פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1924

היום המאה עשרים ותשעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' באדר א' תשפ"ד. 12.2.2024

עם הצרופות: 1. יובל דור ופזית גלר. צילום עמית גרין. 2. הכול עובר חביבי 2007 (יובל שני מימין). צילום יוסי צבקר.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת שגילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שׁוֹפָרוֹת בְּאֵילַת. // יוסי אחימאיר: הצוואה בכפר עזה: "ממשיכים ביחד". // יורם אטינגר: מחלקת המדינה מנותקת ממציאות המזרח התיכון. // איליה בר-זאב: בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים. לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד. // אנדד אלדן: מַאֲפִילוֹת הַמִּלִּים. חוֹלַת הָרִים אֲנִי. // אורי הייטנר: 1. מילה מגונה. 2. צרור הערות ‏11.2.24. // עדינה בר-אל: איך הגענו למצב הזה? // מיכאל רייך: סִפּוּר דָּוִד וְאַבְשָׁלוֹם. // אהוד בן עזר: לודוויג ואן בטהובן, יואל לוי, יואב לבנון ואבנר דורמן בשישי בשתיים בפילהרמונית. // אהוד בן עזר: ידידי יצחק אורפז. [המשך]. אַנְטְשֶל הוא פאול צֵלָאן // משה גרנות: 1. על "היונה משתוקקת למבול – שירים" מאת גד קינר קיסינגר. 2. "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, פברואר 2024. //  איתמר פרת: צעקות של מלאכים. // אהוד בן עזר: צחי המוזנח. // "מסעותיי עם נשים", מאמרים ותגובות. // נעמן כהן: ואלה שמות בני ישראל, "קראנו לה קאמי – (עוזר כומר) כי בזכותה קמנו." // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שׁוֹפָרוֹת בְּאֵילַת

בְּעֶצְיוֹן-גָּבֶר

תּוֹקְעִים שׁוֹפָרוֹת  –

מְרִיעִים רַמְקוֹלִים:

אֲנִי בָּאָה!

אֲנִי נוֹשֵׂאת  –

זְהַב אוֹפִיר

עַל מֵי יַם-סוּף

שֶׁמֶשׁ עוֹלָה:

עִבְרִים כְּבֵדִים

תּוֹקְעִים בַּשּׁוֹפָרוֹת

בְּעֶצְיוֹן-גָּבֶר

אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת  –

אֲנִי בָּאָה:

בָּאֲנִי  –

זְהַב-אוֹפִיר,

אַלְמֻגִּים,

שֶׁנְהָב וְתֻכִּיִּים:

בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר

אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת  –

תּוֹקְעִים שׁוֹפָרוֹת.

1965

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יוסי אחימאיר

הצוואה בכפר עזה: "ממשיכים ביחד"

כבר ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שכולנו ניזונים מסיפורי האימה, ברצף בלתי פוסק, על המסכים – ולפתע אתה מוצא עצמך בזירת המיתקפה הברברית ב-7 באוקטובר, כפר עזה. עיתונאים, דיפלומטים, אורחים מחו"ל, קבוצות תורמים וכיו"ב – רק הם מורשים לעבור את מחסום השער. שני מילואימניקים מרושלים למדי, מבקשים אישור. כלומר, חתימה על "כתב אזהרה, התחייבות ונטילת אחריות של אנשי תקשורת ומבקרים רשמיים."

נציגת דובר צה"ל, סרן מיה, מקבלת את פנינו, מזהירה מראש: "דעו לכם, זה לא אתר תיירות – אלה בתים של אנשים. יש לשמור על פרטיותם." ועוד היא מציינת: "לראות במו עיניכם זה הרבה יותר משמעותי מצפייה בטלוויזיה." כמה צדקה.

מתחילים להלך בשבילי הקיבוץ. פסטורליה זוועתית. הכול ירוק, לרגע מטעה, ו-דממה. בתים דוממים. קיבוץ נטוש. הזמן כמו עצר מלכת. עדיין סוכות של חג עומדות לצד כמה בתים. מתחת לעצי הפרי – פירות נפלו על הקרקע, נרקבו. התושבים עצמם עברו לשפיים, אבל לא כולם. שחר ואיילת התעקשו להישאר. "היא עושה כביסה, הוא מטפל בגינה. עושים 'על האש' לחיילים." אש אחרת בערה כאן ב-7 באוקטובר, כילתה בתים רבים, במיוחד בשכונת הצעירים, המערבית, הסמוכה לגדר ולשער.

הנה הגדר שנפרצה בשלוש נקודות, שמהן חדרו כ-400 מחבלים, לבד מאלה שנחתו ברחפנים. "נמצאו מפות שלהם, הם היו ערוכים היטב, ידעו לאן כל כוח הולך, וידעו אפילו באיזה בית יש כלב. היו כאן עובדים עזתיים. בסרטונים רואים שניים מהם משתתפים בטבח..." הוי תמימות קדושה.

סיפור כפר עזה הוא סיפורו של קיבוץ מופלא, שנוסד ב-1951 ואשר עשרה אחוז מאנשיו נרצחו או נחטפו ביום אחד. אחד מהם הוא אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית. שלטי תעמולה שלו לקראת הבחירות (שלא התקיימו בסוף אוקטובר) טרם הוסרו במרחבי הקיבוץ: "ממשיכים יחד." כמה אקטואלי...

בפתח ביתו מספרת סרן מיה: "היו לאופיר תוכניות להקים מעין 'סליקון ולי' של הייטק. ליד מעבר ארז. למשמע הקולות בערבית, יצא מביתו, חיסל שני מחבלים, אירעה תקלה בנשק שלו ומחבל שלישי הרגו. גם בנו הבכור ניצן נרצח, גם אימו בלהה והמטפלת שלה. משפחה שלמה..."

הזוועה מתגברת במהלך הסיור הכואב, במיוחד לאורך שכונת הצעירים. הרס, פיח, חורבות. על כל בית כרזה: "פה נרצח..." "מכאן נחטף..." אסור להיכנס לבתים, רק לזה האחרון בשורה. זה רצון ההורים השכולים של מורן ז"ל, ענת ושמעון אלקבץ. מבקרים מאמריקה עומדים בתור להיכנס לבית שאינו בית עוד, פניהם חתומות. מתלחשים כלא-מאמינים. הקירות נקובים מכדורים, על הספה עדיין כתמי דם. בממ"ד שבו נרצחה מורן עם נאור בן זוגה הכול מרוסק.

ליד רחבת בית-הכנסת פוגש שמעון, שטורח להגיע לכפר עזה מראש העין שלוש פעמים בשבוע, קבוצה גדולה של חיילים: "זה טוב מאוד שבאתם," הוא אומר להם. ומפציר: "שכל אחד מכם ייקח את הזיכרון של מה שעשו כאן לילדים, להורים, לסבתות ולסבים שלנו. תספרו לפקודים שלכם, לבני משפחותיכם, כדי שאף אחד לא יוכל להגיד אחר כך שזה לא היה. זה כן היה! הביטו סביב, עשרה ימים לפני 7 באוקטובר הדשא הזה היה מלא בילדים בלבן, נשים וגברים, תקעו בשופר, נשמעו תפילות, ובשבת היו מוטלות על הדשא גופות חברי כתת הכוננות, שנטבחו פה..."

קולו של שמעון מתגבר: "המחבלים באו כאן לזרוע בהלה! אפילו המפלצות הנאציות הסתירו את מה שעוללו. מחבלי החמאס הסתובבו עם מצלמות גו-פרו ותיעדו בשידור חי את כל הזוועות. אנחנו אמרנו כי שקט ייענה בשקט. צריך לשנות את המשוואה – פחד ייענה בפחד. הם צריכים לפחד, לעולם לא יוכלו לעשות יותר מה שעשו."

סרן מיה, שמיטיבה לספר בחן ובמילים שמלוות את המראות הקשים, שמכירה כל פינה בקיבוץ הנטוש, מודה כשהיא נפרדת מאיתנו: "אפילו אני לא זוכרת את כל הסיפורים." ואז כבדרך אגב היא פולטת: "אני הנינה של ש"י עגנון."

 ממשיכים לקיבוץ עלומים. בדרך עוברים את צומת סעד, הקיבוץ הדתי שניצל מגורל היישובים האחרים. את חבר עלומים רפי בביאן הכרתי לפני שנה. הוא הקב"ט של מועצה אזורית שדות נגב. יליד שכונת הבוכרים בירושלים ורפתן מאהבה. בפגישתנו אשתקד לקח אותי בטנדר שלו לראות את גדר המערכת. עמדתי לצידה, התפעלתי ונרגעתי. וכי מי יכול לפרוץ אותה? חשבתי לתומי והתבדיתי.

 אנו עומדים ליד המחלבה, מיכל ענקי שנוקב מכדורים וכל תכולתו נשפכה. הוא כבר משופץ. גם עלומים נטוש מתושביו, אבל מראה סימני התאוששות ושיקום. ממול למחלבה – מבנה שרוף ומפוייח שהיה מגורי העובדים התאילנדים. נכנסים פנימה. ריח קשה אופף אותנו. השריפה כילתה כאן הכול, גם את העובדים. 23 מהם ניספו. חמישה נאזקו בידיהם מאחור, נלקחו אל קיר המחלבה ושם נורו למוות.

עובד תאילנדי אחד ניצל ברוב תושייתו. בהישמע הירי, קפץ על המקרר וממנו אל תוך גג המחלבה. כשהעשן התגבר, נחלץ משם בדרך נס – ונס על נפשו. אחרי כמה שבועות ששהה בארצו, חזר לישראל ושוב הוא עובד בקיבוץ עם האנשים האהובים עליו. עכשיו התחמק מלדבר איתנו.

השקט כאן מופר מפעם לפעם, בתערובת של קולות: פיצוצים מעזה, מסק"ר המשגר טיל לעבר מטרה כלשהי ודחפור ההורס את מה שנותר משני המתבנים שהועלו באש בידי הפורעים. גם מה שנותר ממגורי התאילנדים, בעת פירסום שורות אלה, כבר אינו קיים. המבנה נעקר. אינו קיים עוד. השטח נוקה. בעוד רפי ממשיך בסיפור הקיבוץ ובסיפורו האישי, מגיע חברו, אברהם: "תראו מה מצאתי זה עתה, חמישה תרמילי כדורים."

יוסי אחימאיר

* * *

יורם אטינגר

מחלקת המדינה מנותקת ממציאות המזרח התיכון

פורסם לראשונה ב"מעריב", 8 בפברואר 2024

מחלקת המדינה מנסה בשיטתיות – בכיכובם של מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון לאומי סאליבן – לפייס את משטר האייתולות באמצעות מחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, כדי לקדם את זכויות האדם והדמוקרטיה באיראן ולשכנע את האייתולות להסכים לדו-קיום בשלום עם שכנותיה הסוניות.

כדי לקדם את מדיניותה, מתעלמת מחלקת המדינה מהתנהלות האייתולות מאז השתלטותם על איראן בפברואר 1979, וגם ממרכזיות החזון והאידיאולוגיה של האייתולות.  מחלקת המדינה סבורה שכמו המערב, גם האייתולות ישעבדו את האידיאולוגיה לשיקולים פיננסים.

אבל, כצפוי, האייתולות אינם מניחים לשיקולים פיננסים להאפיל על חזון דתי פנאטי ומגלומני בן 1,400 שנים, אלא ממנפים את המחוות הדרמטיות של ארה"ב – כולל מיליארדי דולרים – כדי לקדם את שאיפתם להשפיל ולהכניע את "השטן הגדול האמריקאי", ומשדרגים את פעילותם האנטי-אמריקאית בתחומי הטרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות ברחבי העולם, עם דגש על אמריקה הלטינית מדרום צ'ילה ועד גבול ארה"ב-מקסיקו.

כמיהת מחלקת המדינה להגיע להסכם נוסף עם האייתולות, התגובה הפושרת למתקפות איראן וגרורותיה על מתקנים אמריקאים, התעלמותה מהליבה הטרוריסטית של ה"אחים המוסלמים", והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור, במקביל להפעלת לחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, דוחפים מדינות אלו – צבאית ואזרחית – לזרועות רוסיה וסין.

ב-2024 מחלקת המדינה – השוגה בשיטתיות מאז התנגדותה הנחרצת להקמת המדינה היהודית – מגבירה את הלחץ להקמת מדינה פלסטינית שתתנהל (להערכתה...) בדו-קיום בשלום. מחלקת המדינה מקילה ראש בהתנהלות ובחזון הפלסטינים ומבססת את מדיניותה על התבטאויות דיפלומטיות פלסטיניות ותרחישי-עתיד אופטימיים, אך ספקולטיביים.

לעומת זאת, מנהיגי ערב מגבילים את תמיכתם במדינה פלסטינית למלל-מחבק במקביל למעש-אדיש-עד-שלילי. הם מעניקים משקל רב להתנהלות החתרנית והטרוריסטית הפלסטינית במצרים (שנות ה-50'), סוריה (שנות ה-60'), ירדן (1968-70), לבנון (1970-82) וכווית (1990), ומודעים לשיתוף הפעולה עם טרור "האחים המוסלמים", לאופי העריץ, המושחת והטרוריסטי של הרש"פ, מערכת החינוך וההסתה האלימה ברש"פ, והרקורד הגלובלי של ההנהגה הפלסטינית (שיתופי פעולה עם גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה ואימון ארגוני טרור באסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית).

הם משוכנעים שההתנהלות הפלסטינית מלמדת שמדינה פלסטינית תחריף את זעזועי המזרח התיכון, תשחק לידי הטרור האסלאמי, איראן, רוסיה וסין, ותסכן את קיומם. הם מבינים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי, תאיים על כל משטרי חצי האי ערב ותעניק רוח גבית לגורמים פורעי-חוק.

ב-2011 היו בלינקן וסאליבן בין יוזמי מתקפת נאט"ו שהפילה את שלטון קדאפי, והפכה את לוב למדינה בלתי-נשלטת, מוקד טרור אסלאמי והברחת סמים באפריקה, אירופה והמזרח התיכון, ובמה למלחמות אזרחים הממשיכות לגעוש במעורבות טורקיה, קטאר, רוסיה, איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

מזכיר המדינה בלינקן, והיועץ לביטחון לאומי סאליבן מובילים את מאמצי מחלקת המדינה לשעבד את המציאות הבין-ערבית הוולקנית, ההפכפכה, הבוגדנית, האלימה, העריצה והבלתי-סובלנית ב-1,400 השנים האחרונות – למציאות וירטואלית של ערכים מערביים של דו-קיום בשלום, קיום הסכמים, זכויות אדם ודמוקרטיה. ההתמכרות למזרח תיכון וירטואלי בולטת על רקע התייחסותם לצונאמי ברחוב הערבי (הגועש מ-2011 עד רגע זה) כאילו היה "אביב ערבי", למרות 10 מיליון פליטים, ועל אף העובדה שמאז 1948 נהרגו במזרח התיכון 11 מיליון מוסלמים, מהם 35,000 (0.3%) במלחמות ישראל.

מן הראוי שמחלקת המדינה תטה אוזן לתובנות פרופ' ואטיקיוטיס מאוניברסיטת לונדון, שהיה היסטוריון מוביל של המזרח התיכון:

"עימותים בין-ערביים הם מאפיין קבוע של המזרח התיכון... על מדיניות ארה"ב  להתבסס על המציאות היסודית: יחסים בין-ערביים אינם מתפתחים באופן לינארי, ואינם נעים משלילי לחיובי או מחיובי לשלילי. הם נעים באופן בלתי צפוי ונמצאים לעתים באזורים אפורים... הסכמים והסדרים מתגבשים על ידי מנהיגים ומשטרים החשופים לחתרנות והתקוממות. מציאות זאת מקשה מאד על הערכת היחסים הבין-ערביים ואת היחסים בין הערבים לבין אלו שאינם ערבים."

Arab and Regional Politics in the Middle East, pp. 77-115).

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יצא המרצע מן השק: הפגנות מוצ"ש האחרון כבר לא היו רק לשחרור החטופים אלא להדחת נתניהו, לפירוק הממשלה ולהליכה לבחירות חדשות – האם "כוח קפלן" ומממניו השתלטו עליהן בעיצומם של הקרבות בדרום ובצפון? בחוסמי האיילון לא היו בני משפחות החטופים!

* * *

איליה בר-זאב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים

בִּנְוֵה מִדְבָּר, בָּעֲרָבוֹת מְחֻפּוֹת עֵצִים מְנֻמָּרִים,

הָלְמוּ בָּנוּ עִקְּבֵי סוּסִים –

דָּהַרְנו אֶל מְקוֹרוֹת הַמַּיִם. מֵרִכְסֵי הֶהָרִים נֻקְּזוּ מֵי גְּשָׁמִים.

בַּנַּחַל שֶׁיָּבַשׁ נֶחְפְּרָה בְּאֵר אַחֶרֶת.

מִמַּעֲמַקֵּי הַדְּיוּנוֹת חִפַּשְׂנוּ נָתִיב

בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים.

רְעָלוֹת וּרְעוּלֵי פָּנִים כִּסּוּ אֶת פִּתּוּיֵי הַזְּמַן

וּמַכְאוֹבָיו,

נְחָשִׁים פָּשְׁטוּ עוֹרָם,

מִתְנַשְּׁלִים כְּעַקְרָב מְיֻסָּר, עֵינֵי נֵץ חַסְרוֹת עַפְעַפַּיִם,

לְשׁוֹנָם אֲרֻכָּה.

חוֹלוֹת נוֹדְדִים סָעֲרוּ בֵּין גּוּשֵׁי לַבָּה, מְכַסִּים רָאשֵׁי שִׂיחִים

דַּלֵּי מַרְאֶה –

קַו צְחִיחוּת אָפְיָנִי.

פורסם ב"טיסה נגד השעון", הוצאת קשב לשירה 2012.

לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד

לִרְגָעִים אֵשֵׁב בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה עַל סַפְסָל אָדֹם

לְיַד חָרְבוֹת מוֹאָה.

אֶחֱזֶה בְּתַעְתּוּעֵי הָאוֹר בְּדֶרֶךְ הַבְּשָׂמִים,

בַּשְּׁבָרִים מִמִּזְרָח.

שְׁרִיקַת מְטוֹסֵי הַקְּרָב מְפַלַּחַת אֶת שְׁמֵי הָעֲרָבָה

כְּנָחָשׁ שֶׁבָּא לְהַכִּישׁ

וְהוּא נוֹשֵׁף.

לִפְעָמִים הָאֲדָמָה רוֹצָה לִרְעֹד.

פורסם ב"מקומות שהיינו בהם", הוצאת קשב לשירה 2016.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

מַאֲפִילוֹת הַמִּלִּים

מַאֲפִילוֹת קִמְעָה הַמִּלִּים,             

רְעֵבוֹת אֶל נוֹפָן.

קְרִיאוֹת שׁוֹקְעוֹת לַיָּם הַמַּסְמִיק.

כְּכֶתֶם לֹבֶן בְּשְׁמֵי מִזְרָח יַעְגִּילוּ פָּנַי

כְּשֶׁאָשׁוּב,

כְּשֶׁאָשׁוּב לְיַפּוֹת אֶת הַבֹּקֶר הַלַּח,

לְלַטֵּף עֲרָפֶל מְעַוֵּר אֲנָשִׁים.

בְּשִׁירֵי זִכָּרוֹן לִנְשֹׁם יָדַיִם –

לַהַב דַּק יִוָּתֵר בִּבְשָׂרִי מִן

הַסַּהַר הַמָּלֵא.

הַמַּשְׁכִּימִים

אַחֲרַי יֵרְדוּ, מִכַּף-רֶגֶל וָהָלְאָה

לְשַׁבֵּר עַצְמוֹתַי, כָּל הַחַלָּשׁוֹת בַּטּוּר,

בְּטֶרֶם תֵּעֹרְנָה שֵׁנִית הַמִּלִּים.

חוֹלַת הָרִים אֲנִי

כִּי חוֹלַת הָרִים אֲנִי,

עָבַרְתִּי מֶרְחַקִּים רַבִּים בְּשׁוּלֵי הָעֲרָבָה,

לְהַרְאוֹתְךָ אֶת הַר חוֹרֵב בָּאֹפֶק –                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

דִּבְּרָה אֵלַי רוּחִי הַצְּהַבְהֶבֶת.

וַאֲנִי

וַאֲנִי בְּקַו עַזָּה-בְּאֵר-שֶׁבַע נְקֻדָּה קְטַנָּה.

פורסם בספרו "שנים שמעו שירה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2005. מבחר מ-50 שנות כתיבה. קיבלתיו כשי בשנת 2008, לי ולרעייתי.

איליה בר-זאב

* * *

ברכות לסופר הפתח-תקוואי

דוד מלמד

במלאת לך 80 שנה

מאחלים לך בריאות

אריכות ימים

ושתמשיך להעשיר אותנו במאמריך ובסיפוריך

* * *

אורי הייטנר

1. מילה מגונה

התגובה בשמאל העולמי הרדיקלי לטבח בנגב המערבי – מזעזעת. ממי שמגדירים את עצמם הומניסטים, ליברלים, מתקדמים (פרוגרסיבים) ניתן לצפות שיהיו הראשונים להוקיע בכל לשון של הוקעה את הטבח הברברי וחסר האבחנה של נשים, ילדים, גברים, זקנים וחולים, והחטיפה של המונים מבתיהם ומיטותיהם אל מנהרות הטרור בעזה, את האונס ההמוני, את עריפת הראשים, את הזוועות המחרידות. ניתן היה לצפות מהם להיות הראשונים להזדהות עם קורבנות הטבח, עם מדינת ישראל ועם העם היהודי.

במקום זאת ניגלה לנגד עינינו מחזה מעורר פלצות של התקרנפות רבתי. הזדהות עם הרוצחים ומחאה קשה נגד הנרצחים ונגד זכותה של ישראל להגנה עצמית, כשאלה מלווים בשקרים וקונספירציות והכחשת הטבח, כמיטב המסורת האנטישמית. אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב היו למרכזי הסתה אנטישמית. נשיאוֹת האוניברסיטאות שהתבקשו לגנות את הקריאות לג'נוסייד נגד היהודים סירבו לעשות כן וגילו הבנה לאותן קריאות. לשאלה אם קריאות להשמדת-עם עולות בקנה אחד עם רוח האוניברסיטה, הן ענו שהדבר תלוי קונטקסט, הקשר.

מה מקור התופעה מעוררת הפלצות הזאת? זוהי וולגריזציה ורדיקליזציה של אידיאולוגיית הפוסט-קולוניאליזם. האידיאולוגיה הזאת הציבה את הקולוניאליזם כרע המוחלט וכאמצעי היחיד לשיפוט כל תופעה. בקולוניאליזם דיכא האדם הלבן את הילידים, ולכן האדם הלבן אשם בכל דבר רע שקורה ל"ילידים" המדוכאים, כל מעשה ש"הילידים" עושים מוצדק וכל פגיעה של "ילידים" באדם הלבן ראויה, והאשם בה הוא האדם הלבן, המערבי. וכך, אפילו מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 בארה"ב מוצדקת – זו נקמה של המושפלים, המוחלשים, המדוכאים במשפילים, המחלישים והמדכאים, ומי שאשם במתקפה זו היא בראש ובראשונה ארה"ב, מעצמת-העל הלבנה, המערבית, הקולוניאליסטית.

ואיך כל זה קשור אלינו ולתמיכה בטבח? הרי מדינת ישראל היא מופת של תנועת שחרור לאומית שהשתחררה מעול הקולוניאליזם והקימה במולדתה מדינה עצמאית מצליחה, דמוקרטית ומתקדמת. מדינת ישראל נוסדה בשנות ההתעוררות של מדינות רבות באסיה ואפריקה, ובשנותיה הראשונות היתה סמל להתעוררות העולם החדש, הפוסט-קולוניאלי, שמדינות אסיה ואפריקה נשאו אליה את עיניהם וראו בה מופת של הצלחה?

 אולם העוינות של העולם הערבי לישראל וההתנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ולקיומה של מדינה יהודית, הציב את ישראל כנגטיב של הערבים. הערבים שייכים, על פי הפוסט-קולוניאליזם, למדוכאים עלי אדמות. הם "הילידים". ומכאן, שאויבתם של הערבים שייכת למחנה המדכאים. ישראל הוצגה כחלק מהפרויקט הקולוניאלי, כחוד החנית של המערב הלבן בלב המרחב הערבי, כמיזם הקולוניאליסטי הפעיל האחרון, ולכן היא התגלמות הרוע הלבן והקולוניאליסטי. ככזו אין לה זכות קיום.

"פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי!" צורח האספסוף ה"ליברלי", ה"הומניסטי", ה"פרוגרסיבי", כשהוא נושא חלום ג'נוסיידי של השמדת מדינת ישראל הקולוניאליסטית המדכאת ושחרורם של הילידים הפלשתינאים. וכאשר בשבת אחת, בחבל ארץ אחד ב"פלסטיין", למדנו מה המשמעות של "פרי פלסטיין" ומה צפוי לנו "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי" אם "פלסטיין" תהיה "פרי" – בעיני ה"שמאל" הגלובלי, ה"ליברלי", ה"פרוגרסיבי", מה שקרה בשבת השחורה הוא אקט אצילי של שחרור הילידים המדוכאים ופגיעה במדכאים הקולוניאליסטים.

אחת הסיסמאות המובילות של תנועות השמאל ה"פרוגרסיבי" היא "העליונות הלבנה". העליונות הלבנה היא התגלמות הרוע וכל מה שנועד לקעקע אותה מוצדק וראוי. לדוגמה, פיגועי ה-11 בספטמבר. המגדלים התאומים הם סמל לעליונות הלבנה והגזענית וחורבנם הוא סמל להתעוררות המדוכאים שמלחמתם בעליונות הלבנה היא התגלמות הצדק עלי אדמות.

אמנם העם היהודי הוא העם שסבל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה האנושית מגזענות, אבל אותם חוגים בארה"ב ואירופה הפכו את היהודי לסמל הגזענות והדיכוי של האדם הלבן ואת המדינה היהודית לסמל הקולוניאליזם המערבי הלבן. ה"עליונות היהודית" היא התגלמות ה"עליונות הלבנה". ואם העליונות הלבנה היא התגלמות הרשע, הרי שהעליונות היהודית היא הרשע המוחלט.

בשלהי שנות השישים, לאחר מלחמת ששת הימים ובעיצומה של מלחמת ההתשה, כאשר חוגים בישראל החלו לאמץ את סיסמאות "השמאל החדש" בארה"ב, ולייבא את סיסמאות המאבק נגד מלחמת וייטנאם לשיח הישראלי, תוך התעלמות מחוסר הדמיון המשווע בין המקרים ומכך שהמלחמה שלנו היא על קיומנו בארצנו, הזהיר המשורר נתן אלתרמן מן החקיינות הזולה והרדודה. "היזהרו מפני חיקויים," הוא כתב.

אבל החקיינות הזאת לא פסקה. ייבוא אופנות "פרוגרסיביות" אל החברה הישראלית מתוך חקיינות זולה, מתוך רצון להשתייך לשמאל הגלובלי המגלם את היופי והצדק, כביכול, נמשך עד היום. וכך חוגים בישראל מחקים את סיסמת "העליונות הלבנה" וייבאו אותה אל השיח הישראלי, במאבק נגד "עליונות יהודית".

בשנים האחרונות, החיקוי הזול הזה הפך לסיסמה מובילה בחוגים מסוימים, עד שכמעט דחקה את סיסמאות "הכיבוש", ה"אפרטהייד" וה"הדתה". ברחוב שוקן בת"א, למשל, הפכה ה"עליונות היהודית" למותג מוביל בהתנגדות לכל מה שמדיף ריח של ציונות ומדינה יהודית. חוק הלאום, שמעגן בחוקה את הא"ב של הציונות – היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, היה למושא הסתה כחוק שנועד "להנציח עליונות יהודית". לשיטתם, יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כי הדמוקרטיה היא שוויון ומדינה יהודית היא "עליונות יהודית". כלומר, הדרישה של העם היהודי לשוויון – מימוש זכותו הטבעית להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, כמו כל עם ועם, היא דרישה קולוניאליסטית מגונה; "עליונות יהודית". עליונות-שמליונות – הביטוי המאוס הזה, החיקוי הזול והשטחי הזה, הלהג הנקלה הזה, הפך לדגל.

אחרי הטבח, כתבו כמה מנשאי החקיינות הזולה הזאת באכזבה על עמדת השמאל הגלובלי בעקבות הטבח. פרופ' אווה אילוז, למשל, אינטלקטואלית הבית של "הארץ", ומנושאי דחליל ה"עליונות היהודית", כתבה מאמר של זעזוע וכמעט גט-כריתות מן השמאל העולמי שתומך בטבח. אל דאגה, מראות הטבח וריחות המוות קצת שקעו, והיא חזרה לסורה.

המפגש הראשון השנה של המהלך הקהילתי הגולני "חולקים" נערך בט"ו בשבט והוקדש להרצאה מאלפת של המחנכת ואשת-ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בשיחה עימה, אחד המשתתפים ביקש את רשות הדיבור. הוא לא האריך בדברים. אמר שניים-שלושה משפטים, ולב דיבורו היה יציאה נגד ה... "עליונות היהודית". זה מה שכל כך בער בו, מאה ימים אחרי שה"עליונות היהודית" באה לידי ביטוי באופן התגלמות ה"אתה בחרתנו" על פי אלתרמן בשירו "מכל העמים", אחרי השואה.

אמרתי לו, כשהמפגש התפזר, עד כמה הביטוי הנואל "עליונות יהודית" מאוס ונתעב בעיניי. זו מילה מגונה, גסה. זהו ביטוי בלתי לגיטימי שכל כולו מבוסס על שקר.

2. צרור הערות ‏11.2.24

* אינן עומדות למיקוח – הדרישות האבסורדיות של חמאס, אינן ראויות לדיון. יש לדחות אותן על הסף. על ישראל להודיע שהיא מקבלת את מתווה המתווכים, למרות המחיר הכבד שלו, אך הדרישות להפסקת המלחמה ולנסיגה אינן עומדות למיקוח.

* להחזיר את העזתים לצפון – אני בעד חזרת תושבי צפון רצועת עזה לבתיהם. מתי? אחרי שהחטופים יחזרו לבתיהם. כל עוד החטופים בידי האוייב – שאף עזתי לא יחזור לביתו.

* ססמת סרק – "ניצחון מוחלט" הוא סיסמת סרק. מה זה ניצחון מוחלט? שלא יישאר אף חמאסניק בחיים? שלא יהיה בעזה אף פלשתינאי שתומך בחמאס? זו סיסמה פוליטית מנותקת מן המציאות. יש לחתור לניצחון על פי הגדרות המלחמה: א. מיטוט כוחו השלטוני והצבאי של חמאס. ב. פירוז רצועת עזה. ג. שחרור החטופים. אני הייתי מוסיף הגדרת נוספות: שליטה לצמיתות על ציר פילדלפי, גביית מחיר טריטוריאלי מן הפלשתינאים בעזה, פירוק אונר"א. אבל אלו אינן חלק מהגדרות המלחמה על פי הגדרת הממשלה. ניצחון הוא מימוש ההגדרות של הממשלה. על מימוש המטרות הללו אסור לנו להתפשר.

* אבסורד בגבול לבנון – אחד הנדבכים המרכזיים של תורת הביטחון הלאומי של ישראל, הוא העברת המלחמה לשטח האוייב במהירות המקסימלית. כבר ארבעה חודשים יישובי הצפון מפונים מבתיהם, ישראל הקימה בתוך שטח ישראל רצועת ביטחון, מנהלת לחימה סטטית בחיזבאללה, אך לא מעבירה את המלחמה לשטח האוייב. ולא ברור עוד כמה זמן יתקיים האבסורד הזה. אסור שמציאות כזו תתרחש. אם הסיבה לכך היא שצה"ל אינו מסוגל להילחם במקביל נגד שני צבאות טרור, שאין להם חיל אוויר ושריון, זו בעייה חמורה מאוד בבניין הכוח בעשרות השנים האחרונות והדבר דורש תיקון. ואם הסיבה אחרת – אותה סיבה דורשת תיקון.

יכול להיות שישראל אינה מסוגלת כרגע להשיב מלחמה שערה, אך הדבר מחייב טיפול שורש. מדינה מוקפת אויבים כישראל, חייבת להיות במסוגלות תמידית להילחם במלחמה רב זירתית ולהביס את האוייב. אם המסר לאוייב הוא שאין יכולת כזו לצה"ל – האוייב ילמד זאת ויידע מה לעשות. המלחמה מצביעה על ליקויים קשים ביותר, המחייבים שידוד מערכות כללי.

* מכה לחקלאות בספר – השיח הציבורי מרבה לדבר על סבלם של המפונים, שנאלצים לחיות כפליטים בארצם. אני רוצה להצביע על המכה הקשה לחקלאות באזורי הספר שפונו. נפגשתי עם מרכז מטע הקיווי של מנרה ונחמץ לבי. כל הפרי של 2023 נשאר על העצים. הנזק אינו רק אובדן ההכנסה של הפרי, אלא כל ההשקעה במשך השנה הלכה לטימיון. כל ימי העבודה, כל השימוש בכלים, הריסוס, הגיזום, ההשקייה – כל ההוצאות בוצעו, אך הפרי לא נקטף. הנזק הוא גם לעונת 2024. המטע אינו מטופל. אינו מרוסס. אינו נגזם. ובנוסף לכך, העובדה שהפרי של השנה שעברה נשאר על העץ, פוגעת בפריון של העונה הנוכחית, כי חלק ניכר מן האנרגיה של העץ הולך לפרי הישן, במקום להתחזקות העץ לקראת יבול מיטבי בשנה הזאת. בנוסף לכך, כוחות צה"ל פועלים בשטח, טנקים עוברים במטעים, לא תמיד המפקדים והלוחמים מגלים רגישות, הם פוגעים בצנרת ובקונסטרוקציה של המטעים. כך גם בכל יישובי קו העימות. זו מכה קשה. יש לקוות שהמדינה לא תקפוץ את ידה, ותעניק פיצוי ברוחב לב על כל נזקי המלחמה.

* במקום שאין מנהיגים – קצין מודיעין בדרגת רס"ן התפטר בתפקידו, בשל חלקו במחדל שהוביל ל-7 באוקטובר. הוא לא רצה לפרוש כשהמלחמה היתה בעצימות גבוהה, וכעת הגיע למסקנה שהגיע הזמן. בדרך כלל את הדוגמה האישית צריכים לתת העומדים בראש. אבל במקום שאין מנהיגים – היה אתה מנהיג.

איני חושב שלקיחת אחריות היא בהכרח התפטרות/הדחה. יש היגיון רב בכך שמי שכשל, יישאר בתפקידו כדי להפיק את הלקחים. אין היגיון ארגוני בכך שכל מי שטעו יעופו והארגון יהיה ללא ניסיון ארגוני. לא טוב לארגון שאנשים יחששו לקבל החלטות ולקחת אחריות, והרי רק מי שלא עושה, אינו שוגה.

אבל בכשל קולוסאלי כזה, מחדל נורא כל כך, שהמיט עלינו אסון כזה, רבים חייבים ללכת הביתה. ראש אמ"ן, מפקד פיקוד דרום, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, שר הביטחון ובראש ובראשונה ראש הממשלה בעשור וחצי האחרונים. מלבד האחראי הראשי, כולם לקחו אחריות אישית. ברור שהם יתפטרו מרצונם (אני פחות בטוח שגם גלנט). אבל נתניהו הברחן - אפס במנהיגות.

הקצין הצעיר הוכיח שהוא אדם בעל מצפון והראה את הדרך לאלה שמעליו. חסרי המצפון שלא יישאו באחריות מרצונם החופשי – הציבור הישראלי יעיף אותם.

* תודה על מה? – נסעתי לישיבה בתל-אביב, ובנוסעי בדרך איילון בלטו לעיניי כרזות ענק: "תודה לך, נתניהו!"

תודה על מה, בדיוק? על מה?? על המחדל של 7 באוקטובר? זה מה שמעסיק את נתניהו בזמן מלחמה? לנהל קמפיין של האדרה עצמית ופולחן אישיות? זה הגעיל אותי, אך גם הקמפיין הנגדי. כתובות ענק "אתה אשם". זה מה שנדרש בזמן מלחמה? הכוחות הצנטריפוגליים שמושכים לקרע, פועלים על סטרואידים, בזמן מלחמה. אך עדיין, הכתובות העיקריות הן ברוח של "יחד ננצח". אין ספק שזה רצונו של רוב העם. לצערי, יש גורמים שפועלים בכל הכוח נגד ה"יחד". ויש כאלה שיש להם בעיה גם עם ה"ננצח". אולי הם מודים לו על גשמי הברכה?

* תודה לך, צ'מברליין!

* למי רע פה? – ראש מפלגת המשתמטים גולדקונופף: "לא חושב שמישהו יפרוש מהממשלה. למי רע פה?" האמת? נפלא פה. בעיקר בארבעת החודשים האחרונים. בעיקר בקרב הציבור שבניו מחרפים את נפשם.

* לא להתחשבן – המלחמה הקשה, המיספר הרב של הנופלים והפצועים, מאות אלפי המילואימניקים שעזבו בית, משפחה, עבודה ולימודים כדי להגן במשך חודשים על המולדת, תוך נכונות מודעת לחלוטין לחרף את נפשם – הבליטה את החולי המוסרי הנורא בהשתמטות החרדים מצה"ל, ואת הצורך להתמודד אתה סוף סוף. אך אני מציע לא לרתום את המאבק בהשתמטות להתנגדות לתיקון חוק הגיוס. התיקון הכרחי. בלי קשר להשתמטות החרדים, צה"ל קטן מדי, אחרי שלושים שנות הקטנה והחלשה, והדבר לרועץ במלחמה. הדבר מחייב תיקון מיידי. יש גם למלא את השורות, אחרי שמאות לוחמים ומפקדים נהרגו ואלפים נפצעו. הכניסה תחת האלונקה חייבת להיות ללא התחשבנות. יש לאשר את תיקון חוק הגיוס ולהוביל מהלך פוליטי וחברתי גדול לריפוי החולי החברתי של ההשתמטות.

* נושאים את עמם עלי שכם – מאות אלפי המילואימניקים שעזבו הכול ב-7 באוקטובר ורצו להילחם על הגנת המדינה, וכל הסדירים שכבר ארבעה חודשים נלחמים, גם אחרי שטובי חבריהם נפלו לידם, ידעו ויודעים שהחרדים משתמטים מצה"ל. ואף על פי כן, הם עשו מה שעשו, כיוון שהם פועלים על פי הערכים שלהם, ולא על פי מנהגם של בעלי סולם ערכים הפוך. העובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב והעובדה שיש משתמטים לא תגרום לי להשתמט. מה שהיה נכון לפני ארבעה חודשים נכון גם היום, כאשר על סדר היום חוק הגיוס החדש. החוק הוא צו השעה, הוא כורח המציאות. ולכן, מי שחונכו לשאת את עמם עלי שכם, יכריזו: לפקודה תמיד אנחנו!

יש להיאבק נגד סרטן ההשתמטות. זה צריך להיות מאבק פוליטי לשינוי המצב הנוכחי. אבל יש לנתק ניתוק מוחלט בין המאבק הזה לבין חוק הגיוס. עלינו לתמוך בחוק הגיוס כאילו לא היתה השתמטות ולהיאבק בהשתמטות כאילו אין חוק גיוס.

* חברה מגויסת – קיצור השירות הסדיר, הקדמת גיל הפטור ממילואים, קיצור שירות המילואים – כל אלה היו חלק מן הקונספציה, שאויבינו מורתעים, ואין סכנות ביטחוניות ממשיות, ויש לנו יתרון טכנולוגי אדיר, ואנחנו ממוגנים לעילא ולעילא בכיפות ברזל, גדרות, חומות ומכשול תת-קרקעי ולא צריך צבא גדול. הרי לפני 4 חודשים עוד היה כאן שיח הזוי של הפיכת צה"ל מצבא העם לצבא שכירים (צבא "מקצועי" בכיבוסית).

כפי שהקונספציה עצמה קרסה, כך ברור שכל אותם צעדים שנבעו ממנה חייבים להשתנות. אנו אומה במלחמה, מלחמה על קיומנו, ולכן עלינו להיות חברה מגויסת. חוק הגיוס החדש בסך הכול מתקן כמה קלקולים ומחזיר את המצב לקדמותו. כולנו שירתנו שלוש שנים. אפילו בני הבכור עוד שירת שלוש שנים מלאות. זו לא איזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. גם אנחנו עשינו בכל שנה תעסוקה מבצעית בת חודש ואימון של שבוע או שבועיים, ובאמצע אימונים חד-יומיים, חידוש צניחה וכו'. ואיני מדבר על שנים של מלחמה. בדור שלי הפטור ממילואים כבר היה ארבעים (אני עוד התנדבתי שנים אחדות אח"כ) אבל כשהתגייסתי למילואים, גיל הפטור היה הרבה יותר גבוה (היחידה שלי קמה רק במלחמת יום הכיפורים, ולכן כשהתגייסתי הוותיקים ביותר היו בני שלושים + אך ביחידות קרביות אחרות אנשים שירתו לעומק שנות הארבעים לחייהם). בעיניי, חוק הגיוס החדש, שמתקן את הקלקול, הוא מובן מאליו וצריך לקבל אותו בברכה, ולא כאיזו גזירת גיוס. במקביל, צה"ל צריך לשנות את המבנה הפנימי שלו, בהגדלה משמעותית של הדרג הלוחם ושל תומכי הלחימה, והקטנה של הדרג המנהלתי. פתיחה רבה ורחבה יותר של היחידות הקרביות לבנות, שבמלחמה הזו הוכיחו את עצמן בצורה נפלאה.

כחברה, יש לשים קץ להשתמטות החרדים, אך התמודדות כזו תהיה לטווח ארוך. אל לנו להשלות את עצמנו שהדבר ייעשה באבחת חרב – יחוקק חוק וההשתמטות תיעלם. אך יש להתחיל לפעול מיד לשינוי מגמה. ויש לפעול להגברת המוטיבציה של כלל הנוער לשירות משמעותי וקרבי. לא עוד העלאת טיפוסים כמו זאב דגני המחנך לסרבנות כאיזה מופת חינוכי.

* אם הם יצביעו בעד החוק? – ח"כ שטרן על חוק הגיוס: "הח"כים החרדים לא מבינים מה זה מילואים, אבל יצביעו בעד תיקון חוק הגיוס." צודק. אכן, אבסורד. ואם הם יצביעו נגד החוק, זה פחות אבסורד? הם יבינו יותר מה זה מילואים? האבסורד הוא ההשתמטות שלהם. בלי קשר, נכון להצביע בעד חוק הגיוס, כי זה צו השעה וכורח ביטחוני.

* עלייה רוחנית – אחד הטיעונים ההזויים ביותר של החרדים להצדקת ההשתמטות, הוא חשש לירידה רוחנית של המתגייסים. ההיפך הוא הנכון. המשתמט – מעצם השתמטותו, נמצא בשפל רוחני, ערכי ומוסרי. עצם התגייסותו להגנה על המולדת, תעלה את רמתו הרוחנית בקפיצת מדרגה.

* כדי לקחת ולא כדי לתת – אחד הטיעונים שנשמעים בדיון על השתמטות החרדים, הוא שהבעיה היא שצה"ל אינו מתאים לדרישות הייחודיות ולצרכים הדתיים של החרדים. אם הצבא יתאים את עצמו ויקים מסגרות מותאמות, החרדים יתגייסו. אין אמת בטיעון הזה. עוד לא ראיתי אף גילוי דעת של רבני המגזר החרדי, שמדברים בזכות הגיוס והשירות בצה"ל, אך מבקשים שייפתחו להם נתיבי שירות שיאפשרו להם לשמור על דרכם. אילו עלה צורך כזה, הייתי תומך בו מאוד. ואין לי ספק שצה"ל היה נענה. והרי גם היום יש בצה"ל מסגרות מתאימות, כמו הנח"ל החרדי. אבל האמת היא, שמה שעומד מאחורי ההשתמטות הוא היחס השולל מראש את הציונות ואת המדינה, שמבחינת החרדים קיימת רק כדי לקחת ממנה, וחלילה לא לתת לה.

* לא על חשבוננו – מדינת ישראל היא מדינה במלחמה תמידית, ולכן האבסורד הגדול בהשתמטות ההמונית של החרדים, הוא שהמדינה מממנת את ההשתמטות. סביר להניח שחוק יסוד השתמטות (או בכיבוסית חוק יסוד לימוד תורה) שנועד לעגן את ההשתמטות ולהשוות את המענקים וההטבות למשוחררי צה"ל למענקים זהים למשתמטים כהוקרת המדינה על השתמטותם – מת ב-7 באוקטובר. אבל יש צורך בטיפול שורש עמוק ביותר. אף אגורה לא צריכה להינתן לישיבות של משתמטים ולא למוסדות חינוך שמחנכות להשתמטות ומגדלות דורות של משתמטים. בית ספר שאינו מלמד לימודי ליבה, אינו כפוף לחוק החינוך הממלכתי ולערכיו ואינו מפוקח על פי אותו חוק, לא צריך לקבל שום תקציב מהמדינה. חינוך עצמאי? תממנו אותו בעצמכם. במקביל יש להרחיב, לחזק ולתקצב ברוחב לב את החינוך החרדי-ממלכתי, כדי למשוך יותר ויותר הורים חרדים לשלוח את ילדיהם למערכת הזו.

* חתירה לתבוסה – טרנד חדש, תמוה והזוי – כתיבה נגד ניצחון. נגד ניצחון במלחמה. נגד רעיון הניצחון. השחקן אלי גורנשטיין כתב רשומה קצרה: "נמאס כבר מ'יחד ננצח'. עדיף 'יחד נחיה'." וכמובן קיבל הרבה לייקים ותגובות אוהדות על המכתם ההזוי הזה. למה הזוי? כי אם לא ננצח לא נחיה.

עוד גאון כותבת: "חשבתי על זה עמוקות והגעתי למסקנה שלא ננצח במלחמה, איש לא מנצח במלחמה, מלחמה זה סתם הפסד וזה אפילו לא מדכא או מתסכל, זה פשוט ככה. לנצח זה להפסיק להילחם." וואו!!! היא ממש-ממש חשבה עמוקות. אך למה היא הגיעה למסקנה כל רדודה?

ואלו תגובות היא מקבלת! הנה, למשל, תגובה מיזנדרית אופיינית: "במלחמה מפסידים. די כבר עם המנהיגות הגברית הזאת. לא יודעים להפסיד. לא יודעים להיות חסרי אונים. לא יודעים להודות בטעויות. העיקר לנקום."

 כמה טמטום יש בהגיג המיזנדרי הזה. "במלחמה מפסידים." האם הניצחון במלחמת השחרור שבזכותו מדינת ישראל קיימת, נבזה בעיניה? אבל מה האידיאל "הנשי" שלה? להפסיד ולהיות חסרי אונים. במלחמה הזאת נחשפנו לכל כך הרבה לוחמות גיבורות, אמיצות, נחושות לנצח, חותרות למגע. דמויות מופת. נשות חיל אמתיות. איפה הן ואיפה ההזויה שמדברת בשם אידיאל נשי, כביכול, של להפסיד ולהיות חסר אונים. ומהי, בעיניה, המלחמה להגנה על חייהם של אזרחי ישראל? "לנקום." אם אחרי 7 באוקטובר, יש עוד מי שיש להם בעייה עם ניצחון, מה נאמר ומה נגיד? מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יכירו במציאות? ובכן זו המציאות, כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר, אך היא אמת חיינו מאז ששבנו למולדתנו. יש לנו ברירה בין שתי אפשרויות בלבד – להילחם או להישחט. ובמלחמה יש לנו ברירה בין שתי אפשרויות – ניצחון או תבוסה. תבוסה היא שחיטה. הטרנד נגד ניצחון הוא טרנד בעד תבוסה, הוא טרנד בעד שחיטה.

* וגר זאב עם כבש, גרסת המזרח התיכון – לאחר מאורעות תרפ"ט, ההתנפלות הרצחנית של ערביי א"י על היישוב היהודי, הטבח בחברון ובמקומות נוספים ברחבי הארץ; הטבח הנורא בתולדות הציונות עד 7 באוקטובר, קראו אנשי "ברית שלום" לפייס את הערבים, לוותר על הדרישה לרוב יהודי בא"י ועל הקמת מדינה יהודית בא"י.

הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, היה חבר אישי של כמה ממנהיגי "ברית שלום", אך יריב אידיאולוגי חריף שלהם ושל דרכם. בדרכו הסרקסטית, הביע עגנון, שבמאורעות נשדד ביתו שבתלפיות על-ידי פורעים ערבים, ואוצר יקר של ספרים וכתבי-יד נדירים שלו ירד לטמיון, את דעתו על דרכם.  מספר אהוד בן עזר, בהרצאה במסגרת סדרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת "צל הפרדסים והר הגעש":  

"בשנת 1930 נדפס בירחון 'מאזניים' 'מדרש זוטא' של ש"י עגנון. זוהי מעין יצירה היתולית, סאטירית, אך אכזרית למדי בלגלוג שבה, ובה שני פרקים: 'פרשת וגר זאב עם כבש', ו'פרשת כבשים בני שנה תמימים'. ...'מדרש זוטא' של עגנון הוא ויכוח מר ונוקב שלו עם ידידיו, שחלקם היה מחוג 'ברית שלום'. את נושא המדרש ניתן להגדיר בשם – הזאבים והכבשים.  

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו היתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה,' הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש."

בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום". ובכן, אין חדש תחת השמש. כבר ב-1929 היו בתוכנו מי שהזדהו עם האוייב שניסה להשמיד את היישוב היהודי. ש"י עגנון, בחוכמתו הרבה, היטיב לקלוע במשלו, בתיאור התופעה.

* חמאס הבריז לקרולינה – מחבלי חמאס הבריזו קצת לקרולינה לנדסמן. מתוך פשקווילה האחרון בשוקניה: "מפעל ההתנחלות לא התפשט רק בשטחים הכבושים. הם התנחלו בלבבות וכבשו את השפה והמחשבה הפוליטית. במקום 'מתנחלים', כפו עלינו לאמץ 'מתיישבים'. במקום 'מפעל ההתנחלות', 'מפעל ההתיישבות'. הרעיון הוא להציג את המתנחלים כממשיכי דרכם של החלוצים. עם השנים הלבנת הפשע הפוליטי שלהם איפשרה להם לתבוע הזדהות עם הקשיים הכרוכים בחיים בשטח כבוש, ועם מחיר הדמים שהמפעל הקרימינלי שלהם גובה. מפעל התקינות הפוליטית שלהם כפה על השיח הציבורי להתייחס באופן שווה לפיגוע בשטחים ובתחומי ישראל, ואסר על ההבחנה בין פגיעה באזרחים בתוך ישראל, לפגיעה במתנחלים."

לנדסמן מתנגדת לטבח 7 באוקטובר, כי הוא פגע באזרחים בתוך ישראל. היא לבטח היתה תומכת בו אילו פגע במתנחלים. היא מזדהה עם קורבנות הטבח, כי אינם חלק מהמפעל הקרימינלי. באמת, חמאס, לא יפה מצדכם. הייתם צריכים להתחשב קצת יותר בקרולינה לנדסמן. הייתם צריכים לבצע את הטבח בהתנחלויות ביהודה ושומרון. אילו רק רצחתם 1,200 מתנחלים, אילו ערפתם ראשים של תינוקות-מתנחלים או תינוקחלים, אילו אנסתם מתנחלות, לנדסמן היתה מן הסתם תומכת בכם. אבל אתם ממש לא בסדר. למה טבחתם במתיישבים ולא במתנחלים?

אבל כאן הטעות של לנדסמן. ודאי שחמאס טבח במתנחלים. אילו צפתה בצילומים מהטבח, ממצלמות הגוף של המחבלים, מפקודות המבצע שנתפסו, היתה מבינה שהם תקפו מתנחלים. הם אמרו בפירוש שהם נכנסים להתנחלות בארי, להתנחלות כפר עזה או להתנחלות ניר עוז. ההבדל בין התיישבות להתנחלות הוא במוחה המעוות של לנדסמן. התנחלות היא התיישבות והתיישבות היא התנחלות ואלו מילים נרדפות. לא זו בלבד שהמתנחלים הם בהחלט ממשיכי דרכם של החלוצים, החלוצים כינו את מפעלם התיישבות והתנחלות כאחד. בעיתוני "דבר" של שנות הארבעים מופיעות כותרות על "התנחלות חדשה קמה על אדמת המולדת," בהקשר של הקמת יישובים חדשים בעמק חפר, בעמק יזרעאל או בבקעת בית שאן. גרעינים של תנועות הנוער החלוציות נקראו בשמות כמו "מתנחלים א'". מגילת העלייה לקרקע של קיבוץ ברעם של השומר הצעיר נקראת "מגילת ההתנחלות". ולא רק המחבלים שפלשו לקיבוץ נחל עוז התהדרו על כיבוש ההתנחלות, אלא גם הרמטכ"ל משה דיין, להבדיל, שבעים שנה לפניה הטבח, לאחר רצח חבר הקיבוץ רועי רוטברג בידי סביהם של טובחי 7 באוקטובר, אמר בהספדו לרועי בנחל עוז: "דור התנחלות אנו." השימוש במילים התיישבות והתנחלות דרו תמיד זה לצד זה. השימוש במונח התנ"כי התנחלות, היה חגיגי יותר, מרומם נפש יותר, השתמשו בו בעיקר בטקסים חגיגיים ובמגילות עלייה לקרקע. השימוש במושג התיישבות, שהוא תרגום של המונח קולוניזציה (והרי חבריה של לנדסמן משתמשים בכך כ"הוכחה" לכך שהציונות היא קולוניאליסטית, כביכול), רווח יותר כשימוש יומיומי, ארצי, לתיאור המעשה ההתיישבותי עצמו. אגב, אותם מחבלים שצהלו כאשר כבשו התנחלויות, הוקלטו גם בעת חציית הגדר. ומה הם הכריזו אז? שהם עברו את הגבול וחדרו לכיבוש. כן-כן, הם כנראה לא קוראים "הארץ" ולא יודעים שעזה עוד כבושה. הם יודעים שעזה היא מדינה פלשתינאית עצמאית. מלחמתם נגד הכיבוש, הוא נגד הישות שמעבר לגדר, כלומר ישראל.

העובדה הזאת לא הפריעה למבריחת השב"חים אילנה המרמרן לפרסם באותו גיליון של השוקניה פשקוויל שנמרח על פני עמוד שלם כמעט, שבו היא מאשימה את פשעי אקיבוש וה"מצור" לאורך השנים כמי שאילצו את הפלשתינאים ללכת לדרך הטבח. את הטבח עצמה היא אמנם מגנה בלשון רפה, אך היא מבינה ומסבירה שהוא אכן נעשה מתוך "הקשר", כפי שאמרו נשיאות האוניברסיטאות בארה"ב, שהסבירו שהקריאות לג'נוסייד לעם היהודי אינן בהכרח מנוגדות לרוח האוניברסיטה, זה תלוי ב"הקשר". אחרי הסתייגותה הרפה מהטבח היא יצאה בגינוי חריף ובוטה למלחמה הפושעת של ישראל נגד עזה ולא שכחה להשתלח בבג"ץ ובמערכת המשפט הישראלי שהם חלק ממכונת אקיבוש, הסיפוח וההתנחלות.

המסר המרכזי בפשקוויל של לנדסמן היה התבכיינות על כך שהמתנחלים הכתיבו לחברה הישראלית "פוליטיקלי קורקט" חדש. בין השאר היא כתבה שהמילה "שלום" אינה תקנית פוליטית. "לא ניתן אפילו לדמיין כנס מקביל שבו יעזו להניף שלט שעליו מתנוססת המלה שלום." לעומת זאת, בכנס הימין הקיצוני הונף שלט שעליו נכתב: "רק טרנספר יביא שלום." אכן, זהו שלט הזוי ובזוי. אך הרי זו האידיאולוגיה של לנדסמן. השלום שלו היא מטיפה מחייב טרנספר של חצי מיליון יהודים מיו"ש ועוד מאות אלפים ממזרח ירושלים. טוב, אבל הם לא אזרחים, אלא מתנחלים, וטרנספר שלהם הוא מוסרי. ואלה רק שניים מהפשקווילים ברוח זו, בעונג השבת של השוקניה. 

* דם על הידיים – שלומי אלדר סיפר בראיון לרוני קובן על פגישה אקראית עם ג'מאל אבו סמהדאנה, מפקד הארגון ועדות ההתנגדות העממית, שאחראי על הרצח של משפחת חטואל – טלי וארבע בנותיה. האיש לחץ את ידו, וכשאמר את שמו, הבין שהוא לחץ את ידו של הרוצח. אלדר סיפר על הזעזוע והגועל, ואיך חשב כמה הוא צריך לקרצף את ידיו שלחצו את ידיו של רוצח הילדות.

אני מבין אותו, כמובן, אבל יש בדבריו ממד של צביעות. וכי לכל אותם מנהיגי פת"ח וחמאס שאותם ראיין לאורך הקריירה שלו, וניתן בהחלט לומר שהוא ייחצן אותם, יש פחות דם על הידיים מלג'מאל אבו סמהדאנה? ליאסר ערפאת יש פחות דם על הידיים מאשר לאבו סמהדאנה? הרי דקה לפני שסיפר על אותה פגישה, סיפר בגאווה איך יום לפני הבחירות לרש"פ שבהן חמאס ניצח, הוא שוחח עם הנייה וביקש שיעניק לו את הריאיון הראשון אם ייבחר, ואיך למחרת הנייה עמד בהבטחה והוא זכה להיות המראיין הראשון שלו. האם ידיו של הנייה מגואלות בפחות דם יהודי משל סמהדאנה? אגב, כמו ערפאת והנייה, גם אבו סמהדאנה לא רצח אישית אלא שלח את הרוצחים. אך בצדק אלדר ראה בו רוצח עם דם על הידיים. והנייה? וערפאת? הרי אותם הוא הציג כחסידי אומות העולם. הרי לאורך שנים הוא הטיף לשלום עם חמאס, סיפר על מסרי השלום שהעביר מחאלד משעל ואיסמעיל הנייה וישראל דחתה את היד המושטת? הרי הוא האשים את אולמרט, שאחרי שהוא קיבל מסר של שלום מחאלד משעל הוא הפציץ את עזה. אותם אנשים שהוא ייחצן באדיקות אינם רוצחי המונים?

* מי מסוכן יותר? – אילו עופר כסיף היה שר בממשלה, חבר בקבינט המדיני ביטחוני, השר לביטחון לאומי, ובן גביר היה ח"כ מהשורה – כסיף היה מסוכן יותר מבן גביר.

* הליכוד המתכהנהן – הריצה המשותפת של הליכוד והכנופייה הכהניסטית לעיריית ת"א היא שפל חדש של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם של ז'בוטינסקי, בגין ושמיר. כאן כבר אין תירוץ של "כורח קואליציוני". כאן זו אשכרה ריצה משותפת. קמפיין הבחירות שלהם הוא קמפיין הסתה: "השמאל שכח מה זה להיות יהודי." אותה סיסמת הסתה שנתניהו לחש באוזני הרב כדורי. 25 שנים נתניהו מתבכיין שהוציאו את דבריו מהקשרם ועשו לו עוול. והנה, מפלגתו המתכהנהנת הפכה את הלחישה הרעילה לסיסמת הבחירות שלה ללא שום הקשר. ובזמן מלחמה, שבה השמאל והימין, חילונים ודתיים, נלחמים שכם אחד על הגנת המולדת, המנוולים הללו מובילים קמפיין הסתה ושנאה פלגני רעיל.

* נשאית התרבות הביביסטית – המועמדת לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית הדס דניאלי ילין פירסמה מודעה בזו הלשון: "אסור שהביביזם יחלחל לתנועה הקיבוצית. התיקון מתחיל בקיבוצים. הדס דניאלי ילין." למה היא מתכוונת? איזה ביביזם מחלחל לתנועה הקיבוצית, שרק היא תחסום אותו? הדס מנהלת מסע בחירות של פייק ניוז ותרבות שקר, כמו התעקשותה לחזור עד לזרא על הקונספירציה השקרית על "הגרעינים התורניים שעומדים להשתלט על קיבוצי העוטף." זה קמפיין של פייק ניוז, שנאה והסתה. ומה יותר ביביזם מתרבות של פלגנות, שנאה, הסתה ופייק ניוז?

* למה אני תומך בליאור שמחה – בהתמודדות בין ליאור שמחה להדס דניאלי ילין על הנהגת התנועה הקיבוצית, אני תומך בליאור משתי סיבות:

א. ליאור שמחה.

ב. הדס דניאלי ילין.

* זרעים של תקווה – ט"ו בשבט השנה היה סגרירי וכך גם עשרת הימים שאחריו. לכן, דחינו בשבועיים את אירוע הנטיעות המסורתי לראש חודש אדר א' ויום המשפחה. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, אולם השנה המרנו את האילנות בפרחים ואת השתילים בזרעים, לאירוע קהילתי שאותו כינינו "זרעים של תקווה", אירוע שייחדנו לאזכור, תפילה והזדהות עם החטופים, הנפגעים, ההרוגים והנרצחים בנגב המערבי.

בשטח פתוח בתוך הקיבוץ זרענו פרחי בר – פרג, סביון, קחוון, ציפורנית, חרצית, תורמוס, דגנית ושלמון. את הזרעים רכשנו מ"זרעי ציון", שיצרו תערובת של זרעים משמונת המינים הללו, בעבור כל היישובים והבסיסים, שאליהם חדרו מחבלי חמאס וביצעו את הטבח. על כל גרם מהתערובת שיישובים ברחבי הארץ רוכשים וזורעים, הם תורמים גרם של זרעים ליישובים שנפגעו, שיפוזרו בשטחים הציבוריים ובגינות הבתים שנחרבו. כל משפחה הכינה "פצצות זרעים" – מעין קציצה מבוץ ובו זרעים רבים. כל הקהילה התפזרה ברחבי השדה ועל פי אות כולם זרקו את ה"קציצות", וכך נזרעו אלפי זרעים. בכניסה אל השדה הזרוע בנינו שביל מ-136 אבנים צבועות בצהוב, כנגד 136 החטופים, ועליהן כתבנו תפילות ואיחולים לחזרתם הביתה בשלום.

בטקס נקראו טקסטים תואמים, ברקע הושמעו שירים המתאימים בתכניהם לט"ו בשבט וליום המשפחה, נערך חידון על צמחי בר ועל יישובי הנגב המערבי ובאורטל כמו באורטל – אין פעילות קהילתית שאינה צועדת על קיבתה – פיתות על טאבון, עוגות, חלות ופירות יבשים. היה זה אירוע קהילתי יפה ומרגש, בשבת בהירה ויפה.

* משנכנס אדר – משנכנס אדר מרבין בשמחה. נאחל לעצמנו שאדר יהיה חודש הניצחון במלחמה, חודש החזרה הביתה בשלום של החטופים ושל המפונים.

* ביד הלשון: גח"ל – את אחת הפינות האחרונות הקדשנו לגח"ל – גוש חירות ליברלים. אבל לגח"ל הפוליטי קדם גח"ל ביטחוני ב-18 שנה, בתש"ח. ראשי התיבות הם גיוס חוץ לארץ – 20 אלף עולים חדשים מאירופה וצפון אפריקה שגויסו לצה"ל במלחמת השחרור, כרבע מכוחו של צה"ל, שהשתלבו בכל יחידות צה"ל ולחמו בכל החזיתות. זאת, חרף הידיעה המועטת של השפה וחרף הטראומות שחוו בשואה. רבים מהם נהרגו בהגנה על המדינה, שלא זכו לחיות בה, אלא רק להילחם על הקמתה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אני זוכר שגח"ל היו ר"ת של גדודי חוץ לארץ, ובכינוי מקוצר לחייל – גַחַ"לְיֵיץ. והיה אז גם מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ.

* * *

אהוד: מראות ההרס העצום ברצועת עזה והסבל הנורא של מרבית תושביה ["ג'נוסייד" בהאג] שרובם עלצו ב-7 באוקטובר וחשבו שסופה של ישראל הגיע – מחזירים לישראל כוח הרתעה גדול ומפחיד, שמאותת לכל מדינות האזור וגם לחיזבאללה כי גורלם של האזורים השיעיים בביירות עלול להיות כגורל עזה – אם וכאשר ישראל תתפנה ליצור מרחב מוגן מעבר לגבולותיה כדי להשיב את עקוריה לצפון הארץ!

* * *

עדינה בר-אל

איך הגענו למצב הזה?

או: משרד הביטחון האמיתי

אמור להיות משרד החינוך

יובל דור ופזית גלר ממושב אומץ מגייסים את הידע והניסיון הרחב שלהם בחינוך, במוסיקה ובנפלאות השפה העברית, כדי להכיר לקהל הרחב תהליכים של "תקשורת מקרבת" ושל "חינוך מואר". הם מביעים את דעתם על מצבי תודעה שקשורים גם במלחמה העכשווית ואת הצורך  בשינוי עמוק בחינוך כדי ליצור אחדות.

הפעם זה לא היה ראיון רגיל, בו עוסקים אך ורק במרואיין. הפעם זו היתה שיחה מרתקת בין שלושה אנשים, בני הזוג יובל דור ופזית גלר, ואני – כותבת שורות אלו. 

יובל דור ידוע בציבוריות הישראלית מזה שנים רבות כמוסיקאי, שחקן, זמר ואחד המייסדים של להקת "הכול עובר חביבי". יחד עם חבריו  עמי מנדלמן וקיקי רוטשטיין, אליהם הצטרפה הסולנית שלומית אהרון בשנת 1975, הרביעיה יצרה תוכניות של בידור מוזיקלי שזכו להצלחה רבה על במות הארץ, הקליטה 13 אלבומים ואף יצגה את ישראל באירוויזיון 1981 בשיר "הלילה" (מה שהיה בינינו). 

יובל הוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ותואר שני בתרפיה הבעתית וחינוך יצירתי בלסלי קולג', בוסטון, ארה"ב. בתחילת שנות ה-90, בעקבות מפגש ולימודים עם ד"ר מארשל רוזנברג – מפתח המודל ל'תקשורת לא אלימה' ברחבי העולם – החל יובל ליצור מופעי-הרצאה יוצאי דופן. בהופעותיו הוא יוצר שילוב מיוחד של שירים מהקלסיקה הארץ ישראלית עם תוכן מהמקורות, סיפורים אישיים, הומור ונפלאות השפה העברית. המופע עוסק בפיתוח המודעות ליצירת קשר אנושי המוביל לשלום.

פזית גלר, בת זוגו של יובל, מעבירה אתו סדנאות "אמנות ושמה תקשורת". יש לה 25 שנות ניסיון בהוראה במערכת החינוך, היא בעלת תואר שני בשינוי חברתי באמצעות אומנויות והיא עובדת עם הורים, ילדים ואנשי חינוך בקליניקה ללמידה מבוססת יחסים והוראה מקרבת-תומכת רגשית. (ניתן להכיר יותר את עולם התוכן של "חינוך מואר" בדף הפייסבוק בשם הזה ובפודקאסט בספוטיפיי.)

לראות את האַחֵר

עם תחילת השיחה שאל אותי יובל מה מעניין אותי, מה הכי הייתי רוצה לשמוע מהם. מהמשך הדברים מסתבר שהשאלה ממחישה את העקרון המנחה של הגישה שלהם, שהוא חיפוש מתמיד של תֵּאוּם. "אבל לא סתם תאום ציפיות כדי שכל אחד ירגיש שהוא מרוויח מהקשר וילך לדרכו." הסביר לי יובל, "אנחנו מבקשים להתקדם לכיוון של קשר אמיתי שאיננו מבוסס רק על אינטרס. בשלב הראשון של התהליך יש צורך להבהיר מהם הצרכים של הצד השני ומה יקר לליבו וכך לפתח מידות של אורך רוח, רגישות, כנות ואמפתיה או מה שמכונה 'הֶרְגֵּשׁ הזולת'."

אגלה לכם בסוד, שהתבקשתי לספר על עצמי כדי ליצור בינינו חיבור עמוק יותר, ויובל הוסיף לי תובנות חדשות שהפליאו אותי ואפילו חידשו לי דברים על עצמי. 

החינוך המואר של פזית

במשך שנים רבות הייתה פזית מורה בכיתות א'-ב' בחדרה ובגבעת חיים. "הגישה שלי נובעת מהמקום שבו ראיתי קשיים במשולש ילד-מורה-הורה כפי שהוא מופיע בתוך מערכת החינוך. התרומה שלי לשינוי המתבקש במערכת, מתבטאת בעקרונות שאני קוראת להם 'עששיות' משום שהן מסייעות לנו להאיר מקומות חשוכים בתודעה שלנו. לא פעם נחוץ להבהיר מושגים, כמו למשל: מה פירוש 'לקדם' את התלמיד? מה זאת 'הצלחה'? וכדומה. אנחנו משתדלים להסתכל על סיטואציות מנקודת מבט הוליסטית ולטווח ארוך." היא מוסיפה. "אני שואלת הורים לאיזה אדם הם רוצים שהילד יגדל, איזה בן זוג לדעתם הוא לומד מהם להיות,  או איזה חבר צוות. אני רואה עד כמה גם מטפלים מקצועיים התרגלו 'לדעת על הילד בלעדיו.' באבחון, למשל, לא ניתן לדעתי מספיק משקל לנקודת המבט של הילד ולא מתייעצים אתו על פתרונות אפשריים. נוטים לקבוע עבורו."

היא מדגימה את הנעשה כיום בבתי הספר: "בדרך כלל אם ילד מתקשה, מזמנים את ההורה לבית הספר, מספרים לו על הקשיים ועד כמה  המורה ובית הספר משתדלים עבורו. לא פעם ראיתי הורים שיוצאים מיום הורים כזה מתוסכלים ומרגישים נאשמים, ואילו המורים מתוסכלים כי הם לא מצליחים 'לרתום' את ההורים לעזור לילד. לשני הצדדים חסר מענה לשון ומידות נפשיות שמאפשרות בניית שביל של נקודות הסכמה על אסטרטגיות מתואמות, כדי שהצרכים של כל הנפשות הפועלות יקבלו מענה."

עוד היא מוסיפה: "התופעה הנפוצה בדור הזה בבתי הספר היא לימוד בחוברות, כשהתלמיד ממלא בהן תשובות ולא פעם רק כדי 'לגמור עם זה.' אני צריכה להזכיר למורה ולהורים, שלא די בכך שהתלמיד יענה נכון על השאלות ויכין שיעורים. המטרה העיקרית שלנו היא שהוא יאהב את הלומד שהוא. מצאתי שילדים אשר מתנגדים לעבודה בחוברות של משרד החינוך, מתלהבים מעיתוני ילדים שנותנים להם חופש בחירה בקריאה. עיתון נפלא כמו 'אצבעוני' הוותיק, נותן גיוון שחסר בחוברות. אמנות ההוראה מבחינתי צריכה לאפשר לילד לבנות 'מנוע פנימי' של סקרנות ושל הנאה מגילוי משמעות. בעולם הטכנולוגי – עם אוקיאנוס של מידע ואינטליגנציה מלאכותית – העיקר הוא שבית הספר יאפשר לילד ללמוד את עצמו! בית הספר אמור לתת לו הזדמנויות להתנסות, להיכשל ולהצליח, לטעות ולתקן את טעויותיו. על הילד להתוודע לחוזקותיו ולהתגבר על חולשותיו ובעיקר ללמוד להיות בן אדם."

מעשה על מְנַקָּה בבית הספר

לפני כמה שנים התפרסם בעיתונות סיפור שכתבה פזית על סיטואציה מהימים בהם לימדה בבית ספר. יום אחד פזית קלטה שהיא לא יודעת את שם המנקה שעובדת יום יום בכיתתה. היא שמה לב שלמנקה יש עבודה קשה מאוד, שכן עליה להפוך מאות כיסאות ביום על השולחנות בנוסף לניקוי יסודי של הכיתות. פזית בחרה לדבר עם התלמידים על עצמה, על כך שהיא מתביישת שהיא לא יודעת את שם המנקה. היא הביעה את החשש שאולי המנקה 'שקופה' גם לשאר אנשי הצוות והתלמידים. פזית השתמשה בעצם ב'עששית' שהיא קוראת לה 'על עצמי לספר ידעתי'. השיתוף בגילוי לב על עצמה, רגשותיה וערכיה ללא הטפת מוסר וגם בלי הלקאות עצמיות, זה מה שנגע ללבבות תלמידיה בכיתה א', והם אלה שהציעו מנדיבות לבם לעזור למנקה על ידי הפיכת הכיסאות על השולחנות והשארת הרצפה נקייה בסוף היום. מלבד זאת הם יזמו מכתב תודה וניגשו אליה לשאול לשמה, לדרוש בשלומה ולתת לה את המכתב.

יובל – על תקשורת מקרבת

"מעטים הם אלה שנותנים משקל למה שמתחולל בליבו של השני. באופן טבעי קורה דבר הפוך, בו כל אחד עסוק באינטרסים שלו." מציין יובל, והוא מיד מדגים את הרעיון מולי: "הצורך שלך כעיתונאית הוא להשיג מאיתנו חומר שיעניין את הקוראים, רצוי סקופ. ומן העבר השני גם הצורך שלנו כמרואיינים הוא שהכתבה תזכה לתשבחות. כך שיש זהות אינטרסים. אבל כשהאינטרסים מנוגדים, למשל כשעיתונאי מחפש חומר 'צהוב' שהמרואיין רוצה להסתיר. באופן אידיאלי כל צד צריך להיות אכפתי כלפי הצד השני ולא רק להילחם על מילוי הרצונות האגוצנטריים שלו.

"המצב היום קשה. אנחנו חייבים לעבור התפתחות רוחנית ברוח של 'ואהבת לרעך כמוך' כבר בבית הספר. חשוב שיהיה לך אכפת מהאחר לא פחות מאשר מעצמך, ובוודאי לא לעשות לרעך את מה ששנוא עליך, כפי שאמר הלל הזקן. תלמיד שזוכה להרגיש מהמורה אהבה ללא תנאי, יקבל השראה לכל חייו. אנחנו מאמינים שכולנו זקוקים לעזרה כדי לגלות את הלב האוהב, הדואג והנדיב שלנו. בלעדיו לא יתפתח מצפון שימנע גילויים שונים של אלימות כגון התעלמות, לשון הרע, בעיות משמעת ואפילו פגיעה פיזית.

"כולם מבינים היום שאחדות קריטית לקיומנו." ממשיך יובל, "נצטרך להשקיע משאבים רבים בלימוד שיטתי של תבניות שפה שמרגילות אותנו לכבד את החוויה של הזולת ולהקשיב לצרכיו מתוך אכפתיות. הלימוד הזה דורש רק חלקיק מהתקציבים שהמוקדשים לרכישת כלי המשחית ואמצעי ההגנה הפיזיים.

"המודל לתקשורת לא-אלימה, שנתתי לו לפני שנים רבות את השם 'תקשורת מקרבת' – אותו שאלתי מתוך ספר של מטפל בשם רפי רוזן - הוא התחלה טובה ללימוד ואימון. מורָה יכולה להסכים שקרבת לב עם התלמיד תפחית בעיות משמעת ותגביר רצון לשיתוף פעולה, אבל לא פשוט לה להבין שאת השינוי עליה לחולל בתוך עצמה ולא להתאמץ לאלף אותו באמצעות שכר ועונש או 'ניתוח התנהגות'. הלך הנפש של המורה יכול להשתנות כשתתחיל להתעניין בחוויית התלמיד ולא רק בתוצאות שמגיעות ממנו. שאלות כגון: 'איך היית רוצה לקבל עזרה? האם ממני או ממישהו אחר? מה אתה מציע?'  משאירות את המורה בענווה, כי לא כל התשובות בידיה. היא מתאמנת ב-למידה מבוססת יחסים. וכשיש יושר ואין כפיה כוחנית, נפתחת אפשרות לקִרְבַת לב. אותו מודל מתאים כמובן לכל מערכת יחסים, לא רק של מורה-תלמיד."

במלחמה כיום

"אני רואה את המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר כתוצר של בעיות בקשר האנושי ובתקשורת שבין מקבלי החלטות." אומר יובל. "גאווה ואינטרסים פרטניים מביאים לחוסר בהקשבה הדדית, לשקרים ולהסתרות שמביאות לקטסטרופות."

ועוד הוא מוסיף: "יש חשיבות רבה בחינוך בבית, בבית הספר ובצבא לדבר בגילוי לב ולהיצמד לערכים של אמת ויושר גם בדברים קטנים, כי על זה הכול קם ונופל. לדוגמא: מספיק שקצין לא יחבב או יתנגד בתוכו למה שהמפקד שלו דורש, והוא לא יעביר את כל הפקודות מלמעלה בדיוק כמו שנאמר לו. לחוסר התאום בינו לבין מפקדו עלולות להיות השלכות חמורות. וכך," ממשיך יובל, "יש במערכות הצבא קצרים בתקשורת, והם הובילו ישירות למחדל."

קצרים בתקשורת קיימים בכל המערכות – בזוגיות, בין ילדים והורים, במקומות העבודה ובמערכות הביטחון. כולנו שואלים בתדהמה: איך נפל עיוורון על אנשים מנוסים ופקחים? והתשובה הפשוטה היא: מטעני הנפש בין מקבלי ההחלטות הופכים למטעני נפש שמפוצצים את כולנו.

לפיכך, משא ומתן מכבד ויציאה ממעגל הכוחנות המשפילה צריכים להילמד מגן הילדים ובכל שיעור ושיעור בכל מוסדות החינוך. אין ביטחון כשאין שלום בכיתה, בבית, במגרש המשחקים או בוועדת חוץ וביטחון בכנסת ישראל. ולכן אנחנו מאמינים: משרד הביטחון האמיתי אמור היה להיות משרד החינוך. כי רק בעזרת משרד החינוך נוכל להשרות ביטחון, אהבה ותאום. אמנם לפעמים אין בררה, וכשהאוייב קם, צריך לקום ולהשכים להורגו; אבל הקניית אמת ויושר וחינוך לתקשורת פתוחה ומשחררת בינינו, חשובים ביותר. כרגע זו אוטופיה, כי המערכת עסוקה ב'תוצאות מדידות' ולא מטפחת התבוננות פנימית וחקירה של חיי הנפש שלנו."

המלחמה והזוגיות

פזית מתייחסת לנושא הזוגיות בתקופת המלחמה: "לגברים שחזרו ממילואים וקרבות יש כמובן צורך במנוחה ובריענון. בת הזוג זקוקה להקלה מהעומס הרגשי והפיזי שהיא נאלצה להתמודד איתו לבד תקופה ארוכה. אם כל אחד מבני הזוג יהיה עסוק בעצמו ובציפיות שלו לקבל מהאחר את מה שחסר לו, הזוגיות תעלה על שרטון. לכן חשוב לזכור שזמני מלחמה וכאב יכולים להיות גם הזדמנות להתפתחות מואצת. אילו היו מלמדים אותנו מילדות את מדעי האדם, כלומר להכיר את עצמנו, היינו חיים בעולם שונה לגמרי. צריך ללמוד לדבר שלום, לחשוב שלום, להרגיש שלום ולעשות שלום. אישה צריכה ללמוד לזהות איך ומתי היא נופלת לשפה של קורבנות, של האשמות ושל דרישות בנוסח 'תצא מעצמך, אתה לא רואה אף אחד ממטר' ומה המחיר של שפה פנימית שכזו. היא תצטרך ללמוד תבניות מחשבה אחרות כגון: 'מתאים לך לשמוע אותי כרגע? אולי אתה מעדיף בזמן רגוע יותר? בוא נבדוק מתי הכי טוב.'  או: 'זה בסדר מצדך לקחת את הילדים לשעתיים סיבוב? זה מאוד מאוד יקל עליי.' אימון בשפה של כבוד, התחשבות ואמפתיה הוא התשתית לידידות, לעבודת צוות ולאהבה.

הזכות למפגש

פזית עורכת גם מפגשי זום בארץ ובארצות הברית. היא נפגשת עם אימהות, עם זוגות וכן עם צוותים חינוכיים שרוצים להכיר "חינוך מואר". ומה לגבי ילדים? "אני עובדת עם ילדים, אבל רק כאלה שיודעים למה הם נפגשים איתי ורוצים בכך. לא די ברצון של ההורה 'לתקן' את הילד. אם אני שומעת שהרצון להגיע אליי הוא לא של הילד אלא של ההורה, אני עובדת עם ההורה.

"הילדים הם אלו שמנחים אותי בדרך המתאימה ללמידה שלהם." פזית מביאה דוגמא מבית הספר לילדים אוטיסטיים, שהיא מלמדת בו. "אחד הילדים שעושה 'שמות' בבית הספר, חטף לי את הטלפון הנייד באחת הפגישות. בפגישה הבאה הבעתי בפניו את הרגשות ואת הצרכים שלי בבירור והצעתי לו לתקשר איתי בווטסאפ, כי קלטתי שהטלפון הנייד הוא משהו ש'מדבר אליו'. "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ"  (משלי כ"ב, 6). הוא היה מוכן לשבת איתי שיעור שלם, דבר שמאוד נדיר אצלו, אבל אני מאמינה שזה לא סתם הטיפ הטכני שחולל את ההצלחה. העיקר הוא איכות הקשר שמתפתחת, תחושת הזכות למפגש."

"הבנת הנקרא של הלב"

כך נקראת הסדנה המשותפת של יובל ופזית. כמו במופעי הסולו שלו, יובל שר, מנגן, מספר סיפורים ומשלב הומור, ופזית משתפת מניסיונה בתחום החינוך. שניהם עונים על שאלות הקהל וכך יוצאים אנשים עם הכרת תודה על למידה שעשו בזכות הסדנה. יובל מאלתר באותיות השפה העברית כאמצעי אמנותי מרגש להעברת מסרים. ומכיוון שהמילים נובעות לא פעם מן הקהל, ברור שכל מופע שונה מרעהו.  

ויטמין N במושב

מסתבר שיובל חי בעבר במשך כמה שנים במושב, והקשר לאדמה חשוב לו. "גדלתי בחולון בשנות ה-50 עם הרבה חולות מסביב," הוא מספר, "ולפני מלחמת יום הכיפורים עברנו לגור במושב צופית על יד כפר סבא. למעשה שם הוקמה להקת 'הכול עובר חביבי'. כשהתחתנתי עברתי לתל-אביב וכעבור שנים התגוררתי גם בקדימה, בנתניה וביפו; אבל תמיד התגעגעתי לחיי מושב. רציתי לחזור לטבע." 

ואיך הגיעה פזית למושב אומץ? על כך היא מספרת: "במקור אני מעפולה, חייתי גם בקיבוץ גבעת חיים. יום אחד עמדתי מול השער של המושב וקבעתי לי סימן כמו ילדה קטנה," היא מחייכת. "שאם הוא ייפתח, זה יהיה עבורי הסימן שאני צריכה שיהיה לי פה בית. ואכן השער נפתח. שבע שנים מאוחר יותר הגיע יובל בעקבותיי, ומאז הכול היסטוריה."  

ויובל מסכם: "אנחנו גרים ליד חממות פרחים ומטעי האבוקדו, וויטמין N (nature) – תורם לנו המון. יש חוקרים שטוענים שילדים ונוער סובלים מבעיות רבות הנובעות מהניתוק מהטבע. לשמחתנו יש כבר בתי ספר שהבינו, כי טיפוח החיבור לטבע יכול לסייע גם בחיבור לטבע האנושי. כפי שנאמר: 'כי האדם עץ השדה'." 

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1320, 8.2.2024.

* * *

השקת הספר "יושב על מִדִּין"

שלושים שנה על כס המשפט

ביום ראשון, כ"ב באדר א' תשפ"ד, 3.3.2024

בשעה 17.00

תתקיים בבית "דור לדור"

דרך רבין 5, עפולה

מאחורי "יד לבנים" והספרייה העירונית

ספרו של

השופט בדימוס אהרן אמינוף

שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת

* * *

מיכאל רייך

סִפּוּר דָּוִד וְאַבְשָׁלוֹם

רוּחַ חֲרָטָה וְהַשְׁלָמָה עוֹלָה מֵאֵי-שָׁם  

רוֹחֶשֶׁת בְּסִמְטְאוֹת יְרוּשָׁלַיִם, נוֹשֶׁקֶת מִגְדָלֶיהָ

וּבִכְנָפָהּ נוֹגַעַת בְּדַפֵּי סִפְרוֹ הַהוֹלֵךְ וְנִשְׁלָם שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ הַזָּקֵן,

לוֹטֶפֶת זְרוֹעוֹ

וּמְאִירָה פָּנָיו בַּעֲלוֹתוֹ עַל יְצוּעוֹ.

עִם עֶרֶב

עֵת יִפְרֹט בַּנֶּבֶל בְּאֶצְבָּעוֹת דּוֹאֲבוֹת מִזֹּקֶן,

יִתְעוֹדֵד קִמְעָה

וְיָשׁוּב לִכְתֹּב שִׁבְחֵי קוֹנוֹ, מַפְלִיג בְּעֹצֶם אֱמוּנָתוֹ.

עוֹדֶנּוּ זוֹכֵר אֶת שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הַהִיא

וְהוּא בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו וַחֲלָצָיו,

טֶרֶם נָטוּ אָז צִלְלֵי עֶרֶב

וּמֵחַלּוֹנוֹ חָזָה בַּקֶּסֶם הַבָּדוּי, בַּפֶּלֶא הָרוֹחֵץ

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִשְׁכְּחֶנוּ;

טֶרֶם יָדַע אָז הַמֶּלֶךְ:

אַשְׁלָיַת הַיֹּפִי וְהַשְּׂרָרָה עֲתִידִים לַעֲבֹר

כִּירוּשָׁה מֵעִיקָה מִדּוֹר לְדוֹר,                      

הַנֵּזֶר הַמְּדֻמְיָן שֶׁעַל תַּלְּתָלֵי אַבְשָׁלוֹם

לֹא יִהְיֶה אֶלָא בָּדֵי עֵץ הָאֵלָה

שֶׁיִּכַּרְכוּ סְבִיב צַוָּארוֹ

עַד מָוֶת

הַמֶּלֶךְ בּוֹכֶה, מִתְלַחֲשִׁים בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, עַל בְּנוֹ הַמֵּת

וְעַל חֵטְא תַּאֲוָתוֹ הָעִוֶּרֶת

שֶׁעָבְרָה לִבְנוֹ בִּירוּשָׁה, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ

וְעַתָּה שְׂבַע יָמִים וְרֹגֶז,

שָׁב הַמֶּלֶךְ לְזִכְרוֹנוֹתָיו, לְסִכּוּמָיו, לִמְרִי שִׂיחוֹ

דּוֹמֶה שֶׁגַּם קוּלְמוֹסוֹ תַּש כֹּחוֹ,

בַּחֲזוֹנוֹ רָאָה פִּתְאֹם עֵץ רַב פֹּארוֹת

שֶׁשָּׁרָשָׁיו הַבְּסִיסִיִים חוֹתְרִים בַּקַּרְקָע

מִתְפַּצְּלִים וּמוֹבִילִים לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים,

הִתְעַצֵּב הַמֶּלֶךְ כִּי הִתְנַבֵּא אֶל אַחֲרִית הַיָּמִים

עַל כֵּן שַׁח, נֶאֱנַח מֵעִמְקֵי הַלֵּב וְרָשַׁם

פְּסוּקוֹ הָאַחֲרוֹן בַּסֵּפֶר.

מיכאל רייך

* * *

אהוד בן עזר

לודוויג ואן בטהובן, יואל לוי, יואב לבנון ואבנר דורמן בשישי בשתיים בפילהרמונית

זה היה קונצרט בלתי נשכח. הוא נפתח, בניצוחו של יואל לוי, בקונצ'רטו מס' 5 במי במול מז'ור לפסנתר ולתזמורת אופוס 73 ("הקיסר") של בטהובן (1770-1827) שהלחנתו הושלמה בשנת 1809. למן הרגע הראשון, ההפתעה היתה נגינתו המדהימה של הפסנתרן בן ה-19 יואב לבנון, שהוא, להערכתי, כיום אחד מגדולי הפסנתרנים בעולם ושמו ייזכר לדורות. תחת אצבעותיו הפסנתר נשמע כמקהלת פעמונים צלולה שאיכותה מאפילה לעיתים על נגינת התזמורת כולה. הקונצ'רטו המוכר נשמע טרי ורענן כאילו לא עברו 215 שנים מאז נכתב. גם ההדרן היה מרהיב ומפליא והקהל נענה במחיאות כפיים רבות ואפילו אדירות. ממושבי בשורה 16 כיסא 27 גוש ג יכולתי לראות את אצבעותיו המפזזות במהירות וירטואוזית מדהימה על פני המקלדת הלבנה של הפסנתר.

החלק השני כלל את התזמורת בהרכב ענק יחד עם שלוש מקהלות וזָמר, זוויאד מיכילשווילי, בביצוע ראשון בפילהרמונית של "שיחות על האהבה" של המלחין אבנר דורמן (יליד 1975). לתוכנייה צורפו בדף נפרד קטעים משל יהודה אברנבאל, אוסוולד פון וולקנשטיין, שלמה אבן גבירול ואגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתיים.

זה היה פספוס ענק: אין שום אפשרות לעקוב אחר תוכן הטקסטים המושרים, בעת ישיבה בהיכל החשוך, ואיש גם לא עשה זאת. אילו השכילו להריץ מעל מסך צר וגבוה שורה-שורה של הטקסט המושר, כמו שנוהגים בביצוע קונצרטנטי של אופרה – היה הקהל מבין וחש את היצירה ואת השילוב של מילים ומנגינה. ואילו כאן, היה תוכנן של שורות המקהלה סתום לגמרי, אף לא היה אפשר לנחש באיזו שפה שרים, ולא נותר אלא לנסות ליהנות מהקולות חסרי-הפשר.

אני מתפלא שאבנר דורמן, שאף עלה לבמה בסיום הקונצרט לחלוק עם המנצח והמבצעים את מחיאות הכפיים הנלהבות, לא לקח בחשבון שבעת ביצוע יצירתו הקהל יהיה מנותק מהתכנים שאותם בחר להלחין למקהלות.

נקודת האור הבולטת ביצירה הזו היתה, להרגשתי, הפרק השני שבוצע כולו בידי התזמורת בלבד, ללא המקהלה, והיה מפגן מרהיב של מוסיקה קצבית, רבת-הפתעות, "מודרנית", שובבה לעיתים ומבוצעת להפליא בשלל כלים, מוסיקה שיש לה טעם של עוד ועוד מאותו הדבר, מזכירה קצת את הקצב רב ההפתעות של "סיפור הפרברים" לליאונרד ברנשטיין. לשמה בלבד היה כדאי להאזין ליצירה, וקטע דומה נכלל גם לקראת סוף הפרק השלישי והאחרון, קטע תזמורתי בלבד.

ההיכל היה מלא עד אפס מקום קשישות וקשישים שהיו צעירים מאיתנו.

אהוד בן עזר

* * *

הודעה על הופעת הספר "ספרות וריבונות" בפרויקט בן-יהודה

   לפני ימים אחדים העלו בפרויקט בן-יהודה ספר נוסף שלי מהסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", והוא הספר "ספרות וריבונות", המסכם באופנים אחדים את השקפתי על התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית, ומדגים את אתגרי הריבונות השונים (היהדות, הציונות והמדינה) באחד מספריהם של אהרון אפלפלד, אלי עמיר וסמי מיכאל.

   אם תגיעו בדף-הבית של האתר ל"רשימת הכותבים", הערוכה בסדר א"ב (שבה אני רשום ככותב מס' 65) – תוכלו לעיין גם בספרים אחרים מהסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" שכבר הועלו בפרויקט קודם לכן.

יוסף אורן

* * *

אהוד בן עזר

ידידי יצחק אורפז

 במלאת 8 שנים למותו בגיל 94

מתוך ספר המצוי רק בקובץ מחשב

יצחק אורפז ביומנים שלי

מתוך יומן 2012

30.10.12. לפני הצהריים עם אורפז ב"שיין". אני שואל אותו בקשר לפואמה שלו  "אסטרמדורה" שאני עומד לתת לה ברשותו פרסום מחודש בגיליון מחרתיים [גיליון 786 מיום 1.11.2010]. יש בה פאול צלאן, משה הנעמי, מלחמת האזרחים בספרד, אימו של יצחק, בקיצור, אנתולוגיה של מקורות ספרותיים שאמורים ליצור לו עולם. אני לא הייתי מסוגל לכתוב דברים מנותקים וספרותיים כאלה.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

אַנְטְשֶל*

[נדפס לראשונה במוסף "דבר" לערב ראש השנה תשנ"ו, 24.9.95,

ולא נכלל עד כה בשום ספר של יצחק אוורבך-אורפז].

"חד-קרן.

אתה יודע את האבנים.

אתה יודע את המים.

בוא

אקח אותך מכאן

אל הקולות

של אֶסְטֶרְמָדוּרָה.**"

כמה מילים צריך לברור כדי לא לומר את המילה שתיקה.

שתיקת האבנים.

שתיקת המים.

אמר פול לאנטשל.

בוא אקח אותך – אמר פול לאנטשל – בוא אקח אותך אל

שתיקת הקולות

של אסטרמדורה.

אבל אנטשל צחק. אנטשל לעס את המילה אסטרמדורה. אנשל אמר שאסטרמדורה מצלצל יפה. אם למות אז אסטרמדורה. אפילו הקולות – אסטרמדורה אסטרמדורה – קולות הלחישה של העוברים בשדה.

צעיפי המים בסינה לוחשים אסטרמדורה.

בסוף קפץ.

אנטשל קפץ.

פול נשאר על החוף.

*

הסינה. אסטרמדורה. צעיפי מים.

מגוחך להטביע את עצמך בירקון. אין שום שתיקה במילה הזאת.

עם המכתב ביד (או בכיס הפנימי של הז'אקט. קיץ. חורף.

מה אתה יודע

על המימסד

הקרוי עונות השנה)

יותר נוח לשוטט באסטרמדורה שעל גדות הירקון.

אתה הנמען

אומר אנטשל לפול.

שנשאר עומד על הגדה. והמכתב בידו.

*

הלילה, אחרי החלום הנורא, שמעתי את הקולות של אסטרמדורה לוחשים

מה את יודע על שתיקת האבנים.

מה אתה יודע על שתיקת המים.

צלאן לא שאל.

צלאן לא השאיר נמען.

*

אבל אנטשל.

*

כריכת הספר בסגול-חום של דם קרוש.

צלאן לא אהב את מילה דם. את המראה.

צלאן הקפיד לגזוז את ציפורניו ולענוב עניבה.

אנטשל, שבעים קילומטר משם, תשעים דקות נסיעה ברכבת קיטור, מביט בפליאה איך מי הגשם במרזב (והקרח המפשיר) נופלים על אבן. והופכים לאבן. מתחת לכל מרזב בעיר הקטנה, עיר לוויין לאסטרמדורה, מונחת אבן. והמים נקווים באבן, טיפה טיפה.

והופכים לאבן.

*

אנטשל בטוח. הוא ימצא את אימו יושבת על אחת האבנים. הוא השאיר אותה שם. קולה מגיע אליי מאסטרמדורה

עלענד ווי א שטיין

זיץ איך מיר און ויין

הלילה שמעתי את קולה. ביקשתי שתחזיר לי את מקל ההליכה. מקל ההליכה עם ראש ציפור. שנפלה לרגלי.

בחלום היא שרה משהו. אבל הקול הוא קול אימי. היתה מין אפלולית, חומה, כמו ערפל. עוטפת. לא משהו שאפשר לנגוע.

*

קמתי נפחד מאוד.

חשבתי שאני עדיין בחלום. אימי שאלה אם הדרך היתה טובה. רציתי לשאול ואיך את? וכי לא השארתי אותך על האבן? ואיפה האבן?

אבל שכחתי את המילים.

קמתי מבועת וקראתי למילים

מים

אבנים

שתיקה

אימי

אדמה.

אלה המילים. ניסיתי אחרות. לא היו אחרות.

*

הדלקתי אור. שתיתי מים. לקחתי חצי כדור "אוניסוֹם". התעוררתי באחת-עשרה. ניתקתי את הטלפון וישבתי לכתוב את המכתב.

אסטרמדורה עיר יפה, הגם קצת מנומנמת. הבתים נראים כמו מצחי אנשים שהשמש רוחצת.

ואין בה אנשים.

אסטרמדורה היא עיר מתחת לעיר.

*

בהלווייה של משה זינגר ראיתי צעיפי מים, כמו הסינה אחרי שבלעה את צלאן. שאלתי אם לא איחרתי.

אחרי שכולם הלכו נשארתי לבד עם המצבות. השמיים יבשו כמו שק, די הבנתי את הציפורים שעקרו משם. לא היתה שם אפילו אחת. חבילות אדם, קפוטות מתעופפות, פשטו על השדה כמו "השדה לעורבים" של ואן גוך. כמו חבל המתים על קו הרקיע בסצנה החותמת את "החותם השביעי". אישה אחת, הצביעה בכיוון הסככה, והלכה בכיוון הפוך, שנראה לי כמוליך על עבי היער, הלילה. יצאתי, בלי שום הבנה חדשה. אפילו מילה אחת לא נוספה אל החמש ההן. והלא יש מילים הקולטות את הריק כמו ספוג. סינה. אסטרמדורה.

*

השתיקות של משה. מרתקות. מפחידות. באמצע שיחה טלפונית. לא שתיקות, שתיקה. לא בדידות, שתיקה. אל תדבר אליי. אל תלך ממני. מי הסינה גמרו לכסות על צלאן. נגובים חלקים ומדויקים. כמו ציפורניים גזוזות. כמו עניבה  של ערב.

כמו אסטרמדורה.

*

אדי המים עולים מאסטרמדורה ומכסים את הכיכר. אנטשל מכפתר את הז'אקט שלו, ראשו נטוי קדימה. מוחה את האדים ממצחו וחוצה את הכיכר. פיו טוחן קאשיו, בניסיון למלא את הריק. בקצה עינו קולט מכונית נוגחת את המכונית שלו, בניסיון להידחק לחנייה הצרה. אנטשל צועק. אנטשל רץ ומתקרב וצועק. אנטשל שולף את אקדח הברטה שלו ודורך. כשנפתח החלון ונשלף ראש הנער חבוש אוזניות ווקמן ושואל בתמימות, רועמת ביופייה, מקסימה בשקט הבלתי מופרע שלו "למה אתה צועק" – אנטשל לוטף את פניו של הבחור ויורה בו למוות. אין לכזה מקום באסטרמדורה. ימים רבים יישא עליו את הסריטות והמעיכות והפנס המנופץ. כתובת הקעקע על גופו הלבן הבתולי של צלאן, יסביר לשוטר. השוטר מרשה לעצמו בכי מתון. ממילא כבר השקט נקווה עלינו כמו מים, אומר אנטשל, נשען על כובעו של השוטר.

בגן, חבוקים כמו שני דבילים, צחקו ובכו כל הלילה.

אני פה השוטר, אמר השוטר לשוטר אחר שהגיח מן החושך לעשות סדר.

זכור את השקט, אמר אנטשל לשוטר, כשחצו אותם המים.

*

אתה רואה אדם עובר

באסטרמדורה

תשעים אחוז מים ומתחזה למוצק.

רואה. עובר. מתחזה.

הכוח הזה

לעשות פְּעָלִים בתוך המים.

*

ועוד משהו נוזלי.

עשיתי לי את ארץ-ישראל סניף לאסטרמדורה. לגעגועים יש ריח, לגעגועיה של אימי ריח של פצעים בעץ. ריח שרף.

אני בדרך תלפיות ידעתי ראשית אהבה.

הרחק משם, אימי, עמדה אז בחלון ושרה שירים לאסטרמדורה. כמו אנטילופה, פיזרה את ריחה על הדרכים לאסטרמדורה.

מאז אני בדרכים.

הערות המלביה"ד:

* אנטשל – פאול צֵלָאן, יליד צ'רנוביץ', (1920-1970), הוא פאול אַנצֶ'ל. השם בלידתו היה

Pessach Antschel .

** אֶסְטֶרְמָדוּרָה, חבל ארץ במערב ספרד, על גבול פורטוגל. יש לו חלק בהיסטוריה של מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-1939. השם הזה מוזכר בשיר של פאול צלאן, ששורותיו מרכיבות כנראה את השורות הראשונות בפואמה של יצחק אוורבוך-אורפז.

המשך יבוא

* * *

אהוד: טבח ה-7 באוקטובר, ההפגנות הפרו-פלסטיניות ברחבי העולם שתומכות בחמאס הרצחני וקוראות להשמדת ישראל ולפגיעה ביהודים – הביאו להתפתחות מעניינת. לפני ה-7 באוקטובר השתוללו כאן "הפגנות המחאה" והסרבנות נגד "הדיקטטורה" ויצרו את הרושם שישראל מתפוררת – וישראלים, עם כיסוי אוהד בתקשורת עברית מטומטמת – החלו לחפש להתנחל במקומות כמו יוון, קפריסין, פורטוגל ואיטליה כדי ליצור יישובים מחוץ לישראל ובהם "חיים טובים" בעברית כמו בארה"ב. והנה מתברר כי לאנטישמיות הערבית, האיסלמית, האיראנית והפלסטינית – יש ברחבי העולם, גם בארה"ב, שלוחות רבות, פעילוֹת וממומנות – וחרף טבח ה-7 באוקטובר, הציונות עדיין תקפה, ולא כדאי לברוח מכאן ולחיות כיהודי מחוץ לישראל!

* * *

משה גרנות

1. לצייר במילים

על "היונה משתוקקת למבול – שירים"

 מאת גד קינר קיסינגר

כתב – הוצאה לאור 2024, 129 עמ'

ברצנזיות הקודמות שכתבתי על יצירתו ומחקריו של פרופ' גד קינר ניסיתי להתמודד עם העולם התרבותי חובק עולם של המחבר, חיפשתי משמעויות מהרמזים לספרות העולם, למיתולוגיה היוונית, להגות ולמדע המושקעים בשורות החכמות – השתדלתי, אבל בוודאי לא ממש הצלחתי, שכן מדובר באמת במה שנהוג לכנות "איש רנסנס": פרופסור לתיאטרון, שחקן תיאטרון וקולנוע, דרמטורג, סופר, משורר, מתרגם.

אשר על כן, אבחר הפעם בפינה (אולי נידחת?) בספר השירים החדש, והיא סקירת חלק מהאימאז'ים שבשירים. בכאב לב אוותר על דיון באחד הנושאים המרכזיים בשירתו עד כה, וגם בקובץ החדש: חוסר האונים של הלשון לגעת בחידה הגדולה שבחיים, הרי טעימה:

במקום שאין יותר מה לומר

מתגדרים במילים גבוהות

שכדי לרדת לעומקן צריך

להציב כיסא על כיסא לעלות

גבוה מעל גבוה ליפול

ולשבור מפרקת

כדי להבין בנשימה אחרונה

שאין מה

במקום שאין יותר מה לומר, עמ' 111

ובכן, כאמור, אדלג (בצער!) על ניתוח שיר חזק זה, ואעבור לנושא הצדדי שבחרתי – אימאז'ים:

וקורא בחושך

את הברייל של גופך

יובל שאני קורא בך

בכל פעם

מדלג על הפרק האחרון

אני קורא בך, עמ' 13

תמונת המילים שאנו מוצאים כאן מתפרשת במוחו של הקורא להוויה ארוטית – יש כאן עיוורון מטפורי של האוהב והחומד את גוף האהובה.

... בכוונת

מכוונת פסנתרים מתחת

את מיתרי ליבי

עשיתי ביתי בית

נכות לריחך

באת לדק, עמ' 17

ללב יש מיתרים, ויש לכוונם, והבית בו האהובה נמצאת הוא כמו מוזיאון – למה? לריח האהובה.

לימיני גופך מכונס בשנתו בסימן שאלה

לשמאלך גופי. משוואה עם נעלם אחד

....

משוואה עם נאלמים

ואין פותר.

משוואה עם נאלמים, עמ' 23

אין בעולם נושא פחות רומנטי מאלגברה מרובת המשוואות, והנה, כאן קלמבור: "נעלמים" – "נאלמים", ובמקרה זה אין למתמטיקה פתרון. השיר הזה מתכתב עם שירו של יהודה עמיחי:

"ראי, אנחנו שניים מספרים / עומדים יחדיו ומתחברים // או מתחסרים כי סוף סוף הסימן / משתנה מזמן לזמן ...// גם עתה, תחתנו העולם קו שבר – / אל תיראי הביטי איך מעבר // לאותו הקו פרח לנו עכשיו / המכנה המשותף."

אימי עדיין מוטלת בקרבי

ללא קבורה  

אנטיגונה, עמ' 38

בקובץ שלפנינו יש מיספר שירים על אם המשורר, בהם מובעים רעד, יראה ואהבה, והנה האימאז' שלפנינו נשאל מסיפורה של אנטיגונה, שלא יכלה להסכין עם הצו של קריאון לא לקבור את פוליניקס על שום בגידתו בתבי. הדימוי המושאל הזה מנתב את הקורא אל האבל חסר התקנה שפוקד את הדובר.

במקומות בהם התעקשנו פצתה האדמה

פה חסר שיניים

במקומות שבהם עמדנו,  עמ' 73

אני מניח שיש כאן רמז פוליטי על כך שאנחנו מתעקשים לעמוד במקומות שאנחנו לא רצויים. פה חסר שיניים מזכיר זקנה, אבל גם לוע שבולע.

אין ברקיע המתבוסס בדמיו

הסגולים, האצילים

כתום דו-קרב הברקים

שיר בין ערביים, עמ' 89

 הופעת הברק היא תמיד דרמטית, ואף מפחידה, ובתמונת המילים המופיעה כאן מדובר בדו-קרב, שמגיע לסיומו – "כתום", אבל דימוי זה יכול להתפרש גם במובן של תמימות, והנה לנו אוקסימורון: תום – דו קרב.

אני פושט במאכלת זיכרונותיי

את עורם המפוספס של שיריי

כאסיר הפושט את מדיו

לפני שהוא מתייחד עם הגדר

החשמלית.

ניקודים, עמ' 101

האימאז' כאן מנתב את הקורא אל דימוי של רצח והתאבדות, וכל זאת משום אי הנחת של המשורר להביע באמצעות המילים את חביון הלב. כבר לימד אותנו אלתרמן, כי "אל לב הזמר נשברה העט." אלתרמן אמר אמת גדולה באשר לנכותן של מילות השיר (ונסלח לו על השגיאה בלשון), וגד קינר מתאר את הנכות הזאת כטרגדיה של היוצר. וכן, כתונת הפסים שהיא סימן להעדפה, הופכת כאן למדיו המפוספסים של אסיר המואס בחייו.

יש עוד אימאז'ים מעניינים בקובץ הזה, אבל נדמה לי שנתתי לקורא קצה חוט, ואני טופח לעצמי על השכם כי למרות הפיתוי, התרכזתי בנקודה אחת, אולי נידחת, של המלאות בשירתו של גד קינר.

2. "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר פברואר 2024

תמיד מרתק לקרוא את "האומה", וגיליון פברואר 2024 מעניין במיוחד. בזמנו קראתי את מאמרי הביקורת של אורי קובנר על הספרות העברית (הקרויה – "ספרות ההשכלה"), והנה, במאמר של רות בקי קולודני נודע לי לראשונה (מודה בבורות) שהיתה חליפת מכתבים בינו לבין דוסטוייבסקי – האחרון קבע ב"יומנו של סופר" כי היהודי רודף בצע, נלעג, נצלני, פחדן, ערמומי, חנפן, מלשין, מסרב לאכול עם גויים, מתפלל ולבוש באופן מוזר, שולט בעולם הכספים." בעצם דוסטוייבסקי סבור שהיהודים מנהלים מדינה בתוך מדינה. יחד עם זאת, הוא בעד הענקת זכויות ליהודים וביטול "תחום המושב". קובנר התקומם כנגד הדיבה הזאת, למרות שהוא עצמו המיר את דתו כדי לזכות שוב באזרחות רוסית לאחר שהוגלה לסיביר על גניבה מבנק בהשראת "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. קובנר כעס על היהודים שבפוגרום קישינב לא התאגדו להשיב מלחמה בפורעים השיכורים, אבל גם קבע שאם טובי האנשים יעברו על הפוגרום בשתיקה – לא כדאי לחיות בעולם.

ד"ר מרדכי נאור מזכיר אירועים בעוטף עזה מהכיבוש הבריטי במלחמת העולם הראשונה ועד מבצע קדש, שאיפשר לחברי קיבוץ נחל עוז, שנאור היה אחד מחבריו, לסייר בעזה, וגם החשש הגדול מהפושעים שהמצרים בנסיגתם שיחררו מבתי הכלא בעזה. כידוע, בלחץ ברית המועצות וארצות הברית ישראל נסוגה מעזה, אבל זכתה לשקט משם לאורך עשר שנים.

סיפור מרתק מביא ד"ר יורם אלמכיאס על כנס של גדוד העבודה בחברון בשנת תרפ"ה, שבו השתתפו, בין השאר מנחם אוסישקין, יצחק שדה ודויד הורוביץ. מקום הכינוס נבחר משום הקשר החזק של החלוצים לתנ"ך, לעיר האבות ולמערת המכפלה. פירוט האירוע מופיע בזיכרונותיו של דויד הורוביץ, לימים נגיד בנק ישראל.

פרופ' ארנון גולן סוקר את פעולות התגמול כנגד המסתננים והפדאיון ששדדו ורצחו ביישוב העברי לאחר מלחמת השחרור. אז תפחה האוכלוסייה בעזה פי שלושה כשסיייפחה את הפליטים. המאמר סוקר את קורותיה של UNRWA, ולהבדיל – קורותיה של יחידת 101 בפיקוד אריאל שרון וסיפוחה לגדוד הצנחנים 890.

הרצל ובלפור חקק מראיינים את גיבור ישראל אביגדור קהלני, מדבריו ניתן להסיק שאת עמנו קשה להנהיג, שלא שמעו לאזהרותיו של האלוף (מיל) בריק משום הסגנון הבוטה שנקט, וכן, לא היה צריך לאשר את מסיבת נובה כל כך קרוב לגבול. האחים חקק מציינים ש"האחים לנשק" צריכים להתחרט, אבל אינם מזכירים שאלה יצאו ראשונים להגנת היישוב המוכה, ולא משמיציהם.

ד"ר מור אלטשולר מזכירה עובדה שאולי רצינו להדחיק ולשכוח כי שכנינו נהגו במפלצתיות גם במלחמת השחרור (כריתת ראשים, אונס בגוש עציון) ועוד קודם בפרעות תרפ"א ותרפ"ט, כשרוצצו גולגולות ילדים, ניקרו עיניים וקטעו איברים. היא מזכירה, כמובן, את חאג' אמין אל-חוסייני עם תוכניותיו הנאציות כלפי היישוב היהודי. הזוועות של ה-7.10.23 הן המשך ישיר לנ"ל. המאמר מוקיע את מאשרי טענות אויבינו, הלא הם ישעיהו ליבוביץ', יאיר גולן, יעלה רענן, אלי צור. ראויה בעיניי הסתייגות: יאיר גולן, למשל, הקדיש כל חייו להצלת המולדת, וב-7.10, הוא סיכן נפשו כדי להציל את אנשי העוטף.

אביגדור ליברמן סבור שהיינו צריכים לנקוט במכה מקדימה – תמיד כשנהגנו כך, ניצחנו בגדול.

אלי כהן ואליקים רובינשטיין  תמהים אל מול האנטישמיות הגואה בעולם, תופעה שניתן להשוותה למחלת סרטן שאינה ניתנת לריפוי. הרי אין בעולם סיבה נכונה למחלה הזאת, ובוודאי שאין הגיון. אלדד בק סבור שהאנטישמיות היא מחלה נפשית קולקטיבית – מכל עמי העולם רק לנו אין זכות להגן על עצמנו. הוא מכנה את הליך אוסלו אשלייה שבה גרמנו במו ידינו שיצביעו עלינו כעל קולוניאליסטים. וכן, גם הוא מצביע על יהודים שמלבים את השנאה כלפינו.

פרופ' אודי לבל ויונתן עמיר מצביעים על הצורך בהכרה ממלכתית כלפי הגיבורים האזרחים, שהרי אינספור אזרחים יצאו בסכנת נפשות ב-7.10.24 להציל חיים, ורבים מהם שילמו בחייהם.

פרופ' תמר וולף-מונזון מתארת את צעירותו של אורי צבי גרינברג, שהעלייה ארצה לא היתה בראש מעייניו. הוא רצה להתגורר בברלין ולהפוך לסופר אירופי. לימים הודה כי החמיץ את עלייתו ארצה עם העלייה השלישית של החולצים, ואשר עימם הוא נמנה בתחילת דרכו בארץ. כן, מוזכרת במאמר הרעות בינו ובין אב"א אחימאיר ויהושע השל יבין.

בן-ציון יהושע מתאר את חיי הפחד של היהודים באוזבקיסטן תחת השלטון הקומוניסטי. בספריו על  מרכז אסיה מתאר יהושע את קורותיהם של יהודים יקרים אלה לאורך מאות שנים, וממש להתפעל משליחותו במחוזות אלה בימי קרבות והעלאתם ארצה בסכנת נפשות. בן-ציון יהושע הוא בן יקר לעם ישראל.

שושנה ויג מפרסמת בגיליון זה שיר בשם "כאבים בדצמבר 2023", בו היא מצהירה: "די די לשנאה, די," ומצד שני היא מוקיעה את "יפי הנפש שרוצים עוד לפלג בינינו" – טוב, אחדות נוסח שושנה ויג. יש עוד כתבים מעניינים בגיליון זה, אבל הבאתי כאן רק מתאבן.

משה גרנות

* * *

איתמר פרת

צעקות של מלאכים

סוף סוף נרדמים. מנוסָה מן המציאות. מעֵין שלוה לנפש.

טוב, לא לגמרי. מלאכי השרת האלה חודרים מבעד להכרה. נקרא לזה מנוחה לא-נכונה.

"הבאתי אורח," אומר גבריאל המבשר, ונוטל סוכרית מנטה מהצלוחית. "קוראים לו מטטרון. הוא לא בדיוק מלאך, אבל הוא סגן עוזר במחלקת החוק והצדק. הוא התעקש לבוא הלילה. הוא טוען שאין לו הזדמנות אחרת."

"אני? אתה התעקשת." אומר מטטרון. הוא אכן לא נראה מלאך. הוא לובש גלימה מרופטת של שופט ולא גלבייה לבנה של מלאכים. יש לו פרצוף של אימוג'י כועס, כמו לשר גלנט, וזקן כמו של אהוד ברק.

לא חשוב. אני אהיה נחמד אליו. "קח סוכריה, מטטרון," אני אומר. "צריך להמתיק את המציאות."

מטטרון נוטל ומיד גורס אותה בפיו. "זאת הצרה," הוא אומר ברתחה. "אתם ממתיקים. אתם נותנים למשפחות להרגיש שהנה כבר יש עיסקה. למה לשקר? הרי הם יודעים את האמת, וכל ההפגנות והראיונות אלה הם רק צורך פסיכולוגי! מה יוצא מזה שהם מתייפחים? הם רוצים שימשיכו לשקר להם?"

רע לב הוא מטטרון. מה אני צריך אחד כזה אצלי בחדר. "לא ממש משקרים להם. צריך לנטוע בהם תקווה, לעזור להם להתמודד," אני אומר.

"משקרים לא מתמודדים!" צועק מטטרון. "הרי כולם יודעים שהחמאס ישחרר איזה עשרים-שלושים ואת כל האחרים פשוט יהרגו, או ישווקו אותם לאיראן, כמו את רון ארד! הם נבלות, אבל לא מטומטמים! למה שנשלה את עצמנו? למה ניצחנו עד עכשיו? כי אמנם היו לנו מחדלים אבל לא השלינו את עצמנו כמו הערבים. מה קורה לנו? מבזבזים זמן ודיבורים מה יהיה ביום שאחרי, כאילו זאת בעייה שלנו. ועוד אנחנו מכניסים משאיות של אוכל ודלק לחמאס. אולי נחזור לעשתונותינו, מוח יהודי בריא?"

"מטטרון, הבטחת בלי צעקות," אומר גבי. "אתה תעיר את השכנים. תתחשב."

כאן נכנס רפאל המלאך המהנדס. "היה לי עיכוב," הוא אומר. "הבוס קב"ה רצה לדעת מה הדיבורים האלה על שחרור פלסטין וחפים מפשע. הוא לא כל כך עוקב לאחרונה."

"את זה יודעים," אומר גבי. "הוא באיך-קוראים-לזה, הֶסְתֵר פנים. הוא מתעניין רק בתקציב החינוך הדתי ובקרן התמיכה באברכים."

"הסברתי לו כי כל מי שצעיר משבעים וחמש נולד בעזה ואין לו אפילו זיכרונות מפלסטין. במשך שמונה כיתות הוא למד שגזלו לו. זה מה שיודעים הילדים החפים מפשע. הם לא יודעים איפה פתח תקווה או ים כנרת, אבל במחנות קיץ הם לומדים קרבות סכין והכנת מטענים. יש להם הצגות איך חוטפים חיילים ושוחטים מתנחלים. רחמנות עליהם. כאלה חמודים עדיין וכבר חפים מפשע."

"נו, עכשיו סוף סוף הוא הבין?" אני שואל.

"כנראה שהוא בעניין עוד מזמן," אומר רפי. "אבל התרשמתי שהוא אינו מאמין בקדושת חיי אדם ובקדושת פגרים, ומתלמוד תורה והשגחת כשרות הוא מקבל גזזת. אבל בשביל מה באת אתה, מטטרון? שוב לצעוק שאנחנו לא רואים את המציאות? שזה לא נכון כי ביבי תיכנן את החטיפות רק כדי שיוכל לטבוח ילדים, ולעצבן את הנשיא ביידן?"

"רפי, אל תעצבן אותו. הוא כבר עצבני גם ככה." אומר גבי.

"אני לא עצבני!" צועק מטטרון. "אבל מרתיח אותי איך אתם עם הראש היהודי שלכם םחמיצים הזדמנות פז! הם רוצים אסירים ביטחוניים. תנו להם! את כולם. נקו את הכלובים! קחו מהם את קלף המיקוח הזהו ומה יישאר להם? הפסקת הלחימה? נו באמת. אם זה שוק בהמות אז זה שוק של עודף היצע על ביקוש. מיד המחירים יורדים. מיד הם יראו כי כל האלפים האלה לא נחוצים להם ושהם מקבלים אותם חינם. לא חייבים לשחרר חטופים תמורתם."

"מטטרון, זה לא כל כך פשוט," אני אומר. "כל האסירים האלה הם שפוטים ואי-אפשר לשחרר אותם בלי חנינה רשמית. ואפשר לשחרר אותם רק לבתיהם ולמשפחתם. אסור להגלות אותם לעזה או לשום מקום. אתה כמשפטן שמיימי צריך לדעת את זה."

"אז נפר את החוק," אומר מטטרון. "בעסקת שליט שיחררנו 450 אסירים בלי חוק ומשפט. האמן לי שהעולם לא יעלה טענות על שחרור אסירים. זה מה שהם רצו, לא? פרי דזה פרידום פייטרס. יאללה קחו. צרפו אותם לשורות הלוחמים שלכם. הם יודעים מה מחכה להם. ביחוד לאלה שהלשינו לשב"כ."

"האמת, איזו תועלת צומחת לנו מכל המאסרים האלה?" שואל רפי. "שישלמו את חובם לחברה? שיחזרו להיות אזרחים הגונים? כל מה שאנו משיגים זה שיברון לב של הקורבנות, שנאלצים לראות שרוצחי יקיריהם יבלו את כל שנותיהם באירוח ממלכתי מכובד, פטורים מבעיות בריאות וביטוח ולהשתלם במקצועות מכניסים. וכל בוקר קפה עם חלווה וחביתה וסלט."

"אבל יש חוק, יש צדק," אני אומר.

"זה מה שהתכוונתי בתפיסת המציאות," אומר מטטרון. "סתם חבל שבאנו. שימשיך לישון. יללה נעוף מפה."

עפו.

איתמר פרת

* * *

אהוד בן עזר

צחי המוזנח

כאשר צחי חוזר מבית-הספר הביתה בצהריים – אין איש בבית. בזה לכאורה אין הוא שונה מרבים אחרים, שהוריהם עובדים. אבל ההבדל הוא שההורים שלו, לדעתו, הם שני חארות אמיתיים שלא איכפת להם כלל ממנו, ולדעתו גם ביניהם לא איכפת להם אפילו קמצוץ – אחד מהשני.

לפי התיאור הזה אפשר לחשוב שהוא מוצא את הכיור במיטבח מלא כלים לא-שטופים עוד מאתמול, המקרר כמעט ריק, הדירה הפוכה, ולא השאירו שקלים אחדים כדי שיהיה אפשר לרדת לקנות משהו לאכול ברחוב. אבל לא. ההיפך הוא הנכון. הדירה מצוחצחת כי שלוש פעמים בשבוע באה עוזרת לנקות. המקרר מלא אוכל. הכיור ריק והכלים השטופים האחרונים עדיין במדיח-הכלים. יש פתקה ובה הצעה למאכלים שיחמם לו לארוחה, ותזכורת שעליו להכין אחר-כך שיעורים וכי אסור לו לפתוח את הטלוויזיה או להזמין חברים או ללכת אליהם או או או או – בטרם יסיים את הכנת השיעורים.

ובכל זאת הוא מרגיש מוזנח, וגם מתנהג כך. פושט את התלבושת האחידה, שכבר מסריחה מזיעה ומרובבת כתמים של ארטיקים ושל טחינה מהפלאפל בהפסקה, מוציא מכנסי-התעמלות מקומטים מארגז הכביסה המלוכלכת. מחמם את כל סירי התבשילים רק כדי למאוס בהם; לבסוף, מכין לעצמו מחבת עמוסה צ'יפס שמתיז רסיסי שמן טיגון לכל עבר, צולה נקניקיות שמתפוצצות על מחבת הגריל; פותח שתיים-שלוש קופסאות חמוצים; פותח את הטלוויזיה בסלון ומביא לשם את ארוחת-הצהריים כשהוא מתיז קטשופ וחרדל לכל עבר, ובתוך כחצי-שעה אין להכיר את הדירה – רובה הפוך ומבולגן כאילו לא סידרו ולא ניקו אותה זה שבועות אחדים.

לפנות-ערב חוזרים הוריו, עמיאל מעבודתו בסוכנות-הביטוח, ורס"ן ורדה מהשלישות (היא משרתת בצבא-הקבע), ועוד בטרם פשטה את המדים, נשמעות צעקותיה:

"מדוע לא התרחצת?"

"שיעורים עשית?"

"לא מרגישים כלל שהיתה כאן העוזרת היום!"

"מלוכלך היית ומלוכלך תישאר!"

"במה חטאתי לאלוהים שיש לי בן כזה?"

"אני מקווה שלפחות את התחת אתה מנגב, עצלן אחד!"

וצחי, לו יש רק תשובה אחת שחוזרת שוב ושוב:

"אימא, אולי כבר תזניחי אותי קצת?"

"להזניח? אותך? הלא אתה הילד הכי מוזנח שאני מכירה! אי אפשר להיות יותר מוזנח ממך!"

"אפשר ואפשר, רק תזניחי אותי סוף-סוף ותראי!"

עמיאל מסתגר בחדר-העבודה שלו עם תיק המיסמכים שהביא מהמשרד, אחר-כך משתלט על הווידאו ורואה סרט או שניים מדי ערב. ורדה מקישה בכל הסירים במיטבח, ואם הם (עמיאל וורדה) לא צורחים במקרה אחד על השני בגלל איזו הוצאה כספית לא צפוייה או הצורך לנסוע לארוחה ביום שישי בערב אצל ההורים, כלומר סבא וסבתא מצידו או מצידה – הולכת ורדה לישון מוקדם, ועמיאל נרדם ונשמע נוחר בסלון, מול הטלוויזיה.

*

הגיע יום ההורים הבלתי-נמנע. למזלו היה עמיאל במילואים וכך באה רק ורדה אל שולה המחנכת.

"אני לא מבינה!" דיברה אליה ורדה כמעט בדמעות, "תראי אותי! היית צריכה לראות את הבית! את הלישכה שלי! אנחנו כל כך נקיים ומסודרים! מאיפה צמח לי בן מוזנח שכזה? תגידי, מה את מציעה לי לעשות? הוא מוכן לא לראות טלוויזיה אפילו שבוע ובלבד שלא יצטרך להיכנס למקלחת, וגם כשהוא מואיל להיכנס סוף-סוף, אני לא מאמינה לו שהוא מתרחץ  – אני יודעת שהוא מניח למים לזרום, ועומד לו בצד, יבש."

"איך את יודעת? הוא עוד מרשה לך להיכנס? הלא עוד מעט הוא צריך להתחיל כבר להתגלח!"

"מה איך איני יודעת? לפי הריח! הלא הוא מסריח כשהוא יוצא בדיוק כמו שהיה כשנכנס למקלחת!"

"אני חושבת," אמרה המורה שולה, "שאת מלחיצה אותו יותר מדי. ואני מציעה לך להזניח אותו קצת. אחרי הכול הוא ילד חיובי – לא מעשן, לא גונב, לא מתרוצץ ברחובות ולא משתולל בבית-הספר."

*

כשחזר צחי מבית-הספר הביתה בצהריים, ביום המחרת, מצא פתקה:

צחי יקירי,

מצידי אתה יכול לעשות בחיים שלך מה שאתה רוצה. אני התפטרתי מהחינוך שלך והחלטתי סוף-סוף להזניח אותך, כמו שביקשת וכמו שהצלחת גם להשפיע על שולה, שמתפעלת מהחיינְדַאלַאך (בעברית – החינחונים) שלך!

שלך,

אימא

*

בתוך שבועיים חל שינוי עצום בצחי: הוא חדל להסריח, החל מקפיד על לבושו, לקח את הכסף שהשאירו ההורים וירד לאכול בחוץ במקום לטנף את הבית, לפעמים אפילו הואיל לאכול מה שבסירים, נעלמו הציפורניים השחורות ולליל שישי קבע להיפגש עם זיווית הבליינית ב"דנסיטי". ואילו ורדה – היא העלתה בשבועיים האלה שלושה קילו במשקל, מרוב עצבנות, והיתה צריכה ללכת לתופרת להרחיב את חצאיות המדים שלה.

"אתה רואה?" אמרה לעמיאל. "הכול בזכותי. קודם צחי היה כל-כך מסריח ומוזנח שאף בת לא הסתכלה עליו."

"כן? אז תדעי לך שאת פשוט לא-נורמאלית. אז אצלנו בביטוח אומרים שהפרמיה על העבודה היא פונקציה של האמביציה! אז אם צחי שלך לא היה חולם למזמז את זיווית, אז הוא לא היה מתרחץ עד הצבא!"

"אז, אז, אז – איזו מין עברית מטומטמת יש לך, מיליק?"

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאמרים ותגובות

"חדשות בן עזר" גיליון 876 מיום 23.9.13

יש לנו חבר, קריין מושבע של ספרי פורנוגרפיה, בעיקר באנגלית, והוא קרא את "מסעותיי עם נשים", וממש צחק. "זאת פורנוגרפיה?" – לדבריו זה אפילו לא מתקרב לפורנוגרפיה אמיתית!

לעומת זאת מרבית מכרינו, ובעיקר נשים, אינם מסוגלות לקרוא בספר מעבר לפרקים על החיים בעין-גדי לפני חמישים שנה, כי לדבריהם, (אם הם לא משקרות) – הם לא יכולים לקרוא את הפרקים ה"פורנוגראפיים", שהם ממש מגעילים ומרתיעים אותן! בייחוד הפרקים החיפאיים של חיימקה מעין-גדי עם מלנכולי הנערה הבתולה וויולטה הרומנייה! [שהרי בטוח שהיה לאהוד בן עזר עסק עם ויולטה, הוא לא היה יכול להמציא את זה שהרי הוא כותב רק את זיכרונותיו ואין לו דימיון!] – ולכן הם סבורות שזוהי אובססיה שלנו לבזבז את כישרוננו הגדול על שטויות סקסואליות! – כמו שכתבה לנו בשעתו נורית גוברין על הספר:

"לא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים, מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך. הם אף מרתיעים קוראים לא מעטים ואולי בעיקר קוראות."

* * *

נעמן כהן

ואלה שמות בני ישראל

"קומי אוֹרי בת ציון"

"קראנו לה קאמי – (עוזר כומר) כי בזכותה קמנו"

במשך שעות הסתתרה אופיר בלחסן עם בנה הקטן בממ"ד בקיבוץ סופה. יובל בעלה, מפקד כיתת הכוננות, נלחם במחבלים. שלושה חודשים אחרי ששרדה את טבח 7 באוקטובר יחד עם בעלה יובל (31) ובנה טאי (2.5), ילדה אופיר בלחסן (31) מקיבוץ סופה את בתה קאמי. "קראנו לה קאמי כי בזכותה קמנו חזרה על הרגליים."

https://www.ynet.co.il/parents/lifestories/article/yokra13787841

ועכשיו נשאלת השאלה מדוע צברים ישראלים הנושאים שמות עבריים שניצלו מאסון קוראים לבתם דווקא בשם הלטיני קאמי כלומר "עוזר כומר"? מה זה אומר על התרבות היהודית-ישראלית-עברית? במחשבה שנייה, מכיוון שבנם הבכור קרוי שמו בישראל טאי, כלומר תאילנדי שהוא גם שם סיני ווייטנאמי, אולי השם לבת קאמי הוא על שם אלוהות דת השינטו היפנית?

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%90%D7%9E%D7%99_(%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%95)

בכל מקרה אם זה "עוזר כומר" או "אלוהות שינטו" מה זה אומר על התרבות היהודית- ישראלית-עברית?

חנין מג'אדלה - כמה מסכנים הרוצחים בעזה

לכן יש להציל ולשקם את החמאס

כתבת "הארץ" חנין מג'אדלה, הערבייה-המוסלמית הגזענית שנאבקת למען הפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי, כותבת על הסבל הגדול של תושבי עזה כנימוק מדוע יש להפסיק את המלחמה בחמאס ובג'יהאד ע"מ להצילם ולשקם את שלטונם בעזה.

(חנין מגאדלי, "קופסת טונה ב-100 שקל. את הפיתות אופים ממזון לבעלי חיים", "אל-ארצ'י", 7.2.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-02-07/ty-article-magazine/.highlight/0000018d-8213-daa1-a9fd-e21b04660000

במאמרה היא מביאה ציטוט מהאיסלמיסט העזתי אוסאמה דמור שבו הוא מציג שהעזתים המסכנים מכינים לחם מאוכל לבעלי חיים. נורא ואיום.

אלא מה, "המסכן" אוסאמה דמור צייץ ב-7.10: "תשחטו אותם!" "התחילו טרור ביו"ש!"

הנה וידאו של "גופות של ציונים." וידאו של חגיגות "תודה על המתקפה" "היה יום כיף."

https://x.com/arbelaue/status/1755514118495228001?t=GMTgydoKk0-MrmIcCMtnbg&s=03)

אז עכשיו הוא מדווח שהם אוכלים בונזו, שיגידו תודה שהם, תומכי הטרור והרצח, אוכלים עדיין.

"לוחמי השלום"

יונתן זייגן מתנאה באימו האקטיביסטית הפרו-איסלמית, ויויאן סילבר, מייסדת "נשים עושות שלום" שלמרות זאת נרצחה באכזריות ונשרפה חיים בקיבוץ בארי ע"י מחבלי החמאס, כמו גם בהיותו עובד סוציאלי שהחליט להקדיש את עצמו לפעילות למען שלום מאז 7 באוקטובר.

"אימי, ויויאן סילבר, שנרצחה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר," כותב זייגן, "נהגה לומר, שהשלום הוא אינטרס ישראלי, ושלעולם לא יהיה פה ביטחון בלעדיו. מאז נדם קולה אני מוצף בכאב. (לא ממותה אלא) מול תמונת מראה ששטחה 365 קמ"ר."

"'אין עם מי לדבר.' הכול חוזר אלינו, ומה נותר בידינו? וכך זה חוזר וחוזר בלופ אינסופי."

"למעשה," אומר זייגן, "אנחנו אלה שאינם מפנימים את עובדת קיומנו, בעוד הרוב המוחלט של הערבים בעולם ורוב הפלסטינים כבר הפנימו זאת מזמן. עלינו לעטות ענווה של מנצחים, ויחד עם הפלסטינים לנסח הסכם שלום שמכיר בעוולות ומייצר פתרון לשני העמים. אנחנו חייבים להפנים, ש'קיר הברזל' כבר הוקם, אם אנחנו רוצים עתיד כאן, אנחנו חייבים להפוך את הסכסוך לנחלת העבר. עלינו לעטות ענווה של מנצחים, ויחד עם הפלסטינים ומדינות אחרות לנסח הסכם שלום המכיר בעוולות ומייצר פתרון בר קיימא לשני העמים – ביטחון לישראל בתוך גבולות מוגדרים, וחירות, ריבונות ומרחב רציף בעבור הפלסטינים. איפה הם האנשים ההם, שיגאלו אותנו סוף סוף מייסורי המלחמה??"

 (יונתן זייגן, "אימי ויויאן סילבר כבר איננה. אבל איפה שאר לוחמי השלום?" "אל-ארצ'י", 7.2.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-07/ty-article-opinion/.premium/0000018d-8369-d361-a9cd-e7e91dd60000

אז ראשית כל נשתתף בצערו של יונתן זייגן על רצח אימו. אבל אי אפשר שלא לראות שההומניזציה שעשתה אימו לחמאס ולג'יהאד, ודבריו ההזוים כי "רוב הפלסטינים כבר הפנימו מזמן את עובדת קיומנו ולא מנסים להכחידנו" היתה בהם תרומה למחדל האיום של ה-7 באוקטובר באשר עיוורו את הציבור מהסכנה. בכל מקרה נאחל ליונתן זייגן הצלחה במאבק למען השלום. מכיוון שלשיר קומביה ושיר לשלום מול עזה זה פשוט לא יעיל, עליו לשכנע לפחות ערבי-מוסלמי אחד שיראה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"ף שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי. אם יצליח, זה יהיה צעד גדול לעבר השלום.

העזתים הם חמאס

העזתים נגד חמאס? הרשות הפלסטינית היא הגורם המתון? למה אנחנו מתעקשים להסביר את הערבים – במקום פשוט להקשיב להם? הכירו את ה-Westsplaining

https://x.com/kann_news/status/1755864115212357745?t=iOkZVor2fPH4T0H2yL_8IQ&s=03)

אכן כן. עלינו להקשיב לערבים ולא למשאלות הלב שלנו.

עמוס שוקן מודה: עיתון "הארץ" משרת את הצד של האויב

בעקבות כתבה שפורסמה ב"הארץ" בכותרת: "אין לאן לחזור. 1.7 מיליון עזתים נמלטו מהפצצות רוב הבתים שהותירו מאחור נהרסו במלחמה." הצייצן, הלל גרשוני, כתב בחשבון הטוויטר שלו בתגובה למאמר: "היי הארץ, קראתי בעניין את פרויקט האינפוגרפיקה 'אין לאן לחזור' ויש לי כמה שאלות לשאול."

למרבה ההפתעה, מו"ל הארץ, עמוס שוקן הגיב לציוץ וכתב לו ספק בהומור ספק ברצינות: "לא עונה לגרשוניז."

 הצייצן לא ויתר וכתב למו"ל הארץ: "זה בסדר, אלה שאלות רטוריות, העיתון שלך כרגיל בצד של האוייב. משרת לפעמים את הצד של האוייב, קרי חמאס בעזה."

 בתגובה ענה לו שוקן: "לא בכל דבר ולא תמיד..."

https://www.now14.co.il/%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a1-%d7%a9%d7%95%d7%a7%d7%9f-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%9b%d7%97%d7%99%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%9e%d7%a9%d7%a8%d7%aa-%d7%9c%d7%a4%d7%a2%d7%9e/

הנה עדות מפי הסוס. שוקן מעיד ומודה שאכן עיתון "הארץ" הוא עיתון ערבי בעברית.

תופעה חדשה – גרמניה מוקיעה מתוכה אנטישמים ואוטו-אנטישמים

תופעה היסטורית חדשה בגרמניה. גרמניה מוקיעה מתוכה אנטישמים ואוטו-אנטישמים.

הילה פלג-פרנקֶה (47) ירדה לגרמניה, נישאה לאוצר הגרמני אנסלם פרנקֶה, ועבדה כאוצרת אמנות בברלין בירת הרייך תוך התנאותה כמייצגת דור שלישי לשואה. לאחר 27 שנים היא עזבה את הקריירה בברלין, חזרה לישראל, וקיבלה משרה כמנהלת המדרשה לאמנות בבית ברל. בראיון איתה היא מסבירה למה. בשנים האחרונות הרגישה פלג-פרנקֶה שהסביבה המקצועית שלה בגרמניה מצרה את צעדיה יותר ויותר. ב-2019 התקבלה בבונדסטאג החלטה שקראה למנוע מימון ציבורי ממוסדות התומכים או מזדהים עם ה-BDS. לישראלים זה אולי נשמע נהדר, אבל פלג-פרנקֶה מתארת סחף שבסופו של דבר דחק החוצה דווקא אותה.

"אני סבורה," אומרת פלג-פרנקֶה ש"יש ל-BDS זכות קיום. ובגרמניה התוצאה של ההחלטה היא ש-80% מהאמנים שמגיעים מהדרום הגלובלי, לא רק מהמזרח התיכון, וחתמו פעם על איזו עצומה של BDS, אי אפשר להזמין אותם יותר להשתתף או להופיע בשום אירוע ציבורי.

"הגרמנים תופסים את עצמם – קצת בוטה להגיד – כמומחים לאנטישמיות. הם לוקחים לעצמם סמכות להגדיר מה אנטישמי ומה לא. נוצר מצב שכל אדם או גוף שאפילו לא תמך במוצהר ב-BDS, אלא נתן במה או שיתף פעולה עם מי שמגיע פחות או יותר מהמזרח התיכון, (ותמך ב-BDS) הואשם באנטישמיות. מוסדות תרבות הבינו פתאום שמקצצים להם תקציבים מבלי לתת צידוק, על בסיס שיתופי פעולה כאלה. גם עלינו ב-HKW היה איום כזה. וגם אני הייתי קורבן של זה. אז ה-HKW קרא לבטל את ההחלטה והוביל נגדה קמפיין גדול של מוסדות ציבור גדולים בגרמניה – תיאטראות, מוזיאונים. זה היה בערך שנה וחצי לפני הדוקומנטה ה-15 ב-2022 (שעוררה סערה גדולה לאחר שהוצגו בה דימויים אנטישמיים ואנטי ישראליים. חלקם הוסרו, שני מנהלים התפטרו והערך האמנותי של המוסד כולו הוטל בספק.

"היו"ר טען שהם לא יכולים למנות תומכי BDS. אמרתי שאני לא תומכת BDS. הוא ענה, 'כן, אבל את פרו-פלסטינית (ותומכת בכל תומכי ה-BDS).

"כן. ולא אמרו לי מפורשות אבל הבנתי שיש אנשים שמסומנים כי הם לא לוקחים צד בעד ישראל. באופן ברור מספיק. זה מערער ומטלטל בשבילי להיות מואשמת או מופלית בגרמניה. אני נתפסת כאנטישמית על בסיס הגדרה סטריאוטיפית גרמנית של מהו יהודי לגיטימי. זה מערער גם קולגות ערבים, שהם בשום אופן לא אנטישמים. ברלין מאוד משתנה עכשיו. הרבה אנשים כבר לא מרגישים נוח להיות שם. כרגע העיר פחות אטרקטיבית, במיוחד למי שבא מהמזרח התיכון. אנשים עוזבים, או מדברים על עזיבה."

לזכותה יש לומר שעם תחילת המלחמה, כשהשמאל הפרוגרסיבי הגלובלי, (הפרו-איסלאמי) שהתעלם מפשעי חמאס והג'האד, והגיע להצדקה נלהבת שלהם, וסביב האגף הפמיניסטי שלו, שלא מאמין לקורבנות אונס ישראליות; להיעלמות הטוטאלית של היכולת להכיל מורכבות; להכרח לבחור צד ללא שום סייג, גם מתוך פחד מסנקציות חברתיות ומקצועיות. בעולם האמנות הסערה הגדולה ביותר נסובה על מכתב המחאה נגד המלחמה בעזה שהוציא המגזין ארטפורום וש"שכח" להזכיר את 7 באוקטובר – היא לא חתמה על המכתב הזה.

נושא הזהות היהודית העסיק את פלג-פרנקֶה. עם הפיכתה לאם. "כאימא אני צריכה לתת לילדיי משהו משלהם לענות כשהזהות הזאת הופכת לדבר דומיננטי שמוגדר על ידי אחרים. לפני כמה שנים, (היא מספרת)  הוזמנו לבר מצווה. זו היתה הפעם הראשונה של הילדים בבית כנסת. וניסיתי לתווך לבני (הנושא את השם הערבי) נדים, שהיה אז בן ארבע לדעת על טקסים יהודיים. החבר עלה לתורה ואחרי כן הרב נשא דרשה ואמר לו, 'אתה צריך להיות שטולצה יודה, שטולצה יודה'. יהודי גאה. וכשיצאנו בני  נדים שאל אותי מה זה יהודי גאה? הייתי צריכה להסביר לו למה הוא צריך להיות גאה וזה היה לי קשה. איך להסביר לו שהוא שייך לקהילה שהיא קבוצת מיעוט בתוך רוב תרבותי אחר, ועוד לא דיברנו על השואה ועל הנאצים. הוא יודע שיש לנו שורשים גרמניים. פה בארץ הוא מדבר גרמנית ביומיום עם אחותו ועם אימא שלי. לפעמים לא קל לו פה, הוא מרגיש זרות. מתגעגע. אני רוצה להקנות לו את ההבנה שהזהות שלו מורכבת. שהוא גם וגם וגם, ושזה דבר יפה וטוב."

השאלה אם בנה (בעל השם הערבי) נדים, יהיה גם "שטולצה ישראלישה"?

(אבי פיטשון, "הילה פלג: 'הגרמנים לוקחים לעצמם סמכות להגדיר מה אנטישמי. אני נתפסת שם ככזו,' "אל-ארצ'י", 09.2.24)

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2024-02-08/ty-article-magazine/.highlight/0000018d-7e82-d636-adef-7eee72190000

מובן שהמעשה הראשון של פלג-פרנקֶה במדרשה היה להשיב ללימודים ערבייה שהזדהתה עם החמאס, והושעתה בשל כך.

אין ספק, הניסיון הגרמני להיאבק באנטישמיות, שהם כוללים בה גם את האוטו-אנטישמיות היהודית-ישראלית, יש בו משום עידוד ונחמה. לעומת האנטישמים הגרמנים המסורתית, אבל המעניין הוא שהן האנטישמיות הגרמנית, והן מאבק הגרמנים באוטו-אנטישמיות היהודית-ישראלית מביאה לכך שיהודים יחזרו לארץ.

ועוד דבר מעניין האם האוטו-אנטישמית פלג-פרנקֶה יודעת בכלל מה אמר ברל יעקב כצנלסון הכהן (שהמדרשה אותה היא מנהלת נוסדה על שמו), על יהודים ויהודיות אוטו-אנטישמים מסוגה בנאומו המפורסם "היש עוד עם בעמים"?

ב-4 במאי 1936 פרסם ברל (בארי) יעקב כצנלסון הכהן בעיתון "דבר" את תוכן נאומו ב-1 במאי 1936. חלקים מהנאום נהפכו לקלאסיקה. טקסט חשוב ומצוטט.

(הנאום ב"דבר", 4.5.36)

https://www.nli.org.il/he/newspapers/dav/1936/05/04/01/article/15/?e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI--------------1

(הנה טקסט הנאום השלם בפרויקט בן יהודה):

https://benyehuda.org/read/26523

יאיר גולדנר-גולן מהלל את הקונספציה של ביבי

בעוד שיאיר גולדנר-גולן "רואה התהליכים" מתקיף עכשיו את ה"קונספציה" של מיליקובסקי-נתניהו על הבידול בין עזה ליו"ש ש"הובילה לאסון", בעבר, בהיותו סגן רמטכ"ל "רואה תהליכים" הוא הילל אותו על כך:

"מהזווית הבטחונית הצרופה," הכריז גולדנר-גולן, "העובדה שאין אחדות בעולם הפלשתיני, ושיש במידה רבה נתק בין איוש לעזה – היא נכס בטחוני משמעותי":

https://x.com/YinonMagal/status/1755606809887596918?t=oJ4I1HWlmg9NtHPcxRBCdQ&s=03)

במקרה הזה צדק גולדנר-גולן. ולכולם יש לזכור ולהזכיר כי למיליקובסקי-נתניהו יש אמנם אשמה באי מניעת טבח שמחת תורה, אבל במדיניותו הוא הציל את עם ישראל מהקמת מדינה חמאסית מזויינת ביו"ש שהיתה מהווה סכנת קיום לכל המדינה.

יאיר גולדנר-גולן להיכנע לחמאס

"‏הגיע הזמן לומר את האמת. אי אפשר לשחרר את החטופים ולהשמיד את חמאס במקביל," הבהיר סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (במיל') יאיר גולדנר-גולן בציוץ בחשבון ה-X – "ניתן לשחרר את החטופים רק בעסקה, והעסקה הזו תהיה עם חמאס."

לדברי גולדנר-גולן, עסקה כזו תביא להפסקה ממושכת בלחימה, וההפסקה הזו מסכנת את קיומה של הממשלה ולכן היא אינה רוצה בה. "הגיע הזמן לומר את האמת. במלחמה הזו אנחנו לא נביס את חיזבאללה, והאיום על יישוביי הצפון לא יוסר. חזרת התושבים לבתיהם תהיה בגלל רגיעה ביטחונית זוחלת, ולא בגלל שחיזבאללה ידחק מצפון לליטני. יש בממשלה מי שרוצים בפתיחת מלחמה בצפון. האמריקנים אסרו זאת, וישראל בחולשתה, שנגזרה עליה מתוקף תהליך הרס עצמי מתמשך, איבדה את עצמאות ההחלטה. הגיע הזמן לומר את האמת. ישראל מובלת על ידי חבורה משיחית וחסרת אחריות, מושחתת ואדישה למצוקות הציבור."

גולדנר-גולן קורא לקיום בחירות בהקדם האפשרי. "המתנה לבחירות ב-2026 היא חוסר אחריות ביחס לעצמנו. על בנימין גנץ לעזוב את ממשלת הבלהות הזו עכשיו... הדרך היחידה להיפטר מממשלה זו היא דרך המחאה, ולא סתם מחאה, אלא אם כל המחאות. עלינו לתבוע באופן קטגורי ורציני, תוך נכונות להילחם על מטרתנו, בחירות עכשיו, לא מחר, לא בעוד שנה – עכשיו. רק הרחוב יקבע, ורק תנועה עממית נמרצת תציל אותנו. את המחאה המוצלחת צריכה להמשיך תנועה פוליטית חדשה, עם מפלגה חדשה, עם כוחות ותיקים וחדשים, עם דרכי פעולה חדשות, עם התלהבות, מנהיגות ויוזמה. אחרי שנים של שקיעה לתהומות של שחיתות וחידלון, הגיע הזמן לבנות ביחד חלופה אמיתית, עם דרך ברורה ציונית, דמוקרטית, שוויונית, חופשית ובעיקר אמיצה."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836951&forum=scoops1

הבנתם? על ישראל לקבל את תנאי החמאס. לסגת מכל עזה, להפסיק את הלחימה בערבויות בינלאומיות, להציל ולשקם את שלטון החמאס, ולשחרר אלפי מחבלים. ולהפסיק את המלחמה בחיזבאללה. במצע הזה מקווה גולדנר-גולן לשקם את מרצ. עם כל האבסורד, הפעם אני משער הוא יצליח.

מעניין שקודם לכן הוא דיבר על אי הפסקת הלחימה עד להבסת החמאס. ועכשיו נסוג מכך, וחזר לדיעות גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון. האם סקרי דעת הקהל שערך מנבאים לו הצלחה בדרך החדשה?

אהוד ברוג-ברק מככב בעיתונות הערבית

אהוד ברוג-ברק מככב בעיתונות הערבית עם הצהרתו: "אי השגת הסכם לשחרור אסירים הוא בושה לישראל."

https://x.com/YinonMagal/status/1755621668003758481?t=9ip97cZWvmiTxrt5_Ws0_A&s=03)

הפוך. תפישת ברוג-ברק שיש לקבל את תנאי העסקה עם החמאס, לסגת מכל עזה, להפסיק את הלחימה בערבויות בינלאומיות, להציל ולשקם את שלטון החמאס, ולשחרר אלפי מחבלים ­–היא בושה גדולה לברוג-ברק.

מרב כהן כהיסטוריונית מריונטה של יאיר למפל-לפיד

ח"כ מירב כהן, שיש להעריכה על מאבקה בעושק הקשישים, עושה מעצמה צחוק כאשר כמריונטה של יאיר למפל-לפיד היא מתנאה כהיסטוריונית ומשווה את הסכם מולוטוב ריבנטרופ להסכם אוסלו ואת סטלין לנתניהו.

https://x.com/cohen_meirav/status/1755261820523163659?t=p5bQI-WN67N6gAwy00R3Ng&s=03)

הלוואי שנתניהו ינצח את החמאס והג'יהאד כמו שסטלין ניצח את גרמניה הנאצית, מכל מקום אם כבר מעלים דמיון לסטלין, הדמיון הוא דווקא למנהיגהּ למפל-לפיד השולט במפלגתו כמוהו.

יוסף כהן: יש להתנתק סופית מעזה ולראות אותה מדינת אוייב

יוסף כהן, ראש המוסד לשעבר, אומר בראיון: "נלך לדקה אחורה להתנתקות. אני בעד ההתנתקות באופן עקרוני אבל התנתקות מוחלטת באופן מעשי. חמאס השתלט על הרצועה ב-2007 ומאז ועד היום חמאס ארגון הטרור שולט ברצועה. או אז היינו צריכים להתנתק באופן מלא מהמקום הזה. מה שאני מציע לעשות היום. התנתקות מוחלטת. מה זה אומר? לצאת מרצועת עזה בתום הקרבות ולנהוג כפי שאנחנו נוהגים מול מדינות אוייב. מאחר והחמאס איננו חלק מהרשות הפלשתינאית יותר, אני בעד להתנתק לחלוטין מהרצועה. משום מה מדינת ישראל לקחה אחריות על עזה גם ברמות האזרחיות חשמל מים סחורות מנמל אשדוד, שיבנו לעצמם מקורות. שהחמאס ידאג לכלכלת אנשיו."

https://x.com/kann_news/status/1755587063078928714?t=9L_W7oDiRdWDCD6FGepJTA&s=03)

עקרונית הוא צודק אבל מה חבל שלא המליץ על זה קודם.

ביידן משנה מדיניות ותומך בחמאס

לאור סקרי דעת הקהל וציבור הבוחרים המוסלמי במישיגן נראה שג'וסף רובינט ביידן מתחיל לשנות את דעתו. הוא יצא בביקורת חריפה על ישראל על ש"חפים מפשע מתים בעזה וישראל מגיבה יותר מדי," הוא מתנגד לכיבוש רפיח, ופועל להפסקת אש ע"מ להציל את שלטון החמאס ולשקם את שלטונו. הנשיא ביידן גם אמר כי הוא שיכנע את נתניהו להעביר סיוע הומניטרי לרצועה. בהצהרה הוא כינה בטעות את א-סיסי "נשיא מקסיקו" במקום נשיא מצרים כשאמר: "שוחחתי עם א-סיסי ועם ביבי כדי להכניס סיוע הומניטרי לעזה, וגם פעלתי כדי להגדיל את הסיוע ההומניטרי. אני פועל כדי להביא לשחרור החטופים ולהפסקת אש ארוכה," אמר ביידן. "אם נוכל להתקדם בזה, נוכל להביא לשינוי בלחימה."

ביידן דיבר גם על המגעים לנרמול היחסים עם סעודיה, שעמדו להבשיל לפני שבעה באוקטובר. הוא אמר: "ממש לפני המתקפה של שבעה באוקטובר הייתי בקשר עם הסעודים כדי שהם יכירו במדינת ישראל, בתמורה לדברים שארה"ב תתחייב לעשות. חלק מזה זה להגן עליהם ולספק להם תחמושת. בדיוק אז פרצה המלחמה," ציין ביידן. "אין לנו הוכחה," הוא הוסיף, "אבל זה לא בלתי סביר שחמאס הבין מה עומד לקרות – ורצה להפסיק את זה לפני שזה קרה," כך נשיא ארה"ב, שטען כי חמאס ביקשו למנוע את נרמול היחסים בין ישראל וסעודיה.

בצל הביקורת הכללית על תפקודו של הנשיא האמריקני, ולקראת הבחירות לנשיאות שייערכו בסוף השנה, ביידן גם טען כי אין כל בעייה עם הזיכרון שלו. "הזיכרון שלי בסדר גמור, הוא לא הידרדר," טען ביידן. "תראו כמה דברים העברתי ועשיתי בכהונה שלי – שאף אחד מכם לא האמין שאעשה", כך ביידן בשיחה עם אנשי תקשורת.

https://www.mako.co.il/news-world/2024_q1/Article-811d901677b8d81027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

בהמשך להצהרת נשיא ארה"ב, המיליארדר ביל אקמן, פרסם בחשבון הטוויטר שלו שורה של ציוצים והדגיש: "ביידן גמור. אין סיכוי שיתמודד לקדנציה נוספת." בהמשך, פרסם ציוץ נוסף וציין: "אם הנשיא לא מסכים עם הערכתי, אשמח לדון איתו בנושא במקום ובזמן שיבחר."

לאחרונה פורסם דו"ח החוקר המיוחד שקבע כי לביידן "יש מגבלות זיכרון משמעותיות." החוקר המיוחד רוברט הור כתב בדו"ח כי הנשיא הוא "קשיש עם זיכרון גרוע" והוא "לא זכר מתי היה סגן הנשיא או אפילו מתי בנו מת."

בהצהרתו אמש, התייחס ביידן לדו"ח והדגיש כי "הזיכרון שלי בסדר גמור, הוא לא הידרדר." עם זאת, באותה הצהרה ביידן התבלבל בין נשיא מצרים א-סיסי לנשיא מקסיקו אוברדור.

אקמן התייחס גם לסוגייה זאת וצייץ: "הגענו לנקודת אי שפיות כשביידן ממשיך להיות המועמד הדמוקרטי." בהמשך פירסם התייחסות נרחבת יותר לדו"ח והדגיש: "אני בטוח שהצוות של ביידן יעץ לו לא להגיב לדו"ח, אבל הוא לא הקשיב וכינס מסיבת עיתונאים דחופה. זה נראה כמו מעשה נואש של גבר כועס וזה היה עצוב לצפות בזה." בהמשך לבלבול של ביידן בין נשיא מצרים לנשיא מקסיקו אקרמן ציין: "זה הרגע שבו אתה צריך שהחברים הכי טובים שלך, אשתך ומשפחתך, יעטפו אותך ויגידו שהגיע הזמן לפרוש. סביר להניח שזה כבר קרה, אבל הוא לא הקשיב. הוא לא מקשיב לצוות שלו, למשפחתו או לחבריו הקרובים ביותר. הוא כועס על כך שהמנהיגות והכשירות שלו מוטלות בספק..."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836937&forum=scoops1

זה מעורר דאגה. כל זה לא מבשר טובות להמשך המאבק למיטוט שלטון החמאס בעזה.

תימן: החות'ים יוציאו להורג 13 גברים באשמת הומוסקסואליות

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836806&forum=scoops1

מדוע לא נשמעו בתקשורת גינויים מאלו המתנאים תמיד במוצאם הח'ותי כאסי עזר, או מרגלית מצנעא?

פאולוס-בולוס: אנחנו חולקים את אותה החרדה לעתידנו כאן

ג'וואד פאולוס-בולוס מתנאה בהיותו "עורך דין, אזרח ישראל ופובליציסט פלסטיני. החבר בפרויקט 'אופק', המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת." (ומתבייש בעובדת היותו יווני-נוצרי שהסתערב בכפייה עקב הכיבוש הערבי-מוסלמי).

"רבים," אומר פאולוס-בולוס, "מייחסים את המלחמה בחיזבאללה למניעיו האישיים של נתניהו, לתוכניתו להאריך את העימותים הצבאיים כדי להאט את ההליכים נגדו בבית המשפט ולדחות את חקירתו ואת חקירת ממשלתו בשל כישלונם באירועי 7 באוקטובר. בהעדר מטרות מדיניות מוגדרות ובשימוש בשיטות שהפילו חללים רבים מאוד באוכלוסייה האזרחית ושגרמו לעקירת מאות אלפים מבתיהם ולהרס רב. כך הגיעה ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, והואשמה בו ברצח עם.

"הקונצנזוס הלא־רציונלי ששלט בליבם ובמוחם של אזרחים יהודים בישראל ובעולם מתחיל להיסדק ולהתכווץ," מוסיף פולוס-בולוס, לכן, "סיכמנו," (אני וידיד יהודי אנונימי) "שראשית דבר תהיה סיום הכיבוש ודמוקרטיה מהותית שייכללו בה האזרחים הפלסטינים בישראל. בכל תרחיש אחר תוסיף החברה היהודית להיות אלימה, והחברה הערבית תוסיף לסגת אחורה ולהידרדר אל התהום. צעיריה ילכו לאיבוד ויפעלו מתוך פחד וייאוש וממניעים דתיים – מוסלמים, נוצרים ודרוזים כאחד. במצב שבו השמאל מתאדה ואין בלמים ואיזונים חברתיים, עולם הערכים שגדלנו עליו עתיד לקרוס.

"מכרי היהודי ואני איננו לבד; יש רבים אחרים כמונו. הגענו להסכמה שנפעל כדי לשנות את המציאות, נפטרנו מהפחד שלנו לרגע קט וגמענו שתי טיפות של תקווה."

(ג'וואד בולוס, "אנחנו חולקים את אותה החרדה לעתידנו כאן", "אל-ארצ'י", 7.2.24, "אל-ארצ'י", 6.2.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-02-06/ty-article-opinion/.premium/0000018d-7e3a-d25c-ad9f-fefe94e20000

הבנתם? לאחר שתחוסל ישראל לפי עצת פאולוס-בולוס ע"י החמאס שישלוט ביו"ש ובעזה, או אז פאולוס-בולוס ייפטר מהפחד מהם.

האם הפיליסטיני פאולוס-בולוס אינו יודע שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים היום, כ-13 מיליון קמ"ר, היו נוצריים וכיום אין בהם כמעט נוצרים? האם אינו יודע שהחמאס והג'יהאד הם גם אויבים שלו? כנראה שאינו מבין, ולכן הוא נאבק להצילם ולשקם את שלטונם.

העיקר ליהנות מכדורגל

בזמן שעזה נחרבת, בנו של רב המחבלים הנייה, נהנה ממושב VIP במשחק כדורגל ביציע הכבוד בקטר.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=836781&forum=scoops1

האם הוא יהווה דוגמה לשאר תושבי עזה? תמיד עדיף כדורגל על מלחמה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה יותר מסוכן לשלום העולם – המשפטים והתביעות לפסילה של טראמפ ודבריו ההזויים או הבלבול ההולך וגובר של ביידן? מסכנה אמריקה. רועד העולם.

* אהוד: צריך לומר את האמת – אולי אין שום סיכוי לעסקת שחרור חטופים עם הפסיכופת המנותק יחיא סינוואר, המסתתר במחילתו בחאן יוניס ואינו מבין כי כל יום מקרב את צה"ל לתפיסתו, אלא אם כן יצליח להימלט במנהרה לרפיח. אולי אין עם מי לדבר בחמאס ואין ערך למה שיאמרו ויתחייבו? כַּאלַם פַאדִ'י, מילים בטלות.

וזאת גם לידיעת שונאי נתניהו ולידיעת מנהיגי "כוח קפלן" ומממניו הוותיקים ואולי גם החדשים המנצלים את המצב כדי להסית ולנסות להפיל את ממשלת ישראל בעיצומה של המלחמה, וכאשר נתניהו נתפש אצלם כאשם היחיד בטבח 7 באוקטובר!

* ציטוט: איך גם לביקורת מסעדות של שגיא גרין בשוקניה של עיתון "הארץ", משתרבבים משפטים מטומטמים כמו:

"השנייה שבמנות מתפריט הספיישלים היתה פסגת הארוחה: 'חוביזה ממולאת בטן אינטיאס, שמן זית, כוסברה, ציר דגים.' וזו מנה שלכשיוקם היכל התהילה של האוכל הישראלי (והוא יוקם, שהרי ככל שיגבר החשש שבסופו של דבר הציונות תהפוך ללא יותר מאפיזודה בתולדות היהדות, כך יגדל הדחף להנציח) תמצא שם בקלות את מקומה." [1.2.24. גיליון 1922]. סוף ציטוט.

והוא ממשיך בקקה השוקני האידיוטי שלו במסווה של ביקורת מסעדות: "'בראסרי 22' החדשה [בפ"ת] היא המסעדה הראשונה שהייתי בה, מאז טבח נתניהו הראשון, שהצטיירה לא כמקום שנועד לאנשים שרוצים לנסות לשכוח לשעתיים את מה שאי אפשר לשכוח, אלא לאנשים שכבר מזמן שכחו שהיה מה לשכוח." ["הארץ" באינטרנט, 8.2].

כמובן שחדלנו לקרוא את הביקורות המחליאות שלו.

* משה גרנות: אהוד היקר, אהבתי את דבריו של יוסי אחימאיר על אריק שרון ז"ל. נעמן כהן תוקף אותי בנושא המוסר בתנ"ך, ובכן, בקצירת האומר: התורה מרשה לאב למכור את הבת לעבדות עולם – זה מוסרי? מרשה לבעל עבד להכות אותו עד מוות בלי עונש, "כי כספו הוא," זה מוסרי? התורה מצווה "לא תחיה כל נשמה!" זה מוסרי? התורה דורשת אינספור שחיטות של בעלי חיים לאינספור צורות של קורבן – זה מוסרי? יש רסיסי מוסר בתורה, והטפה חזקה למוסר אצל הנביאים – אבל זה לא הופך את התנ"ך לספר מוסרי, אלא לספר הדורש מהמאמין לכוף ראשו אל מול צווי האל שהם מעל המוסר. הלוואי שנעמן כהן היה מסכים לקרוא את ספרי "ההונאה שקבעה את גורל העולם," שיצא בימים אלה לאור.

לא הבנתי מה הן טענותיו של "הקורא הנאמן" (אין לו שם?) כלפי דבריי על "התפסן בשדה השיפון".

אהוד: הוא מצא שגיאות עובדתיות בדבריך.

* פנינים ממלל הנכאים השוקניסטי השבועי של נרי לבנה: "...כדי לנסות להכניס שיפורים בחיינו אנחנו צריכות בכלל להאמין שיש איזשהו עתיד, שאנחנו יודעות מה יקרה לנו בעוד שנה, אם תהיה לנו מדינה בכלל, אם יהיה לנו מה לאכול, לאן נלך עם הבגדים היפים שלנו והגוף הרזה?" ["הארץ" 9.2].

* בשורה טובה לטרור הפלסטיני ביהודה ובשומרון – תתחילו להלשין על חיילי ישראל הנלחמים בכם ומפריעים לכם להרוג יהודים – וארה"ב תטיל עיצומים על החיילים הישראליים וגם תורה לסגור את חשבונות הבנק שלהם, וביידן יגיד שהם "הגזימו" – עד אשר  ח"ו ייערך טבח המוני נוסח 7 באוקטובר באחד מיישובי היהודים בגדה וביידן יאמר שגם הפלסטינים קצת "הגזימו"!

סוכני "בצלם" בשטחים, הכינו את המצלמות שקיבלתם כדי להפליל את חיילי צה"ל כמו שהצלחתם להפליל ב-2017 את סמל אלאור אזריה!

* יחיא סינוואר: תודה למפגינים היהודים הקוראים "נתניהו, לא ניתן לך רגע אחד של שקט!" שמעתי שכך נהגו  גם הבריטים בצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה כאשר הפגינו ברחובות לונדון וקראו להדחתו, להפסקת המלחמה ולהחזרתם עכשיו של השבויים הבריטיים בגרמניה.

* לאחר קריאת עיתוני השבת שניבאו מפולת כלכלית לישראל בעקבות ההחלטה של מודי'ס להוריד את דירוג האשראי של ישראל, ובהינתן שראוי לחגוג את יום הולדתה של המסתורית, שמנו פעמינו בשבת בצהריים ל"הסוכה הלבנה" בנמל תל-אביב בהנחה שבאווירת הדכדוך התקשורתית יהיה הנמל כמעט ריק ממבקרים, אך ליתר ביטחון המסתורית הזמינה שולחן.

להפתעתנו היה כל האזור פקק ענק אחד של מכוניות, אלפי אנשים גדשו את הנמל, שוק האיכרים היה צפוף ובקושי היה בכלל אפשר לזוז. מזג האוויר היה נפלא. רוב הזמן שמיים כחולים וים שקט. איש לא נראה מודאג מהאסון הכלכלי שבפתח כמו שאיש לא היה מודאג ב-6 באוקטובר. המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום  ובחוץ השתרך תור של ממתינים כאילו מדינת ישראל אינה עומדת להתמוטט כלכלית. קהל הסועדים היה יהודים וערבים משפחות-משפחות עם הרבה ילדים, גם צוות המסעדה היה ערבים ויהודים והארוחה על רמה גבוהה, עם שולחנות עמוסים כל טוב כמו תמיד ולמרות הלחץ.

כנראה שישראל תשרוד למרות ההחלטה של מודי'ס, שניחוח של אי-פירגון ליהודים בעת מלחמה נודף ממנה, כמו מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.

אנחנו כבר לא שש מאות אלף שעמדו בארבעים ושמונה בפני השמדה שנייה של יהודים בתוך עשור אחד!

* האם זוהי תפיסת טְרֶמפ תקשורתי על ההפגנות לשחרור החטופים? "ספרה האחרון של הסופרת [שנעצרה בהפגנת מוצ"ש] ארנה קזין 'איך להתנגד' הוא מסה שנכתבה בהשראת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית בקפלן." ["הארץ" באינטרנט, 11.2].

* * *

אנחנו ממליצים מאוד-מאוד על הבלוג של דני קרמן:

dannykerman@mail.mailchimpapp.com

זהו אוצר חינמי גדול ומתחדש של ידע היסטורי מדהים, במילים ובציור!

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,080 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-21, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל