פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1858

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בתמוז תשפ"ג. 26.6.2023

עם הצרופות: 1. אחד משני בורות תסיסת היין בגת המזרחית. צילום: יואב ארבל, רשות העתיקות. 2. צילום אוויר של הגת התעשייתית המערבית, במרכז משטח הדריכה. משמאל בורות האיגום. צילום: אמיל אלג'ם, רשות העתיקות. 3. שברי כלי חרס שנמצאו בחפירות ניר-ישראל. צילום: עדינה בר-אל.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: יַתְמוּת וָאֶבֶן. // יורם אטינגר: יצחק שמיר – מנהיגות מונחית עקרונות. // איליה בר-זאב: חרדות בחוד עָקֵב. // אורי הייטנר: 1. הדרוזים ואנחנו. 2. צרור הערות ‏25.6.23. // עו"ד גיא משיח: לזיכרה של ד"ר דינה קטן בן ציון. // שושנה ויג: 1. המהגרת הקטנה. 2. פטל עוברת לארץ אחרת. // אברהם-פָּצִ'י-שפירא: יוחנן ויינהובן. // יעקב זמיר: יחזקאל עזרא דוגר על ביצים של פיל. // צביקה זליקוביץ: קיפוח נפש דוחה שבת. // יונתן גורל: הקואליציה, ימים אלה. // משה גרנות: על שירי "רץ בהליכה" מאת יעקב ברזילי. // ד"ר ארנה גולן: על ספרו של יוסי אלפי "ערמוניה" – שירים מסרטן הערמונית. // ד"ר עדינה בר-אל: ניר-ישראל  מושב היין העתיק. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים. פרק שלישי: אני הורג במאפייה צפע עין-גדי. // נעמן כהן: דינה קטן בן ציון ז"ל. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ
(1963-1930)

אֳפָקִים נוּגִים

יַתְמוּת וָאֶבֶן

מֵאֵי-זֶה נִקְלַעְתִּי

וְהִנְנִי מֻנַּחַת כָּאן:

אַף אַתֶּם  –

כָּאֲבָנִים, זְרוּעִים סְבִיבִי

דּוֹמְמִים  –  לְלֵילוֹת לֹא שַׁחַר,

לְתִפְלוּת  –  צֵרוּף-יָמִים,

לְאֵלֶם מַלְבִּין

בְּהִי עַרְבַּיִם;

חָלָל אֵין אֲוֵיר,

לְלֹא מַעְצוֹר  –  אָפְסַיִם

ונֹגַהּ  –  יֵשׁוּת כְּאָבָק כְּסָפֵק,

נָמוֹג בִּבְכִי  –

לְלֹא שׁוּב לְלֹא שֵׁנִית

לְלֹא  –  –

1932

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

יצחק שמיר – מנהיגות מונחית עקרונות

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 ביוני 2023

ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך – למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך – מכיוון שאתה קשוח!"

ההנהגה המדינית והביטחונית יכולה להיעזר במורשת ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל – שנפטר ב-30 ביוני 2012 – בכל הקשור להדיפת לחץ אמריקאי שיטתי להימנע מפעולה צבאית רחבת-ממדים נגד הטרור הפלסטיני, להימנע מפעולה צבאית עצמאית נגד איראן ללא אישור של ארה"ב, ולסגת מיו"ש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.

ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל היה נמוך-קומה, אבל מדינאי ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים. מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגייה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר.

אמנם החוק האמריקאי שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר – הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, ריצ'רד שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקאיות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית – מדינת ישראל!" שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקאי כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לווינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.

שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') – הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום.

הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגייה הפלסטינית.

שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית. ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש – שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף – לבין לוחם החירות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות."

ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות. תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה.

הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקאי לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלסטינים כירסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו. ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר טורף המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר טורף הנלחם לצידך?"

ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין – כמו שמיר – הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה. שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים. שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על ידי האצלת-סמכויות למומחים (ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות), סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.

כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב – למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגייה הפלשתינית –  מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקאי בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד. רוב היוזמות להרחבת שיתופי הפעולה הביטחוניים באו מהרשות המחוקקת, והן יושמו למרות התנגדות הרשות המבצעת (מזכיר המדינה בייקר והנשיא בוש). שמיר הכיר בעוצמת שני בתי הקונגרס, השקולה לעוצמת הנשיא, וראה בהם בני-שיח מרכזיים (ולא נהג-משנה) לצד הנשיא ומזכיר המדינה.

אתגרי 2023 מבית ומחוץ – ביטחוניים וכלכליים – שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

אהוד: האם יש אדם אחד בעולם שחזה את המרד בפוטין של צבא הפושעים המשוחררים "כוח וגנר", בהנהגת חברו, האסיר-לשעבר [9 שנים!] פריגוז'ין?

האם "הצבא האדום" המאיים קיים רק במצעדי הראווה בחגי יום הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה?

* * *

איליה בר-זאב

חרדות בחוד עָקֵב

"שביל ישראל" – נחל תלול, חוד העקב,

חניון עקב תחתון

עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל אֲנִי מְטַפֵּס בִּמְצוּקֵי הָהָר

אֶל חֹד עָקֵב.

אֶצְבְּעוֹתַי נֶאֱחָזוֹת בְּסַלְעֵי הַגִּיר, חֵץ בְּעֵינַי בְּדֶרֶךְ הַיָּחִיד.

בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:

חֲרָדָה –

אִי שֶׁקֶט, בֶּהָלָה.

הִפּוּכָהּ –

אֹמֶץ, בִּטָּחוֹן.

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת גּוּפִי וּמוֹצֵא שְׁתִיקוֹת – "זֶה הַגּוּף... אֵלּוּ

הָאֵיבָרִים"*,

הֲרֵי שְׁרִיר הַלֵּב אֵינוֹ רְצוֹנִי.

אֲנִי מַעְפִּיל. "כֹּח אֲבָנִים כֹּחִי, בְּשָׂרִי נָחוּשׁ"**.

בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:

אֱנוֹשׁ – בֶּן תְּמוּתָה, יְלוּד אִשָּׁה.

 הִפּוּכוֹ – אֱלוֹהִים,

שָׂטָן.

בְּחֻדּוֹ שֶׁל הָהָר מַבָּט מְחַיֵּךְ אֶל נַחַל צִין, אֶל

הֶהָרִים הַקֵּרְחִים,

לַיַּיִן אֵין

הִפּוּךְ.

 * נדרים ל"ב    ** איוב ו' י"ב

יתמוּת

כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא מִתְפַּתְּלִים עֲרוּצִים

בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,

יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת. הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים

מְגוֹנְנִים מִבְּדִידוּת

מִיֹּבֶשׁ.

אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ* מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

אַבְנֵי הַצֹּר בְּמוֹרְדוֹת הָרְכָסִים מְבַיְּמוֹת

מְשֻּלָּשִׁים –

פִּיצוֹת מַטְרִיפוֹת, מַמְתִּינוֹת לַשָּׁוְא

 לְמֻרְעָבֵי מַגָּע.

צמח המלוח. מתוך ויקיפדיה

* צמח שיח בעל פרחים, צומח לרוב באזורי מדבר, באדמות יבשות ומלוחות. עליו בשרניים, טעמם – מלוח.

איליה בר-זאב

* * *

אורי הייטנר

1. הדרוזים ואנחנו

בחודשים שלאחר שחרור הגולן, יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לריבונות ישראל (צעד שבוצע 14 שנים מאוחר יותר, אך הוא לא זכה לראותו כיוון שנפטר שנה קודם לכן). במסגרת המהלך הוא נפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן. הם הביעו באוזניו תמיכה במהלך. הם רצו בריבונות ישראל והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל כאחיהם בגליל ובכרמל. זו היתה גישתם של מרבית הדרוזים בגולן. היא נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שבה הם חיים ולשלטונה, כדי להבטיח את הישרדות העדה, כל עוד המדינה אינה פוגעת בהם.

מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה הישראלית מסיני. החלטה זו גרמה להם לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שהשיקול ההישרדותי מחייב אותם לנהוג אחרת. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן, והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.

הרוחות הללו הגיעו לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן. הם לא יצאו למחאה נגד החוק עצמו, כל עוד לא נגע אליהם באופן ספציפי. השבר היה כאשר ישראל ניסתה לכפות עליהם בכוח אזרחות. היתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה, לאפשר למי שרוצה לגשת למשרד הפנים בקצרין ולהתאזרח, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם בכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון שרון סבר שמה שלא יילך בכוח ילך בכסאח, והפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי, אלים ונחוש ולא השיג את מטרתו.

לפני שנים אחדות ראיינתי למחקר שכתבתי את ישראל קניג, מי שהיה מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים ואדם שתרם תרומה עצומה להתיישבות בגולן ובגליל. הוא סיפר לי על הדרמה שמאחורי הפעולה.

"בנושא הכפרים הדרוזים היה לי קרב קשה עם אריק שרון בנושא תעודות הזהות לאחר חוק הגולן. שרון, שר הביטחון, התעקש על כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. התנגדתי כי הכרתי את הדרוזים, הייתי אתם בקשרים... ישבתי כמה פעמים איתם, והיה לי ברור שכפיית תעודות הזהות תהיה למלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור לנו בכלום. אני הצעתי שנודיע לדרוזים שהם זכאים לתעודת זהות ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקחת. כך הרוב היו לוקחים את התעודה, בלי מאבקים ומלחמות. כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי לבגין. הוא כבר לא היה במיטבו. הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם עם הדרוזים. למחרת נפגשתי עם השיח' המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות. דיברנו והגענו להסכמות. השיח' הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, דרורי, צילצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר, לא לטלפון. באתי אליו. מצאתי בפיקוד את כל הצבא והמשטרה. זו כבר היתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש בבוקר הצבא ייכנס לכפות על הדרוזים את תעודות הזהות. אמרתי להם: 'אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?' כך עבד שרון. השעה היתה 2 בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה, הוא חזר אליי ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאיתנו את כל השירותים ומפגינים בעד אסד."

האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה מספר חודשים ולחרם של אנשי הדת על כל מי שייקח אזרחות והעיבה על היחסים עם הדרוזים לאורך שנים. מדי שנה, ביום השנה לאכיפת התעודות הזהות, שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי.

למרות זאת, היחסים בינם לביננו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו ואנו מבלים במסעדות שלהם. בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירת הגולן לסורים. בשיחות פרטיות בתקופת המאבק, רבים מהם, רובם, הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. והם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון. אותם אנשים, למעט אמיצים בודדים, אמרו דברים הפוכים כאשר היו מיקרופונים ומצלמות בסביבה.

גם לאחר ניצחוננו במאבק, הדרוזים המשיכו לנהוג בחשדנות. היחסים האישיים איתנו היו  מצוינים, אך הם סירבו לכל קשר פורמלי. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, רציתי לסייע בהקמת מתנ"ס של החברה למתנ"סים בכפרים הדרוזים. לא היה עם מי לדבר. ניסיתי להביא למפגשי שיח והיכרות בין יהודים לדרוזים והם סירבו לכל קשר גלוי. ההצלחה היחידה שלי היתה בשכנועם להשתתף בליגת הכדורסל האזורית.

חלפו שנים. ככל שהתרחקנו מהמו"מ על נסיגה וביתר שאת עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה והתארכותה, חלה התקרבות רבה בין הדרוזים לבינינו. היחסים נהיו גלויים ורשמיים. שיתופי פעולה רבים נרקמו בתחומי התרבות, כולל הרכב מוסיקלי משותף ("ג'וז & דרוז") , בתחומי החינוך, כולל תוכניות חינוכיות משותפות, בתחומי הרווחה, איכות הסביבה – כולל הקמת יחידה משותפת לניהול השטחים הפתוחים, המחקר המדעי ועוד. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים למג'דל שמס, עקב מצוקת דיור קשה. רק לאחרונה מכון שמיר למחקר הקים שלוחה בכפרים הדרוזים.

המאבק האלים בנושא טורבינות הרוח מאיים על מרקם החיים המשותף והעדין, שנתווה בעמל רב במשך עשרות שנים. התעקשות על קיום המיזם, עלולה להיות מהדורה חוזרת של איוולת תעודות הזהות. מיזם האנרגיה הירוקה הוא אינטרס לאומי, אך הוא מתגמד לעומת האינטרס הלאומי והאזורי של הישראליזציה של הכפרים הדרוזים בגולן. במשך שלוש שנים ממשלות ישראל הבינו את פוטנציאל הנזק וההרס, ולא שלחו את המשטרה לאבטח את הקמת המיזם. עד שהשר הכהניסט החליט להראות מי בעל הבית והצית את האש. ואלף כבאים יתקשו לכבות שריפה שפירומן חסר אחריות הצית. אני מקווה מאוד שהתבונה והאחריות הלאומית יגברו, וראש הממשלה יכנס לעובי הקורה ויעצור את המיזם. המדינה תפצה את בעלי הקרקעות ואת חברת "אנרג'יקס".

האבסורד הוא שהסכסוך הוא בכלל פנים-דרוזי. יוזמי מיזם הטורבינות היו דרוזים. עשרות דרוזים השכירו שטחים חקלאיים שלהם לחברת "אנרג'יקס" מטעמים עסקיים. האינטרס העסקי שלהם התחבר לאינטרס הלאומי של עידוד אנרגיה ירוקה. אך ההתנגדות הגורפת של הקהילה הדרוזית בצפון הגולן והנזק הלאומי הכבד שעלול להיגרם מהמשך המיזם, מחייב את הפסקתו.

הדבר המדאיג והעצוב ביותר, הוא לראות את האלימות הקשה שהתגלתה במאבק הזה. זה מדאיג, כי הדבר עלול לחזור על עצמו גם סביב נושאים אחרים. במסגרת הידוק היחסים עם הדרוזים, יש להעלות את סוגיית האלימות על השולחן, וליצור הבנות ואמנה על האופן שבו יוסדרו מחלוקות וסכסוכים בעתיד.

2. צרור הערות ‏25.6.23

* שיתוק מלא מלא  – כוח חיזבאללה פלש לפני למעלה משבועיים לשטח ישראל, הקים מאחז חמוש, וממשלת המלא-מלא – שיתוק מלא מלא, רפיסות מלא מלא, לא עושה דבר. כבר שבועיים וחצי הממשלה מתחננת ליוניפי"ל שיעשה משהו.

בד"כ עדיף להידבר לפני שיורים, אבל לא בהתנקשות כה בוטה בריבונות ישראל. המסר של ישראל לכל אויביה נורא – שישראל מורתעת בידי חיזבאללה עד שיתוק.

ישראל פוחדת שחיזבאללה יגיב בירי רקטות מאסיבי. ואז מה? חיזבאללה יבין שמותר לו ומחר יתפסו עוד מאחז בשטח ישראל? ועוד אחד? ועוד אחד? גם אם היום יופעל כוח והפולשים יגורשו – עצם השבועיים הללו הם חרפה ופגיעה חמורה בביטחון ישראל ובריבונותה. אם הממשלה אינה מסוגלת להגן על ביטחון המדינה ועל גבולותיה – אין לה זכות קיום.

* התנחלות בכתף שיאון – במאמר שפרסמתי לפני שלוש שנים, קראתי להתיישבות ישראלית בכתף שיאון, כדי לקבע את ריבונותנו במקום. זמן מה לאחר מכן יצר אתי קשר גרעין שהביע עניין להתיישב במקום. מאז אני מנסה לסייע להם לקדם את הנושא. לא ממש בהצלחה.

לאחרונה דווקא קמה שם התנחלות. של חיזבאללה.

חרפה לאומית.

* איום על מרקם עדין – בכפרים הדרוזים בגולן, היו בימים האחרונים עימותים אלימים ופרועים בין מפגינים לבין המשטרה, באבטחת הקמתן של טורבינות רוח על אדמות של דרוזים.

העימות כאן הוא בין דרוזים לדרוזים. כלומר, בין הדרוזים שהשכירו שטח באדמותיהם להקמת טורבינות לבין הרוב הגדול שמתנגד לכך. עם זאת, הקמת הטורבינות היא חלק ממיזם לאומי, שהוגדר בידי המדינה כאינטרס לאומי של מעבר לאנרגיות ירוקות. הבעייה היא, שהמאבק הזה עלול לגלוש וכבר גולש למאבק בין המגזר למדינה, למשטרה וכו' ומכאן גם לדרדור היחסים בין ההתיישבות היהודית והדרוזית בגולן.

זה דבר נורא, כיוון שבשנים האחרונות מערכת היחסים בינינו לבין הדרוזים עברה קפיצת מדרגה דרמטית, מבחינות רבות. שיתופי הפעולה בינינו לבין הדרוזים חזקים מאי פעם בעבר. והמחלוקת הפנימית בין הדרוזים מסכנת את המרקם הזה.

אגב, גם בקרב הציבור היהודי בגולן קיימת בדיוק אותה מחלוקת בין תומכים ושוללים, רק שהיא לא יורדת לפסים אלימים כאלה. אבל אצלנו, ביישובים שהיתה בהם התנגדות גדולה, אפילו לא של הרוב אבל היו מתנגדים רבים, לא הוקמו טורבינות. גם באדמות החקלאיות של אורטל הקמנו טורבינות, אך עשינו זאת מתוך קונצנזוס קהילתי. השכרת שטחים חקלאיים להקמת טורבינות היא אפיק פרנסה חשוב ליישובי הגולן, לצד התרומה לאינטרס הלאומי והגלובלי של הפחתת השימוש באנרגיות מזהמות.

בעלי הקרקע הדרוזים שמקימים בשטחיהם טורבינות, מתעקשים לעשות זאת, בשל הרווח שלהם, למרות ההתנגדות הנחרצת של הקהילה שבה הם חיים. אלו אדמות פרטיות וזו זכותם של בעלי הקרקע, אבל אדם שחי בקהילה צריך להעמיד את עמדת הקהילה לפני הרווח הפרטי שלו.

מה שמדאיג אותי במיוחד, הוא הנזק למערכת היחסים עם הדרוזים. מבחינת האינטרס הלאומי, הנזק הזה עלול להיות גדול הרבה יותר מהתועלת שבהקמת הטורבינות הללו. האינטרס הלאומי הוא למצוא במהרה פתרון שירגיע את הרוחות. למשל, הפסקת המיזם ופיצוי משמעותי לבעלי הקרקע ולחברת "אנרג'יקס".

* מריח שפיכות דמים – במשך שנים אנו טווים בהתמדה וברגישות את המהלך המורכב של ישראליזציה של הדרוזים בגולן, שהינה אינטרס לאומי רב חשיבות, עד שבא פשיסט צמא דם, אדם שוחר רע, שכל מטרתו לסכסך ולזרוע שנאה, ולהביא לשפיכות דמים, שממנה הוא נבנה. על ראש הממשלה להדיח מיד את הדוצ'ה.

* בן גביר הוא החוק – בן גביר מחרחר סכסוך דמים בינינו לבין הדרוזים הישראלים. הברית בין ישראל לאזרחיה הדרוזים, מנוגדת לאידיאולוגיה הכהניסטית, שעל פיה אין מקום בישראל לגויים. את הבערת השטח הוא מסביר בשם... שלטון החוק. בן גביר הוא פורע חוק כל חייו. אבל למה ללכת אחורה? כעת, הוא, השר האמון מתוקף תפקידו על אכיפת החוק, מצטלם לצד פולשים בלתי חוקיים לאדמות לא-להם ומסית אותם לרוץ ולתפוס באופן בלתי חוקי עוד ועוד גבעות. ואנשיו משתוללים ועורכים פוגרומים בערבים ביו"ש עם רוח גבית מצד נציגיהם בממשלה.

כאשר בן גביר מדבר על החוק, כוונתו היא שהוא החוק. כלומר, החוק הוא ביצוע האידיאולוגיה הכהניסטית, ותפקידו כשר ל"ביטחון" לאומני לאפשר ולעודד זאת. ייקח עשרות שנים לתקן את הנזק שבן גביר מסב למדינת ישראל.

* חשים שעכשיו מותר – הפורעים בתורמוס עיא ובכפרים נוספים ביו"ש אינם יוצאים לפוגרומים בשל הטבח בעלי, אלא כיוון שהם גזענים אלימים ובעיקר כיוון שיש להם נציגים בממשלה והם חשים שעכשיו מותר. הטבח הוא רק התירוץ. זו דרכם לרקוד על הדם.

* פוגרום דוחה שבת.

* עמית סגל צודק, אבל – עמית סגל: "מה צריך לקרות כדי שהסיעה הקרויה 'הציונות הדתית' או מי מאנשיה יגנו באופן נחרץ, ברור, בלי אבל ובלי חבל, את ההתפרעויות ושריפות המכוניות מצד גרעין יהודי אלים

עמית סגל צודק לחלוטין, אבל שוכח שני דברים. א. הסיעה הקרויה "הציונות הדתית" רצה עם האנשים האלה לבחירות. ב. מנהיג אותה סיעה הביע תקווה שחווארה תישרף.

* ישראל לפני הכול – הופתעתי ושמחתי לראות בסקר של "אולפן שישי" שרוב, למעלה מ-50% ממצביעי מפלגות האופוזיציה, תומכים בממשלת אחדות עם הליכוד. עד לפני זמן לא רב, חשתי בדידות בעמדה זו, והנה, היא הולכת וצוברת תמיכה, למרות שאין היום אף גורם במערכת הפוליטית שמצדד בה. ממשלה בראשות נאשם בפלילים?! לצערי, הכנסת הקודמת לא קיבלה את חוק הנאשם, כיוון שגורמים בקואליציה ובראשם ראש הממשלה בנט התנגדו לו. לא היה לו רוב בכנסת. נתניהו התמודד בבחירות דמוקרטיות והגוש שתמך בו ניצח. צר לי על שתי העובדות הללו, אך זו המציאות.

פוליטיקה היא אמנות האפשרי ולכן עליה לפעול בתוך המציאות. המציאות מאפשרת המשך שלטונו של נתניהו עם כנופיות הכהניסטים ועוזריהם, שממיטים עלינו אסון, או ממשלת אחדות ציונית בראשות נתניהו ובהשתתפות יש עתיד והמחנה הממלכתי. ברגע שאנו מבינים שאלו האופציות, כל ציוני דמוקרט צריך לשאול את עצמו איזו מציאות גרועה יותר.

לפיד וגנץ צריכים לגלות מנהיגות ולא להיגרר אחרי הגורמים המחרחרים כאוס, מתוך אמונה שבכך ימוטטו את שלטון נתניהו. הגישה הזו היא חוסר אחריות לאומית ומבט קצר טווח על עתיד המדינה. אם הם יצליחו להפיל שלטון באמצעות כאוס, התוצאה עלולה להיות – הניתוח הצליח והחולה מת. מי שחושב שיחליף שלטון באמצעות כאוס, ולא ימצא כאוס דומה תחת שלטונו, עיוור ומנותק מן המציאות. האינטרס הלאומי העליון הוא הקמת ממשלת אחדות ציונית. אם רוב הציבור התומך במפלגות האופוזיציה רוצה בכך כאשר מנהיגיו מתנגדים לכך בתוקף – ברור שרוב עצום מן הציבור הזה יתמוך בכך בהתלהבות, כאשר מנהיגי המחנה יובילו את המהלך.

על לפיד וגנץ להציע לנתניהו את ההצעה הבאה: הצטרפות יש עתיד והמחנה הממלכתי לממשלת אחדות לאומית בהנהגת נתניהו. סילוק עוצמה כהניסטית והקיצוניות הדתית מן הקואליציה. ביטול המהפכה המשטרית והמרתה ברפורמה משפטית קונסטרוקטיבית שתובל בידי ממשלת האחדות ועיקרה – חוק יסוד חקיקה שיעגן בצורה ראויה את מערכת היחסים בין הרשויות. משרדי המשפטים וביטחון הפנים (שכמובן יחזור לשמו הקודם) יהיו בידי גוש לפיד-גנץ.

סביר להניח שבשלב ראשון נתניהו ידחה זאת, אך זו תישאר הצעת מדף. רוב הציבור, כולל רוב מצביעי הליכוד, יתמכו בכך. באחת ההשתוללויות הבאות של בן גביר וסמוטריץ', נתניהו יפרק את השותפות אתם ויקים שותפות ציונית עם מפלגות האופוזיציה.כאשר גנץ ולפיד רצו יחד בכחול לבן, סיסמתם הייתה "ישראל לפני הכול". אם הם דבקים במחויבות הלאומית הזו, עליהם לאמץ את הרעיון הזה.

* משבר מנהיגות – המשבר בהידברות על רפורמה לאומית מוסכמת, הוא בעיקר משבר מנהיגות. נתניהו, לפיד וגנץ מגלים חולשה מנהיגותית ומתקפלים בפני הבייס הקיצוני ומאפשרים למחנה הקרע (יריב לוין, אהוד ברק, רוטמן, ליברמן, גוטליב, מרב מיכאלי ושות') לחבל באינטרס הלאומי של הגעה להסכמות.

* בושה – 19% מעורכי הדין בישראל הצביעו בעד עבריין מורשע לראשות לשכתם. חרפה!

* נגד עסקת טיעון – אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם פוליטיקאים וככל שהפוליטיקאי בכיר יותר, כך התנגדותי גדולה יותר. האינטרס הציבורי הוא להגיע לחקר האמת. לגבי הביביסטים שקופצים היום שוב עם קונספירציות "תפירת תיקים" – גם אם נאשם יוצא זכאי מחוסר אשמה בכל סעיפי האישום, אין זה אומר שנתפר תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות. והערת השופטים רחוקה מלזכות אותו מכל האישומים. להיפך, משתמע ממנה שמסתמנת הרשעה בפשעים חמורים של מרמה והפרת אמונים. הקונספירציה מטורללת, גם אם קרעי הטמבל מצא לה איזו גימטריה. (להערכתי המשפט יסתיים בעסקת טיעון).

* אמון מלא – יש לי אמון מלא במשטרת ישראל שניהלה חקירה יסודית ורצינית על החשדות נגד נתניהו ועל סמך הממצאים המליצה על כתבי אישום חמורים נגדו. יש לי אמון מלא בפרקליטות המדינה שעיבדה את הראיות, סיננה את ההמלצות וגיבשה את המלצותיה לכתב האישום. יש לי אמון מלא ביועמ"ש לשעבר, שלמד את התיק, הפך על פיהן חלק מהמלצות הפרקליטות, כדוגמת אישום על שוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 (אף שלדעתי הבלתי מלומדת תיק 1,000 הוא תיק שוחד) ואחרי שערך לנתניהו שימוע בלב פתוח ונפש חפצה הגיש את כתב האישום הסופי. יש לי אמון מלא בשופטים שאין לי מושג מה תהיה פסיקתם, החל בזיכוי מוחלט בכל האישומים ועד הרשעה מלאה בכל האישומים, אך אני יודע שעד כה הם מתרשמים שאין די ראיות כדי להרשיע בשוחד.

יש לי אמון מלא בשופטי בית המשפט העליון, שלבטח התיק יגיע אליו בערעור של לפחות אחד הצדדים, אף שאיני יודע מה יהיה הרכבו ומה תהיה החלטתו.

אני מאמין במדינת ישראל, מדינת חוק דמוקרטית, ובמוסדותיה. אין לי ספק שכל הגורמים שואפים להגיע לחקר האמת ולהילחם בשחיתות. אך טבעי, שבכל שלב הכול נבחן מחדש, ושיש שינויים. אך טבעי שבכל שלב המסננת דקה יותר. כך זה תמיד, ולא רק בתיקי שחיתות שלטונית אלא גם בתיקים פליליים "רגילים". לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה המשטרה היא השופטת, וגם לא הפרקליטות או היועמ"ש. מותר לבית המשפט לזכות נאשם (מה שלא קרה וספק רב אם יקרה בתיקי נתניהו) ואין בכך כדי להטיל דופי כלשהו בפרקליטות וביועמ"ש.

דברי השופטים לנציגי הפרקליטות בנושא האישום בשוחד מלמדים אותנו שתי תובנות חשובות. האחת, היא עד כמה מרושעים היו המפגינים נגד מנדלבליט, שהאשימו אותו בטיוח פרשיות נתניהו, בגרירת רגליים והציגו אותו כקונסיליירי שלו. לא היתה לכך כל הצדקה. היועמ"ש אינו רואה את הדברים כמו הפרקליטות. תפקידו להעמיד את עצמו במקום השופטים ולבחון את סיכויי ההרשעה של כתב האישום. ולכן, המסננת שלו דקה הרבה יותר משלהם. והנה, גם אישום שהוא, עם כל נטייתו להיות בית הלל, האשים בו את נתניהו, לא שיכנע, נכון לעכשיו, את השופטים.

השנייה, היא עד כמה שקריים ומרושעים הדיבורים נגד השופטים "הסמולנים" והצגת המשפט כ"משחק מכור." הנה, הם בוחנים את התיק ביסודיות, מטילים ספק ואינם מקבלים כמובן מאליו את עמדת הפרקליטות. הם בוחנים את כתב האישום ואת פרשת ההגנה ללא משוא פנים. ואיש אינו יודע מה הם יפסקו.

מה צריכה הפרקליטות לעשות עכשיו? מכל עבר קוראים לה ללכת לעסקת טיעון. אני מתנגד עקרונית לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. אני סבור שיש למצות את המשפט כדי להגיע לחקר האמת. אם לא הולכים לעסקת טיעון, עומדות שתי אפשרויות בפני הפרקליטות. האחת היא לדבוק בכתב האישום המקורי, למרות הערות השופטים. השנייה היא לוותר על האישום בשוחד.

לדעתי, אם הפרקליטות והיועמ"שית מאמינים בצדקת כתב האישום, עליהם ללכת איתו על הסוף למרות דברי השופטים ולנסות להוכיח את עמדתם במשפט או בערעור. אם אינם בטוחים, מוטב שיוותרו על האישום בשוחד.

* ויתרנו על הציפיות ממנהיגינו – ב-10 ביולי 2012 התחוללה בישראל רעידת אדמה. לראשונה בתולדות המדינה, ראש ממשלת ישראל הורשע בפלילים. אהוד אולמרט, שכבר לא כיהן בתפקיד, הורשע בהפרת אמונים ונדון לשנת מאסר על תנאי וקנס בסך 75 אלף שקל. עובדה זו אמורה הייתה לטלטל את החברה הישראלית. ראש ממשלה מורשע בפלילים!

ומה הייתה למחרת הכותרת הראשית, כותרת ענק מהדהדת, ב"ידיעות אחרונות"?

הזיכוי.

כך ב"ידיעות אחרונות", שהיה אז "עיתון הבית" של אולמרט, וזו היתה גם רוח הדברים בערוץ 2, שבמידה חלקית אף הוא איתרג את אולמרט. הסיבה לכותרת היתה, שאולמרט זוכה משני סעיפי אישום אחרים, מחמת הספק. כלומר, ראש ממשלה מורשע בפלילים, ולכך לא מתייחסים, כי זה כאילו מובן מאליו. ה"אדם נשך כלב" הוא שראש הממשלה זוכה מחמת הספק. לסדום היינו? לעמורה דמינו? במקום לברוח מבויש מהיציאה האחורית ולא להציג עוד את פרצופו באור שמש, יצא אולמרט הזחוח אל העיתונות כמנצח, שיקר במצח נחושה וגם סילף דברים שנאמרו בפסק הדין. שופרותיו הפיצו את מסר ה"זיכוי" וה"ניצחון". שופרו אמנון דנקנר הציע לפרקליט המדינה להתאבד. כזכור, הפרקליטות ערערה על הזיכויים וזכתה ואולמרט הורשע בפרשות נוספות ואף ישב בכלא.

החגיגות של הביביסטים בעקבות דברי השופטים לפרקליטות, שלא הצליחה להוכיח את אשמת השוחד, מזכירות לי את חגיגות הזיכוי של אולמרט. יש הבדל בין המקרים. נתניהו, בניגוד לאולמרט, לא הורשע. מצד שני, בניגוד לאולמרט הוא גם לא זוכה. בסך הכול, השופטים נתנו להבין שלא ירשיעו אותו ברף הפלילי של שוחד על אחד משלושת סעיפי האישום נגדו, ומכך משתמע שהם מקבלים את אשמת המרמה והפרת האמונים בסעיף אישום זה. על מה החגיגה? מרמה והפרת אמונים הם פשעי שחיתות ציבורית חמורים ביותר.

אמש קראנו את פרשת "חוקת". בדרשתי לפרשת "חוקת" בקבלת שבת באורטל, אחרי ה"זיכוי", כביכול, של אולמרט, התייחסתי לעונש הכבד שהושת על משה ואהרון – אי כניסה לא"י, באשמה הנוראית ש... נאמר להם לדבר על הסלע והם היכו בסלע. וכך אמרתי:

"המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להם.

"לא זה המצב בישראל בימינו. ויתרנו כליל על ציפייה ממנהיגינו להתנהגות מוסרית, לאמירת אמת, לדוגמה אישית ולהצנע לכת, כתנאי סף למנהיגותם. הרף שאנו מציבים היום הוא הפלילי. כל עוד מנהיג לא הורשע בעבירה פלילית, הוא כשר. ואם הורשע, איננו רואים בעצם ההרשעה קלון, אלא ממתינים להכרעת בית המשפט האם היה קלון בהרשעה.

"היום בישראל, כאשר ראש ממשלה לשעבר הורשע בפלילים, במקום שינועו אמות הסיפים, השיח הציבורי דיבר על 'זיכויו' של ראש הממשלה, בסעיפים אחרים עליהם עמד לדין. כאילו ההרשעה היא הנורמה והזיכוי הוא החדשות החמות. ובגזר דינו נאמר בפירוש שעל העבירה שעליה הורשע יש להכניס לכלא, אולם בשל הנסיבות של הדחתו מן התפקיד הוא לא ייענש כך.

"וכאשר הנשיא לשעבר הורשע באחת העבירות החמורות ביותר, באונס, שרים ובכירים קראו לחון אותו, בשל היותו נשיא לשעבר.

"עונשו של משה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעביר מסר הפוך לגמרי. העובדה שאדם נושא תפקיד מנהיגותי רם, אינה מעניקה לו פריבילגיה והקלות כלשהן. ההיפך הוא הנכון, היא תובעת ממנו יותר, היא דורשת ממנו דוגמה אישית, וככל שהוא גדול יותר, כך הציפיה ממנו גבוהה יותר, עד שהוא נענש בחומרה רבה כל כך, על מעשה שבעבור אחד האדם הוא עניין של מה בכך.

"זה המסר לימינו, שלמרבה הצער, לא ממש חלחל אלינו."

הדברים נכונים ביתר שאת היום.

[אהוד: איזו התפתלות מוסרית מבריקה – במקום להכות על חטא תמיכתך הנלהבת רבת השנים בהעמדת נתניהו למשפט באשמת שוחד, וכאשר שנאתך אותו מחלחלת במרבית כתיבתך הפובליציסטית – אתה יכול להיות חבר של היועמ"שית הממשיכה ברדיפת נתניהו על שוחד!]

* הישראלי המכוער – בכל גלגול אליו מתהפך אלדד יניב, ובו יש לו "הארה" והוא משמיץ את מי שהיה בקרבם עד כה, אנשים בגלגול החדש קונים את הסחורה המשומשת ומתלהבים. אני אף פעם לא קניתי את סיפוריו ותמיד ראיתי בו נוכל. הנה, לדוגמה, דברים שכתבתי לפני שלוש שנים:

"אנרכיסט מופקר: אלדד יניב פירסם תמונה מעימות בין מתפרעים ושוטרים השבוע בירושלים, וכתב שזו הדרך; כך השמאל בכל העולם מתנגד לשלטון. לאחר מכן צייץ הודעה שיפר את החלטות הממשלה בנושא הקורונה. לאחר מכן צייץ קריאה לרון חולדאי לקחת פיקוד על תל-אביב ולקרוא לאזרחי העיר לא לציית להחלטות הממשלה בנושא הקורונה. הוא ניהיליסט ואנרכיסט מופקר. מרד ה'רעבים' של מדינת תל-אביב. אלדד יניב הוא הישראלי המכוער."

* סידור עבודה – ח"כ לשעבר רם שפע נבחר למקום החמישי ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, אלא שהמפלגה קיבלה ארבעה מנדטים בלבד והוא נשאר בחוץ. האמת היא שהוא נבחר למקום גבוה יותר, אך בשל השיריון המגדרי הוא שונמך. מה עושים? לוטשים עיניים לתפקיד הבא. וזה בסדר גמור. התפקיד שאליו הוא חותר הוא מזכ"ל התנועה הקיבוצית. וגם זה בסדר גמור. אלא שיש בעייה. על פי תקנון התנועה הקיבוצית, מזכיר התנועה הקיבוצית צריך להיות חבר קיבוץ במשך חמש שנים לפחות. ואילו שפע חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד פחות משנתיים. כנראה שיש במזכירות התנועה מי שרוצים ביקרו ומבקשים לקדם את מועמדותו. ולכן הם יוזמים שינוי תקנון התנועה, כך שחבר קיבוץ יוכל להיבחר לתפקיד אחרי שנה. מדובר בחקיקה פרסונלית, רטרואקטיבית, פחות משנה לפני הבחירות. זה צעד מסואב שאין להסכים לו בשום אופן. אני מעריך אישית את רם שפע, אחד הפוליטיקאים האיכותיים במערכת. אך צעד כזה אינו ראוי ויש להתנגד לו.

* דרכם ההזויה – איני אוהב, בלשון המעטה, את הרעיון של קייטנה משותפת לילדים ישראלים ופלשתינאים, בהובלת פורום המשפחות השכולות הישראליות והפלשתינאיות. בעיניי זה הזוי. אבל בניגוד לטקס חילול יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הקייטנה הזו לגיטימית. יום הזיכרון הוא היום של הסולידריות הלאומית סביב זכר חללי מערכות ישראל, שבזכותם קמה ומתקיימת המדינה, ולא בכדי הוא מצוין ערב יום העצמאות. חילולו בטקס התייחדות משותף עם מי שנהרגו במלחמה נגד קיום המדינה ועם המחבלים, הוא מעשה בזוי ומכוער, והתנקשות בסולידריות הלאומית והחברתית. יש להם עוד 364 יום בשנה, שבהם הם יכולים לבצע את הטקסים המוזרים שלהם.

הקייטנה אינה ביום הזיכרון. אני לא אוהב אותה, אבל הם לא שואלים לדעתי ואינם חייבים לשאול לדעתי ולא כל דבר שאיני אוהב הוא פסול. שייהנו בדרכם ההזויה.

* מחיר מלחמת אזרחים – אם המרד ברוסיה יתפתח למלחמת אזרחים, עשרות אלפי אזרחים תמימים ימותו, ובסופה תהיה דיקטטורה הרבה יותר אכזרית, בראשות הצד המנצח.

* צבא מקצועי – אני ממליץ לכל החותרים לביטול מודל צבא העם והמרתו ב"צבא מקצועי", לראות מה קורה ברוסיה ולחשוב שנית על הפנטזיה.

* הזדמנות לגל עלייה – האירועים ברוסיה הם הזדמנות לגל גדול של עלייה. יש להיערך לסיוע חירום ביציאת היהודים מרוסיה ובקליטתם המוצלחת בישראל.

* ליבה יהודית – בן קיבוץ אורטל שעמו שוחחתי, סיפר לי שסמוך לביתו, ביישוב שבו הוא מתגורר, יש בית כנסת. נפשו יוצאת להיכנס אליו, לא כדי להיות דתי, אלא כיוון שכיהודי הוא רוצה חיבור למסורת היהודית, אך הוא מתבייש, כיוון שאינו יודע איך להביט בסידור, איך להתמצא בתפילה וכד'. ואמר לי בהתרסה: "אתם שלחתם אותנו ללמוד ב'הר וגיא'."

"הר וגיא" הוא בית הספר הקיבוצי בקיבוץ דפנה שבו לומדים מרבית ילדינו. אבל הבעיה אינה "הר וגיא", אלא החינוך הממלכתי כולו. האם אני, בבתי הספר העירוניים שבהם למדתי בר"ג, למדתי את הדברים הללו? ממש לא. נכון, למדנו אז תושב"ע ויותר שעות תנ"ך, אך כך היה באותם ימים גם בחינוך הקיבוצי. הידע שלי נובע מכך שגדלתי בבית מסורתי, שבית הכנסת היה חלק מן ההוויה שלו, ובעיקר מכך שכאוטודידקט תמיד התעניינתי ביהדות והרחבתי את ידיעותיי.

העובדה שבוגר בית ספר ממלכתי במדינה היהודית – אם ייכנס לבית הכנסת לא ימצא את ידיו ואת רגליו, מבישה. מוכרים הסיפורים על ישראלים שיצאו בשליחות לחו"ל, ושם כף רגלם דרכה לראשונה בחייהם בבית כנסת. העלו אותם לתורה, והם לא ידעו מה לומר. כשהגבאי עשה להם "מי שברך" ושאל אותם "אורי בן..." אותו אורי לא ידע שעליו לנקוב בשם אביו אלא נקב בגילו. או על אותו ילד מקיבוץ של השומר הצעיר שקרא טקסט שהופיע בו המילה הקב"ה, והוא קרא את המילה: "הקיבוץ הארצי". אגב, השאלה אם הסיפור היה באמת אינה חשובה, כי גם אם לא התרחש, הוא מתאר אמת עמוקה. והאמת העמוקה היא שמערכת החינוך הממלכתי מחנכת לבורות בתחום היהדות. המכינות הקדם צבאיות יוצרות תיקון משמעותי, אך חניכי המכינות הם מיעוט קטן. רמת הבורות שעמה מגיע חניך ממוצע למכינה, מבישה. לימודי הליבה של ילד בישראל חייבים לכלול הרבה יותר יהדות.

* אני לא מעודכן – בסוף היא קפצה לה? [אהוד: לא הבנתי].

* ביד הלשון: עלי –  מקום בחדשות – עלי, היישוב שבתחנת הדלק שלו בוצע טבח. עלי הוא יישוב קהילתי דתי בהרי בנימין, סמוך לכביש 60. היישוב עלה לקרקע ב-1984.הוא נקרא על שם עלי הכהן הגדול ששימש במקדש שילה. תל שילה, ובו המקדש, נמצא בקרבת היישוב.

אורי הייטנר

* * *

אהוד: כל התפרעות של מתנחלים ביישובים פלסטיניים, לאחר הרג ישראלים בטרור פלסטיני, היא ניצחון נוסף ומצולם היטב למכונת התעמולה של הטרור הפלסטיני המשכיח את הקורבנות שלנו –

ואיום על המשילות של השלטון המרכזי בישראל!

* * *

עו"ד גיא משיח

יריעה ברוח

לזיכרה של ד"ר דינה קטן בן ציון

ד"ר דינה קטן בן ציון ז"ל, שנפטרה בסוף שבוע שעבר (בגין 86) היתה מתרגמת וחוקרת ספרות, סופרת ומשוררת נפלאה, רגישה ובעלת כושר ביטוי נפלא.

דינה היתה בת דודה של אימא שלי, עלית (ביאנקה) משיח ז"ל. דינה נולדה בסראייבו שביוגוסלביה בשנת 1937, ובדיוק כפי שקרה לסבתא שלי ולשלוש בנותיה (סבא שלי נרצח במלחמה) – גם אימה של דינה הצליחה למלט את דינה  לדוברובניק, אחרי זה לספליט, עד שבספטמבר 1942 – נכלאו שתיהן במחנה הריכוז באי ראב בקרואטיה.

דינה גדלה והתחנכה בקיבוץ מרחביה. עבודת המוסמך של דינה באוניברסיטת תל אביב נושאת את הכותרת: "המיעוט היהודי ביוגוסלביה 1945-1987". את הדוקטורט שלה קיבלה בשנת 2011 מאוניברסיטת בר אילן, על עבודתה שכותרתה: "המסע הנשי בספרות יהודי יוגסלביה לשעבר".

דינה פרסמה 10 ספרי שירה ועיון, ותירגמה למעלה מ-20 ספרים של סופרי מופת ממדינות יוגוסלביה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רובם של הסופרים שתירגמה היו בנים למשפחות יהודיות, וספריהם עוסקים בזהות היהודית. דינה ראתה בצורך להביא לישראלים את הספרות הגדולה של ארצות יוגוסלביה לשעבר – משום "מפעל חיים", וזכתה בפרסים רבים ויוקרתיים על פועלה העצום, המבורך והכה חשוב הזה. 

חייה היו ציר תמידי בין שני קצוות: שתי שפות וזהויות, שתי שפות, שתי מולדות, שתי תרבויות. בין היותה ישראלית, חניכת השומר הצעיר; לבין זיכרונות וחוויות הילדות שלה במולדת ביוגוסלביה לפני, בתקופת השואה ועד העלייה לישראל.

 כזכור כ-80% מיהודי יוגוסלביה נספו בשואה; ומחצית מהשורדים עלו לארץ. דינה והוריה, כמו סבתי ושתי בנותיה (בת אחת נפטרה) שרדו את השואה ועלו לישראל בשנת 1948.

כך כתבה דינה בכאב על המוות של סבתה בשואה: "כשדחקו אותה אל תא החנק, רצחו גם חלק מהאהבה שהיתה בגדר האפשר בלבד, לילדה אחת, שכאילו הרכיבו על עיניה משקפיים כהי עדשה."

השיר הראשון של דינה בעברית פורסם כבר בהיותה בגיל 9, לאחר שנה אחת בלבד בארץ: על אפרוח שעבר תלאות ורוצה להכיר חברים חדשים. דינה הגדירה עצמה באחד השירים כ "ילדת גולה 1945" – שהצברים דיברו אליה "סינית רהוטה."

למול "תחושת האחרות" והגעגועים למולדת ההיא פיעם בדינה (בדיוק כמו אצל אימא שלי) הצורך העמוק להתקבל ולהשתייך לארץ החדשה, הקשוחה, שבאותה עת הדחיקה ולא רצתה לשמוע דבר על נוראות השואה. הרצון להיות "צברית", "כמו כולם" היה לא קל למימוש: כפי שכתבה בשירה "מקום": "לרצות בכל מאודך להיות כאן, ותמיד, מקום האחרות. והמקום ההוא, חלק מכאן, כמו שהרוח חלק משפת העץ." 

דינה תמיד סיפרה, שבכתיבתה הינחתה אותה העצה שקיבלה מאביה: "מצאי בחייך תמיד את הטון הנכון והיזהרי שלא להפוך בעצמך לגרמופון." בשיריה ובספריה ניסתה במילים לשמר את זכר אלו שנרצחו: וכך כתבה בשיר: "הערה ביוגרפית": "געגועי ניסו לברוא את אהובי, בלבוש של מילים. כאילו המילים נופחות בהם מרוחן, להחיותם. הם עכשיו כחותם על ליבי, גרים במקדש מעט משלהם, בבית חיים כתובים."

לפני מיספר שבועות, באזכרה במלאת שנתיים למותה של אימא שלי, סימסה לי דינה בתגובה להספד שקראתי באזכרה על אימי: "הצלחת לתת ביטוי להתפעמות מאישיותה המיוחדת ומהקשר שביניכם, שהמוות אינו קוטע ואינו מאיין. במלים ספורות ושקולות הבעת הרבה. כתבת אנדרטה של מילות אהבה, הוקרה לקשר העמוק והבל-יינתק שבינך לבין אימך. טוב שעלה בידיך לצקת את המחשבות והרגשות למילים משלך. בוא נאמין שקיים עולם מקביל, שבו אימא קוראת ושומעת את כל המסרים שבליבך; ושהיא שמה וגאה בהם."

אין לי את כושר הכתיבה של סופרת ומשוררת כה מוכשרת ומדוייקת, אבל אני שמח שזכיתי לכך, שהקשר הכה עמוק ואוהב שהיה בינה לבין אימא שלי, המשיך גם בינינו, כמעט עד ליום פטירתה.

ועד ליום פטירתה, דינה צלולה, חכמה, איכפתית, קשובה ומתעניינת בכל הקורה במדינה. מעולם לא התלוננה על כאבים או על הטיפול הקשה שקיבלה. דינה היתה שורדת ולוחמת, אופטימית ללא תקנה, אבל גם ריאליסטית ומציאותית לגבי סיכויי החלמתה מ"המחלה הקשה": ובעיקר דאגה מה יקרה לבעלה יוזי, בן התשעים ושבע וחצי, לאחר מותה.

דינה זכתה לזוגיות נפלאה במשך עשרות שנים במחיצת בן זוג אוהב, מבין ותומך. תנחומים לבעלה יוז'י היקר, לשני ילדיה, גלית וגיא ולנכדים, על האובדן הכה כבד וכואב, להם – וגם לשירה ולספרות העברית.

עו"ד גיא משיח

* * *

שושנה ויג

המהגרת הקטנה

לנכדתי פטל

אַתְּ מִשְׁמֶרֶת זִכְרוֹנוֹת

שֶׁל שְׁנָתַיִם וּשְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים

בָּעוֹלָם שֶׁלָּךְ

נֶאֱחֶזֶת בַּזִּכָּרוֹן

בְּעֶזְרַת מִלִּים שֶׁהִכַּרְתְּ

אֵיךְ אַתְּ יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ

בְּעוֹלָם שֶׁל מְבֻגָּרִים

כְּשֶׁהַיָּרֹק כָּל כָּךְ רָחוֹק

וְהַלָּבָן מִשְׁתַּלֵּט לָךְ עַל נוֹף

מוֹחֵק לָךְ הַכֹּל

כְּמוֹ הָיָה דַּף חָלָק

שֶׁתַּתְחִילִי מֵחָדָשׁ

אֵין לָךְ בְּרֵרָה

כַּמָּה תּוּכְלִי לְהִלָּחֵם

בַּסּוֹף תִּכָּנְעִי לְשָׂפָה חֲדָשָׁה

לְמִלִּים זָרוֹת

שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אוּכַל לְהָבִין

אֲבָל אֵדַע שֶׁהַגַּעְגּוּעַ

יַחֲרֹץ בִּי אֶת אוֹתוֹתָיו

וְאֶכְתֹּב בַּשָּׂפָה שֶׁתִּהְיֶה

תָּמִיד חֲגִיגִית עֲבוּרֵךְ

שְׂפַת הַקֹּדֶשׁ

פֶּטֶל עוֹבֶרֶת לְאֶרֶץ אַחֶרֶת

פֶּטֶל גָּדְלָה בְּרַעֲנָנָה בְּסוֹף הַקַּיִץ

כְּשֶׁהָיְתָה בַּת שְׁנָתַיִם

נָסְעָה עִם הַהוֹרִים

לְבַקֵּר בְּפּוֹלִין

הֵם בָּדְקוּ

אִם אֶפְשָׁר שָׁם לִחְיוֹת

עֲשָׂרָה יָמִים בַּדִּירָה בְּוַרְשָׁה

לְיַד מִסְעָדָה אִיטַלְקִית בָּעִיר הָעַתִּיקָה

הֵם הֶחֱלִיטוּ שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֲוִירָה

וְכַעֲבֹר שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים

הִתְחִילוּ לֶאֱרֹז

הֵם הִקְפִּידוּ לֶאֱרֹז לְפֶטֶל

בֻּבּוֹת אֲהוּבוֹת כְּמוֹ הַחֲתוּלָה מַיָּא,

סְפָרִים שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת לִקְרֹא עִם אַבָּא וְאִמָּא,

אָרְזוּ חֲפָצִים שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת

הִכְנִיסוּ לְכַמָּה תִּיקִים

וְעָלוּ לָאֲוִירוֹן שֶׁלָּקַח אוֹתָם

מֵהַגִּנּוֹת הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל הַמֶּרְכָּז בְּיִשְׂרָאֵל

אֶל אֶרֶץ קָרָה, אַל גֶּשֶׁם

אֲפִלּוּ שֶׁלֶג כְּבָר יָרַד בַּשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן

וּפֶטֶל הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה

קִבְּלָה בְּגָדִים חֲדָשִׁים

מְעִילִים בִּצְבָעִים יָפִים

סָגֹל, אָדֹם וְכָחֹל

גַּם מַגָּפַיִם וְנַעֲלַיִם לְשֶׁלֶג

אֶת הַגַּן שֶׁעָזְבָה עִם חֲגִיגוֹת

אִמָּא שֶׁל שַׁבָּת

הִיא זָכְרָה בָּחֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים

עַל הַסַּפָּה הַקְּטַנָּה שִׁחְזְרָה

סִפּוּרִים וְשִׁירִים

שׁוֹמֶרֶת עַל עֲבָרָהּ הַקָּצָר

בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה

בַּגַּן הֶחָדָשׁ הִיא הִכִּירָה חֲבֵרִים חֲדָשִׁים

וַעֲדַיִן זָכְרָה אֶת בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה

מֵהָאָרֶץ הַיְּשָׁנָה

פֶּטֶל מִתְרַגֶּלֶת לְאֶרֶץ אַחֶרֶת

וַעֲדַיִן מְדַבֶּרֶת עִם כֻּלָּם בְּעִבְרִית

חָזָק הִיא שׁוֹמֶרֶת עַל שָׁרָשִׁים

בָּאָרֶץ שֶׁבָּהּ נוֹלְדָה

הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ

וְהִיא מְחַכָּה לָאָבִיב

שֶׁהַכֹּל יִשְׁתַּחְרֵר

שֶׁהַפְּרָחִים יִפְרְחוּ

הָעֵצִים יִתְכַּסּוּ בְּעָלִים

הַשָּׂדוֹת יוֹרִיקוּ

הָעוֹלָם יַהֲפֹךְ יָפֶה

וְיִזְרַח לָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא זוֹכֶרֶת

מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת

שושנה ויג

* * *

ברכות לאורית כרמון לבית בן עזר ראבּ

במלאת לך 75 שנים!

שתמשיכי להיות נהדרת כמו שאת

עוד הרבה שנים!

אורית היא נינה של יהודה ולאה ראב בן עזר

נכדה של ברוך ורבקה בן עזר ראב

בת של אהרון ותמר בן עזר

נכדה של השחקן מאיר תאומי

מנישואיו הראשונים לשחקנית פרידה כרמלית, לימים ברלוי

* * *

אברהם-פָּצִ'י-שפירא

יוחנן ויינהובן

המרת שם – או השתרשות בזהות חדשה

עם זכרו של מורנו – פרופ' ש"ה ברגמן

[פרסום חוזר מתוך "חדשות בן עזר" 492 מיום 16.11.2009]

כאשר החילותי ללמוד באוניברסיטה העברית, בתש"ך 1960, היתה אחת הדמויות הבולטות ביותר, שלא ברצונה, בקרב מאות הסטודנטים שסובב בקומותיו של בניין מייזר רחב הידיים – זו של "יוחנן". כך קראנוהו. יוחנן היה כומר בנדיקטי ממנזר דורמיציון הנודע בהר ציון. הוא הופיע תמיד בגלימת נזירים בגוון בז'. יוחנן ויינהובן – זה היה שמו המלא – היה ממוצא הולנדי. לא גבה-קומה היה, אבל תמיר. פניו מאירות ולסנטרו חותם זקנקן בלונדי. הוא זכה לאישורים מיוחדים, מהמיסדר נוקשה ההליכות שלו, ללמוד באופן סדיר באוניברסיטה העברית. וכן – מה שנראה הרבה פחות סביר – לצאת פעם או פעמיים בשבוע מתחום המנזר בשעות הערב: מדי יום ג', על מנת להשתתף בחוג מצומצם לקריאת טקסטים חסידיים וקבליים בביתו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן (ברח' רמב"ן 51) ובערב אחר בשבוע, להשתתפות בחוג שבועי, ואולי דו-שבועי, של ירושלמים יוצאי הולנד.

   האב יוחנן ויינהובן הזמין על דעתו של המארח, פרופ' ברגמן, את אהוד בן עזר להשתתף בחוג השבועי הנ"ל בביתו. המורה של אותו החוג היתה ד"ר רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום. בין משתתפיו הקבועים של החוג: חוקר המקרא פרופ' בנימין אופנהיימר, בעלה של רבקה ש"ץ, אברהם כרמל נעים ההליכות, שנשא בתפקיד בכיר באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר נודע כמתרגם מעולה של הספרות הגרמנית ללשוננו; הצייר יהודה בקון המופנם, שבעיקר עיניו דוברות; יהודה הנגבי [סופר].

   אהוד בן עזר היה חבר בגרעין של הנוער העובד שהקים את קיבוץ עין גדי. הרביתי לבקר בעין גדי בשנות החמישים המאוחרות וכך הכרתי גם את אהוד, המכונה – אודי. אודי החל בלימודיו באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תשי"ט, שנה אחת לפניי. משנפגשנו הוא היה כבר ממשתתפיו הקבועים של החוג הנ"ל. דרכו הגעתי אף אני אל קבוצת לימוד ייחודית זו.

החוג השבועי בביתו של פרופ' ברגמן מילא לגבי תפקיד משמעותי שלא יישכח. זה היה המסד לקשר אישי ממשי עם ברגמן שנמשך ברציפות גם לאחר סיום תקופת לימודיי בירושלים, בשנים תש"ך-תשכ"א, ויום אחד בשבוע בשנת תשכ"ב. כמה וכמה פעמים הוזמנתי לפגישות עם ברגמן בביתו וקיימנו קשר מכתבים כמעט עד אחריתו ב-1975. וכבר סופר על כך במקום אחר.

רבקה ש"ץ-אופנהיימר – מורתו של החוג בביתו של ברגמן – סיפרה עליו בהקשרי דבריה על ברגמן בהתכנסות שנערכה לזכרו במוסד ואן-ליר במלאת שנה להסתלקותו, 22.6.1976. הדוברים האחרים באותה התכנסות היו גרשם שלום, נתן רוטנשטרייך, רוברט ולטש, ואנוכי הקטן. המנחה היה ירמיהו יובל. הדברים שהושמעו באותה התכנסות פורסמו בדפוס, בנספח מיוחד לרבעון הפילוסופי "עיון" – שמואל הוגו ברגמן, לזכרו, תשל"ו.

   אט אט נעשיתי בן שיח ליוחנן. בשנה השנייה להשתתפותי בחוג שנערך בבית ברגמן – שנת לימודיי השנייה באוניברסיטה העברית, הזמנתי אותו – בהזדמנות נאותה – לבקרני לסוף שבוע בביתי הקיבוצי, קבוצת יזרעאל. הוא נעתר ברצון, לאחר שקיבל בוודאי רשות לכך מראש המנזר שלו. תיאמתי גם ביקור משותף שלנו אצל דוד מלץ, הסופר איש עין חרוד, בעת ביקורו אצלי.

מיספר שבועות לאחר מכן הופתעתי, משהוזמנתי לביקור גומלין אצל יוחנן בדורמיציון. ביקור זה כלל גם הזמנה לארוחת צהריים משותפת של אנשי המנזר. אף טיפסתי עם יוחנן במעלה המדרגות הרבות של המגדל המרובע – שנעשה מעין סמל למנזר ידוע זה – לתא מגוריו.

מארוחת הצהריים בצוותא חדא עם הנזירים זכור לי רק שבעת הארוחה, מתחילתה ועד סופה, ניצב אחד הנזירים מול דוכן, וקרא ללא הפסקה מספר שלפניו. לאחר הארוחה שאלתי את יוחנן לפשר קריאה זו, והוא הסביר לי שהטקסט שהושמע באוזנינו חסר חשיבות – באותו יום היה זה, אם זיכרוני אינו מטעני – פרק בהיסטוריה של רוסיה במאה הי"ט. הקריאה נועדה, אם הבינותי נכון, לשם הסחת דעתם של הנזירים מהתרכזות יתר בארוחה, וכך לגבור במידה מסוימת, על הפקת הנאה גשמית מהאוכל. ואולי לא הבנתי פישרה של קריאה זו לאשורה.

במהלכו של החורף השני להשתתפותי בחוג השבועי בביתו של ברגמן, נוכחנו לדעת שיוחנן אינו עוד משתתף בחוגנו. איש לא ידע להסביר פשר העדרו, וברגמן מילא פיו מים.

קטעתי לצערי, את השתתפותי הקבועה בחוג, בתום שתי שנות לימודיי בירושלים. נאלצתי לדחוס את רוב רובם של לימודי הב"א בסד המלחיץ של אותן השנתיים. ומאחר שחרף כל מאמציי לא התאפשר לי לסיים את כל חובות הלימודים לתואר הראשון – מתכונת הלימודים חייבה תקופה של שלוש שנים – המשכתי להגיע בשנת תשכ"ב מקיבוצי ליום שבועי אחד בירושלים, להשלמת ארבע שעות לימוד שבועיות. שבתי לעבודה בדיר הצאן ביזרעאל. תוך כדי שנת לימודיי הראשונה יסדתי את כתב העת "שדמות" במתכונת של רבעון. עתה המשכתי לכתף, כמעט לבדי, את כל ענייני עריכתו. וזאת בעיקר בשעות שלאחר יום העבודה בדיר.

באחת מפגישות החוג הנ"ל, בראשית תשכ"ב, שח לנו ברגמן בקולו הרך והאיטי, כשעיני הישיש שלו מנצנצות: "קיבלתי מכתב מחברנו יוחנן, ואני חפץ לקראו בפניכם."

היינו דרוכי-קשב, כשהוא קרא בפנינו איגרת אוויר שקיבל מיוחנן ויינהובן. הסתבר לנו, לאחר ההאזנה לאיגרת, שיוחנן ויתר על תואר הכמורה שלו ועזב את מנזרו. יתר על כן: הוא התגייר והרחיק נדוד אל מעבר לימים, ונרשם כסטודנט למדעי היהדות באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון.

לאחר שסיים ברגמן קריאת המכתב שקיבל מיוחנן, שררה דומיית הפתעה בחלל החדר. בסיומו של אותו ערב שאלתי את ברגמן אם אוכל לקבל לקריאה או להעתקה את מכתבו של יוחנן, שנתפש אצלי כלקוח מאחד הרומנים של הֶרְמַן הֶסֶה, אולי חשבתי על גיבורו דַמיאן, והוא, ברגמן, העניק לי את המכתב – שיובא להלן במלואו – על פי בקשתי.

 "ואלטהם

אוקטובר תשכ"ב

פרופסור ברגמן היקר!

הייתי מאד שמח כשקיבלתי גלויתך ולשמוע מהחוג שלנו וזכרתי שוב ביקורי הנעימים בביתך –  שלישי ובשבת.

אני חושב שעלי להסביר גם קצת יותר את מצבי הפרטי. כי עד עכשיו הנחתי שאתה יודע את השינוי הגדול בחיי מאז שעזבתי את הארץ. כשעזבתי את ישראל באוגוסט תש"ך עזבתי גם את הנזירות ואת הכומרות, ובכן כעת אני כבר לא ראוי לתואר של "אב". החלתי לחזור לחיים האזרחיים אחרי תהליך ארוך של פקפוק שהראה לי יותר ויותר שיש כאילו תהום בין מחשבותיי אמונתי בנפש ואפילו התנהגותי ובין כל מה שהכנסייה דורשת ממני ובצדק – מצפה ממני בתור נזיר וכומר.

סבלתי בשנים שהייתי במנזר תמיד מחוסר כנות ויושר מצפוני ותקופתי בארץ – במיוחד בשנים האחרונות בירושלים, היו לי כשחרור ממש ובקשתי סוף סוף באופן רשמי לצאת מן הכמרות. אני צריך להודות שעזבתי את הר ציון ואת חבריי בכנסייה בלי מרירות, בתודה אמיתי לכל הטוב, העושר והחינוך שקיבלתי בכנסייה ובמנזר. אך – אנשים אנחנו – היו גם הרבה אי הבנות וישנן עדיין.

השנה שעברה בארה"ב היתה אחת מן הקשות ביותר. למצוא יחס חדש כלפי העולם, האנשים וכלפי עצמי והעתיד, מצב כלכלי מאוד קשה – עבודה – חוסר עבודה – לימודים... אלא השמחה הנפשית – חסד אלוהים – עזרה לי דרך "הימים הנוראים". סיימתי את המ"א ביוני, עבדתי במשך הקיץ בתור מטבח – אירוניה של החיים! – והשנה התחלתי ללמוד לקראת הדוקטורט. השנה אני גר בקרית האוניברסיטה ומקבל שכר לימוד ודירה חופשית בעד תפקידי כמו יועץ סטודנטים. חוץ מזה אני מלמד עברית כמה שעות בברנדייס וימי כאן מלאים מלאים. אני מתגעגע לישראל – לירושלים במיוחד. ארה"ב אינה ארץ בחירתי. הזמן יתברר לי אם אי פעם אוכל לחזור ארצה.

פרופסור יקר, חשבתי שאני חייב לך מכתב זה. כי לכל יחס אמיתי ושיחה אמיתי צריך שאנו רואים אחד את השני בפנים של נפשנו – בלי "קליפות הרע"! –

דרך אגב – בעבודתי לתואר אני מתרכז במיסטיקה יהודית, קבלה – תחת הדרכתו של ד"ר אלטמן.

                                                                בטוב ברכותי וזכר נעים

                                                                שלך

                                                                                     יוחנן ויינהובן

   בשנים תשל"ז-תשל"ח שימשתי כ"פרופסור אורח" בבית המדרש לרבנים באמריקה. The Jewish Theological Seminary על פי הזמנת פרופ' גרשון דוד כהן, שכיהן כנגיד מוסד יוקרתי זה. בה בעת שימשתי שליח מטעם הסוכנות היהודית ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לזרם הקונסרבטיבי ביהדות אמריקה. בית המדרש לרבנים הנ"ל הינו הציר המרכזי בתנועה הקונסרבטיבית. באותה עת השתתפתי פעמיים בכנסים השנתיים של Association for Jewish Studies – האיגוד למדעי היהדות, באוניברסיטאות הצפון-אמריקאיות. לכנסיו השנתיים, שבהם מושמעות עשרות רבות של הרצאות בכל תחומי חכמת ישראל, באו מדי שנה גם ישראלים לא מעטים. כנסים אלה נערכו מדי שנה בשלהי דצמבר, במלון Copley Plaza ההדור בסגנון שנות הארבעים והחמישים, שבמרכז בוסטון. בכנס האיגוד הזה, ב-1987, פגשתי את יוחנן מיודעי הוותיק.

    הוא שימש אז כפרופסור למקרא ולמחקר השוואתי של יהדות ונצרות ב-Smith College  שבאיזור בוסטון, אם איני טועה. לא הייתי מכירו אם לא היו מראים לי אותו.

 ניגשתי אליו. עמד מולי אדם שהיה שונה לחלוטין מהדמות שזכרתי. כמו נמוך יותר, קצת גוץ, חתימת הזקן הבלונדיני והפנים הפתוחות-חייכניות נעלמו. שערו האפיר. הוא לא זכר אותי, אף לא את שמי. גם לאחר שהזכרתי את החוג השבועי הוותיק בביתו של ברגמן, וגם את ביקורו אצלי בעמק יזרעאל. הוא אף לא זכר שכתב מכתב לברגמן. אותו מכתב שהוצג לעיל. מורו המובהק של יוחנן ויינהובן באוניברסיטת ברנדייס היה פרופ' אלכסנדר אלטמן, דמות מרכזית במדעי היהדות אז בארצות הברית. הכרתיו והתיידדתי איתו שנים ספורות לאחר מכן. אלטמן היה מורם המובהק של אישים מרכזיים במדעי היהדות באמריקה, בכללם ארתור גרין, שבהדרכתו כתב את עבודת הדוקטור שלו על ר' נחמן מברסלב. מיכאל, בזי, פישביין, פול מנדס פלור ועוד אחרים.

בסוף דצמבר 1981 ובראשית ינואר 1982 שהיתי כשבועיים בארצות הברית, אך זהו סיפור נפרד. צירה של אותה נסיעה מיוחדת היה בפגישות הארוכות עם פרופ' אלטמן שב Newton Centre  – פרבר יוקרתי של בוסטון. היצגתי אז בפני אלטמן את גילויי המרכזיים בעבודת הדוקטור שלי, על מגמות העיצוב של הגותו של מרטין בובר. הוא התרשם מאד וביטא זאת גם במכתב רשמי שכתב לפרופ' אוריאל טל, מדריך הדיסרטציה שלי, ולאחר מכן בחוות דעת שלו לאחד משופטי דיסרטציה זו. בבואי אז לביתו של אלטמן הבאתי לו העתק ממכתבו תלמידו יוחנן ויינהובן לברגמן, מ"אוקטובר תש"ך"... על מנת שיעביר אותו לכותב המכתב.

כאשר פגשתי את יוחנן ויינהובן ב-1987 הוא היה נשוי ואב לשני ילדים מאומצים. האחד שחור והשני פיליפיני. לא שמעתי ממנו מאז הועבר לידיו המכתב שלעיל. כמה שנים לאחר מכן שמעתי שהוא נפטר, בגיל צעיר יחסית.

פרטים נוספים על נפתולי הביוגרפיה של יוחנן ויינהובן מובאים מפיו, בכתבה שהקדיש לו יורם קניוק, "מעריב", "סופשבוע", 29.7.1983.

אהוד: את יוחנן ואן-הובן המרשים מאוד ודובר העברית היכרתי בשיעורים של פרופ' גרשם שלום בשנים 1959-1960 לערך, שיעורים שאליהם היה בא גם פרופ' הוגו ברגמן בנעלי-בית חמות של "המגפר" ויושב בשורה הראשונה כדי להיטיב שמוע.

מאוחר יותר השתתפנו יחד בסמינריון של פרופ' גרשם שלום, והיינו קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד.

אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. "הסודות האמיתיים," אמר גוטליב, "מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול."

דברים אלה העתקתי מתוך היומן שלי.

יש לי בארכיוני גיליון של "דבר השבוע" מראשית שנות ה-60 ובו צילום של משתתפי סמינר של שלום, (לא זה האחרון שלהלן), ובו גם מופיע לצידו של שלום – יוחנן ואן-הובן, ואני יושב ליד יוחנן. לצערי לא הצלחתי לאתר את התמונה ולהביאה כאן [אם למישהו יש גיליונות מאותן שנים ויכול לאתר את התמונה ולשלוח לי, אשמח ואודה לו מאוד]. לכן הבאתי כאן רק רשימת המשתתפים בסמינריון האחרון של גרשם שלום, כאשר יוחנן ואן-הובן כבר לא השתתף בו, ואילו שמי נכתב "בן-אזר".

מתוך: "גרשם שלום (תרנ"ח-תשמ"ב)", תערוכת זיכרון, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים, תשמ"ח, 1988

* * *

יעקב זמיר

יחזקאל עזרא דוגר על ביצים של פיל

(בזמן האחרון פורסם ספר אודות משפחת ששון האגדית, שאב המשפחה היגר מבגדאד להודו באמצע המאה התשע עשרה, שם התעשר, ואחר כך נדד למזרח אסיה, שם שגשג עוד יותר, ושוב לבריטניה, שם היתה לו כבר אימפריה כלכלית.

אבל לא כל מי שהיגר להודו זכה בהצלחה כזו. הנה סיפורו של יחזקאל עזרא הבגדאדי.)

...הודו האגדית שימשה תמיד מושא לדמיון האנושי בכל התרבויות. עוד לפני קולומבוס שחיפש דרך קצרה להודו, וכלה באנגלים של הוד מלכותה שתקעו שם יתד עד שסולקו משם כמו מכל הקולוניות של האימפריה.

גם בדמיונם של הבגדאדים הצטיירה כמקום אגדי, ססגוני וקסום, בו כל האפשרויות פתוחות למסחר ולרווחים. וכך לא מעט יהודים תושבי ארץ שני הנהרות תפסו יוזמה ונסעו לשם לנסות מזלם בעסקים. חלקם היכו שם שורשים כאשר ההצלחה האירה להם פנים ואף הקימו חברות מסחריות שהלכו ושגשגו. מהם אף התעשרו עושר אגדי וגם התפרשו מזרחה לארצות אסיה הדרום מזרחית.

יום אחד החליט אדון יחזקאל עזרא לעשות מעשה. הוא לקח את אשתו נעימה ושני בניו, יוסף ומנשה, והפליג לבומביי, עיר ואם באסיה. אמר – ינסה את מזלו שם.

ושלא כמו הישראלים הרבים שירדו לארצות הברית לעשות מיליונים, וגם כאשר מצאו עצמם לא תופסים אפילו חופן קטן אחד של דולרים, המשיכו לשבת בניכר ולא חזרו לארץ בגלל הבושה, 'מה יגידו לחברה' – משעשה יחזקאל עזרא שלנו בהודו זמן מה וראה שההצלחה לא מאירה לו פנים, החליט לשוב חזרה לארצו ולמולדתו עיראק.

בבגדאד חיש מהר נפוצה הידיעה שמשפחת יחזקאל עזרא  חזרה מהודו לביתה. ורבו הסקרנים שבאו לבקר את השבים לגבולם ולדרוש בשלומם. עלתה על כולם, אספרונס, קרובת משפחה רחוקה שבאה פעם ופעמיים לביקור ולתשאול ובשתי הפעמים לא ראתה את האדון והסתפקה בחליבת הידיעות מהאישה. אלא שסקרנותה הלכה וגברה כאשר מדי פעם נאמר לה שהאדון עסוק  מאוד ולא פנוי לביקורים. בפעם השלישית העזה בעדינות לשאול את האישה  כלום  דברים ישנם בגו. האם חס וחלילה דבר רע מסתתר מאחורי המסתורין הזה?

התפתלה נעימה בתשובתה וענתה לחברתה, שאמנם הדבר עדיין בגדר סוד ורק לה היא מספרת מפה לאוזן. לפני חזרתם לבגדאד  עשה יחזקאל עזרא עסקה מיוחדת. הוא קנה  כמות גדולה של ביצי פילים (רמאי ממולח אחד מכר לו  שק גדול מלא אגוזי קוקוס וסיפר לו בדיות). וכל שצריך זה לדגור על הביצים ארבעים יום ואז יבקעו ויצאו מהן פילים הרבה לממכר, כדבר נדיר בעיראק. ועכשיו יושב יחזקאל עזרא למעלה בחדר העילי (שקרוי "כאבישקאן") ודוגר על ביצי הפיל. ואם חייבת אספרונס להחליף איתו דברים תואיל לעלות אליו למעלה.

במרץ רב עלתה אספרנס לאותו חדר עילי שם מצאה את יחזקאל עזרא כשהוא לבוש בכתונת רחבה (היא הדישדאשה) שבחלקה מורמת לשם האוורור, והוא יושב ודוגר.

אחרי מספר דקות ירדה, ובשמחה ובהתלהבות סיפרה את רשמיה לנעימה לאמור שזה באמת רעיון מצוין עניין הביצים של הפיל והדגירה, וכנראה שזה בקרוב מאוד יצליח והביצים יתחילו לבקוע, שכן היא ראתה חדק אחד מציץ כבר מבין רגליו של יחזקאל עזרא.

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות , יוני 2023.

* * *

* * *

יונתן גורל

הקואליציה, ימים אלה

הברית בין נתניהו לבן גביר וסמוטריץ מעוררת דאגה עמוקה ביחס לאופייה והתנהלותה של מדינתנו, ברית זו לא היתה יכולה לצאת לפועל אלמלא היא מנוצלת לצרכים אישיים ופרטיקולריים כשהשינויים שחלו בחברתנו בהשראתו של נתניהו משפיעים ומטים את הכף.

זה פוטנציאל של מפגע ברוב מערכות השלטון, מהמערכת המשפטית ועד המערכת הסוציאלית-סיעודית, כשלמפלגות הדתיות יהיה כוח להשפיע על רוב ההחלטות שתתקבלנה.

הכשרתם של בן גביר וסמוטריץ להיות חלק מההקשר הפוליטי, מעניקה לממשלה אפשרות  לנהל את המדינה תוך הדרת חלקים יצרניים ותורמים ותוך עימותים אלימים ולא אלימים בין אנשים, דעות ואמונות.

השלטון מעניק כוח, והוא מנוצל לצרכים אישיים ופרסונליים שאין ביניהם לבין הצרכים הממשיים של אזרחי המדינה כמעט כל קשר, מכאן , החשיבות של הרכב המפלגות בקואליציה.

לא נטיל דופי באיש ולא בתהליך הדמוקרטי, אבל נזכיר לאן אנחנו, כחברה וכאומה, עשויים להתגלגל, נסתכל בסכנות בעיניים גלויות ונגלה אחריות אזרחית לתת את השלטון למי שמצעו ודרכו מאפשרים לשרת ציבורים רבים יותר ובאופן מיטיב יותר.

איש איש, מצפונו והלך רוחו, דעותיו ושיקוליו, ושיהיה בהצלחה!

יונתן גורל

* * *

משה גרנות

אשף המילים

על "רץ בהליכה" מאת יעקב ברזילי, 2023

בספר שלפנינו, ה-16 של המשורר יעקב ברזילי, אנו מוצאים את הנושאים שפגשנו בספריו הקודמים: זיכרון ההוויה הגיהינומית של ברגן בלזן, הטחת הכעס על האל הנעדר, התקומה במולדת, האהבה העזה לשפה העברית שאימצה אותו לבן, האושר שמעניקים האהבה והארוס, מבט אל פלאי הטבע, מבט מכמיר לב אל פלא הנכדים, מבט אל מעלליה של הזקנה – אבל איזו עוצמה של מילים! אילו הרכבי היגדים מרתקים! כאילו הוא נוגע בנושאים אלה לראשונה – הוויטאליות של יצירתו מתחדשת בספר הזה, כאילו מדובר במשורר פורץ דרך בן עשרים, ולא באיש בן תשעים.

אקדים את דבריי בדיון על שירי האהבה לשפה, ולמה שניתן לחולל בה – השירה: בשיר "מחזר במחזרים" (עמ' 17) מוזכר אמנם ריקוד עם אותיות, כמו בספר "לרקוד עם אותיות" (2012), אבל מיד אנחנו פוגשים מטפורה רעננה לגמרי: "השארתי גם עקבות של עקבים / באריחי שירה מרוצפים."

 בשיר "בראי עקום" (עמ' 13) הדובר מסתכל בראי, ואינו מכיר את עצמו, כי הוא מוקף מאבטחים "ממשמרות המהפכה / של השפה העברית / היה (המביט בראי) אזוק מאלף עד תו / והעונג לא מש מעל פניו." למשמרות המהפכה יש הרי קונוטציות קשות של דיקטטורה, אבל הדובר מאושר להיות אזוק למשמרות אלה של השפה העברית. הדימוי הזה  – להיות אזוק באושר לאותיות השפה העברית, מופיע גם בשיר "במלחמת המילים הראשונה" (עמ' 34).

דימוי אחר לקשר האמיץ של הדובר לשפה נמצא בשיר "אם חורגת" (עמ' 14) בו הוא מצהיר שהוא רק בן מאומץ לשפה העברית (הרי שפת האם של ברזילי היתה הונגרית!), אבל הוא קורא לה אימא!

בשיר "רץ בהליכה" (עמ' 10), שעל שמו נקרא כל הקובץ, כתוב: "זרעתי מילים / קצרתי שירים" (ראו גם "מילה", עמ' 12, "אני ועשרים ושנים גמדים", עמ' 66-65). וכאן המקום להזכיר כי  חמישה משיריו של יעקב ברזילי על אהבתו לשפה העברית משובצים באסופה הגדולה "עורי שפת עבר" (2018)  שליקטה וערכה ד"ר לאה צבעוני המנוחה.

מבין ספרי השירה שכתב יעקב ברזילי על ההוויה המזוויעה בברגן בלזן, שם ראה את אביו המת המועלה על עגלת הגוויות, הוא מזכיר בקובץ שלנו את "מחכה לאבי" (2009) בשיר באותו השם (עמ' 32-30): "...כן, אני עדיין מחכה לאבי / ...אני מחכה לו בשירים רוויי דמעות / לא הכול נשטף במפלי הזמן / ...אם אהיה נהר, אזכור / אם אהיה אבן, אכאב / ואם ייגזר עליי להיות אילן, אתאבל. / אני אהיה מצבתו / עד עולם."

בשיריו הקודמים המשורר העתיר על אימו אהבה והערצה, והוא קובע שהיא יותר מאלוהית, שכן האל הסגיר אותו לברגן בלזן, ואילו אימו, בהקרבתה ובתושייתה, הצליחה להוציא אותו משם (ראו גם "זיכרונות ילדות", עמ' 90-89; "איש חכם", עמ' 96).

בשיר "ריקוד הלהבות" (עמ' 92) מתוארת שריפה ההולכת ומתפשטת, סינקדוכה המתייחסת לשריפה הגדולה – השואה. מייעצים לו לבדוק מזוזות, להתפלל, וכמובן, השריפה מתגברת, ואפילו המלאך גבריאל מציע: "לפני שפונים לאלוהים / יש להזעיק את הכבאים." האימאז' המופיע בשיר הזה חושף את מה ששורדי השואה יכולים להעיד מניסיונם: העליבות של "פתרונות" האמונה למציאות המזוויעה.

בקובץ שלנו מחקה המשורר את קריאתם של חסידי ברסלב "נח נח נח נחמן מאומן", והוא קובע" רח... רח... רחמן הוא לא" ("רח... רח... רחמן", עמ' 78; ראו גם "עוד לא כתבתי", עמ' 28).

בשיר "שגרה לא שגרתית" (עמ' 46-45) המסר הוא שהשורדים אף פעם לא זוכרים לשכוח, אבל בשיר המכאיב הזה יש גם ציורים נפלאים של הטבע: "כשהשמש מתעוררת במצב רוח טוב, / אני נוהג לפקוד גן פרחים מכושף / בירכתי הגן ניצב ספסל שבע סודות /...ראיתי את השמש משחקת מחבואים / מסתתרת בינות עננים..."

והרי עוד טעימה: "כמו הפיקולו בתזמורת סימפונית / האביב הוא הכלי הכי עליז / בתזמורת העונות" ("אביב מתנגן", עמ' 37) – יש כאן דימוי אחד על פני כל השיר, שנהוג לכנות בשם קונסיט.

למרות הזיכרונות שאינם נותנים מנוח, המשורר שלנו שועט אל שמחת החיים ואל יופיים, ומה יותר מלהיט ומרצה מאהבה וארוס. על הנושא הזה כתב יעקב ברזילי גם בספריו הקודמים, ובעיקר בספר "על חלקת בטנך הלבנה" (2002), ואנו מוצאים שירים מן המין המפעים לב הזה גם בספרנו:

"כמו גשם מהסס בחילופי עונות

גופך המבושם מזרזף ניחוחות

כהד עוצמתה של זעקה

מהדהד בך קול עזות התשוקה            "

("עוד לא מאוחר", עמ' 25)

יש כאן שימוש מרטיט בסינאסתזיה: הניחוח נדמה לזעקה, לקול עזות התשוקה. והרי טעימה נוספת:

"... אחרי שהשקיתי את שעון הקיר בסם שינה

מרחתי את גופה בדבש ניגר

והתבוססנו בשלוליות לילה מתוק..." 

("אבן תזעק מפסיפס אהבה" (עמ' 47)

שוב שיר ארוטי  הנוקט בסינאסתזיה: שלוליות (חוש הראייה, ואולי גם מישוש), לילה מתוק (חוש הטעם).

השיר "ונוס" (עמ' 60-59) מתאר חלום ארוטי חריף, וכדי שלא ניקח אותו יותר מדיי ברצינות – השיר מתובל בהומור.

האהבה הגדולה, המובעת בשיריו של יעקב ברזילי אל נכדיו, מדביקה את הקורא, הגם שאיננו יודע במי מדובר – אני נזכר בשיר חמוד במיוחד בשם "עוד מעט", שבו מתוארת שיחה נוגעת ללב בין סבא לנכדה שמתפלנטרת בהבנת סדר הזמנים. בקובץ שלנו יש מספר שירים מהמין הזה ("שאלות חכמות", עמ' 49; "טובל בוורוד", עמ' 51; "מפי הטף", עמ' 52; "משורר של מספרים", עמ' 75; "כל יום שיר", עמ' 97), כולם נדבקים ללב, אבל שורות המחץ בנושא הזה מצויות בשיר "מה כבר אפשר לכתוב עליה" (עמ' 42) שהוקדש לנכדה שילת:

"מה אפשר לכתוב על ילדה

שניסיון החיים שלה פחות משנה

שהתחביב האהוב עליה

לצבוע חיתולים בחום כהה..."

בשורות המעטות האלו חש הקורא את האהבה הענקית כלפי התינוקת, שהצואה שלה על החיתול היא עבורו ציור בחום – ושהטיפול בה, כולל בצואתה, גורם לדובר לעונג עילאי.

שלא כמו רוב המשוררים, שהחלו את דרכם בגיל הנעורים, יעקב ברזילי פרץ אל  במת השירה בגיל מתקדם, מעל חמישים, וברור מאליו שנושא הזיקנה, וגם המוות המצפה אחרי הכותל לכל אדם, מעסיק אותו, אלא שהוא צובע את החשש, הטבוע בכל אדם, בהומור מלבב.

באחד השירים הקודמים שלו "מזווית אחרת" הוא מתאר איך מהקבר הוא מביט באהובותיו לשעבר, וכיוון שהוא למטה, הוא יכול להבחין שחלקן הגיעו אליו בלי תחתונים...

בספר שלנו יש מספר שירים מן המין הזה: בשיר "רץ בהליכה" (עמ' 10), שעל שמו, כאמור, נקרא כל הקובץ, הוא מתאר את מירוץ החיים אל החידלון, ובכן, במירוץ הזה הוא מעדיף דווקא להיות במאסף.

בשיר "צלצול גורלי" (עמ' 61) הוא מתאר הזמנה מלמעלה להצטרף לטקס קבלת חברים חדשים בעולם האמת. בשיר "מטרד" (עמ' 70) הדובר חושש שמא ישכח בהלוויה שלו את מכשיר השמיעה, והוא עלול לא לשמוע את ההספדים. בשיר "שינויים מרחיקי לכת" (עמ' 82) מאחל לעצמו הדובר ללכת בעצמו אל קברו, ושלא יזדקק כי יישאו אותו לשם. בשיר "מי ייתן" (עמ' 83) הוא מייחל שיוכל לתקן את שגיאות הכתיב מעל מודעת האבל על מותו.

ויש גם ייחולים רציניים: המשורר מייחל שאחרי מותו יזכרו לפחות את השיר "החיוך", שיר מרעיד לב המתאר את אביו על ערימת גוויות בברגן בלזן, שחיוך לא נמחה מפניו (ראו גם "לעת בלותי", עמ' 44; "קודקודו של הר נבו", עמ' 53; "ישורת אחרונה", עמ' 87).

הזכרתי לעיל מונחים פרוסודיים הקשורים לשירתו של יעקב ברזילי, כמו סינאסתזיה, סינקדוכה, קונסיט. יש, כמובן, גם אנאפורות (עמ' 32, 62) ופזמונים (עמ' 23, 35). אנו פוגשים במספר שירים קלמבורים, בהם מילים בעלות צלילים דומים ומשמעויות שונות מתערסלות זו בזו, ואולי זאת התמורה שהמשורר שלנו מצא ל"חוק" החדש האוסר בשירה החדישה חרוז ומשקל.

הרי דוגמאות:

"בנעוריי התאהבתי בנערה שהתנערה ממני

אלוף נעוריה היה נוער לה נעירות אהבה

ואני ניערתי חוצני מהנערה"

("בנעוריי", עמ' 27)

"בזמן שכתבתי את המילה זמן

זמני התקצר פלאים

גם זה זמני"

("זמן", עמ' 33)

"כורים שם למטה

לא תמיד קוראים

תמרורי אזהרה

על אסונות שקורים

במעבה האדמה"

("כורים", עמ' 77)

אסיים בהתכתבות של יעקב ברזילי עם שירתו של אברהם שלונסקי – בשירו הידוע של שלונסקי "עמל" הוא מעניק לחלוציות הילה של קדושה דתית:

"עטופה ארצי אור כטלית

בתים נצבו כטוטפות

וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים."

ואלו שורותיו של יעקב ברזילי ("תפילה", עמ' 24):

"בהיתמר עמוד השחר / אני קם להתפלל / לא מהסידור / מתפלל פסוקי נשמה / חסיני שכחה // גופי עטוף בטלית כמיהתי / על מצחי פנס קסם מאיר דרכי / בזרועי רצועת זיכרון מתהדקת // בעלות השמש על יצועה / עת קוראות שפתיי / קריאות שמע / קריאותיי נופלות / על אוזניים ערלות."                             

לאחר מה שכתבתי ברשימה זאת נראה לי שאני פטור מלהכביר מילים של המלצה.

משה גרנות

* * *

ד"ר ארנה גולן

איזה ספר מפתיע! "ערמוניה" ולא הרמוניה!

אבל איזו הרמוניה!

על ספרו של יוסי אלפי

"ערמוניה – שירים מסרטן הערמונית"

בעריכת אמירה הגני, בעיצובו של אמיר כהן, ניקוד אלי רוזנטל,

ודברים על שירתו של אלפי מאת ד"ר עופרה מצוב כהן,

הוצאת חדרים, 2022, 140 עמ'.

מבוא: השירה כהצלה אינטואיטיבית מאימה ומכאב

 בהפיכתם ל"הרמוניה"

כולנו מכירים את  יוסי אלפי כאמן רב תחומי. הוא הוציא 28 ספרים, בהם 14 ספרי שירה, 3 ספרי סיפורת, וכן ספרי ילדים ונוער ואף ספרי תיאטרון. את דרכו הוא החל כשחקן, אך ראויים לציון מיוחד  מפעלי התרבות והחברה החדשניים, המרתקים ורבי משתתפים שיסד ביוזמתו שלו. תחילה  הוא יסד את התיאטרון הקהילתי ולאחר מכן את הפסטיבל השנתי של מספרי סיפורים שהפך להצלחה אדירה גם היום.

ובכל זאת, את  הספר הנועז, "ערמוניה", המטפל בדרך השירה בסרטן הערמונית, שחלה בו והבריא לאחר טיפולים קשים, והוא  סרטן ממאיר הפוגע באבר המין הגברי, בגבריות ובנקודות רגישות פיסיות ונפשיות ועל כן כל גבר מצניעו כסוד לעצמו – לא צפינו.  ואכן, כמסתבר מדברי אלפי עצמו בהקדמתו לספר, אף הוא לא צפה שיכתוב ספר כזה. אז מה קרה?

 לדבריו, קריאתו של אדם לאלוהיו, "ממעמקים קראתיך", בספר תהילים, היא קריאת  אדם לאל  להצילו ממעמקי מצבו וייאושו. אך לא כך אצלו, "ממעמקים" משמעותו שונה. וכאן מתגלה קו אופייני לכתיבתו של אלפי. הוא  מנטרל את הזעקה לאלוהים מהמטען הדתי (שרווח בבית הוריו) והופך אותה לזעקה פרטית, הפעם ללא כתובת, אלא כמביעה מצב של אימה וכאב שתתברר – ככתיבת שירה.

לדבריו, בעוד האמירה המקורית היא קריאת הצלה מתהומות "כאן אוכל לומר: 'ממעמקים כתבתיך,' שכן כתיבת 'ערמוניה' באה מתוך עצמה. עם התערבות מעטה מאד מצידי. כאילו ישבתי לצידו של הכותב – אני – שכתב עבורי את הדברים. הספר הזה כתב את עצמו."

בהמשך הוא אף מוסיף כי חוויות קשות יכולות להיות גם שיעור בהתגברות, וכך היה אצלו  כאשר לימד את עצמו פרק בהילכות התגברות. הוא כלל לא התכוון לכתוב את הספר הזה אבל הוא היה כצופה מהצד בעצמו והדברים פרצו ובאו מעצמם כאילו כתב אותו למען אלה שזקוקים לעצה ולחיזוק והבנה. כי גברים רבים נקלעים למצוקה כזאת ולמכאוביה, ואולי כך יבינו שאפשר להפוך אותה לשירה. לפואטיקה, ובדרך החריזה לחדור למקומות סמויים ולהתחזק, ולו גם עזרה השמירה  על ההומור.

יש לציין במיוחד את האומץ להציג את השירה כמתארת אירוע אישי אמיתי, בעוד משורר אחר אולי היה מתחמק אל "הדובר". והעיקר – ההיבט הגברי הופך בכוח השירה לאנושי כללי, ואפילו נשים עשויות לא רק להזדהות אלא גם למצוא בו מבע לעצמן. וזו "ההרמוניה".

 הומור מר מצוי דווקא כבר בשמו של הספר, בניגוד שבין שם המחלה הקשה לבין משמעות המילה המהדהדת בו, הרמוניה, המציינת דווקא שלמות, התאמת הכול. אלא שחזקה ממנה היא משמעותה העמוקה של ההרמוניה בשירים אלה, כהתגברות הנובעת מבפנים בלא מודעות אלא בחוכמת הנפש והפיכת "הגברי" לאנושי כללי.

וכך, בלא כוונה מודעת נעשתה השירה, עיתים בעזרת חריזה ומיקצב, לכוח פנימי של התגברות, להצלה מכאב ובמיוחד מאימת העתיד לקרות. אין זו ליריקה כפשוטה שבה המשורר מודע לכורח לבטא את עולמו ונפשו. לכן יש לשירה זו מאפיינים מיוחדים המתאחדים לכלל "הרמוניה" ובזכותם אף אני קראתי מרותקת את השירים כולם, אני אף רואה בספר תרומה לא רק לחולים ולצוות בית החולים הנהדר הזוכה לשבחים, וכפי ששמעתי כבר התחילו לקרוא עם החולים במחלקות האונקולוגיות את שירי הספר – אלא גם לשירה הישראלית של היום.

איך הפכו שירי "ערמוניה" להרמוניה שירית ואנושית?

הספר מורכב מתשעה שערים, שאת מהלכם נתאר בקצרה. החל בראשון, "יש לך את זה" המציב את אלפי בפני העובדה שנראית תחילה אלא אפשרית ולא תיאמן, דרך שלבי המאבק הקשה, הכולל אישפוז כאובדן הזהות האישית, הטיפול הרפואי הפוגע באבר הרגיש ובנפש. תהליך הפיכת הבריא לחולה הנתון בידי הצוות, מהווה לגביו מעבר קשה שאותו מסמל לבוש בית החולים שאי אפשר להתחמק ממנו. ועם כל זאת נושבת אופטימיות והערכה עצומה לצוות בית החולים ולטיפולו המסור.

שלב ביניים כאוב הוא רגע הכנסת הקטטר המייסרת פיסית ונפשית, ולאחר מכן, בשל התחייבות קודמת, השתתפות באירוע ספרותי עם הדבר המוזר הזה והמכאיב בלא שאיש יידע, וכך הלאה. ואז, לאחר תיאור הניתוח הראשון, עדיין רק בשלב ההכנות שכן הוא מודע אך מייסר,  נקבע כישלונו. או אז  מתחילות  הקרנות, שלב ייחודי, מוצג הליווי המתמיד של המשפחה הדואגת ואהבת הרעייה, ועד לידיעה בשער האחרון כי אתה "בריא."

 המאלף הוא שתהליך שלם וכאוב מוצג בפתיחות, בדרך של מתן עובדות קשות, אך ללא "בכי" ואפילו בשעה של רצון לבכות. הכול מתואר ללא מבע של רחמים עצמיים, ותמיד נלווה רגש של קבלה ואופטימיות. הומור דווקא לא מצאתי הרבה, אבל פה ושם ניצנץ. אך איך נעשה הדבר?

כבר בראשית השיר הפותח במדור הראשון "יש לך את זה", הקרוי "התדהמה", ניתן להבחין בכמה יסודות, כמו תחבולה של הרהור להרחקת המציאות הכאובה מן התודעה:

"לכל מחלה יש שם / לכל שם יש מדד / ולכל מדד יש צד / ונוסחה / וכאב חד / ויש מידרגים וסולמות. // לרעידת האדמה יש ריכטר / לבדיקות הדם יש  פי.אס.אי / ואתה מתבלבל בין גליסון לגלישון. // הפי. אס. אי עלה / והגליסון הוא שבע / ושבע זה אומר / שיש לך סרטן אלים."

והאמת מכה בבת אחת. אבל עוד עתיד להימשך תהליך ארוך עד שהמשורר יודה באימה התוקפת אותו עם היוודע גילוי הסרטן. כביכול הוא מוסר באובייקטיביות ודובר ממש לא לעניין ואפילו פותח את השיר באלוזיה לשיר ידוע של זלדה, "לכל איש יש שם", והכול על מנת לא להודות באסון הפרטי. אבל אז מתחיל תיאור הבלבול הפנימי, כאילו בהתכסות "בזמן ובעלים", מכה החשש כי "אתה לא תחיה" ונפתח חיפוש דעה שנייה ושלישית  ורביעית של רופאים והקצב גובר במסירת הדברים בהתאם ללחץ הפנימי. והנה ממששים אותו בפי הטבעת  (והוא נוקב בשם האבר ללא רתיעה וכך גם בשירים אחרים) ודעתו נוסעת, בורחת אל ילדותו מן המציאות הקשה, עד שמבין כי "מרופא לרופא ומדחי לדחי / אתה בחוג הסרטן, אחי." הוא מבין את מה שסירב להבין תחילה, שלכל מחלה יש שם ואז  הוא  פונה לעצמו כאל זולת שבו הוא מתבונן ללא רתיעה, כמו שאמנם ציין בהקדמה.

מעתה גם לא תהיה  כמובן ברירה אלא להמשיך ולנקוב בשמם המפורש של איברים אינטימיים שכל גבר מצניע, אלא שזה נעשה בחוכמה ובעדינות רבה. וכיוון שכמחציתו הראשונה של הספר היא  מבע של התמודדות עם אובדן הזהות של הקיום הבריא, לכן קיימת כאן ההתמודדות עם הפגיעה בגבריות. המחצית השנייה לערך תתאפיין כבר ברמה מופשטת יותר של התמודדות עם המצבים שיוסיפו וידהימו.

אובדן הזהות שהיתה לו מתרחש שעה שהוא משלים  עם לבישת הפיג'מה. אך אז בא הבלבול עם הבדיקות החושפות, כדברי הרופא הפרופסור, ש"אתה חולה מאוד," והדברים מתוארים בעוצמה רבה עד לסיכומם:  "אני בפתח המחלקה והפרופסור מחכה / הנה משה רבנו על הסלע מכה / אני משאיר מאחוריי את זהותי האילמת / דלת הזכוכית נסגרת, נאלמת." כלומר – הפרופסור הוא כמשה רבנו! גם "מכה" אבל, כרמז, גם יושיע.

או אז מופיעה פרשת הקטטר, מהווה שיא של כאב ופגיעה בגבריות ומעוררת גם בקורא צמרמורת. ההלם מצוי בניגוד שבין יופיה, חיוכה וחוכמתה של הרופאה, המפתה אותו לשכב בנינוחות, לבין הפעולה האכזרית של הכנסת הקתטר, בעוד האח החזק אוחז בו שמא יזוז .

"והנה חיש מהר וחיש חיש חיש / תוקעת לך את הצינור בפין ואתה משחיר / ויוצא לך קול מתוכך כמן קולו של הקיר / שצרחה עצורה בו על כאבו וסבלו."

אבל הרופאה החייכנית ובעלת השם היפה יסמין, מודיעה לו שזה נגמר וכבר לא יכאב, אבל הוא מדמיין בית עלמין (איזו חריזה עוצמתית)! – אך סוף שכאדם שנאחז בחיים הוא משלים ומחליט להתגבר על כאבו של כל תא ותא כי כל אחד מהם הוא "אתה", והפגיעה בגבריות מקבלת משמעות רחבה, כי האנושי שבו מואר.

האופן שבו הגבריות הפגועה והפצועה מוצגת כאנושיות מיוסרת ולא כסנסציה שירית, ניכר בעוצמה גם בשיר החשוף  "אובדן כוח גברא", הבא לאחר התיאור העמום של הניתוח הראשון, שתואר כמובן  מצד ההכנות, אך מובלטת בו גם  תגובת הרעייה האוהבת כמו גם התודעה הנעלמת מתוך תחושה של קירבה למוות: "אתה לא מבדיל בין שלום למלחמה / קרוב יותר מאי פעם לאמא אדמה." ואז, מיד, בא השיר על אובדן כוח הגברא הנפתח כך: "זריקה אחת ואתה לא גבר  / אתה לא חלש / אתה לא מורגש / אתה לא מרגיש / אתה לא נגיש / אתה לא אתה."

כמה יפה וערכית היא החריזה המחזקת את התחושה המקיפה מכל איבר ולאו דווקא מהגברי. ורק אז בא עצם העניין: "לא תעיר אותך גם בעיטה / האיבר הזה שהיה לך, ישנו / אבל ישנונו, ישנוני. / לא תוך ולא קליפה ואין זיקפה," אך יש "חולשה מפשעית" ובושה ורצונות עטופים בתכריכים כי היית ואינך עוד ורצון עולה בך לא להיות, לחדול. ואף כי הבושה נעטפת בחמלה וברחמים עצמיים, באות מחשבות על הטסטוסטרון שהיה מעורר לחיים אך נעלם כי "יש לך מת בין הרגליים." הכול חשוף כאן, אך בתהליך אנושי כאוב הקושר בין אובדן הגבריות לאובדן הקיום ובמבע שירי רגיש שכאן ראינו אך מעט ממנו.

כי המבע השירי עדין וחבוי לא פעם. המיקצב, אלוזיות, בחירת מילים טעונות רגש עצור או תיאור ואפיון, שרשרת פעלים דומים ובעלי משמעות שונה, חריזה בלתי צפוייה כמו גם לעיתים קטעי משקל להקל על הקריאה או להטעים שלב, ועוד ועוד תחבולות שיריות – יוצרים שירה אפקטיבית, בה בעת שמתקיימת הפונקציה של מתן חווייה, ידע ונגיעה בלב הקורא.

ואם כך, על מנת לסיים בטוב, שאומנם לא יגיע כל כך מהר, נעבור לשלבי הריפוי המובילים אל ההצהרה "להיות בריא." תחילה נדמה ששלב ההקרנות הקשה יביא את הפיתרון, שכן הוא מתמקד בחוכמה ורגישות במשך הזמן של כל הקרנה תחת המכונה הענקית, בדיוק 58 שניות! סיומו גם בהרהור כמו פילוסופי אם אלוהים ברא את האדם בצלמו, או להיפך, האדם הוא שברא את אלוהיו בדמותו. כך הוא מהרהר בהקרנה האחרונה כשהוא הוזה, גמור, "מטומטם," אך לבסוף קם ומחכה לראות "מה יילד יום, היילד אותי מחדש." אי לכך האכזבה גדולה. מתברר כי  יש זיהום והכרח לעשות ניתוח חוזר. האופטימיות דווקא היתה גדולה ותוארה נהדר בתחושת הקלה ועמידה עצמאית ותחושת שחרור ואפילו השוואה למשה רבנו: "מתי קרנו פניו של משה רבנו העניו?" אך גם עם תהייה מה יילד יום "היילד אותי מחדש?"

ואכן, היום לא יילד אותו מחדש. תחילה נדמה היה שכן, אך אפילו "השעון הביולוגי שלי השתנה" בגלל ההקרנות עם "היציאות" הוא מוסר באומץ. אבל אז נוחתת הידיעה כי יש זיהום והידיעה "כמו מגיפה נוחתת עליי" ומובעת במילים ההולמות בקורא עד לתודעה כי "אני חלש, לא בן אלים." באין ברירה מתקיים ניתוח חוזר ואז שב ועולה נושא ההתמודדות עם האמונה הדתית: "רגע של אמונה בלא הקיים הגדול / האוקסימורון של הנפש / יש אין קיים / הוא קיים בגדול"  וכך הלאה. מתברר  שהטיפולים מזניקים את התודעה ועימה את הרמה הפואטית.

אפילו השבח לאחים ולאחיות, כמו גם להפגת ספקותיו על ידי פרופסור מור, מכונים "מלאכי שמיים". שיא מצוי גם בפגישה עם פרופסור סיימון, המודיע לו שהבריא. או אז התהליך הפסיכולוגי הופך למבע שירי מרגש. עתה האופטימיות אכן ניכרת והיא מובעת במדור האחרון "להיות בריא."

אותי הרשים, כאמור,  במיוחד שיר ההלל והתודה לפרופסור יורם מור כמו גם לצוות האחים והאחיות, מחוללי השינוי הבריא. ואילו בשיר "מה זה להיות בריא" אחרי חווייה כה קשה, לאחר שהודיע לו הפרופסור סיימון בפגישה המסכמת אליה בא עם רעייתו, המכונה תמיד "שותפתי לבדידות," – "שהוא נקי," –  הוא מתאר בעוצמה את שלבי המעבר מהספק אל האושר העז, אפילו ידי סיימון נראות לו ככנפי מלאך. והוא אומר:  "יצאתי אל הפרוזדור מרחף בגובה רגל /   מעל האריחים הלבנים. /אני הסיסמה לחיים / אני הדגל." הדגל לאחרים.

אמנם עדיין יש בו פקפוק, כי איך ניתן להאמין באושר כזה, אבל כשהוא מתאזן, הוא מסיים את הספר בשיר שבו הוא מונה בקצב מודגש את שלבי מאבקו. אמנם, הוא מסיים אותו בשאלת פקפוק: "אבל אני כבר בן שבעים וחמש / וכמה זמן נותר לי להתממש?" כי אכן, השנים עברו במאבק. אך הנה, הוא התממש והגיע להישג ספרותי ואנושי בהפיכת "ערמוניה" להרמוניה יצירתית.

ד"ר ארנה גולן

* * *

ד"ר עדינה בר-אל

ניר-ישראל מושב היין העתיק

במושב ניר-ישראל נמצאו עדויות ארכיאולוגיות על אנשים שחיו במקום לפני 1500 שנה ועסקו בתעשיית היין. עדינה בר-אל ביקרה בחפירות, שמעה על תהליך ייצור היין וגם על כנסייה ביזנטית עתיקה שהיתה אולי באזור זה.

מתי התיישבו במושב ניר-ישראל? לפי ההיסטוריה הרשמית – בשנת 1949. אבל השנה הופתעו כל התושבים למידע חדש – כבר לפני מאות שנים ישבו פה אנשים, בנו בתים, חיו פה, ייצרו ושתו יין. 

חפירת הצלה ארכיאולוגית, למניעת הרס עתיקות

בניר-ישראל נמצאו עדויות ארכיאולוגיות להתיישבות אנשים ולפעילותם על שתי גבעות כורכר. מה שנמצא בניר ישראל מיוחס לתקופה הביזנטית, כלומר לפני 1500 שנה. הממצא המרכזי היה שתי גתות יין. מסתבר שאזור אשקלון היה מרכז יין, שנשלח לכל אזור אגן הים התיכון. וכך בנוסף לגתות שמצאו באזור "עיר היין" באשקלון, ייצרו יין גם בתחום ניר ישראל של היום.

לאחר חפירות של חודשיים, הוזמנו תושבי ניר-ישראל והסביבה לראות את אתר החפירות לפני שיכוסה. שם יכלו לראות את התקדמות החפירות, לקבל הסבר על מה שהיה כאן, ולראות כמה מן הממצאים במו עיניהם.

הגענו למקום – ילדים, הורים, סבים וסבתות – לחזות בפלא הזה, של עדויות על התושבים הקדומים.

את פנינו מקבל אבי לוי,  מנהל נפת אשקלון באגף העתיקות, ומציג על גבי שני שולחנות שלל שברי כלי חרס שנמצאו כאן, ביניהם ידיות, תחתיות, פיות ושברי גוף פכים, קערות, סירי בישול וקנקנים, בהם כאלה שיוצרו ככל הנראה באתר עצמו, כעדות משמשים סיגים רבים (פסולת כבשני חרס) שנמצאו בכל שטח האתר. 

"לפני כל פעילות בשטח, כגון הנחת צינורות או בניית בתים," מציין אבי, "יש צורך לפנות  לרשות העתיקות כדי לבדוק אם יש עתיקות במעבה האדמה. הקרקע נבדקת באמצעות טרקטור החושף את פני השטח וחופר תעלות בדיקה בפיקוח ארכיאולוגי צמוד. אם מתגלות נקודות החשודות כשרידים עתיקים מסמנים אותם על מפה."

החפירה הארכיאולוגית שמתבצעת לאחר מכן מחולקת לריבועים בגודל חמישה על חמישה מטרים כל אחד. בין כל ריבוע לריבוע משאירים בנקטים, כדי שהפועלים יוכלו לעבור עליהם תוך כדי עבודת החפירות, שמתבצעות כמובן בידיים באמצעות כלים שונים. "במבט כללי על כל ה'ריבועים'," מוסיף אבי, "ניתן להבחין בצבעי אדמה שונים, שמעידים על שכבות גיאולוגיות וארכיאולוגיות שונות בשטח."

בעת החפירות מתעדים הכול בתמונות ובמכשירי מדידה, לצורך כך מפעילים לעיתים רחפנים לצילום וגם יוצרים מודלים בתלת-מימד. הטכנולוגיה משתכללת, כמובן. ניתן, לדוגמא, למדוד נפחים של בור ולדעת כמה מים הוא הכיל.

איך מתארכים תקופה ארכיאולוגית? יש כמה דרכים. ראשית לפי החרסים. בדרך כלל ידוע באילו תקופות נוצרו כלי קרמיקה שונים. זהו תיארוך יחסי. תיארוך יותר מדויק הוא באמצעות פחמן 14C. זהו תיארוך רדיומטרי, שיטה להערכת גילים של פריטים אורגניים. מובן שמטבעות הן אמצעי מצוין לזיהוי מדויק של שנים, באשר בדרך כלל יש עליהם מידע כתוב או ויזואלי, כגון ראש של מלך או קיסר, ששלטו בתקופה מסוימת.

‏ מרכז לייצור יין – סיור בחפירות.

זכינו למדריך מהימן בסיורנו – טל קיסר, בן מושב כפר ורבורג, הוא אחד משני הארכיאולוגים המנהלים את החפירות באתר, לצד יואב ארבל. מספר טל:

"הסיפור מתחיל בזה שחברת 'מקורות' מתכננת להעביר צינור מים ממושב הודיה לאשקלון. ואז התחילו הבדיקות שלנו. איתרנו שני אזורים, מעל שתי גבעות, בהן מצאנו סימנים ליישוב קדום. מצאנו בור מים גדול. מצאנו שם מבנים עם משטחים מרוצפים וקירות. יש לשער שהמבנים שימשו לאחסון, עבודות שונות ואולי גם מגורים ארעיים או קבועים. באתר נמצאו עדויות מובהקות לפעילות תעשייתית," ממשיך טל לספר, "ואלו גתות היין. ברור שצריך לחפור עוד כדי לקבל תמונה שלמה יותר של מה שהתרחש פה."

טל מפנה את תשומת ליבנו לצינור שנמצא באחת החפירות. "בדרך כלל צינור נמצא מתחת לרחוב, כך שהיה כאן מעליו כנראה רחוב. יש כאן שני צינורות מקבילים, אנחנו עומדים כנראה משני צידי הרחוב עם שורה של בתים שהיו כאן וכמובן בורות מים. התושבים של אז לא בזבזו אף טיפת מים. מי הגשמים ירדו מן הגגות, הגיעו לצינורות ובסופו של דבר לבור אגירה לשם שימוש בהם."

באתר זה בולטת הפעילות התעשייתית – ייצור יין. באירופה, שחלקים גדולים ממזרחה ודרומה היו בשליטת האימפריה הביזנטית הנוצרית, היתה דרישה גדולה מאוד ליין איכותי מארץ ישראל, ואולי תרם לדרישה זו גם מוצאו מארץ הקודש. אזור אשקלון היה אחד המרכזים הגדולים ביותר של יין. אשקלון עצמה היתה "עיר היין" ונמצאו בה גתות רבות.

בסיור הגענו לגת גדולה, בשטח של כעשרה מטרים. "הגת היפה הזו נקראת 'גת מורכבת', לעומת 'גת פשוטה'." אומר טל הארכיאולוג, ובהמשך מפרט טל את שלבי הכנת היין במבנה המורכב הזה:

"בתחילה הועברו ענבים אל תאי איחסון שנמצאים פה. בתאים אלו השאירו את הענבים למשך שלושה-ארבעה ימים לצורך תסיסה. זה תהליך ראשון של תסיסה, עדיין בתוך הענבים. בשלב שני הם הועברו אל משטח הגת לצורך דריכה. מובן שדרכו עליהם ברגליים יחפות, והסיבה היא," מסביר טל, "כי כך לא נשברים הזרעים שבתוך הענבים. אם הזרעים נשברים, היין נעשה מר ופחות טוב."

אחרי הדריכה היה התירוש נשפך אל תאי התסיסה. "כאן בדקו את הטמפרטורה, וכאשר היין הגיע לארבעים וחמש מעלות, שוחררו הפקקים מיד כדי שלא יתקלקל," אומר טל, "ואז היין זרם לבריכה המרכזית. מעניין לציין שבבריכה זו נמצאה טביעה שאולי נוצרה בכף רגל של ילד," הוא מוסיף. בריכה זו היא בריכת שיקוע, מסתבר שהיין, אשר כאמור  עבר כבר שני תהליכי תסיסה – עם הענבים ובתאי התסיסה – עובר בבריכת השיקוע תהליך שלישי של תסיסה.  גם פה, לאחר שהוא הגיע לארבעים וחמש מעלות, נפתחים הפקקים והיין זורם אל שתי בריכות איגום, שנמצאות משני הצדדים.

בריכת איגום היא בעצם המיכל הגדול בו נשמר היין. לכאן באים עם קנקנים, באמצעות "קנקני אשקלון" (שאותרו בעיר זו וחלקם כאמור יוצר באתר בניר ישראל), היו דולים את היין. ממערב לבורות נחשף משטח עשוי פסיפס מאבנים לבנות גדולות יחסית. הוא נועד אולי להעמיד עליו את הקנקנים מלאי היין בתום האיסוף, אם כי יתכנו גם אפשרויות אחרות. מטרת הפסיפס לא היתה אמנותית, אלא כדי שהמשטח יהיה אטום. יש כאן גם שיפוע קטן, וגם הוא כדי למנוע בזבוז – אם נשבר קנקן, היה היין שלו זורם חזרה לבריכה. וזהו. בשלב אחרון היו עוטפים את הקנקנים בעורות ומעמיסים אותם על חמורים, שיביאו אותם לאשקלון.

בין הארכיאולוגים היו ויכוחים בעניין תהליך ייצור היין. טל גורס בהסבר שנתן לנו. לדבריו נערך ניסוי בגת שנמצאה באחד האתרים, (לא בניר-ישראל), בשיתוף חברת "כרמל מזרחי", בו עבדו לפי שלבים אלו של שלוש התסיסות.  ו"הטועם הראשי של 'כרמל מזרחי' בדק את התוצר ואישר שזהו יין איכותי."

בסוף הסיור המרתק הסתבר שיש באתר גת תעשייתית נוספת. נחשפו ממנה שני בורות תסיסה, חלקים מבור איגום ובור שיקוע, וכנראה גם קטע צר ממשטח הדריכה אך כל שאר חלקיה מחוץ לשטח החפירה הנוכחית וימתינו למחקר עתידי. 

מרכז חברתי – כנסייה ומועדון

אבל לא רק על גבעות הכורכר הסמוכות לכביש נמצאו עדויות לחיים קדומים. יתכן שבאזור  היתה כבר אז פעילות חברתית קהילתית. על פי עדות  של חייל בריטי ממלחמת העולם הראשונה, הוא ראה חורבה באזור, שלדבריו נקראה חורבת מוּקיס,  והיא כנראה שריד של כנסיה ביזנטית, שהיתה אולי חלק ממנזר.

מי שגילתה את עדותו של החייל הבריטי באינטרנט היא ניקי (ניקול) רוזנברג, חברת מושב ניר-ישראל. כבר לפני מספר שנים היא הפנתה לגורמים שונים את המקור, בו מסופר על מכתב שנשלח בשנת 1918 ללונדון בעניין זה. להלן הקישור למאמר:

file:///C:/Users/user/Downloads/AN%20UNKNOWN%20CHURCH%20WITH%20INSCRIPTIONS.pdf

כותרת המאמר:

An Unknown Church with Inscriptions from the Byzantine Period at Khirbet Makkûs Near Julis

ובתרגום לעברית: "כנסייה לא ידועה עם כתובות מהתקופה הביזנטית בחרבת מקוס ליד ג'וליס". כתבו את המאמר: S. Gibson - F. Vitto - L. Di Segni. בעמוד הראשון מצוירת מפה, ובה המיקום המדויק של חירבת מָקוּס בתוך ניר-ישראל של היום.

להלן תרגום חופשי של קטע מתוך המאמר:

"ב01858008שנת 1918 התגלתה רצפת פסיפס על ידי חייל בריטי בסביבת ג'וליס, כשישה קילומטרים מאשקלון. הגילוי דווח לנציג 'הקרן לחקר פלסטינה' אשר בפלסטינה, והוא העביר זאת במכתב ללונדון. אולם לא נעשה מעקב אחרי עניין זה עקב המלחמה. הפסיפס נשכח עד אשר לאחרונה נערך קיטלוג בארכיון של הקרן, ונמצאה תכתובת המכילה את הדו"ח וכמה רישומים שהמחישו את הממצאים. הרצפה היתה שייכת לכנסייה ביזנטית, שרק חלקה המזרחי נראה בזמן הגילוי. ברצפת הפסיפס נותרו חלקים משלוש כתובות יווניות, שתיים מהן בתוך מדליונים בחזית האפסיס. הכנסייה, הנמצאת כיום בשטח החקלאי של קיבוץ [כך במקור. הכוונה למושב. ע.ב.] ניר ישראל, לא אותרה מעולם לפני או מאז, למרות מיספר חיפושים שנערכו באזור, ומקומה המדויק אינו ידוע."

טל קיסר בדק את הנושא, והוא אומר: "חירבת מקוס היתה כנראה חורבה של כנסייה ביזנטית, שהיתה אולי חלק ממנזר. ערכתי הצלבה בין הנתונים שהחייל ציין לבין מפה עתיקה משנת 1880, ואכן מופיע בה שם החורבה הזו. בדקתי גם מפה טופוגרפית של 'עמוד ענן', ולפי החישובים שלי  הכנסייה הזו היתה בתוך היישוב, היכן שנמצא עתה... מועדון הנוער של ניר ישראל." 

אמיר יצחקי, בן ניר ישראל, זוכר מילדות שבאותו מקום היתה מערה, אבל הפתח שלה נסתם באבנים, כדי שילדים לא ייכנסו אליה." מי יודע? אולי שם מסתתרת רצפת הפסיפס שראה החייל הבריטי?

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1287, 15.6.2023.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

הוצאת "ספרי מקור", 2013

פרק שלישי

אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי

בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.

ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.

כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".

אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!

כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"

אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."

"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"

"אני אברום!" ענה לה.

ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.

גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.

לפני שהייתי אופה הייתי כורם.

חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.

ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.

לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"

והצפע שהרגתי?

על כך בהמשך.

*

תוספת מאוחרת: אודי ידידי שלום! כמו כל חברי גרעין "שדמות" אני כואב את פטירתו של פּוֹדִי. למען הדיוק ההיסטורי ברצוני לתקן קצת את הסיפור על הכשת הנחש ו"סוליות" כפות הרגליים.

פודי עבד ברפת והרגיש דקירה קלה בעקב אך לא התייחס לכך כלל. רק בתום העבודה עלה למרפאה וסיפר על הדקירה. ללי האחות עמלה ארוכות בקירצוף כף רגלו ורק אז התגלו 2 הנקודות שהצביעו על הכשת נחש.

הזעיקו פייפר והטיסו אותו לבאר שבע. במקרה הייתי באותו יום בבאר שבע וביקרתי אותו בבית החולים "הדסה" ששכן אז בביתנים הישנים מול המשטרה. ביה"ח סורוקה הוקם שנים אח"כ במקום אחר לגמרי.

נכון הוא שהבדואים המאושפזים ואורחיהם עלו לרגל לחדרו כדי לחזות בכפות רגליו של "היהוד".

יונתן זמיר

מתוך "חדשות בן עזר" 1416, 4.2.2019

* * *

נעמן כהן

דינה קטן בן ציון ז"ל

קראתי בצער רב על פטירתה של המשוררת, החוקרת, המתרגמת, דינה קטן בן ציון. מעולם לא הכרתיה אישית, לא נפגשתי איתה או דיברתי איתה, אבל היות וקראתי בעניין רב את הספר האוטוביוגרפי שלה בה פרשה את תולדות חייה בקיבוץ מרחביה, ביוגוסלביה בשואה, ואחר כך בארץ. כזיכרון לדורות הבאים, (וגם כתבתי עליו:)

(דינה קטן בן ציון, על בית ומילים-מהלך חיים, ירושלים, 2017):

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01315.php

וכן קראתי את שיריה ואת תרגומיה הנפלאים מהספרות היוגוסלבית, במיוחד התרשמתי מדיוקנו של יהודי יוגוסלבי, הרומן האוטוביוגרפי, בו מתאר המחזאי והסופר הסרבי ממוצא יהודי, יעקב בן מרדכי הלוי-ג'וֹרגֶ'ה לֶבּוֹביץ' (2004-1924), את חייו מילדות מוקדמת ועד גיל 15, בו נלקח לאושוויץ, שרד במצעד המוות וניצל, שב לעירו וגילה שרוב בני משפחתו נרצחו.

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01639.php

אני חש שנשאר בי חלק ממנה. חבל על דאבדין. תהי נפשה צרורה בצרור החיים.

יוסף קיסטר ממחזר שקרים ומפיץ שנאת חינם אך גם חושף את האמת

ראשית יש להצטער ולגנות את שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן על כך שלא פירסמו בעיתונם את מאמרו של יוסף קיסטר, כי הוא מאמר חשוב.  אמנם במאמרו "ממחזר שקרים ומפיץ שנאת חינם" ("חדשות בן עזר", 1857), ממשיך יוסף קיסטר למחזר שקרים ולהפיץ שנאת חינם, אך הוא גם חושף בו אמת גדולה.

השקרים: יוסף קיסטר מאמץ את שיטת התעמולה ההיטלרית והתעמולה הערבית להטיל תמיד על היהודים את האשמה על מותם. ע"פ שיטה זו הוא קובע שחיילי צה"ל שנהרגו, פסח וולדינגר, משה חיים כ"ץ, ויעקב פריד, בעצם לא נהרגו מאש אנשי האצ"ל, אלא מירי עצמי של צה"ל. מוזר. אם כך הוא לדידו, והם נהרגו מאש צה"ל צבא הרשע של "קין"-בן גוריון, כמו האחרים, מדוע זה ההתנגדות להנצחתם על אנדרטת חללי אלטלנה?

כך או כך יוסף קיסטר חושף במאמרו את האמת ההיסטורית.

האמת: בעיצומה של מלחמת השחרור כשצבא הכיבוש המצרי נמצא 30 ק"מ מתל אביב, מייצ'סלב בגון-מנחם בגין (בדיוק כמו האוייב הערבי) אינו מכיר בשלטון מדינת ישראל וצה"ל על ירושלים, ותובע בכוח הנשק (כמו האוייב הערבי) קיום של מיליציה פרטית בירושלים תחת פיקודו, שלא תהיה כפופה למדינה ולצה"ל. בעיצומה של כל מלחמה רק על איום כזה היה כל אדם מועמד לקיר. בכל משטר דמוקרטי בעולם, קל וחומר במשטר לא דמוקרטי. למזלנו "קין" דוד יוסף גרין-בן גוריון דיכא את ניסיון הפוטש באיבו אך לא נהג כך. אבל אלמלא דוכא ניסיון הפוטש, ונמנעה מלחמת אזרחים בה החל בגון-בגין ספק אם היתה המדינה שקמה זה עתה מצליחה לשרוד.

בעקבות מאמרו של יוסף קיסטר, אני פונה בקריאה אליו. יוסף קיסטר, אם אתה טוען שחיילי צה"ל הם שהרגו את חיילי צה"ל, אז קל וחומר, אנא, בוא והצטרף אל מאבקי רב השנים להנצחת חיילי צה"ל ההרוגים על אנדרטת אלטלנה. בוא בשנה הבאה לטקס האזכרה לחללי האצ"ל בפרשת אלטלנה שהוא גם טקס ההסתרה וההשכחה לחללי צה"ל בפרשת אלטלנה, בוא ותבע גם את הנצחתם. למען העתיד, למען האחדות בעם.

בבקשה דומה אני גם פונה ליוסף גיסינוביץ'-אחימאיר. בעקבות מאמרך "הגיעה עת פיוס", (בן עזר 1857) בוא גם אתה ולמען הפיוס בעם, והצטרף לתביעה להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו בפרשת אלטלנה.

נ.ב. לגבי מה שקרה בחוף ויתקין, קראו את עדותו של סא"ל אלי דובדבני ז"ל.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

על השכחת הזיכרון

בשום פנים אסור להשכיח בכוונת מכוון את ההיסטוריה כפי שעשה מייצ'סלב בגון-מנחם בגין שהיה נציב בית"ר בפולניה, ולפני כניסת הגרמנים לוורשה הלך לבנק הדואר, לקח את הקופה, 150 אלף זלוטי, סכום עתק באותה עת, וברח והציל את עצמו בהשאירו את חניכיו למות אחריו בגטו, ולכן בניגוד לשאר התנועות הציוניות שטרחו להנציח את אנשיהם בגטו, (למשל את מרדכי אנילביץ', ויצחק צוקרמן) הוא פעל להשכחת דמותו של פבל פרנקל ממפקדי המרד, כי ידע שאם סיפור בריחתו עם הקופה יתפרסם הוא לא יוכל להיחשב כמנהיג פוליטי ראוי בארץ. עסקני ההיסטוריה שלו ושל תנועתו היו שותפים למעשה ההסתרה וההשכחה שעשה מנהיגם במשך כל חייו. רק לאחר מותו של בגון-בגין העז משה ארנס להעלות מתהום הנשייה את זכרו של פבל פרנקל.

מי הפקיר את היהודים בשואה? מפא"י

לממחזרי השקרים ומפיצי שנאת החינם יש כוכב חדש. התימני הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני ואוייב הדמוקרטיה, "הרב" אמנון יצחק. בריאיון לשדר הפיליסטיני שמעון מאיר ריקלין (אביו פולני איש לח"י, ואימו תוניסאית) בערוץ 14, הוא אמר: ''מי הפקיר את היהודים שם בשואה, אתה יודע? השמאלנים האלה שהקימו. מפא''י. היה על הרכבות כתוב "מפא''י', והיו מעלים את היהודים לרכבת."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800711&forum=scoops1

גם הוא אימץ את שיטת התעמולה ההיטלריסטית והערבית שהיהודים אשמים במותם. והנה התמונה המקורית, מארכיון יד ושם, עליה ביסס המשטין אמנון יצחק את סילוף ההיסטוריה שלו: רכבת מסיעה את משוחררי מחנה ברגן בלזן  בדרך לארץ ישראל. לא הפקרה אלא עלייה ארצה.

https://twitter.com/yanircozin/status/1672144509944094722?s=20

ועליו ולדומיו נאמר: למשטינים ולזדים השקרנים אל תהיי תקווה!

היהודים השמידו בשואה את האוקראינים

לממחזרי השקרים ומפיצי שנאת החינם יש כוכב חדש, חבר פרלמנט אוקראיני בשם ג'מייטייטיס, המאשים את היהודים בשואת העם האוקראיני בשיתוף פעולה עם הרוסים. היהודים לדבריו אשמים בטבח בכפר בשם פירצ'יאופיאי שאירע ב-1944.  

(עצם העניין 19.6.23)  (דקה 34)

https://www.kan.org.il/content/kan/kan-actual/%D7%A2%D7%A6%D7%9D-%D7%94%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%9F/402919

למרות שאוקראינה היא סגנית אלופת העולם ברצח יהודים (לאחר גרמניה) עוד מתקופת חמלניצקי, וכמיליון ומאתיים אלף יהודים נרצחו בתקופת השואה באוקראינה, חבר הפרלמנט האוקראיני האנטישמי, זוכה לרווח פוליטי אצל האוקראינים המעריצים את רוצחי היהודים, זינובי בוגדן חמלניצקי, סימיון פטלורה, סטפן בנדרה, וקוראים רחובות וכיכרות על שמם.

האם ווֹלוֹדימיר אולכְּסָנדרוביץ' זֵלֶנסקי

הוא בושה לעם היהודי, או כבוד לעם היהודי?

ווֹלוֹדימיר אולכְּסָנדרוביץ' זֵלֶנסקי 1978, נולד להורים יהודים. אביו, אולכסנדר זלנסקי, הוא פרופסור ומדען מחשב וראש המחלקה לקיברנטיקה לכלכלה וטכנולוגיה; אימו, רימה זלנסקה, עבדה כמהנדסת. סבו, סמיון (שמעון) איבנוביץ' זלנסקי, שירת בחיל הרגלים, והגיע לדרגת אלוף-משנה בצבא האדום (בדיוויזיית החי"ר הממוכנת ה-57 של המשמר) במהלך מלחמת העולם השנייה; אביו ושלושת אחיו של סמיון נהרגו בשואה. במרץ 2022 אמר זלנסקי כי סבא וסבתא שלו נהרגו לאחר שכוחות גרמנים שרפו את ביתם עד היסוד במהלך טבח. בגיל 16 עבר את המבחן באנגלית כשפה זרה וקיבל מענק חינוך ללימודים בישראל, אבל אביו לא הירשה לו ללכת.

באירוע של הפורום הכלכלי הבינלאומי בסנט פטרבורג ציטט נשיא רוסיה ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין אמירות אנטישמיות של לאומנים אוקראינים, וכן תיאר עדות של אחד מהם על הוצאתה להורג של משפחה יהודית בשואה. פוטין הציג בפני באי הפורום סרטון שעסק ברצח יהודים ופולנים על ידי לאומנים אוקראינים בזמן מלחמת העולם השנייה. "איך אנחנו יכולים שלא להיאבק בזה (ב"נאציזם האוקראיני", תהה).

בהמשך דבריו אמר פוטין כי באוקראינה יש גורמים ניאו-נאציים רבים, והעלה טענה שגויה עובדתית, שלפיה "מיליון וחצי היהודים שנרצחו בשואה בשטח אוקראינה נרצחו קודם כל בידי אנשיו של סטפן בנדרה." לטענתו, "זלנסקי במעשיו מחפה על החלאות האלה, הניאו-נאציים."

"יש לי חברי ילדות יהודים רבים," סיפר פוטין, "הם אומרים שזלנסקי אינו יהודי. שהוא בושה וחרפה לעם היהודי," אמר פוטין. זאת, לאחר שנשאל כיצד אמירותיו לפיהן "כוחות נאציים משחקים תפקיד חשוב באוקראינה, ונדרשת (שם) דה-נאציפיקציה" מסתדרות עם היותו של זלנסקי יהודי.

בהמשך דבריו גייס פוטין את יוצאי ברית המועצות דוברי הרוסית בישראל לתמיכה בעמדתו. "רוסיה היא המדינה שסבלה יותר מכולן במאבק עם הנאציזם. לעולם לא נשכח זאת. אגב, בדיוק כמו האנשים הפשוטים בישראל."

שר החוץ של רוסיה סרגיי לברוב אמר בריאיון לטלוויזיה האיטלקית כי העובדה שזלנסקי יהודי, לא אומרת שאין גורמים נאציים באוקראינה. לברוב הוסיף כי "להיטלר היה דם יהודי" ו"יהודים הם האנטישמים הגדולים ביותר." הנשיא יצחק הרצוג וכן ראש הממשלה דאז נפתלי בנט גינו את דבריו של לברוב, ובהמשך לשכתו של בנט אף טענה כי פוטין התנצל על דברי שר החוץ. (ליזה רוזובסקי, "פוטין על זלנסקי: 'חבריי היהודים אומרים שהוא בושה לעם היהודי'", "אל-ארצ'י", 16.6.23)

https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2023-06-16/ty-article/00000188-c503-d33a-a1d9-ddbb53640000

שגריר אוקראינה: "ישראל חייבת לגנות

את דבריו האנטישמיים של פוטין"

שגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורניצ'וק, התייחס לאמירת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שלפיה נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי "אינו יהודי", והעריך כי מדובר ב"פרובוקציה ברורה בסגנון קג"ב." לדבריו, "הוא מנסה לחבל ביחסים בין ישראל לאוקראינה לפני ביקור רעיית הנשיא זלנסקי בישראל. אנו מצפים מממשלת ישראל לגנות בלשון חריפה את הדברים של פוטין, אחרת זה עלול להביא לדחייה או ביטול של ביקור רעיית הנשיא זלנסקי. זלנסקי לוקח באופן אישי את הדברים האנטישמיים של פוטין, שמכוונים נגדו ונגד העם היהודי."

https://www.ynet.co.il/news/article/s19u0xqp3

ישראל לא מחתה בפני רוסיה. ואולגה קיאשקו-זלנסקה הגיעה בכל זאת לביקור בישראל, כאורחת מיכל ברין-הרצוג, אשת נשיא המדינה. נתניהו לא נפגש עימה.

"זה מאוד מביש," אמרה זלנסקה בראיון לעיתון הישראלי "הג'רוזלם פוסט", "אני לא יודעת איך, בהקשר פוליטי, אפשר בכלל לדון בגזע של מישהו."

https://nziv.net/94917/

אבל בשום ראיון היא לא נשאלה על היהדות של בעלה או של ילדיה. האם הם מקבלים חינוך יהודי או נוצרי-פרובוסלבי? וגם הוא לא נשאל שאלות דומות בכל ראיונותיו בתקשורת הישראלית. האם הוא רואה עצמו יהודי? מהי היהדות בשבילו?

אנחנו עדים לתופעה חדשה בהיסטוריה. זלנסקי הוא מנהיג מדינה שלאומיותה נוסדה וצמחה על מצע של שנאה עזה ליהודים, והיסטוריה עקובה מדם של רצח יהודים. הוא כנשיא אוקראינה מחלק מדליות כבוד על שמו של רוצח היהודים האנטישמי האכזרי בוגדן חמלניצקי. זלנסקי הוא יהודי, שלא התנצר, ולא מכחיש, או מתבייש ביהדותו, אבל ספק אם נותר בו משהו מיהדותו, ואשתו הינה אוקראינית-נוצרייה וילדיו נוצריים, ומתחנכים כנוצרים.

לסיכום: זלנסקי אינו בושה וחרפה לעם היהודי מבחינת האוקראינים, אבל גם לא כבוד גדול לעם היהודי מבחינת העם היהודי.

הפיכה צבאית

אלוף במיל' עמירם לוין: "צה"ל לא צריך לחשוש מהדרג המדיני, הוא הרבה יותר חזק שקול מהם. מי זה הקבינט הזה? מה הם יודעים? הם יודעים לדון בכלל בדברים? בן גביר רץ ממיקרופון למיקרופון, הוא אפילו לא מקדיש זמן ללמוד את הסוגייה".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=800764&forum=scoops1

מה בין הפיכה למהפכה

מבחינה פוליטית יש הבדל ברור בין הפיכה למהפיכה. (אהוד בן עזר, גיליון 1857). הפיכה (מה שנקרא בצרפתית coup d'état או בגרמנית Putsch "פּוּטְשׁ"). היא תפיסת השלטון בכוח ע"י אדם אחד שמחליף את קודמו בלי שינוי שיטת המשטר. הפיכה יכולה להיות גם הפיכה צבאית בה הצבא תופס בכוח את השלטון.

מהפיכה: Revolution גם היא תפיסת השלטון בכוח, אבל בניגוד להפיכה, מהפיכה מביאה לשינוי מהותי בחברה, שינוי שיטת המשטר, ושינוי המעמד השליט. למשל המהפכה הצרפתית הפילה את המונרכיה, העלתה את מעמד הבורגנות לשלטון, והביאה לאחר תהפוכות את משטר הדמוקרטיה, והמהפכה הבולשוויקית הפילה את המשטר הדמוקרטי (ליתר דיוק סמי דמוקרטי) והעלתה לשלטון את מעמד הפרולטריון למשטר "דיקטטורה של הפרולטריון".

בהשאלה ניתן להשתמש במילה "מהפכה" גם לתחומים אחרים למשל מהפכה מדעית או פילוסופית, למשל "המהפכה הקופרניקנית":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%AA

כאשר מדובר על רפורמה משפטית. כלומר תיקון מערכת המשפט, הרפורמה יכולה להוביל גם לשינוי משטר, כפי שניתח נכון שר המשפטים יריב לוין. ללא ספק הגנרלים בדימוס אהוד ברוג-ברק, ודניאל חלווצ'י-חלוץ, ושותפיהם המאיימים בביצוע הפיכה צבאית ותפיסת השלטון מהממשלה החוקית – הם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה הישראלית.

הפיכה צבאית ברוסיה?

ב-25 באוקטובר 1917 (על פי הלוח היוליאני – 7 בנובמבר לפי הלוח הגרגוריאני), הוביל ולדימיר אִילִיץ' אוּליַאנוֹב לנין (נכד לסב יהודי משומד מצד אימו בשם ישראל בלנק) שהגיע לפטרוגרד בירת רוסיה אז בקרון חתום דרך קווי הגרמנים עם הזהב שסיפק לו ישראל הלפנד פרבוס [?] את המפלגה הבולשביקית והמהפכנים הקומוניסטים למרד נגד הממשלה הזמנית של קרנסקי. עיקר הכוח הבולשביקי הורכב מיחידות צבא סוררות של חיילים חמושים שהוצבו בערים הגדולות וסירבו להישלח לחזית.

תפיסת השלטון בפטרוגרד היתה כמעט ללא שפיכות דמים, כאשר הבולשביקים תפסו את המבנים העיקריים של הממשלה הזמנית עם התנגדות קלה, עד שלבסוף פרצו בהתקפה על ארמון החורף. ככל הנראה, היו בכל המהלך 2 הרוגים ו-5 פצועים משני הצדדים.

מאה ושש שנים מאוחר יותר, ב-24.6.23 עלה כוח של מורדים בראשותו של יבגני ויקטורוביץ' פּריגוז'ין, יליד לנינגרד (היום פטרסבורג) בן לאב יהודי, שבשנת 1979 נשפט על גנבה ונידון למאסר על תנאי, ובשנת 1981 נשפט ונידון ל-12 שנות מאסר בפועל על שוד, הונאה והפעלת רשת של קטינים בתחום הזנות. הוא שוחרר מהכלא לאחר שריצה תשע שנות מאסר, ואחר היה בעל דוכן לנקניקיות , בעל מסעדות ואוליגרך, עד שהפך למפקד מיליציה עצמאית בשם "כוח ווגנר". שפעל עבור פוטין ועתה פנה נגדו. ביום שבת בערב בשעה שאני כותב את הדברים נראה שהמתקפה של המורדים על מוסקבה נכשלה והכוח נסוג. נראה מה יוליד יום.

הנה כי כן אנחנו רואים מה הסכנה הטמונה בהפיכה צבאית בכל העולם, וכפי שהיתה אצלנו ב-1948, וכפי שקיימת היום מקבוצה של גנרלים בדימוס מצה"ל.

תובנות משונות מההיסטוריה

מה מסיק משגב מהכניעה של צ'מברליין להיטלר?

קריסת הקונספציה: כך נכשלה בריטניה בקריאת כוונותיה של גרמניה הנאצית, מתאר ההיסטוריון הבריטי טים בוברי בספרו "לפייס את היטלר: צ'מברליין, צ'רצ'יל והדרך אל המלחמה", עם עובד, ת"א 2023.

זהו מחקר מרתק, שמתאר את העיוורון של נוויל צ'מברליין ושל הצמרת הפוליטית והדיפלומטית של בריטניה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה בהבנה של היטלר ומטרותיו.

מאותה אי הבנה של היטלר, העיוורון והאיוולת, מסיק עיתונאי "אל-ארצ'י", אורי הורוביץ-משגב את התובנה הבאה: "אחד ההישגים של בוברי הוא להוכיח כיצד הופתעו המשטרים הדיקטטוריים מחולשת הדמוקרטיות לנוכח צעדיהם, עד שמשלב מסוים השתכנעו שדבר לא יגרום להן להתעשת (וטעו לבסוף, עם הפלישה לפולין שבעקבותיה לא חזרו בעלות הברית ההמומות על הבגידה בצ'כוסלובקיה). שיאה הבלתי מעורער של הדרמה הוא כמובן הסכם מינכן המביש, ונאום ה'שלום בדורנו' הידוע לשמצה של צ'מברליין.

"סוד כוחו והצלחתו של הספר 'לפייס את היטלר' הוא בשזירת אינספור אירועים גדולים וקטנים, סיפורים ואנקדוטות, מסמכים וציטוטים לכדי נרטיב ברור: הכשל האדיר שבו לקתה מרבית הצמרת הפוליטית והדיפלומטית בבריטניה בקריאת כוונות ההתפשטות והחורבן של היטלר ומשטרו. בבסיסו עומד חוסר ההבנה המוחלט של עיקרון מנחה, שראוי לשננו גם בימינו אנו, מפוטין באוקראינה ועד לבליץ ההפיכה המשטרית והמאבק לבלימתו: עם בריונים אנטי-דמוקרטיים אין טעם להידבר ולהתפשר. להפך, ההידברות וההתפשרות מתפרשות אצלם כסימן (מוצדק) לחולשת הצד השני ורק מגבירות את תיאבונם. ממילא אין בכוונת הבריון לקיים שום הסכם או התחייבות, אלא רק לנצלם כדי לשפר עמדות עד למחטף הבא.

"היטלר, כזכור ולמרבה הצער, התפעל פחות וכדרכם של בריונים כשריח חולשה עולה באפם – הבין סופית עם מי יש לו עסק. יש כאן לקח יפה גם לימינו אנו, ולפוליטיקה המקומית."

(אורי משגב, "קריסת הקונספציה: כך נכשלה בריטניה בקריאת כוונותיה של גרמניה הנאצית", "אל ארצ'י", 23.6.23)

https://www.haaretz.co.il/literature/study/2023-06-20/ty-article-review/.highlight/00000188-d2cb-dc25-a5ec-dbeb07ac0000

הבנתם? התובנה של הורוביץ-משגב מהספר היא ש"עם בריונים אנטי-דמוקרטיים (כמו היטלר) אין טעם להידבר ולהתפשר להפך, ההידברות וההתפשרות מתפרשות אצלם כסימן (מוצדק) לחולשת הצד השני ורק מגבירות את תיאבונם."

ומהו ה"הלקח היפה גם לימינו" שלו: האם הוא התכוון למו"מ עם יאסר מוחמד ערפאת שביום הראשון כשנכנס לעזה הוא הכניס עימו מבוקשים ונשק? (כי התקווה היתה שהוא בלי בג"צ ו"בצלם" יילחם בטרור של החמאס)? ואולי הוא התכוון ללקח לגבי המו"מ עם החמאס או הג'יהאד האיסלמי? ואולי הוא התכוון למו"מ עם חאפז אל-אסעד, ובשאר אל-אסעד, בנו? ואולי למו"מ עם נסראללה שישראל ויתרה לו על שטח בגין איומיו?

לא, ולא. אורי הורוביץ-משגב מסיק מסקנה שונה לגמרי, להם יש דווקא להיכנע ולוותר, אבל אסור בהחלט להיכנע במו"מ עם הבריונים של מיליקובסקי-נתניהו "הבריון". זו התובנה של הורוביץ-משגב מהכניעה להיטלר!

בית יעקב לכו ונלכה לברלין

מביל"ו לדויטשלנד איבר אָלֶס

איתמר לנגר-גוב, האחיין של הזמר גדעון גוב וצאצא חיים איסר חיסין איש ביל"ו שהיה הרופא של תל אביב והונצח רוכב על חמור בציורי נחום אלתר-גוטמן, הגיע לתובנה מדהימה: "הופתעתי לגלות שישראל אינה המקום הכי חכם וחשוב בעולם, אלא דויטשלנד וברלין בירת הרייך.

"אבא של אימא שלי," מספר לנגר-גוב, "וישנייבסקי-שרון שנולד בוורשה ב-1926, הצליח לשרוד את שנות המלחמה בזהות נוצרית. יש משהו טבעי בזה שיהודים מהגרים. זו ההיסטוריה היהודית – כשצריך לקום ולעזוב, אז עוזבים. הסיפורים הכי מעניינים של יהודים לאורך ההיסטוריה היו סיפורי נדידה. כשיוצאים מישראל מקבלים פרופורציות. מחנכים אותנו לגדול בישראל בתחושה שזה המקום הכי חכם, חשוב ורלוונטי בעולם, ואז מבינים שלא."

אין לו עדיין דרכון גרמני, אך הוא קיבל מדויטשלנד ויזת אמן. מכיוון שבעצם לנגר-גוב אינו יודע לצייר או לפסל הוא מייצר מיצגי "אמנות". למשל נאציזם, הנכבה, נשק כימי, (דמותו של המשומד פריץ הבר שהמציא את נשק הגז במלחמת העולם הראשונה שפותח לציקלון B במחנות ההשמדה. הוא כמובן לא מזכיר שבאחרית ימיו, כשנמלט מגרמניה, הוא ביקש מוויצמן לסדר לו ויזה לארץ ועבודה במכון ויצמן), אוסף פסלי גבלס וכדומה, מכיוון שהוא "אמן" אנטי-ציוני הוא כמובן זוכה גם לתמיכה כספית נדיבה מדויטשלנד.

(נעמה ריבה, "האמן איתמר גוב: 'הופתעתי לגלות שישראל אינה המקום הכי חכם וחשוב בעולם," "אל-ארצ'י", 19.6.23)

https://www.haaretz.co.il/gallery/art/2023-06-19/ty-article-magazine/.premium/00000188-ce95-d18d-a7ae-df9d96dd0000

ואנחנו מצטרפים לשאלה הקלאסית של הגרמני מברלין לישראלי היורד: "למה חזרתם לכאן אחרי שרצחנו 6 מיליון יהודים?" – "אצלכם הכול בגלל הכסף."

https://www.youtube.com/watch?v=m3HIddl-xZU&feature=emb_title

למרבה הצער איתמר לנגר-גוב, מוכיח את הסטריאוטיפ האנטישמי של היטלר שהיהודים בגלל הכסף נטפלים בכוח כפרזיטים לפולק הגרמני.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה מגיב על סוף המאמר שלי על ספרה של אדיבה גפן באירוניה: "נדמה לי שבעולם האלילי הנפלא הקריבו קורבנות אדם, ואילו בעולם המונותיאיסטי האכזר שראשיתו ביהדות – לא!" ואתה מסייג את דבריך: "אולי אני טועה."

ובכן, אתה באמת טועה: מימי אברהם ועד ימיו של המלך מנשה קורבן אדם היה עניין שבשיגרה: אברהם מוכן להקריב את בנו בלי שום ערעור, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), דויד מקריב את צאצאי שאול לה', בימי המלכים קורבן אדם היה נורמה, וזה נפסק רק בימי יאשיהו (620 לפני הספירה), וימיהם של הנביאים ירמיהו וצפניה, כאשר חלקיהו "מצא" ספר שכביכול כתב אותו משה רבנו. רק בשלב זה הפך קורבן אדם לתועבה. כדי להבין עד כמה קורבן אדם היה נורמה בישראל, ירמוז לנו הסיפור על מלכי ישראל, יהודה ואדום שנלחמו נגד מואב, ומואב היה בסכנת קריסה, המלך מישע הקריב את בנו על החומה, ובעקבות כך היה קצף גדול על ישראל. אופס! עורך ספר מלכים (דויטורונמיסט!) איכשהו השאיר הערה שהופכת על פניה את השקפת העולם שלו.

העורך של ספר מלכים,  שהוא אולי גם מחבר ספר דברים, מוקיע את המלכים שאיפשרו קורבן אדם, אבל מלכים אלה לא ידעו שהם חוטאים כי התורה לא היתה קיימת בימיהם, ואת זה הבין אפילו ר' אברהם אבן עזרא (המאה ה-12), שאילו התורה הייתה קיימת, נכדו של משה לא היה עובד לפסל שנשדד מבית מיכה, שמואל לא היה ישן ליד ארון האלוהים (שאפילו לכהן הגדול – התורה לא הרשתה לעשות כן!), ואצל ביתו של דויד לא היו נמצאים תרפים, שהם אלילים המופקדים על שלום הבית, ולא היה נכנס טמא מת למקדש.

המונותיאיזם הביא לעולם לא רק יחס מחפיר כלפי הנשים, אלא גם סגירות מוחלטת כלפי כל זיק של תרבות (אמנות, ספרות, פילוסופיה, מדע). תסתכל על ארצות האסלאם, שהרמב"ם ראה בהם מונותיאיסטים ראויים – איזה עולם חשוך שולט שם. תסתכל על החרדים שלנו שמתנגדים ללמוד מתמטיקה ומדעים, שמתנגדים לעיתונות חופשית, לספרות, למחזאות, ובכלל לכל דבר תרבות שמחוץ לכתבי הקודש ואלפי מפרשיהם. בדוק היטב בתנ"ך ובתלמוד אם יש מתמטיקאי כמו אוקלידס ופיתגורס, פיזיקאי ואסטרונום כמו ארכימדס, מחזאים כמו אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אריסטופנס, פילוסופים כמו תאלס, סוקרטס, אפלטון ואריסטו.

באירופה קרה נס, ואחרי אלף שנה של שלטון חשוך וקנאי של הכנסייה, התעוררו מספר גאוני עולם ובראו עולם של תרבות (הרנסנס), בעקבות זה נוצרה באירופה קרקע פורייה ליצירת תרבות, לדמוקרטיה ולהפרדת הדת מהמדינה. אנחנו, כרגיל, איחרנו כ-400 שנה, ואז קמו מורדים בדת כמו יל"ג ("קוצו של יוד"), ובעקבותיו יוצרים בעלי זיקה למקורות, אבל לא משועבדים לה. לולא הם לא היה סיכוי שעם ישראל יחזור למולדתו, יעבוד את האדמה ויגן עליה, בלי לחכות למשיח. המונותיאיזם הביא תקלה ענקית לעולם, ודיכוי האישה הוא רק חלק קטן ממנה.

אל תכעס עליי, אבל אני סבור שאתה טועה.

שלך –

משה גרנות

אהוד: ועדיין אני סבור שאתה טועה, ובגדול! מציג את המונותאיזם כדת של קורבנות אדם ואילו את האלילות, שהיתה שטופה בקורבנות אדם – כשיא הנאורות!

אגב, מה דעתך על התמוטטות אשמת השוחד בתיק 4000 נגד נתניהו? אולי אני טועה, אבל חלק מהאנשים החשובים והחכמים שאותם חזרת והבאת, בוויכוח איתי – אישים בעלי משקל  איכותי מופלא, שגם הם כמוך מתנגדים ל"הפיכה המשטרית" – הם אולי גם חלק מהאנשים החשובים, החכמים והאיכותיים-להפליא שלך – שתומכים בעלילת השוחד שנרקמה נגד "הנאשם" נתניהו!

* קוראת נאמנה: אהוד, יש לי הרבה הערות תמיכה בעמדותיך, אבל כאן רק אציין את הערתך להייטנר בעניין המושג "הפיכה משטרית", שממש הביעה את עמדתי.

כל טוב לך והמשך פעילות עיתונאית ופירסום גם של יצירותיך, שלא לדבר על שיריה המופלאים של אסתר ראב.

אהוד, ציטוט ההערה לאורי הייטנר בגיליון הקודם: אתה אומר "מהפכה משטרית" – אל תיתמם! שונאי נתניהו מפגינים תחת דגל של התנגדות ל"הפיכה משטרית", הפיכה שכידוע מושגת באלימות, "הפיכות" מתרחשות במשטרים של מדינות בדרום-אמריקה או במדינות ערב, לא בישראל הדמוקרטית! – ואילו אתה בדבריך שותף מלא לניסיונות "הפיכה" אנטי דמוקרטית של מפגינים מוסתים ומסיתים, ממשיכי ה"בלפוריאדה", שאינם מקבלים את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות ושואפים לשנותן באלימות ובדרך של "הפיכה"!

והאם איכפת לכם בכלל מה קורה כאן במקביל? – מלחמה שאינה נפסקת, ממש אינתיפאדה שלישית, עם נרצחים מצידנו (תוספת קולות לבן גביר!) – כוחות הביטחון שלנו נלחמים בטרור בג'נין ובשכם ובמקומות אחרים – ואילו אתם נלחמים בתוך "הקו הירוק" נגד משטרת ישראל – משטרה שרבים העוזבים אותה מהמצטרפים החדשים אליה, בגלל העומס – עומס הפשיעה, עומס הלוחמה בטרור בתוך ישראל, ועומס ההתשה שאתם מתישים את השוטרים בהפגנותיכם הפרועות ובשאיפתכם לחולל פרובוקציות פוטוגניות נגדם יד אחת עם התקשורת האנטי-ביבית!

אהוד: עד כאן הציטוט, ועכשיו אני מוסיף: ולא היה איכפת לכם כלל, המפגינים במוצ"ש האחרון, קריסת סעיף השוחד בתיק 4000 –וסכנת מה שנראה כמלחמת אזרחים ברוסיה! – עד היכן הגיעו סכלותכם וניתוקכם מהמציאות?

והאם אנחנו בכלל מבינים מה קרה שלשום ברוסיה ויותר מכך – האם הרוסים עצמם מבינים מה קרה להם? – ומה יהיה עתיד "כוח וגנר" ו"מפקדו" פריגוז'ין? [שלפי נעמן כהן, אביו היה יהודי!] – האם ימשיכו להילחם באוקראינה ללא המשכורות הגבוהות מכל מה שחיילים רגילים בצבא הרוסי מקבלים?

והאם "החיילים" של "כוח וגנר", שחלקם פושעים ששוחררו-להתגייס-לצבא, והתמחותם היא רצח אזרחים, אונס נשים, עינויים, גניבות ושוד – יוכלו להיקלט במסגרות הפיקוד של "הצבא האדום"?

* מתי דוד: מדוע הן שותקות? אכזבה מהנשיאה ומהיועצת, אכזבה מחיות ומבהרב מיארה!

שתי המשפטניות הללו בעלות הסמכות והמחויבות שלהן לפעול לשמירת ואכיפת החוק, שותקות ולא מגיבות ולא פועלות מול גל האיומים של בכירי המדינה והצבא הלשעברים, כמו ברק ואולמרט, כמו יעלון וחלוץ, התומכים ומעודדים בגלוי ובפומבי, מחוללי המרדה, אנרכיה, מרי אזרחי, שיבוש כל סדרי החיים, ושתי הבכירות הללו שותקות ולא מגיבות!

לאחרונה גברה האלימות בקרב חלק ממפגיני המחאה נגד מוסדות וארגונים ונגד נבחרי ציבור יריביהם, כביכול בשם "הדמוקרטיה", אבל שתי הבכירות הללו המופקדות על קיום החוק שותקות לא מגיבות ולא פועלות!

שתיהן בעצמן העניקו תרומת עידוד ורוח גבית להגברה של השלטת אווירת המשבר ותעמולת הפאניקה המוגזמת מפני כביכול קץ הדמוקרטיה, בגלל השתיקה שלהן והיעדר חובת התיפקוד המשפטי שלהן! הנאומים שלהן היו עידוד להגברת הפגנות המחאה, חלקן אלימות. אי אפשר גם לשכוח בהקשר זה את המחזה המגוחך כשזהבה גלאון, מנהיגת מרצ, צעדה על מסלול הדוגמניות באירוע אופנה, בשמלה מעוטרת בפרצופיהן של נשיאת העליון, אסתר חיות והיועצת המשפטית בהרב מיארה.

חובתן לפרוץ את קשר השתיקה שלהן ולהתחיל לפעול ולתפקד בהתאם לתפקידן ולמחויבותן.

* לַיישי (אלי רביד): "...בפרק הראשון  של הספר, שפורסם בגיליון הקודם, 1856, מתאר אודי בן עזר, בין היתר, את קפה מוריס בבאר שבע (להערכתי בשנת 1955) בצורה נהדרת, מעוררת זיכרונות יפים ומרגשת מאוד."

 * לאודי ידידי השלום והברכה! אתה מזכיר בגיליונך זה את הסרט של הברונית דה רוטשילד [על עין גדי]. סרט זה חשוב לי מאוד ואני מנסה כבר שנים רבות לעלות על עקבותיו ועד כה העליתי חרס בידי.

האם יש לך רמז או אפשרות כלשהי כיצד ואיפה אפשר להשיגו?

בתקווה ובתודה מראש,

יונתן זמיר

ליונתן היקר, הסרט הופק כנראה על ידי מינהל ההסברה בשנת 1957 לערך, ואולם לא מצאתי לו זכר בגוגל ואינני יודע איך אפשר לראותו כיום.

לעומת זאת עליתי בחיפושיי בגוגל על סרט שבו אתה ואורה [עם בתכם עינת, התינוקת הראשונה של הקיבוץ] מככבים – ניתן לראותו לפי "קיבוץ עין גדי הצעיר. ארכיון הסרטים הישראלי. סינימטק ירושלים." אמנם יש בסרט כמה אי דיוקים [לא היה לנו אז קשר באמצעות הליקופטר אלא רק ה"פייפר" הדו-מושבי שהיה מגיע מבאר-שבע] – אבל הסרט מעניין מאוד.

אגב, יש משהו טיפשי שנעלם מזיכרוני – כיצד בחורף 1955 היינו מתקלחים בבסיס הטירונים בבית דרס? ממש לא זכור לי.

שלך,

אודי

אודי ידידי!

היתה לי תקווה ונגוזה. חבל. באשר לסרט השני שאתה מזכיר, בו אורה ואני מככבים, אני מניח שהכוונה לסרטו של ברוך אגדתי שנעשה גם הוא סמוך מאוד לבואנו לעין גדי ועוד לפני סרטה של הברונית. שמו של הסרט "נווה במדבר – אגדה ומציאות בעין גדי" ולשמחתי הוא נמצא בידי. נכון שיש בו מיספר אי דיוקים אך על כך אספר לך סיפור קטן: לפני מיספר שנים, כשקראתי את ספרו של מאיר שלו "יונה ונער", מצאתי בו מיספר טעויות היסטוריות. כתבתי לו על כך והוא ענה לי (בכתב ידו) שאכן אני צודק לגבי העובדות אך זה במסגרת ה"חרות האמנותית" של הסופר. קיבלתי.

לגבי המקלחות בטירונות [של הנח"ל] בבית דרס: מה כוונתך ב"כיצד"? אני זוכר רק שהזמן שהוקצב לנו היה במשורה, בקושי 2 דקות לאדם.

לפני כ-3 שבועות, במסגרת טיול, היינו בבית דרס. מטרת הביקור היתה סיפור הנשק הצ'כי שנפרק שם בלילה חשוך בשדה התעופה הזנוח במלחמת העצמאות, אך לבסיס שלנו עצמו אין זכר. נמחק ואיננו. הרגשתי שנמחקה לי פיסת היסטוריה.

בתקווה לימים טובים,

שלך,

יונתן

* ג'וחא: עכשיו כבר אין פליאדה סופרים נימולים עברית. יש רק סופרות עברים מהאגודה לסופרות עברים לא-נימולות ואחד נביא דויד גרוסמן.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2167 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שבע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם [של ה'חדשות' ובן עזר]  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021[.  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

עד כה נשלחו קבצים ל-2079 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,086 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,690 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-75 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,646 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDF לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של אסתר ראב. חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,250 נמעני המכתב העיתי.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-14 2022-2023.

עד כה נשלחו קבצים ל-2298 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל