פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1922

היום המאה עשרים ושניים למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בשבט תשפ"ד. 5.2.2024

עם הצרופות: 1. אורפז, מנחם מנדל. 2. דגלנו למגוייס. 3. נהנים מברבקיו של שחר ואיילת בכפר עזה. 4. שחר ואיילת ליד ביתם בכפר עזה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סְפִיחַ-חַיֶּיךָ. // יוסי אחימאיר: הרהורים בעת מצוקה (22). // איליה בר זאב: מדבר רעֵב למָן. El Co’ndor Pasa // אנדד אלדן:  בֵּיתְךָ פָּרוּץ. //  אורי הייטנר: 1. הרבעון הרביעי. 2. צרור הערות ‏4.2.24. // דוד מלמד: כשאנטישמים תלו יהודי בארה"ב. // איתמר פרת: 1. החסד. 2. עצות של מלאכים. // עדינה בר-אל: איילת ושחר רוצים להיות בבית. // שושנה קַרְבַּסִי: נְהָרָה. // שמעון גרובר: התבוסתנות שתחריב את הבית השלישי. 20.7.2023. // מיכאל רייך: 2 שירים. // משה גרנות: על "התפסן בשדה השיפון". // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. // אילן בושם: 11 שירים ל'חדשות בן עזר'. // יצחק שויגר: אונס דינה בת יעקב. // תומכים שותקים במנזר השתקנים, מאת חיימקה שפינוזה. // מנחם רהט: 'הגיוס לציון'. // נעמן כהן: מכתב משוקן. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

סְפִיחַ-חַיֶּיךָ

חָרֵד, רוֹטֵט  –

אֶל דָּפְנֵי-צַלְעוֹתַי

מִדַּפֵּק

כָּמֵהַּ לִפְרֹץ,

וַאֲנִי  –

אֲבָנִים בּוֹ יוֹדָה:

בַּל יָרִים רֹאשׁ,

הַצֶּפַע!

וְהוּא אֵינוֹ צֶפַע  –

הוּא שׁוֹשָׁן,

הוּא רָאשֵׂי-עֲשָׂבִים,

רַכִּים, בְּהִירִים,

הוּא שֵׂעַר נוֹטֵף-אוֹר

בִּקְצֵה-הָאֶצְבָּעוֹת.

הִתְגַּלּוּת  –

שָׁרְשֵׁי-הַפֶּלֶא  –

בִּרְכַּיִם לוֹ אֶכֹּף:

הַסָּפִיחַ

הוּא הַזֹּהַר

וְהַדְּמָעוֹת בָּעֵינַיִם  –

הָעֲשֵׁשׁוֹת, הַזּוֹכְרוֹת.

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הרהורים בעת מצוקה (22)

א. הרהור ראשון שעולה בי הפעם: תחושת אי-נעימות על כך שהנה אני יושב לי ספון בחדרי החמים, מול המחשב, בשעה שהנכד שלי ואלפי חיילים עושים מלאכתם-שליחותם-לחימתם בקור ובגשם, בבוץ ובעיי החורבות, בסיכון חייהם.

ב. "הארץ" נגד כנסת ישראל, נגד הרוב המכריע בעד הדחת המסית כסיף. המאמר הראשי בעדו מלמד – אם היה צורך בכך – כמה העיתון מקצין עוד יותר מיום ליום וכמה מאמריו משמשים את תעמולת שונאי ישראל. כבר למחרת המאמר הראשי המליץ: "אמרו כן לפלסטין..."

ג. בשם אומרם: סא"ל (מיל) ירון בוסקילה: "הפסקת אש היא אספקת אש לחמאס." גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול: "אם הייתי ליכודניק עם 6,000 מצביעי ליכוד במועצה, נתניהו היה מתייחס אליי."

ד. צריך לשים את זה על השולחן: מי שתמך בעבר ברעיון הטרנספר של ערביי ארץ-ישראל היו ראשי תנועת העבודה. מי שהתנגד לכך בחריפות היה זאב ז'בוטינסקי.

ה. האם קיר הברזל – תורתו בת מאה השנה של ז'בוטינסקי – נסדק? לא ולא. אבל עליו להתעדכן: הערבים הקיצונים, משרק יזהו חולשה אצלנו, יסתערו עליו, לא ירפו ויהי מה. קיר הברזל המקורי אינו מביא בחשבון את תרבות השנאה ל"כופרים", שתביא איסלאמיסטים לשבור שוב ושוב ראשם על הקיר.

ו. מלחמת לבנון הראשונה נפתחה בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב ז"ל. מלחמת לבנון השנייה נפתחה בעקבות חטיפתם ורציחתם של שני חיילים. מלחמת לבנון השלישית מתמהמהת גם אחרי מאות רקטות וטילים שנורו מדי יום ליישובי הצפון המרוקנים מיושביהם.

ז. הלכתי ל'שבעה' של חבר ליכוד ותיק שהלך לעולמו. פגשתי כמה ליכודניקים בני דורי, מתגעגעים לליכוד של פעם, לדור הפעילים של פעם... לצד האכזבה מנתניהו, מתפעלים מכושר עמידתו בלחצים המגיעים מכל הכיוונים.

ח. שני פרידמן אמריקאים. דייוויד פרידמן, האיש של טראמפ ולשעבר השגריר בישראל, מבקר את מימשל ביידן ביחסו לישראל. תומס פרידמן, עיתונאי החצר של הבית הלבן, זועם על נתניהו שאינו מציית לחלוטין למימשל ביידן, ומטפח את "חזון שתי המדינות".

ט. הכה את ביבי – ומיד תקבל ראיון בזק. גם תקבל שי – תוזמן לפרשן באולפנים.

י. יוסי אבוקסיס היה מתאים לבית"ר ירושלים ככפפה ליד. התפטרותו כשבית"ר בתנופה, ומעברו המהיר דווקא להפועל תל-אביב, היריבה האדומה, הוא הוכחה שבכדורגל הכסף יענה על הכול.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

מדבר רעֵב למָן

הַאִם מִמַּבּוּעֵי הַיֵּצֶר יַעֲלוּ הַמִּלִּים

בְּסִדְקֵי בְּאֵרוֹת חֵמָר?

מִדְבָּר רָעֵב לְמָן, נוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם,

מַיִם נוֹגְעִים בְּמַיִם –

אֲנָשִׁים חוֹפְרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

בֶּן אָדָם קוֹטֵל בְּהֶבֶל –

פִּיו אוֹמֵר –

הֲבָלִים, שַׁעֲשׁוּעֵי חֶמְדַּת לָשׁוֹן,

אוֹת לְמֵצַח נְחוּשָׁה

לִבְלִי הַכּוֹת.

וְאוּלַי רְעָבוֹן וְשֶׁבֶר קַטְלָנִי.

רַק סֶדֶק הַקּוֹל קוֹרֵא

מִלָּה

     אַחַר

           מִלָּה

פורסם לראשונה ב"מעל קווי המתח" 2010.

El Co’ndor Pasa

הוּא יַעֲבֹר,

שַׁלִּיט עֶלְיוֹן, מַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

מְשַׁחְרְרָן בְּעָנָן גָּדוֹל

אֶל עוֹלָם אַחֵר.

מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְטִילוֹת צֵל רַע, מְאַיֵּם, אֲבָרוֹת מְשֻׁנָּצוֹת שְׁחֹרִים –

EL Co’ndor Pasa""

בְּמַעֲלֵה הַשָּׁמַיִם אוֹרֵב לִבְשַׂר תּוֹתָחִים.

קֵרֵחַ, רָעֵב, צָמֵא –

חָשׁ לֶאֱכֹל, בַּאֲשֶׁר דַּם חֲלָלִים שָׁם יִשְׁתֶּה.

הוּא עוֹבֵר –

קָנִיבָּל בְּסִמְטָאוֹת הָעִיר, בְּחָרְבוֹת הַבָּתִּים מְלַקֵּט טַף בִּטְפָרָיו,

עוֹבֵר בִּיעָף,

               לֹא מַרְפֶּה.

שיר של מלחין פרואני – דניאל אלומיה רובלס, 1913, מבוסס על מוזיקת פולקלור אנדית. בביצועם של סיימון וגרפונקל זכה לפרסום עולמי. לדעת חוקרים זו טעות לתרגם את השיר ל"נשר עבר". קונדור האנדים – ציפור היבּשה הגדולה בעולם המערבי. אוכל נבלות המתבסס יותר על ריח מאשר על ראייה. גנטית, מורפולוגית והתנהגותית שייך למשפחת החסידות והאנפות. הקונדור – ציפור הטרף המלכותית. בתרבויות העתיקות של האנדים נחשב כאל כל יכול, מייצג את השמיים, מעביר מתים לעולם הבא

פורסם לראשונה ב"קשב לשירה", "מקומות שהיינו בהם", 2016.

* * *

אנדד אלדן 

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

בֵּיתְךָ פָּרוּץ

בֵּיתְךָ פָּרוּץ

יְבֵשָׁה הַשֹּׁקֶת

רֵיק הָאֵבוּס

בָּאֵבוּס אֵין אֹכֶל.

הָרִתְמוֹת שֶׁנִּמְתְּחוּ בְּאֶצְבְּעוֹתַי                                                                                                                                                                                                                                                                                           

מְחַפְּשׂוֹת אֶת יָדִי                                                                                                                                                                                                                        

הַסּוּס אֵינֶנּוּ                

עָרְפּוֹ אָבַד,

הַנְּעָרִים שֶׁיָּצְאוּ

לֹא יָשׁוּבוּ לָעַד

אֶחָד הִפְלִיג וְאֶחָד זָקֵן

וְאֶחָד שֶׁהָיָה לְשׁוֹטֵר מִזְּמַן

רַק בַּלַּיְלָה יִפָּגְשׁוּ בְּעֵינֵי חֲלוֹמָם

עִם הַסּוּסִים הַבָּאִים לְבַקֵּר בְּבֵיתָם.

הַבַּיִת פָּרוּץ יְבֵשָׁה הַשֹּׁקֶת

הָאֵבוּס רֵיק. בָּאֵבוּס אֵין אֹכֶל.

פורסם בספרו "שָׁנִים שְָׁמְרוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. מבחר של  50 שנות כתיבה. כיום, כשהוא בן 100 וספק אם הוא מודע לאסון הגדול ולטבח הנורא בבארי. אנדד  הועבר לת"א עד יעבור זעמו של האֵל ואלו שחושבים שהם אֵלים. קיבלתי את ספרו  כשי בשנת 2008 בביקור אצלו.

איליה בר זאב

* * *

אהוד: האם "כוח קפלן" חטף את ההפגנות לשחרור החטופים – ומפעיל את כל אמצעיו, כולל השינאה לנתניהו, כדי לחדש את "הפגנות המחאה" שהביאו לטבח ה-7 באוקטובר? "אלפים מפגינים ברחבי הארץ בקריאה לשחרר את החטופים ולהכריז על בחירות." ["הארץ" באינטרנט, 3.2].

* * *

אורי הייטנר

1. הרבעון הרביעי

"מדינת מופת יהודית ודמוקרטית, ליברלית ומסורתית, שמבטיחה את הביטחון לאזרחיה, משגשגת בצורה יוצאת דופן כלכלית, חברתית ותרבותית, ומהווה מקור לגאווה והשתייכות לכלל אזרחי המדינה והעם היהודי כולו." זוהי הברית הישראלית שאותה מציעה תנועת הרבעון הרביעי.

מהו הרבעון הרביעי?

מדינת ישראל היא הריבונות השלישית של עם ישראל בארץ ישראל בהיסטוריה. בפעמיים הקודמות – בתקופת בית ראשון הממלכה התפלגה ובתקופת בית שני ממלכת החשמונאים התפוררה, כל אחת – בטרם השלימה את מאה השנים הראשונות לקיומה, ברבעון הרביעי של המאה הראשונה. אותה תסמונת היתה גם במדינות אחרות. ארה"ב, למשל, נקלעה ברבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה למלחמת האזרחים העקובה מדם, שבה נהרגו 620,000 איש. ארה"ב נחלצה בעור שיניה ממלחמת האזרחים והפכה לימים למעצמת-העל החזקה בעולם, אך האיום על המשך קיומה היה ממשי.

מדינת ישראל נכנסה השנה לרבעון הרביעי של המאה הראשונה לקיומה. האם רובצת עלינו הקללה של שני הניסיונות הקודמים, או שמא נצלח את הרבעון הזה ונגיע בבטחה ובשגשוג למאה השנייה? גם אופטימיסט חשוך מרפא כמוני יתקשה להכחיש את העובדה שישראל נמצאת במשבר קשה ביותר. הקרע בעם שהגיע לשיאו בעקבות המהפכה המשטרית, כמעט הידרדר למלחמת אחים קרה. ההידרדרות נעצרה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, שעורר חשש קיומי גם במובן הביטחוני. ואם בתחילת המלחמה העם התלכד סביב הקריאה "יחד ננצח", שמשמעותה – אם לא נהיה יחד, לא ננצח, הרי שבחלוף ארבעה חודשים, הכוחות הצנטריפוגליים חזרו לפעול במלוא הקיטור ולנסות להחזיר אותנו לשיח הקרע של 6 באוקטובר, בין אם הם אלה הקוראים לכניעה או אלה המטיפים לטרנספר וכל הממשיכים את מלחמת הזהויות השבטית כאילו לא ארע דבר.

האיום על היכולת לחצות בשלום את הרבעון הרביעי, הוליך את ההיסטוריון ד"ר יואב הלר להקים את תנועת הרבעון הרביעי, שתנסה לקדם דרך חלופית למשטר המחנות והשבטים שמסכן את קיומנו. דרך של המרת פוליטיקת ההכנעה, המאפיינת את הפוליטיקה הישראלית היום, בפוליטיקה של הסכמות, או בז'רגון של התנועה "פוליטיקה של הכנסת אורחים" – כפי שהמשפחה מתלכדת לסעודת שבת משותפת גם אם דעותיהם והשקפות העולם של בני המשפחה שונות ומנוגדות, כי אחדות המשפחה גדולה יותר מהמחלוקות. כדי להגיע לכך, יש לעצב מחדש את הסיפור הישראלי, וליצור סיפור משותף לכל חלקי החברה, על המחלוקות שבתוכה. ובאשר למחלוקות, הדרך הראויה היא לגבש הסכמות רחבות בנושאים השונים, שתהיינה מקובלות על רוב גדול בציבור ושכל חלקי העם יוכלו לכל הפחות לחיות עמן ולא לראות בהן איום קיומי. הפעילות הרעיונית עוסקת בגיבוש ההסכמות הללו בנושאי הליבה של החברה הישראלית ושל העם היהודי.

אני חבר ברבעון הרביעי כבר יותר משלושים שנה. זה קצת מוזר, כי התנועה קיימת פחות משנתיים, ואני נחשפתי אליה לראשונה לפני כשנה וחצי. אך התנועה מיישמת את הרעיונות שאני מאמין בהם ומטיף להם ופועל לקדם אותם כבר עשרות שנים. בכל תפקידיי הציבוריים, בגולן ומחוץ לגולן ובכל עשייתי וכתיבתי, הרעיונות הללו היו ונשארו המצפן שלי.

לפני כשנה וחצי שמעתי על התנועה מפיהם של חבריי שרון פז אגאי ומיכל רייקין, ובאתי לשמוע את יואב הלר בכפר האמנים באניעם. האזנתי לדבריו, וממש חשתי שהוא מדבר מגרוני. הרי הוא ממש מדבר את החלום שלי. מצד שני, היתה בי ספקנות. הרי לאורך כל השנים אני שותף ליוזמות שונות ברוח זו. הרבעון הרביעי קם עוד לפני המהפכה המשטרית, אך אני הצטרפתי ליוזמות חדשות ברוח זו גם בשנת המהפכה המשטרית וגם לאחרונה, במהלך המלחמה (על התארגנות שאני פעיל בה מאוד, הציונות הממלכתית, אכתוב בנפרד). למרות התלהבותי מדבריו של יואב, הייתה בי ספקנות שהנה, עוד יוזמה מני רבות. 

בכל זאת נרשמתי לסמינר של התנועה, אך שלוש פעמים ביטלתי ברגע האחרון את ההרשמה. הסיבה לביטול הייתה חוסר פניות, אך סביר להניח שאילו התלהבתי, הייתי יוצר את הזמן. שבועות אחדים לאחר פרוץ המהפכה המשטרית, הלכתי סוף סוף לסמינר. שם נפל לי האסימון – מדובר במשהו אחר. המשהו האחר, הוא שאין זו עוד קבוצה שמנסה לגשר ולהוציא מניפסט של הסכמה לאומית, ולא עוד קבוצה של משפיענים שמנסה להשפיע על מקבלי ההחלטות (כמו "יוזמת אחדות לאומית" שהייתי שותף לה, והיה לה תפקיד משמעותי בהקמת ממשלת האחדות בקורונה), וגם לא עוד קבוצה של הידברות ולימוד משותף של חילונים ודתיים וכל אותם דברים יפים ונפלאים שאני שותף להם. הפעם מדובר בתנועת המונים. ואף שגם במפגש באניעם יואב דיבר על תנועת המונים, רק בסמינר הבנתי שאין אלה דברים בעלמא. כמי שהיה שותף להקמת תנועות ומפלגות, הפעם ראיתי איך הדבר קורם עור וגידים, באמצעות ארגון מעולה וכושר ביצוע יוצא דופן. מאז הגברתי את הפעילות ואני מתפעל בכל פעם מחדש כשאני רואה איך הרעיון מתגשם בקצב מהיר. השתתפתי במשך יומיים בסמינר רעיוני, שעסק בגיבוש הרעיונות של התנועה, בוועידת התנועה, בכנס פעילים בצפון, וימים אחדים טרם פרוץ המלחמה בכנס יסוד של התנועה בגולן. כמו כן, אני שותף להתארגנות של חקלאים, המבקשים למנף באמצעות הרבעון הרביעי את קידום החקלאות הישראלית ואת חזרתה למעמד הראוי לה בחברה הישראלית.

תנועת הרבעון הרביעי נוסדה, כאמור, עוד טרם המהפכה המשטרית. בתקופת המהפכה היא הגבירה והאיצה את הפעילות וניסתה לקדם רפורמה משפטית בהסכמה רחבה. עם פרוץ המלחמה, לאחר הטבח בנגב המערבי, קראה התנועה להקמת ממשלת חירום. כבר ביום הטבח התארגנו פעילי התנועה, לצד ארגונים רבים בחברה הישראלית, לפעילות התנדבותית ענפה למען המאמץ המלחמתי, ולנוכח קריסת מוסדות המדינה. הפעילות הזאת היא התגלמות הרוח הישראלית, שאותה יש לשקם ולרומם, כאנטיתזה למגמות הפירוק וההתפוררות.

לצד הפעילות ההתנדבותית, חזרה התנועה גם לפעולתה הרעיונית והציבורית, לעיצוב עתידה של מדינת ישראל. עם ישראל ידע לצמוח ממשברים. העלייה הראשונה קמה מתוך גל הפוגרומים "סופות שבנגב". העלייה השניה צמחה מתוך הפוגרום בקישינב. מדינת ישראל קמה שלוש שנים אחרי השואה. "בדמייך חיי" הוא מרכיב משמעותי באתוס היהודי. גם המשבר הנוכחי, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, עשוי להיות מנוף לא רק לתקומה רבתי של הנגב המערבי, אלא לתקומתה של מדינת ישראל כולה. זו משימת דורנו, ותנועת הרבעון הרביעי מתכוונת ליטול חלק מוביל במהלך ההיסטורי הגדול הזה. האם תנועת הרבעון הרביעי תישאר תנועת המונים חוץ-פרלמנטרית או תהפוך למפלגה פוליטית? הרבעון הרביעי היא תנועה דמוקרטית. הסוגייה הזאת תוכרע, בבוא העת, בהצבעה דמוקרטית של כל חברי התנועה. יחד נתקן את החברה הישראלית!

[אהוד: העלייה הראשונה החלה לפני הפוגרומים, ראשיתה ב-1878 עם ייסוד פתח תקווה. על "תנועת ההמונים" של הרבעון הרביעי מעודי לא שמעתי. לא מוזר? כן שמעתי על "הפגנות המחאה" ההמוניות שבהן אתה תמכת בהתלהבות ואשר אחת ממנהיגיהן שקמה ברסלר קראה בגלוי לסרבנות לשירות בצה"ל, והן-הן שנטעו במוחו החולני של יחיא סינוואר את המחשבה שישראל מתפוררת! – והן גם מתחדשות עתה במסווה של קריאה להקדמת הבחירות!]

2. צרור הערות ‏4.2.24

* מחיר העסקה – את עמדתי על עסקת החטופים, אם תהיה, אגבש כשאראה אותה. אבל אלה קווי המתאר לעסקה המקובלת עליי. בשום אופן לא כניעה. כניעה פירושה הפסקת המלחמה או הגבלות על המלחמה (נניח – כן או לא כיבוש רפיח, התייחסות לעצימות המלחמה). כניעה פירושה הסכמה להסגת כוחות צה"ל מן הרצועה או התערבות כלשהי במיקום כוחותינו ברצועה. כל הסכם שיש בו כניעה – הוא הסכם רע ואסור לחתום עליו.

אם לא תהיה כניעה (על פי הפרמטרים שלעיל), אני בעד תשלום מחיר כבד ומרחיק לכת, בשחרור מחבלים ובהפוגה בלחימה. התנגדתי בתוקף לעסקאות ג'יבריל, טננבאום, שליט ואחרות, אולם הפעם זה שונה. הפעם אין המדובר בחיילים שנשבו, אלא באזרחים – בנשים, ילדים, קשישים, חולים, שנחטפו מבתיהם, הבית שעצם הגעת האוייב אליו היא כישלון חרוץ של המדינה. וגם המיספר של החטופים אינו דומה לשום מקרה בעבר. לכן, וזו עמדתי שאותה הבעתי מאז 7 באוקטובר, יהיה עלינו לשלם הפעם מחירים קשים, כבדים וכואבים.

* מחדל החטופים – האם יכולנו להיות כבר אחרי עסקה שבה רוב החטופים היו בידינו? אני מאמין שכן. למה זה לא קרה? בשל הלך רוח בציבור, שמשפיע מאוד גם על מקבלי ההחלטות, שמונע זאת. הלך הרוח הזה נובע מהאקסיומה, שעל פיה יש סתירה בין מטרות המלחמה ויש לבחור בין מיטוט חמאס לבין החזרת החטופים. הלך הרוח הזה מוביל לקמפיין הכניעה וללחץ ההולך וגובר על הממשלה להיכנע. ברטוריקה, הממשלה לא שם, אך בפועל – הסרת המצור והאספקה המתמדת לחמאס (אספקה "הומניטרית") וההורדה המשמעותית בעצימות המלחמה, מושפעת מהלך הרוח הזה וגם מהלחץ האמריקאי. מי שמושפע מאוד מהלך הרוח הזה הוא חמאס. אין לסינוואר סיבה לוותר ולהתפשר כאשר הוא מאמין שאם יחזיק מעמד, הלחץ בישראל יגבר ויביא לכניעה ישראלית, שתותיר אותו שליט בעזה, גיבור העולם הערבי והמוסלמי והמודל לחיקוי. כאשר הלחץ הצבאי היה עוצמתי מאוד והיה מצור כמעט מלא, נאלץ חמאס להסכים לעסקת החטופים הראשונה. אילו המשכנו בלחץ הצבאי במלוא העוצמה, השתלטנו על ציר פילדלפי ורפיח, לא רידדנו את הכוחות ולא הסרנו את המצור, או לפחות הידקנו אותו מחדש כאשר נוכחנו שחמאס אינו מזדרז לקדם עסקה, אני משוכנע שרוב החטופים היו בידינו.

ומה שמדאיג במיוחד, הוא שמצעד האיוולת הזה נמשך.

* איום סרק – לשמע האיום המצרי על ישראל, שאם תשתלט על ציר פילדלפי היא תסכן את הסכם השלום, ניתן לחשוב שצעד כזה הוא הפרה של ההסכם. אין לכך שחר. בהסכם השלום עם מצרים שילמה ישראל מחיר כבד מאוד. היא נסוגה מכל סיני ועקרה את כל יישוביה. הנסיגה הייתה עד הגבול הבינלאומי. ציר פילדלפי עובר לאורך הגבול הבינלאומי בשטח רצועת עזה. הציר נסלל בעקבות הסכם השלום עם מצרים, מיד לאחר השלמת הנסיגה, כגבול בין המדינות.

בהתנתקות, ישראל נסוגה מציר פילדלפי. יש לציין, שמערכת הביטחון, שתמכה בהתנתקות, התנגדה לנסיגה מציר פילדלפי. זו היתה, בתחילה, גם דעתו של שרון. הוא שינה את דעתו, כי רצה להבטיח שהנסיגה תהיה מוחלטת, כדי שלא תהיה לפלשתינאים ולאיש בעולם שום טענה טריטוריאלית כלפי ישראל או עילה לחידוש הטרור. אם ישראל תשתלט מחדש על הציר, היא תחזור למצב שהיה בתום הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום. כך שאין בכך שמץ של הפרה. אני מאמין, שנשיא מצרים א-סיסי מעדיף שהגבול יהיה עם ישראל ולא עם חמאס. חמאס היא תנועת האחות של האחים המוסלמים, שא-סיסי עלה לשלטון בהפיכה נגד שלטונה במצרים. אך יש לו בייס, במצרים ובעולם הערבי, ולכן הוא מאיים.

מי שמפרים את הסכמי השלום שוב ושוב הם המצרים, מאז עלייתו לשלטון של מובארק לאחר רצח סאדאת, שנתיים וחצי אחרי חתימת ההסכם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה. א-סיסי הולך בדרכו, אם כי באופן מתון יותר. פתאום הם מאיימים עלינו שצעד שלנו, שאינו סותר את ההסכם, מסכן אותו? הרי אילו מצרים השכילה לשמור על הגבול ולסכל את אוטוסטרדת הברחות האמל"ח, לא היו עשרים שנות רקטות, לא היו כל הסבבים, לא היה טבח 7 באוקטובר ומן הסתם לא הייתה המלחמה ולא היינו משתלטים על הציר. כעת, כדי להבטיח שלעולם לא יהיה עוד 7 באוקטובר, אין לנו מנוס מהשתלטות על הציר. הסכם השלום טוב למצרים לפחות כמו לנו. אם היא תסכן את ההסכם, היא תאבד את מקור מחייתה העיקרי – סיוע העתק האמריקאי, שאותו היא מקבלת בזכות הסכם השלום וכחלק ממנו. אז שלא יאיימו איומי סרק ומוטב שלא ניבהל מהאיומים שלהם.

* "מרצון" – כשראש הכנופיה מגדיר את הטרנספר, שלו הוא מטיף, "מרצון", מוטב שלא נתרשם מכך. ה"ברצון" נאמר בקריצה. כמו ה"מוות למחבלים" כאשר הכול יודעים שמבחינתו כל ערבי הוא מחבל. בן גביר הוא מנהיג הכהניסטים. לב האידיאולוגיה הכהניסטית, היא שחל איסור על גויים לגור בארץ ישראל, כי זו עבירה על הציווי "לא תחנם", על פי הפרשנות הפונדמנטליסטית של "הרב" כהנא שר"י, אבי אבות הטומאה, וכל דרך כשרה להשיג זאת. על פי התפיסה הכהניסטית, ברגע שהם יעלו לשלטון הם יגרשו בכוח את הגויים מהארץ. כל עוד הם לא בשלטון, הם יעודדו כל צעד שימרר לגויים את החיים, כדי שחייהם לא יהיו חיים והם יסתלקו "מרצון".

הסמל הכהניסטי הוא אגרוף, ללמדך שיש לנקוט באלימות כדי להשיג את המטרה. למשל, בפיגועים כמו של מיספר 3 ברשימתו של כהנא, רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו של בן גביר. הטבח ההמוני במערת המכפלה, הוא המודל לדרך שבה צריך למרר את חייהם של הערבים כדי שיסתלקו. לא בכדי בן גביר הציע נישואין לאשתו ליד קברו של המחבל ותלה את תמונתו הגדולה במרכז סלון ביתו, עטורה בכתובות המעלות על נס את הטבח. זו גם הסיבה לכך, שהזרוע הצבאית של הכהניסטים, "להב"ה", בראשות חברו הקרוב ושותפו של בן גביר, בנצי גופשטיין, חמיו של עוזרו הקרוב של בן גביר, חנמאל דורפמן, מחללת כנסיות ויורקת על כמרים ועל נוצרים. המטרה היא לדחוק אותם כדי שיעזבו, כי בהיותם גויים הם מטמאים את ארץ הקודש. זו גם הסיבה לכך שהשר ל"ביטחון" לאומני בן גביר לא נקף אצבע כדי להיאבק בפשיעה במגזר הערבי, ועצר את המהלכים החשובים שעשתה הממשלה הקודמת במלחמה בפשיעה, כי בעיניו ככל שיהיה רע לערבים וככל שרבים יותר יירצחו, כך יימאס להם לחיות כאן והם יעזבו "מרצון". זו גם הסיבה לכך שבמלחמה הוא ניסה באמצעות פרובוקציות לגרור את הערבים למאורעות נוסח "חומת מגן". הלקח של בן גביר מפסילת "הרב" כהנא שר"י, הוא לנקוט ב"טאקיה", כמו בני דמותו הקנאים האסלאמיסטים, להסתיר את עמדותיו האמתיות ולמתוח עד הקצה את סובלנות מערכת המשפט ואת חולשת הדמוקרטיה, בלי לקרוע את החבל, כדי להתחזק ולהשתלט עליה מבפנים. מאותה סיבה, הוא הסכים להסיר את תמונת המחבל לדרישת רבני הבית היהודי, כדי שיסכימו לריצה משותפת שתכניס את הכהניסטים לכנסת. כשבן גביר אומר "מרצון", כוונתו היא לא לאפשר להם לחזור, להרוס את כל הבתים ברצועת עזה, כולל ברפיח, להקים ערים יהודיות תחתן, כדי שלא יהיה מנוח לכף רגלם של הערבים והם יעזבו "מרצון".

מזעזע שהכנופייה הזו הוכנסה לממשלה, רק כיוון שעקרון-העל של נתניהו הוא שלטון בכל מחיר. כאשר "הרב" שר"י כיהן בכנסת, כל אימת שעלה לנבוח מן הדוכן, כל חברי הליכוד, ובראשם ראש הממשלה יצחק שמיר, קמו כאיש אחד ועזבו את המליאה. יחד עמם קמו ונטשו כל נציגי מפלגות הימין וכל הכנסת. והיום, בשל תאוות השלטון חסרת הגבולות של נתניהו, הכהניסטים הם שותפים בממשלה. ואנשים בתוך הליכוד, כמו קרעי, ואטורי ומאי גולן, מדברים כהניסטית שוטפת.

* רק בהסכמה רחבה – כתבתי פעמים אחדות, שהתיישבות מחודשת ברצועת עזה ראויה להיעשות רק בהסכמה לאומית רחבה, שכעת ובעתיד הנראה לעין אינה קיימת. קיבלתי תגובות אוטומטיות של "אבל אוסלו... אבל ההתנתקות... אבל ההסכם עם לבנון...". התגובות האוטומטיות של אנשי 6 באוקטובר. לא כל דבר נעשה בהסכמה לאומית רחבה. ההתיישבות ביהודה ושומרון, מלבד בקעת הירדן וצפון ים המלח, לא נעשתה בהסכמה רחבה. אבל תרומתה למדינת ישראל, לביטחונה ולהבטחת גבולות בני ההגנה שלה – אדירה. איני רוצה לדמיין איפה היינו היום בלעדיה. האם אני מצטער על כך שקמה, חרף ההתנגדות לה? לא. אבל היום, במצב החברתי הרעוע, כאשר החברה הישראלית נמצאת על סף קרע, סדר העדיפויות צריך להיות שונה. המשימה הלאומית העליונה אחרי מלחמת ששת הימים היתה, לדעתי, התיישבות רבתי ברחבי השטחים המשוחררים. המשימה הלאומית העליונה היום, היא איחוי הקרעים בעם.

הגענו ל-7 באוקטובר בעיצומו של המשבר הלאומי החמור ביותר, על סף מלחמת אחים קרה. מבחינה מסוימת, הטבח הנורא הציל אותנו מעצמנו. הטבח שיקף לנו את ברית הגורל בינינו ואיחד אותנו סביב המלחמה והניצחון, תחת הכותרת: "יחד ננצח", שמשמעותה העמוקה היא שאם לא נהיה יחד – לא ננצח. למרבה הצער, פחות מארבעה חודשים אחרי הטבח, ובעיצומה של המלחמה ודווקא מתוך המלחמה, יש מי ששוב מוליכים לקרע, בקנאות פוליטית קיצונית, בין אם אלה אנשי קמפיין הכניעה ובין אם הם קנאי הטרנספר וההתיישבות בעזה. אלה ואלה מגלמים את הרע שב"עכשוויזם" חסר האחריות.

שמחתי לקרוא בynet- מאמר מצוין של פנחס ולרשטיין, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, נגד התיישבות ברצועת עזה ללא הסכמה לאומית רחבה. אין הרבה אנשים במדינה שחזון ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל בוער בקרבם כמו בפנחס, ולבטח אין רבים עם רקורד עשיה התיישבותית כשלו. אך פנחס הוא ציוני אחראי, והוא מבין את סדר העדיפויות הלאומי הראוי. היום היעד ההתיישבותי החשוב מכל הוא תקומת הנגב המערבי.

מתוך מאמרו: "רש"י מתייחס לכיבוש יישוב [פנחס מצטט את הדברים בהקשר של כיבוש היישובים בנגב המערבי ב-7 באוקטובר], וכותב: 'יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.' נפילת בארי או ניר עוז עלולה להיות המבשרת של החורבן – 'משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפני.' לכן, התשובה הלאומית ההכרחית היא לקומם את היישובים שנכבשו, לשמור על אופיים, ואף להגדילם. אני לא חושב שצריך לשכנע אותנו בחשיבות יישובי העוטף, אלא להבהיר בקול רם וברור לכל אוייב מרחוק ומקרוב: לא תרוויחו כלום מההתנפלות המרושעת שלכם. רק תפסידו. החזרת ההתיישבות, בכל יופייה ותפארתה והעצמתה, חייבת להיעשות עם הכבוד המלא לתושבים שמסרו את הנפש על כל יישוב, מושב קיבוץ ועיר. לא לקחת מהם את ההתיישבות – אלא להושיט יד ולסייע להם לקום מחדש מתוך ההריסות כעוף החול. כל עוד חיילינו בחזית והם מלוכדים ונכונים לשלם בחייהם על הגנת האומה, כל מחלוקת מפלגת סותרת את הסיסמה שהיא האמת הפשוטה שמכוחה אנחנו נמשיך לחיות ולהתקדם: 'ביחד ננצח'."

פנחס ולרשטיין שייך לקבוצת הציונות הממלכתית, שבה גם אני שותף, ושעליה כתבתי במבזק הקודם (ועוד אכתוב).

* המתמטיקה של המציאות – מדינה פלשתינאית = 7 באוקטובר.

* ההגנה המשפטית הטובה ביותר – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. את התובנה הזאת הזכירו לנו מאורעות 7 באוקטובר בדרך הקשה והאכזרית ביותר. התובנה הזאת נכונה גם למערכה המשפטית שבה אנו נתונים. אנו, הצד המתגונן, יושבים על ספסל הנאשמים תחת עלילת דם אנטישמית נגד זכותנו להגנה עצמית. אין די בהגנה המשפטית שלנו, טובה ככל שתהיה. עלינו לעבור ליוזמה, להתקפה, להעביר את המלחמה לשטח האוייב. על ישראל לתבוע את איראן בהאג על חתירה לג'נוסייד. לדבר על תמיכתה בארגוני טרור, מימונם ואימונם. להציג את ההצהרות של מנהיגיה שמאיימים על קיומה של ישראל, תוך שהם עסוקים בייצור נשק להשמדה המונית. יש לתבוע אישית בבתי משפט בעולם את מנהיגי איראן בדרישה לפיצוי על כל ההרוגים, הפצועים והחטופים. יש לתקוף גם סייעניות טרור נוספות כמו קטאר וטורקיה. יש לפעול משפטית גם נגד אונר"א, כולל תביעות אישיות נגד ראשיו, לצד פעולה מדינית לסגירת הארגון הזה, הארגון להנצחת הסכסוך.

* הזגג – בקטע מפורסם בסרטו של צ'רלי צ'פלין "הנער", צ'פלין, הנווד, מלמד את הנער שאימץ, לנפץ חלונות כדי לספק לו עבודה כזגג. הנער ניפץ וצ'פלין תיקן והרוויח. כזו היא קטאר. היא הפטרונית של חמאס (שנייה רק לאיראן), היא המממנת את מכונת הטרור שלו, היא המארחת את מנהיגיו והיא נושאת במידה רבה באחריות לטבח. ואח"כ היא נהנית מדיווידנדים מדיניים בזירה האזורית והבינלאומית כמתווכת במו"מ על עסקת החטופים.

* הסולם של לפיד – סירובו של יאיר לפיד להצטרף לממשלת החירום הלאומית לאחר טבח השבת השחורה, היה ביטוי של חוסר אחריות לאומית. מאז הוא טיפס על כל עץ אפשרי וסינדל בשבועות ובאלות את סרבנותו. והנה, כך נמסר, הוצע לו סולם של ממש – תיק המשפטים. מעבר לעצם התפקיד ולהזדמנות לכהן בתפקיד שבו כיהן אביו; קבלת התפקיד, מאפשרת לו לבוא לבייס עם מסר של הישג משמעותי – וידוא ההריגה למהפכה המשטרית. זהו וידוא כפול. לא רק העברת התיק לידיו, אלא לא פחות מכך, הוויתור של יריב לוין. כזכור, לוין סירב לקבל את תיק המשפטים לאחר פיטורי איילת שקד ב-2019 ושוב, בממשלת האחדות הלאומית בזמן הקורונה, כיוון שידע שבאותן ממשלות הוא לא יוכל לבצע את המהפכה המשטרית. רק בממשלת ימין על מלא הוא היה מוכן לקבל את התפקיד, כיוון שרק בממשלה כזאת יכול לבצע את המהפכה. הנכונות שלו לוותר היום על תיק המשפטים, נובעת מכך שהוא הבין שלא יוכל לבצע את המהפכה, וכך אין מבחינתו טעם שיחזיק בתפקיד. ההזדמנות של יאיר לפיד להכריז על מות המהפכה, עשויה להיות הסולם שיוריד אותו מעץ הסרבנות.

* צל"ש לשר בן צור – שר העבודה יואב בן צור התראיין ל"כאן ב' " ואמר שעיקר עיסוקו בימים אלו הוא פעולה למען המילואימניקים המשתחררים ונגד מקומות עבודה שמתנכלים להם, כולל השתת קנסות גבוהים על כל מעסיק כזה. הוא אמר שהוא עוסק בזה באופן אישי, והזמין כל מילואימניק, שכיר או עצמאי, שנתקל בבעייה, להתקשר אליו אישית והוא מתחייב לפתור לו את הבעיה והוא חזר שלוש פעמים על מספר הטלפון שלו. כל הכבוד לו! זו הציפיה שלי מאיש ציבור.

העובדה שבכך נאלץ לעסוק שר העבודה, מעידה על תופעה חולה בחברה שלנו. מעסיקים תאבי בצע וחסרי בושה שמעיזים להתנכל למילואימניקים; אנשים שעזבו הכול: בית, משפחה, בן/בת זוג, ילדים, עסק, עבודה ובמשך למעלה ממאה ימים חרפו את נפשם במלחמה קשה כדי שכולנו נחיה. ורבים מהם לא חזרו או חזרו פצועים בגופם או בנפשם. איזו חזירות!

מאז 7 באוקטובר ראינו את המוני הישראלים היפים; מאות אלפי המילואימניקים וההמונים שהתנדבו לסייע למפונים, לחיילים, למשפחות השכולות, לחקלאות ועוד. אבל ישנם לא מעט ישראלים מכוערים, ויש רקב בחברה שלנו. אני מקווה מאוד שבמלחמה הזאת לא רק ננצח את האוייב, אלא שהרוח הישראלית תנצח את הרוע, הכיעור, האגואיזם, רדיפת הבצע וכל אותם מרעין בישין. ובאשר לבן צור – הוא שירת בצה"ל כלוחם וקצין בצה"ל. שירת כסרן בחטיבת הנח"ל. אבל היום הוא מראשי מפלגה המקדשת את ההשתמטות. מסקרן אותי מאוד לדעת האם בניו הלכו בדרכו ושירתו בצה"ל או בדרך ההשתמטות של מפלגתו. כך או כך, על התנהלותו כשר העבודה במשבר הזה הוא ראוי לצל"ש.

* הבושה אבדה – בשל מצב החירום והמחסור בכו"א בצה"ל, חלק מדחויי השירות – מתנדבי שנות השירות, המכינות הקדם צבאיות הדתיות והחילוניות, ישיבות ההסדר והישיבות הציוניות הגבוהות, נדרשים לקצר את הדח"ש ולהתגייס. כפי שכתבתי, אני מבין שזה צו השעה, ובמדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה – ההנהלה, הצוות והחניכים קיבלו זאת ברצון, כחלק משליחותנו הלאומית. לא הכול קיבלו זאת כמונו, והנושא עלה לדיון בכנסת. מי שהשיב מטעם הממשלה היה – החזיקו היטב – השר פורוש, נציג המשתמטים. ללא בושה, בחוסר מודעות עצמית קיצוני, עמד המשתמט ונציג מפלגת המשתמטים, שעיקר פועלה הפוליטי של מפלגתו הוא מלחמה למען ההשתמטות והמשתמטים, ושערב המלחמה עמדה להעלות חוק יסוד המעגן את ההשתמטות בחוקה וקובע השוואה בתקציבים ובתמריצים בין משתמטים למשרתים, והקריא מן הכתב את ההסבר למה כעת, כשאנו במלחמה, אין מנוס מלקצר את הדח"ש כדי למלא את השורות. בלי בושה, הוא הסביר מדוע תלמידי ישיבות ההסדר והישיבות הציוניות הגבוהות צריכים לסגור את הגמרות כדי ללכת להילחם, בעוד הציבור שלו ממשיך להשתמט בהמוניו. החלום שלי, הוא שהדור החרדי הצעיר, אף שהוא תינוק שנשבה, ימרוד בהנהגה הרבנית והעסקנית שלו, יבעט בישבנם ויתגייס לצה"ל.

* תרבות של בריחה מאחריות – יריב לוין צווח בישיבת הקבינט על מפכ"ל המשטרה, על כך שלאחר שלושה ימי הבלגה המשטרה פיזרה את המפגינים החוסמים את מעבר כרם שלום, כדי לא לאפשר מעבר משאיות הסיוע. אני מתנגד לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה ללא שחרור החטופים, במיוחד כאשר רוב הסיוע מגיע לחמאס. אני תומך במפגינים ואלמלא הייתי במילואים יתכן שהייתי נוסע בעצמי להפגנה. אולם תפקידה של המשטרה להגן על החוק, ולא לאפשר לאזרחים לסכל את החלטת הממשלה. לכן, אין הצדקה להתנפלות של לוין. לוין הוא חבר בממשלה ובקבינט שהחליטו על הסיוע והוא נושא באחריות המשותפת להחלטה הזאת. את הביקורת עליו למתוח על עצמו ועל חבריו. אבל הנורמה הקלוקלת בתרבות הביביסטית היא לברוח מאחריות ולחפש שעירים לעזאזל. ואת המנהג של התנפלות בישיבות הקבינט על דרגי הביצוע הם חייבים לקיים, כי זו המסורת.

* מקומה אינו בכנסת – אין להשלים עם מצב שבו החסינות הפרלמנטרית היא מגן בפני מעשי עוולה של בני עוולה. לא ייתכן שהח"כית ה--- גוטליב תתפוס מחסה פחדני מאחורי החסינות כדי להמציא ולהפיץ עלילות דם נוראיות נגד לוחמי שב"כ, תוך חשיפתם, סיכון חייהם והתרת דמם. לא ייתכן שהח"כית ה--- תלחם נגד כוחות הביטחון בעיצומה של מלחמה ובכך תסייע במודע לאוייב ותשתף עמו פעולה. על היועמ"שית והפרקליטות לפתוח בחקירה פלילית נגד הח"כית ה---. מקומה אינו בכנסת אלא בכלא. דמוקרטיה חלשה, שאינה מסוגלת להגן על עצמה מפני אויביה מבפנים, לא תשרוד.

* כל עוד היא בוועדה – כל עוד הגוטליב היא חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חזקה על נציגי מערכת הביטחון, המופיעים בפני הוועדה, שינהגו באחריות ויקפידו לא לדווח דבר שאינו מדווח גם בתקשורת.

* פוגעת במזיד – אילו ח"כ ואטורי ה--- היה מפיץ את עלילת הדם, הייתי חושב שאולי הוא לא מבין שהוא פועל נגד מדינת ישראל. אבל הח"כית ה--- אינה טיפשה. היא יודעת היטב שהיא פוגעת במדינת ישראל בזמן מלחמה ובכך מסייעת לאוייב. היא עושה זאת במזיד, כי מבחינתה פגיעה בשמאל היא מטרה שמקדשת את כל האמצעים, כולל פגיעה במדינת ישראל וסיוע לחמאס.

* חשוב למי? – ב"הארץ" התפרסם תחקיר המצביע על ליקויים ואף חשד לשחיתות בזק"א. אין אף גוף שחסין מפני ביקורת, ואם יש אי סדרים בזק"א, יש לטפל בהם על פי חוק. השאלה היא, האם המטרה היא חשיפת ליקויים או שחשיפת הליקויים היא אמצעי למטרה אחרת. כזכור, לפני שנים אחדות, "הארץ" פירסם סדרת מאמרים על ליקויים ואי סדרים בקק"ל, וניצל זאת לקמפיין אנטי ציוני שקורא לפירוק קק"ל, שהיא מוסד "גזעני" בעיני העיתון האנטי ציוני. לא זכור לי, למשל, שהם קראו לפרק את עיריות ירושלים, טבריה ועוד ערים רבות שבהן התגלו שחיתויות פליליות. האם גם הפרסום על זק"א נועד לשרת מטרה זרה?

חלפו יומיים מפרסום התחקיר, והמרגלת ענת קם, מהחוד של השוקניה, מינפה אותו לפשקוויל דוסופובי, שנועד לקעקע את האהדה הציבורית הרבה לאנשי זק"א. וביתר שאת היא יוצאת נגד האהדה בציבור החילוני לערך היהודי של כבוד המת. "הבעיות בזק"א יטופלו כך או אחרת. רשם העמותות, חקירה פלילית או השהיית תרומות עד שיתוקנו הליקויים ויודחו האחראים. אבל הסיפור כאן עמוק יותר: הבעייה אינה שהחשיבות נהפכה בפועל לחסינות, אלא עצם החשיבות מלכתחילה. החשיבות הזאת היא פרי התבטלות של הציבור החילוני לפני הציבור החרדי, שהוא יהודי 'טוב יותר' מאיתנו, ולכן משאירים לטיפולם דברים כי 'זה חשוב'. חשוב למי?"

חשוב למי? לכל יהודי שהשנאה לא טמטמה אותו ולא השחיתה אותו עד היסוד, כמו את המרגלת ענת קם. אם אכן הליקויים ואי הסדרים נכונים, יש לטפל בהם על פי חוק. אין הדבר צריך לגרוע במאומה מן ההערכה וההוקרה למתנדבי זק"א, שעשו לילות כימים בטיפול בגופות בטבח, מלאכה שאף אחד מאתנו לא שש לעשות.

* החלום של איתן כבל – צפיתי בכתבה מעוררת השראה על איתן כבל, הח"כ והשר לשעבר, שבגיל 64 עוד עושה מילואים בצנחנים, היה למעלה ממאה ימים בעזה כחייל מן המניין, והוא יודע שבקרוב חבריו והוא ייקראו שוב. הוא היה בחפ"ק של סמח"ט חטיבה 55, חברי אורי קלנר, שאני תומך במועמדותו לראשות המועצה האזורית גולן. מה שהרשים אותי באיתן כבל הם המחויבות, הענווה והמענטשיות. המחויבות להמשיך להתנדב, 24 שנים אחרי גיל הפטור, תוך נכונות לסכן את חייו בהגנה על מדינת ישראל. הענווה, של מי שגם כאשר היה ח"כ, כשהגיע למילואים הוא היה חייל ככל החיילים, ולא היה לו כל קושי לשטוף את השירותים והמקלחות ואין עבודה שהוא מאס בה. המענטשיות של סחבק של החיילים, שרבים מהם לא נולדו כשהוא כבר שירת במילואים וחלקם בגיל של הבנות שלו, ורואים עד כמה הם אוהבים אותו והוא אותם.

כבל סיפר על הדילמה שלו, האם לחזור לחיים הפוליטיים. אני מקווה שיחזור. אם הוא יחזור, זה יהיה במפלגת העבודה, שלהערכתי תרוץ בבחירות יחד עם מרצ. אין לי כל כוונה להצביע להם, אבל חשובה לי האיכות האנושית בכל המפלגות, ואני רוצה בפוליטיקה אנשים כמו איתן כבל.

אמנם השקפותינו הפוליטיות שונות, אך אני שותף לחלום שלו. "החלום שלי," אמר איתן כבל, "הוא שהמדינה תהיה כמו החטיבה שלי, כמו הגדוד שלי, כמו הפלוגה שלי, כמו הג'יפ שלי." ביחידה שלו, כמו בכל היחידות, יש אנשי ימין, מרכז ושמאל, דתיים, מסורתיים וחילונים, בני עדות שונות, יתכן שגם דרוזים וצ'רקסים. יש בתוכם בעלי דעות שונות, אך אין דריסת רגל לשיח הפלגנות, הקרע, השנאה, ההסתה והקונספירציות. יש בתוכם אחדות מטרה ואהבה גדולה, לעם, לארץ ולמדינה ואהבה איש לרעהו. את החלום הזה עלינו להגשים.

* לא גבעת חלפון – כשהגעתי לראשונה למילואים, בגדוד הצנחנים, בשנת 1985, חיילים ותיקים שראו חייל טרי שהגיע מהסדיר, מיהרו להסביר לי ש"כאן זה לא גבעת חלפון." כלומר, שהמילואים האלה הם שירות צבאי אמיתי. לימים, גם אני השתמשתי במנטרה הזאת כקבלת פנים למילואימניקים חדשים. המ"מ שלי היה סמ"פ שלי בסדיר. כשראה אותו מיד קרא: "הו, אורי הייטנר מרגמה 52," וכך, גם במילואים סחבתי את הפק"ל הכבד ביותר. והאמת היא, שהבנתי זאת מהר מאוד. היה זה שבוע אימון באליקים. בכל שירותי הסדיר לא היה לי אימון קשה כל כך (אבל האמת שגם לא בהמשך שירותי במילואים). היה זה שבוע מלחמה; שבוע משימות, כשבין משימה למשימה נוהל קרב חפוז. לא ישנו שינה מסודרת כל אותו השבוע, אלא פה ושם עצמנו את העיניים לזמן מה. הלכנו הרבה, רצנו הרבה, הסתערנו. השבוע כלל ניווט חולייתי לילי לעבר יעדים לפשיטה של לוחמה זעירה. ובאחד הלילות המ"מ שלנו נרדם בהליכה והתברברנו חצי לילה. והייתה לנו גם נסיגה ארוכה עם אלונקות. בקיצור, ממש לא גבעת חלפון. חזרתי הביתה כשכל השרירים שלי כואבים ועם שפשפת רצינית במפסעות.

אבל לא רק מהבחינה הזאת זה לא היה גבעת חלפון. אני זוכר שבסדיר היה ביטוי "ללכת עם נשק כמו מילואימניק" ככינוי לנשק תלוי על הכתף. האמת היא שזה ממש לא נוח. אבל אני באמת זוכר, מילדותי, חיילי הג"א מסתובבים ברחובות העיר עם קרבין תלוי על הכתף והקנה כלפי מעלה... ו"ידענו" שבמילואים אין דבר כזה גומיות בנעלים. והנה, הגעתי למילואים בצנחנים וכולם עם גומיות בנעלים. וכולם עם נעלים מצוחצחות. לא גבעת חלפון כבר אמרנו? היום, כשאני משרת במחלקת ההגנה היישובית (לשעבר כיתת הכוננות), אני אחד היחידים עם גומיות בנעלים ושמצחצח את הנעלים (אפילו שהן שחורות). בעניין הזה כנראה שבאמת יש הבדל בין הצנחנים ליחידות מילואים אחרות.

* באוקטובר – כבר מיספר פעמים, כתבתי בטעות אוקטובר כאשר התכוונתי לחודש אחר – ינואר, פברואר, מרץ. נדמה לי שלפרויד יכול להיות הסבר לכך.

* ביד הלשון: מעלה יאיר – בדרום מדבר יהודה, עולה דרך, כבושה אך לא סלולה, מים המלח אל שולי הרמה של דרום מדבר יהודה, לאורך כארבעה ק"מ, ובראשה תצפית נוף מרהיבה על ים המלח והסביבה כולה. המעלה מתחיל בגובה 388 מ' מתחת לפני הים וראשו מתנשא לרום של 30 מ' מעל פני הים. הדרך מתאימה לטיולי ג'יפים, של ג'יפאים מנוסים. הדרך נקראת מעלה יאיר. מיהו אותו יאיר ומדוע הדרך קרויה על שמו?

סרן יאיר פלד (1932-1959), בן וחבר קיבוץ יגור, מפקד סיירת צנחנים, נרצח בעת ניווט בדד בקרבת גבול מצרים, באזור הר שגיא, לאחר חצותו את נחל סרפד ובהמשך ההליכה לאורכו. רוצחיו היו בדואים משבט סאראחין השייך למטה אל-עזאזמה. יש מחלוקת אם הם פעלו על דעת עצמם או בשליחות המודיעין המצרי. כעבור ימים אחדים חוסלו הרוצחים, השבט עצמו גורש מן המקום. הפלג הפרו-ישראלי הועבר לאזור דימונה והפלג האנטי ישראלי סולק למצרים.

המעלה קרוי על שמו, כיוון שהוא יזם את סלילתו. חודשים אחדים לפני שנרצח, הוא שכנע את אלוף פיקוד הדרום אברהם יפה בצורך לסלול דרך מבצעית שתאפשר גישה לירושלים מכיוון דרום מזרח למקרה שהירדנים ינתקו את הדרך היחידה שהיתה אז לירושלים. אנשי הסיירת פרצו את המעלה במשך שלושה ימים, בעבודת ידיים מאומצת ובשימוש בחומר נפץ, תוך שהתמודדו עם מצוקים ומדרגות סלע. יאיר העניק למעלה את השם מעלה יעלים, כשם הדרך הרגלית שבקרבתה נכבשה הדרך, על פי שמו הערבי נקב אום אל ביידון. במלאת שלושים לנופלו קרא אברהם יפה על שמו את המעלה. יאיר פלד מונצח גם בדרך יאיר – תוואי בכביש הגבול עם מצרים. תחילתה של הדרך הזו נפרצה אף היא ביוזמתו של יאיר פלד ובפיקודו. בתחילת הדרך, יש פניה למצפור ואנדרטה לזכרו של יאיר, שנפרצה בידי חיל ההנדסה ב-1982.

מאז 7 באוקטובר עולים עוד ועוד סיפורי גבורה של כוחות ולוחמים שמנעו אסון כבד לאין ערוך. אחד מהם הוא של צוות פלד. צוות פלד הוא כוח התנדבותי שמורכב מיוצאי צבא, לוחמים קרביים, רבים מהם ביחידות מובחרות, תושבי רמת הנגב, שאחראים למענה לאירועי טרור במדבר על גבול מצרים. הצוות הוקם ב-2018, בעקבות התבססות מחבלים, ובהם אנשי דאע"ש בסיני, והצורך במתן מענה מיידי לאירועי טרור, מבלי להמתין לצבא הגדול. טבח השבת השחורה לא היה בגזרה של הכוח, אולם אוגדת עזה נפלה בתחילת הלחימה, וחטיבת פראן, שצוות פלד נכלל בה, התארגנה במהירות, אספה כוחות שריון (הטנקיסטיות המפורסמות), חי"ר ולוט"ר ויצאה צפונה. לוחמי צוות פלד השתתפו בקרבות עזים מול כוחות עדיפים בהרבה (בכמות) ובלמו את הפריצה ליישובי דרום העוטף ובכך מנעו מעשי טבח כמו בבארי, כפר עזה וניר עוז גם ביישובי דרום העוטף וחבל שלום. הם השתתפו גם בקרבות בקיבוץ חולית, לצד סיירת שלדג וכוחות נוספים. בטבח בחולית נרצחו 15 חברי הקיבוץ ושני עובדים זרים, אך הטבח נבלם ונעצר בידי הכוחות שלחמו בו, ובהם צוות פלד. צוות פלד קרוי על שמו של סרן יאיר פלד.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

השר לעורמת ההיסטוריה אומר: לאחר הסכמי אוסלו ויציאת צה"ל מלבנון, מצאה עצמה ישראל מול שני ארגוני טרור נתמכי איראן, ההולכים ומצטיידים בכמויות עצומות של נשק ותשתיות שמאיימים על קיומה. ישראל לא יכלה לפתוח במלחמה נגדם כי לא היתה זוכה בתמיכת ארה"ב ובתמיכת מרבית אזרחיה-שלה, אך למזלה התעוררה בה מציאוּת שעל סף מלחמת אזרחים – "הפגנות המחאה" שיצרו את הרושם שהיא מתפוררת, ולמלכודת הזו נתפתה יחיא סינוואר בטבח הדמים שעשה ב-7 באוקטובר, ומכאן הדרך הצבאית היתה פתוחה בפני ישראל להילחם, במחיר כבד, בשני אויביה החזקים האלה, החמאס והחיזבאללה, עד השמדתם.

* * *

דוד מלמד

כשאנטישמים תלו יהודי בארה"ב

אחד האירועים האנטישמיים הקשים ביותר בתולדות ארצות-הברית אירע לפני יותר ממאה שנים כאשר נעשה לינץ' ביהודי אמריקאי על לא עוול בכפו. פרשה זו נחרתה כאירוע האנטישמי החמור ביותר בהיסטוריה האמריקאית. קורבנו של הלינץ' היה ליאו פרנק, יהודי יליד טקסס, שניהל מפעל לעפרונות באטלנטה, ג'ורג'יה, והואשם ברצח של אחת העובדות, נערה בת 14 בשם מארי פייגן, בליל ה-26 באפריל 1913. הדבר אירע בשיאו של גל גזענות ואנטישמיות, שהתחולל בעיקר במדינות הדרום בארצות-הברית.

פרנק הועמד לדין בעקבות הסתה אנטישמית שבסופה הורשע בדין למרות שהעדויות הצביעו על שרת המפעל, ג'ים קונליי, כאיש שרצח את הנערה. חוקרי הרצח ואנשי התביעה, שפעלו מתוך מניעים אנטישמיים, התעלמו מהרוצח האמיתי, והשתמשו בו כעד-תביעה ראשי נגד פרנק. ההסתה הביאה להרשעתו של פרנק והוא נדון למוות.

משפטו של פרנק התנהל תוך מחלוקות ושנאה אנטישמית יוקדת. למרות שהיה ידוע מי הרוצח טען התובע במשפט כי השרת רק סייע לפרנק לסלק את הגופה. האווירה במשפט הייתה מתוחה עד כדי-כך שלפני הקראת פסק-הדין ביקש השופט מפרנק ובן-דודו שלא יגיעו לאולם בית-המשפט, בשל ההמון המתפרע שנאסף סביב הבניין.

ליאו פרנק. ויקיפדיה.

בספרו "משפט עלילה פרשה" (הוצאת מלוא, תש"ן) כותב מאיר קוטיק שחוקרים רבים סברו כי סניגורו של פרנק, ארנולד (שלא היה יהודי), טעה קשות כשהכניס את העניין היהודי למשפט וטען שרדפו את פרנק רק בשל יהדותו. אחרים סברו כי לא היתה בכך טעות ו"העובדה שפרנק היה יהודי היתה חשובה ביותר מהרגע שבו המשטרה דיווחה על מעצרו. טענתו של ארנולד בבית-המשפט היתה ברורה ונחוצה, והאמת היתה כפי שאמר שאילו פרנק לא היה יהודי לא היה מובא למשפט." (עמ' 298).  

סניגור אחר של פרנק, רוסר, אמר על השרת ג'ים קונליי: "זוהי חרפה וכלימה לעיר ולמדינה שהמילים של הכושי השקרן, הפושע והמטונף ישמשו עילה לתלות אדם, וכי המדינה תצטער על כך בעתיד." (עמ' 299). לעומתו אמר התובע דורסיי: "לא הייתי מעז לבוא למקום הזה ולבקש הרשעת בן אדם מפני שהוא יהודי, לא-יהודי, או כושי. תזכרו שהסניגורים היו אלה שהכניסו נקודה זו בבית המשפט ואנחנו לא עשינו זאת. המלה יהודי לא יצאה אף פעם מפי. אני אומר כי הגזע אשר לו משתייך האדם הזה הוא טוב כמו הגזע שלנו. אבות אבותיהם היו מתורבתים, חיו בערים ופעלו לפי חוקים, בזמן שאבותינו היו נודדים בדרך כלל ביערות ואכלו בשר אדם. אני חוזר ואומר, כי הגזע שלהם טוב כמו שלנו, אך לא טוב יותר... יש יהודים העולים לגבהים והם נערצים אך יש גם יהודים השוקעים בתחומים העמוקים של קלון." (עמ' 300).

בהמשך הפרשה, ב-26 באוגוסט 1913, אמר השופט לנציגי ההגנה והתביעה שזימן ללשכתו כי הוא חושש מה יקרה אם המושבעים יזכו את פרנק: "אני חושב שכולנו יודעים מה יקרה. לנאשם יעשו לינץ'." כשהיו המושבעים מחוץ לאולם בית המשפט יכלו לשמוע את הקהל צועק: "זכאי או אשם, אנו נשים יד על היהודי המלוכלך." (עמ' 303).

חבר-המושבעים דן בנושא פחות מארבע שעות ומצא את פרנק אשם. מחוץ לבניין בית-המשפט קיבל המון של למעלה משלושת-אלפים אנשים את פסק-הדין בתשואות רמות.

פרנק חיכה בתא-המעצר להחלטה שתינתן שלא בנוכחותו. כשסיפר לו רופא-המשפחה שהמושבעים מצאו אותו אשם, הוא התייפח והתעלף. לעיתונאים שהגיעו אחר-כך אמר: "אני חף מפשע זה, כפי שהייתי שנה לפני כן." (עמ' 305). בבית המשפט קרא השופט את החלטתו ב-27 באוגוסט 1913 בנוכחות פרנק: "ב-10 באוקטובר יוצא להורג המורשע... ויהיה תלוי בצווארו עד שתצא נשמתו..." (עמ' 306-305).

העיתון "קונסטיטיושן" דיווח על החלטת בית המשפט: "הצעקה 'אשם' שנשמעה מפי כתבים שונים מהחלונות של משרדי עיתוניהם, עברה מפה לפה... עובדי חשמליות עזבו את הקרונות, כדי להצטרף להמון שצהל ברחובות... והפגנה פרועה של שמחה פרצה בבמות. קבוצות כושים רקדו במשך שעה ארוכה בחזית בית-החרושת שבו נרצחה מארי." (עמ' 305). 

לאחר מתן גזר-הדין ערערו סניגוריו של פרנק על ההחלטה ופנו לכל הערכאות האפשריות. אולם כל הערעורים נדחו, ובסופן גם הערעור בפני הערכאה הגבוהה ביותר: בית המשפט העליון של ארה"ב, שדחה את בקשת הביאס-קורפוס ב-19 באפריל 1915, דחייה שמשמעה היה אישור גזר-דין המוות. אחרי שלב זה החל מסע להצלת פרנק: יהדות צפון ארצות-הברית נחלצה למענו, אך ללא הצלחה. פעלו גם מנהיגים יהודים ומושלי מדינות, קוימו אסיפות-תמיכה פומביות ופורסמו מכתבים של אשתו ואימו של פרנק למושל. אך למרות שמושל ג'ורג'יה המיר לבסוף את העונש למאסר-עולם, ההמון סבר אחרת. בעקבות החלטת המושל הופיע באחד העיתונים המקומיים מאמר תחת הכותרת הקשה "ההמונים דורשים לינץ'."

ייסוריו של ליאו פרנק נמשכו עוד שנתיים. לפרשה נוסף גם אספקט דתי. "אם כי הוא היה תמיד אדיש בענייני דת הוא הפך לדתי בעל אמונה עמוקה, שמצא בה הרבה נחמה על גורלו." מספר קוטיק (עמ' 307-306).

גם שאר יהודי ג'ורג'יה נפלו קורבן למסע האנטישמי ונאלצו להימלט מבתיהם לבתי-מלון, על חנויותיהם הוטל חרם, ורבים שילחו את נשותיהם וילדיהן לקרובים מחוץ למדינה.

לפני מאה שנים, באוגוסט 1915, שנתיים לאחר מתן גזר-הדין, פרצו אנשי המסדר האנטישמי "אבירי מארי פייגן" יחד עם המון זועם לתוך חוות-כלא שאליה הועבר פרנק, חטפו אותו והסיעוהו לעבר עץ אלון, הגבוה ביותר שמצאו באיזור, ועליו תלו אותו. לאחר התלייה החלה הילולה ברברית: ניסו לשרוף את הגופה, השתוללו מסביבה, ואחר-כך איימו להיכנס בכוח לחדר-המתים שאליו הובאה הגופה. החוטפים שזהותם היתה ידועה לא הועמדו מעולם לדין.

בעיתון "המצפה", שבועון עברי שהופיע בפולין ונחשב לביטאונה של תנועת "המזרחי", כתבו ב-22.10.1915 על העץ שעליו נתלה פרנק: "את העץ ההוא ביקשו לקנות בממון הרבה, לחלק קיסמים ממנו לכל אחד לזיכרון, אך בעל העץ רוצה שיישאר העץ בשדהו לזיכרון ויציב גדר סביבו להתפאר."

בעקבות הלינץ' עזבו מחצית מיהודי ג'ור'ג'יה את המדינה. המקרה היה התמריץ להקמת "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" בשנת 1913, כשמטרתה להגן על שמם הטוב של היהודים ולהיאבק נגד ההאשמות שהוטחו נגדם. הליגה קיימת ופועלת עד היום. תעתוע-הגורל הוא שליאו פרנק נבחר בבואו אל העיר ליושב-ראש "בני ברית" במקום.

מן העבר השני הוקם מחדש באותה עת ארגון ה"קו-קלוקס-קלאן" הגזעני הידוע לשמצה.

ב-19 באוגוסט 1915 בא סופה של הפרשה. גופתו של פרנק נמסרה לרבה של אטלנטה והועברה באונייה לניו-יורק, שם נקבר בבית-העלמין "מון רויאל" בנוכחות כ-20 איש בלבד.  

עשרות שנים לאחר הלינץ' הודה מחסנאי מפעל העפרונות שראה את השרת גורר את הנערה למרתף ביום הרצח. לדבריו איים עליו הרוצח כי אם יגלה את הדבר הוא ירצח אותו. כתוצאה מגילוי זה קיבל פרנק חנינה, שבעים שנה לאחר מותו הנורא.

רק בשנת 1986, הודיעה המועצה לשחרורים וחנינות של ג'ורג'יה כי היא מעניקה חנינה לליאו פרנק. יחד עם זאת עדיין החנינה לא נתנה לו זיכוי מלא אלא רק רהביליטציה מסוייגת.

בשנת 1995 הוקם לוח באתר-התלייה לזכרו של פרנק עליו נכתב: "הואשם בשל טעות, הורשע בשל שקרים, נרצח בשל הפקרות."

פרשת פרנק צפה ועלתה במשך השנים גם בתחום האמנותי. בשנת 1937 הופק הסרט "הם לא ישכחו" המבוסס על סיפורו של פרנק, ובשנת 1998 נכתב על הפרשה מחזמר בשם "המצעד". סרט-וידיאו נוסף "הרצח של מארי פייגן" הופק בכיכובו של ג'ק למון, שגילם את דמות המושל.

על הפרשה כותב רוברט רוקאווי בספרו "מהגרים פועלים וגנגסטרים" (המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב, 1990, עמ' 22-23): "היה זה אות בוטה ומפחיד, שזעזע את יהודי ארצות-הברית כולם, לכך שאין בהצלחה כלכלית משום הגנה מקנאות-דתית וחוסר-סובלנות... השנאה לפראנק היתה טעונה בשנאה בין-מעמדית, ספוגה בדימויים דתיים של היהודי כמשחית התמימים, וקשורה בגזענות הפרועה שאפיינה את התקופה. מעל לכל היה פראנק שנוא בשל היותו זר – הוא לא היה איש הדרום אלא יהודי ינקי. במובן מסויים, סימל פראנק כל מה שאמריקה הפרוטסטנטית פחדה מפניו: אנשים זרים, בעלי מוצא, אמונה ומסורת שונים, שאיימו לחתור תחת אושיות התרבות הנוצרית המסורתית של אמריקה."

ב-23.2.1925 דיווח "דאר היום" על מות אימו של ליאו פרנק ש"הוסיפה לקוות שסוף סוף תתגלה צדקתו של בנה הנרצח שנאשם לפי עדותו של כושי שהעיד נגדו בעת מהלך המשפט. ואמנם אותו כושי חלה אח"כ וכשקרבו רגעיו למות הודה על עדות השקר באמרו שהוא ירא מאוד להיכנס אל העולם ההוא כשמשא-חטא כבד רובץ עליו. הוא הודה שהעלמה נהרגה ע"י כושי, אחד, חברו."

בשנת 1965, במלאות 50 שנה לרצח, כתב יוסף לפיד ב"מעריב" מאמר על הפרשה לרגל צאת ספרו של הסופר היהודי הארי גולדן: "הוא (פרנק) נדון למוות. היה זה מקרה ראשון בתולדות ארה"ב, שאדם לבן נידון לתלייה על פי עדותו של כושי... לפתע נודע לציבור באטלנטה כי מושל מדינת ג'ורג'יה, ג'ון סלטון, נוטה לחון את הנאשם. הדבר עורר תרעומת עצומה... חיש מהר פשטה בעיר השמועה, כי היהודים 'קנו' את המושל... המושל חנן את ליאו פראנק, כדי להציל את היהודים מידי האספסוף המתפרע... אולם החנינה לא הצילה את חייו של ליאו פראנק... היה זה מעשה-הלינץ' היחיד בתולדות ג'ורג'יה, שקורבנו היה יהודי. בדרומה של ארה"ב שרים עד היום את 'הבאלאדה של מרי פגן': "הנוצרים בני גן-עדן / הטילו את ליאו פראנק / לגיהינום."

על הפרשה כתב הארי גולדן בספרו "ילדה קטנה מתה": "זהו ספר על הגורל היהודי: הדרך מקישינוב עד אטלנטה לא היתה ארוכה כל כך." 

כעבור שנים עלה הנושא שוב בעיתונות הישראלית, כאשר ב-31.1.1944 כתב העיתון "על המשמר" על פרנק: "רק לפני שבוע פירסם פרקליט ותיק ושבע-שנים מאטלאנטה... ספר זיכרונות. הוא שימש בשעתו בכהונת שופט בבית הדין לערעורים, והיה ידידו של השופט רואן, שישב בבירור דינו של פראנק... 'הנני אחד המעטים – כותב הלה בספר זיכרונותיו – היודע כי ליאו פראנק היה חף מפשע... יודע אני מי רצח את מרי פאגאן."

ספיחי הפרשה לא גוועו. גם בשנות ה-80 של המאה הקודמת פנו ארגונים יהודיים בארצות-הברית לוועדת החנינה של ג'ורג'יה בתביעה שתפרסם הודעה רשמית כי ליאו פרנק היה חף מכל פשע. שלושה ארגונים: הוועד היהודי האמריקאי, "הליגה נגד השמצה" של "בני ברית" והפדרציה היהודית של אטלנטה, הביאו לידיעת הוועדה את עדותו של אותו ישיש בן 83 שהודה בשבועה כי שיקר בעדותו וכי פרנק חף מכל פשע.  אך את קונליי לא היה ניתן להעמיד למשפט מחודש משום שעל-פי החוקה האמריקאית כבר הורשע כמי שסייע לפרנק להעביר את גופת הנרצחת למרתף. המחזמר על הפרשה "המצעד", שהועלה בברודווי, הוצג גם בתיאטרון הקאמרי בשיתוף עם הסטודיו למשחק של יורם לוונשטיין ובתיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל בשנת 2012. כך, יותר ממאה שנים לאחר הלינץ' ביהודי האמריקאי, עדיין צפה הפרשה ועולה מדי-פעם על סדר-היום למרות ריחוקה מן המציאות הנוכחית.

דוד מלמד

* * *

איתמר פרת

1. החסד

בַּהַתְחָלָה כְּשֶׁהָיָה עוֹד מְטַלְפֵן

הָיָה לָהּ זֹאת לְנִחוּמִים וָפֶלֶא.

הִיא לֹא יָדְעָה כֵּיצַד, לֹא שָׁאֲלָה, שֶׁכֵּן

אֵין צֹרֶךְ לְהָבִין דְּבָרִים כָּאֵלֶּה.

        הִיא רַק יָדְעָה, בְּהִשָּׁמַע צִלְצוּל

        כִּי זֶה קוֹלוֹ, רָגוּעַ וְצָלוּל.

מֵאֶרֶץ הַמֵּתִים, אַף כִּי מְאֹד הִרְחִיק,

הַמֵּת אֶת הַחַיָּה הֶחֱזִיק בְּחֶבֶל.

הַקּוֹל הָיָה קוֹלוֹ, וְזֶה הָיָה מַסְפִּיק.

עוֹד נִשְׁמָתוֹ אִתָּה, עִמָּהּ חוֹלֵק בָּאֵבֶל.

        שָׁקֵט וְנֶאֱמָן, וְלֹא רַחוּם מִדַּי,

        קִיֵּם אֶת שֶׁנָּדַר, כְּשֶׁהָיָה עוֹד חַי.

כְּשֶׁעַל הַמַּצֵּבָה הִנִּיחָה זֵר

יָדְעָה כִּי רַק נוֹתַר מִמֶּנּוֹ שֶׁלֶד.

אַךְ הִיא יָדְעָה: עַל זֹאת לוֹ תְּסַפֵּר,

עַל זֹאת, וְעַל אֲרֶשֶׁת פְּנֵי הַיֶּלֶד,

        עַל שֶׁבֶת חֲבֵרִים, עַל שְׁקֵדִיָּה בַּגַּן,

        עַל סֶרֶט שֶׁחָזְתָה בּוֹ בָּאַקְרַן.

מֵעוֹלָמוֹ הַזָּר, טָמִיר וְנֶעֱלַם,

הִרְעִיף עָלֶיהָ חֶסֶד הַקְשָׁבָה.

קוֹלוֹ בָּאֲפַרְכֶּסֶת, שֶׁבָּא מֵאֵי-מִשָּׁם,

אִשֵּׁר: עַזָּה מִמָּוֶת אַהֲבָה.

        הַקּוֹל, שֶׁסְּמָכָהּ כִּזְרוֹעַ גֶּבֶר,

        הַקּוֹל, שֶׁלֹּא נִטְמַן עִמּוֹ בַּקֶּבֶר.

וִידִידִים אָמְרוּ כַּמָּה הִיא נְבוֹנָה,

אֵיךְ אֶת הַלֹּא-נִמְנָע הִיא מְקַבֶּלֶת.

אֶת שַׁלְוָתָהּ שִׁבְּחוּ, רוּחָהּ הָאֵיתָנָה,

אֵיךְ הִיא צוֹחֶקֶת שׁוּב, וְשׁוּב אוֹכֶלֶת.

        אֵיךְ הִיא נוֹשֵׂאת בָּעֹל, לְלֹא מִלָּה,

        אֵיךְ אַלְמְנוּת עוֹטָה הִיא כְּכַלָּה.

                                                     הִיא לֹא יָדְעָה לוֹמַר מָתַי הֵחֵל

הַלֹּא-נִפְלָא לְהִתְגַּנֵּב לַפֶּלֶא,

מָתַי הַלֹּא-צָפוּי הָפַךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שִׁגְרַת חַיִּים בְּבֵית הַכֶּלֶא.

        מָתַי הַזְּמַן וּתְרוּפַת הַשִּׁכָּחוֹן

        עָקְפוּ-עָבְרוּ אֶת תַּנְחוּמוֹ שֶׁל טֶלֶפוֹן.

הָאַהֲבָה לֹא מֵתָה, אַךְ הַקּוֹל

שׁוּב לֹא נִחֵם, שׁוּב לֹא הָיָה מִשְׁעֶנֶת.

הַצֹּרֶךְ לְסַפֵּר לוֹ אֶת הַכֹּל

עוֹרֵר בָּהּ עַצְבָּנוּת בִּלְתִּי-מוּבֶנֶת.

        הִתְעַצְבְּנוּת עַל מְשִׁיכַת-אַף תְּמִימָה,

        עַל הַצּוּרָה בָּהּ הוּא אוֹמֵר "אָז מָה."

הַלֹּא-טִבְעִי שֶׁבַּדָּבָר, הָעַל-כָּרְחִי,

לִשְׁמֹר אֶת נֶפֶשׁ אֲהוּבָהּ הַמֵּת.

כְּבַעַל-נְעוּרִים עַקְשָׁן וְרַכְרוּכִי

הַמְּצַפֶּה לְחֲסָדִים אַחַר הַגֵּט.

        וְהִיא קִוְּתָה, וְאַף יָדְעָה, כִּי הוּא רַשַּׁאי

        לִשְׁבֹּר נִדְרוֹ, כְּמוֹ הָיָה עוֹד חַי.

הִיא לֹא אָמְרָה דָּבָר, אֲבָל הָעֹל

הָלַךְ וַרַב, לִטְווֹת יוֹם יוֹם מַסֶּכֶת

שֶׁל שְׁתִי-וָעֵרֶב, קוֹל שֶׁל מֵת עִם קוֹל

מַמְשִׁיךְ וְחַי, שֶׁלֹּא עָמַד מִלֶּכֶת,

        שֶׁלֹּא חָדַל מִשְּׂמֹחַ וּמִכְּאֹב,

        שֶׁלֹּא הִסְכִּין לְהַעֲלוֹת בָּאוֹב.

וּבְתֹם שִׂיחָה אַחַת אָמַר בְּקוֹל רָגִיל

"אֲהוּבָתִי, אֲנִי נוֹשֵׁק אוֹתָךְ בַּמֶּצַח."

דְּבַר-מָה נִתַּק, וְהִיא שָׁמְעָה רַק צְלִיל

דְּמָמָה דַּקָּה, הוֹלֶכֶת אֶל הַנֶּצַח.

        אָז הִיא לְאַט לְאַט אָמְרָה אֶת שְׁמוֹ,

        וְהִיא יָדְעָה שֶׁהוּא הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ.

2. עצות של מלאכים

הייתי מלא דאגות אבל סוף סוף בכל זאת נרדמתי. שני מלאכי השרת, גבריאל המבשר ורפאל המהנדס ישבו וחיכו לי. כמעט נרדמו בעצמם.

"אומרים שאתם מפסיקים את הלחימה," אמר גבי. "מה קרה? כבר החלטתם שלא חוזרים לעוטף? או לנגב בכלל?"

"זה לא ככה," אמרתי במבוכה. "אבל זה בגלל החטופים."

"המשפחות האלה של החטופים אינם מבינים שחמאס יחזיר אולי איזה ארבעים חטופים וחטופות וישאיר את היתר לעצמו? שהם כבר מתכננים לחטוף את האלפייה הבאה? איך תמנעו את זה?"

"אתה צודק," אמרתי. "אבל אם לא נעשה את זה יהיה פילוג בעם, ואת ביבי ירצחו. הרי הוא הינדס את כל זה לעצמו, בגלל הסיגרים והתכשיטים."

"הבוס-ברוך-הוא ביקש שנדווח לו. סיפרנו לו שחבורה של יהודים רוצים להקים מחדש את גוש קטיף, בלב ארץ פלישתים. הוא קיבל התקף צחוק שגרם כמעט לרעידת אדמה בטורקיה. זרק לנו את ספר עמוס פרק ט' פסוק שבע. כמו שהוא זקן יש לו זיכרון פנטסטי, לקב"ה הזה."

"גבי, אל תדליף," אמר רפי. "הרי באנו לייעץ, לא לייאש. אבל תגיד לנו, כבר החלטתם לבנות את כל העוטף מחדש? לתקן את הממ"דים אבל הפעם לסמוך בעיקר עלינו? מלאכי השרת? אנחנו רק נותנים עצות, אבל שתקשיבו. זה אלף ממ"דים. יש לכם עובדים זרים בשביל זה?"

"ודיברנו  שיהיו הפעם בריחים בפנים, ופס נעילה, לרוחב," אמר גבי.

"בריחים של ממש, מברזל פלאך חמישה מילימטר, וברזל עגול עשר מילימטר. לא צעצועים שטוחים מהחנות." הוסיף רפי.

"אני לא יודע," אמרתי. "זה לא בשטח שלי. אולי מישהו במשרד הביטחון, או משרד התעשייה, או משרד האוצר. אני מוכן לטפל בעניין הרכבת מזוזות. שלא יהיה משבר קואליציוני."

"והסברנו לך שהפעם כל בית צריך מקלט תת-קרקעי. קובייה של בטון שלוש על ארבע בעומק שלושה מטר. עם גג כפול ושחפ"צ," אמר רפי. "ופיר כניסה מאובטח מהצד, לא מלמעלה. אתה ישן כשמדברים אליך? אם זה מפריע לך נלך אל גדי אייזנקוט, או אל היועמש"ית. תדע לך שכל ירידה כזאת לארץ עולה לנו נקודות, קיבינימאט!"

"רפי, בלי עצבים," אמר גבי. "ובלי קללות. תתנהג כמו פאקינג אֵנגְ'ל, כן?"

"חברה, אל תריבו," אמרתי. "הבטחתי לכם שאכתוב בעיתון של אהוד, נכון? זה בטוח יעזור. יש לו פורום תגובות שחבל על הזמן. הם כבר ידאגו להעביר את זה."

"שיהיה אהוד," אמר רפי. "ויאללה תתעורר כבר."

איתמר פרת

* * *

עדינה בר-אל

איילת כהן ושחר שנורמן

פשוט רוצים להיות בבית

איילת כהן ושחר שנורמן הם הזוג הראשון שחזר להתגורר בביתם בקיבוץ כפר-עזה. הם מספרים על מה שחוו ב-7 באוקטובר. עם שובם לכפר-עזה הם התחילו במסורת של הכנת ארוחות ברביקיו לחיילים, לכיתת הכוננות ולמתנדבים. הם שוחרים לשלום, ומקווים שהקרע במדינה יתאחה ונשוב לחיים נורמליים ככל האפשר.

לפני למעלה משלושה חודשים עזבו את בתיהם בדרום ובצפון עשרות אלפי אנשים. השאיפה, כמובן, היא להחזיר אותם לבתיהם מוקדם ככל האפשר. אבל בחלק מיישובי העוטף יש בתים ותשתיות הרוסים, ורוב המפונים טוענים שהם ישובו רק לאחר שיובטח להם ביטחון מלא. קיבוץ כפר עזה נפגע קשות. 63 תושבים נהרגו, מהם שניים אינם ישראלים. 17 איש נישבו בידי החמאס, שנים-עשר מהם חזרו, ויש עדיין 5 ישראלים מהקיבוץ בעזה. בתים רבים נשרפו ונהרסו. כך שיש עוד דרך ארוכה להחזיר את המצב לקדמותו ככל האפשר.

למרות כל זאת החליטו שחר שנורמן ורעייתו איילת כהן לחזור. הם הזוג הראשון שחזר לכפר עזה. הם תורמים להעלאת המורל ולקירוב לבבות בין מי שנמצא שם בעל כורחו: חיילים, אנשי כיתת הכוננות ועובדים בשיפוץ מבני הקיבוץ.

שניהם בני קיבוץ, חיו ועבדו רוב ימי חייהם בקיבוצים. שחר הוא בן קיבוץ שובל. שירת בנח"ל ולאחר הטיולים בעולם הוא עבד בקיבוצים עין המפרץ וגניגר. לפני ה-7 באוקטובר הוא עבד במפעל הפלסטיקה של קיבוץ סעד. איילת נולדה בכפר-עזה. שם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. בצבא שירתה כקצינה בגבעתי. לאחר השחרור היא למדה רפואה סינית ופתחה בקיבוץ קליניקה לדיקור ועיסוי עם שמנים ארומתרפיים. וברור שהקליניקה מושבתת עתה, בעת המלחמה.

בתחילת חייהם המשותפים התגוררו שחר ואיילת בטבעון במשך שנתיים, ואחר-כך בחרו לחיות בכפר-עזה. שם חוו יחד עם כולם את אירועי ה-7 באוקטובר. 

ה-7 באוקטובר בכפר-עזה

שחר מספר מה עבר עליהם באותו יום נורא: "ה-7 באוקטובר התחיל כמו כל בוקר שבת יפה, עם קפה על המרפסת. פתאום החלה כמות בלתי מוסברת של קסאמים. נכנסתי עם איילת לממ"ד, וניסינו להבין מה קורה. קיבלנו הודעות שהזהירו אותנו לא לצאת מן הממ"ד. באיזה שהוא שלב קיבלנו טלפון מחבר שלנו, שגר בשכנות אלינו ולא היה בבית. הוא שאל אם אנחנו יודעים מה קורה עם אשתו, כי היא לא עונה לטלפון. אני יצאתי לחפש אותה ומצאתי אותה אחרי שהיא נרצחה." אומר שחר בקול חנוק. והוא מוסיף: "חזרתי לממ"ד ואמרתי לאיילת, שזה הרבה יותר רציני ממה שהיה בעבר. נשארנו בממ"ד עוד כמה שעות. הגיע הערב, והלילה, ואנחנו עדיין בתוך הממ"ד, והצבא עדיין לא הגיע אלינו. לפנות בוקר התקשר אלינו חייל ושאל מה המצב באזור שלנו. הסתכלתי מבעד לחלון ולא הצלחתי לראות דבר בגלל החשכה. אבל סיפרתי לו שאני שומע את המחבלים."

 בהמשך שמעו שחר ואיילת את הלחימה ברחוב שלהם. המחבלים הלכו וחזרו. "הם נמצאו ממש סביב הבית שלנו, וכמה מהם היו ממש ליד חלון הממ"ד בו ישבנו. רק לפנות בוקר, בשעה חמש, הרגשתי שכל הבית רועד. הסתכלתי מבעד לחלון על הכביש וראיתי 'נמר' (נגמ"ש של צה"ל). זה די שימח אותנו."

בשעה אחת-עשרה בבוקר, ביום ה-8 באוקטובר, לאחר שלושים שעות של שהייה בממ"ד, חולצו שחר ואיילת. כאשר הם נכנסו למכונית הצבאית שבאה לקחת אותם, הלחימה מסביב בין חיילינו למחבלים נמשכה. "זה היה עדיין אזור לחימה פעיל." אומר שחר, "אספנו לאוטו עוד שלוש משפחות עם כל התיקים והכלבים, והוא היה מלא לחלוטין. הביאו אותנו לתחנת דלק. החברים שבאו איתנו המשיכו משם למקומות אחרים, ואילו איילת ואני נשארנו, כי לא הבנו עדיין את גודל האירוע, והיינו בטוחים שנוכל עוד מעט לחזור הביתה."

אחד הקצינים שמע את שחר ואיילת מתכננים לחזור ואמר להם (באופטימיות, מסתבר):  "לא תוכלו לחזור עכשיו, זה ייקח איזה יומיים או שלושה רק לנקות את הקיבוץ." ואז השתכנעו שחר ואיילת לעזוב את המקום. הם נסעו באוטובוס למשמר הנגב. שם אסף אותם חבר ולקח אותם לראשון לציון. מראשון לציון לקח אותם גיסו של שחר, בעלה של אחותו, לביתם בקיבוץ הרדוף בעמק יזרעאל.

סממנים של שואה

"היינו כמה ימים בביתה של אחותי וגיסי בהרדוף," אומר שחר, "ורק אז הבנו את גודל האסון שאירע, וגם את הביזיון, את ההפקרה. קשה לבטא במילים את מה שהיה כאן."

כאשר הוא נשאל אם ניתן לכנות את האירועים בשם "שואה", עונה שחר: "בהחלט, היו שם סממנים דומים: אנשים הסתירו את ילדיהם בארונות מצעים, אנשים נשרפן למוות. אבל דיברתי עם ניצולת שואה מהקיבוץ, והיא טענה ש'שואה היתה רק אחת'. יש בזה מן האמת," מוסיף שחר, "במובן זה שהשואה נמשכה כמה שנים, והאירוע הזה כשלושים שעות; אבל בהחלט היו מאפיינים דומים. ומה שמשותף לשני האסונות הללו הוא שבשני המקרים רצו לרצוח יהודים, והיתה אכזריות רבה. אין ספק שהאכזריות כאן שברה שיאים."

החזרה הביתה

אחרי שהייה של כמה ימים בקיבוץ הרדוף, קיבלו שחר ואיילת רכב שכור ונסעו לתל-אביב. שם שהו כמה ימים בבית אחד הידידים שלהם, ועד מהרה הם קיבלו ממכרים דירה יפה, במרכז תל-אביב. "למרות התנאים הטובים יחסית בתל-אביב, רצינו לחזור הביתה, לכפר עזה. הצלחנו להגיע לקיבוץ אחרי שבעה ימים, כדי לנסות לסדר את הבית. אבל לא היו חשמל ומים וחזרנו לתל אביב. אחרי עוד כמה ימים חזרנו. הפעם כבר היו מים וחשמל, ואפילו מכונת הכביסה והמייבש עבדו. לכן שמחנו להתחיל לסדר את  הבית כדי לחזור אליו."

אבל ההכנות למעבר נדחו בעשרה ימים, כי פתאום שחר נפל למשכב, והיה צריך לעבור ניתוח קטן. בסופו של דבר בחג החנוכה הם הצליחו לחזור הביתה. "ארזנו את המטלטלים, נכנסנו לאוטו ונסענו לקיבוץ. בקיבוץ ערכנו היכרות עם הרבש"ץ החדש שלנו, גיא בצר. הודענו לו שאנחנו חוזרים לגור פה. ומאז אנחנו פה.

"בכפר עזה נמצאים עתה אנשי כיתת הכוננות שמתגוררים פה באופן קבוע, יש אנשים מן המפונים שלנים כמה ימים פה וכמה ימים במרכז, כמו כן יש אנשים שעובדים בניקוי ובשיפוצים במטרה להחזיר את הקיבוץ למצבו הקודם ככל האפשר. רק איילת ואני בעצם ויתרנו ממש על מלון או כתובת אחרת במימון המדינה, אנחנו ובחורה נוספת שחזרה, ואנחנו מקווים שתישאר פה."  מציין שחר.

ואיילת מוסיפה: "ברור שבמצב זה רוב תושבי כפר עזה לא יכולים לחזור עתה. משפחות עם ילדים לא יכולןת לחזור, כי מוסדות החינוך לא פעילים. אנשים שביתם נפגע קשות בוודאי שאינם יכולים לחזור. כך גם אנשים ללא רישיון נהיגה. ובכלל אין כאן חדר אוכל ואין מרפאה, אין אפילו איפה לקנות חלב. וזה משאיר כמות מאוד מצומצמת של אנשים שיכולים לעזוב הכול ולחזור."

כאשר הם נשאלים אם ניתן לכנות אותם חלוצים, אומרת איילת: "אנחנו פשוט רוצים להיות בבית. זה המקום היחידי שאנחנו מרגישים שנכון לנו להיות בו. אנחנו לא יכולים להיות פליטים במדינת ישראל, זה לא מצב טוב בשבילנו, והחלטנו שאנחנו פשוט חוזרים."

תרומה לחברה

"שבוע לפני שחזרנו לכפר עזה התעוררנו בבוקר מאוד מוקדם, (כפי שאנחנו רגילים תמיד), וחשבנו מה אנחנו יכולים לתרום למאמץ של כולם וגם להביע תודה למי שעזר לנו. הגענו למסקנה שמי שמשלם את המחיר על הפשע האדיר שנעשה כלפינו הם החיילים, לכן החלטנו להכין  עבורם ברבקיו בקיבוץ." מספרת איילת.

הבית לא היה מוכן לגמרי למגורים, בכל זאת הם התארגנו להכין אוכל ולארח חיילים. "החלטנו שהברביקיו יהיה מתאים לכולם, גם חילוניים וגם לדתיים, כי התופעה היפה שניכרת עכשיו היא ה'יחד', זה לצד זה נלחמים חילוניים ודתיים." לכן איילת ושחר קנו מָנגָלים חדשים ובשר כשר בנתיבות. הם פירסמו את הדבר וביום שלישי בשבוע הראשון לשהותם בכפר עזה הם הזמינו את כל מי שנמצא בקיבוץ – חיילים, חברי כיתת הכוננות, מתנדבים שבאו לשקם את המקום – לארוחת ברבקיו טובה. וזה כבר הפך למסורת. בכל יום שלישי הם מארחים עשרות אנשים. לעיתים עד 90 איש.

 בהתחלה הם קנו את המצרכים בכספם, אבל אחרי כמה ראיונות ברדיו ובטלוויזיה, הם התפרסמו ואנשים החלו לשלוח תרומות בחפץ לב. עתה הם קונים את המצרכים לארוחות מכספי תרומות אלו. (היה גם אדם בשם איתמר, שתרם להם כמות גדולה של בשר).

אומרת איילת: "אנחנו משתדלים לעשות פה כמה שעות של אווירה נורמלית, למרות שהמקום והזמן לא כל-כך נורמליים כל מי שנמצא בכפר עזה יודע שביום שלישי באים אלינו. אנחנו מתכוונים להוסיף עוד יום בשבוע מלבד יום שלישי. כבר התחלנו בכך ונקווה שנצליח להתמיד בזה."

קירוב לבבות

שחר מקווה לחזור בעתיד הקרוב לעבודה במפעל הפלסטיק בקיבוץ סעד. "החיים בסופו של דבר מובילים אותנו לנסות להחזיר את מה שהיה קודם." אומר שחר. "עכשיו זה קצת מסובך, אבל אני מקווה שנחזור לחיים קצת יותר נורמליים. אני מקווה שהמדינה תתעשת ותחזיר לנו את החטופים, כי בלי זה אני לא בטוח שהמדינה תוכל להמשיך להתקיים. ממש כך."

לשאלה אם משהו השתנה בתפיסת העולם שלהם או בתובנות בעקבות האירועים הנוראים האלו, הוא עונה: "תפיסת העולם שלנו לא השתנתה, אנחנו עדיין אנשים שמחפשים שלום ומקווים לשלום. אפשר להגיד שאנחנו עכשיו יותר ריאליים. זה כנראה לא יקרה בתקופה הקרובה. כי שני הצדדים עדיין לא מוכנים לזה. אבל הבעייה שלי כרגע היא יותר גדולה – אני מאוד חושש מהקרע הנוראי שיש בעם." הוא מוסיף. "אני לא בטוח שהמדינה תחזיק מעמד עוד כמה שנים, אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא התנהלה בשנה האחרונה. אם כן – נגמרה המדינה, המדינה לא תהיה קיימת. פשוטו כמשמעו. אנחנו בדרך להפוך ללבנון השנייה בדרך בה אנחנו מתנהלים." הוא אומר בנחרצות ובכאב. והוא מוסיף: "אני פוגש הרבה חיילים, ואני מזהה שהדבר היחידי שאנחנו רוצים – אני והחיילים ועוד רבים אחרים – זה להפסיק לדבר בצורה כל כך גסה ולהתחיל לבנות מחדש את המדינה. כי כרגע אנחנו במצב נוראי."

כאשר הוא נשאל לדעתו על הסיסמא "כולנו יחד," עונה שחר: "יש לי תמיד הרגשה שהסיסמא 'כולנו יחד' מכוונת לזה שהשמאל מוותר על דעתו והימין נהיה יותר ימין. אני לא משוכנע ש'כולנו יחד' מכוון בדיוק למה שאני רוצה שיהיה. אבל אם הכול מוכנים להבין ש'כולנו יחד' הוא אמצעי לבנות ממשלה שדואגת לכל האזרחים שלה, אז כן, אני איתם. אני מממש מקווה שמשתמשים בסיסמא הזאת פשוטו כמשמעו; ולא שבעוד חודש-חודשיים ישכחו את ההקרבה של החיילים, ישכחו את מה שקרה ב'עוטף ישראל' ויתחילו להוציא את דיבתם של משפחות השבויים רעה, (וכבר אני רואה את זה מתחיל לחלחל, לצערי.) כולי תקווה שזה לא יקרה ונצליח להתעשת ולחזור לדרך הנכונה."

לסיום, למרות הסבל המתמשך של תושבי "עוטף ישראל" ממצב ביטחוני גרוע, הם המשיכו לשמור על גבולות המדינה. והנה, גם לאחר אירועי הזוועה שחוו, יש אנשים כמו איילת ושחר, שרואים ביישוב שלהם בית, והם לא יחליפו אותו לעולם.

עדינה בר-אל

* נדפס ב"מוסף הצדעה להתיישבות העובדת" – "קו למושב" ו"זמן קיבוץ" , 1.2.2024.

* * *

שושנה קַרְבַּסִי

נְהָרָה

לוּ נֵדַע

לָשֵׂאת עַל פָּנֵינוּ

אוֹתָהּ נְהָרָה שֶׁל פָּעוֹט

בְּצַעֲדוֹ הָרִאשׁוֹן.

אֶת אֹמֶץ עֲזִיבַת

הַתֶמֶךְ,

אֶת גְּבוּרַת הֲרָמַת

הָרֶגֶל

מֵהַהֶרְגֵּל,

אֶת הַמִּבְטָח

בְּמוּצָקוּת הַמִּדְרַךְ,

אֶת הַתְּקוּמָה מִן הַנְּפִילוֹת

וְאֶת הָאושֶׁר הַשָּׁלֵם 

שֶׁבְּצַעַד

אֶחָד,

קְטַן מִדּוֹת.

* * *

שמעון גרובר

התבוסתנות שתחריב את הבית השלישי

פורסם בגיליון 1865 מיום 20.7.2023

[תזכורת: קוראי "חדשות בן עזר" מוזמנים לחזור ולקרוא את מאמרי הקצרצר "התבוסתנות שתחריב את הבית השלישי" בגיליון מס. 1865].

במלחמת העצמאות הקרבנו 5,677 קורבנות. במלחמת יום כיפור הקרבנו 2,656 קורבנות. במלחמת ההישרדות הבאה עלינו לרעה נקריב עשרות אלפי קורבנות, וממדי ההרס יהיו עצומים. כיצד הידרדרנו לשפל משפיל טראגי זה? התשובה לשאלה עגומה זו היא שישראל היא מדינה צמיתית: צמיתה של ארה"ב, צמיתה של מועצת הביטחון של האו"מ, צמיתה של האיחוד האירופי, וצמיתה של בית הדין הבינלאומי בהאג.

זו הסיבה שבמבצע "צוק איתן", בשעה שהחמאס שיגר מאות רקטות ופגזים לעבר יישובי ישראל, ישראל הצמיתית המשיכה להזרים לחמאס חשמל באמצעות 10 קווי מתח גבוה, חשמל שאיפשר לחמאס לייצר רקטות ששוגרו לעבר ישראל. זו גם הסיבה שבבור של חיל האוויר ישבו משפטנים שאישרו או מנעו מטייסי חיל האוויר להפציץ מטרות מלחמתיות ששכנו בלב אוכלוסייה אזרחית. זו גם הסיבה שלא חיסלו את מרתפי בית חולים "שיפה" כאשר כול העולם יודע שהם שימשו כמטה של החמאס, ומהמרתפים הללו זרמו מנהרות חדירה לעבר ישראל במטרה לתפוס חיילים ואזרחים כבני ערובה.

זו גם הסיבה שחזרו להשתמש במושגים התבוסתניים "טוהר הנשק", "הפצצות כירורגיות" ו"נשק אל הרג." ובימים הטרופים והספורים שנותרו עד ט' באב ה'תשפ"ג, אזרחי ישראל שסועים ומוחלשים מוראלית וצבאית, ומהווים טרף קל לאויביהם, שעומדים לחסלם.

שמעון גרובר

* * *

מיכאל רייך

גִּלּוּי לֵב

'דַּבֵּר מְעַט, הַקְשֵׁב הַרְבֵּה' –

נוֹהֵג אֲנִי לוֹמַר לְעַצְמִי.

וְאַף עַל פִּי כֵן

דְּבַר-מַה עָלוּם

נִסְתָּר בִּמְבוֹכֵי הַכְּרוֹמוֹזוֹם שֶׁבִּי,

אֵינוֹ קָשׁוּב לִי;

כָּל מַעֲיָנָיו

לִזְעֹק בִּי אֶת דַּעְתּוֹ אַךְ בָּהּ בָּעֵת, לְהַשְׁמִיעַ

אֶת קוֹלָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁהָעוֹלָם מִתְעַלֵּם מֵהֱיוֹתָם,

וּבְנִסָּיוֹן כָּל כָּךְ תָּמִים

לְהָבִיא קוֹרְטוֹב שֶׁל צֶדֶק לַעוֹלָם.

גֶּשֶׁר

גֶּשֶׁר

הַנָּטוּי מֵעַל לַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים

אֲשֶׁר אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאָדָם

בִּפְסִיעוֹתָיו

אִישׁ לִקְרַאת רֵעֵהוּ,

אֵינוֹ לְמַעְלָה

מֵאֶמְצָעִי תַּעֲבוּרָה אֲפוֹר

שֶׁנְּהַר הַחַיִּים

לֹא יִזְכְּרֶנוּ - - -

* * *

משה גרנות

צוהר אל פליטי החברה

על "התפסן בשדה השיפון"

תרגמו דניאל דורון ואברהם יבין

עם עובד 1980

"התפסן" – The Catcher in the Rye – ראה אור ב-1951, ומאז ועד ימינו אנו הוא רב מכר בתפוצה של מיליוני עותקים בשפות רבות, ותופעה מדהימה זאת מחייבת לחתור לסיבות שדווקא אנטי גיבור, נער שאיננו מסוגל להתמודד עם החובות החברתיות – דווקא זה הסב עניין אדיר אצל הקוראים באמריקה, ומשם בכל העולם.

נעיין קודם בשם הספר, שהוא לכל הדעות מוזר. מקור השם בשיר שהגיבור הולדן קולדפילד שומע מפיו של ילד היוצא עם הוריו מהכנסייה – הוריו אינם שמים לב אליו, והוא מדלג בשולי המדרכה, קרוב מאוד להידרס על ידי מכוניות חולפות, והילד שר: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" (עמ' 113). פיבי, אחותו בת העשר, היחידה שהולדן אוהב, מתקנת אותו – המילים הנכונות הן "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון," שיר מאת רוברט ברנס (עמ' 170). המשמעות שהולדן נותן למילים אלו: צריך להיות מוכנים לתפוס את הילד לפני שיפול לתהום שבקצה שדה השיפון. הרי יש ילדים שמידרדרים, וצריך שיהיה מישהו שיתפוס אותם לפני שיפלו לתהום. הולדן יודע שהוא הכבשה השחורה במשפחה – כולם בה מוצלחים חוץ ממנו.

לפני ניתוח הטקסט אביא בתמצית את האירועים המרכזיים בספר זה: הולדן קולדפילד, בן למשפחה אמידה מניו יורק, מגורש מפנימיית פנסי, מוסד המיועד לילדי עשירים. מסתבר שהוא נזרק קודם גם ממוסדות חינוך אחרים. הוא שונא את המורים ואת עולם המבוגרים המזויף, בתוכם את אחיו הגדול (שמו מופיע בראשי תיבות בלבד), שהוא מחבר טקסטים, שבעיניו מזויפים, עבור הוליווד. להולדן היה אח שנפטר מלוקמיה, ויש לו, כאמור, אחות קטנה בשם פיבי, הנפש היחידה בעולם שהוא אוהב באמת.

לאורך כל העלילה הולדן סופג מכות מחברו לחדר בפנימייה, סטרדלטר, יפיוף נרקיסיסט, מכות מסרסור של זונות, והוא גם מתעלף ונופל פעמים רבות, נפילות שחוקרי הספרות ראו בהן סמלים. הולדן אינו מודיע להוריו על הגירוש ועל החלטתו לברוח, וכדי לממן את ההרפתקה שלו, הוא מוכר את מכונת הכתיבה שלו ברבע מחיר, ומבזבז את כספו ללא הכרה: נוסע ללא מטרה במוניות בניו-יורק, מעניק לנזירות 10 דולר, למרות שהן מסרבות לקבל (באיזה שהוא שלב הולדן חולם להסתגר במנזר – עמ' 51), מזמין בבאר של מלון שלוש בחורות לריקודים, ומחויב לשלם עבור "המשקה" שלהן. מוריס, איש המעלית במלון, שהוא גם סרסור זונות, שולח לו זונה, עימה הוא רוצה רק לשוחח עבור 5 דולר, אבל כיוון שהיא מבינה שהוא פראייר, היא דורשת ממנו עוד חמישה דולר. הולדן מגדף את מוריס על ההונאה, וזה, כאמור, מכה אותו. הולדן מזמין חברה בשם סאלי להצגה בברודוויי. היא מתפעלת ("זה אלוהי!") והוא חש שההצגה, כמו התסריטים של אחיו, הם זיוף (כאן המקום לציין שסלינג'ר התנגד להעלות את עלילות הסיפור על במת התיאטרון ובקולנוע). כשהוא מבקר בקולנוע, הוא רואה אימא שדומעת מעלילת הסרט, אך לא נותנת דעתה על הילד שלה שמשתעמם. בהמשך הולדן שותה לשוכרה, מעשן בלי סוף, ולבסוף חוזר בסתר הביתה, ומתראה עם פיבי. הוא מוכן לקבל ממנה הטפות מוסר על התנהגותו, אבל היא גם לוקחת על עצמה את חטאיו (ריח הסיגריות, כשההורים חוזרים הביתה, והולדן שעישן מסתתר בארון), וגם מוכנה לברוח עמו.

צריך לציין שהולדן הסולד מזיוף של מבוגרים ושל עולם הספרות, התיאטרון והקולנוע, אבל הוא בעצמו שקרן מועד: פוגש את אימו של חבר ברכבת, ומציג עצמו בשם אחר. הוא מתכוון לברוח למערב, ושם להציג עצמו כחירש-אילם, ממציא לעצמו מחלות ועוד.

לבסוף, הולדן חוזר למשפחה, מאושפז לזמן מה למוסד פסיכיאטרי, ובסוף הוא נועד להירשם בסתיו הקרוב לבית ספר חדש.

כאמור, חוקרי הספרות מצאו בנפילות של הולדן, במכות שהוא מקבל, וגם בהתעלפות שלו סמלים, וכמובן, בתהייה שלו מה קורה עם הברווזים בחורף, כשהאגם בסנטרל פארק קופא, כביכול, הברווזים הם סמל לנפש, והקרח הוא סמל לאדישות החברה. או שהברווזים הם סמל לנשמה, והקרח הוא סמל למוות, וכאילו הולדן שאל מה קורה לנשמה אחרי המוות. לדעתי, צריך דמיון פרוע לפרש כך את הדברים. החוקרים מצאו מקום להתגדר בו גם באזכור הקסקט שהולדן קנה בדולר, ואשר מונח על ראשו בצורות שונות.

שלא תהיה אי הבנה, "התפסן" הוא רומן מעניין, שפותח צוהר אל עולמם של הצעירים שאינם מוצאים את מקומם במשפחה ובחברה, אבל לכל אורכו הקורא מתמלא ברחמים על הנער הזה שמדלג מכישלון לכישלון, מתמלא רחמים, וגם רתיעה.

מסתבר שבחיי סלינג'ר עצמו יש התרחשויות הדומות לאלו הפוקדות את הולדן קולדפילד – הוא גורש ממיספר בתי ספר, וגם נשר מהאוניברסיטה. מסתבר שאוניברסיטת ייל דחתה אותו משום אביו היהודי (היתה תקופה כזאת בארצות הברית, ואולי היא עומדת לחזור!) – וגם קווים  מסוימים בדמותו של הולדן די דומים לאלו של סלינג'ר, כולל הזדקקות לאשפוז פסיכולוגי.  אבל הצלחתו הפנומנלית של הספר הזה לאורך עשרות שנים היא בעיניי חידה. וצריך לציין ש"התפסן" היווה השראה למספר רוצחים, ביניהם דיוויד צ'אפמן שרצח את החיפושית ג'ון לנון.

משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2012

6.1.12. יום שישי. במדור מכתבים למערכת מוסף "הארץ" מהיום מתפרסם בשינויים קלים מכתבי על יצחק אורפז והצליין החילוני.

הצליין החילוני

בכתבתו של דורון רוזנבלום "אל המעיין" [גיליון 16.12.11] הוא משתמש שוב ושוב בנוגע לעצמו במונח "צליינכם החילוני" כאילו זה איפיון מקובל בנושא ג'ינג'י או בננות, וזאת מבלי להזכיר אפילו במילה אחת ש"הצליין החילוני" הוא פרי הגותו המקורית של חתן פרס ישראל לספרות עברית, הסופר יצחק אוורבוך-אורפז, כפי שגם העלה בספרו "הצליין החילוני" [הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982, שהופיע מאז בכמה מהדורות]; ודומה שאין כיום קורא משכיל עברי בתחום מדעי הרוח והספרות שאינו יודע על השיוך של "הצליין החילוני" ליצחק אורפז.

אהוד בן עזר

תל אביב

10.1.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא לא התרחץ כבר ימים אחדים כי עליזה, המטפלת המסורה שלו פעמיים בשבוע, חולה. היום אמורה לבוא לעזור לו בתו טלילה.

17.1.12. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". לדבריו הבדיקות של הכליה היחידה שנשארה לו מראות על שיפור, וזאת לאחר תקופה ארוכה שבהן היתה הרעה. הוא מתאונן שקשה לו לישון בלילות והוא מתעורר עם התכווצות שרירים קשה בחלק העליון השמאלי של אגן הירכיים, קרוב לכליה.

14.2.12. פגישה לפני הצהריים עם אורפז. כאשר אני מספר לו על המגבית שאני עורך למען יוסי גמזו, הוא מתחייב בו-במקום לתת אלף שקלים בשבוע הבא, במזומן או בשיק. אני מקווה שיעמוד בדיבורו.

28.2.12. פגישה ב"שיין" עם אורפז. השוק הימנית עדיין כואבת לי מהתכווצות השרירים. יצחק ממליץ לשתות מי טוניק של שוופס שמכיל מגנזיום. ככה הוא נוהג בהתכווצויות שלו. אני קונה בקבוק בצרכנייה ושותה בצהריים. קצת הוקל לי אבל ייתכן שזה היה קורה גם בלי המשקה.

יצחק מספר לי באריכות את תולדות שני הניתוחים שלו, בהסרת הכליה ושנים קודם לכן בהוצאת כיס המרה. הוא מספר באריכות וביסודיות וחוזר שוב ושוב על אותם דברים. אני כמעט שלא מפסיק אותו כי החשוב לו ביותר זה לדבר ושיהיה מי שישמע אותו.

6.3.12. בצהריים עם אורפז ב"שיין". מתברר שבשבוע שעבר אכן קנה אי-פד ב-2,300 שקל אבל כאשר חזר הביתה הגיע למסקנה כי זה לא בשבילו, ומסר אותו לגי ותומר, בתו וחתנו.

סיפרתי לו מה שסיפר לי משה מוסק על ארכיונו של שדה, שכל כתבי היד שלנו מצויים בידי אותה אישה, שטיפלה בו בתקופתו האחרונה בירושלים. אורפז ביקר אצלו אז פעמים אחדות ושמע ממנו כיצד הוא מאמין בהישארות הנפש ומצוי תחת השפעתם של אנשים חרדים ממאה שערים שהבטיחו לו כל מיני דברים בתחום הזה.

13.3.12. פגישה בבוקר עם לאלה [אחותי] בקפה "שיין". באחת-עשרה וחצי בא כרגיל אורפז והוא נהנה עוד לשבת קצת בחברת לאלה עד שהיא עוזבת. על עצמו הוא אומר שיש לו בלבול במוח וחמסין בלב.

20.3.12.  בצהריים ישבתי כרגיל עם אורפז ב"שיין" והוא התפלסף על גורלו וייחודו של העם היהודי.

10.4.12. לפני הצהריים עם אורפז כרגיל בקפה "שיין". הוא מעלה את הסברה שאולי גינתר גראס חיכה עם ההכרזה על חלקו בוואפן אס-אס – עד שיקבל את פרס נובל, שאחרת אולי לא היה מקבלו.

17.4.12. לפני הצהריים פגישה עם אורפז ב"שיין". אני מביא לו את הקטע מהיומן שעכשיו אני עובר עליו ומתקין סופית, וקורא לו אותו:

2.5.90. יום רביעי. אחר-הצהריים נסעתי לירושלים ובמקרה פגשתי את יצחק אורפז בדרך. בילינו כשעה של שיחה מעניינת באוטובוס. הבטחתי לשלוח לו, בעקבות השיחה, את הראיון שעשיתי עם א. ראובני ב-1968 – "ככלות התאווה לתאר". יצחק סיפר בצורה מעניינת על סוף-שבוע שהיה לו, בחג אחרון של פסח, בירושלים. הוא הוזמן לביתה של מכרה, אם לבנים מבוגרים, לארוחה. נשאר לישון אצלה בלילה, ולאחר שסירבה לו, וגם לו לא התחשק ביותר – יצא בבוקר מבלי להודיע לה על כך, רק השאיר פתקה. הלך רגלי עד לרחוב קינג ג'ורג', אל חבר שלו, ארכיטקט, שתה אצלו ליקר מעשה-ידו, ניצח אותו בשח, במפתיע (החבר שחקן מעולה ממנו), וכאשר סיפר לחברו על קורותיו, אמר לו הלה:

 "אתה רואה את כוסית הליקר השקופה, העדינה שבידך? אתה יודע מדוע היא יפה? כי מה שיפה – שביר."

סיפרתי לאורפז על עייפותי מקריאת מה שאני מגדיר בשם "הריאליזם המשעמם" – של מרבית הפרוזה המתפרסמת לאחרונה. השיב שהוא מכנה זאת בשם – "הריאליזם הסתמי".

ירדנו בתחנה המרכזית בירושלים. באוטובוס, כשקמנו ממושבינו, הודתה לנו בחורה שישבה לפנינו – על הדברים המעניינים ששמעה ולמדה מפינו בדרך!

8.5.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא מוסר לי רשימה ביוגראפית שכתב אחיו מנדל על חייו, והיא מעניינת משתי סיבות, קודם על חיי אחיו, ודבר נוסף הוא הפרטים הרבים שהיא מוסיפה על חייו של יצחק עצמו. אני מבטיח לקרוא אותה ולהחליט אם אביא במכתב העיתי. בכל מקרה זה מחייב הקלדה מחדש.

21.5.12. אני עובד במקביל על הקלדת הספר השני של הגימלאים וכן הקלדת סיפור חייו של מנדל אורפז, אחיו המנוח של אורפז. [ר' כאן בצרופה "אורפז, מנחם מנדל"]

22.5.12. לפני-הצהריים כרגיל עם אורפז ב"שיין". קשה לדבר איתו כי כל מילה שלי מזכירה לו את עצמו והוא יודע בעל-פה את כל הכתוב בספריו וכל מה שקרה לו בחייו ולא משנה לו שהוא מספר לי זאת פעם אחר פעם והכול כמובן גם בסימן הצליין החילוני שהוא משוכנע שהוא הפילוסוף היחיד בעולם שהמציא זאת ולא קדמו לו הוגי דיעות אחרים שכתבו על אותו מצב בדיוק.

28.5.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים שאמר לי בתחילת השיחה. פתאום גם נדלק והתרגז שאני, לדבריו, תומך במה שאמרה ח"כ מירי רגב על המסתננים השחורים, שהם כמו "סרטן". והוא מסיק זאת מכך שתמכתי במובאראכ, ושיש לי כוח רב במכתב העיתי שלי ואני מנצל אותו לרעה להפיץ דעות גזעניות כאלה, ובגללי ייצא לנו שם כל כך רע, שהאמריקאים אפילו לא ישלחו אוניות להציל אותנו!

בדברו כך הוא מתרגז עד שאני חושש לבריאותו ומבקש ממנו להירגע.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אילן בושם

 11 שירים ל'חדשות בן עזר' פברואר 2024

*

שִׁיר יָכוֹל לָלֶכֶת

לְאִבּוּד

אָמַר מְשׁוֹרֵר לַחֲבֵרוֹ;

אִם אֵינְךָ מוֹרִיד אוֹתוֹ

יָשָׁר לַעֲמוּד

וְלֹא מַעֲלֶה אוֹתוֹ

מִיָּד עַל הַכְּתָב –

תַּחֲפֹן אֶת רֹאשְׁךָ

בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ מְאֻכְזָב.

אודה לסוס

לֹא כָּל כָּךְ מִזְּמַן

עוֹד בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים

סוּסִים מָשְׁכוּ עֲגָלוֹת

וַעֲגָלוֹת נִמְשְׁכוּ עַל יְדֵי סוּסִים;

שׁוֹטִים הוּרְמוּ וְהוּרְדוּ

עַל גַּבָּם שֶׁל סוּסִים

לְזָרְזָם בִּקְרִיאַת "הוֹיְדׇה!"

אוֹ לְעָצְרָם בִּקְרִיאַת "הוֹיְסָה!"

אוֹ לְהַפְנוֹתָם יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה;

לֹא כָּל כָּךְ מִזְּמַן

עוֹד רָכְבוּ אֲנָשִׁים

עַל גַּבֵּי סוּסִים

שֶׁהוֹבִילוּם לְנִצְחוֹנוֹת

(אוֹ לְהֶפְסֵדִים);

לֹא כָּל כָּךְ מִזְּמַן

זָרְעוּ וְחָרְשׁוּ בְּעֶזְרָתָם

וְאָכַלְנוּ בְּזֵעַת אַפָּם

וְהָיִיתִי אוֹמֵר

לְלֹא הִסּוּס:

אָנָה הָיִינוּ בָּאִים

לְלֹא הַסּוּס?...

דרך כל בשר

הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁכִּיבָה גְּבָרִים

וְהָיְתָה עִם כָּל הַמִּי וָמִי

שׁוֹכֶבֶת עַתָּה עַל אֲלוּנְקָה

בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַחוֹלִים

לִשְׁכַּב עִם הַהוֹלְכִים

בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

*

מַזְכָּרוֹת

מַעֲלוֹת בְּךָ זִכְרוֹנוֹת

שֶׁל דְּבָרִים שֶׁחָלְפוּ

עַל פָּנֶיךָ;

עַד שֶׁאַתָּה מַפְנִים

שֶׁהַחַיִּים בְּמִדָּה רַבָּה

כְּבָר הִפְנוּ לְךָ

עֹרֶף אוֹ פָּנִים.

על הפנים

פִּתְאוֹם אָדָם נוֹפֵל

וְלֹא עַל חַרְבּוֹ

פִּתְאוֹם אָדָם נוֹפֵל

וּמָה זֶה מְשַׁנֶּה

מֵאֵיפֹה זֶה יָבוֹא,

מֵאָחוֹר אוֹ מִלְּפָנִים –

מַלְאַךְ הַמָּוֶת

אֵינוֹ מַעֲמִיד פָּנִים.

הַפֵּדַנְט

הוּא וְעָפָר?

הוּא שֶׁלֹּא דָּבַק בּוֹ פֵּרוּר?

הוּא שֶׁכָּל כָּךְ הָיָה נָקִי?

"לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי,"

חָשַׁב אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ

שֶׁכָּרֶגַע נִקְבַּר.

אימי ז"ל

הִיא חָזְרָה מִבֵּית הַחוֹלִים

בְּקֹשִׁי עָמְדָה עַל הָרַגְלַיִם

וְחָזְרָה לַכִּירַיִם.

יָדֶיהָ רָעֲדוּ

רַגְלֶיהָ כִּמְעַט מָעֲדוּ

וְהִיא חָזְרָה לַכִּירַיִם

שֶׁהִבְעִירוּ בָּהּ אֵשׁ

שֶׁלֹּא תִּתְיָאֵשׁ

כִּי אוּלַי עוֹד תַּחֲזֹר

לַעֲמוֹד אֵיתָן עַל הָרַגְלַיִם.

עֲמִידוּת

עֵץ נִשְׁבַּר בִּידֵי אָדָם

אוֹ מִן הָרוּחַ

וּבְכָל זֹאת

הוּא יִגְדַּל

הוּא יִצְמַח

אִישׁ לֹא יִגְזֹל

מִמֶּנּוּ אֶת חַיָּיו

הַנְּטוּעִים עָמֹק בַּקַּרְקַע.

*

הָאִישׁ פִּשְׁפֵּשׁ

בִּמְגֵרַת הַכֵּלִים

בַּחֵלֶק בּוֹ מֻנָּחוֹת

הַכַּפִּיּוֹת

וּכְמוֹ שָׁמַע

אֶת הַקְּרִיאוֹת:

"קַח אוֹתִי!

קַח אוֹתִי

וְלֹא אֶת אֲחוֹתִי

כְּדֵי לִבְחֹשׁ לְךָ

אֶת הַתֵּה."

הַשְּׁמֵנָה

הִיא בָּאָה לַסַּפָּר

לַעֲבֹד עַל הַפְרִיזוּרָה

אֵין מָה לְדַבֵּר עַל הַפִיגוּרָה

כִּי הִיא אוֹכֶלֶת וְאוֹכֶלֶת

וְאֶת עַצְמָהּ "אוֹכֶלֶת"

עַל שֶׁהִיא מַרְבָּה לֶאֱכֹל

אָז הִיא בָּאָה לַסַּפָּר

שֶׁכֵּן הָרֹאשׁ הוּא

כְּמוֹ דֶּגֶל

אָז אוּלַי לֹא יָשִׂימוּ לֵב

לַבֶּטֶן אוֹ לָרֶגֶל.

*

רוּחוֹת מְנַפְנְפוֹת

אֶת שַׂעֲרוֹת הָאִישׁ

הַהוֹלֵךְ כָּפוּף

(אוּף אוּף אוּף)

לִמְצֹא מַחֲסֶה

וְלֹא לָעוּף.

"לוּ רַק יָכֹלְתִּי

לִמְצֹא לִי קִיר

הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ

תּוֹדָה, קִיר יַקִּיר,"

חָשַׁב הָאִישׁ.

אילן בושם

* * *

יצחק שויגר

פרשת אונס דינה בת יעקב

כל ערוצי הטלוויזיה רעשו וגעשו.  הרשתות החברתיות היו מלאות רמזים על מעשה נבלה מיני בוטה. נערה יהודייה בתולה צעירה מצפון הארץ נאנסה. ערוצי הרכילות מינו מיד כתבים מיוחדים ושלחו אותם לחפש  את הנערה ומשפחתה. חוקרי משטרה נשלחו לחפש ואין שום עדות. "עשן  ללא אש." כך פסקו, חוקרי המשטרה ואף הכתבלבים לענייני משטרה אונס ופדופיליה הפסיקו ללהג ושקטו. 

אבולעפיה, כך קוראים לו, הוא המוכתר  של הר  שכם. הוא מכיר את הגליל ואת  הרי השומרון ואינו מניח לשום שמועה שתחלוף מבלי שהניח תחת ידו, בטח לא איזו פרשיה עסיסית שכזאת. בעבר, היה גם חוקר משטרה במינוי מיוחד, עם סמכויות מעצר וחקירה, אבל במשך השנים העניין נשכח והוא נשאר  רק המוכתר הכול יכול.

אחרי שעבר את הכפר העויין חווארה ובחן את החנויות המפוחמות ואת שרידי המכוניות השרופות שנשארו בצידי הדרכים לאחר ההתלקחות האחרונה, עלה לשתות קפה אצל אבינו, המוכתר של הר ברכה, השוכנת במעלה ההר מעל שכם צופה אל בית החרושת לטחינה הר ברכה ובהמשך היום הוא בטח יעבור שם לשתות כוסית טחינה חמה ישר מהדוד הענק  בו מבשלים את הטחינה לאחר שטחנו את  השומשום הטבעי המיובא  מעבר להרי החושך.

יעקב הוא  שמו הפרטי של אבינו אבל אף אחד לא קורא לו בשם הזה. אבינו יושב בהר  ברכה ומגדל עדר עיזים לחלב אותו הוא מוכר לאחת מהמחלבות הקטנות שמייצרות ממנה גבינת עיזים משובחת. הרבה בנים גידל אבינו ולעת זקנה לאחר שבניו הלכו כל אחד לדרכו  עבר להר ברכה, שם הוא מגדל את עיזיו על ההר הקירח ועינו אינה צופיה יותר על הליכות בניו. הם כבר גדולים. פרט לבתו דינה הקטנה האחרונה שנשארה בביתו וטרם נישאה.

אותו יום שחזרה מהשדה  לשם הלכה מדי בוקר ללקט פרחי בר ואזוב  בר, ממנו הייתה רוקחת תה מיוחד שהקל על כאבי לב, שפקדו רווקות שטרם נישאו ושאלו באוב מתי יזווג להן הבורא זיווג . התה המיוחד אותו רקחה ומכרה בפרוטות עזר למחושי הלב ויש אומרים שגם עזר לזיווג.

אותו יום, ממש לא חזרה כתמול שילשום. מבטה היה קפוא וריקני, לבושה לא היה סדור כרגיל ולא השיבה בחיוך מאיר עיניים לאביה כפי שנהגה מדי יום. היא נסגרה בחדרה ולא יצאה.

אבולעפיה נקש על דלת ביתו של אבינו שקיבל פניו בחיוך רפה.

"קרה משהו?" הוא שאל.

"לא יודע," ענה אבינו, "משהו רע עבר על דינה."

"נקרא לנערה ונשאלה את פיה, לא ככה כתוב?" אמר אבולעפיה.

"קרא לה," פסק יעקב. כי ידע כי שדינה אוהבת את אבולעפיה כמו סבא שלה.

אבולעפיה לא חיכה ונכנס לחדרה לאחר שדפק בדלת והוזמן להיכנס. "ספרי, מה קרה?" שאל.

"שכם אנס אותי ."

"מי? הממזר הזה, הבן של חמור?"

"כן," ענתה במבוכה ."התכופפתי לקטוף אזוב בר והוא בא מאחוריי תפס אותי הפשיל שמלתי ואנס אותי."

"צריך להזמין את המשטרה." פסק. "אל תתקלחי, כדי לא לשטוף את הראיות."

תוך זמן קצר הופיעה ניידת ושוטרת שהוזעקו על ידי אבולעפיה.

"את צריכה לבוא איתנו לבית חולים." אמרה השוטרת.

דינה התלוותה אליהם יחד עם אבולעפיה ויעקב. בחדר מיוחד לבדיקת הראיות הרים הרופא גבה ואמר: "לא רואה כלום, את בתולה בכלל!"

 "כן," ענתה לו, "הוא תקע אותי מאחורה."

 "זה כלום. זה לא נחשב לאונס. מקסימום מעשה מגונה ואת לא קטינה. הוא יצא בזול. שווה לך כל הווג'ראס?" כך הרופא.

אבולעפיה הוסיף. "בבית משפט יקרעו לך את הצורה. יגידו שאת התכופפת בכוונה עם התחת מולו ושזה בטח לא פעם ראשונה. יותר טוב תשתקו תירגעו וזה יעבור." 

יעקב  ודינה חזרו מבית החולים מתוסכלים. "אני קורא לבנים הם כבר ידעו מה לעשות." אמר אבינו. יעקב עשה כמה טלפונים לבנים, אך ההיענות קטנה. כולם עסוקים, רק שמעון ולוי התייצבו. שאר הבנים לא באו, אולי בגלל שיעקב לא סיפר להם בטלפון בדיוק מה קרה. שמעון ולוי באו, הם שמעו את הסיפור וכעסם היה רב.

"אבא, תבין אי אפשר לשתוק על האונס הזה. בגלל זה אף אחד לא ירצה להתחתן עם  דינה. אמנם בתוליה לא נפגעו, אבל היא נאנסה על ידי ערל גוי! מה אנחנו בתקופת הפוגרומים שגויים יכלו לאנוס את בנותינו? ולהישאר ללא תגובה? אנו הולכים לדבר קשות עם שכם  ואביו."

שכם קיבל אותם במאור פנים. "אל תכעסו. אני אוהב את אחותכם ואני עוקב אחריה כבר הרבה זמן. באותו בוקר עקבתי אחריה, כפי שאני רגיל והשטן נכנס למוחי ובלבל אותי והתנפלתי עליה. האמת ידעתי שהיא בתולה ולכן קצת התמרחתי עליה מאחור שלא תיפגע, אני רוצה להתחתן איתה."

"אתה לא יכול." כך הבנים. "אבא שלנו לא יסכים לחתן את דינה עם ערל!"

"מה זה ערל? אני לא שכן שלכם? לא נחמד? לא שותה איתכם קפה באהבה?" 

לאחר שהסבירו לו הבנים מה זה ערל ולאחר שבחנו באופן ודאי את עורלתו והתרשמו שהיה בה מספיק חומר כדי לעשות ממנה כיפה קטנה, הציעו לו להיפטר מסרח העודף ואף הראו לו את שלהם. וזה לא עשה עליו רושם והוא אף העליבם ואמר, שמעורלתכם אי אפשר היה לעשות אפילו אצבעון, "לכן הורדתם אותה."

הבנים סיכמו איתו שאם הוא ובני משפחתו הקרובים יזמינו מוהל מומחה ויבצעו את הטקס כדת וכדין הם ישקלו את החתונה באופן חיובי. כמובן אם הנערה תסכים וייחתם הסכם ממון וכתובה וחתונה כדת משה וישראל עם רישום ברבנות וכל מה שצריך.

שכם הסכים בתקיעת כף והטיל על האחים את ביצוע ההסכם.

האחים נסעו לבני ברק לחפש מוהל וכן התקשרו לרבנות הראשית כדי להסדיר עניין הגיור. בכל זאת, לא כל יום מגיעה קבוצות ערלים שמוכנה להיפרד מחלק יקר בגופם בשביל חתונה עם בתו של רועה עיזים שבמקרה הטוב הנדוניה שלה תהיה שתי עיזים רזות שגדלו בהרי השומרון הקרחים.

השמועה התפשטה כמובן בכל הרי השומרון ובכל ערי ישראל. כתבי הטלוויזיה, כמו כלבי גישוש, עלו מיד על הסיפור הנורא. בת ישראל תמימה וכשרה יצאה לשוח בשדה ואיזה ערל, לא בטוח מאיזה עם או עדה, תקף אותה מינית. ועוד ידעו ערלי השפה לציץ כי אחיה דרשו במפגיע מהאנס ומשפחתו לשאת את אחותם ולחתוך את עורלתם. 

הסיפור המדהים פרש כנפים. האגודות  האזרחיות הצבועות למיניהן עשו ממנו מטעמים. האגודה לזכויות האזרח, הגישה עתירה לבג"צ נגד ההדתה של הערלים שבשל חתונה מאהבה מחייבים אותם לעשות ברית מילה. הם אוהבים לא? אז למה צריך לחתוך לו?

החרדים, גם הם לא טמנו ראשם בסיר החמין ואכלו בו כאוות נפשם. בשאילתה בכנסת  שאלו הכיצד זה ייתכן . גיור כהלכה רק עם חיתוך הערלה? ומה נעשה אם מחר יקומו כל מעוכבי החתון, יוציאו את הזין ויכריזו – תחתכו ואנחנו יהודים ! ומה יהיה עלינו כל בתי האולפנה שהקמנו לצורך לימוד ההלכה. שנים אנחנו מתפרנסים מעיכוב וטרפוד הליכי הגיור. אנו מתפרנסים מזה.  יש הרבה משרות לאנשינו. אנו הקמנו בתי דין של גיור, ממנים דיינים ועוזרים ומלמדים את המעוניינים בגיור ואז מכשילים את כולם בבחינות, כדי שידעו שלא קל להתגייר ולא צריך לפגוע בפרנסה שלנו. והנה באה דינה, אמנם היא הבת של יעקב אבינו,  אבל בכל זאת מי זה שכם? עם החמור הזה שלהם באים והורסים את כל העסקים  שלנו.

גם הפוליטיקה לא אחרה לבחוש בקלחת. פתשגן בחוצות בני ברק נמרח בכל מקום אפשרי "שומו שמיים, בת של יהודים נישאת לגוי!" –  עמותת אפרת שעוסקת בהצלת בנות ישראל שמנאפות עם עכו"ם קראה בקול קורא לעצור את המזימה  ולבטל את העניין.

בין לבין אמר חמור לשכם. "אני אמנם חמור אבל לא אידיוט.  בא נרד מהעניין. לא שווה.  תאר לך מה מרגישים אחרי שחותכים. שאלתי פעם חבר שלי יהודי, תגיד כשחותכים את העורלה זה כואב. הוא אמר לי 'וואלה לא יודע אני רק יכול להגיד לך שאחרי הברית שעשו לי כל כך כאב לי שלא יכולתי ללכת שנה שלמה.'"

 הפוליטיקאים  היהודים הימניים לא הרפו.  מוכרחים להרתיע אותם. אנחנו רגילים שמפחדים מאיתנו וזה טוב בבחירות וטוב לעסקים. מיד נשכרו מפיצי הרעל מטעמם ופרסמו בכל הרשתות: "זה סיפור המעשה וזה מה שהיה. כל בני המשפחה עשו ברית, וכעת הם שוכבים בבית הרוגים מהברית. ואז באו האחים של דינה וחיסלו אותם כדי שילמדו שלא מתעסקים עם יהודים."

נכון או לא נכון, היה או לא היה. מה זה חשוב,  העיקר הסיפור שהסתובב ברשתות  החברתיות כמים גועשים. הפוליטיקאים קיבלו קרדיט שהם מגינים על בנות ישראל ומה חשובה האמת? העיקר הסיפור. רק אבולעפיה המסכן היה צריך לחזור כמה פעמים למשטרת שכם כדי להזים את הסיפור ולהעיד שאונס שלא כדרכה היה, אבל רצח לא היה. ובעיקר נשמרו חוקי המדינה אף אחד לא התגייר על ידי סכין, ללא רב ומלמד ובית דין של צדק וגיור. וכששואלים מה היה? אומרים, כמו במקרה של איוב שקיים את כל המצוות ואלוהים התעלל בו, חז"ל שרצו להגן על יוקרתו של האל, חזרו ואמרו על איוב "איוב משל היה." מי יודע אולי גם סיפור מעשה דינה בת יעקב, משל היה.

יצחק שויגר

* * *

כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים

במנזר השתקנים בלטרון נערך כנס אינטלקטואלים

יוצרים משוררים סופרים

שמאל

שותקים

שמאל

שותקים

בתחילת מלחמת לבנון השנייה דווקא תמכו בפומבי

לדבריהם במלחמה שאין צודקת הימנה

אבל לאחר שחסן נסראללה התקשורת הישראלית

שיכנעו אותם שחיזבאללה ניצח במלחמה

וכי הנהגתה המדינית הצבאית של ישראל

חרא

נאלמו הם דום אפילו חדלו לשיר

את שירי ארץ-ישראל

לנוכח הזוועות שחולל הצבא הישראלי

בלבנון לאזרחי חיזבאללה

יוֹשְׁבֵי על פצצות תלולות מסלול

לשמוע שריקות מטוסים

כי אחרי השואה אפשר ואפשר להמשיך לכתוב יהודים

סיפורים שירים לעשות בהם קריירה לא רעה

בישראל בגולה בגויים

אבל אחרי הזוועות שהמיטה ישראל על לבנון

אמר הגורו צריך לשתוק צריך לשתוק צריך לשתוק

אי אפשר עוד לשיר את שירי ארץ-ישראל

הטהורים מכמירי הלב

כי אנחנו חארות כמו המנהיגים שלנו

אנחנו רוצחים

ג'נוסיידֵרִים

פּוֹצִים

אהוד: פורסם לראשונה בגיליון 196 של המכתב העיתי מיום 10.11.2006. לפני 18 שנים. אם אינני טועה, ה"צריך לשתוק" של ה"גורו" בשיר של חיימקה שפינוזה הוא ציטוט של עמוס עוז.

* * *

מנחם רהט

'הגיוס לציון'

במאמר הנושא כותרת זו, שהופיע באייר תש"ח בביטאון צעירי אגודת ישראל 'דגלנו', קרא הפובליציסט הקנאי משה שנפלד, ליהדות החרדית בארץ ובתפוצות, להתגייס להגנת הארץ – לא מטעמים ציוניים, כי אם בנימוקים קיומיים של המשך קיומו של הישוב בארץ ישראל

החלטתו של שר הביטחון יואב גלנט למנות את האלוף (מיל') אליעזר שקדי לתפקיד פרוייקטור לגיוס ושילוב חרדים בצה"ל, מעידה על המהפך של 180 מעלות, בתפיסת גורמי הביטחון לגבי גיוס מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) מקרב הציבור החרדי. בעבר, כל עוד נדמה היה – בדיעבד מתברר כי היו אלה דמיונות שווא ומשאלות לב – שתם עידן המלחמות, העדיף צה"ל להתבסס על תפיסת צבא קטן וחכם. תפיסה זו התנערה מן האפשרות של גיוס חרדים, שעל פי תפיסת צה"ל הטילו עליו הוצאה כספית גדולה (עקב הדרישה, המוצדקת, למזון בהכשרי הבד"צים, סילוק הנשים מיחידותיהם, וכדומה) מול תועלת מעטה. צה"ל זרם עם הגישה החרדית, שדוחה מכל וכל שירות חרדים בצה"ל.

היום התהפך הגלגל. צה"ל מעוניין במלש"בים החרדים ואף מוכן לבוא לקראתם ולענות על כל מישאלה לשביעות רצונם, כולל הקמת מסגרות מיוחדות וסטריליות עבורם. אבל גם אז יתחמקו החרדים משירות, בטענה שזו דרך חד-סיטרית שכל באיה לא ישובון: המתגייס החרדי מתנהל באווירה אנטי חרדית של פריקת עול תורה ומצוות, וסופו שיתחלן.

על מנת למצוא מענה לחשש זה הוקמו היחידות החרדיות. כיום, למרבה הצער, אין הן מאויישות בחרדים בלבד. חלק ניכר מהם הינם דתל"שים שאמנם הגיעו מהעולם החרדי אך כבר אינם כאלה. עסקני העולם החרדי אינם מעוניינים שהבחורים ייפגשו עם הטיפוסים האלה, ובצדק מבחינתם. מינויו של שקדי נועד בין היתר לפתוח מסלול חדש לחרדים בלבד ותוך שימוש בכל ההידורים הנדרשים על מנת לענות על כל הציפיות.

ואף על פי כן נראה כי שיעור המתגייסים מקרב החברה החרדית לא יגדל. בניגוד לציפיותיהם של מרבית אזרחי ישראל, והציבור הדתי לאומי בפרט. כיום מתנהלת בחברה החרדית מלחמת חורמה לא רק נגד עצם הגיוס, אלא אפילו נגד כל מה שמסביב. כך למשל אוסרים ראשי ישיבות על הבחורים לפגוש חיילים השבים ממערכי המלחמה בעזה כדי לשמוע על מעלליהם, ואפילו מונעים מהם קיום מצוות חברתיות אנושיות, כמו ביקור הפצועים בבתי החולים ולהבדיל ניחום אבלים בבתי חללי המלחמה, מחשש שבבעת קיום המצוות הללו יידבק בהם אבק של הערכה לצבא והכרה בחיוניותו.

עד כדי כך הגיע הניכור, שבעיר מודיעין עילית, שהיא העיר היהודית הגדולה ביותר ממזרח לקו הירוק, ובה כ-90,000 תושבים, כולם חרדים, הורחקה מן העיר יחידה של חיילי צה"ל שנשלחה להגן על עיר ספר זו מפני תאוות הרצח של הפלשתינים המתגוררים בכפרי הפורעים בקירבתה – בילעין, חירבתא, דיר קדיס ואפילו העיר רמאללה השוכנת ממזרח למודיעין. נוכחות היחידה ששוכנה בקראוונים של העיריה, נועדה לסכל מהחמאסניקים המתגוררים ממרחק יריקה ממודיעין עילית, לשחזר בה את פשעי ה-7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה, אשר למדו על בשרם מה פירושם של מגורים במרחק קצר מהחמאסניקם ללא נוכחות פיזית של צה"ל.

במכתב ששיגר נציג סיעת הפלג הירושלמי בעירית מודיעין, אברהם דב הכט, לראש העיר יעקב גוטרמן, הוא טוען כי "העיר סובלת מהשהות והפעילות של הצבא בעיר," וזאת בשל "הפצת הרוח הצה"לית הכפרנית בתוככי עירנו." הכט מציין ש"כל מהותו של הצבא היא כפירה בהשם יתברך," שגורמת ל"היסחפות אחר הרוח הלאומית," וחרד מפני מתן "לגיטימציה כה משמעותית לצה"ל במודיעין ואפשרות להשפעה הרסנית בתוככי עירנו." הכותב דורש אפוא לא רק לפנות את החיילים מאתר הקראוונים "המתנהל בניגוד גמור לתורה והאמונה," אלא גם למנוע בעתיד נוכחות צבאית בעיר "ולוודא שלא תהיה עוד שהות ופעילות של הצבא בעירנו... שמור על עירנו נקיה מרוח הכפירה הלאומית."

הניכור הנורא הזה כלפי צה"ל איננו אמנם נחלתם של כל יושבי מודיעין עילית. יש ביניהם שהתגייסו לסייע לחיילים, באמצעות איסוף תרומות וחלוקת מנות מזון משובחות לשבתות. אבל גם הם נכנעו לתכתיבי המכנים עצמם "היראים והשלמים", ונאלצים לחיות בעיר שמעבר לקו הירוק ללא נוכחות פיזית של צה"ל בעיר עצמה.

ואם מוכנים החרדים של מודיעין עילית ליטול על עצמם את הסיכון בטבח נוסח העוטף, בידי אחיהם של מחבלי הנוח'בה מעזה, מה טעם בכל מאמציו של הפרוייקטור שקדי? 

מצד שני, אפשר גם לקוות שיתהפך הגלגל. וכבר היו דברים מעולם. מיֶדע אישי אני יכול להעיד על ששמעתי מפי איש מאה שערים ר' מנשה אייכלר המנוח, אביו של ח"כ ישראל אייכלר, עדות חיה על שירותו יחד עם חבריו ממאה שערים, למען ביטחון ישראל, במסגרת הפלוגה החרדית בלח"י שהשתתפה בתש"ח בקרב על ירושלים – במבצעים לכיבוש ירושלים העתיקה ולשיחרור עין כרם במערב העיר.

לצידם לחמו מתגייסים חרדים רבים, שנהנו מגיבוי רבני רחב. כך למשל רבים מחברי ארגון צעירי אגודת ישראל, נקראו ע"י ביטאונם 'דגלנו' להתגייס להגנת המדינה הצעירה. ראשון מעודדי הגיוס היה הפובליציסט הרב משה שנפלד, שלימים נעשה קנאי ואיש חוגי החזון איש והרב מבריסק, אשר פירסם בגיליון 'דגלנו' של חודש אייר תש"ח (חודש הכרזת המדינה) מאמר ראשי בחזית העיתון תחת הכותרת 'הגיוס לציון', ובו כתב:

"הברית העולמית של צעירי אגודת ישראל הכריזה... עם גיוס חברינו בתפוצות הגולה להגנת ארץ ישראל:... חברים, התגייסו בהמוניכם וכבשו את הארץ לפני ה' ותורתו... מלחמה לנו על גבולות המדינה למשמרת ביטחונה וקדושת המדינה בתוך גבולותיה... את זכותנו על ארץ ישראל קנינו לנו... בברית הדמים שמאות חברינו העומדים בחזית כורתים עימה היום מחדש. חברינו אלה ברצות ה' ישובו מהמלחמה זקופי קומה, חופשים מתסביך הנחיתות, חדורי הכרה עצמית שכל אשר להם הקריבו למען הארץ והישוב," והוא מסיים מאמרו בקריאה לחבריו לתנועה בחו"ל, לעלות ארצה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"

למען הצדק ההיסטורי יש להזכיר, כי מאמרו של שנפלד, לא נכתב מנקודת מבט ציונית אלא מתוך ראיית עתידה של היהדות החרדית בארץ, שאליה אמורים היו לחבור, לתפיסתו הלא ציונית, המוני יהודים חרדים שיעלו מחו"ל ויבססו את הנוכחות החרדית בארץ, כמשקל נגד לחילוניות דאז (שהיתה מצידה קנאית בחילוניותה, הרבה יותר מבימינו).

מסתבר אפוא שגיוס חרדים נעשה אז, אפילו בברכתם של גדולי המתבדלים מן הציונות, שהבינו כי התגייסותם נועדה להגן על העם היושב בציון. האם יצליח שקדי לשחזר ימים אלה?

מנחם רהט

* * *

עקיבא נוף: "גאווה ושפל"

ספר שירים חדש על אהבה ועל חיים

ניתן לקרוא ואף להוריד את הספר

ללא תשלום, בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

* * *

נעמן כהן

מכתב משוקן

בהקדמה להודעה על העלאת דמי המינוי קיבלתי מכתב מעמוס שוקן (כמו כל המינויים).

לכבוד כהן נעמן,                                                                                           31.1.24

ישראל עוברת את אחד המשברים הקשים בתולדותיה בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר. לאחר שנרצחו כ-1,200 ישראלים, נפצעו אלפים רבים ונחטפו כ-240 אנשים, המלחמה מול חמאס גובה כעת מחיר כבד של חיי חיילים, ומאות אלפי אזרחים פונו מבתיהם. עיתון "הארץ" חש הזדהות גדולה עם משפחות הנופלים ומאמין שיש לעשות הכול כדי להחזיר החטופים לביתם.

לצד ההלם והכאב המובנים, ישראל חייבת להביא בחשבון את ממדי ההרס והחורבן שהיא זורעת בעזה. דווקא בימים קשים אלה, עליה להישמע לדין הבינלאומי ולא לאבד את דרכה המוסרית. זאת גם הסיבה שבשונה מכלי תקשורת אחרים, "הארץ" מתעקש להביא קולות, עדויות ותמונות גם מעזה. על אזרחי ישראל לקבל תמונה מלאה של המתרחש בשטח, כדי לשפוט בצורה הטובה ביותר את עמדתם לגבי הכיוון שאליו הולכת ישראל.

האופק נראה עתה מייאש וחסר תוחלת, אבל כפי שמלחמת יום הכיפורים פתחה אפשרות להסכם שלום עם מצרים, ייתכן שגם המשבר הנוכחי יביא איתו הזדמנות להסדר מדיני עם הפלסטינים, בתמיכת ארצות הברית, ערב הסעודית, מצרים וירדן. העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא מאמין בהסדר כזה ועושה הכול כדי לסכלו, מדגישה את הצורך בהחלפתו.

סילוקו של נתניהו הכרחי גם בשל רצונו להרוס את מערכת המשפט והשסע החברתי שיצר בעם, גורמים שהובילו את חמאס לבחור לצאת למתקפה בעיתוי הנוכחי. נתניהו ושר המשפטים יריב לוין עדיין מנסים לבצע את זממם נגד הדמוקרטיה בישראל, ויש להדק את ההשגחה עליהם. "הארץ" מחויב להמשיך ולעמוד בחזית המאבק נגד איום זה.

ימי מלחמה יוצרים קושי כלכלי במשק הישראלי כולו וגם "הארץ" חווה ירידה קשה בהכנסות מפרסום. לכן אנחנו מעריכים כל מנוי ומנוי שמאפשר הוצאת עיתון אמין, מקצועי ואיכותי גם בתקופות משבר. בזכותכם ובעזרתכם נמשיך להיאבק למען ישראל דמוקרטית צודקת יותר, חופשית ושוחרת שלום

בברכה,

עמוס שוקן

והנה תשובתי:

לכבוד עמוס שוקן                                                                                              3.2.24

שלום רב.

הנני מנוי על עיתון הארץ שנים רבות. גם אם לא תמיד אני מסכים עם הקו של העיתון. למשל הקו העכשווי של העיתון הנאבק למען הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו ע"י הפסקת הלחימה בו, הוא קו המנוגד לשלום. אין סיכוי לשלום בלי מיגור שלטון החמאס. גם אין שלטון הרשות בלי מיגור שלטון החמאס, ובזה דומה שהעיתון הוא אוייב השלום.

מאז שינה העיתון את האיות "פלשתינאים" באיות הערבי "פלסטינים" הפך גם החלק החדשותי של העיתון (מלבד מאמרי הדעות) למנוסח כעיתון ערבי. (למשל, במקום "מחבלים הרוגים" יש "אזרחים פלסטינים הרוגים" לעיתים דומה שהעיתון הפך לעיתון ערבי בעברית. (אני לא מזלזל בזה כי לצערי איני קורא ערבית).  לא ברור לי הקשר בין המאבק בנתניהו להודעה על העלאת מחיר המנוי. דומני שדווקא הקו הביביפובי הקיצוני של העיתון הוא שחיזק בעבר ומחזק כיום את מעמדו העכשווי של נתניהו בציבור.

ולסיום והחשוב ביותר, אתה כותב: "'הארץ' מחויב להמשיך ולעמוד בחזית המאבק למען הדמוקרטיה" – ומשום מה, כמו בפראבדה הסובייטית, העיתון מצנזר כל תגובה שלי בעיתון הדיגיטלי. אני סקרן לדעת מדוע? זו הרי פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הדיבור שבלעדיו אין דמוקרטיה.

בברכה לשלום ולדמוקרטיה.

נעמן כהן

(אם תתקבל תשובה אביאנה).

[אהוד: מוזר, אנחנו מנויים על העיתון ולא קיבלנו שום מכתב כזה ממר שוקן].

די למכונת הרעל!

בראיון איתה קובלת פרופסור שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, על מכונת הרעל המופנית נגדה והמאשימה אותה בבגידה. הנה ראו את הראיון איתה:

https://x.com/N12News/status/1753388369671782907?t=ixwnkhTs-HWq0Nh2Ey_k-w&s=03)

אכן מכונת רעל ראויה לגינוי. אבל למרבה הצער מכונת הרעל אינה חד צדדית. שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, מראשי התנועה הפרוטסטנטית, כאשר מתחה ביקורת על הנשיא הרצוג המחפש להגיע לפשרה מוסכמת בין הצדדים, אמרה במהלך כנס בנהלל, כי בכך שאינו מבדיל בין "פאשיסטים וגזענים" לבין הרוב שרוצה הסכמות – הוא פוגע בניסיון לגבש פתרון אמיתי. ולסיכום דבריה אמרה: "אסור לדבר עם נאצים – יהודים או לא יהודים."

https://www.ynet.co.il/news/article/hjhuubkc2#autoplay

כל מכונת רעל לכל כיוון מן הראוי שתיפסק.

הבעיה היא, שלמכונת הרעל של רוויטל רדזינסקי-גוטליב אין כל השפעה על האוייב, ולעומת זאת למכונת הרעל של פרופסור שקמה שוורצמן-ברסלר-וינדמן, שאיימה שעד ספטמבר ישראל תישאר בלי צבא ונלך כולנו כצאן לטבח:

https://twitter.com/ShikmaBressler/status/1696203509316698308?t=hoYi-uLFim_WaXZ4sEkm4A&s=03

היתה השפעה רבה על החלטתו של סינואר, (המדבר וקורא עברית), לנצל את שעת הכושר אחרי ספטמבר, כשלישראל אין צבא, ולצאת להתקפה. הרי ישראל ללא צבא איבדה את כושר ההרתעה. לכן ראוי ורצוי לסגור את מכונת הרעל משני הצדדים. ובראשית כמובן להתרפא משתי מחלות הנפש הממאירות הביביפוביה והביביפיליה.

כדאי שנפסיד במלחמה

מכונת רעל גדולה יותר היא נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד כתבת "אל-ארצ'י", שחזרה מבירת דויטשלנד, ברלין, מביקור אצל ילדיה הפולקיסטים הגרמנים החדשים שלדבריהם השתחררו מיהדות ומישראליות, והיא בתובנה שכדאי שנפסיד במלחמה.

"התנזרתי לגמרי מטלוויזיה ועל כן הרגשתי רגועה," כותבת וייס-לבנה-הירשפלד, "במקום לבהות מיואשת בראש ממשלה שמוציא שם רע לשקרנות פתולוגית, מילאתי את ימיי במפגשים מרנינים עם נכדיי. ובינתיים שום דבר לא השתפר כאן. החיילים עדיין נהרגים למען מטרה לא ברורה, מצבם של החטופים מורע מרגע לרגע, והממשלה שונאת עכשיו אפילו עוד יותר את אזרחיה, ובעיקר את משפחות החטופים משום שהן מפריעות לה ליהנות מהמלחמה.

"לכולם הרי ברור שהאנשים היחידים שמפיקים תועלת מהמלחמה הם ראש הממשלה, שריה האיומים וחסרי הכישורים וחברי הכנסת בקואליציה, שאם תסתיים המלחמה ייאלצו אולי למצוא לעצמם משלח יד ואפילו לעבוד לפרנסתם.

"בעיניי החטופים הם לא רק קורבנות של החמאס אלא גם שבויים של נתניהו – פעמיים. פעם אחת משום שהוא האחראי לאסון הנורא של נפילתם בשבי, ופעם שנייה משום שהם לכודים בקונספציה של נתניהו שעל פיה אי אפשר להדיח ראש ממשלה בזמן מלחמה.

"אני חושבת, כידוע, שהפסדנו בפעם הראשונה כבר מזמן, לפני שנתיים וקצת, בבחירות האחרונות.

"אני חוששת שהניסיונות התעמולתיים לכפות עלינו אחדות ולמחוק את המחלוקות התהומיות שבין חצי העם לחציו השני יביאו לניצחון של החלק בעם שבעיניי הוא הלא נכון, אותו חלק בעם שרוקד על הדם, קורא בקולי קולות 'מוות למחבלים', אותו חלק שתומך ברצח עם, בטרנספר וכמובן בעונש מוות, כשהוא שיכור מדם ולא מיין.

"שנאה לאויב משותף איננה מספיקה על מנת לאחד אנשים ששונאים כל כך בימי שלום זה את זה. כדי ליצור את האחדות הזאת נחוצות גם מטרות משותפות חיוביות, ובעיקר מנהיג שיש לו מטרות נוספות מלבד שימור שלטונו. אבל אין כזה. מבחינת נתניהו שתישרף המדינה ושיילכו כולם לעזה."

(נרי לבנה, "אני בכלל לא בטוחה שכדאי שננצח במלחמה", "אל-ארצ'י", 2.2.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-01-31/ty-article/.highlight/0000018d-5fcb-d529-a1bd-7fff207a0000

הבנתם? מכיוון שנתניהו הוא האוייב ולא החמאס, מוטב אולי שהחמאס ינצח ותישרף המדינה, ונלך כולנו לעזה, ובלבד שנתניהו יפסיד.

נ.ב. עדיין לא ברור לי מדוע היא ממשיכה להביך את ילדיה ונכדיה הפולקיסטים הגרמנים בשמה העברי, והיא טרם שינתה אותו לשם ארי טהור. למשל קלרה פלצל.

הדילמה המוסרית – תורת המשחקים

תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה, המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים. ולפני השימוש בו, הנה בעייה קשה העומדת בפני הממשלה אם תאשר את העיסקה עם החמאס.

בשנת 2014 התקבל בכנסת החוק למניעת שחרור רוצחים ערבים-פלסטינים בעסקאות מדיניות. החוק יאפשר לשופטים לקבוע רף חדש בהרשעה, ולקבוע כי מדובר ב"רצח בנסיבות חריגות בחומרתן." הממשלה לא תוכל לאשר שחרור רוצחים כאלה במסגרת מו"מ. החוק מפקיע מהממשלה את הסמכות לשחרר רוצחים כאלו (בנסיבות חריגות בחומרתן) במסגרת עסקאות חילופי שבויים, או כחלק מהמשא ומתן המדיני.באופן רשמי, נשיא המדינה יוכל להמשיך להעניק חנינות שגרתיות לאסירים אלה. אך החוק שנחקק הפקיע את סמכותו של הנשיא להעניק חנינות על רקע עסקאות מדיניות והעביר את ההחלטה לידי הממשלה בלבד. משמעות הדבר היא כי הממשלה תוכל לשחרר אסירים ביטחוניים על רקע תהליך מדיני, אך לא תוכל לשחרר רוצחים כבדים במסגרת זאת.

יוזמת החוק, היתה ח"כ איילת בן שאול-שקד (הבית היהודי) שר הכלכלה, נפתלי בנט, אמר בעקבות אישור החוק כי "חוק המחבלים מחזיר לשפיות ומוסריות את המדיניות הישראלית בכל הנוגע לשחרור מחבלים, לאחר שנים של אובדן דרך מוסרית." לדבריו, "מחבלים צריכים למות בכלא וכעת כך יהיה." עוד אמר בנט כי "הכנסת החוק לספר החוקים של מדינת ישראל גם מעבירה מסר לחברה שמהללת רוצחים וקוראת על שמם כיכרות, כי מדיניות 'הרצחת וגם שוחררת' שהיתה נהוגה עד כה הסתיימה, ומי שיפגע באזרחי מדינת ישראל יבלה את שארית חייו מאחורי סורג ובריח."

יו"ר מרצ, זהבה גלאון, אמרה כי מטרתו המרכזית של החוק היא לחבל במשא ומתן המדיני.

עיסווי פריג׳, אמר בדיון: ״תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל לחוק הזה יש מטרה אחת: לשים מקלות בגלגלי כל אופק מדיני עתידי. גם עמיתו, ניצן הורוביץ, זעם: ״כל הסדר מדיני מחייב שחרור אסירים שהם חלק מהקונפליקט. לא מדובר רק בהסדר מדיני, אלא גם בעסקאות לשחרור שבויים. אם החוק היה בתוקף, גם גלעד שליט לא היה משוחרר,״ אמר הורוביץ והוסיף: "הרי אם יהיה צורך בעתיד לשחרר אסירים, ראש הממשלה ישנה את החוק הזה. אותן ידיים שהצביעו בעד החוק, יצביעו גם בעד החוק ההפוך. חבל על בלבול המוח.״

(יהונתן ליס, "הכנסת אישרה סופית את החוק למניעת שחרור רוצחים פלסטינים בעסקאות מדיניות", "אל-ארצ'י", 3.11.14)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2014-11-03/ty-article/0000017f-dc54-d856-a37f-fdd416910000

מכיוון שהחוק לא חל על אסירים שנשפטו עד אז, יוכלו להשתחרר רק רוצחים מלפני שנת 2014 ולא למשל רוצחי הנוחבה. ועכשיו לא ברור איך ישוחררו המחבלים, והאם כנבואת הורוביץ הממשלה תשנה את החוק?

ונחזור לתורת המשחקים. בהינתן ששחרור אסיר אחד גלעד שליט הביא לשחרור 1,027 מחבלים ערבים-פלסטינים וערבים-ישראלים.  מה יש לעשות כיום? הוויכוח של אז התחדש. את הגישה המצדדת בתשלום מחיר גבוה ייצג אז, בין השאר, איתן הבר, שאת מאמר המערכת שלו סיים במילים: "הימים והשבועות הבאים יהיו אפוא קשים. אנחנו נחשוק וננשוך שפתיים, נקמץ אגרופים וידיים, דמעה תזלוג בזווית העין – אבל נדע אז כי 'תדע כל אם עברייה' שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו." (איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 10 באפריל 2007).

המתנגדים להסכם הזהירו כי שחרור המחבלים הפלסטינים עשוי לגרום בעתיד למותם של ישראלים רבים בפיגועים, ובנוסף יגביר את המוטיבציה של ארגוני הטרור הפלסטינים לחטוף חיילים נוספים בעתיד. וזה אכן קרה ובגדול. לפחות מחציתם חזרו לטרור ורצחו פי אלף, הנה המחיר: (נדב שרגאי, "אם כל חטאת: המחיר הבלתי נסבל של 'עסקת שליט'", "ישראל היום", 19.10.23).

https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/14728446

בזמן הוויכוח על שחרור גלעד שליט שאלתי את אחת הפעילות למענו האם היא תבוא לנחם כל אם שכולה שבנה יירצח ע"י המחבלים ששוחררו? כמובן שהיא לא באה. ואני מתכוון לכל הנרצחים לפני ה-7 באוקטובר. מה יודעת היום  כל אם עברייה? היא יודעת שיש סיכוי שבנה יירצח או ייחטף ע"י מחבלים.

הנה דילמה מוסרית. אם היו שואלים אז את כל הנרצחים והחטופים אם לעשות את העסקה בהנחה שהם ישלמו את מחירה האם הם היו עדיין תומכים בה?  הדילמה המוסרית קשה ביותר. האם לשחרר  היום 100 חטופים בידיעה ברורה שאלפי המחבלים שישוחררו (אפילו בלי שיקום החמאס) יביאו למותם של אלפים כפי שגרמה עסקת שליט? ואולי חלילה 2185 קוראי "חדשות בן עזר" יהיו ביניהם? כפי שכבר כתבתי. עומר שם טוב, שמוחזק בידי החמאס, השתתף בסרטון מלפני 14 שנה בצעדה לשחרור גלעד שליט:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=833461&forum=scoops1

עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה השתחרר משירות צבאי לפני עשרה חודשים ועבד כמלצר במסעדה כדי לחסוך כסף לטיול גדול אחרי הצבא. ב-7 באוקטובר הוא נחטף מפסטיבל נובה יחד עם איתי ומיה רגב. לילה של ה-7 באוקטובר פורסם סרטון של החמאס שבו רואים את עומר קשור יחד עם חברו איתי ברכב והם מובלים בטנדר לתוך עזה.

https://www.mako.co.il/news-israel/2023_q4/Article-5aed7a4533bfb81026.htm

והנה השאלה שמטריפה את הדעת. לו ידע עומר שם טוב כי סינואר משוחרר עסקת שליט, שלשחרורו הוא נאבק, יחטוף אותו לעזה, האם גם אז היה תומך בעסקה לשחרורו?

הנה הדילמה הגדולה של הממשלה. חיי החטופים מול חיי הנרצחים והחטופים בעתיד. מזל שלא אני הוא הצריך להחליט מה מוסרי ומה עדיף. החלטה מוסרית קשה ביותר.

[אהוד: האם עומר היה בן 7 כאשר השתתף בסרטון?]

בין גרמניה לעזה

פרופסור אייל וינטר מתנאה כראש המחלקה לכלכלה וכראש המרכז לחקר הרציונליות הנודע במיוחד במחקריו בתורת המשחקים. בספרו "רגשות רציונליים" הפריך את הראייה הבינארית הנהוגה המפרידה בין התנהגות רגשית לרציונלית וטען כי רגשות רציונליים הם כאלו שניתן לתעל, במודע או שלא במודע, למען הפקת רווחים ותועלת. בספר חדש שהוציא הוא מגולל את הסיפור על דודתו, אשת החברה הגבוהה בקניגסברג שניסתה לחלץ בשואה 22 יתומים.

פרופ' אייל וינטר אומר כי: "הטענה שהשנאה בינינו לפלסטינים גדולה מכדי להשלים היא שטויות. בתום מלחמת העולם השנייה ישראל שיקמה את יחסיה עם גרמניה בתוך זמן קצר ועד היום גרמניה היא בעלת ברית קרובה. כך יכול להיות גם עם הפלסטינים. הטענה שהשנאה עזה כל כך והעוול גדול כל כך מכדי להשלים, זה שטויות. מדינות התגברו. מדינות באירופה שעשו עוול נוראי זו לזו התגברו. גם מתוך התהום העמוקה של שנאה יכולים להתממש קשרים טובים."

(גילי איציקוביץ, "פרופ' אייל וינטר: 'הטענה שהשנאה בינינו לפלסטינים גדולה מכדי להשלים היא שטויות'." "אל-ארצ'י", 1.2.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2024-02-01/ty-article-magazine/0000018d-5f0d-d0fc-a9bd-5f5d819c0000

פרופסור אייל וינטר המומחה בתורת המשחקים צודק כמובן, אבל הוא שכח לציין עובדה חשובה. צריך היה להביס את גרמניה הנאצית תבוסה ללא תנאי, ובכוח להעביר את הגרמנים תהליך של דה-נאציפקציה. או רק אז ניתן היה להגיע עימה לאפשרות של יחסים תקינים.

זה בדיוק מה שמחוייב המציאות בקרב הפלסטינים. להביס תבוסה מוחלטת את החמאס ולבצע תהליך של דה-חמאסיזציה. ללא זה לא ייתכנו יחסים תקינים.

שהחטופים ימותו ובלבד שביבי יילך

שדרני הרדיו איתמר פליישמן וגיא בוסי שאלו את הפעיל הפרוטסטנטי אייבי בנימין, האם יסכים לעסקת חטופים שתכלול תנאי להישארות נתניהו בשלטון עוד חמש שנים, זאת לאחר שהדגיש בשידור כי יש לשחרר את החטופים בכל מחיר.

"אין לי תשובה," הגיב אייבי בנימין בחשבון ה-x שלו, "דילמה קשה מאוד, כי הנזק שנתניהו יעולל למדינה בעוד חמש שנים הוא בל יתואר." הוא הוסיף כי מדובר ב"שאלה היפותטית לא רלוונטית. נטיית הלב להחזיר את החטופים ולהמשיך להילחם בנתניהו עד שייפול. ישראל לא תוכל לסבול עוד חמש שנות ביביזם. חדל דמגוגיה ועריכה מגמתית."

https://www.inn.co.il/news/628031?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share

לפרוטסטנט אייבי בנימין חשוב יותר שביבי ימות מאשר שהחטופים יחיו.

מיליארד דולר

נפגעים בטבח 7.10 תובעים מיליארד דולר מאיראן: "אימנה ומימנה את חמאס."

https://www.ynet.co.il/news/article/sjxx44o5a

למה לא את קטאר? שם הסיכוי לראות כסף גדול יותר.

פרס נובל לשלום לאונר"א

חבר הפרלמנט הנורווגי של הלייבור, אסמונד אוקרוס, אמר לעיתון Dagbladet שהוא ממליץ להעניק לאונר"א פרס נובל לשלום. "על עבודתה ארוכת הטווח לספק תמיכה חיונית לפלסטין ולאזור בכלל.

"העבודה הזו הייתה קריטית כבר למעלה מ-70 שנה, וחיונית אף יותר בשלושת החודשים האחרונים," אמר הפוליטיקאי שהוא סגן יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט הנורבגי.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836045&forum=scoops1

בעצם למה לא? נכון אנשי אונר"א מטיפים לרצח יהודים ורצחו יהודים, אז מה? הרי גם רב המרצחים מוחמד יאסר ערפאת קיבל את פרס נובל לשלום, ומה לנו להלין על הנורווגים הרי היהודייה האמריקאית גרטרוד שטיין המליצה לתת פרס נובל לשלום לאדולף היטלר.

למרות שאונר"א מחנכת את תלמידיה לכבוש את ספרד בחזרה לאיסלם, העבירה לה ספרד 10 מיליון אירו בדצמבר, ואף החליטה לשלש את התמיכה השנתית.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835918&forum=scoops1

הסיבה היחידה לדידה של ספרד היא שזה פוגע ביהודים.

זגורי אימפריה

ד"ר תומר פרסיקו המתנאה בהיותו חוקר דתות במכון שלום הרטמן ועמית רובינשטיין  [?] באוניברסיטת רייכמן, רואה במלחמת עזה "מלחמת אנטי ששת הימים." הכיצד?

"במלחמה ההיא," כותב ד"ר פרסיקו, "היכתה ישראל בתוך פחות משבוע את צבאות מצרים, סוריה וירדן, והסירה באופן סופי את החרב שהיתה מונחת על צווארה. הניצחון המזהיר במלחמה נתפש גם בחברה החילונית כנס, אופוריה קולקטיבית שטפה את החברה הישראלית והחזה הלאומי התמלא ביטחון. במשך 56 שנה, עד 7 באוקטובר, החשיבה ישראל את עצמה לאימפריה, ל"ליגה אחרת" בין המדינות, המלחמה הנוכחית הביאה את הציבור להתפכח מחזון המעצמה העולמית בתהליך כואב של נחיתה על קרקע המציאות. לנתניהו יש אינטרס אישי מובהק למנוע מהדיכאון להגיע. הצהרותיו החוזרות ונשנות על כך שישראל תמשיך במלחמה עד 'הניצחון המוחלט' פתחו כבר מזמן פער מול המציאות. הנהגה שאינה מסוגלת לומר לציבור את האמת ושל ציבור שאינו מסוגל להבין לבד את האמת היא שבר עמוק. סופן של העובדות העקשניות להנכיח את עצמן, מה שיוביל לזעזוע קיומי, לזעם ואף לאלימות כלפי כל מי שייתפש כשליח של הבשורה הקשה. הרצון העז להתכחש למציאות יוביל לניסיון למחוק את נציגיה. ייתכן שגם משום כך נמנע בני גנץ לשים סוף לשותפות שלו בהצגה של נתניהו."

 (תומר פרסיקו, "מלחמת אנטי ששת הימים", "אל-ארצ'י" 31.1.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-31/ty-article-opinion/.premium/0000018d-5fd3-d7f9-a3af-dffbc5280000

ולפני המסקנה שלפיה ממילא כבר הפסדנו וצריך רק להודיע את זה לציבור הישראלי, נשאלת השאלה מאיפה בכלל לוקח חוקר הדתות, ד"ר פרסיקו את התיזה המוזרה שלו שישראל חשבה שהיא אימפריה? הרי אפילו משה לוינגר, חנן שפיצר-פורת, מנחם מענדל שניאורסאהן,    מייצ'סלב בגון-מנחם בגין, יצחק טבנקין, נתן אלתרמן, שמואל יוסף הלוי טשאטשקיס-עגנון – לא העלו על הדעת שישראל היא אימפריה (ליליפוטית הקטנה בתולדות העולם), בדיוק להיפך, הם תפשו אותה כמדינה קטנה וחלשה מול אויביה הערבים-המוסלמים ורק רצו להצילה מגבולות אושוויץ כפי שהגדיר זאת אוברי אבא-סולומון-שלמה איבָּן-אבן.

אין זאת כי החוקר ד"ר פרסיקו הושפע מהתעמולה הערבית הטוענת כי ישראל היא אימפריה קולוניאליסטית (כמה אירוני לעומת 13 מיליון הק"מ של השטחים הכבושים ע"י הערבים), או אפשרות שנייה שהוא צפה בסדרה זגורי אימפריה והחליף אותה בשם ישראל אימפריה.

עמירה הס מהללת את המדינה הציונית

לקרוא ולא להאמין. עמירה הס, כתבת "אל-ארצ'י", האקטיבית הפרו-איסלמית הנאבקת למען הפשיזם-האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, משבחת מקלסת ומהללת את מדינת היהודים הציונית. גברת הס כותבת על קשישה מעזה בת 82 בשם פהמייה אל-חאלדי, שנעצרה בישראל כחשודה בטרור החמאס והג'יהאד, ושוחררה לאחר חודשיים מהכלא, סתם כך, ללא כל התנייה בשחרור החטופים הישראליים מעזה. (עמירה הס, "'לוחמת בלתי חוקית" מעזה, בת 82 עם אלצהיימר, נכלאה בישראל במשך כחודשיים", "אל-ארצ'י, 1.2.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-02-01/ty-article/.premium/0000018d-5f18-d0af-a3af-7fbcea840000

קשה להאמין. איפה ישראל לעומת החמאס? (בו תומכת גברת הס ולמענו היא נאבקת כל הזמן להצלת שלטונו בעזה וקימומו מחדש באמצעות קריאות להפסקת הלחימה בו). ישראל הציונית משחררת קשישה ללא תנאי. החמאס אינו משחרר. בשל כך אומרת הס: "הללויה"! (ולא את אללה) מהללת עמירה הס את מדינת ישראל.

רון מוסא-כחלילי – אבוי השיח הגזעני האנטי-אשכנזי

נרצח ב-7 באוקטובר

לרון מוסא כחלילי, הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי-ציוני (הציונות היא של האשכנזים) קרה אסון. "השיח המזרחי" קובע מוסא-כחלילי, "נרצח ב-7 באוקטובר". אבוי!

"לוחמי חמאס," (בניגוד אליו), אומר מוסא כחלילי, "לא הבחינו בין מזרחים לאשכנזים. 'השיח המזרחי'," מוסיף מוסא כחלילי, "הגיע למלחמה במצב לא טוב: קיצוני, כוחני, מתגרה ומתלהם; או בקיצור, ביביסטי. דוד אמסלם, מירי רגב, גלית דיסטל-אטבריאן, כולם מהדהדים את ה'תיאוריות' של אבישי בן חיים, מהנאמנים הבולטים של בנימין נתניהו. המאבק המזרחי הצודק והחשוב לשוויון, שינה את עורו ונהפך למאבק שמרני, רווי שנאה, זולל ערבים (ושמאלנים), ובעיקר — נשאר נאמן למנהיג ההולך ומסתבך.הפעיל החברתי ראובן אברג'יל, ממקימי ומנהיגי 'הפנתרים השחורים', הוחלף בניסים ואטורי. זו הזדמנות היסטורית למזרחים להשתחרר מהנחיתות, בלי מזרחים אין שמאל בישראל. המאבק המזרחי הוא מהמוצדקים שבמאבקים האזרחיים, והצלחתו קריטית לביטחונה של מדינת ישראל. שני הצדדים מוכרחים ללמוד ולדבר זה עם זה בכבוד, ולהוביל יחד לתיקון המתבקש. ייתכן ש-7 באוקטובר הוא נקודת המפנה." (רון כחלילי, "החלפנו את ויקי שירן במאי גולן. השיח המזרחי חייב להשתנות", "אל-ארצ'י", 31.1.24).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-31/ty-article-opinion/.premium/0000018d-5fcd-d7f9-a3af-dfedd3b50000

אז אולי בכל זאת יש תקווה. אפילו רון מוסא-כחלילי הגזען האנטי-אשכנזי והאנטי ציוני קורא ליחסים טובים ולדבר זה עם זה בכבוד (לא בגזענות כמוהו) למען הציונות.

שחר של יום חדש לחמאס

העיתונאית פאר לי שחר, האקטיביסטית הפרו-איסלמית, הפעילה בארגון 'נשים עושות שלום', והנאבקת להצלת שלטון החמאס ושיקומו ע"י הפסקת המלחמה בו, השוותה בין חמאס לארגוני המחתרת היהודים בימי טרום המדינה שבצעו פיגועי חבלה נגד הכיבוש הבריטי וטענה שחמאס פועל כ"חלק ממאבק של עם לעצמאותו." האלימות הקיצונית מאפיינת רק את הקיצונים הפלסטיניים. "מה שקרה ב-7 באוקטובר זה לא אומר שהפלסטינים כולם רוצחים ושוחטי ילדים. בתנועה הלאומית היהודית בארץ ישראל, ערב קום המדינה, כמה פעולות אנחנו היהודים ביצענו כלפי הבריטים הכובשים. ודי אם נזכיר את מלון קינג דיוויד. כלומר זה חלק ממאבק של עם לעצמאותו. אבל הרצח הברוטאלי שנעשה מאפיין רק את הקיצוניים שעשו אותו, את אלה שתמכו בו ורצו אותם 5000-3000 אנשים שנכנסו לתוך עזה. זה לא העם הפלסטיני."

(פאר לי שחר: "חמאס פועל כחלק ממאבק של עם לעצמאותו כמו ארגוני המחתרת היהודיים")

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835742&forum=scoops1

האם הפיליסטינית אינה יודעת שמטרת החמאס אינה תנועה לאומית הנאבקת לעצמאות, אלא תנועה דתית הנאבקת לחיסול ישראל ולרצח כל היהודים כולל אותה ע"פ דברי מוחמד באמנתה? האם אינה יודעת שרוב העם הפלסטיני בחר בחמאס בבחירות? האם אינה יודעת את ממדי התמיכה בחמאס?

(אמנים, כתבים ומשפיענים ערבים בעלי אזרחות/תושבות ישראלית עם מאות אלפי עוקבים, המביעים שמחה לאיד ותמיכה טוטאלית בטרור של חמאס):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=835805&forum=scoops1

האם היא מכירה ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים כולל אותה ומשפחתה, גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי? אין גבול לפיליסטיניות האידיוטית השימושית פאר לחמאס-שחר.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי, מה עשית לי? עכשיו אני צריך כל רגע להרים טלפון ולהתנצל על יום ההולדת שלי. מקווה להחזיר לך כגמולך כשאתה תגיע לגיל 94! 

שלך

פוצ'ו

אודי: קבענו, בעוד שבע שנים, כשאתה תהיה בן 101!

* איך גם לביקורת מסעדות של שגיא גרין בשוקניה של עיתון "הארץ", משתרבבים משפטים מטומטמים כמו: "השנייה שבמנות מתפריט הספיישלים היתה פסגת הארוחה: 'חוביזה ממולאת בטן אינטיאס, שמן זית, כוסברה, ציר דגים.' וזו מנה שלכשיוקם היכל התהילה של האוכל הישראלי (והוא יוקם, שהרי ככל שיגבר החשש שבסופו של דבר הציונות תהפוך ללא יותר מאפיזודה בתולדות היהדות, כך יגדל הדחף להנציח) תמצא שם בקלות את מקומה." [1.2.24].

* משה גרנות: אהוד היקר, מכל הכתבות לכבוד יום הולדתו ה-94 של פוצ'ו אהבתי בעיקר את דבריה של עדנה על אביה – דברים טבולים בהומור כפי שמגיע לאיש האהוב הזה.

שמחתי שנעמן כהן קורא את דבריי, ולא מפריעה לי נימת הביקורת.

באשר לחוה ליבוביץ', אתייחס לשלוש טענות שלה:

1. אם התנ"ך הוא ספר מוסרי? ובכן, האם אפשר לכנות את זכותו של אב למכור את בתו לעבדות נצח כמעשה מוסרי? כנ"ל לגבי בעל עבד שהורג אותו במכות, ולא נענש, "כי כספו הוא"? האם גזר דין מוות להומוסקסואל, לנערה ארוסה שלא מצאו לה בתולים – הם חוקים מוסריים? האם "לא תחיה כל נשמה!" זה מוסרי? האם שחיטת אלפי קורבנות לשם שמיים – זה מוסרי? שהמקרא בכללותו איננו ספר מוסרי – גם ישעיהו ליבוביץ' מסכים. הוא מכנה את המוסר והמצפון עבודה זרה (הציצי, בבקשה, בספר שלי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'"). יש קריאות מוסריות בתנ"ך, בעיקר בנבואה (עמוס, ישעיהו, ירמיהו), אבל אלה סותרים במובהק את צווי התורה, בעיקר לגבי קורבנות.

2. התנ"ך הוא מקור השראה לתרבות האנושית – זה נכון, אבל הקנאות הרצחנית של התנ"ך השפיעה בצורה נוראה על הרצחנות הנוצרית ועל הרצחנות המוסלמית, שאחת מתוצאותיה היא זוועות ה-7 באוקטובר.

3. על סמך מה החליטה חוה ליבוביץ' שאני לא מאמין באדם? ולשם כך היא מזכירה את "אני מאמין" של טשרניחובסקי. באמת, איפה בשיר הנפלא הזה יש רמז לאמונה באדם על פי התנ"ך, הרי כל השיר הוא מרד כלפי המסורת היהודית על חיי הרוח שלה, ומטיף לאהבת היופי והנשגב, שהיהדות התרחקה מהם. ל"עגל פז" בבית השני אין קשר לסיפור המזעזע בספר שמות (שם משה דורש מבני לוי לרצוח איש את אחיו!) "עגל פז" בשיר של טשרניחובסקי משמעו ממון, שאנשים סוגדים לו, ואילו הוא אוהד יופי ושגב.

* "ביידן אישר סנקציות נגד ארבעה מתנחלים שהיו מעורבים באלימות ובמות פלסטיני בגדה." ["הארץ", 2.2.24].

זה מה שמעסיק אותו! וכיצד יגיב אם מחר יפשטו פלסטינים על אחת ההתנחלויות וישחטו את יושביה וגם יאנסו את הנשים כפי שעשו ב-7 באוקטובר? האם יראה בכך פעולת תגמול על אלימות המתנחלים?

ומה דעת הצבא האמריקאי על דברי נשיאו? האם ביידן לוקח בחשבון את התועלת המבצעית והניסיון ההתקפי שצבאו מפיק מהשימוש שלנו במוצרי תעשיית הנשק האמריקאית, בייחוד במטוסים, והניסיון שהאמריקאים צוברים מהשימוש שלנו בתחמושת שלהם ומהיכולת שלנו לשלב יחד יחידות קטנות של כוחות קרקעיים ואוויריים בזמן אמת בקרבות עם החמאס?

או שחשוב לביידן לרצות את הפרוגרסיבים שונאי ישראל במפלגתו הדמוקרטית?

כך או כך, העתיד לא מרנין. ביידן או טראמפ נשיא בנובמבר 2024 – עם מגמה הולכת וגוברת, גם במשרד החוץ האמריקאי, להאשים בג'נוסייד לא רק את גרמניה הנאצית בשעתה – אלא את ישראל הנלחמת על נפשה בחזיתות רבות וקשות.

בינתיים אנחנו מחזקים את ידיו של ביידן בפעולת צבאו ב-2.2 נגד איראן, שהרגה שלושה חיילים שלו (ואפילו אם יואשם אחר-כך בג'נוסייד כפי שהואשמה ישראל) – אבל שלא יעשה צחוק מעצמו ולא יאיים על מתנחלים, ששלומם נעשה מסוכן מאוד אחרי טבח ה-7 באוקטובר.

קצת פרופורציה, בבקשה!

* אהוד: ביום חמישי האחרון, 1.2, בשעה 21.00 – התקיים בבית הסופרות והסופרים העִברוֹת בתל אביב שיח "סופרים משוררים ואנשי רוח בעקבות המצב" – ובכותרת השיח עצמו לא הוזכרו הסופרות, המשוררות ונשות הרוח העִברוֹת – שהן כידוע מין נפרד, כמצויין בשם החדש של האגודה, המדיר אותן מציבור "הסופרים" הכללי על פי חוקי הדקדוק העברי, שכנראה אינו ידוע לאגודת הסופרות והסופרים העִברוֹת, שם שכיום פירושו: "אגודת הסופרות העִברוֹת הנקבות והסופרים העברים הזכרים".

לפי ההודעה השחקנית שירה פרבר קראה לאחר  השיח "מיצירות אסתר ראב". מאחר שאנחנו כבר לא מקבלים את ההודעות של אגודת הסופרות והסופרים העִברוֹת בישראל, ואפילו לערב הזה, שהוקדש בחלקו לאסתר ראב – לא הוזמנו, לא יכולנו לדווח לכם על קיומו בגיליון של אותו יום חמישי.

* מה מתנפלים הצבועים על בן גביר האומר שיש לעודד הגירה מעזה? הלא אם רק היו מאפשרים להם, מרבית תושבי עזה היו כבר היום נמלטים ממנה דרך מצרים לארצות המערב!

* "בג"ץ דחה על הסף את העתירה להוצאת נתניהו לנבצרות שהוגשה בשבוע שעבר. השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ונעם סולברג כתבו כי העותרים, בהם שר הביטחון לשעבר יעלון, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ וח"כ נעמה לזימי, לא הותירו לראש ממשלה די זמן להשיב לפנייתם, וכרכו טענות רבות שחלקן כבר נידונו בבג"ץ." ["הארץ" באינטרנט, 4.2].

להזכירכם – ח"כ נעמה לזימי מ"העבודה" היא תומכת נלהבת בעלילת הדם המתועבת של "חטיפת ילדי תימן" – שכּוּוְנה בעיקר נגד מפא"י ה"אשכנזית" של שנות ראשית המדינה!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל