני הייתי מלא התפעלות מהחינוך שם, ומיחס המחנכים (מיכל גור אריה, אימא של דליה רביקוביץ', יהודית שמחוני, אימא של האלוף אסף שמחוני, ונחמן רז, לימים יו"ר ועדת החינוך של הכנסת). לכן כל כך שמחתי לקרוא את תיאוריה של לאה צבעוני על ילדותה בחניתה – היא מתארת טיולים בטבע, אצל מורים בעלי ידע בבוטניקה ומטרולוגיה, שרים במקהלה, מקבלים חינוך מוסיקלי וגם לומדים לנגן על כלים, מקבלים חינוך מיני, לומדים לשחות ולרקוד. לאה הקטנה אוהבת את המורה ואת המטפלת בחדר הילדים ("הטיפול"). כשהוריה מחליטים לעזוב את הקיבוץ ולהתגורר בעיירת העולים קריית גת, לאה מתכננת לקפוץ מהמשאית, ואחותה הקטנה בלה (לימים – בילי) מסתגרת במקלחת, ונאלצים לפרוץ את הדלת. עזיבת הקיבוץ עבור הילדים היא ממש אסון!

אני מודה שרווח לי כשקראתי דברים אלה בספר, כי אני ממש מתקומם כנגד הדיבה הרעה המופנית כלפי הקיבוץ, שהיה והווה אבן דרך  חשובה ביותר בתקומת עם ישראל בארצו.

נושא אחר שריתק אותי אל הספר הוא המרד של הדוברת כנגד המשבצת שהחברה מועידה לאישה בחיי המשפחה. למחברת היו הרבה מחזרים ואהובים בצעירותה, שהעניקו לה אושר רגעי, וגם לא מעט מפח נפש. היא נישאת בסופו של דבר לדני, רופא קרדיולוג (משאת נפשם של כל הורי בנות), שלימים זוכה לתואר פרופסור, ומלבד עבודתו בבית החולים (בארץ ובלוס אנג'לס) הוא גם פותח לשכה לשר"פ שמעניקה לו ולמשפחתו כבוד ורווחה כלכלית. כאשתו של פרופסור מפורסם היא זוכה, מלבד הרווחה הכלכלית (היתה חסרה לה מאוד בילדותה ובצעירותה), גם חוויות אדירות כמו ביקורים באתרים אקזוטיים תוך כדי השתתפות הבעל בכנסים בינלאומיים. היא זוכה באושר ובכבוד שהחברה מאמינה שזה מה שכל אישה אמורה לשאוף אליהם. אבל מסתבר שהחברה והבעל התעלמו, ומתעלמים, מכך שלהיות "אשתו של" איננה משאת נפש, כי לכל אדם יש שאיפות עצמאיות. אותו רופא מפורסם סבור שאשתו איננה חייבת להשיג תארים גבוהים, וצריכה להסתפק בתארים שלו. הוא סבור שעליה למלא את התפקידים הקלאסיים של האישה: לכבס, לגהץ, לבשל, לנקות, ללדת ילדים ולגדלם, ומה פתאום שתרצה לצאת למרחב? הספר מתאר את ארבע הלידות, ששלוש מהן היו קשות (לידת ואקום, וניתוח), את המסירות והאהבה שהאם העניקה לילדיה, והמסירות שלה למלא את צרכיו של בעלה, מבלי לקבל רחשי תודה.

 לאה איננה יכולה לשמש בתפקיד "האישה הקטנה", כי היא בנויה אחרת, ולא נראה לה סביר שהבעל מרשה לעצמו "לחנך" אותה. למרות "גן העדן" שכביכול היא חיה בו, היא מבקשת לצאת אל המרחב ומבקשת גט. אם התיאור של המחברת הוא אמין (ומדוע לחשוד אחרת?) – הרי שלא נותר אלא להתפלא על האטימות שמגלה הבעל לשאיפות הכול כך לגיטימיות של רעייתו,

אם לפני הנישואין פירטה המחברת את כל מערכות היחסים שלה עם גברים שונים (ביניהם שניים גרושים, ואבות לילדים, למגינת ליבה של האם), הרי שאחרי הגירושין מתוארים יחסים עם גברים במעורפל (מעמ' 147 ואילך). אני התרשמתי מהצעד הפמיניסטי שלה בדבר היחסים הנכונים שצריכים לשרור בין נשים לגברים, אבל מסתבר שבדבר אחד היא לא פסעה בנתיב שהפמיניסטיות סללו לפניה, והוא הנתיב הארוטי. בעקבות אריקה ג'ונג, הסופרת היהודייה האמריקאית, שהתירה את חרצובות לשונה בכל הנוגע למין, יש בספרות העברית אינספור סופרות שמתארות את מעשה תשמיש המיטה לכל פרטיו. בין הסופרות האלו אזכיר מעט: שולמית גלבוע – "ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד – "סודות ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' – "אשת איש", עירית לינור – "שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו – "חיי אהבה", דורית זילברמן – "שבע נשים ורצח".

לא כן הסופרת שלנו – מקסימום שהיא מזכירה ביחסיה עם גברים הוא חיבוק ונשיקה. יחס ארוטי מוזכר בספר שלנו כלפי גלי הים באי פארוס ובחוף תל-אביב (עמ' 179-178). זהו קטע פיוטי מאוד, וקטעים פיוטיים נוספים משובצים במקומות שונים בספר.

בקהלת רבה (פרשה א', סימן י"ג) כתוב: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו." נעים להתרשם מהספר שלנו שהמסר של האמרה הזאת איננו תקף לגבי המחברת: היא ילדה ארבעה ילדים מוצלחים שהיא אוהבת, והם אוהבים אותה, השיגה השכלה, סיפוק מהעבודה, בגיל 74, בו נכתב הספר, היא מבצעת פעילות גופנית שאפשר רק לקנא בה. מסתבר שהיא חטפה וחוטפת מהחיים את המירב.

יש עוד המון נושאים שראויים לאיזכור בספר שלנו, כגון האימוץ של משפחת עולים מרוסיה, להם היא מצליחה למצוא מקומות עבודה, ואף לעזור להם כספית ברכישת דירה; עבודתה כמרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת "אחווה"; תיאורים מכמירי לב של פגעי הזקנה אצל אביה ואימה – אבל אסתפק במה שכתבתי על ביוגרפיה מרתקת זאת.

משה גרנות

 

* * *

יצחק הילמן

מיתוס הכיבוש

מאז יוני 67', ישראל מחזיקה בשטחי יהודה, שומרון וירושלים. מדובר בכ-5,000 קמ"ר, שכוללים כיום מיליון וחצי ערבים (המספרים האחרים כוזבים). חלק מהשטח, באזור מזרח ירושלים, סופח למדינת ישראל עוד ב-1967, וכ-300,000 תושבים ערביים הפכו בכך לתושבי מדינת ישראל, רובם ללא אזרחות ישראלית. במקביל נבנו באזור מזרח ירושלים שכונות יהודיות חדשות, שמספר תושביהן מגיע ל-300,000 איש ומעלה. שאר השטח נשאר כשטח בשליטה ישראלית, ללא סיפוח. ב-1992, במסגרת הסכם אוסלו 40% מהשטח המוחזק על ידי צה"ל, הוגדר כשטח "רשות פלסטינית".

מאחר ושטח יהודה ושומרון לא סופח רישמית למדינת ישראל, סבורה הקהיליה הבינלאומית, בטעות, ובכלל זה ידידתנו הגדולה ארה"ב, שמדובר בשטח "כבוש". למעשה השטח הזה, שירדן החזיקה בו 19 שנים בין 1948 ל-1967 וגם טרחה לספחו לירדן ב-1952, לא היה מעולם טריטוריה ירדנית, אחרת היה נמסר לירדן כבר ב-1923, שעה שהוקמה ירדן תחת שמה הקודם: "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן".

נותרה השאלה המשפטית, ממי ירדן כבשה את השטח. מאחר והשטח היה בין 1922 ל-1948 שטח מנדט בריטי, הרי שהכיבוש של יהודה ושומרון היה כביכול מידי בריטניה. אלא שגם זה לא מדויק, מפני שבריטניה נטשה את השטח ב-1948 בהנחה שגורלו יוכרע במלחמה, שהתפתחה בין מדינת ישראל לחמש מדינות ערב, ביניהן ירדן, שלא קיבלו את החלטת החלוקה.

אבל גם זה לא לגמרי מדויק, כי כל שטחה של ארץ ישראל המערבית, נקבע באמנת המנדט הבריטי שאושרה עוד ב-1922 ובהמשך ב-1945 על ידי האו"ם, כשטח מנדט בריטי, עם זכויות שונות לתושבי הארץ: ליהודים זכויות מדיניות ואזרחיות ואילו לערבים רק זכויות אזרחיות.

אילו מנהיגי היישוב הערבי בארץ ישראל (היום נקראים "פלסטינים") ומדינות הליגה הערבית היו מקבלים את החלטת החלוקה של 1947, והיו מכריזים למחרת ההחלטה על הקמת "מדינה ערבית" בארץ ישראל, הרי כל השטחים שישראל כבשה ב-1948, מעבר לשטחי ה"מדינה היהודית", היו נחשבים לפי החוק הבינלאומי לשטחים "כבושים" לכל דבר ועניין.

אילו זה היה קורה, ייתכן מאוד שבמסגרת הסכמי שביתת הנשק, ישראל היתה נאלצת להחזיר שטחים אלה ל"מדינה הערבית". אלא, שבהעדר "מדינה ערבית", הפכו השטחים שישראל כבשה ב-1948 לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ואילו שטחי יהודה ושומרון נותרו בידי ירדן ורצועת עזה בידי מצרים.

את הנעשה אין להשיב, ולכן חבלי יהודה ושומרון (או "הגדה המערבית" בלשון החוק הירדני) היו עד ל-1967, בחזקתה של ירדן אבל ללא כל זכות פלסטינית שהיא – על ריבונות עליהם, כי לא היתה שם מעולם "מדינה ערבית". בנוסף, אל לנו לשכוח, שירדן התאמצה מאוד, עם כוחות עזר עיראקיים, להגיע עד לחיפה, חדרה ונתניה ולהשמיד בכך לחלוטין את "המדינה היהודית". בירושלים היא כמעט הצליחה. לכולם זכור שישראל ניסתה שש פעמים, ללא הצלחה, לכבוש את פיתחת לטרון ואת המשאבות שהזרימו מים לירושלים.

אי הקמתה של מדינה פלסטינית כבר ב-1947 או ב-1948, הוא שאיפשר לירדן לספח את שטחי יהודה ושומרון אליה. לירדן היתה אפשרות כבר ב-1948, או מעט מאוחר יותר, עוד בטרם סיפחה את יהודה ושומרון לממלכה ההאשמית ב-1952, להקים על שטחי יהודה ושומרון, "מדינה ערבית". היא לא עשתה זאת וגם הפלסטינים לא עשו זאת. כל המאבק על ה"מדינה הפלסטינית" נולד רק בהמשך להשתלטותה של ישראל על חבלים אלו. קודם לכן, היתה דממה מדינית. ירדן אף השתעשעה במחשבה לספח אליה את כל ארץ ישראל המערבית. בול דואר ירדני משנות החמישים או השישים, מסמן בבירור שישראל היא חלק בלתי נפרד מירדן.

המסקנה מכל התהליך הזה הוא, שירדן כבשה שטחים, שלא היו שלה וישראל כעבור 19 שנים של שלטון ירדני השיבה שטחים אלה למדינת ישראל. לפלשתינים אין כל זכות מדינית על שטחים אלה. מעמדם של שטחי יהודה ושומרון הוא אותו המעמד של שטחים שכבש צה"ל ב-1948, בכללם עכו, נצרת, צפת, לוד רמלה, אשדוד, אשקלון ובאר שבע. אלה שטחים שהיו בתוכנית ה"מדינה הערבית" בהתאם לתוכנית החלוקה של 1947. לפיכך, מי שחותר, בטעות, להשיב את יהודה ושומרון ל"מדינה פלסטינית", פותח את הדרך לתביעה הבאה, לחזור גם לגבולות החלוקה של 1947. אין כל הבדל משפטי בין אחזקת שכם, ג'נין ורמאללה לבין נצרת, עכו, צפת, לוד, רמלה, אשדוד, אשקלון, ובאר שבע. כולם חלק בלתי נפרד מ"המדינה הערבית" לפי תוכנית החלוקה. לכן, כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית הוא מדרון חלקלק שיביא בהמשך גם ל"תיקוני גבול" וחזרה לגבולות 1947 כולל החזרת כל הפליטים למדינת ישראל.

נשאלת השאלה, מדוע ישראל לא ניסתה לכבוש את שטחי יהודה ושומרון כבר ב-1948, או לחילופין מדוע היא לא סיפחה אותם מיידית ב-1967?

הסיבה היחידה להימנעות מתהליך זה, היה החשש שהסיפוח יערער את שיווי המשקל הדמוגרפי העדין בתוך מדינת ישראל. ב-1948 לישראל היתה ברירה של קליטת מיליון עולים או להתעסק עם מיליון וחצי ערבים ואולי עוד חצי מיליון פליטים. לישראל לא היה הכוח הכלכלי לקלוט את הערבים, היא בקושי הצליחה לקלוט את היהודים. לכן, ההחלטה של בן גוריון בשעתו היתה שלא לכבוש את יהודה ושומרון ואת עזה.

ב-1967, היתה עדיין מגמה להחזיר שטחים תמורת שלום, אלא שרק אחרי 1973 התברר, שניתן לממש עיסקה כזאת רק עם מצרים. לראיה, לא זו בלבד שרמת הגולן נשארה בידי ישראל, אלא שהיא סופחה לבסוף אליה. נראה שלא תוחזר לעולם לסוריה.

ביהודה ובשומרון הלכה ונוצרה מציאות של התיישבות יהודית נרחבת, והברירה היחידה היתה, בלחץ הסכם השלום עם מצרים, למצוא איזו שהיא פשרה עם הפלסטינים, על ידי הקמת "רשות פלסטינית". "הרשות" היא ניסיון מדיני, שטרם הוכח כמוצלח, כי הרשות הפלסטינית נכשלה בהטלת מרותה הביטחונית על השטחים שעברו לשליטתה, מצב שגרם להחזרת הטרור בהיקף רציני, ולהשבתו של צה"ל לכל הערים שב"רשות". 

אשר לעזה, כנראה שאין אפשרות לחזור לשם. מאידך העזתים אינם מראים נכונות לקבלתה של "הרשות" כגורם שלטוני. לכן, דה פקטו, עזה היא מדינה עצמאית. הפתרון האלטרנטיבי הוא סיפוחה של עזה למצרים, אלא שמצרים איננה מעוניינת בכך בגלל זיקתו של החמאס ל"אחים המוסלמים", שמהווה את האופוזיציה למשטר במצרים. נוח למצרים, שיישמר הסטטוס קוו.

אשר לעתיד יהודה ושומרון, רצוי לישראל, לנוכח הקשרים שלה עם ארה"ב והאינטרס של שתי המדינות למנוע את התגרענותה של איראן, לא להעמיק את המחלוקות ביניהן, ולהגביל את הסיפוח רק לשטח C, ואם גם זה לא יתאפשר, להרחיב את ההתיישבות בחבלים אלה תוך נירמול החיים של המתיישבים במקום, ככל האפשר.

בטווח הארוך רצוי לספח גם את שטחי A ו-B, בין שהרשות הפלסטינית מוסיפה לשלוט אזרחית בשטחים אלה, ובין שהיא מתפרקת. אם הרשות מתפרקת, יהיה צורך להעניק לכל ערביי יהודה ושומרון תושבות ישראלית ובעתיד הרחוק למצוא דרכים לאיזרוחם המלא. תהליך האיזרוח חייב להתנהל על משך זמן של עשרות ואולי אפילו עשרות רבות של שנים. למי שסבור שישראל מקיימת ביהודה ושומרון שלטון אפרטהייד, שיבוא למדינות המפרץ וידרוש גם שם את איזרוחן המלא. גם שם כשמונים אחוזים מהתושבים הם רק תושבים בלי אזרחות. אם גם שם המצב ישתנה, יהיה צורך לשקול לעשות זאת גם אצלנו ובזהירות.

יצחק הילמן

 

* * *

נעמן כהן

ליבוביץ בהחלט לא צדק

בתגובה על "זאכי יציל את מרצ: הוא מדבר ציונית שוטפת נגד הכיבוש", מאת דימיטרי שומסקי ("הארץ", 7.12), כתבה מיכל לרנר-סנונית תגובה בכותרת: "ליבוביץ צדק" (על משקל כהנא צדק").

(מיכל סנונית, "ליבוביץ צדק", "אל-ארצ'י", 12.12.22)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2022-12-11/ty-article-opinion/.premium/00000185-00a0-de69-a585-07f27b850000

ברצוני להראות עד כמה ליבוביץ לא צדק.

לפני שאביא את דבריה של מיכל לרנר-סנונית, שבטוחני שאם היתה מכירה לעומק את כתביו של ליבוביץ, היתה מן הסתם דוחה אותם, אני רוצה לסקור בקצרה את תפישתו הדתית-פוליטית של ליבוביץ. ודוק: אני מדבר רק על תפישתו הדתית-פוליטית לא על התיאולוגיה שלו.

פרופסור ישעיהו ליבוביץ החל את פעולתו הפוליטית כנציג סיעת "העובד הדתי" ב"הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל". "העובד הדתי" היתה מפלגה סוציאליסטית דתית שנוסדה בשנת 1943 במטרה להחדיר להסתדרות את ערכי הדת ולהגן על זכויותיו של הפועל הדתי.

פרופסור ליבוביץ הגדיר עצמו כיהודי אורתודוכסי המקיים תרי"ג מצוות והעמיד את היהדות על קיום המצוות. כדתי אורתודוכסי התנגד ליבוביץ להומניזם, והערך העליון לדידו היה השלטת הדת, ולאור זאת תמך במלחמת אזרחים בין יהודים דתיים שומרי מצוות לחילוניים שמטרתה השלטת הדת. הפאראדיגמה הראויה לדידו היתה מלחמת האזרחים הדומה למלחמת החשמונאים בה השליטו החשמונאים את מצוות הדת על היהודים המתייוונים.

כך הוא כתב: "ערכים של ממש – בניגוד לערך הפאשיסטי של המדינה כשלעצמה – מפלגים את האומה. הדמות האישית הגדולה ביותר בתולדותיה של אנגליה היא אוליוור קרומוול, זו שבתולדותיה של ארה"ב – אברהם לינקולן; שניהם – אישי מלחמות אזרחים. ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מאבקים פנימיים ופילוגים על רקע דתי דווקא; בגלל הדת יצאו חלקים של העם מן העם, או הוצאו ממנו. אף מלחמת החשמונאים, המוצגת ע"י ההיסטוריוגרפיה החילונית כמאבק לאומי, לא היתה ביסודה אלא מלחמת-אזרחים בקרב העם היהודי בין שומרי התורה ובין המתייוונים. גם היום, כנראה, נעמוד בפני הכרעה: תוכן ערכי או מסגרת שלטונית – מה מהם עדיף?

(ליבוביץ דת הומניזם ופיצול האומה)

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=40

 

הפרדת הדת מהמדינה

כדי להצליח בהשלטת הדת במלחמת האזרחים העתידה, סבר ליבוביץ, כי ראשית כל יש להפריד את הדת מהמדינה. התלות של הממסד הדתי במדינה (מה שהוא כינה "הפרוסטיטוציה של הדת") מונעת לדעתו את מלחמת האזרחים בין הדתיים לחילוניים במדינה. כל זמן שאנשי הדת יקבלו משכורת מן המדינה הם לא יצאו למלחמת תרבות. וכך הוא כתב:

"הפרדת הדת והמדינה אין משמעותה דחיקת הדת לקרן-זווית במדינה ובחברה, או ניתוקה של היהדות הדתית מן המציאות הפוליטית. אדרבה: הפרדת הדת והמדינה פירושה ראשית העימות הגדול בין היהדות ובין החילוניות בעם היהודי ובמדינתו וראשית המאבק ביניהן על כיבוש העם."

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=30

ליבוביץ ציטט את בן גוריון בשיחה פרטית עימו בשנות החמישים – בן גוריון: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עימו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה."

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=8

 

המאבק בכיבוש (היהודי)

מאבקו של ליבוביץ למען הנסיגה מ"השטחים הכבושים" שונה מהותית מזה של מה שמכונה "השמאל הישראלי". ליבוביץ סבר כי רק התנתקות מהשטחים תוכל לשחרר את העם היהודי היושב בישראל מהתעסקות במלחמות עם הערבים בכלל, ועם הפלסטינים בפרט, לצורך הקרב החשוב באמת, הקרב על פניה של המדינה. הקרב למען השלטת עולם התורה על עם ישראל כולו. כל זמן שאנו עסוקים במלחמה עם גורמים חיצוניים, הוא חשב, לא ניתן להתפנות למלחמת התרבות על דמותו הרוחנית של העם היהודי.

 

ולאחר כל זאת נחזור לדבריה של מיכל לרנר-סנונית: "אילו השכלנו למסור את השטחים שהיו שייכים לממלכת ירדן בחזרה לא היינו מייסדים, בלי שהתכוונו, את "מדינת פלסטין... דבריו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בעקבות מלחמת 1967, שהכיבוש יהפוך אותנו ליודונאצים, היה כִּדְבַר נבואה".

(מוזר. לפי מיכל לרנר-סנונית השטחים שייכים לירדן, ואנחנו יסדנו את מדינת פלסטין???)

בניגוד לדברי לרנר-סנונית הנבואה של ליבוביץ לא התקיימה. היא היתה נבואת שקר.

ליבוביץ אגב לא אמר "שהכיבוש יהפוך אותנו ליודונאצים." "ליבוביץ גם לא האשים את חיילי צה"ל כאילו הם יודו-נאצים, אלא דיבר על סכנת היווצרותה של מנטליות יודו-נאצית, שתלך ותגבר ככל שנמשיך לשלוט בעם זר... בביטוי חריף זה התכוון יותר למדינאים הגוררים את חיילי צה"ל למעשים נוראים אשר לא ייעשו מאשר לחיילים עצמם."

(מיכאל ששר, "על הביטוי יודונאצים", "אל-ארצ'י", 7.5.2002)

https://www.haaretz.co.il/misc/2002-05-07/ty-article/0000017f-e517-d7b2-a77f-e717314a0000

לעומת זאת ליבוביץ ניבא שכיבוש יו"ש ועזה יהפוך את ישראל למדינת ש.ב. כך הוא כתב:

"המדינה השלטת על אוכלוסייה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל."

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=28

נבואת ליבוביץ לא רק שלא התגשמה, אלא להיפך. מדינת ישראל לא רק שלא הפכה למדינת ש.ב. (היום אומרים שב"כ) אלה הפכה מאז 1967 למדינה דמוקרטית, חופשית, וליברלית כמה מונים ממה שהיתה לפניה. מיכל לרנר-סנונית הנמצאת בעשור התשיעי לחייה זוכרת ודאי היטב את המדינה לפני 1967. את "הקולקטיביות הרעיונית" של קיבוצהּ עין החורש, את "פנקס" המפלגה שבלעדיו לא ניתן היה להשיג עבודה, את הממשל הצבאי ודיכוי הערבים וגזילת אדמותיהם (כפי שעשה קיבוצהּ עין החורש), את סגירת המדינה בשבת ללא חנויות פתוחות ומרכזי בידור, את אי החופש ללהט"בים. (מאיר ולד-יערי מנהיגהּ ביטא אמנם בביתניה עילית הזיות הומו-ארוטיות, אבל מעולם לא חשב לתת ללהט"בים זכויות, או לכל הפחות לבטל את החוק נגדם).

אין ספק כאן טעה ליבוביץ ובגדול.

מיכל לרנר-סנונית ממשיכה: "אם לא ניפטר מהכיבוש, הוא זה שיכבוש אותנו... עוד לא היה כיבוש שהחזיק מעמד לנצח."

מעניין איך מיכל לרנר-סנונית חוזרת בדומה לבורבונים, שעליהם אמר שארל מוריס דה טאלירן-פריגור שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר – כך גם מיכל לרנר-סנונית, אז הנה אני חוזר פעם שלישית על מה שכבר כתבתי לה בעבר בתגובה על דברי הבלע שלה נגדי אז. בדיוק באותו נושא:

"מיכל לרנר-סנונית כהיסטוריוסופית המאשרת את חורבן ישראל מכיבוש ערבי-מוסלמי הוסיפה וקבעה חוק היסטורי: "אין שום כיבוש בתולדות החברה האנושית שהחזיק מעמד לנצח. במוקדם או במאוד מאוחר — זה נגמר."

מיד לאחר מכן היא היללה את הוריה הכובשים: "הוריי (הפולנים) שהגיעו לארץ (מבלגיה), בגופם ונפשם (כבשו) קבעו את גבולות המדינה."

(מיכל סנונית, "מר לי מר לי בפה", אל-ארצ'י", 2.11.21)

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.10343476

אז ברצוני לחדש לה שתי עובדות היסטוריות:

1. אין חוקיות בהיסטוריה. מאז אריסטו (שקבע בספרו "פואטיקה", שהספרות היא מדעית ויש בה חוקיות, ולכן היא נעלה על ההיסטוריה שאין בה חוקיות), ועד קרל הלוי-מרקס, נעשו מאמצים רבים למצוא חוקיות בהיסטוריה. כולם נכשלו. גם היא.

2. אין ספור עמים נכבשו ונעלמו מההיסטוריה. אצלנו לדוגמה, הפלישתים (בגירסה הראשונה) ושאר עמי כנען, כולם נכבשו ונעלמו. או לדוגמה העם הרומאי – ה-Populus Romanus הגדול ששלט בעולם, נכבש ע"י הגרמאנים ונעלם מההיסטוריה כלא היה.

ונחזור אלינו, השטחים הכבושים ע"י הערבים היום – 13 מיליון קמ"ר מהאוקיינוס ההודי לאוקיינוס האטלנטי – היו שייכים ברובם לעמים נוצריים, (עם קהילות יהודיות). כיום לא נותרו בהם כמעט נוצרים ויהודים. רק הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, היוונים, המלטזים,

המצרים-האגיפטים נאבקו בגבורה 300 שנה נגד הכיבוש הערבי והובסו. לא בכדי נקראת היום מצרים "הרפובליקה הערבית של מצרים", להדגיש שמצרים שייכת לכובש הערבי ולא לעם המצרי.

האם לרנר-סנונית סבורה שבגלל "החוק" ההיסטורי שניסחה יש סיכוי לעם המצרי לסלק את הכיבוש הערבי ממצרים בשעה שהם מונים כיום רק כתשעה אחוזים מהאוכלוסייה? גם הבֶּרֶבֶּרִים נאבקו שנים נגד הכיבוש הערבי, האם לדעתה יצליחו הבֶּרֶבֶּרִים בצפון אפריקה לסלק מארצם את הכיבוש הערבי?

הוריה הפולנים מבלגיה של מיכל לרנר-סנונית אכן הצליחו "בגופם ובנפשם" לכבוש מהערבים את אדמות וואדי וחווארית (ע"ש שבט סודני). מכיוון שלא ידעו ערבית תרגמו זאת בטעות ל"חורש" והקימו על אדמות הערבים את קיבוץ עין החורש, ועל כך הם ראויים לתהילת עולם.

חבר קיבוצה, הפולני מפולניה, המשורר אבא קובנר, שכצעיר בן 23 ראה את המציאות כהווייתה ובווילנה קרא "בל נלך כצאן לטבח," קרא בארץ להילחם נגד צבא הכיבוש המצרי (ולא להילחם בעד כיבוש ערבי) וכתב לחיילי גבעתי: "אל רתיעה, בנים: כלבי רצח – דינם דם! ככל שתיטיבו לדרוס כלבי דמים כן תעמיקו לאהוב את היפה, את הטוב, את החירות. ולא, די שנסו מותניים, בחורים: הנה הג'יפים שלנו יהיו מחר לאמפיבות כי! בנחל נצעד. בנחל של דמם פולשים."

האם קיבוץ עין החורש יתקיים כישוב יהודי לנצח, או יחזור לכיבוש ערבי?

כאמור אין חוקיות בהיסטוריה.

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01694.php

לסיכום: ליבוביץ בהחלט לא צדק.

 

לא לתיקון חוק השבות – כן לתיקון תהליך קבלת האזרחות

במצב הנוכחי כיום, כשני שליש מהעולים לישראל לפי חוק השבות הכולל את סעיף הנכד, אינם יהודים, ואין להם כל קשר עם היהדות, ואין להם כל כוונה להיכנס למקווה ולהתגייר. רובם גם לא חושבים להפוך את ישראל לביתם. לאחר קבלת סל קליטה, ודרכון ישראלי הם מיד עוזבים את הארץ. יש לעשות לזה סוף. אין לבטל את סעיף הנכד בחוק השבות, אך יש להעניק דרכון ישראלי לעולה אך ורק שלוש שנים לאחר שהעולה התערה בארץ, והארץ היתה למרכז חייו. יש להעניק סל קליטה רק לצורך לימוד עברית באולפן.

 

אז (1)

מרקס – היהודים והכסף

ב-1844, בגיל 26, כתב המשומד הצעיר (אימו הנרייטה נשארה יהודייה), קרל הלוי-מרקס, חיבור בשם "לשאלת היהודים" (Zur Judenfrage).

(קרל מרקס, לשאלת היהודים, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1959)

Karl Marx

Zur Judenfrage

http://www.mlwerke.de/me/me01/me01_347.htm

הלוי-מרקס תמך במתן אמנציפציה ליהודים, אך בתנאי שהם יפסיקו להיות יהודים, ובמה התבטאה לדידו יהדותם? היחס היהודי לכסף. כאשר לא יהיה יותר כסף, ולא משטר קפיטליסטי, ממילא לא יהיו יותר יהודים. והא מנסח זאת כך:

"מהו הבסיס החילוני של היהדות? הצורך המעשי, התועלת העצמית."

"מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר מכר."

"מהו אלוהיו החילוני? הממון."

"הממון הוא האליל שלהם והם סוגדים לו."

(קרל מרקס, "כתבי שחרות", ספרית פועלים, מרחביה, 1965, עמ' 59)

"הממון* הוא אלוהיהם הקנא של ישראל, ואין אלוהים אחרים על פניו.."

"לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון." (שם עמוד 61).

 

* כאן מתרגם אבינרי "כסף" Das Geld לממון, אבל בפסוק הקודם מרקס מביא את המונח העברי "ממון" בעברית במקור.

 

כסף כמהות של היהודים הוא ביטוי מהדהד בכל הספרות האנטישמית מהברית החדשה, מכירת ישו ב-30 שקל כסף, ועד היטלר שדיבר על "יהדות הממון הבינלאומית".

https://www.youtube.com/watch?v=93eHO2z_GnM

אין ספק, הזמר האנטישמי השחור, קניה אומָרִי ווסט, מסכים איתו בכל מילה.

 

היום החרדים והכסף (2)

כתב ערוץ 13 אביעד קליקמן קובע: ''האידיאולוגיה של החרדים זה כסף'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=773336&forum=scoops1

מסתבר שבארץ, אצל חוגים מסויימים, הסטראוטיפ האנטישמי ליהודים משמש את שונאי החרדים. למרבה הזוועה יש יהודים המפנימים את התעמולה האנטישמית.

 

אז  צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי (1)

וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל, דיווח על הפינוי מדנקרק בפני בית הנבחרים של הפרלמנט הבריטי ב-4 ביוני 1940 ואמר בנאום המפורסם: "נלחם בחופים":

"אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע."

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D

 

היום (2)

אליעד בן גיגי-שרגא התנועה לאיכות השלטון

עו"ד ד"ר אליעד בן גיגי-שרגא – מהתנועה לאיכות השלטון, נאם נגד הדמוקרטיה הישראלית (בתואנה של תמיכה בה), ואמר כך: "לעולם, לא ניכנע לא לשחיתות ולא לעבריינים מושחתים. אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בים ובאוקיינוס, אנחנו נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי הדמוקרטי ליברלי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות, לעולם, אבל לעולם לא ניכנע. ביחד עד הניצחון!"

https://twitter.com/MovGov/status/1604187078635704320

לא יאומן, לאמץ את הנאום של צ'רצ'יל נגד הדמוקרטיה ולא בעדה. היה רק חסר שהוא יאמץ את נאום המלחמה של היטלר ביהדות הממון הבינלאומית.

 

אז

בן יהודה ממציא מילים (1)

השבוע, מציינים מאה שנים למותו של אליעזר יצחק פרלמן-בן־יהודה, וזהו זמן ראוי לתקן עוול היסטורי: בן-יהודה ולא ביאליק הוא אכן מחדש המילים הגדול ביותר שידעה העברית, ובפער גדול.

אילון גלעד בדק ועשה את החשבון: רק 133 מילים מחידושי בן יהודה התקבלו באמת בשפה, בהן המילים: אָדִיב, אָדִישׁ, אֲוִירוֹן, אֱמָנוּת, אָפְנָה, אָפְנַיִּם, אֶקְדָח, בִּצְבֵּץ, גֶּבֶס, גְּלִידָה, גַּמִישׁ, גַּנְדְּרָן, גַּנֶנֶת, דַּיָּל, דִּפְדֵּף, הַפְתָּעָה, הַצְהָרָה, וַעֲדָה, וָרֹד, זֶהוּת, זִמְזוּם, זָמֶּרֶת, חֲבִיתָה, חֲגִיגִי, חַיְדָּק, חַיָּל, חֲמָמָה, יָזְמָה, כְּפָפָה, כְּרוּבִית, כַּתָּבָה, לִטֵּף, מָבוֹךְ, מִבְרָק, מַגֶּבֶת, מַגְהֵץ, מִדְרָכָה, מַהְפְּכָנִי, מִכְלָלָה, מִכְתָּבָה, מִלּוֹן, מִמְחָטָה, מִסְבָּאָה, מִסְעָדָה, מַעֲצָמָה, מַפּוּחִית, מֻקְדָּם, מִקְלַחַת, מַשְׁאֵבָה, מִשְׁטָרָה, מִשְׁקֶפֶת, מִשְׁתָּלָה, מִשְׂרָד, נַזֶּלֶת, נַקְנִיק, עִיריָּה, עִתּוֹן, פְּלִישָׁה, פְּצָצָה, קִדְמָה, קִיצוֹנִי, רִבָּה, רִהוּט, רַכֶּבֶת, רְצִינִי, רִשְׁמִי, שָׁעוֹן, תְּאוּרָה, תַּגְלִית, תִּזְמֹרֶת, תַּכְשִׁיר, תַּפְנִית, תִּסְבֹּכֶת, תַּצְפִּית ותַּרְגִּיל.

חיים נחמן ביאליק חידש 83 מילים ובהן: אוּם, אַוְרִירִי, אִנְפֵּף, אֶצְבְּעוֹנִי (קטן), אֲרַמִיּוּת, גַּחְלִילִית, גַּלְגֶּלֶת, דַּפְדֶּפֶת, הֵגִיב, הִדְגִּים, הִקְלִיט, הִשְׁתַּרְשֵׁר, דּוֹרְסָנִי, הֲוַי, הַכְלָאָה, הִצְדִּיעַ, הִתְבַּדְּרוּת, הִתְיַפְיֵף, וִסּוּת, זוּטָה (מין צמח), חֲזַרְזַר (מין צמח), חַיְכָנִי, טחוּב, טַיָּס, טַיֶּֽסֶת, טַפְסָן, יְבוּא, יְצוּא, יְרִי, כְּרָזָה, לוֹעֲזִיּוּת, מִזְחֶלֶת, מַחַק, מָטוֹס, מַלְטֶשֶׁת, מְסֻיָּג, מְסֻנְדָּל, מַעֲנָק, מְפֻסָּק (בעל סימני פיסוק), מַצְלֵמָה, מְקֻמָּח, מְרֻשָּׁת, מַתָּז, נָאֶמֶת (עודף נאומים ארוכים ומייגעים), נְשֹׁרֶת, נַקּוּשִׁית (מין חרק), נַתּוּזית (מין חרק), סְגֻלִּי, סוֹכֵךְ, סֶתֶם, עֶרְגָּה, פַּקָּח, פִּרְיוֹן, פֻּשַּׂק, צְוִיץ, צוֹרְבָנִי, צִחְקֵק, צַלְצְלָנִי, צְרָחָה, קַרְקְרָנִי, קַשְׁקְשָׁנִי, רֶסֶק, רִשְׁרוּשׁ, רִשְׁרֵשׁ, שֵׁדוֹן, שַׁלְדָּג, תְּאוּנָה, תְּגוּבָה ותָּוִית.

יש גם מחדשים אחרים יצחק אבינרי, איתמר בן-אב"י (בנו של בן-יהודה), הלל הרשושנים, דוד ילין, זאב יעבץ, יחיאל מיכל פינס, יוסף קלוזנר, דוד קלעי, דוד רמז, אברהם שלונסקי ומשה שרת. אבל אלה גם יחד לא מגיעים למספר החידושים של מחיה השפה העברית.

 (אילון גלעד, "הוא נחשב למחיה השפה העברית, אך קרדיט חשוב אחד תמיד ניטל ממנו", "מוסף "אלארצ'י", 14.12.22)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/2022-12-14/ty-article/.highlight/00000185-1026-d100-af9d-f83636d30000

 

היום

בן/בת יהודה מברלין ממציא/ה מילים (2)

חנה (מקודם עומרי) בן יהודה, (מישהו יודע את שמה המקורי?) – היא גרמניה ברלינאית ממוצא יהודי-ישראלי, ("אבא פרסי שנולד בפלסטין, ואמא מרוקאית") – החוקרת את "ספרות היהודים", ובתוך כך את עיסוקו של שמואל יוסף הלוי טשאטשקיס-עגנון, בקוויריות ובמגע אנאלי. כמו גם ביחסו לערבים: "אין אני שונאם, אלא מה אני מבקש, לא לראות את פניהם."

דומה שטשאטשקיס-עגנון, שנולד ב-1887 בגליציה ומת בירושלים ב-1970, שהיה יהודי דתי-אורתודוכסי לא הכיר כלל את המושג קוויר.

ד"ר חנה (עמרי) בן יהודה (דומה שלפי כללי ה-PC, יש לקרא לה בת יהודה נ.כ.) החוקרת  את "עגנון הקווירי" אומרת ש"במחקר של עגנון אין קריאה קווירית, כמו שאין התייחסות לפלסטינים או למזרחים. (אז הערבים לא נראו פלסטינים, ומזרחיים נקראו יהודי רוסיה נ.כ.) למשל ב'עיר ומלואה' (אסופת סיפורים שמתרחשים בעיר הולדתו בוצ'אץ', יש את הדמות של דבורה החזנית, שלא רק שיש לה עיסוק גברי היא גם לובשת בגדי גבר ולמעשה מהווה מעין אישה גבר."

קריאה קווירית של עגנון, אומר/ת בן/בת יהודה, הנמצאת בתהליך של התנשות, לא נועדה לדחוף לו בכוח תימות להט"בקיות, "אבל, העניין הקווירי חייב להיות שם. שירה, הגיבורה הכי ארוטית של עגנון, מתאפיינת בארוס גברי ויש אצלה רמיזות לפטיש ו-BDSM, מיניות נוסח ברלין. בסיפור בשם 'נעלם' יש אשת אצולה גרמנייה שחוטפת נער יהודי שהיה חייל ועושה את דרכו חזרה הביתה מהמלחמה. היא כולאת אותו עם אזיקים ושמה עליו בגדי אישה. הגיבורה של 'בדמי ימיה' היא נערה מתבגרת שהמיניות שלה עדיין נזילה."

בן יהודה מזהה מיניות קווירית גם בסצינה מכוננת ב"תמול שלשום", גיבור הרומן, יצחק קומר, וכלב פלרטטני ומתחנחן שמייצג עבורו את תפיסת הגבריות הפגומה שלו עצמו. הזיהוי של עצמו בכלב כגבר פסיבי ונכון לְרַצּוֹת גורם ליצחק לחרוט על עורה של החיה את המילה "משוגע", כדרך לקעקע את "הנשיות" שלו עצמו. במשחק הכמו ארוטי ביניהם, הכלב מנסה להתקרב ליצחק עוד יותר. ואם לא די בכך, הכלב, שעגנון העניק לו יכולת דיבור, מכנה את יצחק, צבע במקצועו, "בעל המכחול" – דימוי פאלי שכמובן קיים בתודעתו של הגיבור.

"כל המפגש הזה סובב סביב המגע הנעים של המכחול הנוטף," אומר/ת בן/בת יהודה. "אצל חז"ל, להכניס מכחול לשפופרת זה יופמיזם, לשון נקייה של מגע אנאלי. אברכים שיקראו את זה עכשיו מיד יבינו למה הכוונה, אבל איכשהו החוקרים הגדולים של עגנון, שכולם מכירים היטב את ארון הספרים היהודי, לא כתבו על זה שום דבר."

(מערכת הארץ מיד מבהירה: בכתבה מופיעה הטענה כי "להכניס מכחול לשפופרת זה יופמיזם למגע אנאלי." מבדיקה נוספת של המערכת עולה כי הביטוי "מכחול בשפופרת" מתאר במקורות בעיקר יחסי מין בין גברים לנשים הכוללים חדירה, אך יש גם המייחסים לרש"י פרשנות ולפיה הביטוי "מכחול בשפופרת" יכול לתאר גם יחסי מין בין גברים(.

 

האקטיביסט האנטי-ציוני והגזען האנטי-אשכנזי, רון מוסא כחלילי גם הוא מפרש את עגנון.

לפי מוסא-כחלילי (הסיפור מאוייב לאוהב) הוא "סיפור פוליטי שבראייה של היום אפשר לראות אותו כמדריך למתנחל. המספר, חשקה נפשו לגור בתלפיות, אבל 'הרוח הרעה' ששולטת במקום מבריחה אותו משם ומתחיל תהליך של אסקלציה שבמסגרתו הגיבור מנסה בכל דרך להשתלט על התלפיות הזאת רק בגלל שבא לו. וחשוב להדגיש: הוא לא מגיע לביקור, הוא בא להתיישב. תחילה הוא מקים אוהל, אבל הרוח מפילה אותו. ואז הוא בונה צריף וגם את זה הרוח הורסת. בסוף הוא בונה בית אבן ועם זה אפילו הרוח הרעה לא יכולה להתמודד. המסר הוא שמה שאתה לא יכול להשיג בכוח תשיג בעוד כוח. לא משנה שכרגע הגעתי, חשקה נפשי ואני בעל הבית."

כמו רוב אנשי העלייה השנייה, עגנון התייחס לתושבים הערבים בארץ ישראל באדנותיות קולוניאליסטית. בפרעות תרפ"ט עזבו עגנון ואשתו אסתר את דירתם בתלפיות ועברו לבית אחותה בחיפה. בהיעדרם גילו שפורעים חדרו לבית, פגעו ברכוש ובכתבי היד שהיו שם, והפכו את הדירה לבלתי ראויה למגורים. מכתב ששלח לחברו הקרוב והמו"ל שלו זלמן שוקן חושף את יחסו של הסופר לערבים בעקבות האירוע זה והיה יכול להשתלב כיום במצע הפוליטי של הציונות הדתית. "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים," כותב עגנון. "אין אני שונאם, אלא מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי יש לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים ויותר, שאם לא כן אנו חס ושלום אבודים".

(רונן טל, "ש"י עגנון עסק גם בקוויריות ובמגע אנאלי", "אל ארצ'י", 20.11.22)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2022-11-20/ty-article-magazine/.premium/00000184-8594-d309-afe7-a5950d790000 

הנה הרצאה של חנה (עומרי) בן/בת יהודה:

https://youtu.be/3a7rasvKqdc

 

דעותיו של טשאטשקיס-עגנון על הקווירים והערבים היו זהות לחלוטין עם דעות השמאל דאז שחיסל את דה האן.

ד"ר יעקב ישראל דה האן (1881-1924), שהתפרסם כבר בהולנד מולדתו כסופר הומוסקסואל המתאר את חיי ההומוסקסואלים בספרו "צינורות" שיצא לאור ב-1904. כתב בארץ ישראל מרובעים:

 

כל נדרי

אני חוזר מן המחזור,

מחמוד הסייס מחלל בחליל,

דמי גועש, עד בוש אחיל,

אני מחלל ליל העשור!

 

ספק

השנה מתגנבת בבירת אל

סמוך לכותל המערבי

הערב מה אני מייחל?

קְדוש ישראל או קָדֵש ערבי?

 

ברצון להכרה שלח דה האן את השירים שלו לחיים נחמן ביאליק. וכתב לו:

 

"חיים נחמן ביאליק  ירושולים י' סיוון תרפ"ד. מתנת זיכרון,

הנני מתכבד לשלוח לכבודו את ספרי החדש המכיל מרובעים שרובם כתבתי בארץ ישראל. בדף 30 למטה ימצא אדוני מרובע אחד תחת השם "ביאליק" שכתבתי בקראי יחד עם מר ז'בוטינסקי אחדים משירי אדוני":

"למקרא דבריך נאדרי השגב והאון

אשר קשים הם לפרקים אך גם רבים

פעם ליבי ולב עמי איתי בעוז

גאה הייתי אז משורר יהודי אף אני."

 

ביאליק לא ענה אבל כתב עליו: "דה האן היה בלי ספק אדם בעל כישרונות גדולים. ההולנדים חשבוהו אפילו למשורר גדול, והיו כועסים על בני ארץ ישראל שגזלו מהם את גדול משורריהם. ואולם ארץ ישראל היתה מחזירה להולנדיה ברצון את המתנה הזאת משום שאדם זה שונא שנאה עזה עד כדי שיגעון את ארץ ישראל החדשה, ועושה כל מה שלאל ידו להזיק לציונות. אומרים שדה האן לא אדם נורמאלי מן הבחינה המינית, ובארץ מתהלכות שמועות לא טובות על חיי המין שלו. אפשר שאלו היו רק השערות שאין להן יסוד, ואולם אין ספק בדבר שדה האן הוא אדם גרוי במובן המיני, וגירוי זה נהפך בקרבו לצין רשעות מרה שהתבטאה בצורת מלחמה תאוותנית בארץ ישראל החדשה."

 

שמואל יוסף צ'צ'קס-עגנון  העיר שהוא אישית "מכיר את החבר הערבי של דה האן, יימח שמו, היינו אשתו, פוי שטן..."

 

דה האן חוסל ע"י ההגנה (אברהם זילברג-תהומי בפקודת יצחק שימשלביץ'-בן צבי) בגלל פעילותו האנטי-ציונית ולא בגין ההומוסקסואליות שלו, אבל יחסו של טשאטשקיס-עגנון לדה האן משלב את יחסו להומואים עם יחסו לערבים.

 

לימוד תלמוד

פעם היו אומרים על שמעון פרסקי-פרס שבכל דבר הוא אומר כן ולא, כן ולא...

https://www.youtube.com/watch?v=yTGsTvi9EVg

מסתבר שיש לו מתחרה גדול. יאיר למפל-לפיד התבטא לאחרונה נגד ההסכם בין הליכוד לחרדים בו נאמר כי יוגברו לימודי תנ"ך ותלמוד וגינה את נתניהו כחלש בגין הסכמתו ללמד תנ"ך ותלמוד.

כל זאת בשעה שהוא אמר את ההיפך הגמור: "העובדה ששני בניי סיימו 12 שנות לימוד במדינת ישראל בלי שאיש פעם אחת ישב להראות להם  איך נראה דף תלמוד זה מחדל נורא מפני זו המורשת שלהם. זה לא של חרדים, זה לא של ציונות דתית, זה של כל ילד במדינת ישראל."

ויש דוגמאות נוספות.

נכון אין שום משמעות למילים של למפל-לפיד בכל דבר שהוא מוציא מהפה בכל עניין, הוא אומר בטון משכנע דבר והיפוכו.

https://twitter.com/kann_news/status/1603434723308625921?t=U030NjJ17PddE6wqe0UfAQ&s=03

ולגופו של עניין. זכיתי ללמוד תלמוד בבית ספר חילוני בקיבוץ אצל אויגן הירשלר-מאיר איילי ז"ל. אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של  גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.

(על אויגן הירשלר-מאיר איילי, תולדות חייו, והמאבק שלו על היהדות בקיבוץ, כתבתי בהרחבה ב"חדשות בן עזר" 1267)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01267.php

"אנחנו הבאנו את ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית," אמר איילי, "והדתיים הביאו את אוצר הספרים היהודיים המסורתיים. עכשיו אנחנו צריכים אלו את אוצרות אלו."

אמת ויציב. מאיר איילי בשיעוריו הביא את הכול. הוא היה הספינה שניצלה, הוא לימד את "ההומניסטיקה ואת התרבות המודרנית", ואת אוצר הספרים היהודיים המסורתיים".

שום הדתה לא היתה בשיעורי התלמוד. (שני ילדים מהכיתה התדתו אמנם מאוחר יותר, אבל בלי קשר לשיעורי התלמוד).

אסור שבגלל מחלת הנפש ה"ביביפוביה" – ישליכו ממערכת החינוך הישראלית את התנ"ך והתלמוד. יסודות התרבות שלנו (התנ"ך גם של התרבות הכללית, הספרות והאמנות).

 

תודה לפלסטינים, או כריתת ידם ורגלם?

מאות קורקינטים שיתופיים ושל אזרחים תמימים נגנבים מדי חודש מרחובות ישראל ונמכרים ב-300 שקל בשטחי הרשות הפלסטינית

https://twitter.com/chaimlevinson/status/1603847128580820997?cn=ZmxleGlibGVfcmVjcw%3D%3D&refsrc=email

מכיוון שהקורקינטים החשמליים מהווים סכנה לכל הולך רגל יש כאלו בתל אביב המודים לערבים על הגנבה מפחד להידרס מקורקינט.

עכשיו נשאר רק לטפל בגנבה.

על פי האסלאם דינו של גנב הוא כריתת ידיו, במקרה של גנבה נוספת כריתת רגליו. במקרים של גנבת עבד או עובד מאדונו, מעבר לכריתת ידיו ורגליו מתירים סירוס. כל זאת ע"פ הכתוב בקוראן: "הגונב והגונבת, כרתו את ידיהם כגמול פעלם וכעונש לדוגמה מאת אללה." (סורה 5 פסוק 38).

מזל שהחוק האיסלמי אינו מיושם במדינה. במקום ערבים מאושרים על גניבת הקורקינטים מהיהודים – המצטלמים בגאווה בטיקטוק, היינו רואים ערבים ללא יד רגל, או מסורסים על הקורקינטים.

 

שם חיבה

המנהג הישראלי להמשיך ולקרוא למבוגרים בשם החיבה הילדותי מהגן או מהתנועה מביא לאבסורדים. רבים למשל מתעבים ובצדק את הגזען ההומופוב החשוך, אביגדור פישהיימר-מעוז, ושופכים עליו ים של גידופים, אש וגופרית, אבל מה מוזר, למרות תיעובם אותו הם ממשיכים לקרא לו בשם החיבה המתיילד "אבי", בשעה ששמו הוא אביגדור. איך אפשר לתעב אדם ובה בעת לקרא לו בשם חיבה?

נעמן כהן

 

* * *

כלניות

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" ועורכו שמחים לבשר שהשבוע ראה אור ספרה של פרופ' זיוה שמיר "כלניות" (על פזמוניו של נתן אלתרמן), שחלק מִפּרקיו, אך לא כולם, התפרסמו באכסנייה שלנו במרוצת השנה החולפת.

 

על הספר:

כידוע,  בתחום השירה הקלה אין לאלתרמן מתחרה עד עצם היום הזה. בפזמונים ובשירי הזֶמר שלו הוא עלה על כולם, הן בכמות ובאיכות, הן בתוחלת החיים של רוב השירים והן בטווח ההשפעה שלהם.

 אין ספק ששירתו הקלה של אלתרמן ניצבת במרום הפנתאון של הפזמונאות העברית. אף-על-פי-כן, עדיין לא נכתב עליה ספר מקיף. ספרה של פרופ' זיוה שמיר מנסה לתקן את הטעון תיקון ב-52 פרקיו, המנתחים פזמונים ידועים כגון:

"שיר העמק", "שיר בוקר", "תל-אביב", "שיר הכביש", "אל תיתנו להם רובים", ילדי הפקר" "דצמבר", "אלימלך", "רינה", "שיר הספנים", "תוצרת הארץ", "גדליה רבע-איש", "המִגדל הראשון", "זֶמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "מכתב מאימא", "שיר העבודה", "אַיָּה", "זה יעבור", "אני מצפת", "שולמית", "לילה, לילה", "טנגו כפר-סבא", "בכל זאת יש בה משהו", "לימון וצלחת", "מגש הכסף", "אליפלט", "קונצרטינה וגיטרה", "שיר מִשמר", "זֶמר מפוחית", "הבלדה על חמוריקו", "אוריאנה" "זֶמר שלוש התשובות", "אוּף, איזה רוח", ועוד ועוד.

 

 

 

*

 פרופ' זיוה שמיר, כלת פרס ביאליק לחָכמת ישראל וחברה יועצת באקדמיה ללשון העברית, חיברה עד כה שמונה ספרים על יצירת אלתרמן לסוגֶיהָ:

·       עוד חוזר הניגון – שירת אלתרמן בראי המודרניזם (1989)

·       על עת ועל אֲתָר – פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן (1999)

·       תֵּבת הזִמרה חוזרת – על שירי הילדים של אלתרמן (2005)

·       הֵלך ומלך – אלתרמן:  בוהמיאן ומשורר לאומי  (2010)

·       רוצי, נוצה – אלתרמן בעקבות אירועי הזמן (2013)

·       המוזה בארץ המראות (2016)

·       בעיר וביער – אמנות וטבע ביצירת אלתרמן (2017)

·       עד קצווי העברית – לשון וסגנון בשירת אלתרמן (2021)

               ראו גם:    www.zivashamir.com

 

וספרה התשיעי על יצירת אלתרמן הוא הספר:

"כלניות: על פזמוניו של נתן אלתרמן", הוצאת ספרא בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2022, 552 עמ'.

*

לקוראי "חדשות בן עזר" המתעניינים בספר זה

תינתן  עד סוף דצמבר הנחה מיוחדת  של 50%

54 שקל (במקום 108 שקל]

בהזמנת  אינטרנטית של הספר באתר ההוצאה או בטל. 03-5785810

בהצגת הקוד SHAMIR

 

* * *

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, ברכות על חזרתך מהחופשה. כמו כל קוראיך, גם אני חשתי אהבה וחיבה לתקוה וינשטוק, אהבתי את כתבותיה ואת אישיותה. נהגתי להתקשר אליה כל שבוע, כשהמטפלת "מתרגמת" לה מה אני אומר, כי היתה כבדת שמיעה. הנחמה היא שהאריכה ימים, וכל מכריה הרעיפו שבחים על כתביה ועל אישיותה.

באשר לנעמן כהן, אני בין המעריכים מאוד את הידענות שלו, ולא פעם נזקקתי לסיועו בנושאים שונים. אני לא מסכים עם הנוהג שלו לחפש מתחת לאדמה שמות קודמים של מושאי כתביו, וגם לגבי ציוניותו אחד-העם אינני מסכים איתו. אני חושב שזאת זכותי. חו"ח אינני מבקש לצנזר אותו (כאילו יש בידי היכולת הזאת – אפילו רציתי). אבל יש לי זכות לדעה.

שלך,

משה גרנות

 

* אהוד בן עזר שלום רב. ברוך שובך למולדת. לא ברור לי מדוע אינך מסתפק בשם מוחמד ערפאת, אך אם ברצונך להוסיף, שמו יאסר, ולא יעסר.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%A8_%D7%A2%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%AA

תודה.

נעמן

 

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני – כך שמו בוויקיפדיה, ואתה דומני היחיד שמכנה אותו רק מוחמד ערפאת, בעת שהרוב מכנה אותו רק בשם יאסר ערפאת, ולי נדמה שיעסר אפילו נכון יותר לאיית את שמו.

אהוד

 

כשאני כותב את השם המלא מתלוננים... בכל מקרה אם בקיצור זה מוחמד ערפאת, זה שמו. בכל מקרה יאסר ולא יעסר עם אות גרונית.

נעמן

 

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2165 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20)

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,083 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-101 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

 

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-8 תשפ"א, 2022.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל